בראשית רבה צט ז
<< · בראשית רבה · צט · ז · >>
ז הרי שמעון ולוי יצאו אף הם פניהם מכורכמות והיה מתירא יהודה שלא יזכור לו מעשה תמר. התחיל קורא לו: "יהודה! אתה יודוך אחיך!". אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הודית במעשה תמר; יודוך אחיך להיות מלך עליהם.
"ידך בעורף אויביך" זה דוד שהוא עומד ממנו דכתיב ביה (שמואל ב כב) ואויבי תתה לי עורף.
"ישתחוו לך בני אביך" יצחק א"ל ליעקב בני אמך, שלא היתה לו אלא אשה אחת, רבקה; אבל יעקב, שהיה לו ארבע נשים, אמר לו ליהודה "בני אביך".
"גור אריה יהודה מטרף בני עלית" מטרפו של יוסף, שאמרת (בראשית לז) מה בצע. ד"א: "מטרף" - מטרפה של תמר, שהצלת ד' נפשות: עצמך ותמר ושני בניה; א"ל הקב"ה: אתה הצלת ד', אף אני אציל ד' מבני בניך: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. וקרא לו ד' שמות: גור אריה יהודה כרע שכב כאריה וכלביא.
"לא יסור שבט מיהודה": זה כסא מלכות (תהלים מה) כסאך אלהים עולם ועד שבט מישור. אימתי? "ומחוקק מבין רגליו" כשיבא אותו שהמלכות שלו; שכתוב בו: (ישעיה כח) ברגלים תרמסנה עטרת וגו'. "עד כי יבא שילה" מי שהמלכות שלו. "ולו יקהת עמים" מי שמקהה שיני כל האומות, שנאמר (מיכה ז) ישימו יד על פה אזניהם תחרשנה. ד"א: "ולו יקהת עמים" מי שאו"ה מתקהלין עליו, שנאמר: (ישעיה יא) "שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו אוסרי לגפן עירה" - משיכניס כל ישראל, שנקראו גפן, שנאמר: (תהלים פ) "גפן ממצרים תסיע ולשרקה בני אתונו"; זה שכתוב בו (זכריה ט) "עני ורוכב על חמור וגו'". ד"א: "ולשרקה בני אתונו" - מי שנוטע כל ישראל כשורק; שנאמר: (ירמיה ב) "ואנכי נטעתיך שורק". והיאך הוא עושה? (יחזקאל לו) "וזרקתי עליכם מים טהורים".
"כבס ביין לבושו" - שהיין הרבה בגבולו.
"ובדם ענבים סותה" - ואין סותה אלא טעות, כדכתיב (דברים יג) כי יסיתך אחיך וגו'; אם יטעו בהלכה תהא מתכבסת בתחומו.
"חכלילי עינים מיין" - מכאן אתה למד שהיין הרבה בתחומו; כאדם שאומר לחבירו: מזוג לי ושנה לי שחיכי ערב לי חיך לי לי.
"ולבן שינים מחלב" בזכות התורה (ישעיה א) "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו":