ביאור:רש"י בראשית מג

<< · ביאור · רש"י בראשית · פרק מג · >>

(ב) וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃

כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל – יְהוּדָה אָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לַזָּקֵן ליעקב עַד שֶׁתִּכְלֶה פַּת מִן הַבַּיִת.^[1]
כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ – "כַּד שֵׁצִיאוּ כאשר הסתיים האוכל".
וְהַמְּתַרְגֵּם "כַּד סַפִּיקוּ" טוֹעֶה.^[2] "כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת" (בראשית כד, כב) – מְתֻרְגָּם "כַּד סַפִּיקוּ": כְּשֶׁשָּׁתוּ דֵּי סִפּוּקָם, הוּא גְּמַר שְׁתִיָּתָם; אֲבָל זֶה, "כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל" – כַּאֲשֶׁר תַּם הָאֹכֶל הוּא, וּמְתַרְגְּמִינָן "כַּד שֵׁצִיאוּ".

(ג) וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃

הָעֵד הֵעִד – לְשׁוֹן הַתְרָאָה הביטוי "להעיד" במקרא משמש גם בלשון של אזהרה. לרוב האזהרה נעשית בפני עדים, אך הביטוי רלוונטי גם אם לא היו עדים., שֶׁסְּתָם הַתְרָאָה – מַתְרֶה בּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים.

וְכֵן שלוש דוגמאות נוספות בהן מדובר בהתראה: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם" (דברים ח, יט; דברים ל, יט);

"הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם" (ירמיהו יא, ז);

"רֵד הָעֵד בָּעָם" (שמות יט, כא).

לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם – לֹא תִּרְאוּנִי בְּלֹא אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.^[3]
וְאוֹנְקְלוֹס תִּרְגֵּם: "אֶלָּהֵן כַּד אֲחוּכוֹן עִמְּכוֹן אלא כאשר (אלא אם כן) אחיכם איתכם", יִשֵּׁב הַדָּבָר עַל אָפְנוֹ המשמעות לפי אונקלוס זהה, וְלֹא דִּקְדֵּק לְתַרְגֵּם אַחַר לְשׁוֹן הַמִּקְרָא במדויק מילה אחר מילה.

(ז) וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִ֠ישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃

לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ – לְמִשְׁפְּחוֹתֵינוּ.
וּמִדְרָשׁוֹ: אֲפִלּוּ עֲצֵי עֲרִיסוֹתֵינוּ מאיזה סוג עץ היתה עשויה מיטת התינוק ("וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ" - המיטה אליה נולדנו) שלנו (הכל הוא ידע עלינו ולא יכולנו להסתיר ממנו שיש לנו עוד אח) גִּלָּה לָנוּ.^[4]
וַנַּגֶּד לוֹ – שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אָב וְאָח.
עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – עַל פִּי שְׁאֵלוֹתָיו אֲשֶׁר שָׁאַל הֻזְקַקְנוּ לְהַגִּיד.
כִּי יֹאמַר – אֲשֶׁר יֹאמַר, "כִּי" מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן "אִם" "וְאִם" מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן "אֲשֶׁר". הֲרֵי זֶה שִׁמּוּשׁ אֶחָד מֵאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ "כִּי", וְהוּא "אִי",^[5] שֶׁהֲרֵי "כִּי" זֶה כְּמוֹ "אִם", כְּמוֹ "עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי" (בראשית כד, לג).

(ח) וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃

וְנִחְיֶה – נִצְנְצָה בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ:^[6] עַל יְדֵי הֲלִיכָה זוֹ תְּחִי רוּחֲךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז).
וְלֹא נָמוּת – בָּרָעָב. בִּנְיָמִין סָפֵק יִתָּפֵשׂ סָפֵק לֹא יִתָּפֵשׂ, וְאָנוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים בָּרָעָב אִם לֹא נֵלֵךְ; מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ אֶת הַסָּפֵק וְתִתְפֹּשׂ אֶת הַוַדַּאי.^[7]

(ט) אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כׇּל־הַיָּמִֽים׃

וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ – שֶׁלֹּא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ מֵת כִּי אִם חָי.
וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים – לָעוֹלָם הַבָּא.^[8]

(י) כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃

לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ – עַל יָדְךָ בגללך, כְּבָר הָיִינוּ שָׁבִים עִם שִׁמְעוֹן, וְלֹא נִצְטַעַרְתָּ כָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ.

(יא) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בׇּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃

אֵפוֹא – כָּל לְשׁוֹן "אֵפוֹא" לְשׁוֹן יֶתֶר הוּא מילה מיותרת, והפסוק מובן בלעדיה (לכן אונקלוס לא מתרגם אותה: אִם כֵּין הוּא דָּא עֲבִידוּ), לְתַקֵּן הַמִּלָּה ומטרתה לייפות את המילה הסמוכה בְּלָשׁוֹן עִבְרִי. אִם כֵּן אֶזְדַּקֵּק לַעֲשׂוֹת שֶׁאֶשְׁלָחֶנּוּ עִמָּכֶם, צָרִיךְ אֲנִי לַחֲזֹר וּלְבַקֵּשׁ לחפש 'אַיֵּה פֹּה' היכן ישנה כאן (רש"י דורש את המילה "אֵפוֹא" כשתי מילים, כפי שגם פירש על הפסוק "מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד", לעיל כז, לג) תַּקָּנָה וְעֵצָה לְהַשִּׁיאֲכֶם, וְאוֹמֵר אֲנִי "זֹאת עֲשׂוּ".
מִזִּמְרַת הָאָרֶץ – כְּתַרְגּוּמוֹ :"מִדִּמְשַׁבַּח בְּאַרְעָא מהמשובח שבארץ", שֶׁהַכֹּל מְזַמְּרִים עָלָיו מהללים אותו כְּשֶׁהוּא בָּא לָעוֹלָם.^[9]
נְכֹאת – שַׁעֲוָה (שם).
בָּטְנִים – לֹא יָדַעְתִּי מַה הֵם (וּבְפֵרוּשֵׁי אָלֶף בֵּית שֶׁל רַבִּי מָכִיר מילון שכתב רבי מכיר בן יהודה במאה ה-11, ולא נשתמר רָאִיתִי פשטציא"ש [pistachios = פיסטוקים]. וְדוֹמֶה לִי שֶׁהֵם אֲפַרְסְקִין).

(יב) וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃

וְכֶסֶף מִשְׁנֶה – פִּי שְׁנַיִם כָּרִאשׁוֹן.^[10]
קְחוּ בְיֶדְכֶם – לִשְׁבֹּר אֹכֶל, שֶׁמָּא הוּקַר הַשַּׁעַר אולי המזון התייקר, בעקבות התמשכות הרעב (ואין לפרש שהכסף ה"מִשְׁנֶה" הוא כדי להחזיר את מה שאולי בשגגה הושב להם, שהרי לגבי זה מתייחס סוף הפסוק: "וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב...").^[11]
אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא – שֶׁמָּא הַמְּמֻנֶּה עַל הַבַּיִת שְׁכָחוֹ שׁוֹגֵג.

