ובחרת בחיים/יתרו
סדר יתרו[עריכה]
[י"ח א'] וישמע יתרו - מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
נראה לפרש עם מ"ש הרב נחלת בנימן ז"ל בחקירת הראשונים למה מקבלים גרים, דלמ"ד גורל קונה, הוא גזל מאותו השר בהפרידו בני אדם יציב גבולות עמים.
והרב החסיד מרן זקני בספר חזה דוד [מזמור כ"ב] תירץ עם הדין דקי"ל כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו "ואת בניכם יקח".
ובזה תירצתי בענין קריעת ים סוף, דאמרו רז"ל דהים לא (היתה) [היה] רוצה לקרוע עד שראה השכינה עמהם, כדכתיב "מוליך לימין משה בוקע מים מפניהם", והיינו מטעם דקי"ל דהמלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו, מדין "כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו".
עוד נקדים מ"ש רז"ל דעמלק בא על שיצאו ממצרים קודם הזמן, כדכתיב "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם" דהמגיד היה עמלק. וזה רמז ר' יעקב בעל הטורים בפרפראותיו "כ"י בר"ח" גימ' עמלק.
וכתבתי בעניותי בדרשותי, דהטעם דיצאנו ממצרים קודם הזמן, משום דבפרשת מלך כתיב "ואת עבדיכם יקח", עי"ש בספר ראה חיים [ח"א סדר וארא] בס"ד, וזהו טעם המכילתא סוף סדר בשלח על פסוק "כי יד על כס יה" דנשבע הקב"ה שלא לקבל גרים מעמלק, והוא מידה כנגד מידה, כן משפטיך, אתה תרצה לערער על יצ"מ, ולא רצית ללמוד מדין כל האמור בפרשת מלך, ומרדת במלכות שמים, אם כן, כיצד נקבל מעמלק גרים, דהוא גזל מהשר שלו.
והשתא, זהו הקושייא הכא, מה שמועה שמע ובא להתגייר, אחר דגורל קונה, ועל מה בטח דיקבלו אותו. לזה משיב שפיר, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ומשתים אלו נתברר על קבלת הגרים ודוק.
[י"ח א'] וישמע יתרו - מה שמועה שמע וכו'.
עיין להתשב"ץ ח"ב [דף מ"ד ע"א]. ובפרק חלק [דף ק' ע"א] על פסוק זה, ודוק.
[י"ח א'] יתרו - שבע שמות נקראו לו, רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל.
אפשר לפרש כי הז' שמות הם כנגד ז' מידות שבדיינים, דכתיב בהו "אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע", "אנשים חכמים ונבונים וידועים".
א. רעואל - ריע לאל, דהיה בו יראת שמים, כאומרם ז"ל ע"פ "אוהב טהור לב חן שפתיו רעבו מלך". ב. יתר - יתרון דעת. "החכמה תחיה בעליה", "ויותר שהיה קהלת חכם". ג. יתרו - היה מוותר משלו, שונא בצע. ד. חובב - שחיבב את התורה, היינו מידת להבין בתורה דבר מתוך דבר, וזה לא יתכן אם לא יש לו חשק התורה. ה. חבר - כנגד מידת וידועים שפי' הר"מ בהלכות סנהדרין [פ"כ דין ז'] שחברתן טובה יע"ש. ו. קני - אמת קנה ואל (תעבור) [תמכור]. ז. פוטיאל - דפיטם, אנשי חיל גבורים דלא יהיה חלוש וכחוש. ויען הוא היועץ לזה, לכן משלו נתנו לו.
אי נמי, עם מ"ש ב[גמרא] שבת דהם ז' ספרי תורות, ולפי שויתר פרשה אחת בס"ת, נתנו לו ז' שמות כנגד ז' ספרים שבס"ת.
[י"ח א'] את כל אשר עשה - להם בירידת המן ובבאר ובעמלק.
יתכן לרמוז, ר"ת עש"ה: עמל'ק שתי'ה המ'ן.
ואתי שפיר דנקט "למשה ולישראל", דהמן בזכות משה [תענית טז ע"א], והבאר חזר בזכותו. [1]"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל". ונמצא דשייכי לתלותן במשה, דעל ידו זכו ישראל וברור.
[שם] כי הוציא ה' - זו גדולה על כלם.
עם דרך מוהרח"ו שהביא דבריו הרב חיד"א ז"ל, באו דברי רש"י על נכון. דע"י המן והבאר ומלחמת עמלק הוא דנודע בעולם. דזו גדולה על כולם, דעשה בשביל חיבת ישראל, ולא להנקם מפרעה ועבדיו. ולכך לא אמר "וכי הוציא", ודוק. ועיין בד"ה "על כל הטובה", ועוד לרש"י סדר יתרו על פסוק "אשר עשיתי למצרים" יע"ש. ובסדר דברים על פסוק "הוציאנו מארץ מצרים".
[שם, ו'] אני חותנך יתרו – [אם אין אתה יוצא בגיני צא] בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך, צא בשביל שני בניה.
קשה, דכפי שאלתו של יתרו, הוא שייך טפי שיאמר "בניך".
אך, יתרו בחכמה יסד אר"ש, דשמא יקפיד משה עם יתרו, דיאמרו העולם על כי היא אשה כושית, דבשביל יופיה - וילך אחרי אשתו, ורץ אחריה ח"ו. לזה תוך כדי דבור, גמר אומר, דאין אשה אלא לבנים, ואם היתה עקרה - היינו עזובה היינו שכוחה. אך כיון שילדה ב' בנים, בשביל בנים שילדה והם שני זכרים לפריה ורביה למאן דאמר, ראוי לך לצאת, כיון שהולידה לך שני בנים, וק"ל.
[שם, י"ב] ויבא אהרן - ומשה היכן הלך וכו', אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם.
הכי איתא במכילתא. ונלע"ד לפרש, בהקדים נמי מה שכתב רש"י בדבור שאח"ז: "לפני האלקים - מכאן שהנהנה מסעודה שת"ח מסובין בה כאילו נהנה מזיו השכינה" ע"כ. והוא עפ"י מ"ש רז"ל, דמאן דאכיל דלאו דילי בהיל לאסתכולי באפיה. וא"כ מאחר דהעולם תבל ומלואה הוא מהקב"ה, אם כן האוכל לא יתכן לאיסתכולי באפיה כדכתיב "כי לא יראני האדם".
אבל, אשכחנא לה פתרי, כי ע"י עבודת הקרבנות העולם עומד, כדתנן בריש מס' אבות "על התורה ועל העבודה ועל ג"ח", א"כ כיון שהוא זוכה לקיים העולם בשבילו - הרי הוא שלו.
ובפרט למה שראיתי להרב צמח דוד [סדר בראשית] דכתב דבמחזיק ביד לומדי תורה - מקיים תורה ועבודה וג"ח.
ובפרטות אשכחן בדיינות, דאיתא בפ"ק דשבת [דף יו"ד] "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", ויליף לה מקרא "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב". עוד מצינו שאמרו רז"ל, כיון דנעשה דין למטה, נעשה אמת ונעשה שלום.
גם ע"י הענוה הוא זוכה שיתקיים העולם בשבילו, כדאיתא בחולין [דף פ"ט ע"ב] על פסוק "ומתחת זרועות עולם" יע"ש.
ושלשתן אלה: עבודה, ודין, וענוה, הם רמוזים בתורה, ונעוץ סופה בתחילה, "לעיני כל ישראל - בראשית", ודרשו בתיקונים "ברא שיתי"[2], [וכן בספר הציוני, והביאו בספר ילקוט ראובני]. והיינו כי שית רמז על אבן תשתית שהוא הביהמ"ק. וגם רמז, שעמד בית ראשון שנים ת"י וכמ"ש הציוני שם. והשתא זהו הרמז "לעיני כל ישראל" דלא בהילי לאסתכולי באפיה וליתן עיניהם למטה, הוא ע"י "בראשית", שהוא הביהמ"ק שמקריבין שם הקרבנות, שהוא קיום העולם.
ועד"ז אתה תבא'ר כנגד הענוה, והיינו, "לעיני כל ישראל" דלא יתבהלו לאיסתכולי באפיה - "בראשית", כמו שרמז רבינו אפרים ב"שארית" שהוא ענוה, כמ"ש על פסוק "לשארית נחלתו" - למי שמשים עצמו כשיריים, וכמו שהבאתי בקונ' חיים תחילה אופן וי"ו.
וכנגד הדין, "לעיני כל ישראל" - שהם נשיאי העדה הדיינים - "בראשית ברא אלקים", שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ונקרא בשם אלקים, וכמו שהבאתי שם בקונ' חיים תחילה אופן ח"י.
ומאחר עלות כל זה, נתבארו שפיר הכתובים הללו, "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלקים", דהיינו הקרבנות. "ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם", ומשה עומד ומשמש, והורה נגד "והאיש משה עניו מאד", וגם מחזיק ביד לומדי תורה, וכפי' רש"י שת"ח מסובין בה. וכיון שכן באו בחזקה "לאכול לחם לפני האלקים", ולא בהילי לאסתכולי באפיה. ולכן דייק שפיר לומר "לאכול לחם לפני האלקים", וכפרש"י שנהנו מזיו השכינה, דלא כל אדם זוכה לכך. ולא עוד אלא, "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם", ומה כתיב ביה אחר זה, "מן בקר עד ערב", דמינא נפקא דהוא שותף להקב"ה במעשה בראשית. ונמצא דכולהו איתנהו ביה, קרבנות, ודינים, וענוה, ומחזיק ביד לומדי תורה, ודוק.
[י"ח י"ג] ויהי ממחרת - מוצאי יוה"כ היה, כך שנינו בספרי וכו'.
ונלענ"ד לפרש עפ"י מ"ש למוהרי"ל בריש הלכות סוכה, דפעם אחת אירע חל יוה"כ בחמישי בשבת, ולמחרתו בע"ש איקלע מוהרי"ל לעיר של מוהרמ"ו סג"ל, ומצאו שהיה עוסק בסוכתו לתקנה בכל דבר, ולא רצה להאזין למוהרי"ל ולשאר העם שבאו לדון לפניו, ואמר הואיל ואתא מצוה לידך אל תחמיצנה יע"ש. ומזה למדו הפוסקים [או"ח סי' תרכ"ה ברמ"א] ומכללם בספר חמדת ימים דהרחיב הדבור להוכיח במישור דמיד אחר מוצאי יוה"כ יתעסק בעשית הסוכה כיע"ש.
והשתא לגבי משרע"ה ועם בני ישראל דהיו במדבר והקיפם ה' בענני כבוד, ויש אומרים בסוכות ממש, וכמו שהביא רש"י שתים אלה, לכן העיד הכתוב "ויהי ממחרת" יוה"ך, "וישב משה לשפוט את העם, ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב", ולא עשו כמו מוהרמ"ו הנ"ל שלא להשגיח בדינים ומשפטים ולהתעסק בסוכות, כיון דסוכתם היתה מוכנת לפניהם, ולא איצטריכא להו שום תיקון, לכן אף שהיה ממחרת יוה"כ – "וישב משה לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב" בלי הפסק, וק"ל.
עוד נלע"ד, דמקרא נדרש לפניו, האי ויהי ממחרת יוה"כ, ועפ"י דרכו של רש"י, דפירש בפסוק שלפניו "ויבא אהרן", ומשה היכן הלך, עומד ומשמש, דמשה רבן של ישראל עומד ומשמש רחוק הדבר אם לא שהוא בעל הסעודה, ועכ"ז מרוב ענותנותו עכ"פ יודה דהוא בעל הסעודה.
ואמרינן בגמ' דכל אותן מ' שנה, היה משה משמש בכהונה גדולה, וא"כ ודאי שהוא מקיים מ"ש ביומא [והוא בסדר עבודת יוה"כ] "ויו"ט היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקדש". וא"כ, היינו שהעידה התורה עליו "ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם", ומשה עומד ומשמש. ולא תאמר דכמו זר נחשב דהכתוב יספר על גדולי הדור בענין אכילה דאכלו במסיבה, לזה מגיד כשם שאמרנו, משה היכן היה, כך לענין הזמן של זאת האכילה באיזה יום היה. לזה אמר "ויהי ממחרת" יום הכפורים היה זה, דיו"ט היה עושה לאוהביו.
והזכיר לאהרן בראש, דככה יעשה כל הבא מכחו לעתיד, ומה אהרן וכו' ודוק.
[שם י"ח] נבול תבול גם אתה גם העם וכו' - [לרבות אהרן וחור וע' זקנים].
כתוב בפירושים לרבות אהרן וחור, ותימא, דהרי חור מת וכו'. ר' ישעיה דיטראני בספר פני דוד יע"ש[3].
ולע"ד נראה ליישב, דהכונה הוא, אף אם היו אהרן וחור שהיו ב' עמודי עולם עמך, עכ"ז נבול תבול. והיינו, אפילו שלא היה דן אלא משה לבדו. וכמו שכן ראיתי להרב מוהרא"י ז"ל[4] בנימוקיו על התורה סדר זה שכתב וז"ל: "לרבות אהרן וחור, כלומר, אפי' אם היה אהרן וחור עמך שהחזיקו כבר, לא יהא בהם חזקה לחזקך בטורח וכו' יע"ש. וכ"כ בספר מנחת יאודה.
והתוס' שם (בספר דעת זקנים) תירצו, דהך דרשא אתייא כמ"ד יתרו קודם מת"ת היה, דאכתי לא נהרג חור ע"כ. אלא דקשה אף לפי"ז, דהרי כתיב "ויהי ממחרת", ופירש"י ממחרת שירד מן ההר, וכבר היה מת"ת. ועיין בספר אמרי נועם ודוק.
ובזה מיושב מה שהקשה עוד שם הרי"ד ז"ל וז"ל: "תימא, היאך היו יודעים לדון, שעדיין לא למדו תורה, שהרי ממחרת יוה"כ היה זה, כי ביוה"כ ירד מן ההר וכו'. וי"ל דהכל דרש, והוא לבדו היה דן ומלמד כמ"ש והודעתי וכו' יע"ש.
דבלאו הכי י"ל, דהכונה כמ"ש, דאפי' שלא היו דנים ויודעים קאמר נבול וכו', אפי' שיהיו עמך אהרן וחור וע' זקנים.
ולתי' הרב רי"ד ז"ל קשה לי, דמה זה שתי' "וי"ל דהכל דרש", דאם הוא דרש מה בכך, הרי הכי דרשו רבותינו, ועל דרשותם יש לדקדק. ודוחק הוא לומר שכיון למ"ש דהכונה שדרשו רז"ל כן אפי' שאם היה אהרן וכו', עם דלא הול"ל בלשון זה דהכל דרש, וצ"י.
ועוד י"ל לקושיא ב', דהרי שבת ודינים במרה אפקוד, וא"כ מסתמא דיני ממונות היו יודעים אהרן וחור וע' זקנים. וראיתי לרשב"ם ז"ל שכתב על פסוק "לשפוט את העם" וז"ל: "אפי' אם בא יתרו קודם מת"ת, דיני ממונות היה להם מעולם, אף כי אמרו רבותינו כי במרה ניתנו להם דינים וכו' יע"ש.
ויש להרגיש במה שכתב "אף כי אמרו רבותינו" וכו', דאף זה הוא טפל, ואינו מדוקדק.
[שם כ"א] אנשי חיל וכו'.
בדרשותי הארכתי בהרבה מקומות, בחמלת ה' עלי.
[י"ח כ"ג] וצוך אלקים (ויכולת) [ויכלת] עמוד - המלך בגבורה, אם מצוה וכו', ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד עכ"ל.
ראיתי בספר מעין גנים [סדר זה, דף פ"ז ע"א] פס' וז"ל וקשה דהיכי משכחת לה דאם יעכב לא יוכל, בהכרח שיוכל לעמוד, כיון שה' מעכבו על ידו. וי"ל, דלאו דוקא, אלא ר"ל אם יעכב לא תוכל לעמוד, וא"כ בהכרח שלא יעכב על ידך, ועדיין צ"ע.
ולעד"ן דכונתו של יתרו הוא, דאם אתה לבדך תהיה לכל ישראל בודאי כי נבול תבול, והמלך בגבורה אם מצוה לך כמו שאמרתי לך ויכלת עמוד, ואם מעכב על ידיך ותהיה דן יחיד לא תוכל לעמוד כמ"ש לך נבול תבול וכמ"ש הרא"ם כי אתה צריך להתחנן לפני ה' ולבקש מלפניו על הדבר הזה שהרי מצינו בנבואה דכתיב בפ' בהעלותך שאמר משה להקב"ה "לא אוכל לבדי לשאת לכל העם הזה כי כבד הוא ממני", והשיבו הקב"ה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", וכמו כן בהך עובדא גופא כתיב במשנה תורה סדר דברים "ואומר אליכם בעת ההיא לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם", ולא תיקשי היד ה' תקצר שהיה כח במשה לסבול, כיון שהוא דרך נס ושלא כדרך טבע ותדיר. וגם שבידו לתקן הענין בנקל, לא סמך יתרו על הנס, וגם דסבר יתרו שמא ח"ו יהיה לרעתו של משה כי לא יוכל לסבול טורח הציבור ויגרום מיתות על דרך מ"ש רז"ל ורש"י בסדר בהעלותך על פסוק "אדוני משה כלאם", "הטל עליהם עול ציבור והם כלים", וזהו בדאיכא גם שאר דיינים, כל שכן במשה שהיה לבדו. ואפשר דזה הודיע יתרו למשה, דאם מעכב על ידיך (לא תוכל לעמוד), ותצוה[5] אותך לדון יחידי לא תוכל לעמוד כפי דרך טבע ומנהג העולם, ולכן צריך אתה למיבעי רחמים שיתן בך כח בדרך נס הפלא ופלא, ובהא ודאי תוכל לעמוד.
ושמעתי מי שיצא לפרש, דכונת רש"י היא, אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלקים דהיינו מה שהיית עושה לדון יחידי ויכלת עמוד, כיון שה' הוא המצוך, ואם יעכב על ידיך כמו שאמרתי לך, לא תוכל לעמוד זת"ד.
ויש להשיב ע"ז, כי מלבד כי אינו פשט הכתוב, ד"אם את הדבר הזה" קאי למאי דסליק מעניינא דקרא לעיל מזה "ושפטו את העם וכו' ונשאו אתך - אם את הדבר הזה תעשה" וכו', משמע על הדבר הזה דקאי בה, ולא עמש"ל. זאת ועוד, דאינו מדוקדק "וצוך אלקים" על מה שכבר הוא עושה. גם מ"ש "ואם יעכב על ידיך", הרי שכבר התחיל משה לדון ולא עכבו. וגם אינו צודק "ואם מעכב על ידיך", דהול"ל ואם לא יסכים על ידיך למה שאתה עושה לא תוכל לעמוד, והנכון כמ"ש ודוק.
[י"ט א'] ביום הזה - חדשים עליך כאילו היום נתנם.
וכן פירש בסדר ואתחנן, ובסדר עקב על פסוק "אתכם היום", וסדר תבא על פסוק "היום הזה ה' אלקיך", ועוד שם ע"פ "היום הזה נהיית לעם". ולכך תיקנו בנוסח ברכת התורה "נותן התורה", בהוה בכל יום.
[י"ט ד'] על כנפי נשרים - אמר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני.
ועיין לרש"י סדר האזינו על פסוק "יפרוש כנפיו", וזה כסברת מ"ד אדם אוהב את בנו יותר מגופו. וכתיב באיוב סימן ל"ה "מלפנו מבהמות ארץ", וכדרשת דז"ל בהאי קרא. וגם דוד המע"ה [בשמואל כ' סימן י"ט] אמר "מי יתן מות אני תחתיך".
[י"ט ט'] וגם בך יאמינו לעולם - פירש"י גם בנביאים הבאים אחריך.
אפשר בתי' ב"ך הוא נוטריקון באי כחך, דהיינו הבאים מכחך, וכדכתיב בסדר בהעלותך "ואצלתי מן הרוח אשר עליך", ונמצא דהם באי כחו ממש זהו בכללות, ויהושע בפרטות, דא"ל הקב"ה למשה דכל זמן דיאושע קיים כאילו הוא חי כאומרם ז"ל.
[י"ט י"ח] והר סיני עשן כלו.
ותימא, דאמרינן בשלהי פ"ק דיומא ה' דברים נאמרו באש של שמים, רבוצה כארי וכו', ואינה מעלה עשן וכו', בספר פני דוד יע"ש.
ולעד"ן דלק"מ, והוא דרש"י פי' בסוף סדר משפטים ע"פ "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" וז"ל: ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקב"ה למשה שביל בתוכו ע"ש. וא"כ אין הכי נמי דאש של שמים אין בו עשן, אבל העננים בעצמן הם העשן וק"ל.
[כ' ו'] ועושה חסד לאלפים - ובמידת פורענות אומר על רבעים, לפי שמידה טובה מרובה על מידת פורענות על אחת ת"ק.
והקשה ר"ת, כי במידה טובה כתוב "ורדפו מכם חמשה מאה" וכו', ובמידת פורענות כתיב "איכה ירדוף אחד אלף" וכו' יע"ש בספר פני דוד.
וליש אומרים שהביא הראב"ע ז"ל בסדר האזינו, על פסוק זה עצמו "איכה ירדוף אחד אלף" דהכונה איך היו בתחילה רודף אחד מכם אלף, ועתה נחלשו, יתורץ שפיר ודוק.
[כ' י"ד] עבדו ואמתו ושורו וחמורו.
כתב הראב"ע ז"ל דבדברות שניות כתוב "שורו וחמורו ועבדו ואמתו". ושמעתי מקשים, שהרי גם בדברות שניות כתוב כדברות ראשונות וצריך ישוב. ועיין בספר דעת זקנים במנחת יאודה שרמז לדברי הראב"ע אלו.
[כ' כ'] לא תעשו לכם - לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכ"ם.
אפשר לרמוז בתיבת לכ"ם: לבתי כנסיות מדרשות.
[כ' כ"א] מזבח אדמה – [שהיה ממלא את חלל מזבח הנחושת אדמה בשעת חנייתן].
פי' המורה, שממלאים חללה אדמה בעת חנייתן. ותימא דהכתיב בעת הנסיעה "ודשנו את המזבח", ואם היו משליכין העפר, מה צריך לדישון עכ"ל בספר פני דוד יע"ש.
הנה דברי רש"י ז"ל הללו הם דברי התנא רבי נתן שאמר כן במכילתא, והדבר תמוה שנעלם לתנא דברייתא מקרא שכתוב בסדר במדבר "ודשנו את המזבח". כי על כן נ"ל דלק"מ, והוא דאם כשהיו נושאים את המזבח היו משליכים את העפר, עם כל זה הייתי אומר דאפר הקרבן יהיה צבור ומונח ולא ישליכוהו, כדי כשיהיו חונים וממלאים העפר יהיו משליכין את הדשן כדי לעשות ולקיים מצות עשה של תרומת הדשן קודם הקרבת הקרבן, לכן כתוב קרא "ודשנו את המזבח" ויהיו מסירים גם הדשן וישליכו אותו, ולא יקחוהו ויניחוהו למשמרת לכשיתנו.
עוד נ"ל ליישב והוא האמת, דהנה הרמב"ם בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין [דין ט"ו] כתב וז"ל: ואעפ"י שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאים אותו. וכשמוציאים אותו לחוץ לעיר, מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה, ולא הזרמים גורפין אותו, ולא יפזרוהו שם שנא' ושמו שיניחנו בנחת, ואסור ליהנות בו עכ"ל. הרי דאפי' באפר שכבר עשו בו מצות הרמת הדשן, עכ"ז יש להזהר שלא יפזרוה[ו] וכיוצא, א"כ, כשהיו נוסעים והיו משליכים את העפר, לא היה הדשן על גבו, דצריך ליזהר בדשן של על גבי העפר שלא יפזרנו כי אם בנחת ובמקום שהוא מוצנע ומשתמר מן הרוח. ולזה כתיב קרא "ודשנו" והוא ברור ונכון.
[כ' כ"א] אבוא אליך וברכתיך - אשרה שכינתי עליך.
מבואר במה שכתב בסדר פקודי ע"פ "ויברך אותם משה" כיע"ש.
[1] צ"ל: וכן עמלק בזכות משה, כמו שנאמר וכו'.
[2] אולי צ"ל: "ברא שית"
[3] ז"ל שם: כתוב בפירושים לרבות אהרן וחור, ותימא, דהרי חור מת, כדאמרינן פרשת תשא. ושמעתי דלא גרסינן חור, אלא כדאמרינן במכילתא "גם אתה זה משה, גם זה אהרן, העם הזה אלו ע' זקנים".
ועוד תימא, היאך היו יודעים לדון שעדיין לא למדו תורה שהרי ממחרת יה"כ היה זה, כי ביה"כ ירד מן ההר, וכי באותו יום למד תורה לאהרן וע' וקנים. וי"ל דהכל דרש, והוא לבדו היה דן ומלמד כמו שנאמר "והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו":
[4] הרב ישראל איסרלן בעל תרומת הדשן, בספרו ביאורי מהרא"י על התורה.
[5] אולי צ"ל: ומצוה, או ויצוה.