הלכות שמיטה לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קביעת זמן הביעור למעשה

הלכות שמיטה

א. מאכל אדם שנפסל מאכילת אדם ועדיין ראוי לאכילת חיה אינו נחשב כלה לחיה מן השדה (כן הורה הגרי"ש אלישיב שליט"א).

ב. זנים שונים ממין אחד נחשבים למין אחד לענין ביעור, ואוכלים מכל אחד מהזנים עד שיכלה הזן המאוחר (כן נראה מסברא. ומובא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שהדבר תלוי בחלוקת המינים לגבי כלאיים. ונראה שיש לדון בדבר).

ג. בתמרים, תאנים, זיתים וענבים, פירשו לנו חז"ל את זמן ביעורם (פסחים נג ע"א, רמב"ם פ"ז הי"א, חזו"א סי' טו ס"ק ז, מבי"ט ח"ג סי' מה). בתמרים עד פורים, בזיתים עד עצרת, בענבים עד פסח, ובגרוגרות עד חנוכה. ונוהגים בזמננו לסמוך על זמן זה (ראה ברית עולם סי' ח ס"ק כח, שמיטה כהלכתה פ"ג סוף הערה יט וכתב שכן נהג החזו"א). אמנם ראשונים כתבו שזמן זה נאמר רק כשלא ידוע זמן אחר, וכל שידוע הולכים אחר הידוע (ר"ש ורע"ב פ"ט משנה ח, פאת השלחן פכ"ז סעי' יא. וראה מהר"י קורקוס פ"ז סוף הל' יא), ולמעשה יש לשאול שאלת חכם. זמן הביעור ביין הוא כזמן הביעור של הענבים ובשמן כשל הזיתים (מבי"ט ח"ג סי' מה, וכן מוכח מהחזו"א סי' טו ס"ק ז).