ויקרא רבה טז ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ט.    [ עריכה ]
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת" למה שוחט אחת ומניח אחת לומר לך כשם שאי אפשר לשחוטה לחזור כך אי אפשר לנגעים לחזור באותה שעה קורא הקב"ה לגיונות שלו ואומר לא על חנם הכיתי אותו אלא (ישעיה נז, יז): "בעון בצעו קצפתי ואכהו" רבי אבא בר כהנא אמר חזר תוביה לתוביה כד"א (משלי כו, יא) "ככלב שב על קאו" רבי יהושע בן לוי אמר הדר שטיא לאורח שטותיה כמד"א (שם,) "כסיל שונה באולתו" "דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם ניחומים לו ולאבליו" אלו איבריו המתאבלים עליו (יח): "בורא ניב שפתים" ר' יהושע בן לוי אמר אם הניבו שפתיו של אדם בתפלה יהא מובטח שנשמעת תפלתו מאי טעמא בורא ניב שפתים שלום שלום וגו' רבי יהושע בר נחמני אומר אם כוון לבו בתפלה הוא מובטח שנשמעת תפלתו שנאמר (תהלים י, יז) "תכין לבם תקשיב אזנך" כד שלימין מיניה זכיה לרחוק ר' הונא ור' יודן בשם ר' אחא זה מצורע שהיה רחוק ונתקרב אמר ה' ורפאתיו ואסיניה ליה לגרמיה שנאמר (ירמיה יז, יד) "רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה וגו'".