ביאור:מ"ג ויקרא כא ז
אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ[עריכה]
זונה. שנבעלה בעילת ישראל האסור לה כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר (יבמות סא):
אשה זונה. לא מצאנו על דרך הפשט בכל המקרא זונה כי אם כמשמעה גם כן ויתנו את הילד בזונה כאשר פירשתיו:
[מובא בפירושו לפרק י"ט פסוק כ"ט] אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה שלא לשם קדושין. ולא תזנה הארץ, אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותם במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר (ירמיה ג ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו', לשון רש"י: ולא הבינותי דעתו, שאין זנות בתורה בפנויה, שהלכה פסוקה היא (יבמות סא:) פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות לא עשאה זונה, ומפורש אמרו בסנהדרין (נ:), ובת איש כהן כי תחל לזנות (להלן כא ט), יכול אפילו פנויה, והקשו והא "לזנות" כתיב, ותירצו כרבי אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. וכן אמרו, אשה זונה וחללה לא יקחו (להלן כא ז), שאינו בפנויה, אלא גיורת ומשוחררת או שנבעלה בעילת זנות ממי שאין קדושין תופסין בה כמו שמפורש ביבמות (שם) ובסיפרא (אמור פרק א ז), אשה זונה ר' יהודה אומר זו אילונית, וחכמים אומרים אין זונה אלא הגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, ר' אליעזר אומר אף פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות. וכך אמרו (תמורה כט:) לענין לא תביא אתנן זונה (דברים כג יט), שאינו בפנויה כלל: אבל הברייתא השנויה בת"כ (פרק ז א) והנזכרת במסכת סנהדרין (עו.), או שהיא כרבי אליעזר ואינה הלכה, או שהיא במוסר את בתו למי שאין לו אישות, כגון כותי ועבד וחייבי כריתות ומיתות בית דין, שזה נקרא זנות לדעת חכמים, וזהו שאמרו במוסר את בתו פנויה שלא לשם אישות, כלומר למי שאי אפשר להיות אישות ביניהם:
חללה. שנולדה מן הפסולים שבכהונה כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט (קידושין עז) וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה:
וחללה. באותן שכתוב בהן ולא יחלל זרעו:
וחללה. שאינה מפורסמת כזונה
ולפי הפשט היה נראה מדברי יחזקאל כי אלמנות כהן מותרות לכהנים לכן דברי הקבלה הוא הנכון:
כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:[עריכה]
כי קדוש הוא לאלהיו. כל זרע הכהונה שהוא 'בעל בעמיו' הוא מקדש לאלהיו. ואם ישא את אלה הנשים יחלל את כבודו, וזרעו שלא יהיה ראוי לאותה הקדשה.
[מובא בפירושו לדברים פרק כ"ג פסוק י"ח] ולשון קדש וקדשה על דעת המפרשים לשון הזמנה, כי מצאו, אני צויתי למקודשי (ישעיה יג ג), וכן הקדיש קרואיו (צפניה א ז) , קדשו עליה מלחמה (ירמיה ו ד): ולפי דעתי כולם מלשון קדושה, כי הפורש מן הזנות נקרא קדוש כמו שנאמר (ויקרא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו, והנה הנשמרת מן הערוה והזמה, קדושה. והנפרדת מן הקדושה ונטמאת בזמה, נקראה קדשה, קרוב למה שנוהג הלשון לומר, ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב), ודשנו את המזבח (במדבר ד יג), כי הזונה המפורסמת טמאת השם רבת המהומה, נפרדת מכל קדושה, ואין שם זה בה רק בהיותה מזומנת לתועבה הזאת שאין לה שעת הכושר וקדושה כלל: