לדלג לתוכן

ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת ראש השנה/הדפסה (פרק שני)

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
ירושלמי מאיר — מסכת ראש השנה, פרק שני — הדפסה
בהדפסה (Ctrl+P): לכל עמוד ירושלמי גיליון משלו — לשון הדף, ביאור באר משה, ומיד אחריו הדינים העולים מאותו עמוד. ⇦ אל דף המסכת
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף י עמוד ב20

מתני': ב_אאם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו. ב_בבראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל האדם, משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ב_גבראשונה היו משיאין משואות, משקילקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין.

גמ': אמר רבי יונה°, הכין צורכה מיתני: בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם. משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. אם אינן מכירין אותו היו משלחין עמו אחר להעידו. אמר רבי יוסה° אסי אפילו כמתניתין אתיא היא, אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו, ולמה הוצרכו לכך? לפי שבראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ועד אחד נאמן? משלך נתנו לך. שבדין היה שלא יהו צריכין עדים. והן אמרו שיהו צריכין עדים והן אמרו עד אחד נאמן. עד אחד מהו שיהא נאמן כשנים? היך עבידה, היו שנים באים להעיד על המולד. אחד הכל מכירין אותו, ואחד אין אדם מכירו. וחבירו מכירו. חבירו מהו שיהיה נאמן? נישמעינה מן הדא דתני, היה אחד מכיר כתב ידו וכתב ידו של חבירו, ואחד אין אדם מכירו וחבירו מכירו, חבירו מה הוא שיצטרף עם אחד מן השוק להעיד עליו? רבי זעירה° ורבי חונה° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו

[דף יא עמוד א]


אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו. בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל האדם, משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. בראשונה היו משיאין משואות, משקילקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין. שאם מדליקים מדורות בכל הימים סמוך לראש חודש כדי לבלבל את עם ישראל.

גמ': אמר רבי יונה, הכין צורכה מיתני: בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם. ככה צריך להקריא, ככה צריך להגיד את המשנה — משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ולא כמו שכתוב במשנה, שהמשנה התחילה מ"אם אינן מכירין" ישר מהדין; קודם צריך להגיד מה הסיפור ואחרי זה רק מהדין. עכשיו כתוב במשנה אם אינן מכירין אותו היו משלחין עמו אחר להעידו.

אמר רבי יוסה אפילו כמתניתין אתיא היא. כלומר לא צריך לשנות את זה, גם הגרסה שמופיעה במשנה היא בסדר. ככה צריך להבין את זה: אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו. ולמה הוא צריך כך? למה שבראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם. משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין.

שואלת הגמרא ועד אחד נאמן? למה שולחים אדם אחד? ואתה אומר משלך נתנו לך. בדין היה שלא יהו צריכין עדים, כלומר בדין היה שלא היו צריכים עדים בכלל. והן אמרו שיהו צריכין עדים — חכמים קבעו את זה — אז גם הן אמרו עד אחד נאמן.

שואלת הגמרא עד אחד מהו שיהא נאמן כשנים? היך עבידה, מה זאת אומרת, איך המציאות, איך זו השאלה? אמר: אם היו שנים, אחד הכל מכירין אותו, ואחד אין אדם מכירו. אלא חברו שבא איתו רק הוא מכירו. אז חבירו מכירו — האם חברו יהא נאמן?

היה אחד מכיר כתב ידו וכתב ידו של חברו. כלומר אחד מכיר גם את הכתב של עצמו וגם את הכתב של חברו על שטר מסוים, ואחד אין אדם מכירו אבל חברו מכירו, כלומר הוא עצמו מכיר חברו. חבירו מהו שיצטרף עם אחד מן השוק להעיד עליו? כלומר האם הוא יכול לצרף אחד מהשוק ואז ביחד איתו להעיד על החתימה.

רבי זעירה ורבי חונה בשם רב — אין הוא ואחיו מצטרפים על חתימת עד השני. לא צריך את הדעה הזו, זה פשוט שלא. למה? כי אם מצטרף, אז יוצא שלושת רבעי מהשטר יוצא על פי עד אחד, כי הרי הוא עצמו נאמן על החתימה שלו, אז חצי שטר כבר יצא. ואתה אומר שהוא עצמו יצטרף למישהו מבחוץ כדי להעיד על החצי השני, על החתימה השנייה, יוצא שעוד רבע יוצא על פיו. יוצא שבעצם שלושת רבעי מהשטר יוצא על פיו, והתורה אמרה על פי שניים עדים יקום דבר, שכל אחד צריך לצאת חצי מהשטר. לכן זה לא בסדר, אלא בזה יש להסתפק: אם היו שניים, אחד הכל מכירים כתב ידו ואחד אין אדם מכירו מכיר כתב ידו אלא חברו, כלומר אלא הוא עצמו — עכשיו, חבירו מהו שיצטרף עם אחד מן השוק להעיד עליו? הוא בעצם לא העיד על הכתב של עצמו. על הכתב של עצמו יעידו מהשוק אנשים, כי כולם מכירים אותו, אבל הוא עצמו יצטרף לעד אחר מהשוק ויחד הם יעידו על החתימה השנייה.

📜 הדינים העולים מדף י עמוד ב

ב_א עד המעיד על החדש שבית הדין אינם מכירים אותו – יש לשלוח עמו אדם אחר להעידו

ב_ב אין מקבלים עדות חידוש הלבנה אלא מעדים המוכרים לבית הדין

ב_ג אם עדי החודש אינם מכרים לבית הדין, יש לשלוח עדים אחרים עמם להעידם

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יא עמוד א21

ב_דאין הוא ואחר מצטרפין על חתימת העד השני. לא צורכה דא, שזה פשוט שהרי יוצא ששלושת רבעי השטר יוצא על פי עד אחד, והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר, אלא בזה יש להסתפק כשהיו שנים. אחד הכל מכירין כתב ידו, ואחד אין אדם מכיר כתב ידו אלא חבירו. חבירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו. ולא יעיד על כתב עצמו, האם יכול להעיד על כתב חבירו? אף בזה כן נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד. אמר רבי יודן°: ויאות. אילו שנים שיצאו מעיר אחת שרובה עובדי כוכבים ומזלות כגון הדא סוסיתה. אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל, ואחד אין אדם מכירו אלא חבירו. חבירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו כדי ששניהם יוכלו להעיד בעדות אחרת? אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד? הכא נמי נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד. תמן תנינן: אמר להן הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע הרואה אומר ברקאי. מהו ברקאי? ברקת ניצוצות אור. תמן אמרי ברק ברקא הנהר מנהרא. ועד אחד נאמן? שנייא היא הכא שאתה יכול לעמוד עליו. וחש לומר אולי עד דהוא עליל ונפק לבדוק הוא מנהרא? חכימא היא מילתה וניתן להכיר אם גם קדם היה אור. אמר עד אחד נולד איש פלוני בשבת, מלין אותו על פיו. אמר עד אחד חשיכה מוצאי שבת מטלטלין על פיו. רבי אמי° בן נתן מטלטל על פומה דמלייתה נשים שהיו ממלאות מים מיד במוצאי שבת, שהיתה להם מסורת שבמוצאי שבת ישנו רגע שבארה של מרים עולה וממלא את כל מקורות המים, ומי שבאותה שעה ישת, ומי שבאותה שעה ישתה מים יבריא מכל המחלות. רבי מתנייה° מטלטל על פי איכרי דזהרא. רבי אימי° אמי בן נתן מל על פי נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתה בשעה שנולד, תנן, אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו. ב_המכיריו אם שנים רוצים ללכת להעיד אף שדי באחד מהו לחלל עליהן את השבת? נישמעינה שמותר מן הדא. דאמר °רבי נהוראי כאן שנייה מעשה שירדתי להעיד על עד אחד באושא ולא היו צריכין לי, אלא עילה בקשתי להקביל פני חביריי.

[דף יא עמוד ב]

אין הוא ואחר מצטרפין על חתימת העד השני. לא צריכה אלא: מה יקרה אם יש שטר שיש עליו שתי חתימות וחתימה אחת אדם מכיר אותה, כלומר החותם עצמו מכיר את כתב ידו, ואת כתב ידו כולם מכירים, יש הרבה עדים, אבל החתימה השנייה אף אחד לא מכיר. אבל הוא מכיר אותו, כלומר אותו חותם מכיר את החתימה השנייה. השאלה אם הוא יכול לא להעיד על החתימה שלו, אלא להצטרף לאחר ולהעיד ביחד איתו על החתימה של השני, ועל החתימה שלו אחרים יעידו.

זאת השאלה: אם כן נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד. הגמרא לא מסבירה למה. אמר רבי יודן: ויאות - אתה צודק. אילו שנים שיצאו מעיר אחת שרובה עובדי כוכבים כגון הדא סוסיתה - סוסיתה זה בצד המזרחי של הכנרת. אם יצאו שני אנשים משם, אחד הכל מכירים אותו שהוא ישראל, ואחד אין מכירו אלא חברו. חבירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו - כדי ששניהם יוכלו להעיד. כלומר, האם אפשר לקחת שני אנשים מהשוק שהעידו עליו, והוא יצטרף לעד אחר מבחוץ, ויחד הם יעידו על השני?

אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד? כי הרי הוא עצמו מעיד על חצי, והוא ועוד אחד מעידים על השני. יוצא שהתוקף של השני הוא רק בזכותו, ושכל העדות מתקיימת בעד אחד. אז גם כאן נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד, כי הרי הוא עצמו חתום על חצי שטר, ועל החתימה השנייה הוא עצמו מעיד. יוצא שכל העדות מתקיימת בעד אחד.

תמן תנינן: אמר להן הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה - במסכת יומא שם. אם הגיע הרואה אומר ברקאי. מהו ברקאי? ברקת - יש ניצוצות של אור. תמן אמרי ברק ברקא הנהר מנהרא - ככה היו אומרים בבבל, שהבריק ברק והאיר האור.

שואלת הגמרא: ועד אחד נאמן? הרי רק אחד רואה את זה. שנייא היא הכא שאיכול לעמוד עליו - כלומר, אם הוא יגיד שכבר האיר היום, הם יכולים לעלות לאותו מקום ולזהות. וחש לומר עד דהוא עליל ונפק הוא מנהרא? אולי כשהוא אמר שהאיר היום עדיין היה חושך, ועד שהאחרים יעלו כדי לבדוק, כבר באמת יתחיל להאיר. חכימא היא מילתה - ניתן להכיר האם קודם היה אור או לא, כי זה לא בבת אחת פתאום יש אור.

אמר עד אחד נולד איש פלוני בשבת, מלין אותו על פיו. חשיכה מוצאי שבת מטלטלין על פיו - הוא אומר שיצאה שבת, ומטלטלים על פיו. רבי אמי מטלטל על פומה דמלייתה - כלומר הנשים שהיו הולכות למלא מים מיד במוצאי שבת, הוא טילטל על פיהן כי הן אמרו שכבר יצא שבת. רבי מתנייה מטלטל על דזהרא - היה מטלטל על פי האיכרים שנמצאים במקום מסוים. רבי אימי מל על פי נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתה - כלומר עדיין היה יום שישי, שהשמש הייתה על סוסיתה בשעה שנולד התינוק, לכן הוא מל על פיהן. או שהפוך, אולי זה היה בשבת, כלומר עדיין היה שבת, הן אומרות שהתינוק נולד כשהשמש עדיין על סוסיתה בשבת, ואם כך הוא מל בשבת את התינוק.

שואלת הגמרא: מכיריו מהו לחלל עליהן את השבת? כלומר, אם שניים רוצים ללכת להעיד, למרות שדי באחד, האם מותר לשניים ללכת כדי להעיד? אחד מהם מחלל שבת שלא לצורך. נישמעינה מן הדא - אפשר להוכיח שמותר ממה שלמדנו. אמר רבי נהוראי כאן שנייה מעשה שירדתי להעיד על עד אחד באושא ולא היו צריכין לי, אלא עילה בקשתי להקביל פני חביריי - כלומר, הוא ידע שיש עדים אחרים באושא שמכירים את אותו אדם שהולך להעיד, אבל בכל זאת ירד להעיד עליו, כי הוא רצה לבקר חברים. רואים מכאן שזה מותר.

📜 הדינים העולים מדף יא עמוד א

ב_ד עד שאין מכירים כתב ידו אלא חברו, האם רשאי לצרף עצמו עם אחר כדי לאשר את חתימת אותו חבר

ב_ה מותר לחלל שבת כדי להעיד על ראיית החודש אף כשיוצאים שני עדים ודי באחד מהם

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יא עמוד ב22

תנן, משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ומה קלקול הוה תמן? שהיו אומרים עצרת לאחר השבת והיו יוצאין עליו מבערב להעיד שהוא בחזקת שנראה בכדי שיתקדש. מעתה על ניסן לא יקבלינון על שאר ירחיא יקבלינון? אמר רבי יוסי ברבי בון°: עיקר קלקלתהון מן אדר הוות. שהיו מעידים על אדר שהוא חסר, וכיוון שבית דין לא עושים שלושה חדשים חסרים היו נאלצים לעבר את ניסן. מעתה כד היא דכוותהון היינו שמעודתם יגרם שפסח יצא בשבת לא יקבלינון אין לית הוא דכוותהון יקבלינון? גזרו זו מפני זו. מעשה ששכרו בייתוסין שני עידי שקר להעיד על החדש שנתקדש. ובא אחד והעיד עדותו והלך לו, ובא אחר ואמר. עולה הייתי במעלה אדומים ראיתיו רבוץ בין שני סלעים. ראשו דומה לעגל אזניו דומות לגדי, וראיתיו ונבהלתי ונרתעתי לאחוריי והרי מאתים זוז קשורים באפונדתי. אמרו לו הרי מאתים זוז נתונין לך במתנה ושלחיך יבאו וילקו. אתה למה הכנסתה עצמך למספק להצטרף אליהם לעדות? אמר להן: ראיתי אותם מבקשין להטעות את חכמים. אמרתי מוטב שאלך אני ונודיע לחכמים. תנן, בראשונה היו משיאין משואות משקילקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין. ומה קלקול הוה תמן? דהוון אילין מסבין מדליקין משואות יום דין ואילין מסבין למחר. והיו סבורין שנמלכו בית דין לעברו והן מתקלקלין. מי ביטל את המשואות? °רבי ביטל את המשואות, והתיר לקבל עדות החדש מפי רוצח, והתיר עד מפי עד, ב_ווהתיר במקרה שהגיעו עדים בלילה שיהו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש אף שבית דין יקדשו רק למחרת ביום. אמר רבי אבהו° אף על גב דאמר את בטלו את המשואות, לא בטלו מים טיבריה ששם היה בית דין הגדול שבו קידשו את החדש ונהגו להשיא משואות. רבי זעירא° בעא קומי רבי אבהו°, צפת שהייתה מדליקה כשבטבריה הדליקו מהו דיסבון ידליקו אילין דחמיין ליה? אמר לו, °רבי ביטל את המשואות ושלוחים יוצאים בכל מקרה צפת למה מסבה. אלא בגין מודעא דאינון ידעין שבית דין בטבריה קידש את החדש ולא יצטרכו לשלוח שליחים אליהם. אין משיאין לילי זמנו אלא לילי עיבורו. לילי זמנו אין משיאין מפני ראש השנה שהוא יום טוב, ולכן נהגו כך גם בכל החדשים. אבל משיאין לילי עיבורו. אין משיאין אלא על החדשים

[דף יב עמוד א]


למדנו משנה שהמינים קלקלו, שלא היו מקבלים אלא מן המכירים. שואלת הגמרא: ומה קלקול הוה תמן שהיו אומרים עצרת לאחר השבת? הרי הם אומרים שמה שכתוב "ממחרת השבת" הכוונה ביום ראשון תמיד. אנחנו החכמים סוברים שהכוונה לשבת - כוונת הכתוב לחג, ליום טוב, וזה בעצם משתנה כל פעם - חג השבועות. אבל הם סברו שממחרת השבת הכוונה ממחרת שבת בראשית, לכן הם עשו שחכמים יקבעו - יקבעו את חג השבועות כמו שהם קובעים, וזה בעצם תלוי בזה שנקבע שפסח יחול בשבת. איך הם עשו את זה? והיו יוצאין עליו מבערב בחזקת - שנראה שהתקדש בזמן מסוים, ואז זה יגרום שפסח יהיה בשבת. אם מילא שבועות היא בזמן שהם נוהגים אז.

אומרת הגמרא: מעתה על ניסן לא יקבלינון על שאר ירחיא יקבלינון? למה צריך להעיד על כל החודשים על העדים? אמר רבי יוסי ברבי בון: עיקר קלקלתהון מן אדר הוות - כלומר בעצם לא מספיק רק יום אחד, ברוב הפעמים צריך יומיים כדי לתקן את זה, כדי לשנות את זה, אז מהם - מאדר - הם כבר מתחילים לרמות. לכן תקנו שלא יקבלו אותם בכלל.

שואלת הגמרא: מעתה כד היא דכוותהון יקבלינון אין לית הוא דכוותהון יקבלינון? כלומר, אם אתה רואה שמהעדות שלהם יגרם שפסח יצא בשבת - לא נקבל אותם את העדות. ואם לא - נקבלם, כן, אז נעשה ככה. כלומר, אם אנחנו רואים שמהעדות שלהם יכול להיגרם שפסח יצא בשבת - לא נקבל את זה, בלי עדים שיעידו על כשרות העדים. אבל אם רואים שבעדות שלהם לא יצא שפסח יצא בשבת - אז כן נקבל.

זו מפני זו - לא חילקו. מעשה ששכרו בייתוסין שני עידי שקר להעיד על החדש שנתקדש. ובא אחד והעיד עדותו והלך לו - כלומר הראשון באמת שיקר והלך. ובא ואמר, עולה הייתי במעלה אדומים ראיתיו רבוץ בין שני סלעים. ראשו דומה לעגל אזניו דומות לגדי, וראיתיו ונבהלתי ונרתעתי לאחוריי והרי מאתים זוז קשורים באפונדתי. אתם לא מאמינים לי? הנה תראו, מאתיים זוז קשורים באפונדתי שקיבלתי אותם כדי להעיד. אמרו לו הרי מאתים זוז נתונין לך במתנה ושלחיך יבאו וילקו.

שואלת הגמרא אותו: אתה למה הכנסתה עצמך למספק? למה הצטרפת אליהם לעדות? אמר להן: ראיתי אותם מבקשין להטעות את חכמים. אמרתי מוטב שאלך אני ונודיע לחכמים.

למדנו משנה: בראשונה היו עושים משואות, משקלקלו הכותים התקינו שיהיו שלוחים יוצאים. שואלת הגמרא: ומה קלקול הוה תמן? איזה קלקול יצא מזה? מה הם עשו בעצם, איך הם קלקלו? דהוון אילין מסבין יום דין ואילין מסבין למחר - כלומר, בית דין היה מדליק משואה ביום מסוים שבו קבעו את החודש, והכותים היו מדליקים בשאר הימים - יום לפני, יום אחרי - כדי לבלבל את הציבור. והיו סבורין שנמלכו בית דין לעברו והן מתקלקלין - כלומר, מי שרואה את המדורות חשב שאולי בית דין חזרו בהם והחליטו לעבר את זה, ולכן התקלקלו.

שואלת הגמרא: מי ביטל את המשואות? רבי ביטל את המשואות, והוא התיר לקבל את החודש מפי רוצח גם כן, והתיר עד מפי עד, והוא התיר במקרה שיגיעו עדים בלילה שיהו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש - כלומר, אם יש כבר עדים בלילה ונראה ברור שיקבעו את החודש, הוא התיר לעדים לצאת כבר מהלילה, למרות שבית דין יקבעו את זה רק למחרת.

אמר רבי אבהו אף על גב דאמר את בטלו את המשואות, לא בטלו מים טיבריה - ששם עדיין היה בית דין, בית דין הגדול בימי רבי, ששם קבעו את החודש ושם נהגו לשים משואות.

רבי זעירא בעא קומי רבי אבהו, אילין דחמיין? כלומר, האם צפת שהיא רואה את טבריה, האם הם יכולים להדליק משואות גם כן? אמר לו, רבי ביטל את המשואות צפת למה מסבה? כלומר רבי ביטל, הרי שליחים יוצאים, אז למה צריך מדורה? הרי כל המטרה שבצפת היו מדליקים - שיראו אותם מהגולה. אבל אם אתה אומר שהשליחים יוצאים בכל מקרה, אז למה שצפת תצטרך להדליק? אלא בגין מודעא דאינון ידעין - שבית דין של טבריה קבעו את החודש, כלומר שלא יצטרכו לשלוח אליהם שליחים. כלומר, לגולה באמת שלחו שליחים, אבל בצפת יכולים להדליק מדורות רק כדי שאנשי טבריה ידעו שהם יודעים ולא יצטרכו לשלוח להם שליחים - זה נשאר בשאלה. יכול להיות שבית דין, שלא בדיוק יודעים איפה זה, כי יש טוענים שזה בכלל בגולה, אבל יכול להיות שבעצם מדובר בארמניה. כי אם אומרים שמדליקים בצפת, משמע שזה היה הנוהל במקור, אבל בכל אופן זה רק השערה.

📜 הדינים העולים מדף יא עמוד ב

ב_ו עדים שהגיעו בלילה שקידשו בית דין את החדש למחרת ביום — יוצאים לכתחילה מבערב על חזקת שנתקדש

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יב עמוד א23

המיושבין בזמנן שאינם מעוברים מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת כגון אם ראש השנה חל בשישי. שאי אפשר להשיא משואות לא בזמנו ולא בליל עיבורו. לילי זמנו אין משיאין מפני יום טוב. לילי עיבורו אין משיאין מפני כבוד שבת. ומדליקים במוצאי שבת, ואם אומר: את משיאין בין על החדשים המיושבין בזמנן בין על החדשים המעוברין שאינן מיושבין בזמנן, אף הן סבורין שמא נמלכו בית דין לעברו והן מתקלקלין שהרי לא ידעו על איזה יום הדליקו.

מתני': כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן, וכורך במשיחה ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור, ומוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי. ומנין היו משיאין משואות? מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגריפינא, ומגריפינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו, אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת הא.

גמ': מהו עצי שמן? דדנין. תנן, ומוליך ומביא מעלה ומוריד. אמר רבי יונה°: כהדין מקזנה. מוליך ומביא מעלה ומוריד, מאי טעמא? עבדינן הכי ולא די במוליך לבד או מעלה ומוריד לבד? אמר רבי זעירא°: דלא יהוון סברין דהוא כוכב, דאמר רבי יוסה° אסי חמינן כוכב סלק ונחית וחמינן כוכב אזיל ואתי. תנן, ומבית בלתין לא זזו אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה בבל לפניו כמדורת האש. תני אף בהרי מכוור וגדור שבסוריה היו משיאין. אמר רב חונה°: כד סלקינן להכא, סלקינן לראש בית בלתין והוינן חמיין דקליא דבבל כאילין חגייא קוצים:

מתני': ב_זחצר גדולה היתה בירושלם ובית יעזק היתה נקראת. ולשם כל העדים מתכנסין ובית דין בודקין אותן שם. וסעודות גדולות היו עושין להן בשביל שיהו רגילין לבא. בראשונה לא היו זזין משם כל היום. התקין °רבן גמליאל הזקן ב_חשיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד אלא אף חכמה הבאה ליילד והבא להציל מיד הדליקה מיד הגייס מיד המפולת הרי אלו כאנשי העיר ויש להן אלפיים לכל רוח.

גמ': מהו בית יעזק למה נקרא כך? ששם היו עוזקין מבררים את הלכה כמה דאת אמר (ישעיהו ה', ב') ויעזקהו ויסקלהו: בראשונה לא היו זזין משם כל היום. חזרו ועשו אותם ככלי שבא חוץ לתחום משחשיכה שמותר לטלטלו בתוך ארבעה אמות. חזרו ועשו אותם ככלים ששבתו בחצר שמותר לטלטלן בחצר. עד שבא °רבן גמליאל הזקן והתקין שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח. תני אף הבא למול את הקטן כן. מתניתא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס, דתנינן תמן. ועוד אמר °רבי אליעזר בן הורקנוס, כורתין עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל. אבל לרבנן אסור לצאת חוץ לתחום לצורך מילה.

[דף יב עמוד ב]

אומרת הגמרא: אין מסיעין ליל זמנו, אלא ללילי בו. כלומר לא מדליקים בלילה של ראש חודש אלא למחרת. בליל זמנו לא משיאין. למה? מפני ראש השנה שהוא יום טוב. כי ראש השנה חל בראש חודש, אי אפשר להדליק באותו יום. לכן בראש חודש תשרי חייבים להדליק למחרת, ולכן בכל החודשים עושים כך.

ואומרת הגמרא: אין מסיעין אלא לחדשים המיושבין בזמנן, כלומר רק חודש שהתקדש, לא החודש המעובר. למה? מפני כבוד שבת, שהרי אי אפשר להשיא משואות לא בזמנו ולא ללילי בו. בליל זמנו אי אפשר כי זה ראש-יום-טוב, וליל בו אי אפשר כי זה שבת. מה עושים? מדליקים במוצאי שבת. שאם אתה אומר שמשיאין בין החדשים המיושבין בזמנם בין החדשים המעוברין שלא מיושבין בזמנם, אף הן סבורין שמא נמלכו בית דין לעברו והן מתקלקלין, כי הרי לא יודעים בדיוק על איזה יום הדליקו. הרי יש יומיים שאי אפשר להדליק, לא בראש חודש ולא למחרת.

פרק ב' הלכה ה'. אומרת המשנה: כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן, וכורך במשיחה ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור, ומוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי. ומנין היו משיאין משואות? מהר משחה, כלומר מהר זיתים, ואחר כך הבא בתור היה סרטבא, ומסרטבא לגריפינא, ומגריפינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו, אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש.

שואלת הגמרא: מהו עצי שמן? דדנין - ככה זה נקרא. אומרת המשנה: מוליך ומביא, מעלה ומוריד. אמר רבי יונה: כהדין מקזנה - זו הצורה שכשמעלים ומוליכין ומביאין, מעלין ומורידין, נראה כמו עדן מכזנה. אומרת הגמרא: מוליך ומביא, מעלה ומוריד - מה איתא? למה מביאים גם וגם? ולא די במוליך לבד או מעלה ומוריד לבד? אמר רבי זעירא: דלא יהוון סברין דהוא כוכב - שלא יחשבו שזה כוכב שביט או מטאור. דאמר רבי יוסה: חמינן כוכב סלק ונחית, חמינן כוכב אזיל ואתי. ראיתי כוכב אחד שיורד מלמעלה למטה, וראיתי כוכב אחר שהולך מצד לצד. לכן עושים את שני הדברים יחד, שלא יחשבו שזה איזה כוכב.

אומרת הגמרא: תנן, מבית בלתין לא זזו, אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת. תני: אף בהרי מכוור וגדור - כלומר בהרי מכוור וגדור שבסוריה גם שם היו מדליקין. אמר רב חונה: כד סלקינן להכא - כשהגעתי לארץ ישראל, סלקינן לראש בית בלתין - עליתי לראש ההר בבית בלתין, והוינן חמיין דקליא דבבל כאילין חגייא - ראינו את הדקלים של בבל שהיו נראים כמו קוצים.

פרק ב' הלכה ג'. אומרת המשנה: חצר גדולה היתה בירושלם ובית יעזק היתה נקראת. ולשם כל העדים מתכנסין ובית דין בודקין אותן שם. וסעודות גדולות היו עושים להם בשביל שיהיו רגילים לבוא. בראשונה לא היו זזין משם כל היום. ומי שהיה יוצא משם הרי הוא כבא מחוץ לתחום, והדין שלו היה כמו אדם שיצא מחוץ לתחום שיש לו רק ארבע אמות. התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח, ולא אלו בלבד אלא אף חכמה הבאה ליילד והבא להציל מיד הדליקה מיד הגייס מיד המפולת, הרי אלו כאנשי העיר ויש להן אלפיים לכל רוח.

שואלת הגמרא: מהו בית יעזק? ששם היו עוזקין את ההלכה - כלומר מבררים את ההלכה, כמו שכתוב ויעזקהו ויסקלהו - מוציאים את כל הסיגים כדי לקבל את ההלכה ברורה.

אומרת הגמרא: בראשונה לא היו זזין משם כל היום. חזרו ועשו אותם ככלי שבא חוץ לתחום משחשיכה שמותר לטלטלו בתוך ארבעה אמות. כלומר אם יש איזה כלי שנכנס לעיר מחוץ לתחום אחרי שבת, מותר לטלטל אותו בתוך ארבע אמות. חזרו ועשו אותם ככלים ששבתו בחצר שמותר לטלטלן בחצר - בכל החצר. עד שבא רבן גמליאל הזקן והתקין שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח - כביכול שהם בני העיר. תני אף בא למול את הקטן כן - גם למי שבא למול את הקטן עשו כך, שהוא נחשב כבן העיר ויש לו אלפיים אמה לכל רוח.

אומרת הגמרא: מתניתא דרבי אליעזר, דתנינן תמן. ועוד אמר רבי אליעזר, כורתין עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל. אבל לרבנן אותו אדם שבא למול אסור לו לצאת מחוץ לתחום לצורך המילה. כלומר לפי רבי אליעזר מותר לצאת מחוץ לתחום כדי להגיע לעיר שבאה לעשות מילה, כי הרי מותר אפילו לדעתו להכין כלים, ולכן גם מוהל יכול לצאת. אבל לפי חכמים אסור לו בכלל, וממילא אין צורך בתקנה הזאת.

📜 הדינים העולים מדף יב עמוד א

ב_ז עדים שבאו להעיד על ראיית החדש צריכים סעודה ורשאים לחלל שבת ותחום כדי לבוא ולהעיד

ב_ח מי שיצא חוץ לתחום להציל מדליקה, גייס, מפולת או ליילד — מותר לו לילך אלפיים אמה לכל רוח כאנשי העיר

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יב עמוד ב24

מתני': ב_טכיצד בודקין את העדים? זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון. ומכניסין את הגדול שבהן ואומרים לו אמור כיצד ראיתה את הלבנה ב_ילפני החמה או לאחר החמה. לצפונה או לדרומה. כמה היה גבוה. ולאין היה נוטה. וכמה היתה רחבה. אם אמר לפני החמה לא אמר כלום. היו מכניסין את השני ובודקין אותו. נמצאו דבריהן מכוונין, עדותן קיימת. ושאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים. לא שהן צריכין להן, אלא שלא יצאו בפחי נפש בשביל שיהו רגילין לבא.

גמ': קא סלקא דעתין שלפני החמה הכוונה קדם השקיעה, וזה אי אפשר שהלבנה בחידושה תראה כשהחמה עדין זורחת מפני דקותה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא, אפילו טועה שבטועין אינו טועה בדבר הזה ואין צורך לשאול לפני החמה או לאחר החמה. לא צורכא דא אלא פיגמתה לפני החמה או פיגמתה לאחר החמה. תני בר קפרא°. תרתיי שאלו, כי גם בזה יש טועים לפני החמה או לאחר החמה, וכן פגימתה לפני החמה או לאחר החמה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא כתיב (איוב כ"ה, ב') המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. מימיה של חמה לא ראתה פגימתה של לבנה. תני °רבי שמעון בר יוחאי, לפי שהרקיע של מים, והכוכבים של אש, והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו. אמר רבי אבון°: המלאך עצמו חציו מים וחציו אש ואית ביה חמש גפין מראות שונים דכתיב (דניאל י', ו') וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון. אמר רבי לוי° לעולם לית מזל מערכת כוכבים חמי מה דקומוי את המזלות הקדמים לה שלא יקנאו אלא כולהון סלקין כאילין דסלקין בסולמא הפיך שעולה ומסתכל כלפי מטה. שלש מאות וששים וחמש חלונות ברא הקדוש ברוך הוא שישתמש בהן העולם. מאה ושמונים ושתים במזרח ומאה ושמונים ושתים במערב, ואחד באמצעו של רקיע שממנו יצא מתחילת מעשה בראשית. מה שהחמה מהלכת לשלשים יום הלבנה מהלכת לב' ימים ומחצה שהלבנה מקיפה את כדור הארץ בשלושים יום והשמש בשנים עשר חדש שלושים חלקי שנים עשר יוצא שנים וחצי מה שחמה מהלכת בשנים חדשים הלבנה מהלכת לחמשה ימים. מה שחמה מהלכת לג' חדשים הלבנה מהלכת לז' ימים ומחצה. מה שהחמה מהלכת לו' חדשים הלבנה מהלכת לחמשה עשר יום. מה שחמה מהלכת לשנים עשר חדש הלבנה מהלכת לשלשים יום. אמר רבי יונה° לית כאן דיוק שיעורא אלא אפילו פרא מיכן שחדש הלבנה כ"ט יום וחצי ותשצ"ג חלקים. תני, ב_יאנראה בעששית או במים אין מעידין עליו. אמר רבי חייה בר אבא°, ראו אותו יוצא מענן זה ונכנס לתוך ענן אחר מעידין עליו, כהדא דרבי חנינה° אזל לעין טב למימנא. והוה אוירא מעונן אמר כדון אמרין שהיו שונאים אותו שהיה מוכיחם מה נטיל אוירא דהן סבא שבגללו השמים מעורפלים והקדיח לו הקדוש ברוך הוא את העננים ככברה ונראה מתוכה. אף שהירח הישן לא אמור להראות כ"ד שעות לפני מולד החדש היה מקרה שהוא כן נראה ורבי חייה רבה° הילך לאורו של ישן ד' מיל. רבי אבון° כשהירח הישן היה נראה ביום שבו רצו לקדש את החדש הוי משדי עלוי צררין ואמר לך ולא תבהית תביש בני מריך. ברמשא אנן בעיין תיתחמי מיכא במערב ששם נראת החדשה ואת מיתחמי מיכא במזרח. המולד זה כאשר השמש והירח נמצאים באותו קו ראיה, קדם לכן הישנה נמצאת לפני החמה מעט כך שהיא יוצאת לפני הזריחה, לאחר מכן החדשה תהיה מעט אחרי החמה לכן היא תראה אחרי השקיעה, מיד איתבלע מן קומוי: לצפונה או לדרומה של המקום בו שקעה השמש? אית תניי תני לצפונה דבריו קיימין. אית תניי תני לדרומה דבריו קיימין, מאן דאמר לצפונה דבריו קיימין מן טבת ועד תמוז. מאן דאמר לדרומה דבריו קיימין, מן תמוז ועד טבת. כמה היה גבוה? זה אומר מלא מרדע אחת וזה אומר מלא שני מרדעים. אית תניי תני דבריהן קיימין. ואית תניי תני אין דבריהן קיימין. מאן דאמר דבריהן קיימין, בהינון

[דף יג עמוד א]


פרק ב' הלכה ה'. אומרת המשנה: כיצד בודקין את העדים? זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון. ומכניסין את הגדול שבהן ואומרים לו אמור כיצד ראיתה את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה. לצפונה או לדרומה. כמה היה גבוה. ולאין היה. וכמה היתה רחבה. אם אמר לפני החמה לא אמר כלום. הגמרא תסביר למה. כי בעצם כדי לראות את הלבנה במולד, כל כך דקה, חייב שקודם החמה תשקע. כל עוד שהחמה לא שוקעת האור שלה מסתיר, והירח מאוד דק ולכן אי אפשר לראותו.

היו מכניסין את השני ובודקין אותו. נמצאו דבריהן מכוונין, עדותן קיימת. ושאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים. לא שהן צריכין להן, אלא שלא יצאו בפחי נפש בשביל שיהו רגילין לבא.

אומרת הגמרא: אמר רבי יוחנן, אפילו טועה שבטועין אינו טועה בדבר הזה, לפני החמה לאחר החמה. דבר כזה לא צריך לשאול בכלל. לא צורכא אלא פיגמתה לפני החמה, פיגמתה לאחר החמה - כלומר אם הפגימה היא לכיוון השמש או לכיוון הפוך מהשמש. תני בר קפרא: תרתיי, לפני החמה לאחר החמה, לפני החמה לאחר החמה - שתי השאלות שואלים, כי גם בזה יש טועים, שחושבים שלמרות שהשמש קיימת רואים את הלבנה במולדה. אז שואלים גם לפני החמה או לאחר החמה, וכן פגימתה לפני החמה או פגימתה לאחר החמה.

אמר רבי יוחנן: כתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. מימיה של חמה לא ראתה פגימתה של לבנה. כלומר ראו בזה משהו סמלי, שהצד הפגום של הלבנה אף פעם לא מופנה לכיוון השמש. תני רבי שמעון בר יוחאי: לפי שהרקיע של מים, והכוכבים של אש, והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה, לפיכך עושה שלום במרומיו. למה צריך לעשות שלום במרומיו? כמו שאמרנו, יש כאן שני דברים ניגודיים.

אמר רבי אבון: המלאך עצמו חציו מים וחציו אש ואית ביה חמש גפין וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש. כלומר יש בו חמש מדות שונות, ולכן צריך גם כן שלום. אמר רבי לוי: לעולם לית מזל חמי מה דקומוי, אלא כולהון סלקין כאילין דסלקין בסולמא הפיך. כלומר אף מערכת כוכבים לא רואה את המזלות שקדמו לה, כדי שלא תהיה קנאה, אלא כל אחד עולה לשמים כמו אדם שעולה ומסתכל כלפי מטה - אז אף פעם לא רואים את מה שלפניהם.

ואומרת הגמרא: שלש מאות וששים וחמש חלונות ברא הקדוש ברוך הוא שישתמש בהן העולם. כנגד שלוש מאות שישים וחמישה ימים של השנה. מאה ושמונים ושתים במזרח ומאה ושמונים ושתים במערב, ואחד באמצעו של רקיע שממנו יצא מתחילת מעשה בראשית.

מה שהחמה מהלכת לשלשים יום הלבנה מהלכת לב' ימים ומחצה. כי הירח מקיף את כדור הארץ בשלושים יום, ואילו החמה מקיפה אותו בשלוש מאות ששים וחמישה ימים - שנים עשר חודשים. אז אם נחלק שלושים בשתים עשרה נקבל שתיים וחצי. מה שחמה מהלכת בשנים חדשים הלבנה מהלכת לחמשה ימים. שחמה מהלכת לג' חדשים הלבנה מהלכת לז' ימים ומחצה. מה שהחמה מהלכת לו' חדשים הלבנה מהלכת לחמשה עשר יום. מה שחמה מהלכת לשנים עשר חדש הלבנה מהלכת לשלשים יום.

אמר רבי יונה: לית כאן שיעורא אלא אפילו פרא מיכן. אין כאן דיוק מלא, כי מולד הלבנה זה כ"ט י"ב תשצ"ג - עשרים ותשעה יום, שתים עשרה שעות, ושבע מאות תשעים ושלוש חלקים מתוך אלף ושמונה של שעה. אז זה לא מדויק בדיוק.

תני: נראה בעששית או במים אין מעידין עליו. אם הלבנה לא נראתה גלויה בשמים, אלא נראתה דרך עששית, או שראו אותה בהשתקפות במים, לא מעידים. אמר רבי חייה בר אבא: ראו אותו יוצא מענן זה ונכנס לתוך ענן אחר מעידין עליו. כהדא דרבי חנינה אזל לעין טב למימנא - לא יכלו להימנות על קידוש החודש. והוה אוירא מעונן. אמר: כדון אמרין מה נטיל אוירא דהן סבא - שמא יגידו השונאים שבגללו השמים מעוננים, כי הצטרף לקידוש החודש. והקדיח לו הקדוש ברוך הוא ככברה ונראה מתוכה - עשה הקדוש ברוך הוא חור בעננים ופתאום ראו את הלבנה.

אף שהירח הישן לא אמור להיראות עשרים וארבע שעות לפני מולד החדש, היה מקרה שהוא כן נראה, ורבי חייה רבה הילך לאורו של ישן ד' מיל - ארבעה קילומטר, כלומר שבעים ושתיים דקות. רבי אבון משדי עלוי צררין - זרק עליו אבנים, ואמר תבהית בני מריך - לך ואל תבייש את בני אדונך. למה? כי ברמשא אנן בעיין תיתחמי מיכא ואת מיתחמי מיכא - בערב אנחנו רוצים שתיראה מכאן (מערב) ואתה נראה מכאן (מזרח). כי הירח הישן תמיד נופל לפני השמש, לכן הוא נראה לפני הזריחה - במזרח; ואילו הירח החדש מופיע אחרי השמש, לכן צריך שהשמש תשקע ורק אז הוא נראה במערב. מיד איתבלע מן קומוי - מיד הוא נעלם.

שואלת הגמרא: לצפונה לדרומה? כלומר האם זה צפונית או דרומית למקום שבו השמש שקעה. אית תניי תני לצפונה דבריו קיימין. אית תניי תני לדרומה דבריו קיימין. מאן דאמר לצפונה דבריו קיימין מן טבת ועד תמוז. שאז באמת הירח שוקע יותר צפונה מהשמש. מאן דאמר לדרומה דבריו קיימין, מן תמוז ועד טבת.

כמה היה גבוה? זה אומר מלא מרדע אחת וזה אומר מלא שני מרדעים. מרדע זה המקל שהיו מכוונים בו את הפרות. אית תניי תני דבריהן קיימין ואית תניי תני אין דבריהן קיימין. מאן דאמר דבריהן קיימין - בהינון דאמון קיימין, חד מלעל וחד מלרע - כלומר שהם לא באותו גובה, יכול להיות שאחד היה גבוה מהשני. ומאן דאמר אין דבריהן קיימין - בהינון דאמון קיימין שוין, כמו שהם באותו גובה.

ובין היתר גם שואלים אותו כמה היה רחב - כסא אורה או יותר מכסא אורה. משמע מכאן שאם היה פחות מכסא אורה לא היו מקדשים - ככה הפרשנים מסבירים. אם אמר לפני החמה לא אמר כלום.

📜 הדינים העולים מדף יב עמוד ב

ב_ט בבדיקת עדי ראיית החודש בודקים כל זוג בנפרד ומתחילים מהגדול שבהם, השואלים אותו כיצד ראה את הלבנה

ב_י עד עלה עמוד השחר או לאחר הנץ החמה נראה הירח, ואם אמר העד שראהו קודם הנץ החמה - עדותו בטלה

ב_יא אין מעידים על ראיית מולד הלבנה אם נראה דרך עששית או דרך המים

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יג עמוד א25

דהוון קיימין חד מלעיל במקום גבוה וחד מלרע. מאן דאמר אין דבריהן קימין, בהינון דהוון קיימין שווי. כמה היה רחב? כשעורה או יותר מכשיעורה משמע ששעורה ופחות משעורה לא היו מקדשים. תני, ואם אמר לפני החמה לא אמר כלום:

מתני': ב_יבראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו. °רבי אליעזר בי רבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים.

גמ': תני, °רבי שמעון בר יוחאי אומר (ויקרא כ"ה, י') וקדשתם את שנת החמשים שנה. שנים מקדשין ואין מקדשין חדשים. והא תנינן ראש בית דין אומר מקודש? מהו מקודש מקויים, שקובעים שזה ראש חדש אבל לא מקדשים, תני, לקידוש החדש מתחילין מן הגדול, אמר רבי חייה בר אבא°, מתניתא אמרה כן דתנן, ראש בית דין אומר מקודש. תני לעיבור השנה מתחילין מן הצד. אמר רבי זבידא°: והן בייתא דלרע בית דין של מטה היינו שלנו לא נהגין כן אלא בקידוש החדש מתחילים בגדול. ולא שמיע דאמר רבי חייא בר מרייא°, ורבי יונה° ורבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי חייה° שאמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא, ב_יגלקידוש החדש שאין מה לדון ולפסוק מתחילין מן הגדול. לעיבור השנה מתחילין מן הצד. וכבר נכנס רבי יוחנן° בר נפחא והוא היה הקטן שבהן. אמרו לו אמור הרי השנה מקודשת בעיבורה, אמר הרי השנה מקודשת בעיבור. אמר רבי יונתן°: ראה לשון שלימדנו בן הנפח. אילו אמר בעיבורה הייתי אומר אלו י"א יום שהחמה עודפת על הלבנה בכל שנה. אלא בעיבור שהוסיפו לה חכמים שלשים יום ועיברוה. רבי יעקב בר אחא° ורבי יסא° אסי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא. לעיבור השנה הולכין אחר המינוי וותק. לבית הוועד הולכין אחר הרגיל בקיאות. והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו לפי הבקיאות. כגון רבי חנינא° בר חמא פתח, רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° חתמין. רבי אבא בר זבדא° פתח, רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי רבי יסא° אסי ורבי אימי° אמי בן נתן חתמון. רבי חגיי° פתח, רבי יונה° ורבי יוסי° בר זבידא חתמין. כהנא° איתמני קדמיי מן רבי יעקב בר אחא°. עאל רבי יעקב בר אחא° קדמיי מיניה לעיבורא. אמר הכין מרה דשמועתא רבי יעקב בר אחא שאמר שבעיבור הולכים אחר וותיקות, לא מקיים לה. רבי חייה בר אבא° הוה קאים מצלי. עאל רב כהנא° וקם ליה מצלי מן אחוריי. מן דחסל רבי חייה בר אבא° מן צלותיה, יתיב ליה ב_ידדלא מיעבור קומוי. רב כהנא° האריך בצלותיה, מן דחסל רב כהנא° אמר לו, הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון?. אמר לו: רבי אנא מדבית עלי, וכתיב על דבית עלי (שמואל א' ג', י"ד) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה. וצלי עלוי

[דף יג עמוד ב]

אומרת המשנה: ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש, מקודש. בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו. °רבי אליעזר בי רבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים.

גמרא. תניא, °רבי שמעון בר יוחאי אומר, כתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה. שנים מקדשין ואין מקדשין חודשים. שאלתא, והתנינן ראש בית דין אומר מקודש? מהו מקודש? מקויים. כלומר שזה ראש חודש אבל לא מקדשים.

תני: לקידוש החודש מתחילים מן הגדול. אמר רבי חייה בר אבא°: מתניתא אמרה כן, דתנן ראש בית דין אומר מקודש. תני: לעיבור השנה מתחילים מן הצד, כלומר מהקטנים. אמר רבי זבידא°: והן ביתא דלרע לא נהגין כן. כלומר בית דין שלנו התחתון לא נוהגים כך, אלא בקידוש החודש מתחילים מהגדול. הוא לא יודע שיש חילוק בין קידוש החודש לבין עיבור השנה. לכן הוא אומר שבית דין לא נהג ככה.

אבל לא שמיע דאמר רבי חייא בר מרייא°, ורבי יונה° ורבי אבא° ורבי חייה° בשם רבי חייה°, שאמר בשם רבי יוחנן° לקידוש החודש מתחילים מהגדול ובעיבור השנה מתחילים מהצד, ופה מדובר בקידוש החודש לכן מתחילים מהגדול.

וכבר נכנס רבי יוחנן° והוא היה הקטן שבהן. אמרו לו: אמור הרי השנה מקודשת בעיבורה. אמר: הרי השנה מקודשת. אמר רבי יונתן°: ראה לשון שלימדנו בן הנפח. תראה כמה שהוא דקדק בלשון, וכך גם לימדנו הלכה. אילו אמר בעיבורה הייתי אומר אלו י"א יום שהחמה עודפת על הלבנה בכל שנה. כלומר, הרי שנת חמה שלוש מאות שישים וחמישה ימים, שנת לבנה שלוש מאות חמישים וארבע, יש אחד עשר ימים הבדל. הייתי חושב שהוא מתכוון לזה. אבל ברגע שהוא אומר "בעיבור" הכוונה שהוסיפו לה חכמים שלשים יום ועיברוה.

רבי יעקב בר אחא° ורבי יסא° בשם רבי יוחנן°: לעיבור הולכין אחר המינוי, כלומר אחר הוותק. לבית הוועד הולכין אחר הרגיל, כלומר שמה הולכים לפי הבקיאות, והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו לפי הבקיאות שלו. כגון רבי חנינא° פתח, רבי יוחנן° ורבי שמעון בן לקיש° חתמין. רבי אבא בר זבדא° פתח, רבי חייא° רבי יסא° ורבי אימי° חתמון. רבי חגיי° פתח, רבי יונה° ורבי יוסי° חתמין.

כהנא° איתמני קדמיי מן רבי יעקב בר אחא°. הוא התמנה ראשון לפני רבי יעקב בר אחא°. עאל רבי יעקב בר אחא° קדמיי מיניה לעיבורא, ורבי יעקב בר אחא° נכנס ראשון לעיבור. אמר: הכין מרה דשמועתא, הרי מי הביא את השמועה הזאת שהולכים אחר הוותיקות בעיבור? זה רבי יעקב בר אחא°. ואכן מרה דשמועתא לא מקיים לה - הוא בעצמו לא נוהג ככה, הוא אמר שככה ההלכה, ככה המנהג, אבל הוא עצמו נכנס לפניי, שאני הרי יותר ותיק ממנו. אני הוסמכתי לפניו.

רבי חייה בר אבא° הוה קאים מצלי - היה מתפלל. עאל רב כהנא° וקם ליה מצלי מן אחוריי - התפלל אחריו. מן דחסל רבי חייה בר אבא° מן צלותיה, כלומר אחרי שרבי חייה בר אבא° סיים את התפילה שלו, יתיב ליה דלא מיעבור קומוי - הוא המתין כי הוא לא רצה לעבור לפני כהנא° שהתפלל. ורב כהנא° האריך בצלותא, הוא האריך הרבה זמן בתפילה שלו. מן דחסל רב כהנא°, כשסיים את התפילה, אמר לו: הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון? - ככה אתם נוהגים לצער את הרבנים שלכם? כלומר, מתפלל הרבה זמן כדי שאני אתעכב ולא אוכל לזוז.

אמר לו: רבי אנא מדבית עלי, וכתיב על דבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה. כך הוא אמר, לכן אני מאריך בתפילה. וצלי עלוי - רבי חייה° התפלל עליו על כהנא°, וזכה למיסב עד דאיתעבדון טפרוי סומוקן כהדא דקקה - זכה להיות זקן עד שהאצבעות והציפורניים שלו נהיו אדומות כמו של תינוק, שהם התחדשו. כך אומרים שאחרי שאדם מבוגר מאוד מזדקן, אז בסוף הציפורניים חוזרות להיות כמו צעירות.

רבי שמעון בן לקיש° אקדמון ליה חד סב לעיבורה - זקן אחד, עם הארץ, הכניסו אותו לעיבור השנה לפני ריש לקיש°. ואעלוניה מן ההוא תרעא דלהל - אחרי שראו שהוא עם הארץ, הוציאו אותו מהדלת השנייה. אמר: כן יהא - מגיע לו, הוא נכנס לפניי.

ולא שמיע דאמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° מעשה שעיברו השנה שלשה רועי בקר - אפילו שלושה רועי בקר יכולים לעבר את השנה, לכן אין בעיה שאותו עם הארץ יכנס. שאלתא, והיכן מצינו שקיבלו רועי בקר? הגמרא מספרת שרועים הסבירו לחכמים מתי צריך לעבר שנה.

חד מינון אמר: בכיר לקיש באדר מינץ - אם אתה רואה שגם התבואה המקדימה וגם המאוחרת כבר הבשילו ביחד, אז זה אדר, ואם לאו זה שבט. וחורנה אמר: קדום, פוח ליחיך ופיק לקיבליה - אם אתה מצליח לחמם את האוויר על ידי נשיפה, אז זה אדר, ואם לא זה עדיין שבט. וחורנה אמר: תור באדר בעדרייה ימות - השור בבוקר הוא מת מקור בחודש אדר, ובטל משכיה ישלח - אבל בצל התאנה בצהריים כל כך חם לו עד שהוא רוצה להוריד את העור מתחתיו, אפילו בצל התאנה. חמין שתא דלית חד מינהון, ועיברו את השנה על פיהם - החכמים ראו שאף אחד מהסימנים שהם נתנו לא קיים, ועיברו את השנה על פיהם.

רואים כאן שמעברים על פי שלושה רועי בקר. אמר רבי חלבו°: בית דין עמהן - לא הם קידשו אלא בית דין הסכימו עימם. כלומר זה לא שהרועים עצמם היו במניין קידוש החודש, אלא רק הם מסרו תיאור של הזמנים, ועל פי זה בית דין הסכימו איתם וקידשו את החודש.

📜 הדינים העולים מדף יג עמוד א

ב_יב בית דין מקדשים את החודש אף אם לא נראתה הלבנה בזמנה

ב_יג בעיבור השנה - מהיכן מתחילין לישא ולתת בבית הדין

ב_יד אין להתעבר לפני העובר לפני התיבה בתפילתו

  • מקור: "דלא מיעבור קומוי. רב כהנא האריך בצלותיה, מן דחסל רב כהנא אמר לו, הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון?. אמר לו: רבי אנא מדבית עלי, וכתיב על דבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. בזבח ו"
  • פוסקים: רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה א, שו"ע או"ח סימן קב סעיף ד
  • מצב: נפסק
  • הכרעה: נפסק כפשט הירושלמי שאין להאריך בתפילה כשיש ציבור ממתין, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יג עמוד ב26

וזכה למיסב האריך ימים עד דאיתעבדון טפרוי סומוקן כהדא דקקה כמו תינוק. רבי שמעון בן לקיש° אקדמון ליה חד סב עם הארץ לעיבורה ואעלוניה מן ההוא תרעא דלהלן אחרי שגילו שהוא עם הארץ הוציאו אותו משער אחורי, אמר כן יהא בשכרו מגיעה לו שנכנס לפני. ולא שמיע דאמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מעשה שעיברו השנה שלשה רועי בקר והיכן מצאנו שקיבלו רועי בקר? ועונה הגמרא שרועים הסבירו מתי צריך לעבר שנה חד מינון אמר בכיר ולקיש גם התבואה המקדימה וגם המאחרת באדר מינץ ינצו יחד. זה אדר ואם לאו זהו שבט. וחורנה אמר קדום רוח באדר, פוח ליחיך ופיק לקיבליה אם אתה מצליח לחמם את האויר על ידי נשיפה זה אדר ואם לא זה עדיין שבט. וחורנה אמר תור באדר בעדרייה ימות מקור בבקר. ובטל תאנתה משכיה ישלח מרוב חום בצהרים, זה אדר ואם לא זה עדיין שבט, וחמין שתא דלית חד מינהון שבאותה שנה לא היה אחד מהדברים שבגללו מעברים את השנה, ועיברו את השנה על פיהם. אמר רבי חלבו° לא הם קידשו אלא שהסכים בית דין עמהן. וראיה שלא הם קידשו לא כן אמר רבי זעירה°: והן שיהו כולם מורין מטעם אחד? והרי כאן כל רועה אמר סיבה אחרת, אין זו ראיה מכיון דאילין מודיי לאילין ואילין מודיי לאילין, כמו שכולן מורין מטעם אחד. ולמה רבי שמעון בן לקיש° מקפד על הדא מילתא? שהכניסו אחר במקומו להימנות על העיבור. חשש להיא דאמר רבי אלעזר° בן פדת. דאמר רבי אלעזר° בן פדת (יחזקאל י"ג, ט') והיתה ידי אל הנביאים החוזים שוא והקסמים כזב בסוד עמי לא יהיו ובכתב בית ישראל לא יכתבו ואל אדמת ישראל לא יבואו, בסוד עמי לא יהיו זה סוד העיבור. ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי. ואל אדמת ישראל לא יבואו זו ארץ ישראל. ואמר רבי אלעזר° בן פדת. כד סלקית להכא אמרית הא גבי חדא. כד מנוני אמרית הא גבי תרתיי. כד עלית לעיבורא אמרית הא תלתיהון גבי. תנן, °רבי אלעזר בי רבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים, רבי אבא בר זבדא° אמר בשם רב° אבא בר אייבו: טעמא ד°רבי אלעזר בי רבי צדוק, כיון שבית דין של מעלן רואין שאין בית דין שלמטן מקדשין אותו, הן מקדשין אותו.

מתני': דמות צורות לבנה היו לו ל°רבן גמליאל דיבנה בעלייתו בטבלה ובכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר כזה ראית או כזה ראית. מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב, אמר °רבי יוחנן בן נורי: עידי שקר הן. וכשבאו ליבנה ב_טוקיבלן °רבן גמליאל דיבנה. ועוד באו שנים ואמרו ראינו בזמנו ובלילה בעיבורו לא נראה

[דף יד עמוד א]


לא כן אמר רבי זעירה°: והן שיהו כולם מורין מטעם אחד? הרי כאן כל רועה אמר סיבה אחרת, ואם ככה, לא אומרים על פי דבר כזה, רק אם כולם אומרים אותו טעם. אז מה אומרים? מכיון דאילין מודיי לאילין ואילין מודיי לאילין, כמו שכולן מורין מטעם אחד - נכון שכל אחד הביא תיאור אחר, אבל כל אחד מודה לשני, אז זה שווה כאילו שכולם מורים מטעם אחד.

רבי שמעון בן לקיש° מקפד על הדא מילתא - למה הוא הקפיד כל כך על שהכניסו אחר במקומו למנות על העיבור? חשש להיא דאמר רבי אלעזר°. דאמר רבי אלעזר°: והיתה ידי אל הנביאים החוזים שוא והקסמים כזב בסוד עמי לא יהיו ובכתב בית ישראל לא יכתבו ואל אדמת ישראל לא יבואו. בסוד עמי לא יהיו זה סוד העיבור. ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי. ואל אדמת ישראל לא יבואו זו ארץ ישראל.

ואמר רבי אלעזר°: כד סלקית להכא אמרית הא גבי חדא - כמו שהגעתי לארץ ישראל אמרתי, הנה כבר יש לי דבר אחד. כד מנוני אמרית הא גבי תרתיי - כשסמכו אותי, אמרתי, יש לי כבר שניים. כד עלית לעיבורא - כשהכריזו אותי, ציוו אותי לעיבור, אמרית הא תלתיהון גבי - אמרתי, הנה שלושתם יש לי.

°רבי אלעזר בי רבי צדוק - וזה שאמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים. רבי אבא בר זבדא° בשם רב°: טעמא ד°רבי אלעזר בי רבי צדוק, כיון שבית דין של מעלן רואין שאין בית דין שלמטן מקדשין אותו, הן מקדשין אותו.

📜 הדינים העולים מדף יג עמוד ב

ב_טו עדים שאמרו ראו את הלבנה בזמנה ובלילה שאחריו לא נראתה - עדותם מתקבלת וקידוש החודש קם

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יד עמוד א27

וקיבלן °רבן גמליאל דיבנה. אמר °רבי דוסה בן ארכינס: עידי שקר הן. היאך מעידין על האשה שילדה והרי כריסה בין שיניה? אמר לו °רבי יהושע בן חנניה, רואה אני את דבריך.

גמ': תנן, מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב, אמר °רבי יוחנן בן נורי עידי שקר הן. אמר רבי שמלאי°. טעמיה ד°רבי יוחנן בן נורי, שכל חדש שנולד קודם לשש שעות חצות היום אין כח בעין לראות את הישן. ותני כן, נראה ישן בשחרית לא נראה חדש בין הערבים. נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן בשחרית. שאם נראה בין הערבים סימן שנולד קדם חצות היום, ששש שעות מהמולד אין כח בעין לראות אותו. ואם נולד אחר שש שעות לא יראה באותו יום, שכן אחר שש שעות כבר יהיה אחר שקיעתו. אמר רבי חייה בר אבא°, ולמה קיבלן °רבן גמליאל דיבנה? שכן מסורת בידיו מאבותיו ב_טזפעמים מהלך בקצרה פעמים מהלך בארוכה שמה שאמרו שאם נראה הישן בבקר לא יראה החדש בין הערבים זה בימים קצרים, אבל בימי הקיץ הארוכים זה יתכן:

מתני': שלח לו °רבן גמליאל דיבנה גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך. הלך ומצאו °רבי עקיבה מיצר. אמר לו, ויש לי ללמד שכל מה שעשה °רבן גמליאל דיבנה עשוי שנאמר (ויקרא כ"ג, ד') אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם. בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו.

גמ': תנן, שלח לו °רבן גמליאל דיבנה גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך. אצל מי שלח? אצל °רבי דוסא בן ארכינס שחלק על °רבן גמליאל דיבנה, או אצל °רבי יהושוע שהסכים עימו? מן מה דתני אמר °רבי יהושע בן חנניה נוח היה לי מוטל על המטה ולא שלח °רבן גמליאל דיבנה הדבר הזה. הדא אמרה: אצל °רבי יהושע בן חנניה שילח. ביד מי שילח? מן מה דתני כלשון זה אמר לו: ניחמתני °עקיבה, הדא אמרה: ביד °רבי עקיבה שילח. תנן, אמר לו, ויש לי ללמד שכל מה שעשה °רבן גמליאל דיבנה עשוי. מה היה לו ללמד שלא ידע °רבי יהושע בן חנניה קדם? אמר רבי יוסה° אסי, יודעין היינו שאם קידשוהו שלא בעדים שהוא מקודש. שאף שלכתחילה צריך עדים, אם קדשו בלי עדים מקודש. ומה בא להעיד? שאם קדשוהו ואחר כך נמצאו העדים זוממין שהיו בית דין מוטעים ב_יזהרי זה מקודש. והא תנינן מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן °רבי עקיבה בלוד. על ידי שהיו ארבעים זוג אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. ואם אפילו בלא עדים מקודש אפילו זוג אחד היה צריך לעכב

מתני': בא לו אצל °רבי דוסא בן ארכינס, אמר לו. אם באים אנו לדון אחר בית דינו של °רבן גמליאל דיבנה, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו. שנאמר (שמות כ"ד, ט') ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמדך שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הן כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל °רבן גמליאל דיבנה ביום שחל יום כיפור להיות בחשבונו. עמד °רבן גמליאל דיבנה ונשקו על ראשו ואמר לו. בוא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת עליך את דבריי.

גמ': כתיב (שמואל א' י"ב, ו') ה' אשר עשה את משה ואת אהרן ואשר העלה וגו' (שמואל א' י"ב, י"א) וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל° בר אבא בר אבא. ירבעל זה גדעון, בדן זה שמשון, יפתח זה יפתח הגלעדי. הקיש שלשה קלי עולם לשלשה אבירי עולם, ללמדך שבית דינו של גדעון ושל יפתח ושל שמשון שקולין כנגד משה ואהרן ושמואל. ולא עוד שסמך הגדולים מיכן ומיכן והקטנים באמצע: תני, עמד °רבן גמליאל דיבנה ונשקו על ראשו ואמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה. ותלמידי ביראת חטא. רבי בחכמה ותלמידי שכל מה שאני גוזר עליו הוא מקיים. כתיב (תהלים קמ"ד, י"ד) אלופינו מסבלים וגו'. רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° רבי יוחנן° בר נפחא אמר אלפים פרים מסבלים אין כתיב כאן, אלא אלופינו מסבלים. בשעה שהגדולים סובלין את הקטנים (תהלים קמ"ד, י"ד) אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו. רבן שמעון בן לקיש° מסרס דורש הפוך הדין קרייא. אלופינו סובלים אין כתיב כאן אלא אלופינו מסובלים. בשעה שהקטנים סובלין את הגדולים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו. רבי שילה דכפר תמרתה° אמר בשם °רבי כתיב (תהלים ק"ד, י"ט) עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו

[דף יד עמוד ב]

פרק ב' הלכה ו'. אומרת המשנה: "דמות צורות לבנה היו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלה ובכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות ואומר כזה ראית או כזה ראית? מעשה שבאו שניים ואמרו ראינו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן עדי שקר הן. וכשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל."

למה זה עדי שקר? כיוון שהירח הישן תמיד מקדים את החמה, הוא תמיד טיפה לפני החמה, לכן בבוקר הוא נראה, כיוון שלפני שהשמש זורחת הוא נראה, כי הוא ראשון. כדור הארץ מסתובב אז הירח נראה ראשון. לאחר מכן, כשהשמש זורחת כבר לא רואים אותו כי האור של השמש מסתיר. והירח החדש מופיע אחרי החמה, ולכן הוא ייראה רק אחרי שהחמה שוקעת ורק אז הוא ייראה במערב.

כשהירח נמצא כנגד השמש בקו אחד, זה המולד האמיתי, ושש שעות לפני ושש שעות אחרי אין אפשרות שהוא ייראה, בגלל שהוא כל כך קטן והאור של השמש מאוד מאוד חזק ולכן הוא לא נראה. יוצא ששתים עשרה שעות יש הסתר של הירח, ולכן לא יכול להיות שבבוקר הוא נראה במזרח ובערב הוא ייראה במערב, כי כמו שאמרנו, שתים עשרה שעות הוא לא יכול להיראות. אם הוא נראה בבוקר, אחרי שתים עשרה שעות הוא כבר יהיה אחרי השקיעה ולכן לא יכולים לראות אותו. לכן אמר רבי יוחנן זה עדי שקר הן, ורבן גמליאל קיבל אותם.

ועוד מעשה: "ועוד באו שניים ואמרו ראינו בזמנו" - כלומר ראינו אותו בזמן שלו, אבל "בליל עיבורו" - כלומר למחרת הוא לא נראה - "וקיבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן ארכינס עידי שקר הן. מעידין על האשה שילדה והרי כריסה בין שיניה?" הרי תמיד, יום לפני, כלומר לילה לפני המולד, הירח בכלל לא נראה, ואז הוא נראה במולד, ולמחרת ומעכשיו כל יום הוא יותר ויותר נראה. אז איך הם מעידים שראו את המולד ולמחרת הוא לא נראה? הרי צריך להיות בדיוק הפוך, צריך להיראות יותר.

השלב הזה שהירח נסתר הוא כמו אישה בהריון, ולמחרת יש את המולד. אז איך מעידים על הלידה? אישה שילדה ולמחרת כריסה בין שיניה - למחרת פתאום הירח לא נראה, כמו מה שקורה בדרך כלל לפני היום של המולד.

"אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך." זו התשובה. "אתי אמרתן מעשה שבאו שניים ואמרו ראינו שחרית במזרח וערבית במערב." זה מה שקרה במשנה. "אמר רבי יוחנן עדי שקר הן. אמר רבי שמלאי, טעמיה דרבי יוחנן בן נורי." מה הסיבה? למה רבי יוחנן בן נורי אומר שזה שקר? כיוון שכל חדש שנולד קודם לשש שעות אין כח בעין לראות את הישן. זאת אומרת, אמרנו שהמולד הוא המצב שבו הירח בקו אחד עם השמש. שש שעות לפני ושש שעות אחרי אי אפשר לראות אותו, בגלל שהאור של החמה כל כך חזק והלבנה היא מאוד מאוד קטנה, לכן אי אפשר לראות אותה.

אם זה ככה, כל חודש שנולד לפני שש שעות, כלומר קודם חצות היום, אי אפשר לראות אותו, כמו שאמרנו שהמולד האמיתי פירושו שהירח נמצא בקו אחד עם השמש. כשאנחנו רואים אותו, אנחנו רואים אותו רק שש שעות אחר כך - זה המולד הנראה. המולד האמיתי זה ירח בקו אחד עם השמש, המולד הנראה זה שאחרי שש שעות הירח הוא בגודל שאפשר לראות אותו. שש שעות לפני כן גם כן הוא לא נראה. אם המולד האמיתי היה קודם חצות, הוא לא נראה שש שעות קודם - שש שעות קודם זה, כלומר הירח היה בכלל מתחת לקו האופק, אז בוודאי לא היה נראה.

ותני כן, נראה ישן בשחרית לא נראה חדש בין הערבים. כיוון שאם הוא נראה בשחרית, הרי שש שעות אחר כך זה היה המולד האמיתי, ושש שעות אחר כך זה המולד הנראה, ואז כבר הירח היה מעבר לאופק, לכן הוא לא יכול להיראות. נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן בשחרית. גם הפוך. כלומר אם הוא נראה בין הערביים, אז אם ניקח שש שעות אחורה למולד האמיתי - זה היה טיפה לפני חצות היום, ואם ניקח שש שעות עוד אחורה, נקבל ששש שעות לפני כן זה היה לפני עלות השחר, ולכן הירח לא יכול היה להיראות בכלל.

אמר רבי חייה בר אבא, ולמה קיבלן רבן גמליאל? שכן מסורת בידיו מאבותיו פעמים מהלך בקצרה פעמים מהלך בארוכה. כמו שאמרו, שאם הוא נראה ישן בבוקר לא נראה חדש בין הערביים, זה רק בימים שהם קצרים או בימים שהם שווים. אבל בימי הקיץ הארוכים זה יכול להיות, כי היום הוא יותר משתים עשרה שעות, וזה כן אפשרי.

ואתא מר תתייתי. פרק ב' הלכה ז'. אומרת המשנה: "שלח לו רבן גמליאל גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבה מיצר." אמר לו: "ויש לי ללמד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו."

מן מה דתני התנן: "שלח לו רבן גמליאל גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך." אצל מי שלח? האם אצל רבי דוסא בן ארכינס שחלק על רבן גמליאל, או אצל רבי יהושע שאמר לו "רואה אני את דבריך"? אז אומרת הגמרא: מן מה דתני אמר רבי יהושע נוח היה לי מוטל על המטה ולא שלח רבן גמליאל הדבר הזה, - אני מעדיף להיות חולה ולא לקבל את הפסק של רבן גמליאל - הדא אמרה: אצל רבי יהושע שילח. ביד מי שלח? מן מה דתני כלשון הזה: אמר לו ניחמתני עקיבה, - הדא אמרה: ביד רבי עקיבה שילח.

ואתא מר תתייתי: אמר לו: ויש לי ללמד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי. מה זאת אומרת? מה היה ללמד רבי יהושע? מה הוא חידש שרבי יהושע לא ידע קודם? אמר רבי יוסה: יודעין היינו שאם קידשוהו שלא בעדים שהוא מקודש. כי למרות שבתחילה צריך לקדש עם עדים, אם קידשוהו בלי עדים - מקודש, זה ידעו.

ומה בא להעיד? שאם קדשוהו ואחר כך נמצאו העדים זוממין הרי זה מקודש. זה החידוש. הרי פה מדובר שהעדים היו שקרנים. והא תנינן מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן רבי עקיבא בלוד. ואמרנו על ידי שהיו ארבעים זוג- בגלל זה הוא עיכב אותם, אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. הרי אם אתה אומר שאפילו בלי עדים מקודש, בית דין יכולים לקדש אפילו בלי עדים, אז אפילו זוג אחד היה צריך לעכב. למה אתה אומר שאם היה זוג אחד הוא לא היה מעכב? הגמרא אומרת במקום אחר שיש מצווה לקדש על פי עדים.

פרק ב' הלכה ח'. אומרת המשנה: "בא לו אצל רבי דוסא בן ארכינס, אמר לו. אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו. שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמדך שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הן כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום כיפור להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו ואמר לו. בוא בשלום רבי ותלמידי רב בחכמה ותלמידי שקיבלת עליך את."

אומרת הגמרא: כתיב ה' אשר עשה את משה ואת אהרן ואשר העלה וגו' וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל. ירבעל זה גדעון, כמו שכתוב שקוראים לו יריב בעל. בדן זה שמשון. יפתח - זה יפתח הגלעדי. הקיש שלשה קלי עולם לשלשה אבירי עולם, ללמדך שבית דינו של גדעון ושל יפתח ושל שמשון, שהם היו קלי עולם, שקולין כנגד משה ואהרן ושמואל, שהיו גדולי עולם. ולא עוד שסמך הגדולים מיכן ומיכן - יש גדולים מכאן, משה ואהרן, והקטנים באמצע - ואחרי זה שמואל.

תני: אמר לו רבן גמליאל, נשקו על ראשו ואמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה ותלמידי שכל מה שאני גוזר עליו הוא מקיים. מדוע? כתיב אלופינו מסבלים וגו'. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש - רבי יוחנן אמר אלפים מסבלים אין כתיב כאן, אלא אלופינו מסבלים. בשעה שהגדולים סובלין את הקטנים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו. ורבי שמעון בן לקיש היה מסרס, כלומר היה הופך את הפסוק ודורש - מסרס הדין קרייא, אין כתיב כאן אלא אלופינו מסובלים. בשעה שהקטנים סובלין את הגדולים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו.

📜 הדינים העולים מדף יד עמוד א

ב_טז חייב אדם לקבל את קביעת בית הדין את החודש ולנהוג לפיה אף אם נראה לו שטעו בקידוש החודש

  • מקור: "פעמים מהלך בקצרה פעמים מהלך בארוכה שמה שאמרו שאם נראה הישן בבקר לא יראה החדש בין הערבים זה בימים קצרים, אבל בימי הקיץ הארוכים זה יתכן: מתני : שלח לו רבן גמליאל די"
  • פוסקים: רמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק יז, הלכה כג
  • מצב: נפסק
  • הכרעה: רמב"ם פסק כרבי עקיבא שאמר לרבן גמליאל "מקרא אני דורש... כל מה שעשית עשוי", שסמכות בית הדין בקידוש החודש עומדת בעינה גם אם נראה שנעשתה שגיאה, כלשון הירושלמי המובא במעשה רבן גמליאל ורבי עקיבא ורבי יהושע

ב_יז בית דין המקדשים את החודש על פי הראייה מקדשים אותו אף בלא עדים אם ראו בעצמם את המולד

  • מקור: "הרי זה מקודש. והא תנינן מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן רבי עקיבה בלוד. על ידי שהיו ארבעים זוג אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. ואם אפילו בלא עדים מקודש אפילו זוג אחד היה צריך לעכב == ירושלמי ראש ה"
  • פוסקים: רמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק ב, הלכה ב הדרן עלך אם אינן מכירין ב
  • מצב: דרבנן
  • הכרעה: נפסק כירושלמי שקידוש החודש תלוי בבית דין ולא דווקא בעדים, כרבי עקיבה שעיכב את הזוגות המרובים ולא מפני שהעדות עצמה נדרשת בהכרח, וכן פסק הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פרק ב הלכה ב
  • מקבילה בבבלי: בבלי ראש השנה כב ב — יש לחקור ולדרוש היטב את עדי החודש קודם קבלת עדותם
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יד עמוד ב28

משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים שרק משקיעת החמה קובעים את החדש, אף אם נראה הירח לפני השקיעה וקידשו אותו באותו יום. אמר רבי ברכיה° הכהן אפשר להוכיח שכך הדין דכתיב (במדבר ל"ג, ג') ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמישה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח. ממחרת שחיטת הפסח שהיה בי"ד יצאו בני ישראל ביד רמה, נמצא כד יטמע בלילי מועדא ששקע חמה בליל ט"ו, ארבע עשר מטמיעין שקיעות אית בה. שהיו רק ארבע עשרה שקיעות עד יציאת מצרים הוי וכיוןן שעל פי החשבון, המולד של ניסן היה ביום רביעי קדם שקיעת החמה של ליל חמישי, ואז הראה הקדוש ברוך הוא למשה את הלבנה ואמר לו כזה ראה וקדש, ומשה קידש אותו קדם השקיעה, ואף על פי כן לא התקדש יום רביעי אלא יום חמישי, שהרי על פי הקבלה יום ט"ו שבו יצאו אבותינו ממצרים היה ביום חמישי, נמצא שראש חדש היה ביום חמישי. אמר רבי סימון° כתיב, והיו לאותות ולמועדים, שעל ידי זה ועל ידי זה גם השמש וגם הירח קובעים את המועד. אמר רבי יוחנן° בר נפחא מדכתיב (בראשית א', ה') ויהי ערב ויהי בקר יום אחד שתמיד מונים משקיעה כדי שיהיה כל יום מורכב מערב ובקר. רבי שמעון בן לקיש° אמר מדכתיב, החדש הזה לכם. עד שיהא כולו מן החדש ואם היה מקדש את היום הקדם נמצא חלק מן החדש וחלק מהישן. אשכחת אמר מה דאמר רבי יוחנן° בר נפחא צריכה לדרבי שמעון בן לקיש° ומה דאמר רבי שמעון בן לקיש° צריכה לדרבי יוחנן° בר נפחא. אילו אמר רבי יוחנן° בר נפחא ולא אמר רבי שמעון בן לקיש°, הוינן אמרין, לא אמר אלא אפילו אין כולו מן החדש שאם נראה הירח בלילה אחר שש שעות, הינו עושים ראש חדש מאותו לילה אף שחלקו מן הישן, לכן. הוי צורכה להיא דאמר רבי שמעון בן לקיש°. או אילו אמר רבי שמעון בן לקיש°: ולא אמר רבי יוחנן° בר נפחא, הוינן אמרין לא אמר שיהיה מן החדש אלא יום, הא לילה לא. וכיוון שהיום כולו מן החדש אפשר לקדש אף שלא כל הלילה מהחדש, הוי צורכה להיא דאמר רבי יוחנן° בר נפחא וצורכה להיא דאמר רבי שמעון בן לקיש°.

הדרן עלך פרק אם אינן מכירין

פרק שלישי – ראוהו בית דין


מתני': ג_אראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר. ראוהו בית דין בלבד. יעמדו שנים ויעידו לפניהם ויאמרו מקודש מקודש. ראוהו שלשה והן בית דין. יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד, ויעידו בפניהן ויאמרו מקודש מקודש. שאין היחיד נאמן על ידי עצמו:

גמ': תנן, ראוהו בית דין וכל ישראל. כיני מתניתא, או בית דין או כל ישראל. רבי זעירה° ורבי אמי°בן נתן אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°

[דף טו עמוד א]


רבי שילה דכפר תמרתה אמר בשם רבי: עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו - כלומר מכאן שמשמש ידע מבואו עשה ירח למועדים. כלומר, רק בשעת השקיעה קובעים את החודש. כך שגם אם הירח נראה מוקדם ובית דין קידשו אותו, עדיין לפני השקיעה - הם לא קידשו את אותו יום שבו הוא נראה, אלא הם קידשו מהלילה.

אמר רבי ברכיה שכן הוא הוכיח שכך הדין דכתיב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון - בחמישה עשר יום לחודש הראשון, ממחרת הפסח, כלומר אחרי אכילת הפסח שהיה בי"ד, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל. נמצא כד יטמע בלילי מועדא - כלומר אחרי ששקעה החמה בליל ט"ו, אז היה ארבע עשר מטמיעין אית בה - כלומר ארבע עשרה שקיעות עד יציאת מצרים.

למה? כי על פי החשבון הרי המולד היה בניסן - המולד של ניסן היה ביום רביעי קודם שקיעת החמה, ואז הופיעה הלבנה, ואמר לו כזה ראה וקדש. עכשיו משה קידש אותו קודם השקיעה, אבל אף על פי כן לא התקדש יום רביעי אלא יום חמישי. למה? כי הרי על פי הקבלה, ביום ט"ו שבו יצאו בני ישראל ממצרים, זה היה יום חמישי. נמצא שראש חודש היה ביום חמישי - מוסכם שבעצם למרות שמשה קידש ביום רביעי, הוא קידש את יום חמישי.

אמר רבי סימון, כתיב והיו לאותות ולמועדים - שעל ידי זה ועל ידי זה יתקדש. כלומר שגם השמש וגם הירח קובעים את המועדות.

אמר רבי יוחנן, מדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד - משמע מכאן שתמיד מונים מהשקיעה, כדי שיהא כל היום מורכב מערב ובוקר. רבי שמעון בן לקיש אמר, מדכתיב החדש הזה לכם - עד שיהא כולו מן החדש - שלא היו מקדשים את היום הקודם. הרי היום הקודם שבו נראה הלבנה, חלק ממנו היה מהלבנה הישנה, אז לכן לא מקדשים אלא את היום למחרת.

אמרה הגמרא, אשכחת אמר: מה דאמר רבי יוחנן צריכה לדרבי שמעון בן לקיש ומה דאמר רבי שמעון בן לקיש צריכה לדרבי יוחנן. צריך את שני הדברים שהם אמרו. אילו אמר רבי יוחנן ולא אמר רבי שמעון בן לקיש, הוינן אמרין, לא אמר אלא אפילו כולו מן החדש. כלומר, אם לדוגמא נראה הירח באמצע הלילה - הירח החדש שנראה באמצע הלילה, אחרי שש שעות - אז היינו עושים אותו ראש חודש באותו לילה, למרות שבעצם חלק ממנו מהישן. נניח בירח החדש המולד היה בשעה שביעית בלילה, אז הישן נראה בתחילת הלילה, ואומרים אף על פי כן זה כיוון שהוא בלילה נראה, ואמר רבי יוחנן מקדשים מהלילה - אז אם כן, לקדש אותו למרות שחלק מהלילה היה בכלל מהירח הישן. הוי צורכה להיא דאמר רבי שמעון בן לקיש - לכן צריך את מה שאמר ריש לקיש, שאני צריך שכולו יהיה מן החדש.

או אילו אמר רבי שמעון בן לקיש ולא אמר רבי יוחנן, הוינן אמרין לא אמר אלא יום, הא לילה לא. כלומר, מה שחשוב שהיום יהיה מן החדש, אבל הלילה לא אכפת לי, וכיוון שהיום כולו מן החדש אז אפשר לקדש למרות שלא כל הלילה היה חדש. הוי צורכה להיא דאמר רבי יוחנן וצורכה להיא דאמר רבי שמעון בן לקיש - לכן צריך את מה שאמר רבי יוחנן שמתחילים מהלילה, וצריך את מה שאמר ריש לקיש שצריך שכולו יהיה מן החדש.

📜 הדינים העולים מדף יד עמוד ב

ג_א אם ראו את המולד בית דין וכל העם ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשיכה, החודש מתעבר; ואם ראוהו בית דין בלבד, צריך שיעמדו שנים מהם ויעידו לפני חבריהם