דרך חיים (מהר"ל)/פרק ב משנה ד
פרק ב משנה ד[עריכה]
עשה רצונו כרצונך וכו'. בספרים שלנו גרסינן הוא היה אומר וקאי על דברי רבן גמליאל שנזכר לפני זה. ויש לשאול מה ענין זה לזה שנזכר לפניו שחבר דברים אלו יחד. ויראה כי בא לומר כי זה עצמו רצון הקב"ה כאשר עוסק בצרכי רבים, ודבר זה הוא רצונו של מקום כי כל ענין הצבור הוא רצונו. וראיה לזה כי אמרו בפ"ק דברכות (דף ח.) ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין, הרי לך מבואר שהש"י רצונו בצבור דוקא ורצונו הוא כאשר מתפללין על צרכיהם מה שצריך להם. ולפיכך אמר כאן עשה רצונו וכו' שיהיה עוסק עם הצבור מפני כי הצבור הוא רצונו של הב"ה, ודבר זה ענין עמוק כי אין מקטרג לצבור במה שהם צבור יש להם כח כללי ובצד הכלל אין חטא כי החטא הוא בפרטים אבל בכללי לא שייך חטא וקטרוג, לכך הקטרוג לצבור מצד הפרט בלבד דהיינו מה שעשו היחידים, אבל מצד הכלל אין קטרוג, ותפלת הצבור בבית הכנסת הוא מצד הצבור ולפיכך הוא שעת רצון, וגם דבר זה ידוע לנבונים, ועכ"פ הצבור הם דבוקים ברצונו יתברך כאשר ידוע:
ופירוש זה כי בא להודיע במוסר זה, כי יש ביד האדם לתקן שיהיה אליו כל רצונו ואל יאמר האדם כי הוא חסר מה שירצה, וכל ענינו של אדם אשר הוא צריך אל האדם הם ב' דברים, האחד שהאדם צריך שיהיה לו כל צרכו מה שחסר אליו, והשני שלא יהיה נעשה לו רע מן אחרים, שאם היה לו כל צרכו והיה לו כנגד זה דבר רע מה מועיל הטוב, וכן אם לא היה נעשה רע ולא היה לו מה שחסר אליו גם כן זה אדם חסר נחשב. ועל זה אמר כי בשביל אהבת השי"ת כאשר יעשה רצונו של השי"ת נעשה לו רצונו כל מה שחסר לאדם, וכן בשביל היראה שיש לו מן השי"ת יהיה נשמר שלא יהיה נעשה רצון אחר נגד רצונו. וזה כי כאשר אוהב השם יתעלה ויתברך ויעשה רצון השי"ת כמו רצונו דהיינו לאהבת הש"י בכל לבבו, כי האדם מבקש מה שהוא רצונו בכל לבבו ובזה עושה האדם רצונו של מקום כרצונו, כי רצונו של מקום לאהבה אותו בכל לבבו, ואז יעשה הש"י רצונו של אדם כאילו היה רצונו של מקום ויהיה נעשה רצונו של אדם על כל פנים, כי כאשר נקשר רצון האדם ברצון הש"י עד שרצונו של אדם הוא רצונו של מקום שהרי הוא עושה רצון המקום כאילו היה רצונו ובזה נקשר רצון האדם ברצון המקום, ולפיכך קשור גם כן רצון המקום ברצון האדם ועושה השם ית' רצונו של אדם כאילו היה רצון הש"י. ודבר זה אמר כנגד האהבה, שיהיה רצון האדם קשור ברצונו יתברך לעשות רצונו של מקום כאילו היה רצונו בכל לבו. ואמר כנגד היראה בטל רצונך מפני רצונו, שלא יעשה האדם רצונו רק רצון הש"י, וכאשר האדם מתאוה לעשות רצונו בעבירה ומחמת היראה מניח העבירה בשביל רצון הש"י שאינו רוצה בעבירה, ולפיכך נחשב רצונך גם כן רצון הש"י ולא יהיה נעשה רצון אחרים כנגד רצונך, ודבר זה הוא ביראה שמבטל רצונו מה שחפץ לעשות עבירה מפני רצונו של מקום וזהו היראה. והרי לך כי על ידי אהבה הגמורה ועל ידי היראה הגמורה אפשר לאדם לתקן כל עניניו ופירוש ברור הוא, ואם שהוא יותר עמוק מאד בענין קשור רצון האדם ברצון הש"י עד שנחשב רצון אחד, כי האדם מקשר רצונו ברצון המקום כאשר האדם עושה רצונו של מקום כרצונו, וכאשר רצונו של אדם מקושר ברצון המקום אז מקושר רצון המקום ברצונו לעשות רצונו מה שהאדם חפץ ולעומק הדברים אין לפרש יותר:
הלל אומר וכו'. יש לשאול במאמר הלל למה קבע אותו כאן ולא קבע אותו למעלה עם מה שאמר הלל, ועוד שני אלו דברים האיך יש להם חיבור ביחד אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך וכן כל השאר שאין לאחד ענין אל אחר, והיה לו לומר בכל אחד ואחד הוא היה אומר כמו שאמר באותם שזכר אחריו. אבל פירוש זה מפני שזכר לפני זה מעלת הצבור שאמר כל העוסקים עם הצבור וכו' קבע גם כן כאן דברי הלל שהוא מפרש גם כן מעלת הצבור והיפך זה היחיד שאינו נחשב אצל הצבור, לכך אמר אל תפרוש מן הצבור כי הצבור שהם הכלל הם עומדים כמו שהתבאר כי אל הצבור יש קיום יותר, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מן הדבר שיש לו קיום ביותר. ועוד כי הכלל הוא הכל, ויש בהם כח הכל, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מהכל והוא מבחוץ, ואם הוא מבחוץ להבל נחשב דבר זה שיצא מן הכלל. ודבר זה מבואר בדברי חכמים שמנו הפורשים מדרכי הצבור בכלל מינים ואפיקורסים שכופרים בתורה ובתחיית המתים כדאיתא במסכת ראש השנה (דף יז.) שאמר שם אבל המינים והמוסרי' והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ובתחיית המתים ושפרשו מדרכי צבור שכל אלו הם יוצאים מן הכלל ואין להם חלק בכלל. וכן מי שפורש מן דרכי צבור הוא יוצא מן הכלל. ואמר כי הכלל הוא עיקר לא היחיד הפרטי שהיחיד הוא בעל שינוי ואלו הכללים עומדים כמו שהתבאר, כי כח הכללי עומד בלא שינוי. ולפיכך אמר אחריו אל תאמן בעצמך עד יום מותך כלומר אל תאמן בעצמך שאין אתה בעל עבירה עד יום מותך כי האדם הפרטי בעל שינוי ונופל תחת השנוי ואפשר לו להשתנות כל שעה וכל רגע כאשר הוא נופל תחת הזמן אשר הוא משתנה. ואמר עוד שאין הפרטי ראוי לדון את חבירו ולומר כי עשה פלוני מעשה שאין ראוי לאדם לעשות ויהיה דן על חבירו מה שעשה, ועל זה אמר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, כלומר כי יש סבות הרבה לאדם ואם היתה אותה סבה בעצמה מתחדשת עליו כמו שהיא באה על חבירו היה עושה ג"כ מה שעושה חבירו, כי אין בטחון ואמונה לאדם פרטי מאחר שהוא בעל שנוי ולכך אין לו לדון על עצמו ומתחילה אמר אל תאמן בעצמך עד יום מותך, כי אפשר לאדם להיות משתנה בעצמו, ואמר אף דבר שהוא ענין זר שהאדם יאמר על זה המעשה כי דבר זה אין ראוי לעשות לאדם מאחר שהוא דבר זר, ואם כן יש לעלות על הדעת כי יש לאדם לדין אחר ולומר כי עשה מעשה שאין אדם אחר היה עושה, ומכל מקום אל ידין את חבירו עד שיגיע למקומו שאם הגיע לו הדבר מה שהגיע לחבירו והיה מתחדש עליו מה שהיה מתחדש על חבירו, אפשר שיהיה גם כן עושה אע"פ שהוא דבר זר שאין דרך לעשות, במה שהאדם הוא בעל שנוי אפשר שגם כן הוא היה עושה הדבר ההוא:
ואמר עוד אל תאמר שאי אפשר לשמוע. כלומר שאל יאמר על ענין אחד דבר זה אי אפשר לשמוע מפני שהוא דבר גדול ואי אפשר לשמוע דבר חדוש כמו זה, ובשביל כך הוא סומך על דעתו לעשות מה שהוא עושה, ואם היה נעשה אותו דבר מעולם לא היה סומך לעשות מה שעושה, דרך משל אדם עשיר גדול מאד והוא סומך על עשרו לעשות רצונו, ואמר כי דבר זה אי אפשר להשמע שיהיה אדם כמו זה יורד מנכסיו ולפיכך עושה רצונו בכל דבר, ועל זה אמר שאל יאמר כי זה דבר שאי אפשר להשמע שסופו להשמע אף כי הוא חדוש ושנוי גדול מאד, כי העולם הזה הפרטיים הם תחת השנוי והרי דבר זה עוד יותר מן הראשון. ומפני שלא זכר לפני זה רק שאל ידין את חבירו עד שיגיע למקומו. אע"פ שיהיה אותו דבר ענין זר עד שיחשוב שהוא מובטח לו שהוא לא יעשה, ואמר על זה שאל ידון את חבירו עד שיגיע למקומו ומכל מקום אינו שנוי וחדוש גדול, אבל כאן מוסיף לומר שאין לאדם עמידה וקיום אף בדבר שהוא חדוש ושנוי גדול שלפי דעת האדם אי אפשר לשמוע, וזהו שאמר אל תאמר על דבר שהוא חדוש כי הוא דבר שאי אפשר לשמוע, שכל כך הוא דבר חדוש עד שאי אפשר לשמוע, כי בודאי אפשר להשמע עד שאין לאדם עמידה וקיום והוא בעל שנוי בכל דבר. והוסיף עוד לומר אל תאמר לכשאפנה אשנה, כלומר שאין לאדם עמידה מקוימת אף שעה אחת, ולכך אל יאמר אשנה תוך שעה או שתים כשאפנה, ודעתו שאין האדם בעל שנוי כל כך בזמן קרוב ולכל הפחות יש לאדם קיום זמן מה וחושב בודאי שלא יבא לו עסק אחר בתוך שעה ולכך ישנה תוך שעה, גם דבר זה אינו כלל שמא לא תפנה כי אין לאדם עמידה מקוימת אפילו זמן קצר ושמא לא תפנה, כי יבאו לך עסקים אחרים כי האדם בעל שנוי תמיד. הרי לך כל הדברים האלו שזכר כי האדם בעל שנוי לגמרי לכך אמר אל תאמן בעצמך, ואל תדין את חבירך, ואל תאמר דבר זה אי אפשר לשמוע, ואל תאמר לכשאפנה אשנה, כי האדם הפרטי הוא הפך הכללי שהכללי עומד קיים:
ויש לך להבין כי זכר כאן כל השנויים, כי האדם בעל שנוי הן מצד עצמו כי כל גשם משתנה בעצמו, ויותר מזה שהוא משתנה מצד הסבות אשר יבואו עליו תמיד, ועוד הוא משתנה מצד הזמן אשר הוא מפאת הגלגל, ויותר מהכל כי אין האדם בלא שנוי רק הוא בהשתנות תמיד מצד המקרים כמו שיתבאר. וכנגד זה אמר ואל תאמן בעצמך מפני שהאדם הוא גשמי וכל גשם בעל שנוי בעצמו ולכך אל יאמין בעצמו, וכנגד השנוי מפאת הסבה אמר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואם נתחדש הסבה עליך מה שהתחדש על חבירך לא היית עומד בנסיון, ואמר עוד שהאדם בעל שנוי מצד הזמן אשר הוא מתחדש מן הגלגל כי הזמן מביא שנוי לעולם ולפיכך אמר שאל יאמר כי דבר זה אי אפשר לשמוע בעתיד כי סופו להשמע כי הזמן מתחדש בעולם כמו זה, ואמר עוד יותר אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה ואין בטחון לו. ודבר זה עוד יותר שנוי, כי הראשונים הם שנויים שהם חדוש גדול, אבל השנוים שהם מצד מעשה האדם והמקרים ואינם חדוש כמו הראשונים הם תמידים, עד כי אין לו לאדם עמידה אפילו רגע אחד, שהאדם יחשוב כך וכך אעשה ויבאו מקרים ושנוים עליו, ולפיכך אל יאמר לכשאפנה אשנה כי שמא לא תפנה ויבואו על האדם שנויים עד שהוא בהשתנות תמיד. והרי כי אלו הדברים שהאדם הוא בעל שנוי הפך הכללי. והכל נמשך אל מה שאמר אל תפרוש מן הצבור כי כאשר האדם פורש מן הכללי אשר יש לו קיום ועמידה, להיות פרטי שהוא בהשתנות תמיד ודבר זה מבואר לכל מי שיש לו עין לראות ולב להבין: