ברטנורא על תענית ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

בשלשה פרקים בשנה וכו' - הכי קאמר, בשלשה פרקים שהם תעניות ומעמדות ויוה"כ דמסיק בתר הכי, כהנים נושאין את כפיהם בכל תפלה, דהיינו שחרית מנחה ונעילה. ויש יום אחד באלו הפרקים שנושאים כפיהם ארבעה פעמים ביום, והוא יוה"כ, שיש בו תפלת מוסף. ומתניתין ר' מאיר היא, דאמר יש נשיאות כפים במנחה בתעניות ובמעמדות, דכל יומא טעמא מאי אין נשיאות כפים במנחה משום שכרות , והאידנא ליכא שכרות. ור' יוסי פליג עליה ואמר דגזרינן מנחה של תענית אטו מנחה דכל יומא. והלכה כרבי יוסי בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים דאית בהו תפלת נעילה, אבל בתעניות שאין מתפללין בהן נעילה פרשי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא, כיון דסמוך לשקיעת החמה, מצלי לה כתפלת נעילה דמיא, ומנחתא כהאי ליתא בכל יומא, הלכך לא גזרו בה:

בתעניות ובמעמדות - הכי קאמר ואלו הן שלשה פרקים, תעניות ומעמדות ויוה"כ:

ומעמדות - אנשי מעמד היו מתענים ארבעה ימים בשבוע:

(ב)

אלו הן מעמדות - מה טעם קאמר, מה טעם תקנו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל וגו':

על כל משמר ומשמר היה מעמד - מקצת שבטי ישראל חלוקים לכ"ד חלקים, שלוחים מכל ישראל לעמוד על הקרבן עם הכהנים והלוים שבאותו משמר:

וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהם - אותם שהיו רחוקים מירושלים ולא היו יכולים לעלות לעמוד על הקרבן במשמר שלהן, מתכנמים בבתי כנסיות בעריהן ומתענים ומתפללים וקורין בתורה בכל יום במעשה בראשית להודיע שהעולם עומד על העבודה שעושים במקדש:

(ג)

ולא היו מתענין בע"ש מפני כבוד השבת - ואין צ"ל בשבת עצמה, ולא ביום א' מפני שהוא שלישי ליצירה. שבע"ש נברא אדם, ויום שלישי ליצירתו חלוש טפי דכתיב (בראשית לד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. א"נ מפני שבשבת נתנה בו נשמה יתירה ולמוצאי שבת ניטלת ממנו, ואם היו מתענים ביום ראשון היו מסתכנים. ובכל יום היו אנשי מעמד מתפללין תפלת נעילה:

פרשה גדולה קורין אותה בשנים - בפרשת בראשית לאחר שקרא הראשון ג' פסוקים חוזר השני וקורא פסוק שלישי שקרא הראשון ומשלים פרשת בראשית, והשלישי קורא יהי רקיע . בשני ראשון קורא יהי רקיע, ושנים קוראים יקוו המים, וכן כולם:

בשחרית ובמוסף כו' - הכא מיירי בכל שאר מעמדות שהיו חוץ לירושלים שהן היו קוראין במעשה בראשית כמשפטן אפילו ביום שיש בו קרבן מוסף דהא אינהו לא טרידי. אבל המעמדות שבירושלים, ביום שיש בו קרבן מוסף לא היו קורין במוסף במעשה בראשית כדתנן לקמן קרבן מוסף אין בו במנחה, והשתא קרבן מוסף מעמד דמנחה דלאו דידיה דחי, מעמד דידיה לא כל שכן. בשחרית ובמוסף ובמנחה כו'. ה"ק בשחרית ובמוסף הוא דמביאין ספר תורה וקורין פרשה גדולה בשנים וקטנה ביחיד, אבל במנחה אין מביאין ספר תורה מפני טורח התענית אלא קורין על פה:

ע"ש במנחה לא היו נכנסים - לבית הכנסת ולא היו קורין כלל, לפי שהיו טרודים לתקן צרכי שבת:

(ד)

יום שיש בו הלל - כגון ימי חנוכה שיש בהם הלל ואין בהם מוסף . אותן שבירושלים לא היו קורין שום פרשה בשחרית, לפי שאין להם פנאי לעשות מעמדם שההלל דוחה אותה:

קרבן מוסף - ר"ח שיש בו קרבן מוסף לא היו קורין שום פרשה בנעילה. וכ"ש שלא היו קורין פרשה במוסף עצמו ולא במנחה שהיא קודם נעילה, שקרבן מוסף היה דוחה אותם:

קרבן עצים אין בו מנחה - כלומר יום שיש בו קרבן עצים כדלקמן ואין בו קרבן מוסף, דוחה מעמד של מנחה, אבל לא של נעילה:

כך היה ר' יהושע שונה - קרבן עצים דוחה מעמד דנעילה, וכ"ש שדוחה מעמד דמנחה דקרבן עצי כהנים היה קרב קודם תמיד של בין הערבים, ואם דוחה מעמד של נעילה כ"ש שדוחה מעמד של מנחה הסמוך לו:

חזר ר"ע להיות שונה כדברי בן עזאי - דקסבר קרבן מוסף מדברי תורה ודין הוא שלא ידחה אלא מעמד דמנחה, דליכא למיחש דלמא מדחי קרבן, דדברי תורה לא בעי חיזוק. אבל קרבן עצים כדברי סופרים דמי , ודין הוא דלדחי מעמד דמנחה ונעילה דבעי חיזוק כי היכי דלא לדחייה לקרבן עצים. ולא ירדתי לסוף דברי רמב"ם בפירוש משנה זו, כי מדבריו נראה שהיו אנשי מעמד מתפללין תפלה יתירה בכל יום בין שחרית למנחה והיא נקראת תפלת מוסף. ודבר זה לא מצאתיהו לא בבבלי ולא בירושלמי:

(ה)

זמן עצי הכהנים והעם - כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם, והתנו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבים משלהם. וביום שמביאים העצים מביאים עמהם קרבן נדבה ועושים אותו היום יום טוב, וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ו,) והגורלות הפלנו על קרבן העצים וגו' להביא לבית אלהינו בעתים מזומנים לשנה:

וכל מי שטעה שבטו - ולא היה יודע עם מי ילך, ילך עם בני זתוא:

ובני גונבי עלי - מפרש בגמרא שפעם אחת גזרו האויבים שמד על ישראל שלא יביאו בכורים למקדש והושיבו שומרים בדרכים על כך, ועמדו אנשים כשרים שבאותו הדור והביאו סלי בכורים וחפו אותם בקציעות דהיינו תאנים יבשים ונושאים על כתפם עלי, הוא עץ גדול עשוי כעין בוכנא שכותשים בו הדייסא והיו רגילין לכתוש בו הקציעות לעשות מהם עגולי דבילה, וכשהיו פוגעים בשומרים אומרים להם אנו הולכים לעשות שני עגולי דבילה במכתשת שלפנינו בעלי זה שעל כתפינו, וכך היו מביאין בכורים לירושלים. ועל שם כך נקראו בני גונבי עלי כלומר גונבי לב השומרים, בעלי שעל כתפם. ובני קוצעי קציעות על שם שחותכין עגולי הדבלה במקצועות. ואלו האנשים הכשרים עצמן עמדו פעם אחרת שגזרו שמד שלא להביא עצים למערכה, ותקנו סולמות והיו אומרים לשומרים ליטול שני גוזלות משובך זה שלפנינו בסולם זה שעל כתפינו אנו הולכים, ועל שם כך נקראו בני סלמאי הנתוצתי, שהיו נותצים הסולמות אחר שעברו מן השומרים, ומביאין מהן עצים למערכה. וכל אלו מביאין עצים עם בני זתוא:

שבו בני פרעוש שניה - שלאחר שסיימו מטילין פייסות איזה באחרונה, כדכתיב והגורלות הפלנו על קרבן העצים:

שהיה בו הלל - לפי שאחד בטבת חל בחנוכה לעולם, ובחנוכה גומרים את ההלל. אבל הלל דר"ח שאין קריאת ההלל בו אלא מנהג בעלמא, לא דחי מעמד. ומהאי טעמא לא חשיב ר"ח ניסן דאית ביה נמי הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים:

(ו)

בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות - שהרי בו' בסיון נתנו עשרת הדברות ובז' בהשכמה עלה לקבל את שאר התורה ושהה שם מ' יום , נמצאו כלים בי"ז בתמוז, וכשירד שבר את הלוחות:

ובטל התמיד - שלא היה שם כבשים להקריב, שבאה העיר במצור:

והעמיד צלם בהיכל - פליגי בה אמוראי בירושלמי, חד אמר צלם של מנשה, ובבית ראשון מיירי. וחד אמר צלם של אפוסטמוס שהיה משרי היונים ובבית שני היה:

(ז)

שבת שחל ט' באב - שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה:

אסור לספר ולכבס - כל אותו שבוע עד שיעבור התענית:

ובחמישי מותרים - כשהיו מקדשים על פי הראיה וחל ט, באב להיות בערב שבת, מותרים לכבס בחמישי שלפני התענית מפני כבוד השבת:

שני תבשילין - אין אסור משום שני תבשילין אלא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, אבל דבר הנאכל כמות שהוא חי כגון חלב וגבינה וקטניות בזמן שהיא לחה, אע"פ שבשלן אין בהן משום שני תבשילין:

ולא יאכל בשר ולא ישתה יין - ה"מ לאחר חצי היום ובסעודה המפסקת שאין דעתו לאכול אחריה סעודת קבע. אבל קודם חצי היום אפילו בסעודה המפסקת, או בסעודה שאינה מפסקת אפילו לאחר חצי היום, שרי לאכול ב' תבשילין, ובבשר ויין:

רשב"ג אומר ישנה - אם היה רגיל בשני תבשילין אוכל תבשיל אחד, היה רגיל בשני כוסות של יין שותה כוס אחד. ואין הלכה כרשב"ג:

בכפיית המטה - שכופה המטה על פניה ולא ישכב עליה אלא בקרקע. ואין הלכה כר"י:

(ח)

כט"ו באב - שבו כלו מתי מדבר בשנת המ' . ובו נתבטלו אותן השומרים שהושיב ירבעם בן נבט שהיו מונעים את ישראל שלא יעלו לרגל. ובו נתנו הרוגי ביתר לקבורה. ובו היו פוסקים מלכרות עצים למערכה לפי שמאז תש כחה של חמה, שאין בה כח ליבש העצים מלחותן:

ויוה"כ - שבו נתנו לוחות האחרונות , והוא יום מחילה וסליחה:

שאולים - שכולן שואלין, אפילו עשירות, שלא לבייש את מי שאין לו:

טעונים טבילה - קודם שילבשום. לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה שמא נדה היתה:

יוצאות וחולות - כמו, אז תשמח בתולה במחול (יו. מיה לא):

במלך שלמה - הקב"ה שהשלום שלו:

אמו - כנסת ישראל:

זה מתן תורה - יוה"כ שבו נתנו לוחות אחרונות:

זה בנין בית המקדש - שנתחנך ביוה"כ :