ביאור:מבנה תהלים צה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




מזמור תהלים צה מתחיל בקריאה לרנן לה' ולשבח אותו: "לכו נרננה לה', נריעה לצור ישענו..." , אבל באמצע המזמור (צה 7) פתאום משתנה האוירה באופן קיצוני, והמשורר מתחיל "להטיף מוסר": "היום אם בקולו תשמעו. אל תקשו לבבכם כמריבה..." .

פירוש 'דעת מקרא' מציע הסבר יפה לשינוי הזה. במאמר זה נראה הסבר אחר.

המפתח - נסיון ובחינה[עריכה]

כדי להבין טוב יותר את מבנה המזמור נלמד קודם בעיון את שני הפסוקים: "אל תקשו לבבכם כמריבה; כיום מסה במדבר. אשר ניסוני אבותיכם, בחנוני , גם ראו פועלי." מה ההבדל בין "ניסוני" לבין "בחנוני"?

תשובה [ע"פ מלבי"ם]: כשמורה עושה מבחן – הוא מתכוון לבדוק ידע שאמור כבר להיות קיים אצל התלמידים. אבל כשמדען עושה ניסיון – הוא רוצה לגלות חוק-טבע שעדיין לא יודעים אם הוא קיים או לא. כלומר: ניסיון הוא לתכונה חדשה ובחינה היא לתכונה ישנה. כשבני-ישראל הגיעו לרפידים (שמות יז) הם עדיין לא ידעו שה' יכול לתת להם מים מהסלע, ה' לא הבטיח להם שייתן להם מים, והם ניסו את ה' כדי לראות אם יוכל. (לכן קראו למקום -- "מסה ומריבה – על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'..." ). כשהגיעו לקדש מדבר צין (במדבר כ) הם כבר ידעו שה' יכול לתת להם מים, אבל בכל-זאת בחנו אותו שוב (לכן המקום לא נקרא "מסה" אלא רק "מי מריבה" – כי לא היה שם ניסיון אלא רק ריב).

ע"פ התורה אסור לנסות את ה' (דברים ו טז: "לא תנסו " "את ה' אלהיכם כאשר ניסיתם במסה." ). אבל מותר לבחון את ה' (מלאכי ג י: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צבאות: אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די." ) כלומר: אסור לדרוש מה' שיעשה נסים חדשים שלא הבטיח לעשות, אלא רק שיקיים את הנסים שהבטיח. גם בהמשך הקטע מדברים ו (17 - 19) כתוב: "שמור תשמרון את מצוות ה' אלוהיכם, ועדותיו וחוקיו אשר ציווך. ועשית הישר והטוב בעיני ה' -- למען ייטב לך , ובאת וירשת את הארץ הטובה, אשר נשבע ה' לאבותיך. להדוף את כל אויביך מפניך, כאשר דיבר ה'. " כלומר: אסור לנסות את ה', אבל מותר לבחון אותו – לקיים את המצוות ולצפות שהוא יקיים את ההבטחות הטובות שהבטיח לעם ישראל בארץ ישראל.

ע"ע " לא תנסו את ה' ".

הסיבה להבדל היא, שכשבנ"י מנסים את ה' (ולא רק בוחנים אותו) – הם כביכול "מכריחים" אותו לשנות את התוכניות בשבילם – לשנות את חוקי הטבע באופן 'לא מתוכנן'. זה עלול לגרום נזק לעולם. לכן המשורר בשיר הזה מוכיח את בני-ישראל על מה שעשו במסה (צה 8):  "אל תקשו לבבכם כ" מו ה "מריבה" שהיתה ב "יום מסה במדבר" . המשורר מאשים את ישראל בכך שהקשו את לבבם, כלומר – שלא פחדו { אדם שמקשה את ליבו הוא אדם שלא מפחד, כמו שנאמר (משלי כח יד): " " "אשרי אדם מפחד תמיד; ומקשה ליבו ייפול ברעה." " } , שלא פחדו מהנזק שהם יגרמו לעולם בנסיונות שלהם.

ע"פ חז"ל, במסה-ומריבה בני-ישראל נענשו על כך שניסו את ה' – " " "ויבוא עמלק ויילחם עם ישראל ברפידים" " ". אבל במי-מריבה הם לא נענשו; להפך – יש אומרים שדווקא משה נענש על-כך שכעס על בני-ישראל, כי הבקשה שלהם היתה מוצדקת.

מבנה הפרק[עריכה]

עכשיו נחזור לתהלים צה וננסה להבין את מבנה הפרק. לפי מה שהוסבר בסעיף הקודם, הקטע שמדבר על הנסיון והבחינה עוסק בקשר המיוחד שיש בין בני ישראל לבין ה': החובות של בני ישראל כלפי ה' וההתחייבויות של ה' לטובת ישראל. נראה שגם תחילת הפסוק (צה 7) עוסקת באותו נושא: "כי הוא א-להינו" (המיוחד לנו) ", ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו" (המיוחדים לו). וגם הפסוק שלפניו (צה 6) עוסק באותו נושא, והוא מדבר על החובה של בני ישראל לעבוד את ה' ולהיות כפופים לו: "בואו" "נשתחווה ונכרעה ; נברכה " (נכרע ברך) "לפני ה’ עושנו" .

נחזור עכשיו לתחילת הפרק, ונראה שהפסוק הראשון צה1: " לכו "   "נרננה לה’, נריעה ל צור ישענו ."   מאד דומה בצורתו לפסוק צה6 הנ"ל: בשניהם יש קריאה לאנשים שילכו / יבואו ויעשו משהו לכבוד ה': בפסוק צה1 זו שירה והודיה, ובפסוק השני זו השתחוויה וכריעת-ברך.
גם הפסוק צה3: " כי " "אל גדול ה’; ומלך גדול על כל אלוהים ." מאד דומה בצורתו לפסוק צה7: בשניהם מובא נימוק ("כי") שמתאר את ה': פסוק צה3 מתאר את גדולת ה' ויחסו לשאר הכוחות בטבע, ופסוק צה7 מתאר את היחס המיוחד שבין ה' לבין עם ישראל.
בפסוקים צה4-5 נאמר על ה' "אשר ב ידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו; אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו" , ובפסוק צה7 נאמר: "ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו " : שוב - פסוק צה4 מתאר את השלטון של ה' בטבע ובעולם, ופסוק צה7 מתאר את השלטון המיוחד שלו בעם ישראל. { "מחקרי ארץ" = המקומות העמוקים שבארץ, ניגוד ל "תועפות הרים" }.
מכאן אפשר להבין גם את ההבדל שנזכר בסעיף 1: בחלק הראשון של המזמור מתואר היחס הכללי בין ה' לבין העולם, ומבחינה זו - לאדם אין שום חובות מעשיות כלפי ה' - רק לשיר ולהודות לו על העולם היפה שברא. אבל בחלק השני של המזמור מתואר היחס הפרטי של ה' לעם ישראל, והיחס הזה כולל גם התחייבויות מעשיות של עם ישראל - וכריעת-הברך מסמלת את ההתחייבויות המעשיות האלו.

לפי המסקנות שהגענו אליהן עד עכשיו, ננסה לתאר את מבנה הפרק בטבלה. יש כמה דרכים להציג את המבנה. הטבלה הבאה בנויה לפי המבנה הדקדוקי של המשפטים, כמו שמראות המילים המסומנות ב קו-תחתי - לכו/בואו, כי, אשר, אשר:

קריאה (ציווי)

נימוק (כי)

פירוט (אשר)

פירוט (אשר)

כללי (צה 1 - 5)

(1-2) לכו , נרננה לה’; נריעה לצור ישענו. נקדמה פניו בתודה; בזמירות נריע לו.

(3) כי אל גדול ה’; ומלך גדול על כל אלוהים.

(4) אשר ב ידו מחקרי ארץ; ותועפות הרים לו.

(5) אשר לו הים, והוא עשהו ; ויבשת ידיו יצרו.

פרטי (צה 6 - 11)

(6) בואו נשתחווה ונכרעה; נברכה לפני ה’ עושנו .

(7-8) כי הוא אלוהינו , ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו : היום אם בקולו תשמעו. אל תקשו לבבכם כמריבה; כיום מסה במדבר.

(9-10) אשר ניסוני אבותיכם, בחנוני גם ראו פעלי. ארבעים שנה אקוט בדור, ואומר 'עם תועי לבב הם!'; והם לא ידעו דרכיי.

(11)  אשר נשבעתי באפי 'אם יבואון אל מנוחתי!'

כפי שהוסבר למעלה, הפרק מתחלק לשני חצאים מקבילים: החצי הראשון עוסק בקשר הכללי שבין ה' לעולם, והחצי השני עוסק בקשר הפרטי שבין ה' לעם ישראל.

מבחינת ההקבלות המילוליות יש כאן סדר הפוך, כמו שניתן לראות מהמילים הצבועות:

בחצי הראשון נאמר שה' עשה את הים (כמו את שאר העולם), ובחצי השני נאמר שה' עשה אותנו - כלומר עשה אותנו לעם, כמו שנאמר גם בדברים לב ו: "הוא עשך ויכוננך" .
בחצי הראשון נאמר שה' אוחז בידו את מעמקי הארץ (כמו את שאר העולם), ובחצי השני נאמר שהוא אוחז אותנו, צאן מרעיתו. 

לא ברור לי למה הסדר הוא הפוך.

בנוסף לכך, הטבלה מראה לנו קשרים שקודם לא שמנו לב אליהם בין חלקי המזמור, וזה מעורר כמה שאלות:

1. למה בחלק הראשון (צה 1) ה' נקרא "צור ישענו" ? הרי הכינוי הזה מתאר את היחס הפרטי לעם ישראל, והוא דווקא מתאים יותר לחלק השני! אפשר לפרש בדוחק שהדגש כאן הוא על הכינוי "צור", כלומר שה' הוא נצחי וקבוע כמו צור-סלע.

מעניין לציין, שהביטוי "צור ישענו" מופיע גם בחציה הראשון של ברכת "מודים אנחנו לך" - ע"ע תפילות הודיה על טבע ותורה .

2. מה הקשר בין שתי הפסקאות שמתחילות ב"אשר" בטור השלישי והרביעי? אפשר לפרש בדוחק [ע"פ מלבי"ם] שהפסקאות האלו מראות את ההבדל בין עולם הטבע לבין עם ישראל: בעולם הטבע - הכל בידי ה', הכל "לו" ; לארץ ולהרים אין שום בחירה ושום שליטה במה שקורה להם. אבל בעם ישראל - הכל בידי האדם: אנחנו קובעים את גורלנו. בגלל שאבותינו ניסו את ה' יותר מדי - ה' התקוטט ורב אתם ארבעים שנה, ונשבע שלא יבואו אל המנוחה (ארץ ישראל), כמו שכתוב בפרשת המרגלים (במדבר יד כא-כג).

וייתכן, שההקבלה מלמדת אותנו על ההבדל בין משימת-חייהם של הגויים לבין משימת-חיינו אנו, כבני-ישראל:

  • עבור הגויים, המטרה העיקרית היא להכיר את דרכי הטבע - את מעמקי הארץ ואת פסגות ההרים, את הים והיבשה; לגויים, מתאימים חיים של מסעות והרפתקאות בטבע, על-מנת להכיר אותו ולכבשו, וכפי שאמר ה' לאדם וחוה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה".
  • ועבורנו, המטרה העיקרית היא לדעת את דרכי ה'; עבורנו, מתאימה דווקא המנוחה - המנוחה בצל כנפי ה', מנוחה שנובעת מבטחון בה' ומהטיית לבבנו אליו.

ע"ע תפילות הודיה נוספות שבנויות באופן דומה .

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/thlim/th-95