ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/הדפסה (פרק שישי)
היתה ו_ה נימא אחת חוצצת, שתים ספק, שלש אינן חוצצות. רבי זעירא° בעי: קשר נימא לחבירתה מהו? אם קשרה לאחת כאחת היא וחוצצת, קשרה לשתים כשתים הן וספק, לשלש שלש הן ואינן חוצצות? אמר רב יהודה° נשיאה זו שהיא יורדת לטבול לנידתה, קושרת שערה כזנב הסוס לעובדה לכתחילה, וסמיך עלי יכולה לסמוך עלי שאני מתיר. כהנא (א)° שאל לרב°: מהו ו_ו מיפק באילין תיכייא שרשראות חוטים חלולות? אמר לו: וכי כן אמרין אסור לו לאדם לצאת בהמייני חגורה? והרי אף היא עשויה כך. רב הונא° הורי לאיתתיה דריש גלותא מיתן ליברה מחט דדהבא על קפיליטה כיסוי ראש שאישה חשובה לא תוציאם להראות לחברותיה. רבי יוחנן° בר נפחא הורי לאילין דבית בון מיתן טלייה דמרגליתא רצועה משובצת פנינים על פרגזתא כיסוי ראש. אמר רבי אילא° אילעא: כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. ותנינן ו_ז יוצא הוא בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. אית תניי תני בין אילו בין אילו מקבלין טומאה, ואית תניי תני בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה ולא פליגי. מאן דאמר בין אילו בין אילו מקבלין טומאה בשעשה להן אמבולי ענבל, ומאן דאמר בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה בשלא עשה להן אמבולי. ואפילו עשה להם אמבולי למה לא יהו טהורין שהרי העינבל לא נעשה לקול? ולא כן אמר רבי אבהו°: דשמעון בר אבא° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא ו_ח בזוגין שבעריסה? פליגי תרין אמוראין. חד אמר: מוליך ומביא את העריסה ובלבד שלא יתכוון להשמיע את הקול, וחרנה אמר: אם משמיע את הקול אסור ואם לאו מותר. משמע שאף אם יש עינבל הכל תלוי בהשמעת קול, כשנתן בו עינבל ודאי כוונתו להשמיע קול. תמן אם אינן עשויין להשמיע את הקול בשבת עשויין הן להשמיע את הקול בחול, ברם הכא, אם אין עשוין להשמיע קול לא בחול ולא בשבת, מפני מה עשה להן אמבולי? תנן לא בטוטפת. אמר רבי בון בר חייה°: קובטירה תכשיט שנותנת על מקום התפילין ונקרא כך כי הוא דבר שהוא נותן במקום הטוטפת. ולא בסנבוטין צובעין תותבן פתיל צבוע. לא בכבול טבוסה כיפת צמר שמניחים תחת הסבכה. תני °רבי שמעון בן אלעזר מתיר בכבול. רבי אחא° אמר בשם כהנא°: אתיא ד°רבי שמעון בן אלעזר כ°רבי. כמה ד°רבי אמר דבר שהוא טמון נסתר מותר ולכן התיר לצאת בשן של זהב, כן °רבי שמעון בן אלעזר אמר דבר שהוא טמון מותר. תכשיטין למה הן אסורין? אמר רבי אבא°: על ידי שהנשים שחצניות והיא מראתן לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות. תני °רבי חלפתא בן שאול: תכשיטין אסור לשלחן דורון ביום טוב. אמר רבי מונא°: לא אמרו אלא לשלחן, הא ללבשן בבית מותר שאם היה אסור ללובשם פשיטא שאסור לשלחם שהרי הם מוקצים אין מכאן ראיה. דתני ו_ט מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק ואת הפנקס ואת הקרקש שמשקשים בו לתינוק ואת המראה
רבי אבא בשם רב יהודה, ורבי זעירא בשם רבנין: היתה נימא אחת חוצצת, שתים ספק, שלש אינן חוצצות. רבי זעירא בעי: קשר נימא לחבירתה, מהו? כלומר, אם הוא קושר שערה לשערה, מה הדין? כלומר, אם הוא קשר לאחת - כאחת היא וחוצצת. אם היא קשרה לשתיים - אז כשתיים הן, וספק. אם הוא קשר את זה לשלוש - אז שלש הן, אינן חוצצות.
רב יהודה: זו שהיא יורדת לטבול לנידתה, שערה כזנב הסוס, וסמיך עלי. כלומר, היא יכולה לכתחילה בלי לפחד לקשור את השערות כדי שכל השערות ייכנסו למים. היא יכולה לקשור את זה כמו זנב סוס והיא יכולה לסמוך עליו, שזה לא נשאר חציצה, כי הוא אומר אני מתיר ואת יכולה לסמוך עליי.
כהנא שאל לרב: מהו מיפק באילין תיכייא? כלומר, אם מותר לצאת בשרשראות של חוטים חלולות, כלומר רקמת חוטים חלולה. אמר לו: כן אמרין אסור לו לאדם לצאת בהמייני. הרי חגורה ככה היא בנויה, זה בעצם רקמה חלולה, כן? כלומר, הרי גם היא עשויה כך.
רב הונא הורי לאיתתיה דריש גלותא - רב הונא הורה לאשתו של ראש הגולה, מיתן ליברה דדהבא על קפיליטה. הוא התיר לה לצאת עם מחט מזהב על הכיסוי ראש. כלומר, שאישה חשובה היא לא תוציא אותם כדי להראות לחברותיה, לכן אין חשש שהיא תטלטל את זה ארבע אמות ברשות הרבים.
רבי יוחנן הורי לאילין דבית בון - טלייה דמרגליתא על פרגזתא. כלומר, הוא התיר להן לתת רצועה משובצת בפנינים על הכיסוי ראש. שוב פעם אותה סיבה. אישה חשובה לא תטלטל, לא תראה את זה לחברות שלה, לא תוציא את זה מהראש להראות לחברות שלה.
אמר רבי אילא: כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. ותנינן: יוצא הוא בזוגין שבכסותו, כלומר מותר לצאת עם פעמונים שבבגד, ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. אית תניי תני בין אילו בין אילו מקבלין טומאה. כלומר, בין אלו ובין אלו נחשבים כלי לקבל טומאה. ואית תניי תני בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה.
מאן דמר בין אילו בין אילו מקבלין טומאה - בשעשה להן אמבולי, כלומר עשה להם את הענבל, את החלק הפנימי שבעצם הופך את הכלי הזה למשמיע קול. ומאן דמר בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה - בשלא עשה להן אמבולי. כלומר, אם אין להם את הברזל בפנים שהוא בעצם נוקש ומשמיע את הקול, אז בעצם זה רק לנוי, ובשני המקרים, בין אם הוא מחובר לבגד ובין אם הוא לא מחובר לבגד, בכל מקרה לא מקבל טומאה.
שואלת הגמרא: ואפילו עשה להם אמבולי יהו טהורין? הרי הענבל לא נעשה לקול. כלומר, אם דבר כזה שעשה אותו רק לנוי, הוא לא נעשה לקול, אז למה שלא יהיה טהור? ולא כן אמר רבי אבהו: דשמעון בר אבא בשם רבי יוחנן בזוגין שבעריסה - תרין אמוראין. אם יש פעמונים בעריסה של תינוקות, אז שני האמוראים חלקו. חד אמר: מוליך ומביא ובלבד שלא את הקול. כלומר מותר להוליכו ולהביא את זה, בלבד שלא יתכוון להשמיע את הקול. אבל גם אם יהיה קול בדיעבד ולא התכוון לזה, אז זה מותר. וחרנה אמר: אם את הקול אסור ואם לאו מותר. ומשמע בכל מקרה שאפילו שיש ענבל, הכל תלוי אם ישמיע קול או לא.
אומרת הגמרא: יש הבדל. תמן אם אינן עשויין להשמיע את הקול בשבת עשויין הן להשמיע את הקול בחול. כן, שמה לגבי שבת אני אומר שהוא מוליך ומביא בלי להשמיע קול, הוא משתדל שלא יהיה קול, אבל בכל אופן זה נועד לקול, כי הרי ביום חול משתמשים בזה לקול. ברם הכא, אם אין עשוין להשמיע קול לא בחול ולא בשבת, מפני מה עשה להן אמבולי? כן, כאן בפעמונים שקשורים לבגד או לצוואר, אם הם לא עשויים להשמיע קול, אז למה שמו להם ענבל? כנראה כן עושים להשמיע קול. אז לכן זה כלי ולכן הם מקבלים טומאה.
ואומרת הגמרא: לא בטוטפת. מה זה תותפת? אמר רבי בון בר חייה: קובטירה דבר שהוא נותן במקום הטוטפת. הוא נקרא כך כי זה דבר שניתן במקום התותפת, במקום שבו מניחים תפילין של ראש.
ולא בסנבוטין - צובעין תותבן, כלומר פתיל צבוע. לא בכבול - טבוסה. זה כיפת צמר שמניחים תחת הסבכה. סבכה זה רשת שהולכת על כל הראש ומתחתיה היה איזה כיפה של צמר.
תני רבי שמעון בן אלעזר מתיר בכבול. רבי אחא בשם כהנא: אתיא דרבי שמעון בן אלעזר כרבי. כלומר רבי שמעון בן אלעזר שהתיר כבול זה כרבי. כמה דרבי אמר דבר שהוא טמון מותר, כי אנחנו לא חוששים שמא האישה תוציא ותראה את זה כי זה מוסתר, אז לכן הוא התיר לצאת בשן של זהב. כלומר רבי מתיר לצאת בשן של זהב, כי אם זה זהב האישה לא תוריד את זה, היא תהיה מתביישת להוריד את זה. גם כאן, היא לא תוריד את הכיסוי ראש כדי להראות את זה. אז כמו ששמה הוא התיר לצאת בשן של זהב, כן רבי שמעון בן אלעזר אמר דבר שהוא טמון מותר. לכן מותר את הכיפה הזאת שהיא מתחת הסבכה, מותר לצאת בזה.
שואלת הגמרא: תכשיטין למה הן אסורין? אמר רבי אבא: על ידי שהנשים שחצניות והיא מראה לחברתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות. כלומר היא תוריד את זה מהצוואר ותראה לחברה כדי להראות לחברה שלה, ותוך כדי היא תלך ארבע אמות. לכן אסרו את זה.
תני רבי חלפתא בן שאול: אסור לשלחן דורון ביום טוב. אמר רבי מונא: לא אמרו אלא לשלחן, הא ללבשן מותר. כלומר את התכשיטים מותר ללבוש, רק אסור לשלוח את זה. כי אם היה אסור גם ללבוש אותם, אז פשיטא שאסור לשלוח אותם, כי הרי זה מוקצה. אם אין שום שימוש אז זה מוקצה.
אומרת הגמרא: לא הוה מכאן ראיה, דתני: מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק ואת הפנקס ואת הקרקש ואת המראה - שמקשקשים בו לתינוק, ואת המראה לכסות בהן את הכלים. רואים מכאן שהקדישו לכתחילה לאיסור, מותר לצורך גופו במקומו. אז לכן גם אם זה היה אסור ללובשם, היה צריך לומר שאסור לשלוחם, כי יכול להיות שיש בהן צורך בגוף שלהם.
📜 הדינים העולים מדף לג עמוד ב
ו_ה קשירת שערות בטבילה אינה חוצצת אף לכתחילה
- מקור: "נימא אחת חוצצת, שתים ספק, שלש אינן חוצצות. רבי זעירא בעי: קשר נימא לחבירתה מהו? אם קשרה לאחת כאחת היא וחוצצת, קשרה לשתים כשתים הן וספק, לשלש שלש הן ואינן חוצצות? אמר רב יהודה (נשיאה) זו שהיא יורדת לטב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק ב, הלכה טו, שו"ע יו"ד סימן קצח סעיף ה, סמ"ג עשין רמח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרב יהודה הנשיא שאמר "וסמיך עלי", שהתיר לכתחילה לקשור השיער כזנב הסוס לצורך טבילה ואין בכך חציצה
ו_ז מותר לצאת בשבת בזוגין (פעמונים) שבכסות ואינו יוצא בזוגין שבצוארו
- מקור: "יוצא הוא בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. אית תניי תני בין אילו בין אילו מקבלין טומאה, ואית תניי תני בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה ולא פליגי. מאן דאמר בין אילו בין אילו מקבלין טומאה בשעש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יח, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כברייתא המבחינה בין זוגין שבכסות לזוגין שבצוארו, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נח א — היוצא בשבת בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו חייב חטאת
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נח א — עבד יוצא בשבת בחותם שבצווארו אך לא בחותם שבכסותו
ו_ח האם מותר להוליך ולהביא עריסה שיש בה זוגים (פעמונים) בשבת
- מקור: "בזוגין שבעריסה? פליגי תרין אמוראין. חד אמר: מוליך ומביא (את העריסה) ובלבד שלא יתכוון להשמיע את הקול, וחרנה אמר: אם משמיע את הקול אסור ואם לאו מותר. משמע שאף אם יש עינבל הכל תלוי בהשמעת קול, כשנתן בו ע"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות כלים, פרק ח, הלכה ז
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: חד אמר: מוליך ומביא ובלבד שלא יתכוון להשמיע קול ~ חרנה אמר: תלוי אם משמיע קול בפועל, אסור אם משמיע ומותר אם לאו
- הכרעה: נפסק כדעה השנייה שהכל תלוי בהשמעת הקול בפועל, שכן אם משמיע קול אסור ואם לאו מותר, ללא תלות בכוונה בלבד, וכך פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נב א — טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות ואינן מקבלות טומאה
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נח ב — זוג של תינוק (המשמיע קול לשם היכר-קול ולא לתכשיט) מקבל טומאה אף אם ניטל עינבלו, ואילו זוג
לכסות בהן את הכלים מכאן שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו לכן אף אם אסור היה ללובשם היה צריך לאמר שאסור לשלחם אף שיכול להשתמש בהם לצורך גופם. אמר רבי בון°: מתניתא אמרה שאסור ללובשן, דתנינן ו_י כל שניאותין בו ביום טוב משלחין אותן. אם אומר את שמותר ללובשן יהא מותר לשלחן. והא הדא דתני: מטלטלין את השופר להשקות את התינוק, ואת הקרקש, ואת המראה לכסות בהן את הכלים? משמע שאף כלים שהם מוקצים מותר להשתמש בהם לצורך גופם, ואף תכשיט, כיוון שיכול להשתמש לצורך גופו ונהנה, למה אסור לשלחו? מה שהתירו את אלו בשיש עליהן תואר כלי אבל תכשיט שאין שם כלי עליו אסור. עד כדון תכשיטין של זהב אסור לצאת שמא תשלוף להראות לחברותיה, ואפילו תכשיטין של כסף אמרין בשם רבי ירמיה°: אסור, ואמרין בשם רבי ירמיה°: מותר. הכיצד? אמר חזקיה°: אנא ידע רישא וסיפא של העניין ואיך נוצרו שני הדעות. טליין דקיקין ילדות קטנות הויין מתרביין בדרתיה דרבי ירמיה° שהיו יוצאות בתכשיטי כסף. אתא ושאל לרבי זעירא°. אמר לו: לא תיסור ולא תישרי. תנן ו_יא אין רואין במראה בשבת. אם היתה קבועה בכותל °רבי מתיר וחכמין אוסרין. אמר רבי אחא° בשם רבי אבא°: טעמא דהדין דאסר דפעמים שהוא רואה נימא אחת לבנה והיא תולשתה והיא באה לידי חיוב חטאת. ו_יב והאיש אפילו בחול אסור שאינה דרך כבוד שזו דרך נשים. י"ג דברים התירו לבית °רבי שיהו רואין במראה ושיהו מספרין קומי ושיהו מלמדין את בניהן יוונית ו_יג שהיו זקוקין למלכות. תנן: התם: אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. שאלו את °רבי יהושע בן חנניה מהו שילמד אדם את בנו יוונית? אמר להם: ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דכתיב (יהושע א', ח') והגית בו יומם ולילה והתני °רבי ישמעאל בן אלישע ובחרת בחיים זו אומנות מעתה אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב (יהושע א', ח') והגית בו יומם ולילה אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר ווא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא אסרו ללמוד יונית מפני המסורות שאם ידע את שפת השלטון. שמא בעל כרחו ישתף פעולה עם השילטון ויהיה מוסר. רבי אבהו° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מותר אדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה. שמע שמעון בר אבא° ואמר: בגין דרבי אבהו° בעי מלפה בנתיה יוונית הוא תלי לה ברבי יוחנן° בר נפחא. שמעה רבי אבהו° ואמר: יבא עלי אם לא שמעתיה מן רבי יוחנן° בר נפחא. תני: אין יוצאין באיסטמא מטלית עם חוטים צבעוניים לגרש זבובים. שלשה דברים נאמרו באיסטמא: ו_יד אין בה משום כלאים לפי שאינה אריג, ואינה מטמאה בנגעים שאינה בגד, ו_טו ואין יוצאין בה בשבת. °רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אין בה משום עטרות כלות שגזרו עליהם אחרי החורבן תנן ו_טז ולא בעיר של זהב. רב יהודה° נשיאה אמר: כגון ירושלים דדהב. רבנן דקיסרין אמרין: זה תכשיט הנקרא פרוש טוק טקלין. מעשה ב°רבי עקיבא בן יוסף שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה ד°רבן גמליאל דיבנה וקניית בה. אתת ואמרת קומוי בעלה. אמר לה: הכין הווית עבדת לי כמה דהוית עבדה ליה, דהוות מזבנה מקליעתא דרישא ויהבה ליה, והוא לעי באוריתא. תמן תנינן: שלושה דברים אמרו לפני °רבי עקיבא בן יוסף שנים משם °רבי אליעזר בן הורקנוס ואחד משם °רבי יהושוע. שנים משם °רבי אליעזר בן הורקנוס יוצאה אשה בעיר של זהב. תני °רבי מאיר מחייב. בין °רבי מאיר לרבנן ניחא ד°רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין. בין °רבי אליעזר בן הורקנוס לרבנן ניחא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס מתיר וחכמים אוסרין מדרבנן. בין °רבי מאיר ל°רבי אליעזר בן הורקנוס קשיא.
אנחנו עושים ירושלמי מסכת שבת, דף ל"ד. נתחיל מהשורה השנייה. ואמרה הגמרא מה רבי בון, מתניתא אמרה שאסור ללובשן, כיוון שתכשיטים אסור ללבוש אותם ביום טוב. מה הראיה? דתנינן כל שניאותין בו ביום טוב משלחין אותן. כן, ואם אומר את שמותר ללובשן יהא מותר לשלחן. אם הארנו שהמשנה אומרת שאסור לשלוח אותם, אז כנ"ל שגם אסור ללבוש אותם.
ואמרה הגמרא הדא דתני מטלטלין את השופר להשקות את התינוק, ואת הקרקש, ואת המראה לכסות בהן את הכלים. משמע שכלי שמלאכתו לאיסור מותר להשתמש בהם בדבר היתר. אז גם התכשיט הרי יכול להשתמש בהם בדבר היתר. אז למה אסור לשלחם? ואמרה הגמרא: לא, מה שהתירו את אלו, כלומר את השופר וקרקש וכדומה, זה כיוון שיש עליהן תואר כלי, זה כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לצורך גופו ומקומו, אבל תכשיטים אין להם שם כלי, לכן אסור להשתמש בהם שלא בשימוש התכשיט, ותכשיט אסור, לכן ממילא אסור.
ואמרה הגמרא: עד כדון תכשיטים של זהב, בהם אנחנו מבינים שאסור לתת להם שמא תשלוף להראות לחברתה כי זה דבר חשוב. ואפילו תכשיטין של כסף, גם בזה גזרו? אמרין בשם רבי ירמיה אסור, אמרין בשם רבי ירמיה מותר. שואלת הגמרא כיצד זה יכול להיות שאמרו שני דברים הפוכים בשמו? אמר חזקיה: אנא ידע רישא וסיפא. כלומר אני יודע בדיוק איך נוצרו שתי הדעות. טליין דקיקין הויין מתרביין בדרתיה דרבי ירמיה - הם גדלו בבית של רבי ירמיה והם היו עושות תכשיטי כסף. אתא ושאל לרבי זעירא - ושאל את רבי זעירא האם מותר להם לצאת עם זה או לא? ואמר לו: לא תיסור ולא תישרי. אז לכן חלק הבינו שרבי ירמיה אמר שמותר וחלק הבינו שהוא אמר שאסור.
ואמרה הגמרא למדנו ברייתא שאומרת אין רואין במראה בשבת. אם היתה קבועה בכותל רבי מתיר וחכמין אוסרין. כלומר, אם היא תלושה אז אין רואים במראה בשבת. החשש כי המראה בזמנם היה כמו סכין, לוח מתכת חד, מנחושת או משהו כזה, ובעצם היו חותכים עם זה. אז יבואו לחתוך את הזקן שלו או משהו כזה. אבל אם זה מחובר לכותל שאין את החשש הזה, אז פה יש מחלוקת, רבי מתיר וחכמים אוסרים.
אמר רבי אחא בשם רבי אבא: טעמא דהדין דאסר, כלומר, מי שאסר אפילו בכותל, הוא אומר דפעמים שהוא רואה נימא אחת לבנה והיא תולשתה והיא באה לידי חיוב חטאת. כלומר אישה שתסתכל במראה תראה פתאום שיש לה שערה לבנה והיא מתביישת, אז היא תוריד את זה ותבוא לידי חיוב חטאת. והאיש אפילו בחול אסור להסתכל במראה, שאינה דרך כבוד - כי זה דרך נשים.
ואמרה הגמרא י"ג דברים התירו לבית רבי, וביניהם שיהו רואין במראה, ושיהו מספרין קומי, כלומר תספורת כמו שהרומאים נוהגים, ושיהו מלמדין את בניהן יוונית שהיו זקוקין למלכות.
רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מותר אדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה. שמע שמעון בר אבא ואמר: בגין דרבי אבהו בעי מלפה בנתיה יוונית הוא תלי לה ברבי יוחנן. כלומר, כיוון שהוא רוצה ללמד את הבנות שלו יוונית, לכן הוא תלה את זה כאילו שרבי יוחנן אמר את זה. שמעה רבי אבהו ואמר: יבא עלי אם לא שמעתיה מן רבי יוחנן. הוא נשבע שהוא שמע את זה מרבי יוחנן.
ראינו בכמה מקומות שהירושלמי סובר שהסיבה שאסור יוונית זה לאו דווקא יוונית, אלא כל השפה של השליטים. כיוון שאדם שמכיר את השפה של העם השולט, אז הוא מהר מאוד ייהפך להיות משתף פעולה. הם יכריחו אותו באיזושהי צורה, בין אם מרצון בין אם בכפייה, הוא יהיה באיזשהו מקום מוסר. אז לכן אסור ללמוד את השפה של האומה השלטת, במקרה הזה זה יוונית.
ואמרה תני: אין יוצאין באיסטמא. איסטמא זה מעין מטלית עם חוטים צבעוניים כדי לגרש את הזבובים, מניחים וקושרים את זה על המצח, זה יורד על הפנים. ואמרה הגמרא שלשה דברים נאמרו באיסטמא: אין בה משום כלאים כי זה לא אריג, ואינה מטמאה בנגעים כי זה לא בגד, ואין יוצאין בה בשבת. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אין בה משום עטרות - קלות. כלומר גזרו אחרי החורבן על עטרות, אבל בזה לא גזרו, או בגלל שזה לא דבר מכובד, או בגלל שזה נועד למנוע זבובים, לכן לא רצו לגזור על דבר כזה.
ואמרה הגמרא, למדנו המשנה ולא בעיר של זהב. רב יהודה אמר: כגון ירושלים דדהב - עושים דגם של ירושלים מזהב. רבנן דקיסרין אמרין זה תכשיט ונקרא פרוש טוק טקלין.
ואמרה הגמרא מעשה ברבי עקיבא שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה דרבן גמליאל וקניית בה. כלומר אשתו של רבן גמליאל ראתה את זה וקינאה בה. אתת ואמרת קומוי בעלה. אמרה לו: אז למה אתה לא עושה לי את זה? אמר לה: הכין הווית עבדת לי כמה דהוית עבדה ליה - האם היית עושה לי כמו שאשתו של רבי עקיבא עשתה לו, דהוות מזבנה מקליעתא דרישא ויהבה ליה - שהייתה גוזרת את השערות של ראשה ומוכרת אותם ונותנת לו, והוא לעי באוריתא - כדי שהוא יוכל ללמוד תורה. את לא היית עושה את זה, לכן רבי עקיבא עשה לה את זה.
ואמרה הגמרא תמן תנינן: רבי עקיבא שנים משם רבי אליעזר רבי יהושוע. שניים משום רבי אליעזר ואחד משום רבי יהושע. שנים משם רבי אליעזר יוצאה אשה בעיר של זהב. תני רבי מאיר מחייב. אמרה הגמרא בין רבי מאיר לרבנן ניחא - יש מחלוקת בין רבי מאיר לרבנן, דרבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין, אז זה הגיוני, אחד מחייב ואחד פוטר. בין רבי אליעזר לרבנן ניחא, כי חכמים פוטרים ורבי אליעזר מתיר, גם זה ניחא. אבל בין רבי מאיר לרבי אליעזר קשיא - איך זה יכול להיות כזאת מחלוקת קיצונית, שרבי מאיר מחייב חטאת ורבי אליעזר מתיר לגמרי. אנחנו לא מוצאים יותר מדי מחלוקות כאלה.
אומרת הגמרא רבי איניינו בר סיסיי אמר משום רבי אליעזר: כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר. כלומר, גזרו שגם בחצר לא תצא איתו, לא רק במקום שהוא יכול להגיע לאיסור חטאת אלא גם בחצר, כי חששו שמא היא תצא. וכל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת מותרת לצאת בו בחצר, כי לא רצו לגזור גזירה לגזירה, כביכול אפילו בשעת הרבים זה רק גזירה, אז בחצר התירו לה.
📜 הדינים העולים מדף לד עמוד א
ו_י מותר לשלוח ביום טוב חפצים הניתנים ללבישה/שימוש באותו יום, אך לא תכשיטים שאין עליהם תואר כלי
- מקור: "כל שניאותין בו ביום טוב משלחין אותן. אם אומר את שמותר ללובשן יהא מותר לשלחן. והא הדא דתני: מטלטלין את השופר להשקות את התינוק, ואת הקרקש, ואת המראה לכסות בהן את הכלים? משמע שאף כלים שהם מוקצים מותר להש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ה, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן תקטז סעיף ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שמותר לשלח כל שנאותין בו ביום טוב, למעט תכשיטי אישה שאין להם תואר כלי - כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח תקטז,ג
ו_יא אין להסתכל במראה בשבת, ואפילו קבועה בכותל
- מקור: "אין רואין במראה בשבת. אם היתה קבועה בכותל רבי מתיר וחכמין אוסרין. אמר רבי אחא בשם רבי אבא: טעמא דהדין דאסר דפעמים שהוא רואה נימא אחת לבנה והיא תולשתה והיא באה לידי חיוב חטאת."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן שב סעיף יג
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי ~ חכמים: רבי מתיר במראה קבועה בכותל, וחכמים אוסרים משום חשש שיראה נימה לבנה ויתלשנה ויבוא לידי חיוב חטאת
- הכרעה: נפסק כחכמים לאסור אף בקבועה, מטעם חשש תלישת נימה לבנה המביא לחיוב חטאת, כפסק הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת קמט א — אסור להסתכל במראה של מתכת בשבת שמא ישחיז את פני המראה
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת קמט א — אין להביט במראה של מתכת בשבת שמא יתלוש נימין המדולדלים
ו_יג אין ללמד את הבן חכמת/לשון יוונית של חכמי האומות
- מקור: "שהיו זקוקין למלכות. תנן: התם: אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. שאלו את רבי יהושע (בן חנניה) מהו שילמד אדם את בנו יוונית? אמר להם: ילמדנו בשעה שאינו לא יו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק יא, הלכה ג, שו"ע יו"ד סימן קעח סעיף ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי ישמעאל שהדבר אסור, שנלמד מ"ובחרת בחיים" שאין ללמדה כלל
ו_יד לבד העשוי בלבד/עשוי ללא אריגה (כגון לבד שאינו אריג) פטור מדיני כלאים ומטומאת נגעים
- מקור: "אין בה משום כלאים לפי שאינה אריג, ואינה מטמאה בנגעים שאינה בגד,"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות כלאים, פרק י, הלכה כ, שו"ע יו"ד סימן שא סעיף יד, סמ"ג לאוין רפג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שלבד אינו אריג ואינו בגד, ולכן פטור מכלאים ומנגעים; כן פסקו הרמב"ם (הל' כלאים פ"י הכ') והשו"ע (יו"ד שא, יד) בעקבות הסמ"ג
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז ב — איסטמא (כיסוי ראש) אין בה משום כלאים, אינה מטמאה בנגעים, ואין יוצאים בה לרשות הרבים
ו_טז אסור לאישה לצאת בשבת בתכשיט "עיר של זהב" (עיר זהב) לרשות הרבים
- מקור: "ולא בעיר של זהב. רב יהודה (נשיאה) אמר: כגון ירושלים דדהב. רבנן דקיסרין אמרין: זה תכשיט הנקרא פרוש טוק טקלין. מעשה ברבי עקיבא (בן יוסף) שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה דרבן גמליאל (דיבנה) וקניית בה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבנן דקיסרין שזהו תכשיט של זהב הנקרא כן, ואסור לצאת בו בשבת שמא תסירנו ותשכח ותלך בו כמעשה רבי עקיבא ואשת רבן גמליאל, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז א — אסור לאשה לצאת בשבת בחוטי צמר, בחוטי פשתן או ברצועות שבראשה, ואסור לה לטבול בהם עד שתרפה א
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נט א — אישה לא תצא בשבת בעדי "עיר של זהב" (תכשיט דמות ירושלים של זהב)
°רבי מאיר מחייב חטאת ו°רבי אליעזר בן הורקנוס מתיר. רבי איניינו בר סיסיי° אמר משום °רבי אליעזר בן הורקנוס: כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר. כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת מותרת לצאת בו בחצר. רבי אבא בר כהן° אמר בשם רב ששת°: מתניתא אמרה כן דתנן: ובכבול ובפיאה נכרית בחצר. רבי אלייא° אמר בשם רבי שמעון בר חייא°: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת ו_יז אסורה לצאת בו לחצר איתמר תכשיטין למה הן אסורין אמר רבי אבא° על ידי שהנשים שחצניות והיא מראתן לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות. ו_יח והאיש על ידי שאינו שחוץ יהיה מותר לצאת בתכשיט. נשמעינה מן הדא: רבן גמליאל ברבי° ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו ו_יט וגערו בו חביריו משום שהוא תכשיט. הדא אמרה: העשוי לשם תכשיט אסור. הדא אמרה: עשוי לכך ולכך אסור. הדא אמרה: אחד האיש ואחד האשה אסורים. הדא אמרה: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר שהרי גערו בו חבריו.
מתני': ו_כ לא יצא האיש בסנדל המסומר ו_כא ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ו_כב ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ו_כג ולא בשריון לא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא אינו חייב חטאת.
גמ': מפני מה גזרו על סנדל מסומר? יש אומרים שהיו רואות את ראשו ומפילות. ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות. ויש אומרים ששעת השמד היתה והתחבאו במערה ושמעו קול והיו סבורים שהרומאים באים עליהם ועל ידי שהיו נדחקין זה בזה הרגו זה את זה. מה נפק ביניהון? הדיוסטרא מסמר כפוף כלפי הקרקע ואין נראה ראשו. מאן דאמר שהיו רואות את ראשו ומפילות מותר, ומאן דאמר שהיו שומעות קולו ומפילות, או שהיו נדחקין זה בזה והורגין זה את זה — אסור. ולא בשעת השמד גזרו, מכיון שעבר השמד למה לא יהא מותר? לא עמד בית דין וביטל. מעתה אפילו בחול יהיה אסור? לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא וכיוון שאינו מצוי שיהיה לאדם נעל מיוחדת לחול לא גזרו. תני: טלה עליו מטלית מלמטן מותר דאינו נראה ואין קולו נשמע ואינו פוצע. רבי יודן בי רבי ישמעאל°
רבי אבא בר כהן בשם רב ששת: מתניתא אמרה כן - יש לנו דוגמאות כאלה במשנה ובכבול ובפיאה נכרית בחצר. רואים שהתירו בחצר ולא התירו ברשות הרבים. רבי אלייא בשם רבי שמעון בר חייא: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר, כיוון שזה קרוב מאוד להגיע לידי איסור, לצאת מהחצר לשבת הרבים, בקלות היא יכולה לא לשים לב ולצאת.
איתמר, תכשיטין למה הן אסורים? רבי אבא - על ידי שהנשים שחצניות, אם היא מראה לחברתה והיא שוכחת ומהלכת בהן ארבע אמות. והאיש על ידי שאינו שחוץ מותר - כלומר, האם לאיש כן מותר כי הוא לא גאוותן?
נשמעינה מן הדא: רבן גמליאל ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט. מכאן אתה לומד כמה דברים: הדא אמרה: העשוי לשם תכשיט אסור. הדא אמרה: עשוי לכך ולכך - זה מפתח מזהב, זה לא רק תכשיט, ובכל זאת אסרו לו. הדא אמרה: אחד האיש ואחד האשה - רואים שאסרו גם לו. הדא אמרה: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר - שרבן גמליאל היה בחצר ואף על פי כן גערו בו חביריו. רואים מכאן שגם על גברים גזרו, וגם בחצר אסור.
אנחנו בפרק, הלכה ב'. אומרת המשנה לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא בשריון לא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא אינו חייב חטאת.
אומרת הגמרא מפני מה גזרו על סנדל מסומר? יש אומרים שהיו רואות את ראשו ומפילות. כלומר זה היה מפחיד, השפיצים של המסמרים שהיו בולטים מהנעל היה מפחיד נשים ההולכות ומפילות. ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות - כיוון שזה ברזל, כשהיו הולכים על הריצפה זה היה משמיע רעש ומפחיד ומפילות. ויש אומרים על ידי שהיו נדחקין זה בזה - היו זמנים שהתחבאו במערה בשעת השמד ושמעו קול, היו סבורים שהרומאים באים עליהם, ועל ידי שהיו נדחקין זה את זה - הרגו זה את זה, ולכן גזרו.
שואלת הגמרא מה נפק ביניהון? איזה דין הלכתי יצא ביניהם? הד וסט א - מסמר שמכופף כלפי מטה, כלפי הקרקע. אז מאן דמר שהיו רואות את ראשו ומפילות מותר, כי הרי אין שפיץ כלפי מטה. ומאן דמר שהיו שומעות קולו ומפילות, או שהיו נדחקין זה בזה והורגין זה את זה — אסור, כי גם הוא משמיע קול כי זה ברזל, וגם אם אדם פוגע בחברו עם זה יכול להרוג אותו.
שואלת הגמרא ולא בשעת השמד גזרו, מכיון שעבר השמד יהא מותר? אומרת הגמרא לא עמד בית דין וביטל. שואלת הגמרא מעתה אפילו בחול? - אתה אומר שבשעת השמד התחבאו במערה וכדומה, אז גם ביום חול יהיה אסור. אומרת הגמרא: אתה צודק, לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא. כלומר לא מקובל, רוב האנשים אין להם שתי נעליים, אותן נעליים שלובשים ביום חול זה אותן נעליים שלובשים בשבת. אז כיוון שלא מצוי שיהיה לאדם נעל מיוחדת לחול, לכן לא גזרו. וכיוון שהמעשה הזה היה בשבת, לכן רק בשבת גזרו, אבל בחול, כיוון שלא מצוי שאדם יהיה לו נעל מיוחדת לחול, בזה לא גזרו.
אומרת הגמרא תני: טלה עליו מטלית מלמטן מותר. כלומר, כל הבעיה זה בגלל שרואים את זה וזה מפחיד, או בגלל רעש, או בגלל שזה פוצע. אם כיסו את זה במטלית אז אין שום דבר - זה לא נראה, ואין קול נשמע, ואין בו פוצע.
📜 הדינים העולים מדף לד עמוד ב
ו_יז אסור לאישה לצאת בשבת לחצר עם תכשיטים
- מקור: "אסורה לצאת בו לחצר איתמר תכשיטין למה הן אסורין אמר רבי אבא על ידי שהנשים שחצניות והיא מראתן לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד אמות."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אבא, שגזרו על תכשיטים אף בחצר שמא תשכח ותצא בהם ד' אמות ברשות הרבים, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סד ב — דבר שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית שמותרים בחצר
ו_יח מותר לאדם לצאת בשבת עם מפתח של זהב כתכשיט בתוך חצר
- מקור: "והאיש על ידי שאינו שחוץ יהיה מותר לצאת בתכשיט. נשמעינה מן הדא: רבן גמליאל ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ב, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שמותר, כמעשה רבן גמליאל ברבי שירד לטייל בחצירו ומפתח של זהב בידו, כיוון שאינו נחשד ואינו שחוץ
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נט ב — קמרא שחוגרים מעל ההמיין דינו כתכשיט ומותר לצאת בו בשבת, כאבנט של מלכים
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת ס א — אסור לצאת בשבת בסנדל המסומר
ו_כ אין לצאת בשבת בסנדל המסומר
- מקור: "לא יצא האיש בסנדל המסומר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הירושלמי, שגזרו על סנדל המסומר משום מעשה שהיה בבני חבורה שנחבאו במערה ומת אחד מהם בדריסת הקהל שיצא לקול הנעל המסומרת, וכן נפסק ברמב"ם (הלכות שבת פרק יט הלכה ב) ובהתאם לסוגיה בבבלי (שבת ס, א) המספרת מעשה זה כטעם לגזירה
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נט ב — קמרא שחוגרים מעל ההמיין דינו כתכשיט ומותר לצאת בו בשבת, כאבנט של מלכים
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת ס א — אסור לצאת בשבת בסנדל המסומר
ו_כא אין יוצאים ביחיד (מנעל אחד) ביום שבת, אלא אם כן יש מכה ברגלו האחרת
- מקור: "ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי: אסור לצאת במנעל אחד כשאין ברגלו מכה, משום מראית עין, ומותר כשיש מכה ברגלו האחרת - כך פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות קג א — אנפיליא (סנדל) של בגד - החליצה בה פסולה
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא עח ב — מנעל של גמי/כתיתין אסור לצאת בו ביום הכיפורים משום תענוג, אף שאינו נחשב מנעל לענין שבת
ו_כב אין לצאת בשבת בתפילין או בקמיע כשאינם מן המומחה
- מקור: "ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שקמיע שאינו ממומחה נחשב חשוד ואסור לצאת בו בשבת, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז ב — קמיע שכתבו מומחה שריפא בו מותר לצאת בו בשבת
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סא א — קמיע נחשב "מומחה" לעניין יציאה בו בשבת כשהגברא (הכותבו/עושהו) מומחה, אף אם הקמיע עצמו לא ה
ו_כג אסור לצאת בשבת בסנדל המסומר, ואם יצא בו פטור מחטאת
- מקור: "ולא בשריון לא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא אינו חייב חטאת. גמ : מפני מה גזרו על סנדל מסומר? יש אומרים שהיו רואות את ראשו ומפילות. ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות. ויש אומרים ששעת השמד היתה והתחבאו ב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה א, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרישא של המשנה שגזרו על סנדל מסומר שלא לצאת בו בשבת מחשש סכנה (מעשה שהיה במערה), והבבלי (ביצה טו א) מסכים לאיסור זה כדין קבוע ולא כגזרת שעה בלבד
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סג א — האיש שיצא בשבת נושא כלי זיין (סייף, קשת, תריס, אלה, רומח) חייב חטאת
הוות רגליה שחקה נפצעה ועבדין ליה כן שיצא בסנדל מסומר שעטוף במטלית לא אסרו אלא לחזק אבל לנוי מותר. כמה מסמרן יהו בו ויהיה מותר אם עשה לנוי? רבי יוחנן° בר נפחא אמר: חמשה כחמשה ספרי תורה. רבי חנינא° בר חמא אמר: שבעה כנגד ימי השבוע כדכתיב (דברים ל"ג, כ"ה) ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאך. נהגין רבנין כהדא דרבי חנינא° בר חמא. דרש רבי אחא° בשם רבי חנינא° בר חמא: תשעה. °רבי היה נותן שלשה עשר בזה ואחד עשר בזה כמנין משמרות. (קהלת י"ב, י"א) וכמסמרות נטועים, מה משמרות כ"ד אף מסמרים כ"ד. רבי יוסי בן חנינא° אמר: כליבית מסמר כפוף בעל שני ראשים כלבוס אינו עולה למנין מסמרים. רבי זעירא° שאל לרבי אבא בר זבדא°: מהו ליתן את כל עשרים וארבע המסמרים על גבי סנדל אחד? אמר לו: שרי. מהו ליתנם על גבי מנעל אחד? אמר לו: שרי. ו_כד אין מגרדין מנעלים וסנדלים שיש עליהם בוץ משום ממחק. ו_כה אבל סכין ומדיחין אותן. רבי קריספיא° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: תלמידוי דרבי חייא רובא° אמרין הראשונים היו אומרים מגרדין, והשניים היו אומרים אין מגרדין. ואתשלל°רבי ואמר אין מגרדין. אמר רבי זעירא°: הא אזילה חדא מן תלמודוי דרבי חייא רובא° שהרי אחד מתלמידי רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמר ששאלו את °רבי שהוא מן הראשונים והוא אסר. רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי יוסי בר חנינא°: הלכה כדברי מי שהוא אומר מגרדין ובלבד לאחורי הסכין. אמר רבי חייא בר אשי°: נהיגין הווינן יתבין קומי °רבי והוינן משחין ומשזגין מדיחים אבל לא מגרדין. אין סכין מנעלין וסנדלין. ו_כו לא יסוך אדם את רגלו והוא בתוך המנעל ואת רגלו והוא בתוך הסנדל. אבל סך הוא את רגלו ונותנה בתוך המנעל, סך הוא את רגלו ונותנה בתוך הסנדל. סך שמן ומתעגל על גבי קטיבלייא משטח עור חדשה ואינו חושש. לא יתן את הקטבליה על גבי טבלה של שיש והתעגל עליה שנראה כרוצה לעבדה. ו°רבן שמעון בן גמליאל מתיר. ו_כז אין לובשין מנעלין וסנדלין חדשים אלא אם כן לבשן והלך בהן מבעוד יום שמא ימצא שאינם מתאמות לו ויטלם בידו ויוליכם ארבע אמות ברשות הרבים. כמה יהא הילוכן? בני ברתיה דבר קפרא° אמרין: מבית מדרש רבא דבר קפרא° עד בית מדרש רבא דרבי הושע°. ציפוראי אמרין: מן כנשתא דבבלאי עד דרתיה דרבי חמא בר חנינא°. טיבראי אמרין: מן סדרא רובה עד חנותיה דרבי הושעיה°. ו_כח סנדל שנפסקו אזניו עור שיוצא משני צידי הסוליה ומהם יוצאות רצועות לקשור לרגל, שנפסקו חבתיו רצועות שעל כף הרגל, שנפסקו תרסיותיו הרצועות שמתחברים לאזנים ואותם קושרים סביב הרגל, או שפירשה רוב אחת מכפיו החלק האחורי של הסוליה מושב העקב טהור. נפסקה אחת מאזניו, אחת מחבתיו, אחת מתרסיותיו, או שפירשו רוב מכפיו טמא. °רבי יהודא אומר: נפסקה אזנו הפנימית טמאה נפסקה החיצונה טהורה. רבי יעקב בר אחא°, רבי טבליי° וחנין בר אבא° אמרו בשם רב°: ו_כט הלכה כ°רבי יהודא לענין שבת שכל שמקבל טומאה שם כלי עליו ומותר בטילטול. רבי שמואל בר רב יצחק° הוה ליה עובדא שנפסק אוזן החיצונה של סנדלו, שלח לרבי יעקב בר אחא° גבי רבי חייא בר אבא°. אמר לו: כשם שהן חלוקין בטומאה כך הן חלוקין בשבת, והורי ליה כרבנן שאף שאין מקבל טומאה כלי הוא ומותר בטלטול. רבי שמואל בר רבי יצחק° בעי רבי יעקב בר אחא°: שמע מימרא בשם רב° שהלכה כ°רבי יהודא, והוא מורי ליה כרבנן. רבי אחא בר יצחק° הוה ליה עובדא, שלח שאל לרבי זעירא°. רבי זעירא° שאל לרבי אימי° אמי בן נתן. אמר לו: כדברי מי שהוא מטמא אסור לצאת בו, וכדברי מי שהוא מטהר מותר לצאת בו. ולא אפיק גבי ממנו כלום פסק ברור. תני:
אנחנו צריכים ירושלמי מסכת שבת, דף ל"ה. ועתה הגמרא, רבי יודן ברבי ישמעאל אבט רגלי שחקה ועבדין ליה כן. כלומר, הרגע היא שהוא נפצע ואז הוא יצא עם סנדל שעטפו אותו בעור. ועתה הגמרא לא אסור אלא לחזק, אבל לנוי מותר. שואלת הגמרא כמה מסמרן יהו בו ויהיה מותר אם עשה את זה לנוי? רבי יוחנן אמר חמשה כחמשה ספרי תורה ורבי חנינא אמר שבעה כנגד ימי השבוע כי וכימיך דבאך. ועתה הגמרא נהגין רבנין כהדא דרבי חנינא, כן נהגו כולם לעשות שבעה. דרש רבי אחא בשם רבי חנינא, תשעה. רבי היה נותן שלושה עשר בזה ואחד עשר בזה כמניין משמרות. כן, הוא ורמז מצא רמז בפסוק כמסמרות נטועים. הוא דרש שזה כמו משמרות נטועים. מה משמרות כ"ד אף מסמרים כ"ד. רבי יוסי בן חנינא אמר כליבית אינו עולה למנין מסמרים, כלומר מסמר שהוא כפוף, ושני הראשים שלו חדים ותוקעים אותו ככה, אז הוא לא בא במניין. רבי זעירא שאל לרבי אבא בר זבדא מהו על גבי סנדל אחד? כמו לפי רבי שאמר שנותנים עשרים וארבע, שלושה עשר על זה ואחד עשר על זה, אם יכול את כל העשרים וארבע על סנדל אחד. אמר לו שרי. מהו ליתנם על גבי מנעל אחד? אמר לו שרי.
ועתה הגמרא אין מגרדין מנעלים וסנדלים אם יש עליהם בוץ משום ממחק, כי ברגע שהוא מגרד את זה הוא מחליק את העור, אבל סכין ומדיחין אותן. כלומר מותר לשטוף אותם כי בעור לא שייך כיבוס. רבי קריספיא בשם רבי יוחנן: תלמידוי דרבי חייא רובא אמרין הראשונים היו אומרים מגרדין, והשניים היו אומרים אין מגרדין. ואתשלל רבי ומר אין מגרדין. אמר רבי זעירא: הא אזילה חדא מן דרבי חייא רובא, כלומר, אחד מתלמידי רבי חייא, כן, אמרו ששאלו את רבי, ורבי היה מהראשונים, והוא אמר שאין מגרדין. אז בעצם זה לא כמו שתלמידי רבי חייא אמרו בהתחלה שהראשונים אומרים מגרדין.
ועתה הגמרא, דקיסרין בשם רבי יוסי בר חנינא: כדברי מי שהוא אומר מגרדין ובלבד לאחורי הסכין, כלומר מותר אבל לא בצד אחד של הסכין אלא בצד האחורי של הסכין. אמר רבי חייא בר אשי: נהיגין הווינן יתבין קומי רבי משחין ומשזגין אבל לא מגרדין, כלומר היינו מושחים בשמן ומדיחים במים, אבל לא מגרדין.
ועתה הגמרא אין סכין מנעלין וסנדלין. לא יסוך אדם את רגלו והוא בתוך המנעל ואת רגלו והוא בתוך הסנדל. אבל סך הוא את רגלו ונותנה בתוך המנעל, כלומר מותר לסוך את הרגל מחוץ לנעל ולאחר מכן לתת אותה בתוך הנעל. סך שמן ומתעגל על גבי קטיבלייא חדשה ואינו חושש, כלומר מותר לסוך את הגוף ולאחר מכן להתגלגל על עור חדש והוא לא חושש למרות שבעצם הוא מעביר את השמן לעור הזה.
ועתה הגמרא, לא על גבי טבלה של שיש ומתעגל עליה, שנראה כרוצה לעבדה, כן? כי אם הוא שם את זה על השיש זה נראה כאילו הוא רוצה לעבד אותה.
ועתה הגמרא, אין לובשין מנעלין וסנדלין חדשים אלא אם כן לבשן והלך בהן מבעוד יום. למה? כי החשש הוא שמא אחרי שהוא בשבת יבוא ללבוש את זה, פתאום ירגיש שזה לא נוח לו, אז הוא יוריד את זה ויטלטל את זה ארבע אמות בשביל הרבים. אז לכן צריך ללכת עם זה לפני כן כדי להרגיש שזה נוח לו.
שואלת הגמרא כמה יהא? כמה הוא ילך איתם לפני שבת. בני ברתיה דבר קפרא אמרין: מבית רבא דבר קפרא עד בית דרבי הושע. כלומר, מהבית מדרש של בר קפרא עד הבית מדרש של רבי הושע. ציפוראי אמרין: מן כנשתא דבבלאי עד דרתיה דרבי חמא בר חנינא. מהבית כנסת של הבבליים בציפורי עד הבית של רבי חמא בר חנינא. טיבראי אמרין: מן סדרא רובה עד חנותיה דרבי הושעיה. כל אחד בעצם נתן את המקום שמתאים לעיר שלו.
סנדל שנפסקו אזניו, כן. יש לסנדל משני הצדדים רצועות שיוצאות מהתחתית, זה נקרא אוזניים, ועליהן מחוברת הרצועה שמלפפים אותה סביב הרגל. שנפסקו חבתיו - הרצועות שעל כף הרגל. שנפסקו תרסיותיו - הרצועות עצמן שמחברים אותן לאוזניים ואותן קושרים סביב הרגל. או שפירשה רוב אחת מכפיו טהור. כפיו זה החלק האחורי של הסוליה, המושב של העקב. נפסקה אחת מאזניו, אחת מחבתיו, אחת מתרסיותיו, או שפירשו רוב מכפיו טמא. כי עדיין יכול להשתמש בזה.
רבי יהודא אומר: הפנימית טמאה טהורה. כלומר, נפסקה האוזן הפנימית טמאה - כי אדם הולך ככה בכל זאת, לא רואים את זה. נפסקה החיצונית טהורה - כי אדם מתבייש, הוא לא הולך ככה. רבי יעקב בר אחא, רבי טבליי וחנין בר אבא בשם רב: הלכה כרבי יהודא לענין שבת. כלומר שכל מה שמקבל טומאה - זה עדיין נחשב כלי עליו ומותר בטלטול.
רבי שמואל בר רב יצחק הוה ליה עובדא - נפסקה לו האוזן החיצונית של הסנדל - שלח לרבי יעקב בר אחא גבי רבי חייא בר אבא לשאול מה הדין. אמר לו: כשם שהן חלוקין בטומאה, כך חלוקין בשבת. כלומר אותה מחלוקת שקיימת בטומאה - מי שאומר שאם ניזוקה הפנימית הוא מקבל טומאה, הוא גם סובר שמותר ללכת עם זה בשבת, שזה עדיין כלי. ומי שאומר שזה לא מקבל טומאה, סובר שזה לא נחשב כלי. והורי ליה כרבנן, כלומר שאף שלא מקבל טומאה זה כלי ומותר בטלטול.
אומרת הגמרא, רבי שמואל בר רבי יצחק בעי - איך זה יכול להיות? רבי יעקב בר אחא שמע מרב בשם רב הלכה כרבי יהודה, והוא מורי ליה כרבנן. כלומר, הרי בהתחלה אמרנו שהוא אומר שהלכה כרבי יהודה, ועכשיו אנחנו אומרים שבסופו של דבר הוא מורה לו כרבנן.
אומרת הגמרא, רבי אחא בר יצחק הוה ליה עובדא, שלח שאל לרבי זעירא ורבי זעירא שאל לרבי אימי. אמר לו: כדברי מי שהוא מטמא אסור לצאת בו, וכדברי מי שהוא מטהר מותר לצאת בו. ולא אפיק גבי כלום. כלומר הוא אמר לו רק את הדעות, אבל הוא לא פסק לו פסק ברור.
אומרת הגמרא, תני: אבל מטייל הוא בהן עד שהוא מגיע עד פתח חצירו. כלומר, גם אם הנעל נקרעה ואין לזה שם של כלי, ואף על פי כן יהיה מותר לו ללכת איתם עד שהוא מגיע לפתח החצר.
📜 הדינים העולים מדף לה עמוד א
ו_כד אין לגרד מנעלים וסנדלים שיש עליהם בוץ (רפש) בשבת מפני איסור ממחק
- מקור: "אין מגרדין מנעלים וסנדלים שיש עליהם בוץ משום ממחק."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה יח, שו"ע או"ח סימן שב סעיף ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו שאסור לגרדם משום ממחק, ואין בסוגיה מחלוקת החולקת על כך
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים צד א — עור רך שנפל עליו דם מקנחו במים ככיבוס בגד, ועור קשה מגררו
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים צד ב — הזורק בגד למים חייב משום מכבס, שהרי שרייתו זהו כיבוסו; ואילו כלי עור רך – שכשוכו במים מותר
ו_כה מותר לגרד סכין מלוכלך בשבת בגב הסכין ולא בחודו
- מקור: "אבל סכין ומדיחין אותן. רבי קריספיא אמר בשם רבי יוחנן (בר נפחא): תלמידוי דרבי חייא רובא אמרין הראשונים היו אומרים מגרדין, והשניים היו אומרים אין מגרדין. ואתשללרבי ואמר אין מגרדין. אמר רבי זעירא: הא אזי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק כב, הלכה יח, שו"ע או"ח סימן שב סעיף ט
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: ראשונים ~ שניים: הראשונים אמרו מגרדין (מגרדים את הסכין), השניים אמרו אין מגרדין, ורבי פסק כשניים שאין מגרדין; רבנן דקיסרין בשם רבי יוסי בר חנינא: הלכה כדברי מי שאומר מגרדין ובלבד לאחורי הסכין
- הכרעה: נפסק כרבנן דקיסרין בשם רבי יוסי בר חנינא - מגרדין ובלבד לאחורי הסכין, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה, ומכריעים בכך גם בין הראשונים לשניים וגם מגבילים את ההיתר לגב הסכין בלבד
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים צד א — עור רך שנפל עליו דם מקנחו במים ככיבוס בגד, ועור קשה מגררו
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים צד ב — הזורק בגד למים חייב משום מכבס, שהרי שרייתו זהו כיבוסו; ואילו כלי עור רך – שכשוכו במים מותר
ו_כו אין לסוך רגל בתוך המנעל/סנדל, אבל ניתן לסוך רגל ולהניחה לאחר מכן בהם
- מקור: "לא יסוך אדם את רגלו והוא בתוך המנעל ואת רגלו והוא בתוך הסנדל. אבל סך הוא את רגלו ונותנה בתוך המנעל, סך הוא את רגלו ונותנה בתוך הסנדל. סך שמן ומתעגל על גבי קטיבלייא (משטח עור) חדשה ואינו חושש. לא יתן א"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק כג, הלכה י, שו"ע או"ח סימן שכז סעיף ד
- מצב: נפסק
- מחלוקת: ת"ק ~ רבן שמעון בן גמליאל: לגבי קטבליה על טבלת שיש - ת"ק אוסר מפני שנראה כמעבד, רשב"ג מתיר
- הכרעה: נפסק כתנא קמא שאוסר להתעגל על קטבליה על טבלת שיש, שכן נראה כרוצה לעבדה, ורק בקטבליה חדשה שאינה על טבלה יש להקל
ו_כז אין ללבוש מנעלים או סנדלים חדשים בערב שבת בין השמשות אלא אם כן הלך בהם מבעוד יום כשיעור מסוים
- מקור: "אין לובשין מנעלין וסנדלין חדשים אלא אם כן לבשן והלך בהן מבעוד יום (שמא ימצא שאינם מתאמות לו ויטלם בידו ויוליכם ארבע אמות ברשות הרבים). כמה יהא הילוכן? בני ברתיה דבר קפרא אמרין: מבית מדרש רבא דבר קפרא "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרמב"ם ושו"ע שיש ללבשם ולהלך בהם מעט מבעוד יום כדי שלא ימצא שאינם מתאימים ויוליכם ברשות הרבים בשבת, כלשון הירושלמי, אף שלא הוכרע שיעור ההילוך המדויק בין הדעות שהובאו
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות קג א — אנפיליא (סנדל) של בגד - החליצה בה פסולה
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא עח ב — מנעל של גמי/כתיתין אסור לצאת בו ביום הכיפורים משום תענוג, אף שאינו נחשב מנעל לענין שבת
ו_כח סנדל שנפסקה אחת מאזניו, חבתיו, תרסיותיו, או פירשו רוב אחת מכפיו - טמא, ואם נפסקו שני הצדדים בכל אחד מאלו - טהור
- מקור: "סנדל שנפסקו אזניו (עור שיוצא משני צידי הסוליה ומהם יוצאות רצועות לקשור לרגל), שנפסקו חבתיו (רצועות שעל כף הרגל), שנפסקו תרסיותיו (הרצועות שמתחברים לאזנים ואותם קושרים סביב הרגל), או שפירשה רוב אחת מכפ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות כלים, פרק ז, הלכה יב, רמב"ם, הלכות כלים, פרק ז, הלכה יג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי, שחילק בין נפסק אחד (טמא, שראוי לתקנו) לנפסקו שניים (טהור, שאינו ראוי לתיקון), וכן פסק הרמב"ם בהלכות כלים
- מקבילה בבבלי: בבלי עירובין כד א — סנדל שנפסקה אזנו האחת ותיקנה טמא מדרס, ונפסקה גם השניה ותיקנה - טהור מן המדרס אך טמא מגע מ
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת קיב א — סנדל שנפסקה אזנו הפנימית טמא ואילו נפסקה החיצונה טהור, וכן הדין לענין טומאה קרוב לענין שבת
אבל מטייל הוא בהן עד שהוא מגיע עד פתח חצירו. רבי אחא° ורבי זעירא° הוון מטיילין באיסטרטין איפסיק סנדליה דרבי אחא°. מן דמטון לפילי פירצה צרה בחומת החצר אמר לו: זהו פתח חצירך. רבי אחא° כריך סבונה סיב של דקל עליהון. רבי אבהו° כריך אגיד מלבניקי עשבים. דרבי אבהו° סבר דאגוד מלבניקי מן המוכן הוא שמשמש מאכל לבהמות. רבי יונה° טלקיה השליך לחנותיה דחליטרה אופה אוף דציבחר הוה עד סדרה יקיר בית המדרש הגדול. רבי אלעזר° בן פדת מסליק ליה מיד. רבי ירמיה° בעי קומי רבי זעירא°: אליבא ד°רבי יהודה בר עילאי אם נפסקה החיצונה מהו להחליף של ימין בשמאל ותהיה פנימית האם חוששים שמא ילעגו לו שנועל של שמאל בימין ויטלם ויוליכם ארבע אמות או לא חיישינן אמר לו: שרי. אפילו כן אמר ליה: פוק חמי חד סיב זקן חכם וסמך עלוי. נפק ואשכח לרבי אבא בר ממל° ושאל ליה ושרא. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מתניתין אמרה שהוא דרך מלבוש דתנינן או בשל שמאל בימין חליצתה כשירה. תני פרשה רוב אחת מכפיו טמא הדא דתימר לרוחב אבל לאורך צריך שיהא חופה את רוב הרגל. תנן ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה מאי טעמא? אמר רבי אבא°: מפני החשד שלא יאמרו איש פלוני נפסק סנדלו ותלאו בית שיחיו. בזמן שאין ברגלו מכה הא יש ברגלו מכה הוא נותן. על איזה מהן הוא נותן? שמואל° בר אבא בר אבא אמר ו_ל על אותה שאין בה מכה הוא נותן. דאם אומר את על אותה שיש בה מכה הוא נותן מאן צייר שומר ליה דלא יתן גם על חורתיה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר על אותה שיש בה מכה הוא נותן. שמעון בר אבא° הוה משמש קומי רבי יוחנן° בר נפחא והוה מושיט ליה סנדליה של ימין כהדא דתני דרך ארץ ו_לא כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל, וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואחר כך חולץ של ימין. אמר ליה רבי יוחנן° בר נפחא בבלייא לא תעבד כן שהראשונים לא היו עושין כן. אלא כשהוא נועל נועל של שמאל ואחר כך נועל של ימין שלא תהא נראית של ימין פגומה אחר שנעל את ימין קדם שיביאו לו את של שמאל. אמר לו רבי שמעון בר אבא° הדא אמרה דעל אותה שיש בה מכה הוא נותן. אמר לו: אין בבלייא דקמתיה עליה. ו_לב יוצאין בתפילין ערב שבת עם חשיכה ואין יוצאין בסנדל מסומר ערב שבת עם חשיכה. מה בין זה לזה? זה תפילין אף בחול
רבי אחא ורבי זעירא הוון מטיילין באיסטרטין - ברחוב הראשי של שני רבים. איפסיק סנדליה דרבי אחא. מן דמטון לפילי אמר לו: זהו פתח חצירך. כלומר כשהגיעו לפתח החצר אמר לו הנה, פה תניח את זה. פילי זה לא הפתח ממש, אלא סדק בחומה, אבל פה זה כבר פתח החצר שלך.
רבי אחא כריך סבונה עליהון - הוא קרא סיב של דקל על הסנדל שנקרע לו. רבי אבהו כריך אגיד מלבניקי - הוא קרא סוג של עשב, דרבי אבהו סבר אגוד מלבניקי מן המוכן הוא, כיוון שזה משמש מאכל בהמות, אז הוא אמר זה מוכן וממילא מותר לקשור את זה.
רבי יונה טלקיה דחליטרה - שנקרע לו הנעל הוא מיד השליך את זה לחנות של האופה שהיה קרוב, למרות שבעצם הוא היה יכול עדיין להגיע - לא היה רחוק להגיע לבית המדרש - אבל הוא השתדל כמה שפחות ללכת עם זה, עד המקום שנשמע, עד החנות של האופה, אבל הוא לא המשיך אפילו עד הבית מדרש. רבי אלעזר מסליק ליה - הוא לא המשיך בכלל ללכת עם זה.
רבי ירמיה בעי קומי רבי זעירא: אליבא ד'רבי יהודה מהו להחליף? הרי רבי יהודה אומר שאם נפסקה הפנימית אז מותר ללכת עם זה, ניזוקה החיצונית אסור. אבל לכאורה אם ניזוקה החיצונית של רגל ימין, הוא יכול ללבוש את זה ברגל שמאל ואז זה יהיה פנימי. האם חוששים שמא יעלו לו, כיוון שהוא נועל רגל שמאל בימין, שם וילכו ארבע אמות? או שאולי לא חוששים? אמר לו: שרי. אפילו כן אמר ליה: פוק חמי חד סיב וסמך עלוי. כלומר, למרות שאמרתי לך שזה מותר, לך תחפש עוד איזה זקן כדי שתוכל לסמוך עליו. נפק ואשכח לרבי אבא בר ממל ושאל ליה ושרא.
אמר רבי יוסי: מתניתין אמרה שהוא מלבוש, שהרי למדנו לגבי חליצה, דתנינן או בשל שמאל בימין חליצתה כשירה. כלומר היא נעלה לו נעל שמאל ברגל ימין והחליצה כשרה. אז רואים מכאן שבאמת זה נחשב ללבישה נכונה.
תני, למדנו בברייתא לפני כן שאם פרש רוב אחת מכפיו טמא - זה העור שמאחורי העקב. אומרת הגמרא דתימר לאורך צריך שיהא חופה את רוב הרגל. כלומר, אם זה פרש לאורך, צריך שמה שנשאר יהיה חופה לפחות את רוב הרגל.
ואומרת הגמרא, למדנו במשנה ולא ביחיד? בזמן שאין ברגלו מכה אסור לצאת בנעל אחת, ורק אם יש לו ברגל מכה מותר. אמר רבי אבא: מפני החשד שלא יאמרו איש פלוני נפסק סנדלו ותלאו בית שיחיו.
עכשיו, אמרנו שמותר בזמן שיש ברגלו מכה. השאלה על איזה מהן הוא נותן? כלומר, באיזו רגל הוא שם את הנעל. שמואל אמר על אותה שאין בה מכה הוא נותן, דווקא את האחת שאין בה. אם אומר את על אותה שיש בה מכה הוא נותן, מאן צייר ליה דלא יתן על חורתיה. זאת אומרת, אם הוא מסוגל לנעול על הנעל עם המכה, אז מה מונע ממנו לנעול גם על הנעל בלי המכה? רבי יוחנן אמר על אותה שיש בה מכה הוא נותן, כדי להגן עליה.
שמעון בר אבא הוה משמש קומי רבי יוחנן והוה מושיט ליה סנדליה כהדא דתני כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל, וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואחר כך חולץ של ימין. כן, כמו שאנחנו נוהגים - קודם נועלים ברגל ימין ואחרי זה שמאל. אמר ליה רבי יוחנן בבלייא לא תעבד כן שהראשונים לא היו עושין כן, אלא כשהוא נועל נועל של שמאל ואחר כך נועל של ימין שלא תהא נראית של ימין פגומה. שלא תיראה כמו שהנעל מונחת על הרגל הפגומה - אם האדם לובש רק את נעל ימין עד שמביאים לו את שמאל, בינתיים נראה כאילו יש לו פצע ברגל ימין.
רבי שמעון בר אבא הדא על אותה שיש בה מכה הוא נותן. כלומר, לפי מה שאתה אומר שלא תיראה רגל ימין פגומה, משמע שמה שאמרנו במשנה שמותר לצאת בנעל אחת יחידית אם יש ברגלו מכה, הכוונה שמותר לצאת באותה נעל, באותה רגל שיש בה מכה. אמר לו: אין בבלייא דקמתיה עליה. נכון, אתה צודק, בבלי, עמדת על דיוק הדברים.
אומרת הגמרא, למדנו יוצאין בתפילין ערב שבת עם חשיכה ואין יוצאין בסנדל מסומר ערב שבת עם חשיכה. כלומר בתפילין מותר לצאת אפילו סמוך לשקיעה, אבל בסנדל מסומר ביום חול הרי מותר, אבל בערב שבת עם חשיכה אסור. שואלת הגמרא בין זה לזה? כלומר למה תפילין מותר וסנדל מסומר אסור. ואומרת הגמרא, תפילין אף בחול דרכו לחלוץ לפני החשיכה, לכן אין חשש שהוא ישכח. אבל נעל או סנדל מסומר אין דרכו לחלוץ, על כן יש חשש שמא הוא ישכח וייצא בזה גם בשבת.
📜 הדינים העולים מדף לה עמוד ב
ו_ל באיזו רגל נועלים מנעל בשבת כשיש מכה ברגל אחת
- מקור: "על אותה שאין בה מכה הוא נותן. דאם אומר את על אותה שיש בה מכה הוא נותן מאן צייר (שומר) ליה דלא יתן גם על חורתיה. רבי יוחנן (בר נפחא) אמר על אותה שיש בה מכה הוא נותן. שמעון בר אבא הוה משמש קומי רבי יוחנ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ז
- מצב: נפסק
- מחלוקת: פליגי תנא קמא (על אותה שאין בה מכה הוא נותן) ~ רבי יוחנן בר נפחא (על אותה שיש בה מכה הוא נותן)
- הכרעה: נפסק כרבי יוחנן, שיש להקדים ולנעול את הרגל שיש בה מכה, כמסורת שמעון בר אבא שהיה מושיט לו סנדל ימין קודם
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות קג א — אנפיליא (סנדל) של בגד - החליצה בה פסולה
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא עח ב — מנעל של גמי/כתיתין אסור לצאת בו ביום הכיפורים משום תענוג, אף שאינו נחשב מנעל לענין שבת
ו_לב מותר לצאת בתפילין ערב שבת בין השמשות, ואסור לצאת בסנדל מסומר
- מקור: "יוצאין בתפילין ערב שבת עם חשיכה ואין יוצאין בסנדל מסומר ערב שבת עם חשיכה. מה בין זה לזה? זה (תפילין) אף בחול 📖 באר משה — דף לה עמוד ב רבי אחא ורבי זעירא הוון מטיילין באיסטרטין - ברחוב הראשי של שני רבי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה כו, שו"ע או"ח סימן רנב סעיף ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרמב"ם ושו"ע כלשון הירושלמי: יוצאין בתפילין ואין יוצאין בסנדל מסומר ערב שבת עם חשיכה, שהתפילין ראויים אף בחול ואינם היכר טעינה כמשא, ואילו הסנדל המסומר יש בו חשש חליצה מהרגל ונשיאתו בשבת
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת יא א — אין קורא לאור הנר בשבת שמא יטה את הנר
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת יא ב — חייט אסור לצאת בשבת סמוך לחשיכה עם מחטו התחובה בבגדו, שמא ישכח ויצא בה בשבת
דרכו לחלוץ עם חשכה ואין חשש שישכח וזה אין דרכו לחלוץ תנן: ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. ו_לג איזהו קמיע מומחה? כל שריפא בו ושנה ושילש. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ו_לד נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה שריפיתי בו ושניתי ושילשתי. אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זעירא°: ריפא לאדם אחד ג' פעמים נאמן לאותו אדם, לשנים נאמן לשנים, לשלשה נאמן לכל אדם. יוצאין בקמיע מומחה בין בכתב ו_לה בין בעשבים ובלבד שלא יתננו לא בשיר ולא בטבעת כדין תכשיט שאסור. בעון קומי רבי יונתן°: מהו מיתניתיה בההן סילונה קנה חלול? אמר לו: ובלבד שלא יתננו לסילון לא בשיר ולא בטבעת. בעון קומי רבי יונתן°: מהו מפיק בההוא מומייקה תכשיט שסביב הצואר ומחובר לבגד? אמר לון: אסור משום תכשיט מאי משום תכשיט? אי משום תכשיט הוא ואף בחול אסור דגזרו עליו אחר החורבן לא היה לדניאל לאסר על עצמו ואיך דניאל לבש כזה דכתיב (דניאל ה', כ"ט) והמניכא די דהבא על צואריה אלא ודאי דלא גזרו עליו ואי משם משאוי בשבת כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות וצריך להיות מותר. רבי יוסי ברבי בון° אמר בשם רבי יוסי° בר זבידא: ו_לו מכה שנתרפאת נותנין עליה רטייה שאינה אלא כמשמרה. אמר רבי אבון° בשם רבנין דתמן: ו_לז נותנין עלים על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה. אמר רבי תנחומא° בר אבא: חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה. אמר רבי חונא°: הדא פואה עיקרו טב הוא סגין כד דאית ביה חמשה קטרין קשרים, שבעה קטרין או תשעה קטרין טב הוא סגין ובלחוד דלא יתן מוי. אין קורין פסוק על גבי מכה בשבת שאסור להתרפאות בדברי תורה, והדין דקרי על יברוחה דודאים אסור. בוא וקרי את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעת נפחד, או תן עליו ספר או תן עליו תפילין ו_לח בשביל שישן אסור. והא תני: אומרים היו שיר פגועין בירושלים. אמר רבי יודן°: כאן מה שאסרו ו_לט משנפגע, כאן עד שלא נפגע. ואי זהו שיר פגועין? (תהלים ג', ב') ה' מה רבו צרי וכל המזמור, (תהלים צ"א, א') יושב בסתר עליון עד (תהלים צ"א, ט') כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך.
מתני': ו_מ לא תצא אשה במחט הנקובה ו_מא ולא בטבעת שיש עליה חותם ו_מב ולא בכולייר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון. ואם יצאת חייבת חטאת דברי °רבי מאיר וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון.
גמ': תני: לא יצא החייט במחטו שבכליו בבגדו. ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו והצבע בדוגמא שבאזנו ולא השולחני בדינר שבאזנו ואם יצאו ו_מג הרי אלו פטורין דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים אומן באומנתו חייב. הא שאר כל האדם יוצאין בכך. מחלפא שיטתיה ד°רבי מאיר, דתנינן לא תצא אשה במחט הנקובה אפילו תחובה בראשה ואף שאין דרך הוצאה בכך. כיוון שדרך נשים בכך אם יצאת חייב חטאת דברי °רבי מאיר, והכא הוא אמר הכין שאומן דרך אומנותו פטור כיוון שאין דרך כל אדם להוציא כך. רבי מנא° בן יונה אמר לה: סתם. רבי אבון° אמרה בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הכא דרך הוצאה בנשים.
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבת דף ל"ו.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה: ולא בקמע בזמן שאינו מומחה. שואלת הגמרא: איזה הוא קמע מומחה? כל שריפא בו ושנה ושילש. כלומר אם שלוש פעמים הוא ריפא בקמע הזה, אז זה קמע של מומחה. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: נאמן הרופא לומר קמע זה מומחה, ריפיתי בו ושניתי ושילשתי. אמר שמואל בשם רבי זעירא: ריפא לאדם אחד נאמן, לשנים נאמן לשנים, לשלשה נאמן לכל אדם. כלומר לגבי אותו אדם הקמע הזה הוא מומחה. אבל אם ריפא לשניים, כלומר שלוש פעמים לשני אנשים, אז נאמן לשניים. ריפא לשלושה שלוש פעמים, אז נאמן לכל אדם.
יוצאין בקמיע מומחה בין בכתב בין בעשבים. הגמרא אומרת זה סוג של צמח שמשתמשים בו בתור קמע. ובלבד שלא יתננו לא בשיר ולא בטבעת ככל תכשיט שאסור לצאת בו. בעון קומי רבי יונתן: מהו מתנינא בההן סילונה, כלומר אם מותר לתת את הקמע בתוך קנה חלול? אמר לו: ובלבד שלא יתננו לא בשיר ולא בטבעת. כלומר שלא את הסינון עצמו שלא ישים בתוך טבעת או בשרשרת.
בעון קומי רבי יונתן: מהו מפיק בההוא מומייקה? כלומר אם מותר לצאת עם תכשיט סביב הצוואר שנקרא מומייקה ומחובר לבגד. אמר להם: אסור, משום תכשיט. שואלת הגמרא: מה זה משום תכשיט? אם משום תכשיט, הכוונה שגזרו עליו אחר החורבן - אי אפשר להגיד את זה, כי אם ככה לא היה לדניאל אסור על עצמו. אז איך דניאל לבש כזה? הרי כתוב: והמניכא די דהבא על צואריה. כלומר היה לו תכשיט כזה, את המוי כזה הוא לבש על צווארו. אז רואים מכאן שזה מותר ולא גזרו עליו. עכשיו, אם הכוונה שהוא משום משאוי בשבת, אז גם קשה, הרי כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות, אז צריך להיות מותר. למה הוא אסר את זה? נשאר בשאלה.
אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי יוסי: מכה שנתרפאת נותנין עליה רטייה שאינה אלא כמשמרה. כלומר אם אין פצע, אז כל הרטייה זה רק כדי לשמור על זה - מותר. אמר רבי אבון בשם רבנין דתמן: נותנין על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה. אמר רבי תנחומא: חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה, כי עלי גפנים הם גם מרפאים, אז לכן זה אסור.
אמר רבי חונא: הדא עיקר טב סגין כד דאית ביה חמשה קטרין, שבעה קטרין, תשעה קטרין סגין, כלומר בין אם יש בו חמש קשרים או שבע או תשעה קשרים. ובלחוד דלא יתן מוי, ובלבד שלא יתן בצמח הזה גם מים, לא ירטיב אותו.
אמרת הגמרא: אין קורין פסוק על גבי מכה בשבת, כי אסור להתרפא בדברי תורה. והדין דקרי על יברוחה אסור, כי הם נוהגים לקרוא פסוקים על הדודאים - זה אסור. אם אומר לאדם: בוא וקרי את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעת, כלומר הוא נפחד, או תן עליו ספר, תן עליו תפילין בשביל שישן - זה אסור.
והא תני: אומרים היו שיר פגועין בירושלים. אמר רבי יודן: מה שאסרו - כאן משנפגע, כלומר אם הוא כבר פצוע - אסור לומר עליו דברי תורה, אבל כאן עד שלא נפגע, כלומר כדי שלא ייפגע - זה מותר. שואלת הגמרא: ואיזהו שיר פגועין? ה' מה רבו צרי, וכל המזמור, יושב בסתר עליון, עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. כל הפרק הזה נקרא שיר של פגעים.
פרק ו' הלכה ג'. אמרה המשנה: לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכולייר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון, ואם יצאת חייבת חטאת דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון.
אומרת הגמרא, תני: לא יצא החייט במחטו שבכליו, כלומר המחט שבבגד שלו, ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו והצבע בדוגמא שבאזנו ולא השולחני בדינר שבאזנו, ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אומן באומנתו חייב. הא שאר כל האדם יוצאין בכך. כן, אבל בעצם רואים שאם אדם יוצא, נניח, אומן כמו חייט שיוצא עם המחט בבגד כדי שכולם ידעו שהוא חייט, או נגר עם העיפרון באוזן שלו וכדומה - אלה, לפי חכמים, חייבים חטאת, כיוון שאומן, למרות שזה לא דרך הוצאה, כיוון שהוא אומן זה דרכו בכך אז הוא חייב חטאת. ולפי רבי מאיר הוא פטור - האומן באומנותו פטור, אבל שאר אדם מותרים לכתחילה.
שואלת הגמרא: מחלפא שיטתיה דרבי מאיר, דתנינן: יצאת חייב חטאת דברי רבי מאיר, והכא הוא אמר הכין. כן, למה? הרי לפי רבי מאיר ראינו שאומן בדרך אומנותו פטור, כיוון שאין דרך כל אדם יוצא כך. אז למה באישה שיוצאת עם המחט הוא מחייב חטאת? רבי מנא אמר לה: סתם, כלומר בלי להגיד מה המקור של זה. רבי אבון בשם רבי יוחנן: דרך הוצאה בנשים, ברם טפילין יוצאין בכך. כלומר לגבי נשים, כל הנשים יוצאות עם מחט בשיער. אבל לגבי מה שאמרנו שהחייט במחט הטחובה בבגדו, והנגר עם העיפרון באוזן וכדומה - זה אפילו בבעלי מקצוע, רק מעטים הולכים כך. אז משום כך, לפי רבי מאיר, יהיה פטור.
📜 הדינים העולים מדף לו עמוד א
ו_לג קמיע נחשב "מומחה" ומותר לצאת בו בשבת רק אם ריפא בו אדם, ואחר כך שנה ושילש (ריפא שלושה בני אדם או ריפא אותו אדם שלוש פעמים)
- מקור: "איזהו קמיע מומחה? כל שריפא בו ושנה ושילש. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן (בר נפחא):"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יוחנן שדי בשלוש הצלחות ריפוי כדי לקבוע שהקמיע מומחה, כלשון הירושלמי "כל שריפא בו ושנה ושילש", וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז ב — קמיע שכתבו מומחה שריפא בו מותר לצאת בו בשבת
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סא א — קמיע נחשב "מומחה" לעניין יציאה בו בשבת כשהגברא (הכותבו/עושהו) מומחה, אף אם הקמיע עצמו לא ה
ו_לח אין להשתמש בלחש להוציא קוץ תקוע בגוף בשבת מפני שהוא כדרכי הרפואה האסורים
- מקור: "בשביל שישן אסור. והא תני: אומרים היו שיר פגועין בירושלים. אמר רבי יודן: כאן מה שאסרו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק יא, הלכה יב, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף ח, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף ט, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק לאיסור כרבי יודן המפרש שאף "שיר פגועין" שהתירו הוא רק במקום סכנת נחשים ועקרבים, ולא בכל לחש; הרמב"ם והשו"ע פסקו שיש לחשים המותרים (מפני סכנה) ורוב הלחשים אסורים מדרכי הרפואה או מדרכי האמורי
ו_לט האם מותר לומר "שיר של פגעים" (מזמור "יושב בסתר") כלחש להינצל ממזיקים
- מקור: "משנפגע, כאן עד שלא נפגע. ואי זהו שיר פגועין? ה מה רבו צרי וכל המזמור, יושב בסתר עליון עד כי אתה ה מחסי עליון שמת מעונך. מתני :"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק יא, הלכה יב, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף ח, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף ט, שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק לאיסור לומר פסוקים כלחש לרפואה ולהינצל מפגעים, שכן יש בכך משום 'קוסם קסמים' וניחוש, כדעת הירושלמי המובאת ברמב"ם ובשו"ע
ו_מ אין לצאת אשה בשבת לרשות הרבים במחט הנקובה
- מקור: "לא תצא אשה במחט הנקובה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כסתם הירושלמי שאסור לצאת במחט נקובה משום שהיא תכשיט ומשוי, כפי שהעתיקו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת ס א — מסרקת המשמשת לחלוקת שיער - אין לובשים אותה לרשות הרבים בשבת אף שאין בה איסור תורה
ו_מא אין לצאת בשבת בטבעת שיש עליה חותם
- מקור: "ולא בטבעת שיש עליה חותם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן שג סעיף י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שאסור לצאת בה משום שדינה כמשאוי ולא כתכשיט, כלשון הירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סב א — דין נשים לענין עדות החודש נחשב כעם בפני עצמו
ו_מב אסור לצאת בשבת בכלי אומנותו הנתון עליו כדרך נשיאה (מחט, קולמוס, דוגמא, דינר), ואם יצא כך חייב חטאת
- מקור: "ולא בכולייר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון. ואם יצאת חייבת חטאת דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון. גמ : תני: לא יצא החייט במחטו שבכליו (בבגדו). ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו והצבע ב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ו, רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יא
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי מאיר ~ חכמים: לרבי מאיר היוצא בכובלת ובצלוחית של פלייטון חייב חטאת, וחכמים פוטרים בהם; ובברייתא נחלקו לגבי כלי אומנות הנישאים כדרכם
- הכרעה: נפסק כרבי מאיר לגבי כלי אומנות (חייט, לבלר, צבע, שולחני) שהיוצא בהם חייב חטאת, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע, שכן אלו נישאים כדרך מלאכה ולא כתכשיט בעלמא
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז א — אסור לאשה לצאת בשבת בחוטי צמר, בחוטי פשתן או ברצועות שבראשה, ואסור לה לטבול בהם עד שתרפה א
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נט א — אישה לא תצא בשבת בעדי "עיר של זהב" (תכשיט דמות ירושלים של זהב)
ו_מג בעל אומנות שיצא בכלי אומנותו בשבת דרך אומנותו, האם חייב חטאת
- מקור: "הרי אלו פטורין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אומן באומנתו חייב. הא שאר כל האדם יוצאין בכך. מחלפא שיטתיה דרבי מאיר, דתנינן לא תצא אשה במחט הנקובה אפילו תחובה בראשה (ואף שאין דרך הוצאה בכך. כיוון שדרך נשי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה כא, שו"ע או"ח סימן שא סעיף יב, סמ"ג לאוין סה
- מצב: מחלקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי מאיר: פטור מכיוון שאין דרך כל אדם להוציא כך ~ חכמים: אומן באומנותו חייב
- הכרעה: נפסק כחכמים שאומן באומנותו חייב, שכן דרך הוצאתו היא כדרך אומנותו ואין זה שינוי מדרך המוציאים
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת יא ב — אומן שיצא בשבת בכלי המיוחד לאומנותו התחוב בבגדו או תלוי באוזנו, כגון חייט במחטו - פטור אבל
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת יא ב — היוצא בשבת בקב של קיטע (רגל תותבת) לרשות הרבים - חייב חטאת
ברם התם טפילין יוצאין בכך שאף בעלי האמנות רק מעטים עושים כן. מחלפה שיטתין דרבנין דתנינן וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון הא במחט הנקובה אף לחכמים חייב והתם אמרו שרק אומן דרך אומנותו חייב אבל אחר פטור. אמר רבי אבין°: תיפתר באשה גודלת קולעת שערות נשים שמשתמשת במחט לחלוק שיער, והרי היא אמן באמנותו. תנן: ולא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצאה חייבת חטאת. אמר רבי אחא° בשם רבי אבא בר רב נחמן°: ד°רבי נחמיה היא זו שסובר שהחותם עיקר אבל לרבנן הטבעת עיקר והוי תכשיט ופטורה דתנינן תמן ו_מד טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג — טמאה. טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה. תני °רבי נחמיה מחליף וכן היה °רבי נחמיה אומר בטבעת אחר חותמה, בסולם אחר שליביו, בקולב אחר מעמידיו ובעול אחר סמנייריו היתדות משני צדי ראש השור. אמר רבי אילא° אילעא: תיפתר דברי הכל בשהוציאה לחתום בה דאף חכמים יודו שדעתו על החותם. שמואל° בר אבא בר אבא אמר בשם רבי זעירא°: היתה עשויה לכך ולכך הוציאה לחתום בה חייב. הוציאה לשם תכשיט פטור אף על החותם שהחותם טפילה לתכשיט.
מתני': ו_מה לא יצא האיש לא בסייף, לא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא — חייב חטאת. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר תכשיטין הן לו וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי שנאמר (ישעיהו ב', ד') וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות. ו_מו בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת.
גמ': כתיב (שמות י"ג, י"ח) וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים מלמד שהיו מזוינים בחמשה מיני זיין תנן: לא יצא האיש לא בסייף לא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח. ואיזו היא האלה? מן מה דתני °רבי יעקב בר סיסי ורבי יוסה° אסי מאימתי תורמין את הגורן משתיעקר האלה יתד שהיו נועצים בקרקע וסביבה מלקטים את הגורן. הדא אמרה: כמין דייקרן כידון. תנן °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר תכשיטין הן לו וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי. מה טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס דכתיב (תהלים מ"ה, ד') חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. מה טעמון דרבנן דכתיב וכתתו חרבותם לאתים לאטין כלי לעבודת האדמה וחניתותיהן למזמרות למיגזיין. תנן: בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת אמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בירית כל שהיא יחידית. כבלים שני ביריות שהשלשלת בנתים. °רבי יהודה בר עילאי אומר בירית זו אצעדה. דאמר רב יהודה° נשיאה כתיב (במדבר ל"א, נ') ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת עגיל וכומז, לכפר על נפשותינו לפני ה'. אצעדה זו פרופסלה צמיד סביב הרגל. צמיד זה שירייא כמה דאת אמר (בראשית כ"ד, מ"ז) והצמידים על ידיה. טבעת עיזקייאי. עגיל קדשייא כמה דתימר (יחזקאל ט"ז, י"ב) ועגילים על אזניך. וכומז יש אומרים זה טפוס של רחם ויש אומרים זה טפוס של דדים. כתיב (ישעיהו ג', י"ח) ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים
שואלת הגמרא: מחלפה שיטתין דרבנין, דתנינן: וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון, משמע שרק בזה הם פוטרים. הא במחט הנקובה חייב, אומן חייב. כן? אז לכאורה חכמים חזרו בהם, הרי אמרנו מקודם שלפי חכמים רק אומן באומנותו חייב חטאת, אבל שאר אדם פטור.
אמר רבי אבין: תיפתר באשה גודלת. כלומר, לא מדובר בסתם אישה, אלא באישה בעלת מקצוע, שהיא קולעת שערות נשים - זה המקצוע שלה, היא משתמשת במחט לחלוק שערות. אז זה כמו אומן באומנותו, לכן חייבת חטאת.
ואת אמרת נן, למדנו במשנה: ולא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצא חייבת חטאת. רבי אחא בשם רבי אבא בר רב נחמן: דרבי נחמיה היא, שהוא סובר שהחותם זה עיקר, אז לכן אם יש בה חותם - אסור, למרות שבעצם הטבעת היא גם ליופי. אבל לרבנן הטבעת היא עיקר, ואז זה תכשיט והיא פטורה.
איפה ראינו את המחלוקת הזאת? דתנינן תמן: טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג — טמאה. כי הולכים אחר הטבעת. טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה, כי העיקר זה הטבעת, והטבעת עצמה מעץ, ועץ לא מקבל טומאה. תני רבי נחמיה מחליף, הוא אומר הפוך, כי הוא סובר שדווקא החותם זה העיקר. וכן היה רבי נחמיה אומר: בטבעת אחר חותמה, בסולם אחר שליביו, בקולב אחר מעמידיו - הסמניירין הם שתי היתדות שתקועות בשני הקצוות, משני הצדדים של צוואר השור.
אמר רבי אילא: תיפתר דברי הכל בשהוציאה לחתום בה. כלומר כל המחלוקת היא סתם - כשמוציא את זה כדי לחתום, ודאי שדעתו על החותם, ובזה כולם מודים. שמואל בשם רבי זעירא: היתה עשויה לכך ולכך, הוציאה חתום בה חייב. כלומר, אם זה טבעת שמשמשת גם לחתום וגם לנוי - אם הוציאה לחתום בה חייב חטאת. הוציאה לשם תכשיט פטור, אף על החותם, כיוון שהחותם נהפך להיות טפילה לתכשיט.
פרק ו' הלכה א'. אמרה המשנה: לא יצא האיש לא בסייף, לא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא — חייב חטאת. רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי, שנאמר וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות. בירית טהורה ויוצאין בה בשבת, כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת. בירית זה מעין צמיד על הרגל. כבלים זה שני צמידים על הרגל שמחוברים ביחד עם שרשרת, שעושים את זה כדי שהצעדים יהיו קטנות.
אומרת הגמרא: כתיב וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, מלמד שהיו מזוינים בחמשה מיני זיין. הגמרא ופרשנים מסבירים שלמה זה נאמר - כדי שלא תשאל אחרי זה מאיפה היה להם כלי מלחמה שיצאו למלחמה בעמלק או במלחמות. הם יצאו חמושים - חמישה כלי זין, זה החמושים.
ואיזו היא האלה? אומרת הגמרא: מן מה דתני רבי יעקב בר סיסי ורבי יוסה: מאימתי תורמין את הגורן משתיעקר האלה. בהתחלה היו תוקעים איזה מוט באמצע, וסביבו עושים את הגרעינים, ואחרי שמסיימים מוציאים את המוט הזה, ובזה מתחייב. הדא אמרה כמין דייקרן, כלומר בעצם האלה זה כמו יתד, כמו קידון, כמו עץ חד.
ואת אמרת נן: רבי אליעזר אומר תכשיטים הם לו, וחכמים אומרים אינם אלא לגנאי. מה טעמא דרבי אליעזר? דכתיב: חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. החרב זה בעצם ההוד וההדר של הגיבור. מה טעמון דרבנן? דכתיב: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהן למזמרות, כלומר לעתיד לבוא יהפכו את החרבות לאתים - כלי אדמה, ואת החניתות למזמרות - כלים שבהם גוזמים את הגפנים. אם זה היה דבר של שבח, למה יעשו את זה? אבל זה לא תכשיט.
ואת אמרת נן: בירית טהורה ויוצאין בה בשבת, כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת. אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: בירית כל שהיא יחידית, כלומר צמיד אחד על הרגל. כבלים שהשלשלת בנתים, שני ביריות עם שלשלת המחברת ביניהם, כמו שאמרנו, כדי שהצעדים יהיו קטנות. רבי יהודה אומר בירית זו אצעדה. אמר רבי יהודה: כתיב ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת עגיל וכומז, לכפר על נפשותינו לפני ה'. אצעדה זו פרופסלה, כמו שאמרנו, צמיד סביב הרגל. צמיד שירייא, צמיד סביב היד, כמה דאת אמר: והצמידים על ידיה. טבעת עיזקייאי. עגיל קדשייא, כמה דתימר: ועגילים על אזניך. וכומז - יש אומרים זה טפוס של רחם, ויש אומרים זה טפוס של דדים. כתיב: ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים. מה זה עכסים? זה קורדייקיה - סוג של נעליים שהיה בהם שקיות לשמן אמור, כמה דתימא: וברגליהם תאחסנה, היו בוהטות - הן היו מגיעות לגברים, בוהטות ומטילות בשמים.
📜 הדינים העולים מדף לו עמוד ב
ו_מד טבעת מתכת שחותמה אלמוג, ולהפך - מה דינה מבחינת טומאת מתכות
- מקור: "טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג — טמאה. טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה. תני רבי נחמיה מחליף וכן היה רבי נחמיה אומר בטבעת אחר חותמה, בסולם אחר שליביו, בקולב אחר מעמידיו ובעול אחר סמנייריו (היתדות"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות כלים, פרק ד, הלכה ו
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא (הטבעת עצמה קובעת) ~ רבי נחמיה (החותם קובע, "מחליף")
- הכרעה: נפסק כתנא קמא שהטבעת עצמה קובעת את דין הטומאה, שכן היא העיקר ולא חותמה, ורבי נחמיה יחיד במחלוקת
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נב ב — טבעת שכולה מתכת עם חותם אלמוג טהורה, וטבעת שכולה מתכת עם חותם מתכת טמאה, שאין חילוק בין אל
ו_מה אין לצאת בשבת בכלי זיין כסייף וקשת ותריס ואלה ורומח, ואם יצא חייב חטאת
- מקור: "לא יצא האיש לא בסייף, לא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא — חייב חטאת. רבי אליעזר (בן הורקנוס) אומר תכשיטין הן לו וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי שנאמר וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה א, שו"ע או"ח סימן שא סעיף ז
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי אליעזר: כלי זיין תכשיטין הם לגבר ומותר לצאת בהם ~ חכמים: אינם אלא לגנאי, שנאמר "וכתתו חרבותם לאתים", ואסור
- הכרעה: נפסק כחכמים שאינם תכשיט אלא גנאי ואסור לצאת בהם, כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סג א — האיש שיצא בשבת נושא כלי זיין (סייף, קשת, תריס, אלה, רומח) חייב חטאת
ו_מו אין לצאת בשבת בכלי זיין (סייף, קשת, תריס, אלה, רומח) שאינם תכשיט, אך בירית (תכשיט לרגל) טהורה ומותר לצאת בה
- מקור: "בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת. גמ : כתיב וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים מלמד שהיו מזוינים בחמשה מיני זיין תנן: לא יצא האיש לא בסייף לא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ה, רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ו, רמב"ם, הלכות כלים, פרק ט, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן שג סעיף טו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כברייתא בירושלמי שכלי זיין אינם תכשיט ואין יוצאים בהם, ובירית שהיא תכשיט טהורה ויוצאים בה בשבת
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת ס א — מסרקת המשמשת לחלוקת שיער - אין לובשים אותה לרשות הרבים בשבת אף שאין בה איסור תורה
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז א — אסור לאשה לצאת בשבת בחוטי צמר, בחוטי פשתן או ברצועות שבראשה, ואסור לה לטבול בהם עד שתרפה א
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נט א — אישה לא תצא בשבת בעדי "עיר של זהב" (תכשיט דמות ירושלים של זהב)
זה קורדיקייה מנעלים שבהם שקיות שמן המור כמה דתימר (ישעיהו ג', ט"ז) וברגליהם תעכסנה. השביסים שלטוניה רקמה מצוירת שיורדת על הפנים כמה דאת אמר שביס של סבכה. הסהרונים עונקיה כמה דאת אמר (שופטים ח', כ"א) ויקח את הסהרונים אשר בצוארי גמליהם. הנטיפות שלמיני ענק סביב הצואר. השירות שיראין. והרעלות בלינדייא. הפארות כליליא כמה דאת אמר (יחזקאל כ"ד, כ"ג) פארכם על ראשיכם. והאצעדות פרופסלה. הקישורים קרקישיה קשרי שער לנוי. ובתי הנפש תירגם עקילס אסטומובריאה דבר שניתן על בת הנפש מפתח הלב. והלחשים קדשיא עגילים דבר שהוא נותן על בתי הלחישה אזניים. הטבעות היזקייא. ניזמי האף דבר שהוא נותן על גב החוטם. המחלצות פירזומטא טליתות. המעטפות קולבין ומעפרן בדים. המטפחות סבניין רברבן סדינים גדולים. והחריטין זונרין מציירין חגורות מצוירות ואולוסריקא בגדי משי מציירין כמה דתימר (שמות ל"ב, ד') ויקח מידם ויצר אותו בחרט. הגיליונים גלגלייה אבנט שמגלגלים סביב הגוף. הסדינים סדיניא. הצניפות אולרייא כמה דתימר (זכריה ג', ה') ואומר ישימו הצניף הטהור על ראשו וכתיב (ישעיהו ס"ב, ג') והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך. הרדידים לסוטה תכשיט כמה דתימר (שיר השירים ה', ז') נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות.
מתני': ו_מז יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסנבוטין ו_מח בזמן שהן תפורין ו_מט בכבול ובפיאה נכרית בחצר ו_נ ובמוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה ו_נא בפלפל, ובגרגר מלח, ובכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת. ואם נפל — לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב °רבי מתיר וחכמים ו_נב אוסרין.
גמ': תנן: יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה. °אנן בר אימא אמר קומי °רבי יהודה בר עילאי בשם °מנשייא בר מנשה ירמיה ו_נג ובלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה קא סלקא דעתין דמשום ששער דק בעבה או עבה בדק מהדק ושמא תזדמן לה טבילת מצווה ותסירם ותעבירם ארבע אמות ברשות הרבים. והתנינן הבנות שלא מצוי אצלן טבילה יוצאות בחוטין ואמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה: אפילו כרוך על צוארה ואילו בשל זקנה לא התירו אף להן משמע שאין הטעם משום דמהדק ושמא יזדמן לה טבילת מצווה ותטלם ותעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זעירא°: תמן בחוטים אפילו שאינה יכולה להביא חוט דומה לשערה יוצאה היא שכן דרך לתת חוטים בשער וכל החשש הוא משום דמהדק, ושמא תזדמן לה טבילת מצווה ותסירם. ובבנות שלא מצוי אצלן טבילה — לא החמירו. ברם הכא לא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה כיוון שהדרך לצאת בשער דומה לשלה, ואם תצא בשער שונה שמא יצחקו עליה ותבא להורידם. אמר רבי אבהו°: כל שהוא תושב בשיער נקרא פיאה. רבי ינאי זעירא° נפל
עמוד: שבת דף לז
אנחנו צמודים לירושלמי מסכת שבת דף לז'. אומרת הגמרא השביסים זה שלטוניה. כן, זה רקמה מצוירת שיורדת על הפנים. כיוצא תאמר שביס של סבכה. השערונים זה אונקא. כיוצא תאמר ויקח את הסהרונים אשר בצוארי גמליהם. כן, תכשיטים שהם מניחים סביב הצוואר. הנטיפות זה שלמינה. כן, זה ענק שהוא סביב הצוואר, כיוצא זה שרשרת גדולה סביב הצוואר. השירות זה שיראין, והרעלות זה בלינדיא. הפארות זה כליליה. כיוצא תאמר, פארכם על ראשיכם. והצעדות זה פרופסליה. כן, כמו שאמרנו שזה צמיד על הרגל. הקישורים זה קרקישיה, זה קשרי שיער לנוי.
בתי הנפש, אז תרגם עקילס אסטומוברייה. כן, דבר שניתן על בתי הנפש הוא נמצא על אזור מפתח הלב, תכשיט שהוא כנגד מפתח הלב. והלחשים זה קדשיא, כלומר זה עגילים. דבר שהוא נותן על בתי הלחישה, לכן זה נקרא הלחשים, כן, על האוזניים. הטבעות זה היזקייא. ניזמי האף זה דבר שהוא נותן על גב החוטם. המחלצות זה פירזומטא, זה סוג של תלבשות. המעטפות זה קולבין ומעפרן, כן, זה סוג של בגדים. המטפחות זה סבנין רברבן, כלומר סדינים גדולים. והחריטין זה זונרין מציירין, כלומר זה חגורות מצוירות. ואולוסריקא זה סוג של בגדי משי מצוירים. כיוצא תאמר ויקח מידם ויצר אותו בחרט.
הגיליונים זה גלגלייה, כלומר זה סוג של אבנט שמגלגלים אותו סביב הגוף. הסדינים זה סדיניא. הצניפות זה אולרייא. כיוצא תאמר ואומר ישימו הצניף הטהור על ראשו, כלומר זה מעין בד שמגלגלים אותו סביב הראש. וכתיב והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך. הרדידים זה לסוטה, כלומר זה סוג של תכשיט. כיוצא תאמר נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות.
וגם הלכה אומרת המשנה מה תני, יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת שלמותין מלשון תפורין, בכבול ופיאה נכרית בחצר, במוך שבאזנה, במוך שבסנדלה, ובמוך שהתקינה לנידתה בפלפל ובגרגר מלח, בכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת, ואם נפל — לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין.
באמת הגמרא למדנו במשנה יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה. ואומרת הגמרא ענן בר אימא אמר קומי רבי יהודה מנשייא בר מנשה ירמיה ובלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה. כלומר מותר בחוטי שיער משל חברתה, כלומר מותר לצאת עם שער של אחרת, אבל בתנאי שלא תיקח ילדה שיער של זקנה ולא זקנה של ילדה.
ואומרת בהתחלה הגמרא חשבה קשה, קשה כמו זה שיער דק בעבה או עבה בדק מהדק. כלומר אם הזקנה תקשור שיער של ילדה או הפוך, אז זה יהיה קשור חזק כי דק בעבה או עבה בדק נקשר חזק, ואשמה תזדמן לטבילת מצווה ותהיה שחרר את זה ותטול את זה ארבע אמות של הרבים, כי זה מהודק, היא לא יכולה לטבול עם זה. ואמרו אז אי אפשר להגיד את זה, למה? והתנינן הבנות יוצאות בחוטין. הרי אצל הבנות לא מצאנו טבילה. מדברים על בנות קטנות שלא מוצאים אצלן טבילה כיוון שהן יוצאות בחוטים.
אמר רבי אבא בשם רב יהודה אפילו כרוך על צוארה. כן, כלומר כיוון שבעצם אין אצלם עניין של טבילה, אז למרות שכרוך על צווארה וזה מהודק והוא של זקנה גם לבנות אסור. אז משמע שהטעם הוא לא בגלל שזה מהדק ושמא תזדמן לטבילת מצווה ותטול את זה, ותוריד את זה ארבע אמות של הרבים. הרי בבנות קטנות לא שייך בכלל טבילה. אז למה אצל קטנות אסור לצאת בשיער של זקנות?
אמר שמואל בשם רבי זעירא תמן אפילו שאינה יכולה להביא לשערה יוצאה היא. כן, כמקובל יוצאים גם בכל מיני צבעים, שאם לא מוצאים חוט דומה לשיער, לוקחים חוט בצבע כל מיני צבעים. כן, שכן דרך הוצאת חוטים בשיער, וכל החשש שם הוא רק משום דמהדק, שמא תזדמן לטבילת מצווה ותסירם. אז לכן בבנות קטנות ששם לא מצאנו טבילה, אז לכן לא החמירו ואצלם מותר ואפילו אם זה על הצוואר.
ברם הכא לא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה בגלל סיבה אחרת, כיוון שהדרך לצאת זה בשיער דומה לשלה. כן, אז אם היא תצא בשיער שונה אז אולי יצחקו עליה החברות שלה ותוריד אותה ותלך ותאמר ותפקיר את זה ברשות הרבים. לכן אסרו את זה.
אמר רבי אבהו כל שהוא תושב בשיער נקרא פיאה. כן, כלומר כל דבר שהוא לא הטבעי נקרא פאה.
רבי ינאי זעירא נפל דאודניה, כן, נפל לו המוך שבאוזן שלו נפל, בא להחזיר את זה בשבת. הוא רצה להחזיר את זה בשבת וגערו בו חבריו משום רפואה. כן, כי אסור להתרפא בשבת ולהחזיר את המוך. הם חשבו שזה רפואה. אז רבי ינאי למה הוא רצה להתיר? כי הוא סבר מימר שמן הוא שמרפא. כלומר בעצם מה שמרפא זה השמן, לא המוך, אבל מוך מותר כי אין בזה משום רפואה, וחכמים סברו שהמוך עצמו הוא מרפא.
📜 הדינים העולים מדף לז עמוד א
ו_מז מותר לאישה לצאת בשבת בחוטי שיער, בין משלה בין משל חברתה או של בהמה, וכן בטוטפת ובסנבוטין
- מקור: "יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסנבוטין"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי להיתר, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח סימן שג סעיף יד)
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז א — דבר העשוי אריגה שאחיות (נשים) אינן מקפידות עליו - לא גזרו עליו חכמים איסור יציאה בשבת ואינ
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז א — חוטי צמר ופשתן שבראש האשה חוצצים בטבילה משום שמקפדת עליהם
ו_מח מותר לצאת בשבת בכלאים שבין הרצועות של מנעל וסנדל בזמן שהם תפורים ולא קשורים בלבד
- מקור: "בזמן שהן תפורין"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ו, שו"ע או"ח סימן שג סעיף ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהתפירה קובעת חיבור המבטל איסור כלאים בנעל, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שג סעיף ב
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז א — אסור לאשה לצאת בשבת בחוטי צמר, בחוטי פשתן או ברצועות שבראשה, ואסור לה לטבול בהם עד שתרפה א
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נט א — אישה לא תצא בשבת בעדי "עיר של זהב" (תכשיט דמות ירושלים של זהב)
ו_מט מותר לצאת בכבול ובפאה נכרית לחצר בשבת
- מקור: "בכבול ובפיאה נכרית בחצר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהכבול והפאה הנכרית מותרים בחצר, שאינם תכשיט חשוב כל כך שתחלוץ ותשחק בו כבבבלי - כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שג סעיף יח
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סד ב — דבר שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית שמותרים בחצר
ו_נ מותר לאישה לצאת בשבת במוך שבאזנה, במוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה
- מקור: "ובמוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן שג סעיף טו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שהתירה לצאת בהם, שאינם חשש הוצאה כיוון שהם תשמישן הקבוע וטפלים לגוף; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סה א — מוך שהתקינה אשה לנידתה, מותרת לצאת בו בשבת אף על פי שאינו קשור לה, הואיל ומאיס עליה ולא את
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סה א — מוך שהתקינה אישה לנידתה, האם צריך שיהא קשור בין ירכותיה כדי שלא תוציאנו בשבת
ו_נא מותר לצאת בשבת בשן תותבת (תותבת שיניים) של זהב או של כסף
- מקור: "בפלפל, ובגרגר מלח, ובכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת. ואם נפל — לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף טו
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי מתיר ~ וחכמים אוסרים
- הכרעה: נפסק כרבי המתיר, כלשון הרמב"ם והשו"ע שהתירו שן תותבת של זהב
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סד ב — אשה יכולה לצאת בשבת בשן תותבת אף אם היא של זהב
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סה א — בנות קטנות רשאיות לצאת בשבת בחוטין ואפילו בקיסמין שבאוזניהן
ו_נב מותר לאישה לצאת בשבת בחוטי שער, בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה
- מקור: "אוסרין. גמ : תנן: יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה. אנן בר אימא אמר קומי רבי יהודה (בר עילאי) בשם מנשייא בר מנשה ירמיה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כברייתא במשנה שמותר לצאת בחוטי שער משלה, משל חברתה או משל בהמה, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז א — חוטים ורצועות המחוברים ברפיון סביב צוואר האישה, כגון חבק, אינם חוצצים בטבילה משום שאין איש
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז א — חוטים הקלועים בשיער שהם עשויים אריג (טווי ולא ארוג ממש כקליעה), מותר לצאת בהם בשבת שכן בהם
אודריה דאודניה בעא מיחזרתיה בשבתא וגערו בו חביריו משום רפואה. דרבי ינאי° הכהן סבר מימר שמן הוא שמרפא אבל מוך מותר שאין בו משום רפואה, וחכמים סברין מימר מוך הוא שמרפא. ולא כן אמר רב יהודה° נשיאה בשם °רב זעירא: החושש אזנו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש מטה ראשו כלוחש סוד והשמן זולג לאזן ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי משמע שהשמן הוא המרפא ולמה גערו בו חבריו? אלא רבי ינאי° הכהן סבר מימר הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא, וחבריו סברין מימר אין הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא כדתנן כל כיסויי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין בשבת אמר °רבי יוסי בן חלפתא במה דברים אמורים בכיסויי הקרקעות אבל בכיסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת. ולא כן אמר רבי אבא בר כהנא° רבי חייא בר אבא° אמר בשם רב°: הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא ולמה גערו בו חבריו? אלא רבי ינאי° הכהן סבר מימר אדם לא עשו אותו כקרקע, וחבריי סברין מימר אדם כקרקע הוא. ולא כן אמר רבי זעירא°: עשה לו רבי חייא בר אבא° בית יד למוך שבאזנו על כרחך סברין מימר אדם כקרקע הוא וכיני. וכי רבי ינאי° הכהן סובר שאדם אינו כקרקע? אלא כיני רבי ינאי° הכהן סבר מימר אין שכיח שיפול ויהלך בהן ד' אמות בידו דאם יפול מיד הוא יחזירו, וחבריו סברין מימר שכיח הוא שיפול ויהלך בהן ד' אמות תנן: שן תותבת ושן של זהב °רבי מתיר וחכמים אוסרין. אמר רבי מנא° בן יונה: שמעית טעם מן שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זעירא° ולית אנא ידע מה שמעית מיי כדון. אמר רבי יוסי° בר זבידא ו_נד מסתברא בשן של זהב שעמדה לה ביוקר לא תצא דאי נפלה היא בעי מחזרה ליה ותוליכנו בידה והרי גם שן תותבת שעשויה עץ ואינה יקרה אסרו חכמים מה אית לך למימר? עוד היא מבהתה מתבישת מימור לנגרא עבד לי חורי דהיא נפלה ליה ומחזרה ליה ותוליכנו בידה. רבי יסה° אסי ורבי אמי° בן נתן חד חשש שיניה והורי ליה חבריה להיתר, חד חשש אודניה והורי ליה חבריה להיתר. ולא ידעין מה אמר דא ומה אמר דא. מן מה דרבי יסא° אסי שאל לאסייניה רופא דרבי יעקב בר אחא° מה עבידא המצב של שיניה דרבי יעקב בר אחא° חבירינו ועוד מן מה דאמר רבי יסא° אסי לא בטלה שיני מן יומוי הוי הוא דהורי לשינא. תנן: ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת רבי ינאי° הכהן שהתיר להחזיר מוך פתר לה בפילפל ובגרגר מלח אבל מוך מותר, וחברוי שגערו בו פתרון ליה על כולהן.
מתני': ו_נה יוצאין בסלע שעל הצינית הבנות יוצאות בחוטין אפילו ו_נו בקיסמים שבאזניהן ערביות ו_נז יוצאות רעלות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהוה.
ואומרת הגמרא ולא כן אמר רב יהודה בשם רב זעירא החושש אזנו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש - כלומר הוא שם שמן על הראש. אסור לשים שמן ישר על האוזן, אלא ישים שמן על הראש, שזה כאילו מותר, זה שיחה, ויטה את הראש כמו כאילו שהוא לוחש, ואז השמן לאט לאט יחדור לאוזן. אז זה התירו, אבל בלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי. משמע מכאן שהשמן הוא המרפא. אז למה חכמים גערו בו? אתה אומר אתה צודק, בעצם השמן מרפא, אלא הסיבה פה זה אחרת.
אלא רבי ינאי סבר מימר הלכה כרבי יוסי, וחבריו סברין מימר אין הלכה כרבי יוסי. אנחנו תכף נראה במה מדובר. כדתנן, למדנו כל כיסויי הכלים שיש להם בית אחיזה נטלים בשבת. אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בכסויי הקרקעות, אבל בכסויי כלים בין כך ובין כך נטלים בשבת. כן, אז בעצם המחלוקת שלהם - המוך הזה לא היה לו ידית אחיזה. אז השאלה אם הוא צריך או לא. כן, השאלה היא מחלוקת האם ההלכה כרבי יוסי או לא. אז אם סוברים שההלכה כרבי יוסי - רבי ינאי סבר הלכה כרבי יוסי שבכיסויי כלים לא צריך ידית, וחכמים סוברים שגם בכסויי הכלים צריך ידית והמוך הזה הוא כמו כיסוי הכלים.
ואתה אומר איך אתה יכול להגיד כך? ולא כן אמר רבי אבא בר כהנא רבי חייא בר אבא בשם רב הלכה כרבי יוסי. אז למה החכמים חלקו עליו? אומרת הגמרא אלא הפוך. רבי ינאי סבר מימר אדם לא עשו אותו כקרקע, וחבריי סברין מימר אדם כקרקע. כן, כלומר בעצם לגבי הדין הזה אם כיסויי כלים צריכים ידית אחיזה או לא, אז ההלכה באמת כרבי יוסי שלא צריך. השאלה אם לגבי אדם כן - המוך זה לא כיסוי כלים, זה כיסוי לאדם. השאלה אם כיסוי לאדם עשו אותו כמו קרקע וצריך או לא. אז רבי ינאי סבר שזה לא כמו קרקע ולכן לא צריך. ואילו חבריו שגרו בו הם סוברים שזה קרקע ולכן צריך.
ואתה אומר ולא כן אמר רבי זעירא עשה לו רבי חייא בר אבא בית יד למוך שבאזנו, אז לכן חייבים להגיד שאדם כקרקע הוא. כן, הרי רואים רבי חייא אומר שצריך לעשות ידית למוך. ואמרת רבי ינאי סובר שאדם אינו כקרקע? הרי הוא לא יכול, הוא לא חולק על רבי חייא. אלא אומרת הגמרא רבי ינאי סבר מימר אין שכיח בהן ד' אמות, סברין מימר שכיח הוא בהן ד' אמות. כן, אם הוא יפול אז מיד הוא מחזיר את זה. וחבריו סברי מימר שכיח הוא, כן, שזה יכול ליפול והוא ילך עם זה ארבע אמות ולכן הם גזרו.
אז למדנו במשנה שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין. אמר רבי מנא שמעית טעם מן שמואל בשם רבי זעירא אנא ידע מה שמעית מיי כדון. אני שמעתי טעם, אבל אינו זוכר מה שמעתי.
אמר רבי יוסי מסתברא של זהב שעמדה לה ביוקר לא תצא. כן, שן של זהב שהיא מאוד יקרה, אסור לה לצאת. למה? כי אם היא נפלה אז היא באה ומחזרה ותוליכינה בידה. כן, היא תחפש, היא תמצא את זה ותוליך איתו, לא תפקיר את זה, כי זה מאוד יקר.
ושואלת הגמרא והרי גם שן תותבת גזרו - למה יתלכלם אם הרי זה לא יקר? אז אומרת הגמרא לא, גם בזה יש טעם. עוד היא מבהתה מימור לנגרא עבד לי חורי. כן, כי היא מתביישת ללכת לנגר שיעשה לה שן אחרת, לכן היא תחפש את השן שנפלה ותשלח את זה ביד בעלה שייקח את זה לנגר שיעשה דבר דומה. לכן תוליך את זה ארבע אמות של רבים.
רבי יסה ורבי אמי חד חשש שיניה והורי ליה חבריה, חד חשש אודניה והורי ליה חבריה. ולא ידעין מה אמר דא ומה אמר דא. אנחנו לא יודעים מי אמר מה ומי אמר מה. מן מה דרבי יסא שאל לאסייניה דרבי יעקב בר אחא מה עבידא שיניה דרבי יעקב בר אחא חבירינו. רבי יסא שאל את הרופא של רבי יעקב בר אחא, מה שלומה השן של רבי יעקב חברינו? אז משמע שבעצם מי שחשש בשיניו זה רבי יעקב בר אחא ורבי יסא הוא שהתיר לו. ועוד ראיה מן מה דרבי יסא לא בטלה מן יומוי. כלומר השן שלי מעולם לא כאבה לי. אז סימן שהוא הזה שהורה לרבי יעקב בר אחא על השן, ורבי יעקב בר אחא הורה לו על האוזן.
דלמדנו במשנה ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת. אז רבי ינאי שהוא התיר להחזיר מוך כמו שראינו, הוא פתר רק, הוא אמר שזה מדובר רק על הפלפל ובגרגר מלח, אחר כך אותם אסור, אבל מוך מותר. אבל חבריו שגרו בו הם פתרון ליה על כולהן - הם אמרו שהכל אסור.
📜 הדינים העולים מדף לז עמוד ב
ו_נד אשה עם שן תותבת של זהב או עץ - האם רשאית לצאת בה בשבת
- מקור: "מסתברא בשן של זהב שעמדה לה ביוקר לא תצא דאי נפלה היא בעי מחזרה ליה ותוליכנו בידה והרי גם שן תותבת שעשויה עץ ואינה יקרה אסרו חכמים מה אית לך למימר? עוד היא מבהתה (מתבישת) מימור לנגרא עבד לי חורי דהיא נ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שג סעיף יב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שלא תצא בשן תותבת (זהב או עץ) שכן חוששת שתיפול ותצטרך להחזירה בידה, וכמעשה דרבי יסה ורבי אמי שהורו זה לזה להיתר איש בכאבו-שלו אך לא לחברו, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שג סעיף יב
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז א — חוטים ורצועות המחוברים ברפיון סביב צוואר האישה, כגון חבק, אינם חוצצים בטבילה משום שאין איש
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נז א — חוטים הקלועים בשיער שהם עשויים אריג (טווי ולא ארוג ממש כקליעה), מותר לצאת בהם בשבת שכן בהם
ו_נה מי שיש לו צינית (מכה בכף הרגל) יוצא בשבת בסלע הקשור עליה, ובנות יוצאות בחוטין הקשורים ברגליהן
- מקור: "יוצאין בסלע שעל הצינית הבנות יוצאות בחוטין אפילו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שהתירו לצאת בסלע על הצינית ובחוטין לבנות, משום שהם לרפואה או לצורך ואינם חשובים משאוי; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סה א — מותר לכל אדם לצאת בשבת רעול או פרוף כדרך הערביות והמדיות, שלא נאסר אלא מה שאינו רגיל
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סז א — היוצא בשבת בביצת חרגול, שן שועל או מסמר מן הצלוב לרפואה - האם מותר
ו_נו מותר לצאת בשבת בקיסמים שבאזני הנשים הערביות
- מקור: "בקיסמים שבאזניהן ערביות"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כ, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הירושלמי שקיסמים שבאזניהן הם תכשיט ולא משוי, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן שג סעיפים כ-כא
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סד ב — אשה יכולה לצאת בשבת בשן תותבת אף אם היא של זהב
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סה א — בנות קטנות רשאיות לצאת בשבת בחוטין ואפילו בקיסמין שבאוזניהן
ו_נז מותר לשים שמן על הראש כתחבולה לרפואת האוזן, ולא ישימנו ישירות על האוזן
- מקור: "יוצאות רעלות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהוה. 📖 באר משה — דף לז עמוד ב ואומרת הגמרא ולא כן אמר רב יהודה בשם רב זעירא החושש אזנו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש - כלומר הוא שם שמן על הראש. אסור "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כ, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרב יהודה בשם רב זעירא שהתיר לשים שמן על הראש ולהטותו כדי שיחדור לאוזן דרך עקיפה, שאין זה נחשב רפואה גלויה בשבת, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סד ב — אשה יכולה לצאת בשבת בשן תותבת אף אם היא של זהב
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סה א — בנות קטנות רשאיות לצאת בשבת בחוטין ואפילו בקיסמין שבאוזניהן
גמ': תנן יוצאין בסלע שעל הצינית מאי צינית? פודגרה מכה בכף רגל. אמר רבי אחא בר רבי אבא בר ממל° לא רק מטבע אלא אפילו טס שהמתכת מועיל ולא הצורה המוטבעת במטבע. תנינן הבנות יוצאות בחוטין. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה: אפילו כרוך על צוארה דהוי חציצה — ודאי מותר, שבקטנות הקלו לפי שאין טבילה מצויה אצלן. תנן: אפילו בקסמין שבאזניהן. °אבא בר אבא מפקד לשמואל° בר אבא בר אבא בריה לא תקבל עליך את גרסת המשנה אלא כך הגירסא הנכונה אבל לא בקיסמין שבאזניהן. תנן: ערביות יוצאות רעלות. כיני מתני' ערביות יוצאות רעולות מדיות פרופות.
מתני': ו_נח פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת.
גמ': תנן: ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא ו_נט באגוז מותר אפילו בשבת מפני שהוא מיטלטל אינו מוקצה. אמר רב אדא בר אהבה°: אתיא ד°רבי שמעון בן גמליאל כ°רבי. כמה ד°רבי אמר דבר שהוא מיטלטל מותר דתנן שן תותבת ושן של זהב °רבי מתיר וחכמים אוסרין ולא חיישינן שמא יפול ותבא להוליכו ארבע אמות בידה, כן °רבי שמעון בן גמליאל אומר דבר שהוא מיטלטל מותר ולא חיישינן שמא יפול ותבא להוליכו ארבע אמות בידה.
מתני': ו_ס הקיטע יוצא בקב שלו דברי °רבי יהודה בר עילאי, ו°רבי מאיר אוסר. אם יש לו בית קיבול כתיתין ו_סא טמא. סמוכות שלו טמאים מדרס ו_סב ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה. כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ו_סג ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה. אנקטמין טהורין ו_סד ואין יוצאין בהן.
גמ': תנן: הקיטע יוצא בקב שלו. אמר שמואל° בר אבא בר אבא יוצאין בו משום שהוא כסנדל ונכנסין בו לעזרה. רבי ינאי° הכהן מקשה אם יוצאין בו משמע שעשיתו כסנדל ונכנסין בו לעזרה משמע שאינו כסנדל. אמר רבי מנא° בן יונה עד די את מקשה לה על דשמואל° בר אבא בר אבא קשייתה על דמתניתין דתנן: סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת משמע שהן כמנעל
בס"ד
אז אומר ירושלמי מסכת שבת דף ל"ח. ואומר לנו אנחנו נתחיל מהדף הקודם מצד המשנה. אומרת המשנה פרק ו' הלכה ו': "יוצאים בסלע של הצינית, הבנות יוצאות בחוטים, אפילו בכסמין שבאוזניהן, הערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות, וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה". ואומרת הגמרא, למדנו במשנה יוצאין בסלע שעל הצינית. מה זה צינית? פודגרה, כלומר מכה בכף רגל. אמר רבי אחא בר רבי אבא בר ממל, כלומר לא רק במטבע, אלא אפילו טס, כלומר חתיכת מתכת מותר, שבעצם הוא סובר שלא הצורה של המטבע זה מה שמרפא אלא המתכת.
ואומר, למדנו במשנה הבנות יוצאות בחוטין. אמר רבי אבא בשם רבי יהודה אפילו כרוך על צוארה. כן, כלומר אפילו זה ודאי חוצץ. כלומר, לא רק בשר שאני אומר אולי בשר זה לא חוצץ, אבל אפילו זה הצוואר שזה מהודק וזה ודאי חוצץ, גם כן מותר לקטנות, כיוון שבקטנות הקלו, כיוון שכל החשש כמו שאמרנו שמא תזדמן לתפילת מצווה והיא תתיר את זה והיא תלך עם זה ארבע אמות, אבל קטנות שלא מצויות לתפילה בהם לא גזרו.
למדנו במשנה אפילו בקיסמין שבאזניהן. ואומרת הגמרא אבא בר אבא מפקד לשמואל בריה, כלומר הוא ציווה את הבן שלו שמואל, לא תקבל עליך את הגרסה של המשנה, אלא הגרסה הנכונה, אבל לא בקיסמין שבאזניהן - לא אפילו בקיסמין שבאזניהן, אלא אבל לא בקיסמין שבאזניהן. כלומר בקיסמין שבאוזניהם גם בקטנות אסור.
ואומר, למדנו במשנה ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות. ואומרת הגמרא כן, עם ה-תתי, ערביות יוצאות רעולות זה הכוונה - כן, כלומר המה שכוונת הערביות, כן, יוצאות רעולות ומדיות פרופות. הכוונה ערביות יוצאות רעולות ומדיות יוצאות פרופות.
הלכה פ"ו הלכה ז'. ואומרת המשנה: פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת. לפרוף פירושו איזה מין בגד כמו הסארי של ההודים. כן, זה בד כזה ארוך שבקצה שלו מלפפים איזה אבן או משהו כבד וזורקים את זה לרחוב וזה מחזיק את השמלה. אז מותר לפרוף, פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע, אבל בלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת. כלומר בשבת אסור לעשות את זה.
תני רבן שמעון בן גמליאל אומר לא שנו אלא מטבע ואבן, כלומר מה שנאמר שלא תפרוף בשבת זה רק על מטבע ואבן, הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל - הוא לא מוקצה, אז לכן מותר.
אמר רב אדא בר אהבה אתיא דרבי שמעון בן גמליאל כרבי, כי כמה דרבי אמר דבר שהוא מיטלטל מותר, כן, הרי למדנו במשנה הקודמת שאין תו טב ואין שזב אז רבי מתיר, כן, וחיים מוסרים, כן, כלומר רבי לא חושש שמא זה ייפול ותבוא לגלול ארבע אמות בידה, כן. אז גם כאן רבי שמעון בן גמליאל אומר דבר שהוא מיטלטל מותר, כיוון שהאגוז הוא מיטלטל, הוא לא מוקצה, אז מותר. לא חוששים שמא זה ייפול ויבוא להוליך את זה ארבע אמות ביד שלו.
הלכה פ"ו הלכה ח'. אומרת המשנה: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי יהודה. ורבי מאיר אוסר. אם יש לו בית קיבול כתיתין טמא. כלומר אם יש לו בית קיבול שבו מניחים - צמר או מוכין או כל מיני דברים רכים כדי שיהיה יותר נוח לרגל - אז זה יש לו בית קיבול, זה טמא.
סמוכות שלו טמאים מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה. כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה. כלומר האם הוא כזה נכה שהוא יושב על כיסא נמוך ועם הידיים, כן, הוא גורר את עצמו, אז הכיסא עצמו וגם הסמוכות שלו הם טמאים מדרס ואינו נכנסים בהם - אין יוצאים בשבת ואין נכנסים בהם לעזרה. זה כמו נעליים.
אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן. אנקטמין, הגמרא אומרת שזה סוג של צעצוע, מעין חמור כזה שמשחקים איתו.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה הקיטע יוצא בקב שלו. אמר שמואל יוצאין בו משום סנדל, כן. יוצאים בו מהקב - יוצא בקב שלו, כי הקב זה כמו נעל - ונכנסין בו לעזרה. אז רבי ינאי הקשה, אם יוצאים בו בגלל שהוא סנדל, כן, משמע שעשוי כסנדל, אז איך נכנסים בו לעזרה? כן, כי אם נכנסים בו לעזרה, משמע שהוא לא סנדל, כי זה קשה לגלול, אז סתירה, כן, הרי אסור להיכנס עם נעליים לעזרה.
אמר רבי מנא עד די מקשה לה על דשמואל קשייתה על דמתניתין. מה אתה מקשה על שמואל? הרי כבר במשנה צריך להקשות. הרי מה כתוב במשנה? סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת - שאם אתה אומר שיוצאים בהם בשבת, סימן שזה נעל, אבל אחרי זה כתוב ונכנסין בהן בעזרה - משמע שהם לא כנעל, אז לכאורה סתירה.
אמר רבי מנא אמור סופה - מהסיפא תבין שאין שום קשר בין הוצאה בשבת לכניסה לעזרה, ומזה תבין דלית היא פליגא על דשמואל. מה הראיה? דתנן כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת, כן. אם אתה אומר שלא יוצאים בהם בשבת, משמע שהם לא כנעל, ואחרי זה כתוב ואין נכנסין בהן לעזרה, משמע שהם כנעל. אז לכאורה אתה רואה, כן, שבעצם אין קשר בין האם זה נעל או לא נעל לבין אם נכנסים בו לעזרה. כלומר אין קשר, סליחה, אם מוציא את זה בשבת לבין אם נכנסים בזה לעזרה. אלא מה הסברא? אלא כל שהוא לצורך הילוכו התירו לצאת בו, ובכניסה לעזרה לא אסרו אלא דבר שאינו דרך כבוד, כן. כלומר דבר שהוא דרך כבוד מותר, ומה שהוא לא דרך כבוד אסור.
ואומרת הגמרא אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן. מהו אנקטמין? אמר רבי אבהו קטמין חמרא דיידא, כלומר סוג של חמור צעצוע שמחזיקים ביד למשחק, כן, כמו שהקטנים רגילים עושים איזה סוס שיש לו ראש של סוס, זה חתיכת עץ, כן.
📜 הדינים העולים מדף לח עמוד א
ו_נח מותר לאישה לפרוף (לחגור) חלוקה על אבן, אגוז או מטבע שהוכנו מערב שבת, אך לא לפרוף בתחילה בשבת עצמה
- מקור: "פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת. גמ : תנן: ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כב
- מצב: נפסק
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבן שמעון בן גמליאל: תנא קמא אוסר לפרוף בתחילה בכל דבר, ורשב"ג מתיר בכל דבר חוץ ממטבע ואבן שנחשבים כמשוי
- הכרעה: נפסק כרשב"ג, שהוא בתרא ודינו מחמיר יותר, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע שאין פורפין בתחילה על מטבע ואבן אך מותר על אגוז ודברים אחרים
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סד ב — אשה יכולה לצאת בשבת בשן תותבת אף אם היא של זהב
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סה א — בנות קטנות רשאיות לצאת בשבת בחוטין ואפילו בקיסמין שבאוזניהן
ו_נט מותר לצאת בשבת בטבעת שיש בה חותם ובדברי תכשיט הניטלים, ואף שיש חשש נפילה, מפני שהם דבר המיטלטל
- מקור: "באגוז מותר אפילו בשבת מפני שהוא מיטלטל (אינו מוקצה). אמר רב אדא בר אהבה: אתיא דרבי שמעון בן גמליאל כרבי. כמה דרבי אמר דבר שהוא מיטלטל מותר דתנן שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין ולא חיישינן ש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יב, שו"ע או"ח סימן שג סעיף כב
- מצב: נפסק
- מחלוקת: ר' שמעון בן גמליאל ~ חכמים: ר"ש בן גמליאל (כר' לגבי שן תותבת) מתיר תכשיט המיטלטל ואינו חושש שמא תפול ותוליכנו ארבע אמות, וחכמים אוסרים מחמת חשש הנפילה
- הכרעה: נפסק כרבי שמעון בן גמליאל שדבר המיטלטל מותר ואין חוששים לנפילה, וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע להתיר תכשיטים הניטלים
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סד ב — אשה יכולה לצאת בשבת בשן תותבת אף אם היא של זהב
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סה א — בנות קטנות רשאיות לצאת בשבת בחוטין ואפילו בקיסמין שבאוזניהן
ו_ס מי שנקטעה רגלו רשאי לצאת בשבת בקב-העץ שהוא רגיל בו
- מקור: "הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי יהודה (בר עילאי), ורבי מאיר אוסר. אם יש לו בית קיבול כתיתין"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שא סעיף טו
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי יהודה: מותר לצאת בקב שלו ~ רבי מאיר: אסור
- הכרעה: נפסק כרבי יהודה שמותר, שהקב נחשב לו כמנעל ואינו משאוי; ואם יש בו בית קיבול כתיתין אסור לכל הדעות שחיישינן שיפול ממנו הכתית ונמצא נושאו
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות קג א — אנפיליא (סנדל) של בגד - החליצה בה פסולה
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא עח ב — מנעל של גמי/כתיתין אסור לצאת בו ביום הכיפורים משום תענוג, אף שאינו נחשב מנעל לענין שבת
ו_סא פרנסי (יתדות/סמוכות) מטה שנטמא במדרס - מה דינם?
- מקור: "טמא. סמוכות שלו טמאים מדרס"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות כלים, פרק כה, הלכה יט
- מצב: נפסק
- הכרעה: הסמוכות (יתדות התומכות במטה) הטמאה במדרס טמאות מדרס כמותה, שכן הן משמשות אותה תשמיש קביעות, וכן פסק הרמב"ם בהלכות כלים פרק כה הלכה יט
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סו א — כלי עץ שיש לו בית קיבול כתיתין (רגל תותב של קיטע) טמא טומאת מת ואינו טמא טומאת מדרס
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סו א — עגלה של קטן טמאה מדרס, ואילו מקל של זקנים טהור מכל טומאה
ו_סד קיטע (בעל רגל כרותה) יוצא בשבת בקב (רגל עץ) שלו
- מקור: "ואין יוצאין בהן. גמ : תנן: הקיטע יוצא בקב שלו. אמר שמואל (בר אבא בר אבא) יוצאין בו משום שהוא כסנדל ונכנסין בו לעזרה. רבי ינאי (הכהן) מקשה אם יוצאין בו משמע שעשיתו כסנדל ונכנסין בו לעזרה משמע שאינו כסנ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כ
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמסקנת הגמרא (שמואל בר אבא) שהקב נחשב כסנדל ומותר לצאת בו, כדעת רמב"ם ושו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות קג א — אנפיליא (סנדל) של בגד - החליצה בה פסולה
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא עח ב — מנעל של גמי/כתיתין אסור לצאת בו ביום הכיפורים משום תענוג, אף שאינו נחשב מנעל לענין שבת
ונכנסין בהן בעזרה משמע שאינם כמנעל. ואמר רבי מנא° בן יונה אמור סופה דמהסיפא נראה שאין קשר בין הוצאת שבת לכניסה לעזרה וממילא דלית היא פליגא על דשמואל° בר אבא בר אבא. דתנן: כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת משמע שאינם כמנעל ואין נכנסין בהן לעזרה משמע שהם כמנעל אלא ודאי אין הטעם משום מנעל אלא כל שהוא לצורך הילוך התירו וגבי כניסה לעזרה לא אסרו אלא דבר שאינו דרך כבוד. אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן. מהו אנקטמין? אמר רבי אבהו° הונום קטמין חמרא דיידא חמור צעצוע שמחזיקים ביד למשחק.
מתני': הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה. ו_סה יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה דברי °רבי יוסי בן חלפתא, ו°רבי מאיר אוסר אף בחול משום דרכי האמורי.
גמ': תנן: הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה. הבנים יוצאין בקשרים בקישרי פואה קשרים שעושים בשורש של צמח. ובני מלכים בזוגין. אמר רבי זעירא° בזוגין שבצוארו. ומהו וכל אדם? בין קטנים עניים בין קטנים עשירים. רבי אילא° אילעא אמר ו_סו בזוגין שבכסותו שאף דרך גדולים בכך. ומהו וכל אדם? בין גדולים בין קטנים. מתניתא פליגא על רבי זעירא° דתנן: יוצא הוא אדם בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. כאן בגדולים וכאן בקטנים. יוצאין בביצת החרגול דטב לאודנא, ובשן של שועל דטב לשינה, ובמסמר הצלוב דטב לעכביתא מכה. אית תניי תני ומחליף בין °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי מאיר. רבי חנניה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כמתניתין ואף שמואל° בר אבא בר אבא ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כמתניתין מד שמואל° בר אבא בר אבא ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כל שהוא מרפא אין בו משום דרכי האמורי. האומר דגון קררון מן לחש יש בו משום דרכי האמורי. °רבי יודה אמר אף משום עבודה זרה דדגון עבודה זרה היא דכתיב (שמואל א' ה', ד') וראש דגון ושתי כפות ידיו. האומר דונו דני יתחזקו חביותי יש בו משום דרכי האמורי. °רבי יהודה בר עילאי אומר אף משום עבודה זרה שדן עבודת כוכבים ומזלות דכתיב (עמוס ח', י"ד) ואמרו חי אלהיך דן האומר לאו לאו יש בו משום דרכי האמורי. °רבי יהודה בר עילאי אומר משום עבודה זרה דכתיב (איוב כ"א, י"ד) ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. תני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי עמד עצם בגרונו נותן מאותו המין על ראשו ואין בו משום דרכי האמורי. תני °רבי אליעזר בן יעקב כתיב (ויקרא י"ט, כ"ו) לא תנחשו ולא תעוננו. אף על פי שאין נחש יש סימן נחש אסור סימן מותר. ו_סז ובלבד לאחר ג' סימנים כגון (בראשית מ"ח, ז') ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, (בראשית מ"ב, ל"ו) יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין וגו'. אמר רבי אלעזר° בן פדת: הולכין אחר שמיעת בת קול. מה טעמא כדכתיב (ישעיהו ל', כ"א) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו. רבי אלעזר° בן פדת עאל לפונייה להתפנות אתא אבטיונס שר דרומאי ואקומיה ויתב ליה במקומו. אמר הכין כל עמא
הלכה פ"ו הלכה ט'. אומרת המשנה: הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין, וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה, כלומר לכולם מותר, כן, לצאת בזוגין, רק מה שכתוב בני מלכים זה בעצם דיברו חכמים בהווה, בדרך כלל בני מלכים זה מה שהם עושים.
יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה, דברי רבי יוסי, ורבי מאיר אוסר, הוא אומר אף בחול משום דרכי האמורי, דרכי האמורי לעשות כאלה דברים אלה.
באה הגמרא, למדנו במשנה הבנים יוצאין בקשרים, ובני מלכים, כלומר הכוונה קשרי פואה. כן, כלומר זה סוג של קמע שעושים - בני מלכים בזוגין, וכל אדם, דיברו חכמים בהווה - אבל אם יוצאים בקשרים זה קשרי פואה, כלומר, זה קשרים שעושים משורש של צמח.
ובני מלכים בזוגין. אמר רבי זעירא בזוגין שבצוארו, כלומר סוג של פעמונים שתולים סביב צוואר. ומה אז כתוב בהמשך - וכל אדם. אז מה זה כל אדם? הכוונה בין קטנים עניים, בין קטנים עשירים.
רבי אילא אמר בזוגין שבכסותו. כלומר, הרי בעצם מי הולך עם פעמון בצוואר? ילדים קטנים. אז מה זה וכל אדם? זה גם גדולים הולכים. אז מה זה כל אדם, בין גדולים בין קטנים? זה הכוונה.
ואמרה מתניתא פליגא על רבי זעירא, דתנן: יוצא הוא אדם בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. כן, אז לכאורה יש סתירה, ואומר: לא, אין סתירה. כאן בגדולים וכאן בקטנים. כן, מה שאמרנו שמותר לצאת בזוגין - שצריך לצאת בזוגין של צווארו אדם מדובר באדם גדול, אבל קטן יכול לצאת.
באה הגמרא, למדנו במשנה יוצאין בביצת החרגול - מה זה מועיל? טב לאודנא - מי שיש לו כאבי אוזניים, ובשן של שועל טב לשינה - מי שלא יכול לישון אז לוקח שן של שועל, ובמסמר הצלוב טב לעכביתא - למה זה טוב? טוב למכה.
אית תניי תני ומחליף רבי יוסי ורבי מאיר. כן, כלומר אמרנו שרבי יוסי אומר שעושה את זה ורבי מאיר אוסר בשביל דרכי האמורי, ויש שני מחליפים - אומרים שדווקא רבי מאיר מתיר, ורבי יוסי אוסר בשביל דרכי האמורי.
רבי חנניה בשם רבי יוחנן: כמתניתין - כמו שהמשנה שלנו גורסת שרבי מאיר אוסר ורבי יוסי מתיר. ואומר, רב שמואל ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן: כמתניתין. איך יודעים את זה? מדשמואל ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן כל שהוא מרפא אין בו משום דרכי האמורי. כלומר, אם דבר שהוא באמת עוזר אז זה לא נקרא דרכי האמורי. כלומר גם הגויים עושים את זה - אם הגויים עושים משהו ויש לו סיבה אז זה כבר מותר, זה לא נקרא דרכי האמורי. אז כיוון שאם אני רואה שמשהו מרפא אז זה מותר. יש איזה מאמר שראיתי פעם שהוא אומר שבעצם גם אם זה לא מועיל, אבל מספיק שאדם מאמין בזה וזה מועיל לו, אז חכמים לא רצו לאסור כדי שבן אדם לא יגיע לידי סכנה.
ואומר, דגון כירון זה סוג של לחש. כן, אז יש בו משום דרכי האמורי, זה ברור שהוא לא מרפא, זה רק כן. רבי יודה אמר משום דגון עבודה זרה היא, דכתיב וראש דגון ושתי כפות ידיו. האומר דונו דני - הוא אומר יתחזקו, כן, דונו דני הכוונה יתחזקו החביות שלי. אז יש בזה משום דרכי האמורי.
רבי יהודה אומר משום דן עבודת כוכבים ומזלות - למה? כי דן זה עקום, עבודה זרה, דכתיב ואמרו חי אלהיך דן. האומר לאו לאו, יש בו משום דרכי האמורי. רבי יהודה אומר משום עבודה זרה - גם עבודה זרה יש בזה. מה הראיה? דכתיב ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו.
תני רבי חייא: עמד עצם בגרונו נותן מאותו המין על ראשו, כן, ואין בזה משום דרכי האמורי, כמו שאמרנו, כי זה מועיל.
תני רבי אליעזר בן יעקב: לא תנחשו ולא תעוננו, כלומר, למרות שאין לחוש נחש - למרות שאסור לנחש, אבל סימן, כן, מותר. כלומר אף על פי שאין נחש יש סימן, ובלבד לאחר ג' סימנים. כלומר, רק אם דבר קורה שלוש פעמים אתה יכול להשתמש בזה, כגון ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין וגו'. כלומר, זה קרה שלוש פעמים. אני כבר מתחיל לפחד.
אמר רבי אלעזר: הולכין אחר שמיעת בת קול. כלומר אפשר להשתמש בבת קול. מה טעמא? ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו. כלומר, למרות שאין נבואה, אבל בת קול יש.
רבי אלעזר עאל לפונייה, כלומר לך להתפנות. אתא אבטיונס דרומאי, כלומר איזה שר רומאי בא, ואקומיה, כלומר הקים אותו, ויתב ליה - וישב במקומו. אמר הכין כל עמא...
📜 הדינים העולים מדף לח עמוד ב
ו_סה מותר לצאת בשבת בביצת החרגול, שן של שועל ומסמר הצלוב לצורך רפואה
- מקור: "יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה דברי רבי יוסי (בן חלפתא), ורבי מאיר אוסר אף בחול משום דרכי האמורי. גמ : תנן: הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כז
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי יוסי בן חלפתא: מותר לצאת בהם משום רפואה ~ רבי מאיר: אוסר אף בחול משום דרכי האמורי
- הכרעה: נפסק כרבי יוסי בן חלפתא, שהתירם, שכן דברים שהוכח בהם ניסיון רפואי אינם בכלל דרכי האמורי, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להתיר את היוצא בהם משום רפואה
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סה א — מותר לכל אדם לצאת בשבת רעול או פרוף כדרך הערביות והמדיות, שלא נאסר אלא מה שאינו רגיל
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת סז א — היוצא בשבת בביצת חרגול, שן שועל או מסמר מן הצלוב לרפואה - האם מותר
ו_סו מותר לצאת בשבת בזוגין (פעמונים) התפורים בכסות, בין לגדולים בין לקטנים
- מקור: "בזוגין שבכסותו שאף דרך גדולים בכך. ומהו וכל אדם? בין גדולים בין קטנים. מתניתא פליגא על רבי זעירא דתנן: יוצא הוא אדם בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו. כאן בגדולים וכאן בקטנים. יוצאין בביצת החרג"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יח, שו"ע או"ח סימן שא סעיף כג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמתניתא שיוצאין בזוגין שבכסותו לכל אדם, ואסרו רק זוגין שבצוארו שנחשב תכשיט/משא ולא לבוש, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נח א — היוצא בשבת בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו חייב חטאת
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת נח א — עבד יוצא בשבת בחותם שבצווארו אך לא בחותם שבכסותו
ולא אקים לבר נש אלא לי. לית אנא נפיק מיכא עד דנידע מה הוה בסופיה. והוה תמן חיוי שרי נפיק ויהב ליה עדרו הכיש אותו תמן באחוריו ואחית דריבוי יצאו בני מעיו וקרא עלוי (ישעיהו מ"ג, ד') ואתן אדם תחתיך ואתן אדום תחתיך. חד תלמיד מן דבר קפרא° הוה נפיק מקטוע כיסין לכרות עצים חמתיה חד קייט אחד החוטבים חיויא פרי בתריה. אמר לו: חיויא פרי בתרך שבקיה הנחש ואזיל ליה בתריה וקרא עלוי ואתן אדם תחתיך. גרמניא עבדיה ד°רבי יודה נשייא נפיק בעי מילוויה לרבי הילא° אילעא. אתא כלב שוטה בעי איתגרייא ביה ברבי אילא° אילעא. גער ביה גרמניא שבקיה ואזל ליה בתריה וקרא עלוי ואתן אדם תחתיך. בר קפרא° היה איעלל נכנס לחדא קרייא לכפר אחד למסחר. מי עלל נכשל באצבעו עאל ושמע קליה דטלייא קרי (שמות כ"א, ג') אם בגפו יבא בגפו יצא. אמר דומה שלא עלת בידי אלא הטחה זו בלבד וכן הוות ליה שלא הרויח כלום. רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° הוי מתחמדין מיחמי אפויי דשמואל° בר אבא בר אבא. אמרין נלך אחר שמיעת בת קול עברין קומי סידרא שמעין קליה דטלייא דקרא (שמואל א' כ"ח, ג') ושמואל° בר אבא בר אבא מת וסיימון את השעה וכן הוות ליה. רבי יונה° ורבי יוסה° אסי סלקין מבקרה לרבי אחא° דהוה תשיש. אמרין: נלך בתר שמיעת בת קול. שמעין קליה דאיתתא אמרה לחבירתה: איטפי בוצינה. אמרה לה: לא יתטפי ולא מיטפי בוציניהון דישראל והבינו שיחיה. רבי יוחנן° בר נפחא הוה עבר בשוקא חמא חד מזבין מן אילין מלטומה מיני מתיקה. אמר ליה: מן אילין את חיי אמר ליה: אין שבקיה ואזיל ליה. בתר שעה עבר גביה אמר לו: רבי צלי עלוי דמן ההיא שעתא לא זבנית כלום ואמר לו שני אתרך פעמים ששינוי השם גורם פעמים ששינוי המקום גורם. תרין תלמידין מן דרבי חנינא° בר חמא הוין נפקין מקטוע כיסין לחטוב עצים. חמתין חדא איסטרלוגי אמר אילין תרין מי נפקין ולא חזרין. מן נפקין, פגע בהון חד סב. אמר לון: זכון עמי, דאית לי תלתא יומין דלא טעמית כלום. והוה עמון חד עיגול כיכר לחם. קצין פלגא ויהבינה ליה. אכל וצלי עליהון, אמר לון: תתקיים לכון נפשיכון בהדין יומא, היך דקיימתון לי נפשי בהדין יומא. נפקין בשלם וחזרן בשלם. והוון תמן בני אינש דשמעין קליה. אמרין ליה: ולא כן אמרת, אילין תרין מי נפקין ולא חזרין? אמר על עצמו אי דהכא גברא שקר או דאיסטרולוגייה דידיה שקרין. אפלו כן אזלין ופשפשון ואשכחון חכינה פלגא בהדא מובלא חבילה ופלגא בהדא מובלא. אמרו מה טיבו עבידתכון יומא דין? ותניין ליה עובדא. אמר ומה ההוא גברא יכיל עביד דאלההון די יהודאי מתפייס בפלגיה עיגול. רבי חונה° משתעי הדין עובדא. חד גיור הוה איסטרולוגוס חד זמן אתא בעי מיפיק. אמר כדון נפקין הרי לפי הכוכבים זה זמן סכנה. חזר ואמר כלום אידבקת בהדא אומתא קדישתא לא למיפרש מן אילין מילייא ניפוק ונסמוך על שמיה דבריין
לא אקים לבר נש אלא לי. אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ל"ט. אומרת הגמרא: חד תלמיד מן דבר קפרא הוה נפיק מקטוע כיסין - הלך לחתוך עצים. חמתיה חד קייט, כלומר אחד החוזים בכוכבים, ראה חיויא פרי בתריה - ראה נחש עומד ורץ אחריו. אמר לו: חיויא פרי בתרך - נחש עומד ורודף אחריך. שבקיה ואזיל ליה בתריה, כלומר הנחש עזב את התלמיד של בר קפרא ורדף אחרי אותו אדם, וקרא עלוי ואתן אדם תחתיך. כלומר אדם אחר במקומך בא.
אומרת הגמרא: גרמניא עבדיה דרבי יודה נשייא נפיק בעי מילוויה לרבי הילא - הלך ללוות את רבי הילא. אתא כלב שוטה בעי איתגרייא ביה ברבי אילא - כלב שוטה רצה לנשוך את רבי אילא. גער ביה גרמני - העבד של הנשיא גער בכלב, אז הכלב שבקיה ואזל ליה בתריה. כלומר עזב אותו ורדף אחרי מישהו אחר, וקרא עלוי ואתן אדם תחתיך.
בר קפרא היה איעלל לחדא קרייא, כלומר נכנס לאיזה עיר אחת, לאיזה כפר אחד למסחר. מי עלל - כשהוא נכנס, נכשל באצבעו, נפצע. עאל ושמע קליה דטלייא קרי, הוא שמע את התינוק שקורא פסוק: אם בגפו יבא בגפו יצא. אז אמר: דומה שלא עלת בידי אלא הטחה זו בלבד. כלומר כל מה שיצא לי מהעיר הזאת זה רק את המכה הזאת. וכן הוות ליה - לא הרוויח כלום כל אותו יום.
אומרת הגמרא: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוי מתחמדין מיחמי דשמואל - מאוד רצו לראות את שמואל. אמרין: נלך אחר שמיעת בת קול. עברין קומי סידרא - הלכו לפני בית המדרש, ושמעין קליה דטלייא דקרא ושמואל מת, וסיימון וכן הוות ליה. כלומר סימנו את השעה שבה הוא אמר את הפסוק, והתברר שבאותו רגע הוא מת.
אומרת הגמרא: רבי יונה ורבי יוסה סלקין מבקרה לרבי אחא דהוה תשיש - הוא היה חולה, רצו לבקר אותו. אמרין: נלך בתר שמיעת בת קול - בוא נשמע. שמעין קליה דאיתתא אמרה לחבירתה: איטפי בוצינה, כלומר היא שמעה שאחת שואלת את חברתה האם הנר כבה. אמרה לה: לא יתטפי ולא מיטפי בוצינהון דישראל - הנר הזה לא יכבה כמו שלא יכבה נרם של ישראל. והבינו שיחיה.
רבי יוחנן הוה עבר בשוקא, חמא חד מזבין מן אילין מלטומה - רואה שאחד מוכר מיני מתיקה. אמר ליה: מן אילין את חיי? - מזה אתה חי? אמר ליה: אין - כן, זה מה שאני מוכר, אני חי מזה. שבקיה ואזיל ליה. בתר שעה עבר גביה, אחרי שעה עבר שם, אז אותו אדם אמר לו: רבי צלי עלוי - תתפלל עליי, דמן ההיא שעתא לא זבנית כלום - מהשעה שעברת לידי עד עכשיו לא מכרתי כלום. ואמר לו שני אתרך: פעמים ששינוי השם גורם ופעמים ששינוי המקום גורם.
תרין תלמידין מן דרבי חנינא הוין נפקין מקטוע כיסין - הלכו לחטוב עצים. חמתין חדא איסטרלוגי - ראה אותם אחד שרואה בכוכבים. אמר: אילין תרין מי נפקין ולא חזרין - הם הולכים ולא חוזרים. מן נפקין - בתוך כדי שהם הולכים, פגע בהון חד סב - זקן אחד פגע בהם. אמר לון: זכון עמי, דאית לי תלתא יומין דלא טעמית כלום - שלושה ימים לא אכלתי כלום. והוה עמון חד עיגול - היה עמם כיכר לחם אחת. קצין פלגא ויהבינה ליה - הם חתכו חצי, נתנו לו. אכל וצלי עליהון, אמר לון: תתקיים לכון נפשיכון בהדין יומא, היך דקיימתון לי נפשי בהדין יומא - הנפש שלכם תינצל כמו שאתם הצלתם אותי היום.
אומרת הגמרא: נפקין בשלם וחזרן בשלם. והוון תמן בני אינש דשמעין קליה - היו אנשים ששמעו. אמרין ליה: ולא כן אמרת, אילין תרין מי נפקין ולא חזרין? אתה אמרת שהם ילכו ולא יחזרו. אמר: אי דהכא גברא שקר דאיסטרולוגייה דידיה שקרין - כלומר או שאני שקרן, או שהאסטרולוגיה כולה שקרנית. כן אזלין ופשפשון ואשכחון פלגא בהדא מובלא ופלגא בהדא מובלא - הלכו ופשפשו במה שהביאו בעצים, ומצאו נחש חתוך חצי בחבילה של אחד וחצי בחבילה של השני. אמרו: מה טיבו עבידתכון יומא דין? איזו טובה עשיתם היום. ותניין ליה עובדא - וסיפרו להם את כל הסיפור. אמר: ומה ההוא גברא יכיל עביד דאלההון די יהודאי מתפייס בפלגיה עיגול - מה האסטרולוג יכול לעשות, כשאלוהיהם של היהודים מתפייס בחצי כיכר לחם. כלומר אם נגזר על מישהו גזרת מוות והוא עשה חסד עם חצי כיכר לחם, הקדוש ברוך הוא מוחל לו ומציל אותו.
רבי חונה משתעי הדין עובדא. חד גיור הוה איסטרולוגוס - הוא היה גר, רואה בכוכבים. חד זמן אתא בעי מיפיק - רצה לצאת יום אחד. אמר: כדון נפקין - הרי יום כזה לפי הכוכבים אסור, זמן סכנה. חזר ומר: כלום אידבקת בהדא אומתא קדישתא לא למיפרש מן אילין מילייא - האם לא נדבקתי באומה הקדושה הזו כדי להסתלק מכל ההצטגננות? ניפוק על שמיה דבריין - אני יוצא ואני סומך על הקדוש ברוך הוא. קריב למכסח על ידי חיה רעה - כמעט נהרג על ידי חיה רעה. יהב לה חמרה ואכלה - נתן לה את החמור שלו ואכלה, וכך הוא ניצל.
קריב למכסח כמעט נהרג על ידי חיה רעה יהב לה חמרה ואכלה וניצל. מאן גרם ליה דיפול? בגין דהרהר. מאן גרם ליה דאישתיזיב? בגין דאתרחץ על ברייה. אמר לוי°: כל המנחש סופו לבוא עליו. ומה טעמא דכתיב (במדבר כ"ג, כ"ג) כי לא נחש ביעקב כי לו נחש. אמר רבי אחא בר זעירא°: כל מי שאינו מנחש זוכה ומחיצתו לפנים כמלאכי השרת. ומה טעמא דכתיב (במדבר כ"ג, כ"ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל על ידי מלאכי השרת מה פעל אל אמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו°: כבחצי ימיו של עולם רתפ"ו היה אותו רשע עומד והתנבא על הגאולה. מאי טעמא? כעת בעוד זמן כמו עכשיו יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. אמר רבי ירמיה בן אלעזר°: עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת: כל מי שפעל עם אל — יבוא ויטול שכרו. רבי ברכיה° הכהן אמר בשם רבי אבא בר כהנא°: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, ומלאכי השרת שואלין אותן ואומרין להן: מה פעל אל מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא. אמר רבי לוי בר חיותא°: ולא כבר עשה כן בעולם הזה? הדא הוא דכתיב (דניאל ג', כ"ה) ענה נבוכדנצר ואמר הא אנא חזי גוברין ארבע שריין מהלכין בגו נורא וחבל לא איתי בהון. ומה תלמוד לומר וחבל לא איתי בהון? אלא מלמד שהיו סריסים ונתרפאו. וריויה מראה רביעאה דמי לבר אלהין וריויה מראה די קדמיתא אין כתיב כאן אלא וריויה די רביעאה משמע שהם היו לפני המלאך. והן היו מכבשין לפניו את האור שמעלתם היתה גדולה ממעלת המלאך דמי לבר אלהין. אמר ראובן באותו שעה ירד מלאך וסטרו לההוא רשיעה על פיו. אמר לו: תקין מיליך וכי בר אית ליה לקדוש ברוך הוא? חזר ואמר (דניאל ג', כ"ח) בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו די שלח מלאכיה שלח בריה לית כתיב כאן אלא די שלח מלאכיה ושיזיב לעבדוהי די התרחיצו עלוהי.
הדרן עלך פרק במה אשה
פרק שביעי - כלל גדול
מתני': כלל גדול אמרו בשבת ז_אכל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, ז_בוהיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה.
מאן גרם ליה דיפול? למה הוא הסתכן? בגין דהרהר - בגלל שהוא חשב וחשש. מאן גרם ליה דאישתיזיב? למה הוא ניצל? בגין דאתרחץ על ברייה - בגלל שהוא סמך על הקדוש ברוך הוא. אמר לוי: כל המנחש סופו לבוא עליו. ומה טעמא? כי לא נחש ביעקב כי לו נחש - מי שמנחש, זה יבוא עליו.
אמר רבי אחא בר זעירא: כל מי שאינו מנחש מחיצתו לפנים כמלאכי השרת. ומה טעמא? כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל - כלומר מלאכי השרת שואלים את עם ישראל מה הקדוש ברוך הוא עושה, כביכול הם יותר קרובים מהמלאכים.
אמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו: כבחצי ימיו של עולם היה אותו רשע עומד - בלעם התנבא על הגאולה. מאי טעמא? כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל - כלומר בדיוק בזמן כמו שעבר עד עכשיו נראה את הנפלאות שהקדוש ברוך הוא עושה לעם ישראל וגואל אותם.
אמר רבי ירמיה בן אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו.
רבי ברכיה אמר בשם רבי אבא בר כהנא: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת - כלומר הם יותר בפנים. ומלאכי השרת שואלין אותן ואומרין להן: מה פעל אל - המלאכים לא ידעו שעם ישראל יותר קרוב.
אמר רבי לוי בר חיותא: ולא כבר עשה כן בעולם הזה? הרי זה כבר קיים בעולם הזה. הדא הוא דכתיב: ענה נבוכדנצר ואמר הא אנא חזי גוברין שריין מהלכין בגו נורא - אני רואה אנשים הולכים בתוך אש, וחבל לא איתי בהון - שום נגע לא קרה להם. ומה תלמוד וחבל לא איתי בהון? אלא מלמד שהיו סריסים ונתרפאו - לפני כן הם היו סריסים והתרפאו. וריויה די קדמיתא אין כתיב כאן, אלא וריויה די רביעאה - הרביעי שבהם דמי לבר אלהין, דומה לבן אלוהים, כלומר הוא מלאך. הן היו מכבשין לפניו את האור - דווקא לא שהמלאך היה מחפש טוהר בפניהם, אלא הפוך: הם היו מחפשים טוהר לפניו, כי מעלתם הייתה גדולה ממעלת המלאך.
אמר ראובן: באותו שעה ירד מלאך וסטרו לההוא רשיעה על פיו - המלאך נתן לו סטירה. אמר לו: תקין מיליך אית ליה? - תתקן את הדברים שלך, וכי יש לקדוש ברוך הוא בן? חזר ומר: בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו - עכשיו הוא לא אמר "שלח בריה" (בנו), די שלח בריה לית כתיב כאן, אלא די שלח מלאכיה ושיזיב לעבדוהי די התרחיצו עלוהי - כלומר הוא תיקן את עצמו ואמר שהקדוש ברוך הוא שלח מלאך.
הדרן עלך פרק במה אשה. אם ירצה השם.
📜 הדינים העולים מדף לט עמוד ב
ז_א השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב חטאת אחת בלבד, ואילו היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת
- מקור: "כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת,"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שגגות פרק ז הלכה ב, ותואם גם את דין הבבלי בעניין זה
- מקבילה בבבלי: בבלי כריתות ג א — השוגג בשבת (לא ידע שהוא שבת) אך היה מזיד במלאכות (ידע שאסורות) - חייב חטאת אחת בלבד על כל
- מקבילה בבבלי: בבלי כריתות ג ב — תינוק שנשבה לבין הגויים שלא ידע שעבודה זרה אסורה, וכן גדול שטעה וסבר שאיסור עבודה זרה הוא
ז_ב היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה
- מקור: "והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה. 📖 באר משה — דף לט עמוד ב מאן גרם ליה דיפול? למה הוא הסתכן? בגין דהרהר - בגלל שהוא חשב וחשש. מאן גרם ליה דאישתיזיב? למה הוא ניצל? ב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שגגות, פרק ז, הלכה ג), שהמזיד היודע שהוא שבת ועשה מלאכות רבות בשבתות רבות חייב על כל אחת ואחת, שאין ידיעת השבת מצטרפת לפוטרו כבשוגג
- מקבילה בבבלי: בבלי כריתות ב ב — העושה כל אבות מלאכות שבת בהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת
- מקבילה בבבלי: בבלי כריתות ג א — השוגג בשבת (לא ידע שהוא שבת) אך היה מזיד במלאכות (ידע שאסורות) - חייב חטאת אחת בלבד על כל
- יהושע א ח
- דברים לג כה
- קהלת יב יא
- דניאל ה כט
- תהלים ג ב
- תהלים צא א
- תהלים צא ט
- ישעיהו ב ד
- שמות יג יח
- תהלים מה ד
- במדבר לא נ
- בראשית כד מז
- יחזקאל טז יב
- ישעיהו ג יח
- ישעיהו ג טז
- שופטים ח כא
- יחזקאל כד כג
- שמות לב ד
- זכריה ג ה
- ישעיהו סב ג
- שיר השירים ה ז
- שמואל א ה ד
- עמוס ח יד
- איוב כא יד
- ויקרא יט כו
- בראשית מח ז
- בראשית מב לו
- ישעיהו ל כא
- ישעיהו מג ד
- שמות כא ג
- שמואל א כח ג
- במדבר כג כג
- דניאל ג כה
- דניאל ג כח