ביאור:מ"ג ויקרא כב ב
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל[עריכה]
[מובא בפירושו לפרק כ"א פסוק י"ז] דבר אל אהרן איש מזרעך. לא אמר בכאן "דבר אל אהרן ואל בניו" כאשר יאמר בפרשיות כלן. והטעם, כי שם צוה בפרשיות הקרבנות, זאת תורת העולה (לעיל ו ב), וזאת תורת החטאת (שם פסוק יח) והאשם, וכיוצא בזה, אבל בכאן אם אמר "דבר אל אהרן ואל בניו" ראוי שיאמר "איש מכם לדורותיכם", ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין, כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו, אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם: ובפרשת הטומאה בסמוך (להלן כב ב) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ, וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד) איש איש מזרע אהרן, כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואמר בסוף הפרשה (פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו, שרצה משה להזהיר גם את בניו שיקחו מפיו תורה, ואמר כן לבני ישראל, להזהיר ב"ד של ישראל על כך: ובת"כ (פרשה ג ה) מצאתי, כל איש מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (פסוק יח). וכן שנו שם (פרק ד א), זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר והוא צרוע או זב (להלן כב ד). ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו, כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת, והוצרך לרבותו. או שתרמוז דין אהרן עצמו, כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס, אבל כסתה על אהרן לכבודו, ולרמוז לנו שלא יארע לו כן:
וינזרו. אין נזירה אלא פרישה וכן הוא אומר (יחזקאל יד) וינזרו מאחרי. (ישעיה א) נזורו אחור.
וינזרו. כמו והזרתם והוא מבנין נפעל והטעם ירחקו ויבדלו מגזרת נזיר:
יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. ד"א וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי סרס המקרא ודרשהו:
וינזרו. מאכילת קדשים בטומאת הגוף:
וינזרו מקדשי בני ישראל. שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם, כענין 'מנדה לתלמיד אינו מנדה לרב' (מועד קטן טז, א).
וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְקֹוָק:[עריכה]
יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. ד"א וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי סרס המקרא ודרשהו:
ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי. סרס המקרא ודרשהו, וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי. אשר הם מקדישים לי, לרבות קדשי כהנים עצמן, לשון רש"י. ואם נפרש "אשר הם מקדישים לי" בכהנים עצמן, אין צורך לסרוס הזה, אבל יאמר הכתוב, וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי, ו"אשר הם מקדישים לי", שלא יחללו את אשר אהרן ובניו עצמם מקדישים לי: ובתורת כהנים (פרשה ד א) כך הוא נדרש, וינזרו מקדשי בני ישראל, על קדשי בני ישראל חייבים משום פיגול נותר וטמא, ואין חייבים על קדשי גוים משום פיגול נותר וטמא. קדשי ישראל, אין לי אלא קדשי ישראל, קדשי עצמן מנין, תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי אני ה' לרבות את כולם, ולא הוזכר שם סרוס המקרא כלל: ועל דרך האמת, אשר הם מקדישים לי אני ה', שלא יחללו השם המקודש לו, כי שמו במקדש ה', וכבר רמזתי זה בפרשת ויקחו לי תרומה:
ולא יחללו. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ולא יחללו את שם קדשי ולא יחללו אשר הם מקדישים לי:
ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי. ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קדש.
אשר הם מקדישים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן:
וטעם אני ה'. קדוש: