ביאור:רש"י בראשית לא

<< · ביאור · רש"י בראשית · פרק לא · >>

(א) וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כׇּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה׃ עָשָׂה – כָּנַס אסף, כְּמוֹ: "וַיַּעַשׂ חַיִל אסף חיילים וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק" (שמ"א יד, מח).

(ג) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ׃ שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ – וְשָׁם וכתוצאה מכך, שם, בארץ אֶהְיֶה עִמָּךְ; אֲבָל בְּעוֹדְךָ מְחֻבָּר לַטָּמֵא, אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתִי עָלֶיךָ.^[1]

(ד) וַיִּשְׁלַ֣ח יַעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל־צֹאנֽוֹ׃ וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה – לְרָחֵל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לְלֵאָה, שֶׁהִיא הָיְתָה עֲקֶרֶת הַבַּיִת, שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִזְדַּוֵּג יַעֲקֹב עִם לָבָן.
וְאַף בָּנֶיהָ שֶׁל לֵאָה מוֹדִים בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי בֹּעַז וּבֵית דִּינוֹ מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה הייחוס של בועז לשבט יהודה מופיע במפורש בסוף מגילת רות, שם מוצגת השושלת שלו שמגיעה עד ליהודה. בנוסף לכך, בועז הוא קרוב משפחה של אלימלך, המוגדר כ"אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה". מאחר שבועז היה ממכובדי העיר בית לחם (שנמצאת בנחלת יהודה), גם "בית דינו" - כלומר זקני העיר - היו בני אותו שבט אוֹמְרִים: "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם" וְגוֹ' (רות ד, יא), הִקְדִּימוּ רָחֵל לְלֵאָה.^[2]

(ז) וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי׃ עֲשֶׂרֶת מוֹנִים – אֵין מוֹנִים מלשון "מניינים", ומכיוון שעל פי ההלכה, כל "מניין" מורכב ממינימום של 10 וכאן מדובר בעשר מניינים, הרי שרימה 100 פעמים (כפי שמציין רש"י בד"ה הבא) פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה.^[3]
מוֹנִים – לְשׁוֹן סְכוּם כְּלַל הַחֶשְׁבּוֹן קבוצה שלמה של דברים שנספרו יחד, וְהֵן עֲשִׂירִיּוֹת ונהוג לספור בקבוצות של 10; לָמַדְנוּ שֶׁהֶחֱלִיף תְּנָאוֹ מֵאָה פְעָמִים.

(י) וַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים׃ וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים – אַף עַל פִּי שֶׁהִבְדִּילָם לָבָן כֻּלָּם, שֶׁלֹּא יִתְעַבְּרוּ הַצֹּאן דֻּגְמָתָן, הָיוּ הַמַּלְאָכִים אולי עניין המלאכים כאן נלמד מכך שבפסוק המלאך מדגיש זאת ליעקב: "וַיֹּאמֶר: 'שָׂא נָא עֵינֶיךָ ורְאֵה: כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן וכו'" מְבִיאִין אוֹתָן מֵעֵדֶר הַמָּסוּר בְּיַד בְּנֵי לָבָן לָעֵדֶר שֶׁבְּיַד יַעֲקֹב.^[4]
וּבְרֻדִּים – כְּתַרְגּוּמוֹ: "וּפַצִּיחִין פרוצים, כמו עיר עם חומה שקרסה במקומות רבים", פיישי"ד [peised = מנומש^[5]] בְּלַעַז: חוּט שֶׁל לָבָן מַקִּיף אֶת גּוּפוֹ סָבִיב, וַחֲבַרְבֹּרֶת שֶׁלּוֹ פְּתוּחָה וּמְפֻלֶּשֶׁת מִזּוֹ אֶל זוֹ הקו הלבן על גוף הבהמה איננו רציף אלא יש בו ניתוקים רבים (ס"א: מִזַּן אֶל זַן). וְאֵין לִי לְהָבִיא עֵד מִן הַמִּקְרָא.

(יג) אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ׃ הָאֵל בֵּית אֵל – כְּמוֹ 'אֵל בֵּית אֵל כלומר: 'אני אלהים שהתגלה לך בבית אל'', הַהֵ"א יְתֵרָה. וְדֶרֶךְ מִקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ: "כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן" (במדבר לד, ב).
מָשַׁחְתָּ שָּׁם – לְשׁוֹן רִבּוּי וּגְדֻלָּה לא סתם משיחה בשמן ליופי וכו', אלא משיחה סימבולית שהופכת אבן רגילה למצבה,^[6] כְּשֶׁנִּמְשָׁח לַמַּלְכוּת כמו שמושחים מלך בטקס ההכתרה שלו. כָּךְ "וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כח, יח) לִהְיוֹת מְשׁוּחָה לְמִזְבֵּחַ.
אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי – וְצָרִיךְ אַתָּה לְשַׁלְּמוֹ, שֶׁאָמַרְתָּ: "יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" (בראשית כח, כב), שֶׁתַּקְרִיב שָׁם קָרְבָּנוֹת.^[7]

(יד) וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ׃ הַעוֹד לָנוּ – לָמָּה נְעַכֵּב עַל יָדְךָ מִלָּשׁוּב? כְּלוּם אָנוּ מְיַחֲלוֹת לִירַשׁ בְּנִכְסֵי אָבִינוּ כְּלוּם בֵּין הַזְּכָרִים?

(טו) הֲל֧וֹא נׇכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ׃ הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ – אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָתֵת נְדוּנְיָא לִבְנוֹתָיו, בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, נָהַג עִמָּנוּ כְּנָכְרִיּוֹת, כִּי מְכָרָנוּ לְךָ (שֶׁעָבַדְתָּ אוֹתוֹ בָּנוּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְלֹא נְתָנָנוּ לְךָ אֶלָּא) בִּשְׂכַר הַפְּעֻלָּה.
אֶת כַּסְפֵּנוּ – שֶׁעִכֵּב דְּמֵי כשהתעכב מלשלם לך את שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ.

(טז) כִּ֣י כׇל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃ כִּי כָל הָעֹשֶׁר – "כִּי" זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן "אֶלָּא", כְּלוֹמַר: מִשֶּׁל אָבִינוּ אֵין לָנוּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁהִצִּיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאָבִינוּ – שֶׁלָּנוּ הוּא.
הִצִּיל – לְשׁוֹן הִפְרִישׁ;^[8] וְכֵן כָּל לְשׁוֹן הַצָּלָה שֶׁבַּמִּקְרָא – לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה, שֶׁמַּפְרִישׁוֹ מִן הָרָעָה וּמִן הָאוֹיֵב.

(יז) וַיָּ֖קׇם יַעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת־בָּנָ֥יו וְאֶת־נָשָׁ֖יו עַל־הַגְּמַלִּֽים׃ אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו – הִקְדִּים זְכָרִים לִנְקֵבוֹת; וְעֵשָׂו הִקְדִּים נְקֵבוֹת לִזְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו" וְגוֹ' (בראשית לו, ו).^[9]

(יח) וַיִּנְהַ֣ג אֶת־כׇּל־מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת־כׇּל־רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם לָב֛וֹא אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ – מַה שֶּׁקָּנָה מִצֹּאנוֹ שקנה תמורת הצאן המשובחות שגידל (ראו רש"י בסוף הפרק הקודם), עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּגְמַלִּים וַחֲמוֹרִים.^[10]

(יט) וְלָבָ֣ן הָלַ֔ךְ לִגְזֹ֖ז אֶת־צֹאנ֑וֹ וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ׃ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ – שֶׁנָּתַן בְּיַד בָּנָיו דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים מרחק של 3 ימי הליכה - כפי שנכתב בפרק הקודם: "וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב" בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב.
וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים – לְהַפְרִישׁ אֶת אָבִיהָ מֵעֲבוֹדָה זָרָה נִתְכַּוְּנָה.^[11]

(כב) וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַעֲקֹֽב׃ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי – שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים הָיָה בֵּינֵיהֶם.

(כג) וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃ אֶת אֶחָיו – קְרוֹבָיו.
דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים – כָּל אוֹתָן שְׁלֹשָה יָמִים שֶׁהָלַךְ הַמַּגִּיד לְהַגִּיד לְלָבָן, הָלַךְ יַעֲקֹב לְדַרְכּוֹ, נִמְצָא יַעֲקֹב רָחוֹק מִלָּבָן שִׁשָּׁה יָמִים, וּבַשְּׁבִיעִי הִשִּׂיגוֹ לָבָן; לָמַדְנוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָלַךְ יַעֲקֹב בְּשִׁבְעָה יָמִים, הָלַךְ לָבָן בְּיוֹם אֶחָד [שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים", וְלֹא נֶאֱמַר "וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו שִׁבְעַת יָמִים"].^[12]

(כד) וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י בַּחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃ מִטּוֹב עַד רָע – כָּל טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים רָעָה הִיא אֵצֶל הַצַּדִּיקִים גם אם עשו ידבר דברים שבעיניו הם טובים, הרי שבגלל שהוא רשע יהיו דברים אלו רעים בעיני יעקב.^[13]

(כו) וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב׃ כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב – כָּל חַיִל איש חַיִל, חייל (כמו בפסוק "וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק" שצוטט על ידי רש"י בתחילת הפרק) הַבָּא לַמִּלְחָמָה קָרוּי חֶרֶב.^[14]

(כז) לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר׃ וַתִּגְנֹב אוֹתִי – גָּנַבְתָּ אֶת דַּעְתִּי.^[15]

(כט) יֶשׁ־לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹהֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ ׀ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃ יֵשׁ לְאֵל יָדִי – יֵשׁ כֹּחַ וְחַיִל בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע.^[16] וְכָל "אֵל" שֶׁהוּא לְשׁוֹן קֹדֶשׁ המופיע במקרא ומתייחס לקב"ה, עַל שֵׁם עֱזוּז וְרֹב אוֹנִים הוּא המילה "אל" בהקשר זה מתייחסת לכוחו העצום של ה'.

(ל) וְעַתָּה֙ הָלֹ֣ךְ הָלַ֔כְתָּ כִּֽי־נִכְסֹ֥ף נִכְסַ֖פְתָּה לְבֵ֣ית אָבִ֑יךָ לָ֥מָּה גָנַ֖בְתָּ אֶת־אֱלֹהָֽי׃ נִכְסַפְתָּה – חָמַדְתָּ.^[17] וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא:

"נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי" (תהלים פד, ג),

"לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִּכְסֹף" (איוב יד, טו).

(לא) וַיַּ֥עַן יַעֲקֹ֖ב וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֑ן כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵעִמִּֽי׃ כִּי יָרֵאתִי וְגוֹ' – הֱשִׁיבוֹ עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, שֶׁאָמַר לוֹ: "וַתְּנַהֵג אֶת בְּנוֹתַי" וְגוֹ' הטענה הראשונה של לבן היתה "וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב" ויעקב עונה: "כִּי יָרֵאתִי, כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי".
(הטענה השניה היתה "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי", ויעקב ענה: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ - לֹא יִחְיֶה") (לעיל פסוק כו).

(לב) עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת־אֱלֹהֶ֘יךָ֮ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒ נֶ֣גֶד אַחֵ֧ינוּ הַֽכֶּר־לְךָ֛ מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַֽח־לָ֑ךְ וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם׃ לֹא יִחְיֶה – וּמֵאוֹתָהּ קְלָלָה מֵתָה רָחֵל בַּדֶּרֶךְ.^[18]
מָה עִמָּדִי – מִשֶּׁלְּךָ.^[19]

(לג) וַיָּבֹ֨א לָבָ֜ן בְּאֹ֥הֶל יַעֲקֹ֣ב ׀ וּבְאֹ֣הֶל לֵאָ֗ה וּבְאֹ֛הֶל שְׁתֵּ֥י הָאֲמָהֹ֖ת וְלֹ֣א מָצָ֑א וַיֵּצֵא֙ מֵאֹ֣הֶל לֵאָ֔ה וַיָּבֹ֖א בְּאֹ֥הֶל רָחֵֽל׃ בְּאֹהֶל יַעֲקֹב – הוּא אֹהֶל רָחֵל,^[20] שֶׁהָיָה יַעֲקֹב תָּדִיר אֶצְלָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב" (בראשית מו, יט), וּבְכֻלָּן לֹא נֶאֱמַר 'אֵשֶׁת יַעֲקֹב'.^[21]
וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל – כְּשֶׁיָּצָא מֵאֹהֶל לֵאָה, חָזַר לוֹ לְאֹהֶל רָחֵל קֹדֶם שֶׁחִפֵּשׂ בְּאֹהֶל הָאֲמָהוֹת בלהה וזלפה [ס"א: הַשְּׁפָחוֹת]. וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁהָיָה מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא מַשְׁמְשָׁנִית מישהי שנוטה למשמש, לגעת ולהזיז חפצים, סקרנית מטבעה.^[22]

(לד) וְרָחֵ֞ל לָקְחָ֣ה אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתְּשִׂמֵ֛ם בְּכַ֥ר הַגָּמָ֖ל וַתֵּ֣שֶׁב עֲלֵיהֶ֑ם וַיְמַשֵּׁ֥שׁ לָבָ֛ן אֶת־כׇּל־הָאֹ֖הֶל וְלֹ֥א מָצָֽא׃ בְּכַר הַגָּמָל – לְשׁוֹן "כָּרִים וּכְסָתוֹת", כְּתַרְגּוּמוֹ: "בַּעֲבִיטָא דְּגַמְלָא כרית שמניחים מתחת לאוכף הגמל", וְהִיא מַרְדַּעַת שטיח קטן שפורסים על גב בהמה הָעֲשׂוּיָה כְּמִין כַּר. וּבְעֵרוּבִין (דף ט"ז ע"א) שָׁנִינוּ: "הִקִּיפוּהָ בַּעֲבִיטִין", וְהֵן עֲבִיטֵי גְּמַלִּים, בשטי"ל [bastel = אוכף^[23]] בְּלַעַז.

(לו) וַיִּ֥חַר לְיַעֲקֹ֖ב וַיָּ֣רֶב בְּלָבָ֑ן וַיַּ֤עַן יַעֲקֹב֙ וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֔ן מַה־פִּשְׁעִי֙ מַ֣ה חַטָּאתִ֔י כִּ֥י דָלַ֖קְתָּ אַחֲרָֽי׃ דָלַקְתָּ – רָדַפְתָּ,^[24]

כְּמוֹ: "עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ" (איכה ד, יט),

וּכְמוֹ: "מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים" (שמ"א יז, נג).

(לז) כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כׇּל־כֵּלַ֗י מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ שִׂ֣ים כֹּ֔ה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ׃ וְיוֹכִיחוּ – וִיבָרְרוּ עִם מִי הַדִּין, אפרובי"ר [aprover = לברר^[25]] בְּלַעַז.

(לח) זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי׃ לֹא שִׁכֵּלוּ – לֹא הִפִּילוּ עִבּוּרָם לא המליטו וולדות מתים, כְּמוֹ:

"רֶחֶם מַשְׁכִּיל" (הושע ט, יד);

"תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל" (איוב כא, י).

וְאֵילֵי צֹאנְךָ – מִכָּאן אָמְרוּ: אַיִל בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי אַיִל "אַיִל" מתייחס לכל כבש ולא רק לכבש בוגר. כלומר, אומר יעקב: גם אילי הצאן בני יום ששווים מעט לא אכלתי; שֶׁאִם לֹא כֵן, מַה שִּׁבְחוֹ? אֵילִים לֹא אָכַל, אֲבָל כְּבָשִׂים טלאים (זכר בשנתו הראשונה) אָכַל? אִם כֵּן גַּזְלָן הוּא.^[26]

(לט) טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה׃ טְרֵפָה – עַל יְדֵי אֲרִי וּזְאֵב.^[27]
אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה – לְשׁוֹן "קוֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִיא לא יחסר, לא יחמיץ" (שופטים כ, טז); "אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים" (מל"א א, כא), חֲסֵרִים.
אָנֹכִי אֲחַסְּרֶנָּה; אִם חָסְרָה – חָסְרָה לִי, שֶׁ"מִּיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה" היא כאילו חסרה לי במובן זה שהיית מבקש ממני את תמורתה.
[אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה – תַּרְגּוּמוֹ: "דַּהֲוַת שָׁגְיָא מִמִּנְיָנָא שהיתה חסרה מהמניין (מהספירה הכוללת של העדר)", שֶׁהָיְתָה נִפְקֶדֶת וּמְחֻסֶּרֶת; כְּמוֹ: "וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" (במדבר לא, מט), תַּרְגּוּמוֹ: "וְלָא שְׁגָא".
גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה – גְּנוּבַת יוֹם אוֹ גְּנוּבַת לַיְלָה, הַכֹּל שִׁלַּמְתִּי יש להשלים מילים כגון "הַכֹּל שִׁלַּמְתִּי" (והמילים "גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה" עומדות בפני עצמן ואין להבין "אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה את גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה").^[28]
גְּנֻבְתִי – כְּמוֹ אות יו"ד יתרה, כמו הרבה מקומות במקרא שיש בהם סגנון שירי "רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת" (איכה א, א);
"מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט" (ישעיהו א, כא),
"אוֹהַבְתִּי לָדוּשׁ" (הושע י, יא).

(מ) הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי׃ אֲכָלַנִי חֹרֶב – לְשׁוֹן "אֵשׁ אוֹכְלָה" הפועל אכ"ל במשמעות מושאלת - החום אכל אותי, כמו שמופיע בחומש דברים (וכן בעוד מקומות במקרא): האש אוכלת (דברים ד, כד).
וְקֶרַח – כְּמוֹ: "מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ" אין לפרש כהיפך של "חֹרֶב", חום-קור, אלא קרח ממש, מים שקפאו. כפי שבפסוק בתהלים מדובר על ברד, וכפי שמתרגם אונקלוס בפסוקינו: "וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא" (תהלים קמז, יז); תַּרְגּוּמוֹ "גְּלִידָא".
שְׁנָתִי – לְשׁוֹן שֵׁינָה השינה שלי (מדגיש רש"י שאין לפרש מלשון שָׁנָה).

(מא) זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֮ בְּבֵיתֶ֒ךָ֒ עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ וַתַּחֲלֵ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֥רֶת מֹנִֽים׃ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי – הָיִיתָ מְשַׁנֶּה תְּנַאי שֶׁבֵּינֵינוּ, מִנָּקֹד לְטָלוּא וּמֵעֲקֻדִּים לִבְרֻדִּים.

(מב) לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עׇנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ׃ וּפַחַד יִצְחָק – לֹא רָצָה לוֹמַר "אֱלֹהֵי יִצְחָק", שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עַל הַצַּדִּיקִים בְּחַיֵּיהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ בְּצֵאתוֹ מִבְּאֵר שֶׁבַע: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק" (בראשית כח, יג וראו רש"י שם), בִּשְׁבִיל שֶׁכָּהוּ עֵינָיו וַהֲרֵי הוּא כַּמֵּת – יַעֲקֹב נִתְיָרֵא לוֹמַר "וֵאלֹהֵי", וְאָמַר "וּפַחַד כלומר: מי שיצחק מפחד ממנו, האלוהים של יצחק. המשמעות דומה, אך שם ה' לא מוצמד לשמו של יצחק, אלא רק מילה נרדפת.".
וַיּוֹכַח – לְשׁוֹן תּוֹכָחָה דברי מוסר הוּא וְלֹא לְשׁוֹן הוֹכָחָה ברור דברים.

(מג) וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃ מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה – אֵיךְ תַּעֲלֶה עַל לִבִּי לְהָרַע לָהֶן?

(מד) וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ וְהָיָה לְעֵד – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ולא "הברית" או "הגל") על פי פסוק נ: "רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ".

(מו) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ־גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל־הַגָּֽל׃ לְאֶחָיו – הֵם בָּנָיו, שֶׁהָיוּ לוֹ אַחִים, נִגָּשִׁים לְצָרָה וּלְמִלְחָמָה.^[29]

(מז) וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד׃ יְגַר שָׂהֲדוּתָא – תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל גַּלְעֵד, גַּל עֵד.^[30]

(מט) וְהַמִּצְפָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף יְהֹוָ֖ה בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ כִּ֥י נִסָּתֵ֖ר אִ֥ישׁ מֵרֵעֵֽהוּ׃ וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר וְגוֹ' – וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר בְּהַר הַגִּלְעָד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד" (שופטים יא, כט). וְלָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ "מִצְפָּה"? לְפִי שֶׁאָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ: יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ אִם תַּעֲבֹר אֶת הַבְּרִית.
כִּי נִסָּתֵר – וְלֹא נִרְאֶה אם נהיה רחוקים אחד מהשני ולא נראה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

(נ) אִם־תְּעַנֶּ֣ה אֶת־בְּנֹתַ֗י וְאִם־תִּקַּ֤ח נָשִׁים֙ עַל־בְּנֹתַ֔י אֵ֥ין אִ֖ישׁ עִמָּ֑נוּ רְאֵ֕ה אֱלֹהִ֥ים עֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ בְּנֹתַי... בְּנֹתַי – שְׁתֵּי פְּעָמִים; אַף בִּלְהָה וְזִלְפָּה – בְּנוֹתָיו הָיוּ מִפִּילֶגֶשׁ.^[31]
אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי – לִמְנֹעַ מֵהֶן עוֹנַת מצוות עונה תַּשְׁמִישׁ.^[32]

(נא) וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן לְיַעֲקֹ֑ב הִנֵּ֣ה ׀ הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וְהִנֵּה֙ הַמַּצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ יָרִיתִי – כְּמוֹ "יָרָה השליך כדי לפגוע במטרה בַיָּם" (שמות טו, ד), כָּזֶה כמו שאומרים על אדם שֶׁהוּא יוֹרֶה הַחֵץ.^[33]

(נב) עֵ֚ד הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְעֵדָ֖ה הַמַּצֵּבָ֑ה אִם־אָ֗נִי לֹֽא־אֶעֱבֹ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְאִם־אַ֠תָּ֠ה לֹא־תַעֲבֹ֨ר אֵלַ֜י אֶת־הַגַּ֥ל הַזֶּ֛ה וְאֶת־הַמַּצֵּבָ֥ה הַזֹּ֖את לְרָעָֽה׃ אִם אָנִי – הֲרֵי "אִם" מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן "אֲשֶׁר", כְּמוֹ: "עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי" (בראשית כד, לג).
לְרָעָה – לְרָעָה אִי אַתָּה עוֹבֵר, אֲבָל אַתָּה עוֹבֵר לִפְרַקְמַטְיָא מותר לעבור לצורך מסחר.^[34]

(נג) אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם – קֹדֶשׁ.
וֵאלֹהֵי נָחוֹר – חֹל סופר סת"ם הכותב את המילה "וֵאלֹהֵי" לא צריך לכוון לשם קדושה, ואם נפלה טעות בכתיבתה - מותר למחוק אותה.
אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם – חֹל רבינו בחיי מסביר: אלהי אברהם ואלהי נחור, שהוא אלהי אביהם תרח, ישפטו בינינו (אלהי תרח היו כידוע פסלים).^[35]

(נד) וַיִּזְבַּ֨ח יַעֲקֹ֥ב זֶ֙בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶאֱכׇל־לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר׃ וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח – שָׁחַט בְּהֵמוֹת לְמִשְׁתֶּה.
לְאֶחָיו – לְאוֹהֲבָיו שֶׁעִם לָבָן.^[36]
לֶאֱכָל לָחֶם – כָּל דְּבַר מַאֲכָל קָרוּי לֶחֶם,

כְּמוֹ: "עֲבַד לְחֶם רַב עשה סעודה גדולה" (דניאל ה, א);

"נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ רש:י בירמיהו: "נרמי סמא דמותא במכליה" - נניח שם המוות (רעל) במאכלו" (ירמיהו יא, יט).

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

הערות שוליים

1. פדר"א פל"ו: ולמה ברח? שאמ' לו הב"ה יעקב יעקב איני יכול לשכון שכינתי עליך בחוצה לארץ, אלא שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. לפיכך ברח;
   תנחומא, י: שאין השכינה שורה בבית שיש בו צורת עבודת כו"ם [...] וכן יעקב, כל זמן שהיה בבית לבן לא היה הדבור נגלה עליו, אע"פ שהבטיח ואמר לו הנה אנכי עמך, אמר הקב"ה: איני יכול לטמא את כבודי בבית לבן הרשע, אלא מה אני עושה: משעה שהוא פורש ממנו אני מקיים את דברי ואהיה עמו. והיה יעקב מהרהר בלבו ואומר 'לא כך אמר לי? 'כי לא אעזבך'? א"ל הקדוש ברוך הוא: מבקש את שאהיה עמך? צא מבית לבן ושוב אל ארץ אבותיך.
2. ב"ר עא, ב: וְרָחֵל עֲקָרָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, רָחֵל הָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָחֵל עֲקָרָה, עִקָּרָה רָחֵל;
   רות רבה ז, יג: ויאמרו כל העם אשר בשער: יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל - אמר רבי ברכיה: רוב מסובין משל לאה, לפיכך הוא עושה את רחל עיקר. אמר רבי אבא בר כהנא: רחל היתה עיקרו שלו, שנאמר: (בראשית כ"ט) 'ורחל עקרה' - עיקרה;
   תנחומא ישן, טו: ורחל עקרה. היא היתה עיקר הבית, שלא נשתעבד יעקב אלא בשבילה, [...] שכן בניה של לאה מודים, בועז וכל סנהדרין שלו מבני יהודה היו, מבני בניה של לאה, ומה כתיב? "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה[...]" (רות ד, יא), מכאן שרחל עיקר הבית, שנאמר: ורחל עקרה.
3. כשיטת רבנן בב"ר עד, ג: אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה: כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה מַתְנֶה עִם אָבִינוּ יַעֲקֹב הָיָה חוֹזֵר בּוֹ עֲשָׂרָה פְּעָמִים לְמַפְרֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל, לד): הֵן לוּ "וַיֹּאמֶר לָבָן: הֵן, לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ". רַבָּנָן אָמְרֵי מֵאָה פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים, וְאֵין מִנְיָן פָּחוּת מֵעֲשָׂרָה.
4. שם עג, י: אָמַר רַב הוּנָא דְּבֵית חוֹרוֹן: מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הָיוּ טְעוּנִים נושאים עליהם משא מִתּוֹךְ צֹאנוֹ שֶׁל לָבָן, בָּאִים וְנוֹתְנִים בְּתוֹךְ צֹאנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לא, יב): "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן", 'עוֹלִים עַל הַצֹּאן' אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא 'הָעֹלִים בה"א הידיעה, כביכול מאליו קרה הדבר, ללא פעולה אקטיבית מצידם' - מֵאֵלֵיהֶם הָיוּ עוֹלִים מאליו קרה הדבר - דהיינו בזכות המלאכים.
5. מלשון peis (pois) אפונה, כלומר שיש בו כתמים בצורת אפונה. אלא שפירושו של רש"י, שהוא ממילא קשה להבנה, עולה בקושי בקנה אחד עם הלעז. אין לקבל את הגזרון peiz (poix) "זפת" ולדבר על מעין כתמי זפת, כי יש שי"ן ולא צד"י בכל הגרסאות.
6. תרגום יונתן: דִי רִיבִיתָא אשר משחת לִגְדֻלָּה תַּמָן קָמָא שם מצבה
7. מדרש תנחומא וישלח ח: א"ר אבא בר כהנא: א"ל הקב"ה ליעקב 'בשעת עקתא נדרא בשעת עקה (צרה), האדם ממהר לנדור, בשעת רווחא שמטי בשעת רווחה (כשהצרה חולפת), האדם "שומט" - שוכח או מזניח את ההתחייבות שלו. כשהיית בצרה נדרת, וכשאתה בריוח שכחת'. מיד - 'ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו וגו'
8. אונקלוס: דְּאַפְרֵישׁ
9. בראשית רבה עד ה: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּתִיב (קהלת י, ב): לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ. לֵב חָכָם לִימִינוֹ - זֶה יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו, וְאַחַר כָּךְ וְאֶת נָשָׁיו. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ - זֶה עֵשָׂו, (בראשית לו, ו): וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו, וְאַחַר כָּךְ וְאֶת בְּנוֹתָיו. (רש"י מדגיש את המגדר, אך את המדרש אפשר גם להבין כדרישה לדאוג לילדים הקטנים קודם, ובפרט שלגבי עשו הוזכרו בנותיו בסוף: "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו").
10. ב"ר עד, ה: מִקְנֵה קִנְיָנוֹ - מַה שֶּׁקָּנָה מִקִּנְיָנוֹ שֶׁל לָבָן.
11. ב"ר שם: וְהִיא לֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. אָמְרָה: מָה אֲנָא מְזִיל לִי איך אני הולכת לי (עוזבת את המקום עם יעקב) וְנִשְׁבּוּק הָדֵין סָבָא בְּקִלְקוּלֵיהּ ואעזוב את הזקן הזה בקלקולו - לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר: וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ המילים האלו אינן רק ציון עובדתי של בעלות, אלא הן חושפות את המניע למעשה של רחל - היא לקחה את התרפים בגלל שהם של אביה, כדי לנתק אותו מהם.
12. ב"ר עד, ו: אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מַה שֶּׁהָלַךְ אָבִינוּ יַעֲקֹב לִשְׁלשָׁה יָמִים הָלַךְ לָבָן לְיוֹם אֶחָד.
    יש להעיר שכל זה בהנחה שיעקב הלך בדיוק בכיוון הנגדי למיקומו של לבן.
13. יבמות ק"ג ע"ב: אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, שנא' "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" - בשלמא רע לחיי שלא ידבר איתו רעות - מובן, אלא טוב אמאי לא? אלא ש"מ שמע מינה, למד מכאן ש- טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.
14. כפי שכתב רש"י גם בויקרא כו, כה: "כָּל הֲבָאַת חֶרֶב שֶׁבַּמִּקְרָא הִיא מִלְחֶמֶת חֲיָלוֹת אוֹיְבִים".
15. תרגום יונתן: וְגָנַבְתְּ דַעְתִּי
16. אונקלוס: אִית חֵילָא בִּידִי
17. אונקלוס: אֲרֵי חַמָּדָא חַמֵּידְתָּא
18. ב"ר עד, ד: לָמָּה מֵתָה רָחֵל תְּחִלָה? [...] עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא מֵתָה אֶלָּא מִקִּלְּלָתוֹ שֶׁל זָקֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה", וְהָיָה כִּשְׁגָּגָה הַיּוֹצֵא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט;
    וכן בבראשית רבה עד ט.
19. תרגום יונתן: מַאן דְעִמִי מִן דִילָךְ
20. ב"ר עד, ט: בְּאֹהֶל יַעֲקֹב שֶׁהוּא אָהֳלָהּ שֶׁל רָחֵל.
21. ב"ר עג, ב: מִי הָיָה בֵּיתוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב? לֹא רָחֵל? בְּכֻלָּם כְּתִיב (בראשית לה, כג): וּבְנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן, (בראשית לה, כו): וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר, (בראשית לה, כה): וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי, וּבְרָחֵל כְּתִיב (בראשית מו, יט): בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב.
22. ב"ר עד, ט: לָמָּה בְּאֹהֶל רָחֵל שְׁתֵּי פְּעָמִים? שֶׁהָיָה מַכִּיר שֶׁהִיא מְשַׁמְשָׁנִית.
23. כך כתוב ברוב כתבי־היד. באחדים מהם קוראים את הצורה הקרובה בש"ט ואין הבדל ביניהם (אולי bast יותר גדול מ־bastel).
24. אונקלוס: אֲרֵי רְדַפְתָּא
25. ר' לעיל מס' 3021.
26. ב"ק ס"ה ע"ב: אמר רבא: שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל. [...] איל בן יומו קרוי איל דכתיב: 'ואילי צאנך לא אכלתי' - אילים הוא דלא אכל, כבשים אכל? אלא לאו שמע מינה: איל בן יומו קרוי איל.
27. בשפה ההלכתית המאוחרת יותר, המילה "טרפה" מתארת בדרך כלל בהמה שאינה כשרה למאכל בגלל פגם רפואי או מום פנימי. רש"י מבהיר שכאן משמעות המילה היא כפשוטה. אריה וזאב הם פשוט הדוגמאות הקלאסיות והנפוצות ביותר לטורפים שהיו מסכנים עדרי צאן באותה תקופה. כמו כן, כמעט בכל המקרא כשמוזכרת חיה טורפת מדובר על אריה או זאב.
28. תרגום יונתן: מַה דְמִתְגְנִיב בִּימָמָא מִבְּנֵי נְשָׁא על ידי בני אדם עָלַי הֲוָה לְאַשְׁלָמָא, וּמַה דַהֲוָה מִתְגְנֵיב בְּלֵילְיָא מִן חֵיוַת בָּרָא על ידי חיות בר עָלַי הֲוֵינָא לִמְשַׁלְמָא. (ובדומה בתרגום ירושלמי)
29. תרגום ירושלמי: וַאֲמַר יַעֲקב לִבְנוֹי דַהֲוָה קָרֵי לְהוֹם אָחוּי.
    ב"ר עד, יג: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים - כַּמָּה אַחִין הָיוּ לוֹ? חַד, וּלְוַי קְבָרֵיהּ והלוואי שהיה קובר אותו (את עשו), אֶלָּא אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתָן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ 'אֶחָיו'. אָמַר רַב הוּנָא: גִּבּוֹרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ הבנים גדלו והגיעו לרמה הרוחנית והפיזית של יעקב, צַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בוֹ. אָמַר רַבִּי יוּדָן: לָבַשׁ אָדָם לְבוּשׁוֹ שֶׁל אָבִיו כאשר בן לוקח על עצמו את דרך חייו ומידותיו של אביו (לובש את ה"בגדים" הרעיוניים שלו), הוא הופך להיות שווה ערך אליו - הֲרֵי הוּא כַּיּוֹצֵא בוֹ.
30. "יְגַר" הוא גל אבנים כמו בתרגום אונקלוס לירמיהו ט י "וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם לְגַלִּים": "וְאֶתֵּן יַת יְרוּשְׁלֵם לְיַגָרִין".
31. ב"ר עד, יג: וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר לְיַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי (פסוק מג) - אָמַר רַבִּי אָבִין: כּוּלְּהוֹן בְּנוֹתָיו הָיוּ, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי, הֲרֵי שְׁתַּיִם. (בראשית לא, מג): וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה, הֲרֵי אַרְבַּע. רַבָּנָן מַיְתֵי לָהּ מֵהָכָא: אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי, הֲרֵי שְׁתַּיִם, (בראשית לא, נ): וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי, הֲרֵי אַרְבַּע;
    פדר"א פל"ו: לבן לקח את שתי שפחותיו ונתן לשתי בנותיו. וכי שפחותיו היו והלא בנותיו היו? אלא מבנותיו של אדם מפלגש נקראו שפחות. שנ': ויתן לבן לרחל בתו.
32. יומא ע"ז ע"ב: תשמיש המטה דאיקרי ענוי נחשב לאחד מ-5 העינויים של יום כיפור מנא לן? דכתיב: 'אם תענה את בנותי ואם תקח' - 'אם תענה' מתשמיש, 'ואם תקח' מצרות מלקחת אישה נוספת, צרה, כפשט הפסוק: "נָשִׁים עַל בְּנֹתַי".
33. ב"ר עד, טו: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּזֶה שֶׁהוּא מוֹרֶה אֶת הַחֲנִית.
34. ב"ר שם: לְרָעָה אֵין אַתָּה עוֹבֵר אֲבָל אַתָּה עוֹבֵר עָלַי בִּפְרַגְמַטְיָא.
35. מסכת סופרים ד: וכל שמות הדיוטות שאותותיהם אותיות השם הרי אלו נמחקין [...] אלהי אברהם קודש ואלהי נחור חול אלהי אביהם חול.
36. תרגום יונתן: וְזַמֵן לְקָרִיבוֹי דְאָתוּ עִם לָבָן לְמִסְעוֹד לַחֲמָא.

<< · ביאור · רש"י בראשית · פרק לא · >>