חבל נחלתו יג ה
סימן ה
א-ל מלך נאמן
שאלה[עריכה]
האם מי שמתפלל באטיות או קורא קריאת שמע יותר באטיות ומשלים את קריאתו כשהציבור בתפילת עמידה צריך לומר א-ל מלך נאמן לפני קריאת שמע?
תשובה[עריכה]
א. נאמר בשבת (קיט ע"ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו – קורעין לו גזר דינו, שנאמר (שופטים ה) בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'. מאי טעמא בפרע פרעות – משום דברכו ה'. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה – מוחלין לו, כתיב הכא בפרע פרעות וכתיב התם (שמות לב) כי פרע הוא. אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כחו – פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים. אל תיקרי שמר אמנים אלא שאומרים אמן. מאי אמן? – אמר רבי חנינא: אל מלך נאמן". וכן בסנהדרין (קיא ע"א), והדברים הובאו בסדר רב עמרם גאון (הלכות סעודה).
פרש רש"י (שבת קיט ע"ב):
"אל מלך נאמן – כך מעיד על בוראו, שהוא אל מלך נאמן".
ובסנהדרין פרש רש"י:
"מאי אמן – כשעונין על כל ברכה וברכה אמן, היאך משמע קבלת יראת שמים".
"אל מלך נאמן – בנוטריקון, שמאמין עליו הקדוש ברוך הוא".
ב. הובא במדרש אגדה (בובר, דברים ואתחנן פ"ה): "ודע כי עשרת הדברים יש בהם תרי"ג מצות, וקרית שמע יש בהם תרי"ג מצות כי כשתמנה אותם [יש] תר"י מלות, לפיכך תקנו קודם שתאמר שמע תאמר שלש מלות והם אל מלך נאמן כדי שישלים תרי"ג מלות, כנגד תרי"ג מצות".
וכן מביא דעת זקנים מבעלי התוספות (דברים ו, ד): "...וצריך לומר אל מלך נאמן קודם שמע ישראל לפי שבשלש תיבות הללו עם בשכמל"ו תמצא בקריאת שמע רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח אברים וכל האומר רמ"ח תיבות שבקריאת שמע כתקנן הקדוש ברוך הוא משמר רמ"ח אבריו וזש"ה שמור מצותי וחיה אמר הקדוש ברוך הוא שמור את שלי ואני אשמור את שלך. א"ר שמעון בן חלפתא משל למלך שהיה לו כרם ביהודה ודירתו בגליל ולאחד יש לו כרם בגליל ודירתו ביהודה בכל שנה ושנה צריך זה שביהודה לילך לגליל וזה שבגליל לילך ליהודה לפרנס כל אחד צרכי כרמו, לימים פגעו זה בזה אמרו למה אנו מטריחין אני אפרנס כרמך שבעירי ואתה תפרנס כרמי שבעירך והזהר בה שאם אתה משמר היטב את שלי אני אשמור היטב את שלך". וכן כתב בפירוש הרא"ש עה"ת.
עפ"י מדרשים אלו א-ל מלך נאמן נאמר להשלים את רמ"ח התיבות בקריאת שמע. אמנם מקור אמירתו הוא באמן שאחר ברכה שניה שלפני קריאת שמע, כמבואר להלן.
ג. כתב הראב"ן (ברכות סי' קפד) שהיה מקדמוני אשכנז: "ואמר רב בג' מקומות היחיד עונה אמן אחר ברכותיו בבונה ירושלים בברכת המזון ובאוהב עמו ישראל ערבית ובהבוחר בעמו ישראל שחרית, פר"ח, ונ"ל דלהכי תיקנו לומר אל מלך נאמן בראש קריאת שמע ערבית ושחרית שהוא במקום אמן לפי שאין כל אדם זריז לענות אמן אחר ש"ץ, וכל סוף ברכה נמי עונה יחיד אמן לעצמו כגון עושה שלום במרומיו, והעונה אמן אחר שאר ברכותיו הרי זה מגונה".
היינו אף שאין לענות אמן אחר ברכותיו בכ"ז נהגו לומר לפני קריאת שמע וכיון שאין זריזים באמירת אמן תקנו לומר א-ל מלך נאמן בעניית אמן על ברכות עצמו.
וכן בספר המנהגות (לר' אשר מלוניל, ד ע"ב) כתב: "ונהגו בכל הארצות האלה לומ' אהבת עולם אהבתנו, ובסוף הברכה אל מלך נאמן להשלים רמ"ח תיבות שבקרית שמע שהן כנגד רמ"ח אברים שבאדם, אם ישמור אדם אלו רמ"ח תיבות לאמרן בכונה אף כן ישמור הב"ה איברים שבאדם שהם רמ"ח". ובעוד שהראב"ן מזכיר רק משום אמן אחר ברכות ק"ש, הרי ספר המנהגות מציין מפורש שהאמירה באה להשלים את רמ"ח התיבות בק"ש.
וכן בספר הרוקח (הל' ברכות, סי' שכ) כתב: "אמן אל מלך נאמן. מה שאפילו יחיד אומר אמן אל מלך נאמן וקיימא לן בברכות בפ' שלשה שאכלו תניא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה. בכל הברכות. והא דתניא הרי זה משובח. בברכת המזון. בונה ירושלם אמן. ובתוספת' בפ' אחד הפורס על שמע והמברך על הפירות ועל המצות לא יענה אמן אחר עצמו. ואם ענה הרי זה בור".
וכן חתנו של הראב"ן – הראבי"ה (ח"א ברכות, סי' לג) כתב: "רמ"ח תיבות יש בקריאת שמע חסר ג' כנגד רמ"ח איברים שבאדם אוספון רבנן עליהו שלש אל מלך נאמן עד דהויין רמ"ח ע"כ גמרא דארץ ישראל".
ד. בשבולי הלקט (ענין תפילה סי' טו) מביא שכך הנהיגו הגאונים: "והקורא את שמע צריך שיתחיל אל מלך נאמן לפי מה שדרשו רז"ל בתנחומא פרשת שמע. אמר רב מנא ב"ר לא תהא קריאת שמע קלה בעיניך שהרי רמ"ח תיבות יש בה כנגד רמ"ח אברים שבאדם. אמר הקדוש ברוך הוא אם שמרת רמ"ח תיבות שבקרית שמע וקראת אותן כתיקנן אני משמר רמ"ח אברים שבך. ותימה שהרי בג' פרשיות שבקרית שמע יש רל"ט תיבות וכשתוסיף ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהן שש תיבות הרי רמ"ה ואנו אומרים רמ"ח ומצאתי בתשובות הגאונים ז"ל דתירץ רב דניאל גאון זצ"ל רמ"ה תיבות יש בקרית שמע והוסיפו עליהם אל מלך נאמן שהן שלש תיבות כדי שיעלו למנין רמ"ח כנגד רמ"ח אברים שבאדם. וכן כתב רבינו שלמה זצ"ל בפרדס שחיבר. ובטעמי ר' יהודה החסיד ז"ל מצאתי בקרית שמע יש רמ"ח תיבות עם אל מלך נאמן כנגד רמ"ח אברים שבאדם".
ה. אבל הטור (או"ח סי' סא) בשונה מאביו שהביא זאת בפירושו עה"ת כתב:
"יש נוהגין לומר תחלה אמ"נ וי"א שמוסיפין אמן אמ"נ ונותנין טעם לדבריהם שקריאת שמע יש בה רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם אלא שחסר ד' ומכוונים להשלים באלו ד'".
ומביא הטור את תשובת הרמ"ה על מנהג זה:
"והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ יכול לענות אמן כשיסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר ש"צ והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין ברכה שנייה לשמע אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין ציבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר שלא היה לו להפסיק וכל שכן המפסיק באמן אמ"נ דאיכא תלת דמפסיק בין ברכה לקריאה ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר בלא תשא דהזכרת השם הכא לית ליה עניינא דמדכר לה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה ועוד כיון דלאו לצורך ברכה היא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בקריאת שמע והאי תוספת לא יעקב אמרו ולא בניו ולא משה אמרו וא"כ אנן היכי אמרינן ליה השתא בשכמל"ו אי לאו דאמריה יעקב לא הוה אמרינן ליה ואף על גב דאמריה יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי ואנן ניקום ונימא מדעתן מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתא לא במתניתין ולא בגמרא אלא מחוורתא דהאי מנהגא ל"ל עיקר, ומאן דיכיל לסלוקא שלא ע"י מחלוקת אלא בחבורה שדעת אחת לכולם ש"ד ומאן דלא יכיל לסלקא לסלוקיה לנפשיה ע"כ".
שאלותיו של הרמ"ה הן על עניית אמן אחר ברכותיו, על ההפסק בין ברכת קריאת שמע לקריאה עצמה ועל תוספת שאין לה מקור ברור בש"ס, וע"כ מן הראוי לבטלה (בתנאי שאין גורמים למחלוקת).
ו. הוסיף על קושיות הרמ"ה – הרמב"ן (חי' לברכות יא ע"ב) וז"ל:
"כבר היה מנהג בעיירות לומר בין אהבת עולם לקריאת שמע אל מלך נאמן, ובילדותי נתקשה עלי, לפי שהדבר ידוע שאהבת עולם ברכת המצוה היא לקריאת שמע, שכל המצות כולן טעונות הן ברכה עובר לעשייתן, וכן בהלל וכן במגלה וכן בקריאת התורה, וכ"ש [קריאת שמע], וזהו שאמרנו בהשכים אחר שקרא א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה, דברכת שנון תורה היא, אלא שתיקנו בקריאת שמע שתים לפניה מפני שזמנה תלוי ביצירת האור ובעריבתו, אבל ברכת יוצר אור ומעריב ערבים ברכת השבח הן, כדמוכח (מגילה כ"ד ב') בפלוגתא דכל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע וכדפרישית לעיל, וברכת אהבת עולם ברכת המצוה לחובת קריאה של שמע, וה"נ מוכח בשמעתא דאמר להם הממונה ברכו ברכה אחת כו', לפיכך עשו נמי ברכת אמת ויציב ברכה הסמוכה לחברתה, וכיון שזו ברכת המצוה היא הדבר ברור בכל שמברך על המצות או על הפירות ועונה אמן אחרי עצמו בין ברכה למצוה שהוא טועה גמור, וכבר פרטו זו בפירוש בירושלמי תני הפורס על שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל המצוות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן, איני צריך לבאר ענין זה שהוא מפורש לראשונים, וכמדומה שהוא הפסק וצריך לחזור ולברך, וה"נ [משמע] בשמעתא דטול ברוך טול ברוך (ברכות מ' א'), ומפני שנהגו הוצרכתי לשאול מן הרב רבי מאיר הלוי והשיב דבר ברור שהוא טעות ואינו נהוג בספרד ולא בארץ ישראל, ונתבטל השבוש הזה ממקומו".
עולה מדברי הרמב"ן טענה חדשה כנגד אמירת א-ל מלך נאמן שכיון שברכה שניה שלפניה בשחרית היא ברכת המצוות אין לו לענות אחריה אמן. ואם ענה כן זהו הפסק וצריך לחזור ולברך! ומספר הרמב"ן שהשתדל ועקר מנהג זה מספרד עפ"י דעתו ותשובת הרמ"ה.
מוסיף הרמב"ן: "ואחר זמן ראיתי תלמידי צרפתים מקשים ואומרים בידינו מדרש אגדה דקריאת שמע יש בה רמ"ח תיבות כנגד איבריו של אדם וכשמנו אינן אלא רל"ט, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהצריכו חכמים לומר כדאיתא בפסחים (נ"ו א') ואל מלך נאמן זה משלימין אותם, ובודאי שכך אמרו חכמים בילמדנו בפרשת קדושים תהיו, א"ר מני ברבי לא תהא קריאת שמע קלה בעיניך מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין איברים של האדם, אמר הקדוש ב"ה אם למדת ושמרת את שלי לקרותה כתקנה אני אשמור את שלך, לכך דוד מקלס שמרני כאישון בת עין אמר לו הקדוש ברוך הוא שמור מצותי וחיה".
עולה מן הרמב"ן שהכיר את המדרש, אבל אינו מקבל שכך ראוי לנהוג כדי להגיע לרמ"ח תיבות בקריאת שמע.
ממשיך הרמב"ן ומבאר, להבנתו את מקור הטעות לומר אמ"נ בכל קריאת שמע:
"ועכשיו אני צריך להודיעם הענין הזה ומהיכן נולד להם דורות הראשונים לא היו הצבור מברכין בעצמן כל הברכות, אלא שליח צבור העתיד לירד לפני התיבה אומר לפניהן ברכות כולן והן עונין אמן, ולפיכך היה החזן הזה מברך אהבת עולם והצבור עונין אמן, וקורין קריאת שמע בפיהם שהיא המצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד שיהא משנן בפיו, ולהשלים למנין אברים כפי המדרש הזה היו אומרים אל מלך נאמן במקום אמן, ממה שאמרו (שבת קי"ט ב') מאי אמן אל מלך נאמן, ואיפשר שהיו עונין אמן ממש אלא שהמדרש מונה אותיות של אמן רמז לתשלום האיברים דכיון שהוא נוטריקון לשלש תיבות עשו אותו כשלש תיבות ברמז המנין הזה. ואני אובין לפניך, כל מה שנהגו עכשיו שהחזן אומרו בקול ומשמיע לצבור, להוציא אותן ידי חובה הוא עושה ואין עליהן חיוב אלא שיהיו עונין אחריו אמן, וכל שנהגו בו בלחש כל יחיד ויחיד חייב בו, אלא בפריסת שמע וסדר קדושה מפני שאין קדושה ביחיד אומרים הכל בקול כאחד... ומ"מ דבר ברור הוא במברך אהבת עולם בפיו שאינו עונה אחר עצמו אמן בין ביחיד בין בצבור, ואם ענה ה"ז בור וטועה גמור הוא".
ועיקרי הדברים מובאים אף בשטמ"ק (ברכות מה ע"ב).
ז. המאירי (ברכות מה ע"ב) השיב לטענות הרמ"ה והרמב"ן לגבי אמן על ברכות עצמו (ואף הראב"ן שהוזכר לעיל הזכיר שכך צריך לענות) וכתב:
"כשאדם מברך ברכות הרבה ראוי לו לענות אמן אחר עצמו בסוף ברכה אחרונה כגון בסוף בונה ירושלים של ברכת המזון שהיא סוף ברכה של תורה שברכת הטוב והמטיב אינה מעיקר הברכה וכן בסוף ברכת שלום רב בשמנה עשרה וכן בסוף ישתבח של פסוקי דזמרה ובסוף יהללוך של הלל אבל אחר כל ברכה וברכה הרי זה מגונה. ומגדולי המחברים כתבוה כן אחר ברכות אחרונות של קריאת שמע ערבית אבל בשל שחרית מתוך שסומכים גאולה לתפלה אינו עונה אמן, אבל ערבית הואיל ויש שם הפסק בקדיש ובברוך ה' לעולם הרי זה אומר אמן. וגדולי הצרפתים מזקיקים לאמרו אף לאחר ברכות אחרונות של שחרית שאין אמן הפסק בין גאולה לתפלה. אבל אחר ברכות ראשונות יש בדבר מחלוקת שלדעת קצת רבנים אומרו ולדעת גדולי המחברים אינו אומרו מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והמצוה וכן אחר ברכות של חנוכה וברכות ראשונות של מגילה. ויש מכריעים לאמרו כשיהא משנה את המטבע לאל מלך נאמן שהוא נוטריקון של אמן וכן אנו נוהגין ונסעדים בה ממה שאמרו במדרש שמור רמ"ח שלי ואני אשמור רמ"ח שלך ואין רמ"ח תיבות בקריאת שמע אלא בתוספת זה ואף בזו ערערו עלינו הרבה קצת רבנים וכבר השבנו עליהם בארוכה בקונדרס מיוחד בפני עצמו".
היינו, נפלה מחלוקת על אמירת אמן אחר סיום ברכות ראשונות של ק"ש והנוהגים לומר אמן אומרים א-ל מלך נאמן להשלמת רמ"ח תיבות של קריאת שמע.
הקונטרס אותו מזכיר המאירי נמצא בספרו מגן אבות (ענין א) ובתחילה הוא מתאר את ההשתלשלות ההיסטורית של מנהג זה: "מנהג קדום בארצות הללו (=פרובנס) מימי קדם, בימי הרבנים הגדולים, וכן בארץ צרפת ובאשכנז שאומרים אחר ברכת אהבת עולם כשבאים להתחיל בקריאת שמע, אל מלך נאמן, ובאמת לא היה מנהג זה לא בארץ המערב בא"י ולא בארץ המזרח (=בבל), וגם לא בארץ קטלוניא אשר היתה מקדם בכלל ארץ ספרד. וכבר הגיע לידינו מחזורים מארץ קטלוניא כתובים מזמן קדם קדמתה שלא היה [מנהג זה] כי היה מנהגם כארץ ספרד ברוב הדברים או בכלם. ובימי ר' זרחיה הלוי שיצא בבחורתו מעיר גירונדא (=בקטלוניא) וזכה ללמוד במגדל לוניל (בפרובנס) ועמד שם זמן רב וחזר לו לשם, והנהיג בשם כל בני הקהל כמנהג הארץ הלזו, ונקבע במחזרותיהם כדרך שהוא קבוע במחזורים שלנו. ובהגיע תור הרב הגדול ר' משה בר' נחמן ז"ל, ראה שמקודם לא היו נוהגים כך ושבכל ארץ ספרד לא היה אומרים אותו ונתקשה בעיניו על שהיו אומרים אותו, מצורף למה שהיה הרב בר מחלקתו של הרב ר' זרחיה ומגיה על ספרו, עד שחיבר מזה ספר נכבד קראו ספר מלחמות והעיד הרב ז"ל ששאל בזה את הרב המופלג רבינו מאיר מטוליטולא (=רמ"ה) ושהרב ז"ל השיבו שהוא טעות, ושאין אומרים אותו בכל ספרד, ולא בארץ ישראל ונתבטל המנהג על פי הרב ונמחק מן המחזורים, והחזיק הרב טובה לעצמו ונתן שבח והודאה לאל על שנתבטל השבוש הזה על ידו".
וכאן מרצה המאירי את טענות תלמידי הרמב"ן ואת תשובותיו.
על טענת ההפסק הוא מוכיח מהבבלי שאין זה הפסק אפילו בברכת המצוות שאדם יענה אמן או אל מלך נאמן על ברכותיו אלא מגונה או בורות. על טענת הבורות הוא עונה שכיון שהיא סוף ברכותיו לפני קריאת שמע אין זו בורות. ועונה אף על טענת הרמב"ן שברכה שניה היא ברכת המצוות ומבאר שאינה ברכה על קריאת שמע במיוחד ואינה מעכבת את קריאת שמע. ועל סברת הרמב"ן שעניית א-ל מלך נאמן יצאה מתוך שהעם לא ידעו את הברכות וענו אמן, מקשה המאירי וכיצד ידעו את הקריאה עצמה והלא לגבי ברכות אף אם שינה כל שלא שינה את המטבע יצא.
ומקשה המאירי בשם תלמידי הרמב"ן: מדוע אם כן לא נהגו כן בספרד ובא"י?!
ועונה: "הוו יודעים שכל דבר הבא לנו מן המדרשות אינם הכרח לדין כאלו בא בתלמוד שלנו או בירושלמי ובריתא, אלא יוכל לקבלו מי שירצה, ומי שאינו רוצה אין בו הכרח". ומוכיח את דעתו מכמה מקומות במדרשים המלמדים לחתום בברכה שאחר קריאת שמע של ערבית 'הפורש סוכת שלום' – "ואף קצת רבנים ראיתי שנוהגים כן עפ"י המדרש והירושלמי ואעפ"כ לא נתקבל מעולם אצל רוב העולם".
שתי הדעות לומר אמ"נ או לא לומר הובאו בכלבו (סי' ט). לעומת זאת בס' תשב"ץ קטן (סי' רמ) שכתב תלמידו של מהר"ם מרוטנברג כותב מפורש שאין לאומרו.
ח. האבודרהם (ברכות קריאת שמע) הביא את המנהג לאומרו כדי להשלים רמ"ח תיבות ואת תשובת הרמ"ה שלא לאומרו ומוסיף: "ולהשלים רמ"ח תיבות אומר במדרש רות (מדרש רות החדש פ"א) אמר ר' נהוראי א"ר נחמיה בקריאת שמע יש רמ"ח תיבות כמנין איברים של אדם והקורא קריאת שמע כתקנה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בה וזהו שאמר הכתוב (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. אדהכי מטא האי ינוקא לאיי מאורחא יתיב קמייהו שמע אילין מילין קם על רגלוהי ואמר הלא בקריאת שמע אין שם אלא רמ"ה תיבות? אמר ליה ר' חייא תיב ברי תיב יתיב א"ל ברי שמעת בהאי מידי? אמר כך שמעית מאבא בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות חסר תלת לתשלום מנין איבריו של אדם ומשום הא תקינו שיהא ש"צ חוזר לשלש תיבות ומאי ניהו ה' אלהיכם אמת כדי להשלים לכל הקהל רמ"ח תיבות וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יותר משלשה ועם כל דא הוה אבא קרי על דא (קהלת א, טו) וחסרון לא יוכל להמנות לתשלום הנהו ג' תיבות דמשלים ש"ץ לא יוכל להמנות לתשלום רמ"ח כשאר הצבור. אדהכי אתא ר' יהודה בריה דרב פנחס ויתיב לגבייהו, אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה במילי דקריאת שמע והכי אמר האי ינוקא, אמר ודאי הכי הוא, והכי א"ר יוסי בן דורמסקית משמיה דר"ע חסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות וכנגדן מנין איבריו של אדם, ותקינו שיהא ש"ץ חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת".
היינו האבודרהם מביא מן המדרש שנהגו ששליח הציבור חוזר על שתי תיבות האחרונות בפרשת ציצית ומחבר אף מילת אמת מאמת ויציב או מאמת ואמונה ובכך משלים את שלש התיבות החסרות.
ט. מדרש זה מופיע בזוהר ומביאו הב"י (או"ח סי' סא, ג) ומזכיר שהאבודרהם הביאו: "יש נוהגים לומר תחלה אל מלך נאמן ויש שמוסיפין אמן אל מלך נאמן ונותנים טעם לדבריהם שקריאת שמע יש בה רמ"ח תיבות... וכן כתוב במנהיג (סי' לג) וכן כתב האגור (סי' קז) בשם הרוקח (סי' שכ) וכתב האגור באשכנז וצרפת נוהגים לומר אל מלך נאמן ולא אמן וגם מהר"י קולון כתב בשורש מ"ב שכן היה הוא נוהג וכתב עוד האגור שבספר הפרדס לרש"י (חלק הלקוטים עמ' צ) ובטעמי ה"ר יהודה החסיד כתוב שאומרים אל מלך נאמן ע"כ. והגהות מיימוניות כתבו בפרק ראשון מהלכות ברכות (אות ח) שאין לאומרו, ונראה לי שאע"פ שהרמ"ה סתר מנהג זה משום דליתא במתניתין ולא בגמרא מכל מקום נראה שמנהג קדמון היה אלא שאח"כ בטלוהו כדי שלא יפסיק בין הבוחר בעמו ישראל לשמע ותקנו במקומו שיחזור שליח ציבור ה' אלהיכם אמת דהכי איתא בספר התיקונים תיקון (י"א) [י'] (כה:) ואיהי כלילא מד' פרשיין דקריאת שמע דאינון רמ"ח עם אל מלך נאמן ובגין דלא עבדין הפסקה תקינו לאחזרא שליחא דצבורא ה' אלהיכם אמת ע"כ. וכן נהגו בני ספרד שלא לומר אל מלך נאמן ולהשלים הג' תיבות חוזר שליח ציבור ה' אלהיכם אמת שבתחלה מסיים פרשת ציצית ואומר אמת וחוזר ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת וכן כתוב בספר הזוהר בסוף פרשת וירא אליו ה' דבקריאת שמע אית רמ"ח תיבין עם ה' אלהיכם אמת: וכן כתוב במדרש הנעלם (זהר חדש רות צה.) פתח רבי יהודה... דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה בקריאת שמע רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם... מאי תקנתיה תקינו שיהא שליח ציבור חוזר ג' תיבות ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יותר משלש".
הב"י מביא מן הזוהר דרך נוספת להשלים את רמ"ח התיבות: "וכל האומר קריאת שמע שלא עם הצבור אינו משלים איבריו מפני שחסרו השלשה תיבות ששליח ציבור חוזר מאי תקנתיה יכוין בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות אותם שלשה תיבות דקריאת שמע ששליח ציבור חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הציבור עכ"ל ושמעתי שענין הכוונה בט"ו ווי"ן הוא לפי שט"ו פעמים וי"ו עולה צ' ושם ההויה עולה כ"ו ועם ד' אותיותיו עולה ל' ושלש פעמים שלשים עולה צ' הרי שמכוין בט"ו ווי"ן לשלשה שמות".
רואים בב"י שהכיר את המנהג לומר אמ"נ ועם זאת בספרד לא נהגו כן, אלא לכל היותר נהגו כמנהגי הזוהר או בחזרת 'ה' א-להיכם אמת', או בכיוון הווי"ן של אמת ויציב.
י. בדרכי משה (הקצר, או"ח סי' סא אות ג) כתב: "ונראה לי דאם אדם קורא קריאת שמע עם הציבור לא יאמר אל מלך נאמן רק יענה אמן אברכה שקודם קריאת שמע ויכוין בה אלו השלש מלות דהיינו אל מלך נאמן ויסמוך עצמו על מה שהשליח ציבור חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת שבזה משלים מנין רמ"ח, אבל אם קורא קריאת שמע ביחיד דלא ישלים המנין ואף על גב דיכוין בט"ו ווי"ן מכל מקום קורא לו בזוהר מעוות לא יוכל לתקון וגו' על כן יאמר בתחלה אל מלך נאמן כמו שנהג מהרי"ק וכתב האגור דכן נהגו באשכנז וצרפת כן נראה לי למעשה".
יא. וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' סא ס"ג): "בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם מסיים שליח צבור ה' אלהיכם אמת, וחוזר ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת".
ומוסיף הרמ"א: "ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעין מפיו של ש"צ ג' תיבות אלו (ב"י בשם א"ח). ואם היחיד רוצה ג"כ לאמרם עם השליח צבור, אין איסור בדבר (דברי עצמו)".
ממשיך השו"ע: "ואם הוא קורא ביחיד יכוין בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב שעולים צ', והם כנגד ג' שמות ההויה, שכל שם עולה כ"ו וד' אותיותיו הם ל'".
ומגיה הרמ"א: "ויש עוד טעם אחר בדבר, דט"ו ווי"ן עולין צ', והקריאה נחשבת א', הרי צ"א כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו, והוי כאילו אמר ה' אדנ"י אמת (מהרי"ק שורש מ"ב /ל"א/ ואגור). ויש שכתבו דכל הקורא קריאת שמע ביחיד יאמר: אל מלך נאמן שמע וגו', כי ג' תיבות אלו משלימין המנין של רמ"ח, והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה, וכן נוהגין. ונראה לי מכל מקום כשקורא עם הצבור לא יאמר אמ"נ, רק יאמר אמן אחר הש"צ כשמסיים הברכה, וכן נוהגין ונכון הוא".
מסקנה[עריכה]
אם קורא עם הציבור ופותח ב'שמע' עימם עונה אמן אחר ברכת שליח הציבור. מי שמאחר בתחילת קריאת שמע של שחרית אחר שליח הציבור, אם הוא מתפלל בנוסח ספרד יכוין בווי"ן של ברכה שאחר קריאת שמע. ואם בנוסח אשכנז יאמר א-ל מלך נאמן. ונראה שלגבי המתפלל בנוסח אשכנז אם יודע שאינו יכול לסיים פרשה שלישית עם החזן יאמר ג"כ א-ל מלך נאמן. ונראה שבתפילת ערבית בשני המצבים שאינם יכולים לצאת בחזרת החזן 'ה' א-להיכם אמת' הן ספרדי והן אשכנזי יאמרו א-ל מלך נאמן כדי להשלים לרמ"ח תיבות.