ביאור:משלי א ב
משלי א ב: "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר, לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה;"
תרגום מצודות: תועלת הדברים, להודיע לבני אדם חכמה ומוסר; ואחז במשל למען הבין לזולת דברי בינה, כי הוא מבוא גדול לקנות ההבנה.
תרגום ויקיטקסט: - שלמה אסף משלים כדי לדעת דברי חכמה ומוסר שאמרו חכמים אחרים, ומתוכם להבין ולפתח אמרי בינה חדשים;
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א ב.
דקויות[עריכה]
"לָדַעַת", "לָקַחַת", "לָתֵת" - האות ל מציינת את התכלית של מה שלפניה:
1. לפי רוב הפירושים, הפסוקים מתארים את התכלית עבור הקורא - מה התועלת שהקורא בספר יכול להפיק ממנו.
2. ולענ"ד, הפסוקים מתארים את התכלית עבור הכותב - מדוע החליט שלמה המלך לכתוב את הספר. משלי שלמה... לדעת חכמה - המשלים שאסף שלמה כדי שיידע חכמה. ולא כתב להודיע אלא לדעת - קודם-כל שיידע הכותב בעצמו, ורק אחר-כך יוכל ללמד אחרים. וכן כתב גם הרמח"ל בהקדמה לספרו "מסילת ישרים", שתכליתו קודם-כל ""ללמד לעצמי"" ואחר-כך גם ""להזכיר לאחרים"".
מה ההבדל בין חכמה לבינה?[עריכה]
חכמה ובינה מופיעות יחד לאורך כל התנ"ך ובפרט בספר משלי. מתוך דברי חז"ל וניתוח המקורות, נראה שהחכמה פונה כלפי חוץ והבינה פונה כלפי פנים, כלומר: חכמה היא הכשרון לשמוע וללמוד ולדבר וללמד, ובינה היא הכשרון לחשוב ולחקור ולנתח ולהסיק מסקנות. כך פירשנו לאורך כל הספר.
בפסוק שלנו, הצלע הראשונה מייצגת את השלב הראשון בחינוך, שבו האדם למד ממקורות חיצוניים ומקבל ידע מאחרים, והצלע השניה מייצגת את השלב השני, שבו האדם חוקר מסיק מסקנות בעצמו, מבין דבר מתוך דבר ובונה עוד קומה של ידע.
מה ההבדל בין חכמה למוסר?[עריכה]
לפי רוב המפרשים, המילה מוסר באה מהשורש יסר וקשורה לייסורים מכות וצרות, כמו ב(ירמיהו ל יד): "כָּל מאהבַיִךְ שכחוּךְ, אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ; כִּי מַכַּת אוֹיֵב הכִּיתִיךְ, מוּסָר אַכְזָרִי; עַל רֹב עונֵךְ, עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ".
הפסוק שלנו מדבר על לדעת חכמה לעומת לדעת מוסר. מה זה "לדעת מוסר" ומה ההבדל בין שתי הידיעות?
1. חכמה היא ידיעת החוק, מוסר הוא ידיעת העונש על הפרת החוק; חכמה משפיעה על השכל, מוסר משפיע על הרצון (מלבי"ם על הפסוק; חפץ חיים בפתיחה לספר שמירת הלשון).
2. חכמה היא לכתחילה - "שלא ייפול ברשת היצר הרע אשר הוא פורש לרגליו ושלא יתפתה בפיתויו". מוסר הוא בדיעבד - "אם יצרו מתגבר עליו, ייסר את עצמו וישבור אותו" (הגר"א על הפסוק).
3. המילה מוסר מופיעה בתנ"ך גם במשמעות של הסרה (מהשורש סור), (שמואל א כא ז): "וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ, כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ", (ישעיהו יז א): "מַשָּׂא דַּמָּשֶׂק: הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר מֵעִיר, וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה". מכאן, חכמה - להוסיף תכונות טובות, מוסר - להסיר תכונות רעות; חכמה - לדעת מה לעשות, מוסר - לדעת מה לא לעשות, איזה מעשה ראוי להיות מוּסָר ומורחק מחיינו (ע"פ אורי בירן, "נקודת חיבור").
4. ולענ"ד, ההבדל בין חכמה למוסר ברור כשמשווים שני קטעים מקבילים בספר משלי, שבאחד מהם נזכרה חכמה ובשני - מוסר: (משלי ו ו): "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם"*, לעומת (משלי כד לב): "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי... וָאֶחֱזֶה, אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר"*. שני הקטעים עוסקים בחריצות לעומת עצלות, ושניהם מסתיימים בשני פסוקים זהים. אולם פרק ו מדבר בשבח החריצות על-ידי דוגמה חיובית - הנמלה החרוצה שמצליחה להסתדר ללא קצין שוטר ומושל. ופרק כד מדבר בגנות העצלות על-ידי דוגמה שלילית - האיש העצל שמזניח את שדהו עד שהוא נהרס.
אם כך, החכמה היא לימוד מדוגמה חיובית, לימוד מתוך רצון להתקדם ולהצליח;המוסר הוא לימוד מדוגמה שלילית, לימוד מתוך חשש להיכשל ולסבול מייסורים.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/01-02