ירושלמי מאיר — מסכת ראש השנה, פרק ראשון — הדפסה עם נוסח כתב יד ליידן
בהדפסה (Ctrl+P): בכל כפולה — בעמוד הראשון לשון הדף, ביאור באר משה, והדינים העולים מן העמוד בקצרה (הסימן, הכותרת, הפוסקים וההכרעה); בעמוד שממולו נוסח כתב יד ליידן (סקליגר 3) במרכז, ופירושיו סביבו כבדפוס — פני משה מימין, קרבן העדה ורידב"ז משמאל.
⇦ אל דף המסכת
כתב יד ליידן — משניות הפרק צילום כתב היד · גוש המשניות שבראש הפרק בכתב היד

ארבעה ראשי שנים הן · באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים · באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה · ר' לעזר ור' שמעון אומ' באחד בתשרי · ב באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובילות ולנטיעה ולירקות · באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמי · ובית הלל אומ' בחמשה עשר בו · ג בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה · בעצרת על פירות האילן · ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון · שנ' היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם · ובחג נידונין על המים · ד על ששה חדשים שלוחין [ה] יוצאין על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית ועל אלול מפני ראש השנה · ועל תשרי מפני תקנת המועדות ועל כסליו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים · וכשבית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן · ה על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי שבהן השלוחין יוצאין לסוריא · ובהן היו מתקנין את המועדות · וכשבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן · ו בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת · ר' יוסי או' אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת · ז מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן רבן גמליאל ר' עקיבה בלוד · שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבוא · ח אב ובנו שראו את החודש ילכו לא שמצטרפין זה עם זה אלא שמא ייפסל אחד מהן יצטרת השיני עם אחר · ר' שמעון דומ' אב ובנו וכל הקרובים כשירין לעדות החודש · ט דמ' ר' יוסי מעשה כטוביה הרופא שראה את החודש בירו' הוא ובנו ועבדו המשוחרר וקיבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו · וכשבאו לבית דין קיבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו · י אילו הן הפסולין המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין · יא מי שראה את החודש ואינו יכול להלך מוליכין אותו על החמור אפי' במיטה · אם צודה להן לוקחין בידן מקלות · ואם היתה דרך רחוקה לוקחין בידן מזונות שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעידות החודש שנ' אלה מועדי י'י מקראי קודש · סליק פירקא
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף א עמוד א1
מתני': ארבעה ראשי שנים הן. באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. °רבי אלעזרבן עזריה ו°רבי שמעוןבן יוחאי אומרים א_א באחד בתשרי:
גמ': תנן, ארבעה ראשי שנים הן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. כתיב (שמות בא יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, לכם מיעוט. למנין גאולתכם הוא ראש, ואינו ראש לא לשנים ולא לשמיטים ולא ליובלות ולא לנטיעות ולא לירקות. ואומרואם כך אולי נאמר לכם הוא ראש ואינו ראש לא למלכים ולא לרגלים? רבי יעקב בר אחא° ורבי יסא°אסי אמרו בשם רבי יוחנן°בר נפחא כתיב (דברי הימים ב' ג', ב') ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ד' למלכותו. הקיש שנת ארבעה למלכותו לשני שבחדשים:. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. או אינו אלא שניים בחדש? כל מקום שנאמר שניים בחדש פירש ואמר לחדש, כמו שאמר באחד לחודש השני. או אינו אלא שניים בשבת יום שני? לא מצאנו חשבון כזה מןשמוזכר יום בשבוע התורהבתורה. והא כתיב (בראשית בראשית א ח) ויהי ערב ויהי בקר יום שני? אין למידין מברייתו של עולם. שאין הם למנין ימי השבוע אלא לבריאת העולם כתיב (דברי הימים ב' ג', ב') ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ד' למלכותו. נאמר פעמים שני והיי דין הוא שני שבחדשים, והיי דין הוא שני שבשנים חדש שני בשנת ארבע מלכותו? רבי חנניה° ורבי מנא°בן יונה. חד אמר ויחל לבנות בחדש השני, זה שני שבחדשים. בשני, זה שני שבשנים למלכותו. וחורנה אמר אפילו מיחלף לית בה כלום, שבכל מקרה ההקש קיים. רבי שמעון בר כרסנא° בשם רבי אחא°: שמע לה מן הדא שנאמר (שמות בא יב ב) החדש הזה לכם מיעטראש חדשים, ראשון הוא לכם מיעטלחדשי השנה, החדש הזה לכם מיעוט, אחדראשון הוא לכם מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות למלכים ורגלים.
[דף א עמוד ב]
ארבע ראש השנים הן: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה ארבע ראש השנים הן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. אומרת הגמרא כתיב החודש הזה לכם ראש חודשים, יהיו ראשון לכם לחודשי השנה. ראשון לכם, "לכם" זה מיעוט. לומר שלעניין גאולתכם הוא ראש, ואינו ראש לא לשנים ולא לשמיטים ולא ליובלות ולא לנטיעות ולא לירקות. אם כך, אולי גם נאמר ראשון לכם, לכם הוא ראש ואינו ראש לא למלכים ולא לרגלים? אז מאיפה ההלכה שלמלכים ולרגלים זה כן יחשב ראש השנה?
אמרה הגמרא, רבי יעקב בר אחא ורבי יסא אמרו בשם רבי יוחנן כתיב ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ד' למלכותו - בחודש השני של שנים, בחודש השני למלכות שלו בשנה הרביעית למלכותו. הקיש שנת ארבעה למלכותו לשני שבחדשים. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן.
אומרת הגמרא, או אינו אלא שניים בחדש? אולי "שני" זה לא הכוונה לחודש השני אלא לב' בחודש השני. כל מקום שנאמר שניים בחדש פירש, כמו שאמר "באחד לחדש השני". יש בזה סגנון בדיבור של התורה או הנביאים, שכל מקום שמזכירים מספר ימים בחודש - זה כתוב בפירוש.
אומרת הגמרא, או אינו אלא שניים בשבת? יום שני. לא מצאנו חשבון זה, בשום מקום בתורה לא מוזכר יום בשבוע כך. והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני, כתוב מפורש! ואומר, אין למידין מברייתו של עולם. מה שבבריאת העולם זה מחוץ לסיפור.
אומרת הגמרא, הא כתיב "ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו". כלומר כתוב פעמיים "שני", ואמרנו שאחד מהם זה שני לחודשים ואחד זה שני לשנת המלכות שלו. אז והיי דין הוא שני שבחדשים, והיי דין הוא שני שבשנים? כלומר זו השאלה - איזה מתוך השניים האלה הוא השני למלכות ואיזה הוא השני לחודשים?
אמרה הגמרא, רבי חנניה ורבי מנא, חד אמר ויחל לבנות בחדש השני, זה שני שבחדשים. בשני, זה שני שבשנים, בשני שבמלכות של שלמה. וחורנה אפילו מיחלף לית בה כלום. כלומר מה זה משנה? הרי בכל מקרה הקשר ביניהם קיים.
אמר רבי שמעון בר כרסנא בשם רבי אחא, הוא שמע לה מן הדא, שנאמר החדש הזה לכם - ראשון הוא לכם, מיעוט. אמרנו "החדש הזה לכם" זה מיעוט, "ראשון לכם" זה מיעוט. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ואני מרבה למלכים ולרגלים.
📜 הדינים העולים מדף א עמוד א
א_א אחד בתשרי הוא ראש השנה למניית שנות מלכים. פוסקים: רמב"ם, הלכות בכורות, פרק ז, הלכה ו. הכרעה: נפסק כברייתא "ארבעה ראשי שנים" שבאחד בתשרי ראש השנה למלכים, כמבואר בירושלמי; הרמב"ם פסק כך בהלכות בכורות פרק ז הלכה ו.
כתב יד ליידן — דף א עמוד א צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

· ארבעה ראשי שנים הן כול' · כת' החודש הזה לכם ראש חדשים · לכם הוא ראש ואינו ראש לא לשנים ולא לשמיטים ולא ליובילות ולא לנטיעה ולא לירקות · ואמר לכם הוא ראש ואינו ראש לא למלכים ולא לרגלים · ר' יעקב בר אחא ר' יסא בשם ר' יוחנן כת' ויחל לבנות בחודש השיני בשיני בשנת ארבע למלכותו · הקיש שנת ארבע למלכותו לשיני שבחדשים · מה שיני שבחדשים אין מונין אלא מניסן · אף שיני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן · או אינו אלא שנים בחודש · כל מקום שנ' שנים בחודש פירש · או אינו אלא שנים בשבת · לא מצאנו חשבון זה אלא מן התורה · והא כת' ויהי ערב ויהי בוקר יום שיני · אין למידין מברייתו של עולם · והיי דין הוא שיני שבחדשים · והיי דין הוא שיני שבשנים · ר' חנניה ור' מנא חד אמ' ויחל לבנות בחודש השיני זה שיני שבחדשים · בשיני זה שיני שבשנים · וחורנה אפי' מיחלף לית בה כלום · ר' שמעון בר כרסנא בשם ר' אחא שמע לה מן הדא החודש הזה לכם · מיעט ראשון הוא לכם מיעוט אחר מיעוט לרבות למלכים
פני משה
מתני' ארבעה ראשי שנים הן. מסקינן התם דארבעה ראשי שנים שהן בארבעה ראשי חדשים קתני וה"ק שלשה הן לדברי הכל ובאחד בשבט מחלוקת בית שמאי ובית הלל
באחד בניסן ראש השנה למלכים. רגילין היו למנות זמן בשטרותיהן לשני המלכים משנה שעמד בה למלכי ישראל מונין להם מניסן שאפילו עמד בעשרים ותשעה באדר כיון שהגיע א' בניסן עלה לו שנה ומונין לו מאחד בניסן ואילך שנה שניה. ומנין שאין מונין למלכי ישראל אלא מניסן דכתיב ויהי בשמוני' שנה וארבע מאות שנה לצאת בנ"י מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים מה יציאת מצרים מניסן מנינן אף מלכות שלמה מניסן ובדין הוא כך דמכיון שיציאת מצרים היתה תחלת מלכותן של ישראל שאם לא כן היינו משועבדים לפיכך נעשה זכר ליציאת מצרים שכל מלך ממלכי ישראל מונין לו מניסן ולמלכי אומות העולם מונין להן מתשרי. והא דאין מונין להם מיום שעמד בו לפי שאפשר שיעמוד איזה מלך ממלכי האומות בניסן וכשיראו שימנו לו מניה יחשבו שר"ה שלהם ניסן כשל מלכי ישראל ולפיכך קבעו להם ר"ה בפ"ע וקבעו באחד בתשרי מפני שהיא ר"ה לשארי דברים כדקחשיב לקמן במתני'. ונפקא מינה לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והלכך אם עמד המלך באדר וכתב לו הסופר בניסן אחר שהוא לאחר י"ב חודש ניסן של שניה להמלך כיון דניסן ר"ה למלכי' הוי ליה האי שטר מוקדם ופסול משום דהאי ניסן של שנה שלישית היא ונמצא זה טורף לקוחות שלקחו השדה מן הלוה בין זמנו של שטר לזמן הלואה שלא כדין שהרי קדמה המכירה לזמן הלואה ולפיכך קנסוהו חכמים שלא יטרוף מהלקוחות אף מאותן שלקחו אחר זמן הלואה ואינו גובה אלא מבני חורין
ולרגלים. הכי קאמר רגל שבו כלומר בהחדש שנכנס באחד בניסן והוא פסח ר"ה לרגלים ונ"מ לבל תאחר לענין הנודר שאם עברו עליו שלשה רגלים משעה שנדר ולא קיים נדרו ילפינן מקרא שהוא עובר בבל תאחר לא תאחר לשלמו ומשום דכתיב בפרשת חג הסוכות בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות ול"ל לאהדרינהו הא בהו איירי קרא אלא ש"מ לבל תאחר אהדרינהו וניסן ר"ה הוא לכך וכדר"ש היא דס"ל אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים כסדרן ויליף ליה מדכתב כאן בחג הסוכות דאע"ג דאהדרינהו לבל תאחר לא היה צריך למיהדר ולמיכתב בחג הסוכות שבו דיבר הכתוב ולא הוה צריך למיכתב אלא שלש פעמים בשנה וגו' ובחג המצות ובחג השבועות וממילא הוה ידעינן דשלש רגלים בעינן לענין בל תאחר דבחג הסוכות איירי ומהדר נמי לחג המצות וחג השבועות אלא מדהדר נמי לחג הסוכות לומר שזה אחרון וחג המצות תחלה כמו שהן סדורין במקרא. ואין הלכה כר"ש אלא משיעבור עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר ולא בעינן כסדרן ומיהו בעשה עובר משיעבור עליו רגל אחד בלבד ולא הביא נדרו דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגו' רגל ראשון שאתה בא אתה צריך להביא
באחד באלול ר"ה למעשר בהמה וכו'. סתם בהמות דקה מתעברות באדר ויולדות באב וילפינן נמי מקרא דכתיב לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר אימתי לבשו כרים הצאן כלומר שמתלבשות מהזכרים העולים עליהם ומתעברות בזמן שעמקים יעטפו בר והיינו באדר שהזריעה צומחת ונכרת יפה ויולדות הן באב שזמן עיבורה של בהמה דקה חמשה חדשים. וכן בהמה גסה שיולדת לט' חדשים ג"כ רובן יולדות באב או איזה ימים קודם אלא שזמן עיבורן קדים ובהא כ"ע מודים והכא בהאי קרא קמיפלגי דכתיב עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכתיב גבי בכור שנה בשנה וילפינן. מעשר בהמה מיניה שאין מעשרין משנה זו על חבירתה וקסבר ת"ק דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו שר"ה שלו תשרי והיא סמוך לגמרו שכל ימות החמה עומד בגורן להתייבש אף מעשר בהמה נמי סמוך לגמרו עישורו והיינו אחד באלול שאז נגמר זמן עיבורן שיולדות באב ורבי אליעזר ורבי שמעון סברי דהכי הוא דאיתקש מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי והלכך כר"א ור"ש וכך שנינו בפ"ט דבכורות
גמ' כתיב החדש הזה לכם ראש חדשים וכו'. כך הוא נדרש במכילתא ראש חדשים מגיד שניסן ראש לחדשים ומנין אף למלכים ת"ל הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל ומנין אף לרגלים תלמיד לומר בחג המצות חג השבועות וחג הסוכות ר' נתן ור' יצחק אומרים אף לשכירות בתים ולא לשנים ולא לשמיטין ויובלות ולא לנטיעה ולא לירקות. ומדייק הש"ס ומאי חזית דמרבית להני וממעט להני ואימא לכם הוא ראש ולאלו שאמרנו ולא למלכים ולא לרגלים
ר' יעקב וכו'. מהכא דכתיב ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו הקיש שנת ד' למלכותו כלומר האי בשני דכתיב סמוך לשנת ד' למלכותו מקיש לשני קמא מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן אף שני שסמוך לבשנת ד' למלכותו אין מונין אלא מניסן דה"ק חדש שני לחדש שמונין בו למלכותו והוא ניסן
או אינו אלא האי בשני שני ימים בחדש הוא דקאמר. ומשני כל מקום שנאמר שנים בחדש פירש הכתוב בהדיא בשני בחדש
או אינו אלא. האי בשני בשני בשבת הוא: ומשני לא מצינו חשבון זה מן התורה דלא נמצא חשבון של ימי שבוע בתורה
והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני. ומשני אין למדין מברייתו של עולם. דלא מצי קאי אשני בשבוע שעדיין לא היה שבוע אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם
והיי דין הוא שני שבחדשים וכו'. ואיזה הוא שני שבכתוב זה דקאי על שני שבחדשים ואיזה הוא דקאי על השנים ושני למנין חדש שמונין השנים למלכותו
חד אמר וכו'. בחדש השני קמא זה הוא שני שבחדשים חדש השני למנין החדשים ובשני בתרא זה שני לחדש שמונין לשנים של מלכותו
ואחרינא אמר אפילו מיחליף מפרשת להו לית בה כלום. דהא מיהת רמיזא בכתוב שניהן ומקיש זה לזה וכדאמרן
שמע לה מן הדא וכו'. כלומר שאינו פותח בדרשה דדריש לעיל מדכתיב לכם היא ראש ואינו ראש לשנים וכו' אלא כך דריש מדכתיב שני פעמים לכם ולכם קמא מיעוט הוא לכם הוא ראש ולא לדבר אחר והדר כתיב ראשון הוא לכם מיעוט ומיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות שהוא ראש למלכים ולרגלים
וירבה לשנים וכו'. ומאי חזית דמרבית להני ולא להני
כהיא דאמר ר' יעקב וכו'. כלומר דהשתא אתינן להא דרבי יעקב בשם ר' יוחנן דנפקא לן מהאי יקרא ויחל לבנותו וגו'
תני שמואל ופליג. דלא דריש כהאי דלעיל מקרא דהחדש הזה לכם כלל אלא כך בחדש השלישי לצאתם וכו' וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים
בשנת הארבעים לצאת וגו'. גבי ויעל אהרן וגו'
משנבנה הבית וכו'. איידי דאיירי בהאי קרא דריש לה נמי להא
· ארבעה ראשי שנים הן כול' · כת' החודש הזה לכם ראש חדשים · לכם הוא ראש ואינו ראש לא לשנים ולא לשמיטים ולא ליובילות ולא לנטיעה ולא לירקות · ואמר לכם הוא ראש ואינו ראש לא למלכים ולא לרגלים · ר' יעקב בר אחא ר' יסא בשם ר' יוחנן כת' ויחל לבנות בחודש השיני בשיני בשנת ארבע למלכותו · הקיש שנת ארבע למלכותו לשיני שבחדשים · מה שיני שבחדשים אין מונין אלא מניסן · אף שיני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן · או אינו אלא שנים בחודש · כל מקום שנ' שנים בחודש פירש · או אינו אלא שנים בשבת · לא מצאנו חשבון זה אלא מן התורה · והא כת' ויהי ערב ויהי בוקר יום שיני · אין למידין מברייתו של עולם · והיי דין הוא שיני שבחדשים · והיי דין הוא שיני שבשנים · ר' חנניה ור' מנא חד אמ' ויחל לבנות בחודש השיני זה שיני שבחדשים · בשיני זה שיני שבשנים · וחורנה אפי' מיחלף לית בה כלום · ר' שמעון בר כרסנא בשם ר' אחא שמע לה מן הדא החודש הזה לכם · מיעט ראשון הוא לכם מיעוט אחר מיעוט לרבות למלכים
קרבן העדה
מתני' למלכים. רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך משנה שעמד בה המלך וקבעו חכמי' בא' בניסן לתחלת שנתו ואפי' עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שנייה:
ולרגלים. רגל שבו ר"ה לרגלים לענין בל תאחר כדמפרש בגמרא:
למעשר בהמה. שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ואמר מר בשתי מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר דגן וא' מעשר בהמה ואמר קרא שנה שנה ולא משנה על של חברתה:
בא' בתשרי. כיון דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי:
גמ' לכם הוא ראש. דה"מ למכתב החדש הזה ראש חדשים לכם למה לי אלא למדרש לכם הוא ראש שהוא תחלה לגאולתכם וליציאתכם ממצרים אבל לא לשני' וכו' א"נ לכם הוא ראש שזהו החדש הראשון שאתם מקדשים החדש לכך הוא ראשון לחדשים אבל לשאר דברים אינו ראש:
ופריך ואומר לכם. מיעוט' הוא אף למלכים ולרגלים כי היכא דממעטי' מיניה שנים ושמיטין וכו':
ויחל לבנות בחדש השני בשני. תרי זימני שני למה לי אלא ללמדך דאף החדש השני שבמלכות הוא לעול' בחדש השני שבשנים דלעולם מניסן מנינן:
מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן. דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה:
ופריך או אינו אלא שנים בחדש. וה"ק בחדש השני ביום השני לחדש ולא קאי שני בתרא אחדשי שנה:
ומשני כל מקום שנא'. בתורה שנים בחדש פירש כגון באחד לחדש בשנה השנית בשנה השלישית בעשור לחדש:
ופריך או אינו אלא שנים בשבת. דשני בתרא אתי לאשמועינן כמה ימים בשבת הוה:
ומשני לא מצאנו חשבון. כזה בתורה דהדר ביה קרא בשני:
ופריך והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני. א"כ מצינו דמונה בקרא ימי השבת:
ומשני אין למידין מברייתו של עולם. כלו' לאו אימי השבת קאי אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם כ"כ תוס' א"נ שאני התם שלא היו עדיין שנים או חדשים דלמנות בהו לכך הוכרח למנות לימי השבת נ"ל:
ופריך והיידין וכו'. ואיזהו מהשני דכתיב בקרא קאי אחדשים ואיזהו מהן קאי אחדש שני שבשנות המלך:
בחדש השני. קאי על החדשי' דסמיך ליה בשני בשנת וכו' האי שני בתרא קאי על שנת המלך דסמיך ליה בשנת ד' למלכותו:
וחורנה אמר. ואידך אמר אפילו נפרש בהיפך דהראשון קאי על שנת המלך והשני על החדשים לית לן בה דעכ"פ היקישא הוא:
החדש הזה לכם מיעט. דלכם מיותר ולמעט אתי:
ראשון הוא לכם מיעט. לכם שני דכתיב בהאי קרא נמי מיעוט הוא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבי' דראשון הוא אף למלכים ולרגלים:
ופריך וירבה לשנים וכו'. כי היכא דמרבינן מלכים ורגלים נרבי הכל:
חידושי רידב"ז
בעון קומי ר"א עד כדון בעשה בל"ת מנין פי' דהא האי קרא דאלה תעשו קאי על העשה דובאתם והבאתם מנין לב"ת דאימא דאלה תעשו קאי דאינו עובר בעשה עד שיעברו עליו כל הג' רגלים. ת"ל ובאתם שמה וגו' מה אנן קיימין פי' האי אלה תעשו אם בעשה כבר הוא אמור דעובר ברגל ראשון דהא כיון דבא ולא הביא פשיטא דעובר בעשה אלא אם אינו ענין בעשה תנהו ענין לל"ת ע"כ דקאי לל"ת:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף א עמוד ב2
וירבה לשנים ולשמיטות וליובלות ולנטיעה ולירקות? כההיא דאמרו רבי יעקב בר אחא° ורבי יסא°אסי בשם רבי יוחנן°בר נפחא (דברי הימים ב' ג', ב') כתיב ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו, הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים, מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן. אף חודש שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. רבי יונה° ורבי יצחק בר נחמן° אמרו בשם רבי חייה בר יוסף°. כתיב, ויחל לבנות בחדש השני, זה שני שבחדשים. בשני, זה שני שבשנים למלכותו. וכשהוא אומר בשנת ארבע למלכותו, הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. שמואל°בר אבא בר אבא ופליגפליג (שמות יתרו יט א) דתני שמאל, כתיב, בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מיכן שמונין חדשים ליציאת מצרים. אין לי אלא חדשים, שנים מנין? מדכתיב (במדבר בהעלותך ט א) וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. אין לי אלא לאותו הזמן לאחר הזמן הזה מנין? דכתיב (במדבר מסעי לג לח) בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים. אין לי אלא לשעה, לדורות מנין? דכתיב (מלכים א' ו', א') ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. וגו משנבנה הבית התחילו מונין לבנינו. כדכתיב (מלכים א' ט', י') ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים וגו'. לא זכו למנות לבנינו, התחילו מונין לחרבנו. כדכתיב (יחזקאל מ', א') בכ"ה שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש וגו'. לא זכו למנות לעצמולעצמן, התחילו מונין למליכותלמלכיות. שנאמר (חגי א', א') בשנת שתים לדריוש. (דניאל י', א') בשנת שלש לכורש מלך פרס. ואומר (דברי הימים ב' ג', ב') ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו. הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. רבי אלעזר°בן פדת אמר בשם רבי חנינה°: אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן דכתיב (חגי א', ט"ו) בששי אלול בשנת שתים לדריוש. וכתיב (זכריה א', א') בשמיני חשוון בשנת שתים לדריוש. נאמרואם היו מונים מתשרי, היה צריך לומר בשמיני חשוון בשנת שלש. חיפה° אמר לעולם למלכי אומות העולם מונים מתשרי, ונבואת זכריה שהייתה בשמיני חשוון נאמרה תחילה לפני נבואת חגי שהייתה בשישי אלול אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. אמר רבי יונה°: כתיב (חגי א', י"ד) ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה' צבקות אלקיהם ביום עשרים וארבע בחדש השישי בשנת שתיים לדריוש, מכאן שכבר בחודש השישי אלול החל הבנין, וכתיב (חגי ב י) בעשרים וארבע לתשיעי כסליו בשנת שתיים לדריווש וכ"ו (חגי ב', ט"ו) ועתה שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה'. משמע שבתשיעי עדין לא התחילו לבנות, הא כיצד בששי הוסד בשמיניובתשעי נאמר המקרא הזה? שעדיין לא החלו בבנין. אין תימר שמה שנאמר שבחודש השישי עשו מלאכה בבית ה', הכוונה שכבר שמותשמו אבן על אבן, יאות אמר חיפה° שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ומה שנאמר בחדש התשיעי שבו עדיין לא התחילו בבניה, קדם למה שנאמר בחדש השישי שבו כבר הוחל הבניה. אין תימר שמה שנאמר ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה' הכוונה שהחלו לעשות עבודות אף על פי כן עדיין לא שמו אבן, לא אמר חיפה°: כלום. כי אין הכרח לדבריו כי אפשר להעמיד את הפסוקים כסדרם, קא סלקא דעתין דרבי חנינה° שאמר שאף למלכי אומות העולם מונין מניסן סובר כ°רבי יהושוע שבניסן נברא העולם, לכן כל מנין יהיה מניסן. התיב °רבי יצחק. והכתיב (בראשית נח ז יא)בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו, וכתיב (בראשית נח ח ד) ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט, וכתיב (בראשית נח ח יג) ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים. ותני עלה, שנת המבול אינו עולה מן המנין כיוון שהמזלות לא שימשו באותה שנה. אם מונים למלכי אומות העולם מתשרי, ניחא, שהרי באייר בתחילת המבול היה נח בן ת"ר שנים, ובחדש השביעי חשוון כשנחה התיבה כיוון שעבר תשרי היה צריך נח להיות בן תר"א, אבל כיוון שלא שימשו המזלות לא מנו לו שנה, ורק בניסן אחר שחרבו המים באחד בניסן מנו לו שנה, אבל אם מונים למלכי אומות העולם מניסן, אין שום דבר מיוחד בשנת המבול שהרי בחדש השני הוא חדש אייר כשהחל המבול, היה נח בן ת"ר שנים, בחדש השביעי הוא חדש חשוון כשנחה התיבה, כיוון שלא הגיעה ניסן עדין לא עברה שנה, ורק בניסן היה נח בן תר"א שנים, הכל כדרך העולם, אז למה אומרת הבריתא ששנת המבול לא הייתה מן המנין?
[דף ב עמוד א]
אומרת הגמרא, אם אתה מרבה אז תרבה את הכל, וירבה לשנים ולשמיטות וליובלות ולנטיעה ולירקות? למה אתה לא מרבה גם אותם? אמרה הגמרא, כי הא דאמרו רבי יעקב בר אחא ורבי יסא בשם רבי יוחנן ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו, הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים, מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. זאת אומרת יש לנו מיעוט ויש לנו ריבוי, אז אני מרבה את השנים ואת המלכות, כיוון שמצאנו שבאמת מונים מניסן.
ואמר רבי יונה ורבי יצחק בר נחמן בשם רבי חייה בר יוסף, ויחל לבנות בחדש השני, זה שני שבחדשים. בשני, זה שני שבשנים. וכשהוא אומר בשנת ארבע למלכותו, הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. מכאן רואים שאת חודשי המלך ואת שנותיו מונים מניסן, כמו את החודשים.
אמר שמואל, שמואל פליג, שמואל חולק על זה. נתן לי שמואל, כתיב בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מיכן שמונין חדשים ליציאת מצרים. אין לי אלא חדשים, שנים מנין? כלומר מאיפה ששנים גם כן מונים ליציאת מצרים. דכתיב "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית... לצאתם מארץ מצרים". אין לי אלא לשעה, לדורות מנין? כתיב "ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים".
משנבנה הבית התחילו מונין לבנינו. דכתיב "ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים". לא זכו למנות לבנינו, התחילו מונין לחרבנו. דכתיב "בכ"ה שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש". לא זכו למנות, התחילו מונין למלכיות, שנאמר "בשנת שתים לדריוש... בשנת שלש לכורש מלך פרס". ואומר "ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו". רואים בעצם שהתחילו למנות למלכי הגויים.
הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. כלומר מכאן שמונים למלכים מניסן. חזרנו בעצם על מה שאמרנו בהתחלה.
רבי אלעזר בשם רבי חנינה, אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן. דכתיב "בששי" - זה חודש אלול, אם אנחנו מתחילים מניסן אז אלול הוא השישי - "בשנת שתים לדריוש", וכתב "בשמיני" שזה חודש חשוון "בשנת שתים לדריוש". עכשיו, אם היו מונים מתשרי, מאלול לחשוון עוברת שנה, אז היו צריכים להגיד "בשמיני בשנת שלוש". אם אמרו "בשמיני בשנת שתים" סימן שבעצם לא תשרי הוא ראש השנה אלא ניסן.
חיפה אמר, לעולם מלכי אומות העולם מונים מתשרי, ונבואת זכריה שהיתה "בשמיני" - בחשוון - היא שמיני נאמר תחילה לפני הנבואה של חגי שהיתה בשישי באלול, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. כלומר אין סדר - באמת הנבואה של חשוון היתה לפני הנבואה של אלול, רק נכתבה בסדר אחר.
אמר רבי יונה, כתיב "ויבואו... ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלוקיהם" - ביום עשרים וארבע בחודש השישי, בשנת שתים לדריוש. כתוב שבאלול הם עשו מלאכה, מכאן שכבר בחודש השישי - באלול - כבר התחיל הבניין. וכתיב "בעשרים וארבעה לתשיעי" - כלומר בכסלו, בשנת שתים - וכולי, ואחר כך כתיב ועתה שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה'. משמע שבתשיעי בשנה השנייה עדיין לא התחילו לבנות. הא כיצד בששי הוסד נאמר המקרא הזה? כלומר, זה מסתדר אם בשישי כבר הוסד ובתשיעי נאמר המקרא הזה שעדיין לא בנו כלל, לא שמו אפילו אבן.
אין תימר כבר - שבחודש השישי כבר שמו אבן על אבן, שהם עבדו ובנו - אז באמת יאות אמר חיפה, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, שהרי מה שנאמר בחודש התשיעי - שבו עדיין לא התחילו בבנייה - קדם למה שנאמר בחודש השישי שבו כבר החל את הבנייה.
אבל אין תימר לא שמו - שבחודש השישי רק התחילו לעשות עבודות הכשרה אבל לא שמו אבן על אבן - לא אמר חיפה כלום, כי אין הכרח לדבריו כי אפשר להעמיד את הפסוקים כסדרם. שבעצם בשישי הם התחילו אבל לא שמו אבן על אבן, הם תכננו וכדומה, ובתשיעי עדיין לא שמו אבן על אבן - אז הפסוקים כסדרם ואי אפשר להביא מכאן ראיה שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
קא סלקא דעתין דרבי חנינה סבר שבניסן נברא העולם, ולכן כל מניין צריך להיות מניסן, שהוא סובר כרבי יהושוע.
התיב רבי יצחק, והכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש - חרבו המים - וכתיב "בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני, בשבעה עשר יום לחדש, ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה". בחודש השני, כלומר אייר, אם אנחנו מתחילים מניסן. וכתיב "ותנח התיבה... בחדש השביעי" - חשוון - "בשבעה עשר יום לחדש, על הרי אררט". וכתיב "ויהי באחת ושש מאות שנה, בראשון באחד לחדש, חרבו המים". כלומר בניסן עברו שש מאות ואחת שנה. ותני עלה, שנת המבול אינו עולה מן המנין. כלומר המזלות לא שימשו באותה שנה.
עכשיו, אם מונים למלכי אומות העולם מתשרי, כי נוח נחשב כאילו מלכי אומות העולם, אז ניחא - כי הרי באייר התחיל המבול, בחודש השני, ונוח היה בן שש מאות שנה כתוב. ובחודש השביעי, שזה חשוון, כשנחה התיבה, אז בעצם כבר עבר חודש תשרי, אז לכאורה נוח היה צריך להיות בן שש מאות ואחת שנה, אבל כיוון שעוד לא שימשו המזלות אז לא מלאו לו שנה. לכן לא כתוב שם שהוא בן שש מאות ואחת, ורק בניסן אחרי שחרבו המים - באחד בניסן - מלאו לו שנה. בעצם זה מסתדר עם המדרש.
אבל אם אתה אומר שמונים למלכי אומות העולם מניסן, אז בעצם אין שום דבר מיוחד בשנת המבול. שהרי בחודש השני, שזה חודש אייר שהחל המבול, נוח היה בן שש מאות שנה. בחודש השביעי, שזה חשוון, כשנחה התיבה, עדיין לא הגיע ניסן אז עדיין לא עברה שנה, אז לכן הוא היה עדיין בן שש מאות שנה. ורק בניסן, כשהגיעה תחילת שנה חדשה, נוח היה בן שש מאות ואחת שנה. אז הכל כדרך העולם, כמנהג העולם. אז למה המדרש אומר שעל שנת המבול אומרת שהיא לא היתה מן המניין? הרי זה הכל כסדרו.
ואומרת הגמרא, תיפתר כרבי אלעזר, דרבי אלעזר אמר בתשרי נברא העולם. בעצם כל החודשים לא כמו שחשבנו, שהשני זה חודש אייר, אלא מנו בעצם מתשרי כי בתשרי נברא העולם. אז המבול התחיל בחודש השני שזה חודש חשוון, ואז נוח היה בן שש מאות שנה, ובחודש השביעי שזה אייר, שנחה התיבה, כיוון שעבר ניסן הוא היה צריך להיות בן שש מאות ואחת שנים. אבל כיוון שעדיין לא שימשו המזלות אז לא מלאו לו שנה, ורק בחודש הראשון - שזה תשרי - אחרי שחרבו המים, מלאו לו שנה.
כתב יד ליידן — דף א עמוד ב צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

ולרגלים · וירבה לשנים ולשמיטים וליובילות ולנטיעה ולירקות · כהיא דאמ' ר' יעקב בר אחא ר' יסא בשם ר' יוחנן ויחל לבנות בחודש השיני בשיני בשנת ארבע למלכותו · הקיש שנת ארבע למלכותו לשיני שבחדשים · מה שיניXXX XXX שב חדשים אין מונין אלא מניסן · אף שיני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן · ר' יונה ר' יצחק בר נחמן בשם ר' חייה בר יוסף ויחל לבנות בחודש השיני זה שיני שבחדשים בשיני זה שיני שבשנים · וכשהוא או' בשנת ארבע למלכותו · הקיש שנת ארבע למלכותו לשיני שבחדשים · מה שיני שבחדשים אין מונין אלא מניסן · אף שיני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן · תני שמואל ופליג בחודש השלישי לצאת בני יש' מארץ מצרי' · מיכן שמונין חדשים ליציאת מצרים · אין לי אלא חדשים שנים מניין וידבר י'י אל משה במדבר סיני בשנה השינית · משנבנה הבית התחילו מונין לבניינו · ויהי מקץ · אין לי אלא לאותו הזמן · לאחר הזמן הזה מניין · בשנת הארבעים לצאת בני יש' מארץ מצרים · אין לי אלא לשעה לדורות מניין · ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני יש' מארץ מצרים וגו' · משנבנה הבית התחילו מונין לבנ XXX [י] · ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים וגו' · לא זכו XXX למנות לביניינו · התחילו מונין לחרבנו בעשרים וחמש שנה לגלותינו בראש השנה · בעשור לחודש וגו' · לא זכו למנות לעצמן התחילו מונין למלכיות בשנת שתים לדריוש בשנת שלש לכורש מלך פרס · XXX ויחֵמר ויחל לבנות בחודש השיני בשיני בשנת ארבע למלכותו · הקיש שנת ארבע למלכותו לשיני שבחדשים · מה שיני שבחדשים אין מונין אלא מניסן · אף שיני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן · ר' לעזר בשם ר' חנינה אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן · בשישי בשנת שתים לדריוש · בשמיני שתים לדריוש · נאמר בשמיני בשנת שלש · חיפה אמ' שמיני נאמ' תחילה אלא שאין מוקדם ומואחר בתורה · אמ' ר' יונה כת' ועתה שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם שום אבן על אבן בהיכל י'י · הא כיצד בשישי הוסד · בשמיני נאמר המקרא הזה · אין תימר כבר שמו יאות אמ' חיפה · אין תימר לא שמו לא אמ' חיפה כלום · התיב ר' יצחק והכת' ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחודש · ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המיניין
פני משה
ואומר ויחל לבנותו וכו'. דזה נמי מיבעי ליה למילף דמלכות מונין נמי מניסן
אף למלכי א"ה אין מונין להם אלא מניסן בששי וכו'. דכתיב בריש חגי בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר ה' וגו' וכתיב אח"כ בריש זכריה בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש
נאמר וכו'. כלומר אי איתא דמלכי א"ה לאו מניסן אלא מתשרי מנינן א"כ היה לו לומר בשמיני בשנת שלש אלא לאו דאף להם מניסן מנינן ובאותו השנה בעצמה היתה ג"כ נבואת זכריה אחרי נבואת חגי
חיפה אמר. דאין ראיה מכאן משום דאיכא למימר נבואת זכריה שכתוב אחר כך נאמר תחלה קודם נבואת חגי אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ומתשרי התחילה שנת שתים ואחר כך בחדש אלול היתה נבואת חגי באותה שנה
אמר ר' יונה כתיב. בנביאת חגי ועתה שימו נא לבבכם וגו' מטרם שים אבן אל אבן וגו' היתה קללה כדכתיב בתריה מהיותם בא אל ערמות עשרים והיתה עשרה וגו' וכתיב אח"כ שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם וגו' מן היום הזה אברך הא כיצד אימתי נאמרו מקראות הללו ואימתי נאמרה נבואת זכריה
בששי הוסד. בתחילת נבואת חגי שהיתה בחדש ו' והוכיח אותם כמו שנאמר שם העם הזה אמרו לא עת בא את בית ה' להבנות וכו' ועל זה נאמר אח"כ וישמע זרובבל בן שלתיאל וגו' ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלהיהם וא"כ הוסד בו' מיד אחר התחלת נבואת חגי ובחדש ח' שהוא מרחשון מקודם נבואת חגי נאמר מקרא הזה של נבואת זכריה כדאמר חיפה והכל בשנה אחת היה
אין תימר כבר שמו יאות אמר חיפה. כלומר והשתא האיך תפרש להכתוב של חגי שלאח"כ שכתוב בו מטרם שום אבן וגו' ודכתיב בתריה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר הוסד היכל ה' והתשיעי הזה הוא כסליו של אחריו ואמר להם אז למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם העוד הזרע במגורה וגו' יעץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך וא"כ קשו קראי אהדדי אליביה דחיפה דאם בחדש ו' שהוא אליל אמר להם מטרם שום אבן אל אבן דמשמע שעדיין לא שמו באותו הזמן ולא התחילו ליסד את הבית והרי כתיב בתשיעי שהיא קודם ואחר נבואת זכריה למן היום אשר יסד היכל והא כיצד אלא ע"כ תוכל לפרש דהאי מטרם שום אבן היינו שכבר שמו בשעה שאמר להם חגי המקרא הזה אז יאות אמר חיפה לפי שכבר הוסד מקודם כשאמר להם בחדש התשיעי אחר נבואת זכריה שהיא קודם ובשנה זו וכדאמרן אבל אם תימר לא שמו עדיין באותו זמן כשאמר להם חגי זה בחדש הו' א"כ לא אמר חיפה כלום שאין אתה יכול לפרשו שנבואת זכריה היה קודם ובשנה עצמה זו והתחילה מתשרי דא"כ האיך תפרש לנבואת חגי בחדש התשיעי שלאחריו דמשמע שכבר הוסד והרי חגי אמר להם בחדש הששי שהוא אחר כך באותה שנה מטרם שום אבן
התיב ר' יצחק. על הא דקאמר ר' חנינה אף למלכי או"ה מניסן מנינן וקס"ד דטעמי' משום דס"ל כר' יהושע שבניסן נברא העולם ולפיכך כל שני הדורות וכל המנינים שבכתוב הכל מניסן מנינן ולפיכך פריך הכתיב ויהי באחת ושש מאות שלה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ולעיל מיניה כתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ וגו' בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בי"ז יום לחדש ביום הזה וגו' והתחיל המבול
ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין. לשש מאות שנה של חיי נח וכלומר שלא תטעה לומר מדכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' שהמבול היה באותה שנה עצמה של שש מאות שנה לחיי נח ואחר שעבר המבול היה ת"ר שנה לחיי נח הלכך קאמר דשנת המבול אינה מן המנין של שש מאות שנה לחיי נח אלא שכבר כלו לו שש מאות שנה לנח קודם שבא המבול וקרא דכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני וגו' נבקעו כל מעיינות וגו' זה הוא אחר שכבר היה לו לנח ת"ר שנה והשתא לכשתחשוב עוד לשנת המבול עצמה היה לו לנח תר"א שנים כשכלה המבול וזה הוא כשהגיע ניסן שהרי לדבריך כל שני הדורות מניסן מנינן ונמצאו מניסן מתחיל שנת תר"ב לחיי נח וקשה הא דכתיב' ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש הרי זה ניסן היא שהוא חדש הראשון והוה ליה למימר ויהי בשתים ושש מאות שנה ובשלמא אי אמרינן דשני הדורות מתשרי מנינן אפי' למ"ד בניסן נברא העולם וא"כ שנת המבול ג"כ מתחיל מניסן שפיר הוא דמפרשינן לקראי ולהך ברייתא דשנת המבול אינה עולה למנין של שש מאות שנה לנח ולא תיקשי שהרי כשהתחיל המבול כבר היו לו לנח שש מאות שנה תחשוב עוד שנת המבול היו לו לנח תר"א שנים כשהגיע תשרי וא"כ היך אומר הכתוב על ניסן שלאחר המבול באחת ושש מאות בתר"ב מיבעי ליה הא ליתא דכשאנחנו מחשבין שני הדורות מתשרי א"כ בתשרי שלפני המבול התחילה השנת השש מאות שנה של נח וכלו הת"ר שנים שלו בתשרי שבתוך המבול והתחיל שנת התר"א וכשכלה המבול וזה כשהגיע הניסן שאחר המבול עדיין היה נח בשנת תר"א שלו ודקתני בברייתא שנת המבול אינה עולה מן המנין לאו דכל שנת המבול אינה עולה למנין חיי נח קאמר שזה אי אתה יכול לפרשו דלכ"ע תיקשי דא"כ תר"ב מיבעי ליה למימר על ניסן שלאחר המבול אלא דה"ק כל שנת המבול אינה עולה מן המנין של חיי נח לפי שלא כלו לו השש מאות שנה אחר המבול אלא בתוך שנת המבול הוא שכלו לו ת"ר שנים והיינו בתשרי שבתוך המבול ונמצא ניסן שאחריו שאז כלה המבול עדיין הי' בשנת תר"א שלו שלא כלתה עד בא תשרי שלאחריו ומתרצי' קראי וכן הברייתא אלא לדידך דשני הדורות ג"כ לעולם מניסן מנינן קשיא
תיפתר כר"א דר"א אומר בתשרי נברא העולם. כלומר לעולם לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם הכל מניסן מנינן ואף לשני הדורות ולדידיה ל"ק מידי די"ל דלא ס"ל כלל כהאי ברייתא דאין שנת המבול עולה מן המנין של חיי נח אלא עם שנת המבול עצמה תחשוב לו ת"ר שנה ובניסן שלאחר המבול התחילה שנת תר"א א"נ דהך ברייתא נמי אתיא כר' יהושע ולא כדקס"ד דאינה עולה לו מן המנין דקאמר דבלאו האי שנה היו לנח ת"ר שנה וא"כ צריך אתה לדחיק ולפרש כדלעיל אלא דה"ק אין שנת המבול עולה כלל למנין סדר השנים לא לשל עולם ולא לחיי נח וטעמא לפי שלא שמשו המזלות באותה שנה כלל כדאמרינן במדרש ולדברי רבי אלעזר דאמר בתשרי נברא העולם והתחיל המבול בתשרי ולדידיה פשיטא דמנין שני הדורות מתשרי מנינן והאי בראשון באחד לחדש דקרא גבי חרבו המים היינו בראשון בתשרי היא וכדאיתא בסדר עולם בהדיא לרבי אלעזר הכי ודתני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין היינו שאינה עולה למנין ולסדר השנים כלל וכדאמרן והא דקאמר תיפתר כרבי אלעזר הרי להך פירושא אפי' כר' יהושע אתיא היינו משום דאדלעיל קאי דבעי רבי יצחק למימר דטעמא דקאמר דאף למלכי או"ה מונין מניסן משום דסבירא ליה כר' יהושע דבניסן נברא העולם ולפיכך הותיב עלה מקראי דמבול ועלה קאמר תיפתר כרבי אלעזר וכו' וכלומר לא כדקס"ד דר' חנינה אליבא דר' יהושע קאמר להא אלא תיפתר כרבי אלעזר נמי דסבירא ליה בתשרי נברא העולם והא דקאמר למלכי או"ה מונין נמי מניסן טעמא אחרינא אית בהא ומשום דמכיון דגלי קרא דלמלכים מניסן מנינן תו לא מחלקינן בין מלכי ישראל לבין מלכי אומות העולם וכהאי דאמר לעיל לא זכו למנות לעצמן התחילו מונין למלכיות ומשמע דבאותו מנין עצמו הוא וקראי דמבול מיתרצי בין למר ובין למר וכדאמרן
ולרגלים · וירבה לשנים ולשמיטים וליובילות ולנטיעה ולירקות · כהיא דאמ' ר' יעקב בר אחא ר' יסא בשם ר' יוחנן ויחל לבנות בחודש השיני בשיני בשנת ארבע למלכותו · הקיש שנת ארבע למלכותו לשיני שבחדשים · מה שיניXXX XXX שב חדשים אין מונין אלא מניסן · אף שיני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן · ר' יונה ר' יצחק בר נחמן בשם ר' חייה בר יוסף ויחל לבנות בחודש השיני זה שיני שבחדשים בשיני זה שיני שבשנים · וכשהוא או' בשנת ארבע למלכותו · הקיש שנת ארבע למלכותו לשיני שבחדשים · מה שיני שבחדשים אין מונין אלא מניסן · אף שיני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן · תני שמואל ופליג בחודש השלישי לצאת בני יש' מארץ מצרי' · מיכן שמונין חדשים ליציאת מצרים · אין לי אלא חדשים שנים מניין וידבר י'י אל משה במדבר סיני בשנה השינית · משנבנה הבית התחילו מונין לבניינו · ויהי מקץ · אין לי אלא לאותו הזמן · לאחר הזמן הזה מניין · בשנת הארבעים לצאת בני יש' מארץ מצרים · אין לי אלא לשעה לדורות מניין · ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני יש' מארץ מצרים וגו' · משנבנה הבית התחילו מונין לבנ XXX [י] · ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים וגו' · לא זכו XXX למנות לביניינו · התחילו מונין לחרבנו בעשרים וחמש שנה לגלותינו בראש השנה · בעשור לחודש וגו' · לא זכו למנות לעצמן התחילו מונין למלכיות בשנת שתים לדריוש בשנת שלש לכורש מלך פרס · XXX ויחֵמר ויחל לבנות בחודש השיני בשיני בשנת ארבע למלכותו · הקיש שנת ארבע למלכותו לשיני שבחדשים · מה שיני שבחדשים אין מונין אלא מניסן · אף שיני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן · ר' לעזר בשם ר' חנינה אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן · בשישי בשנת שתים לדריוש · בשמיני שתים לדריוש · נאמר בשמיני בשנת שלש · חיפה אמ' שמיני נאמ' תחילה אלא שאין מוקדם ומואחר בתורה · אמ' ר' יונה כת' ועתה שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם שום אבן על אבן בהיכל י'י · הא כיצד בשישי הוסד · בשמיני נאמר המקרא הזה · אין תימר כבר שמו יאות אמ' חיפה · אין תימר לא שמו לא אמ' חיפה כלום · התיב ר' יצחק והכת' ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחודש · ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המיניין
קרבן העדה
זה שני שבחדשים. סובר כמאן דאמר לעיל השני הראשון היא שני שבחדשים והשני הוא שני שבשנים:
תני שמואל ופליג. דסובר שאין מקרא מן התורה למאי מונין אלא כל שהסכימו עליו חכמי הדור לאותו מנין מונין וכדמסיק שמנו ליציאת מצרים לבנין הבית ולחרבן הבית:
ה"ג אין לי אלא באותו זמן וכו':
התחילו מונין לבנינו. הניחו מנין הראשון שמנו ליציאת מצרים והתחילו למנות לבנין הבית והי"מ דחק בזה ללא צורך:
ואומר. דאף דמונין למנין אחר מ"מ ניסן הוא ר"ה:
מתני' לשנים. מפרש בגמ' לשמיטין וליובלות. משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:
נאמר בשמיני בשנת שלש. אס"ד דלמלכי אומות מתשרי מנינן הל"ל בשמיני בשנת ג' דבששי היינו אלול ובשמיני היינו חשון ובתשרי שביניהם כבר נתחדשה השנה אלא ודאי דמניסן מנינן:
חיפה. שם אמורא:
ד שמיני נאמר תחלה. לעולם מתשרי מנינן אלא שנבואת זכריה נאמרה תחלה קודם נבואת חגי והשמיני לעולם קודם הששי:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ב עמוד א3
תיפתר כ°רבי אליעזרבן הורקנוס. ד°רבי אליעזרבן הורקנוס אומר בתשרי נברא העולם. ואם כך המבול התחיל בחודש השני הוא חדש חשוון, ואז היה נח בן ת"ר שנים, בחדש השביעי הוא חדש אייר כשנחה התיבה, כיוון שעבר ניסן היה צריך נח להיות בן תר"א, אבל כיוון שלא שימשו המזלות לא מנו לו שנה, ורק בחדש הראשון הוא חדש תשרי אחר שחרבו המים מנו לו שנה. והכתיב (נחמיה א', א') ויהי בחדש ניסן שנת עשרים ויהי בחדש כסליו שנת עשרים. וכתיב (נחמיה ב', א')ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא, ואם מונים למלכי אומות העולם מניסן, היה צריך להיות שנת עשרים ואחד? תיפתר כ°רבי אליעזרבן הורקנוס. ד°רבי אליעזרבן הורקנוס אמר, כל שנה שלא נכנסו לה שלשים יום, אין מונין אותה שנה שלימה. וכאן היה רק בתחילת ניסן. והכתיב (שמות פקודי מ יז) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. רואים שאפילו כשעובר רק יום אחד מונים שנה? אין תימר שנת שלישית היא, אלא על ידי שלא נכנסו שלשים יום לא מנו אין מונין אותה שנה שלימה. והכתיב (במדבר בהעלותך י יא) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל המשכן, והא הכא כבר אית בשתא חמשין יומין, ולמה לא מנו ואין מונין אותה שנה שלימה? הדא מן תתובתה ד°רבי יצחק דאינין קשיין ואין להן תירוץ, מאי נפקא מינא בין כמאן דאמר מניסן מונין בין כמאן דאמר מתשרי מונין? מה ביניהון אמר רבי יונה°: שטרות יוצאות ביניהון. לוה מילוה באייר וכתב בה שנייה למלכות. מכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות. מאן דאמר מניסן מונין, מילוה קדמה וגובה מנכסים משועבדים. מאן דאמר מתשרי מונין, מכירה קדמה. תנן, באחד בניסן ראש השנה למלכים. כיצד למלכים? מת באדר ועמד מלך באדר, נמנית שנה לזה ושנה לזה. אמר רבי יונה°: והיא שנכנס לניסן ולא פסקה מלכותו קדם, ואז מונים לו את חדש אדר שנה אחת ואת ניסן שנה שניה, דאי לא כן לא מונין לו אלא חדשים. כהדא דכתיב גבי שלום בן יבש (מלכים ב' ט"ו, י"ג) וימלך ירח ימים בשומרון. ולא כתיב שמלך שנה. כתיב (מלכים ב' ט"ו) בשנת שלשים ושמנה שנה לעזריהו מלך יהודה מלך זכריהו בן ירבעם על ישראל בשמרון ששה חדשים. וכתיב (מלכים ב' ט"ו) שלום בן יבש מלך בשנת שלשים ותשע שנה לעזיה מלך יהודה וימלך ירח ימים בשמרון. וכתיב (מלכים ב' ט"ו) בשנת שלשים ותשע שנה לעזריה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל עשר שנים בשמרון.
[דף ב עמוד ב]
בדף הקודם הגענו למסקנה שגם למלכי אומות העולם כנראה מונים מניסן. שואלת הגמרא והכתיב ויהי בחדש כסליו שנת עשרים וכתוב גם כן "ויהי בחודש ניסן שנת עשרים". ואם מונים למלכי אומות העולם מניסן, היה צריך להיות שנת עשרים ואחד.
תיפתר כרבי אליעזר, דרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם. אה, לא - דרבי אליעזר אמר, כל שנה שלא נכנסו לה שלשים יום, אין מונין אותה שנה שלימה. וכאן כיוון שזה היה רק בתחילת ניסן, לכן לא מנו שנה. כלומר באמת ניסן זה ראש השנה למלכים גם לאומות העולם. אבל כיוון שעברו רק כמה ימים - היו באחד בניסן, עוד לא עבר חודש, אז עדיין מונים - נשאר באותה שנה.
שואלת הגמרא והכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. רואים שאפילו שעובר רק יום אחד מונים שנה. ואם תאמר שנה שלישית - תגיד לא, מה שכתוב שם "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש" זה באמת שנה שלישית, אבל כתוב שנה שנייה, כיוון שזה רק היה אחד לחודש ולא מונים שנה. אין תימר שנת שלישית היא, על ידי שלא נכנסו שלשים יום אותה שנה שלימה.
והכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש, ופה זה כבר חמישים ימים. והא אית בשתא חמשין יומין. כל חודש ניסן ועשרים יום בחודש אייר. אם כן, למה לא מנו אותה שנה שלמה? למה נשארנו עדיין בשנה שנייה?
אמר התלמוד הדא מן תתובתה דרבי יצחק דאינין קשיין - זה מהסוג של קושיות של רבי יצחק שאין להן תירוץ. שואלת הגמרא בין כמאן דאמר מניסן מונין בין כמאן דאמר מתשרי מונין - איזו נפקא מינה הלכתית יוצאת ביניהם?
אמר רבי יונה: שטרות יוצאות ביניהון. לדוגמה, אם הוא לוה מילוה באייר וכתב בה שנייה למלכות, מכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות. מאן דאמר מניסן מונין, מילוה קדמה - כי המלווה היה באייר והשטר נכתב בחשוון, אז הוא גובה ונכנס בשעבודים. אבל מאן דאמר מתשרי מונין, מכירה קדמה - המכירה הייתה בחשוון והשטר היה באייר, אם כך הוא לא יכול לגבות, כי בעצם זה יוצא ששטר זה שטר מוקדם והוא לא גובה משעבודים. זה הנפקא מינה ההלכתית.
ולמדנו במשנה: באחד בניסן ראש השנה למלכים. כיצד למלכים? מת באדר ועמד מלך באדר, נמנית שנה לזה ושנה לזה. אמר רבי יונה: והיא שנכנס לניסן - כלומר שלא פסקה מלכותו קודם, רק אז מונים לו את חודש אדר בתור שנה אחת ואת חודש ניסן שנה שנייה. כלומר, כשנכנס לניסן כבר יש שנה שנייה. אבל ד י לא כן - אם הוא לא הגיע לחודש ניסן, לא עבר את חודש ניסן, אז לא מונים לו אלא חודשים. אם אדם לא עבר את חודש ניסן אז החודשים נהיים מספר, כמו שראינו, שמלך אחד מלך חודש, מלך אחד מלך שישה חודשים - אבל כיוון שהם לא עברו את חודש ניסן אז לא הגיעו להם שנה. אבל אם עברו את חודש ניסן, אפילו שעבר רק חודש אחד, נשאר להם כבר שנה שנייה.
כהדא וימלך ירח ימים בשומרון - ולא כתוב שהוא מלך שנה. יש כל מיני מקומות בנביאים, במלכים, שאנחנו רואים שקופצים כל הזמן ממלכי יהודה למלכי בית דוד. כתיב "בשנת שלושים ושמונה שנה לעזריהו מלך יהודה מלך זכריהו בן ירבעם על ישראל בשומרון שישה חודשים". וכתוב "שלום בן יבש מלך בשנת שלושים ותשע שנה לעוזיהו מלך יהודה וימלך ירח ימים בשומרון". וכתוב "בשנת שלושים ותשע שנה לעזריהו מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל עשר שנים בשומרון". למה כל הערבוב הזה?
כתב יד ליידן — דף ב עמוד א צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

תיפתר כר' אליעזר דר' אליעזר אמ' בתשרי א נברא העולם · והכת' ויהי בחודש ניסן שנת עשרים · ויהי בחודש כסליו שנת עשרים · תיפתר כר' אליעזר דר' אליעזר אמ' כל שנה שלא נכנסו לה שלשים יום אין מונין אותה שנה שלימה · והכת' ויהי בחודש הראשון בשנה השינית באחד לחודש הוקם המשכן · אין תימר שנת שלישית היא על ידי שלא נכנסו שלשים יום אין מונין אותה שנה שלימה · והכת' ויהי בחדש השיני בשנה השינית בעשרים בחודש · והא אית XXX בשיתא חמשין יומין ואין מונין אותה שנה שלימה · הדא מן תתובתה דר' יצחק דאינין קשיין · בין כמאן דאמ' מניסן מונין · בין כמאן דאמ' מתשרי מונין · מה ביניהון · אמ' ר' יונה שטרות יוצאות ביניהון · לווה מלווה באייר וכתב בה שנה שנייה למלכות · מכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות · מאן דאמ' מניסן מונין מלווה קדמה · מאן דאמ' מתשרי מונין מכירה קדמה · כיצד למלכים מת באדר ועמד מלך באדר נמנית שנה לזה ושנה לזה · אמ' ר' יונה והוא שנכנס לניסן די לא כן כהדא וימלך ירח ימים בשומרון
פני משה
והכתיב. בנחמיה ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו וגו' וכתיב בריש נחמיה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה וגו' ודברים אלו שאמר חנניה לנחמיה בכסליו אמרן נחמיה לפני המלך בניסן ומדקאי בכסליו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר"ה לאו ניסן הוא וקשיא על רבי חנינא דקאמר אף למלכי או"ה מונין מניסן
תיפתר כר"א דאמר ר' אלעזר כל שנה וכו'. והכא נמי מיירי שאמר נחמיה להמלך בתחלת ניסן ולפי שלא נכנסו לה ל' יום לשנת כ' ואחת קרי לה שנת עשרים ולעולם מניסן מנינן אף למלכי אומות העולם
והכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. והרי כאן באחד לחדש הוא וקרי לה בשנה השנית
אין תימר וכו'. כלומר ואם תאמר דבאמת שנת שלישית היתה והא דקרי לה בשנה השנית נמי מהאי טעמא משום דע"י שלא נכנסו לה שלשים יום אין מונין לה שנה שלימה לומר בה שנת שלשים אכתי קשיא דהא כתיב ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן מעל המשכן והא אית כאן בשתא חמשין יומין ואפ"ה אין מונין אותה שנה שלימה א"כ הדרא קושיא לדוכתה מקראי דנחמיה
הדא מן תתובתה דר' יצחק דאינון קשיין. הרי זה חד מן הני תיובתא דמותיב שהן קשין מלתרצן דאי אמרת אף למלכי או"ה מונין מניסן קשיא אלא דלא כר' חנינא דלא שנו למלכים מניסן אלא למלכי ישראל אבל למלכי או"ה מתשרי מנינן
מה ביניהון וכו'. כלומר וכל כך למה דאנן שקלין וטרינן אם למלכי או"ה גם כן מניסן מנינן או מתשרי ומה נ"מ לדינא איכא הכא
שטרות. איכא לדינא ביניהן וכדמפרש ואזיל
לוה מלוה באייר. ושיעבד לו הלוה נכסיו וכתוב בשטר בשנה שנייה למלכות ומכר הלוה שדה במרחשון וכתוב גם כן בשנה שניה למלכות א"כ למאן דאמר מניסן מנינן והתחילה שנה שניה לאותו מלכות המלוה קדמה למכירה שהיתה אח"כ במרחשון ויכול המלוה לטרוף אותה מן הלוקח ולמאן דאמר מתשרי מנינן והתחילה שנה שניה א"כ המכירה שבמרחשון קדמה להלואה שהיתה אח"כ באייר באותה שנה ואין המלוה יכול לטרוף אותה מזה שקדמה המכירה להשיעבוד ואין אותה שדה משועבדת להמלוה
כיצד למלכים וכו'. תוספתא היא בפ"ק
נמנית שנה לזה וכו'. אם רוצה כותב בכך וכך להמלך שמת ואם רוצה כותב בשנה הראשונה להמלך שעמד וקמ"ל דמנינן שתא לבי תרי
והוא שנכנס לניסן. הא דאמרינן דמונין שנה אחת לזה ולזה דוקא אם יכנס השני לניסן ואז כשהגיע ניסן עלתה לו שנה וכותבין בניסן בשנה שניה למלך פלוני מפני שחדש אדר שעמד בו נמנית לו לשנה ראשונה אף על פי שנמנית ג"כ להמלך שקדם לו אבל אם לא נכנס לניסן לא נחשב לו חדש אדר לשנה שלימה וכלומר אם זה השני גם כן מת באדר אין מונין לו שנה כלל אלא למלך שהיה לפניו בלבד
תיפתר כר' אליעזר דר' אליעזר אמ' בתשרי א נברא העולם · והכת' ויהי בחודש ניסן שנת עשרים · ויהי בחודש כסליו שנת עשרים · תיפתר כר' אליעזר דר' אליעזר אמ' כל שנה שלא נכנסו לה שלשים יום אין מונין אותה שנה שלימה · והכת' ויהי בחודש הראשון בשנה השינית באחד לחודש הוקם המשכן · אין תימר שנת שלישית היא על ידי שלא נכנסו שלשים יום אין מונין אותה שנה שלימה · והכת' ויהי בחדש השיני בשנה השינית בעשרים בחודש · והא אית XXX בשיתא חמשין יומין ואין מונין אותה שנה שלימה · הדא מן תתובתה דר' יצחק דאינין קשיין · בין כמאן דאמ' מניסן מונין · בין כמאן דאמ' מתשרי מונין · מה ביניהון · אמ' ר' יונה שטרות יוצאות ביניהון · לווה מלווה באייר וכתב בה שנה שנייה למלכות · מכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות · מאן דאמ' מניסן מונין מלווה קדמה · מאן דאמ' מתשרי מונין מכירה קדמה · כיצד למלכים מת באדר ועמד מלך באדר נמנית שנה לזה ושנה לזה · אמ' ר' יונה והוא שנכנס לניסן די לא כן כהדא וימלך ירח ימים בשומרון
די לא כן כהדא וימלך ירח ימים בשומרון. דאי לא תימא הכי קשיא לן קראי דמלכים דכתיב בשנת שלשים ושמנה לעזריה מלך יהודה מלך זכריהו בן ירבעם על ישראל בשומרון ו' חדשים וגו' ויקשר עליו שלום בן יבש ויכהו וגו' וימלך תחתיו וכתיב שלום בן יבש מלך בשנת שלשים ותשע שנה לעזיהו מלך יהודה וימלך ירח ימים בשומרון ויעל מנחם בן גדי מתרצה ויבא שומרון ויך את שלום בן יבש וימיתהו וימלך תחתיו וגו' בשנת ל"ט שנה לעזריה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל הרי שתמצא כאן שנת ל"ח למלך יהודה מלכו שני מלכים על ישראל זה אחר זה בשנה זו עצמה וזהו זכריהו ושלום בן יבש שהרי זכריהו לא מלך אלא ו' חדשים ואחריו מלך שלום בן יבש חדש אחד והיה זה משנת ל"ח למלך יהודה והדר קחשיב משנת ל"ט למלך יהודה מלכו שלום בן יבש ומנחם בן גדי באותה השנה הא כיצד וע"כ צריך אתה לומר שאלו ו' חדשים של זכריהו וחדש שלאחריו של שלום בן יבש לא היה הכל בשנה אחת אלא שזכריהו מלך בסוף שנת ל"ח לעזיהו והיינו בחצי השני של שנת הל"ח עד חצי אדר שבו ושלום בן יבש מלך אחריו ירח ימים והיינו בחצי אדר ובחצי ניסן שאז כשיצא אדר כלו הל"ח של עזיהו ובניסן התחילה שנת הל"ט לעזיהו ונמצא שמלך שלום בן יבש בשנת ל"ח ובשנת ל"ט לעזיהו ולמדין אנו ממקראות הללו שדוקא כשנכנס השני לניסן אז הוא שמונין לו מאדר ונחשב גם כן למנין שלו כמו שתמצא בשלום בן יבש וכדמוכח קראי
אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל וכו'. שמתוך שמספר הכתוב בכך וכך למלך יהודה זה מלך זה וזה על ישראל אתה יודע לעמוד אימתי היה מנין שנותם ואימתי מלכו וכדאמרן
כתיב והימים וגו'. איידי דאיירי בשנות המלכים דריש נמי לאלו הכתובים דבמלכים א' כתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך ל"ג שנים וכתיב בשמואל ב' בן ל' שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלי' מלך ל"ג שנה על כל ישראל ויהודה כשתמצא בכלל הם חסרים ו' חדשים מהל"ג שמלך בירושלים וכשתמנה הפרט מהכתוב בשמואל אתה מוצא יתירים ו' חדשים על הכלל שהוא ארבעים בלבד
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ב עמוד ב4
אין לך לעמוד על השנים של מלכי ישראל לדעת מתי וכמה מלך כל אחד, אלא מהשנים של מלכי יהודה. ולא על השנים של מלכי יהודה, אלא מהשנים מלכי ישראל. כתיב (מלכים א' ב', י"א) והימים אשר מלך דוד על כל ישראל ארבעים שנה וגובחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלוש שנים. וכתיב (שמואל ב ה ה) בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים, ובירושלם מלך וגושלשים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה. בכלל, חסירים. שהיה לו למנות ארבעים שנה וחצי, ובפרט יתירים. רבי יצחק בר קצצתה° אמר בשם רבי יונה°. שלשים ושתים ומחצה היו, אלא בשביל לחלוק לו כבוד לירושלם הוא מונה אותן שלימות. רבי יהודה בי רבי° אומראמר. חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט לכן לא הזכיר חצי שנה. אמר רבי שמואל בר נחמן° מאי דכתיב, (שמואל ב ז יב)והיה כי ימלאו ימיך. אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד ימים מליאים אני מונה לך איני מונה לך ימים חסירים. כלום שלמה בנך בונה בית המקדש אלא להקריב קרבנות. חביב עלי משפט וצדקה שלך יותר מכל הקרבנות. שנאמר (משלי כ"א, ג') עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח. רב חונא° אמר אף שבירושלים מלך שלושים ושלוש שנים, כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו. בשעירה היה מתכפר כהדיוט ולא כמלך שמביא שעיר, ולכן לא נמנו. רבי יודן בי רבי שלום°אר אמר כתיב (מלכים א' י"א, ט"ז) כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום. אמר לו הקדוש ברוך הוא. אני אמרתי לך (דברים דברים ב ה) אל תתגרו בם וביקשת להתגרות בם. חייך שאינן נימנין לך. תנן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. מאן תנא רגלים? °רבי שמעוןבן יוחאי, ד°רבי שמעוןבן יוחאי אמר אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו שלשה רגלים כסדרן, בלבד חג המצות ראשון. אשכחת אמר פעמים שהם חמשה, פעמים ארבעה, פעמים גשלושה, כיצד? נדר לפני עצרת, חמשה. לפני החג ארבעה. לפני הפסח שלשה. °רבי אלעזר ברבי שמעוןרש אמר, ובלבד חג המצות אחרון שהוא הגורם. אשכחת אמר פעמים שלשה, פעמים שנים, פעמים אחד. וחכמים אומרים א_ברגל שפגע בו תחילה הוא הראשון ובלבד שיעברו עליו רגלי שנה כולה. כתיב (ויקרא אמור כג לז) אלה מעדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש להקריב אשה לה' עלה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו (ויקרא אמור כג לח) מלבד שבתות ה' ומלבד מתנותיכם וגוומלבד כל נדרכם ומלבד כל נדבתכם אשר תתנו לה'. מה תלמוד לומר מלבד שבתות ה' וכ"ו? שיכול אין לי ליקרבקרב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד. מנין קרבנות היחיד וקרבנות הציבור שהוקדשו ברגל שיבואו ברגל? וקרבנות שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל מנין? תלמוד לומר מלבד שבתות ה', אלו קרבנות ציבור, ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדרכם ומלבד כל נדבתכם, אלו קרבנות יחיד. אשר תתנו לה', אלו עופות דכתיב אם מן העוף קרבנו עלה לה' ומנחות דכתיב נפש כי תקריב קרבן מנחה לה' לרבות את כולם שיהו קריבין ברגל. יכול רשות? תלמוד לומר (במדבר פינחס כט לט) אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדרכם ונדבתיכם לעלתיכם ולמנחתיכם ולנסכיכם ולשלמכם, אלה, קבען חובה שיהו כולן קריבין ברגל ואם לא הביא עובר בעשה. יכול באיזה רגל שירצה? תלמוד לומר (דברים ראה יב ה ו) ובאת שמה והבאתם שמה. דאם להתיר להקריב במועד כבר התיר. אם לקבוע כחובה כבר קבע. אם כן למה נאמר ובאת שמה והבאתם שמה? אלא זה רגל הראשון שפגעת בו. יכול אם עובר אחד מהן. ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר? תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם. אינו עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה כשיטת חכמים. °רבי שמעוןבן יוחאי אומר שלשה רגלים כסדרן, כיצד? נדר לפני הפסח עד שיעברו עליו פסח ועצרת וחג. נדר לפני העצרת, עד שיעברו עליו עצרת וחג ופסח ועצרת וחג. נדר לפני החג, עד שיעברו עליו החג ופסח ועצרת וחג.
[דף ג עמוד א]
אמרה הגמרא: אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל, אלא משני מלכי יהודה. ולא על שני מלכי יהודה, אלא משני מלכי ישראל. לדעת בדיוק כמה כל אחד מלך אתה לא יכול לדעת בלי לדעת את שני המלכויות, כן? כי לפעמים אחד מלך שנה וקצת ונחשב לו כאילו שנתיים, והאחר מלך שנתיים מלאות וזה גם שנתיים, כן? אתה לא יכול לדעת בדיוק כמה כל אחד מלך, אבל מההקשר שאתה רואה בין המלכים אתה יכול להבין.
אמרה הגמרא: כתיב והימים אשר מלך דוד על כל ישראל ארבעים שנה. "בחברון מלך שבע שנים, בירושלים מלך שלושים ושלוש שנים". וכתיב בשמואל בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים, ובירושלם מלך שלושים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה. אז אם ככה - בכלל, חסירים - הרי בכלל אמרנו שהוא מלך ארבעים שנה, והיה צריך להיות ארבעים שנה וחצי. ואילו ובפרט יתירים - כלומר אם אנחנו נתייחס לכלל בתור האמת, שבזה ארבעים זה האמת, אז בפרט יש יתרים כי הרי יש חצי שנה נוספת.
אז אמרה רבי יצחק בר קצצתה בשם רבי יונה שלשים ושתים ומחצה היו - כלומר בירושלים הוא לא מלך שלושים ושלוש שנים באמת, אלא שלושים ושתיים שנה ומחצה. אז ביחד עם השבע שנים וחצי קיבלנו ארבעים שנה. אז למה כתוב שלושים שלוש שנה מלך בירושלים? אלא בשביל לחלוק לו כבוד לירושלם הוא מונה אותן שלימות.
רבי יהודה בי רבי אומר תירוץ אחר. הוא אומר חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט - כלומר ארבעים שנה הוא כתב, את החצי שנה הוא לא כתב, לכן לא הזכיר את החצי שנה.
אמר רבי שמואל בר נחמן, והיה כי ימלאו ימיך. אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד ימים מליאים אני מונה לך איני מונה לך ימים חסירים. כלום שלמה בנך בונה בית המקדש אלא כי על קורבנות - נכון, זו הסיבה שבית המקדש נבנה. חביב עלי משפט וצדקה שלך יותר מכל הקרבנות. שנאמר עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח.
רב חונא אמר תירוץ אחר, הסבר אחר למה בעצם מופיע ארבעים שנה ולא ארבעים וחצי. אומר, גם אם בירושלים מלך שלושים ושלוש שנים - כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו, כשהוא ברח מאבשלום הוא בעצם לא היה מלך והוא נחשב לגמרי הדיוט, עד כדי כך שבשעירה היה מתכפר כהדיוט. כלומר, אם הוא היה חוטא אז הוא לא יכול להביא שעיר כמו מלך, הוא היה צריך להביא שעירה כי הוא לא היה מלך. אז לכן את החצי שנה הזאת הורידו, לכן היא לא נמנתה.
אמרה התלמוד, רבי יודן בי רבי שלום אמר הסבר אחר. הוא אומר כתיב כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכית כל זכר באדום. אמר לו הקדוש ברוך הוא. אני אמרתי לך אל תתגרו בם וביקשת להתגרות בם? כי אני אמרתי לא להתגרות באדום ומדוע התגרת בם? חייך שאינן נימנין לך. כלומר את החצי שנה הזאת שדוד שלח את יואב להילחם באדום, מחקו מהשנים של המלכות של דוד.
תנן: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. שואלת הגמרא מאן תנא רגלים? זה רבי שמעון, דרבי שמעון בן יוחאי אמר שלשה רגלים כסדרן, בלבד חג המצות ראשון. צריך שלושה רגלים - פסח, שבועות, סוכות, לפי הסדר הזה. אז אם ככה אשכחת אמר פעמים חמשה, פעמים ארבעה, פעמים שלושה. כיצד? אם הוא נדר לפני עצרת - לפני שבועות - אז זה חמשה, כי יש לנו את שבועות סוכות ואז ניסן שבועות סוכות, צריך לפי הסדר. לפני החג - נדר לפני סוכות - זה ארבעה. לפני הפסח שלשה.
רבי אלעזר ברבי שמעון אמר, ובלבד חג המצות אחרון. אומר: לא צריך שלושה וחג המצות הוא ראשון, אלא חג המצות הוא האחרון, הוא הקובע, הוא הגורם. אז אשכחת אמר פעמים שלשה, פעמים שנים, פעמים אחד. אם הוא נדר לפני פסח, אז ברגע שמגיע פסח נגמר - מספיק אחד. נדר לפני סוכות אז זה שניים. נדר לפני שבועות אז זה שלושה. העיקר שפסח הוא האחרון, וכיוון שפסח עבר הוא מתחייב.
וחכמים אומרים רגל שפגע בו תחילה ובלבד שיעברו עליו רגלי שנה כולה. כלומר צריך שיעברו עליו שלושה רגלים.
אומרת הגמרא: כתיב מלבד שבתות ה' ומלבד מתנותיכם אשר תתנו לה'. מה תלמוד - שיכול אין ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד. הייתי חושב שכל מה שיקרב ברגל זה רק הקורבנות של חובה ברגל, שהם קורבן ציבור. מנין קרבנות היחיד וקרבנות הציבור שהוקדשו ברגל שיבואו ברגל? שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל? תלמוד לומר מלבד שבתות ה - אלו קורבן ציבור. מלבד מתנותיכם, מלבד כל נדרכם, מלבד כל נדבותיכם - אלו קורבנות יחיד. אשר תתנו לה', אלו עופות ומנחות - לרבות את כולם שיהו קריבין ברגל.
יכול רשות? אם הוא רוצה - תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם, אלה, קבען חובה שיהו כולן קריבין ברגל. ואם הוא לא הביא אז הוא עובר בעשה. כלומר אם הוא התנדב והגיע הרגל אז הוא עובר בעשה. זו הסיבה של חכמים שהם אומרים שכיוון שהגיע רגל ראשון ולא הביא הוא כבר מתחייב, כל מה שהוא התנדב וכל מה שהוא חייב.
יכול באיזה רגל שירצה? תלמוד לומר ובאת שמה והבאתם שמה. באותו רגע שהוא בא הרגל הראשון. כי אם להתיר שמה - אם הפסוק בא להתיר להקריב בכל המועד, זה כבר ראינו שהוא התיר; ואם לקבוע כחובה, אז זהו כבר קבע. אז אם כן, למה נאמר "ובאת שמה והבאתם שמה"? אלא זה רגל הראשון שפגעת בו. כיוון שמגיע רגל ראשון אתה כבר חייב להביא את זה.
יכול אם עובר אחד מהן, ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר? כלומר, אולי כבר אחרי אחד הוא עובר בל תאחר? תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם - אז אינו עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה. בעצם זה כמו שיטת חכמים - כמו שהרגל ראשון, אם הוא לא הביא הוא עובר בעשה, ואם עברו שלושה רגלים - מעכשיו, לא לפי הסדר, מעכשיו זה מהראשון שלושה רגלים - אז הוא עובר בל תאחר.
רבי שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן, כיצד? כמו שאמרנו מקודם, פשוט הגמרא חוזרת על זה. נדר לפני הפסח עד שיעברו עליו פסח ועצרת וחג. נדר לפני העצרת, עד שיעברו עליו עצרת וחג ופסח ועצרת וחג. נדר לפני החג, עד שיעברו עליו החג ופסח ועצרת וחג.
📜 הדינים העולים מדף ב עמוד ב
א_ב הנודר קרבן ולא הביאו עד שעברו עליו שלושת הרגלים - עובר בלאו של "בל תאחר" מן הרגל הראשון שפגע בו. פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק יד, הלכה יג. הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שהרגל הראשון הפוגע הוא המתחיל למניין העברת הזמן, ובלבד שיעברו עליו רגלי שנה כולה, כדברי הרמב"ם.
כתב יד ליידן — דף ב עמוד ב צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

אין לך לעמוד על שני מלכי יש' אלא משני מלכי יהודה · ולא על שני מלכי יהודה · אלא משני מלכי ישראל · כת' והימים אשר מלך דוד על כל יש' ארבעים שנה וגו' · וכת' בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירוש' מלך וגו' · בכלל חסירים · ובפרט יתירים · ר' יצחק בר קצצתה בשם ר' יונה שלשים ושתים ומחצה היו אלא בשביל לחלוק לו כבוד לירוש' הוא מונה אותן שלימות · יהודה ביר' או' חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט · אמ' ר' שמואל בר נחמן והיה כי ימלאו ימיך · אמ' לו הקב'ה דוד [ימים] XXX מלואים אני מונה לך · איני מונה לך ימים חסירים XXX [שלמה בנך בונה בית המקדש קרבנות עלי משפט וצדקה שלך יותר חב הקרבנות שנ' עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח] רב חונא אמ' כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו בשעירה היה מתכפר כהדיוט · אמ' ר' יודן ביר' שלום כת' כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל יש' · אמ' לו הק' אני אמרתי לך אל תתגרו בם וביקשת להתגרות בם חייך שאינן נימנין לך · מאן תנא רגלים ר' שמעון דר' שמעון אמ' שלשה רגלים כסדרן ובלבד חג המצות ראשון · אשכחת אמר פעמים חמשה פעמים ארבעה פעמים שלשה · לפני עצרת חמשה · לפני החג ארבעה · לפני הפסח שלשה · ר' לעזר ביר' שמעון אמ' ובלבד חג המצות אחרון · אשכחת אמר פעמים שלשה פעמים שנים פעמים אחד · וחכמ' אומ' רגל שפגע בו תחילה ובלבד שיעברו עליו רגלי שנה כולה · כת' מלבד שבתות י'י ומלבד מתנותיכם וגו' · אשר תתנו לי'י מה תל' שיכול אין XXX ליקרב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד · מניין קרבנות היחיד וקרבנות הציבור שהוקדשו ברגל שיבואו ברגל · שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל · תל' מלבד שבתות י'י · אשר תתנו לי'י אילו עופות ומנחות לרבות את כולם שיהו קריבין ברגל · יכול רשות תל' אלה תעשו לי'י במועדיכם · XXX אלה קבען חובה שיהו כולן קריבין ברגל יכול באי זה רגל שירצה תל' ובאת שמה והבאתם שמה · אם להתיר כבר התיר · אם לקבוע כבר קבע · אם כן למה נאמר ובאת שמה · והבאתם שמה · אלא זה רגל הראשון שפגעת בו · יכול אם עיבר אחד מהן ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר · תל' אלה תעשו ליי' במועדיכם · אינו עובר עליו משם בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה · ר' שמעון או' שלשה רגלים כסדרן · כיצד נדר לפני הפסח עד שיעברו עליו פסח ועצרת וחג · נדר לפני העצרת עד שיעברו עליו עצרת וחג ופסח ועצרת וחג · נדר לפני החג עד שיעברו עליו החג ופסח ועצרת וחג
פני משה
שלשים ושתים ומחצה היה. באלו השנים שמלך בירושלים לפי שאלו ו' חדשים הראשונים בחברון היו אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלים מונה הוא אותן ל"ג שנים שלימות
חשבון מרובה בולע וכו'. כלו' כשהכתוב מונה חשבון מרובה אינו מדקדק אם הן שלימות או לא ומונה אותן כמו שהן שלימות
אמר הקב"ה לדוד ימים מלאים אני מונה לך. מיום אל יום ואיני מונה לך וכו' וגרסי' להא לעיל בפ"ב דברכות
כל אותן ששה חדשים וכו'. שלא היה לו דין מלך ומתכפר היה בשעירה כדין ההדיוט: חייך שאינן נמנין לך למלכות ששה חדשים כנגד אלו ששה חדשים
מאן תנא רגלים. שניסן ר"ה לרגלים
ר"ש וכו'. כמפורש במתני' ותוספתא היא שם
אשכחת. נמצא אתה אומר שלפעמים אין עובר בבל תאחר עד שיעברו חמשה רגלים כדמפרש ואזיל אם נדר לפני עצרת חמשה וכו'
ובלבד חג המצות אחרין. כלומר חג המצות הוא הגורם שהוא העיקר שבו פתח הכתוב תחילה ואם עברו עליו ג' רגלים יהיה חג המצות אחרון ולפיכך אשכחת אמר פעמים שהן שלשה כשנדר לפני עצרת ופעמים שהן שנים כשנדר לפני החג ופעמים שאינו אלא א' כשנדר לפני הפסח שאז כשיעבור עליו הפסח עובר מיד
רגל שפגע בו תחילה. איזה שיהיה הוא הרגל הראשון של ג' רגלים ובלבד שיעברו עליו כל ג' רגלים של השנה כולה ואז הוא עובר
כתיב מלבד שבתות ה' וגו'. ברייתא היא בת"כ פרשת אמור
שהוקדשו ברגל וכו'. כלומר בין שהוקדשו לפני הרגל או שהוקדשו ברגל
יכול רשות. שלא נאמר אלא לרשות שמותר הוא להקריבן ברגל אף אם הוקדשו באיזה שעה שהוא
תלמוד לומר. בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם ואם להתיר אותן הנדרים ונדבות שיוקרבו ברגל כבר התיר כאן
אלא קבעם. לחובה שחובה היא שיבאו ברגל כולן
אלא זה רגל ראשון שפגעת בו. אחר שנדר ונדב
ת"ל וכו' במועדיכם. רבים משמע
אין לך לעמוד על שני מלכי יש' אלא משני מלכי יהודה · ולא על שני מלכי יהודה · אלא משני מלכי ישראל · כת' והימים אשר מלך דוד על כל יש' ארבעים שנה וגו' · וכת' בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירוש' מלך וגו' · בכלל חסירים · ובפרט יתירים · ר' יצחק בר קצצתה בשם ר' יונה שלשים ושתים ומחצה היו אלא בשביל לחלוק לו כבוד לירוש' הוא מונה אותן שלימות · יהודה ביר' או' חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט · אמ' ר' שמואל בר נחמן והיה כי ימלאו ימיך · אמ' לו הקב'ה דוד [ימים] XXX מלואים אני מונה לך · איני מונה לך ימים חסירים XXX [שלמה בנך בונה בית המקדש קרבנות עלי משפט וצדקה שלך יותר חב הקרבנות שנ' עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח] רב חונא אמ' כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו בשעירה היה מתכפר כהדיוט · אמ' ר' יודן ביר' שלום כת' כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל יש' · אמ' לו הק' אני אמרתי לך אל תתגרו בם וביקשת להתגרות בם חייך שאינן נימנין לך · מאן תנא רגלים ר' שמעון דר' שמעון אמ' שלשה רגלים כסדרן ובלבד חג המצות ראשון · אשכחת אמר פעמים חמשה פעמים ארבעה פעמים שלשה · לפני עצרת חמשה · לפני החג ארבעה · לפני הפסח שלשה · ר' לעזר ביר' שמעון אמ' ובלבד חג המצות אחרון · אשכחת אמר פעמים שלשה פעמים שנים פעמים אחד · וחכמ' אומ' רגל שפגע בו תחילה ובלבד שיעברו עליו רגלי שנה כולה · כת' מלבד שבתות י'י ומלבד מתנותיכם וגו' · אשר תתנו לי'י מה תל' שיכול אין XXX ליקרב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד · מניין קרבנות היחיד וקרבנות הציבור שהוקדשו ברגל שיבואו ברגל · שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל · תל' מלבד שבתות י'י · אשר תתנו לי'י אילו עופות ומנחות לרבות את כולם שיהו קריבין ברגל · יכול רשות תל' אלה תעשו לי'י במועדיכם · XXX אלה קבען חובה שיהו כולן קריבין ברגל יכול באי זה רגל שירצה תל' ובאת שמה והבאתם שמה · אם להתיר כבר התיר · אם לקבוע כבר קבע · אם כן למה נאמר ובאת שמה · והבאתם שמה · אלא זה רגל הראשון שפגעת בו · יכול אם עיבר אחד מהן ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר · תל' אלה תעשו ליי' במועדיכם · אינו עובר עליו משם בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה · ר' שמעון או' שלשה רגלים כסדרן · כיצד נדר לפני הפסח עד שיעברו עליו פסח ועצרת וחג · נדר לפני העצרת עד שיעברו עליו עצרת וחג ופסח ועצרת וחג · נדר לפני החג עד שיעברו עליו החג ופסח ועצרת וחג
קרבן העדה
אר"י כתיב. בנבואת חגי בכ"ד לתשיעי בשנת שתים לדריוש ועתה שימו וגו':
הא כיצד. אפשר לקיים שני המקראות הא דכתיב בששי הוסד ואח"כ כתיב בתשיעי מטרם שום אבן על אבן:
ה"ג בתשיעי נאמר המקרא הזה:
אין תאמר שכבר שמו. בששי בשעת היסוד אבן על אבן צ"ל דמעשה דתשיעי היה קודם הששי ומתשרי מנינן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ויפה אמר חיפה דאף נבואת זכריה קודמת לנבואת חגי:
אין תימר אלא שמו בששי אבן על אבן אע"ג שהוסד לא היה יסוד אמיתי:
לא אמר חיפה כלום. אין כאן הוכחה שנאמרו הנבואות שלא על הסדר ויותר היה נ"ל לגרוס אין תימר שלא שמו יאות אמר חיפה ואין תימר שכבר שמו לא אמר חיפה ולא כלום וה"פ א"ת דה"ק שימו לבבכם היום שלא התחלתם בבנין הבית שיש בכם מארה וכשתתחילו יהיה ברכה בארץ א"כ בתשיעי עדיין לא התחילו לבנות וקשיא הא כתיב לפני זה בששי הוסד הבית אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ותשעה הוא קודם לששי דמניסן מנינן ויפה אמר חיפה וא"ת (לא) שמו וה"ק שישימו לבבם מה שהיה קודם ששמו אבן אל אבן שהיה מארה אבל היום שכבר התחילו בבנין בששי מאז נשתלחה ברכה אין כאן ראיה לדברי חיפה:
ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין השנים. לפי שהיו ימי צער וצרה ואס"ד מניסן מנינן למה אינה עולה מן המנין הרי לא התחיל המבול לירד עד חדש השני דהיינו אייר ובחדש הראשון יבשה הארץ אלא ודאי דמתשרי מנינן וכיון דבר"ה היה המבול לא קחשבינן לשנת המבול ממנין השנים:
ומשני תיפתר כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובראשון באחד לחדש היינו בתשרי ומפני שהוא ראשון לבריאת עולם ולמנין שנים קרי ליה ראשון:
ופריך והכתיב בנחמיה ויהי בחדש ניסן בשנת עשרים לארתחשסתא:
וכתיב ויהי בחדש כסליו שנת עשרים וילפינן שנת עשרים לגזרה שוה דהאי נמי לארתחשסתא קאמר וקשיא קאי בכסליו וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים ש"מ דניסן לאו ר"ה ובבבלי יליף מקראי דמעש' דכסליו קדום:
אין מונין אותה שנה שלימה. והאי דניסן בעשרים בו הוה לכך לא קחשיב ליה בשנה:
בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן דלא עייל אלא יום א' וקרי ליה שני וקשיא למ"ד מניסן מנינן דאלו למ"ד מתשרי מנינן כשהגיע תשרי ראשון כבר היה שנה שנית:
אין תאמר שנה שלישית היתה. כשהוקם המשכן והא דכתיב שנית משום דלא עייל לה שלשים יום קשיא והכתיב ויהי בחדש השני וכו' דכבר עייל בשנה נ' יום וקרי ליה שנית אלא ש"מ דהוה בשנה שנית ויום א' בשנה חשוב שנה א"כ קשיא משנת עשרים:
הדא וכו'. זהו מן תשובותיו של ר' יצחק שהם קשיין ולית להון פירוקא:
בין כמאן דאמר מניסן וכו'. מאי בינייהו:
שטרות יוצאות. איכא בינייהו וכדמסיק:
לוה. שלוה באייר וכתב בשטר בשנה שנייה למלכות:
מכר. הלוה שדה וכתב בשטר מכירה בחשון בשנה שנית למלכות:
מאן דאמר מניסן מנינן מלוה קדמה. וטורף מלקוחות:
ומאן דאמר מתשרי מנינן. המכירה היתה קודם ההלואה ואינו טורף המלוה מהלקוחות:
נימנית שנה לזה ושנה לזה. הבא לכתוב שטר באדר לאחר שעמד השני אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלוני למלך שמת כותב ואם רצה כותב בשנה הראשונה למלך שעמד:
והוא שנכנס לניסן. שמת המלך הראשון בניסן ונמנה השני ג"כ בניסן הוא דמונין שנה לזה ולזה אבל בשאר חדשים אין מונין לשני שנה בפני עצמה עד שיגיע ניסן ל"א כשיגיע ניסן אז מונין לראשון שני שנים ולשון. ראשון עיקר כדמסיק:
די לא כן. דאם לא כן אלא שלעולם מונין מקצת השנה גם לשני שנה שלימה קשיא הא דכתיב במלכים שלום בן יבש מלך בשנת ל"ט לעוזיה מלך יהודה וימלוך ירח ימים בשומרון וכתיב בשנת ל"ט לעוזיה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל עשר שנים וכתיב בשנת חמשים לעוזיה מלך יהודה מלך פקחי' בנו תחתיו ואס"ד דאפי' נמנה במקצת השנה מונין לו שנה שלימה הל"ל דפקחי' מלך אחד עשר שנה שהרי מן ל"ט עד חמשים הם אחד עשר שנה אלא ודאי דשנת ל"ט אין מונין לפקחיה כיון שלא מלך בניסן שהרי שלום מלך ירח ימים ואם כן ודאי כבר עבר ניסן ומת בשנת חמשים לעוזיה בניסן נמצא שאין כאן אלא עשר שנים והיינו דקאמר אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל וכו' דמשנת עוזיהו ידעינן שנותיו של פקח וכדפרישית:
בכלל חסירים. דאינן אלא' מ':
ובפרט יתירים. דהוה להו ארבעים שנה וששה חדשים:
שלשה ושתים ומחצה היו. השנים שמלך בחברון והא דכתיב ל"ג שלימים כדי לחלוק כבוד לירושלים מונה לחצי שנה לשנה שלימה:
יהודה בר' אומר שמלך ארבעים בשנה ומחצה אלא כשמגיע למנין מלא כגון ארבעים אף על פי השיש חצי שנה יותר לא חש למנותו ודומה לזה ארבעים יכנו דאינן אלא תשעה ושלשים וגבי שבע שנים קחשיב חצי שנה שאינו מנין מלא:
ימים מלאים אני מונה לך. דוד חי שבעים שנים מלאים מיום ליום והיה בעת מלכו בחברון בן תשעה ועשרים שנה ומחצה:
בשעירה היה מתכפר כהדיוט. שמלך מביא שעיר עזים לחטאתו כדכתיב אשר נשיא יחטא דהיינו מלך והביא קרבנו שעיר עזים זכר תמים ואותן ששה חדשים היה מביא על שגגתו שעירת עזים הנקבה כהדיוט ואפשר דסובר לכך לא חשבינן אלא ארבעים שמלך דלא קחשיב לששה חדשים שברח:
אל תתגרו בם. וסובר דאדום לאו היינו עמלק:
חייך שאינן נמנין לך אותן ששה חדשים. בכלל שלא מנה אלא מ' שנה:
מאן תנא רגלים. ר"ה שלו תשרי:
ר"ש. היא ולענין בל תאחר וכדמסיק:
ג' רגלי' כסדרן אם עברו אחר הנדר עובר עליו בל תאחר ואם אינן כסדרן אינו עובר עליו:
ה"ג ובלבד חג הסוכות אחרון דסובר אף שחג המצות וחג השבועות איצטריך למיהדר משום בל תאחר אע"ג דברגלים איירי קרא מ"מ חג הסוכות ל"ל הרי הענין עסוק בו אלא ללמדך שיהא חג הסוכות אחרון לג' רגלים והיינו כסדרן:
אשכחת אמר. נמצאת אומר פעמים עובר על בל תאחר בה' רגלי' וכו' כדמפרש לקמן:
ה"ג ובלבד חג הסוכות אחרון וכ"ה בבבלי:
וה"פ אחג הסוכות קפיד קרא דלא אייתר ליה חג המצות ותג השבועות דלא עסיק ביה אלא חג הסוכות ל"ל אלא לומר שהוא הגורם:
רגל שפגע בו תחילה. לאחר נדרו ממנו מתחיל הג' רגלים אלא שאינו עובר עד שיעברו עליו כולן:
כתיב מלבד שבתות ה' וגו'. מה תלמוד לומר ממילא ידעינן דמוספין מלבד ממוספי שבת ומלבד ממתנות הן באין דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:
שיכול. אני לומר דאין להקריב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד דכתיב דבר יום ביומו:
מנין קרבנות היחיד. כגון קרבן נזיר ומצורע ושאר קרבנות:
וקרבנות ציבור. כגון פר העלם דבר שהקדישן קודם הרגל או ברגל עצמו שיקרבו במועד ולמאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין במועד איצטריך שקריבין בחול המועד:
אלו עופות ומנחות. שנאמר בהן לה' ואם מן העוף עולה קרבנו לה' ובמנחה כתיב נפש כי תקריב קרבן מנחה לה':
לרבות את כולן. שמביאין ברגל וה"ק כל אשר תתנו לה' יקרב ברגל:
יכול רשות. ועדיין אני אומר שרשות להקריב כל אלו במועד אבל לא חובה:
תלמוד לומר. בסוף פ' מועדות שבחומש הפקודים אלה תעשו לה' במועדיכם ל"ל אי להתירן להקריבן במועד כבר שמעינן מדכתיב מלבד מנדריכם וכו' אלא לקבען חובה שחייב להביאם ברגל:
יכול באיזה וכו'. ועדיין אני אומר שחייב להקריבן ברגל אלא שאין חובה להקריבן ברגל ראשון אלא באיזה רגל שירצה:
אלא זה רגל ראשון שפגעת בו. חייב אתה להקריבן:
יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא קרבנותיו כשם שעובר בעשה דובאת שמה כך יהא עובר על בל תאחר:
במועדיכם. לשון רבים לומר שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ג עמוד א5
בעון קומי רבי אילא°אילעא. למה לא נאמר שכבר ברגל ראשון עובר בלא תעשה וכך נלמד עד כדון ראינו שמי שלא מביא קרבנותיו ברגל עובר בעשה. בלא תעשה מניין? תלמוד לומר (דברים ראה יב ה ו) ובאת שמה והבאתם שמה. מה אנן קיימין? אם בעשה הרי כבר אמור דכתיב (במדבר פינחס כט לט) אלה תעשו לה במועדיכם. אלא אם אינו עניין בעשה, תניהו עניין בלא תעשה. פסחים בזמנן, מהו שיעבור על בל תאחר מיד אף שלא עבר אפילו רגל אחד שהרי מקריבים בי"ד? אשכחת תני פסחים בזמנן עובר מיד. פשיטא, דלאדאי לא כן מה אנן אמרין? הרי קבוע לו זמן ולא יכול להקריבן בזמן אחר. אמר רבי שמואל בריה דרבי יוסה ברבי בון°, שלא תאמר שכיוון שאם אבד ונמצא מאחרלאחר שכיפרו בושנתכפרו הבעלים באחר, גופו קרב שלמים. גם כאן כשלא הקריב יהיה כשלמים, ולא יעבור עליו עד שיחלפו שלושה רגלים, קא משמע לן שעובר מיד. עד כדון צריכה עדין יש מקום לספק פסחים שלא הקריבן בזמנן, כגון שנאבדו ונתכפר באחר ונמצאו. מהו שיעבור? האם דינם כשלמים ואינו עובר עד שיעברו שלושה רגלים, או כיוון שבאו מחמת פסח דינם כפסח ומיד חייבים להקריבו? תיקו. בעון קומי רבי זעירא°. בין רגל לרגל מהו שיעבור בעשה על כל יום שלא הביא? התיב רבי אבא°. והתני, חגיגה שלא קרבה בראשון תיקרב בשני ברגל שני. אם בכל יום שאינו מקריב היה עובר בעשה, כלום היו ומתיריןמתירין לו לעבור? הרי ודאי היו מצווים אותו שיקריב מיד. ועוד מן הדא דכתיב (דברים כי תצא כג כד) מוצא שפתיך תשמור ועשיתה כאשר נדרתה לה' אלקיך נדבה אשר דיברתה בפיך. ועשית בעשה. תשמר בלא תעשה. והרי כבר למדנו לחיוב עשה מובאת שמה והבאתם שמה, אלא להקיש עשה ללא תעשה, כלום הוא עובר על עשה ועל לא תעשה לא עד שיעברו עליו ג' רגלים? אף על עשה אינו עובר עד שיעברו עליו שלושה רגלים. אמר רבי אבין° בשם רבנן דתמן, הפסוק שמקיש בין עשה ללא תעשה ומכאן נלמד שעובר על שניהם באותו זמן מדבר באומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת. כיון שבא שני בשבת ולא הביאה, עובר בעשה ולא תעשה, אף שלא עברו שלושה רגלים, אבל בנדרים ונדבות סתם, על העשה עובר מיד ברגל ראשון שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה, ועל הלא תעשה עובר רק לאחר שעברו שלושה רגלים, כתיב (דברים ראה טו יט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך וכ"ו כתיב (דברים ראה טו כ) לפני ה אלקיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר אתה וביתך, לא הקריבו עד ששלמה שנתו והוא הדין לשאר קדשים, לפי הבריתא שתובא בהמשך שלומדת משנה בשנה שאף שאר קדשים עובר לאחר שנה, את מפיל יום האחרון, א_גוהוא עובר על כל יום ויום שעבר למפרע, כיוון שהציווי היה לאכול בתוך שנתו כך שבכל יום יכל לקיים את המצווה, וכשעבר שנתו התברר למפרע שעבר על עשה שהיה יכול לקיים בכל אחד מימי אותה שנה.
[דף ג עמוד ב]
בעון קמיה רבי אילא: עד כדון בעשה, בלא תעשה מניין? תלמוד לומר ובאת שמה והבאתם שמה. מה אנן קיימין? אם בעשה הרי כבר אמור. אלא אם אינו עניין בעשה, תניהו עניין בלא תעשה.
פסחים בזמנן, מהו שיעבור? אשכחת תני פסחים בזמנן עובר. כן מה אנן אמרין? מה זאת אומרת? הרי ברור. אם לא, מה היינו אומרים? הרי קבעו לו זמן, הוא לא יכול להקריב זמן אחר.
אמר רבי שמואל בריה דרבי יוסה ברבי בון: שלא תאמר שאם אבד ונמצא לאחר שהתכפרו הבעלים באחר, אז גופו קרב שלמים, גם כאן כשלא יקריב יהא כשלמים ולא יעבור עליו עד שיחלפו שלושה רגלים.
עד כדון צריכה - כלומר עדיין יש לנו מקום להסתפק - פסחים שלא הקריבן בזמנם, כיוון שנאבדו והתכפר באחר ונמצאו. מהו שיעבור? זה תיקו.
בעון קומי רבי זעירא: בין רגל לרגל מהו שיעבור? כלומר האם הוא מתחייב בעשה על כל יום שהוא לא הביא אותו. התיב רבי אבא, והתני: חגיגה שלא קרבה בראשון תיקרב בשני. אם בכל יום שהוא לא מקריב הוא עובר בעשה, כלום היו מתירים לו לעבור? בטח היו מצווים אותו שיקריב את זה מיד. אלא כנראה שלא חייבים בעשה על כל יום.
ועוד מן הדא, דכתיב: ועשית- בעשה. תשמר - בלא תעשה. כלום הוא עובר על לא תעשה לא עד שיעברו עליו ג' רגלים? כלומר התורה מקישה עשה ולא תעשה, לומר שכמו שהוא לא עובר על הלאו עד שעברו שלושה רגלים, אז גם בעשה אינו עובר עד שעברו שלושה רגלים.
רבי אבין בשם רבנן דתמן: הפסוק הזה מדבר באומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת, שהוא מגדיר זמן בדיוק. כיון שבא שני בשבת ולא הביאה, עובר. אבל בנדרים סתם, העשה עובר מיד ברגל הראשון, שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה, והלא תעשה עובר רק אחרי שעברו שלושה רגלים.
ואת מפיל יום האחרון, והוא עובר על כל יום ויום. כלומר ברגע שעבר יום אחד ולא הביא, כל יום ויום שעבר התברר שעבר עליו. אין כיני, עברו עליו שלשה רגלים - את מפיל את רגל האחרון, והוא עובר על כל רגל ורגל? כיוון שלא מצאנו סברא כזו, כנראה גם מה שאמרנו מקודם לגבי העשה - זה לא שייך, הוא לא עובר למפרע.
רבי בון בר חייה בעי: שלמה שנתו בעצרת. הרי בעצרת לא מביאים נדרים ונדבות, אז למה שיתחייב? איפשר לומר הוא אינו כשר ועובר?
📜 הדינים העולים מדף ג עמוד א
א_ג המפריש קרבן ולא הביאו במשך רגלים או ימי שנתו עובר בכל יום/רגל שעבר על מצוות ההבאה. פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק יד, הלכה טו. הכרעה: נפסק כן, שכל יום ורגל שעבר עליו מבלי להביא הקרבן הוא עבירה בפני עצמה על עשה, וכשעברו שלושה רגלים – מפיל את הרגל האחרון ועובר גם בלאו של 'בל תאחר', כדברי הירושלמי, וכך פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה טו..
כתב יד ליידן — דף ג עמוד א צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

כעון קומי ר' אילא עד כדון בעשה בלא תעשה מניין · תל' ובאת שמה והבאתם שמה · מה אנן קיימין אם בעשה הרי כבר אמור · אלא אם אינו עניין בעשה תניהו עניין בלא תעשה · פסחים בזמנן מהו שיעבור · אשכחת תני פסחים בזמנן עובר · דלא כן מה אנן אמרין · אמ' ר' שמואל בריה דר' יוסה ביר' בון · שלא תאמר שאם אבד ונמצא מאחר שכיפרו בו הבעלים גופו קרב שלמים · עד כדון צריכה · פסחים בזמנן מהו שיעבור · בעון קומי ר' זעורא בין רגל לרגל מהו שיעבור · התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון תיקרב בשיני · ומתירין לו לעבור · ועוד מן הדא ועשית בעשה · תשמור בלא תעשה · כלום הוא עובר על עשה ועל לא תעשה · לא עד שיעברו עליו שלשה רגלים · ר' אבון בשם רבנן דתמן באו' הרי עלי עולה להביאה בשיני בשבת כיון שבא שיני בשבת ולא הביאה עובר שלמה שנתו את מפיל יום האחרון · והוא עובר על כל יום ויום
פני משה
בעון קומי ר' אילא. מנלן שעובר בלא תעשה דילמא עד כדון בעשה ובאת שמה וגו' ובלא תעשה מנין
תלמוד לומר ובאת שמה וכו'. כלומר אם הכתוב הזה בא ללמד על עשה הרי כבר אמור כאן אלה תעשו וגו' וכדדריש ליה לחובה אלא אם אינו ענין בעשה תנהו ענין לעבור עליו בלא תעשה
פסחים בזמנן מהו שיעבור. אם לא הקריב פסח בזמנו מהו שיעבור עליו מיד ולא צריך ג' רגלים
אשכחת תני. בהדיא פסחים בזמנן עובר מיד
דלא כן מה אנן אמרין. בתמיה פשיטא וכי צריכא ליה למיתני להא הא פסח זימנא קביעא ליה ואי לא אקרביה ודאי עובר עליו מיד
שלא תאמר וכו'. כלומר איצטריך שלא תאמר הואיל ואם אבד הפסח ונמצא מאחר שכיפרו בו הבעלים בפסח אחר שדינו שגופו קרב שלמים כדתנן בפ"ט דפסחים אימא כשלמים דמי ועד שיעבור עליו ג' רגלים קמ"ל
עד כדון צריכה פסחים וכו'. כלומר והשתא דאתית להכא אכתי קא מיבעיא לן פסחים בזמנן מהו שיעביר והיינו בכה"ג גופה דקאמרת שאם אבד הפסח וכיפרו הבעלים באחר ואח"כ נמצא ומי נימא דהואיל וגופו קרב שלמים אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים או דילמא דהואיל ומחמת פסח הוא בא כפסח גופיה הוא ועובר עליו מיד
בעון קומי ר' זירא בין רגל לרגל מהו שיעבור. בעשה בכל יום ויום
התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון. ברגל ראשון תיקרב בשני. ואי איתא דבין רגל לרגל עובר בכל יום בעשה וכי מתירין לי לעבור בעשה בכל יום בתמיה
ועוד מן הדא. שמעינן דאינו עובר על הימים שבין רגל לרגל דדרשינן מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת. ועשית מכאן שהוא בעשה תשמור שהוא בל"ת וכלום הוא עובר על שתיהן עשה ולא תעשה עד שיעבור עליו ג' רגלים והשתא כמו שאינו עובר על שתיהן עד אחר ג' רגלים כך על עשה בלחוד אף על גב דאמרינן לעיל רגל ראשון שפגעת בו עובר בעשה דכתיב ובאת שמה וגו' והיינו דוקא ברגל עצמו אבל בימים שבין רגל לרגל אינו עובר
ר' אבין וכו'. מילתא באנפי נפשה היא אם אומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת וכו' עובר. מאחר שקיבל עליו בפירוש להביאה בשני בשבת
שלמה שנתו את מפיל יום האחרון וכו'. אם נדר להביא איזה קרבן והיה בתוך שנתו שראוי להביאו ולא הביאו עד ששלמה שנתו ושוב אינו ראוי כגון כבש את מפיל יום האחרון כלומר אותי יום ששלמה שנתו אתה מפילו את החיוב עליו והוא עובר על כל יום ויום שלא הביאו בשעה שהיה ראוי ועיכבו עד שאינו ראוי להקריבו
כעון קומי ר' אילא עד כדון בעשה בלא תעשה מניין · תל' ובאת שמה והבאתם שמה · מה אנן קיימין אם בעשה הרי כבר אמור · אלא אם אינו עניין בעשה תניהו עניין בלא תעשה · פסחים בזמנן מהו שיעבור · אשכחת תני פסחים בזמנן עובר · דלא כן מה אנן אמרין · אמ' ר' שמואל בריה דר' יוסה ביר' בון · שלא תאמר שאם אבד ונמצא מאחר שכיפרו בו הבעלים גופו קרב שלמים · עד כדון צריכה · פסחים בזמנן מהו שיעבור · בעון קומי ר' זעורא בין רגל לרגל מהו שיעבור · התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון תיקרב בשיני · ומתירין לו לעבור · ועוד מן הדא ועשית בעשה · תשמור בלא תעשה · כלום הוא עובר על עשה ועל לא תעשה · לא עד שיעברו עליו שלשה רגלים · ר' אבון בשם רבנן דתמן באו' הרי עלי עולה להביאה בשיני בשבת כיון שבא שיני בשבת ולא הביאה עובר שלמה שנתו את מפיל יום האחרון · והוא עובר על כל יום ויום
קרבן העדה
עד כדון בעשה. עובר ברגל ראשון דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית וסובר השמר דעשה עשה:
בלא תעשה מנין. שעובר ברגל ראשון אע"ג דאינו עובר על בל תאחר עד לאחר ג' רגלים ואיכא בין בל תאחר לשאר לאוין דאילו בל תאחר עובר עליו בכל יום כדלקמן ואשאר לאוין אינו עובר אלא בזמנו:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן דצריכין והבאתם שמה:
הרי כבר אמור. ועשית אלא לעבור עליו אף בלא תעשה:
פסחים בזמנן. בי"ד אם לא קרב אותה מהו שיעבור על בל תאחר:
אשכחת תני פסחים. מצא ברייתא דתניא בה פסחים עובר עליהן על בל תאחר וע"כ בזמנן קאמר:
דלא כן. דאם לא כן אלא דאיירי בשעבר זמנן מאי קתני בברייתא פסחים ושלמי' הא פסחים שלא בזמנן היינו שלמים שלא תאמר וכו' איצטריך לאשמועינן שלמי פסח דסד"א כיון שאם נמצא גופו קרב שלמים מיד ולא נדחה כלל ליהוי כפסח דהוא כשאר קרבנות:
עד כדון צריכה. ועדיין קמיבעיא לן פסח בזמנן אם עובר עליו מיד בבל תאחר אם לא:
בין רגל לרגל. אם עלה לירושלים בין רגל לרגל מהו שיעבור בעשה דובאת שמה:
חגיגה שלא קרבה. ברגל ראשון תיקרב ברגל שני ומשמע דוקא בשני ולא קודם לו אפי' עלה בין רגל לרגל:
ומתירין לו לעבור. בתמיה אלא ודאי דאינו עובר עד רגל הבא:
ועוד מן הדא. אברייתא דלעיל קאי דיליף עש' מובאת שמה וקאמר סתמא דש"ס דאף מהאי קרא שמעינן עשה ולא תעשה:
ופריך כלום הוא עובר בעשה ול"ת עד שיעברו ג' רגלים וכבר שמעינן ליה מבל תאחר ומובאת שמה האי קרא ל"ל:
כיון שבא שני בשבת ולא הביאה עובר. בעשה ול"ת משום דכתיב תשמור ועשית:
חידושי רידב"ז
התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון תוקרב בשני ומתירין לו לעבור מכאן מוכח כשיטת רש"י ז"ל דעולות ושלמים הוא עולות ראיה ושלמי חגיגה ג"כ וכפי' התוס' ז"ל דאפרישן דאז הוא בלתא דב"ת אף שהן חובת הרגל מכל מקום בדאפריש הוי בכלל כי תדור נדר ובין חובה ובין נדבה בכלל. ודו"ק:
אר"י ב"ב כל שבעה אין אומרים לו הבא מיכן ואילך אומרים לו הבא פי' לא לחלוק בא דעובר בעשה אלא דקמ"ל דלא ימתין עד הרגל אלא משמיני ואילך מחויב בכל יום להביא ע"ז קאמרינן מתניתא פליגא על ריב"ב כולם מתכונים ומביאים קרבנותיהם ברגל כו' רישא אתון פתרין בנזיר וסיפא במצורע פי' דסיפא דברייתא שם. ע"כ במצורע איירי ולא מסיים לפנינו סיפא דהאי ברייתא כפי' הק"ע ז"ל:
ר' חגי בעי קומי ר"י כתיב ביום השמיני ימול עבר ולא מל פי' אם עובר בב"ת כשהגיע ג' רגלים כמו קרבנות ומתנות עניים וערכין וחרמים ולא מיבעיא על מצוה שאין לה זמן קבוע דזה פשיטא דלא שייך ב"ת בזה דלא שייך ב"ת רק במצוה שקבוע לה זמן ע"ז שייך בל תאחר יותר מזמן הזה אבל האיך שייך בל תאחר יותר מזמן הזה אחרי שאין קבוע לה זמן ע"כ בקרבנות וערכין וחרמים כו' וכל ענינים ששייך בהם נתינה והבאה יש להם זמן קבוע ברגל הראשון ובאתם שמה והבאתם שמה ע"כ עובר ברגל ג' בבל תאחר יותר אבל מצוה שאינה בנתינה והבאה ולא קבוע לה זמן פשיטא דלא שייך בל תאחר יותר מזמן הזה אבל קמיבעיא לן במצות מילה דקבוע לה זמן אם עובר בב"ת לאחר ג' רגלים וקפשיט לא תאחר לשלמו דבר שהיא נותן לתשלומין יצא זה שאינו נותן לתשלומין פי' דלא שייך ב"ת רק במילתא דנתינה ותשלומין או לגבוה או לעניים אבל מצוה בלא תשלומין לא שייך ב"ת. ודו"ק:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ג עמוד ב6
אין כיני, עברו עליו שלשה רגלים את מפיל את רגל האחרון, והוא עובר על כל רגל ורגל שהרי גם כאן הצווי להביא ברגל, רק שלאחר שלוש רגלים עובר בלאו, ואף כאן נאמר שהתברר למפרע שעבר על הלאו בכל רגל. וכיוון שלא מצאנו סברה כזו, גם בעשה אינו עובר למפרע. רבי בון בר חייה° בעי. לפי הסברה הזו שכיוון שהגיעה יום אחרון עובר למפרע על כל הימים שלמה שנתו בעצרת שבו אין מביאים נדרים ונדבות. אם אומר אתה שכיוון שלא הביא ביום האחרון עובר על כל הימים שלא הביא עד אותו יום, ואמאי הרי הסיבה שלא הביא בעצרת זה כי אסור להקריב ביום טוב. איפשר לומר כן, הוא אינו כשר ועובר? כהדא (שמות משפטים כג יח) לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר היינו שקרבן חגיגה שנשחט עם הפסח בי"ד לא יתעכבו מלהקטיר עד הבקר של ט"ו אם לא הקטיר עובר בבל תאחר. ואימורי חול קריבין ביום טוב? ואף על פי כן כשיגיע בקר ט"ו עובר על בל תאחר, אף כאן כששלמה שנתו בעצרת אף שלא יכול להקריב, כשיעבור העצרת עובר בבל תאחר. אמר רבי אבהו°: קיימתיה א_דבשחל י"ד להיות בשבת שאימורי שבת קרבין° ביום טוב, והרי כשחל בשבת אין חגיגה באה עמו? אלא אמרתאמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין. והכאהכא נמי הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תאחר. אמר רבי חיננא°: אילו עבר והביא והקריבו ביום טוב א_השמא אינו כשר? מאחר שאילו עבר והביא כשר, עובר. לגבי בכור כתיב (דברים ראה טו כ) לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה, שנה לו שחייב להביאו בתוך שנה מיום השמיני ושנה לתמורתו שאם המיר מונים לתמורה שנה מיום ההמרה, א_ושנה לתם ושנה לבעל מום שגם בעל מום נאכל בשנתו, שנה לבכור ושנה לקדשים שאם עבר שנה ולא הביא עובר בבל תאחר. שנה בשנה מלמד א_זשהבכור נאכל לשני ימים ולשתי שנים, היך עבידא? אם היה בן שנה בערב ראש השנה, הרי נאכל לשני ימים ושני שנים. ששוחטו בערב ראש השנה ואוכלו ערב ראש השנה ובראש השנה. בכור בעל מום צריך לאכלו בתוך שנתו. ואם לא היה בו מום עד שעברה שנתו, נותנים לכהן שלושים יום מיום שנולד בו מום. תני °רבי ישמעאלבן אלישע. נולד לו מום בט"ו יום בתוך שנתו ט"ו ימים אחרונים של השנה א_חרשאי לקיימו לאחר שנתו עד ט"ו יום, אמר רבי אילא°אילעא. זאת אומרת
[דף ד עמוד א]
כהדא: לא ילין חלב חגי עד בקר. ואימורי חול קריבין ביום טוב? הרי שחטו אותו בי"ד, זה יום חול, ואימורי חול לא קריבים ביום טוב, ואתה אומר שכשמגיע הבוקר של ט"ו הוא עובר בבל תלין? אותו דין בדיוק לגבי שבועות.
אמר רבי אבהו: קיימתיה בשחל י"ד להיות בשבת, שאימורי שבת קרבין ביום טוב. אין חגיגה באה עמו? הרי כשחל בשבת אין חגיגה באה עימו, אין מקריבים קרבן חגיגה. אלא אמרה תורה: הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין. גם כאן, התורה מצווה אותך תעשה הכל כדי לא לבוא לבל תאחר, תקטיר אותו קודם.
אמר רבי חיננא: אילו עבר והביא שמא אינו כשר? מאחר שאילו עבר והביא כשר, עובר.
כתיב: לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. שנה לו ושנה לתמורתו, שנה לתם ושנה לבעל מום, שנה לבכור ושנה לקדשים. שנה בשנה מלמד שהבכור נאכל לשני ימים ולשתי שנים, היך עבידא? ששחטו בערב ראש השנה ואוכלו ערב ראש השנה ובראש השנה.
תני רבי ישמעאל: נולד לו מום בט"ו יום בתוך שנתו רשאי לקיימו לאחר שנתו עד ט"ו יום. כלומר, שלושים יום מרגע ראיית המום, אסור שזה יחרוג מהשנה, וצריך להשלים לחודש מרגע ראיית המום.
📜 הדינים העולים מדף ג עמוד ב
א_ד חגיגת ארבעה עשר שחל בשבת קרבה מערב שבת, שאם ישחטנה ביום טוב יבוא לידי איסור בל תלין. פוסקים: רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק א, הלכה ז. הכרעה: נפסק כן שהרי אמרה תורה 'הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין', וכן הוכרע ברמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה ז.
א_ה בכור שהומר - תמורתו נאכלת שנה מיום ההמרה ולא מיום הלידה. פוסקים: רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ב, הלכה יד. הכרעה: נפסק כן שהרי המימרא לומדת מ"שנה בשנה" - שנה לו ושנה לתמורתו, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שגגות.
א_ו בכור ושאר קדשים שעברה שנתם ולא הוקרבו - עובר בבל תאחר. פוסקים: רמב"ם, הלכות בכורות, פרק א, הלכה ח. הכרעה: נפסק כירושלמי שדין "בל תאחר" בקדשים תלוי בשנה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות בכורות פ"א ה"ח).
א_ז בכור תמים נאכל תוך שנתו בלבד, ובעל מום ניתן לכהן לאכילה שלושים יום מעת שנולד בו המום. פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י, הלכה ו. הכרעה: נפסק כברייתא בירושלמי, שגם הרמב"ם פסק כלשונה: תמים נאכל לשני ימים ושתי שנים, ובעל מום נאכל תוך שנתו וניתנים לכהן שלושים יום נוספים משעת היווצרות המום..
א_ח מותר לקיים בכור בעל מום עד ט"ו יום לאחר שנתו. פוסקים: רמב"ם, הלכות בכורות, פרק א, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן שו סעיף ח. הכרעה: נפסק כרבי אילא שהאיסור מדרבנן וניתן להשהות עד ט"ו יום, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה.
כתב יד ליידן — דף ג עמוד ב צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

אין כיני עברו עליו שלשה רגלים את מפיל את רגל האחרון · והוא עובר על כל רגל ורגל · ר' בון בר חייה בעי שלמה שנתו בעצרת איפשר לומ' הוא אינו כשר ועובר · כהדא לא ילין חלב חגי עד בוקר · ואימורי חול קריבין ביום טוב · אמ' ר' אבהו קיימתיה כשחל ארבעה עשר להיות בשבת · אין חגיגה באה עמו · אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי XXX כל [תלין] · והכא הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תאחר · אמ' ר' חיננא אילו עבר והביא שמא אינו כשר מאחר שאילו עבר והביא כשר · עובר · כת' לפני יי' אלהיך תאכלנו שנה בשנה · שנה לו ושנה לתמורתו · שנה לתם ושנה לבעל מום · שנה לבכור ושנה בקדשים · שנה בשנה מלמד שהבכור נאכל לשני ימים ולשתי שנים · היך עבידא שוחטו למש בערב ראש השנה ואוכלו ערב ראש השנה ובראש השנה · תני ר' ישמעאל נולד לו בחמשה עשר יום בתוך שנתו רשאי לקיימו לאחר שנתו עד חמשה עשר יום · אמ' ר' אילא
פני משה
אין כיני. ואם אתה אומר כן אם כן בעברו עליו ג' רגלים נימא נמי את מפיל את חיוב רגל האחרון ויהא עובר על כל רגל ורגל שלא הביא בתמיה אלא אינו עובר אלא עד שיעבור עליו כל הג' רגלים וה"ה בשלמה שנתו אין החיוב עליו לעבור אלא כמה שאמרו בבל תאחר
שלמה שנתו בעצרת וכו'. זה קושיא אחריתי דלדידך שאתה אומר בשלמה שנתו את מפיל חיוב יום האחרון על כל יום ויום שלא הביאו והשתא אם שלמה שנתו בעצרת וה"ה בשאר רגל אלא דחדא מינייהו נקט וכגון שזהו רגל האחרון מג' רגלים וזהו ששלמה שנתו בעצרת ואי אפשר להקריבו שהרי עברה שנתו בתוך רגל זה והיאך תאמר שיהא עובר עליו והוא אינו כשר עכשיו להקריבו בתמיה
כהדא לא ילין וכו'. גרשינן לה לעיל בפ' אלו דברים בהל' א' וכמפור' שם דאין ה"נ קאמר שעובר עליו וע"ש
כתיב. גבי בכור לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ודריש לשון הכפל ללמד שנה לו ושנה לתמורתו דתמורת הבכור והמעשר הרי אלו כמותן כדתנן בפ"ג דתמורה
שנה לתם ושנה לבעל מום. כדתנן בפ"ד דבכורות הבכור נאכל שנה בשנה בין תם ובין בעל מום והיינו לשני ימים ולילה אחד כדדריש לקמן
שנה לבכור ושנה בקדשים. בקדשים קלים כגון שלמים ומעשר שנאכלין לשני ימים ולילה אחד כדאמרי' בפ"ה דזבחים
שנה בשנה מלמד וכו' היך עבידא. היאך נלמד מכאן
שוחטו בערב ר"ה. כלומר ביום שלפני ר"ה שניה ואכלו באותו יום שהוא ערב ר"ה שלו ולמחרתו בר"ה השניה. א"נ ער"ה ממש וקמ"ל דלשנה דידיה מנינן ולא שנה של מנין עולם ואם שוחטו ער"ה אוכלו בער"ה ובר"ה שהרי נאכל לשני ימים ולילה אחד ואינו נפסל משנה לחבירתה
תני ר' ישמעאל נולד לו בט"ו יום וכו'. דבמתני' ריש פ"ד דבכורות תנן נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום ועלה קאי האי תני ר' ישמעאל דלא תימא הא דקתני במתני' לאחר שנתו וכו' אנולד לו מום בתוך שנתו קאי שמותר לקיימו כל שנתו ואחר שנתו שלשים יום הלכך קתני שאם נולד לו מום ט"ו יום בתוך שנתו נותנין לו להשלים ט"ו יום אחר שנתו ותו לא ומתני' ה"ק נולד לו מום לאחר שנתו נותנין לו ל' יום
א"ר אילא זאת אומרת שאין שנתו של בעל מום מחוורת. אינו מחוור לנו בהדיא שנותנין לו שנה שלימה קודם שיאכלנו דהא דדריש שנה לתם ושנה לבעל מום אינו מפורש בהדיא לבעל מום אלא מלישנא יתירה דרשינן הכי ולפיכך אין נותנין לו אלא השלמה לאחר שנתו ואחר ששלמה שנה מיום שנפל בו מום אינו רשאי לקיימו אלא צריך שיאכלנו
אין כיני עברו עליו שלשה רגלים את מפיל את רגל האחרון · והוא עובר על כל רגל ורגל · ר' בון בר חייה בעי שלמה שנתו בעצרת איפשר לומ' הוא אינו כשר ועובר · כהדא לא ילין חלב חגי עד בוקר · ואימורי חול קריבין ביום טוב · אמ' ר' אבהו קיימתיה כשחל ארבעה עשר להיות בשבת · אין חגיגה באה עמו · אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי XXX כל [תלין] · והכא הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תאחר · אמ' ר' חיננא אילו עבר והביא שמא אינו כשר מאחר שאילו עבר והביא כשר · עובר · כת' לפני יי' אלהיך תאכלנו שנה בשנה · שנה לו ושנה לתמורתו · שנה לתם ושנה לבעל מום · שנה לבכור ושנה בקדשים · שנה בשנה מלמד שהבכור נאכל לשני ימים ולשתי שנים · היך עבידא שוחטו למש בערב ראש השנה ואוכלו ערב ראש השנה ובראש השנה · תני ר' ישמעאל נולד לו בחמשה עשר יום בתוך שנתו רשאי לקיימו לאחר שנתו עד חמשה עשר יום · אמ' ר' אילא
קרבן העדה
שלמה שנתו. בלא רגלים וכדלקמן:
את מפיל יום אחרון. דאם עבר יום האחרון של השנה ולא הביא עובר בבל תאחר ואח"כ עובר בכל יום ויום בבל תאחר:
אין כיני. א"כ אף ברגלים כן אם עבר עליו רגל השלישי כבר עבר על בל תאחר ומשם והלאה עובר בכל רגל:
בעי. פריך לדבריך דברגל שלישי מיד עובר אם שלמה שנתו בעצרת שאינו יכול להקריבו דנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב וכיון דאינו כשר למה יעבור עליו:
ומשני כהדא. דכתיב לא ילין חלב חגי היינו חגיגת י"ד לא ילין עד בקר ומשמע הא כל הלילה של ט"ו מותר להקטיר אימורי חגיגה הנשחטים בי"ד וקשיא ליה וכי אימורי חול של י"ד קריבין בי"ט בתמיה:
ושני רבי אבהו. דקרא איירי כשחל י"ד להיות בשבת וה"ל אימורי שבת דקריבין בי"ט לפיכך מותר להקטירן בלילה:
ואקשינן אין חגיגה באה עמו. כשחל ע"פ בשבת אין מביאין עמו חגיגה כדתנן בפסחים פ' אלו דברים:
ושנינן אמרה תורה וכו'. לעולם בי"ד שחל בחול ובלילה נמי לא יקטיר וה"ק ראה שתקריב אימורי חגיגה מבע"י שאם לא כן תבא לידי בל ילין בלילה אי אפש' להקטירן מפני שהוא י"ט:
והכא. נמי אמרינן הכי אע"ג שאינו יכול להקריב בעצרת עובר בבל תאחר דאמר' תורה להקריב קודם עצרת שלא יבא לידי בל תאחר:
אמר רבי חיננא. מהתם ליכא למיפשט דלעול' בי"ד שחל להיות בשבת איירי קרא ודקשיא הא אין מביאין עמו חגיגה כיון דאם עבר והביא חגיגה בשבת כשר כדתניא בתוספתא דפסחים פ"ה איצטריך קרא לאשמועינן שלא ילין חלבו עד בקר ואם הלין עובר:
ושנה לתמורתו. דה"א דאף תמורתו חשבינן שנה מיום שנולד הבכור הואיל וממנו קאתי לכך כתיב שנה שנה דנותנין לכל אחד שנה בפני עצמו:
שנה לתם. לבכור תם ושנה לבכור בעל מום דמותר לשהותו שנה שלימה:
ושנה לקדשים. אם עבר עליהן שנה בלא רגלים שעובר על בל תאחר:
היך עבידא. כמו היכי דמי:
שוחטו בערב ראש השנה. כלומר ביום האחרון לשנתו שהוא ערב ראש השנה השנייה שנאכל ביום האחרון של שנה ראשונה ויום ראשון של שנה שנית הרי שעל כרחך לומר שבכור נאכל לשני ימים ולילה א':
נולד לו מום בט"ו. לאו דוקא ט"ו אלא בתוך שנתו משלימין לו שלשים יום מיום שנפל בו מום:
שאין שנתו של בעל מום מחוורת. שאין ברור מן התורה שיהיה לבעל מום דוקא שנה ולא יותר דא"כ אפי' נולד לו מום בסוף שנה נמי לא ישלים השלשים יום:
בזמן הזה. שאין תם ראוי לכלום:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ד עמוד א7
שאין שנתו של בעל מום מחוורת שהיא מהתורה. שהרי °רבי ישמעאלבן אלישע מתיר לקיימו גם אחרי שנתו. ואם היה איסור תורה, חובה לאכלו בתוך שנתו. אמר רבי יוסה°אסי. מתני' מסייעא לרבי אילא°אילעא שהאיסור רק מדרבנן דתני, הבכור מזמןבזמן הזה רשאי לקיימו אפילו ד' וחמש שנים א_טעד שלא הראהו למומחה. ורק משהראה למומחה צריך לאכלו תוך שנתו ואם זה היה איסור תורה היה חייב להראותו למומחה מיד כשנפל בו מום. והא כתיב (דברים ראה טו כ) לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. מה אנן קיימין? אם לתם, הא כבר אמור שאם עברו שלוש רגלים עובר בבל תאחר אפילו לא עברה שנה. אלא אם אינו ענין לתם תניהו ענין לבעל מום. משמע שאף בעל מום חייב לאכול בתוך שנה מדאוריתא? לעולם הפסוק מדבר בתם, ובא לחייב כשעברה שנה אף כשלא עברו שלושה רגלים כדתני, אחד בכור ואחד כל הקדשים עובר עליהם משם רגלים בלא שנה, שנה בלא רגלים, ניחא רגלים בלא שנה, אבל איך יתכן שעברה שנה בלא רגלים? תמן אמרין, תיפתר שהיה מחוסר זמן פחות מבן שמונה ימים ויום השמיני שלו חל ביום טוב שני של לפסחפסח בפסח. וכיוון שלא היה ראוי לקרבן, הפסח הזה אינו נחשב. ועד פסח הבא תעבור שנה אבל לא שלושה רגלים. כמה דאת אמר תמן הראוי למקצת שנה ראוי לכולה. שהרי בכור ששלמה שנתו ביום טוב אף שאינו רשאי להקריב, אם לא הביא עד אז עובר בבל תאחר, כוון שהיה ראוי להביא בחלק מהזמן קדם. ואמור אוף הכא הראוי למקצת הפסח ראוי לכולו וכוון ששלמו שמונה ימים בתוך הפסח, אף אם יום השמיני חל ביום טוב שני של פסח ואינו יכול להקריב, למה לא נחשיב גם את הרגל הראשון ושוב אין שנה בלי שלוש רגלים? אמר רבי אבא מרי°, תיפתר בזמן שקדשו את החדש בראיה, כך שהיתהשיתכן ששנה אחת היו ניסן וסיוון מלאים ובשנה אחר כך שניהם חסרים כך שעצרת הבאהבאה בחמשה בסיון ונולד בששה והיתה עצרת הבאה בשבעה. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירה°, גבי מעשר בהמה כתיב (ויקרא בחקותי כז לג) לא יבקר בין טוב לרע. עבר וביקר ובחר את הטוב כעשירי מהו שיעבור בלאו? אמר ליה: כל דבר שבא להתיר, אינו עובר. מה בא להתיר כאן? התורה התירה להקדיש בעלי מומין. כך שהפסוק לא בא לאסור להביא מהטוב, אלא באה להתיר להקדיש אף בעלי מומים למעשר. אבל ודאי אם בחר בתם אינו עובר. מצורע שנטהר. מגלח ביום השביעי, וביום השמיני מביא שלש בהמות חטאת ואשם ועולה. והאשם קדם לכולם שהוא מתיר את המצורע לאכול קדשים ולבא למקדש. והדל היה מביא מלבד האשם חטאת העוף ועולת העוף. מצורע עשיר שהעני הכל הולך אחר אשמו. שאם הקריב האשם כשהיה עשיר כבר נתחייב בקרבן עשיר. ואם הקדיש ועדין לא הקריב יכול להביא קרבן עני. משמע שיכול להקדיש חטאת העוף קדם שהקריב אשמו. תמן תנינן: ביום השמיני א_ימביא שלש בהמות חטאת ואשם ועולה והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף. ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם? שהרי האשם צריך להיות קדם לכולם שהוא מתיר את המצורע לאכול קדשים ולבא למקדש, וכיוון שכל עוד שלא הוקרב האשם חטאת העוף לא ראויה, הרי היא כמחוסרת זמן, ואיך הוא יכול להקדיש אותם יחד? אמר רבי אלעזר°בן פדת כאן התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן. רבי אבא בר ממל° בעא קומי רבי אימי°אמי בן נתן
[דף ד עמוד ב]
אומרת הגמרא, אמר רבי ישמעאל: שאין שנתו של בעל מום מחוורת. כלומר, ברור שזה לא מהתורה שצריך לאכול את זה בתוך שנה. כי הרי רבי ישמעאל מתיר לקיים אותו גם אחרי שנתו, כי אם זה היה איסור תורה היה חייב לאכול אותו בתוך שנתו. כלומר, אם הוא נהיה בעל מום לפני סוף השנה, אז משלימים לו חודש מאז, למרות שזה חורג מהשנה. אז רואים מכאן שהעניין של השנה זה לא מהתורה.
אומרת הגמרא, אמר רבי יוסה מתני' מסייעא לרבי אילא שהאיסור זה רק מדרבנן. דתני, הבכור הזה רשאי לקיימו אפילו ד' וחמש שנים עד שלא הראהו למומחה, ורק מי שהראוהו למומחה צריך לאכול תוך שנתו. מאותו רגע, כמו שאמרנו שלושים ימים, אם זה אחרי השנה, ובתוך השנה צריך להשלים עד השנה. ואם זה היה איסור תורה, אז היה חייב להראותו למומחה מיד שנופל בו מום.
אומרת הגמרא, והכתיב "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה". שואלת הגמרא: מה אנן קיימין? אם לתם הא כבר אמור, שאם עברו השלושה חודשים הוא עובר בבל תאחר, אפילו אם לא עברה שנה. אלא אם אינו ענין לתם תניהו ענין לבעל מום, משמע שגם בבעל מום חייב לאכול בתוך השנה מדאורייתא — וזה חוץ מדרבנן.
אומרת הגמרא, לא, לעולם הפסוק הזה מדבר בתם, והפסוק בא לחייב כשעברה שנה גם כשלא עברו שלושה רגלים. כי דתני, אחד בכור ואחד כל הקדשים עובר עליהם משם רגלים בלא שנה, שנה בלא רגלים. אומרת הגמרא, "רגלים בלא שנה" יכול להיות — לדוגמה. אנחנו יכולים לומר נניח ניסן, כלומר פסח, שבועות, סוכות — לפי כל הדעות יש פה עניין של איסור בל תאחר של רגלים. אבל איך ייתכן שעברה שנה בלא רגלים?
אומרת הגמרא, תמן אמרין, תיפתר שהיה מחוסר זמן. כלומר שהוא היה פחות משמונה ימים לפני פסח. נולד ממש בערב פסח, ואז כל הפסח עבר עליו כשהוא לא ראוי להקרבה. אז כיוון שהוא לא היה ראוי לקורבן בפסח, הפסח הזה לא נחשב, כך שיוצא שעד הפסח הבא תעבור שנה אבל לא שלושה רגלים.
כמה דאת אמר תמן הראוי למקצת שנה ראוי לכולה. כי הרי בכור שזמן שנתו ביום טוב, אז למרות שהוא לא רשאי להקריב, אם הוא לא הביא עד אז הוא עובר בבל תאחר, כיוון שהיה ראוי להביא בחלק מהזמן — אם השנה שלו הסתיימה בשבועות, היום שבועות הוא לא יכול להקריב, ואף על פי כן כיוון שהוא יכול להקריב קודם הוא מתחייב, כי מספיק לי שחלק מהזמן הזה הוא היה ראוי.
ואמור אוף הכא הראוי למקצת הפסח ראוי לכולו. וכיוון ששלמו שמונה ימים בתוך הפסח, גם אם היום השמיני חל ביום טוב שני של פסח והוא לא יכול להקריב, יכול המניין לכלול גם את הרגל הראשון. ושוב אין כאן שנה בלי שלושה רגלים. זאת אומרת, נניח גם אם הוא נולד בערב החג, יוצא שהשמיני שלו זה יום טוב, אז נכון שהוא לא יכול להקריב, אבל כמו שאמרנו לגבי הבכור שאם היום האחרון היה בשבועות זה נחשב כאילו זה חלק מהזמן — אז גם פה נגיד אותו דבר, שזה יחשב כאילו רגל. אז שוב פעם אין לך שנה בלי שלושה רגלים.
אמר רבי אבא מרי, תיפתר עצרת בחמשה ונולד בששה והיתה עצרת הבאה בשבעה. תיפתר בזמן שקידוש החודש הוא בראייה, כך שייתכן ששנה אחת היו ניסן וסיוון מלאים, ושנה אחר כך שניהם היו חסרים, כך שעצרת בשנה הראשונה באה בחמישה בסיוון, והוא נולד בשישה בסיוון, ועצרת שנה הבאה הייתה בשבעה. יוצא שעברה שנה שלמה ולא היו שלושה רגלים.
רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירה. לגבי מעשר בהמה כתיב לא יבקר בין טוב לרע. עבר וביקר מהו שיעבור? כלומר, אם הוא בחר את הטוב בתור עשירי, האם הוא עובר בלאו? כלומר, האם כל הלאו הזה בא לאסור רק את הבחירה ברע, או שזה גם בא לגבי בחירת הטוב? כלומר, התורה אמרה העשירי צריך להיות קודש, ואסור לך לבחור בין טוב בין רע. אז גם אם הוא יבחר את הטוב בתור עשירי, הוא יבוא בלאו — זו השאלה.
אמר ליה: כל דבר שבא להתיר, אינו עובר. אומר לו: הפסוק הזה בעצם לא בא להגיד לנו שחייב בלאו, אלא הפסוק הזה בא להתיר. מה בא להתיר כאן? התורה התירה להקדיש בעלי מומין, כי אנחנו יודעים שבכל מקום אין היתר להקדיש בעלי מומים, והתורה באה ואמרה לנו פה מותר. כלומר שהפסוק בעצם לא בא לאסור להביא מהטוב, אלא בא להתיר להקדיש גם בעלי מומים למעשר. אבל ודאי אם הוא בוחר בטוב הוא לא עובר, כי אם הוא יבחר טוב במקום בעל מום הוא לא עובר.
אנחנו יודעים שההלכה היא שמצורע שנטהר מגלח ביום השביעי, וביום השמיני הוא מביא שלוש בהמות: חטאת, אשם ועולה, והאשם קודם לכולם כיוון שהוא מתיר את המצורע לאכול קודשים ולבוא למקדש. ואם הוא מצורע עני, דל, הוא היה מביא רק אשם בתור בהמה, ובמקום חטאת ועולה הוא מביא חטאת העוף ועולת העוף.
מצורע שהיה עשיר ואחרי זה נהיה עני — המשנה אומרת שההלכה היא שהכל הולך אחר אשמו. כלומר שאם הוא הקריב את האשם כשהוא היה עשיר, אז כבר הוא התחייב בקורבן עשיר והוא לא יכול להביא עכשיו קורבן עני. הוא חייב להביא כבשים. אבל אם הוא הקדיש ועדיין לא הקריב את האשם, אז הוא יכול להביא קורבן עני. אבל מה משמע מכאן? משמע שהוא יכול להקדיש את שאר הבהמות, חטאת ועולה, גם קודם שהוא מקריב את האשם.
אומרת הגמרא, תמן תנינן: ביום השמיני מביא שלש בהמות חטאת ואשם ועולה והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף. שואלת הגמרא, ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם? הרי האשם קודם לכולם, שהוא מתיר את המצורע לאכול קודשים ולבוא למקדש, וכיוון שכל עוד לא הוקרב האשם אז חטאת העוף היא לא ראויה — זה נחשב כאילו מחוסר זמן. אז איך הוא יכול להקדיש אותם יחד?
אמר רבי אלעזר, כאן התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן. להקדיש מותר, להקריב אסור, אבל להקדיש מותר. ופה זה המקור שהתורה התירה — בזה שאנחנו רואים שהתורה מתירה לו להקדיש את כל הבהמות שהוא חייב בהן בתור קורבנות בבת אחת, למרות שבעצם כל עוד שהוא לא הקריב את האשם אז האחרים נחשבים מחוסרי זמן.
📜 הדינים העולים מדף ד עמוד א
א_ט בכור בעל מום שלא הראהו למומחה - האם נוהג בו איסור בל תאחר תוך שנתו. פוסקים: רמב"ם, הלכות בכורות, פרק א, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן שו סעיף ט. הכרעה: נפסק כירושלמי שדין "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" נאמר גם בבעל מום, ולכן חייב להראותו למומחה ולאכלו תוך שנתו, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע..
א_י מצורע מקדיש חטאת העוף ועולת העוף בעת ובעונה אחת עם קרבנות הבהמה (חטאת, אשם ועולה), אף שחטאת העוף כמחוסרת זמן אצל האשם המתירה. פוסקים: רמב"ם, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ד, הלכה ב. הכרעה: נפסק כרבי אלעזר בן פדת שהתורה התירה במצורע להקדיש מחוסרי זמן זה עם זה, כפי שנפסק ברמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק ד הלכה ב.
כתב יד ליידן — דף ד עמוד א צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

זאת אומרת שאין שנתו שלבעל מום מחוורת · אמ' ר' יוסה לשם מתנית'
פני משה
מתני'. ברייתא דלקמיה מסייעא לר' אילא דקתני הבכור בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה רשאי לקיימו אפי' ד' וה' שנים עד שלא הראהו למומחה כלומר עד שלא נפל בו מום וראוי להראותו למומחה אם הוא מום שראוי לשחוט עליו וש"מ דמשעה שראוי לשוחטו אין רשאי לקיימו אחר שנתו וכדמפרש ר' אילא להא דתני ר' ישמעאל וכדמסיק דמה אנן קיימין אליבא דהאי ברייתא
אם לתם. כלו' דהכי דרשינן לקרא דכתיב שנה בשנה ומה אנן קיימין אם בתם הרי כבר אמור ברישיה דקרא ולמה לי למיהדר ולכתוב בשנה אלא אם אינו ענין לתם תנהו ענין לבעל מום הלכך הואיל דמייתורא דקרא היא דנפקא לן לבעל מום אינו נותנין לו שנה אלא מיום שנפל בו מום בתוך שנתו וכדאמרן
אחד בכור ואחד כל הקדשים וכו'. תוספתא היא בפ"ג דבכורות ופריך ניחא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים בתמיה והיכי משכחת לה
תמן. בבבל אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח כלומר בפסח שהיה רגל הראשון לנדרו היה זה מחוסר זמן ואינו ראוי להקרבה וכשבא חג הפסח האחר שנה מלאה רגלים לא מלו שחג הפסח הראשון אינו בכלל ופריך ואמאי כמה דאמר תמן גבי ראוי להקריב בשנה זו שאם ראוי למקצת השנה כאלו ראוי לכולה וזהו כדאמרי' לעי' שאם שלמה שנתו בעצרת שהי' רגל האחרון מהשלשה רגלים מאחר שאם עבר והביא כשר עובר וטעמא דבדיעבד כשר משום שהראוי למקצת השנה קודם ששלמה שנתו ברגל הזה הוי כראוי לכולה וא"כ ה"נ נימא הראוי למקצת הפסח כראוי לכולו שהרי בימים אחרונים של הפסח כבר אינו מחוסר זמן וראוי הוא להקרבה והרי זה כראוי מתחלת חג הפסח ואכתי רגלים נמי איכא
תיפתר שהיתה עצרת הבאה בחמשה וכו'. לפי שעצרת פעמים היא בחמשה בסיון כגון שניסן ואייר שניהם מלאין ושלמו חמשים יום לעומר בחמשה בסיון ופעמים בששה שאחד מלא ואחד חסר ושלמו החמשים יום בששה בסיון ופעמים בשבעה שהיו שניהן חסרין ושלמו החמשים יום בז' בסיון והשתא משכחת לה שהיתה עצרת הבאה בחמישי כלומר הבאה עכשיו בשנה זו הוא בה' בסיון ונולד בששה זה הקרבן והיתה עצרת הבא בשנה הבאה בז' בסיון ונמצא השנה מליאה בששה בסיון משעה שנולד ועדיין לא עברה עצרת עליו
כתיב. גבי מעשר העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע בין שיבא בעל מום לעשירי ובין תמים ואם עבר וביקר שעשה תחבולה שהעשירי יהיה תמים מהו שיעבור על לאו דלא יבקר
כל דבר שבא להתיר. כל מקום שבא הכתוב להתיר כדמפרש לקמיה שהתורה התורה כאן להקדיש בעלי מומין אינו עובר אם ביקר דלא נאמר לא יבקר אלא שאינו צריך לבקר ואם ביקר לא הקפידה התורה
תמן תנינן. בפרק בתרא דנגעים דמיירי בטהרת מצורע ביום השביעי מגלח וכו' ביום השמיני מביא שלש בהמות וכו' והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף תחת חטאת ועולת בהמה ומביא כבש אחד לאשם כדכתיב
ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם. בתמיה שהרי אשם מצורע קודם הוא לחטאת וכדתנן בפ"י דזבחים כל חטאות שבתורה קודמות לאשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא ע"י הכשר להכשיר את המצורע לאכילת קדשים ולביאת המקדש וכל זמן שלא קרב האשם הרי חטאת העוף כמחוסרת זמן היא והאיך יכול להקדישה דבשלמא מצורע עשיר שמביא שלש בהמות שפיר הוא דמשכחת לה דאין כאן מקדיש מחוסר זמן מפני שהוא יכול להקדישן לפי סדר הקרבתן שהוא מקדיש האשם ומקריבן ואח"כ החטאת והעולה אלא בקרבן מצורע עני זימנין דמקדיש לחטאת העוף ומחוסרת זמן היא אצל אשם שעדיין לא הוקרב וכגון שהיה עשיר והעני אחר שהפריש ג' בהמות לקרבנו דהדין הוא שכל זמן שלא קרב אשמו מביא הוא החטאת והעולה של עני וכדתנינן שם מצורע עשיר והעני הכל הולך אחר האשם וכר' יהודה דהלכתא כוותיה ונמצא שהכבש שהפרישו לאשם בתחלה הרי הוא לאשמו ובלבד שעדיין לא קרב שאז הוא יכול להביא חטאת ועולה של עני שאם קרב האשם צריך הוא להביא כל השאר כקרבן עשיר והשתא משכחת לה בקרבן מצורע עני שמקדיש הוא לחטאת העוף מחוסרת זמן מפני האשם שעדיין לא הוקרב. ולהכי נקט חטאת העוף בלחוד משום שהיא קודמת לעולת העוף וכדתנן בזבחים שם חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכך בהקדשה
כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן. מפני שא"א בענין אחר
כתיב בשמיני יביא. גבי מצורע עני והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן ואם עבר ולא הביא בשמיני מהו שיעבור עליו בבל תאחר
זאת אומרת שאין שנתו שלבעל מום מחוורת · אמ' ר' יוסה לשם מתנית'
קרבן העדה
מה אנן קיימין. במאי עסקינן דליכא לפרושי עד שלא הראהו לחכם שלא נפל בו מום להראותו לחכם:
הא כבר אמור. דתני בזמן הזה ופשיטא דלא אפשר להראותו אלא ודאי בבעל מום איירי ואפ"ה מותר להשהותו אפי' ד' וה' שנים כל זמן שלא הראהו לחכם ש"מ שאין שנתו מחוורת:
ניחא רגלים בלא שנה. משכחת לה אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה:
תמן אמרין. בבבל מפרשין דמשכחת ליה שנה בלא רגלים כגון שהיה מחוסר זמן ברגל ראשון שעדיין לא היה בן שמנת ימים נמצא שהוא מחוסר זמן ולכך לא נחשב לרגל:
ופריך כמה דאת אמר תמן. גבי בכור שמשעת לידתו את מונה לו שנתו כדלקמן בסוגיין אע"ג דאינו ראוי להרצאה עד יום השמיני אפ"ה נמנה בכלל שנתו הואיל ומקצתו ראוי א"כ ה"נ נאמר דכיון דעבר עליו מקצת פסח שהיה ראוי להקריב דע"כ כשנולד קודם פסח איירי א"כ ביום שביעי של פסח ראוי להקריב וה"ל רגלים בלא שנה:
תיפתר. כגון שהיתה עצרת באה בה' וכו' דעצרת פעמים חל בה' בסיון כגון שניסן ואייר שניהם מלאים הרי ט"ו מניסן ול' דאייר מלא להו חמשין בה' בסיון ונולד הבכור בשנה ההיא בששה בסיון דהיינו יום א' אחר עצרת:
והיתה עצרת של שנה הבא' בז' בסיון. כגון ששניהן ניסן ואייר חסירים מלא להו חמשין יומי בז' בסיון:
כתיב. גבי מעשר בהמה לא יבקר בין טוב לרע והיינו בין תם לבעל מום:
עבר וביקר. ובחר הטוב מהו שיעבור אלאו:
כל דבר שבא להתיר. כל לאו שבא להתיר דבר אם עבר וסבר לעשות מצוה מן המובחר אינו עובר:
מה בא. המקרא הזה לא יבקר להתיר:
ומשני בא להתיר להקדיש בעלי מומין. למעשר בהמה דרע היינו בעל מום:
תמן תנינן. בנגעים פ"ד מצורע כשגלח בשביעי מביא ביום השמיני חטאת ואשם ועולה ואם היה דל ואין ידו מספקת להביא אשם בהמה מפריש חטאת ועולת העוף והאשם עליו חובה להפרישו אח"כ:
ופריך ואין חטאת העוף מחוסרת זמן. קודם שהביא אשם שהאשם תחלה לקרבנותיו אי נמי אהקדיש פריך שמקדיש חטאת ואשם בבת א' והרי החטאת קודם האשם הוא מחוסר זמן:
כאן. גבי מצורע התירה התורה להקדיש מחוסר זמן דהא כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים דמקדיש שניהם כאחת:
כתיב. בנזיר טמא וביום השמיני יביא וגו' עבר ולא הביא קרבנותיו בשמיני מהו שיעבור על בל תאחר:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ד עמוד ב8
כתיב (ויקרא מצורע יד כג) בשמיניוהביא אתם ביום השמיני יבאלטהרתו אל הכהן. עבר ולא הביא מהו שיעבור בבל תאחר? אמר ליה: כל דבר שבא להתיר אינו עובר. מה בא להתיר כההיא דאמר רבי אלעזר°בן פדת כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן. רבי יוסי ברבי בון° אמר, אין מכאן ראיה שהתורה התירה להקדיש מחוסר זמן, שאפשר שכוונת התורה לאמר שכל שבעה אין אומר לו הבא, מיכן מיום שמיני ואילך אומר לו הבא. אבל ודאי צריך שיקריב קדם את האשם ורק אחר כך יקדיש את החטאת והעולה, ואם לא הביא ביום השמיני עובר בבל תאחר. מתני' פליגא על רבי יוסי ברבי בון°, כולהםדתנינן, ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וכו' והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו ותני עלה וכולן מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל אלמא מצורעין יכולין להשהות קרבנותיהן ודלא כרבי יוסי ברבי בון°: ניחא נזיר, מצורע לאו מחוסר כפורים הוא? וכל עוד שלא הביא אשמו, אינו אוכל בקדשים. והא תנינן ההלל והשמחה שמונה והרי אין שמחה אלא בבשר שלמים נמצא שהמצורע אינו יכול לשמוח בחלק מימי החג? פתר לה שמה שנאמר כולם מכוונים ומביאים ברגלים, נאמר רק בנזיר. רבי זכריה חתניה דרבי לוי° בעי. רישא אתון פתרין בנזיר כמו שאמרנו וסיפא לא ידוע לנו מה נאמר בסיפא. במצורע? אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל°, לא קשה ממה שאמרה המשנה ההלל והשמחה שמונה, שהלא כבר איתתבת תמן מזה שבשבת ויום טוב לא מקריבים שלמים ושלמים שנשחטו בערב יום טוב אינו יוצא בהם ידי שימחה, ואמר רבי יוסה°אסי קיימה רבי אבודמא נחותה°, בכהנים שיוצאים ידי שמחה בשעירי הרגלים. כך שדי שיש מי שיכול לשמוח בכל שמונת ימי החג, אוף הכא הכהנים בשעיר. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסה°אסי. כתיב (ויקרא תזריע יב ג) וביום השמיני ימול. עבר ולא מל האם עובר עלו בבל תאחר? אמר ליה (דברים כי תצא כג כב) כי תדר נדר להליי' אלהיך לא תאחר לשלמו. דבר שהוא ניתן לתשלומין שנפטר בכסף כמו קרבן יצא זה שאינו ניתן לתשלומין. תני, לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו, כהדא דתני (ויקרא אחרי מות יז ד) ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ולא את חליפיו, שאם המיר על בעלת מום, אף שהקדושה תופסת אינו עובר עליה משום שחוטי חוץ. מה הכוונה של הבריתא הראשונה שאמרה לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו? אמר רבי יונה°
[דף ה עמוד א]
רבי אבא בר ממל בעא קומי רבי אימי. כתיב והביא אותם ביום השמיני... אל הכהן. כלומר הוא צריך להביא ביום השמיני את הקורבנות האלה. עבר ולא הביא מהו שיעבור? אמר ליה: כל דבר שבא להתיר אינו עובר. עכשיו מה הפסוק הזה בא להתיר? דאמר רבי אלעזר, כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן. כמו שאמרנו, שהתורה התירה להקדיש את שאר הקורבנות ביחד, את החטאת והעולה ביחד עם האשם, למרות שכל עוד שהוא לא הקריב את האשם הוא עדיין לא מחויב באחרים.
רבי יוסי ברבי בון אומר: אין מכאן ראיה שהתורה התירה להקדיש מחוסר זמן, כי אפשר שהכוונה של התורה היא לומר כל שבעה אין אומר לו הבא, מיכן ואילך אומר לו הבא. כלומר כל שבעה ימים לא כופים אותו להביא, מיום השמיני ואילך כופים אותו להביא. אבל ודאי שצריך שיקריב קודם כל את האשם ואחר כך יקדיש את החטאת והעולה. עכשיו, אם הוא לא הביא ביום השמיני אז הוא בא בבל תאחר.
מתני' פליגא על רבי יוסי ברבי בון. דתנינן: ואלו מגלחים במועד — הבא ממדינת הים וכו', והנזיר, והמצורע, ועולה מטומאתו לטהרתו. ותניא: לעולם מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל. כלומר, אם הוא סיים את הצרעת שלו לפני הרגל, הוא יכול להביא את הקורבן ברגל — לכתחילה יכול לדחות את זה. אלמא מצורעין יכולין להשהות קרבנותיהן ודלא כרבי יוסי ברבי בון. רבי יוסי ברבי בון אומר שהם חייבים להביא ביום השמיני ואם לא — מתחילים לעבור באיסור וכופים אותם, ואילו פה אתה רואה בפירוש שהם יכולים לכתחילה להתכוון להביא את זה ברגל. אז זה מתאים לדעה שאומרת שהפסוק הזה בא להתיר להקדיש מחוסר זמן.
ואתה אומר: ניחא נזיר, מצורע לא מחוסר כפורים הוא? והרי מחוסר כיפורים כל עוד שהוא לא מביא את הקורבן שלו. במקרה שלנו במצורע, כל עוד שהוא לא מביא את האשם הוא לא יכול לאכול בקודשים. והא תנינן ההלל והשמחה שמונה. כלומר בסוכות הוא צריך לשמוח שמונה ימים, ואין שמחה אלא בבשר שלמים. יוצא שמצורע לא יכול לשמוח בחלק מימי החג — אז איך התירו לו לחכות לרגל? הרי אם הוא מביא את זה בתוך חול המועד סוכות, יוצא שאת החג עצמו הוא לא יכול לאכול שלמים, ממילא הוא לא יכול לשמוח.
פתר לה בנזיר. הוא הסביר שמה שנאמר "כולם מתכוונים ומביאים ברגלים" זה נאמר רק על נזיר, כי אמרנו שיכולים להמתין לרגל. לא נאמר על מצורעים, כי מצורעים באמת צריכים להביא את זה קודם הרגל כדי שיוכלו לאכול שלמים ברגל.
רבי זכריה חתניה דרבי לוי בעי: רישא אתון פתרין בנזיר, וסיפא במצורע? אתם לא יכולים ככה לשחק — אתם אומרים זה מדבר על נזיר, ובסיפא לא מופיע בשום מקום מה הכוונה, אבל כנראה היה המשך של הברייתא והגמרא העמידה את זה במצורע. אז איך זה מסתדר?
אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל, לא כבר איתתבת תמן. שאלו כבר שאלה כזאת במקום אחר. אמרנו מזה שהרי בשבת וביום טוב לא מקריבים שלמים, ושלמים שנשחטו בערב יום טוב הרי לא יוצא בהם את השמחה — שאלנו אז איך אתה אומר שהשמחה שמונה? ואמר רבי יוסה, קיימה רבי אבודמא נחותה, בכהנים בשעיר. כלומר בעצם הכוהנים שהיו אוכלים את בשר שירי הרגלים מקיימים שמחה בבשר. רואים מכאן שדי שיש מי שיכול לשמוח — לא צריך שכולם ישמחו, "שמחת בחגך" די שמישהו שמח. אוף הכא הכהנים בשעיר — הכוונה לאו דווקא כוהנים, אלא כיוון שיש אנשים מישראל שהם לא מצורעים ויכולים לאכול, הם לא מחוסרי כיפורים, אז זה נקרא שהם שמחו שמונה ימים. זה נקרא "הלל והשמחה שמונה".
רבי חגיי בעא קומי רבי יוסה. כתיב וביום השמיני ימול. עבר ולא מל — האם עובר על בל תאחר? אמר ליה: כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו. אז על מה אתה עובר בבל תאחר? דבר שהוא ניתן לתשלומין, כלומר שהוא נפטר על ידי כסף או קורבן, יצא זה שאינו ניתן לתשלומין, ולכן בעצם הוא לא עובר על בל תאחר.
לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו, כהדא דתני: ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ולא את חליפיו. הכוונה שאם המיר בהמה על בעלת מום, אז למרות שהקדושה תופסת, הוא לא עובר עליה בעבור זכויות החוץ, כיוון שגם אם הוא היה מביא את זה למקדש זה היה פסול. שאלת הגמרא: מה הכוונה שהברייתא הראשונה שאמרה "לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו"? את הסיפא הבנו — אמרנו שהכוונה שאם המיר בהמה על בעל מום, למרות שהקדושה תופסת הוא לא עובר עליו אם ישלם אותו בחוץ. אבל מה הרישא, "לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו" — מה זה בא לומר?
אמר רבי יונה — פירשה רבי לוי בן סיסי בשם רבי: הרי עליי עולה, ועברו עליי שלושה רגלים ונפסל, והביא אחרת והקריבה מיד — הייתי אומר שייפטר מן הראשונה. תלמוד לומר: לא תאחר לשלמו ולא חליפיו. כלומר בעצם מה שקרה: הוא הקדיש בהמה ועבר שלושה רגלים, אחרי שלושה רגלים הבהמה נפסלה, עכשיו הוא הביא אחרת והקריב אותה מיד. הייתי אומר שכיוון שהקריב מיד, השנייה בעצם באה במקום הראשונה וזה כביכול מתחיל זמן חדש, וכיוון שהוא הקריב מיד אז הוא לא עבר איסור. משמע שלא — על הראשונה הוא כבר עבר, והחליפין לא מתקנים את מה שהוא עבר על בל תאחר על הראשונה.
כתב יד ליידן — דף ד עמוד ב צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