(יד) וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃

וְאֵל שַׁדַּי – מֵעַתָּה אֵינְכֶם חֲסֵרִים כְּלוּם אֶלָּא תְּפִלָּה, הֲרֵינִי מִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם.^[12]
וְאֵל שַׁדַּי – שֶׁדַּי שיש מספיק בִּנְתִינַת רַחֲמָיו וּכְדַי הַיְּכוֹלֶת בְּיָדוֹ לִתֵּן ולא רק שהוא רוצה לרחם, אלא שיש בידו דַּי כוח ויכולת מעשית לתת, "יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים"; זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ.
וּמִדְרָשׁוֹ, מִי שֶׁאָמַר לָעוֹלָם דַּי כעין נוטריקון של המילה "שדי" - מי ששם גבול לכל העולם יֹאמַר דַּי לְצָרוֹתַי, שֶׁלֹּא שָׁקַטְתִּי מִנְּעוּרַי: צָרַת לָבָן, צָרַת עֵשָׂו, צָרַת רָחֵל, צָרַת דִּינָה, צָרַת יוֹסֵף, צָרַת שִׁמְעוֹן, צָרַת בִּנְיָמִין.^[13]
וְשִׁלַּח לָכֶם – כְּתַרְגּוּמוֹ: "וְיִפְטַר לְכוֹן", יִפְטְרֶנּוּ מֵאֲסוּרָיו ישחרר אותו מהכבלים ומכלא המצרי, לְשׁוֹן "לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ" (שמות כא, כו). וְאֵינוֹ נוֹפֵל בַּתַּרְגוּם לְשֹוֹן 'וְיִשְׁלַח' אין שייך לתרגם את המילה "וְשִׁלַּח" בהוראה הרגילה שלה: מסירה ממקום למקום, שֶׁהֲרֵי לְשָׁם הֵם הוֹלְכִים אֶצְלוֹ יוסף לא יעמוד במצרים וישלח את שמעון אליהם לארץ כנען, אלא הם באים אליו פיזית! אם כן, המילה "וְשִׁלַּח" לכאורה אינה מתאימה לסיטואציה שבה האחים הולכים אל המקום שבו שמעון נמצא..
אֶת אֲחִיכֶם – זֶה שִׁמְעוֹן.
אַחֵר – רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִזְרְקָה בוֹ, לְרַבּוֹת יוֹסֵף.^[14]
וַאֲנִי – עַד שׁוּבְכֶם אֶהְיֶה שַׁכּוּל מִסָּפֵק לא אדע אם איבדתי שלושה מבני או לא.
כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי – מִיּוֹסֵף וּמִשִּׁמְעוֹן.
שָׁכָלְתִּי – מִבִּנְיָמִין.

(טו) וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֙מוּ֙ וַיֵּרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף׃

וְאֶת בִּנְיָמִין – מְתַרְגְּמִינָן "וּדְבַרוּ יָת בִּנְיָמִין", לְפִי שֶׁאֵין לְקִיחַת הַכֶּסֶף וּלְקִיחַת הָאָדָם שָׁוֶה בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי. בְּדָבָר הַנִּקָּח בַּיָּד מְתַרְגְּמִינָן "וּנְסֵיב", וְדָבָר הַנִּקָּח בְּהַנְהָגַת דְּבָרִים מְתַרְגְּמִינָן "וּדְבַר".

(טז) וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצׇּהֳרָֽיִם׃

וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן – כְּמוֹ 'וְלִטְבֹּחַ טֶבַח וּלְהָכֵן'. וְאֵין "טְבֹחַ" לְשׁוֹן צִוּוּי, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר 'וּטְבַח'.^[15]
בַּצָּהֳרָיִם – זֶה מְתֻרְגָּם "בְּשֵׁירוּתָא בניגוד לשאר מקומות בהם "צהרים" מתורגם "טיהרא", כי כאן לא מדובר על זמן אלא על הארוחה", שֶׁהוּא לְשׁוֹן סְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה אכלו במצרים שתי ארוחות כל יום: צהרים וערב בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי, וּבְלַעַ"ז דישני"ר [disner = ארוחת־צהריים^[16]]. וְיֵשׁ הַרְבֵּה בִּגְמָרָא:

"שְׁדָא לְכַלְבָּא שֵׁירוּתֵהּ",^[17]

"בְּצַע אַכֻּלָּא שֵׁירוּתָא".^[18]

אֲבָל כָּל תַּרְגּוּם שֶׁל "צָהֳרַיִם" – 'טִיהֲרָא'.

(יח) וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים – כָּתוּב הוּא בִּשְׁנֵי יוֹדִי"ן; וְתַרְגּוּמוֹ "וּדְחִילוּ פחדו ("וַיִּירְאוּ" - היו"ד השניה היא שורשית, מהשורש יר"א, לעומת "וַיִּרְאוּ" (כמו בפסוק "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק") משורש רא"ה)".
כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף – וְאֵין דֶּרֶךְ שְׁאָר הַבָּאִים לִשְׁבֹּר בָּר לָלוּן בְּבֵית יוֹסֵף, כִּי אִם בְּפוּנְדְּקָאוֹת באכסניות שֶׁבָּעִיר; [עַל כֵּן] "וַיִּירְאוּ", שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא לְאָסְפָם אֶל מִשְׁמָר להכניסם לכלא.
אֲנַחְנוּ מוּבָאִים – אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת הַזֶּה.
לְהִתְגֹּלֵל – לִהְיוֹת מִתְגַּלְגֶּלֶת עָלֵינוּ עֲלִילַת הַכֶּסֶף וְלִהְיוֹתָהּ נוֹפֶלֶת כך מפרש רש"י את המילה "וּלְהִתְנַפֵּל" עָלֵינוּ.
וְאוֹנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם את המילים "וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ" "וּלְאִסְתַּקָּפָא עֲלַנָא" הוּא לְשׁוֹן 'לְהִתְעוֹלֵל להעליל, לחפש עלילה ותירוץ', כְּדִמְתַרְגְּמִינָן "עֲלִילוֹת דְּבָרִים" (דברים כב, יד) "תַּסְקוֹפֵי מִלִּין ומכאן שהשורש הארמי ס.ק.פ פירושו חיפוש עלילה"; וְלֹא תִרְגְּמוֹ אַחַר לְשׁוֹן הַמִּקְרָא אונקלוס נטש כאן את התרגום המילולי (השורש נ.פ.ל) ופירש לפי ההקשר המהותי.
וּלְהִתְגֹּלֵל שֶׁתִּרְגֵּם "לְאִתְרַבְרָבָא להשתרר, להתגאות" – הוּא לְשוֹן "גֻּלַּת דבר שיש בו חשיבות (ומכאן חיזוק לשיטתו של אונקלוס) הַזָּהָב" (קהלת יב, ו); "וְהֻצַּב גֻּלְּתָה המלכה הניצבת על יד המלך (גם כאן יש שימוש במילה "גלתה" במשמעות של עליונות ושררה) הֹעֲלָתָה" (נחום ב, ח), שֶׁהוּא לְשׁוֹן מַלְכוּת.

(כ) וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבׇּר־אֹֽכֶל׃

בִּי אֲדֹנִי – לְשׁוֹן בַּעְיָא בארמית "בעי", אנא וְתַחֲנוּנִים הוּא,^[19] וּבְלָשׁוֹן אֲרַמִּי: "בַּיָּיא! בַּיָּיא".^[20]
יָרֹד יָרַדְנוּ – יְרִידָה הוּא לָנוּ; רְגִילִים הָיִינוּ לְפַרְנֵס אֲחֵרִים, עַכְשָׁו אָנוּ צְרִיכִים לְךָ.^[21]

(כג) וַיֹּ֩אמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן׃

אֱלֹהֵיכֶם – בִּזְכוּתְכֶם בזכות שאתם יראים את ה'; וְאִם אֵין זְכוּתְכֶם כְּדַאי, "אֱלֹהֵי אֲבִיכֶם" - בִּזְכוּת אֲבִיכֶם, נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן.^[22]

(כד) וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃

וַיָּבֵא הָאִישׁ – הֲבָאָה אַחַר הֲבָאָה והרי בפסוק י"ז כבר נאמר: "וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף"? לכן רש"י מפרש שהוא הביא אותם שוב לאחר שבפעם הראשונה הם ניסו להתחמק, כי פחדו, לְפִי שֶׁהָיוּ דּוֹחֲפִים אוֹתוֹ לַחוּץ, עַד שֶׁדִּבְּרוּ אֵלָיו "פֶּתַח הַבָּיִת";^[23] וּמִשֶּׁאָמַר לָהֶם "שָׁלוֹם לָכֶם", נִמְשְׁכוּ השתכנעו וּבָאוּ אַחֲרָיו.

(כה) וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצׇּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃

וַיָּכִינוּ – הִזְמִינוּ כמו השימוש הנפוץ במילה "הכין" בימינו, prepare (ובניגוד לשימוש הנפוץ במקרא: כונן, הקים, ביסס), עִטְּרוּהָ בְּכֵלִים נָאִים.

(כו) וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃

הַבַּיְתָה – מִפְּרוֹזְדוֹר לִטְרַקְלִין רש"י מתייחס למילה "הַבָּ֑יְתָה" השניה בפסוק. הקושי: הרי האחרים כבר בבית? והתשובה: יוסף היה בטרקלין (חדר האירוח המרכזי), והם הביאה פנימה (הביתה) אל הטרקלין..

(כח) וַיֹּאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ וישתחו וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃

וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ – עַל שְׁאֵלַת שָׁלוֹם כדי להודות ליוסף על שהתעניין בשלום אביהם (ובכך גם מסביר רש"י מדוע הם קדו והשתחוו לאחר שכבר השתחוו בפסוק כו). קִדָּה, כְּפִיפַת קָדְקֹד; הִשְׁתַּחֲוָאָה, מִשְׁתַּטֵּחַ לָאָרֶץ.^[24]

(כט) וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יׇחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃

אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי – בִּשְׁאָר שְׁבָטִים שָׁמַעְנוּ חֲנִינָה, "אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ כאשר אמר זאת יעקב לעשו ("וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה לָּךְ? וַיֹּאמַר: הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ") לפי שנולד בנימין" (בראשית לג, ה), וּבִנְיָמִין עֲדַיִן לֹא נוֹלַד; לְכָךְ בֵּרְכוֹ יוֹסֵף בַּחֲנִינָה.^[25]

(ל) וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃

כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו – שְׁאָלוֹ: יֵשׁ לְךָ אָח מֵאֵם? אָמַר לוֹ: אָח הָיָה לִי וְאֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא. יֵשׁ לְךָ בָּנִים? אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי עֲשָׂרָה. אָמַר לוֹ: וּמַה שְּׁמָם? אָמַר לוֹ: "בֶּלַע וָבֶכֶר" וְגוֹ' (בראשית מו, כא). אָמַר לוֹ: מַה טִּיבָן שֶׁל שֵׁמוֹת הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ: כֻּלָּם עַל שֵׁם אָחִי וְהַצָּרוֹת אֲשֶׁר מְצָאוּהוּ. בֶּלַע, שֶׁנִּבְלַע בֵּין הָאֻמּוֹת. בֶּכֶר, שֶׁהָיָה בְּכוֹר לְאִמּוֹ. אַשְׁבֵּל, שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵל. גֵּרָא, שֶׁנִּתְגַּיֵּר בְּאַכְסַנְיָא שנאלץ לגור במקומות זרים. וְנַעֲמָן, שֶׁהָיָה נָעִים בְּיוֹתֵר. אֵחִי וָרֹאשׁ, אָחִי הָיָה וְרֹאשִׁי הָיָה. מֻפִּים, מִפִּי אָבִי לָמַד. וְחֻפִּים, שֶׁלֹּא רָאָה חֻפָּתִי וְלֹא רָאִיתִי אֲנִי חֻפָּתוֹ. וָאָרְדְּ, שֶׁיָּרַד לְבֵין הָאֻמּוֹת. כִּדְאִיתָא כפי שמובא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה.^[26] מִיָּד נִכְמְרוּ רַחֲמָיו.^[27]
נִכְמְרוּ – נִתְחַמְּמוּ הרגשות התלקחו בתוכו, הוא הרגיש גל חום בגלל תחושותיו;

וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה: "עַל הַכּוֹמֶר ערימה של זיתים (או פירות אחרים) המכוסים או טמונים באדמה/בחומר אחר, וזאת כדי לגרום להם להתחמם ולהבשיל/להתרכך שֶׁל זֵיתִים" (ב"מ ע"ד ע"א);

וּבְלָשׁוֹן אֲרַמִּי: "מִכְמַר בִּשְׂרָא בשר שהתחמם" (פסחים נ"ח ע"א).

וּבַמִּקְרָא, "עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ" (איכה ה, י): נִתְחַמְּמוּ וְנִקְמְטוּ קְמָטִים קְמָטִים, "מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב" (המשך הפסוק באיכה); וְכֵן דֶּרֶךְ כָּל עוֹר, כְּשֶׁמְּחַמְּמִין אוֹתוֹ נִקְמָט וְנִתְכַּוֵּץ.

(לא) וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃

וַיִּתְאַפַּק – נִתְאַמֵּץ.

וְהוּא לְשׁוֹן "וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה את חגור החזקים הוא מרפה, מתיר את החגור שלהם כדי להחלישם" (איוב יב, כא);

וְכֵן: "אֲפִיקֵי מָגִנִּים הלוויתן מתגאה בחוזק הקשקשים המסודרים ברצועות" (שם מא, ז);

חֹזֶק.

(לב) וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃

כִּי תוֹעֵבָה הִוא – דָּבָר שָׂנאוּי הוּא לַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת ביחד עם הָעִבְרִים; וְאוֹנְקְלוֹס נָתַן טַעַם לַדָּבָר.^[28]

(לג) וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃

הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ – מַכֶּה בַּגָּבִיעַ וְקוֹרֵא: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי יְהוּדָה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן בְּנֵי אֵם אַחַת, הָסֵבּוּ כַּסֵּדֶר הַזֶּה שֶׁהוּא סֵדֶר תּוֹלְדוֹתֵיכֶם, וְכֵן כֻּלָּם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבִנְיָמִין, אָמַר: זֶה אֵין לוֹ אֵם וַאֲנִי אֵין לִי אֵם, יֵשֵׁב אֶצְלִי.^[29]

(לד) וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ׃

מַשְׂאַת – מָנוֹת מנת אוכל.
חָמֵשׁ יָדוֹת – חֶלְקוֹ עִם אֶחָיו, וּמַשְׂאַת יוֹסֵף וכן קיבל מתנה אישית מיוסף וְאָסְנַת וכן מתנה מאסנת וּמְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם.^[30]
וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ – וּמִיּוֹם שֶׁמְּכָרוּהוּ לֹא שָׁתוּ יַיִן וְלֹא הוּא שָׁתָה יַיִן, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שָׁתוּ.^[31]

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

הערות שוליים

1. תנחומא, ח: אמר להן יהודה: הניחו לו לזקן הזה עד שתכלה הפת, שנאמר "ויהי כאשר כלו לאכול" וגו'
   מדוע דוקא "יְהוּדָה אָמַר לָהֶם"? ספר הזכרון מצביע על כך שיהודה מדבר אל יעקב מיד לאחר מכן, בפסוק ג
2. לפנינו באונקלוס: "וַהֲוָה כַּד סְפִיקוּ לְמֵיכַל", אך רש"י חולק על גירסה זאת
3. תרגום יונתן: לָא תֵיחְמוּן סְבַר אַפַּי לא תראו (את) פניי בִּדְלֵית אֲחוּכוֹן זְעֵירָא עִמְכוֹן כאשר/אם אחיכם הקטן איננו עמכם.
4. ב"ר צא, י: ויאמרו: שאול שאל האיש וגו' - אמר רבי אבא בר כהנא: אפילו עצי עריסותינו גלה לנו.
   יש הגורסים ברש"י: "בני עריסותינו", כלומר ששאל גם לגבי התינוקות.
5. ר"ה ג' ע"א. לפי הגמרא אחד הפירושים למילה "כי" הוא "אם". רש"י מוסיף ש-"אם" משמעותו גם כ-"אשר", ומכאן ש-"כי" פירושו "אשר".
6. בדומה למה שכתב רש"י על לז, לג: "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ"
7. תנחומא ח: אמר לו יהודה: אבא, אם ילך בנימין עמנו - ספק נתפס ספק לא נתפס, ואם לא ילך עמנו - כלנו מתים; מוטב תניח את הספק ותטול את הודאי.
8. ב"ר צא, י: אנכי אערבנו כל הימים - זה העולם הבא, שכולו יום אין בו חושך - כמו למשל בישעיהו ס יט: "וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם".
9. ב"ר צא, יא: קחו מזמרת הארץ בכליכם - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם: חלזון חמר קטף ומור איגורי ומעט צרי בלסם קטף.
10. אונקלוס: וְכַסְפָּא עַל חַד תְּרֵין.
11. ב"ר צא, יא: וכסף משנה קחו בידכם - רבי יצחק אמר: שמא הוקר השער.
12. ב"ר שם: ואת הכסף המושב וגו' ואת אחיכם וגו' - אמר להם: הרי הכסף והרי הדורון והרי אחיכם, צריכין אתון מלתא אוחרי האם צריכים אתם דבר נוסף? אמרי ליה: צלותך אנן בעיין את תפילתך אנו מבקשים/צריכים. אמר להון: אם צלותי אתון בעיין - "ואל שדי יתן לכם רחמים" וגו'
13. מדרש תנחומא מקץ יא: מה ראה יעקב לברכם באל שדי? ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב, עד שהיה במעי אמו היה עשו מריב עמו ... ברח מפני עשו ללבן ... עשו ... דינה ... רחל ... יוסף ... שמעון .... בנימין ... ואומר מי שאמר לשמים וארץ די יאמר ליסורי די.‏ לפי שכשברא הקדוש ב״ה שמים והארץ היו נמתחין והולכין עד שאמר להן הקדוש ברוך הוא די.
14. אדר"נ נו"ב פמ"ג: יעקב נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר "ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין". אחיכם - זה שמעון. אחר - זה יוסף.
15. "וּטְבֹחַ" לפי רש"י הוא שם הפועל ולא ציווי, אך הוראתו בפסוק היא אכן במשמעות של ציווי. כך גם למשל ב"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" כפי שכותב רש"י שם: "זָכוֹר" – לְשׁוֹן פָּעוֹל הוּא... וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: תְּנוּ לֵב לִזְכֹּר תָּמִיד אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
16. בעקבות שינויים בהרגלי האכילה של תושבי צרפת, disner הוא היום (מאז המאה הי"ט, עם הבדלים בין איזור לאיזור) ארוחת־הערב.
17. תענית י"א ע"ב: אמר רב ששת: האי בר בי רב דיתיב בתעניתא תלמיד חכם היושב בתענית - ליכול כלבא לשירותיה יאכל כלב את סעודתו.
18. ברכות ל"ט ע"ב: ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא בצע בשבת מהפת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה.
19. אונקלוס: וַאֲמַרוּ בְּבָעוּ רִבּוֹנִי
20. יומא ס"ט ע"ב: "ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול" - מאי אמור? אמר רב ואיתימא ר' יוחנן: בייא! בייא!
21. ב"ר צב, ד: ירוד ירדנו - ירידה היא לנו: בארצנו היינו מפרנסים לאחרים, עכשיו צריכין אנו לפרנסתך.
22. בראשית רבה, שם: בין בזכותכם, בין בזכות אבותיכם - אלהיכם נתן לכם מטמון וגו'
23. בראשית רבה, שם: ויגשו אל האיש הפסוק המלא: וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת - מלמד שהיה דוחפן בפנים והן דוחפין אותו לחוץ
24. מגילה כ"ב ע"ב, שהובא גם בפרק הקודם, פסוק ו.
25. ב"ר צב, ה: א"ר בנימין: לפי ששמענו חנינה בי"א שבטים ולא שמענו חנינה בשבט בנימין. והיכן שמענו? כאן שמענו: "ויאמר: אלהים יחנך בני".
26. דף ל"ו ע"ב (בהקשר אחר, ומבלי ההסבר של רש"י לגבי "מֻפִּים"): תניא: היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים ... ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו. וכולן נקראו על שמו: שנאמר "ובני בנימין בלע ובכר ואשבל" וגו'. בלע שנבלע בין האומות, ובכר בכור לאמו, היה ואשבל ששבאו אל, גרא שגר באכסניות, ונעמן שנעים ביותר, אחי וראש אחי הוא וראשי הוא, מופים וחופים הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו, וארד שירד לבין אומות העולם.
27. מדרש תנחומא ויגש ד: אמר ליה יוסף לבנימין: יש לך אשה? א"ל: הן. א"ל: יש לך בנים? ... גרה שנעשה גר ... מופים שהיה יפה ומיפה ... באותה שעה נתגלגלו רחמי יוסף עליו, שנאמר: וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו.
28. אונקלוס: "אֲרֵי בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָּחֲלִין לֵיהּ עִבְרָאֵי אָכְלִין" - כי את הבהמה שהמצרים עובדים לה, העברים אוכלים
29. ב"ר צב, ה: נטל את הגביע והיה עושה עצמו כמערים ומריח בגביע. אמר: יהודה שהוא מלך יושב בראש, ראובן שהוא בכור ישב שני לו, וכן כולן. אמר: אנא לית לי אמה ובנימין לית ליה אמה, כד ילידת ליה אמיה מיתת כאשר ילדה אותו אמו – היא מתה, מן בגין דא בגלל זה ייתי ויתן ראשיה גביה דידי יבוא ויניח את ראשו אצלי.
    תנחומא ויגש ד: אמר ר' נחמן בר יצחק: באותה שעה זמנם לסעודה, היה מבקש להסב לבנימין אצלו ולא היה יודע כיצד לעשות, נטל את הגביע והקיש בו. אמר להם: הייתי סבור שיהודה הוא הבכור, שהוא מדבר תחילה, אני רואה שראובן הוא הבכור... נשתייר בנימין. אמר: רואה אני לזה שהיה לו אח ופירש ממנו ואין לו אם, ואף אני היה לי אח ופירש ממני ואין לי אם, יבא וישב אצלי. ישב אצלו, הה"ד: וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו.
30. ב"ר צב, ה: נתן לו יוסף, ונתנה לו אסנת, נתן לו מנשה, נתן לו אפרים, וחלקו עם אחיו. הה"ד: ותרב משאת בנימין ממשאות כולם.
31. שם: וישתו וישכרו עמו - עמו שתו אבל חוץ ממנו לא שתו, דא"ר לוי: כל כ"ב שנה שלא ראה אותן לא טעם טעם יין, אף הן לא טעמו טעם יין עד שראו אותו;
    שבת קל"ט ע"א: ואמר רבי מלאי משום ר' יצחק מגדלאה: מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין דכתיב (בראשית מט, כו) 'ולקדקד נזיר אחיו'. ר' יוסי בר' חנינא אמר: אף הן לא טעמו טעם יין דכתיב (בראשית מג, לד) וישתו וישכרו עמו - מכלל דעד האידנא לא (הוה שיכרות), ואידך - שיכרות הוא דלא הוה, שתיה מיהא הוה.

<< · ביאור · רש"י בראשית · פרק מג · >>