ביאור:תקופת לא-רוחמה ותקופת לא-עמי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זהו מאמר לא גמור. קחו אותו כאתגר - להשלים אותו!

המאמר הזה נועד לתת לכם כמה נקודות למחשבה על הושע (פרקים ד-ז). עדיין לא הספקתי לפרש את הפרקים בפירוט, ואפילו לכתוב שאלות עוד לא הספקתי, אבל גיליתי כמה תופעות מעניינות של התפתחות הדרגתית, ורציתי לשתף אתכם, בתקוה שזה יעזור לכם למצוא פירוש טוב. לא כתבתי כאן את כל הפסוקים אלא רק את הפסוקים שמראים את ההתפתחות בפרקים.

סקירה כללית על פרק ד -- תקופת 'לא רוחמה'[עריכה]

הנבואה שבפרקים א-ג נאמרה בתקופת בית יהוא, תקופת 'יזרעאל'. בתקופה זו, כזכור מהמאמר על ילדיו של הושע , היו מנהיגי העם יחסית בסדר, אבל העם התחיל לסטות. לפי (הושע ב ד) "ריבו באמכם , ריבו!" נראה לי שהילדים מסמלים את המנהיגים והאמא מסמלת את העם , והנביא קרא למנהיגים לריב עם העם, להוכיח אותו ולחנך אותו, לפני שהמצב שלהם יתדרדר והם יגיעו לתקופת 'לא רוחמה' (הושע ב ו): "פן... את בניה לא ארחם".

אבל המנהיגים לא מילאו את תפקידם, ולכן תקופת 'לא רוחמה' הגיעה - וזו התקופה שמתוארת בפרק ד. מכיוון שהמנהיגים לא מילאו את תפקידם, כבר לא היה מי שיריב בעם - ה' היה צריך לריב איתם בעצמו (הושע ד א): "שמעו דבר ה' בני ישראל, כי ריב לה' עם יושבי הארץ...". במקום שהמנהיגים יריבו בעם ויחזירו אותם למוטב – בנ"י התחילו לריב זה עם זה, והנביא קרא להם שיפסיקו כי זה לא התפקיד שלהם (הושע ד ד): "אך איש אל ירב , ואל יוכח איש;..." ( פירושים אחרים ע' כאן ).

בהמשך הוא פנה אל הכהן ואמר לו: "...ועמך כמריבי, כהן!": כהן, תראה מה קרה לעם שלך – הם כל הזמן רבים ביניהם! ( זה מתאים לתקופה שאחרי חורבן בית יהוא, שבה היו הרבה רציחות פוליטיות. ע"פ הטעמים צריך לפרש "עמך רבים את הכהן", אבל אז לא ברור – אל מי בדיוק פונה הנביא כאן? למי הוא אומר "עמך"? פירושים נוספים ע' כאן ).

"...וכשלת היום" "--" אתה נכשלת בתפקידך (לריב בעם ולהוכיח אותם) ביום, "וכשל גם נביא עמך לילה" – והנביא נכשל בתפקידו בלילה, ולכן "ו דמיתי אמך" – לא תהיה לי ברירה, אני אהיה חייב להכרית את אמך, את העם שלך: "נדמו עמי מבלי הדעת...", אך מכיוון שכל זה קרה באשמתך – " "...כי אתה הדעת מאסת" , "ואמאסך מכהן לי; ותשכח תורת א-להיך, אשכח בניך גם אני" ".

בפרק זה בנ"י עדיין לא הגיעו למצב של 'לא עמי', ואכן הנביא קרא להם כמה פעמים 'עמי' ולימד עליהם זכות: " "נדמו עמי מבלי הדעת... חטאת עמי יאכלו" [הכהנים] "ואל עוונם ישאו נפשו" [עמי לא אשמים - הכהנים אשמים]". (הושע ד יב): " "עמי" "בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, כי רוח זנונים התעה" [הם תועים – לא באשמתם: הכהנים לא מדריכים אותם אז הם נאלצים לשאול מקלות] "ויזנו מתחת א-להיהם" [הם זונים אבל הם עדיין יודעים שהוא א-להיהם]";

יחד עם זאת הדגיש הנביא את ההבדל בין ישראל ליהודה (הושע ד טו): "אם זונה אתה ישראל – אל יאשם יהודה..."; כזכור מהמאמר  על ילדיו של הושע , ההבדל הזה מאפיין את תקופת לא-רוחמה.

כפי שהוסבר במאמר הנ"ל, כל התקופה הזאת של לא-רוחמה היא תקופה לא ברורה, תקופת ביניים. במשל -- לא ברור אם לא-רוחמה היא הבת של הושע או של איש אחר; ובנמשל - לא ברור מה בדיוק היחס של ה' אל ישראל. נראה שה' עדיין לא עזב אותם לגמרי אלא רק המעיט את כוחם (הושע ד טז): "כי כפרה סוררה סרר ישראל, עתה ירעם ה' ככבש במרחב". (ה' הפך אותם מפרה גדולה לכבש קטן). ראו להתנתק - כדי לא להתקלקל .

סקירה כללית על פרקים ה-ו -- תקופת 'לא עמי'[עריכה]

בפרק ה המצב הרוחני של בנ"י התדרדר עוד יותר. הנביא כבר לא קרא להם 'עמי'. למרות שהם ניסו להסתיר את מעלליהם (ה3): "אני ידעתי אפריים, וישראל לא נכחד ממני , כי עתה הזנית אפריים, נטמא ישראל."

הוא כבר האשים אותם בכך שהם בכלל לא יודעים את ה' - אין להם שום קשר אליו (ה4):" "לא יתנו מעלליהם לשוב אל א-להיהם, כי רוח זנונים בקרבם" [בתוכם ממש, לא רק מתעה אותם מבחוץ] "ואת ה' לא ידעו" " (השוו הושע ד יב).

בפרק זה כבר לא היה הבדל בין ישראל ליהודה (הושע ה ה): "וענה גאון ישראל בפניו, וישראל ואפרים ייכשלו בעוונם, כשל גם יהודה עמם" (השוו הושע ד טו).

וגם יחסו של ה' לעמ"י השתנה - הוא כבר נטש אותם לגמרי (הושע ה ו):"בצאנם ובבקרם יילכו לבקש את ה' ולא ימצאו, חלץ מהם" (השוו הושע ד טז) בתקופה זו כבר ברור לגמרי שהבנים שנולדים בישראל הם לא בניו של ה': "בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו..." - הם בבירור 'לא עמי'.

לפי זה, השלב הבא הוא הגלות הסופית (של יהודה), ואכן "...עתה יאכלם חודש את חלקיהם" - פירשו חז"ל שהכוונה לחודש אב, שבו נחרבה ממלכת יהודה. המלבי"ם (נדמה לי) פירש שהכוונה לשלום-בן-יבש -- המלך שרצח את זכריה מבית יהוא ומלך חודש אחד. אבל לפי פירושנו זה לא מתאים לתקופה.

גם בנבואה הבאה (הושע ה ח - הושע ו יא) הנביא האשים את ישראל ויהודה ביחד. כנראה שגם הנבואה הזאת שייכת לתקופת 'לא עמי', אבל המצב כאן היה עוד יותר גרוע – בנ"י כבר לא ניסו להסתיר את זנותם וטומאתם (הושע ו י): "בבית ישראל ראיתי שערורייה; שם זנות לאפריים, נטמא ישראל" (השוו הושע ה ג).

סקירה כללית על פרק ז[עריכה]

{בנבואה הראשונה כאן (הושע ז א-יב) אין זכר ליהודה}.

בפרק ז היה עוד שינוי לרעה ביחס של בנ"י אל ה'. כאן אפילו כשהיה להם רע מאד והם איבדו את כל כבודם – הם לא חזרו אל ה' (הושע ז י): "וענה גאון ישראל בפניו; ו לא שבו אל ה' אלוהיהם, ו לא ביקשוהו בכל זאת." (השוו הושע ה-6 – הם מנסים לבקש את ה', הושע ו א – הם שבים אליו).

כאן הם הלכו למצרים ולאשור אפילו בלי שום סיבה (ז11): "ויהי אפריים כיונה פותה אין לב; מצריים קראו, אשור הלכו" (השוו הושע ה יג – שם יש סיבה).

בנבואה הבאה (הושע ז יג -) היה עוד שינוי לרעה: בנ"י לא רק התרחקו מה' אלא גם דיברו עליו דברים רעים: "אוי להם כי נדדו ממני, שוד להם כי פשעו בי , ואנוכי אפדם--והמה דיברו עליי כזבים ! ולא זעקו אליי בליבם, כי יילילו על משכבותם; על דגן ותירוש יתגוררו, יסורו בי ! ואני ייסרתי, חיזקתי זרועותם; ואליי יחשבו רע ! ישובו לא על, היו כקשת רמייה, ייפלו בחרב שריהם, מזעם לשונם; זו לעגם , בארץ מצריים.".

לפי ההסבר הזה נראה שפרק ז מתאר את המשך הירידה של עם-ישראל. אבל ייתכן גם שבנבואה השניה מתחיל נושא חדש, והנביא חוזר לדבר על התקופה של "יזרעאל". הוא מזכיר את הסיפור שבו חיזק אלישע את ידיו של יואש כדי שיוכל להילחם בארם (מלכים ב יג טז), ומראה את כפיות הטובה של בני ישראל – "ואני ייסרתי, חיזקתי זרועותם , ואלי יחשבו רע... היו כקשת רמיה...".

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בלא גמור וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvia/tryasr/ho-0407