מסייעא לר' אילא הבכור בזמן הזה רשאי לקיימו אפי' ארבע וחמש שנים עד שלא הראהו למומחה · מה אנן קיימין אם לתם הא כבר אמור · אלא אם אינו עניין לתם תניהו עניין לבעל מום · אחד בכור ואחד כל הקדשים עובר עליהם משם רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים · ניחא רגלים בלא שנה · שנה בלא רגלים · תמן אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח · כמה דאת אמר תמן הראוי למקצת שנה ראוי לכולה · ואמור אוף הכא הראוי למקצת הפסח ראוי לכולו · אמ' ר' אבא מרי תיפתר שהיתה עצרת הבאה בחמשה ונולד בששה · והיתה עצרת הבאה בשבעה · ר' בון בר חייה בעא קומי ר' זעורה כת' לא יבקר בין טוב לרע · עבר וביקר מהו שיעבור · אמ' ליה כל דבר שבא להתיר אינו עובר · מה בא להתיר כאן התירה התורה · להקדיש בעלי מומין · תמן תנינן ביום השמיני מביא שלש בהמות חטאת ואשם ועולה והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף · ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם · אמ' ר' לעזר כאן התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן · ר' בא בר ממל בעא קומי ר' אימי כת' בשמיני יביא עבר ולא הביא מהו שיעבור · אמ' ליה כל דבר שבא להתיר אינו עובר מה בא להתיר כהיא דאמ' ר' לעזר כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן · אמ' ר' יוסי ביר' בון כל שבעה אין אומ' לו הבא · מיכן ואילך
פני משה
א"ל כל דבר שבא להתיר וכו'. וכדמסיק ואזיל ומה בא להתיר כהאי דאמר ר"א שכאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן ומכיון שמצינו שמותר כאן להקדיש מחוסר זמן משום טהרתו של מצורע כל זמן שמביא לטהרתו מביא ואינו עובר שרשות בידו לשהות קרבנותיו ולא נאמר ביום השמיני אלא להוציא לפניו שלא יביא בשבעת ימים שלפניו
א"ר יוסי בר' בון כל שבעה וכו'. ר"י בר' בון פליג וס"ל שכל שבעה שלפניו אין אומרים לו הבא קרבנות שלך מכאן ואילך אומרים לו צריך אתה להביא ואם לא הביא בשמיני עובר היא
מתניתא. ברייתא חדא פליגא היא על ר' יוסי בר' בון דקתני כולהם מתכוונין וכו' על המתני' דריש פרקין ואלו מגלחין במועד מיתניא דתנינן ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וכו' והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו ותני עלה וכולן מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל אפי' לכתחלה יכולין להתכוין ולשהות קרבנותיהם עד הרגל ומביאין אלמא יכולין להשהות קרבנותיהן ודלא כר' יוסי בר' בון
ניחא נזיר. אמתני' דהתם קאי ולמאי דגריס הכא שיכולין לשהות קרבנותיהן עד הרגל בכדי שיכולין לשמוח ברגל ופריך דהניחא נזיר שפיר הוא שאפי' בראשון שעדיין לא קרב קרבנו יכול הוא לשמוח ברגל ולאכול בשר עד שיקריב קרבנו והותר לשתות יין אלא מצורע וכי לא מחוסר כפורים הוא ועד שיביא קרבנותיו אסור הוא לאכול משלמי שמחה והיאך יכול לשהות קרבנותיו עד הרגל הא אנן תנן ההלל והשמחה שמונה ואין שמחה אלא בבשר שלמים וזה שלא יכול לשמוח עד שיביא קרבנותיו ונמצא שאין כאן אצלו שמחת שמונה
פתר לה בנזיר. הא דקתני כולן מתכוונין להביא קרבנותיהן בנזיר ואינך דרישא דמתני' הוא דקאמר אבל לא במצורע שאינו יכול לשהות קרבנותיו עד הרגל ולמנוע ממנו שמחת הרגל עד שיקרבו
רישא אתון פתרין במצורע וסיפא בנזיר. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות. וכלומר לדידך דהברייתא לא קאי אמצורע א"כ לא דמיא הסיפא וזו היא הברייתא דמיתנייא על המתני' וקרי לה רישא דרישא תני נמי מצורע בהדי אינך ובברייתא דהיא הסיפא לא תפרש לה אלא בנזיר לא במצורע
אמר ר' חנניה בריה דר' הלל. ומאי קושיא מהאי מתני' דסוכה וכי לא כבר איתותבת תמן לעיל בפ' לולב וערבה בהלכה ד' דפריך נמי מהאי מתני' אמ"ד התם דאין זביחה אלא בשעת שמחה ואם חל יום ראשון להיות בשבת היאך אתה מוצא השמחה שמונה ואמר ר' יוסי התם דקיימא ר' אבודמא נחותה דמשכחת שמונה בכהנים ובשעיר של רגלים אלמא אי אשכחן השמחה אף בכהנים לחוד שפיר קרינן השמחה שמנה אוף הכא נמי כן
עבר ולא מל. ביום השמיני מהו אם עובר בבל תאחר
א"ל. בהאי קרא דכתיב ביה. לא תאחר כתיב לשלמו דמשמע דבר שניתן לתשלומין שהוא משלים למחר או באיזה יום והוי כמי שהקריב בו ביום שנתחייב להקריבו יצא. זה מילה ביום השמיני שאינו ניתן לתשלומין להיות כביום שנתחייב שאף שחייב הוא למולו אח"כ מ"מ יום השמיני א"א להשלימו והלכך אין חיוב מילה בכלל מקרא הזה כולל
לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו. היינו חליפיו דלא חזי למיקרב וכדמסיק ואזיל כהדא דתני ואל פסח אהל מועד לא הביאו כתיב גבי שחוטי חוץ ודריש ולא את חליפיו. לא מצאתי ברייתא זו כלשונה וראיתי בפסיקתא פרשת אחרי מות דמייתי בכל מקום ברייתות דספרא וספרי ובקצת נוסחאות שונות וגריס התם ואל פסח אהל מועד לא הביאו להקריב וגו' הכשרין ולא הפסולין יצאו בעלי מומין. והיינו נמי ולא את חליפיו דממעט בעלי מומין דהתמורה חיילא עלייהו כדתנן בפ"ק דתמורה ואינן קריבין ופטור עליהן משום שחוטי חוץ והכא נמי ולא את חליפיו שאם לא מכרו כדי שיפול דמיו לנדבה אינו עובר משום בל תאחר
פירשה לוי בן סוסי קומי רבי. בדרך אחרת כגון באומר הרי עלי עולה ועברו עליה ג' רגלים והביא אחרת שהראשון אבד והקריבה מיד הייתי אומר יפטר בזה מן הראשונה לפום כן וכו' ולא חליפיו שאין החליפין משלים לראשונה
אמר ר' יוסי. מאי האי דקאמרת אם באומר הרי עלי מיד הוא עובר וכלומר מיד שעברו עליה ג' רגלים עובר הוא ומהיכי תיתי לומר שיפטור באחרת שהקריבה הלא זה קרבן אחר הוא
מסייעא לר' אילא הבכור בזמן הזה רשאי לקיימו אפי' ארבע וחמש שנים עד שלא הראהו למומחה · מה אנן קיימין אם לתם הא כבר אמור · אלא אם אינו עניין לתם תניהו עניין לבעל מום · אחד בכור ואחד כל הקדשים עובר עליהם משם רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים · ניחא רגלים בלא שנה · שנה בלא רגלים · תמן אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח · כמה דאת אמר תמן הראוי למקצת שנה ראוי לכולה · ואמור אוף הכא הראוי למקצת הפסח ראוי לכולו · אמ' ר' אבא מרי תיפתר שהיתה עצרת הבאה בחמשה ונולד בששה · והיתה עצרת הבאה בשבעה · ר' בון בר חייה בעא קומי ר' זעורה כת' לא יבקר בין טוב לרע · עבר וביקר מהו שיעבור · אמ' ליה כל דבר שבא להתיר אינו עובר · מה בא להתיר כאן התירה התורה · להקדיש בעלי מומין · תמן תנינן ביום השמיני מביא שלש בהמות חטאת ואשם ועולה והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף · ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם · אמ' ר' לעזר כאן התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן · ר' בא בר ממל בעא קומי ר' אימי כת' בשמיני יביא עבר ולא הביא מהו שיעבור · אמ' ליה כל דבר שבא להתיר אינו עובר מה בא להתיר כהיא דאמ' ר' לעזר כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן · אמ' ר' יוסי ביר' בון כל שבעה אין אומ' לו הבא · מיכן ואילך
קרבן העדה
כל דבר שבא להתיר. דבר הנאסר אינו עובר עליו:
ומשני כהאי דאר"ל. גבי מצורע:
כאן התירה וכו'. ה"נ בנזיר התירה התורה להקדיש חטאת ועולה בבת אחת אף על גב דעולה מחוסרת זמן קודם החטאת ל"א ה"ג כתיב במצורע וביום השמיני יקח וכו' ומיבעיא ליה אם עבר ולא הביא בשמיני אם עובר על בל תאחר ומשני דהאי קרא אתא להתיר וכדאר"א. דבא להתיר להקדיש מחוסר זמן דהא ודאי אשם מצורע קודם לחטאת כדתנן פ' כל התדיר ואפ"ה כתיב תחלה יקח שני כבשים וכבשה א' והיינו אשם אע"ג שאשם צ"ל תחלה אלא שהתורה התירה:
כל שבעה וכו'. קרא דוביום השמיני יקח וכו' בא ללמד דכל שבעה א"א לו שיביא קרבנותיו ומיום השמיני ואילך כופין אותו להקריב ל"א כל שבעת ימי החג אין כופין אותו להקריב קרבנותיו ולאחר החג כופין אותו והראשון נראה:
כולהם. כל חייבי קרבנות:
ומביאין קרבנותיהם ברגל. ואס"ד דמיד לאחר שבעת ימי גמרו כופין אותו שיבי' איך אפשר שימתין עד הרגל:
ניחא נזיר וכו'. אהא דתני שאף מצורע ממתין בקרבנו עד הרגל פריך הניחא נזיר שיכול להמתין שהוא מותר באכילת קדשים בימי נזרו אלא מצורע שהוא מחוסר כפורים ואסור באכילת קדשים ואנן תנן פרק לולב וערבה ההלל והשמחה שמונה ושמחה היינו לאכול בשר שלמים ואם אין המצורע מקריב קודם הרגל איך אפשר לו לאכול כל שמונה בקדשים הא א"א לו להקריב קרבנותיו ביו"ט הראשון דחובות שאין קבוע להם זמן לכ"ע אין דוחין י"ט וה"ל מחוסר כיפורים ואסור בשלמים:
ומשני פתר לה. להך ברייתא דמבי' קרבנותיו ברגל בנזיר אבל מצורע מביא מיד:
רישא. היינו דהך ברייתא וכולן מתכוונין וכו' מוקמינן בנזיר:
וסיפא במצורע. לא איתפריש לן הך סיפא:
לא כבר וכו'. כלומר קושיתך ממתני' דהלל ושמחה מעיקרא ליתא דהא כבר אקשי לה התם בסוכה אם חל י"ט ראשון בשבת ליכא שמנה דאם שחטו מעי"ט אין יוצאין בהן ושבת אין שלמי שמחה דוחין:
קיימה ר"א נחותא. למתני' דתני שמחה כל שמנה היינו בכהנים שאוכלין משעיר החטאת מוסף של י"ט דמקריבין בשבת ויוצאין ידי חובת שמחה בחטאת ואשם כדתנן פ"ק דחגיגה א"כ ל"ק אמצורע דליכא חיובא על כל ושראל לשמוח ברגל כל שמנה:
עבר ולא מל. מהו שיעבור על בל תאחר:
דבר שהוא ניתן לתשלומין. שע"י הקדישו הוא חייב להביא משא"כ מילה לאו תשלומין היא אלא חיובא:
לא תאחר לשלמו. ולא כתיב לא תאחר לשלם למעט חילופיו:
לא הביאו. ולא כתיב ולא הביא למעט חילופיו:
פירשה לוי וכו'. מהו חילופיו דאינו עובר עליו הא גם בחילופיו קרינן לא תאחר לשלמו דהא מקרב קריב לכך קאמר דה"א דכשהקריב חילופיו אינו עובר על קרבן ראשון אפי' שהה אותו ג' רגלים קמ"ל דהאי אחרינא הוא:
ה"ג ועברו. עליה ב' רגלים:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ה עמוד א9
פירשה לוי בן סיסי° קומי °רבי, באומר הרי עלי עולה, ועברו עליה שלשה רגלים ונפסל והביא אחרת והקריבה מיד. הייתי אומר יופטריפטר מן הראשונה, לפום כן צריך מימר לא תאחר לשלמו ולא חליפיו. שאין החליפן מתקנים את מה שעבר בבל תאחר על הראשונה. אמר רבי יוסה°אסי אם באומר הרי עלי עולה פשיטא שמיד כשעברו שלושה רגלים הוא עובר ולא צריך בשביל זה פסוק. אלא כן אנן קיימין, א_יאבאומר הרי זה עולה ועברו עליה ב' רגלים ונהיתה בעלת מום והביא אחרת תחתיה, ולא הקריבה מיד ועבר עליה רגל שלישי. הייתי אומר תצטרף הראשונה עם תמורה לשלשה רגלים, לפום כן צריך מימר לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו. כתיב (דברים כי תצא כג כב) כי תידור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעימך והיה בך חטא. כי דרוש ידרשנו, אלו חטאות ואשמות. יי'ה אלהיךאלקיך זה הקדש בדק הבית שאין בו כלום לכהנים וכולו לה', מעמך זה לקט שכחה ופיאה, (דברים כי תצא כג כב) והיה בך חטא א_יבולא בקרבנך חטא. שהקרבן דלאלא נפסל אם הבעלים עבר על בל תאחר, פשיטא דאי לא כן מה אנן אמרין ולמה שיפסל? אמר רבי שמואל בריה דרבי יוסה ברבי בון°. שלא תאמר שמה שאמרה תורה לא לאחר זה רק שמא ימצאאם יתאחר נמצא זבח פסול. אבל אם יצליח לשמור על הבהמה שלא תפסל אפילו שעברו שלושה רגלים יהיה פטור. לפום כן צריך מימר והיה בך חטא. בך ולאאפילו שלא בקרבנך חטא. (דברים כי תצא כג כד) מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה. תשמר ועשית. להזהיר בית דין שיעשוך כופין. רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי אבינא°. א_יגמיכן למשכון שנוטלין ממי שחיב עולות ושלמים (דברים כי תצא כג כד) כאשר נדרת להליי' אלהיך נדבה. ויש נדר קרויה נדבה? אלא לחייב על כל נדר ונדר בפני עצמו, ועל כל נדבה ונדבה בפני עצמה. א_ידאי זהו נדר? שאמרו האומר הרי עלי עולה. ואיזהו נדבה? שאמרו האומר הרי זה עולה. רבי חמא חבריהון דרבנן° בעי אמר הרי עלי עולה וחזר ואמר הרי זו עולה, האם חייב גם משום נדר וגם משום נדבה, ואם עברו שלושה רגלים ולא הקריב עובר על שני לאוים? רבי חיננא° בעי לא מסתברא דידא אלא יש מקום להסתפק אם אמר הרי זו עולה וחזר ואמר הרי עלי עולה. שהרי עלי חמור יותר מהרי זו. שכשאומר הרי עלי, מקבל עליו אחריות. איסור חמור חל על איסור קל. אין איסור קל חל על איסור חמור. תנן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. תני, הוסיפו עליהן שכר בתים ותרומת שקלים. שכר בתים אמר רבי יונה°: והוא שאמר שנה זו שאז השכירות עד א' בניסן. אבל אם אמר שנה אחת נותן שנים עשר חדשים מעת לעת. א_טוותרומת שקלים. תנן: התם, באחד באדר משמיעין על השקלים. ולמה דווקא באחד באדר? כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן, ותיתרם תרומת הלשכה מן התרומה החדשה בזמנה באחד בניסן. כהיאכהא דאמר רבי שמואל בר רב יצחק°, למה תורמים דווקא באחד בניסן? מפני שסמכו תרומת הלשכה כתחילתהכתחלתה. דכתיב (שמות פקודי מ יז) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. ותני עלה. ביום שהוקם המשכן, בו ביום נתרמה התרומה. רבי טבי° ורבי יאשיה°ו אמרו בשם כהנא°, נאמר כאן (במדבר פינחס כח יד) עלת חדש בחדשו לחדשי השנה. ונאמר להלן (שמות בא יב ב) החדש הזה ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. מה חדשי שנאמר להלן, אין מונין אלא מניסן. אף חדשי שנאמר כאן, אין מונין אלא מניסן. אמר רבי יונה°, שבק רבי טבי° ראשה דמתניתא, ואמר סופאסופה דלא כן ולא היה צריך לעשות כך כיוון שלא מובן ההקשר למחצית השקל והיה לו לומר כהדאיכהדא דתני (במדבר פינחס כח יד) זאת עולת חדש בחדשו. יכול יהא תורם בכל חדש וחדש? תלמוד לומר בחדשו לחדשי השנה, בחודש אחדא' הוא תורם לכל חדשי השנה. יכול באי זה חדש שירצה? נאמר כאן וחדשיחדשי, ונאמר להלן חדשי. מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן. אף חדשי שנאמר כאן, אין מונין אלא מניסן. תמן תנינן °רבי מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, °בן עזאי אומר
[דף ה עמוד ב]
בדף הקודם אמרנו שיש איזה ברייתא של הלכה סתומה, היא אומרת, כתוב, "לא תאחר לשלמו ולא חליפיו". מה הכוונה? הגמרא הביאה בתחילה בשם לוי בן סיסי, שהסביר לפני רבי, שאדם שאמר, "הרי עליי עולה" ועברו עליו שלושה רגלים ואחרי שלושה רגלים הבהמה נפסלה ואז הוא הביא אחרת והקריב אותה מיד. הייתי חושב שמתכפר לו על מה שהוא עבר, כיוון שעכשיו הבהמה החדשה כביכול מתחילה זמן חדש ובזמן הזה הוא כן עמד. קא משמע לן שלא, את האיסור הוא כבר עבר ואת הבהמה השנייה הוא מקריב.
בא רבי יוסה ואומר, מה רבי יוסה? אם באומר הרי עלי מיד הוא עובר, פשיטא שמיד שעברו שלושה רגלים הוא עובר. לא צריך בשביל זה פסוק מיוחד, אלא כן קיימין. באומר "הרי זו עולה" ועברו עליה שני רגלים והיא הייתה בעלת מום והביא אחרת תחתיה ולא הקריבה מיד ועבר עליה רגל שלישי. הייתי אומר שתצטרף הראשונה עם התמורה שלושה רגלים, לפום כן צריך מימר "לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו". כלומר, אם בן אדם הקדיש הוא לא אמר "הרי עליי", שאז כשהוא עצמו עבר שלושה רגלים הוא כבר התחייב, אלא הוא אמר "הרי זו", הוא אמר על בהמה מסוימת, "הרי זו" שגם פה הוא צריך להעביר אותה שלושה רגלים, אבל עברו שני רגלים והיא נפסלה ואז הוא החליף אותה בבהמה אחרת ועליה עבר רגל אחד. אז הייתי חושב שהוא התחייב מיד כיוון שעכשיו עברו שלושה רגלים. קא משמע לן שלא. זה בעצם מה שהברייתא באה להגיד.
ואת אומר כתוב, "כי תתכונן את נדר ה' אלוקיך לא תאכל שלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלוקיך ממך והיה בך חטא." ומה זה כי דרוש ידרשנו? מה זה הכפילות הזאת? אלו חטאות ואשמות. "זה הקדש בדק הבית", למה זה נקרא ה' אלוקיך? כיוון שבהקדש בדק הבית אין לכוהנים כלום, כולו לה'. בשאר הקורבנות, הכוהנים מקבלים את העור, מקבלים חלקים, אבל בהקדש בדק הבית אין להם כלום, אז לכן זה נקרא לה' אלוקיך. "מעמך זה לקט שכחה ופיאה". "והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא". כלומר שהקורבן לא נפסל אם הבעלים עבר בבל תאחר.
ואת אומר לא, פשיטא דמילתא, זה ברור. די לא חיל, מה אומרים? למה שיפסל? אמר רבי שמואל בריה דרבי יוסה ברבי בון, שלא תאמר שמא זבח פסול. כלומר, הייתי חושב: מה הסיבה? התורה אמרה אל תאחר. מה הסברא? למה לא לאחר? כנראה התורה חששה שאם הוא יאחר זבחו ייפסל, כי הרי עם הזמן סיכוי טוב מאוד שיהיה בו מום. אבל אם הוא כן יצליח לשמור על הבהמה שלא תיפסל, אז אולי אפילו אם יעברו שלושה רגלים הוא יהיה פטור. לפום כן צריך מימר "והיה בך חטא", להגיד לך זה לא בא להגיד שבבהמה אין חטא, כי זה פשיטא, אלא הכוונה שיהיה בך חטא. הייתי חושב שלא יהיה בו חטא אם הוא שמר על הבהמה שלא היה בה מום. אז למרות שהוא לא הביא אותה, הייתי חושב שהוא יהיה פטור, קא משמע לן שהוא עובר איסור. ומה הכוונה בזה? איך אנחנו צריכים ללמוד את זה? לא כמו שאמרנו מקודם, "בך חטא ולא בקרבנך חטא", אלא הכוונה בך אפילו שלא "בקרבנך חטא", כלומר אפילו שאין בקרבן מום. חטא פה הכוונה מום. זאת אומרת, יש בך חטא, אתה עובר על איסור "בל תאחר" למרות שדאגת שהבהמה תהיה תמימה.
כתוב, "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נתת לה' אלוקיך נדבה". כתוב תשמור ועשית. מה זה תשמור ועשית? להזהיר בית דין שיעשוך, כלומר שיכפו עליו. רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי אבינא, מיכן למשכון שממשכנים מי שחייב עולות ושלמים. אדם שחייב עולות ושלמים גובים ממנו משכון.
"כאשר נדרת לה' אלוקיך נדבה", שואלת הגמרא, "ויש נדר קרויה נדבה?" הרי נדר זה משהו אחד, נדבה זה משהו אחר. אלא לחייב על כל נדר ונדר בפני עצמו ועל כל נדבה ונדבה בפני עצמה. איזהו נדר? הגמרא מסבירה מה זה נדר ומה זה נדבה. אי זהו נדר? האומר הרי עלי עולה. כלומר הוא מתחייב. ואיזהו נדבה? האומר הרי זה עולה. כלומר הוא מראה על הבהמה. וההבדל ביניהם: אם לדוגמה הבהמה נגנבה, אז אם הוא אמר "הרי עליי עולה", הוא צריך להביא בהמה אחרת. אבל אם הוא אמר "הרי זו עולה", אם היא נגנבה או אבדה אז ההקדש הפסיד. הוא לא חייב.
רבי חמא חבריהון דרבנן בעי, אמר "הרי עליי עולה" וחזר ואמר "הרי זו עולה". האם הוא חייב גם בשביל נדר וגם בשביל נדבה? ואז אם עברו עליו שלושה רגלים ולא הקריב, האם הוא חייב בשביל שתי עולות? אומרת הגמרא, רבי חיננא בעי, אומר לא מסתברא. בזה אין מקום לספק, אלא יש מקום לספק במקרה אחר. אם הוא אמר "הרי זו עולה" וחזר ואמר "הרי עליי עולה". כי הרי כשהוא אומר "הרי עליי" זה יותר חמור מאשר "הרי זו", כי כשהוא אומר "הרי עליי" הוא מקבל אחריות. אז איסור חמור חל על איסור קל, אין איסור קל חל על איסור חמור.
ואת אומר, למד מהאי דתנא, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. תני הוסיפו עליהן שכר בתים ותרומת שקלים. כלומר הברייתא הוסיפה גם שכר בתים ותרומת שקלים. שכר בתים, מה הכוונה? אמר רבי יונה והוא שאמר שנה זו. כלומר, אם הוא אומר אני שוכר ממך את הבית לשנה זו בסכום מסוים, אז השכירות זה עד אחד בניסן. אבל אם הוא אמר שנה אחת, אז פה תמיד נותנים שנים עשר חודשים מעת לעת.
ותרומת שקלים, הוסיפו, ותנן באחד באדר משמיעים על השקלים. למה דווקא באחד באדר? כדי שיביאו ישראל את שקליהם בעונתם ותתרם תרומת הלשכה החדשה בזמנה באחד בניסן. כי דאמר רבי שמואל בר רב יצחק תורמים דווקא באחד בניסן מפני שתמכו תרומת הלשכה כתחילתה. כלומר, כמו שהיה בהתחלה בפעם הראשונה שתרמו, דכתיב "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". ותני עלה ביום שהוקם המשכן, בו ביום נתרמה התרומה. כמו שבחנוכת המשכן תרמו באחד בניסן, גם אנחנו תורמים באחד בניסן.
רבי טבי ורבי יאשיה אמרו בשם כהנא, נאמר כאן חדשי — "עולת חדש בחדשו לחדשי השנה" — ונאמר להלן חדשי — "החדש הזה לכם ראש חדשים... יהיו לכם לחדשי השנה". מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן, אף חדשי שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן. לכן התרומה היא בניסן.
אמר רבי יונה, שבק רבי טבי ראשה, כלומר רבי טבי הביא רק את הסיפא של המשנה, אבל לפי הסיפא לא רואים כל כך מה הקשר בכלל לשקלים, לא רואים את זה מהפסוקים עם הברייתא, אבל צריך להבין את הרישא כדי להבין שמדובר על מחצית שקל. היה צריך להתחיל מההתחלה, ואמר דלא כן דתני: "זאת עולת חדש בחדשו". יכול יהא תורם בכל חדש וחדש? תלמוד לומר בחדשו לחדשי, בחודש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה. יכול באי זה חדש שירצה? נאמר כאן חדשי ונאמר להלן חדשי, מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן. אף חדשי שנאמר כאן, אין מונין אלא מניסן. ואז ברור הקשר. כל הברייתא באה ללמד שתורמים באחד בניסן.
📜 הדינים העולים מדף ה עמוד א
א_יא המקדיש בהמה לעולה ונתמם ולא הביא תמורתה במועד, אין התמורה מצטרפת עם המקור למניין שלושת הרגלים באיסור "בל תאחר". פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק יד, הלכה יד. הכרעה: נפסק כירושלמי שהלימוד "לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו" מחדש שהתמורה נמנית בפני עצמה משעת נדרה, וכן פסק הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פי"ד ה"יד).
א_יב המאחר קרבנו יותר משלושה רגלים עובר באיסור "בל תאחר" אף אם הבהמה לא נפסלה. פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק יד, הלכה טו. הכרעה: נפסק כרבי שמואל בריה דרבי יוסה ברבי בון שהחיוב הוא "בך" ולא "בקרבנך", כלומר האיסור חל על האדם עצמו בעיכוב הנדר ולא תלוי בפסול הבהמה, וכך פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה טו.
א_יג חייב שאיחר נדרו וחייב עולות ושלמים - ממשכנים אותו כדי לגבות ממנו את הקרבן. פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק יד, הלכה יז. הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי, שממנו למד הרמב"ם שממשכנים את מי שנתחייב בעולות ושלמים ולא הביאם, שנאמר "כאשר נדרת ליי אלהיך נדבה".
א_יד ההבדל בין נדר לנדבה בקרבנות - "הרי עלי עולה" נדר ו"הרי זו עולה" נדבה. פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק יד, הלכה ד, רמב"ם, הלכות נדרים, פרק א, הלכה ב. הכרעה: נפסק כירושלמי שההבחנה בין נדר לנדבה היא בין "הרי עלי" ל"הרי זו", כפי שהביא הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות ובהלכות נדרים; ספיקות ר' חמא ור' חיננא בדבר החיוב הכפול לא הוכרעו להלכה ולא הובאו כדין מעשי..
א_טו תרומת הלשכה מתרומה חדשה נתרמת באחד בניסן. פוסקים: רמב"ם, הלכות שקלים, פרק ד, הלכה יא. הכרעה: נפסק כרמב"ם, שתרומת הלשכה נתרמת באחד בניסן, בהסתמך על הסמכתה להקמת המשכן שנעשתה באחד בניסן, כדברי רבי שמואל בר רב יצחק בירושלמי.
כתב יד ליידן — דף ה עמוד א צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

אומ' לו הבא · מתנית' פליגא על ר' יוסי ביר' בון כולהם מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל · ניחא נזיר · מצורע לא מחוסר כיפורים הוא · והא תנינן ההלל והשמחה שמונה · פתר לה בנזיר · ר' זכריה חתניה דר' לוי בעי XXX רישא אתון פתרין בנזיר וסיפא במצורע · אמ' ר' חנניה בריה דר' הילל לא כבר איתתבת תמן ואמ' ר' יוסה קיימה ר' אבודמא נחותה בכהנים בשעיר · אוף הכא הכהנים בשעיר · ר' חגיי בעא קומי ר' יוסה כת' וביום השמיני ימול · עבר ולא מל · אמ' ליה כי תדר נדר לי'י אלהיך לא תאחר לשלמו · דבר שהוא ניתן לתשלומין · יצא זה שאינו ניתן לתשלומין · לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו כהדא דתני ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ולא את חליפיו · אמ' ר' יונה פירשה לוי בן סיסי קומי ר' באו' הרי עלי עולה ועברו עליה שלשה רגלים והביא אחרת והקריבה מיד הייתי או' ייפטר מן הראשונה לפום כן צרך מימר לא תאחר לשלמו ולא חליפיו · אמ' ר' יוסה XXX כאו' הרי עלי מיד הוא עובר · אלא כן אנן קיימין באו' הרי זה עולה ועברו עליה שני רגלים והביא אחרת ועבר עליה רגל שלישי הייתי או' תצטרף עם תמורה שלשה רגלים לפום כן צרך מימר לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו · כי דרוש ידרשנו אילו חטאות ואשמות · י'י אלהיך זה הקדש בדק הבית · מעמך זה לקט שכחה ופיאה והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא · דלא כן מה אנן אמרין · אמ' ר' שמואל בריה דר' יוסה ביר' בון שלא תאמר שמא ימצא זבח פסול לפום כן צרך מימר לא תאחר לשלמו · ולא את חליפיו XXX [והיה בך חטא · כך ולא בקרבנך חטא] מוצא שפתיך תשמור ועשית · תשמור ועשית להזהיר בית דין שיעשוך · רבנן דקיסרין בשם ר' אבונא מיכן למשכון · כאשר נדרת לי'י אלהיך נדבה · ויש נדר קרוי נדבה · אלא לחייב על כל נדר ונדר ועל כל נדבה ונדבה · אי זהו נדר שאמרו האו' הרי עלי עולה · אי זהו נדבה שאמרו האו' הרי זו עולה · ר' חמא חברהון דרבנן בעי אמ' הרי עלי וחזר ואמ' הרי זו · ר' חיננא בעי לא מסתברא די לא אמ' הרי זו וחזר ואמ' הרי עלי איסור חמור חל על איסור קל · אין איסור קל חל על איסור חמור · הוסיפו עליהן שכר בתים ותרומת שקלים · שכר בתים אמ' ר' יונה והוא שאמ' שנה זו · אבל אם אמ' שנה XXX אחת · נותן מעת לעת · ותרומת שקלים · כהיא דאמ' ר' שמואל בר יצחק כתחילתה ויהי בחודש הראשון בשנה השינית באחד לחודש הוקם המשכן · ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה · ר' טבי ר' יאשיהו בשם כהנא נאמ' כאן חדשי ונאמ' להלן חדשי · מה חדשי שנ' להלן אין מונין אלא מניסן · אף חדשי שנ' כאן אין מונין אלא מניסן · אמ' ר' יונה שבק ר' טבי ראשה ואמ' סופא דלא כן כהדא דתני זאת עולת חודש בחדשו · יכול יהא תורם בכל חודש וחודש · תל' בחדשו לחדשי · בחודש אחד הוא תורם לכל חודשי השנה · יכול באי זה חודש שירצה נאמ' כאן חדשי ונאמ' להלן חדשי · מה חדשי שנ' להלן אין מונין אלא מניסן אף חדשי שנ' כאן אין מונין אלא מניסן · תמן תנינן ר' מאיר או' באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה · בן עזאי
פני משה
אלא כן אנן קיימין. את הדרש הזה באומר ה"ז עולה ועברו עליה שני רגלים והביא אחרת תחתיה שהמיר בה ולא הקריבה מיד עד שעבר עליה רגל שלישי והייתי אימר תצטרף מה שעברו על הראשונה עם התמורה ויהיה שלשה רגלים לפום כן צריך מימר וכו'
אלו חטאות ואשמות. שהן נדרשין ממך לפי שהן חובה מוטל עליך
מעמך זה לקט שכחה ופאה. שהן חלקו של עני דכתיב בה את העני עמך
ולא בקרבנך חטא. כדמפרש ואזיל
דלא כן מה אנן אמרין. ואם לא מיעוט הכתוב לזה מה הייתי אומר
א"ר שמואל שלא תאמר שמא ימצא זבח פסול. כלומר שמא הואיל והוא עובר ויש בו. חטא נמצא גם כן הזבח פסול לפום כן וכו'
מכאן למשכון. מכאן למדו לומר חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן כדתנן בסוף פ"ה דערכין
ויש נדר קרוי נדבה. הרי הפריש בין זה לזה ואם הוא נדר אמאי קרוי נדבה אלא מכאן לחייב על כל נדר ונדר וכו' בפני עצמו
אמר הרי עלי וחזר ואמר הרי זו. מהו שיחול לשון נדבה על לשון נדר
ר' חיננא בעי. הקשה לא מסתברא למיבעיא דאלא כך אם אמר הרי זו וחזר ואמר הרי עלי אם חל לשון נדר על לשון נדבה וטעמא דמסתברא היא מפני דא"ל איסור חמור חל על איסור קל וזהו נדר שהוא חמור מנדבה שהנדר חייב באחריותו משא"כ בנדבה ואין איסור קל חל על איסור חמור ואם אמר בתחלה הרי עלי כבר נתחייב באחריות ולא מהני לשון נדבה שאח"כ
הוסיפו עליה. על המתני' שאחד בניסן ר"ה לשכר בתים ובאומר לשנה זו השכרתי לך וכדר' יונה
כהיא דאמר ר' שמואל בר יצחק בתחלתה וכו'. גרסי' להא לעיל בריש מסכת שקלים עיין שם
תמן תנינן. בפ"ט דבכורות וגרסי' להא עד סוף הלכה לעיל בריש פרק ג' דשקלים ושם מפורש ע"ש
מתני' באחד בתשרי ר"ה לשנים. לדין השנים שהקב"ה דן בתשרי את כל באי עולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נידון מה יהא בסופה וממאי דתשרי הוא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב
אומ' לו הבא · מתנית' פליגא על ר' יוסי ביר' בון כולהם מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל · ניחא נזיר · מצורע לא מחוסר כיפורים הוא · והא תנינן ההלל והשמחה שמונה · פתר לה בנזיר · ר' זכריה חתניה דר' לוי בעי XXX רישא אתון פתרין בנזיר וסיפא במצורע · אמ' ר' חנניה בריה דר' הילל לא כבר איתתבת תמן ואמ' ר' יוסה קיימה ר' אבודמא נחותה בכהנים בשעיר · אוף הכא הכהנים בשעיר · ר' חגיי בעא קומי ר' יוסה כת' וביום השמיני ימול · עבר ולא מל · אמ' ליה כי תדר נדר לי'י אלהיך לא תאחר לשלמו · דבר שהוא ניתן לתשלומין · יצא זה שאינו ניתן לתשלומין · לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו כהדא דתני ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ולא את חליפיו · אמ' ר' יונה פירשה לוי בן סיסי קומי ר' באו' הרי עלי עולה ועברו עליה שלשה רגלים והביא אחרת והקריבה מיד הייתי או' ייפטר מן הראשונה לפום כן צרך מימר לא תאחר לשלמו ולא חליפיו · אמ' ר' יוסה XXX כאו' הרי עלי מיד הוא עובר · אלא כן אנן קיימין באו' הרי זה עולה ועברו עליה שני רגלים והביא אחרת ועבר עליה רגל שלישי הייתי או' תצטרף עם תמורה שלשה רגלים לפום כן צרך מימר לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו · כי דרוש ידרשנו אילו חטאות ואשמות · י'י אלהיך זה הקדש בדק הבית · מעמך זה לקט שכחה ופיאה והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא · דלא כן מה אנן אמרין · אמ' ר' שמואל בריה דר' יוסה ביר' בון שלא תאמר שמא ימצא זבח פסול לפום כן צרך מימר לא תאחר לשלמו · ולא את חליפיו XXX [והיה בך חטא · כך ולא בקרבנך חטא] מוצא שפתיך תשמור ועשית · תשמור ועשית להזהיר בית דין שיעשוך · רבנן דקיסרין בשם ר' אבונא מיכן למשכון · כאשר נדרת לי'י אלהיך נדבה · ויש נדר קרוי נדבה · אלא לחייב על כל נדר ונדר ועל כל נדבה ונדבה · אי זהו נדר שאמרו האו' הרי עלי עולה · אי זהו נדבה שאמרו האו' הרי זו עולה · ר' חמא חברהון דרבנן בעי אמ' הרי עלי וחזר ואמ' הרי זו · ר' חיננא בעי לא מסתברא די לא אמ' הרי זו וחזר ואמ' הרי עלי איסור חמור חל על איסור קל · אין איסור קל חל על איסור חמור · הוסיפו עליהן שכר בתים ותרומת שקלים · שכר בתים אמ' ר' יונה והוא שאמ' שנה זו · אבל אם אמ' שנה XXX אחת · נותן מעת לעת · ותרומת שקלים · כהיא דאמ' ר' שמואל בר יצחק כתחילתה ויהי בחודש הראשון בשנה השינית באחד לחודש הוקם המשכן · ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה · ר' טבי ר' יאשיהו בשם כהנא נאמ' כאן חדשי ונאמ' להלן חדשי · מה חדשי שנ' להלן אין מונין אלא מניסן · אף חדשי שנ' כאן אין מונין אלא מניסן · אמ' ר' יונה שבק ר' טבי ראשה ואמ' סופא דלא כן כהדא דתני זאת עולת חודש בחדשו · יכול יהא תורם בכל חודש וחודש · תל' בחדשו לחדשי · בחודש אחד הוא תורם לכל חודשי השנה · יכול באי זה חודש שירצה נאמ' כאן חדשי ונאמ' להלן חדשי · מה חדשי שנ' להלן אין מונין אלא מניסן אף חדשי שנ' כאן אין מונין אלא מניסן · תמן תנינן ר' מאיר או' באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה · בן עזאי
קרבן העדה
אם באומר הרי עלי. ה"ל נדר ועובר מיד ולא צריך לג' רגלים:
אלא. הכא במאי עסקינן באומר ה"ז עולה דה"ל נדבה והפריש אחרת תחתיה לאחר ב' רגלים ולא הקריבה לאחרת עד לאחר הרגל הג' לראשונ' ה"א הואיל ומכח ראשון קאתי תצטרף הראשונה עם האחרונה ויעבור עלי':
לפום כן וכו'. לפיכך איצטריך קרא לאשמועי' ולא חילופיו דנותנין לו ג' רגלים לעצמו:
אלו חטאות ואשמות. שהן נדרשין ממך שהרי חובה הן מוטלין עליך. ה' אלקיך. זה הקדש בדק הבית דהא קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב ה' ברישא דקרא אלא ללמד שאף דברים שהן לה' ולא לכהנים ולמזבח עובר עליו ואיזהו זה הקדש בדק הבית:
מעמך זה לקט שכחה ופיאה. שהן חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך:
ולא בקרבנך חטא. שאין הקרבן נפסל בכך:
שלא תאמר שהזבח פסול אם עברו עליו ג' רגלי' לפיכך צריך קר' לאשמועי' ולא בקרבנך חטא להזהיר הב"ד שיעשוך בע"כ:
מכאן למשכון. שממשכנין על הקרבנות כדתנן בערכין:
ויש נדר קרויה נדבה. בתמיה דמתחיל בנדר ומסיים בנדבה:
אלא לחייב על כל נדר בפני עצמו. דה"א דאם יש לו כמה נדרים וכמה כדבות אינו עובר אלא לאו אחד קמ"ל דעובר על כל א' בפני עצמו כי היכא דעובר על נדר לעצמו ועל נדבה לעצמה:
וחזר ואמר ה"ז. מי הויא חזרה או לא:
ר"ח. פריך לא מסתברא הך בעיא כלל אלא אמר ה"ז וחזר ואמר הרי עלי ודאי דמהני דאיסור חמור הוא וחייב באחרים:
ואין איסור קל. אבל היכא דאמר תחלה הרי עלי שהוא איסור חמור ואח"כ אמר ה"ז דה"ל איסור קל פשיטא שאינו חל עליו:
הוסיפו עליהן. על אותן השניין במשנתינו שר"ה שלהן ניסן שכר בתים ותרומת שקלים שר"ה שלהן ניסן:
והוא שאמר שנה זו. הוא דלא הוה אלא עד ניסן אבל אם אמר שנה אחת דר בה שנה מיום ליום כהא דתנן בנדרים פ' קונם:
כתחלתה. כמו שהיתה תרומה הראשונה בשעה שהוקם המשכן בר"ח ניסן כן לדורות נמי מר"ח ניסן מתחילין לתרום מן החדש:
נאמר כאן חדשי. זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה:
ונאמר להלן חדשי. ראשון הוא לכם לחדשי השנה:
שבק ר' טבי וכו'. הניח ר' טבי רישא דברייתא ואמר הסיפא לחוד:
דלא כן. דלא כן היה לו לעשות שקיצר במקום שהיה לו להאריך דמסיפא לא שמעינן דמדאורייתא צריך להביא מן החדש:
ת"ל בחדשו לחדשי. דה"מ למיכתב זאת עולת החדש:
בחדש א' וכו'. וה"פ זאת עולת החדש בחדשו שיחדש ויביא מתרומה חדשה לכל חדשי השנה:
תמן תנינן. בבכורות פ' מעשר בהמה ה"ג ר' אלעזר ור"ש אומרים בא' בתשרי בן עזאי וכו':
האלוליים. אותן שנולדו באלול לא מתעשרין לא עם בני תשרי ולא עם בני אב וטעמיה מפרש בסמוך:
ע"כ. עד אלול נמשך שהאחרונות יולדות מן אותן שנתעברו קודם ניסן דבהמה דקה עיבור' ה' חדשים:
חידושי רידב"ז
א"ר יוסי אם באומר הרי עלי מיד היא עובר אלא כו' יפה הסביר בגליון הש"ס:
ר' חמא חברהון דרבנן בעי אמר הרי עלי וחזר ואמר הר"ז פי' אם הא דמחייב על כל נדר ונדר ועל כל נדבה ונדבה הנ"מ בשנדר על גופים מחולקים אבל אם נדר על גוף אחד ב' פעמים ה"ד כגון דאמר הרי עלי וחזר ואמר הר"ז ר"ח בעי לא מסתברא כו' פי' דזה אי אפשר אלא דווקא באמר הר"ז וחזר ואמר הרי עלי דאין איסור קל חל על איסור חמור:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ה עמוד ב10
האלוליים מתעשרין בפני עצמן. אמר רב חונה°: טעמיה ד°רבי מאיר דעד כאן הן מתמצות לילד מן הישנות שהתעברו לפני ניסן שהעיבור חמישה חדשים, מיכאןמכאן והילך הן מתחילות לילד מן החדשות מהעיבור שאחרי ניסן. רבי יוסי ברבי בון° אמר בשם רב חונה°, טעמא ד°רבי אליעזרבן הורקנוס ו°רבי שמעוןבן יוחאי. (תהלים ס"ה, י"ד) דכתיב לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו, לבשו כרים הצאן, אלו הבכירות שהתעברו קדם ניסן, ועמקים יעטפו בר אלו האפילות שמתעברות בניסן שעמקים עטופים בר, יתרועעו שניהם יחד אף ישירו יתעשרו אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר. אמר °בן עזאי: הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך, יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן. הא כיצד? נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי, אינן מצטרפין. הנולדים באב לא מצטרפים לנולדים באלול, שמא הלכה כ°רבי מאיר שאחד באלול הוא ראש השנה. הנולדים באלול לא מצטרפים עם הנולדים בתשרי, שמא הלכה כ°רבי אליעזרבן הורקנוס ו°רבי שמעוןבן יוחאי שאחד בתשרי הוא ראש השנה. והנולדים באב לא מצרפים לנולדים בתשרי לדעת כולם. נולדו לו חמשה באבבתשרי וחמשה בתשריבאב הרי אלו מצטרפין. ו°בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו °רבי מאיר °רבי אליעזרבן הורקנוס ו°רבי שמעוןבן יוחאי? זאת אומרת °בן עזאי חבר ו תלמיד וחבר היה לו ל°רבי עקיבאהבן יוסף, ו°בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו. רבי ירמיה° ורבי מיישא° אמרו בשם רבי שמואל בר רב יצחק°, שכן נחלקו עליה אבות העולם. מאן אינון אבות העולם? תניתנא רבי יונה° קומי רבי ירמיה°. אבות העולם אלו °רבי ישמעאלבן אלישע ו°רבי עקיבאהבן יוסף, זאת אומרת ש°בן עזאי תלמיד וחבר היה ל°רבי עקיבאהבן יוסף, דאין תימר °רבי עקיבאבן יוסף רביה הוה, אית בר נש אמר לרביתלרביה, הואיל ואלו אמרים כן ואלו אמרים כן? רבי אבהו° בשם רבי שמואל בר רב יצחק°: שמע ליה ש°בן עזאי תלמיד וחבר היה ל°רבי עקיבאבן יוסף מן הדא דתנן, נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו °בית הלל ו°בית שמאי מודים שיחלוקו אמר °רבי עקיבאבן יוסף מודה אני בזה שנכסים בחזקתם, אמר לו °בן עזאי על החלוקין על מה ש°בית הלל ו°בית שמאי חולקים אנו מצטערין אלא שבאתה לחלק עלינו את השוין שאתה חולק על מה שהם מסכימים, זאת אומרת °בן עזאי חבר ותלמיד היה ל°רבי עקיבאהבן יוסף, דאין תימר רביה, אית בר נש אמר הכי לרביה? תמן תנינן. א_טזמאחד בתשרי עד כ"ט באלול הרי אלו מצטרפין. חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אינן מצטרפין. חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן הרי אלו מצטרפין. אם כן למה אמרו שלש גרנות למעשר בהמה? א_יזשעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט. הגיעה הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור. אמר רבי יוסה°אסי זאת אומרת: מעשר בהמה לא עשו אותו לא כחנט כפירות שהולכים בהם אחר חניטה ולא כשליש כתבואה וזתים שהולכים אחר הבאת שליש. דאין תימר כחנט, ניתני כל המעוברים מכ"ט באלול. ואין תימר כשליש שזה גמר גידולו שהוא ראוי לאכילה, ניתני כל הנולדים עד עשרים ושנים בובאלול. אבל הנולדים אחר כך אינם ראוים לקרבן בשנה זו, שהם מחוסרי זמן שאסורים לקרבן שמונה ימים. רבי שמי° אמר בשם רבי בון בר חייה°. כשליש עשו אותו ובשיטת °רבי שמעוןכרשבן יוחאי, ד°רבי שמעוןבן יוחאי אמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. קם רבי מנא°בן יונה עם רבי שמי° אלואמר לו, את אמרת הדא מולתאמילתא שהמשנה כ°רבי שמעוןבן יוחאי? והא תנינן °בן עזאי אומר האלוליים מתעשרין בפני עצמן, מאי לאו אפילו נולד מכ"ב עד כ"ט באלול אף שאינם ראוים לקרבן בשנה זו שהם מחוסרי זמן. וזה מסתדר רק בשיטת °רבי שמעוןבן יוחאי. אית לך מימר °בן עזאי כ°רבי שמעוןבן יוחאי ולא א_יחכרבנן? הואאלא הכל אחר הלידה. כמה דאת אמר על דרבנן שהנולדים מכ"ב אלול כוון שהם מחוסרי זמן בגורן זו, מניחן ומעשרן לשנהלגורן הבאה והן מתעשרין עם בני שנתן. כן את אמר על ד°בן עזאי מניחןמניח את הנולדים מכ"ב אלול עד כ"ט באלול לגורן הבא והן מתעשרין עם בני אלול. אמר רב חונה°, זאת אומרת שמונה ימים שהבכור מחוסר זמן בהן, עולין לו מתוך שנתו שמצוה להקריב את הבכור בתוך שנתו. אמר רבי מנא°בן יונה. רבי יונה° אבא שמע לה מן הדא דכתיב (דברים ראה טו יט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדש להליי' אלהיך. הא כיצד הרי הוא קדוש מבטן ולמה נאמר תקדיש? אלא ללמד שמשעת לידתו אתה מונה לו
מתני': באחד בתשרי ראש השנה לשנים א_יטולשמיטין וליובלות א_כולנטיעה
[דף ו עמוד א]
ואת אומר תמן תנינן רבי מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, בן עזאי אומר האלוליים מתעשרין בפני עצמן. אמר רב חונה, טעמיה דרבי מאיר — למה רבי מאיר אומר שבאחד באלול ראש השנה? עד כאן הן מתמצות לילד מן הישנות, כלומר אלה שהתעברו לפני ניסן. בעצם ניסן זה הראש השנה לעיבור, נאמר ככה. אז אלה שהתעברו עד אחד בניסן הם ילדו עד אחד באלול, כן. ומכאן ואילך הן מתחילות לילד מן החדשות. כלומר, מי שהתעבר אחרי ניסן, אז הם ילדו אחרי אחד באלול, כי בעצם העיבור של הבהמות זה חמישה חודשים.
רבי יוסי ברבי בון אמר בשם רב חונה, טעמא דרבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון, דכתיב "לבשו כרים הצאן ... ועמקים יעטפו בר ... יתרועעו אף ישירו". רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון אומרים שאחד בתשרי זה ראש השנה. אז מה הסברא שלהם? הם אומרים לבשו כרים הצאן אלו הבכירות, כלומר אלה שהתעברו קודם ניסן, כן, אז הם כבר ילדו. ועמקים יעטפו בר אלו האפילות, כלומר אלה שהתעברו אחרי ניסן, גם הם כבר ילדו. אבל יחד יתרועעו אף ישירו, כלומר הם יחד יתרועעו, מלשון יחד, ישירו מלשון התאחדו, כלומר אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר, בין שהתעברו לפני ניסן בין שהתעברו אחרי ניסן. אז לכן בעצם אומרים רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון שבאחד בתשרי זה הזמן למעשר.
אמר בן עזאי: הואיל ואלו אומר כך ואלו אומר כך, יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן. ואת אומר הא כיצד? כלומר, איך בדיוק אנחנו נראה את הדין הזה בא לידי ביטוי? נולד לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי, אינן מצטרפין. הנולדים באב לא מצטרפים לנולדים באלול, שמא הלכה כרבי מאיר שאחד באלול הוא ראש השנה. הנולדים באלול לא מצטרפים עם הנולדים בתשרי, שמא הלכה כרבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון שאחד בתשרי זה ראש השנה. הנולדים באב לא מצטרפים לנולדים בתשרי לדעת כולם, כן, זה ברור. עכשיו נולד לו חמישה בתשרי וחמישה באב שאחר כך — הרי אלו מצטרפין לדעת כולם.
שואלת הגמרא: ובן עזאי, רבי מאיר, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון — הרי כולם תלמידים שלו, האם הוא מכריע על דברי תלמידיו? זאת אומרת בן עזאי תלמיד היה לרבי עקיבא, ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו. רבי ירמיה ורבי מיישא בשם רבי שמואל בר רב יצחק, שכן נחלקו עליה אבות העולם. הוא לא מכריע על דברי תלמידים שלו, אלא בעצם זה מחלוקת דאבות. התלמידים רק מזכירים את זה, והוא בא להכריע כגדולי העולם. מאן אינון אבות העולם? — רבי יונה קומי רבי ירמיה — רבי ישמעאל ורבי עקיבא. ומכאן אתה מבין, זאת אומרת ש°בן עזאי תלמיד וחבר היה לרבי עקיבא. כי אם תאמר שרבי עקיבא היה רבו, אז אית בר נש אמר לרבו "הואיל ואלו אמר כן ואלו אמר כן"? זה לא מכובד.
רבי אבהו בשם רבי שמואל בר רב יצחק: שמע ליה שבן עזאי תלמיד וחבר היה לרבי עקיבא מן הדא — בית הלל ובית שמאי לפני רבי עקיבא, אמר לו בן עזאי: על החלוקין על מה שבית הלל ובית שמאי אנו מצטערין, אלא שבאת לחלק עלינו את השוין. כלומר אנחנו מצטערים על מה שבית שמאי ובית הלל חולקים, ואתה רוצה עכשיו, אחרי שהם כבר מסכימים במשהו, אתה רוצה להגיד שגם בזה יש מחלוקת? זאת אומרת בן עזאי חבר ותלמיד היה לרבי עקיבא, כי אם תאמר שהיה רבו — אית בר נש אמר לרבו כך? תלמיד לא אומר לרב שלו ככה.
תמן תנינן: מאחד בתשרי עד כ"ט באלול הרי אלו מצטרפין. חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אינן מצטרפין. חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן הרי אלו מצטרפין. — יש שלושה גרנות, זה פסח, זה שבועות, וזה סוכות. כלומר שבועיים לפני פסח, שבועיים לפני עצרת ושבועיים לפני החג. אז אם נולדו חמישה לפני הגורן הזה וחמישה אחרי — זה מצטרף. אם כן למה אמרו שלש גרנות למעשר בהמה? אז מה בכלל המשמעות של זה? שעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט. הגיעה הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור. כלומר זה בעצם לא איסור, אבל חכמים תיקנו שלא ישחט עד שייאסף.
אמר רבי יוסה: זאת אומרת: מעשר בהמה לא עשו אותו לא כחנט ולא כשליש. כלומר מעשר בהמה לא עשו אותו כמו חליטה של פירות. חליטה מקבילה פה לעיבור של הבהמה, אז לא הולכים אחר העיבור, וגם לא כשליש. שליש זה הזמן שהפרי ראוי לאכילה, ובבהמה הזמן שהיא ראויה לקורבן — ביום השמיני. אין תימר כחנט, ניתני כל המעוברים מכ"ט באלול. אם אתה הולך לפי חליטה, זה עיבור, זה צריך להיות כ"ט באלול, כל המתעברים בכ"ט באלול. אין תימר כשליש, ניתני כל הנולדים עד עשרים ושנים. כי מי שנולד אחר כך הוא לא ראוי לקורבן באותה שנה כי זה מחוסר זמן, שהרי צריך להקריב רק אחרי שמונה ימים.
רבי שמי בשם רבי בון בר חייה: כשליש עשו אותו, ובעיית דרבי שמעון — דרבי שמעון בן יוחאי אמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. זו השיטה, המשנה כרבי שמעון, שסובר שגם מחוסר זמן נכנס לדיר. אז לכן כל בן שנולד, למרות שעוד לא עבר שמונה ימים, יכול להתעשר.
קם רבי מנא עם רבי שמי, ואמר לו: את אמרת הדא שהמשנה כרבי שמעון? והא תנינן בן עזאי אומר האלוליים מתעשרין בפני עצמן — לא אפילו נולד עד כ"ט באלול? כלומר אז אם זה ככה, יוצא שזה רק כפשט רבי שמעון, שהוא סובר שמחוסר זמן קרב — נכנס לדיר. כי אחרת מי שנולד מכ"ב באלול עד כ"ט באלול הרי לא היה לו שמונה ימים. אז לכאורה קשה אית לך מימר בן עזאי כרבי שמעון לא כרבנן? הרי בן עזאי ודאי יפסוק כמו רבנן, לא כמו רבי שמעון. אלא, כמה דאת אמר על דרבנן, מניחן ומעשרן הבאה והן מתעשרין עם בני שנתן. כלומר, רבנן אמרנו שהם סוברים שמחוסרי זמן לא מתעשרים, אלא מניחים אותם והם מתעשרים עם בני שנתם הבאה. כן את אמר על דבן עזאי לגורן הבא והן מתעשרין עם בני אלול. כלומר, מי שייוולד מכ"ב באלול עד כ"ט באלול לדעת בן עזאי לא מצטרף לאלה שהיו מא' באלול עד כ"ב באלול, אלא משאירים אותו עד אלול הבא והוא יצטרף אליהם.
אמר רב חונה: זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהן, עולין לו מתוך שנתו. כי הרי מצווה להקריב את הבכור בתוך שנתו, אז השמונה ימים עצמם זה חלק מהשנה.
אמר רבי מנא: רבי יונה אבא שמע לה מן הדא — "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדש לה' אלהיך". הכיצד? הרי לכאורה בכור זה כבר קדוש, אז מה צריך להקדיש אותו עוד פעם? מה זה "תקדיש"? הרי זה קדוש מבטן. אלא ללמד שמשעת לידתו את מונה לו. כלומר, אתה לא מונה את השנה אחרי שמונה ימים, אלא מיד כשהוא נולד.
📜 הדינים העולים מדף ה עמוד ב
א_טז מעשר בהמה: האם ולדות שנולדו בשנים שונות (לפני ואחרי ראש השנה) מצטרפים לחיוב מעשר יחד. פוסקים: רמב"ם, הלכות בכורות, פרק ז, הלכה ו. הכרעה: נפסק כירושלמי שולדות מא' בתשרי עד כ"ט באלול מצטרפים, וחמשה ימים לפני ואחרי ראש השנה אינם מצטרפים אלא נחשבים כשתי שנים נפרדות, כרמב"ם הלכות בכורות פ"ז ה"ו.
א_יז בהמה שנולדה קודם ראש השנה נוהג בה מעשר בהמה של השנה שלאחריה, ולא הולכים בה אחר חניטה או שליש. פוסקים: רמב"ם, הלכות בכורות, פרק ז, הלכה ח. הכרעה: נפסק כרבי יוסי: מעשר בהמה נקבע לפי הגורן (ראש השנה) ולא כחניטת פירות ולא כהבאת שליש כתבואה וזיתים, כלשון הירושלמי "לא עשו אותו לא כחנט... ולא כשליש", וכן פסק הרמב"ם..
א_יח וולד בכור שנולד בשמונת ימי חסרונו נחשב מתוך שנת עיבור אמו. פוסקים: רמב"ם, הלכות בכורות, פרק ו, הלכה יד. הכרעה: נפסק כרב חונה שמצוה להקריב הוולד מיד לאחר שמונה ימים, ולכן ימים אלו עולים לו מתוך שנתו, כדין מחוסרי זמן בבכור בהמה, וכך נפסק ברמב"ם הלכות בכורות פרק ו הלכה יד.
א_יט מניית שנות שמיטין ויובלות מתחילה מתשרי. פוסקים: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד, הלכה ט. הכרעה: כך נפסק ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה ט, בהתאם למשנת ראש השנה הקובעת שבאחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות.
א_כ ראש השנה לאילן לעניין מעשרות נקבע בט"ו בשבט. פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשר שני, פרק ט, הלכה ח, שו"ע יו"ד סימן רצד סעיף ד. הכרעה: נפסק כבית הלל שראש השנה לאילן הוא בחמישה עשר בשבט, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע (יו"ד רצד,ד), בהתאם למחלוקת בבבלי (ראש השנה יד ע"ב) שגם בו נפסקה הלכה כבית הלל.
כתב יד ליידן — דף ה עמוד ב צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

האלוליים מתעשרין בפני עצמן · אמ' רב חונה טעמיה דר' מאיר עד כאן הן מתמצות לילד מן הישנות · מיכאן והילך הן מתחילות לילד מן החדשות · ר' יוסה ביר' בון בשם רב חונה טעמ' דר' לעזר ור' שמעון · לבשו כרים הצאן אילו הבכירות ועמקים יעטפו בר אילו האפילות · יתרועעו אף ישירו · אילו ואילו נכנסין לדיר להתעשר · אמ' בן עזאי הואיל ואילו אומ' כך ואילו אומ' כך יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן · הא כיצד נולד לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי אינן מצטרפין · נולד לו חמשה באב וחמשה בתשרי הרי אילו מצטרפיןXXX ‸ ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו · ר' ירמיה ר' מיישא בשם ר' שמואל בר רב יצחק שכן נחלקו עליה אבות העולם · מאן אינון אבות העולם תנא ר' יונה קומי ר' ירמיה ר' ישמעאל ור' עקיבה · זאת אומרת בן עזאי תלמיד וחבר היה לר' עקיבה · אין תימר רביה אית בר נש אמר לרביה ‸ אלא שבאתה לחלוק כול' · תמן XXX [הואיל ואלו אמר כן ואלו אמר כן ר' אבהו בשם ר' שמואל בר רב יצחק שמע מן הדא אמר לו בן עזאי על החלוקין אנו מצטערין אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין זאת אומרת בן עזאי חבר ותלמיד היה לר' עקיבא אין תימר רביה אית בר נש אמר לרביה] תנינן XXX מאחר בתשרי עד עשרים ותשעה באלול הרי אילו מצטרפין · חמשה לפני ראש השנה וחמשה לפני ראש השנה אינן מצטרפין חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן הרי אילו מצטרפין · אם כן למה אמרו שלש גרנות למעשר בהמה · שעד שלא תגיע הגורן מותר למכור ולשחוט · הגיעה הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור · אמ' ר' יוסה זאת אומרת מעשר בהמה לא עשו אותו לא כחנט ולא כשליש · אין תימר כחנט ניתני כל המעוברים מעשרים ותשעה באלול · אין תימר כשליש ניתני כל הנולדים עד עשרים ושנים בו · ר' שמי בשם ר' בון בר חייה כשליש עשו אותו כר' שמעון · דר' שמעון אמ' מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר · קם ר' מנא עם ר' שמי אמ' ליה את אמרת הדא מילתא · והא תנינן בן עזאי או' האלוליים מתעשרין בפני עצמן · לא אפי' נולד עד עשרים ותשעה באלול · אית לך מימר בן עזאי כר' שמעון · לא כרבנן הוא · כמה דאת אמר על דרבנן מניחן ומעשרן לשנה הבאה · והן מתעשרין עם בני שנתן · כן את אמר על דבן עזאי מניחן לגורן הבא והן מתעשרין XXX עם בני אלול · אמ' רב חונה זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהן עולין לו מתוך שנתו · אמ' ר' מנא ר' יונה אבא שמע לה מן הדא כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לי'י אלהיך · הכיצד משעת לידתו את מונה לו שנה
פני משה
ולשמיטין וליובלות. שמשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה
ולנטיע'. משעת נטיעה וכלומר שאין מונין מר"ה לר"ה אלא ל' יום בשנה חשובין שנה והוא שתקלוט הנטיעה קודם ל' יום וסתם קליטה לכל האילנות ב' שבתות נמצאת למד שהנוטע ארבע וארבעים יום קודם ר"ה עלתה לו שנה ואעפ"כ הפירות של נטיעה זו שחנטו לאחר ר"ה של שנת השלישית אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט ואע"ג שזהו כמו שעברו עליהן ג' שנים שלימות שהרי הג' יום שלפני ר"ה הראשון נחשב לשנה אפ"ה אסורין הן משום ערלה עד ט"ו בשבט לפי שאחד בתשרי ר"ה היא לנטיעה דוקא וזה כבר נעשה אילן ור"ה שלו לצאת מידי ערלה ט"ו בשבט הוא שהוא ר"ה לאילנות וכן הפירות שחנטו אחר ר"ה של שנת הרביעית אסורין הן משום רבעי עד ט"ו בשבט וצריכין פדיון כדין נטע רבעי וכדילפינן לה מקראי דכתיב ג' שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש וגו' ודרשינן וי"ו מוסיף על ענין ראשון שלפעמים יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה רביעית שלו וכגון זה שלא יצא מדין ערלה עד ט"ו בשבט ואז יש לו דין רבעי להפירות שחנטו אח"כ ומותרין בפדיון וה"נ דרשינן לקרא דאבתריה ובשנה החמישית תאכלו את פריו דוי"ו מוסיף אדלעיל שלפעמים דין רבעי לו אף בשנה החמישית וצריך פדיון לאותן שחנטו מקודם ט"ו בשבט וכל זה דוקא לפירות נטיעה זו אבל אם נטע פחות משלשים יום לפני ר"ה ואינן נחשבין לו שנה אז כשיגיע אחד בתשרי מונין לו ג' שנים שלימות מיום ליום לערלה וכן הוא לרבעי
האלוליים מתעשרין בפני עצמן · אמ' רב חונה טעמיה דר' מאיר עד כאן הן מתמצות לילד מן הישנות · מיכאן והילך הן מתחילות לילד מן החדשות · ר' יוסה ביר' בון בשם רב חונה טעמ' דר' לעזר ור' שמעון · לבשו כרים הצאן אילו הבכירות ועמקים יעטפו בר אילו האפילות · יתרועעו אף ישירו · אילו ואילו נכנסין לדיר להתעשר · אמ' בן עזאי הואיל ואילו אומ' כך ואילו אומ' כך יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן · הא כיצד נולד לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי אינן מצטרפין · נולד לו חמשה באב וחמשה בתשרי הרי אילו מצטרפיןXXX ‸ ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו · ר' ירמיה ר' מיישא בשם ר' שמואל בר רב יצחק שכן נחלקו עליה אבות העולם · מאן אינון אבות העולם תנא ר' יונה קומי ר' ירמיה ר' ישמעאל ור' עקיבה · זאת אומרת בן עזאי תלמיד וחבר היה לר' עקיבה · אין תימר רביה אית בר נש אמר לרביה ‸ אלא שבאתה לחלוק כול' · תמן XXX [הואיל ואלו אמר כן ואלו אמר כן ר' אבהו בשם ר' שמואל בר רב יצחק שמע מן הדא אמר לו בן עזאי על החלוקין אנו מצטערין אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין זאת אומרת בן עזאי חבר ותלמיד היה לר' עקיבא אין תימר רביה אית בר נש אמר לרביה] תנינן XXX מאחר בתשרי עד עשרים ותשעה באלול הרי אילו מצטרפין · חמשה לפני ראש השנה וחמשה לפני ראש השנה אינן מצטרפין חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן הרי אילו מצטרפין · אם כן למה אמרו שלש גרנות למעשר בהמה · שעד שלא תגיע הגורן מותר למכור ולשחוט · הגיעה הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור · אמ' ר' יוסה זאת אומרת מעשר בהמה לא עשו אותו לא כחנט ולא כשליש · אין תימר כחנט ניתני כל המעוברים מעשרים ותשעה באלול · אין תימר כשליש ניתני כל הנולדים עד עשרים ושנים בו · ר' שמי בשם ר' בון בר חייה כשליש עשו אותו כר' שמעון · דר' שמעון אמ' מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר · קם ר' מנא עם ר' שמי אמ' ליה את אמרת הדא מילתא · והא תנינן בן עזאי או' האלוליים מתעשרין בפני עצמן · לא אפי' נולד עד עשרים ותשעה באלול · אית לך מימר בן עזאי כר' שמעון · לא כרבנן הוא · כמה דאת אמר על דרבנן מניחן ומעשרן לשנה הבאה · והן מתעשרין עם בני שנתן · כן את אמר על דבן עזאי מניחן לגורן הבא והן מתעשרין XXX עם בני אלול · אמ' רב חונה זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהן עולין לו מתוך שנתו · אמ' ר' מנא ר' יונה אבא שמע לה מן הדא כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לי'י אלהיך · הכיצד משעת לידתו את מונה לו שנה
קרבן העדה
מכאן ואילך. לאחר אלול הן מאותן שנתעברו לאחר ניסן וה"ל חדשות:
לבשו כרים הצאן. מקרא הוא בספר תהלים לבשו כרים הצאן ועמקים יתעטפו בר יתרועעו אף ישירו וה"ק לבשו כרים הצאן מתלבשות הכבשים שנתעברות:
אלו הבכורות. שמתעברות מיד:
ועמקים יעטפו בר. ואיכא נמי צאן שמתעברות בזמן שעמקים יתעטפו בר והזריעה ניכרת יפה. יפה והיינו בניסן ואע"ג דגם באדר ניכר הזריעה מ"מ באפלייתה אין הזריעה נכרת יפה אלא בניסן:
אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר. דדריש יתרועעו לשון רעים וישירו כאילו כתיב יעשירו וקאמר דנעשו רעים ויעשירו אלו עם אלו:
הואיל ואנו אומרים כך רמ"א בא' באלול ור"א ור"ש אומרים בא' בתשרי ואין אנו יודעין הלכה כמאן הלכך יהיה האלוליים וכו':
ה"ג נולדו לו ה' באב וה' באלול או ה' באלול וה' בתשרי אין מצטרפין:
ה"ג נולדו לו ה' בתשרי וה' באב אין מצטרפין. וה"פ ה' באב שלאחר תשרי מצטרפין ואע"ג דמפסקי גרנות שתקנו חכמים:
ופריך בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו שהרי ר"מ ור"ש לאחר בן עזאי היו:
שכן נחלקו עליה אבות עולם תנאים הראשונים. ר"י ור"ע ועליהם בן עזאי אומר הואיל ואלו וכו' ומכריע דבריהם:
זאת אומרת. שבן עזאי תלמיד חבר היה לר"ע:
אין תימר וכו'. שר"ע היה רבו של בן עזאי וכי אדם אומר על דברי רבו הואיל ואלו וכו' ומכריע דבריו:
שמע לה מן הדא. שתלמיד חבר היה לו לר"ע:
אמר לו בן עזאי וכו' מתני' בב"ב פ' מי שמת:
אלא שבאת. ולא קאמר שבא:
תמן תנינן. בכורות פ' מעשר בהמה:
כל הנולדים בא' בתשרי. אתאן לר"א ור"ש דאמרו בא' בתשרי ר"ה למעשר בהמה:
מצטרפין. לכנסן לדיר א':
לפני הגורן. מאלו ג' גרנות שאין הגורן מפסיק:
לא כחנט. לא כאילנות שאזלינן בהו לענין מעשר בתר חנטה כל שחנטו פירותיו קודם ט"ו מתעשר שנה שעברה:
ולא כשליש. ולא כתבואה וזיתים דאזלינן בהו בתר שליש והיינו כשעת גמרן דמשהביאו שליש ראויין לאכילה ע"י הדחק:
אין תימר כחנט. דאזלינן בהו בתר חנטה ה"ל למתני כל המעוברין מכ"ט באלול ואילך הן החדשות:
אין תימר כשליש. א"כ אף במעשר בהמה אזלינן בתר גמרן שהן ראויין להקרבה:
ניתני כל הנולדים עד ך"ב בו. דהיינו הנולדים ז' ימים קודם ר"ה אבל הנולדים אח"כ אינן ראוין להקרבה בשנה זו דהא כתיב מיום השמיני והלאה תתנו לי:
כשליש עשו אותו. ודקשיא לך ניתני עד ך"ב בו מתני' ר"ש היא דסובר מחוסר זמן דהיינו קודם שבעה נכנס לדיר להתעשר:
את אמר הדא מילתא. דמתני' ר"ש היא:
האלוליים מתעשרין בפני עצמן. מאי לאו הנולדים עד ך"ט באלול מיקרי אלוליים וכי אפשר לך לומר דבן עזאי סובר כר"ש ולא כרבנן דפליגי על ר"ש וסברי דמחוסר זמן אינו נכנס לדיר אלא ודאי הכל אזל בתר לידה וזה גמרו כמו תבואה ואע"ג שאינן ראויין להקרבה:
כד"א וכו'. וכמו דאמרת לרבנן דאותן שנולדו מך"ב אלול עד ר"ה הן מתעשרין לאחר ר"ה עם אותן שכולדו קודם ר"ה ה"נ לבן עזאי דסובר דאלוליים מתעשרין בפני עצמן מ"מ גרנן לא הוי עד פסח הבא כיון דלדידיה מספקא ליה דלמא מתחיל מאלול ואין להן גורן עד פסח מיהו אז מתעשרין עם האלוליים:
זאת אומרת. מדמצרפין לרבנן כל הנולדים בתוך השנה שעברו אע"ג דנולדים בסוף השכה והם מחוסר זמן שמעינן דאף בבכור מתחילין שנתו מיום הולדו וימים שהוא מחוסר זמן בהם מצרפינן לשנה:
כל הבכור אשר יולד. תקדיש לה' אלהיך:
הא כיצד. שיקדיש בכור הא ממעי אמו קדוש אלא ללמד מכי יולד תתחיל למכות קדושתו דשנתו מתחיל מיום שנולד:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ו עמוד א11
ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי °בית שמאי, ו°בית הלל אומרין א_כאבט"ו בו:
גמ': תנן, באחד בתשרי ראש השנה לשנים. מניין? כתוב אחד אומר (שמות משפטים כג טז) וחג האסיף בצאת השנה. וכתוב אחד אומר (שמות כי תשא לד כב) וחג האסיף תקופת השנה. ישנם ארבע תקופות בשנה תקופת ניסן תקופת תמוז תשרי וטבת. אי זהו חדש שיש בו חג, ותקופה, ואסיף, ושנה יוצא בו? אי זה זה? זה תשרי. אין תימר טבת, אית ביה תקופה ולית ביה חג ואסיף. אין תימר ניסן, אית ביה תקופה וחג, ולית ביה אסיף. אין תימר תמוז? אית ביה תקופה ואסיף, ולית ביה חג. ואי זה זה? זה תשרי. אמרין חברייא קומי רבי יונה° ויהא תמוז? רבי יונה° סבר שהם חשבו שהתורה צוותה לעשות חג בחודש שיש בו תקופה ואסיף, אמר לון: כתיב בחדש השביעי ואתון אמרין הכין? אמרין ליה השאלה שלנו היתה ויהא החדש השביעי תמוז, ולמה נקרא תשרי? אמר לון: מיכן והילך על שמות חדשים אתם רבים עלי? דארהאמר רבי חנינה° שמות חדשים עלו בידם מבבל. בראשונה קראו לתשרי ירח איתנים כדכתיב (מלכים א' ח', ב') ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי, ונקרא ירח האיתנים לפי שבו נולדו אבות מתו אבות ונפקדו אימהות. בראשונה היו קראים לחדש חשוון בול כדכתיב (מלכים א' ו', ל"ח) ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפתיו ויבניהו שבע שנים, ונקרא בול לפי שבו העלה נובל והארץ עשויה בולות בולות. ושבו בוללים לבהמה מתוך הבית. בראשונה בירחהיו קוראים לחדש אייר זיו כדכתיב (מלכים א' ו', ל"ז) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל, ונקרא זיו, לפי שבו זיוו של עולם, הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין. מיכן והילך מאז שירדו לבבל השתמשו בשמות אחרים כדכתיב (נחמיה ב', א') ויהי בחדש ניסן שנת עשרים (נחמיה א', א') ויהי בחדש כסליו שנת עשרים (אסתר ב', ט"ז) בחדש העשירי הוא חדש טבת. רבי שמעון בן לקיש° אמר, אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל. בראשונה קדם שגלו לבבל כתיב (ישעיהו ו', ו') ויעף אלי אחד מן השרפים. וכתיב (ישעיהו ו', ב') שרפים עומדים ממעל לו. מיכן והילך כתיב דנייאל ט (דניאל ט', כ"א) והאיש גבריאל. וכתיב (דניאל י', כ"א) כי אם מיכאל שרכם. לשמיטות מנין? דכתיב (דברים ראה טו א) מקץ שבע שנים תעשה שמטה. מה שנים מתשרי, אף שמיטות מתשרי. ליובלות מנין? דכתיב (ויקרא בהר כה ח) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, וכתיב (ויקרא בהר כה י) וקדשתם את שנת החמישים שנה. מה שנים ושמיטין משתרימתשרי אף יובלות מתשרי. התיבון והכתיב (ויקרא בהר כה ט) והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגובעשור לחדש, משמע שהיובל מתחיל בי' בתשרי ולא באחד בתשרי? רבי יונה° ורבי יוסה°אסי תרויהון אמרי בשם רבי שמואל בר רב יצחק°, כדי שיהו כל חדשי השנה שוין, ולא יהא חדש אחד נחלק לב' שנים. התיבון, והתנינן באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי °בית שמאי, °בית הלל אומרים בט"ו בו? הרי לדעת °בית הלל יוצא שאין כל חדשי השנה שוין וחדש אחד נחלק לב' שנים? יתכן ויובל זה שונה, שכן מונים ליובלות. כיצד לנטיעה? תני א_כבהנוטע והמבריך והמרכיב ל' יום לפני ראש השנה, ועלתהעלתה לו שנה שלימה ומותר לקיימו בשביעית. פחות מל' יום לפני ראש השנה, ולאלא עלתה לו שנה שלימה ואסור לקיימן בשביעית. משום שישראל מונים לנטיעות וכיוון שפחות משלושים יום אינם נחשבים, נמצא שהשנה הראשונה שנמנת היא שנת השמיטה ויבואו לחשוד שנטע בשביעית. אבל אמרו פירות נטיעה זו שנטעו קדם טו באב אסורין עד ט"ו בשבט. מאי טעמא? אמר רבי יסא°אסי בשם רבי יוחנן°בר נפחא דכתיב (ויקרא קדושים יט כד) ובשנה הרביעית.
[דף ו עמוד ב]
פרק א', הלכה ב'. תחילת המשנה: "באחד בתשרי ראש השנה לשמיטים -- לשנים, לשמיטים, ליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים בט"ו בו". ואומרת הגמרא: למדנו באחד בתשרי ראש השנה לשנים. מנין? אומרת הגמרא: "כתוב אחד אומר וחג האסיף בצאת השנה, וכתוב אחד אומר וחג האסיף תקופת השנה".
יש ארבע תקופות. יש לנו תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי ותקופת טבת. אי זהו חדש שיש בו חג ותקופה ואסיף ושנה יוצא בו? זה תשרי. ומכאן שאחד בתשרי זה ראש השנה לשנים. אבל אין תימר טבת, אית ביה תקופה ולית ביה חג ואסיף. אין תימר ניסן, אית ביה תקופה וחג, לית ביה אסיף. אין תימר תמוז, אית ביה תקופה ואסיף ולית ביה חג. ואי זה זה? זה תשרי.
אומרת הגמרא: "אמרין חברייא קומי רבי יונה ויהא תמוז". רבי יונה סבר שהם חשבו שהתורה ציוותה לעשות חג בחודש שיש בו תקופה ואסיף. אז הוא אומר, אם ככה נקבע את החג בתמוז, כי כך הוא מבין. כלומר זה לא שהתורה אמרה תקבע את השנה בזמן שיש בו חג, אלא תקבע חג ביום שיש בו תקופה ואסיף. אמר לו: כתיב בחדש השביעי ואתון אמרין הכין? הרי התורה ציוותה לעשות חג בחודש השביעי. אמרו: לא, לא הבנת את השאלה. התכוונו שיהא החודש השביעי תמוז. למה הוא נקרא תשרי? למה לא תמוז?
אמר להם: מיכן והילך על שמות חדשים את רבים עלי? אתם שואלים למה החודשים נקראו ככה? אמר רבי חנינה: שמות חדשים עלו בידם מבבל. כל השמות האלה באו מבבל. כי בראשונה קראו לתשרי ירח האיתנים, דכתיב: "ויקראו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים", הוא החודש השביעי. למה הוא נקרא ירח האתנים? לפי שבו נולדו אבות, מתו אבות, נפקדו אימהות.
בראשונה היו קוראים לחודש חשוון בול, דכתיב: "ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החודש השמיני כילה הבית לכל דבריו". למה הוא נקרא בול? לפי שבו העלה נובל והארץ עשויה בולות בולות, שבו בוללים לבהמה מתוך הבית. כלומר אז כבר אין יותר עשב בשדה, אז צריכים לתת לבהמה דברים מתוך הבית.
בראשונה היו קוראים לחודש אייר זיו, דכתיב: "ויהי בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל". נקרא זיו לפי שבו זיוו של עולם, הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין, כי כל הארץ פורחת באייר.
מכאן ואילך, כלומר מאז שירדו לבבל והשתמשו בשמות אחרים, דכתיב: "ויהי בחדש ניסן שנת עשרים ויהי בחדש כסליו שנת עשרים בחדש העשירי הוא חדש טבת". רבי שמעון בן לקיש אמר, אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל. בראשונה, קודם שגלו לבבל, כתיב: "ויעף אלי אחד מן השרפים" וכתיב "שרפים עומדים ממעל לו", ולא כתובים השמות שלהם. מכאן ואילך כתיב "והאיש גבריאל" וכתיב "כי אם מיכאל שרכם".
ולמדנו במשנה שאחד בתשרי זה גם ראש השנה לשמיטים. שואלת הגמרא: לשמיטות מנין? דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה. הקיש פה שמיטה לשנים. מה שנים מתשרי, אף שמיטות מתשרי. ליובלות מנין? דכתיב: "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע פעמים" וכתיב "וקדשתם את שנת החמישים שנה". אז מה שנים ושמיטין אף יובלות מתשרי.
התיבון והכתיב "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש"? משמע שהיובל מתחיל בי' בתשרי ולא באחד בתשרי. רבי יונה ורבי יוסה תרוויהון בשם רבי שמואל בר רב יצחק: כדי שיהו כל חדשי השנה שוין, לא יהא חדש אחד נחלק לב' שנים. כלומר לא רצו ששנה אחת תתחיל באמצע החודש, אלא כולם מתחילים בא'.
התיבון, והתנינן באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בט"ו בו? הרי לדעת בית הלל יוצא שאין כל חדשי השנה שוין ויש חודש אחד שנחלק לשתי שנים. הרי ט"ו זה חצי חודש. נשאלה השאלה, ואומרת הגמרא דוחה את הטעם הזה.
שואלת הגמרא כיצד לנטיעה? מה זה נקרא ראש השנה לנטיעות? תני: הנוטע והמבריך והמרכיב ל' יום לפני ראש השנה, לו שנה שלימה מותר לקיימו בשביעית. אם הרכיב או הבריך או נטע שלושים יום לפני ראש השנה, עלתה לו שנה שלמה, כלומר זה נחשב כאילו שנה, ואז מותר לקיים אותה בשביעית. אבל פחות מל' יום לפני ראש השנה, עלתה לו שנה שלימה אסור לקיימן בשביעית.
למה? משום שישראל מונים לנטיעות. הרי צריך לספור שנות עורלה, בשנה הרביעית פודים את זה ואפשר לאכול. פחות מחודש לא נחשב שנה, ומתחילים לספור מהשנה הבאה. כשיגיעו לשנה הרביעית יחשבו שנטע בשביעית. לכן אסרו לקיימן.
אבל אמרו פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט. כלומר זה לא שכשיגיע ראש השנה יהיה מותר בשנה הרביעית לאכול את הפירות, אלא רק פירות שיחנטו אחרי ט"ו בשבט בשנה הרביעית. מאי טעמא? רבי יסא בשם רבי יוחנן דכתיב ובשנה הרביעית. מה את שמע מינא? איך אתה רואה מכאן שגם חלק מהרביעית יהיה אסור עד ט"ו בשבט?
📜 הדינים העולים מדף ו עמוד א
א_כא באחד בתשרי חל ראש השנה לשנים. פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשר שני, פרק א, הלכה ב. הכרעה: נפסק כתנא דמתניתין שאחד בתשרי הוא ראש השנה לשנים, שכן חודש תשרי הוא היחיד שיש בו גם חג האסיף, גם תקופה, וגם "בצאת השנה", מה שאין כן בטבת שיש בו תקופה אך אין בו חג; הרמב"ם פסק כן להלכה במניין שנות עולם ותקופות.
א_כב נטיעה שלושים יום לפני ראש השנה נחשבת שנה שלימה ומותר לקיימה בשביעית. פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשר שני, פרק ט, הלכה ח, שו"ע יו"ד סימן רצד סעיף ד. הכרעה: נפסק כירושלמי - הנוטע, המבריך והמרכיב שלושים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה שלימה, כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע יו"ד רצד,ד.
כתב יד ליידן — דף ו עמוד א צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

הל' ב · שנים מניין כת' אחד או' וחג האסיף בצאת השנה · וכת' אחר או' וחג האסיף תקופת השנה · אי זהו חודש שיש בו חג ותקופה ואסיף ושנה יוצא בו אי זה זהXXX תשרי · אין תימר טבת אית בה תקופה ולית ביה חג ואסיף אין תימר ניסן אית ביה תקופה וחג ולית ביה אסיף · אין תימר תמוז אית ביה תקופה ואסיף ולית ביה חג · ואיXXX זה זה תשרי · אמרין חברייא קומי ר' יונה ויהא תמוז · אמ' לון כת' בחודש השביעי ואתון אמרין הכין · אמרין ליה ויהא תמוז · אמ' לון מיכן והילך על שמות חדשים אתם רבים עלי · דאמ' ר' חנינה שמות חדשים עלו בידם מבבל · בראשונה בירח האיתנים שבו נולדו אבות · מתו אבות · נפקדו אימהות · בראשונה בירח בול שבו העלה נובל והארץ עשויה בולות בולות · שבו בוללים לבהמה מתוך הבית · בראשונה בירח זיו שבו זיוו שלעולם הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין · מיכן והילך ויהי בחודש ניסן שנת עשרים · ויהי בחודש כסליו שנת עשרים · בחודש העשירי הוא חודש טבת · ר' שמעון בן לקיש אמ' אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל · בראשונה ויעף אלי אחד מן השרפים · שרפים עומדים ממעל לו · מיכן והילך והאיש גבריאל · כי אם מיכאל שרכם · לשמיטים מניין · מקץ שבע שנים תעשה שמיטה · מה שנים מתשרי · אף שמיטים מתשרי · ליובילות מניין · וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים · מה שנים ושמיטין מתשרי אף יובילות מתשרי · התיבון והכת' והעברת שופר תרועה בחודש השביעי וגו' · ר' יונה ור' יוסה תריהון בשם ר' שמואל בר רב יצחק כדי שיהו כל חדשי השנה שוין לא יהא חודש אחד נחלק לשתי שנים · התיבון והתנינן באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמי · בית הלל אומ' בחמשה עשר בו · הרי אין כל חדשי השנה שוין · וחודש אחד נחלק לשתי שנים · כיצד לנטיעה · תני הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה ועלתה לו שנה שלימה מותר לקיימו בשביעית · פחות משלשים יום לפני ראש השנה ולא עלתה לו שנה שלימה אסור לקיימן בשביעית · אבל אמרו פירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט · XXX מה טעמ' ר' יסא בשם ר' יוחנן ובשנה [הרביעית]
פני משה
ולירקות. למעשר ירק שאין תורמין ומעשרין מן הירק הנלקט לפני ר"ה על הירק שנלקט לאחר ר"ה ותני התנא לירקות שמעשר שלהן מדרבנן ומכ"ש לדברים שמעשרותיהן מדאורייתא ודתני ירקות בלשון רבים משום דתרי גווני ירק הן כדתנן גבי גורנן הירק הנאגד משיאגד ושאינו נאגד משילקט כל צרכן
ר"ה לאילן. לענין מעשר שאין מעשרין פירות שחנטו קודם ט"ו בשבט על הפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט וכן נמי לענין שני המעשרות ששני שנים הראשונים של שמיטה מעשר ראשון ומעשר שני ובשנה הג' נוהג מעשר עני תחת מעשר שני ואותן פירות שתנטו מר"ה של שנה הג' עד ט"ו בשבט עדיין תורת שנה שניה עליהן ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני ומכאן ואילך נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר עני בשנה הזאת ובאילן אזלינן בתר חנטה
גמ' שנים מנין. שר"ה שלהן תשרי
כתוב אחד אומר וכו'. במשפטי' כתיב בצאת השנה ובפ' כי תשא כתיב תקופת השנה ואיזהו חדש שיש בו אלו הג' חג ותקופה ואסיף והשנה שעברה יוצאת בו ומתחיל שנה אחרת הוי אומר זה תשרי דאם תאמר טבת וכו' וא"ת ניסן דאית ביה חג ותקופה אבל לית ביה אסיף ואם תאמר תמוז דאית ביה תקופה ואסיף וזהו מקציר חטים שביכורי קציר חטים היא בסיון כדכתיב וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים ואסיף שלהן בתמוז אבל לית בי' חג ועל כרחך איזה שיש בו כולן זה תשרי
אמרין חברייא קומי ר' יונה ויהא תמוז. וכסבור היה ר' יונה ששואלין על ר"ה ועל החג דאימא לך דחג האסיף בצאת השנה על תמוז הוא נאמר דהשתא אית ביה נמי שלשתן ולפיכך השיב להן בלשון תמיה כתיב בחדש השביעי ואתון אמרין הכין הא כתיב בפרשת אמור אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' וגו' ואיך ס"ד שיהא תמוז
אמרין ליה ויהא תמוז. דאפי' כן אנן שואלין ויהא תמוז אז הבין ר' יונה קושייתם שהן שואלין על שם החדש דמנא לך דחדש השביעי נקרא תשרי דאימא שמו הוא תמוז והיינו דאמר לון מכאן ואילך הבינותי שעל שמות החדשים אתם רבים כלומר מריבין עלי דלמה נקרא שמו תשרי ויהא תמוז שמו אבל היינו דאמר ר' חנינא דאף שלא מצינו שמות החדשים מפורשים בתורה מ"מ כך קבלנו ומצינו ששמות החדשים עלו בידם מבבל בשעה שעלה עזרא עמהן שלאח"כ תמצא שמות החדשים שאנחנו קוראים מפורשין המה בכתוב שבראשינה היו אומרים בירח האיתנים וכו' הכתוב אצל שלמה דלמ"ד בניסן נולדו אבות הוא ניסן ולמ"ד בתשרי הוא תשרי והאתנים לישנא דתקיפי הוא
בירח בול. הוא מרחשון שבו העלה נובל מן האילנות
בולות בולות. מקומות חלולין ושבו בוללין מאכל לבהמה מתוך הבית שכבר אין מצוי בשדה
שבו זיוו של עולם. הוא אייר
מכאן ואילך. מצינו בכתובים ויהי בחדש ניסן וכו'
אף שמות המלאכי'. שאנחנו אומרים היום עלו בידם מבבל שבראשונים לא מצינו אלא סתם מלאך ה' ויעף אלי אחד מן השרפים וכו'
מה שנים. מנינן מתשרי כדאמרן אף לשמיטין המנין מתשרי וכן ליובלות וכו' דילפינן שנים שנים: התיבון והכתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים וגו' וא"כ בעשרה בתשרי היא
כדי שיהו כל חדשי השנה שוין. לפיכך קבעוה לומר באחד בתשרי ר"ה ליובלות ומר"ה הוא דחייל יובל שלא יהא חדש אחד נחלק לב' שנים אם לא יתחיל היובל עד י' בחדש
והתנינן באחד בשבט וכו'. ולב"ה דאמרי בט"ו בו א"כ הרי אין כל חדשי השנה שוין וכו' ולא משני הכא מידי
כיצד לנטיעה. לענין מאי ובאיזה ענין אמרו שבא' בתשרי ר"ה הוא לנטיעה
תני וכו'. בתוספתא פ"ב דשביעית ומייתי לה להאי סוגיא לעיל בפ"ב דשבועות בהלכה ו' ושם היא הגירסא נכונה ועיקרת וכאן יש ט"ס וכדלקמן
עלתה לי שנה שלימה. כשיגיע א' בתשרי שהוא ר"ה לנטיעות ועלתה לו שנה למנין שני ערלה ומותר לקיימו בשביעית אם ערב שביעית היא
פחות וכו'. לא עלתה לו שנה לערלה עד אחד בתשרי הבא ואם ערב שביעית היא אסור לקיימן בשביעית הואיל ונטעה בתוך ל' יום לפני שביעית
אבל אמרו פירות נטיעה זו. שנטעה ל' יום לפני ר"ה אם חנטו אחר ר"ה של שנת הג' אסורין הן משום ערלה עד ט"ו. בשבט ואף על גב שזה כמי שעברו עליהן ג' שנים שהרי ל' יום לפני ר"ה הראשון נחשב לשנה אפ"ה אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט כדפרישית במתני' לפי שאחד בתשרי ר"ה לנטיעה הוא שאמרו וזה כבר נעשה אילן ור"ה שלו לצאת מידי ערלה ט"ו בשבט הוא שהוא ר"ה לאילנות וכדקאמר לקמיה דילפינן לה מקרא
ובשנה הרביעית. כתיב וכדמסיים ואזיל
מה את שמע מינה. מהאי ובשנה וקאמר ר"ז מדכתיב לקמיה ג' שנים וגו' לא יאכל ובשנה הרביעית וי"ו דובשנה מוסיף על ענין הראשון דלפעמים בשנה הרביעית ג"כ אסורין משום ערלה וכן מובשנה החמישית דאבתריה פעמים שבחמישית אסורות עדיין משום רבעי וכדפרישית במתני'
נראין הדברי' בשנטעו שלשים יום לפני ר"ה. כלומר שלא תטעה לומר הואיל וט"ו בשבט ר"ה היא לאילנות וקאמרת דמשום הכי אע"פ שעברו עליהן ג' שנים עדיין אסורין משום ערלה עד ר"ה לאילנות א"כ אף בגוונא שעברו עליהן ג' שנים שלימות נימא נמי הכי וכגון שנטעה פחות מל' יום לפני ר"ה דאז אין נחשבין לשנה אלא דתנינן לשני ערלה מר"ה עד ג' שנים וה"א שיהו ג"כ הפירות שחנטו אחר ר"ה שעברו כבר ג' שנים אסורין עד ט"ו בשבט לפיכך קמ"ל דהא לא אמרי' אלא דנראין הדברים דבדוקא אמרו בשנטעו ל' יום לפני ר"ה דפירות נטיעה זו הוא דאסורין אחר ר"ה של שנה הג' עד ט"ו בשבט
הל' ב · שנים מניין כת' אחד או' וחג האסיף בצאת השנה · וכת' אחר או' וחג האסיף תקופת השנה · אי זהו חודש שיש בו חג ותקופה ואסיף ושנה יוצא בו אי זה זהXXX תשרי · אין תימר טבת אית בה תקופה ולית ביה חג ואסיף אין תימר ניסן אית ביה תקופה וחג ולית ביה אסיף · אין תימר תמוז אית ביה תקופה ואסיף ולית ביה חג · ואיXXX זה זה תשרי · אמרין חברייא קומי ר' יונה ויהא תמוז · אמ' לון כת' בחודש השביעי ואתון אמרין הכין · אמרין ליה ויהא תמוז · אמ' לון מיכן והילך על שמות חדשים אתם רבים עלי · דאמ' ר' חנינה שמות חדשים עלו בידם מבבל · בראשונה בירח האיתנים שבו נולדו אבות · מתו אבות · נפקדו אימהות · בראשונה בירח בול שבו העלה נובל והארץ עשויה בולות בולות · שבו בוללים לבהמה מתוך הבית · בראשונה בירח זיו שבו זיוו שלעולם הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין · מיכן והילך ויהי בחודש ניסן שנת עשרים · ויהי בחודש כסליו שנת עשרים · בחודש העשירי הוא חודש טבת · ר' שמעון בן לקיש אמ' אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל · בראשונה ויעף אלי אחד מן השרפים · שרפים עומדים ממעל לו · מיכן והילך והאיש גבריאל · כי אם מיכאל שרכם · לשמיטים מניין · מקץ שבע שנים תעשה שמיטה · מה שנים מתשרי · אף שמיטים מתשרי · ליובילות מניין · וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים · מה שנים ושמיטין מתשרי אף יובילות מתשרי · התיבון והכת' והעברת שופר תרועה בחודש השביעי וגו' · ר' יונה ור' יוסה תריהון בשם ר' שמואל בר רב יצחק כדי שיהו כל חדשי השנה שוין לא יהא חודש אחד נחלק לשתי שנים · התיבון והתנינן באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמי · בית הלל אומ' בחמשה עשר בו · הרי אין כל חדשי השנה שוין · וחודש אחד נחלק לשתי שנים · כיצד לנטיעה · תני הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה ועלתה לו שנה שלימה מותר לקיימו בשביעית · פחות משלשים יום לפני ראש השנה ולא עלתה לו שנה שלימה אסור לקיימן בשביעית · אבל אמרו פירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט · XXX מה טעמ' ר' יסא בשם ר' יוחנן ובשנה [הרביעית]
קרבן העדה
ולירקות. למעשר ירק שאין תורמין ומעשרין מן הנלקט לפני ראש השנה על של אחרי ראש השנה:
לאילן. לענין מעשר שאין מעשרין פירות אילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט שהאילן הולך אחר חנטה ובגמרא מפרש טעמא מ"ש שבט:
גמ' שנים מנין. דמתשרי מנינן:
ה"ג ושנה יוצא בו זה תשרי:
אית ביה תקופה ואסיף. שמתחילין לאסוף:
ויהא תמוז. ודקשיא לך שאין בו חג נימא דראש השנה וחג יהיו בתמוז:
אמר. להו כתיב בקרא בחדש השביעי יהיו ראש השנה וחג וזהו תשרי דלחדשים לכ"ע מניסן מנינן ואתון אמרין שיהא ראש השנה וחג בתמוז דלא ככתוב:
ויהא תמוז. שחדש השביעי יקרא תמוז:
א"ל מכאן ואילך. אין אתם מקשים עלי אלא משמות השבטים ולא קשיא:
עלו עמהם מבבל. ובתחלה לא היו נקראים כך:
בירח האיתנים. הוא תשרי שבו נולדו אבות שהם איתני ותקיפי דעלמא ואיתן לשון תוקף כדכתיב איתן מושבך:
ירח בול. היינו כסליו כדכתיב הוא החדש השמיני:
שבו העלה נבל. מן האילנות מחמת הקור:
בולות בולות. חתיכות חתיכות שהיא מתפררת מלשון לבול עץ אסגוד:
שבו בוללין לבהמות בבתים. שנותנין להם יבול בבית שאין עשב בשדה:
בירח זיו. היינו אייר:
והאילנות ניכרין. מה המה פירותיו:
מכאן ואילך. לאחר שעלו מבבל קורא לחדשים בשמות אחרים ניסן אייר וכו':
אף שמות מלאכים. שם העצם שלהן:
ויעף אלי אחד מן השרפים. היינו גבריאל שהיה האש בידו ויליף ליה בגזרה שוה נאמר כאן ויעף ונאמר להלן והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון מתחלה מועף ביעף:
ה"ג ובעת ההיא יעמוד מיכאל. ויליף בגז"ש דמיכאל הוה נאמר כאן עומדים ונאמר להלן יעמוד וכו':
מה שנים מתשרי כדלעיל מדכתיב חג ואסיף ותקופה:
בחדש השביעי בעשור לחדש. הרי דאין ראש השנה ליובלות אלא בעשרה בתשרי:
לא יהא חדש אחד נחלק לשתי שנים. ואע"ג דתוקעין ביה"כ ראש השנה שלו מתשרי:
הרי אין כל חדשי השנה שוין. לדברי בית הלל דהא ראש השנה לאילנות מתחילין בט"ו:
לנטיעה. למנין שני ערלה ואפי' נטעה באב כלתה שנתו הראשונה לסוף אלול ובכולהו מפרש טעמא בגמרא:
והמבריך. כופף הזמורות בארץ שקורין פראפי"ן:
המרכיב. אילן בחבירו:
ה"ג עלתה לו שנה שלימה ומותר לקיימו בשביעית. וה"פ כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה ואם הוא ערב שביעית מותר לקיימו ולא הוה כנוטע בשביעית:
פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה שלימה. עד תשרי הבא:
אסור לקיימו בשביעית. משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול אל הקדש:
אבל אמרו וכו'. אע"ג שאמרנו קודם שלשים יום שעלתה לו שנה אם חנטה פירות לאחר ר"ה של שלישית עד ט"ו בשבט אסורין לעולם כפירות ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה לפירות ט"ו בשבט ר"ה לאילנות ובעינן שיעברו עליה ג' פעמים ט"ו בשבט קודם שיצאו פירותיה מן ערלה וכן לענין רבעי ולכך הועילו לה שלשים יום שלפני ר"ה שממהר התיר' מט"ו בשבט עד ר"ה:
מה טעמא. כלומר מנ"ל ששנות ערלה ורבעי נמשכין לאסור פירות החנוטים קודם ט"ו בשבט לאחר שכלו שנות הערלה:
מה את ש"מ. איך שמעינן מהכא שנאסרו:
ובשנה. הרביעית וי"ו מוסיף על ענין הראשון וה"ק יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית נמי יהיו ערלים והיינו כשנטעה ל' יום לפני ר"ה וכדפרישית:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ו עמוד ב12
מה את שמע מינא? אמר רבי זעירא° כתיב (ויקרא קדושים יט כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לה'. דפעמים שאף מה שגדל ברביעית אסור, אמר רבי אבא°: בר ממל קומי רבי זעירה°. נראים הדברים שצריך להמתין עד ט"ו בשבט בשנטעו שלשים יום לפני ראש השנה. א_כגאבל אם נטעו פחות משלשים יום לפני ראש השנה שאז מתחיל למנות מראש השנה ונמצא שעברו שלוש שנים שלמות אין צורך להמתין לט"ו בשבט של שנה רביעית, דאיתא חמי, שנה שלימה לא עלתה לו ואת אמר הכין? אמר לו: ואין כיני שיש להקפיד על שלוש שנים שלמות, ואפילו נטעו שלשים יום לפני ראש השנה יהא אסור עד ל' יום לפני ראש השנה. מאי כדון? אמר רבי מנא°בן יונה מכיון שהוא עומד בתוך שנתו של אילן שאף שלא השלים שנתו הרי נעשה אילן, קבעו שישלים שנתו של אילן, וכשיגיעה לט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן כאילו משלים שנתו. אבל אם משלים שנתו, אינו צריך להוסיף ולחכות עד ט"ו בשבט, תנן, באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעה ולירקות. כיצד לירקות? א_כדלקט ממנו ישראל ערב ראש השנה עד שלא חשיכה, ועובד כוכבים ומזלות משחשיכה, מעשר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. תנן, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי °בית שמאי, ו°בית הלל אומרין בט"ו בו, מאי טעמה? רבי זעירה° רבי אילא°אילעא ורבי אלעזר°בן פדת אמרו בשם רבי הושעיה°. חד אמר מפני שכבר יצאו רוב גשמי שנה כולה, וכבר רובה של תקופה מבחוץ. וחרונהוחורנה אמר מפני שעד כאן הן חיין ממי השנה שעברה. מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי יסא°אסי דרבי אילא°ראילעאאילעא ורבי אלעזר°בן פדת אמרו בשם רבי הושעיה°: כבר יצא רוב גשמי השנה כולה וכבר רוב התקופה מבחוץ, הוי אומר רבי זעירה° דוהוא דאמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה. מעשה ב°רבי עקיבה שלקט אתרוג באחד בשבט, ונתן עליו חומרי °בית שמאי וחומרי °בית הלל. כגון שיצא שניה ונכנסה שלישית ועישר שני מעשרות מעשר שני שמא הלכה כ°בית הלל ורק בט"ו בשבט מתחלפת שנה. ומעשר עני שמא הלכה כ°בית שמאי שבא' בשבט מתחלפת שנה. ולמה לי אתרוג? אפילו שאר כל האילן. תני לא כחומרי °בית הלל וכחומרי °בית שמאי נהג אלא כחומרי °רבן גמליאלדיבנה וכחומרי °רבי אליעזרבן הורקנוס. דתנן אתרוג שווה לאילן לערלה ולרבעי ולשביעית ושווה לירק שבשעת לקיטתו עישורו דברי °רבן גמליאלדיבנה, °רבי אליעזרבן הורקנוס אומר אתרוג שווה לאילן לכל דבר, והא °רבן גמליאלדיבנה ו°רבי אליעזרבן הורקנוס על ד°בית הלל אינון שהרי הלכה כ°בית הלל אם כך למה °רבי עקיבה שליקט אתרוג בא' בשבט עישר שני מעשרות? הרי ראש השנה זה ט"ו בשבט כך שבין אם הולכים אחר לקיטה ובין אם הולכים אחר חניטה א' בשבט זה אותה שנת מעשר. אמר רבי יוסה ברבי בון°, תיפתר באתרוג ששהה על האילן שנתים שחנט קודם לט"ו בשבט בשנה קודמת של שנייה ונכנסה שלישית, על דעתיה ד°רבן גמליאלדיבנה עישוריעישורו עני, על דעתיה ד°רבי אליעזרבן הורקנוס עישוריעישורו שני.
[דף ז עמוד א]
אמר רבי זעירא, כתיב הפסוק המלא "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה" - וממשיך "הרביעית יהא כל פריו קודש". הוא עוצר באמצע - "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכלו ובשנה" - כלומר גם בשנה הרביעית לפעמים מה שגדל אסור. כך הוא דורש את זה.
אמר רבי אבא: בר ממל קומי רבי זעירה. נראים דברים בשנטעו שלשים יום לפני ראש השנה. רק במקרה כזה צריך להמתין עד ט"ו בשבט. אבל אם נטעו פחות משלשים יום לפני ראש השנה, שאז בעצם הוא מתחיל למנות מראש השנה ונמצא שעברו שלוש שנים שלמות - במקרה כזה לא צריך להמתין עד ט"ו בשבט. למה? איתא חמי, שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין? הוא סיים שלוש שנים מלאות ואתה רוצה שהוא יחכה עוד חצי שנה?
אמר לו: ואין כיני, כלומר אם לפי דבריך שיש להקפיד על שלוש שנים שלמות, ואפילו נטעו שלשים יום לפני ראש השנה יהא אסור עד ל' יום לפני ראש השנה, שיהיה בדיוק שלוש שנים מלאות. למה אתה לא אומר את זה? מאי כדון? למה באמת אם נטע קודם שלושים יום לפני ראש השנה צריך להמתין עד ט"ו בשבט, ואם נטע לאחר מכן לא צריך?
אמר רבי מנא: מכיון שהוא עומד בתוך שנתו של אילן משלים שנתו. אם יש לו רק חודש אחד לפני ראש השנה, נכון שזה נחשב שנה, אבל מבחינת הזמן הוא סך הכל בתוך השנה, לכן קבעו שיגיע ט"ו בשבט שישלים את השנה. אבל אם הוא כבר השלים שנתו - שלוש שנים מלאות - מונה עד ראש השנה ולא צריך להמתין עד ט"ו בשבט.
שואלת הגמרא כיצד לירקות? לקט ממנו ישראל ערב ראש השנה עד שלא חשיכה, ועובד כוכבים משחשיכה, מעשר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. אם יהודי קטף ירקות קודם חשיכה של ראש השנה ועובד כוכבים קטף משחשיכה, מעשר בזה בפני עצמו ובזה בפני עצמו.
בית שמאי ובית הלל - מאי טעמא בט"ו בו? רבי זעירה, רבי אילא ורבי אלעזר בשם רבי הושעיה: חד אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה, וכבר רובה של תקופה מבחוץ. בעצם בט"ו בשבט רוב גשמי השנה כבר יצאו וגם רוב התקופה, רוב תקופת אב כבר עברה. לכן אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה. מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.
ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי יסא: רבי אילא ורבי אלעזר אמרו בשם רבי הושעיה שכבר יצא רוב גשמי השנה כולה וכבר רוב התקופה מבחוץ, הוי רבי זעירה אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעבר מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.
מעשה ברבי עקיבה שלקט אתרוג באחד בשבט ונתן עליו חומרי בית שמאי וחומרי בית הלל. נניח אם זה היה שנה שנייה והוא נכנס לשלישית, אז הוא ייסר שני מעשרות - מעשר שני שם הלכה כבית הלל ורק בט"ו בשבט מתחלפת השנה, ומעשר עני שמא הלכה כבית שמאי שכבר באחד בשבט התחלפה השנה. אתה אומר אם זה ככה ולמה לי אתרוג? אפילו שאר כל האילן.
תני: יש ברייתא שהוא לא נהג כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל, אלא כחומרי רבן גמליאל וכחומרי רבי אליעזר. דתנן: אתרוג שווה לאילן לענין ערלה ורבעי ושביעית - שהולכים אחר חליטה. ושווה לירק שבשעת לקיטתו איסורו - כלומר לענין מעשרות זה הולך אחר הלקיטה כמו ירק. זה דברי רבן גמליאל. ורבי אלעזר אומר אתרוג שווה לאילן לכל דבר, כלומר גם לעניין מעשרות הולכים אחר חליטה. ובזה רבי עקיבא החמיר כמו שניהם.
שואלת הגמרא: אבל הרי רבן גמליאל וגם רבי אלעזר שניהם סוברים כמו בית הלל - הלכה כבית הלל. אם כך למה רבי עקיבא שלקט אתרוג באחד בשבט ייסר שני מעשרות? הרי ראש השנה זה ט"ו בשבט, כך שבין אם הולכים אחר לקיטה בין אם הולכים אחר חליטה, אחד בשבט זה אותה שנת מעשר.
אמר רבי יוסה ברבי בון: תיפתר שחנט קודם לט"ו בשבט של שנייה ונכנסה שלישית. כלומר חנט קודם ט"ו בשבט בשנה הקודמת - השנייה - ונלקט בשלישית. החליטה הייתה בשנייה והלקיטה הייתה בשנה השלישית. אז על דעתיה דרבן גמליאל שאומר שלעניין מעשר הולכים כמו ירק אחר לקיטה, אז איסורו עני. ועל דעתיה דרבי אליעזר שאומר שגם למעשר הולכים אחר חליטה כמו שאר האילנות, אז איסורו שני. מה הוא עשה? הוא לא הפריש שני מעשרות אלא אותו מעשר הוא הפריש - בהתחלה קרא לו שם מעשר שני, פדה אותו, ונתן את זה אחרי כן לעני.
📜 הדינים העולים מדף ו עמוד ב
א_כג נטע לפני ר"ה שלושים יום ומעלה, אם עברו שלוש שנים שלמות מותר בלא המתנה לט"ו בשבט של שנה רביעית. פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשר שני, פרק ט, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן רצד סעיף ה. הכרעה: נפסק כרבי מנא שכיוון שנטעו שלושים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה שלמה ואין צריך להמתין לט"ו בשבט, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע יו"ד רצד,ה.
א_כד ראש השנה לאילנות נקבע בט"ו בשבט, ולפניו נחשבת השנה החולפת לענייני מעשר ופירות. פוסקים: רמב"ם, הלכות תרומות, פרק ה, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן שלא סעיף נז. הכרעה: נפסק כבית הלל שראש השנה לאילן בט"ו בשבט, כדברי רבי הושעיה שכבר יצאו רוב גשמי שנה כולה ורוב התקופה מבחוץ, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע יו"ד סימן שלא.
כתב יד ליידן — דף ו עמוד ב צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

מה את שמע מינה · אמ' ר' זעורא שלש שנים יהיה לכם ערילים לא יאכל · ובשנה · אמ' ר' בא בר ממל קומי ר' זעורה נראים דברים בשנטעו שלשים יום לפני ראש השנה · אבל אם נטעו פחות משלשים יום לפני ראש השנה · איתא חמי שנה שלימה לא עלתה לו ואת אמר הכין · אמ' ליה ואין כיני ואפי' נטעו שלשים יום לפני ראש השנה יהא אסור עד שלשים יום לפני ראש השנה · מאי כדון · אמ' ר' מנא מכיון שהוא עומד בתוך שנתו XXX שלאילן משלים שנתו · כיצד לירקות · לקט ממנו יש' ערב ראש השנה עד שלא חשיכה וגוי משחשיכה · מעשר מזה בפני עצמו · XXX ר' זעורה XXX [ומזה בפני עצמו] ר' אילא ר' לעזר בשם ר' הושעיה [חד אמר] XXX ככר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה שלתקופה מבחוץ · וחורנה אמ' עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה · מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה · ולא ידעין מאן אמ' דא ומאן אמ' דא · מן מה דאמ' ר' יסא ר' אילא ר' לעזר בשם ר' הושעיה כבר יצאו רוב גשמי השנה כולה וכבר רוב התקופה מבחוץ · הוי ר' זעורה דו אמ' עד כאן הן חיין ממי שנה שעברה · מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה · מעשה בר' עקיבה שלקט אתרוג ונתן עליו חומרי בית שמי וחומרי בית הלל · ולמה לי אתרוג אפי' שאר כל האילן · תני כחומרי רבן גמליאל וכחומרי ר' אליעזר · רבן גמליאל ור' ליעזר על דבית הלל אינון הווי · אמ' ר' יוסה ביר' בון תיפתר שחנט קודם לחמשה עשר בשבט של שנייה ונכנסה שלישית · על דעת דרבן גמליאל עישורי עני · על דעת דר' אליעזר עישורי שיני
פני משה
אבל אם נטעו פחות מל' יום לפני ר"ה איתא חמי שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין. כצ"ל וכך היא הגי' בשביעית שם וכאן שכתוב בספרי הדפוס לא עלתה לו ט"ס הוא ואין להעמידה. וכלומר דמסיק בטעמא דאי אפשר לומר דג"כ בנטעו בפחות מל' יום לפני ר"ה שיהו הפירות של שנת רביעית אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט דבוא וראה הרי שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין בתמיה וכלומר דמכיון שעברו עליהן ג' שנים שלימות מהיכי תיתי יהי' אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט
א"ל. ר' זירא
ואין כיני. אי הכי דבאיכא ג' שנים שלימות תו לא אסרינן משום ערלה עד ט"ו בשבט וא"כ קרא דובשנה לא דרשינן אלא על גוונא דלא עברו ג' שנים שלימות אלא ב' שנים שלימות ושלשים יום שלפני ר"ה של שנת הנטיעה דאז אסורין עד ט"ו בשבט א"כ מעתה איקשי לך דאימא כוליה לחומרא דרשינן שאף אם נטעו שלשים יום לפני ר"ה יהא אסור עד שלשים יום שלפני ר"ה שלאחר ט"ו בשבט ובשנה הרביעית דשלש שנים שלימות מיום אל יום ליבעי דאימא דקרא ה"ק ובשנה הרביעית יהו לפעמים ג"כ אסורין ואע"פ שעברו עליהן ג' שנים והיינו שתי שנים עם אותן שלשים יום שלפני ר"ה הקודמין והן נחשבין לשנה אפ"ה אסורין הן כל שנה הרביעית עד שלשים יום האחרונים שנפני ראש השנה שאז הן ג' שנים שלימות מיום אל יום
מאי כדון. והשתא בעינן טעמא דקאמרת שאינו אסור אלא עד ט"ו בשבט שלאחר ראש השנה של שנה השלישית שהיא רביעית עם הל' יום הקודמין
אמר רבי מנא. היינו טעמא שמכיון שעומד בתוך שנתו של אילן כלומר מכיון שהגיע לט"ו בשבט שהוא שנתו של אילן משלים הוא שנתו והיינו כמו שעברו עליהן ג' שנים מיום אל יום דמי ודי לנו בזה שנחמיר לאסור מר"ה של אחר שנת השלישית שהיא רביעית עד ט"ו בשבט וטפי מהכי לא מחמרינן
כיצד לירקות. שיהא נראה שאחד בתשרי הוא ראש השנה והרי לירק בתר לקיטה אזלינן והיכי משכחת לה שילקוט לכתחלה היום ושישתנה השנה למעשר הלא לא ילקוט ביום טוב ואם לאחר י"ט אמאי נקט באחד בתשרי ומפרש דהכי משכחת לה שליקט ממנה ישראל ערב ראש השנה עד שלא חשיכה ועכו"ם לקט משחשיכה את של ישראל ואין מעשרין את שנלקט מבעוד יום על שנלקט משחשיכה דהוי משנה זו על שנה זו וכן הנלקט מבעוד יום נוהג בו מעשר של שנה שעברה והנלקט משחשיכה נוהג בו מעשר של שנה הבאה וכגון אם היתה שניה נכנסת לשלישית
רבי זעירה רבי אילא. פליגי בטעמא דאמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיא מפני מה אמרו בשבט הוא ר"ה לאילן חד אמר דהיינו טעמא דקאמר מפני שכבר יצאו רוב גשמי שנה כולה של ימות הגשמים ועלה השרף באילנו' ונמצאו הפירות חונטין מעתה
וכבר רובה של תקופה מבחוץ. שבסתם שנים עברו מימי תקופת טבת כמה וכמה ורוב דקאמר לאו דוקא היא
ואחרינא אמר. דהיינו טעמא דקאמר ר' אלעזר מפני שעוד האילנות הן חיין ממי שנה שעברה ומכאן ואילך כלתה הלחלוחית ממי שנה שעברה וצריכין הן לגשמים וחיין ממי השנה הבאה
ולא ידעין וכו'. אלא מן מה דאמר ר' יסא שמקובל הוא דר' אילא הוא דאמר דרבי אליעזר בשם ר' יהושע קאמר לטעמא קמייתא א"כ רבי זעירא הוא דאמר לטעמא בתרייתא
מעשה בר"ע שלקט אתרוג וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ב דבכורים בהלכה ו' וגי' דהכא עיקרית כדפרישי' שם
חומרי בית שמאי וחומרי בית הלל. שהיה קודם ט"ו בשבט ונהג בו שני עישורין אחד כבית שמאי לפי השנה שנתחדשה דלדידהו אחד בשבט ראש השנה וחומרי בית הלל שעדיין לא נתחדשה השנה ועישר לפי השנה שעברה
ולמה לי אתרוג. אי כחומרי בית שמאי ובית הלל נהוג אפילו בשאר כל האילן אתה מוצא כן דלמר ראש השנה שלו באחד בשבט ולמר בט"ו בו וא"כ היה צריך לנהוג כן אף בשאר פירות האילן ומאי קמ"ל בהאי מעשה דאתרוג
תני. כלומר אלא כהאי תנא דתני דלא כחומרי ב"ש וב"ה הי' המעשה אלא כחומרי ר"ג וכחומרי ר"א הוא דנהוג וכדתנן בבכורים שם אתרוג שוה לאילן בג' דרכים. בערלה וברבעי ובשביעי' שהולכין בו אחר החנטה כבשאר כל האילן ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי ר"ג ר' אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר ונהוג בו שני עישורין אחד בשנת הלקיטה כר"ג ואחד בשנת החנטה כר"א
ר"ג ור"א על דב"ה אינון הוי. בתמיה כלומר ואם כך הוא דכר"ג ור"א הוא דעביד ונהג בו ב' עשורין א"כ דלא כבית הלל הוא דעביד שהרי להאי מ"ד דכחומרי בית שמאי וב"ה הוא דעביד ע"כ הוה המעשה בתחילת שבט וקודם ט"ו והשתא להאי מאן דאמר דכר"ג וכר"א הוא דעביד גם כן בתחילת שבט היה דבהא לא פליגי הני תנאי וא"כ למאי דנהוג ב' עישורין כר' גמליאל וכר"א ס"ל לר"ע דכבר נתחדשה השנה מאחד בשבט וזה כדברי ב"ש ולא כב"ה
תיפתר. כב"ה וכגון שחנט קודם לט"ו בשבט של שנה שניה ונכנס לשנה שלישית ולקט אחר ט"ו בשבט דעל דעתיה דר"ג עישורו עני כדין שנת השלישית שנוהג בו מעשר עני ועל דעתיה דר"א עישורו מעשר שני כדין שנה שניה שחנט בו דשוה לאילן לכל דבר ס"ל ונהג בו כשתיהן והכל אליבא דב"ה
מה את שמע מינה · אמ' ר' זעורא שלש שנים יהיה לכם ערילים לא יאכל · ובשנה · אמ' ר' בא בר ממל קומי ר' זעורה נראים דברים בשנטעו שלשים יום לפני ראש השנה · אבל אם נטעו פחות משלשים יום לפני ראש השנה · איתא חמי שנה שלימה לא עלתה לו ואת אמר הכין · אמ' ליה ואין כיני ואפי' נטעו שלשים יום לפני ראש השנה יהא אסור עד שלשים יום לפני ראש השנה · מאי כדון · אמ' ר' מנא מכיון שהוא עומד בתוך שנתו XXX שלאילן משלים שנתו · כיצד לירקות · לקט ממנו יש' ערב ראש השנה עד שלא חשיכה וגוי משחשיכה · מעשר מזה בפני עצמו · XXX ר' זעורה XXX [ומזה בפני עצמו] ר' אילא ר' לעזר בשם ר' הושעיה [חד אמר] XXX ככר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה שלתקופה מבחוץ · וחורנה אמ' עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה · מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה · ולא ידעין מאן אמ' דא ומאן אמ' דא · מן מה דאמ' ר' יסא ר' אילא ר' לעזר בשם ר' הושעיה כבר יצאו רוב גשמי השנה כולה וכבר רוב התקופה מבחוץ · הוי ר' זעורה דו אמ' עד כאן הן חיין ממי שנה שעברה · מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה · מעשה בר' עקיבה שלקט אתרוג ונתן עליו חומרי בית שמי וחומרי בית הלל · ולמה לי אתרוג אפי' שאר כל האילן · תני כחומרי רבן גמליאל וכחומרי ר' אליעזר · רבן גמליאל ור' ליעזר על דבית הלל אינון הווי · אמ' ר' יוסה ביר' בון תיפתר שחנט קודם לחמשה עשר בשבט של שנייה ונכנסה שלישית · על דעת דרבן גמליאל עישורי עני · על דעת דר' אליעזר עישורי שיני
קרבן העדה
נראים דברים. הא דאמרינן דפירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט דוקא בשנטעו ל' יום לפני ר"ה דלא ה"ל שנה שלימה לאילן ואסור עד שיגמור השנה לאילן דהיינו עד ט"ו בשבט:
אבל אם נטעו פחות מל' יום לפני ר"ה. דבעינן ג' שנים שלימות דהיינו מתשרי לתשרי א"צ להמתין עד ט"ו בשבט בשנה הרביעית:
ואת אמר הכין. שיהא פירות נטיעה זו אסורים בשנה הרביעית זהו דבר שאין לו סמך מקרא:
א"ל וא"כ דקפדינן אשני' שלימות א"כ אף בנטעו ל' יום לפני ר"ה למה יהו מותרים בט"ו בשבט תהא אסורה עד ל' יום לפני ר"ה של שנה הרביעית שלא יהו שנים מקוטעות:
מאי כדון. באמת מאי טעמא לחלק:
מכיון שהוא עומד בתוך שנתו של אילן משלים שנתו. פי' שנתו של אילן והוא שבט כלו' די לנו בכך:
ועכו"ם משחשיכה. דהא ר"ה הוא וא"א לישראל ללקט:
ה"ג ר"ז ור' אילא וכו':
חד אמר. לכך ר"ה לאילנות ט"ו בשבט שכבר יצאו רוב גשמי שנה שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה:
וכבר רובה של תקופה מבחוץ. כלומר אע"פ שרוב התקופה מבחוץ שצריכה לבוא עוד דהא ברוב שנים אין תקופת טבת בר"ח טבת ונמצא שלא עברה רוב התקופה:
עד כאן. עד ט"ו בשבט הפירות גדילין ממים שירדו בשנה שעברה מכאן ואילך אינן גדילין אלא ממים היורדין בשנה הבאה:
ולא ידעין. מי אמר טעם זה ומי אמר טעם זה:
הוי רבי זעירה. הוא אמר עד כאן וכו' דהא ר"א אמר הטעם שכבר יצאו רוב גשמי שנה וכו':
שלקט אתרוג. פירות אילן אתרוג לקט באחד בשבט:
ונתן עליו חומרי ב"ש וחומרי ב"ה. נהג שני עישורין מעשר שני כשנה שנייה כב"ה דסברי לא נתחדשה השנה עד ט"ו בשבט ומעשר עני כשנה שלישית שהיתה שניה נכנסת לשלישית כבית שמאי דסברי באחד בשבט נכנסת שנה שלישית:
ופריך ולמה. נקט אתרוג הא אפי' שאר כל האילנות נמי איכא הך ספיקא אם לקטן בא' בשבט:
ומשני תני. לא משום ספק כב"ש ספק כב"ה נהג שני עישורין אלא משום דמספקא ליה אם הלכה כר"ג דסובר אתרוג אחר לקיטה כירק משום דדרכו ליגדל על כל מים כירק והרי נלקט בשלישית או כר"א דסובר דאתרוג אזלינן אחר חנטה כשאר אילנות והרי חנט בשנייה:
ופריך ר"ג על דב"ה אינון הוי. וכי פליגי ר"ג ור"ל על ב"ה בתמיה וכיון דמודים לב"ה א"כ כשלקט באחד בשבט הרי חנטה ולקיטה היו בשנה אחת דהיינו בשנה שנייה:
שחנט קודם לט"ו שבט של שנה שנייה. דאשתקד ועמד האתרוג באילן עד א' בשבט של שנה שלישית ובט"ו דאשתקד כבר נכנסה שנה שלישית נמצא שחנט בשנייה ונלקטה בשלישית וא' בשבט לאו דוקא ה"ה קודם לכן אלא מעשה שהיה כך היה:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ז עמוד א13
מה עשה? קרא שם על מעשר שבו ופדייו ונתנו לעני. ואת כסף הפדיון העלה לירושלים
מתני': בארבעה פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה. בעצרת על פירות האילן. ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג, ט"ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ובחג נידונין על המים:
גמ': אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בראש השנה. אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם ביום הכיפורים. אית תניי תני, כולהם נידונין בראש השנה וגם וגזרגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו. אית תניי תני כל אחד ואחד נידון בזמנו, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו. מתני' כמאן דאמר כולהםכל אחד ואחד נידוניןנידון ברהבזמנו וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו. דתנינן ובחג נידונין על המים משמע שגם הדין היה בחג. מילתיה דרב° אבא בר אייבו אמרה כולהםדכולם נידונין בראש השנה וגזר דינו של אחד מהן מתחתם בראש השנה. דתני בתקיעתא נוסח תפילת מוסף של ראש השנה דרב° אבא בר אייבו זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום, אי זו לרעב ואי זו לשובע שזה גזר דין על המים על התבואה ופירות האילן. ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. ודלא כרבי יוסה°אסי. דרבי יוסה°אסי אמר יחיד נידון בכל שעה. מה טעמא? דכתיב (איוב ז', י"ח) ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. ותפקדנו לבקרים זו פרנסתו. לרגעים תבחננו זו אכילתו מזונות. °רבי יצחק רבה אמר בשם °רבי. יחיד נידון בראש השנה, מלך וציבור נידונין בכל יום. מה טעמא? דכתיב (מלכים א' ח', נ"ט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. אמר רבי לוי° מאי דכתיב (תהלים ט', ט') והוא ישפט תבל ישראל שמתובלים במצוות בצדק, ידין לאומים במישרים? הקבהמלמד שהקדוש ברוך הוא דן את ישראל ביום, בשעה שהן עסוקין במצות. ואת האומות בלילה בשעה שהן בטילין מן המצותהעברות. שמואל°בר אבא בר אבא אמר מיד שהוא דן את ישראל הוא דן את האומות. מה מקיים שמואל°בר אבא בר אבא ידין לאומים במישרים? דנן ככשירים שבהן. מזכיר להם מעשה יתרו, מזכיר להן מעשה רחב הזונה. תנן, בפסח על התבואה. רבי חייה בר אבא° בעי. תבואה שלקה בערב הפסח מאי זה דין לוקה? אין תימר משתא דעלת פסח שיבוא למחרת עד כדון לא עלת. אין תימר משתא דנפקת הכןשבפסח שעבר נגזר עליה ללקות, איך הוות מורכה כל שתא מלקי כדון למה חיכו לה ולקתה רק עכשיו. תנן, ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. אלו שמתים מראש השנה ועד יום הכיפורים, מאי זה דין הם מתים? אין תימר משתא דעלת ראש השנה שבא עד כדון לא עלת שהרי החתימה תהיה ביום הכיפורים. אין תימר בשתא דנפקא, הכןאיך הוון מורכין כל שתא ממותומתו כדון למה חיכו להם ומתו רק עכשיו. ולא שמיע דאמר רבי קרוספא° בשם רבי יוחנן°בר נפחא, א_כהשלש פינקסיות הם. אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. זה של צדיקים גמורין,כבר נטלו איפופסי חותם של חיים מראש השנה. זה של רשעים גמורין, כבר נטלו איפופיס שלהן מראש השנה. של בינוניים כבר ניתן להן עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. אם עשו תשובה, נכתבין עם הצדיקים. ואם לאו נכתבין עם הרשעים.מטמאי טעמא? דכתיב (תהלים ס"ט, כ"ט) ימחו מספר אלו הרשעים חיים אלו הצדיקים ועם צדיקים אל יכתבו. אלו הבינוניים. רבי חנניה חבריהון דרבנן° בעי
[דף ז עמוד ב]
פרק א' הלכה ג'. המשנה: בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים. ואומרת הגמרא: "אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינם של כל אחד ואחד מתחתם בראש השנה". כלומר גם הדין וגם גזר הדין, הכל בראש השנה. "אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם ביום הכיפורים. אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו", כמו שאמרנו. כלומר בעצרת על פירות האילן, בפסח על התבואה וכולי. "אית תניי תני כל אחד ואחד נידון בזמנו וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו". כלומר גם הדין וגם גזר הדין של כל אחד הוא בזמנו. בפסח גם הדין וגם גזר הדין על התבואה, ובעצרת גם הדין וגם גזר הדין על פירות האילן.
אומרת הגמרא: מתניתין כמאן דאמר כל אחד ואחד נידון בזמנו וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו. דתניא נמי, דתנינן ובחג נידונין על המים. נידונים משמע שגם הדין עצמו היה בחג.
ואומרת הגמרא: מילתיה דרב אמרה נידונין בראש השנה וגזר דינו של אחד מהן מתחתם בראש השנה. ותני בתקיעתא דרב, כלומר בתפילת הנוסח של מוסף ראש השנה, של רב, הוא היה אומר: זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום, אי זו לרעב ואי זו לשובע. רואים מכאן שזה גזר דין על המים ועל התבואה ועל פירות האילן. ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. כלומר רב סובר שגם הדין וגם גזר הדין בראש השנה, וזה לא כרבי יוסה. דרבי יוסה אמר יחיד נידון בכל שעה. הוא אומר בכלל לא בראש השנה, אלא הציבור עצמו נידון בראש השנה, אבל יחיד בכל שעה. מה טעמא? דכתיב ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. כלומר, כל רגע ורגע הקדוש ברוך הוא דן את האדם. ותפקדנו לבקרים הכוונה פרנסה. לרגעים תבחננו הכוונה לאכילה, למזונות.
אומרת הגמרא: רבי יצחק רבה אמר בשם רבי, "יחיד נידון בראש השנה, מלך וציבור נידונים בכל יום". מה טעמא? דכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. אמר רבי לוי, מאי דכתיב והוא ישפט תבל בצדק ידין לאומים במישרים? ישפוט את ישראל שהם טבולים במצוות, ישפוט אותם בצדק, ואת הלאומים במישרים. מלמד שהקדוש ברוך הוא דן את ישראל ביום, בשעה שהם עוסקים במצוות, ואת האומות בלילה, בשעה שהם בטלים מעבירות, כי הקדוש ברוך הוא רוצה לדון את כולם ברחמים.
שמואל אמר "מי שהוא דן את ישראל הוא דן את האומות". כלומר קודם הוא דן את ישראל ומיד אחרי זה את האומות. אז אם כן, מה מקיים שמואל "ידין לאומים במישרים"? הכוונה שהוא דן אותם ככשירים שבהן. הוא מזכיר להם מעשה יתרו, מזכיר להם מעשה רחב הזונה. הקדוש ברוך הוא מצרף ומזכיר את הזכויות של הגויים הצדיקים, כדי להקל עליהם בדין.
ותנא. אמרו במשנה "בפסח נידונים על התבואה". רבי חייה בר אבא בעי, תבואה שלקה בערב פסח מאיזה דין היא לוקה? אם תאמר משעת זה עלה, כלומר מהגזר דין שיהיה בפסח, מה פתאום? הרי עד כדון לא עלת, עוד לא הגיע פסח, עוד לא היה דין. ואם תאמר משעת זה נפקת, כלומר תגיד שנה שעברה בפסח שעבר, אז איך הוות מורכה כל שתא מלקי כדון? למה חיכו לה עד עכשיו? בסופו של דבר היא לקתה, ולא יהיה לה פירות. אז למה לא לקתה מיד? למה היא בכלל צמחה? למה היא הגיעה עד כזה שלב ורק עכשיו היא לקתה?
ותנא, "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". שואלת הגמרא שוב פעם: אלו שמתים מראש השנה ועד יום הכיפורים מאיזה דין הם מתים? אם תאמר משעת זה עלה, כלומר מראש השנה שבא, הרי עד כדון לא עלת, הרי עדיין לא היה המשפט, שהרי החתימה תהיה ביום כיפורים. ואם תאמר בשעת זה נפקא, כלומר מהשנה הקודמת, אז הוון מורכין כל שתא כדון? כלומר, למה חיכו להם עד עכשיו?
אומרת הגמרא: ולא שמיע דאמר רבי קרוספא בשם רבי יוחנן, שלש פינקסיות הם. כלומר שלושה פנקסים שנפתחים, אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. זה של צדיקים גמורין, כבר נטלו איפופסי של חיים מראש השנה. כלומר בראש השנה כבר חותמים אותם לחיים. זה של רשעים גמורין, כבר נטלו איפופיס שלהן מראש השנה. כלומר הם מקבלים את החותמת למיתה מראש השנה. אבל של בינוניים, כבר ניתן להן עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. אם עשו תשובה, נכתבין עם הצדיקים, ואם לאו נכתבין עם הרשעים. מאי טעמא? כמו דכתיב ימחו מספר - אלו הרשעים, חיים - אלו הצדיקים, ועם צדיקים אל יכתבו - אלו הבינוניים.
📜 הדינים העולים מדף ז עמוד א
א_כה בראש השנה נכתבים בני אדם לשלוש כיתות (צדיקים, רשעים, בינוניים), ולבינוניים ניתנת אפשרות תשובה בעשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים. פוסקים: רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ג. הכרעה: נפסק כירושלמי; הרמב"ם (הל' תשובה ג, ג) פסק להלכה שבראש השנה נפתחים שלושה ספרים לצדיקים, רשעים ובינוניים, ולבינוניים תולים דינם עד יום הכיפורים שיעשו תשובה.
כתב יד ליידן — דף ז עמוד א צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

מה עשה קרא שם על מעשר שבו ופדייו ונתנו לעני · הל' ג אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו שלכל אחד ואחד מתחתם בראש השנה · אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו שלכל אחד ואחד מתחתם ביום הכיפורים · אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו שלכל אחד ואחד מתחתם בזמנו · אית תניי תני כל אחד ואחד נידון בזמנו וגזר דינו שלכל אחד ואחד מתחתם בזמנו
פני משה
מה עשה. במעשר עני הזה שהרי ודאי מחמת ספיקא דהלכתא הוא דעביד כך שנסתפק לו אליבא דר"ג היכי סבירא ליה דאל"כ היאך עביד כחומרי דתרוייהו דסתרי אהדדי ואם ספוקי מספקא ליה מה יעשה במעשר עני דילמא הדין בו שמעשרו מעשר שני ואפשר דכך סבירא ליה לר"ג דהלכתא כוותיה לגבי ר"א והעני הזה יאכלנו חוץ לירושלים הילכך קאמר דכך עשה ר"ע שקראו שם של מעשר שני בו ופדאו והעלה המעות לאכול בירושלים ונתנו להמעשר שהפריש לעני ואין כאן בית מיחוש כלל
מתני' בארבעה פרקים. בשנה העולם נידון
בפסח על התבואה. מה שהוא נוגע להכלל וזה נלמד מדאמרה התורה להציבור הביאו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות ש"מ דבפסח נידונין על התבואה
בעצרת על פירות האילן. מדאמרה התורה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שאברך לכם פירות האילן וחטה עץ קרייה רחמנא דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע וכמ"ד עץ שאכל אדם הראשון חטה היה
בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו. א' א' כבני מרון כבני אימרנא כבשים הללו שמוציאין אותם בפתח קטן זה אחר זה לעשרן ואין שנים יכולין לצאת כאחד כך עוברין לפניו כל באי העולם וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו
שנאמר היוצר יחד לבם. ה"ק היוצר והוא הקב"ה רואה יחד לבם והוא המבין אל כל מעשיהם שאף על פי שעוברין לפניו אחד אחד מ"מ כולם נסקרין בסקירא אחת
ובחג נידונין על המים. מדאמרה התורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה
גמ' אית תניי תני כולהם. דקחשיב במתני' נידונין וכו' שגזר דין שלהם גם בר"ה מתחתם: ואית תניי תני וכו' ומתניתא דידן אתיא כמ"ד כולהם נידונים בר"ה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו דהא תנינן ובחג נידונין על המים וזה ודאי קאי אגזר דין דמכאן ואילך תו ליכא זמן דין ומיהו נידונים הם בר"ה דדומיא דאינך קתני וא"כ העולם נידון דרישא נמי אגזר דין קאי
מילתא דרב אמרה. ממילתיה שמעי' דס"ל דהכל נידונין בר"ה וגזר דין שלהם ג"כ בר"ה שכך יסד בברכות דתקיעת' שהתקין רב ועל המדינות בו יאמר וכו' ויאמר משמע דהיום גוזרין שיהא כך ולרעב ולשובע היינו על התבואה ועל הפירות וצרכי העולם
מה טעמא. דר' יוסי דכתיב ותפקדנו לבקרים זה פרנסתו מבקר נפקד הוא על כל היום ולרגעים תבחננו זו רגע ועת אכילתו שלא יארע לו שום קילקול בסעודה ויתחזק בריאות גופו
מי שהוא דן את ישראל. לאחר שהוא דן את ישראל דן את האומות באותו יום ומה מקיים שמואל וכו' והיינו במישרים שבהן: תבואה שלקה בערב פסח ולמחר דנין על התבואה ומאיזה דין לקה זו ביום שלפניו וא"ת משתא דעלת שיכנס זה ודאי לא דעד כאן לא נכנסה וא"ת משתא דנפקת מפסח שעבר אכתי לא ניחא דא"כ כל שתא הכין הוות מורבה נתגדלה בלי שום קילקול וכדון ביום ע"פ דוקא מלקי היא וזה דבר תימא אם נגזרה עליה משנה שעברה שלא יארע לה כלום עד כלות השנה וכן קשה אלי שמתים מר"ה ועד יום הכפורים מאיזה דין נגזר עליהם ומתים בזה הזמן דווקא
הכן הוון מורבין. מתגדלין והולכין בבריאות כל השנה וממית כדון דוקא. ולא שמיע וכו'. וכי לא שמע ר' חייה בר בא להא דא"ר קרוספא בשם ר' יוחנן וכו' וא"כ מבני אדם לק"מ שאלו ימי' ניתנו שיחזרו בתשוב' אם זכו ואם לא זכו וכו' וכל השנה ממתינים להם עד אלו ימים שבנתיים
מה עשה קרא שם על מעשר שבו ופדייו ונתנו לעני · הל' ג אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו שלכל אחד ואחד מתחתם בראש השנה · אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו שלכל אחד ואחד מתחתם ביום הכיפורים · אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו שלכל אחד ואחד מתחתם בזמנו · אית תניי תני כל אחד ואחד נידון בזמנו וגזר דינו שלכל אחד ואחד מתחתם בזמנו
קרבן העדה
מה עשה. הא אמרינן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין:
ומשני קרא שם על מעשר שבו. על שם מעשר עני ופדאו ואכל המעות בירושלים והאכיל המעשר עצמו לעניים:
מתני' בארבעה פרקים בשנה העולם נידון וכו':
כבני מרון. מפרש בגמרא:
שנאמר היוצר יחד לבם וכו'. בגמרא מפרש ליה:
גמ' מתקתם בזמנו. בפסח על התבואה וכו' כדקתני במתני' מתני' כמ"ד וכו'. דמתני' אגמר דין קאי:
דתנינן ובחג נדונין על המים. ל"ל עוד נידונין הא כבר תנא ליה רישא בד' פרקים העולם נידון אלא לחלק מר"ה שהזכיר לפני זה דאית ביה תרווייהו דין וגזר דין אבל בחג אינו אלא גמר דין ואתי סיפא לגלויי רישא דכלהו בגמר דין איירי:
ה"ג וגזר דין של כ"א מהן:
בתקיעתא דרב. סדר מוסף שסידר רב וקרי ליה תקיעתא שבמוסף תוקעין:
משפט לאלהי יעקב. היינו תחלת דין:
איזו לחרב וכו'. היינו גז"ד ורעב היינו גמר דין דתבואה ומים:
ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים וכו'. היינו גז"ד דאדם:
ודלא כר"י מתני' וכולהו ברייתות דלעיל ורב דלא כר"י:
זו פרנסתו. דכתיב בבקר תשבעו לחם:
זו אכילתו. שאין לה קבע:
מלך וציבור נידונין בכל יום. אף ע"ג דיחיד נידון בר"ה מלך וציבור אף לאחר גז"ד אם חזרו משתנה דינם בכל יום:
וציבור. היינו דברים הכוללי' שלום ומלחמה רעב ושובע:
מ"ט. כלומר מנ"ל:
בשעה שהן עסוקין במצות. דרוב המצות עושין ביום ומצות נקראים צדק:
ה"ג בשעה שהן בטילין מעבירות. והיינו במישרים לפנים משורת הדין:
ה"ג שמואל אמר בשעה שהוא דן וכו'. וה"פ שדן ישראל ואומות יחד כדי שיהא ניכר זכותן של ישראל:
דנן ככשרים שבהן. שהלכו במישור וזה לחובתן שהכשירים אע"פ שהיה להן כל טוב עזבו דרכם הרע והלכו במישור:
מאיזה דין לוקה. מאימתי נידונית:
אין תימר. משנה הנכנסת דהיינו מפסח דלמחר הא עדיין לא בא:
אין תימר. משנה שיצאה דהיינו בפסח שעבר קשיא איך הוה מארכת כל השנה ולקי השתא כלומר כיון שיצא האדם הזה חייב בפסח שעבר היה ראוי שילקה תבואתו שהיה לו בעת ההיא ולא ימתין עד השתא:
מאיזה דין הם מתים. דסובר אדם נידון בר"ה וגז"ד נחתם ביה"כ וקשיא ליה אם גז"ד יחת' למחר הא עדיין לא בא ואם מיה"כ שעבר קשיא מה לו להמתין עד לאחר ר"ה היה ראוי שימות קודם ר"ה דהא כבר היה די לו בעבירותיו של שנה שעברה דהא כבר נתחתם דינו ביה"כ שעבר:
ולא שמיע ליה. לר"ח דמיבעי ליה הא דא"ר קרוספ' וכו' דשל צדיקים ושל רשעים נחתם בר"ה:
פנקסיות. ספרים של זכרון מעשה הבריות:
רשעים גמורים. רובם עונות:
בינונים. מחצה על מחצה:
איפופסי. חותם של חיים:
מ"ט. כמו מנ"ל:
ואין הקב"ה רואה את הנולד. בתמיה וכיון שהוא יודע מי יעשה תשובה בין ר"ה ליה"כ וה"ל לדון את הבינונים ג"כ מיד מר"ה:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ז עמוד ב14
ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד ויודע מי יעשה תשובה? אז למה ממתין עד יום הכיפורים? ולא שמיע דאמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי°, אין הקדוש ברוך הוא דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה, ולא על פי מה שעתיד להיות, מאי טעמא? כדכתיב (בראשית וירא כא יז) אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. אמר רבי לוי°: כתיב (תהלים ה', ו') לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך שנאת כל פועלי און, לא יתיצבו הוללים לדין לנגד עיניך, למה ששנאת כל פועלי און דרשאינך דן על מחשבות רעות אלא פי המעשים. רבי יששכר דכפר מנדי° דרש ליה מהכא (איוב י"א, י"א) כי הוא ידע מתי שוא, וירא און ולא יתבונן. שאף שהקדוש ברוך הוא רואה שבעתיד יעשו און, עושה כאינו רואה ואינו דן אלא כשיעשו, רבי יהושע בן לוי° אמר מהכא (איוב ח', ו') אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, אם זך וישר הייתה אין כתיב כאן, אלא אם זך וישר אתה. מכאן שאין דנין לאדם אלא על פי מה שהוא עכשיו. אמר רבי חייה בר אבא° מאי דכתיב (משלי ל', ל"א) זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו. בנוהג שבעולם זה מבקש לנצח זרזירו תרנגול קרב וזה מבקש לנצח זרזירו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אלא ומלך אל אלקוםקום עמו. לא בעי תקום עללנצח דידיה וכן כתיב (תהלים ק"ג, ט') כי לא לנצח יריב. ולאהקדוש ברוך הוא לא רוצה לנצוח יריב. אמר רבי אלעזר°בן פדת,א פרא בסיליוס מלך, או נימוס כהן, או גריפות בעל שררה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם או בעל שררה גוזר גזירה. רצה מקיימה רצורצה אחרים מקיימים אותה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה. מאי טעמא? כדכתיב (ויקרא אמור כב ט) ושמרו את משמרתי אני ה'. אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה. הכוונה שהקדוש ברוך הוא בחר להנהיג את העולם לא בדרך אקראית אלא על פי החוקיות של התורה. אמר רבי סימון°: כתיב (ויקרא קדושים יט לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'. אני הוא שקיימתי עמודתעמידת זקן תחילה כדכתיב, (בראשית ויצא כח יג) והנה ה' ניצב עליו. אמר רבי סימון°: כתיב (דברים ואתחנן ד ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגוככל התורה הזאת אשר אני נותן לפניכם היום. רבי חמא בי רבי חנינה° ורבי הושעיה°. חד אמר אי זו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן א_כואלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, כי הם יודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להן ניסים. וחורנה אמר אי זו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם. השלטון אומר הדין היום, והליסטים אומר למחר הדין. למי שומעין לא לשלטון? אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אמרו בית דין היום ראש השנה, הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת, העמידו בימה יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין שאמרו בני היום ראש השנה. נמלכו בית דין לעברה למחר. הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת, העבירו בימה יעברו סינגוריןסניגורין יעברו קטיגורין שנמלכו בני לעברה למחר. מאי טעמא? כדכתיב (תהלים פ"א, ה') כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. אם אינו חוק לישראל כביכול אינו משפט לאלהי יעקב. אמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן°בר נפחא. לשעבר (ויקרא אמור כג ד) אלה מועדי ה'. מיכן ואילך אשר תקראו אותם. אמר רבי אילא°אילעא. אם קריתם אותם, הם מועדי. ואם לאו, אינן מועדי. אמר רבי סימון°, כתיב (תהלים מ', ו') רבות עשית אתה ה' אלהי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. לשעבר רבות עשית שקבעתה המועדים. מיכן והילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו שישראל קבעים המועדים. אמר רבי לוי° משל למלך שהיה לו אירלוגין שעון שלפיו קובע את המועדות. כיון שעמד בנו, מסרה לו. אמר רבי יוסה בר חנינה°, משל למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי אחא°, משל למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו שבית דין גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים שנאמר כי חוק לישראל הוא. אמר רבי חייה בר אבא°, משל לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו. כך מסר הקדוש ברוך הוא לישראל את התורה לתקן עולם. אמר °רבי יצחק, משל למלך שהיו לו אוצרות גשמים, כיון שעמד בנו מסרם לו. ורבנן אמרי, משל לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, כיון שעמד בנו מסרה לו. זו התורה שנאמר רפאות לשריך: תנן, ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. רבי אחא° אמר כהדין דירין כבשים שבדיר שבשעת מעשר מוציאין אותם אחד אחד. ורבנן אמרי כהדא במגנימין
[דף ח עמוד א]
רבי חנניה חבריהון דרבנן בעי: ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד? הרי הוא יודע מי יעשה תשובה, אז למה להמתין ליום כיפור? כלומר ירשום בספר החיים את מי שהוא יודע שיעשה תשובה ויכתוב למיתה את מי שהוא יודע שלא יעשה תשובה. ולא שמיע דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, אין הקדוש ברוך הוא דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה, ולא על פי מה שהוא עתיד להיות. מאי טעמא? כדכתיב אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. הקדוש ברוך הוא דן את האדם על פי מה שהוא באותו רגע, גם אם הקדוש ברוך הוא יודע שבעתיד הוא יהיה רשע, כמו שראינו עם ישמעאל.
אמר רבי לוי: כתיב לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך, למה ששנאת כל פועלי און. כתוב "לא יתיצבו הוללים" לדין. כלומר מי שרק הוללות, לא יתייצב לנגד עיניך. למה? כי שנאת כל פועלי און. כלומר אתה אינך דן על המחשבות הרעות אלא על פי המעשים, רק פועלי און אותם אתה דן.
רבי יששכר דכפר מנדי דרש: כי הוא ידע מתי שוא, וירא און ולא יתבונן. כלומר שם שהקדוש ברוך הוא רואה שבעתיד יעשו און הוא עושה כאין רואה ולא דן אותם אלא כשיעשו. רבי יהושע בן לוי, "אם זך וישר הייתה" אין כתיב כאן, אלא אם זך וישר אתה. מכאן שאין דנים את האדם אלא על פי מה שהוא עכשיו, לא בודקים מה יהיה בעתיד, בודקים מה כרגע.
אמר רבי חייה בר אבא: מהי דכתיב "זרזיר מתנים או תיש", ומלך אלקום עמו. בנוהג שבעולם זה מבקש לנצח זרזירו וזה מבקש לנצח זרזירו - קרב תרנגולים, כל אחד מצפה שהתרנגול שלו ינצח. זרזיר הכוונה בעל חיים, עוף. אז כל אחד מקווה שבעל החיים שלו ינצח. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא ומלך עמו. כלומר לא בעי תקום דידיה, הוא לא רוצה לנצח, הוא רוצה שטוב האדם יזכה. ולכן כתיב כי לא לנצח יריב, כי הקדוש ברוך הוא לא רוצה לנצח את האדם.
אמר רבי אלעזר: פד, בסיליוס, כלומר מלך, או נימוס, כלומר כהן, או גריפות, כלומר כל בעל שררה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם או בעל שררה כשהוא גוזר גזירה, רצה מקיימה, אחרים מקיימים אותה. הוא לא חייב לקיים את זה, לא מצפים שהוא עצמו יביא דוגמה אישית בכל דבר. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה. מאי טעמא? דכתיב ושמרו את משמרתי אני ה'. מה הכוונה? אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה. כן, יש פרשנים שמסבירים שהכוונה שהקדוש ברוך הוא בחר להנהיג את העולם לא בדרך אקראית, אלא על פי חוקי התורה.
אמר רבי סימון: כתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'. מה זה "אני ה'"? אני הוא שקיימתי זקן תחילה. כי דכתיב "וה' ניצב עליו", וכה מכר את אברהם.
אמר רבי סימון: כתיב ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים. רבי חמא בי רבי חנינה ורבי הושעיה, חד אמר: איזו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להן ניסים.
וחורנה אמר: איזו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם, השלטון אומר הדין היום, והליסטים אומר למחר הדין - למי שומעין, לא לשלטון? השלטון הוא הקובע, אז גם אם הליסטים יגיד זמן אחר, השלטון קובע. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אמרו בית דין היום ראש השנה, הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת, העמידו בימה, יעמדו סניגורין, יעמדו קטיגורין, שאמרו בני היום ראש השנה. נמלכו בית דין לעברה למחר, הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת, העבירו בימה, יעברו סניגורין, יעברו קטיגורין, שנמלכו בני לעברה למחר. מאי טעמא? דכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. אם אינו חוק לישראל, כביכול אינו משפט לאלהי יעקב. הקדוש ברוך הוא עושה משפט רק אם עם ישראל קבע בחוק את ראש השנה.
אמר רבי קריספא בשם רבי יוחנן: לשעבר כתוב אלה מועדי ה'. מיכן ואילך אשר תקראו אותם. כי הקדוש ברוך הוא מעביר להם את התפקיד לקבוע את המועדים. אמר רבי אילא: אם קריתם אותם, הם מועדי, ואם לאו, אינן מועדי.
אמר רבי סימון: כתיב רבות עשית אתה ה' אלהי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. לשעבר רבות עשית, שאתה קבעת את המועדות. מיכן והילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו - מכאן ואילך ישראל קובעים את המועדות.
אמר רבי לוי: למלך שהיה לו אירלוגין, כלומר שעון שלפיו הוא היה קובע את המועדות, כיון שעמד בנו מסרה לו. אז ככה הקדוש ברוך הוא מסר לעם ישראל לקבוע את המועדות. יש דימוי שאומרים שכאילו משל למלך וחבר, שהמלך אומר לחבר "אני רוצה לפגוש אותך, אתה תקבע מתי ניפגש". ככה בעצם יוצא ששניהם יחד קובעים את זמן הפגישה. אז ככה הקדוש ברוך הוא אומר: אני רוצה שתחוג את חג הפסח, אתה תקבע מתי זה יהיה; תחוג את חג השבועות, אתה תקבע מתי זה יהיה.
אמר רבי יוסה בר חנינה, למלך שהיה לו שומרה, כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי אחא, למלך שהיה לו טבעת שאיתה הוא חותם את כל החוקים, כיון שעמד בנו מסרה לו. כלומר שבית דין גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, כמו שאמרנו "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב".
אמר רבי חייה בר אבא, לנגר שהיו לו כלי נגרות, כיון שעמד בנו מסרה לו. כך הקדוש ברוך הוא מסר לישראל את התורה לתקן את העולם.
אמר רבי יצחק, למלך שהיו לו אוצרות, כיון שעמד בנו מסרם לו. ורבנן אמרי, לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, כיון שעמד בנו מסרה לו - זו התורה, שנאמר "רפאות לשריך".
ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. אמרה הגמרא: רבי אחא אמר כהדין דירין, כמו הכבשים שבדיר שבשעת המעשה מוציאים אותם אחד אחד. ורבנן אמרי כהדא במגניימין. כן, הכוונה נידונים בבית משפט.
כתב יד ליידן — דף ז עמוד ב צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

מתנית' כמאן דאמ' כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו שלכל אחד ואחד מתחתם בזמנו · דתנינן ובחג נידונין על המים · מלתיה דרב אמרה כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו שלאחד מהן מתחתם בראש השנה · דתני בתקיעיתא דרב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חוק ליש' הוא משפט לאלהי יעקב · ועל המדינות בו ייאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום אי זו לרעב ואי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות · ודלא כר' יוסה דר' יוסי אמ' יחיד נידון בכל שעה · מה טע' ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו · ותפקדנו לבקרים זו פרנסתו · לרגעים תבחננו זו אכילתו · ר' יצחק רבה בשם ר' מלך וציבור נידונין בכל יום · מה טע' לעשות משפט עבדו ומשפט עמו יש' דבר יום ביומו · אמ' ר' לוי והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים · הקב"ה דן את יש' ביום בשעה שהן עסוקין במצות ואת האומות בלילה בשעה שהן בטילין מן העבירות · שמואל אמ' מי שהוא דן את יש' הוא דן את האומות · מה מקיים שמואל ידין לאומים במישרים · דנן ככשירים שבהן · מזכיר להם מעשה יתרו · מזכיר להן מעשה רחב הזונה · ר' חייה בר בא בעי תבואה שלקת בערב הפסח מאי זה דין לוקה · אין תימר משתא דעלת עד כדון לא עלת אין תימר משתא דנפקת הכן הוות מורכה כל שתא מלקי כדון · אילו שמתים מראש השנה ועד יום הכיפורים מאי זה דין הם מתים אין תימר משתא דעלת עד כדון לא עלת · אין תימר משתא דנפקא הכן הוון מורכין כל שתא ממות כדון · ולא שמיע דאמ' ר' קרוספא בשם ר' יוחנן שלש XXX פינקסות הם · אחת שלצדיקים גמורין · ואחת שלרשעים גמורין · ואחת שלבינוניים · זה שלצדיקים גמורין כבר נטלו XXX איפופסי שלחיים מראש השנה · זה שלרשעים גמורין כבר נטלו איפופים שלהן מראש השנה · שלבינוניים כבר ניתן להן עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים · אם עשו תשובה נכתבין עם הצדיקים · ואם לאו נכתבין עם הרשעים · מה טע' ימחו מספר אילו הרשעים · חיים אילו הצדיקים · ועם צדיקים אל יכתבו אילו XXX הבינוניים · ר' חנניה חברהון דרבנן בעי ואין הקב"ה רואה את הנולד · ולא שמיע דאמ' ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין הקב"ה דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה · מה טעמ' אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם · אמ' ר' לוי כת' לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך שנאת כל פועלי [און] דרש ר' יששכר דכפר מנדי כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן · אמ' ר' יהושע בן לוי אם זך וישר הייתה אין כת' כאן · אלא אם זך וישר אתה אמ' ר' חייה בר בא זרזיר מתנים או תיש ומלך אל קום עמו · בנוהג שבעולם זה מבקש לנצח זרזירו וזה מבקש לנצח זרזירו · אבל הקב"ה אינו כן אלא ומלך אל קום עמו · לא בעי תקום על דידיה · לא לנצח יריב · לא לנצוח יריב · אמ' ר' לעזר פרא בסיליוס או נומוס אוגריפיס בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה רצה מקיימה רצו אחרים מקיימים אותה · אבל הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה · מה טע' ושמרו את משמרתי אני י'י · אני הוא ששימרתי מצותיה שלתורה תחילה · אמ' ר' סימון כת' מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני י'י · אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחילה · אמ' ר' סימון כת' כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וגו' · ר' חמא ביר' חנינה ור' הושעיה חד אמ' אי זו אומה כאומה הזאת · בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא · אבל יש' אינו כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם · ואוכלין ושותין ושמחים · יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים · וחורנה אמ' אי זו אומה כאומה הזאת · בנוהג שבעולם השלטון או' הדין היום והליסטיס אומר למחר הדין למי שומעין לא לשלטון · אבל הקב"ה אינו כן אמרו בית דין היום ראש השנה הקב"ה או' למלאכי השרת העמידו בימה נמלכו בית דין לעברה למחר · הקב"ה או' למלאכי השרת העבירו בימה למחר · יעברו סניגרין יעברו קטיגורין שנמלכו בניי לעברה למחר · מה טע' כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב · אם אינו חוק ליש' כביכול אינו משפט לאלהי יעקב · ר' קריספא בשם ר' יוחנן לשעבר אלה מועדי י'י · מיכן ואילך אשר תקראו אותם · אמ' ר' אילא אם קריתם אותם הם מועדיי הם מועדיי · ואם לאו אינן מועדיי · אמ' ר' סימון כת' רבות עשית אתה י'י אלהיי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו · לשעבר רבות עשית · מיכן והילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו · אמ' ר' לוי למלך שהיה לו אורלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו · אמ' ר' יוסה בר חנינה למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו · אמ' ר' אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו · אמ' ר' חייה בר בא לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו · אמ' ר' יצחק למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו · ורבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק שלרפואות כיון שעמד בנו מסרה לו · ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבנו מרון · ר' אחא אמ' כהדין דירין · ורבנן אמרי כהדא
פני משה
למה ששנאת כל פועלי און. פועלי און משמע באותו שעה שפועל הוא שנוי ולא מקודם אף על פי שהקב"ה רואה את הנולד
וירא און וגו'. כלומר אף על פי שרואה את הנולד ויודע שיעשה און עם כל זה ולא יתבונן לפי שאינו דן אלא לפי מעשיו כאותה שעה שעומד בה
אם זך וישר היית. הוה משמע מעולם ואין כתב כאן אלא אתה דמשמע כעת אם אתה זך וישר
לא לנצוח יריב. אין דעתו לנצוח לבני אדם וכביכול רוצה הוא בעצמו לקיים אומרו לחסד ולרחמים
פרא בסיליוס. כביכול מחזיק עצמו פחות מהבסיליוס שהוא המושל הגדול אלא כמו נומיס או גריפיס והן מיני שררות וממונים תחת ממשלת הבסיליות והוא גוזר גזירה ומקיימה בעצמה תחיל' כדמסיים בנוהג שבעולם וכו'
רצה מקיימה רצה אחרים מקיימין אותה. כצ"ל
ארלוגין. מורה שעות וכך נקרא בלע"ז ארלוז"י
נרתיק. כיס שמשימין בו מיני רפואה וכלים השייכים לרפוא'
כהדין דירין. של צאן
כהדא במגנימין. מגנימין היא כלי שמשתמשין בו חוזי הכוכבים להסתכל ולהביט במשטרי המזלות ורואין ומחשבין לפי סדר המזלות וכפי השעה ביום שנולד בו האדם ומגידין לו את קורותיו את שעבר והעתיד לבוא עליו. וזהו לפי הנוסחא דהכא במתני' כבני מרון בוי"ו והוא לשון חשבון כך הקב"ה ראה והבין את כל מעשיהם וכדמסיים מה טעמא וכו'. וכדדריש ר' לוי דהו"ל למיכתב ומבין מאי המבין אלא שכבר הבין משעה שנוצר הבין לכל מעשיהם ואת אודות הקורות אותם
א"ר אלעזר בנוהג שבעולם וכו' לא להסתכל בהן. כלומר ודאי נוח לו יותר להסתכל בהן אחר שכבר נעשו ובשעה שהוא עושה א"א לו להסתכל בכולן ומדת הקב"ה אינו כן אלא יוצר הוא אותן ומבין לכל מעשיהם ודריש לה נמי מדכתיב המבין דעל שעת היצירה קאי המבין בשעה שיוצר אותם בתחלה
א"ר ברכיה יוצרן רוצה וכו'. היוצר יחד לבם קא דריש מאי יחד אילימא דמייחד לבייהו בהדדי הא קא חזינן דלאו הכי הוא דלא לבו של זה כלבו של זה אלא כביכול רוצה הוא בכך שיהא לבם יחיד אליו אלולא שגזרה חכמתו יתברך ליתן הבחירה לבאי העולם
א"ר אבון וכו'. ר' אבון דריש יחד איוצר קאי שהיוצר והוא יחיד בעילמו כבר הבין את כל מעשיהם וכדלעיל מדלא כתיב ומבין
מתניתא דר"ע וכו'. כדאמר לעיל בפ' לולב וערבה והלכך אמור מעתה ג"כ התורה אמרה ניסוך המים בחג כדי שיתברכו המים בשנה
מתנית' כמאן דאמ' כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו שלכל אחד ואחד מתחתם בזמנו · דתנינן ובחג נידונין על המים · מלתיה דרב אמרה כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו שלאחד מהן מתחתם בראש השנה · דתני בתקיעיתא דרב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חוק ליש' הוא משפט לאלהי יעקב · ועל המדינות בו ייאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום אי זו לרעב ואי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות · ודלא כר' יוסה דר' יוסי אמ' יחיד נידון בכל שעה · מה טע' ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו · ותפקדנו לבקרים זו פרנסתו · לרגעים תבחננו זו אכילתו · ר' יצחק רבה בשם ר' מלך וציבור נידונין בכל יום · מה טע' לעשות משפט עבדו ומשפט עמו יש' דבר יום ביומו · אמ' ר' לוי והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים · הקב"ה דן את יש' ביום בשעה שהן עסוקין במצות ואת האומות בלילה בשעה שהן בטילין מן העבירות · שמואל אמ' מי שהוא דן את יש' הוא דן את האומות · מה מקיים שמואל ידין לאומים במישרים · דנן ככשירים שבהן · מזכיר להם מעשה יתרו · מזכיר להן מעשה רחב הזונה · ר' חייה בר בא בעי תבואה שלקת בערב הפסח מאי זה דין לוקה · אין תימר משתא דעלת עד כדון לא עלת אין תימר משתא דנפקת הכן הוות מורכה כל שתא מלקי כדון · אילו שמתים מראש השנה ועד יום הכיפורים מאי זה דין הם מתים אין תימר משתא דעלת עד כדון לא עלת · אין תימר משתא דנפקא הכן הוון מורכין כל שתא ממות כדון · ולא שמיע דאמ' ר' קרוספא בשם ר' יוחנן שלש XXX פינקסות הם · אחת שלצדיקים גמורין · ואחת שלרשעים גמורין · ואחת שלבינוניים · זה שלצדיקים גמורין כבר נטלו XXX איפופסי שלחיים מראש השנה · זה שלרשעים גמורין כבר נטלו איפופים שלהן מראש השנה · שלבינוניים כבר ניתן להן עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים · אם עשו תשובה נכתבין עם הצדיקים · ואם לאו נכתבין עם הרשעים · מה טע' ימחו מספר אילו הרשעים · חיים אילו הצדיקים · ועם צדיקים אל יכתבו אילו XXX הבינוניים · ר' חנניה חברהון דרבנן בעי ואין הקב"ה רואה את הנולד · ולא שמיע דאמ' ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין הקב"ה דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה · מה טעמ' אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם · אמ' ר' לוי כת' לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך שנאת כל פועלי [און] דרש ר' יששכר דכפר מנדי כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן · אמ' ר' יהושע בן לוי אם זך וישר הייתה אין כת' כאן · אלא אם זך וישר אתה אמ' ר' חייה בר בא זרזיר מתנים או תיש ומלך אל קום עמו · בנוהג שבעולם זה מבקש לנצח זרזירו וזה מבקש לנצח זרזירו · אבל הקב"ה אינו כן אלא ומלך אל קום עמו · לא בעי תקום על דידיה · לא לנצח יריב · לא לנצוח יריב · אמ' ר' לעזר פרא בסיליוס או נומוס אוגריפיס בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה רצה מקיימה רצו אחרים מקיימים אותה · אבל הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה · מה טע' ושמרו את משמרתי אני י'י · אני הוא ששימרתי מצותיה שלתורה תחילה · אמ' ר' סימון כת' מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני י'י · אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחילה · אמ' ר' סימון כת' כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וגו' · ר' חמא ביר' חנינה ור' הושעיה חד אמ' אי זו אומה כאומה הזאת · בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא · אבל יש' אינו כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם · ואוכלין ושותין ושמחים · יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים · וחורנה אמ' אי זו אומה כאומה הזאת · בנוהג שבעולם השלטון או' הדין היום והליסטיס אומר למחר הדין למי שומעין לא לשלטון · אבל הקב"ה אינו כן אמרו בית דין היום ראש השנה הקב"ה או' למלאכי השרת העמידו בימה נמלכו בית דין לעברה למחר · הקב"ה או' למלאכי השרת העבירו בימה למחר · יעברו סניגרין יעברו קטיגורין שנמלכו בניי לעברה למחר · מה טע' כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב · אם אינו חוק ליש' כביכול אינו משפט לאלהי יעקב · ר' קריספא בשם ר' יוחנן לשעבר אלה מועדי י'י · מיכן ואילך אשר תקראו אותם · אמ' ר' אילא אם קריתם אותם הם מועדיי הם מועדיי · ואם לאו אינן מועדיי · אמ' ר' סימון כת' רבות עשית אתה י'י אלהיי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו · לשעבר רבות עשית · מיכן והילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו · אמ' ר' לוי למלך שהיה לו אורלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו · אמ' ר' יוסה בר חנינה למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו · אמ' ר' אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו · אמ' ר' חייה בר בא לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו · אמ' ר' יצחק למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו · ורבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק שלרפואות כיון שעמד בנו מסרה לו · ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבנו מרון · ר' אחא אמ' כהדין דירין · ורבנן אמרי כהדא
קרבן העדה
ולא שמיע. לר"ח הא דא"ר סימון אע"פ שהקב"ה יודע עתידות אין דן את האדם אלא לפי שעה שהוא עומד בה ולא על העתיד:
באשר הוא שם. ואמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר שנאמר משא בערב לקראת צמא התיו מים שהיו מוציאים לקראת הגולים מיני מלוחים ונודות נפוחים וכו' א"ל הקב"ה השעה הצדיק הוא או רשע א"ל צדיק א"ל באשר הוא שם איני דן את העולם אלא לפי שעתו:
לא יתיצבו הוללים. המתהללים ברשע אינן עומדים לנגד עיניך להענישם ומי הוא ששנאת דוקא כל פועלי און שעשו עבירות בפועל אז נענשים:
וירא און. שיעשו אח"כ אפ"ה לא יתבונן להענישו עתה:
אם זך וישר. אתה כי עתה יעיר עליך:
היית אין כתיב כאן. דמדכתיב בסיפא כי עתה יעיר עליך דמשמע דקאי על דבר שכבר עבר דמה שהוא כעת לא שייך ביה התעוררות א"כ היה לו לומר היית אלא ה"ק אם ישר אתה כעת יעיר עליך ואע"פ שיודע שישתנה אח"כ:
זרזיר מתנים. בא לתת טעם למה תולה הקב"ה יו"ד ימים ואינו דן אותו מיד לפי שאינו רוצה לנצח הבריות ודריש ליה מקרא זרזיר מתנים היא חיה שיכולה לרוץ מהרה או תיש דרך בני אדם להמרות זה עם זה איזה זרזיר יקדים חבירו או איזה תיש ינצח חבירו ומי שזרזירו או תישו מנצח נוטל את של חבירו כהאי דאמרו גבי מפריחי יונה אם תקדמך יוני ליונך שכ"א רוצה שינצח זרזירו:
ומלך. מלכו של עולם אל קום לא בעי שיקום שלו שינצח הוא את הבריות להענישם אלא אדרבה רוצה הוא שינצחו אותו שיחזרו בתשובה ויחזור הוא מרעה אשר דיבר עליהם:
לא לנצח יריב. ולא לעולם יטור וה"ל לכללן ולומר לא לעולם יריב ויטור אלא ה"ק לא לנצח אחרים יריב אלא מריבו שינצחו הבריות אותו:
ה"ג ר' לעזר פדא. וה"פ ר"א בן פדת א"נ פדא כמו מן והוא לשון רומי:
בסיליוס. מלך:
נימוס. בעל דת:
אגריפס. סופר מן אלו נשמע גדולת הקב"ה:
רצה מקיימה. הוא עצמו שאין גזירותיו אלא על אחרים:
רצו. אלו הגוזרים אינן מקיימין אותה אלא אחרים מקיימין אותה:
אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחלה. שהיה אברהם יושב ושכינה עומדת ואברהם עודנו עומד הוא תיקון סופרים ואם מצוה זו דאית ביה ענוה גדולה קיים כ"ש שאר מצות:
מי גוי גדול. גוי חשוב ופליגי ר"ח ור"ה מהו חשיבותם:
אלא בר"ה לובשים לבנים וכו':
עושה להם ניסים. אפי' אינן זכאין כדאמרינן ראה ראיתי רואה אני שעתידים לעשות העגל בין זוכים בין חייבים עלי להושיע אותם:
וחורנה. ואידך:
והלסטים. מי שהוא יורד לידון:
יעמדו סנגורין וכו'. כדכתיב וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים ואלו משמאלים:
מ"ט. מנ"ל דדין של מעלה תולה בב"ד של מטה:
כי חוק לישראל הוא. ובר"ה משתעי קרא דלעיל מיניה כתיב תקעו בחדש שופר וגו':
אם אינו חוק לישראל. שאין ישראל עושים בו החקים שנאמרו בר"ה דהיינו תקיעת שופר ושביתת י"ט. אינו משפט לאלהי יעקב:
לשעבר. קודם שניתנה התורה אלה הם מועדי שקבעם הקב"ה ואף הוא שמרן כדאמר לעיל ומיתורא דקרא קדריש דכבר כתיב אלה הם מועדי בפ':
אורלוגין. כלי המורה שעות היום כך מסר הקב"ה לישראל קידוש החדש:
שומרה. הוא הסוכה שעושה נוטר הכרם במקום גבוה לראות כל מה שנעשה בכרם כך מסר הקב"ה לישראל שיהיו צופים כל מה שלמעלה ושלמטה כדתניא צפית במרכבה:
שהיה לו טבעת. שהוא חותמו כך ישראל נקראים אל. שהקב"ה קראו ליעקב אל שהוא חותמו של הקב"ה:
כלי נגרות. כלי שהוא עושה בו מלאכה כך מסר הקב"ה לישראל את התורה שבה ברא עולמו:
אוצרות. כך מסר לישראל אוצרות גשמים כמעשה דחוני המעגל:
נרתיק. כלי שנותן בו הרופא רפואותיו כך מסר לישראל שיהיו מחיה מתים כאליהו ואלישע:
כהדין דירין. כאותן כבשים שנכנסו לעשר ויוצאין בפסח קטן שאין שנים יכולין לצאת כאחד:
במגנימון. הוא מקום צר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה:
מה טעמא וכו'. איך נשמע מהאי קרא דהן עוברין לפניו א' א' ואח"כ נסקרים בסקירה אחת הא קרא איפכא משמע:
אמר רבי לוי. ה"ק כשהיוצר יחד לבם כבר הבין תחלה כל מעשיהם אחת לאחת:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ח עמוד א15
מהנידונים בבית משפט, ויש אומרים שביל צר שרק אחד יכול לעבור בכל פעם. ויש גורסים לגיונים, כחיילים העומדים במסדר. תנן, ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון מאי טעמא? שנאמר (תהלים ל"ג, ט"ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ואמר רבי לוי° היוצר יחד לבם, כבר הבין את כל מעשיהם. אמר רבי אלעזר°בן פדת בנוהג שבעולם מה נוח ליוצר הזה לעשות מאה קנקנים או להסתכל בהן? לא להסתכל בהן? אמרוכיוון שהקדוש ברוך הוא ברא את כולם כאחד שכל הנשמות גנוזות באדם הראשון כל שכן שהוא מבין אל כל מעשיהם, רבי ברכיה°הכהן אמר, היצר יחד ליבם, הכוונה שיוצרן רוצה שיהא ליבן יחיד אליו. רבי אבון° אמר, מי שהוא יחיד בעולמו כבר הבין את כל מעשיהן: תנן, ובחג נידונין על המים. מתניתין ד°רבי עקיבאהבן יוסף היא. ד°רבי עקיבאהבן יוסף אמר ניסוך המים דבר תורה. שנאמר בשני (במדבר פינחס כט יט לא לג) ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם. מ"ם יו"ד מ"ם מים. אמרה התורה הבא שעורים ביכורים בפסח, שתתברך לפניך התבואה. הבא חיטים בכורים בעצרת, שיתברכו לפניך פירות האילן. אמור מעתה, ניסוך המים בחג שיתברכו לפניך המים. תני °רבי שמעון בר יוחאי. הרי שהיו ישראל כשירין בראש השנה, ונגזרו להם גשמים מרובין ובסוף חטאו. לפחות מהן אי אפשר שכבר נגזר גזירה. מה הקדוש ברוך הוא עושה? מפזרן לימים ולמדברות ולנהרות כדי שלא תיהנה הארץ מהן. מה טעם? כדכתיב (איוב ל"ח, כ"ו) להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו. הרי שלא היו ישראל כשירין בראש השנה, ונגזרו להן גשמים מעוטים ובסוף עשו תשובה. להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזירה. מה הקדוש ברוך הוא עושה להן? מורידן כדי הארץ ומשיב עמהן טללים ורוחות כדי שתיהנה הארץ מהן. מאי טעמא? כדכתיב (תהלים ס"ה, י"א) תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך. כתיב (איוב כ"ד, י"ט) ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו. עונות שעשו ישראל בקייץ שלא נתנו מעשרות גזלו מהן מימי השלג. כתיב (דברים עקב יא יב) תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. כהנא° אמר, מרשית כתיב. ועד אחרית שנה מדוה לה בראשה שנה שהיא רשה בתחילתה, בזכות שהציבור מצטערים ומתפללים בכוונה ויהביהב לה אחרית טבא בסיפא:
מתני': א_כזעל ששה חדשים השלוחין יוצאין. על ניסן מפני הפסח, ועל אב מפני התענית, ועל אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי מפני תקנת המועדות, ועל כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשבית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן:
גמ': ויצאו אף על העצרת? עצרת חתוכה היא שזמנה קבוע חמישים יום לאחר הפסח, כיוון שכך אשכחת אמר, פעמים שעצרת בחמשה בסיוון פעמים בששה פעמים בשבעה, ניסן ואייר שלימים הבה. כסדרן ובו. חסירין בז.
[דף ח עמוד ב]
היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. אמר רבי לוי, היוצר יחד לבם, כבר הבין את כל מעשיהם כבר מהיצירה. אמר רבי אלעזר, בנוהג שבעולם מה נוח ליוצר הזה לעשות מאה קנקנים או להסתכל בהם? לא להסתכל בהם. והקדוש ברוך הוא ברא את כולם כאחד, שהרי כל הנשמות גנוזות באדם הראשון. אז כל שכן שהוא מבין כל מעשיהם.
רבי ברכיה אמר, היוצר יחד לבם, הכוונה שיוצרן רוצה שיהיה ליבן יחיד אליו. רבי אבון אמר, מי שהוא יחיד בעולמו כבר הבין את כל מעשיהן.
תנן, ובחג נידונין על המים. ובתר גמר, מתניתין דרבי עקיבא היא. דרבי עקיבא אמר ניסוך המים דבר תורה, שנאמר בשני ונסכיהם, בשמונה ימי החג. בכל אחד כתוב על הקורבנות של המוספים, ובכל אחד כתוב נסכה, ביום השני כתוב ונסכיהם, בשישי כתוב ונסכיה. כלומר ביום השני יש מ"ם מיותרת, ביום השישי יש יו"ד מיותרת, ובשביעי כתוב כמשפטם, שוב פעם מ"ם מיותרת במקום משפט. אז מ"ם יו"ד מ"ם - זה מים.
אמרה התורה הבא שעורים ביכורים בפסח, כדי שתתברך לפניך התבואה. הבא חיטים בכורים בעצרת, שיתברכו לפניך פירות האילן. אז אמור מעתה, לפי מה שאמר רבי עקיבא, שניסוך המים בחג שיתברכו לפניך המים.
מתניתין, תני רבי שמעון בר יוחאי. הרי שהיו ישראל כשירין בראש השנה, ונגזרו להם גשמים מרובין ובסוף חטאו. אז לפחות מהן אי אפשר שכבר נגזר גזירה שיהיה להם הרבה מים. מה הקדוש ברוך הוא עושה? מפזרן לימים ולמדברות ולנהרות כדי שלא תהנה הארץ מהן. מה הטעם? להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו.
הרי שלא היו ישראל כשירין בראש השנה, ונגזרו להן גשמים מעוטים ובסוף עשו תשובה. אז להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזירה. מה הקדוש ברוך הוא עושה להן? מורידן כדי הארץ ומשיב עמהן טללים ורוחות כדי שתיהנה הארץ מהן.
מאי טעמא? תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך. מה כתיב? ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו. הכוונה שהעוונות שעשו ישראל בקיץ, כלומר שלא נתנו מעשרות בימי החום, גזלו מהם מי שלג.
ומה כתיב? תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. כהנא אמר, מרשית כתיב, בלי אל"ף, כלומר מלשון ראש, שאם השנה מדוה בראשה, כלומר אם השנה היא רשה בתחילתה, אז בזכות זה הציבור מצטערים ומתפללים בכוונה. אז יבלה הקדוש ברוך הוא אחרית טובה בסיפא. כלומר אם רע בהתחלה והציבור מצטער על זה, אז הסוף יהיה טוב.
המשנה: על ששה חדשים השלוחין יוצאין. על ניסן מפני הפסח, ועל אב מפני התענית, ועל אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי מפני תקנת המועדות, כדי שיהיו באמת יודעים לקבוע את החגים, את סוכות. ועל כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשבית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן, פסח שני.
ובתר גמר, ויצאו אף על העצרת? למה על שבועות לא יוצאים? ותאמר, עצרת חתוכה היא, כל הזמן שלה הוא קבוע, הרי זה תמיד חמישים יום אחרי פסח. אז פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה. איך? אם ניסן ואייר שלמים אז זה יהיה בחמישה בסיוון. אם זה כסדרן, כלומר שאחד מלא ואחד חסר, כלומר ניסן מלא סיוון חסר, זה בשישה בסיוון, ואם שניהם חסירין זה בשבעה בסיוון. זה כמובן כשקידשו את החודש על פי הראייה.
📜 הדינים העולים מדף ח עמוד א
א_כז על אילו חודשים משלחים שלוחים להודיע את הקביעה. פוסקים: רמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק ג, הלכה ט. הכרעה: נפסק כברייתא בירושלמי שעל שישה חודשים (ניסן, אב, אלול, תשרי, כסלו, אדר) יוצאים שלוחים, ובזמן שבית המקדש קיים אף על אייר, ולא על סיוון שזמן עצרת קבוע וידוע מאליו ואינו תלוי בקביעת בית דין.
כתב יד ליידן — דף ח עמוד א צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

בנומין · מה טע' היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם · אמ' ר' לוי היוצר יחד לבם כבר הבין את כל מעשי' אמ' ר' לעזר בנוהג שבעולם [מה]ני נוח ליוצר הזה לעשות מאה קנקנים או להסתכל בהן · לא להסתכל בהן · אמ' ר' ברכיה יוצרן רוצה שיהא ליבן יחיד אליו · אמ' ר' אבון מי שהוא יחיד בעולמו כבר הבין את כל מעשיהן · ובחג נידונין על המים · מתנית' דר' עקיבה דר' עקיבה אמ' ניסוך המים דבר תורה · בשיני ונסכיהם · בשישי ונסכיה · בשביעי כמשפטם · מ'ם יו'ד מ'ם מים · אמרה התורה הבא שעורים ביכורים בפסח שתתברך לפניך התבואה · הבא חיטים ביכורים בעצרת שיתברכו לפניך פירות האילן · אמור מעתה ניסוך המים בחג שיתברכו לפניך המים · תני ר' שמעון בן יוחי הרי שהיו יש' כשירין בראש השנה ונגזרו להם גשמים מרובין · ובסוף חטאו · לפחות מהן אי איפשר ‸ מה הקב'ה עושה מפזרן לימים ולמדברות ולנהרות כדי שלא תיהנה הארץ מהן · מה טע' להמטיר על ארץ לא איש מדבר לא אדם בו · הרי שלא היו יש' כשירין בראש השנה ונגזרו להן גשמים מעוטין ובסוף עשו תשובה · להוסיף עליהן אי איפשר ‸ מה הקב'ה עושה להן מורידן כדי הארץ ומשיב עמהן טללים ורוחות כדי שתיהנה הארץ מהן · מה טע' תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך · ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו · עונות שעשו יש' בקייץ גזלו מהן מימי השלג · כת' תמיד עיני י'י אלהיך בה מראשית השנה · כהנא אמ' מרשית כת' · ועד אחרית שנה · מדוה לה בראשה ויהב לה אחרית טבה בסיפא · הל' ד ויצאו אף על העצרת · עצרת חתוכה היא · אשכחת אמר פעמים חמשה · פעמים ששה · פעמים שבעה · שלימים חמשה · כסדרן ששה · חסירין
פני משה
מורידין כדי הארץ. די הצריכה להארץ
מה טעמא תלמיה רוה וגו'. אף שברביבי' תמוגגנה שהוא מעט מעט מ"מ צמחה תברך לפי שבאין בזמן הצריך
עונות שעשו ישראל בקיץ. שלא הפרישו תרומות ומעשרות כהוגן
מראשית כתיב. חסר אלף
מדוה לה בראשה. עושה לה כאב וצער בראשה בכדי דיהב לה אחרית טבא בסופה
מתני' על ו' חדשים השלוחין יוצאין. ששולחין אותם להודיע לגולה לאחר שקדשו ב"ד את החדש. ולפעמים יוצאין אף מבערב וכגון שנראה בעליל ביום כ"ט או בליל ל' דודאי יקדשו ב"ד את החדש למחר א"נ בחדש מעובר דפשיטא לן שיתקדש ביום ל"א מלבד ניסן ותשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וכדלקמן וכדי לידע אם ביום ל' קדשוהו וחדש שעבר עשו חסר או ביום ל"א וחודש שעבר מלא ואין השלוחין מחללין את השבת ולא את י"ט כדדריש לקמן בשלהי פרקין אשר תקראו אותם במועדם על קריאתם את מחלל את השבת והן העדים שיבאו ויעידו דכתיב במועדם ומדכתיב אשר תקראו למעט שאין את מחלל השבת להודיע שנתקיימו
ועל אב מפני התענית. לפי שהוכפלו בו צרות יותר משאר תעניות ואף דגם בי"ז בתמוז אירעו בו ה' דברים מ"מ חורבן בהמ"ק תקיפא טובא וצרה אחת הוכפלה בו
ועל אלול מפני ר"ה. מודיעין מתי קדשו לחדש אלול ועושין בגולה ר"ה ביום ל' באלול לפי שרוב השנים אין אלול מעובר ואע"פ שעדיין יהיה ספק בידם שמא עיברוהו ב"ד שנה זו מפני הצורך על כרחם הולכים אחר רוב השנים שהרי זה א"א להודיעם ומודיעי' להם מתי מתחיל אלול כדי שידעו יום ל' שלו
ועל תשרי מפני תקנת המועדו'. לאחר שקדשו ב"ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להיות שמגיעין עד החג ומודיעין אותם אם עיברו ב"ד לאלול אם לאו כדי שלא יהא לבן נוקפן ביה"כ ובסוכו'
מפני פסח קטן. פסח שני לטמא או בדרך רחוקה שהיו בראשון
גמ' ויצאו אף על העצרת. ולמה אין יוצאין בסיון להודיע מתי יעשו עצרת
עצרת חתוכה היא. ברור הדבר וחתוך שיודעין יום נ' לעומר עצרת היא
אשכחת אמר. דתני בברייתא חדא דגם עצרת אינה חתיכה דלפעמים היא בה' בסיון וכו' כדלעיל בהלכה א'
בנומין · מה טע' היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם · אמ' ר' לוי היוצר יחד לבם כבר הבין את כל מעשי' אמ' ר' לעזר בנוהג שבעולם [מה]ני נוח ליוצר הזה לעשות מאה קנקנים או להסתכל בהן · לא להסתכל בהן · אמ' ר' ברכיה יוצרן רוצה שיהא ליבן יחיד אליו · אמ' ר' אבון מי שהוא יחיד בעולמו כבר הבין את כל מעשיהן · ובחג נידונין על המים · מתנית' דר' עקיבה דר' עקיבה אמ' ניסוך המים דבר תורה · בשיני ונסכיהם · בשישי ונסכיה · בשביעי כמשפטם · מ'ם יו'ד מ'ם מים · אמרה התורה הבא שעורים ביכורים בפסח שתתברך לפניך התבואה · הבא חיטים ביכורים בעצרת שיתברכו לפניך פירות האילן · אמור מעתה ניסוך המים בחג שיתברכו לפניך המים · תני ר' שמעון בן יוחי הרי שהיו יש' כשירין בראש השנה ונגזרו להם גשמים מרובין · ובסוף חטאו · לפחות מהן אי איפשר ‸ מה הקב'ה עושה מפזרן לימים ולמדברות ולנהרות כדי שלא תיהנה הארץ מהן · מה טע' להמטיר על ארץ לא איש מדבר לא אדם בו · הרי שלא היו יש' כשירין בראש השנה ונגזרו להן גשמים מעוטין ובסוף עשו תשובה · להוסיף עליהן אי איפשר ‸ מה הקב'ה עושה להן מורידן כדי הארץ ומשיב עמהן טללים ורוחות כדי שתיהנה הארץ מהן · מה טע' תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך · ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו · עונות שעשו יש' בקייץ גזלו מהן מימי השלג · כת' תמיד עיני י'י אלהיך בה מראשית השנה · כהנא אמ' מרשית כת' · ועד אחרית שנה · מדוה לה בראשה ויהב לה אחרית טבה בסיפא · הל' ד ויצאו אף על העצרת · עצרת חתוכה היא · אשכחת אמר פעמים חמשה · פעמים ששה · פעמים שבעה · שלימים חמשה · כסדרן ששה · חסירין
קרבן העדה
אמר רבי לעזר. קרא דמייתי במתני' אינו אלא לראיה שהקב"ה סוקר הכל בסקירה אחת וה"פ אם הוא יוצר יחד לבם כ"ש שהוא מבין אל כל מעשיהם כאחד:
א"ר ברכיה. ה"פ דקרא היוצר רוצה שיהיה לבן אליו ביחידות ולא יהיה לבן חלוק בעבודה אחרת ולמה מפני שהוא מבין אל כל מעשיהם ואין אחר כמוהו:
א"ר אבין ה"ק היוצר לבן שהוא יחיד בעולם כבר הבין אל כל מעשיהם טרם שעשו רע:
דר"ע אמר ניסוך המים דבר תורה. א"כ שפיר קאמר דבחג נידונין על המים שכן צוה הקב"ה לנסך לפניו מים בחג ואי לאו דאורייתא מהיכי תיתי לן לומר דנידונין על המים:
בששי ונסכיה. וה"מ למכתב ונסכה:
שתתברך לפניו התבואה. שבפסח נידון על התבואה:
פירות אילן. שהן מתירין להביא ביכורים שאין מביאין ביכורים קודם לעצרת דכתיב ביכורי קציר חטים א"נ עוד שאכל אדה"ר חטה היתה נמצא ששתי הלחם מין אילן הם:
לפחות מהן א"א. דמה שהקב"ה גוזר על הצבור אינו משתנה:
מ"ט. כלומר מנ"ל:
דכתיב להמטיר על ארץ לא איש. והיינו כשנגזר גשמים מרובים:
כדי הארץ. לצורך הארץ:
טללים ורוחות. לבתר הגשמים דרוחא דבתר מיטרא כמטרא מעלי:
מ"ט. מנ"ל שהקב"ה מוריד להן אח"כ גשמים מועטין בטובה:
שנאמר תלמיה רוה נחת. אם ישראל עושים נ"ר לפני הקב"ה אז גדודיה ברביבים במעט גשמים תמוגגנ' ואפ"ה צמחה תברך:
שאול חטאו. שעשו עבירות שראויים להיות בקבר לפיכך מביא עליהם רעב שהוא קשה ממות:
עונות שעשו ישראל בקיץ כו'. ש"מ שבחג נידונין על המים שעבירות שעשו בקיץ שעבר הם גרמו להם שלא נפסקו עליהם גשמים הרבה בחורף:
מדוה לה בראשה. ומרשית לשון עניות וכיון שהם דואגים ולבם נכנע בראש השנה גורם להם אחרית טוב שתהא שנה טובה:
מתני' שלוחין יוצאין. שקדשו ב"ד את החדש שולחים ומודיעין לגולה יום שקדשוהו אם ביום ל' וחדש שעבר חסר אם ביום ל"א וחדש שעבר מלא:
מפני הפסח. והולכין השלוחין עד הפסח חוץ מן השבתות:
מפני התענית. לפי שהוכפלו בו צרות יותר משאר תעניות:
ועל אלול מפני ר"ה. מודיעין מתי התחיל אלול ועושין ר"ה ביום שלשים באלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק בידם שמא יעברוהו ב"ד א"א להן לדעת וע"כ הולכין אחר רוב שנים ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום ל' שלו:
מפני תקנת המועדות. לאחר שקדשו ב"ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעים אם עברו ב"ד אלול אם לאו כדי שלא יהא לבן נוקפן ביה"כ ובסוכות:
פסח קטן. פסח שני לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון:
גמ' ופריך ויצאו. נמי על העצרת:
ומשני עצרת חתוכה היא. כבר נפסק זמנו שהוא חמשים יום אחר פסח:
אשכחת אמר. נמצאת אומר דעצרת לפעמים בחמשה בסיון כשניסן ואייר מלאים. וכשהן חסירין הוא בשבעה וכשהן כסדרן א' מלא וא' חסר הוא בששה נמצא דאין תועלת בידיעת סיון:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ח עמוד ב16
תנן, ועל תשרי מפני תקנת המועדות,ז ולא כבר יצאו באלול? והרי מימות עזרא לא מצאנו אלול מעובר. אלא בגין מודעא דאיתקדש ירחא ולא עיברו את אלול, שלא יהיה ליבם נוקפם שמא התעבר ויצומו יומים. אמר רבי יהושע בן לוי°. אנא עריב לאילין דאזלין לגימוריןלנימורין להודיע אם עיברו את אלול. דלית חד מינהון מיית מי אזל, שבזכותו הם ינצלו שלא יצטרכו לצום יומים מספק תמן בבל חשין לצומא רבה תרין יומין. אמר לון רב חסדא° א_כח למה אתם מכניסין עצמכם למספקלספק הזה? חזקה שאין בית דין מתעצלים בו ולא יעברו את אלול. אבוה דרבי שמואל בר רב יצחק° חש על גרמיה וצם תרין יומין אפסק כרוכה מעיו ודמך:
מתני': על שני חדשים מחללין את השבת לקדש את החדש על ניסן ועל תשרי שבהן השלוחין יוצאין לסוריא ובהן היו מתקנין את המועדות. וכשבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן. בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת. °רבי יוסיבן חלפתא אומר אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת. מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן °רבי עקיבאהבן יוסף בלוד. שלח לו °רבן גמליאלדיבנה, אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבוא:
גמ': תנן, בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת. מהו בעליל? מפורסם, כמה דאת אמר (תהלים י"ב, ז') כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים. תנן, מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן °רבי עקיבה בלוד. אף °רבי עקיבה מודה שדוחים את השבת. ולא עיכבן אלא מפני שהן מ' זוג כי מסתמא גם ביבנה ראו ולמה לחלל שבת. אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. תנן, שלח לו °רבן גמליאלדיבנה אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבוא. לא נמצאת מעכבתמעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה? א_כטוכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נידוי. אמר °רבי יהודה הנחתום. חס וחלילה לא נתנדה °רבי עקיבאהבן יוסף, אלא ראש גדר היה. ושלח °רבן גמליאלדיבנה והעבירו מראשיתו:
מתני': א_לאב ובנו שראו את החדש ילכו. לא שמצטרפין זה עם זה אלא שמא יפסל אחד מהן יצטרף השני עם אחר. °רבי שמעוןבן יוחאי אומר אב ובנו וכל הקרובים כשירין לעדות החדש. אמר °רבי יוסיבן חלפתא, מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלם הוא ובנו ועבדו משוחרר, וקיבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. וכשבאו לבית דין קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו:
גמ': טעם ד°רבי שמעוןבן יוחאי שקרובים כשרים כתחילתה (שמות בא יב א ב) דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן החדש הזה לכם ראש חדשים. עדות זו כשרה בכם אף שאתם אחים, וחכמים אמרו, כמותכם בגדולי הדור, תנן, מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלם הוא וגוובנו ועבדו משוחרר, וקיבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. אף שהיה משוחרר משם פסול יחוס. וכשבאו לבית דין קיבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו משם קרוב:
מתני': א_לאאלו הן הפסולין המשחק בקוביא והמלוה בריבית
[דף ט עמוד א]
ובתר גמר תנן, ועל תשרי מפני תקנת המועדות. שואלת הגמרא, לא כבר יצאו באלול? והרי למדנו שמימות עזרא לא מצאנו אלול מעובר. ותאמר, אלא בגין מודעא דאיתקדש ירחא, כדי שיכירו ולא עיברו את אלול, כדי שלא יהיה ליבם נוקף, שם היתה באה ויצאו יומיים. כן, בעצם נכון שלא קרה, אבל אנשים דואגים, אז לכן כדי להוריד להם את הדאגה היו שולחים שלוחים שלא יצאו יומיים.
אמר רבי יהושע בן לוי, אנא עריב לאילין דאזלין, כלומר מי שהולך לנימורים כדי להודיע להם שהם עיברו את אלול או לא, אני ערב להם דלית חד מינהון מיית - מי אזל. אני מערב להם שאף אחד מהם לא ימות בדרך. למה? כיוון שבזכותו הם ינצלו שהם לא יצטרכו לצום יומיים מספק. תמן חשין לצומא רבה תרין יומין, היו חוששים ולכן צמו יום כיפור יומיים חלק מהם.
אמר לון רב חסדא, למה אתם מכניסין עצמכם הזה? חזקה שאין בית דין מתעצלים בו. כן, חזקה שהם לא יעברו את אלול. כן, כדי שלא יהיה חשש. אז לעולם לא עיברו את אלול כדי שבבבל לא יצטרכו לצום יומיים מספק.
אבוה דרבי שמואל בר רב יצחק חש על גרמיה וצם תרין יומין אפסק כרוכה ודמך. כן, זה מראה שלא לוקחים בזה משחקים. כלומר גם אדם שמקפיד בזה לא צריך להקפיד.
מתניתין, אומרת המשנה על שני חדשים מחללין את השבת לקדש את החודש, על ניסן ועל תשרי, כלומר לא מדובר על השליחים, מדובר על העדים שבאים. העדים מחללים את השבת על שני חודשים, על ניסן ועל תשרי. למה? כיוון ששבהן השלוחין יוצאין לסוריא ובהן היו מתקנין את המועדות.
וכשבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן, לדעת האם להקריב קורבן בראשית החודש, וגם איזה שיר לשיר.
עוד אתה אומר, בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת. כלומר, בין אם הוא נראה בבירור וכנראה מסתמא הרבה אנשים ראו אותו, בין אם הוא לא נראה, בכל מקרה מחללים את השבת.
רבי יוסי אומר אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת, כי אם כמו שאתה רואה אותו בבירור, אז גם כנראה בסביבה של בית הדין גם כן רואים אותו בבירור ולכן לא צריך לחלל שבת.
מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן רבי עקיבא בלוד. שלח לו רבן גמליאל, אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבוא. פעם אתה מעכב אותם והפעם באמת יש מספיק עדים, פעם הבאה הם לא ירצו לבוא ובעצם אז לא יהיה עדים ובעצם לא נוכל לקדש את החודש לפי העדים.
שואל, מהו בעליל? אדם מפורסם כמו שכולם רואים אותו, כמה דאת אמר, כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים. כן, כלומר כסף מפורסם בזיקוק שלו.
תנן, מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן רבי עקיבה בלוד. זאת אומרת, אף רבי עקיבא מודה שמחללים את השבת, ולא עיכבן מפני שהיו מ' זוג. כן, כלומר כשהיה כל כך הרבה אז הוא אמר לא צריך, אבל ודאי אם לא היה - הוא מודה שצריך לחלל שבת. אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו כמובן.
שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבוא. לא נמצאת את הרבים מלעשות דבר מצוה? וכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נידוי.
אמר רבי יהודה הנחתום, חס וחלילה לא נתנדה רבי עקיבא, אלא ראש גדר היה. ושלח רבן גמליאל והעבירו מראשיתו, כלומר מהתפקיד שלו.
מתניתין. אב ובנו שראו את החדש ילכו. לא שהם מצטרפים זה עם זה, כי הרי הם קרובים, אלא שמא יפסל אחד מהן יצטרף השני עם אחר. רבי שמעון אומר אב ובנו וכל הקרובים כשירין לעדות החדש.
אמר רבי יוסי, מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלם הוא ובנו ועבדו משוחרר, וקיבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. וכשבאו לבית דין קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו.
ואתה אומר, מה הייתה דעת רבי שמעון? למה הוא סובר שהקרובים כשרים? כתחילתה, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן החדש הזה לכם ראש חדשים. מה הכוונה? עדות זו כשרה בכם למרות שאתם אחים, וכן אמרו כמותכם - הכוונה בגדולי הדור.
תנן, למדנו במשנה, קיבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. כן, למרות שהוא משוחרר פסלו אותו משם פסול, פסול יחוס. כן, כלומר הם חשבו שהעדות צריכה להיות רק במיוחסים. אבל כשבאו לבית דין קיבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו משם קרוב.
📜 הדינים העולים מדף ח עמוד ב
א_כט המעכב את הרבים מקיום מצווה חייב נידוי. פוסקים: רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה יד, שו"ע יו"ד סימן שלד סעיף מג. הכרעה: נפסק כירושלמי שכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נידוי, וכפי שלמדו הרמב"ם והשו"ע מכך שרבן גמליאל שלח והעביר את רבי עקיבא מראש הגדר על שעיכב את הרבים.
א_ל אב ובנו וקרובים - כשרים או פסולים לעדות החדש?. פוסקים: רמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק ב, הלכה א. הכרעה: נפסק כרבי שמעון בן יוחאי, שקרובים כשרים לעדות החדש, כמעשה טוביה הרופא בבית דין שקיבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו - הרי שקורבה לא פוסלת בעדות החדש, וכן פסק הרמב"ם..
א_לא המשחק בקוביא ומלווה בריבית פסולים לעדות. פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק י, הלכה ד, שו"ע חו"מ סימן לד סעיף י, שו"ע חו"מ סימן לד סעיף טז. הכרעה: נפסק כירושלמי שהמשחק בפסיפסין ובקליפי אגוזים ורימונים בקוביה פסול לעדות, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה (חו"מ סימן לד סעיפים י, טז).
כתב יד ליידן — דף ח עמוד ב צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

שבעה · לא כבר יצאו באלול · אלא בגין מודעא דאיתקדש ירחא · אמ' ר' יהושע בן לוי אנא עריב לאילין דאזלין לנמורין דלית חד מינהון מיית מי אזל תמן חשין לצומא רבה תרין יומין · אמ' לון רב חסדא למה אתם מכניסין עצמכם למספק הזה · חזקה שאין בית דין מתעצלין בו · אבוה דר' שמואל בר רב יצחק חש על גרמיה וצם תרין יומין אפסק כרוכה ודמך · הל' ה מהו בעליל · מפורסם · כמה דאת אמר כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים · הל' ו מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן ר' עקיבה בלוד · מפני שהן ארבעים זוג · אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו · שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבוא · לא XXX נמיצאת הרבים מלעשות דבר מצוה · וכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נידוי · אמ' ר' יהודה הנחתום חס ושלום לא נתנדה ר' עקיבה · אלא שזכר ראש גדר חיה · ושלח רבן גמליאל והעבירו מראשיתו · הל' ז טע' דר' שמעון כתחילתה · ויאמר י'י אל משה ואל אהרן החודש הזה לכם ראש חדשים וגו' · הל' ח קיבלו הכהנים אותו ואותו בנו ופסלו את עבדו משם פסול · וכשבאו לבית דין קיבלו אותו ואת עבדו · ופסלו את בנו משם קרוב
פני משה
לא כבר יצאו באלול. וא"כ יודעין הן דר"ה ביום ל' שלו ואמאי חוזרין ויוצאין על תשרי
אלא בגין מודעא להון דאיתקדש ירחא דתשרי בזמנו. שאפשר בשנה זו עיברו ב"ד לאלול כדפרישית במתני'
אנא עריב לאילין דאזלין לנימורין. שם מקום בסוריא ולשם מקדימין והולכין להודיע להגולה והיה ריב"ל אומר אני ערב לאלו
דלית מיית חד מנהון מי אזיל. שלא ימות אחד מהן משהלך לשם עד שיחזור לביתו דשלוחי מצוה הן ואינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן
תמן חשין לצומא רבא תרין יומין. בבבל היו אנשים שחששו לעשות מספק ב' ימים יה"כ ולהתענות ואמר להן רב חסדא למה לכם להכניס עצמיכם למספק הזה שתוכלו להסתכן מחמת כך הלא חזקה היא שאין הב"ד מתעצלין בו מלשליח שלוחים להודיע לכל הגולה אם עיברו אלול ואם אין שלוחין באין תסמכו על הרוב שאין אלול מעובר. ומייתי להאי עובדא דאבוה דר' שמואל בר רב יצחק והוא רב יצחק גופיה שחשש ע"ע וצם תרין יומין ואפסק כרוכה ודמיך. כשהפסיק מן התענית ורצה לכרוך ולאכול נתחלש ונפטר. ועל שהכניס עצמו לסכנה מספק לא הזכירו שמו להדיא ואמרו אבוה דר' שמואל בר רב יצחק. וגרסי' להא לעיל בפ"ק דחלה בהלכה א'
על שני חדשים מחללין את השבת. העדים שראו את החדש כדי לילך ולהודיע לב"ד
שבהן השלוחין יוצאין לסוריא. להודיע לגולה ליום קביעותם ואע"ג דתנינן ברישא על ששה חדשים השלוחין יוצאין התם לא בעינן דוקא עד שישמעו מפי ב"ד מקודש ולפעמים יכולין לצאת מבערב כדפרישית לעיל אבל בניסן ותשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וטעמא דמלתא דחיישינן דילמא מימלכי ב"ד ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות והיינו דקתני ובהן היו מתקנין את המועדות ומן התורה מחללין על כולן וכדקתני וכשבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן של ר"ח שיהא קרב בזמנו ולאחר חורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שלא יחללו על כולן שהרי אין קרבן מלבד ניסן ותשרי העמידו על דין תורה לפי שכל המועדות תלויין בהן
מתני' בין שנראה בעליל. גלוי לכל שנראה למעלה מן הארץ ולישנא דקרא הוא כדקאמר בגמרא דכתיב אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ
ובין שלא נראה בעליל. שהוא למטה ונראית סמוך לארץ ואדמומית החמה מכסה אותה ואינה ניכרת כל כך מחללין עליו את השבת ומשום דמצוה לקדש על פי הראיה
ר' יוסי אומר וכו'. דמסתמא ראו אותה בירושלים ואין הלכה כר' יוסי
יותר מארבעים זוג. כתי עדים
ועיכבן ר"ע בלוד. שאין לב"ד צורך בהן
אם מעכב אתה את הרבים. הואיל ועכשיו אין צורך בהן נמצאת מכשילן לעתיד לבא ושמא לאחר זמן יהיה עדות מועיל אצל אחד מהם וימנעו מלבוא להעיד מתוך שיראו שדבריהן לא היו נשמעין והלכה כר"ג
גמ' מהו בעליל מפורסם וכו'. כדבמתני'
מעשה וכו' מפני שהן ארבעים זוג. כלומר דמיירי שבאו זוג אחר זוג עד ארבעים זוג ועיכבן אותן שבאו אחר זוג הראשון שכבר נתקבל עדותן דשוב אין צורך בהן
אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. כלומר לא שאם לא היה אלא זוג א' קאמר דפשיטא שלא היה מעכבו ומאי קמ"ל אלא דה"ק שאם אותן ארבעים זוג היו באים כולם כאחד וכמו זוג אחד שבאין ב' העדים כאחד דזה בלא זה לא מהני כך היו באים כל הארבעים זוג כאחד לא היה מעכבו לשום זוג מאותן הארבעים וטעמא דאכתי אינו ידוע איזה זוג מהן יכשר שיהא עדותן מכוונת ושלא יהו נתפסין בדבריהן ונמצא שיש צורך לכולם ולא היה מעכבו לשום אחד מהם: מתני' אב ובנו שראו את החדש
ילכו. לפני הב"ד
ולא שמצטרפין זה עם זה. להעיד אלא שאם יפסול אחד מהן שיכשל בפיו כשיבדקו אותו כיצד ראית וכו' כדלקמן בפ"ו א"נ שמא ימצא אחד פסול שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסלנות שבגופו: ר"ש אומר אב ובנו וכו' כשרים לעדות החדש טעמא דר"ש מפרש בגמרא דאמר רחמנא למשה ולאהרן החדש הזה לכם ודריש ר"ש עדות זו של חדש תהא כשירה בכם ואע"פ שאתם אחים ורבנן סברי דה"ק עדות זו תהא מסורה לכם וכן לגדולים ומומחים בכל דור ואין יחיד מומחה ראוי לקדש דאין לך מומחה יותר ממשה רבינו וא"ל הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך
ועבד משוחרר. והרי הוא כישראל לכל דבר
וקבלו הכהנים וכו'. דהוה סבירא להו כר"ש
ופסלו את עבדו. אע"פ שהוא משוחרר משום דהוה דרשי אתך בדומין לך מיוחסין וכשרין כמותך ולמעוטי אלו שאינן מיוחסין כמותך
וכשבאו לב"ד וכו'. ואין הלכה כר"ש
גמ' טעם דר"ש כתחילתה. כמו שנצטוו בתחילת קידוש החדש דכתיב החדש הזה לכם וכו' כדפרישית במתני'
מתני' אלו הן הפסולין. לעדות החדש
המשחק בקוביא. עצמות שמשחקין בהן או במיני פספסין שהן שברי עצים ומשחקין בערבון זה עם זה ומדאורי' לא הוי גזלן אלא שחכמים פסלוהו ומטעמא לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם ואסור לו לאדם להתעסק בדברי' כאלו אלא או בתורה ובג"ח או בסחורה ואומנות שיש בהן ישובו של עולם
והמלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית לפי שאחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין ואם רבית קצוצה היא מה"ת פסולין הן
ומפריחי יונה. אית דמפרשי מין ממיני שחוק אם תקדים יונך ליוני אתן לך כך וכך ואם יוני תקדים תתן לי ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים אחרים לבית בעלה בעל כרחן ויש בהן גזל מפני דרכי שלום אבל לא גזל גמור שלא זכה בהן בעל השובך דממילא קאתו ורבו להתם
שבעה · לא כבר יצאו באלול · אלא בגין מודעא דאיתקדש ירחא · אמ' ר' יהושע בן לוי אנא עריב לאילין דאזלין לנמורין דלית חד מינהון מיית מי אזל תמן חשין לצומא רבה תרין יומין · אמ' לון רב חסדא למה אתם מכניסין עצמכם למספק הזה · חזקה שאין בית דין מתעצלין בו · אבוה דר' שמואל בר רב יצחק חש על גרמיה וצם תרין יומין אפסק כרוכה ודמך · הל' ה מהו בעליל · מפורסם · כמה דאת אמר כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים · הל' ו מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן ר' עקיבה בלוד · מפני שהן ארבעים זוג · אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו · שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבוא · לא XXX נמיצאת הרבים מלעשות דבר מצוה · וכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נידוי · אמ' ר' יהודה הנחתום חס ושלום לא נתנדה ר' עקיבה · אלא שזכר ראש גדר חיה · ושלח רבן גמליאל והעבירו מראשיתו · הל' ז טע' דר' שמעון כתחילתה · ויאמר י'י אל משה ואל אהרן החודש הזה לכם ראש חדשים וגו' · הל' ח קיבלו הכהנים אותו ואותו בנו ופסלו את עבדו משם פסול · וכשבאו לבית דין קיבלו אותו ואת עבדו · ופסלו את בנו משם קרוב
קרבן העדה
ופריך לא כבר יצאו באלול. ולמה יוצאין עוד בתשרי. ומשני אלא בשביל להודיע מתי איתקדיש ר"ח תשרי אם היה אלול מלא או חסר:
אמר ריב"ל. אני ערב לאותן שהולכין למקום ששמו נימורין שלא ימותו בלא זמנן דכשהולך לשם צריך לחוש ליה"כ לעשותו שני ימים שכך מנהגם של בני נמורין:
למספק הזה. דלצום ב' ימים זא"ז הוא סכנת נפשות וחזקה שאין ב"ד מתעצלים מלשלוח שלוחים אם לא נתקדש החדש בזמנו:
חש על עצמו לצום שני ימים יום עשירי וי"א משום ספק:
אפסק כרוכה. נפסקו בני מעיו ומת:
מתני' מחללין את השבת. עדי' שראו את החדש כדי לילך ולהודיע לב"ד:
יוצאין לסוריא. להודיע לגולה יום קביעותם הלכך חשיבי ומן התורה מחללין על כולן אבל רבנן אסרו לפי שאין תיקון המועדו' תלוי בהן אבל ב' חדשים אלו העמידו על דין תורה שכל המועדות תלויין בהן:
תקנת הקרבן. של ר"ח שיקריב בזמנו:
בעליל. למעלה מן הארץ הרבה שהכל רואים אותה שלא בעליל למטה בשפולו של רקיע סמוך לארץ ואדמומית החמה מכסה אותה ואינה ניכרת כ"כ:
אין מחללין. דודאי ראו אות' בירושלי':
גמ' מפורסם בגלוי:
בעליל לארץ. גלוי לכל:
אבל אם היה זוג א'. אע"פ שנראה בגלוי לא היה מעכבן דמצוה לקדש ע"פ עדים דמודה ר"ע דמספיקא מחללין את השבת:
לא נמצאת וכו'. שאע"פ שאין צורך בהם הם מתכוונים עכ"פ לדבר מצוה:
ראש גדר היה. שר של מקום ששמו גדר היה ושלח ר"ג והעבירוהו משררותו:
מתני' שאם יפסל. יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן פ"ב או שאר פסול הפוסל העדות:
גמ' טעם דר"ש. דמכשיר בקרובי':
כתחלתה. כמו שהיה עדות החדש הראשון שהיה במצרים והיו משה ואהרן שהיו אחים:
משום פסול. דדריש החדש הזה לכם מיוחסים כמוכם:
משום קרוב. דפסולין לעדות החדש בכל עדיו' שבתורה ודרשו לכם לחשובי הדור כמותכם תהא מסירה ולעדות אף העבדים כשירים:
מתני' משחקי' בקוביא. עצמות שמשחקין בהן בערבון ואמרו רבנן אסמכתא לא קניא והרי הן גזלני' מדרבנן:
ומלוי בריבית. לא גזלן דאורייתא הוא למיפסלי' דמנפשי' יהיב ליה וסברי אינשי דלאו גזל הוא:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ט עמוד א17
ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים, זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין:
גמ': המשחק בקוביא זה המשחק בפסיפסין. אחד המשחק בפסיפסין ואחד המשחק בקליפי אגוזים ורימונים. מאימתי מקבלין אותו? א_לבמשישבור את פסיפסיו ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. מלוה בריבית זה שהוא מלוה בריבית מאימתי מקבלין אותם? א_לגמשיקרע את שטרותיו ויבדק ויחזור חזרה גמורה. מפריחי יונים, זה שהוא ממרה יונים. אחד ממרה מזרז בתחרות יונים, ואחד ממרה שאר בהמה חיה ועוף. מאימתי מקבלין אותו? א_לדמשישבור את פגימיו המקלות שבהם מזרז את החיות ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. סוחר שביעית, זה תגור שביעית. אי זהו סוחר שביעית? זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע, וכיון שהגיעה שביעית התחילההתחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה. מאימתי מקבלים אותו? משתגיע שביעית אחר ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. תני, °רבי יוסיבן חלפתא אומר שני שביעיות. תני בשם °רבי נחמיה, שיחזור בו חזירת ממון א_להלא חזירת דברים ויאמר, הא לכם מאתים זוז וחלקום לעניים מה שנשתכרתי מפירות עבירה. תני, א_לוהוסיפו עליהן הרועים והחמסנים והגזלנים וכל החשודין על הממון עדותן בטילה. אמר רבי אבהו°, ובלבד ברועים בהמה דקה. אמר רב חונה°. מאן תנא מפריחי יונים? °רבי אליעזרבן הורקנוס, דתנינן תמן. אמרו בפני °רבי עקיבאבן יוסף שניםשני דברים בשם °רבי אליעזרבן הורקנוס, ואחד בשם °רבי יהושוע, שני דברים בשם °רבי אליעזרבן הורקנוס, יוצא היא אשה בעיר של זהב. ומפריחי יונים פסולין מן העדות. משמע שלרבנן כשרים לעדות שלא כמשנתינו. תנן: התם בסנהדרין. ואלו הן הפסולין לעדות ממון המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. אמר רבי מנא°בן יונה קומי רבי יוסה°אסי כל ההיא דסנהדריןרשימה של פסולים לעדות ממון מדרבנן כ°רבי אליעזרבן הורקנוס? שהרי מופיעה שם מפריחי יונים. אמר לו: דברי הכל היא, מהו דברי הכל היא? והרי אמרו לפני °רבי עקיבאבן יוסף שמפריחי יונים פסול רק לדעת °רבי אליעזרבן הורקנוס, והרי הוא מופיעה ברשימה בסנהדרין, אמר ליה הכא אמר רבי יוסה°אסי, יודעין אנו שהוא פסול מעדותלעדות ממון אף לדעת חכמים שהרי הוא חשוד על הממון. א_לזמה באו להעיד לפני °רבי עקיבה? שלדעת °רבי אליעזרבן הורקנוס כשם שהוא פסול מעדות ממון, כך הוא פסול מעדות נפשות. וכאן וכי ועידיעידי החדש כעידי נפשות אינון? אם כך משנתנו דברי הכל. והא תני בסיפא זה הכלל, כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הןהם אינן כשירין לה. ואיך אמרתה מאן תניתה רבנן, והרי לרבנן מפרחי יונים כשרים לעדות נפשות אף שנשים פסולות, וכי רבנן כ°רבי אליעזרבן הורקנוס מודיי ליה שגם לעניין נפשות מפריחי יונים פסולים? הרי פליגין עלויי. אלא ודאי משנתנו °רבי אליעזרבן הורקנוס היא, אמר רבי יונה° בשם רב חונה°, כולהן כ°רבי אליעזרבן הורקנוס אתיין. ואילין פלוגוותה כאילין פולגוותה דתני. א_לחעד זומם פסול בכל עדות שבתורה דברי °רבי מאיר. אמר °רבי יוסיבן חלפתא, אימתי? בזמן שנמצא זומם בעדות
[דף ט עמוד ב]
פרק א' הלכה ז'. אומרת המשנה: אלו הן הפסולים: המשחק בקובייה והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, ושוכרי שביעית ועבדים. זה הכלל, כל עדות שאין האישה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה. ותרגמה: משחק בקובייה זה המשחק בפסיפסין. אחד המשחק בפסיפסין ואחד משחק בקליפי אגוזים ורימונים. כל אלה פסולים לעדות. ומתי מקבלים אותו? משישבור את פסיפסיו ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. מלווה בריבית - זה שהוא מלווה בריבית. ומתי מקבלים אותן? משיקרע את שטרותיו ויבדק ויחזור חזרה גמורה. מפריחי יונים - זה שהוא ממרה יונים. כלומר עושים תחרות, שילכו יותר מהר וישיגו את היונים האחרות, ועל זה הם ממרים. ממרה, כלומר מזרז בתחרות. אחד ממרה יונים ואחד ממרה שאר בהמה חיה ועוף. כלומר, לא משנה מה הוא ממרה, כל אלה נקראים מפריחי יונים. מתי מקבלים אותו? משישבור את פגימיו ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה - כלומר את המקלות שבהם הוא מזרז את החיות.
סוחר שביעית - זה תגר שביעית. מה זה סוחר שביעית? זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע, כלומר כל השש שנים הוא בטל, כיוון שהגיעה שביעית מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה. אז זה נקרא סוחר שביעית, שהוא פסול לעדות. מתי מקבלים אותו? משתגיע שביעית אחר ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. תני, רבי יוסי אומר שני שביעיות. כלומר, לא מספיק שביעית אחת אלא צריך פעמיים, שני שביעיות. תני בשם רבי נחמיה שיחזור בו חזירת ממון לא חזירת דברים. הוא צריך לומר הא לכם מאתיים זוז וחלקום לעניים מה שנשתכרתי מפירות עבירה. ככה הוא צריך לעשות.
תני: הוסיפו עליהן הרועים והחמסנים והגזלנים וכל החשודין על הממון עדותן בטילה. אמר רבי אבהו: ובלבד ברועים בהמה דקה, כי רועה בהמה דקה הוא בעצם גזלן, כיוון שמסתמא בהמות האלה הולכות לחצרות של אחרים ואוכלים שמה.
אמר רב חונה: מאן תנא מפריחי יונים? רבי אליעזר. דתנינן תמן, אמרו לפני רבי עקיבא שני דברים בשם רבי אלעזר ואחד בשם רבי יהושע. שני דברים בשם רבי אלעזר: יוצא היא אשה בעיר של זהב ומפריחי יונים פסולין מן העדות. משמע שלרבנן מפריחי יונים כשרים לעדות. אז זה לא כמו המשנה שלנו.
אמר רבי מנא קומי רבי יוסה: כל ההיא כרבי אלעזר. כלומר, האם כל מה שמופיע שם זה רק כרבי אלעזר? כי הרי מופיע שם בין היתר מפריחי יונים, והרי אמרנו שמפריחי יונים זה רק דעת רבי אלעזר. אמר לו: דברי הכל היא. מה אתה אומר, דברי הכל? הרי אמרנו בפירוש שאמרו לפני רבי עקיבא שמפריחי יונים פסול רק לדעת רבי אלעזר, והרי זה מופיע ברשימה של סנהדרין. אז זה לא מסתדר.
מהו דברי הכל היא? הכא אמר רבי יוסה: יודעין אנו שהוא פסול ממון אף לדעת חכמים. כלומר, כולם יודעים שמפריחי יונים פסולים לעדות ממון, כי הרי הם חשודים על הממון. כלומר כיוון שמפריחי יונים זה אנשים שהכסף בא להם בקלות, לכן הם חשודים על הממון. ולכן ברור גם לחכמים שהם פסולים לעדות ממון. אז מה בא להעיד רבי עקיבא? שלדעת רבי אלעזר כשם שהוא פסול מעדות ממון, כך הוא פסול מעדות נפשות. זה החידוש ובזה החכמים חולקים. וכאן אצלנו המשנה שלנו שעוסקת בעדות החדש, האם זה כעדות נפשות אינון? אז אם ככה המשנה כדברי הכל.
שואלת הגמרא: והא תני בסיפא זה הכלל, כל עדות שאין האשה כשירה לה אף אינן כשירין לה. אז איך אתה אומר שהמשנה גם דרבנן? הרי לרבנן מפריחי יונים כשרים לעדות נפשות, למרות שנשים פסולות. וכי רבנן חזרו בהן כמו רבי אליעזר והם מודים לו שגם לעניין נפשות מפריחי יונים פסולים? הרי הם חולקים עליו, אתה לא יכול להגיד את זה - רבנן כרבי אליעזר מודיי ליה פליגין עלויי. אלא ודאי שהמשנה שלנו רק רבי אליעזר היא.
אמר רבי יונה בשם רב חונה: כולהן כרבי אליעזר אתיין. כלומר באמת המשנה שלנו היא כמו רבי אליעזר. כל מה שאמרנו גם בסנהדרין וגם כאן זה כמו רבי אליעזר. אילין פלוגוותה כאילין פולגוותה - כלומר המחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים היא כמו מחלוקת דתני: עד זומם פסול בכל עדות שבתורה, דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי: אימתי? בזמן שנמצא זומם בעדות נפשות. אבל אם נמצא זומם בעדות ממון, על הממון נחשד ומממון נפסל. אבל לא על נפשות.
ואתייא דרבי יוסי כרבנן. רבי יוסי שאומר שרק על ממון פסול ולא על נפשות - אז הוא כמו רבנן. ודרבי מאיר כרבי אליעזר. רבי מאיר שאומר שהוא פסול גם לדיני ממונות וגם לדיני נפשות זה כמו רבי אליעזר.
📜 הדינים העולים מדף ט עמוד א
א_לב בעל מקח ריבית פסול לעדות עד שיחזור בו חזרה גמורה - וחזרתו היא שיקרע שטרותיו ולא ילוה בריבית עוד. פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק יב, הלכה ו, שו"ע חו"מ סימן לד סעיף ל. הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שהחזרה היא בשבירת פסיפסיו (קריעת שטרות הריבית) והפסקה גמורה מהלוואה ברבית, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.
א_לג בעל תשובה הפסול לעדות (כגון משחק בהמרת יונים) - מאימתי חוזר להיות כשר לעדות. פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק יב, הלכה ה, שו"ע חו"מ סימן לד סעיף כט. הכרעה: נפסק כירושלמי שאינו נאמן לומר "פרשתי" עד שיקרע את שטרותיו (כלי אומנותו הפסולה) ויבדוק עצמו ויחזור בתשובה גמורה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע..
א_לד סוחר בפירות שביעית הנפסל לעדות מחמת עוברי עבירה, מאימתי חוזר להיות כשר לעדות. פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק יב, הלכה ז, שו"ע חו"מ סימן לד סעיף לא. הכרעה: נפסק כתנא קמא שדי בשביעית אחת שיבדק בה ויחזור חזרה גמורה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה, שאין צריך להחמיר כרבי יוסי בן חלפתא לשתי שביעיות.
א_לה מי שנתפס בעבירה בעדים ורצה לחזור בו ולהינצל מפסלות עדות ע"י צדקה מרווחי העבירה - אינו נאמן ואינו מועיל. פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק יב, הלכה ח, שו"ע חו"מ סימן לד סעיף לב. הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שאין בכך כדי להחזירו לכשרותו, שאין תשובה מועילה בהצהרה בלבד אלא בהוכחת פרישה מהעבירה; הרמב"ם והשו"ע פסקו כך להלכה בעניין פסלות עדים.
א_לו רועים ומפריחי יונים פסולים לעדות מחשש חמסנות. פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק י, הלכה ד, שו"ע חו"מ סימן לד סעיף יג. הכרעה: נפסק כרבי אבהו וכרבי אליעזר בן הורקנוס - רועה בהמה דקה ומפריח יונים פסולים לעדות משום חשד גזל וממון, כפי שהובא בירושלמי והועתק ברמב"ם ובשו"ע.
א_לז האם כשרים למשחקים בקוביה כשרים לעדות החודש. פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק כ, הלכה א, שו"ע חו"מ סימן לד סעיף ח. הכרעה: נפסק כחכמים, שכן המשנה "זה הכלל" סתמה כרבנן ומפרחי יונים ומשחק בקוביה כשרים לעדות נפשות ולעדות החודש, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע..
א_לח עד שהוזם בעדות אחת (ממון או נפשות) נפסל לכל העדויות. פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק כ, הלכה א, שו"ע חו"מ סימן לד סעיף ח. הכרעה: נפסק כרבי מאיר (שהוא כרבי אליעזר בן הורקנוס) שעד זומם בעדות אחת פסול לעולם לכל העדויות, כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע חו"מ סימן לד סעיף ח.
כתב יד ליידן — דף ט עמוד א צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

הל' ט אילו הם הפסולין המשחק בקובייא · זה המשחק בפסיפסין · אחד המשחק בפסיפסין ואחד המשחק בקליפי אגוזים ורימונים · מאימתי מקבלין אותו משישבור את פסיפסיו ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה · מלוה בריבית · זה שהוא מלוה בריבית · מאימתי מקבלין אותם משיקרע את שטרותיו ויבדק ויחזור חזרה גמורה · מפריחי יונים · זה שהוא ממרה יונים · אחד ממרה יונים ואחד ממרה שאר בהמה חיה ועוף · מאימתי מקבלין אותו משישבור את פגימיו · ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה · סוחר שביעית · זה תגר שביעית · אי זהו סוחר שביעית · זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע · כיון שהגיעה שביעית התחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה · מאימתי מקבלין אותו משתגיע שביעית אחרת ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה · תני ר' יוסי או' שני שביעיות · תני בשם ר' נחמיה חזירת ממון לא חזירת דברים · ויאמר הא לכם מאתים זוז וחלקום לעניים מה שנשתכרתי מפירות עבירה · הוסיפו עליהן הרועים והחמסנים XXX והגזלנים וכל החשודין על הממון עדותן בטילה · אמ' ר' אבהו ובלבד ברועים בהמה דקה · אמ' רב חונה מאן תנא מפריחי יונים ר' ליעזר דתנינן תמן שנים בשם ר' ליעזר יוצא היא אשה בעיר שלזהב · ומפריחי יונים פסולין מן העדות · אמ' ר' מנא קומי ר' יוסה כל ההיא דסנהדרין כר' ליעזר · אמ' ליה דברי הכל היא · מהו דברי הכל היא · הכא אמ' ר' יוסה יודעין אנו שהוא פסול מעידות ממון · מה בא להעיד כשם שהוא פסול מעדות ממון · כך הוא פסול מעדות נפשות · ועידי החודש כעידי נפשות אינון · והא תני זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין לה · מאן תניתה רבנן · רבנן כר' ליעזר מודיי ליה פליגין עלויי · ר' יונה בשם רב חונה כולהן דר' ליעזר · אתיין אילין פלוגוותה כאילין פלוגוותה · דתני עד זומם פסול בכל עדות שבתורה דברי ר' מאיר · אמ' ר' יוסי אימתי בזמן שנמצא זומם בעדות
פני משה
וסוחרי שביעית. עושין סחורה בפירות שביעית ורחמנא אמר לכם לאכלה ולא לסחורה ומכל מקום מדאורייתא אינם פסולין משום דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא בסחורה מכיון דהדר אכלי ליה בקדושת שביעית
ועבדים. שאינן משוחררין ק"ו מאשה ואף על גב דפסולי עדות מדאורייתא נינהו איצטריך למיתני דלא תימא כיון דלאו מחמת עבירה מיפסלי מתכשרי לעדות החדש מידי דהוה אקרובים לר"ש
זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה וכו'. לפי שיש עדות שהאשה כשירה כגון להעיד על אשה שמת בעלה להתירה להנשא וכן להעיד על הסוטה שנטמאת שלא תשתה וכן בעגלה ערופה להעיד על ההורג ושלא יהו עורפין. והנך פסולי עדות מן דבריהם נמי כשרים לכל עדות שהאשה כשירה לה אבל בפסולי עדות מן התורה לא הכשירו חכמים לעדות אשה ואע"פ שהכשירו עבד ואשה לעדות אשה והן פסולין מן התורה לשאר עדות התם טעמא אחרינא איכא משום עיגונא וכו' כמפורש בגיטין ובשארי מקומות
גמ' המשחק בקוביא זה המשחק בפספסין. תוספתא היא בפ"ה דסנהדרין וגרסי' לכל הסוגיא דהכא בפ"ג דסנהדרין בהלכה ה'
בקליפי אגוזים וכו'. אע"פ שאינן עשוים לכך
משישבור את פספסיו ויבדק. שלא יעשה עוד ויחזור בו חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי
משיקרע את שטרותיו ויבדק. אם חוזר בו חזרה גמורה דאפי' לנכרים לא מוזפי ברבית
ממרה יונים. כדפרישית במתני' משישבור את פגימיו. הן הדפין שמזרז אותן בהן
חזרה גמורה. להאי לישנא דמין שחוק הוא הויא חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבד. ולאידך לישנא דגזל הוא וכדפרישית במתני' מקבלי עלייהו דאפי' במדבר לא עבדי
זה תגר שביעית. שנישא ונותן בפירות שביעית
ואיזהו סוחר שביעית. כלומר ובאיזה סוחר שביעית אמרו זה שהוא יושב בטל וכו' לזה הוא שקראו תגר שביעית ולפיכך חזרתי ושיהא מקבלין אותו משתגיע שביעית אחרת ויבדק שחוזר חזרה גמורה שאינו נושא ונותן בפירות שביעית לגמרי ולא מהני חזרת ממון שבין שביעית לשביעית לענין שיבדק בזה
תני ר' יוסי אומר ב' שביעיות. צריך שיעברו ויבדק בהן
חזרת ממון. צריך ג"כ ולא חזירת דברים בלבד אלא שאמר הא לכם וכו'
והחמסנים. דיהבי דמי בעל כרחן דבעלים ופסלינהו רבנן
והגזלנים. לאו גזלנים ממש דפסולין מן התורה הן אלא בהני דאית בהו גזל מפני דרכי שלום כגון מציאות חרש שוטה וקטן וכיוצא בהן
ובלבד ברועים בהמה דקה. רועים שאמרו בבהמה דקה אמרו לפי שהן עשויין להשתמש ורצים לשדות אחרות אבל גסה אפשר לשומרה
מאן תנא מפריחי יונים. פסולין לעדות
ר' אליעזר דתנינן תמן. בפ"ב דעדיות ג' דברים אמרו לפני ר' עקיבא שנים משום רבי אליעזר ואחד משום ר' יהושע שנים משום רבי אליעזר יוצא' היא האשה וכו' ומפריחי יונים פסולין לעדות ומתני' דהכא כר"א היא
כל ההיא דסנהדרין כר"א. אם מתני' דתנינן בפ"ג דסנהדרין אלו הן הפסולין וכו' ג"כ כר"א היא ולא כרבנן דקתני נמי התם מפריחי יונים
א"ל. לא היא אלא מתני' דהתם כדברי הכל מתנינן לה וכדמפרש ואזיל
מהו ד"ה. ומאי שנא דמתני' דהכא מוקמינן כר"א דוקא' ומתני' דסנהדרין כד"ה
הכא. בר"ה אמר ר' יוסה היינו טעמא דמוקמינן כר"א דוקא משום דכל עדות שהעידו בעדיות משום ר"א בענין זה בעדות נפשות מיירי כדמסיק ואזיל
יודעין אנו שהוא פסול מעדות ממון. בלאו האי עדות שאמרו משום רבי אליעזר היינו יודעין שפסול הוא מעדות ממון הואיל דחשוד על ממין הוא: מאי בא להעיד האי עדות משום רבי אליעזר מה בא להוסיף ולהעיד אלא לאשמועינן דכשם שהוא פסול עדות ממון כך פסול אף לעדות נפשות דלא תימא נפשות חמירא ליה ולא חשדינן ליה קמ"ל והשתא עדות החדש כדין עדות נפשות הוא דלאו לעדות ממון קא מסהדי והלכך מוקמינן למתני' דהכא כרבי אליעזר דסבירא ליה פסול הוא לכל עדות שבעולם אבל התם בסנהדרין בעדות ממון מיירי דברי הכל הוא דפסול
והא תני. הכא בסיפא זה הכלל כל עדות וכו' דמשמע אבל עדות שהאשה כשירה לה וכדפרישית במתני' אף הן כשרין לה ומאן תניתה הך סיפא רבנן היא דאלו לר"א פסולין הן לשאר עדיות וכמו מפריחי יונים דקתני ברישא ומוקמת לה כרבי אליעזר דאפי' בעדות דלאו ממון פסול הוא והשתא קשיא רבנן כר"א מודיי ליה פליגין עלוי וכלומר דודאי לא מצית אמרת דרבנן מודו לר"א דאף בעדות דלאו ממון מיפסל דהא רישא כר"א מוקמת לה וש"מ דרבנן פליגין עליה וסברי דלא מיפסל אלא לעדות ממון וא"כ תו לא מצינו לאוקי סיפא דמתני' כרבנן דרישא כר"א וסיפא כרבנן בתמיה ועוד דלרבנן דפליגי אדר"א לא מצינו לאוקמי הסיפא כוותייהו כלל דהיכי קתני זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה וכו' הא איכא עדות נפשות שאין האשה כשירה לה והן כשרין לה דהא את אמרת דרבנן לא פסלי להו אלא בעדות ממון דוקא ולא בעדות נפשות ומשום דחמירא להו ולא משקרי
ר' יונה בשם רב הונא. קאמר דלא צריכית לאוקמה להסיפא כרבנן אלא כולהן בין הרישא ובין הסיפא דמתני' דרבי אליעזר היא דמודה רבי אליעזר דפסולי עדות מדרבנן אלו כשרין הן לעדיות אלו שהאשה כשרה לה כגון להעיד על אשה שמת בעלה וכו' ולא הוסיף בעדות משום ר"א במפריחי יונים וכיוצא בהן אלא בעדות דלאו ממון וכי הא דהכא בעדות החדש שגם האשה אינה כשרה לה
אתיין אילין פלוגוותא. דר"א ורבנן. כאילין פליגוותא דר"מ ור' יוסי דלקמיה
דתני. בתוספתא דמכות סוף פ"ק
עד זומם פסול בכל עדות שבתורה. אפילו לא הוזם אלא בעדות ממון פסול הוא אף לעדות נפשות ולא אמרינן דאפשר נפשות חמירא ליה ולא אתי למישקר דברי ר"מ
וממון נפסל. בלבד דס"ל לר' יוסי דנפשות חמירא ליה ולא מיפסל וזהו כרבנן דר"א ודר"מ כר"א דפסול אף בעדות דלאו ממון הוא
הל' ט אילו הם הפסולין המשחק בקובייא · זה המשחק בפסיפסין · אחד המשחק בפסיפסין ואחד המשחק בקליפי אגוזים ורימונים · מאימתי מקבלין אותו משישבור את פסיפסיו ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה · מלוה בריבית · זה שהוא מלוה בריבית · מאימתי מקבלין אותם משיקרע את שטרותיו ויבדק ויחזור חזרה גמורה · מפריחי יונים · זה שהוא ממרה יונים · אחד ממרה יונים ואחד ממרה שאר בהמה חיה ועוף · מאימתי מקבלין אותו משישבור את פגימיו · ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה · סוחר שביעית · זה תגר שביעית · אי זהו סוחר שביעית · זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע · כיון שהגיעה שביעית התחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה · מאימתי מקבלין אותו משתגיע שביעית אחרת ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה · תני ר' יוסי או' שני שביעיות · תני בשם ר' נחמיה חזירת ממון לא חזירת דברים · ויאמר הא לכם מאתים זוז וחלקום לעניים מה שנשתכרתי מפירות עבירה · הוסיפו עליהן הרועים והחמסנים XXX והגזלנים וכל החשודין על הממון עדותן בטילה · אמ' ר' אבהו ובלבד ברועים בהמה דקה · אמ' רב חונה מאן תנא מפריחי יונים ר' ליעזר דתנינן תמן שנים בשם ר' ליעזר יוצא היא אשה בעיר שלזהב · ומפריחי יונים פסולין מן העדות · אמ' ר' מנא קומי ר' יוסה כל ההיא דסנהדרין כר' ליעזר · אמ' ליה דברי הכל היא · מהו דברי הכל היא · הכא אמ' ר' יוסה יודעין אנו שהוא פסול מעידות ממון · מה בא להעיד כשם שהוא פסול מעדות ממון · כך הוא פסול מעדות נפשות · ועידי החודש כעידי נפשות אינון · והא תני זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין לה · מאן תניתה רבנן · רבנן כר' ליעזר מודיי ליה פליגין עלויי · ר' יונה בשם רב חונה כולהן דר' ליעזר · אתיין אילין פלוגוותה כאילין פלוגוותה · דתני עד זומם פסול בכל עדות שבתורה דברי ר' מאיר · אמ' ר' יוסי אימתי בזמן שנמצא זומם בעדות
קרבן העדה
מפריחי יונים. מפרש בגמרא:
וסוחרי שביעית. עושין סחורה בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ולפי שנחשדו כל אלו לעבור על דת מחמת ממון חשודי' להיות מעידים שקר על שוחד:
והעבדים פסולים דאורייתא הם ק"ו מאש' וקמ"ל אע"ג דאינן פסולים מחמת עבירה מודה ר"ש דפסולים לעדות החדש אף על גב דמכשיר בקרובי':
גמ' בפספסין. שברי עצים:
בקליפי אגוזים. שאין עשויין לכך אלא אקראי בעלמא:
ויבדק. ויבדל ממנו א"נ ויבדק שחוזר בו חזרה גמורה:
ממרה יונים. מרגיזין זה על זה להלחם:
שאר בהמה וחיה. דלאו מילתא דשכיחא הוא:
פגימיו. אלו דפין שמזרזים בהם:
בפירות עבירה. פירות שביעית:
שני שביעיות אינו חוזר לכשרותו עד שיעברו עליו ב' שמיטות שנראה שחוזר בהן:
לא חזרת דברים. לומר לא נוסיף לעשות עוד סגי אלא צריך שיחזרו הממון שכינסו מפירות שביעית:
והחמסני'. הם הנותנים דמים אלא שאין רצון הבעלים למכור:
והגזלנים. אפי' הגוזל מציאת חש"ו דאינו גזל אלא מדרבנן:
ובלבד ברועה בהמה דקה. שהם נשמטים ורועות בשדות אחרים משא"כ ברועי בהמה גסה:
דתנינן תמן שני דברים בשם ר"א א' יוצאה אשה וכו' עיר של זהב. תכשיט שירושלים עיר הקדש חקוק עליו:
מפריחי יונים. ועוד אמרו בשם ר"א מפריחי יונים פסולין לעדות:
כל האי דסנהדרין לפ"ז כולא מתניתין דסנהדרין שהן פסולין מדרבנן כר"א אתיא:
א"ל. ר"י מתני' דהכא ודסנהדרין ד"ה היא. הכא כך א"ר יוסי מודים חכמים לר"א שגזלן מדרבנן פסול לעדות ממון וזה שבא להעיד משמיה דר"א לא בא אלא לו' דר"א פוסל גזלן דרבנן לעדות נפשות:
ועידי החדש כעידי נפשות אינון. בתמי' ודאי כעידי ממון הן ולפיכך פסולין לעדות החדש ומתני' כד"ה:
ופריך והא תני זה הכלל וכו' מאן תניתה רבנן איך תאמר דאף כרבנן אתיא מתני' והא איכא עדות בדיני נפשות שאין האשה כשרה לה והן כשירין לה אלא ודאי ר' אליעזר היא:
רבנן כר' אליעזר מודין ליה ופליגין עלוי. בתמיה וסיומא דקושיא היא דאף לדבריך א"א לאוקמי מתני' דהכא כרבנן:
כולהן דר"א. אף מתני'. דסנהדרין כר"א דלרבנן אפילו לעדות ממון כשירין:
בעדות נפשות. פסול לכל שחשוד לחמור חשוד להקל:
ואתיי' דר' יוסי כרבנן. דהכא דסברי גזלנין דרבנן פסולין לעדות דרבנן ולא לעדות דאורייתא ודר"מ כר"א. דהחשוד לקל חשוד לחמור:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף ט עמוד ב18
נפשות. אבל אם נמצא זומם בעדות ממון, על הממון נחשד ומממון נפסל אבל לא על נפשות. ואתייא ד°רבי יוסיבן חלפתא כרבנן, וד°רבי מאיר כ°רבי אליעזרבן הורקנוס.
מתני': א_לטמי שראה את החדש ואינו יכול להלך, מוליכין אותו על החמור אפילו במטה. אם צודה להן, לוקחין בידן מקלות. ואם היתה דרך רחוקה, לוקחין בידן מזונות. שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. שנאמר (ויקרא אמור כג ד) אלה מועדי ה' מקראי קדש:
גמ': אמר °רבי יצחק: דיברה התורה בכל לשון מילים שאולות כגון מה שנאמר (בראשית חיי שרה כד כא) והאיש משתאה לה. שפרוש המילה התפלא, אבל באמת כוונת הפסוק שהמתין לה עד שתסיים מלשיון שהיה. ודברו חכמים בכל לשון כגון מה שנאמר, כל גרב שהוא מחזיק סאתים. פירוש המילה גרב זה שחין נפוח אבל באמת כוונת המשנה לחבית שהיא נפוחה, וכן מה שנאמר אם צודה להם לוקחים בידן מקלות. צידה פירושה לתפוס בעלי חיים ולא בני אדם, אבל כאן הפירוש שהם מפחדים שיתפשו על ידי ליסטים או חיות. יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליהןעל החדש, כך מחללין את השבת להודיעה עליהן להודיע שנתקיימו? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ד) אשר תקראו אתם במועדם. על קריאתן אתה מחלל את השבת, א_מואין אתה מחלל את מחלל השבת להודיע שנתקיימו. רבי שמעון בן לקיש° בעי. קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום אם לא קצרו בערב? התיב רבי אביי°. והא תנינן א_מאמצותו לקצור בלילה. נקצר ביום א_מבכשר ודוחה השבת. ולא קיבלה רבי שמעון בן לקיש° דהוא סבר נקצר ביום כשר מדובר ביום חול, ודוחה שבת בנקצר בלילה. אמר רבי אחא°: חזר בו רבי שמעון בן לקיש° והסכים שדוחה שבת מן הדא דתניא. א_מגכיון שחשיכה אמר להן: בא השמש, אומר הין. בא השמש אומר הין. ואם היה שבת אומר שבת היום אומר הין, אם כך המשנה שלנו שאמרה שקצירת העומר דוחה שבת, במה אנן קיימין? אם ללילה, כבר הוא אומר דתנן ואם היה שבת אומר שבת היום אומר הין. אלא אם אינו ענין ללילה תניהו ענין ליום.
[דף י עמוד א]
פרק א' הלכה ח'. תלמוד המשנה: מי שראה את החדש ואינו יכול להלך, מוליכין אותו על החמור אפילו במטה. אם צודה להן, לוקחין בידן מקלות. הם מפחדים שהחיות יתפסו אותם, כן, או שודדים וכדומה, אז לוקחים מקלות. ואם היתה דרך רחוקה, לוקחין בידן מזונות. שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש.
אתא הגמרא: אמר רבי יצחק דיברה התורה בכל לשון. כלומר בעצם יש מילים שאולות. כן, התורה דיברה במילים שאולות כי מה שנאמר והאיש משתאה לה - הפירוש "משתאה" זה מתפלא, אבל באמת הכוונה בפסוק שימתין עד שתסיים, כן, מלשון שהייה. ודיברו חז"ל מלשון בכל לשון, כי מה שנאמר כל גרב שהוא מחזיק סאתים - המילה גרב זה שכין, כן, אבל הוא נקרא נפוח, אז השתמשו בזה לתאר חבית שנפוחה. כן, אז הגרב כאן - כל גרב שהוא מחזיק סאתים - הכוונה כל חבית, כן, אבל בעצם המילה עצמה היא מילה שאולה, כי המקור שלה זה השכין.
וכן מה שנאמר אם צודה להם לוקחים בידן מקלות. כן. עכשיו צידה פירושה לתפוס בעלי חיים ולא בני אדם, אבל כאן הפירוש שמפחדים שיתפסו על ידי ליסטים או חיות.
ואומרת הגמרא: יכול כשם שמחללין את השבת להעיד על החדש, כך מחללין את השבת להודיע להם, כלומר לגולה, שנתקיימו? כלומר שולחים שליחים - האם השליחים האלה יחייבו גם שבת כדי להודיע לגלות שיתקדש החדש? תלמוד לומר אשר תקראו - על קריאתן את מחלל את השבת, אין את השבת להודיע שהם יתקיימו.
רבי שמעון בן לקיש בעי: קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום? כלומר אם לא קצרו בערב, האם יכולים לחלל שבת לקצור בשבת בבוקר?
התיב רבי אביי: והא תנינן מצותו לקצור בלילה. נקצר ביום כשר ודוחה השבת. כתוב בפירוש! אז למה אתה שואל בכלל? ולא קיבלה רבי שמעון בן לקיש. הוא לא קיבל את התשובה הזאת, למה? כי הוא סבר שזה שני דברים נפרדים: "נקצר ביום כשר" מדובר ביום חול בכלל, ו"דוחה השבת" מדובר בנקצר בלילה. בדרך כלל כשקוצר בלילה דוחה שבת.
אמר רבי אחא: חזר רבי שמעון בן לקיש מן הדא. הוא הודה שבעצם דוחה את השבת, מהברייתא שמצאנו: תניא כיוון שחשיכה אמר להן: בא השמש, אומר הין. בא השמש אומר הין. ואם היה שבת אומר "שבת היום", אומר לו "אין". כן. מה אנן קיימין? אם ללילה, כבר הוא אומר - הרי כבר אמרנו את זה, כי אמרנו מקודם שאם היה שבת אז הוא אומר להם "שבת היום", אומרים לו "אין" והוא קוצר. אלא אם אינו ענין ללילה תניהו ענין ליום. כי אחרת מה המשמעות - חידוש שגם ביום דוחה שבת.
📜 הדינים העולים מדף ט עמוד ב
א_לט מי שראה את החדש רשאי לחלל שבת כדי לילך ולעדות עליו לבית דין, ומוליכים אותו על חמור או במטה, ולוקחים בידם מקלות אם צריך, ומזונות אם הדרך רחוקה. פוסקים: רמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק ג, הלכה ד. הכרעה: נפסק כירושלמי, שעל מהלך יום ולילה מחללים את השבת ויוצאים לעדות החדש שנאמר "אלה מועדי ה' מקראי קדש", וכן פסק הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"ג ה"ד.
א_מ קצירת העומר בזמנה - האם דוחה שבת אם לא נקצר בערב שבת. פוסקים: רמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק ג, הלכה ח. הכרעה: נפסק שקצירת העומר בזמנה דוחה את השבת, כדברי הירושלמי; הרמב"ם פסק כן להלכה שהקצירה בזמנה כשרה בשבת ודוחה אותה..
א_מא קצירת העומר בליל ט"ז בניסן היא המצווה המהודרת, ואם נקצר ביום כשר בדיעבד. פוסקים: רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז, הלכה ו. הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי: מצותו לקצור בלילה, ואם נקצר ביום כשר; הרמב"ם פסק כן בהלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה ו.
א_מב קצירת העומר בלילה כשרה ודוחה את השבת. פוסקים: רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז, הלכה ז. הכרעה: נפסק שדוחה שבת, שכן ריש לקיש עצמו חזר בו והודה לכך, כדמוכח מן הברייתא.
א_מג קצירת העומר דוחה שבת ביום, לא רק בלילה. פוסקים: רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז, הלכה יא. הכרעה: כמסקנת הירושלמי שאם אינו ענין ללילה תניהו ענין ליום, וכן פסק הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ז, יא) שקוצרים את העומר אף ביום השבת עצמו.
כתב יד ליידן — דף ט עמוד ב צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

נפשות · אבל אם נמצא זומם בעדות ממון על הממון נחשד ומממון נפסל · ואתייא דר' יוסי כרבנן ודר' מאיר כר' אליעזר · הל' י אמ' ר' יצחק דיברה התורה בכל לשון האיש משתאה לה · כל גרב שהוא מחזיק סאתים · אם צודה להם לוקחים בידן מקלות · יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליהן כך מחללין את השבת עליהן להודיע שנתקיימו · ת'ל אשר תקראו על קריאתן את מחלל את השבת · אין את מחלל השבת להודיע שנתקיימו · ר' שמעון בן לקיש בעי קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום · התיב ר' אביי והא תנינן מצותו לקצור בלילה · נקצר ביום XXX כשר · ודוחה השבת · ולא קיבלה · אמ' ר' אחא חזר ר' שמעון בן לקיש מן הדא · כיון שחשיכה אמ' להן בא השמש אומ' הין · בא השמש אומ' הין · מה אנן קיימין אם ללילה כבר הוא או' אלא אם אינו עניין ללילה תניהו עניין ליום
פני משה
מתני' מי שראה את החדש ואינו יכול להלך. שהוא חולה וכיוצא בו
מרכיבין אותו על החמור. אף בשבת ולא עוד אלא שנושאין אותו אפילו במטה דאע"ג דחולה ככפות דמי יחייב על המטה אפ"ה לעדות החדש שרי
אם צודה להם. שיש אורב ומלשון ואתה צידה את נפשי לקחתה
והבייתוסים. והכותים היו עורבים להם לעכבם כדי להטעות החכמים
נפשות · אבל אם נמצא זומם בעדות ממון על הממון נחשד ומממון נפסל · ואתייא דר' יוסי כרבנן ודר' מאיר כר' אליעזר · הל' י אמ' ר' יצחק דיברה התורה בכל לשון האיש משתאה לה · כל גרב שהוא מחזיק סאתים · אם צודה להם לוקחים בידן מקלות · יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליהן כך מחללין את השבת עליהן להודיע שנתקיימו · ת'ל אשר תקראו על קריאתן את מחלל את השבת · אין את מחלל השבת להודיע שנתקיימו · ר' שמעון בן לקיש בעי קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום · התיב ר' אביי והא תנינן מצותו לקצור בלילה · נקצר ביום XXX כשר · ודוחה השבת · ולא קיבלה · אמ' ר' אחא חזר ר' שמעון בן לקיש מן הדא · כיון שחשיכה אמ' להן בא השמש אומ' הין · בא השמש אומ' הין · מה אנן קיימין אם ללילה כבר הוא או' אלא אם אינו עניין ללילה תניהו עניין ליום
קרבן העדה
מתני' מוליכין אותו. אף בשבת:
ואם צודה להם. אורב כמו ואתה צודה את נפשי לקחתה:
שנא' אלה מועדי ה'. וכלי מקום שנא' במועד במועדו דוחה את השבת:
גמ' דיברה התורה בכל לשון. ומייתי ראייה לפרושי ממתני' דלא תיקשי דכי היכא דדברה תורה כך דברו חכמים:
והאיש משתאה לה. כמו משתומם אליה דכיון שהפעול' יוצאה לגוף אחר הל"ל אליה. כל גרב וכו'. מתני' היא בתרומ' בפ"י כל גרב שהוא מחזיק סאתי' אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה דג טמא צירו אסור וגרב הוא שם כלי וה"ל לתנא למתני כל גרב שיש בו סאתים דלא מהני לן ולא מידי מה שהוא מחזיק סאתים דבמה שיש בו משערינן אלא דהוא כאלו תנא כל גרב שיש בו:
אם צודה להם. היה לו לתנא לשנות ואם צודה עליהם:
להעיד עליהן. על החדשים שנראית הלבנה כדי שיתקדשו בזמנן:
כך מחללין. על השלוחין שילכו ויודיעו שיקיימו המועדות בזמנן:
קצירת העומר מה שתדחה שבת ביום. ט"ז בניסן שלא היו יכולים לקצור בליל ט"ז ולרבנן דסברי נקצר שלא כמצוותו כשר מיבעי' ליה אי הוה בכלל מכשירין ואינו דוחה שבת או דילמא ה"ל כמצוה עצמה ודחיא שבת אבל לראב"ש דסובר נקצר שלא כמצוותו פסול ודאי לא קמיבעי' ליה דמצות קצירתו בלילה:
והא תנינן. במנחות פ' ר"י:
נקצר ביום כשר ודוחה את השבת. וסובר ר' אביי דחדא קתני נקצר ביום ט"ז כשר לפיכך דוחה את יום השבת אם לא קצרו בלילה ואיפשיטא בעי' דרשב"ל:
ולא קיבלה. רשב"ל דסובר ודוחה את השבת אהקרב' קאי ולא אקצירה א"נ מפרש ודוחה את השבת אקצירת ליל ט"ז קאי:
חזר רשב"ל. מבעיא זו ואיפשיט' ליה דקצירה ביום דוחה את השבת:
מן הדא. מהא דתנן במנחות ריש פר"י כל העיירות הסמוכות לירושלי' מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול כיון שחשיכה אמר להם לבני עיירות העומדים שם בא השמש והן אומרים לו הן בשבת אומר להן שבת היום והן אומרים הן. והשתא הא דתנן בסיפא ודוחה את השבת אהאי קאי אי אקצירת לילה הרי כבר אמור דבשבת שואל הקוצר לעומדים שם שבת זו אעכ"ל דקמ"ל דאף ביום דוחה קצירה את השבת:
דבר שהוא דוחה וכו'. מיבעיא ליה דבר שקבוע לו זמן ונאמר בו במועדו אם מותר להכין מכשיריו בליל שבת לצורך מחר ובמכשירי' שא"א לעשותן מע"ש איירי כגון להחם חמין לצורך מנחות:
ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף י עמוד א19
דבר שהוא דוחה את השבת ביום כגון מילה ל°רבי אליעזרבן הורקנוס, מכשיריןמכשיריו מהו שידחו את השבת בלילה? מה יש להסתפק? והתנינן א_מדהעמידו עושה חביתין לעשות חביתין קדם עלות השחר שהיו מחממים מים לצורך רבוכה. תיפתר בחול. תנא רבי חייה בר אדא°: זה סדר תמיד לעבודת בית אלהינו, בין בחול ובין בשבת. והתנינןשאף בשבת עשו כן. וכן מהא דתנינן א_מהקצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה, והיו מהבהבין אותו באור בלילה אף בשבת כדי לקיים בו מצות קלי דברי °רבי מאיר. אמר רבי יוסי°אומרבר זבידא, אין מכאן ראיה, שאפשר ששם התירו מכיוןכיוון שכבר הותרה שבת שכבר קצרו בשבת וכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק. התיב רבי יודן קפודקייא° קומי רבי יוסה°אסי. הגע עצמך שבא מן העלייה. האם במקרה שהביא שעורים מהעליה אין קולים בשבת מכיון שלא שהתחילהתחיל במצוה אין אומרין לו מרק? התיב רבי יעקב בר סוסיי°. והתנינן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. מכאן שמחללים שבת בלילה לצורך עדות שהיא ביום. אמר להן: מכיון שהיום צריך ללילה ולילה צריך ליום, שהרי הראיה צריכה להיות בלילה ועדות ביום, ואם לא ילך בלילה לפעמים לא יגיע ביום להעיד, כמו שכולו יום. אמר רבי יודה בי רבי בון° א_מוולא למפריעולמפריע הוא קדוש, שאף שמעידים רק ביום הרי הוא קדוש מבלילה. מכיון שהוא קדוש למפריעו הוא יום הוא לילה
הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים
פרק שני – אם אינן מכירין
[דף י עמוד ב]
דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשיריו, מהו שידחיקו את השבת בלילה? כלומר, אם כבר בלילה אפשר להתחיל להתכונן ולחלל שבת לצורך עשיית המכשירים. מי שמתיר את המכשירים בשבת, במקרה זה מותר.
שואלת הגמרא מה יש להסתפק, והתנינן העמידו עושה חביתין לעשות חביתין. שם מדובר קודם עלות השחר, כלומר כבר בלילה. קודם עלות השחר היו מחממים את המים לצורך הרביכה, שהיו עושים את המנחות של כהן גדול. היו צריכים לחמם מים, וחיממו אותם כבר בלילה.
אומרת הגמרא לא, תיפתר בחול. בלילה, אבל ביום חול, בשבת לא היו עושים את זה. אלא כמו שאמרנו, היו מחממים רק סמוך להקרבת המנחה.
תנא רבי חייה בר אדא: זה סדר תמיד לעבודת בית אלהינו, בין בחול ובין בשבת. מכאן רואים שגם בשבת עשו ככה. ועוד ראיה, וכן מהתנין קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה. כלומר את העומר, והיו מהבהבין אותו באור — זה היה בלילה וגם בשבת — כדי לקיים בו מצות קלי דברי רבי מאיר.
אמר רבי יוסי אין מכאן ראיה, כי אפשר ששם התירו כיוון שכבר הותרה השבת. הרי קצרו את זה בלילה בשבת, לכן גם התירו להמשיך לחלל שבת, מכיוון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק.
התיב רבי יודן קפודקייא קומי רבי יוסה: הגע עצמך שבא מן העלייה. כלומר מן הלח לא קצרו, לא היה להם מאיפה לקצור, הם הביאו שעורים שהיו להם במחסן. במקרה שהביאו שעורים מהעלייה אז לא, מכיוון שלא התחילו במצווה אין אומרין לו מרק.
התיב רבי יעקב בר סוסיי, והתנינן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. רואים מכאן שמחללים שבת בלילה לצורך עדות שהיא ביום.
אמר להן: מכיון שהיום צריך ללילה ולילה צריך ליום. הרי הראיה צריכה להיות בלילה, העדות ביום. אם הוא לא ילך בלילה הוא לא יגיע ביום. בדרך כלל רוב הבאים לא יגיעו ביום להעיד. לכן זה כמו שכולו יום.
אמר רבי יודה בי רבי בון ולא הוא קדוש. הרי כשהם מעידים ביום הם קובעים שהלילה כבר היה שייך לראש חודש. אז למרות שהם מעידים רק ביום, הרי זה כמו קידוש בלילה ולכן זה מותר, וכן מכיון שהוא קדוש למפריעו הוא יום הוא לילה.
הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים. פרק ב הלכה א, מתני'.
📜 הדינים העולים מדף י עמוד א
א_מד כהן גדול שעושה מנחת חביתין - חימום המים לצורך הרבוכה נעשה קודם עלות השחר, בין בחול בין בשבת. פוסקים: רמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ח, הלכה יא. הכרעה: כרבי חייה בר אדא: זה סדר תמיד לעבודת בית אלהינו הן בחול הן בשבת, וכן פסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ח הלכה יא.
א_מה קצירת העומר בשבת מתירה גם קלייתו והבהובו באש באותה שבת. פוסקים: רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז, הלכה יב. הכרעה: נפסק כרבי מאיר שמהבהבים אותו באור אף בשבת, כמבואר ברמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה יב שכתב שקוצרים אותו וקולין אותו וטוחנין אותו כדי לקיים מצות קלי אף שהוא מלאכה בשבת, שכן הותרה שבת מכללה למצוה זו..
א_מו כאשר מעידים העדים על הראייה ביום, קדושת ראש החודש חלה למפריע גם על הלילה שקדם להעדות. פוסקים: רמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק ג, הלכה טו, רמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק ג, הלכה טז הדרן עלך ארבעה ראשי שנים א. הכרעה: נפסק כירושלמי שהקדושה חלה למפריע מן הלילה, כמבואר ברמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ג הלכות טו-טז.
כתב יד ליידן — דף י עמוד א צילום כתב היד · פני משה וקרבן העדה (דפוס וילנא) · חידושי רידב"ז

דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשירין מהו שידחו את השבת בלילה והתנינן העמידו עושה חביתין לעשות חביתן · תיפתר בחול · תנא ר' חייה בר אדא זה סדר תמיד לעבודת בית אלהינו בין בחול ובין בשבת · והתנינן קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי · אמ' ר' יוסה מכיון שהתחיל במצוה אומ' לו מרק · התיב ר' יודן קפודקייא קומי ר' יוסה הגע עצמך שבא מן העלייה מכיון שהתחיל במצוה אין אומ' לו מרק · התיב ר' יעקב בר סוסיי והתנינן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש · אמ' להן מכיון שהיום צריך ללילה ולילה צריך ליום כמי שכולו יום · אמ' ר' יוסי ביר' בון ולא למפריעו הוא קדוש · מכיון שהוא קדוש למפריעו הוא יום הוא לילה · XXX הדרן עלך ארבעה ראשי שנים הן
פני משה
שעל מהלך לילה ויום וכו'. אבל אם היה יותר על כך אין מחללין לפי שאין עדותן אחר ל' יום מועלת שכבר נתעבר החדש
שנאמר אלה מועדי ה' וגו'. ור"ח איקרי מועד וכל מקום שנאמר מועד במועדו דוחה את השבת
גמ' דברה התורה בכל לשון. כלומר תמצא לפעמים שהתורה משתמשת בנרדפים שיש להמלה כוונה על ל' אחר שבמקרא ואפי' כן דברה בלשון זה וכן בל' המשנה וכמו והאיש משתאה לה והוא מל' שאיה כמו תשאה שממה וא"כ פי' משתאה משתומם הוא והיא ג"כ לשון מקרא שמו שמים והדומה לו והיה לו לכתוב גם כאן והאיש משתומם אלא שדברה בכל לשון שהכוונה אחת היא וכן בל' המשנה תמצא כן כל גרב וכו' בפ' עשירי דתרומות ופירושי אבית והיה לו לומר כל חבית. וכן כאן ואם צודה ופירושו אורב והיה לו לומר ואם אורב להם אלא שדברו בכל ל' שהכוונה אחת היא
יכול כשם שמחללין וכו'. ברייתא היא בת"כ פ' אמור והבאתי לעיל בהל' ד'
קצירת העומר מהו שתדח' את שבת ביום. לפי שמצותו לקצור בליל י"ו ואם לא קצר בלילה מהו שתדחה בששה עשר ביום את השבת
התיב ר' אביי. ומאי תיבעי לך והא תנינן בהדיא במנחות בסוף פ' ר' ישמעאל מצותו לקצור בלילה ואם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת ומאי ודוחה את השבת דקתני לאו דאיום קאי
ולא קיבלה. רשב"ל לתשובה זו דאימא לך דלא קאי איום י"ו אלא דה"ק מצותו לקצור בליל י"ו אם נקצר ביום שלפניו כשר ודוחה את השבת דקתני אעיקר מצותו קאי שאם קוצרו בלילה הוא דדוחה השבת הא ביום י"ו אינו דוחה
חזר ביה. רשב"ל אח"כ ופשוט ליה דדוחה את השבת אף ביום י"ו מן הדא דתנינן שם לעיל כיצד היו עושין וכו' כיון שחשיכה אומר להם בא השמש וכו' בשבת אומר להם שבת זו וכו' ומה אנן קיימין למתני' זו אם ללילה קאי שאם קוצר בליל י"ו דוחה השבת כדקתני בשבת וכו' הרי כבר אומר למעלה ריש הפרק שם העומר היה בא בשבת וכו' וחכמים אומרים אחד שבת יאחד חול וכו' אלמא לכ"ע דוחה שבת מיהת בליל י"ו ולמה חזר ושנה כאן ללמד שדוחה שבת אלא אם אינו ענין ללילה תנהו ענין ליום דקמ"ל כאן דאף ביום י"ו דוחה קצירתו את השבת
דבר שהוא דוחה וכו'. הואיל ואיפשט ליה דהקצירה דוחה את השבת אף ביום י"ו הדר מיבעיא ליה מכשירין שלו מהו שידחו את השבת בלילה שלפניו כגון להביא את המגל והקופה וכיוצא בזה
והתנינן. בפ"א דתמיד העמידו עושי חביתין וכו' מאי לאו בשבת דהואיל והקרבת החביתין דוחה את השבת מכשירין לעשותן ג"כ דוחה. ודחי לה תיפתר דבחול קא ותני ר' חייא בר אדא דלאו מילתא היא לאוקמי להא דבחול דוקא קתני דהתנינן בשלהי תמיד זה סדר תמיד וכו' ומשמע בין בחול בין בשבת עשו כסדר הנזכר למעלה
והתנינן. במנחות שם בתר המתני' דלעיל קצרוהו וכו' והיבהוב באור הוא מכשירין שלו אלמא דמכשירין דוחה השבת בלילה שהרי זה היה מיד אחר הקציר'
רבי יוסי אומר וכו'. האי לאו ר' יוסי התנא אלא ר' יוסי אמורא הוא דדחי לה דשאני התם דמכיון שהתחיל במצוה אומרין לו מרק וכי קא מיבעיא לן אם המכשירין שלפני הקצירה דוחין שבת בלילה
התיב רבי יודן קפודקיא. והוא אמורא. לפני רבי יוסי חבירו דאמר להא מכיון שהתחיל במצוה וכו' והיינו מכיון שקצירתו דוחה שבת מכשירין שאח"כ נמי הגע עצמך שבא העומר מן התבואה שבעליה אם לא מצא לקצור וא"כ אין כאן קצירה כלל והרי הכא מכיון וכו' אין אומרין לו מרק כלומר דלא שייך כאן האי טעמא מכיון שהתחיל במצוה ולומר לו מרק שהתחלת המצוה אין בה דחיית שבת וא"כ אם חל י"ו להיות בשבת לא היו מקיימין בו מצות קלי לדבריך בתמיה
התיב ר' יעקב וכו'. גם כן ממתני' לסייעתא דמכשירין שלפניו דוחה השבת דתנינן שעל מהלך לילה. ויום וכו' והרי העדות היה ביום דוקא דמשפט כתיב ביה ואם מהלך לילה ויום היה א"כ דוחה השבת בלילה והרי זה כמכשירין שלפני המצוה וקתני דוחה השבת
אמר להן ר' יוסי. שאני הכא שהרי מכיון שהלילה צריך ליום וכו' כמי שכולו יום כלומר כמי שהכל בו ביום הוא של עדות החדש שהרי אי אפשר לקיים המצוה של עדות החדש ביום אם לא יחלל שבת בלילה שלפניו ולבא להעיד ומקודם לא היה יכול לבא שעדיין לא ראה החדש אבל הכא היה יכול המכשירין להביא מקודם השבת להמגל והקופה וכיוצא באלו
אמר ר' יוסי בר' בון ולא למפרע הוא קדיש וכו'. ר' יוסי בר' בון נמי מהדר בכה"ג דר' יוסי דמתני' דהכא לאו סייעתא היא שהרי העדים שראו את החדש בתחלת הלילה של שלשים הן שבאין להעיד לפני הב"ד שיקדשוהו למחר ביום ואם יקדשו למחר וכי לא למפרע הוא קדוש משעה שראו אותה אם כן הוא יום הוא לילה דהכל א' הוא ולפיכך מחללין השבת גם בלילה שלפניו לבא להעיד ולקדשו: הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים
דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשירין מהו שידחו את השבת בלילה והתנינן העמידו עושה חביתין לעשות חביתן · תיפתר בחול · תנא ר' חייה בר אדא זה סדר תמיד לעבודת בית אלהינו בין בחול ובין בשבת · והתנינן קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי · אמ' ר' יוסה מכיון שהתחיל במצוה אומ' לו מרק · התיב ר' יודן קפודקייא קומי ר' יוסה הגע עצמך שבא מן העלייה מכיון שהתחיל במצוה אין אומ' לו מרק · התיב ר' יעקב בר סוסיי והתנינן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש · אמ' להן מכיון שהיום צריך ללילה ולילה צריך ליום כמי שכולו יום · אמ' ר' יוסי ביר' בון ולא למפריעו הוא קדוש · מכיון שהוא קדוש למפריעו הוא יום הוא לילה · XXX הדרן עלך ארבעה ראשי שנים הן
קרבן העדה
והתנינן. בפ"ק דתמיד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין דהיינו להחם חמין ושאר צרכיו וזה היה קודם עלות השחר שהרי אח"כ היה תרומת הדשן ואח"כ הפייס ואח"כ אמר הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ש"מ שבלילה היה מכינין המכשירין ואפי' בשבת ונפשט' הבעיא דמכשירין שצריך לעשות בשבת ביום דוחין את הלילה:
ומשני תיפתר בחול. תנן העמידו בחול ולא בשבת ולא תפשוט:
תני רבי חייה וכו'. בסוף תמיד תנן זה סדר תמיד לעבודת בית אלקינו והוסיף רבי חייה בברייתא בין בחול בין בשבת היה זה הסדר השנוי בכולא מסכתא דתמיד ואיפשיטא בעיין:
והתנינן. במנחות פר"י קצרוהו וכו' כלומ' מהא נמי איכא למפשט בעיין:
והיו מהבהבין אותו. בעודו בשבולין והכל נעשה בלילה:
רבי יוסי אומר. מהא ליכא למפשט דהתם כיון שכבר הותר להתחיל בלילה לקצור דעיקרה בלילה אומרין לו גמור לדחות נמי שבת בהבהוב:
מרק. גמור. כדתנן ביומא קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו:
הגע עצמך שבא. העומר מן התבואה הישנה שבעליי' כגון שאין שם תבואה חדשה ואפ"ה מהבהבין השבלים בלילה אע"פ שלא התחיל לדחות שבת בקצירה:
ה"ג כיון שלא התחיל במצוה אין אומרים לו מרוק וכ"ה במגילה. וה"פ מתני' בשקצר בלילה אבל אם הביא מן העליי באמת אין מהבהבין אותו בלילה בשבת ולא תפשוט:
שעל מהלך לילה ויום. יוצאין בלילה להעיד על עדות החדש ביום דבלילה אין מקדשין החדש הרי שבלילה מחללין השבת לדבר שהוא ביום:
מכיון שהיום צריך ללילה. שביום לחוד א"א להם להגיע למקום הוועד:
כמי שהוא כולו יום הרי הלילה ג"כ זמנו:
ולא למפרע הוא קדוש. אם באו עדים ביום א' ואמרו ראינוהו בזמנו בליל שבת נמי מקודש למפרע א"כ למה צריך לילך בלילה:
ומשני מכיון שהוא קדוש למפרע. אין חילוק בין יום ללילה דאף ביום לא היו צריכין לחלל שבת אלא ע"כ לומר דלהעיד כדי לקדש בזמנו נמי מחללין את השבת א"כ אין חילוק בין לילה ליום:
הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים