חבל נחלתו יד כג
סימן כג נענועי הלולב
שאלה[עריכה]
בניענועים של ארבעת המינים, יש סדר המקובל על נוסח אשכנז ויש על החסידים ועדות המזרח.
בכתובים מוזכרים: רוחות השמים למשל מזרח, דרום, מערב, צפון. במבוא חורון המזרח שלי הוא ירושלים. מה קורה אצלכם האם אתם פותחים בירושלים או במזרח השמש שהוא צד ימין.
האר"י שנקט שמתחילים בצד דרום זה היה כיוונה של ירושלים ויש לשאול כיצד עשה כאשר היה במצרים. מה עשו היהודים בעירק, בתימן וכו' שאלתי את השאלה הזו את רבני מקיף ירושלים כולם מתיחסים למזרח כירושלים, אך לא הסבירו למה.
א. חיוב נענועים
א. פסק הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז ה"ט): "משיגביה ארבעה מינין אלו בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה בין בימין בין בשמאל יצא, והוא שיגביהן דרך גדילתן אבל שלא דרך גדילתן לא יצא"... וא"כ כל נושא הנענועים הוא תוספת מצוה.
ב. בסוכה (פ"ג מ"א): "לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר".
וכן בתוספתא (ברכות פ"ג הי"ט, וברכות ל ע"א): "היה משכים לצאת לדרך הרי זה נוטל שופר ותוקע לולב ומנענע".
וכן בתוספתא (חגיגה פ"א ה"ב): "יודע לנענע חייב בלולב".
בתלמוד בבלי, סוכה (לז ע"ב): "נענוע מאן דכר שמיה? – התם קאי: כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו – כשר. וקאמר: היכן מנענעין. תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין, ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר אשר הונף ואשר הורם. אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים, אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת אומרת [לח ע"א] שירי מצוה מעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים".
ופרש המאירי (סוכה לז ע"ב): "והנפה הוא מוליך ומביא כדכתיב ישעיה י' ינופף ידו הר בת ציון ומתרגמינן מוביל ומייתי בידיה, והרמה היא העלאה ואין העלאה אלא בהורדה, ומתוך שאף ההנפה הוא לשון הרמה אומר אני שאף בהולכה והבאה צריך שיגביה ידו מעט כלפי מעלה ואף על פי שמקרא זה ר"ל אשר הונף ואשר הורם אינו בפרשת שתי הלחם אלא בפרשת מלואים מ"מ כתיב כאן והניף הכהן אותם וכל התנופות למדות ממלואים והנפה זו של שתי הלחם וכבשי עצרת היתה בעודם חיים ולאחר שחיטה ונתוח היו חוזרין ומניחין חזה ושוק שבשניהם בצד הלחם ומניף את הכל גם כן במוליך ומביא ומעלה ומוריד".
ג. ממשיכה הגמרא בסוכה: ""ואמר רבא: וכן בלולב. רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה, אמר: דין גירא בעיניה דסטנא. ולאו מלתא היא, משום דאתי לאיגרויי ביה".
ופרש רש"י:
"שירי מצוה – מצוה שהיא שִירים, שאינה עיקר לעכב כפרה, אף על פי כן חשובה היא לעכב את הפורענות".
"שהרי תנופה שירי מצוה היא – ואינה מעכבת, כדתניא בתורת כהנים, ומייתינן לה בגמרא דיומא (דף ה, א'): לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם אלא, שאם עשאה לתנופה שירי מצוה, ששיירה ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשה מן המובחר, וכיפר, כלומר: אף על פי כן כיפר, שאין צריך להביא קרבן אחר,.
"וכן לולב – מוליך ומביא מעלה ומוריד".
"ממטי ליה – מוליך".
"ומייתי – מביא".
"גירא בעיניה דסטנא – הרי זה לְחֵץ בעיניו של שטן, שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעֲלינו עול מצות".
"ולאו מלתא היא – אין נכון לומר כן".
"לאיגוריי – שיתגרה בו שטן שהוא יצר הרע וישיאנו לתעות מעל קונו וימסור עצמו על הדבר".
ובראבי"ה (ח"ב הל' לולב סי' תרפג): "ירושלמי: למה מנענעים משום לנענע כחו של קטיגור".
וכ"פ בהלכות גדולות (סי' טו, הלכות לולב עמ' רח): "(שם לז ב) ומוליך ומביא ומעלה ומוריד. אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, ומעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו".
ד. וכתב רבינו בחיי (ויקרא, ז): "ועוד יש לומר בענין מוליך ומביא מעלה ומוריד בין בתנועת חזה ושוק בין בתנועת הלולב, שבזה רמז לגלות ולגאולה, מוליך, על שם: (איכה א, ו) 'וילכו בלא כח לפני רודף'. ומביא על שם: (ירמיה לא, ז) 'הנני מביא אותם מארץ צפון'. מעלה, למי שהעלה שכינתו מקרב ישראל, שנאמר: (יחזקאל יא, כג) 'ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר'. ומוריד, למי שעתיד להורידה ולהשרותה בישראל, שנאמר: (ישעיה לא, ד) 'כן ירד ה' צבאות לצבוא על הר ציון'.
ויש בו עוד רמז לתחיית המתים: מוליך, על שם שכתוב: (תהלים עח, לט) 'רוח הולך', ומביא, על שם שכתוב: (יחזקאל לז, י) 'ותבא בהם הרוח ויחיו', מעלה, על שם שכתוב: (קהלת יב, ז) 'והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה', ומוריד, על שם שכתוב: (יחזקאל לז, ט) 'ופחי בהרוגים האלה ויחיו'.
ה. ובפרק כג כתב: "ולמדו זה מתנופה, מדכתיב: (שמות כט, כז) 'אשר הונף ואשר הורם', מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, ובזה נתעורר על היחוד כי לפי שקצץ אבינו הראשון וחטא באתרוג לבדו אין אנו מביאין האתרוג לבדו אלא נביאהו עם שאר הפרי ליחדו עם כלן, וכלן עמו, ומזה אנו מתקנין את אשר עותו ומרצין בו המקום".
וכך סיים המגיד משנה (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז ה"ט) את הסבריו לנענועים: "ואין להאריך בזה לפי שבכל אחד מן הצדדין אדם יוצא ידי חובתו".
ב. סדר הנענועים
א. נאמר בתלמוד ירושלמי (סוכה פ"ג ה"ה): "תני צריך לנענע ג' פעמים, ר' זעירה בעי הכין חד והכין חד. או הכין והכין חד. תמן תנינן צריך לכסכס ג' פעמים בין כל דבר ודבר. ר' זעירה בעי הכין חד והכין חד או הכין והכין חד".
ב. כתב על כך רבינו חננאל (סוכה לז ע"ב): "ונענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד ששנינו במנחות בענין שתי הלחם וכבשי עצרת. ואמר רבה התם וכן בלולב. אלא צריך לנענע בהולכה ובהובאה בג' פעמים זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד. וכן קבלנו מרבינו האי זצ"ל. והעמדנו עיקר דבר זה מתלמוד א"י. דגרסינן התם רב חייא בר אשי בשם רב נוטל לולב ומנענע שופר ותוקע וכשמגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל. תני צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר. ר' זעירא בעי הכן חד והכן חד או הכן והכן חד".
"פי' כבר אמרנו צריך לנענע ג"פ. בעי ר' זירא ההולכה תחשב פעם אחת וההבאה פעם אחת או [הולכה] והובאה פעם אחת נחשבם וצריך להוליך ולהביא ג"פ. תמן תנינן (בפרה) [בנדה] פ"ט בענין ז' סממנים מעבירין על הכתם וצריך לכסכס על כאו"א ג"פ. ר' זעירא בעי הכן חד והכן חד או הכן והכן חד ולא איפשטא. וכיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא ג"פ הולכה והבאה כאו"א ג"פ".
וברבינו חננאל (שבת קמ ע"א) הזכיר זאת כך: "וכן עוד מפורש בתלמוד א"י בענין מוליך ומביא שבלולב. מהא שמעינן דכיסכוס כעין שפשוף הוא ומתקבץ הבגד".
עולה שעמדו לפניהם שתי בעיות האם הולכה והבאה היא פעולה אחת, וההבאה היא החזרת המצב הראשוני או שצריך הובאה ג' פעמים. ושאלה שניה האם נענוע הוא הולכה והובאה. הר"ח פשט שנענוע אינו הולכה והובאה אלא הוא כעין כסכוס ניעור מועט, והוא נעשה אגב ההולכה וההבאה. ועוד צריך להוסיף שכל פעולה תעשה ג' פעמים. יוצא לפי ר"ח שעושה שתים עשרה פעולות – מוליך ג"פ, מביא ג"פ, מעלה ג"פ, ומוריד ג"פ.
כשיטה זו פסקו הרי"ף (סוכה יח ע"ב) הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז ה"י): "כיצד מוליך ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים וכן בעליה וירידה".
ובהלכה י: "כיצד מוליך ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים וכן בעליה וירידה"...
ג. הר"ן (על הרי"ף יח ע"ב) באר את הרי"ף: "מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו. ואעפ"כ דיו לנענע בשתי רוחות שהמושל בשתי רוחות העולם הוא מושל בד' אלא שמכוין למי שד' רוחות שלו וכן נהגו".
וכך בחידושי הריטב"א (סוכה לז ע"ב): "תנן התם כבשי עצרת כו' מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו. פי' אף על פי כן דיו לנענע לשתי רוחות ולא כמי שנוהג להוליך ולהביא לארבע רוחות כי אין זה אלא במחשבה והמושל בשתי רוחות העולם הוא המושל בארבע, וכן נוהג מורי נר"ו וכן היו רבותיו נוהגין".
והמאירי (סוכה לז ע"ב) הסביר: "ואף הגאונים כתבו על העושה כן שדעת חיצוני הוא ואף מה שאמרו בפסוק ראשון של קריאת שמע להאריך באחד כדי להמליכו למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם אף זו אין צורך אלא לתנועה לשתי רוחות שבצדדיו ולמטה ולמעלה שאין לתנועת הפנים מקום בהולכה והבאה לצד שלפניו ואחריו ולא עוד אלא שיש אומרים באחד שאינו צריך לשום תנועה אלא בציור הלב כמו שביארנו במקומו".
נמצא שלפי הר"ח, הרי"ף והרמב"ם מנענעים רק קדימה ואחורה (לא לפי רוחות העולם) ומעלה ומטה.
ד. וכך כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תלז) ביחס לשיטת הר"ח: "שאלת מה דעתי בנענועין של לולב אם די לו במוליך ומביא ומעלה ומוריד כמוזכר בגמרא? כי יש מי שסבור שצריך להוליך לצפון ולדרום חוץ ממוליך ומביא".
"תשובה כבר עמדו על זה הראשונים. יש מי שאומר כן ויש אומר שאינו צריך דבמוליך ומביא יש ארבע רוחות. וכן אנו ואבותינו נוהגין. אלא שאנו נוהגין לנענע שלשה נענועין בהולכה ושלשה בהבאה וכן במעלה ומוריד. וגם בזה נחלקו הרבה מהראשונים ז"ל. אלא שאנו סומכין על דברי רבינו חננאל ז"ל שאמר שצריך לנענע בהולכה והבאה שלשה פעמים זולתי מוליך ומביא. והביא ראיה בשם רבינו האיי ז"ל מדגרסינן בגמרא דבני מערבא צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר. ורבי זעירא בעי הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד כלומר הולכה והבאה אחת. ולא איפשיטא ועבדינן לחומרא שלשה נענועין הולכה והבאה בכל אחד ואחד".
ה. אח"כ, מצטט הר"ן את הירושלמי, ומוסיף:
"ויש מן הראשונים ז"ל שכתבו שבנענוע של לולב אינו צריך אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כך משמע פשטא דמימרא דרבא דאמר וכן ללולב, ואינו צריך טרוף אחר. ולפי דבריהם יהיה פירוש הירושלמי כך: צריך לנענע על כל דבר ודבר ג' פעמים כלומר בשעת נטילה, ועל כל אחד ממקומות ההלל שמנענעין בהן ובתר הכי מיבעיא לן הכין חד והכין חד כלומר פשיטא לן דמעלה ומוריד לא חשיב אלא חד שכיון שיעלה הלולב אי אפשר לו שלא יורידנו הלכך פשיטא לן דהעלאה והורדה חדא מילתא היא ומיהו אהולכה והבאה מספקא לן מי אמרי' דאינהו נמי חדא מילתא הוו וכיון דאמרי' דצריך לנענע ג' פעמים על כל דבר צריך שיוליך ויביא ויעלה ויוריד ויחזור עוד ויוליך ויביא או דילמא נהי דמעלה ומוריד לא חשיבי אלא חד הולכה והבאה תרי מילי נינהו ולפי שטה זו כיון דהתם לא איפשטא וחזינן בגמ' דילן דלא קאמר ויוליך ויביא שתי פעמים משמע דהולכה והבאה תרי מילי נינהו וסגי במוליך ומביא מעלה ומוריד ולפי זה אין צריך בלולב כסכוס וטירוף, אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד, וכן כתב הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל".
היינו שיטת הרי"ץ גיאת פַּסְקה לפי הבבלי, ולשיטה זו רק מוליך ומביא מעלה ומוריד את הלולב, ואין ג' נענועים לכל צד. וכן פסק העיטור (הל' לולב).
ו. הר"ן הקשה על שיטה זו: "אבל אין זה נכון שא"כ למה הצריכו בגמרא שיהא הלולב יוצא על ההדס טפח כדי לנענע בו והלא בכל שהוא בין גדול בין קטן ראוי להוליכו ולהביאו אלא ודאי לפי שצריך לטרוף הלולב ולכסכס (בעצמו) [בעליו] הצריכו בו טפח עודף כדי לנענע בו"... ומביא את שיטת הרי"ף והרמב"ם.
המאירי (סוכה לז ע"ב) מבאר ששיטת הרי"צ גיאת היא העולה מתוך הסוגיות ומשיב על קושיות הר"ן: "ויראה ממה שכתבנו ומסוגיא זו שאינו צריך לנענוע שדרה ועלין אלא הושטה לצד שלפניו וחזרה אצל עצמו וזהו מוליך ומביא והעלאה והורדה למעלה ולמטה וזהו מעלה ומוריד והוא הוא הנענוע שאנו מזכירים בכל הסוגיא וכדמיון תנופה שהרי עליה אמרו וכן ללולב. ויש מקשין לשיטה זו ממה ששנינו לולב שיש בו שלשה טפחים וכדי לנענע בו כשר ומפרשין הטעם מפני שאין הנענוע ניכר בפחות מהשיעור זה ואם דיו בהושטה לבד הרי ההושטה בכל שהוא ומתוך כך הם אומרים שצריך נענוע בשדרה ועלין ולדעתי אין טענה זו כלום שאם כן אף אתה צריך לומר שיהא הנענוע מעכב שהרי השיעור מעכב הוא אלא שצורך השיעור אינו אלא מפני שהלולב עיקר כמו שכתבנו וצריך שתהא נטילתו מפורסמת עד שיהא ראוי לנענוע ולהושטה הניכרת ואף על פי שההושטה והנענוע אין מעכבין ראוי לכך מיהא בעינן שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואין מכאן טענה לנענוע שדרה ועלין שההושטה במוליך ומביא ומעלה ומוריד הוא הוא הנענוע ואף גאוני הראשונים כתבו בתשובת שאלה שאין צריך אלא להושיט ראשו של לולב לצד שלפניו ולהחזיר זנבו כלפי עצמו ואח"כ מעלה ומוריד וכן כתבו שהסוגיא מוכחת כן מדקאמר וכן ללולב והתנופה אין בה אלא הושטה ואף על פי שלשון נענוע מורה נענוע העלין כל דבר שאדם מניעו ממקום למקום נענוע הוא וכמו שאמרו מו"ק כ"ז ב' אבל כיון שנענע ראשו אין המנחמים רשאים לישב אצלו וכן בפרק תפלת השחר כ"ח ב' בענין מודים כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך וכן אם באו רשעים על אדם ינענע להם בראשו וכל אלו אינם אלא הרכנת הראש אם באבל להעלים עינו מן היושבים דרך מיאון ואם במודים דרך כריעה ואם ברשעים דרך הודאה לדבריהם וכל שהוזכר לשון נענוע אנו מפרשים אותו בהושטה לבד לפי הסוגיא ואף הרבה מחכמי הדורות שלפנינו נהגו בעצמם כן".
ז. הריטב"א (סוכה לז ע"ב) מקשה על שיטת הרמב"ם וז"ל:
"מיהו עדיין לא למדנו זה שאמרנו אם הוא כשמוליך ומביא ממש או לאחר שגמר מהולכה והבאה והעלאה והורדה, והרמב"ם כתב שיש לו לטרוף הלולב ג' פעמים כשמוליך וכן כשמביא... ואין זה מחוור משום דעל כל דבר ודבר לאו היינו הולכה והבאה, אלא פירוש כל דבר ודבר כל מקום מן המקומות שצריך לנענע דהיינו בשעת ברכה ובהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' שצריך לנענע בכל אחד מדברים האלו ג' פעמים... ולהאי פירושא כיון דהתם לא איפשיטא וחזינן בגמרא דילן דלא קאמר (אלא) שיוליך ויביא שני פעמים משמע דכתרי חשיב ובפעם אחת סגי וכמו שנהגו, וכיון שלמדנו למעלה שצריך לכסכס הלולב אף כאן חייב לכסכסו וכמו שלמדנו היו כל העם מטרפין לולביהן, ועוד לא שמענו אימתי מכסכס, לכך נראה לומר ששאלת הירושלמי אינה על ההולכה וההבאה דהנהו ד' נינהו או תרתי כדאמרן לעיל (וכל) [ועל] טירוף הלולב אמרו שצריך ג' פעמים על כל דבר ודבר מן המקומות שמנענעין בהם כי מלבד מה שמוליך ומביא מעלה ומוריד בכל אחד מהם יש לו גם כן לטרוף הלולב ג' פעמים בכל אחד מהם לאחר שמוליך ומביא מעלה ומוריד, ועל אותו הטירוף שהוא תנועות דקות נעשית במהירות שאלו אם טרפו במהירות למזרח ולמערב חשוב שנים או חד"...
ח. ולכן מסיק: "ונמצא שהסדר האמיתי בנטילת הלולב שהוא מוליך ומביא מעלה ומוריד על כל דבר ודבר ואחר כך יטרוף את הלולב בכדי ג' פעמים ויאריך בו כדי שיצא ידי חובתו אף לדברי האומר דהכין והכין חד ששיירי מצוה הם והמאריך ה"ז משובח וכן היה נוהג רבינו הגדול (=הרמב"ן) ז"ל ותלמידו רבינו נר"ו (=הרא"ה), ויש שמטרפין אותו בשעת הולכה והבאה והורדה פעם אחת בכל אחד מהם משום דהכין חד והכין חד, ואין לתפוס אותם בכך כי אין הירושלמי מכריע בזה לגמרי אלא שנראה יותר שיהא טירוף הלולב בפני עצמו, שאילו בשעת הולכה והבאה הוה קים לן דלהוי שני פעמים או פעם אחת היאך קא מצטרף במוליך ומביא ומעלה לבדם ולא במוריד".
עולה מדברי הריטב"א שדוחה את שיטת הרמב"ם והרי"ף, והנענוע הוא אחר ההולכה ואחר ההובאה בסוף כל תנועה עושה עוד ג' נענועים קטנים והם הכסכוס וכן שיטת הרמב"ן והרא"ה. עוד הוא מביא שיטת ראשונים על נענוע אחד בזמן הולכה והבאה וכותב ששיטה זו יכולה להתפרש בירושלמי, אבל יותר נראה שהטירף הוא בפני עצמו.
עולות לפנינו בינתיים השיטות הבאות:
) שיטת הרי"צ גיאת שהנענוע הוא ההולכה וההובאה.
) שיטת הר"ח, הרי"ף והרמב"ם שג' נענועים בזמן ההולכה וההובאה לארבעה כיוונים.
) שיטת הרמב"ן הרא"ה והריטב"א שהנענועים אחר כל פעולה לאיזה צד.
) הריטב"א מביא שיטת ראשונים שמנענע תוך כדי הולכה והובאה אבל רק פעם אחת.
יש להדגיש כי לכל השיטות הללו של גדולי הראשונים, מוליך ומביא מעלה ומוריד כתנופה וא"כ יש ארבע תנועות עיקריות ועוד נענועים (לפי השיטות השונות).
ט. הרא"ש (סוכה פ"ג סי' כו) מביא דברי העיטור שכתב כרי"צ גיאת ומשיג עליהם: "נמצא שצריך ג' הולכות וג' הובאות לכל צד וצד שהם שלשים וששה בין הכל ובעל העיטור כתב כיון דנענוע דרבנן הוא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. עוד כתב מנהג אבותינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד ומוליך ומביא למי שד' רוחות העולם הם שלו והמושל בשתים מושל הוא בד' רוחות והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא ע"כ. והעולם לא נהגו כן אלא מוליכין לד' רוחות ומנהג כשר הוא הקצרה ימיננו מלהודות שד' רוחות העולם שלו ומנהג אחר חיצוני הוא והראשון שהנהיג כך היה נראה לו שהמוליך ומביא לד' רוחות נראה כעושה שתי וערב ואדרבה כשמוליך ומביא לשתי רוחות ומעלה ומוריד הוא הנראה כשתי וערב כי ד' קצוות יש לו אבל המוליך ומביא לד' רוחות ומעלה ומוריד ששה קצוות יש לו".
היינו לפי הרא"ש מנענע בתוך התנועות העיקריות אבל מנענע לששה כיוונים. וטוען שהמחלוקת היתה מה מהם הוא 'שתי וערב'. הטור בסימן תרנא קיבל את שיטת אביו. לפי שניהם אין הקובעים רוחות השמים אלא לפניו ולאחוריו לימינו ולשמאלו מעלה ומטה. וכתבו שעושה לכל כיוון שש תנועות קצרות שהן הכסכוס בירושלמי.
י. וכך פסק בשו"ת מהרש"ל (סי' פג) כדרך הנכונה לעשיית נענועים: "והמחמיר לעשות ג' הולכות וג' הובאות וגם לנענע ג' כחות בהולכה וג' כחות בהובאה כדברי הרמב"ן והתו' והר"ן על פי האלפסי הרי זה משובח ומ"מ בהולכה והובאה השנייה והשלישית אין צריך עוד לשום נענוע לכל הפירושים והמוסיף בדבר שאינו צריך נקרא הדיוט".
ואנו נוהגים גם בשניה ובשלישית לכסכס.
יא. השולחן ערוך (או"ח סי' תרנא ס"ט) פסק: "הנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה וינענע שם ג' פעמים בהולכה וג' פעמים בהובאה, (טורף הלולב ומכסכס העלין בכל ניענוע) (ר"ן פ' לולב הגזול), ואח"כ מטה ידו לצד אחר ועושה כן; וכן לכל צד מארבע צדדין ומעלה ומטה".
והרמ"א הגיה: "וההולכה וההבאה היא עצמה הנענוע, כי מוליך ומביא ג"פ לכל רוח (טור בשם גאון), ומטין ראש הלולב לכל צד שמנענע נגדו, וכשמנענע למטה הופכו למטה, ומקרי דרך גדילתן (ב"י), הואיל ומחזיק אותן בידו דרך גדילתן (ב"י); ויש מדקדקין שלא להפך הלולב כשמנענעין למטה (מהרי"ל וב"י בשם אביו, וכן שמע ממהר"ר שכנא שראה כן ממהר"ר יעקב פולק, וכ"כ בכתבי האר"י); והמנהג כסברא ראשונה, וכן נ"ל עיקר".
יב. וכתב בביאור הגר"א (או"ח סי' תרנא ס"ט) במה חלקו השו"ע והרמ"א: "ודעת הרמ"א כאן דלא כש"ע שכתב הולכה אחת ומנענע ג"פ וכן ההובאה אחת ומנענע ג"פ ובד"מ כתב ס"ק ח' בשם מהר"א שיוליך ג"פ ויביא ג"פ בכל צד ובאותן ההולכות והובאות יכסכס העלין".
וכך באר המשנה ברורה (ס"ק מב): "ר"ל ההולכה עושה פעם אחת אבל הנענוע בעת ההולכה עושה ג' פעמים וכן בהובאה כשמביא הלולב אצלו עושה ג"כ הנענוע ג"פ ועיין לקמיה בהג"ה".
היינו מוליך לכל כיוון פעם אחת ומביא פעם אחת אבל מנענע בהולכה והובאה שלש פעמים בכל תנועה ארוכה. ומהגר"א עולה שג' הנענועים הם לאחר התנועה הארוכה.
ואת שיטת הרמ"א באר המשנה ברורה (ס"ק מד): "ההג"ה חולק על המחבר ודעתו דצריך להוליך ולהביא ג"פ כמו שכתב לקמיה והא דכתב היא עצמה הנענוע, אין ר"ל שא"צ נענוע כלל דהא כתב לעיל בהג"ה מכסכס העלין בכל נענוע אלא ר"ל שלא יעשה הנענועים בעת שיגמור ההולכה וההבאה אלא יעשם בעת ההולכה וההובאה גופא ובכסכוס כמו שכתב מקודם".
יג. כתב הבאר היטב (ס"ק יח): "האחרונים האריכו בזה והעלה הט"ז שלכתחילה ראוי ליטול בדרך זה: דהיינו שנוטל הלולב ומוליכו בלא נענוע עד כנגדו ושם עושה ג' תנועות קטנות דרך הולכה והובאה ואח"כ מביא אצלו ומקרבו הרבה אצל גופו בלי נענוע ואחר הקירוב אל גופו ינענע תנועות קטנות כמו בהולכה אצלו, ואח"כ עושה הולכה והבאה בלא נענוע כלל ב"פ וכן יעשה במעלה ומוריד ובזה יצא ידי כל הדעות ע"ש. והמג"א העלה שדי כשטורף העלין בשעת הולכה וכן נוהגין ע"ש".וכתב המג"א שאף הב"ח סבר כרמ"א.
יד. בסדר הנענועים הראוי נפלה מחלוקת. בשו"ע (סי' תרנא ס"י) פסק: "יקיף דרך ימין בנענועו: מזרח, דרום, מערב, צפון".
ומקורו בטור, ונראה שפותח בכיוון מזרח משום שזה היה כיוון התפילה, ולא מצאנו לפני כן מי שהדגיש שצריך להתחיל דוקא למזרח. ויוכיחו דברי המאירי (סוכה לז ע"ב) לגבי הולכה והובאה: "ופי' בגמ' על זה מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו ואף על פי שהולכה והבאה אינה אלא בשתי רוחות ר"ל הולכתו לצד שלפניו והבאתו לצד שאחריו בחזרתו אצל עצמו".
אבל בשערי תשובה (ס"ק כ) העיר: "עבה"ט וע' בלקט הקמח בשם תולדות אדם למהר"ש אלגאזי בהסכמת רבני אטליא דדרך ימין מזרח צפון מערב דרום אבל מזרח דרום מיקרי דרך שמאל ע"ש".
טו. יש מן הספרדים שנוהגים בסדר אחר של הכיוונים. כתב הבאר היטב (ס"ק כ): "ובכתבי האר"י כתב סדר אחר בתחילה דרום ואח"כ צפון ומזרח ומעלה ומטה ומערב"...
וכן בשערי תשובה (ס"ק כ): "וע' מח"ב שכת' בשם מורו הרב בספר גט מקושר שבעה"ק ירושלים נהגו להקיף דרום צפון כו' כמ"ש הרב הקדוש האר"י ז"ל ומינה לא תזוע כי תורת אמת היתה בפיהו גם כתב כי המנהג הנכון כמו שנוהגין העולם וכ"כ בספר הכוונות לעשות ג' הולכות וג' הבאות לכל רוח דוקא ע"ש"... ונראה שרק סדר הכיוונים שונה, אבל הנענוע הוא עפ"י שיטת הב"י. וכן מנהג הספרדים בא"י ובארם צובה ובגדד.
סיכום
א. נענועי הלולב הם שיירי מצוה המעכבים את הפורענות. ויוצאים י"ח אף ללא נענועים.
ב. ישנן כמה שיטות לכמה כיוונים מניעים את הלולב. רוב הראשונים סוברים שרק לארבעה כיוונים קדימה אחורה מעלה ומטה. הרא"ש ובעקבותיו נהגו כל בית ישראל לארבעת הכיוונים ומעלה ומטה. אף לרא"ש ארבעת הצדדים אינם לכיווני רוחות השמים אלא קדימה ואחורה ימין ושמאל.
ג. בעקבות הירושלמי ישנו מושג הכסכוס שהם תנועות דקות, ג' לכל צד שמניעים את הלולב, וי"א שש קדימה ואחורה. כמו"כ בתנועות הכסכוס ישנה מחלוקת האם הם נעשים לאחר התנועה העיקרית לאותו כיוון או בזמן התנועה לאותו כיוון.
ד. האחרונים חדשו את כיווני רוחות השמים דוקא, וחלקו על הסדר ימינה של המנענע או ימינה של הצופה מן הצד.
ה. האר"י חידש סדר אחר, וכך היה מנהג ירושלים ויש ספרדים שנוהגים אחריו ולא אחר השו"ע.