ביאור:רש"י בראשית ט
(ב) וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כׇּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכׇל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃
וְחִתְּכֶם – וְאֵימַתְכֶם, כְּמוֹ "תִּרְאוּ חֲתַת" (איוב ו, כא).
וְאַגָּדָה (שבת קנ"א ע"ב): לְשׁוֹן חַיּוּת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי - אֵין אַתָּה צָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים. עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מֵת - צָרִיךְ לְֹשָמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה". אֵימָתַי יִהְיֶה מוֹרַאֲכֶם עַל הַחַיּוֹת? כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם חַיִּים.[1]
(ג)
כׇּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאׇכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃
לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה – שֶׁלֹּא הִרְשֵׁיתִי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בָּשָׂר אֶלָּא יֶרֶק עֵשֶׂב אלא רק לאכול מהצומח, וְלָכֶם "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב" הביטוי "כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב" כאן מזכיר את הנאמר בפרק א: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב... לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ... אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה". כך גם המילים "לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" המופיעות בפרק א וכאן. שֶׁהִפְקַרְתִּי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן "נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל".[2]
(ד) אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃
בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ – אָסַר לָהֶם אֵבֶר מִן הַחַי, כְּלוֹמַר: כָּל זְמַן שֶׁנַּפְשׁוֹ בּוֹ – לֹא תֹאכְלוּ הַבָּשָׂר.[3]
בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ – בְּעוֹד בזמן ש- (כמו "לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ" - בזמן שהעבות אצלך) נַפְשׁוֹ בּוֹ.
בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ לֹא תֹאכֵלוּ – הֲרֵי אֵבֶר מִן הַחַי, וְאַף "בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ מילה זאת לא הוזכרה בציטוט של הדיבור-המתחיל. כך רש"י מדגיש אותה כאן, כדי להראות כיצד מהתוספת שלה נילמד דבר נוסף לֹא תֹאכֵלוּ" – הֲרֵי דָּם מִן הַחַי ניתן ללמוד מכאן על איסור אכילת דם.
(ה) וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃
וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם – אַף עַל פִּי שֶׁהִתַּרְתִּי לָכֶם נְטִילַת נְשָׁמָה בַּבְּהֵמָה, "אֶת דִּמְכֶם אֶדְרוֹשׁ" מֵהַשּׁוֹפֵךְ דַּם עַצְמוֹ המתאבד בכך שפוצע את עצמו למוות.[4]
לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם – אַף הַחוֹנֵק עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא מִמֶּנּוּ דָּם.[5]
מִיַּד כָּל חַיָּה – לְפִי שֶׁחָטְאוּ דּוֹר הַמַּבּוּל, וְהוּפְקְרוּ לְמַאֲכַל חַיּוֹת רָעוֹת לִשְׁלוֹט בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ בני האדם התנהגו כבהמות ולכן ה' הרשה לחיות לפגוע בהם" (תהלים מט, כא), לְפִיכָךְ הוּצְרַךְ לְהַזְהִיר עֲלֵיהֶן אֶת הַחַיּוֹת כעת, לאחר המבול החיות חזרו לפחד מהאדם (ר' פסוק ב לעיל), וכאן ה' מטיל אחריות על חיה שתפגע באדם.
וּמִיַּד הָאָדָם – מִיַּד הַהוֹרֵג בְּמֵזִיד וְאֵין עֵדִים, אֲנִי אֶדְרוֹשׁ.
מִיַּד אִישׁ אָחִיו – מִיַּד שֶׁהוּא אוֹהֵב לוֹ כְּאָח, וַהֲרָגוֹ שׁוֹגֵג – אֲנִי אֶדְרוֹשׁ, אִם לֹא יְגַלֶּה וִיבַקֵּשׁ עַל עֲוֹנוֹ לִמָּחֵל, שֶׁאַף הַשּׁוֹגֵג צָרִיךְ כַּפָּרָה. וְאִם אֵין עֵדִים לְחַיְּבוֹ גָּלוּת וְהוּא אֵינוֹ נִכְנָע, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ "וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ ה' יזמן לו מקרה" (שמות כא, יג) בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת (י' ע"ב): הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמְּנָן לְפוּנְדָּק אֶחָד וְכוּ'.[6]
(ו) שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃
בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ – אִם יֵשׁ עֵדִים - הֲמִיתוּהוּ אַתֶּם. לָמָּה? "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים...".
עָשָׂה אֶת הָאָדָם – זֶה מִקְרָא חָסֵר פסוק שכביכול חסרה בו מילה, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת: "עָשָׂה הָעוֹשֶׂה אֶת הָאָדָם". וְכֵן הַרְבֵּה בַּמִּקְרָא.
(ז) וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃
וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ – לְפִי פְשׁוּטוֹ: הָרִאשׁוֹנָה האזכור הראשון, בפסוק א: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" לִבְרָכָה שהרי כל הנאמר בפסוקים א-ג הוא ברכה, וְכַאן לְצִוּוּי.
וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ: לְהַקִּישׁ מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה לְשׁוֹפֵךְ דָּמִים.[7]
(ט)
וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃
וַאֲנִי הִנְנִי – מַסְכִּים המילה "הִנְנִי" רומזת שה' הסכים עם נח לגבי טענה שאמר לה' אֲנִי עִמְּךָ. שֶׁהָיָה נֹחַ דּוֹאֵג לַעֲסוֹק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה עַד שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא לְשַׁחֵת הָעוֹלָם עוֹד, וְכֵן עָשָׂה. וּבָאַחֲרוֹנָה בהמשך המשפט, "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי" שבפסוק יא אָמַר לוֹ: הִנְנִי מַסְכִּים לַעֲשׂוֹת קִיּוּם וְחִזּוּק בְּרִית לְהַבְטָחָתִי, וְאֶתֵּן לְךָ אוֹת כלומר: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" - הבטחה; "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" - אות הקשת בענן (ר' רש"י על פסוק יא).[8]
(י)
וְאֵ֨ת כׇּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכׇל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃
חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם – הֵם הַמִּתְהַלְּכִים עִם הַבְּרִיּוֹת.
מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה – לְהָבִיא מילים אלו באו לרבות, להוסיף שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.
חַיַּת הָאָרֶץ – לְהָבִיא הַמַּזִּיקִין, שֶׁאֵינָן בִּכְלַל "הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם" בתחילת הפסוק הודגש "אֲשֶׁר אִתְּכֶם" ומכאן שבסוף הפסוק כאשר כתוב רק "חַיַּת הָאָרֶץ" הכוונה היא לחיות שאינן "חיות מחמד", שֶׁאֵין הִלּוּכָן עִם הַבְּרִיּוֹת.
(יא) וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כׇּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
וַהֲקִמֹתִי – אֶעֱשֶׂה קִיּוּם לִבְרִיתִי. וּמַהוּ קִיּוּמוֹ? אוֹת הַקֶּשֶׁת, כְּמוֹ שֶׁמְּסַיֵּם וְהוֹלֵךְ.
(יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃
לְדֹרֹת עוֹלָם – נִכְתָּב חָסֵר בכתיב חסר, 'לדרת' במקום 'לדורות', ושני הוו"ים החסרים רומזים לשני דורות שיש להחסיר, שֶׁיֵּשׁ דּוֹרוֹת שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לְאוֹת לְפִי שֶׁצַּדִּיקִים גְּמוּרִים הָיוּ, כְּמוֹ דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי.[9]
(יד) וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃
בְּעַנְנִי עָנָן – כְּשֶׁתַּעֲלֶה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי לְהָבִיא חֹשֶׁךְ וַאֲבַדּוֹן לָעוֹלָם.
(טז) וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כׇּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכׇל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה – בֵּין מִדַּת הַדִּין שם "אֱלֹהִים" מבטא את מידת הדין, כפי שכבר הוסבר לעיל ברש"י על ח, א שֶׁל מַעְלָה וּבֵינֵיכֶם, שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתּוֹב: "בֵּינִי וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה". אֶלָּא זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ: כְּשֶׁתָּבֹא מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לְחַיֵּיב אֶתְכֶם, אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָאוֹת וְנִזְכָּר.[10]
(יז)
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כׇּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
זֹאת אוֹת הַבְּרִית – הֶרְאָהוּ הַקֶּשֶׁת רש"י עונה לשאלה: מדוע אומר כאן ה' לנח: "זֹאת אוֹת הַבְּרִית" לאחר שכבר אמר "זֹאת אוֹת הַבְּרִית" בפסוק יב? והתשובה: בפסוק יב היה זה תיאור מילולי בלבד, וכאן הראה ה' לנח את הקשת וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי הָאוֹת שֶׁאָמַרְתִּי.
(יח) וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃
וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן – לָמָה הוּצְרַךְ לוֹמַר כַּאן? לְפִי שֶׁהַפַּרְשָׁה עֲסוּקָה וּבָאָה בְּשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל נֹחַ, שֶׁקִּלְקֵל בָּהּ חָם וְעַל יָדוֹ נִתְקַלֵּל כְּנַעַן, וַעֲדַיִין לֹא כָתַב תּוֹלְדוֹת חָם וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁכְּנַעַן בְּנוֹ. לְפִיכָךְ הוּצְרַךְ לוֹמַר כַּאן: "וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן".
(כ) וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃
וַיָּחֶל – עָשָׂה עַצְמוֹ חֻלִּין במקום לפרש מלשון "התחלה" מפרש רש"י מלשון "חולין" (ירידה בדרגת הקדושה) - כמו "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל ג) שפירש רש"י שם: "כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין", שֶׁהָיָה לוֹ לַעֲסוֹק תְּחִלָּה בִּנְטִיעָה אַחֶרֶת כגון תאנה, שהוזכרה כדוגמה בהמשך המדרש שעליו מתבסס רש"י, וכך גם הביא גם רש"י בהמשך פירושו לפסוק.[11]
אִישׁ הָאֲדָמָה – אֲדוֹנֵי הָאֲדָמָה בעל האדמה (ולא 'איש אדמה' במשמעות של חקלאי), כְּמוֹ: "אִישׁ בעלה של נָעֳמִי" (רות א, ג).
וַיִּטַּע כָּרֶם – כְּשֶׁנִּכְנַס לַתֵּיבָה הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת ענפי גפן וְיִחוּרֵי יחור הוא חלק של ענף הנלקח מצמח ונשתל באדמה כך שיצמח ממנו צמח חדש תְּאֵנִים.[12]
(כא) וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אׇהֳלֹֽה׃
אׇהָלֹה – "אׇהֳלָה" כְּתִיב נכתב עם ה"א בסוף, למרות שקוראים "אוהלו"-האוהל שלו הכתיב מרמז ל"אוהלה"-האוהל שלה, רֶמֶז לְעֶשֶׂר שְׁבָטִים שֶׁנִּקְרְאוּ עַל שֵׁם שׁוֹמְרוֹן שֶׁנִּקְרֵאת "אָהֳלָה כך במשל ביחזקאל כג על שתי נשים הנקראות 'אָהֳלָה וְאָהֳלִיבָה', כאשר הנמשל מופיע שם בפסוק ד: "שֹׁמְרוֹן אׇהֳלָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אׇהֳלִיבָה"", שֶׁגָּלוּ המילה "וַיִּתְגַּל" בפסוקינו מרמזת לגלות עַל עִסְקֵי הַיַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ו, ו): "הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וכך אכן משתמע מההקשר בפרק: "הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן... הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן... וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף. לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים, וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים".".[13]
וַיִּתְגַּל – לְשׁוֹן וַיִּתְפַּעֵל.
(כב) וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃
וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן – יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים: כְּנַעַן רָאָה וְהִגִּיד לְאָבִיו. לְכָךְ הוּזְכַּר עַל הַדָּבָר וְנִתְקַלֵּל.[14]
וַיַּרְא אֵת עֶרְוַת אָבִיו – יֵשׁ אוֹמְרִים סֵרְסוֹ רש"י לא פירש שרק ראה, כדי להצדיק את הקללה, וכדי להסביר מדוע נכתב בהמשך: "וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן", וְיֵשׁ אוֹמְרִים רְבָעוֹ אנס אותו.[15]
(כג) וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃
וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת – אֵין כְּתִיב "וַיִּקְחוּ" אֶלָּא "וַיִּקַּח": לִמֵּד עַל שֵׁם שֶׁנִּתְאַמֵּץ בַּמִּצְוָה יוֹתֵר מִיֶּפֶת, לְכָךְ זָכוּ בָנָיו עם ישראל, צאצאי שם לְטַלִּית שֶׁל צִיצִית לקבל את המצוות, ובפרט את מצות ציצית, המזכירה כאן את הבגד בו כיסו שם ויפת את נח. וְיֶפֶת זָכָה לִקְבוּרָה לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֶמַר (יחזקאל לט, יא): "אֶתֵּן לְגוֹג "בְּנֵי יֶפֶת: גֹּמֶר וּמָגוֹג" - בפרק הבא (וראו גם "גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג" ביחזקאל לח ב) מָקוֹם שָׁם קֶבֶר". וְחָם שֶׁבִּזָּה אֶת אָבִיו, נֶאֱמַר בְּזַרְעוֹ: "כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים, עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפֵי שֵׁת וגו' " (ישעיהו כ, ד).
וּפְנֵיהֶם אֲחוֹרַנִּית – לָמָּה נֶאֱמַר פַּעַם שְׁנִיָּיה הרי כבר נכתב בתחילת הפסוק "וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית"? מְלַמֵּד שֶׁכְּשֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ וְהוּצְרְכוּ לַהֲפוֹךְ עַצְמָם לסובב את גופם לכיוון נח לְכַסּוֹתוֹ, הָפְכוּ פְּנֵיהֶם אֲחוֹרַנִּית סובבו את הצואר כך שהסתכלו אחורה, למרות שהגוף שלהם היה לכיוונו של נח.
(כד) וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃
בְּנוֹ הַקָּטָן – הַפָּסוּל וְהַבָּזוּי, כְּמוֹ: "הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם, בָּזוּי בָּאָדָם" (ירמיהו מט, טו).[16]
(כה)
וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃
אָרוּר כְּנָעַן – אַתָּה גָּרַמְתָּ לִי שֶׁלֹּא אוֹלִיד כיוון שחם סירס את נח (לפי אחת מהדעות שהביא רש"י בפסוק כב) בֵּן רְבִיעִי אַחֵר לְשַׁמְּשֵׁנִי, אָרוּר בִּנְךָ רְבִיעִי כאן עונה רש"י על אחת השאלות הקשות בסיפור: מדוע נח מקלל את כנען, בזמן שחם הוא זה שחטא? לִהְיוֹת מְשַׁמֵּשׁ אֶת זַרְעָם שֶׁל אֵלּוּ הַגְּדוֹלִים שם ויפת, שֶׁהֻטַּל עֲלֵיהֶם על כל ילדיו ונכדיו של נח טוֹרַח עֲבוֹדָתִי מֵעַתָּה הצורך לטפל בי כשאהיה זקן, כיוון שבגללך, מעכשיו, לא אוכל להוליד בן רביעי שיעזור לי לעת זקנתי.[17]
וּמָה רָאָה חָם שֶׁסֵּרְסוֹ? אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו: אָדָם הָרִאשׁוֹן שְׁנֵי בָנִים הָיוּ לוֹ, וְהָרַג זֶה אֶת זֶה קין הרג את הבל בִּשְׁבִיל יְרֻשַּׁת הָעוֹלָם, וְאָבִינוּ יֵשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ בָּנִים וְעוֹדֶנּוּ מְבַקֵּשׁ בֵּן רְבִיעִי![18]
(כו)
וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃
בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם – שֶׁעָתִיד לִשְׁמוֹר הַבְטָחָתוֹ לְזַרְעוֹ, לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן.
וִיהִי לָהֶם כְנַעַן לְמַס עוֹבֵד שישלמו להם מיסים (כמו שמופיע למשל ביהושע טז י: "וְלֹא הוֹרִישׁוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר, וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד").
(כז) יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאׇֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃
יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת – מְתֻרְגָּם "יַפְתֵּי": יַרְחִיב ובדברים יב כ את הפסוק "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ" מתרגם אונקלוס: "אֲרֵי יַפְתֵּי ה' אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ".
וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם – יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּיִשְׂרָאֵל.
וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים (יומא י' ע"א): אַף עַל פִּי שֶׁ"יַּפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת", שֶׁבָּנָה כּוֹרֶשׁ שֶׁהָיָה מִבְּנֵי יֶפֶת בַּיִת שֵׁנִי את בית המקדש השני - שהיה יפה במיוחד (בהמשך, בימי הורדוס) - "יַּפְתְּ" במשמעות של יופי – לֹא שָׁרְתָה בוֹ שְׁכִינָה. וְהֵיכָן שָׁרְתָה? בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" פירושו: ה' ישכון באוהל שיבנו לו צאצאי שם שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה, שֶׁהָיָה מִבְּנֵי שֵׁם.[19]
וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ – אַף מִשֶּׁיִּגְלוּ בְּנֵי שֵׁם, יִמָּכְרוּ לָהֶם עֲבָדִים מִבְּנֵי כְנַעַן.
הערות
[עריכה]- ^ מופיע גם בבראשית רבה לד יב: "...וכן ר"ש בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי אין משמרין אותו מפני החולדה מפני הנחש שלא ינקרו את עיניו, ארי רואה אותו ובורח, נחש רואה אותו ובורח, אבל עוג מלך הבשן מת, משמרין אותו מן החולדה ומן העכברים שלא ינקרו את עיניו, כל זמן שאדם חי מוראו על הבריות, מת ניטל מוראו מן הבריות, הה"ד ומוראכם וחתכם יהיה".
יתכן שיש קשר למשמעות של "עשוי לבלי חת" - ר' באתר האקדמיה ללשון העברית - ^ סנהדרין נ"ט ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב (בראשית א כט) לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר (בראשית ט ג) כירק עשב נתתי לכם את כל.", ור' גם רש"י בפרק א פסוק כט, ד"ה "לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ"
- ^ ילקוט שמעוני על בראשית ב טז, ובדומה בסנהדרין נט א: "ת"ר: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" - זה אבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי. מ"ט דרבי חנינא בן גמליאל? קרי ביה (הוא קורא בפסוק קריאה כפולה) 'בשר בנפשו לא תאכל', 'דמו בנפשו לא תאכל' ".
- ^ בבא קמא צא ב: " "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש" - רבי אלעזר אומר: מיד נפשותיכם (ממי שיהרוג את עצמו), אדרש את דמכם".
- ^ בראשית רבה לד יג: "...בני נח שהותרו לבשר תאוה הוזהרו על אבר מן החי, "אך" - להביא את החונק עצמו"
- ^ לשון הגמרא במסכת מכות: רבי שמעון בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (שמות כא, יג): "ואשר לא צדה, והאלהים אנה לידו" וגו'. "כאשר יאמר משל הקדמוני: מרשעים יצא רשע" וגו' (שמ"א כד, יד). במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד. לזה אין עדים, ולזה אין עדים. הקדוש ברוך הוא מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו (ובפונדק יש עדים ולכן ההורג בשוגג חייב הפעם ללכת לגלות). זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה.
- ^ בראשית רבה לד יד
- ^ מדרש תנחומא נח יא: "...מיד אמר להן: ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. א"ל נח: רבון העולם, שמא אתה חוזר ומביא מבול? אמר ליה: לאו, נשבע אני שאיני מביא מבול עוד לעולם".
- ^ בראשית רבה לה ב: "אמר רבי יודן 'לדרת' כתיב, פרט לשני דורות, לדורו של חזקיהו ולדורו של אנשי כנסת הגדולה. רבי חזקיה מוציא דורן של אנשי כנסת הגדולה ומביא דורו של רבי שמעון בן יוחאי." - בב"ר מודגש שמדובר ב-2 דורות, ומכאן שהלימוד הוא מכך שחסרות שתי אותיות, למרות שמדברי רש"י עצמם לא בהכרח, ויתכן שרש"י פשוט דורש זאת מהכתיב יוצא הדופן הרומז לחסרון באופן כללי.
- ^ בראשית רבה לה ג: "בין אלהים - זו מדת הדין שלמעלה, ובין כל נפש חיה - זו מדת הדין של מטה. מדת הדין של מעלה קשה (האמת המוחלטת של ה' שאין בה מקום לפשרות), ומדת הדין של מטה רפה (רכה, לוקחת בחשבון את המגבלות של האדם)".
- ^ בראשית רבה לו ג, וכן ילקוט שמעוני על בראשית ט: "ויחל נח - נתחלל ונעשה חולין, למה? ויטע כרם, לא היה לו ליטע דבר אחר שהוא של תקנה? לא יחור של זית ולא גרופיה של תאנה?"
- ^ בראשית רבה לו ג: "אמר רבי אבא בר כהנא: הכניס עמו זמורות ונטיעות ויחורים של תאנה וגרופיות לזיתים, הה"ד (בראשית ו): ואספת אליך, אין אדם כונס דבר אא"כ היה צריך לו".
- ^ מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית ט יח: "כתיב אהלה. אמר ר׳ יהודה ב״ר סימון בשם ר׳ חנינא בשם ר׳ שמואל בר יצחק: נתן גלות לעשרת השבטים, שנאמר: "שֹׁמְרוֹן אׇהֳלָה" (יחזקאל כג ד)"
- ^ בראשית רבה לו ז: "חם חטא וכנען נתקלל - אתמהא! רבי יהודה ורבי נחמיה - ר' יהודה אומר: לפי שכתוב: ויברך אלהים את נח ואת בניו, ואין קללה הוה במקום ברכה (בני נח נתברכו ולכן לא יכל נח לקלל את בנו, אלא רק את נכדו), לפיכך "ויאמר ארור כנען". רבי נחמיה אמר: כנען ראה והגיד להם, לפיכך תולין את הקללה במקולל".
- ^ סנהדרין ע א: "רב ושמואל - חד אמר סרסו וח"א רבעו. מאן דאמר סרסו - מתוך שקלקלו ברביעי כך שלא יוכל ללדת בן רביעי קללו ברביעי את כנען, הבן הרביעי של חם, ומאן דאמר רבעו - גמר 'וירא' 'וירא'. כתיב הכא 'וירא חם אבי כנען את ערות אביו' וכתיב התם (בראשית לד ב) 'וירא אותה שכם בן חמור וגו' "
- ^ בראשית רבה לו ז: "בנו הקטן - בנו הפסול, הה"ד (מלכים א ח סד): כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת... קָטֹן מֵהָכִיל וגו' " - רש"י בחר לצטט פסוק אחר שבו מוזכרת המילה "קָטֹן" כי ממנו ניתן גם לראות שיש בכך גם משמעות של בזוי.
- ^ בראשית רבה לו ז: "אמר רבי ברכיה: הרבה צער נצטער נח בתיבה, שלא היה לו בן קטן שישמשנו. אמר: לכשאצא אני מעמיד לי בן קטן שישמשני. כיון שעשה לו חם אותו מעשה, אמר: אתה מנעת אותי מלהעמיד לי בן קטן שישמשני, לפיכך יהיה אותו האיש עבד לאחיו, שהן עבדים לי."
- ^ "רבי הונא בשם רבי יוסף אמר: לו אתה מנעת אותי מלהעמיד בן רביעי, לפיכך אני מארר בן רביעי שלך." (שם), וכן בסנהדרין ע א שהובא בהערה על פסוק כב.
- ^ יומא ט ב: "א"נ סליקו כולהו (גם אם היו עולים כולם) בימי עזרא לא הוה שריא שכינה במקדש שני, דכתיב (בראשית ט, כז) יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם. אף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם. ופרסאי (הפרסים שהרשו לבנות את בית המקדש השני) מנא לן דמיפת קאתו? דכתיב (בראשית י ב) "בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס"... תירס זו פרס".