חבל נחלתו יא נג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יא · נג · >>

סימן נג

במה גדולה

פתיחה

במשנה בפי"ד בזבחים (קיב ע"ב) נאמר: "עד שלא הוקם המשכן – היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן – נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל הותרו הבמות; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מקום. באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה, אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן, והיא היתה מנוחה; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. באו לנוב וגבעון הותרו הבמות; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל. באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן היתר, והיא היתה נחלה; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה".

עפ"י המשנה היו שתי תקופות מאז בנין המשכן בהן הותרו הבמות. בתקופת הגלגל שארכה שנה ובה כבשו וחלקו את א"י, ואח"כ נאסרו עם השכנת המשכן בשילה. ושוב הותרו עם חורבן שילה במלחמת אבן העזר (שמואל א' פרק ד). ואז הבמה הגדולה היתה בנוב ואח"כ בגבעון. השאלה היא מה ייחד את הבמה הגדולה בנוב וגבעון, האם זה שהיא מזבח לכל הציבור וממנו נובעים הלכות במה גדולה, או שיש גורמים אחרים המגדירים אותו.

השם במה גדולה מקורו בנביאים כאמור (מל"א פ"ג פס' ד) "וילך המלך גבענה לזבח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עֹלות יעלה שלמה על המזבח ההוא". אולם לא מבואר מה מגדיר זאת כבמה גדולה.

א. מהי במה גדולה

בתוספתא (זבחים פי"ג הי"ט) נאמר: "אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה אוהל מועד נטוי כדרכו אין הארון נתון שם". עולה מהתוספתא שהמגדיר את הבמה הגדולה שהיא בעצם המשכן אבל ללא ארון הברית.

וכך מפרש רש"י (זבחים קיב ע"ב): "באו לנוב וגבעון – כשחרבה שילה ונלקח הארון בימי עלי באו לנוב וגבעון כמו שנאמר אין לחם חול [וגו'] כי אם לחם קדש אשר מלפני ה' (שמואל א' כא) אלמא שולחן ומזבח התם הוה, חרבה נוב בימי שאול באו לגבעון כדכתיב במלכים (א' ג) כי שם הבמה גדולה". עולה מרש"י שהבמה הגדולה בנוב היתה המשכן ללא הארון, ולכן היה שם לחם הפנים שניתן לדוד ואנשיו הנרדפים ע"י שאול המלך.

וכך עולה מספר החינוך (מצוה תפז) אשר מסביר במניעת הקרבת פסח בבמה קטנה: "שנמנענו מהקריב שה הפסח בבמת יחיד ואפילו בשעת היתר הבמות. וענין הבמות הוא שהיה כל יחיד ויחיד מישראל שרצונו להקריב קרבן בונה בנין בכל מקום שירצה ומקריב שם קרבנותיו לשם יתברך קודם בנין בית הבחירה, ואפילו בזמן ההוא שהיה מותר להם לעשות כן, דוקא בשאר הקרבנות, אבל קרבן הפסח אין מקריבין אותו לעולם אלא בבמת רבים, והוא המקום שהיה המשכן שם"...

וכן המאירי (מגילה ט ע"ב) מוסיף: "וכבר נודע לנו ממסכת זבחים שעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות ומשהוקם המשכן נאסרו הואיל והיה שם מזבח וארון עמו באו לגלגל כל שבע שכבשו ושבע שחלקו והיה הארון הולך עמם במלחמותיהם ולא היה קבוע עם המזבח בגלגל הותרו הבמות. באו לשילה, אחר חלוקת הארץ ועמד הארון קבוע עם המזבח נאסרו הבמות. באו לנוב וגבעון הותרו הבמות כלומר באו לנוב אחר שחרבה שילה והגלה הארון ביד פלשתים בימי עלי הכהן ובאו לנוב והביאו שם את המשכן ואת המזבח אבל לא הארון שהרי ביד פלשתים היה וכן בזמן שהחריב שאול את נוב עיר הכהנים והביאו המשכן והמזבח לגבעון ולא היה הארון עמו שכבר היה מוגלה ביד פלשתים ואף כשחזר להם לא קבעוהו עם המשכן והמזבח לא בנוב ולא בגבעון מפני שמתייראים היו עליו והיו מעמידין אותו בערי המבצר, וכן שעמד זמן בבית עובד אדום עד שהעלהו דוד לציון וכל זמן זה הואיל ולא היה הארון קבוע עם המזבח הותרו הבמות. באו לירושלם ונבנה בית עולמים והוקבע הכל על מכונו וארון אצל מזבח נאסרו הבמות ולא היתה להן עוד היתר. וכל אותן הזמנים שהיו הבמות מותרות היה מזבח הנחושת של משה קרוי אצלם במה גדולה מפני שהיה קבוע במקום אחד לשם כל הצבור ומ"מ לא סר שם במה מעליו כל זמן שלא היה ארון קבוע עמו"...

עולה מן המאירי כי שם במה הוא בעצם מושאל, והיה מן הראוי לקרוא למקום משכן וכד' אלא שבגלל חסרון הארון כינו זאת במה.

המשך חכמה (דברים יב, ח) מעורר שאלה שיש לה נגיעה בענייננו:

"הקשה לי אחד מלומדי למד: בשופטים ב (פסוק ה) "ויקראו שם המקום ההוא בוכים ויזבחו שם לה'". הרי היה אחר מות יהושע, ויהושע חי כ"ח שנה מיום שנכנסו לארץ, כדאיתא בסדר עולם. והמשכן בשילה הוקם תיכף אחר י"ד שנה שכבשו וחילקו, וכמו שכתוב ביהושע יח, א: "ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אוהל מועד (והארץ נכבשה לפניהם"). ובפסוק נא בפרק יט: "אלה הנחלות (אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל בגורל) בשילה לפני ה' פתח אהל מועד (ויכלו מחלק את הארץ"). וכן בסדר עולם. אם כן, אז היו הבמות אסורים, ואיך זבחו בבוכים לה'?! וזה קושיא עצומה [בתוספות ביאור משלי]".

"והשבתי כי איתא בתוספתא סוף זבחים (פרק שלושה עשר משנה ח): איזהו במה גדולה בשעת היתר במות [פירוש, אימתי ואיך היתה במה גדולה אשר בשביל זה היו הבמות מותרין, היינו להקריב בכל במות יחיד]? אוהל מועד נטוי כדרכו [כמו במדבר ובשילה] והארון לא היה נתון שם [שבנוב וגבעון היה הארון בפלשתים ובבית עובד אדום, וקרית יערים ובירושלים] – לכן הבמות מותרין. אבל בשילה היה הארון באהל מועד, ולכך היו הבמות אסורים. זהו פירוש התוספתא".

"והא דבגלגל היו הבמות מותרות, משום דלא נחו מכיבוש נחלה, וכמו דאמרו בזבחים "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה" (דברים יב, ט), דנחו מכבוש, יעויין שם. והנה מעשה זה דבוכים היה אחרי מות יהושע, ובימי הזקנים שעבדו את ה', וכמו שפירשו המפרשים. והזקנים – ימים האריכו, שנים לא, כמו שאמרו חז"ל. ואם כן, היה תיכף אחרי מות יהושע. ובמיתתם נאמר ביהושע כד, א: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה וכו' ויתיצבו לפני האלקים". ובפסוק כו: ("ויקח אבן גדולה) ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה'". ופרש"י, לפי שהביאו שם הארון, כמו שנאמר למעלה "ויתיצבו לפני האלקים". אם כן היה אז הארון בשכם, והיה האוהל מועד כדין במה גדולה, והיו הבמות מותרות, ולכך זבחו שם בבוכים לה'. וזה ברור".

"ובא וראה אמיתת דבר זה! שופטים פרק כ' במלחמת ישראל ובנימין כתוב (פסוק כו): "ויעלו כל בני ישראל וכו' ויבאו בית אל ויבכו וכו' ויעלו עולות ושלמים לפני ה'". הרי דבבית אל הקריבו עולות ושלמים, משום דכתיב תיכף (פסוק כז) "וישאלו בני ישראל בה' ושם ארון ברית האלקים בימים ההם". הרי דהארון היה אז בבית אל, ולכך היו מותרין הבמות, והיו מקריבים שם בבית אל כדין במת יחיד. ואוסיף לך להראות מי הביא אז הארון לבית אל. כי בסדר עולם אמרו כי הך עובדא דפילגש בגבעה היה בימי כושן רשעתיים, והיה אז ירושלים בלא איש מבני ישראל, וכמו שאמר (שופטים יז, יב) "לא נסור אל עיר נכרי". וזה היה סמוך למות יהושע, ועיין בהגהות הגר"א לסדר עולם פרק יב. ובשופטים פרק א, כב: "ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וה' עמם", (פסוק כג) "ויתירו בית יוסף בבית אל". כי לדעתי פירושו כי היה הארון אתם, וזהו "וה' עמם", שהארון הוא משכנו, וכמו שכתוב (יהושע כד, א) "ויתיצבו לפני האלקים". לכן אז היה הארון בבית אל, ואז היה עובדא דפלגש בגבעה. וכל זה ברור. ובמשנה פרק משוח מלחמה (סוטה מב, א) "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם" וגו' (דברים כ, ד) – זה מחנה הארון".

"והנה בירושלמי מגילה פרק קמא הלכה יב: ר' ייסא בשם ר' יוחנן: זה סימן: כל שהארון בפנים – הבמות אסורים, יצא – הבמות מותרות [וזהו כמו שפירשנו מהתוספתא]. בעי ר' זירא קומי ר' ייסא: אפילו לשעה, כגון ההיא דעלי? ולפי מה שפירשתי, מוכח דאפילו לשעה אם יצא, הבמות מותרין. וצריך לומר דדוקא כשיצא למלחמה שלא נח בשום מקום, שפיר בעי אם הבמות מותרין. מה שאין כן כאן, נח בשכם, ונח בבית אל".

עולה שאם הארון הוצא ממקומו בקה"ק הבמות מותרות והמצאות הארון היא המגדירה אם הותרו הבמות ליחידים (ולפי רוב התנאים אף קרבנות יחיד לא קרבו אז בבמה גדולה).

ב. השראת שכינה בבמה גדולה

מצינו (זבחים קיח ע"ב) ששרתה שכינה בנוב וגבעון אע"פ שהארון לא היה בו: "כי אתא רב דימי אמר רבי, בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר: (דברים לג) 'חופף עליו כל היום', כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין". וכן מובא בראשונים. ובפירוש המשנה לרמב"ם (זבחים פי"ד מ"ז): "...ובין היות המקדש בשילה והיותו בירושלם היתה השכינה בנוב וגבעון".

ג. היתר הבמות ע"י נביא

בירושלמי מגילה (פ"א הי"א) נאמר: "א"ר יוסי בן חנינה אין הבמה ניתרת אלא בנביא מה טעמא השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום וגו' ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות א"ר שמלאי דבירא א"ל ובדברך עשיתי ובדיבורך עשיתי". וכן בקה"ר (פר' ג).

בפשטות המדובר בשעת איסור הבמות וההיתר להקריב על במת יחיד בשעת איסור הבמות הוא רק עפ"י נבואת נביא בדבר ה' בהוראת שעה.

וכן בויקרא רבה (פר' כב, ט): "אמר ר' יוסי בר חנינה אין הבמה ניתרת אלא על ידי נביא, מאי טעמא השמר לך פן תעלה עולותיך כי אם במקום אשר יבחר (דברים יב, יג-יד). ואליהו מקריב בשעת איסור במה, אמ' ר' שמלאי דבירה אמ' ליה ובדברך עשיתי (מלכים א' יח, לו), ובדבורך עשיתי. ר' יוחנן בר מריא מייתי לה מן הדא אז יבנה יהושע (יהושע ח, ל). אין לי אלא יהושע, גדעון מנין, ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור (שופטים ו, כה). אמר ר' אבא בר כהנא שבע עבירות נעשו בפרו של גדעון: עצי אשירה ואבניהו פסולות ומוקצה ונעבד וזר ולילה ומחוסר זמן. ואין לי אלא גדעון, שמואל מנין, ויקח שמואל טלה חלב אחד (שמואל א' ז, ט). אמר ר' בא בר כהנא שלש עבירות נעשו בפרו של שמואל, הוא ועורו ומחוסר זמן ולוי היה".

וכן במדרש תהלים (כז, ו). עולה שהנביאים הללו הקריבו בהוראת שעה.

אבל הרד"ק (שמואל א' ז, י) כתב: "ואמרו אין הבמה נתרה אלא על ידי נביא כי שמואל העלה ראשון בבמת יחיד משחרב משכן שילה, וכן בגלגל יהושע העלה בבמת יחיד ראשון שנאמר אז יבנה יהושע". וכן כתב הרד"ק ביהושע (ח, ל). ופירוש דבריו שונה מהעולה מן הירושלמי והמדרש, ולפי דבריו הראשון להקריב בבמה קטנה בזמן שהותרו הבמות הוא נביא בציווי אלוקי. ומביא שני נביאים יהושע ושמואל שהיו הראשונים להתיר: יהושע בזמן הגלגל ושמואל בנוב וגבעון. עולה מדבריו שכלולים במדרש שני סוגים של היתרים גדעון ואליהו מתירים בבמה בהוראת שעה בעת איסור הבמות: גדעון בזמן שילה ואליהו כשבית המקדש בירושלים. ולגביהם אין משמעות לעיון בדיני במה גדולה. ויהושע ושמואל התירו את ההקרבה לכל בבמות יחיד עד שנאסרו שוב.

ד. הבמה בגלגל

במשנה שהובאה בראש דברינו נאמר: "באו לגלגל הותרו הבמות; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מקום. באו לשילה נאסרו הבמות"...

לכאורה, לפי הכללים שהעלנו עד עתה היה מן הראוי שבגלגל תהיינה הבמות אסורות. שכן המשכן כולו שכן בגלגל, ואף הארון לא יצא משם אלא בהקפת יריחו עפ"י הדיבור. וא"כ מדוע הותרו הבמות. שאלה נוספת שעולה היא האם אין אפשרות למצב נוסף שבו הבמות מותרות אבל המשכן מתפקד בצורה מלאה הן בקרבנות ציבור והן בקרבנות יחיד. ובאופן אחר, האם המשכן בגלגל היה רק במת ציבור וממילא הקרבנות שקרבו בה היו רק אותם שקרבו אח"כ בנוב וגבעון, או שהוא היה המשכן במלוא תפקידו ואעפ"כ הותרו הבמות.

שאלה זו נראית שתלויה בהבנה מה משמעות המשכן בגלגל. ניתן להתיחס אליו כהכנה להשכנה בשילה וא"כ על אף הפיזור וחוסר הארגון המדיני המלא בשבע שכבשו ושבע חלקו בכ"ז ביחס להשראת שכינה בגלגל היא שלב מכין ומעבר לשילה ולכן יש מקום לכך שיותרו הבמות אבל אין סיבה שהמשכן לא יפעל על מלוא מתכונתו. אולם אם מבינים את המצב בגלגל כזמן של התארגנות השבטים בנחלתם ומרכז הכובד הרוחני הוא בשבטים ולא בעם כולו ניתן לראות אותו כבמה גדולה בלבד.

הרמב"ם (זבחים פי"ד מ"ה) מפרש: "הגלגל לא היה בו בית בנוי, אלא היה המשכן עצמו שהיה במדבר. אבל כיון שהלשון באסור הבמות נאמר תלוי במחנה והוא אמרו אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, ועשה טעם הדבר למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה וזה הוא אסור הבמות, הרי עם חסול המחנות וכניסתם לארץ כלומר ארץ כנען והוא בזמן היותם בגלגל נסתלק הלאו הזה ונשאר ההתר שאם רוצה להקריב בבמה מקריב כמו שהיה לפני המשכן, כיון שלא נאסר הדבר אלא במדבר במקום שהיו המחנות, הלא תראה אמרו וקדשים קלים בכל מקום כיון שלא היה שם מחנה מוגדר אלא נתפזרו בני אדם בארץ".

נראה קצת מלשון הרמב"ם שהגלגל לא היה במת ציבור, אלא המשכן פעל על כל דיניו, אלא שהותרו הבמות מכיון שבטלו המחנות.

יש מקום לומר שעפ"י דברי הרמב"ם הללו ישנן שתי סיבות לומר שהותרו הבמות. ישנה הסיבה בזמן נוב וגבעון שארון לא היה במקומו ואז המזבח ירד ממדרגתו להיות במה גדולה. וישנה הסיבה שהיתה בגלגל שבטלה החלוקה למחנות שכינה לויה וישראל ולכן אף המשכן כולו ירד ממדרגתו לדרגת במה גדולה.

ניתן לומר שבשאלה שהעלנו חלקו התנאים בברייתא. בזבחים (קיז ע"א) נאמר: "ר' יהודה אומר: כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר – מקריבין באהל מועד שבגלגל, מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות, אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות; ובמתו שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים; וחכ"א: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר – מקריבין באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן לא קרבו יחיד אלא עולה ושלמים בלבד; ר' שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו אלא פסחים [קיז ע"ב] וחובות שקבוע להן זמן".

ניתן היה לומר, שכל מחלוקתם היא לגבי אוהל מועד שבגלגל, אולם מרש"י ותוס' עולה שכל הדעות התייחסו לכל במה גדולה וגלגל היא רק דוגמא.

וכן עולה מן המאירי (מגילה ט ע"ב): "באו לגלגל כל שבע שכבשו ושבע שחלקו והיה הארון הולך עמם במלחמותיהם ולא היה קבוע עם המזבח בגלגל הותרו הבמות". ולדעת המאירי נראה שאין הבדל בין נוב וגבעון לגלגל.

ועי' להלן שישנם דינים שכנראה נהגו בגלגל אע"פ שהיה במה גדולה כגון שעיר המשתלח והשקאת סוטה.

ה. אכילת קודשים קלים בזמן הבמות

במשנה בזבחים (פי"ד מ"ו) שנינו: "באו לשילה נאסרו הבמות לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה". ועולה שבשילה היה מותר לאכול מעשר שני בכל הרואה. לעומת זאת במשנה הבאה נאמר: "באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל ערי ישראל".

עולה שבזמן שהותרו הבמות מותר היה לאכול קודשים קלים בכל ערי ישראל שהרי לא קדשו את העיר. (ועי' להלן ששיטת ר' יהודה שקדשו את נוב וגבעון ולכן מעשר שני נאכל רק בתוכם).

אמנם תוספות בשבועות (טו ע"ב) כתבו: "דקדשה לה ראשונה – ואם תאמר אדרבה ראשונה נמי תאכל דכל זמן שלא קידשה העיר אף על פי שקדשה העזרה נאכלין קדשים בכל הרואה כדתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) בשילה ונוב וגבעון שנאכלין בכל הרואה לפי שאין חומת העיר קדושה ויש לומר דמכיון שהלכה התודה כל שהוא הויא לה יוצא במקום שמהלכת".

ודבריו תמוהים שבשילה בכל הרואה, אבל בנוב וגבעון המשנה אומרת שבכל ערי ישראל.

והעיר על התוס' בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תלד אות יג) וז"ל: "ודאתאן עלה לדברי התוס' נבאר דבריהם. דלכאורה דבריהם תמוהים במה שכתבו דבנוב וגבעון קדשים קלים נאכלים בכל הרואה. ומשנה שלימה שנינו בנוב וגבעון קדשים קלים ומע"ש נאכלין בכל ערי ישראל. אמנם דבריהם נכונים. והנה רש"י פירש קדשים קלים בכל ערי ישראל בכל מקום שהוא עשה במה ומקריבין. ולכאורה גם דבריו תמוהים דמ"מ מנ"ל דקדשים קלים שהקריבו במשכן יאכלו בכל ערי ישראל. דאין לומר דילפינן מבמה קטנה. שהרי כמה חילוקים נשנו במשנה בין במה קטנה לגדולה. אך נראה דרש"י מפרש קדשים קלים בכל ערי ישראל דקאי באמת על קדשים קלים שהקריבו בבמה קטנה. ומה שהכריחו לזה נראה. דהנה בש"ס שם הקשה דנייתי מע"ש לנוב וגבעון וניכלינהו התם. ומשני משום דהוקש למעשר בהמה דחובה היא ואינה נקרבה בנוב וגבעון. ולר' יהודה דאמר חובות קרבין בבמה גדולה ה"נ דאף מע"ש מעלין לנוב וגבעון. ואי קדשים שהקריבו בבמה נאכלין בכל ערי ישראל כ"ש מע"ש. ואמאי צריך לאוכלן בנוב וגבעון דוקא. ומזה הוכיח רש"י דמתני' בקדשי במה קטנה דוקא ומשום דקריבין בכל מקום ע"כ נאכלין ג"כ בכל מקום. משא"כ מע"ש שמצותן האכילה לבד וחייבה תורה לאוכלן בירושלים גם בנוב וגבעון חייב לאוכלן שם. וזה כונת התוס' ג"כ דבנוב וגבעון נאכלין בכל הרואה היינו קדשים שהוקרבו במשכן [היינו במה גדולה] דודאי נאכלין בכל הרואה דאי אפשר ליתן להם מקום אחר. וע"כ פריך הש"ס מע"ש נמי נסקינהו להתם וניכל בכל הרואה. וזה ברור בדבריהם".

עולה מדברי האב"נ שקדשים קלים שנאכלים בכל ערי ישראל הם דוקא אותם שקרבו בבמה קטנה, וקדשים שנאכלים בכל הרואה אף בנוב וגבעון הם אותם שקרבו בבמה הגדולה, וסבר שכן סברו רש"י ותוס'.

ונראה לי להביא דברי הגר"א בפי' אליהו רבא ואולי מזה יתבררו הדברים.

וז"ל (כלים פ"א מ"ט): "זה הכלל שלש מחנות שבמדבר: מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. ומחנה שכינה נחלקת לשנים... וכנגדן יש כנגד כל מקום ומקום שלשה מקומות משונות בקדושתן זו מזו. כנגד מחנה ישראל הוא ארץ ישראל ועיירות מוקפות חומה וירושלים. כנגד מחנה לויה הר הבית והחל ועזרת נשים"... היינו מן התורה ג' מחנות. ואח"כ נחלקו ג' המחנות למעלות קדושה נוספים ע"י חז"ל. ואכילת קודשים קלים ומע"ש היתה במדבר בכל מחנה ישראל אע"פ שבמות היחיד היו אסורות. כשנבנה בית המקדש קיימת אזהרת התורה של "לא תוכל לאכול בשעריך" (דברים יב, יז) שהאכילה מותרת רק לפני ה' – ומקום אכילת הקודשים לפני ה' הוא רק במעלה הגבוהה של מחנה ישראל – בירושלים. עד בנין הבית קודשים קלים בשילה נאכלו בכל הרואה מפני עד לשם התפשטה קדושת שילה. אבל בזמן היתר הבמות נראה שכל מחנה ישראל על כל מדרגותיו היה ראוי לאכילת קודשים. ולכן נראה לענ"ד שבנוב וגבעון אף קודשים קלים שקרבו בבמה הגדולה היו מותרים לאכול בכל ערי ישראל ולא רק בכל הרואה. ותוס' שכתבו בכל הרואה דברו בשילה וחברו לה נוב וגבעון שבהן אין חומת העיר קדושה ואין התפשטות קדושת המשכן אף בכל הרואה. ובאשר ללאו של "לא תוכל לאכול בשעריך" כשם שלא נהג בזמן הבמות לגבי קודשים קלים נראה שלא נהג לגבי מעשר שני וחוזרים לקדושת מחנה ישראל שבמדבר (אע"ג שלא היה מע"ש עד ארבע עשרה שנה שכבשו וחלקו).

ו. הלכות במה גדולה

. במבנה, בדיני העובדים והעבודות

שנינו במשנה בסוף מסכת זבחים (פי"ד מ"י): ""מה בין במת יחיד לבמת צבור סמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה. רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת וריח ניחוח ומחיצה בדמים ורחוץ ידים ורגלים אבל הזמן והנותר והטמא שוים בזה ובזה".

ופרש ר' עובדיה מברטנורא:

"סמיכה – דכתיב לפני ה' וסמך, שאין סמיכה בבמה (=קטנה).

"שחיטת צפון – דכתיב (ויקרא א) צפונה לפני ה', ואין צפון בבמה (=קטנה).

"ומתן סביב – שתי מתנות שהן ארבע. דכתיב בהו (שמות כט) את הדם על המזבח סביב, ולא בבמה (=קטנה).

"תנופה – דכתיב תנופה לפני ה', ואין תנופה בבמה (=קטנה).

"והגשה – דכתיב (ויקרא ב) והגישה אל המזבח, ואין הגשה בבמה (=קטנה).

"אין מנחה בבמה – דזבחים אמר קרא בבמה (=קטנה) ולא מנחות.

"כיהון – דכתיב (שם יד) וזרק הכהן את הדם על המזבח, מזבח צריך כהן ואין במה (=קטנה) צריכה כהן.

"ובגדי שרת – דכיון דאין צריך כהן אין כאן מקום לבגדי שרת, דבבגדי שרת כתיב (שם ו) ילבשם הכהן.

"וכלי שרת – דבכלי שרת כתיב (שמות כח) לשרת בקדש, ולא בבמה (=קטנה).

"וריח ניחוח – אברים שצלאן והעלן, אין בהן משום ריח ניחוח. ודוקא במזבח דכתיב ריח ניחוח לה', אבל בבמה (=קטנה) אפילו צלאן והעלן אין בכך כלום.

"ומחיצת דמים – חוט הסיקרא להבדיל בין דמים התחתונים לדמים העליונים. ואין חוט הסקרא בבמה (=קטנה) דכתיב (שם כו) והיתה הרשת עד חצי המזבח, ולא בבמה (=קטנה).

"רחוץ ידים ורגלים – דכתיב (שם ל) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ולא בבמה (=קטנה).

"הזמן – אם חשב על הקרבן לאכלו חוץ לזמנו.

"והטמא – אע"פ שזר כשר להקריב בבמה (=קטנה), אין טמא מקריב בבמה (=קטנה)".

ובתוספתא זבחים (פי"ג הל' י"ז-יח): "אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה קרן וכבש ויסוד בבמה גדולה, אין קרן וכבש ויסוד בבמה קטנה. כיור וכנו בבמה גדולה אין כיור וכנו בבמה קטנה. חזה ושוק לכהנים בבמה גדולה חזה ושוק לבעלים בבמה קטנה. עור עולה לכהנים בבמה גדולה עור עולה לבעלים בבמה קטנה, חוץ למקומו בבמה גדולה אין חוץ למקומו.

"אלו דברים ששוות במה גדולה לבמה קטנה: שחיטה בבמה גדולה שחיטה בבמה קטנה, הפשט ונתוח בבמה גדולה הפשט וניתוח בבמה קטנה, דם מתיר מכשיר ומפגל בבמה גדולה דם מכשיר בבמה קטנה, מום פוסל בבמה גדולה מום פוסל בבמה קטנה, חוץ לזמנו בבמה גדולה חוץ לזמנו בבמה קטנה".

ונאמר בירושלמי (מגילה פ"א הי"א):

"הכל קרב בבמה (=קטנה) בהמה וחיה ועופות גדולים וקטנים זכרים ונקיבות תמימין אבל לא בעלי מומין טהורים אבל לא טמאים הכל קרב עולה ואינן טעונין הפשט וניתוח"...

. קרבנות ציבור הקרבים בבמת ציבור

שנינו במסכת מגילה (פ"א מ"י): "אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים זה הכלל כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה".

ופי' ר' עובדיה מברטנורא:

"אין בין במה גדולה – בשעת היתר הבמות מיירי. במה גדולה היא במת צבור שהיתה בנוב וגבעון".

"לבמה קטנה – של כל יחיד ויחיד, שכל אחד היה עושה במה לעצמו".

"אלא פסחים – וכל שהוא כעין פסחים, דהיינו החובות שקבוע להן זמן כפסח, כגון תמידים ומוספים. אבל חובות שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה, אף בבמה גדולה לא היו קרבין".

ומש"כ בסיפא שנידר ונידב קרב בבמה פרש הרמב"ם שהיינו בבמה קטנה בזמן היתר הבמות.

עולה שבבמה גדולה קרבים חובות ציבור שקבוע להם זמן אבל חובות ציבור שאין קבוע להם זמן לא קרבו בבמה גדולה. ובבמה קטנה קרבו רק נדרים ונדבות.

וכך נאמר בזבחים (קיז ע"א): "ת"ר: כל נידר ונידב היה קרב בבמה, שאין נידר ונידב אין קרב בבמה, מנחה ונזירות קריבין בבמה, דברי ר"מ; וחכ"א: לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד; ר' יהודה אומר: כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר – מקריבין באהל מועד שבגלגל, מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות, אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות; ובמתו שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים; וחכ"א: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר – מקריבין באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן לא קרבו יחיד אלא עולה ושלמים בלבד; ר' שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן".

עולה מן הדברים כי לגבי במת ציבור מחלוקת בין ר"ש לחכמים ור' יהודה. לפי ר"ש קרבו רק חובות ציבור הקבוע להן זמן, ולפי חכמים ור' יהודה קרבו בבמה גדולה כל קרבנות ציבור.

וכתבו תוס' (קיז ע"א) "רבי שמעון אומר אף צבור לא הקריבו כו' – פי' בקונטרס ר"ש פליג אכולהו דכולהו סבירא להו דאין חילוק לצבור בין מדבר לגלגל בבמה גדולה ור"ש אומר אף צבור עצמן לא הקריבו בגדולה יותר מיחיד בקטנה אלא פסחים כו' [עמוד ב] וחובות הקבוע להם זמן אבל פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים לא קרבו להם בגלגל עכ"ל ובחנם הזכיר פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים שהן חטאות שאין קבוע להם זמן דאפי' חטאות הקבוע להם זמן כגון שעירי הרגלים לא קרבו לר"ש כדמסיק לקמן תתרגם מתני' בעולה".

וכך כתב המאירי במגילה (ט ע"ב): "אלא שנחלקו בדבר במס' זבחים קי"ז א' אם היו מקריבין שם הצבור כל קרבנותיהם אם לאו שיש מי שאומר שכל קרבנותיהם היו מקריבין בה כמו שהיו מקריבין באהל מועד שבמדבר ויש מי שאומר שם שאף צבור לא היו מקריבין שם אלא קרבנות שקבוע להם זמן כגון פסחים ותמידין ומוספין אבל קרבנות הצבור שאין להם זמן קבוע כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי עזים שהצבור מביא לא היו מקריבין כלל לא בבמה גדולה ר"ל מזבח הנחשת שהזכרנו ולא בבמה קטנה והיא במת יחיד וזהו דעתו של רבי שמעון בזבחים ומשנה זו הולכת על שיטתו".

וכן המקדש דוד (קדשים סי' כ אות א) כתב כי לפי ר' יהודה וחכמים קרבו בבמת ציבור כל הקרבנות של ציבור – "ולר"ש אף לציבור לא קרבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן ע"ש. ואי מנחה קרבה בבמה איכא ג"כ פלוגתא דתנאי התם, והתוס' (קי"ט ע"ב) ד"ה אין כתבו דלמ"ד אין מנחה בבמה (=קטנה) אף בבמה גדולה לא קרבה ע"ש".

. קרבנות יחיד בבמת ציבור

נאמר בברייתא בזבחים (קיז ע"א): "ת"ר: כל נידר ונידב היה קרב בבמה, שאין נידר ונידב אין קרב בבמה, מנחה ונזירות קריבין בבמה, דברי ר"מ; וחכ"א: לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד. ר' יהודה אומר: כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר – מקריבין באהל מועד שבגלגל, מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות, אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות; ובמתו שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים".

עולה מן הברייתא כי לר"י כל הקרבנות הן של יחיד והן של ציבור קרבו בבמה גדולה, בעוד שלר"מ ואולי אף לחכמים המופיעים בהמשך לדעתו, לא קרבו ליחיד בבמה גדולה אלא נדרים ונדבות.

פרש רש"י:

"כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה קטנה – כדיליף טעמיה לקמיה שאין יחיד מקריב חובה בשעת היתר הבמות ואפילו בגדולה וצבור בקטנה לא מקרבי כו' אישתכח דאין חובות קריבין בקטנה ואי קשיא לר' מאיר א"כ יחיד לא עשה פסחו בגלגל וקרא כתיב ויעשו את הפסח (במדבר ט) פסח קרבן צבור קרי ליה דאתי בכנופיא במס' יומא (דף נא) והכי נמי בדר"ש קתני אף צבור לא הקריבו אלא פסחיהם אלמא קרבן צבור קרי ליה לקמן יליף טעמא דכולהו".

מתבאר מדברי רש"י שלדעה זו חובות יחיד לא קרבו כלל בשעת היתר הבמות לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה.

ולפי"ז חטאות, אשמות קבועים ותלויים, וקרבן עולה ויורד לא יכלו ליקרב בזמן היתר הבמות. וא"כ יולדות וזבים וזבות ומצורעים לא יכלו לגמור טהרתם בזמן היתר הבמות בגלגל ונוב וגבעון!

ובמקדש דוד (קדשים סי' כ) הוקשה לו דין זה ושאל: "והנה המל"מ בהל' ק"פ (פ"א ה"ג) בענין מנחת קנאות אי קרבה בבמה כתב דאפילו למ"ד אין מנחה בבמה מנחת חובה קרבה בבמה, ונסתפק שם בזה ע"ש, והנה אי נימא דמנחת חובה קריבה בבמה א"כ ה"ה עופות של חובה דדין אחד להם, כדאמרינן בגמרא דלמ"ד אין מנחה בבמה אין עופות בבמה, דמחד קרא נפקא לן דזבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות ע"ש, ובזה אתי שפיר דהיו יכולים זבין ויולדות לטהר שהרי קרבנם עופות ואין עוף בבמה, דעופות חובה קרבין, מיהו אכתי קשה לרבנן דס"ל דיחיד לא קרב אף זבחים בבמה גדולה אלא עולה ושלמים בלבד, דבעינן רק נידר ונידב, א"כ לא היו יכולים להביא קינין של חובה שיש בהם חטאת, וא"כ איך היו יכולים זבין ויולדות ליטהר, ודוחק גדול לומר שלא היה להם טהרה בימי נוב וגבעון, ואפשר דליטהר שאני וצ"ע.

וכן כתבו תוספות (זבחים קיט ע"א ד"ה באו לנוב): "וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן לא בעי לאתויי התם דאיתקוש להדדי והשתא מהאי טעמא דאיתקש למעשר לא יהא נאכל כלל כמו מעשר בהמה בנוב וגבעון למ"ד לא קרבו חובות והיו צריכין להמתין בבכור ומעשר עד שיוממו ונאכלין במומן לבעלים ומעשר שני לא יהא לו תקנה אלא בפדיון"...

עולה מדבריו שכל קרבנות היחיד לא קרבו ואותם הקודשים היו צריכים להמתין עד שיוממו.

ותוספות (זבחים קיז ע"א ד"ה כל הנידר) כתבו: "דאילו צבור אין מקריבין בקטנה וחובות דיחיד אפי' בגדולה לא קרבי בשעת היתר הבמות לר' מאיר כדמוכח מלתא דר' יהודה כדפי' בקונטרס דמדקאמר ר' יהודה כל שהצבור ויחיד מקריבין כו' מכלל דשמעינהו לר' מאיר ורבנן שיש חילוק וזהו חלוקו שאין יחיד מקריב חובות בגלגל אפי' בבמה גדולה דר' מאיר ורבנן דרשי לא תעשו בגלגל ככל אשר אנחנו עושים פה היום חובות ואפי' בבמה גדולה אלא איש הישר בעיניו יעשה ישרות דהיינו נדבות ר' יהודה סבר דכי כתיב הישר אבעיניו קאי דהיא במת יחיד".

וכן המקדש דוד (קדשים סי' כ אות א) כתב: "ובענין מה הוא קרב בבמה גדולה ג' מחלוקות בדבר שם (קי"ז ע"א) דר"י סבר דבבמה גדולה קרבו כל הקרבנות בין ליחיד בין לציבור, ולרבנן רק לציבור קרבו כל הקרבנות אבל ליחיד לא קרבו אלא עולות ושלמים, ולר"ש אף לציבור לא קרבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן ע"ש. ואי מנחה קרבה בבמה איכא ג"כ פלוגתא דתנאי התם, והתוס' (קי"ט ע"ב) ד"ה אין כתבו דלמ"ד אין מנחה בבמה אף בבמה גדולה לא קרבה ע"ש".

. קרבנות יחיד בבמה קטנה

נאמר בברייתא בזבחים (קיז ע"א): "ת"ר: כל נידר ונידב היה קרב בבמה, שאין נידר ונידב אין קרב בבמה, מנחה ונזירות קריבין בבמה, דברי ר"מ; וחכ"א: לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד".

פרש רש"י:

"כל הנידר והנידב קרב בבמה – קטנה דאילו בבמה גדולה ע"כ קרבו חובת צבור דכתיב ויעשו את הפסח בגלגל אלא בקטנה ואמר דקרבי נדרים ונדבות ולא חובות ובתורת כהנים תני לה בהדיא לר' מאיר.

"מנחות ונזירות – נידר ונידב הוא וקרבי.

"לא קרבי כו' – לאפוקי מנחות ונזירות דלא קרבי בבמה קטנה".

עולה כי ר"מ חלק לגבי מנחה ונזירות בבמה קטנה (ובגמרא אמרו שלא כל קרבנות נזיר אלא אותם הבאים אף בנדר ונדבה). אבל לכו"ע כל שקרב בבמה קטנה הם נדרים ונדבות ואלו בלבד.

וכן כתב המאירי (מגילה ט ע"ב): "ומלבד זה היה כל יחיד שירצה עושה במה לעצמו בגגו או בחצרו ומקריב עליו נדריו ונדבותיו אבל לא שום קרבן חובה והיא היתה נקראת במה קטנה ובבמה גדולה היו הצבור מקריבין קרבנותיהם"...

. עפר סוטה

נאמר במסכת סוטה (טו ע"ב): "תניא אידך: ומן העפר אשר יהיה וגו' – מלמד, שהיה מתקן מבחוץ ומכניס בקרקע המשכן; איסי בן יהודה אומר: להביא קרקע [טז ע"א] שילה, נוב וגבעון, ובית עולמים".

עולה שלדעת איסי בן יהודה היו משקים את הסוטות בנוב וגבעון.

אולם רש"י מפרש: "איסי בן יהודה אומר להביא קרקע בית עולמים – ה"ג לה בסיפרי ולא גרס לרבות שילה ונוב וגבעון ובית עולמים, דשילה משכן הוא ולא צריך לרבויא דהוא עיקר הכתוב ונוב וגבעון אין משקין בה סוטות דהא במה הואי ולא הוה שם ארון אלא מזבח הנחושת לבדו ולא קרבה בהן מנחת סוטה ולא שום חובת יחיד שאין לה זמן קבוע כדאמר בשחיטת קדשים (זבחים קיז) ובמגילה (ט:), אבל בית עולמים הוצרך לרבות שלא תאמר משכן נאמר ולא מקדש בית המקדש שבירושלים קרי ליה בית עולמים לפי שאין אחר קדושתו היתר במקום אחר ושוב לא שרתה שכינה במקום אחר".

עולה מרש"י שלא היתה השקאת סוטה בנוב וגבעון כיון שלא קרבה שם שום חובת יחיד שאין קבוע לה זמן.

אולם תוספות (סוטה טז ע"א) חלקו על רש"י והקשו: "לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים – רש"י גורס להביא קרקע בית עולמים ושיבש הגירסא שילה נוב וגבעון משום דנוב וגבעון אין משקין בהן סוטות משום דהויא מנחת יחיד שאין קבוע לה זמן ותימה ששיבשה משום קושיא זו דילמא קסבר איסי בן יהודה כרבי יהודה דאמר בפרק בתרא דשחיטת קדשים (זבחים ד' קיז.) כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל ואין חילוק ביחיד אלא במתו שבראש גגו והשתא הוצרך לרבות נוב וגבעון משום דבמה הוו".

ואולי רש"י סבר שלר' יהודה יש הבדל בין גלגל לבמה גדולה בנוב וגבעון שכן ר' יהודה הזכיר בדבריו דוקא גלגל ביחס למשכן במדבר ולא הזכיר במה גדולה. ולכן רש"י סבר שבנוב וגבעון לכו"ע קרבו רק נידר ונידב וחובות ציבור שקבוע להן זמן.

המאירי (סוטה טז ע"א) כתב כרש"י: "קרבן חובה שאין לו זמן קבוע אינו קרב בבמה כמו שביארנו בראשון של מגלה (ט' ב') ואחר שכן קרבן סוטה לא היה קרב בנוב וגבעון שהרי במה היתה שם ולא משכן ולא מקדש אבל שילה שהיה בו משכן ובית עולמים והוא בית המקדש קרבן סוטה היה קרב בו ואם כן מה שאמרו כאן לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים אין הלכה כן".

ונראה שבגלגל היו יכולים להשקות סוטות שהיה משכן, ואע"ג שלא נהג שם שילוח טמאים שלא היו מחנות.

. שעיר המשתלח ועבודת יוה"כ

ביומא (סז ע"ב) נאמר: "מיבעי ליה לכדתניא: (ויקרא טז) המדברה (ויקרא טז) המדברה, (ויקרא טז) במדבר – לרבות נוב וגבעון, שילה ובית עולמים".

והקשה בגבורת ארי (יומא סז ע"ב): "קשה לי לר"ש דאמר בפרק י"ד דזבחים (דף קי"ד) אף ציבור לא הקריבו באוהל מועד שבגלגל שהוא בשעת היתר הבמות אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן ומשמע התם דאף חובות הקבוע להם זמן לא קרבו אלא עולות ושלמים אבל חטאות כמו שעירי הרגלים לא קרבו גבי הא דאמר תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת נדבה והוא הדין דבאוהל מועד שבגלגל לא קרבו ביום הכיפורים לא פר כהן גדול ולא ב' שעירים שהן חטאות והוא הדין נמי בנוב וגבעון ולא קרבו כל הני דהוה ליה במות ציבור בשעת היתר הבמות כדאמר התם וכן כתבו שם התוס'... אלא ודאי שמע מינה דבשעת היתר הבמות כיון דשל שם לא קרב של עזאזל נמי לא...

וכן נכתב בתוס' (קיז ע"א ד"ה רבי שמעון אומר) בשיטת ר"ש: "ובחנם הזכיר (=רש"י אליבא דר"ש) פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים שהן חטאות שאין קבוע להם זמן, דאפי' חטאות הקבוע להם זמן כגון שעירי הרגלים לא קרבו לר"ש כדמסיק לקמן תתרגם מתני' בעולה, (הג"ה וא"כ ביוה"כ לא קרבו צבור באהל מועד בנוב וגבעון לא פרים ולא שעירים כי אם תמידים)".

ושאל במקדש דוד (קדשים סי כ אות א): "והנה לפ"ז יש לעיין איך עשו הזאות דיוה"כ בנוב וגבעון, ובמנחות (כ"ז ע"ב) מקשינן לר"י דעל נמי דוקא, אלא מעתה במקדש שני דלא הוו ארון וכפורת ה"נ דלא עביד הזאות, אמר רבה בר עולא אמר קרא וכפר את מקדש הקודש מקום המקודש לקודש, היינו מקום המקודש לארון כמ"ש רש"י ז"ל שם, וא"כ בנוב וגבעון דלא היה גם דין שיהיה שם ארון א"כ לא הוי מקום המקודש לקודש ואיך עביד הזאות ביוה"כ, וצ"ל דלעולם לא היו הזאות בין הבדים בנוב וגבעון, ובזה הוי אתי שפיר ג"כ הא דאמרינן ביומא (מ"ד א) גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר כו', אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין כו', וכן שם לקמן (נ"ג ע"א) גבי מעלה עשן אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין כו', ולא קתני כמו בכל דוכתי שילה נוב וגבעון ובית עולמים, משום דבנוב וגבעון לא היו הזאות בין הבדים דאין המקום מקודש לקודש, וכן י"ל דאף קטורת דלפני ולפנים לא היה כיון דאין המקום מקודש לקודש אין לו תורת קדשי קדשים.

"אך לפ"ז יש לעיין הא אמרינן ביומא (ס"ז ע"ב) המדברה המדברה במדבר לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים, ומוכח דשעיר המשתלח היה נוהג בנוב וגבעון, ואי אמרינן דהזאות של בין הבדים לא היה נוהג בנוב וגבעון א"כ ע"כ לא היה שם פר ושעיר של יוה"כ כלל, דאם חיסר אחד מן המתנות לא עשה ולא כלום, וכיון דלא היה שם שעיר הנעשה בפנים אף שעיר המשתלח לא היה שם, דב' שעירי יוה"כ מעכבין זא"ז כדאמרינן במנחות (כ"ז ע"א), ואפשר כיון דלא היה שם ארון וליכא דין דהזאות בין הבדים, אינן מעכבות לשאר הזאות של פר ושעיר דפרוכת ומזבח הזהב.

"אך זה דוקא לרבנן, אבל לר"ש דס"ל דאף לציבור לא קרבו אלא עולות אבל שעירי הרגלים דחטאות הן לא קרבו, א"כ ודאי לא היו שם פר ושעיר של יוה"כ וכן שעיר המשתלח דכולהו חטאות הן, וזה דמרבינן המדברה כו' לרבות שילה נוב וגבעון כו', ע"כ אתיא דלא כר"ש, מיהו בפר של יוה"כ אף לרבנן יש לחקור אם היה בנוב וגבעון, דפר של יוה"כ קרבן יחיד הוא, וס"ל דיחיד לא קרב אף בבמה גדולה אלא עולות ושלמים, אך אפשר כיון דהפר מעכב את השעיר דחוקה כתיב חשיב צורך קרבן ציבור וקרב בבמה".

ונראה לדברי המקדש דוד שבגלגל נהג שעיר המשתלח שהרי היה ארון בקה"ק ויכלו לקיים את כל ההזאות בפנים.

. עליה לרגל

כתב בפירוש פנים יפות (במדבר כט, לט) לבעל ההפלאה וז"ל: "ונראה דהאי קרא אתא אפילו בארבע עשרה שנה של ירושה וישיבה, וכן בנוב וגבעון שלא היה הארון קבוע שם לא היה חיוב לעלות לרגל, לכאורה משמע מפשוטו דקרא בריש ס' שמואל ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה ופ' רד"ק משנה לשנה, וכתיב וכן יעשה שנה בשנה משמע שלא היה חיוב לעלות לרגל כ"ז היותן בשילה, משום דכתיב המקום אשר יבחר דהיינו בית הבחירה שהוא בית עולמים, אך התרגום ורש"י ז"ל מפרשים שם מימים ימימה מזמן מועד למועד".

עולה מדברי ההפלאה שבנוב וגבעון פשוט לו שלא היה חיוב עליה לרגל, ולגבי שילה מסתפק בכך. ודבריו צל"ע לגבי שילה שהרי בתדא"ר (פ"ט) מבאר שאלקנה היה מחנך את ישראל לעליה לרגל ועולה ארבע פעמים בשנה, ג' מד"ת ועוד אחד שהוסיף כדי לחנכם. ובקה"ר (פר' ה, א) דורש שהיה עולה כל שנה בדרך אחרת כדי לחנכם לעליה לעליה לרגל. (ואלקנה היה בזמן שילה). ועי' בס' 'קול צופיך' לגר"י גרשוני שדן האם יש חובת עליה לרגל לבמה גדולה.

. מעשר שני בבמה גדולה

שנינו במשנה בזבחים (פי"ד מ"ו): "באו לשילה נאסרו הבמות לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה". ועולה שבשילה היה מותר לאכול מעשר שני בכל הרואה. לעומת זאת במשנה הבאה נאמר: "באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל ערי ישראל". ולא הוזכר לגבי זמן היתר הבמות דין מעשר שני.

ופרש הרמב"ם (זבחים פי"ד מ"ז): "ולא הזכיר גם מעשר שני לפי שהוא נאכל במקום שנאכלים קדשים קלים לעולם, וכיון שהותר להם להקריב בכל מקום באותו הזמן הותר להם גם לאכל בכל מקום והוא אמרו קדשים קלים בכל ערי ישראל, ואי אפשר זה בקדשי קדשים לפי שבהן אמר הכתוב במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד. ובזמן שאינו מותר לאכל קדשים קלים בכל מקום יהיה המעשר טעון הבאת מקום והוא אמרו לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכו', ולא אמר בזמן הגלגל בכל ערי ישראל, לפי שלא היו אז לישראל ערים מוכנות, אלא היו עוסקים בכבושם".

וכן כתב ר' עובדיה מברטנורא: "קדשים קלים בכל ערי ישראל – והוא הדין למעשר שני, שהרי הקישן הכתוב, דכתיב (שם) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו', וכל נדריך אשר תדור, בזמן שקדשים קלים טעונים הבאת מקום אף מעשר שני טעון הבאת מקום, בזמן שקדשים קלים בכל ערי ישראל אף מעשר שני בכל ערי ישראל".

תמוה לכאורה שדברי הרמב"ם ורע"ב אינם לפי ר' יהודה שהלכה כמותו ביחס לר"ש.

בזבחים (קיט ע"א) נאמר: "א"ל ריש לקיש לר' יוחנן: מעשר שני נמי ליתני! א"ל: מעשר – שם שם מארון קא ילפי, כיון דארון לא הוה, מעשר נמי לא הואי. אי הכי, פסח וקדשים נמי דשם שם מארון ילפי, דכיון דארון לא הוה אינהו נמי לא הוו! א"ל: [דאמר לך] הא מני? ר"ש היא, דאמר: אף צבור לא הקריבו אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן, אבל חובות שאין קבוע להם זמן הכא והכא לא קרב, מעשר בהמה חובות שאין קבוע להן זמן הוא, ואיתקש מעשר דגן למעשר בהמה. מכלל דלרבי יהודה קרב? אין, דהאמר רב אדא בר מתנה: מעשר שני ומעשר בהמה נאכלין בנוב וגבעון לדברי רבי יהודה. והא בעי בירה! ולאו תני רב יוסף, שלש בירות הן: שילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים? הוא תני לה והוא אמר לה: לאכילת מעשר שני ואליב' דרבי יהודה".

פרש רש"י (זבחים קיט ע"א):

"מני – הך מתני' דקתני מעשר שני בכל ערי ישראל ולא היה צריך להביאן שם".

"ר"ש היא – דאמר חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו בנוב וגבעון והיינו בכורות ומעשר בהמה ויליף טעמא כדאמרן לעיל בגלגל וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן נמי לא בעי לאיתויי התם דאיתקוש להדדי דכתיב (דברים יד) עשר תעשר ואמרינן בשתי מעשרות הכתוב מדבר במסכת בכורות (דף נג:)".

"ה"ג – אבל לר' יהודה ה"נ דאמר רב אדא בר אהבה מעשר שני נאכל בנוב וגבעון לדברי ר' יהודה".

עולה שזו מחלוקת תנאים האם מעשר שני נאכל בנוב וגבעון בתוך העיר לר' יהודה, או בכל ערי ישראל לפי ר"ש. והעיר תוס' (זבחים קיט ע"א): "הא מני רבי שמעון היא – הכי נמי מצי למימר רבנן היא דאמרי חובות ליחיד לא קרבו בשעת היתר הבמות אף בבמת צבור וכן רבי מאיר אלא נקט ר' שמעון משום דעביד הך דרשא עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר".

אלא שכאמור לעיל פרט לר' יהודה שסובר שהכל קרב בבמה גדולה, לפי חכמים לא הקריבו חובות יחיד בבמה גדולה, וא"כ כיון שמעשר שני הושווה למעשר בהמה ולגבי מעשר בהמה לא קרב בבמת ציבור (לפי חכמים) פסקו הראשונים כאן כמו ר"ש ולא כמו ר' יהודה.

ז. בית שני – במה גדולה?

יש לעיין מדוע בית שני לא היה במה גדולה. הרי בבית שני לא היה ארון ולא היתה השראת שכינה כנאמר ביומא (כא ע"ב): "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים".

ואולי כיון שנאסרו הבמות ולא הותרו יותר שוב אין למקום דין במה גדולה. ועי' משך חכמה (שמות טו, טז).

וכן העיר על כך במקדש דוד (קדשים סי' כ אות א): "ובגמרא שם (קי"ט ע"א) מקשינן מעשר שני אמאי אינו נאכל בנוב וגבעון, ואמרינן דמעשר שני שם שם מארון קא ילפי, כיון דארון לא הוי מעשר נמי לא הואי ע"ש, ואף על גב דבבית שני ג"כ לא הוי ארון ומ"מ מעשר שני היה נאכל שם, ע"כ צ"ל משום דבבית שני היה דין להיות שם ארון רק שנגנז אבל בנוב וגבעון לא היה דין להיות הארון שם, שהרי הארון היה אז בקרית יערים דבבמה ליכא דין להיות שם ארון". ויותר נראה לענ"ד לומר שזו אחת מהוראות הנביאים האחרונים אשר בהוראתם נוסד בית שני וסדר הקרבנות.

נספח – איזה ארון היה יוצא למלחמות ישראל

שנינו במשנת סוטה (פ"ח מ"א): "ואתם אי אתם כן כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו' זה מחנה הארון". לא בואר באיזה ארון מדובר, שכן לכאורה, אם המדובר בארון הברית, המזבח ליד המשכן נהפך לבמה גדולה (כמבואר לעיל).

בספר יראים סימן תלב כתב: "הכן יתד על אזנך. צוה הקדוש ברוך הוא בפ' כי תצא, כי תצא מחנה על אויביך וגו' וכתיב ויתד תהיה לך על אזניך פי' כשישראל יוצאין למלחמה היו מוליכין את הארון במלחמה עמהם וצוה הב"ה שינהגו בקדושה ובטהרה ויכינו יתד לחפור ולכסות צאתם. ותניא אזניך אין אזניך אלא מקום זיינך שיתן יתד אצל כלי זיינו להיות מוכן כשיצטרך ולמה כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך זה מחנה ארון". וקצת משמע מדבריו שמדובר בארון העדות.

בתוספתא סוטה (פ"ז הי"ח) נאמר: "ר' יהודה בן לקיש אומר: שני ארונות היו אחד שיצא עמהן למלחמה ואחד ששרוי עמהן במחנה. שיצא עמהן למלחמה היה בו ספר תורה שנאמר וארון ברית ה' נסע לפניהם וגו', וזה ששרוי עמהן במחנה זה שהיו בו לוחות ושברי לוחות שנאמר: וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה".

וביותר פירוט בברייתא דמלאכת המשכן (פ"ו): "ר' יהודה בן לקיש אומר שני ארונות היו שם אחד שהיה עמהם במחנה ואחד שהיה יוצא עמהם למלחמה והיו בו שברי לוחות שנאמר: וארון ברית ה' נוסע לפניהם (במדבר י, לג) וזה שהיה (יוצא) עמהם (למלחמה) [במחנה] היה בו ספר תורה שנ' וארון ברית ה' ומשה לא משו (שם יד מד) וכן הוא אומר בשאול ויאמר שאול לאחיה הגישה את ארון האלהים (שמואל א' יד, יח) וכן הוא אומר באוריה (=החתי) הארון וישראל יושבים בסוכה (שמואל ב' יא, יא) אבל ארון הברית לא יצא עמהם למלחמה אלא פעם אחת בלבד שנאמר: וישלח העם שילה וגו' (שמואל א' ד, ד) ר' יהוד' אומר: לא היה בארון אלא שני לוחות בלבד שנאמר אין בארון רק שני לוחות וגו' (מלכים א' ח, ט)".

מתבאר שבארון הרגיל היוצא איתם למלחמות היו רק שברי לוחות וס"ת. ובארון הברית היו לוחות שניים.

אמנם מירושלמי (שקלים פ"ו ה"א וכן בסוטה פ"ח ה"ג) עולה שחכמים חולקים על ר"י בן לקיש, וז"ל: "תני רבי יודה בן לקיש אמר שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר אחד שהיתה התורה נתונה בתוכו ואחד שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד הדא היא דכתיב וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, זה שהיו שברי הלוחות בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן... ורבנן אמרי ארון אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה קרייה מסייע להון לרבנן: אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה מילה דלא חמון מן יומיהון! קרייה מסייע לרבי יודה בן לקיש ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים והלא ארון בקרית יערים היה, מה עבדון ליה רבנן הגישה אלי הציץ. קרייא מסייע לרבי יודה בן לקיש הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות והלא ארון בציון היה מה עבדון ליה רבנן סכך שהוא כקירוי שאדיין לא נבנה בית הבחירה".

עולה כי לפי רבנן בירושלמי לא היה יוצא עימם ארון למלחמותיהם, בניגוד למובן מהמשנה והיראים. וכן תוספות (סוטה מב ע"ב) הביאו שזו מחלוקת בירושלמי: "מפני שהשם וכל כנויו מונחים בארון – תוספתא (פ"ז ע"ש) כי ה' אלהיכם ההולך עמכם זה השם הנתון בארון שנאמר וישלח אותם משה וגו' מלמד שהיה פנחס משוח מלחמה וכלי הקודש זה הארון ויש אומרים אלו בגדי כהונה שנא' ובגדי הקודש אשר לאהרן [רבי יהודה בן לקיש] אומר ב' ארונות היו עמהם זה שיוצא עמהן למלחמה היו בו שברי לוחות שנאמר ויסעו מהר ה' וגו' זה שהיה עמהן היה בו ס"ת שנאמר ויעפילו לעלות וגו' ובירושלמי אמרי' ארון אחד היה".

וכך באר זאת בתוספות הרא"ש (סוטה מב ע"א): "כי ה' אלהיכם ההולך עמכם וגו' זה מחנה הארון. אין זה ארון של זהב שעשה בצלאל, שאותו ארון לא היה הולך עמהם למלחמה, אלא בימי עלי הוליכוהו ולקו וגלה הארון, והיינו דכתיב מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה לא היתה כזאת מתמול שלשום לפי שלא היו רגילין להוליכו עמהם, אלא ארון אחר היה יוצא עמהם והוא ארון של עץ שעשה משה בעלותו להר סיני כדכתיב בלוחות אחרונות במשנה תורה ועשית לך ארון עץ, וברדתו מן ההר שם בו גם לוחות אחרונות עם שברי לוחות שהיו מונחים בו תחלה כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי, וכשעשה בצלאל את הארון נתן בו משה את הלוחות כדכתיב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, וכן עשה כדכתיב בפרשת ויקהל, ושברי הלוחות נשארו בארון שעשה משה ואותו היה יוצא עמהם למלחמה, והכי תניא בספרי וארון ברית ה' נוסע לפניהם זה שיוצא עמהם למלחמות, אבל ארון של בצלאל היו נושאין אותו בתוך מחנה הלוים וכן לא היה זז ממקומו לעולם, אלא ארון של משה היה יוצא עמהם למלחמה, רק כשהקיפו את יריחו היו מקיפין בארון שעשה בצלאל ועל פי הדבור היה. והיינו דאמרינן בעירובין פ' הדר דיהושע בטל ישראל מפריה ורביה דגמירי כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן דישראל אסורין בתשמיש המטה, והיינו דוקא ארון שעשה בצלאל דאילו בארון שהיה יוצא עמהם במלחמה הא כתיב גבי אוריה והנה הארון וישראל חונין בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונין ואני אלך ואשכב עם אשתי, ומשמע שהיו אחרים מותרין בתשמיש המטה אלא שאוריה מחמיר על עצמו היה לפי שהיו ישראל שרויין בצער דהא קא"ל דוד רד לביתך, ועוד אמרינן בחלק גבי דוד שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה וכו' משמע שבלילה היה מותר. והא דאמרינן בפ' קמא דבבא בתרא אין בארון רק וגו' מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון אלמא דבארון שעשה בצלאל היו מונחין גם שברי הלוחות, זה היה מימי שלמה ואילך שנבחרה ירושלים והיא מנוחה עדי עד, והא דדרשינן נמי אשר שברת ושמתם בארון מלמד ששברי לוחות מונחין בארון, על בית עולמים נאמר שמשעה שהכניסו שלמה לבית קדשי הקדשים לא זז משם עד שגנזו יאשיה, ומימות שלמה ואילך היה הארון של משה יוצא עמהן למלחמה בלא שברי לוחות אלא השם וכל כנוייו מונחין בו כדאמרינן בגמ' כי ה' אלהיכם ההולך עמכם וכל כך למה מפני שהשם וכנויין מונחין בארון, ואף על גב דאמרינן בפ' קמא דבבא בתרא אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו מלמד שהשם וכל הכנויין מונחים בארון והיינו בארון של בצלאל, גם בארון ההולך עמהם למלחמה היה השם וכנויין. ובירושלמי דפירקין איכא פלוגתא איכא מ"ד דארון אחד היה [ואיכא מ"ד דשני ארונות היו] והכי איתא בירושלמי קרא מסייע לר' יהודה בן לקיש פי' שאומר שני ארונות היו, הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות והלא ארון בציון היה, מה עבדין ליה רבנן פי' שאומרים ארון אחד היה, שהיה בקרוי שעדיין לא נבנה בית הבחירה פי' בסוכות דקאמר לא שהיה עמהן במלחמה אלא שהיה בתוך היריעה ולא נבנה לו בית ושיתף צער זה עם צער המלחמה ולא רצה לירד לביתו". וכן בשם ר"י בתוס' עירובין (סג ע"ב ד"ה כל זמן). ועי"ע קרן אורה (סוטה מב ע"ב בד"ה 'תוס' בד"ה מפני').

אולם הרשב"א (עירובין סג ע"ב) וכן הריטב"א שם הביאו תירוץ תוס' בדרך מעט שונה, וז"ל: "ואותו של משה שמונחות בו שברי לוחות היה יוצא עמהם במלחמה ואז לא היו אסורין בתשמיש המטה, אבל אותו שמונחות בו לוחות אחרונות לא הי' יוצא עמהן למלחמה אלא לעתים על פי הדיבור וזהו שנענשו עליו בימי עלי שהוציאוהו ונלקח ועליו חרדו פלשתים ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה וגו' כי לא היתה כזאת תמול שלשום, ועכשיו ביהושע על פי הדיבור היה"...