ביאור:רש"י בראשית לד
(א) וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃
בַּת לֵאָה – וְלֹא בַּת יַעֲקֹב? אֶלָּא עַל שֵׁם יְצִיאָתָהּ נִקְרֵאת "בַּת לֵאָה", שֶׁאַף הִיא – יַצְאָנִית הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּצֶא לֵאָה לִקְרָאתוֹ" (בראשית ל, טז) [וְעָלֶיהָ מָשְׁלוּ הַמָּשָׁל: כְּאִמָּהּ – כְּבִתָּהּ].[1]
(ב) וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃
וַיִּשְׁכַּב אוֹתָהּ – כְּדַרְכָּהּ.
וַיְעַנֶּהָ – שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.[2]
(ג) וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃
עַל לֵב הַנַּעֲרָה – דְּבָרִים הַמִּתְיַשְּׁבִים עַל הַלֵּב: רְאִי, אָבִיךְ בְּחֶלְקַת שָׂדֶה קְטַנָּה, כַּמָּה מָמוֹן בִּזְבֵּז שילם לי כסף רב, כמסופר בפרק הקודם: "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה"! אֲנִי אֶשָּׂאֵךְ, וְתִקְנִי ובכך שתהיי אשתי תהיי בפועל הבעלים של כל העיר הָעִיר וְכָל שְׂדוֹתֶיהָ.[3]
(ז) וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשׇׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃
וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה – לְעַנּוֹת לאנוס אֶת הַבְּתוּלוֹת; שֶׁהָאֻמּוֹת גָּדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֲרָיוֹת עַל יְדֵי הַמַּבּוּל ממעשי זנות לאחר שלמדו לקח מהמבול (שהרי אחת מהסיבות שבא המבול לעולם היה גילוי עריות - ר' למשל ברש"י על ו, יא) .[4]
(ח) וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
חָשְׁקָה – חָפְצָה.
(יב) הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃
מֹהַר – כְּתֻבָּה התחייבות כספית של הבעל לאשתו.[5]
(יג) וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃
בְּמִרְמָה – בְּחָכְמָה.
אֲשֶׁר טִמֵּא – הַכָּתוּב המילים "אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם" אינם הדברים שבני יעקב אמרו "בְּמִרְמָה" אלא הערה של המקרא המציינת שהוא אכן טמא את דינה, ואין מדובר בעלילת שווא של בני יעקב אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיְתָה רְמִיָּה, שֶׁהֲרֵי "טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחוֹתָם".[6]
(יד) וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עׇרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃
חֶרְפָּה הִוא [לָנוּ] – שֶׁמֶץ פְּסוּל הוּא אֶצְלֵנוּ נחשבת למידה שלילית מנקודת מבטינו. הַבָּא לְחָרֵף חֲבֵרוֹ – הוּא אוֹמֵר לוֹ: 'עָרֵל אַתָּה', אוֹ 'בֶּן עָרֵל'. "חֶרְפָּה" בְּכָל מָקוֹם בכל מקום במקרא בו המילה מופיעה – גִּדּוּף.
(טו) אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כׇּל־זָכָֽר׃
נֵאוֹת לָכֶם – נִתְרַצֶּה לָכֶם נסכים לרצונכם; לְשׁוֹן "וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים" (מל"ב יב, ט).
לְהִמֹּל – לִהְיוֹת נִמּוֹל. אֵינוֹ לְשׁוֹן "לִפְעֹל בבניין קל", אֶלָּא לְשׁוֹן "לְהִפָּעֵל בבניין נפעל".
(טז) וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃
וְנָתַנּוּ – נוּ"ן שְׁנִיָּה מֻדְגֶּשֶׁת, לְפִי שֶׁהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת בִּמְקוֹם שְׁתֵּי נוּנִי"ן, 'וְנָתַנְנוּ'.
וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ – אַתָּה מוֹצֵא בַּתְּנַאי שֶׁאָמַר חֲמוֹר לְיַעֲקֹב וּבִתְשׁוּבַת בְּנֵי יַעֲקֹב לַחֲמוֹר, שֶׁתָּלוּ הַחֲשִׁיבוּת בִּבְנֵי יַעֲקֹב קבעו שבני יעקב חשובים יותר מתושבי שכם, לִקַּח בְּנוֹת שְׁכֶם אֶת שֶׁיִּבְחֲרוּ לָהֶם, וּבְנוֹתֵיהֶם יִתְּנוּ לָהֶם לְפִי דַּעְתָּם; דִּכְתִיב: "וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ", לְפִי דַּעְתֵּנוּ, "וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ", כְּכָל אֲשֶׁר נַחְפֹּץ.
וּכְשֶׁדִּבְּרוּ חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל יוֹשְׁבֵי עִירָם, הָפְכוּ הַדְּבָרִים: "אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם" (להלן פסוק כא), כְּדֵי לְרַצּוֹתָם שֶׁיֵּאוֹתוּ כדי לשכנע את יושבי עירם להסכים לְהִמּוֹל.
(כא) הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃
שְׁלֵמִים – בְּשָׁלוֹם באים בכוונות שלום וּבְלֵב שָׁלֵם.
וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם – כְּאָדָם שֶׁיָּדוֹ רְחָבָה וּוַתְּרָנִית שיש לו יד רחבה, נדיב. כְּלוֹמַר: אַל תַּפְסִידוּ כְּלוּם; פְּרַקְמַטְיָא סחורה, מסחר הַרְבֵּה בָּאָה לְכָאן, וְאֵין לָהּ קוֹנִים אין ביקוש גבוה, (אתם לא צריכים לחשוש לעליית מחירים בעקבות גידול באוכלוסיה שיביא לגידול בביקוש, כי ההצע רב מאוד).
(כב) אַךְ־בְּ֠זֹ֠את יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כׇּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃
בְּהִמּוֹל – בִּהְיוֹת נִמּוֹל.[7]
(כג) מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכׇל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ׃
אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם – לְדָבָר זֶה להימול, וְעַל יְדֵי כֵן יֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.
(כה) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כׇּל־זָכָֽר׃
שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב – בָּנָיו הָיוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן נָהֲגוּ עַצְמָן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, כִּשְׁאָר אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בָּנָיו, שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה הֵימֶנּוּ שלא התייעצו עם יעקב.[8]
אֲחֵי דִינָה – לְפִי שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן עָלֶיהָ, נִקְרְאוּ אַחֶיהָ.[9]
בֶּטַח – שֶׁהָיוּ כּוֹאֲבִים שמעון ולוי באו בבטחון וללא פחד כי אנשי העיר היו כואבים מהמילה.
וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: בְּטוּחִים הָיוּ עַל כֹּחוֹ שֶׁל זָקֵן זכותו של יעקב.[10]
(כז) בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם׃
עַל הַחֲלָלִים – לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים לקחת חפצי ערך מעל פני הגופות. [וְכֵן תִּרְגֵּם אוֹנְקְלוֹס: "לְחַלָּצָא קְטִילַיָּא"].
(כט) וְאֶת־כׇּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כׇּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃
חֵילָם – מָמוֹנָם, וְכֵן:
- "עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז);
- "וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל" (במדבר כד, יח);
- "וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם" (תהלים מט, יא).
שָׁבוּ – לְשׁוֹן שְׁבִיָּה; לְפִיכָךְ טַעֲמוֹ מִלְּרָע שָׁבוּ, בהדגשת "בוּ". (אם המילה היתה במלעיל, שָׁבוּ, המשמעות היתה: חזרו וַיָּבֹזּוּ).
(ל) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃
עֲכַרְתֶּם – לְשׁוֹן מַיִם עֲכוּרִים: אֵין דַּעְתִּי צְלוּלָה עַכְשָׁו.
וְאַגָּדָה: צְלוּלָה הָיְתָה הֶחָבִית וַעֲכַרְתֶּם אוֹתָהּ המצב הפוליטי מול עמי האיזור היה כמו חבית מים שהלכלוך שבתוכה שקע למטה והמים שקופים וללא תנועה. כעת זעזעתם את החבית והלכלוך שבתחתיתה התערב והיא כולה עכורה וסוערת.; מָסוֹרֶת הָיְתָה בְּיַד כְּנַעֲנִים שֶׁיִּפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי יַעֲקֹב, אֶלָּא שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אלא שהכנענים ידעו שהמסורת היא שבני ישראל ילחמו בהם רק בעוד שנים רבות, כאשר יהיה עם גדול, וכעת יחשבו שבני יעקב מקדימים את הנבואה ויתאספו למלחמת מגן: "עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שמות כג, ל), לְפִיכָךְ הָיוּ שׁוֹתְקִין.[11]
מְתֵי מִסְפָּר – אֲנָשִׁים "מתים" פירושו אנשים, כמו למשל ב"וַנַּחֲרֵם אֶת כׇּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף" - דברים ב לד מוּעָטִים.
(לא) וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ׃
הַכְזוֹנָה – הֶפְקֵר.[12]
אֶת אֲחוֹתֵנוּ – "יָת אֲחָתָנָא".[13]
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות שוליים
[עריכה]- ^ מדרש תנחומא וישלח ז: ותצא דינה בת לאה - ולא בת יעקב היא? תלאה הכתוב באמה: מה לאה יוצאנית אף זו יוצאנית. ומנין? דכתיב 'וַתֵּצֶא לֵאָה לִקְרָאתוֹ'. אמר יחזקאל: 'הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר: "כְּאִמָּה - בִּתָּהּ" '.
ב"ר פ, א: וַתֵּצֵא דִּינָה בַּת לֵאָה (יחזקאל טז מד): 'הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר: "כְּאִמָּה - בִּתָּהּ" '. - ^ ב"ר פ, ה: וישכב אותה ויענה - וישכב אותה כדרכה, ויענה שלא כדרכה.
- ^ ב"ר פ, ז: וידבר על לב הנערה - וכי יש לך אדם שמדבר על הלב? אלא דברים שמישבים את הלב. אמר לה: אביך, בשביל שדה אחד ראה כמה בזבז וכמה ממון הכריע; אני שיש לי ליתן לך כמה נטעים וכמה שדה בית זרע על אחת כמה וכמה.
- ^ ב"ר פ, ו: וכן לא יעשה - אפילו באומות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן העריות.
- ^ ב"ר פ, ז: מוהר - פרנון נדוניה, מתן - פרא-פרנון מה שהכלה מקבלת מעבר לנדוניה (לפי הרמב"ן על פסוקינו מדובר בנכסי מלוג);
מכילתא משפטים נזיקין, ז: ואין מהר אלא כתובה, שנאמר הרבו עלי מאד מהר ומתן. - ^ ב"ר פ, ח: מה את סבור, רמיות דברים יש כאן, ורוה"ק אומרת: אשר טמא את דינה אחותם וגו'
- ^ בדומה לרש"י על פסוק טו. בשני המקרים מדובר על בניין נפעל.
- ^ ב"ר פ, י: ממשמע שנאמר 'שמעון ולוי' ידענו שבני יעקב הם? אלא 'בני יעקב' - שלא נטלו עצה מיעקב.
- ^ שם: אחי דינה - וכי אחות שניהם היתה? והלא אחות כל השבטים היתה?! אלא לפי שנתנו אלו נפשם עליה נקראת על שמם.
- ^ שם: שמואל שאל ללוי בר סיסי. א"ל: מהו דין דכתיב 'ויבואו על העיר בטח'? א"ל: בטוחים היו על כחו של זקן. ולא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו אותו המעשה, וכיון שעשו בניו אותו מעשה אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אוה"ע? מה עשה - נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם ואמר 'אם יבואו האוה"ע להזדווג להם לבני אני נלחם כנגדן'.
- ^ ב"ר פ, יב: רבנן אמרי: צלולה היתה החבית ועכרתם אותה - מסורת היא בידי הכנענים שהן עתידין ליפול בידי, אלא שאמר הקב"ה 'עד אשר תפרה', בששים רבוא.
- ^ שם: "ויאמרו הכזונה" - אמרו: מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר!
- ^ לפנינו באונקלוס: "לַאֲחָתַנָא", לאחותנו. יתכן שרש"י היה מודע לשתי הגרסאות באונקלוס והדגיש שיש לגרוס "יָת אֲחָתָנָא".