השגות הראב"ד הלכות מגילה וחנוכה ג ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
  • ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הפסק כדי שלא יזלזלו בו - אמר אברהם: זה הטעם לאביי (שבת כג.), אבל רבא חלק עליו ואמר שאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב עם הארץ מעשרין הם- אבל ספק אחר, אפילו דרבנן, מברכין.

מגיד משנה[עריכה]

ודעת רבינו (הרמב"ם) והגאונים ז"ל לפרש דרבא לא פליג אהאי טעמא דאביי, דהא בהדיא אמרינן בברכות (כא.) ספק קרא ק"ש, ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא ק"ש, מ"ט? ק"ש דרבנן- אלמא כל ספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי. אלא טעמא דרבא: כיוון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי כמצווה של דבריהם ממש הוו להו לתקוני בברכה, אלא משום שרוב עמי הארץ מעשרין הן עבוד דרבנן היכרא דלא לימרו כדאורייתא דמי להו לרבנן...אבל הר"א (הראב"ד) סבור דרבא פליג אדאביי, ולרבא כל ספק- אפילו בדרבנן - בעי ברכה. וכן כתוב בהשגות. וראה המקור.