ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שקלים/הדפסה
פרק ראשון - באחד באדר
[דף א עמוד א]
==ירושלמי שקלים, פרק א, הלכה א==
מתני': באחד באדר א_אמשמיעין על השקלים, א_בועל הכלאים, א_גובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים, ועושין כל צורכי הרבים, ומציינין את הקברות, א_דויוצאין אף על הכלאים.
גמ': תנן באחד באדר משמיעין על השקלים ולמה דווקא באחד באדר? כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן, ותיתרם תרומת הלשכה מן התרומה החדשה בזמנה א_הבאחד בניסן. ואמר רבי שמואל בר רב יצחק° למה תורמים דווקא באחד בניסן? מפני שסמכו תרומת הלשכה כתחלתה, דכתיב (שמות פקודי מ יז) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, ותני עלה: ביום שהוקם המשכן, בו ביום נתרמה התרומה. רבי טבי° ורבי יאשיה° אמרו בשם כהנא°: נאמר כאן (במדבר פינחס כח יד) עלת חדש בחדשו לחדשי השנה, ונאמר להלן (שמות בא יב ב) החדש הזה ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן, אף חדשי שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן. אמר רבי יונה°: שבק עזב רבי טבי° ראשה דמתניתא ואמר סופה, דלא כן ולא היה צריך לעשות כך כיוון שלא מובן ההקשר למחצית השקל והיה לו לומר כהדא דתני (במדבר פינחס כח יד) זאת עולת חדש בחדשו. יכול יהא תורם בכל חדש וחדש? תלמוד לומר בחדשו לחדשי השנה: בחודש א' הוא תורם לכל חדשי השנה. יכול באיזה חדש שירצה? נאמר כאן חדשי ונאמר להלן חדשי, מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן, אף חדשי שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן. תנן: באחד באדר משמיעין על השקלים מהו משמיעין? רב הונא° אמר: מכריזין, היך מה דאת אמר (דברי הימים ב' כ"ד, ט') ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא לה' משאת משה עבד האלקים על ישראל במדבר סיני. תמן תנינן: אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי°: אף שימוע שקלים וכלאים ביניהם.
באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, ובחמישה עשר בו קוראים את המגילה בכרכים, ומתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים.
שואלת הגמרא: למדנו במשנה באחד באדר משמיעין על השקלים, ולמה דווקא באחד באדר? כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. ואמר רבי שמואל בר רב יצחק: הסיבה שתורמים דווקא באחד בניסן, זה שתרומת הלשכה כתחילתה. כלומר, כמו שבפעם הראשונה דכתיב ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן, ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה. אז לכן גם לדורות קבעו שזה באחד בניסן.
רבי טבי ורבי יאשיה אמרו בשם כהנא: נאמר כאן חדשי, ונאמר להלן חדשי. מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן, אף חדשי שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן. אבל לכאורה זה לא ברור, מה הקשר לשקלים? אמר רבי יונה: שבק רבי טבי ראשה דמתניתא ואמר סופה. מה הוא היה צריך לעשות? לא היה צריך לעשות ככה, אלא היה צריך להתחיל מההתחלה, כי ככה לא מובן מה הקשר למחצית השקל. היה צריך לומר מההתחלה, כדהכי דתני: זאת עולת חדש בחדשו. יכול יהא תורם בכל חדש וחדש? תלמוד לומר בחדשו לחדשי השנה: בחודש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה. יכול באיזה חדש שירצה? נאמר כאן חדשי ונאמר להלן חדשי, מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן, אף חדשי שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן. לכן בעצם תרומת הלשכה נעשית בניסן, ולכן מקדימים ומכריזים על השקלים באחד באדר, שבאחד בניסן יביאו את השקלים.
אומרת הגמרא: תנן, באחד באדר משמיעין על השקלים. מהו משמיעין? רב הונא אמר: מכריזין, היך מה דאת אמר ויתנו קול ביהודה ובירושלים. הנה גם כמו שהם הכריזו שכולם צריכים להביא, כמו שמשה עבד אלוקים ציווה בסיני.
תמן תנינן: אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: אף שימוע שקלים וכלאים ביניהם. כלומר, שהם מכריזים באדר שני ולא באדר ראשון.
[דף א עמוד ב]
אמר רבי יוסי° בר זבידא: ויאות! כלום אמרו משמיעין על השקלים לא כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן? אם אתה אומר באדר ראשון, עד כדון אית תמן שיתין יומין. כלום אמרו יוצאין אף על הכלאים לא כדי שיהיו הצמחין ניכרין? אם את אומר באדר ראשון, עד כדון אינון דקיקין. חזקיה° שאל: מעתה, בני בבל יהיו משמיעין על השקלים מראשו של חורף, כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן, ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן! התיב רבי עולא° אילעא בן ישמעאל קומי רבי מנא° בן יונה: למה שיצטרכו בני בבל לתרום קדם והא תנינן א_ובג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרוס הפסח, בפרוס העצרת, בפרוס החג! נימר אולי אילין דקריבין בפרוס הפסח, אילין דרחיקין בפרוס העצרת, ואילין דרחיקין מנהון בפרוס החג! אמר לו התרומה כולה כאחת היא באה. ולמה אמרו בג' פרקים תורמים את הלישכה? כדי לעשות פומבי לדבר שלכל אחד מישראל חלק בקרבנות אמר רבי יהודה בן פזי° בשם °רבי: הן נקרא
אמר רבי יוסי: ויאות! באמת צודק. כלום אמרו משמיעין על השקלים לא כדי שיביאו את שקליהן בעונתן? אז אם אתה אומר באדר ראשון, עד כדון אית שיתין יומין, יש שם הרבה זמן, הם ישכחו. כלום אמרו יוצאין אף על הכלאים לא כדי שיהיו הצמחין ניכרין? אם את אומר באדר ראשון, עד כדון אינון דקיקין, כי הצמחים עדיין לא ניכרים באדר ראשון. אז לכן ודאי שגם על השקלים וגם על הכלאים מכריזים ויוצאים באדר שני.
חזקיה שאל: מעתה, מראש כל המטרה שיביאו את השקלים שלהם בזמן ואז יוכלו לתרום באחד בניסן, אז בני בבל משמיעין על השקלים מראשו של חורף. כי הרי עד שמגיעים מבבל לארץ ישראל זה לוקח חצי שנה. כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן.
התיב רבי עולא קומי רבי מנא: למה שיצטרכו בני בבל לתרום קודם? והא תנינן בג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרוס הפסח, בפרוס העצרת, בפרוס החג. יש שלוש פעמים שתורמים: בפרוס הפסח, כלומר חצי חודש לפני פסח; בפרוס העצרת, חצי חודש לפני עצרת ושבועות; בפרוס החג, חצי חודש לפני החג. נימר אילין דקריבין בפרוס הפסח, כלומר הקרובים מביאים לקראת פסח, בראש חודש ניסן, שזה שבועיים לפני הפסח. אילין דרחיקין בפרוס העצרת, הם מביאים שבועיים לפני שבועות. ואילין דרחיקין מנהון בפרוס החג. אז זה בדיוק חצי שנה, כלומר אם הם מכריזים באדר, הם יספיקו להגיע ולהביא את זה עד סוכות.
אמר לו: כולה כאחת היא באה. בעצם את השקלים מביאים כולם בבת אחת. ולמה אמרו בג' פרקים? כדי לעשות פומבי לדבר, כיוון שלכל ישראל יש חלק בקורבנות, אז שכולם יראו שבאמת לוקחים מהכספים של כולם.
[דף ב עמוד א]
ולא נבעת? לטובה (שמות ויקהל לה כב) רק כל נדיב לב; לרעה (שמות כי תשא לב ג) ויתפרקו כל העם וגומר. לטובה (שמות יתרו יט יז) ויוצא משה את העם; לרעה (דברים דברים א כב) ותקרבון אלי כלכם. לטובה (שמות בשלח טו א) אז ישיר משה ובני ישראל; לרעה (במדבר שלח יד א) ותשא כל העדה וגו'. אמר רבי חייא בר אבא° ועוד כתיב (צפניה ג', ז') אכן השכימו השחיתו: שכל השחתה שהיו עושין בהשכמה היו עושין אותה. אמר רבי אבא בר אחא°: אין את יכול לעמוד על אופיה של אומה זו. נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין. תנא רבי יוסי בן חנינא° כל ציווי התרומה למשכן באה כדי לכפר על חטא העגל כהדא מתניתא דתניא (שמות תרומה כה יז) ועשית כפורת זהב טהור: יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל. אמר רבי חגי° בשם רבי שמואל בר נחמן°: ג' תרומות נאמרו בפרשה הזאת: תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת המשכן. (שמות תרומה כה ב) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו' - זו תרומת אדנים; מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי - זו תרומת שקלים; וזאת התרומה אשר תקחו מאתם - זו תרומת המשכן. תרומת המשכן למשכן, מה שירצו יביאו; תרומת שקלים לקרבן, מה שירצו יביאו ובלבד שיהא יד כולן שוה, שנאמר (שמות כי תשא ל טו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט; תרומת אדנים לאדנים. אמר רבי אבון°: אף בפרשה הזאת כי תשא שקראים בשבת שקלים נאמר בה ג' תרומות: (שמות כי תשא ל יג) מחצית השקל תרומה לה' יתן תרומת ה' לתת את תרומת ה'. בט"ו בו קורין את המגילה בכרכים. לא כן אמר רבי חלבו° דרב הונה° ורב° אבא בר אייבו אמרו בשם רבי חייא רבה°: הכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה?! ולמה הזכיר רק את יום ט"ו התנא לא בא ללמד הלכות מגילה אלא כל כוונתו ללמדך שכל המצות הנוהגות באדר שני אינן נוהגות באדר ראשון ולזה די בדוגמא אחת וכיוון שעסק במנהגים שנוהגים בט"ו הזכיר גם מקרא מגילה בכרכים שחל בט"ו. רבי יוסה° אסי ורבי אחא° הוון יתבין. אמר רבי יוסה° אסי לרבי אחא°: לא מסתברא שדברי רבי חלבו° שאמר שאם קרא בי"ד יצא ואין צריך לחזור ולקרא בט"ו זה דווקא לשעבר בדיעבד שכבר עבר ט"ו אבל להבא לכתחילה לא וחייב לחזור ולקרא בט"ו? דהא תני: מקום שנהגו לקרותה שני ימים מספק, קורין אותה שני ימים! ואם אפילו לכתחילה בן כרך יוצא בי"ד למה לקרא יומים הרי קראו בי"ד? אמר לו: אוף אנא סבר כן. אמר רבי מנא° בן יונה:
לכו תלמוד ירושלמי מסכת שקלים, דף ב'. בשורה האחרונה בדף הקודם אמר רבי יהודה בן פזי בשם רבי: "אין נקרא ולא נבעת". כלומר, יש פסוקים שקוראים אותם, אי אפשר שלא להרגיש רע. לטובה כל נדיב לב, כלומר רק הנדיבי לב הביאו. לרעה ויתפרקו כל העם. לטובה ויוצא משה את העם, כלומר היה צריך להוציא אותם. לרעה ותקרבון אלי כלכם. לטובה אז ישיר משה ובני ישראל, משה היה צריך להתחיל. לרעה ותשא כל העדה. מה הבכי הרע בא? ועוד כתיב אכן השכימו השחיתו, שכל השחתה שהיו עושים בהשכמה היו עושים אותה.
אמר רבי אבא בר אחא: "אינך יכול לעמוד על אופייה של אומה זו. נתבעין לעגל ונותנים. נתבעין למשכן ונותנים". תניא רבי יוסי בן חנינא: כל ציווי התרומה למשכן בא כדי לכפר על חטא העגל, כאדם המטיל את התניא, ועשית כפורת זהב טהור, יבוא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל.
אמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: "ג' תרומות נאמרו בפרשה הזאת: תרומת האדנים, תרומת שקלים ותרומת המשכן. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה - זו תרומת אדנים. מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי - זו תרומת שקלים. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם - זו תרומת המשכן. תרומת המשכן למשכן, מה שירצו יביאו. תרומת שקלים לקורבן, מה שירצו יביאו, ובלבד שתהיה שווה, יד כולם שווה". כלומר, כמה שהם רוצים, אבל כל אחד צריך להביא אותו סכום, שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. תרומת אדנים לאדנים, ופה זה היה מחצית השקל בדיוק.
אומרת הגמרא: אמר רבי אבון: אף בפרשה הזאת, כלומר בכי תשא שקוראים בשבת שקלים, נאמר בה ג' תרומות. מחצית השקל תרומה לה'. יתן תרומת ה'. לתת את תרומת ה'. כלומר שלוש פעמים כתוב תרומה.
אומרת הגמרא: בט"ו בו קוראים את המגילה בכרכים. כן, ככה כתוב במשנה. כרכים זה ערים מוקפות חומה, כן? מלשון כמו כרוכיה, כן, גלגל.
אומרת הגמרא: "לא כן אמר רבי חלבו, רב הונא ורב, בשם רבי חייא רבה: הכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה?!" אבל זה עיקר קריאת המגילה - בי"ד. אז למה הזכיר ט"ו? אומרת הגמרא: "לא בא אלא ללמדך שכל המצות הנוהגות באדר שני אינן נוהגות באדר ראשון", ולזה בעצם די בדוגמה אחת. וכיוון שהוא עסק במנהגים שנוהגים בט"ו, הוא הזכיר גם מקרא מגילה בכרכים שחל בט"ו.
רבי יוסה ורבי אחא הוון יתבין. אמר רבי יוסה לרבי אחא: "לא מסתברא", שדברי רבי חלבו שאמרו שאם קרא בי"ד יצא ואין צריך לחזור ולקרוא בט"ו, דווקא "לשעבר", כלומר בדיעבד, שכבר עבר ט"ו - כלומר הוא קרא בי"ד, עבר ט"ו, אז בדיעבד יצא. אבל "לבא", כלומר לכתחילה, לא - הוא חייב לחזור ולקרוא בט"ו. כלומר אם הוא קרא בי"ד, למחרת שיקרא בט"ו. מה הראיה? "לא תני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין אותה שני ימים", כלומר מקום שיש ספק קוראים שני ימים, אז קוראים שני ימים. קשה - אם אפילו לכתחילה בן כרך יוצא בי"ד, למה לקרוא יומיים? שיקרא בי"ד. אז רואים מכאן שבעצם לכתחילה צריך לקרוא בט"ו.
"אמר לו: אוף אנא סבר כן" - אני מסכים איתך. אמר רבי מנא: "ויאות!" - בסדר, אתה צודק. "אילו בן כרך" - אם בן עיר מוקפת חומה - "משקרייא בי"ד חוזר וקרייא בט"ו, שמא שומעין לו?" כלומר אם הוא יחליט שהוא קרא בי"ד ולא ט"ו, יסכימו לו? ודאי שלא. "אם את אומר כן, נמצאת עוקר זמן כרכים בידיך" - לא יישאר לך אף אחד שלא יקרא בט"ו.
אומרת הגמרא: תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: "מצוות הנוהגות באדר שני אינן נוהגות בראשון, חוץ מהספד ותענית שהן שווין בזה ובזה" - עכשיו שניהם אסורים בהספד ותענית. רבי אבא ורבי ירמיה בשם רב ורבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: "הלכה כרבן שמעון בן גמליאל". רב הונא רבה דציפורין אמר: "הנהיג רבי חנינה בציפורין כהדא דרבן שמעון בן גמליאל". לא אמר אלא הנהיג - הא להלכה לא, כלומר הוא לא קבע הלכה, אבל אמר שרק נהג הוא ככה. "אבל לענין שטרות כותבין אדר ראשון, ואדר" - כלומר באדר ראשון כותבים אדר א' ובאדר שני כותבים אדר סתם, כלומר אדר. ורבי יוחנן אומר: "אדר ראשון סתם", כן, כותבים סתם, כלומר אדר, "אדר שני תניין" - אדר שני.
ואומרת הגמרא: תנן: "מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי רבים. אלו הן צרכי רבים? דנין דיני ממונות ודיני מכות, ופודין ערכין וחרמים והקדישות, ומשקין את הסוטה, ושורפין את הפרה, ועורפין עגלה ערופה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומפרקין את המנעל מעל גבי האימום, ואין מחזירין אותו". כלומר האימום זה המתקן שעליו בונים את הנעל בעצם, כן? יש מתקן ברזל כזה שעליו מלבישים את הנעל וכל פעם מחברים עוד חלק עד שמקבלים את הצורה של הנעל. אז מותר להוציא מהאימום ואסור להחזיר אותו לאימום.
ואומרת הגמרא: "תמן תנינן: משקין בית השלחין" במועד, "ומציינים על הקברות". כן, לכאורה קשה - הרי לא כבר ציינו מאדר? הרי כבר עשו את זה באדר, ככה אמרנו. ואומרת הגמרא: "תיפתר שירד שטף של גשמים ושטפו" - כלומר אם ירד גשם ושטף את כל הסימון שהם עשו עם סיד, לכן בכל המועד חוזרים ומסמנים.
"ויוצאין אף על הכלאים" בכל המועד פסח. אומרת הגמרא: "לא כבר יצאו מאדר?" הרי אמרנו שיוצאים באדר. ואומרת שוב פעם: "תיפתר שהיתה השנה אפילה", ואין הצמחין ניכרין. אז באדר לא יצאו כי אין הצמחים ניכרים, לכן יוצאים בכל המועד.
[דף ב עמוד ב]
ויאות! אילו בן כרך משקרייא בי"ד אינו חוזר וקרייא בט"ו, שמא שומעין לו? אם את אומר כן, נמצאת עוקר זמן כרכים בידיך. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר: מצוות הנוהגות באדר שני אינן נוהגות בראשון, א_זחוץ מהספד ותענית שהן שווין בזה ובזה שבשניהם אסור. רבי אבא° ורבי ירמיה° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו ורבי סימון° אמר בשם רבי יהושוע בן לוי°: הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל. רב הונא רבה דציפורין° אמר: הנהיג רבי חנינה° בציפורין כהדא ד°רבן שמעון בן גמליאל. לא אמר אלא הנהיג, הא להלכה לא! א_חאבל לענין שטרות באדר ראשון כותבין אדר ראשון, ואדר שני כותבים אדר סתם. רבי יוחנן° בר נפחא אומר: אדר ראשון סתם, אדר שני כתבים אדר תניין אדר ב':. תנן: מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי רבים. א_טאלו הן צרכי רבים? דנין דיני ממונות דיני נפשות ודיני מכות, א_יופודין ערכין וחרמים והקדישות, ומשקין את הסוטה, ושורפין את הפרה, ועורפין עגלה ערופה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומפרקין את המנעל מעל גבי האימום, ואין מחזירין אותו. תמן תנינן: משקין בית השלחין בחול המועד פסח. א_יאומציינין על הקברות. לא כבר ציינו מאדר? תיפתר, שירד שטף של גשמים ושטפו. ויוצאין אף על הכלאים בחול המועד פסח. לא כבר יצאו מאדר? תיפתר א_יבשהיתה השנה אפילה, ואין הצמחין ניכרין.. תנן: ומציינין את הקברות מניין לציון? רבי ברכיה° הכהן ורבי יעקב בר בת יעקב° אמרו בשם רבי חונייא דברת חוורין° ואמרי לה רבי יוסה° אסי ורבי יעקב בר אחא° אמרו בשם רבי חונייא דברת חוורין° ואמרי ליה חזקיה° ורבי עוזיאל בריה דרב חונייא דבית חוורן° אמרו בשם רבי חונייא דבית חוורן° שנאמר (ויקרא תזריע יג מה) טמא טמא יקרא: כדי שתהא הטומאה קוראה לך בפיה ואומרת לך פרוש. אמר רבי אילא° אילעא בשם רבי שמואל בר נחמן° מדכתיב (יחזקאל ל"ט, ט"ו) ועברו
תנן: "ומציינין על הקברות", ככה למדנו. מניין לציון? כלומר מאיפה שמציינים על הקברות? רבי ברכיה ורבי יעקב בר בת יעקב בשם רבי חונייא דברת חוורין, רבי יוסה ורבי יעקב בר אחא בשם רבי חונייא דברת חוורין, חזקיה ורבי עוזיאל בריה דרב חונייא דבית חוורן בשם רבי חונייא דבית חוורן: שנאמר טמא טמא יקרא, כדי שתהא הטומאה לך בפיה ואומרת לך פרוש. כלומר שזה יהיה מצוין שכולם, כאילו היא קוראת לך - תראה, שפה יש טומאה, והיא אומרת לך כאילו פרוש.
אמר רבי אילא בשם רבי שמואל בר נחמן: "ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון". עכשיו מכאן למדו: "עצם" - מכאן שמציינים על העצמות. "אדם" - מכאן שמציינים על השדרה והגולגולת שזה רוב האדם. "ובנה" - מכאן שמציינים על גבי אבן קבועה, כן? לא על משהו זז. ואם אומרת על גבי אבן תלושה, הרי היא הולכת ומטמאת מקום אחר. "אצלו" - שלא יזמן לה טומאה, אלא לידה במקום טהור, כדי שאדם לא יגיע עד אליה ופתאום יגלה שהוא טמא, אלא טיפה יותר רחוק כדי שהוא יוכל להיזהר. "ציון" - מכאן לציון.
[דף ג עמוד א]
העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. עצם מכאן א_יגשמציינין על העצמות; אדם מיכן שמציינין על השדרה והגלגולת; ובנה מיכן שמציינין על גבי אבן קבועה. דאם אומר את על גבי אבן תלושה, אף היא הולכת ומטמא במקום אחר. אצלו שלא יסמן על הטמאה אלא לידו במקום טהרה; ציון מיכן לציון. מצא א_ידאבן אחת מצויינת, אף על פי שאין מקיימין עושין כן, המאהיל עליה טמא. שאני אומר: מת קמצוץ שמרגלותיו מונחים אצל ראשו ואינו תופס אלא מקום האבן הזו היה נתון תחתיה שאדם שלא בקיא בהלכה ציין על גבי הטומאה. היו שתים, המאהיל עליהן טהור וביניהן טמא. אם היה חורש בינתיים, הרי הן כיחידיות, שביניהן טהור ותחתיהן טמא. תני: אין מציינין על הבשר, שמא נתעכל הבשר. רבי יוסטא בר שונם° בעא קומי רבי מנא° בן יונה: ולא נמצא מטמא טהרות למפרע?! אמר לו: מוטב שיתקלקלו בו לשעה ואל יתקלקלו בו לעולם.
מתני': אמר °רבי יהודה בר עילאי א_טובראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, משרבו עוברי עבירה היו משליכין לדרכים. אחר כך התקינו שיהו מפקירין את כל השדה.
גמ': °רבי יהודה בר עילאי אומר כו'. תניא: אמר °רבי יהודה בר עילאי: בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, והיו שמחים ב' שמחות - אחת שהיו מנכשין שדותיהן, ואחת שהיו נהנין מן הכלאים. משרבו עוברי עבירה, היו משליכין על הדרכים. אף על פי כן היו שמחים שהיו מנכשין שדותיהן. התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה. ומניין א_טזשהפקר בית דין הפקר? דכתיב
אנחנו תלוי בירושלמי מסכת שקלים, דף ג', נתחיל מהשורה השלישית. אומרת הגמרא: מצא אבן אחת מצוינת, אף על פי שאין מציינים כן, כלומר לא עושים דבר כזה, המאהיל עליה טמא. כן, שאני אומר מת נתון תחתיה. כלומר שאדם שלא היה בקי בהלכה, הוא ציין על גבי הטומאה למרות שאמרנו שלא מציינים על גבי הטומאה אלא, אה, טיפה יותר רחוק. כן, כתוב אצל, אז טיפה יותר רחוק, אבל הוא היה אדם שלא בקיא, הוא ציין עליה, אז לכן היא עצמה טמאה.
היו שתים, המאהיל עליהן טהור וביניהן טמא, כי אני אומר ודאי הטומאה הייתה ביניהן, כי אדם שבקיא בהלכה יודע שעושים את זה לא צמוד לטומאה, אלא ליד הטומאה, אז הוא ציין על האבנים ליד. עכשיו, אם היה חורש בינתיים, כלומר אם האבנים עצמן היו מסומנות אבל ביניהן היה חרישה, כלומר ראו שחורשים שמה, אז זה בעצם מראה שביניהן טהור, אין שמה קבר, אז הרי הן כיחידיות, ביניהן טהור טמא.
תני: אין מציינין על הבשר, שמא נתעכל הבשר. רבי יוסטא בר שונם בעא קומי רבי מנא: ולא נמצא מטמא טהרות למפרע?! הרי כל עוד שיש שם בשר זה מטמא. אז אולי אדם שלא ידע יגיע לשם עם טהרות, פתאום הוא יגלה שיש שם בשר של מת והוא יטמא. אמר לו: מוטב שיתקלקלו בו לשעה ואל יתקלקלו בו לעולם. כן, כי אם יסמנו את זה, אז מעכשיו לעולם, כן, כל מי שיגיע לשם יחשוב שהוא יטמא, ובעצם זה לא נכון, כי רק אחרי תקופה קצרה הבשר יתעכל וכבר אין שמה טומאה. אז לכן עדיף לא לסמן ומקסימום פעם אחת יטמאו מאשר לסמן ואז הרבה פעמים יטעו לחשוב שהם נטמאו.
עוברים להלכה ב', במשנה. אמר רבי יהודה: בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, כלומר את הכלאים, משרבו עוברי עבירה היו משליכין לדרכים. התקינו שיהו מפקירין את כל השדה. באה הגמרא, רבי יהודה אומר, תני: אמר רבי יהודה: בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, והיו שמחות שתי שמחות - אחת שהיו מנכשין שדותיהן, ואחת שהיו נהנין מן הכלאים. משרבו עוברי עבירה, היו משליכין על הדרכים. אבל בינתיים אף על פי כן היו שמחים שהיו מנכשין שדותיהן. התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה, ומילא שההפקר בדין הפקר, דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים... השרים והזקנים... יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה.
[דף ג עמוד ב]
(עזרא י', ח') וכל אשר לא יבא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. מניין שהיא פטורה מן המעשרות? רבי יונתן בריה דרב יצחק בר אחא° שמע לה מן הדא דתנן א_יזאין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית, ואם עיברוה הרי זו מעוברת. וחודש א' שהוא מוסיף בשביעית לא פטור ממעשרות הוא? עד כדון שביעית ברור למה לא מוסיפין, מוצאי שביעית מאי טעמה? אמר רבי בון°: שלא לרבות באיסור חדש. אמר רבי זעירה° בשם רבי אלעזר° בן פדת: הדא דאת אמר שאין מעברים שביעית עד שלא התיר °רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ, אבל משהתיר °רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ, היא שביעית היא של שאר שני שבוע. אמר רבי מנא° בן יונה: הדא דאת אמר שאין מעברים מוצאי שביעית בראשונה שהיו השנים כתקנן והתבואה הייתה מתבשלת בזמנה קדם פסח, אבל עכשיו שאין השנים כתקנן, היא שביעית היא שאר שני שבוע. תני: של בית °רבן גמליאל דיבנה עיברוה במוצאי שביעית מיד. אמר רבי אבון°: אין מן הדא אתה רוצה להביא ראיה שהפקר בית דין הפקר לית את שמע מינא כלום, שאולי זה גזרת הכתוב שהרי התורה צוותה לעבר דכתיב (דברים ראה טז א) שמור את חודש האביב: שומריהו א_יחשיבוא בחידושו. והיידא אמרה דא שהפקר בית דין הפקר הא דתנן א_יטגדיש שלא לוקט תחתיו, כל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים. ואמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי שמעון בן לקיש°: ד°בית שמאי היא שסוברים הפקר לעניים הפקר, דאי כ°בית הלל, עניים אוכלים ומעשרין. ואמר לו רבי יוסי° בר זבידא: שמענו שהוא פטור ממעשר? דברי הכל משום קנסא שהפקר בית דין הפקר.
מתני': א_כבחמשה עשר בו שולחנות היו יושבין במדינה. בכ"ה בו ישבו במקדש. משישבו במקדש התחילו
מניין שהיא פטורה מן המעשרות? כלומר הפקר בדין פטור ממעשרות. רבי יונתן בריה דרב יצחק בר אחא שמע לה מן הדא: אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית, ואם עיברוה הרי זו מעוברת. עכשיו, וחודש אחד שהוא מוסיף בשביעית לא פטור ממעשרות הוא? אז אתה רואה מכאן שהפקר בית דין הפקר.
עד כדון שביעית. ברור למה לא מוסיפים - הרי אם מוסיפים עוד חודש אז יהיה עוד חודש אסור לעבד את האדמה ולא יהיה להם מה לאכול. אבל מוצאי שביעית מאי? למה לא מעברין מוצאי שביעית? רבי בון: שלא לרבות באיסור חדש. אם תוסיף עוד חודש בעצם דחית את הזמן שמותר לאכול חדש.
רבי זעירה בשם רבי אלעזר: הדא דאת אמר שאין מעברין שביעית עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ, אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ, היא שביעית היא של שאר שני שבוע. כן, ירק תמיד מצוי ולכן אפשר לעבר גם את השביעית.
אמר רבי מנא: הדא דאת אמר שאין מעברין מוצאי שביעית, זה בראשונה שהיו השנים כתקנן והתבואה הייתה מתבשלת בזמנה קודם פסח, אבל עכשיו שאין השנים כתקנן, היא שביעית היא שאר שני שבוע. התבואה גדלה הרבה פעמים הרבה אחרי פסח.
תני: של בית רבן גמליאל עיברוה במוצאי שביעית מיד. אמר רבי אבון: אין מן הדא - כלומר אתה רוצה להוביל ראיה שהפקר בית דין הפקר ממה שיכולים להוסיף חודש בשביעית - לית את שמע מינא כלום, לא, זה לא שווה מן הכלום. שאולי זה גזירת הכתוב, שהרי התורה ציוותה לעבר, דכתיב שמור את חודש האביב: שומריהו שיבוא בחידושו. אז אם התוצאה של זה שיהיה עוד חודש שיהיו פטורים מעשרות, אז התורה ציוותה.
והיידא אמרה דא שהפקר בית דין הפקר - מזה כן יכול ללמוד גדיש שלא לוקט תחתיו. כלומר אם אדם עשה את הגדיש, אסף את התבואה שלו במקום שעניים לא ליקטו, אז כל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים - גזרו שכל מה שלמטה שייך לעניים, ובעצם עניים יהיו פטורים מתרומות ומעשרות, זה כמו לקט.
ואמר רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש: דבית שמאי היא - אומר זה רק דעת בית שמאי שהם סוברים הפקר לעניים הפקר, כי הרי זה מותר רק לעניים, לא לשאר. דאי כבית הלל, עניים ומעשרין - אז עניים חייבים לעשר כי אין דבר כזה הפקר רק לעניים.
ואמר לו רבי יוסי: שמענו שהוא פטור ממעשר? דברי הכל משום קנסא, כלומר גם בית הלל מודים כאן משום קנס - הפקר בית דין הפקר. פה זה לא שהבן אדם עצמו הפקיר, ובאמת אם הוא מפקיר רק לעניים אז הם חייבים לעשר לדעת בית הלל. פה זה שבית דין הפקירו, בית דין הפקירו זה מופקר לגמרי ולכן הוא פטור מתרומות ומעשרות.
[דף ד עמוד א]
למשכן. א_כאאת מי ממשכנין? לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ועבדים וקטנים. וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק. א_כבאין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום. אמר °רבי יהודה בר עילאי: העיד °בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל אינו חוטא אבל אינם חיבים. אמר לו °רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא א_כגכל כהן שאינו שוקל חוטא. אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן: (ויקרא צו ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך נאכלין?
גמ': אין ממשכנין את הקטנים, הא לתבוע — תובעין. הדא דתימר בשהביא שתי שערות, אבל אם לא הביא שתי שערות — לא בדא. ולמשכן אין ממשכנין, אף על פי שהביא ב' שערות תנן: אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום כיני מתני' כך כוונת המשנה אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד תנן: אמר °רבי יהודה בר עילאי: העיד °בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל אינו חוטא. אמר לו °רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא. אמר רבי ברכיה° הכהן: טעמא ד°רבן יוחנן בן זכאי דכתיב (שמות כי תשא ל יג) זה יתנו זה בגמטריא י"ב - י"ב שבטים יתנו. אמר רבי טבי° בשם רב המנונא°: כן משיבין חכמים ל°רבי יהודה בר עילאי שפטר כהנים ממחצית השקל. מפני שאם יהיו שותפים במנחת העומר ושתי הלחם, יהיו טעונים שרפה כמו כל מנחת כהן. כשם שחטאת יחיד מתה א_כד ואין חטאת ציבור מתה, כך מנחת כהן יחיד קריבה כליל, ואין העומר ושתי הלחם ולחם הפנים שהם מנחת הציבור קריבה כליל. וקשיא: משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו?! והרי °רבי יהודה בר עילאי סובר שחטאת ציבור מתה דתנן: שאין חטאת ציבור מתה, °רבי יהודה בר עילאי אומר: תמות! נראה של°רבי יהודה בר עילאי ציבור זה שותפות של יחידים ואילו לרבנון ציבור זה ישות חדשה
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת שקלים, דף ד'. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק א', הלכה ג'. אומרת המשנה: "בחמישה עשר בו שוחרין אותה היו יושבים במדינה", כלומר בחמישה עשר באדר, "ובכ"ה בו ישבו במקדש. מי שישבו-- מי שישבו במקדש התחילו למשכן. את מי משכנים? לווים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ועבדים וקטנים. וכל קטן שהתחיל אביו לשקול עדו שהוא אינו פוסק." כלומר, למרות שקטן אינו חייב, אבל אם אביו התחיל לשקול אינו פוסק. "אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום. אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה: כהן אינו חוטא", אבל בעצם הם לא חייבים, אבל אם הוא שוקל זה לא חטא. "אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן". כתוב: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", והם אמרו לעצמם: הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו. כלומר, אם הוא יקנה מהכסף שלנו, אז איך זה נאכל? צריך להישרף, אז לכן הם לא היו תורמים.
אומרת הגמרא: אין משכנים את הקטנים. משעה שהביא שתי שערות אפילו לא ממשכנים אותו. אבל אם לא הביא שתי שערות לא בודקים, כן? לא תורמים אותו אפילו. "ולמשכן אין משכנים אף על פי שהביא שתי שערות", כן? קטן אפילו הביא שתי שערות לא משכנים אותו.
תנן: "אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום". אומרת הגמרא: כן אמרתם, אין משכנים את הכהנים מפני דרך כבוד. כלומר, לא מפני דרך שלום, אלא מפני דרך כבוד. הכהנים הם משרתים במקדש, לכן נוהגים בהם כבוד ולא ישכנו אותם.
ואומרת הגמרא: תנן, "אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה: כהן אינו חוטא". אמר רבי ברכיה: טעמא דרבן יוחנן בן זכאי, כן? "זה יתנו" - זה בגימטריה שתיים עשרה, כלומר שתיים עשרה שבטים יתנו. אז גם הכהנים צריכים לתת.
"אמר רבי טבי בשם רב המנונא: כן משיבין חכמים לרבי יהודה". רבי יהודה הרי פטר את הכהנים ממחצית השקל, כי הוא סובר שאם הם יתנו אז הם יהיו שותפים במנחות בעומר בשתי הלחם. אז המנחות, כן, העומר ושתי הלחם יהיו חייבים שריפה, כן? כמו כל מנחת כהן כליל תהיה, כן? אז כשם ש"חטאת יחיד מתה אין חטאת הציבור קריבה כליל", כלומר כשם שחטאת יחיד מתה ואין חטאת ציבור מתה, אז כך מנחת כהן יחיד קריבה כליל, אבל אין מנחת ציבור, כלומר מנחת העומר, שתי הלחם ולחם הפנים שהם מנחת ציבור קריבה כליל, כן? תראה, כמו קורבן ציבור שחטאת ציבור לא מתה, אז גם למרות שחטאת יחיד מתה, אז גם המנחות של ציבור הן לא נשרפות למרות שמנחת יחיד נשרפת. אומר זה לא מובן.
"וקשיא: משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו". הרי לפי רבי יהודה הוא סובר שחטאת ציבור מתה, כן? ד"רבי יהודה: שאין חטאת ציבור מתה, רבי יהודה אומר: תמות". אז זה בעצם ראינו שבכל אופן קשה, כי הנה חכמים משיבים לו דבר שהוא לא מודה בו.
[דף ד עמוד ב]
והוא מותיב לן: המנחות אם יקנו בכסף שתרמו הכהנים זו לא נדבת יחיד היא? ואינון מתיבין ליה: מכיון שנמסרה לציבור, כמי שהיא נדבת ציבור. כתיב (שמות כי תשא ל יג) כל העובר על הפקודים. °רבי יהודה בר עילאי ו°רבי נחמיה - חד אמר: כל דעבר בימא בקריעת ים סוף יתן; וחרנא אמר: כל דעבר על פיקודייא מי שנמנה יתן. מאן דאמר כל דעבר בימא יתן מסייע ל°רבי יוחנן בן זכאי. מאן דאמר כל דעבר על פיקודייא יתן מסייע לבן בוכרי.
מתני': אף על פי שאמרו במשנה הקדמת אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים, אבל אם שקלו מקבלין מידן. א_כההנכרי והכותי ששקלו — אין מקבלין מהן, ואין מקבלין מידם קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות וחטאות ואשמות. א_כו זה הכלל: כל שנידר ונידב — מקבלין מידן, וכל שאין נידר ונידב — אין מקבלין מידן. וכן מפורש על ידי עזרא שנאמר
עכשיו "והוא מותיב", הוא ענה להם, הוא אמר להם: המנחות אם יקנו בכסף שתרמו הכהנים - "לא נדבת יחיד היא?" כלומר, אם במקרה יצא שלקחו את הכסף, כן, מתוכה, כשתרמו לקחו מתוך הערימה והתברר שזה הכסף של הכהנים. יצא שקנו את המנחה בכסף של כהנים, אז זה לא נדבת יחיד? "ואינון מתיבין ליה: מכיון שנמסרה לציבור, כמי שהיא נדבת ציבור", כן, ברגע שהם תרמו את זה לציבור זה נחשב נדבת ציבור.
אומרת הגמרא: "כתיב כל העובר על הפקודים. רבי יהודה ורבי נחמיה - חד אמר: כל דעבר יתן", כלומר עובר מלשון שעבר בים בקריעת ים סוף. אז כל מי שעבר בים ייתן. ואחר אמר "כל דעבר על פיקודייא יתן", כל מי שהיה במניין.
"מאן דאמר כל דעבר בימא יתן מסייע לרבי יוחנן בן זכאי", שהוא אומר שכולם, גם הכהנים צריכים לתת, כי גם הם הרי עברו בים. "מאן דאמר כל דעבר על פיקודייא יתן מסייע לבן" בוכרי, כי הרי הכהנים לא נמנו עם כלל ישראל.
[דף ה עמוד א]
(עזרא ד', ג') לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו א_כז ואלו שחייבין בקלבון דבר מועט שמוסיפים על מחצית השקל. לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים אבל לא כהנים ונשים ועבדים וקטנים השוקל על יד בשביל כהן על יד האשה על יד עבד על יד קטן פטור א_כח ואם שקל על ידו ועל יד חבירו חייב בקלבון אחד ו°רבי מאיר אומר שני קולבנות הנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קולבנות א_כט השוקל על יד עני ועל יד שכינו ועל יד בן עירו פטור ואם הלוום חייב א_ל האחין השותפין, שחייבין בקלבון — פטורין ממעשר בהמה, וכשחייבין במעשר בהמה — פטורין מן הקלבון. וכמה הוא קלבון? מעה כסף, דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים לא חצי מעה. גמ': תנן אף על פי שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אבל אם שקלו מקבלין מידן הא לתבוע אין תובעין הכא כאן את אמר את מי ממשכנין לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ועבדים וקטנים הא לתבוע תובעין והכא את אמר אין תובעין לא קשיא כאן בשהביא ב' שערות וכאן בשלא הביא ב' שערות הנכרי והכותי כו'. אמר רבי אבא°: תיפתר כמאן דאמר כותי כנכרי דאתפלגון כותי כנכרי דברי °רבי, °רבן שמעון בן גמליאל אומר כותי כישראל לכל דבר אמר רבי אלעזר° בן פדת: מתני' בנכרים הא בכותים לא ולא גורסים כותי ותני כן כתיב (ויקרא ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם קרבן אדם לרבות את הגרים והכותים גרים הם כתיב (ויקרא ויקרא א ב) מכם א_לב להוציא את המומרים מתני' פליגא על רבי אלעזר° בן פדת דתנן: אין מקבלין מידם קיני זבין וזבות קיני יולדות. וכי יש קיני זבין וזבות בעובד כוכבים ומזלות? אלא רישא בעובד כוכבים ומזלות וסיפא בכותים. כן הוא: רישא בעובד כוכבים ומזלות וסיפא בכותים. אמר רבי יוחנן° בר נפחא א_לג בתחילה בזמן בניין המקדש אין מקבלין מהם לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים, ובסוף מקבלין מהן דבר שאינו מסוים ואין מקבלין מהן
תלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף ה אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים, דף ה. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק ה' אחד א'.
אומרת המשנה: "אף על פי שאמרו אין משקין נשים עבדים וקטנים, אבל אם שקלו מקבלים מידם. הנוכרי והכותי ששקלו אין מקבלים מהן ואין מקבלים מידם של נוכרים וכותים כי נזבים וכי נזבות כי יולדות חטאות ואשמות. זה הכלל: כל שנדר ונדב מקבלים מידם, וכל שאין נדר ונדב אין מקבלים מידם. וכן מפורש על ידי עזרא שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו. ואלו שחייבים בקלבון" - קלבון זה היה תוספת, מטבע קטנה שמוסיפים כשמביאים את מחצית השקל. עכשיו אנחנו נראה כל מיני הסברים בגמרא, אבל בפשטות זה תוספת קטנה שנותנים כי היו צריכים לשלם גם לשולחני על זה שהוא פורט, על זה שהוא מצרף. אז היו צריכים לתת לו שכר, וזה בעצם הולך להיות שכר שלו. אז לכן מוסיפים את הקלבון.
אבל אלו שחייבים קלבון: לויים, ישראלים וגרים, עבדים משוחררים, אבל לא כוהנים ונשים עבדים וקטנים. "השוקל על יד כהן" - אני מתיישב, על יד עבד או על יד קטן, כלומר מי שמביא את מחצית השקל בשביל כהן או עבד או קטן, אז הוא יהיה פטור מהקלבון. אבל אם שקל על ידו ועל יד חבירו חייב בקלבון אחד, כלומר אם זה חבר שלו, אז יהיה חייב בקלבון אחד בשביל עצמו. ורבי מאיר אומר שני קלבונות. לפי רבי מאיר הקלבון זה דאורייתא. אז כל מי שעושה מחצית שקל חייב להביא גם כן עוד קלבון. אנחנו נראה למה.
"נותן סלע ונותן שקל", כלומר בעצם השקל פה זה הכוונה חצי שקל, מחצית שקל. אז אם הוא נותן סלע ונותן חצי שקל, אז בעצם הוא חייב שני קלבונות. אחד על עצם הפריטה שהשולחני פורט לו, ואחד - כמו שאמרנו - לפי רבי מאיר זה דבר תורה, הוא חייב לתת עם מחצית השקל שלו.
"השוקל על יד עני", כלומר בשביל עני, "או על יד שכנו", בשביל שכנו, "או על יד בן עירו פטור, ואם לוו חייב", כי זה כאילו שהם תרמו. "האחים השותפים שחייבים בקלבון פטורים מעשר בהמה", כלומר אם הם חייבים בקלבון סימן שהם נחשבים כמו שותפים, סתם אנשים זרים, אז הם חייבים בקלבון, ולכן הם יהיו פטורים מעשר בהמה, כי הבהמות שלהם נחשבות כאילו בהמות שותפים. אבל כשחייבים במעשר בהמה, סימן שהם נחשבים כאילו בתפיסת הבית, כאילו הם משפחה אחת, אז הם פטורים מן הקלבון, כמו שאבא שמביא בשביל בניו פטור מקלבונות על הבנים שלו.
עכשיו כמה הוא הקלבון? זה נלמד בגמרא.
למדנו במשנה "אף על פי שאמרו אין משקין נשים עבדים וקטנים ואם שקלו מקבלים מידם" - משמע מכאן שאם שקלו הקטנים מקבלים מהם, אבל לתבוע אין תובעין. מקשה הגמרא: אף על פי שאמרו הא לתבוע תובעין - במשנה הקודמת למדנו את מי משקין: לויים וישראלים עבדים משוחררים, אבל לא נשים עבדים וקטנים, ושם כתוב שכן תובעים. ולכאורה זו סתירה - מקודם אמרת שתובעים אותם, וכאן אתה אומר שלא תובעים אותם. עונה הגמרא: כאן בשהביא שתי שערות וכאן בשלא הביא שתי שערות, כלומר אם הוא לא הביא שתי שערות אז גם לא תובעים אותו, גם לא משקין כמובן. ואם הוא הביא שתי שערות אז תובעים אבל לא משקין.
ואתה אמרת "הנוכרי והכותי" - אמרנו שהם לא מביאים. אמר רבי אבא: תיפתר כמאן דאמר כותי כנוכרי. כן, זה רק לפי מי שאומר שכותי הוא כמו גוי, דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר כותי כישראל לכל דבר. אמר רבי אלעזר: מתניתין - בנוכרים, הא בכותים לא. הוא צריך לשנות את הגרסה - צריך לגרוס נוכרי ולא לגרוס כותי, לא גורסים "נוכרי והכותי".
ותני כן - כתיב "אדם כי יקריב מכם קורבן", "אדם" - לרבות את הגרים. והרי כותים זה כמו גרים. "מכם" - להוציא את המומרים. ומתניא הגמרא - מתניתין פליגא על רבי אלעזר, כי רבי אלעזר אמר שהכותים תורמים, והם לא כלולים כאן ברשימה, אז המשנה חולקת עליו.
"אין מקבלים מידם" - המשך המשנה: "כי נזבים וזבות כי יולדות". וכי יש כי נזבים וזבות בגויים? אלא רישא וסיפא בכותים. אתה חייב להגיד שהמשנה דיברה גם על כותים וגם על גויים. וההמשך - שלא מקבלים כי נזבים וכי יולדות - זה מדבר על הכותים, כי הגויים בכלל לא שייכת בהם זיבה.
אמר רבי יוחנן: בתחילה... אין מקבלין לא דבר ולא דבר שאינו, כלומר בזמן בניין בית המקדש אין מקבלים מהם לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים - כלומר דבר שרואים שהוא קיים ולא דבר שלא קיים. ובסוף מקבלין מהן דבר שאינו ואין מקבלין מהן דבר, כלומר אחרי שבית המקדש כבר קיים, אז מקבלים מהם דבר שאינו מסוים ולא מקבלים מהם דבר מסוים.
[דף ה עמוד ב]
דבר מסוים. רבי שמעון בן לקיש° אמרן: בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים. מתני' פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתנן: אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבדק הבית. פתר לה: בין בתחלה בין בסוף, ובלבד דבר מסוים. רבי שמעון בן לקיש° אמרן בתחילה ובין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים. מתני' פליגא על רבי שמעון בן לקיש° דתני א_לדהכל שווין שהן נודרין ונידרין קא סלקא דעתין נודרין לבדק הבית. פתר לה בעולה. ניחא נודרים עולה, נידרים עולה הרי נידר בפשטות פירושו שאומר דמי עלי לבדק הבית. אלא כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי? ואינו מביא עמו נסכים? הרי תמיד מביאים קצת יותר ומותר נסכים לא לכלי שרת אינון? ואף לרבי יוחנן° בר נפחא קשה וכי לא נמצא מביא דבר מסויים? השיב רבי יוסי ברבי בון°: והא תנינן א_להנערכין! וערכין לא לבדק הבית אינון? היך מה כמו דאת אמר תמן: לשמים הוא מתכוין ומאיליהן מגזרת תורה הן באין לבדק הבית, כן את אמר אף הכא: לשמים הוא מתכוין ומאיליהן הן באין לכלי שרת ואין זה נחשב כתורם לדבר מסוים. מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש°? הרי לשיטתו לא מקבלים מהם כלום פתר לה שלא נאסר אלא לקבל מהם לצרכי הבנין דכתיב (עזרא ד', ג') לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו אבל כלים אין איסור. אמר חזקיה°: רבי סימון° שאל: מעתה לשיטת רבי שמעון בן לקיש° שלמד מהפסוק הזה הוא הדין א_לו שאין מקבלין מהן לאמת המים ולחומות העיר ומגדלותיה על שם שנאמר (נחמיה ב', כ') ולכם אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלים נשאר בשאלה? תנן ואם שקל על ידו ועל יד חבירו חייב בקלבון אחד ו°רבי מאיר אומר שני קולבנות. שאף בנותן שקלו שלם חייב בקלבון.
רבי שמעון בן לקיש: בתחילה בין בסוף אין מקבלים מהן לא דבר ולא דבר שאינו. ותאמר פליגא על רבי יוחנן: אין מקבלין מהן הקדש נדבה לבדק הבית - הרי פה מדובר שבית המקדש קיים, לכאורה. פתר לה: בין - בתחילה בין בסוף - לא בדבר מסוים. כן, מה שכתוב כאן הכוונה דברים מסוימים לבדק הבית - אנחנו תורמים איזה קיר או משהו כזה.
רבי שמעון בן לקיש: בתחילה בין בסוף - דבר שאינו. ותאמר פליגא על רבי שמעון בן לקיש: הכל שוין שהן נודרין ונידרין. הגמרא חשבה שמדובר בנודרים לבדק הבית. פתר לה עולה. ניחא נודרים עולה - זה מובן - נידרים עולה - לא משייך "נדרים" עולה. הרי נדר בפשטות פירושו שהוא אומר "דמי עלי", וזה הולך לבדק הבית, אלא כשישראל הרי עלי עולה ואמר מה שאמר זה עלי, אז זה הכוונה של הגמרא. ואינו מביא נסכים? הרי ביחד עם הבהמה הוא גם צריך להביא נסכים, והרי תמיד מביאים יותר, ומותר נסכים הולך לכלי שרת. אז גם לרבי יוחנן קשה - וכי לא נמצא מביא דבר מסוים?
אומרת הגמרא, רבי יוסי ברבי בון: והא תנינן נערכין! כתוב במשנה שגם נערכים, וערכין לא לבדק הבית אינון? הרי פה זה בפשטות לבדק הבית ממש. אלא איך תרצנו שם? היך מה דאת אמר תמן: לשמים הוא מתכוין ומאיליהן הן באין לבדק הבית, כלומר מסירת התורה, כן את אמר אף הכא: לשמים הוא מתכוין ומאיליהן הן באין לכלי שרת. כלומר הוא לא מביא, קונה את הקיר - הוא תורם כסף ומהכסף הזה בונים קיר. אז גם כאן, במותר נסכים הוא מביא נסכים - מותר נסכים קונים כלי שרת, אבל זה לא משהו שהוא מביא שנחשב כאילו שהוא תרם דבר מסוים.
מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש? לכשעצמו לא מקבלים כלום, לא דבר מסוים ולא דבר שלא מסוים. פתר לה: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו - שלא נאסר אלא לקבל מהם לבניין. כלים אין בעיה, כל מה שאסרו זה רק הבניין, דכתיב "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו", אבל כלים אינם אסורים.
אמר חזקיה: רבי סימון שאל: מעתה, לשיטת ריש לקיש שלמד מהפסוק הזה שלא מקבלים מהם - לאמת המים ולחומת העיר ומגדלותיה - על שם שנאמר ולכם אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלם? כלומר, אם ככה נמשיך ונלמד שלא מקבלים מהם גם לאמת המים ולחומת העיר ולמגדליה, על שנאמר "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים". וזה לכאורה קשה - אפילו לבני ירושלים לא לוקחים מהם כסף? נשארה השאלה.
אומרת הגמרא: תנן ואם שקל על ידו ועל יד חבירו חייב קלבון אחד ורבי מאיר אומר שני קלבונות. אף בנותן שקלו שלם - כי הוא סובר שאם נותן שקלו שלם חייב בקלבון. כלומר, אפילו אם הוא נותן רק מחצית שקל בדיוק, בכל זאת נותן קלבון, כי זה לא רק בגלל הפריטה. אם הוא נותן שקל שלם צריך לפרוט את זה - הוא צריך להוסיף בגלל השולחני, אבל אם הוא נותן מחצית שקל בדיוק, הוא לא צריך לתת לשולחני, אבל בכל זאת מוסיף קלבון, ותכף נראה למה.
[דף ו עמוד א]
מאי טעמא? ד°רבי מאיר? כסבר °רבי מאיר כשם ששקלו תורה כך קלבנו תורה דאמר °רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה, ואמר לו: זה יתנו כזה יתנו שמדאוריתא צריך לתת שווי של מחצית השקל כסף מזוקק. וכיוון שהמטבע שלנו אינו מזוקק, מוסיפים קילבון:. נתן סלע ליטול שקל חייב שני קולבונות. אמר רבי אלעזר° בן פדת: ד°רבי מאיר היא: אחד עבור פריטת הסלע ואחד עבור שקל שהוא נותן דבר תורה ורב° אבא בר אייבו אמר: דברי הכל היא. אחד עבור שקל שהוא נוטל עבור הפריטה ואחד עבור שקל שהוא נותן שהשלחני צריך לפרוט אחר כך את כל המטבעות למטבעות גדולים כדי להעלותם לירושלים. על דעתיה דרב° אבא בר אייבו ל°רבי מאיר ג' קולבנות אינון כי אתא רבי ירמיה° אמר רבי שמואל בר רב יצחק° אמר בשם רב° אבא בר אייבו ל°רבי מאיר שלשה קולבנות אינון: א' עבור שקל שהוא נותן שהשלחני צריך לפרוט אחר כך את כל המטבעות למטבעות גדולים כדי להעלותם לירושלים, וא' שקל שהוא נוטל עבור הפריטה ואחד לדבר תורה להשלים את מה שחיסרו הסיגים מכסף מזוקק:. תנן: האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה, וכשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון. האחים והשותפים שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה בשחלקו וחזרו ונשתתפו שחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון בשלא חלקו. אמר רבי אלעזר° בן פדת:
הפסד ירושלמי מסכת שקלים דף ו'. בדף הקודם, שורה אחרונה, למדנו את המשנה: "ואם שקל על ידו על יד חברו חייב בקילבון אחד. ורבי מאיר אומר שני קילבונים", שהוא סובר שאף בנותן שקלו שלם חייב בקילבון. כיוון שהקילבון זה לא רק בגלל השולחני שהוא פורט, אלא גם מי שמביא את המטבע בדיוק כפי שהוא צריך, בדיוק ברבע שקל, גם צריך להוסיף קילבון.
מה עמד רבי מאיר? "כסבר רבי מאיר כשם ששקלו תורה כך קילבונו תורה". כלומר, גם הקילבון זה מהתורה. כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה, אמר לו: זה יתנו. כזה יתנו — מה שמדאורייתא צריך לתת שווי של מחצה שקל כסף מזוקק. וכיוון שהמטבע שלנו לא מזוקק, אז מוסיפים עוד קילבון כדי להשלים את החסר.
נתן סלע ליטול שקל חייב שני קולבונות. אמר רבי אלעזר: דרבי מאיר היא — אחד עבור פריטת הסלע ואחד עבור שקל שהוא נותן, שהוא נותן דבר תורה. ורב אמר: דברי הכל היא — אחד עבור שקל שהוא נותן על הפריטה ואחד עבור שקל שהוא נותן... כן, כיוון שהשולחני צריך לפרוט אחר כך את כל המטבעות למטבעות גדולים כדי להעלותם לירושלים. אז לכן תמיד מוסיפים עוד קילבון, בשביל השולחני שאין לו שכר על זה שהוא אחרי כך פורט למטבעות גדולים. אז כשהוא פורט לך את הסלע לשני שקלים, אתה מוסיף קילבון, וחוץ מזה מוסיף עוד קילבון על מה שהוא צריך אחר כך לפרוט את הכל למטבעות גדולים על ירושלים.
שואלת הגמרא, "ועל דעתיה דרב לרבי מאיר שלשה אינון" — הוא צריך לתת שלוש פעמים קילבון. אחד עבור הפריטה, אחד עבור שקל שהוא נותן — כיוון שאמרנו שהשולחני צריך לקחת את זה להעלות לירושלים — ועוד אחד שזה דבר תורה.
"אתא רבי ירמיה, רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב" — באמת, אמר בשם רב לרבי מאיר שלושה קילבונים כמו שאמרנו. אחד עבור שקל שהוא נותן, אחד שקל שהוא נותן עבור הפריטה, ואחד לדבר תורה — להשלים את החיסור שיש בסיגים מכסף מזוקק.
ולמדנו משנה, "האחין השותפין שחייבין פטורין ממעשר בהמה, ושחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקילבון". עכשיו הגמרא מסבירה באיזה מצב זה. האחים השותפים שחייבים בקילבון פטורים ממעשר בהמה — איך מדובר? בשחלקו וחזרו והשתתפו. כיוון שאחרי שהם חלקו כמו אנשים זרים אז הם חייבים בקילבון, וחזרו והשתתפו, אז בעצם הבהמות שלהם זה כמו בהמת שותפין שפטורה מן המעשר.
עכשיו מה שאמרנו שחייבים מעשר בהמה ופטורים מן הקילבון זה כשלא חלקו. אמר רבי אלעזר: והן שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים. כלומר, כשהם חלקו את הירושה לא בטל דין ירושה, כי הם לא חלקו בשווה — אחד לקח את הגדיים ואחד לקח תיישים, אז הם כמו לקוחות, ולקוחות פטורים מעשר בהמה. וגם אם יחזרו וישתתפו זה כמו לקוחות שהשתתפו.
[דף ו עמוד ב]
והן שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים כי אז בטל שם ירושה, והרי הם כלקוחות שפטורים ממעשר בהמה, אפילו אם יחזרו והשתתפו, אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים הוא חלקו משעה הראשונה ונשאר עליהם שם ירושה ואם יחזרו והשתתפו יחזרו לתפוסת הבית וחיבים במעשר בהמה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא א_לזאפילו חלקו גדיים נגד גדיים ותיישים נגד תיישים כלקוחות הן ופטורין מן המעשר כההוא
אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים הוא חלקו משעה הראשונה. כן, אז נשאר עליהם שם הירושה, ואז אם הם יחזרו וישתתפו, הם חזרו לתפוס את הבית ונהיו חייבים עוד פעם במעשר בהמה.
אמר רבי יוחנן: חלקו גדיים גדיים ותיישים תיישים כלקוחות הן ופטורים מן המעשר, כמו שאנו לומדים על לקוח שנתן לו מתנה פטור מעשר בהמה. אז גם אם ניתן להם בירושה הם פטורים מעשר בהמה.
[דף ז עמוד א]
דתנינן תמן: הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה. רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמר רבי ירמיה°: בעי: ולמה לית אנן אמרין פעמים שהן חייבין בזה ובזה ופעמים שהן פטורים בזה ובזה? היך עבידא? א_לחחלקו את הנכסים ולא חלקו את הבהמה חייבין בזה ובזה, חלקו את הבהמה ולא חלקו את הנכסים פטורים מזה ומזה. אמר רבי מנא° בן יונה: הדא דאת אמר בשלא היתה הבהמה רוב, אבל אם היתה הבהמה רוב הן הן עיקר נכסים ואם לא חלקו בבהמה כאילו לא חלקו בנכסים ופטורים מן הקלבון. אמר רבי אבין°: רבי שמי° בעי: מפני שעשיתן כאדם אחד אצל מעשר בהמה את פוטרו מן הקלבון אף שאת הנכסים הם חלקו וכל אחד נותן מחצית השקל משלו אמר לו דשניא היא שהוא נותן סלע אחת שלימה בשותפות והרי זה כאילו לא חלקו ונותן מתפוסת הבית? מעתה אפילו חלקו בכל וחזרו ונשתתפו יהיו פטורים מן הקלבון והא תנינן חייבין בקלבון ופטורין במעשר בהמה נשאר בשאלה! אמר רבי אבא° בשם אבא בר רב הונא°: היא שני
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף ז'. במשנה למדנו שאחים שותפים שחייבים בקילבון פטורים ממעשר בהמה וכשהם חייבים מעשר בהמה הם פטורים מן הקילבון. אמר רבי חייא אמר רבי ירמיה: בעי, ולמה לי נן אמרין פעמים בזה ובזה ופעמים שהן. שואלת הגמרא היך עבידא, כלומר באיזה מקרה הם חייבים, באיזה מקרה הם פטורים. חלקו את הנכסים ולא חלקו את הבהמה חייבין בזה ובזה, כן, כיוון שחלקו נכסים אז הם יהיו חייבים, כלומר כל אחד את מחצית השקל שלו ויהיו חייבים בקילבון. אבל כיוון שהם לא חלקו את הבהמה אז לגבי הבהמה הם יהיו חייבים במעשר. עכשיו חלקו את הבהמה ולא חלקו את הנכסים אז הם יהיו... הם יהיו פטורים מזה ומזה, כן, כיוון שחלקו את הבהמה אז הם כמו שותפים שהם פטורים ממעשר בהמה, וכיוון שהם לא חלקו את הנכסים אז לכן הם פטורים מן הקילבון.
אמר רבי מנא: הדא דאת אמר בשלא היתה הבהמה רוב, אבל אם היתה הבהמה רוב הן הן עיקר נכסים. כלומר אם הם חלקו בבהמה אז בעצם זה כאילו חלקו בכל הנכסים, כן, ואז הם פטורים מן המעשר בהמה ויהיו חייבים בקילבון, כן, וגם הפוך.
אמר רבי אבין, רבי שמי בעי: מפני שעשיתן כאדם אחד אצל מעשר בהמה את פוטרו מן הקילבון, למרות שאת הנכסים הם חלקו וכל אחד נותן מחצית שקל משלו. כלומר אומר, למה? נכון שאת הבהמה, את המעשר בהמה הם לא חלקו, כן, ואז בעצם הם חייבים מעשר בהמה כמו אדם אחד. אבל למה שיהיו פטורים מן הקילבון? הרי את הנכסים הם כן חלקו, גם אם זה מעט, הרי כל אחד נותן מחצית שקל של עצמו. אז למה שייפטרו?
אמר, היא שהוא נותן סלע אחת שלימה. כלומר בעצם הוא נותן על שניהם, כדתנן: ואם שקע לידו או של חברו חייב בקילבון אחד. מעתה אפילו חלקו וחזרו ונשתתפו חייבין במעשר בהמה? כלומר אם לפי דבריך אם אתה אומר שכיוון שהם חזרו והשתתפו בכסף אז הם פטורים מן הקילבון... אז אם ככה, אז גם אם התחלקו בהכל וחזרו והשתתפו גם יהיו פטורים מן הקילבון. ואנחנו למדנו אחרת, למה תנן חייבין בקילבון ופטורין מעשר בהמה. אז זה קשה.
ואמר רבי אבא בשם אבא בר רב הונא: היא שני אחין שירשו את אביהן, היא שני שירשו את חמיהן. כלומר אין הבדל, אותו דין בשני המקרים. שואלת הגמרא לאיכן היו הקילבונות נופלין? רבי מאיר אומר לשקלים, כי הוא סובר שהקילבון זה דאורייתא, זה חלק מהשקלים, כן, כי כמו שאמרנו שהשקל של דאורייתא צריך להיות כסף צרוף, וכיוון ששם בתוך הכסף יש סיגים צריך להשלים את החסר. רבי אלעזר אומר לנדבה. רבי שמעון שזורי אומר ריקועי זהב, ציפוי לבית קודש הקדשים. בן עזאי אומר שולחנין היו נוטלין אותן בשכרן, ויש אומרים להוצאת דרכים.
הדרן עלך פרק באחד באדר.
אנחנו פרק ב' הלכה א'. אמרינן במשנה: מצרפין שקלים לדרכונות, כלומר למטבעות זהב, מפני משוי הדרך, כדי שלא יצטרכו לסחוב זה כבד. כשם שהיו שופרות במקדש כך היו שופרות במדינה. בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו, אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברים, ואם לאו נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין תחתיהן. נמצאו או שהחזירום הגנבים, אז אלו ואלו שקלים. כלומר, למרות שבעצם בני העיר כבר תרמו פעמיים לכאורה, אבל בכל אופן שניהם שקלים, אבל אינם עולין להן לשנה הבאה, כלומר בשנה אחרת הם יצטרכו עוד פעם לשקול.
באמת למדנו במשנה מצרפין שקלים לדרכונות, כלומר מטבעות זהב, מפני משוי הדרך. שואלת הגמרא, ויעשו אותן מרגליות? למה דווקא מטבעות זהב, יעשו מרגלית שזה הרבה יותר יקר. אמרה הגמרא שמא תזיל המרגליות ונמצא ההקדש מפסיד, כן, כההיא דתנינן תמן וכלן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים ואין פודין בכלים. ואמר רבי שמואל בר רב יצחק, למה לא פודים בכלים? שמא יזילו הכלים ונמצא ההקדש מפסיד, כן, כי זה דבר שהערך שלו משתנה כל הזמן. אוף הכא נמי שמא תזיל המרגליות ונמצא ההקדש מפסיד. אז לכן לא פודים על... לא ממירים את זה למרגלית, אלא למטבעות זהב שיחסית המחיר שלהם קבוע.
מתרגמין: כשם שהיו שופרות במקדש כך היו שופרות במדינה. ואומרת הגמרא מתניתא בתקלין חדתין, כלומר השופרות, הקופות, היו רק למטבעות של אותה שנה, אבל בתקלין עתיקין לא בדא, כן, כלומר מי שהיה חייב משנים קודמות לא בדה. ותני כן עתיקין במקדש ואין עתיקין במדינה. כן, כלומר קופות למחצית השקל של שנים קודמות היה רק במקדש, לא במדינה.
תנן: בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו, אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין ופטורין. כן, השלוחים נשבעים לגזברים ופטורים. ואומרת הגמרא מתני' בשומר חינם אבל בשומר שכר לא בדא, כי הרי שומר שכר חייב בגניבה ואבידה. אמר רבי אבא: ואפילו תימר בשומר שכר, אפשר למצוא איזו מציאות שהם יהיו פטורים על הגניבה והאבידה כאן. כי מה שכתוב נגנבו אפשר לראות שנגנבו בלסטים מזויין, שזה אונס וגם שומר שכר פטור. אבדו אפשר למצוא גם במקרה אונס, שטבעה ספינתו בים, ובמקרה כזה גם שומר שכר פטור.
אמר רבי יוסטי ברבי סימון עד דתנן, אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין ופטורים, אתיא כמאן דאמר תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות. כן, כלומר כשהגזברים תורמים, מה שנמצא בקופות בלשכה, אז הם תורמים גם על כל מה שנמצא בדרך, כן, מה שכבר נגבה ובדרך. אז לכן אם זה אבד אחרי שהאנשים תרמו כבר, ואז נתרמה תרומת הלשכה וזה אבד, אז כבר הלשכה זכתה בזה ולכן הבעלים פטורים, ולא יצאו ידי חובתם. וכי מאן דאמר אין תורמין לא על הגבוי ולא על העתיד להיגבות אז לא בדה, ואז בני העיר צריכים לשלוח עוד הפעם שקלים, כן, כיוון שכל עוד שלא הגיע שקלים למקדש הבעלים לא יצאו ידי חובתם.
[דף ז עמוד ב]
אחין שירשו את אביהן, היא שני גיסין שירשו את חמיהן א_לטלהיכן היו הקלבנות נופלין? °רבי מאיר אומר: לשקלים. רבי אלעזר° בן פדת אומר: לנדבה. °רבי שמעון שזורי אומר: ריקועי זהב וצפוי לבית קודש הקדשים. °בן עזאי אומר: שולחנין היו נוטלין אותן בשכרן. ויש אומרים: להוצאת דרכים.
הדרן עלך פרק באחד באדר
פרק שני - מצרפין שקלים
מתני': ב_אמצרפין שקלים לדרכונות מטבע זהב, מפני משוי הדרך. כשם שהיו שופרות במקדש ב_בכך היו שופרות במדינה. בני העיר ב_גששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו, אם נתרמה התרומה נשבעין לגיזברין, ואם לאו נשבעין לבני העיר. ובני העיר שוקלין תחתיהן. נמצאו או שהחזירום הגנבים, אלו ואלו שקלים ואין עולין להן לשנה הבאה.
גמ': תנן: מצרפין שקלים לדרכונות מטבע זהב, מפני משוי הדרך. ויעשו אותן מרגליות שמא תזיל המרגליות ונמצא ההקדש מפסיד כההיא דתנינן תמן ב_דוכלן נפדין בכסף ובשוה כסף ב_החוץ מן השקלים ואין פודין בכלים. ואמר רבי שמואל בר רב יצחק° שמא יזילו הכלים ונמצא ההקדש מפסיד. אוף הכא נמי שמא תזיל המרגליות ונמצא ההקדש מפסיד. תנן: כשם שהיו שופרות במקדש כך היו שופרות במדינה. מתניתא בתקלין חדתין שקלים חדשים של אותה שנה. אבל בתקלין עתיקין שקלים ישנים למי שחייב על שנים קדמות, לא בדא. ותני כן ב_ו שופרות לעתיקין במקדש ואין שופרות לעתיקין במדינה. תנן: בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו אם נתרמה התרומה נשבעין לגיזברין ופטורים. מתני' בשומר חינם אבל בשומר שכר לא בדא שהרי שומר שכר חייב בגנבה ואבדה. אמר רבי אבא° ב_זואפילו תימר בשומר שכר ואף על פי כן יש מקרים שפטורים אם נגנבו או אבדו. נגנבו בלסטים מזויין, אבדו כמי שטבעה ספינתו בים. אמר רבי יוסטי ברבי סימון° הא דתנן אם נתרמה התרומה נשבעין לגיזברין ובני העיר פטורים אתיא כמאן דאמר תורמין ב_חעל הגבוי ועל העתיד לגבות שבשעת התרומה ההקדש זוכה בכל השקלים בכל מקום שהם וכבר יצאו הבעלים ידי חובתם.
[דף ח עמוד א]
ברם כמאן דאמר אין תורמין לא על הגבוי ולא על על העתיד לגבות לא בדא שעד שלא יגיעו השקלים למקדש לא יצאו הבעלים ידי חובתם. למה נשבעין לגזברין או לבני העיר הרי אין נשבעין על ההקדשות דכתיב וכיחש בעמיתו בעמיתו ולא בהקדש? אמר רבי אלעזר° בן פדת: ד°רבי שמעון בן יוחאי היא ד°רבי שמעון בן יוחאי אומר קדשים שהוא חייב באחריותן כנכסיו הן. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: דברי הכל היא משום שבועת תקנה. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא ניחא נשבעים לגזברים, ואם לאו — נשבעים לבני העיר, ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהן משום שבועת תקנה. אלא לרבי אלעזר° בן פדת ניחא נשבעים לבני העיר הדא היא ד°רבי שמעון בן יוחאי שכל עוד הבעלים חייבים באחריותם — כנכסיהם, ונשבעים. אבל אחר שיצאו מאחריות בעלים — הרי הם הקדש גמור. ואמאי נשבעים לגזברים, גיזברים מאי עבידתייהו? נשבעים לבני העיר ליטול שכרן במעמד גיזברים מפני שההפסד על ההקדש, כי היכי דלא לחשדינהו, אי נמי דלא נשוו להו פושעים. ב_ט אף על פישקבלו בני העיר לשלם בלא שבועה אין ההקדש יוצא בלא שבועה. הפריש שקלו ואבד, רבי יוחנן° בר נפחא אמר חייב באחריותו עד שימסרנו לגיזבר. רבי שמעון בן לקיש° אומר הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא. מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש° דתנן: נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהן. לא עוד היא משום שבועת תקנה. תנן: נמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים ואין עולין להן לשנה הבאה. תני ב_יהראשונים נופלים לתיקלין חדתין והשניים נופלים לתיקלין עתיקין. הרי שניהם נמצאו קדם תרומת הלשכה אם כך אלו הן הראשונים ואלו הן השניים? רבי פנחס בי רבי חייא° ורבי אבא מרי° חד אמר אלו ששלחו בני העיר תחילה וחרנה אמר אלו שהגיעו לידי גזברין תחילה.
נחתום דין ראשון ממסכת שקלים, דף ח'. שואלת הגמרא, אמאי נשבעים לגזברים או לבני העיר? הרי לא נשבעים על הקדשות, דכתיב וכחש בה מטוב ולא בהקדש. אמר רבי אלעזר: רבי שמעון היא ד'רבי שמעון אומר: קדשים שהוא חייב באחריותן כנכסיו הן. אמר רבי יוחנן: דברי הכל היא, משום שבועת תקנה. כן, שלא ילך ויגנוב.
מתרגם: על דעתיה דרבי יוחנן ניחא נשבעים לגזברים, ואם לאו נשבעים לבני העיר, ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהן משום שבועת תקנה. כן, זה מובן כמו שאמרנו. לרבי אלעזר ניחא נשבעים לבני העיר, כן, אז ודאי דרבי שמעון שכל הבעלים חייבים באחריותם על זה כנכסיהם ונשבעים. אבל לאחר שיצאו מאחריות בעלים והם הקדש גמור, אז אמאי נשבעים לגזברים? כן, גזברים היה ויתיר. הרי אמרנו שלא נשבעים על הקדשות.
אומרת הגמרא: נשבעים לבני העיר במעמד גיזברים. זה הכוונה, כן. למה? כי היכי דלא לחשדינהו. אינה מי סבר אי נמי דלא נשוו להו פושעים, שלא יחשידו בהם שהם פושעים. ואף על פי שקבלו בני העיר לשלם, אין ההקדש יוצא בלא שבועה. כלומר, בכל מקרה חייבים להישבע.
אומרת הגמרא: הפריש שקלו ואבד. רבי יוחנן אמר: חייב באחריותו עד שימסרנו לגיזבר. ורבי שמעון בן לקיש אמר: הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא. אבל איך שהוא הפריש את זה, זה כבר שייך לגבוה, ומעכשיו גם אם זה יאבד — ההקדש כבר זכה בזה.
אומרת הגמרא: מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש: נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהן. כן, אז לכאורה רואים מכאן שבני העיר הם אחראים עד שזה יגיע לגזברים. אומרת הגמרא: לא עוד היא משום שבועת תקנה. אז עוד פעם, השבועה הזאתי זה רק, כן, השבועות זה רק תקנה שהשליחים לא יגנבו. כן, לכאורה קצת קשה, למה בני העיר שוקלים פעם נוספת.
טוב, תני: הראשונים נופלים לתיקלין חדתין והשניים נופלים לתיקלין עתיקין. כלומר בתור שקלים חדשים של אותה שנה, ובזה קונים את הקורבנות של אותה שנה, והשניים נופלים לכלי העתיקין שבהם משתמשים לקיץ המזבח. אומרת הגמרא: הרי שניהם נמצאו קודם תרומת הלשכה, אז אם כך, מי נקרא ראשון ומי נקרא שני? אלו הן הראשונים הן השניים? רבי פנחס בי רבי חייא ורבי אבא מרי, חד אמר: אלו ששלחו בני העיר תחילה, והחד אמר: אלו שהגיעו לידי גזברין תחילה.
[דף ח עמוד ב]
==ירושלמי שקלים, פרק ב, הלכה ב==
מתני': ב_יאהנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו בשבילו, ושקלו על ידי בשביל עצמו, אם נתרמה התרומה קדם ששקל בשביל עצמו, מעל ב_יבהשוקל. שקלו מן דמי ההקדש שהקדיש לבדק הבית, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה שקנו מהתרומה רק אז מעל. ממעשר שני ודמי שביעית יאכל כנגדן.
גמ': הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו בשבילו, ושקלו על ידי בשביל עצמו אם נתרמה התרומה קדם ששקל בשביל עצמו, מעל. אנן תנינן אם נתרמה התרומה ותני דבי °רבי אם קרבה הבהמה. מאן תנא אם נתרמה התרומה °רבי שמעון בן יוחאי היא דאמר °רבי שמעון בן יוחאי מיד היה סוחר הבהמות מקבל מעותיו. והכהנים זריזים הן. וקשיא מדוע מעל? אילו הגונב עולתו של חבירו ושחטה סתם סתמה לא לשם בעלים הראשונים מכפרת? אמר רבי יודן°: תיפתר במסויים שאותו אדם היה חשוב וסימן את המטבע והכהנים התורמים ידעו שהמטבע ממנו שאין זה כשחטה סתם אלא כשחטה לשמו של השני שלא עלתה לבעלים כמו שנהגו משל בית °רבן גמליאל דיבנה שהיה מתכוין ודוחפו לתוך הקופה. למה מעל הרי אף אם וחש לומר שמא לשיריים הן נופלין שהרי רוב השקלים הופכים לשירים. וכי יש מעילה בשיריים? אלא כ°רבי מאיר ד°רבי מאיר אומר ב_יגמועלין בשיריים. אי נמי עוד היא אף הראשון מדובר באדם מסויים כשל בית °רבן גמליאל דיבנה שהיה מתכווין ודוחפו לתוך הקופה ולא היה נעשה שיריים. הרי כדי להתחייב במעילה צריך שיפגום בשוה פרוטהו, אם זה דבר שלא שיך בו פגימה — צריך שיהנה בשוה פרוטה, וכאן ותורמו לשמו. מה נהנה? אמר רבי אבין° בשם רבנן דתמן מכיון שבית דין ראוין למשכן ולא מישכנו כמי שנהנה. תנן ממעשר שני ודמי שביעית לא חלה עליו קדושה ואינו נפטר עד יאכל כנגדן מאי טעמא? דכתיב (ויקרא בחקותי כז כו) אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו כל שהוא קודש ב_ידאין קדושה חלה עליו.
כלומר משנה פרק ב' הלכה ב', תלמוד המשנה. מתניתין: הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו, כלומר שקל את זה בשביל עצמו, שילם את זה לגזברים בשביל עצמו, אז אם נתרמה התרומה קודם שהוא שקל בשביל עצמו, כלומר הוא קיבל מהחבר, כן, בתור שליח הוא מוליך את זה ואז כבר נתרמה הלשכה, ואיך שהוא נותן את זה לשם עצמו אז הוא מעל.
כן. השוקל שקלו מן ההקדש, כלומר יש לו כסף של הקדש שהוא הקדיש לבית הבית והוא נותן מזה את השקל, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה, כלומר קנו בכסף של תרומת הלשכה בהמות, אז הוא מעל. כן, ואם הוא קנה ממעשר שני ודמי שביעית יאכל כנגדן.
אומרת הגמרא, למדו משנה: "נותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו", כלומר שקל בשביל עצמו, אז אם נתרמה התרומה, כלומר קודם שהוא שקל בשביל עצמו, אז הוא מעל. אומרת הגמרא: אנן תנינן, אם נתרמה התרומה. ותניא דבי רבי, אם קרבה הבהמה. מאן תנא אם נתרמה התרומה — מי סובר שכבר כשנתרמה התרומה מיד הוא מעל? רבי שמעון היא, דאמר רבי שמעון: מיד היה מקבל מעותיו. כלומר, איך שתורמים, מיד באותו רגע היו מביאים את הכסף לסוחר הבהמות, אז ממילא נקנו בזה בהמות ואותו אדם מעל.
שואלת הגמרא, וקשיא: אילו הגונב עולתו של חבירו ושחטה סתם, סתמה לא לשם בעלים הראשונים מכפרת? אדם שהביא, תרם עולה והחבר שלו הלך והביא אותה והקריבה סתם בלי להגיד לשם מי זה, אז זה לא מכפר על הראשון? אמר רבי יודן: תיפתר במסויים. כלומר, מדובר באדם חשוב, כן, שאותו אדם חשוב סימן את המטבע והתורמים ידעו שהמטבע ממנו, וזה לא נקרא כשחטה סתם, אלא כשחטה לשמו של השני, ולכן לא עלתה לבעלים.
כמו משל בית רבן גמליאל שהיה מתכוין ודוחפו לתוך הקופה. כלומר הוא היה — כשהיו באים לתת תרומה, ואיך שהיו מניחים את הקופה בתוך הערימה של השקלים, הוא היה זורק את המטבע שלו כדי שכשהם לוקחים ייקחו את המטבע הזה.
שואלת הגמרא: וחש לומר שמא לשיריים הן נופלין. כן, הרי לא בהכרח שהיו לוקחים את המטבע שלו. גם אם הוא נתן לשם הראשון, אולי המטבע הזה נשאר בתור שיריים. וכי יש מעילה בשיריים? אומרת הגמרא: אלא כרבי מאיר, דרבי מאיר אומר: מועלין בשיריים.
אי נמי, תירוץ אחר — עוד היא של בית רבן גמליאל שהיה מתכווין ותורמו לשמו. כלומר, האדם הראשון היה אדם מסוים, בעל המטבע, שאם הוא היה זורק את המטבע שלו אז ודאי בו הם משתמשים, כמו שרבן גמליאל היה מתכוון שזה ייכנס לקופה.
שואלת הגמרא: הרי כדי להתחייב במעילה צריך לפגום בשווה פרוטה, ואם זה דבר שלא שייך בו פגימה צריך שיהנה בשווה פרוטה, וכאן מה נהנה? אמר רבי אבין בשם רבנן דתמן: מכיון שבית דין ראוין למשכן ולא מישכנו — כמי שנהנה. כן, הרי אם הוא לא נתן אז בית דין היו ממשכנים אותו. כיוון שהם חשבו שהוא נתן הם לא משכנו אותו. אז יש פה איזה הנאה.
תנן, אם נתן ממעשר שני או מדמי שביעית אז זה יאכל כנגדן. שואלת הגמרא: מאי טעמא, למה במעשר שני ובדמי שביעית לא חלה עליו קדושה והוא לא נפטר עד שיאכל כנגדם? דכתיב: אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו — כל שהוא קודש אין קדושה חלה עליו. כן, וכיוון שפה זה כסף מעשר או כסף שביעית, אז הוא לא יכול לתת את זה בתור מחצה שקל.
כיצד הוא עושה? הרי באמת הוא יאכל כנגדם. מביא סלע של חולין ואומר: "מעות מעשר שני בכל מקום שהן יהיו מחוללין על סלע זה", ואותו הסלע נתפש לשם מעשר שני והשאר נעשו שקלים. כן, אותו דבר לגבי שביעית.
[דף ט עמוד א]
כיצד הוא עושה? מביא סלע של חולין ואומר: מעות מעשר שני בכל מקום שהן יהו מחוללין על סלע זו. ואותה סלע נתפס לשם מעשר שני, והשאר נעשו שקלים.
מתני': המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי, °בית שמאי אומרין מותרן נדבה ו°בית הלל אומרים ב_טומותרן חולין. שאביא מהן שקלי שוין שהמותר חולין. אלו לחטאתי שוין שהמותר נדבה. ב_טזשאביא מהן חטאתי שוין שהמותר חולין. אמר °רבי שמעון בן יוחאי: מה בין שקלים לחטאת? אלא של שקלים יש להן קיצבה ולחטאת אין לה קיצבה. °רבי יהודה בר עילאי אומר אף לשקלים אין להן קיצבה ב_יזשכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות מטבעות זהב לפי שהיו מועטים חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין ביקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן. אמר °רבי שמעון בן יוחאי: אף על פי כן יד כולן שוה, אבל חטאת זה מביא בסלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש.
גמ': תנן המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי °בית שמאי אומרין מותרן נדבה ו°בית הלל אומרים מותרן חולין אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אלעזר° בן פדת: מה פליגין במכנס פרוטרוט שמוסיף כל פעם פרוטה ואחר שעבר את הסכום הנדרש, המשיך והוסיף את השאר בטעות. אבל באומר אלו לשקלי כל עמא מודיי שמותרן נדבה שהרי אמר על הכל שיהיו קדש. רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי ורבי ביבי° אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת במה פליגין במכנס פרוטרוט ב_יחאבל באומר אלו לשקלי כולי עלמא מודיי שמותרן חולין שהרי הוא יודע שאסור לתת יותר ממחצית השקל ועל המותר הוא נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה שאינו כלום. אמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי: מתניתא מסייעא לרבי ביבי° דתנן אמר °רבי שמעון בן יוחאי: מה בין שקלים לחטאת אלא שהשקלים יש להן קיצבה ולחטאת אין לה קיצבה. מה אנן קיימין? אם באומר שאביא מהן שקלי כל עמא מודיי שמותרן חולין, אם באומר שאביא מהן חטאתי כל עמא מודיי שהמותר חולין. אלא כן אנן קיימין באומר אלו לשקלי, שקלים על ידי שקצבתן מן התורה מותרן חולין שעל המותר נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה שאינו כלום. חטאת על ידי שאין קצבתה מן התורה מותרה נדבה. אבל לפי רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אלעזר° בן פדת קשה שהרי לפי °בית שמאי אין שום הבדל בין שקלים לחטאת, שהרי בין אם אמר אלו לשקלי ובין אם אמר אלו לחטאתי, אפילו במכנס פרטרוט מותרן נדבה ובין שאמר שאביא מהן שקלי בין שאמר אביא מהן חטאתי מותרן חולין אז על מה אמר °רבי שמעון בן יוחאי מה בין שקלים לחטאת הרי אין הבדל בניהם לדעת °בית שמאי? מה עבד לה רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אלעזר° בן פדת: פתר לה במכנס פרוטרוט וכ °בית הלל שבשקלים שקצבתן מהתורה מותרן חולין חטאת שאין קצבתה מהתורה מותרה נדבה אבל ל°בית שמאי באמת אין הבדל והא תנינן
שקלים דף ט אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים, דף ט'. נתחיל את המשנה פרק ב' הלכה ג'. נלמד את המשנה. המכנס מעות ואמר "הרי אלו שקלי" — בית שמאי אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין. אם אמר "שאביא מעין שקלי" — שווין שהמותר חולין. אם אמר "אלו לחטאתי" — שווין שהמותר נדבה. אם אמר "שאביא מהם חטאתי" — שווין שהמותר חולין. אמר רבי שמעון: מה בין שקלים לחטאת? כלומר, למה בשקלים בית הלל אומרים שהמותר חולין ובחטאת בית הלל אומרים שהמותר יהיה נדבה — אלא של שקלים יש להן קיצבה ולחטאת אין לה קיצבה. רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה. כשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות — זה היה מטבעות של זהב, כי הם היו מעטים. חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, כלומר זה בעצם המטבע של חצי שקל. ביקשו לשקול דינרין, כלומר זה פחות מהמטבע של חצי שקל של דאורייתא, ולא קבלו מהן. אמר רבי שמעון אף על פי כן יד כולן שוה — כמו בשקלים, גם אם יכולים לשנות את הערך אבל כולם נותנים אותו דבר. אבל חטאת זה מביא בסלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש, ולכן זה נקרא שאין לה קצבה.
בית הלל למד מהמשנה: המכנס מעות ואמר אלו שקלי — בית שמאי אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין. אמר רבי יוסי בשם רבי אלעזר: מה פליגין? במכנס פרוטרוט, כלומר שהוא כל פעם הוסיף עוד פרוטה, ואחרי שכבר עבר את הסכום הנדרש הוא המשיך והוסיף את שאר המטבעות בטעות. אבל באומר אלו לשקלי, כלומר יש לו ערימה והוא אומר אלו שקלי — כל עמא מודיי נדבה, כלומר אמר על הכל שיהיה קדש.
רבי חייא ורבי ביבי אמרו בשם רבי אלעזר: מה פליגין במכנס פרוטרוט — כלומר בדיוק הפוך. אבל באומר אלו לשקלי כולי עלמא מודיי חולין. למה? כיוון שהוא יודע שאסור לו לתת יותר מחצי שקל, ועל המותר הוא נחשב כמתנה, מה שכתוב בתורה וזה כלום.
אמר רבי חייא: מתניתא מסייעא לרבי ביבי, דתנן אמר רבי שמעון מה בין שקלים לחטאת אלא שהשקלים יש להן קיצבה ולחטאת אין לה קיצבה. מה אנן קיימין? אם באומר שאביא מהן שקלי — בזה כולי עלמא מודו שמותרן חולין. אם הוא אומר שאביא מהן חטאתי — גם זה כולי עלמא מודו שמותרן חולין. אלא כן אנן קיימין באומר אלו לשקלי, שקלים על ידי שקצבתן מן התורה מותרן חולין — כיוון שעל המותר הוא נחשב כאילו מתנה מה שכתוב בתורה וזה כלום, חטאת על ידי שאין קצבתה מן התורה מותרה נדבה.
אבל לפי רבי יוסי בשם רבי אלעזר יהיה קשה, כי הרי לפי בית שמאי אין שום הבדל בין שקלים לחטאת, כי בין אם הוא אמר אלו לשקלי, בין אם הוא אמר אלו לחטאתי — אפילו במקרה של פרוטרוט מותר נדבה, ובין אם הוא אמר שאביא מעין שקלי, בין אם הוא אמר שאביא מעין חטאתי — מותר על חולין. אז על מה אמר רבי שמעון מה בין שקלים לחטאת? הרי אין הבדל ביניהם — זו דעת בית שמאי.
ואתא ומה עבד לה רבי יוסי בשם רבי אלעזר? פתר לה במכנס פרוטרוט כבית הלל, שבשקלים שקצבתן מהתורה מותרן חולין וחטאת שאין קצבתן מהתורה מותרה נדבה. אבל באמת לבית שמאי אין הבדל — הוא לא דיבר על בית שמאי, הוא דיבר על בית הלל רק, כי הלכה כבית הלל.
[דף ט עמוד ב]
ב_יטמותר שקלים חולין קא סלקא דעתין שמדובר באומר אלו לשקלי. והרי לדעת רבי יוסי° בר זבידא באומר אלו לשקלי כל עמא מודיי שמותרן נדבה פתר לה במכנס פרוטרוט וכבית הילל. המפריש שקלו וסבר שהוא חייב ונמצא שאינו חייב ב_כלא קדש. ב_כאהמפריש שנים וסבר שהוא חייב שנים, ונמצא שאינו חייב אלא אחד — אותו השני מה את עביד ליה? נשמעינה מן הדא דתני ב_כבהפריש חטאתו וסבר שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדשה. הפריש שתים וסבר שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה שניה רועה דכיוון שהקדיש את שניהם כאחד אף השניה מתקדשת הכא נמי כיוון שהקדיש את שני השקלים כאחד הרי מה את עביד ליה הן אלו לנדבה וקשה לרב ביבי° שלדעתו כשאומר הרי אלו נדבה מותרן חולין כיוון שקצבתם מהתורה ולמה כאן כשהפריש שני בהמות אחת לכל חטאת אף השניה מקודשת? תנן °רבי יהודה בר עילאי אומר אף לשקלים אין להן קיצבה שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין ביקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן דרכונות זה דינרין זהב חזרו לשקול סלעין כשמוען חזרו לשקול טבעין זה פלגי סלעין מחצית השקל של תורה. בקשו לשקול דינרין זה קרטין שהם פחותים משל תורה, ולא קבלו עליהן. מניין שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות מן הדא דכתיב (נחמיה י', ל"ג) והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו השקל בימי עזרא היה שוה למחצית השקל של התורה, ונתנו שלוש פעמים בשנה, בכל יחד כשקל וחצי של תורה, שזה שוה לדרכון אחד אמר רבי חלקיה° בשם רבי אחא° ממה שנאמר שלישית ולא שליש מכאן שצריך אדם לתת לפחות שקל בשנה לצדקה ולשלש שקלו שלשה פעמים בשנה בכל פעם שליש. מכאן שאין מטריחין על הציבור יותר מג' פעמים בשנה. אמר רבי אבין°: מכאן לג' סאין מכאן לג' קופות מכאן לג' הפרשות ששלוש פעמים תורמים את הלישכה. כתיב (שמות כי תשא ל יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים °רבי יהודה בר עילאי ו°רבי נחמיה חד אמר לפי שחטאו במחצית היום שחטא העגל היה בשעה שישית יתנו מחצית השקל וחרנה אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל דעבד ששוה שיתא גרמסין. °רבי יהושע בי רבי נחמיה אמר בשם °רבי יוחנן בן זכאי לפי שעברו על עשרת הדברות יהיה נותן כל אחד ואחד עשרה גרה שהשקל עשרים גרא. רבי ברכיה° הכהן ורבי לוי° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש° לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף, יהיה כל אחד ואחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף חמש סלעים ארבע דינרים בסלע, אמר רבי פנחס° בשם רבי לוי° לפי שמכרה בכורה של רחל בעשרים כסף עשרה אחים השתתפו במכירה ונפל לכל א' וא' מהם טבעה שני דינרים שהם מחצית השקל. לפיכך יהיה כל אחד ואחד נותן שקלו טבעה מחצית השקל
מתני': ב_כגמותר שקלים חולין. ב_כדמותר עשירית האיפה. ב_כהמותר קיני זבין קיני זבות וקיני יולדות חטאת ואשמות מותרן נדבה. זה הכלל כל שהוא בא לשם חטאת ומשום אשמה מותרן נדבה.
מתני': מותר שקלים חולין — הגמרא חשבה שמדובר כשהוא אומר אלו שקלי, שהרי לדעת רבי יוסי אם הוא אומר אלו שקלי, אמרנו שכולי עלמא מודו שמותר נדבה. רבי יוסי פתר לה במכנס פרוטרוט — לא שהוא אמר "אלו שקלי" אלא הוא מכנס פרוטרוט, ולפי בית הלל, כמו שאמרנו, מותרן חולין.
המפריש שקלו וסבר שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדש. המפריש שנים וסבר שהוא חייב שנים, ונמצא שאינו חייב אלא אחד — אותו השני מה את עביד ליה? כלומר מה הדין שלו? נשמעינה מן הדא: הפריש חטאתו וסבר שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדשה. אבל הפריש שתים וסבר שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת — אותה שניה רועה, ומתבקש מנדבה. למה? כיוון שהוא הקדיש את שניהם כאחד, אז גם השנייה חלה עליה קדושה. גם כאן כיוון שהקדיש את שני השקלים כאחד — הרי אלו נדבה.
אבל קשה לרב ביבי, שלדעתו כשהוא אומר הרי אלו נדבה אז מותרן חולין כיוון שקצבתן מהתורה. אז למה כאן כשהוא מפריש את שתי הבהמות כאחת, אחת לכל חטאת, למה השנייה מקודשת? הרי לכאורה זה אותו דבר כמו כאן, כי זה כמו שיש לה קצבה. למה היא קדושה?
נשאל בשאלה מתנן: רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להן קיצבה שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות של מטבעות זהב — חזרו לשקול... כי לא היו הרבה אנשים אז תרמו מטבעות זהב. חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, שזה בעצם החצי שקל. ביקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן, כלומר רצו לתת פחות מחצי שקל, לא קיבלו מהם.
מסביר הגמרא: דרכונות זה דינרי זהב. חזרו לשקול סלעים — כשמו, סלע. חזרו לשקול טבעין — שזה חצי סלע, שזה בעצם החצי שקל. ביקשו לשקול דינרין שזה קרטין — זה פחות משל תורה, ולא קיבלו עליהם. למה לא קיבלו עליהם? מה המקור לזה?
מן הדא: והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו. כלומר, הם תיקנו לתת מחצית שקל של תורה בשנה לעבודת בית השם. אמר רבי חלקיה בשם רבי אחא: ממה שנאמר "שלישית" ולא נאמר "שליש" — מכאן שצריך אדם לשלש שקלו שלשה פעמים בשנה, בכל פעם שליש, מכאן שאין מטריחין על הציבור יותר מג' פעמים בשנה.
אמר רבי אבין: מכאן לג' סאין, מכאן לג' קופות, מכאן לג' הפרשות, כלומר שלוש פעמים אתה רואה את הלשכה — בגלל שכתוב "שלישית", ששלוש פעמים עושים את זה.
כתיב: זה יתנו כל העובר על הפקודים. רבי יהודה ורבי נחמיה — חד אמר לפי שחטאו במחצית היום, הרי חטא העגל היה בשעה שישית שזה מחצית היום, לכן יתנו מחצית השקל. וחרנה אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין — כלומר במחצית השקל יש שש מטבעות גרמיסין, שזה מטבע יותר קטנה.
רבי יהושע בי רבי נחמיה בשם רבי יוחנן בן זכאי: לפי שעברו על עשרת הדברות יהיה נותן כל אחד ואחד עשרה גרה — כי השקל זה עשרים גרה, ומחצית שקל זה עשרה גרה.
רבי ברכיה ורבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף, יהיה כל אחד ואחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף, שזה חמש סלעים.
רבי פנחס בשם רבי לוי: לפי שמכרה בכורה של רחל בעשרים כסף ונפל לכל אחד ואחד מהם טבעה — חצי שקל. לפיכך יהיה כל אחד ואחד נותן שקלו טבעה, כלומר חצי שקל.
[דף י עמוד א]
מותר עולה לעולה. מותר מנחה למנחה. מותר שלמים לשלמים. מותר הפסח לשלמים. מותר נזירים לנזירים. מותר נזיר לנדבה. גמ': אמר רבי יוסי° בר זבידא: עד דאנא תמן בבבל, שמעית קל רב יהודה° נשיאה שאל לשמואל° בר אבא בר אבא ב_כוהפריש שקלו ומת מה דינו אמר לו: יפלו לנדבה. ב_כזמותר עשירית האיפה שלו של כהן גדול רבי יוחנן° בר נפחא אמר יוליכם לים המלח שאסורים בהנאה רבי אלעזר° בן פדת אמר יפלו לנדבה. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתנן: מותר שקלים — חולין. מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים וקיני זבות, מותר קיני יולדות, חטאת ואשמות — מותרן נדבה. מה עבד לה רבי יוחנן° בר נפחא פתר לה במותר עשירית האיפה של מנחת חוטא של כל ישראל שהיא נאכלת אמר רבי יוחנן° בר נפחא על דא עליל על זה עלה אבא בר אבא° לארץ ישראל דאינון אמרין מניין ב_כחשהפסח משתנה לשם שלמים תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ג ו) ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כל שהוא בא מן הצאן זה קרבן פסח, שלא לשמו בשאר ימים בא שלמים. התיבון הרי עולה גם היא באה מהצאן כתיב מן הצאן — דבר שאינו בא אלא מן הצאן, יצאת עולה שהיא באה אפילו מן הבקר. היתיבון הרי אשם אמר רבי בון בר כהנא° כתיב מן הצאן — דבר שהוא בא מכל הצאן, יצא אשם שאינו בא אלא מן האילים בלבד ולא מן העזים. התיב ר' בון בכל אתר את אמר מן למעט שמן פירושו רק חלק מהכלל. והכא את אמר מן הצאן לרבות כל סוגי הצאן אמר רבי מנא° בן יונה אף הכא נמי מן למעט מיעוט שאינו בא בן שתי שנים, מיעוט שאינו בא נקיבה. וגבי אשם נמי מן למעט הוא שאינו בא אלא מן האילים בלבד התיבון והכתיב (ויקרא ויקרא א י) ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה מעתה מותר הפסח יבא עולה? אמר רבי אבין°: משנין דבר שהוא לאכילה לדבר שהוא לאכילה ואין משנין דבר שהוא לאכילה לדבר שאינו לאכילה רבי יוסי ברבי בון° אמר משנין קדשים קלים לשם קדשים קלים ואין משנין קדשים קלים לשם קדשי קדשים. אמר רבי יוחנן° בר נפחא על דא עליל רבי חנינה דאינון אמרין אתון אמרין אין הפסח משתנה לשם שלמים אלא אם כן שחטו לשם שלמים ואני אומר אפילו שחטו לשם עולה נעשה שלמים אמר רבי אילא° אילעא: טעמא דרבי יוחנן° בר נפחא דכתיב ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כל שהוא זבח שיעשה מקרבן פסח שלא לשמו לא בזמנו, בא שלמים ומשתנה למחשבת פסול כששינה שמו לשם עולה. האם שם פסח נעקר לגמרי עד שגם מחשבת פסול שפוסלת רק בעולה תפסול בו? היך עבידא? שחטו לשם עולה על מנת לזרוק דמו למחר מכל מקום פסול הוא שגם בשלמים וגם עולה מחשבת חוץ לזמנו פוסלת. אין תימר משתנה למחשבת פסול פיגול אין תימר אין משתנה למחשבת פסול פיגול פסול לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה רבי בון בר° בשם חייא בשם שמואל בר אבא°: מכיון שאחר הפסח אין לו שם שאחר הפסח אין זה זמנו ולשם שלמים לא הקדישו, נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה והוא כשר. אמר ליה
מותר עולה לעולה, מותר מנחה למנחה, מותר שלמים לשלמים, מותר הפסח לשלמים, מותר נזירים לנזירים, מותר נזיר לנדבה.
בגמרא: אמר רבי יוסי עד דאנא תמן, כלומר שהייתי בבבל, שמעית קל רבי יהודה שאל לשמואל: הפריש שקלו ומת, מה דינו? אמר לו: יפלו לנדבה. מותר עשירית האיפה שלו, כלומר של כהן גדול. מה הדין שלו? רבי יוחנן אמר יוליכם לים המלח כי הם אסורים בהנאה. רבי אלעזר אמר יפלו לנדבה.
מתניתא פליגא על רבי יוחנן דתנן. הרי במשנה שלנו כתוב בפירוש מותר שקלים חולין, מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים וקיני זבות, מותר קיני יולדות, חטאת ואשמות מותרן נדבה. אתה לומד מכאן שמותר עשירית האיפה זה נדבה. אז מה עבד לה רבי יוחנן? פתר לה מותר עשירית האיפה של מנחת חוטא של כל ישראל, שהיא נאכלת. כלומר המשנה פה לא מדברת על עשירית האיפה של כהן גדול, היא מדברת על עשירית האיפה של כהן רגיל, של ישראל. מנחת ישראל היא נאכלת, לכן היא חולין נדבה.
רבי יוחנן על דא עליל אבא בר אבא לארץ ישראל. כלומר האבא של שמואל, אבא בר אבא, עלה לארץ ישראל בגלל זה. דאינון אמרין מניין שהפסח משתנה לשם שלמים. כלומר פסח, אם מקריב אותו אחר זמנו אז הוא משתנה לשם שלמים. משום שתלמוד לומר ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים, ולמדו מכאן שכל שהוא בא מן הצאן, כלומר קורבן פסח, שהוא בא גם מן הכבשים וגם מן העיזים, אם שחטו אותו שלא לשמו בשאר ימים אז הוא בא שלמים.
היתיבון: והרי עולה גם היא באה מן הצאן. הרי עולה מן הצאן — דבר שאינו בא אלא מן הצאן, יצאת עולה שהיא באה אפילו מן הבקר. הרי גם פרים באים עולה. היתיבון הרי אשם, אשם הוא בא מהכבשים. אמר רבי בון בר כהנא: מן הצאן — דבר שהוא בא מכל הצאן, יצא אשם שאינו בא אלא מן האילים בלבד, ולא מן העיזים.
בכל אתר את אמר מן למעט, כי הרי "מן" פירושו רק חלק מהכלל, והכא את אמר מן לרבות כל סוגי הצאן. זכור זה סתירה. אמר רבי מנא: הכא נמי מן למעט, מיעוט שאינו בא בן שתי שנים, מיעוט שאינו בא נקיבה. וגבי אשם נמי מן למעט הוא שאינו בא אלא מן האילים בלבד.
היתיבון והכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים ומן העזים לעולה. לפי הדרך שדרשת מקודם, אם מן הצאן קרבנו לשלמים, אמרת שדבר שבא מן הצאן בא שלמים, אז יכולת להגיד אותו דבר, דבר שבא מן הצאן בא עולה. אז מעתה מותר הפסח בא עולה?
אמר רבי אבין: משנין דבר שהוא לאכילה לדבר שהוא לאכילה, ואין משנין דבר שהוא לאכילה לדבר שאינו לאכילה. אתה משנה את הפסח שהוא לאכילה לשלמים שגם הם לאכילה, אבל אתה לא משנה את הפסח לעולה. רבי יוסי ברבי בון: משנין קדשים קלים לשם קדשים קלים, כלומר את קורבן הפסח לשלמים, ואין משנין קדשים קלים לשם קדשי קדשים, כלומר לא משנים את קורבן הפסח לשם עולה.
רבי יוחנן על דא עליל רבי חנינה דאינון אמרין אין הפסח משתנה לשם שלמים אלא אם כן שחטו לשם שלמים, ואני אומר אפילו שחטו לשם עולה נעשה שלמים. מה שתעשה עם הפסח תמיד הוא יעשה שלמים.
אמר רבי אילא: טעמא דרבי יוחנן אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כל שהוא זבח בא שלמים, כלומר אפילו אם תשחט אותו לשם קורבן אחר, הוא יהיה שלמים.
שואלת הגמרא: ומשתנה למחשבת פסול, כלומר האם כששינה את שמו לשם עולה, שם פסח נעקר לגמרי עד שגם מחשבת פסול שפוסלת רק בעולה תפסול בו? היך עבידא? שחטו לשם עולה על מנת לזרוק דמו למחר, מכל מקום פסול הוא. כלומר גם אם הוא יעשה את זה בשלמים וגם בעולה, מחשבת חוטא זמנו פוסלת. ואתה אומר: לא, נפקא מינה. אין תימר משתנה למחשבת פסול פיגול, כן, אז הרי נעקר ממנו שם פסח לגמרי, והרי הוא שלמים. וכיוון שאין פסול אחר בקורבן אלא מחשבת חוטא זמנו, זה פיגול, ומי שאוכל את זה חייב כרת. אין תימר אין משתנה למחשבת פסול פיגול, אז אין שם פסח נעקר ממנו, נשאר קורבן פסח ששחטו אותו לא לשמו, יש בו רק פסול אחד, ואין מחשבת פיגול כלל.
שואלת הגמרא: לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה מהו? אמר רבי בון בר חייא בשם שמואל בר אבא: מכיון לו שם נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה והוא כשר. כיוון שאחרי פסח אין לקורבן שם, כי הרי אין זה זמנו, ולשם שלמים לא הקדישו אותו, אז הוא כאילו בלי שם.
אמר ליה: אכן הוא, אפילו שחטו לשמו על מנת לזרוק דמו שלא לשמו, יעשה משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה ויהא כשר. אמר רבי אבא מרי: מה נאמר בשתיקה כשר, או נאמר בשתיקה פסול? מי בכלל אמר לך שבשתיקה זה כשר? אולי הפוך — אולי נאמר שפסח אחרי הזמן לא צריך עקירה, ואתה לא יכול סתם לשחוט, צריך עקירה, ובשתיקה אולי זה פסול? נשאר בשאלה.
[דף י עמוד ב]
אכן הוא אפילו שחטו לשמו על מנת לזרוק דמו שלא לשמו יעשה משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה ויהא כשר. אמר רבי אבא מרי° אחוה דרבי יוסי מאן אמר מה נאמר בשתיקה כשר או נאמר שפסח אחר זמנו צריך עקירה ובשתיקה פסול נזיר מביא שלוש קרבנות חטאת עולה ושלמים תנן מותר נזיר לנדבה. רב חסדא אמר והוא שקרבה חטאתו בסוף שאחר שקנה בכסף שהפריש קרבן עולה ושלמים הכסף שנותר נעשה מיועד לקנית חטאת ומותר חטאת הולך לנדבה אבל אי קרבו שלמים בסוף מותרן שלמים. אמר רבי זעירא° ב_כטאפילו קרבו שלמים לבסוף הלכה למשה מסני אחת היא בנזיר שתהיה מותרה נדבה. מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין. מתניתא מסייע לרבי זעירא° שהדין הוא שהמפריש מעות לנזירותו — לא נהנין ולא מועלין, מפני שהן ראוין לבא כולן שלמים. מת והיו לו מעות סתומין — יפלו לנדבה. ותני אפילו אלו הן מעות סתומין כל שדמי חטאת מיתות מעורבות בהן ואפילו הפריש דמי חטאת מתוכה מעות סתומין הן דכיוון שמתחילה היו דמי חטאת מעורבין בהם ילכו לנדבה מתניתא מסייעא לרב חסדא° דתני אמר אלו לחטאתי ב_לוהשאר לשאר נזירותי ומת דמי חטאת ילכו לים הממלח ושאר יביאו בחציו עולה ובחציו שלמים ב_לאמועלין בכולן ואין מועלין במקצתן שהרי חלקן שלמים ואין מועלים בקדשים קלים. ולא אמר אם מת יפלו לנדבה אמר רב חסדא° ב_לבמותר לחמו של נזיר יורקב. אמר רבי יוסי° בר זבידא: ויאות. להקריבו בפני עצמו אין את יכול, שאין לך לחם קרב לעצמו. להקריבו עם נזירות אחרת אין את יכול, שאין לך נזירות באה בלא לחם משל נזיר. לפום כן צריך מימר מותר לחמו של נזיר יורקב. סברין מימר הוא לחמו הוא מותר נסכיו. אמר רבי יוסי ברבי בון°: מותר נסכיו קדשי קדשים אינון ב_לגויפלו לנדבה. על דעתיה דרבי יוסי ברבי בון° שהסביר שלדעת רב חסדא° רק קדשים קלים כמו לחמי נזיר ירקבו אבל קדשי קדשים כמו הנסכים ילכו לנדבה. שמואל° בר אבא בר אבא אליבא דרב חסדא° במותר נסכים ורבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי ורבי אלעזר° בן פדת שלשתן אמרו דבר אחד שמותר קדשי קדשים לנדבה רבי חייא° חסדא אהן דאמרן שמואל° בר אבא בר אבא דאמר רבי יוסי° בר זבידא עד דאנא תמן בבל, שמעית קל רב יהודה° נשיאה שאיל לשמואל° בר אבא בר אבא הפריש שקלו ומת מה דינו אמר לו: יפלו לנדבה. רבי אלעזר° בן פדת דאיתמר מותר עשירית האיפה שלו של כהן גדול. רבי יוחנן° בר נפחא אמר יוליכם לים המלח רבי אלעזר° בן פדת אומר יפלו לנדבה.
מתני': ב_לדמותר שבויים לשבויים. מותר שבוי לאותו שבוי. מותר עניים לעניים. מותר עני לאותו עני. מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו. °רבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו. °רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו.
גמ': תנן: מותר המת ליורשיו גבו לו בחזקת שאין לו לקבורה ונמצא שיש לו רבי ירמיה° סבר מימר מותר המת ליורשיו. אמר ליה רבי אידי דחוטרא° הגע עצמך דלא כוונן אלא ליה מתוך שהיו בטוחים שאין לו. נמצא שכל הנתינה היתה בטעות ולמה ילך הכסף ליורשים אמר ליה: אנא לא אמרית שכך הדין בודאות אלא הסתפקתי אולי אלו שנתנו את הכסף כבר התיאשו. את מנן לך הודאות? תני בשם °רבי נתן: מותר המת יבנה לו נפש על קברו ויעשה לו זילוף על גבי מיטתו. תני
אומרת הגמרא נזיר. אנחנו יודעים שנזיר מביא שלושה קורבנות, חטאת, עולה ושלמים. למדנו מותר נזיר לנדבה. רב חסדא אמר והוא שקרבה חטאתו בסוף. כלומר אם הוא תרם כסף לתוך הקורבנות שלו, ואחרי שקנה בכסף שהפריש קורבן עולה ושלמים, אז הכסף שנותר נעשה כאילו מיועד לקניית חטאת, ומותר החטאת הולך לנדבה. אבל אם קבע שלמים לו בסוף, לכאורה כל הכסף שנשאר נקרא מותר שלמים, וזה הולך בשלמים. רבי זעירא: לא, אפילו קבעו שלמים לו בסוף, הלכה אחת היא בנזיר שתהיה מותרה נדבה.
מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין. מתניתא מסייע לרבי זעירא, שהדין הוא שהמפריש מעות לנזירותו, לא נהנים ולא מועלים, מפני שהם ראויים לבוא כולם שלמים. כלומר אם אדם יפריש מעות לנזירותו, ואחר כך הוא מת, לא נהנים ולא מועלים בהן, מפני שכולם היו ראויים להיות שלמים. ואם היו לו מעות סתומות, כלומר לא הגדיר מה הדין שלהם, יפלו לנדבה. ותני, אלו הן מעות סתומין כל שדמי חטאת מיתות מעורבות בהן, ואפילו הפריש דמי חטאת מתוכה מעות סתומין הן. גם אם הוא כבר הוציא קודם כל את הכסף של החטאת, עדיין זה נקרא מעות סתומות, כיוון שבתחילה היה בהם דמי חטאת. אז זה מסייע למי שאמר שהלכה למשה מסיני בן נזיר שטעה מותר לנדבה.
מתניתא מסייעא לרב חסדא, אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי ומת, מועלין בכולן ואין מועלין במקצתן. כיוון שחלק מהם זה שלמים, ובקודשים קלים אין מעילה, לכן מועלים רק אם השתמש בכל הכסף, אז הוא מעל, אבל אם השתמש בחלק מהכסף הוא לא מעל, כי אולי זה הכסף של השלמים. ולא אמר אם מת יפלו לנדבה, אלא שיביא בחציו עולה וחציו שלמים. אז רואים מכאן שזה כמו השיטה שאומרת שאם הפריש את החטאת, השאר הולך לשלמים או לעולה בהתאם למה שנשאר.
רב חסדא: מותר לחמו של נזיר יורקב. אמר רבי יוסי: ויאות. נכון, צודק. למה? להקריבו בפני עצמו אין את יכול, שאין לך לחם קרב לעצמו. להקריבו עם נזירות אחרת אין את יכול, שאין לך נזירות באה בלא לחם. הרי נזיר צריך להביא את הלחם של עצמו. לפום כן צריך מימר מותר לחמו של נזיר יורקב. סברין מימר הוא לחו הוא מותר נסכיו. כלומר גם מותר נסכיו של נזיר יירקב. אמר רבי יוסי ברבי בון: מותר נסכיו קדשי קדשים אינון ויפלו לנדבה. הוא הסביר שלרב חסדא רק קודשים קלים כמו לחם הנזיר יירקבו, אבל קודשי קודשים כמו נסכים ילכו לנדבה.
על דעתיה דרבי יוסי ברבי בון רב חסדא, שמואל אליבא דרב חסדא במותר נסכים, ורבי חייא ורבי אלעזר, שלשתן אמרו דבר אחד — שמותר קודשי קודשים לנדבה. איפה ראינו את זה? רבי חייא — זה מה שאמרנו עכשיו, שמואל דאמר רבי יוסי: עד דאנא תמן שמעית קל רב יהודה שאיל לשמואל, הפריש שקלו ומת, אמר לו: יפלו לנדבה. ורבי אלעזר, מותר עשירית האיפה שלו רבי יוחנן אמר יוליכם לים המלח, רבי אלעזר אומר יפלו לנדבה.
פרק חדש. אומרת המשנה: מותר שבויים לשבויים. מותר שבוי לאותו שבוי. מותר עניים לעניים. מותר עני לאותו עני. מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו. רבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו.
בגמרא: אמרה המשנה מותר המת ליורשיו. גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו — לקבורה, והתברר שיש לו. מה עושים עם זה? רבי ירמיה סבר מימר מותר המת ליורשיו. אמר ליה רבי אידי דחוטרא: הגע עצמך דלא כוונן אלא ליה. כלומר הם בטוחים שאין לו, לכן נתנו את זה, ונמצא שכל הנתינה הייתה בטעות, אז למה שהכסף ילך ליורשים? אמר ליה: אנא לא אמרית שכך הדין בוודאות, אלא הסתפקתי — אולי אלו שנתנו את הכסף היו מתייאשים. את מנן לך, כלומר מפניך וודאות שהם התכוונו שהכסף רק, שהם היו בטוחים שאין לו והכסף הולך רק למת, ואם יש לו אז הם לא יעשו כלום.
[דף יא עמוד א]
אין פודין שבוי בשבוי במה שגבו לשבוי אחר. ואין גובין טלית בטלית בכסף שגבו לקנות טלית לעני אחד אין קונים בהם טלית לעני אחר ב_להואין ממחין ביד פרנסים על כך אם החליפו מצדקה לצדקה. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר ב_לואין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן. רבי יוחנן° בר נפחא הוה מסמיך ואזל עאל רבי חייא בר אבא° והיה רבי אלעזר° בן פדת חמי ליה ומטמר ליה מקמוהי רואה אותו ומתחבא מפניו ואמר הלין תרתין מילין הדין בבלאה עביד ביה שני דברים נוהג בי אותו בבלי שלא כהוגן. חדא דלא שאיל בשלומית וחדא מיטמר אמר ליה רבי יעקב בר אידי° כך נהיגין גבהון דזעירא לא שאיל בשלמיה דרבה דאינון נהגון ומקיימין (איוב כ"ט, ח') ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו אמר ליה: מהו למיעבר קמי דאדורא צלמיא האם מותר ללכת בדרך שמוצב שם פסל בשם דאדורא אמר ליה: מה את פליג ליה יקר מה אתה חולק לו כבוד בזה שאתה שומר ממנו מרחק אלא עבור קמוהי וסמי עיניו אמר ליה: יאות עביד טוב עשה רבי אלעזר° בן פדת דלא עבר קמיך ועוד עביד הא בבלאה דלא אמר שמעתא משמיה. נכנסו לפניו רבי אמי° בן נתן ורבי אסי° אמרו לו רבי° כך היה מעשה בבית הכנסת של טרסיים בנגר שיש בראשה גלוסטרא שנחלקו °רבי אליעזר בן הורקנוס ו°רבי יוסי בן חלפתא עד שקרעו ספר תורה בחמתן. קרעו סלקא דעתך אלא שנקרע ספר תורה והיה שם זקן אחד ו°רבי יוסי בן קסמא שמו אמר תמיהני אם לא הוה בית הכנסת זה עבודה זרה וחזר ואמר הכדין את המקרה שלי שאני רבו של רבי אלעזר° בן פדת והוא אינו נוהג בי כבוד מחבריה מהמקרה של °רבי אליעזר בן הורקנוס ו°רבי יוסי בן חלפתא שהיו חברים באותה דרגה נכנס לפניו רבי יעקב בר אידי° אמר ליה: כתיב (יהושע י"א, ט"ו) כאשר צוה א' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וגו' וכי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש היה אומר כך אמר משה? אלא יהושע יושב ודורש ויודעין הכל שהתורה של משה היא. אף אתה רבי אלעזר° בן פדת יושב ודורש והכל יודעין שהתורה שלך היא. אמר להן: מפני מה אין אתן יודעין לרצות כבן אידי חבירינו. ורבי יוחנן° בר נפחא מאי כולי האי דבעי דיימרון שמעתא משמיה? דאף דוד ביקש עליה רחמים שנאמר (תהלים ס"א, ה') אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקים לעולמים? אלא כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם אזכה שיהו דברי נאמרין על שמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. שמעון בן נזירא° בשם רבי יצחק° אמר כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה שפתיו רוחשות עמו בקבר שנאמר (שיר השירים ז', י') וחכך כיין הטוב וגו' דובב שפתי ישינים. מה כומר של ענבים זה כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף שפתותיהם של צדיקים כיון שאומרין דבר הלכה מפיהם של צדיקים שפתותיהן מרחשות עמהן בקבר. מה הנאה לו? בר נזירא אמר כהדין דשתי דונדיטון רבי יצחק° אמר כהדין דשתי חמר עתיק אע"ג דלית ליה אע"ג דשתי ליה טעמא בפומיה. רב גידל° אמר האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו שנאמר (תהלים ל"ט, ז') אך בצלם יתהלך איש. כתיב (משלי כ', ו') רב אדם יקרא איש חסדו זה שאר כל אדם. (משלי כ', ו') ואיש אמונים מי ימצא זה רבי זעירא° דאמר רבי זעירא° ליתנן צריכין חששין לשמעתיה דרב ששת° דהוא
תלמוד ירושלמי מסכת שקלים, דף י"א.
תני בשם רבי יונתן, מותר המת יבנה לו נפש על קברו, ויעשה לו סיודין על גבי מיטתו. כלומר אם אספו כסף לצורך קבורת המת ונשאר, אז יבנו לו איזה ציון, וגם יעשו סיודין על מיטתו.
תני אין פודין שבוי בשבוי, כלומר במה שגאלו שבוי אחד לא פודים שבוי אחר. ואין גובין טלית בטלית, כלומר אם אספו כסף לקנות טלית לעני אחד, אין קונים בהם טלית לעני אחר. ואין ממחין ביד פרנסים על כך, אבל אם הפרנסים החליפו וקנו, אז לא ממחים בהם.
תני °רבן שמעון בן גמליאל° אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן, כי לא צריך לעשות כל מיני קברים מיוחדים, זה הדברים של החכמים, זה הזיכרון שלהם.
רבי יוחנן° היה מסתמך ואזל, על רבי חייא בר אבא°, והיה רבי אלעזר° רואה אותו ומתחבא ממנו. אמר רבי יוחנן, הלין תרתין הדין בבלאה עביד ביה, כלומר שני דברים עשה בי אותו בבלי שלא כהוגן. אחד — לא שאל בשלומי, ואחד — מתחבא. אמר ליה רבי יעקב בר אידי°, כך נהיגין גבהון, דזעירא לא שאיל בשלום דרבה, ציין: בבלי הקטן לא שואל בשלום הגדול. למה? דאינון נהגון ומקיימין ראוני נערים ונחבאו, וישישים קמו עמדו, וכך מקיימים את הפסוק הזה. אז מכאן שהקטנים צריכים איזה אימה מהגדולים, לכן הם לא שואלים שלום.
אמר ליה: מהו למיעבר קמי דאדורא צלמי, כלומר אם מותר לעבור לפני הפסל שהיה מוצב על הדרך. אמר ליה: מה את פליג ליה יקר, מה אתה חולק לו כבוד? הרי אם אתה לא עובר דרכו, זה מראה שאתה חולק לו כבוד ושיש לו ערך. אמר לו עבור קמוהי וסמי, תעבור דרכו ואל תתייחס אליו.
אמר ליה: אם כך יאות עביד רבי אלעזר° דלא עבר קמיך, כן, כלומר אתה מודה שכשעוברים לפני מישהו זה מראה של זלזול בפניו, אז לכן טוב עשה רבי אלעזר שלא עבר לפניך. ועוד הא בבלאה דלא אמר שמעתא משמיה, כן, לא אמר משמי דברים.
נכנסו לפניו רבי אמי° ורבי אסי°, אמרו לו: רבי, כך היה מעשה בבית הכנסת של טרסיים בנגר שיש בראשה גלוסטרא. הנגר שבו נועלים את הדלת, איזה חתיכת בול עץ שבו נועלים את הדלת, אבל בקצה שלו היתה בליטה שהיה אפשר לטחון בה — הגלוסטרא. נחלקו °רבי אליעזר ו°רבי יוסי האם מותר לנהוג בזה בשבת או לא, עד שקרעו ספר תורה בחמתן. מה אתה אומר? קרעו סלקא דעתך? אלא ספר תורה. והיה שם זקן אחד, ורבי יוסי בן קסמא שמו, אמר תמיהני אם לא הוה בית הכנסת זה עבודה זרה. בעצם רצו להרגיע אותו, להגיד לו שלא צריך לכעוס.
וחזר ואמר הכדין רבי אלעזר° מחבריה, °רבי אליעזר ו°רבי יוסי — וכי אפשר להשוות את הדין? אתם משווים את המקרה של הזה למקרה שלי? אני רבו של רבי אליעזר, הוא לא נוהג בי כבוד, ואתם רוצים להשוות את זה לדין של שני חברים שרבו ביניהם, רבי אליעזר ורבי יוסי, שהיו חברים באותה דרגה? אין מה להשוות בכלל.
נכנס לפניו רבי יעקב בר אידי°, אמר ליה: כתיב כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וגו', וכי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש היה אומר כך אמר משה? אלא יהושע יושב ודורש ויודעין הכל שהתורה של משה היא. אף אתה רבי אלעזר° יושב ודורש והכל יודעין שהתורה שלך היא. אמר להן: מפני מה אין אתן יודעין לרצות כבן אידי חבירינו?
ורבי יוחנן° מאי כולי האי דבעי דיימרון שמעתא משמיה? מה כל כך הקפיד שיגידו שמועה משמו? אף דוד ביקש עליה רחמים, שנאמר אגורה באהלך עולמים, אחסה בסתר כנפיך סלה, וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקיים לעולמים? אלא כך אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אזכה שיהו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
שמעון בן נזירא° בשם רבי יצחק° אמר: כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה, שפתיו רוחשות עמו בקבר, שנאמר וחכך כיין הטוב וגו', דובב שפתי ישינים. מה כומר של ענבים זה — כלומר עיסת ענבים — כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, כלומר יוצא ממנו יין, אף שפתותיהם של צדיקים, כיון שאומרין דבר הלכה מפיהם, שפתותיהן מרחשות עמהן בקבר.
מה הנאה לו? כלומר איזה הנאה יש לצדיק מזה? בר נזירא אמר כהדין דשתי דונדיטון, כמו זה ששותה יין שיש בו דבש ותבלינים. רבי יצחק° אמר כהדין דשתי חמר עתיק, יין ישן, אף על גב דשתי ליה, למרות שהוא כבר מזמן שתה את זה, טעמא בפומיה, מרגיש את הטעם של זה עדיין. אז ככה גם כן הצדיקים, למרות שהם כבר נפטרו מזמן, כשמזכירים את דבריהם, הם מרגישים כאילו שזה עדיין נמצא בפיהם.
רב גידל° אמר: האומר שמועה בשם אומרה, יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו, שנאמר אך בצלם יתהלך איש. כתיב רב אדם יקרא איש חסדו — זה שאר כל אדם. ואיש אמונים מי ימצא — זה רבי זעירא°.
למה רבי זעירא°? דאמר רבי זעירא°: ליתנן, צריכין חששין לשמעתיה דרב ששת° דהוא גברא מפתחא — אנחנו לא צריכים להקפיד יותר מדי על השמועות של רב ששת, כיוון שהוא עיוור, הוא לא ראה מי אומר, מי מוסר לו את הדברים, אז יכול להיות שהוא בלבל בין המוסרים.
אמר ליה רבי זעירא° לרבי אסי°: חכים רבי לבר פתייא דאת אמר שמעתא משמיה? אמר ליה רבי יוחנן° אמרה משמיה, והוא רבי יוחנן ראה אותו ואני ראיתי את רבי יוחנן. אמר ליה רבי זעירא° לרבי אסי°: חכים רבי לרב° דאת אמר שמעתתא משמיה? אמר ליה רבי אדא בר אהבה° אמרה משמיה.
[דף יא עמוד ב]
גברא מפתחא עיוור ולא ראה מפי מי נאמרו הדברים אמר ליה רבי זעירא° לרבי אסי° חכים מכיר רבי לבר פתייא דאת אמר שמעתא משמיה אמר ליה רבי יוחנן° בר נפחא אמרה משמיה והוא ראה אותו אמר ליה רבי זעירא° לרבי אסי° חכים מכיר רבי לרב° אבא בר אייבו דאת אמר שמעתתא משמיה אמר ליה רבי אדא בר אהבה° אמרה משמיה. אין דור שאין בו ליצנים כדורו של דוד מה היו פרוצי הדור עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד אומרין לו דוד דוד אימתי יבנה ב"ה אימתי בית ה' נלך? והיה דוד אומר אע"פ שמתכוונין להכעיסני יבא עלי אם לא הייתי שמח בדבריהם דכתיב (תהלים קכ"ב, א') שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. (שמואל ב' ז', י"ב) והיה כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך אמר לו הקב"ה לדוד ימים שלמים אני מונה לך ולא ימים חסרים כלום שלמה בנך יבנה ב"ה אלא להקריב בו קרבנות ציבור חביב עלי צדקה ומשפט וצדקה שאתה עושה יותר מן הקרבן שנאמר (משלי כ"א, ג') עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח.
הדרן עלך פרק מצרפין שקלים
פרק שלישי - בשלושה פרקים
מתני':
ג_אבשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח בפרוס העצרת בפרוס החג, ג_בוהן גרנות של מעשר בהמה דברי °רבי עקיבא בן יוסף. °בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר ובאחד בסיון ובעשרים ותשעה באב. °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרים באחד בניסן בא' בסיון בכ"ט באלול. ולמה אמרו בכ"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי? מפני שהוא יום טוב ג_גואי איפשר לעשר, לפיכך הקדימוהו בכ"ט באלול.
גמ': תנן: בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח בפרוס העצרת בפרוס החג. אמר רבי אבהו°: כל הן דתנינן פרס פלגא חצי והכא פלגא דשלושים יום קודם למועד שזה חצי מזמן ההכנה לחג. שדורשים בהלכות החג שלושים יום קדם לחג תנן והן גרנות של מעשר בהמה דברי °רבי עקיבא בן יוסף. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מפני שהן פירקי לידה. רבי אחא° ורבי תנחום בר חייה° אמרו בשם רבי יהושוע בן לוי° ג_דכדי שתהיה הבהמה מצויה לעולי רגלים. אמר רבי יודן°: שלא יבא לידי בל תאחר. אמר רבי יוסה° אסי: כל המשהה טבלו עובר בבל תאחר תמן
אין דור שאין בו כדורו של דוד. מה היו פרוצי הדור עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד, אומרין לו: דוד דוד, אימתי יבנה בית ה'? אימתי בית ה' נלך? והיה דוד אומר: אף על פי שמתכוונין להכעיסני, יבוא עלי אם לא הייתי שמח בדבריהם, דכתיב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך.
והיה כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך — אמר לו הקב"ה לדוד: ימים שלמים אני מונה לך ולא ימים חסרים, כלום שלמה בנך יבנה בית המקדש אלא להקריב קרבנות ציבור? חביב עלי צדקה ומשפט שאתה עושה יותר מן הקרבן, שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח.
הדרן עלך פרק "מצרפין". מתחילים פרק שקלים.
מתני': בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה. כלומר כל אחד מביא את מחצית השקל שלו, שמים את זה בלשכה, ואז שלושה פעמים בשנה הולכים ולוקחים מתוך הערימה הענקית שלוש קופות, שבהם אחרי זה קונים את כל הקורבנות. מתי זה? בפרוס הפסח, בפרוס העצרת, בפרוס החג, והן גרנות של מעשר בהמה, דברי °רבי עקיבא°. כלומר רבי עקיבא אומר שזה גם הזמן שבו מעשרים את הבהמות.
°בן עזאי° אומר בעשרים ותשעה באדר, ובאחד בסיון, ובעשרים ותשעה באב. °רבי אלעזר ו°רבי שמעון אומרים באחד בניסן, באחד בסיון, בכ"ט באלול. ולמה אמרו בכ"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי? למה לא אמרו אחד בתשרי כמו אחד בניסן ואחד בסיון? מפני שהוא יום טוב ואי איפשר לעשר — זה ראש השנה, אי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בכ"ט באלול.
גמ': אמר רבי אבהו°: כל הן דתנינן פרס — פלגא. כלומר כל מקום ש"פרס" נאמר, זה חצי. אז מה זה בפרוס הפסח? פלגא דשלושים יום קודם למועד, כלומר שלושים יום לפני החג זה זמן דרשות החג, ואת חצי מהזמן הזה — כלומר שבועיים לפני החג — זה הזמן שבו היו תורמים את הלשכה. שדורשים והן גרנות °רבי עקיבא°, כלומר רבי עקיבא אומר שגם זה הזמן שבו מעשרים את הבהמות.
אמר רבי יוחנן°: מפני שהן פירקי לידה, כי בזמנים האלה הבהמות ממליטות.
רבי אחא° ורבי תנחום בר חייה° בשם רבי יהושע בן לוי° — כדי שתהיה הבהמה מצויה לעולי רגלים. כלומר דווקא אז הפרישו את מעשר בהמה, כדי שאחרי זה יצטרכו לעלות לירושלים, ויהיה הרבה בהמות ומעשר בהמה, וגם אפשר למכור את הבהמות האחרות לאחרים. כן, גם אלה שיעלו, יהיה להם את הבהמות שלהם — מעשר בהמה, וגם יהיו בהמות אחרות שאפשר, אחרי שמעשרים, למכור אותם לאחרים. זה לא כמו טבל שאי אפשר למכור לפני שמעשרים, אלא צריך לקיים את המצוה קודם כל, ורק אחרי זה מוכרים.
אמר רבי יודן°: שלא יבא לידי בל תאחר. הסיבה שהצמידו את זה לרגלים, כדי שלא יבואו לבל תאחר, שמיד אחרי שהוא מפריש את המעשר, הוא יביא את זה לירושלים.
אמר רבי יוסה°: כל המשהה טבלו עובר בבל תאחר.
[דף יב עמוד א]
תנינן °רבי מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. °רבי אליעזר בן הורקנוס ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרים ג_הבאחד בתשרי. °בן עזאי אומר האלוליים מתעשרין בפני עצמן. אמר רב חונה טעמיה ד°רבי מאיר דעד כאן הן מתמצות לילד מן הישנות שהתעברו לפני ניסן שהעיבור חמישה חדשים, מכאן והילך הן מתחילות לילד מן החדשות מהעיבור שאחרי ניסן. רבי יוסי ברבי בון° אמר בשם רב חונה°: טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס ו°רבי שמעון בן יוחאי דכתיב (תהלים ס"ה, י"ד) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו לבשו כרים הצאן אלו הבכירות שהתעברו קדם ניסן ועמקים יעטפו בר אלו האפילות שמתעברות בניסן שעמקים עטופים בר, יתרועעו שניהם יחד אף ישירו יתעשרו אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר. אמר °בן עזאי: הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן. הא כיצד? נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי אינן מצטרפין הנולדים באב לא מצטרפים לנולדים באלול, שמא הלכה כרבי מאיר שאחד באלול הוא ראש השנה. הנולדים באלול לא מצטרפים עם הנולדים בתשרי, שמא הלכה כרבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון בן יוחאי שאחד בתשרי הוא ראש השנה והנולדים באב לא מצרפים לנולדים בתשרי לדעת כולם. נולדו לו חמשה בתשרי וחמשה באב הרי אלו מצטרפין. ו°בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו רבי מאיר דרבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון בן יוחאי. אתא רבי ירמיה° ורבי מיישא° אמרו בשם רבי שמואל בר רב יצחק°: שכן נחלקו עליה אבות העולם. ומאן אינון אבות העולם? תנא רבי יונה° קומי רבי ירמיה° אבות העולם אלו °רבי ישמעאל בן אלישע ו°רבי עקיבא בן יוסף. זאת אומרת ש°בן עזאי תלמיד וחבר היה ל°רבי עקיבא בן יוסף דאין תימר °רבי עקיבא בן יוסף רביה הוה אית בר נש אמר לרביה הואיל ואלו אמרים כן ואלו אמרים כן. רבי אבהו° אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק°: שמע ליה מן הדא אמר לו °בן עזאי על החלוקין על מה שבית הלל ובית שמאי חולקים אנו מצטערין אלא שבאתה לחלק עלינו את השוין שאתה חולק על מה שהם מסכימים, זאת אומרת °בן עזאי חבר ותלמיד היה ל°רבי עקיבא בן יוסף דאין תימר רביה אית בר נש אמר הכי לרביה. אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין תמן תנינן ג_וכל הנולדין מאחד בתשרי עד כ"ט באלול הרי אלו מצטרפין. חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אינן מצטרפין. חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן הרי אלו מצטרפין. אמר רבי יוסה° אסי: הדא אומרת מעשר בהמה לא עשו אותו לא כחנט כפירות שהולכים בהם אחר חניטה ולא כשליש כתבואה וזתים שהולכים אחר הבאת שליש. דאין תימר כחנט ניתני כל המעוברים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף יב. אומרת הגמרא תמן תנינן רבי מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. בן עזאי אומר האלולים מתעשרים בפני עצמן. אמר רב חונא טעמא דרבי מאיר. כלומר, למה רבי מאיר אומר שבאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה? דעד כאן הן מתמצות מן הישנות. כלומר, עד אחד באלול הן יולדות מהעיבור שהיה לפני ניסן. כן, כי ניסן זה בעצם מין ראש השנה לעיבור, כביכול, ואז אלה שהתעברו מלפני ניסן, הם ילדו עד אחד באלול. כי ההיריון של הבהמות זה חמישה חודשים. מכאן הן מתחילות לילד מן החדשות, כן, מהעיבור שאחרי ניסן.
רבי יוסי ברבי בון אמר בשם רב חונא: טעמא דרבי אליעזר. כלומר, למה רבי אליעזר ורבי שמעון אמרו באחד בתשרי? דכתיב לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו. לבשו כרים הצאן אלו הבכירות שהתעברו קודם ניסן, ועמקים יעטפו בר, אלו האפילות שמתעברות בניסן, כשהעמקים עטופים בר. יתרועעו אף ישירו — הכוונה ביחד. כן, יתרועעו מלשון יחד, ישירו מלשון יתעשרו. אז אלו ואלו לדיר להתעשר. כן, אז לכן מתעשרים באחד בתשרי, כשיש גם כאלה שהתעברו לפני ניסן וגם כאלה שהתעברו אחרי ניסן.
אמר בן עזאי הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן. הא כיצד? נולדו לו חמישה באב וחמישה באלול וחמישה בתשרי — אינם מצטרפים. שעל מה לא מצטרפים? כי הנולדים באב לא מצטרפים לנולדים באלול, כן, שהלכה כרבי מאיר שאחד באלול זה ראש השנה. הנולדים באלול לא מצטרפים לנולדים בתשרי, שהלכה כרבי אליעזר ורבי שמעון שאחד בתשרי זה ראש שנה. הנולדים באב לא מצטרפים לנולדים בתשרי, לעולם. כן. עכשיו, אם נולד לו בתשרי וחמשה באב הרי אלו מצטרפין. כלומר חמישה בתשרי וחמישה באב אחר כך, כן, אז אלו מצטרפים.
ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו? הרי רבי אלעזר ורבי שמעון היו יותר קטנים מבן עזאי, איך יכול להכריע עליהם. אתא רבי ירמיה ורבי מיישא בשם רבי שמואל בר רב יצחק: שכן נחלקו עליה אבות העולם. זה לא מחלוקת שרבי אלעזר ורבי שמעון חלקו עליה, זו מחלוקת הרבה יותר ישנה. כן. אז בעצם מי הם אבות העולם שחלקו עליה? תנא רבי יונה קומי רבי ירמיה: רבי ישמעאל ורבי עקיבא. זאת אומרת שבן עזאי, מכאן אתה יכול להסיק שבן עזאי תלמיד לרבי עקיבא. כן, למה? כי אין תימר רבי עקיבא רביה, אית בר נש אמר לרביה הואיל ואלו ואלו. כן, זה לא כבוד.
רבי אבהו אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק, שמע לה מן הדא: אמר לו בן עזאי על החלוקין אנו מצטערין אלא שבאת עלינו את. כלומר, על מה שבית שמאי ובית הלל חלקו קודם אנחנו מצטערים, ואתה עכשיו בא על דבר שמסכימים אתה חולק עליהם? זאת אומרת בן עזאי חבר ותלמיד לרבי עקיבא. אין תימר רביה, אית בר נש אמר לרביה אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין.
תמן תנינן כל הנולדין מאחד עד כ"ט באלול הרי אלו מצטרפין. חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אינן מצטרפין. לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן הרי אלו מצטרפין. כי אמרו שיש שלוש גרנות וכל גורן זה, אה, ראינו שזה בפרוז כל חג. כן, בפרוז פסח, בפרוז שבועות, בפרוז החג, כן. אז אם יש חמישה לפני וחמישה אחרי הם מצטרפים. אז אם כן, למה אמרו שלוש גרנות למעשר בהמה? מה זה העניין של הגרנות האלה? כלומר, למה שעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט. הגיע הגורן לא ישחט ואם שחט פטור. כלומר לא ישחט עד שייאסר.
אמר רבי יוסה זאת אומרת מעשר בהמה לא עשו אותו לא כחנט ולא כשליש. כלומר זה לא כמו בפירות שהולכים אחרי חנטה, כן, שחנטה זה בעצם ההתחלה. אז פה זה היה צריך להיות העיבור, כן, ולא כשליש. בעצם זה הסוף הגידול. כן. סוף הזמן שהוא ראוי, כן, הוא ראוי קצת, כן, אז זה השליש. אין תימר כחנט — אם הולכים אחרי כמו חנטה יש בפירות, אז כל המעוברים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול — אין צריך, צריך ללכת אחרי העיבור. שאם אין תימר כשליש, אז כלומר, כמו שאמרנו, זה גמר הגידול הראשוני שהוא קצת ראוי לאכילה, אז כל הנולדים עד עשרים ושנים באלול, כן, כי אחר כך מעשרים ושנים באלול, כן, מי שייוולד הוא לא יהיה ראוי להקרבה באותו זמן, באותה שנה, כן, כי הרי צריך לפחות שמונה ימים שהוא לא ראוי לקורבן.
[דף יב עמוד ב]
אין תימר כשליש שזה גמר גידולו שהוא ראוי לאכילה, ניתני כל הנולדים עד עשרים ושנים באלול אבל הנולדים אחר כך אינם ראוים לקרבן בשנה זו, שהם מחוסרי זמן שאסורים לקרבן שמונה ימים. רבי שמי° אמר בשם רבי בון בר חייה° כשליש עשו אותו ובשיטת °רבי שמעון בן יוחאי ד°רבי שמעון בן יוחאי אמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. קם רבי מנא° בן יונה עם רבי שמי° ואמר לו את אמרת הדא מילתא שהמשנה כ°רבי שמעון בן יוחאי והא תנינן °בן עזאי אומר האלוליים מתעשרין בפני עצמן מאי לאו אפילו נולד מכ"ב עד כ"ט באלול אף שאינם ראוים לקרבן בשנה זו שהם מחוסרי זמן. וזה מסתדר רק בשיטת רבי שמעון בן יוחאי אית לך מימר °בן עזאי כ°רבי שמעון בן יוחאי ולא ג_זכרבנןאלא הכל אחר הלידה כמה דאת אמר על דרבנן שהנולדים מכ"ב אלול כיוון שהם מחוסרי זמן בגורן זו מניחן ומעשרן לגורן הבאה והן מתעשרין עם בני שנתן כן את אמר על ד°בן עזאי מניחן את הנולדים מכ"ב אלול עד כ"ט באלול לגורן הבא והן מתעשרין עם בני אלולים. אמר רבי חייא רב חונה° זאת אומרת שמונה ימים שהבכור מחוסר זמן בהן עולין לו מתוך שנתו שאם לא כן הנולדים מכ"ב אלול עד כ"ט באלול שהיו מחוסרי זמן בשנה הקדמת היו מתעשרים עם הנולדים אחר ראש השנה. אמר רבי מנא° בן יונה רבי יונה° אבא שמע לה מן הדא דכתיב (דברים ראה טו יט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדש ליי' אלהיך הא כיצד הרי הוא קדוש מבטן ולמה נאמר תקדיש אלא ללמד ג_ח שמשעת לידתו אתה מונה לו שנה
מתני':
ג_טבשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה ג_יוכתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר יונית כתוב עליהן אלפ"א בית"א גמ"א. ג_יאאין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר מטות לב כב) והייתם נקיים מה' ומישראל ואומר (משלי ג', ד') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם
רבי שמי אמר בשם רבי בון בר חייה כשליש עשו אותו. באמת עשו אותו כמו שליש, אבל זה כשיטת רבי שמעון, דרבי שמעון אמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. כלומר, גם אם עדיין הוא לא ראוי להקרבה, מצטרפים אותו. קם רבי מנא עם רבי שמי, אמר לו, "את אמרת הדא מילתא שהמשנה זה כרבי שמעון? ותנינן, בן עזאי אומר האלוליים מתעשרין" בפני עצמן. כן. כלומר, כשהוא אומר האלוליים מתעשרים בפני עצמן, מאי לאו אפילו נולד עד באלול. כלומר, למרות שהוא נולד בשמונה ימים האחרונים שהוא לא ראוי לקורבן אותה שנה. אבל אם זה ככה, זה יהיה כדעת רבי שמעון בלבד. כן? כי אם הוא אומר שגם האלוליים, גם האלה שנולדו מכ"ב ועד כ"ט מצטרפים להתעשר ביחד עם האלוליים, אז הוא לא צריך להיות כמו רבי שמעון.
יתלחם מר בן עזאי כרבי שמעון ולא כרבנן? קשה להבין. קשה לומר שבן עזאי ילך עם רבי שמעון דעת יחיד שלא כרבנן, אלא ודאי שהולכים ככל החכמה. בעצם בן עזאי הולך כמו חכמים וחכמים הולכים אחר הלידה. עכשיו, כמה דאת אמר על דרבנן שהנולדים מכ"ב באלול, כיוון שהם מחוסרי זמן בגורן זה, אז מניחן הבאה והן מתעשרין עם בני שנתן — כן, את אמר על דבן עזאי מניחן לגורן הבא והן מתעשרין עם בני אלולים. כן. זאת אומרת, בעצם הסברא היא שלחכמים מה שהם אמרו, כן, שהכל הנולדים עד תשרי מתעשרים, כל הנולדים מראש השנה עד כ"ט באלול, אז הם מתעשרים ביחד. אבל אותם אלה שנולדו מכ"ב ועד כ"ט הם לא מתעשרים באותה שנה. הם מתעשרים עם השנה הבאה, כן, כיוון שהם לא ראויים להקרבה. אז אם זה ככה, אז גם בן עזאי נגיד את אותו דבר. מה שהוא אמר שהאלוליים מתעשרים לעצמן, הוא לא התכוון להגיד שבאותה שנה כל מי שנולד באלול באותה שנה בתוך השלושים יום, מא' אלול עד כ"ט באלול יתעשרו ביחד, אלא כל אלה שנולדו מכ"ב באלול עד כ"ט באלול, אז הם ישירו אותם לשנה הבאה באלול. כן. כלומר, הם יצטרפו לאלוליים של שנה הבאה. וזה יוצא שבן עזאי הוא כמו רבנן.
אמר רבי חייא רב חונה זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהן עולים לו לתוך שנתו. כלומר שיש מצווה להקריב את הבכור בתוך שנתו. אז השמונה ימים עצמם הם חלק מהזמן הזה. זה לא מתחיל את הזמן, את השנה אחרי השמונה ימים, אלא הם חלק מהזמן.
אמר רבי מנא רבי יונה אבא שמע לה מן הדא כל הבכור אשר יולד הזכר תקדיש. הכיצד? הרי בכור קדוש מבטן. אז למה נאמר תקדיש? ללמד שמשעת לידתו את מונה לו שנה.
הלכה ב'. אמרה המשנה, בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה. כלומר, בכל קופה היה שלוש סאים. אז בזה תורמין את הלשכה, כמו שאמרנו שהיו מניחים את כל המחצית שקל בתוך הלשכה, ושלוש פעמים בשנה היו באים עם קופות, שלוש קופות, שכל קופה בגודל של שלוש סאים, והיו ממלאים, ובכסף הזה היו קונים את הקורבנות לבית המקדש, כלומר בשביל הציבור. וכתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל. רבי ישמעאל אומר יונית כתוב עליהן אלפ"א בית"א גמ"א.
אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע. כן, כי הוא כנראה גנב. שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני — כן, כי הוא כנראה גנב, החביא את זה בתוך הפרגוד, בתוך החפות, או בכיסים, או בתוך הנעל, בתוך הסנדל או בתוך התפילין או הקמע. או שמא יעשיר ויאמר מתרומת הלשכה העשיר. כן. אז או שאם הוא יעני יגידו בגלל שהוא חטא אז הוא העני. אם הוא יהיה עשיר, יגידו שהוא גנב מי העשיר. כן. עכשיו, למה באמת צריך להקפיד על זה? כיוון שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
[דף יג עמוד א]
גמ': תמן תנינן: מפנין אפילו ד' וחמש קופות. רבי זעירא° שאל את רבי יאשיה° כמה היא שיעורן של קופות? אמר ליה: נלמוד סתום מן המפורש דתניא בשלש קופות של שלש שלש סאין שהן תשעה סאין לקופה שהן עשרים ושבע סאין תורמין את הלשכה וכתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל. מפני מה כתוב עליהן א' ב' ג'? לומר מסתפק מן הראשונה קודם לשנייה ומן השנייה קודם לשלישית. תמן תנינן: המוציא ג_יביין כדי מזיגת הכוס. רבי זעירא° שאל את רבי יאשיה° כמה שיעורן של כוס? אמר לו: נלמד סתום מן המפורש דתני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי ארבע כוסות שאמרו בפסח ג_יגישנן בכולם יחד רביעית של יין האיטלקי. אמר רבי יוסי בר אבין°: משום רבי יוחנן° בר נפחא ד°רבי יהודה בר עילאי היא דתני מים כדי גמיעה °רבי יהודה בר עילאי אומר כדי לשוף בהן את הקילור יין כדי גמיעה °רבי יהודה בר עילאי אומר כדי מזיגת הכוס הדא אמרה אפילו מזוג שיעורו כדי מזיגת הכוס. כמה הוא שיעורן של כוסות? מהוא שיעור רביעית? אמר רבי אבין° טיטרטון ורביע. מהו לשתות ארבע כוסות בכרך אחד מן מה דאמר רבי מנא° אמר רבי יוסי°: הלל ג_ידאם שמען בבית הכנסת יצא ואין צריך לאמרן בביתו בין הכוסות הדא אמרה אפילו אם שתיין בכרך אחד יצא שהרי אם לא אומר הלל אין הפסק בין כוס שלישי לרביעי. מהו לשתותן מפוסקין? כלום אמרו שישתה ארבע כוסות ויקרא ביניהם לא כדי שישתה ולא שישתכר. אם שתה בפיסקן אף הוא אינו משתכר. מהו לצאת ביין של שביעית שהרי ביעור יין חל בערב פסח ואחר הביעור מותר להשאיר רק שלוש רביעיות האם התירו להשאיר ארבע רבעיות לצורך ארבע כוסות? תני רבי הושעיה° יוצאין ביין של שביעית. מהו לצאת בקונדיטין מן מה דתני בר קפרא° קונדיטין כיין הדא אמרה ג_טויוצאין ביין קונדיטין. מהו לצאת ביין מזוגין הרבה מותר מן מה דתני רבי חייא° ג_טזארבעה כוסות שאמרו יוצאין בהן בין חיין ובין מזוגין והוא שיהא בהן טעם ומראה יין. אמר רבי ירמיה° ג_יזמצוה לצאת ביין אדום שנאמר (משלי כ"ג, ל"א) אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו ואת הלא יועצה. תני מבושל כמתובל. מהו לצאת ביין מבושל? אמר רבי יונה° ג_יחיוצאין ביין מבושל. רבי יונה° לטעמיה דרבי יונה° כד הוה שתי ארבע כסי דפסחא הוה חזיק כאב רישא עד עצרתא ו°רבי יודא בי רבי אילעאי שתי ארבעתי כסוי דלילי פיסחא וחזיק כאב רישיה עד חגא. חמיתיה חדא מטרוניתא אפוי נהירין פניו מאירות אמרה: סבא סבא, חדא מהני תלת מילין אית בך — או דשתוי חמרא את, או דמלוי בריבית את, או דמגדל חזירי את אמר לו: תיפח רוחא דההיא איתתא דחדא מאלין תלת מילא לית בי אלא אולפני
תמנתנינן, מפנין אפילו ד' וחמש כופות. רבי זירא שאל את רבי יאשיה: כמה הוא שיעורן של כופות? אמר ליה: נלמוד סתום מן המפורש. דתניא: בשלוש כופות של שלוש שלוש סאין, שהן תשעה סאין לכופה, שביחד זה עשרים ושבעה סאין, תורמין את הלשכה, וכתוב עליהם א', ב', ג'. שואלת הגמרא: למה כתוב עליהן א', ב', ג'? לומר שמסתפק מן הראשונה קודם לשנייה, ומן השנייה קודם לשלישית.
תמנתנינן: המוציא יין כדי מזיגת הכוס. רבי זירא שאל את רבי יאשיה: כמה הוא שיעורן של כוס? אמר לו: נלמד סתום מן המפורש. דתני רבי חייא: ארבע כוסות שאמרו ישנן רביעית של יין האיטלקי. אמר רבי יוסי בר אבין בשם רבי יוחנן: דרבי יהודה היא, דתני: מים כדי גמיעה, רבי יהודה אומר כדי לשוף בהן את הקילור. יין כדי גמיעה, רבי יהודה אומר כדי מזיגת הכוס. הדא אמרה: אפילו מזוג שיעורו כדי מזיגת הכוס. כי הרי אם אין הבדל בין מים לצורך מזיגה לבין יין לצורך מזיגה, זה כנראה שנתנה אותו שיעור גם כשהיין מזוג — שזה רביעית.
שואלת הגמרא: כמה הוא שיעורן של כוסות? כלומר, כמה זה רביעית. אמר רבי אבין: טטרטון ורביע. מהו בכרך אחד, כלומר לשתות אותן ביחד, בבת אחת. אומרת הגמרא: רבי מנא אמר רבי יוסי: הלל אם שמען בבית הכנסת יצא, הדא אמרה אם בכרך אחד יצא. כי הרי אם הוא לא אומר הלל, אז אין הפסק בין כוס שלישית לרביעית.
שואלת הגמרא: מהו לשתותן מפוסקין, כלומר בהבדלים הרבה זמן בין אחד לשני? אומרת הגמרא: כלום אמרו שישתה — לא כדי שישתכר. אם שתה בפיסקן, אף הוא אינו משתכר. כל הסיבה שתיקנו את כל מה שעושים בין הכוסות זה כדי שלא ישתכר, אז גם אם הוא שותה אותן מפוסקין, גם כן לא משתכר וזה בסדר.
שואלת הגמרא: מהו לצאת ביין של שביעית? כי הרי ביעור שביעית של היין זה בערב פסח, ואחרי הביעור מותר להשאיר רק שלוש רביעיות. השאלה אם התירו להשאיר ארבע רביעיות לצורך ארבע כוסות. אומרת הגמרא: תני רבי הושעיה: יוצאין ביין של שביעית.
שואלת הגמרא: מהו לצאת בקונדיטין? בר קפרא: קונדיטין כיין, הדא אמרה יוצאין ביין קונדיטין.
שואלת הגמרא לצאת במזוגין הרבה, ותנינה מותר. מאי כן? מה המקור לזה? דתני רבי חייא: ארבעה כוסות שאמרו יוצאין בהן בין חיין ובין מזוגין, שיהא בהן טעם ומראה יין. כלומר, מספיק שיהיה להן טעם ומראה יין, ויכול לצאת בהם ידי חובה.
אמר רבי ירמיה: מצוה לצאת ביין אדום, שנאמר: אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו.
תני מבושל כמתובל. מהו לצאת ביין מבושל? אמר רבי יונה: יוצאין ביין מבושל. אומרת הגמרא: רבי יונה לטעמיה — דרבי יונה כד הוה שתי ארבע כסי דפסחא הוה חזיק רישא עד עצרתא, כלומר היה כואב לו הראש עד שבועות, ולכן הוא התיר לשתות יין מבושל.
ורבי יודא בי רבי אילעאי חגא — שתה ארבע כוסות של פסח והחזיק ראשו עד סוכות. חמיתיה חדא מטרוניתא אפוי נהירין, כלומר איזו גויה עשירה ראתה אותו שפניו מאירות. אמרה לו: סבא סבא, חדא מהני תלת מילין אית בך — או דשתוי חמרא את, או דמלוי בריבית את, או דמגדל חזירי את. כלומר מלווה בריבית ומגדל חזירים, בגלל שהרווח שלהם גדול ובלי טירחה גדולה, לכן הפנים שלהם תמיד מאירות. אז לכן זה מה שהיא אמרה לו.
[דף יג עמוד ב]
שכיח לי דהכין כתיב (קהלת ח', א') חכמת אדם תאיר פניו רבי אבהו° אתי לטבריא חמוניה תלמידוי דרבי יוחנן° בר נפחא אפוי נהירין פניו מאירות אמרון תלמידים לרבי יוחנן° בר נפחא אשכח רבי אבהו° סימא אוצר אמר לון למה אמרין ליה אפוי נהירין פניו מאירות אמר לון: דילמא אוריתא חדתא שמע סליק לגביה אמר לו: מאי אוריתא חדתא שמעת אמר לו: תוספתא עתיקא קרא עליה חכמת אדם תאיר פניו אמר רבי חנינא° בר חמא לוגא דאורייתא כשיעור תומנתא עתיקתא שמודדים בה מורייסא בציפרין. אמר רבי יונה° חכים אנא לה דבית רבי ינאי° הכהן הוון מכיילין מודדים בה דבש. תני שיעור לוג חצי שמינית טברנית הישנה אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הדין דידן זו שלנו ולמה קרי ליה עתיקה בגין הרי דהוה ביומי אית דאמרי דהוות זעירא ורבתא קטנה וגדלה חזרה ואית דאמרי דאזעירא ולא אזעירא כמה דהוות יש אומרים שאחר שגדלה שוב קטנה אבל לא כמו קדם וכיוון שהתחלפה כמה פעמים לא יכל לומר שמינית טברינית סתם ואמר הישנה. כמה הוא שיעורו של כוס אמר רבי יוסה° אסי בשם רבי יודה בר פזי° ורבי יוסי ברבי בון° אמר בשם שמואל° בר אבא בר אבא: אצבעיים על אצבעיים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע תני יין ג_יט יבש בכזית דברי °רבי נתן. רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי יוסה° אסי ורבי בון° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא אתיא ד°רבי נתן כ°רבי יוסי ברבי יהודה כמה ד°רבי יוסי ברבי יהודה אומר ברביעית כן °רבי נתן אומר ברביעית דתנן אמר °רבי יוסי ברבי יהודה אף כשטמאו °בית הלל לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעיתהואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית אמר רבי סימון° בשם רבי יהושוע בן לוי°: מעשה בפרדה של בית °רבי שמתה וטהרו את דמה משום נבילה. ושאל רבי אלעזר° בן פדת את רבי סימון° עד כמה ולא אשגח ביה שאל לרבי יהושוע בן לוי° ואמר ליה עד רביעית טהור יותר מרביעית טמא שאם יקרש יעמוד על כזית ובאש כאב לרבי אלעזר° בן פדת על דלא חזר ליה רבי סימון° שמועתא.. רב ביבי° הוה יתיב מתני הדין עובדא אמר לו רבי יצחק בר כהנא° עד רביעית טהור יותר מכאן טמא ובעט ביה אמר ליה רבי זריקא° בגין דשאיל לך את בעט ביה? אמר ליה: בגין דלא הוות דעתי בי בעיטנא ביה כדאמר רבי חנין° (דברים כי תבא כח סו) והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח חיטים לשנה ופחדת לילה ויומם זה הלוקח מן הסדקי ולא תאמין בחייך זה הלוקח מן הפלטר שאין לו וקונה כל יום כדי צרכו ואנא סמיך לפלטירא מיי כדון. העיד °רבי יהושע בן בתירא על ג_כדם נבילות שהוא טהור מהו טהור? טהור מלהכשיר הא לטמאות מטמא והא תנינן ג_כאדם השרץ כבשרו מטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו והרי אף דם נבלה מטמא ואינו מכשיר. מה שנאמר אין לנו כיוצא בו, הכוונה שיהיה הדם שוה לבשר בשיעור טומאתו כמו בשרץ שהדם מטמא כשיעור הבשר בכעדשה אמר רבי יוסי° בר זבידא: פליגי בה תרין אמוראין חד אמר טמא וחד אמר טהור מאן דאמר שדם נבלה טמא כ°רבי יהודה בר עילאי מאן דאמר טהור כ°רבי יהושע בן בתירה אמר ליה רב אבדומה נחותה° ויאות דהא °רבי יהודה בר עילאי מוריינא מורה הוראה דבי נשיא הוה וראינו שבבית °רבי טיהרו דם פרדה עד רביעית אבל יותר מרביעית טמא תנן: אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעוון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר תני °רבי ישמעאל בן אלישע ג_כבקווץ ששערו תלתלים לא יתרום מפני החשד. תני הגזברין היו מפספסין בקילקין בשערו. תני
אמר לו: תיפח רוחא דההיא איתתא, דחדא מאלין תלת מילא לית בי, אלא אולפני שכיח לי. כן, שלושת הדברים האלה לא קיימים בי כי הם אסורים לנו, אלא התורה מצויה אצלי, דהכין כתיב: חכמת אדם תאיר פניו.
מספרת הגמרא: רבי אבהו אתי, חמוניה תלמידוי דרבי יוחנן אפוי נהירין. אמרו התלמידים לרבי יוחנן. אשכח רבי אבהו סימא — רבי אבהו כנראה מצא איזה דבר. תא לגביה, אמר לו: מאי חדתא שמעת? אמר לו: תוספתא עתיקא. לא, זו לא תורה חדשה, אלא למדתי משהו ישן. קרא עליה: חכמת אדם תאיר פניו.
אמר רבי חנינא: לוגא דאורייתא עתיקא. כלומר השיעור של לוג של התורה הוא כשיעור אותו כלי עתיק שמודדין בו את הדבש. אמר רבי יונה: לה דבית רבי ינאי מכיילין בה דבש — הם היו מודדים בו את הדבש. תני חצי שמינית טברנית הישנה. אמר רבי יוחנן: הדין דידן! ולמה קרי ליה עתיקה? בגין דהוה ביומי — אית דאמרי דהוות זעירא ורבתא, ואית דאמרי דאזעירא ולא אזעירא כמה דהוות. כלומר בעצם השיעור הזה, הכלי הזה, בהתחלה היה בשיעור לוג, לאחר מכן קטן, ולאחר מכן גדל, ולאחר מכן חזר וקטן, וכשחזר וקטן לא חזר למידה המקורית, אז לכן הוא לא יכול להגיד שזה כמו השיעור שלו, אלא אמר כמו טברנית ישנה. אבל בימי רבי יוחנן זה כבר היה במידה הנכונה.
אומרת הגמרא: כמה הוא שיעור של כוס? רבי יוסה בשם רבי יודה בר פזי ורבי יוסי ברבי בון בשם שמואל: אצבעיים על אצבעיים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע — רבי נתן. רבנן דקיסרין, רבי יוסה ורבי בון בשם רבי יוחנן: אתיא דרבי נתן כרבי יוסי ברבי יהודה, כמה דרבי יוסי ברבי יהודה אומר ברביעית — כן רבי נתן ברביעית. רבי יוסי ברבי יהודה: בית הלל בו כזית.
רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מעשה בפרדה של בית רבי שמתה, וטהרו את דמה משום נבילה. ושאל רבי אלעזר את רבי סימון עד כמה, ולא אשגח ביה לרבי יהושוע בן לוי, ואמר ליה: עד רביעית טהור, יותר מרביעית טמא. ובאש לרבי אלעזר על דלא חזר ליה רבי סימון שמועתא.
רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא. אמר לו רבי יצחק בר כהנא: עד רביעית טהור, יותר מכאן טמא, ובעט ביה. אמר ליה רבי זריקא: בגין דשאיל לך את בעט ביה? אמר ליה: בגין דלא הות דעתי בי בעיטנא ביה. דאמר רבי חנין: והיו חייך תלואים לך מנגד — זה חיטים לשנה. ופחדת לילה ויום — זה הלוקח מן הסדקי. ולא תאמין בחייך — זה הלוקח מן הפלטר. ואנא כדון.
העיד רבי יהושע בן בתירא על דם שהוא טהור. מהו טהור? טהור מלהכשיר, לטמות מטמא. תנינן: דם השרץ כבשרו — מטמא ואינו מכשיר, ואין לנו כיוצא בו. טומאתו מטמא. אמר רבי יוסי: פליגי בה תרין אמוראין, חד אמר טמא וחד אמר טהור. מאן דאמר טמא כרבי יהודה, טהור כרבי יהושע בן בתירה. אמר ליה רב אבדומה נחותה: ויאות, רבי יהודה מוריינא דבי הוה.
רבי שמא יעני ויאמרו, תני רבי ישמעאל: קווץ לא יתרום מפני החשד. תני: הגזברין היו מפספסין בקילקין.
תני: מדברים עמו משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא, שמא הוא הכניס משהו לפה. שואלת הגמרא: וממלא פיו מים? מה בתלמוד אומרים — מפני הברכה, הרי הוא צריך לברך על התרומה, לא יכול לשים מים בפיו, כי אז לא יכול לברך.
למדו במשנה שאדם צריך לתת ידי בריות כדי שיצא ידי מקום. אמר רבי שמעון בר אחא בשם רבי יונתן: בתורה בנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לתת ידי בריות כדי שיצא ידי מקום. בתורה מנין — דכתיב: והייתם נקיים מה' ומישראל. בנביאים מנין — דכתיב: ויאמר אלישע... אלוקים ה' וישראל הוא ידע. בכתובים מנין — דכתיב: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
[דף יד עמוד א]
מדברין היו עמו משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא שמא הכניס לתוך פיו. וימלא פומיה מוי אמר רבי תנחומא° בר אבא אי אפשר שימלא פיו מים מפני הברכה שצריך לברך על התרומה. תנן: שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן°: בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מנין? דכתיב (במדבר מטות לב כב) והייתם נקיים מה' ומישראל. בנביאים מנין? דכתיב (יהושע כ"ב, כ"ב) אל אלהים ה' וגו' וישראל הוא ידע. בכתובים מניין? דכתיב (משלי ג', ד') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. גמליאל זוגא שאל לרבי יוסי ברבי בון° איזהו המחוור שבכולם? אמר ליה: והייתם נקיים מה' ומישראל.
מתני':
של בית °רבן גמליאל דיבנה היה נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזרקו לפני התורם והתורם מתכווין ודחפו לתוך הקופה. ג_כגאין התורם תורם עד שהוא אומר להם: אתרום, והן אומרין לו: תרום תרום תרום, שלשה פעמים. ג_כדתרם את הראשונה וחיפה בקטבליאות כיסוי עור. ועליהם נותנים את השקלים שיבואו אחר כך, השנייה וחיפה בקטבליאות השלישית לא היה מחפה. ולמה היה מחפה? שמא ישכח ויתרום מן הדבר התרום. תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל, והשניה לשם כרכים המוקפין לה, והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם מדינות הרחוקות.
גמ': תנן של בית °רבן גמליאל דיבנה היה נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזרקו לפני התורם והתורם מתכווין ודחפו לתוך הקופה אילו היו שני כריים ותרם מאחד מהן על חבירו שמא לא פטר חבירו ולמה נזקקו לכך. נחת רוח היא להם שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה תנן: תרם את הראשונה וחיפה בקטבליאות עורות. תני שמט את הקטבליאות נעשו כולן שיריים. תני שלישית היא היתה עשירה שבכולן שהיו בה איצטלי אסטריאות של זהוב ודרכונות של זהוב שכיוון שהביאום מרחוק צרפו אותם למטבעות זהב מפני טורח הדרך תנן ג_כהתרם את הראשונה לשם ארץ ישראל והשניה לשם כרכים המוקפין לה והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם מדינות הרחוקות תני נטל מן הראשונה לשם ארץ ישראל ולשם כל ישראל שנייה לשם כרכים המוקפים ולשם כל ישראל, והשלישית לשם בבל ומדי ולשם מדינות הרחוקות ולשם כל ישראל תני נטל מן הראשונה אף על פי שיש בראשונה נוטל מן השנייה נטל מן השנייה אף על פי שיש בשנייה נוטל מן השלישית
הלכות ערוך ירושלמי מסכת שקלים דף י"ד. מתחילים המשנה פרק ג' הלכה ג'. אומרת המשנה שבית רבן גמליאל היה נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזרקו לפני התורם, והתורם מתכוון ודוחפו לתוך הקופה. אין התורם תורם עד שהוא אומר להם אתרום, ואומרים לו תרום, תרום, תרום שלוש פעמים. תרם את הראשונה וחיפה בקטבליאות, כלומר הוא מכסה את זה בכיסוי עור ועליהם יתנו את השקלים שיבואו אחר כך. ואת השנייה, כלומר תרם את השנייה וחיפה בקטבליאות. השלישית לא היה מחפה. למה היה מחפה? שמא ישכח ויתרום מן הדבר התרום. כלומר אם משהו תרם כבר אז הם לא תורמים עוד פעם. אז אם לאחר מכן שיבוא לתרום פעם נוספת הוא ייקח ממה שהוא כבר תרם, זה נקרא שיריים, אז בעצם זה לא יהיה כשר.
תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל, והשנייה לשם כרכים המוקפין לה, כלומר את התרומה הראשונה הוא תורם לשם ארץ ישראל כי הם האהובים ראשונים והשנייה לשם כרכים מוקפים לה, כלומר שמסביב לארץ ישראל הקרובים, והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם מדינות הרחוקות.
גמרא, התנן שבית רבן גמליאל היה נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזרקו לפני התורם והתורם מתכוון לדחפו לתוך הקופה. שואלת הגמרא, אילו היו שני כריים, כלומר היו שני ערימות של תבואה, ותרם מאחד מהן על חבירו שמא לא פטר חבירו — אז למה פה נזקקו לזה? מה אכפת להם אם יתרמו מקופה אחת תרמו גם על שלהם. מתרגמה נחת רוח היא להם שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה. זה רק נחת רוח.
מתרגם התנן תרם את הראשונה וכיפה בקטבליאות. תני, שמט את הקטבליאות נעשו כולן שיריים. כלומר, אם העור הזה מישהו יסיר את זה, אז המטבעות יתערבבו, המטבעות החדשים עם המטבעות שכבר תרמו עליהם, יתערבבו וזה הכל יהיה שיריים ולא יתרמו משמה.
תני, שלישית היא היתה עשירה שבכולן. למה? שהיו בה אסטריאות של זהוב ודרכונות של זהוב, כלומר, כיוון שהם הביאו את זה מרחוק, אז הם צירפו אותם למטבעות זהב מפני טורחת הדרך. כלומר הרבה מאוד שקלים המירו אותם למטבעי זהב וככה בעצם היו הרבה מטבעות זהב בתרומה השלישית. הרי תמיד תרמו אותו דבר, קופה של שלוש סאים. אז בפעם השלישית תרמו אז הרבה מטבעות זהב היו שמה.
תנן, תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל, והשנייה לשם כרכים המוקפין לה, והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם מדינות הרחוקות. אפשר גם לראות מבחינת ה-- כנראה תורמים את הראשונה בפרוש הפסח, זה אמור להחזיק רק עד עצרת. את השנייה תורמים בפרוש העצרת, זה אמור להחזיק רק עד סוכות. כשהשלישית צריכה להחזיק מסוכות עד פסח, אז זה בעצם הכי הרבה זמן גם כן.
אז אמרנו ככה, תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל והשנייה לשם כרכים המוקפין לה והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם מדינות הרחוקות. תני, תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל ולשם כל ישראל, שנייה לשם כרכים המוקפים ולשם כל ישראל, שלישית לשם בבל ומדי ולשם מדינות הרחוקות ולשם כל ישראל.
תני, נטל מן הראשונה, כלומר אחרי שהוא תורם יש לו שלוש קופות. אמרנו שכתוב על אחד מ"א ב' ג'" אז הוא משתמש בקופה הראשונה כדי לקנות קורבנות. אז למרות שלא סיים את כל הקופה הוא יכול לעבור לשנייה. אף על פי שיש בראשונה נוטל מן השנייה, לקח מהשנייה למרות שהוא לא סיים את השנייה יכול לקחת מהשלישית. נטל מן השנייה אף על פי שיש בשנייה נוטל מן השלישית. עכשיו שלמה שלישית חוזר לשנייה, שלמה שנייה חוזר לראשונה. שלמו שלושתם כבר אין יותר כסף בקופות האלה חוזר ושוקל. ואת אומר רבי מאיר אומר חוזר לשיריים. כלומר גם מה שהוא תרם מהם, השיריים עצמם אפשר להשתמש בהם, שאז רבי מאיר אומר מועלים בשיריים, כי עדיין נשאר בהם קדושה, כי בעצם בכוונה השאירו אותם שמא יצטרכו להן בסוף.
ואת אומר רבי פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב.
[דף יד עמוד ב]
שלמה שלישית חוזר לשנייה שלמה שנייה חוזר לראשונה שלמו שלשתן חוזר ושוקל °רבי מאיר אומר ג_כוחוזר לשיריים שהיה °רבי מאיר אומר מועלים בשיריים שמא יצטרכו להן בסוף וכן היה °רבי פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות ג_כזנקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב זריזות מביאה לידי נקיות דכתיב (ויקרא אחרי מות טז כ) וכלה מכפר נקיות מביאה לידי טהרה דכתיב (ויקרא תזריע יב ח) וכפר עליה הכהן וטהרה טהרה מביאה לידי קדושה דכתיב (ויקרא אחרי מות טז יט) וטהרו וקדשו קדושה מביאה לידי ענוה דכתיב (ישעיהו נ"ז, ט"ו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. ענוה מביאה לידי יראת חטא, דכתיב (משלי כ"ב, ד') עקב ענוה יראת ה' יראת חטא מביאה לידי חסידות דכתיב (תהלים ק"ג, י"ז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו חסידות מביאה לידי רוח הקדש דכתיב (תהלים פ"ט, כ') אז דברת בחזון לחסידיך רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים דכתיב (יחזקאל ל"ז, י"ד) ונתתי רוחי בכם וחייתם תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב דכתיב (מלאכי ג', כ"ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא תנא בשם °רבי מאיר אומר כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקודש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב — יהא מבושר שבן עולם הבא הוא
הדרן עלך פרק בשלשה פרקים
פרק רביעי - התרומה
מתני':
התרומה מה היו עושין בה ד_אלוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם העומר ושתי לחם ולחם הפנים וכל
מה הראיות? זריזות מביאה לידי נקיות דכתיב וכלה מכפר. נקיות מביאה לידי טהרה דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. טהרה מביאה לידי קדושה דכתיב וטהרו וקדשו. קדושה מביאה לידי ענוה דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. ענוה מביאה לידי יראת חטא, דכתיב עקב ענוה יראת ה. יראת חטא מביאה לידי חסידות דכתיב וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. חסידות מביאה לידי רוח הקדש דכתיב אז דברת בחזון לחסידיך. רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים דכתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם. תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא.
תנא בשם רבי מאיר, כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקודש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב — יהא מבושר שבן עולם הבא הוא.
הדרן עלך פרק בשלושה פרקים, הדרן עלך פרק בשלושה פרקים, הדרן עלך פרק בשלושה פרקים, יוצא השם.
[דף טו עמוד א]
קרבנות הציבור ד_בשומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה °רבי יוסי בן חלפתא אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם ד_גאמרו לו אף אתה אומר שאין באין אלא משל ציבור.
גמ': תמן תנינן: זמן עצי הכהנים והעם תשעה מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות? אלא בשעה שעלו ישראל מן הגולה ולא מצאו עצים בלשכה ד_דועמדו אלו ונתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לצבור וקרבו מהן קרבנות ציבור והתנו עמהן נביאים שביניהן שאפילו לשכה מליאה עצים. ועמדו אלו ונתנדבו עצים משל עצמן, שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה. אמר רבי אחא° מה שאמרנו שעצים לקרבנות ציבור יכולים לבא מאדם פרטי ד°רבי יוסה היא דתנן שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל לא מהתנדבות של אדם פרטי שמא לא ימסרם יפה לציבור. °רבי יוסי בן חלפתא אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אילא° אילעא: דברי הכל היא מה פליגין בגופו של קרבן כמו העומר. אבל במכשירי קרבן כמו עצים כל עמא מודיי שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור. תני ד_ה אשה שעשתה כתונת לבנה כשירה ובלבד שתמסרנה לציבור. אמר רבי אחא°: ד°רבי יוסי בן חלפתא היא ד°רבי יוסי בן חלפתא אומר אף הרוצה מתנדב שומר חינם. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אילא° אילעא: דברי הכל היא מה פליגין בגופו של קרבן כמו העומר. אבל במכשירי קרבן כמו בגדי כהונה, כל עמא מודיי שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור. מתני' פליגא על רבי אחא° דתנן: אותן הימים נוהגין בשעת קרבן ושלא בשעת קרבן °רבי יוסי בן חלפתא אומר אינן נוהגין אלא בשעת קרבן בלבד משמע שלא רק °רבי יוסי בן חלפתא אלא אף רבנן מסכימים שעצים לקרבנות ציבור יכולים לבא מאדם פרטי ועוד מן הדא דתניא אמר °רבי אליעזר בי רבי צדוק: אנו היינו מבני סנאה בן בנימין, וחל תשעה באב להיות בשבת, ודחינו אותו למוצאי שבת ד_ווהיינו מתענין ולא משלימין ו°רבי אליעזר בי רבי צדוק ודאי נהג בשיטת חכמים: תנן העומר ושתי לחם ולחם הפנים וכל קרבנות הציבור באין מתרומת הלשכה.
התרומה מה עושים בה? לוקחים בה תמידין ומוספין ונסכין, העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וכל קורבן הציבור. שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רבי יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חינם, אמרו לו, אף אתה אומר שאין באין אלא משל ציבור. הגמרא תסביר את כל העניין.
אומרת הגמרא, תמן תנינן זמן עצי כהנים והעם להימנות. שואלת הגמרא, מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות? אלא בשעה שעלו ישראל מן הגולה ולא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמם ומסרו לציבור והקרבו מהן קרבן לציבור והתנו עמהם נביאים שביניהם, שאפילו לשכה מלאה עצים, אם יעמדו אלו ויתנדבו עצים משל עצמם - לא יהיה קורבן מתקרב אלא משלהן תחילה.
אמר רבי אחא, מה שאמרנו שעצים לקורבן הציבור יכולים לבוא מאדם פרטי - זה דרבי יוסי. דתנן שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל לא מהתנדבות של אדם פרטי, שמא לא ימסרו יפה לציבור. רבי יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חינם. אז רואים מכאן שאדם פרטי יכול גם כן להתנדב. אז כנראה המשנה שאמרה שהם תרמו, הביאו את העצים משל עצמם, נתנו את זה לציבור - זה כנראה רבי יוסי.
אומרת הגמרא, רבי יוסי בשם רבי אילא: דברי הכל היא, מה פליגין, במה חולקים - בגופו של קרבן. כלומר כל המחלוקת בין חכמים לבין רבי יוסי זה לגבי אם אדם פרטי יכול להביא קורבן ציבור, להתנדב לציבור כמו העומר או קורבן הציבור עצמם. אבל מכשירי קרבן כמו עצים, בזה כל עמא מודיי שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור ואדם פרטי יכול לתרום את זה.
תני אשה שעשתה כתונת לבנה כשירה ובלבד שתמסרנה לציבור. אמר רבי אחא: דרבי יוסי, דרבי יוסי אמר אף הרוצה מתנדב שומר חינם. רבי יוסי בשם רבי אילא: דברי הכל היא, מה פליגין? בגופו של קרבן - כמו שאמרנו, כמו העומר או קורבן הציבור עצמם, הבהמות. אבל במכשירי קרבן כמו בגדי כהונה, כל עמא מודיי שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור.
ואומרת הגמרא, מתני' פליגא על רבי אחא: דתנן, אותן הימים נוהגין בשעת קרבן ושלא בשעת קרבן, רבי יוסי אומר אינן נוהגין אלא בשעת קרבן בלבד. כלומר רבי אחא אמר שהמשנה היא רק רבי יוסי, אבל לפי זה אנחנו רואים משהו - שלא רק רבי יוסי אלא גם רבנן מסכימים שעצים לקורבן הציבור יכולים לבוא מאדם פרטי, כי כל המחלוקת שלהם רק האם הימים ההם נוהגים גם כשבית המקדש קיים, גם כשבית המקדש חרב או לא - זו המחלוקת. אבל כולם מודים שכשבית המקדש היה קיים, זה היה קיים - הימים היו נקבעים למרות שבעצם ניתנו מאדם פרטי.
ועוד מן הדא דתניא אמר רבי אליעזר בי רבי צדוק: אנו היינו מבני סנאה בן בנימין, וחל תשעה באב להיות בשבת, ודחינו אותו למוצאי שבת והיינו מתענין ולא משלימין. כי זה היה יום טוב שלהם שהם הביאו בזמנו את העצים. אז רואים מכאן שבאמת רבי אליעזר בי רבי צדוק, זה היה הרבה אחרי החורבן, אז הוא בטוח נהג בשעת חכמים - הוא לא נהג כרבי יוסי. אז רואים מכאן שגם החכמים מודים שהעצים, או כל דבר שהוא לא הקורבן עצמו אלא הנספח - אדם פרטי יכול לתרום לציבור.
[דף טו עמוד ב]
תמן תנינן ד_זכל קרבנות היחיד והציבור באין מן הארץ ומן חוצה לארץ מן החדש ומן הישן ד_חחוץ מן העומר ד_טושתי לחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ. אמר רב חונה° בשם רבי ירמיה°: ד°רבי ישמעאל בן אלישע היא ד°רבי ישמעאל בן אלישע אומר אין העומר בא מן הסוריא. תמן תנינן: עשר קדושות הן ד_יארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי לחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות. אמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי בשם רבי ירמיה°: ד°רבי ישמעאל בן אלישע היא ד°רבי ישמעאל בן אלישע אמר אין העומר בא מן הסוריא. תמן תנינן כתיב ששת ימים תעבוד ובשביעית תשבות בחריש ובקציר תשבות °רבי ישמעאל בן אלישע אומר מה חריש רשות שהרי אין חריש שיש בו מצוה אף קציר רשות ד_יאיצא קציר העומר שהוא מצוה ומותר לקצור בשבת. °רבי ישמעאל בן אלישע כדעתיה ד°רבי ישמעאל בן אלישע אמר אין העומר בא מן הסוריא לכן הוא אמר יצא קציר העומר שהוא מצוה וקוצרים אף בשבת. אבל לרבנן שהעומר בא מסוריא אינו דוחה שבת שהרי אם מותר להביא מסוריה על כרחך שאין חובה לקצור במוצאי יום טוב ראשון שהרי לוקח כמה ימים עד שהעומר יגיע מסוריה לירושלים. אם כך ודאי שאינו דוחה שבת. מאן תנא שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה °רבי ישמעאל בן אלישע היא. אמר רבי יוסה° אסי: דברי הכל היא תיפתר בשנת בצורת שלא מצאו בסוריא שאף לחכמים מביאין אותן מספיחין שבארץ ישראל וצריכים להציב שומרים. ההן עומר מהו שיזרע בתחילה בשביעית? רב חייא בר אדא° בעי קומי רבי מנא° בן יונה: לא נמצא ד_יבכקומץ על השיריים שאינן נאכלין שהרי מה שנזרע בשביעית נאסר באכילה יש אומרים שהאיסור דאוריתא ויש אומרים שהאיסור רק דרבנן? אמר ליה: נעשה כחמשה דברים שהן באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה. תנן: שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. כיצד הוא עושה? נוטל מעות מן השולחני ונותן לקוצרין ולשומרין עד שלא יקרב העומר, ומביא מעות מתרומת הלשכה ומחללין עליו. וטבות כן. הרי יצא שמשלמים הרבה מאד כסף עבור כמות קטנה של שעורים. אמר רבי אחא° בשם רבי אבא°: כל מה שיתן הן הן דמיו משעה הראשונה שכל מה שישלמו נחשב השווי האמיתי של העומר. תנא אף בפתחי אבנים כן. כיצד הוא עושה? נוטל מעות משולחני ונותן לחוצבין ולסתתין עד שלא תינתן על גבי הדימוס, ומשניתן על הדימוס ד_יגמביא מעות משירי מתרומת הלשכה ומחללין עליה וטבת כן. הרי רק חלק מהאבנים ישמש לבנין. אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: כל מה שיתן הן הן דמיה משעה הראשונה.
תמן תנינן כל קרבנות היחיד והציבור באין מן הארץ ומן חוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי לחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ. רב חונה בשם רבי ירמיה: דרבי ישמעאל היא, דרבי ישמעאל אומר אין העומר בא מן הסוריא, אבל לפי חכמים יכול לבוא מסוריא.
תמן תנינן עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי לחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות. רבי חייא בשם רבי ירמיה: דרבי ישמעאל היא, דרבי ישמעאל אמר אין העומר בא מן הסוריא.
תמן תנינן רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה, כלומר שהרי חריש היא רשות, אז גם קציר רשות, ויצא קציר העומר שהוא מצווה ושמותר לקצור אפילו בשבת. רבי ישמעאל כדעתיה - דרבי ישמעאל אין העומר בא מן הסוריא. כלומר וכיוון שרבי ישמעאל כדעתיה, אמר יצא קציר העומר שהוא מצווה וקוצרים בשבת. אבל לרבנן שהעומר בא מסוריא לא דוחה שבת, כי הרי אם מותר להביא מסוריא, על כורחך שאין חובה לקצור במוצאי יום טוב ראשון, כי היה לוקח כמה ימים שהעומר מגיע מסוריא לירושלים. אז אם כן, ודאי שלא דוחה את השבת.
אומרת הגמרא, מאן תנא שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה - רבי ישמעאל. תיפטר, למה צריכים לשלם לשומרי ספיחין בשביעית שיביאו מסוריא? אז כנראה זה רבי ישמעאל. ואומרת הגמרא, אמר רבי יוסה: דברי הכל היא, תיפטר בשנת בצורת שלא מצאו בסוריא מביאין אותן ספיחין שבארץ ישראל, שבזה אפילו חכמים מודים שהם מביאים מהספיחין שבארץ ישראל, לכן צריכים להציב שומרים.
ואומרת הגמרא, ההן מהו שיזרע בתחילה? האם מותר לזרוע בשביעית כדי שיהיה עומר לקצור במוצאי יום טוב ראשון? אומרת הגמרא, רב חייא בר אדא בעי קומי רבי מנא: לא נמצא כקומץ על השיריים שאינן נאכלין? כלומר, אם אתה אומר שהוא זורע בשביעית, הרי כשזורעים בשביעית מה שגדל אסור באכילה, אז בעצם הוא קומץ על שיריים שאינם נאכלים. השאלה לא כתובה אם האיסור דאורייתא או דרבנן, בכל אופן זה אסור. אמר ליה: נעשה כחמשה דברים שהן באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה. כן נכון, אבל אין בזה בעיה, כי יש חמישה דברים שהם באים בטומאה ונאכלים... ואינם נאכלים בטומאה, וזה יהיה אחד מהם, הוא יהיה כמותם.
תנן: שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. כיצד הוא עושה? נוטל מעות מן השולחני ונותן לקוצרין ולשומרין עד שלא יקרב העומר, הוא נותן להם את זה מראש, ומביא מעות מתרומת הלשכה ומחללין עליו. כלומר, אחרי שהעומר נקצר וכן מתקנים את כל מה שצריך, בסוף מקבלים כמות קטנה לעיסרון ומחללים את הכסף עליו. וטבות כן, הרי יוצא שמשלמים הרבה מאוד כסף עבור כמות קטנה של שיעורים.
אמר רבי אחא בשם רבי אבא: כל מה שיתן הן הן דמיו משעה הראשונה. כי כל מה שהם שילמו זה שווה האמיתי של העומר, זה השווי שלו, כי הוא כזה סולת מלופה שהצליחו להוציא אותו, בתקופה ההיא, בזמן הזה, מהשיעורים שקצרו. אז דבר כזה שווה הרבה מאוד כסף.
תנא אף בפתחי אבנים כן. כיצד הוא עושה? נוטל מעות משולחני ונותן לחוצבין ולסתתין עד שלא תינתן על גבי הדימוס, כי נותן להם כל כך הרבה מכסף חולין, נותן להם כשהם עדיין לפני שהם מחברים את זה לדימוס, לקיר של האבנים. ומשניתן על הדימוס מביא מעות מתרומת הלשכה ומחללין עליה, ואז את הכסף הזה הוא יחזיר חזרה לשולחני. וטבת כן, הרי רק חלק מהאבנים משמש לבניין, חלק גדול מהאבנים הולך לאיבוד.
רבי יוסי ברבי בון בשם שמואל: כל מה שיתן הן הן דמיה משעה הראשונה. כמו שאמרנו, אותו דבר גם כאן - האבן מגיעה אחרי הרבה מאוד עבודה, אז היא שווה את המחיר.
[דף טז עמוד א]
==ירושלמי שקלים, פרק ד, הלכה ב==
מתני':
ד_ידפרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה. ד_טוכבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו ואמת המים וחומות העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה. אבא שאול אומר כבש פרה כהנים גדולים עושין משל עצמן. מותר שירי לשכה מה היו עושין בהן? לוקחין בהן יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי °רבי ישמעאל בן אלישע. °רבי עקיבא בן יוסף אומר אין משתכרין בשל הקדש ד_טזאף לא משל עניים. מותר התרומה מה היו עושין בה? רקועי זהב ציפוי לבית קודש הקדשים. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר מותר הפירות הרווח ממכירת יינות שמנים וסלתות שהיו קונים במותר שירי הלשכה, לקיץ המזבח מותר תרומה לכלי שרת. °רבי עקיבא בן יוסף אומר יזמותר תרומה לקיץ המזבח מותר נסכים לכלי שרת. °רבי חנינה סגן הכהנים אומר יחמותר נסכים לקיץ המזבח מותר התרומה לכלי שרת. זה וזה לא היו מודים בפירות שאין משתכרים בשל הקדש:
גמ': תנן פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה. אמר רבי ישמעאל בר נחמן° בשם רבי יונתן°: ג' לשונות הן של שעיר בסלע ד_יטשל מצורע בשקל ד_כשל פרה בשתי סלעים. רבי חוניה דברת חוורין° ורבי אבא בר זבדא° אמרו בשם °רבי שמעון בן חלפתא: של פרה בשתי סלעים ומחצה ואית דמפקין לישנא בעשרה זוז אותו סכום רק בלשון אחרת שסלע ארבע זוז. אמר רב יהודא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא ד_כאתלמידי חכמים המלמדין את הכהנים הלכות שחיטה, הלכות קבלה, הלכות זריקה — נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. אמר רבי יצחק בר רדיפה° בשם רבי אימי° אמי בן נתן: מבקרי מומי קדשים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רבי אחא° ורבי תנחום בר חייה° אמרו בשם רבי שמלאי° ד_כבמגיהי ספר העזרה יש גורסים ספר עזרא נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. אמר גידל בר בנימין° בשם רבי אסי°: שני דייני גזילות נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. שמואל° בר אבא בר אבא אמר ד_כגנשים
פרה ושעיר המשתלח בלשון של זהורית באים לתרומת הלשכה. כבש פרה וכבש שעיר המשתלח בלשון שבין קרניו ואמת המים וחומות העיר בגדולותיה וכל צורכי העיר באים משיירי הלשכה.
אנחנו פותחים בירושלמי מסכת שקלים דף ט"ז, תחילת המשנה, פרק ד' הלכה ב'. שיירי לשכה זה בסוף השנה אחרי שהיו תורמים, יש תרומת הלשכה, כלומר שהיו תורמים את המטבעות, ובזה היו מקריבים את הקורבנות. מה שנשאר בקופות האלה זה נקרא שיירי תרומת הלשכה, ומה שנשאר בסוף השנה בלשכה זה נקרא שיירי הלשכה.
זה מה שהוא אומר: כבש פרה כהנים גדולים עושים משל עצמן. מותר שיירי לשכה מה היו עושים בהם? היו לוקחים בהם יינות שמנים וסלתות, והשכר להקדש — כן, היו מוכרים אותם ובעצם היה רווח להקדש. דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא משל עניים. כלומר, גם גבאי צדקה לא יכולים לסחור בכסף של העניים.
מותר התרומה מה היו עושין בה? כלומר מותר תרומת הלשכה, אם נשאר משהו בקופות שבהם תרמו — רקועי זהב ציפוי לבית קודש הקדשים. רבי ישמעאל אומר מותר הפירות קיץ המזבח, כלומר הרווח שנשאר ממכירת יינות שמנים וסלתות שהיו קונים במותר שיירי לשכה, היה משמש לקיץ המזבח. מותר תרומה לכלי שרת, כלומר מה שנשאר בקופות שבהם תרמו, זה הולך לכלי שרת.
רבי עקיבא אומר מותר תרומה לקיץ המזבח, מותר נסכים לכלי שרת, כלומר שהיו קונים נסכים, אז תמיד היה נשאר קצת, אז השארית הזאתי הולכת לכלי שרת. רבי חנינא סגן הכהנים אומר מותר נסכים קיץ המזבח, מותר התרומה לכלי שרת. זה וזה לא היו מודים בפירות — כלומר גם רבי עקיבא וגם רבי חנינא סגן הכהנים לא היו מודים לרבי ישמעאל, כי הם אומרים שלא משתכרים בשל הקדש. הם לא הסכימו שמשיירי לשכה היו קונים פירות וסוחרים בהם.
אומרת הגמרא, תנן: פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה. אמר רבי ישמעאל בר נחמן בשם רבי יונתן: שלשה לשונות הן, של שעיר בסלע — כלומר הלשון של זהורית שהיו קושרים אותו בשעיר המשתלח, זה היה בסלע — של מצורע בשקל, ושל פרה בשתי סלעים, כי הרי היא כבדה, זה בשני סלעים.
רבי חוניה דברת חוורין ורבי אבא בר זבדא אמרו בשם רבי שמעון בן חלפתא: של פרה בשתי סלעים ומחצה, ואית דמפקין לישנא בעשרה זוז. כן, הם אומרים אותו דבר, עשרה זוז זה בדיוק שני סלעים ומחצה, כי בכל סלע יש ארבעה זוזים. אבל הוא אמר את זה בלשון אחרת.
רב יהודא בשם שמואל: תלמידי חכמים המלמדין את הכהנים הלכות שחיטה, הלכות קבלה, הלכות זריקה — נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רבי יצחק בר רדיפה בשם רבי אימי: מבקרי מומי קדשים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רבי אחא ורבי תנחום בר חייה בשם רבי שמלאי: מגיהי ספר העזרה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה — יש אומרים ספר עזרה, זה בעצם היה ספר תורה שהיה מוגה בצורה מאוד מאוד טובה, שתמיד היו משווים אליו, כל פעם שהיו שאלות מה הנוסח הנכון היו משווים אליו. אז הם נוטלים שכר מתרומת הלשכה.
גידל בר בנימין בשם רבי אסי: שני דייני גזילות נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, כי הם היו שני דיינים שהיו אחראים על כל שאר הדיינים. אז הם היו נותנים את השכר שלהם מתרומת הלשכה.
[דף טז עמוד ב]
האורגות בפרוכת נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רב חונה° אמר מתרומת בדק הבית. במאי פליגי שמואל° בר אבא בר אבא עבד ליה כקרבן רב חונה° עבד ליה כבניין. אמר חזקיה°: תנא °רבי יהודה גדגדה הקטרת וכל קרבנות הציבור ד_כדבאין מתרומת הלשכה מזבח הזהב וכל כלי שרת ד_כהבאין ממותר נסכים ד_כומזבח העולה וההיכל והעזרות באין משירי הלשכה מה שנשאר בסוף השנה. חוץ לעזרות באין מלשכת בדק הבית. והא תני אבני המזבח ההיכל והעזרות מועלין בהן וכי יש מעילה בשיריים? אלא כ°רבי מאיר ד°רבי מאיר אמר מועלין בשיריים. אמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי: כלום אמר °רבי מאיר: אלא בתוך שנתו שעדיין יש להם שיכות בקרבנות שאם יגמר הכסף בקופות יקחו מהלשכה והכא חוץ לשנתו אנן קיימין שהכסף שנשאר נפסל מלהביא בו קרבן. אמר חזקיה°: תנא °רבי יהודה גדגדה השלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת אם אינם במקומם מעכבים את הקרבנות המיוחדות להם. היינו לא ניתן להדליק במנורה או להניח את לחם הפנים. דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים אין לך דבר שאם אינו במקומו מעכב את הקרבן אלא הכיור וכנו בלבד. ולא כן רבי אלעזר° בן פדת ורבי רבי יוסי בן חנינה° תריהון אמרין כל הן דכתיב נכח מעכב צלע אינו מעכב? ואמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן°: ואפילו צלע מעכב? ואמר רבי אילא° אילעא בשם רבי שמואל בר נחמן°: ואפי' שימה מעכב והרי במנורה נאמר את המנורה נכח השלחן, ובשלחן כתיב את צלע השלחן תתן על צלע צפון. ולמה אתה אומר שרק הכיור מעכב? אמר רבי חנינא° בר חמא: כאן בעבודות שבפנים כל דבר שנאמר בו נכח או צלע או שימה מעכב. כאן בעבודות שבחוץ רק מיקום הכיור וכנו מעכבים. תנן: כבש פרה, וכבש שעיר המשתלח, ולשון שבין קרניו, ואמת המים, וחומות העיר ומגדלותיה, וכל צרכי העיר — באין משירי הלשכה מה שנשאר בסוף השנה. אמר רבי חנינא° בר חמא: שחצית גדולה היתה בבני כהנים גדולים, שיותר מששים ככרי זהב היו מוציאין בה, שהיה כבשה של פרה עומד ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבשו של חבירו, אלא סותרו ובונה אותו משלו. התיב רבי עולא° אילעא קומי רבי מנא° בן יונה והא תני °שמעון הצדיק שתי פרות עשה לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו? אית לך למימר °שמעון הצדיק שחץ היה? מאי כדון למה בנו כבש במיוחד? על שם כמו שמצאנו הלכות רבות שעליהם נאמר מעלה היא בפרה אף זה סילסול היא בפרה. תני זיזין וכתלים מעקה היו יוצאין מכאן ומכאן משני צדדי הכבש, כדי שלא יציצו הכהנים ויטמאו. תנן °רבי עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש ובשל עניים
שמואל אמר: נשים האורגות בפרוכת נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רב חונה אמר מתרומת בדק הבית. במאי פליגי? שמואל עבד ליה כקרבן, ולכן שמואל סובר שנותנים מתרומת הלשכה. ואילו רב חונה עבד ליה כבניין, כלומר זה כמו בניין ממש — כמו שבבניין לוקחים מתרומת בדק הבית, אז גם את זה מתרומת בדק הבית.
אמר חזקיה: תנא רבי יהודה גדגדה: הקטרת וכל קרבנות הציבור באין מתרומת הלשכה, מזבח הזהב וכל כלי שרת באין ממותר נסכים. כמו שאמרנו, שכשהיו קונים את הנסכים ומוכרים אותם, תמיד היה נשאר קצת, אז מהמותר היו קונים את הכלים ואת מזבח הזהב. מזבח העולה וההיכל והעזרות באין משירי הלשכה, כלומר מה שנשאר בסוף השנה אחרי שתורמים שלוש פעמים, זה שירי הלשכה. חוץ לעזרות באין מלשכת בדק הבית.
שואלת הגמרא: והא תני אבני המזבח ההיכל והעזרות מועלין בהן, וכי יש מעילה בשיריים? הרי אם זה בא מכספי שירי לשכה אז למה שיהיה מעילה? אלא כרבי מאיר, דרבי מאיר אמר מועלין בשיריים. כן, רבי מאיר אמר שאחרי שתורמים, הכסף שנשאר מועלים בו.
אמר רבי חייא: כלום אמר רבי מאיר, אלא בתוך שנתו — שעדיין יש להם שייכות בכוונות, שאם ייגמר הכסף אז יוקדש עוד, אבל פה מדובר והכא חוץ לשנתו אנן קיימין, שהכסף שנשאר הוא כבר לא ראוי להביא קורבנות. אז זה לא באמת סתירה לדברי רבי מאיר.
אמר חזקיה: תנא רבי יהודה גדגדה: השלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת מעכבים את הקרבנות דברי רבי מאיר. יש שני הסברים בזה — יש אומרים שהכוונה לקורבנות ממש, ויש אומרים שהכוונה לקורבנות המיוחדים להם, זאת אומרת המנורה אם היא לא במקומה אז אי אפשר להדליק את המנורה, והשולחן אם הוא לא במקומו אי אפשר להניח עליו את לחם הפנים.
וחכמים אומרים אין לך דבר שאם אינו במקומו מעכב את הקרבן אלא הכיור בלבד. שואלת הגמרא: ולא כן רבי אלעזר ורבי יוסי בן חנינה תריהון אמרין כל הן דכתיב נכח מעכב, צלע אינו מעכב? ואמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: ואפילו צלע מעכב? ואמר רבי אילא בשם רבי שמואל בר נחמן: ואפילו שימה מעכב? והרי במנורה נאמר "נוכח", בשולחן נאמר "צלע" — צלע השולחן על צלע הצפון תתן. אז למה אתה אומר שרק כיור מעכב?
אמר רבי חנינא: כאן בעבודות שבפנים, כאן בעבודות שבחוץ — כלומר כל דבר שנאמר בו נוכח, צלע או שימה, מעכב אם זה בעבודות שבפנים. וכאן בעבודות שבחוץ, רק מקום הכיור וכנו מעכבים.
וכדאמרינן, למדנו במשנה: כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו ואמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי באין משירי הלשכה. אמר רבי חנינא: שחצית גדולה היתה בבני כהנים גדולים, שיותר מששים ככרי זהב היו מוציאין בה, שהיה כבשה של פרה עומד — כלומר הכבש היה עומד, ולא היה אחד מהן מוציא בכבשו של חבירו, אלא סותרו ובונה אותו משלו.
הערה קטנה: הרבה מאוד חוקרים וגם רבנים, לצערנו, טוענים שבעצם לא היה כבש, כי עד היום לא מצאו שרידים. כי כולם ציפו שהכבש יהיה לכיוון מזרח, חוצה את נחל קדרון, ואם הוא חוצה את נחל קדרון צריך גשר ענק — הגובה שם זה יותר ממאה מטר. אז ודאי היה צריך להיות שרידים לגשר הזה, ולא מצאו שום שרידים. אני חושב שההסבר הוא הרבה יותר פשוט: פשוט הגשר לא הלך לכיוון מזרח, אלא הלך בצורת קשת. הוא פנה לכיוון צפון ובעצם הלך כמו הכביש היום — לכיוון צפון, ולאחר מכן פנה לכיוון מזרח וחזר לכיוון דרום, בעצם בצורה כמו אות ח'. אז בהחלט מדובר בגשר לא כזה מאסיבי, ואני חושב שנשארו כמה שרידים, פשוט לא חיפשו במקום הנכון. מי שרוצה יכול להסתכל לכיוון של... יש שם איזה מנזר קטן, ואפשר לראות שם שרידים של גשרים, ויש סיכוי טוב מאוד שאולי יש שם משהו שריד.
בכל אופן, אומרת הגמרא: התיב רבי עולא קומי רבי מנא — איך אתה אומר שזה שחצות? זה גאווה? והא תני שמעון הצדיק שתי פרות עשה — כן, הוא עשה שתי פרות באותה תקופה שלו. כלומר זה לא גאווה כנגד השני. אתה יכול להגיד שכהן אחד מתגאה כלפי כהן שני, אבל שמעון הצדיק עשה שתי פרות ובנה שתי כבשים. הוא בנה כבש ראשון ואחר כך כבש שני. למה היה צריך לבנות כבש שני? לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו?
אית לך למימר שמעון הצדיק שחץ היה? כן, אפשר להסביר שהכוונה שמעון הצדיק התגאה, ואפשר גם להגיד שלא — הרי הוא בעצמו עם מי יש לו להתגאות? זה כלפי הכבש שהוא בנה קודם. מאי כדון, על שם מעלה היא בפרה, סילסול היא בפרה. כן, זה סוג של מעלה שעשו בפרה, שלא הוציאו אותה באותו כבש שהוציאו בו את הפרה הקודמת.
תני זיזין וכתלים היו יוצאין מכאן ומכאן כדי שלא יציצו הכהנים ויטמאו. כלומר עשו איזה מעקה על הכבש, שהיה יוצא מכאן ומכאן, כדי שאם יש טומאה בסביבה הם לא ייטעו וייראו. הכבש עצמו היה בצורת קשתות, קשת לקשת, כדי שלא ייטמאו. וכך הולכים הכהנים שעושים את הפרה, וגם הפרה עצמה, כולם היו הולכים על הכבש הזה.
[דף יז עמוד א]
אלא אם רצה קיבל על עצמו שיהיה ההפסד שלו והשכר להקדש מותר. כהדא בר זמינא איתפקד גביה מדל הופקד אצלו רכוש דיתמין אתא ושאל לרבי מנא° בן יונה אמר ליה: אין בעית די ההפסדה דידך ד_כזואגרה דתרויכון השכר של שניכם שרי. רבי חייה בר אדא° איתפקד גביה מדל הופקד אצלו רכוש דיתמין ועביד כן. תנן °רבי ישמעאל בן אלישע אומר מותר הפירות קיץ המזבח. המשנה המשך לדברי ד°רבי ישמעאל בן אלישע ברישא היא שנאמר ברישא: מותר שירי לשכה מה היו עושין בהן? לוקחין בהן יינות שמנים וסלתות, והשכר להקדש דברי °רבי ישמעאל בן אלישע. דרבי חייא בר יוסף° פתר מתניתא מותר פירות זו שכר להקדש ובא °רבי ישמעאל בן אלישע בסיפא ללמד שאותו שכר הולך לקיץ המזבח. תנן מותר נסכים לכלי שרת. מותר נסכים זו סאה רביעית שאם התחייבו הספקים לספק סלתות שלש סאין בסלע, והוזלו ועמדו ארבע סאין בסלע — היו חייבים לספק להקדש ארבע סאין בסלע, ואותה סאה רביעית היא מותר נסכים. רבי יוחנן° בר נפחא פתר מתניתא מותר פירות זו סאה רביעית מותר נסכים זה בירוצים שהספקים היו מודדים להקדש במדה גדושה ולמנחות היו מודדים במדה מחוקה. ולית ליה לרבי חייה בר יוסף° בירוצים. אמר חזקיה°: מה דנפל לסאה רביעית שהם לקיץ המזבח, ד_כחנפל לבירוצים שאף היא לקיץ המזבח. על דעתיה דרבי חייה בר יוסף° שאמר שמותר פירות זה מה שהרויחו ממסחר בפירות ההקדש ניחא מה שאמרה המשנה שלדעת °רבי עקיבא בן יוסף ו°רבי חנינה סגן הכהנים שאין משתכרין בשל הקדש, אף לא בשל עניים, לפיכך זה וזה לא היו מודין בפירות. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא שאמר שמותר פירות זה סאה רביעית קשיא וכי °רבי עקיבא בן יוסף ו°רבי חנינה סגן הכהנים לא סברו שנשאר רווח כזה להקדש? והא תנינן ד_כטעמדו מג' יספק מד' ואיך תנינן זה וזה לא היו מודים בפירות? לא היו מודים בפירות שהם הולכים לקיץ למזבח אבל מודין היו שמותר פירות לכלי שרת. איתמר מותר נסכים לכלי שרת רבי יוחנן° בר נפחא פתר מתניתא מותר נסכים זה בירוצים שהספקים היו מודדים להקדש במדה גדושה ולמנחות היו מודדים במדה מחוקה. עד כדון בירוצי
אנחנו עוצרים בירושלמי מסכת שקלים, דף יז. נתחיל מהדף הקודם שורה אחרונה. אומרת הגמרא למדנו במשנה, רבי עקיבא אומר אין משתכרים בשל הקדש ושל עניים. כן, אלא אם רצה יהיה ההפסד שלו והשכר להקדש מותר. כהדא, בר זמינא התפקד גביה מדל דיתמין, כלומר הפקידו אצלו רכוש של יתומים, ועתה שאל לרבי מנא, כלומר שאל האם מותר לו ללכת לסחור בכסף של היתומים. אמר ליה: אין בעית די ההפסדה דידך ואגרה דתרויכון שרי, ואתה מוכן לקבל על עצמך שאם יהיה הפסד הכל ההפסד שלך ואם יהיה רווח - של שניכם, מותר. רבי חייה בר אדא התפקד גביה מדל דיתמין ועביד כן, באמת כך הוא עשה.
אומרת הגמרא, רבי ישמעאל אומר מותר הפירות קייץ למזבח. אומרת הגמרא, זה בעצם המשך לדברי רבי ישמעאל ברישא, שנאמר ברישא מותר שערי לשכה. מה היו עושים בהם? לוקחים בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש, דברי רבי ישמעאל.
רבי חייא בר יוסף פתר מתניתא מותר פירות - זה השכר להקדש. מה זה הכוונה שכר להקדש? מותר פירות, שקונים פירות מהסוחר והרבה פעמים יוצא שהקדש מקבל יותר. וגמרת מי את ההסבר, את הדוגמה איך זה קורה. ובא רבי ישמעאל בסיפא ללמד שאותו השכר הולך לקייץ המזבח.
תנן מותר נסכים לכלי שרת. מה זה מותר נסכים? זו סאה רביעית. כשהתחייבו הספקים לספק סלתות, נניח שלוש סאים בסלע והוזלו ועמדו על ארבע סאים בסלע, אז היו יכולים לספק לאלה שארבע סאים בסלע, ואותה סאה רביעית זה מותר נסכים.
רבי יוחנן פתר מתניתא, מותר פירות - זה סאה רביעית. הוא אומר זה מה שנקרא מותר פירות. אבל מה זה מותר נסכים? זה בירוצים, כי הספקים היו מודדים להקדש במידה קדושה ולמנחות היו מודדים במידה מחוקה. אז את ההפרש - זה בעצם המותר נסכים, וזה הולך לכלי שרת.
שואלת הגמרא, ולית ליה לרבי חייא בר יוסף בירוצים? הרי הוא לא דיבר על זה, הוא דיבר רק על סאה רביעית. למה הוא לא דיבר על מה הם בירוצים? אמר חזקיה: מה דנפל לסאה רביעית נפל לבירוצים, זה נכון, אותו דין. כמו שאמרנו שסאה רביעית הולכת לקייץ המזבח, גם בירוצים לדעתו של רבי חייא בר יוסף הולכים לקייץ המזבח.
אומרת הגמרא, על דעתיה דרבי חייה בר יוסף ניחא מה שאמרה המשנה שדעת רבי עקיבא ורבי חנינה סגן הכהנים אין משתכרין בשל הקדש, אף לא בשל עניים, לפיכך זה וזה לא היו מודין בפירות. אבל על דעתיה דרבי יוחנן שהוא אומר שמותר פירות זה סאה רביעית, אז קשה. וכי רבי עקיבא ורבי חנינה סגן הכהנים לא סברו שנשאר רווח כזה להקדש? הרי זו משנה מפורשת שהיה דבר כזה, והא תנינן עמדו מג' יספק מד. אז איך תנינן זה וזה לא היו מודים בפירות?
אומרת הגמרא, לא, לפי רבי יוחנן הכוונה לא היו מודים בפירות - לא הכוונה שלא מודים בפירות בכלל שאין כזה רווח, וודאי שמודים שיש כזה רווח, אלא שהם לא מודים שהרווח הזה הולך לקייץ המזבח, אבל הם כן מודים לא היו מודים בפירות למזבח אבל מודין היו שרת. הם כן מודים שיש מותר פירות, רק הם אומרים שזה הולך לכלי שרת, לא הולך לקייץ המזבח.
איתמר מותר נסכים לכלי שרת, ככה למדנו. רבי יוחנן פתר מתניתא, הוא אומר מותר נסכים - זה בירוצים, שהספקים היו מודדים להקדש במידה קדושה ולמנחות היו מודדים במידה מחוקה.
[דף יז עמוד ב]
ציבור ישמשו לקנות בהם כלי שרת ואפילו בירוצי יחיד ולא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד. כלי שרת יכולים לבא משל היחיד ובלבד שימסרם לציבור כהדא דתנינן אשה שעשתה כתונת לבנה כשרה ובלבד שתמסרנה לציבור. עד כדון בירוצי לח לדעת °רבי חנינה סגן הכהנים כיוון שהתקדשו בכלי שרת שהתרדשו ומקדשים כל מה שבתוכם הולכים לקיץ המזבח. האם לדעת °רבי חנינה סגן הכהנים אפילו בירוצי יבש לקיץ המזבח אף על פי שלא התקדשו בכלי שרת? כההיא דתנינן תמן בירוצי לח קדש בירוצי יבש חולין. ולמה בירוצי לח קדש מפני שמידת הלח נמשך מבפנים. ולמה בירוצי היבש חולין מפני שמידת היבש לא נמשך לא מבפנים ולא מבחוץ. כל בירוצי המידות הללו ד_ל שהתקדשו, אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו ימכרו לקיץ המזבח ואם לנו יופסלו בלינה.
מתני':
ד_לאמותר הקטורת מה היו עושין בה? מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה אם בא חדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה ואם לאו מן הישנה.
גמ': תנן: מותר הקטורת מה היו עושין בה? מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין ולא נמצא הקדש מתחלל על ההקדש. כיצד הוא עושה? אמר רבי שמעון בר ביסנא°: מביא מעות הקדש ומחללן על הבניין שעדיין לא התקדש. ומביא קטורת ומחלל עליהן ונותנים אותה לאומנין בשכרן וחוזרים ולוקחים אותם מתרומה חדשה. °רבי אומר: אומר אני ינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס, שהיו בקיאין בפיטום הקטורת ובמעשה לחם הפנים ויתחלל על שכרם וחוזרים ולוקחים אותה מהם מתרומה חדשה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: והן שיהו חייבין להן מעות משעה ראשונה על עבודה שעשו כבר אבל אי אפשר לשלם ממותר הקטורת על עבודה שיעשו בעתיד. רבי חייה בר אבא°
אומרת הגמרא, עד כדון בירוצי ציבור, אז זה מובן שישתמשו, כי הרי אמרנו שבבירוצים משתמשים לכלי שרת, אז זה הגיוני שיקנו בהם כלי שרת. אבל ואפילו בירוצי יחיד, הרי ולא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד. הרי יוצא מכאן, אם אתה אומר שמהבירוצים ממה שנשאר קונים כלי שרת, וגם מבירוצי יחיד, יוצא שקונים את הכלי שרת מקספי יחיד.
אומרת הגמרא, כלי שרת יכולים לבוא בשביל יחיד, ובלבד שהם שייכים לציבור. כהדא דתנינן, אשה שעשתה כתונת לבנה כשרה ובלבד שתמסרנה לציבור. כן, לציבור יפה.
אומרת הגמרא, עד כדון בירוצי לח, ראינו שלדעת רבי חנינה סגן הכהנים הבירוצים הולכים לקייץ המזבח, אז זה מובן לנו אם מדובר בבירוצי הלח, כי הרי בבירוצי הלח הכלים עצמם התקדשו, הכלים של הלח התקדשו. אז לכן הגיוני שזה הולך לקייץ המזבח. אבל אם לדעת רבי חנינה סגן הכהנים אפילו בירוצי יבש לקייץ המזבח, למה בעצם? הם לא התקדשו בכלי שרת. כי האי תנא תמן, בירוצי לח קודש, בירוצי יבש חולין. למה בירוצי לח קודש? מפני שמידת הלח נמשך מבפנים. ולמה בירוצי יבש חולין? מפני שמידת היבש לא נמשך, לא מבפנים ולא מבחוץ.
עכשיו השאלה, אומרת הגמרא, כל בירוצי המידות הללו, כלומר אלה שהתקדשו, אז אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו, ואם לאו ימכרו לקייץ המזבח, ואם לנו יופסלו בלינה. כיוון שהם התקדשו בכלי שרת, אז הם נפסלים בלינה.
לומדת המשנה: מותר הקטורת מה היו עושין בה? מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, כלומר לוקחים מעות הקדש של האומנים ומחללים אותה על מעות האומנים, ואז בעצם הקטורת נהיית חולין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה, בא חדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה, ואם לאו מן הישנה.
ואומרת הגמרא, תנן מותר הקטורת מה היו עושין בה? מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין. שואלת הגמרא, ולא נמצא הקדש מתחלל על ההקדש, הרי גם מעות האומנים זה הקדש וגם הקטורת היא הקדש, אז איך מחללים אחד בשני?
אומרת הגמרא, כיצד הוא עושה? אמר רבי שמעון בר ביסנא: מביא מעות ומחללן על הבניין, כלומר על קטע בניין שעדיין לא התקדש, אז מחללים אותם, ואז בעצם המעות נהיים חולין, ואז מביא קטורת ומחלל עליהן, אז המעות נהיים קודש והקטורת נהיית חולין, ונותנים אותה לאומנין בשכרן וחוזרים ולוקחים אותם מתרומה חדשה.
רבי אומר: אומר אני ינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס, שהיו בקיאין בפיטום הקטורת ובמעשה לחם הפנים, ויתחלל על שכרם. כלומר לא צריכים לקחת שני חילולים - לקחת מעות הקדש ולחלל אותם על הבניין ואז את הקטורת לחלל, אלא על החוב. על הכסף שחייבים לבית אבטינס ובית גרמו, אז את הקטורת מחללים על החוב הזה ואז נהיית חולין, נותנים להם את זה וחוזרים ולוקחים בזה מתרומה חדשה.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק: והן שיהו חייבין להן מעות משעה ראשונה. כלומר, דווקא אם כבר חייבים להם כסף על עבודה שהם עשו, אבל אי אפשר לשלם מותר הקטורת על עבודה שיעשו בעתיד.
[דף יח עמוד א]
בעי מה נעשה במותר הקטורת אם לא היו אמנים שחייבין להן מעות משעה הראשונה? כי אתא רבי אבא° אמר בשם רבי חייה° שאמר בשם רבי יוסי° בר זבידא מוכרים אותה לאמנים וחוזרים וקונים אותה מתרומה חדשה ובמה שקיבלו מהאמנים ד_לבמקייצין בהן את המזבח. רבי אבא בר כהן° בעי קומי רבי יוסה° אסי: מחלפא שיטתיה דרבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי? תמן צריכה ליה האם בבירוצי יחיד אפשר לקנות כלי שרת שבהלכה הקדמת הוא שאל על דעת רבי יוחנן° בר נפחא עד כדון בירוצי ציבור ישמשו לקנות בהם כלי שרת, ואפילו בירוצי יחיד? ולא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד והכא פשיטא ליה שבכסף שקיבלו מהאמנים מקייצים בהם את המזבח. הא דצריכה ליה האם בכספי יחיד אפשר לקנות כלי שרת הא דפשיטא ליה שבכספי יחיד אפשר לקנות עולות לקיץ המזבח. איתפלגון קטורת שפיטמה בחולין רבי יוסי בי רבי חנינה° אמר ד_לגפסולה רבי יהושע בן לוי° אמר כשירה. מה טעמא? דרבי יוסי ברבי חנינה° כתיב קודש היא שתהא הווייתה בקודש. מה טעמא? דרבי יהושע בן לוי° קודש היא שתהא באה מתרומת הלשכה. אמר רבי יוסי ברבי בון°: אתיא דרבי יוסי בן חנינה° כשמואל° בר אבא בר אבא וד רבי יהושע בן לוי° כרבי יוחנן° בר נפחא דתנינן המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין לקרבנות ציבור מאי דברים ראוין לקרבנות ציבור? רבי יוחנן° בר נפחא אמר קטורת שכל שאר הדברים נמנו בפרוט במשנה. רואים שיש קטורת שהיא חולין מכאן שפיטום הקטורת נעשה בחול כדעת רבי יהושע בן לוי°. אמר רבי הושעיה°: תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת. וד רבי יוסי בי רבי חנינה° כשמואל° בר אבא בר אבא דאמר רב הונא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: מכתשת שבא פיטמו את הקטורת עשו אותה ככלי שרת לקדש. אמר רבי יוסי ברבי בון°: אמרה רבי חונא° קומי רבי יוסי° בר זבידא דבר שקדש בכלי שרת קדושת הגוף נפדה אז איך פודים את מותר הקטורת. אמר ליה: ולא דשמואל° בר אבא בר אבא היא והרי שמואל° בר אבא בר אבא אמר קל הוא במותר שתנאי בית דין שהמותר לא התקדש קדושת הגוף גמורה ואפשר יהיה לפדותו? דאיתפלגון כבשים שהוכנו לצורך תמידים והותירו תמימים אחרי ראש חדש ניסן שמואל° בר אבא בר אבא אמר ד_לדנפדין כתמימים שתנאי בית דין שיפדו ורבי יוחנן° בר נפחא אמר נפדין כפסולי המוקדשים ירעו עד שיסתאבו. הותירו שעירים כגון שעירי ראשי חדשים. על דעתיה דשמואל° בר אבא בר אבא אם עולה שהיא כליל נפדית לא כל שכן חטאת? על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא התפלגון רבי זעירא° אמר ירעו רבי שמואל בר רב יצחק° אמר מקייצין בהן את המזבח בהם עצמן בלא פדיון. וקשיא יש חטאת שקריבה עולה? אמר רבי יוסה° אסי: שנייא היא שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה. אמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי: תנאי בית דין הוא על המותר שיקרבו עולות.
תלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף יח מה נעשה במותר קטורת אם לא היו אומנים שחייבים להם מעות משעה ראשונה? כן, הרי אמרנו שאת כל ההמרה הזו אפשר לעשות רק אם יש אומנים שחייבים להם כבר כסף על עבודה שלהם, ולא כאלה שיעשו בעתיד עבודה. אז מה יהיה אם אין כאלה? אתא רבי אבא אמר בשם רבי חייא שאמר בשם רבי יוסי: מקייצין בהן את המזבח. כלומר מוכרים אותן לאומנים וחוזרים וקונים אותם מתרומה חדשה, ומה שקיבלו מהאומנים - מקייצים עליהם את המזבח.
רבי אבא בר כהן בעי קומי רבי יוסי: מחלפא שיטתיה דרבי חייא? כן, הרי קודם ראינו שהוא מסתפק האם בכספי יחיד אפשר לקנות כלי שרת - כי הוא שאל על דעת רבי יוחנן, עד כדי דיון בכספי ציבור יש אפשרות לקנות בהם כלי שרת, האם אפילו בכספי יחיד, ולכאורה לא נמצאים כלי שרת בכספים של יחיד. כן, זה שאל בפעמים הקודמות. והלכה פשיטא ליה שבכסף שקיבלו מהאומנים מקייצים את המזבח.
תמן צריכה ליה - על כל מה שהוא הסתפק, זה אם בכספי יחיד אפשר לקנות כלי שרת, אבל פשיטא ליה - מה שגם פשוט לו, שבכספי יחיד אפשר לקנות עולות כלי לקייץ המזבח, כן, קייץ המזבח זה לא בדיוק קורבנות ציבור. כלי שרת זה דבר ציבורי, לכן הוא הסתפק.
פיטמה בחולין - קטורת שעשו אותה בחולין. רבי יוסי בי רבי חנינה אמר פסולה, רבי יהושע בן לוי אמר כשירה. מה טעמא דרבי יוסי ברבי חנינה? כלומר למה הוא אומר שזה פסול? קודש היא שתהא הווייתה בקודש. מה טעמא דרבי יהושע בן לוי שמכשיר? קודש היא שתהא באה מתרומת הלשכה. כלומר בסוף יקנו אותה מכספי הלשכה.
אמר רבי יוסי ברבי בון: אתיא דרבי יוסי בן חנינה כשמואל, שאמר שזה פסול, ודרבי יהושע בן לוי כרבי יוחנן, שאמר שזה כשר. דתנינן: המקדיש נכסיו - אנחנו נראה את זה בהמשך - והיו בהם דברים ראוין לקרבנות ציבור. עכשיו, מהי דברים ראויים לקורבן הציבור? כלומר המשנה שם מונה את כל הדברים. אז מה עוד נשאר? רבי יוחנן אמר קטורת, כלומר שכל השאר לא ראויים, אז הכוונה היא קטורת.
עכשיו רואים מכאן שיש קטורת שהיא חולין, שיש אדם שיכול להקדיש את הקטורת, אבל זה חולין, מכיוון שפיטום הקטורת נעשה בחול, כדעת רבי יהושע בן לוי. אמר רבי הושעיה: זה לא ראיה. תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת. כן, כמו שאמרנו, כשנשאר מותר קטורת, הם נותנים את זה לאומנים בשכרם. אז זה מקרה, כנראה מדובר באחד מבית אבטינס שקיבל בשכרו ועדיין לא הספיקו לקנות ממנו את זה.
רבי יוסי בי רבי חנינה כשמואל, שאמר שזה פסול - למה הוא אומר בשם שמואל? מכתשת עשו אותה ככלי שרת לקדש. אם אפילו המכתשת שבה פיטמו את הקטורת - את הסמנים - היא הייתה מקודשת, ממילא כל מה שהיה בתוכה התקדש.
אמר רבי יוסי ברבי בון: אמרה רבי חונא קומי רבי יוסי: דבר שקדש בכלי שרת נפדה? הרי דבר שקידש בכלי שרת אז גופו קדוש, קדושת הגוף, ואין לו פדיון. אז איך פודים את מותר הקטורת? אמר ליה: ולא דשמואל היא? הרי מי אומר את זה - שמואל. שמואל אמר קל במותר, כן, שיש תנאי בית דין שהמותר לא מתקדש קדושת הגוף גמורה, ואפשר לפדות אותו אחרי זה.
כן, איפה ראינו את זה? דאיתפלגון: כבשים שהוכנו לצורך תמידים. הותירו תמימים אחרי ראש חודש ניסן. כלומר, הרי צריך להביא קורבנות מתרומה חדשה, אבל נשארו כמה כבשים שבעצם קנו אותם לצורך תמידים ונשארו. שמואל אמר נפדין כתמימים, כלומר יש תנאי בית דין שיפדו אותם כמו שהם. ורבי יוחנן אמר נפדין כפסולי המוקדשים, כלומר צריך שירעו עד שיסתאבו.
עכשיו, מה יקרה אם הותירו שעירים? נניח קנו קורבנות לשעירי ראשי חודשים ונשארו אחרי ראש חודש ניסן. על דעתיה דשמואל: אם עולה שהיא כליל נפדית - לא כל שכן חטאת? הרי אמרנו קורבן תמיד, כבשים שהיו לקורבן תמיד נפדים. אז אם עולה שהיא כליל נפדת, לא כל שכן חטאת - הרי שעירים של ראשי חודשים זה חטאת, שחלק ממנה אוכלים הכהנים. אז אם עולה נפדת - קל וחומר חטאת.
אז על דעתיה דרבי יוחנן איתפלגון: רבי זעירא אמר ירעו עד שיסתאבו וכו', רבי שמואל בר רב יצחק אמר מקייצין בהן את המזבח, כלומר בעצם אפשר להקריב אותם בתור עולות לקייץ המזבח, לא צריך פדיון.
וקשיא: יש חטאת שקריבה עולה? הרי שעירים של ראשי חודשים זה חטאת, ופה מקריבים אותם בתור עולות. אמר רבי יוסה: שנייא היא שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה. כן, קורבן ציבור לא נקבע מה הוא בדיוק עד ששוחטים, עד השחיטה. ולכן הבהמות האלה, כיוון שהן ראויות גם כן לקייץ המזבח, מקייצים בהן את המזבח - הם לא נקבעו לחטאת ברגע שקנינו אותם, אלא שהם דומים בקרבן ציבור.
אמר רבי חייא: תנאי בית דין הוא על המותר שיקרבו עולות. אומר, יש תנאי כללי, תנאי בית דין שתמיד המותר יקריב עולות.
[דף יח עמוד ב]
==ירושלמי שקלים, פרק ד, הלכה ד==
מתני': המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין לקרבנות הציבור ד_להינתנו לאומנין בשכרן והם מתחללים בשכר מלאכתן. דברי °רבי עקיבה. אמר לו °בן עזאי אינה היא המידה שאין ההקדש מתחלל על המלאכה, אלא על מעות אלא מפרישין מהן שכר האומנין, ומחללין אותן על מעות האומנין, ונותנין אותן לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחים אותה מתרומה חדשה. המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה ראויה על גבי מזבח זכרים ונקבות °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר ד_לוזכרים — ימכרו לצרכי עולות, ונקבות — ימכרו לצורכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסיו לבדק הבית. °רבי יהושע בן חנניה אומר: זכרים עצמן יקרבו עולות, ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית. אמר °רבי עקיבה: רואה אני את דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס מדברי °רבי יהושע בן חנניה ש°רבי אליעזר בן הורקנוס השוה את מדותיו שהכל לבדק הבית ומה שראוי למזבח יפדה ויקנו בו קרבנות למזבח. ו°רבי יהושע בן חנניה חילק ובהמות שראויות למזבח קדשו קדושת מזבח ויקרבו בעצמן. אמר °רבי פפייס: שמעתי קיבלתי את דברי שניהן המקדיש בפירוש שאמר בהמות ונכסי להקדש, ולא אמר בהמות הראויות למזבח יהיו לקרבנות, אמרינן שדעתו שהכל ילך לבדק הבית. כדברי °רבי אליעזר בן הורקנוס והמקדיש סתם כדברי °רבי יהושע בן חנניה. המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוים לגבי מזבח יינות ושמנים ועופות °רבי אלעזר בן עזריה אומר ד_לזימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית.
פרק גדול אחד - הנה תורף המשנה המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין לקרבנות הציבור, ינתנו לאומנין בשכרן - דברי רבי עקיבה. אמר לו בן עזאי: אינה היא המידה, כלומר לא זה הדרך, אלא מפרישין מהן שכר האומנין - כלומר את הכמות ששווה שכר האומנים, אבל לא נותנים להם את זה. ומחללין אותן על מעות האומנין - כלומר לוקחים כספים מהקדש שמוליכים לבדק הבית, מחללים אותם על מעות האומנים, ואז הבהמה נהיית חולין והמעות נהיים הקדש. ונותנין אותן לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחים אותה מתרומה חדשה. למדנו את זה בעבר.
המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה ראויה על גבי מזבח, זכרים ונקבות. רבי אליעזר אומר: זכרים ימכרו לצרכי עולות, ונקבות ימכרו לצורכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסיו לבדק הבית. כלומר, בעצם שום דבר לא מקריבים פה, אלא מוכרים את זה וקונים את מה שראוי.
רבי יהושע אומר: זכרים עצמן יקרבו עולות, ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים לבדק הבית.
אמר רבי עקיבה: רואה אני את דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע, שרבי אליעזר השוה את מדותיו - מבחינת רבי אליעזר הכל הולך לבדק הבית, מה שראוי למזבח יפדה ויקנו בו קורבנות, ומה שלא - הולך ישר לבדק הבית. ורבי יהושע חלק - כן, בהמות שראויות למזבח, אומר שהם יקדשו ויקרבו בעצמם, ומה שלא - ילך לבדק הבית. ולכן רבי עקיבא אומר שדברי רבי אליעזר יותר נראים לו.
אמר רבי פפייס: שמעתי את דברי שניהן - כלומר קיבלתי דברי שניהם. המקדיש בפירוש כדברי רבי אליעזר - הכוונה הוא שאמר בהמות ונכסיו להקדש, והוא לא אמר בהמות שראויות למזבח או לקורבן, אז אני אומר מסתמא הוא התכוון שהכל לבדק הבית, הוא לא חילק. זה כדברי רבי אליעזר. והמקדיש סתם כדברי רבי יהושע - אבל אם הוא מקדיש סתם, הוא לא אמר את הבהמות, אמר "כל נכסיי" ובהם היה גם בהמות, אז זה כדברי רבי יהושע - שכל אחד ילך לראוי לו.
המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוים לגבי מזבח, יינות ושמנים ועופות. רבי אלעזר אומר: ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית.
[דף יט עמוד א]
גמ':המקדיש נכסיו סתם הקדש לבדק הבית והיו בהן דברים ראוין לקרבנות הציבור מאי דברים ראוין לקרבנות הציבור? רבי יוחנן° בר נפחא אמר קטורת שכל שאר הדברים נמנו בפרוט. לדעת רבי יוסי בי רבי חנינה° שקטורת שפוטמה בכלי חול פסולה איך יתכן שיהיה לאדם קטורת חולין? אמר רבי הושעיה°: תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת. תנן: אמר לו °בן עזאי אינה היא המידה אלא מפרישין מהן שכר האומנין ומחללין אותן על מעות האומנין. מה טעמא? ד°בן עזאי שאמר אינה המידה דהוא סבר שאין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות. תמן תנינן: יש בקדשי בדק הבית שאין בקדשי מזבח, ד_לחשסתם הקדישות לבדק הבית הקדש בדק הבית ד_לטחל על הכל ד_מומועלין בגידוליהן ואין בהן הנייה לכהנים. אמר רבי חנניה°: ד°רבי אליעזר בן הורקנוס היא שסובר שאפילו אם היו שם דברים ראוים למזבח הכל לבדק הבית דתנינן המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה על גבי מזבח זכרים ונקבות °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: זכרים ימכרו לצרכי עולות, ונקיבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס שסתם הקדש לבדק הבית דכתיב (ויקרא בחקותי כז יד) ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' והעריכו הכהן. במה אנן קיימין? אם בבית דירה כבר כתיב בפסוק הבא (ויקרא בחקותי כז טו) ואם המקדיש יגאל את ביתו ואם הפסוק הקדם מדבר על מקדיש ביתו היה צריך לכתוב ואם יגאל אותו אלא כי אנן קיימין במקדיש נכסיו מיכן שסתם הקדישות לבדק הבית. אמר רבי זעירא° אמר רב חונה° בשם רב° אבא בר אייבו: במה פליגין? במקדיש נכסיו אבל במקדיש עדרו כל עמא מודיי שהוא למזבח. אמר רבי אבא° אמר רב חונה° בשם רב° אבא בר אייבו: מה פליגין? במקדיש עדרו אבל במקדיש נכסיו כל עמא מודיי שהוא לבדק הבית. על דעתיה דרבי זעירא° ניחא וקשיא על דרבי אבא° בהמה לא למזבח היא? בהמה למזבח היא ולמה סתם האיש הזה ולא פרש שמקדיש למזבח כדרך המקדישים נמצא שהוא כאומר לא יהיה אלא לבדק הבית. רבי יוחנן° בר נפחא אמר לא שנייא היא המקדיש נכסיו ד_מאהיא המקדיש עדרו היא המחלוקת. אמר רב חונה° בשם רב° אבא בר אייבו ורבי אבהו° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: קדשי בדק הבית שפודאן תמימין יצאו לחולין. מתני' אמרה כן דתנן יש חומר בקדשי מזבח שאין חומר זה בקדשי בדק הבית שולדן וחלבן של קדשי מזבח, אחר שנפל בהם מום, אסור אף לאחר פדיונן ולדן וחלבן של קדשי בדק הבית מותר וקא סלקא דעתין כשנפדו תמימים. אמר חזקיה° בשם רב חסדא°: תיפתר שהוממו ופדאן. אמר רבי יוסה° אסי בשם רב חסדא°: מתני' אמרה כן דתנן: ולדן וחלבן אסור
המקדיש נכסיו היו בהם דברים ראויים לקורבן ציבור. אז שואלת הגמרא מה זה דברים ראויים לקורבן ציבור? הרי הוא מנה את הכל לפני כן. אז רבי יוחנן אמר קטורת. כן, הרי כל הדברים נמנו, חוץ מקטורת. אמרתי דעת רבי יוסי ברבי חנינא, שהוא סובר שקטורת שנפטמה בכלי חול פסולה. אז איך ייתכן שיהיה לאדם קטורת חולין? אמר רבי הושעיה תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת. כמו שראינו בעבר, שאם יש מותר קטורת נותנים את זה לאומנים בשכרם, אז בעצם ככה יכול להגיע אליו קטורת. אבל מדובר באדם רגיל שהכין קטורת בעצמו, אמרו לו בן עזאי אינה עומדת, אלא מפרישים מן שכר האומנים ומחייבים אותה על מעות האומנים. כלומר בעצם לוקחים את הקטורת בכמות שראויה להיות שכר לאומנים כפי שמגיע להם, אבל לא נותנים את זה לאומנים, אלא לוקחים מעות מההקדש שזה שכר לאומנים על העבודה שלהם, ומחייבים את זה על הקטורת, ואז בעצם הקטורת נהיית חולין והמעות נהיים הקדש, ונותנים את הקטורת לאומנים בשכרם.
ואתה אומר מאי טעמא אמרי לה בן עזאי שאמר שאינה עומדת, זאת אומרת הוא סבר שאין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות, והקדש לא מתחלל על העבודה אלא רק על כסף. אז לכן מחייבים את זה קודם על מעות ואחרי זה נותנים להם את הקטורת.
ואתה אומר תמן תנינן: יש בקדשי בדק הבית שאין בקדשי המזבח, שסתם הקדישות לבדק הבית. כל הקדש סתם, אם לא הקדישו במפורש למה הוא הולך? זה לבדק הבית. הקדש בדק הבית חל על הכל ומועלין בגידוליהן. כלומר גם בגידולים, בניגוד למה שהיית צריך להגיד שהגידולים אין בהם מעילה, בהקדש בדק הבית יש מעילה, ואין בהן הנייה לכהנים. כן, בהקדש הרי מכירים, הנה איך מגדילים קורבנות, אז חלק מהקורבנות הכוהנים זוכים בעור, הכוהנים זוכים בבשר אם זה שלמים, אבל בבדק הבית אין לכוהנים שום דבר, שום הנייה מכותלי בית הבית.
אמר רבי חנניה דרבי אליעזר היא, דתנינן: כי אם ישאלתי את רבי אליעזר למה שהוא סובר שאפילו אם היו שם דברים ראויים למזבח, הכל לבדק הבית. אם רוצים לומר סתם הקדישות לבדק הבית, אז חייבים לומר זה כמו רבי אליעזר, שלא משנה מה היה שם, גם אם יש שם בהמות שראויות למזבח, בכל זאת הם הקדש רק לבדק הבית.
איפה ראינו את דעת רבי אליעזר? תנן: המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה על גבי מזבח, זכרים ונקבות. רבי אליעזר אומר: זכרים ימכרו לצרכי עולות, ונקיבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית.
ואתה אומר, אמר רבי יוחנן: טעמא דרבי אליעזר, למה לומר שהוא סובר שסתם הקדש לבדק הבית? דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה'. במה אנן קיימין? אם בבית דירה הכוונה שהוא מקדיש את הבית ממש, כבר כתיב בפסוק הבא ואם המקדיש יגאל את ביתו. עכשיו, אם הפסוק הקודם מדבר על מקדיש בית, היה צריך לומר "אם המקדיש יגאל אותו". למה צריך "ביתו"? אלא כי אנן קיימין במקדיש נכסיו, "ביתו" הכוונה כל מה שיש לו. מיכן שסתם הקדישות לבדק הבית.
אמר רבי זעירא רב חונה בשם רב: במה פליגין - במקדיש נכסיו. כלומר אם מקדיש שאר נכסים. אבל במקדיש עדרו, כל עמא מודיי שהוא למזבח. אמר רבי אבא רב חונה בשם רב: מה פליגין בדיוק הפוך - במקדיש עדרו, אבל במקדיש נכסיו כל עמא מודיי שהוא לבדק הבית.
קיימת הגמרא: על דעתיה דרבי זעירא ניחא, וקשיא על דרבי אבא: אם הוא מקדיש בהמות עדרו, אז לא למזבח היא, למה שזה לבדק הבית? כן, ואתה אומר אתה צודק, למזבח היא. אז למה סתם האיש הזה ולא פירש שהוא מקדיש למזבח כדרך המקדישים? הרי סתם מקדיש, הוא אומר שהוא נותן דברים האלה לעולות וכולי, למה הוא לא אמר כלום? סתם אמר הוא מקדיש את העדר שלו. כן, נמצא שהוא כאומר לא יהיה אלא לבדק הבית.
רבי יוחנן אמר: לא שנייא היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו, היא המחלוקת - מחלוקת בשני המקרים.
אמר רב חונה בשם רב ורבי אבהו בשם רבי יוחנן: קדשי בדק הבית שפודאן תמימין... ולדן וחלבן מותר. מה הקטע? מתני' אמרה כן, דתנן: יש חומר בקדשי מזבח שאין בקדשי בדק הבית, שולדן וחלבן של קדשי מזבח אחרי שנפל בהם מום אסור, אף לאחר הפדיון. וולדן וחלבן של קדשי בדק הבית מותר. עכשיו כנ"ל, כשהם יולדו תמימים. כן, כלומר קדשי בדק הבית שיולדו תמימים, ופיכן הם מותרים.
אמר חזקיה בשם רב חסדא: זה לא ראיה, תיפתר שהוא ממו-דן. זה הרי לא כתוב שמדובר שהוא פדה את קדשי בדק הבית אחרי שנפל בהם מום, אז באמת בזה יש בעיה עם פדיון.
אמר רבי יוסה בשם רב חסדא: מתני' אמרה כן, באמת אפשר להוכיח מהמשנה שמדובר שהוא פדה אותם אחרי שנפל בהם מום. דתנן: ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן - כן, מדובר על קדשי מזבח, והא ודאי בהו ממו מהם, כי אם לא כן הרי אין להם פדיון, שהרי כותלי מזבח - תמימים לא נפדים. אז אם ככה, גם מה שאמרה לגבי בדק הבית שולדן וחלבן מותרין, מדובר באותו מצב, כלומר אחרי שהוא ממו. אז רואים מכאן שהמשנה מדברת רק אחרי שהוא ממום, ואין ראיה שאם הם יולדו תמימים יש להם פדיון כשהם תמימים.
[דף יט עמוד ב]
לאחר פדיונן ועל כרחך בהוממו מיירי, שאם לא כן אין להם פדיון, שקדשי מזבח תמימין אינן נפדין. ואף מה שאמרה הבריתא שולדן וחלבן של קדשי בדק הבית שנפדו מותרים — מדובר באותו מצב, היינו בשהוממו. אמר חזקיה° בשם רבי יוסה° אסי קדשי בדק הבית שפדאן תמימין יצאו לחולין. דאין תימר לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית כמו שאמר °רבי אליעזר בן הורקנוס שזכרים ימכרו לעולות? בעלי מומין שהקדישן למזבח קדושת המזבח חלה עליהן ליידה מילה הרי הם אסורים בהקרבה? לגיזה ולעבודה. הפריש נקיבה לעולתו ולפסחו ולאשמו ד_מבעושה תמורה. °רבי שמעון בן יוחאי אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה. °רבי שמעון בן יהודה אומר משום °רבי שמעון בן יוחאי לעולתו ולפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: טעמא ד°רבי שמעון בן יוחאי שאמר שהמקדיש נקיבה לעולתו עושה תמורה שכן מצינו נקיבה בעוף כשירה לבא עולה. ואמר רבי יוחנן° בר נפחא טעמא ד°רבי שמעון בן יהודה שאמר שגם המקדיש נקיבה לעולה אין עושה תמורה אם מין במינו רק שלא באותו גיל הוא חלוק עליו ואינו חל כל שכן מין בשאינו מינו. איזהו מין במינו שהוא חלוק עליו? כהדא דתני נדר אשם בן שנה כגון שהיה חייב אשם נזיר או אשם מצורע והביא בן שתים יצא בן שתים כגון שהיה חייב אשם גזלות ומעילות ושפחה חרופה והביא בן שנה כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. °רבי שמעון בן יוחאי אומר ד_מג כל עצמן אינן קדושים. רואים שאפילו שינהרק את הגיל אף ששניהם זכרים לא קדש. לדעת °רבי שמעון בן יוחאי כל שכן כאשר השני ממין אחר. אמר רבי יוחנן° בר נפחא °רבי שמעון בן יוחאי ו°רבי יהושע בן חנניה שניהם אמרו דבר אחד שכל בהמה שהוקדשה לקרבן שאינה ראויה לו, אינה קדושה קדושת הגוף. כמה ד°רבי יהושע בן חנניה אמר נקיבה לעולה לא קידשה אלא הקדש דמים כן °רבי שמעון בן יוחאי אמר נקיבה לעולה לא קידשה אלא הקדש דמים. אין תימר של °רבי יהושוע קדשה קדושת הגוף למה אמר °רבי יהושוע שהמקדיש נכסיו והיו בהן נקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות. למה לא תחול עליהן קדושת עולה כמו המקדיש בפירוש נקיבה לעולתו וירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמהן עולות? אמר °רבי אין אני רואה את דברי °רבי שמעון בן יוחאי בפסח שאמר שהמקדיש נקבה לפסחו אין עליה קדושת מזבח. שהרי מותר פסח בא שלמים וגם נקבה באה שלמים ולמה לא יחול עליה קדושת הגוף? ולימא שיאמר אין אני רואה דברי °רבי שמעון בן יוחאי באשם שהרי המותר אשם בא עולה והמקדיש נקבה לעולה קדושה קדושת הגוף שכן נקבה שייכת בעולת העוף. ולמה מקדיש נקבה לאשם לא יכול עליה קדושת הגוף? אמר רבי אבין° יש חילוק בין פסח לאשם כשאמרו שמותר פסח בא שלמים הכוונה שגופו קרב שלמים ולכן המקדיש נקבה לפסחו כאילו הקדישה לשלמים והיא קדושה קדושת הגוף וכשאמרו שמותר אשם בא עולה
ואתה אומר: חזקיה רבי יוסה תימר: לא יצאו לחולין, למה? היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית - כלומר זה יהיה כמו רבי אליעזר. רבי אליעזר סובר שכשאדם מקדיש את הנכסים שלו והם היו זכרים, הם הלכו לעולות, כי הוא סובר שבעצם זה בדק הבית. אם אתה אומר שהם לא יכולים ליראות תמימים, אז איך הם הלכו לעולות? הם בכל מקרה צריכים להיות בעלי מומים, אז אי אפשר להקריב אותם. אז איך הם יכולים למכר לעולות?
אומרת הגמרא: בעלי מומין קדושת המזבח חלה עליהן - כלומר אם הקדיש בעלי מומים למזבח, קדושת המזבח חלה עליהם. שואלת הגמרא: ליידה מילה? הרי אסור להקריב אותם. ואומרת הגמרא: לגיזה ולעבודה - שאסורים בגיזה ועבודה.
ואומרת הגמרא: הפריש נקיבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - כן, זה דבר שהוא לא ראוי, אבל בכל זאת עושה תמורה. רבי שמעון אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: לעולתו ולפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה - לאף אחד מהם לא עושה תמורה.
אמר רבי יוחנן: טעמא דרבי שמעון שאמר שהמקדיש נקבה לעולתו עושה תמורה, זה כיוון שכן מצינו נקיבה בעוף כשירה לבא עולה. כלומר יש מציאות שנקבה תהיה עולה - נקבת העוף.
אמר רבי יוחנן: טעמא דרבי שמעון בן יהודה, שהוא אמר שגם המקדיש נקבה לעולה לא עושה תמורה, כי הוא אומר אם מין במינו הוא חלוק עליו כל שכן מין בשאינו מינו. כלומר, הוא סובר שלא עושה תמורה, ההקדשה לא חלה, אז כל שכן מין בשאינו מינו.
איזהו מין במינו שהוא חלוק עליו? איפה ראינו באמת שהוא סובר שמין במינו לא חל? כהדא דתני: אשם בן שנה והביא בן שתים, בן שתים והביא בן שנה. כלומר איפה היה חייב אשם נזיר או אשם מצורע שהם צריכים לבוא בן שנתיים, והביא במקום זה בן שנה, אז זה כשר, אלא שלא יצא ידי חובה. זה תנא קמא. רבי שמעון אומר בכלל לא חל. אז רואים שכאן שאפילו אם השינוי הוא רק בגיל, למרות ששניהם זכרים, אותו דבר, רק הגיל - בכל זאת לא הקדיש רבי שמעון. אז כל שכן כשר השני ממין אחר.
אמר רבי יוחנן: רבי שמעון ורבי יהושע שניהם אמרו דבר אחד, כי הם אומרים שכל בהמה שהוקדשה לקורבן שהוא לא ראוי לו, אין בה קדושת הגוף. כמה דרבי יהושע אמר נקיבה לעולה לא קידשה אלא הקדש דמים, כן רבי שמעון אמר נקיבה לעולה לא קידשה אלא הקדש דמים.
אין תימר רבי יהושוע קדשה קדושת הגוף, כי אם תאמר שרבי יהושע כן סובר שהיא קדשה קדושת הגוף - למה אמר רבי יהושע אני רואה את דברי רבי שמעון בפסח, פסח בא שלמים? כן, מה שאמרנו שאמר שהמקדיש נקבה לפסחו אין עליה קדושת המזבח, הוא אומר אני לא רואה את דבריו. למה? כי הרי מותר פסח בשלמים, הרי גם נקבה בשלמים, אז למה לא יחול עליה קדושת הגוף?
ואתה אומר: ולימא אין אני רואה דברי רבי שמעון באשם, אשם בא עולה - כי הרי מותר אשם בעולה, והרי מצאנו שהמקדיש נקבה לעולה זה קדושת הגוף, כיוון שהנקבה שייכת בעולת העוף, אז למה המקדיש נקבה לאשם לא יחול עליה קדושת הגוף?
אמר רבי אבין: יש חילוק בין פסח לאשם. כשאמרו שמותר פסח בא שלמים, הכוונה שגופו קרב שלמים, כן, ולכן אם הקדיש נקבה לפסחו כאילו הקדיש שלמים והקדשה. אבל כשאמרו שמותר אשם בא עולה, שם אין גופו קרב עולה, אלא הכוונה שבדמיו רוכשים עולה, לכן המקדיש נקבה לאשם זה לא כמקדיש עולה.
[דף כ עמוד א]
אין גופו קרב עולה אלא בדמיו רוכשים עולה ולכן המקדיש נקבה לאשם אין זה כמקדיש עולה. במאי פליגי ההין °רבי שמעון בן יוחאי אמר הקדש דמים הקדיש וההין תנא קמא אמר הקדש גופו הקדיש. אמר רבי זעירא° בשם רבי שמעון בן לקיש°: טעמא ד°רבי יהושע בן חנניה שאמר שהמקדיש נכסיו והיו שם דברים ראוים למזבח ימכרו ויביאו בדמיהן עולות דכתיב (ויקרא אמור כב יח) דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, ואמרת אליהם: איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעיזים. כתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה מכאן שכל דבר שאדם הקדיש בסתם אף אם אינו ראוי לעולה הרי הוא נמכר ודמיו יפלו לעולה שהכל קרב לעולה כתיב לרצונכם תמים זכר מנין אפי' נקיבות? תלמוד לומר (ויקרא אמור כב יט) בבקר לרבות את הנקיבות. רבי יצחק בי רבי אליעזר° שאל כתיב זכר ואת אמרת בבקר לרבות את הנקיבות אם כך נדרוש דכוותה כתיב תמים ונאמר בבקר לרבות בעלי מומין? מה ביניהון? רב° אבא בר אייבו אמר שבטא דכדכדא ביניהן יש הבדל גדול עד שאפשר להעביר בו את קרש האריגה, שכן נקבות כשרות למזבח לקרבן אחר. בעלי מומים אינם כשרים בשום קרבן. תנן: המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויים לגבי מזבח יינות ושמנים ועופות °רבי אלעזר בן עזריה אומר ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות. ולמה העופות לא יקרבו עצמן לעולות? אמר רבי אבהו° בשם רבי שמעון בן לקיש°: טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס דכתיב (ויקרא אמור כב יח) דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם: איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעיזים. כתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה וכתיב לרצונכם תמים זכר. מכאן שכל דבר שאדם הקדיש בסתם אם הוא ראוי לעולה קרב עולה ואם אינו ראוי לעולה הרי הוא נמכר ודמיו יפלו לעולה. יכול אפי' עופות? תלמוד לומר בבקר ד_מדבבקר ולא עופות. רבי ירמיה° ורבי בון בר חייה° הוון יתיבון ואמרין תמן אמר רבי יוחנן° בר נפחא: טעמא ד°רבי שמעון בן יוחאי שאמר שאם הקדיש נקבה לעולה חל עליה קדושת דמים שכן נקיבה שבעוף כשירה לבא עולה והכא אמר הכין שעל עופות לא חלה קדושת הגוף? אמר רבי יוסי° בר זבידא: קיימתיה כהא דאמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זעירא° כל בהמה שהקדיש אדם שאינה יכולה ליקרב לא היא ולא דמיה לא קדשה אלא הקדש דמים ולכן יאות אמרנו שהעופות אינם קדושים בקדושת הגוף אלא רק בקדושת דמים שהרי להקריבן אין את יכול דכתיב בבקר ולא עופות לפדותו אין את יכול ד_מהשאין לעוף פדיון לפום כן צריך מימר לא קדשה אלא קדושת דמים. איתמר °רבי שמעון בן יהודה אומר משום °רבי שמעון בן יוחאי המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה. חברייא אמרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא רבי אייבו בר נגרי° אמר קומי רבי אילא° אילעא בשם רבי יוחנן° בר נפחא
התמלול המתוקן:
אנחנו מדברים בירושלמי מסכת שקלים, דף כ'. בדף הקודם ראינו שיש ברייתא שאומרת שתנא קמא סובר שאם הקדיש נקבה לאשם אז עושה תמורה, כלומר יש בה קדושת הגוף, ורבי שמעון סובר שהיא לא קדושת הגוף. ותאמר במאי פליגי? הא אין רבי שמעון אמר הקדש דמים הקדיש כלומר רבי שמעון אמר הקדש דמים הקדיש, וההין אמר הקדש גופו הקדיש כלומר תנא קמא אמר הקדש גופו הקדיש.
אמר רבי זעירא בשם רבי שמעון בן לקיש: טעמא דרבי יהושע - שהוא אמר שהמקדיש נכסיו ויש שם דברים ראויים למזבח, אם ימכרו ויביאו בדמיהם עולות. מה הסברא שלו? דכתיב: דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, ואמרת אליהם: איש איש מבית ישראל אשר יקריב לה' לעולה - הכל קרב לעולה. לרצונכם תמים זכר - מנין אפילו נקיבות? תלמוד בבקר לרבות את הנקיבות.
רבי יצחק בי רבי אליעזר שאל: כתיב זכר ואת אמרת בבקר לרבות את הנקיבות? אז אם ככה נמשיך הלאה ונדרוש כיוצא בזה - כתיב תמים, אז נגיד בבקר לרבות בעלי מומים? מה ביניהון? מה ההבדל ביניהם, למה את זה אתה יכול ללמוד ואת זה לא? רב אמר: שבטא דכדכדא ביניהן - כלומר אפשר להעביר שמה את השבט של ההריגה, הקורנס הגדול של השחיטה. מה ההבדל ביניהם? שכן נקבות כשרות למזבח לקורבן אחר, אבל בעלי מומים אינם כשרים בשום קורבן.
ותו תניא: רבי אלעזר אומר ימכרו - המקדיש נכסיו ויש בהן דברים ראויים לגבי המזבח, יינות, שמנים ועופות. רבי אלעזר אומר אם ימכרו לצורך אוכלין או טמאים ויביאו בדמיהן עולות. עכשיו למה עופות לא הקריבו עצמן לעולות? אמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש: טעמא דרבי אליעזר - דכתיב: דבר אל אהרן ואל בניו אשר יקריבו לה' לעולה. קרב עולה - שכל דבר שהוא ראוי לעולה, קרב לעולה. יכול אפילו עופות? תלמוד בבקר ולא עופות.
רבי ירמיה ורבי בון בר חייה הוון יתיבון ואמרין - תמן אמר רבי יוחנן: טעמא דרבי שמעון - שאמר שאם הקדיש נקבה לעולה אז חלה עליה הקדש דמים, שכן נקיבה שבעוף כשירה לבא עולה. וכא אמר הכין? - שעל העופות לא חלה קדושת הגוף. אמר רבי יוסי: קיימתיה כהא דאמר שמואל בשם רבי זעירא - כל בהמה שהקדיש אדם שאינה יכולה להיקרב לא היא ולא דמיה - אינה יכולה ליקרב לא היא ולא דמיה, לא קדשה אלא הקדש דמים. לכן, כאן אמרנו שעופות אינם מקדישים קדושת הגוף, אלא רק בקדושת דמים. למה? כי לפדותו אין את יכול, דכתיב בבקר ולא עופות - לפדותו אין אתה יכול שאין לעוף פדיון. אז לפום כן צריך מימר לא קדשה אלא קדושת דמים.
[דף כ עמוד ב]
טעמא דהין תנייא °רבי שמעון בן יהודה דכתיב (ויקרא בחקותי כז יא) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך אותה הכהן. מה תלמוד לומר טמאה הרי בפסוק הבא מדבר על מקדיש בהמה טמאה שנאמר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך? אלא אפילו טמאה לאותו השם שאינה ראויה לקרבן שלשמה הוקדשה אינה קדושה אלא קדושת דמים. וקשיא אם לא חלה קדושת הגוף בדא כתיב (ויקרא בחקותי כז יא יב) והעמיד והעריך נשאר בשאלה? רבי זעירא° בשם רבי אלעזר° בן פדת לא אמר כן אלא כתיב (ויקרא בחקותי כז יא) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אחר. קא סלקא דעתין שהכוונה כמו נקבה לפסח או לאשם, שלעולם אין נקבה קרבה לקרבנות אלו, אינה עושה תמורה. יצאת נקיבה לעולה שאף על פי שאינה ראויה ליקרב כאן ראויה ליקרב במקום אחר בעולת העוף מכאן שהמקדיש נקיבה לעולתו קדשה ועושה תמורה דהרי ראויה היא לשם עולה בעוף. רבי אבון° ורבי בון° בעון קומי רבי זעירא° הרי ד_מוהרובע והנרבע שאינן ראוין ליקרב לא כאן ולא במקום אחר והרי הן עושין תמורה? אמר לון: אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש שלא באתי לבאר שיטת °רבי שמעון בן יוחאי הסובר שהמקדיש נקיבה לפסח ואשם לא קדשה, אלא את הדעה האומרת שכן קדשו. ואת זה אמרתי שניתן ללמוד ממה שנאמר טמאה, ומכאן שרק בהמה טמאה ממש שאין מינה קרב בשום מקום אינה קדושה קדושת הגוף, אבל נקבה, והוא הדין רובע ונרבע, כיוון שיש במינם קרב — חלה עליהם קדושת הגוף ועושים תמורה. אם מדובר בבהמה טמאה ממש שלעולם לא חל עליה קדושת הגוף בדא כתיב (ויקרא בחקותי כז יא יב) והעמיד והעריך נשאר בשאלה?
מתני':
ד_מזאחת לל' יום משערין קובעים מחיר את הלשכה. כל המקבל עליו לספק סלתות מארבע עמדו משלש יספק מד' משלש ועמדו מד' יספק מד' שיד הקדש על העליונה. אם התליעה סולת — התליעה לו, ואם החמיץ יין — החמיץ לו. אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה.
גמ': תנן: אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה. תני בשם °רבי שמעון בן יוחאי: מיד היו מקבלין את מעותיהן ולא חישינן שמא יפסלו שהכהנים זריזין הן.
הדרן עלך פרק התרומה
פרק חמישי - אלו הן הממונים
איתמר: רבי שמעון בן יהודה אומר בשם רבי שמעון - המקדיש נקבה לעולתו, לפי שחל האיסור, אינו עושה תמורה. חברייא בשם רבי יוחנן, רבי אייבו בר נגרי אמר קומי רבי אילא בשם רבי יוחנן: טעמא דהין תנייא - דכתיב: ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'. מה תלמוד לומר טמאה? הרי הפסוק הבא מדבר על המקדיש בהמה טמאה שנאמר "ואם בבהמה טמאה הוא פדה בערכך", אלא אפילו טמאה השם - כלומר היא לא ראויה לקורבן הזה, שאם הקדישה אז אינה קדושה אלא הקדש דמים.
וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך? למה צריך העמיד והעריך? רבי זעירא בשם רבי אלעזר לא אמר כן, כלומר אם אתה אומר שלא קדושה בכלל אז לא צריך את זה של והעריך. ותאמר, רבי זעירא בשם רבי אלעזר לא אמר כן, אלא כתיב, כך הוא דרש את זה: ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' - כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אינה עושה תמורה. יצאת נקיבה לעולה שאינה ראויה ליקרב כאן, ראויה ליקרב במקום אחר - איפה? בעולת העוף. מכאן שהמקדיש נקבה לעולתו קדשה ועושה תמורה, כיוון שהרי היא ראויה לשם עולה בעוף.
רבי אבון ורבי בון בעון קומי רבי זעירא: הרי הרובע והנרבע שאינן ראוין ליקרב לא כאן ולא במקום אחר, והרי הן עושין תמורה! אמר לון: אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש - כלומר לא באתי לבאר את שיטת רבי שמעון שהוא סובר שהמקדיש נקבה לפסח ולאשם לא קדשה, אלא באתי להסביר את הדעה שאומרת שהם כן קדשו, ואת זה אמרתי שניתן ללמוד ממה שנאמר טמאה. מכאן שרק בהמה טמאה ממש שאין מינה קרב בשום מקום, רק היא לא קדשה קדושת הגוף, אבל נקבה, וכן הדין ברובע ונרבע, כיוון שיש במינם קרב - כלומר בהמות אחרות שלא נרבעו אז חל עליהם קדושת הגוף והם עושים תמורה. וכיוון שמדובר בבהמה טמאה שיכל להקדיש דמים, אז בדא כתיב והעמיד והעריך.
מתני': אחת לל' יום משערין את הלשכה - כלומר קובעים את המחיר של המרכיבים שצריכים, בודקים כמה צריך ומה העלות שלהם. כל המקבל עליו לספק סלתות מארבע עמדו משלש יספק מד'. כלומר אם בעצם המחיר שהם סיכמו היה ארבעה סאים בסלע, ולאחר מכן המחיר התייקר וזה עמד בשלושה סאים בסלע, אז הוא מספק להם מארבע. ומשלש ועמדו מד' יספק מד', שיד הקדש על העליונה. עכשיו, אם התליעה סולת — התליעה לו, ואם החמיץ יין — החמיץ לו. אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה.
גמ': תני בשם רבי שמעון: מיד היו מקבלין את מעותיהן - ולא חיישינן שמא יפסלו, זריזין הן - כלומר לא היה חשש שהם יפסלו את המנחות וכדומה.
[דף כא עמוד א]
==ירושלמי שקלים, פרק ה, הלכה א==
מתני':
ה_אאלו הן הממונים שהיו במקדש: יוחנן בן פנחס על החותמות, אחייה על הנסכים, מתיה בן שמואל על הפייסות, פתחיה על הקינין. פתחיה זהו מרדכי, ולמה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון. בן אחייה על חולי מעיים, נחוניה חופר שיחין, גביני כרוז, בן גבר על נעילת שערים, בן בבי ממונה על הפקיע, בן ארזא על הצלצל, הוגרס בן לוי על השיר, בית גרמו על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס על מעשה הקטורת, ואלעזר על הפרוכת, ופנחס המלביש.
גמ': רבי חזקיה° אמר רבי סימון°: ורבנן: חד אמר לא היו כולן ממונים בדור אחד, אלא כשירי דור ודור בא למנות עליהן. וחורנה אמר כולם שימשו כאחד, והתנא שהיה באותו דור מנה מה שבדורו. תנן: התם: בן קטין עשה י"ב דדים לכיור, מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב, והיו מזכירין אותן לשבח. ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר: זכר צדיק לברכה, ועל אלו נאמר: שם רשעים ירקב. מאן דאמר שלא היו כולן ממונים בדור אחד אלא כשירי כל דור ודור בא למנות, אף בית גרמו והוגרס ובית אבטינס כשרים היו, ועל כולן אף שלא רצו ללמד, כיוון שנתנו טעם לדבר מלבד בר קמצר הוא אומר (משלי י', ז') זכר צדיק לברכה. מאן דאמר מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו, על כולן הוא אומר (משלי י', ז') ושם רשעים ירקב. ועל מי נאמר זכר צדיק לברכה? על בן קטין וחביריו. אמר רבי יונה°: כתיב (ישעיהו נ"ג, י"ב) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל, זה °רבי עקיבא שהתקין מדרש ההלכות והגדות. ויש אומרים: אלו אנשי כנסת הגדולה תיקנו, אלא מה תיקן זה? כללות ופרטות. אמר רבי אבהו°: כתיב (דברי הימים א' ב', נ"ה) משפחת סופרים יושבי יעבץ, מה תלמוד לומר סופרים? אלא שעשו את התורה ספורות ספורות: חמשה לא יתרומו תרומה, ה' דברים חייבין בחלה, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, שלשים ושש כריתות בתורה, שלשה עשר דבר נאמרו בנבלת העוף הטהור, ד' אבות נזיקין, אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. אמר רבי אלעזר° בן פדת: כתיב (עזרא ז', י"א) לעזרא הכהן הסופר סופר מצוות ה' וחקיו, מה תלמוד לומר סופר פעם שניה? אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים. אמר רבי חגי° בשם רבי שמואל בר נחמן°: הראשונים חרשו וזרעו, ניכשו כיסחו עדרו קצרו עמרו דשו זרו בררו טחנו הרקידו לשו קיטפו ואפו, ואנו אין לנו פה לאכול. אמר רבי אבא בר זמינא° בשם רבי זעירא°:
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף כ"א. אנחנו בתחילת המשנה, פרק ה' הלכה א', תחילת הפרק גם כן.
אומרת המשנה: אלו הן הממונים שהיו במקדש: יוחנן בן פנחס על החותמות, אחיה על הנסכים, מתיה בן שמואל על הפייסות, פתחיה על הקינין. פתחיה זה מרדכי, ולמה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון. בן אחיה על חולי מעים, נחוניה חופר שיחין, גביני כרוז, בן גבר על נעילת שערים, בן בבי ממונה על הפקיע, כלומר הפתילות, בן ארזא על הצלצל, הוגרס בן לוי על השיר, בית גרמו על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס על מעשה הקטורת, ואלעזר על הפרוכת המלביש.
אמר רבי חזקיה אמר רבי סימון, ורבנן: חד אמר - לא היו כולם ממונים בדור אחד, אלא כשירי דור ודור בא למנות עליהן. וחורנה אמר - כולם שיהיו כאחד, מי שהיה באותו דור שעלו בני ישראל מהגולה, אז מנה מה שבדורו, כמו למשל שהיו באותו דור של עזרא ונחמיה מינו אותם ביחד.
ואתם גמרתם - בן קטין עשה שנים עשר דלתות לכיור, מונבז המלך היה עושה כל יתר הכלים שהיו כיפורים של זהב, והיו מזכירים אותן לשבח. ואלו לגנאי - שבית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, שבית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר "זכר צדיק לברכה" ועל אלו נאמר "ושם רשעים ירקב". ואתה גמר, מאן דאמר כשירי דור ודור בא למנות - כלומר שלא היו כולם ממונים בדור אחד, אלא כשירי דור ודור בא למנות. אז גם בית גרמו והוגרס ובית אבטינס, שהם רשומים במשנה, גם הם כשרים היו. ועל כולם, מלבד בן קמצר, הוא אומר "זכר צדיק לברכה".
אבל מה דאמר... למה הם לא רצו? כמו שהגמרא אומרת שהם ידעו שבית המקדש חרב והם לא רצו שישתמשו בזה לעבודה זרה. עכשיו מה דאמר מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו, כלומר כולם היו בדור אחד, אז על כולם הוא אומר "ושם רשעים ירקב", גם על בית גרמו, גם על בית אבטינס וכולי. ועל מי נאמר "זכר צדיק לברכה"? על בן קטין וחבריו, שהם עשו את הכיור, ומונבז המלך שעשה את הנברשת וכולי, ואמו שעשתה נברשת וכולי.
אמר רבי יונה: כתיב לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל, זה רבי עקיבא שהתקין מדרש ההלכות והאגדות. ויש אומרים אלו אנשי כנסת הגדולה תיקנו, אלא מה תיקן זה? כללות ופרטות.
אמר רבי אבהו: כתיב סופרים יושבי יעבץ. מה תלמוד לומר סופרים? אלא שעשו את התורה ספורות ספורות: חמשה לא יתרומו תרומה, חמישה דברים חייבין בחלה, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, שלשים ושש כריתות בתורה, שלשה עשר דבר נאמרו בנבלת העוף הטהור, ארבע אבות נזיקין, אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. כן, ככה הרבה יותר קל ללמוד.
אמר רבי אלעזר: כתיב לעזרא הכהן הסופר. מה תלמוד לומר סופר פעם שנייה? אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים.
רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: הראשונים חרשו וזרעו, ניכשו כיסחו עדרו קצרו עמרו דשו זרו בררו טחנו הרקידו לשו קיטפו ואפו. הם בעצם הכינו לנו את התורה בצורה מאוד מונגשת, ואנו אין לנו לאכול.
[דף כא עמוד ב]
אין הוון קדמאין אם הראשונים בני מלאכים, אנן בני נש אנו כבני אדם, ואין הוון בני נש, אנן חמרין. אמר רבי מנא° בן יונה: בההיא שעתא אמרין: אפילו לחמרתיה דרבי °פנחס בן יאיר לא אידמינן. חמרתיה דרבי °פנחס בן יאיר גנבונה לסטיי בליליא, עבדת טמורה גבן הסתירו אותה אצלם תלתא יומין ולא טעמא כלום. בתר תלתא יומין איתמלכן מחזרתה למרה החליטו להחזיר אותה לבעלים שלה. אמרין: נישלחנה למרה דלא לימות לגבן ותיסרי אמרו נשלח אותה לבעלים שלה שלא תמות אצלנו ותסריח מערתא. אפקונה, אזלת וקמת על תרעת דמרה, שריית מנהקא. אמר לון: פתחין להדא עלובתא תפתחו לאותה עלובה דאית לה תלתא יומין דלא טעימת כלום. פתחין לה ועלת לה. אמר לון: יהבון לה כלום למיכל ותיכל. יהבין קומה שערין ולא בעית מיכל ולא רצתה לאכול. אמרו ליה: רבי, לא בעית מיכל? אמר לון: מתקנין אינון? אמרו ליה: אין. אמר לון: וארימתון דמיין תיקנתם אף את הדמאי? אמרו ליה: ולא כן אלפן רבי? ה_בהלוקח לזרע לבהמה, קמח לעורות, שמן לנר, שמן לסוך בו את הכלים, פטור מן הדמאי. אמר לון: מה נעביד להדא עלבתא דהיא מחמר על גרמה סגין היא מחמירה על עצמה הרבה וארימון דמיין? ואכלת תיקנו את הדמאי ואכלה. פתחיה על הקינין - בא וראה מה גדול הוא כוחו של אותו האיש, פותח דברים ודורשן, יודע בע' לשון. תני: ה_גסנהדרין שיש בה שנים שיכולין לדבר וכולן ראוין לשמוע, הרי זו ראויה לסנהדרין. ג' הרי זו בינונית, ד' הרי זו חכמה. וביבנה היו בה ד', ואלו הם: °בן עזאי ו°בן זומא ו°בן חכינאי ו°רבי אלעזר בן מתיה. אמר רבי חסדא°: פעם אחת יבשה ארץ ישראל ולא ידעו מהיכן להביא עומר, והוה תמן חד אילם דהוה יהיב חד ידיה על גגות וחד ידיה על צריפים. אייתוניה הביאו אותו קמיה דפתחיה. אמר להו: אית אתר יש מקום דמתקריא גגות צריפין או צריפין גגות? אזלון לתמן ואשכחון הלכו לשם ומצאו. אמר רבי יוסה ברבי בון°: פעם אחת נשדף כל העולם כולו ולא היו יודעין מהיכן להביא העומר, והוה תמן חד אילם דהוה יהיב ידיה על עיניה וידיה על סוכרא. אייתוניה הביאו אותו לגבי פתחיה. אמר לון: אית אתר יש מקום דמיתקריא עין סוכר או סוכר עין? אזלון לתמן ואשכחון הלכו לשם ומצאו. ג' נשים הביאו קיניהן: אחת אומרת לעינתי, ואחת אומרת לימתי, ואחת אומרת לזיבתי. זו שאומרת לעינתי, סברין מימר שופעת כמעין. אמר לון: בעיינא סכנת נצלה מטביעה. זו שאומרת לימתי, סברין מימר שופעת כים. אמר לון: בימה סכנת. זו שאומרת לזיבתי, סברין מימר זבה ממש. אמר לון: זאב בא ליטול את בנה וניצל. תנן: בן אחייה על חולי מעיים. ולמה נזקקו לו? ה_דעל ידי שהיו הכהנים מהלכין יחיפים על הרצפה והיו אוכלין בשר ושותין מים, היו באין לידי חולי המעים. והוה ידע האי דין חמר איזה יין טב למעייא, והאי דין חמר מסמם רע למעייא. נחוניה חופר שיחין - ה_השהיה חופר שיחין ומערות, והוה ידע האי דין כיף איזה סלע מקורר מיא, והאי דין כיף איזה סלע אית ביה שרברובי מים חמימים, ועד היכין שרברובותיה מטייה. אמר רבי אלעזר° בן פדת: ומת בנו בצמא. אמר רבי חנינא° בר חמא: מאן דאמר רחמנא וותרן יתוותרון בני מעויי? אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה. אמר רבי אחא°: כתיב (תהלים נ', ג') וסביביו
אמר רבי אבא בר זמינא בשם רבי זעירא: אין הוון קדמאין מלאכים, כלומר אם הראשונים היו מלאכים, אנן בני - אנחנו בני אדם. ואין הוון בני, אם הראשונים היו בני אדם, אנן חמרין - אנחנו כמו חמורים.
אמר רבי מנא: בההיא שעתא אמרין - אפילו דרבי פנחס בן יאיר לא אתמינון, אפילו לחמור של רבי פנחס בן יאיר אנחנו לא דומים. כי מה הסיפור? חמרתיה דרבי פנחס בן יאיר בליליא - ליסטים גנבו אותה בלילה. עבדת תלתא יומין ולא כלום - שלושה ימים החביאו אותה במערה ולא אכלה כלום. בתר תלתא יומין מחזרתה - החליטו להחזירה. אמרו: "דלא גבן" - נוציא אותה מפה שלא תמות לנו, כי אם תמות כאן תסריח לנו את המערה. אפקונה, אזלת וקמת על דמרה - הלכה ועמדה על פתח שערו של רבי פנחס בן יאיר. שריית - התחילה לנעור. אמר להם: "להדא עלובתא דאית לה תלת יומין דלא כלום" - תפתחו לה, שלושה ימים היא לא אכלה. פתחין לה ועלת לה. אמר להם: "יהבו לה כלום" - תנו לה משהו לאכול. נתנו לה שעורים, לא רצתה לאכול. אמרו לו: "רבי, לא בעית" - היא לא רוצה לאכול. אמר להם: "מתקנין אינון?" - הם מתוקנים? אמרו לו: "אין". אמר להם: "וארימתון דמיין?" - הפרשתם מהם גם דמאי? אמרו לו: "לא כן רבי? הלוקח זרע לבהמה, קמח לעורות, שמן לגוף, פטור מן הדמאי". אמר להם: "מה להדא דהיא על גרמה סגין וארימון דמיין?" - זה מאמר על אותה עלובה שמחמירה על עצמה, שהיא לא אוכלת דמאי. וארימון דמיין ואכלת.
אז רואים מכאן - אנחנו אפילו את המעלה הזאת, שאנחנו מסוגלים להבחין בין דבר שהפרישו ממנו דמאי או לא, אנחנו לא מסוגלים בה.
ואתה אומר פתחיה על הקינין - בא וראה מה גדול הוא כוחו של אותו האיש, שהיה פותח דברים ודורשן, יודע בע' לשון. תני: סנהדרין שיש בה שנים שיכולין לדבר וכולן ראוין לשמוע, הרי זו ראויה לסנהדרין. שלשה הרי זו בינונית, ארבעה הרי זו חכמה. וביבנה היו בה ארבעה: בן עזאי, בן זומא, בן חכינאי, ורבי אלעזר בן מתיה.
אמר רבי חסדא: פעם אחת יבשה ארץ ישראל ולא ידעו מהיכן להביא עומר. והוה תמן חד אילם דהוה חד ידיה על גגות וחד ידיה על צריפים. אייתוניה קמיה דפתחיה, אמר להו: "אית אתר דמתקריא גגות צריפין או צריפין גגות?" הלכו לשם ומצאו. כלומר, אם יש מקום שנקרא גגות צריפין - מצאו באמת מקום כזה, ושם נשארו שיעורים.
עוד סיפור: אמר רבי יוסי ברבי בון: פעם אחת נשדף כל העולם כולו ולא היו יודעין מהיכן להביא העומר, והוה תמן חד אילם דהוה יהיב ידיה על עיניה וידיה על סוכרא - שם יד אחת על העין ויד אחת על סוכר. אייתוניה לגבי פתחיה, אמר להם: "אית אתר דמיתקריא עין סוכר או סוכר עין?" הלכו לשם ומצאו.
עוד מעשה: שלש נשים הביאו קיניהן, אחת אומרת לעינתי, ואחת אומרת לימתי, ואחת אומרת לזיבתי. זו שאומרת לעינתי - חשבו שהכוונה שופעת כמעין, כנראה בגלל שהייתה עיוורה. אמר להם: "לא, בעיינא סכנת" - היא ניצלה מטביעה. לכן היא מביאה את זה בתור תודה. זו שאומרת לימתי - חשבו שהכוונה שופעת כים, שוב כמו עיוורת. אמר להם: "לא, בימה סכנת" - היא ניצלה מטביעה בים. זו שאומרת לזיבתי - חשבו שהכוונה זבה ממש. אמר להם: "לא, זאב בא ליטול את בנה וניצלה, לכן היא מביאה את זה בתור תודה".
בן אחיה - למה נזקקו לו? למה היה צריך רופא במקדש? על ידי שהיו הכהנים מהלכין יחיפים על הרצפה והיו אוכלין בשר ושותין מים, היו באין לידי חולי המעים. והוה ידע האי דין חמר טב למעייא, והאי דין חמר סמם למעייא - היין הזה טוב למעיים, והיין הזה פוגע במים ויכול לגרום לשלשול.
נחוניה חופר שיחין - מה הוא היה עושה? שהיה חופר שיחין ומערות בשביל מים לעולי רגלים, והוה ידע האי דין כיף מקורר מיא - שבסלע הזה יש מים קרים, והאי דין כיף אית ביה שרברובי - יש מים חמימים, ועד היכין שרברובותיה מטייה - עד איזה חום מגיע.
אמר רבי אלעזר: ומת בנו בצמא. אמר רבי חנינא: מאן דאמר רחמנא וותרן יתוותרון בני מעויי - מי שאומר שהקדוש ברוך הוא מוותר, יתוותרו בני מעיו. אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה - הקדוש ברוך הוא מאריך אפו, ואם אדם חוזר בתשובה - סולח, ואם לא - גובה ממנו על חטאו.
אמר רבי אחא: כתיב וסביביו נסערה מאוד - מה זה סערה מאוד? שדגדג עמיה כחוט השערה. אמר רבי יוסי: לא מטעם הזה, אלא מאי דכתיב "ונאורעו על כל סביביו" - נאורעו על קרוביו יותר מן החוקים.
[דף כב עמוד א]
נשערה מאוד, מדקדק עמהן כחוט השערה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: לא מטעם הזה, אלא מן מה דכתיב (תהלים פ"ט, ח') ונורא הוא על כל סביביו, מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים. אמר רבי חגיי° בשם רבי שמואל בר נחמן°: מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ולשבים. פעם אחת היתה בתו עוברת לינשא ושטפה נהר, והוון כל עמא עללין לגביה ונכנסו כולם אליו בעיין מנחמתיה ביקשו לנחמו ולא קביל עלוי מתנחמה ולא קיבל ניחומים. עאל נכנס °רבי פנחס בן יאיר לגביה אליו בעי מנחמתיה ביקש לנחמו ולא קביל עלוי מתנחמה ולא קיבל ניחומים. אמר לון: דין הוא חסידכון זה החסיד שלכם? אמרו ליה: רבי, כך וכך היה עושה, כך וכך אירעין קרה לו. אמר: אפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים? מיד נפל קול הברה בעיר דבאת בתו של אותו האיש. אית דאמרי: בסיכתא איתערית נאחזה ביתד ועלתה, ואית דאמרי: מלאך ירד בדמות °רבי פנחס בן יאיר והצילה. גביני כרוז שהיה מכריז בבית המקדש. ה_ומה היה אומר? עמדו הכהנים לעבודה ולויים לדוכנן וישראל למעמדן. אגריפס המלך שמע קולו עד ח' פרסאות ונתן לו מתנות הרבה. בן גבר על נעילת שערים. תנן: התם: בכל יום תורמים את המזבח בקריאת הגבר. תירגם רב° אבא בר אייבו קומי דבית רבי שילא°: קרא גברא אכריז כרוזא. אמרין ליה: אמור קרא תרנגולא. אמר לו: והתנינן בן גבר על נעילת שערים, אית לך למימר בר תרנגולא? ה_זבן בבי על הפקיע - שהיה מזייג את הפתילות שהיה קולען בעובי שונה בהתאם לאורך הלילה. רבי יוסי° בר זבידא עאל לכופרה, בעי מוקמה לון פרנסין ביקש למנות עליהם פרנסים ולא קבלון עליהון. עאל ואמר קומיהון תנן: בן בבי על הפקיע. ומה אם זה שנתמנה על הפתילה זכה להימנות עם גדולי הדור, אתם שאתם נתמנין על חיי נפשות לא כל שכן? בן ארזה על הצלצל - כי הא דתנינן תמן: ה_חהניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזה על הצלצל. הוגרס בן לוי על השיר. אמר רבי אחא°: נעימה יתירה היה יודע. ואמרו עליו על הוגרס בן לוי שהיה מנעים את קולו בזמר, וכשהיה נועץ גודלו בתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר, והיו כל אחיו הכהנים נזקרים לו בבת ראש. בית גרמו על מעשה לחם הפנים - בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו, ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריאה, והיו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא היו בקיאין ברדייתו. בית גרמו היו מסיקין מבפנים ורודין מבחוץ ולא היתה מתעפשת, ואלו היו מסיקין מבפנים ורודין מבפנים והיתה מתעפשת. כיון שידעו חכמים בדבר הזה אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא, שנאמר (משלי ט"ז, ד') כל פעל ה' למענהו. שלחו אחריהם ולא רצו לבא עד שכפלו להם שכרן - י"ב מנה היו נוטלים ונתנו להם כ"ד. °רבי יהודה בר עילאי אומר: כ"ד היו נוטלים ונתנו להן מ"ח. אמרו להן: מפני מה אין אתם רוצים ללמד? אמרו להן: מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב, שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן לפני עבודה זרה שלהן. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח: שלא יצא ביד בניהם פת נקייה מעולם, שלא יהו אומרים ממעשה לחם הפנים הן אוכלים. בית אבטינס על מעשה הקטורת - של בית אבטינס היו בקיאין על מעשי פיטום הקטורת ובמעלה העשן, ולא רצו ללמד. שלחו והביאו אומנין מאלכסנדריאה של מצרים, והיו בקיאין בפיטום הקטורת ובמעלה עשן לא היו בקיאין. של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה כמקל ופוסה ויורדת, ושל אלו היתה פוסה מיד. כיון שידעו חכמים בדבר אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא, שנאמר (ישעיהו מ"ג, ז') כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וגו'. שלחו אחריהם ולא רצו לבא עד שכפלו להן שכרן - י"ב מנה היו נוטלין ונתנו להן כ"ד. °רבי יהודה בר עילאי אומר: כ"ד היו נוטלין ונתנו להן מ"ח. אמרו להן: מפני מה אין אתם רוצין ללמד? אמרו להן: מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב, שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן לפני עבודה זרה שלהן. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח: שלא יצאת אשה משל א' מהן מבושמת מעולם, ולא עוד אלא כשהיה א' מהן נושא אשה ממקום אחר היה פוסק עמה על מנת שלא תתבשם, שלא יהו אומרים ממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות. לקיים מה שנאמר (במדבר מטות לב כב) והייתם נקיים מה' ומישראל. אמר °רבי יוסי בן חלפתא: פעם אחת הייתי עומד בירושלים ומצאתי תינוק אחד משל בית אבטינס. אמרתי לו: בני, מאיזו משפחה את? אמר לי: ממשפחת פלוני. אמרתי לו: בני, אבותיך לפי שנתכוונו לרבות כבודן ולמעט כבוד שמים, לפיכך כבודם נתמעט וכבוד
מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שהכינו מערות לעוברים ושבים כדי שיהיה להם מים. פעם אחת הייתה בתו עוברת להינשא ושטפה נהר, ובאו כל עמה לגבה לנחמתה ולא עלוי. כלומר, רצו לנחם אותו ולא קיבל את הניחומים. עאל רבי פנחס בן יאיר לגביה, באים לנחמתה ולא קיבל מהם ניחומה. לא הסכים להתנחם. אמר לון: דין הוא חסידכון? מה זה אדם שלא מקבל ניחומים? אמרו ליה: רבי, כך וכך היה עושה, וכך. אמר: שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים? מיד הברה בעיר באת בתו של אותו האיש. אית דאמרי: איתערית, כלומר נתלה באיזה ענף - כן, סוכה זה ענף - ואית דאמרי: מלאך ירד בדמות רבי פנחס בן יאיר והצילה.
כן, אמרת במשנה גם ביני כרוז. מה הוא היה עושה? כשהיה מכריז בבית המקדש, מה הוא היה אומר? עמדו הכהנים לעבודה ולויים לדוכנן וישראל למעמדן. אגריפס המלך שמע קולו עד ח' פרסאות ונתן לו מתנות הרבה. בן גבר על נעילת שערים. כלומר, בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר. תירגם רב קומי דבית רבי שילא: קרא גברא אכריז כרוזא. שבעצם מה שכתוב "קרא גבר" בארמית זה קרא גברא - הכוונה שהכריז הכרוז. אמרין ליה: אמור קרא תרנגולא. כן, גבר זה תרנגול. אמר לו: והתנינן בן גבר, אית לך למימר בר תרנגולא? בן בבי פקיע - מה הוא היה עושה? שהיה מזייג את הפתילות, כלומר קולע אותן בעובי שונה בהתאם לאורך הלילה, שהשמן יספיק ליל השנים. רבי יוסי עאל לכופרה, ולא. הוא רוצה להראות להם, אה, פרנסים, כל מיני ראשי עדה, ולא קיבלו עליהם, אף אחד לא הסכים. עאל ואמר קומיהון: בן בבי על הפקיע. ומה עם זה שהתמנה על הפתילות? זכה לראות את גדולי הדור. אתם שאתם מתמנים על חיי נפשות, לא כל שכן?
בן ארזה על הצלצל - כי הא דתנינן תמן: הניף בסודרין והקיש בן ארזה על הצלצל. בן לוי על השיר. אמר רבי אחא: נעימה יתירה היה יודע. ואמרו עליו על בן לוי שהיה מנעים את קולו בזמר, וכשהיה נועץ גודלו בתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר, והיו כל אחיו הכהנים נזקרים לו בבת ראש.
בית גרמו על מעשה לחם הפנים [שיעול] - אומרת הגמרא בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו, ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריאה, והיו בקיאין במעשה לחם הפנים, אבל ברדייתו לא היו בקיאין. בית גרמו היו מסיקין מבפנים ורודין מבחוץ ולא היתה מתעפשת, הפת לא הייתה מתעפשת. ואלו, כלומר שבאו מאלכסנדריה, היו מסיקין מבפנים ורודין מבפנים והיתה מתעפשת. כיון שידעו חכמים בדבר הזה אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא, שנאמר כל פעל ה' למענהו. שלחו אחריהם ולא רצו לבא עד שכפלו להם שכרן - י"ב מנה היו נוטלים ונתנו להם כ"ד. רבי יהודה אומר: כ"ד היו נוטלים ונתנו להן מ"ח. אמרו להן: מפני מה אין אתם רוצים ללמד? אמרו להן: מסורת בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב, שלא ילמדו אחרים ויעשו כן לפני עבודה זרה שלהם. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח: שלא יצא ביד בניהם פת נקייה מעולם. כן, שלא היו אומרים ממעשה לחם הפנים הם אוכלים.
בית אבטינס על מעשה הקטורת - סברתו הגמרא שבית אבטינס היו בקיאין על מעשי פיטום הקטורת ובמעלה העשן, ולא רצו ללמד. שלחו והביאו אומנין מאלכסנדריאה של מצרים, והיו בקיאין בפיטום הקטורת, אבל ובמעלה עשן לא היו בקיאין. של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה כמקל ופוסה ויורדת, כלומר הייתה עולה כמקל עד הגג ושם בתקרה הייתה מתפזרת וחוזרת ויורדת. ושל אלו היתה פוסה מיד, שהייתה מתפזרת. כיון שידעו חכמים בדבר אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא, שנאמר כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וגו'. שלחו אחריהם ולא רצו לבא עד שכפלו להן שכרן - י"ב מנה היו נוטלין ונתנו להן כ"ד. רבי יהודה אומר: כ"ד היו נוטלין ונתנו להן מ"ח. אמרו להן: מפני מה אין אתם רוצין ללמד? אמרו להן: מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב, שלא ילמדו אחרים ויעשו כן לפני עבודה זרה שלהם. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח: שלא יצאת אשה משל א' מהן מבושמת מעולם, ולא עוד אלא כשהיה א' מהן נושא אשה ממקום אחר היה פוסק עמה, כלומר מתנה עמה, על מנת שלא תתבשם, שלא יהו אומרים ממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות. לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל.
אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי עומד בירושלים ומצאתי תינוק אחד משל בית אבטינס. אמרתי לו: בני, מאיזו משפחה את? אמר לי: ממשפחת פלוני. אמרתי לו: בני, אבותיך לפי שנתכוונו לרבות כבודן ולמעט כבוד שמים, לפיכך כבודם נתמעט וכבוד שמים נתרבה. אמר רבי עקיבא: שח לי שמעון בן לוגא: מלקט הייתי עשבים אני ותינוק א' משל בית אבטינס, וראיתי אותו שבכה וראיתי אותו ששחק. אמרתי לו: בני, למה בכיתה? אמר לי: על כבוד של בית אבא שנתמעט. ולמה שחקתה? אמר לי: על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבא. ומה ראית שנזכרת? מעלה עשן לנגדי. נומיתי לו: בני, הראהו לי. אמר לי: רבי, מסורת בידי מאבותי שלא להראותו לבירייה. אמר רבי יוחנן בן נורי: פגע בי זקן אחד משל בית אבטינס ומגילת סמנים בידו. אמר לי: רבי, לשעבר היו בית אבא צנועין והיו מוסרין את המגילה הזאת אלו לאלו, ועכשיו בית אבא נאמנים הילך את המגילה והזהר בה. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי עקיבה זלגו עיניו דמעות ואמר: מעתה אין אנו להזכירן לגנאי.
[דף כב עמוד ב]
שמים נתרבה. אמר °רבי עקיבא בן יוסף: שח לי שמעון בן לוגא: מלקט הייתי עשבים אני ותינוק א' משל בית אבטינס, וראיתי אותו שבכה וראיתי אותו ששחק. אמרתי לו: בני, למה בכיתה? אמר לי: על כבוד של בית אבא שנתמעט. ולמה שחקתה? אמר לי: על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבא. ומה ראית שנזכרתה? מעלה עשן לנגדי נומיתי לו. בני, הראהו לי. אמר לי: רבי, מסורת בידי מאבותי שלא להראותו לבירייה. אמר °רבי יוחנן בן נורי: פגע בי זקן אחד משל בית אבטינס ומגילת סמנים בידו. אמר לי: רבי, לשעבר היו בית אבא צנועין והיו מוסרין את המגילה הזאת אלו לאלו, ועכשיו שאין בית אבא נאמנים הילך את המגילה והזהר בה. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני °רבי עקיבה זלגו עיניו דמעות ואמר: מעתה אין אנו רשאים להזכירן לגנאי. אלעזר על הפרוכת - ה_טשהיה ממונה על אורגי פרוכת. ה_יפנחס המלביש - שהיה מלביש בגדי כהונה גדולה. מעשה בכהן אחד שהלביש לאיסטרטיות שר צבא אחד ונתן לו שמונה זהובים, ואית דאמרי תרי עשר יהב ליה.
מתני': אין פוחתין ה_יאמשבעה אמרכולין ממונים וג' גזברין. ה_יבואין עושין שררה על הצבור פחות משנים, חוץ מבן אחיה שעל חולי מעיים ואלעזר שעל הפרוכת, שאותן קיבלו רוב הציבור עליהן.
גמ': תנן: אין פוחתין מג' גזברין ומז' אמרכולין. תני: אין פוחתין ה_יגמשני כתליקין מעל אמרכול. הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב' ל"א, י"ג) ויאמר חזקיהו להכין לשכות בבית אלהינו ויכינו ויביאו את התרומה ואת המעשר באמונה ועליהם כונניהו הלוי ושמעי אחיהו משנה. ויחיאל ועוזיהו ונחת ועשאל וירמות ויוזבד ואליאל ויסמיכיהו ומחת ובניהו במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלקים. יחיאל ועזזיהו ונחת - גזברין. ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו שבעה אמרכולין. והם התמנו פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו שהם היו קתיליקין במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים שהם המלך וכהן גדול. כשהוא הממונה חותם את הלישכה שבה הכסף, הגיזבר חותם ונותנו לאמרכול, אמרכל חותם ונותנו לקתליקון, קתליקון חותם ונותנו לכהן גדול, כהן גדול חותם ונותנו למלך. וכשהוא מתיר, המלך רואה חותמו ומתיר, כהן גדול רואה חותמו ומתיר, קתליקין רואה חותמו ומתיר, אמרכל רואה חותמו ומתיר, גיזבר רואה חותמו ומתיר. תנן: אין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים. אמר רב נחמן° בשם רבי מנא° בן יונה: על שם (שמות תצוה כח ה) והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן. אמר רבי חמא בי רבי חנינא°: מפסולת של לוחות העשיר משה. הדא הוא דכתיב (שמות כי תשא לד א) פסל לך שני לוחות אבנים - פסל לך שתהא הפסולת שלך. אמר רבי חנין°: מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקדוש ברוך הוא מתוך אהלו, וממנו העשיר משה. כתיב (שמות כי תשא לג ח) והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה. תרין אמוראין: חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח. מאן דאמר לגנאי: חמון שקין, חמון כרעין, חמון קופרי ראו שוקיו ראו כרעיו ראו בשרו, אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי, כל מדליה רכושו מן דיהודאי. ומאן דאמר לשבח: מחמי צדיקיא מזכי טוביא דזכת למיחמי יתיה כדי לזכות בראיית הצדיק דזכות גדולה הוא למי שזכה לראותו.
מתני': ה_ידד' חותמות היו במקדש וכתוב עליהן: עגל, זכר, גדי וחוטא. °בן עזאי אומר: ה' היו וארמית כתוב עליהן:
אלעזר על הפרוכת - מה הוא היה ממונה? היה ממונה על אורגי הפרוכת. המלביש - שהיה מלביש בגדי כהונה גדולה. מעשה בכהן אחד שהלביש לאיסטרטיות אחד, שר צבא אחד, ונתן לו שמונה זהובים. כלומר, הוא היה להלביש אותו כמו שצריך, נתן שמונה זהובים. ואית דאמרי תרי עשר יהב ליה.
פרק ב' הלכה ב'. מתני': אין פוחתין משבעה אמרכולין - אומרים זה ממונה על הכול - וג' גזברין. ואין עושין שררה על הצבור פחות משנים, חוץ מבן אחיה שעל חולי מעיים ואלעזר שעל הפרוכת, שאותן קיבלו רוב הציבור עליהן.
גמ': אין פוחתין מג' גזברין ומז' אמרכולין. תני: משני כתליקין. קתליקין זה מעל האמרכל. הדא הוא דכתיב, שזה רמז בפסוק: "ויאמר יחזקיהו להכין לשכות בבית ה' ויכינו... ויביאו את התרומה והמעשר... ועל ידם כונניהו הלוי ושמעי אחיו משנה, ויחיאל ועזזיהו ונחת ועזאל ועמות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידים". ויחיאל ועזזיהו ונחת - כן, זה גזברין. וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו - כן, זה שבעה אמרכולין, והם התמנו פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו שהם היו הקתליקין. יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים - שהם המלך וכהן גדול. כשהוא חותם, כלומר כשרוצים לפתוח את הלשכה או לחתום אותה, אז הגיזבר חותם ונותנו לאמרכול, אמרכל חותם ונותנו לקתליקון, קתליקון חותם ונותנו לכהן גדול, כהן גדול חותם ונותנו למלך. וכשהוא מתיר, המלך רואה חותמו ומתיר, כהן גדול רואה חותמו ומתיר, קתליקין רואה חותמו ומתיר, אמרכל רואה חותמו ומתיר, גיזבר רואה חותמו ומתיר, עד שבעצם הדלת פתוחה ואפשר להיכנס ולתרום מהלשכה וכדומה.
מתני': אין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים. רב נחמן בשם רבי מנא: על שם והם יקחו את הזהב ותחילה - "והם" ברבים, מיעוט רבים שתיים. אמר רבי חמא בי רבי חנינא: מפסולת של לוחות העשיר משה. הדא הוא דכתיב: פסל לך שני לוחות אבנים - פסל לך שתהא הפסולת שלך. אמר רבי חנין: מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקדוש ברוך הוא מתוך אהלו, וממנו העשיר משה. כתיב: והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה. תרין אמוראין: חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח. מאן דאמר לגנאי, כי בעצם היו מסתכלים עליו ואומרים חמון שקין, תראו את השוקיים שלו, חמון כרעין, תראו את הקרעים שלו, חמון קופר, תראו את הבשר שלו. כן, אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי, כל מדליה מן דיהודאי - כל הרכוש שלו בא מהיהודים. ומאן דאמר לשבח: מחמי צדיקיא טוביא דזכת למיחמי יתיה, כלומר לראות צדיק ולזכות בכך שזוכה לראות אותו - אשרי מי שזוכה לראות את משה רבנו.
[דף כג עמוד א]
עגל, דכר, גדי, חוטא דל מצורע עני וחוטא עשיר מצורע עשיר. עגל משמש עם נסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקיבות, גדי משמש עם ניסכי הצאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות חוץ משל אלים, איל משמש עם ניסכי אלים בלבד, חוטא משמש עם ניסכי שלש בהמות של מצורע. ה_טומי שהוא מבקש נסכים — הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות, ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם, בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים. לערב באין זה אצל זה ואחייה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות. ה_טזאם פחתו פחתו לו וישלם יוחנן מביתו, ואם הותירו הותירו להקדש שיד הקדש על העליונה. מי שאבד חותמו ממתינין לו עד הערב, ואם מצאו לו כדי חותמו נותנין לו, ואם לאו לא היו נותנין לו. ושם היום כתוב עליהן מפני הרמאין.
גמ': וכ°בן עזאי: חוטא דל למה היה נצרך, הרי קרבנו כבש אחד ולמה לא הסתפקו בחותם גדי כדי שיהיה מביא לוגו עמו שמלבד שלושה לוגים שמן של גדי במצורע צריך עוד לוג אחד לתנוח ובהונות? ברם כרבנן שאמרו שלא היה חותם למצורע עני, נותנים לו חותם גדי ולוג נוסף לתנוח ובהונות מביא מביתו. נסכי רחל בת שנתים בכמה האם כמו שיש חילוק בין כבש זכר בן שנתים לכבש בן שנה, כך גם בכבשה יש הבדל. או שכמו שבעז אין הבדל בין גדול לקטן כך גם בכבשה אין? מן מה דתנינן: גדי משמש ה_יזנסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות חוץ משל איל, הדא אמרה זה אומר נסכי רחל כנסכי גדי. דכתיב (במדבר שלח טו יא) ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכשבים או בעזים. לשור האחד למה נאמר? מגיד שלא חלק בין ניסכי עגל לניסכי שור. שהיה בדין: בן הצאן טעון נסכים ובן הבקר טעון נסכים, אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל, לכך נחלוק בין ניסכי עגל לניסכי שור. תלמוד לומר: ככה יעשה לשור האחד, מגיד שלא חלק בין ניסכי עגל לניסכי שור. או לאיל למה נאמר? שהיה בדין: אם מצאנו שחלק בין ניסכי בן שנה לניסכי בן שנתיים, לכך נחלוק בין נסכי שנתיים לניסכי שלש. תלמוד לומר (במדבר שלח טו יא) או לאיל האחד. או לשה בכשבים למה נאמר? שהיה בדין: אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לנסכי איל, לכך נחלוק בין ניסכי כשבה לניסכי רחל. תלמוד לומר: או לשה בכשבים. או בעזים למה נאמר? שהיה בדין: אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל, לכך נחלוק בין נסכי גדי לניסכי תיש. תלמוד לומר: או בעזים. הקיש קטן שבעיזים לגדול שבתישים: מה זה בשלשת לוגין, אף זה בשלשת לוגין. ושם היום כתוב כו' - הגע בעצמך שזיוג אותו היום, שם משמר היה כתוב עליו. הגע בעצמך שזיוג אותו המשמר, שם היום, שם שבת, שם חודש היה כתוב עליהן, אפילו רוצה לזייג אין מצוי לזייג.
תלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף כ"ג נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה של המשנה, פרק ה' אחר ג'. ואומרת המשנה: ארבע חותמות היו במקדש וכתוב עליהם עגל, זכר, גדי וחוטא. בן עזאי אומר חמישה היו ובארמית כתוב עליהם עגל, דכר, גדי, חוטא דל וחוטא עשיר. חוטא דל הכוונה מצורע עני, שהוא מביא רק כבשה ושני תורים, וחוטא עשיר.
עגל משמש עם נסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקיבות. גדי משמש עם ניסכי הצאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות חוץ משל אלים. איל משמש עם ניסכי אלים בלבד. חוטא, זאת אומרת הכוונה מצורע, משמש עם ניסכי שלש בהמות של מצורע.
מי שהוא מבקש נסכים — הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות, נותן לו מעות ומקבל ממנו חותם. בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים. לערב באין זה אצל זה ואחייה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות. אם פחתו פחתו לו וישלם יוחנן מביתו, ואם הותירו הותירו להקדש - כלומר אם מצאו פתאום שיש חסר בחותמות או להיפך, תמיד ההקדש הוא הצד העדיונה.
מי שאבד חותמו ממתינין לו עד הערב, ואם מצאו לו כדי חותמו נותנין לו, ואם לאו לא היו נותנין לו. ושם היום כתוב עליהן מפני הרמאין.
אומרת הגמרא: וכבן עזאי חוטא דל למה היה מביא לוגו עמו? הרי קרבן של חוטא דל של מצורע עני זה רק כבש, אז למה לא הסתפקו בחותם של גדי? אומרת הגמרא כדי שיהא מביא לוג עמו. שאם במנוד שלושה לוגים של שמן של גדי רגיל, במצורע צריך להוסיף עוד אחד כדי שממנו נותנים לתנוך - לתנוך אוזן ימנית ובוהן יד ימנית ובוהן רגל ימנית.
אמנם ברם כרבנן מביא - שאמרים שלא היה חותם למצורע עני, אלא נותנים לו חותם גדי ולוג נוסף ותנוך ובוהנות עוברים מביתו. כלומר החכמים סוברים שהעני את הלוג הנוסף מביא בעצם מהבית שלו.
נסכי רחל מה? כלומר אם יש לנו רחל בת שנתיים - האם כמו שיש חילוק בין כבש זכר בן שנתיים לכבש בן שנה, כך גם בכבשה יש הבדל? או שכמו שבעז אין הבדל בין גדי קטן לעז גדולה, אז גם בכבשה אין הבדל?
מן מה דתנינן: גדי משמש נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות, הדא אמרה נסכי רחל כנסכי גדי - כי פה מנו נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות חוץ משל איל. כלומר רק בכבש זכר יש הבדל, אבל בנקבה אין הבדל.
דכתיב ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכשבים או בעזים. לשור האחד למה נאמר? מגיד שלא חלק בין ניסכי עגל לניסכי שור. שהיה בדין: בן הצאן טעון נסכים ובן הבקר טעון נסכים, אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל, אז יבוא ונחלק גם בין ניסכי עגל לניסכי שור. תלמוד לומר: ככה יעשה לשור האחד, מגיד שלא חלק בין ניסכי עגל לניסכי שור.
או לאיל למה נאמר? שהיה בדין: אם מצאנו שחלק בין ניסכי בן שנה לניסכי בן שנתיים, לכך נחלוק בין נסכי שנתיים לניסכי שלש. תלמוד לומר או לאיל האחד - כלומר ברגע שהוא איל, ברגע שהוא עבר שנתיים, אז שנתיים, שלוש וכולי - תמיד אותה כמות נסכים.
או לשה בכשבים למה נאמר? שהיה בדין: אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לנסכי איל, לכך נחלוק בין ניסכי כשבה לניסכי רחל. תלמוד לומר: או לשה בכשבים - גם בכשבים אין הבדל חוץ מהאיל.
או בעזים למה נאמר? שהיה בדין: אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל, לכך נחלוק בין נסכי גדי לניסכי תיש. תלמוד לומר: או בעזים. הקיש קטן שבעיזים לגדול שבתישים: מה זה בשלשת לוגין, אף זה בשלשת לוגין.
קראנו במשנה ושם היום כתוב וכו', מפני הרמאים - היו כותבים את שם היום מפני הרמאים. אומרת הגמרא: הגע בעצמך שזיוג אותו היום - כלומר כתבו יום ראשון, והוא בא שבוע אחרי זה. וגם שם משמר היה כתוב עליו - הגע בעצמך שזיוג אותו המשמר, הרי כל משמר הוא פעמיים בשנה, אז הוא ריק חצי שנה. שם היום, שם שבת, שם חודש היה כתוב עליהן - הכל היה כתוב, כולל ממש שם החודש ושם השבוע, שנת השמיטה, כך שאפילו רוצה לזייג אין מצוי לזייג.
[דף כג עמוד ב]
==ירושלמי שקלים, פרק ה, הלכה ד==
מתני': ה_יחשתי לשכות היו במקדש: אחת לשכת חשאין ואחת לשכת הכלים. לשכת חשאין - יריאי חטא נותנין לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי. לשכת הכלים - כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה, ואחת לשלשים יום הגיזברין פותחין אותה. וכל כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו, והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית.
גמ': רבי יעקב בר אידי° ורב יצחק בר נחמן° הוון פרנסים, והוון יהבין לרבי חמא אבוי דרבי יהושעיה° דינר והוא יהיב ליה לחורנין. רבי זכריה חתניה דרבי לוי° היו הכל מליזין עליו, אמרו דלא צריך והוא נסב. כד דמוך כשמת בדקון ואשכחון דהוה מפליג ליה לחורנין מצאו שהוא מחלק לאחרים. רבי חנינא בר פפא° הוה מפליג מצוה מחלק צדקה בליליא. חד זמן פגע ביה רבהון דרוחיה. אמר לו: לא כך אלפן רבי (דברים שופטים יט יד) אל תסיג גבול רעיך? אמר לו: ולא כן כתיב (משלי כ"א, י"ד) מתן בסתר יכפה אף? והוה מתכפי מיניה וערק מן קמוי ברח ממנו. אמר רבי יונה° כתיב (תהלים מ"א, ב') אשרי משכיל אל דל. אשרי נותן לדל אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל הדא דמסתכל במצוה היאך לעשותה שלא יתביש העני. כיצד היה רבי יונה° עושה? כשהיה רואה בן טובים שירד מנכסיו היה אומר לו: בני, בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואת פורע. מן דהוה נסב ליה אחרי שלקח אמר לו: מתנה. אמר רבי חייא בר אדא°: אית הוון סבין היו זקנים ביומינו, מאן דהוה יהב לון מבין ריש שתא לצומא רבא הוו נסבון, מן בתר כן לא הוו נסבון מה שהיו נותנים להם מראש השנה עד יום הכיפורים היו לוקחים, אחר כך לא היו לוקחים. אמרי: דשתן גבן שהרי כבר נגזר כמה יהיה לנו לכל השנה. °נחמיא איש שיחין פגע ביה ירושלמי א'. אמר לו: זכה עמי חדא תרנגולתא. אמר לו: הילך טומיתא וזיל זבין קופד כך פרוטה וקנה בשר בקר שהוא זול יותר. זבין ואכיל ומית. אמר: בואו וספדו להרוגו של נחמיא. °נחום איש גם זו היה מוליך דורון לבית חמיו, פגע ביה מוכה שחין אחד. אמר לו: זכה עמי ממה דאית גבך. אמר לו: מי חזר כשאחזור. חזר ואשכחוניה דמית. והוה אמר לקיבליה: עיינוהי דחמונך ולא יהבון ליך יסתמיין, ידיהם דלא פשטן למיתן לך יתקטעון, רגליי דלא רהטן מיתן ליך יתברון. ומטתיה כן בא לו כך. סליק לגביה °רבי עקיבה. אמר לו: אוי לי שאני רואה אותך כך. אמר לו: אוי לי שאני אין רואה אותך בכך. אמר לו: מה את מקללני? אמר לו: ומה את מבעט ביסורין? רבי הושעיא רבא° הוה רביה דבריה סגיא נהורא היה רבו של בנו עיוור, הוה יליף אכל עימהון היה רגיל לאכול איתם בכל יום. חד זמן הוו ליה אורחין ולא מטא מיכול עימיה לא הביא אותו לאכול איתו. ברומשא בלילה סליק לגביה הלך אליו. אמר לו: לא יכעס מרי עלי בגין דהוה לי אורחין ולא בעית מבזייה איקריה דמרי היה לי אורחים וחששתי שיפגעו בכבוד אדוני, בגין כן לא אכלית עמך יומא דין. אמר לו: את פייסת למאן דמתחמי ולא חמי למי שנראה ואינו רואה, דין דחמי ולא מתחמי זה שרואה ואינו נראה יקבל פיוסך. אמר לו: מנא לך הא? אמר לו: מ°רבי אלעזר בן יעקב ד°רבי אלעזר בן יעקב על חד דסגיא נהורא לקרתיה נכנס עיוור לכפר שלו, יתב ליה °רבי אלעזר בן יעקב לרע מיניה ישב רבי אלעזר בן יעקב במקום נמוך ממנו. אמרון: אילולי דהוא בר נש רבא אלמלא שהוא אדם גדול לא יתב ליה °רבי אלעזר בן יעקב לרע מיניה. עבדין ליה פרנסה דאיקר נתנו צדקה בכבוד. אמר להו העני: מהו הכין? אמרו ליה: °רבי אלעזר בן יעקב יתיב לרע מינך וצלי עלוי הדא צלותא והתפלל עליו תפילה זו: אתה גמלת חסד למאן דמתחמי ולא חמי למי שנראה ואינו רואה, דין דחמי ולא מתחמי זה שרואה ואינו נראה יקבל פיוסך ויגמול יתך חסד. דלמא את זה מספרים. רבי חמא בר חנינא° ורבי הושעיא° הוון מטיילו באילין כנישתא דלוד. אמר רבי חמא בר חנינא° לרבי הושעיא°: כמה ממון
עוברים לעמוד המשנה: שתי לשכות היו במקדש: אחת לשכת חשאין ואחת לשכת הכלים. לשכת חשאין - יריאי חטא נותנין לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי. לשכת הכלים - כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה, ואחת לשלשים יום הגיזברין פותחין אותה. וכל כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו, והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית.
אומרת הגמרא: רבי יעקב בר אידי ורב יצחק בר נחמן היו פרנסים - הם היו הגזברים של הצדקה. והיו נותנים לרבי חמא אביו של רבי יהושעיה דינר, והוא היה נותן אותו לאחרים - שהיו מתביישים לבקש.
רבי זכריה חתניה דרבי לוי היו הכל מלעיזים עליו, שאומרים שהוא לא צריך והוא נוטל - הוא לא צריך לקבל צדקה והוא לוקח. למה? כשהיו נותנים לו והוא היה מפליג לאחרים - כלומר את כל הכסף שהוא מקבל הוא נותן לאחרים שהתביישו לבקש.
רבי חנינא בר פפא היה מפליג מצוה בלילה - כדי שהעניים לא יתביישו. חד זמן פגע ביה רבהון דרוחי, אמר לו: אל גבול רעיך - "לא תשיג גבול", והרי הלילה זה זמן הרוחות. אמר לו: ולא כן כתיב מתן בסתר יכפה אף - והתייחד מיניה וערק ממנו, הרוח ברחה ממנו.
אמר רבי יונה: אשרי נותן לדל אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל - מסתכל במצוה היאך לעשותה, כדי שהעני לא יתבייש.
כיצד היה רבי יונה עושה? כשהיה רואה בן טובים שירד מנכסיו היה אומר לו: בני, בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואת פורע - קח בהלוואה, תחזיר לי כשיהיה לך. מן דהוה - ואחרי שהעני היה לוקח, היה אומר לו: מתנה היא לך.
רבי חייא בר אדא: איתא סבין - היו זקנים בימינו, מאן דהוה - מי שהיה נותן להם מבין ראש השנה ליום הכיפורים היו נוטלים; מן בתר כן לא היו נוטלים. למה? אמרו: שטן קיבל, מה שנגזר עלינו בראש השנה קיבלנו כבר.
נחמיה איש שיחין היה מוליך דורון לבית חמיו, פגע במוכה שחין אחד. אמר לו: זכה עמי במה שיש לך. אמר לו: כשאחזור אתן לך. חזר ומצאו שמת. והיה אומר לגביו: עיניך שראו אותי ולא נתנו לך - יסתמו; ידיך שלא פשטו לתת לך - יתקטעו; רגליך שלא רצו לתת לך - יתברו. וכן היה לו.
נחום איש גם זו היה מוליך דורון לבית חמיו, פגע במוכה שחין אחד. אמר לו: זכה עמי ממה דאית גבך. אמר לו: כשאחזור. חזר ומצא שמת. והיה אומר כנגדו: עיניים שראו ולא נתנו - יסתמיין; ידיך שלא פשטן לתת לך - יתקטען; רגליך שלא רצו לתת לך - יתברון. ומיתתו כן.
עלה אליו רבי עקיבה. אמר: אוי לי שאני רואה אותך בכך. אמר לו: אוי לי שאיני רואה אותך בכך. אמר לו: מה אתה מקללני? אמר לו: ומה אתה מבעט ביסורין?
רבי הושעיא רבא היה רבו של בנו עיוור, והיה אוכל איתו בכל יום. חד זמן הגיעו לו אורחים ולא הזמינו לאכול עימו. בערב עלה לגביו, אמר לו: לא תכעס עלי, בגין דהוה לי אורחין, לא רציתי שיבזו אותך לפני האורחים, בגין כן לא אכלתי היום.
אמר לו: מנא לך זה? אמר לו: מרבי אלעזר בן יעקב. שאיזה עיוור אחד הגיע לכפרו של רבי אלעזר בן יעקב, וישב רבי אלעזר בן יעקב מתחתיו, במקום נמוך יותר. למה? כדי שיאמרו: אילולא היה איש גדול, לא היה רבי אלעזר בן יעקב יושב מתחתיו. אז עשו לו כבוד גדול.
אמר: מה זה? אמרו לו: רבי אלעזר בן יעקב ישב מתחתיך והתפלל עליך עד שסיים תפילתו: אתה גמלת חסד למי שנראה ולא רואה, הקדוש ברוך הוא, שהוא רואה ולא נראה, יגמול לך חסד.
מעשה ברבי חמא בר חנינא ורבי הושעיא שהיו מטיילים באילין כנישתא דלוד - בכנסיות של לוד. אמר רבי חמא בר חנינא לרבי הושעיא: כמה ממון השקיעו אבותיי כאן - כמה השקיעו בבניינים כאן. אמר לו: כמה נפשות שוקעו כאן. לא היו בני אדם שילמדו תורה? השקיעו בבניינים אבל לא בתלמידי חכמים.
[דף כד עמוד א]
שיקעו אבותי כאן? אמר לו: כמה נפשות שקעו אבותיך כאן? ה_יטלא הוון בני נשא דילעון באורייתא לא היו אנשים שיעמלו בתורה. רבי אבון° עבד אילין תרעייה דסדרא רבא עשה שערים לבית המדרש. אתא רבי מנא° בן יונה לגביה. אמר לו: חמי מאי עבדית. אמר לו (הושע ח', י"ד) וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות, לא הוון בני נשא דילעון באורייתא לא היו אנשים שיעמלו בתורה. תנן: לשכת הכלים — כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה, ואחת לשלשים יום הגזברים פותחין אותה, וכל כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו, והשאר נמכרין ודמיהן נופלין לבדק הבית. תני: המקדיש בהמה או אבנים לבדק הבית והוצרכו להם למזבח נוטלין אותן. כדתני: ה_כקדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית, ואין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי מזבח כגון אם הקדיש קרבן ונעשה בעל מום, אין מוציאין אותן לצרכי בדק הבית. והא תנינן: כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהן נופלין לבדק הבית משמע שאפילו אם היה בהם צורך למזבח אין מוציאים אותו מבדק הבית? אמר רבי חזקיה°: כיני מתני' כך כוונת המשנה - ללשכת בדק הבית ומשם נוטלים למה שצריך.
הדרן עלך פרק אלו הן הממונים
פרק שישי - שלושה עשר
מתני': ו_אשלושה עשר שופרות, שלושה עשר שולחנות, שלוש עשרה השתחוויות היו במקדש. של בית °רבן גמליאל דיבנה ושל בית °רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחוים בארבע עשרה. והיכן היתה יתירה? כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידן מאבותיהן ששם הארון נגנז. מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה, בא ואמר לחבירו. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז.
גמ': ו_בתני: השופרות הללו עקומות היו, צרות מלמעלן ורחבות מלמטן מפני הרמאין. תני בשם °רבי אליעזר בן הורקנוס: הארון גלה עמהן לבבל. מאי טעמא? דכתיב (מלכים ב' כ', י"ז) ויאמר ישעיהו אל חזקיהו שמע דבר ה', הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה לא יוותר דבר. אמר ה': אין דבר אלא שהדברות לתוכו. וכן הוא אומר (דברי הימים ב' ל"ו, י') ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'. איזהו כלי חמדת בית ה'? זה הארון.
רבי שמעון בן לקיש° אומר: ו_גבמקומו היה הארון נגנז. הדא הוא דכתיב (מלכים א' ח', ח') ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה. כתיב ויראו ואת אמרת ולא יראו, אלא נראין ולא נראין - בולטין ויוצאין כשני דדי האשה.
ורבנן אמרין: בלישכת דיר העצים היה הארון גנוז. מעשה בכהן אחד בעל מום שהיה עומד ומפצל עצים בלשכת דיר העצים, וראה את הריצפה שהיא משתנה מחברותיה. בא ואמר לחבירו: בא וראה את הרצפה הזאת שהיא משתנה מחברותיה. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז.
תני רבי הושעיא°: הקיש עליה בקורנס ויצאת אש ושרפתו.
תני רבי יהודה בן לקיש° אמר: שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר - אחד שהיתה
רבי אבון עבד אילן תרעיה לסידור סידרה רבה. כן, הוא בנה את השערים של בית המדרש הגדול. אתא רבי מנא לגביה, אמר ליה חמי מה עבדית. הוא התגאה, אמר: תראה מה עשיתי. אמר לו כתוב: וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות. לא בני נש דילעון באורייתא - לא הייתי יכול להחזיק בני תורה שילמדו תורה.
תני: קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית, אין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי מזבח. כלומר אם נניח היה הקדש, כלומר אם אדם הקדיש קרבן והוא נעשה בעל מום, אז לא מוציאים אותו לצרכי בדק הבית למרות שהוא לא ראוי כרגע למזבח, אלא הוא יישאר, פודים אותו ובכסף קונים קרבנות.
והא תנינן: כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהן נופלין לבדק הבית? משמע שאפילו אם היה צריך למזבח אין מוציאים אותו מבדק הבית. אמר רבי חזקיה: כיני מתני' - ללשכת בדק הבית. כן, מה שכתוב שנופלים לבדק הבית הכוונה ללשכת בדק הבית, לא לבדק הבית עצמו, אלא משם נותנים מה שצריך - אם צריך למזבח נוטלים אותו למזבח.
עכשיו פרק ו', הלכה א', תחילת המשנה. אומרת המשנה: שלושה עשר שופרות, שלושה עשר שולחנות, שלוש עשרה השתחוויות היו במקדש. כן, כלומר יש שלושה עשר קופות, שלושה עשר שולחנות, שלושה עשר מקומות השתחוויה היו במקדש. של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחוים בארבע עשרה. והיכן היתה יתירה? כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידן מאבותיהן ששם הארון נגנז.
מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה. בא ואמר לחבירו. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז.
אומרת הגמרא: תני, השופרות הללו עקומות היו, צרות מלמעלן ורחבות מלמטן מפני הרמאין - כי אי אפשר להוציא משם כסף, רק להכניס, ואי אפשר להוציא.
תני בשם רבי אליעזר: הארון גלה עמהן לבבל. מאי טעמא? דכתיב באותו שאמר חזקיהו שמע דבר השם, הנני ימים באים ונישא כל אשר בביתך ואשר עשו אבותיך עד היום הזה בבלה. לא יוותר דבר אמר ה'. כי מה זה לא יוותר דבר? אין דבר אלא שדיבור - לתוכו. לכן הוא אומר ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'. איזהו כלי חמדת בית ה'? זה הארון.
רבי שמעון בן לקיש אומר: במקומו היה הארון נגנז. דכתיב ויביאו הכהנים את הארון, את ארון ברית ה' אל מקומו, אל דביר הבית, אל קודש הקדשים, תחת כנפי הכרובים. ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים הקדש פני הדביר ולא יראו החוצה, ויהיו שם עד היום הזה. מצד אחד כתוב ויראו - כל הגמרא מתחילה להסביר את הפסוק עצמו: כתיב ויראו ואת אמרת ולא יראו. כלומר, לכאורה סתירה - מצד אחד כתוב ייראו ומצד שני כתוב לא יראו, אלא נראין ולא נראין - בולטין ויוצאין כשני דדי האשה. כלומר בעצם הפרוכת הייתה מונחת עליהם, אז הפרוכת הייתה בולטת במקום שהבדים בולטים, זה רק נראה כמו דדי אישה.
ורבנן אמרין: בלישכת דיר העצים היה הארון. מעשה בכהן אחד בעל מום שהיה עומד ומפצל עצים בלשכת דיר העצים, וראה את הריצפה שהיא משתנה מחברותיה. בא ואמר לחבירו: בא וראה את הרצפה הזאת שהיא משתנה מחברותיה. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז.
תני רבי הושעיא: הקיש עליה בקורנס ויצאת אש ושרפתו - כלומר שהסיפור היה לא שהוא הלך לחברו, אלא הקיש עליה בקורנס ויצאה אש ושרפה אותו.
[דף כד עמוד ב]
התורה נתונה בתוכו, ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד, הדא הוא דכתיב (במדבר שלח יד מד) וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן, ופעמים שהיה מתראה עמהן.
ורבנן אמרי: ארון אחד היה. ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה. קרייא מסייע להו לרבנן, דכתיב (שמואל א ד ח) אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה - מילה דלא חמון מן יומיהון דבר שלא ראו מימיהם ואם היה אחד שתמיד יוצא למלחמות, הם לא היו נבהלים כל כך, שאפילו אם יצא זה שהיה במשכן הם לא היו מבחינים בינו לבין הקדם.
קרייא מסייע לרבי יודה בן לקיש°, דכתיב (שמואל א יד יח) ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים. והלא ארון בקרית יערים היה! מכאן שהיו שתים. מה עבדון ליה רבנן? הגישה אלי הארון שבו הציץ.
קרייא מסייע לרבי יודא בן לקיש°, דכתיב (שמואל ב יא יא) הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות. והלא ארון בציון היה! מכאן שהיו שנים, אחד נשאר בציון ואחד בסוכות. מה עבדון ליה רבנן? באמת נשאר בציון, אלא שהיה בתוך סוכה שעדיין לא נבנה בית הבחירה.
משנגנז הארון ו_דנגנז עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ופרחיו ושקדיו, וארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלהי ישראל. מי גנזו? יאשיהו גנזו. כיון שראה שכתוב (דברים כי תבא כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך - עמד וגנזו. הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב' ל"ה, ג') ויאמר ללוים המבינים ולכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף. אמר להם: אם גולה הוא עמכם לבבל, אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו. אלא (דברי הימים ב' ל"ה, ג') עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל.
פיטום שמן המשחה כיצד? כתיב (שמות כי תשא ל כג כד) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמישים ומאתים, וקנה בשם חמישים ומאתים, וקדה חמש מאות בשקל הקדש, ושמן זית הין, ועשית אותו שמן משחת קדש שהן אלף וחמש מאות מנים, שמן זית הין שנים עשר לוג, שבו שולקין את העיקרין - דברי °רבי מאיר.
°רבי יהודה בר עילאי אומר: ו_השולקן היה במים ונותן שמן על גביהן, משהיה קולט את הריח היה מעבירו כדרך שהפטמין עושין. הדא הוא דכתיב (שמות כי תשא ל לא) שמן משחת קדש וגו'.
תני °רבי יהודה ברבי אילעי: שמן המשחה שעשה משה במדבר מעשה ניסים נעשה בו מתחילה ועד סוף. שמתחילה לא היה בו אלא שנים עשר לוג, שנאמר שמן זית הין. אם לסוך בו את העיקרין לא היה בו ספק, על אחת כמה וכמה שהאור בולע והעצים בולעים והיורה בולעת! וממנו נמשחו המשכן וכל כליו, השולחן וכל כליו, המנורה וכל כליה. וממנו נמשחו אהרן כהן גדול ובניו כל שבעת ימי המלואים. וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים.
מלך בתחילה טעון משיחה, מלך בן מלך ו_ואין טעון משיחה. מאי טעמא? דכתיב (שמואל א טז יב) קום משחהו כי זה הוא - זה טעון משיחה ואין בנו טעון משיחה. אבל ו_ז כהן גדול בן כהן גדול אפילו עד עשרה דורות טעון משיחה. וכולו קיים לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב (שמות כי תשא ל לא) שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם.
אין מושחין המלכים ו_חאלא על גבי המעיין, שנאמר (מלכים א א לג לד) והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי, והורדתם אותו אל גיחון, ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל.
אין מושחין מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת. מפני מה נמשח שלמה? מפני מחלוקתו של אדוניהו. יואש מפני עתליהו. יהוא מפני יורם. לא כן כתיב (שמואל א טז יב) קום משחהו כי זה הוא - זה טעון משיחה. ואין מלכי ישראל טעונין משיחה והרי יהוא ממלכי ישראל היה! אלא יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים. ולא יאשיהו גנזו קודם? הדא אמרה ו_טבאפרסמון נמשח ואף יהוא שהיה ממלכי ישראל נמשך באפרסמון:.
אין מושחין המלכים אלא מן הקרן. שאול ויהוא שנמשחו מן הפך - היתה מלכותן מלכות עוברת. דוד ושלמה שנמשחו מן הקרן - היתה מלכותן מלכות קיימת.
אין מושחין
תני רבי יהודה בן לקיש אמר: ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר - אחד שהיתה התורה נתונה, ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד, הדא הוא דכתיב וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן, ופעמים שהיה מתראה עמהן - כן, במלחמות.
ורבנן אמרי: ארון אחד היה. ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה. אמרה הגמרא: קרייא מסייע להו לרבנן - כלומר הפסוק מסייע למה שאומרים חכמים שרק אחד היה. דכתיב: אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה - כי אומרים "האלה", כלומר מילה דלא חמון מן יומיהון, כלומר הם כנראה ראו משהו שלא ראו מעולם. ואם היה שני ארונות אז הם ראו - הרי בכל מלחמה הוא היה יוצא איתם מדי פעם, אבל פה כנראה מובן שלא ראו אף פעם. כנראה שכן, הארון הזה לא יצא אף פעם.
קרייא מסייע לרבי יודה בן לקיש שהיו שניים. דכתיב: ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים. מה זאת אומרת? והלא ארון בקרית יערים היה? אז מכאן שהיו שניים. מה עבדון ליה רבנן? הרי לכאורה יש פה סתירה. הגישה אלי הציץ - הכוונה "ארון האלוקים" לא הכוונה ארון לוחות הברית, אלא ארון שבו נמצא הציץ כדי לשאול בשכינה.
קרייא מסייע לרבי יודא בן לקיש: הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות. מה זאת אומרת? והלא ארון בציון היה? זה אומר יואב בן צרויה. הרי הארון היה בירושלים, אלא מכאן שהיו שניים - אחד נשאר בציון ואחד בסוכות. מה עבדון ליה רבנן? באמת הוא נשאר בציון בתוך סוכה, זה הכוונה, שעדיין לא נבנה בית הבחירה.
משנגנז הארון נגנז עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ופרחיו ושקדיו, וארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלהי ישראל. שואלת הגמרא: מי גנזו? יאשיהו גנזו. כיון שראה שכתוב יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך - עמד וגנזו. הדא הוא דכתיב: ויאמר ללוים המבינים ולכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף. מה הוא אמר להם? אם גולה הוא עמכם לבבל, אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו. אלא עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל. כן, תניחו אותו פה וככה הוא יישאר.
מה זה "פיטום שמן המשחה"? כתיב: ואתה קח לך בשמים ראש מור דרור חמש מאות וקנמון בשם מחציתו חמישים ומאתיים וקנה בושם חמישים ומאתיים וקדה חמש מאות שקל הקדש ושמן זית הין, ועשית אתו שמן משחת קדש. ביחד זה אלף וחמש מאות מנים. עכשיו שמן זית הין - שנים עשר לוגין, שבו שולקין את העיקרין - נברא במיא, כלומר היו מבשלים בו את כל העיקרים - דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: שולקן היה במים ונותן שמן על גביהן, משהיה קולט את הריח היה מעבירו כדרך שהפטמין עושין. הדא הוא דכתיב: שמן משחת קדש וגו'.
תני רבי יהודה ברבי אילעי: שמן המשחה שעשה משה במדבר מעשה ניסים נעשה בו מתחילה ועד סוף. שמתחילה לא היה בו אלא שנים עשר לוג, שנאמר שמן זית הין. עכשיו יש לך אלף וחמש מאות מנים - צריך להבין, זו הייתה הכמות הכוללת: אמרנו בשמים ראש מור דרור חמש מאות, קנמון מאתיים חמישים, קנה בושם מאתיים חמישים וקדה חמש מאות - ביחד אלף וחמש מאות מנים.
אז הוא אומר: אם לסוך בו את העיקרין לא היה בו ספק, כי הרי שנים עשר לוג זה לא כמות גדולה. על אחת כמה וכמה שהאור בולע - גם חלק מזה נבלע כשמחממים את זה - והעצים בולעים והיורה בולעת! ובכל זאת, וממנו נמשחו המשכן וכל כליו, השולחן וכל כליו, המנורה וכל כליה. וממנו נמשחו אהרן כהן גדול ובניו כל שבעת ימי המלואים. וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. כן, אז אלו כמה ניסים נעשו באותו שמן המשחה.
אומרת הגמרא: מלך בתחילה טעון משיחה, מלך בן מלך אין טעון משיחה. מאי טעמא? דכתיב: קום כי זה הוא - זה טעון משיחה ואין בנו טעון משיחה. כמובן על דוד המלך. אבל כהן גדול בן כהן גדול אפילו עד עשרה דורות טעון משיחה. וכולו קיים לעתיד לבא - כן, זה הנס, השמן הזה עדיין נשאר כולו. הדא הוא דכתיב: שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם.
ואומרת הגמרא: אין מושחין המלכים אלא על גבי המעיין, שנאמר והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי, והורדתם אותו אל גיחון, ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל. אין מושחין מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת. אם כן, מפני מה נמשח שלמה? מפני מחלוקתו של אדוניהו. יואש מפני עתליהו. יהוא מפני יורם.
שואלת הגמרא: לא כן כתיב קום משחהו כי זה הוא - זה טעון משיחה. ואין מלכי ישראל טעונין משיחה! הרי הוא בכלל היה ממלכי ישראל, אלא יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים.
שואלת הגמרא: ולא יאשיהו גנזו? זה היה קודם. הדא אמרה באפרסמון נמשח. אז אם כך אפשר שגם יהוא, שהיה ממלכי ישראל, נמשח באפרסמון, ולא בשמן המשחה שמדבר - אלא באפרסמון גם מלכי ישראל נמשחו.
אומרת הגמרא: אין מושחין המלכים אלא מן הקרן. שאול ויהוא נמשחו מן הפך - היתה מלכותן מלכות עוברת. דוד ושלמה נמשחו מן הקרן - היתה מלכותן מלכות קיימת.
[דף כה עמוד א]
כהנים מלכים. אמר רבי יודה ענתונדרייא°: על שם (בראשית ויחי מט י) לא יסור שבט מיהודה. אמר רב חייא בר אדא° מדכתיב (דברים שופטים יז כ) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, מה כתיב בתריה? לא יהיה לכהנים הלוים.
איתמר: יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הוא יוחנן הוא יהואחז. והא כתיב (דברי הימים א' ג', ט"ו) הבכור יוחנן! שהיה בכור למלכות.
אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הוא שלום הוא צדקיהו. והכתיב הג' צדקיהו והרביעי שלום! ג' לתולדות, ד' למלכות. צדקיהו - שצידק עליו מדת הדין. שלום - שבימיו שלמה מלכות בית דוד.
ריש לקיש° אמר: לא שלום הוה שמיה ולא צדקיהו הוה שמיה, אלא מתניה. הדא הוא דכתיב (מלכים ב' כ"ד, י"ז) וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו.
אמר רבי יוחנן° בר נפחא: באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי. מאן תנא באמה של ששה טפחים? °רבי מאיר היא, דתנן °רבי מאיר אומר: ו_יכל האמות היו בבינונית. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אמות הבנין ששה, של כלים חמשה.
על דעתיה ד°רבי מאיר דו אמר באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי - אורכו של ארון חמשה עשר טפחים, דכתיב (שמות תרומה כה י) אמתים וחצי ארכו, אמתא אשיתא ואמתא אשיתא ופלגות אמתא תלתא. וארבעה לוחות היו בו - שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת ושמתם בארון. הלוחות היו כל אחד וא' ארכו ששה טפחים ורחבו ו_יאשישה ועביו שלשה. תן רחבן של לוחות לאורכו של ארון, נשתייר שם שלשה טפחים. תן מהם חצי טפח לכל כותל, נשתייר שני טפחים לספר תורה.
אי נמי רחבו של ארון תשעה טפחים, דכתיב (שמות תרומה כה י) אמה וחצי רחבו, אמתא אשיתא ופלגות אמתא תלתא. וארבעה לוחות היו בו - שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת ושמתם בארון. הלוחות היו כל אחת ואחת ארכן ששה טפחים ורוחבן ששה ועבין שלשה טפחים. תן ארכן של לוחות לרוחבו של ארון, נשתייר שם שלשה טפחים - חצי טפח מכאן לכותל זה, וחצי טפח מכאן לכותל זה, וטפחיים לשילוט שאפשר יהיה להוציא ולהכניס בחפשיות מקום שספר תורה מונח.
רבי שמעון בן לקיש° אמר: באמה בת חמשה טפחים היה הארון עשוי. מאן תנא באמה בת חמשה טפחים? °רבי יהודה בר עילאי, דתנינן תמן °רבי יהודה בר עילאי אומר: אמת הבנין ששה, של הכלים חמשה. וההן ארון כלי הוא!
על דעתיה ד°רבי יהודה בר עילאי דו אמר באמה של חמשה טפחים היה אורכו עשוי שנים עשר טפח ומחצה, דכתיב (שמות תרומה כה י) אמתים וחצי ארכו, אמתא חמשה ואמתא ה' ופלגות אמתא תרי ופליג. וד' לוחות היו בו - שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת ושמתם בארון. והלוחות היה כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן ששה ועבין שלשה טפחים. תן ארכן של לוחות לאורכו של ארון, ונשתייר שם חצי טפח אצבע לכותל מכאן ואצבע לכותל מכאן.
רוחבו של ארון שבעה טפחים ומחצה, דכתיב אמה וחצי רחבו, אמתא חמשה ופלגות אמתא תרי ופליג. וד' לוחות היו בו - שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת ושמתם בארון. הלוחות היה כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורוחבן שישה ועבין שלושה טפחים. תן רחבן לרוחבו של ארון, ונשתייר שם טפח ומחצה אצבע לכותל מכאן ואצבע לכותל מכאן, חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשילוט שלא יהיו מונחים בדוחק וספר תורה היה מונח מבחוץ.
כיצד עשה בצלאל את הארון? °רבי חנינה בן גמליאל אמר: שלש תיבות עשאו - שתים של זהב ואחת של עץ. נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וציפהו, דכתיב (שמות תרומה כה יא) וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ. מה תלמוד לומר תצפנו? להביא שפתו העליונה.
רבי שמעון בן לקיש° אמר: תיבה אחת עשאו וציפהו, דכתיב וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ. מה תלמוד לומר תצפנו? אמר רבי פנחס°: להביא בין נסר לנסר.
כיצד היו הלוחות כתובים? רבי חנינה° בן גמליאל אומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, הדא הוא דכתיב (דברים ואתחנן ד יג) ויכתבם על שני לוחות אבנים - חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה.
ורבנן אמרי: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, הדא הוא דכתיב (דברים ואתחנן ד יג) ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים - עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה.
°רבי שמעון בן יוחאי אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים - עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה.
רבי סימאי° אמר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, דכתיב (שמות כי תשא לב טו) מזה ומזה הם כתובים טטרוגה קוביה והיה נקרא מארבע רוחות..
°חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה', י"ד) ממולאים בתרשיש
כהנים מלכים. אומרת הגמרא אין מושלים כוהנים מלכים. אמר רבי יהודה ענתונדרייא על שם לא יסור שבט מיהודה. כלומר, רק משבט יהודה מושלים את המלכים ולא מכוהנים.
אמר רב חייא בר אדא, נכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. מה כתיב בתריה? לא יהיה לכהנים הלוים.
איתמר: רבי יוחנן: הוא יוחנן הוא יהואחז. כלומר יואחז נמשך מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שש שנים. למה משכו את יואחז למרות שבעצם הוא מלך בן מלך? מפני יהויקים שהיה יותר גדול ממנו.
שואלת הגמרא והא כתיב הבכור יוחנן! אז איך אתה אומר שמשכו אותו בגלל אחיו שהיה גדול ממנו? הרי הוא היה בכור. אבל לא, מה הכוונה בכור? בכור למלכות - שהיה בכל המלכות הוא מלך ראשון.
אמר רבי יוחנן: הוא שלום הוא צדקיהו. והכתיב הג' צדקיהו והרביעי שלום! ג' לתולדות, ד' למלכות. צדקיהו - למה נקרא? שצידק עליו מדת הדין. שלום - שבימיו שלמה מלכות בית דוד.
ריש לקיש הקשה: לא שלום הוה שמיה ולא צדקיהו הוה שמיה, אלא מתניה. הדא הוא דכתיב וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו.
אמר רבי יוחנן: באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי. מאן תנא באמה של ששה טפחים? רבי מאיר היא, דתנן רבי מאיר אומר: כל האמות היו בבינונית. כלומר כל האמות במקדש היו של שישה טפחים. רבי יהודה אומר: אמות הבנין ששה, של כלים חמשה.
מתרגם, על דעתיה דרבי מאיר דו אמר באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי - אז אם כך אורכו של ארון חמישה עשר טפחים, דכתיב אמתים וחצי ארכו. הרי כל אמתא זה שיתא ועוד אמתא זה עוד שיתא, אז ביחד שנים עשר. פלגות אמתא זה תלתא, אז ביחד זה חמישה עשר.
עכשיו וארבעה לוחות היו בו - שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב אשר שברת ושמתם בארון. עכשיו יש שתי אפשרויות איך להתייחס לזה. הלוחות היו כל אחד וא' ארכו ששה טפחים רחבו שישה. אז תן רוחבן של לוחות לאורכו של ארון, כמו שמצויר בציור הימני. נשתייר שם שלשה טפחים. תן מהם חצי טפח לכל כותל, נשתייר שני טפחים באמצע לספר תורה.
אי נמי, רחבו של ארון תשעה טפחים, דכתיב אמה וחצי רחבו. אז אמתא אשיתא ופלגות אמתא תלתא ביחד זה תשעה טפחים. עכשיו ארבעה לוחות היו בו - שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב אשר שברת ושמתם בארון. הלוחות היו כל אחת ואחת ארכן ששה טפחים ורוחבן ששה טפחים. אז תן ארכן של לוחות לרוחבו של ארון - זאת אומרת בציור השני. נשתייר שם שלשה טפחים - שלושה טפחים נשארו. תן חצי טפח מכאן לכותל זה, וחצי טפח מכאן לכותל זה, ואז יישאר לך עוד שני טפחים - וטפחיים לשילוט מקום שספר תורה מונח, כדי שיהיה אפשר להוציא את הספר תורה באמצע בקלות.
רבי שמעון בן לקיש אמר: באמה בת חמשה טפחים היה הארון עשוי. מאן תנא באמה בת חמשה טפחים? רבי יהודה, דתנינן תמן רבי יהודה אומר: אמת הבנין ששה, של הכלים חמשה. וההן ארון כלי הוא! אז כיוון שהוא כלי אז זה חמישה טפחים.
מתרגם, על דעתיה דרבי יהודה דו אמר באמה של חמשה טפחים היה אורכו עשוי שנים עשר טפח ומחצה, דכתיב אמתים וחצי ארכו. אמתא חמשה ואמתא ה' ביחד זה עשרה ועוד פלגות אמתא תרי ופליג - שנים עשר וחצי.
עכשיו וד' לוחות היו בו - שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב אשר שברת ושמתם בארון. והלוחות היה כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן ששה טפחים ועוביו שלושה טפחים. תן ארכן של לוחות לאורכו של ארון, ונשתייר שם חצי טפח אצבע לכותל מכאן ואצבע לכותל מכאן. זה בעצם כמו הציור השלישי מימין.
ועכשיו אפשרות אחרת. רוחבו של ארון שבעה טפחים ומחצה, דכתיב אמה וחצי רחבו. אמתא חמשה ופלגות אמתא תרי ופליג - שבע וחצי. וד' לוחות היו בו - שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב אשר שברת ושמתם בארון. הלוחות היה כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורוחבן ועבין שלושה טפחים. תן רחבן לרוחבו של ארון, ונשתייר שם טפח ומחצה, אצבע לכותל מכאן ואצבע לכותל מכאן, חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשילוט - שלא היו מונחים בדוחק. והספר תורה, נראה בהמשך שהיה מונח בחוץ.
שואלת הגמרא: כיצד עשה בצלאל את הארון? רבי חנינה בן גמליאל אמר: שלש תיבות עשאו - שתים של זהב ואחת של עץ. נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וציפהו - כלומר ציפה את השוליים, דכתיב וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ. מה תלמוד לומר תצפנו? להביא שפתו העליונה - לחבר בין שני הארגזים של הזהב.
רבי שמעון בן לקיש אמר: תיבה אחת עשאו וציפהו, דכתיב וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ. מה תלמוד לומר תצפנו? אמר רבי פנחס: להביא בין נסר לנסר - כלומר גם בין הנסרים נכנס טיפה מהזהב.
כיצד היו הלוחות כתובים? רבי חנינה בן גמליאל אומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, הדא הוא דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים - חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה.
ורבנן אמרי: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, הדא הוא דכתיב ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים - כלומר הכוונה על כל לוח נכתב עשרה דברים.
רבי שמעון בן יוחאי אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים - מה שמשמע שעשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה.
רבי סימאי אמר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, דכתיב מזה ומזה הם כתובים - זה כמו קוביה שמכל ארבע רוחות שלה זה היה כתוב.
חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב ממולאים בתרשיש כימא רבא. רבי שמעון בן לקיש כד הוה מטי הדין קרייה, כשהיה מגיע לפסוק הזה, הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע! מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה.
[דף כה עמוד ב]
כימא רבא כמו הים הגדול..
רבי שמעון בן לקיש° כד הוה מטי הדין קרייה כשהיה מגיע לפסוק זה הוה אמר: יפה למדני °חנניה בן אחי רבי יהושע! מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה.
אמר רבי תנחומא° בר אבא: איתקשיית קומי רבי פנחס° - בשלמא כ°רבי מאיר ניחא שנשארו שני טפחים בארון מקום לספר תורה, אלא כ°רבי יהודה בר עילאי היכן היה ספר התורה מונח? אמר לו: על דעתיה ד°רבי יהודה בר עילאי כמין גלוסקיא עשו לו חוץ לארון והיה מונח בתוכו.
מאי טעמא? ד°רבי יהודה בר עילאי? דכתיב (דברים וילך לא כו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' וגו'. וכתיב (שמות תרומה כה כא) ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך משמע שהתורה ניתנה אחר סגירת הארון..
על דעתיה ד°רבי מאיר דו אמר: אין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ואחר כך ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה.
אמר רב פפא° בשם רבי שמעון בן לקיש°: התורה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה, היא אש מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש, דכתיב (דברים וזאת הברכה לג ב) מימינו אש דת למו.
מתני': היכן היו השתחויות האלו? ארבע בצפון וארבע בדרום, שלש במזרח ושתים במערב, כנגד שלש עשרה שערים. שערים דרומיים סמוכים למערב: שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים. ולמה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסין צלוחית של ניסוך המים בחג.
°רבי אליעזר בן יעקב אומר: בו המים מפכים, ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית. לעומתן בצפון סמוכים במערב: שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר. ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו. שבמזרח: שער נקנור, ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו. ושנים במערב ולא היה להן שם.
גמ': מתני' °אבא יוסה בן יוחנן היא, דאמר שלושה עשר שערים היו במקדש ותיקנו שלושה עשר השתחוויות כנגד י"ג שערים. ברם כרבנן ו_יבשבעה שערים היו בעזרה. על דעתיה דרבנן היכן היו השתחוואות הללו? כי ההיא דתנינן תמן: י"ג פרצות היו בו שפרצום מלכי יון, וחזרו וגדרום בני חשמונאי וגזרו כנגדן י"ג השתחוויות.
תנן: שער המים ולמה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסין צלוחית של ניסוך המים בחג. °רבי אליעזר בן יעקב אומר: בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית דכתיב (זכריה י"ד, ח') והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וגו'.
תני: מבית קדש הקדשים עד הפרוכת כקרני סילי וכיליי יתושים, מן פרוכת עד מזבח הזהב כקרני חגבים, ממזבח הזהב עד עזרות כחוט של שתי, מן העזרות עד מפתן הבית כחוט של ערב, מיכן ואילך כמפי הפך.
כתיב (יחזקאל מז ב ג) והנה מים מפכים מן הכתף הימנית, בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסים מים שמגיעים עד קרסולה. (יחזקאל ד', ה') וימד אלף ויעבירני במים מי ברכים מים שמגיעים עד ברכייא, וימד אלף ויעבירני מי מתנים מים שמגיעים עד מתנייא. מכאן ואילך וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור, אפילו לבירנין אניה גדולה אינה יכולה לעבור בו. מאי טעמא? דכתיב (ישעיהו ל"ג, כ"א) וצי אדיר לא יעברנו - מפני מה? כי גאו המים.
מי שחו - מהו מי שחו? מלשוט מלשחות. כד אמר רב חונה°: באתרין קרו לשייטא שחיינא. וכתיב (ישעיהו כה יא) ופרש ידיו בקרבו כאשר יפרש השוחה לשחות. אמר רבי יוסי ברבי בון°: מהו מי שחו? מיין
אמר רבי תנחומא: איתקשיית קומי רבי פנחס - כרבי מאיר ניחא שנשארו שני טפחים בארון מקום לספר תורה, אלא כרבי יהודה היכן היה ספר התורה מונח? אמר לו: על דעתיה דרבי יהודה. מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' וגו. וכתיב עוד ראיה: ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. כלומר אחרי שהארון נסגר אז ייתן את ספר התורה - אז לכן ברור שמדובר שהוא היה בחוץ.
אז איך רבי מאיר יפתור את זה? על דעתיה דרבי מאיר דו אמר: אין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ואחר כך ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה.
אמר רב פפא בשם רבי שמעון בן לקיש: התורה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה, היא אש מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש, דכתיב מימינו אש דת למו.
מתני': היכן היו השתחויות האלו? ארבע בצפון וארבע בדרום, שלש במזרח ושתים במערב, כנגד שלש עשרה שערים שהיו במקדש ובעזרה.
אומרת הגמרא: שערים דרומיים סמוכים למערב: שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים. ולמה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסין צלוחית של ניסוך המים בחג. רבי אליעזר בן יעקב אומר: בו המים מפכים, ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית, לכן נקרא שער המים.
לעומתן בצפון סמוכים במערב - כלומר מתחילים מכיוון דרום יותר לכיוון מערב: שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר. ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו.
שבמזרח: שער נקנור - כלומר במזרח היה רק שער אחד, שער נקנור, ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו. ושנים במערב ולא היה להן שם.
גמ': מתני' אבא יוסה בן יוחנן היא, דאמר כנגד י"ג שערים - שהיו במקדש, ולכן תיקנו שלוש עשרה השתחוואות כנגד שלוש עשרה שערים. ברם כרבנן שבעה שערים היו בעזרה - רק שבעה שערים.
על דעתיה דרבנן היכן היו השתחוואות הללו? כי ההיא דתנינן תמן: י"ג פרצות היו בו שפרצום מלכי יון, וחזרו וגדרום בני חשמונאי וגזרו כנגדן י"ג השתחוואות.
רבי אליעזר בן יעקב כתיב והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וגו'.
תני: מבית קדש הקדשים עד הפרוכת כקרני סילי וכיליי - כלומר כמו יתושים, קרני של יתושים. מן פרוכת עד מזבח הזהב כקרני חגבים, ממזבח הזהב עד עזרות כחוט של שתי, מן העזרות עד מפתן הבית כחוט של ערב - יותר עבה, מיכן ואילך כמפי הפך - כלומר כמו מה שיוצא מתוך כד.
כתיב והנה מים מפכים מן הכתף הימנית, בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסים עד קרסולה - הכוונה שמים שמגיעים עד הקרסול. וימד אלף ויעבירני במים מי ברכים עד ברכייא - הכוונה שמגיעים עד הברכיים. וימד אלף ויעבירני מי מתנים עד מתנייא - הכוונה מים שמגיעים עד המותניים.
מכאן ואילך וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור, אפילו לבירנין גדולה אינה יכולה לעבור בו - כלומר אפילו אונייה גדולה. מאי טעמא? וצי אדיר לא יעברנו - מפני מה? כי גאו המים. מי שחו - מהו מי שחו? מלשוט, אמר רב חונה: באתרין קרו לשייטא סחיינה.
ופרש ידיו בקרבו כאשר יפרש השוחה לשחות. אמר רבי יוסי ברבי בון: מהו מי שחו? מים דמתמלאים בעלמא, כלומר ששוחים בהם בכל העולם.
[דף כו עמוד א]
דמתמללין בעלמא שישוחחו עליהם בכל העולם..
כתיב (זכריה י"ג, א') ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנידה. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן°: המים הללו מבית דוד ועד יושבי ירושלים כשרים לנידה ולחטאת, מכאן ואילך מי תערובות הם - כשרים לנידה ו_יגופסולים למי חטאת.
אמר רבי אלעזר° בן פדת: מבית דוד ועד יושבי ירושלים כשרים לנידה ולחטאת, מכאן ואילך מי קטפריסות הן ו_ידפסולין לנידה כי הם זורמים ולחטאת כי הם מי תערובות..
כתיב (יחזקאל מ"ז, ח') ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה - זה ים של סמכו. וירדו אל הערבה - זה ים של טבריא. ובאו הימה - זה ים המלח. אל הימה המוצאים - זה הים הגדול. ולמה נקרא שמו מוצאים? כנגד שני פעמים שיצא - אחד בדור אנוש וא' בדור הפלגה.
אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי חנינה°: בראשונה יצא עד קלבריאה, ובשנייה יצא עד כיפי ברבריאה. אמר רבי אחא° בשם רבי חנינה°: בראשונה יצא עד כיפי ברבריאה, ובשנייה יצא עד עכו ועד יפו. דכתיב (איוב ל"ח, י"א) עד פה תבא ולא תוסיף - עד עכו תבא ולא תוסיף. ופה ישית בגאון גליך - עד יפו אשית גאון גליך.
ניחא שצריך שהמים מהמקדש יגיעו אל ימא רבא וימא דמילחא, בשביל למיתקן ימא דטבריא וימא דסמכו למה? לרבות דגתם, דכתיב ביה (יחזקאל מ"ז, י') למינה תהיה דגתם - למיני מינים תהיה דגתם. תני: אמר °רבן שמעון בן גמליאל: מעשה שהלכתי לציידן והביאו לפני יותר משלש מאות מיני דגים בתמחוי א'.
כתיב (יחזקאל מ"ז, י"א) ונרפאו המים בצאתיו ביצה וגבאיו גבים ולא ירפאו למלח ניתנו. כתיב ונרפאו המים, ואת אמרת ולא ירפאו המים? מקום הוא ששמו ולא ירפאו שלשם מי המעין לא יבואו והוא למלח יהיה.
כתיב (יחזקאל מ"ז, י"ב) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתם פריו, לחדשיו יבכר. תני: אמר °רבי יהודה בר עילאי: לפי שבעולם הזה תבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לי"ב חודש, אבל לעתיד לבוא התבואה עושה לחדש אחד ואילן עושה לשני חדשים. מאי טעמא? דכתיב לחדשיו יבכר.
אמר °רבי יוסי בן חלפתא: לפי שבעולם הזה התבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לי"ב חדש, אבל לעתיד לבא התבואה עושה לט"ו יום ואילן עושה לחדש אחד. שכן מצינו שעשת התבואה בימי יואל לחמשה עשר יום וקרב ממנה העומר. מאי טעמא? דכתיב (יואל ב', כ"ג) ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון.
ומה מקיים °רבי יוסי בן חלפתא לחדשיו יבכר? בכל חודש וחודש יהיה מבכר. כתיב (יואל ב', י"ב) ועלהו לתרופה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: תרפיה מציץ עליה הפירות יהיו רבים יותר מהעלים, ותרף מזונה פירות? הרי תרף מלשון תרופה.
רב° אבא בר אייבו ושמואל° בר אבא בר אבא חד אמר: להתיר פה שלמעלן שהאלמים ירפאו וידברו, וחד אמר: להתיר פה שלמטן שהעקרות יפקדו. רבי חנינא° בר חמא ורבי יהושע בן לוי° חד אמר: להתיר פה עקרות, וחד אמר: להתיר פה אלמים.
ולעמתן בצפון סמוכים במערב שער יכניה וכו'. ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו. אתה מוצא בשעה שעלה נבוכדנאצר לכאן, בא וישב לו בדופני של אנטוכיה. יצאה סנהדרין גדולה לקראתו ואמרה לו: הגיע זמן הבית הזה ליחרב. אמר להן: אותו שהמלכתי עליכם תנוהי לי ואני הולך.
באו ואמרו ליהויכין מלך יהודה: נבוכדנאצר בעי לך. כיון ששמע מהן כך, נטל מפתחות של בית המקדש עלה לגגו של היכל, אמר לפניו: ריבונו של עולם לשעבר היינו נאמנים לך והיו מפתחותיך מסורין לנו, עכשיו שאין אנו נאמנים הרי מפתחותיך מסורין לך.
תרין אמוראין: חד אמר
אומרת הגמרא ירושלמי מסכת שקלים דף כ"ו. אומרת הגמרא כתיב ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנידה. כן, דרך אגב, זה אחד המקורות שנידה צריכה לטבול. אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, מבית דוד ועד יושבי ירושלים כשרים לנידה ולחטאת. כלומר, זה מי מעיין והם כשרים גם נידה וגם לחטאת, כלומר לפרה אדומה. מכאן ואילך מי תערובות, אז הם כשרים לנידה, אבל פסולים למי חטאת. אמר רבי אלעזר מבית דוד ועד יושבי ירושלים כשרים לנידה ולחטאת. מכאן ואילך מי קטפריסות הן. כלומר, זה מים של מי גשמים שזורמים ובעצם הם פסולים, נשפכות באשבורן, אז הם פסולים לנידה ולחטאת.
ואומרת הגמרא כתיב ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה - זה ים של סמכו, וירדו אל הערבה - זה ים טבריה, ובאו הימה - זה ים המלח, אל הימה המוצאים - זה הים הגדול. עכשיו למה נקרא שמו מוצאים? כנגד שני פעמים שהוא יצא - אחד בדור אנוש ואחד בדור הפלגה. אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינה בראשונה יצא עד קלבריאה ובשנייה יצא עד כיפי ברבריאה. אמר רבי אחא בשם רבי חנינה בראשונה יצא עד כיפי ברבריאה ובשנייה יצא עד עכו ועד יפו. דכתיב עד פה תבא ולא תוסיף - כאילו בנוטריקון כתוב כאן כאילו עד עכו תבא ולא תוסיף, ופה ישית בגאון גליך - כלומר, עד יפו אשית גאון גליך. כן, כלומר בעצם הים שמגיע פחות או יותר, אה, נוגע באילת אני משער, אז הוא, אה, התפשט והגיע עד עכו ועד יפו.
אומרת הגמרא ניחא ימא רבא וימא דמילחא, כן, אנחנו צריכים את המעיין כדי למתקן. אבל ימא דטבריא וימא דסמכו שהמים שלהם מתוקים, אז למה צריך שהמעיין יגיע לשמה? ואומרת הגמרא לרבות דגתם דכתיב ביה למינה תהיה דגתם - למיני מינים תהיה דגתם, כלומר שיש הרבה מינים. תני אמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה שהלכתי לציידן והביאו לפני יותר משלש מאות מיני דגים בתמחוי אחד.
כתיב ונרפאו המים בצאתיו וגבאיו, כלומר הביצות שלו והגייבים, ולא ירפאו למלח ניתנו. אומרת הגמרא לכאורה סתירה, כתיב ונרפאו המים ואת אמרת ולא ירפאו המים, זה לכאורה סתירה? אומרת הגמרא זה מקום ששמו ולא ירפאו, שלשם מי המעיין לא יבואו והוא למלח יהא. כן, כלומר לא יגיעו למקום שנקרא ירפאו כדי ששמה יישאר למלח.
כתיב ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתם פריו, לחדשיו יבכר. תני אמר רבי יהודה לפי שבעולם הזה תבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לי"ב חודש, אבל לעתיד לבוא התבואה עושה לחדש אחד ואילן עושה לשני חדשים. מאי טעמא? דכתיב לחדשיו יבכר, חדשיו ברבים - מיעוט רבים שניים.
אמר רבי יוסי לפי שבעולם הזה התבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לי"ב חדש, אבל לעתיד לבא התבואה עושה לט"ו יום ואילן עושה לחדש אחד. שכן מצינו שעשת התבואה בימי יואל לחמישה עשר יום וקרב ממנה העומר. כן, מאי טעמא? דכתיב ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון. כן, והרי אם בראש חודש ניסן התחיל, הרי היא והתחיל לגדול, ואז בט"ו הם כבר הביאו את העומר. עכשיו ומה מקיים רבי יוסי לחדשיו יבכר? בכל חודש וחוד יהיה מבכר. כן, אז זה כבר כתוב לחדשיו יבכר ברבים, לא, כל חודש וחודש.
כתיב ועלהו לתרופה. רבי יוחנן אמר תרפיה, מציץ עליה ותרף, כלומר שיהיו יותר פירות מאשר עלים. רב ושמואל, חד אמר להתיר פה שלמעלן, כלומר שהאלמים ירפאו וידברו, וחד אמר להתיר פה שלמטן, כלומר שהעקרות ייפקדו. רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי, חד אמר להתיר פה עקרות וחד אמר להתיר פה אלמים.
אומרת הגמרא את מוצא בשעה שעלה נבוכדנאצר לכאן, בא וישב לו בדופני של אנטוכיה. סנהדרין גדולה יצאה לקראתו ואמרה לו: הגיע זמן הבית הזה ליחרב? אמר להן: אותו שהמלכתי עליכם תנוהי לי ואני הולך. באו ואמרו ליהויכין מלך יהודה: נבוכדנאצר בעי לך. כיון ששמע מהן כך, נטל מפתחות של בית המקדש, עלה לגגו של היכל, אמר לפניו: ריבונו של עולם, לשעבר היינו נאמנים לך והיו מפתחותיך מסורין לנו, עכשיו שאין אנו נאמנים הרי מפתחותיך מסורין לך. תרין אמוראין, חד אמר זרקן ועוד לא ירדו, וחד אמר בא כמין יד ונוטלתן מידו. כיון שראו כל חורי יהודה כן, כלומר כל השרים של יהודה ככה, עלו לראש גגותיהן ונפלו ומתו. הדא הוא דכתיב משא גיא חזיון, מה לך איפא כי עלית כולך לגגות, תשואות מלאה עיר הומיה.
פרק ו הלכה ג. אמרה המשנה שלשה עשר שולחנות היו במקדש: שמונה של שיש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרביים, ושניים במערב הכבש, אחד של שיש ואחד של כסף - על של שיש נותנין את האיברים, ועל של כסף כלי שרת. ושניים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב - על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין. אחד של זהב מבפנים שעליו לחם הפנים תמיד.
[דף כו עמוד ב]
זרקן ועוד לא ירדו, וחד אמר: באה כמין יד ונוטלתן מידו. כיון שראו כל חורי יהודה כן, עלו לראש גגותיהן ונפלו ומתו. הדא הוא דכתיב (ישעיהו כב א ב) משא גיא חזיון, מה לך איפא כי עלית כולך לגגות, תשואות מלאה עיר הומיה, וגו'.
מתני': י"ג שלחנות היו במקדש: ו_טוח' של שייש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרביים, ו_טזוב' במערב הכבש אחד של שייש וא' של כסף - על של שייש נותנין את האיברים, ועל של כסף כלי שרת. ו_יזוב' באולם מבפנים על פתח הבית א' של שייש וא' של זהב - על של שייש נותנין לחם הפנים בכניסתו, ו_יחועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין. א' של זהב מבפנים שעליו לחם הפנים תמיד.
גמ': תנן: וב' באולם מבפנים על פתח הבית א' של שייש וא' של זהב, על של שייש נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין. תני: על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו ולא על של שיש ביציאתו. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי שמואל בר רב יצחק° ורבי חנניה° מטי בה בשם רבי יוחנן° בר נפחא: לית כאן של כסף מפני שהוא מרתיח.
לא כן תני: זה א' מן הניסים שנעשו בבית המקדש - שכשם שהיו מניחין אותו חום, כך היו מוציאין אותו חום, שנאמר (שמואל א כא ז) לשום לחם חם ביום הלקחו. אם כן למה חששו שהתעפש אם יניחו אותו על שלחן של כסף?
אמר רבי יהושע בן לוי°: אין מזכירין מעשה ניסים לא סומכים על הנס.. בעון קומי רבי אילא° אילעא: לא היה שם לחם ו_יטמהו להניחו לשבת הבאה? אמר לון: כתיב (שמות תרומה כה ל) ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד - לחם פנים אפילו מונח כמה ימים אינו נפסל.
עשרה שלחנות עשה שלמה, דכתיב (דברי הימים ב' ד', ח') ויעש שולחנות עשרה וינח בהיכל חמשה מימין וה' משמאל. אין תימר חמשה בדרום וה' בצפון - והלא אין השלחן כשר אלא בצפון, שנאמר (שמות תרומה כו לה) ואת השלחן תתן על צלע צפון. מה תלמוד לומר חמשה מימין וחמשה משמאל? אלא חמשה מימין שלחנו של משה וחמשה משמאלו. אף על פי כן לא היה מסדר אלא בשל משה בלבד, שנאמר (מלכים א' ז', מ"ח) את השלחן אשר עליו לחם הפנים.
°רבי יוסי ברבי יהודה אומר: על כולן היה מסדר, שנאמר (דברי הימים ב' ד', י"ט) את השולחנות ועליהם לחם הפנים.
תני: מזרח ומערב היו נתונין - דברי °רבי. °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: צפון ודרום היו נתונין. מאן דאמר מזרח ומערב ניחא - כולהן ראויין לשירות שכולן בצפון. מאן דאמר צפון ודרום נמצא שלחן בדרום ומנורה בצפון! והא תני: השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים משוך מן הכותל ב' אמות ומחצה כלפי הצפון, ומנורה כנגדו בדרום. מזבח הזהב היה נתון באמצע
ואומרת הגמרא תני על של כסף, כן, כי במקדש לא היו דברים של עניות, לכן עשו בכסף. רבי יוסי בשם רבי שמואל בר רב יצחק ורבי חנניה מטי בה בשם רבי יוחנן: לית כאן של כסף מפני שהוא מרתיח. פה הקפידו לשים שיש דווקא, כי כסף מרתיח וזה יגרום ללחם להתקלקל. לא כן תני זה אחד מן הניסים שנעשו בבית המקדש - שכשם שהיו מניחין אותו חום, כך היו מוציאין אותו חום, שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו? אז אם כן, למה חשוב שיתקלקל אם אניח אותו על שולחן של כסף? רבי יהושע בן לוי: אין מזכירין מעשה ניסים. כלומר לא סומכים על הנס. נכון שקרו ניסים, אבל אתה לכתחילה צריך לדאוג באופן טבעי שלא יתקלקל.
בעון קומי רבי אילא: לא היה שם לחם, מהו להניחו לשבת הבאה? כלומר אם אפשר להשאיר את הלחם לעוד שבת? אמר לון: כתיב ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד - לחם פנים אפילו מונח כמה ימים אינו נפסל.
עשרה שלחנות עשה שלמה, דכתיב ויעש שולחנות עשרה וינח בהיכל חמשה מימין וה' משמאל. אין תימר חמשה בדרום וה' בצפון - והלא אין השלחן כשר אלא בצפון, שנאמר ואת השלחן תתן על צלע צפון. מה תלמוד לומר חמשה מימין וחמשה משמאל? אלא חמשה מימין שלחנו של משה וחמשה משמאלו. אף על פי כן לא היה מסדר אלא בשל משה בלבד, שנאמר את השלחן אשר עליו לחם הפנים. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: על כולן היה מסדר, שנאמר את השולחנות ועליהם לחם הפנים.
תני מזרח ומערב היו נתונין - דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: צפון ודרום היו נתונין. עכשיו מאן דאמר מזרח ומערב ניחא - כולהן ראויין לשירות. אבל מאן דאמר צפון ודרום, הרי נמצא שלחן בדרום ומנורה בצפון! והא תני השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים משוך מן הכותל ב' אמות ומחצה כלפי הצפון, ומנורה כנגדו בדרום. מזבח הזהב היה נתון באמצע.
[דף כז עמוד א]
הבית חולק את הבית מחציו ולפנים ו_כמשוך קימעא כלפי חוץ, וכולהן היו נתונין משליש הבית ולפנים ואיך יתכן שהיו מונחים צפון דרום, והרי אורך עשרת השולחנות יחד הוא עשרים אמה, וכל רחבו של היכל כך הוא, ולא נותר כלל מקום פנוי שנוכל למשוך ולהרחיק את השלחן מן הכותל..
עשר מנורות עשה שלמה, שנאמר (דברי הימים ב' ד', ז') ויעש את מנורת הזהב עשר כמשפטו ויתן בהיכל חמש מימין וחמש משמאל. אין תימר חמש בצפון וחמש בדרום - והלא אין המנורה כשירה אלא בדרום, שנאמר (שמות תרומה כו לה) ואת המנורה נוכח השלחן על ירך המשכן תימנה. מה תלמוד לומר חמש מימין וחמש משמאל? אלא חמש מימין מנורתו של משה וחמש משמאלה. אף על פי כן לא היה מבעיר אלא של משה בלבד שנאמר (דברי הימים ב' י"ג, י"א) ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב.
°רבי יוסה ברבי יהודה אומר: על כולן היה מבעיר, שנאמר (דברי הימים ב ד כ כא) ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור. והפרח והנרות והמלקחים זהב הוא מכלות זהב הן, כילו זהבו של שלמה.
תני רב יהודה° בשם רב אסי°: היה שלמה נוטל אלף ככרי זהב ומכניסן לכור ומוציאן עד שהוא מעמידן על אחד, לקיים מה שנאמר (שמות ויקהל לז כד) ככר זהב טהור עשה אותה וגו'.
תניא: אמר °רבי יוסי ברבי יהודה: מעשה במנורת זהב שעשה משה במדבר והיתה יתירה דינר זהב, והכניסוה לכור שמונים פעם ולא חסרה כלום. ויאות איך עד דלא יקום על ברריה הוה חסר סגיון, מן דו קיים על ברריה שהיה טהור, לא חסר כלום.
מתני':
ו_כאשלושה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהן: תקלין חדתין, ותקלין עתיקין, קינין, וגוזלי עולה, עצים, לבונה, זהב לכפורת, ששה לנדבה. תקלין חדתין - שבכל שנה ושנה. ועתיקין - מי שלא הביא אשתקד שוקל לשנה הבאה. קינין הן תורין, וגוזלי עולה הן בני יונה - כולן עולות דברי °רבי יהודה בר עילאי. וחכמים אומרים: קינין אחד חטאת ואחד עולה, גוזלי עולה כולן עולות. האומר ו_כבהרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין, לבונה לא יפחות מקומץ, ו_כגזהב לא יפחות מדינר זהב. ששה לנדבה - נדבה מה היו עושין בה? ו_כדלוקחים בה עולות הבשר לשם ועורות לכהנים. זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול (ויקרא ויקרא ה יט) אשם הוא אשום אשם לה'. זה הכלל: כל שהוא בא משום חטאת ומשום אשמה, ילקח בהן עולות הבשר לשם והעורות לכהנים. נמצאו שני כתובין קיימין: אשם לה' ואשם לכהן. ואומר (מלכים ב' י"ב, י"ז) כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' לכהנים יהיו.
אנחנו בתלמוד ירושלמי, מסכת שקלים דף כ"ז. נתחיל מהשורה השלישית. אומרת הגמרא: עשר מנורות עשה שלמה, שנאמר ויעש את מנורת הזהב עשר כמשפטו ויתן בהיכל חמש בימין וחמש בשמאל. שאם תאמר חמש בצפון וחמש בדרום, והלא אין המנורה כשירה אלא בדרום? שנאמר, ואת המנורה נוכח השלחן על ירך המשכן תימנה. מה תלמוד לומר חמש מימין וחמש משמאל? אלא חמש מימין מנורתו של משה וחמש משמאלה. אף על פי כן לא היה מבעיר אלא של משה בלבד, שנאמר. רבי יוסה ברבי יהודה אומר על כולן היה מבעיר, שנאמר, ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור והפרח והנרות והמלקחים זהב. מה פירוש "הוא מכלות זהב"? כילו זהבו של שלמה. תני רב יהודה בשם רב אסי: היה שלמה נוטל אלף ככרי זהב ומכניסן לכור ומוציאן עד שהוא מעמידן על אחד, לקיים מה שנאמר, ככר זהב טהור עשה אותה. תניא, אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעשה במנורת זהב שעשה משה במדבר, והיתה יתירה דינר זהב, והכניסוה לכור שמונים פעם ולא חסרה כלום.
זה נכון? כן, זה אומר: עד דלא יקום על ברריה הוה חסר סגיון, מן דו קיים על ברריה לא חסר כלום. כן, זה ככה הטבע - כמו שיש בזהב הרבה סיגים, אז כל פעם שמטיחים אותו הוא פוחת, אבל ברגע שאין יותר סיגים, כמה שמטיחים אותו לא חסר כלום.
טוב, ועוד אחד. אומרת המשנה: שלושה עשר שופרות היו במקדש, כלומר שלוש עשרה קופות, וכתוב עליהן - על אחת תקלין חדתין, כלומר שקלים חדשים, ועל אחת תקלין עתיקין, כמו מי שהביא משנה קודמת. על אחת כתוב קינין, על אחת כתוב גוזלי עולה, על אחת כתוב עצים, על אחת לבונה, על אחת זהב לכפורת, ועוד שישה לנדבה. תקלין חדתין - שבכל שנה ושנה - זה של כל שנה היו באים וקונים את הקורבנות. ועתיקין - מי שלא הביא אשתקד שוקל לשנה הבאה, כלומר מי שלא הביא בשנים קודמות, מביא כעת. קינין הן תורין, וגוזלי עולה הן בני יונה, וכולן עולות - כלומר כל מה שמופיע שם, הכל עולות, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: קינין - אחד חטאת ואחד עולה, גוזלי עולה כולן עולות. האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין, לבונה לא יפחות מקומץ, זהב לא יפחות מדינר זהב, ועוד שישה לנדבה. נדבה מה היו עושין בה? לוקחין בה עולות - הבשר היה לשם והעורות לכהנים. וזה מדרש דרש יהוידע כהן גדול - כתוב אשם הוא אשום אשם לה'. עכשיו זה הכלל: כל שהוא בא משום חטאת ומשום אשמה, ילקח בהן עולות - הבשר לשם והעורות לכהנים. נמצאו שני כתובין קיימין - אשם לה' ואשם לכהן. ואומר: כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה'. לכהנים יהיו.
[דף כז עמוד ב]
גמ': תניא: אמר °רבי יהודה בר עילאי: לא היה שופר של קינין בירושלים מפני התערובות, שמא תמות אחת מהנשים ונמצאו דמי חטאות מיתות מעורבות בהן. והתניא: האשה שאמרה הרי עלי קן מביאה דמי קן ונותנתו בשופר ואוכלת בקדשים ו_כהואינה חוששת שמא נתעצל בהן, ואין הכהן חושש שמא דמי חטאות מיתות מעורבות בהן. כי קאמרינן - בחטאת שמתו בעליהן ודאי שנודע שמתה אחת הנשים. ואי אמרינן בעלמא יש ברירה: נברור ד' זוזי ונישדי בנהרא ואידך לישתרו. הא אמרינן בעלמא: °רבי יהודה בר עילאי לית ליה ברירה.
תנן: האומר הרי עלי עצים למזבח לא יפחות משני גזירין. אמר רבי יוסה ברבי בון° רבי אבא בר ממל° בעי: אמר הרי עלי עץ ו_כומביא גיזר אחד או חייב להביא שנים? אמר רבי אלעזר° בן פדת: מתניתא אמרה כן שיכול להביא אחד לפי שזה קרבן בפני עצמו וזה קרבן בפני עצמו כל גזר עץ, כהאי דתנינן תמן: שנים בידם שני גזרי עצים. מנין שמתנדבים קרבן עצים דכתיב כי תקריב קרבן מנחה לה', תקריב קרבן לרבות את העצים.
רבי יהושוע בן לוי° אמר: עוביין אמה ו_כזבאמה שוחקת וארכן באמה גדומה. אמר רבי חוני° בשם רבי אמי° בן נתן: עוביו כמין טורטני מקל מאזנים.. אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: לפי ו_כחשלא היה מקום המערכה אלא אמה על אמה, לפיכך לא היה בו אלא אמה גדומה. ותני כן מזבח שעשה משה: אמה היסוד, אמה סובב, אמה כרכוב ואמה קרנות ואמה מערכה.
לבונה לא יפחות מקומץ. נאמר כאן אזכרה גבי לבונה הבאה עם המנחה, ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה לה'
אומרת הגמרא: תניא, אמר רבי יהודה - לא היה שופר של קינין בירושלים מפני התערובות. הרי בתוך הקינים, כמו שאמרנו, היה גם כן שתי תורים, אחד לעולה ואחד לחטאת, שהייתה מביאה יולדת, מעורבים, שמא תמות אחת מהנשים ונמצאו דמי חטאות מיתות מעורבות בהן - אבל בעצם הכל הלך לאיבוד. והתניא: האשה שאמרה הרי עלי קן מביאה דמי קן ונותנתו בשופר ואוכלת בקדשים, ואינה חוששת שמא נתעצל בהן - שמא הכהן יתעצל - וגם הכהן לא חושש שמא דמי חטאות מיתות מעורבות בהן. אז זאת אומרת שלא חוששים שמא מתה אחת מהן.
כי קאמרינן - בחטאת שמתו בעליהן ודאי. השאלה היא מה קורה אם אחת מהן ודאי מתה? אני יודע שהיא מתה, אבל בעצם כל מה שיש שם הכל הלך לאיבוד. מה שהמשנה אמרה שהכהן לא חושש, זה מסתם שמתה אחת, אבל אם יודעים שמתה אחת - אנחנו בבעיה. עכשיו, ואי אמרינן בעלמא יש ברירה, אז לכאורה מה הבעיה? נברור ד' זוזי ונישדי בנהרא ואידך לישתרו - ניקח את המחיר של שתי תורים או שני בני יונה, את זה נזרוק לנהר וכל השאר מותר, כי יש ברירה. הא אמרינן בעלמא: רבי יהודה לית ליה ברירה. פה מי שאמר את זה זה רבי יהודה - רבי יהודה סובר שאין ברירה, לכן הוא סובר שלא היה קופה לקינין.
תנן: האומר הרי עלי עצים למזבח לא יפחות משני גזירים. רבי יוסה ברבי בון ורבי אבא בר ממל בעי: אם אמר הרי עלי עץ בלשון יחיד, האם הוא מביא גיזר אחד או שהוא חייב להביא שנים? אמר רבי אלעזר: מתניתא אמרה כן, שיכול להביא אחד - שזה קרבן בפני עצמו וזה קרבן בפני עצמו - כל גזיר עצים זה קרבן בפני עצמו. כהאי דתנינן תמן: שנים בידם שני גזרי עצים - בקורבן תמיד היו שני כוהנים, כל אחד מביא גזיר עץ, ולמדנו מכאן שכל אחד זה קרבן בפני עצמו. קרבן - לרבות את העצים, שמתנדבים קרבן עצים, דכתיב "כי תקריב קרבן מנחה לה'".
רבי יהושוע בן לוי אמר: עוביין אמה באמה שוחקת, כלומר יותר, טיפה יותר מאמה, וארכן באמה גדומה, כלומר אמה טיפה פחות. רבי חוני בשם רבי אמי: כמין טורטני - כמו מקל של המאזניים. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: לפי שלא היה מקום המערכה אלא אמה על אמה, לפיכך לא היה בו אלא אמה גדומה - כלומר כיוון שהמזבח עצמו שעשה משה, מקום האש היה רק אמה על אמה, אז צריך שהגזיר יהיה פחות. ותני כן: אמה היסוד, אמה סובב, אמה כרכוב ואמה קרנות ואמה מערכה.
לבונה לא יפחות מקומץ - אם אדם מתנדב לבונה, לא יפחות מקומץ. נאמר כאן אזכרה - כלומר גם לגבי לבונה נאמר "אזכרתה", וכן הבאה עם המנחה כתוב "את כל הלבונה אשר על המנחה והקריבה על המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'". ונאמר להלן אזכרה כלגבי לחם הפנים - "ונתתה על המערכה לבונה זכה, והיתה ללחם לאזכרה". מה אזכרה האמור עליה להלן - מלוא קומץ, אף אזכרה האמור כאן - מלוא קומץ, ומכאן ילמד המתנדב שלא יפחות מקומץ.
[דף כח עמוד א]
ונאמר להלן אזכרה גבי לחם הפנים ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה. מה אזכרה האמור להלן מלא קומץ, אף אזכרה האמור כאן מלא קומץ ומכאן נלמד למתנדב לבונה שלא יפחת מקומץ. אי מה אזכרה האמורה להלן בלחם הפנים ו_כטשני קומצין שהיו שני בזיכין, אף אזכרה האמורה כאן שני קומצין וממה שנאמר את כל הלבונה אף המתנדב לבונה לבד יביא שני קמצים?
אמר רבי אילא° אילעא: כלום למדו לקומץ מלחם הפנים? לא למדו אלא מן המנחה, וכתיב במנחת נדבה והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה, מקיש לבונה להרמה מהמנחה עצמה. מה הרמה מהמנחה קומץ, דכתיב והרים ממנו בקומצו, אף לבונה קומץ. מה להלן במנחה קומץ החסר כשר, אף כאן קומץ החסר כשר שלא כמו בלחם הפנים..
אמר רבי יוסה° אסי: מילתא דרבי אילא° אילעא שלמד שיעור הלבונה מקמיצת המנחה אמרה: המתנדב לבונה מביאה בקומצו של כהן שהוא זה שקומץ.. אמר חזקיה° בשם רבי ירמיה°: ואפילו בקומץ הבעלים.
תנן המתנדב זהב לא יפחות מדינר זהב. אמר רבי אלעזר° בן פדת: ו_לוהוא שהזכיר צורה שאמר מטבע זהב. אבל אם לא הזכיר צורה מביא אפילו צינורה.
תנן: ששה שופרות לנדבה. חזקיה° אמר: כנגד ששה בתי אבות שכל בית אב מקריב לקיץ המזבח משופר אחר ביום שלו.. בר פדיה° אמר: כנגד שש בהמות - פר ועגל ושעיר, איל גדי וטלה שכל המתנדב שם כסף בקופה על שם מה שהתנדב, והיו הכהנים קונים ומקרבים לפי מה שכתוב.. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: כנגד ששה קרבנות שהמותר שלהם היה הולך לקופות אלו. קיני זבים וקיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות, המנחות ועשירית האיפה.
רבי יוחנן° בר נפחא אמר כולם היו זהים, אלא על ידי שהנדבה מרובה ריבו לה שופרות הרבה. כתיב (דברי הימים ב' כ"ד, י"ד) וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה', כלי שרת. מכאן שבמותר הכסף עשו כלי שרת. והא כתיב (במלכים ב יב י) ונתנו את הכסף המתכן על ידי עשי המלאכה המפקדים בית ה', ויוציאהו לחרשי העץ ולבונים העושים בית ה'. אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות חצצרות כל כלי זהב וכלי כסף מן הכסף המובא בית ה' שמכאן משמע שלא נשתמשו בכסף לכלי שרת. אמר רבי שמעון בר נחמן° בשם רבי יונתן°: שתי נדבות עשה.
תני דבי °רבי ישמעאל בן אלישע: נדבה אחת, דכתיב (מלכים ב' י"ב, י') ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בהיכל בית ה' ויקב חור בדלתו והכסף הלך לבדק הבית, ורק ממותר הכסף קנו כלים. והא דכתיב (דברי הימים ב' כ"ד, ח') ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בשער בית ה' חוצה - אמר רב חונא°: מפני הטמאים עשו שני ארונות, אבל שניהם לנדבה אחת. אמר רבי חנינה° בשם רבי יוסף°: שניהם לנדבה אחת היו, דכתיב (מלכים ב' י"ב, י"ד) אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות וכ"ו.
הדרן עלך פרק שלושה עשר
פרק שביעי - מעות שנמצאו
ונאמר להלן אזכרה. למדנו שמי שמתנדב לבונה, הוא צריך להביא קומץ. אמרנו שזה נלמד ממה שנאמר אזכרה, כתוב אזכרה גם בלחם הפנים. תתא לאמר, הכא לבונה אזכרה, והוא יצא ללחם אזכרה. אז מה אזכרה האמור להלן מלא קומץ, אף אזכרה האמור כאן מלא קומץ. לכן מכאן למדו שבעצם מי שמתנדב צריך שלא יפחות מקומץ.
מתרגם: רגע, אם למדת מלחם הפנים - אם ההזכרה אמורה לעלה בלחם הפנים, אז זה שני קומצים, הרי שם יש שני מצחים. אז אי מה אזכרה האמורה להלן שני קומצין אף אזכרה האמורה כאן שני קומצין. אז צריך להתנדב שתיים.
מתרגם: מה שנאמר על לחם הפנים נלמד שגם מתנדב לבונה לבד יביא שני קומצים. ככה לכאורה צריך להיות. אמר רבי אילא: כלום למדו לקומץ מלחם הפנים? אתה חושב שלמדו מלחם הפנים? לא, אלא מן המנחה. וכתיב במנחה, בהלכה כתוב והרים ממנו בקומצו משמן המנחה ומשמנה וכל הלבנה. מקיש לבונה להרמה במנחה עצמה. מה הרמה מהמנחה קומץ - כי כתיב והרים ממנו בקומצו, אף לבונה קומץ. מה להלן קומץ החסר, אף כאן קומץ החסר, כשר. זה לא כמו לחם הפנים, שאם זה חסר אז זה פסול.
מתרגם: אמר רבי יוסה: מילתא דרבי אילא שהוא למד את שיעור הלבונה מקפיצת המנחה, מילתיה אמרה: המתנדב לבונה מביאה בקומצו של כהן, כי הרי הכוהן הוא הקומץ. חזקיה בשם רבי ירמיה: ואפילו בקומץ הבעלים. הלא, לאו דווקא אפילו קומץ הבעלים.
מתרגם: התנן זהב לא יפחות מדינר זהב. אמר רבי אלעזר: והוא שהזכיר צורה, כלומר שהוזכר מטבע הזהב. אבל אם לא הזכיר צורה מביא אפילו צינורה.
תנן ששה לנדבה. חזקיה אמר - למה דווקא שישה? כנגד ששה בתי אבות. כי אני עשרים וארבע משמרות, אבל שישה בתי אב. אז כל בית אב היה מקריב לקיץ המזבח מהשופר שמציע ליום שלו. בר פדיה אמר: כנגד שש בהמות - פר ועגל ושעיר, איל גדי וטלה. כלומר כל מי שמתנדב שם כסף בקופה על שם שהוא רוצה להתנדב, והכהנים היו קונים קורבנות לפי מה שכתוב בהם.
שמואל אמר: כנגד ששה קרבנות שהמותר שלהם היה הולך לקופות האלה, כנזירים, כנזירות, יולדות, חטאות ואשמות, המנחות ועשירית האיפה. אמר רבי יוחנן - כולם היו זהים, כלומר כל שישה הקופות היו בדיוק אותו הדבר. אלא למה היה צריך שישה? על ידי שהנדבה מרובה ריבו לה שופרות הרבה.
כתיב וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה', כלי שרת. מכאן שמותר כסף עושים כלי שרת. שוטר מהו - כתיב וייתן את הכסף המתוקן על ידי עושי המלאכה המופקדים בית ה', ויוציאו לחרשי העץ ולבונים העושים בית ה'. אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות, חצוצרות, כל כלי זהב וכלי כסף מן הכסף הוא בית ה'. אז רואים מכאן ממש שלא ישתמשו בכסף בכלי שרת.
אמר רבי שמעון בר נחמן בשם רבי יונתן: שתי נדבות עשה. אחד היה לבית ה' ואחד היה לכלים. תני דבי רבי ישמעאל: נדבה אחת, דכתיב ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בהיכל בית ה' ויקב חור בדלתו. והכסף הלך לבדק הבית, אבל המותר מהכסף בזה קנו כלים.
והא דכתיב ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בשער בית ה' חוצה - אז יש שני ארונות. אמר רב חונא: מפני הטמאים, כלומר מה שהיה בחוץ זה היה מפני הטמאים. עשו שני ארונות, אבל שניהם בעצם הם נדבה אחת. רבי חנינה בשם רבי יוסף - שניהם נדבה אחת היו, דכתיב אך לא יעשה בית ה' ספות כסף, מזמרות מזרקות וכולי.
עדיין פרק שלושה עשר, פרק שלושה עשר ממסכת שקלים. פרק זה הלכה לפי מתני' המשנה.
[דף כח עמוד ב]
==ירושלמי שקלים, פרק ז, הלכה א==
מתני':
ז_אמעות שנמצאו בין השקלים לנדבה — קרוב לשקלים יפלו לשקלים, לנדבה יפלו לנדבה, מחצה למחצה יפלו לנדבה ז_בבין עצים ללבונה — קרוב לעצים יפלו לעצים, ללבונה יפלו ללבונה, מחצה למחצה יפלו ללבונה. בין קינין לגוזלי עולה — קרוב לקינין יפלו לקינין, קרוב לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה, מחצה למחצה יפלו לגוזלי עולה ז_גבין חולין למעשר שני — קרוב לחולין יפלו לחולין, למעשר שני יפלו למעשר שני, מחצה למחצה יפלו למעשר שני. זה הכלל: הולכין אחר הקרוב להקל, מחצה למחצה להחמיר.
גמ': תנן: מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה קרוב לשקלים יפלו לשקלים לנדבה יפלו לנדבה קא סלקא דעתין שהקופות היו מונחות בשורה אם כן לא הוצרכה דא אלא בין שקלים לקינים שהם היו סמוכים. אמר רבי אבון° בשם רבי פינחס°: כמין בוכלייאר מעגל היו עשוין. תנן מחצה למחצה יפלו לנדבה לא צורכה דא אלא מחצה למחצה יפלו לשקלים שהשקלים חשובים שמביאים מהם קרבנות חובה ולמה אמר שילכו לנדבה אית דבעי מימר ששופרות נדבה עדיפים שמהם ודאי מביאים קרבנות אבל אם נצרף אותם לשקלים שמא יפלו לשירי הלישכה אית דבעי מימר מחצה למחצה ילכו לנדבה כי אם באמת באו מנדבה שהביאם היחיד אי אפשר להקריב מהם קרבנות הציבור, שאין מקריבין אותן אלא ממה שהובא בחובה על ידי הציבור, דהוי כהפריש שקלו ומת שהכסף הולך לנדבה ולא לשקלים דאמר רבי יסא° אסי עד דאנא תמן בבבל, שמעית קל רב יהודה° נשיאה שאל לשמואל בר אבא בר אבא מצא פירות בין פירות מעשר לפירות תרומה — יפלו לקרוב, מחצה למחצה יאכלו כחומרי שניהן: אסורין לזרים, וטעונין רחיצת ידים והערב שמש כתרומה, ואסורים לאונן וטעונים הבאת מקום כמעשר. וכן המעות הנמצאות בין חולין למעשר ז_דהפריש שקלו ומת אמר ליה: יפלו לנדבה מותר עשירית האיפה שלו של כהן גדול.? רבי יוחנן° בר נפחא אמר ז_היוליכם לים המלח רבי אלעזר° בן פדת אמר יפלו לנדבה תנן: בין קינין לגוזלי עולה יקרב עולה וקשיא ויש חטאת קריבה עולה אמר חזקיה° בשם רבי שמעון בן לקיש°: תנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות האשה הזאת שכסף החטאת שלה נפל והביאו בו עולות במה היא מתכפרת אמר רבי יצחק° בר אבא: תנאי בית דין הוא ז_ו שהמספק את הקינין הוא מספק את הפסולות וגם את החסרות ואם ימצאו שחסר אחת יקחו מהמספק.
מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה - אם זה קרוב לשקלים יפלו לשקלים. קרוב לנדבה יפלו לנדבה. מחצה למחצה יפלו לנדבה. בין עצים ללבונה קרוב לעצים יפלו לעצים, ללבונה יפלו ללבונה, מחצה למחצה יפלו ללבונה. בין קינין לגוזלי עולה - קרוב לקינין יפלו לקינין, קרוב לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה, מחצה למחצה יפלו לגוזלי עולה. בין חולין למעשר שני - קרוב לחולין יפלו לחולין, למעשר שני יפלו למעשר שני, מחצה למחצה יפלו למעשר שני. זה הכלל: הולכין אחר הקרוב להקל, מחצה למחצה להחמיר.
מתרגם: התנן מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה קרוב לשקלים יפלו לשקלים, לנדבה יפלו לנדבה. הגמרא בהתחלה באה ומין חשבה שכל הקופות מונחים בשורה. אם ככה, לא צריך חדא אלא בין שקלים לקינים, הרי סמוך לשקלים היה הקופה של הקינים ולא של הנדבה.
אמר רבי אבון בשם רבי פינחס: כמין בוכלייאר היו עשוין, זה היה כמין מעגל, אז הנדבה - הראשונה והאחרונה - הם בעצם צמודות אחת לשניה.
תנן מחצה למחצה יפלו לנדבה. לא צריכה, דע אלא מחצה למחצה יפלו לשקלים, כי הרי השקלים יותר חשובים, שהרי מהם מביאים קורבנות חובה. אז למה אמר שיפלו לנדבה? הגמרא - אית דבעי מימר ששופרות נדבה הם עדיפים כי מהם ודאי יביא קורבנות, אבל אם נצרף אותם לשקלים, שמא ישכח ולא יביא מהם כלל קורבנות. ואית דבעי מימר מחצה למחצה יפלו לנדבה, כי אם באמת הם באו לנדבה שיחיד הביא אותם, אז לא מקריבים קורבן ציבור, כי דומה למי שהפריש שקלו ומת שהכסף הולך לנדבה ולא לשקלים.
אמר רבי יסא עד דאנא תמן שמעית קל רב יהודה שאל לשמואל: הפריש שקלו ומת - אמר ליה: יפלו לנדבה. מותר עשירית האיפה שלו - מה הדין שלו? רבי יוחנן אמר יוליכם לים המלח, רבי אלעזר אמר יפלו לנדבה.
מתרגם: התנן בין קינים לגוזלי עולה - אם מצאו מטבעות בין הקופה של הקינים לקופה של גוזלי עולה - יקרב עולה. וקשיא ויש חטאת קריבה עולה? הרי אולי זה של הקינים, ושם יש חטאת אחת. חזקיה בשם רבי שמעון בן לקיש: תנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות. אומרת הגמרא - האשה הזאת שהכסף החטאת שלה נפל, במה היא מתכפרת? אמר רבי יצחק: תנאי בית דין הוא המספק את הקינין הוא מספק את הפסולות, וגם את החסרות. כלומר שסופרים יודעים שבקופה הזאת יש קינים למאה אנשים, ופתאום מוצאים שיש רק לתשעים ותשע, אז מביאים עוד שני גוזלות, ומי שמשלם את זה זה הספק של הקינים.
אתה אומר, למה הוא מנה רק את הספיקות הללו? ואתה אומר לא צריכה לידע, זה מה שצריך להבין - יש הרבה ספיקות, למה לא מנה בין קטורת לעצים, ללבנה, לזהב, לכפורת. ואתה גומר, זה כבר הכל נפתר, כי ברגע שכתוב בסוף זה הכלל הולכים הקרוב מחצה למחצה להחמיר - זה כבר כולל את הכל.
[דף כט עמוד א]
למה מנה רק את הספקות הללו לא צורכה אלא דא ולמה לא מנה בין קטורת לעצים ללבונה לזהב לכפורת תניתה בסופה זה הכלל הולכין אחר הקרוב מחצה למחצה להחמיר
מתני':
ז_זמעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר ובהר הבית חולין ז_חובירושלים בשאר כל ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר ז_טבשר שנמצא בעזרה — איברים עולות, וחתיכות חטאות, ובירושלים זבחי שלמים, זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. נמצא בגבולין — איברים נבילות, וחתיכות מותרות, ובשעת הרגל שהבשר מרובה אף איברים מותרות.
גמ': תנן: ובהר הבית חולין לא צורכה דא אלא בהר הבית קודש שהרי ודאי נפל מהלשכה רבי אבא° ורבי חייא רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: חזקה שאין הכהן מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה תנן בשר שנמצא בעזרה איברים עולות, וחתיכות חטאות, ובירושלים זבחי שלמים, זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי הושעיה°: הסיע דעת טעון עיבור צורה אמר רבי הושעיה° מתני' אמרה כן דתנן: תעובר צורתו ויצא לבית השריפה אמר רבי יוסי° בר זבידא: ויאות לאכלו אין את יכול שמא נתקלקל צורתו שהוא כבר נותר. לפום כן צריך מימר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה תנן נמצא בגבולין איברים נבילות וחתיכות מותרות אמר רבי קריספא° בשם רבי יוסי ברבי חנינה°: איברים נבילות ממש ולוקין עליהן משום נבילה מתניתא אמרה כן דתנן: איברים נבילות וחתיכות מותרות חתיכות מותרות לא ממש ודכוותה איברים נבילות ממש ולוקין עליהן משום נבילה אמר רבי קריספא° בשם רבי יוסי ברבי חנינה°: אם היו מחרוזות מותרות שאין דרך אנשים לחרוז חתיכות בשר נבלה תשע חניות מוכרות בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה — נתחלפו לו חושש, ולנמצאת הולכין אחר הרוב ז_יתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה — נתחלפו לו חושש, ולנמצאת הולכין אחר הרוב אמר רבי יוחנן° בר נפחא
לכבוד תלמוד ירושלמי מסכת שקלים, דף כ"ט. נתחיל מהמשנה, פרק ז' הלכה ב'. עומדת המשנה: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר. בהר הבית חולין. בירושלים בשאר כל ימות השנה זה חולין. בשעת הרגל הכל מעשר, כי אנשים מביאים מכל הארץ, כשהם מביאים את המעשרות שלהם. בשר שנמצא בעזרה, אז אם זה איברים זה עולות, כי את העולות היו מקריבים איברים איברים, ואם זה חתיכות כנראה זה היה מוכן לאכילה, זה חטאות. ובירושלים זבחי שלמים. זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השריפה, כי זה נתעלם מעין, אולי גם בכלל זה כבר נותר. נמצא בגבולין, אז אם זה איברים - נבילות, כי לא טרחו לחתוך אותם. ואם זה חתיכות - מותרות, כי מסתמא אם טרחו לחתוך אותם מסתמא זה כשר. ובשעת הרגל שהבשר מרובה אף איברים מותרות, כי לא מספיקים לחתוך את הכל.
גמרא: לא צורכה תנן בהר הבית קודש, לא צריך חידוש, אלא בהר הבית קודש, הרי ודאי נפל מהלשכה. רבי אבא בשם רבי יוחנן: חזקה שאין הכהן מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה. כלומר, לא היו מוציאים כסף, אלא מיד היו מחללים אותו על הבהמות, כך שבעצם הכסף היה תמיד חולין.
תנן בשר שנמצא - אם איברים זה עולות וחתיכות זה חטאות. ובירושלים זבחי שלמים. זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיה: הסיע דעת טעון עיבור צורה. כלומר, הסיבה שזה יוצא לבית השריפה כיוון שהיה בו היסח הדעת, והיסח הדעת טעון עיבור צורה. אמר רבי הושעיה: מתני' אמרה כן, דתנן תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. אמר רבי יוסי: ויאות. כן, למה תעובר צורתו ויצא לבית השריפה? לאוכלו אין את יכול, שמא נתקלקל צורתו. כלומר, שמא הוא כבר נותר, ואף על כן צריך לומר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. כי אתה לא יודע, אולי כבר נותר, אולי לא נותר. אז בכל מקרה תעובר צורתו.
תנן נמצא בגבולין, אז אם איברים - נבילות, אם חתיכות - מותרות. אמר רבי קריספא בשם רבי יוסי ברבי חנינה: איברים נבילות ממש ולוקין עליהן משום נבילה. מתניתא אמרה כן, דתנן איברים נבילות וחתיכות מותרות. חתיכות מותרות - לא ממש, הכוונה מותרות לגמרי. ודכוותה איברים נבילות - לוקין עליהם משום נבילה.
אמר רבי קריספא בשם רבי יוסי ברבי חנינה: אם היו מחרוזות מותרות, ואין דרך לחרוז חתיכות של בשר נבילה. למה נשקיע כסף, נשקיע זמן כדי לחרוז נבילה. תשע חניות מוכרות בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה, נתחלפו לו חושש, כלומר אם הוא הלך לשם ובטעות הוא לא יודע, נתחלפו לו - אז בעצם זה כמו מיעוט על רוב ולכן זה אסור. אבל אם זה פירש, כלומר ולנמצאת - הולכין אחר הרוב. תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, נתחלפו לו חושש - אפילו זה רוב כשר, אבל אם הוא קנה מהם והוא לא יודע ממי הוא קנה, זה ספק נבילה. ולנמצאת - הולכין אחר הרוב, ספק נבילה אסור, אבל אם זה נמצאת הולכים אחר הרוב, במקרה שלנו זה יהיה כשר.
[דף כט עמוד ב]
הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא והולכים אחר רוב חנויות רבי אלעזר בי רבי חגיי° הוה מסמך לרבי מנא° בן יונה חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסיה ומפיק לברא ראה עובד כוכבים ומזלות א' חותך בשר מן הסוס ויוצא לחוץ אמר ליה הדא היא דאמר רבי יוחנן° בר נפחא הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא אמר לו: כן אמר רבי יוסי° בר זבידא: רבי ז_יאוהן שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל. חד בר נש בציפורין אזיל בעי מיזבון קופד מן טבחא ולא יהב ליה הלך לקנות בשר מן הטבח ולא נתן לו אמר ליה לחד רומיי ואייתי ליה והביא לו אמר ליה לא נסבית על כרחיה אמר ליה: ולאו בשר דנבילה יהבית ליה אמר רבי ירמיה° בשם רבי חנינה°: מעשה בא לפני °רבי ואמר לא כולא מיניה מיסר מקולין דציפורין וכיון שלא הכריזו שיש טריפה באותו יום הבשר מותר רב° אבא בר אייבו נחת לתמן לבבל חמתון מקילין בבשר שנתעלם מן העין וחמר עליהן חד בר נש אזיל בעי משיזגה אסקופתיה לרחוץ בשר בגו נהרא ואינשתה ואזיל ליה חזר בעי מיסבינה שכח והלך לו אחר כך חזר ורצה לקחת את הבשר אמר ליה רב° אבא בר אייבו אסור לך דאנא אמר: ההיא שטף נהרא ואייתי חורי דנבילה תחתוי. חד בר נש הוה מהלך בשוק טעין קופד, אתא דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה, חזר בעי מיסבינה. אמר ליה: רב: אסור לך דאנא אמר בשר דנבילה הוות טעינה וטלקתיה ונסבה ההוא אוחרנא אדם אחד הלך בשוק טעון בשר, בא עוף ששמו דיה וחטפו ממנו והשליכו במקום אחר, ורצה האדם ההוא לחזור ללקחו. אמר לו: רב: אסור לך, שאני אומר בשר נבילה היתה נושאת וזרקתו, ואת השני אכלה נהר גינאי שטף זיקין נודות יין אתא עובדא קומי רבי יצחק ברבי אלעזר° ואמר יחכמון שפייא קיטרהון אם מכירים אלו שמלאו את הקשר מותר. נוקניקה קנקן יין אשתכח בכנישתא דבולי אתא עובדא קומי רבי ירמיה° אמר יתחכמון סקורייא עבידתהון אם מכירים אלו שמלאו וסימנו בסיקרא (צבע אדום) את הקנקנים מותר גדי צלי אשתכח באסרטי בדרך דגופתא והתירוהו משום שני דברים משום מציאה ומשום רוב מהלכי דרכים משום מציאה דתני ז_יבהמציל מיד הארי מיד הגייס משונת הים ומשונת הנהר ומאיסרטיא דרך גדולה ומפלטיא רחבה גדולה הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן משום רוב מהלכי דרכים שם היו ישראל הותר באכילה ולא חששו משום שחיטת גוי ואישתכח דהוא מן דבית °רבי עיגול דגובנה אישתכח בפונדקא דלוי והתירוהו משום שני דברים משום מציאה ז_יגומשום רוב מהלכי דרכים, משום מציאה, דתני: המציל מיד הגייס, מיד הארי, משונת הים, ומשונת הנהר, מאיסרטיא דרך גדולה ומפלטיא רחבה גדולה הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן משום רוב מהלכי דרכים שם היו ישראל הותר באכילה ולא חששו משום גבינת עבודת כוכבים ומזלות ואישתכח מן דרבי אלעזר ברבי יוסי אמר רבי מנא° בן יונה קומי רבי יוסי° בר זבידא ואנן חמיין אנו רואים רבנן מכריזין גם על מציאה שנמצאה בפלטיה ברחבה? אמר לו: את אין הוויתה משכח לא נסבת אם הייתה מוצא לא הייתה לוקח אבל רבי יונה° אבוך לא אמר כן אלא אמר הלואי כד נשכח נשכח מן פיוסא ולגוא שרבים מצוים שם ואין חייב להכריז אפילו כן אשכח ולא נסיב מצא שם ולא לקח אלא הכריז
מתני':ז_ידבהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח
אמר רבי יוחנן: הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא, והולכים אחר הרוב, אחר רוב חנויות. רבי אלעזר בי רבי חגיי הוה מסמך לרבי מנא, חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסיה ומפיק לברא. הוא ראה שהוא חותך חתיכות בשר מהסוס שלו וזורק. הסוס מת, והוא חתך נבילות וזרק. אמר ליה: הדא היא דאמר רבי יוחנן, הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא. תראה מה קורה, אתה רואה שהגוי גם לפעמים מביא משום נבילות. אמר לו: כן אמר רבי יוסי, והן שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל. כי לא מדובר סתם שראו גוי עם בשר, אלא שראו גוי יוצא מחנות של ישראל, ממקולין, משוק שיש בו חנות ישראל, אז אני אומר מסתמא הוא קנה משם.
חד בר נש בציפורין אזיל בעי מיזבון קופד ואייתי ליה, רצה לקנות בשר מן הטבח, מן השוחט, אמר ליה לא נסבית על כרחיה - הוא הלך להרגיז את המוכר בשר. אמר ליה: ולאו בשר דנבילה יהבית ליה, מסרתי לו בשר נבילה לגוי הזה. אמר רבי ירמיה בשם רבי חנינה: מעשה בא לפני רבי ואמר לא כולא מיסר מקולין דציפורין. כלומר מה שאמר זה סתם כדי להכעיס את אותו בן אדם, ולא סומכים עליו ולא אוסרים.
רב נחת לתמן חמתון מקילין וחמר עליהן. כלומר הגיע לבבל, הוא ראה שמקילים בבשר שאינו מעין וחמר עליהם. חד בר נש אזיל בעי משיזגה אסקופתיה בגו נהרא, הוא רוצה לרכוש לו בשר, בנהר. ואינשתה ואזיל ליה, הוא שכח אותו והלך. חזר בעי מיסבינה, רצה לקחת את זה. אמר ליה רב: אסור לך - ד נא אמר: ההיא שטף נהרא ואייתי חורי דנבילה תחתוי. כלומר מה שראית עכשיו זה חתיכה אחרת, של נבילה, שהנהר הביא.
חד בר נש הוה מהלך בשוק טעין קופד, הוא נשא בשר. אתא דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה, בא ציפור וחטפה ממנו והשליכה. חזר בעי מיסבינה, רצה לקחת את זה. אמר ליה רב: אסור לך - ד נא אמר: בשר דנבילה הוות טעינה וטלקתיה ונסבה ההוא אוחרנא. היה לה בשר נבילה, וכשהיא ראתה את הבשר שלך היא זרקה את שלה ולקחה את שלך.
גינאי שטף זיקין, כלומר הנהר שטף לו נאדות יין. אתא עובדא קומי רבי יצחק ברבי אלעזר ואמר: יחכמון שפייא קיטרהון. כלומר אם מכירים את הקשר, יהיה מותר. נוקניקה אשתכח בכנישתא דבולי. אתא עובדא קומי רבי ירמיה, אמר: יתחכמון סקורייא עבידתהון. כלומר אם הם מכירים את החותמת שלהם, זה מותר.
גדי צלי אשתכח באיסרטי דגופתא, והתירוהו משום שני דברים - משום מציאה ומשום רוב מהלכי דרכים. משום מציאה, דתני: המציל מיד הארי, מיד הגייס, משונת הים ומשונת הנהר, ומאיסרטיא גדולה ומפלטיא גדולה - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן. כלומר בעצם זה אין פה עניין של גזל, כי הבעלים התייאשו. משום רוב מהלכי דרכים - משום שחיטת גוי, כיוון שרוב מהלכי הדרכים היו ישראל, לכן זה מותר באכילה.
אחרי שהתירו את זה, עיגול דגובנה אישתכח בפונדקא דלוי, והתירוהו משום שני דברים - משום מציאה ומשום רוב מהלכי דרכים. משום מציאה, דתני: המציל מיד הגייס, מיד הארי, משונת הים ומשונת הנהר, מאיסרטיא גדולה ומפלטיא גדולה - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן. ומשום רוב מהלכי דרכים התירו אותם גם באכילה, משום גבינת עבודת כוכבים - לא אסרו אותם משום גבינת עבודת כוכבים, כי רוב מהלכי הדרכים הם ישראל.
ואישתכח מן דרבי אלעזר ברבי יוסי. אמר רבי מנא קומי רבי יוסי: ואנן חמיין רבנן מכריזין. גם על מציאה שנמצאת בפלטיא. אמר לו: את אין הוויתה משכח לא נסבת. כלומר, מתי? אם אתה תמצא - אל תיקח. רבי יונה אבוך לא אמר כן, אלא אמר: הלואי כד נשכח נשכח מן פיוסא ולגוא. כלומר נמצא במקום שרבים מצויים שם, ואז לא חייב להכריז, ולא ניקח את זה. ואפילו כן אשכח ולא נסיב, רבי יונה מצא ולא נסיב, כן, לפי משנת הדין.
[דף ל עמוד א]
זכרים עולות נקיבות זבחי שלמים °רבי יהודה בר עילאי אומר הראוי לפסחים לפסחים קודם לרגל ל' יום. בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה, חזרו להיות מניחין אותה ובורחין, התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל ציבור אמר °רבי שמעון בן יוחאי: ז' דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן ז_טו עובד כוכבים ומזלות ששלח עולתו ממדינת הים, ושלח עמה נסכים — קריבין משלו, ואם לאו — קריבין משל ציבור. וכן ז_טזגר שמת והניח זבחים — אם יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור. ותנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת שתהא מנחתו קריבה משל ציבור °רבי יהודה בר עילאי אומר ז_יזמשל יורשין ושלימה היתה קריבה ז_יחעל המלח ועל העצים שיהו הכהנים ניאותין בהן ז_יטועל הפרה שלא יהו מועלין באפרה ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל צבור °רבי יוסי בן חלפתא אומר ז_כהמספק את הקינין הוא מספק את הפסולות
גמ': תנן: בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח זכרים עולות וכי אין שלמים באים מהזכרים רבי הושעיא רבה° אמר לבא בדמיהן שנו כיצד הוא עושה מוציאן לחולין וחוזר ועושה אותן עולות שמביא שתי בהמות ומתנה ואומר: אם מה שמצאתי עולה — זו תחתיה והשניה שלמי נדבה, ואם מה שמצאתי היתה שלמים הרי השניה תחתיה והראשונה עולת נדבה, ואותה שמצא תצא לחולין. ואף שבכל מקום אמרינן שאין קדושת הגוף מתחללת, זה דווקא כשלא התכוון להוציאה לחולין אבל כאן שמתכוון להוציאה לחולין יוצאת אמר רבי יוסי° בר זבידא לרבי יעקב בר אחא° אין זה מזיד והא אמר °רבי יהודה בר עילאי אין הקדש מתחלל במזיד אמר לו: מכיון שהוא תנאי בית דין אין זה מזיד אמר לו רבי יוחנן° בר נפחא הרי אסור לחלל בהמה תמימה וכי אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשים אלא הילכו בהן אחר הרוב שאם מצא כמה בהמות אז אם רוב זכרים עולות אם רוב נקיבות זבחי שלמים ואין השלמים באין מן הזכרים ומן הנקיבות רבי זעירא° אמר כמה דאת אמר תמן תנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות ותנאי בית דין על מעות שנמצאו בין הקופות שיקרבו עולות כן את אמר אוף הכא תנאי בית דין הוא על האובדות שיקרבו עולות אמר רבי יסא° אסי
בס"ד
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת שקלים דף ל'. מהות המשנה — בהתחלת המשנה, הנחה ג' מהות המשנה, במה שנמצא בירושלים - מירושלים ועד מגדל עדר וכמידתה לכל רוח זכרים עולות נקבות זבחי שלמים. °רבי יהודה אומר הראוי לפסחים לפסחים קודם לרגל שלושים יום. הרי שלושים יום קודם רגל, אז אם ראוי לקורבן פסח מסתמא זה קורבן פסח, כי רוב הבהמות שהביאו אז זה הקורבן פסח.
אומרת הגמרא בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה. כלומר היו מקריבים אותה בתור עולה, אז זה היה צריך להביא נסכים, אז היו ממשכנים את מי שמצא את זה עד שהוא מביא את הנסכים. חזרו להיות מניחין אותה ובורחין. אז מי שהיה מוצא היה מניח אותה ובורח. אז התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל ציבור. אמר °רבי שמעון: שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן. עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים, ושלח עמה נסכים — קריבין משלו, ואם לאו — קריבין משל ציבור. וכן גר שמת והניח זבחים — אם יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור. ותנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת שתהא מנחתו קריבה משל ציבור. °רבי יהודה אומר משל יורשין ושלימה היתה קריבה. כלומר לא חצי חצי כמו שהכהן עצמו מקריב, אלא שלמה הייתה הקריבה.
על המלח ועל העצים גם קנו תקנה, הם תיקנו גם על המלח והעצים שיהו הכהנים ניאותין בהן, כן, שהם מותרים להשתמש כדי לחמם, לבשל את הקורבנות וכדי לתבל את הקורבנות. ועל הפרה שלא יהו מועלין באפרה. הפסולות שיהו באות משל צבור. כלומר אם כמה מהיונים או התורים או בני יונה נמצאו פסולים או חסרים, אז הציבור יממן את זה, כדי שהאנשים שהביאו את זה יוכלו להיות טהורים בוודאי ולאכול בקודשים. °רבי יוסי אומר המספק את הקינין הוא מספק את הפסולות. אומר: לא, הספק, אותו אחד שמביא את היונים או התורים או בני יונה, אז הוא גם מביא אם חסר או אם יש כמה פסולות.
אומרת הגמרא, במה שיצא מירושלים — שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמידתה לכל רוח זכרים זה עולות. שואלת הגמרא, וכי אין שלמים באים זכרים, הרי שלמים זכרים באים גם שלמים. אז למה תאמר שדווקא עולות? רבי הושעיא רבה° אמר לבא בדמיהן שנו, כלומר בא להעריך אותם. כיצד הוא עושה? מוציאן לחולין, כלומר בעצם פודים אותם, מוציאים אותם לחולין וחוזר ועושה אותם עולות. כלומר כשהוא מביא שתי בהמות הוא מתנה ואומר: אם מה שמצאתי עולה - זאת אחטאה והשנייה תהיה שלמים נדבה, ואם מה שמצאתי הייתה שלמים - הרי השנייה תחטאה והראשונה נדבה, ואותה שמצא תצא לחולין. ואף שבכל מקום הרי אמרינן שאין קדושת הגוף מתחללת, אז דווקא כשהוא לא מתכוון להוציא לחולין, אבל כאן שהוא מתכוון להוציא לחולין בפירוש - אז היא יוצאת.
אמר רבי יוסי° לרבי יעקב בר אחא°: ואין זה מזיד? כן, הרי הוא ממיר אותה, הוא פודה אותה, הוא כן מחלל אותה במזיד. °רבי יהודה אמר לו: אין קדושה מתחללת במזיד. אמר ליה: מכיוון שהוא תנאי בית דין - אין זה מזיד. אמר ליה רבי יוחנן°, כלומר זה כן מתחייב גם במזיד, זה הכוונה. אמר ליה רבי יוחנן°: הרי אסור לחלל בהמה תמימה, ואומרים לו לאדם צא ומעול בקדשים. אומרת הגמרא אלא הילכו בהן אחר הרוב. באמת הולכים אחר הרוב, שאם מצא כמה בהמות אז אם רוב זכרים עולות אם רוב נקיבות זבחי שלמים. שואלת הגמרא שוב פעם ואין השלמים באין מן הזכרים ומן הנקיבות? רבי זעירא° אמר כמה דאת אמר תמן תנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות, ותנאי בית דין על מעות שנמצאו בין הקופות שיקרבו עולות. כן את מר אוף הכא תנאי בית דין הוא על האובדות שיקרבו עולות. כלומר זה תנאי בית דין.
[דף ל עמוד ב]
עד דאנא תמן בבבל, שמעית קל רב יהודה° נשיאה שאל לשמואל בר אבא בר אבא ז_כאהפריש שקלו ומת אמר לו: יפלו לנדבה ומותר עשירית האיפה שלו של כהן גדול. רבי יוחנן° בר נפחא אמר ז_כביוליכם לים המלח. רבי אלעזר° בן פדת אמר יפלו לנדבה. עשירית האיפה של כהן גדול רבי יוחנן° בר נפחא אמר חוצה אותה ואחר כך מקדשה כל חצי בניפרד. רבי שמעון בן לקיש° אמר ז_כגמקדשה ואחר כך חוצה אותה. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתנן כהן גדול שהקריב שחרית חצי עשרון ומת, ומינו אחר תחתיו — לא יביא חצי עשרון מביתו, ואף לא יקריב את חצי עשרונו של ראשון שמת, אלא מביא עישרון שלם וחוציהו מקריב מחצה ומחצה אבד. ואם כרבי יוחנן בר נפחא שמקדש רק חצי, נמצא שהחצי השני של הכהן הראשון כלל לא התקדש, ולמה הוא הולך לאיבוד? פתר לה שכן אפילו מעות שהקדיש לעשירית האיפה שלו שנוותרו ילכו לים המלח אולי מפני שהתורה קראה למנחת כהן גדול חטאת. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתנן נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אבודין ותני עלה מחצה ראשון ז_כדומחצה שני תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. ואם כרבי יוחנן בר נפחא שלא התקדשו הרי לא שייך בהם עיבור צורה שהרי אינם נפסלים בלינה. פתר לה כ°רבי ישמעאל בן אלישע דאמר ז_כהעשרון הכלי שבו מודד הכהן את העישרון מקדש. איתמר כשהכהן מתקרב תחילה לעבודה מביא עשירית האיפה שלו ועובדה בידו מקטירה בעצמו וזו חניכתו. ז_כואחד כהן גדול וא' כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה שלהם עבודתן כשירה. רבי מנא° בן יונה בעי מימר רצה לומר כהן שבו ביום שנתקרב תחילה לעבודה ז_כז ובו ביום נתמנה להיות כהן גדול מביא שתים אחת לחינוכו ואחת לחובת היום. כתיב (ויקרא צו ו יד) זה קרבן אהרן ובניו: עשירית האיפה סלת מנחה תמיד, מחציתה בבקר ומחציתה בערב, על מחבת בשמן תעשה מרבכת, תביאנה תופיני מנחת פתים תקריב ריח ניחוח לה' תביאנה תופיני בשעת הבאה תופיני תאפה ואין בשחרית תופיני. והא תנינן ז_כחהעמידו עושה חביתין מנחת כהן גדול לעשות חביתין? אמר רבי חייא בר אחא לא לאפותה אלא לעשות חמין לרבוכה לחלוט את הקמח ברותחין. כדכתיב "מרבכת". אבל לעולם אפייתה היתה סמוך להקרבתה. כתיב על מחבת בשמן תעשה וכתיב תופיני מנחת פיתים. אמר רבי יסא° אסי בשם רבי חנינה°: מטגנה ואחר כך אופה אותה. רבי אחא° אמר בשם רבי חנינה° ז_כטאופה אותה ואחר כך מטגנה. תני תופיני ז_לתאפנה נא. °רבי אומר תאפנה נאה. °רבי דוסא אומר תאפנה ריבה לה אפיות שאופה ומטגן וחוזר ואופה. אתיין אילין פלגוותא כהילין פלגוותא מאן דאמר תאפנה נאה כמאן דאמר אופה ואחר כך מטגנה ואם היה מטגנה קדם לא היתה נאה בשעת אפיתה. ומאן דאמר תאפנה נא כמאן דאמר מטגנה ואחר כך אופה. תנן: התם כהן גדול שהביא מחצה עשרון מנחה שחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו יביא הכהן שנתמנה עשרון שלם מביתו ויקריב חציה. לא סוף דבר שמת אלא
אמר רבי יסא°: עד דאנא תמן שמעית קל רב יהודה° שאל לשמואל, הפריש שקלו ומת. מה עושים עם השקל? אמר לו: יפלו לנדבה. כי ברגע שהוא מת, זה כבר לא חובה, ואם זה לא חובה אז מה יעשו עם זה? אמר לו: יפלו לנדבה. ומותר עשירית האיפה שלו, כלומר של כהן גדול. רבי יוחנן° אמר יוליכם לים המלח. רבי אלעזר° אמר יפלו לנדבה.
עשירית האיפה של כהן גדול - עכשיו דנים על עצם עשירית האיפה. רבי יוחנן° אמר חוצה אותה ואחר כך מקדשה. כלומר כל חצי בנפרד. רבי שמעון בן לקיש° אמר מקדשה ואחר כך חוצה אותה, כי היה צריך להקריב מחצית בבוקר ומחצית בין הערביים.
אומרת הגמרא מתניתא פליגא על רבי יוחנן°. דתנן כהן גדול שהקריב שחרית, כלומר הקריב חצי עישרון ומת, ומינו אחר תחתיו, אז אותו אחר תחתיו לא יביא חצי עישרון מביתו ואף לא יקריב את העשרון של הראשון שנשאר מהבוקר, אלא מביא עישרון שלם וחוצהו, מקריב מחצה ומחצה אבד. עכשיו אם זה כמו רבי יוחנן° שהוא מקדש רק חצי, נמצא שהחצי השני של הכהן הראשון בכלל לא התקדש, אז למה הוא הולך לאיבוד? פתר לה - שכן אפילו מעותיולכו לים המלח. כלומר אפילו אם הכהן הגדול הקדיש רק כסף, כבר החצי מעות ילכו לים המלח. מה הסברא בדיוק? יש פרשנים שמסבירים מפני שהתורה קראה למנחת כהן חטאת, אז כמו שחטאת שמת בעליה הולכת למות, אז גם כן החצי מעשירית האיפה שלו.
אומרת הגמרא מתניתא פליגא על רבי יוחנן°, דתנן נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אבודין. ותני עלה מחצה ראשון ומחצה שני תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. עכשיו אם זה כרבי יוחנן° שבכלל לא התקדשו, אז מה שייך בהם איבוד צורה? הרי הם לא ניסלים בלינה, הרי דבר שהתקדש ניסל בלינה. אז מה יעזור שישאירו את זה לילה אחד? זה גזירת הכתוב, לא משנה מה, שבאותו רגע כבר יטול לבית השריפה, אבל צריך את עיבור הצורה. מה עוזר הלינה? הרי הם לא התקדשו בכלי. פתר לה כ°רבי ישמעאל דאמר עשרון מקדש. כלומר הכלי עצמו שבו הוא מודד - לא הכלי שבו הוא שם את המנחה, אלא הכלי שבו הוא מדד את העישרון - זה עצמו גם כן מקדש.
איתמר, כשהכהן מתקרב תחילה לעבודה מביא עשירית האיפה שלו ועובדה בידו, כלומר הוא בעצמו מקטיר אותה וזה בעצם החינוך שלו. אחד כהן גדול וא' כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה שלהם עבודתן כשירה. כלומר, בין כהן הדיוט בין כהן גדול, אם הם עוד לא הביאו את עשירית האיפה שלהם והם עבדו - העבודה כשרה בדיעבד.
רבי מנא° בעי מימר: בו ביום שנתקרב תחילה לעבודה בו ביום נתמנה להיות כהן גדול, מביא שתים - אחת לחינוכו ואחת לחובת היום. כן, בתור כהן גדול.
כתיב: זה קורבן אהרן ובניו, עשירית האיפה עשויה בלוחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תעשה, מורבכת תביאנה תופיני מנחת פיתים תקריב ריח ניחוח לה'. מכאן למדו תופיני - שמשעת ההבאה תאפנה, כלומר היא צריכה להאפות בשעת הבאה. ואין בשחרית תופיני, ולא אופים את זה בבוקר, אלא כל אחד כשהוא מביא את המחצית - את החצי עישרון הוא מביא בבוקר, אז הוא אופה את זה, וכשהוא מביא את החצי עישרון בין הערביים - אז הוא אופה את זה.
והא תנינן העמידו עושה חביתין לעשות חביתין וזה כבר היה באורות השחר. אז הכוונה - העמידו עושי חביתין - הכוונה מנחת כהן גדול. אמר רבי חייא בר אחא: לא לאפות אלא לעשות חמין לרבוכה. כלומר היו חולטים את זה קודם, כדי לחלוט את הקמח ברותחין, כי דכתיב מורבכת, אבל לעולם אפייתה הייתה סמוך להקרבתה.
כתיב על המחבת בשמן תעשה, וכתיב תופיני מנחת פיתים. כלומר מחבת זה טיגון, תופיני זה תאפה. רבי יסא° בשם רבי חנינה°: מטגנה ואחר כך אופה אותה. רבי אחא° בשם רבי חנינה°: אופה אותה ואחר כך מטגנה.
תופיני - כן, הפירוש של זה תאפנה נא. °רבי אומר תאפנה נאה. °רבי דוסא אומר תאפנה ריבה - שתי אפיות, שהוא גם אופה וגם מטגן וחוזר ואופה. יש פה שתי אפיות - בהתחלה אופה, מטגן וחוזר ואופה.
אתיין אילין פלגוותא פלגוותא. מאן דאמר תאפנה נאה כמאן דאמר אופה ואחר כך מטגנה. ואם היה מטגנה קודם אז היא לא הייתה נאה בשעת אפייתה, כי הטיגון היה פוגם את זה קצת. ומאן דאמר תאפנה נא כמאן דאמר מטגנה ואחר כך אופה.
תא שמע: כהן גדול שהביא מחצה עישרון מנחה שחרית ומת, ומינו כהן אחר תחתיו, אז יביא הכהן שהתמנה עישרון שלם בתו ומקריב חצייה. לא סוף דבר שמת אלא - אפילו נטמא ואפילו נדחה ממום. לא משנה מה, אם כהן אחר התמנה אפילו ליום אחד, אז הכהן השני עושה כדין. תני רבי יהודה בר פזי: דבר זוטא - אפילו נדחה ממום.
[דף לא עמוד א]
ז_לאאפילו נטמא ואפילו נדחה ממום. תני רבי יהודה בר פזי° דברדליה ואפילו נדחה ממום. מנין לכהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו שתהא מנחתו קריבה משל יורשים? תלמוד לומר (ויקרא צו ו טו) מבניו יעשה אותה יכול יביאנה לחציים כמו שכהן גדול מביא חציה בבקר וחציה בערב? תלמוד לומר אותה כולה אמרתי דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי שמעון בן יוחאי אומר אינה באה אלא משל ציבור שנאמר (ויקרא צו ו טו) חק עולם שתהא משל מי שהעולם שלו. כליל תקטר כליל להקטרה שאף שכעת אינה מנחת כהן שהרי באה משל ציבור אינה נאכלת: רבי אבא בר ממל° בעי מחלפה שיטתיה ד°רבי שמעון בן יוחאי תמן אמר מעיקר הדין צריכה להיות משל יורשין והכא אמר שמדאוריתא אינה באה אלא משל ציבור? אמר רבי חייא בר אבא ולא יאות הוא מקשה שהשאלה באמת קשה. כי אתא רבי יעקב בר אחא° אמר רבי אבהו° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: דבר תורה הוא שתהא באה מן הציבור מתרומת הלישכה כדדרש °רבי שמעון בן יוחאי חוקת עולם — שתהא משל מי שהעולם שלו. וכיון שראו בזמן בית שני שעמדו יותר משלוש מאות כהנים גדולים, שכל אחד לא הוציא שנתיו, ונשתהו מלמנות אחרים וכו, וחזו שנדחקת הלישכה מהוצאה זו בכל שנה במשך זמן ממושך — תקנו שיגבו אותה מן היורשים וימסרוה לציבור. וכיון דחזי דקא פשעי בה יורשין ואין מביאין אותה, חזרו והתקינו שתהא באה מתרומת הלישכה כדין תורה. רבי יוסה° אסי אמר רבי יוחנן° בר נפחא: בעי מה שאמרו בשם °רבי יהודה בר עילאי שבאה מהיורשים ושלמה הייתה קרבה מהו ז_לבשלימה בשחרית ושלימה בין הערבים או שלימה בשחרית ובטילה בין הערבים? הדר חזר רבי יוחנן° בר נפחא ופשט ליה מדכתיב מנחת תמיד מכאן שמקריב שלימה בשחרית ושלימה בין הערבים ועדין צריכה ליה שלשת לוגין שמן שכהן גדול היה מביא בכל יום לוג וחצי לחצי עישרון של בקר ולוג וחצי לחצי עישרון של בין הערבים וכשמת ובמקומו מביאים עישרון לבקר ועישרון לבין הערבים מה הן כמה שמן מביאים עם המנחה? שלשת לוגין שחרית ושלשת לוגין בין הערבים שהרי המנחה הוכפלה או ז_לגלוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים? אמר חזקיה°: אוף הדא צריכה ליה גם בזה הוא הסתפק שני קומצין לבונה שהיה צריך הכהן הגדול להביא אחד לבקר ואחד בין הערבים. אחר שמת מה הן כמה לבונה מביאים עם המנחה? שני קומצין בשחרית ושני קומצין בין הערבים שהרי המנחה הוכפלה או קומץ אחת בשחרית וקומץ אחת בין הערבים? אמר רבי יוסה אסי כלום למדו לקומץ לא מלחם הפנים מה להלן שני קומצין קומץ בזיך לכל סדר אף כאן שני קומצין קומץ לכל הקטרה. אמר חזקיה°: כלום למדו שלשת לוגין שמן למנחת חביתין לא מתמיד של בין הערבים דכתיב סולת מנחת תמיד שתהיה כתמיד מה להלן שלשת לוגין לכל עישרון אף כאן שלשת לוגין.
תיקון והדגשה: אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף ל"א. שואלת הגמרא מנין לכהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו שתהא מנחתו קריבה משל יורשים? תלמוד לומר מבניו יעשה אותה. יכול יביאנה לחצים, כמו שכהן גדול מביא חציה בבוקר וחציה בערב? תלמוד לומר אותה - כולה אמרתי, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר אינה באה אלא משל ציבור, שנאמר חק עולם מי לו. כליל תקטר - כליל להקטרה. כלומר, למרות שבעצם עכשיו הציבור מביא את זה, זה כבר לא מנחת כהן, אלא כליל תקטר.
רבי אבא בר ממל בעי: מחלפה שיטתיה דרבי שמעון? תמן אמר משל יורשים, והכא אמר משל ציבור? אמר רבי בר אבא ולא יאות הוא מקשה - לכאורה שאלה ממש קשה. אתא רבי יעקב בר אחא, רבי אבהו בשם רבי יוחנן: דבר תורה הוא שתהא באה מן הציבור. כי דרש רבי שמעון "חק עולם" - שהעולם שלו, וכיוון שהיו בזמן בית שני שעמדו יותר משלוש מאות כוהנים גדולים, שכל אחד באותה שנתו נשתעו במעות אחר, ולכן שצריכה לשקם ההוצאה הזו שבכל שנה במשך זמן ממושך, אז לכן תיקנו שיגבו אותה מן היורשים וימסרו על הציבור. וכיוון דחזי דקפשי בה היורשים ולא היו מביאים אותה, אז חזרו וקידשו שתהא באה מתרומת הלישכה.
רבי יוסה אמר רבי יוחנן: בעי רבי יהודה מהו שלימה בשחרית ושלימה בין הערבים או שלימה בשחרית ובטילה בין הערבים? מה הכוונה שלימה? האם מקריבים פעם אחת שלמה וזהו, או פעמיים שלמה? רבי יוחנן פשט: מנחת תמיד - מכיוון שהוא מקריב שלמה בשחרית ושלמה בין הערבים. הוא עדיין צריך עליה שלושת לוגין שמן שכהן גדול היה מביא בכל יום, שהיו מחלקים את זה לוג וחצי לחצי עשירון של בוקר ולוג וחצי לחצי עשירון שבין הערבים, ועכשיו כשהוא מת - במקומו מביאים עשירון לבוקר ועשירון בין הערבים. אז מאי - כמה מביאים? שלשת לוגין שחרית ושלשת לוגין בין הערבים או לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים? כלומר כיוון שהמנחה כפולה אז גם השמן כפול, או שנשארה הכמות לוג וחצי שחרית ולוג וחצי בין הערבים.
אמר חזקיה: אוף הדא צריכה ליה שני קומצין - לבונה שהיה צריך כהן גדול להביא, אחד בבוקר ואחד בין הערבים. אחרי שהוא מת, כמה לבונה מביאים במנחה? שני קומצין בשחרית ושני קומצין בין הערבים או קומץ אחת בשחרית וקומץ אחת בין הערבים? כי הרי המנחה הכמות שלה הוכפלה. אמר רבי יוסה: כלום למדו לקומץ? לא, מה להלן שני קומצין אף כאן שני קומצין. יש לנו שני בזיכין, קומץ בכל סדר, אז גם כאן שני קומצין, קומץ לכל הקטרה.
אמר חזקיה: כלום למדו שלשת לוגין? לא, מתמיד של בין הערבים - מה להלן שלשת לוגין אף כאן שלשת לוגין. הרי כתוב שם "מנחת תמיד" - שתהיה כתמיד. מה להלן שלושת לוגין לכל עשירון, אז גם כאן שלושת לוגין לכל עשירון. אז לכן בעצם הוא יצטרך בבוקר שלושת לוגין ובין הערבים שלושת לוגין.
[דף לא עמוד ב]
תני והתקינו שלא יהיו מועלין באפר פרה כו' אמר רבי שמעון בר נחמן° בשם רבי יונתן°: בדין היה שימעלו בה והן גזרו שלא ימעלו בה. והא תני חטאת היא מלמד שמועלין בה בה מועלין ואין מועלין באפרה. אמר רבי אבהו°: בראשונה היו משתקשקין בה ונותנין אותה על גבי מכותיהן וגזרו שימעלו בה כיון שנגדרו גזרו שלא ימעלו בה. ועל הקינין כו' בריש פרקין תנינן מעות שנמצאו במקדש בין קופה שנותנים בה מעות להביא מהם קינין לבין קופה שנותנים בה מעות להביא מהם גוזלי עולה לנדבה וכ"ו מחצה לזה ומחצה לזה — יביאו מהם גוזלי עולה. והא איכא למיחש שמא באו מעות הללו מקופת קיני חובה, ואם יביאו בהן גוזלי עולה נמצא שלא הביאה חובתה, ואם כן האשה הזאת במה היא מתכפרת? אמר רבי יצחק° בר אבא: תנאי בית דין הוא המספק את הקינין הוא מספק את הפסולות ואת האובדות.
הדרן עלך פרק מעות שנמצאו
פרק שמיני - כל הרוקין
מתני':
כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין, חוץ משל שוק העליון, דברי °רבי מאיר. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: ח_אבשאר כל ימות השנה שבאמצע טמאין שבצדדין טהורין, ובשעת הרגל שבאמצע טהורין שבצדדין טמאין, מפני שהמועטין מסתלקין לצדדין. כל הכלים הנמצאין בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאין, ודרך עליה טהורין, שלא כירידתן עלייתן, דברי °רבי מאיר. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: ח_בכולן טהורין חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות. ח_גסכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד. ח_דבשלשה עשר שונה ומטביל, קופיץ בזה ובזה שונה ומטביל. חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד, בחמשה עשר שוחט בה מיד. ח_הנמצאת קשורה לסכין הרי היא כסכין.
גמ': תנן: כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין חוץ משל שוק העליון דברי °רבי מאיר. מאי טעמא? אמר רבי אבין° בשם רבי יהושע בן לוי°: קצרן כובס של עובדי כוכבים ומזלות היה שם. אמר רבי חנינה°:
תני שלא יהיו מועלים באפר, באפר הפרה. אמר רבי שמעון בר נחמן בשם רבי יונתן: בדין היה שימעלו בה והן גזרו שלא ימעלו בה. מצד הדין היה צריך זה מעילה, אבל הם גזרו שלא ימעלו בה. והא תני: חטאת - מלמד שמועלין בה, בה מועלין ואין מועלין באפרה.
אמר רבי אבהו: בראשונה היו משתקשקין בה ונותנין אותה על גבי מכותיהן - ראו בזה איזה סגולה או רפואה, לכן השתמשו בזה לרפואה. אז לכן גזרו שימעלו בה, כיון שנגדרו גזרו שלא ימעלו בה. מה שמופיע כאן זה אחרי הגזירה, אחרי התקנה.
ועל הקינין - שהרי הוא בשל ציבור. באת אמר בריש פרקין נמנה מעות שנמצאו במקדש בין קופה שנותנים בה מעות להביא מהם קינים לבין קופה שנותנים בה מעות להביא מהם גוזלי עולה על נדבה וכולי. מצד הזה ומצד הזה יביאו מהם גוזלי עולה. שאת אומרת - שמא באו מעות האלו מקופת קיני חובה? אז אם יביאו מהם גוזלי עולה, נמצא שלא הביאו חובתן. כלומר אישה יולדת או זבה שהביאה את שני בני עונה שלה, אחד מהם היה צריך את החטאת. עכשיו אם קנינו בזה עולות, יכול להיות שאותה אישה שהביאה חטאת לא הקריבו את החטאת שלה, אז איך היא תצא? אם כן, האשה הזאת במה היא מתכפרת? אמר רבי יצחק: תנאי בית דין הוא - המספק את הקינין הוא מספק את הפסולות ואת האובדות. הם יודעים שהיו פה מאה אנשים שהביאו כאן, עכשיו לקראת סוף היום רואים שהם הקריבו רק תשעים ושמונה גוזלות, אז הם יודעים שחסר פה עוד זוג אחד. אז מי שמספק את הקינין, הוא צריך לתת זה משלו.
הדרן עלך פרק מעות שנמצאו.
הלכה לפרק המשנה: כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין, חוץ משל שוק העליון, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בשאר כל ימות השנה שבאמצע טמאין שבצדדין טהורין - כי בעצם באמצע רובם טמאים, ודווקא מי שמקפיד על טהרה הולך בצד. ובשעת הרגל שבאמצע טהורין שבצדדין טמאין, מפני שהמועטין מסתלקין לצדדין.
כל הכלים הנמצאין בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאין - כי מסתמא היו טמאים ורצו לטהר אותם, ודרך עליה טהורין, שלא כירידתן עלייתן, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: כולן טהורין חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות - כלים שעיקר השימוש שלהם לטומאה, אז רק הם נשארים בטמאים.
סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד - כי מסתמא הטבילו אותה כדי שאפשר לשחוט קורבן פסח. בשלשה עשר שונה ומטביל - אולי לא הספיק. קופיץ בזה ובזה שונה ומטביל - לא בהכרח, אסור לשבור עצמות. חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד - כי מסתמא הטבילו בשלושה עשר, כי בשבת אי אפשר להטביל. בחמשה עשר שוחט בה מיד - כי מסתמא הטבילו אותה בי"ד, ושחטו בקורבן פסח היא טהורה. נמצאת קשורה לסכין הרי היא כסכין.
[דף לב עמוד א]
ערודות היו נוחרין בירושלים, והיו עולי רגלים משתקעין בדם עד ארכובותיהן, ובאו לפני חכמים ולא אמרו להן דבר. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי°: מעשה בפרדה משל בית °רבי שמתה, וטהרו את דמיה משום נבילה. רבי אלעזר° בן פדת שאיל לרבי סימון°: עד כמה דם נבלות אינו מטמא? ולא אגיביה. שאיל לרבי יהושע בן לוי°, אמר לו: עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא. ובאש כאב לרבי אלעזר° בן פדת דלא חזר ליה רבי סימון° שמועתא. רב ביבי° הוה יתיב מתני הדין עובדא, אמר לו רבי יצחק בר ביסנא°: עד כמה? אמר לו: עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא. רב ביבי° הוה יתיב מתני הדין עובדא, אמר לו רבי יצחק בר כהנא°: עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא. ובעיט ביה. אמר לו רבי זריקא°: בגין דהוה שאיל לך, את בעיט ביה? אמר לו: בגין דלא הוות דעתי בי, דאמר רבי חנין°: (דברים כי תבא כח סו) והיו חייך תלואים לך מנגד - זה שהוא לוקח לו חטין לשנה. וכתיב (דברים כי תבא כח סו) ופחדת לילה ויומם - זה שהוא לוקח מן הסדקי. ולא תאמין בחייך - זה שהוא לוקח מן הפלטור שאין לו וקונה כל יום כדי צרכו. ואנא סמיך אפלטירא, מאי כדון? העיד °רבי יהושע בן בתירא ח_ועל דם נבילות שהוא טהור - מהו טהור? טהור מלהכשיר. הא לטמאות מטמא. והא תנינן: ח_זדם השרץ כבשרו מטמא ואינו מכשיר, ואין לנו כיוצא בו. והרי אף דם נבלה מטמא ואינו מכשיר. מה שנאמר "אין לנו כיוצא בו", הכוונה שיהיה הדם שוה לבשר בשיעור טומאתו, כמו בשרץ שהדם מטמא כשיעור הבשר בכעדשה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: פליגי בה תרין אמוראין, חד אמר טמא וחד אמר טהור. מאן דאמר שדם נבלה טמא - כ°רבי יהודה בר עילאי. מאן דאמר טהור - כ°רבי יהושע בן בתירה. אמר ליה רב אבדומה נחותה°: ויאות, דהא °רבי יהודה בר עילאי מוריינא מורה הוראה דבי נשיא הוה. וראינו שבבית °רבי טיהרו דם פרדה עד רביעית, אבל יותר מרביעית טמא. תנן: כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין חוץ משל שוק העליון דברי °רבי מאיר. לא כן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה°: לא גזרו על הרוקין שבירושלים. הא איתמר עליה, אמר רבי אבין° בשם רבי יהושע בן לוי°: קצרן מכבסה של גוים היה שם. תנן: ח_חבשאר ימות השנה הטמאין מהלכין שיבולת באמצע והטהורין מהלכין מן הצד, והטהורין מהלכין סתם והטמאים אומרין להן פירושו. בשעת הרגל הטהורים מהלכין שיבולת באמצע והטמאין מהלכין מן הצד, הטמאין שהם הרוב מהלכין סתם והטהורין צריכים להיזהר אומרים להן פירושו. תנן: כל הכלים הנמצאין בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאין, ודרך עליה טהורין. לא כן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: לא גזרו על הכלים שבירושלים. מכיון שנמצאו דרך ירידה לבית הטבילה נעשו הוכיח. תנן: חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות. אבא שאול היה קורא אותן ציפורין. מאן דאמר ציפורין - שהיה דומה לציפורין. מאן דאמר מריצה - שמריצה את האבן לבית הקברות. תנן: סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד. בשלשה עשר שונה ומטביל. קופיץ בזה ובזה שונה ומטביל. תני: הסכין קשורה לה הרי זו כמותה.
מתני':
ח_טפרוכת שנטמאת בולד הטומאה - מטבילין אותה בפנים
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף למד ב. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת הגמרא. אומרת הגמרא: "תנן כל הרוקעים הנמצאים בירושלים טהורים חוץ משל שוק העליון דברי רבי מאיר. מאי טמא? אמר רבי אבין בשם רבי יהושע בן לוי קצרן של גויים היה שם". היה שמה כובס, מקום של כובסים נוכרים. וכיוון שהיה שמה גויים אז גזרו על הגויים שיהיו כמו זבים לכן המקום טמא.
ערודות היו נוחרין בירושלים, והיו עולי רגלים משתקעין בדם עד. הוא בא לפני החכמים ולא אמרו להם דבר. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מעשה בפרדה משל בית רבי שמתה, וטהרו את דמיה משום נבילה. רבי אלעזר שאל את רבי סימון: עד כמה? כלומר מה הכמות של דם נבילה שלא מטמא. ולא הגיבה. שאל את רבי יהושע בן לוי, אמר לו: עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא. ובאש לו לרבי אלעזר דלא חזר לו רבי סימון שמועתא. הנה רבי אלעזר קצת כעס שרבי סימון לא ענה לו.
רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא, סיפר את הסיפור הזה. אמר לו רבי יצחק בר ביסנא: עד כמה? אמר לו: עד רביעית טהור, יותר מיכן טמא. רב ביבי שאל את רבי יצחק בר כהנא, ובעיט ביה - חסר סבלנות. אמר לו רבי זריקא: בגין דהוה שאיל לך, את בעיט ביה? אמר לו: בגין דלא הוות דעתי בי. דאמר רבי חנין: כתיב והיו חייך תלואים לך מנגד - זה שהוא לוקח לו חטין לשנה. וכתיב ופחדת לילה ויומם - זה שהוא לוקח מן הסדקי. ולא תאמין בחייך - זה שהוא לוקח מן הפלטור. יש אדם שאין לו והוא קונה כל יום בדיוק כמה שהוא צריך, אז בעצם יש לזה חוסר ביטחון ולכן אין לו סבלנות. ואנא סמיך אפלטירא, לכן אין לו סבלנות.
שואלת הגמרא מאי כדון? מה באמת הדין לגבי דם נבילות? העיד רבי יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור. מהו טהור? טהור מלהכשיר, הא מטמא. כלומר שבעצם הוא לא מכשיר אבל הוא מטמא. תנינן: דם השרץ כבשרו מטמא ואינו מכשיר, ואין לנו כיוצא בו. כלומר, הדם של השרץ הוא מטמא אבל אינו מכשיר ואין לו כיוצא בו. ולכאורה קשה, הרי גם דם נבילה בדיוק אותו הדבר - גם כן מטמא ואינו מכשיר, אז מה אתה אומר "אין לנו כיוצא בו"? הכוונה לשיעור. כן, כי גם דם השרץ מטמא בכשיעור הבשר בקדשה, ואילו בנבילות הדם מטמא ברביעית. זה שיעור אחר לגמרי מאשר בשר מטמא.
אמר רבי יוסי: פליגי בה תרין אמוראין, חד אמר טמא וחד אמר טהור. מאן דאמר טמא - כרבי יהודה. מאן דאמר טהור - כרבי יהושע בן בתירה. אמר ליה רב אבדומה נחותה: ויאות, רבי יהודה דבי הוה. הוא היה מורה הלכה בבית רבי, בית הנשיא. וראינו שבבית רבי טיהרו דם פרידה עד רביעית, אבל יותר מרביעית טמאו.
תנן כל העורקים הנמצאים בירושלים טהורים חוץ משל שוק העליון, דברי רבי מאיר. שואלת הגמרא לא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה: לא גזרו על הרוקין שבירושלים? אז למה המקום הזה טמא? הא איתמר עליה, רבי אבין בשם רבי יהושע בן לוי: קצרן של גוים היה שם. כלומר מה שאמרו שסתם רוקעים בירושלים טהורים - זה סתם, אבל אם אתה יודע שיש שם טומאה אז זה טמא. ושמה כמו שאמרנו היה מקום של כובסים גויים לכן זה היה טמא.
תנן: בשאר ימות השנה הטמאין מהלכין שיבולת, כלומר הולכים באמצע, והטהורין מהלכין מן הצד, והטהורין מהלכין סתם והטמאים אומרין להן פירושו. בשעת הרגל הטהורים מהלכין שיבולת, כלומר הם הולכים באמצע, והטמאין מהלכין מן הצד, הטמאין מהלכין סתם והטהורין אומרים להן פירושו.
תנן: כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים ודרך עלייה טהורים, כי מסתמא כשמורידים אותם מבית הטבילה בסתם אז זה כדי לטהר אותם. אומרת הגמרא לא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: לא גזרו על הכלים שבירושלים? ואתה אומר כן, מכיון שנמצאו דרך ירידה לבית הטבילה נעשו הוכיח, כי מסתמא הם טמאים - כי אחרת למה הולכים לטבול אותם? למה שאמרנו שהכלים בירושלים טהורים זה בסתם, שאני לא יודע, אבל פה יש לך אם הוא הולך לכיוון הטבילה ודאי זה טמא.
תנן חוץ מנסר ומגריפה והמריצה המיוחדת לבית הקברות - כן, שזה מסתמא עסק בטומאה. אבא שאול היה קורא אותן ציפורין. מאן דאמר ציפורין - שהיה דומה לציפורין. מאן דאמר מריצה - שמריצה את האבן לבית הקברות.
תנן סכין שנמצאת ביום שבת שוחט בה מיד, בשלושה עשר שונה ומטביל. כן, כי אם רק שלושה עשר הוא מצא את זה, אז אולי עדיין לא הספיקו לטבול, לכן הוא טובל. קופיץ בזה או בזה שלא מטביל - כיוון שקופיץ לא בהכרח השתמשו בזה, לכן לא בהכרח שטיהרו את זה. תני: הסכין קשורה לה הרי זו כמותה. במשנה אמרנו שאם הקופיץ נמצא קשור לסכין הרי זה כסכין - כלומר שהוא היה טהור. הברייתא אומרת הפוך - שאם הסכין קשורה לה אז הרי הסכין כמותה. נשמע ככה, נהיה הפוך.
[דף לב עמוד ב]
ומכניסין אותה מיד. ושנטמאת באב הטומאה - מטבילין אותה בחוץ, ושוטחין אותה בחיל, מפני שהיא צריכה הערב שמש. אם היתה חדשה — שוטחין אותה על גג האיצטבא, כדי שיראה העם את מלאכתה שהיא נאה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר משום °רבי שמעון בן הסגן: ח_יפרוכת עוביה טפח, על שבעים ושתים נימים נארגת, על כל נימה ונימה כ"ד חוטין, ארכה מ' אמה ורחבה כ', ומפ"ב ריבוא היתה נעשית. ושתים עושין בכל שנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה.
גמ': תנן: על כל נימה ונימה מכ"ד חוטין. מניין? אילו אמר: חוט הייתי אומר אחד כפול לשנים, שזור לשלשה, משזר לששה, וכאן הואיל ויש ארבע מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש - הא עשרים וארבעה. תני: כל נימה ונימה של שלשים ושתים. אילו אמר: חוט א' כפול לשנים, שזור לארבע, משזר לשמונה, ארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש - הא תלתין ותרין. תנא: ארבעים ושמונה. אילו אמר: חוט א' כפול לשנים, קליעה לשלשה, שזור לששה, משזר לשנים עשר, ארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש - הא ארבעים ותמניא. כתוב אחד אומר: (שמות תרומה כו לו) מעשה רוקם. וכתוב א' אומר: (שמות תרומה כו לא) מעשה חושב. מעשה רוקם - ח_יאפרצוף אחד. מעשה חושב - שני פרצופות. °רבי יהודה בר עילאי ו°רבי נחמיה: חד אמר: מעשה רוקם - ארי מכאן וארי מכאן, מעשה חושב - ארי מכאן וחלק מכאן. וחרנה אמר: מעשה רוקם - ארי מכאן וחלק מכאן, מעשה חושב - ארי מכאן ונשר מכאן. בשמונים ושתים ריבוא היתה נעשית וכו'. אמר רבי יצחק בר ביזנא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: גוזמא. תמן תנינן: פעמים היה עליה בתפוח על גבי המזבח אפר כשלש מאות כור. רבי יוסי ברבי בון° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: גוזמא.
מתני':
בשר קדשי קדשים שנטמא - בין באב הטומאה בין בולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ. °בית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. °בית הלל אומרים: הכל ישרף בחוץ, חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: שנטמא באב הטומאה בין בפנים בין בחוץ - ישרף בחוץ. שנטמא בולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים - ישרף בפנים. °רבי עקיבה אומר: ח_יבמקום טומאתו שם שריפתו.
גמ': בר קפרא° אמר: מה שנאמר במשנה שנטמא באב הטומאה - הכוונה שנטמא בטומאה דבר תורה. מה שנאמר שנטמא בוולד הטומאה - הכוונה שנטמא בטומאה מדבריהן כגון כלים שנגעו במשקים. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: בין זה בין זה דבר תורה. וקשיא מד °בית שמאי על דרבי יוחנן° בר נפחא. ד°בית שמאי אומרים: הכל ייפדה ויאכל בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. מה בין וולד הטומאה בחוץ ובין אב הטומאה בחוץ? זה וזה לא דבר תורה הוא! ועל דברי °בית הלל לא מקשייא. ד°בית הלל אמרין: הכל ייפדה ויאכל בחוץ, חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. מה בין ולד הטומאה בפנים מה בין אב הטומאה בפנים? זה וזה לא דבר תורה הוא! באמת לרבי יוחנן° בר נפחא קשה בין מדברי °בית שמאי ובין מדברי °בית הלל. מה שאמרו רבנן שקשה מדברי °בית שמאי לא הוי בה רבנן, אלא על דבר קפרא°. וקשיא דבר קפרא° על ד°בית שמאי. ד°בית שמאי אומרים: הכל ייפדה ויאכל בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. מה בין אב הטומאה בין בחוץ בין בפנים? זה וזה לא דבר תורה הוא! שהרי אם הטומאה דאוריתא המחיצות לא קולטות, ולמה אם נטמא בפנים לא יכול לצאת?
חוזרים למשנה: פרוכת שנטמאת בולד הטומאה - מטבילין אותה בפנים ומכניסין אותה מיד. ושנטמאת באב הטומאה - מטבילין אותה בחוץ, ושוטחין אותה בחיל, מפני שהיא צריכה הערב שמש. אם היתה חדשה — שוטחין אותה על גג האיצטבא, כדי שיראה העם את מלאכתה שהיא נאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: פרוכת עוביה טפח, על שבעים ושתים נימים נארגת, על כל נימה ונימה כ"ד חוטין, ארכה מ' אמה ורחבה כ', ומפ"ב ריבוא היתה נעשית. כלומר שמונים ושתים ריבוא חוטים, כלומר שמונה מאות עשרים אלף חוטים. ויש אומרים שהכוונה שמונים ושתים ריבוא נשים - ריבה. כן, היו עושים. ושתים עושין בכל שנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה. פה בבבלי הגמרא אומרת שגם השלוש מאות כוהנים מטבילים אותה זה היה גוזמה, אבל הגר"א מנסה להוכיח שבעצם כיוון שכולם רצו לזכות במצווה אז כל אחד הניח את היד שלו ולכן בעצם נכנסו בדיוק שלוש מאות כוהנים.
ותרגמינן על כל נימה ונימה עשרים וארבע חוטים - מנין? אילו אמר: חוט אחד כפול לשנים, שזור לשלשה, משזר לששה, ארבע. כן, וכאן הרי פרוכת זה משזר ויש ארבעה מינים, תרגמן שש אז זה עשרים וארבעה. תני: שלשים ושתים. איך הגיעו לזה? אילו אמר: חוט אחד כפול לשנים, שזור לארבע, משזר לשמונה. יש לנו ארבעה מינים, שמונה שש - אז זה תלתין ותרין. תנא: ארבעים ושמונה. אילו אמר: חוט אחד כפול לשנים, קליעה לשלשה, שזור לששה, משזר לשנים עשר, ארבעה. יש לנו ארבעה מינים, תרגמן שש אז זה ארבעים ותמניא.
כתוב אחד אומר: מעשה רוקם. וכתוב אחד אומר: מעשה חושב. מעשה רוקם - פרצוף אחד. מעשה חושב - שני פרצופות. רבי יהודה ורבי נחמיה: חד אמר: מעשה רוקם - ארי מכאן וארי מכאן, כלומר אותה צורה חורה משני הצדדים, ומעשה חושב - ארי מכאן וחלק מכאן. וחרנה אמר: מעשה רוקם - ארי מכאן וחלק מכאן, מעשה חושב - ארי מכאן ונשר מכאן, ששתי צורות שונות.
למדנו במשנה בשמונים ושתים ריבוא היתה נעשית. רבי יצחק בר ביזנא בשם שמואל: גוזמא. תמן תנינן: פעמים היה עליה כשלש מאות כור - כלומר פעמים היה עליה, על התפוח, כן, במזבח, אפר שלוש מאות כור. רבי יוסי ברבי בון בשם שמואל אמר: גוזמא.
בפרק חד והלכה גמראות: המשנה: בשר קדשי קדשים שנטמא - בין באב הטומאה בין בולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ. בית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. בית הלל אומרים: הכל ישרף בחוץ, חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. רבי אליעזר אומר: שנטמא באב הטומאה בין בפנים בין בחוץ - בחוץ. שנטמא בולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים - ישרף בפנים. רבי עקיבה אומר: מקום טומאתו שם שריפתו.
אומרת הגמרא בר קפרא אמר: מה שאמרה המשנה שהנטמא באב הטומאה - מדובר בטומאה דאורייתא. מה שנאמר ולד הטומאה - זה טומאה מדבריהם, זה רק דרבנן. בעצם מדאורייתא היא טהורה. רבי יוחנן אמר: בין זה בין זה דבר תורה. כלומר גם ולד הטומאה זה מדאורייתא.
וקשיא לרבי יוחנן מבית שמאי, שהרי בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. כלומר, אם נטמא בולד הטומאה בחוץ ישרף בפנים, ואב הטומאה בחוץ ישרף בחוץ. מה בין אב הטומאה בחוץ למה בין... זה וזה לא דבר תורה הוא! אומרת הגמרא: דברי בית הלל לא מקשייא - גם על בית הלל קשה. כי הרי בית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ, חוץ מולד הטומאה בפנים. הרי אם נטמא באב הטומאה בפנים ישרף בחוץ, ובולד הטומאה בפנים ישרף בפנים. מה בין ולד הטומאה בפנים מה בין אב הטומאה בפנים - זה וזה לא דבר תורה!
באמת, לרבי יוחנן קשה מבית שמאי ומבית הלל. בגלל הקושיות האלה, לא בה רבנן אלא על דבר קפרא - כלומר בעצם זנחו את השיטה של רבי יוחנן כי קשה מכל הכיוונים, והם בעצם הלכו בשיטת בר קפרא. וקשיא דבר קפרא על דבית שמאי: דבית שמאי אומרים הכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ - מה בין אב הטומאה בין בחוץ בין בפנים? זה וזה לא דבר תורה הוא!
[דף לג עמוד א]
בגין ד°רבי עקיבה אמר: מקום טומאתו שם תהא שריפתו. ואפי' על ד°בית הלל לא מקשייא. ד°בית הלל אמר: הכל ישרף בחוץ, חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. מה בין ולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ? זה וזה לא מדבריהם הוא! ולמה לא יכיניסו וישרפו אותו בפנים? בגין ד°רבי שמעון בן יוחאי אמר: מאכלו ומשקו של מצורע אף שאין משלחין אותו, אין מביאין אותו חוץ לשלש מחנות הרי שיש חילוק בין להכניס לבין להוציא, והכי נמי סברי °בית הלל דבשר קודש שנטמא טומאה דרבנן אין מכניסין לעזרה, ומכל מקום אין צריך להוציאו ממנה, והוא נשרף שם בעזרה.
מתני': ח_יגאיברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב, של מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח, של ראשי חדשים ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן. ח_ידהשקלים ח_טווהביכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית, אבל ח_טזמעשר דגן ח_יזומעשר בהמה ח_יחובכורות נוהגין בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית. המקדיש שקלים וביכורים בזמן הזה הרי זה קודש. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: האומר ביכורים קודש - אינן קודש.
גמ': איזהו כרכוב המזבח? ח_יטאמה בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי כהנים. מוספי שבת מוספי ראש חדש מי קודם? רבי ירמיה° סבר מימר: מוספי שבת ומוספי ראש חדש - מוספי ראש חדש קודמין. חייליה דרבי ירמיה° מן הדא דתנן: שירו של שבת ושירו של ראש חדש - ח_כשירו של ראש חדש קודם. אמר רבי יוסה° אסי: שנייה היא. תמן דאמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חדש. כיצד היה עושה? שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו של ראש חדש. ברם הכא מוספי שבת ומוספי ראש חדש - ח_כאמוספי שבת קודמין, על שם: כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. תנן: המקדיש שקלים וביכורים בזמן הזה הרי זה קודש. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: האומר ביכורים קודש אינן קודש - הא שקלים קדשו. אמר °רבי שמעון בן יהודה משום °רבי שמעון בן יוחאי: בין אלו ובין אלו לא קדשו. תני: ח_כבגר בזמן הזה צריך להביא קינו ריבעת כסף רבע דינר. אמר °רבי שמעון בן יוחאי: ביטלה °רבי יוחנן בן זכאי מפני התקלה. מהו מפני התקלה? כהדא דתני: אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות בזמן הזה. ואם הקדיש או העריך או החרים או הגביה: הכסות תישרף, הבהמה תיעקר. כיצד תיעקר? נועל בפניה הדלת והיא מתה מאיליה, והמעות ילכו לים המלח. עבר הגר והקדיש - מן מה דאמר °רבי שמעון בן יוחאי: ביטלה °רבי יוחנן בן זכאי מפני התקלה, הדא אמרה: עבר והקדיש קדשו. רבי יודה ענתודרייא° בעי קומי רבי יוסי° בר זבידא: הכא גבי מעות הגר את אמר קדשו, והכא גבי שקלים את אמר לא קדשו?
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שקלים, דף ל"ג. נתחיל מה דף הקודם, שורה אחרונה. אמרנו שבגלל כל הקושיות אז זנחו את השיטה של רבי יוחנן, והלכה למעשה דנו רק על השיטה של בר כפרע. בר כפרע אומר שמדובר במה שכתוב נטמא באב הטומאה - זה באב הטומאה דאורייתא. מה שכתוב בבלוע טומאה, כוונה טומאה בבלוע טומאה דרבנן.
ואומרת הגמרא: וקשה לבר כפרע לבית שמאי. הרי בית שמאי אומרים הכל נשרף בפנים חוץ מנטמא באב הטומאה בחוץ. לכאורה מה בין אב הטומאה, בין בחוץ לבין בפנים? כלומר, אם התורה מצווה לשרוף אותו במקום קדוש, אז מה זה משנה אם הוא נטמא בחוץ או בפנים? זה וזה לדבר תורה הוא.
אומרת הגמרא: בגין דרבי עקיבה אמר: מקום טומאתו שם תהא שריפתו. בעצם בית שמאי אוחזים בשיטה של רבי עקיבא, אומרים מקום טומאתו זה שם שריפתו. עכשיו כיוון שאם הוא נטמא באב הטומאה בחוץ, הוא יישרף בחוץ. נטמא באב הטומאה בפנים - נשרף בפנים. עכשיו אם הוא נטמא בבלוע טומאה בחוץ, כיוון שזה לא טומאה דאורייתא, אז לכן ייכנס פנימה ויישרף.
ואומרת הגמרא: ואפילו על בית הלל לא מקשייא? כלומר גם בית הלל קשה על השיטה של בר כפרע. הרי בית הלל אמר: הכל ישרף בחוץ, חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. כלומר מי שנבלע בטומאה בפנים אז הוא נשרף בפנים. לכאורה מה בין ולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ? זה וזה לא מדבריהם הוא? הרי זה בדבר תורה הוא טמא, אז למה לא יכניסו וישרפו לו בפנים?
אומרת הגמרא: בגין דרבי שמעון אמר: מאכלו ומשקו של מצורע חוץ לשלש מחנות. כלומר בית הלל הולכים לפי שיטת רבי שמעון. המצורע משתלח מחוץ לשלוש מחנות, אבל דבר שהוא נגע בו - אם המצורע נגע במשהו, זה טמא. אבל הדבר הטמא הזה לא משלחים אותו מחוץ לשלוש מחנות, אבל גם לא מביאים דבר שמצורע נגע בו מחוץ לשלוש מחנות פנימה. אז רואים מכאן שיש חילוק בין דבר שנטמא בפנים, שאז לא מוציאים אותו החוצה, לדבר שנטמא בחוץ שמכניסים אותו פנימה. אז גם כן, אם נטמא בבלוע טומאה - אם הוא נטמא בפנים שורפים אותו בפנים, אם הוא נטמא בחוץ אז לא מכניסים אותו פנימה כדי לשרוף אותו.
אנחנו עוברים לפרק חדש. אומרת המשנה: איברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב, של מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח, של ראשי חדשים ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן. הגמרא תסביר מה זה כרכוב המזבח.
השקלים והביכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית, אבל מעשר דגן ומעשר בהמה ובכורות נוהגין בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית. לפי הפרשנים המעשר בהמה היה נוהג גם אחרי החורבן, כי הם ציפו שבית המקדש ייבנה, אבל לאחר כמה שנים ביטלו גם את זה מפני התקלה.
המקדיש שקלים וביכורים הרי זה קודש. רבי שמעון אומר: האומר ביכורים קודש - אינן קודש.
אומרת הגמרא: איזהו כרכוב המזבח? שאמרנו ששם מניחים את האיברים של קורבנות ראשי חודשים. אמה בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי כהנים. אנחנו יודעים שהמזבח היה שלושים על שלושים אמות, ובאמצע היה - כמו בקרנות, בפינות היו ארבע קרנות בגודל של אמה על אמה. עכשיו וצמוד אליהם לאורך, מסביב לכל המזבח, היה אמה להילוך רגלי הכוהנים, כדי שלא ייכוו, לא יישרפו. שמה תמיד דואגים שלא יהיה שם אש. אז זה נקרא כרכוב המזבח, האמה הזאת שבה הכוהנים הולכים.
שואלת הגמרא: מוספי שבת מוספי ראש חדש מי קודם? רבי ירמיה סבר מימר: מוספי שבת ומוספי ראש חדש - מוספי ראש חדש קודמין. חייליה דרבי ירמיה מן הדא: שירו של שבת ושירו של ראש חדש - שירו של ראש חדש קודם. כלומר אם יש שבת וראש חודש, כשמקריבים את הקורבנות היו אומרים שיר של ראש חודש. אז רואים שראש חודש קודם.
אמר רבי יוסה: שנייה היא. תמן דאמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חדש. כלומר, הרי לא כולם ידעו שקידשו את החודש, אז לכן היו אומרים שיר של ראש חודש כדי לפרסם שראש חודש התקדש. אבל לעניין הקורבנות, מה מקריבים? כיצד היה עושה? שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו של ראש חדש. אבל ברם הכא מוספי שבת ומוספי ראש חדש - מוספי שבת קודמין, על שם: כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. כלומר לגבי השיר מבטלים את השיר של שבת ואומרים שיר ראש חודש, כדי לפרסם. אבל כשיש לנו מוסף ראש חודש ומוסף שבת, מוסף שבת הוא קודם, כי יש לנו כלל שתדיר קודם לשאינו תדיר.
ואומרת התנא, למדנו במשנה: המקדיש שקלים וביכורים הרי זה קודש. רבי שמעון אומר: האומר ביכורים קודש - אינן קודש. כלומר לא תופס מה שהוא אומר.
אומרת הגמרא: מה משמע מכאן? שקלים . °רבי שמעון - הא שקלים קדשו. כלומר הוא אומר הרי זה מעשר שקל - זה קדוש. °רבי שמעון בן יהודה משום °רבי שמעון: בין אלו ובין אלו לא קדשו. כלומר גם מעשר שקל, אם הוא אומר זה מעשר שקל, זה לא קדוש.
אומרת הגמרא: תני: גר בזמן הזה צריך להביא קינו ריבעת כסף. מה צריכים - ברביע כסף לקורבנות שלו. אמר רבי שמעון: ביטלה רבי יוחנן בן זכאי מפני התקלה. שואלת הגמרא: מהו מפני התקלה? איזה תקלה?
כהדא דתני: אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות בזמן הזה. ואם הקדיש או העריך או החרים או הגביה: הכסות תישרף, הבהמה תיעקר. מה זה תיעקר? איך עוקרים אותה? כיצד נועל בפניה הדלת והיא מתה מאיליה. הם לא עושים בידיים, אבל בעצם גורמים למיתה. והמעות ילכו לים המלח.
אומרת הגמרא: עבר והקדיש - מה הדין? מן מה דאמר רבי שמעון: ביטלה רבי יוחנן בן זכאי מפני התקלה, הדא אמרה: עבר והקדיש קדשו. משמע מכאן שאם הוא יעשה את זה, יכול לבוא לתקלה שישתמש בקודשים.
רבי יודה ענתודרייא בעי קומי רבי יוסי: הכא את אמר קדשו, והכא את אמר לא קדשו? הכא לגבי מעות הגר אתה אומר קדשו, והכא לגבי שקלים אתה אומר לא קדשו. למה ההבדל ביניהם?
[דף לג עמוד ב]
אמר לו: תמן גבי שקלים לכך ח_כגאין מקדישין לכתחילה - לפי שמצוה להקריב מתרומה חדשה, והיאך יקדיש? הא הוי ליה ישנה. והכא גבי גר מאי אית לך למימר? וכי זה משנה אם אותו רבע דינר שהקדיש הגר ישנה היא לגבי הקדשות אחרים? הא קינו של גר אינו צריך חדשה! לכן אם הקדיש קדוש. למה אם הקדיש שקלו לא קדוש? ויניחנה עד שיבנה בית המקדש, שמא יבנה הבית כבראשונה ותתרם תרומת הלישכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. והכא גבי גר זה לא שייך, כי מאי אית לך? רב המנונא° ורב אדא בר אהבה° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: ח_כדהלכה כ°רבי שמעון בן יוחאי.
הדרן עלך פרק כל הרוקין וסליקא לה מסכת שקלים
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שקלים וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שקלים וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת שקלים וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:
הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת שקלים כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":
קדיש בנוסח אשכנז / ספרד
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח
יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
ויש נוהגים במקום:
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
אמר לו: תמן לכך אין מקדישין לכתחילה - לפי שמצוה להקריב מתרומה חדשה, והיאך הוי ליה ישנה. כלומר, הרי ברגע שהוא מקדיש, בשנה הבאה כשבית המקדש ייבנה, הכסף הזה כבר לא שווה, הוא יהיה ישן. והכא מאי אית לך למימר? מה זה משנה אם אותו רביע דינר שהוא הקדיש זה ישן, לגבי שאר הקדשות אחרות? הרי של גר אינו צריך חדשה! אז לכן אם הקדיש, זה קדוש.
שואלת הגמרא: למה אם הקדיש שקלו לא קדוש - ויניחנה עד שיבנה בית המקדש? אומרת הגמרא: שמא יבנה הבית כבראשונה ותתרם תרומת הלישכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. אם בית המקדש לא היה נבנה קודם אחד בניסן, אלא אחריו, אז בעצם היה אפשר להשתמש בכסף הזה. אבל כיוון שמא ייבנה בית המקדש לפני אחד בניסן, ואז באחד בניסן באמת יתרמו תרומת הלישכה, ממילא הכסף הזה יהיה ישן ואי אפשר להשתמש בו. אבל לגבי גר לא שייך הדין הזה - והכא מאי אית לך?
רב המנונא ורב אדא בר אהבה בשם רב: הלכה כרבי שמעון.
עד כאן פרק "כל הרוקין" וסליקא לה מסכת שקלים.
- דברי הימים ב כד ט
- צפניה ג ז
- יחזקאל לט טו
- עזרא י ח
- עזרא ד ג
- נחמיה ב כ
- נחמיה י לג
- איוב כט ח
- יהושע יא טו
- תהלים סא ה
- שיר השירים ז י
- תהלים לט ז
- משלי כ ו
- תהלים קכב א
- שמואל ב ז יב
- משלי כא ג
- תהלים סה יד
- משלי ג ד
- משלי כג לא
- קהלת ח א
- יהושע כב כב
- ישעיהו נז טו
- משלי כב ד
- תהלים קג יז
- תהלים פט כ
- יחזקאל לז יד
- מלאכי ג כג
- משלי י ז
- ישעיהו נג יב
- דברי הימים א ב נה
- עזרא ז יא
- תהלים נ ג
- תהלים פט ח
- משלי טז ד
- ישעיהו מג ז
- דברי הימים ב לא יג
- משלי כא יד
- תהלים מא ב
- הושע ח יד
- מלכים ב כ יז
- דברי הימים ב לו י
- מלכים א ח ח
- דברי הימים ב לה ג
- דברי הימים א ג טו
- מלכים ב כד יז
- שיר השירים ה יד
- זכריה יד ח
- יחזקאל ד ה
- ישעיהו לג כא
- זכריה יג א
- יחזקאל מז ח
- איוב לח יא
- יחזקאל מז י
- יחזקאל מז יא
- יחזקאל מז יב
- יואל ב כג
- יואל ב יב
- דברי הימים ב ד ח
- מלכים א ז מח
- דברי הימים ב ד יט
- דברי הימים ב ד ז
- דברי הימים ב יג יא
- מלכים ב יב יז
- דברי הימים ב כד יד
- מלכים ב יב י
- דברי הימים ב כד ח
- מלכים ב יב יד