ביאור:מלכים א כ
בראשית
שמות
ויקרא
במדבר
דברים -
יהושע
שופטים
שמואל
מלכים
ישעיהו
ירמיהו
יחזקאל
תרי עשר -
תהלים
משלי
איוב
חמש מגילות
דניאל
עו"נ
דה"י
מלכים א: פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב
מלכים ב: פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה
א
וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ, וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ, וְסוּס וָרָכֶב, וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ.
ב
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שליחים אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָעִירָה לשומרון, בה ישב אחאב בארמונו.
ג
וַיֹּאמֶר לוֹ: "כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד: כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא, וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם".
ד
וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: "כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי לשלם לך מס וכו'".
ה
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיֹּאמְרוּ: "כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד לֵאמֹר: כִּי הרי שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן אני לא מסתפק בכך שתצהיר שהם שייכים לי, אלא אני רוצה שהם ממש יעברו אלי.
ו
כִּי אִם אלא כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ, וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ, וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ".
ז
וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר: "דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ בן הדד מחפש תירוץ לתקוף אותנו, כִּי שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי, וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ הסכמתי לשלם לו מס (בכסף או באנשים)".
ח
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם: "אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה".
ט
וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן הֲדַד: "אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בקשת ממני בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה, וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת". וַיֵּלְכוּ הַמַּלְאָכִים וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר אמרו לבן הדד את תשובת אחאב.
י
וַיִּשְׁלַח אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיֹּאמֶר: "כֹּה יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ, אִם יִשְׂפֹּק יספיק עֲפַר שֹׁמְרוֹן העיר שומרון, לאחר שאשמיד אותה והיא תהפוך לעפר לִשְׁעָלִים למלא את כף ידיהם לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי של כל החיילים ההולכים בעקבותי (יש לי כל כך הרבה חיילים, שאם כל אחד יקח בידו קצת עפר מהעיר, לא יהיה מספיק עפר)".
יא
וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: "דַּבְּרוּ אימרו לבן הדד: אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר מי שחוגר את כלי מלחמתו, חייל לפני יציאתו למלחמה, ועדיין אין ידוע אם ינצח כִּמְפַתֵּחַ כמי שפותח את חגורתו, לאחר שחזר כמנצח מהמלחמה".
יב
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְהוּא שֹׁתֶה יין, הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת אהלים שהקימו לעצמם באיזור. וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: "שִׂימוּ הכינו חיילים למתקפה על שומרון"! וַיָּשִׂימוּ עַל הָעִיר.
יג
וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר: "כֹּה אָמַר יְהוָה: הְרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה? הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם, וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי יְהוָה".
יד
וַיֹּאמֶר אַחְאָב: "בְּמִי על ידי איזה חיילים"? וַיֹּאמֶר: "כֹּה אָמַר יְהוָה: בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת על ידי החיילים ששרתו את שרי המדינות (מדינות חסות, מדינות של עמים אחרים הנאמנים לממלכת אחאב)". וַיֹּאמֶר: "מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה יתחיל ויפקד על המלחמה"? וַיֹּאמֶר: "אָתָּה יש כאן מבחן לאמונתו של אחאב - אם יעז לצאת בראש כח קטן אל מול הצבא של בן-הדד".
טו
וַיִּפְקֹד אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים. וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת כָּל הָעָם הלוחמים שנמצאים בשומרון, כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הנלחמים בשביל כל ישראל, שִׁבְעַת אֲלָפִים.
טז
וַיֵּצְאוּ נערי שרי המדינות יצאו משומרון בַּצָּהֳרָיִם. וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת, הוּא וְהַמְּלָכִים, שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ.
יז
וַיֵּצְאוּ נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת בָּרִאשֹׁנָה. וַיִּשְׁלַח בֶּן הֲדַד בן הדד שלח תצפיתנים וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר: "אֲנָשִׁים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן".
יח
וַיֹּאמֶר אִם לְשָׁלוֹם להכנע לי יָצָאוּ - תִּפְשׂוּם חַיִּים, וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ - חַיִּים תִּפְשׂוּם גם כן תתפסו אותם, כדי שנוכל לחקור אותם על מה קורה בתוך שומרון.
יט
וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן הָעִיר, נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וְהַחַיִל שבעת אלפים הלוחמים שהיו בעיר אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם.
כ
וַיַּכּוּ אִישׁ אִישׁוֹ כל אחד את מי שבא מולו, וַיָּנֻסוּ אֲרָם, וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל, וַיִּמָּלֵט בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם עַל סוּס וּפָרָשִׁים וכן ברחו איתו כמה פרשים.
כא
וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת הַסּוּס וְאֶת הָרָכֶב ואת המרכבות (של ארם), וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה.
כב
וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ: "לֵךְ הִתְחַזַּק אסוף כח, כדי להתכונן למלחמה נוספת (וכן מבחינה רוחנית), וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה כעבור שנה (כאשר השמש תשוב למקום שנמצאת בו כעת) מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ".
{ס}
| ישראל טובחים בארם. גוסטב דורה, 1866 |
כג
וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו: "אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם - עַל כֵּן כי נלחמנו איתם בהרי השומרון חָזְקוּ מִמֶּנּוּ. וְאוּלָם אבל אם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם ברור שנהיה יותר חזקים מהם (סגנון של שבועה).
כד
וְאֶת הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה: הָסֵר הַמְּלָכִים את 32 המלכים שכנועים לך אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, וְשִׂים פַּחוֹת פקידים מטעמך (כך שלאותם 32 ממלכות לא תהיה אוטונומיה, וכך יוכל להכריח אותם להשתתף במלחמה תַּחְתֵּיהֶם במקומם.
כה
וְאַתָּה תִמְנֶה תספור, תגייס לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ חיל במקום כל חיל שמת בקרב, וְסוּס כַּסּוּס, וְרֶכֶב כָּרֶכֶב. וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר, אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם". וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן.
{פ}
כו
וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה כפי שאמר הנביא (פסוק כב), וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם, וַיַּעַל אֲפֵקָה לעיר אפק (כנראה הכוונה לאפיק שבגולן) לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל.
כז
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ פקדו את עצמם (המפקדים ספרו את החיילים) וְכָלְכְּלוּ צוידו במזון ונשק וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם. וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים ישראל תפסו שטח קטן, ששני עדרי עיזים חושפים (אוכלים את העשב וכך חושפים את האדמה) ביום אחד, וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.
כח
וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר: "כֹּה אָמַר יְהוָה: יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם: 'אֱלֹהֵי הָרִים יְהוָה, וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא' - וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה".
כט
וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים, וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה קרבו הלוחמים אחד לשני, וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד.
ל
וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה, אֶל הָעִיר, וַתִּפֹּל ישראל רדפו אחריהם והפילו (או שהחומות נפלו מעצמן, בנס) הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים, וּבֶן הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל הָעִיר, חֶדֶר בְּחָדֶר התחבא בחדר שבתוך חדר.
{ס}
לא
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו: "הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם. נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ לבוש של אבלים וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ מסביב לצווארנו, כמו שבויי מלחמה וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל - אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ".
לב
וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם, וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ: "עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר: תְּחִי נָא נַפְשִׁי השאר אותי בחיים", וַיֹּאמֶר: "הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא לשון נימוסין בין מלכים, כלומר, הוא בן בריתי".
לג
וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ עבדי בן הדד התייחסו לדברי אחאב כסימן לכך שהוא לא יפגע בבן הדד וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ הזדרזו ולקחו את דברי אחאב, "אָחִי הוּא", והשתמשו בלשון זאת בעצמם וַיֹּאמְרוּ: "אָחִיךָ בֶן הֲדַד", וַיֹּאמֶר: "בֹּאוּ קָחֻהוּ חיזרו לעיר והביאו אותו אלי". וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן הֲדַד, וַיַּעֲלֵהוּ עַל הַמֶּרְכָּבָה.
לד
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בן הדד לאחאב: "הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח כבש (לעיל מלכים א טו כ) אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ - אָשִׁיב, וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ תהיה לך זכות להקים שווקים בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן", תשובת אחאב: "וַאֲנִי, בַּבְּרִית מתוך הסכם בינינו אֲשַׁלְּחֶךָּ". וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ.
{ס}
לה
וְאִישׁ אֶחָד כפי הנראה זהו מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה (לקמן כב, ח) מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר יְהוָה: "הַכֵּינִי נָא", וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ.
לו
וַיֹּאמֶר לוֹ: "יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה". וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ, וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה, וַיַּכֵּהוּ.
לז
וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר: "הַכֵּינִי נָא". וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ.
לח
וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ, וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו בצעיף על עיניו, כדי שלא יזהה אותו המלך.
לט
וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר, וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר: "עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה, וְהִנֵּה אִישׁ איש חשוב, קצין סָר פנה מדרכו ובא אלי וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ שבוי מהמלחמה, וַיֹּאמֶר 'שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה - אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד יחסר, יברח לך השבוי וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ, אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל תשלם לי כקנס'.
מ
וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה מתעסק בדבר מה או אחר וְהוּא אֵינֶנּוּ". וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: "כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ, אַתָּה חָרָצְתָּ גזרת את דינך עליך".
מא
וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר (מעל) מֵעֲלֵי עֵינָיו, וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא.
מב
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "כֹּה אָמַר יְהוָה: יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי שהחרמתי, שגזרתי עליו מיתה מִיָּד מידך, מחזקתך, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ".
מג
וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל אל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עצוב וכועס, וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה.
{פ}
<< · ביאור:מלכים א · כ · >>
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ" (ה) \ "לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי" (ז) - בן הדד התחיל מהקל לכבד, ואחאב הופך את הסדר כדי להביע את הזעזוע מהדברים. (ע"פ הרב בזק)
- "הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת" (פסוק יב) - ניתן גם לפרש שמדובר בעיר סוכות. ראו לגבי כך הערה בש"ב יא. לגבי הפקודה הקצרה "שִׂימוּ!" - נראה שבן-הדד היה עסוק מיד בשתיית יין ולא היה לו פנאי לפרט.
- כמו בסיפור על נחש העמוני ואנשי יבש גלעד (שמואל א פרק יא) גם כאן נכונים ישראל להיכנע בתחילה, אך חוזרים בהם נוכח דרישה מופרזת. שני הסיפורים מסתיימים בניצחון ישראלי, ובכך משתקפת הקבלה מחמיאה בין אחאב לשאול המלך בשיאו.
- "מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים" (פסוק טו) - צמצום מכוון של מספר הלוחמים, כדי להדגיש את נס הניצחון. כך גם היה אצל גידעון (שופטים ז) ואצל שאול (ש"א יג).
- "שִׁבְעַת אֲלָפִים" - מזכיר את המספר מהפרק הקודם: "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים - כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל". (ר' רש"י)
- "וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת, הוּא וְהַמְּלָכִים, שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ" (טז) - הכוונה היא "המלכים שעוזרים לו במלחמתו" אך הניסוח המסורבל רומז לכך שעיקר הסיוע שלהם היה בלעזור לו להשתכר.
- "אִם לְשָׁלוֹם יָצָאוּ - תִּפְשׂוּם חַיִּים, וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ - חַיִּים תִּפְשׂוּם" (יח) - בשכרותו בן-הדד אומר משפט לא הגיוני. הוא התכוון להגיד "אם למלחמה - הרגום" ובמקום להפוך את ההוראה הפך רק את סדר המילים (תפשום חיים \ חיים תפשום). הרב בזק מסביר שכך קיבלו חייליו פקודה שבפועל אוסרת עליהם לפגוע באויב - מה שהוביל לכך שהפסידו.
- "הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, וְשִׂים פַּחוֹת תַּחְתֵּיהֶם" (כד) - אולי גם כי המלכים עסוקים בלשתות יין, ואת הפיקוד על הצבא עדיף לתת בידי אנשי מקצוע.
- "וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי... וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים ... וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים" (כט-ל) - סך ההרוגים מצטבר ל-127,000, וייתכן שהשימוש במספר 127 נועד לבטא ריבוי והיקף נרחב, בדומה ל-127 המדינות של המלך אחשורוש.
- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי... וַתִּפֹּל הַחוֹמָה" - מהדהד את נס נפילת חומות יריחו, ומדגיש כי גם במערכה זו הושג הניצחון בדרך פלאית. נצחון שהושג בדרך נס משמעותו שהשלל מוקדש לה', חרם, כפי שהיה הדבר ביריחו. אחאב היה צריך לדעת זאת, ולכן ננזף בהמשך על שוויתר לבן-הדד: "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי" (פסוק מב). בפסוק כד אין הבחנה בין דברי בן-הדד לדברי אחאב. נראה שיש כאן ביקורת של המקרא על כך שבן-הדד קובע את תנאי הכניעה במקום שאחאב יכתיב אותם.
- "כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ, אַתָּה חָרָצְתָּ" (פסוק מ) - פנייה למלך בדרך זו מאפיינת מקרים שבהם המבקש עותר לפנים משורת הדין, בדומה למשל "כבשת הרש" ולפניית האישה התקועית. במקרה זה קבע אחאב כי אין עילה לחנינה וכי יש למצות את הדין עם הפונה. מכאן משתמע הנמשל בבירור: גם לאחאב עצמו אין כל הצדקה או תירוץ ליחסו המקל כלפי בן-הדד. בהקשר זה מתבהרת גם חומרת עונשו של האיש שסירב להכות את הנביא (פסוקים לה-לו) – אל מול ציווי ה', אין מקום לרגשי רחמים או לשיקול דעת אנושי.
