חבל נחלתו ז מ
סימן מ
שדה הקדש בשביעית
שאלה
שדה שהוקדשה לבדק הבית קודם השביעית ובה עצי פרי מה דיניה בשביעית לגבי מלאכות ולגבי קדושת הפירות?
א. דיני שביעית בהקדש
א. נאמר בתוספתא (פאה פ"ג הט"ו): "הנוטע כרם להקדש*. פטור מן הערלה ומן הרבעי וחייב בשביעית מאימתי אדם רשיי (=רשאי) לבצור כרמו משיודע הפרי שכבר נתחייב הכרם בגדולי עוללות".
למדנו מהבריתא שחיובי שביעית חלים בשדה הקדש, ולכאורה הן לגבי איסור מלאכות בשביעית בשדה הקדש בזמן היותו תחת רשות הקדש, והן לגבי קדושת הפירות לאחר שנפדו מרשות הקדש.
ב. בירושלמי (פאה פ"ז ה"ח, וכן בפסחים פ"ד ה"ט) נאמר: "כהדא דתני הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית. רבי זעירא בשם רבי יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' דבר שהוא לה' קדושת*. שביעית חלה עליו". מבואר בירושלמי שקדושת שביעית חלה על הקדש. וכדעה זו הביא הגראי"ה קוק זצ"ל בשבת הארץ (פ"א ה"ג), ולא מבורר דין המלאכות.
ג. בירושלמי נאמר בהמשך כך: "אמר רבי מתניה ולמה לו נן כיי דאמר רבי יוחנן דברי רבי יוסי מפני שקדם נדרו להבקירו וכא מפני שקדם הבקר נדרו להקדישו".
הרש"ס והגר"א הסבירו משפט זה על עוללות ולא על שביעית.
המהר"א פולדא מסביר זאת על שביעית: "ולמה אין אנו אומרים כההיא דאמר ר' יוחנן דטעמא דר"מ מפני שקדם נדרו להפקרו מילתיה דר' יוסי תנן בנדרים היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל כו' מניח על הגדר ואומר הרי הן מופקרות לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ורבי יוסי אוסר. ומפרש ר' יוחנן טעמא דר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקרו אבל כי קדם הבקרו לנדרו מותר, והטעם מפרש התם דלא עלתה על דעתו לאסור בנדרו מה שהבקיר וה"נ האי דנוטע כרמו להקדש נימא נמי דלא עלתה על דעתו לאסור בהקדשו מה שהפקיר והיינו שביעית שהפקר הוא לא עלתה על דעתו לאסור הפקר של שביעית בהקדשו ומותרין הפירות בלא פדיון. שקדם שביעית להקדשו - דהא הפקר של שנה שביעית היא מעולם וע"כ קדם להקדשו הוא ולא משני כלום על קושיא".
לפי פירוש המהרא"פ שביעית חלה בשדה הקדש וההקדש אינו חל, וטעמו מחמת דעתו שלא התכוין להחיל הקדש על הפקר וכיון ששביעית זמנה ידוע גם הפקרה ידוע. וא"כ לגבי שדה שהוקדשה חלים עליה דיני שביעית ומלאכות שביעית אסורות בה, אבל פירותיה אינם קדושים בקדושת הקדש. ומשמע במהרא"פ שדרך זו אינה למעשה והלכה כדעה הראשונה שחלים על השדה הן קדושת הקדש והן קדושת שביעית.
ד. התולדות יצחק פרש אף הוא את שאלת ר' מתניה על שביעית ומסביר כך: עפ"י דברי ר' יוסי בנדרים אם הפקיר ואח"כ אסר את נכסיו הנדר אינו חל על נכסיו שהפקיר, וכן בשביעית היא קדמה מצד ציוויה בתורה להקדש וע"כ ההקדש לא חל עליה. וז"ל: "וכא הרי קדם איסור שביעית היינו ההפקר שמונח על כל הקרקעות של כל העולם מדין התורה שבשביעית הם מופקרים לכל הם קודמין להקדשו שהקדיש הכרם הלכך אין ההקדש חל עליו להפקיע ממנו איסור שביעית, ואפי' ר' יוסי דהתם מודה הוא הכא שהשדה בשביעית לא חל עליה הקדש ומותרת לכל*".
לדבריו, כמהרא"פ, מן התורה דין שביעית חל על שדה שהוקדשה, אבל אין לפירות דיני הקדש, אלא כיון ששביעית קדמה בציוויה, אין ההקדש חל עליה, וממילא כל איסורי מלאכות ודיני קדושת הפירות על השדה. אלא שאין זה נובע מדעת המקדיש אלא מכך ששביעית היא מצוה מן התורה.
למעשה אין נ"מ בין הסבר המהרא"פ לתולדות יצחק, אולם המהרא"פ השאיר זאת כקושיה ולא כקביעה להלכה. כדברי התולדות יצחק כתבו הפנ"מ והרידב"ז (בתוס' רי"ד).
במשך חכמה (ויקרא כה, ב) קיבל דרך זו של הירושלמי והבין שהפירות אינם קדושים בקדושת הקדש אלא חלים עליהם דיני שביעית ונאכלים הפירות בלא פדיון. וכן משמע במקצת מדברי הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי (זרעים ח"ב סי' מג).
ה. בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' רטז) רצה לבאר עפ"י שיטת התולדות יצחק שהרמב"ם לא הביא להלכה את שאלת שביעית בשדה הקדש, ששביעית חלה ולא הקדש. אולם לאחר מכן חזר בו שכן הסבר זה של אפקעתא דמלכא הוא לפי שיטת המבי"ט והמהרי"ט, ואילו לפי הב"י, וכך פסק פאת השלחן הלכה כב"י, צריך להפקיר בפועל ואין די באפקעתא דמלכא*.
ו. תוספות במנחות (פד ע"א ד"ה שומרי ספיחין) הביאו את שיטת ר"ת שפירות שביעית שמורים אסורים באכילה ולא הותר לאכול אלא מן המופקר, ושאלו א"כ איך היו מביאים עומר מספיחין שהניחו עליהם שומרים – "וא"כ היכי שריא הכא להביא עומר מספיחים המשומרים הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל?", וכתב תוס' באחד מתרוציו: "אי נמי קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש, ומהאי טעמא שריא קצירה". וכתוס' כתב הר"ש (בהר פרשתא א, ה) על הספרא.
היינו לפי תוספות אין על הקדש איסור שמירה בשביעית ואין עליו איסור קצירה, ולא באר מה הדין לגבי קדושת שביעית בפירות וניתן לומר ששביעית כלל אינה חלה על הקדש.
המשנה למלך (הל' שמיטה ויובל פ"א ה"א) לאחר שהביא את התוספתא והירושלמי כתב: "וכעת לא ראיתי לרבינו (=הרמב"ם) שהביא דינים אלו דשביעית". ולא הזכיר התוספות במנחות.
ז. ויש לעיין האם תוס' חלקו על הירושלמי והתוספתא. בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' קכז) כתב: "ולכאורה הי' נראה דכונת התוס' לשיטתם במנחות פ"ד ע"א ד"ה שומרי וכו' בסוה"ד דשדה הקדש ליכא בי' דין שביעית דקצירך ונזירך אמר רחמנא ולא של הקדש, ועי' מל"מ פ"א משמיטה ויובל בשם ירושלמי להיפוך דיליף מדכתיב ושבתה הארץ לד' דכל לד' צריך שביתה, ועי' שו"מ תליתאה ח"א סי' י"ד שלא ידע מדברי מל"מ הנ"ל, ועכ"פ התוס' ס"ל כן".
עולה מדברי המהרש"ם שזו מחלוקת בין הירושלמי (שלא לפי ר' מתניה) לבין תוס' במנחות, וכן סבר שכלל אין דין שביעית בהקדש ולא רק שמותרים בשימור וקצירה.
השואל ומשיב (מה' תליתאה ח"א סי' יד) כתב במכתב לאב"ד בערזאן*. כך: "מ"ש על דברת התוס' מנחות פ"ד במ"ש קצירך ונזירך דידך אין ולא של הקדש וכתב שנעלם מהם הירושלמי מפורש בפ"ד דפסחים דהנוטע כרם להקדש חייב בשביעית, ולפענ"ד לא קשיא, דכל טעמו של הירושלמי מסיק שם משום דהפקירו קדם לנדרו ולא מצי לחול ההקדש על הפקר דשביעית, אבל לענין עומר שאי אפשר להשיג רק מספיחי שביעית כדאמרו שם לדורותיכם ואת אמרת תבטל יעו"ש, א"כ כשם שגזרה התורה ששביעית יהיה הפקר כמו"כ אמרה התורה שיביא עומר בשביעית, א"כ שפיר כתבו דלענין הקדש אינו חל שביעית וז"ב ופשוט".
עולה מדבריו שאף שלכאורה סתירה בין הירושלמי לבין תוס', שלירושלמי שדה הקדש מתקדש אף בקדושת שביעית ולתוס' אינו מתקדש, השואל ומשיב נוקט להלכה כדוגמת הסיפא של הירושלמי – שאלת ר' מתניה (עפ"י דרכו של התולדות יצחק) ואין הקדש חל על שביעית לגבי עומר. והתורה שציותה על שביעית היא ציותה על עומר בה, ודברי תוס' שאין בספיחין קדושת שביעית ומותרים בשימור וקצירה מתייחסים דוקא לעומר ולא לכל שדה הקדש.
ח. הגרשז"א במעדני ארץ (סי' ה סעיף כא) הסביר את תוס' בדרך אחרת. לדעתו תוס' קבלו את התוספתא והירושלמי אלא שתוס' למד שאיסור שימור ואיסור קצירה בשביעית הם רק כאשר זה נעשה לצורך אדם פרטי אבל אם שמר לצורך רבים או לצורך הקדש או שקצר לצורכם מותר. וז"ל המעדני ארץ: "אלא עיקר כוונת התוס' לומר שאיסור קצירה הוא דווקא בקוצר להדיוט ולא לגבוה ומותר שפיר לקצור לצורך הקדש גם משל הדיוט". והוכיח הגרשז"א את דבריו מהשטמ"ק שהביא תירוץ תוס' בלשון זו: "אי נמי ענבי נזירך דדרשי מינה מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר משמע דוקא משומר לצורך בני אדם דנזירך משמע לצרכך אבל לצורך גבוה שרי". ולפי"ז כל דיני הקדש עליו וכל דיני שביעית ורק שמור וקצירה נלמד שמותר לצורך העומר אמנם לא כשואל ומשיב שהסביר שבשדה הקדש לעומר אין קדושת שביעית, אלא ודאי יש בו ורק הותר בשימור וקצירה.
וכן בס' כלכלת שביעית (חאסקין, עמ' רכ הע' כה) כתב שלתוס' יש לפירות קדושת שביעית וקדושת הקדש ורק אין על הפירות איסור שימור וקצירה, ומותר בהקדש לשמור ולקצור כדרך הקוצרים.
סיכום
עפ"י שיטה אחת בירושלמי חלים על הקדש כל דיני שביעית וא"כ שדה הקדש אסור במלאכות בשביעית ופירותיו צריכים פדיון מהקדש וקדושת שביעית עליהם.
לפי שיטה שניה בירושלמי פירות שדה הקדש בשביעית אין עליהם דיני הקדש אלא רק דיני שביעית (בין להסבר המהרא"פ ובין לפי התולדות יצחק).
שיטת תוס' במנחות ניתנת להתפרש ששביעית כלל אינה חלה על הקדש. ויש המפרשים שבשדה הקדש אין איסור שימור וקצירה אבל שאר דיני שביעית חלים על הקדש. ויש מפרשים שרק לגבי עומר אין חלים עליה דיני שביעית.
ב. דרך פדיון פירות הקדש הקדושים בקדושת שביעית
א. הקדש יוצא לחולין ע"י פדיון של בעליו או ע"י מכירה לאדם אחר ההקדש יוצא לחולין ודמיו מתקדשים.
לגבי שביעית חלקו בסוכה (מ ע"ב): "אמר רבי אלעזר: אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. ורבי יוחנן אמר: בין דרך מקח בין דרך חילול". ומסקנת הגמרא (שם מא ע"א): "אלא אמר רבי אשי: מחלוקת בפרי שני, אבל בפרי ראשון, דברי הכל דרך מקח - אין, דרך חילול – לא". ומפרש רש"י: "מחלוקת בפרי שני - בהא הוא דאיכא למאן דשרי דרך חילול, אבל פרי ראשון כו'". וכך פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ו ה"ח): "אין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח, בד"א בפרי ראשון אבל בפרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול".
בשביעית בניגוד להקדש הפרי הראשון והאחרון אינו יוצא לחולין, וכן צריך לאחר כל העברות הקדושה לאכול הן את הפרי הראשון והן את האוכל האחרון. כך כותבת הבריתא (סוכה מ ע"ב): "שביעית תופסת את דמיה, שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם, מה קדש תופס את דמיו ואסור - אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה. אי מה קדש תפס דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין - תלמוד לומר תהיה - בהוייתה תהא. הא כיצד? לקח בפירות שביעית בשר - אלו ואלו מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים - יצא בשר ונכנסו דגים, לקח בדגים יין - יצאו דגים ונכנס יין, לקח ביין שמן - יצא יין ונכנס שמן. הא כיצד? אחרון אחרון נכנס בשביעית, ופרי עצמו אסור".
וכך פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ו הל' ו, ז):
"חומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים, שנאמר בה תהיה בהוייתה תהא לעולם, ולפי שנקראת קדש תופשת דמיה, נמצאת אומר האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה.
"כיצד לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר נעשה הבשר כאותן הפירות ואוכלו כפירות שביעית, וצריך לבער אותן בשעת ביעור השביעית, לקח באותו בשר או בדמיו דגים יצא הבשר ונתפשו הדגים, לקח בדגים או בדמיהן שמן יצאו דגים ונתפש שמן, לקח בשמן או בדמיו דבש יצא שמן ונתפש דבש, וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון, כדרך שמבערין פירות שביעית, ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן כשאר פירות שביעית".
ב. נברר את דרך הפדיון והאכילה של פירות הקדושים גם בקדושת הקדש וגם בקדושת שביעית.
בירושלמי (פאה פ"ז ה"ח) בוארו דיני חילול הקדש ושביעית כך: "רבי חייא בר אבא בעא קומי רבי מנא לאוכלו בלא פדיון איפשר (=אי אפשר) שאיפשר להקדש לצאת בלא פדיון, לפדותו ולאוכלו נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית אמר ליה הגיזבר מחליפו ביד אחר".
מפרש הרש"ס:
"לאכלו בלא פדיון אי אפשר – קושיא היא למאי דאמרינן דחייב בשביעית דהיכי אכלי עניים פירותיו בשמיטה כיון שהוא קדוש, דבלא פדיון אי אפשר דלא מצינו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון.
"כלוקח קורדום מפירות שביעית – דכיון דפודין אותו סברי דקדושת שביעית הוא דקא פרקי ויבוא הגזבר ויטעה לקנות מדמיו קורדום או אבנים כמו הקדשות בדק הבית ואסורין, והתורה אמרה לאכלה ולא לדבר אחר כדאיתא במס' שביעית (פ"ח) ובתו"כ (פר' בהר).
"ומשני – הגזבר מחליפו ביד אחר – נאמר לגזבר שיוציא הקדש זה מתחת ידו כי היכי דלא ליטעי ויחליפנו ביד אחר והאחר יהא שליחא דרבנן וישמע למצות חכמים ויקבר או ישרף".
היינו, לדברי הרש"ס יוצא שגזבר הקדש מעביר את קדושת ההקדש לפירות אחרים ואותו הקדש מתבער מן העולם, והפירות הראשונים נאכלים בקדושת שביעית. לא ברור מדבריו האם קדושת השביעית עוברת גם לחליפין, אם היא עוברת לא ברור מה הרווח ההלכתי או הממוני מכל ההחלפה. אם היא אינה עוברת לא ברור מדוע צריך לבער את החליפין הרי הם אינם קדושים בקדושת שביעית אלא רק בגדר ממון הקדש, ומדוע יהא אסור לקנות בהם להקדש קרדום.
ג. הגר"א על הירושלמי (כת"י א) פירש בצורה שונה: "לאכלו בלא פדיון – פי' דמקשי האיך עושין בפירות שביעית של הקדש, דהפירות גופא א"א לאכלן כמו שאר שביעית הא אין הקדש יוצא בלא פדיון, ולפדותו ולאכלו קשה דא"כ הוו המעות דמי שביעית דשביעית תופס דמיו וא"כ יהא אסור ליקח שום דבר מזה דהוי כלוקח לו קרדום מדמי שביעית.
"ומשני מחליפו ביד אחר – פי' שמחליף אותן המעות על מעות אחרים שיש לאחר של חולין שהוא רוצה לאוכלן ויוצאין אלו מאיסור שביעית, דזה כלל בידינו ראשון ראשון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור אבל האמצעיים יוצאין ע"י חולין אלו לחולין". וכדבריו פרשו על הירושלמי בשדה יהושע ובספר ניר ובחסדי דוד על התוספתא (פאה פ"ג הכ"א).
פירוש לדבריהם: הגזבר מוכר את הפירות הקדושים בקדושת שביעית ואז הפירות נאכלים ע"י הקונה בקדושת שביעית בלבד, והמעות קדושים הן בקדושת שביעית והן בהקדש לבדק הבית. ונוטל את המעות ומחליפן עם אחר הרוצה לאכול פירות בקדושת שביעית, מעות האחר מתקדשים בקדושת שביעית והאחר קונה עמהם פירות חולין המתקדשים בקדושת שביעית ואוכלם, והמעות שביד גזבר הם הקדש ללא קדושת שביעית.
יא. בספר ניר התייחס לתשובת הירושלמי שהגזבר מחליפו ביד אחר ומקשה: "למ"ד שביעית פ"ח ובבלי סוכה פ"ג דשביעית יוצא לחולין בין דרך מכירה בין דרך חילול ניחא, דאחר מחלל לפירות שביעית שיש לגיזבר על פירותיו ואוכל אותו האחר פירותיו בקדושת שביעית ופירות הקדש שהן תחת הגיזבר יוצאין לחולין מקדושת שביעית ואז מותר לגיזבר למוכרן וליקח בדמיהן כל מה שצריך לו להקדש אע"ג דקונה בדמיהן דברים שאינם בני אכילה ולא הוי כלוקח קרדום מדמי שביעית שהרי כבר נפקע קדושת שביעית מהן על ידי חילול. אבל למ"ד אין שביעית מתחלל אלא דרך מכירה לא ידעתי איך יעשה דהא על ידי מכירה אי אפשר שהרי המעות נתפסות ממילא בקדושת שביעית והקדש אין להן צורך רק לבניין וכהאי גוונא ולא מיקיים בהו לאכלה וזהו כלוקח לו קרדום מדמי שביעית". ומקשה שדברי מהרא"פ אינם ברורים. ולפי מה שכתבנו לעיל בשם הגר"א נראה ששאלתו מתורצת.
יב. בפירוש פני משה הסביר באופן אחר וז"ל: "א"ל משכחת לה בלא פדיון הדמים וחייב בשביעית דקתני שחל חיוב שביעית עליו אע"פ שהוא ביד הקדש וכיצד הוא עושה הגזבר מחליפו ביד אחר שמחליף כרם זה עם כרם אחר והאחר נכנס להקדש תחתיו ואותו הכרם נשאר קדושת שביעית עליו וה"ה שיכול להחליף עם בעל הכרם עצמו על כרם אחר אלא אורחא דמילתא נקט דבעל הכרם כשהוא מוציא מן ההקדש בדמים הוא פודה וכאן א"א מפני איסור שביעית שעליו וכדאמרן".
וכוונתו שכיון ששביעית אינה מתחללת בפרי ראשון בפדיון (רק דרך מקח) בהעברת הקדושה מהכרם הראשון לשני הכרם השני יהיה קדוש רק בקדושת הקדש בעוד שהכרם הראשון ישאר קדוש בקדושת שביעית. ואחר בקשת המחילה לא זכיתי לירד לעומק דעתו מה הרווח ההלכתי בהחלפת כרם בכרם, סו"ס הכרם השני אף פירותיו קדושים בקדושת שביעית, וא"כ עדיין לגזבר ההקדש יהיה כרם ביד הקדוש בקדושת שביעית ובקדושת הקדש. ועוד שנראה שאין לחלל פירות שביעית על פירות שביעית ואפילו בפרי שני או שלישי אין להעביר את קדושת השביעית מהפרי השני לפרי שבלא"ה קדוש בקדושת שביעית. ועי' שו"ת משפטי עוזיאל (כרך א יו"ד סי כז) שהביא את הפנ"מ ולא חשש לקושיות על דבריו.
הרידב"ז על הירושלמי הלך בדרכו של הפני משה אבל דוקא לגבי פירות ואלו דבריו: "הגזבר מחליפו כו'. כלומר משכחת לה בדרך חילול דלא מהני בשביעית ומהני בהקדש ונמצא דהוה הקדש ולא נתפס בקדושת שביעית. ומסקינן דבפרי ראשון ד"ה דרך מקח אין דרך חילול לא".
היינו מחלל את הפירות על מעות וכיון שהקדש מתחלל ושביעית אינה מתחללת נשארים הפירות בקדושת שביעית והמעות מתקדשות בקדושת הקדש אבל לא בקדושת שביעית. וכ"כ האור שמח (הל' מאכלות אסורות פ"ח הי"ז).