ביאור:מידות הראי"ה יראה ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
ביאור מורחב ותוספת מקורות על מידות הראי"ה יראה סעיף ב
יראת ה' מתעוררת בנשמה על-ידי הרכבה של שני הפכים המתארים את היחס שלנו אל ה':
- מצד אחד - אין לנו שום ידיעה על מהותו, מכיוון שהוא כל-כך נשגב ונעלה מאיתנו;
- ומצד שני - יש לנו ידיעה ודאית על מציאותו, שהיא המציאות השלמה ביותר האפשרית.
ההתמזגות של שני ההפכים הללו מעוררת תחושה של אימה ויראה.
רמז לכך נמצא כבר בדברי יעקב אבינו, כשחווה את מציאות ה' בבית אל, (בראשית כח טז): "וייקץ יעקב משנתו ויאמר 'אכן יש ה' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי'" - מצד אחד, אני מרגיש בוודאות גמורה שיש ה' במקום הזה; מצד שני, אין לי שום ידיעה על מהותו של ה' שנמצא כאן; ולכן (בראשית כח יז): "ויירא ויאמר 'מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים'" - השילוב בין שתי התחושות ההפוכות מעורר יראה גדולה, ומלמד שהמקום הזה הוא מקום מאד מיוחד, מקום שבו יש שער ופתח לשילוב בין שני הפכים.
יעקב נקרא (בראשית כה כז): "איש תם יושב אהלים", וחז"ל פירשו שהכוונה לשני אוהלים - אוהל אברהם ואוהל יצחק; יעקב שילב בין אברהם לבין יצחק:
- אברהם מסמל את מידת החסד והנתינה האינסופית, ובהקשר שלנו - את הידיעה הוודאית על מציאות ה';
- יצחק מסמל את מידת הגבורה והצמצום, ובהקשר שלנו - את חוסר-הידיעה המוחלט על מהות ה';
ויעקב מסמל את מידת התפארת - שילוב של חסד וגבורה, ובהקשר שלנו - חוויית השילוב בין הידיעה לבין חוסר-הידיעה.
מדוע יש צורך בחוויה זו של חוסר הידיעה? כי "כל ידיעה היא מטשטשת את הידוע", כשאנחנו יודעים משהו על מישהו, אנחנו למעשה תופשים אותו בצורה חלקית ומטושטשת ולא כפי מהותו השלמה והאמיתית, כי הדעת האנושית היא מטבעה מוגבלת וחלקית.
"ועצם החיים הרי הם היחש האלהי של ההויה" - יש ניגוד בין ידיעה לבין חיים (ניגוד הנרמז גם בפרשת גן עדן - בין עץ הדעת לעץ החיים). הידיעה הגלויה מרחיקה אותנו מהחיים; כשאנחנו יודעים משהו על ה' אנחנו לא חיים אותו, לא חווים אותו באופן מלא. כדי לחיות עם ה' צריך לוותר על הידיעה הגלויה והחיצונית ולהישאר רק עם ידיעה נעלמת, הכמוסה במעמקי הלב; לדעת בוודאות שהוא קיים אבל לא לדעת שום דבר על מהותו.
ידיעה אמיתית על מהות ה' אפשרית רק לאדם המתאחד עם ה' לגמרי, כדברי הפילוסוף[1] "אילו ידעתיו - הייתיו", ולכן "אי-אפשר לשום הויה שתתפוס את ההויה האלהית, כדי שלא תתבטל מציאותה".
הידיעה הגלויה היא כמו מסך החוצץ בינינו לבין ה'. כשמוותרים על הידיעה, ונכנסים לאיזור החשוך של אי-הידיעה, אפשר להתחבר אל ה' ולחוות אותו בלי שום חציצה. כך היה במעמד הר סיני, (דברים ד יא): "ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל", (דברים ה יט): "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש...", (שמות כ יז): "ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים", (שמות כד טז): "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן".
משפט פילוסופי ידוע אומר "תכלית הידיעה - שלא נדע": הפירוש הפשוט הוא, שהידיעה החשובה ביותר שאדם יכול להגיע אליה היא, שהוא לא מסוגל לדעת הכל, ולכן עליו להיות עניו ולהכיר בצער במוגבלות של השכל שלו; אבל באופן מעמיק יותר, עצם העובדה שאדם אינו יודע שום דבר, ומרשה לעצמו לבטל את הדעת והשכל שלו, היא המאפשרת לו להגיע לידיעה מושלמת - מלשון התחברות - (בראשית ד א): "והאדם ידע את חוה אשתו" - כמו איש ואשה המתחברים זה לזו בחשכת חדר המיטות - כאשר אינם רואים זה את זו כלל. זוהי "תכלית הידיעה ממשכת החיים וההויה" - הידיעה הגורמת ליצירת חיים חדשים.
הערות[עריכה]
- ^ הובא, בין השאר, בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה כ"ב