ביאור:ישמעאל ויצחק אכן אחים היו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרשת וַיֵּרָא – ישמעאל ויצחק אכן אחים היו / מוטי לקסמן

פרשת השבוע, פרשת וַיֵּרָא, שופעת אירועים, אנו נתמקד בשני בניו המפורסמים ביותר של אברהם¹.

אברהם ושרה, למרות גילם ונתוניהם² זכו בבן משותף: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו [...] וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק" (ברא' כא, ב–ג). אברהם הוא כעת אב לשני בנים, יִשְׁמָעֵאל ויִצְחָק, כאשר פער הגילים ביניהם הוא ארבע-עשרה שנה. שני הבנים מוזכרים לא אחת בשירים ובפזמונים, למשל: "אברהם היה אבינו / לא היית בן יחיד / זה קורה במשפחה תמיד / מי שפעם לחם יעיד / מלחמה אין בה שום עתיד" (יענקלה רוטבליט, אם). פרשת השבוע מזמנת לנו אפשרות לדון במסופר במקרא, ולבדוק את מערכת היחסים ביניהם. מהי מערכת היחסים בין האחים?

הפסוק היחיד ממנו ניתן ללמוד על כך הוא: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (ברא' כא, ט). הבנת היחסים בין יִשְׁמָעֵאל ויִצְחָק נובעת מהפרשנות למילה "מְצַחֵק". יש מדרשים בהם מובנת המילה הזו כנושאת משמעות שלילית: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים³. יונתן ורש"י הולכים בעקבות פרשנות זו: "מצחק לעבודה זרה וכורע לה'" (יונתן); "לשון עבודה זרה [...] דבר אחר לשון גילוי עריות[...] דבר אחר לשון רציחה" (רש"י). פרשנות כזו עשויה להיתפס כהצדקה לגירוש הגר וישמעאל מבית אברהם המדברה. אבל, המשמעות השלילית לפועל "מְצַחֵק" משחירה גם את ההורים את אברהם ואת שרה! ממה נפשך, אם עובד עבודה זרה, חוטא בגילוי עריות ורוצח מתפתח, במשך ארבע-עשרה שנה, בבית אברהם ושרה, האם אין זה מכתים את החינוך שאותו הקנו לו הוריו?

אכן, מצויה גם הבנה אחרת. כך במדרשים: "אמר רבי שמעון בן יוחאי [...] ואני אומר חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק ההוא [...] עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" (תוספתא מסכת סוטה ו, ו). ומה "ההצדקה" לגירוש? לפי אותו מדרש: "אמר רבי שמעון בן יוחאי [...] אלא אין צחוק האמור כאן אלא לענין ירושה. שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו היו הכל שמחין ואומרין נולד בן לאברהם נולד בן לאברהם נוחל את העולם ונוטל שני חלקים והיה ישמעאל מצחק בדעתו ואומר אל תהו שוטים אל תהו שוטים אני בכור ואני נוטל שני חלקין" (תוספתא מסכת סוטה ו, ו). רמב"ן דוחה את כל הפירושים האלה וטוען: "והנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול, [...] וכן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי אמרה: העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה. ואמרה שיגרש גם אמו, כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת".

פרשנויות אלה צמודות יותר למפורש במקרא. בטענת שרה אל אברהם נאמר: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (ברא' כא, י). באותו כוון טוען רשב"ם: "שכבר גדל הרבה. ולא רצתה לשהותו עוד פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק". רשב"ם מעביר, אפוא, את המניע לגירוש ישמעאל והגר מהתנהגות ישמעאל לרצונה של שרה שרק בנה יירש את האב, ולא בן הגר השפחה. ראב"ע מחריף יותר את הביקורת הסמויה על שרה באמרו: "מצחק, כי כן מנהג כל נער. ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה". כאילו אמר, משובת-נעורים אינה סיבה לגירוש.

תגובת אברהם מחזקת את התפיסה שאין פגם בהתנהגות ישמעאל: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (ברא' כא, יא). אמנם יונתן סבור שלאברהם כאבה התנהגות ישמעאל: "על עִנין ישמעאל בנו שיעבוד לעבודה זרה". אבל רש"י מבין שפשוטו של מקרא מתאר כאב אב: "ופשוטו על שאמרה לו לשלחו". כך גם רמב"ן: "והנכון בעיני [...] מפני בנו חרה לו מאד ולא רצה לשמוע אליה". במלים אחרות, פשוטו של מקרא וגם פרשנויות אחדות אינם מוצאים פגם בהתנהגותו של ישמעאל.

מערכת היחסים בין יצחק לישמעאל אינה משקפת תחרות, יריבות או שנאה. יתר-על-כן, מות אברהם מזמן את שניהם לאבל: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (ברא' כה, ט), ראוי לשים-לב שמצוין בָּנָיו בהתייחסות שווה ליצחק ולישמעאל.

לפי המסורת, אנו היהודים בני יצחק והמוסלמים הינם בני ישמעאל. ההיסטוריה מלמדת, ששנים רבות שררו יחסים טובים בין יהודים למוסלמים, בארצות רבות. ובכן, מפשוטו של מקרא אין לזהות יחסים לא תקינים בין יצחק לישמעאל. במדרשים ובפרשנות מצאנו גישות שונות. כלומר, משמעות הנתון במקרא תלויה בהשקפת העולם של המפרש. והאם זה לא אמור גם לגבי "המציאות" בה חיים בני-אדם? שואל השיר: "עד מתי אלי, אבקש ממך בתפילה / ועד מתי אלי נסתכל אחד / על השני / דרך כוונת רובה / לא עוד יגורש ישמעאל למדבר / כל בוקר נקום לצד בנה של הגר / וישראל לא תושלך אל הים / זאת האמת הפשוטה לבני אברהם" (חמי רודנר, דרך כוונת הרובה). והאם התשובה לתפילה אינה בדרך בה כל אדם תופס את משמעות הסובב? אז, מתי נמצא כולנו – צאצאי אברהם, בני ישמעאל ובני יצחק – את "המשקפיים" המתאימות כדי לראות כך את הסובב שיאפשר לנו לחיות זה בצד זה ולא זה כנגד זה או זה על חשבון זה?

הערות

הערה 1: המקרא מספר בהמשך, שלאחר מות שרה "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ" (ברא' כה, א–ב).

הערה 2: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים" (ברא' יח, יא).

הערה 3: "רבי עקיבא דורש: אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה [...] מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל שהיה בונה במסין וצד חגבים ומעלה ומקטיר לעבדה זרה רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין שחוק האמור כאן אלא גלוי עריות [...] מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל מכבש את הגגות ומענה את הנשים רבי ישמעאל אומר אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים [...] מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל נוטל קשת וחצים ומזרק כלפי יצחק" (תוספתא מסכת סוטה ו, ו).

מקורות

על-פי מאמר של motinue שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0118_1