ביאור:מ"ג שמות יט ב
וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר[עריכה]
ויסעו מרפידים. למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר כתב שברפידים היו חונים בידוע שמשם נסעו אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה (מכילתא):
ויסעו. וכבר נסעו מרפידים כאשר הראיתיך רבים כאלה:
ורש"י כתב ויסעו מרפידים, מה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר נאמר (לעיל יז א) כי ברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא מקיש נסיעתם מרפידים לחנייתם במדבר סיני מה חנייתן בתשובה אף נסיעתן בתשובה, לשון רש"י. ולא הבינותי זה, שכך נאמר בכל המסעות ויחנו באלים, ויסעו מאלים ויבאו אל מדבר סין (לעיל טז א), ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים (שם יז א), וכן כל פרשת מסעי. וירצה הכתוב לפרש שלא היו חניות אחרות ביניהן: ולשון מכילתא (כאן) ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני, והלא כבר נאמר בפרשת מסעות (במדבר לג טו) ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ומה תלמוד לומר ויבאו מדבר סיני, מקיש נסיעתם מרפידים וכו'. והענין לומר מפני שכל המסעות שספר בהן כאן מאילים (לעיל טז א) ורפידים (שם יז א) נשנו בפרשת אלה מסעי בשביל דברים שנתחדשו בהן שם בכתוב, אבל המסע הזה סיפר אותו הכתוב כאן וכאן בשוה, והוצרך לדרוש שהיה לצורך ההיקש:
בחדש השלישי. היה ראוי שיאמר הכתוב ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני בחדש השלישי לצאתם מארץ מצרים, כמו שנאמר למעלה (טז א) במדבר סין, אבל בעבור היות ביאתם במדבר סיני שמחה להם ויום טוב, ומעת צאתם ממצרים נכספים אליו, כי ידעו ששם יקבלו את התורה, כי משה הגיד להם מה שנאמר לו תעבדון את האלהים על ההר הזה (לעיל ג יב), וגם לפרעה אמר "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו " (שם ה ג), והוא המהלך ממצרים ועד הר סיני, בעבור זה התחיל הפרשה כי בחדש השלישי ביום הזה שהתחיל החדש באו לשם. ואחרי כן חזר לומר כשאר המסעות ויסעו מרפידים:
ויסעו מרפידים. קשה למה איחר המוקדם כי פסוק זה היה לו להקדים קודם פסוק שלפניו שאמר באו מדבר סיני, ואולי שהוא על דרך אומרם (סנהדרין ק"ה:) אהבה מקלקלת השורה להקדים המאוחר, שלהיות כי הוא זה יום המקווה לבורא לתורה לעולם לעליונים ולתחתונים ומיום הבריאה והם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר ותכף קדמה ההודעה באומרו ביום הזה באו וגו' הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק ושמחו שמים וארץ כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה ואחר כך חזר הכתוב להודיע פרטן של דברים:
והיה ראוי ג"כ שיאמר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, אבל כתב ויבאו מדבר סיני, לומר כי מיד שבאו אל מדבר סיני חנו במדבר בראותם ההר מנגד, ולא המתינו עד שיכנסו בו אל מקום טוב לחנות שם, אבל חנו במדבר או בחורב שהוא מקום חורב שממה לפני ההר. וזה טעם ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר: ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף אשר בקרבם, וחנו בני ישראל לבדם לפני ההר, וערב רב אחריהם, כי לישראל יתן התורה, כמו שאמר (בפסוק הבא) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזה טעם ויחן שם ישראל, או הוא להזכירם דרך כבוד בקבלם התורה:
ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. נסיעתם מרפידים היתה בכונת בואם אל מדבר סיני, אשר שם הר האלהים, כי ידעו ששם יעבדוהו, כאמרו "תעבדון את האלהים על ההר הזה" (לעיל ג, יב).
ויחנו במדבר. הוא מדבר סיני הנזכר:
עוד ירצה בהעיר עוד אומרו ויבואו מדבר סיני והלא כבר אמר בכתוב שלפניו באו מדבר סיני. עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר ויחנו במדבר הלא מובן הוא הדבר כי במקום ביאתם חנו: אכן כוונת הכתוב הוא להקדים ג' ענינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה: הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו עליה דכתיב (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות וגו' ודרשו ז"ל (שבת פ"ג:) וכו', כמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתה לומר עסק התורה השתדלות התורה ורבים כמוהו, ועיין מה שפירשתי בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת ממסכתות הש"ס בקטנותי במאמר רבותינו ז"ל (שם פ"ח:) למיימינים בה כו' ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול, וכנגד זו אמר הכתוב ויסעו מרפידים, לא בא להודיע מקום שממנו נסעו שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוין לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ו.) בפסוק (לעיל י"ז ח') וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים עד כאן. והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו ויבואו מדבר סיני: וענין ב' הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו: וענין ג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד שעליהם אמר הכתוב (ירמיה נ) חרב אל הבדים (ברכות ס"ג.), אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה:
ויסעו מרפידים. כלומר ביום הזה הוא ר"ח סיון, ויבאו מדבר סיני ויחנו שם, בו ביום וביום השני נעתקו וחנו כנגד ההר שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר. ומה שהזכיר לשון ויחן ולא אמר ויחנו למדך הכתוב מעלתם של ישראל שחנו כלם בלב אחד לקבל התורה, שכל מקום שנאמר ויחנו היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל כאן כתיב ויחן. ודרשו רז"ל ויחן שם ישראל נגד ההר ישראל סבא. והענין כי מפני שמצינו במסעות ויסעו בני ישראל מרעמסס ואחר כך ויסע מלאך האלהים כן מצינו בחניה ויחנו במדבר ואחר כך מיד ויחן שם ישראל ויהיה נגד ההר המכוון כנגד ההר והבן זה. ולפי הפשט טעם נגד ההר למזרחו של הר, בו ביום נאמר למשה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, והזכיר האנשים והנשים באותן מצות שהן חייבות בהן ואמר להם אתם ראיתם אשר עשיתי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו', ויענו כל העם יחדו וגו'. ביום הג' וישב משה את דברי העם אל ה'. ביום ד' אמר לו לך אל העם וקדשתם היום ומחר ואמר כן על יום רביעי ויום חמישי והיו נכונים ליום השלישי של קדוש שהוא יום ששי לחדש והרי לך מבואר כי בששי בסיון נתנה תורה: ודעת רז"ל שהתורה נתנה ביום שבת שכן דרשו במסכת שבת פרק אמר ר' עקיבא תנו רבנן בששה בסיון נתנו עשרת הדברות לישראל ר' יוסי אומר בשבעה בו אמר רבא לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל כתיב הכא (שמות כ) זכור את יום השבת וכתיב התם (שם יג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום כי פליגי בקביעא דירחא רבי יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא ורבנן סברי בשני בשבת איקבע ירחא, ואע"פ שרבי יוסי נמוקו עמו הלכה כרבנן דבתרי בשבא איקבע ירחא וכיון שכן ביום ראש חדש יום שני לבריאת עולם באו מדבר סיני למחרתו יום ג' נעתקו משם וחנו נגד ההר וצוה הקב"ה למשה מצות אזהרה וכתיב ויענו כל העם יחדו וגו'. יום רביעי וישב משה את דברי העם אל ה'. יום חמישי מצות פרישה והגבלה ואמר לו וקדשתם היום ומחר שהוא יום ששי והיו נכונים ליום השלישי הוא שלישי לקדוש והוא יום שבת ויום ששי בסיון, והא למדת כי בשבת נתנה התורה ומזה תקנו רבותינו ז"ל בתפלת שבת ישמח משה במתנת חלקו לפי שהתורה נתנה בשבת ע"י משה:
וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:[עריכה]
ויחן שם ישראל. כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת (מכילתא):
וטעם ויחן שם ישראל. אחר שאמר ויחנו במדבר כי ראשי המטות והזקנים חנו נגד ההר בעבור כבודם על כן הזכיר ויחן כי מועטים היו. כי כפי מעלתם עמדו ביום מתן תורה סביב הר סיני כאשר אפרש
ומה שהזכיר לשון ויחן ולא אמר ויחנו למדך הכתוב מעלתם של ישראל שחנו כלם בלב אחד לקבל התורה, שכל מקום שנאמר ויחנו היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל כאן כתיב ויחן.
ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ראה כמה כפלים נכתבו כאן ומה היה המקרא חסר אם היה אומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני נגד ההר, ולמה אמר תחילה ויחנו ואח"כ ויחן, תחילה אמר מדבר סיני ואח"כ אמר סתם במדבר, ותחילה קרא להר בשם סיני ואח"כ קראו סתם הר. ונראה שכל זה ראיה שלא היו ישראל ראוין לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת יב יא) והתורה כל נתיבותיה שלום, כי מתוך פירוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר ונמצא התורה כשתי תורות, זה"ש בחדש השלישי וגו' ביום הזה באו מדבר סיני. הורה שחודש זה שמזלו תאומים המורה על הדיבוק והאהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה, ויש בזה רמז ג"כ לב' הלוחות שהיו כתאומים יחדיו חמשה מול חמשה. ואח"כ אמר ויסעו מרפידים. היינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלוקת כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה ורפידים אותיות פרידים כמו כשב כבש על שם הפירוד שהיה ביניהם. ורז"ל (סנהדרין קו) דרשוהו מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה כי ע"י הפירוד שהיה ביניהם רפו ידיהם מן התורה ועכשיו נסעו מרפידים מן המקום ההוא ר"ל הסיעו עצמם מן הפירוד ויבואו מדבר סיני. כי מקום זה גרם להם שהיו באגודה אחת כי בקשת הכבוד והשררה סבה לכל ריב ולכל נגע וע"י שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא ההר חמד אלהים לשבתו, אז ראו שהקב"ה בוחר בענוים ועי"ז בחרו במדת ההכנעה וזהו סבת השלום לכך הוא מזכירם בלשון רבים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, להורות שמצד המדבר עדיין היו חלוקים בדעתם ולא היו בלב אחד כאיש אחד עדיין, אך בבואם נגד ההר והוגד להם כי על הר זה ירד ה' אז ויחן ישראל היו בלב אחד כאיש אחד, אבל מתחילה קודם שבאו להר הזה בין בבואם אל תוך המדבר בין בחנייתם במדבר עדיין לא סרו ממחלוקתם עד שבאו נגד ההר כאמור, לפי ששמו מורה על ההפך דהיינו שנאה כארז"ל (שבת פט) סיני שמשם ירדה שנאה לאומות כו' לכך אמר ויחן שם ישראל נגד ההר כי מהות ההר גרם השלום ולא שמו.
ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף אשר בקרבם, וחנו בני ישראל לבדם לפני ההר, וערב רב אחריהם, כי לישראל יתן התורה, כמו שאמר (בפסוק הבא) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזה טעם ויחן שם ישראל, או הוא להזכירם דרך כבוד בקבלם התורה:
נגד ההר. (מכילתא) למזרחו וכל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח:
נגד ההר. הנזכר למעלה. תעבדון את האלהים. על ההר הזה:
ורבינו שלמה אמר כי נגד ההר מזרח. והנה כתוב מנגד סביב לאוהל מועד יחנו שהוא מארבע הפאות כי כאשר יסעו הדגלים כן יחנו:
ודרשו רז"ל ויחן שם ישראל נגד ההר ישראל סבא. והענין כי מפני שמצינו במסעות ויסעו בני ישראל מרעמסס ואחר כך ויסע מלאך האלהים כן מצינו בחניה ויחנו במדבר ואחר כך מיד ויחן שם ישראל ויהיה נגד ההר המכוון כנגד ההר והבן זה. ולפי הפשט טעם נגד ההר למזרחו של הר,
[מובא בפירושו לדברים פרק א' פסוק ו'] ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר. על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני ששם ישבו ישראל בשנה ההיא, כי המדבר היה גדול ושם ההר אשר חמד אלהים ושמו סיני ועל כן נקרא כל המדבר מדבר סיני כאלו הוא מדבר הר סיני, ואמר הכתוב (שמות יט ב) ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר, שחנו במדבר במקום הנקרא חורב והוא נגד ההר: ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני, כי שם אילני הסנה רבים, ושם סמוך להר מקום או עיר מושב ששמו חורב ושם עמדו. והכתוב שאמר (שם ג א) ויבא אל הר האלהים חרבה, שבא אל חורב אשר שם הר האלהים, והסנה היה בהר ומשה היה בחורב המקום אשר לפניו קרוב לו, אשר עמד שם מחנה ישראל שנה, ולפיכך אמר (שם פסוק ג) אסורה נא ואראה, שיסור מחורב עד ההר: ופעמים יקרא הכתוב ההר כן, כמו שאמר (שם לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, כלומר מן ההר אשר בחורב בתחומו או לפניו, או ששם כל הארץ חורב, וההר בתוכה, וכן זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים (מלאכי ג כב) ירמוז לכל אשר נצטווה בהר ובאהל מועד אשר שם בחורב: וראיתי בילמדנו מדרשם, לא ידעת, בסיני, גם לא שמעת, בחורב, גם מאז לא פתחה אזנך (ישעיה מח ח), בערבות מואב, רמז כי חורב מקום אשר שם אהל מועד. רק ר"א אמר (שמות ג א ב) כי חורב הוא הר סיני, כי מפני החורב והיובש יהיה שם הסנה, ויקרא בשני שמות ושניהם שוים בטעם: