וילהלם טל (ביאליק)/עלילה שלישית/מחזה ראשון
חצר בית טֶל.
טל, ובידו גרזן, עושב בעץ, הדויגה עושה במלאכת הבית ולתר ווילהלם משחקים בירכתי הבימה בקשת קטנה.
ולתר מזמר
בְּהַרֲרֵי-אֵל, בִּנְתִיבוֹת עַיִט,
מִי הָעָז הַמַּעְפִּיל שָׁם?
בְּחֵץ וָקֶשֶׁת אִישׁ הַצַּיִד
עִם אוֹר שַׁחַר לְצֵידוֹ קָם.
מֶרְחַב-יָהּ – מַמְלֶכֶת נְשָׁרִים,
מְרוֹמֵי-עָב – מֶמְשֶׁלֶת נֵץ,
לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ עַל-הֶהָרִים
אִישׁ הַקֶּשֶׁת וְהַחֵץ!
הַמֶּרְחַקִּים, נְאוֹת מִמְשָׁלוֹ,
יִשְׂאוּ מִסִּים לוֹ לָרֹב,
חַלְלֵי חִצָּיו הֵם גַּם-שְׁלָלוֹ,
שְׁלַל זִיז שָׂדַי וְהָעוֹף.
קופץ ובא אל אביו
רְאֵה, אָבִי, הִנֵּה נִתַּק הַיֶּתֶר, הֲלֹא תִתְקְנֵהוּ.
טל לֹא וָלֹא. מִי קַשּׁת חָרוּץ יָדוֹ תּוֹשִׁיעֶנּוּ.
הילדים סרים.
הדויגה עוֹד רַכִּים הַיְלָדִים מִלַּמֵּד יְדֵיהֶם קֶשֶׁת.
ולתר חָזִית מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ – כִּי אֻמַּן בָהּ מִנֹּעַר.
הדויגה מִי-יִתֵּן וְלֹא יֵדְעוּ הַמְלָאכָה הַזֹּאת עַד-נֶצַח.
ולתר כָּל-דַעַת יְקָרָה. מִי עַז-לֵב הֶחָפֵץ לִבְקֹעַ
דֶּרֶךְ לוֹ בְּמַעַרְכוֹת הַחַיִּים – הוּא לִקְרַאת כָּל-פֶּגַע
יִכּוֹן נָא, וְאַל-יֵצֵא לַקְּרָב רֵיקָם.
הדויגה אָח! כִּי-עַתָּה
לֹא-יִשּׁאֵר אִישׁ יוֹשֵׁב בְּאֹהֶל בֵּיתוֹ לָבֶטַח
וְיוֹדֵעַ מָנוֹחַ.
טל בִּתִּי, גַּם-אֲנִי לֹא אֵדָעֶנּוּ;
לֹא קָנַנִי אֵל מֵעוֹדִי רוֹעֶה יוֹשֵׁב אֹהֶל.
רָדֹף מִבְּלִי לְאוֹת אַחֲרֵי כָל-מַטָּרָה בַת-רֶגַע –
זֶה חֶלְקִי מֵאֱלוֹהַּ. לֹא-יִשְבַּע אִישׁ אֲשֶׁר-כָמוֹנִי
אֶת-זְכוּת חַיָּיו בִּלְתִּי אִם-חֲדָשָׁה לַבְּקָרִים יִקְנֶנָּה.
הדויגה וִיגוֹן אִשְׁתְּךָ לֹא-תִזְכֹּר, וְהִיא עֲגוּמַת נֶפֶשׁ תֵּשֶׁב
וּמִדְּאֹג וְיַחֵל לְךָ דּוּמָם עֵינֶיהָ תִכְלֶינָה,
כִּי מָלֵאתִי פַחְדֵי אֵל מִכֹּל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי
מַסּוֹתֵיכֶם הַגְּדוֹלוֹת בְּהַרֲרֵי טֶרֶף וָצָיִד.
וִיהִי כְּצֵאתְךָ מֵעִמִּי וְחָרַד לִבִּי בַסֵּתֶר
לֵאמֹר: "הֲתָשׁוּב אֵלָי? אִם-אוֹסִיף אֶחֱזֶה פָנֶיךָ?"
יֵשׁ אֲשֶׁר אֶרְאֲךָ בֶחָזוֹן, וְהִנֵּה לְלֹא נָתִיב וָדֶרֶךְ
כַּשּׂה אוֹבֵד תּוֹעֶה אַתָּה בִּישִׁימוֹן הַרְרֵי קֶרַח,
דּוֹלֵג וּמְקַפֵּץ מֵרֹאשׁ הַסֶּלַע אֶל-מִשְׁנֵהוּ
וְרַגְלְךָ בַּחֲלַקְלַקּוֹת תִּמְעָד; אוֹ יַעֲלַת הַסֶּלַע,
כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרֶיהָ, תִּתַּר אֲחֹרַנִּית פֶּתַע
וּמְשָׁכַתְךָ שְׁאוֹלָה; אוֹ כִי תְכַסְּךָ שִׁפְעַת שֶׁלֶג
בְּנִפְלָהּ עָלֶיךָ מֵרֹאשׁ צוּר, אוֹ כִי שָׁבֹר יִשּׁבֶר
תַּחְתְּךָ הַקֶּרַח הַבּוֹגֵד וְטָבַעְתָּ בַפַּחַת
וּקְבוּרַת חַי תִּקָּבֵר... הָהּ, בִּדְרָכִים שִׁבְעִים וָשֶׁבַע
לִקְרַאת צַיַּד הָאַלְפִּים יֵצֵא מַלְאַךְ הַמָּוֶת.
מֶה רָעָה הַמְּלָאכָה, בְּעָלֶיהָ בְּנַפְשׁוֹ יַעֲשֶׂנָּה.
טל מִי עֵינָיו פְּקוּחוֹת וְלִבּוֹ עִמּוֹ, בָּאֵל בּוֹטֵחַ
וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו – הוּא מִכָּל-צָרָה יֵחָלֶץ.
אִישׁ יֻלַּד בֶּהָרִים – אֵימָתָם לֹא תְבַעֲתֶנּוּ.
עם כלות המלאכה, יניח מידו הגרזן
עַתָּה הֲלֹא לְאֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים תַּעֲמֹד הַדָּלֶת.
לֹא-יִדרֹשׁ אֶל חָרַשׁ עֵץ מִי גַרְזֶן לוֹ בַבָּיִת.
לוקח בידו המגבעת.
הדויגה אָנָה תֵלֵךְ?
טל לְאַלְטְדּוֹרְף, לְבֵית אָבִיךְ, אֹמַר לָלֶכֶת.
הדויגה הַאֵין דֶּרֶךְ הַוּת נֶגֶד פָּנֶיךָ? הַגִּידָה!
טל מֶה רָאִית, הָאִשּׁה?
הדויגה לְרַגְלֵי הַנְּצִיבִים תֵּאָרֶג
רֶשֶׁת. אֶת-דְּבַר הַמּוֹעָדָה בְּרוּטלי אֲנִי יָדָעְתִּי
וְגַם אַתָּה בַקּוֹשְׁרִים.
טל אֲנִי בְסוֹדָם לֹא עָמַדְתִּי,
אַךְ בִּקְרֹא אֵלַי אַרְצִי לֹא אֶתְיַצֵּב מִנֶּגֶד.
הדויגה בַּאֲשֶׁר יִרבּוּ חַתְחַתִּים שָׁמָּה אוֹתְךָ יִשְׁלָחוּ,
וְהַמַּשּׂא הַכָּבֵד אוֹתוֹ יַעֲמִיסוּ עָלֶיךָ,
כְּמִשְׁפָּטָם תָּמִיד.
טל אִישׁ לְפִי נְכָסָיו יָרִים הַמֶּכֶס.
הדויגה עַל-בּוֹמְגַּרְטֶן חֵרַפְתָ נַפְשְׁךָ וַתַּעֲבִירֵהוּ
הַיְאֹר בְּעֵת סָעַר. אַךְ מַעֲשֵׂה נֵס הוּא וּדְבַר פֶּלֶא
כִּי עֲבַרְתֶּם בְּשָׁלוֹם. הַאֶת-יְלָדֶיךָ לֹא זָכַרְתָּ
וְאֶת-אִשְׁתֶּךָ?
טל זְכַרְתִּים, רַעְיָתִי, עַל-כֵּן גַּם הִצַּלְתִּי
נֶפֶשׁ אָב, לַהֲשִׁיבוֹ לִילָדָיו.
הדויגה אַךְ שׁוּט בְּעֵת סַעַר
בִּמְצוּלָה רוֹתַחַת! לֹא בָטֹחַ הוּא בֶּאֱלוֹהַּ,
כִּי אִם-נַסּוֹתוֹ.
טל בְּהַרְבּוֹת מַחֲשָׁבָה יִמְעַט פֹּעַל.
הדויגה אָכֵן טוֹב אַתָּה וּמֵיטִיב לַכֹּל וְרַב לְהוֹשִׁיעַ,
וּבְיוֹם אֵידְךָ אָתָּה ‑ כֻּלָּם יַעַמְדוּ מִנֶּגֶד.
טל יִשְׁמְרֵנִי אֱלֹהִים בְּעוֹדִי מִצַּפּוֹת לְעֶזְרַת גָּבֶר.
נושא הקשת והחצים
הדויגה הַקֶּשֶׁת לָמָּה לָךְ? הֲלֹא תַנִּיחֶנָּה בַבָּיִת.
טל בְּאֵין כְּלֵי הַנֶּשֶׁק עִמִּי – וְחָסַרְתִּי אֶת-הַזְּרֹעַ.
הילדים שבים.
ולתר אָנָה תֵלֵךְ, אָבִי?
טל אַלְטְדּוֹרְפָה אֵלֵךְ, הַנָּעַר,
אֶל הַשּׂב. הֲיֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לַהֲלֹךְ עִמִּי גַּם-אָתָּה?
ולתר יֵשׁ וָיֵשׁ.
הדויגה הַנְּצִיב הֲלֹא שָׁם הוּא. אַל-תֵּלֵךְ אַלְטְדּוֹרְפָה.
טל הַיּוֹם יֵצֵא.
הדויגה שְׁבָה אֵפוֹא עַד-צֵאתוֹ, פֶּן-תִּפְגְּשֵׁהוּ
וּזְכָרָנוּ. הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי יִקְצֹף עָלֵינוּ.
טל מַה-קִּצְפּוֹ כִּי אִירָאֶנּוּ? אֲנִי מֵישָׁרִים אֵלֶךְ,
מַה-יַעֲשֶׂה לִי אוֹיֵב?
הדויגה אֵין שָׂנוּא לוֹ כְּיִשְׁרֵי דָרֶךְ.
טל יַעַן לֹא-תַשּׂיגֵם יָדוֹ. בִּי – בָּטוּחַ אָנִי –
לֹא יִתְגָּר הַפָּעַם.
הדויגה הַאֻמְנָם? עַל-מָה בָּטָחְתָּ?
טל לִפְנֵי יָמִים, בְּעֵת צַיִד, וָאִקָּר בְּעֵמֶק שֵׁכֶן[1],
עֵמֶק שָׁמֵם מְאֹד, נִשְׁכָּח מִנִּי רָגֶל. עָלִיתִי
בָּדָד בְּמִשְׁעוֹל הָר, מְקוֹם אֵין נְטוֹת: עַל רֹאשִׁי כֵּף סָלַע
וּלְרַגְלַי מִתַּחַת מְצוּלַת שֵׁכֶן הָרוֹתַחַת.
הילדים נלחצים אליו מימין ומשמאל, אזניהם קשובות ועיניהם תלויות אליו.
פִּתְאֹם וְהִנֵּה הַנְּצִיב לְפָנָי. בַּמִּשְׁעוֹל מִנֶּגֶד
בָּא לִקְרָאתִי וְהוּא בוֹדֵד כָּמוֹנִי אָנִי.
