ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שביעית/הדפסה (פרק רביעי)
הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. אמר °רבי יוסי בן חלפתא בשם מנחם°: °רבי עקיבא בן יוסף עבד כשיטתיה. ד°רבי עקיבא בן יוסף חמא חד איזמר כרמא ראה אחד זומר כרמו, אמר לו: ולית אסור? אמר לו: לעקלין אנא בעי לעשות מהם סלים לבית הבד אני צריך אותם. אמר: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.
[הרב קנייבסקי ד ב]מתני': ד_דשדה שנתקווצה תיזרע למוצאי שביעית. ד_השניטייבה או שנידיירה לא תזרע למוצאי שביעית. שדה שניטייבה: °בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירותיה בשביעית, ו°בית הלל אומרים: ד_ואוכלין. °בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירות שביעית בטובה, ו°בית הלל אומרים: ד_זבטובה ושלא בטובה. °רבי יהודה בר עילאי אומר: חילוף הדברים. זה מקולי °בית שמאי ומחומרי °בית הלל.
גמ': תנן: "שדה שנתקווצה תיזרע למוצאי שביעית שניטייבה או שנידיירה לא תזרע למוצאי שביעית מאי נתקווצה?" תמן בבבל אמרין: בשניטלו קוציה. ורבנן דהכא בארץ ישראל אמרין: בשחרש להסיר הקוצים ושהגשם יחדור לעומק האדמה. על דעתייהו דרבנן דהכא, איזהו הטיוב? כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שני פעמים. ואיך התירו בארץ ישראל לכתחילה לחרוש פעם אחת בשביעית להוציא את הקוצים? וכא כן אמר רבי יוסי ברבי בון°: תמן אין המלכות אונסת, ברם הכא המלכות אונסת לשלם מיסים גבוהים. ואם לא יהיה יבול טוב בשמינית יבואו לידי סכנה. לכן התירו לחרוש חרישה ראשונה בשביעית שתהיה מוכנה לזריעה וחרישה שניה מיד בתחילת שמינית. בראשונה כשהיו המלכות אונסת, הורי רבי ינאי° הכהן שיהו חורשין חרישה ראשונה. חד רשיעא הוה אני עבר, חמיתון דמיין קובעתא ראה אותם מסקלים אבנים, אמר לון: "האיסטו האיש הזה שרא לכון מירדי התיר לכם לחרוש, וכי שרא לכון דמיין קובעתה?" האם התיר לכם לסקל? אמר רבי יעקב בר זבדי° קומי רבי אבהו°: לא כן אמר רבי זעירא° ורבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן ורבי ירמיה° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם °רבי שמעון בן יוצדק: נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה מניין אם יאמר עובד כוכבים ומזלות לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכת דמים, ד_חיעבור ולא יהרג. הדא דתימר בינו לבין עצמו, אבל ברבים ד_טאפילו מצוה קלה לא ישמע לו, כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה באדום שיראה כאילו הם שותים יין נסך ולא קיבלו מהן. ואיך התירו לחרוש אף שזה ברבים? אמר רבי אבהו°: התם מתכוין משמדתון, הכא לא איתכווין אלא מיגבי ארנונין. כמה הם רבים? רבנן דקיסרין אמרי: ד_יעשרה, דכתיב
הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שביעית דף י', ואנחנו מתחילים מהמשנה. פרק ד' הלכה ב'.
אומרת המשנה שדה שנתקווצה תיזרע למוצאי שביעית. כלומר שהסירו את הקוצים, תיזרע למוצאי שביעית. שניטייבה או שנידיירה לא תזרע למוצאי שביעית. כלומר שחרשו אותה או שזיבלו אותה, לא תיזרע למוצאי שביעית.
שדה שניטייבה. כלומר, מי שעבר וטייב את השדה שלו וזרע בכל זאת, בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים אוכלין. בית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה, ובית הלל אומרים בטובה ושלא בטובה. כלומר, אפילו בית הלל -- זה הפקר, אסור לאכול את זה אפילו בטובה. כלומר, לא רק בתשלום אסור, אלא אפילו בטובה, שיחזיק לך טובה. בית הלל אומרים מותר בין בטובה בין שלא בטובה.
רבי יהודה אומר: חילוף הדברים, זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. כלומר, בית שמאי אומרים שמותר בין בטובה בין שלא בטובה, ובית הלל אומרים שאסור.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה שדה שנתקווצה. כן, תיזרע למוצאי שביעית. כלומר אם נתקווצה בשביעית תיזרע למוצאי שביעית. שניטייבה, כלומר שחרשו אותה, או שהיא נידיירה, לא תזרע למוצאי שביעית.
שואלת הגמרא: מהי שדה שנתקווצה? תמן אמרין, כלומר בבבל היו אומרים שנתקווצה הכוונה כמו שאמרנו בשניטלו קוציה, אבל רבנן דהכא, כלומר בני ארץ ישראל, אמרו שנתקווצה הכוונה בשחרש על דעתם להסיר קוציה. כלומר, זה לא סתם הסרת קוצים אלא דחריש.
אומרת הגמרא, לדעת רבנן דהכא, איזהו הטיוב? הרי אמרנו מקודם שטיוב זה חרישה. אז אם ניקוי הקוצים זה חרישה, אז מה זה טיוב? אומרת הגמרא, כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שני פעמים. זהו טיוב - חרישה שנייה. כן, כלומר כולם נהגו לחרוש פעם אחת, והוא בשביעית התירו להם לחרוש פעם אחת, והוא חרש פעם שנייה, וזה בעצם ניטייבה. כלומר שדה כזאת שחרשו אותה פעמיים גזרו עליה שאסור לאכול מהפירות.
שואלת הגמרא: ואיך התירו לכתחילה לחרוש פעם אחת בשביעית להוציא את הקוצים? הרי אסור בשביעית לחרוש. אמר רבי יוסי ברבי בון: תמן אין המלכות אונסת, ברם הכא המלכות אונסת. כלומר, כיוון שהרומאים גזרו עליהם מיסים גבוהים על הקרקע גם בשמיטה, לא חילקו בין שמיטה לבין שנה רגילה, אז לכן הם היו צריכים שהשדה תיתן פירות בשפע כדי שיהיה להם במה לשלם, ואחרת יבואו לידי סכנה, ולכן התירו להם את החרישה הראשונה.
בראשונה כשהיו המלכות אונסת, הורי רבי ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה. כן, כלומר רבי ינאי התיר להם לחרוש חרישה ראשונה. חד רשיעא הוה אני עבר, חמיתון דמיין קובעתא, הוא ראה אותם מסלקים את האבנים מהשדה. אמר לון: האיסטו שרא לכון מירדי, כלומר בלשון זלזול, האיש הזה, כביכול רבי ינאי, נותן לכם לחרוש, וכי שרא לכון דמיין קובעתה, אבל הוא יתחיל גם לסלק? הוא יגיד: אתם לא יותר טובים ממני, אתם גם כן מתירים לכם משהו, אתם מתירים הכל.
אמר רבי יעקב בר זבדי קומי רבי אבהו: לא כן אמר רבי זעירא ורבי יוחנן בשם רבי ינאי, ורבי ירמיה ורבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק: נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה, מניין אם יאמר עובד כוכבים לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכת דמים, יעבור ולא יהרג. הדא דתימר בינו לבין עצמו, אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו. כגון מה שקרה עם לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה. בצבע אדום, שיראה כאילו הם שותים מיין נסך, ולא קיבלו מהן.
ואיך התירו פה לחרוש למרות שזה ברבים? אמר רבי אבהו: התם מתכוין משמדתון. כלומר, שם אצל לולינוס ופפוס הכוונה של הגויים היתה לשמד את היהודים, לכן רצו שהם יביאו דוגמה וישתו, כביכול, ייראה כאילו שותים מיין נסך, אז זה ודאי אסור. אבל הכא לא איתכווין אלא מיגבי ארנונין. כלומר, כל מה שהגויים מתרוצצים זה כסף. במקרה כזה מותר לעבור על האיסור אפילו בציבור.
אומרת הגמרא: כמה הם רבים? רבנן דקיסרין אמרי: עשרה, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. כלומר כתוב "בתוך בני ישראל", וכתיב "ייבדלו מתוך העדה הרעה הזאת", מה התם עשרה אף הכא עשרה. כן, אז רואים מכאן שעשרה אנשים זה כבר נקרא ציבור, ואם מחללים את שם השם בפני עשרה אז ייהרג ואל יעבור. כלומר אם הגויים רוצים לגרום לנו לשמד.
רבי אבונה זעירא חמנוניה פרי חורי חמרא בשבתא. כלומר הרומאים כפו אותו לחמר בשבת, אז הם ראו אותו עושה את זה כי מותר. רבי יונה ורבי יוסי הורון מפי לארסקינס בשובתא. הם התירו לאפות לחם בשבת לצבא שהגיע, שר הצבא והחיילים שלו.
אמר רבי מנא: קשיתי קומי רבי יונה אבא: לא כן אמר רבי זעירא רבי יוחנן בשם רבי ינאי ורבי ירמיה, אמר שרבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק: נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה כולה, מניין אם יאמר עובד כוכבים לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, חוץ מן העבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכת דמים, יעבור ולא יהרג. הדא דתימא בינו לבין עצמו, אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו, כגון לוליינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קיבלו מהן.
📜 הדינים העולים מדף י עמוד א
ד_ד שדה שנתקווצה (עידור קוצים) בשביעית מותרת בזריעה במוצאי שביעית ואינה נחשבת כנעבדה לעניין איסור זריעה
- מקור: "שדה שנתקווצה תיזרע למוצאי שביעית."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה יד, סמ"ג לאוין רסו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי - שדה שנתקווצה תיזרע למוצאי שביעית, כפי שהביאו הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה יד) והסמ"ג (לאוין רסו)
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין מד ב — שדה שנוקתה מקוצים בשנת השמיטה, מותר לזורעה במוצאי שביעית ואין בכך קנס
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין מד ב — שדה שזובלה (נטייבה) או שנעשתה בה דיר לבהמה (נדיירה) בשביעית, קונסים את בעליה ואינו זורעה ב
ד_ה שדה שנוטייבה או נדיירה בשביעית – האם אוכלים פירותיה
- מקור: "שניטייבה או שנידיירה לא תזרע למוצאי שביעית. שדה שניטייבה: בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים:"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה יג
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: בית שמאי ~ בית הלל: בית שמאי אוסרים לאכול פירותיה בשביעית, בית הלל מתירים
- הכרעה: נפסק כבית הלל שמותר לאכול פירותיה, אך למוצאי שביעית לא תיזרע, כפי שפסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות לד ב — מי שהטיב שדה שנתקווצה בשביעית ומת - קנסו חכמים אותו לבדו ולא את בנו, ובנו רשאי לזרעה במוצא
- מקבילה בבבלי: בבלי מועד קטן יג א — שדה שנטייבה או נדיירה בשביעית לא תיזרע במוצאי שביעית
ד_ו מותר לפועל לאכול מפירות שביעית בשעת מלאכתו אף על פי שאין בעל הבית חייב לו טובה
- מקור: "אוכלין. בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירות שביעית בטובה, ובית הלל אומרים:"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד, הלכה א, סמ"ג לאוין רסח
- מצב: נפסק
- מחלוקת: בית שמאי ~ בית הלל: בית שמאי אוסרים לפועל לאכול פירות שביעית "בטובה" (מתוך הכרת טובה על עבודתו), ובית הלל מתירים
- הכרעה: נפסק כבית הלל, כדרך שההלכה כבית הלל בכל מקום שנחלקו עם בית שמאי, וכך נקטו הרמב"ם והסמ"ג
- מקבילה בבבלי: בבלי מנחות ה ב — ספיחים - ירקות שצמחו מאליהם בשביעית - אסורים באכילה מדברי סופרים
ד_ז שדה שנתקווצה בשביעית (ניקוי קוצים) - האם מותר לזורעה למוצאי שביעית תלוי בפירוש "נתקווצה"
- מקור: "בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה (בר עילאי) אומר: חילוף הדברים. זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. גמ : תנן: "שדה שנתקווצה תיזרע למוצאי שביעית שניטייבה או שנידיירה לא תזרע למוצאי שביעית מאי נתקווצה?" תמן ("
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ו, הלכה טו, סמ"ג עשין קמז
- מצב: נפסק
- מחלוקת: תמן (בבל) ~ רבנן דהכא (ארץ ישראל): בבל מפרשים נתקווצה שניטלו קוציה בלבד, ובני ארץ ישראל מפרשים שחרש להסיר הקוצים שיחדור הגשם לעומק
- הכרעה: נפסק כרבנן דהכא (בני ארץ ישראל), שנתקווצה פירושה שחרש להסיר הקוצים כדי שיחדרו הגשמים לעומק, ולכן מותרת בזריעה למוצאי שביעית מטעם זה בלבד
ד_ח באיזה מצבים אדם חייב למסור נפשו ולא לעבור על מצוות התורה, ומתי "יעבור ולא יהרג"
- מקור: "יעבור ולא יהרג. הדא דתימר בינו לבין עצמו, אבל ברבים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט, הלכה א, שו"ע יו"ד סימן קנז סעיף א, סמ"ג עשין ה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדעה בירושלמי: על שאר מצוות (חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) "יעבור ולא יהרג" בצנעה, אך ברבים (בפני עשרה מישראל) חייב למסור נפשו ולא לעבור, אף אם רק רוצים להעבירו על דת ואפילו במצוה קלה - כפסק הרמב"ם, הלכות יסודי התורה פ"ט ה"א, והשו"ע יו"ד סימן קנז סעיף א
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא נט ב — אין להישמע לבת קול או לנס כנגד הכרעת חכמים על פי רוב, שכן התורה ניתנה בהר סיני ופסיקתה נמס
- מקבילה בבבלי: בבלי הוריות ד ב — נביא שהורה לבטל מצוה לפי שעה בלבד (ביטול מקצת וקיום מקצת) - חייב מיתה, ואילו המורה לעקור מ
ד_ט האם מותר לחרוש בשדה בפומבי בשמיטה תחת שלטון גויים שגוזרים לעבוד עבורם, כשאין כוונת שמד
- מקור: "אפילו מצוה קלה לא ישמע לו, כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה באדום שיראה כאילו הם שותים יין נסך ולא קיבלו מהן. ואיך התירו לחרוש אף שזה ברבים? אמר רבי אבהו: התם מתכוין משמדתון, הכ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט, הלכה ב, שו"ע יו"ד סימן קנז סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אבהו שכל שאין כוונת המלכות להעביר על הדת אלא רק לגבות ארנונות, מותר להיראות כעובר גם באיסור תורה ברבים ואין זה בגדר יהרג ואל יעבור, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע.
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פט א — נביא שעבר על דברי עצמו - מיתתו בידי שמים
ד_י קידוש השם וחילול השם - חובת מסירות נפש נאמרת דווקא כאשר יש עשרה מישראל
- מקור: "עשרה, דכתיב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת, מה התם עשרה אף הכא עשרה. רבי אבונה זעירא חמנוניה פרי חורי חמרא בשבתא (ראו אותו רץ אחרי חמור בשבת) (שחייבוהו הר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט, הלכה ב, שו"ע יו"ד סימן קנז סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדברי הירושלמי הלומד "עשרה" מגזירה שווה "בתוך"-"בתוך" מפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ופסוק "הבדלו מתוך העדה", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פט א — נביא שעבר על דברי עצמו - מיתתו בידי שמים
(ויקרא כ"ב, ל"ב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת, מה התם עשרה אף הכא עשרה. רבי אבונה זעירא° חמנוניה פרי חורי חמרא בשבתא ראו אותו רץ אחרי חמור בשבת שחייבוהו הרומאים לחמר בשבת. רבי יונה° ורבי יוסי° בר זבידא הורון למפי לאפות לחם לארסקינס בשובתא. אמר רבי מנא° בן יונה: קשיתי קומי רבי יונה° אבא: לא כן אמר רבי זעירא° אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן ורבי ירמיה° אמר שרבי יוחנן° בר נפחא אמר בשם °רבי שמעון בן יוצדק: נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה כולה מניין אם יאמר עובד כוכבים ומזלות לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, חוץ מן העבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכת דמים, יעבור ולא יהרג. הדא דתימא בינו לבין עצמו, אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו, כגון לוליינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה בצבע אדום כדי שיראו העם ויחשבו שהם שותים יין נסך ולא קיבלו מהן. ואיך התירו לאפות בשבת אף שזה ברבים? אמר: התם אתכווין משמדתון, הכא לא אתכווין אלא מיכל פיתא חמימה. כמה הם רבים? רבנן דקיסרין אמרין: עשרה, דכתיב (ויקרא אמור כב לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת, מה התם עשרה אף הכא עשרה. רבי אבונה° בעי קומי רבי אימי° אמי בן נתן: עובד כוכבים ומזלות מהו שיהו מצווין על קידוש השם? אמר לו: כתיב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" - ישראל מצווין על קידוש השם, ואין העובד כוכבים ומזלות מצווין על קידוש השם. אמר רבי נסא° בשם רבי אלעזר° בן פדת: שמע לה מן הדא דכתיב (מלכים ב' ה', י"ח) "לדבר הזה יסלח ה' לעבדך" וגו', ישראל מצווין על קידוש השם ג_יאואין העובד כוכבים ומזלות מצווין על קידוש השם. רבי אבא בר זמינא° הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי. אייתי ליה הביא לו בשר דנבילה, אמר לו: אכול. אמר ליה: לית אנא אכיל. אמר לו: אכול, דאי לא כן אנא קטילנא לך. אמר לו: אין בעית מיקטל קטיל, דאנא לית אנא מיכל בשר דנבלה. אמר לו: מהן מי מודע לך דאילו אכלת הוינא קטיל לך? יפה, מי גילה לך שהתכוונתי להרוג אותך אם הייתה אוכל או יהודיי יהודי או ארמאי ארמאי. אמר רבי מנא° בן יונה: אילו הוה רבי אבא בר זמינא° שמע מיליהון דרבנן, מיכל הוה והיה נהרג. תנן: שניטייבה נחרשה, או שנידיירה לא תזרע למוצאי שביעית. טייבה ומת בנו, מהו שיהא מותר לזורעה? רבי יעקב בר אחא° ורבי אימי° אמי בן נתן אמרו בשם רבי יוסי בי רבי חנינא°: טייבה ומת ד_יבבנו, מותר לזורעה. טייבה ומכרה, אסור לזורעה. עבר וזרעה, הפירות מותרים, שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו ואין הציבור יכולים להיזהר שלא התערבו הפירות הללו באחרים. טייבה חרש בזמן הזה אחר שרבי ינאי° הכהן התיר לחרוש מפני הסכנה, מהו? האם קנסו אותו שלא יזרע כיוון שכבר בטלה הסכנה או לא קנסו? רבי ירמיה° סבר מימר: שרי. אמר רבי יוסי° בר זבידא: ולא שמיע רבי ירמיה° ד_יגשהוא לוקה? לא שמיע שהוא פסול מן העדות? חזר ואמר: אין, דהוא שמיע, אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה שהיא נוגדת את הסברה. אמר רבי חזקיה°: אתותבת קומי רבי ירמיה° ואיך הוא מתיר הרי כבר בטלה הסכנה, והשיב: וכי אי זה בית דין עמד וביטל את ההיתר של רבי ינאי° הכהן? חייליה דרבי ירמיה° מן הדא דתנן: "בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת ד_ידטובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת". ואמר רבי חונא° בשם דבית רבי ינאי° הכהן: שעת משלחת זאבים היתה והתירו לבת ישראל להדליק נר בשמן תרומה טמאה כדי להאיר מפחד הזאבים ואף שכבר בטלה הסכנה מותר, כיוון שלא עמד בית דין וביטל. כמה דתימר תמן לא עמד בית דין וביטל, אף הכא לא עמד בית דין וביטל את ההיתר של רבי ינאי° הכהן. וכשם שרבי ירמיה° ורבי יוסי° בר זבידא חולקים כאן, ודכוותה חלקו: מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית? דתנן התם: מי שמת והניח אשתו ובעל חוב ויורשין וכו', הניח פירות התלושין מן הקרקע, כל הקודם בהן זכה. רב° אבא בר אייבו ורבי שמעון בן לקיש° תריהון אמרין: בצבורין בסורקי בשוק, אבל אם צברן בביתו זכה לו ביתו. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: אפילו צבורין בתוך ביתו לא זכה לו ביתו, דהוא סבר דאינון דידיה שהם שלו ולכן לא התכוון שיזכה לו ביתו, ולית אינון דידיה ואינם שלו. ואימתי בעל הבית זכה בפירותיו בשביעית? רבי ירמיה° סבר מימר: משיתנם בתוך כליו שאף שאסור לאדם לאסוף כדרך שאוסף בשאר שנים, אם אסף זכה בהם. רבי יוסי° בר זבידא סבר מימר: אפילו נתנם לתוך כליו לא זכה בהו, דהוא סבר דאינון דידיה שהם שלו ולכן לא התכוון שיזכו לו כליו, ולית אינון דידיה ואינם שלו. תנן: °בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירות שביעית בטובה, ו°בית הלל אומרים בטובה ושלא בטובה. כהדא: °רבי טרפון ירד לאכול קציעות מתוך שלו שלא בטובה כ°בית שמאי
אז איך אתה מתיר פה לאפות בשבת למרות שזה ברבים? אמר: התם אתכווין משמדתון, הגויים המטרה שלהם היתה לשמד את עם ישראל, לא אתכווין אלא מיכל פיתא חמימה. כל מה שהגוי רצה זה רק לאכול פיתה חמה, ולכן מותר לעבור איסור תורה בשביל פיקוח נפש.
שואלת הגמרא: כמה הם רבים? רבנן דקיסרין אמרין: עשרה, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל.
רבי אבונה בעי קומי רבי אימי: עובד כוכבים מהו שיהו מצווין על קידוש השם? כלומר גם גוי מצווה על קידוש השם? אמר לו: ונקדשתי בתוך בני ישראל - ישראל מצווין על קידוש השם, ואין העובד כוכבים מצווין על קידוש השם.
רבי נסא בשם רבי אלעזר: שמע לה מן הדא: לדבר הזה יסלח ה' לעבדך. כי אנחנו יודעים שנעמן, אחרי שאלישע ריפא אותו מהצרעת, אמר שהוא יקפיד עם עבודה זרה, אבל רק דבר אחד הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא יסלח לו, שהוא צריך להשתחוות ביחד עם האדון שלו לפסל. אז לדבר הזה יסלח ה' לעבדך וגו', והוא התיר לו. אז כנראה באמת שגוי לא מצווה, כי ישראל מצווין על קידוש השם ואין העובד כוכבים מצווין על קידוש השם.
רבי אבא בר זמינא הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי. הוא היה עובד או תופר ביחד עם איזה גוי אחד ברומי, או בשבילו. אייתי ליה בשר דנבילה, הגוי הזה הביא לו בשר נבילה. אמר לו: אכול. אמר ליה: לא, אני לא מוכן לאכול את זה, זה אסור לנו. אמר לו: אכול, כן אנא קטילנא לך, ואני הורג אותך. אמר לו: אין בעית מיקט קטיל, אתה רוצה להרוג אותי, תהרוג, דלא מיכל בשר דנבלה, אני לא מוכן לאכול בשר נבילה. אמר לו: מהן מודע לך דאילו אכלת הוינא קטיל לך? מי הודיע לך שאם אתה תאכל הייתי הורג אותך? כי אני סובר או יהודיי יהודי או ארמאי ארמאי. כי אני סובר שיהודי צריך להקפיד על המצוות שלו וגוי צריך להקפיד על המצוות שלו. אבל יהודי שמתנהג כמו גוי זה דבר שאני לא סובל, הייתי הורג אותך.
אמר רבי מנא: אילו הוה רבי אבא בר זמינא שמע מיליהון דרבנן, מיכל הוה. אם היה מקשיב להם היה אוכל, כי כמו שאמרנו מותר. אז היה נהרג עכשיו, ובזכות זה שהוא לא שמע, הוא זכה והוא חי.
אומרת המשנה שדה שניטייבה או שנידיירה לא תיזרע למוצאי שביעית. שואלת הגמרא, טייבה ומת בנו. אותו אדם טייב, כלומר הוא חרש את האדמה או זיבל אותה, ומת. אז בנו מהו שיהא מותר לזורעה? כלומר, אם קנסו גם את היורש או לא.
רבי יעקב בר אחא ורבי אימי בשם רבי יוסי בי רבי חנינא: טייבה ומת בנו, מותר לזורעה. כי אותו קנסו, את הבן שלו לא קנסו. טייבה ומכרה, אסור לזורעה. כלומר, אם הוא חרש אותה או זיבל ומכר אותה, אז לקונה אסור לזרוע אותה. עבר וזרעה, מותר, שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו. כלומר דבר שהציבור יכול לעמוד בו גזרו, דבר שהציבור לא יכול לעמוד בו לא גזרו, וכיוון שאי אפשר לגזור על הפירות שיהיו אסורים - כי אנשים שקונים לא יכולים להיזהר שהפירות האלו יתערבו עם פירות אחרים.
טייבה בזמן הזה אחר שרבי ינאי - רבי ינאי התיר מפני הסכנה - מהו? עכשיו מה קורה אם הוא חרש בימינו? האם עדיין ההיתר קיים או לא, האם גזרו על השדה שלא יזרע כיוון שכבר בטלה הסכנה, או לא גזרו?
רבי ירמיה סבר מימר: שרי. רצה להגיד שמותר. אמר רבי יוסי: ולא שמיע רבי ירמיה שהוא לוקה? איך אתה יכול להגיד דבר כזה, לא שמעת שהוא לוקה? לא שמיע שהוא פסול מן העדות? הרי מי שחורש בשביעית פסול לעדות. חזר ואמר: אין, דהוא שמיע, אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה. כלומר ודאי שהוא שמע את כל הדינים האלה, אבל אף על פי כן הוא הקשה כי הוא סובר שזה נוגד את הסברא.
אמר רבי חזקיה: אתותבת קומי רבי ירמיה, ישאלו את רבי ירמיה איך הוא מתיר, הרי כבר אין סכנה. וכי אי זה בית דין עמד וביטל רבי ינאי? זה מה שהוא השיב. זאת אומרת רבי ינאי התיר, ומאז לא קם אף בית דין שאסר את זה, אז אם זה ככה ההיתר נשאר.
חייליה דרבי ירמיה מן הדא, הראיה שכל עוד שבית דין אחר לא ביטל את ההיתר נשאר ההיתר, הוא למד את זה ממקום אחר: בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. כלומר, התירו לבת ישראל שלוקחת שמן תרומה שנטמאה, לקחת את זה מכהנת ולהדליק.
רבי חונא בשם דבית רבי ינאי: שעת משלחת זאבים היתה. אז התירו לבת ישראל להדליק נר בשמן תרומה טמאה כי היו יראים מפחד הזאבים. כן, זה היה פעם, ולמרות שכבר בטלה הסכנה, אין יותר זאבים, אף על פי כן ההיתר נשאר כיוון שלא עמד בית דין וביטל. כמה דתימר תמן לא עמד בית דין וביטל, לא עמד בית דין וביטל רבי ינאי. אז גם לגבי חרישה, אחרי שרבי ינאי התיר את זה, לא עמד בית דין וביטל את ההיתר של רבי ינאי.
וכשם שרבי ירמיה ורבי יוסי, כן, חולקין כאן, כיוון שהם חלקו, ודכוותה: מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית?
מי שמת והניח אשתו ובעל חוב ויורשין, כלומר אדם מת והשאיר את אשתו שחייבים לה כתובה, בעל חוב וגם יורשין, אם הוא הניח פירות תלושים מן הקרקע, כל הקודם בהן זכה. רב ורבי שמעון בן לקיש דנו במקרה שהפירות נמצאים בשוק. כיוון שהם נמצאים בשוק אז מי שתפוס אותם ראשון תופס, כי מטלטלין הם כאילו כמו הפקר כזה, מי שתפס ראשון זכה. כל העניין של סדר זכיית בעל חוב וכתובת אישה ויורשין נאמר לגבי קרקע, אבל מטלטלין - מי שזכה זכה. אבל זה דווקא אם נמצאים בשוק, אבל אם נמצאים בביתו, אז ממילא הבית זכה, אז בעצם היורשים כבר קיבלו את זה.
רבי יוחנן אמר אפילו זרועים בתוך ביתו לא זכה לו ביתו. כלומר אפילו אם הם בתוך הבית, היורשים לא זכו בזה. למה? כי היורש חשב שהבית שהוא זכה מאבא, בעצם הבית זכה לו כי זה בתוך הבית, אבל הוא לא יודע שצריך לבצע זכייה במטלטלין.
אותו דבר, זכה בפירותיו בשביעית? רבי ירמיה סבר מימר: משיתנם בתוך כליו. כלומר, ברגע שהוא קוטף אותם, שם אותם בתוך הכלים שלו, למרות שאסור לאסוף כדרך שעושים בשאר השנים, אם הוא עשה כך זכה בהן. רבי יוסי סבר מימר: אפילו נתנם לתוך כליו לא זכה בהו, דהוא סבר דאינון דידיה ולית אינון דידיה. כי בעל הבית בטוח שהשדה שלו, וכשהוא קוטף את הפירות ושם אותם בתוך הסל, הוא לא מתכוון שהסל יקנה כי הוא חושב זה שלו, אבל באמת זה לא שלו כי הכל הפקר, אז לכן בעצם הוא לא זכה בהם אפילו שהם בתוך כליו.
תנן, בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירות שביעית בטובה, ובית הלל אומרים בטובה ושלא בטובה. כך אמרנו במשנה. כלומר, לפי בית שמאי אסור לאכול פירות שביעית תמורת טובה, רק בחינם כי זה הפקר, ולפי בית הלל מותר בטובה ושלא בטובה. כי למעשה רבי טרפון ירד לאכול קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי. הוא רצה בשדה שלו לאכול פירות שביעית, כמו בית שמאי שאמרו שמותר רק לא בטובה.
חמוני סנטורי - השומר ראה אותו והתחילו להרביץ לו. קא חמי גרמיה בסכנה, הוא ראה שהוא בסכנה. אז אמר להם: תגידו בתוך הבית של רבי טרפון שיכניסו לתרנגולים, שהוא עומד למות. הם הכירו אותו, השתטחו על הפנים, השתחוו לו ואמרו לו: רבי, תוותר לנו, תסלח לנו. אמר להם: כל מכה ומכה שקיבלתי - התרתי לכם.
אומרת הגמרא, בשני הדברים הללו נהג רבי טרפון כבית שמאי והסתכן - במקרה הזה, ובקריאת שמע, שגם היטה לקרוא כבית שמאי, כי בית שמאי אומרים שבערב צריך להטות, ובית הלל אומר שאפשר לקרוא כדרכו בין עומד בין יושב בין שוכב, אבל בית שמאי מחייבים לשכב. ומה שקרה - היו שם ליסטים וכמעט הרגו אותו.
אמר רבי אבהו שאמר רבי חייא בר גמליאל: כל ימיו של רבי טרפון היה מתאנן על הדבר הזה, שהוא הודיע להם, רמז להם שהוא רבי טרפון, לשומרים. אמר: אוי לי שהתכבדתי בכתרה של תורה.
עכשיו יש גרסה שאומרת שלא מדובר בכלל בשביעית, אלא בשנה רגילה, אבל לפי העניין משמע שהסיפור של רבי טרפון עם השומרים היה בשביעית. ולמה בית הלל היכו אותו? הגמרא אומרת שכל השנה גנבו להם, לכן הם חשבו שזה אותו גנב שהגיע.
📜 הדינים העולים מדף י עמוד ב
ד_יב האם מותר לזרוע שדה שנחרשה בהיתר סכנה לאחר שבטלה הסכנה
- מקור: "בנו, מותר לזורעה. טייבה ומכרה, אסור לזורעה. עבר וזרעה, הפירות מותרים, שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו (ואין הציבור יכולים להיזהר שלא התערבו הפירות הללו באחרים.) טייבה (חרש) בזמן הזה אחר שרבי י"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה יג
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי ירמיה ~ רבי יוסי בי רבי בון: ר' ירמיה סבר שרי (מותר), ר' יוסי בי רבי בון סבר אסור עד שיתיר בית דין
- הכרעה: נפסק כרבי יוסי בי רבי בון שאסור עד שיתיר בית דין, שכן ההיתר היה תלוי בהכרעת בית דין מפני הסכנה ולא בטל אלא בהתירם; הרמב"ם פסק כדעה זו
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות לד ב — מי שהטיב שדה שנתקווצה בשביעית ומת - קנסו חכמים אותו לבדו ולא את בנו, ובנו רשאי לזרעה במוצא
- מקבילה בבבלי: בבלי מועד קטן יג א — שדה שנטייבה או נדיירה בשביעית לא תיזרע במוצאי שביעית
ד_יג האם היתר עבודת קרקע בשביעית מפני הסכנה בטל כשבטלה הסכנה, או שנשאר בתוקפו עד שיבוא בית דין ויבטלנו
- מקור: "שהוא לוקה? לא שמיע שהוא פסול מן העדות? חזר ואמר: אין, דהוא שמיע, אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה (שהיא נוגדת את הסברה.) אמר רבי חזקיה: אתותבת קומי רבי ירמיה ואיך הוא מתיר הרי כבר בטלה הסכנה, והשיב: וכי "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה ב, רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה ג
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי ירמיה ~ תלמידים המערערים: התלמידים סברו שבטלה הסכנה בטל ההיתר של רבי ינאי, ורבי ירמיה השיב שאין ההיתר בטל אלא אם בית דין אחר גדול ממנו במנין ובחכמה בא ויבטלו
- הכרעה: נפסק כרבי ירמיה, שהיתר בית דין אינו בטל מעצמו אלא רק על ידי בית דין אחר גדול ממנו, וכך הביא הרמב"ם להלכה שאין דבר שהותר בבית דין בטל אלא בבית דין אחר גדול ממנו
- מקבילה בבבלי: בבלי מועד קטן ג א — איסור עבודת קרקע בשביעית כולל גם ניכוש ועידור וכיסוח, ולא רק זירוע וזימור
- מקבילה בבבלי: בבלי מועד קטן ג א — קישקוש שמטרתו סתימת פרצות בשדה בשביעית מותר, ואילו קישקוש לאברויי אילני אסור
ד_יד היתר שניתן לצורך שעת הסכנה ממשיך לחול גם לאחר שחלפה הסכנה כל עוד לא ביטלוהו בית דין בפירוש
- מקור: "טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת". ואמר רבי חונא בשם דבית רבי ינאי (הכהן): שעת משלחת זאבים היתה והתירו לבת ישראל להדליק נר בשמן תרומה טמאה כדי להאיר מפחד הזאבים ואף שכבר בטלה הסכנה מותר, כיוון שלא עמ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תרומות, פרק יא, הלכה יז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי חונא בשם דבית רבי ינאי שכל תקנה שהותרה מפני הסכנה אינה בטלה אלא בביטול מפורש של בית דין, וכן פסק הרמב"ם בהלכות תרומות פרק יא הלכה יז
==ירושלמי שביעית, פרק ד, הלכה ג==
[הרב קנייבסקי ד ג] מתני': ד_טוחוכרין נירין שדה חרושה מן העובד כוכבים ומזלות בשביעית על מנת לזורעה במוצאי שביעית, ד_טזאבל לא מישראל. ד_יזומחזיקים ידי עובד כוכבים ומזלות בשביעית, אבל לא על ידי ישראל. ד_יחושואלין בשלומן מפני דרכי שלום.
גמ': כיצד מחזיקים ידי עובד כוכבים ומזלות בשביעית? רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי ורבי אימי° אמי בן נתן: חד אמר שמותר לאמר לגוי: "חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא" תחרוש טוב ואני אקח ממך אותה במוצאי שביעית. וחרנא אמר ד_יט שאומר לו: "אישר". מאן דאמר שאומר לו: "חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא" תחרוש טוב ואני אקח ממך אותה במוצאי שביעית, מהו שואלין בשלומן? "אישר"? מאן דאמר מחזקין ידי עובד כוכבים ומזלות בשביעית הכוונה שאומר לו "אישר", מהו שואלין בשלומן? אין הכונה בשלום עובד כוכבים ומזלות אלא בשלום ישראל שאומר לישראל העובד בשביעית: "שלום עליכם"? דלמא את זה מספרים. רבי חיננא בר פפא° ורבי שמואל בר נחמן° עברון על חד מחורשי שביעית, אמר ליה: רבי שמואל בר נחמן°: "אישר". אמר לו רבי חיננא בר פפא°: לא כן אולפן רבי: (תהלים קכ"ט, ח') "ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם", מכאן שאסור לומר לחורשי שביעית "אישר". אמר לו: לקרות אתה יודע, לדרוש אין אתה יודע? "ולא אמרו העוברים" - אלו עובדי כוכבים שהן עוברין מן העולם שלא אמרו לישראל "ברכת ה' עליכם". מה ישראל אומרים: "ברכנו אתכם בשם ה'" - לא דייכם כל הברכות הבאות לעולם בשבילנו ואין אתם אומרים: לנו: "בואו וטלו לכם מן הברכות הללו", ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימיות גולגליות וארנוניות. הורי רבי אימי° אמי בן נתן ד_כ אופה החשוד שעושה בטמאה לרדות עמו את הפת מהתנור אסור יש אומרים לרדות דבש אף שנאמר "יערת הדבש", ודכוותה ישראל החשוד שעושה יין בטמאה לזלוף עמו יין לחביות אסור.
[הרב קנייבסקי ד ד]מתני': המידל בזיתים: °בית שמאי אומרים: יגום, ו°בית הלל אומרים: ד_כאישרש. ומודים במחליק עד שיגום. ואיזהו המידל? אחד או שנים. המחליק: שלושה זה בצד זה. במה דברים אמורים? מתוך שלו. אבל מתוך של חברו, אף המחליק ישרש. ד_כבהמבקיע בזיתים לא יחפהו בעפר, אבל מכסהו באבנים או בקש. ד_כגאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה. °רבי יהודא אומר: ד_כדכדרכו אסור, אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעם הארץ.
גמ': תנן: "המידל בזיתים: °בית שמאי אומרים: יגום ו°בית הלל אומרים ישרש ואיזהו המידל? אחד או שנים". מהו הכוונה האם נוטל אחד ומניח שנים, או אפילו נוטל שנים ומניח אחד? תני: דבית °רבי: נוטל אחד ומניח שנים. והא תנינן: "המחליק בגפנים שלשה זה בצד זה", הא מידל אפילו נוטל שנים ומניח אחד. אמר רבי יונה°: הבריתא שמתירה להדל שנים ולהשאיר אחד עוסקת במידל בה בתחילה, ומה דתני דבית °רבי שמותר להדל רק אחד ולהשאיר שנים במידל מכבר שקודם שביעית כבר הדל שניים. לכן בשביעית לא התירו לו אלא אחד. ד_כהאין מציתין את האור באישת של קנים מפני שהיא עבודה שעל ידי כך יגדלו קנים עבים. °רבן שמעון בן גמליאל מתיר. וכן היה °רבן שמעון בן גמליאל אומר ד_כו נוטעין אילן סרק בשביעית שכיוון שאינו מתכוון לעץ אלא לעשות גדר. ולפי החזון איש, כיוון שבעץ אין קדושת שביעית, מותר גם עבודה בשביעית. אבל להלכה פסק כהרמב"ם שאסור מדרבנן. ד_כז ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחולות אדמה שאינה ראויה לזריעה, שלא יחשדוהו. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו בתוך שדה מותר, ובלבד שלא יסמוך את המענה למענה תלם אל תלם שלא יראה כמכשיר את הקרקע לזריעה. תני °אבא שאול אומר: מברין בחרשים וגומם עם הארץ, ובלבד שלא יקוץ בקורדום. ד_כחאין בודקין את הזרעים באדמה בעציץ, אבל בודקין אותן בגללים בעציץ, ושורין אותן בשביעית כדי לזורעם למוצאי שביעית, ומקיימין את האלווי צמחים שעלו בראש הגג ולא משקין אותן.
אנחנו בתלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, דף יא. נתחיל כמה שיעורים קדימה, ב-מהמשנה, פרק ד' הלכה ג'. אומרת המשנה חוכרין מן העובד כוכבים בשביעית. כלומר מותר לשכור מגוי שדה חרושה, כן? לשכור אותו בשביעית על מנת לזרוע אותו במוצאי שביעית, אבל לא מישראל, כן? כי ישראל חשוד לחרוש את זה בשביעית כדי שיקנה ממנו. ומחזיקין ידי העובד כוכבים בשביעית, אבל לא על ידי ישראל, ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום.
שואלת הגמרא מה זה נקרא מחזיקין ידי העובד כוכבים בשביעית? אז רבי חייא ורבי אימי, אחד אמר מותר לומר לגוי חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא. כלומר, חרוש טוב ואני אקנה ממך את זה אחרי שמיטה. ואחר אמר שאומר לו אישר, כן? כל הכבוד, יישר כוח. אז מאן דאמר חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא, מהו שואלין בשלומן? אז שכתוב לך אצלי בשלומו זה אישר, כן? שאומר לו יישר כוח, כל הכבוד. אבל מה דאמר אישר, מהו שואלין בשלומן? אומר לו זה בכלל הולך לעובד כוכבים, זה הולך לישראל. כלומר, כשרואים ישראל שעובד בשביעית אפשר להגיד לו שלום עליכם.
דלמא, כמו שהיה מעשה. רבי חיננא בר פפא ורבי שמואל בר נחמן עברו על אחד מחורשי שביעית. אמר ליה רבי שמואל בר נחמן: "אישר". אמר לו רבי חיננא בר פפא: לא כן אולפן רבי, ולא אמרו העוברים, מכאן שאסור לומר לחורשי שביעית "אישר"? אז איך אתה אומר לו אישר? אמר לו: לקרות אתה יודע, לדרוש אין אתה יודע. הפסוק הזה ולא אמרו העוברים - אלו עובדי כוכבים שהן עוברין מן העולם. כן? הם לא אמרו לישראל "ברכת ה' עליכם". כן, מה ישראל אומרים להם? "ברכנו אתכם בשם ה'". כן, תראו איזה כפיות טובה. אנחנו ברכנו אתכם בשם השם. כלומר לא דייכם כל הברכות הבאות לעולם בשבילנו, ואתם לא אומרים לנו "בואו וטלו לכם מן הברכות הללו", ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימיות גולגליות וארנוניות, כל מיני מיסים.
כן? אומר רבי אימי שמותר לרדות עם העובד כוכבים דבש מן הכוורת בשביעית. מה החשש בזה? כן, אנחנו יודעים שרבי אלעזר סובר שהרודה דבש בשבת חייב משום קוצר. כן? כי כתוב בפסוק שהוא נגע בהארת הדבש. כלומר האכאלת דבש היא נחשבת כמו עץ. אז בעצם מי שרודה בשבת זה כאילו קוצר. אז הייתי חושב שאולי גם בשביעית נאסור לרדות דבש בשביעית כי זה דומה לקוצר, אבל שם לא חוששים.
פרק ד' הלכה ד'. אמאי דתנן, המידל בזיתים, כלומר מדלל את הזיתים, יש הרבה זיתים צפופים, מדלל אותם. בית שמאי אומרים יגום, כלומר הוא חותך אבל משאיר את הגזע, ובית הלל אומרים ישרש, מותר להוציא ממש מהשורשים. ומודים במחליק, כלומר אם הוא עושה קרחת, מוציא כמה עצים ביחד, עד שיגום. ואיזהו המידל? אחד או שנים. אם הוא מוציא עץ אחד או שניים באותו מקום. מה זה מחליק? המחליק שלושה זה בצד זה. אם מוציא שלושה מקום אחד, אז ממש מחליק את המקום, אז גם בית הלל מודים שבמקרה כזה אסור לשרש אלא רק לגום.
במה דברים אמורים? מתוך שלו. בסדר שלו, אבל מתוך של חברו אף המחליק ישרש, כן? כי אנחנו לא חוששים שהוא מכשיר את האדמה לחבר שלו לזרוע. המבקיע בזיתים לא יחפהו בעפר, כלומר מי שחותך עץ זית לא יכסה את זה בעפר, אבל מכסהו באבנים או בקש. כן, למדנו את המשנה הזאתי בהתחלה. אמרנו שהקש רק מונע מהעץ להתייבש, אבל העפר גורם לו שיגדל יותר טוב.
אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית. את יודעת שקמה, הכוונה עץ שקמה, בהתחלה הוא גדל בצורה לא טובה ואז חותכים אותו ממש מהתחתית, ולאחר מכן הוא מצמיח קורות ירוקות ועבות וישרות. אז אסור לחתוך את זה, ולפני אחרי שחותכים אותו זה נקרא תולת שקמה, ואסור לחתוך את זה בשביעית מפני שהיא עבודה. רבי יהודא אומר: כדרכו אסור. כן, כלומר כמו שרגילים לעשות שלא יעשה, אבל אם הוא רוצה כן לעשות, אז או מגביה עשרה טפחים או גומם מעם הארץ, שהוא חותך ממש צמוד לארץ, כן?
אומרת הגמרא, למדנו במשנה המידל בזיתים, בית שמאי אומרים יגום ובית הלל אומרים ישרש. מה זה ייגום, מה זה מדל? אחד או שנים. כך כתוב במשנה. שואלת הגמרא מה הכוונה אחד או שניים? האם הכוונה נוטל אחד ומשאיר שניים? או הכוונה אפילו נוטל שניים ומניח אחד? אומרת הגמרא תני דבית רבי: נוטל אחד ומניח שניים. אז למה, והרי למדנו במשנה המחליק בגפנים שלושה זה בצד זה, כלומר מחליק זה שלושה זה בצד זה. משמע שמדל זה נוטל שניים מניח אחד, אז זה מותר. אז איך רבי אומר שרק אחד מניח שניים מותר אבל שניים ואחד אסור?
אומר רבי יונה: הברייתא של רבי שמתירה לדל שניים להשאיר אחד עוסקת במדל בתחילה. כן, כלומר שדה יש לו מטע זיתים צפוף, אבל פעם ראשונה שהוא מדל אז מותר לו להוריד שניים להשאיר אחד. מה דתני דבית רבי שמותר לו רק אחד? זה במדל מכבר. כלומר, אחרי שלפני השביעית הוא כבר הוריד שניים והשאיר אחד, ועכשיו הוא רוצה עוד לדלל את זה, עכשיו מותר לו רק אחד ולהשאיר שניים.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה אין מציתין את האור באישת של קנים מפני שהיא עבודה. כלומר אסור לשרוף קנים, כי מה שקורה אחרי השריפה הם צומחים עבים יותר. אז זה חלק מהעבודה, כמו שאמרנו, תולת שקמה, אותו דבר לגבי הקנים. על ידי כך יגדלו הקנים עבים. רבן שמעון בן גמליאל מתיר, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטע אילן סרק בשביעית. כלומר הוא מתיר, הוא אומר שכל עבודה בעצים סרק מותרים. כן, כלומר מותר אפילו לטוע אילן סרק בשביעית, כיוון שהוא לא מתכוון לעץ אלא בתור גדר או משהו כזה לנוי.
החזון איש אומר שבעץ עצמו אין קדושת שביעית, הקדושה היא בפירות, אז לכן מותר לעבוד אפילו בשביעית בעץ, כי הוא לא מתכוון לפירות, אז זה יהיה מותר. כן, אבל להלכה גם החזון איש פוסק כמו הרמב"ם שזה אסור מדרבנן. כמו מדאורייתא זה הרי מותר כי הוא לא מתכוון לעץ, עץ סרק אין לו פירות, אבל מדרבנן זה אסור.
ואין מלמדים את הפרה לחרוש, אלא בחולות. כלומר, אם רוצים ללקחת פרה צעירה וללמד אותה לחרוש, אז מלמדים אותה באזור חולות, אזור שהוא לא ראוי לזריעה כדי שלא יחריבו בו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו בתוך שדה מותר, ובלבד שלא יסמוך את המענה. כלומר שלא יסמוך תלם לתלם, כשהוא חורש בדרך כלל בחרישה רגילה מצמידים תלם לתלם, אבל פה יחרוש בהפרשים, כדי שלא ייראה כמכשיר את הקרקע לזריעה.
תניא אבא שאול אומר: מותר לברות חורש, וגומם עם הארץ, ובלבד שלא יקוץ בקורדום. כלומר מותר לחתוך את העצים עד הקרקעית, אבל לא עם קרדום, כי אז זה נראה ממש כאילו מבקיע אדמה.
אין בודקין את הזרעים באדמה בעציץ. כלומר, אם רוצים לדעת אם הזרעים טובים, היו נוהגים לזרוע בעציץ כמה מהזרעים, לראות איך הם גדלים. אז את זה לא יעשו בשמיטה בעציץ שיש בו אדמה, אבל בודקין אותן בגללים בעציץ, כלומר מותר לשים עציץ עם זבל. ושורין אותן בשביעית למוצאי שביעית, כלומר מותר לשרות זרעים שהוא רוצה לזרוע במוצאי שביעית במים, ככה בעצם הם יתרככו ויצמחו יותר מהר. כי הרבה פעמים הזרע צריך קודם כל להתרכך מהגשם, לוקח זמן. אם מרטיבים אותו זה הולך יותר מהר. ומקיימין את האלווי בראש הגג. עלווה זה צמחים שעלו בראש הגג, מותר לקיים אותם ולא משקין אותן.
📜 הדינים העולים מדף יא עמוד א
ד_טו מותר לחכור שדה חרושה מגוי בשנת השמיטה על מנת לזורעה במוצאי שביעית
- מקור: "חוכרין נירין (שדה חרושה) מן העובד כוכבים ומזלות בשביעית (על מנת לזורעה במוצאי שביעית,)"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ח, הלכה ח, סמ"ג עשין קסח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שמותר לחכור נירין מגוי בשביעית, שכן אין איסור עבודת קרקע בשביעית חל על גוי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק ח הלכה ח
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין סא א — מחזיקים ידי נכרים בעבודת קרקע בשביעית ושואלים בשלומם מפני דרכי שלום, אך לא מחזיקים ידי ישר
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין סב א — אין כופלים שלום לגוי, אלא מקדימים ולומר "שלום" פעם אחת בלבד
ד_טז אין לקנות עצי סרק (לצורך עצים) משדה של ישראל בשביעית, אלא מגוי
- מקור: "אבל לא מישראל."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה יג
- מצב: נפסק
- הכרעה: כך נפסק ברמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה יג, בהתאם ללשון הירושלמי "אבל לא מישראל", שאין לחוש בגוי לחשד עבודת קרקע בשביעית כדרך שיש לחוש בישראל.
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות לד ב — מי שהטיב שדה שנתקווצה בשביעית ומת - קנסו חכמים אותו לבדו ולא את בנו, ובנו רשאי לזרעה במוצא
- מקבילה בבבלי: בבלי מועד קטן יג א — שדה שנטייבה או נדיירה בשביעית לא תיזרע במוצאי שביעית
ד_יז מותר לחזק ולעודד נכרי בעבודת קרקע בשביעית בברכת "תתחזק", אך אין לומר כן לישראל העובד בשביעית
- מקור: "ומחזיקים ידי עובד כוכבים ומזלות בשביעית, אבל לא על ידי ישראל."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ח, הלכה ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: כלשון הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל, פרק ח, הלכה ח): מחזיקים ידי גוי בשביעית ואין מחזיקים ידי ישראל, לפי שאין אומרים לו "התחזק" במה שאסור
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין סא א — מחזיקים ידי נכרים בעבודת קרקע בשביעית ושואלים בשלומם מפני דרכי שלום, אך לא מחזיקים ידי ישר
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין סב א — אין כופלים שלום לגוי, אלא מקדימים ולומר "שלום" פעם אחת בלבד
ד_יח מותר לחזק ידי עובד כוכבים בשביעית באמירה שתחרוש יפה ("חרש בה טבאות") אף שמסייע לו בעבודת קרקע בשביעית
- מקור: "ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. גמ : כיצד מחזיקים ידי עובד כוכבים ומזלות בשביעית? רבי חייא (רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי) ורבי אימי (אמי בן נתן): חד אמר שמותר לאמר לגוי: "חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י, הלכה ה
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי חייא ~ רבי אימי: חד אמר שמותר לומר "חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא", וחרנא אמר שאסור
- הכרעה: נפסק כמאן דשרי לומר "חרש בה טבאות", כדברי הרמב"ם (עבודה זרה י,ה) המתיר אמירה זו מפני דרכי שלום, שהרי אינה סיוע ממש אלא רק לשון עידוד
ד_יט אין לחזק ידי עכו"ם העובד בשביעית באמירת "אישר" (חיזוק ותודה על עבודתו)
- מקור: "שאומר לו: "אישר". מאן דאמר שאומר לו: "חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא" (תחרוש טוב ואני אקח ממך אותה במוצאי שביעית), מהו שואלין בשלומן? "אישר"? מאן דאמר מחזקין ידי עובד כוכבים ומזלות בשביעית הכ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ח, הלכה ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרמב"ם שאסור לחזק ידי עכו"ם העובד בשביעית ואומר לו "אישר", אך מותר לשאול בשלום ישראל העובד בשביעית באמירת "שלום עליכם" בלבד, כמבואר בירושלמי
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין סא א — מחזיקים ידי נכרים בעבודת קרקע בשביעית ושואלים בשלומם מפני דרכי שלום, אך לא מחזיקים ידי ישר
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין סב א — אין כופלים שלום לגוי, אלא מקדימים ולומר "שלום" פעם אחת בלבד
ד_כ אין להשתמש בכלי טמאה (מחוסר טבילה מטומאת שביעית) של חשוד בענייני שביעית, גם לצורך פעולה נלווית כרדיית פת או זילוף יין
- מקור: "אופה החשוד שעושה בטמאה לרדות עמו את הפת מהתנור אסור (יש אומרים לרדות דבש אף שנאמר "יערת הדבש",) ודכוותה ישראל החשוד שעושה יין בטמאה לזלוף עמו יין לחביות אסור. https:/"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ח, הלכה ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהחשוד לעשות בטומאה אסור להשתמש בכליו אף לפעולות נלוות כרדיית פת או זילוף יין, כמבואר ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ח הלכה ח
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין סא א — מחזיקים ידי נכרים בעבודת קרקע בשביעית ושואלים בשלומם מפני דרכי שלום, אך לא מחזיקים ידי ישר
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין סב א — אין כופלים שלום לגוי, אלא מקדימים ולומר "שלום" פעם אחת בלבד
ד_כא מי שמדל אילנות של חברו בשביעית חייב לשרש ולא רק לגמום
- מקור: "ישרש. ומודים במחליק עד שיגום. ואיזהו המידל? אחד או שנים. המחליק: שלושה זה בצד זה. במה דברים אמורים? מתוך שלו. אבל מתוך של חברו, אף המחליק ישרש."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה יח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדברי הירושלמי: המידל מתוך שלו סגי בגימום, אבל מתוך של חברו אף המחליק ישרש - רמב"ם פסק כן להלכה
ד_כב המבקיע בזיתים בשביעית (עושה גומא לזיתים תחת עץ השדה) - אסור לחפות פי הגומא בעפר, אך מותר לכסותה באבנים או בקש
- מקור: "המבקיע בזיתים לא יחפהו בעפר, אבל מכסהו באבנים או בקש."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה יט
- מצב: נפסק
- הכרעה: כירושלמי - כך פסק הרמב"ם: אין מחפין בעפר משום עבודת קרקע, אך מכסים באבנים או בקש כדי שלא יתקלקלו הזיתים
ד_כג אין קוצצים "בתולת שקמה" (שקמה שלא נקצצה מעולם) בשנת השביעית, מפני שקציצתה נחשבת עבודת קרקע האסורה בשביעית
- מקור: "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה. רבי יהודא אומר:"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה כא, רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה כב
- מצב: נפסק
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבי יהודה: תנא קמא אוסר לגמרי לקוץ בתולת שקמה בשביעית משום שהיא עבודה; רבי יהודה מתיר לקוצצה בקרדום אך אוסר במגלה, שדרך הקוצצים בקרדום אינה נחשבת עבודה גמורה
- הכרעה: נפסק כתנא קמא שאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית בכל עניין, כפי שהכריע הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל א, כא-כב), הואיל וסתם המשנה כדבריו ורבי יהודה נחלק עליו בברייתא
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא פ ב — אין קוצצים בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא פ ב — קציצת אילן בשביעית מותרת דווקא כשגוזם מעם הארץ (כג' טפחים), שזה נחשב מזיק לאילן ולא כעבודה
ד_כד המדלל עצי זיתים בשביעית - כיצד יעשה כדי שלא יעבור על גיזום כדרכו
- מקור: "כדרכו אסור, אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעם הארץ. גמ : תנן: "המידל בזיתים: בית שמאי אומרים: יגום ובית הלל אומרים ישרש ואיזהו המידל? אחד או שנים". מהו הכוונה האם נוטל אחד ומניח שנים, או אפילו נוטל "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה כא, רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה כב
- מצב: נפסק
- מחלוקת: בית שמאי ~ בית הלל: לדעת בית שמאי יגום (יחתוך למעלה) ולדעת בית הלל ישרש (יעקור מהשורש)
- הכרעה: נפסק כבית הלל שישרש, כמבואר ברמב"ם שמותר לעקור מן השורש, ומידל פירושו נוטל אחד ומניח שנים כתני דבית רבי
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא פ ב — אין קוצצים בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא פ ב — קציצת אילן בשביעית מותרת דווקא כשגוזם מעם הארץ (כג' טפחים), שזה נחשב מזיק לאילן ולא כעבודה
ד_כה אין מציתים אור בקוצי קנים בשביעית כדי לא ליישר את הקרקע לגידול קנים עבים
- מקור: "אין מציתין את האור באישת של קנים מפני שהיא עבודה שעל ידי כך יגדלו קנים עבים. רבן שמעון בן גמליאל מתיר. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה ו
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבן שמעון בן גמליאל: תנא קמא אוסר מפני שהיא עבודה המשבחת את הקרקע לגידולי הבא, רבן שמעון בן גמליאל מתיר
- הכרעה: נפסק כתנא קמא האוסר, כיון שהצתת האש מיישרת ומשבחת את הקרקע לגידול קנים עבים ונחשבת עבודת קרקע האסורה בשביעית, וכן פסק הרמב"ם
ד_כו מותר לנטוע אילן סרק בשביעית לצורך גדר
- מקור: "נוטעין אילן סרק בשביעית (שכיוון שאינו מתכוון לעץ אלא לעשות גדר. ולפי החזון איש, כיוון שבעץ אין קדושת שביעית, מותר גם עבודה בשביעית. אבל להלכה פסק כהרמב"ם שאסור מדרבנן.)"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה ה
- מצב: דרבנן
- הכרעה: נפסק שמותר מדין תורה כיוון שאינו מתכוון לעץ אלא לגדר, אך הרמב"ם החמיר לאוסרו מדרבנן, וכן פסק להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה נ ב — אסור לגזום אילנות ולסוך עליהם שמן לצורך גיזום, בין במועד ובין בשביעית
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה נ ב — זיהום נטיעות המיועד לקיים את האילן מותר בשביעית, וזיהום המיועד להברות ולהגדיל את האילן אסו
ד_כז אין ללמד פרה לחרוש בשמיטה אלא באדמה שאינה ראויה לזריעה
- מקור: "ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחולות (אדמה שאינה ראויה לזריעה, שלא יחשדוהו.) רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו בתוך שדה מותר, ובלבד שלא יסמוך את המענה למענה תלם אל תלם שלא יראה כמכשיר את הקרקע לזריעה. ת"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה ו
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבן שמעון בן גמליאל: תנא קמא אוסר ללמד פרה לחרוש אלא בחולות משום חשד, ורשב"ג מתיר אף בתוך שדה בתנאי שלא יסמוך תלם לתלם
- הכרעה: נפסק כרשב"ג, שמתיר בתוך השדה ובלבד שלא יסמוך מענה למענה שלא יראה כמכשיר הקרקע לזריעה, וכך פסק הרמב"ם
ד_כח אין בודקים זרעים לגילוי נביטתם בעציץ מלא אדמה בשביעית
- מקור: "אין בודקין את הזרעים באדמה בעציץ, אבל בודקין אותן בגללים בעציץ, ושורין אותן בשביעית כדי לזורעם למוצאי שביעית, ומקיימין את האלווי (צמחים שעלו) בראש הגג ולא משקין אותן. אין תולין תוכין (ענף) בתאנה (לסגו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שאין בודקים באדמה אלא בגללים, שכן חכמת בירור הזרעים אינה עבודת קרקע ממש רק כשאינה על גבי אדמה; כן פסק הרמב"ם
אין תולין תוכין ענף בתאנה לסגולה. כיצד הוא עושה? מייתי יחור מתאנה משובחת וכותב שטר ותולה בה ואמר לה כתב בשטר: "הדא עבדת ואת לית את עבדת". ולא כן תנא ד_כט: "אילן שהוא מנבל פירותיו סוקרין אותו בסקרא ומטעינן אותו אבנים ומבהתין ליה דיעבוד" ומביישים אותו שיעשה, אפילו בשביעית? ולמה כאן אסור? אמרי: תמן שהתירו דלא יתן פירותיו מוקדם וירקבו, שזה למנוע נזק ומותר, והכא דיעבוד לכתחילה שזה להשביח ואסור. ד_לאין מרכיבין דקלים מפני שהיא עבודה. שלא תאמר: הואיל וחזי כולם רואים דרובם של הדקלים עבדי בלאו הכי, אין זה עבודה ושרי הוא, לפום כן צריך מימר: אסור. תנן: "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה". תנן: "°רבי יהודא אומר: כדרכו אסור, אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעם הארץ". מהו כדרכו? משלשה ועד תשעה היא מתניתא.
[הרב קנייבסקי ד ה]מתני': ד_לאהמזנב בגפנים והקוצץ בקנים: °רבי יוסי הגלילי אומר: ירחיק טפח, ו°רבי עקיבא בן יוסף אומר: קוצץ כדרכו בקרדום, במגל ובמגירה, ובכל מה שירצה. ד_לבאילן שנפשח קושרין אותו בשביעית, לא שיעלה אלא שלא יוסיף.
גמ': תני: "הקוצץ בקנים בשביעית °רבי יודה אומר: מקום שנהגו לקוץ בכלי יתוק בידו, לתוק יקוץ ומגביה טפח וקוצץ". הקוצץ בקורות שקמה לא יהא מחליק את האמצע ומדריג שעושה מדרגה מסביב כדי שהקורות יצאוו לצדדים ויהיה להם מקום להתעבות, ומדריג ומחליק, אלא מתכווין שיהא קציצתן שווה. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר: מקום שנהגו להחליק ידריג, לדרג יחליק, וגומם עם הארץ, ובלבד שלא יקוץ בקורדם. תנן: "המזנב בגפנים והקוצץ בקנים: °רבי יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח ו°רבי עקיבא בן יוסף אומר קוצץ כדרכו". ותנן: "המידל בזיתים: °בית שמאי אומרים: יגום ו°בית הלל אומרים ישרש". °רבי יוסי הגלילי כ°בית שמאי ו°רבי עקיבא בן יוסף כ°בית הלל. וכן אתינן מתניתין: °רבי יוסי הגלילי כ°בית שמאי שחוששים משום מראית עין ו°רבי עקיבא בן יוסף כ°בית הלל. אלא °רבי יוסי הגלילי חשש שמא זה מעבודת האילן ולא משום מראית עין, ואפילו ל°בית הלל אסור.
[הרב קנייבסקי ד ו]מתני': ד_לגמאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית? הפגין משהזריחו, אוכל בהן פתו בשדה. ביחלו, כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע, חייבין במעשרות. הבוסר משהביא מים, אוכל בו פיתו בשדה. הבאיש, כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע, חייבין במעשרות.
גמ': מהו "ביחלו"? רבי חייא בר אבא° אמר: חייתה מלאו. כמה דאת אמר (זכריה י"א, ח') "וגם נפשם בחלה בי".
אין תולין תוכין בתאנה. כלומר היו תולים ענף בתאנה לסגולה. הגמרא אומרת: כיצד הוא עושה? כלומר איך מדובר בדיוק. אומרת הגמרא: מייתי יחור מתאנה שטר. יש לו עץ תאנים שלא עושה פירות, או שעושה פירות לא טובים. אז הוא מביא יחור, זה ענף מתאנה משובחת, ותולה בה, והוא כותב שמה שטר, כותב פתק ותולה בה. שמה כתוב בשטר? הוא אומר לה בשטר: הדא עבדת ואת לית את עבדת. כלומר "זה עושה ואת לא עושה", תתביישי לך, כן, משהו כזה. בעצם זה סגולה והעץ ישמע וייתן פירות.
שואלת הגמרא: ולא כן תנא: אילן שהוא מנבל פירותיו סוקרין אותו בסקרא ומטעינן אותו אבנים ומבהתין ליה, כלומר למדנו שמותר עץ שהפירות שלו הופכים להיות מהר מאוד נרקבים ונופלים, אז מותר לצבוע אותו בצבע אדום, מותר להטיל עליו אבנים ולבייש אותו. אז אפילו בשביעית מותר. אז למה לכתוב את הפתק הזה ולתלות את הענף זה אסור?
אמרה הגמרא: תמן דלא יתן פירותיו, כלומר מה שמותר זה עץ שנותן פירות, רק שהפירות נופלים יותר מדי מוקדם ונרקבים, אז מותר כי זה הפסד ממון. כן, כלומר העץ נותן פירות והם נרקבים, אז למנוע נזק מותר. והכא דיעבוד לכתחילה, אבל הכא זה עץ שלא נותן פירות, ואתה רוצה שהוא ישמח ויטיב וייתן פירות יותר טובים או שייתן פירות בכלל, אז דבר כזה אסור.
אין מרכיבין דקלים מפני שהיא עבודה. שלא תאמר: הואיל וחזי שרי הוא, לפום כן צריך מימר: אסור. כלומר, לכאורה למה שיתירו? למה צריכים להגיד לנו שאסור? אמרה הגמרא, הייתי חושב כיוון שרוב הכלים לא צריכים את זה, ההרכבה נעשית לבד, אז לכן זה לא יחשב עבודה וזה יהיה מותר. קא משמע לן שזה כן עבודה ואסור.
תנן, למדנו במשנה, אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה. תניא על זה, כלומר רבי יהודא אומר: כדרכו אסור. כלומר לגמום אותה כמו שרגילים את התולת שקמה, לקצוץ אותה כמו שרגילים אסור. אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעם הארץ. עכשיו, מהו כדרכה? אתה אומר שלא כדרכה מותר, ואת אמרת גם כן, מה לעשות, או מגביה או גומם עם הארץ. אז מה בעצם הנוהל הרגיל? אומרת הגמרא: משלשה ועד תשעה היא מתניתא. כן, הדרך באמת זה משלושה טפחים ועד תשעה טפחים.
אנחנו בפרק ד' הלכה ה'. אומרת המשנה, המזנב בגפנים, כלומר מי שחותך - הגפן הוא משתולל, הוא מתפתח ופשוט, ואז הפירות שלו לא מספיק טובים, אז לכן חותכים את הענפים כדי שהוא לא יגדל וישקיע את האנרגיה שלו בגידול ענפים. זה נקרא לזנב בגפנים. והקוצץ בקנים. גם מי שרוצה לקצוץ קנים, רבי יוסי הגלילי אומר: ירחיק טפח. כלומר לא יקצוץ ממש כמו שהוא רגיל, אלא ירחיק טפח. בגפנים תמיד משאירים את שני העיניים הצמודות לגזע, אז פה ירחיק טפח. ורבי עקיבא אומר: קוצץ כדרכו. כלומר אין שום בעיה, מותר לקצוץ כדרכו, בקרדום, במגל ובמגירה, ובכל מה שירצה. כלומר גם באיזה כלי שהוא רוצה, לא צריך שום שינוי.
אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית, לא שיעלה אלא שלא יוסיף. אילן שנפתח לשניים, אז קושרים אותו בשביעית, לא כדי שיתחבר חזרה, אלא שלא יוסיף, למשל שלא ימשיך להיפרץ.
גמרא. תני: הקוצץ בקנים, רבי יודה אומר: מקום שנהגו לקוץ יתוק. כלומר תמיד צריך שינוי. אם רגילים לחתוך את זה עם כלי, יעשה את זה ביד. רגילים לחתוך ביד, הוא יחתוך עם כלי. ומגביה טפח וקוצץ, כלומר לא קוצץ מהקרקעית, אלא מגביה טפח וקוצץ.
הקוצץ בקורות לא יהא מחליק ומדריג ומדריג ומחליק. כלומר, בעצם איך שהיו נוהגים, את השקמה לא היו חותכים את כל הענפים בצורה ישרה באותו גובה, אלא היו מדריגים, כלומר חותכים באמצע ישר, ואת האחרים חותכים בצורה מדורגת, גם יותר נמוך טיפה וגם בצורה משופעת, כדי שיצמיח ענפים לצידה והם לא ייפגשו עם הענפים שבאמצע. אז ככה העץ יגדל טוב. אלא מתכווין שיהא קציצתן שווה. אלא חותך אותם בשווה, כן? חיתוך ישר.
תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: מקום שנהגו להחליק ידריג, לדרג יחליק. כן? כלומר, בעצם הוא אומר לא צריך שינוי גמור, מספיק חצי שינוי. זאת אומרת, אם רגילים להחליק הוא ידרג, לדרג הוא יחליק. וגומם עם הארץ, ובלבד שלא בקורדם. כן, מותר גם לחתוך אם רוצים עד הקרקעית, אבל בתנאי שלא יקוץ בקרדום, כלומר להוציא טיפה יותר עמוק, שאז נראה כאילו הוא מבקיע את האדמה.
תנן, המזנב בגפנים והקוצץ בקנים: רבי יוסי הגלילי אומר: ירחיק טפח, ורבי עקיבא אומר: קוצץ כדרכו. עכשיו, זה מזכיר לנו את המשנה הקודמת שלמדנו. למדנו במשנה הקודמת, המידל בזיתים, בית שמאי אומרים: יגום, ובית הלל אומרים: ישרש. כלומר, לפי בית שמאי צריך שינוי, ולפי בית הלל לא צריך שינוי. אז לכאורה פה רואים שרבי יוסי הגלילי שדורש שינוי הוא כבית שמאי, ורבי עקיבא שלא דורש שינוי כמו בית הלל.
יש אומרים שזה הולך על משנה אחרת. אמרנו שבבצלים בית שמאי דורשים שהוא צריך להוציא אותם עם ארופות של עץ, כלומר כלים מעץ, דורשים שינוי. ולפי בית הלל הם מוציאים אותם כדרכו. אז שוב פעם רואים שלפי בית שמאי צריך שינוי, לפי בית הלל לא צריך שינוי. ואם זה כן, יוצא שרבי יוסי הגלילי סובר כבית שמאי ורבי עקיבא כבית הלל.
שאלתא: וכן אתינן מתניתין: רבי יוסי הגלילי כבית שמאי שחוששים משום מראית עין, ורבי עקיבא כבית הלל. זה לא הגיוני שרבי יוסי יפסוק כבית שמאי, הרי הלכה כבית הלל. אלא רבי יוסי הגלילי חשש האילן ולא משום מראית עין, ואפילו לבית הלל. הוא חושש שזו עבודת אילן, הוא חושב שזה ממש עבודה, לא משום מראית עין, ודבר כזה אפילו לבית הלל אסור, ככה הוא חושב, לכן בעצם הוא פוסק ככה. זה לא שהוא פוסק כמו בית שמאי, אלא הוא סובר שבמקרה כזה גם בית הלל מודים.
📜 הדינים העולים מדף יא עמוד ב
ד_כט אין להשביח את האילן בסקילה באבנים ובצביעה בסקרא בשביעית, אך מותר לסקור ולהטעין אבנים כדי למנוע ניבול פירות והרקבתם
- מקור: ": "אילן שהוא מנבל פירותיו סוקרין אותו בסקרא ומטעינן אותו אבנים ומבהתין ליה דיעבוד" (ומביישים אותו שיעשה), אפילו בשביעית? ולמה כאן אסור? אמרי: תמן שהתירו דלא יתן פירותיו מוקדם וירקבו, שזה למנוע נזק ומו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי: מלאכה שנועדה למנוע נזק (מניעת ריקבון) מותרת בשביעית, ואילו מלאכה שמטרתה להשביח את האילן לכתחילה אסורה, וכך פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי מועד קטן ג א — עבודות כגון עידור תחת הגפנים, מילוי נקעים במים ועשיית עוגיות לגפנים - אסורות בשביעית מדרבנ
- מקבילה בבבלי: בבלי מועד קטן ג א — החורש בשביעית האם לוקה על איסור זה מדין תורה
ד_ל אסור להרכיב דקלים בשביעית מפני שהיא עבודת קרקע
- מקור: "אין מרכיבין דקלים מפני שהיא עבודה. שלא תאמר: הואיל וחזי (כולם רואים) דרובם של הדקלים עבדי בלאו הכי, אין זה עבודה ושרי הוא, לפום כן צריך מימר: אסור. תנן: "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה""
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ג, הלכה יא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יהודה בירושלמי שהרכבת דקלים היא עבודה גמורה ואסורה, כפי שנקבע ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ג הלכה יא
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות פג א — נטיעה, הברכה והרכבה חייבות לקלוט שלושים יום לפני ראש השנה שלפני השביעית, ואם לא קלטו כשיעו
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות פג א — שיעור הזמן שממנו מתחייבים בביעור פירות שביעית הוא שתי שבתות לפני שכלה מן השדה
ד_לא המזנב בגפנים והקוצץ בקנים בשביעית - כיצד יעשה בעבודה זו
- מקור: "המזנב בגפנים והקוצץ בקנים: רבי יוסי הגלילי אומר: ירחיק טפח, ורבי עקיבא (בן יוסף) אומר: קוצץ כדרכו בקרדום, במגל ובמגירה, ובכל מה שירצה."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ח, הלכה ב
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי יוסי הגלילי: ירחיק טפח ~ רבי עקיבא: קוצץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה
- הכרעה: נפסק כרבי עקיבא, שקוצץ כדרכו בכל כלי שירצה, שהלכה כמותו מחברו, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה טו ב — אין מוכרים כלים המיוחדים לעבודת הקרקע (כגון מחרישה) בשמיטה, אף שאין איסור ישיר על שביתת כל
ד_לב מותר לקשור אילן שנפשח בשביעית כדי שלא יוסיף לגדול, אך לא כדי שיעלה ויתחזק
- מקור: "אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית, לא שיעלה אלא שלא יוסיף. גמ : תני: "הקוצץ בקנים בשביעית רבי יודה אומר: מקום שנהגו לקוץ בכלי יתוק בידו, לתוק יקוץ ומגביה טפח וקוצץ". הקוצץ בקורות שקמה לא יהא מחליק (את הא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ח, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשונו של הירושלמי; הרמב"ם פסק שקושרים אותו "לא שיעלה אלא שלא יוסיף", כדין המותר בעבודה שאינה לתוספת גידול אלא למניעת נזק
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה טו ב — אין מוכרים כלים המיוחדים לעבודת הקרקע (כגון מחרישה) בשמיטה, אף שאין איסור ישיר על שביתת כל
ד_לג מאימתי מותר לאכול פירות שביעית דרך קבע ומאימתי רק אכילת ארעי בשדה
- מקור: "מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית? הפגין משהזריחו, אוכל בהן פתו בשדה. ביחלו, כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע, חייבין במעשרות. הבוסר משהביא מים, אוכל בו פיתו בשדה. הבאיש, כונס לתוך ביתו. וכ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ה, הלכה טז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמשנה: פגה משהזריחו אוכל פתו בשדה, ביחלו כונס לביתו; בוסר משהביא מים אוכל פתו בשדה, הבאיש כונס לביתו, וכן בשאר שנות השבוע לענין מעשרות - הרמב"ם פסק כלשון המשנה והירושלמי המפרש "ביחלו" כמלאו.
כתיב (ויקרא בהר כה ז) "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", וכתיב (ויקרא בהר כה יב) מן השדה תאכלו את תבואתה. רבי חייא בר אבא° אמר: שתי זמנים ניתנו לאכילת פירות שביעית: אחת מן הבית ואחת מן השדה. וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה. רבי יוסי בן חנינא° בעי: פגין, מהו לעשות מהן מלוגמא רפואה? מאחר שהוא אוכל בהן פתו בשדה יהא אסור, או מאחר שאין הוא מכניסן לתוך הבית אין זה אוכל גמור ויהא מותר? תמן תנינן ד_לד: "הפגין והבוסר: °רבי עקיבא בן יוסף אומר: מטמא טומאת אוכלין. °רבי יוחנן בן נורי אומר: אינם מטמאים טמאת אוכלין אלא משיבאו לעונת המעשרות". תני: כאן: הפגין והבוסר °רבי עקיבא בן יוסף אומר מטמא טומאת אוכלין, משמע מיד, אבל באמת לית כאן מיד, אלא הפגין משהזריחו והבוסר משהביא מים כמו שנאמר במשנתנו. שקדם לכן אין להם דין אוכל כלל. אמר רבי חנניא° בשם רבי שמעון בן לקיש°: בפגי תאנים היא מתניתא, הא בשאר כל הפגין אין דרך לאכול אפילו בשדה קדם שהגיעו לעונת מעשרות, ולכן אפילו ל°רבי עקיבא בן יוסף אינן מטמאין טומאת אוכלין עד שיבאו לעונת המעשרות. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מתניתין אמרה כן דתנן: "הפגין משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה". ותנן בסיפא: "ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות, כך עונתן לשביעית". אמר רבי פדת° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הכל מודין בשביעית. מהו "הכל מודים בשביעית"? חברייא אמרין: שפגים ובוסר שאינן מטמאין טומאת אוכלין שכיוון שלא מצויים פירות בשביעית, דרך לאכול אפילו פגים ובוסר. ד_לההקור לבבות דקל כעץ לכל דבר, אלא שהוא ד_לונלקח בכסף מעשר ד_לזוכפניות כאוכלין לענין טמאה ונפטרין מן המעשרות. דרש רבי יודה בן פזי° בבית מדרש: הקור אין קדושת שביעית חלה עליו. רבי יוסה° אסי מקפיד על שואלייה: אם הקור אין קדושת שביעית חלה עליו, אמר לון: מן אמר לכון מימר כן? והוון אמרין: הוא רבי יודה בן פזי. אמר להם רבי יוסה° אסי: מתניתא פליגא על רבי יודה בן פזי° ומסייע לן, דתני: "הפגין של שביעית אין שולקין אותן, ובמסוייפות מותר מפני שהוא דרך מלאכתן שרגילים לאכלם מבושלים. קור וכפניות הרי הן כעץ, וכן אנו אומרין ועץ אסור לשולקו אלא בגין ד_לחדקדושת שביעית חלה עליו, לפום כן צריך מימר אסור". תנן: "הבוסר משהביא מים אוכל בו פיתו בשדה". ניחא פגין דרך לאכלם ארעי משיזריחו, גבי בוסר מה אית לך מימר? אמר רבי אבון°: שכן דרך הקיהות דבר חמוץ אוכלים אותו לטבל מאכלם.
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת שביעית, דף יב. אנחנו נתחיל מהדף הקודם במשנה, סוף שתי שורות אחרונות במשנה פרק ד' הלכה ו'. אומרת המשנה: "הפגין משיזריחו אוכל בהם פיתו בשדה", ביחלו כונס לתוך ביתו, וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים מעשרות. הבוסר משיביא מים אוכל בו פיתו בשדה, הבאיש כונס לתוך ביתו, וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייבים מעשרות.
אנחנו יודעים שבשביעית כתוב שהפירות יהיו לאוכלה - "לאוכלה" ולא להפסד. לכן בעצם אסור להשחית פירות שביעית, ואסור גם לאכול פירות שלא ראויים לאכילה לפני זמנם, כי בעצם אתה מונע מהם להגיע להיות פרי, אתה מפסיד אותם.
אז בעצם המשנה שואלת: ממתי אוכלים פירות האילן בשביעית? מתי זה נקרא אוכל ומותר לאכול את זה, וזה לא נקרא שאני מפסיד את הפירות? אז "הפגים משיזריחו אוכל בהם פיתו בשדה". כלומר, המשנה מחדשת לנו שבעצם יש שני זמנים. יש זמן שהפירות נקראים אוכל לגבי השדה ושם יהיה מותר לאכול אותם, ובבית יהיה אסור. שם יהיה מותר, כיוון שבעצם בדרך כלל בשנה רגילה גם אנשים רגילים לאכול אכילת ארעי כמו שזה בשדה. אז הפגים משיזריחו, כלומר, ברגע שהתאנה - פג זה תאנה - מתחילה טיפה להבשיל עד שהיא מתחילה להזריח, כלומר הם טיפה מקבלים מעין ברק כזה, אז אוכל בהם פיתו בשדה, כלומר מותר לאכול בשדה, לא בבית. אכילת ארעי כמו שרגילים מדי פעם לאכול בשנים רגילות את הפג ככה בשדה.
עכשיו, ברגע שהם ביחלו, כלומר שהם התמלאו והתבשלו מעט, אז כונס לתוך ביתו, ואז זה גם הזמן שמתחייב במעשרות. וכל זה הזמן שבו מתחייבים במעשרות לגבי תאנים.
עכשיו לגבי בוסר. הבוסר משאב מים, כלומר, ברגע שיש טיפה מים בענב, עד שאם אני לוחץ עליו אני מצליח לסחוט ממנו קצת טיפות מים, אז מותר בשדה לאכול פיתו, אכילת ארעי. כי שוב פעם, גם בשנים רגילות ככה נוהגים לאכול מדי פעם לחם ביחד עם ענבי בוסר או כאלה שיש בהם טיפה לחות. הבאיש, כלומר ברגע שהענב הוא מלא מים עד שהבאיש, זה שאומרים שהחרצן נראה מהקליפה וכולי, אז באותו רגע כונס לתוך ביתו. כלומר יכול גם להכניס לתוך הבית ולאכול בבית, ולכן כיוצא בזה בשנה שבוע חייב במעשרות. כמו שנים רגילות, כשמגיע למצב של בואש, אז מתחייב במעשרות.
שואלת הגמרא: אמרנו בתאנים, "פגין משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה", "ביחלו כונס לתוך ביתו" ואז חייב במעשרות. מה זה ביחלו? מה המשמעות של זה? אמר רבי חייא בר אבא: חילתא. כן, חילתא הכוונה בשלו, התמלאו ובשלו. כמו "וגם נפשם בחלה בי" - כביכול, עם ישראל באיזה שהוא מקום מאס בקדוש ברוך הוא, כאילו התמלא כלפי הקדוש ברוך הוא בסוג של מיאוס.
וכתוב בשני פסוקים שמדברים על האכילה של פירות שביעית. כתוב "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", ובמקום אחר כתוב "מן השדה תאכלו את תבואתה". אבל מה צריכים שני פסוקים? אז רבי חייא בר אבא° אמר להגיד שיש שני זמנים לאכילת פירות שביעית - אחת בבית ואחת בשדה. כלומר, אמרנו שהרי אסור להשחית את הפירות, מותר לאוכלה ולא להפסד, אבל יש שני מקומות, שני זמנים לאכילה שזה נקרא כאילו שזה עומד לאכילה. יש זמן מיוחד לשדה, כלומר פרי במצב מסוים אני אומר שהוא נקרא כאילו מוכן לאכילה ומותר לאכול אותו עוד בשדה, ויש זמנים שמותר לאכול בבית וזה לא אותו דבר. כלומר פרי שמגיע לשלב שאני יכול לאכול בשדה, לא בהכרח שיהיה מותר להכניס לבית לאכול. בגלל זה יש שני פסוקים שמדברים על האכילה של פירות שביעית.
רבי יוסי בן חנינא° בעי: פגין, מה הוא לעשות מהן מלוגמא? כלומר לעשות מהן תרופה. אנחנו יודעים שבאותה משנה שלמדנו "לאוכלה ולא להפסד", שם גם למדו "לאוכלה" ולא למלוגמא. כלומר אסור להכין מפירות שביעית תרופה. עכשיו השאלה - אמרנו שלפגין יש שני זמנים. יש זמן שהם נחשבים אוכל בשדה, אבל אסור להכניס אותם לבית - כלומר לגבי הבית הם לא נחשבים אוכל, ויש זמן שגם לגבי הבית הם נחשבים אוכל. השאלה מה קורה עם השלב הראשון הזה, כשהפג הוא בשלב שכבר נחשב אוכל לגבי השדה אבל לא נחשב אוכל לגבי הבית - האם מותר להכין מהם מלוגמא או אסור? אם אומרים כיוון שלגבי הבית זה לא אוכל, אז יהיה מותר, או כיוון שלגבי השדה זה כבר נחשב אוכל, אז "לאוכלה ולא למלוגמא" ואסור בעצם להשחית את זה.
נקרא את זה בגמרא. הגמרא אומרת: רבי יוסי בן חנינא° בעי: פגין, מהו לעשות מהן מלוגמא? מאחר שהוא אוכל בהן פתו בשדע יהא אסור - כי זה נחשב כבר אוכל, ואז לאוכלה ולא למלוגמא, או מאחר שהוא מכניסן לתוך הבית יהא מותר - כלומר גם בבית זה לא נחשב אוכל, אז אין זה אוכל גמור ויהא מותר.
תמן תנינן, כלומר למדנו במסכת אחרת: "הפגין והבוסר: רבי עקיבא אומר: מטמא אוכלין. רבי יוחנן בן נורי אומר: משיבאו לעונת המעשרות". כמו שאמרנו, התאנים משיביחלו והענבים משיבאישו. אומרת הגמרא: תני כאן: הפגין והבוסר, רבי עקיבא אומר מטמא טומאת אוכלין - מי שקורא את זה חושב שהכוונה מיד. כלומר איך שזה נהיה, התאנים מתחילים להיות פגים, אפילו ממש קטנים, וענבים איך שמתחיל הבוסר ממש מתחיל, באותו רגע זה כבר טומאת אוכלין - משמע מיד. אבל באמת "לית כאן מיד" - זה לא מיד, אלא כמו שכתוב במשנה שלנו, "הפגין משיזריחו" - שיהיו קצת ראויים לאכילה, שבשעת הצחוק אוכלים אותם כמו בשדה, והבוסר משיביא מים, רק אז לפי רבי עקיבא הם מקבלים טומאת אוכלין. אבל קודם אפילו רבי עקיבא לא מקבל טומאת אוכלין, כי זה בכלל לא אוכל.
רבי חנניא° בשם רבי שמעון בן לקיש°: בפגי תאנים היא מתניתא. כלומר המשנה שלנו שחילקה בין מצב שמותר לאכול אותם בשדה לבין מצב שמותר לאכול אותם בבית, זה שני זמנים שונים - זה רק בפגי תאנים, אבל בשאר כל הפגין אין דרך לאכול אפילו בשדה קודם שהגיעו לעונת מעשרות. כלומר לגבי שאר פירות, עונת המעשרות זה הזמן שאפשר בכלל לאכול אותם גם בשדה, לא נוהגים לאכול אותם קודם. ולכן אפילו לרבי עקיבא אינן מטמאין טומאת אוכלין עד שיבאו לעונת המעשרות.
אמר רבי יוחנן°: מתניתין אמרה כן. כלומר אפשר לאמוד את זה גם מהמשנה שלנו: "הפגין משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה", כמו שלמדנו. מה כתוב בסיפא של המשנה? כתוב "ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית". רואים מכאן שבעצם כל החילוק בין אכילה בשדה לאכילה בבית לבין עונת המעשרות זה נאמר רק לגבי תאנים וענבים. שאר הפירות, הזמן שבו הם מתחייבים במעשרות זה גם הזמן שהם נחשבים ראויים לאכילה ומקבלים טומאת אוכלין, וגם אוכלים אותם בין בבית בין בשדה.
רבי פדת° בשם רבי יוחנן°: "הכל מודין בשביעית". שואלת הגמרא: "הכל מודים"? מה זה אמירה סתמית? חברייא אמרין: בישיבה הסבירו, הכוונה שפגים ובוסר כולם מודים שהם מטמאים טומאת אוכלין בשביעית. כלומר גם מי שחלק - אמרנו שרבי עקיבא אומר מטמאים טומאת אוכלין ורבי יוחנן בן נורי אומר שאין טומאת אוכלין - אז בני הישיבה אמרו שרבי יוחנן התכוון להגיד שבשביעית גם רבי יוחנן מודה שפגין משיזריחו וענבים משיביא מים כבר מקבלים טומאת אוכלין. למה? כיוון שבשביעית לא מצויים פירות, אין פירות אחרים בשביעית, אז דרך לאכול אפילו פגים ובוסר. אז כיוון שכך, גם במצב הזה נחשב אוכל, גם רבי יוחנן בן נורי מודה שנחשב אוכל, ויקבל טומאת אוכלין.
אומרת הגמרא: הקור - זה הלבבות קלים, זה הדקל, הענפים של הדקל לפני שמתחילים לגדול. הם רכים והם ראויים לאכילה בבישול. אז הקור, כלומר לבבות דקל, נחשב כעץ לכל דבר, אלא שהוא בכסף מעשר. כלומר למרות שבעצם הוא עץ, אף על פי כן יש לו דין מיוחד שלמרות שזה עץ, הוא נלקח בכסף מעשר - למרות שהתורה אמרה שבכסף מעשר לוקחים רק דבר שאוכלים, הוא כן נלקח בכסף מעשר כי באמת אוכלים אותו. וכפניות כאוכלין לעניין טומאה. כפניות זה התמרים הקטנים, איך שממש מתחילים - יש כאלה שנוהגים לאכול אותם, אומרים שזה קצת מתקתק, אז הם כאוכלין לעניין טומאה, ונפטרין מן המעשרות - כלומר אין בהם מעשרות כי הם לא הגיעו לעונת המעשרות.
דרש רבי יודה בן פזי° בבית מדרש: הקור אין קדושת שביעית חלה עליו. כלומר הקור - הענפים של הדקל, רק שהם ממש קטנים - אין עליהם קדושת שביעית כי קדושת שביעית לא חלה על עצים, היא חלה על הפירות.
רבי יוסה° על שואלייה - אם מישהו היה שואל אותו, הוא היה מקפיד על זה. אמר להם: "אין לון, מן לכון מימר כן?" - מי אמר לכם להגיד דבר כזה? והוון אמרין - היו אומרים לו: רבי יודה בן פזי° אמר את זה. אמר להם רבי יוסה°: מתניתא פליגא על רבי יודה בן פזי° - יש משנה מפורשת שחולקת עליו, ומסייע לן, דתני: "הפגין של שביעית אין שולקין אותן, ובמסוייפות מותר מפני שהוא מלאכתן" - כלומר אסור לשלוק אותם, ובמסוייפות מותר בשביל דרך מלתתן, כן שרגילים לאכול אותם מבושלים - זה התאנים שגדלים בסוף העונה, אם הם לא בשלים אז רגילים לבשל אותם כדי שאפשר לאכול אותם. קור וכפניות הרי הן כעץ - מותר לבשל. עכשיו אם לפי רבי יודה בן פזי° הקור נחשב עץ שאין בו קדושת שביעית כלום, מה החידוש? מה, אסור לבשל עצים? זה מיותר, אלא בגין דקדושת שביעית חלה עליו, לפום כן צריך מימר אסור - כן יש בו קדושה וכן נחשב מאכל.
תנן: הבוסר משיביא מים אוכל בשדה, כלומר מותר לאכול בשדה, כיוון שלפעמים גם בשנים רגילות דרך האנשים לאכול בשדה ככה אכילת ארעי. אז שואלת הגמרא: ניחא פגין דרך לאוכלם עראי משזריחו - באמת בתאנים אנחנו יודעים זה מציאותי, אנשים אוכלים ככה כשהם מזריחים, בגלל שהתאנה טיפה מתבשלת ומתנפחת. אבל, גבי בוסר מה אית לך מימר? הרי הבוסר הוא ממש חמוץ. אמר רבי אבון°: שכן דרך הקיהות אותו - כלומר יש כאלה שטובלים בגלל שזה מאוד חמוץ, שכן אוכלים את זה בתור חומץ ביחד עם המאכל שלהם, מוסיף טיפה טעם.
📜 הדינים העולים מדף יב עמוד א
ד_לד פרי בלתי גמור (פגה ובוסר) מאיזה שלב נחשב אוכל לעניין קבלת טומאה
- מקור: ": "הפגין והבוסר: רבי עקיבא (בן יוסף) אומר: מטמא טומאת אוכלין. רבי יוחנן בן נורי אומר: אינם מטמאים טמאת אוכלין אלא משיבאו לעונת המעשרות". תני: כאן: הפגין והבוסר רבי עקיבא (בן יוסף) אומר מטמא טומאת אוכל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק א, הלכה יג
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי עקיבא ~ רבי יוחנן בן נורי: ר"ע - מטמאים טומאת אוכלין (מיד), ריב"נ - אינם מטמאים אלא משיבואו לעונת המעשרות
- הכרעה: נפסק כרבי עקיבא כפי שפירשוהו: הפגה מטמאה משהזריחו והבוסר משהביא מים, וכך פסק הרמב"ם
ד_לה הלב של הדקל (הקור) דינו כעץ לכל דבר ואינו נחשב אוכל לעניין טומאה, אלא שהוא
- מקור: "הקור (לבבות דקל) כעץ לכל דבר, אלא שהוא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק א, הלכה י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהקור כעץ לכל דבר; הרמב"ם פסק כן להלכה בהלכות טומאת אוכלין
ד_לו פירות שנלקחו בכסף מעשר שני נוהג בהם דין קדושת שביעית לענין ביעור וסחורה
- מקור: "נלקח בכסף מעשר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשר שני, פרק ז, הלכה ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשר שני פרק ז הלכה ח שהנלקח בכסף מעשר שני יש בו קדושת שביעית
ד_לז הקור (לב הדקל) חייב בקדושת שביעית ומעשרות
- מקור: "וכפניות כאוכלין לענין טמאה ונפטרין מן המעשרות. דרש רבי יודה בן פזי בבית מדרש: הקור אין קדושת שביעית חלה עליו. רבי יוסה (אסי) מקפיד על שואלייה: אם הקור אין קדושת שביעית חלה עליו, אמר לון: מן אמר לכון מ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק א, הלכה יג
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי יודה בן פזי: הקור אין קדושת שביעית חלה עליו ~ רבי יוסה (אסי): מתניתא דהפגין פליגא עליו ומסייעא לן שהקדושה חלה
- הכרעה: נפסק כרבי יוסה, שהברייתא על ההפגין תומכת בשיטתו נגד רבי יודה בן פזי, שהקור נכלל בקדושת שביעית וחייב במעשרות, וכך הכריע הרמב"ם.
ד_לח בוסר שהביא שליש (משהזריח) יש בו קדושת שביעית ומותר לאכלו, אך אכילת עראי בשדה לפני כן אסורה בו כדין פירות שביעית
- מקור: "דקדושת שביעית חלה עליו, לפום כן צריך מימר אסור". תנן: "הבוסר משהביא מים אוכל בו פיתו בשדה". ניחא פגין דרך לאכלם ארעי משיזריחו, גבי בוסר מה אית לך מימר? אמר רבי אבון: שכן דרך הקיהות (דבר חמוץ) אוכלים א"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ה, הלכה כא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כברייתא-משנה שהובאה בירושלמי, שהבוסר משהביא (משיזריחו) אוכלים אותו בשדה ולא קודם לכן, כמבואר בטעמו של ר' אבון שדרך הקיהות לאכלו לטיבול; הרמב"ם פסק כן להלכה בהלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה כא.
ד_לט שיעור המותר בטיפול זיתי שביעית תלוי בכמות השמן שהכניסו
- מקור: "זיתים שהכניסו רביעית לוג שמן ( כ 64 סמ"ק) לסאה (כ 6.33 ליטר,) פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג (כ128 סמ"ק,) כותש וסך בשדה. הכניסו שליש (ממה שרגילים להוציא מסאה דהיינו 2.11 ליטר,) כותש בשדה וכונס לתוך ב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ה, הלכה טז, סמ"ג עשין קמז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי כלישנא זו; הרמב"ם פסק שבהכניסו רביעית לוג לסאה פוצע ואוכל בשדה, בחצי לוג כותש וסך בשדה, ובשליש כותש בשדה וכונס לבית, וכן בשאר שני שבוע
ד_מ פירות שגדלו בשנה זו אך נלקטו לאחר שהגיע זמן חיוב שנה אחרת חייבים במעשרות כשנה שבה נלקטו
- מקור: "חייבין במעשרות"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשר, פרק ב, הלכה ה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי "חייבין במעשרות", וכן פסק הרמב"ם (הלכות מעשר פ"ב ה"ה) שהקביעה היא לפי זמן הבאת שליש/לקיטה ולא לפי זמן חנטה בלבד
ד_מא עונת הביכורים של פירות האילן לעניין מעשרות היא הקובעת גם לעניין דיני שביעית באכילת פירותיהם
- מקור: "ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית. גמ : תנן זיתים שהכניסו רביעית לסאה פוצע ואוכל בשדה הכניסו שליש (מכמות השמן שרגילים להוציא מזיתים אילו) כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. מהו שליש שהכניס ל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ה, הלכה טו, רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ה, הלכה טז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי, שהמשנה קבעה כלל זה בפירוש ("כך עונתן לשביעית"), והרמב"ם פסקו להלכה כדין הזיתים (רביעית ושליש) ובכלל כל פירות האילן.
ד_מב מהו שלב ההבשלה שבו נכנס פרי כל אילן לדין שנת השמיטה החדשה (לחיוב/היתר לפי גידולו)
- מקור: "החרובים משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משיניצו, ושאר כל האילן משיוציא."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ה, הלכה יח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי: חרובים - משישלשלו, גפנים - משיגרעו, זיתים - משיניצו, ושאר האילן - משיוציא, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה יח.
- מקבילה בבבלי: בבלי ברכות לו ב — פירות האילן נחשבים "פרי" משיגיעו לעונת המעשרות — חרובין משישרשרו, ענבים משיגרעו (הוא בוסר
- מקבילה בבבלי: בבלי ברכות לו ב — פרי הגפן מקבל דין פרי (לענין ברכה, ערלה ושביעית) משיגיע הבוסר לשיעור "פול הלבן", ולא בשלב
ד_מג אילן שהגיע לעונת המעשרות מותר לקוצצו בשביעית
- מקור: "וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ה, הלכה יז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם (שמיטה ויובל ה, יז) פסק שכל אילן משהגיע לעונת המעשרות מותר לקוצצו בשביעית
- מקבילה בבבלי: בבלי פסחים נב ב — דבר המשמש שומר לפרי (כגון קליפתו) דינו כפרי עצמו לענין איסור, אף שאינו ראוי עדיין לאכילה
ד_מד כמה כמות זיתים מותר לקצוץ בשעת מלחמה (איסור השחתת עץ מאכל)
- מקור: "וכמה יהא בזית ולא יקצנו (אף בשאר שנים)? רובע קב זיתים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל לפי הזית. גמ : תני רבי חנינא בר פפא: חרובין, שילשולן היא חנטן (לענין מעשר שהולכים אחר חנטה.) תנן: "גפנים משיגרעו". "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה ט הדרן עלך | בראשונה ד
- מצב: דרבנן
- הכרעה: נפסק כרשב"ג "הכל לפי הזית" – הכמות משתנה לפי טיב העץ, ולא כת"ק שקבע רובע הקב כמידה קבועה
==ירושלמי שביעית, פרק ד, הלכה ז==
מתני':
ד_לט זיתים שהכניסו רביעית לוג שמן כ 64 סמ"ק לסאה כ 6.33 ליטר, פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג כ128 סמ"ק, כותש וסך בשדה. הכניסו שליש ממה שרגילים להוציא מסאה דהיינו 2.11 ליטר, כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בזה בשאר שני שבוע ד_מחייבין במעשרות ד_מאושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית.
גמ': תנן זיתים שהכניסו רביעית לסאה פוצע ואוכל בשדה הכניסו שליש מכמות השמן שרגילים להוציא מזיתים אילו כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. מהו שליש שהכניס לוג לסאה דמתניתא בזיתים שהן עושין שלושת לוגין לסאה. כתיב (ויקרא בהר כה יב) "כי יובל היא קודש תהיה לכם" וגו', מה תבואתה היא קודש אף תבואתה קודש כל השנים. רבי יוסי בן חנינא° מנשק לכיפתא לסלעים דעכו, אמר: עד כה היא ארעא דישראל. רבי זירא° כשהגיעה לארץ ישראל עבר ירדנא במנוי לבוש בבגדיו. רבי חייא בר אבא° מתעגל בהדא אליסוס חלוקי אבנים דטבריא. רבי חייא רבא° מתקל כיפי שוקל בידו אבנים. רבי חנניא° מתקל גושייא שוקל בידו גושי אדמה, לקיים מה שנאמר (תהלים ק"ב, ט"ו) "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".
[הרב קנייבסקי ד ח]מתני': מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית? °בית שמאי אומרים: כל האילן משיוציא, ו°בית הלל אומרים: ד_מבהחרובים משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משיניצו, ושאר כל האילן משיוציא. ד_מגוכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו. ד_מדוכמה יהא בזית ולא יקצנו אף בשאר שנים? רובע קב זיתים. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל לפי הזית.
גמ': תני רבי חנינא בר פפא°: חרובין, שילשולן היא חנטן לענין מעשר שהולכים אחר חנטה. תנן: "גפנים משיגרעו". מאי משיגרעו? אמר רבי יונה°: משיזחילו מים, כמה דאת אמר (איוב ל"ו, כ"ז) "כי יגרע נטפי מים יזוקו מטר לאידו". תנן: "זיתים משיניצו". אמר רבי יונה°: משהכניסו רובע. מה רובע? נץ או רובע זיתים? אמר רבי יונה°: לאי דו לא שניהם, אלא נץ שהוא עושה רובע זיתים. אמר רבי יונה°: כתיב (דברים כי תבא כח מ) "כי ישל זיתיך", שרק חד לתלת מאה וארבעין גמטריה של ישל ישאר קיים בה. אמר רבי יונה°: כתיב (יואל ב', כ"ב) "כי עץ נשא פריו", מגיד שלא נשא פריו בעולם הזה. "וגפן ותאינה נתנו חילם", מגיד שלא נתנו חילם בעולם הזה. אמר רבי יונה° בשם רבי חמא בר חנינא°: המת בשבע שני מלחמת גוג אין לו חלק לעתיד לבא. סימנא: דאכיל פרוטגמיא המוזמן לסעודה שעושים לפני החתונה אכיל משתיתא מוזמן לסעודת חתונה. כך מי שיחיה במלחמת גוג ומגוג יחיה לעולם הבא, ומי שלא - לא. שמע רבי יוסי° בר זבידא ואמר: ויאות! הרי עד כדון גם במלחמת גוג ומגוג אית תותבה לעלמא דאתי יש תשובה ומי שמת התכפרו עוונותיו ויש לו חלק לעולם הבא. אמר רבי יונה° בשם רבי חייא בר אשי°: עתידין הן חבירין להתייגע מבתי
אנחנו פרק ד' הלכה ז'. אומרת המשנה: זיתים שהכניסו רביעית לסאה פוצע ואוכל בשדה. כלומר לקחנו סאה זיתים ומתוכם הצלחנו להוציא רביעית לוג. אם יש דבר כזה, כלומר הזיתים כבר יש בהם מספיק שמן עד שנקבל רביעית לסאה, אז פוצע ואוכל בשדה - מותר כבר לאכול אותם, יש בהם דין של אוכל. הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה. כלומר בערך חצי לוג לסאה, אז קוטש וסוחט בשדה - מותר אפילו לכתוש את זה, לא רק לפצוע - לתת מכה כדי שטיפה מהירות תצא ואוכלים את זה עם מלח. אבל אם הכניס חצי לוג, מותר אפילו לכתוש את זה בשדה. הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. אם זה כבר הגיע למצב של שליש מהרגילות - הגמרא תגיד שבערך שליש מהרגילות זה בערך לוג, כי המקובל זה שלושה לוגים לסאה - קוטש בשדה וכונס אפילו לתוך ביתו. וכן כיוצא בזה בשאר שני שבוע חייבין במעשרות. מה שאמרנו, שיכול להיות שהזיתים שהביאו שליש - לא הכוונה שליש הגודל, אלא שליש שיש בהם מספיק שמן, שליש ממה שמקובל לתת. ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית. כלומר הפירות היחידים שיש בהם הבדל בין עניין של שביעית לבין עניין של מעשרות, זה רק כמו שאמרנו פגים, בוסר וזיתים. אמרנו פגים שהזריחו אז בשדה מותר לאכול, ומי שהפכילו מותר לאכול בבית. לגבי בוסר אמרנו משהביא מים אוכל בשדה ואם הבאיש מכניס לבית ואוכל, וזיתים אמרנו עכשיו שברגע שמכניסים רביעית לוג לסאה אז כבר מותר לפצוע ולאכול בשדה, הכניסו חצי לוג מותר אפילו לכתוש ולסוך בשדה, ואם הכניסו שליש אז קוטש ומכניס לבית - אז זה הפירות היחידים שיש בהם הבדלים, אבל שאר כל הפירות עונת המעשרות שלהם זה גם עונת השביעית. כלומר מתי מותר לקטוף אותם לאכילה - כשהם יגיעו לעונת המעשרות.
אומרת הגמרא: תנן, למדנו במשנה: הכניסו שליש קוטש בשדה וכונס בתוך ביתו. שואלת הגמרא: מה זה שליש? מה הכמות הרגילה, מה הכמות המלאה שמוציאים בדרך כלל מסאה? אומרת הגמרא: מהו שליש לוג מתניתא שהן עושין לוגין לסאה - המקובל זה שלושה לוגים, אז שליש זה בעצם לוג אחד על כל סאה. הזית הממוצע שהם עושים שלושה לוגים לסאה - זה כנראה הממוצע.
אומרת הגמרא: כתיב "כי יובל היא קודש תהיה לכם" וגו', מה היא קודש אף תבואתה קודש. כלומר גם הארץ, לא רק הפירות, קדושה. רבי יוסי בן חנינא° מנשק לכיפתא דעכו - כשהיה מגיע לעכו היה מנשק את הסלעים בעכו. אמר: עד כה היא ארעא דישראל - עד פה זה החלק המקודש בארץ ישראל. רבי זירא° ירדנא במנוי - כשהגיע לארץ ישראל היה חוצה את הירדן עם הבגדים שלו בשחייה, כי אמר: מה שלא זכו אבותיי, אולי אני לא אזכה, לכן הוא הזדרז ככה עם הבגדים. רבי חייא בר אבא° מתעגל בהדא אליסוס דטבריא - היה נשכב ומסתובב ומתגלגל על הסלעים של טבריה. רבי חייא רבא° מתקל כיפי - היה מרים אבנים בידיים שלו, להרגיש את האבנים של ארץ ישראל. רבי חנניא° מתקל גושייא - היה מרים גוש אדמה, לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".
פרק ד' הלכה ח'. אומרת המשנה: מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית? אנחנו יודעים שאילן ברגע שמתחיל להיות בו פירות יהיה אסור לקצוץ, כי שם יש פירות ואנחנו אמרנו "לאוכלה" ולא להפסד. אז אם אני חותך את האילן לפני שהפירות בשלים, משלב שיש כבר פירות, אני בעצם עובר איסור. אז בעצם מה הם אומרים? בית שמאי אומרים: כל האילן משיוציא. כלומר איך שמתחיל לצאת הפרי כבר אסור. ובית הלל אומרים: החרובים משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משיניצו, ושאר כל האילן משיוציא. וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו. כלומר הזמן זה בין הזמן ההתחלתי עד שהגיע לעונת המעשרות. ברגע שהגיע לעונת המעשרות, זה ראוי לאכילה, מותר לקטוף אותם, אז גם מותר לחתוך את האילן. וכמה יהא בזית ולא יקצנו? רובע. כן, מדובר על שנה רגילה בכלל, ואסור להשחית עצים של פרי. אז כמה ייתן עץ זית ועדיין הוא יחשב עץ פרי?
תני רבי חנינא בר פפא°: חרובין, שילשולן היא חנטן. "גפנים משיגרעו" - אמר רבי יונה°: משיזחילו מים, כמה דאת אמר "כי יגרע נטפי מים יזוקו מטר לאידו". "זיתים משיניצו" - אמר רבי יונה°: משהכניסו רובע. מה רובע? נץ או רובע זיתים? אמר רבי יונה°: לאי דו, נץ שהוא עושה רובע זיתים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל לפי הזית - אומר: לא, תלוי בעץ. יש עץ שהטילחה שלו מרובה, אז קב זיתים זה מעט מאוד, ויש זיתים שאני לא צריך לטרוח כלום ואני מקבל פחות מקב זיתים - אולי גם בזה עדיין יחשב עץ מניב ויאסור לחתוך אותו.
כנסיות לבתי מדרשות. מה טעם? דכתיב (תהלים פ"ד, ח') "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". רבנן דקיסרין אמרי: קטני עובד כוכבים ומזלות וחיילותיו של נבוכדנצר לא חיין ולא נידונין, ועליהן הוא אומר (ירמיהו נ"א, ל"ט) "וישנו שנת עולם ולא יקיצו". מאימתי קטני ישראל חיין? רבי חייה רובה° ורבי שמעון ברבי°: חד אמר משיולדו, וחד אמר משידברו. מאן דאמר משיולדו דכתיב (תהלים כ"ב, ל"ב) "יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". מאן דאמר משידברו דכתיב (תהלים כ"ב, ל"א) "זרע יעבדנו יסופר לה' לדור זרע" שיכול לספר. תני: בשם °רבי מאיר: משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת. מאי טעמא דכתיב (ישעיהו כ"ו, ב') "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים", אל תקרא "שומר אמונים" אלא שאומר "אמנים". תמן בבבל אמרי: משימולו, דכתיב (תהלים פ"ח, ט"ז) "נשאתי אימך" אימת ברית המילה "אפונה". ורבנן דהכא בארץ ישראל אמרין: משיולדו, דכתיב (תהלים פ"ז, ה') "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון". רבי אלעזר° בן פדת אומר: אפילו נפלים. מה טעם? דכתיב (ישעיהו מ"ט, ו') "ונצורי ישראל להשיב", אל תקרי "נצורי" אלא "ונצירי ישראל להשיב" משנוצרו.
הדרן עלך פרק בראשונה
פרק חמישי- בנות שוח
מתני':
ה_אבנות שוח, שביעית שלהן שנייה, שהן עושות לשלוש שנים. °רבי יהודא אומר: הפרסאות מן תאנה שעושה לשנתים, שביעית שלהן מוצאי שביעית, שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו: לא אמרו אלא בנות שוח.
גמ': מהו בנות שוח? פיטיריה מן תאנה. מה פירוש שהן עושות לשלוש שנים? האם הכוונה שבכל שנה ושנה הן עושות אלא שההבשלה מסתימת עד אחר שלוש שנים, או אחת לשלוש שנים היא עושה פירות? אם בכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין פירותיהן נגמרין אלא עד לאחר שלוש שנים, כיצד הוא יודע איזה פרי חנט בשביעית? רבי יונה° אמר: משיקשר עליו חוט. תני שמואל° בר אבא בר אבא תוחב בהן קיסמין. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר: ה_באילן שחנט קודם חמשה עשר בשבט, מתעשר לשעבר; לאחר חמשה עשר בשבט, מתעשר להבא. תני: אמר °רבי נחמיה: במה דברים אמורים באילן שהוא עושה שתי גורנות או יותר בשנה שכיוון שאין לו זמן לקיטה אחד הלכו רבנן בתר חניטה. אבל באילן שהוא עושה גורן אחד בשנה, כגון זיתים ותמרים וחרובין אף על פי שחנטו קודם לזמן הזה, הרי הן כלעתיד לבא שהולכים אחר לקיטה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ה_גנהגו בחרובין כ°רבי נחמיה. מותיב רבי שמעון בן לקיש° קומי רבי יוחנן° בר נפחא: והא תנינן בנות שוח שביעית שלהם שנייה שהן עושות לשלש שנים, והרי בנות שוח עושין גורן אחד ואך על פי כן הולכים אחר חנטה, וכיוון שחנטו בשביעית אסורים בשניה? על דעתך שאתה סובר שהלכה כ°רבי נחמיה שפירות שעושים גורן אחת הולכים אחר לקיטה, היה צריך להיות שרק מה שעשו ולקטו בשביעית יהיו שביעית, והוא מקבל מיניה הסכים שזו אכן קושיה. אמר רבי בון בר כהנא°: ותמיה אנא איך היה מותיב רבי שמעון בן לקיש° קומי רבי יוחנן° בר נפחא והוא מקבל מיניה? ויתביניה אנא! אמר חרובין ואת אמר בנות שוח, אנא אמר מנהג ואת אמרת הלכה, אנא אמר °רבי נחמיה: ואת אמר משנתנו שהיא דעת רבנן. אלא ממה שלא ענה רבי יוחנן° בר נפחא כך, משמע שהוא סובר שהיא חרובין היא בנות שוח, היא מנהג היא הלכה, היא °רבי נחמיה היא רבנן שלא בא °רבי נחמיה אלא לפרש דברי חכמים. תמן בבבל אמרין: ד°רבי נחמיה מודה שהולכים אחר חניטה אף באילן שעושה גורן אחת, לא בא אלא לאמר שאילן שעושה גורן אחת — ראש השנה שלו זה ראש השנה של עולם, ולא ט"ו בשבט, ואילן כזה שחנט קודם ראש השנה של עולם מתעשר לשעבר, ולאחר ראש השנה של עולם מתעשר להבא. נמצא שאילן שחנט בין קודם ט"ו בשבט בין אחר ט"ו בשבט, מתעשר להבא. התיב רבי יודן בר פדיא° קומי רבי יונה°: הרי °רבי נחמיה אמר שבאילן שהוא עושה גורן אחד בשנה כגון זיתים ותמרים וחרובין הולכים אחר חניטה, והרי חרובין חונטין קודם ראש השנה של עולם ואך על פי כן לדעת °רבי נחמיה הן מתעשרין להבא, ולא שמיע דאמר רבי חיננא° בר פפא
אנחנו נמצאים בתלמוד ירושלמי מסכת שביעית דף יג. נתחיל מהדף הקודם, ארבע שורות אחרונות. קריאת הגמרא: תני רבי חיינא בר פפא: חרובין שלשולן היא חנטן.
כן, אנחנו יודעים שבעניין מעשרות יש לנו מחזור שמיטה, כלומר כל שבע שנים זה מחזור אחד. בשנה השביעית אין מעשרות, הכל הפקר, ובשאר השנים נותנים תמיד תרומה גדולה ומעשר ראשון, והלוי מפריש מזה מעשר מן המעשר, נותן זה לכהן. בנוסף לזה מפרישים עוד מעשר אחד, והמעשר הזה בעצם תלוי בשנים בתוך מחזור השמיטה. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית המעשר הזה יהיה מעשר שני, מעלים אותו לירושלים ואוכלים בטהרה, או שפודים אותו ואת הכסף מעלים לירושלים ושם קונים דברי מאכל. בשנה השלישית והשישית המעשר הזה יהיה מעשר עני, צריך לתת את זה לעניים.
עכשיו יכול להיות מצב שבעצם פרי יתחיל לגדול בשנה אחת של מעשר וימשיך לתוך השנה השנייה. לדוגמה, אם פרי התחיל לגדול בשנה השנייה ויסתיים בשלישית, זה בעצם לכאורה עובר בין שתי שנות מעשר. בשנה השנייה זה היה מעשר שני, בשנה השלישית מעשר עני. אז מה עושים? יש רגע שקובע, ובכל סוג של צמח יש רגע אחר.
הגמרא אומרת שבירקות הולכים אחר הלקיטה. כלומר, ליקטתי בשנה השנייה - זה שייך לשנייה, אתן מעשר שני. ליקטתי בשלישית - זה שייך לשנה השלישית, אני נותן מעשר עני. בתבואה ובזיתים הולכים אחר שליש. כלומר, אם זה הגיע לשליש גידולו בשנה השנייה, גם אם עוד שני שלישים גדלו בשנה השלישית, אני נותן מעשר שני כמו כאילו גדל הכל בשנה השנייה. ויש את מה שאמרנו על האורז ודוחן, ולפי דעת רבי שמעון בן... גם כן הקטניות הולכים אחר השרשה. כלומר אם הגיע לשליש בשנה השנייה, לא אכפת לי שכולו גדל בשנה השלישית, אני אתן מעשר שני. הולכים אחר השרשה. בפירות הולכים אחר החנטה. כלומר אם הפרי חנט בשנה השנייה, אז למרות שכל הפרי גדל בשנה השלישית, אני נותן מעשר שני.
אז בא רבי חיינא בר פפא ומחדש לנו שחרובים - החנטה שלהם זה לא כמו בכל הפירות, שהחנטה היא היציאה של הפרי הקטן מהפרח, אלא בחרובים החנטה זה בעצם השלשול, ברגע שמתחיל להיות כמו שרשראות. זה החנטה לעניין מעשר, ורק אם זה שלשל בשנה השנייה זה יהיה מעשר שני. אם יצא בשנה השלישית זה יהיה מעשר עני וכולי.
אומרת הגמרא: תנן: גפנים משיגרו. שאלנו במשנה מתי אסור לקצוץ את האילן? כי יש לנו הלכה שכתוב בתורה לגבי פירות שביעית "לאכלה" - לאכלה ולא להפסד. אז ברגע שיש איזה דין של פרי אסור להפסיד את זה. עכשיו, ממתי זה נקרא פרי ואסור להפסיד את זה? אומרת הגמרא גפנים משיגרו. שואלת הגמרא מה זה משיגרו? אמר רבי יונתן: משיזחילו מים. כמו שיהיה בהם לחלוחית. איזה פסוק רומז לזה? כתוב באיוב "כי יגרע נטפי מים יזוקו מטרו לעדו". רואים שהלשון "גירוע" שייכת במים.
למדנו במשנה שזיתים - מתי אסור לקצוץ אותם כי אסור לאבד את האוכלין - משינצו. מה זה שינצו? הרי ברור שלא נץ אחד. אתה לא יודע כמות. אז מה הכמות? אמר רבי יונתן: מישהכניסו רובע. שואלת הגמרא מה זה רובע? האם הכוונה רוב הנץ - כלומר אני אאסוף את כל הניצנים ואקבל כמות של רובע, או רוב הזיתים - כלומר אני צריך לחכות שיהיה רוב הזיתים? אמר רבי יונתן: לא זה ולא זה, אלא הכוונה נץ שכשהוא יגדל יהיה ממנו רוב הזיתים. אז אם יש מספיק ניצנים כאלה אני אומר שהעץ כבר הגיע לשלב שאסור לקצוץ אותו.
אמר רבי יונתן: כתיב "כי אשל זיתך בקללות" - מופיע שם "כי אשל". מה הכוונה כי אשל זיתך? שרק אחד משלוש מאות ארבעים ישאר מתוך העץ, כי "אשל" בגימטריה שלוש מאות ארבעים.
אמר רבי יונתן: כתיב "עץ נשא פריו", כתוב באיוב עץ נשא פריו. מזה אני מבין שעד עכשיו הוא לא עשה את זה. כלומר כל הפירות שאנחנו רואים עם כל האיכות שלהם, זה בעצם כלום למה שבעצם אמור להיות. "וגפן נתנו חילם" - גם פה אני מבין שבעולם הזה לא נתנו את חילם. כלומר העץ מסוגל לעשות הרבה יותר.
שמע רבי חמא בר חנינא: אמת - בשבע שנים מלחמת גוג, אין לו חלק לעתיד לבוא. סימנא: דאכיל פרוזמייה אכיל מישתיתא. כלומר, מי שימות במלחמת גוג ומגוג לא יזכה לראות את הסיום של המלחמה, אז הוא גם לא יזכה לעתיד לבוא. אנחנו יכולים לראות סימן לדבר הזה - כמו בחתונה, בדרך כלל היו מזמינים אנשים לאכול סעודה לפני החתונה, ומי שהיה מוזמן לסעודה הזאת הוא בעצם מוזמן לחתונה. אז ככה מי שיחיה במלחמת גוג ומגוג, הוא בעצם מוזמן לחיי עולם הבא, ומי שלא - כנראה שלא.
שמע רבי יוסי ואמר: ויות - מתוך הדבר הרע הזה לכאורה יש בו גם דבר טוב, כי זה מלמד אותנו שעד כדין אית תשובה. כלומר אפילו במלחמת גוג ומגוג יש תשובה - זה לא שלב שהגורל נקבע ויותר אדם לא יכול לתקן. כל מלחמת גוג ומגוג, עד הרגע האחרון אפשר לתקן. כשאתה אומר שמי שיחיה במלחמת גוג יחיה לעתיד לבוא ומי שלא לא - סימן שאנשים ימותו במלחמת גוג ומגוג, אז אם מתים מן השונא, אז ברור שגם יש תשובה.
אמר רבי אלעזר בשם רבי חייא בר אשי: עתידין חברים להתייגע ולנוד בין בתי כנסיות לבתי מדרשות. כלומר בעצם תלמידי חכמים לא יהיה להם מנוחה בעולם הבא, אלא ילכו מבית מדרש לבית כנסת ומבית כנסת לבית מדרש אחר וכו'. מה הטעם? דכתיב: "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".
רבנן דקיסרין אמרי: קטני עובדי כוכבים וחיילותיו של נבוכדנצר לא חיין ולא נידונין, ועליהן הוא אומר "וישנו שנת עולם ולא יקיצו". עכשיו ממתי קטני ישראל חיין - באיזה גיל הקטנים של ישראל יקומו לתחייה? רבי חייא רובה ורבי שמעון ברבי: חד אמר משיולדו, וחד אמר משידברו. כלומר תינוק שנולד - גם הוא יזכה לתחיית המתים, ואחד אמר משידברו, כלומר רק תינוק שהגיע לגיל כזה שהוא יכול לדבר, רק הוא יזכה לתחיית המתים.
מאן דאמר משיולדו: "יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה" - ממש משעת לידה. מאן דאמר משידברו: "זרע יעבדנו יסופר לה' לדור" - כלומר זה שיכול לספר, הוא יזכה לתחיית המתים.
תני בשם רבי מאיר: משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת. מאי טעמא? "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים" - אל תקרא שומר אמונים אלא שאומר אמנים. אז רק מי שיכול להגיד אמן הוא יזכה לחיים בעולם הבא.
תמן אמרי: משימולו, כלומר בבבל היו אומרים שמי שנימול הוא זוכה, "נשאתי אמך" "אפונה" - כלומר היה לי פחד שמא אינו יזכה לברית מילה. אה, זה בעצם המקור למנהג שתינוקות שנפטרים לפני ברית המילה נוהגים לעשות להם ברית מילה אחר הפטירה.
ורבנן דהכא אמרין: משיולדו, כלומר אלה שנולדו כבר זוכים לחיות לעולם הבא, שנאמר "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון". רבי אלעזר אומר: אפילו נפלים, כלומר אפילו שהם עוד לא סיימו את היצירה שלהם, הם כבר יזכו לתחיית המתים. מה הטעם? דכתיב "ונצורי ישראל להשיב" - אל תקרא נצורי אלא "ונצירי ישראל" - ממש בתחילת היצירה.
הדרן עלך פרק בראשונה. פרק ה, הלכה א'.
מתני': בנות שוח, שביעית שלהן שנייה, שהן עושות לשלוש שנים. אנחנו יודעים שאמרנו שפירות הולכים אחר חנטה, אז בנות שוח - הזמן מהחנטה עד ההבשלה זה שלוש שנים. אז אם הפרי חנט בשביעית, הוא כבר פרי שביעית בקדושת שביעית, אבל הוא מבשיל רק בעוד שלוש שנים. לכן השנה שבה הפירות האלה אסורים זה דווקא השנה השנייה - שביעית ראשונה ושנייה.
רבי יהודה אומר: הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית, שהן עושות לשתי שנים. כלומר זה חונט בשביעית ולוקח שנתיים עד הבשלה, יוצא שהשנה של השביעית זה בעצם השנה הראשונה. אמרו לו: לא אמרו אלא בנות שוח. כלומר לא ראינו שחכמים חילקו לגבי בנות שוח בין השביעית לשנה אחרת, אלא רק בבנות שוח.
גמ': מהו בנות שוח? פיטיריה - סוג של תאנה. מה פירוש שהן עושות אחת לשלוש שנים? האם בכל שנה ושנה הם עושים, אלא שההבשלה מסתיימת אחרי שלוש שנים, כלומר בשנה הראשונה צומח פרי והוא יבשיל שלוש שנים אחר כך, ובשנה השנייה גם גדל פרי ויבשיל בשנה הרביעית וכו', תמיד לוקח שלוש שנים אבל כל שנה יש פירות - או שהכוונה שאין פירות שנתיים, ורק בשנה השלישית יש פירות?
אומרת הגמרא: שאין פירותיה אלא לאחר שלוש שנים. יוצא שכל הזמן יש לי פירות בעץ הזה, אז איך אני יודע שזה פרי חנט בשביעית? רבי יונה אמר: משיקשר עליו חוט, כמו שעושים בביכורים קושרים חוט, אז ככה בשביעית ירד ויקשור על כל העצים שחנטו חוט. תני שמואל: תוחב בהן קיסמין - דרך אחרת לזהות את הפירות שחנטו בשביעית.
תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: אילן שחנט קודם חמשה עשר בשבט, מתעשר לשעבר; לאחר חמשה עשר בשבט, מתעשר לבא. גם אתה אומר נכון - הולכים אחר חנטה, אבל השנה, ראש השנה שלו זה לא ראש השנה האמיתי של השנים, אלא ט"ו בשבט זה ראש השנה לאילן. לכן פרי שחנט קודם ט"ו בשבט מתעשר על השנה הקודמת, פרי שחנט אחר ט"ו בשבט שייך לשנה הבאה.
תני: אמר רבי נחמיה: במה דברים אמורים באילן שהוא עושה שתי גורנות בשנה. כן, שכיוון שאין לו זמן חנטה אחד, אלא לוקטים לו פעמיים. אז בזה הלכו חכמים אחר חנטה. אבל באילן שהוא עושה גורן אחד בשנה, כגון זיתים ותמרים וחרובין, אף על פי שחנטו קודם לזמן הזה, הרי הן כלעתיד לבא - כי הולכים אחר הלקיטה.
כלומר, רבי נחמיה בא ומחדש שכל מה שאמרנו שהולכים אחר חנטה זה רק בעץ שעושה שתי גרנות. אם הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט - אני אומר שהם שייכים לשנה הקודמת; חנטו אחר ט"ו בשבט - התאסרו לבא. אבל עץ שכל הפירות שלו גדלים בבת אחת - שהוא רק גורן אחד - אז פה אני הולך אחר הלקיטה, ולא אכפת לי מתי הייתה החנטה. לקטתי את זה אחרי ט"ו בשבט, אז תמיד זה יהיה שנה הבאה, גם אם החנטה הייתה קודם ט"ו בשבט.
אומרת הגמרא מיד אחר כך: אמר רבי יוחנן: נהגו בחרובין כרבי נחמיה. כלומר, בא רבי יוחנן ואומר שבחרובים, כיוון שיש להם גורן אחת, נהגו שהולכים אחר הלקיטה כמו רבי נחמיה.
מותיב רבי שמעון בן לקיש קומי רבי יוחנן - ריש לקיש שאל את רבי יוחנן: איך אתה אומר שנהגו העם בחרובים כרבי נחמיה? והא תנינן: בנות שוח שביעית שלהם שנייה שהן עושות לשלש שנים - כיוון שהן עושות לשלוש שנים. עכשיו, אם אתה אומר שהולכים אחר הלקיטה בכל הפירות שיש להם גורן אחת, אז גם בנות שוח זה רק גורן אחד, אז למה שם הולכים אחר חנטה? וכיוון שהם חנטו בשביעית אתה אומר שהם אסורים בשנה השנייה. אם אתה אומר שהולכים אחר לקיטה, לדעת רבי נחמיה היה צריך להיות שרק אם לקטו את זה בשביעית זה יהיה שביעית. והוא מקבל מיניה - כלומר רבי יוחנן קיבל את השאלה, אמר שזו שאלה טובה.
אמר רבי בון בר כהנא: ותמיה אנא, איך היה מותיב רבי שמעון בן לקיש קומי רבי יוחנן והוא מקבל מיניה? לא מבין איך רבי יוחנן קיבל את השאלה הזו, הרי לכאורה זו שאלה שמאוד קל לפשוט אותה. ויתביניה אנא! אני יכול לענות לו. אמר: חרובין ואת אמר בנות שוח - מה אתה משווה? אני דיברתי על חרובים, אמרתי שנהגו גם בחרובים כרבי נחמיה, ואתה מביא לי הלכה בבנות שוח. אנא אמר מנהג ואת אמרת הלכה - אמרתי נהגו העם, ואתה אומר לי הלכה, יכול להיות שהמנהג לא לפי ההלכה. אנא אמר רבי נחמיה ואת אמר רבנן - ואתה אומר לי שהמשנה זו דעת רבנן, ורבנן באמת סוברים שהולכים אחר חנטה.
אז מה בכל זאת התירוצים האלה - למה רבי יוחנן מותיב על כל התירוצים האלה? אלא כנראה שרבי יוחנן לא ענה ככה, כנראה שהוא סובר: אלא רבי יוחנן היא חרובין היא בנות שוח, היא מנהג היא הלכה, היא רבי נחמיה היא רבנן. אין הבדל. אם העם היה נוהג שלא כהלכה, היינו שומעים שחכמים מתנגדים להם, אלא כנראה המנהג הוא לפי ההלכה, וכנראה רבי נחמיה לא חולק על חכמים, אלא הוא בא להסביר את דעת העם, לפרש את דעת העם.
תמן אמרין, כלומר בבבל היו אומרים, הם מסבירים את רבי נחמיה בצורה אחרת: הם אומרים שבעצם רבי נחמיה מודה שהולכים אחר חנטה אפילו באילן שעושה גורן אחת - אין הבדל בין עושה שתי גרנות לגורן אחת, הולכים אחר חנטה. אז מה בעצם הוא חידש? לא בא רבי נחמיה לומר שאילן שעושה גורן אחת ראש השנה שלו זה ט"ו בשבט - אלא הוא בא לחדש שאילן שעושה גורן אחת, ד'רבי נחמיה: אילן שחנט קודם ראש השנה של עולם מתעשר לשעבר, ולאחר ראש השנה של עולם מתעשר לבא. כלומר אילן שעושה שתי גרנות - ראש השנה שלו זה ט"ו בשבט. אילן שעושה גורן אחת - ראש השנה שלו זה לא ט"ו בשבט אלא ראש השנה. נמצא שאילן שחנט בין קודם ט"ו בשבט בין אחר ט"ו בשבט - לא אכפת לי, בכל מקרה זה אחרי ראש השנה של השנים, הוא מתעשר לבא.
התיב רבי יודן בר פדיא קומי רבי יונה: יש לי קושיה. הרי רבי נחמיה אמר שבאילן שעושה גורן אחת בשנה כגון זיתים, תמרים וחרובים, הולכים אחר חנטה. מה שאמרנו עכשיו - שההבדל הוא רק מה ראש השנה, אם ראש השנה לשנים או ט"ו בשבט. אז לכאורה קשה, הרי החרובים חונטים קודם ראש השנה של העולם, ורבי נחמיה הן מתעשרין לבא - איך זה יכול להיות? אם אתה אומר שהולכים אחר לקיטה זה מסתדר, אם הולכים אחר חנטה לא מסתדר.
ולא שמיע דאמר רבי חיננא בר פפא: חרובין שלשולן היא חנטן? הוא לא שמע - כי באמת מה שאנחנו בדרך כלל קוראים חנטה, היצירה של הפרי מהפרח, זה קורה לפני ראש השנה. אבל כבר אמרנו שלגבי חרובים זה דין מיוחד - מה שאנחנו קוראים חנטה זה לא היצירה של הפרי מהפרח, אלא השלב שבו הוא נהיה כמו שרשרת, וזה תמיד קורה אחרי ראש השנה. אז אין בעצם שום סתירה.
רבי יסא אמר: רבי נחמיה הביא שליש לפני ראש השנה של עולם מתעשר לשעבר, אחר ראש השנה של עולם מתעשר לבא. הוא אומר: לרבי נחמיה, אילן שעושה גורן אחד בשנה לא הולכים אחר חנטה אלא אחר הוות שליש, וראש השנה זה ראש השנה של עולם. כלומר יש שני הבדלים: עץ שעושה שני פירות בשנה או יותר - ראש השנה שלו זה ט"ו בשבט והולכים אחר חנטה; אילן שעושה גורן אחת - הולכים אחר הוות שליש וראש השנה שלו זה ראש השנה, לא ט"ו בשבט.
התיב רבי זעירא קומי רבי יוסא: פעמים שהשנים מאפילות ותמרים מטילות שאור אחר ראש השנה של עולם, הן מתעשרות לשעבר. כלומר, אם אתה אומר שבפירות האילן הולכים אחר הוות שליש, גם תמר זה עץ שיש לו גורן אחד ואצלו ההוות שליש זה מה שנקרא הטלת שיאור. הרבה פעמים השנה היא אפלה ואז הטלת השיאור היא אחרי ראש השנה, ואף על פי כן ראינו שתמרים מתעשרים בשנה שעברה. איך זה יכול להיות?
אמר רבי זעירא: לא מן דעתיה אמר רבי יסא הדא מילתא, אלא מן הדא מרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. כלומר בעצם את השאלה היפה הזו הוא שמע מרבי יוחנן וריש לקיש.
רבי יעקב בר אחא בשם שמואל בר אבא: לרבי נחמיה הביא שליש קודם ט"ו בשבט מתעשר לשעבר, אחר ט"ו בשבט מתעשר לבא. הסבר אחר - הוא אומר גם באילן שעושה גורן אחת ראש השנה נשאר ט"ו בשבט, ראש השנה לא מתחלף, תמיד לאילנות זה ט"ו בשבט. אז מה ההבדל? אלא באילן שיש לו רק גורן אחד לא הולכים אחר חנטה אלא אחר הוות שליש.
📜 הדינים העולים מדף יג עמוד א
ה_א תאנים שגידולן נמשך שלוש שנים (בנות שוח) - שביעית שלהן היא השנה השנייה לגידולן
- מקור: "בנות שוח, שביעית שלהן שנייה, שהן עושות לשלוש שנים. רבי יהודא אומר: הפרסאות (מן תאנה שעושה לשנתים,) שביעית שלהן מוצאי שביעית, שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו: לא אמרו אלא בנות שוח. גמ : מהו בנות שוח? פיטי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד, הלכה טז
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: חכמים ~ ר' יהודה: חכמים אומרים שדין זה נאמר רק בבנות שוח, ור' יהודה חולק וסובר שגם בפרסאות (המבשילות לשנתיים) שביעית שלהן היא מוצאי שביעית
- הכרעה: נפסק כחכמים, שאמרו לו "לא אמרו אלא בבנות שוח" - דחו את דברי ר' יהודה והגבילו את הדין לבנות שוח בלבד, וכך פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי ראש השנה טו ב — בנות שוח (מין קטנייות) הגדלות שלוש שנים - שביעית שלהן נקבעת לפי שנת החנטה השנייה למניינן ו
ה_ב ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן לעניין מעשרות
- מקור: "אילן שחנט קודם חמשה עשר בשבט, מתעשר לשעבר; לאחר חמשה עשר בשבט, מתעשר להבא. תני: אמר רבי נחמיה: במה דברים אמורים באילן שהוא עושה שתי גורנות או יותר בשנה שכיוון שאין לו זמן לקיטה אחד הלכו רבנן בתר חניטה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשר שני, פרק א, הלכה ב, שו"ע יו"ד סימן שלא סעיף קכה
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי נחמיה ~ תנא קמא (סתמא): לתנא קמא הכל הולך אחר חניטה קודם או לאחר ט"ו בשבט; לרבי נחמיה, זה נכון רק באילן שעושה כמה גורנות בשנה, אבל באילן שעושה גורן אחד (כזיתים תמרים וחרובים) הולכים אחר לקיטה
- הכרעה: נפסק כרבי נחמיה, כדבריו כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע - באילן שעושה פרי אחד בשנה הולכים אחר זמן הלקיטה ולא אחר זמן החניטה
ה_ג חרובין בשביעית הולכים אחר לקיטה ולא אחר חנטה
- מקור: "נהגו בחרובין כרבי נחמיה. מותיב רבי שמעון בן לקיש קומי רבי יוחנן (בר נפחא): והא תנינן בנות שוח שביעית שלהם שנייה שהן עושות לשלש שנים, והרי בנות שוח עושין גורן אחד ואך על פי כן הולכים אחר חנטה, וכיוון ש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשר שני, פרק א, הלכה ג
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי נחמיה (הולכים אחר לקיטה בפירות שעושים גורן אחת) ~ תנא דבנות שוח (הולכים אחר חנטה אף שעושות גורן אחד)
- הכרעה: נהגו העם כרבי נחמיה, והרמב"ם פסק כן שבחרובין הולכים אחר לקיטה בשביעית