ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבועות/הדפסה
פרק ראשון – שבועות שתים
[דף א עמוד א]
==ירושלמי שבועות, פרק א, הלכה א==
מתני':
שבועות שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, יציאות השבת שתים שהן ארבע, מראות נגעים שנים שהן ארבעה.
גמ': תמן תנינן: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. מהו שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ? האם הכוונה שתים לחיוב לבעל הבית העומד בפנים כשעשה מלאכה שלמה של הוצאה או הכנסה ושתים לפטור כשעשה רק חלק מהמלאכה ובאותה צורה שתים לחיוב ושתים לפטור לעני העומד בחוץ או שהכוונה שתים שהן ארבע שעליהם חייב להביא קרבן בפנים במקדש. שנים על הוצאה והכנסה לבעל הבית, ושנים על הוצאה והכנסה לעני, ושתים שהם ארבע בחוץ שבעל הבית והעני פטורים מקרבן לפי שעשו רק חלק מהמלאכה? נישמעינה מן הדא דתנן: שבועות שתים שהן ארבע וכו'. יציאות השבת שתים שהן ארבע ולמה לא תנינן שנים שהם ארבע בפנים ושנים שהן ארבע בחוץ? אמר רבי אבא° תמן כולהון לחיוב ברם הכא חיוב ופטור אתינן מיתני. הדא אמרה: ארבע לחיוב וארבע לפטור. אמר רבי יוסי° בר זבידא מתניתא אמרה כן דתנן שבועות שתים שהן ארבע וכי לא כולם לחיוב? רואים שבמטבע הלשון הזה משתמש התנא כשדין כל הארבע זהה לחיוב או לפטור ודכוותה יציאות השבת שתים שהן ארבע לחיוב. והא תני דלתות ההיכל שתים שהן ארבע שכל דלת היתה מורכבת משני חלקים אית לך מימר לחיוב ולא לפטור? אלא ממטבע הלשון אי אפשר להביא ראיה
בעזרת השם אנחנו מתחילים את הלימוד ירושלמי מסכת שבועות. אומרת המשנה שבועות שתיים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתיים שהן ארבע, יציאות השבת שתיים שהן ארבע, מראות נגעים שתיים שהן ארבע.
שואלת הגמרא: תמן תנינן כמו מסכת שבת למדנו יציאת השבת שתיים שהן ארבע בפנים ושתיים שהן ארבע בחוץ. מה הוא שתיים שהן ארבע בפנים ושתיים שהן ארבע בחוץ? האם הכוונה שתיים לחיוב לבעל הבית שעומד בפנים כשהוא עושה מלאכה שלמה של הוצאה או הכנסה ושתיים לפטור - לפטור כשהוא עושה רק חלק מהמלאכה, ובאותה צורה שתיים לחיוב ושתיים לפטור לעני שעומד בחוץ. או שהכוונה שתיים שהן ארבע שעליהם הוא חייב להביא קורבן בפנים במקדש ושתיים הוצאה והכנסה לבעל הבית ושתיים הוצאה והכנסה לעני, ושתיים שהן ארבע בחוץ הכוונה שבעל הבית והעני פטורים מקורבן, לא צריכים להיכנס פנימה להביא קורבן פנימה למקדש מפני שמסרו הקל במלאכה. מה אז מה בדיוק הכוונה שתיים שהן ארבע בפנים?
אומרת הגמרא: נישמעינה מן הדא, דתנן שבועות שתים שהן ארבע, יציאת שבת שתיים שהן ארבע. עכשיו למה לא תנינן שתיים שהן ארבע בפנים ושתיים שהן ארבע בחוץ? אמר רבי אבא תמן כולהון לחיוב, ואמר לך הכא חיוב ופטור אתינן מיתני. כלומר במסכת שבועות מה שכתוב שתיים שהן ארבע זה רק החיובים, ואילו במסכת שבת נאמר גם הפטור. אז הדא אמרה: ארבע לחיוב וארבע לפטור.
אמר רבי יוסי: מתניתא אמרה כן, דתנן שבועות שתים שהן ארבע, וכי לא כולם לחיוב? הרי בשבועות אין משהו שלא לחיוב. רואים שמטבע הלשון הזה התנא משתמש בו כשדין כל הארבע הזה לחיוב ולפטור. אז כוותיה יציאת שבת שתיים שהן ארבע לחיוב.
שואלת הגמרא: ותני דלתות ה? כן, כל דלת מורכבת משני חלקים. אז אית מימר לחיוב ולא לפטור? הרי שם לא שייך בכלל. בדלת לא שייך חיוב ופטור, אלא מטבע הלשון באמת אי אפשר להביא ראיה.
[דף א עמוד ב]
ולמה לא ניתני שנים עשר ארבע לחיוב ושמונה לפטור שנים שבעל הבית עשה את כל המלאכה, ושנים שהעני עשה את כל המלאכה, שני עקירות לעני ושני הנחות של בעל הבית כשהעני עוקר ומכניס ובעל הבית נוטל ומניח — הרי כאן שתים, אחד לעני ואחד לבעל הבית. כשהעני עוקר ומניח בידו של בעל הבית ובעל הבית מכניס ומניח הרי עוד שתים שני עקירות של בעל הבית ושני הנחות של העני כשבעל הבית עוקר ומוציא והעני נוטל ומניח, כשבעל הבית עוקר ומניח בידו של העני והעני מוציא ומניח. הרי עוד ארבעה? לא אתינן מיתני אלא עקירות שהן פטור שהוא כנגד שיכול לבא לידי חיוב אם היה מסיים את המלאכה. תנן: פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס, בעל הבית חייב והעני פטור. אמר רבי חייה בר אבא° ההן פטור דתנינן הכא פטור ומותר. אמר רבי יוסי° בר זבידא: עני ועשיר אחד הן ומנו אותן חכמים שנים הכנסה והוצאה אחד הן ומנו אותן חכמים שנים. שהרי אמר התנא יציאות השבת וכי אפשר לאמר שאין הכנסה בכלל? והא קא מפרש הכנסה לאלתר דתנן פשט העני את ידו לפנים דהיינו הכנסה וכן מדתנן בלט אבות מלאכה המוציא מרשות לרשות ולא נאמר מרשות היחיד לרשות הרבים וכי אפשר לאמר שאין המכניס בכלל? וכן נישמעינה מן הדא דאמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא הכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת חייב ואם הכנסה והוצאה היו שני מלאכות שונות איך מצטרפים? מניין א_אשהוצאה קרויה מלאכה? אמר רבי שמואל בר נחמן° רבי יונתן° שמע להן מן הדא דכתיב (שמות ויקהל לו ו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברים. אמר חזקיה° בשם רבי אילא° אילעא אפילו הכנסה את שמע מינה כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגזברין כך נמנעו הגיזברין מלקבל מידן ולהכניס ללישכה. אמר חזקיה° °רבי אחא שמע כולהן מן הדין קרייא דכתיב (ירמיהו י"ז, כ"ב) השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו שמע מינה דהוצאה והכנסה קרויים מלאכה. אמר רבי אבין° בשם רבי יוחנן° בר נפחא ורבי מנא° בן יונה אמר לה: סתם בלי לציין בשם מי נאמרו הדברים מתניתין מני? לא °רבי ישמעאל בן אלישע ולא °רבי עקיבא בן יוסף דתנינן תרתי כללין ולא דמיין דין לדין שבועות שתים שהן ארבע שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי. אי °רבי ישמעאל בן אלישע הא אינו מחייב על לשעבר מביא רק שני קרבנות. ומראות נגעים שנים שהן ארבע מביא ארבע קרבנות ותנן ידיעות הטומאה שתיים שהן ארבע ששכח שהוא טמא ואכל קדש או נכנס למקדש ושידע שהוא טמא ושכח שזה קדש או שזה מקדש. ואי °רבי עקיבא בן יוסף הא אמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש וקדש ואינו מביא אלא שני קרבנות וגבי נגעים תנן מראות נגעים שנים שהן ארבע מביא ארבע קרבנות. אמר רבי אלעזר° בן פדת רבי אבין° פתר לה כולה לחיוב ולצדדין קתני שבועות שתים שהן ארבע כ°רבי עקיבה שמחייב על לשעבר. ידיעות הטמאה שנים שהן ארבע כ°רבי ישמעאל בן אלישע. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא
שואלת הגמרא: ולמה לא ניתני שנים עשר? הרי לכאורה למה שתיים שהן ארבע? היה צריך להיות לכאורה שנים עשר אפשרויות - ארבע לחיוב ושמונה לפטור. איך? יש לנו שני עקירות לעני ושתי הנחות של בעל הבית. זה כבר ארבע. שני עקירות של בעל הבית ושתי הנחות של העני - זה כבר שמונה. ושניים שבעל הבית עשה את כל המלאכה, כלומר גם עקר וגם הניח, ושניים שהעני עושה את כל המלאכה - גם עקר וגם הניח. ואז קיבלנו שנים עשר.
אז הגמרא עונה: לא אתינן מיתני אלא פטור שהוא כנגד חיוב. כלומר עקירות שהוא יכול להגיע בהם מדין חיוב אם הוא מסיים את המלאכה. ולכן בעצם מה שנמנה זה רק המלאכות שבהם אחד מהם - בעת העקירה עצמה, שאז גם יכול להגיע להנחה ואז זה הגיע לחיוב. אבל מי שביצע רק את ההנחה - את זה לא מנו.
ודא אמרתנן. למדנו במשנה: פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך חדר של בעל הבית, או שנטל מתוכו והוציא - העני חייב, בעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך חדר של עני, או שנטל מתוכו והכניס - בעל הבית חייב, ועני פטור.
אמר רבי חייה בר אבא: האי אין - פטור דתני נחה, פטור דתנינן הכא מותר. כי הרי פה העני - כלומר אם בעל הבית עוקר מבפנים, מוציא החוצה ומניח ביד של העני אז בעל הבית עושה את כל המלאכה. העני בעצם הוא לא עושה כלום. אז לכן מה שאני אומר פטור זה פטור אפילו ומותר. וגם כן הפוך - אם העני עוקר ומכניס ומניח ביד של בעל הבית אז גם כן בעל הבית פטור ומותר.
אמר רבי יוסי: עני ועשיר אחד הן. הרי אין הבדל בין האדם אם הוא עני או עשיר, והם לא מנו אותם חכמים כשניים. הכנסה והוצאה הן - חכמים מנו אותם בתור אחד, שהרי אמר התנא יציאת השבת. וכי אפשר לומר אין הכנסה בכלל? חייבים להגיד שגם במילה הוצאה גם הכנסה כלול. למה? דהא כמפרש חזרה על תר - הרי הדבר הראשון שהמשנה מביאה, הדוגמה הראשונה, זה דווקא הכנסה. המשנה אומרת יציאת שבת, ומה היא אומרת? פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך חדר של בעל הבית - אז זה הכנסה. אז רואים מכאן שהכנסה והוצאה זה אחד.
וכן מדתנן, למדנו עוד ממקום אחר: המוציא מרשות לרשות. לא נאמר המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. וכי אפשר לומר שאין המכניס בכלל? גם מכניס כנראה בכלל. אז רואים מכאן שבתוך המילה הוצאה כלול גם הכנסה.
ועוד מהדא - דמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: הכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת חייב. עכשיו אם הכנסה והוצאה היו שתי מלאכות שונות, איך הם מצטרפים? כן, הרי צריך שיעור.
שואלת הגמרא: מנין שהוצאה קרויה מלאכה? אמרו בשם רבי שמואל בר נחמן ורבי יונתן: תא שמע מן הדא דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה - לאמר איש ואישה לא יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ויכלא העם מהביא. כלומר משה אמר להם לא לעשות עוד מלאכה, ואז כתוב "ויכלא העם מהביא" - הכוונה שהם נמנעו מלהוציא מבתיהם ולתת לגזברים. אז רואים כאן שהוצאה זה מלאכה.
חזקיה ורבי אילא אמרו: אפילו הכנסה שמע מינה - שגם מכאן יש להשגיח שהכנסה זה מלאכה, שכשם שנמנעו מלהוציא מבתיהם ולתת לגזברים, כך נמנעו מידן להכניס ללשכה.
חזקיה ורבי אחא אמרו: ותשמע מן ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו. רואים מכאן שהוצאה נקראת מלאכה, ושמע מינה שגם הוצאה וגם הכנסה קרויות מלאכה.
רבי אבין, רבי יוחנן ורבי מנא אמר לה סתם, כלומר בלי להגיד מה המקור שלו, מתניתא אמנייא לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא. כלומר, מהדברים יוצא שהמשנה היא לא כמו רבי ישמעאל ולא כמו רבי עקיבא. תנינן תרתי כללין ולא דמיין דין לדין. כן, נאמר פה שני דברים ולא דומים אחד לשני. כלומר אם אנחנו הולכים לפי רבי עקיבא אז אחד לא דומה לשני, ולפי רבי ישמעאל גם אחד לא דומה לשני.
כן, הרי מה כתוב - שבועות שתים שהן ארבע. עכשיו מה זה השבועות שתיים שהן ארבע? אם הוא אומר שאוכל ושלא אוכל - בעצם שבועות על העתיד, אז זה שתיים, ואפשר להוסיף עליהם עוד שתיים שזה ארבע ביחד - על העבר, שאכלתי ושלא אכלתי. אז עכשיו אם זה רבי ישמעאל הרי לא מחייב על השעבר. לפי רבי ישמעאל יהיה חייב רק על השתיים, לא על השעבר. אז רבי ישמעאל מביא ארבע - לא, מביא... כן, מראות נגעים שנים שהן ארבע מביא קרבנות. שמה כולם מודים שזה ארבע, כלומר גם רבי ישמעאל מודה שזה ארבע.
ותנן, למדנו בהמשך: ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. מה זה שתיים שהן ארבע? יש לנו עניין של ידיעת מקדש וידיעת טומאה. אם הוא שכח שהוא טמא ואכל קודש או נכנס למקדש, או שהוא ידע שהוא טמא ושכח שזה קודש או שזה מקדש - אז זה שתיים שהן ארבע.
עכשיו רבי עקיבא הרי אמר שעל העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש וקודשיו. אז לכן הוא לא מביא רק שתי קורבנות... אז יוצא מכאן שאם אנחנו אומרים שזה רבי ישמעאל אז זה יהיה קשה, כי הרי בשבועות יש לו רק שתיים - אין שתיים שהן ארבע. ואם זה רבי עקיבא אז בטומאה יש רק שתיים, אין ארבע. ואילו בנגעים בכל מקרה יש ארבע - גם בנגעים תנן מראות נגעים שתים שהן ארבע ומביא ארבע קורבנות.
אז ממה נפשך? בין אם זה רבי עקיבא, בין אם זה רבי ישמעאל - לא יסתדר, כי יוצא שחלק מהמשנה מדברת שמביא שתי קורבנות וחלק שמביא ארבע קורבנות. אז לכן זה לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא.
רבי אלעזר, רבי אבין פתר לה - שכולה לחיוב, ועיקר הדין כך: שבועות שתים שהן ארבע כרבי עקיבא שמחייב על השעבר, ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע כרבי ישמעאל. המשנה בעצם זה שני דעות - חלק כמו רבי עקיבא וחלק כמו רבי ישמעאל, ובעצם הכל מדבר על ארבעה קורבנות. נגעים ארבעה קורבנות, בשבועות ארבעה קורבנות כמו רבי עקיבא, ובטומאה ארבע קורבנות כמו רבי ישמעאל.
[דף ב עמוד א]
למה לי להעמיד את ידיעות הטומאה כ°רבי ישמעאל בן אלישע אפילו כ°רבי עקיבה אתיא היא? אם נעמיד את המשנה בחיוב מלקות שלא פטר °רבי עקיבא בן יוסף בידיעת הטומאה והעלם מקדש או העלם הקדש אלא מקרבן אבל מלקות חייב. אמר לו: אי למלקות אין כאן אלא שתים שהרי צריך שידע שהוא טמא ושזה מקדש או קדש ואין לנו אלא להעמיד בחיוב קרבנות. ומאן אית ליה העלם טומאה והעלם מקדש חייב קרבן? °רבי ישמעאל בן אלישע ולא כ°רבי עקיבה. ל°רבי ישמעאל בן אלישע פעמים שיש כאן העלם טומאה והעלם מקדש וחייב על כל אחת ואחת. היך עבידא? ניטמא וידע נעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש ויצא וידע ושוב נעלם הימינו מקדש ונכנס למקדש ויצא וידע הרי כאן העלם טומאה והעלם מקדש וחייב על כל אחת ואחת. ופעמים שיש כאן כמה ידיעות וכמה העלימות ואינו חייב אלא אחת. היך עבידא? ניטמא וידע נעלמה הימינו טומאה ונכנס למקדש עד שהוא בהעלם טומאה נעלמה הימינו מקדש ונכנס למקדש ויצא וידע שהוא טמא ואמר טומאה זו אין חייבין עליה קרבן וידע שהוא מקדש ונכנס למקדש ויצא אפילו כמה פעמים ובסוף ידע הרי כאן כמה ידיעות והעלימות ואינו חייב אלא אחת שאינו חייב עד שידע מהטומאה ומהמקדש ושחייבים קרבן שידיעה חלקית אינה מחלקת. תנן מראות נגעים שנים שהן ארבעה תנן: התם: בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל. השאת כצמר הלבן, שניה לה כקרום הביצה. אמר °רבי יוסי בן חלפתא שאל °יהושע בן רבי עקיבה את °רבי עקיבה מפני מה אמרו מראות נגעים שתים שהן ארבעה? אמר לו: ואם לאו מה יאמרו? אמר לו: יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. אמר לו לומר שמצטרפין זה עם זה אמר לו: ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה. אמר לו לומר שאם אין א_בבקי בהן ובשמותן אין רואה הנגעים. ומניין א_גשמצטרפין זה עם זה? אמר רבי מנא° בן יונה מדתנן שתים שהם ארבע. מנו אותן חכמים שנים ומנו אותן ארבעה, מה שנים מצטרפין זה עם זה נלמד מפסוק בהמשך אף ארבעה מצטרפין זה עם זה. אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי אבין°
אנחנו רוצים בירושלמי מסכת שבועות, דף ב'. אומרת הגמרא רבי חגי בא, אומר רבי יוסי למה היא להעמיד ידיעת הטומאה כרבי ישמעאל? אפילו כרבי עקיבא אתיא. אם נעמיד את המשנה בחיוב מלקות, כי הרי לא פתר רבי עקיבא בידיעת הטומאה והעלם מקדש, אלא מקורבן, אבל מלקות חייב. אז נוכל להעמיד את כל המשנה כמו רבי עקיבא, לא רק את הרישא.
אמר ליה אי למלקות אין כאן אלא שתיים, כי כדי להתחייב מלקות צריך להיות מזיד. הרי צריך שידע שהוא טמא ושזה מקדש. הוא ידע שהוא טמא וידע שזה קודש, אז לכן אין לנו עליו רק שתיים. אז לכן אין לנו להעמיד בחיוב קורבנות. ומה נותן העלם טומאה והעלם מקדש חייב קורבן — רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא.
לרבי ישמעאל פעמים שיש כאן העלם טומאה והעלם מקדש אחת, והיא חייב על כל אחת ואחת. היך עבידא? אם הוא נטמא וידע שהוא היה טמא, ולאחר מכן נעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש ויצא וידע. הוא יודע שזה היה במקדש וידע שהוא היה טמא. אז יש פה כבר ידיעה אחת. ושוב נעלם הימינו מקדש. כלומר, עכשיו בהתחלה נעלם ממנו הטומאה, עכשיו נעלם ממנו המקדש. הוא ידע שהוא טמא, נעלם ממנו המקדש, ונכנס למקדש ויצא וידע. הרי כאן העלם טומאה והעלם מקדש אחת, וחייב על כל אחת ואחת.
ופעמים שיש כאן כמה ידיעות וכמה העלימות ואינו חייב אלא אחת. היך? ניטמא וידע, כלומר הוא נטמא, ידע שהוא טמא. לאחר מכן נעלמה הימינו טומאה, ונכנס למקדש, עד שהוא בהעלם טומאה, כלומר עדיין לא ידע שהוא טמא, נעלמה הימינו מקדש ונכנס למקדש ויצא. נכנס עוד הפעם, ואז לאחר מכן נודע לו שהוא טמא, אבל אמר טומאה זו אין חייבין עליה קרבן. והוא ידע שזה מקדש, הוא ידע שהוא טמא ונכנס למקדש ויצא אפילו כמה פעמים ובסוף ידע שחייב על זה קורבן. הרי כאן כמה ידיעות והעלימות ואינו חייב אלא אחת.
כי הרי הוא לא חייב עד שידע מהטומאה ומהמקדש שחייב עליו קורבן. כלומר צריך לדעת גם מהטומאה וגם המקדש וגם הדעת שיש חיוב קורבן, אבל ידיעה חלקית לא מחלקת. אז כיוון שהוא ידע, רק הוא לא ידע שזה קורבן, אז זה לא מחלק.
מראות נגעים שנים שהן ארבעה. בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל. שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה.
אמר רבי יוסי שאל יהושע בן רבי עקיבה את רבי עקיבה, מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה? אמר לו אם לאו מה יאמרו? מה רוצה שיגידו? אמר לו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. אמר לו לומר כן, שהם מצטרפים זה עם זה. זו הסיבה שאמרו שתיים שהן ארבע.
אמר לו, עושים את זה ככה, ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה, שיגיד את זה. אמר לו לומר שאם אין בקי בהן ובשמותן אין רואה הנגעים. כלומר אדם שלא בקי בנגעים ובשמות שלהם אפילו לא רואה נגעים.
ומניין שמצטרפין זה עם זה? אמר רבי מנא מנו אותן חכמים ומנו אותן ארבעה, מה שנים מצטרפין זה עם זה אף ארבעה מצטרפין זה עם זה. רבי אלעזר בשם רבי אבין אם בשאינו מינו מצטרף לא כל שכן מין במינו. כלומר הבהרת וכסיד ההיכל שזה תולדה שלה, או השאת וקרום ביצה שזה אב ותולדה, לו קל וחומר שיצטרפו. כלומר, אם שני האבות שהם לא מינו של זה — בהרת ושאת, שתיהם אבות ואין זה ממין זה, ואף על פי כן מצטרפים, אז התולדות שלהם קל וחומר שיצטרפו אליהם.
[דף ב עמוד ב]
אם בשאינו מינו השאת והבהרת שהם אבות שונים מצטרף לא כל שכן מין במינו הבהרת וסיד ההיכל, השאת וקרום ביצה. שהם אב ותולדה. ומנין שהשאת והבהרת מצטרפין מדין תורה? אמר רבי יוסי בי רבי בון° דכתיב (ויקרא תזריע יג ב) והיה בעור בשרו לנגע צרעת והיו בלשון רבים בעור בשרו לנגע צרעת אין כתיב כאן אלא והיה בלשון יחיד בעור בשרו לנגע צרעת מלמד שהם מצטרפין זה עם זה כאילו הם אחד לטמא בכגריס. תני חזקיה° (ויקרא תזריע יג ב)לנגעי צרעת אין כתיב אלא לנגע צרעת מלמד שהם מצטרפין זה עם זה. אמר לו: ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה, כל שנים צמודים לפי הסדר שמנו חכמים: בהרת עזה כשלג ושניה לה כסיד ההיכל, השאת כצמר לבן ושניה לה קרום ביצה ואל יאמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה. אמר לו אמרה המשנה שנים שהן ארבע מלמד שאינן זה למעלה מזה אלא יחס של אבות ותולדות ויהא זה למעלה מזה? אם אומר את כן נמצאת אומר הכהה טמא ואף הכהה מן הכהה טמא שסדר הנגעים כך הוא: בהרת, השאת, ושניה לבהרת כסיד ההיכל, ושניה לשאת כקרום ביצה. ואם אתה אומר שזה למעלה מזה, נמצא שהקרום כהה מן הכהה מן השאת והתורה אמרה (ויקרא תזריע יג ו) והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטיהרו הכהן. הא אם פשה טמא ודווקא הכהה טמא אם פשה אבל הכהה מן הכהה אפילו פשה טהור נמצאתה אומר מראות נגעים שנים שהם ארבע, ואינם זה למעלה מזה על פי הלובן: בהרת וסיד ושאת וקרום אלא שני אבות והיינו שני מיני לובן ושתי תולדות: בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל, השאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה אבל אינם זה מתחת לזה אלא שני קבוצות והשאת והסיד שוות
עכשיו, שהבהרת והשאת מצטרפים מדין תורה — אמר רבי יוסי בי רבי בון דכתיב והיו אין כתיב כאן אלא והיה, לשון יחיד. מלמד מצטרפין זה עם זה, כאילו הם אחד לטמא כגריס.
תני חזקיה לנגעי צרעת אין כתיב אלא לנגע צרעת מלמד מצטרפין זה עם זה.
אמר לו, אז המשיך: אם אתה רוצה להגיד שהם מצטרפים, ומי שלא בקי בהם וכולי, אז יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה. כלומר הכוונה שכל שניים צמודים לפי הסדר שמנו חכמים — בהרת עזה כשלג ושנייה לה כסיד ההיכל, השאת כצמר לבן ושנייה לה קרום ביצה, הם מצטרפים. אבל אל יאמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה.
אמר לו מלמד שאינן זה למעלה מזה. בעצם המשנה חידשה לנו שזה לא רצף של צבעים שאחד מעל השני, אלא היחס ביניהם זה יחס של אבות ותולדות. הקשר ביניהם הוא אב ותולדה ולא קשר של רצף.
שואלת הגמרא ויהא זה למעלה מזה. למה שלא יהא זה למעלה מזה? אם אומר את כן, אם אתה באמת אומר שהם מופיעים לפי הסדר — שהבהרת חזקה מהשאת — נמצאת אומר הכהה טמא מן הכהה טמא. כי הרי סדר הנגעים זה בהרת, שאת; שנייה לבהרת זה כסיד ההיכל ושנייה לשאת זה קרום ביצה. ואם אתה אומר שזה למעלה מזה, נמצא שקרום ביצה כהה מן הכהה של השאת. והתורה אמרה והנה כהה הנגע הכהה טמא אבל הכהה מן הכהה טהור. ככה כתוב בתורה. אז המשנה אומרת דווקא הכהה טמא אם פשה, אבל הכהה מן הכהה אפילו פשה טהור.
[דף ג עמוד א]
ותייא כיי דאמר רבי חנינה° משל לשני מלכים ושני איפרכין מלכו של זה גדול ממלכו של זה כך הבהרת לבנה מהשאת ואיפרכו של זה גדול מאיפרכו של זה הסיד לבן מקרום ביצה אבל אין איפרכו של זה גדול ממלכו של זה אלא שווה לו הסיד שווה לצמר לבן וכשהולכים בדרך אין איפרכו של המלך הגדול מקדים את המלך האחר, אלא שני המלכים צועדים זה ליד זה והאפרכים הולכים מאחרי מלכיהם על פי זה, הבהרת והשאת הולכים זה בצד זה. סיד ההיכל שהוא לבן יותר מקרום הביצה הולך אחר השאת אף שהוא לבן כמותו, וקרום הביצה הולך אחר הסיד. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר משל לשני מלכים ושני שגריריהן מלכו של זה גדול ממלכו של זה כך הבהרת לבנה מהשאת ושגרירו של זה גדול משל זה הסיד לבן מקרום ביצה אבל אין שגרירו של זה גדול ממלכו של זה אלא שווה לו הסיד שווה לצמר לבן. אמר רבי חנינא° בר חמא בשם רב אחא בר אחווא° משל למלך ורב חיליה וארקבטא שהוא גדול מרב חיליה וריש גלותא שהוא קטן מארקבתא כך סיד ההיכל, אף על פי שבמראה הלובן הוא שווה לשאת אליו הוא שייך, הוא מופיע אחריו. וקרום הביצה הולך אחר סיד ההיכל כמו שהריש גלותא אחר הארקבטא. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי° קומי רבי יוסי° בר זבידא מתניתא אמרה שאינן זה למעלה מזה. הבריתא באה להוכיח בקל וחומר שלבהרת יש לה תולדה כסיד ההיכל שמצטרפת עמה כמו שלשאת יש תולדה קרום ביצה מהתורה שמצטרף עמה דילפינן ליה מדכתיב לשאת ולספחת וספחת לשון טפילה. תני: אם השאת שכהה מן הכהה שלה — טהור שהרי קרום ביצה כהה מן השאת, ובוהק שהוא כהה ממנו והוא טהור יש לה מראה שני קרום ביצה שמצטרף אליו; בהרת שכהה מן הכהה שלה — טמא שהרי השאת כהה מהבהרת, וקרום ביצה כהה ממנו והוא טמא לא כל שכן שיהא לה מראה שני שיצטרף אליו, וזה סיד ההיכל ממה שאמרה הבריתא שקרום ביצה הוא רק כהה משאת ולא כהה מן הכהה, משמע שסיד ההיכל אינו בין השאת לקרום אלא תולדה של הבהרת. אמר לו הבריתא משובשת דחמי מה אמר שני יש לה תולדה שלישי לא כל שכן שיהיה לה תולדה שאת שתחתיה רק קרום יש לה תולדה בהרת שהיא חמורה יותר שיש גם שלישי תחתיה שאת וכרום, לא כל שכן שיהיה לה תולדה והרי כרום אינו שיך לבהרת אלא לשאת ולמה הוא מונה אותו כשלישי לבהרת? אמר לו: לא כפי שהבנתה שיש לבהרת שלישי היינו שכקרום ביצה שיך לבהרת, אלא הכוונה שיש עוד שני מראות כהות ממנה שהם טמאות בהרת שכהה מן הכהה שלה טמא כהה ממנה זו שאת כהה ממנה זו כקרום ביצה אבל כקרום ביצה מינה של שאת ולא ממינה של בהרת. כתיב (ויקרא תזריע יג ב) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת שאת זו שאת בהרת זו בהרת ספחת זה שני לבהרת וכתיב ומראה עמוק מן העור זה שני לשאת. מה לשון שאת? מוגבהת כמראה הצל שנראה גבוה ממראה חמה. מהו לשון עמוק? עמוקה ממראה חמה שהיא עמוקה ממראה הצל. מהו לשון ספחת? טפילה שנאמר (שמואל א ב לו) ספחיני נא אל אחת הכהונות וגו'. אמר רבי אלעזר° בן פדת זו דברי °רבי ישמעאל בן אלישע ו°רבי עקיבה שאמר ששניה לבהרת נלמד מהמילה ספחת ושניה לשאת נלמד מהמילה עמוק אבל לדברי חכמים המקור לשני לשאת ולבהרת שווה שמזה שכתבה תורה ספחת בין שאת לבהרת נילמד שיש שנייה לזה ולזה. מתניתא אמרה כן דתנן (משנה נגעים ז ב) נשתנו מראיהם בין להקל בין להחמיר. כיצד להקל? הייתה כשלג ונעשית כסיד ההיכל, או הייתה כצמר לבן ונעשית כקרום הביצה נעשית מספחת שאת או מספחת עזה וכו' משמע שגם שני לשאת וגם שני לבהרת נקרא ספחת.
מתני':
כל א_דשיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתיים
אנחנו קוראים את הירושלמי מסכת שבועות, דף ג'. אנחנו נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה. אמרה הגמרא: נמצאת אומר מרבות נגעים שנים שהם ארבע, ואינם זה למעלה מזה על פי הלובן שלהם, שבהרת וסת, סיד וקרום, אלא זה שני אבות ושתי תולדות. כן, הבהרת והשאת הם האבות, וסיד ההיכל וקרום ביצה התולדות.
אבל תא חזי, כי אמר רבי חנינה° לשני מלכים ושני איפרכין, מלכו של זה גדול ממלכו של זה, ואיפרכו של זה גדול מאיפרכו של זה, אבל אין איפרכו של זה גדול ממלכו של זה. וכשהם הולכים בדרך, אז אין מלכו של המלך הגדול מקדים את המלך האחר, אלא שני המלכים צועדים זה ליד זה והאיפרכין הולכים אחריהם על כן. כן, כך השאת והבהרת הם האבות, ואחריהם סיד ההיכל וקרום ביצה.
ושמואל° אמר לשני מלכים ושני שגריריהן, מלכו של זה גדול ממלכו של זה, ושגרירו של זה גדול משגרירו של זה, אבל אין שגרירו של זה גדול ממלכו של זה. הוא בעצם אומר אותו דבר, רק בביטוי אחר, במשל אחר.
רבי חנינא° בשם רב אחא בר אחווא° — משל למלך ורב חיליה וארקבטא וריש גלותא. כן? שבעצם הארקבטא הוא גדול מרב חיליה, והריש גלותא הוא קטן מהארקבטא. אז יש בעצם סיד ההיכל, למרות שבמראה, במראה הלובן הוא יותר כהה מהשאת, כן, אז לכאורה היה צריך להיות בהרת, שאת וסיד היכל. אבל כיוון שהוא שייך לאב שלו, לבהרת, לכן הוא הופיע אחריו. אז יופיעו: בהרת, סיד ההיכל, שאת וקרום ביצה, וקרום ביצה הולך אחרי השאת, שזה האב שלו, ממש כמו שהריש גלותא הולך אחרי הארקבטא.
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי° קומי רבי יוסי° מתניתא אמרה שאינן זה למעלה מזה. וזה שייך עוד במשנה, שהם לא זה למעלה מזה.
עכשיו גם הברייתא בא להוכיח בקל וחומר שלבהרת יש תולדה, שזה סיד ההיכל שמצטרף עמה, כמו שלשאת יש תולדה מהתורה שזה קרום ביצה שמצטרף איתה. איך יודעים שיש לה תולדה? כתוב לשאת ולספחת, ומכאן ספחת זה לשון תפלה. אז מכאן שלשאת יש ספחת, יש תולדה. אז הגמרא תוכיח עכשיו שכמו שלשאת יש תולדה, אז גם בבהרת יש.
אומרת הברייתא: אם השאת שכהה מן הכהה שלה — טהור. כי הרי השאת, הכהה שלה זה קרום ביצה, וכהה מן הכהה שלה זה בוהק, והוא טהור. אבל יש לה מראה שני, כלומר יש לה תולדה, יש לה את הקרום ביצה. כן, לשאת הקרום ביצה זה התולדה שלה.
אז בהרת שכהה מן הכהה שלה — טמא. כי הרי הבהרת, הכהה ממנה זה שאת, והכהה ממנה זה קרום ביצה. כלומר, אפילו הכהה מן הכהה מן הבהרת הוא טמא. אז לא כל שכן שיהא לה מראה שני שיצטרף אליה? זה סיד ההיכל.
עכשיו כמו שאמרה הברייתא שקרום ביצה זה רק כהה מהשאת, הגמרא הגדירה אותה בתור כהה מהשאת, והיא לא אמרה שזה כהה מן הכהה. אז משמע שסיד ההיכל הוא לא עומד בין שאת לקרום. כי אם הוא עומד בין שאת לקרום, אז יכול היה קרום ביצה עצמו להיות כהה מן הכהה של השאת. אלא כנראה שהסדר הוא שסיד ההיכל צריך להיות בין הבהרת לשאת. והסדר המראות כך הוא: בהרת, סיד ההיכל, שאת וקרום. ולא לפי החומרה שלהם — בהרת, שאת, סיד וקרום. זה בעצם גם ראיה למה שאמרנו, שבמשנה רואים שהם לא עומדים לפי הסדר שלהם.
אמרה הגמרא: אל חמי — תראה מה הוא אומר, שזו ברייתא משובשת, איך הוא אמר? מה מר שני יש לה שלישי — לא כל שכן? כלומר שאת, שתחתיה יש רק קרום, יש לה תולדה. בהרת שהיא חמורה, שיהיה לה יותר. כי הרי יש לה גם שלישי, כי הרי הבהרת תחתיה יש שאת וקרום, כלומר יש לה שלוש. אז לא כל שכן שיהיה לה תולדה? אבל הרי קרום בכלל לא שייך לבהרת, זה שייך לשאת. אז למה הוא מונה אותו כשלישי לבהרת? אז לכן רואים שבעצם הברייתא משובשת.
אז אמר לו: לא כמו שהבנת שיש לבהרת שלישי שזה קרום ביצה, כי באמת קרום ביצה לא שייך לבהרת, אלא מה החביט מם, כלומר הכוונה שיש עוד שני מראות כהות ממנה, שלא שזה שייך אליה, אלא שיש שתי מראות כהות ממנה שהן טמאות. וככה בעצם הלימוד: בהרת שכהה מן הכהה שלה טמא, כי הרי קרום ביצה הוא כהה מן הכהה מהבהרת — כהה ממנה זה השאת וכהה מן הכהה זה קרום ביצה, אבל קרום ביצה זה בכלל לא ממנה, זה לא שייך לבהרת, זה מין של שאת, לא מין של בהרת. אז לא כמו שהבנת שכאילו הוא משייך את קרום ביצה לבהרת — קרום ביצה לא שייך לבהרת בכלל, הוא שייך לשאת, אלא הלימוד הוא: ומה שאת שגם כהה מן הכהה שלה — רק כהה של הטהור — יש לה תולדה, אז בהרת שכהה מן הכהה שלה גם כן טמא, לא כל שכן שיהיה לה תולדה. ככה הלימוד.
ואדם כי יהיה באור בשרו שאת או ספחת. אז שאת זה שאת, כתוב שאת או בהרת או ספחת, שאת זה שאת, בהרת זה בהרת, ספחת — שני לבהרת, תולדה. וכתוב ומראה עמוק שני לשאת. שואלת הגמרא מה לשון שאת? מוגבהת, כמו מראה של הצל שהוא נראה גבוה ממראה של החמה. תמיד כשיש צל יש חושך, הוא נראה יותר גבוה מאשר מקום שיש בו אור. מה לשון עמוק? עמוקה ממראה חמה שהיא עמוקה ממראה הצל. עכשיו מה לשון ספחת — טפילה שנאמר ספחיני נא אל אחת הכהונות.
אמר רבי אלעזר° דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבה, שהוא אמר שהשנייה לבהרת נלמד מהמילה ספחת, ושנייה לשאת נלמד ממילה עמוק. יש פה שני לימודים, לומדים שיש תולדה לכל אחד מהם, לאחד ממה שכתוב ספחת ולאחד ממה שכתוב עמוק. אבל דברי חכמים שאת שנייה לזה ולזה — המקור לשני, לשני, גם לשאת וגם לבהרת זה אותו אחד, זה שווה. כלומר את שניהם לומדים מהמילה ספחת. שהתורה כתבה את המילה ספחת בין שאת לבהרת, אז לומדים שיש שנייה לזה ושנייה לזה, ספחת הולך על שניהם, גם על שאת וגם לבהרת. זה אומר שיש לכל אחד מהם תולדה.
אומרת הגמרא: תני התם, כדתנן — כתוב שהשתנו מראיהן, בין להקל בין להחמיר. כיצד להקל? אם היתה כשלג נעשית כסיד היכל, או הייתה כצמר לבן — כלומר כמו השאת נעשית כקרום ביצה. נעשית מספחת שאת מספחת עזה. כלומר בעצם מה הגמרא אומרת? שאם זה השתנה להקל, שזה היה לפני כן כשלג ונעשה כסיד היכל, או כצמר לבן ונעשה כקרום ביצה — נעשית מספחת שאת מספחת עזה. אז משמע שגם שני לשאת וגם שני לבהרת שניהם נקראים ספחת. ככה הברייתא משתמשת — הברייתא אומרת שהוא נעשה מספחת לשאת או מספחת עזה, הכוונה מספחת לבהרת שעזה כשלג. אז רואים מכאן שהלשון ספחת הולך על שניהם. זה לפי חכמים.
[דף ג עמוד ב]
הרי זה בעולה ויורד א_היש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף — שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה עד שיתוודע לו ויביא בעולה ויורד.
גמ': ומניין לידיעה בתחילה ובסוף והעלם בנתיים בטמאת מקדש וקדשיו? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה ב) ונעלם ממנו והוא טמא ואשם (ויקרא ויקרא ה ג) ונעלם ממנו והוא ידע ואשם ונעלם ונעלם שני פעמים הטיל הכתוב ידיעה בין שני העלמות, ודרשינן הכי: וידע קודם ונעלם ממנו, וידע אחר ונעלם ממנו מכלל שבאת לו ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בנתיים. עד כדון כ°רבי עקיבה שסובר ששניהם בהעלם טמאה, דדרש ונעלם ממנו והוא טמא — על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש. וממה שהטיל הכתוב ידיעה בין שני העלמות. דרשינן כאילו נכתב וידע קודם ונעלם ממנו וידע אחר ונעלם ממנו כ°רבי ישמעאל בן אלישע שסובר שמדובר בשני הלכות שונות העלם אחד מדבר בהעלם טמאה והשני בהעלם מקדש וקדשיו מניין °רבי ישמעאל בן אלישע כ°רבי ד°רבי אמר ונעלם ממנו מכלל א_ושידע וכתיב (ויקרא ויקרא ה ג) ונעלם ממנו והוא ידע הרי שתי ידיעות מד °רבי ישמעאל בן אלישע כ°רבי °רבי כ°רבי ישמעאל בן אלישע דאי לא כן קשה לדעת רבי למה צריך לכתוב פעמים ונעלם אפי' כ°רבי עקיבה אתייא היא צריך לכתוב פעמים ונעלם ללמד אחת לידיעה והעלם בטומאת מקדש ואחת לידיעה והעלם בטומאת הקודש. ואית דבעי נישמעינה שצריך ידיעה בסוף מן הכא דכתיב (ויקרא ויקרא ה ג) והוא ידע ואשם והלא כבר נאמר (ויקרא ויקרא ה ב) והוא טמא ואשם שצריך ידיעה בתחילה אלא אם אינו עניין לידיעה בתחילה תניהו עניין לידיעה בסוף. רבי בון° בעי למה לי פסוק ללמד שצריך ידיעה בסוף כדי לחייב קרבן? אם לא נודע לו בסוף היך מביא קרבן? אלא נאמר והוא טמא ואשם והוא ידעכך שהידיעה נאמרה לבסוף וכיוון שאין צורך ללמד שצריך ידיעה בסוף שהרי אם אין ידיעה היאך מביא קרבן? אלא אם אינו עניין לידיעה בסוף תניהו לידיעה בתחילה. התיבון הרי כתיב בחיוב חטאת (ויקרא ויקרא ד כג)או הודע אליו חטאתו והביא מעתה אם אינו עניין לידיעה בסוף תניהו עניין לידיעת תחילה והרי כדי להתחייב חטאת אין צריך בידיעה בתחילה? פתר לה במחויבי חטאות ואשמות וודאין א_זשעבר עליהן יום הכיפורים שמביאין חטאתם אחר יום הכיפורים כך שהידיעה שנאמרה לבסוף אינה מיותרת, אלא באה ללמד שאם נודע לו אפילו אחר יום הכיפורים חייב להביא קרבן שאילולי כן הייתי חושב שיהיו כחייבי אשמות תלויין שנודע לו אחר יום הכיפורים פטורין
תא שמע — אומרת המשנה: כל שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתיים הרי זה בעולה ויורד. כי עולה ויורד — הכוונה שהעני מביא קרבן מסוים, העשיר מביא קרבן אחר, בהתאם לרמה של היכולת שלו. עכשיו יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף — כלומר אם הוא ידע שנטמא, ולאחר מכן שכח, נכנס למקדש אבל לא ידע לאחר מכן על הטומאה, אז שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה עד שיתוודע לו ואז הוא חייב עולה ויורד.
שואלת הגמרא: ומניין לידיעה בתחילה ובסוף והעלם בנתיים בטומאת מקדש וקדשיו — מנין ששם צריך גם ידיעה בתחילה וגם ידיעה בסוף והעלם בנתיים? תלמוד לומר — נעלם ממנו והוא טמא ואשם, ולאחר מכן כתוב נעלם ממנו והוא ידע ואשם. אז כתוב נעלם פעמיים — ונעלם ונעלם שני פעמים — אז צריך שיהיה כתוב ידיעה בין שתי ההעלמות. כאילו כתוב נעלם, וידע, ונעלם — דהיינו וידע קודם ונעלם ממנו, כלומר שהוא ידע קודם כל לפני שנעלם ממנו על הטומאה או המקדש, וידע אחר כך אחרי שנעלם ממנו עוד פעם. אז מכלל שבאת לו ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בנתיים.
כדון כרבי עקיבה — שהוא סובר ששני הפסוקים בהעלם טומאה, אז בעצם יכול לדרוש נעלם ממנו והוא טמא — העלם טומאה חייב, ונעלם — חייב העלם מקדש. וממה שהכתוב תולה ידיעה בין שתי ההעלמות, כמו שדרשנו, כאילו נכתב וידע קודם ונעלם ממנו, וידע אחרי שנעלם ממנו.
אבל כרבי ישמעאל — שהוא סובר שמדובר בשתי הלכות שונות, העלם אחד מדבר בהעלם טומאה והשני מדבר בהעלם מקדש — אז מנין לו שצריך שיהיה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתיים? אז אתה אומר רבי ישמעאל כרבי — דרבי אמר ונעלם ממנו מכלל — שאם כתוב נעלם ממנו, אז מכלל שהוא ידע. מה זה נעלם? סימן שהוא ידע קודם, לא שייך העלם בלי שהוא ידע. וכתוב לאחר מכן והוא ידע — אז הרי יש לנו פה שתי ידיעות.
אומרת הגמרא: רבי ישמעאל כרבי, רבי כרבי ישמעאל — כלומר האם מזה שאני רואה שרבי ישמעאל סובר כדעת רבי, אז האם אני יכול להסיק מפה שגם רבי סובר כדעת רבי ישמעאל? כן דינו, כן יהיה קשה. כלומר כמו רבי, כמו רבי ישמעאל, הכוונה שהוא גם כן סובר שחייב גם על העלם מקדש וגם על העלם טומאה, שאם לא כן יהיה קשה — למה צריך לכתוב פעמיים? אפילו כרבי עקיבא, כלומר אפשר להבין את רבי גם כרבי עקיבא — למה בכל אופן צריך לכתוב פעמיים "ונעלם"? אחת לידיעה והעלם בטומאת מקדש ואחת לידיעה והעלם בטומאת קודש.
אתייא היא ידיעה והעלם בטומאת מקדש, ידיעה והעלם בטומאת הקודש. ואית דבעי נישמעינה מן הכא — והוא ידע ואשם — למרות שהידיעה נאמרה בתחילה, והלא כבר נאמר והוא טמא ואשם, אלא אם אינו עניין לידיעה בתחילה תניהו עניין לידיעה בסוף. כלומר כתוב פעמיים לכאורה ידיעה בתחילה, אז אם אינו עניין לידיעה בתחילה זה עניין לידיעה בסוף.
רבי בון° בעי — למה לי פסוק ללמד שצריך ידיעה בסוף כדי לחייב קרבן? אם לא נודע לו בסוף היך מביא קרבן? הרי אם לא נודע לו בסוף, איך הוא בכלל מביא קרבן? הרי צריך שיהיה לו ידיעה, אחרת למה הוא יביא קרבן? אלא אם אינו עניין לידיעה בסוף תניהו לידיעה בתחילה. אז מכיוון שאין צריך ללמד שצריך ידיעה בסוף, כי הרי אם אין ידיעה איך מביא קרבן, אלא אם אינו עניין לידיעה בסוף נהיה עניין לידיעה בתחילה. אז מכאן שצריך ידיעה בתחילה ובסוף.
התיבון — הרי כתיב או הודע אליו חטאתו והביא — בחיוב חטאת. אז אם זה כך, מהתא גם לומר אותו לימוד בדיוק — אם אינו עניין לידיעה בסוף, כמו שאמרנו שאם הוא לא ידע אז מאיפה הוא יביא קרבן, מה פתאום שיביא קרבן, אז אם אינו עניין תניהו עניין לידיעת. כלומר לפי זה יוצא שחייבים ידיעה בתחילה גם כדי להתחייב בקרבן חטאת. והרי כדי להתחייב בקרבן חטאת לא צריך ידיעה בתחילה, בשום מקום לא נראה שצריך ידיעה בתחילה.
אז אמרה הגמרא: פתר לה במחויבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יום הכיפורים, שמביאין אחר יום הכיפורים, אשמות תלויין פטורין. כך שהפסוק שאומר שמדבר על ידיעה בסוף זה לא מיותר, אלא זה בא ללמד שאם נודע לו אפילו אחרי יום כיפורים חייב להביא קרבן. כי הייתי חושב אולי הוא יהיה כמו חייבי אשמות תלויים, שאם נודע להם אחרי יום כיפור הם פטורים. תלמוד לומר "הודע אליו חטאתו והביא" — לחייב אפילו נודע לו אחרי יום כיפורים.
[דף ד עמוד א]
תלמוד לומר או הודע אליו חטאתו והביא לחייב אף בשנודע לו לאחר יום הכיפורים. ומניין שאין הטמא חייב קרבן עולה ויורד אלא על טומאת מקדש וקדשיו שנכנס למקדש או אכל קדשים בטמאה? הואיל והזהיר וענש על זדון טומאה וחייב נמי קרבן על שגגת טומאה בהכרח שבאותו שענש והזהיר בזדון בו חייב קרבן על השוגג מה עונש ואזהרה האמור להלן בטומאת מקדש וקדשיו דבטמאת מקדש כתיב (במדבר נשא ה ג) ולא יטמאו את מחניהם וכתיב (במדבר חקת יט כ) כי את מקדש ה' טמא ונכרת האיש ההוא ובטמאת הקדשים כתיב (ויקרא אמור כב ד) בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר וכתיב (ויקרא ויקרא ז ח) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא אף כשחייב קרבן על טמאה בשוגג לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אמר °רבי אלעזר בן יעקב מתוך שאמר (דברים כי תבא כו יד) לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא יכול ישראל שאכל מעשר כשהוא אונן או טמא יביא קרבן? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה ה) והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור אולי אוציא את המעשר שלא יהיה חייב קרבן לפי שאינו בעון מיתה אבל לא אוציא את האוכל תרומה בטמאה שהיא בעון מיתה שנאמר (ויקרא אמור כב ט) ומתו בו כי יחללוהו? תלמוד לומר לאחת מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור אולי חייב על האוכל תרומה בטמאה דילפינן אשם אשם כתיב הכא (ויקרא ויקרא ה ג) והוא ידע ואשם וכתיב התם (ויקרא אמור כב טז) והשיאו אותם עון אשמה מה להלן בתרומה אף כאן בתרומה ולא כל חייבי קרבנות מעבודה זרה למדתה שהוקשה כל התורה לעבודה זרה דכתיב בעבודה זרה תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ולנפש העושה ביד רמה מה עבודה זרה מיוחדת שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתה חטאת יצאת תרומה שאינה אלא עון מיתה דכתיב (ויקרא אמור כב ט) ומתו בו כי יחללוהו ואינו מביא חטאת. אמר רבי חנינה° קומי רבי מנא° בן יונה אי מעבודה זרה למדתה לכל התורה כולה וילמד מעבודה זרה לכל דבר ויהיה די בידיעה אחת בסוף ולמה הצרכנו בטומאת מקדש וקדשיו ידיעה תחילה וסוף? אמר לו: עבודה זרה בחטאת קבוע, וטומאת מקדש וקדשיו בעולה ויורד, ואין למידין קבוע מעולה ויורד ולא עולה ויורד מקבוע אם כך חזרה הקושיה למקומה. מה חמית מימר ראיתה לומר בטומאת הקודש הכתוב מדבר? אולי בתרומה הכתוב מדבר. נאמר כאן בקרבן עולה ויורד (ויקרא ויקרא ה ב) או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ונאמר להלן (ויקרא צו ז כא) ונפש כי תגע בכל טמא וכו' או בבהמה טמאה וכו' ואכל מבשר זבח השלמים מה בהמה טמאה האמורה להלן בטומאת הקודש אף בהמה טמאה האמורה כאן בטומאת הקודש. אין לי אלא טומאת הקדש טומאת מקדש מניין? בטומאת קדש כתיב (ויקרא אמור כב ג) כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא ובטומאת המקדש כתיב טמא יהיה עוד טומאתו בו. מה טומאת קדש בעולה ויורד אף טומאת המקדש בעולה ויורד. מה חמית מימר ראיתה לומר דקרא בטמא שאכל קדש טהור אולי בטהור שאכל קדש טמא? תלמוד לומר וטומאתו עליו בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר. °רבי אומר מדכתיב ונפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה הנפש ההיא בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר. רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אומר כתיב (ויקרא אמור כב ג) כל איש אשר יקרב מכל זרערכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' נאמרו קדשים בלשון רבים ונאמר טומאה בלשון יחיד דכתיב וטומאתו עליו הא מה אני מקיים וטומאתו עליו? בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר קדשים. °רבי מאיר אומר לא דיבר אלא במי שטומאה פורשת ממנו שיכול להיטהר דכתיב עליו בעודה עליו שלא טבל ונטהר יצא בשר שאין טומאה פורשת ממנו שאין לו טהרה במקוה. תנן: יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף — שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה עד שיוודע לו. אם לכשיוודע לו חייב להביא קרבן אם כן מה הועיל לו יום הכיפורים? אמר רבי יוסי בי רבי בון° נעשית לו יום הכיפורים כאשם תלוי שתולה לו שלא יבואו עליו יסורים. אי נמי מת לפני יום הכיפורים — עונה בה אחר יום הכיפורים? כבר כיפר.. כתיב בשעיר הנעשה בפנים (ויקרא אחרי מות טז טז) וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל וגו' — יש לי בענין זה שלש טמאות: טומאת עבודה זרה, שנאמר (ויקרא קדושים כ ג) למען טמא את מקדשי; גילוי עריות, שנאמר (ויקרא אחרי מות יח ל) לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם שפיכות דמים, שנאמר (במדבר מסעי לה לד) ולא תטמאו את הארץ יכול על כל הטמאות הללו שעיר זה מכפר? תלמוד לומר מטומאות ולא כל טומאות. מה מצינו שחלק הכתוב משאר חטאים להקל עליו בטומאת מקדש וקדשיו שדינו בקרבן עולה ויורד אף כאן בשעיר הפנימי שבא להקל ולכפר בלא חיסרון כיס לחוטא לא נחלוק אלא בטומאת מקדש וקדשיו דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי שמעון בן יוחאי אומר
תלמוד לומר או הודע אליו חטאתו והביא אף לאחר. ומניין שאין חייב קורבן עולה ויורד אלא על טומאת מקדש וקודשיו? הכוונה שאדם שהיה טמא ונכנס למקדש, או שהוא היה טמא ואכל קודשים בטומאה - מנין שרק על זה הוא חייב עולה ויורד. אמרה הגמרא הזהיר וענש על טומאה וחייב קרבן טומאה, כלומר עורר והזהיר וענש על זדון טומאה, וחייב נמי קורבן על שגגת טומאה. אז בהכרח שבאותו מקרה שהוא ענש והזהיר בזדון, באותו מקרה הוא חייב קורבן השוגג. אז מה עונש ואזהרה האמור להלן בטומאת מקדש וקדשיו - עכשיו מצאנו שבטומאת מקדש כתיב "ולא יטמאו את מחניהם" וכתיב "כי את מקדש השם טמא ונכרתה הנפש ההיא". בטומאת קודשים כתיב "בקודשים לא יאכל עד אשר יטהר", וכתיב "הנפש האוכלת בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא". אז גם כאן, כשיחייב קורבן שוגג, לא חייב אלא על טומאת מקדש וקודשיו.
°רבי אלעזר בן יעקב מתוך שאמר לא אכלתי באוני ממנו - יכול ישראל שאכל מעשר כשהוא אונן או טמא יביא קורבן? תלמוד לומר מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור. ואתה אומר, אז אולי הוציא מעשר שלא היה חייב בו קורבן, כיוון שלא חייב אינו בעוון מיתה, אבל לא הוציא את האוכל תרומה שהוא בטומאה. כי האוכל תרומה בטומאה שהוא בעוון מיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו. אז אולי אם מישהו אוכל תרומה בטומאה, יהיה חייב בקורבן עולה ויורד. תלמוד לומר מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור. ואתה אומר, מי אמר? אולי דווקא לומר שכן חייב באוכל תרומה, על פי הנה"ק. כתיב הכא "והוא ידע ואשם", וכתיב תם "וישאו אתם עוון אשמה". אז מה להלן בתרומה אף כאן בתרומה.
שואלת הגמרא: אי אפשר להגיד את זה. למה? כי הרי לא כל חייבי קורבן מעבודה זרה למדנו. שהרי כל התורה כולה הוקשה לעבודה זרה, דכתיב לגבי עבודה זרה "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ולנפש עושה בזדון". אז מה עבודה זרה מיוחדת שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתה חטאת - על דבר כזה מביאים קורבן. יצאת תרומה שאינה אלא עון מיתה, דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו", אז לכן היא לא מביאה חטאת.
אמר רבי חנינה קומי רבי מנא: אם עבודה זרה למדנו לכל התורה כולה, אז אם כך למדנו מעבודה זרה לכל הדינים - היא עדיין בידיעה אחת בסוף, אז למה הצריכו בטומאת מקדש וקודשיו ידיעה גם בתחילה וגם בסוף? אמר לו: עבודה זרה לימדה על קבוע, וטומאת מקדש וקדשיו בעולה ויורד, ואין למידין קבוע מעולה ויורד ולא עולה ויורד מקבוע. כלומר אתה לא יכול ללמוד קבוע מעבודה זרה שמדברת על קורבן קבוע, ללמוד ממנו על קורבן עולה ויורד, וגם לא עולה ויורד מקבוע.
אז אם זה כך, חזרה הקושיה למקומה - אם לא למדנו מעבודה זרה, מי אמר שאולי גם בתרומה יהיה חייב עולה ויורד כמו שאמרנו? ומה חמית מימר בטומאת הקודש הכתוב מדבר, אולי בתרומה הכתוב מדבר? ענתה הגמרא: נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בהמה טמאה, מה בהמה טמאה האמורה להלן בטומאת הקודש אף בהמה טמאה האמורה כאן בטומאת הקודש.
אמר טוב, זה הגיע לטומאת הקודש, טומאת מקדש מנין? ענתה הגמרא: בטומאת קודש כתיב "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקודשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא". וטומאת מקדש "טמא יהיה", או "טומאתו בו". אז מה טומאת קודש בעולה ויורד, אף טומאת מקדש בעולה ויורד.
שואלת הגמרא: מה חמית מימר בטמא שאכל טהור, אולי מדובר הפוך, או בטהור שאכל טמא? תלמוד לומר וטומאתו עליו בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר - כלומר, "טומאתו עליו" - הוא טמא, ולא הבשר, לא הקודשים.
°רבי אומר ואכל בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר - מדכתיב "ונפש כי תיגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה הנפש ההיא", אז חייבים להגיד שמדובר בטומאת הגוף לא טומאת בשר, כי כתוב "ונפש כי תיגע בכל טמא" - מדובר שהאדם עצמו טמא ולאחר מכן אכל מבשר זבח השלמים.
רבי חייא° אומר נאמרו קדשים רבים - דכתיב "אל הקודשים אשר יקדישו בני ישראל" - עכשיו שהתורה מדברת על בשר קודשים, היא מדברת בלשון רבים, ונאמר טומאה יחיד - דכתיב "וטומאתו עליו". הא מה אני מקיים וטומאתו עליו? בטומאת הגוף לא בטומאת בשר - כיוון שזה כתוב בלשון יחיד, חייבים להגיד שלא דובר על הקודשים, כי שם נאמר בלשון רבים. אז כנראה מדובר בטומאה של האדם עצמו.
°רבי מאיר אומר לא דיבר אלא במי שטומאה פורשת ממנו - שיכול להיטהר, "טומאתו עליו" כלומר שיכולה להיות עודה עליו כל עוד שהוא לא טובל ומיטהר. יצא בשר שאין טומאה פורשת ממנו - כלומר בשר קודשים, אם הוא נטמא אין הוא נטהר במקווה. אז לכן "טומאתו עליו" הכוונה לאדם.
ותנן במשנה: יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, השעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים תולה עד שיוודע לו. שואלת הגמרא: אם כן מה הועיל לו יום הכיפורים? אמר רבי יוסי בי רבי בון° נעשית לו יום הכיפורים כאשם תלוי - שתולה לו כדי שלא יעברו עליו ייסורים. אי נמי אם הוא מת לפני יום הכיפורים - מת לפני יום הכיפורים עונה בה. כלומר אם הוא לא הביא קורבן ומת לפני יום הכיפורים - עונה בא, הוא מת עם עוון. אבל אם עבר עליו יום הכיפורים - אחר יום הכיפורים כבר כיפר.
וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל וגו' - יש לי בענין זה שלש טמאות: טומאת עבודה זרה, שנאמר למען טמא את מקדשי; גילוי עריות, שנאמר לבלתי עשות מחוקות התועבות, ושפיכות דמים, שנאמר ולא תטמאו את הארץ. יכול על כל הטמאות הללו שעיר זה מכפר? תלמוד לומר מטומאות ולא כל טומאות. אז מה מצינו שחלק הכתוב-- חטאים להקל עליו? במה מצאנו? בטומאת מקדש וקדשיו, שהרי דינו בקורבן עולה ויורד ומותר כאן מאשר כל האחרים. אז גם כאן שעיר הפנימי בא להקל ולכפר בלא חסרון כיס לחוטא, אלא בטומאת מקדש וקדשיו, דברי °רבי יהודה.
[דף ד עמוד ב]
ממקומו הוא מוכרע שנאמר וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל כל טומאה שבקודש. יכול על כל טומאת מקדש וקדשיו שעיר זה יכפר אפילו על שיש בה ידיעה תחילה וסוף? תלמוד לומר ומפשעיהם ופשעיהם אילו המורדין וכן הוא אומר (מלכים ב' ג', ז') מלך מואב פשע בי מכאן שאינו מכפר אלא על טמאות שדומות למרדים מה מרדים אינם בני קרבן אף הטמאות שעליהם מכפר השעיר שאינם בני קרבן. יצאו טמאות מקדש וקדשיו שיש בו ידיעה תחילה וסוף שחיב קרבן ואין השעיר מכפר. יצא כל שהיתה בו ידיע תחילה ואין בו ידיע בסוף שהשעיר תולה ואינו מכפר.
מתני':
א_חאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר שנאמר (במדבר פינחס כט יא) מלבד חטאת הכיפורים — על מה שזה מכפר זה מכפר. מה הפנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, אף החיצון לא יכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה.
גמ': מה חמית מימר ראיתה לומר הפנימי תולה והחיצון מכפר אולי החיצון תולה והפנימי מכפר או זה וזה יתלו או זה וזה יכפרו? מאי כדון? אמר רבי יעקב בר אחא°: חמית לריש לקיש° אותיב מילה קומי שאל דבר לפני רבי יוחנן° בר נפחא ואתיב ליה והשיב לו ונראה לי שמחלוקי כפרות היא מילתא ולית אנא ידע מה אמר ליה. אמר לו רבי זירא° דילמא דא היא מה דחמית ולא שאל אותו בחלוקי כפרות אלא בהמשך למשנה הקדמת דבעי ריש לקיש° מה חמית מימר ראיתה לומר דקרא שמדבר על חיוב קרבן עולה ויורד בטמא שאכל קדש טהור נימא בטהור שאכל טמא ואתיב ליה והשיב לו רבי יוחנן° בר נפחא תלמוד לומר וטומאתו עליו בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר תנן: יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה. אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף — שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר. מה חמית מימר ראיתה לומר הפנימי תולה והחיצון מכפר? למה לא נאמר שהחיצון תולה והפנימי מכפר או שזה וזה תולים או שזה וזה מכפרים? מאי כדון בשעיר המשתלח כתיב (ויקרא אחרי מות טז כא) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם עונות אילו הזדונות פשעיהם אילו המרדים חטאתם אילו השגגות וכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם ונשא פירושו יכפר. אמר רבי אמי° בן נתן בשם ריש לקיש°: ונשא השעיר עליו את כל עונותם תפש הזדונות והניח השגגות לומר מה שעיר המשתלח מכפר על זדונות שאין בהן חיוב קרבן אף שעיר הנעשה בחוץ מכפר על השגגות שאין בהן חיוב קרבן כגון שלא הייתה בהם ידיע בתחילה ולא יבואו לידי חיוב קרבן אם שעיר המשתלח לא מכפר על חייבי חטאות למה באו לכאן ולמה מתוודה עליהם? אמר רבי אילא° אילעא בשם רבי יסא° אסי לתלייה
°רבי שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע - לא צריך את זה מהפסוק עצמו, יכול ללמוד את זה. הרי נאמר וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל כל טומאה שבקודש. יכול על טומאת מקדש וקדשיו שעיר זה יכפר אפילו אם היה לו ידיעה בתחילה ובסוף? תלמוד לומר ומפשעיהם אילו המורדין, וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי. אז בגלל שהוא לא מכפר אלא על טומאות שהם דומים למרדים - מה מרדים שאינם בני קורבן, אף הטומאות שהוא כן מכפר עליהם - אלה טומאות שאינם בני קורבן. יצאו טומאות מקדש וקדשיו שיש בהם ידיעה תחילה וסוף שהוא חייב בקורבן, שעליהם השעיר לא מכפר. יצא כל שיש בו ידיעה תחילה ואין בו ידיעה בסוף, שהשעיר תולה ולא מכפר. אז בעצם על מה שהוא מכפר, זה על דבר שאין בו ידיעה תחילה ולא סוף.
מתני': אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר שנאמר מלבד חטאת הכיפורים — על מה שזה מכפר זה מכפר. מה הפנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, אף החיצון לא יכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה.
גמ': מה חמית מימר הפנימי תולה והחיצון מכפר או החיצון תולה והפנימי מכפר או זה וזה יתלו או זה וזה יכפרו? מאי כדון?
אמר רבי יעקב בר אחא°: חמית לריש לקיש° מילה קומי רבי יוחנן° ואתיב ליה מחלוקי כפרות היא מילתא ידע מה מר ליה. כבר שמעתי איזה שיחה בנושא שהייתה מרבי יוחנן וריש לקיש, שריש לקיש שאל את רבי יוחנן, ורבי יוחנן אמר לו שזה מחילוקי כפרות, אבל לא יודע מה הוא אמר לו.
אמר לו רבי זירא° דילמא דא היא - זה מה ששמעת. הוא לא שאל על חילוקי כפרות, אלא זה היה המשך למשנה שלנו - מה ריש לקיש° חמית מימר בטמא שאכל טהור - מי אמר לך שדובר בקורבן שעליו הוא חייב עולה ויורד בטמא שאכל טהור, נימא בטהור שאכל טמא - רבי יוחנן° תלמוד לומר וטומאתו עליו בטומאת הגוף לא. זה בעצם הם למדו את המשנה שלנו, ולכן השאלה של ריש לקיש והתשובה של רבי יוחנן זה מה שאמרנו קודם.
מאי כדון - והתודה עליו עונות אילו הזדונו אילו המרדים חטאת אילו השגגות נשא יכפר. עוונות אלו זדונות, פשעים אלה מרדים, חטאתם אלו שגגות. אמר רבי אמי° בשם ריש לקיש°: ונשא השעיר עליו את כל עונותם תפש הזדונות והניח השגגות - כלומר הוא תפס את הזדונות, אמר שהוא מכפר עליהם, והניח את השגגות. לומר מה זדונות שאין בהן חיוב קרבן אף השגגות שאין בהן חיוב קרבן - כיוון שלא הייתה להם ידיעה בתחילה, אין אפשרות שהם יבואו לקורבן.
באו לכאן רבי אילא° בשם רבי יסא° לתליי - שואלת הגמרא: למה חייבי חטאות שדובר בהם שחייב עליהם קורבן והוא תולה עליהם? אולי נאמר שהוא מכפר על אוכלי שקצים ומוספים שאין בהם מלכות ואין בהם חיוב קורבן, ועל האחרים שאין בהם ידיעה תחילה וסוף הוא רק תולה?
אמר רבי זירא: גזירה שווה חטאתם חטאתם. כתיב בשעיר המשתלח "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם", וכתיב בחייבי חטאות "והתוודה חטאתם אשר עשו". מה החטאת שנאמר להם בחייבי חטאות שיש בהם חיוב קורבן חטאת, כי הרי מתוודים עליהם, אף חטאת שנאמר כאן שיש בהם חיוב חטאת. יצאו שגגת אוכלי שקצים ומוספים שבהם אין חיוב קורבן.
תניא, ברייתא: יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, השעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה. שואלת הגמרא: מה שיירת? אם אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף - את זה השעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר. כלומר, אם כך מה ששיירת זה השעיר הנעשה בחוץ - על כורחך שהוא מכפר כפרה גמורה במקרה שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף.
[דף ה עמוד א]
למה חייבים לאמר שמדובר בחטאים שחייב עליהם קרבן? ויתלו אולי נאמר שמכפר על אוכלי שקצים ורמשים שהם במלקות ואין בהם חיוב קרבן? אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זירא° גזירא שווה חטאתם חטאתם כתיב הכא בשעיר המשתלח (ויקרא אחרי מות טז כא) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכתיב התם בחייבי חטאות (במדבר נשא ה ז) והתוודו את חטאתם אשר עשו מה חטאתם שנאמר להלן בחטאים שיש בהן חיוב קרבן חטאת אף חטאתם שנאמר כאן בשיש בהן חיוב חטאת יצאו שגגות אכלי שקצים ורמשים שאין בהן חיוב קרבן. תני על טמאת מקדש וקדשיו יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה. מה שיירתה לשעיר הנעשה בחוץ? אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף ועל כרחך שמכפר כפרה גמורה. דמה שמשייר שעיר הנעשה בחוץ? שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה. ובשאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף לא יבא לידי חיוב קרבן לעולם ולא שייך לתלות ועל כרחך שמכפר כפרה גמורה.
מתני': א_טועל שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי °רבי יהודה בר עילאי °רבי שמעון בן יוחאי אומר שעירי רגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין? על טהור שאכל טמא °רבי מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו היה °רבי שמעון בן יוחאי אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל טמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושל יום הכיפורים מכפרין על שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו לו: מה הן שיקרבו זה בזה? אמר להן: יקרבו. אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך הם קריבים? אמר להן: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
אנחנו יודעים ירושלמי מסכת שבועות דף ה. נתחיל מהמשנה פרק א' הלכה א'. תאמר את המשנה.
ועל שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר שעירי רגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין? על טהור שאכל טמא. רבי מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו. היה רבי שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל טמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. ושל יום הכיפורים מכפרין על שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו לו: מה הן שיקרבו זה בזה? כלומר, אם קורבן שעיר של ראש החודש אפשר להקריב ביום כיפור לדוגמה וכדומה. אמר להן: יקרבו. אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך הם קריבים? אמר להן: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. כלומר, כיוון שיש בהם משהו קבוע, בעצם כולם באים על אותה כפרה. יש בהם כפרה אחת שהיא משותפת, ולכן יכול אחד לכפר על השני. אם לא הביא את השעיר בראש חודש יכול להביא אותו ביום כיפור. לא הביא ביום כיפור, יכול להביא אותו ברגלים וכדומה.
[דף ה עמוד ב]
גמ': תנן: ועל שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף — שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי °רבי יהודה בר עילאי אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי הושעיה° טעמא ד°רבי יהודה בר עילאי דכתיב בשעיר ראש חדש (במדבר פינחס כח טו) ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין יודע בו אלא ה' שעיר זה מכפר. אין לי אלא שעיר של ראש חדש שעירי רגלים מניין? אמר רבי זירא° בשעיר הרגלים כתיב (במדבר פינחס כח כב) ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם. ושעיר וי"ו מוסיף על ענין ראשון דמה שמכפר זה מכפר זה. רבי זעירא° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם רבי הושעיה° ורבי יעקב בר אחא° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא ביום חנוכת המשכן שהיה בראש חדש ניסן הקריבו בו שלושה שעירים: שעיר נחשון, שעיר חטאת המילואים, ושעיר ראש חדש. וכתיב (ויקרא שמיני י יז) מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים היא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. מה אנן קיימין? אם בשעיר נחשון רק על שבטו מכפר ולא עוון העדה אם בשעיר של מילואים אין כיוצא בו לדורות אם כך, למה השיב אהרן למשה: אם שמעת בקדשי שעה שנאכלו באנינות, מי שמעת בקדשי דורות הא גם זה שנשרף היה קדשי שעה אלא כן אנן קיימין בשעיר של ראש חדש. תנן: ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל טמא מאי כדון? נאמר כאן בשעיר שנשרף נשיאות עון דכתיב (ויקרא שמיני י יז) לשאת את עון העדה ונאמר להלן גבי ציץ נשיאות עון דכתיב (שמות תצוה כח לח) ונשא אהרן את עון הקדשים מה להלן עון הקריבין ולא עון המקריבין שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם והחלב והבשר של עולה שקרב בטומאה אף כאן עון הקריבין שהבשר טמא ולא עון המקריבין. אמר רבי יוסי בי רבי בון° °רבי יהודה בר עילאי חלק על שיטת °רבי מאיר ד°רבי מאיר סבר שכל השעירים כפרתם שווה על טמאת מקדש וקדשיו ו°רבי יהודה בר עילאי סובר ששעירי רגלים ושל ראש חדש מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושעיר חיצון של יום הכיפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף ו°רבי שמעון בן יוחאי חלק על שיטת °רבי יהודה בר עילאי וסובר ששעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל טמא ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ושל יום הכיפורים מכפרין על שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמר רבי יוחנן° בר נפחא אף שאמר °רבי מאיר כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו מודה °רבי מאיר בשעיר הנעשה בפנים שבא על שהייתה לו ידיעה בתחילה ולא ידיעה בסוף ואף שנקרא חטאת אין מכפר אלא תולה. ואתייא כרבי יונה° דאמר בשם רבי זעירא° (ויקרא אחרי מות טז ט)והקריב את אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת לתלייה כאילו נאמר ועשהו עד שיוודא לו ויביא חטאת שלא ישתנה שאין קרבן שני שפועל כמותו שעיר שלא קרב ברגל ייקרב בראש חדש לא קרב בראש
אומרת הגמרא. ועל שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי רבי יהודה. אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיה, טעמא דרבי יהודה, דכתיב בשעיר ראש חודש ושעיר עזים חטאת לה. הרי יכול היה לכתוב שעיר חטאת, שעיר עזים אחד לחטאת לה'. כתוב לחטאת לה', אז זה חטא שאין יודע בו אלא ה, שעיר זה מכפר. רק חטא, רק חטא שאין בו ידיעה - אז בעצם על זה השעיר מכפר.
אין לי אלא שעיר של ראש חדש, שעירי רגלים מניין? שגם הם מכפרים על זה. אמר רבי זירא, בשעירי רגלים כתיב ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם, ושעיר וי"ו מוסיף על ענין ראשון. הו"ו החיבור מוסיף על הראשון, כי מה שמכפר זה מכפר זה.
רבי זעירא ורבי אלעזר אמרו בשם רבי הושעיה, רבי יעקב בר אחא אמר בשם רבי יוחנן - ביומו של הקמת המשכן שהיה בראש חודש ניסן והקריבו בו שלושה שעירים: שעיר נחשון, שעיר חטאת המילואים, ושעיר ראש חודש. אז כתוב שם, מדוע להקריב חטאת במקום הקודש? כי קודש קדשים היא, ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. מה נן קיימין? כלומר באיזה שעיר מדובר? אם בשעיר נחשון על שבטו מכפר, לא על עוון העדה. ואם בשעיר של המילואים - אין כיוצא בו לדורות. לפי מדרש, אהרון השיב למשה: אם שמעת שנשרפו בעניין ההוא, מי שמעת שנשרפו לדורות? אבל אם תאמר שמדובר במילואים הרי גם זה שנשרף היה קודש השעה, אלא כן - אלא כן אנן קיימין בשעיר של ראש חדש.
תנן: ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין? על טהור שאכל טמא. שואל, מנין? נאמר כאן נשיאות עון, דכתיב לשאת את עון העדה, ונאמר להלן נשיאות עון, דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים. מה להלן עון הקריבין ולא עון המקריבין - כלומר הקורבנות ולא עון המקריבים בני אדם. שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על אדם, שהחלב והבשר שלו נאכל בטומאה. אף כאן עון הקריבין ולא עון המקריבין - הבשר טמא ולא עון המקריבים.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: רבי יהודה חלק שיטת רבי מאיר. רבי מאיר הרי סובר שכל השעירים כפרתם שווה, כולם באים על טומאת מקדש וקדשיו. רבי יהודה סובר ששעירי רגלים ושל ראש חודש מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושעיר חיצון של יום הכיפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף. ורבי שמעון חלק שיטת רבי יהודה, והוא סובר ששעירי ראשי חדשים מכפרים על טהור שאכל טמא, ושל רגלים מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושל יום הכיפורים מכפרים על שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף.
אמר רבי יוחנן: אף שאמר רבי מאיר שכל השעירים כפרתן שווה שהם באים על טומאת מקדש וקדשיו, מודה רבי מאיר בשעיר הנעשה בפנים שהוא בא על דבר שהיתה בו ידיעה בתחילה ולא ידיעה בסוף, ולמרות שהוא נקרא חטאת, הוא לא מכפר אלא תולה.
ותייא כרבי יונה בשם רבי זעירא, כתוב והקריב את אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. הרי היה יכול לכתוב ועשהו לחטאת. מה זה חטאת? למה אני אומר ועשהו חטאת? הכוונה שאפילו אם מת חברו, כלומר אם הוא הגריל וחברו מת, אף על פי כן תעשה אותו חטאת - לתלייה שלא ישתנה. הוא לא משתנה עד שידבק לו חברו.
עכשיו, שעיר שלא ברגל ייקרב בראש חדש, לא קרב בראש חודש יקרב ביום הכיפורים, לא קרב ביום הכיפורים יקרב ברגל הבאה. כי מתחילה לא הוקדשו קורבן לציבור אלא להיקרב על מזבח החיצון וכל מה שצריך.
שואל: והלא כבר כיפר באחר? הרי חטאת שהתקרבה בעליה - באחר היא מתה. שלמרות שחטאת ציבור לא מתה, אבל בכל אופן היא נקרבת. אלא צריכה... אבל למה פה אתה אומר שהיא תיקרב ברגל הבאה או בראש חודש הבא וכו'. אמר, מכיון דכתיב חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות, אז כמי שכולם מקריבים כפרה אחת. אמר רבי בון: מכיוון שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, אז כמי שכולם מכפרים כפרה אחת. כלומר עצם הכוונה כאילו שהם עומדים להקרבה בכל אחד מהזמנים הללו אם ירצה. זה לא שהוא מביא את זה דווקא לראש חודש, אלא הוא מביא את זה מראש לכל ראשי חודשים או לרגלים או ליום הכיפורים.
[דף ו עמוד א]
חדש יקרב ביום הכיפורים לא קרב ביום הכיפורים יקרב ברגל הבא שמתחילה לא הוקדשו קרבנות ציבור אלא ליקרב על מזבח החיצון לכל מה שצריך ולא כבר כיפר באחר והוה חטאת שנתכפרו בעליה, ואף שחטאת ציבור אינה מתה אינה קרבה אלא תראה עד שתסתאב. אמר רבי מנא° בן יונה: מכיון דכתיב (דברים ראה טז טז) חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כמי שכולן מכפרין כפרה אחת. אמר רבי בון° מכיון שכולן מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כמי שכולן מכפרין כפרה אחת וכאילו עומדים להקרבה בכל אחד מהזמנים הללו כשירצו. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יסא° אסי: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה א_יאין צריך להזכיר של ראש חדש שזיכרון אחד עולה לראש השנה ולראש חדש. אמר רבי אחא בר פפא°: ותני כן דתנן: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה בשחרית °בית שמאי אומרים מתפלל שמונה ואומר ברכה של שבת בפני עצמה ושל ראש השנה בפני עצמה ו°בית הלל אומרים שבע מתחיל בשל שבת וחותם בשל שבת ומזכיר של ראש השנה באמצע במוסף °בית שמאי אומרים עשר שלושה ראשונות ושלושה אחרונות ואחת של שבת, ואומר קדושת היום ברכה בפני עצמה וכולל מלכויות עמה, וברכה לזיכרונות וברכה לשופרות ו°בית הלל אומרים א_יאתשע שכולל של שבת וקדושת היום עם מלכויות בברכה אחת, וחותם מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון. ואם צריך להזכיר של ראש חדש ל°בית שמאי היה צריך להיות אחת עשרה ברכות לפי שצריך להוסיף ברכה לראש חדש. אמר רבי יוסי° בר זבידא במה פליגין °בית הלל ו°בית שמאי? בדבר שטעון ברכה בפני עצמו. ברם הכא בראש חדש אף °בית שמאי מודים שכן אפילו בחול אינו קובע ברכה לעצמו אלא כוללן בעבודה ויזכיר בעבודה אלא ודאי זיכרון אחד עולה לשניהם. רבי יוסי° בר זבידא בעי שני שעירים שמקריבין בראש השנה מסתמא אחת מהן מחמת ראש חדש הוא בא ואת אמרת אין צריך להזכיר ראש חדש? אמר רבי יוסי בי רבי בון° לא יאות. רבי יוסי° בר זבידא מקשי דתני שני כבשי עצרת ושני שעירי ראש השנה, אם כיפר הראשון על מה שני מכפר? על טומאה שאירעה בין זה לזה. ולא °רבי שמעון בן יוחאי היא הרי °רבי שמעון בן יוחאי חולק כפרות וסובר ששעיר ראש חדש ושעיר ראש השנה מכפרים על חטאים שונים. ומאי קשיא ליה על מה שני מכפר? הא חלוקין הן דמא שמכפר זה לא מכפר זה אלא ודאי זה וזה מחמת ראש השנה הן באין. אמר רבי אמברי° לית יכיל לומר שאין אחד מהם משום ראש חדש דכתיב (במדבר פינחס כט ו) מלבד עולת החדש שמע מינא שגם שעיר ראש חדש היה קרב בראש השנה ועוד מהדא דתני °רבי שמעון בן יוחאי אומר שלשים ושני שעירים קריבין לציבור בכל שנה ושנה וכו' שנים עשר לשנים עשר חדשי השנה וכו' שמע מינא שאף בראש השנה היה קרב של ראש חדש חד בר אביי עבר קמי תיבותא ולא אדכר דריש ירחא וקלסוניה אחד מתלמידי אביי עבר לפני התיבה בראש השנה ולא הזכיר של ראש חדש ושבחוהו. רב הושעיה° בעי הגע עצמך ששחטו שניהן כאחת מה אית לך טומאה שאירעה בין זה לזה? אמר רבי בון°
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אין צריך להזכיר של ראש חודש, שזיכרון אחד הוא לראש השנה וראש חודש. אמר רבי אחא בר פפא ותני כן, דתנן העובר לפני התיבה ביום טוב ראשון-- ביום טוב של ראש השנה, אז בשחרית בית שמאי אומרים מתפלל שמונה ואומר ברכה של שבת בפני עצמה ושל ראש השנה בפני עצמה. ובית הלל אומרים שבע, מתחיל בשל שבת וחוצה בשל שבת ומזכיר שראש השנה באמצע. במוסף בית שמאי אומרים עשר, שלושה ראשונות ושלושה אחרונות, אחת של שבת ואומר קדושת היום בברכה בפני עצמה וכולל מלכויות עם הברכה הזכרונות והברכה השופרות. ובית הלל אומרים תשע שכולל שבת וקדושת היום עם מלכויות בברכה אחת וחוצה ברכה של שבת וישראל ויום הזיכרון. שאם צריך להזכיר של ראש חודש לבית שמאי היה צריך להיות אחת עשרה ברכות, כי על הפקד צריך להוסיף ברכה לראש חודש.
אמר רבי יוסי מה פליגין בית הלל ובית שמאי - בדבר שאתה אומר ברכה בפני עצמו, ברם הכא, הרי בראש חודש גם בית שמאי מודים שלא צריך, כי אפילו בחול-- אינו קובע ברכה לעצמו, אלא כוללן בעבודה. אנחנו אומרים רצה, כן ברצה אומרים ילבב ולא אומרים ברכה מיוחדת אפילו ביום חול. אז ודאי שלא יזכירו אפילו-- ודאי שבראש השנה לא יגידו ברכה נפרדת.
אומרת הגמרא, אז אם כן, יזכיר בעבודה. כן, אם אתה אומר שזה הסיבה אז שיזכיר את זה בעבודה. למה גם בעבודה לא מזכירים בראש השנה גם לבית שמאי? אלא ודאי כנראה שזיכרון אחד הוא אצל שניהם.
רבי יוסי בעי, שני שעירי ראש השנה - שמקריבים בראש השנה, הרי מסתמא אחד מהם מחמת ראש חודש הוא בא, ואתה אמרת אין צריך להזכיר ראש חודש. למה שלא תזכיר ראש חודש? הרי מביאים שעיר על ראש חודש. אמר רבי יוסי בי רבי בון יאות.
רבי יוסי מקשי - לא צודק בשאלה. דתני שני כבשי עצרת ושני שעירי ראש השנה, אם כיפר הראשון על מה שני מכפר? על טומאה שאירעה בין זה לזה. עכשיו, ולא רבי שמעון היא - הרי פה מדובר על רבי שמעון, והרי רבי שמעון חולק כפרות. הוא סובר ששעיר ראש חודש ושעיר ראש השנה הם מכפרים על חטאים שונים. אז על מה הוא מקשה, על מה שני מכפר? הרי חלוקים הם. מה שכיפר זה לא כיפר זה. אלא זה וזה מחמת ראש השנה הם באים. כלומר, שניהם באים על ראש השנה. לכן בעצם השאלה, אם שניהם מכפרים על אותו דבר, כי שניהם באים ראש השנה והקרבתי את הראשון, למה אני צריך את השני? על זה הוא אמר שהם מכפרים על טומאה שאירעה בין זה לזה. אבל בכל זאת רואים ששני השעירים באים מחמת ראש השנה ולא אחד מראש חודש.
אמר רבי אמברי לית יכיל - לומר דאין אחד מהם מראש חודש. אי אפשר להגיד דבר כזה. דכתיב מלבד עולת החדש, שמע מינה שגם שעיר ראש חודש היה קרב בראש השנה. ועוד מהדא - עוד ראיה דתני רבי שמעון: שנים עשר לשנים עשר חדשי השנה וכולי. אז שמע מינה שגם בראש השנה היה קרב ראש חודש.
אומרת הגמרא, חד בר אביי עבר קמי תיבותא - עבר לפני התיבה ולא אדכר דריש ירחא - לא הזכיר ראש חודש, וקלסוניה - שיפכו אותו. כן, כמו בראש השנה הוא לא הזכיר ראש חודש ושיפכו אותו.
[דף ו עמוד ב]
אילו ישראל כשירין ולא נטמאו כלל שמא אינן מביאין מה שקבעה להן תורה? אף הכא אף על פי שהראשון כיפר מקריב גם את השני. אמר רבי יוחנן° בר נפחא קרבנות ציבור שניתוותרו לדברי חכמים משנין מיד, ואין צריך שירעו עד שיסתאבו, דלב בית דין מתנה עליהם שאם לא יצטרכו להם יפדו אותם כשהם תמימים לדברי °רבי שמעון בן יוחאי אין משנין מיד אלא ירעו עד שיסתאבו. אם לדברי חכמים משנין למה הקשו ל°רבי שמעון בן יוחאי מהו שיקרבו זה בזה? הרי לשיטתם פשיטה שקריבים בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאת אומר אין משנין מהו שיקרבו זה בזה? מאי טעמא? ד°רבי שמעון בן יוחאי? אמר רבי יוסי° בר זבידא לפי שאין קרבנות הציבור נקבעין אלא בקביעה שבתחילה. אמר רבי יודן°: ותני כן דתני לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם הזבח שהוא קרב לשמו שצריך שיהא קדש לשמו משעה הראשונה וטעמייהו דרבנן דסבירא ליה דשאני קרבנות ציבור דלב בית דין מתנה עליהן.
מתני':
°רבי שמעון בן יהודה אומר משמו שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל מן הקדש הטמא. מוסף עליהם של רגלים שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. מוסף עליהן של יום הכיפורים שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו לו: אומר היה °רבי שמעון בן יוחאי שיקרבו זה בזה אמר להן הין אמרו לו אם כן יהו של יום הכיפורים קריבין לראשי חדשים, אבל היאך של ראשי חדשים קריבין ביום הכיפורים לכפר כפרה שאינה שלהן? אמר להן: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
גמ': אמר רבי יוסי דרומייא° קומי רבי יונה° כך צורכה למיתני: אם כן יהו של ראשי חדשים קריבין ביום הכיפורים, שכן מעלין בקודש ולא מורידין; דמעיקרא לא בא אלא לכפר על טהור שאכל את הטמא, ועכשיו בא לכפר גם על טמא שאכל את הטהור אבל של יום הכיפורים — אין קריבין בראש חדש, שאין מורידין בקדש שעכשיו כפרתו מועטת ממה שהיתה בתחלה. אמר רבי אלעזר° בן פדת רבי בון° פתר לה פתר חורין אם כן יהו של יום הכיפורים קריבין בראשי חדשים לפי שהם מכפרין כפרתן וכפרת ראשי חדשים אבל של ראשי חדשים אין קריבין ביום הכיפורים שאין הם מכפרין אלא כפרתן בלבד דאילו מי שאכל חמשה זיתים חלב בחמש העלמות והפריש ארבעה קרבנות וסבור שהן חמשה שמא כיפר? ואילו מי שאכל ארבעה זיתים חלב בארבע העלמות והפריש חמשה קרבנות דסבור שהם חמש לא כל שכן שכיפר וכך היה °רבי שמעון בן יוחאי אומר שלשים ושנים שעירים קריבין על הציבור בכל שנה שלשים ואחד, בחוץ ונאכלין, ואחד בפנים ואינו נאכל, ושעיר המשתלח. שנים עשר לשנים עשר חדשי שנה, שמונה בחג, שבעה בפסח, שנים בעצרת — אחד בגלל היום ואחד בגלל הלחם, אחד בראש השנה רואים שהשני בא בגלל ראש חדש ואחד ביום הכיפורים. כיון ששמע משה שכל לב השעירים באים לכפר על ספק טומאת מקדש וקדשיו אמר מעתה מי שבאת לידו ספק עבירה צריך להביא כל קרבנות הללו? אמר רבי תנחומא° בר אבא בשם ריש לקיש°: בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה ששעיר המשתלח יכפר על כל מי שיש ספק עבירה בידו דכתיב והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל לכל חטאותם ולכל פשעיהם התחיל ואמר (תהילים ק א) מזמור לתודה על שם והתודה עליו.
מתני':
א_יבועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר א_יגועל שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין — שעיר המשתלח מכפר.
גמ': תנן: ועל שאר עבירות שבתורה וכו' שעיר המשתלח מכפר הדא היא כך כוונת המשנה מכפר על הזדונות ותולה על השגגות ואינו נפטר מלהביא קרבן חטאת אחר יום הכיפורים. תנן: ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות ו השגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין לא הן קלות עשה ולא תעשה לא הן חמורות כריתות ומיתות בית דין. אמר רבי יהודה° כיני מתניתא כך כוונת המשנה הקלות והחמורות א_ידאותן הקלות בין שעשאן בזדון בין שעשאן בשגגה
רב הושעיה בעי, הגע עצמך ששחטו שניהן כאחת - כלומר, אתה אומר שבעצם השני בא לכפר על הטומאה שהייתה בין זה לזה. אבל רואים שחטו את שניהם בעת אחת. אז מה הטומאה שאירעה בין זה לזה? אמר רבי בון אילו ישראל כשירים ולא נטמאו כלל, שמא אינן מביאין - מה שקבעה להן התורה? הרי כולם טהורים אז לא צריכים כפרה, אז מה, לא יביאו את הקורבנות? אלא מביאים. אז אפוא כשהראשון כיפר מקריב גם את השני.
רבי יוחנן - קורבנות ציבור שנתוותרו, כלומר נותרו, נהיו נותר, כלומר לא הקריבו אותם, אז לדברי חכמים משנין מיד, כמו שאפשר להעביר אותם, לפדות אותם ולגנוב למקום אחר, ואין צריך לירא שהסתאבו. למה? כיוון שלב בית דין מתנה עליהם, שאם לא יצטרכו את הקורבן לציבור אז ילמדו אותם כשהם תמימים. אבל רבי שמעון אין משנין מיד אלא יראו שהסתאבו.
שואלת הגמרא, אם דברי חכמים משנין למה הקשו לרבי שמעון מהו שיקרבו זה בזה? הרי על שיטתם פשוט היה מקריבים. אז אתה אומר בשיטתו השיבוהו - כלומר בשיטתך שאת אומר אין משנין, מהו שיקרבו זה בזה?
שואלת הגמרא, מאי טעמא דרבי שמעון - למה הוא סובר שלא משנים? אמר רבי יוסי שאין קרבנות הציבור נקבעין אלא - בגזירה שמתחילה, כלומר בין שקנו אותם לצורך קורבן מסוים נקבעו.
אמר רבי יודן: ותני כן - בשביל שלושה דברים הזבח נזבח לשם הזבח שהוא קרב לשמו, כלומר צריך שיהיה קדש משעה ראשונה. ותימא רבנן, כלומר מה רבנן סוברים? הם סוברים שאני קורבן הציבור זה, לב בית דין מתנה עליהם. באמת קורבן רגיל צריך שמשעה הראשונה יהיה לשמו, אבל קורבנות ציבור לב בית דין מתנה עליהם, שאם לא ישתמשו בהם לאותו דבר הוא ישתמש בהם בדברים אחרים.
פרק א' הלכה ה'. אמורת המשנה: רבי שמעון בן יהודה אומר משמו: שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל מן הטמא. מוסף עליהם של רגלים שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. עליהן של יום הכיפורים שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף.
אמרו לו: אומר היה רבי שמעון שיקרבו זה בזה - כלומר, האם לפי רבי שמעון, הרי כל אחד מוסיף משהו אחר. האם רבי שמעון אומר שיקריבו זה בזה? האם אני יכול להקריב שעיר ראש חודש ביום הכיפורים? אמר להן הין. אמרו לו אם כן יהו של יום הכיפורים קריבין לראשי חדשים, אבל היאך של ראשי חדשים קריבין ביום הכיפורים לכפר כפרה שאינה שלהן - כלומר, הרי יום הכיפורים מכפר משהו נוסף שראש חודש לא מכפר. אמר להן: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו - המהות הוא אותו דבר, לכן הם יכולים להעביר מאחד לשני.
אמר רבי יוסי דרומייא קומי רבי יונה: צורכה למיתני - כך צריך הלמידה, ככה צריך לומר. אם כן יהו של ראשי חדשים קריבין ביום הכיפורים - לא הפוך, שכן מעלין בקודש ולא מורידין. זה בעיקר, אז זה לא בא אלא לכפר על טהור שאכל הטמא, עכשיו זה בא לכפר גם על טמא שאכל את הטהור. אבל של יום הכיפורים אין קריבין בראש חדש, כי הרי אין מורידין בקדש, כי הרי עכשיו כפרתם מועדת.
רבי אלעזר רבי בון פתר לה פתר חורין - הוא הסביר את זה אחרת. כלומר, אם כן יהו של יום הכיפורים קריבין בראשי חדשים - שהרי הם מכפרים כפרתן וכפרת ראשי חדשים, ויום הכיפורים מכפר גם את הכפרה של עצמם וגם של ראש חודשים. אז לכן קורבן של יום כיפורים יכול להיות קרב בראש חודש, אבל של ראשי חדשים אין קריבין ביום הכיפורים, כי הרי שאין מכפרין אלא כפרתן בלבד - הם לא יכולים לכפר את הכפרה של יום כיפור. אז איך אתה יכול להקריב קורבן ראש חודש ביום הכיפורים? דהרי אילו מי שאכל חמשה זיתים חלב בחמש העלמות, והפריש ארבעה קרבנות וסבור שהן חמשה, שמא כיפר? אז כך שעיר ראש חודש הוא בא לכפר רק על חלק, הוא לא יכול לכפר את החמישי. הוא לא יכול, כמו יום כיפור, שאפילו הוא הפוך. מי שאכל חלב- בארבע העלמות והפריש חמשה קרבנות כי הוא סבור שהם היו חמישה, לא כל שכן שכיפר. כן, אז גם כך יום כיפור שהוא מכיל גם את הקודמים, גם את ראש חודש, אז הוא עדיין יכול לכפר אם מקריבים אותו בראש חודש.
היה רבי שמעון אומר: שלשים ושנים שעירי על הציבור בכל שנה, שלשים ואחד בחוץ ונאכלין, ואחד בפנים ואינו נאכל, ושעיר המשתלח. עכשיו שנים עשר לשנים עשר חדשי שנה, שמונה בחג, שבעה בפסח, שנים בעצרת - אחד בגלל היום ואחד בגלל הלחם, אחד בראש השנה - בכל אופן רואים שהשני בא בראש השנה כתיב במפורש, ואחד ביום הכיפורים.
ואת אומר כיון ששמע משה - שכל השלושים ושניים שעירים באים לכפר על ספק טומאת מקדש וקדשיו, אז אמר מעתה מי שבאת לידו ספק עבירה צריך להביא כל קרבנות הללו. רבי תנחומא בשם ריש לקיש: בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה שהשעיר המשתלח יכפר על כל מי שיש ספק עבירה בידו, דכתיב והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ולכל חטאתם וכל פשעם, התחיל ואמר: מזמור לתודה - על שם והתודה עליו. כן, כלומר מזמור תודה זה בעצם נקרא מזמור תודה. אנחנו יודעים בבבלי מופיע שזה כנגד קורבן תודה, אבל פה רואים שנאמר כנגד הוידוי.
פרק א' הלכה ו'. אומרת המשנה: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר. ועל שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין - שעיר המשתלח מכפר.
ואת אומרת - הדא היא מכפר על הזדונות ותולה על השגגות. כלומר לא נפטר אדם שעשה בשוגג חטא, הוא לא נפטר עד שיביא קורבן, אך זה תולה לו. דהיינו ועל שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין.
שואלת הגמרא, לא הן קלות - עשה ולא תעשה, לא הן חמורות - כריתות ומיתות בית דין. למה צריך לחזור על זה? אמר רבי יהודה כיני מתניתא - הקלות והחמורות, אותן הקלות בין שעשאן בזדון בין שעשאן בשגגה, מכפר. אותן שגגות בין שהתוודע להן בין שלא התוודע להן. והרי אינו הקלות עשה ולא תעשה, והרי אינו החמורות כריתות ומיתות בית דין.
[דף ז עמוד א]
ואותן השגגות בין שנתוודע לו בהן בין שלא נתוודע לו בהן א_טו ואילו הן קלות עשה ולא תעשה ואלו הן החמורות כריתות ומיתות בית דין. כשם שהשעיר הנעשה בפנים מכפר על הזדונות ותולה על השגגות אף שעיר המשתלח כן. ניחה שמכפר עללא הודע אבל על הודע הרי חייב להביא קרבן ולא כן תני מניין למחוייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יום הכיפורים א_טזשחייבין להביא אחר יום הכיפורים וחייבי אשמות תלויין פטורין ואיך המשנה אומרת ששעיר יום הכיפורים מכפר על הודע? אמר רבי בון בר חייא° לעולם בספק עברות שבידו שאם היה נודע לו עליהם היה חייב אשמות תלויין והכי קאמר בין שנתוודע לו בהן בין שלא נתוודע לו בהן תנן (משנה כריתות א א) שלשים ושש כריתות בתורה וכו' והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים וכו' על אלו חייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת ועל לא הודע שלהן אשם תלוי איך יתכן שיהיה חייב אשם תלוי על אכילה ביום הכיפורים ולא כבר כיפר יום הכיפורים? אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם לוי שובדא° במורד ביום הכיפורים שאינו רוצה בכפרת יום הכיפורים היא מתניתא. ולמה לא אמר בשלא נתוודע בהן הספק ביום הכיפורים אלא רק אחריו? מילתיה אמרה שאפילו לא נתוודע לו בהן ביום הכיפורים יום הכיפורים מכפר תנן: השעיר מכפר על עשה ועל לא תעשה. על עשה אף על פי שלא עשה תשובה ועל לא תעשה אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זירא° והוא שעשה תשובה. האומר אין העולה מכפרת או אין העולה מכפרת עלי מכפרת היא על כורחו אי איפשי שתכפר לי אינה מכפרת לו על כרחו. האומר אין יום הכיפורים מכפר יום הכיפורים מכפר הוא לו על כורחו. אי איפשי שיכפר לי מכפר הוא לו על כורחו שיום הכיפורים מכפר אף לשאינם שבים. אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל° מאי טעמה? דיום הכיפור מכפר בעל כרחו? לא כולא מן הדין בר נשא מימר למלכא דלית את מלך. העולה מכפרת על הרהור הלב מאי טעמא שנאמר (יחזקאל כ', ל"ב) והעולה על רוחכם היו לא תהיה כאילו נאמר העלה באה לכפר על רוחכם אם הרהרתם בדברים שהיו לא תהיה וכן באיוב הוא אומר (איוב א', ה') והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם וגו' דאמר אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם הדא אמרה שהעולה מכפרת על הרהור הלב. °רבי אומר: על כל עבירות שבתורה יום הכיפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומיפר ברית ומגלה פנים בתורה, שאם עשה תשובה מתכפר לו ואם לאו אין מתכפר לו. רבי זבידא° אמר רבי יסא° אסי מקשי מיסברו סבר °רבי שיום הכיפורים מכפר בלא תשובה והתנינן מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה? רבי אשיין° רבי יונה° ורבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא לדברי °רבי יום הכיפורים מכפר בלא תשובה ומיתה ממרקת בלא תשובה דתני יום מיתה כיום תשובה מהו יום תשובה יום הכיפורים מאן תניתה? °רבי הווי אומר הדא דתנינן תמן מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה דלא כ°רבי. שאל °רבי מתיא בן חרש את °רבי אלעזר בן עזריה בישיבה. אמר לו שמעתה א_יזארבעה חלוקי כפרה שהיה °רבי ישמעאל בן אלישע דורש? אמר לו: שלשה הן חוץ מן התשובה. כתוב אחד אומר
כשם ששעיר הנעשה בפנים מכפר על הזדונות ותולה על השגגות אף שעיר המשתלח כן. ואתה מניח שמכפר על שגגה, אבל על שגגה? הרי הוא חייב להביא קורבן. אז איך הוא מכפר? ולא כן תני מניין למחוייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהם יום הכיפורים שחייבין להביא אחר יום הכיפורים וחייבי אשמות תלויין פטורין? אז איך המשנה אומרת שיום כיפורים מכפר על שגגה? אמר רבי בון בר חייא, לעולם בספק עבירות שבידו, כאלה עבירות שאם הוא היה יודע עליהם הוא היה חייב אשם תלוי. כלומר, אם היה יודע על הספק, כן? כלומר ספק עבירות, שאם הוא יודע על הספק, לא על העבירה עצמה, יודע על הספק בתור ספק, היה אשם תלוי. והיינו בין שנתוודע לו בהן בין שלא נתוודע לו בהן, אז יום הכיפורים מכפר.
ואתם, אל תלמדנו, שלושים ושש כריתות בתורה, ואחד מהם זה האוכל ועושה מלאכה ביום כיפורים. על אלו חייבים, קרו לזדונם כרת ולכריתותם חטאת, ועל שגגה שלהם אשם תלוי. שואלת הגמרא איך ייתכן שיהיה חייב אשם תלוי על שגגה שחייב יום כיפור, ולא כבר כיפר יום הכיפורים? אמר רבי שמעון בן לקיש בשם לוי, שובדא (מורד) ביום הכיפורים מדובר, באדם שהוא לא רוצה שיום הכיפורים יכפר לו. שואלת הגמרא ולמה לא אמר בשלא נתוודע לו בהן ביום כיפורים, אלא רק אחריו? אלא מילתיה אמרה אפילו לא נתוודע לו בהן ביום הכיפורים יום הכיפורים מכפר. כן, כלומר ספקות, כן, דבר כזה ש-- אם הוא היה יודע על הספק הוא היה צריך להביא אשם תלוי, אז זה מכפר אפילו אם לא נודע לו ביום הכיפורים. ובעצם לכן היה צריך להציג תירוץ אחר שמדובר במורד.
עשה אף על פי שלא עשה תשובה, לא תעשה - באיזה מקרה? אמר שמואל בשם רבי זירא והוא שעשה תשובה. האומר אין העולה מכפרת, אין העולה מכפרת, מכפרת היא על כורחו. אבל אם הוא אמר, אף שיכפר לי, אני לא רוצה שתכפר לי, אינה מכפרת על כורחו. האומר אין יום הכיפורים מכפר, יום הכיפורים מכפר - אם הוא אומר כן מכפר, אם הוא אמר, כן, אף שיכפר לי, מכפר לו על כורחו. כן? כיוון שיום כיפורים מכפר אף שאין הם שווים, אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל, מאי טעמא דיום כיפורים מכפר בעל כורחו? כיוון שלא כולא מן בר נשא מימר למלכא דלית את מלך. הרי יום הכיפורים הם הכפרה, זה הקדוש ברוך הוא מולך על העולם ומכפר, אדם לא יכול להגיד לקדוש ברוך הוא אתה לא מלך, אתה לא מכפר. אז לכן מכפר בעל כורחו.
העולה מכפרת על הלב. מאי טעמא? כלומר, איפה רואים איזה רמז לזה? שנאמר העולה על רוחכם לא תהיה. אז כאילו נאמר העולה בא לכפר על רוחכם, כלומר, אם הרעתם בדברים, כן, שעל רוחכם, דברים שאסורים. וכן איוב הוא אומר אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם, ו'השכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם'. הדא אמרה שהעולה מכפרת על הלב.
רבי אומר: על כל עבירות שבתורה יום הכיפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומיפר ברית ומגלה פנים בתורה, שאם עשה תשובה מתכפר לו ואם לאו אין מתכפר לו. רבי זבידא אמר רבי יסא מיסבר סבר רבי שיום הכיפורים מכפר בלא תשובה, ואת תנינה מיתב יום כיפורים מכפרים בתשובה. רבי אשיין, רבי יונה, ורבי אבא, ורבי חייה אמרו בשם רבי יוחנן, לדברי רבי יום הכיפורים מכפר בלא תשובה ומיתה ממרקת בלא תשובה. תני יום מיתה כיום תשובה. מה זה יום מיתה כיום תשובה? מה זה יום תשובה? יום כיפורים. מי אמר את הבעיה הזאת? רבי, כנראה. ואומר תנינן תמן מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה, זה כנראה דלא כרבי.
[דף ז עמוד ב]
(ירמיהו ג', י"ד) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וכתוב אחד אומר (ויקרא אחרי מות טז ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו' וכתוב אחד אומר (תהלים פ"ט, ל"ג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וכתוב אחד אומר (ישעיהו כ"ב, י"ד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון הא כיצד? העובר על מצות עשה ועשה תשובה — אינו זז משם עד שיימחל לו. עליו הכתוב אומר: שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם העובר על מצות לא תעשה ושב — מיד התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. עליו הכתוב אומר: כי ביום הזה יכפר עליכם. עבר על כריתות ומיתות בית דין במזיד — התשובה ויום הכיפורים מכפרין מחצה, והייסורין מכפרין מחצה. עליו הכתוב אומר: ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שנתחלל שם שמים על ידו, אין כח לא לתשובה לתלות, ולא ליום הכיפורים לכפר, ולא לייסורין למרק, אלא תשובה ויום הכיפורים תולין ומיתה ממרקת עם הייסורין. עליו הכתוב אומר: אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. הא למדנו שהמיתה ממרקת. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: זו דברי °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי ישמעאל בן אלישע ו°רבי עקיבה אבל חכמים אומרים א_יחשעיר המשתלח מכפר. ואם אין שעיר יום הכיפורים מכפר כיצד יום הכיפורים מכפר? רבי זירא° אמר כל היום מכפר כל שהוא כל שהוא מתחילת היום ועד סופו רבי חנינה° אמר בסוף. מה ביניהון? מת מיד או באמצע יום הכיפורים על דעתיה דרבי זירא° כיפר מיד על דעתיה דרבי חנינה° לא כיפר. אמר רבי זירא°: ומתניתא מסייעא לרבי חנינה° דתנן: חומר בשעיר מה שאין כן ביום הכיפורים וביום הכיפורים מה שאין כן בשעיר חומר ביום הכיפורים מבשעיר שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר ושעיר אין מכפר בלא יום הכיפורים חומר בשעיר מביום הכיפורים שהשעיר מכפר מיד ויום הכיפורים משתחשך. אמר רבי הונא°: איתותב קומי רבי ירמיה° למה צריך שיום הכיפורים יכפר בסופו הרי כבר כיפר השעיר ואמר תיפתר שנפסל השעיר והיה בדעתן להביא שעיר אחר ולא הביאו שאז יום הכיפור מכפר רק בסוף רבי יוסה° אסי בעי ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד ויודע שלא ימצאו ולמה לא יכפר מיד? אמר רבי ירמיה° רבי שמואל בר רב יצחק° בעה כתיב (משלי י"ג, ו') צדקה תצר תם דרך ורשעים תסלף חטאת (משלי י"ג, כ"א) חטאים תרדף רעה ואת צדיק ישלם טוב (משלי ג', ל"ד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (שמואל א ב ט) רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו (משלי ג', ל"ה) כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון מכל הפסוקים האלה קשה, שלכאורה העושה מצות מונעים אותו מלחטא, והעובר עבירות מונעים ממנו לעשות מצווה וכי סייגין סיגה וכי גודרים גדר ותרעין תריעה ונועלים את השער כדי שהחוטא לא יחזור בתשובה והצדיק לא יחטא? אלא כיני במתחזק ברשעו. דכיוון שכבר הורגל בה לא יבא לשנות מהרגלו. תנן: התם כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא. אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמואל בר רב יצחק°: שומר אדם את עצמו מן העבירה פעם ראשונה שנייה ושלישית מיכן והילך הקדוש ברוך הוא משמרו מה טעמא? דכתיב (איוב ל"ג, כ"ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. אמר רבי זעירה° ובלחוד דלא יתיב ליה ומה טעמא דכתיב (קהלת ד', י"ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק — לא לעולם ינתק אין כתיב, אלא לא במהרה ינתק, אין אטרחת עליו הוא מפסק. אמר רבי הונא° בשם רבי אבהו°: הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה הא בשביל ישראל כביכול הוא נעשה שכחן מה טעמא? דכתיב (מיכה ז', י"ח) מי אל כמוך נושא עון נשא כתיב וכן דוד אמר (תהלים פ"ה, ג') נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה.
מתני':
אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח. מה בין ישראל לכהנים לבין כהן משיח? אלא שדם הפר א_יטמכפר על הכהנים ועל טומאת מקדש וקדשיו °רבי שמעון בן יוחאי אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים, כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים.
גמ': תנן: אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח וכו' °רבי שמעון בן יוחאי אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים ולא תנינן בדברי °רבי שמעון בן יוחאי כהן משיח. ולמה לא תנינן בדברי °רבי שמעון בן יוחאי כהן משיח? אין תימר שטומאת מקדש וקדשיו כדבר שיש בו חיוב קרבן וכמו שאין יום הכיפורים מכפר על חייבי חטאות, אף בטמאת מקדש וקדשיו יום הכיפורים אינו מכפר עד שיביא קרבן, אלא שהתורה אמרה שהפר והשעיר יהיו קרבן יאות לא תנינן משיח שהרי כהן משיח פטור מקרבן על טומאת מקדש וקדשיו. אבל אין תימר שטמאת מקדש וקדשיו אף שמביא קרבן עולה ויורד נחשב כדבר שאין בו חיוב קרבן, אלא שגזרת הכתוב שביום הכיפורים יקריבו פר ושעיר לכפר על טמאת מקדש וקדשיו. אם כך אין שום הבדל בן כהן רגיל לכהן משיח ולמה לא תנינן משיח? אשכח תני כהן משיח. הדא אמרה שטמאת מקדש וקדשיו אף על פי שמביא קרבן עולה ויורד נחשב כדבר שאין בו חיוב קרבן, אלא שגזרת הכתוב שביום הכיפורים יקריבו פר ושעיר לכפר על טמאת מקדש וקדשיו. לכן הזכיר גם כהן משיח. אמר רבי יוסי בי רבי בון° אין מכאן ראיה. דאפילו תימא שטומאת מקדש וקדשיו כדבר שיש בו חיוב קרבן וכמו שאין יום הכיפורים פוטר חייבי חטאות עד שיביאו קרבן, אף בטמאת מקדש וקדשיו יום הכיפורים אינו מכפר עד שיביא קרבן אלא שהתורה אמרה שהפר והשעיר יהיו קרבן. וכהן משיח שפטור מקרבן על טמאת מקדש וקדשיו לא שייך בו. בכל זאת הברייתא הזכירה כהן משיח
שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה: שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר לו: שלשה הן, חוץ מן התשובה. כתוב אחד אומר שובו בנים שובבים וכתוב אחד אומר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' וכתוב אחד אומר ופקדתי בשבט וכתוב אחד אומר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. הא כיצד? עבר על מצות עשה ועשה תשובה — אינו זז משם עד שיימחל לו, עליו הכתוב אומר: שובו בנים שובבים. עבר על מצות לא תעשה ושב — מיד התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, עליו הכתוב אומר: כי ביום הזה יכפר עליכם. עבר על כריתות ומיתות בית דין במזיד — התשובה ויום הכיפורים מכפרין מחצה, והייסורין מכפרין מחצה, עליו הכתוב אומר: ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שנתחלל שם שמים על ידו, אין כח לא לתשובה לתלות, ולא ליום הכיפורים לכפר, ולא לייסורין למרק, אלא תשובה ויום הכיפורים תולין ומיתה ממרקת עם הייסורין, עליו הכתוב אומר: אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. הא למדנו שהמיתה ממרקת.
אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי אלעזר בן עזריה ורבי ישמעאל ורבי עקיבה, אבל חכמים אומרים שעיר המשתלח מכפר. ואם אין שעיר יום הכיפורים מכפר, כיצד מכפר? רבי זירא אמר כל שהוא כל שהוא - כמו מתחילת היום לסופו, כל רגע ורגע מכפר. רבי חנינה אמר בסוף - כלומר רק הרגע האחרון של יום כיפורים מכפר. מה ביניהון? מת מיד באמצע יום הכיפורים - על דעתיה דרבי זירא כיפר מיד, על דעתיה דרבי חנינה לא כיפר.
אמר רבי זירא: ומתניתא מסייעא לרבי חנינה: חומר בשעיר מה שאין ביום הכיפורים וביום הכיפורים מה שאין בשעיר, יום הכיפורים מכפר בלא שעיר ושעיר אין מכפר בלא יום הכיפורים. זה כאילו יקריבו שעיר ביום חול לא מכפר. חומר בשעיר מיום כיפורים שהשעיר מכפר מיד איך שמביאים אותו, יום כיפורים מכפר מיד יום הכיפורים משתחשך. רואים מכאן שרק סוף יום הכיפורים מכפר. אמר רבי הונא: איתותב קומי רבי ירמיה - למה צריך יום כיפורים לכפר בסופו? הרי כבר כיפר השעיר. אמר תיפתר בדעתן להביא שעיר אחר ולא הביאו. לכן במקרה כזה יום הכיפורים מכפר רק בסוף. רבי יוסה שאל, ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד ויודע שהם לא ימצאו שעיר אחר? אז למה לא לכפר מיד?
אמר רבי ירמיה, רבי שמואל בר רב יצחק, בעא, כתיב צדקה תצור תם, ודרך חטאים תרדף רעה. רגלי חסידיו ישמור, סייגין ותרעין תריעה? אלא כיני, רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: שומר אדם עצמו פעם ראשונה שנייה ושלישית, הקדוש ברוך הוא משמרו. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. אמר רבי זעירה, ובלחוד דלא יתיב ליה - בגלל שהוא לא יחזור בו. והחוט המשולש לא במהרה ינתק - לעולם אין כתיב, אלא לא במהרה ינתק, אטרחת.
רבי הונא בשם רבי אבהו: הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה, אבל בשביל ישראל כביכול נעשה שכחן. מה הטעם? מי אל כמוך נושא עון, נשא כתיב, ולכן דוד אומר נשאת עון עמך.
מתני': אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח. מה בין ישראל לכהנים לבין כהן משיח? אלא שדם הפר מכפר על הכהנים ועל טומאת מקדש וקדשיו. רבי שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים, כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים.
גמ': רבי שמעון - ולא תנינן רבי שמעון משיח. למה לא תנינן רבי שמעון משיח? כלומר, ברישא כתוב אחד כהן ואחד כהן משיח, ובסיפא כתוב שרק כוהנים. למה לא הזכירו גם כהן משיח? אין תימר שיש בו חיוב קרבן יאות לא תנינן משיח - כלומר, טומאת מקדש וקדשיו זה כדבר שיש בו חיוב קורבן, וכמו שאין יום הכיפורים מכפר על חייבי חטאות, אף בטומאת מקדש וקדשיו יום הכיפורים לא מכפר עד שיביאו קורבן, זה שהתורה אמרה שהפר והשעיר יהיו קורבן. אם כן, יש לומר שלכן לא תנין משיח, כי הרי כהן משיח פטור מקורבן על טומאת מקדש וקדשיו.
אין תימר בו חיוב קרבן, למה לא תנינן משיח? אשכח תני משיח - למרות שהוא מביא קורבן עולה ויורד, זה בסך הכל דבר שאין בו חיוב קורבן, אלא זה גזירת הכתוב שביום הכיפורים יקריבו פר ושעיר לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. אז אם כך, אין שום הבדל בין כהן רגיל לכהן משיח, שניהם אין בהם חיוב חטאת, ואף על פי כן ביום הכיפורים מגזירת הכתוב שיביאו קורבן ויכפר להם. הדא אמרה שאין בו חיוב קרבן.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: תימא שיש בו חיוב קרבן - אין לי כאן ראיה. אפילו אם טומאת מקדש וקדשיו זה כדבר שיש בו חיוב קורבן, וכמו שאין יום כיפורים פוטר חייבי חטאות עד שיביאו קורבן, אז גם טומאת מקדש וקדשיו יום הכיפורים אינו מכפר עד שיביאו קורבן, זה שהתורה אמרה שהפר והשעיר יהיה הקורבן. וכהן משיח שפטור מקורבן על טומאת מקדש וקדשיו הוא לא שייך בזה, אין לו קורבן. בכל זאת הברייתא הזכירה כהן משיח, כיוון שזה נחשב כזדון, כמו טמא בזדון שצריך כפרה, אלא שאינו בא בקורבן, אבל כפרת יום הכיפורים מכפרת, ויום הכיפורים מכפר גם על זדון, למרות שאין בזה קורבן. אז הפך לכהן משיח, אף על גב דלא בא בקורבן, יום הכיפורים מכפר.
[דף ח עמוד א]
דנעשה כזדון כמה דתימר בזדון צריך כפרה אלא שאינו בר קרבן וכפרת יום הכיפורים מכפרת אף הכא כהן משיח אף על גב דאינו בר קרבן יום הכיפורים מכפר כתיב (ויקרא אחרי מות טז י) יעמד חי מלמד שהוא עתיד למות. עד מתי הוא צריך להיות חי? עד אחר מתן דמים של שני דכתיב (ויקרא אחרי מות טז כ) וכלה מכפר את הקודש דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי שמעון בן יוחאי אומר א_כעד שעת ווידוי. על דעתיה ד°רבי יהודה בר עילאי אין הוידוי מעכב. על דעתיה ד°רבי שמעון בן יוחאי ווידוי מעכב. מה מפקה מביניהון? שחט את הפר בלא ווידוי. על דעתיה ד°רבי יהודה בר עילאי אינו צריך להביא פר אחר. על דעתיה ד°רבי שמעון בן יוחאי צריך להביא פר אחר. אף שעיר המשתלח כן שלחו בלא וידוי. על דעתיה ד°רבי יהודה בר עילאי אינו צריך להביא שעיר אחר. על דעתיה ד°רבי שמעון בן יוחאי צריך להביא שעיר אחר. התודה ושחטו את הפר ונשפך הדם את אמר צריך להביא פר אחר? צריך להתודות פעם שנייה או יצא בוידוי הראשון? אף בשעיר המשתלח כן. אם מת שעיר המשתלח אחר שנעשו כל עבודות שבפנים וכבר אין צורך בשעיר לה' האם צריך להגריל עליו פעם שנייה או כבר יצא בהגרילו של ראשון ויכול לקחת אחד בלי הגרלה? הדרן עלך פרק שבועות שתים
פרק שני – ידיעות הטומאה
תמלול מתוקן: אנחנו נראה דוגמה ממסכת שבועות דף ח. אומרת הגמרא, כתיב בשעיר המשתלח יעמד חי מלמד שהוא לא תמות. עד מתי הוא צריך להיות חי? עד אחר מתן דמי של שני, דכתיב וכלה מכפר את הקודש דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר עד שעת הווידוי.
בינתיים, על דעת רבי יהודה אין הווידוי מעכב. על דעת רבי שמעון ווידוי מעכב. מה מפקה מביניהון? איזה דבר יוצא ביניהם? אם הוא שחט את הפר בלא ווידוי. על דעת רבי יהודה אינו צריך להביא פר אחר. על דעת רבי שמעון צריך להביא פר אחר.
אף שעיר המשתלח כן, אם שלחו בלא ווידוי. על דעת רבי יהודה אינו צריך להביא שעיר אחר. על דעת רבי שמעון צריך להביא שעיר אחר.
התודה ושחטו את הפר ונשפך הדם. אתה אומר צריך להביא פר אחר. צריך להתודות פעם שנייה או יצא בוידוי הראשון? נשאר בשאלה. אף שעיר המשתלח כן, אם אחר כך שעשו כל העבודות שבפנים וכבר אין צורך בשעיר לאשם, האם צריך להגריל פעם שנייה או כבר יצא של ראשון ויכול לקחת אותו בלי הגרלה? גם כן נשאר בשאלה.
הדרן עלך פרק שבועות שתיים.
[דף ח עמוד ב]
==ירושלמי שבועות, פרק ב, הלכה א==
מתני': ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע ב_אניטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה וזכור לקודש, נעלם ממנו קודש וזכור לטומאה, נעלמו ממנו זה וזה אכל את הקודש ולא ידע, ומשאכל ידע הרי זה בעולה ויורד. ניטמא וידע, נעלמה ממנו הטומאה וזכור למקדש, נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה, נעלמו ממנו זה וזה נכנס למקדש ולא ידע, ומשיצא ידע הרי זה בעולה ויורד.
גמ': רבי ירמיה° בעי פשיטא בידיעה האחרונה שצריך שיהא יודע ידיעה ודאית שנטמא ואכל קדש או נכנס למקדש ולא די בידעת ספק ורק אז חייב להביא בה קרבן שאין חטאת באה על ספק, אף בידיעה ראשונה כן שצריך ידיעה ודאית? נישמעינה מהדא דתנן: שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, הילך באחד מהן ונכנס למקדש, ויצא והזה ושנה וטבל, והילך בשני ונכנס למקדש ב_בחייב וכי יודע הוא ידיעה ודאית שהוא חייב להביא קרבן? הרי בכל כניסה למקדש היה רק בספק טומאה, שהרי נטהר בין הליכה בשביל אחד להליכה בשביל השני, ובכל זאת מביא קרבן. מכאן שבידיעה ראשונה די בידיעת ספק כדי לחייב קרבן. אמר ריש לקיש° אין מכאן ראיה כיוון המשנה ד°רבי ישמעאל בן אלישע היא דאמר חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש ולא הצריך אלא ידיעה בסוף, דדריש מדכתיב ונעלם תרי זימני: אחד על העלם טומאה ואחד על העלם מקדש. אבל ל°רבי עקיבא בן יוסף שהלכה כמותו דדריש מדכתיב ונעלם תרי זימני שאינו חייב עד שתהיה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתיים אף ידיעה ראשונה צריכה שתהיה ודאי. אמר רבי בון בר חייה°: הוינן סברין מימר שמה שאמר °רבי ישמעאל בן אלישע שמביא קרבן על העלם מקדש זה דווקא בבריא לו שהוא טמא ונעלמה ממנו מקדש ונכנס למקדש, אבל אם היה ספק טמא ספק טהור ונעלם ממנו מקדש ונכנס למקדש לא. ממה שהעמיד ריש לקיש° את המשנה כ°רבי ישמעאל בן אלישע דאמר חייב על העלם טומאה והעלם מקדש הדא אמרה דל °רבי ישמעאל בן אלישע אפילו ספק טמא ספק טהור שנעלם ממנו מקדש ונכנס למקדש חייב. רבי יוחנן° בר נפחא אמר דברי הכל היא דאפילו °רבי עקיבא בן יוסף שמצריך ידיעה בתחילה אינו מצריך ידיעה ודאית אלא די אף בידיעת ספק משום שספק ידיעה כידיעה ומכאן מה אם בשעה שאינו יודע אם טמא הוא אם טהור את אמר כידיעה ודאית היא וחייב בשעה שיודע שטמא ודאי אלא אינו יודע אם חייבין עליה קרבן לא כל שכן שתהא ידיעה וחייב עליה. על דעתיה דריש לקיש° שסובר שלהלכה כרבי עקיבא בן יוסף אינו חייב עד שתהיה לו ידיעת טומאה ודאית ניטמא ודאי ונעשה לו הדבר ספק ונכנס למקדש מהו שייעשה אצלו הספק כהעלם דבר ויהא חייב? דין כדעתיה ודין כדעתיה דאיתפלגון אכל חמשה זיתים חלב ונודע לו בספק על כל אחד ואחד ואחר כן נודע לו בודאין ריש לקיש° אמר ידיעת ספק קובעתו לחטאת שידיעות ספק מחלקות, וכל כזית חלב שאכל ונודע לו בספק נקבע לעצמו, ולבסוף כשנודע לו חייב על כל אחת ואחת. רבי יוחנן° בר נפחא אמר אין ידיעת ספק קובעתו לחטאות שאין ידיעות ספק מחלקות, וכאילו נעשו כולם בהעלם אחד, וכשנודע לו ודאי אינו חייב אלא חטאת אחת. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: מודה ריש לקיש° בכהן משיח שאין ידיעת ספיקו קובעתו לחטאת שנאמר (ויקרא צו ז ז) כחטאת כאשם את שמביא אשם תלוי ידיעת ספיקו קובעתו לחטאת
פרק ב, הלכה א, פתח המשנה. ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. ניטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה וזכור לקודש, הוא זוכר שזה קודש, או נעלם ממנו קודש וזכור לטומאה, או נעלמו ממנו זה וזה אכל את הקודש ולא ידע, ומשאכל ידע הרי זה בעולה ויורד.
ניטמא וידע, נעלמה ממנו הטומאה וזכור למקדש, או נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה, או נעלמו ממנו זה וזה נכנס למקדש ולא ידע, ומשיצא ידע הרי זה בעולה ויורד.
רבי ירמיה בעי, פשיטא שבידיעה אחרונה צריך שיודע ידיעה ודאית שנטמא ואכל קודש, או שנכנס למקדש ולא בידיעת ספק, רק אז הוא חייב להביא קרבן, כיוון שאין חטאת על ספק. השאלה האם גם בידיעה ראשונה כן צריך ידיעה ודאית?
אומרת הגמרא, נישמעינה מהדא. עכשיו השאלה היא, לגבי דברים אחרים לא צריך בכלל ידיעה, השאלה אם פה שצריכים ידיעה, האם צריך דווקא ידיעה ודאית או אפילו ידיעת ספק? מתחילה משמע מהא דתנן: שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, הילך באחד מהן ונכנס למקדש, ויצא והזה ושנה וטבל, והילך בשני ונכנס למקדש חייב, שהוא חייב להביא קרבן. עכשיו כי יודע הוא ידיעה ודאית שהוא חייב בקרבן? הרי בכל כניסה למקדש היה רק ספק טומאה, כי הרי הוא נטהר בין ההליכה בשביל אחד להליכה בשביל השני, ועל כל פנים הוא מביא קרבן. אז מכאן שבידיעה ראשונה די בידיעת ספק כדי לחייב קרבן.
אמר ריש לקיש שאין מכאן ראיה, כיוון שהמשנה דרבי ישמעאל היא דאמר חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש, והוא לא מצריך בכלל ידיעה אלא רק בסוף, לא צריך ידיעה בתחילה, כי הוא דורש את מה שכתוב "ונעלם" "ונעלם" תרי זימני: אחד על העלם טומאה ואחד על העלם מקדש. אבל רבי עקיבא, שהלכה כמותו, הוא דורש את זה במה דכתיב "ונעלם" תרי זמני, שאינו חייב עד שתהיה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף ונעלם בינתיים. אז גם לפי רבי עקיבא הידיעה הראשונה צריכה שתהיה ודאית. אבל בעצם לפי ריש לקיש להלכה, ידיעת ספק אינה ידיעה.
אמר רבי בון בר חייה: הוינן סברין מימר, היינו רוצים לומר שמה שאמר רבי ישמעאל שמביא קרבן על העלם מקדש זה דווקא בבריא לו שהוא טמא ונעלמה ממנו ונכנס למקדש. אבל אם היה ספק טמא ספק טהור ונעלם ממנו מקדש ונכנס למקדש - לא, לא יביא קרבן. אבל ריש לקיש שהעמיד את המשנה כרבי ישמעאל שאמר חייב על העלם טומאה והעלם מקדש, הדא אמרה רבי ישמעאל אפילו ספק טמא ספק טהור נעלם ממנו מקדש ונכנס למקדש חייב, כי הרי כשהלך בשני השבילים הוא רק ספק טמא.
רבי יוחנן אמר, דברי הכל היא רבי עקיבא, אבל אינו מצריך ידיעה ודאית, אלא די אף בידיעת ספק, משום ספק ידיעה כידיעה. מה אם בשעה שאינו יודע אם טמא הוא אם טהור את אמר ידיעה ודאי היא, בשעה שיודע שטמא ודאי, אלא רק שיהיה לו ספק האם חייב קרבן עליה - לא כל שכן שתהא ידיעה וחייב עליה.
על דעתיה דריש לקיש, שהוא סובר להלכה כרבי עקיבא שאינו חייב עד שתהא לו ידיעת טומאה ודאית, וידיעת ספק אינה ידיעה - ניטמא ונעשה לו הדבר ספק מהו שייעשה אצלו כהעלם דבר ויהא חייב? הרי כדי להתחייב צריך שתהיה לו ידיעה, העלם, כניסה למקדש ואז ידיעה בסוף. האם זה שמידיעה נהפך לספק ידיעה נחשב כאילו יש לו העלם, וכשהוא נכנס למקדש ולאחר מכן נודע לו - אז הוא חייב?
דין כדעתיה ודין כדעתיה דאיתפלגון: אכל חמשה זיתים חלב ונודע לו ספק כל אחד ואחד ואחר כן נודע לו בודאין. כלומר, בהתחלה אכל חמישה זיתים, ועל כל כזית שאכל חלב נודע לו בספק שאולי לא אכל חלב, ולאחר מכן נודע לו שאכל בוודאות על כל החמישה.
ריש לקיש אמר ידיעת ספק קובעתו לחטאת, כי הוא סובר שידיעות ספק מחלקות, ולכן כל זית חלב שנודע לו בספק כבר נקבע לעצמו ויהיה חייב עליו, ובסוף כשנודע לו על כולם הוא חייב על כל אחד ואחד.
רבי יוחנן אמר אין ידיעת ספק קובעתו לחטאות, כיוון שהוא סובר שאין ידיעות ספק מחלקות, אז כאילו לכולם נעשה העלם אחד בבת אחת, וכשיודע בוודאי אינו חייב אלא חטאת אחת.
רבי יוסי בי רבי בון בשם שמואל: מודה ריש לקיש בכהן משיח שאין ידיעת ספיקו קובעתו לחטאת. מהבדל הרגיל, אצל שאר בני אדם ידיעת ספק קובעת לחטאת, אבל בכהן משיח אין ידיעת ספיקו קובעת לחטאת, למה? שנאמר כחטאת כאשם - את שמביא אשם תלוי ידיעת ספיקו קובעתו לחטאת, ומי שאינו מביא אשם תלוי כמו כהן משיח, אין ידיעת ספיקו קובעת אותו לחטאת.
[דף ט עמוד א]
את שאינו מביא אשם תלוי ב_גאין ידיעת ספיקו מחלקת לחטאת. מחלפה שיטת דריש לקיש° תמן גבי אכל חמש זיתים חלב ונודע לו מספק אמר ידיעת ספק קובעת לחטאת והכא גבי הלך בשני שבילים העמיד את המשנה כ°רבי ישמעאל בן אלישע ולא כדברי הכל משמע שסובר שאין ידיעת ספק קובעת לחטאת? תמן אשמו קבעו שידיעת ספק קבע לאשם, ואלמלא נודע לו ודאי היה חייב חמש אשמות, כשנודע לו ודאי חייב כנגדם חמש חטאות. אבל הכא בטמאת מקדש וקדשיו הרי אינו חייב אשם בספק, שאין אשם תלוי בא אלא על דבר שודאו חטאת, ואילו בטומאת מקדש וקדשיו אינו מביא חטאת אלא קרבן עולה ויורד ומה אית לך למימר הרי ידיעת ספק בטמאת מקדש אינה מביאה לשום קרבן ולמה שיחלק? מחלפה שיטת רבי יוחנן° תמן גבי אכל חמש זיתים חלב ונודע לו מספק אמר אין ידיעת ספק קובעת לחטאת והכא גבי הלך בשני שבילים העמיד את המשנה כדברי הכל משמע שסובר שידיעת ספק קובעת לחטאת? לא אמר רבי יוחנן° בר נפחא שידעת ספק מחלקת אלא בידיעה ראשונה שאין צורך בה לחיוב קרבן חטאת קבועה אלא רק לקרבן עולה ויורד כמו בטמאת מקדש וקדשיו. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: כל ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור בדיעבד אבל לכתחילה ב_דאין מתירין לו לעשות בטהרות. והתנינן ב_הכל ספק הטהור לתרומה כגון ספק טומאה ברשות הרבים טהור לחטאת וכל התלוי לתרומה כגון טמא שספק נגע ספק לא נגע שבתרומה תולים לא שורפים ולא אוכלים בחטאת נשפך שאין תלוי בחטאת אלא או טמא ממש או טהור ממש משמע שספק טמאה ברשות הרבים טהור לכתחילה? אמר רבי זירא° הא דתנן כל הטהור לתרומה טהור לחטאת בדבר שאינו בא מחמת הוכח כגון סתם טומאה ברשות הרבים מה דאמר רבי יוחנן° בר נפחא שלכתחילה אסור בדבר שבא מחמת הוכח כגון שני שבילים שודאי אחד מהם טמא הכל מודין שאם עבר ועשה טהור. מחלפה שיטת רבי יוחנן° תמן גבי נזיר שנטמא בבית הפרס שהיא ספק הוא אמר עבר ועשה טמא והכא אמר עבר ועשה טהור? שם ברשות היחיד כאן ברשות הרבים. דאם תימר כאן וכאן ברשות הרבים נמצא שמחלפה שיטת ריש לקיש° ומחלפת שיטת רבי יוחנן° בר נפחא דאיתפלגון נזיר שניטמא בטומאת קבר התהום הכוונה לספק טמאה ריש לקיש° אמר אין הנזיר מגלח ורבי יוחנן° בר נפחא אמר הנזיר מגלח. על ריש לקיש° קשה שגבי נזיר שניטמא בטומאת קבר התהום הכוונה לספק טמאה הוא אמר שהנזיר מגלח עליה תגלחת הטומאה אף על גב דלא היה ודאי טמא, שמע מינא דסובר ידיעת ספק הוי ידיעה וגבי הלך בשני שבילים הוא העמיד את המשנה כ°רבי ישמעאל בן אלישע ולא כדברי הכל משמע שהוא סובר שאין ידיעת ספק קובעת לחטאת ועל רבי יוחנן° בר נפחא קשה שהוא אמר ספק טומאה ברשות הרבים טהור
שיעור בירושלמי מסכת שבועות דף ט אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת שבועות דף ט. נתחיל מהשורה השנייה. שואלת הגמרא ומחלקים שזה דרש לקיש. הרי תמן גבי אכל חמש זיתים חלב ונודע לו מספק, תמן אמר ידיעת ספק קובעת לחטאת, ואחר גבי הלך בשני שבילים העמיד את המשנה כרבי ישמעאל ולא כדברי הכל. משמע שהוא סובר אין ידיעת ספק קובעת לחטאת. לכאורה סתירה. ותרמה לו: תמן אשמו קבעו, כי ידיעת ספק קובעת לשם תלוי. ואם נראה נודע לו ודאי אז הוא היה חייב חמש אשמות, אז כשנודע לו ודאי חייב כנגדן חמש חטאות. אבל הכא בטומאת מגדל וקדשיו הרי אינו חייב אשם בספק, כי אין אשם תלוי בה, אלא על דבר שודאי או חטאת, ומטומאת מגדל וקדשיו אינו מביא חטאת אלא קורבן עולה ויורד. אז מה יש לך? הרי ידיעת ספק בטומאת מגדל שלא מביא על השם קורבן. אז למה שיחלק?
שואלת הגמרא ומחזיר את זה לרבי יוחנן. הרי תמן גבי אכל חמש זיתים חלב ונודע לו מספק, האם אמר רבי יוחנן שאין ידיעת ספק קובעת לחטאת? ואחר גבי הלך בשני שבילים הוא העמיד את המשנה כדברי הכל, משמע שהוא סובר שידיעת ספק קובעת לחטאת. עונה הגמרא: לא אמר רבי יוחנן שידיעת ספק מחלקת וקובעת אלא בידיעה שאין בה חיוב קרבן חטאת קבוע אלא רק בקורבן עולה ויורד, כמו טומאת מגדל וקדשיו. כמו שאמרנו שבעצם רק בטומאת מגדל וקדשיו צריך שיהיה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים, אבל בשאר החטאות רק צריך שידיעה בסוף, לא צריך ידיעה בהתחלה. אז פה מדובר בידיעה ראשונה. בזה רבי יוחנן אומר שלא צריך שידיעה תהיה ודאית אלא גם ספק קובע. אז לכן בשני שבילים רבי יוחנן אומר שהספק קובע לחטאת וחייב.
ואומרת הגמרא: אמר רבי יוחנן: כל ספק רשות הרבים ספיקו טהור - בדיעבד, אבל כתחילה מתירין לו לעשות בטהרות. שואלת הגמרא: והתנינן כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת, כגון ספק טומאה ברשות הרבים, אז הוא טהור גם לחטאת, וכל התלוי לתרומה, כטמא שספק נגע ספק לא נגע ותרומה בדבר כזה תולים - לא שורפים לא אוכלים, נשפך - תלוי בחטאת, כיוון שאין תלוי בחטאת אלא או טמא ממש או טהור ממש. אבל משמע בכל אופן שספק טומאה ברשות הרבים זה טהור לתחילה, כי אתה אומר שכן - כמו שאמרנו שכל ספק הטהור לתרומה כן טהור לחטאת. ואמרנו שכגון ספק טומאה של רבים, אם כך במקרה זה טהור לגמרי - אז לכאורה סותר את מה שאמר רבי יוחנן, שהרי רבי יוחנן אמר שכל ספק טומאה של רבים ספיקו טהור רק בדיעבד, אבל בתחילה לא מתירים לעשות בטהרות.
אמר רבי זירא: מתניתן כל הטהור לתרומה טהור לחטאת בדבר שאינו בא מחמת תוכח, כגון אם היא סתם טומאה ברשות הרבים - כלומר לא יודע אם כן, סתם ספק טומאה בשביל רבים שאני לא יודע אם זה טמא או לא. במקרה כזה אנחנו אומרים שכל הטהור לתרומה טהור לחטאת. אבל מה דמר רבי יוחנן שכתחילה זה אסור, מדובר בדבר שבא מחמת תוכח, כלומר דבר שוודאי יש שם טומאה, כגון שני שבילים שוודאי אחד מהם טמא. אז בזה הכל מודין שאם עבר ועשה טהור - כן, בדיעבד, אבל כתחילה לא יעשה.
שואלת הגמרא ומחזירים את זה לרבי יוחנן: תמן גבי נזיר שהתמעט בפרס, שזה ספק, האם אמר עבר ועשה טמא, ואילו כאן, בשני שבילים, אומר אם עבר ועשה טהור? עונה הגמרא: ברשות היחיד כאן, ברשות הרבים - כלומר אם תאמר כאן גם ברשות הרבים תגיד ששניהם בשני המקרים דבריהם ברשות הרבים, אז נמצא שמחלפים את השיטה של דרש לקיש ומחלפים את השיטה של רבי יוחנן. כלומר שניהם הפכו את השיטה שלהם.
הרי דאתפליגון נזיר שנטמא בטומאת קבר התהום, כלומר נזיר שנטמא בספק טומאה. ריש לקיש אמר אין הנזיר מגלח, ורבי יוחנן אמר הנזיר מגלח. אז על שניהם קשה. על ריש לקיש קשה, שגבי נזיר שנטמא בטומאת קבר התהום, כלומר בספק טומאה, ריש לקיש אמר שהנזיר מגלח עליה תגלחת הטומאה אף על גב דלא היה ודאי טמא - משמע מכאן שהוא סובר שידיעת ספק זה ידיעה, ואילו גבי הלך בשני שבילים הוא העמיד את המשנה כרבי ישמעאל ולא כדברי הכל. משמע שהוא סובר שאין ידיעת ספק קובעת לחטאת.
[דף ט עמוד ב]
וכאן הוא פסק שהנזיר מגלח משמע שרבי יוחנן° בר נפחא סובר ספק טומאה טמא, לכן חייבים לחלק כמו שתרצנו, שכאן ברשות הרבים כאן ברשות היחיד. בטמאת מקדש וקדשיו צריך שתהיה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף האם אפילו אם היתה ידיעה ראשונה בשרץ ושנייה במת כגון שנמטא במת וחשב שנטמא בשרץ ונכנס למקדש ונודע לו שהיה טמא מת אפילו היתה ידיעה הראשונה עד שלא נתגייר והשנייה משנתגייר אפילו היתה ידיעה הראשונה עד שלא הביא שתי שערות והשנייה משהביא? פשיטא שאם ניטמא במת וידע אחר כך נטמא בשרץ ולא ידע ונעלם ממנו טמאת המת ונכנס למקדש — חייב קרבן, אף שלא הייתה לו ידיעה שנטמא בשרץ, כיוון שידע שנטמא במת ואין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה. אבל ניטמא במת ולא ידע בשרץ ולא ידע ואחר כך נודע לו על השרץ ונעלמה ממנו טמאת השרץ ונכנס למקדש ואחר כך נודע לו על המת האם מפני שנודע לו על השרץ תחילה כמי שיש לה עיקר ואף על פי שיש שם טמאת מת שחמורה ממנה כיוון שלא ידע עליה כמי שאינה או מפני שקדמה לה טומאת המת תדחה טומאת המת לטומאת שרץ ולידיעתה ופטור מקרבן שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה? נטמא במת וידע בשרץ וידע ונכנס למקדש בהעלימו של מת חייב דטומאה קלה לאו כלום היא לגבי החמורה בהעלם שרץ פטור הואיל וידע בחמורה דטומאה קלה לאו כלום היא לגבי החמורה ולא מיקרי העלם ופטור מקרבן. ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה קלה כגון שירד לטבול מזיבה ובזמן הטבילה נגע בשרץ ולא נודע לו עלתה לו טבילה לטומאה החמורה לגמרי שכיוון שעלתה לו לטהרו מלטמא משכב ומושב עלתה לו שגם לא יטמא טומאת מגע בגלל אותה טומאה? ליידא מילה עלתה לו טבילה לגמרי הרי הוא חוזר ונטמא בגלל מגע שרץ שאם אחר שטבל נכנס למקדש פטור שהרי מהטומאה הישנה נטהר ומהטומאה החדשה לא ידע. ירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה לא עלתה לו טבילה אף לטומאה קלה שהרי הטומאה החמורה מכילה גם את הטומאה הקלה? ליידא מילה שאם אחר שטבל נכנס למקדש חייב שכיוון שלא עלתה לו טבילה לטומאה הקלה וסבר בטעות שנטהר מטומאתו ובאמת לא נטהר עדיין אם כן שפיר הויא ידיעה בתחילה והעלם בנתיים לחייב עליו. הא מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה חמורה לא? הא מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה קלה לא? ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו סככות ופרעות
גם על רבי יוחנן קשה, שהרי רבי יוחנן אמר ספק טומאה ברשות הרבים טהור, וכאן הוא פסק שהנזיר מגלח - משמע שרבי יוחנן סובר ספק כידיעה, כלומר ספק טומאה טמא. ולכן חייבים לחלק כמו שתרצנו, שכאן ברשות רבים כאן ברשות היחיד.
ואומרת הגמרא בטומאת מגדל וקדשיו, הרי צריך שתהיה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף. השאלה - אם אפילו אם הייתה ידיעה ראשונה בשרץ ושנייה במת - כגון נניח אם הוא נטמא במת והוא חשב שהוא נטמא בשרץ, נודע לו על טומאת שרץ, הוא נכנס למקדש ולאחר מכן נודע לו שהיה טמא מת. אם במקרה כזה נקרא שהייתה לו ידיעה ועלם וידיעה - הוא חייב או לא? עוד שאלה: האם אפילו הייתה ידיעה ראשונה עד שלא נתגייר והשנייה משנתגייר - כלומר הוא ידע שהוא טמא, הוא היה גוי, לאחר מכן התגייר ונעלם ממנו, ואז הוא נכנס למקדש ולאחר מכן נודע לו שהוא נטמא - האם הוא חייב או לא? עוד שאלה: האם אפילו הייתה ידיעה ראשונה עד שלא הביא שתי שערות והשנייה משהביא?
אומרת הגמרא, פשיטא שאם נטמא במת וידע, ואחר כך בשרץ ולא ידע, ואז נעלם עליו טומאת מת ונכנס למקדש - פשיטא שהוא חייב קורבן, למרות שבעצם על טומאת שרץ לא הייתה לו ידיעה, כיוון שהוא ידע בטומאת מת. למה? כיוון שאין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה - העיקר שנעלם ממנו זה טומאת מת, אז זה העיקר, אז לכן הוא חייב.
אבל אם ניטמא במת ולא ידע בשרץ ולא ידע ואחר כך נודע לו על השרץ ואחר כך נודע לו על המת - בעצם בתחילה הוא נטמא במת ולא ידע, לאחר מכן נטמא בשרץ, ידע ונעלמה ממנו טומאת השרץ, נכנס למקדש ואז נודע לו על המת. האם מפני שנודע לו על השרץ תחילה אז זה כמי שיש לו העיקר, ואף על פי שיש שם טומאת מת שחמורה ממנה, כיוון שהוא לא ידע עליה אז זה כמי שאינה, ואז בעצם הוא יהיה חייב קורבן? או מפני שקדמה המת תדחה לטומאת שרץ ולידיעתה - אז זה כאילו לא נודע לו בכלל, זה שנודע לו על השרץ זה כלום, כיוון שהיה טומאת מת שם ועליה הוא לא ידע עד הסוף. אז לכן הוא יהיה פטור מקורבן, כיוון שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה.
גם זה נשאר בשאלה. נטמא במת וידע בשרץ וידע, לכן נכנס למקדש בהעלמו של מת חייב, כיוון שטומאה קלה לאו כלום היא לגבי חמורה. ואם הוא נכנס בהעלם שרץ פטור - למה? כיוון שהוא ידע בחמורה, וטומאה קלה לאו כלום היא לגבי החמורה, וזה לא נקרא בכלל היעלם, לכן פטור מקורבן. זאת אומרת, אם הוא נטמא במת ובשרץ והוא ידע, לאחר מכן נעלמה ממנו הידיעה על המת - הוא שכח שנטמא במת - אז למרות שהוא ידע על השרץ, זה נשאר בהיעלם. לעומת זאת, אם נעלם ממנו השרץ למרות שהוא ידע על המת, אז זה לא נקרא היעלם.
אומרת הגמרא: ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה קלה, כגון נניח הוא ירד לטבול בגלל זיבה, ובזמן הטבילה הוא נגע בשרץ ולא נודע לו - אז עלתה לו הטבילה טומאה חמורה. כלומר, מבחינת הטומאה החמורה הוא ניטהר לגמרי. למה? כיוון שהטבילה עלתה לו לטהר אותו מלטמא את התוספת, את החומרה, את המשכב מושב - כן, כי זב מטמא גם משכב מושב. אז הטבילה עלתה לו לזה, ומתוך שעלה לו לזה עלתה לו להכול, אז הוא גם מטהר אותו מטומאת מגע, מאותה טומאה.
שואלת הגמרא: ליידא מילה עלתה לו טבילה לגמרי, הרי בכל מקרה הוא חוזר ונטמא בגלל מגע שרץ? אומרת הגמרא: שאם טבל למקדש פטור - שאם לאחר שטבל הוא נכנס למקדש הוא יהיה פטור, כיוון שמהטומאה הישנה הוא ניטהר לגמרי, ומהטומאה החדשה הוא בכלל לא ידע עליה, לא היה לו ידיעה בינתיים, היה לו רק היעלם, אז לכן הוא יהיה פטור.
עכשיו, ירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה - נניח הוא ירד לטבול במגע שרץ והוא דרך על מת. במקרה כזה לא עלתה לו טבילה אף לטומאה קלה, כיוון שהטומאה החמורה מכילה גם את הטומאה הקלה, אז בעצם לא היה משהו שניטהר.
ליידא מילה - שאם טבל למקדש חייב, שאם לאחר שטבל הוא נכנס למקדש הוא יהיה חייב, כיוון שנודע לו על הטבילה לטומאה קלה והוא סבר בטעות שהוא ניטהר מטומאתו, ובאמת הוא לא ניטהר. אז בעצם לכאורה יש כאן שפיר ידיעה בתחילה והיעלם בינתיים, ולאחר מכן ידיעה בסוף, ואז הוא חייב בקורבן.
עכשיו, כל זה דווקא אם היה שינוי - אם הוא ירד לטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה, או ירד לטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה קלה - זה הדיון שדנו עכשיו. אבל הא מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה חמורה לא, הא מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה קלה לא.
[דף י עמוד א]
מאחר דאמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן: כולהון תורה הן. אצל תרומה כמי שהיא טומאה חמורה, או מאחר שאין הנזיר מגלח עליהם כמי שהיא טומאה קלה? האיש מטמא במראה לבן והאשה באדום אנדרוגינס נותנים עליו חומרי זכר וחומרי נקבה אם ראה אדום טמא כאישה ראה לבן טמא כאיש ראה אדום ונכנס למקדש פטור. ראה לבן ונכנס למקדש פטור ראה אדם ולבן כאחד ונכנס למקדש חייב. אית תניי תני ב_ופטור. אמר רבי יוחנן° בר נפחא °רבי שמעון בן יוחאי היא דתני שני שבילין אחד טהור ואחד טמא הילך באחד מהן ונכנס למקדש פטור בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל בשני ונכנס ב_זחייב ו°רבי שמעון בן יוחאי פוטר בזה. °רבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן משום °רבי שמעון בן יוחאי אפילו הלך בשניהם ולא טבל. ניחא אנדרוגינס, גבי לובן את עבד ליה אשה, גבי אודם את עבד ליה איש. ברם הכא כשהלך בשני השבילים למה °רבי שמעון בן יוחאי פוטר וכי אין כאן טומאה ידועה וודאי נטמא? אמר רבי שמואל בר רב סוסרטי°: תיפתר בששכח לראשון כשהלך בשני נמצא שמעולם לא הייתה לו ידיעת ודאי. רבי יסי° בעי מה אנן קיימין? אם בששכחו לעולם שביל אחד הוא וכיוון שמעולם לא הייתה לו ידיעת ודאי פשיטא שפטור אם בשחזר וזכרו שני שבילין הן ויהיה חייב תמן בשני שבילים, זה תלוי במחלוקת האם ספק ידיעה כידיעה או לא. ברם הכא באנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחת, ידיעה ודאי היא, ולמה שלא יהיה חייב? אמר רבי יוסי בי רבי בון°: אתייא ד°רבי שמעון בן יוחאי כ°רבי אליעזר בן הורקנוס על דעתיה דחזקיה° כמה ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אמר תמן אינו חייב קרבן עד שידע אם בשרץ ניטמא אם במת כן °רבי שמעון בן יוחאי אומר כאן עד שידע אם באודם ניטמא אם בלובן. רב חסדא° בעי נכנס למקדש כסבור בית כנסת מהו? אמר רבי יוסי° בר זבידא אם אנו אומרים שאף זה נקרא ידיעה אם כך היה יודע שיש טומאה בעולם אלא אינו יודע אם חייבין עליה קרבן, לא כל שכן שתהא ידיעה ולמה אמר רבי יוחנן° בר נפחא שאין זו ידיעה ופטור?
אנחנו לומדים בירושלמי מסכת שבועות דף י. נתחיל מהדף הקודם שורה אחרונה. מתניתין אמרה ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו צחצוחית ופרעות. צחצוחית ופרעות זה אם יש בליטות שאין בהם טפח, אבל יש הרבה בליטות שהם צמודים וביחד יש בהם טפח. אז במקרה כזה, מאחר ואמר רבי יוחנן שמא בעינא כלו טורא יצא לטומאה, אז כמי שיש לו טומאה חמורה, ואז כיוון שהוא ירד לטבול טומאה חמורה לטומאה חמורה, כן, ואמרנו שזה לא נחשב ידיעה, כן, ואז בעצם יש לו כמו העלם אז הוא יהיה חייב בקורבן. או מאחר שאין הנזיר מגלח עליהם כמי שהיא טומאה קלה? וכמו שאמרנו שאם הוא ירד בטומאה, אם הוא ירד לטבול בטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה קלה, אז בעצם נחשב כמו העלם ואז הוא כן חייב בקורבן. אז מה הדין? מתניתין אמרה האיש מטמא במראה לו לובן והאישה באודם. אנדרוגינוס נותנים עליו חומר זכר וחומר נקבה. האם ראה אדום טמא כאישה? ראה לבן טמא כאיש. אנדרוגינוס ראה ונכנס למקדש פטור. ראה לבן ונכנס למקדש פטור. ראה כאחד ונכנס למקדש חייב. אית תניי תני פטור. אמר רבי יוחנן מי שאמר שפטור זה רבי שמעון, דתני שני שבילין אחד טהור ואחד טמא, הילך באחד מהן ונכנס למקדש פטור. הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב. בראשון ונכנס, ושנה וטבל בשני ונכנס - אז הוא חייב. ורבי שמעון פוטר בזה, כיון שבכל רגע תמיד היה ספק. רבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן משום רבי שמעון. אומר שאפילו אם הלך בשניהם ולא טבל, כלומר גם ברישא שהלך בשניהם ולא טבל ולאחר מכן נכנס, אז גם בזה רבי שמעון פוטר.
אז מתניתין אמרה, ניחא אנדרוגינוס, אני מבין, גבי לובן את עבד ליה אשה, גבי אודם את עבד ליה איש. בר מהך שהלך בשני שבילים, אז למה רבי שמעון פוטר? ברם הכא רבי שמעון אין כאן טומאה ידועה? הרי וודאי הוא נטמא. אמר רבי שמואל בר רב סוסרטי: תיפתר בששכח לראשון שהלך בשני. נמצא שבעצם מעולם לא הייתה לו ידיעה וודאית, כי כשהוא הלך בראשון זה היה ספק. לאחר מכן הוא שכח, וכשהלך בשני עוד ספק. לא הייתה לו אף פעם ידיעה שהוא ודאי טמא.
רבי יסי בעי: מה אנן קיימין? אם בששכחו לעולם - אז זה שביל אחד, וכיוון שמעולם לא הייתה לו ידיעה וודאית אז פשיטא שפטור. אם שחזר - שני שבילים הן, אז יהיה חייב. מתניתין אמרה ניחא בשני שבילים - זה תלוי במחלוקת האם ספק ידיעה כידיעה או לא. אבל באנדרוגינוס שרואה לובן ואודם כאחת, הרי ידיעה וודאית היא. אז למה שהוא לא יהיה חייב? אמר רבי יוסי בי רבי בון: אתייא דרבי שמעון כרבי אליעזר על דעתיה דחזקיה. כיוון דרבי אליעזר אמר התם - חזקיה טמאן, הוא אומר שאינו חייב קורבן עד שידע אם בשרץ ניטמא אם במת. כלומר, הוא אומר שלא מספיק שהוא יודע שהוא טמא, אלא צריך לדעת גם במה הוא נטמא. אז כן רבי שמעון אומר כאן עד שידע אם באודם ניטמא אם בלובן. זו הסיבה של רבי שמעון. רבי שמעון פוטר כיוון שבאנדרוגינוס הוא לא יודע מה גרם לטומאה שלו, האם אודם או הלובן, כיוון שהוא ראה את שניהם אז יהיה פטור.
[דף י עמוד ב]
אלא כי אנן קיימין בבריא לו שטמא ונעלם ממנו מקדש ונכנס למקדש אף הכא בבריא לו שהוא מקדש ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש רק אז חייב, אבל כאן שמעולם לא ידע שזה מקדש, אף שיודע שיש מקדש בעולם, פטור. רבי יסי° בעי: אכל חצי זית בידיעת קדש והעלם טומאה, וכחצי זית בידיעת טומאה והעלם קודש, העלימות מהו שיצטרפו?
מתני': ב_חאחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת עזרה ב_טשאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך, ונביא, ובאורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד ב_יובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. כל שלא נעשית בכל אילו הנכנס לשם אין חייבין עליה.
גמ': תנן: ואין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של ע"א ובשתי תודות ובשיר °רבי יהודה בר עילאי אומר כתחילה דכתיב (שמואל ב כד יט) ויעל דוד בדבר גד זה מלך ונביא וכתיב (דברי הימים ב ג א) ויחל שלמה לבנות את בית ה' אלהי ישראל בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו אשר נראה אלו אורים ותומים לדוד אביהו זה סנהדרין דכתיב (דברים האזינו לב ז) שאל אביך ויגדך זקיניך ויאמרו לך בשיר מדכתיב (נחמיה יב לב) וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה וכ"ו וילכו אחריו בכלי שיר תודות מדכתיב (נחמיה יב לא) ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל החומה לשער האשפות. אמר רבי שמואל בר רבי יודן° למה לא כתיב מהלכות אלא תהלוכות אלא בניטלות על ידי אחר שלא היו אלא לחמי תודה °אבא שאול אומר שני ביצעין היו בהר המשחה תחתונה ועליונה. תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא על ידי עולי גולה, שלא במלך ושלא באורים ותומים. תחתונה שהיתה קדושתה גמורה — עמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני שהיה חמור בעיניהם מפני שמתודין עליו לפני ה' וגם הוא מעשיר וחברים אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. עליונה שלא היתה קדושתה גמורה — עמי הארץ היו נכנסין שם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני. ומפני מה לא קידשוה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע"א ובשתי תודות ובשיר מפני מה הקיפוה מפני שהיתה תורפת ירושלם שם והיתה יכולה להיכבש משם.
מתני': ב_יאנטמא בעזרה נעלמה ממנו הטומאה וזכור למקדש, נעלם ממנו המקדש וזכור לטומאה, נעלם ממנו זה וזה השתחוה או ששהא כדי השתחויה או בא לו בארוכה חייב ובקצרה פטור. זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה.
גמ': חזקיה° ורבי אמי° בן נתן אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת: כתוב אחד אומר (במדבר חקת יט יג) את משכן ה' טמא וכתוב אחד אומר (במדבר חקת יט כ) את מקדש ה' טמא למה לי שתי פסוקים ליתן חלק בין למיטמא בפנים למיטמא בחוץ מיטמא בפנים עד שישהא כדי השתחויה מיטמא שבא מבחוץ עד שיכניס ראשו ורובו. ניטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים האם נחשב כנטמא בפנים וצריך שיעור השתחוויה או נחשב כאילו נכנס ומיד כשהכניס ראשו ורובו חייב? נישמעינה מהדא דתנן: השתחוה או ששהא כדי השתחויה שזו העבודה הכי קצרה בפנים ואם על הכנסת ראשו ורובו חייב כיון ששהא אפילו פחות משיעור השתחויה לאו כמי שהכניס ראשו ורובו ותימר עד שישהא כדי השתחוייה מכאן שלא די בזמן שלוקח להכניס ראשו ורובו אלא עד שישהא כדי השתחווייה
רב חסדא בעי: נכנס למקדש כסבור כנסת - מהו? כלומר הוא ידע שהוא נכנס למקום מסוים, רק הוא חשב שזה בית כנסת. אמר רבי יוסי, אם כן - אנו אומרים שעכשיו זה נקרא ידיעה? כיוון שאתה אומר שהוא נכנס למקום, הוא ידע שזה המקום, אבל הוא חשב שזה בית כנסת - זה נקרא ידיעה? אז אם כך, אנו אומרים היה יודע שיש טומאה בעולם, אלא אינו יודע אם חייבין עליה קרבן, לא כל שכן שתהא ידיעה. אז למה רבי יוחנן אמר שאין זה נקרא ידיעה ופטור? אלא כי אנן קיימין בבריא לו שטמא ונעלם ממנו מקדש ונכנס למקדש. בבריא לו שהוא מקדש - כלומר הוא ידע שזה מקדש, לא שהוא חשב שזה בית כנסת. ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש. אז זה המקרה שבאמת חייב. אבל אם הוא חשב שבית כנסת אז ודאי שזה לא נקרא ידיעה.
רבי יסי בעי: אכל חצי זית בידיעת קדש והעלם טומאה, וכחצי זית בידיעת טומאה והעלם קודש - העלימות מהו שיצטרפו?
תניא מתניתין: אחד נכנס לעזרה ואחד נכנס לתוספת עזרה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך, ונביא, ובאורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר. בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן, הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. כל שלא נעשית בכל אילו הנכנס לשם אין חייבין עליה.
רבי יהודה אומר - כמו פעם הראשונה שהם בנו את המקדש, אז גם כן כך קידשו את המקום. דכתיב ויעל דוד בדבר גד - זה מלך ונביא. וכתיב ויחל שלמה לבנות את בית ה'... אורים ותומים אביהו זה סנהדרין דכתיב שאל אביך ויגדך. שיר - מדכתיב וילך אחריהם הושעיה... תודות - מדכתיב ואעמידה שתי תודות.
אמר רבי שמואל בר רבי יודן: למה לא כתב "מהלכות" אלא תהלוכות? אלא שנטלות על ידי אחר - שלא היו אלה כבשים, אלא לחמי תודה. כלומר, לא מדובר בכבשי תודה, אלא בלחמי תודה, שלכן נטלו אותם אנשים ביד - לא שהכבשים הלכו, אלא לחם ותודה שהחזיקו אותם ביד.
אבא שאול אומר שני ביצים היו בהר המשחה, כלומר שתי בועות מים היו בהר משחה - תחתונה ועליונה. התחתונה - כלומר המקום שבו נמצאת - העליונה - התחתונה התקדשה בכל אלו. כלומר גם כן בבאורים ותומים, נביא וכולי, והעליונה לא התקדשה בכל אלו אלא על ידי עולי גולה, שלא במלך, שלא באורים ותומים, כי בבית שני לא היה מלך ולא היו אורים ותומים.
תחתונה שהייתה קדושתה גמורה - אז עמי הארץ היו נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים, אבל לא מעשר שני. מעשר שני היה מאוד חמור בעיניהם כיוון שמעשר שני הוא ממון... אז לכן הם הקפידו שכל מקום שהיה נראה להם שיש ספק - הם לא אכלו שם מעשר שני. הם חשבו שכל מה שהוסיפו זה רק מדרבנן, לכן הם הקפידו לא לאכול שמה. אבל חברים שידעו שכך ההלכה שאין להוסיף - הם היו אוכלים קדשים קלים ומעשר שני.
אבל העליונה שלא הייתה קדושתה גמורה, שלא התקדשה לא במלך ולא באורים ותומים - אז עמי הארץ שלא הבחינו, הם היו נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים, אבל לא מעשר שני, כמו שאמרנו מעשר שני הם החמירו יותר. אבל חברים לא היו אוכלים שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני.
עכשיו תאמרו - מפני מה לא קידשוה כמו שצריך? כיוון שהם מוסיפים על העיר ועל העזרות רק במלך ונביא ובאורים ותומים, בסנהדרין שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר, ואז לא היה לא מלך ולא אורים ותומים - אז לא יאכלו קדשה כמו שצריך. מפני מה הקיפו אם כך? ותימר מפני שהיתה תורפת ירושלם שם, והיתה יכולה להיכבש משם - אז לכן הם הקיפו את החומה.
עוברת המשנה: נטמא בעזרה, נעלמה ממנו הטומאה וזכור למקדש, נעלם ממנו המקדש וזכור לטומאה, נעלם ממנו זה וזה - השתחוה או ששהא כדי השתחויה - לו בארוכ - חייב, ובקצרה - פטור. זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה. כן, מצוות עשה - לעשות בקצרה.
אומרת הגמרא: חזקיה ורבי אמי בשם רבי אלעזר: כתוב אחד אומר את משכן ה' טמא, וכתוב אחד אומר את מקדש ה' טמא. למה יש שני פסוקים? ליתן חלק בין למיטמא בפנים למיטמא בחוץ - מה ההבדל ביניהם בהלכה? מיטמא בפנים - עד שישהה כדי השתחוויה. מיטמא בחוץ - עד שיכניס ראשו ורובו.
שואלת הגמרא: ניטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים? האם ישב כנטמא בפנים וצריך שיעור השתחוויה, או ישב כאילו נכנס ומיד שהכניס ראשו ורובו חייב? נישמעינה מהדא: השתחוה או ששהא כדי השתחויה - שבעצם זה העבודה הכי קצרה בפנים. אז אם על הכנסת ראשו ורובו הוא חייב, הכנסת ראשו ורובו לפני ולפנים הוא חייב, אז כיוון ששהה אפילו פחות משיעור השתחוויה - ששהא לאו כמי שהכניס ראשו ורובו - אין בזה זמן כזה שהוא יכול להכניס ראשו ורובו, אז למה אתה אומר עד שישהא כדי השתחוייה? הרי זה הרבה יותר קצר הזמן של שיעור הכנסת ראשו ורובו. אז מכאן שלא תלוי בזמן שלוקח הכנסת ראשו ורובו, אלא עד שישהא כדי השתחוויי.
[דף יא עמוד א]
תנן: בא לו בארוכה חייב הייתה הקצרה עשר אמות וארוכה עשרים אמות והלך בארוכה על איזה מהם מתחייב? על הראשונה או על האחרונה? חברייא אמרין על האחרונות שהרי עשר ממילא היה הולך. אמר לון רבי יוסי° בר זבידא הרי כשהגיעה לעשר אחרונות אמר לו: צא ותימר על האחרונה אלא כי נן קיימין על הראשונות. תמן תנינן: הוציאו לו את הכף ואת המחתה ונכנס. הכניס תחלה את הכף לבדה ויצא, ונכנס שנית והכניס המחתה כיפר וחייב משום הכנסה יתירה על אי זו מתחייב על הראשונה או על האחרונה? חברייא אמרי על האחרונה. אמר לון רבי יוסי° בר זבידא אומרים לו היכנס ותימר על האחרונה אלא כי נן קיימין על הראשונה. שיעור השתחויה עשר אמות ואם שהא פחות מכך פטור. היך עבידא? היה בארוכה עשרים ובקצרה עשר הילך בארוכה חמש אמות עד נקודה מסוימת אם ישוב על עקבותיו את אותם חמש אמות ויחזור וילך בקצרה יהיה פטור שהרי לא שהא יותר מעשר אמות מצד שני באותה נקודה שני הדרכים שוות שהרי אין ייזיל בדא ט"ו חמש של החזרה ועוד עשר של הדרך ואין ייזיל בדא ט"ו זה מה שנשאר מהדרך הארוכה. אמר רבי יוסי° בר זבידא לעולם אין מתחייב עד שתהא ארוכה מרובה על הקצרה י'. היך עבידא? היה בארוכה ל' ובקצרה עשר הילך בארוכה חמש אמות עד נקודה מסוימת, אם ישוב על עקבותיו את אותם חמש אמות ויחזור וילך בקצרה, יהיה פטור שהרי לא שהא יותר מעשר אמות דאין ייזיל בדא ט"ו חמש של החזרה ועוד עשר של הדרך הקצרה ואין ייזיל בדא עשרין וחמש שזה מה שנשאר מהדרך הארוכה וזה יתר בעשר אמות מהדרך הקצרה השתחוה ולא שהא אלא כדי כריעה. עד כמה היא השתחוויה להתחייב עליה? אמר רבי סימון° בשם רבי יהושוע בן לוי°: עד כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. אמר אבא בר הונא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא עד כדי שאילת שלום מתלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי.
מתני': אי זו היא מצות עשה שבנידה שחייבין עליה ב_יבהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו ניטמתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנייה לו כביאתו.
גמ': תנן: התם אין בית דין חייבים על טומאת מקדש וקדשיו ואין מביאים אשם תלוי על עשה ולא תעשה שבמקדש אבל חייבים על עשה ולא תעשה שבנידה שאם הורו שלא כדין ועשו ציבור על פיהם בעניין טומאת מקדש וקדשיו, אינם חייבים קרבן העלם דבר. אבל אם טעו והורו הלכה בעשה ולא תעשה שבנידה, חייבים קרבן העלם דבר של ציבור מאי טעמא? אין מביאים אשם תלוי על עשה ולא תעשה שבמקדש? כהנא° אמר כיוון שעל טומאת מקדש וקדשיו אינו חייב עד שתהיה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתיים ואם יש ידיעה בסוף לא שייך להביא אשם תלוי. השיב רבי שמואל בר אבדומי° קומי רבי מנא° בן יונה ויהיו כן המורים האם זה גם הסיבה שאם הורו בית דין שלא כדין בעניין טומאת מקדש וקדשיו, לא יהיו חייבים פר העלם דבר? אמר לו: אנן בעיי נכנסין שלא דיבר רב כהנא, אלא על אנשים שנכנסו למקדש ומסופקים האם היו טמאים ואת מייתי לון מורין מאי כדון למה בהוראת בית דין בטומאת מקדש וקדשיו אין מביאים פר העלם דבר? אמר רבי שמואל בר רב יצחק° גזרה שווה מצוות מצוות כתיב הכא גבי חטאת קבועה (ויקרא ויקרא ד כז) ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ובאשם תלוי כתיב (ויקרא ויקרא ה יז) מכל מצות אשר לא תעשינה ולא ידע וגו' וגבי הוראת בית דין נאמר ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' ועשו אחת מכל מצות ה' וגו' מצות מצות מה מצות שנאמר להלן בקבוע אף כאן בקבוע מכאן שאינו מביא אשם תלוי ואין חייבים בהוראת בית דין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת — יצא טומאת מקדש וקדשיו ששגגתם קרבן עולה ויורד, ואינו מביא אשם, ואין חייבים עליו בהוראת בית דין.
הלכות עבודה זרה - לא, מסכת שבועות, דף יא. מתוך הגמרא. למדנו במשנה בא לו בארוכה חייב. כלומר, יודעים שאם אדם נטמא בעזרה אז הוא צריך לצאת בדרך הכי קצרה, ואם הוא שהה כדי שהיית ביאה, שהגמרא תגיד אחרי זה שעקרונה זמן שלוקח ללכת עשר אמות אז הוא חייב.
עכשיו, בא לו בארוכה חייב. אמרה הגמרא: אם הייתה קצרה עשר אמות וארוכה עשרים אמות, והוא הלך בארוכה, על איזה חלק מהארוכה הוא מתחייב? חבריא אמרין על העשר האחרונות, כי הרי בעשר הראשונות היה הולך ולא היה מתחייב עליהם, כמו שאמרנו שהזמן של השהייה בטומאה זה מהלך עשר אמות. אמר לון רבי יוסי הרי שמגיע לעשר אמות האחרונות אומרים לו צא. כלומר, הוא הלך עכשיו פחות מעשר אמות, את הראשונות, אבל הוא עדיין לא חייב. עכשיו, כשהוא הגיע לנקודה מסוימת אומרים לו עכשיו לצאת מפה - כן, הוא טמא, הוא צריך לצאת. אז אתה אומר שיהיה חייב על האחרונות? הרי מצווים אותו לצאת! למה שיהיה חייב על האחרונות? אלא כי נן קיימין על הראשונות, כי בהם היה חייב על העשר הראשונות.
עוד אמרה הגמרא: תמן תנינן - למדנו במסכת יומא שהכהן הגדול צריך להיכנס לקודש הקודשים עם כף ומחתה, כלומר כף עם הקטורת ומחתה עם הגחלים. עכשיו נכנס איתם ביחד. עכשיו מה יקרה אם, אה, הכניס תחילה את הכף לבדה ויצא והכניס את המחתה? אז הוא כיפר, אבל הוא חייב בשביל מחתה יתרה. שאלה הגמרא על איזי מתחייב, על הראשונה או על האחרונה? אז חברייא אמרי על האחרונה. אמר לון רבי יוסי - אומרים לו יכנס. ואמרה הגמרא: על האחרונה, הרי אחרי שהוא יצא, אחרי שהוא הניח את הכף ויצא, אז אמרו לו עכשיו תיכנס עם המחתה כדי לקיים את המצווה. אז אתה אומר שהוא יהיה חייב על האחרונה? מצווים אותו להיכנס! אלא כי נן קיימין על הראשונה.
שיעור השתחויה עשר אמות. אם שהה פחות מכן פטור. שאלה הגמרא: היך עבידא? אם היה בארוכה עשרים אמות ובקצרה עשר אמות, עכשיו הוא ילך בארוכה חמש אמות עד נקודה מסוימת, שאם הוא ישוב על עקבותיו את אותן חמש אמות והוא יחזור וילך בקצרה, אז הרי הוא פטור, כי הרי הוא לא שהה יותר מעשר אמות. מצד שני, באותה נקודה, הרי שתי הדרכים שוות, שהרי אין ייזיל בדא, כלומר אם הוא ילך בדרך הקצרה, אז זה חמש עשרה אמות - חמש שהוא חוזר לנקודת התחלה ועוד עשר של הדרך הקצרה, זה חמש עשרה. ואין ייזיל בדא, כלומר אם הוא ימשיך ללכת בדרך הארוכה, הרי יש לו בדיוק חמש עשרה אמות - זה מה שנשאר לו בדרך הארוכה. במקרה כזה שניהם שקולים.
אמר רבי יוסי לעולם אין מתחייב עד שתהא ארוכה מרובה על הקצרה עשר - במצב של יותר מעשר. כי כמו שאמרנו, אם זה רק עשר, אז הוא לא בדיוק מתחייב, כי יש מציאות שהוא יהיה פטור עדיין - כמו שאמרנו, אם הוא הלך חמש ועכשיו בנקודה הזאת הוא יכול להמשיך או יכול לחזור. אז לכן אם המרחק הוא עד עשר, אז גם אם הוא ילך בדרך ארוכה הוא יהיה פטור.
היך עבידא? היה בארוכה שלושים אמות, ובקצרה עשר אמות, וילך בארוכה חמש אמות עד נקודה מסוימת, שאם הוא ישוב על עקבותיו את אותן חמש אמות ויחזור וילך בקצרה - אז הוא יהיה פטור, כי הרי הוא לא שהה יותר מעשר אמות. מצד שני, באותה נקודה, אין ייזיל בדא זה חמש עשרה אמות - חמש של החזרה ועוד עשר של הדרך הקצרה, ואין ייזיל בדא עשרין וחמש, שזה מה שנשאר לו מהדרך הארוכה, וזה הרי יותר מעשר אמות מהדרך הקצרה. אז לכן במקרה כזה הוא חייב.
עד כמה היא השתחויה - כלומר במצב של השתחוויה, פירושו לשכב, פישוק ידיים ורגליים, וצריך לשהות שם. אז שאלת הגמרא: עד כמה היא השתחויה שמתחייב עליה? רבי סימון בשם רבי יהושוע בן לוי: עד כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו - הזמן שלוקח אדם לשאול שלום חברו. אבא בר הונא בשם רבי יוחנן עד כדי שאיל שלום מתלמיד לרב שלום עליך רבי - כלומר זה טיפה יותר ארוך, כי התלמיד שמדבר עם הרב הוא טיפה יותר משתהה, כי כשהוא שואל אותו שלום עליך רבי, שלום עליך רבי, אמרי וכו', אז זה טיפה יותר זמן.
פרק אחד. תלמוד המשנה: איזו היא מצות עשה שבנידה שחייבין עליה, היה משמש עם הטהורה ואמרה לו ניטמתי ופירש מיד, חייב, שיציאתו הנייה לו כביאתו. כן, הוא חייב לחכות ולשהות עד שימות האבר.
שאלה הגמרא, התם תנינן: יש בית דין שחייבים על טומאת מקדש וקדשיו, כלומר בית דין שהורו הלכה ועשו כמותם, אז הם לא צריכים להביא פר העלם דבר, אם הם הורו בדבר ששייך לטומאת מקדש קודשיו. וגם, ואם ישאל תלוי על עשה ולא תעשה במקדש, אבל חייבים עשה ולא תעשה שבנידה. כלומר אם בית דין הורו שלא כדין ועשו ציבור על פיהם בעניין של טומאת מקדש קודשיו, אז הם לא חייבים להביא פר העלם דבר, אבל אם טעו והוא אכל בעשה או לא תעשה שבנידה - הם חייבים קרבן העלם דבר של ציבור.
שואלת הגמרא מאי טעמא אין בית דין חייבים אשם תלוי על עשה ולא תעשה במקדש? כהנא אמר כיוון שטומאת מקדש וקודשיו אינו חייב עד שתהא ידיעה בתחיל וידיעה בסוף והעלם בנתיים. אם כך אמרנו שקרבן עולה ויורד מביאים רק אם הייתה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים - עכשיו, אבל אם יש ידיעה בסוף, הרי לא שייך להביא אשם תלוי - הרי אשם תלוי מביאים רק כשאין ידיעה.
השיב רבי שמואל בר אבדומי קומי רבי מנא: ויהיו כן המורים? כלומר, האם זו גם הסיבה שאם הורו בית דין שלא כדין בעניין טומאת מקדש קודשיו הם לא היו חייבים בקרבן העלם דבר? אמר לו: אנן בעיי נכנסין - כלומר, כאן דיבר רק על אנשים שנכנסו למקדש שמסופקים האם הם טמאים או לא. ואת מייתי לון מורין - אתה מביא לנו, אתה רוצה ללמוד מכאן לגבי בית דין שהורו הלכה?
שאלה הגמרא מהיכן יודעים לגבי בית דין שהורו: אמר רבי שמואל בר רב יצחק - גזרה שווה מצות מצות. כתיב לגבי חטאת קבועה, ואם נפשך חטאה בחטאת אחת, מצות ה' אלוקיך אשר לא תעשנה. באשם תלוי כתיב מקום, מצות ה' אשר לא תעשנה ולא ידע. לגבי הוראת בית דין נאמר ואם כל עדת ישראל ישגו ועשו אחת מכל מצות ה'. מצות מצות - גזירה שווה. מה מצות שנאמר להלן בקבוע - כלומר דבר שמביא עליו חטאת קבועה, אף כאן בקבוע - כלומר שבית דין, מכאן שהוא לא מביא אשם תלוי ואין חייבים בהוראת בית דין, אלא דבר שעיקר עונתו כרת ושגגתו חטאת. יצאו טומאת מקדש קודשיו, ששגגתם בקרבן עולה ויורד, שהם לא מביאים אשם תלוי וגם לא חייבים על הוראת בית דין.
[דף יא עמוד ב]
==ירושלמי שבועות, פרק ב, הלכה ה==
מתני': °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר כתיב (ויקרא ויקרא ה ב) או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם על העלם השרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש. °רבי עקיבה אומר ונעלם ממנו והוא טמא — על העלם הטומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם המקדש. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים לחייב ב_יגעל העלם הטומאה ועל העלם המקדש.
גמ': חזקיה° אמר מחלוקת ביניהון בין רבי אליעזר בן הורקנוס ובן רבי עקיבא בן יוסף ד°רבי אליעזר בן הורקנוס דרש מדכתיב (ויקרא ויקרא ה ב) או נפש אשר תגע בכל טמא, או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא והרי נבלה ושרץ בכלל כל טמא, ולמה נכתבו? ללמד שאינו חייב על טמאת מקדש וקדשיו עד שידע במה נטמא, אם בנבלה אם בשרץ ו°רבי עקיבה אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם הטומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם המקדש ורבי יוחנן° בר נפחא אמר משמעות דורשין ביניהון שאף רבי אליעזר בן הורקנוס מודה שאינו צריך לדעת באיזו טומאה נטמא וכל המחלוקת היא מהיכן זה נלמד רבי אליעזר בן הורקנוס סובר שלומדים ממה שנאמר או בנבלת שרץ ורבי עקיבא בן יוסף לומד זאת מהמלים ונעלם והוא טמא. אית תניי תני על העלם טומאה חייב ולא על העלם מקדש כרבי עקיבא בן יוסף. אית תניי תני על העלם שרץ חייב ולא על העלם מקדש כרבי אליעזר בן הורקנוס. תנן: התם (משנה כריתות ד ב) חלב ונותר לפניו, אכל אחד מהם ואין ידוע איזה מהם אכל. אשתו נדה ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן ואין ידוע באיזה מהן שגג. שבת ויום הכפורים ועשה מלאכה בין השמשות ואין ידוע באיזה מהם עשה °רבי אליעזר בן הורקנוס מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר לשיטת חזקיה שרבי אליעזר בן הורקנוס מחייב רק אם ידע באיזה טומאה נטמא. מחלפה שיטת °רבי אליעזר תמן בכריתות הוא אמר שחייב חטאת אפילו לא ידע והכא אמר עד שידע? הכא גבי טמאת מקדש וקדשיו כתיב (ויקרא ויקרא ד כג) והוא טמא ואשם, והוא לשון ודאי, עד שידע במה נטמא ונתחייב. התם גבי חלב ונותר כתיב אשר חטא בה מכל מקום. מחלפה שיטת °רבי יהושע תמן גבי חתיכת חלב וחתיכת נותר הוא אמר אינו חייב עד שידע מה אכל והכא גבי טומאת מקדש וקדשיו חייב אפילו לא ידע במה נטמא שמסתמא רבי יהושוע בשיטת רבי עקיבא בן יוסף? התם גבי חלב ונותר כתיב אשר חטא בה יליף מן תיבת בה דידע במאי דאינו חייב עד שידע במה נתחייב הכא כתיב והוא טמא מכל מקום. אמר רבי חיננא° והכא לית כתיב בה הרי כתוב אשר יטמא בה. ומה מקיים °רבי אליעזר בן הורקנוס בה דכתיבה גבי חטאת? פרט למתעסק.
הדרן עלך פרק ידיעות הטומאה
פרק שלישי – שבועות שתים
מתני': שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ולא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי °רבי עקיבה אמרו לו ל°רבי עקיבה היכן מצינו לאוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב אמר להם היכן מצינן במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן
מתניתין: רבי אליעזר אומר - כתיב או בנבלה שרץ טמא ונעלם ממנו על העלם השרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש. ומה תסביר, מה הכוונה? רבי עקיבה אומר ונעלם ממנו והוא טמא, על העלם הטומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם המקדש. רבי ישמעאל אומר ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים לחייב על העלם הטומאה ועל העלם המקדש - כלומר, בין שהוא שכח שהוא טמא ונכנס למקדש, בין שהוא ידע שהוא טמא רק שכח שזה מקדש, בשני המקרים הוא מביא קרבן עולה ויורד.
חזקיה° אמר מחלוקת ביניהון - כלומר, יש מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבה. רבי אליעזר דורש מהכתוב או נפש אשר תגע בכל טמא, או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא. לכאורה נבלה ושרץ בכלל כל טמא, ולמה נכתבו? ללמד שאינו חייב על טמאת מקדש וקדשיו עד שידע במה נטמא, אם בנבלה אם בשרץ. כלומר, לא מספיק שהוא ידע שהיה טמא ונעלם ממנו, אלא צריך שידע גם במה הוא נטמא, בנבלה או בשרץ. ורבי עקיבה אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם הטומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם המקדש, אבל לא צריך לדעת במה הוא נטמא.
ורבי יוחנן אמר משמעות דורשין ביניהון - בעצם גם רבי אליעזר מודה שהוא לא צריך לדעת באיזו טומאה הוא נטמא, כל המחלוקת היא מהיכן זה נלמד. רבי אליעזר סובר שלומדים ממה שנאמר או בנבלה שרץ, ורבי עקיבה לומד זאת מהמילים ונעלם והוא טמא. אית תניי תני על העלם טומאה חייב ולא על העלם מקדש - זה כמו רבי עקיבה. אית תניי תני על העלם שרץ חייב ולא על העלם מקדש - זה כמו רבי אליעזר, כלומר עד שידע במה נטמא.
מתניתין, אדם שהיה לפניו חלב ונותר ואכל אחד מהם ואינו יודע איזה מהם אכל, או אשתו נדה ואחותו עמו בבית ושגג באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן שגג, או שבת ויום הכיפורים ושהה מלאכה בין השמשות אינו יודע באיזה יום עשה - האם בשבת או ביום כיפור, רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. עכשיו, לשיטת חזקיה, חזקיה אמר שרבי אליעזר מחייב רק אם הוא ידע באיזה טומאה הוא נטמא. לכאורה קשה, הרי בכל המקרים שהבאנו, הוא לא ידע בדיוק במה חטא - אם הוא אכל חלב או נותר, או אם בעל את אחות אשתו או את אשתו נדה, או עשה מלאכה בשבת או ביום כיפור. כלומר, הוא לא יודע בדיוק במה חטא, ואף על פי כן רואים שרבי אליעזר מחייב חטאת.
אז מוכרחים שנדע: מחלפה שיטת רבי אליעזר, תמן הוא אמר אפילו לא ידע, וכא אמר עד שידע? אמרנו שהוא אומר שיחייב חטאת אפילו לא ידע - כמו שקראנו עכשיו. והכא אמר עד שידע? אמרנו שרק עד שיודע אם נטמא בשרץ או בנבלה.
רבי יהושע - הרי תמה: אשר חטא בה עד שידע במה נתחייב. גם בחלב ונותר, כתיב אשר חטא בה, מכל מקום, לא משנה במה הוא חטא. אז לכן רבי אליעזר סובר ששמה לא משנה, וכמו כן לגבי טומאת מקדש קודשיו צריך שידע במה נטמא. הכא והוא טמא מכל מקום - הרי תמה גם בחטאת חלב וחטאת נותר, הוא אומר שאינו חייב עד שידע מה אכל, ולו כאן גם במקדש וקודשיו הוא מחייב אפילו לא ידע במה נטמא. אף שבעצם רבי יהושע לא חלק אצלנו במשנה, אבל מסתמא רבי יהושע כרבי עקיבה.
אמר רבי חיננא, וכא לית כתיב בה אשר בה? הרי גם כאן כתוב בה, כתוב "אשר איתמר בה" - הרי כתוב או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו. גם רבי אליעזר לומד מהתיבת "בה" שהוא לא מתחייב עד שידע במה נטמא. ומה מקיים רבי אליעזר בה? למה שם הוא אומר שמכל מקום? הוא אומר פרט למתעסק.
הדרן עלך פרק ידיעות הטומאה. אם ירצה השם.
פרק אחד. לפה את המשנה: שבועות שתים שהן ארבע, שבועה שאוכל ולא אוכל - כלומר שבועות על העתיד שיאכל ושלא יאכל - שאכלתי ושלא אכלתי - שבועות על העבר. שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב, דברי רבי עקיבה - כלומר אפילו אכל כל שהוא חייב, לפי רבי עקיבה. אמר לו לרבי עקיבה מצינו לאוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב? הרי בכל מקום אכילה זה כזית, למה פה אתה מחייב בכל שהוא? אמר במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן? הרי בכל מקום צריך שיהיה מעשה, והרי פה אין מעשה, למה שיהיה חייב?
[דף יב עמוד א]
גמ': ניחא שאוכל ושלא אוכל שזו שבועה על העתיד מובן שיהיה חייב קרבן אם נעלמה ממנו השבועה אבל שאכלתי ושלא אכלתי שהם שבועה על העבר איך יתכן שיהיה חייב משום שבועת ביטוי דמה אנן קיימין אם בידוע שאכל ונשבע שלא אכל שבועות שקר היא וחייב מלקות ופטור מן הקרבן ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל שסבר שמותר להשבע לשקר הא אמר רבי אבא בר רב יהודה° בשם רב° אבא בר אייבו אינו חייב אלא בשוגג בקרבנה שחשב שאין חיוב קרבן על שבועה זו ובמזיד בה אבל אמר סבור הייתי שאין בו שבועה מותר אלא בידע שאסור להשבע לשקר רק חשב שאין חיוב קרבן כדאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן לית את יכיל להעמיד את הנאמר במשנה נשבע על העבר בשהזיד בשבועה ושגג בקרבן דאמר רבי אילא° אילעא בשם רבי אלעזר° בן פדת: כך משיב °רבי ישמעאל בן אלישע ל°רבי עקיבה לשיטתך שאתה סובר שחייבים גם על שבועה לשעבר וכפי שהעמדנו מדובר במקרה שהיה מזיד על השבועה, ושוגג בקרבן, נמצא שחייב מלקות משום שבועת שקר במזיד, וקרבן על ששגג ולא ידע שחייב קרבן היכן מצינו דבר שחייבין על זדונו מלקות משום שבועת שקר, ועל העלומו קרבן משום ביטוי ואם באמת זו העמדה ויתיביניה °רבי עקיבה הרי מצינו בהזיד בחלב ושגג בקרבן, שחייבין על זדונו מלקות ומביא קרבן על ששגג בקרבן. אלא כי אנן קיימין שחייב קרבן על שבועה לשעבר, בבריא לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל. ולמה זה לא כאומר אין זו שבועה שחושב שמותר להשבע לשקר שפטור תמן באומר אין זו שבועה שחושב שמותר להשבע לשקר אנוס הוא שלא ידע כלל ששבועת שקר אסורה ברם הכא ביודע בה ששבועה היא אלא שהוא טועה מחמת דבר אחר שסובר שנשבע אמת ההפך מהבבלי תנן: שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי °רבי עקיבה מה אנן קיימין אם באומר שבועה שאוכל אכילת תורה אף °רבי עקיבה מודה שאינו חייב עד שיאכל כזית ואם באומר שבועה שלא אטעום אף רבנן מודו שחייב בכל שהוא אלא כי אנן קיימין באומר שבועה שלא אוכל סתם °רבי עקיבא בן יוסף מחייב בכל שהוא וחכמים פוטרים עד שיאכל כזית
איך זה מופיע בירושלמי מסכת שבועות דף יב. אומרת הגמרא ניחא שאוכל ושלא אוכל שזה שבועה לעתיד, אז מובן שהוא חייב קורבן נעלמה ממנו השבועה. אבל שאכלתי ושלא אכלתי זה שבועה לעבר. אז איך ייתכן שהוא חייב בשביל שבועת ביטוי? מה נן קיימין, אם בידוע שהוא אכל והוא נשבע שלא אכל אז שבועת שקר היא וחייב מלקות פטור מקורבן.
עכשיו אם הוא סבור שהוא אכל ונשבע שהוא לא אכל, כי נניח הוא חושב שמותר לשבוע לשקר. אמר רבי אבא בר יהודה בשם רב אינו חייב אלא בשוגג בקרבנה ובמזיד בשבועה. כן, כלומר שהוא ידע שזה אסור להישבע, רק הוא חשב שאין על זה קורבן. אבל אם הוא אמר סבור הייתי שאין שבועה מותר, כלומר זה בכלל שמותר להישבע, אז זה מותר.
אלא חייבים להעמיד את זה כמו שאמרנו עכשיו, שמזיד בשבועה ושוגג בקורבנה. שואלת הגמרא לית יכיל? אתה לא יכול להעמיד את זה ככה. אתה לא יכול להעמיד את המשנה שאומרת שנשבע לעבר, שהוא חייב להעמיד את זה שמדובר שהוא הזיד בשבועה ושגג בקורבן. למה? דאמר רבי אילא בשם רבי אלעזר כך משיב רבי ישמעאל לרבי עקיבא. כן, רבי ישמעאל הקשה על רבי עקיבא. מה לשיטתך שאתה סובר שחייבים גם על שבועה לשעבר, וכמו שהעמדנו שמדובר שהיה מזיד על השבועה ושוגג בקורבן, ואז בעצם זה שהוא חייב מלקות משום שבועת שקר וקורבן על שהוא שגג ולא ידע שצריך להביא קורבן.
אז אמר לו רבי ישמעאל היכן מצינו דבר שחייבין משום שבועת שקר, משום ביטוי. עכשיו, אם באמת זו העמדה, אז ויתיביניה רבי עקיבה. רבי עקיבא יכול להשיב בפשטות. מה אתה רוצה? הרי מצינו בהזיד בחלב ושגג בקורבן שהוא חייבין ומביא קרבן, על שגג בקורבן. כי דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן מזיד בחלב בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן. אז מה בכלל אתה רוצה? מה הקושיה?
אלא כי נן קיימין, באמת צריכים להעמיד את זה שחייב בקורבן על שבועה לשעבר, וצריך להעמיד את זה בבריא לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל. כלומר בטוח שהוא אכל, ונשבע בזה שלא אכל, כי הוא פשוט חשב שהוא אכל, אבל התברר שהוא לא אכל.
עכשיו אז למה זה לא כמו אין זו שבועה? כן, באמת זה שונה ממי שחושב שמותר לשבוע לשקר, ששם אמרת שפטור. אז מה אתה אומר? תמן באומר אין זו שבועה, כלומר שהוא חושב שמותר לשבוע לשקר — אנוס הוא, כן, ליבו נאסר כי הוא לא ידע כלל ששבועת שקר אסורה. ברם הכא ביודע בה ששבועה היא אלא שהוא מחמת דבר אחר — הוא יודע שהשבועה אסורה, אלא שהוא טועה בתחום הדבר אחר, הוא סובר שהוא כן נשבע אמת. כן. דרך אגב, זה הפוך מהבבלי.
אומרת הגמרא תנן שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב, דברי רבי עקיבא. שאתה אמרת מה נן קיימין, אם הוא אומר שבועה שאוכל אכילת תורה, אז בזה אף רבי עקיבה מודה שלא חייב אלא שיאכל כזית, ואם הוא אומר שבועה שלא אטעום בזה אף רבנן מודו שחייב בכל שהוא, אלא כי נן קיימין באומר שבועה שלא אוכל סתם. רבי עקיבא מחייב בכל שהוא, וחייבים פוטרים עד שיאכל כזית.
שואלת הגמרא למה לרבי עקיבא הוא חייב? הרי הוא אמר שהוא לא יאכל, וכל שהוא נחשב אכילה. אז למה רבי עקיבא לא מחייב? רבי עקיבא פתר לה כרבי שמעון דאמר כל שהוא אכילה, לאמור כזית עליו קורבן. כן, מה שאומר מכאן שבאמת כל שהוא נחשב אכילה. כלומר כל העניין של הכזית זה לא עניין איסור — איסור עובר, מחייב מלקות, כך סובר רבי שמעון. אלא להביא קורבן לא מתחייב אלא אם כן אכל כזית. אז ככה סובר רבי עקיבא שבעצם גם פחות מכזית נחשב אכילה.
[דף יב עמוד ב]
וכל שהוא נחשב אכילה ולמה °רבי עקיבא בן יוסף מחייב פתר לה כ°רבי שמעון בן יוחאי דאמר כל שהוא למלקות לא אמרו כזית אלא לקרבן משמע שכל שהוא נחשבת אכילה ואף שאם אכל איסור בכל שהוא לא חייב קרבן, אם נשבע שלא יאכל יהיה חייב קרבן שאף זו אכילה מה מפקה מביניהון שבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה ד°רבי עקיבה חייב שלא אכלה כולה ושייר בה שיור אכילה על דעתיה דרבנין פטור שלא שייר בה דבר שיש בו שיור אכילה שלא אוכל ככר זה ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה ד°רבי עקיבה פטור, שהרי לא אכלה כולה ושייר בה דבר חשוב שיש בו שם אכילה. על דעתין דרבנין חייב אף בקנמות כן קונם שאשתי נהנית לי עד שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה ד°רבי עקיבה אשתו אסורה על דעתיה דרבנין אשתו מותרת שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה ד°רבי עקיבה אשתו מותרת על דעתיה דרבנין אשתו אסורה אוף בנכסין כן קונם נכסיי עלי עד שאוכל ככר זו ואכל חסר כל שהוא על דעתיה ד°רבי עקיבה אסורין על דעתיה דרבנין נכסים מותרין שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה ד°רבי עקיבא בן יוסף נכסיו מותרין על דעתיה דרבנין אסורין תנן: אמר להם °רבי עקיבא בן יוסף היכן מצינו שמדבר ומביא קרבן והרי המגדף ל°רבי עקיבא בן יוסף מביא קרבן אף שאין בו מעשה, חברייא אמרי בשם ריש לקיש° לשיטתם השיבם בשיטתכם שאתם אומרים אין המגדף מעשה ואינו מביא קרבן. משמע שרבי עקיבא בן יוסף סובר שמגדף נקרא מעשה היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן, רבי אבא קרתיגנאה° בעי מחלפה שיטת ריש לקיש° תמן אמר ל°רבי עקיבה אין המגדף מעשה דאיתמר אין לי אלא דבר שהוא מעשה המגדף והמשתחוה שאינן מעשה מניין והכא אמר מגדף מעשה כ°רבי עקיבה. אמר רבי אילא° אילעא בשם ריש לקיש°: תרין תניין אינון על דעתיה ד°רבי עקיבה, חד אמר אין המגדף מעשה וחד אמר המגדף מעשה.
מתני':
שבועה שלא אוכל ג_אואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אוכל ג_בושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים.
גמ': ג_גשתייה בכלל אכילה ולא אכילה בכלל שתייה. מניין שהשתייה בכלל אכילה? רבי יונה° שמע לה מן הדא דכתיב (ויקרא אחרי מות יז יב) על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם, מה אנן קיימין שהרי הדם הוא משקה? אם בדם שקרש והתני דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה.
שואלת הגמרא מה מפקה מביניהון? זו דרך היציאה ביניהם. הייתי הוא אמר שבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא, על דעתיה דרבי עקיבה חייב, כי הרי הוא לא אכל את כולה, הוא השאיר בה שיעור אכילה. אבל על דעתיה דרבנין פטור, כיוון שהוא לא השאיר בה דבר שיש בו שיעור אכילה, כי לדעתם שיעור אכילה זה כזית.
עוד דבר, אם אמר שלא אוכל ככר זה ואכלה חסר כל שהוא, על דעתיה דרבי עקיבה פטור, שהרי הוא לא אכלה כולה, הוא השאיר בה דבר חשוב שיש בו כדי אכילה. אבל על דעתין דרבנין חייב.
אף כן אשתי נהנית לי, אם אמר קונם אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא. על דעתיה דרבי עקיבה אשתו אסורה, כי הוא השאיר עדיין משהו חשוב שיש בו אכילה. על דעתיה דרבנין אשתו מותרת.
עוד דבר, אם הוא אמר קונם אשתי אסורה לי אם שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא, על דעתיה דרבי עקיבה אשתו מותרת, כי הוא לא אכל את כולה, הוא השאיר שיעור אכילה. על דעתיה דרבנין אשתו אסורה.
אומרת הגמרא אוף בנכסין כן. אם אמר נכסיי עלי אוכל ככר זו ואכל חסר כל שהוא, על דעתיה דרבי עקיבה אסורין, על דעתיה דרבנין נכסים מותרין. אם הוא אמר שלא אוכל ככר זו ואכל חסר כל שהוא אז זה הפוך, על דעתיה דרבי עקיבא נכסיו מותרין, על דעתיה דרבנין אסורין.
ואת אמרת שאמר לרבי עקיבא היכן מצינו שמדבר ומביא קורבן? שואלת הגמרא והרי המגדף לרבי עקיבא מביא קרבן למרות שאין בו מעשה. אז למה הוא שואל?
חברייא אמרי בשם ריש לקיש: אומר אין המגדף מעשה. כלומר בשיטתכם שאתם אומרים שאין מגדף מעשה — אני סובר שמגדף זה כן מעשה, לכן חייב. אתם אומרים שמגדף אין בו מעשה, ולכן הוא לא מביא קורבן. אז אם כך, היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, כלומר היכן מצינו דבר שאין בו מעשה ומביא קורבן? הרי אתם טוענים שמגדף זה אין בו מעשה ולא מביא קורבן. כלומר אין שום מציאות שדבר שאין בו מעשה ומביא קורבן. אז קשה למה? הרי פה הוא מדבר, למה שיביא קורבן? אבל בכל זאת מה שאומר מכאן שזה מדבר ומביא קרבן, שרבי עקיבא סובר שמגדף נחשב מעשה.
רבי אבא קרתיגנאה בעי: מחלפה שיטת ריש לקיש. מה שריש לקיש חזר בו. הרי תמן מר לרבי עקיבה אין המגדף מעשה, והכא מר מגדף מעשה כרבי עקיבה. כן, דאיתמר, אין לי על זה אלא דבר שהוא מעשה, המגדף המשתחווה שאין בו מעשה מן היין. כן, מה שאומר מכאן שמגדף אינו מעשה, ולא-- אחר אומר שמגדף זה מעשה כרבי עקיבא. כי אנחנו כבר שמענו, אם הוא אומר להם בשיטתם ישיבתם שאתם אומרים אין מגדף מעשה — מה שהוא סובר שמגדף זה כן מעשה.
אמר רבי אילא בשם ריש לקיש: תרין תנאין אינון על דעתיה דרבי עקיבה. יש מחלוקת תנאים מה בדיוק סובר רבי עקיבא. חד אמר אין המגדף מעשה וחד אמר המגדף מעשה.
פרק ג' הלכה ב, במתני'. שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אוכל ולא אשתה ואכל ושתה חייב שתים.
אומרת הגמרא שתייה בכלל אכילה, אבל לא אכילה בכלל שתייה. עכשיו מנין ששתייה בכלל אכילה? רבי יונה שמע כן ממה שכתוב: (ויקרא אחרי מות יז יב) על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם. הרי מה נן קיימין, הרי דם זה משקה. אז למה נאמר לא תאכל? אם בדם שקרש — כלומר כנגד טיעון שהדם מתייבש, הרי דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה. יש לנו ברייתא שאומרת תני דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה, לכן קיימים כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה.
[דף יג עמוד א]
אלא כן אנן קיימין כמות שהוא והתורה קראה לשתיה אכילה. והתני המחה את החלב וגמעו הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב. משמע שדם שקרש חייב עליו משום אוכל מה עבד לה לבריתא שהביא רבי יונה° שאמרה שדם קרוש אינו אוכל ואינו משקה? כוונת הבריתא שאינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין ולא משקה ליטמא טומאת משקין. חזר רבי יונה° ופתר מתניתא מן הכא דכתיב (דברים ראה יד כו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר ואכלתה וכו' והרי שכר זה משקה ונאמר בו אכילה מה אנן קיימין אם בנותן יין לתבשיל והלא הטעם לפגם ואסור לתת יין של מעשר שני לתוך התבשיל? אלא מכאן שהתורה משתמשת בלשון אכילה גם לגבי שתיה. רבנן דקיסרין אמרין תיפתר באילין גמרייה ואורזרייה מיני תבשילים שהיין משביחם ומותר לתת יין מעשר שני לתוכם ונקרא אכילה דכל הטפל לאכילה כאכילה. רבי יוסי° בר זבידא שמע כולהון מין הכא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת מכאן ששתיה בכלל אכילה. אמר לון רבי יוסי° בר זבידא אומר דבתרה ויהיה קשה לסברה הזו דתני שבועה שלא אוכל ואשתה ואכל ושתה חייב שתים ואם שתיה בכלל אכילה למה חייב שתים? אין מכאן קושיה שכשאומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה הרי נשבע שני שבועות אחת שלא יאכל ואחד שלא ישתה אילו מי שהיו לפניו שני ככרים ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו, ואכל שתיהן — שמא אינו חייב שתים? גם כאן כשאמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים שעבר על שתי שבועות רבי חנניה° בשם רבי פינחס°: שמע כולהון מין הכא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוים לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתייה פטור הא אם שתה משקין הראויין לשתייה חייב לא בשבועה שלא אוכל הוא עומד ולמה חייב מכאן ששתיה בכלל אכילה ניחא במתניתין דנן דגרסינן שבועה שלא אוכל ברם כרבנין דאינון גורסים שבועה שלא אוכל ושלא אשתה אין מכאן ראיה רבי חיננא° שמע לה מן הדא דתנן אכל ושתה ביום כיפור בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. רבי אבא מרי° שמע לה מן הכא דכתיב (דברים כי תבא כו יד) לא אכלתי באוני ממנו וכי יעלה על הדעת לאמר לא אכלתי אלא שתיתי פשיטא שלא אז מדוע לא צוותה תורה שיאמר לא אכלתי ולא שתיתי באוני ממנו אלא ודאי שתייה בכלל אכילה. עד כדון בשאמר שבועה שלא אוכל ושתה ברם שבועה שלא אשתה ואכל פטור דשתייה בכלל אכילה ואין אכילה בכלל שתייה.
מתני':
ג_דשבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת. ג_השבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת. ג_ושבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת. ג_זשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש חייב על כל אחת ואחת.
גמ': שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים ועלי גפנים וכרכה בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת דפטור על הפת משום דלא נגע בגרונו והעלים והקנים אינם אוכל ומפסיקים. שבועה שלא אוכל פת וחרצנין וזגין וכרכה בחרצנין וזגין חייב על כל אחת ואחת כיוון שאף החרצנים והזגים נחשבים אוכל ואינם חוצצים
שתייה בכלל אכילה ולא אכילה בכלל שתייה. מילא נמי שתייה בכלל אכילה, אז רבי יונה שמע כלו נמי קא דכתיב, על כן אמרתי לבני ישראל כו', ואשביכם ותאכל דם. מה אנן קיימין? הרי דם זה משקה. אז למה נאמר לא תאכל? אלא אם-- כלומר, אם מדובר שמדובר בדם קרוש והתני דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה, אלא כן אנן קיימין כמות שהוא. נאמר לשתות את זה והתורה קראה אותו אכילה, שדם המחה וגמעו הקפה ואכלו, יקפא את הדם ואכלו, אם יש בו כזית חייב, משמע שדם שקרש חייב עליו מי שהוא אוכל.
כן, אז מה עבד לה רבי יונה? שמה שדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה. נכון, קשה, סתירה. ואתה אומר שם הכוונה אינו אוכל טומאת אוכלין ולא משקה ליטמא טומאת משקין. אבל זה כן, כן, מי שאוכל את זה דם קרוש חייב. אז אם כן אפשר ללמוד מכאן, אי אפשר ללמוד מכאן ששתייה היא בכלל אכילה.
חזר רבי יונה ופתר מתניתא דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה לנפשך, הבקר ובצון ויין ושכר ואכלתם. כן, כאילו ואכלת. הרי שכר זה משקה ונאמר בו אכילה. ואתה אומר מה אנן קיימין? אם יין לתבשיל, כלומר מדובר שאת היין הזה או את השכר הוא נטל לתוך תבשיל, ולכן זה נקרא אכילה, כי הוא בעצם אכל את התבשיל, והלא הטעם לפגם? כן, שותים יין לתוך תבשיל סתם לפגם. ורשוי לתת יין של מעשר שני לתוך תבשיל, אלא אלא כן אכילה. כן, לא ב-- לשתות יין כמות שהוא. ואתה רואה שרחמנא קרא לשתייה אכילה.
רבנן דקיסרין אמרין תיפתר באילין גמרייה לאכילה כאכילה, כמו סוגי תבשילים שאין להסביח אותם ובהם מותר לתת יין מעשר שני לתוכם, וזה נקרא אכילה בגלל שזה אוכל, זה כולה תפל לאכילה, כי אכילה מה שהוא אוכל את התבשיל הזה נקרא שהוא אוכל למרות שהוא אוכל בתוך זה גם את היין. היין בעצם הוא תפל.
אומרת הגמרא, רבי יוסי שמע כולהון שבועה שלא אוכל ושתה חייב אלא אחת. תתנן שבועה שלא אוכל ואכל ושתה, אינו חייב אלא אחת. כן, הרי לכאורה אם אין-- אם שתייה לא היה בכלל אכילה, היה צריך חייב שתיים. אם אתה רואה שהוא חייב אחת מכיוון שהיא בכלל אכילה.
אמר לו רבי יוסי ומר דבתריה, כן, ויהיה קשה בדיוק לסברא הזאתי, כי הרי מה כתוב בהמשך? שבועה שלא אוכל ואכל ושתה? חייב שתיים. אבל אם שתייה בכלל אכילה אז למה חייב שתיים? הבתרא אומר לא, אין לי כאן ראיה. אין כאן, אין לי כאן קושיה. שכשאומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, אז בעצם הוא נשבע שתי שבועות, אחת שהוא לא אוכל ואחת שהוא לא ישתה. כן, לכן הוא חייב שתיים. כי הרי אילו מי שבועה שלא אוכל ככר זו, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו, ואכל שתיהן — שמא אינו חייב שתים? אז גם כאן כשהוא אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, אז הוא חייב שתיים. קבע שתי שבועות.
רבי חנניה בשם רבי פינחס שמע כולהון מן אחת. אתוני שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתייה — פטור. משמע מכאן שאם הוא אכל אוכלין שראויים לאכילה ושתה משקין שראויים לשתייה, חייב. ולא בשבועה שלא אוכל הוא עומד. אז למה שיחייב על השתייה? אז מכאן ששתייה בכלל אכילה.
ואתה אומר איכא דגריס תנא דנן, במשנה שלנו, דגרסינן שבועה שלא אוכל, אז בטח יש פה ראיה כי כתוב רק לא אוכל, ואתה אומר שהוא חייב גם על השתייה. מרבנן דילמא גורסי שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, אז אין לי כאן ראיה, כי גם על השתייה הוא נשבע, אז לכן אם הוא שתה היה חייב לו בקשר לאכילה.
רבי חיננא שמע. רבי אבא מרי שמע למינה אחת דכתיב לא אכלתי באוני ממנו. כן, בווידוי מעשרות הוא אומר לא אכלתי באוני. והכי עלת דעתך למימר אלא שתיתי? פשיטא שלא, פשיטא גם לשתות אסור. אז למה התורה לא ציוותה אותו שיאמר לא אכלתי לא שתיתי? אלא ודאי שתייה בכלל אכילה.
אומרת הגמרא עד כדון בשאמר שבועה שלא אוכל ושתה. אבל אם אומר שלא אשתה ואכל, שתייה בכלל אכילה, אכילה בכלל שתייה — פטור, כי שתייה בכלל אכילה ואין אכילה בכלל שתייה.
ואומרת המשנה: שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת. שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש חייב על כל אחת ואחת.
ואומרת הגמרא: שבועה שלא אוכל פת וכרכה בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת, כלומר את הפת הוא כרך עם עלים של גפנים ואכל אותם, אינו חייב אלא אחת. הוא פטור על הפת. למה? כיוון שלא נגע בגרונו, הפת לא נגע בגרונו. עכשיו, והעלים הם לא ממין אוכל, אז זה מפסיק. כן, מן במינו אינו חוצץ, אבל פה זה, פה זה לא מינו, זה חוצץ, זה לא אוכל.
שבועה שלא אוכל פת וחרצנין וזגין וכרכה בחרצנין וזגין את הפת אז הוא חייב, חייב על כל אחת ואחת. כיוון שחרצנים הם גם נחשבים אוכל, אז הם לא חוצצים, כי מן במינו לא חוצץ. עכשיו ואם היה נזיר חייב שלש, הוא חייב גם על החרצנים בנפרד, על זגים בנפרד וגם על הפת שעכשיו הוא נדר עליה.
[דף יג עמוד ב]
ואם היה נזיר חייב שלש אחת על הפת, אחת על החרצנים, ואחת על הזגים. תנן: שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — חייב. והא אין איסור חל על איסור רבי יוחנן° בר נפחא אמר ג_חבכולל דכוון שאמר שבועה שלא אוכל מתוך שהשבועה חלה על השחוטה חלה גם על הנבילה אבל בפורט אין שבועות חלות על איסורין. ריש לקיש° אמר אפילו בכולל אין שבועות חלות על האיסורין דאין איסור חל על איסור אפילו בכולל ומתניתין בנשבע שלא יאכל חצי שיעור שמהתורה לא נאסר אלא בכזית לכן השבועה חלה.
מתני':
ג_טשבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתייה פטור. שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ו°רבי שמעון בן יוחאי ג_יפוטר. אמר ג_יאקונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, והוא שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — הרי אשתו אסורה.
גמ': תנן: שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ו°רבי שמעון בן יוחאי פוטר והא אין איסור חל על איסור רבי יוחנן° בר נפחא אמר בכולל בשבועתו גם דברים מותרים אבל בפורט אין שבועות חלות על איסורין ריש לקיש° אמר: אפילו בכולל אין שבועות חלות על האיסורין, דאין איסור חל על איסור אפילו בכולל, ומתניתין בנשבע שלא יאכל חצי שיעור. אם בנשבע שלא יאכל חצי שיעור בדא °רבי שמעון בן יוחאי פוטר הרי אין זה אסור מהתורה על חצי שיעור ולמה לא תחול עליו השבועה? °רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה שלא נאמרו שיעורין אלא לקרבן אבל למלקות כל שהוא אסור דתנינן תמן כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב °רבי שמעון בן יוחאי אומר כל שהוא וחכמים אומרים ג_יבכזית אמר להן °רבי שמעון בן יוחאי אין אתם מודין ג_יגבאוכל נמלה כל שהוא שחייב אמרו לו מפני שהיא ג_ידכברייתה אמר להן: אף חיטה אחת כברייתה.
תנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב. שאתה אומר אבל הרי אין לו סוכה, אה, אין לו... למה שיחייב? אז אתה אומר רבי יוחנן אמר בכולל. כלומר כיוון שהוא אמר שבועה שלא אוכל, אז מתוך שהשבועה חלה על השחוטה חלה גם על נבלה. כן, איסור כולל. אבל בפורט אין שבועות חלות על איסורין. כלומר אם הוא אמר שבועה שלא אוכל נבלות, שקצים ורמשים, במקרה כזה אין שבועה חלה על איסור.
וריש לקיש אמר אפילו בכולל אין שבועות חלות על האיסורין, כי הוא סובר שאין איסור חלה על איסור אפילו בכולל. והמשנה שלנו זה, איך להבין את המשנה שלנו? בשנשבע שלא יאכל חצי שיעור, שזה דבר שמהתורה הוא מותר. כן, הרי התורה לא נאסר אלא בכזית, אז לכן בעצם השבועה חלה על חצי שיעור.
תנן: שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתייה פטור. שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ורבי שמעון פוטר. כי רבי שמעון אומר שהוא מושבע מהר סיני. בעצם יש פה איסור והשבועה לא חלה.
אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, והוא שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — הרי אשתו אסורה, כי זה אכילה. לפי חכמים הרי גם נבלות שקצים ורמשים זה נקרא אכילה ולכן אשתו אסורה.
ובגמרא תנן: שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ורבי שמעון פוטר. שואלת הגמרא: מה טעם רבנן? הרי אין איסור חלה על איסור. אז למה שיהיה חייב על שבועה אם בסוף הוא אכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים? אז אמר רבי יוחנן — מדובר בכולל בשבועתו גם דברים מותרים. כן, שהוא אמר שהוא לא יאכל שום בשר, בין שחוט בין נבלה. במקרה כזה, מתוך שהשבועה חלה על הדבר המותר, על השחוט, חולה גם כן על נבלה. אבל בפורט, כלומר אם הוא אמר שהוא לא יאכל נבלות טריפות שקצים ורמשים, הוא פירט את זה, אז באמת גם החכמים מודים שהשבועות לא חלות על איסורים.
וריש לקיש אמר אפילו בכולל אין השבועות חלות על איסורים, כי הוא סובר שאין איסור חלה על איסור אפילו בכולל. במתניתין, אז מה חכמים אמרו במשנה שאם הוא אכל נבלות טריפות שקצים ורמשים אז הוא חייב? במתניתין מדובר שנשבע שלא יאכל חצי שיעור. כן? כי בעצם מדאורייתא כל האיסור זה רק בשיעור, כזית נבלה וכולי, והוא נשבע לא לאכול חצי זית. חצי זית זה בעצם מהתורה אין איסור. אז לכן השבועה חלה.
שואלת הגמרא, אם הוא נשבע שלא יאכל כחצי שיעור, בדעת רבי שמעון פוטר? הרי בתורה זה מותר. אין איסור על חצי שיעור. אז למה שלא תחול השבועה? מתרץ: רבי שמעון כדעתיה, רבי שמעון סובר שלא נאמרו השיעורים אלא לקורבן. מה שאמרנו כזית נבלה זה רק כדי להתחייב קורבן על האכילה של זה, אבל למלקות כל שהוא אסור. כן, כבר כל שהוא חייב מהתורה אסור מהתורה וחייב מלקות.
תנן תמן: כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? רבי שמעון אומר כל שהוא וחכמים אומרים כזית. אמר להן רבי שמעון: אין אתם מודין נמלה כל שהוא שחייב? אמרו לו: מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חיטה אחת כברייתה.
בבבלי הגמרא אומרת שמה שלפי חכמים יש הבדל בין בעל חיים לבין דבר שגודל באדמה. כן, ובכל אופן זה, רבי שמעון רואים שהוא סובר שגם פחות מכשיעור יש איסור מהתורה.
[דף יד עמוד א]
על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא שאמר שהשבועה חלה כיוון שמדובר בכולל למה °רבי שמעון בן יוחאי פוטר? אמררבי זעירה° °רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה שהוא סובר שאין איסור חל על איסור אפילו בכולל דתני בשם °רבי שמעון בן יוחאי (ויקרא אחרי מות טז כט)בחדש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם מהמותר לכם ולא מהאסור לכם שאין איסור אכילה ביום הכיפורים חל על מאכלות אסורות, אף שזה איסור כולל שהרי האיסור חל על מאכלות כשרים. רבי אבא בר ממל° בעי תנן: התם: יש אוכל אכילה אחת וחייב ארבע חטאות ואשם אחד — טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביום הכיפורים °רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו מן השם על דעת רבי יוחנן° בר נפחא דאמר בכולל שבועות חלות על האיסורין ולמה לא אמר חמש חטאות ואשם אחד וכגון שנשבע שלא יאכל חלב ומאכל של היתר שחייב חטאת גם על שבועתו? אמררבי זירא° כל יומוי דרבי אבא בר ממל° לא אשכחנן תותבה ומן דדמך אשכחנן תותבה לא מצאנו תשובה וכשמת מצאנו תשובה דמה אנן קיימין אם באומר שבועה שלא אוכל חמץ כל ימות השנה והפסח בתוכן שלא אוכל עשרת ימים הללו ויום הכיפורים בתוכן אין זה כולל אלא הרי מיחל שבועה על האסורין דכיון דמזכיר ימים מסוימים, הרי הוא כמפרש שנשבע לא לאכול חמץ בפסח או לא לאכול ביום הכיפורים, שהרי ברור שבתוך הימים מצוי פסח שאסור בחמץ או יום הכיפורים שאסור באכילה. אמררבי יוסי° בר זבידא ותשמע מינה שאם היו לפניו תשע זיתים של שחוטה ואחד של נבילה ואמר שבועה שאוכל עשרת זיתים אילו כיון דמזכיר הללו הרי הוא כמפרש שנשבע לאכול נבילה ולא חל כלל השבועה דכיון שפטור על הנבילה פטור אף על השאר דשבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה. רבי בון בר חייה° בעי ולמה לא אמר חמש חטאות כגון שאמר סתם שבועה
אנחנו עכשיו בירושלמי מסכת שבועות, דף י"ד. שואלת הגמרא, על דעתן של רבי יוחנן, שהוא סובר שבמקרה שהשבועה היא שבועה כוללת, אז השבועה חלה גם על איסורים. אז אם כן, למה רבי שמעון פוטר? ואמר רבי זעירא, רבי שמעון כדעתיה, כי הוא סובר שאין איסור חל על איסור אפילו בכולל. איפה ראינו את זה? דתני שמע רבי שמעון, כתוב תענו את נפשותיכם. אז אומר רבי שמעון זה דווקא מה מותר לכם ולא מה אסור לכם. כן, שאין איסור אכילה ביום הכיפורים חל על מאכלות אסורות, למרות שבעצם זה איסור כולל, כי האיסור חל על מאכלות כשרים. כלומר אדם שיאכל נבלה ביום הכיפורים, אז אמנם הוא עובר על איסור אכילת נבלה, אבל הוא לא אוכל משום אוכל ביום הכיפורים, כיוון שרבי שמעון סובר שאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל.
ואמר רבי אבא בר ממל, בעי. שואלת הגמרא, על דעת רבי יוחנן, שאמר בכולל שבועות חלות על האיסורין, אז למה לא אמר שיש עוד חטאת אחת? כגון אם הוא נשבע שלא יאכל חלב ומאכל של היתר, שבמקרה כזה הוא חייב חטאת גם על מה שהוא נשבע.
אמר רבי זירא, כל יומוי דרבי אבא בר ממל לא אשכחנן תותבה, כלומר, כל זמן שרבי אבא בר ממל היה חי לא מצאנו תשובה לשאלה הזאת, ומן דדמך אשכחנן תותבה, אבל כשהוא נפטר מצאנו תשובה. מה נן קיימין? אם באומר שבועה שלא אוכל חמץ כל ימות השנה והפסח בתוכן, או שלא אוכל עשרת ימים הללו ויום הכיפורים בתוכן, אז זה לא נקרא כולל, אלא הרי זה מחיל שבועה על איסורים. זה כאילו שהוא אמר בפירוש רק על איסור, הוא החיל שבועה על האיסור עצמו. למה? כיוון שהוא מגדיר את הימים, והרי זה כמו מפרש, כי בתוך אותם ימים ברור שיש את הימים האסורים. כשהוא נשבע לא לאכול חמץ בפסח או לא לאכול ביום הכיפורים, בעשרת הימים, ברור שבתוך הימים האלה מצוי פסח שאסור בחמץ, או ברור שבאחד הימים האלה מצוי יום הכיפורים שאסור באכילה. אז זה לא נקרא כולל, אלא זה כאילו הוא מחיל ממש על אותם ימים את האיסור, הוא מחיל את האיסור על דבר האסור וממילא זה לא חל.
אמר רבי יוסי, ותשמע מינה. כלומר אם זה ככה, נוכל ללמוד מכאן שאם היו לפניו זיתים של שחוטה ואחד של נבילה, והוא אמר שבועה שאוכל עשרת זיתים אילו, אז כיוון שהוא מזכיר "אלו", זה כאילו מפרש שהוא נשבע לאכול נבלה, כי בתוכם ברור שיש נבלה. אז השבועה בכלל לא חלה, כיון שפטור על הנבילה פטור אף על השאר, כי שבועה שבטלה במקצתה בטלה כולה.
אומרת הגמרא, רבי בון בר חייה בעי, ולמה לא אמר שיתחייב חטאת חמישית על שבועה שתחול באיסור כולל על החלב? כגון שהוא אמר סתם שבועה משחיטת פלוני, ובתוך זה יש חלב, אז ממילא מתוך שזה חל על כל השחיטות זה יחול גם על החלב והוא יתחייב עוד חטאת. ואת אומר לא, גם כאן הוא נשבע על איסור ברור, דכלום אין בה חלב? הרי ברור לכולם שבתוך הבהמות שפלוני שוחט יש חלב, אז זה כאילו נשבע על האיסור וממילא השבועה בכלל לא חלה.
[דף יד עמוד ב]
שלא אוכל משחיטת פלוני גם כאן נשבע על איסור ברור דכלום אין בה חלב בשוחט צביים כלום אין בה גיד הנשה בעופות כלום אין בהן דם. רבי חיננה° בעי ולמה לא אמר שבועה שלא אוכל מפלוני סתם אלא בגין דמתניתין ד°רבי שמעון בן יוחאי היא דלית ליה איסור כולל ואי כ°רבי שמעון בן יוחאי היאך תני יום הכיפורים והא°רבי שמעון בן יוחאי פוטר באוכל נבלה ביום הכיפורים? אלא הטעם שלא הזכיר שנשבע שלא יאכל ואכל שלא בא למנות אלא חיוב חטאות וכל ארבע החטאות הן חטאת קבועה ואילו שבועת ביטוי היא בעולה ויורד התיבון הרי טומאת מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד ותני טמא תנא לא אתינן מיתני אלא דברים שהן חיוב כרת, שבועות אין בהן כרת. התיבון: הרי מעילה אין בה כרת ותני אשם מעילות לא אתינן מיתני אלא דברים שאין להן היתר אחר איסורן, שבועות יש להן היתר אחר איסורן שיכול לילך להישאל לחכם על שבועתו ויתיר לו תנן: התם °רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב מזה ש°רבי מאיר רצה להעמיד את המשנה בשבת כדי לחייב על הוצאה, משמע שאי אפשר היה לחייב משום הוצאה ביום הכיפורים הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביום הכיפורים ואם אכל ועשה מלאכה חייב אחת דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום הכיפורים ומי שעשה כולם בהעלם אחד ביום הכיפורים אינו חייב אלא אחת על כולן, אילו מי שעשה כל אחת בפני עצמה חייב על כל אחת ואחת על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא שאמר שבאיסור כולל חלה השבועה על האיסורים אף על פי שהוא מושבע מהר סיני אמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכל מצה בלילי הפסח שלא אוכל מצה בלילי הפסח
ואת אמרת בשוחט צביים. כלומר אם השוחט הזה הוא שוחט בדרך כלל צביים, אז השבועה כן חלה, ומתוך שהיא חלה על הצביים, ממילא אם פעם אחת הוא ישחט בהמה אז החלב שלו יחול עליו גם השבועה. אז באמת כלום אין בה גיד הנשה? כלומר גם כשהוא שוחט צביים, ברור שהשבועה הזאת מתכוונת גם כן על איסור גיד הנשה, וממילא כיוון שזה לא חל על גיד הנשה זה לא חל בכלל, לכן גם על החלב לא יהיה איסור.
ואת אמרת בעופות. כלומר אולי השוחט הזה הוא שוחט בדרך כלל עופות, ואז פעם אחת הוא שחט גם כן בהמה, ואז מתוך שזה חל על העופות זה יחול על החלב של הבהמה. לא, גם שמה זה לא חל, כיוון שכשהוא שוחט עופות, גם שמה יש בתוך העופות חלק שהוא איסור, ומתוך שהשבועה לא חלה עליו גם לא חלה על כלום, כי כלום אין בהן דם? הרי יש דם שהוא אסור, מתוך שהוא לא חל על הדם הוא לא חל בכלל.
ואמר רבי חיננה בעי, ולמה לא אמר שבועה מפלוני סתם? ואת אומרת בגין דמתניתין דרבי שמעון היא, דלית ליה איסור כולל. באמת, היה יכול להגיד את זה, אבל לא אמר כיוון שהמשנה היא בדעת רבי שמעון, שסובר שאין איסור כולל.
שואלת הגמרא, ואי כרבי שמעון, אז למה כתן יום הכיפורים? הרי רבי שמעון פוטר באוכל איסור ביום הכיפורים, כמו שאמרנו, אלא הטעם שלא הזכיר שנשבע שלא יאכל ואכל, פשוט בגלל שהוא לא בא ללמוד על חיוב חטאות קבועות. וכל ארבע חטאות שמופיעים ברשימה זה חטאות קבועות, ואילו שבועת ביטוי חובה הקורבן שלה עולה ויורד, לכן לא מנה את זה.
התיבון: הרי טומאת מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד. אמרנו טמא שאכל קודשים, שם בעצם זה כמובן עולה ויורד, אז איך אתה אומר שהוא לא מנה את זה? כי גם טומאה זה עולה ויורד. אז אומרת הגמרא, ותני תנא לא אתינן מיתני אלא דברים שהן חיוב כרת, שבועות אין בהן כרת. כלומר, בכל הדברים שהוא מנה יש בהם חיוב כרת, בשבועה אין חיוב כרת.
התיבון: הרי מעילה אין בה כרת, והוא מזכיר אשם מעילות, אשם ארבע חטאות ואשם מעילות. אז מה אתה אומר? ותני לא אתינן מיתני אלא דברים שאין להן היתר אחר איסורן, שבועות יש להן היתר אחר איסורן, כי הוא יכול ללכת לחכם להישאל על שבועתו והחכם יתיר לו.
ואת אמרת תנן, רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב עוד אחד בשביל שבת על ההוצאה. עכשיו, מזה שרבי מאיר רצה להעמיד את המשנה בשבת כדי לחייב על הוצאה, משמע שלא מחייבים על הוצאה ביום כיפור. מזה שרבי מאיר הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביום הכיפורי, ואם אכל ועשה מלאכה חייב רק אחת, כי חילוק מלאכות יש לשבת ואין חילוק מלאכות ליום הכיפורים. ביום הכיפורים מי שעשה כולם בהעלם אחד חייב אלא אחת על כולן, אילו מי שעשה כל אחת בפני עצמה חייב על כל אחת ואחת. לכן, כיוון שהוא גם אכל ביום הכיפורים וגם הוציא ביום הכיפורים, את ההוצאה אי אפשר לחייב אותו, כי אין חילוק חטאות ביום הכיפורים, ולכן היה צריך רבי מאיר להעמיד את זה בשבת.
אומרת הגמרא, על דעתיה דרבי יוחנן, שהוא אמר שבאיסור כולל חלה שבועה לאיסורים, למרות שבעצם הוא נשבע עליהם מהר סיני. אם אמר שבועה שלא אוכל מצה, אז הוא אסורלאכול מצה בלילי הפסח. כלומר, אם הוא נשבע לא לאכול מצה כל השנה, אסור לו לאכול מצה בלילי פסח. אבל אם הוא אמר שלא אוכל מצה בלילי הפסח, פה הוא לוקה בשביל שבועת שווא ומחייבים אותו לאכול מצה, כי אם הוא נשבע רק על זה, השבועה לא חלה, אז זה שבועת שווא, ולוקה בשביל שבועת שווא ואוכל מצה. אם הוא נשבע שלא ישב בצל, אז אסור לו לשבת בצל סוכה, אבל אם הוא נשבע שלא ישב בצל סוכה בסוכות, אז הוא לוקה ויושב בצל סוכה.
[דף טו עמוד א]
לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה, שלא אשב בצל — אסור לישב בצל סוכה. שלא אשב בצל סוכה — לוקה ויושב בצל סוכה תנן: אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, והוא שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — הרי אשתו אסורה כיוון דאחשבה לא סוף דבר שאמר אם אכלתי סתם אלא אפילו אם אמר שלא אכלתי מפלוני וידוע שיש לו רק נבלות וטרפות לא סוף דבר כולל אלא אפילו פורט ואומר אם אכלתי נבלות לא סוף דבר לשעבר שנשבע אם אכלתי אלא אפילו להבא שנשבע אם אוכל שהרי ברישה נאמר שלדעת חכמים אם אמר שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ולמה נקט דווקא בלשון לשעבר אלא שלשעבר לא סוף דבר רבנן אלא אפילו °רבי שמעון בן יוחאי כיוון שבלשעבר לא שייך אין איסור חל על איסור לא סוף דבר נבילות וטריפות אלא אפילו עפר דכיוון שאכלו אחשבה ואשתו אסורה.
מתני':
ג_טואחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים, אחד דברים שיש להן ממש ואחד דברים שאין בהן ממש. כיצד? אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן, שנתתי ושלא נתתי, שאישן ושלא אישן, שישנתי ושלא ישנתי, שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק, שזרקתי ושלא זרקתי °רבי ישמעאל בן אלישע אומר אינו חייב אלא על העתיד לבוא שנאמר (ויקרא ויקרא ה ד) להרע או להיטיב אמר לו °רבי עקיבה אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין? אמר לו: מריבוי הכתוב דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך
אנחנו קוראים במסכת שבועות דף ט"ו. מתחילים מהשורה השנייה. אומרת הגמרא: למדנו במשנה אם אמר קונם נטלי אם אכלתי היום, והוא אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, הרי אשתו אסורה, כיוון דאכשוי - כמו שהחשיב את הנבלה בתור אכילה, ממילא אשתו אסורה.
לא סוף דבר סתם אלא אפילו פלוני - זה דבר שהוא אמר אם אכלתי סתם, ואז אני אומר שכאילו איסור כולל, זה כולל גם נבלות וטרפות. אלא אפילו אם אמר שלא אכלתי מפלוני וידוע שאותו אדם יש לו רק נבלות וטרפות. לא סוף דבר כולל אלא אפילו פורט - ואמר בפירוש אם אכלתי נבלות. לא סוף דבר לשעבר אלא אפילו להבא, שנשבע אם הוא יאכל.
כי הרי ראינו שברישא לפי חכמים - המשנה אומרת בהתחלה שאם הוא אמר שבועה שלא אוכל, ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, חייב. אז למה בעינן דווקא לשון לשעבר? אלא שלשעבר זה לא סוף דבר הבנא - אפילו רבי שמעון מסכים עם זה, כיוון שלשעבר לא שייך בו איסור. אומרת הגמרא: לא סוף דבר נבלות וטריפות שזה סך הכל מאכל, אלא אפילו עפר, מכיוון שאכשוי - ולכן אשתו אסורה.
ואומרת המשנה: אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים, אחד דברים שיש להן ממש ואחד דברים שאין בהן ממש. כיצד? אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן, שנתתי ושלא נתתי, שאישן ושלא אישן, שישנתי ושלא ישנתי, שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק, שזרקתי ושלא זרקתי. °רבי ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבוא שנאמר להרע או להיטיב. אמר לו רבי עקיבא: אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהם הרעה והטבה, דברים שאין בהם הרעה והטבה מנין? אמר לו: מריבוי הכתוב, דכתיב לכל אשר יבטא האדם - יכול אשר יבטא האדם בשבועה. אמר לו: אם הכתוב לכך הכתוב לכך - אז גם לשעבר.
[דף טו עמוד ב]
גמ': תנן: אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, והוא שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — הרי אשתו אסורה כיוון דאחשבה לא סוף דבר נבילות וטריפות אלא אפילו עפר עילה היה רוצה לאסור את אשתו ואכל משהו כדי לעבור על השבועה ולאסור את אשתו אמר רבי אבא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה ונמצא שלא נתן מאחר שאין בידו לכפות את פלוני ליתן להבא אין בידו לשעבר ואינו חייב משום שבועת ביטוי התיב רבי יוסי° בר זבידא הרי תפילין אין בהן להבא שהרי אינו יכול להשבע שלא יניח תפילין ויש בהן לשעבר שאם נשבע שלא הניח תפילין חייב כדתנן אמר לא הנחתי תפילין משביעך אני ואמר אמן חייב אמר לו: תפילין ממקום אחר באו שבאמת בידו לא להניח תפילין אלא שהתורה אמרה שהשבועה לא חלה דכתיב להרע או להטיב — מה הטבה רשות אף הרעה רשות, יצא דבר שהוא של איסור ודבר שהוא של מצווה שאין שבועה חלה שכבר מושבע ועומד מהר סיני כתיב (ויקרא ויקרא ה ד) לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו אשר יבטא האדם פרט לקטן האדם בשבועה שיהיה בדעתו כשנשבע ג_טזפרט לאנוס ונעלם ממנו פרט למזיד ונעלם ממנו שנעלמה ממנו שבועה או יכול שנעלם ממנו החפץ תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו על העלם שבועה חייב ג_יזואינו חייב על העלם חפץ כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים, ואכל פת שחשב שהיא של שעורים והתברר שהיא של חטים, שאינו חייב קרבן אם שכח גם את החפץ וגם את השבועה תן העלם חפץ על העלם שבועה ויהא חייב כי מה זה משנה שנוסף גם שכחת החפץ, הרי על כל פנים נעלם ממנו השבועה אין כן היא תן העלם טומאה על העלם מקדש ויהא חייב שתים כ°רבי ישמעאל בן אלישע דאמר חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש תמן בהעלם חפץ כתיב ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים והכא בהעלם טמאה כתיב ונעלם ממנו רק פעם אחת, יכול הנשבע להרע לאחרים יהא חייב? תלמוד לומר להרע או להיטיב — מה הטבה רשות אף הרעה רשות. אוציא נשבע להרע לאחרים שיהא ג_יחפטור כההוא דמישתבע דלא מיתן לחבריה מיכול חמתיה מפרפר ויהב ליה שהוא פטור תנן: אמר לו °רבי עקיבה אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים ג_יט שאין בהן הרעה והטבה מניין אמר לו: מריבוי הכתוב דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך ניחא ל°רבי עקיבא בן יוסף שדורש את התורה כולה בריבוי ומיעוטדריש הכי או נפש כי תשבע — ריבה. להרע או להיטיב — מיעט. לכל אשר יבטא האדם — חזר וריבה. ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל. מאי ריבה? ריבה כל דבר. ומאי מיעט? מיעט דבר מצוה. אבל ל°רבי ישמעאל בן אלישע שדורש את התורה כולה בכלל ופרט איך ילמד שהרי או נפש כי תשבע לבטא בשפתים — כלל. להרע או להטיב — פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, והלא אין בפרט אלא דברים שיש בהן הרע והטבה ואיך אומר °רבי ישמעאל בן אלישע שהפסוק בא לרבות גם דברים שאין בהם הרעה והטבה
אמר רבי אבא בשם שמואל: שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה ונמצא שלא נתן, מאחר שאין בידו לכפות את פלוני ליתן להבא, אז גם אין בידו לשעבר - הוא לא חייב משום שבועת ביטוי. התיב רבי יוסי: הרי תפילין, אין בהן להבא - כי הוא לא יכול להישבע שלא להניח תפילין, ויש בהן לשעבר - ואם הוא נשבע שלא יניח תפילין הוא חייב. כדנן, אמר "לא הנחתי תפילין" ואמר לו "משביע אני" ואמר "אמן" - חייב. אמר לו: תפילין ממקום אחר באו - כלומר בידו לא להניח תפילין, הוא יכול לא להניח תפילין, אלא שהתורה אמרה שהשבועה לא חלה, דכתיב להרע או להיטיב - מה הטבה רשות אף הרעה רשות. יצא דבר שהוא של איסור ודבר שהוא של מצווה, שהשבועה לא חלה כי כבר מושבע ועומד מהר סיני. אז זו הסיבה, לא בגלל שלשעבר או להבא, אלא פשוט בגלל גזירת הכתוב שהשבועה לא חלה.
ואומרת הגמרא: כתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו. לכל אשר יבטא האדם - פרט לקטן - כלומר האדם בשבועה צריך שיהיה בדעתו כי נשבע, בשבועה - פרט לאנוס, ונעלם ממנו - פרט למזיד. ונעלם ממנו - שנעלמה ממנו השבועה, או יכול ממנו החפץ - זאת אומרת, תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו, על העלם שבועה חייב, ואינו חייב על העלם חפץ. כלומר, נניח הוא נשבע שהוא לא יאכל פת חיטים, והוא אכל פת שהוא חשב שהיא שעורים, כלומר נעלם ממנו החפץ, ומתברר שזה חיטים - לא חייב קרבן.
עכשיו אם שכח גם את החפץ וגם את השבועה, כלומר נעלמו לו שניהם, מה הדין? אז את אומרת תן העלם חפץ על העלם שבועה ויהא חייב - כי מה זה משנה שנוסף גם שכיחת חפץ, הרי על כל פנים נעלם ממנו השבועה. אז את אומרת: אם כן, תן העלם טומאה על העלם מקדש ויהא חייב שתים כרבי ישמעאל דאמר חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש - לפי דבריך אם נעלם ממנו גם הטומאה וגם המקדש, אז הוא יהיה חייב שתיים, כי תן את העלם טומאה על העלם מקדש, ותן העלם מקדש על העלם טומאה. אז לפי רבי ישמעאל שמחייב בשניהם יהיה חייב שתיים. אז את אומרת: יש הבדל, תמן כתיב ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים, ולא כך בעלם טומאה, כתוב רק פעם אחת ונעלם ממנו.
יכול הנשבע להרע לאחרים יהא חייב? תלמוד לומר להרע או להיטיב - מה הטבה רשות אף הרעה רשות. אוציא נשבע להרע לאחרים שיהא פטור - כי אסור לו להרע לאחרים. דמישתבע דלא מיתן לחבריה מיכל, חמתיה מפרפר ויהב ליה - אדם שנשבע לא להאכיל את חברו, וכשמתין מפרפר ויהב ליה - הוא ראה שהוא עומד למות, כן, מת מרעב, ונתן לו - הוא פטור. ואת אומרת: אמר לו רבי עקיבא - אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהם הרעה או הטבה. כלומר, רבי ישמעאל למד מכאן שרק על העתיד הוא עובר, לא על העבר. אמר לו רבי עקיבא: אם כן אין לי אלא דברים שיש בהם הרעה והטבה, דברים שאין בהם הרעה והטבה מנין? אמר לו: מריבוי הכתוב דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה - התורה ריבתה. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך - גם לשעבר.
אז את אומרת: ניחא לרבי עקיבא שדורש את התורה כולה בריבוי ומיעוט - כך הוא דורש: או נפש כי תשבע - ריבה. כל שבועה. להרע או להיטיב - מיעט. לרע או לטיב זה מיעט דווקא. לכל אשר יבטא האדם - חזר וריבה. אז ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל. מאי ריבה? ריבה כל דבר. אז למה המיעוטים באו? מאי מיעט? מיעט דבר מצוה.
אבל רבי ישמעאל שהוא דורש את התורה כולה בכלל ופרט - איך הוא לומד? או נפש כי תשבע לבטא בשפתים - כלל. להרע או להטיב - פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, והלא אין בפרט אלא דברים שיש בהן הרע והטבה - אז איך אומר רבי ישמעאל שהפסוק בא לרבות גם דברים שאין בהם הרע והטובה? אלא, לרע או לטיב זה פרט, לכל אשר יבטא זה כלל - פרט וכלל, הכל בכלל. כלומר לא כלל ופרט, אלא פרט וכלל. אז אתה אומר: אי הכי שירבה גם דברים שאין לשעבר.
אז אתה רואה: או נפש כי תשבע לבטא - זה כלל. לרע או לטיב - פרט. לכל אשר יבטא - חזר וכלל. זה לא רק כלל ופרט כמו שחשבנו, אלא ככה צריך להבין את זה - זה כלל ופרט וכלל. אז אם כן חזרה השאלה: אם הוא לומד בכלל ופרט וכלל, אז מה הפרט מפורש? דברים שיש בהם הרע והטובה. דברים שאין בהם הרע והטובה מנין? אמר לו מריבוי הכתוב - ולכן בא הכלל השני. כלומר בעצם הכלל הראשון מרבה הכל, הכלל השני בא למעט - אין בכלל אלא מה שבפרט. אז למה בא הכלל הנוסף השני? השני בא לרבות עוד כמה, דכתיב "כל אשר יבטא" - זה בא לרבות שלא לגמרי צריך להיות דומה לפרט, אלא גם טיפה שונה - זה בא לרבות גם אם אין בו הרע והטובה. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך, לא בא לרבות רק לכך. ואם אתה מרבה גם דבר שאין בו הרע או טובה, כי אתה אומר שזה כלל ופרט וכלל, והכלל השני בא גם לרבות דברים שלא לגמרי כמו הפרט - אז תרבה גם לשעבר.
[דף טז עמוד א]
אלא כיני להרע או להיטיב פרט לכל אשר יבטא כלל פרט וכלל הכל בכלל אי הכי שירבה גם דברים שהן לשעבר. אלא כיני: או נפש כי תשבע לבטא — כלל, להרע או להטיב — פרט, לכל אשר יבטא — חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט אם כן חזרה השאלה שהרי מה הפרט מפורש דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין? אמר לו: מריבוי הכתוב לכך בא הכלל השני דכתיב לכל אשר יבטא אמר לו: אם רביה הכתוב לכך רביה הכתוב אף לכך °רבי עקיבא בן יוסף סבר ששקולים הם ו°רבי ישמעאל בן אלישע סבר שאינם שקולים. ניחא שאוכל ושלא אוכל, שזו שבועה על העתיד, מובן שיהיה חייב קרבן אם נעלמה ממנו השבועה. אבל שאכלתי ושלא אכלתי שהם שבועה על העבר, איך יתכן שיהיה חייב משום שבועת ביטוי? דמה אנן קיימין? אם בידוע שאכל ונשבע שלא אכל — שבועות שקר היא וחייב מלקות ופטור מן הקרבן. ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל שסבר שמותר להשבע לשקר הא אמר רבי אבא בר רב יהודה° בשם רב° אבא בר אייבו אינו חייב בנשבע במזיד קרבן אלא בשוגג בקרבנה שחשב שאין חיוב קרבן על שבועה זו ובמזיד בה אבל אמר סבור הייתי שאין בו שבועה — מותר. אלא בידע שאסור להשבע לשקר, רק חשב שאין חיוב קרבן לית את יכיל להעמיד את הנאמר במשנה נשבע על העבר בשהזיד בשבועה ושגג בקרבן דאמר רבי אילא° אילעא בשם רבי אלעזר° בן פדת: כך משיב °רבי ישמעאל בן אלישע ל°רבי עקיבה לשיטתך שאתה סובר שחייבים גם על שבועה לשעבר וכפי שהעמדנו מדובר במקרה שהיה מזיד על השבועה, ושוגג בקרבן, נמצא שחייב מלקות משום שבועת שקר במזיד, וקרבן על ששגג ולא ידע שחייב קרבן היכן מצינו דבר שחייבין על זדונו מלקות משום שבועת שקר ועל העלומו קרבן משום ביטוי ואם באמת זו העמדה ויתיביניה °רבי עקיבה הרי מצינו בהזיד בחלב ושגג בקרבן שחייבין על זדונו מלקות ומביא קרבן כדאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מזיד בחלב ובשוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן אמר לו °רבי עקיבא בן יוסף והא מהפסוק לכל אשר יבטא האדם בשבוע ריביתה דברים שאין בהן הרעה והטבה אף על גב דלית אינון כתיבין מאותו פסוק תרבה גם שנשבע על העבר. אמר לו: אף על גב דאית לי דברים שאין בהן הרעה והטבה אף דלית אינון כתיבין מכל מקום הם דומים למה שיש בו הרעה והטבה ששניהם על העתיד ויש בהם משום לא יחל דברו אבל בלשעבר אין בו משום לא יחל אלא משום בל תשקרו.
מתני':
ג_כנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור. ג_כאלקיים את המצוה ולא קיים פטור שהיה בדין שיהא חייב דברי °רבי יהודה בן בתירה. אמר°רבי יהודה בן בתירה ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני הרי הוא חייב עליה, מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב? אמרו לו: לא, אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהין שיכול להשבע לעשות או לא לעשות תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהין.
גמ': תנן: לקיים את המצוה ולא קיים פטור דברי °רבי יהודה בן בתירה אמר רבי מני° כיני מתניתא כך כוונת המשנה נשבע לקיים את המצוה ולא קיים חייב דברי °רבי יהודה בן בתירה מה שאמר °רבי יהודה בן בתירה שחייב בנשבע לקיים מצוה אבל כשנשבע לא לעבור עברה כגון שנשבע שלא אוכל נבילה ואכלה אפילו ל°רבי יהודה בן בתירה פטור דאין תימר שאף במקרה כזה ל°רבי יהודה בן בתירה חייב. ויתיביניה: לא, אם אמרת בשבועת הרשות שעשה בה לאו כהין והין כלאו, תימר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהין והן כלאו שהרי אם נשבע שיאכל נבלה ולא אכלה פטור ונשבע שלא לאכול נבלה ואכל חייב אזהרה לשבועת הרשות מניין אמר רבי יוסי בי רבי בון° דכתיב (במדבר מטות ל ג) לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין.
מתני': ג_כבשבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה — אינו חייב אלא אחת. זו היא שבועת ביטוי ג_כגשחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.
שבועות דף טז
אנחנו לומדים במסכת שבועות. נתחיל מהשורה הרביעית. אומרת הגמרא ניחא שאוכל ושלא אוכל זה שבועה לעתיד, אז מובן שיהיה חייב קורבן אם ימאן על השבועה. אבל שאכלתי ושלא אכלתי שזה שבועה לעבר, הרי תכן שהוא יהיה חייב בשבועת ביטוי דמה לא נקמין אם ידוע שאכל. כלומר הוא יודע שהוא אכל והוא נשבע שהוא לא אכל, זה שבועת שקר היא וחייב מלקות פטור מקורבן. ואם הוא סבור שהוא אכל ונשבע שלא אכל כי הוא חשב שמותר להישבע שקר. אמר רבי אבא בר אביו בשם רב אינו חייב, אם הוא נשבע במזיד הוא לא חייב קורבן אלא רק אם הוא היה שוגג בקורבן ומזיד בה. כלומר הוא נשבע במזיד בשקר, אבל הוא חשב שאין קורבן. אבל אם הוא אמר סבור הייתי שאין בו שבועה כמו שאר מותר להישבע לשקר. כן, במקרה כזה כן, במקרה כזה הוא מותר.
אז באמת הגמרא אומרת אלא כיני, נעמיד את זה ככה: במדובר שבידע שאסור להישבע שקר, רק חשב אשר יתחייב קורבן. ומדוע אתה יכול להעמיד את זה ככה? למה? דאמר רבי אילא בשם רבי אלעזר: כך משיב רבי ישמעאל לרבי עקיבא. אמר לו שיטתך שאתה סובר שחייבים גם על שבועה לשעבר, וכמו שהעמדנו אז מדובר במקרה שהוא היה מזיד על השבועה ושוגג בקורבן. יוצא בעצם שהוא חייב מלקות על השבועת שקר, זה היה במזיד, והוא חייב קורבן על שגגה שהוא חשב שאין בה קורבן. אז אם ככה, היכן מצינו שחייבין... משום שבועת שקר על ביטוי, ומביא קורבן?
עכשיו, אם באמת זה העמדה אז מה בכלל קושיה? הרי רבי עקיבא יכול בקלות לפתור את זה. ותימא רבי עקיבא, רבי עקיבא יכול להראות לו הרי מצינו בזיד בחלב ושוגג בקורבן שחייבים על זה לא מלקות ומביא קורבן. כי דמה רבי אבהו רבי יוחנן מזיד בחלב ושוגג בקורבן מתירים בו מלקות ומביא קורבן. נשאר בשאלה.
אומרת הגמרא, אמר לו רבי עקיבא: והרי הפסוק לכל אשר יבטא אתה מרבה את הדברים שאין בהם הרעה והטבה, אף על גב דלית אינון כתיבין, למרות שלא כתוב בתורה. אז מאותו פסוק תרבה גם נשבע לעבר. אמר לו רבי ישמעאל: אף על גב דאית דברים שאין בהן הרעה והטבה, לית אינון כתיבין, כלומר, למרות שאני מרבה גם דברים שאין בהם הרעה והטבה, למרות שהם לא כתובים, מכל מקום הם דומים למה שיש בו הרעה והטבה. כן, במה ששניהם על העתיד ויש בהם גם אישום "לא יחל דברו". אבל לשעבר אין פה "לא יחל", אלא רק משום בא לשקר.
בהגיון אחד ואומרת המשנה: נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור, לקיים את המצוה ולא קיים פטור, שהיה בדין שיהא חייב דברי רבי יהודה בן בתירה. אמר רבי יהודה בן בתירה: ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני הוא חייב עליה, מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב? אמרו לו: לא, אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהין, כלומר יכול להישבע לעשות את זה או לא לעשות, תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהין, הרי הוא לא יכול להישבע לא לקיים מצווה.
אומר התם במתניתן "לקיים את המצוות ולא קיים פטור". נברא רבי יהודה בן בתירה, אמר רבי מני, כן אמתיתין נשבע לקיים את המצווה לא קיים חייב, דברי רבי יהודה בן בתירה. מה שאמר רבי יהודה בן בתירה שחייב, דווקא נשבע לקיים מצווה, אבל אם הוא נשבע לא לעבור עבירה, כגון אני לא אוכל נבלה ואכל, אז בזה גם רבי יהודה בן בתירה מודה שפטור על השבועה. דאינטה אמר שגם במקרה כזה רבי יהודה בן בתירה חייב.
אז אם ככה, ותימני יכול להראות להם: לא, אם אמרת בשבועת הרשות שעשה בה לאו כהין והין כלאו, כן, אתה יכול להישבע כן לעשות את זה או לא לעשות את זה, תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהין, כי הרי אם הוא נשבע לאכול נבלה ולא אכל, הוא פטור, ואם נשבע שלא לאכול נבלה ואכל חייב. אז מזה שהוא לא אמר את זה ככה, אז באמת רואים מכאן שאם הוא נשבע שלא לאכול נבלה ואכל אפילו רבי יהודה בן בתירה פטור. ואתה אומר אז רב, לשבועת הרשות מניין, אמר רבי יוסי בי רבי בון דכתיב לא יחל דברו, מה זה לא יחל דברו, לא יעשה דבריו חולין. מה שהוא אמר זה כמו קודש, כלומר כמו שהוא מחויב עליו מהתורה.
פרק גמרא חדש. אמרה המשנה: שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה — אינו חייב אלא אחת. כן, שבועה חדא שבועה. וזו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.
אומרת הגמרא, אם אמר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה, אז רבי יוחנן וריש לקיש תריהון אמרין פטור, אבל לא טעם עדיין טעם עדיין, כלומר הטעם של רבי יוחנן זה לא הטעם של ריש לקיש. טעם רבי יוחנן משום שאינו ראוי לקבל התראה, וההתראה צריכה, כי הרי כל רגע ורגע אולי הוא כן יאכל. וטעמא דריש לקיש משום שהוא לא תעשה שאין בו מעשה, אף שאין בו מעשה שיותר גמר.
מה מפקא מביניהון? שרפה לים. אז אם אתה אומר משום שאינו ראוי לקבל התראה, פטור. כן, כי גם אם התרו בו כשהוא שורף את זה, זה לא התראה, כי ההתראה צריכה להיות בשעה שהוא עובר על האיסור ולא בשעה שהוא מבטל את האפשרות לעבור על האיסור. ואם אתה אומר משום שהוא בלא תעשה שאין בו מעשה, הרי פה יש מעשה, הרי הוא שרף את זה, הוא עשה מעשה.
רבי פינחס בעי: היה אסתניס שהוא לא יכול לאכול ככר שלמה ביום אחד, אז מאחר שאין בידו לבא הוא לא יכול להישבע שהוא יאכל, כי הוא לא יכול. כן? אז גם אין בידו לשעבר. כלומר, אם הוא נשבע שהוא אכל כבר והוא לא אכל, יהיה פטור?
[דף טז עמוד ב]
גמ': שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° תריהון אמרין פטור לא טעמא דאהן טעמא דאהן טעמא דרבי יוחנן° בר נפחא משם שאינו ראוי לקבל התרייה דהוה התראת ספק שכל רגע ורגע אולי יאכל טעמא דריש לקיש° משום שהוא לא תעשה שאין בו מעשה מה מפקה מביניהון שרפה או השליכה לים אין תימר משם שאינו ראוי לקבל התרייה פטור ואף אם יתרו בו בשעה ששורף את הכיכר, אין זו התראה, כי ההתראה צריכה להיות בשעה שעובר על האיסור ולא בשעה שמבטל אותו ואין תימר משום שהוא בלא תעשה שאין בו מעשה הרי יש בה מעשה רבי פינחס° בעי היה אסתניס שאינו יכול לאכול כיכר שלמה ביום אחד מאחר שאין בידו להבא שאין בידו לאכול כולה אין בידו לשעבר ואם נשבע שאכל ולא אכל יהיה פטור תנן: שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה — אינו חייב אלא אחת, כיוון שאחר השבועה הראשונה כבר נאסרה החתיכה ואין איסור חל על איסור רבי יוסי° בר זבידא בעי שבועה שבועה שבועה שלא אוכל ואכל מהו האם חלו שלוש השבועות שהרי עד שלא אמר שלא יאכל לא נאסרה החתיכה אמררבי יוסי בי רבי בון° נישמעינה מן הדא דתנן: שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה — חייב אחת, מפני שהזכיר בה זו ויחד את השבועה על הכיכר שכיוון שחלה שבועה ראשונה לא תחול שבוע שניה דאין שבועה חלה על שבועה הא אם לא הזכיר בה זו אלא רק אמר שבועה שבועה שבועה חייב על כל אחת ואחת אבימי° אחוי דחיפה° אמר שמשית חכמים ולכן אני בקיא בנדרים שמשית חכמים ולכן אני בקיא בשבועות בעי חיפה° מיבדקיניה שאל ליה היו לפניו חמש ככרין ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו, וחזר ואמר שתים אילו, וחזר ואמר שלשה אילו, וחזר ואמר ארבעה אילו, וחזר ואמר חמשה אילו ואכל הראשונה מהו אמר לו: חייב על כל אחת ואחת שמתוך שחלה שבועה על השני חלה אף על הראשון באיסור כולל, וכן בשאר השבועות. אמר לו: אישתבשת אינו חייב אלא אחת שאין זה כאיסור כולל שהרי בשאר שבועות לא אסר אלא לאכול ראשונה עימהן וכיון שהזכיר עליה שבועה עשאה כנבילה מיכן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין, ואין שבועות חלות על האיסורין. חזר חיפה ובדקיה: היו לפניו חמש ככרות ואמר שבועה שלא אוכל חמשה ככרים אילו וחזר ואמר ארבע אילו וחזר ואמר שלש אילו וחזר ואמר שנים אילו וחזר ואמר זו ואכל את כולם מהו אמר לו: אינו חייב אלא אחת שכולם נאסרו בשבועה ראשונה ואין שבועה חלה על שבועה אמר לו: אישתבשת חייב על כל אחת ואחת דהא אילו מי שאמר שבועה שלא אוכל חמש ככרים ואכל ארבע שמא אינו פטור נמצא שבשבועה שניה הוסיף אמר רבי יוסי° בר זבידא מסתברא
רבי יוסי בעי: שבועה שבועה שבועה שלא אוכל ואכל, מהו? האם שלושה שבועות חלו בבת אחת? כי הרי עד שלא אמר שלא יאכל, החתיכה לא נאסרה. אם הוא אמר שלוש פעמים שבועה ורק בסוף הוא אמר על מה השבועה, על הכיכר שלא יאכל אותה, אז יכולה שלוש שבועות חלו בבת אחת או לא? אמר רבי יוסי בי רבי בון: נישמעינה מן הדא, שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה — חייב אחת. כך כתוב במשנה. אז מפה אתה יכול להבין שדווקא מפני שהזכיר בה זו, הוא החל את השבועה הראשונה על הכיכר, אז קיימא לן, אם כבר חלה השבועה הראשונה לא תחול שבועה שנייה, דאין שבועה חלה על שבועה. אה, אם לא הזכיר בה זו, אלא רק אמר שבועה שבועה שבועה, חייב על כל אחת ואחת.
אבימי אחוי דחיפה אמר: שמשית בנדרין, שמשית בשבועות. הוא אומר אני שימשתי חכמים, אני בקיא בנדרים ובשבועות. אז בא חיפה למבדקיניה, חיפה רצה לבדוק אותו. והביא לפניו חמש ככרין, ואמר שבועה ככר זו, וחזר ואמר שתים אילו, וחזר ואמר שלשה אילו, וחזר ואמר ארבעה אילו, וחזר ואמר חמשה אילו, ואכל הראשונה, מהו? אמר לו חייב על כל אחת ואחת. למה? כיוון שכל השבועות הבאות זה איסור כולל. כן, כי הרי... כן, כי בכל שבועה שנייה, שלישית וכן הלאה, הוא לא אסר, הוא אסר את הראשונה בהתחלה, בפעם השנייה הוא אסר עוד אחת, אז כיוון שהאיסור חל, השבועה חלה על השנייה יחול גם על הראשונה. בשלישית הוא אסר גם את השלישית, כיוון שהיא חלה על השלישית יחול גם על הראשונה, וכך הלאה.
אמר לו: אישתבשת, אינו חייב אלא אחת. כיוון שזה לא נקרא איסור כולל, כי הרי בשאר השבועות הוא לא אסר אלא לאכול את הראשונה איתם, מה אם הוא היה אוכל רק את השנייה, הוא לא היה עובר איסור, הרי הוא נשבע לאכול את השניים האלה, כן? אז הוא חייב לאכול את הראשונה כדי לעבור איסור, אז לכן זה לא נקרא איסור כולל. אז כיוון שהזכיר עליה שבועה בפעם הראשונה עשאה כנבילה, מיכן ואילך כמיחל שבועו על האיסורין, ואין שבועות חלות על האיסורין.
חזר חיפה ובדקיה: היו לפניו חמש ככרות ואמר שבועה ככרים אילו, וחזר ואמר ארבע, וחזר ואמר שלש, וחזר ואמר שתים אילו, וחזר ואמר זו, ואכל כולם, מהו? אמר לו: אינו חייב אלא אחת. כיוון שכולם נאסרו בשבועה הראשונה ואין שבועה חלה על שבועה, כך אמר לו. אמר לו: אישתבשת, חייב על כל אחת ואחת. למה? אילו מי שאמר שבועה חמש ככרים ואכל ארבע שמא אינו פטור? נמצא שבשבועה השנייה הוא הוסיף, עכשיו גם על ארבע הוא יהיה חייב. ומי שנשבע שהוא יאכל ארבע ואכל שלוש, שמא אינו פטור? נמצא שבשבועה הבאה הוא גם כן הוסיף, כי עכשיו גם על שלוש הוא יהיה חייב. אז לכן הוא חייב על כל אחת ואחת.
אמר רבי יוסי: מסתברא כאחוי דחיפה בסיפא, כלומר בסיפא שהוא אמר שבועה שלא אוכל חמש ככרות אלו, אז הוא התכוון בעצם לאסור את עצמו לאכול אפילו אחד מהם. וכדחיפא בקדמייתא, כן, מה בעצם... ולא הרישא וסיפא. ברישא זה היה שהוא אמר, אה, כיכר אחת, לכן שתיים, לכן שלוש וכולי, אז בזה מסתבר כמו חיפה. ומה שאמר בסיפא, שהוא אמר חמש וארבע ושלוש ושתיים, פה מסתבר כמו אחוי דחיפה.
[דף יז עמוד א]
כאחוי דחיפה° באחרייתא שכשאמר שבועה שלא אוכל חמשה ככרות אלו, כוונתו לאסור על עצמו לאכול אפילו אחד מהם, וכ חיפה° בקדמייתא.
מתני':
שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. ג_כדואי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם. אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אשה, ועל אשה שהיא איש. נשבע על דבר שאי אפשר לו להיות: אם לא ראיתי ג_כהגמל פורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ג_כואמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך ג_כזנשבע לבטל את המצוה: שלא לעשות סוכה, שלא ליטול לולב, שלא להניח תפילין — זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור..
גמ': תמן תנינן נדרי הבאי כיצד אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים וכי אי אפשר שעבר בה כעולי מצרים אלא כי אנן קיימין בראייה אחת שהרי ודאי שיכולים לעבור בדרך אחת יותר מיוצאי מצרים דהא לוליינוס מלכא כד נחת תמן נחת עימיה ק"כ ריבוון אלא כי אנן קיימין בראיה אחת תנן אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. והא חיויא דשבור מלכא בלע גמלין בלע קרונין, כד בעון מיקטלוניה אייתון פחלצין דגמלין ומלון יתהון תבן ויהבון בהון גומרין ובלעון ומית כשרצו להרוג אותו הביאו עור של גמל וי"א שק מטען של גמל ומלאו אותו תבן וגחלים ובלע אותם ומת ואמר רבי יודה בר פזי° אנא חמית משך דחיוי עיביד על תמניא מסוסטלא ראיתי עור נחש שעשו אותו כיסוי לשמונה ספסלים אמררבי שמואל בר יעקב° אנא חמית משך דחיוי סליק קריבין דמלכותא ראיתי עור נחש שעשו אותו כיסוי למרכבה של המלך שמואל° בר אבא בר אבא אמר במרובע כקורת בית הבד שאין נחש מרובע אם במרובע ניתני אפילו קטן שהרי אין בעולם נחש מרובע אפילו קטן אמר°רבי מתניה לית אורחין דהדין תנייה מתפיס אלא מילה רובא תדע לך שהוא כן דתנינן גמל פורח באויר ולא תני עכבר פורח באויר תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר אין דבר מרובע מששת ימי בראשית התיב רבי ברכיה° הכהן והתנינן גופה של בהרת ג_כחכגריס הקילקי מרובע, מקום הגריס תשע עדשות, מקום עדשה ארבעה שערות, נמצאו שלשים ושש שערות. אמר רבי יוסנא°: כל גרמה אמרה שאינו מרובע דלמה תניתה מרובע היה די לכתוב גריס קלקי דירבענה הוא
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבועות דף יז. נתחיל המשנה, פרק ג הלכה ח. אומרת המשנה שבועת שווא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. ואיזה היא שבועת שווא? נשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון אם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אשה, ועל אשה שהיא איש. נשבע על דבר שאי אפשר לו להיות, כגון אם אומר אם לא ראיתי גמל פורח באויר או אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, או אם אמר לעדים בואו והעידוני ואמרו לו שבועה שלא נעידך. כלומר בעצם נשבע לבטל מצווה הוא לא יכול, כן, נשבע לבטל את המצוה, כגון שלא לעשות סוכה, שלא ליטול לולב, שלא להניח תפילין — זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.
אמרה הגמרא: תמן תנינן נדרי הוואי כיצד, אם הוא נשבע אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים — שמעת מה? וכי אפשר שעבר בכעולי מצרים? אלא כי נן קיימי בראייה אחת, במבט אחד לראות אותם, כי הם ודאי שיכולים לעבור, כי בדרך אחת יוצאים ממצרים. דהא יוליאנוס מלכא כד נחת תמן נחת עימיה ק"כ ריבוון, כן, כפליים מיוצאי מצרים, אלא כי נן קיימין בראיה אחת.
תלמידה תנא: אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. שמעת מה? והא חיויא דשבור מלכא בלע גמלין בלע קרונין, וכד באו רצו להרוג אותו, כד בעון מיקטלוניה אייתון פחלין דגמלין ומלון יתהון תבן, לקחו שקים של, שמניחים על הגמלים - שהכוונה את העור של הגמל - והביאו גומרים, שמו בתוכם גחלים, שמו תבן עם גחלים ובלעון, ונתנו לו שיאכל, הוא בלע את זה, לאחר מכן הגחלים בערו ומית. אמר רבי יודה בר פזי°: חמית משך דחיוי עיביד על תמניא מסוסטלא, כלומר ראיתי עור של נחש שעושים ממנו כיסוי לשמונה ספסלים. אמר רבי שמואל בר יעקב°: אנא חמית משך דחיוי סליק קריבין דמלכותא, ראיתי שבעור שלו עשו כיסוי למרכבה של המלך.
שמואל° אמר במרובע, כקורת בית הבד. מה מיוחד בזה שהוא נשבע שהוא ראה נחש מרובע, כמו שקורת בית הבד היא מרובעת? באמת אין נחש מרובע. שמעת מה, אם מרובע אז אמר עדי אפילו קטן — הרי אין בעולם נחש מרובע אפילו קטן. אמר רבי מתניה°: אלא מילה רובא, כן, התנא הזה תופס דברים בגדול. תדע לך שהוא כן: תני גמל פורח באויר, ולא תני עכבר פורח באויר — גם עכבר פורח באוויר לא קיים, אז למה השתמש דווקא בגמל פורח? כי זאת דרך התנא לתפוס דברים גדולים. אז גם כאן כשאמר נחש, אמר כקורת בית הבד, למרות שגם קטן אין מרובע.
תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין מרובע מששת ימי בראשית. התיב רבי ברכיה°: והתנינן כגריס הקילקי מרובע, מקום הגריס תשע עדשות, מקום עדשה ארבעה שערות, נמצאו שלשים ושש שערות. אז אתה רואה מכאן שגריס קילקי מרובע. אמר רבי יוסנא°: כל גרמה אמרה שאינו מרובע — דלמא תנינן מרובע? למה כתוב גריס קילקי מרובע? סימן שהוא עצמו לא מרובע, אלא הכוונה שירבה נהור, הוא צריך להרבות את זה, זה הכוונה — הוא עצמו עגול, אבל שירבה את זה, וזה הגודל של הנגע.
[דף יז עמוד ב]
והנגעה מלא היא קוטרין והא עניבה דפילא עגול הוא מלמטה אית דבעי מימר לא אמר °רבן גמליאל דיבנה אלא בבריות. ותני כן: מרובע באוכלין אין מרובע בבריות. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות לוקין משם שבועת עדות שבועה שלא נעידך לוקין משם שבועת ביטוי כתיב (דברים ואתחנן ה יז) ולא תענה בריעך עד שוא וכתיב (שמות יתרו כ יג) לא תענה בריעך עד שקר שוא ושקר שניהם נאמרו בדיבור אחד מה שאי איפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע (שמות יתרו כ ח) זכור את יום השבת לקדשו (דברים ואתחנן ה יב)ושמור את יום השבת לקדשו שניהם בדבור אחד נאמרו מה שאין אוזן יכולה לשמוע ולא פה לדבר (שמות כי תשא לא יד) מחלליה מות יומת משמע אפילו במקדש (במדבר פינחס כח ט) וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים נאמרו בדיבור אחד מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע (דברים כי תצא כב יא) לא תלבש שעטנז (דברים כי תצא כב יב) גדילים תעשה לך שניהן בדיבור אחד נאמרו (ויקרא אחרי מות יח טז) ערות אשת אחיך (דברים כי תצא כה ה) יבמה יבא עליה בדיבור אחד נאמרו (במדבר מסעי לו ז) לא תסוב נחלה (במדבר מסעי לו ח) וכל בת יורשת נחלה שניהן בדיבור אחד נאמרו מה שאי אפשר לפה לדבר ולא לאוזן לשמוע וכן הוא אומר (תהלים ס"ב, י"ב) אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו ואומר (ירמיהו כ"ג, כ"ט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע שדיבור אחד מתפצל לכמה אי זהו שוא ואי זהו שקר שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם כגון על איש שהוא אישה שבועת שקר בשנשבע ומחליף את דיבורו כגון שנשבע שיאכל ולא אכל אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא כל הידוע ידוע לשנים זו היא שבועת שקר ג_כטלשלשה זו היא שבועת שוא שנשבע לשנות את הידוע שדבר שיודעים בו שלושה בני אדם נחשב דבר ידוע אמר רבי הילא° אילעא בשם רבי אלעזר° בן פדת: אפילו ידוע לשנים ואחד בסוף העולם מכירו שבועת שוא היא מה מפקה מביניהון שינה בו בפני שנים כגון שאמר על אבן שהוא ברזל והשליכו לים והתרו בו משום שבועת שוא על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא אינו לוקה שזו שבועת שקר על דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת לוקה שמסתמא יש עוד אדם בסוף העולם שידע שזה אבן התרו בו משום שבועת שקר על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא לוקה על דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת אינו לוקה שזו שבועת שוא אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° אפילו ביעה ומרגליתא ואהן אפילו הרי זה כמו כל שינוי אחר אלא אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° כגון ביעה ומרגליתא תני כשם שנידרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין והתני שבועות הבאי ג_לאסורין אמר רבי ירמיה° בשם רבי פדת° כאן במעמידין שאומר שאכן התכוון בדיוק למה שאמר וכאן בשאינן מעמידין אמר רבי אבא° אפילו תימא כאן וכאן במעמידין או כאן וכאן בשאין מעמידין כאן במיחל שבועות על נכסיו דאמר שבועת נכסיי עליי אם לא ראיתי כך נכסיו מותרים הא ללקות לוקה. כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרין. עוד הוא במיחל שבועה על נכסיו דאמר שבועה נכסיי עליי נכסיו אינם אסורין הא ללקות לוקה משום שבועת שוא חזקיה° אמר אהן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא אמר רבי מנחם° בשם ריש לקיש°
שמעת מה, והנגעה מלא היא קוטרין — הרי יש דבר שנקרא נגע וגם הוא מרובע, ודבר מלא קוטרין הוא לא חלק. שמעת מה, והא עניבה דפילא, אז אמרה הגמרא עגול הוא מלמטה, דבעי מימר לא מר רבן גמליאל אלא בבריות, כלומר בריות אין מרובעות. תני כן: מרובע באוכלין אין מרובע בבריות. אז אם זה ככה, בעצם השאלה לגבי הגריס לא קיימת, כי זה לא בריות.
אמור: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות לוקין משם שבועת עדות, שבועה שלא נעידך לוקין שבועת ביטוי. כלומר, אם הם אומרים שהם לא יודעים עדות ומתברר שהם כן יודעים, אז פה עברו על שבועת עדות. אבל אם הם נשבעים שהם לא יעידו, אז פה הם לוקים משום שבועת ביטוי. במשנה כתוב שבועת שווא, כיוון שהתנא מתייחס לשבועת ביטוי ושבועת שווא, זה אותו דבר.
כתוב שוא ושקר בדיבור אחד נאמר, מה שאין אוזן יכולה לשמוע ולא פה לדבר. מחלליה מות יומת — משמע שאפילו במקדש עשו חילול שבת, וכתוב וביום השבת שני כבשים — משנה, משמע שמותר לחלל. שניהן בדיבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לפה לדבר ולא לאוזן לשמוע. כתוב לא תלבש שעטנז, משמע שבכל מקרה אסור שעטנז, ובמקום אחר כתוב גדילים תעשה לך, שבציצית מותר שיש שעטנז, ושניהן בדיבור אחד נאמרו. כתוב ערות אשת אחיך — לא תגלה שיש לך אשה לעולם, ובמקום אחר כתוב יבמה יבא עליה, כלומר מותר לבוא על אשת אחיו. אז שניהן בדיבור אחד נאמרו. כתוב לא תסוב נחלה, וכתוב וכל בת יורשת נחלה, שניהן בדיבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לפה לדבר ולא לאוזן לשמוע. לכן הוא אומר אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו, ואומר הלא כה דברי כאש נאם ה — כלומר דבר אחד מתחלק, מתפצל לכמה.
עכשיו איזה הוא שווא ואיזה הוא שקר? שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם — כגון אם נשבע על איש שהוא אישה. יש ארבעה סוגים של שבועת שווא: אם נשבע לשנות את הידוע, אם נשבע על דבר שהוא ידוע לכולם, כמו נשבע על אישה שהיא אישה; שבועה לעבור, לבטל מצווה; ושבועה על דבר שהוא בלתי אפשרי — כל זה שבועת שווא. עכשיו שבועת שקר, שנשבע והכזיב את דיבורו, נשבע לאכול ולא אכל.
אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן°: כל הידוע לשנים זו היא שבועת שקר. ידוע רק לשניים, זוהי שבועת שקר. לשלשה זו היא שבועת שווא, כי זה בעצם הופך את "לשנות את הידוע". רבי הילא° בשם רבי אלעזר°: אפילו ידוע לשנים ואחד בסוף העולם מכירו שבועת שוא היא. עכשיו השאלה, מה מפקה מביניהון? איזה הבדל יוצא ביניהם? שינה בפני שנים והשליכו לים והתרו בו משום שבועת שוא — על דעתיה דרבי יוחנן° אינו לוקה כי זה שבועת שקר, אבל על דעתיה דרבי אלעזר° לוקה, כי הרי מסתבר יש עוד אחד בסוף העולם שיודע. עכשיו התרו בו משום שבועת שקר — אז יהיה הפוך: על דעתיה דרבי יוחנן° לוקה כי זה שבועת שקר, אבל על דעתיה דרבי אלעזר° אינו לוקה כי זה שבועת שוא.
רבי אבא° בשם רב יהודה°: אפילו ומרגליתא. כלומר אפילו אם שינה על דבר שאמר שזה ביצה או מרגלית. זאת אומרת, מה ואהן אפילו? הרי זה בדיוק כמו כל שינוי אחר. אם הוא אומר על אבן שזה ביצה או שזה מרגלית, זה שונה מאם אמר שזה ברזל או זהב? אלא רבי אבא° רב יהודה° נתן דוגמה רק כגון ומרגליתא.
תני: כשם שנידרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין. והתני: שבועות הבאי אסורין. רבי ירמיה° בשם רבי פדת°: כאן במעמידין — מעמידין דבריהן, וכאן שאין מעמידין. כלומר, אם מתעקשים שזה אמת מה שאמרו, אז זה אסור; אם לא מתעקשים אז זה בסדר. רבי אבא° אמר: אפילו תימא כאן וכאן במעמידין, או כאן וכאן בשאין מעמידין, כאן במיחל שבועות על נכסיו, כלומר כגון שאומר שבועת נכסיי עליי אם לא ראיתי ככה, אז נכסיו — לא חל, אבל ללקות לוקה בשביל שבועת שווא.
כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרין. עוד הוא במיחל שבועה על נכסי, דאמר שבועה נכסיי עליי, אז במקרה כזה נכסיו אסורין — לא, נכסיו לא חל, אבל ללקות לוקה.
חזקיה° אמר: אהן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא. משפט שניים שהם שניים, אז לוקה בשביל שבועת שווא. רבי מנחם° בשם ריש לקיש°: אם אדם רואה גשם יורד והוא אומר שהוא נשבע שיורד גשם, אז לוקה בשביל שבועת שווא.
[דף יח עמוד א]
אהן דחמי מיטרא נחית ראה גשם יורד ואמר קירי כינוי שם השם והוא לשון שבוע פלי בריכסון נשבע שיורד גשם לוקה משום שבועת שוא רבי חוניא° ורבי יעקב בר אבון° אמרי בשם רבי שמואל בר נחמן° עשרים וארבע בולייות מחוזות היו בדרום וכולם חרבו על שבועת שוא שהיא של אמת דכתיב (ירמיהו ב', ל') לשוא הכיתי את בניכם.
מתני':
ג_לאשבועה שאוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלינה — הראשונה שבועות ביטוי והשנייה שבועות שוא. אכלה — עבר על שבועת שוא. לא אכלה — עבר על שבועת ביטוי..
גמ': תנן שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלינה, שבועה שלא אוכלינה — אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על שבועה ותני חומר בנדרים מבשבועות דבר שאילו בנדרים אסור ובשבועות מותר לא אתייא על המשנה שאומרת שאין שבועה חלה על שבועה אלא כמתניתא דתנן: אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים, אחד דברים שאין בהן ממש ואחד דברים שיש בהן ממש, ואמר רבי אבא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: שבועה שנתן פלוני לאיש פלוני מנה ונמצא שלא נתן מאחר שאין בידו להבא אין בידו לשעבר וזה חומר בנדרים מבשבועות שנדר אף אם אינו לשעבר ישנו בלהבא אשכח תני על תרויהון חומר בנדרים מבשבועות, שיש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה. ובשבועה כל שאין בידו להבא אינו לשעבר תני זה חומר בלשעבר משלהבא שהאומר לא אוכל לא אוכל אינו חייב אלא אחת שאחר שנשבע שבועה ראשונה נאסר בה ושבועה שניה לא חלה דאין שבועה חלה על האיסורים לא אכלתי לא אכלתי חייב על כל אחת ואחת שבכל שבוע נשבע לשקר וכל שבועה אינה תלויה בשבועה הקדמת שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שוא שנשבע לעבור איסור כיצד עושין לו אומרים לו שיאכל ג_לב דמוטב לעבור עלשבועת שוא ולא על שבועת ביטוי שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה ראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שוא כיצד עושין לו אומרים לו שלא יאכל דמוטב לעבור על שבועת שוא לחוד ולא על שבועת שוא וביטוי שהרי על שבועת שוא הוא עובר בכל מקרה היו לפניו כמה כיכרות ואמר שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה רבי יוחנן° בר נפחא אמר קיים את הראשונה וביטל לשנייה כי לדעת רבי יוחנן° בר נפחא בשני השבועות התכוון לאותה כיכר
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבועות דף יח. נתחיל עם המשנה, פרק שבועות שתיים הלכה ט'. אומרת המשנה: אם אמר שבועה שאוכל כיכר זו שבועה שלא אוכלנה, הוא נשבע שתי שבועות סותרות. בהתחלה הוא נשבע שהוא יאכל את הכיכר, לאחר מכן נשבע שלא יאכל אותה. אז הראשונה היא שבועת ביטוי והשנייה היא שבועת שווא, כי הרי הוא נשבע לעבור איסור, כי ברגע שהוא נשבע פעם אחת שהוא יאכל אותה, אז כבר יש לו חובה לאכול. ברגע שהוא נשבע שלא יאכל אותה, הוא בעצם נשבע שבועה לעבור על איסור ולכן זה נקרא שבועת שווא. אז אכלה — עבר על שבועת שוא, לא אכלה — עבר על שבועת ביטוי. מה נפשך? בכל מקרה הוא עובר איסור.
מתניתין: שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלינה, שבועה שלא אוכלינה — אינו חייב אלא אחת, כיוון שאין שבועה חלה על שבועה. ותעני חומר בין נדרים ושבועות — דבר שאילו בנדרים אסור ובשבועות מותר — כך אומרת הברייתא. אבל הגמרא לא יודעת על מה הברייתא בדיוק הולכת. אז אומרת הגמרא לא אתייא, זה לא הולך על המשנה שאומרת שאין שבועה חלה על שבועה, אלא תני נת עד דתנן אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים, אחד דברים שאין בהן ממש ואחד דברים שיש בהן ממש.
ואמר רבי אבא בשם שמואל: שבועה שנתן פלוני לאיש פלוני מנה ונמצא שלא נתן, מאחר שאין בידו להבא אין בידו לשעבר. כלומר, כיוון שהוא לא יכול להתחייב שהשני ייתן מנה, ממילא כמו שהוא לא יכול להישבע דבר כזה להבא, כך הוא גם לא יכול להישבע לשעבר. לא יכול להישבע שהוא נתן — אם הוא נשבע שהוא נתן הוא לא חייב גם אם הוא שיקר. וזה חומר בין נדרים ושבועות: שנדר אף אם אינו לשעבר ישנו להבא. כלומר, כנראה הברייתא הזאת שאמרה שיש חומר בין נדרים ושבועות בעצם התכוונה לזה — שבנדר גם אם הוא לא להבא הוא ישנו לשעבר, ובשבועה לא.
אז אמרה השתא, כלומר מצאנו ברייתא שאומרת שבעצם זה הולך על שני הדברים: זה חומר לשעבר משל בא — חומר בין נדרים ושבועות שיש נדר בתוך נדר, כמו שאמרנו בשבועות אין שבועה חלה על שבועה, אבל נדר יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה, ובשבועה כל שאין בידו להבא אינו לשעבר, ובנדרים אף על פי שאינו להבא ישנו לשעבר.
זה החומר בשבועה, משל שהאומר לא אוכל לא אוכל אינו חייב אלא אחת, כי אחרי שהוא נשבע שבועה ראשונה אז בעצם הוא כבר נאסר בזה, אז השבועה השנייה לא חלה כי אין שבועה חלה על איסורים. לא אכלתי לא אכלתי חייב על כל אחת ואחת, כי בכל שבועה הוא נשבע בעצם לשקר וכל שבועה לא תלויה בשבועה קודמת, אז ממילא לשעבר שבועה חלה על שבועה.
שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה, הראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שוא, כי הוא נשבע לעבור על איסור. כיצד עושין לו — אומרים לו שיאכל, מוטב לעבור על שבועת שוא ולא על שבועת ביטוי. שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה, ראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבוע שוא, כיצד עושין לו — אומרים לו שלא יאכל, מוטב לעבור על שבועת שוא לחוד ולא על שבועת שוא וביטוי, כי על שבועת שווא הוא בכל מקרה עובר.
עכשיו היו לפניו כמה כיכרות והוא אמר שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה. אז רבי יוחנן אמר קיים את הראשונה, כי הרי הוא נשבע בהתחלה שהוא יאכל את הכיכר היום, וביטל לשנייה, כי הוא נשבע שהוא לא יאכל את הכיכר היום. כלומר רבי יוחנן סובר שאדם עשוי להישבע שבועת שווא, אז לכן מסתמא אני אומר שהוא התכוון כנראה לאותה כיכר. כלומר שהוא נשבע שבועה שהוא יאכל את הכיכר, לאחר מכן הוא אמר שבועה שלא אוכלנה, מסתמא הוא התכוון לאותה כיכר, אז הראשונה שבועת ביטוי והשנייה היא שבועת שווא.
[דף יח עמוד ב]
ריש לקיש° אמר קיים לראשונה ולא ביטל לשנייה שלדעת ריש לקיש° מסתמא בשבוע השניה כיוון לכיכר אחרת לפי שאין דרך אדם להשבע לשוא שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שאוכלינה היום ואכלה רבי יוחנן° בר נפחא אמר כשאכל ביטל את הראשונה וקיים לשנייה ריש לקיש° אמר ביטל את הראשונה והשנייה אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שאוכלינה היום ואכלה רבי יוחנן° בר נפחא אמר קיים את שתיהן וריש לקיש° אמר קיים לראשונה ושנייה, אומרים לו שיקיימינה בככר אחרת. שבועה שלא אוכל ככר זו היום, שבועה שלא אוכלנה היום, ואכלהעל דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא חייב שתים על דעתיה דריש לקיש° אינו חייב ולא היא דאף רבי שמעון בן לקיש° מודה בזה שאין כוונתו בשבועה שניה אלא לזרז עצמו מן האיסורין שלא יבא לאכל ככר זו שכבר נשבע עליה לכך חזר ונשבע על אותה כיכר.
מתני':
שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשירים ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשירים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. ג_לגאחד זה ואחד זה המושבע מפי אחרים חייב כיצד אמר לא אכלתי היום או ג_לדלא הינחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב.
גמ': בשבועת העדות נאמר (ויקרא ויקרא ה ד) נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכו' ונאמר בשבועת הפיקדון (ויקרא ויקרא ה כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו מה נפש שנאמר בשבועות העדות עשה את המושבע כנשבע דכתיב ושמע קול אלה משמע אפילו אחר משביעו אף נפש שנאמר בשבועת הפיקדון עשה את המושבע כנשבע. זה הכלל: כל לא תעשה שיש בו מעשה לוקה, ושאין בו מעשה אינו לוקה ג_להחוץ מן המימר והנשבע ומקלל את חבירו בשם אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא לית כאן מימר דמימר נקרא דבר שיש בו מעשה שעל ידי דיבור נעשה הקדש נשבע לשקר מניין שלוקה אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן שנאמר (שמות יתרו כ ז) כי לא ינקה ה' שמים לא מנקים אבל מנקין הן הדיינין על ידי מלקות קילל את חבירו בשם מניין ריש לקיש° אמר בשם רבי הושעיה° דכתיב (דברים כי תבא כח נח) אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו' ליראה את ה' וכו' והמקלל את חבירו בשם אין זה ירא ה' וכתיב והפלה ה' את מכותיך הפלאה זו מלקות דכתיב והפילו השופט והכהו
וריש לקיש אמר לראשונה ולא לשנייה, כי הרי ריש לקיש סובר שמסתמא בשבועה השנייה הוא התכוון לכיכר אחרת, כי אדם לא רגיל להישבע שבועת שווא. אז אם אני יכול להעמיד את זה שהוא נשבע על משהו אחר, שבועת ביטוי על משהו אחר, אז אני מעמיד את זה ככה. עכשיו, כמובן אם ישאלו אותו והוא יגיד שהוא התכוון לאותה כיכר ודאי שגם רבי יוחנן וגם ריש לקיש יודו, אלא פה מדובר שהוא לא זוכר, הוא לא יודע מה הוא נשבע. אז לפי רבי יוחנן אני אומר שמסתמא אותה שבועה על אותה כיכר שהוא נשבע קודם נשבע גם עכשיו ואז זה שבועת שווא, ולריש לקיש מסתמא אותה שבועה על כיכר אחרת.
עכשיו אם הוא אמר שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שאוכלינה היום ואכלה, אז זה הפוך. רבי יוחנן אומר ביטל את הראשונה וקיים לשנייה, כיוון שהוא אכל אז הוא עבר על מה שהוא אמר שהוא לא כיכר זו, וקיים את השנייה שהוא אמר שהוא יאכל אותה. וריש לקיש אמר ביטל את הראשונה והשנייה, אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת, כי הרי לפי ריש לקיש השבועה השנייה הייתה על כיכר אחרת, אז שקיים את זה — זה כיכר אחרת.
אם אמר שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שאוכלינה היום, כלומר נשבע פעמיים ואכל אותה, אז רבי יוחנן אמר קיים את שתיהן, כלומר ברגע שהוא אכל אז הוא קיים את שתיהן במכה אחת. וריש לקיש אמר קיים לראשונה ושנייה, אומרים לו שיקיימינה בככר אחרת, שוב פעם כי לפי ריש לקיש השבועה השנייה הייתה על כיכר אחרת.
עכשיו אם הוא נשבע שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה — אז על דעתיה דרבי יוחנן חייב שתים, כלומר ביטל את שתיהן במכה אחת. אבל על דעתיה דריש לקיש אינו חייב אלא אחת, כי בעצם הוא אכל אותה, ואני אומר שאת השנייה הוא נשבע על כיכר אחרת. אומרת הגמרא: רבי שמעון בן לקיש מודה — דווקא יש להקיש מותה בזה שכאמור בשבועה השנייה הייתה גם על אותה אחת, שהשבועה השנייה לא הייתה אלא לזרז את עצמו מן האיסורין. כלומר הוא בהתחלה נשבע שהוא לא יאכל אותה, ואז הוא רצה לחזק את עצמו, אז הוא הוסיף עוד שבועה שלא יאכל אותה. כמו שהוא נשבע אותו דבר פעמיים, אני אומר שיכול להתכוון לאותה כיכר כדי לזרז את עצמו, ולכן בזה גם ריש לקיש יודה שהוא עבר על השבועה, אף שהיה פעמיים, כי שתיהם על אותו האחד.
מתני': שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשירים ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשירים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. אחד זה ואחד זה המושבע מפי אחרים חייב. כיצד? מה זה מושבע מפי אחרים? אם הוא אמר לא אכלתי היום, הינחתי תפילין היום, משביעך אני, והחבר שלו ואמר אמן — אז הוא חייב.
אומרת הגמרא: בשבועת העדות נאמר "נפש" — כי תישבע לבטא בשפתיים, ובשבועת פיקדון נאמר "נפש" — כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו. אז מה נפש שנאמר בשבועות העדות עשה את המושבע כנשבע — דכתיב "ושמע קול אלה" — שמע ממישהו שהשביע אותו — אף שנאמר בשבועת הפיקדון עשה המושבע כנשבע.
אומר זה הכלל: כל לא תעשה שיש בו מעשה לוקה, ושאין בו מעשה אינו לוקה, חוץ ממימר — מי שאומר שבהמה זו תהיה תמורה לבהמה אחרת — והנשבע והמקלל את חבירו בשם, שבהם אין מעשה ובכל זאת לוקה. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: לית כאן מימר, מימר לא נקרא דבר שאין בו מעשה, הוא נקרא דבר שיש בו מעשה, כיוון שעל ידי הדיבור נעשה הקדש — זה מעשה.
נשבע לשקר מניין שלוקה? אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי, שנאמר כי לא ינקה ה'. "לא ינקה" — השם, אבל מנקין הן הדיינים על ידי מלקות.
עכשיו קילל את חבירו בשם מניין? ריש לקיש בשם רבי הושעיה, דכתיב "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ליראה את" ה' אלוקיך, ומי שמקלל את חבירו בשם — אינו ירא את השם. ואחרי זה כתוב "והפלא ה' אלוקיך", וההפלאה הזו היא מלקות, דכתיב "והפילו השופט והכהו".
עכשיו נשבע לשקר על דעתיה דריש לקיש מנין? אתה למד מאותו פסוק שנלמד על אדם שמקלל את חבירו בשם שהוא לוקה, אז גם נלמד שאם נשבע לשקר לוקה. למה? כיוון שהוא נשבע לשקר אין בו יראת השם. כמו שאדם שמקלל את חבירו בשם לא נקרא ירא השם והוא לוקה, גם שנשבע לשקר הוא לא ירא השם ולכן לוקה.
עכשיו קילל את חבירו בשם על דעתיה דרבי יוחנן מנין? אמר, מכיוון שקילל אין בו יראת השם, זה כמו ריש לקיש שאתה מקיש מה מהפכה בן עון. אז אומרת הגמרא: אם נשבע לשקר וקילל את חבירו בשם ביחד — על דעתיה דרבי יוחנן, שהוא לומד כל אחד בפסוק אחר, נשבע לשקר הוא לומד מ"כי לא ינקה ה'", ואילו מקלל חבירו בשם למד ממה שכתוב "ליראה את", שמקלל את חבירו בשם אינו ירא השם. אז בעצם יש שני פסוקים נפרדים ולכן יהיה חייב שתיים. אבל על דעתיה דריש לקיש את שתיהם הוא למד מאותו פסוק, אינו חייב אלא אחת.
אז אנחנו עדיין בפרק שבועות שתיים, בעזרת השם.
[דף יט עמוד א]
נשבע לשקר על דעתיה דריש לקיש° מניין מאותו פסוק שלמד קלל את חבירו בשם שלוקה נלמד גם לנשבע לשקר שמכיון שנשבע לשקר אין זה ירא ה' קילל את חבירו בשם על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא מניין מכיון שקילל אין זה ירא ה' מה מפקה מביניהון נשבע לשקר וקילל לחבירו בשם על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא שלומד כל אחד מפסוק אחר חייב שתים על דעתיה דריש לקיש° אינו חייב אלא אחת ששניהם נלמדו מפסוק אחד. הדרן עלך פרק שבועות שתים
פרק רביעי – שבועת העדות
מתני':
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים, בכשרים ולא בפסולים, ואינה נוהגת ד_אאלא בראויין להעיד בפני בית דין ושלא בפני בית דין. ד_במפי עצמו ומפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בו בבית דין, דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בו ובבית דין. ד_גוחייבין על זדון שבועה ועל שגגתה, ועל זדון העדות ד_דואין חייבין על שגגתה. ומה הוא חייב על זדונה? קרבן ד_העולה ויורד.
גמ': כתיב (ויקרא אחרי מות טז ה) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת. נאמר שעירי מיעוט, שעירים שנים. אם כן למה אמר שני? שיהו שוין. גבי טהרת מצורע כתיב (ויקרא מצורע יד י) וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים. נאמר כבשים מיעוט, כבשים שנים. אם כן למה נאמר שני? שיהו שוין. גבי צפרי מצורע כתיב (ויקרא מצורע יד ד) וצוה הכהן ולקח לטהר שתי צפורים חיות. נאמר צפרים מיעוט, צפרים שתים. אם כן למה נאמר שתי? ד_ושיהו שוות. גבי חצוצרות שעשה משה כתיב (במדבר בהעלתך י ב) עשה לך שתי חצוצרת כסף. נאמר חצוצרות מיעוט, חצוצרות שתים. אם כן למה נאמר שתי? שיהו שוות. התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסה° אסי: והא כתיב (דברים שפטים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. מעתה גם כאן נדרוש: נאמר אנשים מיעוט, אנשים שנים. אם כן למה נאמר שני? שיהו שוין ישראל עם ישראל וגר עם גר. והא כתיב (דברים כי תצא כד יז) לא תטה משפט גר יתום ואלמנה, והרי מצאנו גר דן עם מי שאינו גר, יתום דן עם מי שאינו יתום, אלמנה דנה עם מי שאינה אלמנה! אם כך מה תלמוד לומר שני? מופנה להקיש לגזירה שוה. נאמר כאן שני האנשים אשר להם הריב, ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה. מה שני שנאמר להלן אלדד ומידד ד_זאנשים ולא נשים ד_חולא קטנים, אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. ואם אינו ענין לבעלי דינים תניהו ענין לעדים הרי למדנו שאין האשה מעידה. מעתה ד_טאין האשה דנה, שכל שפסול לעדות אינו דן. רבי יוסה בי רבי בון° ורבי חונה אמרו בשם רב יוסף°: הפסול של נשים לעדות נלמד ממקום אחר נאמר כאן שני (דברים שפטים יז ו) על פי שנים עדים, ונאמר להלן שני דכתיב (במדבר בהעלתך יא כו) וישארו שני אנשים במחנה. מה שני שנאמר להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. אם כן למה נאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב? ד_י שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד שותק ואחד מדבר, אחד מדבר כל צורכו ואחד אתה אומר לו קצר בדבריך. שלא יהא הדיין מסביר פנים כנגד אחד ומעיז פנים כנגד האחד. מעמיד לזה ומושיב לזה. משום °רבי ישמעאל בן אלישע אמרו: אומר לו לבוש כשם שהוא לובש, או הלבישו כשם שאתה לבוש. אמר °רבי יהודה בר עילאי: שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את שניהן מושיב. ואי זה האסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו וכו'. אמר רבי אבא° בשם רב הונא°: ד_יאצריכין העדים להיות עומדין כשהן מעידין עדותן. אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו°: אף הנידונין צריכין להיות עומדין בשעה שהן מקבלין עדותן. כתיב (דברים כי תצא כד טז) לא יומתו אבות על בנים, והלא כבר נאמר (דברים כי תצא כד טז) איש בחטאו יומת. מה תלמוד לומר לא יומתו אבות על בנים? לא יומתו אבות בעדות בנים, ובנים לא יומתו בעדות אבות. מכאן שלא יהו העדים קרובין של נידונין. ומניין ד_יבשלא יהו העדים קרובין זה לזה? הגע עצמך שהוזם אחד מהם, הרי לא נהרג עד שיוזם חבירו. נמצא שכשמוזם השני על דבריו מוציאים את הראשון להורג. ומניין ד_יגשלא יהו העדים קרובין של דיינין? הגע עצמך שהוזמו, לא על פיהם הם נהרגים. שהרי הדיינים הם הפוסקים ועל פיהם הורגים את קרוביהם. ד_ידומניין שלא יהו הדיינין קרובין זה לזה? אמרה תורה הרוג על פי עדים דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, ואמרה תורה הרוג על פי דיינין שנאמר אחרי רבים להטות. מה עדים אין קרובין זה לזה, אף דיינין אין קרובין זה לזה. אין לי אלא אבות ובנים, שאר קרובין מניין? אמר רבי זעירא°: האות ו של ובנים לרבות שאר קרובין. עד כדון כרבי עקיבה שדורש כך. כרבי ישמעאל בן אלישע מניין? תני רבי ישמעאל בן אלישע: כתיב (במדבר מסעי לה כד כה) ושפטו העדה והצילו העדה. שתהה עדה מצילה ועדה אחרת שאינה חלק ממנה ניצולת שלא יהא העדה לא קרובי מכה ולא קרובי מוכה. אמר רבי יוסי בר זבידא: כתיב ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם. אם אתה אומר כן שדיין יכול להיות קרוב, נמצאת אומר: בית דין הם עצמם חלק מגואלי הדם. מיכן שלא יהו הדיינין קרובי הנידונין. ומניין שלא יהו העדים קרובי הנידונין? אמרה תורה הרוג על פי עדים, ואמרה תורה הרוג על פי דיינין. מה הדיינין אינן קרובי הנידונין, אף העדים לא יהו קרובי הנידונין. ומניין שאם באו שני קבוצות עדים שלא יהו קבוצות העדים קרובין זה לזה? הגע עצמך שקבוצת עדים אחת הוזמו על ידי הקבוצה השניה, לא מפיהן הן נהרגין. תנן: התם: שבועת העדות נוהגת בכשירים ולא בפסולים, שנאמר (ויקרא ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו. את שמגיד וחבירו משלם ממון, חייב קרבן אם נשבע שאינו יודע עדות. ד_טו יצא פסול, שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון. בפני בית דין להוציא עד אחד, שאפילו נשבע בבית דין שאינו יודע עדות פטור מקרבן, לפי שאין בעדותו לחייב ממון. אלא שבוע אמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים, יכול יהא חייב? תלמוד לומר: והוא עד או ראה או ידע. את שהוא כשר להעיד עדות תורה לחייב ממון, יצא עד אחד שאין כשר להעיד עדות תורה. ד_טזשלא בפני בית דין, דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו. את שמגיד וחבירו משלם ממון יצא חוץ לבית דין שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון.
נשבע לשקר על דעתיה דריש לקיש מניין, מכיון שנשבע לשקר אין זה ירא. קילל את חבירו בשם על דעתיה דרבי יוחנן מניין, מכיון שקילל אין זה ירא. מה נפקא מיניה ביניהון? נשבע לשקר וקילל את חבירו בשם, על דעתיה דרבי יוחנן חייב שתים, על דעתיה דריש לקיש אינו חייב אלא אחת.
הדרן עלך פרק שבועות שתים.
נעבור לירושלמי מסכת שבועות דף יט. נתחיל מהמשנה, פרק ד' הלכה א'. ואומרת המשנה: שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים, בכשרים ולא בפסולים, ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד בפני בית דין ושלא בפני בית דין. מפי עצמו ומפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בו בבית דין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בו ובבית דין. וחייבין על זדון שבועה ועל שגגתה, ועל זדון העדות ואין חייבין על שגגתה. ומה הוא חייב על זדונה? קרבן עולה ויורד.
וכתיב "ולקחת שני שעירים", מיעוט שעירים שניים. מה אתה אמור לומר "שני"? שיהיו שניהם שווים. כתיב "כבשים שני", מיעוט כבשים שניים. כן, מה אתה אומר "שני"? שיהיו שניהם שווים. כתיב "צפרים שתים", מיעוט צפרים שניים. כן, מה אתה אומר "שתי"? שיהיו שניהם שוות. כתיב "ועשה לך שתי חצוצרות כסף", מיעוט חצוצרות שתים. אם כן מה אתה אומר "שתי"? שיהיו שתיהן שוות.
התיב רבי חגיי קומי רבי יוסה: וכתיב "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב", מיעוט אנשים שניים? מה אתה אומר "שני"? שיהיו שניהם שווים? מה הכוונה? ישראל עם ישראל, וגר עם גר, ויתום עם יתום. וכתיב "לא תטה משפט גר יתום" ואלמנה. הרי בטלו - גר דן עם מי שאינו גר, יתום דן עם מי שאינו יתום, אלמנה עם בעולת בעל. אם כן, למה נאמר "שני"? מופנה להקישו ולדונו בגזירה שווה. נאמר כאן "שני" - "שני האנשים אשר להם הריב", ונאמר להלן "וישארו שני אנשים במחנה". מה "שני" שנאמר להלן - אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף "שני" שנאמר כאן - אנשים ולא נשים ולא קטנים. הרי למדנו שאין האשה מעידה, ומעתה אין האשה דנה, שכל הפסול לעדות אינו דן.
רבי יוסה בי רבי בון בשם רב יוסף, הם למדו את זה ממקום אחר. אמרו: נאמר כאן "שני" - דכתיב "על פי שני עדים", ונאמר להלן "שני" - "וישארו שני אנשים במחנה". מה "שני" שנאמר להלן - אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף "שני" שנאמר כאן - אנשים ולא נשים ולא קטנים. אם כן, למה נאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב"? הרי דווקא שניים חייבים להיות? הרי יכול להיות יותר. אלא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו ואחד אומר לו קצר דבריך. כנגד אחד מאריך פנים וכנגד אחד מאיס פנים.
רבי ישמעאל אמר רבי יהודה: שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את שניהן מושיב. מה שאסור - שלא יהא זה עומד וזה יושב, זה מדבר כל צורכו וזה אומר לו קצר דבריך. רבי ישמעאל אומר: אם היה אחד עשיר ואחד עני, אומרים לעשיר "לבוש כשם שהוא לבוש" או "הלבישהו כשאתה לובש".
אמר רבי אבא בשם רב הונא: צריכין העדים להיות עומדין בשעה שהם מעידין. מאי טעמא? שנאמר "ועמדו שני האנשים". אמר רבי ירמיה בשם רבי אבהו: אף הנידונין עומדין בשעה עדותן. מאי טעמא? שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה׳".
וכתיב "לא יומתו אבות על בנים", והלא כבר נאמר "איש בחטאו יומת"? מה תלמוד לומר "לא יומתו אבות על בנים"? אלא שלא יומתו בנים בעדות אבות ולא אבות בעדות בנים. מכאן שלא יהו העדים קרובין של הנידונין.
ומניין שלא יהו העדים קרובין זה לזה? אתה אומר: הגע עצמך שהוזם אחד מהם - הרי לא נהרג עד שיוזם חבירו. נמצא שכשמוזם השני על דבריו, מוציא את הראשון להורג. עכשיו, מילא זה בעצם מת על פי קרובו.
ומניין שלא יהו הדיינין קרובין זה לזה? הגע עצמך - שלא על פיהן הן נהרגין, שהדיינין הם הפוסקים ועל פיהם הורגים את קרוביהם. עכשיו, מילא שלא יהו דיינין קרובין זה לזה, ומה אתה אומר? אמרה תורה "הרוג" על פי עדים, ואמרה תורה "הרוג" על פי דיינים. מה קרובין - הדיינים אינם קרובין זה לזה? אף העדים אינם קרובים זה לזה.
אין לי אלא אבות ובנים, שאר קרובין מניין? אמר רבי זעירא: כתיב "ובנים" - הו"א זה בלשון רבות שאר קרובין. עד כדון כרבי עקיבה שהוא דורש עיטור אותיות. כרבי ישמעאל? תני רבי ישמעאל: כתיב "ושפטו העדה בין המכה", שלא תהא עדה קרובה לא למכה ולא למוכה. אמר רבי יוסי: אם אומר כן, נמצאו בית דין גואלי הדם - שאם הם ידונו את הרוצח והם עצמם גואל הדם, יצטרכו להרוג אותו. מיכן שלא יהו הדיינין קרובין לנידונין.
ומניין שלא יהו העדים קרובין לנידונין? אמרה תורה "הרוג" על פי עדים, "הרוג" על פי דיינים. מה הדיינין אינן קרובין, אף העדים אינן קרובין.
ומניין שלא יהו העדים קרובין זה לזה? הגע עצמך - לא מפיהן הן נהרגין.
העד לא בפסולי עדות. "אם לא יגיד ונשא עונו" - את שמגיד וחבירו משלם ממון, הוא זה שחייב. יצא פסול - שאם הוא מגיד אין חבירו משלם ממון. "מפי בית דין" - מה זה בא להוציא? להוציא עד אחד, אפילו נשבע בבית דין - שאין בעדותו לחייב ממון בשבועה.
עכשיו אומרת הגמרא: אבל אם אמרו לו "הרי את מקובל עלינו" כשני עדים, כלומר אם הבעלי דין הסכימו לקבל עד אחד בתור שניים, ויצא ממון על פי דבריו - יכול יהא חייב? תלמוד לומר "והוא עד או ראה או ידע... אם לא יגיד ונשא עונו" - את הראוי להעיד עדות תורה הוא זה שמתחייב, יצא אחד שאינו כשר להעיד.
שלא בפני בית דין - דכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו", מקום שמגיד וחבירו משלם ממון, יצא חוץ לבית דין שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון.
ומניין לשני עדים? תלמוד לומר "והוא עד", הרי כאן שנים. כרבי ישמעאל: רבי ישמעאל אמר, כל מקום שכתוב בתורה עד סתם, הרי הוא בכלל שני עדים, עד שיודיעך הכתוב אחד.
אשכח תני רבי ישמעאל: אינו חייב שבועת העדות עד שיהיו שני עדים. עד אחד מהו? חייב עליו משום שבועת ביטוי, אם נשבע לשקר? אומרת הגמרא: אי אפשר לומר כך, כי הרי אחר ראוי לצרפו ולהחזירו לשבועת עדות, ואתה בא לחייבו משום שבועת ביטוי?
שואלת הגמרא: קרוב - מה חייב עליו משום שבועת ביטוי, שהרי כאן לא שייך לומר שהאחר ראוי להצטרף, כי מדובר שהוא קרוב של הנידון.
אמרה הגמרא: יבוא כהדא דמר רבי אבא בר שמואל: אין חייב בשבועת ביטוי אלא בשבועה שישנה בלי לשעבר ובלי להבא. דוגמה לכן - בשבועה שנתן פלוני לפלוני מנה, ונמצא שלא נתן, מאחר שאין בידו להבא (שאינו יכול לכפות את האחר לתת), אין בידו לשעבר, והוא יהיה פטור. אז אם כן, גם בשבועת העדות שהוא נשבע שהוא לא ראה עדות, הרי לא שייך להישבע שהוא יראה עדות, אז ממילא שייך פה שבועת ביטוי. זו אפשרות אחת.
אבל אפשרות אחרת: יבוא כהדא - למדנו שאם אמר לו לשומר חינם "היכן שורי?" אמר לו "איני יודע מה אתה אומר", ומסביחך שהשור מת או נשבר או אבד, אבל השביעו ואמר "אמן" - פטור. למדנו שכן שבועתו לא באה לפטור מתשלום, שהרי גם אם היה מודה היה נפטר כשומר חינם, שהרי פטור רק בפשיעה.
בתלמוד מחלוקת: רב אמר פטור משבועת הפיקדון אבל חייב בשבועת ביטוי. אמר רבי יוחנן: מאחר שמצוה עליו להפיסו, אינו חייב משום שבועת ביטוי. שאלת הגמרא: על דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו? אומרים גם רב מסכים, אלא מפייסו על האמת ואינו מפייסו על השקר.
אז אם כן, אותה מחלוקת תהיה גם כאן בשבועת העדות. לרבי יוחנן, כשהוא נשבע שהוא לא ראה עדות, הרי התובע תובע אותו שיבוא להעיד לו, הוא צריך להפיס אותו, ולכן אם נשבע לשקר אינו חייב בשבועת ביטוי, ולפי רב יהיה חייב.
ומתניתין כמאן? כרבי ישמעאל, שדרש את הפסוק: תני רבי ישמעאל: "ונשא עונו" - קרבן. אז מכאן שכל מקום שהוא מתחייב ממון על השבועה שלו, שזה בבית דין, רק אז הוא יהיה חייב בשבועת עדות.
אז אם ככה, מניין שאינו חייב עליהם אלא אם כפר בבית דין? הגדה הגדה - מה הגדה שנאמר להלן בבית דין, אף כאן בבית דין.
כהדא דתני: אין מקבלין העדים אלא אם ראו שניהן כאחת. יהושע בן קרחה אומר: אפילו זה אחר זה. רבי ירמיה ורבי שמואל בר יצחק אמרו בשם רב: מודין חכמים לרבי יהושע בעידי בכורה ועידי חזקה. אמר רבה בשם רבי ירמיה: אף בעידי סימנין כן.
פשיטא - זה אומר "ראיתי שתי שערות בגבו" וזה אומר "ראיתי שתי שערות בגבו", מצטרפים, כי שני עדים על שהוא גדול. אבל אם זה אומר "ראיתי שערה אחת בגבו" וזה אומר "ראיתי שערה אחת בכריסו" - לאו כלום היא, כי הרי זה חצי עדות וחצי סימן. כל שכן זה אומר "ראיתי שערה אחת בגבו" וזה אומר "ראיתי שערה אחת בגבו" - לאו כלום היא, כי הרי אפשר ששני עדים ראו את אותה שערה.
שנים אומרים "ראינו שערה אחת בגבו" ושנים אומרים "ראינו שערה אחת בכריסו" - מה הדין? רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי הושעיה: חד אמר פסול, וחד אמר כשר. מאן דאמר פסול, אומר זה כמעיד על חצי סימן. מאן דאמר כשר, אומר שמא נשרו.
אחד אומר "שתי שערות בגבו" ואחד אומר "שתי שערות בכריסו" - רבי חגיי אמר דברי הכל פסול, כי עדיף חצי דבר ועדות שלמה. ורבי אבא אמר דברי הכל כשר, כי הוא סובר שחצי עדות על סימן שלם עדיף על עדות שלמה על חצי סימן.
יודן אמר: במחלוקת. אמר רבי יוסי לרבי חגיי: הא יודן סבר כוותי! אמר ליה: על רבי אבא אנא פליג, כל שכן עליו. אמר רבי מנא: יאות. אמר רבי חגיי: אילו שטר שחתום בארבעה עדים וקרא עליו ערער, ובאו שני עדים לקיימו, זה מעיד על שתיים וזה מעיד על שתיים - שמא כלום הוא? ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים, כל סימן וסימן צריך שני עדים.
שמע לה ממתניתין חזקה: אילו אחד שאכלה שנה שנייה ושלישית, ואחד שאכלה רביעית חמישית וששית - שמא כלום הוא? כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים? הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים.
[דף יט עמוד ב]
ומניין לשני עדים? דכתיב והוא עד, הרי כאן שנים כרבי ישמעאל בן אלישע. דרבי ישמעאל בן אלישע אמר: כל מקום שכתוב בתורה עד סתם, הרי הוא בכלל שני עדים עד שיודיעך הכתוב שהוא עד אחד. אשכח תני רבי ישמעאל בן אלישע: אומר אינו חייב בשבועת העדות עד שיהיו שני עדים. עד אחד שאמרנו שאינו חייב משום שבועת העדות מהו לחייב עליו משום שבועת ביטוי? שהרי נשבע לשקר אי אפשר לומר כך, שהרי אחר ראוי לצרפו ולחייבו משום שבועת עדות, ואת מחייבו משום שבועת ביטוי? קרוב שאינו חייב משום שבועת העדות מהו לחייבו עליו משום שבועת ביטוי? שהרי נשבע לשקר ייבא כהדא דאמר רבי אבא בר שמואל°: אין חייבים על שבועת ביטוי אלא בשבוע שישנה בלשעבר ובלהבא, היינו שיכול להשבע שקרתה או שלא תקרה שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה ונמצא שלא נתן, מאחר שאין בידו לבא שהרי אינו יכול להשבע שפלוני יתן שאינו יכול לחייב אדם אחר לתת, אין בידו לשעבר. גם כאן, בשבועת העדות שנשבע שלא ראה עדות הרי לא שייך להשבע שיראה עדות, ממילא לא שייך בזה שבועת ביטוי. או כהדא אמר לו לשומר חינם: ד_יז היכן שורי? אמר לו: איני יודע מה אתה סח. והאמת הוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. משביעך אני ואמר אמן. פטור שכן שבועתו לא באה לפוטרו מתשלום, שהרי גם אם היה מודה היה נפטר ששומר חינם חייב רק בפשיעה. רב° אבא בר אייבו אמר: פטור משבועת פיקדון ד_יחוחייב בשבועת ביטוי. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מאחר שמצוה על שומר חינם להפיסו לבעל הבית, שהרי הוא תובע אותו, אין חייב משום שבועת ביטוי. וכי על דעתיה דרב אבא בר אייבו אינו מצוה להפיסו? מפייסו על האמת ואינו מפייסו על השקר. גם כאן, בשבועת העדות לרבי יוחנן בר נפחא: כשנשבע שלא ראה עדות הרי הוא תובע אותו שיבא להעיד והוא צריך לפייסו. לכן אף אם נשבע לשקר אינו חייב משום שבועת ביטוי. תני רבי ישמעאל בן אלישע: ונשא עונו אין הכוונה שצריך לשלם, אלא הכוונה שצריך להביא קרבן. אם כך מניין ליה שאינו חייב אלא אם כפר בבית דין? שהרי אי אפשר לדרוש כמו קדם שרק אם מחייבו ממון בעדותו חייב על שבועתו, שהרי הפסוק לא מדבר על חיוב ממון. נאמר בזקן ממרא: והגידו לך את דבר המשפט, ונאמר כאן: אם לא יגיד ונשא עונו. ילפין הגדה הגדה, מה הגדה שנאמר להלן בבית דין, אף כאן בבית דין. כהדא דתני: אין מקבלין מן העדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת. רבי יהושע בן קרחה אומר: ד_יטאפילו בזה אחר זה. רבי ירמיה ורבי שמואל בר יצחק אמרו בשם רב אבא בר אייבו: מודין חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעידי בכורה ובעידי חזקה. בעידי הבכורה שאם עד אחד מעיד שבפניו אמר האב בבקר שזה הבכור, ועד שני מעיד שבפניו אמר האב בין הערבים שזה הבכור מצטרפים. וכן בעידי החזקה, שאם עד אחד אומר: בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בבקר, ועד אחר אומר: בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בין הערבים, מצטרפים. אמר רבא בשם רבי ירמיה: אף בעידי סימנין כן. פשיטא אם זה ד_כאמר: ראיתי שתי שערות בגבו, וזה אומר: ראיתי שתי שערות בגבו, מצטרפים שהרי שניהם מעידים שהוא גדול. זה אומר: ראיתי שערה אחת בגבו, וזה אומר: ראיתי שערה אחת בכריסו, לאו כלום הוא. שהרי זה חצי עדות וחצי סימן וכל שכן אם זה מעיד שראה שערה אחת בגבו וזה מעיד שראה שערה אחת בגבו דלאו כלום הוא, דאפשר ששניהם מעידים על אותה שערה יחידית. שנים אומרים: ראינו שערה אחת בגבו, ושנים אומרים: ראינו שערה אחת בכריסו מהו? רבי יוסי בי רבי בון ורבי הושעיה בריה דרבי שמי חד אמר: פסול, וחד אמר: כשר. מאן דאמר פסול כמעיד על חצי סימן. שהרי אלו שמעידים שראו אחת בגבו מעידים גם שבדקו בכריסו ולא מצאו, ואלו שמעידים שראו אחת בכריסו מעידים גם שבדקו בגבו ולא מצאו, והרי זו עדות מוכחשת. ומאן דאמר כשר: אני אומר שמא נשרו. אחד אומר: שתי שערות בגבו, ואחד אומר: שתי שערות בכריסו. רבי חגיי° אומר: דברי הכל פסול. דאף למכשיר הכא פסול דעדיף חצי דבר ועדות שלמה, שכל שנים מעידים על שערה אחת, מדבר שלם וחצי עדות, שכל אחד מעיד על שני שערות. רבי אבא אמר: דברי הכל כשר. דאף הפוסל יכשיר כאן, שהרי יש כאן סימן שלם וחצי עדות על סימן שלם, שכל אחד מעיד על שני שערות עדיף על עדות שלמה בחצי סימן, שכל שנים מעידים על שערה אחת. רבי יודן אמר: אף זה במחלוקת. רבי יוסי בר זבידא אמר: אף זה במחלוקת. אמר רבי יוסי בר זבידא לרבי חגיי: והא רבי יודן סבר כוותי! אמר ליה: על רבי אבא רביה אנא פליג, אני חולק לא כל שכן עילויה. אמר רבי מנא בן יונה: יאות. אמר רבי חגיי שדברי הכל פסול: אילו שטר שהוא מחותם בארבעה עדים וקרא עילויה ערער, ובאו שני עדים לקיימו זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים, שמא כלום הוא? ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים, אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. רבי חנניה יליף למד לה משני חזקה: אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה ושנייה ושלישית, ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית, שמא כלום הוא? וכי אין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים? אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. רבי חיננא שמע לה משני חזקה: אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה שנייה ושלישית, ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית ד_כא שמא כלום הוא? וכי אין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים? אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים.
מתני':
ד_כבשבועת העדות כיצד? אמר לעדים: בואו והעידוני. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות! או שאמרו לו: אין אנו יודעין לך עדות. משביע אני עליכם, ואמרו: אמן! חייבין. השביע עליהם ד_כגחמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו, פטורין. כפרו, ד_כדחייבין על כל אחת ואחת. השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו, ד_כהאינן חייבין אלא אחת. אמר רבי שמעון בן יוחאי: מה הטעם? ד_כומפני שאינן יכולין לחזור ולהודות.
גמ': תנן: בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו ומפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בו בבית דין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בו ובבית דין. בעדות כתיב: מפי אחרים וכתיב: בבית דין, דכתיב (ויקרא ויקרא ה א) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה משמע מפי אחרים והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו, בבית דין מקום שאם לא יגיד הוא מתחייב. שבועת הפיקדון כתיב: מפי עצמו ואפילו חוץ לבית דין, דכתיב (ויקרא ויקרא ה כא כב) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפיקדון, או בתשומת יד, או בגזל, או עשק את עמיתו, או מצא אבדה וכיחש בה ונשבע על שקר. מה להלן בשבועת הפיקדון חייב אף בנשבע מפי עצמו, אף כאן בשבועת עדות חייב אף בנשבע מפי עצמו. מה כאן בשבועת העדות במושבע מפי אחרים, אף להלן בשבועת הפיקדון חייב אף במושבע מפי אחרים. רבי מאיר דרש גזירה שוה ממקום שבאת בדון מינה ומינה, היינו שלומדים מההלכה המלמדת את כל האמור בה: מה מפי עצמו שנאמר להלן בשבועת הפיקדון חוץ לבית דין, אף מפי עצמו שנאמר כאן בשבועת העדות ונלמד משבועת הפיקדון חוץ לבית דין. ורבנן דרשי גזירה שוה האמורה בה דון מנה ואוקי באתרא: מה מפי אחרים שנאמר להלן בבית דין, אף מפי עצמו שנאמר כאן שנלמד משבועת הפיקדון בבית דין. רבי ירמיה בעי: קרוב מפי עצמו בשבועת העדות
מתני': שבועת העדות כיצד? אמר לעדים: בואו והעידוני. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות! או שאמרו לו: אין אנו יודעין לך עדות. משביע אני עליכם, ואמרו: אמן! חייבין. השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו, פטורין. כפרו, חייבין על כל אחת ואחת. השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו, אינן חייבין אלא אחת. אמר רבי שמעון: מה הטעם? מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות - כיוון שפעם אחת הם אמרו שאינם יודעים, שוב לא חוזר הוא מגיד, ואינם יכולים לחזור.
בתורה למדנו: "בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו ומפי אחרים, אינן חייבין עד שיכפרו בו" בבית דין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בו בבית דין.
בעדות כתיב "מפי אחרים" וכתיב "בבית דין" - שנאמר "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה", אם שמע קול אלה - הכוונה שמישהו אחר משביע אותו - "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו". עכשיו פה מדובר בבית דין, מקום שאם הוא לא יגיד הוא מתחייב.
ובשבועת הפיקדון כתוב "מפי עצמו" ואפילו חוץ לבית דין. "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'... וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו, או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר" - זה נשבע בעצמו וזה חוץ לבית דין.
עכשיו, מה להלן בשבועת הפיקדון חייב גם להישבע מפי עצמו, אף כאן בשבועת העדות חייב גם להישבע מפי עצמו. ומה כאן בשבועת העדות במושבע מפי אחרים, אפילו בשבועת הפיקדון יהיה חייב גם במושבע מפי אחרים.
מה נפשך? רבי מאיר דרש גזירה שוה - אזל בתר מינה ומינה, כלומר מכל מקום שאתה לומד ממנו בגזירה שווה, אתה לומד ממנו הכל. אז מה "מפי עצמו" שנאמר להלן בשבועת הפיקדון - חוץ לבית דין, אף "מפי עצמו" שנאמר כאן בשבועת עדות - חוץ לבית דין. ורבנן דרשי גזירה שוה האמורה בה, כלומר אזלי בתר מקום גזירה שווה עצמה. מה "מפי אחרים" שנאמר להלן - בבית דין, אף "מפי אחרים" שנאמר כאן - בבית דין.
בעי רבי ירמיה: קרוב - מפי עצמו בשבועת העדות...
[דף כ עמוד א]
מהו שיהא חייב? נישמעינה מן הדא: הואיל ולא למדו נשבע מפיו בשבועת העדות אלא משבועת הפקדון, מה להלן קרובין חייבין, אף כאן כן. אמר רבי יוסי בר זבידא: רחוקין שכאן בשבועת העדות שרק הם כשרים למידין מקרובין שלהלן שהם כשרים בשבועת הפיקדון, אבל קרובים שפסולים בשבועת העדות אינם לומדים מקרובים שכשרים בשבועת הפיקדון. רבי יודן קפודקייא בעי לרבי מאיר דסובר דון מינה ומינה: השביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו בבית דין, האם חייב על כל אחת ואחת? שאף שבשבועת העדות מפי אחרים אינו חייב אלא אחת. בשבועה מפי עצמו, כיוון שנלמדה משבועת הפיקדון ושם חייב על כל אחת ואחת, אולי אף בשבועת העדות יהיה חייב על כל אחת ואחת אמר רבי יוסי בר זבידא: ולא מתני' היא? דתנן: אמר רבי שמעון בן יוחאי: מה טעם? מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות. אף כאן, הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות, חייבין רק אחת. רבי ירמיה בעי: השביע עליו חמשה פעמים מפיו חוץ לבית דין וחזר והשביעו חמשה פעמים מפי אחרים, מהו? לרבנן שסוברים ששבועת עצמו בשבועת העדות אינה אלא בבית דין. האם כשנשבע גם בבית דין מצטרפים אלו שנשבע שלא בבית דין וחייב גם עליהם? כמו שאם היה נשבע מחוץ לבית דין על פי אחרים ואחר כך נשבע על פי בית דין, שמצטרפים מאחר דרבי מאיר עבד מפיו בחוץ כנשבע בבית דין, מהו שיקבעם לקרבן אם הודה מחוץ לבית דין ולחייבם בראשונה בלא תביעה? ייבא כהדא דתנן: היה מחזר אחר עדים, אמרו לו: מפני מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות! יכול יהו חייבין? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה א) ושמעה קול אלה שמשביע אותם שיבואו להעיד. את ששמע קול חייב, יצאו אילו שאין שומעין קול. מכאן שאין חייב עד שיתבענו להעיד וישבע זה חומר בשבועת הפיקדון משבועת העדות. אמר לו: מה אתה בא אחראי? שבוע שאין לך בידי, הרי זה משלם קרן וחמש ואשם בשני סלעים. מה שאין כן בשבועת העדות גבי שבועת הפיקדון למדנו: וכחש כלל, בפקדון פרט, או מכל חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון שבועת העדות מפיו בקרקעות מהו שיהא חייב? או כיוון שנלמד משבועת הפיקדון יהיה פטור מפיו בקנסות מהו שיהא חייב? האם כיוון שנלמד משבועת הפיקדון ואין משביעין על קנסות בשבועת הפיקדון יהיה פטור מפיו מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד? האם דינו שכשבועת הפיקדון וחייב אשם בכסף שקלים. שהרי נשבע מפי עצמו נלמד משבועת הפיקדון. או שדינו כמושבע מפי אחרים שבפרשת שבועת העדות, שדינו בעולה ויורד תנינן לעיל: וחייבין על זדון שבועה ועל שגגתה, ועל זדון העדות ואין חייבין על שגגתה, ומה הוא חייב על זדונה? קרבן עולה ויורד. תנן: וחייבין על זדון שבועה ועל שגגתה, ועל זדון העדות ואין חייבין על שגגתה רבי אבא ורב יהודה אמרו בשם רב אבא בר אייבו: בשוגג בקרבן, במזיד בקרבן, אבל אמר: סבור הייתי שאין זו שבועה, מותר. תני חזקיה: כל מקום שנאמר בתורה חטא סתם, את תופש הזדון כשגגה עד שיודיעך הכתוב שהיא שגגה. וגבי שבועת העדות כתיב: נפש כי תחטא, ולא נאמר בשגגה
מתני':
ד_כזכפרו שניהם כאחת, שניהן חייבין. בזה אחר זה, הראשון חייב אבל השני פטור שאין שני עדים. ד_כחכפר אחד והודה אחד, הכופר חייב. היו שתי כיתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך ד_כטכפרה השנייה,
אנחנו תראו בירושלמי מסכת שבועות, דף כ. נתחיל בדף הקודם שורה אחרונה. אומרת הגמרא: נשבע קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מה הוא שיהא חייב? כן, הרי בשבועת הפיקדון קרובים חייבים. כלומר קרוב שנשבע על הפיקדון אז הוא חייב. השאלה אם שבועת עדות שנלמד מפיקדון שמפי עצמו, כן, שבועה מפי עצמו בשבועת העדות נלמד משבועת הפיקדון כי שבועת העדות נאמר בתורה נאמר רק תשבועה מפי אחרים. שבועה מפי עצמו נלמד מפיקדון. האם כמו שבפיקדון קרוב מפי עצמו חייב, אז גם בשבועת העדות יהא חייב?
אומרת הגמרא: הואיל ולא למדו מפיו העדות אלא משבועת הפקדון, מה להלן קרובין חייבין, אף כאן כן. כך הוא חשב לומר. אמר רבי יוסי: לא, רחוקים שכאן למדים מקרובים שלהלן. אתה לומד כשרים מכשרים. כן, הכשרים בעדות זה רק רחוקים כי קרובים פסולים לעדות. אז הרחוקים, כלומר הרחוקים שבעדות הם כשרים, הם למדו מקרובים שהם כשרים בפיקדון. זה אתה יכול ללמוד, אבל אתה לא יכול ללמוד על קרובים שהם פסולים בעדות, מהקרובים של הפיקדון ששם הם כשרים.
אומרת הגמרא: רבי יודן קפודקייא בעי. לרבי מאיר שהוא סובר דון מינה ומינה. כן, בעצם לומדים את כל ההלכה כולה, גם את ההלכה וגם את הדין. אז השביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו בבית דין, חייב על כל אחת ואחת? כלומר, למרות שבשבועת העדות כן אנחנו יודעים שאם הוא נשבע מפי אחרים אז הוא לא חייב אלא אחת. כן, כלומר ברגע שהוא נשבע אז גמרנו, כל החיוב הוא רק על אחת. כל שאר השבועות הוא פטור. אבל שבועה מפי עצמו הרי נלמדה משבועת הפיקדון, ושבועת הפיקדון הרי חייב על כל אחת ואחת.
אומרת הגמרא: אמר רבי יוסי: ולא מתני' היא? אמר רבי שמעון: מה טעם? כלומר למה באמת בשבועת העדות, כשהוא נשבע מפי אחרים פעם אחת על שאר השבועות הוא פטור? מה הטעם? זה מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות. מר שהעדים כיוון שהגידו שאינם חוזרים ומגידים. אז אחרי שהם נשבעו, אחרי שהם נשבעו הם יותר לא חייבים להודות. וכיוון שכך שאר השבועות הם פטורים. אבל הרי גם כאן, גם אם זה נשבע מפי עצמו, הרי אינם יכולין לחזור ולהודות. כן, בכל מקרה, גם במקרה שנשבע מפי עצמו בשבועת העדות בבית דין חייבים רק אחת.
רבי ירמיה בעי: השביע עליו חמשה פעמים מפיו חוץ לבית דין וחזר והשביעו חמשה פעמים מפי אחרים, מהו? אלא רבנן סוברים ששבועה מפי עצמו בשבועת העדות זה אינה אלא בבית דין. כלומר שבועה מפי עצמו, אמנם למדנו משבועת הפיקדון, אבל זה רק בבית דין. עכשיו השאלה, אנחנו יודעים שכשהוא נשבע מפי אחרים מחוץ לבית דין ולאחר מכן בבית דין הוא כופר, אז הוא חייב על כל אחת ואחת. השאלה אם הוא נשבע מפי עצמו חמישה פעמים מחוץ לבית דין ולאחר מכן בבית דין הוא כופר, האם גם כן יהיה חייב על כל אחת ואחת? או שאני אומר לא, אלא גם פטור עליהם.
עוד שאלה: מאחר דרבי מאיר עבד מפיו כנשבע בבית דין. רבי מאיר מפיו בחוץ הוא כאילו בבית דין והוא חייב כבר. השאלה מהו שיקבעם לקרבן - כלומר אם הוא מודה מחוץ לבית דין, נשבע מחוץ לבית דין מפי עצמו ולאחר מכן הודה מחוץ לבית דין, האם יתחייב קרבן? עוד שאלה, ולחייבם בראשונה בלא תביעה? כלומר, האם דווקא אם התובע תבע אותו - תגיד אתה יודע עדות בשבילי? והוא אומר לו אני נשבע לך שאני לא יודע - כלומר נשבע בעצמו אבל הייתה תביעה, או שבעצם אפילו אם לא תבע אותו ישר הוא נשבע בלי תביעה. אז מה הדין?
אז באמת ייבא כהדא: מה את בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות! יהו חייבין? כלומר הם לא ידעו למה הוא בא, אבל חשבו אולי בגלל שרוצה שיעידו לו, אז הם נשבעו שבועה שאנחנו לא ניתן לך עדות. אז יכול להיות חייבים? תלמוד לומר ושמעה קול אלה. את ששמע קול חייב, יצאו אילו שאין שומעין קול. אומרים מכאן שאין חובה עד שהתבוננו אותו להעיד ונשבע. וזה חומר בשבועת הפיקדון לגבי שבועת העדות. כן, שבשבועת העדות אם אמר לו מה אתה בא אחרי? אומר לו שבועה שאין לך בידי - כלומר שבועת הפיקדון, הרי זה משלים כי אין לחומרו ושם בשני סלעים. מה שאין כן שבועת העדות. אבל לגבי שבועת הפיקדון, אז אפילו אם הוא נשבע מעצמו בלי תביעה גם כן יהא חייב. שבועת העדות עד שיתבענו.
עכשיו לגבי שבועת הפיקדון למדנו כתוב "וכחש בעמיתו" וכולי, אז זה כלל. בפקדון פרט או "מכל דבר אשר ישבע עליו לשקר" חזר וכלל. אז קל ופרט וכלל יתרה לרבות הפרט. אז מה הפרט? דבר מיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר מיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מיטלטלים, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שהם מיטלטלים אין גופן ממון. עכשיו כל אלה נאמר לגבי שבועת הפיקדון. עכשיו למדנו ששבועת העדות למדנו משבועת הפיקדון, כן שבועה מפיו בשבועת העדות למדנו מפיקדון. השאלה: מפיו בקרקעות מהו שיהא חייב? כן, או שאני אומר לא, כבר זה למד משבועת הפיקדון, שבועת הפיקדון הרי אמרנו שאינה על קרקעות, ממילא היא פטור.
עוד שאלה: מפיו בקנסות מהו שיהא חייב? שוב פעם, האם כיוון שלמד משבועת הפיקדון, ואמר "אין נשבעים על קנסות" בשבועת הפיקדון, אז יהיה פטור או לא?
עוד שאלה: מפיו מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד? כן, אנחנו יודעים הרי בשבועת הפיקדון חייב אשם בכסף שקלים, בשבועת העדות חייב קרבן עולה ויורד. השאלה מפיו בשבועת העדות איך אני מתייחס לזה? האם כיוון שהוא ילמד משבועת הפיקדון אז יהיה דינו בקרבן אשם, או שאני אומר לא, רק את הדין למדתי משבועת הפיקדון, אבל הקרבן יהיה עולה ויורד כמו שבועת העדות.
ואמרה תני חזקיה... כתוב במשנה "חייבים אזדון שבועה ועל שגגה, ואזדון עדות ואין חייבים על שגגת עדות". עכשיו מה הוא חייב אזדונה וכולי? קרבן עולה ויורד. ענתה הגמרא: אבא יהודה בשם רב - מה שנאמר במשנה חייבים על זדון שבועה ועל שגגה, הכוונה זדון שבועה ושגגת הקרבן. כלומר שהוא ידע שמביאים קרבן על דבר כזה או שהוא לא ידע שמביאים קרבן. אבל בכל מקרה מדובר על שגגה בקרבן.
בשוגג בקרבן, במזיד בקרבן, אבל אמר: סבור הייתי שאין שבועה, מותר. תני חזקיה: כל מקום שנאמר בתורה חטא סתם, את תופש הזדון כשגגה עד שיודיעך הכתוב שהיא שגגה. כן, לגבי שבועת העדות כתיב "נפש כי תחטא" לא נאמר בו שגגה. אז מכאן שבעצם גם בזדון וגם בשוגג חייב. וכמו שאמרנו הכוונה שזדון ושוגג בקרבן, אבל על השבועה זה מדובר שהוא ידע שזו שבועה.
תדע לך גמרא במשנה: כפרו שניה כאח, שניהן חייבין. בזה אחר זה, הראשון חייב. כי ברגע שהראשון כפר אז כבר אין שניים, לכן השני פטור. כפר אחד והודה אחד, הכופר חייב. הגמרא תסביר לך מה זה בא לחדש על הרישא. היו שתי כיתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השנייה, שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן, בכל כת העדות יכולה להתקיים.
[דף כ עמוד ב]
שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן.
גמ': נתבקשו להעיד, ולא רצו להעיד הפרישו קרבנן שאמרו: הרי אנו הולכין לכפור בבית דין ונתחייב קרבן. אינו קדוש הדא היא דתני רבי חייה: קרבנו לה' על נזרו, שיקדים נזרו לקרבנו ולא שיקדים קרבנו לנזרו. נשבעו חוץ לבית דין, הפרישו קרבנן שאמרו: הרי אנו הולכין לכפור בבית דין. מה את עביד ליה? כמי שקדם חטאו לקרבנו שהרי כבר נשבעו לשקר, או מאחר שאין חייבין אלא בבית דין כמי שקדם קרבנם לחטאם? תנן: בזה אחר זה הראשון חייב, כפר אחד והודה אחד הכופר חייב. פשיטא דהא כבר תנן: הראשון חייב כיני מתניתא: כפר אחד והודה ואחר שהודה כפר השני, הכופר חייב. אמר רבי יוסי בר זבידא: מתניתא ד_לוהוא שיחזור בו שני בתוך כדי דיבורו הראשון ולכן אמרה המשנה: הכופר חייב, שהראשון יכול לחזור בו ואם יחזור בו ראשון מקבלין אותו ונעשה שני ראשון והוא יהיה חייב. היו עשרה עדים בכת אחת וכולם כפרו זה אחר זה אית תניי תני: הראשון חייב וכולן פטורין. אית תניי תני: האחרון פטור וכולן חייבין. מאן דאמר: ראשון חייב וכולן פטורין, כמאן דאמר: עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דכשהראשון כפר בטלה כל העדות ואין כפירת שאר העדים כלום. מאן דאמר: אחרון פטור וכולן חייבין, כמאן דאמר: תתקיים עדות בשאר, לכן כולם חייבים חוץ מהאחרון, שעדותו לא מועילה כי הוא יחיד ואין מוציאים ממון על פיו, דתנן: נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. רבי יוסי בן חלפתא אומר: בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. אמר רבי יוסי בר זבידא: מתניתין אמרה כן שבכת אחת אם הראשון כפר כולם נפסלים עמו, דתנן
עונת הגמרא: נתבקשו לעיד, ביקשו להעיד ולא רצו להעיד, ויפרישו קרבן. כן, לכן הם אמרו אנחנו הולכים לכפור בבית דין, אז בוא נכין מראש. כן, נתחייב קרבן, נכין מראש. אז הקרבן לא קדוש. הדא היא דתני חייה: קרבנו לה' על נזרו, שיקדים נזרו לקרבנו ולא שיקדים קרבנו לנזרו. כן, אז גם כאן הם לא יכולים לתת קרבן לפני שהם חוטאים.
נשבעו חוץ לבית דין, הפרישו קרבנן: הרי אנו הולכין לכפור בבית דין. מה את עביד ליה? האם זה כמי שקדם חטאו לקרבנו, כי הרי כבר נשבעו לשקר יודעים נשבו כבר, או מאחר שאין חייבין אלא בבית דין כמי שקדם קרבנם לחטאם?
ואמרה תני: כיני מתניתא: כפר אחד והודה, הכופר חייב. אמרה פשיטא, הרי למדנו את זה כבר שהראשון חייב. ואתה אומר הקל התתין? כפר אחד והודה ואחר שהודה כפר השני, אז הכופר חייב. זה הכוונה.
אמר רבי יוסי: מתניתא והוא שיחזור בו שני בתוך כדי דיבור של הראשון. יחזור בו ראשון מקבלין אותו נעשה שני ראשון. כלומר השני שכפר הוא פתאום נהיה הכופר הראשון, כי הראשון שכפר הודה מיד, אז בעצם מתבטלת הכפירה שלו, וממילא יצא שהשני הוא הכופר הראשון. לכן חייב.
היו עשרה עדים בכת אחת וכולם כפרו זה אחר זה, אז אית תניי תני: הראשון חייב וכולן פטורין. אית תניי תני: האחרון פטור וכולן חייבין. אז מאן דמר הראשון חייב וכולן פטורין - כמאן דאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כי ברגע שהראשון כופר אז בטלה כל העדות, אז אין כפירת שאר העדים כלום. אבל מאן דמר אחרון פטור וכולן חייבין, כמאן דמר: עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה - לא, זה כמאן דאמר תתקיים עדות בשאר. אז לכן כולם חייבים חוץ מהאחרון, כיוון שממנו לא מתקיים, כי הוא היה יחיד ולא מוציאים ממון על פיו.
דתנן: נמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. רבי יוסי אומר: בדיני נפשות... תתקיים עדות בשאר. אז רואים באיזה מחלוקת, האם אומרים שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה בדיני ממונות, או שלא.
אמר יוסי: מתני' אמרה כן, שבכת אחת אם הראשון כפר אז כולם נפסלים עמו. דתנן: היו שתי כיתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השנייה, שתיהן חייבות. לא אמר אלא שתיים, הא אחת - כלומר, אם היה רק כת אחת והיה אחד מהם כופר, אז עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
[דף כא עמוד א]
היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השנייה, שתיהן חייבות. לא אמר אלא שתים, הא אחת: עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
מתני':
ד_לאמשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני, שיש לי ביד פלוני פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה, ד_לבשבועה שאין אנו יודעין לך עדות, אינן חייבין אלא אחת. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, שיש לך ביד פלוני פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה, חייבין על כל אחת ואחת. ד_לגמשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמין, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, אינן חייבין אלא אחת. ד_לדשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמין, חייבין על כל אחת ואחת.
גמ': ומניין שאינו מדבר אלא בתביעת ממון? אמר רבי אלעזר בן פדת: נאמר כאן בשבועת העדות אויים דכתיב (ויקרא ויקרא ה א) והוא עד או ראה או שמע, ונאמר אויים בפקדון דכתיב (ויקרא ויקרא ה כא) או בתשומת יד או גזל או עשק. מה אויים האמורים בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף אויים האמורין כאן בשבועת העדות אינו מדבר ד_להאלא בתביעת ממון. אויי רוצח יוכיחו שאינן מדברין בתביעת ממון דכתיב: או באיבה הכהו או השליך עליו. דנין אויין שיש עמהן שבועה מאויין שיש עמהן שבועה, ואל יוכיחו אויי רוצח שאין עמהן שבועה. אויי סוטה יוכיחו דכתיב או עבר עליו רוח קנאה או איש אשר תעבור עליו וכו' שיש עמהן שבועה ואינו מדבר בתביעת ממון. דנין אויין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן מאויין כמות אילו, ואל יוכיחו אויי סוטה שיש עמהן אף כהן. אויי ביטוי שפתים יוכיחו דכתיב: להרע או להטיב שאינן מדברין בתביעות ממון. דנין אויין שעשה בהן זדון כשגגה מאויין כמותן שגם בשבועת הפיקדון וגם בשבועת העדות חייב קרבן על המזיד כשוגג שהרי לא נאמר בהם ונעלם, וכן מדתני חזקיה: כל מקום שנאמר בתורה חטא סתם, את תופש הזדון כשגגה עד שיודיעך הכתוב שהיא שגגה. וגבי שבועת העדות כתיב: נפש כי תחטא, ולא נאמר בשגגה ואל יוכיחו אויי ביטוי שפתים שלא עשה בהן זדון כשגגה. המשך השאלה ומניין שאינו מדבר אלא בתביעת ממון? רבי עקיבה אומר: כתיב: והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור, דבר ממון חייב ושאינו ממון פטור. רבי שמעון בן יוחאי אומר: חייב כאן וחייב בפקדון, מה פקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.
מתני':
ד_לומשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק צרורות שהוא ממון, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, שאנס איש פלוני או פיתה את בתי או שהכני בני ולא עשה חבורה ושחבל בי חבירי ושהדליק גדישי ביום הכיפורים, הרי אלו חייבין.
גמ': תני רבי יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע וגו'? לא אמרתי דין כופר בשבועת עדות שחייב קרבן אלא בעדות שאיפשר להתקיים בידיעה ושלא בראייה או בראייה ושלא בידיעה. בידיעה שלא בראייה בממון היך עבידא? תן לי מאתים זוז שיש לי בידך. אין לך בידי ולא הודיתה לי בפני פלוני ופלוני יאמרו ואני נותן. זו היא ידיעה שאין עמה ראייה. דהא כי אתון העדים ואמרין: אין דאודי ליה אבל אם דגזליה לית אנן ידעין, אם דאוזפיה הלוה לו לית אנן ידעין. בראייה בלא ידיעה בממון היך עבידא? תן לי מאתים זוז שיש לי בידך. אין לך בידי ולא מניתי לך במושב פלוני ופלוני יאמרו ואני נותן. זו היא ראייה שאין עמה ידיעה. דכי אתון עדים ואמרין: אין מנה לו, אבל אין השיב לו מה דגזליה קדם לית אנן ידעין, ואין מישאל ליה לית אנן ידעין. תן לי קנס בתי שהוא בידך! והוא אומר: לא נתחייבתי קנס מימי! והעידים מעידין שנתחייב קנס, ולית אנן ידעין אין קנס ברתיה אין קנס משום איתא אוחרי אשה אחרת חייב, דהוחזק כפרן. אנסתה ופיתיתה את בתי! והוא אומר: לא אנסתי ולא פיתיתי אשה מימיי! ועדים מעידין שאנס אשה, ולית אנן ידעין אין ברתיה הוה אין איתא אוחרי אשה אחרת. ד_לזהרגת שורי, קיצצתה נטיעתי! והוא אומר: איני יודע. חייב אתה, אמרת לי להרוג ולקוץ! הולכין אחר רוב נטיעות. מה הוא הולכין אחר רוב נטיעות? אמר רבי חגיי: אין הוה תוריה נגחן אנן סהדי שאכן אמר לו להרוג את שורו. אם היו נטיעותיו בטילות אנן סהדי שאמר לו לקצוץ את נטיעותיו, כי גורמות לו להפסד. אמר רבי יודן:
אנחנו תלמידי המשנה מסכת שבועות, דף כ"א. נתחיל מהמשנה.
בפרק ד' הלכה א' אומרת המשנה משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה. והם אמרו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, אינן חייבין אלא אחת. נשבע על הכול מכה אחת. אבל אם הם אמרו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה, חייבין על כל אחת ואחת. כלומר אם הם פירטו הם חייבים על כל אחד ואחד.
אם אמר להם משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמין, והם אמרו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, אינן חייבין אלא אחת. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמין, חייבין על כל אחת ואחת.
אז שאלה הגמרא מניין שאינו מדבר אלא בתביעת ממון? אמר בן אדם, נאמר כאן בשבועת העדות אויים דכתיב והוא עד או ראה או ידע. או הכוונה כמה, כמה פעמים "או". ונאמר אויים בפקדון דכתיב או בתשומת יד או גזל או עשק את עמיתו. אז מה אויים האמורים בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף אויים האמורין כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.
אמרה הגמרא אויי רוצח יוכיחו שאינן מדברין בתביעת ממון, דכתיב או באיבה יכהו או השליך עליו. אז רואים שגם כתוב "או" פעמיים, ושם בכלל לא מדובר על ממון. אז מי אמר לך שגם מדובר בממון?
אז אמרה הגמרא דנין אויין שיש עמהן שבועה מאויין שיש עמהן שבועה, ואל יוכיחו אויי רוצח שאין עמהן שבועה. כלומר אל תלמד מרוצח, שם הרי אין שבועה.
אז אמרה הגמרא אויי סוטה יוכיחו דכתיב או עבר עליו רוח קנאה, או איש שתבוא עליו רוח קנאה. אז יש שם, זה או עם שיש עמהן שבועה, ואף על פי כן לא נדבר בכלל בדיני ממון.
אמרה הגמרא דנין אויין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן מאויין כמות אילו, כלומר בלי כהן. ואל יוכיחו אויי סוטה שיש עמהן אף כהן.
אז אמרה הגמרא אויי ביטוי שפתים יוכיחו דכתיב להרע או להיטיב, ושם הרי לא מדברים בדיני ממון.
אז אמרה הגמרא דנין אויין שעשה בהן זדון כשגגה מאויין כמותן, שגם בשבועת הפיקדון וגם בשבועת העדות חייב קורבן על המזיד כשוגג. כי לא נאמר בהם "ונעלם". וכן שנה חזקיה, כל מקום שנאמר בתורה חטא סתם, אתה תופס זדון כשגגה, עד שידוע לך שכתוב "כשגגה". בשבועת העדות כתיב "נפש כי תחטא" ולא נאמר שגגה. ואל יוכיחו אויי ביטוי שפתים שלא עשה בהן זדון כשגגה.
הגמרא חוזרת לשאלה הקודמת שהייתה בהתחלה - מנין שלא מדבר על דיני ממון? רבי עקיבא אומר כתיב "או כי ישבע על אחת מאלה". אז מכאן שיש מאלה חייב ויש מאלה פטור, דבר ממון חייב ושאינו ממון פטור.
רבי שמעון אומר: חייב כאן וחייב בפקדון, מה פקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.
בפרק ד' הלכה ה' אומרת המשנה משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק. נקרא צרורות, שזה ממון דווקא, לא הקנסות. תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, שאנס איש פלוני את בתי, ושחבל בי חבירי, ושהדליק גדישי ביום הכיפורים. יום הכיפורים יש ממון כי אין שם מיתה. בשבת יש מיתה, אז אין ממון. פה מדובר ביום הכיפורים שהוא חייב ממון. אז הרי אלו חייבין.
ותני יוסי הגלילי אומר מה תלמוד לומר והוא עד או ראה או ידע. אז מכאן לא אמרתי אלא בעדות שאיפשר להתקיים בידיעה ושלא בראייה, בראייה ושלא בידיעה.
בידיעה שלא בראייה בממון היך עבידא? דוגמה: אדם אמר תן לי מאתים זוז שיש לי בידך. והוא אמר אין לך בידי, ולא הודיתה לי בפני פלוני ופלוני? אמנם הם לא ראו את ההלוואה, אבל הודה שהוא חייב לו. אז הוא אמר יאמרו ואני נותן. זו היא ידיעה שאין עמה ראייה. דכי אתון העדים ואומרים, אין דאודי ליה דגזליה לית אנן ידעין, דאוזפיה לי נן ידעין. הוא הודה, אבל על מה הוא הודה? הוא הודה שהוא חייב לו כסף, אבל האם זה על גזלה או שהלווה לו - לא ראינו. אז זה ידיעה בלי ראייה.
עכשיו בראייה בלא ידיעה בממון היך עבידא? הוא אמר תן לי מאתים זוז שיש לי בידך. אומר לו אין לך בידי, ולא מניתי לך במושב פלוני ופלוני? אני ספרתי לך את הכסף ופלוני ופלוני ראו את זה. אז הוא אמר יאמרו ואני נותן. אז פה זו היא ראייה שאין עמה ידיעה. כשדחייתון עדים, כשיבואו עדים והם אומרים, אין מנה דגזליה לי נן ידעין, ואין מישאל ליה לי נן ידעין. ראינו שהוא מנה, אבל למה הוא מנה - האם זה כי הוא השאיל לו כסף קודם, או שהוא גזל לו - אנחנו לא יודעים. אז זה ראייה אבל בלי ידיעה.
תן לי קנס בתי שהוא בידך! והוא אומר: לא נתחייבתי קנס מימי! והעידים מעידין שנתחייב קנס, ולי נן ידעין אין קנס ברתיה אין קנס איתא אוחרי. כלומר, אם הקנס בגלל שהוא פיתה את בתו, או קנס בשביל מיתה אחריו בגלל אישה אחרת - הוא חייב כי הוזקק אפין.
אנסתה ופיתיתה את בתי! והוא אומר: לא אנסתי אשה מימיי! ועדים מעידין שאנס אשה, ולי נן ידעין אין ברתיה הוה אין איתא. הם אומרים אנחנו לא יודעים אם זה היה בתו או אישה אחרת - אנחנו לא יודעים. אז גם כן חייב כי הוא חזק אפין.
הרגת שורי, קיצצתה נטיעתי! והוא אומר: איני יודע. אז הוא חייב, כי זה ספק וברי - וברי עדיף. שאם הוא אומר לו אתה אמרת לי להרוג ולקוץ - הולכין אחר רוב נטיעות. שואלת הגמרא מה הוא הולכין אחר רוב נטיעות? אמר רבי חגיי אין הוה תוריה נגחן מר - לא אומר שהשור נגחן, אז אנן סהדי שכן אמר לו להרוג את השור, כי השור הזה בכל מקרה צריך למות. אם היו נטיעותיו בטילות מר - עצים סתם שלא מחזיקים את הקרקע, והוא אומר לא. אז אנן סהדי שהוא אמר לו לקוץ את נטיעותיו כי הן גורמות לו הפסד. זה הכוונה "הולכין אחר רוב נטיעות".
אמר רבי יודן אין אומר בממון, מאחר דו יכיל מימר ליה אתה אמרת לי להרוג ולקוץ והיה פטור, אף על גב דאמר לא הרגתי ולא קצצתי, נעמיד לו למרות שיש עדים שהוא הרג שור וקצץ נטיעותיו, כי לא אומרים מיגו כזה בממונות. שמתוך שהוא יכול להגיד לו "אתה אמרת לי להרוג ולקוץ" והיה פטור, אז גם אם הוא לא אמר את זה אלא אומר "לא הרגתי ולא קצצתי" - נעמיד לו למרות שיש עדים שראה שהוא הרג, לא אומרים דבר כזה.
[דף כא עמוד ב]
אין אומר בממון, מאחר דהוא יכיל מימר ליה: אתה אמרת לי להרוג ולקוץ ויהיה פטור אף על גב דאמר לא הרגתי ולא קצצתי. נאמין לו אף שיש עדים שהרג שורו וקצץ נטיעותיו, שאין אומרים מיגו כזה כי זה מיגו דהעזה.
מתני':
ד_לחמשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן, שאני לוי, שאיני בן גרושה ושאיני בן חלוצה, ושאיש פלוני כהן, שאיש פלוני לוי, שאינו בן גרושה, שאינו בן חלוצה, ד_לטשאנס איש פלוני ופיתה את בתו ושחבל בי בני ועשה חבורה ושהדליק גדישי בשבת, הרי אילו פטורין.
גמ': בשבועת העדות כתיב (ויקרא ויקרא ה א) נפש כי תחטא ושמעה קול אלה וכו'. גבי פיקדון כתיב (ויקרא ויקרא ה כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש באמיתו בפיקדון וכו'. גזרה שוה: מה נפש כי תחטא שנאמר להלן בפיקדון תביעת ממון ויש לו, אף נפש כי תחטא שנאמר כאן תביעת ממון ויש לו. תנן במשנה הקודמת או שהכני בני ושחבל בי חבירי ושהדליק גדישי ביום הכיפורים, הרי אלו חייבין. לית הדא פליגא על ריש לקיש דאמר אין ממון אצל מכות והרי בכיפור לוקה ומשלם? פתר לה כרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם. תנן במשנה הבאה משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן, הרי אילו פטורין. מכל מקום, הא לא הפסידוהו ממון. אמאי? כיון דהלה הוה בעי מיתן ליה ולא יהב ליה, כמי שהפסידו ממון ויהיה חייב התשובה מופיעה במשנה הבאה.
מתני':
ד_ממשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני, שאמר איש פלוني ליתן לי מאתים זוז ולא נתן, הרי אילו פטורין שאין חייבין אלא על שבועת ממון כפקדון. ד_מאמשביע אני עליכם שכשתדעון לי עדות שתבואו ותעידוני, הרי אילו פטורין
ואומרת המשנה, משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן, שאני לוי, שאיני בן גרושה ושאיני בן חלוצה, ושאיש פלוני כהן, שאיש פלוני לוי, שאינו בן גרושה, שאינו בן חלוצה, שאנס איש פלוני ופיתה את בתו ושחבל בי בני ושהדליק גדישי בשבת, הרי אילו פטורין. כי פה אין חיוב ממון. בכל הדברים האלה אין חיוב ממון. יש קנס, או דבר שהוא יוחסין וכדומה, אבל אין פה חיוב ממון.
ואומרת הגמרא בשבועת העדות כתיב נפש כי תחטא, וגם בפיקדון כתיב נפש כי תחטא - וכי חנוץ בעמיתו בפיקדון וכולי. אז גזרה שווה נפש נפש. מה נפש כי תחטא שנאמר להלן ממון ויש לו, אף נפש כי תחטא שנאמר כאן תביעת ממון ויש לו.
תנן במשנה הקודמת למדנו ושחבל בי בני ושהדליק גדישי ביום הכיפורים - הרי אלו חייבין. שואלת הגמרא, לית הדא פליגא על ריש לקיש דאמר אין ממון אצל מכות? כלומר, כל מקום שיש מכות אין ממון. והרי ביום כיפור לוקה ומשלם, כי הרי פה בשבת אמרנו שהוא פטור כיוון שחייב מיתה ואין ממון אצל מיתה, ואילו ביום כיפור אמרנו שהוא חייב כי יש חיוב ממון. אז לכאורה קשה על ריש לקיש.
אומרת הגמרא פתר לה כרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם. הוא אמר משנה זו דעת רבי מאיר, דעת יחיד של לוקה ומשלם.
תנן במשנה הבאה, אנחנו נלמד שהוא אמר להם משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן, הרי אילו פטורין. שואלת הגמרא למה? הרי מכל מקום עליו שיזיקו ממון. אמרה הגמרא, כיון דהלה הוה בעי מיתן ליה ולא יהב ליה, כמי שהפסידו ממון. כן, כלומר, הסברא הייתה - למה הוא פטור? כי הוא לא הפסידו ממון. אבל השני התחייב לתת לו - אז אם לא מעידים, הם גורמים לו הפסד ממון. התשובה לזה לא מובאת כאן, כי זה בעצם שייך למשנה הבאה, שם תהיה התשובה.
[דף כב עמוד א]
מפני ד_מבשקדמה שבועה לעדות. ד_מגעמד בבית הכנסת ואמר: משביע אני עליכם אם יודעין אתם לי עדות שתבואו ותעידוני, הרי אילו פטורין.
גמ': תנן: משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני, שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן הרי אילו פטורין. מכל מקום, הא לא הפסידוהו ממון, דכיון דהלה הוה בעי מיתן ליה ולא יהב ליה, כמי שהפסידו ממון רבי יוסי בר זבידא, רבי יעקב בר זבדי ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן בר נפחא: אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו ד_מדחוזר ואין בזה משום מחוסרי אמנה נמצא שלא בהכרח הפסידוהו כלום. רבי יעקב בר זבדי בעא קומי רבי אבהו: והא הין שאמר שיתן לא בצדק הוא? והתורה אמרה שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק! אמרי: בשעה שאמר הין של צדק הוה, שבאמת התכוון לתת. תנן: עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם אם יודעין אתם לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אילו פטורין. למה פטורים? משום שאינו יודע בהן או משום שאין מתכוין להן? שהרי אמר לכלם ביחד מה נפק מביניהון? משכן שנים שנים. אין תימר משום שאינו מתכוון להם, אם משכן שנים שנים מתכוון להם, ואם ההלכה שפטורים הוי, לית טעמא דא אלא משום שאין יודע להן שהם יודעים לו עדות.
מתני':
אמר לשנים: משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני, והם שיודעים לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, הרי אילו ד_מהפטורין.
גמ': תנן: עמד בבית הכנסת ואמר: משביע אני עליכם אם יודעין אתם לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אילו פטורין. למה פטורים? משום שאינו יודע בהן או משום שאין מתכוין להן רבי מנא בן יונה שמע ליה מהמשנה דבתריה דתנן: או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אילו פטורין. הא לא היה אחד מהן קרוב או פסול, חייבין. וכי יודע הוא בהון? הרי אם הוא היה יודע בהם, לא היה פונה לקרוב או הפסול. הוי, לית טעמא אלא משום שאין מתכוין להן רבי יוסי בר זבידא שמע לה מהמשנה דקדמיתא, דתנן: משביע אני עליכם שכשתדעון לי עדות שתבואו ותעידוני, הרי אילו פטורין מפני שקדמה שבועה לעדות. הא לא קדמה שבועה לעדות, חייבין. וכי יודע הוא בהון? הוי, לית טעמא אלא משום שאין מתכוין להן.
מתני':
שילח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע: משביע אני עליכם אם יודעין אתם לו עדות שתבואו ותעידוהו, הרי אילו פטורין ד_מועד שישמעו מפי התובע.
גמ': אמר רבי אלעזר בן פדת: מה תלמוד לומר אם לא יגיד ונשא עונו? אם לו היינו לתובע לא יגיד ונשא עוונו. מכאן שאינו חייב עד שישבע לתובע. פשיטא, שהרי כבר אמרה המשנה: עד שישמעו מפי התובע. ומה חידש רבי אלעזר בן פדת? מתניתין צריכה למה דאמר רבי אלעזר בן פדת, ומה דאמר רבי אלעזר בן פדת צריכה למתניתין. דאילו תנינן ולא תנא רבי אלעזר בן פדת, הוינן אמרין: שמעו מפי התובע
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת שבועות, דף כב. נתחיל מהדף הקודם, שתי שורות מהסוף. תחילת המשנה, פרק ד' הלכה ז'. אומרת המשנה: משביעין עליכם לא תבואו ותעידו לי שאמר לי שפלוני יתן לי מאתיים זוז ולא נתן לי, הרי אלו פטורים - שאין חייבים אלא על שבועת ממון כפיקדון. כן, שבאמת יש לו משהו שוודאי שלו. משביעין עליכם כשתדוני עדות שתבואו ותעידו לי - הרי אלו פטורים, מפני שקדמה שבועה לעדות. כן, פה הוא השביע אותם לפני בכלל שיש את העדות. כן, אם כשתדוני עדות תבואו ותעידו לי. זאת אומרת, השבועה קדמה לעדות. עמד בבית הכנסת ואמר: משביע אני עליכם אם יודעין אתם לי עדות שתבואו ותעידוני, הרי אילו פטורין.
שאלתם למה? הרי מכל מקום עליו שידו ממון, וכיוון דלה ובהאי מיטלי ולא יהב ליה, כמי שיש לו ממון. אז למה הם פטורים? רבי יוסי, רבי יעקב בר זבדי ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן: אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר ואין בזה משום מחוסרי אמנה. נמצא שלא בהכרח הפסיד כלום, זו הסיבה - כיוון שלא בהכרח הם גרמו לו הפסד, זה הסיבה שאם הם לא באו להעיד לו, הוא השביע אותם, הם לא באו להעיד לו אז הם פטורים.
רבי יעקב בר זבדי בעא קומי רבי אבהו: הין לא בצדק הוא? והין צדק! וראיה, תורה אמרה שיהא לאו שלך צדק ואין שלך צדק. אז למה אתה אומר שאין בזה משום מחוסרי אמונה? אמר: בשעה שאמר הין של צדק הוה. כלומר באמת כשהוא אמר את זה הוא התכוון לתת. הוא לא דיבר אחד בפה ואחד בלב, הוא באמת התכוון לתת, רק אחרי כן, מכל מיני סיבות הוא לא יכל לתת והוא חזר בו.
עמד בבית הכנסת ואמר משביעין עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידו לי, הרי אלו פטורים. שאלתם למה הם פטורים? למה? משום שאינו יודע בהן או משום שאין מתכוין להן? כי הרי הוא אמר לכולם. מה נפק מביניהון? משכן שנים שנים. אז אם תאמר משום שאינו יודע, אם משכן שניים שניים אז הוא בהכרח מתכוון להם. ואם ההלכה היא שפטורים, אין תימר משום שאינו הוי, לית טעמא משום שאין להן, כי אין הוא יודע אם הם יודעים לו עדות או לא.
ותנן המשנה: אמר לשנים: משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני, והם שיודעים לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, הרי אילו פטורין. כלומר עדות שהיא לא יכולה לחייב ממון, או שאחד מהם קרוב או פסול שהוא גם כן לא יכול לחייב ממון, אז הרי אלו פטורים.
רבי מנא שמע מהמשנה: או שהיה אחד מהן קרוב או פסול. הא לא היה אחד מהן קרוב או פסול, חייבין. וכי יודע ברוח הקודש? הרי אם הוא היה יודע הוא לא היה פונה לאחד שהוא קרוב או פסול, אז כנראה שהוא לא ידע. אז הוי, לית טעמא אלא משום שאין מתכוין להן - כן, הרי כאן הסיבה באמת בגלל שהוא לא מתכוון להם, אבל אם היה מתכוון להם, כלומר היה לוקח אותם ואומר להם, אז היו חייבים.
רבי יוסי שמע לה מהמשנה: מפני שקדמה שבועה לעדות. הא לא קדמה שבועה לעדות, חייבין. וכי יודע ברוח הקודש? הרי מדובר על משהו שיקרה בעתיד, אז הוא ודאי לא ידע. ואמרנו שכל הסיבה שהם פטורים זה רק בגלל שהשבועה קדמה לעדות. אבל אם לא הייתה הבעיה הקטנה הזאת, אז למרות שזה בעתיד והוא לא ידע על זה בכלל, הם היו חייבים. אז משמע מכאן: הוי, לית טעמא אלא משום שאין מתכוין להן - כלומר כל הסיבה היא בגלל שהוא מתכוון, ברגע שהוא אמר להם בעתיד אם תדעו לי עדות, אז הם צריכים להיות חייבים כי הוא התכוון להם, וכל הסיבה שהם פטורים בגלל שהשבועה קדמה לעדות.
ותנן המשנה: שילח ביד עבדו או שאמר לה הנתבע: משביע אני עליכם אם יודעין אתם לו עדות שתבואו ותעידוהו, הרי אילו פטורין עד שישמעו מפי התובע. כן, בעצם צריכים לשמוע דווקא מפי התובע, שאחרת הם פטורים.
אמר רבי אלעזר: מה תלמוד לומר אם לא יגיד ונשא עונו? מסביר את זה ככה - אם לתובע לא יגיד ונשא עונו, מכאן שלא חייב עד שישבע לתובע. ואת אמרת פשיטא, שהרי כבר המשנה אמרה עד שישמעו מפי התובע! אז מה חידש רבי אלעזר?
[דף כב עמוד ב]
ולא נשבעו אלא לנתבע, חייבין. הוי צורכה למה דאמר רבי אלעזר בן פדת. אילו תני רבי אלעזר בן פדת ולא תנינן, הוינן אמרין: שמעו מפי הנתבע ונשבעו לתובע, חייבין. הוי צורכה למתניתין וצריכה למה דאמר רבי אלעזר בן פדת: שאינו חייב עד שישמעו מפי התובע וישבעו לתובע.
מתני':
ד_מזמשביע אני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין. בשמים ובארץ, הרי אילו פטורין. באל"ף דל"ת, ביו"ד ה"א, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים ורב חסד ובכל הכינויים, הרי זה חייב. המקלל בכולן חייב, דברי רבי מאיר, וחכמים ד_מחפוטרין. המקלל אביו ואמו בכולן חייב, דברי רבי מאיר, וחכמים ד_מטפוטרין. המקלל עצמו וחבירו בכולן ד_נעובר בלא תעשה. יככה אלהים כן יככה אלהים, זו היא אלה הכתובה בתורה. אל יככה יברכך וייטיב לך, רבי מאיר מחייב ורבי יהודה בר עילאי ד_נאפוטר.
גמ': אמר התובע לעדים: משביע אני עליכם סתם, חייב. אסרכם אני בשבועה, כובלכם אני בשבועה, חייבין. תנן: משביע אני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין. בשמים ובארץ, הרי אילו פטורין באל"ף דל"ת, ביו"ד ה"א, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים ורב חסד ובכל הכינויים, הרי זה חייב. המקלל בכולן חייב, דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין. אמר רבי יוחנן בר נפחא בשם רבי ינאי הכהן, ואית דאמרין: אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בר נפחא: כיני מתניתא כך כוונת המשנה רבי מאיר מחייב ורבי יהודה בר עילאי פוטר. רבי מאיר כדעתיה ורבי יהודה בר עילאי כדעתיה, דתנינן תמן: המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם, ואם ד_נבקיללם בכינוי, רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. תנן: המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו דכתיב: הישמר לך ושמור את נפשך מאד. מהו ללקות? חברייא אמרו: אין לוקה. אמר לון: רבי יוסי בר זבידא: למה אתם פוטרים? משום שהוא לא תעשה ד_נגשאין בו מעשה? והרי ד_נדהממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה הוא וחייב! תנן: אל יככה יברכך וייטיב לך רבי מאיר מחייב ורבי יהודה בר עילאי פוטר. תנן: התם: לא קרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר. אמר רבי יסא אסי בשם רבי יוחנן בר נפחא: רבי מאיר כדעתיה דאמר: ממשמע לאו אתה שומע הין. דתנן הכא: אל יככה אם תבא ותעידוני, הא אם לא תבוא ותעידוני יככה! תנן: יככה אלהים, כן יככה אלהים, זו היא אלה הכתובה בתורה. אין לי אלא אלה שיש עמה שבועה כדאשכחן גבי סוטה, דכתיב: והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. אולי גם בשבועת העדות אינו חייב עד שהתובע ישביע אותו וגם יאמר לו: אם לא תשבע תבוא עליך אלה? מניין לחייב על שבועה שאין עמה אלה, כמו שבועה שיש עימה אלה? תלמוד לומר: ושמעה קול אלה, שיכל לכתוב ושמעה אלה, ולמה כתב קול? ללמד שאפילו שמעה קול שבועה בלא אלה חייב. לעשות שאין עמה אלה כשיש עמה אלה, הא אלה בלא שבועה לא. אמר רבי יסי בשם רבי יוחנן בר נפחא:
מתני צריכה למה דאמר רבי אלעזר, ומה דאמר רבי אלעזר צריכה למתניתין. אילו תנינן ולא תנא רבי אלעזר, הוינן אמרין: מפי התובע ולא נשבעו לנתבע, חייבין. כלומר שמעו מפי התובע אבל נשבעו לנתבע, היינו חושבים שהם חייבים. אז הוי צורכה למה דמר רבי אלעזר. אילו תני רבי אלעזר ולא תנינן, הוינן אמרין: מפי הנתבע לתובע, חייבין - היינו חושבים שהעיקר זה השבועה, אז גם אם ישמעו מפי הנתבע אבל העיקר שישבעו לתובע יהיו חייבים. אז הוי צורכה למתני וצריכה למה דמר אלעזר: עד שישמעו מפי התובע וישבעו לתובע.
עדא דלכה נלמד את המשנה. משביע אני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין. בשמים ובארץ, הרי אילו פטורין. באל"ף דל"ת, ביו"ד ה"א, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים ורב חסד ובכל הכינויים, הרי זה חייב. המקלל בכולן חייב, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין. ואף רבי מאיר, גם אם הוא מקלל בכינויים - חייב, וחכמים פוטרים. המקלל אביו ואמו בכולן חייב, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין. המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה. יככה אלהי כן יככה אלהים, זו היא אלה הכתובה בתורה. אל יככה יברכך וייטיב לך, רבי מאיר מחייב ורבי יהודה פוטר.
כן, המקנה - "על יככה" אם תעיד לי או משהו כזה, כלומר בעצם מתוך "אין" אתה שומע "לאו".
ואומרים: משביע אני עליכם סתם, חייב. אוסרכם אני בשבועה, כובלכם אני בשבועה, חייבים. תנן: משביע אני עליכם, מצווה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אלו חייבים. בשמיים ובארץ, הרי הם פטורים. באלף דלת, ביו"ד ה"א, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים ורב חסד, בכל הכינויים, הרי זה חייב. המקלל בכולן חייב, דברי רבי מאיר וחכמים פוטרים.
יוחנן בשם ינאי, ואית דמרין: אבהו בשם יוחנן: כיני מתניתא, רבי מאיר מחייב ורבי יהודה פוטר. רבי מאיר כדעתיה ורבי יהודה כדעתיה, דתנינן תמן: המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם, ואם קיללם בכינוי, רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים.
תנן: המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו, דכתיב: איש אל אחיך ושמור נפשך מאד - הרי אסור לקלל את עצמו אפילו. שאלתם: מהו ללקות עליו אם קילל את עצמו? חברייא אמרו: אין לוקה. אמר לון רבי יוסי: למה שהוא לא תעשה שאין בו מעשה? והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה הוא, וחייב! אז למה פה אתם פוטרים? שאל בשאלה.
תנן: על יככה יברכך וייטיב לך, רבי מאיר מחייב ורבי יהודה פוטר. מה הטעם? אם אמר "לא קורבן לא אוכל לך" - רבי מאיר אוסר, כי הוא סובר... אמר יסא בשם יוחנן: רבי מאיר דאמר: ממשמע לאו אתה שומע הין. כמו בעצם כשהוא אומר לא קורבן לא אוכל לך, מה שאני לא אוכל לא יהיה קורבן, מה שאני אוכל יהיה קורבן. איפה ראינו שרבי מאיר סובר ככה, שבכלל מ"אין" אתה שומע "לאו"?
תנן הכא: אל יככה אם תבא ותעידוני, הא אם לא תבוא ותעידוני יככה! משמע מכאן שלא תבוא ותעיד עלי - יככה. יככה אלהים, כן יככה אלהים, זו היא אלה הכתובה בתורה.
אין לי אלא אלה שיש עמה שבועה, כי השתכח גם בסוטה דכתיב "והשביע כהן את האישה בשבועת האלה". אז אולי גם בשבועת העדות לא יהיה חייב עד שהתובע השביע אותו וגם אמר לו שאם לא תבוא ותעיד לי אז תהיה לך גם אלה. מניין שאין עמה שבועה? מנין חייב על שבועה גם שאין עמה אלה כמו שבועה שיש עמה אלה? תלמוד לומר: ושמעה אלה - היה יכול לכתוב "ושמעה אלה", ולמה כתב "קול"? ושמעה קול - ללמד שאפילו שמע כל שבועה בלא אלה חייב. לעשות שאין עמה אלה כשיש עמה אלה, הא אלה בלא שבועה לא - לכאורה.
יוסי בשם יוחנן: לא שאני, האי אלה בלא שבועה, היא בשבועה ולא אלה, בכל מקרה חייב.
עדיין אין לפנינו שבועת העדות, זה שבועת העדות. עדיין אין לפנינו שבועת העדות אם ירצה השם.
[דף כג עמוד א]
לא שנייא היא אלה בלא שבועה היא בשבועה בלא אלה. הדרן עלך פרק שבועת העדות
פרק חמישי – שבועת הפקדון
מתני':
שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים וברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו ומפי אחרים, אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין ה_אמפי אחרים כיון שכפר בו חייב ה_בוחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפיקדון אינו חייב על שגגתו ומה הוא חייב על זדונו אשם ה_ג בכסףשקלים
גמ': גבי שבועת העדות כתוב מפי אחרים וכתוב בבית דין דכתיב (ויקרא ויקרא ה א) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה משמע מפי אחרים והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו משמע בבית דין מקום שאם לא יגיד הוא מתחייב שבועת הפיקדון כתוב מפי עצמו ואפילו חוץ לבית דין דכתיב (ויקרא ויקרא ה כא כב) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו משמע מעצמו חוץ לבית דין בפיקדון, או בתשומת יד, או בגזל, או עשק את עמיתו, או מצא אבדה וכיחש בה ונשבע על שקר מה להלן בשבועת הפיקדון חייב אף בנשבע מפי עצמו אף כאן בשבועת עדות חייב אף בנשבע מפי עצמו מה כאן בשבועת העדות במושבע מפי אחרים אף להלן בשבועת הפיקדון חייב אף במושבע מפי אחרים °רבי מאיר דרש גזירה שוה ממקום שבאת בדון מינה ומינה, היינו שלומדים מההלכה המלמדת את כל האמורה בה מה מפי עצמו שנאמר להלן בשבועת הפיקדון חוץ לבית דין אף מפי עצמו שנאמר כאן בשבועת העדות ונלמד משבועת הפיקדון חוץ לבית דין ורבנן דרשי גזירה שוה האמורה בה דון מנה ואוקי באתרא מה מפי אחרים שנאמר להלן בבית דין אף מפי עצמו שנאמר כאן שנלמד משבועת הפיקדון בבית דין תני לפי רבי מאיר דאמר דון מינה ומינה מפי עצמו בשבועת העדות מהו להיות באלה האם פטור כיוון שמפי עצמו נלמד משבועת הפיקדון ושם לא נאמר אלה או מכיוון שבשבועת העדות כתוב אלה חייב מפי עצמו בשבועת הפיקדון מהו להיות חייב על אלה בלא שבועה. האם מאחר שמפי עצמו בשבועת העדות נלמד משבועת הפיקדון, חוזר וילמד משבועת העדות שצריך שיהיה אלה או כיוון שבשבועת הפיקדון לא נאמר אלה פטור אמר רבי יוסי° בר זבידא: מכיון דגבי שבועת העדות כתיב (ויקרא ויקרא ה א) נפש ובשבועת הפיקדון כתיב (ויקרא ויקרא ה כא) נפש כמה שכולהון כאן וכולהון כאן ויש גם שבועה וגם אלה בין בשבועת העדות בין בשבועת הפיקדון אמר רבי מנא° בן יונה בשאלה האם חייב אלה בשבועת הפיקדון בבית דין מחלוקת °רבי מאיר וחכמים ל°רבי מאיר דאמר דון מינה ומינה, כשם שמושבע מפי אחרים בשבועת הפיקדון נלמד משבועת העדות, כמו כן למדה לחייב באלה בזמן השבועה לחכמים שלומדים דון מינה ואוקי באתרי, אף ששבועת הפיקדון למדה משבועת העדות לחייב במושבע מפי אחרים בבית דין, לא למדה לחייב על אלה בשבועת הפיקדון כתיב (ויקרא ויקרא ה כא) וכחש בעמיתו וכ"ו ונשבע על שקר מלמד שאינו חייב קרבן אלא כשיצא וידויו שנפטר מתשלום בשבועתו ואם היה מודה היה חייב פרט למכחש ה_דבאחד השותפין כי בהכחשתו לא נפטר מהתביעה שיש לשני עליו פרט למכחש בעדים ה_הובשטר דכוון שיש עדים או שטר לא היה נפטר בהכחשתו אמר רבי יוסי° בר זבידא ממה שראינו שאין דין שבועת הפיקדון במכחש לאחד מהשותפים הדא אמרה שנים שלוו מאחד אף על גב דלא כתבין שהם אחראין וערבאין זה לזה הרי הם אחראין ה_ווערבאין זה לזה שהרי אם היה חייב לכל אחד רק את חלקו, הרי כשנשבע לו כבר נפטר על חלקו והיה צריך להביא קרבן, ומזה שראינו שאינו חייב קרבן, משמע שאף מהחלק של אותו אחד שהוא נשבע לו לא נפטר, לפי שחברו ערב עבורו ולא עבדין כן להלכה שנים שהפקידו כאחד וביקש האחד ליטול שלו אין שומעין לו שאם לא כן יעשה המכחש באחד השותפים ככופר בחלקו של אותו שותף ויהא חייב אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב ששניהם אחראים
עורך: שבועות דף כג
אנחנו עושים בירושלמי ממסכת שבועות, דף כג. נתחיל מתחילת הפרק, פרק ה' הלכה א', ואומרת המשנה: שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים וקרובים, בכשרים ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו ומפי אחרים, ולא חייב אלא שיכפור בו בבית דין, ורבי מאיר. חכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיוון שכפר בו חייב, וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפיקדון, אינו חייב על שגגתו. ומה הוא חייב על זדונו? אשם בכסף שקלים.
בדפים הקודמים הסברנו שמה שכתוב "על זדון שבועה ועל שגגתה" הכוונה שהוא שגג או הזיד בקורבן. כלומר, האם הוא חשב שיש על זה קורבן או חשב שאין על זה קורבן זה בעצם הזדון והשגגה, אבל בכל מקרה מדובר על זדון הפיקדון. כלומר שהוא בעצם ידע שהוא חייב את הפיקדון והוא נשבע לשקר.
ואומרת הגמרא: בשבועת העדות כתוב מפי אחרים וכתוב בבית דין, דכתיב "נפש כי תחטא ושמע כל העדה". שמע כל העדה משמע שאחרים משביעים אותו. על מה שכתוב "והוא יודע או ידע אם הוא יגיד ונשא עונו". משמע דווקא במקום שאם הוא לא יגיד הוא מתחייב שזה בבית דין. שבועת הפיקדון כתוב מפי עצמו ואפילו חוץ לבית דין דכתיב נפש כי תחטא, ומה נאמר בהאשם "וכחש בעמיתו". משמע שזה מעצמו חוץ לבית דין. כתוב המשך בפיקדון בפקדון או בגזל, או עשק את עמיתו, או מצא עדות וכחש בה ונשבע לשקר.
עכשיו, מה ללמד שבועת הפיקדון חייב אף בנשבע מפי עצמו? אז אף כאן בשבועת העדות חייב אף מפי עצמו. ומה כאן בשבועת העדות מושבע מפי אחרים? אז אף על שבועת הפיקדון חייב גם מושבע מפי אחרים.
רבי מאיר דרש גזירה שווה ממקום שבאת, כלומר הוא דורש דומיא ומינה. כלומר בעצם שלומדים, לומדים את הכל. אז מה מפי עצמו שנאמר להלן בשבועת הפיקדון זה חוץ לבית דין, אז גם מפי עצמו שנאמר כאן בשבועת העדות שלמדנו בשבועת הפיקדון יהיה אפילו חוץ לבית דין. ומה הם דורשים? חכמים דורשים גזירה שווה, "דומיא ואוקי באתרא" - כלומר היא לומדת את הדין, אבל את כל שאר פרטי ההלכות זה נשאר כמו במקומו. אז מה מפי אחרים שנאמר להלן בבית דין, כן בבית דין - כלומר מפי אחרים זה דווקא בית דין בשבועת העדות. אז גם מפי עצמו, למרות שהוא נלמד מהפיקדון, עדיין זה רק בבית דין.
תני רבי מאיר: מפי עצמו בשבועת העדות מהו להיות באלה? כלומר אנחנו יודעים שבשבועת העדות יש גם אלה, אבל בשבועת הפיקדון אין אלה. השאלה מהו בשבועת העדות מפי עצמו, האם הוא גם יהיה באלה? האם יהיה פטור כיוון שמפי עצמו נלמד משבועת הפיקדון ושם לא נאמר אלה, או שאומרים - מכיוון ששבועת העדות עצמה כתוב בה אלה, יהיה חייב.
שאלה הפוכה: מפי עצמו בשבועת הפיקדון מהו להיות חייב באלה? האם לאחר שמפי עצמו בשבועת העדות זה נלמד משבועת הפיקדון, אז זה חוזר וללמד חזרה משבועת העדות לשבועת הפיקדון שגם מפי עצמו צריך אלה? שאומר - לא, כיוון שמשבועת הפיקדון לא נאמר אלה, יהא פטור.
אמר רבי יוסי: מכיוון דכתיב נפש... נפש, כלומר גם בשבועת הפיקדון וגם בשבועת העדות כתוב "נפש", אז זה גזירה שווה. אז זה כמה שכולהון כאן וכולהון כאן, כאילו הכל כתוב כאן והכל כתוב כאן. אבל יש גם שבועה וגם אלה, בין בשבועת העדות בין בשבועת הפיקדון.
אמר רבי מנא: אלה בשבועת הפיקדון בבית דין מחלוקת רבי מאיר וחכמים. ורבי מאיר שאמר דומיא ומינה, אז כשם שמושבע מפי אחרים בשבועת הפיקדון נלמד משבועת העדות, אז כמו כן למדנו לחייב אותה באלה בזמן השבועה. ולחכמים שלומדים דומיא ואוקי באתרא, אף ששבועת הפיקדון למדה משבועת העדות לחייב במושבע מפי אחרים בבית דין, זה לא למדה לחייב על האלה, כלומר זה בלי אלה.
[דף כג עמוד ב]
הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה שהרי באמת כל אחד קיבל חצי פרוטה ומה אילו לוה פרוטה נשבע ונשבע ונשבע שמא אינו מביא קרבן על פחות מחצי פרוטה תמן כל שבועה חלה על שוה פרוטה שהרי נשבע שלוש פעמים על אותה פרוטה שלוה הכא כל אחד נשבע על חצי פרוטה תנן: בשבועת הפיקדון כתיב (ויקרא ויקרא ה כא) וכחש בעמיתו וכ"ו ונשבע על שקר מלמד שאינו חייב קרבן אלא כשיצא וידויו שנפטר מתשלום בשבועתו ואם היה מודה היה חייב פרט למכחש באחד השותפין כי בהכחשתו לא נפטר מהתביעה שיש לשני עליו פרט למכחש בעדים ובשטר אמר רבי אילא° אילעא רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° תריהון אמרין לית כאן עדים דאם הכחיש בעדים הרי הוא כמי שיצא וידויו בשבועה למה משום שעדים מצוין למות ושטר אינו מצוי לאבד הוי לית טעמא אלא משום שמצוין לשכח עדותן. תמן תנינן: איכן שורי? אמר לו: אבד. משביעך אני, ואמר אמן, ועדים מעידין אותו שאכלו — משלם את הקרן ה_זהודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם רואים שאפילו כשיש עדים חייב בקרבן, אז קשה על הבריתא שאמרה פרט למכחש בשטר ובעדים המתניתא שאמרה שחייב בקרן חמש ואשם בשאין יודע בעדים והבריתא שאמרה שפטור מקרבן אתא מימר לך פרט למכחש בעדים ביודע בעידיו ורבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° אמרו אפילו יודע בעידיו חייב כיוון שעדים עשיים לשכוח הרי הוא כמי שיצא וידויו בשבועה וחייב אמררבי יוסי° בר זבידא ומתניתא אמרה כן דתנן: היו שתי כיתי עדים ה_חכפרה ראשונה ואחר כך כפרה שנייה שתיהן חייבות ניחא שניה מתחייבת ראשונה למה חייבת הרי עדיין נשארה כת שניה לאו משום שמצוין לשכח עדותן כתיב (ויקרא ויקרא ה כב) או מצא אבדה וכחש בה וכיחש בה ולא בו שאם מודה שמצא אבדה אלא שנשבע שלא הכיר בבעליה פטור °בן עזאי אומר לעניין משביע עדי אבדה שלשה חילוקים בעדי אבידות הן בה ובמוצאיה בה ולא במוצאיה לא בה ולא במוצאיה אמר רבי חוניה° בשם רבי ירמיה°: כולהון לפטור כשאומר שידע בה ובמוצאיה הרי הוא מודה ואין כאן שבועת הפיקדון, ואם לא ידע גם בה וגם במוצאיה לא יתכן שחייב אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוסי° בר זבידא לית כאן פטור אלא כולם לחיוב שמה שנאמר בה ובמוצאיה הכוונה שהוא כפר ואמר כך אבל הוא שיקר וכן על השאר רבי יוסי° בר זבידא בעי למה לא נאמר שכולם לפטור
בשבועת הפיקדון כתיב וכחש בעמיתו ונשבע לשקר, באמת שהוא לא חייב קורבן, אלא כשיצא וידויו בשבועה. כלומר שהוא נפטר מהתשלום על ידי הווידוי, על ידי השבועה. אבל אם הוא היה מודה, הוא היה מצריך חייב. השבועה כאילו פטרה אותו. אז פרט למכחש באחד השותפין כי בהכחשה שלו בעצם לא נפטר מהתביעה, כי הרי יש לשני עליו - השני יכול לתבוע אותו. וגם פרט למכחש בעדים ובשטר, שכיוון שיש עדים או שטר הוא לא היה נפטר בהכחשה שלו.
אמר רבי יוסי: ממה שראינו שאין לי בשבועת הפיקדון פוטר במכחיש לאחד מהשותפים, אתה אומר הדא אמרה שנים שלוו מאחד, אף על גב דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה, אחראין וערבאין זה לזה. כי הרי אם היה חייב לכל אחד רק את חלקו, אז הרי כשהוא נשבע לו הוא כבר היה נפטר על חלקו והיה צריך להביא קורבן. מזה למדים שהוא לא חייב קורבן, משמע שגם על החלק של אותו אחד שהוא נשבע לו הוא לא נפטר, לפי שחברו ערב עבורו, ולא עבדין כן.
בעצם לא עושים ככה הלכה. אבל שנים שהפקידו כאחד וביקש האחד ליטול שלו, אין שומעין לו, כי אם לא יעשה כן - המכחש באחד השותפים כופר בחלקו של אותו שותף ויהא חייב. כן, כי אם זה ככה, אז אדם שכופר בחלק של אחד מהם יהיה חייב. למה הוא פטור? וזה שהוא פטור סימן שאחד לא יכול להתנתק מהשני.
אחד שהפקיד לשנים, כפר בו זה חייב, כפר בו זה חייב, כיוון ששניהם אחראים.
הפקיד להם שוה פרוטה, לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה? כן, שהרי באמת כל אחד קיבל רק חצי פרוטה. שואלת הגמרא: ומה אילו נשבע ונשבע ונשבע, שמא אינו מביא קרבן על חצי פרוטה? כלומר מה הבעיה בזה - הרי אם אדם הפקיד פרוטה וכפר בה, אותו מופקד כפר בה, ואז הוא נשבע שלוש פעמים על פרוטה אחת. זה בעצם שכל פעם הוא כפר בחצי פרוטה, פחות מחצי פרוטה. אתה אומר תמן כל שבועה חלה על שוה פרוטה, כי הרי הוא נשבע שלוש פעמים על אותה פרוטה שלוו. אבל אחר כל אחד הוא נשבע על חצי פרוטה, ואין שבועה חלה בפרוטה של פרוטה.
גם בדבר הפקדון כתיב וכחש בעמיתו ונשבע לשקר, באמת שאני לא חייב קורבן, אלא כשיצא לידו וידויו בשבועתו. כלומר הוא נפטר מהתשלום על ידי השבועה, ומודה היה חייב. אז למדו מכאן פרט למכחש באחד השותפים, כי בהכחשה שלו הוא לא נפטר מהתביעה, ופרט למכחש בעדים או בשטר.
אמר רבי אילא, רבי יוחנן וריש לקיש תריהון אמרין: לית כאן עדים - כי אם הוא הכחיש בעדים הרי הוא כמי שיוצא וידויו בשבועה, וכן הוא יהיה חייב. שואל התלמוד: למה? האם משום שעדים מצויים... אז שטר אינו מצוי לאבד. הרי גם שטר מצוי לאבד, אבל לית טעמא אלא משום שמצוין עדותן. עדים - זה לא בהכרח שהוא התחייב על פי העדים האלה, כי הם יכולים לשכוח את העדות שלהם, ולכן אם הוא מכחש בעדים אז הוא כן יהיה חייב קורבן.
תמן תנינן: איכן שורי? אמר לו: אבד. משביעך אני, ואמר אמן, ועדים מעידין אותו שאכלו - משלם את הקרן. הודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם. אז רואים שאפילו כשיש עדים חייב בקורבן. אז קשה על הברייתא שאמרה פרט למכחש בעדים ובשטר. מתרץ: מתניתא בשאין יודע בעדים אתא מימר לך פרט למכחש בעדים ביודע בעידיו. הוא עצמו לא ידע שיש עדים, אז לכן הוא חייב קורבן. הברייתא שאמרה שהוא פטור מקורבן, בדובר ביודע בעדיו - הוא ידע שיש עדים ובכל זאת שיקר, אז במקרה כזה הוא יהיה פטור מקורבן.
אבל רבי יוחנן וריש לקיש אמרו: אפילו יודע בעדיו יהיה חייב, כיוון שעדים עשויים לשכוח. אז הרי הוא כמי שיוצא ידי שבועה, ולכן הוא חייב. כאילו שמה שהוא כיחש בעדים אז זה כאילו שהוא נפטר, כיוון שעדים עשויים לשכוח, אולי הם לא יתבעו אותו ואז ממילא הוא ייפטר.
אמררבי יוסי ומתניתא אמרה כן: היו שתי כיתי עדים, כפרה ראשונה ואחר כך כפרה שנייה, שתיהן חייבות. אז ניחא שהשנייה מתחייבת אחרי שהראשונה כפרה. השנייה מתחייבת, כיוון שבעצם עדיין הייתה יכולה לחייב, וברגע שהיא כופרת אז בעצם הוא הפסיד את הממון. אבל השאלה - למה חייבת? הרי עדיין נשארה כת שנייה. לאו משום שמצוין עדותן?
וכחש בה ולא בו, בן עזאי אומר: שלשה אבדות הן - לעניין משביע. יש שלושה חלוקים באבדות: בה ובמוצאיה, בה ולא במוצאיה, לא בה ולא במוצאיה. כלומר אם הוא מודה שהוא מצא אבדה אלא הוא נשבע שהוא לא הכיר את הבעלים שלה - הוא פטור.
רבי חוניה בשם רבי ירמיה: כולהון לפטור - כל הדברים האלה זה הכל פטור, כי אומרים שידע בה ובמוצאיה - זה הרי הוא מודה, אז אין כאן קלא שבועת פקדון, ואם הוא לא ידע גם בה וגם במוצאיה - לא ייתכן שיהיה חייב. לכן הוא אומר שכולם לפטור.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי: לית כן - לא לפטור, אלא כולם לחיוב. בדיוק הפוך, כולם לחיוב, כי הוא מסביר את זה אחרת: מה שאמר "בה ובמוצאיה" הכוונה שלא שהוא ידע בה ובמוצאיה, אלא הכוונה שהוא כפר בה ובמוצאיה, אבל בשקר. וכן כל השאר - כלומר כולם הוא בעצם כפר, הוא שיקר שהוא לא יודע, לא בזה ולא בזה.
רבי יוסי בעי - למה הוא לא אמר שכולם לפטור? אמר רבי מנא, יש להגיד את זה כאן, כיוון שליכא משלוש אבדות לפטור - הרי יש אחד שחייב להגיד שהוא חייב, שהרי נאמר: יודע בה ובמוצאיה, בה ולא במוצאיה, ולא בה ולא במוצאיה. אז אם הכוונה שהוא מודה בה ובמוצאיה, האם צריך לומר שפטור? הרי אין כאן קלא שבועת פקדון, אלא כוונה שמכחש בה ובמוצאיה. אז ככה במוצאיה ולא בה, בה ולא מוצאיה, כן - מתניתא בה ובמוצאיה. כלומר חייב להגיד שכולם לחיוב, כיוון שאחד הוא ודאי לחיוב, לכן אתה חייב להגיד שכולם לחיוב.
[דף כד עמוד א]
אמר רבי מנא° בן יונה לית כן משלש אבידות לפטור שהרי נאמר ביודע בה ובמוצאיה בה ולא במוצאיה לא בה ולא במוצאיה אם הכוונה שמודה בה ובמוצאיה אנן קיימין האם צריך לאמר שפטור הרי אין כאן כלל שבועת הפיקדון אלא על כרחך שמכחש בה ובמוצאיה במוצאיה ולא בה בה ולא במוצאיה כיני מתניתא כך כוונת המשנה בה ובמוצאיה כך שחייבים לאמר שכולם לחיוב.
מתני':
שבועת הפיקדון כיצד אמר לו ה_טתן לי פיקדון שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי, או שאמר לו אין לך בידי, משביעך אני ואמר אמן — הרי זה חייב. השביע עליו חמשה פעמים, בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, וכפר ה_יחייב על כל אחת ואחת אמר °רבי שמעון בן יוחאי: מה הטעם מפני שהוא יכול לחזור ולהודות
גמ': גבי שבועת העדות כתוב מפי אחרים וכתוב בבית דין דכתיב (ויקרא ויקרא ה א) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה משמע מפי אחרים והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו משמע בבית דין מקום שאם לא יגיד הוא מתחייב שבועת הפיקדון כתוב מפי עצמו ואפילו חוץ לבית דין דכתיב (ויקרא ויקרא ה כא כב) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו משמע מעצמו חוץ לבית דין בפיקדון, או בתשומת יד, או בגזל, או עשק את עמיתו, או מצא אבדה וכיחש בה ונשבע על שקר מה להלן בשבועת הפיקדון חייב אף בנשבע מפי עצמו אף כאן בשבועת עדות חייב אף בנשבע מפי עצמו מה כאן בשבועת העדות במושבע מפי אחרים אף להלן בשבועת הפיקדון חייב אף במושבע מפי אחרים °רבי מאיר דרש גזירה שוה ממקום שבאת בדון מינה ומינה, היינו שלומדים מההלכה המלמדת את כל האמור בה מה מפי עצמו שנאמר להלן בשבועת הפיקדון חוץ לבית דין אף מפי עצמו שנאמר כאן בשבועת העדות ונלמד משבועת הפיקדון חוץ לבית דין ורבנן דרשי גזירה שוה האמורה בה דון מנה ואוקי באתרא מה מפי אחרים שנאמר להלן בבית דין אף מפי עצמו שנאמר כאן שנלמד משבועת הפיקדון בבית דין רבי ירמיה° בעי קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב הואיל ולא למדו נשבע מפיו בשבועת העדות אלא משבועת הפקדון מה להלן קרובין חייבין אף כאן קרובין חייבים אמר רבי יוסי° בר זבידא רחוקין שכאן בשבועת העדות שרק הם כשרים למידין מקרובין שלהלן שהם כשרים בשבועת הפיקדון. אבל קרובים שפסולים בשבועת העדות אינם לומדים מקרובים שכשרים בשבועת הפיקדון רבי יודן קפודקייא° בעי לרבי מאיר דסובר דון מינה ומינה השביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו חוץ לבית דין כלום הוא חייב על כל אחת ואחת שאף שבשבועת העדות מפי אחרים אינו חייב אלא אחת. בשבועה מפי עצמו, כיוון שנלמדה משבועת הפיקדון ושם חייב על כל אחת ואחת, אף בשבועת העדות יהיה חייב על כל אחת ואחת אמר רבי יוסי° בר זבידא: ולאו מתניתא היא דתנן: אמר °רבי שמעון בן יוחאי: ומה הטעם מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות אף כאן הואיל ואין יכולין לחזור
אנחנו מדברים על ירושלמי מסכת שבועות, דף כ"ד. נתחיל עם המשנה.
שבועת הפיקדון כיצד? אמר לו תן לי פיקדון שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי, או שאמר לו אין לך בידי, משביעך אני ואמר אמן — הרי זה חייב. השביע עליו חמשה פעמים, בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, וכפר חייב על כל אחת ואחת. אמר רבי שמעון מה הטעם? מפני שהוא יכול לחזור ולהודות.
אומרת הגמרא, בשבועת העדות כתוב מפי אחרים וכתוב בבית דין. דכתיב "נפש כי תחטא... ושמע קול עלה" - שמע קול עלה, משמע שמישהו משביע אותו, אז זה מפי אחרים. וכתוב אחריו "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו" - משמע דווקא בבית דין, מקום שאם הוא לא יגיד הוא מתחייב.
בשבועת הפיקדון כתוב מפי עצמו אפילו חוץ לבית דין, דכתיב "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו". כן משמע מעצמו חוץ לבית דין. וכתוב "או אשר מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר". אז מה להלן בשבועת הפיקדון חייב אף נשבע מפי עצמו, אף כאן בשבועת עדות חייב אף בנשבע מפי עצמו. ומה כאן בשבועת העדות ומשבוע מפי אחרים, אף גם בשבועת הפיקדון חייב אף מושבע מפי אחרים. כן, לומדים גזרה שווה "נפש נפש". אז כמו שבשבועת הפיקדון גם נשבע מפי עצמו חייב, אז גם בשבועת העדות נשבע מפי עצמו חייב. וכמו ששבועת העדות אפילו מפי אחרים, אז גם הפיקדון אפילו מפי אחרים.
אומרת הגמרא, °רבי מאיר דרש גזרה שווה עם מקום שבתו. כלומר הוא סובר שדין גזרה שווה בעצם, כשאני לומד הלכה בגזרה שווה, אני לומד את כל ההלכה עם כל המכלול שלה. אז מה מפי עצמו שנאמר להלן בשבועת הפיקדון זה חוץ לבית דין, אף מפי עצמו שנאמר כאן בשבועת העדות ונלמד משבועת הפיקדון - זה חוץ לבית דין.
ורבנן דרשי גזירה שוה בה - כנ"ל, דין גזרה שווה בעצם: אני אומנם לומד גזרה שווה, לומד את מה שרציתי ללמוד, אבל מכלול ההלכה נשאר כמו באותו מקום שממנו למדתי. אז מה מפי אחרים שנאמר להלן בבית דין, כלומר בשבועת העדות מפי אחרים זה נאמר בבית דין, אף מפי עצמו שנאמר כאן - ואני למדתי בשבועת הפיקדון - זה דווקא בבית דין. כלומר לפי חכמים מפי עצמו זה דווקא בבית דין, לא בחוץ. בחוץ, גם בשבועת עדות זה לא עוזר.
°רבי ירמיה בעי - קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב? הואיל ולא למדו נשבע מפי בשבועת העדות אלא משבועת הפיקדון את מפי עצמו, ושם הרי בשבועת הפיקדון מה להלן קרובין חייבים אף כאן קרובין חייבים - אז גם כאן בשבועת העדות קרוב יהא חייב?
אמר רבי יוסי - לא, כל מה שלמדנו שבועת עדות ושבועת הפיקדון זה רק לדברים הקשורים לעדות כשרה. אז שכאן למידין שלהלן - כלומר קרובים בשבועת הפיקדון הם כשרים, ורחוקים הם כשרים בשבועת העדות, אז רחוקים שכאן ילמדו מקרובים של להלן שהם כשרים, אבל קרובים שכאן בשבועת העדות שהם פסולים - הם לא יכולים ללמוד מקרובים שם שהם כשרים בשבועת הפיקדון. אז בעצם קרובים בכל מקרה בשבועת העדות יהיו פטורים.
רבי יודן קפודקייא בעי - לרבי מאיר שסובר שלומדים את כל ההלכה עם כל המכלול שלה: אם השביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו חוץ לבית דין, כלום הוא חייב על כל אחת ואחת? כלומר, למרות שבעצם שבועת העדות מפי אחרים אינו חייב אלא אחת, אבל אולי בשבועה מפי עצמו, כיוון שנלמד בשבועת הפיקדון ושם הרי חייב על כל אחת ואחת, אז גם בשבועת העדות יהיה חייב על כל אחת ואחת, כי הרי לפי רבי מאיר לומדים את כל המכלול.
אמר רבי יוסי: ולא מתניתא היא? אמר רבי שמעון: ומה טעם - מפני שהם יכולים לחזור ולהודות. כלומר כיוון שהשבועה שם זה בבית דין, כיוון שהם נשבעו פעם אחת הם כבר לא יכולים לחזור, וכיוון שהגידו שוב לא יכולים להודות, אז לכן שאר השבועות הן, הוא לא חייב עליהן. אז גם כאן, אם הוא נשבע מפי עצמו ואינו יכול לחזור, אין חייבין אלא אחת. למרות שבעצם בשבועת הפיקדון הוא כן חייב, אבל בשבועת העדות יהיה חייב רק אחת.
°רבי ירמיה בעי - השביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו חוץ לבית דין וחזר והשביע אותו חמישה פעמים מפי אחרים. עכשיו לרבנן שהם סוברים ששבועה מפי עצמו בשבועת העדות אינה אלא בבית דין - השאלה, אם כשנשבע אחר כך גם בבית דין, האם מצרפים לו את מה שהוא נשבע שלא בבית דין וחייב עליהם? כמו לגבי אם הוא נשבע מחוץ לבית דין מפי אחרים ואחר כך חזר ונשבע בבית דין - אז מחייבים אותו על כל מה שנשבע קודם. האם גם כשהוא נשבע מפי עצמו יהיה כך הדין?
[דף כד עמוד ב]
ולהודות אין חייבין אלא אחת רבי ירמיה° בעי השביע עליו חמשה פעמים מפיו חוץ לבית דין וחזר והשביעו חמשה פעמים מפי אחרים מהו לרבנן שסוברים ששבועת עצמו בשבועת העדות אינה אלא בבית דין. האם כשנשבע אחר כך גם בבית דין מצטרפים אלו שנשבע שלא בבית דין, וחייב גם עליהם. כמו שאם היה נשבע מחוץ לבית דין על פי אחרים ואחר כך נשבע על פי בית דין, שמצטרפים מאחר ד°רבי מאיר עביד מפי עצמו כנשבע בבית דין מהו שיקבענו לקרבן אם הודה מחוץ לבית דין ומהו לחייבו על הראשונה בלא תביעה האם גם לעניין זה הוא לומד משבועת הפיקדון וחייב אף בלא תביעה, ולא כמו שבועת העדות שאינו חייב עד שימע מפי התובע ייבא כהדא דתנן היה מחזר אחר עדים אמרו לו מפני מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות יכול יהו חייבין תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה א) ושמעה קול אלה את ששמע קול חייב יצאו אילו שאין שומעין קול מכאן שאין חייב עד שיתבענו להעיד וישבע זה חומר בשבועת הפיקדון משבועת העדות אמר לו: מה אתה בא אחראי שבוע שאין לך בידי הרי זה משלם קרן וחומש ומביא אשם בשתי סלעים מה שאין כן בשבועת העדות גבי שבועת הפיקדון למדנו. וכחש כלל, בפקדון פרט, או מכל חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון מפיו בקרקעות מהו שיהא פטור האם כיוון שנלמד משבועת הפיקדון יהיה פטור מפיו בקנסות מהו שיהא חייב האם כיוון שנלמד משבועת הפיקדון ואין משביעין על קנסות בשבועת הפיקדון יהיה פטור מפיו מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד האם דינו כשבועת הפיקדון וחייב אשם בכסף שקלים. שהרי נשבע מפי עצמו נלמד משבועת הפיקדון. או שדינו כמושבע מפי אחרים שבפרשת שבועת העדות, שדינו בעולה ויורד.
מתני':
ה_יאהיו חמשה תובעין אותו ואמרו לו: תן לנו פיקדון שיש לנו בידך. שבועה שאין לכם בידי — אינו חייב אלא אחת. שבועה שאין לך בידי, לא לך ולא לך ולא לך — חייב על כל אחת ואחת °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר עד שיאמר שבועה באחרונה שבועה שאין לך בידי, לא לך, ולא לך, ולא לך, שבועה °רבי שמעון בן יוחאי אומר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד
גמ': תנן: התם אומר °רבי שמעון בן יוחאי חייב בשבועת העדות וחייב בשבועת הפיקדון מה בפיקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף בשבועת העדות אינו אלא בתביעת ממון לא אם אמרת בפיקדון שלא עשה בו את המושבע מפי אחרים כנשבע מפי עצמו אמררבי אלעזר° בן פדת לית הדין כן שהבריתא נאמרה קדם שלמדנו בגזרה שוה אבל אחר שלמדנו בגזירה שווה אף בשבועת הפיקדון נעשה המושבע מפי אחרים כנשבע מפי עצמו, שכשם ששבועת העדות למדה משבועת הפיקדון בגזירה שווה דין נשבע מפי עצמו, כך שבועת העדות למדה משבועת הפיקדון דין מושבע מפי אחרים. תנן °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר עד שיאמר שבועה באחרונה אמררבי יוחנן° בר נפחא לדברי °רבי אליעזר בן הורקנוס והוא שהזכיר שבועה תחילה וסוף שיאמר שבועה שאין לך בידי, לא לך, ולא לך, ולא לך, שבועה לדברי חכמים בין אם הזכיר שבועה תחילה ולא הזכיר בסוף או הזכיר בסוף ולא הזכיר תחילה הזכיר שבועה בתחילה ולא הזכיר בסוף או הזכיר בסוף ולא הזכיר בתחילה על דעתין דרבנן מביא קרבן על כל אחת ואחת על דעתיה ד°רבי אליעזר בן הורקנוס מביא קרבן אחד שאין השבועה אלא על הסמוך לה הזכיר שבועה תחילה וסוף על דעתיה דרבנן מביא שני קרבנות על כל אחד ואחד על דעתיה ד°רבי אליעזר בן הורקנוס מביא קרבן אחד על כל אחד ואחד על דעת °רבי אליעזר בן הורקנוס הזכיר שבועה בתחילה ולא הזכיר בסוף מהו שתחול שבועה על האמצעיים האם חלה רק על הצמוד לה או שחלה על כולם אלא שחייב רק אחד נפקא מינא כשהשבועה על הראשון היא אמת שאינו חייב לו מאי שתחל על השני איתא חמי בא וראה אילו הזכיר שבועה תחילה וסוף שמא הזכיר באמצעיים ואת אמר חלה אף כן חלה רבי יודן קפודקייא° בעי שבועה חיטין ושעורין וכוסמין אין לך בידי מהו כיוון שאמר בתחילה שבועה ולבסוף אין לך בידי כמי שהזכיר שבועה תחילה וסוף ול °רבי אליעזר בן הורקנוס חייב אחת על כל אחת ולרבנן חייב שתיים על כל אחת ואחת או מאחר שעל ידי זה ועל ידי זה שבועה מתקיימת אינו חייב אלא כשבועה אחת דלרבנן חייב על כל אחת ואחת ול °רבי אליעזר בן הורקנוס אינו חייב אלא על הראשונה אין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין שבועה
עוד שאלה - מאחר ד°רבי מאיר עביד מפי עצמו בבית דין - כי נשבע מפי עצמו בחוץ נחשב כמו נשבע בבית דין. השאלה מהו שיקבענו לקרבן - אם לאחר מכן הוא מודה מחוץ לבית דין, האם יחייב אותו קורבן? כי אולי לא - את השבועה הוא נשבע בחוץ, אבל להודות הוא חייב להודות בבית דין.
עוד שאלה, מה על הראשונה בלא תביעה - האם גם לעניין זה נלמד משבועת הפיקדון וחייב גם בלא תביעה, כמו שלא תובעים ממנו להישבע, ולא כמו בשבועת העדות שבה לא חייב עד שישמע מפי התובע שמבקש ממנו להישבע? את זה אפשר לפתור.
יבא כהדא - היה מחזר אחרי עדים, אמרו לו מה את בא אחרינו - מפני מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות - מדובר ששמע קול על העדות, ששמע קול חייב, כמו שהתובע ביקש ממנו להישבע הוא חייב. יצאו אלו שאין שומעים קול - מכאן שאינו חייב עד שיתבעו אותו להעיד וישבע.
וזה חומר בשבועת הפיקדון: בשבועת העדות, אם אמר לו "מה אתה בא אחרי?" ואמר לו "שבועה שאין לך בידי" - כלומר כפר על הפיקדון שאין לו בידו, אחרי זה משלם קרן וחומש ומביא אשם בשתי סלעים. מה שאין כן בשבועת העדות - רואים מכאן שבשבועת העדות אם לא תבעו אותו להישבע והוא נשבע מעצמו, אז יהיה פטור.
ועוד למדנו - "וכחש" זה כלל, "בפיקדון" זה פרט, "או מכל דבר אשר ישבע עליו לשקר" - זה חזר וכלל. כן, קשה - פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט? דבר מיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר מיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינם מיטלטלים, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות שאף על פי שהם מיטלטלין אין גופן ממון.
שואלת הגמרא: אם ככה, מפיו בקרקעות מהו שיהא פטור? האם כיוון שזה נלמד משבועת הפיקדון, ובשבועת הפיקדון לא נשבעים על קרקעות ואם הוא נשבע הוא פטור - אז האם גם בשבועת העדות יהיה פטור מפיו, כיוון שזה נלמד משבועת הפיקדון?
עוד שאלה - אותו דבר מפיו בקרקעות מהו שיהא חייב - כיוון שלמד משבועת הפיקדון ושם לא משביעים על קרקעות, אז יהיה פטור גם בשבועת העדות, או לא?
עוד שאלה - מפיו, מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד? האם דינו כמו בשבועת הפיקדון, ששם חייב אשם בכסף שקלים כי הרי הוא נשבע מפי עצמו, ואחרי זה נלמד משבועת הפיקדון, או שאני אומר לא - כיוון שזה שבועת עדות אז דינו כמו שבועת עדות והוא יהיה חייב קורבן עולה ויורד. כל אלה נשארו בשאלה.
פרק הלכה ג' בהלכות המשנה. היו חמשה תובעין אותו ואמרו לו: תן לנו פיקדון שיש לנו בידך. הוא אמר להם שבועה שאין לכם בידי — אינו חייב אלא אחת, כי הוא ענה תשובה אחת. אבל אם אמר שבועה שאין לך בידי, לא לך ולא לך ולא לך — חייב על כל אחת ואחת. °רבי אליעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה - כן, שיאמר "שבועה שאין לך בידי, לא לך ולא לך ולא לך שבועה". °רבי שמעון אומר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד - שבועה שאין לך בידי, ושבועה שאין לך בידי, וכולי.
ומתניתן - אמר °רבי שמעון - חייב בשבועת העדות וחייב בשבועת הפיקדון. מה בפיקדון אינו מדבר על המצאת ממון, אז גם בשבועת העדות אינו על המצאת ממון. ואתה אומר, לא - אם אמרת בפיקדון לא עשה המושבע כנשבע מפי עצמו - כך כתוב בברייתא. אז רואים מכאן, לכאורה שמושבע מפי עצמו לא יהיה חייב בשבועת העדות, ונשבע מפי אחרים לא יהיה חייב בשבועת הפיקדון.
אמר °רבי אלעזר - לית - שהברייתא נאמרה קודם שלמדנו את הגזירה שווה. כלומר הברייתא הזאת היא אבא קדמאה. לאחר שראינו שיש גזירה שווה "נפש נפש", אז בעצם גם בשבועת הפיקדון נעשה המושבע כנשבע מפי אחרים, וגם שבועת העדות חייב בנשבע מפי עצמו. כשם ששבועת העדות למדה משבועת הפיקדון בגזירה שווה דין נשבע מפי עצמו, כך שבועת הפיקדון למדה משבועת העדות דין מושבע מפי אחרים.
ומתניתן - °רבי אליעזר אמר °רבי יוחנן: דברי °רבי אליעזר והוא שהזכיר שבועה תחילה וסוף - כך אומרת המשנה. צריך להזכיר פעמיים, כלומר "שבועה שאין לך בידי, לא לך ולא לך ולא לך שבועה". אבל דברי חכמים הזכיר שבועה תחילה ולא הזכיר בסוף או הזכיר בסוף ולא הזכיר תחילה - עכשיו אם הוא הזכיר שבועה בתחילה ולא בסוף, או הזכיר בסוף ולא בתחילה - על דעתין דרבנן מביא קרבן על כל אחת ואחת. על דעתיה ד°רבי אליעזר מביא קרבן אחד, כי הוא סובר שהשבועה חלה רק על הסמוך לה.
עכשיו אם הזכיר שבועה תחילה וסוף - על דעתי דרבנן מביא שני קרבנות על כל אחד ואחד, כי זה כאילו נשבע פעמיים. אבל על דעתיה ד°רבי אליעזר מביא קרבן אחד.
על °רבי אליעזר הזכיר שבועה בתחילה ולא הזכיר בסוף, מה שתחול שבועה על האמצעיים - האם השבועה באמת חלה רק על הצמוד לה, ואז היא לא חלה על האחרים, או שהיא חלה על כולם אלא שהוא מביא קרבן אחד? מה נפקא מינה? נניח אם השבועה לראשון הייתה אמת - הוא לא היה חייב לו, אבל הוא המשיך ואמר "ולך ולך ולך", ולאחרים הוא כן חייב. אז האם כשהשבועה לא חלה על הראשון היא תמשיך ותחול על האחרים או לא?
אז באמת, איתא חמי אילו הזכיר שבועה תחילה וסוף שמא הזכיר באמצעיים - הרי הוא אמר "שבועה שאני לא חייב לך, ולך ולך ולך, שבועה" - הוא לא הזכיר באמצעיים. והרי אמרנו שרבי אליעזר חייב קרבן אחד על כל אחת ואחת ולרבנן חייב שתיים על כל אחד ואחד - אז אף כן, כלומר רואים שהשבועה חלה גם על מי שלא מופיע צמוד אליו - דווקא חלה.
רבי יודן קפודקייא° בעי - שבועה חיטין ושעורין וכוסמין אין לך בידי מהו - האם כיוון שהוא אמר בתחילה "שבועה" ובסוף "אין לך בידי", זה כמו שהוא נשבע פעמיים תחילה וסוף - ואז רבי אליעזר יהיה חייב אחת על כל אחת ואחת, ולרבנן יהיה חייב שתיים על כל אחד ואחד? או מאחר שעל ידי זה ועל ידי זה שבועה מתקיימת - כי הרי זה רק שבועה אחת בסופו של דבר, כי רק אחרי שהוא אמר "אין לך בידי" רק אז זה שבועה שלמה, אז אולי זה כמו שבועה אחת רק, ואז אינו חייב אלא אחת.
אותה שאלה אפשר לשאול גם על שבועת ביטוי - האם גם שם מחלקים כך? כי נניח הוא אמר "שבועה שלא אוכל, שלא אוכל, שבועה" - אז על דעת הרבנים הוא יביא שתי קורבנות על כל אחד ואחד, ורבי אליעזר יביא אחד על כל אחד ואחד.
[דף כה עמוד א]
כמי שהזכיר שבועה תחילה וסוף או מאחר שעל ידי זה ועל ידי זה שבועה מתקיימת אינו חייב אלא אחת אף בשבועת ביטוי חולקים כך כגון אם אמר שבועה שלא אוכל שלא אוכל שבועה על דעתין דרבנן מביא שני קרבנות על כל אחת ואחת על דעתיה ד°רבי אליעזר בן הורקנוס מביא אחד על אחד ואחד בזה אוף רבנן מודים שאינו חייב אלא אחת שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין שהרי אין שבועה חלה על שבועה מה ששאלתה האם אף בשבועת ביטוי חולקים כך לא אתייא דא אלא לשעבר שכל שבועה שקר עומדת בפני עצמה כגון שבועה שלא אכלתי שלא אכלתי שבועה שם יש מקום להסתפק האם על דעתין דרבנן מביא שני קרבנות על כל אחת ואחת על דעתיה ד°רבי אליעזר בן הורקנוס מביא אחד על כל אחד ואחד אמר רבי אבהו° רבי ירמיה° בעי אמר שבועה חיטין וחיטין אין לך בידי שכיחש פעמים באותו דבר מהו נישמעינה מן הדא האומר לחבירו: תן לי חיטים שהפקדתי אצלך במקום פלוני ובמקום פלוני. ואמר לו: שבועה שאין לך בידי חיטים לא ממקום פלוני ולא ממקום פלוני חייב על כל מקום אף על פי שהוא מין אחד אמררבי יוסי° בר זבידא אין מכאן ראיה שאפשר שמקומות הרבה עשו אותן כמינין הרבה אילו היתה הברייתא מדברת באומר לא מאותו המקום ולא מאותו המקום חייב שנים היינו שנשבע פעמים על אותו מקום יאות יכולתה לפשוט את הבעיה רבי חגיי° בעי עשרה שבועות אני נשבע שאין לך בידי מהו האם חייב עשרה קרבנות רבי יוסי° בר זבידא בעי תבעו חיטים ושעורים ואמר שבועה שבועה שאין לך בידי מהו אמררבי יוסי° בר זבידא נישמעינה מהדא היו לפניו כמה ככרות ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלינה ואכלה ה_יבחייב אחת מפני שהזכיר זו הרי זה כשבועה על שבועה וחייב רק אחת הא לא הזכיר זו חייב בכל אחת ואחת אף בשבועת ביטוי כן כשאמר שבועה שבועה חייב שנים. תנן: תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי — אינו חייב אלא אחת אמר רבי יוחנן° בר נפחא לדברי °רבי שמעון בן יוחאי שסובר שהשבועה הולכת בעיקר על הראשון נמצא שאין בידו חטים פטור בשאר אף בשבועת ביטוי כן: שבועה שאוכל נבילה ופת חטין ופת שעורין ופת כוסמין, מאחר שפטור על הנבילה פטור על השאר..
מתני':
תן לי ה_יגפיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי — אינו חייב אלא אחת. שבועה ה_ידשאין לך בידי פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה חייב על כל אחת ואחת ה_טותן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת ה_טזשבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת °רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת
גמ': אמר רבי יוחנן° בר נפחא לדברי °רבי שמעון בן יוחאי שסובר שהשבועה הולכת רק על הראשון נמצא שאין בידו חטים פטור בשאר אמררבי אבא°
אנחנו תמיד בירושלמי מסכת שבועות, דף כה, נתחיל מהשורה הרביעית. בדף הקודם ראינו שבשבועת הפיקדון אם הוא פתח בשבועה וסיים בשבועה, נניח הוא אמר שבועה שאין לך בידי ואין לך בידי ואין לך בידי שבועה, אז מחלוקת רבנן ורבי אליעזר. רבנן סוברים שהוא יהיה חייב שתיים על כל אחד ואחד, לפי רבי אליעזר יהיה חייב אחד על כל אחד ואחת. שואלת הגמרא אם גם כן בשבועת ביטוי אותו דין, כגון אני אומר שבועה שלא אוכל, שלא אוכל שבועה. האם דעת רבנן יהיה חייב שתי קורבנות ודעת רבי אליעזר חייב אחד? אז אומרת הגמרא לא, בזה גם רבנן מודים ש'אינו חייב אלא אחת', כדי לא להקריב, זה 'כמזרז עצמו מן האיסורין'. כן, כי בערך אחרי שהוא נשבע פעם אחת אז פעם שנייה שהוא נשבע זה רק כדי לזרז את עצמו כי הוא כבר נאסר.
עכשיו הגמרא אומרת מה שמחזק את זה עוד יותר, אומרת מה ששאלנו, האם גם שבועת ביטוי חולקים? אז לא אתייא לשעבר. כלומר הדבר הזה בכלל לא יכול להיות על העתיד. כמו שאמרנו, בעתיד הרי אין שבועה חלה על שבועה, כי אם מישהו אומר שבועה שלא אוכל כיכר זו וחוזר ואומר שלא אוכל כיכר זו שבועה, אז השבועה לא חלה על שבועה כי הרי כבר אסור לו לאכול את הכיכר. כן, אז לכן בעצם שמה זה באמת ודאי רק לחיזוק הוא אמר את זה.
אבל אם יש מקום לשאול את השאלה הזאת זה לגבי העבר, כיוון שבעבר כל שבועת שקר עומדת בפני עצמה, כגון אני יכול לומר שבועה שלא אכלתי שלא אכלתי שבועה. אז פה יש מקום להסתפק האם על דעת רבנן הוא יביא שתי קורבנות על כל אחד ואחת, ודעת רבי אליעזר יביא אחד על כל אחד או לא?
אמר רבי אבהו רבי ירמיה בעי, אמר שבועה חיטין וחיטין אין לך בידי. כלומר הוא חיש פעמיים באותו דבר. מה הדין? אז הגמרא נשמעת מנין אתה? אומר לך והוטל לי חיטין שהפקדתי אצלך במקום פלוני ובמקום פלוני, ואמר לו שבועה שאין לך בידי חיטין לא ממקום פלוני ולא ממקום פלוני, חייב על כל מקום ומקום. למרות שבעצם מדובר באותו מין, כן? הכול זה חיטה.
אז גם כאן לכאורה אומר רבי יוסי לא, אין מכאן ראיה, כי אפשר ש'מקומות הרבה עשו אותן הרבה'. אילו הייתה באה הייתה מדברת באותו מקום, נניח הוא אומר לו כן שבועה שאין לך במקום מסוים ואין לך מקום באותו מקום, כן פעמיים הוא אומר שאין, אין לך, אין, אין, אין לך בידי באסם שלי ואין לך בידי באסם שלי, פעמיים באותו מקום. אז במקרה כזה ובהווא בחינה היה חייב שתיים, אז זה היה ראיה. אבל עכשיו כשהוא אומר אין לך מקום פלוני ולא מקום פלוני זה שני מקומות שונים, אז פה מקומות שונים אפשר לעשות אותם כמו מינים הרבה ולכן יהיה חייב הרבה, לכן אתה לא יכול להביא מפה ראיה על אם הוא כפל פעמיים אותו מין. כן, שבועה שאין לך חיטין וחיטין בידי.
אומרת הגמרא רבי חגי בעי, עשרה שבועות אין לך בידי. מהו? האם הוא יהיה חייב עשרה קורבנות? כלומר, אם הוא הזכיר מספר הוא לא באמת נשבע עשר פעמים, אלא אמר לך עשרה שבועות. שאלה הספק רבי יוסי בעי, שבועה שבועה אין לך בידי מה הדין? האם זה נחשב כמו שתי שבועות או שזה שבועה אחת?
אמר רבי יוסי, נישמעינה מהדא: היו לפניו כמה כיכרות ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלינה ואכלה, חייב אחת. עכשיו זה למה הוא חייב אחת? מפני שהזכיר זו. על ידי שהוא הזכיר שבועה כיכר זו היא כבר נאסרה עליו, אז לכן השבועה השנייה לא חלה, ולכן הוא חייב רק אחת. אה, הא לא הזכיר זו, אם אולי אומר זו דווקא, היה חייב בכל אחד ואחת. רבי יוחנן ורבי שמעון, אז גם בשבועת ביטוי כן, כשאמר שבועה שבועה היה חייב שניים.
תנן: תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת. אמר רבי יוחנן, לדברי רבי שמעון שהוא סובר שהשבועה הולכת בעיקר על הראשון הצמוד לשבועה, נמצא שאין בידו חטים פטור בשאר. כן? כי אמר תן לי חיטין ושעורין וכוסמין, הוא אמר שבועה שאין לך בידי אז הוא חייב אחת. כן, ואם הוא אמר שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין, אז לפי רבי שמעון השבועה היא, עיקר השבועה זה על הראשון. בעצם פה המקרה שלנו על החיטין. אז אם נמצא באמת שאין בידו חיטין, אז למרות שבאחרים כן יש לו, הוא יהיה פטור עליהם.
שואלת הגמרא אב לשבועת הביטוי כן? דוגמה אני אומר שבועה שאוכל נבילה ופת חטין ופת שעורין ופת כוסמין. הרי על נבלה השבועה לא חלה. אז האם מאחר שפטור על הנבילה פטור על השאר? נשאר בשאלה.
פרק אחד למשנה: תן לי פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך. הוא אמר לו שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת. אם אמר לו שבועה שאין לך בידי פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה חייב על כל אחת ואחת. אמר תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך. אמר לו שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת. שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת. רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת. הגמרא תסביר מה בדיוק הלשון שרבי מאיר מתכוון.
אמר רבי יוחנן, דברי רבי שמעון, שהוא סובר שהשבועה הולכת רק על הראשון או בעיקר על הראשון, נמצא שאין בידו חטים פטור בשאר. אמר רבי אבא, אף רבי יהודה מודה בה. כן, במקרה כזה שהראשון באמת אין לו חיטין, אז בזה גם רבי יהודה מודה. אבל נמצא שיש בידו חיטין. כלומר החיטין כן יש לו, אבל האחרים אחד מהם אין לו. מהו שתחול שבועה בשאר המינין? ואם אחד המינים אין לו יהיה פטור על השבועה כיוון שמקצתה הייתה אמת. כן, כאילו שבועה שאותרה מקצתה אותרה מכולה.
כן, האם אני אומר זה הולך רק על הראשון בעיקר ואם הראשון השבועה לא חלה, אז דוגמה נניח את הראשון הוא כן היה חייב, כי היה לו אותם והוא נשבע שאין לו. אז כיוון שהיה לו אותם אז הוא כבר עובר על השבועה ולא אכפת לי מה קורה בהמשך. או שאני אומר לא, כיוון שבשאר יש אחד שכן לא היה לו, אז עליו השבועה הייתה אמת. אז כיוון שהשבועה הזאתי היא באיזשהו מקום מתבטלת מצד עצמה, התבטלה כולה.
[דף כה עמוד ב]
אף °רבי יהודה בר עילאי מודה בה נמצא שיש בידו חטין מהו שתחול שבועה בשאר המינין ואם באמת אין לו את אחד המינים יהיה פטור על השבועה כיוון שמקצתה היתה אמת חברייא אמרי לא חלה על השאר וחייב אף אם על אחד מהמינים האחרים אמר אמת רבי זירא° אמר חלה על השאר ופטור אם על אחד מהמינים האחרים אמר אמת אמררבי יעקב בר אחא° מתניתא מסייעה למה דאמר רבי זירא° דתנן האשה ה_יז שנדרה בנזירושמעה חבירתה ואמרה ואני ושמע בעל הראשונה והפר לה הראשונה מותרת והשנייה אסורה °רבי שמעון בן יוחאי אומר אם אמרה לא נתכוונתי להיות אלא כמותה וכיוצא בה שתיהן מותרות, מפני שאמרה: לא נתכוונתי אלא להיות כמותה וכיוצא בה. הא אם לא אמרה להיות כמותה וכיוצא בה, הראשונה מותרת והשנייה אסורה. מה אם תמן שאין שם עיקר נזירות שכבר הפר הבעל לראשונה לפי דעה זו הבעל עוקר למפרע את אומר חלה על השניה שהתפיסה בה כאן שנשבע שאין לו חיטים ושעורים וכוסמין שיש עיקר שבועה לא כל שכן שתחול אם כן מהו דא דאמר רבי יוחנן° בר נפחא שלדברי °רבי שמעון בן יוחאי אם נמצא שבאמת אין בידו חטין פטור על השאר במתפיש שאומר שעורין יהו כחיטין כוסמין יהו כחיטין פשיטא דא מילתא שאם היפר לה בעלה של ראשונה אחר שעברה על נדרה לוקה שהבעל מפר מכאן ולהבא שנייה מהו שתלקה אם גם היא עברה אמר רבי יוסה° אסי מאחר שזו לוקה אף זו לוקה אמררבי אילא° אילעא ולא°רבי שמעון בן יוחאי היא ולמה ששניה תלקה כיוון שהשניה אמר ה הרני כמותה תיעשה שנייה כאומרת הריני נזירה עשרים יום היינו עד שבעלה של ראשונה יפר והדין שהיא נזירה שלושים יום ולכן לוקה אמר רבי אילא° אילעא שניה אינה לוקה ד°רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה ד°רבי שמעון בן יוחאי פוטר שלא נתנדב כדרך המתנדבין, אף כאן אם נזרה פחות משלושים יום אינה נזירה כלל. תנן במשנה הבאה אנסתה ופיתיתה את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ו°רבי שמעון בן יוחאי פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו. ולמה לא חילק בין קדם שעמד בדין דמודה בקנס פטור, לבין אחר שעמד בדין והקנס הפך לחיוב ממון אמר רבי אילא° אילעא ד°רבי שמעון בן יוחאי היא ד°רבי שמעון בן יוחאי אמר במגבה הדבר תלוי וכל עוד לא גבו את הכסף יש להם דין של קנס. תנן: תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי — אינו חייב אלא אחת. שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין — חייב על כל אחת ואחת °רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת
חבריא אמרי לא חלה על השאר, וחייבים אף אם על אחד המינים אמר אמת. אומרים לא, ברגע שהראשונה הוא שיקר אז הוא כבר מתחייב וגם אם באחרים הוא אמר אמת לא אכפת לי. ואילו רבי זירא אמר חלה על השאר ופטור אם על אחד המינים אחרים אמר אמת. אמר רבי יעקב בר אחא, מתניתא מסייעה למה שאמר רבי זירא. דתנן: אשה ושמעה חבירתה ואמרה ואני, ושמע בעל הראשונה והפר לה. הראשונה מותרת והשנייה אסורה. רבי שמעון אומר אם אמרה לא נתכוונתי להיות אלא כמותה, שתיהן מותרות, מפני שאמרה: לא נתכוונתי אלא להיות כמותה וכיוצא בה. הא אם לא אמרה להיות כמותה וכיוצא בה, הראשונה מותרת והשנייה אסורה.
עכשיו לכאורה מה עם התם בנזירות? הרי ברגע שהבעל מפר לאישה אז אין כאן עיקר. כן, כי הרי הוא סובר שהבעל עוקר את הנזירות. אז מה לנזירות שברגע שהפר הבעל, אז אין כאן עיקר. הנזירות כאילו נעלמת, היא לא קיימת בכלל. ואילו כאן בנשבע שאין לו חיטים ושעורים וכוסמין, שהרי יש כאן שבועה, השבועה קיימת. אולי הוא לא חייב עליה, אבל היא קיימת. אז לא כל שכן שתחול על האחרים. ואז אם אחד מהם יהיה אמת, השבועה תיבטל בגלל שהיא בטלה מצד עצמה.
אם כן, מה הודה רבי יוחנן שאמר לדברי רבי שמעון אם נמצא שבאמת אין בידו חיטין פטור על השאר? באיזה מקרה זה הכל תלוי בראשון, במגביה - כלומר אם הוא אומר שעורין יהו כחיטין כוסמין יהו כחיטין. כלומר הכל תלוי בחיטים. במקרה כזה באמת אם החיטים היו אמת אז השבועה בטלה, ואם החיטים - הוא שיקר על החיטים - אז הוא יהיה חייב.
מתניתין: פשיטא דא מילתא, אם לא הפר הבעל, הראשונה ועברה על נדרה היא לוקה. שנייה, מהו שתלקה אם עברה על נדרה? אמר רבי יוסה מאחר שזו לוקה גם זו לוקה, הרי היא קיבלה על עצמה להיות כמותה. אמר רבי אילא, לא, ולא רבי שמעון סבר כך - שנייה כאומרת: הריני נזירה יום. כלומר אני נזירה לאחר שהתקיימה הנזירות של הקודמת, כי תלתה את זה בראשונה. אבל כיוון שהראשונה לא קיבלה נזירותה, אז השנייה בכלל לא נזירה, ורבי אילא סובר שהשנייה אינה לוקה, ד'רבי שמעון כדעתיה.
תנן במשנה הבאה: לא אנסתי ולא פיתיתי, משביעך אני ואמר אמן, חייב. ורבי שמעון פוטר. למה? כיוון שהוא סובר שלא משלם קנס לפי עצמו. אז למה הוא לא חילק בין קודם שמעת בדין שאז מודה בקנס פטור, לבין לאחר שמעת בדין ואז בעצם הקנס הופך להיות חיוב ממוני ויהא חייב? למה הוא לא חילק בין זה לזה? אמר רבי אילא, ד'רבי שמעון היא - במגביה הדבר תלוי. רבי שמעון סובר שכל עוד לא גבו את הכסף עד הרגע האחרון, כל עוד לא הביאו את הכסף עדיין יש לו דין של קנס.
תנן: אמר תן לי חיטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך, אמר לו שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת. אמר לו שבועה שאין לך בידי חיטים ושעורים כוסמין חייב על כל אחד ואחד. רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחד ואחת.
[דף כו עמוד א]
אמררבי יוחנן° בר נפחא דברי °רבי יהודה בר עילאי נכללין אם כלל בקרבן אחד ונפרטין אם פרט בשלשה קרבנות היך עבידא היה שם פרוטה חיטין פרוטה שעורין ופרוטה כוסמין נכללין כגון שאמר חיטין שעורין וכוסמין בקרבן אחד נפרטין כגון שאמר פרוטה חיטין פרוטה שעורין ופרוטה כוסמין שלשה קרבנות אם בפרוט כל אחד אין פרוטה כגון שליש פרוטה חיטין שליש פרוטה שעורין שליש פרוטה כוסמין מהו שיצטרפו כולן איתא חמי בא וראה אילו היו בידו כמה מינין בפרוטה ונשבע סתם ואמר אין לך בידי אפילו כן מצטרפין ליי דא מילה לאיזה דבר נאמר שמצטרפים לחייבו בקרבן אף כאן מצטרפים היו בידו ארבע מינין שני מינין בפרוטה ושני מינין בשני פרוטות אפילו כן נכללין ונפרטין ויהיה חייב שלושה קרבנות קרבן אחד על כל אחד מאלו שיש בהם פרוטה, ועוד קרבן אחד על כל אחו שאין בהם פרוטה אמררבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן אם בסוף הגט קודם החתימה הוסיף את המשפט ושואל אני בשלום פלוני חזקה על הכל חתם והגט כשר אבל אם כתב שואל אני בשלום פלוני בלא ויו החיבור לא חתם אלא על שאילת שלום בלבד והגט פסול ריש לקיש° אמר אפילו אמר ושואל אני בשלום פלוני חזקה רק על שאילת שלום חתם תנן: חמשה שכתבו כלל בתוך הגט אי זהו כלל לרבי יוחנן° בר נפחא איש פלוני מגרש את פלנית ופלוני לפלנית שאף שכל שם מופיע בניפרד, כיוון שהוסיף וו חיברם להיות אחד, כמו שאמר בשאילת שלום אי זהו כלל לריש לקיש° הרי לשיטתו אפילו עם וו החיבור החתימה הולכת רק על האחרון אנו פלוני ופלוני מגרשין את נשותינו פלונית ופלונית ממקום פלוני אמררבי זירא° מודה רבי יוחנן° בר נפחא שאם הזכיר גירושין לכל אחת ואחת כגון שכתב איש פלוני מגרש פלונית ופלוני מגרש את פלונית, שהוא כמו גט לכל אחת ואחת וצריך טופס ועדים לכל אחת ואחת
אנחנו קוראים בירושלמי מסכת שבועות דף כו'. נתחיל מהדף הקודם שורה אחרונה. ולמדנו משנה: "אמר תן לי חיטים ושעורים וכוסמין שיש לך בידי-- שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת. שבועה שאין לך בידי חיטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחד ואחת. רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחד ואחת".
מה בדיוק המחלוקת ביניהם? אמרה הגמרא, אמר רבי יוחנן דברי רבי יהודה נכללין בקרבן אחד, כלומר אם הוא כלל אז הוא חייב קורבן אחד, ונפרטין בשלשה קרבנות. כלומר אם הוא פירט, חייב בשלושה קורבנות. היך עבידא, פרוטה חיטין, פרוטה שעורין ופרוטה כוסמין - כלומר כוסמין בפרוטה וחיטים בפרוטה וכולי, אז נכללין, כלומר אם הוא אמר חיטים ושעורים וכוסמין בקורבן אחד, כלומר אם הוא אמר ככה אז זה בקורבן אחד. אבל אם הוא בנפרטין, כגון שהוא אמר פרוטה חיטין, פרוטה שעורין, פרוטה כוסמין, אז פה יש שלושה קורבנות, כלומר הוא הזכיר כל אחד בנפרד.
עכשיו אם בפירוט, כלומר אם בכל אחד אין פרוטה, כגון נניח שיש לו שליש פרוטה חיטין, שליש פרוטה שעורין ושליש פרוטה כוסמין, מהו שיצטרפו כולן? כלומר האם גם אם הוא פירט אז הוא יהיה חייב אחד, או שאני אומר לא, כיוון שהוא פירט ובכל אחד אין פרוטה, ממילא יהיה פטור. אז אמרה הגמרא: איתא חמי, אילו היו בידו כמה מינין בפרוטה ונשבע סתם ואמר אין לך בידי, אפילו כן מצטרפין, לי דא מילה לחייבו בקרבן, נכון? כלומר, למרות שבכל אחד אין כדי פרוטה, אבל מצטרפין כדי לחייב אותו בקורבן.
אז אף כאן מצטרפין, שאם היו בידו ארבע מינין, שני מינין בפרוטה ושני מינין בשני פרוטות, אפילו כן נכללין ונפרטין - ואז הוא יחייב שלוש קורבנות: קורבן אחד על כל אחד מאלו שיש בהם פרוטה, ועוד קורבן אחד על אותם שתיים שאין בהם פרוטה, שרק ביחד יש בהם פרוטה. אני לא אומר כיוון ששני המינים האלה אי אפשר לפרוט אותם, אז לכן בעצם יהיה חייב על כולם רק אחד. ואני אומר מי שאני יכול לפרוט אותו אני פורט, מי שאני לא יכול אני אעשה אותו בכלל.
אומרת הגמרא, אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: אם בסוף הגט קודם החתימה הוא הוסיף את המשפט ושואל אני בשלום פלוני, אז חזקה על הכל חתם והגט כשר. כן, אם הוא כתב "ושואל אני" עם ו'. אבל אם הוא כתב שואל אני בשלום פלוני בלא ו', אז לא חתם אלא שלום בלבד והגט פסול. ריש לקיש אמר, שואל אני בשלום פלוני חזקה חתם - אפילו אמר "ושואל אני", חזקה רק על שאלת שלום הוא חתם.
תנן, חמישה שכתבו כלל בתוך הגט. עכשיו אי זהו כלל לרבי יוחנן? אם הוא אמר איש פלוני מגרש פלנית ופלוני פלנית, כן, שלמרות שכל שם מופיע בנפרד, כיוון שהוא הוסיף ו' החיבור אז הוא חיבר אותם לאחד, כמו שאמרנו בשאלת שלום - שאם הוא אמר "ושאלו בשלום" אז אני אומר ששניהם זה אחד, הגט והשאלת שלום זה אחד. אז גם כאן אם הוא חיבר אותם, "פלוני מגרש את פלונית ופלוני מגרש פלונית", אז כולם נקרא כאילו כלל.
עכשיו אי זהו כלל לריש לקיש? אז לשיטתו אפילו ו' החיבור - אמרנו - החתימה הולכת רק אחרי האחרון. אפילו אם הוא כתב "ושאלו בשלום", אמרנו מבחינתו החתימה הולכת רק על שאלת שלום, רק על האחרון. אז מה יהיה כלל לדעת ריש לקיש בגט? אנו פלוני ופלוני מגרשין - שיכתבו את זה בלשון רבים, "מגרשים את אישותינו", ואחרי זה יכתבו את השמות שלהם.
אמר רבי זירא מודה רבי יוחנן שאם הזכיר גירושין כל אחת ואחת, ועדים לכל - כגון שהוא כתב "איש פלוני מגרש פלונית, פלוני מגרש פלונית", אז זה כמו גט לכל אחד ואחת וצריך טופס ועדים לכל אחד ואחת.
[דף כו עמוד ב]
חייליה דרבי יוחנן° בר נפחא מהדא דתנן: שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד שכיוון שהזכיר שם נדר על כל אחד כאילו נדר נדר לכל אחד בניפרד ואם אמר לזה ולזה ולזה קרבן — הכל נדר אחד, ואם הותר מקצתו הותר כולו. ואף בגיטין כן אמררבי יוסי° בר זבידא מתניתא מסייעא לרבי יוחנן° בר נפחא דתנן ה_יחהיה כותב טופס לכל אחד ואחד ועדים למטה את שהעדים ניקרין עמו כשר משמע שאם לא היה כתוב טופס לכל אחת ואחת אלא שהשלים את הטופס אחר שכלל את כל השמות, אף על פי שהזכיר שם של כל אישה ואישה בנפרד הרי זה כלל. תנן: התם אמר לחבירו תן לי חיטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך והוא אומר לו שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין, אם הודה חייב קרבן על כל אחד ואחד °רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת וכ"ו ותני כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל אחת ואחת דברי °רבי מאיר °רבי יהודה בר עילאי אומר: שבועה לא לך לא לך לא לך — חייב על כל אחת ואחת. לא לך ולא לך ולא לך — חייב אחת על כולם שמואל° בר אבא בר אבא אמר פרטו של °רבי מאיר כללו של °רבי יהודה בר עילאי ופרטו של °רבי יהודה בר עילאי כללו של °רבי מאיר היינו מה שהיה רבי יהודה בר עילאי עושה אותו כלל והיינו ולא לך ולא לך בוי"ו וסבירא ליה דאינו חייב אלא אחת בזה פליג °רבי מאיר ועושה אותו פרט וחייב על כל אחת ואחת וממילא שמעינן דפרטו של °רבי יהודה בר עילאי והיינו לא לך לא לך בלא וו זהו כללו של °רבי מאיר אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זירא°: מיליהון דרבנן אמרין שאין פרטו של °רבי מאיר כללו של °רבי יהודה בר עילאי ולא פרטו של °רבי יהודה בר עילאי כללו של °רבי מאיר דאמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן: ושואל אני בשלום פלוני חזקה על הכל חתם שואל אני בשלום פלוני לא חתם אלא על שאילת שלום בלבד אם אומר את פרטו של °רבי מאיר כללו של °רבי יהודה בר עילאי משמע ששניהם מסכימים שהשבועה הולכת על הכל רק השאלה האם חייב על כל אחת ואחת או על הכל רק אחת אם כן אפילו אמר שואל אני בשלום פלוני בין ל°רבי מאיר בין ל°רבי יהודה בר עילאי היה צריך להיות חזקה על הכל חתם והגט כשר אם כך רבי יוחנן° בר נפחא שאמר שאם כתבו שאלו בשלום חזקה רק על שאלת השלום חתמו כמאן אמררבי יוסי° בר זבידא מתניתא אמרה שאין פרטו של °רבי יהודה בר עילאי כללו של °רבי מאיר דתנינן תמן תן לי חיטים ושעורים וכוסמין, וענה לו שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין — חייב על כל אחד ואחד °רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת ולית אינש אמר אפילו אלא מכלל דמודה בקדמיתה מאי כדון במה הם חולקים אמררבי חיננא° על דעתיה ד°רבי מאיר בין שאמר חיטין ושעורין וכוסמין בין שאמר חיטין שעורין כוסמין כלל ופרט הוא וחייב על כל אחת כיון שפרטן ולא אמר סתם שבועה שאין לך בידי על דעתיה ד°רבי יהודה בר עילאי אם אמר חיטין ושעורין וכוסמין כלל ופרט הוא וחייב על כל אחת כיון שפרטן ולא אמר סתם שבועה שאין לך בידי אם אמר חיטין שעורין כוסמין כלל שאין עמו פרט הוא וחייב אחת על הכל דדוקא אם אמר בלא וי"ו הוא דהוי כלל ופרט אבל אם אמר בוי"ו אינו אלא כלל ואינו חייב אלא אחת והיינו דרבי יוחנן בר נפחא.
מתני': ה_יטאנסתה ופיתיתה את בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי, משביעך אני ואמר אמן — חייב. ו°רבי שמעון בן יוחאי פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו ה_כאף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו
אומרת הגמרא, חיליה דרבי יוחנן מהדא - דתנן, אם אמר שאיני נהנה לזה קרבן לזה קרבן, כלומר אם הוא הזכיר את הנדר על כל אחד ואחד, אז צריכין פתח לכל אחד ואחד. שכיוון שהזכיר שם נדר על כל אחד, אז כאילו נדר נדר לכל אחד בנפרד. אבל אם הוא אמר "לזה ולזה ולזה קורבן", אז הכל נדר אחד, ואם מותר מצד אחד מותר כולו, וגם בגיטין כן.
אמר רבי יוסי מתניתא מסייעה לרבי יוחנן - דתנן, היה כותב לכל אחד ואחד ועדים למטה, את שהעדים ניקרין עמו כשר. משמע שאם הוא לא היה כותב טופס לכל אחד ואחד, אלא שהשלים את הטופס אחרי שהוא קרא את כל השמות, אז אף על פי שהוא הזכיר שם של כל איש ואישה בנפרד, הרי זה כלל.
ותנן, תן לי חיטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך, והוא אומר לו "שבועה שאין לך בידי חיטים ושעורים וכוסמין", שאם הודה חייב קורבן על כל אחד ואחד. רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב... על כל אחד ואחת. ותני, כלל אינו חייב אלא אחת. פירט חייב על כל אחד ואחת, דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר "שבועה לא לך לא לך לא לך" חייב על כל אחד ואחת. "לא לך ולא לך ולא לך" חייב אחת על כולם.
שמואל אמר פרט של רבי מאיר זה כלל של רבי יהודה, ופרט של רבי יהודה זה כלל של רבי מאיר. כלומר, מה שרבי יהודה עושה בתור כלל - כמו שאמרנו, אם הוא מוסיף ו', שהוא אומר "ולא לך ולא לך" עם ו' החיבור, והוא סובר שם שהוא חייב אחת - בזה חולק רבי מאיר והוא אומר זה פרט, על זה חייב על כל אחד ואחת. ואימא לך שפרט של רבי יהודה, כלומר אם הוא אומר "לא לך לא לך" בלי ו', זה בעצם הכלל של רבי מאיר. במקרה כזה רבי מאיר חייב אחת.
אמר שמואל בשם רבי זירא: מיליהון דרבנן אמרין שאין פרטו של רבי מאיר כללו של רבי יהודה, ולא פרטו של רבי יהודה כלל של רבי מאיר. איפה רואים את זה? דאמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: ושואל אני בשלום פלוני חזקה חתם, שואל אני בשלום פלוני לא חתם אלא שלום - אם אומר אתה שפרט של רבי מאיר כלל של רבי יהודה, משמע ששניהם מסכימים שהשבועה הולכת על הכל, ורק השאלה אם הוא חייב על כל אחד ואחת או שחייב אחת על הכל - זה הייתה המחלוקת. אז אם כן, אם אומר שואל אני בשלום פלוני, בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה חזקה חתם על הכל. אז אם כך רבי יוחנן, שאמר שאם כתבו "ושואל בשלום" אז זה חזקה רק על שאלת השלום חתמו, אז קשה מסייעתא.
אמר רבי יוסי מתניתא אמרה שאין פרטו של רבי יהודה כללו של רבי מאיר - עוד ראיה: דתנינן, תן לי חיטים ושעורים וכוסמין, והוא ענה לו שבועה שאין לך בידי חיטים ושעורים וכוסמין, חייב על כל אחד ואחת. רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחד ואחת. עכשיו ולית אינש אמר אפילו אלא מכלל דמודה בקדמיתה - כלומר רבי מאיר מודה לקודם, רק הוא אומר לא רק זה, אלא אפילו כן - אפילו אם אמר חיטה שעורה וכוסמת גם כן חייב על כל אחד ואחת.
אז שואלת הגמרא, במה הם חולקים? אמר רבי חיננא: על דעתיה דרבי מאיר בין שאמר חיטין ושעורין וכוסמין בין שאמר חיטין שעורין כוסמין - בכל מקרה זה כלל ופרט והוא חייב על כל אחד, כיוון שהוא פירט אותם, והוא לא אמר סתם "שבועה שאין לך בידי" אלא שהוא הזכיר את השמות שלהם. אבל על דעתיה דרבי יהודה, אם אמר חיטין ושעורין וכוסמין אז זה כלל ופרט וחייב על כל אחד ואחת, כיוון שהוא פירט ולא אמר סתם. אם אמר חיטין שעורין כוסמין - פה כלל שאין עמו פרט, במקרה כזה הוא חייב אחת על הכל. עכשיו דווקא אם הוא אמר בלי ו' זה כלל ופרט, אבל אם אמר עם ו' אז זה לא אלא כלל ולא חייב אלא אחת. וזה בעצם דעת רבי יוחנן.
[דף כז עמוד א]
משלם בושת ופגם על פי עצמו
גמ': רבי זירא° ורבי יסא° אסי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא לדברי °רבי שמעון בן יוחאי עיקר תביעה קנס דלא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ לדברי חכמים לא שביק מידי דכי מודה ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר אמר רבי אילא° דברי °רבי שמעון בן יוחאי בתובעו תחילה קנס ואחר כך בושת ופגם דגלי דעתי שעיקר התביעה היא על קנס דברי חכמים בתובעו בושת ופגם ואחר כך קנס רבנין אמרין דברי °רבי שמעון בן יוחאי בתבעו רק קנס ודברי חכמים בתבעו שלשה דברים רבי זירא° בעא קומי רבי יסא° אסי: בפירוש שמעת מרבי יוחנן° בר נפחא או ממילתיה גבי הא דתנן: תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי — אינו חייב אלא אחת. ואמר רבי יוחנן° בר נפחא לדברי °רבי שמעון בן יוחאי שסובר שהשבועה הולכת בעיקר על הראשון נמצא שאין בידו חטים פטור בשאר משמע של °רבי שמעון בן יוחאי כוונתו רק למה שאמר ראשון ולכן הסקתה שלפי רבי יוחנן° בר נפחא לדעת °רבי שמעון בן יוחאי אף כאן כשתבע קנס בושת ופגם כוונתו רק לקנס שאותו אמר ראשון אמר רבי יוסי° בר זבידא: מדבעירבי זירא° הכי שמע מינא שהוא סובר כרבנן דבי מדרשא שאמרו ד°רבי שמעון בן יוחאי ורבנן פלגי שלדברי °רבי שמעון בן יוחאי בתבעו רק קנס ודברי חכמים בתבעו שלשה דברים אבל אם היה סובר כרבי אילא° אילעא שהמחלוקת בשתבע הכל לא היה מקום להסתפק שהרי מה שאמר רבי יוחנן° בר נפחא זהה לחלוטין למקרה הזה ואף על פי כן ל°רבי שמעון בן יוחאי כוונתו רק לראשון אמר רבי מנא° בן יונה אפילו דהו סבר כרבי אילא° אילעא היה מקום לשאלה כיוון שיש הבדל בין המקרים מה שאמר רבי יוחנן° בר נפחא על דברי °רבי שמעון בן יוחאי בתבעו דבר אחד שאמר שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין דאף שהזכיר את שלושתם אמר שבועה רק על הראשון והכא בתובעו שלשה דברים ויש מקום להסתפק האם הדין דומה תני אין לי אלא דברים שמשלם עליהן את הקרן מניין בתובע תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה האונס והמפתה והמוציא שם רע תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה כד) מכל אשר ישבע עליו לשקר מוציא שם רע לאו קנס הוא אמררבי ירמיה° דלא כ°רבי שמעון בן יוחאי דאמר במגבה הדבר תלוי דתנן עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה °רבי שמעון בן יוחאי אומר: אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב, הרי הן של עצמה. חכמים סוברים שפסק בית דין קובע, ואם הפסק היה בשעה שהאב חי התשלום נעשה כהלוואה לכן אם האב מת התשלום עובר לבניו כשאר ירושות ו°רבי שמעון בן יוחאי סובר במגבה הדבר תלוי, אם האב מת לפני שגבו את הכסף התשלום לבת. אף הכא במוציא שם רע שעמד בדין ל°רבי שמעון בן יוחאי זה קנס ולכן פטור ולרבנן לאחר העמידה בדין נעשה הדבר כחוב של ממון.
מתני': ה_כאגנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב ה_כבגנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי משביעך אני ואמר אמן פטור ה_כגהמית שורך את שורי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן חייב
שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודייה בשוה פרוטה, ואם אין ההודייה מן הטענה פטור. אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת שבועות דף כז. נתחיל מהדף הקודם שורה אחרונה. תקרא את המשנה.
אם אמר לו: אנא תביאי לי את בתי, והוא אומר: לא אנשי לא פיתיתי. אמר לו: משביעך אני ואמר אמן — חייב. רבי שמעון פוטר, שלא משלם קנס על פי עצמו. אמרו לו: אף על פי שלא משלם קנס על פי עצמו, משלם בושת ופגם על פי עצמו. הרי פה בזה יש גם בושת וקנס, גם בושת ובגם. אז לפחות על זה השבועה תחול ויהא חייב.
ועתה רבי זירא ורבי יסא בשם רבי יוחנן: דברי רבי שמעון עיקר תביעה קנס לדברי חכמים - הוא סובר שלא שווה, כי השמיד את הקיץ - תבע בידי לא קיץ. כן, נכון שיש גם כן בושת ובגם, אבל אדם מעדיף לתבוע דבר שיש לו סכום קבוע, יודע וודאות מה הסכום שהוא יקבל, ולא דברים שהוא לא יודע בדיוק מה הסכום. כן, אבל הקנס הוא קבוע, ולכן היו אומרים דשוויקי נשמיד דכי מודה למבטא ותו לא מודה - כי מודה בקנס פטור. אדם לא יתבע דבר שאחרי שהוא יתבע אותו אולי השני יודה ואז בעצם הוא ייפטר. כן, קנס הרי מודה בקנס פטור, ולכן הוא יעדיף לתבוע דווקא את הבושת והפגם. זה דבר שהוא ממוני ובטוח יקבל את זה.
אמר רבי אילא: דברי רבי שמעון בתובעו קנס בושת ופגם - כן, ברגע שהוא אמר קודם כל את הקנס, אז הוא גילה דעתו שעיקר התביעה זה הקנס. אבל דברי חכמים בתובעו בושת ופגם - ואחר כך קנס. הוא בסדר, שהוא הזכיר קודם כל בושת ובגם ואז קנס. בעצם הם לא חולקים.
רבנין אמרין: דברי רבי שמעון בתבעו שלשה דברים - כלומר, אני אומר כנראה רק זה חשוב לו. כן, זה העיקר אצלו. הוא יתבע את הדברים אחר כך, אבל עיקר אצלו זה קנס. ולפי חכמים הוא בזה שהוא תבע דווקא שלושה דברים, אז זה מראה שזה העיקר. בעצם יוצא שלפי רבי שמעון בין רבי שמעון לבין חכמים אין בעצם מחלוקת. כן, הכל תלוי במה בעצם האדם הזה הדגיש.
רבי זירא בעא קומי רבי יסא: בפירוש שמעת מרבי יוחנן או ממילתיה? האם רבי יוחנן אמר את זה בפירוש, או שהבנת מתוך הדברים שלו? מאיפה יכלת ללמוד את זה?
מה דתנן: תן לי חיטים ושעורים וכוסמין שיש לך בידי, ואמר לו שבועה שאין לך בידי - אז אינו חייב אלא אחת. ואמר רבי יוחנן - מה סברא? רבי שמעון סובר שהשבועה הולכת בעיקר על הראשון. נמצא שאם אין בידו חיטין פטור על השאר. כן, משמע שרבי שמעון כוונתו רק למה שהוא אמר ראשון - זה עיקר שלו. אז ככה הבנת. לכן הסקת שלפי רבי יוחנן לדעת רבי שמעון, למרות שהוא תבע כן גם בושת ובגם בנוסף לקנס, אבל כיוון שהקנס היה ראשון מסתמא הוא התכוון לזה. האם כך הבנת? בגלל זה הבנת שרבי יוחנן סובר ככה?
אמר רבי יוסי: מדבעי רבי זירא - כלומר, מזה שרבי זירא שאל אותו האם הוא הבין את זה מכללא, או מתוך הדברים, או שמע בפירוש - אז כנראה הוא סובר כרבנין דבי מדרשא שאמרו - כן, כמו שמענו, אומרים שלוש העמדות, והם הרי העמידו שהמחלוקת בין רבי שמעון לרבנן, שלדברי רבי שמעון בתבעו רק קנס ודברי חכמים בתבעו שלשה דברים. אבל אם היה סובר כרבי אילא שהמחלוקת נמשכת - הכל, אז לא היה מקום להסתפק, כי רבי יוחנן זהה לחלוטין למקרה הזה, ומה שאמר רבי יוחנן זה בדיוק זה - לחלוטין. כן, כי הרי בין לפי רבי אילא גם רבי שמעון וגם חכמים בשני המקרים הוא תבע את הכל. רק השאלה מה הוא אמר ראשון. אז אין הבדל בין אם הוא אמר לגבי - כשהוא תבע קנס ואחרי זה בושת ובגם - לבין אם הוא אמר לו חיטים, שעורים וכוסמין, והוא נשבע לראשון. ורבי יוחנן - נראה שזה שרבי יוחנן אמר שמסתמא העיקר השבועה זה על החיטה, אז אותו דבר כאן מסתמא השבועה על הקנס. כן, זה בדיוק אותו דבר, אז לא צריך. לא, אין מקום לשאול האם זה מכללא או מתוך דבריו שמע בפירוש, כי כבר זה ממש בפירוש.
ואף על פי כן לרבי שמעון אמר רבי מנא: דוסבר כרבי אילא, רבי יוחנן, דברי רבי שמעון בתבעו דבר אחד. הכא בתובעו שלשה דברים. אומרת הגמרא: אין לי אלא דברים עליהן את הקרן, מניין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, האונס והמפתה והמוציא שם רע? תלמוד לומר: מכל אשר ישבע עליו לשקר.
שואלת הגמרא: שם רע לאו קנס הוא? כן, הרי מוציא שם רע לא חייב על שבועה של קנס. אמר רבי ירמיה: דלא כרבי שמעון דאמר במגבה הדבר תלוי. כן, כלומר בעצם המשנה אומרת שמוציא שם רע, אם נשבעים עליה חייבים - זה לא כדעת רבי שמעון. כדעת רבי שמעון זה קנס עד רגע הגבייה, אבל לפי חכמים זה קנס עד שבית דין פוסק. ברגע שבית דין פוסק זה כבר נהיה ממון. ועל הזמן הזה - הזמן הזה שאחרי זה כבר הפך לממון - אז בעצם אומרת המשנה שאם הוא נשבע הוא חייב.
רבי שמעון אומר: אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב, הרי הן של עצמה. כלומר, לפי רבי שמעון הכל תלוי במגבה. אז ברגע שגובים את זה, רק אז זה נקבע. חכמים סוברים שפסק בית דין קובע, ואם הפסק היה בשעה שהאב חי התשלום נעשה כהלוואה, לכן אם האב מת התשלום עובר לבניו כשאר ירושות. ורבי שמעון סובר במגבה הדבר תלוי, אם האב מת לפני שגבו את הכסף התשלום לבת. אז גם כאן, במוציא שם רע, מדובר שהוא עמד בדין. אז לרבי שמעון זה עדיין קנס, לכן פטור. ורבנן - לאחר העמידה בדין נעשה הדבר כחוב של ממון, אז לכן בעצם גם נשבעים עליו. לכן המשנה שלנו היא לא כרבי שמעון.
פרק שבועת הדיינין, על המשנה: גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי, משביעך אני ואמר אמן — חייב. גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי, משביעך אני ואמר אמן — פטור. כן, כי בעצם ארבע וחמישה זה רק קנס.
המית שורך את שורי והוא אומר לא המית, משביעך אני ואמר אמן — חייב. המית שורך את עבדי, והוא אומר לא המית, משביעך אני ואמר אמן — פטור - כי הרי שלושים של עבד זה קנס.
[דף כז עמוד ב]
ה_כדהמית שורך את עבדי, והוא אומר לא המית, משביעך אני ואמר אמן — פטור. אמר לו: חבירו ה_כהחבלתה בי ועשית בי חבורה, והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי, משביעך אני ואמר אמן — חייב ה_כואמר לו: עבדו: היפלתה את שני וסימיתה את עיני, והוא אומר לא היפלתי לא סימיתי, משביעך אני ואמר אמן — פטור ה_כזזה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב ושאינו משלם על פי עצמו פטור
גמ': תנן: המית שורי עבדו של פלוני אינו משלם שלושים של עבד על פי עצמו רבי יצחק° בר אבא שאל מהו שישלם דמי העבד מפי עצמו מה צריכה ליה האם כל שלשים קנס או רק מה שיותר מדמיו עד שלושים קנס אין תימר כל שלשים קנס אינו משלם אין תימר יותר מדמיו קנס משלם דמיו תמן תנינן: המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני שבועת הפיקדון ואמר אמן ואחר כך הודה פטור שאין נשבעים על כפירת קנס אלא על כפירת ממון. אין תימר שרק יותר מדמיו קנס אבל כדי דמיו ממון, נמצא שכפר ממון ולמה אינו נשבע אמררבי חגיי° קומי רבי יוסי° בר זבידא תיפתר שהמית עבד מוכה שחין שאינו שוה כלום וכל השלושים קנס אמר ליה אמור דבתרה המית שורך את בני והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן חייב כופר ופתרה תעמיד גם את הסיפא במוכה שחין ויהא פטור שהרי אינו שוה ממון לית יכיל דתנינן המית בן חורין נותן שוייו אמררבי עזרה° קומי רבי מנא° בן יונה תיפתר כמאן דאמר (שמות משפטים כא ל) ונתן פדיון נפשו של ה_כח מזיק אמר ליה ואין כמאן דאמר ונתן פדיון נפשו של מזיק הריכולו קנס שאינו לפי הנזק ויפטר אלא ודאי בבריא ובעבד פטור לפי שכל שלושים של עבד משום קנס תנן: זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו דמודה בקנס פטור מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נישמעינה מן הדא מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה שהפיל שן טבי עבדו אתא גבי °רבי יהושע בן חנניה אמר ליה: טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו אמר ליה ומה בידך ואין קנסות אלא בעדים ובבית דין ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים רבי גמליאל בי רבי אילעאי° בעא קומי רבי מנא° בן יונה °רבן גמליאל דיבנה כמאן דאמר מותר לשחרר עבד אמר ליה כל גרמה אמרה שאסור לשחרר דאי לא כן היה לו לשחררו משעה ראשונה ולא היה צריך לחפש עילה
הדרן עלך פרק שבועת הפקדון
פרק שישי – שבועת הדיינין
מתני': שבועת הדיינין ו_אהטענה שתי כסף וההודייה בשוה פרוטה, ו_בואם אין ההודייה מן הטענה פטור. ו_גכיצד? שתי כסף לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה - פטור. ו_דשתי כסף ופרוטה יש לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה - חייב. ו_המנה לי בידך, אין לך בידי - פטור. מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חמשים דינר - חייב. ו_ומנה לאבא בידך, אין לך בידי אלא חמשים - פטור, מפני שהוא כמשיב אבידה.
גמ': תנן התם: "האשה נקנת בשלושה דרכים" וכו'. "בכסף" - °בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. תני: הטענה - °בית שמאי אומרים: מעה כסף שלושים ושתים פרוטות, ו°בית הלל אומרים: שתי מעין.
אמר לו חבירו: חבלתה בי ועשית בי חבורה, והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי, משביעך אני ואמר אמן — חייב. אמר לו עבדו: היפלתה את שני וסימיתה את עיני, והוא אומר לא היפלתי סימיתי, משביעך אני ואמר אמן — פטור. זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו חייב ושאינו משלם על פי עצמו פטור - כלומר כי קנס בעצם לא נשבעים, לא חייבים בשבועת קנס.
ותאמר תנן: המית שורו או עבדו של פלוני אינו משלם - כן, לא משלם על פי עצמו כיוון שזה קנס, כן, ומודה בקנס פטור.
רבי יצחק שאל: מהו דמי העבד? כן, כלומר השלושים של עבד זה קנס. כן, הסכום שלושים של עבד זה קנס. השאלה מה בדיוק קנס פה. כן, מה צריך עליה? מה הספק פה? הספק שלו היה אם כל שלושים זה קנס, או רק מה שהוא יותר מדמי העבד זה קנס. נניח העבד שווה עשר שקלים - אז האם עד עשר שקלים זה ממון? זה השווי של העבד. אבל מעשר עד שלושים זה הקנס. כן, או שאני אומר לא, הכל זה קנס. אין תימר כל שלשים קנס משלם, אין תימר יותר קנס משלם - דמיו הוא כן ישלם, כי זה ממון.
ותאמר: תמן תנינן: המית שורך עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור - כיוון שהוא לא נשבע עם השבועה על כפירת קנס אלא על כפירת ממון. ופה זה קנס. כי הרי - כן, העבד, כשלושים של עבד זה קנס. עכשיו אם תאמר שרק יותר מדמיו זה קנס, אבל כדי דמיו זה ממון - הרי יוצא שהוא כפר בממון. אז למה הוא לא נשבע? אתה אומר שלא משביעים אותו כי לא משביעים על כפירת קנס. אבל אם חלק מזה זה ממון, אז שישביעו אותו על זה. למה לא משביעים אותו?
אמררבי חגיי קומי רבי יוסי: תיפתר שהמית עבד מוכה שחין - שלא שווה כלום. בעצם שם כל השלושים הוא קנס. העבד שווה אפס, כי הוא לא שווה כלום. וממילא כל השלושים שם זה קנס. לכן בעצם הברייתא מדברת על מקרה כזה.
אמר ליה: מר דבטרא... אמר לו: אל תגיד - אתה אומר סברא שמדובר בעבד מוכה שחין. אז אם ככה, צריך להעמיד את זה באותו מצב במוכה שחין תמיד. אז תקרא את המשך הברייתא: המית שורך בני והוא אומר לא המית, משביעך אני ואמר אמן חייב - חייב כופר. עכשיו אם תעמיד את זה בדיוק באותה צורה במוכה שחין - אז לא שווה ממון, אז על מה הוא נשבע? עכשיו תגיד שהוא פטור? לית יכיל דתנינן: המית בן חורין נותן שוויו - כן, אז זה כבר כתוב בהמשך שהוא נותן שוויו, לא כתוב שהוא נותן כלום. כי לפי דבריך, אם מדובר שהוא מוכה שחין לא שווה כלום, אז שוויו זה כלום. אז למה המשך הברייתא שנותן את שוויו? משמע במקרה הזה שמדובר לא במוכה שחין, ואז ממילא גם בעבד לא מדובר במוכה שחין, וממילא השאלה חזרה.
אמררבי עזרה קומי רבי מנא - אני יכול לפתור לך את זה: תיפתר כמאן דמר ונתן פדיון נפשו של אין - כן, מה זה? לפי השאלה: מה שכתוב על פדיון נפשו זה לא נפשו של ניזק. ואז אני אומר מוכה שחין לא שווה כלום, אלא מדובר בפדיון נפשו של מזיק. המזיק עצמו הוא שווה, אז לכן נותן. ואם כמאן דמר ונתן פדיון נפשו של כולו קנס - כן, כי אם זה ככה, מי שעובד ומזיק זה הכל קנס, כן, אין פה שום ממון. אז אם ככה, אז הוא יפטר, אלא מדובר בעבד והוא פטור, כיוון שכל השלושים של עבד זה קנס.
מהו שיאמר לו צא ידי שמים? טוב, אתה פטור אבל צא ידי שמיים - ייתן לו. אז באמת נישמעינה מן הדא: מעשה ברבן גמליאל שהפיל שן טבי עבדו, אתא גבי רבי יהושע, אמר ליה: טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו. סוף סוף אני יכול לשחרר אותו, יש לי סיבה. אמר לו: מה בעייתך? אמר בידך, ואין קנסות אלא בעדים ובבית דין - כן, כלומר בעצם העניין של שחרור עבד דווקא כשהיה עדים ולא על פי עצמו, זה קנס, ומודה בקנס פטור. אז אם כן, לכאורה אם אתה אומר שצריך לצאת ידי שמיים - שאומרים לו בית דין צא ידי שמיים - אז גם פה שיגידו צא ידי שמיים, תשחרר אותו. אז אם לא אמרו לו את זה, הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים.
רבי גמליאל בי רבי אילעאי בעא קומי רבי מנא: רבן גמליאל כמאן דאמר מותר לשחרר? כן, האם מזה שהוא כל כך שמח שהוא רוצה לשחרר את טבי, האם אפשר מפה להוכיח שהוא סובר שמותר לשחרר עבדים? אמר ליה: גרמה אמרה שאסור לשחרר - והפוך, בדיוק הפוך, כל הסיפור הזה מראה שאסור לשחרר עבדים, דכן היה לו לשחררו משעה ראשונה - הוא לא היה צריך לחפש עילה. כן, הוא מאוד רצה לשחרר את טבי. למה הוא לא שיחרר אותו? כנראה בגלל שאסור - וכתוב "לא הם תעבוד". הוא סובר שכל מי שמשחרר את העבד עובר בעשה. אז לכן הוא חיפש עילה, ואמרו לו שהעילה שהוא מצא עכשיו היא לא מספיקה, כי צריך שזה יהיה בעדים ולא על פי עצמו.
הדרן עלך פרק שבועת הפקדון. עדיין על פי שבועת הפקדון, אם ירצה השם.
פרק שבועת הדיינין. אומרת המשנה: שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודייה בשוה פרוטה, ואם אין ההודייה מן הטענה פטור. כיצד? שתי כסף לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה - פטור. כן. שתי כסף ופרוטה יש לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה - חייב. כן, כי בעצם חלק ממה שהוא טען - נתן לו שתי כסף ופרוטה, והוא כפר בפרוטה - זה חלק מזה, לכן הוא חייב.
מנה לי בידך, אין לך בידי - פטור - כפר בהכל. מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חמשים דינר - חייב. מנה לאבא בידך, אין לך בידי אלא חמשים - פטור, מפני שהוא כמשיב אבידה.
[דף כח עמוד א]
מחלפה שיטתין ד°בית שמאי - תמן אינון אמרין דכסף שנאמר בקידושין: דינר, והכא בשבועת הדיינים שנאמר בה "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים", אינון אמרין: כסף מעה. מחלפין שיטתין ד°בית הלל - תמן בקידושין אינון אמרין: כסף ו_זפרוטה, והכא אינון אמרין: כסף תרין מעין. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי חנינה°: °בית שמאי למידין מתחילת מכירת אמה העבריה - מה תחילת מכירתה בדינר שישה מעין, אף קידושיה בדינר. ו°בית הלל למידין מסוף גירועיה - מה סוף גירועיה בפרוטה, אף קידושיה בפרוטה. ומה טעמא ד°בית שמאי? מניין שתחילת מכירתה של אמה עבריה בדינר? שנאמר (שמות משפטים כא יא): "ויצאה חנם אין כסף" - ממה שנאמר "ויצאה חנם", וכי אין אנו יודעין שאין כסף? מה תלמוד לומר "אין" כסף? מיכן שנמכרת בכסף יותר מכסף קא סלקא דעתין שכסף זה פרוטה. וכמה היא יותר מכסף? דינר! אולי: כסף פרוטה, יותר מכסף שתי פרוטות, סוף מטבע כסף מטבע כסף הכי קטן שבתורה מעה - ותהא קנינה מעה. ולמה אמרנו דינר שש מעין? אמר רבי בון° בשם רבי יהודה בר פזי°: שאם ביקשה למיגרע מגרעת מעה בכל שנה ויוצאה, ותהא קנינה שש פרוטות ותגרע בפרוטה. אמר רבי אבין°: הגע עצמך שאם ביקשה ליגרע מתחילת השנה הששית - תחילת השנה הששית גירועיה בפרוטה וסוף גירועיה בפרוטה?! אלא בתחילת השנה גירועיה מעה, וסוף השנה גירועיה בפרוטה. מה טעמא ד°בית הלל? ממה שסוף גירועיה בפרוטה את יודע שקידושיה בפרוטה. דהגע עצמך אילו לא נשתייר שם אלא שוה פרוטה, שמא אינה מגרעתו ויוצא? כשם שסוף גירועיה בפרוטה, כך קידושיה בפרוטה שהרי גם בסוף כשלא נשתייר שם אלא שוה פרוטה יכול האדון ליעד אותה לאשה. מחלפה שיטתהון ד°בית הלל גבי קידושין אינון אמרין כסף פרוטה, והכא בשבועת הדיינים אינון אמרין כסף שתי מעין. התם כתיב (שמות משפטים כב ו): "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" - אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה, כבר כתיב (ויקרא ויקרא ה כו): "לאשמה בה" - ודרשינן: פרט לפחות מפרוטה. מה תלמוד לומר "כסף"? מיכן שיש כאן יותר מכסף, וכמה הוא יותר מכסף? שתי מעין! או אולי: כסף פרוטה, יותר מכסף שתי פרוטות, סוף מטבע כסף מטבע הכי קטן של כסף שבתורה מעה שהוא גירא האמור בתורה - ותהא מעה. ולמה אמרתה הטענה שתי מעות? נאמר "כסף או כלים" - מה כלים שנים, אף כסף שנים! ומה מקיימין ד°בית שמאי "כסף או כלים"? שהרי לשיטתם הטענה מעה אחת כהדא דתני °רבי נתן אומר: "או כלים" - להביא כלי חרס מלמד שבכלים חייב אפילו אינם שוים מעה. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן - חייב. אמר רבי חיננא°: והן שיהו יפות כשתי פרוטות, שיהא הטענה שתי פרוטות וההודייה פרוטה. ואתיא כ°בית שמאי דלא ילפי כסף מכלים ולא אומרים: מה מטבע חשוב דינר, אף כלים חשובים ששוים דינר. ברם כ°בית הלל דילפי כסף מכלים - מה כלים שנים, אף כסף שנים. ודכוותה: מה כסף שתי מעין, אף כלים חשובים ששווים שתי מעין. רבי אבא° ורב יהודה° אמרו בשם שמואל° בר אבא בר אבא: כל ששנים ו_חמחייבין אותו ממון, עד אחד זוקקו לשבועה. והרי שנים
הפלט תלמוד ירושלמי מסכת שבועות, דף כ"ח. נפתחים לדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת הגמרא. אמרת: יש לי שלושה דרכים - בכסף, בשטר ובביאה. בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשביל דינר. ובית הלל אומרים בפרוטה ובשביל פרוטה. ותני: הטענה בית שמאי אומרים מה הכסף? שזה שלושים ושתיים פרוטות. בית הלל אומרים שתי מעין. שואלת הגמרא, ואיך בית שמאי? הרי תמה אני אומרים דכסף שנאמר בקידושין זה דינר. והכתוביות בשבת הדיינים שנאמר בה כי יתן איש רעהו כסף או כלים. איני מבין שכסף זה מה? אותה שאלה גם בבית הלל. מחלקת לבית הלל. תמה, בקידושין אומרים שכסף זה פרוטה. והכתוביות אומרים כסף זה שתי מעין.
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי חנינה, בית שמאי לומדים מתחילת מכירת העבריה. מה תחילת מכירתה של אמה עברייה זה בדינר שזה שש מעין, אז גם קידושיה זה בדינר. ובית הלל למידין מסוף גירועיה. כלומר, בקידושין - מסוף הגירואין. מה סוף גירועיה בפרוטה, אף קידושיה בפרוטה. כלומר גירוע הכוונה שכל פעם ככל שעובר הזמן אז החוב שהיא חייבת כדי להשתחרר עולה ופוחת. בסוף נשאר פרוטה, וברגע האחרון עדיין יכול לקדש אותה. אז מכאן שבעצם הקידושין בפרוטה.
שמעית אמרי דבית שמאי - זה למה הם סבורים שתחילת מכירתה שנאמר בעברייה זה בדינר? שנאמר: ויצאה חנם אין כסף. עכשיו מה שנאמר "ויצאה חינם" - וכי אין אנו יודעין שאין כסף? מה תלמוד "כסף"? מיכן שנמכרת יותר מכסף. עכשיו הגמרא חשבה שהכוונה שכסף זה פרוטה, אז כמה יותר מכסף? דינר. אתה מי אמר? אולי כסף זה פרוטה ויותר מכסף זה שתי פרוטות. את אומרת לא. סוף מטבע שבתורה זה מעה. כלומר מטבע הכי קטן שמופיע בתורה זה מעה. אז אם כך תקנה מעה. למה אתה אומר דינר? למה אמרנו דינר? שזה שש מאות.
אמר רבי בון בשם רבי יהודה בר פזי: שאם ביקשה למיגרע - מגרעת מעה בכל שנה ויוצאה. ולמה שש? כי הרי קונים אותה לשש שנים. אז בעצם שיהיה כל שנה לגרוע מעה. שואלת הגמרא, אז אוקיי, אז תקנה שש פרוטות ותגרע בפרוטה.
אמר רבי אבין: הגע עצמך שאם ביקשה ליגרע מתחילת השנה הששית - תחילת השנה הששית גירועיה בפרוטה, ואם היא רוצה לגרוע בסוף השנה השישית אז גם גירועיה בפרוטה? זה לא הגיוני. אתה צריך משהו שתוכל להפחית ממנו לאורך כל השנה. אלא תחילת גירועיה מעה, וסוף גירועיה בפרוטה.
שמעית אמרי דבית הלל אומרים - למה האישה מקדשת בפרוטה? טעמא ד°בית הלל? ממה שסוף גירועיה בפרוטה את יודע שקידושיה בפרוטה. הגע עצמך נשתייר שם שוה פרוטה, שמא אינה מגרעתו ויוצא? הרי היא יכולה את הפרוטה הזאת לצאת. כשם שסוף גירועיה בפרוטה, כך קידושיה בפרוטה. הרי גם כן בסוף אם נשאר את הפרוטה הזאת שעדיין חייב לה, כי היא עדיין צריכה לעבוד אותו. גם בפרוטה הזאת יכול האדון לייעד אותה לאישה. אז כמו שהוא יכול לייעד באותה פרוטה אחרונה שנשארה את האמה העברייה, אז יכול גם לקדש את האישה בפרוטה.
שאתה מוכרח לבית הלל, הרי גם בקידושין אומרים כסף זה פרוטה, והכתוביות בשבת הדיינים אומרים שכסף זה שתי מעין. תמה - לא כתוב! עכשיו כתוב כאן לגבי ישיבת הדיינים כתוב: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. אז מה זה בא ללמד? אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה, כבר כתיב "לאשמה בה" - פרט לפחות מפרוטה. אז מה פתאום לומר כסף או כלים לשמור? מיכן שיש כאן יותר מכסף, וכמה הוא? שתי מעין. ואתה מי אמר? אולי כסף זה פרוטה ויותר מכסף זה שתי פרוטות. אני אחזור שוב פעם אותה תשובה כמו ששמענו קודם - סוף מטבע כסף שבתורה זה מעה, שזה בעצם הגירה שמופיע בתורה. אומרת הגמרא, אז אוקיי, אז תן מעה, למה אתה אומר שהטענה זה שתי מעה?
אז אומרת הגמרא, את זה למדנו מפני שנאמר או כלים - מה כלים שנים, אף כסף שנים. שאתה מה, מה מקיימין בית שמאי "או כלים"? הרי לדעת בית שמאי הטענה זה מעה אחת. אז מה הם עשו עם זה שהתורה הסמיכה כסף לכלים ברבים? שמעת מה, כהדא דתני רבי נתן: "או כלים" - להביא כלי חרס. מלמד שבכלים יהיה חייב אפילו אם לא שווים מעה. כלומר, מה שאמרנו לגבי כסף אני צריך שיהיה כסף, וכסף הכי פחות בתורה זה מעה. אבל לגבי כלים - אפילו כלי חרס, אפילו לא שווים הרבה.
שמואל אמר: טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן - חייב. אמר רבי חיננא: והן שיהו יפות שתי פרוטות, שיהא הטענה וההודייה פרוטה. וזה יסתדר רק לבית שמאי, שהם אומרים שלא למדו כסף מכלים, ולא אומרים שכמו שמטבע זה דבר חשוב וזה דינר, אז גם כלים צריך להיות חשובים שיהיו לפחות שווים דינר. אפילו מחט שווה פרוטה מספיק, כי בכלים - כמו שאמרנו בית שמאי אומרים כלים זה רבות, אפילו כלי חרס. אבל לבית הלל, שהם כן למדו כסף מכלים, ואמרנו שאומרים מה כלים שנים גם כסף שנים, אז גם לימוד הפוך יש כאן - כיוון דמה כסף שתי מעין אז גם כלים צריך שיהיו חשובים שיהיו שווים לפחות שתי מעין.
[דף כח עמוד ב]
מחייבין אותו קרקע ואין עד אחד מחיבו שבועה - שנייא היא, שאין נשבעין על כפירת קרקעות! והרי שנים מחייבין אותו קנס ואין עד אחד מחיבו שבועה - שנייא היא, שאין נשבעין בקנס! והרי שנים מחייבין אותו פרוטה ואין עד אחד מחיבו שבועה - שהרי אין שבועת מודה במקצת אלא כשהטענה הייתה שתי פרוטות! וכן היא דתנינן: "שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודייה שוה פרוטה." מתניתין בשנשבע מפיו. מה דאמר שמואל° בר אבא בר אבא בנשבע מפי אחרים? בעד אחד במקרה כזה נשבע אף על תביעת פרוטה. רב חסדא° וחבורתיה פליגי דתני: שבועת הדיינין - כל שבועת הדיינין לא שנייה בין מפיו בין מפי אחרים, לעולם אינו חייב עד שתהא הטענה שתי כסף וההודייה שוה פרוטה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: הטוען לחבירו טענת גנב בפיקדון אינו חייב עד שיודה מקצת. וכל חברוי פליגין עלוי. מה מקיימין כל חברוי את הפסוק (שמות משפטים כב ח): "אשר יאמר כי הוא זה"? בטוענו ממון שהלווהו. אם טוענו ממון - בדא כתיב (שמות משפטים כב ח): "ישלם שנים לרעהו", עירוב פרשיות יש כאן! שהפסוק אשר יאמר "כי הוא זה" שייך להלוואה ונכתב בתוך פרשת שומרים שבא נאמר "ישלם שנים לרעהו". אמר רבי זירא°: אינו חייב עד שיהא בכפירה שתי כסף ו_טחוץ מההודייה. אתיא כחברוי דרבי יוחנן° בר נפחא. תנן: "מנה לי בידך", "אין לך בידי" - פטור. פשיטא שהרי אפילו "כמה לי בידך", "אין לך בידי" - פטור שהרי למדנו שאינו חייב עד שיודה במקצת. ומה בא זה ללמד? אלא כיני: "מנה לי בידך", "אין לך בידי פטור, אין לך בידי אלא פרוטה" - חייב. וקא משמע לן שמודה בפרוטה אף אם התביעה מנה נחשב מודה במקצת. תנן: "מנה לי בידך", "אין לך בידי אלא חמשים" - חייב. רב° אבא בר אייבו ורבי יוחנן° בר נפחא תרויהון אמרין: והוא שהלווהו בעדים. אבל אם הלווהו שלא בעדים, יכיל מימר ליה: "הלויתני ונתתי לך מחצה." אמר רבי יודן°:
רבי אבא ורב יהודה בשם שמואל: כל ששנים מחייבין אותו ממון, עד אחד זוקקו לשבועה. אומרת הגמרא: לכאורה קשה, והרי שנים מחייבין אותו קרקע? אבל שנייא היא, שאין נשבעין בקרקע. שואלת הגמרא: והרי שנים מחייבין אותו קנס? שנייא היא, שאין נשבעין בקנס. שואלת הגמרא: והרי שנים מחייבין אותו פרוטה? כי הרי אמרנו ששבועה ממודה מקצת, זה כשטענה שתי פרוטות. וכן היא דתנינן: שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודייה שוה פרוטה. ואתה אומר - מתני בשנשבע מפיו. מה שאתה אומר שהוא לא נשבע פחות מפרוטה זה מתניתין שנשבע מפיו, כי הוא מודה מקצת בעצמו. אז הוא מודה מקצת, הוא חייב שבועה, שצריך שלפחות יהיה שווה פרוטה, שהטענה תהיה שתי כסף וההודייה תהיה שווה פרוטה. פה צריך שיהיה טענות שתי כסף. אבל מה שמואל° בנשבע מפי אחרים? במקרה כזה נשבע אפילו על שווי פרוטה, לא צריך שיהיה שבועת טענה של שתי כסף.
באמת, אומרת הגמרא: רב חסדא° וחבורתיה פליגי - הרי כתוב במשנה שבועת הדיינין. אז רב חסדא וחבורתיו אומרים כתוב שבועת הדיינין - הכוונה כל שבועת הדיינין לא שנייה בין מפיו בין מפי אחרים, לעולם אינו חייב עד שתהא הטענה וההודייה שוה פרוטה.
רבי יוחנן° אמר: לחבירו טענת גנב אינו חייב עד שיודה מקצת. כלומר, איך הוא הפקיד אצלו חפץ, הוא אמר לו "איפה החפץ?" אמר לו "נגנב" - אינו חייב עד שיודה מקצת. וכל חברוי פליגין עלוי. שואלת הגמרא: אז אם ככה מה מקיימין כל חברוי - הפסוק כי הוא זה? הרי כתוב לגבי השומרים "אשר יאמר כי הוא זה". זאת אומרת, לכאורה מודה מקצת חייב שבועה. אז מה יעשו עם זה? אמרה הגמרא: הם מעמידים את זה בטוענו ממון, שהלווה הוא בכלל בלי קשר לשמירה. שואלת הגמרא: אם טוענו ממון - בדא "ישלם שנים לרעהו"? הרי "ישלם שנים לרעהו" זה נאמר לגבי גניבה, טענת גניבה. אז אמרה הגמרא: פרשיו יש כאן. הפסוק "כי הוא זה" זה בכלל שייך להלוואה, הוא רק נכתב בתוך פרשת שומרים - זה עירוב פרשיות. ובשומרים נאמר שישלם שניים לרעהו. אז בעצם זה פרשיות שהן לא קשורות אחת לשנייה. התורה חיברה ביחד את העניין של הלוואה, שעל זה נאמר "אשר יאמר כי הוא זה", וחיברה את זה לשומרים ששם נאמר שישלם שניים לרעהו.
אמר רבי זירא: אינו חייב עד שיהא בכפירה שתי כסף חוץ מההודייה. כלומר, במה שיש - אין צריך עוד שתי כסף. אתיא כחברוי דרבי יוחנן°.
תנן: "מנה לי בידך", "אין לך בידי" - פטור. ואת רב פשיטא, הרי אפילו שאומר "כמה לי בידך", אמר "אין לך בידי" - הרי למדנו שבועה חייבת רק מקצת. אז אם הוא אומר אין לך בידי פטור, אז ברור שפטור. למה צריך לחדש לנו את זה? אמרה הגמרא, אלא כיני: "מנה לי בידך", "אין לך בידי אלא פרוטה" - חייב. וכוונה שמודה בפרוטה גם אם התביעה הייתה מנה, יש שם מודה מקצת. אני לא אומר שצריך שיהיה שווי מסוים ביחס לטענה, אבל אם הוא טען מנה, כן מאה דינר, ובסוף הוא אומר לו שהוא מודה לו בפרוטה, אז לא יתייחס לטענה בכלל. כלומר, שזה כן מודה מקצת ויהא חייב.
תנן: מנה לי בידך, אמר לו אין לך בידי אלא חמישים - חייב. רב° ורבי יוחנן° תרויהון אמרין: והוא שהלווהו בעדים. אבל אם הלווהו שלא בעדים, יכיל מימר ליה: "הלויתני ונתתי לך מחצה". כלומר, אם ההלוואה הייתה בעדים, אז בזה נאמר שמודה מקצת חייב שבועה. אבל אם זה היה בלי עדים, הרי הוא יכול להגיד לו - לא הלוויתי לך כלום, לא לקחתי ממך כלום, כי הרי אין עדים. ואז אם הוא אומר לו "נתתי לך מחצה ואני חייב לך חצי", אז זה בעצם משיב אבידה. אז למה שיחייב שבועה?
אמר רבי יודן: [נמשך בהמשך]
[דף כט עמוד א]
אין אומרים בממון מאחר מיגו דיכיל למימר ליה "לא הלויתני", יכיל מימר ליה "הלויתני ונתתי לך חציים" לפי שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. תני: "מנה לי בידך", אמר לו בפני עדים "הין", למחר אמר לו "תניהו לי", אמר לו "נתתיו לך" - פטור. "אין לך בידי" - חייב ולא אומרים שנאמן מיגו שיכל לאמר "נתתיו לך", דאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו. רבי אסי° אמר: לעולם אומרים מיגו, אלא שכאן אינו נאמן דהמלוה לחבירו לא יפרענו אלא בעדים. אמר רבי אבין°: מילתיה דרבי אסי° רק המלוה לחבירו בעדים לא יחזיר לו אלא בעדים. מתניתא פליגא עלוי דתנן: "מנה לי בידך", אמר לו בפני עדים "הין" קא סלקא דעתין שהוא הדין אם ההלואה היתה בעדים, למחר אמר לו "תניהו לי", "נתתיו לך" - פטור, "אין לך בידי" - חייב. קתני מיהת "נתתיו לך פטור", משמע שפרע בלא עדים דאם פרעו בעדים פשיטא שפטור!
מתני': מנה לי ו_יבידך, אמר לו בפני עדים "הן", ולמחר אמר "תניהו לי", "נתתיו לך" - פטור, "אין לך בידי" - חייב. מנה לי בידך, ו_יאאמר לו "הין, אל תתניהו אלא בפני עדים", למחר אמר לו "תניהו לי", אמר לו "נתתיו לך" - חייב, מפני שהוא צריך ליתנם לו בפני עדים.
גמ': תני: "מנה לי בידך", אמר לו בפני עדים "הין", למחר אמר לו "תניהו לי", "נתתיו לך" - פטור, "אין לך בידי" - חייב ולא אומרים שנאמן מיגו שיכל לאמר "נתתיו לך", דאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו. רבי אסי° אמר: לעולם אומרים מיגו אלא שכאן אינו נאמן דהמלוה לחבירו לא יפרענו אלא בעדים. אמר רבי אבין°: מילתיה דאסי דווקא אם הלוה לחבירו בעדים לא יחזיר לו אלא בעדים. מתניתא פליגא עלוי דתנן: "מנה לי בידך", אמר לו בפני עדים "הין" קא סלקא דעתין שהוא הדין אם ההלואה היתה בעדים, למחר אמר לו "תניהו לי", "נתתיו לך" - פטור, "אין לך בידי" - חייב. קתני מיהת "נתתיו לך פטור", משמע שפרע בלא עדים דאם פרעו בעדים פשיטא שפטור. אמר רבי בון°: דרך בני אדם להלוות לחביריהן שלא בעדים ולתובען בעדים ואין זה נקרא הלואה בעדים ולא על זה אמר רבי אסי° שאינו יכול להחזיר אלא בעדים. "מנה לי בידך", אמר לו בפני עדים "הין, אל תתניהו לי אלא בפני פלוני ופלוני", למחר אמר לו "תניהו לי", "נתתיו לך" - חייב, שצריך להחזיר לו בעדים. הגע עצמך דאמר לו "נתתיו לך בעדים" אחרים? תני בר קפרא°: דאמר ליה "אל תתנם לי אלא במעמד פלוני ופלוני". הגע עצמך דאמר לו "החזרתים במעמד פלוני ופלוני"? רבי אבא°, רב המנונא° ורב אדא בר אהבה° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: מעשה בא לפני °רבי ואמר: "יבואו פלוני ופלוני ויעידו שנתן בפניהם". הרי שבא בשטר ובחזקה כגון המחזיק בקרקע ואמר לו חבירו "מה אתה עושה בקרקע שלי?" ואמר לו "אתה מכרת לי ואכלתי שני חזקה וגם השטר בידי" - °רבי אומר: ו_יבידון בשטר ולא מועיל החזקה, °רבן שמעון בן גמליאל אומר: ידון אף בחזקה. אמר רבי זעירא° בשם רב ירמיה°: מעשה בא לפני °רבי יהודה בר עילאי ופסק כ°רבן שמעון בן גמליאל. רבי ירמיה° בעי קמי רבי זירא°: מה מחלפה שיטתיה ד°רבי? הכא הוא אמר "יבואו פלוני ופלוני ויעידו שנתן בפניהם", משמע שצריך לברר את כל טענותיו ותמן אמר "ידון בחזקה" ולא צריך לברר? נימר שהמעשה היה עד דלא יחזור ביה קדם שפסק להקל כרבן שמעון בן גמליאל. ואפילו תימר
אנחנו תראו בירושלמי מסכת שבועות דף כט. נתחיל מהמשנה פרק ו' הלכה ב'. אומרת המשנה מנה לי בידך ואמר לו בפני עדים אין. למחרת אמר לו תניהו לי, אמר לו נתתיו לך - פטור. אמר לו אין לך בידי - חייב, כי אם הוא כופר והעדים מעידים שהוא הודה שיש לו. אמר לו מנה לי בידך. אמר לו אין. אמר לו אל תתניהו אלא בפני עדים. למחרת אמר לו תנהו לי. אמר לו נתיב לך, חייב, מפני שהוא צריך ליתנם בפני עדים.
מתניתין: מנה לי בידך, אמר לו הן, ולמחר אמר תניהו לי, נתתיו לך - פטור. אם אמר לו אין לך בידי - חייב. עכשיו אנחנו לא אומרים שהוא נאמן במיגו, הרי הוא יכול לומר אני נתתי לך וזה נאמן, מתוך שיכול להגיד נתתי לך וזה נאמן, זה גם נאמן. אם אומר לו כן, אין לך בידי, כן. כמה שאומר שלא, כי בעצם מיגו כזה לא קיים, כי אדם לא מעיז פניו בפני בעל חובו.
רבי יוסי אמר לעולם אומרים מיגו, אלא שכאן אינו נאמן כי הוא סובר שמלוה לחבירו לא יפרענו אלא בעדים. אז הוא לא יכול להגיד נתתי לך בלי עדים כי אסור לו.
אמר רבי אבין: מילתיה דרבי אסי, מה שרבי אסי אמר שצריך לפרוע את זה בעדים - זה דווקא אם המלוה עצמו היה בעדים. דווקא אם הלוה לחברו בעדים אנחנו יכולים לחזור אליו בעדים, אבל אם הוא הלוה לו בלי עדים, יכול לחזור בלי עדים.
מתניתא פליגא עלוי, דתנן: אמר לו מנה לי בידך ואמר לו בפני עדים אין. גזרינן בעוא מינה חזקה שגם המלוה הייתה - שהכוונה שהמלוה הייתה בעדים. שלמחרת אמר לו תניהו לי. אמר לו נתתיו לך - פטור, שאומר לו אין לך בידי חייב. ומה כתוב כאן? שאם הוא אמר נתתיו לך הוא פטור. משמע שהוא פרע בלי עדים ואף על פי כן הוא נאמן.
כן, כי הגמרא הבינה שהוה אמינה הייתה שההלוואה הייתה בעדים, כי מה שכתוב "אמר לו בפני עדים אין" הכוונה שההלוואה הייתה בעדים. אז אם זה ככה, אם ההלוואה הייתה בעדים ופה הוא פרע לו לא בעדים והוא נאמן, אז זה שלא צריך לפרוע בעדים.
עכשיו פה חייבים להגיד שמדובר שהוא פרע בלי עדים, כי אם הוא פרע בעדים אז כיצד שהוא פטור? יש עדים שמעידים שהוא פרע, ברור שהוא פטור. אלא כנראה חידה שאפילו פרע בלי עדים הוא פטור.
אמר רבי בון: דרך בני אדם להלוות לחביריהן שלא בעדים, אבל לתובען בעדים, וזה לא נקרא הלוואה בעדים. ולא על זה אמר רבי אסי שלא יכול להחזיר אלא בעדים. כלומר פה לא מדובר כמו שאמרנו, שהלוואה הייתה בפני עדים. הלוואה הייתה בלי עדים. מה שכתוב כאן "מנה לי בידך, אמר לו בפני עדים אין" - לא הכוונה שהייתה הלוואה בפני עדים, אלא רק הודה לו בפני עדים, אבל ההלוואה עצמה הייתה בלי עדים. ואז אומר במקרה כזה זה לא נקרא הלוואה בעדים, וגם רבי אסי מודה שבמקרה כזה יכול להחזיר בלי עדים.
אמר לו מנה לי בידך, אמר לו הין, אל תתניהו לי אלא בפני פלוני ופלוני, ולמחרת אמר לו תניהו לי. אמר לו נתתיו לך - חייב, שצריך להחזיר לו בעדים. ואמרה הגמרא: הגע עצמך דאמר לו "נתתיו לך" בעדים אחרים? תני בר קפרא, דאמר ליה "אל תתניהו לי אלא במעמד פלוני פלוני". כלומר פה הוא מוסיף עוד תנאי - שהוא אומר לו אל תיתן אלא במעמד פלוני פלוני. פה לא יכול להגיד את זה בפני אחרים. שאת אומר: הגע עצמך דאמר לו "נתתיו לך במעמד פלוני פלוני"? אם הם לא נמצאים פשוט, אבל אמר בפניהם.
אז רבי אבא, רב המנונא ורב אדא בר אהבה אמרו בשם רב: מעשה בא לפני רבי ואמר "יבואו פלוני ופלוני" ויעידו שנתן בפניהם. כן, אם במקרה הוא טוען ככה שהוא נתן בפני פלוני פלוני עדים, אז שיבואו ויעידו.
שאת אומר: הרי שבא בשטר ובחזקה - יש לו את שני הדברים. כלומר הוא טוען, המחזיק בקרקע - בא חברו, אומר לו מה אתה עושה בקרקע שלי? הוא אומר לו אתה מכרת לי אותה, וגם אכלתי שני חזקה וגם השטר בידי. אז רבי אומר: ידון בשטר, ולא מכוח החזקה. וזה מה שגם רבן שמעון בן גמליאל אומר: ידון בחזקה. כלומר די באחד מהם - או החזקה או השטר.
אמר רבי זעירא בשם רבי ירמיה: מעשה בא לפני רבי יהודה ופסק כרבן שמעון בן גמליאל. כן, שדי באחד מהם.
רבי ירמיה בעי קמי רבי זירא: מה מחלפה שיטתיה דרבי? האם רבי חזר בו? הרי הכי הוא אמר - כי אמרנו שלגבי אם אדם אמר לו שלא יפרע אלא בפני פלוני ופלוני, אז אומר רבי יבואו פלוני פלוני ויעידו. משמע שצריך לברר את כל הטענות. הוא טוען שהוא פרע בפני פלוני פלוני - שיבואו ויעידו. ואילו תמה לגבי מי שאומר שיש לו גם שטר וגם חזקה - אז אמרנו שהוא פסק כרבן שמעון בן גמליאל שדי באחד מהם, אז די בחזקה, לא צריך לברר.
אז אמרה הגמרא: נימר עד דלא יחזור ביה. כלומר באמת בהתחלה הוא סבר שצריך את שניהם, צריך לברר. לאחר מכן הוא חזר בו כמו שראינו, והוא סובר כרבן שמעון בן גמליאל.
ואפילו תימר ביה שלא חזר בו - כלומר, תגיד שרבי תמיד סבר אותו דבר, לא חזר בו. אני יכול להגיד שלא ביקש רבי אלא לעמוד על אמיתן של דברים. כלומר כשהוא אמר יבואו פלוני פלוני ויעידו - זה לא מצד הדין, הוא רוצה לדייק, לעמוד על אמיתות. אז גם כאן ברגע שהוא אומר יש לי שטר, אז אומר רבי שיביא אותו, כי מתוך כך רוצה לעמוד על אמיתות דבריו, שמא הוא מזויף פסול. ואז אם השטר מזויף, ממילא החזקה לא מועילה כלום.
עכשיו, ובאמת אם הוא לא מצא את השטר או שלא מצא עדים לקיימו, אז במקרה כזה רבי מודה שנתנו בדרך חזקה. כל הבעיה אם כן, יש את העדים והם טוענים אחרת, או כן נתנו את השטר והשטר נמצא פסול - כך בעצם החזקה התבטלה.
[דף כט עמוד ב]
שלא חזר ביה, לא ביקש °רבי אלא לעמוד על אמיתן של דברים וכיון שאמר "יש לי שטר" צריך להביאו כי מתוך כך נוכל לעמוד על אמיתות דבריו שמא ימצא מזויף או פסול ואז ודאי לא תועיל לו חזקתו. ואכן אם לא מצא את השטר או שלא מצא עדים לקיימו בזה מודה °רבי שידון בעדי חזקה. המחזיק מחמת אונו שטר ונמצאת פסולה, אינה חזקה. רבי ירמיה° אמר: במחלוקת °רבי ו°רבן שמעון בן גמליאל. אמר שמואל° בר אבא בר אבא, רבי זירא° ורבי יעקב בר אחא° אמר ו בשם רבי אבינא°: דברי הכל היא! אמר רבי יוסי° בר זבידא: תמן במחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבי מדובר בבא בשטר ובחזקה, הכא בבא בשטר ואחר שנמצא השטר פסול טוען שיש לו גם עדי חזקה. ובזה גם °רבן שמעון בן גמליאל יודה שהחזקה בטילה. אמר רבי יודן°: תמן כבא בשתי כיתי עדים - כת ראשונה על השטר וכת שניה על שני חזקה שדי לקיים אחת מהן, הכא בכופר בראיותיו דכיוון שנמצא השטר פסול אף החזקה שבאה מחמת השטר אינה כלום. רבי מרינוס° הוה ערב לכלתיה, והוו דיינין קמי רבי חמא° בר חנינא, אביי° בר קפרא° ורבי הושעיה°. לאחר שהודה אמר: "יהבית נתתי מתחילה". שאלון לרבי חייה רובה°. שאל רבי חייה° ל°רבי ואמר: "המתחייב בבית דין לא כל הימינו." מאי "לא כל הימינו"? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אם מעצמו משלם קדם שתבעוהו בבית דין נאמן לומר "נתתי", ואם מפי אחרים היינו שחיבוהו בית דין לשלם לא כל הימינו. רבי בון בר כהנא° אמר: אף בשבועות כן! מהו "אף בשבועות כן"? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אם מעצמו נשבע נאמן לומר "נשבעתי", אם מפי אחרים היינו שלא רצה להישבע ובית דין חייבוהו להישבע לא כל הימינו.
מתני': ו_יגליטרא זהב לי בידך, אין לך בידי אלא ליטרא כסף - פטור. ו_ידדינר זהב לי בידך, אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסין ופונדיון ופרוטה - חייב, שהכל מין מטבע אחד.
גמ': תנן התם: "שמונה של זהב יש לי בכיס" ונמצאו שמונה דינרי זהב, או "חמשים סלע" או נמצאו מאתים דינר - הרי אילו מעשר שני שכך עולה שווים. אבל אם אמר "שמונה דינרי זהב יש לי בכיס" ונמצאו חמשים סלע או מאתים דינר - הרי אילו חולין.
אומרת הגמרא: המחזיק מחמת אונו ונמצאת פסולה, אינה חזקה. כלומר בעצם אדם שמחזיק בקרקע והטענה שלו שהוא קנה את זה ויש לו שטר מכירה, ונמצא שהשטר פסול - אז אין לך חזקה, כי הרי כל החזקה באה מכוח השטר, מכוח הקניין. אבל אם השטר לא חוקי, לא תקין, שטר פסול, אז אין קניין, אין חזקה.
רבי ירמיה אמר: במחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל. אותה מחלוקת כמו שקודם. אמר שמואל, רבי זירא ורבי יעקב בר אחא בשם רבי אבינא: דברי הכל היא! גם רבן שמעון בן גמליאל מודה פה שאם השטר פסול אז אין חזקה.
אמר רבי יוסי: תמן בבא בשטר ובחזקה, מדובר שהוא בא בשטר ובחזקה. הכא בבא בשטר - אבל כאן מדובר שהוא בא בשטר, ואחרי שהשטר נמצא פסול, הוא טוען שיש לו גם עדי חזקה. וגם רבן שמעון בן גמליאל מודה שהחזקה בטלה. כי בעצם הכוח של החזקה צריך טענה, אין חזקה בלי טענה, והטענה שהוא קנה וזה השטר. אז אם השטר נמצא פסול אז אין מכירה, ממילא החזקה בטלה.
ואמר רבי יודן: תמן בשתי כיתי עדים - הוא אומר כשהוא בא עם שטר וחזקה זה כאילו שיש לו שני כתי עדים, השטר והכת השנייה של עדי חזקה. אז די בעצם לקיים אחד מהן, כמו שיש לנו שתי כתי עדים, מספיק שאחד מהם יעיד. אבל כאן, כמו שאמרנו שהשטר נמצא פסול, אז זה הכא בכופר בראיותיו, כיוון שיצא שטרו פסול, אז גם החזקה שבאה מחמת השטר אינה כלום.
מספרת הגמרא: רבי מרינוס הוה ערב לכלתיה, והוו דיינין קמיה, כלומר רבי חמא, אביי בר קפרא ורבי הושעיה. לאחר שהוא הודה שהוא חייב, הוא אמר שילמתי לה כבר - יהבית - מתחילה, כבר מההתחלה שילמתי.
שאלון לרבי חייה רובה, והוא שאל לרבי, ורבי אמר: המתחייב בבית דין לא כל הימינו. שאלתו - מה הכוונה "לא כל הימינו"? אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אם מעצמו משלם קודם שיתבעו אותו בבית דין, אז הוא נאמן לומר "נתתי", כמו שראינו. אבל אם מפי אחרים, כלומר אם חייבו אותו בבית דין לשלם, לא כל הימינו, הוא לא יכול להגיד שילמתי כבר.
רבי בון בר כהנא אמר: אף בשבועות כן. מה זה "אף בשבועות כן"? אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אם מעצמו נשבע הוא נאמן לומר "נשבעתי", אבל אם מפי אחרים, כלומר אם הוא לא רצה להישבע ובית דין חייבו אותו להישבע, אז לא כל הימינו, הוא לא יכול להגיד נשבעתי כבר. צריכים בית דין, שהוא עדים, שיעידו שהוא נשבע.
פרק ו' הלכה ג', משנה: ליטרא זהב לי בידך - ליטרא זהב זה בערך מאתיים גרם. אומר ליטרא זהב לי בידך, והוא אמר לו אין לך בידי אלא ליטרא כסף - פטור, כי זה לא מין הטענה בכלל, הוא טוען ליטרא זהב, הוא טוען לו כסף.
אמר לו דינר זהב לי בידך, והוא אמר לו אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסין ופונדיון ופרוטה - חייב. כלומר, אחד מהם - או דינר או טריסין ופונדיון ופרוטה - חייב, כיוון שפה הכוונה למטבע. דינר הכוונה שווי, דינר זהב זה שווי, מטבע, שווי כספי. אז אם הוא מודה לו במטבע אחר, אז זה מעין הטענה, שהכל מין מטבע אחד, לכן זה כאילו מודה מקצת והוא חייב.
אם אמר לו "שמונה של זהב יש לי בכיס" - כלומר יש לו בכיס מטבעות של מעשר שני. הוא אומר שמונה של זהב יש לי בכיס ונמצאו שמונה דינרי זהב, או חמשים סלע שזה שמונה דינרי זהב, או מאתים דינר כסף שזה גם כן חמישים - זה חמישים סלע. אז הרי אלו מעשר שני, כי בעצם זה השווי. הוא דיבר על השווי כשהוא אמר שמונה של זהב יש לי בכיס, אז כנראה הוא מתכוון לשווי שלהם. אז לא משנה אם זה בדינרים או במטבעות אחרים.
אבל אם אמר "שמונה דינרי זהב יש לי בכיס" ונמצאו חמישים סלע או מאתים דינר - הרי אילו חולין. כי פה הוא התכוון ודאי למטבע עצמו. עכשיו אם הוא אמר ליטרא זהב לי בידך, כלומר המטבע עצמו, וכיוון שמטבעות אחרים מצאו אז זה חולין.
אם הוא אמר ליטרא זהב לי בידך, והוא אמר לו אין לך בידי אלא ליטרא כסף - פטור כי זה לא מין הטענה. אבל אם הוא אמר לו דינר זהב יש לי בידך, והוא אמר לו אין לך בידי אלא דינר כסף - חייב, כי שוב פעם אני אומר הוא כנראה התכוון לשווי של הכסף, אז זה פה מודה מקצת.
אמר רבי יעקב בר אבין: בקדמיתא הוה אמינא - בהתחלה חשבנו שדינר זהב זה פרוטות, כאילו הוא מתכוון לשווי הכספי. כשהוא אומר דינר זהב הוא מתכוון לשווי הכספי, אבל כשהוא אומר דינרי זהב, אז פה זה לא פרוטות, הוא לא מתכוון לשווי אלא מתכוון דווקא לדינרי זהב ממש. אז אם הוא מודה לו בדינר כסף זה לא מן הטענה. ולא היא, אלא אפילו דינרי זהב פרוטות הן וכוונתו לערך הכספי.
אמר: אילו אמר "דינר זהב זהוב" - אתה צודק, אם היה אומר דינר זהב זהוב, אז באמת פה הכוונה הייתה דווקא למטבע דינר זהב ולא לשווי שלו. ואומר: והן מצאנו ברייתא כזאת? השכחתני - "דינר זהב זהוב" פטור. כלומר אם הוא מודה לו על מטבע אחרת, אז זה לא מין הטענה והוא פטור.
[דף ל עמוד א]
"ליטרא זהב לי בידך", "אין לך בידי אלא ליטרא כסף" - פטור. "דינר זהב יש לי בידך", "אין לך בידי אלא דינר כסף" - חייב. אמר °רבי יעקב בר אבינא: בקדמיתא הוינן אמרין "דינר זהב פרוטרוט" וכוונתו לשווי הכספי - "דינרי זהב אינן פרוטרוט" שכוונתו דווקא למטבע דינרי זהב. ולא היא אלא אפילו דינרי זהב פרוטרוט וכוונתו לערך הכספי. אילו אמר "דינרי זהב זהוב יאות" שכוונתו רק למטבע דינר זהב ולא לשווי, אשכח תני: "דינר זהוב זהב" - פטור אם הודה במטבע אחר דלא הוי ממין הטענה.
מתני': ו_טוכור תבואה לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית - פטור. כור ו_טזפירות לי בידך, אין לך בידי אלא קטנית - חייב, שהקטנית בכלל הפירות. ו_יזטענו חטים והודה לו בשעורים - פטור, ו°רבן גמליאל דיבנה מחייב. הטוען לחבירו בכדי שמן והודה לו בקנקנים - °אדמון אומר: הואיל והודה מן הטענה ישבע, וחכמים אומרים: ו_יחאין הודייה מן הטענה. אמר °רבן גמליאל דיבנה: רואה אני את דברי °אדמון. ו_יטטענו כלים וקרקעות, הודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים - פטור. הודה במקצת הקרקעות - פטור, במקצת הכלים - חייב, שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן.
גמ': תנן התם: טענו חטין והודה לו בשעורים - פטור, ו°רבן גמליאל דיבנה מחייב. מתניתין בשטענו חטים והודה לו בשעורים. אבל אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן, דברי הכל חייב. רבי אימי° אמי בן נתן אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: לא סוף דבר מתניתא בשטענו חטים והודה לו בשעורים, אלא אפילו אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן לדברי חכמים פטור. אם אפילו בטענו שני מינים והודה לו באחד מהם פוטרים חכמים, ולמה תנינן "טענו בחטים" והודה לו בשעורים - פטור, ו°רבן גמליאל דיבנה מחייב? שאפשר להבין מכאן שבטענו שני מינים והודה באחד מהם גם חכמים מודים שחייב! אם כדברך היה צריך לומר חידוש גדול יותר שאפילו בטענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהם חכמים פוטרים. בא להודיעך כח °רבן גמליאל דיבנה עד היכן הוא מחייב. רבי אבהו° כהדא דרבי אימי° אמי בן נתן שאפילו אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן פטור. רבי שמעון בן לקיש° אמר: מתניתא בשטענו חטים והודה לו בשעורים, אבל טענו שני מינין והודה לו באחד מהן - דברי הכל חייב. רב° אבא בר אייבו כרבי שמעון בן לקיש° דחד בר נש אזיל בעי מידון עם חבריה קומי רב° אבא בר אייבו. שרי מיטען עימיה התחיל לטעון עליו שחייב לו שערין חטין וכוסמין והנתבע הודה באחד מהם. אמר ליה רב° אבא בר אייבו: "כל מה דאת יכיל מגלגלה עלוי גלגל ובסופא הוא מישתבע לך חדא על כולהן." אמר רבי אבהו°: כך משיב רבי שמעון בן לקיש° את רבי יוחנן° בר נפחא: על דעתך דאת אמר "טענו שני מינין" והודה לו באחד מהן לדברי חכמים פטור, והא תנינן: "טענו כלים וקרקעות, הודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים" - פטור שאין כפירה או הודעה בקרקעות מביאה לידי שבועה. אם כלים בכלים הוא פטור, כלים בקרקעות לא כל שכן? אז מה חידשה המשנה? מה עבד לה
פותחים בירושלמי מסכת שבועות דף ל'. נתחיל מהמשנה, פרק ו' הלכה א'. אומרת המשנה: כור תבואה לי בידך, אמר לו אין לך בידי אלא לתך קטנית - פטור, כי זה לא מן הטענה. אחר כך אמר לו כור פירות לי בידך, אמר לו אין לך בידי אלא קטנית - חייב, כיוון שהקטנית בכלל הפירות.
טענו חטים והודה לו בשעורים - פטור, ורבן גמליאל מחייב. הטוען לחבירו בכדי שמן והודה לו בקנקנים, אדמון אומר: הואיל והודה מן הטענה ישבע. וחכמים אומרים: אין הודייה מן הטענה. אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.
טענו כלים וקרקעות, הודה בכלים וכפר בקרקעות, או הודה בקרקעות וכפר בכלים - פטור. כי אם הוא כופר במקצת, אז היה נשבע - בגלל שהיה נשבע על הכלים היה נשבע גם על הכל. אומרים שהוא כפר על הכל.
הודה במקצת הקרקעות - פטור, כי לא נשבעים על כפירת שבועת קרקעות. אבל במקצת הכלים - חייב, שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן. כלומר, כיוון שהוא נשתייך אישווע על הכלים כי הוא הודה במקצת, ממילא הוא גם אישווע על הקרקעות.
אמרה הגמרא: תנן התם: טענו חטין והודה לו בשעורים - פטור, ורבן גמליאל. אמרה הגמרא: מתניתין בשטענו חיטים והודה לו בשעורים, אבל אם טענו שני מינים והודה לו באחד מהם - פה דברי הכל חייב.
רבי אימי אמר בשם רבי יוחנן: לא סברה מתניתא בשטענו חיטים והודה לו בשעורים בלבד, אלא אפילו אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן - פטור לדברי חכמים. הם רואים גם כן איך שאם טוען לו חיטים ושעורים, והודה באחד מהם, הוא היה גם כן פטור.
שואלת הגמרא: אם אפילו בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן פוטרים חכמים, ולמה תנינן "טענו בחטים" והודה לו בשעורים - פטור, ורבן גמליאל? מפה לכאורה אפשר להבין שדווקא כשטען חיטים ושעורים והודה על אחד מהם, גם חכמים מודים. למה השתמש בכזה לשון? אם כדבריך, היה צריך להוכיח יותר גדול - שאפילו טענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהם, חכמים פוטרים.
אמרה הגמרא: בא להודיעך כח רבן גמליאל עד היכן מחייב. הרי אתה אומר שטענו חיטים ושעורים והודה לו בחיטים, ואתה אומר שהוא פטור - אם כדבריך שכלים וכלים פטור, כלים וקרקעות לא כל שכן. למה צריך להגיד את זה?
אמר ליה - סיפא איצטריכא ליה, באמת אתה צודק, זה מיותר, אבל ההמשך - הסיפא - זה החידוש: זוקק שבועה על הקרקע אם הודה במקצת כלים. דמתניתא: שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן. החידוש הוא שכיוון שהוא מודה במקצת מהכלים, הוא חייב שבועה גם על הקרקעות - זה החידוש. אבל באמת ודאי שאין חידוש בזה שאם הודה בכל הכלים הוא יהיה פטור משבועה.
[דף ל עמוד ב]
דו פתר ליה סיפא איצטריכה ליה שזוקקו שבועה על הקרקע אם הודה במקצת כלים. והתנינן: "הטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים" - מה אנן קיימין? אם בשטענו קנקנים ושמן והודה לו באחת מהן, כל עמא מודיי שהוא מין הטענה ואם בשטענו שמן והודה לו בקנקנים, כל עמא מודיי שאין הודייה מין הטענה! אמר רבי זעירא° אמר רבי אבונה° בשם רב° אבא בר אייבו: בשטענו קנקיני שמן. היא מתניתה: ההין אמר "מלאין" וההן אמר "ריקנין". ניחא שאפשר לטעון שהתכוון לקנקנים ללא שמן, אבל איך אפשר לטעון שהתכוון לשמן בלא קנקנים? אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי אבון°: במפיק לישנה דמחצין דמשח מידה של קנקני שמן שימלא בכליו מתוך החבית ולית סופיה משאלה למה לא נשאל למה התכוון בההוא דנשתתק. כיני מתניתא כך כוונת המשנה: כפר במקצת קרקעות פטור, במקצת כלים חייב והחידוש שנכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן.
שואלת הגמרא: ואפילו על ריש לקיש יש לתפוס פליגא? תנינן: הטוען לחבירו בכדי שמן והודה לו בקנקנים. עכשיו מה נן קיימין? אם בשטענו קנקנים ושמן - פה כל עמא מודיי שיש הודאה מן הטענה, הרי הוא טען גם על כדים עם שמן והודה לו מצד הטענה. עכשיו אם בשטענו קנקנים והודה בשמן - פה כל עמא שאין הודייה - הוא אומר אתה חייב לי שמן, הוא אומר לו כדים.
אז באיזה מקרה מדובר? רבי זעירא רבי אבונה בשם רב: מדובר בקנקני שמן, ועל זה המחלוקת. לא אמר קנקנים ולא שמן, ולא אמר שמן ולא קנקנים.
שואלת הגמרא: ניחא שאפשר לטעון שהוא התכוון לקנקנים ולא שמן, אבל איך יש לטעון שהוא התכוון לשמן ולא קנקנים? הוא אמר קנקני שמן, אז איך אפשר לטעון שהוא התכוון לשמן ולא קנקנים?
אמר רבי אלעזר בשם רבי אבון: מפיק מחצין דמשח בה - כלומר שהוא השתמש בלשון כאילו בתור מידה של קנקני שמן. הכוונה שהוא יהיה מלא מהכדים. יש לו חבית גדולה שיש בה הרבה מאוד שמן, ואומר אתה חייב לי מאה קנקנים של שמן מהחבית הזאת.
שואלת הגמרא, אז אם כך, ואישאלוהו? שאלו אותו באמת מה הוא התכוון? אמרה הגמרא בעו דמישתתק - כן, אותו אדם אחרי שהוא טען, השתתק.
כיני מתניתא: כפר במקצת קרקעות חייב, ובמקצת כלים פטור - זה צריך להיות הפוך. והחידוש שהנכסים שיש להן אחריות זוקקין את הנכסים שאין להן אחריות לישבע עליהן. כלומר ההודעה במקצת במטלטלין - זה מחייב שבועה גם על הקרקעות.
[דף לא עמוד א]
==ירושלמי שבועות, פרק ו, הלכה ה==
מתני': ו_כאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ו_כאואין משביעין את הקטן, אבל נשבעין לקטן ולהקדש.
גמ': כתיב (שמות משפטים כב ו): "כי יתן איש אל רעהו" - פרט לקטן. עד כדון כשנתן לו קטן ותבעו כשהוא קטן. נתן לו קטן ותבעו גדול מנין? תלמוד לומר "רעהו" - ו_כבעד שיהא נתינתו ותביעתו שוין. אמר רבי אבא בר ממל°: לית הדא פשיטא קשיא על דרבי יוחנן° בר נפחא דאמר: "הטוען לחבירו טענת גנב באבידה - חייב". דאם אמר לו "איכן אבידתי שמצאת", אמר לו "נגנבה" חייב בכפל. והרי קטן שנתן לגדול לשמור חפץ, אין זה גרוע מאבדה שמצא מעצמו, ולמה אין כאן דין טענת גנב? אמר רבי אבא°: תיפתר שאמר לו "עד שאת קטן תבעתני ונפטרתי משבועתך". כתיב (שמות משפטים כב י): "שבועת ה' תהיה בין שניהם" משמע ששניהם קיימים - להוציא היורש שאינו נשבע. והא תנן: "וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה"? אמר רבי אילא° אילעא בשם רבי יסא° אסי: ביורשיו שיורשים תובעים יורשים אחרים היא מתניתין. כתיב: "שבועת ה'" תהיה בין שניהם שאינה זזה מבין שניהם לעולם: שאם המשביע משביע לשקר סוף לצאת עליו שיענש, ואם הנשבע נשבע לשקר סוף לצאת עליו. מאי טעמא? דכתיב (זכריה ה', ד'): "הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר" וגו'. אמר רבי שמואל בר נחמן°: מלאכי חבלה אין להן קפיצין ואינם יכולים לשבת. ומה טעמא? דכתיב (איוב א', ז'): "משוט בארץ ומתהלך בה". ברם הכא: ובאה אל בית הגנב ולנה בתוך ביתו "וכלתו את עציו ואת אבניו". בא וראה: דברים שאין האש שורפן, שבועת שוא מכלתן! רבי יונה° אמר: דווקא אם נשבע על שקר. רבי יוסי° בר זבידא אומר: אף אם חשב שנשבע על האמת. רבי חגיי° דריש כהדא דרבי יוסי° בר זבידא מעובדא דהוה בחדא איתא דאזלת מיערוך גב חבירתה, והוה קטיר בשיטיה דקולסיתה שולי המטפחת תרין דינרין. נפלו לה ואיערכו גו עיגולא שאשה אחת הלכה לערוך עיסתה של חברתה, והיה קשור בקצה המטפחת אשר לה שני דינרין, ונפלו ונערכו בתוך הככר של זו.
אין נשבעין על טענת חרש, שוטה וקטן, ואין משביעין את הקטן, אבל נשבעין לקטן ולהקדש. אומר הכתוב "כי יתן איש אל רעהו" - מכאן הוא פרט לקטן, כתוב "איש" אז פרט לקטן.
אומרת הגמרא: עד כדון שנתן לו קטן ותבעו כשהוא קטן. נתן לו קטן ותבעו כשהוא גדול מנין? תלמוד לומר "רעהו" עד שיהא נתינתו ותביעתו שוין. אמר רבי אבא בר ממל: לית הדא פשיטא על רבי יוחנן. כלומר זה לא קשה לרבי יוחנן, שרבי יוחנן אמר "הטוען לחברו טענת גנב באבידה חייב". כן, כי אם אמר לו "היכן אבידתי שמצאת" ואמר לו "נגנבה", אז הוא חייב בכפל, מתברר שהוא גנב את זה. והרי קטן שנתן לגדול לשמור חפץ, זה לא גרוע מאבידה שמצא מעצמו. אז למה אתה אומר שאין לו טענת גנב? אמר רבי אבא: תיפתר שאמר לו "עד שאתה קטן תבעתני ונפטרתי משבועתך". באמת אם הוא לא היה תובע אותו כשהוא קטן, ורק כשהוא גדול תובע אותו, אז הוא היה חייב. אבל פה מדובר שהוא אומר לו: כשהיית קטן כבר תבעת אותי, ואני נשבעתי לך ונפטרתי מהשבועה.
אומר הכתוב, "שבועת ה' תהיה בין שניהם", משמע ששניהם קיימים. כלומר צריך שגם התובע וגם הנתבע יהיו קיימים - להוציא את היורש. רבי אילא בשם רבי יסא: ביורשיו היא מתני. כלומר הכוונה שיורשים תובעים את היורשים השניים, זה הכוונה. אומר הכתוב "שבועת ה' תהיה בין שניהם", מכאן שבין שניהם אינה זזה מבין שניהם לעולם: שאם המשביע משביע לשקר, סוף יוצא עליו - הוא יענש. ואם הנשבע נשבע לשקר, סוף יוצא עליו - הוא יענש. מאי טעמא? מה הפסוק אומר על זה? זה דכתיב "הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר" וגו'.
אמר רבי שמואל בר נחמן: מלאכי חבלה אין להן קפיצין, והם לא יכולים לשבת. ומה טעמה? זה הפסוק אומר, "משוט בארץ ומתהלך בה". כן, בואו ולמדו מזה שהם עומדים ועומדים. ברם הכא הוא בא אל בית הגנב ולן בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו. כלומר פה, האדם שנשבע לשקר - זה בא ומכלה, אפילו יושב ולן בביתו, מכלה את עציו ואת אבניו. אז מלאכי חבלה באים וכביכול כאילו נעלמים בביתו. בא וראה: דברים שאין האש שורפן, שבועת שוא מכלתן! הרי כתוב פה גם כן אבנים. רבי יונה אמר: דווקא אם הוא נשבע לשקר. רבי יוסי אומר: לא, אף על האמת, כלומר אפילו הוא חושב שהוא נשבע אמת, גם אז הוא יענש על זה.
[דף לא עמוד ב]
הפכת בעייא להו גו ביתא ולא אשכחתון. חזרת לגבה, אמרה לה: "הבי לי ב' דינרין דנפיל לי גו ביתיך". אמרה לה: "לא ידענא". "אי ידעה בהו תיקבור ברה!" קברתיה. מי עלון מיקבריא שמעת קלא אמרה: "אילולא דהות ידעה בהון לא קברתיה!" אמרה: "אין ידעה בהון ההיא איתא תקבור ברא חורנה!" קברתיה. עלין מנחמתא וקצון חד עיגול ואשכחון תרין דינרייא עריכין גו עיגולא לאחר שנזכרה משני דינרין שלה הפכה והלכה לתוך ביתה ובקשתם ולא מצאה. חזרה אל האשה שערכה בתוך ביתה ושאלה אותה ונשבעת "אי ידעת וכו'" וקברתו. ומשעלו וחזרו מבית הקברות שמעו קול המדברים: אלו לא שאמת שהיא יודעת מהדינרין, לא היה מגיע לה כן. וחזרה ונשבעה, וכן הוה. ולבסוף באה לנחמה ולאכול בסעודת המנחמין, ושברו את הככר ומצאו הדינרין שנתערבו בתוך הככר. הדא מילתא אמרה: בין זכיי בין חייב לשבועה לא תיעול.
מתני': ו_כגאילו דברים שאין נשבעין עליהן: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. אין בהן ו_כדלא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה. ו_כהשומר חנם אינו נשבע, נושא שכר אינו משלם. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: דברים שהוא חייב באחריותן נשבעין עליהן, ושאינו חייב באחריותן אין נשבעין עליהן. °רבי מאיר אומר: יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודין לו. כיצד? אמר: "עשר גפנים טעונות מסרתי לך", והלה אומר: "אינן אלא חמש" - °רבי מאיר ו_כומחייב, וחכמים אומרין: "כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע."
גמ': תנן: "אילו דברים שאין נשבעין עליהן" - עבר ונשבע, רבי יוחנן° בר נפחא אמר: מביא קרבן על השבועה, רבי אלעזר° בן פדת אומר: אינו מביא. אמר רבי אבין בר חייה°: כן משיב רבי יוחנן° בר נפחא לרבי אלעזר° בן פדת: "והא תני: "כל אלו שאין מוסרין להם שבועה מפני שהן פסולין לשבועה. אם נשבעו חייבין הן משום שבועת ביטוי". מעתה מה עדות דלא כפר בממון אלא בדבר המביא לידי ממון, היכא דלא מיחייב משום שבועת העדות אתה מחייבו משום שבועת ביטוי? פקדון דכפר בממון לא כל שכן, דאמרינן פסול וחשוד או כל כיוצא בו, דלא מחייבינן ליה משום שבועת הפקדון מחייבינן ליה משום שבועת ביטוי"? לא אם אמרת בשבועת העדות שנוהגת בעבדים ובשטרות ובקרקעות, תאמר בשבועת הפקדון שאינה נוהגת בעבדים ובשטרות ובקרקעות. ושבועת העדות לאו בבית דין, ובית דין מוסרין שבועה לקרוב או פסול או חשוד על השבועה אלא בשעבר ונשבע מעצמו. ותימר: מביא קרבן על השבועה אף הכא עבר ונשבע מעצמו מביא קרבן על השבועה משום שבועת ביטוי. תנן: "אילו דברים שאין נשבעין עליהן: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות." אית דבעי: נישמעינה מהדא דכתיב (שמות משפטים כב ט): "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור" - מה אילו מיוחדין שיש בהן שבר ושבויה ומתה, יצאו קרקעות שאין בה שבר ושבויה ומתה. אוציא קרקע ולא אוציא עבדים?
רבי חגיי דריש כהדא דרבי יוסי, שגם על שבועת אמת כן אדם נענש. עובדא הוה בחדא איתא דאזלת מיערוך גב חבירתה - הלכה ללפות את הבצק אצל חברתה, והוה קטיר בשיטיה דקולסיתה תרין דינרין - ובשולי המטפחת שלה היו קשורים שני דינרים. נפלו לה ואיערכו גו עיגולא - הם נכנסו בתוך הבצק של השכנה. הפכת בעייא להו גו ביתא ולא אשכחתון - היא חזרה לבית שלה וחיפשה אותם ולא מצאה אותם. חזרת לגבה, אמרה לה: "הבי לי ב' דינרין דנפיל לי גו ביתיך" - תני לי שני דינרים שנפלו לי אצלך בבית שלך. אמרה לה: "לא ידענא" - לא ראית אותם. "אי ידעה בהו תיקבור ברה!" - אם אני כן לקחתי או שאני יודעת על זה, אז הבן שלי ימות. קברתיה - באמת הבן שלה מת. מי עלון מיקבריא שמעת קלא - כשבאו לקבור אותו, שמעה את הקול של השכנה שלה שאומרת: "אילולא דהות ידעה בהון לא קברתיה!" - אם היא לא באמת הייתה יודעת שכנראה היא ידעה על הכסף הזה, אז היא לא הייתה קוברת את הבן שלה. אמרה: "אין ידעה בהון היא איתא תקבור ברא חורנה!" - היא תקבור את הבן השני שלה. קברתיה - וקברה, גם הוא מת. עלין מנחמתא וקצון חד עיגול ואשכחון תרין דינרייא עריכין גו עיגולא - כשבאו לנחם אותה, חתכו אחד מהלחמים ומצאו ששני הדינרים היו בתוך הכיכר, שבעצם זה נאפה ביחד. זאת אומרת בעצם היא לא ידעה, והיא חטאה שהיא נשבעת אמת. הדא מילת אמרה: בין זכיי בין חייב לשבועה לא תיעול.
פרק ו' הלכה ו'. אומרת המשנה: אילו דברים שאין נשבעין עליהן: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמישה. שומר חנם אינו נשבע, נושא שכר אינו משלם. רבי שמעון אומר: דברים שהוא חייב באחריותן נשבעין עליהן, ושאינו חייב באחריותן אין נשבעין עליהן. כלומר גם הקדשות, אם הוא חייב באחריותן נשבע עליהם.
רבי מאיר אומר: יש דברים שבעצם דבר גורם לממון, זה שווה כמו ממון. יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע, ואין חכמים מודין לו. כיצד? אמר: "עשר גפנים טעונות מסרתי לך" - כלומר הגפנים עצמם מחוברים לאדמה, וישנם גם כן ענבים עליהם. והלה אומר: "אינן אלא חמש" - רבי מאיר מחייב, כי הענבים עומדים להיתלש, שזה כמו תלוש, ולכן בעצם הוא מודה לו במקצת מדבר מיטלטלין, ולכן בגלל שהוא מודה מקצת מיטלטלין אז הוא גורר שבועה גם על הקרקע. וחכמים אומרין: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, לכן לא נשבע לו.
שואלת הגמרא: עבר ונשבע מהדין, רבי יוחנן אמר: מביא קרבן על השבועה. כלומר אם הוא שיקר, ואחר כך הודה שהוא שיקר, אז הוא מביא קרבן על השבועה. רבי אלעזר אומר: אינו מביא. כלומר הוא לא חייב להישבע, הוא נשבע - זה כלום, לא חייב על זה קרבן.
אמר רבי אבין בר חייה: כן משיב רבי יוחנן לרבי אלעזר. יש רשימה של אנשים שהם פסולים לשבועה, לא יכולים להישבע כי הם פסולים, אבל אם נשבעו בכל זאת, ואחרי זה מודים שהם שיקרו, אז הם חייבים משום שבועת ביטוי. אז מעתה - מה עדות שהוא לא כופר בממון אלא רק בדבר שמביא לידי ממון, הוא לא חייב לו ממון בעצמו אלא הוא כופר בעדות שעל ידיה יכול לבוא ממון - אף על פי כן אתה מחייב אותו משום שבועת ביטוי. פיקדון שהוא כופר בממון - לא כל שכן, שאף על פי שאומרים שאם הוא פסול, והוא חשוד או כל כיוצא בו, שהוא לא חייב בשבועה, לא מחייבים אותו משום שבועת פיקדון, אף על פי כן יחייבו אותו משום שבועת ביטוי.
לא אם אמרת בשבועת העדות שנוהגת בעבדים ובשטרות ובקרקעות- שהרי נוהגת גם בעבדים וגם בשטרות וגם בקרקעות, בבית דין משביעים אותו גם על עבדים וגם על שטרות וגם על קרקעות. תאמר בשבועת הפקדון שאינה נוהגת בעבדים ובשטרות ובקרקעות. שואלת הגמרא: ואם זה כך, הרי שבועת העדות לאו בבית דין היא? כן, לכאורה קשה, הרי שבועת העדות משביעים בבית דין. אז איך ייתכן שבית דין ימסרו שבועה לכהן פסול או חשוד על שבועה? אלא חייבים להגיד שבית דין מוסרין שבועה אלא בשעבר ונשבע. ומה אמרנו? ותימר: מביא קרבן על השבועה, עבר ונשבע מביא קרבן על השבועה. אז גם כמו שבשבועת העדות שפסולים הם פטורים משבועה, אבל אם נשבעו אנחנו אומרים שהם חייבים בקרבן, אז גם אלו שאמרנו שהם פטורים בשבועת הפיקדון - אם הם נשבעו אז הם יהיו חייבים, וזה בעצם ראיה לרבי יוחנן בניגוד לדעת רבי אלעזר.
[דף לב עמוד א]
אלא: מה אילו מיוחדין שאם הזיקו יש להן קנס, יצאו עבדים שאין להן קנס שאינו משלם כפל על גנבתם. אוציא עבדים ולא אוציא שטרות שיש להן קנס שחייב כפל? אלא: מה אילו מיוחדין שיש להן אונאה, יצאו שטרות שאין להן אונאה דכתיב: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" או "קנו מיד עמיתך לא תונו איש את רעהו" - בדבר שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין עומדין אלא לראיה שבהן. מיכן אמרו: המוכר שטרות לבסם לכסות בהם כליו שמוכר את גוף השטר יש לו אונאה. °רבי ישמעאל בן אלישע דרש (ויקרא ויקרא ה ד): "או נפש כי תשבע" - כלל. "להרע או להיטיב" - פרט. "לכל אשר יבטא" - חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט? בתביעת ממון, ולעצמו, ומוציא בדין, ויש לו דמים, ודמיו קצובין, ובמטלטלין, ופטור על העונש ועל הקנס. בתביעת ממון הכוונה ששיך להתחייב בתביעה כזו - פרט לאומר לחבירו: "תן לי מאתים זוזים שאמרת ליתן לי ולא נתתה" שאינו מתחייב שיכול לומר לו "משטה הייתי בך". לעצמו פרט לאומר לחבירו "אנסת ופיתת את בתו של פלוני". ומוציא בדין - פרט לאומר לחבירו: "קיללתני וביישתני" בקללה זו שפטור דקימא לן "ביישו בדברים פטור". ויש לו דמים - פרט לשטרות. ודמיו קצובין - פרט לעבדים. ובמטלטלין - פרט לקרקעות. ופטור על העונש - פרט לאומר לחבירו: "הדלקת גדישי בשבת" שפטור דקים ליה "בדרבא מיניה". ופטור על הקנס דמה שור וחמור שהם ממון - פרט לתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שהן קנס. המקרע שטרות חבירו חוץ מדעתו - °רבי חנניה ורבי מנא° בן יונה חד אמר: חייב, וחד אמר: פטור. מאן דאמר חייב - משום קנס. ומאן דאמר פטור שאינו אלא כסותם פי עידי חבירו שאינו אלא גרמא בנזיקין ופטור. ודא ארמלתא אלמנה דתפשה שטרייא לגבות כתובתה לא זכתה בשטרות אלא הרי זה כאינש דצייר פומהון דשהדייא דלא ישהדון כסותם פי עידי חבירו שלא יעידו ויכולה כך להכריח אותם לשלם לה. אמר רבי אמי° בן נתן: אילין מלוים דכתבין בשטר "על מנת שיש לי רשות לגבות אפילו ממטלטלין של היתומים" - לא גבי. אמר רבי מנא° בן יונה: אין כתב ואמר "אף על גב דלית כן דינא את יהיב ליה רשות לגבות גבי. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלין - שחייב באחריותן קורא אני בהן "וכחש בעמיתו" וחייב קרבן, ושאין חייב באחריותן קורא אני בהן "בה' וכחש" ופטור מקרבן. רב הונא° אמר: אחד קדשין כשירין ואחד קדשין פסולין - שחייב באחריותן אף על פי שהן לה', קורא אני בהן "וכחש בעמיתו בפיקדון", ושאין חייב באחריותן קורא אני בהן "בה' וכחש ולא בעמיתו כחש".
מתני': ו_כזאין נשבעין אלא על דבר שהוא במידה ובמשקל ובמיניין. כיצד? אמר לו: "בית מלא מסרתי לך", "כיס מלא מסרתי לך", והלה אומר: "איני יודע אלא מה שהינחת אתה נוטל" - פטור. "זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון" - חייב.
גמ': אמר רבי חנינה°: "זה אומר מנורה גדולה וזה אומר מנורה קטנה" - חייב. והא תנן: "אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמיניין!" אמר רבי אבא בר ממל°: תיפתר ו_כחבמנורה של חליות שזה טוען עשר חוליות וזה מודה בשמונה חוליות.
אנחנו לומדים המשך למסכת שבועות דף לב. נתחיל מהדף הקודם, שתי שורות מהסוף.
למדנו במשנה אילו דברים שנשבעים עליהם: עבדים ושטרות וקרקעות וקדשים. אז אילו באנו ללמוד את המקור לדין הזה, מפני שכתוב "כי תחטא ונעלם, שור חמור שה" וכל בהמה נשמרת. אז מה אלו מיוחדין שיש בהם שבועת שומרין, יצאו קרקעות שאין בהם שבועת שומרין. אז אומרת הגמרא: אוקיי, אז לפי זה אתה יכול להוציא קרקע אבל לא להוציא עבדים, כי העבדים כן יש בהם שבועת שומרין.
אלא מה אילו מיוחדין להן קנס, יצאו עבדים שאין להן קנס. כי על עבד לא משלמים - אדם שגונב עבד לא משלם כפל. אז אמרתי אם ככה אז תוציא עבדים אבל לא תוציא שטרות, כי על שטרות יש קנס - אם גנב שטר חייב על זה כפל.
אלא מה אילו מיוחדין שיש להן אונאה, יצאו שטרות שאין להן אונאה, דכתיב "אל תונו איש את אחיו". מכאן למדו חז"ל בדבר שגופו מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאין עומדים אלא לראיה שבהן. כלומר שטר זה לא, אין לו שווי עצמי - אלא הוא בעצם רק ראיה, אז עליו אין בו אונאה.
מיכן אמרו: המוכר שטרות לבסם יש לו אונאה. שמוכר בעצם את השטר עצמו כדי שישתמשו בו כחתיכת עור לכסות בו את הכלים של הבשמים - מוכרים את גוף השטר, אז בכזה באמת יש לו אונאה.
רבי ישמעאל דרש - אומר את זה מדרש ממקור אחר. כתוב "או נפש כי תשבע" - כלל. "להרע או להיטיב" - פרט. "לכל אשר יבטא" - חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט. אז מה הפרט? בתביעת ממון, ולעצמו, ומוציא בדין, ויש לו דמי, ודמיו קצובין, ובמטלטלין, ופטור על העונש ועל הקנס.
עכשיו מתחיל להסביר כל אחד מהדינים האלו. בתביעת ממון - הכוונה ששייך להתחייב בתביעה כזאת, זה בא להוציא פרט לאומר לחבירו "תן לי מאתים זוזים שאמרת ליתן לי ולא נתתה". על דבר כזה לא מתחייב, כי אני יכול לומר לו "פרעתי לך".
עכשיו לעצמו - מה הכוונה? פרט לאומר לחבירו "סתמתי פיו של עדי פלוני". ודווקא צריך שהוא תובע לעצמו את הכסף, לא לאחר. ומוציא בדין - זה פרט לאומר לחבירו "קיללתני וביישתני" - שבקללה זו, כלומר קיללת אותי וביישת אותי, במקרה כזה הוא פטור, דקיימא לן שבבושת ובדברים פטור.
עכשיו זה ויש לו דמים - מה זה דמים? הכוונה פרט לשטרות, שבעצם השטר עצמו אין לו שווי - השווי שלו לא שווה של השטר עצמו, אלא הוא רק ראיה.
עכשיו ודמיו קצובין - זה הדבר הנוסף. אז זה פרט לעבדים. ובמטלטלין - זה פרט לקרקעות. ופטור על העונש - הכוונה פרט לאומר לחבירו "הדלקת גדישי בשבת" שפטור, כי לוקין ולא מיתה. ופטור על הקנס - זה למדו ממה - שור וחמור זה ממון. אז פרט לתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שהן קנס.
המקרע שטרות חבירו חוץ מדעתו - °רבי חנניה ורבי מנא° אחד אמר חייב ואחד אמר פטור. עכשיו מה שאמר חייב? משום קנס. ומה שאמר פטור? כי הוא אומר זה אינו אלא כסותם פי עידי חבירו. כי זה וגם זה בעצם מונע את העדות, אז זה בעצם גורם נזק והוא פטור.
ודא ארמלתא דתפשה שטרייא - כלומר אישה, אלמנה, תופסת שטרי חוב כעבוד בהם את הכתובה שלה. אז היא לא זכתה בשטרות, אלא הרי זה כאינש דצייר פומהון דשהדייא - כמו אדם שמונע מעדים להעיד. אז בעצם מזה היא יכולה לכפות עליהם לשלם לה, אבל היא לא זוכה בשטרות עצמם - זה כמו אחד שמונע מעדים להעיד, וככה הוא גורם נזק, ויכול בעצם על ידי זה לכפות באיזושהי צורה, להכריח את החייב, בעל חוב שלו, לשלם - אז גם היא יכולה לכפות את היתומים לשלם לה.
אמר רבי אמי°: אילין דכתבין "על מנת שיש לי רשות לגבות ממטלטלין" - לא גבי. גם אם יכתבו את זה בשטר, שהוא מלווה לו על מנת שהוא יוכל לגבות גם מהיתומים, הוא לא גובה.
אמר רבי מנא°: אין כתב ומר "אף על גב דלית דינא יהיב" גבי. כלומר אם הוא כותב "אנחנו יודעים שזה בניגוד לדין ובכל זאת רוצה לגבות", אז הוא כן יכול לגבות.
רבי שמעון אומר: אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלין - שחייב באחריותן קורא אני בהן "וכחש בעמיתו", וחייב בקרבן. אבל שאין חייב באחריותן קורא אני בהן "בה' וכחש", בשם כיחש ולא בעמיתו, ולכן פטור מקרבן.
רב הונא° אמר: אחד קדשין כשירין ואחד קדשי פסולין - שחייב באחריותן אף על פי שהן לה', קורא אני בהן "וכחש בעמיתו בפיקדון", ולכן יהיה חייב בקרבן. אבל שאין חייב באחריותן קורא אני בהן "בה' וכחש ולא בעמיתו כחש", והוא פטור מקרבן.
פרק ז'. אומרת המשנה: אין נשבעין אלא על דבר שהוא במידה ובמשקל ובמיניין. כיצד? אמר לו "בית מלא מסרתי לך", "כיס מלא מסרתי לך", אבל הוא אומר "איני יודע אלא מה שהינחת אתה נוטל" - פטור. אבל אם "זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון" - חייב.
עוד דבר, מה אמר רבי חנינה°? "זה אומר גדולה וזה אומר קטנה" - חייב. שואלת הגמרא: והרי "אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמיניין" - הרי פה לא מגדירים לא משקל, לא מניין ולא מידה!
אמר רבי אבא בר ממל°: תיפתר במנורה של חליות, שזה טוען עשר חוליות היו בה וזה מודה בשמונה חוליות.
[דף לב עמוד ב]
"זה אומר אזור גדול וזה אומר קטון" - תני רבי חייה° ולא ידעין מה תני. אין תימר חייב, מתניתין פליגא דתנן: "אין נשבעין אלא על דבר שבמידה ושבמשקל ושבמניין." אין תימר פטור, מתניתין פליגא דתנן: היו לו שני עבדים ומכר לו אחד מהם "זה אומר גדול וזה אומר קטון ישבע המוכר שהקטן מכר" ובעבד עם כסותו שאין נשבעים על העבדים ומתוך שנתחייב שבועה על הכסות נשבע גם על העבד. וכאן הקונה טוען "כסות של עבד גדול קניתי" והמוכר מודה שמכר כסות קטנה וחייב שבועה משום מודה במקצת. "זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע" - יחלוקו.
מתני': ו_כטהמלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון. אמר לו: "סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה", והלה אומר: "סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה" - פטור. ו_ל"סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה", והלה אומר: "לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה" - חייב משום מודה במקצת. ו_לא"סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה", והלה אומר: "סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה" - פטור. ו_לב"סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה", והלה אומר: "לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינר היה שוה" - חייב. מי הוא הנשבע? מי שהפקדון אצלו, שמא יישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון.
גמ': אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ו_לגנאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך. מתניתא אמרה: אף הלוה נאמן, דתנינן: "סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה", והלה אומר: "לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה" - פטור. חד בר נש קם עם חבריה בשוקא אמר לו: "תרין דינרין לי בידך ומושכונך שוי תרין דינרין". אמר לו: "חד דינר אנא בעי למיתן לך ומשכוני טב תרין דינרין." אתא עובדא קומי דייני נהרדעא אמרי: כיון דכל עמא מודו דמשכונא טב תרין דינרין, אוחרנא המלוה ייתי עלוי שהדי יביא עדים שהלוה שני דינרים. ולא שמעו דאמר רבי יוחנן° בר נפחא: נאמן המלוה עד כדי משכונו. חד בר נש קם עם חבריה בשוקא וארים סבינתיה בד. אמר: "לית הדין סדינא נפיק מן ידי אין בד זה יוצא מידי עד דתתן לי מה דאית לי בידך". אתא לקמיה שמואל° בר אבא בר אבא. אמר לו: "הב ליה סבינתיה בד וזיל דון עימיה". מה שמואל° בר אבא בר אבא כדייני דנהרדעא אמרי? תמן הוחזק המשכון בידו ולכן נאמן לטעון עליו שחייב לו עד כדי דמי המשכון במיגו שיאמר המשכון שייך לי, הכא לא הוחזק המשכון בידו שיש עדים שתפס.
עוד דין: "זה אומר אזור גדול וזה אומר קטון" - תני רבי חייה° ולא ידעין מה תני. אין תימר חייב, מתני פליגא - גם אם אתה אומר שהוא חייב, אם כן המשנה שלנו חולקת על התנא, הרי למדנו שאין נשבעים על דבר שאינו של מידה ומשקל ומניין, והרי חגורה גדולה וקטנה זה לא מניין ולא מידה ולא משקל.
ואם תאמר שהוא פטור - מתני פליגא דתנן: "זה אומר גדול וזה אומר קטון המוכר שהקטן מכר". למדנו בברייתא שהיו לו שני עבדים ומכר לו אחד מהם, זה אומר גדול וזה אומר קטן - ושם הגמרא מעמידה שהוא בא בעבד עם כסותו, כי הרי לא נשבעים על העבדים, אבל מתוך שהוא התחייב בשבועה על הכסות נשבע גם על העבד. וכאן הרי הקונה טוען כסות של עבד גדול קניתי, והמוכר מודה שהוא מכר כסות קטנה, אז הוא חייב שבועה משום מודה במקצת.
עכשיו "זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע" - יחלוקו. בכל אופן רואים מכאן שאם אתה אומר שהוא פטור, המשנה חולקת, כי הם רואים שהוא כן נשבע. עכשיו אם כל אחד מהם אומר "איני יודע", במקרה כזה באמת יחלוקו - חולקים בלי שבועה.
פרק ו' הלכה ח'. אומרת המשנה: המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון. עכשיו הוא אומר לו: "סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה" - אמר שווה רק חצי סלע. והלה אומר: "סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה" - פטור.
אבל אם הוא אומר "סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה", והלה אומר: "לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה" - חייב. כלומר, הוא אומר לו נתתי לו, היה שווה רק חצי סלע, והוא אומר לו היה שווה שלושת רבעי סלע. אז מקרה כזה הוא חייב כי הוא מודה במקצת. הוא אומר לו לא, לא חייב לך סלע, אני חייב לך רק רבע סלע, כי המשכון שלי היה שווה שלושת רבעי סלע, אז לכן בעצם הוא מודה במקצת ולכן הוא יהיה חייב שבועה.
"סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה", כלומר עכשיו הפוך - הלווה אומר לו שלוה סלע ונתן משכון ששווה שני סלעים, והלה אומר: "סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה" - פטור.
ואם הוא אומר לו "סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה", והלה אומר: "לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינר היה שוה" - חייב.
עכשיו מי הוא הנשבע? אז בכל מקרה של פיקדון, מי שהפקדון אצלו נשבע. למה? שמא יישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון - אבל אז בעצם הוא ישבע לשקר, כי אחרי שהוא ישבע יגיד לו: הנה, תראה, זה לא כמו שנשבעת. אז לכן דווקא מי שהפקדון אצלו הוא זה שיישבע.
אמר רבי יוחנן°: נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך. כן, כיוון שזה מה שמקובל. מתניתא אמרה: אף הלוה נאמן, כלומר לפי הברייתא משמע שגם הלווה נאמן באותה מידה, דתנינן: "סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה", והלה אומר: "לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה" - פטור. אז רואים מכאן שגם הלווה נאמן, כלומר הוא נאמן עד כדי השווי של ההלוואה.
חד בר נש קם עם חבריה בשוקא, אמר לו: "תרין דינרין לי בידך ומושכונך שוי תרין דינרין". כלומר אתה חייב לי שני דינרים, והמשכון שווה גם כן שני דינרים. אמר לו: "חד דינר נא בעי למיתן לך - אני חייב לך רק דינר אחד, ומשכוני תרין דינרין" - אבל אתה בעצמך אומר שהמשכון שווה שני דינרים.
אתא עובדא קומי דייני נהרדעא - הגיע הדין לפני דייני נהרדעא, אמרי: כיון דכל עמא מודו דמשכונא טב תרין דינרין - הרי גם הלווה וגם המלווה שניהם מודים שהמשכון שווה שני דינרים, אוחרנא ייתי עלוי שהדי - המלווה יביא עדים, כיוון שהוא זה שטוען שהוא הלווה לו שני דינרים, אז הוא צריך להביא ראיה.
ולא שמע דמר רבי יוחנן°: נאמן המלוה עד כדי משכונו - כי הם לא שמעו שהמלווה נאמן גם כן עד כדי המשכון, וכיוון שהמשכון היה שווה שני דינרים, אז גם המלווה נאמן לומר שהוא הלווה שני דינרים, לכן לא צריך להביא עדים.
חד בר נש קם עם חבריה בשוקא וארים סבינתיה. אמר: "לית הדין סדינא נפיק מן ידי עד דתתן לי מה דאית לי בידך" - אני מחזיק אותו אצלי בתור פיקדון עד שתחזיר מה שאתה חייב לי.
אתא לקמיה שמואל°. אמר לו: "הב ליה סבינתיה וזיל דון עימיה" - קודם כל תחזיר לו את מה שלקחת, ולך תדון איתו על מה שאתה טוען שהוא חייב לך.
שואלת הגמרא: מה שמואל° כדייני דנהרדעא אמר? תמן הוחזק המשכון בידו, הכא לא הוחזק המשכון בידו. כלומר, אצל דייני נהרדעא מדובר שהמשכון היה כבר ביד שלו, אז לכן הוא נאמן עליו לטעון עד כדי שווי המשכון - במיגו שהוא יאמר שהמשכון בכלל שייך לו. אבל הכא הרי אנשים ראו אותו תופס, אז הוא לא מוחזק - ולכן במקרה כזה שמואל אפילו חולק עליהם.
[דף לג עמוד א]
תנן: "סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה", והלה אומר: "לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינר היה שוה" - חייב. "מי הוא הנשבע? מי שהפקדון אצלו" שמא יישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: שאין השבועה זזה מביניהון. אם ישבע המלוה הרי זה נשבע ונוטל ולא מצאנו מי שנשבע ונוטל. ואם ישבע הלוה שמא יוציא הלה את הפקדון ויראו שאינו שווה כלכך ונמצא שהלווה שיקר בשבועתו ושם שמים מתחלל. תנן: "נמנו וגמרו" מי הוא הנשבע? מי שהפקדון אצלו. רב° אבא בר אייבו וריש לקיש° אמרי: על רישא דתנן: "סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה", והלה אומר: "לא כי אלא סלע הלויתיך וסלע היה שוה" - פטור. על זה נאמר שהמלוה ישבע ויפטר שמא הלוה ישבע והמלוה יוציא את המשכון. אבל בסיפא מדינה המלוה חייב בשבועה מדין מודה במקצת. "סלע הלויתני עליו ושתים היה שווה", והלה אומר: "איני יודע" מהו? רבי אבא° ורב הונא° אמרי בשם רב° אבא בר אייבו אמרי ליה: "אנת לית ידע, אהן ידע" בריא. ושמא בריא עדיף? תני: "מנה לי בידך" והלה אומר "איני יודע" פטור! רבי יהושע דיומא° בעא קומי רבי יונה°: תמן את אמר "לית את ידע, אהן ידע" והכא את אמר הכין? תמן יש חילול שבועה שבועת הפיקדון ומתוך שאומר "איני יודע" ואינו יכול להשבע חייב לשלם, הכא לית חילול שבועה שסתם טוען כנגדו שהוא חייב לו. הדרן עלך פרק שבועת הדיינין
פרק שביעי – כל הנשבעין
מתני':
כל הנשבעין שבתורה ז_אנשבעין ולא משלמין. אילו נשבעין ונוטלין: השכיר, הנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, והחנווני על פינקסו
אנחנו רוצים ירושלמי מסכת שבועות דף ל"ג. אומרת הגמרא, תנן, למדנו במשנה: סלע הלוותני עליו ושתיים היה שווה. כלומר, אם הלווה אומר למלווה נתת לי סלע, הלוותני סלע, אבל המשכון שנתתי לך שווה שניים. והלה אומר, המלווה אומר: לא כי אלא סלע הלוותיך עליו, וחמישה דינר היה שווה. בסלע יש אומנם ארבעה דינרים, באמת קיבלתי ממנו יותר מאשר הלוויתי לך, קיבלתי חמישה דינרים. כלומר קיבלתי משכון בחמישה דינרים. אז במקרה כזה חייב.
שואלת הגמרא, מי הוא הנשבע? מי שהפקדון אצלו. שמא ישבע זה ויוציא על ידי הפקדון. כן, גם בעצם אנחנו נראה טיפה יותר מחר, שזה תקנת חכמים, שבעצם מי שנשבע זה המלווה שהפקדון אצלו, כי החשש שמא אחרי שהלווה ישבע, אז המלווה ילך ויוציא את הפקדון להראות שבאמת הפקדון לא שווה כמו שהוא נשבע, ואז בעצם יש חילול שם שמים.
שמואל אמר: שאין השבועה זזה מביניהון. כי מה, לא אפשר? יש פה בעיה, כי אם ישבע המלוה הרי זה נשבע ונוטל, ובשום מקום לא מצאנו מי שנשבע ונוטל. ואם ישבע הלוה שמא יוציא על ידי הפקדון ויראו שנשבע לשקר, ונמצא שהלווה שיקר בשבועתו ושם שמיים מתחלל. כן, אז בעצם לא יודעים מה לעשות. זאת אומרת, הגמרא תנן, נמנו וגמרו: מי הוא הנשבע? מי שהפקדון אצלו. בעצם תקנו שמי שישבע זה מי שהפקדון אצלו.
רב וריש לקיש אמרי: על רישא. כלומר, זה לא נאמר על מה שאמרנו עכשיו, על המקרה הזה שהוא אומר בסלע, אלא על רישא. תנן: סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר: לא כי אלא סלע הלויתיך וסלע היה שוה - פטור. על זה תיקנו חכמים, שהמלווה ישבע וייפטר, שמא הלווה ישבע והמלווה יוציא את המשכון. אבל בסיפא, אם המלווה מודה שהוא שווה יותר מאשר הוא הלווה לו, יש פה דין מודה מקצת, ואז המלווה חייב בשבועה מדין תורה, לא צריך את התקנה של החכמים.
אומרת הגמרא: סלע הלויתני עליו היה שוה, והלה אומר: איני יודע. כלומר, אם המלווה אומר לא יודע כמה הוא שווה, מה הדין? רבי אבא ורב הונא בשם רב אמר: אנת לית ידע, אהן ידע. אתה לא יודע והלווה כן יודע. אז ברי ושמא, ברי עדיף, ואז הוא צריך לשלם אפילו בלי שבועה.
רבי יהושע דיומא בעא קומי רבי יונה: תמן את אמר "לית את ידע, אהן ידע", כן, אני אומר שאתה לא יודע, הוא יודע, וברי עדיף, וכא את מר הכין? שאם הוא אומר אני לא יודע אז הוא פטור? יש הבדל. תמן יש חילול שבועה, הרי מה לו שתיקנו שבועה? כיוון שהוא אומר אני לא יודע כמה הוא היה שווה, ויש שם שבועת הפקדון, מתוך שהוא אומר אני לא יודע, הוא לא יכול להישבע. ויש לנו כלל שכל מקום שצריך שבועה והוא לא יכול להישבע אז משלם. אבל הכא לית חילול שבועה, כי סתם אדם שטוען כנגד מישהו אחר שהוא חייב לו, לא חייב שבועה, לא חייב כלום, עדיין אין לו פה לשבועת... אם ירצה השם.
[דף לג עמוד ב]
השכיר ז_בכיצד? אמר לו: תן לי שכרי שיש לי בידך. הוא אומר נתתי, והלה אומר לא נטלתי — הרי זה נשבע ונוטל °רבי יהודה בר עילאי אומר עד שיהא שם מקצת הודייה כיצד אמר לו: תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך והוא אומר התקבלתה מהם דינר זהב
גמ': ממשמע שנאמר (שמות משפטים כב י) שבועת ה' תהיה בין שניהם אין אנו יודעין שאם לא ישבע ישלם שכיוון שאמרה תורה שישבע ויפטר ברור שאם לא ישבע חייב מה תלמוד לומר ולקח בעליו ולא ישלם אלא מכיון שקיבלו בעלים שבועה הוא פטור מלשלם מכאן שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ופטורים מלשלם רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא עד כדון כ°רבי מאיר שסובר שמכלל לאו אתה שומע הן אפילו כרבנן אתיא שהרי וכי לא אמררבי אסי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא לדברי °רבי מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן וכאן נלמד ממה שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם הא אם לא ישבע ישלם אבל לרבנן מניין \\לא גורסים\\ תני רבי חייה° ז_גמתנה שומר חנם ושומר שכר להיות כשואל\\עד כאן\\ אמררבי חנינה° הכל מודין בלשון תורה דממשמע לאו אתה שומע הין מה פליגין בלשון בני אדם תנן: השכיר כיצד אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך הוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל מאי טעמא? אמר רבי אבין° על ידי שבעל הבית עסקיו מרובין ואינו זוכר אם אכן שילם תיקנו בשכיר לישבע וליטול ודכוותה תיקנו בבעל הבית שאם עבר זמנו ז_דשלא ישבע ויטול דחזקה על בעל הבית שמשלם בזמן תני רבי חייה°
פרק ז' הלכה א'. אומרת המשנה: כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, אילו נשבעין ונוטלין: השכיר, הנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, והחנווני על פינקסו. השכיר כיצד? אמר לו: תן לי שכרי שיש לי בידך. כלומר, אם הפועל בא לבעל הבית, אומר לו אתה חייב לי את השכר, הוא אומר נתתי, והלה אומר לא נטלתי — הרי זה נשבע ונוטל. רבי יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודייה. כיצד? אמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך, והוא אומר התקבלתה מהם דינר זהב. כלומר, לפי רבי יהודה צריך שיהיה מקצת הודאה, כמו כל מודה במקצת.
אומרת הגמרא: ממשמע שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם, אין אנו יודעין שאם לא ישבע ישלם? כי אם התורה אומרת ששבועת ה' בין שניהם, משמע שהוא חייב לשלם, ואם הוא לא נשבע, ברור שהוא חייב. אז מה אתם אומרים? מה תלמוד לומר ולקח בעליו ולא ישלם? הפסוק ממשיך ואומר "ולקח בעליו ולא ישלם", אלא מכיון שקיבלו בעלים שבועה הוא פטור מלשלם. כן, מכאן שכל הנשבעים בתורה נשבעים ופטורים מלשלם. בעצם מה שהוא לקח זה את השבועה, קיבל את השבועה הוא כבר פטור מלשלם.
רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי: כרבי מאיר? כלומר האם כל הלימוד הזה הוא כמו רבי מאיר? הרי רבי מאיר סובר שנכלל לאו אתה שומע הן. אפילו כרבנן - אתיא, כלומר האם זה גם כדעת חכמים? לא אמר רבי אסי בשם רבי יוחנן דברי רבי מאיר, ממשמע לאו אתה שומע הן? וכנראה למדו זה ממה שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם, הא אם לא ישבע ישלם. משמע שאם הוא לא ישבע, ישלם. אבל לרבנן מנין?
אמר רבי חנינה: הכל מודין בלשון תורה ממשמע לאו אתה שומע הין. כן, בזה כולם מודים - בלשון תורה כולם מודים. מה פליגין - בלשון בני אדם. כלומר כל המחלוקת היא רק בלשון בני אדם, האם גם שם מכלל לאו אתה שומע הן או לא.
ואומרת הגמרא, תנן, למדנו במשנה: השכיר כיצד? אמר תן לי שכרי שיש לי בידך, והוא אומר נתתי, והלה אומר לא נטלתי - הרי זה נשבע ונוטל. מאי טעמא? למה באמת הפועל לא נאמן בעל הבית? אמר רבי אבין: על ידי שבעל הבית עסקיו מרובין תיקנו בשכיר לישבע וליטול. אבל ודכוותה תיקנו בבעל הבית שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול, שהפועל לא יכול להישבע ולזכות, דחזקה על בעל הבית שמשלם בזמן.
[דף לד עמוד א]
אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו לאחר שנה נשבע ונוטל. אמררבי יוסי° בר זבידא אין לו ז_האלא אותו היום בלבד שרק באותו יום השכיר נשבע ונוטל אבל אחר כך המוציא מחברו עליו הראיה. שאחר שתבע לא היה צריך לחכות רבי יונה° אמר אתפלגון רבי יוסי בי רבי חנינה° וריש לקיש° חד אמר ז_ותבעו ביום ולא שילם לו אין לו אלא יום שיכול להישבע ונוטל לילה אין לו אלא לילה, וחרנה אמר בשתבעו ואמר נתתי ואינו נאמן שהרי חזקה שהוא טרוד במקרה כזה אפילו אחרי שנה נאמן השכיר בשבועה אבל אם אמר לו אתן חזקה נתן. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. ממה דאמר רבי חמא בר עוקבה° בשם ריש לקיש°: תבעו ביום אין לו אלא יום לילה אין לו אלא לילה ולא חילק בין אמר נתתי לבין אמר אתן, הוי רבי יוסי בר חנינה° הוא דאמר בשתבעו ואמר נתתי אבל אמר לו: אתן חזקה נתן. אמררבי מנא° בן יונה פעמים שאף על פי שתבעו אחר זמן נעשה כמי שתבעו בתוך זמנו. היך עבידא? תבעו ואמר לו בעל הבית לא אמרתי לך מאותו היום נתתי כיוון שטען שנתן בזמן, ודאי לא נתן אחר כך, וגם אינו נאמן שנתן בזמן שחזקה שהוא טרוד. במקרה כזה אפילו אחרי שנה נאמן השכיר בשבועה. ואותו היום שתבעו נעשה כמי שהוא אתמול והיום הוא המשיך לתבוע ונותן לו שיעור אחד כפי שנאמר קדם תבעו ביום, אין לו אלא יום. לילה, אין לו אלא לילה. אמר בעל הבית שהקדים לו שכרו קדם סיום העבודה אף בדא נשבע ונוטל. היה המשכון בידו שנתן לו בעל הבית ערבון שישלם לו בדא נוטל בלא שבועה. היה עבד ובית דין ז_זמוסרין שבועה לעבד. היה חשוד ובית דין מוסרין שבועה לחשוד אלא ודאי שכנגדו נשבע.
אנחנו תורגמו ירושלמי מסכת שבועות דף ל"ד. אומרת הגמרא תני רבי חייא: אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו לאחר שנה נשבע ונוטל. אמרנו ש-- אם פועל שעבד, אז באותו יום שהוא סיים את העבודה, אם הוא טוען שבעל הבית לא שילם לו ובעל הבית טוען שהוא שילם, אז הפועל נשבע ונוטל. לאחר זמן בעל הבית נשבע ונפטר. אבל תני רבי חייא אומר שאם יש עדים שהוא תבע אותו בזמן, אז אפילו לאחר שנה הוא נשבע ונוטל.
אמר רבי יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד. כלומר רק באותו יום השכיר נשבע ונוטל, אבל אחר כך, אפילו אם היו עדים שהוא תבע אותו בזמנו, בכל מקרה מוציאים חבל עליו הראיה, כי אחרי שהוא תבע הוא לא היה צריך לחכות, היה צריך מיד ללכת לבית דין.
רבי יונה אמר: אתפלגון רבי יוסי ברבי חנינה וריש לקיש. חד אמר תבעו ביום אין לו אלא יום, לילה אין לו אלא לילה. כלומר יכול להישבע רק באותו יום וליטול. תבעו בלילה אין לו אלא אותו לילה. וחרנה אמר בשתבעו ואמר נתתי. ובמקרה כזה הוא לא נאמן, כי חזקה שבעל הבית היה טרוד, אז החזקה שהוא לא שילם. אז במקרה כזה, אפילו אחרי זמן, אפילו אחרי שנה יכול להישבע השכיר בשבועה. אבל אם אמר אתן חזקה נתן. כלומר אם כשהוא תבע אותו, ואפילו היה בעדים, הוא אמר אתן, ולאחר מכן הוא בא לתבוע אותו פעם נוספת, חזקה נתן.
ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. עכשיו ממה דמר רבי חמא בר עוקבה בשם ריש לקיש תבעו ביום אין לו אלא יום לילה אין לו אלא לילה, ולא חילקו שם בין אם אמר נתתי לבין אם אמר אתן, אז רואים מכאן שרבי יוסי בר חנינה הוא זה שאמר שבשתבעו אמר נתתי, אבל אמר לו אתן חזקה נתן.
אמר רבי מנא פעמים שתבעו אחר זמן בתוך זמנו. ואז בעצם יכול הפועל להישבע ולטול. היך עבידא? תבעו ואמר לו לא אמר לך מאותו היום נתתי. כלומר בעצם הוא טוען שבאותו יום שהסתיימה המלאכה נתן לו. עכשיו כיוון שהוא טוען שהוא נתן בזמן, אז וודאי הוא לא נתן אחר כך. מצד שני הוא גם לא נאמן שהוא נתן בזמן, שיש לו חזקה שהיה טרוד. אז במקרה כזה אפילו אחרי שנה נשבע השכיר בשבועה. ואז בעצם אם הוא נאמן בשבועה, אותו היום נעשה כמי שהוא אתמול נותן לו שיעור אחד. כלומר בעצם כי באותו יום שהוא תובע זה נחשב כמו הזמן של התביעה, כמו הזמן שהוא סיים את המלאכה. ואז, כמו שאמרנו מקודם, שאם הוא תבע אותו ביום כל היום, תבע אותו בלילה - כל הלילה.
עכשיו אם בעל הבית אמר הקדים לו שכרו, כן, הוא נתן לו את זה קודם שיעור המלאכה או קודם תחילת העבודה, אז אף בדא נשבע ונוטל גם בזה, כי בעל הבית לא נאמן, חזקה שהוא טרוד, מסתמא הוא לא זוכר. ולכן הפועל נשבע ונוטל. היה המשכון בידו בדא נוטל בלא שבועה, כלומר שבעל הבית נתן לו משכון שהוא ישלם לו, אז נוטל בלי שבועה, זה ברור.
עכשיו היה עבד ובית דין מוסרין שבועה לעבד - שאתה אומר האם התקנה של שכיר בזמנו נשבע ונוטל חל גם על עבד, שאתה אומר וכי בית דין מוסרין שבועה על עבד? עוד שאלה, היה חשוד ובית דין מוסרין שבועה לחשוד - שהוא לא יכול להישבע. אין וודאי מקרים כאלה, אם זה עבד או אדם חשוד שפסול לשבועה, אז שכנגדו נשבע. כלומר במקרה כזה מבעלין את השבועה, אם הפועל היה צריך להישבע אז בעל הבית ישבע, ואם בעל הבית היה צריך להישבע - הפועל ישבע.
היו שניהן חשודין תפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי. דתנן היו שניהן חשודין חזרה שבועה למקומה דברי רבי יוסי, כלומר בעצם מי שמצד הדין היה צריך להישבע - הוא ישבע. למרות ששניהם חשודים אז חזרה השבועה למקומה. רבי מאיר אומר יחלוקו - כלומר שניהם לא יכולים להישבע, אז לכן חולקים.
[דף לד עמוד ב]
ז_חהיו שניהן חשודין תפלוגתא ד°רבי מאיר ו°רבי יוסי בן חלפתא דתנן: היו שניהן חשודין חזרה שבועה למקומה דברי °רבי יוסי בן חלפתא, °רבי מאיר אומר יחלוקו. פשיטא שאם מת בעל הבית ז_טהשכיר נשבע ליורשיו השאלה אם מת השכיר האם יורשיו נשבעין ליורשי בעל הבית? כלום תיקנו אלא בשכיר ז_ישמא ביורשיו? אמררבי אלעזר° בן פדת בששכרו בעדים אבל אם שכרו שלא בעדים יכיל מימר ליה נתתי לך שכרך ונאמן במיגו שיכל לומר לא שכרתיך. אמררבי יוחנן° בר נפחא אין אומרים בממון מאחר מיגו דיכיל מימר ליה לא שכרתיך יכיל מימר ליה שכרתיך ונתתי לך שכרך דאמרינן שהסיבה שהוא טוען כך לפי שהוא טרוד וחושב ששילם. מתניתא פליגא על רבי אלעזר° בן פדת שאמר אם שכרו שלא בעדים בעל הבית נאמן במיגו דתנן: במה דברים אמורים שהשכיר נשבע ונוטל בשזה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי וכאן בעל הבית אומר נתתי לך שכרך והוא הפועל אומר לא נטלתי אבל אם הפועל אומר שכרתני והוא אומר לא שכרתיך המוציא מחבירו עליו הראייה. וקשיא על דרבי אלעזר° בן פדת אם באומר בעדים שכרתני והלה אומר לא שכרתיך איך בעל הבית נאמן? אלא ודאי מדובר ששכרו שלא בעדים, ואף על פי כן אם בעל הבית אומר נתתי והפועל אומר לא נטלתי, הפועל נשבע ונוטל ואין בעל הבית נאמן במיגו וזה כדעת רבי יוחנן° בר נפחא. רבי אבא קרתיגנא° בעי יום אחד עשית עמי ונתתי לך והלה אומר ב' ימים עשיתי עמך ולא נתת לי כלום? פשיטא שיום שני אינו נוטל שהרי בעל הבית טוען שלא שכרו והמוציא מחבירו עליו הראיה יום ראשון תפלוגתא דרבי יוחנן° בר נפחא ורבי אלעזר° בן פדת של רבי יוחנן° בר נפחא נוטל בשבוע ול רבי אלעזר° בן פדת בעל הבית פטור במיגו שיכל לאמר לא שכרתיך. סלע אחד פסקתי לך ונתתיה לך, והלה אומר שני סלעים פסקתה לי ולא נתתה לי כלום? פשיטא סלע שניה אינו נוטל שבעל הבית נאמן והמוציא מחברו עליו הראיה
פשיטא מת בעל הבית השכיר נשבע ליורשיו, השאלה מה קורה מת השכיר, האם יורשיו נשבעין ליורשי בעל הבית? אומרת הגמרא כלום תיקנו אלא בשכיר שמא ביורשיו - כלומר כל תקנה שהשכיר ישבע ויטול, תיקנו דווקא בשכיר, לא ביורשים.
אמר רבי אלעזר בעדים יכיל מימר ליה נתתי לך שכרך. כלומר כל מה שאמרנו שהפועל נאמן, זה דווקא אם הוא תבע אותו אבל הוא שכר אותו בעדים, כלומר את הפועל הזה בעל הבית שכר בעדים. אבל אם הוא שכר שלא בעדים, אז בעל הבית תמיד נאמן. למה? כי יכיל מימר ליה - יכול להגיד לו נתתי לך שכרך, ונאמן במיגו שיכול לומר לא שכרתיך. הרי אם אין עדים שהוא שכר אותו, אז בעל הבית יכול לומר לו: לא שכרתיך בכלל, והוא היה נאמן. אז מתוך שהוא היה נאמן אם הוא היה אומר לא שכרתיך, אז נאמן גם כן כשהוא אומר נתתי לך שכרך.
אמר רבי יוחנן: אין אומר בממון - את המיגו הזה לא אומרים בממון. מאחר דיכיל מימר ליה לא שכרתיך יכיל מימר ליה שכרתיך ונתתי לך שכרך - את זה לא אומרים, כי הסיבה שהוא טען את זה שהוא אמר נתתי, זה בגלל שהוא פשוט היה טרוד. אנחנו אומרים שבעל הבית טרוד ולכן הוא שכח, הוא חשב ששילם. אז ממילא המיגו הזה לא קיים.
אומרת הגמרא: מתניתא פליגא על רבי אלעזר - שהוא אמר שאם הוא שכר אותו שלא בעדים, אז בעל הבית נאמן במיגו. דתנן במה דברים אמורים בשזה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי. וכאן במקרה שלנו בעל הבית אומר נתתי, נתתי שכרך, והפועל אומר לא נטלתי, אז במה דברים אמורים - שהוא נאמן במקרה כזה. אבל אם הפועל אומר נתתי לך שכרך והוא אומר לא נטלתי שכרתני והוא אומר לא שכרתיך המוציא מחבירו עליו הראייה - אז בעל הבית נאמן.
עכשיו קשיא על דרבי אלעזר - אם באומר בעדים שכרתני והלה אומר לא שכרתיך, איך בעל הבית נאמן? אלא בעל הבית מדובר שהוא שכר אותו שלא בעדים. אבל אם בעל הבית אומר נתתי והפועל אומר לא נטלתי, אז הפועל נשבע ונוטל ואין בעל הבית נאמן במיגו. זה כדעת רבי יוחנן ולא כדעת רבי אלעזר.
רבי אבא קרתיגנא בעי: אם בעל הבית אומר יום אחד עשית עמי ונתתי לך - שילמתי לך את זה. והלה אומר ב' ימים עשיתי עמך ולא נתת לי כלום. ופה ודאי שהוא שכר אותו שלא בעדים, כי אם יש עדים אין ביניהם ויכוח. אז אם הוא שכר אותו שלא בעדים, אז פשיטא - שיום שני אינו נוטל, כי הרי בעל הבית טוען שהוא לא שכר אותו בכלל בשני ימים, ומוציאים מחברו עליו ראיה. השאלה היא לגבי יום ראשון. יום ראשון באמת זה תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר - שרבי יוחנן אומר שהפועל נוטל, כי הוא סובר שאין פה מיגו כיוון שזה נקרא מיגו דאעזא. בעל הבית לא מעז לומר שהוא לא שכר אותו בכלל אם הוא שכר אותו, ולכן הפועל נשבע ונוטל. ולרבי אלעזר יש לו מיגו, ולכן בעל הבית יהיה פטור במיגו שיכול לומר לו שכרתיך.
עכשיו אם בעל הבית אומר סלע אחד פסקתי לך ונתתיה לך - שילמתי לך כבר. והלה אומר שני סלעים פסקתה לי ולא נתתה לי כלום. אז פה פשיטא - הסלע השנייה אינו נוטל, כי הרי בעל הבית יותר נאמן, מוציאים מחברו עליו ראיה. אבל לגבי הסלע הראשונה זה גם מחלוקת רבי יוחנן ואלעזר, שוב פעם כי אין עדים. אז לפי רבי אלעזר בעל הבית נאמן במיגו ולכן הוא נאמן. ואילו לפי רבי יוחנן בעל הבית לא נאמן כי זה מיגו דאעזא וכולי.
[דף לה עמוד א]
ראשונה תפלוגתא דרבי יוחנן° בר נפחא ורבי אלעזר° בן פדת. רב הונא° אמר אם משנשבע הביא עדים שהיתה עומדת באבוס כבר גזלתו שבועה. מתניתא פליגא על רב הונא° דתנן: איכן שורי אמר לו: אבד משביעך אני ואמר אמן ועדים מעידין שאכלו משלם הקרן ז_יאהודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. מתניתא בשאכלו וכבר נתחייב לו תשלום ואחר כך נשבע לו, מה דאמר רב הונא° בשנשבע לו ואחרי כן אכלו. תנן °רבי יהודה בר עילאי אומר עד שיהא שם מקצת הודייה מחלפה שיטתיה ד°רבי יהודה דתנן נתן לו את הדינר אמר לו תן לי הפירות אמר לו: נתתים לך והולכתים לתוך ביתך ישבע החנווני °רבי יהודה בר עילאי אומר כל שהפירות בידו ידו לעליונה ומוקמינן ליה שהקופה מונחת ביניהם ברשות הרבים שאין אחד מהם מוחזק יותר מהשני משמע שנוטל אפילו שלא הודה במקצת והכא אומר שאין תקנת שכיר נוהגת עד שיודה במקצת מדאוריתא, כל הנשבע נשבע ואינו משלם, וכל השבועות הללו מתקנת חכמים הן, וחכמים תקנו בדבר שהוא מעין תורה. כאן על ידי שאינו כעין שבועת תורה שהרי נשבע ונוטל דורשים שיהיה כשבועת תורה על ידי שיודה במקצת
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבועות דף ל"ה.
אומרת הגמרא: רב הונא° אמר, אם מי שנשבע הביא עדים שהיתה עומדת באבוס, אז כבר על ידי השבועה שלו הוא קנה את זה בשבועה, וכבר גזלתו השבועה, והוא לא חייב להחזיר אותה.
מתרגם - מתניתא פליגא על רב הונא°. אמרו לו: היכן שורי? אמר לו: אבד. אמר לו: משביעך אני - אמר אמן. ועדים מעידין שאכלו - משלם הקרן, הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם. אז לומדים מכאן שהוא בכל מקרה חייב. אז איך רב הונא° אומר שהוא נפטר כשהוא קנה אותו?
מתרגם: מתניתא בשאכלו וכבר נתחייב לו תשלום ואחר כך נשבע לו. כלומר, מדובר שהשומר הזה כבר אכל את הבהמה לפני השבועה - קודם כל אכל אותה, אז הוא כבר התחייב על התשלום, ואחרי זה הוא נשבע, ולכן במקרה כזה הוא חייב. ולמה דאמר רב הונא° - שבעצם הוא קנה את זה בשבועה והוא פטור - בשנשבע לו ואחרי כן אכלו. כלומר, אחרי שהוא נשבע זה כבר שלו, הוא קנה את זה בשבועה, לאחר מכן אם אכל אז אכל, ואם לא אכל - לא אכל.
מתניתין: °רבי יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודיה. אז אמרנו שגם בשכיר, °רבי יהודה אומר שבאמת - מתי אני אומר שהשכיר נשבע ונוטל? אם היה מקצת הודיה, כגון שאמר לו: התחייבת לי שכר שלי, זה אלף שקל, והוא אומר לו: אני חייב לך חמש מאות. במקרה כזה - הפה נשבע ונוטל.
מתניתין מחלפה שיטתיה ד°רבי יהודה - תנן: נתן לו את הדינר ואמר תן לי פירות, ואמר לו: לא נתתי לך, ולהיפך - אתה נתתה לי דינר, אתה הולך לשים אותם בתוך הבית. במקרה כזה יישבע חנווני. ו°רבי יהודה אומר: כל שהפירות בידו - ידו על העליונה. ומוקים לה בשהקופה מונחת ביניהם ברשות הרבים, שאין אחד מהם מוחזק יותר מהשני, כי אחרת אם אחד מוחזק אז בעצם מוציאים חבירו עליו ראיה. אבל משם רואים שהוא נוטל אפילו שהוא לא הודה במקצת. אז למה פה אומר °רבי יהודה שאין תקנת שכירות נוהגת עד שיודה במקצת?
אז אומרת הגמרא: באמת מדאורייתא כל הנשבע - נשבע ואינו משלם. כלומר, כל הנשבעים נשבעים כדי להיפטר, וכל השבועות הללו שאנחנו רואים פה - זה תקנת חכמים, וחכמים תיקנו אותה בדבר שהוא מהן דאורייתא. אז כאן - על ידי שאינו כעין שבועת תורה - כי הרי הוא נשבע ונוטל, אז זה לא כמו שבועת תורה רגילה, כי אמרנו סתם שבועת תורה - נשבע ואינו משלם. אז כאן זה שונה מדין תורה מהשבועה הרגילה של תורה כי הוא נשבע ונוטל. אז דורשים שלפחות יהיה דומה לשבועת תורה - על ידי שיודה במקצת. ברם הכא אצל החנווני, שם הרי זה דומה לשבועת תורה, כי הרי הוא נשבע ולא משלם. אז במקרה כזה כיוון שזה כבר דומה לדין תורה, לא יצריכו שיהיה עוד דמיון, שגם תהיה הודאה במקצת.
[דף לה עמוד ב]
ברם הכא אצל החנוני שדומה לשבועת תורה בכך שנשבע ואינו משלם לא הצריכו שגם תהיה הודעה במקצת. מהו לגלגל שבועת תורה על שבועת תקנה נישמעינה מן הדא דתנן: מגלגלין שבועת תורה על שבועת תורה שבועת תקנה על שבועת תקנה שבועת תורה על שבועת תקנה שבועת תקנה על שבועת תורה אין מכאן ראיה כיוון שתמן אפשר שמדובר בשבועות תקנה כאלו שנשבע ואינו משלם ברם הכא בשבועת תקנה של נשבע ונוטל ויש מקום להסתפק האם מגלגלים
מתני':
ז_יבהנגזל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו ומישכנו שלא ברשות. אמר לו: תן לי כיליי שנטלתה, והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל °רבי יהודה בר עילאי אומר עד שיהא שם מקצת הודייה. כיצד? אמר לו: שני כיליי נטלתה, והוא אומר לא נטלתי אלא אחת
גמ': תנן: היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו ומישכנו שלא ברשות לתוך ביתו לא לתוך חצירו שאם ראו רק שנכנס לחצר לא תיקנו שבעל הבית ישבע ויטול למשכנו ולא משום דבר אחר שאם לא יודעים שנכנס למשכנו אין בעל הבית נאמן בשבועה. אמר רבי יצחק° בר אבא: ובלבד בעדים שיודעים שנכנס למשכנו נכנסו שנים למשכנו האם נאמן בעל הבית להוציא משניהם או שכל אחד יטען שחבירו לקח והמוציא מחברו עליו הראיה ייבא כהדא דתני יצא חבול מבין שניהם פטורים שם אין שניהם ראוים להכותו הכא שניהם ראויים למשכנו שהרי לכך נכנסו. מה דמי ליה בשראו שנים חובטין עליו במקלות ששניהם חייבים ראוהו זורק צרורות ונמצאו שם כלים שבורין נוטל בלא שבועה.
שואלת הגמרא: מהו לגלגל שבועת תורה על שבועת תקנה? כלומר, אחרי שהוא התחייב בשבועת תקנה - שבועת דרבנן - האם אפשר גם לגלגל לשבועת תורה?
מתרגם: נישמעינה מן הדא - תנן: מגלגלין שבועת תורה על שבועת תורה, שבועת תקנה על שבועת תקנה, שבועת תורה על שבועת תקנה, שבועת תקנה על שבועת תורה. זה כתוב במפורש שמותר לגלגל.
זהו - אין אתה רואה מכאן ראיה. אדרבה, תנן מגלגלין שבועת תורה על שבועת תורה - זה תמן, או שבועת תורה על שבועת תקנה - זה מדובר בשבועת תקנה כאלו שנשבע ולא משלם, שהם דומים לתורה. אז זה אני יכול להגיד שהמשנה מדברת על זה. ברם הכא השאלה שלנו האם מגלגלים שבועת תורה על שבועת תקנה שהיא לא כמו שבועת תורה, כמו במקרה שלנו שנשבע ונוטל - במקום כזה באמת יש מקום להסתפק.
פשטה - עומדת המשנה על הנגזל. אמרנו שאחד מאלה שנשבע ונוטל זה הנגזל. כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו ומישכנו שלא ברשות. שהלווה משכנו אותו שלא ברשות. אמר לו: תן לי כיליי שנטלתה - כלומר, אז בא בעל הבית העני, הלווה, אומר למלווה: לקחת לי כלים, תן לי אותם. והוא אומר לא נטלתי - הרי זה נשבע ונוטל. °רבי יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודייה. כיצד? אמר לו: שני כיליי נטלתה, והוא אומר לא נטלתי אלא אחת - במקרה כזה הוא מודה במקצת ויישבע. כלומר אבל במקרה כזה בעל הבית העני, כלומר הלווה, הוא יישבע ויטול.
מתא מתניתא - היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו ומישכנו שלא ברשות. מכאן אומרת הגמרא: לתוך ביתו - לא לתוך חצירו. כלומר, אם ראו שרק נכנס לחצר - במקרה כזה לא תיקנו שבעל הבית יישבע ויטול, ודווקא נכנס למשכנו - לא משום דבר אחר. כלומר, אם לא ראו שנכנס למשכנו אלא לדבר אחר - בעל הבית לא נאמן בשבועה. רק במקרה שיודעים שהוא נכנס למשכן - רק במקרה כזה בעל הבית נאמן בשבועה.
אמר רבי יצחק°: ובלבד בעדים שיודעים שנכנס למשכנו - כלומר שיש עדים שראו. נכנסו שנים למשכנו - האם נאמן בעל הבית להוציא משניהם, או שכל אחד יטען שחברו לקח, ואז מוציאים חבירו עליו ראיה?
אומרת הגמרא: ייבא כהדא - תני: יצא חבול מבין שניהם - פטור. ואת אמר לו: יש הבדל, שם אין שניהם ראו להכותו, אבל הכא שניהם ראו משכנו, כי כך הם נכנסו. אז מה דמי? אם אתה רוצה להשוות את זה למשהו - תשווה את זה לראוהו שנים חובטין עליו במקלות - במקרה כזה שניהם חייבים. ראוהו זורק צרורות ונמצאו שם כלים שבורין - נוטל בלא שבועה.
שואלת הגמרא: מה הוא - מתירן מלים מפלגן? כלומר, אם הוא יכול לטעון שלקח לו דברים יקרים שלא מצוי אצל אותו אדם - אמרנו הרי שבעל הבית נאמן לומר שאותו אחד שנכנס למשכן אותו לקח לו כלי נוסף. האם הוא נאמן לומר שהוא לקח לו דברים יקרים שלא מצוי אצל אותו אדם?
אז אומרת הגמרא: ייבא כדאמר רבי יוחנן° - יש בר-נש עתיר גו שוקא ומיסכן גו ביתא. כלומר, יש אדם שהוא נראה בשוק שהוא עשיר, אבל בביתו הוא עני. ויש עני גו ביתא ומיסכן גו שוקא - יש אחד שהוא הפוך, שהוא עשיר בבית אבל הוא נראה כמו עני בשוק. כי דרכיה - יש מתעשר ואין כל, ויש מתרושש והון רב.
[דף לו עמוד א]
מהו מיטעניניה מילין מפלגן האם גם אם טוען שלקח לו כלים יקרים יותר ממה שסביר שיהיו ברשותו, גם אז נאמן ייבא כדאמררבי יוחנן° בר נפחא יש בר נש עתיר גו שוקא ומסכן גו ביתא עתיר גו ביתא ומסכן גו שוקא כדכתיב (משלי י"ג, ז') יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב. רבי אבא° משתעי עובדא הוה דאריסיה דבר זיזא אפקד גבי חד בר נש ליטרא דהב מית בר זיזא ומית אריסיה דבר זיזא בני בר זיזא טענו שהזהב היה של אביהם ובני האריס טענו שהזהב היה שייך לאביהם אתא עובדא קומי °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר מאן הוא דלא ידע דכל מאי דאית לאריסיה דבר זיזא לבר זיזא אינון שהרי הכל יודעים שהאריס היה אדם עני יתייהבון לבנוי דבר זיזא הוון לבר זיזא בנין רברבין ובנין דקיקין אמר יסבון רברביא פלגא וכד רבו דקוקיא יסבון פלגא יטלו הגדולים חצי וכשיגדלו הקטנים יטלו חצי. דמך מת °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אתא עובדא קומי רבי חייה° אמר אין מן הדא לית שמע מינא כלום כי אדם עשוי שלא לפרסם עצמו שיש לו כסף ולכן יתייהבון לבנוי דאריסא אמר לו: מריה דפיקדונא כבר יהבית פלגא אמר לו: מה שנתתה על פי בית דין נתתה ומה שאי אתה נותן על פי בית דין אי אתה נותן. מהו דיימרון בנוי דאריסיה דבר זיזא לבנוי דבר זיזא יהבין לן מה דנסתון תחזירו מה שנטלתם יכלין מימר לון מה שנעשית על פי בית דין נעשה. מהו דיימרון דקיקייא לרברבייא ניפלוג עימכון יכלין מימר לון מציאה מצאנו. אמררבי יצחק° בר אבא לית בין רברביא לדקיקייא כלום ואינם יכולים לתבוע מהם שאינם אלא כמי שניתן להן מתנה.
מתני':
ז_יגהנחבל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול. אמר לו: חבלתה בי, והוא אומר לא חבלתי — הרי זה נשבע ונוטל °רבי יהודה בר עילאי אומר עד שיהא שם מקצת הודייה. כיצד? אמר לו: חבלת בי שתים, והוא אומר לא חבלתי אלא אחד
גמ': °רבי יהודה בר עילאי היה קורא חבטי שכל זמן שהן חוככין זה בזה הרי זה נשבע ונוטל דמוכח מילתא דאיהו חבל ביה. היה נשוך ז_ידבמקום שאינו יכול לישוך עצמו נוטל בלא שבועה. לאחר זמן זה אומר חבלת בי וזה אומר לא חבלתי הרי זה כשאר הטענות.
מתני':
ז_טוושכנגדו חשוד על השבועה כיצד? אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא. היה אחד מהן משחק בקוביא, מלוה בריבית, מפריח יונים, וסוחר שביעית — שכנגדו נשבע ונוטל ז_טזהיו שניהן חשודין חזרה שבועה למקומה דברי °רבי יוסי בן חלפתא °רבי מאיר אומר יחלוקו
נפתור לירושלמי מסכת שבועות דף ל"ו. נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא רבי אבא משתעי, רבי אבא סיפר עובדא הוה בעריסא דברזיסא, כלומר האריס של ברזיסא הפקיד גם באחד בר נש שלו זהב. ומת ברזיסא ועריסא דברזיסא, כלומר גם ברזיסא מת וגם האריס מת. אתו אודוקי מרבי ישמעאל ברבי יוסי. הוא אמר דכל מה דאיבד לאריסיה דבר זיזא זיזא אינון, הרי ברזיסא הוא היה עשיר גדול והאריס שלו היה עני גדול. אז מאיפה לנו שהדברים שהאריס החזיק שהם יקרים? מי אמר שזה לא שייך לברזיסא עצמו? כן, כי מסתמא זה ככה. אז לכן יתייהבון לבנוי דבר זיזא, ייתנו את הזהב הזה לבנים של ברזיסא. אתון בנוי דברזיסא, אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי זיזא בנין רברבין דקיקין יסבון פלגא. כלומר, עכשיו הגדולים יקבלו את החלק שלהם, יקחו את החצי, אבל הקטנים שייגדלו הם ייקחו את החצי שלהם. אז דמך רבי ישמעאל ברבי יוסי, כלומר נפטר. אז אתא עובדא קמיה רבי חייה, באותו סיפור הגיע לפני רבי חייה הגדול. הוא אמר, אם כל הפסק הזה מבוסס על שברזיסא היה ידוע כאדם עשיר והאריס היה ידוע כאדם עני, ולכן מסתמא כל מה שהיה ביד האריס ודאי שייך לברזיסא, אין, לית שמע כלום, זה לא ראיה. למה דאיד בר נש דלא מפרסם נפשיה? כן, הרבה פעמים אנשים נראים כמו עניים, אבל הם בעצם עשירים גדולים. אז יכול להיות שהאריס של ברזיסא היה אדם עשיר גדול והזהב הזה שייך לו, ורק הוא הסתובב כמו עני כדי לא לפרסם שהוא עשיר. אז לכן יתייהבון לבנוי דאריסא, לתת את זה לבני האריס. אמר לו מריה דפיקדונא, זה אותו אדם ששמר על הפיקדון, כבר יהבית פלגא, כבר חצי כבר נתתי. אמר לו: מה שנתת נתת ומה נותן על פי בית דין אי אתה נותן. שואלת הגמרא: מהו דיימרון בנוי אריס בר זיזא לן מה? האם בני האריס יכולים לבוא ולהגיד תחזירו חזרה מה שקיבלתם? אומרת הגמרא לא, יכלין מימר לון מה על פי בית דין נעשה. שואלת הגמרא אוקיי, אז מהו דיימרון דקיקיי לרברבייא עימכון. האם הבנים הקטנים של ברזיסא יכולים לומר לבנים הגדולים של ברזיסא שקיבלו את החלק שלהם, בואו נתחלק? אומרת הגמרא לא, יכלין מימר לון מציאה מצאנו. כן, הרי זכינו בזה לא מן הדין, זה כמו מציאה. אמר רבי יצחק: אין בין רברבייא לדקיקייא אלא שניתן להן מתנה. באמת הקטנים לא יכולים לתבוע את הגדולים.
בעידן אחר גמרנו את המשנה. הנחבל, אמרנו שגם הנחבל נשבע ונוטל. כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם, כלומר נכנסו שניהם לחדר אחד, ויצא חבול. אמרו לו: חבלתה בי, והוא אומר לא חבלתי — הרי זה נשבע ונוטל. רבי יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודייה. כיצד? אמר לו: חבלת בי שתים, והוא אומר לא חבלתי אלא אחד. רבי יהודה היה קורא חבטי. הוא אומר שכל זמן שהם חוככין זה בזה, אז זה נשבע ונוטל. כלומר, אם תוך כדי שהם חובטים אחד בשני, אז הרי נשבע ונוטל, דמוכח מדתיה דהוי חבל ביה. אבל היה נשוך במקום שאינו יכול לישוך עצמו נוטל בלא שבועה. כלומר, כל מה שאמרנו שהוא נשבע, זה מקרה שיכול להיות שהוא פצע את עצמו, אז לכן צריך שבועה. אבל אם זה ברור שהוא לא יכול להגיע לשם, כן, לדוגמה נשוך בגבו, אז במקרה כזה נוטל בלי שבועה. עכשיו, לאחר זמן זה אומר חבלת בי וזה אומר לא חבלתי הרי זה כשאר הטענות, המוציא מחברו עליו הראייה, הוא פטור.
[דף לו עמוד ב]
גמ':אילו הן הפסולין המשחק בקוביא זה המשחק בפסיפסין אחד המשחק בפסיפסין ואחד המשחק בקליפי אגוזים ורימונים לעולם אין מקבלין עדותן עד ז_יזשישבר פיספסיו ויבדק ויחזרו בהן חזרה גמורה. המלוה בריבית אין מקבלין אותו עד ז_יחשיקרע שטרותיו ויבדק ויחזרו בהן חזרה גמורה עד שאפילו לעובד כוכבים ומזלות לא ילווה. ומפריחי יונים זה הממרה יונים אחד ממרה יונים זה בזה ואחד ממרה שאר בהמה חיה ועוף אין מקבלין אותו עד ז_יטשישבר פגימיו שבהם ממרה היונים ויבדק ויחזור חזרה גמורה עד שאפילו בחינם לא יעשו. תנן סוחרי שביעית זהו תגר שביעית אי זו תגר שביעית ישב לו בטל כל שני שביעית, ובשביעית התחיל נושא ונותן בפירות שביעית — אין מקבלין אותו עד שתגיע שביעית אחרת ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. תני °רבי יוסי בן חלפתא שני שביעיות °רבי נחמיה אומר חזרת ממון שיחזיר מה שהרויח ז_כ ולא רקחזרת דברים בלבד כיצד הוא חזרת ממון שיאמר להם הא לכם מאתים זוז וחלקום לעניים מה שכנסתי מפירות עבירה. ז_כאהוסיפו עליהן הרועין והחמסנין והגזלנין אפילו גזל מדרבנן וכל החשודין בממון עדותן בטילה. אמר רבי אבהו°: ברועי בהמה דקה תנן: התם גבי קידוש החדש אלו הן הפסולין המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין אמר רב הונא° מאן תנא מפריחי יונים °רבי אליעזר בן הורקנוס דתנינן תמן אמרו בפני °רבי עקיבא בן יוסף שני דברים בשם °רבי אליעזר בן הורקנוס ואחד בשם °רבי יהושוע שני דברים בשם °רבי אליעזר בן הורקנוס יוצא היא אשה בעיר של זהב ומפריחי יונים פסולין מן העדות משמע שלרבנן כשרים לעדות שלא כמשנתינו ותנן בסנהדרין ואלו הן הפסולין לעדות ממון המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית אמר רבי מנא° בן יונה קומי רבי יוסה° אסי כל ההיא רשימה של פסולים לעדות ממון מדרבנן כ°רבי אליעזר בן הורקנוס שהרי מופיעה שם מפריחי יונים אמר לו: דברי הכל היא מהו דברי הכל היא והרי אמרו לפני °רבי עקיבא בן יוסף שמפריחי יונים פסול רק לדעת °רבי אליעזר בן הורקנוס והרי הוא מופיעה ברשימה בסנהדרין אמר ליה הכא אמר רבי יוסה° אסי יודעין אנו שהוא פסול לעדות ממון אף לדעת חכמים שהרי הוא חשוד על הממון מה באו להעיד לפני °רבי עקיבא בן יוסף שלדעת °רבי אליעזר בן הורקנוס כשם שהוא פסול מעדות ממון כך הוא ז_כב פסול מעדות נפשות וכאן וכי עידי החדש כעידי נפשותאינון אם כך גם המשנה במסכת סנהדרין דברי הכל. והא תני בסיפא: זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הם אינן כשירין לה ואיך אמרתה מאן תניתה רבנן והרי לרבנן מפרחי יונים כשרים לעדות נפשות אף שנשים פסולות וכי רבנן כ°רבי אליעזר בן הורקנוס דמודיי ליה שגם לעניין נפשות מפריחי יונים פסולים הרי פליגין עלויי אלא ודאי משנתנו °רבי אליעזר בן הורקנוס היא אמר רבי יונה° בשם רב חונה° כולהן כ°רבי אליעזר בן הורקנוס אתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא דתני עד זומם ז_כגפסול מכל עדיות שבתורה דברי °רבי מאיר אמר °רבי יוסי בן חלפתא אימתי בזמן שנמצא עד זומם בעדות נפשות אבל אם נמצא זומם בעדות ממון אינו פסול אלא לאותה עדות בלבד ואתייא ד°רבי יוסי בן חלפתא כרבנן וד °רבי מאיר כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. החשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו משיבוא בבית דין ז_כדויאמר חשוד אני. מה אנן קיימין אם בהוא דקאים חייב לחבריה שבועה ויודעים בו שהוא חשוד ובית דין מוסרין שבועה לחשוד? אלא כן אנן קיימין בהוא דאזל מידון בבית דין דלא חכמין ליה שלא מכירים אותו ויימר לון ההוא גברא חשוד הוא ואף בהוא דקאים וחייב ליה שבועה אפשר להעמיד כגון שכיוון שלא יכול להשבע הטילו שבועה על שכנגדו ומחליה עליה ושילם בלא שחבירו ישבע תנן: היו שניהן חשודין חזרה שבועה למקומה דברי °רבי יוסי בן חלפתא °רבי מאיר אומר יחלוקו רב הושעיה° אמר קמי רבי אמי° בן נתן בשם רבנין דתמן חזרה שבועה לסיני אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן: חזרה שבועה ז_כהלבעלין. מאן דאמר חזרה שבועה לסיני כמי שאין כאן עדות ואין בית דין נזקקין להם והמוציא מחבירו עליו הראיה ומאן דאמר חזרה שבועה לבעלין ממה דהוא גברא חשוד ולא יכיל מישתבע לי אמרינן ליה קום שלם לי.
מתני':
והחנווני על פינקסו כיצד? לא שיאמר לו: כתוב בפינקסי שאת חייב לי מאתים זוז, אלא ז_כואמר לו: תן לבני סאתים חטים ולפועלי בסלע מעות. הוא אומר נתתי, והן אומרים לא נטלנו — הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין. אמר °בן ננס: אילו ואילו באין לידי שבועת שוא, אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה.
גמ': תנן: והחנווני על פינקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב בפינקסי שאת חייב לי מאתים זוז שלא במקיף אמרו שהוא אומר לו כתבת בזה מחוק בזה תנן: הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין אמר °רבי אומר אני שיהו אילו נשבעין בפני אילו ז_כזמפני הבושה
בעידן אחד אמרנו את המשנה: חשוד על השבוע כיצד? מקרה כזה גם כן נשבע ונוטל. אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא. היה אחד מהן משחק בקוביא, מלוה בריבית, מפריח יונים, וסוחר שביעית, שהם פסולים משבועה, שכנגדו נשבע ונוטל. היו שניהן חשודין חזרה שבועה למקומה, דברי רבי יוסי. רבי מאיר אומר יחלוקו. אומרת הגמרא: המשחק בקוביא זה המשח בפסיפסין, אחד המשחק בפסיפסין ואחד המשחק בקליפי אגוזים ורימונים. לעולם אין מקבלין עדותן עד שישבר פיספסיו ויבדק בהן חזרה גמורה. כן, לא נאמר שאפילו בחינם לא ישחקו. המלוה בריבית אין מקבלין אותו עד שיקרע שטרותיו ויבדק בהן חזרה גמורה, עד שאפילו לעכו"ם הוא לא ילווה. מפריחי יונים זה הממרה יונים, כן, עושים תחרות בין היונים, אבל זה בעצם סוג של הימור. יש גרסה אחרת שאומרת שהכוונה שהוא שולח את היונים שיגנבו יונים אחרות. אחד ממרה יונים ואחד ממרה בהמה חיה ועוף אין מקבלין אותו עד שישבר פגימיו ויבדק ויחזור חזרה גמורה, פגים זה המקלות שבהם ממרה את היונים, עד שאפילו בחינם הוא לא יעשה. אמרנו שסוחר שביעית זהו תגר שביעית. מה זה נקרא תגר שביעית? ישב לו כל שני שביעית, כלומר כל שש שנים הוא בטל, ובשביעית התחיל נושא ונותן בפירות שביעית, זה נקרא תגר שביעית. במקרה כזה אין מקבלין אותו עד שתגיע שביעית אחרת ויבדק ויחזור חזרה גמורה. תני רבי יוסי, לא מספיק שביעית אחת, צריך שני שביעיות שיחזור בו. רבי נחמיה אומר חזרת ממון, שיצטרך שיחזיר את מה שהוא הרוויח ולא רק חזרה בדברים. כיצד חזרת ממון? שיאמר להם הא לכם מאתים זוז וחלקום לעניים שכנסתי מפירות עבירה. הוסיפו עליהן הרועין והחמסנין והגזלנין, כן, מדובר בגזל דרבנן, כי מדאורייתא ודאי שהוא פסול, אלא אפילו גזל דרבנן, וכל החשודין בממון עדותן בטילה. אמר רבי אבהו: מה שנאמר הרועים הכוונה ברועי בהמה דקה, כן שהם גזלנים. אבל ברועה גס, נתן לו בקדישא חודש כתובה, אלו אינם פסולים. משחקים בקוביא, ריבית, מפריחי יונים, וסוחרי שביעית ועבדים - זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה אף אינן כשירין לה.
אמר רב הונא, מאן תנא מפריחי יונים - רבי אליעזר. כן, תנן: תמן אמרו לפני רבי עקיבא שני דברים בשם רבי אלעזר ואחד בשם רבי יהושע. שני דברים בשם רבי אלעזר, שיוצאה אישה באיל של זהב בשבת. כלומר אישה חשובה, לה תורית ותראה לחברות שלה, אז לכן אומר רבי אלעזר שמותר לאישה לצאת באיל של זהב. עוד אמרו שמפריחי יונים פסולים מן העדות. משמע מכאן שלרבנן הם כשרים בעדות. אז זה לא כמו המשנה שלנו. יוצא שהמשנה שלנו דעת רבי אלעזר, ותנן: ואלו הן הפסולין - עדות ממון, המשחק בקוביא... וריבית, מפריחי יונים, סוחר שביעית. אמר רבי יוסה: כל הרשימה של הפסולים בעדות ממון זה מדרבנן, רק רבי אלעזר? הרי ברשימה מופיע מפריחי יונים. כן, פה מדובר לגבי עדות ממון כמו בסנהדרין. אמר לו: דברי הכל היא. הרי אמרו לפני רבי עקיבא שמפריחי יונים פסול רק לדעת רבי אלעזר, והרי ברשימה מופיע גם כן מפריחי יונים. אמר לו רבי יוסה: יודעין אנו שהם פסול לעדות ממון גם לדעת חכמים, שהרי הוא חשוד על הממון, כי מפריחי יונים חשודים על הממון, אז גם חכמים מודים בזה ודאי. אז מה באו ללמדנו לפני רבי עקיבא? שלפי דעת רבי אלעזר, כשם שהוא פסול בעדות ממון כך הוא פסול בעדות נפשות. כן, ומהו כאן החדש? האם כעדי נפשות עניין? אז לכן זה דעת כולם.
שואלת הגמרא, אז אם זה ככה גם משנתנו זה דברי הכל? ותני סיפא: זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף אינן כשירין לה. אז איך אתה אומר שגם חכמים מודים לזה? והרי לרבנן מפריחי יונים כשרים לעדות נפשות למרות שנשים פסולות. אז זה לא מסתדר. וכי רבנן כרבי אלעזר דמו? דהא אנן ידעין שאפילו בעדות נפשות מפריחי יונים הם פסולים? הרי אנחנו יודעים שהם פליגי עליו, אלא ודאי המשנה שלנו רבי אלעזר היא, כן, כל המשנה. אמר רבי יונה בשם רב חונה: כולן כרבי אלעזר אתיין. כן, באמת כל המשנה כדעת רבי אלעזר.
ועתה הגמרא: אינן פליגתא כי אינן פליגתא. דתני: עד זומם פסול מכל עדיות שבתורה, דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי, מתי? בזמן שנמצא עד זומם בעדות נפשות. אבל אם נמצא זומם בעדות ממון אינו פסול אלא לאותה עדות בלבד. ואתייא דרבי יוסי כרבנן, כלומר רבי יוסי שסובר שהוא פסול רק למה שהוא חשוד עליו, זה כדעת רבנן. ורבי מאיר סובר שאפילו אם הוא חשוד על ממון פסול אפילו לעדות נפשות, זה כדעת רבי אלעזר אצלנו.
החשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו - משיבוא בבית דין ויאמר חשוד אני. שואלת הגמרא: מה נן קיימין? אם בהוא דקאים חייב לחבריה שבועה ויודעים בו שהוא חשוד, מה זאת אומרת שהוא יכול להגיד להם "חשוד אני", אבל שמא יכול להישבע? וכי בית דין מוסרין שבועה לחשוד? אלא כן אנן קיימין בהוא דאזל מידון בבית דין דלא חכמין ליה - הוא הולך לבית דין שלא מכירים אותו, לא יודעים שהוא חשוד, ויימר לון: ההוא גברא חשוד הוא. הוא אומר להם בעצמו, הוא מודה שהוא חשוד. עכשיו אומרת הגמרא, יש עוד אפשרות: אף בהוא דקאים וחייב ליה שבועה, גם אפשר להעמיד כגון שהוא לא יכול להישבע וויתר לשבועה על שכנגדו, ומחליה עליה. הוא ויתר, לא רצה שהשני יישבע, ושילם בלי שישבע. אז במקרה כזה זה נקרא חזרה. תנן: היו שניהן חשודין חזרה שבועה למקומה, דברי רבי יוסי. רבי מאיר אומר יחלוקו. רב הושעיה אמר קמי רבי אמי בשם רבנין דתמן: מה פירוש חזרה שבועה למקומה? הכוונה חזרה שבועה לסיני, הכוונה שאין פה שבועה ואף אחד לא נשבע, אז ממילא גם אי אפשר לדון וממילא חוזרים לדין המקורי שהמוציא מחברו עליו הראיה, אין פה בכלל דין. ואמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: חזרה שבועה לבעלין. כלומר הבעלים הם שצריכים להישבע, וכיוון שהם לא יכולים להישבע הם ישלמו. מאן דמר חזרה שבועה לסיני, כמי שאין כאן עדות, אז ובית דין לא נזקקים להם בכלל, אז בעצם הבעלים לא ישלמו כי המוציא מחברו עליו הראיה. אבל מאן דמר חזרה שבועה לבעלין, אז ממה דהוא גברא חשוד ולא יכיל מישתבע, לי קום שלם לי - כיוון שהבעלים הוא חשוד והוא לא יכול להישבע אז עלול לא לקום.
הלכנו היום עוד במשנה. ואמרנו משנה: והחנווני על פינקסו כיצד? לא שכן הכוונה שהוא יאמר לו כתוב בפינקסי שאת חייב לי מאתים זוז. אלא אמר לו: תן לבני סאתים חטים ולפועלי בסלע מעות. הוא אומר נתתי, והן אומרים לא נטלנו - הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין. אמר בן ננס: אילו ואילו באין לידי שבועת שוא, כי מישהו מהם ודאי משקר, אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה.
למדנו במשנה: חנווני על פינקסו כיצד? לא שאומר כתוב בפינקסי שאת חייב לי מאתים זוז. כי לא במקיף אמרו, לא מדובר בחנווני שמקיף וכותב בפנקס, כי הקונה יכול לומר לו: כתבת בזה מחוק בזה, מה הבעיה? זה לא ראיה הפנקס שלך. הרי אין להם עדים, הוא יכול להגיד לו: אין לי הפנקס שלך, זה לא ראיה. תנן, למדנו במשנה: הוא נשבע ונוטל והם נשבעין ונוטלין. אז אמרנו שלמדנו את זה במקרה כזה שבא לבית ואמר לחנווני "תן לבני" או "לפועלי", והם אומרים שהוא לא נתן והחנווני אומר שהוא נתן. אז בכל מקרה, בשני המקרים, הוא נשבע ונוטל, כלומר החנווני נשבע ונוטל, והם הפועלים או הבנים נשבעים ונוטלין.
אמר רבי: אומר אני שיהו אילו נשבעין בפני אילו מפני הבושה. כלומר, לא כל אחד נשבע בנפרד, אלא הביאו את הפועלים ליד החנווני והם ישבעו אחד מול השני.
מתמה דלית מר בשלא העמיד לפועל אימו אצל החנווני. כלומר שבעל הבית כשהוא התנה עם החנווני לתת לפועל, הוא לא העמיד את הפועל שם שהפועל ישמע, כי אם הפועל הסכים שהחנווני ישלם במקום בעל הבית, אז בעל הבית כבר נפטר, בעל הבית לא חייב כלום.
כי אתא, כלומר גמרנו שם עם הסיפור, לא קשור כל כך למה שאמרנו קודם. אמר רבי יהודה בר שלום: סמכון בעל הבית לקטיפיה גבי קפליה. כלומר בעל הבית אמר לתפנים, לסבלים, שהאופה ישלם להם בלחם את המשכורת, ולאופים הוא אמר שייתנו לקטפים. אתון לקפליה לקבל ממנו מה שזיכה בעל הבית, ואף כון ולא יהבו, לא נתנו להם כלום. אז אתא עובדא קמיה רבי שמעי, כלומר שבאו הכתפים לתבוע את בעל הבית לשלם להם, אבל האופים לא הגיעו, רק קטפים. אז הוא אמר: אילו הוו קפליה, אימר דנזול מיניה. כלומר אם גם האופים היו מגיעים, ועכשיו שניהם היו טוענים - האופים היו טוענים שהם נתנו לפועלים, לקטפים, והקטפים היו טוענים שהם לא קיבלו - אז ליתופי עונא דאינון ואינון מי סב מבעל הבית? כן, הרי הדין היה פשוט, כמו במשנה ששניהם מקבלים בלי, כן, גם בעל הבית צריך לתת לאופים וגם בעל הבית צריך לתת לקטפים. אז כאן שהגיעו רק הקטפים, אז אי זבול מכבר. כן, למרות שכאן רק הפועלים באו, אז הם ישבעו ויקחו את החלק שלהם.
[דף לז עמוד א]
הדא דתימר בשלא העמידו לפועל עמו אצל חנווני אבל העמידו עמו והפועל הסכים אין בעל הבית חייב כלום כהדא דאמר רבי יהודה בר שלום° סמכון בעל הבית לכתפייא סבלים גבי קפילייא האופה שישלם להם בלחם אתון לקפלייא לקבל ממנו מה שסיכם בעל הבית ואפקון ולא יהב לון אתא עובדא קומי רבי שמי° שבאו לתבועה את בעל הבית לשלם להם אמר אילו הוון קפילייא יימר דנסבו מיניה אם האופים היו טוענים שנתנו לית סופיהון דאילין ואילין מיסב מבעל הבית כמו הדין במשנה אלא יסבון מכבר שאף כאן שרק הפועלים באו הם ישבעו ויקחו את שלהם.
מתני':
אמר לחנווני: תן לי בדינר פירות, ונתן לו. אמר לו: תן לי את הדינר. אמר לו: נתתיו לך ונתתו באנפלי ז_כחישבע בעל הבית. נתן לו את הדינר, אמר לו: תן לי הפירות. אמר לו: נתתים לך והולכתים לתוך ביתך — ישבע החנווני °רבי יהודה בר עילאי אומר כל שהפירות בידו ידו לעליונה חולק על הרישה אמר לשולחני: תן לי בדינר מעות, ונתן לו. אמר לו: תן לי את הדינר. אמר לו: נתתיו לך ונתתו באנפלי ז_כטישבע בעל הבית. נתן לו את הדינר, אמר לו: תן לי את המעות. אמר לו: נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך ז_לישבע השולחני °רבי יהודה בר עילאי אומר אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל את דינרו
גמ': רבי חנינא° בר חמא אמר אף המשנה הזו במחלוקת ול °רבי יהודה בר עילאי צריך שיהיה מודה במקצת תנן אמר לחנווני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמר לו: תן לי את הדינר והוא אומר נתתיו לך ונתתו באינפלא ישבע בעל הבית או יביא ראיה שנתן לו את הדינר אמר לו: תן לי את הפירות אמר לו: נתתים לך והולכתם לתוך ביתך ישבע חנווני או יביא ראיה שנתן אמר °רבי יהודה בר עילאי
אנחנו פותחים במסכת שבועות דף ל"ז. נתחיל מהמשנה, פרק ז' הלכה ו'. אומרת המשנה: "אמר לחנווני: תן לי בדינר פירות, ונתן לו. אמר לו: תן לי את הדינר. אמר לו: נתתיו לך ונתתו באנפלי ישבע בעל הבית", כן? כיוון שבעצם עכשיו על מה הוויכוח? הוויכוח הוא על הדינר, והדינר מוחזק ביד של הבעל הבית. לכן בעל הבית ישבע וייפטר.
נתן את הדינר, עכשיו הבעל הבית נתן את הדינר לחנווני, "תן לי הפירות. אמר לו: נתתים לך והולכתים לתוך ביתך — ישבע החנווני". אז פה ישבע חנווני, כי הרי הוויכוח עכשיו הוא על הפירות. כן? את הדינר בוודאי שהוא שילם. כל הוויכוח הוא על הפירות, והפירות הרי בידיים של החנווני. אז לכן המוציא מחברו עליו הראיה, לכן ישבע חנווני וייפטר.
רבי יהודה אומר: "כל שהפירות בידו ידו לעליונה". כן? הוא אומר תמיד מי שהפירות בידו, אז ידו עליונה. בעצם הוא חולק על הרישא, והוא סובר שגם אם הפירות נמצאים ביד של הקונה, הקונה הולך לקחת את הפירות, אז בעל המכולת, כלומר החנווני, צריך שישבע כדי לקבל את הכסף.
"אמר לשולחני: תן לי בדינר מעות, ונתן לו. אמר לו: תן לי את הדינר. אמר לו: נתתיו לך ונתתו באנפלי ישבע בעל הבית. נתן לו את הדינר, אמר לו: תן לי את המעות. אמר לו: נתתים לך והשלכתם לתוך ישבע השולחני. רבי יהודה אומר: אין דרך השולחני להיות נותן עד שהוא נוטל את דינרו". אומר לו בשולחני זה שונה. שולחני לא רגיל לתת את המטבע לפני שהוא מקבל את התשלום. אז לכן מסתמא, אם בעל הבית קיבל את האיסר, מסתמא הוא שילם לו כבר.
רבי חנינא אמר: "במחלוקת רבי יהודה". כלומר, גם כאן לדעת רבי יהודה צריך שיהיה מודה ומקצת למרות שלא מופיע.
"אמר לחנווני: תן לי בדינר פירות, ונתן לו. אמר: תן לי את הדינר. והוא אומר לו: נתתיו לך, ונתתו באנפלי. ישבע בעל הבית או שיביא ראיה שנתן את הדינר. אמר: תן לי את הפירות. אמר: נתתים לך, והולכתים לתוך ביתך. ישבע החנווני או יביא ראיה שנתן לו".
[דף לז עמוד ב]
אימתי ז_לאבזמן שהיתה הקופה מונחת בין שניהן ברשות הרבים שאין לאחד חזקה יותר מלשני אבל אם היתה יוצאה מתחת ידי אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו כשהקופה מונחת ברשות הרבים עוד היא במחלוקת ול °רבי יהודה בר עילאי צריך שיהיה מודה במקצת. תנן °רבי יהודה בר עילאי אומר אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל את דינרו הדא דתימר באכסנאי אבל בבן עיר שהשלחני מכירו דרכו ליתן איסר עד שלא יטול דינרו.
מתני':
כשם שאמרו ז_לבהפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה ז_לגעד אחד מעידה שהיא פרועה לא תיפרע אלא בשבועה ז_לדמנכסים המשועבדין ז_להומנכסי יתומין ז_לווהנפרעת שלא בפניו לא תיפרע אלא בשבועה ז_לזוכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה שלא פיקדנו אבא, שלא אמר לנו אבא, ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. העיד °רבי יוחנן בן ברוקה שאפילו נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל °רבן שמעון בן גמליאל אומר ז_לחאם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע נוטל שלא בשבועה
אמר רבי יהודה: "אימתי? בזמן שהיתה הקופה מונחת בין שניהן", כלומר קופה של רבים, שאז אין לאחד מהם חזקה יותר על השני. "אבל אם היתה יוצאה מתחת ידי אחד מהן", אז המוציא מחברו עליו הראיה. ואפילו כשהקופה מונחת בשביל רבים ואין שם חזקה לאחד מהם יותר מהשני, גם בזה עדיין מחלוקת רבי יהודה, ולרבי יהודה צריך שיהיה מודה ומקצת.
כאן רבי יהודה אומר: "רבי יהודה אומר אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל את דינרו". מתרגם: הדא דתימר באכסנאי. כן? אדם שהוא אורח, שהוא לא בן, בן המקום. אז במקרה כזה באמת השולחני לא ייתן את המטבע לפני שיקבל את התשלום. "אבל בבן עיר דרכו ליתן איסר עד שלא יטול דינרו". אדם שהשולחני מכיר אותו, אז במקרה כזה דרכו שייתן איסר עד שיטול דינרו.
ואיזה הך זה? אומרת המשנה: "כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה", כלומר אם היא אומרת, אם היא מודה שהיא נתנה, נטלה חלק מהכתובה, אז היא לא נפרעת עליה בלא שבועה. אז גם "עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תיפרע אלא בשבועה", לא ניפרעת אלא בשבועה. וגם "מנכסים המשועבדין ומנכסי יתומין והנפרעת שלא בפניו לא תיפרע אלא בשבועה". "וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה". מה הם צריכים שישבעו? נשבעים "שלא אבא, שלא אמר לנו אבא, ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע".
וזה אומרת המשנה: "העיד רבי יוחנן בן ברוקה שאפילו נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל". רבן שמעון בן גמליאל אומר: "אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע נוטל שלא בשבועה".
[דף לח עמוד א]
גמ': אמררבי זירא° כולהון כעין שבועת תורה ירדו להן והתנא סובר שכתובת אשה לא נחשבת כאילו הוחזקה בידו להגבות ועכשיו באה לגבות בשבועה שהרי כל הנשבעין בתורה נשבעין ואינם משלמים ולא יתכן שהיא נשבעת ונוטלת אלא כמי שגבת דשטר העומד לגבות כגבוי דמי מיכן והילך הוא כתובעה וטוען כנגדה עכשיו נפרעת ממני שטר של מאתים שכבר פרוע ובחנם היית גובה הכל והיא אומרת אינה אלא מנה ונמצא שהיא כמודה במקצת שנשבעת ונפטרת והילכך אינה נפרעת בלא שבועה ואף שמדאוריתא פטור, שהרי לא נשבעים על שטר שעבוד קרקעות. מדרבנן מיהא חייב. תמן תנינן: הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה. כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה התקבלת כתובתיך, והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה — לא תיפרע אלא בשבועה.. תני הפוגמת שאומרת שקיבלה קצת ז_לט ולא הפוחתת כתובתה שאומרת שמתחילה התחיב לה פחות ממה שכתוב כיצד היתה כתובתה מאתים והיא אומרת מנה נפרעת שלא בשבועה מה ביןפוגמת מה בין פוחתת אמר רבי חנינא° בר חמא פוגמת בא משא ומתן בנתיים, שהרי מודה שנתן לה חלק והוי כמודה במקצת, לכן תשבע. פוחתת לא בא משא ומתן בנתיים שהיא טוענת שלא נתן כלום ויש לה מיגו שיכלה לטעון שחייב כל מה שכתוב בשטר רבי ירמיה° בעא כמה דאת אמר תמן אם היה עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תיפרע אלא בשבועה ודכוותה אם היה עד אחד מעידה שהיא פחותה לא תפחות אלא בשבועה אמר רבי יוסי° בר זבידא בשעה שעד אחד מעידה שהיא פחותה, כעד אחד מכחיש את השנים החתומים מעל השטר, ואין עד אחד מכחיש את שנים, וכאילו אינו קיים ונפרעת בלא שבועה. תני יורש שפגם אביו שטר חובו שהאב אמר לבן שקיבל חלק מהחוב הכתוב בשטר הבן גובה שלא בשבועה בזה יפה כח הבן מכח האב שהבן גובה שלא בשבועה ואב אינו גובה אלא בשבועה אמר רבי אלעזר° בן פדת ונשבע שבועת יורש שלא פיקדנו אבא שלא אמר לנו אבא שלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע רבי הושעיה° בעא מתניתא ד°בית שמאי דתנן מתו בעליהן עד שלא ישתו °בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות ו°בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה דל °בית שמאי כיוון שאינה יכולה לשתות גובה אף כאן כיוון שהיורשים אינם יכולים להשבע גובים בלא שבוע אבל ל°בית הלל כיוון שלא יכולה לשתות אינה גובה, ואף כאן כיוון שהיורשים אינם יכולים להשבע צריך להיות שאינם גובים. אמר רבי יוסי° בר זבידא תמן טעמא ד°בית שמאי שגובה כתובתה אף שאינה יכולה לשתות, שיכולה לטעון: הביאו בעלי ואני שותה. ברם הכא בדין היה שאפילו אביו לא ישבע אלא תקנה תיקנו בו שישבע בו תיקנו בבנו לא תיקנו כיון שמת העמדתה את בנו על דין תורה נתחייב אביו שבועה בבית דין, כגון שהודה במקצת או שהיה עד אחד ומת, אין בנו גובה דאי לא כן מה אנן אמרין ויש אדם מוריש שבועתו לבנו אמר רבי אבין° הכי אתאמרת פגם אביו שטרו והלך לבית דין וכבר התחיב שבועה אין בנו גובה רב חסדא° בעי בגין דהלך אביו אילין תרתין פסיעתא הוא מפסיד אילו פגמו חוץ לבית דין את אמר גובה מפני שפגמו בבית דין את אמר אינו גובה תנן: מנכסי יתומין לא תפרע אלא בשבועה אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן אין נפרעין מניכסי יתומין קטנים ז_מאלא בשרבית אוכלת בו °רבי נתן אומר אף לכתובת אשה אמררבי מנא° בן יונה מפני מזונות שכל עוד לא פרעו כתובתה ניזונת משלהם אמר רבי מתנייא°: מאן חייש למזונות °רבי שמעון בן יוחאי ד°רבי שמעון בן יוחאי אומר במגבה הדבר תלוי אבל לחכמים כיוון שתבעה כתובתה אף שלא גבתה הפסידה מזונות מאי כדון למה לחכמים בכל זאת פורעים לכתובת אישה מפני חינה כדי שיהו הכל קופצין עליה לישאנה °רבי נתן אומר אף לגזילה ולנזקין אמר רבי יוסי אף אנן נמי תנינן תרתיהון לגזילה מהכא דתנן: אם הגזלה שהניח להם אביהם ז_מאהיה דבר שיש בו אחריות חייב לשלם לנזקין מהכא דתנן: אין נפרעין מניכסי יתומין קטנים ז_מבאלא מזיבורית ואיתמר עליה כיני מתניתא: אין נפרעין מנכסי יתומין קטנים ז_מגלנזקין אלא מזיבורית שהרי לבעל חוב אין גובין כלל ולכתובת אשה אפילו מהאבא גובים מזיבורית. ומכאן שגובין מיתומים לנזיקין
נניח אתה רוצה, למשל, ממסכת שבועות דף ל"ח, תחילת הגמרא אומרת: אמר רבי זירא כולהון כעין שבועת תורה ירדו להן. כל השבועות כאן, אז זה נשבע כדי להחזיק, לא נשבע ונוטל. אבל תנא סבר, אז אם כן, לכאורה כתובת אישה לכאורה זה סותר את זה כי הרי נשבעת ונוטלת. אבל תנא סובר שכתובת אישה לא נחשבת כאילו הוחזקה בידו לגבות, כאילו זה ביד הבעל והאישה רוצה להוציא ממנו. למשל, בא לגבות ממנו בשבועה, כי הרי כמו שאמרנו כל הנשבעים בתורה נשבעים ואינם משלמים. אז לא ייתכן שהיא נשבעת ונוטלת, אלא מתייחסים לכתובה כאילו שהיא כבר גבתה, כאילו סובר שטר של מאתים פרוע אינה אלא מנה, שהשטר עומד לגבות כגבוית דמי. וכאן מהלך הוויכוח ביניהם שהיא כתובעת או התחילו הוא תובע אותה בעצם, והוא טוען כנגדה שעכשיו נפרעת משטר של מאתיים שכבר פרוע ובכלי מה היא תגבה את הכל. והיא אומרת אינה אלא מנה, ונמצא בעצם שהיא כמוודה מקצת שנשבעת ונפטרת. אז אי לכך נפרעת בלא שבועה ואף שמדאורייתא הוא פטור כי הרי לא נשבעים על שטר שעבוד קרקעות. הרי השטר משועד, הקרקע משועבדת לו. לא נשבעים על דבר כזה. מדבריה לן חייב.
ודבר תר תנן: הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה. עכשיו כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה התקבלת כתובתיך, והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה — לא תיפרע אלא בשבועה. ותני הפוגמת. כלומר, דווקא אם היא אומרת שהיא קיבלה מקצת אבל לא הפוחת את כתובתה. כלומר, אם מתחילה היא אומרת שבכתובה או לא כתוב נניח כתוב שהוא חייב לה מאתיים והיא אומרת לא, הוא חייב לי רק מנה, אז זה נקרא פוחת את כתובתה. אז בפוחת את כתובתה היא לא צריכה לשבע. כיצד? הייתה כתובתה מאתיים והיא אומרת מנה נפרעת שלא בשבועה. מה בין פוגמת מה בין פוחתת? למה פוגמת צריכה להשבע? הפוחתת לא?
אמר רבי חנינא: פוגמת באה למשא ומתן בינתיים כי הרי היא מודה שהוא נתן לה חלק. אז אם כן זה מודה מקצת לכן היא תשבע, אבל פוחתת לא באה למשא ומתן בינתיים. הרי היא טוענת שהוא לא נתן לה כלום. ויתר על זה גם יש לה מיגו, הרי היא יכולה להגיד שהוא חייב כל מה שכתוב בשטר. אז בעצם היא כמו משיבה אבדה ולכן היא נאמנית.
הבי רמי אביי: כיוון דתמן, אם היה עד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תיפרע אלא בשבועה. כלומר, אם יש עד שמעיד שהכתובה הזאת פרועה, אז האישה עוד נשארת על הכתובה אלא בשבועה. אז כוותיה, אם היה עד אחד מעידה שהיא פחותה - לא תיפחת אלא בשבועה. כלומר נניח השטר הוא של מאתיים ויש עד אחד שאומר לא, השטר הוא רק של מאה. הוא בעצם העד פוחת. אז אם גם מקרה כזה זה לא, לא תיפרע בשבועה.
אמר רבי יוסי: לא. בשעה שעד אחד מעידה שהיא פחותה, אז בעצם זה כמו עד אחד שמכחיש שניים. יש שניים החתומים על שטר. הרי השניים שחתומים בשטר הם חתמו שהשטר איתה היה על מאתיים, וכשבא אחד ואומר שזה רק היה מאה אז הוא בעצם מכחיש את השניים ואחד לא יכול להכחיש שניים. אז כאילו הוא לא קיים ולכן היא נפרעת בלא שבועה.
תני: יורש שפגם אביו שטר חובו. כלומר נניח האב אמר לבן שהוא קיבל חלק מהחוב, כתוב בשטר. אז הבן גובה שלא בשבועה, ובזה יפה כוח הבן מכוח האב שהבן גובה שלא בשבועה ואבינו גובה אלא בשבועה. אמר בן עזרא: ונשבע שבועת יורש. אמנם לא ישבע על זה, אבל הוא כן נשבע שבועת יורש. מה זה שבועת יורש? הוא נשבע שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצאנו שטר בין שטרותיו של אבא שהשטר הזה פרוע.
רבי יוסי: בעא מתניתא ד°בית שמאי. כלומר, אם ישנה זו דרכת בית שמאי, דתנן: מתו בעליהם עד שלא ישתו. כלומר, אם הסוטה הבעל מת לפני שהיא שתתה, אז בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות. בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה. ובית שמאי, כיוון שאינה יכולה לשתות גובה, אף זה בדיוק כמו המשנה כאן. אף כאן, כיוון שאינם יכולים להשבע גובים בלא שבועה. אבל לפי בית הלל, כיוון שלא יכולה לשתות אינה גובה. אז גם כאן, כיוון שיורשים לא יכולים בלי שבועה, אז צריך להיות שהם לא גובים. אם אתה רואה שהם כן גובים, סימן שזה כמו בית שמאי.
אמר רבי יוסי: תמן טעמא דבית שמאי - תמיהה לבית שמאי שהיא גובה כתובתה למרות שהיא אינה יכולה לשתות, כי היא יכולה לטעון יביאו לי בדי ואני שותה.
ברמי: חכם בית דין היה שאפילו אביו לא ישבע. למצער דין, גם אבא לא היה צריך ישבע, אלא תקנה תיקנו בו שישבע. אז בו תיקנו ובנו לא תיקנו, וכיוון שהוא מת אמרו זה דין תורה ולכן הם לא ישבעו. עכשיו נתחייב אביו שבועה בבית דין - נניח אם האבא הודה מקצת או שהעד אחד, ואחרי זה מת, כלומר האבא מת אחר מכן, אז אין בנו גובה. כן, שהאבא חייב שבועה, וכי יש עד אמור איש בואתו לבנו. הרי כדי לגבות הוא חייב להישבע קודם והאבא לא יכול להישבע שבועה לבן שלו.
אמר רבי אבין: הכי את אמרת, בגין דהלך תרתין פסיעתא הוא. כלומר לא מדובר שהיה עד או שהאבא הודה במקצת, אלא פגמו בבית דין, כלומר האבא הלך לבית דין והוא הודה שהוא נפרע מקצת. אז בעצם הוא כבר התחייב שבועה ובמקרה כזה אין בנו גובה. ומחיז דביי בגין דלה חביב, אילימא תרתי פסיעת - המפסיד. הרי אילו גמור חוץ לבית דין אתה אומר שהבן גובה. אמרנו בזה יפה כוח הבן מכוח האב שהבן גובה בלי שבועה והאבא גובה רק עם שבועה. מפני שהם גמרו בבית דין שהלך כמה צעדים, אתה אומר שאינו גובה?
מתר תנן: אין נפרעין מניכסי יתומין קטנים אלא בשרבית אוכלת בו. אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: אין נפרעין מניכסי יתומין קטנים אלא בשרבית אוכלת בו. רבי נתן אומר אף לכתובת אשה. אמר רבי מנא: מה הייתה? מפני מזונות, כיוון שכל עוד שלא נפרעה הכתובה מזונות בשלהם, אז זה כמו ריבית אוכלת.
אמר רבי מתנייא: מאן חייש למזונות - רבי שמעון. רבי שמעון אומר הדבר תלוי, כן? כלומר כל עוד שלא גבו אז היא יכולה לאכול מזונות. אבל חכמים, ברגע שהיא תבעה את הכתובה שלה למרות שלא גבתה, היא כבר יושבת על מזונות. אז לכן אם המשנה אומרת שכל עוד שלא קיבלה את הכתובה למרות שהיא כבר תבעה, מזונות בשלהם, אז זה כנראה דעת רבי שמעון.
שואלת הגמרא: מאי כדון? למה חכמים בכל זאת פורעים לכתובת אישה? כן, אם באמת ברשית תבע כתובתה יישב מזונות. אז למה חכמים בכל זאת פורעים לכתובת אישה? מפני חינה, כדי שיהו קופצין עליה לישאנה.
רבי נתן אומר אף לגזילה ולנזקין. אמר רבי יוסי: אף אנן תנינן תרתיהון. לגזילה מהכא, אם היה דבר שיש בו אחריות חייב לשלם - אז רואים מכאן שלגזילה גובים מהם. ולנזקין מהכא, אין נפרעין מניכסי יתומין קטנים אלא מזיבורית - כי הרי לבעל חוב אין גובים כלל, לכתובת אישה אפילו מהאב גובים מזיבורית. אז מכאן אומרים שגובים מיתומים לנזיקין. חייבים להגיד שנדבר על נזיקין, כי בעצם זה הדבר היחיד שנשאר.
[דף לח עמוד ב]
והתני עמד הבן תחת האב הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית רואים שגם מהבן גובים נזיקין מן העידית אמר רבי יוסי בי רבי בון° כאן ביתום גדול כאן ביתום קטון. תנן: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ואין משביעין את הקטן, אבל נשבעין לקטן ולהקדש הכא את אמר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן והכא את אמר אבל נשבעין לקטן ולהקדש אלא הכי קאמר אין נשבעים על טענת קטן אבל נשבעין לקטן בנפרעין מניכסי קטן הרי קטן כמי שאינו ונפרעין מאדם שלא בפניו אמר רבי ירמיה°: תיפתר בשרבית אוכלת בו ובית דין גובין רבית תיפתר בערב לו מגוי ליכסה גוי אמר קומי רבי מנא° בן יונה אנן עבדין טבות סגין מינכון אנן משלחין דיאטיגמתין פסק דין אין אתא הא טבות ואין לא אתא אנן מחלטין ניכסוי אמר לו: אף אנן עבדין כן מכרזינן שלשים יומין אין אתא טבות ואי לא מחלטינן ניכסוי אמר לו ליכסא הגע עצמך דהוה בזווי רחיקי אמר לו: אנן משלחין שלשה איגרות: חדא גו שלשים יומין, וחדא גו שלשים יומין, וחדא גו שלשים יומין. אין אתא — הא טבות, ואי לא — מחלטינן ניכסוי אמררבי חנינה° והוא שעמד בדין וברח רק אז מחליטין שלא בפניו אבל אם לא עמד בדין וברח לא מחלטינן ולא מכרזינן תנן °רבי שמעון בן יוחאי אומר: כל זמן שתובעת כתובתה היורשין משביעין אותה, אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה על המזונות. ותנן: שני דייני גזילות היו בירושלם °אדמון ו°חנן בן אבשלום °חנן אומר שני דברים ו°אדמון אומר שבעה מי שהלך לו למדינת הים ואשתו תובעת מזונות °חנן אומר תישבע בסוף ולא תישבע בתחילה אשכחת אמר °חנן ו°רבי שמעון בן יוחאי שניהן אמרו דבר אחד היך מה דתימר °רבי חנן לא תשבע אלא בסוף כן °רבי שמעון בן יוחאי אמר לא תשבע אלא בסוף כמה דאת אמר הלכה כ°חנן ודכוותה אף הכא הלכה כ°רבי שמעון בן יוחאי תנן: וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה רב° אבא בר אייבו אמר מת הלוה המלוה נשבע ליורשיו ואפילו מת המלוה יורשי מלוה נשבעין ללוה אם הלווה טוען שפרע לאביהם אבל אם מת לוה תחילה ואחר כך המלוה כבר נתחייב המלוה לבני לוה שבועה ז_מדואין אדם מוריש שבועתו לבניו שמע רבי יוחנן° בר נפחא ואמר יאכל הלה וחדי יאכל זה וישמח אלא מכל מקום ישבעו שבועה שלא פקדנו אבא ויגבו חובם אמר רב חייה בר אשי° בשם רב° אבא בר אייבו
שואלת הגמרא: והתני, הבן תחת האב - הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. אז רואים שגם הבן גובה נזיקין מן העידית.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: הכא את מר... וכאן באתום קטן, כאן באתום גדול. תנן, אמרו במשנה: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן, אבל נשבעין לקטן ולהקדש. שואלת הגמרא: הכא אתה אומר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, והכא אמר אבל נשבעין לקטן ולהקדש. לכאורה סתירה. אלא הכי קאמר: אין נשבעין על טענת קטן, אבל נשבעים לקטן, בנפרעין מניכסי קטן.
מתרגמה: הרי לכאורה קטן כמי שאינו, ולפעמים - ונפרעין מאדם שלא בפניו - ואיך עכשיו אחד נפרע מקטן? אמר רבי ירמיה: תיפתר בשרבית אוכלת בו. שואלת הגמרא: ובעדיין גובים ריבית? תיפתר בערב לו מגוי - ליכסה זה גוי.
אמר קומי רבי מנא: אנן עבדין טבות סגין מינכון - אנחנו נוהגים יותר טוב מכם. אנן משלחין דיאטיגמתין - כלומר שולחים פסק דין לנידון. אין אתא הא טבות - אם הוא בא, זה טוב. ואין לא אתא אנן מחלטין ניכסוי - מחליטים את הנכסים שלו.
אמר לו: אף אנן עבדין כן, מכרזינן שלשים יומין - מכריזים שלושים יום. אין אתא טבות ואי לא מחלטינן ניכסוי.
אמר לו: הגע עצמך דהוה בזווי רחיקי - אם הוא רחוק, אז מה עושים? אמר לו: אנן משלחין שלשה איגרות: חדא גו שלשים יומין, וחדא גו שלשים יומין, וחדא גו שלשים יומין. אין אתא — הא טבות, ואי לא — מחלטינן ניכסוי.
אמר רבי חנינה: מתי מחליטין את הנכסים שלו? והוא שעמד בדין וברח, הכא מחליטין שלא בפניו, אבל אם לא עמד בדין לא מחלטינן ולא מכרזינן.
רבי שמעון, אדמון וחנן בן אבשלום. חנן אומר שני דברים ואדמון אשכח, חנן ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד, היך מה דתימר רבי חנן... רבי שמעון, הלכה כחנן, ודכוותה הלכה כרבי שמעון.
רב אמר: מת הלוה המלוה נשבע ליורשיו, ואפילו מת המלוה יורשי מלוה נשבעין ללוה. עכשיו, דווקא אם הלווה טען שפרע אביהם. אבל אם מת לוה תחילה ואחר כך המלוה, כבר נתחייב המלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועתו לבניו - על מנת שהם לא יכולים לגבות את זה.
שמע רבי יוחנן ואמר: יאכל הלה וחדי. מה הוא יאכל וישמח? כן, והם מסתכנים לא יקבלו את הכסף שלהם, אלא מכל מקום משביעים שבועה שלא פקדנו אבא, יגבו חובם.
רב חייה בר אשי בשם רב: שטר סימפון היוצא מתחת ידי המלווה, בכתב יד המלווה - פסול. שאני אומר שמצאו כתוב בשטרותיו, אולי הוא הכין שובר למקרה שיבוא הלווה לפרוע לו את החוב. הוא הכין את זה, אבל בעצם לא השתמשו בזה. מתחת יד אדם שלישי, כלומר אם זה היה מתחת - לא בידיים של המלווה, לא בידיים של הלווה, אלא ביד אדם אחר - אז זה כשר.
אמר רבי אבינא בשם שמואל: לעולם סימפון פסול עד שייצא מתחת ידי הלווה בכתב יד המלווה. אבל אצל אדם שלישי אינו כלום.
שואלת הגמרא: ואיך נגבה שבועת היתומים? אומרים שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו שטר בין שטרותיו ששטר זה פרוע. משמע שאם כן נמצא שובר שזה פרוע - אז זה פרוע, למרות שאבא שלהם זה המלווה והשובר אצלו. אז מאי כדון?
אמר רבי זעירא: תיפתר דיבר הכל בדהוותה קא. כלומר, אם השובר היה כתוב בתוך חלק מהצוואה, כן, במקרה כזה אין לנו רצון לפגום דהוותה קא שלו, אז לכן עושים כמו שכתוב בשובר.
[דף לט עמוד א]
ז_מהשטר סימפון היוצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי המלוה פסול שאני אומר מתעסק היה בשטרותיו ואולי הכין שובר למקרה שיבוא הלווה לפרוע את חובו הא מתחת ידי אחר אדם שלישי לא הלוה ולא המלווה כשר אמר רבי אבינא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא לעולם סימפון פסול עד שיצא מתחת ידי הלוה בכתב ידי המלוה אבל אצל אדם שלישי אינו כלום והתניא גבי שבועת היתומים שלא פיקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא, ושלא מצינו שטר בין שטרותיו ששטר זה פרוע. הא אם נמצא שובר פרוע, אף שאביהם הוא המלוה והשובר אצלו מאי כדון? אמררבי יוסי בי רבי בון° תיפתר דברי הכל בדייתקי שכתב שובר בתוך צוואתו שאין אדם מצוי לפגם דייתיקן שלו ולכן עושים כפי שכתוב בשובר.
מתני':
ז_מוואילו נשבעין שלא בטענה: השותפין, והאריסין, והאפיטרופין, והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, ובן הבית. אמר לו: מה אתה טועניני? רצוני שתשבע לי — חייב ז_מזחלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען ז_מחנתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל והשביעית ז_מטמשמטת את השבועה
גמ': תנן: ואילו נשבעין שלא בטענה אמררבי יוסי° בר זבידא מה שיכול להשביעם אף בלא טענה הדא אמרה: בנושא ונותן שלא בחשבון אבל בחשבון שכל כסף שמוציא נעשה בידיעתם שעושה להם חשבון ז_נלא. בדא ואהן בן בית שיכולים להשביעו מספק עוד הוא בנושא ונותן שלא בחשבון. רבי זעירא° כהדא דרבי יוסי° בר זבידא דחד בר נש אזל למידן קמי רבי זעירא° וחייבו שבועה על תרין דינרין אמר לו לאו תרין דינרין אני חייב לך הא טריפין לך קחם ואל תשביעני אמר לו: ומילת פלן ופלן שרצה לגלגל עליו שבועה על דברים אחרים אמררבי זירא° או הב ליה כל דתבע לך או אישתבע ליה כל דמגלגל עלך. עד כמה מגלגלין עליו? אמררבי יוחנן° בר נפחא ז_נאעד כדי שיאמר לו עבדי אתה. הגע עצמך שהיה כהן דאמר ליה עבד עברי שלי אתה שאף כהן יכול להיות עבד עברי וכי יש עבד עברי בזמן הזה? תנן: והשביעית משמטת את השבועה אמררבי שמואל בר רב יצחק° אפילו שבועת השומרים פשיטא דלא כן מה אנן אמרין אלמלא כן הייתי אומר שבכל המקרים האחרים שיש חוב וכיוון שנתבטל החוב אף השבועה בטלה אבל בשבועת השומרים שאין חוב הייתי חושב שלא תשמט בשביעית ומניין שמשמטת
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת שבועות דף ל"ט. נתחיל עם המשנה, פרק ז' הלכה א'. אומרת המשנה: "ואלו נשבעים שלא בטענה: השותפין והאריסין והאפוטרופין והאישה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובן הבית. אמר לו מה אתה טוענני? אומר לו אני רוצה שתשבע לי, אז הוא חייב. חלקו השותפין והאריסין יותר אינו יכול להשביען. אם התגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. והשביעית משמטת את השבועה."
ואומר רבי יוסי: מה שהוא יכול להשביעם גם בלא טענה, זה בנושא ונותן שלא בחשבון. כלומר אם הוא עושה דברים ולא מביא להם חשבון כל פעם. אבל אם בחשבון, כלומר כל דבר שהוא מוציא, כל דבר שהוא מכניס הוא מראה להם, אז בעצם לא — וזה לא יכול להישבע, לא ישלח אותו להישבע. "ואן בן בית" שיכולין להשביע אותו מספק — מה שאמרנו שבן בית משביע אותו בספק, אז גם עודו בנושא ונותן שלא בחשבון. דובר שם באחד מהבני בית שהוא נושא ונותן שלא בחשבון. אבל אם היה בחשבון שוב פעם אי אפשר להשביע אותו.
ואומר רבי זעירא כדעת דרבי יוסי: חד בר נש אזל למידן קמי רבי זעירא. אדם אחד בא לדון לפני רבי זעירא וחייבו שבועה על תרין דינרין, על שתי דינר חייב אותו שבועה. אמר אליו: תרין דינרין אני חייב לך? הא טריפין לך — אני חייב לך שתיים? הנה קח אותם, אל תשביע אותי. ואמר לו: ומילת פלן ופלן. אז אותו אדם רצה לגלגל עליו דברים אחרים. אמר רבי זעירא הוא צודק: או הב ליה כל דתבע לך, הוא רוצה על כל מה שתובע אותך, או אישתבע ליה כל דמגלגל עלך.
שואלת הגמרא: עד כמה מגלגלין עליו? אמר רבי יוחנן: עד כדי שיאמר לו עבדי אתה. שואלת הגמרא: הגע עצמך שהיה כהן, הרי הוא לא יכול לתת כנעני. אמר לו עבד עברי, אתה. שגם כוהן יכול לתת עבד עברי, כך הוא סובר. וכי יש עבד עברי בזמן הזה? נשאל בשאלה.
ואומר התנא: והשביעית משמטת את השבועה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: אפילו שבועת השומרים. ואת אומר פשיטא? דילמא אכן מה נן אמרין — כלומר למה הייתי חושב שלא? אתה אומר: אימרי דכתיבי, הייתי חושב שבכל המקרים האחרים שיש חוב, כיוון שהתבטל החוב אז גם השבועה בטלה. אבל בשומרים שאין שם חוב, הייתי חושב אולי שהיא לא משמטת בשביעית. אז לכן המשנה חידשה שזה כן משמט.
[דף לט עמוד ב]
גזרה שווה בעל בעל כתיב הכא שמוט כל בעל משה ידו וכתיב בשבועת השומרים ונקרב בעל הבית אל האלהים מה בעל שנאמר להלן משמיט אף כאן משמיט. דברים שהן משה ידו שהוא תבע את בעל דינו שביעית משמטתו ומשמטת שבועתו, ושאין משה ידו אין שביעית משמטתו לא אותו ולא שבועתו. ז_נבכל ששביעית משמטתו משמטת שבועתו וכל שאין שביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו. הדרן עלך פרק כל הנשבעין
פרק שמיני – ארבעה שומרין
מתני': ארבעה שומרין הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר ח_א. שומר חנם נשבע על הכל ח_ב, והשואל משלם את הכל ח_ג. נושא שכר ח_דוהשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המיתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.
גמ': אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ארבעה שומרין הן, ואין חייבין אלא אם קיבלו את החפץ לשמירה ח_ה בדרך קניין. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אלעזר° בן פדת: אף לענין גזילה אין חייבין אלא דרך קניין. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: מתניתא אמרה כן, דתנן: המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה, שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות ונותן לו. מכאן שאינו מתחייב אלא אם זכה והחזיק בה, וכך הוא בכל השומרים - אינם מתחייבים אלא אם קנו מיד בעלים להיות שומרים. אמר רבי חנניה° אמר רבי בון°: אף בגניבה אין חייבין אלא דרך קניין. אמר רבי חנניה° בשם רבי פינחס°: ומתניתא אמרה כן, דתנן: ח_והיה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים - פטור. הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת - חייב. הגביהו אפילו ברשות הבעלים כמי שיצא מכל רשות הבעלים, דהגבהה קונה בכל מקום. היה מושכו ויוצא עד שיצא כל רשות הבעלים. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בעומדת באבוסו של השומר, כגון שנכנסה מעצמה. רבי בון בר חייה° בעי: אם בעומדת באבוסו, מאי אריא דקתני: "היה מושכו", דמשמע דהקנייה מחמת משיכה מרשות הבעלים? והרי אם עומדת על אבוסו, אפילו לא משך נמי קנה! אלא כי אנן קיימין בעומדת ברשות הרבים. מה רבי בון בר חייה° כ°בית שמאי? דתנן התם: "השולח יד בפקדון" - °בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר, ו°בית הלל אומרים: כשעת הוצאה. °רבי עקיבא בן יוסף אומר: כשעת התביעה. החושב לשלוח יד בפקדון - °בית שמאי אומרים: חייב, ו°בית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר (שמות משפטים כב ז): "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". °בית שמאי אומרים: חייב דילפי מ"על כל דבר פשע" - אפילו דיבור במשמע, ו°בית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר: "אם לא שלח ידו" וגו'. והוינן עלה: מה אנן קיימין?
עכשיו למה באמת משמטת? ואומר: גזירה שווה, "בעל" "בעל", כתיבה אחת. שם כתוב "בעל" מה שידו, ולגבי שומרים כתיב "ונקרב בעל הבית אל האלוהים". אז מה בעל שנאמר להלן משמיט, אף כאן משמיט. כל מה שהוא — דברים שהן משה ידו שביעית משמטתו ומשמטת שבועתו, כלומר שהוא תובע את בעל דינו. והדברים שאין משה ידו אין שביעית משמטתו לא אותו ולא שבועתו. עכשיו כל ששביעית משמטתו משמטת שבועתו, וכל שאין שביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו. הדרן עלך פרק כל הנשבעין.
פרק ח' הלכה א', במשנה: "ארבעה שומרין הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר. שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל. נושא שכר והשוכר נשבעים על השבר ועל השבויה ועל המיתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה."
ואמר רבי יוחנן: ארבעה שומרין הן, ואין חייבין אלא דרך קניין. כלומר כדי להתחייב בתור שומרים צריך לבצע קניין כדי להיות שומר, לקבל את האחריות. כמו קניין רגיל, כמו שקונים דבר, אז ככה גם כדי להיות אחראים צריכים לבצע קניין.
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי אלעזר: אף לענין גזילה אין חייבין אלא דרך קניין. כלומר גם גזלן לא חייב אלא דרך קניין. אמר רבי יוסי בי רבי בון: מתניתא אמרה כן, דתנן: המקבל שדה מחבירו — הוא מי שזכה בה או הבעירה. כלומר אם הוא לא טיפל בה אחרי שהוא זכה בה, שמין אותה כמה היה עליו לעשות ונותן לו. וליכא דווקא מי שזכה בה, אז מכאן שאינו חייב אלא אם כן זכה והחזיק בה. וכך זה בכל השומרים, שאינם מתחייבים אלא אם קנה מהדברים להיות שומרים.
אמר רבי חנניה° אמר רבי בון: אף בגניבה אין חייבין אלא דרך קניין. רבי חנניה בשם רבי פינחס: מתניתא אמרה כן, דתנן: היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים - פטור. הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת - חייב. ואת אומרת: הגביהו — זה אפילו ברשות הבעלים, זה כמי שיצא כל רשות הבעלים, כי הגבהה כולל בכל מקום גם ברשות הבעלים. אבל אם היה מושכו ויוצא אז משיכה אינה כוללת ברשות הבעלים, עד שיצא כל רשות הבעלים.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: בעומדת באבוסו. ממה שדיבר פה על השומרים שהוא מתחייב, דובר בעומדת באבוסו, כי היא נכנסה מעצמה, או שהבעלים הביאו אותה. רבי בון בר חייה בעי: אם בעומדת באבוסו, אפילו לא משך! שהרי אם היא כתובה "היה מושכו" משמע שהקנייה הייתה מחמת המשיכה ברשות הבעלים. הרי אם עומדת באבוסו אז אפילו לא משך נמי קנה, כי חצר אדם קונה. אלא כי נן קיימין בעומדת ברשות הרבים. אז בעצם הוא משך את זה, קנה.
שואלת הגמרא: האם רבי בון בר חייה סובר כבית שמאי? כן, שעומדת באבוסו קנה? איפוא לזה דתנן: השולח ידיו בפיקדון, בית שמאי אומרים: ילקה בחסר ויתר, בית הלל אומרים: קליטת הוצאה. רבי עקיבא אומר: קליטת תביעה. החושד ששלח ידיו בפיקדון, בית שמאי אומרים: חייב, בית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר: (שמות משפטים כב ז): "..." — עד שישלח ממש יד.
עכשיו, מה הסברות שלהם? הגמרא שם אומרת שבית שמאי אומרים חייב, כי הם לומדים ממה שכתוב "על כל דבר פשע" — אפילו על דיבור, מספיק שהוא חשב. בית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד ממש. והוא — מה נן קיימין? אם בעומדת ברשות הרבים והוא חשב לגזול אותה ומשך אותה ומתה באותה מחשבה, אז דבריהם הכל חייב, כי הרי משיכה ברשות הרבים קונה להתחייב בנושא. אבל אם עד שלא משך, הוא רק חשב, אז פה דבריהם הכל פטור, כי הוא לא משך ברשות בכלל. אלא כי נן קיימין בעומדת באבוסו, כי היא הולכת, נכנסה מעצמה והוא חשב לגזלה. שדעת בית שמאי: עומדת באבוסו אפילו לא משך קנה. אז אם זה ככה, יוצא שרבי בון סובר כדעת בית שמאי.
וכי אמר רבי בון בר חייה כבית שמאי? הרי הלכה כבית הלל! אמר רבי בון: לאו איפשר לתלות. שמה מדובר בגזלן, שבעצם קונה שלא מדעת הבעלים, אז שמה חייב עד שימשוך — באבוסו זה לא מספיק. אבל בשומרים שקונה מדעת הבעלים, אז גם בית הלל מודים שאפילו בעומדת באבוסו לא משך — פה מדובר בשומרים ולכן קנה.
[דף מ עמוד א]
אם בעומדת ברשות הרבים וחשב לגוזלה ומשך אותה ומתה באותה המחשבה - דברי הכל חייב, שמשיכה ברשות הרבים קונה להתחייב באונסין. אם עד שלא משך - דברי הכל פטור, שלא משך ואינה ברשותו. אלא כי אנן קיימין בעומדת באבוסו כגון שנכנסה מעצמה וחשב לגוזלה. ולדעת °בית שמאי, בעומדת על אבוסו אפילו לא משך קנה. וכי אמר רבי בון בר חייה° כ°בית שמאי? אמר רבי בון°: תמן בגזלן שקונה שלא מדעת הבעלים בעינן עד שימשוך, ברם הכא בשומרים בקונה מדעת הבעלים, אף °בית הלל מודו שאפילו עומדת באבוסו ולא משך קנה. כתיב (שמות משפטים כב ו): "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש וגו'" - לשמור ולא לקרוע שאם מסרה לו על מנת שיקרענה פטור, לשמור ח_זולא להשליך, לשמור ולא ליתן במתנה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: והוא שאמר לו ליתן מתנה לכל מי שירצה, אבל אמר לפלוני - מכיון ששמירתו עליו עד שיבא לידי פלוני, כמי שהוא אותו פלוני בעליו. תני: (שמות כ"ב, ו') "וגונב מבית האיש", ולא מראש גגו שאין זה דרך שמירה והרי הוא פושע וחייב. אמר רבי אלעזר° בן פדת: הדא דתימר בגג שאינו מבוצר, אבל בגג מבוצר כבית היא. תני: "וגונב מבית האיש" - לא מבית השואל. למה לא נאמר: "וגונב מבית האיש" ולא מבית נושא שכר והשוכר, שהרי גם הם חייבים בגנבה? שתימצא אומר: שלש פרשיות הן - התחתונה בשואל, והאמצעית בנושא שכר והשוכר, והעליונה בשומר חנם. שואל - לפי שנהנה את הכל, משלם את הכל. נושא שכר והשוכר - לפי שנהנה מקצת ומהנה מקצת, נשבע מקצת על שבורה, שבויה ומתה ומשלם מקצת על גנבה ואבדה. שומר חנם - שאין לו הנייה, נשבע ויוצא. מהו נשבע? שלא פשעתי. היו אחרים יודעין שלא פשע, מאי?
למדנו בירושלמי מסכת שבועות דף מ, נתחיל מהשורה החמישית.
אומרת הגמרא: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - וגונב מבית האיש. למדו חכמים לשמור ולא לקרוע, כלומר אם מסר לו את זה כדי שיקרע את זה, אז הוא פטור. לשמור ולא להשליך. לשמור ולא ליתן במתנה, כלומר אם הוא יתן את זה מתנה אז גם כן הוא פטור.
אמר רבי יוסי: והוא שאמר ליתן מתנה לכל מי שירצה. בעצם זה כאילו שהפקיר את זה, הוא בעצם העביר לו את זה להיות אחראי עליו, לתת למי שהוא רוצה. אבל אם אמר לו תן את זה לפלוני, אז מכיון ששמירתו עליו, עד שיבוא לידי פלוני, אז כמי שהוא עליו, כאילו שפלוני זה הבעלים, ולכן הוא יהיה חייב.
תני: "וגונב מבית האיש" - לא מראש גגו. כלומר שהוא לא מתחייב, דווקא אם הוא שמר את זה כמו שצריך, אבל אם הוא שם את זה בראש גגו זה בעצם פשע ולכן הוא יהיה חייב. אמר רבי אלעזר: הדא דתימר בגג שאינו מבוצר, אבל בגג מבוצר כבית היא, ויהא פטור.
תני: "וגונב מבית האיש" - לא מבית השואל. שואלת הגמרא: למה לא נאמר וגונב מבית האיש לא מבית נושא שכר והשוכר? הרי גם הם חייבים בגניבה. כלומר אם הבאתם לא מבית השואל לומר ששואל חייב בגניבה, אז באותה מידה הרי גם שומר שכר ושוכר חייבים בגניבה, אז למה אמר דווקא לא מבית השואל ולא אמר לא מבית נושא שכר והשוכר? נשאל בשאלה.
מתרגמה: שתימצא אומר שלש פרשיות הן - התחתונה בשואל, והאמצעית בנושא שכר והשוכר, והעליונה בשומר חנם. שואל - לפי שנהנה את הכל, משלם את הכל, הרי הוא מקבל את הכול בחינם ולכן הוא חייב על הכול. נושא שכר והשוכר - לפי שנהנה מקצת ומהנה מקצת, כי הרי הוא משלם על זה, נשבע מקצת - על מה הוא נשבע? על השבועה שהוא יהא, אונסין ומתה, ומשלם מקצת - זה גניבה ואבידה. שומר חנם - שאין לו הנייה, הרי הוא לא קיבל על זה כלום, אז נשבע ויוצא.
שואלת הגמרא: מהו נשבע? מה הוא נשבע? לא פשעתי. שאם היו אחרים יודעין שלא פשע, מאי? כלומר, האם בכל מקרה אפשר לחייב אותו שבועה, או שאני אומר לא, כיוון שיש עדים שהוא לא פשע, הרי כל השבועה זה כדי לאמת שהוא לא פשע, אבל אם יש עדים שהוא לא פשע, אז אולי פטור?
[דף מ עמוד ב]
נישמעינה מהדא דתנן: הרי שנמצא הגנב ואין לו לשלם, מהו שיאמר לשומר: "בוא והשבע לי שלא נתת עיניך בה לגוזלה"? ואם נתתה עיניך בה לגוזלה, תתחייב באונסין. נישמעינה מהדא דכתיב (שמות משפטים כב ז): "ואם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים" וכו' - הא אם נמצא ח_חפטור. והוא הדין אם יש עדים שלא פשע שפטור. גבי שומר שכר כתיב (שמות משפטים כב ט): "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו' שבועת ה' תהיה בין שניהם" - וחייב על גניבה, דכתיב: "אם גנוב יגנב מעמו", וחייב על האבידה, דכתיב: "ואם" - לרבות האבידה. עד כדון כ°רבי עקיבא בן יוסף, שדורש מייתור אותיות. כ°רבי ישמעאל בן אלישע, מניין שחייב על האבדה? תני °רבי ישמעאל בן אלישע: מה אם גניבה שקרובה לאונסין את אמר משלם, אבידה שאינה קרובה לאונסין לא כל שכן! אין כתיב בשואל אלא שבורה - אבידה וגניבה מניין? ודין הוא: מה אם נושא שכר והשוכר שאין משלמין שבורה ומתה, משלמין גניבה ואבידה - שואל שמשלם שבורה ומתה, אינו דין שישלם אבידה וגניבה? ותני עלה: הרי זה קל וחומר שאין עליו תשובה. שבוייה מניין שחייב? נאמר כאן בשואל: "ונשבר או מת", ונאמר להלן בשומר שכר: "ומת או נשבר" - מה להלן שבויה עמהן, שנאמר: "או נשבה", אף כאן שבויה עמהן. עד כדון כ°רבי עקיבה, שדרש כך מגזרה שוה. כ°רבי ישמעאל בן אלישע, מניין שחייב על השבויה? °רבי ישמעאל בן אלישע כ°רבי נתן: ד°רבי נתן אומר כתיב: "או מת" - "או" לרבות את השבויה. ל°רבי מאיר דאמר: גזירה שווה במקום שבאת דון מיניה ומינה - מה להלן בשומר שכר נשבעין על האונסין, אף כאן בשואל נשבעין על האונסין ויפטר. °רבי מאיר לא ילמד כאן מגזירה שווה משומר שכר אלא עוד הוא ילמד כ°רבי נתן: ד°רבי נתן אומר: "או מת" - לרבות את השבויה. רבי יודן° בעי: שומר שכר שטען טענת גנב של אונסין, כגון דאמר: "בא ליסטים מזויין ונטלה" - מהו שישלם תשלומי כפל? אמר רבי יוסי° בר זבידא: אין כיני ניתני "שומר שכר והשוכר" בתשלומי כפל, והתני: "לא מצינו בנושא שכר והשוכר שמשלם תשלומי כפל" ואי איתא, הא מצינו דמשלם כפל בטענה של גנבה באונסין. אמר רבי חנינה°: ועוד, מהא דאמרינן דשואל משלם על גניבה ואבדה קל וחומר משומר שכר ושוכר - ותני עלה: "זהו קל וחומר שאין עליו תשובה". אם אומר את כן, נמצאת אומר: הרי זה קל וחומר שיש עליו תשובה, דהוא יכיל מימר ליה: שומר שכר חמור משואל, שהרי מצינו בנושא שכר והשוכר שמשלם תשלומי כפל בלסטים מזויין - תאמר בשואל שאינו משלם תשלומי כפל בכל מקום! גבי שואל את אמר (שמות משפטים כב יד): "אם בעליו עמו לא ישלם" - מהו שישבע שלא פשע בה?
מתרגמה: נישמעינה מהדא - הרי שנמצא הגנב ואין לו לשלם. כלומר הגנב עצמו תפסו אותו והגנב אין לו מה לשלם. מהו שיאמר: "בוא והשבע לי שלא נתת עיניך בה לגוזלה"? כי אם אתה נתת עיניך בה לגוזלה, אתה בעצם פושע ואתה חייב באונסין. אז האם הבעל הבית יכול לחייב אותו על דבר כזה?
מתרגמה: נישמעינה מהדא - דכתיב "ואם לא ימצא הגנב" - הא אם נמצא פטור. משמע מכאן שבעל הבית לא יכול לחייב אותו. אז הוא הדין כאן - אם יש עדים שהוא לא פשע, הוא יהיה פטור.
מתרגמה: גם בשומר שכר כתוב "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו' שבועת ה' תהיה בין שניהם", והוא חייב על גניבה, דכתיב "אם גנוב יגנב מעמו", וחייב על אבידה דכתיב "ואם" - זה בא לרבות את האבידה.
מתרגמה: עד כדון כרבי עקיבא שהוא דורש מאיתור אותיות. כרבי ישמעאל? מנין שחייב על אבידה? תני רבי ישמעאל: מה אם גניבה שקרובה לאונסין את אמר משלם, אבידה שאינה קרובה לאונסין לא כל שכן! שזה יותר קרוב לפשיעה, לא כל שכן שישלם?
אומרת הגמרא: אין כתיב בשואל אלא שבורה - אבידה וגניבה מניין? ודין הוא: מה אם נושא שכר והשוכר שאין משלמין שבורה ומתה, משלמין גניבה ואבידה - שואל שמשלם שבורה ומתה, אינו דין שישלם אבידה וגניבה? ותניא עלה: הרי זה קל וחומר שאין עליו תשובה. מה זה קל וחומר שהוא חזק כל כך שאי אפשר לסתור אותו.
שבויה מניין שהיא חייבת? נאמר כאן "ונשבר או מת", ונאמר להלן "ומת או נשבר" - מה להלן שבויה עמהן, אף כאן שבויה עמהן. כי הרי כתוב מת או נשבר או נשבע, אז גם כאן בשואל גם שבויה עמהן.
מתרגמה: עד כדון כרבי עקיבא שהוא דורש כך מגזירה שווה. כרבי ישמעאל, מנין שהיא חייבת בשבויה? מתרגמה רבי ישמעאל סובר כרבי נתן. דרבי נתן אומר, כתיב "או מת", המילה "או" באה לרבות את השבויה.
שואלת הגמרא: אז רבי מאיר שאמר גזירה שווה במקום שבאת, מה שאתה למד ממנו אתה למד עם כל פרטי הדינים. אז אם כך, אם אתה למדת בגזירה שווה משומר שכר, אז מה להלן נשבעין על האונסין, אף כאן נשבעין האונסין? כלומר אם היא נשבתה באונס אז שומר שכר נשבע ופטור, אז גם כאן בשואל נשבעין באונסין ופטור?
מתרגמה: רבי מאיר עוד הוא ילמד כרבי נתן. כן, בעצם רבי מאיר לא למד את זה מגזירה שווה, אלא הוא סובר כדעת רבי נתן. דרבי נתן אומר: "או מת" - לרבות את השבויה. אז כיוון שהוא לא למד גזירה שווה, באמת הדין בשואל שהוא יהיה חייב, הוא לא נשבע באונסין.
אומרת הגמרא: רבי יודן בעי - טענת גנב של אונסין, כיוון שהוא אמר "בא ליסטים מזויין ונטלה", כן, כלומר זה גניבה אבל באונסין. אז מהו שישלם תשלומי כפל?
אמר רבי יוסי: אם כן הוא, כלומר אם תגיד שהוא משלם כפל בשומר שכר, אז ניתני "שומר שכר והשוכר" בתשלומי כפל. והרי תני: "לא מצינו בנושא שכר והשוכר שמשלם תשלומי כפל" של אונסין.
אמר רבי חנינא: עוד ראיה ששואל משלם גניבה ואבידה - מנין? קל וחומר משומר שכר והשוכר. ותני עלה: זהו קל וחומר עליו תשובה. אתה יכול לפרוך את זה. אם אומר את כן, נמצאת אומר: הרי זה קל וחומר שיש עליו תשובה, שהרי כבר יכיל מימר ליה: מצינו בנושא שכר והשוכר תשלומי כפל - תאמר בשואל תשלומי כפל בכל מקום! אז אם כן, זה יש לך דרך לפרוך את הקל וחומר, ואם אתה אומר שאין עליו תשובה, אז כנראה באמת ששומר שכר לא משלם תשלומי כפל על גניבה בליסטים מזוין.
שאת מר: "אם בעליו עמו לא ישלם" - מהו שישבע?
[דף מא עמוד א]
רבי זירא° אמר: נשבע, כיוון שעל פשיעה בבעלים חייב. רבי חנינה° ורבי אילא° אילעא תריהון אמרין: אינו נשבע, שאף על פשיעה בבעלים פטור. מתניתא פליגי על רבי חנינה° ורבי אילא° אילעא, דתנן: שבורה, שבויה ומתה שהן פטורין אצל נושא שכר והשוכר - אצל שואל בבעלים פטור, שלא בבעלים חייב. אבידה וגניבה שהן חייבין בנושא שכר והשוכר - לא כל שכן בשואל! בבעלין פטור, שלא בבעלים חייב. למאן דאמר שבפשיעה שואל חייב אפילו בעליו עימו, ולכן נשבע בגנבה ואבדה צריכא ליה מהו שישלם, ולכן היה צריך לחדש שאם בעליו עימו שלא ישלם. אבל לרבי חנינה° ולרבי אילא° אילעא, שסוברים שאם בעליו עימו אפילו בפשיעה פטור, מה צריך לומר שבגנבה ואבדה פטור? אמר רבי חנינה° בשם רבי יודן°: מתניתא מסייעה לרבי זירא°, המשנה מנסה להוכיח שאף שומר שכר פטור בבעלים דתנן: שואל שהחמירה התורה עליו, אף על פי כן בבעלים פטור, שלא בבעלין חייב. נושא שכר שהקילה התורה עליו - לא כל שכן! בבעלים פטור, שלא בבעלים חייב. אין תימר לשבועה איצטרכת ליה ללמד ששואל פטור משבועה שלא פשע אם בעליו עימו - ניתני בנושא שכר והשוכר ושומר חינם, שהרי גם הוא חייב בפשיעה ונלמד שגם הוא יהיה פטור בבעלים מלהשבע שלא פשע. וממה שהמשנה לא למדה כך, הוי לא צורכה דא אלא לתשלומין, אבל לשבועה שואל חייב להישבע שלא פשע אף אם בעליו עימו, כדעת רבי זירא°. משמע ששומר חינם חייב להשבע שלא פשע אף כשבעליו עימו. וקשיא על הדא דרבי זירא°, הגמרא מבינה שצריך להיות דרוג בחיוב של השומרים: שהרי לפי רבי זירא° נמצא שואל אם בעליו עמו נשבע, אין בעליו עמו ישלם. נושא שכר אם בעליו עמו נשבע, אין בעליו עמו ישלם. שומר חנם בין שהבעלין עמו בין שאין הבעלים עמו נשבע. ולמה אין הבדל כמו בשאר? אמרת: דברים שהשואל משלם אונסין נושא שכר נשבע. דברים שנושא שכר משלם גנבה ואבדה שומר חינם נשבע. דברים שנושא שכר נשבע אונסין שומר חנם יהא פטור.
לכבוד ירושלמי מסכת שבועות דף מ"א. מתחילים מהדף הקודם, שורה אחרונה.
אומרת הגמרא, רב שואל, תאמר, כתוב אם בעליו עמו לא ישלם. השאלה מה הוא השבע, מהו שהשבע שלא פשע בה? כלומר, האם אם בעליו עמו בכל מקרה הוא פטור אפילו אם פשע, או שאני אומר לא, בפשיעה הוא חייב אפילו אם בעליו עמו, ואז לכן שהשבע שהוא לא פשע.
רבי זירא אמר: נשבע, כיוון שהוא סובר שעל פשיעה בבעלים חייב. רבי חנינה ורבי אילא תריהון אמרין: אינו נשבע, כי הם סוברים שגם על פשיעה, אם זה בבעלים הוא פטור.
ואמרה המתניתא פריגי על רבי חנינה ורבי אילא, דתנן, שבויה ומתה שהן פטורין אצל נושא שכר והשוכר, אצל שואל בבעלים פטור, שלא בבעלים חייב. אבידה וגניבה שהן חייבין בנושא שכר והשוכר, לא כל שכן בשואל - בבעלים יהא פטור ושלא בבעלים יהא חייב.
אז אמרה הגמרא, למאן דאמר שבפשיעה שואל חייב אפילו בעליו עמו ולכן צריך שישבע, אז מובן למה צריך להגיד לנו שבגניבה ואבדה אם בעליו עמו לא ישלם. לכן בגניבה ואבדה צריכא ליה שישלם. יש פה מקום לשאול האם צריך לשלם או לא.
אבל לרבי חנינה ורבי אילא, שהם סוברים שאם בעליו עמו אפילו בפשיעה פטור, אז מה צריך לומר לנו שבגניבה ואבדה הוא פטור? פשיטא, כי אם בפשיעה הוא פטור אם בעליו עמו, קל וחומר שבגניבה ואבדה אם בעליו עמו שיהא פטור.
רבי חנינה בשם רבי יודן: מתניתא מסייעה לרבי זירא. כלומר, ברייתא שמסייעת לרבי זירא. דתנן, שואל שהחמירה התורה עליו, בבעלים פטור, שלא בבעלים חייב. נושא שכר שהקילה התורה עליו - לא כל שכן - בבעלים יהא פטור ושלא בבעלים יהא חייב.
עכשיו, אם תאמר שזה בא ללמד על שבועה, ללמד ששואל פטור משבועה שהוא לא פשע אם בעליו עמו, שהוא פטור מזה - אם כן, ניתני בנושא שכר והשוכר ושומר חינם. הרי גם שומר חינם חייב בפשיעה. אז אם אתה בא ללמד שהם יהיו פטורים אם בעליו עמו, אז שיצרף גם שומר חינם, נלמד ביחד. שומר חינם ונושא שכר והשוכר - שלושתם יהיו פטורים אם בעליו עמו.
עכשיו יש מה שהמשנה לא למדה ככה, אבל הוי לא צורכה לתשלומין, רבי זירא. כנראה בעצם הדיון רק לגבי תשלומים, לא לגבי שבועה, אבל לשבועה שואל חייב להישבע שהוא לא פשע גם אם בעליו עמו, כדעת רבי זירא. וכוונא משמע מכאן שגם שומר חינם הוא חייב להישבע שהוא לא פשע למרות שבעליו עמו.
אז אמרה הגמרא, וקשיא על הדא דרבי זירא. אז אם ככה, הרי קשה. כי הרי לפי רבי זירא נמצא ששואל אם בעליו עמו נשבע, אין בעליו עמו ישלם. נושא שכר אם בעליו עמו נשבע, אין בעליו עמו ישלם. שומר חנם בין שהבעלין עמו בין שאין הבעלים עמו נשבע. אז למה שלא יהיה הבדל ביניהם? למה בשומר חינם אין הבדל?
ועוד דבר, אמרת: דברים שהשואל משלם עליהם כמו אונסין, נושא שכר נשבע. דברים שנושא שכר משלם כמו גניבה ואבדה, שומר חנם נשבע. דברים שנושא שכר נשבע כמו אונסין, שומר חנם יהא פטור. מה חילקתם בשומר חינם? למה לא עשו לנו דירוג בשני המקרים? בשני המקרים חייב שבועה אצל שומר חינם. לא מצאנו דירוג.
[דף מא עמוד ב]
מה את מתני בשומר חנם? למה אין דרוג ובשני המקרים חייב שבועה? ואית דבעי: מה את מתני בשומר חנם ונושא שכר בשהבעלים עמו? למה אין דרוג בין שומר חינם לנושא שכר ובשני המקרים חייב שבועה כשבעליו עימו? אמר רבי אבין°: טעמי דרבי זירא° - דגבי שומר חינם כתיב (שמות משפטים כב ח): "על כל דבר פשע" לחייב על פשיעה אפילו בבעלים, ולכן צריך להישבע שלא פשע קל וחומר לשאר שומרים. אמר רבי מנא° בן יונה: מי אמר שתמיד חייב להיות דרוג בין השומרים? וכי לא מצינו שהשוות התורה בגניבה ואבידה בין שומר שכר לשואל - לכן נשוה שומר חנם ונושא שכר לשואל בשבורה, שבויה ומתה, שכולם נשבעים שלא פשעו. תנן: החושב לשלוח יד בפקדון שאמר בפני עדים: הריני שולח יד בפקדון של פלוני - °בית שמאי אומרים: חייב דילפי מ"על כל דבר פשע" - לחייב אפילו על דיבור, ו°בית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר: "אם לא שלח ידו" וגו'. ומה טעמא ד°בית שמאי: "על כל דבר פשע"? ומה מקיימין ד°בית הלל? טעמא ד°בית שמאי: "על כל דבר פשע" - תיפתר לרבות ששלח בו יד על ידי שליח אף שרק דיבר. תנן: החושב לשלוח יד בפקדון - °בית שמאי מחייבין, ו°בית הלל אומרים: אינו חייב עד שעה שישלח יד. כיצד? היטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה - אינו משלם אלא רביעית. הגביה ונטל ממנה רביעית ונשברה - משלם את הכל. רבי יוסי בר חנינה° בעי: מה הגרסא הנכונה? האם הגרסא: "הגביה על מנת ליטול", ואף שלא נטל חייב, או שהגרסא: "הגביה ונטל ממנה רביעית", שמשמע שאינו חייב עד שיטול? האם כדי להתחייב די אם אמר ליטול אף שלא נטל, או דווקא אם נטל? והתני רבי הושעיה°: נשברה או שהחמיצה - נותן לו דמי כולה. כלום החמיצה לא מחמת טילטול? משמע שדי במחשבה אם הגביה אף שלא נטל. שמואל° בר אבא בר אבא ורבי אבהו° אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת: שליחות שנאמר בשומר חנם, דכתיב: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", אינו חייב עד שיחסר. שמואל° בר אבא בר אבא בעא קומי רבי אבהו°: מה איתאמרת? האם דווקא שחיסר, או אפילו לא חיסר אלא רק נטל את החבית כדי ליטול ממנה רביעית? אמר לו: לית הדא שאילתא דרבי יוסי בר חנינה°! דבעי: האם כדי להתחייב די אם אמר ליטול אף שלא נטל, או דווקא אם נטל? אין תימר שדי באומר ליטול - אפילו לא חיסר. אין תימר דווקא שנטל - עד שעה שיחסיר. אין תימר שדי אם אמר ליטול ולא נטל - החזירה בין למקומה בין למקום אחר פטור. אין תימר אינו חייב אלא אם כן נטל ונטל - החזירה למקומו פטור, למקום אחר חייב. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: נאמרה שמירה בשומר חנם ונאמר שמירה בשומר שכר.
כן, הגמרא כאילו מבינה שחייב להיות איזה דירוג - תמיד כל שומר הוא פחות מהקודם, ובשומר חינם לא מצאנו שום דירוג. ואת אומרת ותיבעי, שכר בשהבעלים עמו? כלומר, למה אין דירוג בין שומר חינם לנושא שכר, ובשני המקרים הוא חייב בשבועה כשבעליו עמו? למה אין הבדל ביניהם? הרי בכל מקום יש הבדל בין שומר חינם לנושא שכר. למה בזה אין?
אמר רבי אבין: טעמי דרבי זירא - לגבי שומר חינם כתיב "על כל דבר פשע", לחייב על פשיעה אפילו בבעלים. אז לכן שומר חינם צריך להישבע שהוא לא פשע. בשומר חינם יש לנו גזירת הכתוב שבפשיעה חייב להישבע, אפילו אם בעליו עמו. ומכאן אנחנו יכולים גם ללמוד שגם בחובה לכל השומרים, אבל זה נאמר לגבי שומר חינם.
אמר רבי מנא, מי אמר לך שצריך - הרי אנחנו כאילו הקשנו בזה למה אין דירוג? לפי רבי זירא קשה כי אין דירוג. אמר רבי מנא, מי אמר תמיד צריך לחלק דירוג בין השומרים? לא מצינו שהשוותה התורה בגניבה ואבידה בין שומר שכר לשואל? אז לכן נשוה שומר חנם ונושא שכר - שבויה ומתה שכולם נשבעים שלא פשעו.
ותנן, החושב לשלוח יד בפיקדון, גם אם אמר בפני עדים שהוא מתכוון לשלוח יד על פיקדון של פלוני - בית שמאי אומרים חייב, כי הם למדו את זה מהפסוק "על כל דבר פשע", לחייב אפילו על דיבור. בית הלל אומרים לא חייב עד שישלח יד, שנאמר אם לא שלח יד במלאכה.
ומה טעמא דבית שמאי: "על כל דבר פשע"? ומה מקיימין דבית הלל? איך יסבירו את הפסוק הזה? ואת אומרת לפי בית הלל תיפתר ששלח בו יד על ידי שליח. כלומר, כשהוא שולח אדם שליח שישלח יד, אז בעצם הוא עושה את זה בדיבור והוא חייב - אחד המקרים היחידים שבהם גם עדי השליח חייבים.
תנן: °בית שמאי מחייבין, ו°בית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח יד. כיצד? הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה, אינו משלם על רביעית. הגביה ונטל ממנה רביעית ונשברה, משלם את הכל.
רבי יוסי בר חנינה בעי: מה אמר יטול נטל? האם הגרסה היא הגביה על מנת ליטול, כלומר גם אם הוא לא נטל חייב, או שהגרסה הנכונה שהוא לא חייב עד שיטול? כמו בית שמאי, אם כדי להתחייב די אם הוא אומר ליטול למרות שהוא לא נטל, או שאני מחייב דווקא שיטול ממש.
אומרת הגמרא, והתני רבי הושעיה: נשברה החמיצה - נותן לו דמי כולה. כלום החמיצה לא מחמת... הרי פה לא פתח את החבית, משמע שדי במחשבה - אם הוא מגביה את החבית על מנת ליטול, אפילו שלא נטל, יהיה חייב.
שמואל ורבי אבהו בשם רבי אלעזר: שליחות שנאמר בשומר חנם... אם לא שלח ידו במלאכת שכר הוא, שם אינו חייב עד שיחסר.
שמואל בעא קומי רבי אבהו: מה איתאמרת? האם דווקא שחיסר, כלומר רק נטל את החבית ואכן חיסר, או אפילו לא חיסר? אמר לו: לית הדא שאילתא דרבי יוסי בר חנינה! בדיוק אותה שאלה, שבעי אם הוא התחייב די באמר ליטול אף שלא נטל, או דווקא אם נטל.
אין תימר ליטול - אפילו לא חיסר. אין תימר נטל - עד שעה... אם תאמר שדי באומר ליטול, אז אפילו לא חיסר. אם תאמר דווקא שנטל, עד שיחסר.
אין תימר ליטול - החזירה בין למקומה בין למקום אחר פטור, כלומר שהוא לא באמת נטל, הוא התכוון ליטול ואז החזיר, בעצם הוא פטור. אין תימר נטל - החזירה למקומו פטור, למקום אחר חייב.
[דף מב עמוד א]
ולא דמייא שמירה שנאמרה בשומר חנם לשמירה שנאמרה בנושא שכר. שמירה שנאמרה בשומר חנם - כיון ששימר כל צורכו שמירה פחותה פטור. שמירה שנאמר בשומר שכר - אפילו הקיפו חומה של ברזל אין רואין אותו כאילו הוא שמור, ואין אומרים: רואין אם היה יכול להציל חייב, שאינו יכול להציל פטור. אלא אומרים: אילו היה שם היה יכול להציל. אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי אושעיא°: נאמרה שליחות יד בשומר חנם ונאמרה שליחות יד בשומר שכר, ולא דמייא שליחות יד שנאמר בשומר חנם לשליחות יד שנאמר בשומר שכר. שליחות יד שנאמר בשומר חנם - אינו חייב עד שימשוך. שליחות יד שנאמר בשומר שכר - כיון שהניח מקלו ותרמילו עליה חייב. שמע °רבי יוסי בר נהוראי ואמר: אני איני מקבל עלי את הדבר הזה, אלא אחד זה ואחד זה אינו חייב עד שימשוך. אמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי אלעזר° בן פדת, ותני רבי הושעיה° כן: אילו לא נאמר שליחות יד בשומר חנם - הייתי למד מנושא שכר: מה אם נושא שכר שהחמירה בו תורה אינו חייב עד שימשוך, שומר חנם שהיקילה בו התורה אינו דין שלא יהא חייב אלא עד שימשוך! לאי זה דבר נאמר שליחות יד בשומר חנם אף שאינו צריך? להחמיר על נושא שכר שכיון שהניח מקלו ותרמילו עליה חייב. רבי יוסי° בר זבידא אומר: אם אומר את כן, נמצאת למד קל מחמור להחמיר עליו, דהו יכיל לדחות ומימר ליה: מה אם נושא שכר שהחמירה בו התורה אינו חייב עד שימשוך, שומר חנם שהקילה בו התורה אולי אפילו משך יהא פטור! אלא כיני לא יאמר שליחות יד בשומר שכר והייתי למד משומר חנם: מה אם שומר חנם שהקילה בו התורה אינו חייב עד שימשוך, נושא שכר שהחמירה בו התורה לא כל שכן שכיון שמשך יהיה חייב! לאי זה דבר נאמר שליחות יד בנושא שכר אף שאינו צריך? להחמיר על נושא שכר דכיון שהניח מקלו ותרמילו עליו חייב.
מתני': ח_טאמר לשומר חנם: "איכן שורי?" אמר לו: "מת", והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד. "נשבר", והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד. "נשבה", והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד. "נגנב", והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. "אבד", והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב. "משביעך אני", ואמר "אמן" - פטור.
גמ': רב° אבא בר אייבו אמר: פטור משבועת פקדון ח_יוחייב משום שבועת ביטוי. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מאחר שמצוה על שומר חינם להפיסו לבעל הבית, שהרי הוא תובע אותו, אינו חייב משום שבועת ביטוי. על דעתיה דרב° אבא בר אייבו: אינו מצוה להפיסו - מפייסו על האמת, אינו מפייסו על השקר וחייב. רבי יוחנן° בר נפחא בעי: שבועת סוטה מהו שיהו חייבין משום שבועת ביטוי? לא אתיא אלא כ°רבי עקיבה, דסבירא ליה דשבועת ביטוי נוהג גם בלשעבר, שהרי שבועת הסוטה היא על העבר. ואין יסבור כ°רבי ישמעאל בן אלישע, על כרחך כ°רבי מאיר. אתיא היא ד°רבי מאיר: "אמר אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא", שמשביעים אותה גם על העתיד. אבל את משכח מקשייא: מה אנן קיימין? אם בשוגגת בעבירה ובשבועה כגון שסברה שהוא בעלה - אין כאן סוטה, דאם זינתה שוגגת לא נאסרה על בעלה אם לא היה כהן, וגם בשבועה אנוסה היא.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: נאמרה שמירה בשומר חינם ונאמרה שמירה בשומר שכר, ולאדם יש שמירה שנאמרה בשומר חינם ושמירה שנאמרה בשומר שכר. שמירה שנאמרה בשומר חינם, כיוון ששימר כל צרכו פטור. מספיק ששומר, שמירה פחותה, הוא פטור. אבל שמירה שנאמרה בשומר שכר, אפילו הקיפו חומה של ברזל, אין רואים אותו כאילו הוא שמור, ולא אומרים "רואים אם היה יכול להציל - חייב, שאינו יכול היה להציל - פטור", אלא אומרים הוא לא היה שם יכול להציל. כלומר, היה צריך להיות שם והוא לא היה שם. אני אומר: שמע, יש שם יכול להציל, ולכן הוא חייב.
אמר רבי אלעזר בשם רבי אושעיא: נאמר שליחות יד בשומר חנם ונאמר שליחות יד בשומר שכר, ולאדם יש שליחות יד שנאמרה בשומר חינם ושליחות יד שנאמרה בשומר שכר. שליחות יד שנאמר בשומר חנם - אינו חייב עד שימשוך. שליחות יד שנאמר בשומר שכר - כיון שהניח מקלו ותרמילו עליה חייב. שמע רבי יוסי בר נהוראי ואמר: אני איני מקבל עליי את הדבר הזה, אלא אחד זה ואחד זה אינו חייב עד שימשוך.
אמר רבי אמי בשם רבי אלעזר, ותני רבי הושעיה כן: אילו לא נאמר שליחות יד בשומר חינם, הרי היינו למדים מנושא שכר, כן, נתגמר ככה. ומה אם נושא שכר שהחמירה בו התורה אינו חייב עד שימשוך, שומר חינם שהיקילה בו התורה אינו דין שלא יהיה חייב אלא עד שימשוך? אז לאיזה דבר נאמר שליחות יד בשומר חינם? אף שאני לא צריך, אלא להחמיר על נושא שכר - לומר שאפילו כיוון שהניח מקלו ותרמילו עליו חייב.
רבי יוסי אומר: אם אומר את כן, נמצא למד להחמיר עליו, כי הוא יכול לדחות לך ולומר: מה אם נושא שכר שהחמירה בו התורה אינו חייב עד שימשוך, שומר חינם שהיקילה בו התורה, אז אולי אפילו משך יהיה פטור! אתה לא יכול ללמוד קל מדבר חמור. אלא כעין זה, לא נאמר שליחות יד בשומר שכר, וראיתי בשומר חינם. מה עם שומר חינם שהקילה בו התורה אינו חייב עד שימשוך, נושא שכר שהחמירה בו התורה, כיוון שמשך אינו דין שיהיה חייב? אז לאיזה דבר נאמר שליחות יד בנושא שכר? להחמיר, שאפילו רק הניח מקלו ותרמילו עליו יהיה חייב.
מתני': אמר לשומר חינם: היכן שורי? אמר לו: מת, והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד. שומר חינם בכל הדברים האלו פטור. או אמר לו נשבר והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד, או שאמר לו נשבה והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד, או שאמר לו נגנב והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד, או שאמר לו אבד והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב. אמר לו: משביעך אני, ואמר אמן - פטור, כיוון שזה בכל מקרה, כל הדברים האלה.
גמ': רב אמר: פטור משבועת פיקדון אבל חייב משום שבועת ביטוי, כי הרי הוא שיקר. אמר רבי יוחנן: מאחר שמצווה לשומר חינם להפיסו לבעל הבית, כי הרי הוא תובע אותו, אז אינו חייב משום שבועת ביטוי. על דעתיה דרב: אינו מצוה להפיסו? אמר כן, מפייסו על האמת, אבל אינו מפייסו על השקר. אף אחד לא אמר שהוא צריך לפייס אותו על שקר - על האמת הוא חייב לפייס אותו, אבל על שקר הוא לא חייב לפייס אותו. לכן אם הוא נשבע, אז הוא יהיה חייב בשבועת ביטוי.
רבי יוחנן בעי: שבועת סוטה, מהו שיהיו חייבין משום שבועת ביטוי? אתיא כרבי עקיבה, שרבי עקיבא סובר ששבועת ביטוי נוהג גם לשעבר, כי הרי שבועת הסוטה היא על העבר, שלא סטתה. ואין יסבור כרבי ישמעאל, אז על כרחך כרבי מאיר אתיא. רבי מאיר אמר שהיא אומרת אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא, אבל בעצם משביעים אותה גם על העתיד. אז כיוון שמשביעים אותה על עתיד, לכן זה יתפוס, השאלה תהיה קיימת, אבל בכל מקרה יש קושיה אחרת. אמרה: מה לא קיימין? אם בשוגגת עברה בשבועה, כלומר נניח היא סברה שזה בעלה, אז אין פה בכלל סוטה, כי אם היא זינתה בשוגג היא לא נאסרה לבעלה, אלא אם כן הוא כהן, וגם בשבועה היא אנוסה כי היא חזרה לבעלה - היא הייתה בטוחה שהיא לא סטתה. עכשיו אם במזיד עברה ונשבעה, כלומר היא ידעה שזה מישהו אחר וגם נשבעה לשקר, אז אין כאן קורבן כי הוא לא בעל המזיד. אז נשארה בשאלה.
מתני': אמר לו: היכן שורי? אמר לו: איני יודע מה אתה שח, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד. משביעך אני, ואמר אמן - פטור. היכן שורי? אמר לו: אבד. משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שאכלו - משלם את הקרן. הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם. היכן שורי? אמר לו: נגנב. משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל. הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם. אמר לאחד בשוק: היכן שורי שגנבת? הוא אומר: לא גנבתי. משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמישה. ראה עדים משמשין ובאים ואמר: גנבתי, כלומר הוא הודה, אבל לא טבחתי ולא מכרתי - אינו משלם אלא קרן.
[דף מב עמוד ב]
אם במזידה בעבירה ובשבועה - אין כאן קרבן, דאינו בא על המזיד.
מתני': "איכן שורי?" אמר לו: "איני יודע מה אתה שח", והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד. "משביעך אני", ואמר "אמן" - פטור. "איכן שורי?" אמר לו: "אבד". "משביעך אני", ואמר "אמן", והעדים מעידין אותו שאכלו - משלם את הקרן. ח_יאהודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם. "איכן שורי?" אמר לו: "נגנב". "משביעך אני", ואמר "אמן", והעדים מעידין אותו שגנבו - ח_יבמשלם תשלומי כפל. ח_יגהודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם. אמר לאחד בשוק: "איכן שורי שגנבתה?" והוא אומר: "לא גנבתי". "משביעך אני", ואמר "אמן", והעדים מעידין אותו שגנבו - ח_ידמשלם תשלומי כפל. ח_טוטבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ראה עדים משמשין ובאין ואמר: "גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי" - אינו משלם ח_טזאלא קרן.
גמ': תנן: "היכן שורי?" אמר לו: "אבד". אמר רבי יוחנן° בר נפחא, ותני כן דתנן: טענו טענת אבוד ונשבע לו והודה - בין עד שלא באו העדים בין משבאו העדים, משלם קרן וחומש ואשם. טענו טענת גנב ונשבע לו והודה - עד שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם, ואם משבאו עדים משלם תשלומי כפל ואשם וחומשו עולה לו מתוך כפילו. דברי °רבי יעקב. אמרו לו ל°רבי יעקב: איכן מצינו אשם בלא חומש?
[דף מג עמוד א]
אמר להן: אם נשבע ונשבע ונשבע חמש פעמים - הרי מצינו אשם בלא חומש, שהרי כל החומשין עולים לו לכפל. ורבנין אמרין: לקרן חומשין, אין לשבועות חומשין, שאם נשבע כמה פעמים אינו חייב אלא חומש אחד. דבר אחר (ויקרא ויקרא ה כד): "ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו" - ממון המשתלם בראש שמשלם רק קרן חייב חומש, ממון שלא משלם בראש פטור מחומש. אמר רבי זירא°, ותני כן: טענו טענת אבוד ונשבע לו והפריש קרבן - מאיליו קדם שהודה, מאחר שאילו הודה אפילו משבאו עדים קידש, אף כאן קידש. טענו טענת גנב ונשבע לו והפריש קרבן - מאחר שאילו הודה משבאו עדים לא קידש, כיוון שמשלם כפל ולא חומש. ולרבנן אין קרבן ללא חומש, אף כאן לא קידש. וכ°רבי יעקב קידש. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הטוען את חבירו טענת גנב - משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, שאין ארבעה וחמישה בטענת גנב. תמן אמרי: משלם תשלומי ארבעה וה'. אמר רבי פדת° בשם רבי הושעיה°: תניי תמן ומסייעין לרבי יוחנן° בר נפחא, דתני: "איכן שורי?" אמר לו: "אבד". "משביעך אני", ואמר "אמן", והעדים מעידין אותו שאכלו - משלם את הקרן. הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם. ויש אכילה בלא טביחה, ואף על פי כן אינו משלם ארבעה וחמישה. אמר רבי חגיי°: תיפתר בששחטו אחר. ויידא אמרה דא מדתנן: אמר לאחד בשוק: "איכן שורי שגנבתה?" והוא אומר: "לא גנבתי". "משביעך אני", ואמר "אמן". והעדים מעידין אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. מפני שאמר לאחד מן השוק, אבל אם אמר לאחד מן השומרין כמו ברישה חייב בכפל ופטור מארבעה וחמישה.
נכתוב ירושלמי מסכת שבועות, דף מ"ג. נתחיל מהדף הקודם, שלוש שורות אחרונות, תחילת הגמרא.
בית הלל למדו במשנה היכן שורי, אמר לו אבד. אמר רבי יוחנן תני כן, בתנן טענו טענת אבדות ונשבע והודה, בין עד שלא באו עדים בין כשבאו עדים משלם קרן וחומש ואשם. על טענת גנב ונשבע והודה, עד שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם. אם באו עדים משלם תשלומי כפל ואשם, וחומשו עולה מתוך כפלו. הוא משלם כפל, אז ה-אשם הוא חלק מהכפל, לא צריך להוסיף עוד חומש - דברי רבי יעקב.
אמרו לרבי יעקב: וכיצד מוציאים אשם בלא חומש? אין דבר כזה, אם אין אשם אין גם חומש ואם יש חומש אין צריך את האשם. אמר להן: אם נשבע ונשבע ונשבע חמש פעמים, הרי מצינו אשם בלא חומש, כי כל החומשים בעצם יוצא כפל. אחרי שהוא נשבע חמש פעמים, חמישה חומשים זה עוד פעם מחיר של אחד שלם, זה בעצם יוצא כפל. זה נותן כפל ואין פה חומש.
ורבנין אמרין: לקרן חומשין, אין לשבועות חומשין. כלומר לקרן יש חומש, לשאר השבועות אין חומש. ואם נשבע כמה פעמים אין לו חומש, אלא חומש אחד. דבר אחר: "ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו" - מכאן שממון המשתלם בראש, כלומר כשמשלמים רק את הקרן, זה חייב חומש. ממון שלא משלם בראש, שמשלם כפל וכו', פטור מחומש.
אמר רבי זירא, ותני כן: טענו טענת אבוד ונשבע לו והפריש קרבן - מאיליו, כלומר קודם שהוא הודה הוא הפריש קורבן. שאילו הודה משבאו עדים קידש, אף כאן קידש. כלומר, כיוון שאם הוא היה מודה, אפילו אם היו באים עדים, בכל מקרה היה חייב קורבן אשם, אז זה קידש, אז גם עכשיו כשעוד לא הודה והפריש את הקורבן, גם זה קידש.
אבל טענו טענת גנב ונשבע לו והפריש קרבן, פה מאחר שאילו הודה משבאו עדים לא קידש, אף כאן לא קידש. כי כיוון שזה כפל, אם הוא הפריש את הקורבן קודם אז הקורבן לא חל עליו קדושה, לא קידש. וכרבי יעקב קידש, כי רבי יעקב אמר שהם מביאים אשם למרות שאין חומש. ולפי חכמים שסוברים שאין קורבן בלי חומש, מכיוון שאין חומש אז אין גם קורבן. ורבי יעקב סובר שיש קורבן למרות שאין חומש, אז הוא כן מביא קורבן, וממילא גם אם הוא הפריש את הקורבן קודם, הקורבן קדוש, כיוון שגם אם יבואו עדים הוא יהיה חייב קורבן.
אמר רבי יוחנן: הטוען את חבירו טענת גנב - משלם תשלומי כפל. אבל טבח ומכר - אינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה, כי הוא סובר שאין ארבעה וחמישה בטענת גנב, זה רק בגנב ממש, לא בשומר שטען שנגנבה.
תמן אמרי: משלם תשלומי ארבעה וה. בבבל אמרו שכן, משלם ארבעה וחמישה על טענת גנב.
רבי פדת בשם רבי הושעיה: תניי תמן ומסייעין לרבי יוחנן, דתני: "איכן שורי?" אמר לו: "אבד". "משביעך אני", ואמר "אמן", והעדים מעידין אותו שאכלו - משלם את הקרן. הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם.
עכשיו, ויש אכילה בלא טביחה? הרי אם הוא אכל אותו מסתמא הוא שחט קודם, אז בעצם הייתה פה זביחה, ואף על פי כן כתוב שהוא משלם רק את הכפל ולא כתוב שהוא משלם את הארבעה וחמישה. אז רואים מכאן שאין ארבעה וחמישה על טענת גנב.
אמר רבי חגיי: תיפתר בששחטו אחר. כלומר לא אותו הגנב, השומר, אלא אדם אחר שחט, לכן הוא לא חייב ארבעה וחמישה.
ויידא אמרה דא - איפה נוכל להוכיח את זה? אמר לאחד בשוק: "איכן שורי שגנבת?" והוא אומר: "לא גנבתי". "משביעך אני", ואמר "אמן", והעדים מעידים אותו שגנב - משלם תשלומי כפל, תרתי חוחו מחר משלם תשלום ארבעה וחמישה. עכשיו זה נאמר רק לגבי אחד מהשוק, זה לא נאמר לגבי שומרים שמופיע ברישא. אז אפשר להגיע למסקנה שמפני שאמר לאחד מן השוק, אבל אם אמר לאחד מן השומרין חייב בכפל, פטור מארבעה וחמישה, כמו רבי יוחנן.
[דף מג עמוד ב]
אין מכאן ראיה - מתניתא בשאכלו ואחר כך נשבע לו, ובזה כולם מודים שהרי לא נעשה גנב אלא כשנשבע. מה דאמר רבי יוחנן° בר נפחא? בשנשבע לו ואחר כך אכלו, ואף על פי כן לרבי יוחנן° בר נפחא פטור מארבעה וחמישה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הטוען לחבירו טענת גנב באבידה חייב, כגון אם אמר לו: "איכן אבידתי?" אמר לו: "נגנבה". ונמצא שהוא הגנב - חייב כפל. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הטוען לחבירו טענת גנב אינו חייב אלא לאחר שבועה. מה טעמא? נאמר כאן בטוען טענת גנב שליחות יד, דכתיב: "אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו" וכו', ונאמר להלן בשומר שכר שליחות יד, דכתיב: "שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו" וגו' - מה שליחות יד שנאמר להלן בשומר שכר אינו אלא לאחר השבועה, אף שליחות יד שנאמר כאן אינו חייב אלא לאחר השבועה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: טענו טענת אבוד ונשבע לו, ואחר כך טענו טענת גנב - פטור, שכבר נפטר בשבועה ראשונה. רבי יוחנן° בר נפחא בעי: שבועת טענת גנב מהו שיהו חייבין בה משום שבועת ביטוי? שהרי נשבע לשקר. מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן°: תמן אמר "טענו טענת אבוד ונשבע לו ואחר כך טענו טענת גנב פטור" משמע פטור לגמרי גם מקרבן, והכא אמר אכין שהסתפק? תמן פשיטא ליה והכא צריכה ליה אחר דאיצטריכת ליה. חזי ופשטה שפטור. רבי חייה בר יוסף° אמר: הטוען לחבירו טענת גנב אינו חייב עד שיכפור בבית דין. מה אנן קיימין? אם בהוא דקאים בבית דין וחייב והו שבועה - אפילו נשבע חוץ לבית דין חייב.
אבל גם מכאן אין ראיה. מתניתא בשאכלו ואחר כך נשבע לו, ובזה כולם מודים כי לא נעשה גנב אלא משנשבע. אבל רבי יוחנן חידש חידוש יותר גדול. מה דמר רבי יוחנן? בשנשבע לו ואחר כך אכלו, ואז הוא הופך עוד גנב, ואחר כך אכלו, ואף על פי כן לרבי יוחנן פטור מארבעה וחמישה. זה מצב המחלוקת.
אמר רבי יוחנן: הטוען לחבירו טענת גנב באבידה חייב. כי איך הוא אמר לו: "איכן אבידתי?" אמר לו: "נגנבה", ונמצא שהוא גנב, חייב בכפל.
אמר רבי יוחנן: הטוען לחבירו טענת גנב אינו חייב אלא לאחר שבועה. מאי טעמא? נאמר כאן שליחות יד, דכתיב "אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוהים אם לא שלח ידו", ונאמר להלן שליחות יד בשומר שכר, דכתיב "שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו" - מה שליחות יד שנאמר להלן אינו אלא לאחר השבועה, אף שליחות יד שנאמר כאן אינו חייב אלא לאחר השבועה.
אמר רבי יוחנן: טענו טענת אבוד ונשבע לו, ואחר כך טענו טענת גנב - פטור. כלומר הוא כאילו התחרט, חזר בו - אחרי שהוא נשבע שזה נאבד הוא חזר וטען שנגנב, ואז פה הוא פטור, כיוון שכבר נפטר בשבועה הראשונה.
רבי יוחנן בעי: שבועת טענת גנב מהו שיהו חייבין בה משום שבועת ביטוי? בכל אופן הוא שיקר. אז באמת - מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן? הרי תמן אמר "טענו טענת אבוד ונשבע לו ואחר כך טענו טענת גנב פטור", פטור משמע פטור לגמרי מקורבן, ואילו כאן הוא אומר שהוא הסתפק, אולי הוא חייב?
תמן פשיטא ליה, וכא צריכה ליה, איצטריכת ליה. חזי ופשטה. כלומר, בהתחלה הוא הסתפק, לכן הוא שאל, ואחרי שהוא הסתפק הוא גם פתר את הבעיה, הגיע למסקנה שפטור.
רבי חייה בר יוסף אמר: הטוען לחבירו טענת גנב אינו חייב עד שיכפור בבית דין. מה נן קיימין? אם בהוא דקאים בבית דין וחייב שבועה - אפילו נשבע חוץ לבית דין חייב. אלא כאן אנן קיימין במקום שראו אותו הולך ונשבע, שנראה שבית דין רוצים להשביע אותו והוא קפץ להשתבע. אז אמר רבי חייא שאם הוא נמצא שהוא עצמו גנב, אין השבועה מחייבת בכפל.
[דף מד עמוד א]
אלא כי אנן קיימין בהוא דחמי לון אזלין בעון מישבעוניה ראה שרוצים להשביע אותו בבית דין והוא קפץ ומשתבע. על זה אמר רבי חייה° שאם נמצא שהוא עצמו גנב, אין שבועה זו מחייבתו בכפל. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מה שאמרנו שטוען טענת גנב ונשבע חייב כפל בעומדת על אבוסו. רבי זירא° בעי: מה איתאמרת? בעומדת או אפילו עומדת? אין תימר בעומדת אבל שלח בה יד פטור, שכבר קנה אותה כששלח בה יד, ומה שטוען אחר כך טענת גנב אינו כלום, ואין תימר אפילו עומדת - היא הדא היא הדא. אין תימר אפילו בעומדת והוא הדין אם שלח בה יד - מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן°: תמן אמר "טענו טענת אבוד ונשבע לו והפריש קרבן ואחר כך טענו טענת גנב פטור", קא סלקא דעתין מפני שכבר קנה אותה כשטען טענת אבוד, והכא את מר הכין שאפילו שלח בה יד לא נקנת לו, וכשטען טענת גנב חייב? אמר רבי אילא° אילעא: שנייא היא. מה שאמר רבי יוחנן° בר נפחא שאם טענו טענת אבוד ונשבע ואחר כך טען טענת גנב הוא פטור - זה לא משום שכבר נקנת לו בטענה הראשונה, אלא מפני שהוא כיוצא וידוייו בשבועה, שכבר נפטר משבועה בשבועה ראשונה ושבועה שניה אינה כלום. מקשייא על דעתיה דרבי זירא°, שאמר שאם היתה שליחות יד כבר נקנת לו, ולכן אם אחר כך יטען טענת גנב הוא פטור: דתני אמר לו: "איכן שורי?" אמר לו: "נגנב". "משביעך אני", ואמר "אמן", והעדים מעידין אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמישה. הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם. והכא כיון שמשך כדי לשוחטו, לפי רבי זירא° כבר קנה אותו. אם כן, הרי זה כטוענו טענת אבוד מיכן ואילך בטוענו טענת גנב ופטור, ולמה הבריתא אומרת שחייב? תיפתר בשנשבע לו ואחר כך משכו וטבחו. תלמידוי דרבי חייה בר לולייני° אמרי: תיפתר בששחטו רבוץ ולא משך אותו, ויש טביחה בלא מכירה. וכשם שאין מכירה בלי משיכה, אף טביחה לא מתחייב אלא אם כן משך? כסומכוס דאמר: אף על פי שאין גניבה יש טביחה ומכירה. תנן: ראה עדים משמשין ובאין ואמר: "גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי" - אינו משלם אלא קרן. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: בשלא באו עידי גניבה, אבל אם באו עידי גניבה חייב, דמודה ובקנס ואחר כך באו עדים חייב. ריש לקיש° אמר: ראה עידי גניבה באין ואמר "גנבתי" - מאחר שיש בהודייתו ממש שמחייב עצמו בקרן פטור.
נחזור לירושלמי מסכת שבועות דף מ"ד. נתחיל מהשבירה השנייה. אומרת הגמרא: אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן, מה שאמרנו שטוען טענת גנב ונשבע חייב בכפל מדובר בעומדת על אבוסו. רבי זירא בעי, מה איתאמרת? בעומדת או אפילו עומדת? שאם אתה אומר בעומדת אז דווקא בעומדת, אבל אם שלח ביד פטור כי כבר שהוא שלח ביד הוא קנה אותה. לאחר מכן מה שהוא טוען אחר כך טענת גנב זה כלום. הוא לא חייב כפל אם יוצא שהוא הגנב. ואם תאמר אפילו בעומדת אז הדא היא הדא. עכשיו אם תאמר אפילו בעומדת, אז נחליף את שיטתו של רבי יוחנן. רבי יוחנן מה חזר בו? הרי תמן הוא אמר שאם טוען טענת אבוד ונשבע לו והפריש קרבן ואחר כך טענו טענת פטור, הוא פטור. והגמרא מבינה שהסיבה שהוא פטור זה כבר שהוא, כשהוא טען טענת אבוד הוא כבר קנה אותה. אז לאחר מכן כשטוען טענת גנב אז זה כלום, כי כבר שלו. ואם תאמר אכן שאפילו אם שלח ביד, ביד לא נקנית לו ורק כשטוען טענת גנב הוא יהיה חייב? אמר רבי אילא: שנייא היא. שמה שאמר רבי יוחנן שטען לו טענת אבוד ונשבע ואחר כך טען טענת גנב, שהוא פטור - זה לא משום שכבר נקנית לו בטענה הראשונה, אלא מפני שהוא כיוצא בעדותיו בשבועה. כלומר כבר הוא נפטר בשבועה. פעם ראשונה שהוא נשבע שהיא אבודה אז הוא כבר נפטר. לכן השבועה השנייה היא כלום.
אומרת הגמרא: מקשייא על דעתיה דרבי זירא, שהוא אמר שאם הייתה שליחות יד אז כבר נקנית לו ולכן אם אחר כך הוא יתן טענת גנב הוא פטור. אמר לו: איכן שורי? אמר לו: נגנב. משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידין אותו שגנבו - שיהא חייב בכפל. טבח או מכר שיהא חייב בארבעה וחמישה. הודה מעצמו - שאין חייב אלא בקרן וחומש ואשם. עכשיו כיון שהוא משך כדי לשחוט אותו, הרי לפי רבי זירא, ברגע שהוא משך זה כבר נקנה לו. אז אם כן, אז זה נקנה לו כבר ולאחר מכן הוא טוען טענת גנב, אז זה כמו טענת אבוד ולאחר מכן טוען טענת גנב, וצריך להיות פטור. אז למה באה היא ואומרת שחייב? תיפתר בשנשבע לו ואחר כך טבחו. בעצם קודם כל נשבע טענת גנב, ולאחר מכן הוא משך וקנה אותו וטבח.
תלמידוי דרבי חייה בר לולייני° אמרי: תיפתר בששחטו רבוץ - לא בשחוט בכלל, כמו שלא היה פה קניין. שואלת הגמרא ויש בלא מכירה? הרי כתוב גנב וטבח ומכר. אז אנחנו דורשים שכל מקום שלא יכול להתקיים מכירה גם לא יכול להתקיים טביחה. הוא לא חייב על טביחה, אז כמו שאין מכירה בלי משיכה גם טביחה לא יתחייב עליה אם לא משך. תיפתר כסומכוס דאמר: אף על פי שאין גניבה יש טביחה ומכירה.
[דף מד עמוד ב]
ראה עידי טביחה באין ואמר "טבחתי" - מאחר שאין בהודייתו ממש שאינו מחייב עצמו בכלום חייב. רבי זירא° בעי: ראה עדי אונסין באין ואמר "אנסתי" - מהו? אמר רבי חנינה°: ל°רבי שמעון בן יוחאי דאמר עיקר תביעה קנס שאין אדם מניח דבר קצוב ותבע דבר שאינו קצוב - כמי שאין בהודייתו ממש וחייב. לרבנין דאמרין אין עיקר תביעה קנס שאין אדם מניח דבר שאף אם הנתבע מודה חייב בו, ותבע דבר שאם יודה נפטר, כיוון שמחייב עצמו בשלושה דברים - כמי שיש בהודייתו ממש ופטור.
מתני': אמר לשואל: "איכן שורי?" אמר לו: "מת", והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד. "נשבה", והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד. "נגנב", והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. "אבד", והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב. "משביעך אני", ואמר "אמן" - פטור. "איכן שורי?" אמר לו: "איני יודע מה אתה שח", והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד. "משביעך אני", ואמר "אמן" - חייב. אמר לנושא שכר והשוכר: "איכן שורי?" אמר לו: "מת", והוא שנשבר או נשבה. "נשבה", והוא שמת או נשבר. "נשבר", והוא שמת או נשבה. "נגנב", והוא שאבד. "אבד", והוא שנגנב. "משביעך אני", ואמר "אמן" - ח_יזפטור. "מת או נשבר או נשבה", והוא שנגנב או שאבד. "משביעך אני", ואמר "אמן" - חייב. "אבד או שנגנב", והוא שמת או נשבר או נשבה - פטור. ח_יחזה הכלל: כל הנשבע להקל על עצמו חייב, להחמיר על עצמו פטור.
גמ': תנן: "זה הכלל: כל הנשבע להקל על עצמו חייב, להחמיר על עצמו פטור". תני: לא להקל ולא להחמיר פטור. אמר °רבי: מתניתא אמרה כן, דתני: אמר לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר והשוכר: "איכן שורי?" אמר לו: "מת" וכו'. מכאן שרק אם נשבע להקל על עצמו חייב, אבל לא להקל ולא להחמיר פטור. במקום שמתחייב לשלם, מהו שיאמר לו: "בוא והשבע לי שלא נתת עיניך בה לגוזלה"? מכל מקום אינו משלם, ולמה שישבע? מהו דיימר ליה: אפילו דאת יהב לי כמה דידי אנא בעי גבך! את שלי אני רוצה ממך.
הדרן עלך פרק ארבעה שומרין הן, וסליקא לה מסכת שבועות
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שבועות וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שבועות וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת שבועות וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:
הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת שבועות כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":
קדיש בנוסח אשכנז / ספרד
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח
יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
ויש נוהגים במקום:
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
שמואל אמר: בשלא באו עידי גניבה, אבל אם באו עדי גניבה אז הוא חייב, כי הוא סובר שמודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב. ריש לקיש אמר: ראה עידי גניבה באין ואמר "גנבתי" - מאחר בהודייתו ממש פטור. כי הרי ברגע שהוא אומר גנבתי הוא מתחייב בקרן, אז הוא מחייב את עצמו במשהו, אז הוא יהיה פטור. ראה עידי טביחה באין ואמר "טבחתי" - מאחר שאין ממש, כי הוא לא מחייב את עצמו כלום. לגבי הגניבה העדים כבר חייבו אותו, ולגבי הקנס, ברגע שהוא מודה, הוא רוצה לפטור את עצמו מהכל, הוא לא מחייב את עצמו בכלום. אז לכן ההודעה שלו לא מועילה אם יש עדים, לכן יהיה חייב.
רבי זירא בעי: ראה עדי אונסין באין ואמר "אנסתי" - מהו? הרי באונס יש גם את הבושת והפגם וגם את הקנס. אמר רבי חנינה: לרבי שמעון דאמר עיקר תביעה קנס - כיון שאדם לא מניח דבר קצוב ותובע דבר שאינו קצוב, אז זה שאין בהודייתו ממש, כי הוא בעצם בא לפטור את עצמו מעיקר התביעה. אז לכן אם יש עדים אז הוא חייב. אמרין: אין עיקר תביעה קנס אלא ממון, כלומר בושת ופגם, כי הם סוברים שאדם לא מניח דבר שגם אם הנתבע מודה בו יהא חייב ותובע דבר שאם מודה בו ייפטר. אז כיוון שהוא מחייב את עצמו על שני הדברים אז נחשב כמי שיש בהודייתו ממש, כי הוא מחייב את עצמו ולכן הוא יהיה פטור.
מתני': אמר לשואל: איכן שורי? אמר לו: מת, והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד. בעצם השואל חייב, כי הוא טען טענה שמחייבת אותו גם כן, הוא לא בא לפטור את עצמו. נשבה, והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד. נגנב, והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. אבד, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב. משביעך אני, ואמר אמן - פטור. איכן שורי? אמר לו: איני יודע מה אתה שח, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד. משביעך אני, ואמר אמן - חייב.
אמר לנושא שכר והשוכר: איכן שורי? אמר לו: מת, והוא שנשבר או נשבה. נשבה, והוא שמת או נשבר. נשבר, והוא שמת או נשבה. נגנב, והוא שאבד. אבד, והוא שנגנב. משביעך אני, ואמר אמן - פטור. כי בכל הדברים האלה הוא פטר את עצמו, כלומר הוא בעצם לא חייב את עצמו יותר.
מת או נשבר או נשבה, והוא שנגנב או שאבד. משביעך אני, ואמר אמן - חייב. כלומר, אם הוא אמר שזה מת או נשבר או נשבה, ויתברר שהוא נגנב או אבד - חייב, כי הטענה שלו לא חייבתו יותר ממה שהוא חייב מלכתחילה. אבד או שנגנב, והוא שמת או נשבר או נשבה - פטור. זה הכלל: כל הנשבע להקל על עצמו חייב, להחמיר על עצמו פטור.
גמ': תני: לא להקל ולא להחמיר - פטור. אמר רבי: מתניתא אמרה כן - כלומר יש ראיה לזה מהמשנה. אמר לשומר חנם לנושא שכר והשוכר: איכן שורי? אמר לו: מת - כלומר, במקום שהוא מתחייב לשלם, מהו שיאמר לו: בוא והשבע לי שלא נתת עיניך בה לגוזלה? כלומר הוא בכל מקרה צריך לשלם לו, האם הוא יכול לחייב אותו להישבע שהוא לא נתן עיניו לגזול אותה? שואלת הגמרא מכל מקום אינו משלם - אז למה צריך להישבע? מהו דיימר ליה: אפילו דאת יהב לי כמה דידי אנא בעי גבך! אני מעדיף את שלי, אני אומר תשלם לי, לא אכפת לי, אני רוצה את שלי, אני רוצה שישבע לי שאתה לא גזלת אותה.
הדרן עלך פרק ארבעה שומרין הן, וסליקא לה מסכת שבועות אם ירצה השם.