פָּנִים אֶל-פָּנִים אִישׁ לְעֻמַּת רֵעֵהוּ נִצָּבְנוּ,
אֲנִי וְהוּא וּבְצִדֵּנוּ פִי-הַתְּהוֹם. אַךְ רָאָנִי
וַיַּכִּירֵנִי: הֲלֹא אָנֹכִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי
זֶה יָמִים עֹנֶשׁ כָּבֵד מִיָּדוֹ, וּבְלִי פָשַׁע.
וַיְהִי בִּרְאוֹתוֹ אוֹתִי בָּא וּבְיָדִי הַנֵּשֶׁק,
וַיִּפְּלוּ פָנָיו מאֹד. בִּרְכָּיו פָּקוּ. כִּמְעַט רֶגַע
וּמָעֲדוּ קַרְסֻלָּיו וַעֲצָמָיו לְפִי שְׁאוֹל נִפְזָרוּ.
אָז הָיָה לְרַחֲמִים בְּעֵינַי וָאֶקְרַב בְּעַנְוַת רוּחַ
וָאֹמַר: "אֲנִי הוּא, אֲדוֹנִי הַנְּצִיב!" אַךְ הוּא מִפַּחַזִי
גַּם-הֶגֶה לֹא הוֹצִיא מִפִּיו. דּוּמָם לִי הֵנִיעַ
בְּיָדוֹ, כִּמְרַמֵּז: "שְׂטֵה וַעֲבֹר!" עָבַרְתִּי ואֵלֶךְ
וָאֶשְׁלַח אֵלָיו אֶת-עֲבָדָיו.
הדויגה כִּי חָל מִפָּנֶיךָ ‑
אוֹיָה-לָךְ! נָשֹׂא לֹא יִשָּא הַנְּצִיב לְפִשְעֲךָ, עֵקֶב
רְאִיתוֹ בְכִשְׁלוֹנוֹ.
טל עַל-כֵּן מֵרְאוֹתוֹ אֶמָּנֵעַ,
וְגַם הוּא לֹא יִרְדֹּף בַּקְּשֵׁנִי.
הדויגה אַל-נָא תֵלֵךְ שָׁמָּה
הַיּוֹם אַל-תֵּלֶךְ. טוֹב מִזֶּה כִּי תֵצֵא לַצָּיִד.
טל מֶה הָיָה לָּךְ?
הדויגה לִבִּי דוֹאֵג בְּקִרְבִּי. שֵׁב בַּבָּיִת.
טל מָה רוּחַ עָבַר עָלָיִךְ? הֲיֵשׁ לְדַאֲגָתֵךְ טָעַם?
הדויגה יַעַן וּבְיַעַן אֵין טַעַם לָהּ ‑ בִּי טל, אַל-תֵּלֶךְ.
טל וּלְמוֹצָא פִי מָה אֶעֱשֶׂה, רַעְיָתִי ‑ הַאֲחַלְּלֶנּוּ?
הדויגה אִם נָדַרְתָּ ‑ לֵךְ. אַךְ אַל-יֵלֵךְ עִמְּךָ הַיֶּלֶד.
ולתר לֹא, אִמִּי, כִּי אֶת-אָבִי אֵלֵכָה, הַנִּיחִינִי.
הדויגה הֲתֹאמַר לַעֲזֹב אֶת-אִמְּךָ, וַלְתִּי?[2]
ולתר לָכֵן אָבִיאָה
אֶשְׁכָּר לָךְ מֵאֵת שָׂבִי.
יוצא עם אביו
וילהלם וַאֲנִי עִמָּךְ אֵשֵׁבָה,
אִמִּי.
הדויגה אָכֵן בֵּן יַקִּיר אַתָּה לִי, מַחְמַד עָיִן,
יָחִיד נִשְׁאַרְתָּ עַתָּה לְאִמְּךָ וְלֹא תַעַזְבֶנָּה.
יוצאת אל שער החצר ומלוה את היוצאים בעיניה עד בוש.