ביאור:מ"ג במדבר כו נד
לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ[עריכה]
לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב ואע"פ שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים לא עשו אלא ע"י גורל והגורל היה על פי רוח הקודש
לרב תרבה נחלתו. לשבט מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואע"פ שלא היו החלקים שוים שהרי לפי רבוי השבט חלקו החולקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל על פי רוח הקדש, לשון רש"י: ומדרש רבותינו בכתוב הזה אינו כן, אלא אמר בספרי (פנחס כו ג) לרב תרבה נחלתו, הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה וכו'. וכן בגמרא מפורש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט כלל, כמו שאמרו (ב"ב קיז:) בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו וגו'. ועוד שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב (בראשית מח ו) כי בגמרא בפרק יש נוחלין (שם קכב.) העלו בפירוש שלא נתחלקה לקרקפתא דגברי אלא לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה ונטל כל השבט החלק שיצא לו הגורל עליו: וזהו מה שצוחו בני יוסף שאמרו (יהושע יז יד) מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב, ולא הוסיף להם יהושע כלום אבל אמר לו (שם טו) עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים, לומר שיכבשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם וירחיבו בה את גבולם. וזהו שאמר (פסוקים נה נו) לשמות מטות אבותם ינחלו בין רב למעט, שיקחו כל המטות בשוה בין שהוא מרובה באוכלוסין או ממועט בהם. ויהיה פירוש "לרב תרבו נחלתו" לאנשי השבט עצמו. או כפי מדרשו שנתחלקה ליוצאי מצרים, הרי שיצאו עמו עשרה ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבו. כלומר שאם מתו אותן עשרה שהיו בני עשרים שנה ביציאתן ממצרים ונולדו להם חמשה בנים במדבר, או שהיו טפלים ונעשו בני עשרים קורא אני עליו לרב תרבה, כלומר לרב ביציאת מצרים תרבו אע"פ שהוא עכשיו מועט. הרי שיצאו עמו חמשה ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיט, כדאיתא בספרי: אבל ראיתי [בספרי] שם דקתני, לפי פקודיו, מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, כן הוא אומר וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה', מהו אומר ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים. זהו לשון הברייתא הזאת: ונראה ממנה שנתחלקה הארץ לגולגלותם כדברי הרב, אבל לפי הגמרא משבשתא היא. ועוד שאם כן מה יצעקו בני יוסף, והלא נתן להם לפי מנינם המרובה כשאר כל השבטים: ולפי דעתי יש בברייתא הזו קצור, והוא ממה שאמרו בגמרא (ב"ב קיח.) דמשום טפלים דנפישו להו צוחו בני יוסף. וביאור הענין, כי בני יוסף כשני שבטים נטלו בני אפרים חלק אחד ובני מנשה חלק אחד כי כן כתוב (יהושע יד ד), ואין אחד מהם שמרובה באוכלוסים יותר משאר השבטים, אבל בשאר השבטים מרובים מהם כי שבט יהודה ויששכר וזבולון ודן מרובים מהם, ולמה יצוחו הם והמרובים ישתקו. וכל שכן אם נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים כפי מדרשו, שהיו במנין הראשון בני יהודה מרובין משני השבטים האלה יחדיו: אבל היו צועקים מפני הטפלים, שהיו בני מנשה במנין יציאת מצרים שלשים ושנים אלף ונתרבו במנין השני במדבר לשנים וחמשים אלף, ואין בכל השבטים שנתרבה כל כך, והיו כמו כן מרבים בנים עד שנתחלקה הארץ וגם בני אפרים כן, ולא היו הטפלים ההם נוטלים כלום, ולכך צעקו ושומע אין להם כי כן המשפט שלא יטלו אלא בני עשרים. ולכך אמרה הברייתא לפי פקודיו, שהיו מבן עשרים שנה, מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא בשעת המנין, שלא יתנו כלום לטפלים ואפילו גדלו והגיעו לעשרים בשעה שחלקו: והכתוב שאמר מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב, לדברי הכל אי אפשר שישאר בנגלה מפשוטו. כי אם חלק להם הארץ לגלגלותם כדברי רש"י, הנה לקחו דים וכמו שהם עם רב לקחו חלק רב. ואם לשבטים, אי אפשר שלא נתן להם יהושע חלק בכורתם, שלא היה עובר על צואת יעקב, וגם הקב"ה צוה בתורה לשבטי אפרים ומנשה. ועוד כתוב מפורש כי שני גורלות נתן להם, דכתיב (יהושע טז ה ח) ויהי גבול בני אפרים למשפחותם, זאת נחלת מטה בני אפרים למשפחותם, ובני מנשה (שם יז א ז), ויהי הגורל למטה מנשה, ויהי גבול מנשה, ככל הנאמר בשאר השבטים: אבל אמרם "גורל אחד וחבל אחד", לומר כל מה שנתת לשנינו ראוי לאחד בגורלו. והזכירו זה הלשון, לפי שיהושע הפיל תחלה גורל אחד לשניהם, שנאמר (שם טז א ג) ויצא הגורל לבני יוסף מירדן ירחו וגו' עד והיו תוצאותיו ימה, ושם נאמר (בפסוק ד) וינחלו בני יוסף מנשה ואפרים, כלומר שנחלו שניהם בגורל הזה, ואח"כ חלק אותו הגורל בין שניהם בגורל, כמו שאמר שם ויהי גבול בני אפרים וגו', וכתיב ויהי הגורל למטה מנשה וגו'. על כן אמרו, הנה הגורל האחד הראשון ראוי לכל אחד משנינו כי עם רב אנחנו, ומדוע חלקת אותו אחרי כן לשני חלקים, והיתה הטענה מפני הטפלים שנתרבו בהן על דרך הגמרא: ולפי דרך הפשט נראה לי, כי הצווחה הזאת היתה של בני מנשה, אלא שבאו לפניו שני השבטים יחד. וכן ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל ויאמר אליו כלב בן יפונה (שם יד ו), הדין לאחד וכל השבט יתרעם עמו. והיתה הטענה לבני מנשה, מפני שאין בכל השבטים מי שהשאיר ערים רבות וגדולות לכנעני כאשר השאיר מנשה שלשת הנפת (שם יז יא) תלתא פלכין. וראיה לדבר, כי לאחר שכתוב (שם פסוק יב) ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים האלה, שם כתיב (בפסוק יד) וידברו בני יוסף, כי מתחלה לא נתרעמו עד שעשו עמם מלחמה ולא יכלו להם: ויתכן שזה טעם גורל אחד וחבל אחד, אמרו מפני שהפלת לשנינו תחלה גורל אחד נפל חבלנו יחד ואירע חלק שנינו במקום הזה הקשה, ואלו עשית לנו שני גורלות כנהוג בכל שני שבטים היה יוצא במקום אחר שהוא נוח לכבוש. ואמר להם יהושע, שאם יעלו ביער הפרזי והרפאים יבררו להם שם כל מה שירצו וירחיבו גבולם: וחזרו הם ובארו דבריהם, ואמרו גם ההר לא יספיק לנו כי רכב ברזל בכל הכנעני שנתת לנו בארץ העמק. ואז אמר להם יהושע, כי לא יתן להם בהר גורל אחד, אבל יהיה להם ההר כולו והיער הגדול ששם ויבררו להם ממנו כל צרכם, ויהיה להם כל תוצאות גבולי ההר ויורישו משם הכנעני כי רכב ברזל לו, והוא חזק ואין שאר השבטים חפצים בו, אבל הם שני האחים שהם עם רב וכח גדול להם הם יעזרו זה את זה והם יורישוהו. וסוף דבר שלא שמע אליהם ולא הוסיף להם כלום, כי כן הדין. והנה הצורך הרחיב דברינו בענין הזה, ועוד כתבנוהו בראיות בפרשת ויחי יעקב. והכלל, כי הדין שהעלו בגמרא הוא אמת ובו ראוי לפרש המקראות: והנה פירוש הפרשה, לאלה הנזכרים למשפחות תחלק הארץ. במספר שמות, שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו. לרב תרבו נחלתו, שיחלקו ארץ ראובן לארבעת חלקים, למשפחת החנוכי המרובה על דרך משל נרבה נחלתו ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט, כי איש לפי פקודי המשפחה יותן נחלתו, ותטול כל המשפחה במקום אחד, ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות. ולפיכך הזכירו חכמים (ת"כ בהר פרשה א ב) חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו וכו':
לרב תרבה וגו'. אמרו במסכת בבא בתרא (קיז:) וזה לשונם אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה וגו' אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב וגו' קשיא עד כאן, פירוש אם החלוקה היא לאותם המנויים בערבות מואב מה מקום לומר לרב וגו', הנה קושיא זו אינה מאיזה דיוק רק שנוכל לומר לא נתן דעתו עליו שהרי מקרא מלא דבר הכתוב, ועוד אין אלו דברי אמורא לדחותן אלא דברי ר' יונתן שהוא תנא, ולפי מה שקדם לנו מכללי התלמוד שכל שיאמר הגמרא קשיא היא עומדת לתירוץ אלא שלא נזדמן להם תירוץ: ונראה לפי מה שפירשתי במה שאמר במספר שמות שחוזר על החמשים ושבעה משפחות ידוייק על נכון אומרו לרב וגו' פירוש שיחלקו נ"ז חלקים ולא חלק כחלק יהיה אלא לרב תרבה נחלתו, המשל משפחה שיש בה כ' אלף תיטול בכפלים מהמשפחה שיש בה עשרה: עוד נראה לפי דרכו של רש"י ז"ל כי רבי יונתן סובר שלא יטלו חלוקה אלא אותם שהיו במספר ערבות מואב, כפי זה בא הכתוב לאם היו לאחד י' בנים בני עשרים ולאחד שמנה בנים ד' מבן עשרים וד' למטה מעשרים ובכניסתן לארץ מי שהיו לו י' בני עשרים מתו לו ד' ומי שהיו לו ד' בשמנה למטה מעשרים הגיעו לכלל עשרים בשעת החלוקה, לזה אמר הכתוב לרב פירוש בזמן המספר תרבה נחלתו פירוש מי שהיו לו י' בני עשרים במספר זה תרבה לו כשיעור עשרה הגם שאין לו אלא ששה, ולמעט בזמן המספר שלא היו לו אלא ד' בני עשרים תמעיט לתת לו כשיעור ד' הגם שיש לו ח' בני עשרים, ואולי שרש"י ז"ל לתרץ קושיא זו נתחכם במאמרו: [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "במה פיסקה זו מוסיפה", וכו']
לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב:
לרב תרבה נחלתו. בכמות הקרקע. כי אמנם נתחלקה הארץ לשנים עשר חלקים שוים בערך הדמים, בלתי שוות בכמות, אלא כור רע כנגד בית סאה טוב. ונטל השבט המרבה באכלוסין החלק רב הכמות, והשבט שהיה מעט נטל החלק הקטן בכמות, שוה בערך הדמים אל החלק רב הכמות, כאמרו "לרב תרבה נחלתו" (להלן לג, נד). ובזה האופן נטלו מנשה ואפרים שני חלקים בשביל בכורת יוסף כאמרו "נתתי לך שכם אחד על אחיך" (בראשית מח, כב). וכן באר באמרו "ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל" (דברי הימים א ה, א). ולשמעון, שהתמעט באכלוסין יותר מכל שאר השבטים בעת כניסתן לארץ, נתן חלק מעט בכמות, יקר הרבה בדמים. ובהיות שלא נמצא חלק קרקע יחדו שוה כל כך מספיק לשמעון, בררו אותו החלק בכמה מקומות בתוך ארץ יהודה, כאמרו "ומחבלי בני יהודה נחלת בני שמעון" (יהושע יט, ט), ובזה נתקיים בשבטו של שמעון "אחלקם ביעקב" (בראשית מט, ז).
[מובא בפירושו לפסוק ה'] חנוך משפחת החנכי. אולי כאשר נתחלקה הארץ לשבטים על דעת רבותינו (ב"ב קכב.) ונטל שבט שמעון המועט כשבט יהודה המרובה חלק כחלק, כך נתחלקה לבתי אבות ליורדי מצרים, ועשו מנחלת ראובן ד' חלקים, והיה חלק משפחת החנוכי כחלק משפחת הפלואי וחצרון וכרמי אע"פ שאינן שוות במספר שמות לגולגלותם. וזה טעם המנין הזה שימנו המשפחה ליורדי מצרים, ולא יזכיר "לגלגלותם", ואף על פי שיזכיר מספרם בכלל: ומה שאמר לרב תרבו נחלתו (להלן פסוק נד), בבני המשפחה שנטלו איש לפי פקודיו לגולגלותם. ומפני זה יזכיר בספר יהושע בחלוקת הארץ "למשפחותם", ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם (יהושע טו א), וכן בכולם. או יהיה טעם "למשפחותם", לכל משפחות השבט. או שחלקו הארץ למשפחותם וכל משפחה ומשפחה היה חלקם במקום אחד ולא תתערב במשפחה אחרת, והוא הנכון בעיני:
[מובא בפירושו לפסוק נ"ה] לשמות מטות אבותם וגו'. לדברי רבי יאשיה בא הכתוב לשלול פשטיות הנשמע מאומרו לאלה שאין הכוונה היא על הנמנים בערבות מואב אלא פירוש כאלה שהם בני עשרים. ור' יונתן מפרש שבא הכתוב לומר שהגם שחלקו להנמנים בערבות מואב חזרו הם והורישו יוצאי מצרים וחזרו וירשום כאומרם בברייתא (ספרי) וזה לשונם כיוצא בזה אתה אומר בבאי הארץ זה נטל סאה ואלו נטלו ג' סאין והורישו אביהם וירשו המתים את החיים וחזרו וחלקו בשוה, ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ינחלו שכינה הדבר לנוחלים מה שאין כן מטבע הדיבור עד עתה כאומרו תחלק הארץ ולא אמר יחלקו, וכן אומרו תרבה נחלתו וכו' וכן אומרו יותן נחלתו, ולא אמר יקח נחלתו, יחלק את הארץ ולא אמר יחלקו הארץ, הא למדת שעד עתה היה הכתוב מדבר אשר יעשה בהנחיל אותם ומאמר לשמות וגו' ינחלו הוא מה שיעשו הנוחלים אחר שהגיעתם הנחלה ינחלוה בדרך זה כאילו נחלו אותה אבותיהם מהם וחוזרים ונוחלים אותה מהם, והוא אומרו ינחלו כי לא הזכיר נושא המנחיל להלביש הדבר בו:
לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב ואע"פ שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים לא עשו אלא ע"י גורל והגורל היה על פי רוח הקודש כמו שמפורש בבבא בתרא (דף קיח) אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים ואומר ברוח הקודש אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו והשבטים היו כתובים בשנים עשר פתקין ושנים עשר גבולים בשנים עשר פתקין ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין עולה בידו פתק של שם שבטו ופתק של גבול המפורש לו והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני שנאמר על פי הגורל ולא נתחלקה הארץ במדה לפי שיש גבול משובח מחברו אלא בשומא בית כור רע כנגד בית סאה טוב הכל לפי הדמים:
[מובא בפירושו לפסוק נ"ה] והנה חלוקת הארץ היתה בסדר הזה, אלעזר היה מלובש באורים ותומים וכל ישראל עומדין לפניו וקלפי שבטים וקלפי תחומים מונחין לפניו, והיה מכוון ברוה"ק ואומר אם זבולן עולה תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולן טרף בקלפי של תחומין עלה בידו תחום עכו, והיה מכוון עוד ברוה"ק ואומר אם נפתלי עולה תחום גינוסר עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי טרף בקלפי של תחומין ועלה תחום גינוסר, וכן כל שבט ושבט. והשבט היה מחלק חלקו לבתי אבות לפי יוצאי מצרים, והשבט שהיו רבים בתי אבות בצאתם ממצרים נטלו חלקים הרבה ואע"פ שהם עתה מעטים, שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו אלו יוצאי מצרים, ולהוציא הגרים:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש. האם גודלו של שבט" וכו']
אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ:[עריכה]
[בסוף פירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש. האם גודל השבט" וכו'] והנה פירוש הפרשה, לאלה הנזכרים למשפחות תחלק הארץ. במספר שמות, שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו. לרב תרבו נחלתו, שיחלקו ארץ ראובן לארבעת חלקים, למשפחת החנוכי המרובה על דרך משל נרבה נחלתו ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט, כי איש לפי פקודי המשפחה יותן נחלתו, ותטול כל המשפחה במקום אחד, ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות. ולפיכך הזכירו חכמים (ת"כ בהר פרשה א ב) חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו וכו':
איש לפי פקודיו וגו'. בספרי אמרו וזה לשונם לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא עד כאן, אין בזה סתירה למה שפירשתי בפסוק במספר שמות שנתחלקה לנ"ז משפחות, אפשר שנתחלקה לשבטים ולמשפחות על זה הדרך חלקו הארץ לי"ב חלקים והחלקים לנ"ז חלקים, שבט שיש לו ב' משפחות יטול ב' חלקים, ומי שיש לו ד' יטול ד' חלקים, והחלק יהיה כפי המספר למר מספר יוצאי מצרים ולמר מספר ערבות מואב, ואם תאמר כיון שמחלקים למשפחות למה הוצרכו לחלק לשבטים, הטעם כדי שיהיה כל שבט גורלו בפני עצמו מה שלא יהיה כן אם יחלקו למשפחות שיכול לעשות גורל לשני משפחות שמעון עם משפחות זבולן ולהפך ולא יהיו כל שבט ושבט יחד: ובמסכת בבא בתרא דף קכ"ב אמרו וזה לשונם איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפליג או לקרקף גברי איפלוג תא שמע בין רב למעט ועוד תניא עתידה ארץ ישראל שתחלק לי"ג שבטים שבתחילה לא נחלקה אלא לי"ב שבטים עד כאן, ונעלם מהש"ס ברייתא בספרי שדרשוה מאיש לפי פקודיו, ומסתברא כי תנא די"ג שבטים גם כן דרשתו מאיש לפי פקודיו כתנא דספרי, ועיין בפסוק בין רב וגו': עוד יתבאר לדרכו של רבי יונתן שסובר לאלה תחלק הארץ שהם באי הארץ, ועדיין אין אני יודע אם דוקא להבאים לכלל עשרים או לכלל באי הארץ ואפילו לאותם שלא הגיעו לכלל עשרים תלמוד לומר לפי פקודיו הא למדת כי דוקא לבני עשרים, ובזה אנו מצדיקים דברי רש"י שפירש בפסוק לאלה ולא מטעמו: