דף זה מאגד את פרקי המסכת ברצף לצורך הדפסה (Ctrl+P) או שמירה כ-PDF; בהדפסה מופיע באר משה — הפירוש המתומלל — באותיות קטנות אחרי כל דף. לחצן 📖 שבמסך מקפיץ אל דף הפירוש המלא. ⇦ אל דף המסכת
מתני': ארבעה ראשי שנים הן. באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. °רבי אלעזרבן עזריה ו°רבי שמעוןבן יוחאי אומריםא_א באחד בתשרי:
גמ':תנן, ארבעה ראשי שנים הן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. כתיב (שמות בא יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, לכם מיעוט. למנין גאולתכם הוא ראש, ואינו ראש לא לשנים ולא לשמיטים ולא ליובלות ולא לנטיעות ולא לירקות. ואומרואם כך אולי נאמר לכם הוא ראש ואינו ראש לא למלכים ולא לרגלים? רבי יעקב בר אחא° ורבי יסא°אסי אמרו בשם רבי יוחנן°בר נפחא כתיב (דברי הימים ב' ג', ב') ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ד' למלכותו. הקיש שנת ארבעה למלכותו לשני שבחדשים:. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. או אינו אלא שניים בחדש? כל מקום שנאמר שניים בחדש פירש ואמר לחדש, כמו שאמר באחד לחודש השני. או אינו אלא שניים בשבת יום שני? לא מצאנו חשבון כזה מןשמוזכר יום בשבועהתורהבתורה. והא כתיב (בראשית בראשית א ח) ויהי ערב ויהי בקר יום שני? אין למידין מברייתו של עולם. שאין הם למנין ימי השבוע אלא לבריאת העולם כתיב(דברי הימים ב' ג', ב')ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ד' למלכותו. נאמר פעמים שני והיי דין הוא שני שבחדשים, והיי דין הוא שני שבשנים חדש שני בשנת ארבע מלכותו? רבי חנניה° ורבי מנא°בן יונה. חד אמר ויחל לבנות בחדש השני, זה שני שבחדשים. בשני, זה שני שבשנים למלכותו. וחורנה אמר אפילו מיחלף לית בה כלום, שבכל מקרה ההקש קיים. רבי שמעון בר כרסנא° בשם רבי אחא°: שמע לה מן הדא שנאמר (שמות בא יב ב) החדש הזה לכם מיעטראש חדשים, ראשון הוא לכם מיעטלחדשי השנה, החדש הזה לכם מיעוט, אחדראשון הוא לכם מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות למלכים ורגלים.
ארבע ראש השנים הן: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה ארבע ראש השנים הן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. אומרת הגמרא כתיב החודש הזה לכם ראש חודשים, יהיו ראשון לכם לחודשי השנה. ראשון לכם, "לכם" זה מיעוט. לומר שלעניין גאולתכם הוא ראש, ואינו ראש לא לשנים ולא לשמיטים ולא ליובלות ולא לנטיעות ולא לירקות. אז אם כך, אולי גם נאמר ראשון לכם, לכם הוא ראש ואינו ראש לא למלכים ולא לרגלים? אז מאיפה ההלכה שלמלכים ולרגלים זה כן יחשב ראש השנה?
אמרה הגמרא, רבי יעקב בר אחא ורבי יסא אמרו בשם רבי יוחנן כתיב ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ד' למלכותו - בחודש השני של שנים, בחודש השני למלכות שלו בשנה הרביעית למלכותו. אז בעצם הקיש שנת ארבעה למלכותו לשני שבחדשים. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן.
אומרת הגמרא, או אינו אלא שניים בחדש? אולי "שני" זה לא הכוונה לחודש השני אלא לב' בחודש השני. כל מקום שנאמר שניים בחדש פירש, כמו שאמר "באחד לחדש השני". כן, בזה יש סגנון בדיבור של התורה או הנביאים, שכל מקום שמזכירים מספר ימים בחודש - זה כתוב בפירוש.
אומרת הגמרא, או אינו אלא שניים בשבת? יום שני. לא מצאנו חשבון זה, בשום מקום בתורה לא מוזכר יום בשבוע כך. והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני, כתוב מפורש! ואומר, אין למידין מברייתו של עולם. מה שבבריאת העולם זה מחוץ לסיפור.
אומרת הגמרא, הא כתיב "ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו". כלומר כתוב פעמיים "שני", ואמרנו שאחד מהם זה שני לחודשים ואחד זה שני לשנת המלכות שלו. אז והיי דין הוא שני שבחדשים, והיי דין הוא שני שבשנים? כלומר זו השאלה בעצם - איזה מתוך השניים האלה הוא השני למלכות ואיזה הוא השני לחודשים?
אמרה הגמרא, רבי חנניה ורבי מנא, חד אמר ויחל לבנות בחדש השני, זה שני שבחדשים. בשני, זה שני שבשנים, בשני שבמלכות של שלמה. וחורנה אפילו מיחלף לית בה כלום. כלומר מה זה משנה? הרי בכל מקרה הקשר ביניהם קיים.
אמר רבי שמעון בר כרסנא בשם רבי אחא, הוא שמע לה מן הדא, שנאמר החדש הזה לכם - ראשון הוא לכם, מיעוט. אמרנו "החדש הזה לכם" זה מיעוט, "ראשון לכם" זה מיעוט. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, אז אני מרבה למלכים ולרגלים.
וירבה לשנים ולשמיטות וליובלות ולנטיעה ולירקות? כההיא דאמרו רבי יעקב בר אחא° ורבי יסא°אסי בשם רבי יוחנן°בר נפחא(דברי הימים ב' ג', ב')כתיב ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו, הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים, מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן. אף חודש שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. רבי יונה° ורבי יצחק בר נחמן°אמרו בשם רבי חייה בר יוסף°. כתיב, ויחל לבנות בחדש השני, זה שני שבחדשים. בשני, זה שני שבשנים למלכותו. וכשהוא אומר בשנת ארבע למלכותו, הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. שמואל°בר אבא בר אבאופליגפליג (שמות יתרו יט א) דתני שמאל, כתיב, בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מיכן שמונין חדשים ליציאת מצרים. אין לי אלא חדשים, שנים מנין? מדכתיב (במדבר בהעלותך ט א) וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. אין לי אלא לאותו הזמן לאחר הזמן הזה מנין? דכתיב (במדבר מסעי לג לח) בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים. אין לי אלא לשעה, לדורות מנין? דכתיב(מלכים א' ו', א') ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. וגו משנבנה הבית התחילו מונין לבנינו. כדכתיב(מלכים א' ט', י') ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים וגו'. לא זכו למנות לבנינו, התחילו מונין לחרבנו. כדכתיב(יחזקאל מ', א') בכ"ה שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש וגו'. לא זכו למנות לעצמולעצמן, התחילו מונין למליכותלמלכיות. שנאמר (חגי א', א') בשנת שתים לדריוש. (דניאל י', א') בשנת שלש לכורש מלך פרס. ואומר (דברי הימים ב' ג', ב') ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו. הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. רבי אלעזר°בן פדת אמר בשם רבי חנינה°: אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן דכתיב(חגי א', ט"ו) בששי אלול בשנת שתים לדריוש. וכתיב(זכריה א', א') בשמיני חשוון בשנת שתים לדריוש. נאמרואם היו מונים מתשרי, היה צריך לומר בשמיני חשוון בשנת שלש. חיפה° אמר לעולם למלכי אומות העולם מונים מתשרי, ונבואת זכריה שהייתה בשמיני חשוון נאמרה תחילה לפני נבואת חגי שהייתה בשישי אלול אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. אמר רבי יונה°: כתיב (חגי א', י"ד)ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה' צבקות אלקיהם ביום עשרים וארבע בחדש השישי בשנת שתיים לדריוש, מכאן שכבר בחודש השישי אלול החל הבנין, וכתיב (חגי ב י) בעשרים וארבע לתשיעי כסליו בשנת שתיים לדריווש וכ"ו(חגי ב', ט"ו) ועתה שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה'. משמע שבתשיעי עדין לא התחילו לבנות, הא כיצד בששי הוסד בשמיניובתשעי נאמר המקרא הזה? שעדיין לא החלו בבנין. אין תימר שמה שנאמר שבחודש השישי עשו מלאכה בבית ה', הכוונה שכבר שמותשמואבן על אבן, יאות אמר חיפה°שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ומה שנאמר בחדש התשיעי שבו עדיין לא התחילו בבניה, קדם למה שנאמר בחדש השישי שבו כבר הוחל הבניה. אין תימר שמה שנאמר ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה' הכוונה שהחלו לעשות עבודות אף על פי כן עדיין לא שמו אבן, לא אמר חיפה°: כלום. כי אין הכרח לדבריו כי אפשר להעמיד את הפסוקים כסדרם, קא סלקא דעתין דרבי חנינה° שאמר שאף למלכי אומות העולם מונין מניסן סובר כ°רבי יהושוע שבניסן נברא העולם, לכן כל מנין יהיה מניסן. התיב °רבי יצחק. והכתיב (בראשית נח ז יא)בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו, וכתיב (בראשית נח ח ד) ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט, וכתיב (בראשית נח ח יג) ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים. ותני עלה, שנת המבול אינו עולה מן המנין כיוון שהמזלות לא שימשו באותה שנה. אם מונים למלכי אומות העולם מתשרי, ניחא, שהרי באייר בתחילת המבול היה נח בן ת"ר שנים, ובחדש השביעי חשוון כשנחה התיבה כיוון שעבר תשרי היה צריך נח להיות בן תר"א, אבל כיוון שלא שימשו המזלות לא מנו לו שנה, ורק בניסן אחר שחרבו המים באחד בניסן מנו לו שנה, אבל אם מונים למלכי אומות העולם מניסן, אין שום דבר מיוחד בשנת המבול שהרי בחדש השני הוא חדש אייר כשהחל המבול, היה נח בן ת"ר שנים, בחדש השביעי הוא חדש חשוון כשנחה התיבה, כיוון שלא הגיעה ניסן עדין לא עברה שנה, ורק בניסן היה נח בן תר"א שנים, הכל כדרך העולם, אז למה אומרת הבריתא ששנת המבול לא הייתה מן המנין?
אומרת הגמרא, אם אתה מרבה אז תרבה את הכל, וירבה לשנים ולשמיטות וליובלות ולנטיעה ולירקות? למה אתה לא מרבה גם אותם? אמרה הגמרא, כי הא דאמרו רבי יעקב בר אחא ורבי יסא בשם רבי יוחנן ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו, הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים, מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. זאת אומרת יש לנו מיעוט ויש לנו ריבוי, אז אני מרבה את השנים ואת המלכות, כיוון שמצאנו שבאמת מונים מניסן.
ואמר רבי יונה ורבי יצחק בר נחמן בשם רבי חייה בר יוסף, ויחל לבנות בחדש השני, זה שני שבחדשים. בשני, זה שני שבשנים. וכשהוא אומר בשנת ארבע למלכותו, הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. מכאן רואים שאת חודשי המלך ואת שנותיו מונים מניסן, כמו את החודשים.
אמר שמואל, שמואל פליג, שמואל חולק על זה. נתן לי שמואל, כתיב בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מיכן שמונין חדשים ליציאת מצרים. אין לי אלא חדשים, שנים מנין? כלומר מאיפה ששנים גם כן מונים ליציאת מצרים. דכתיב "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית... לצאתם מארץ מצרים". אין לי אלא לשעה, לדורות מנין? כתיב "ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים".
משנבנה הבית התחילו מונין לבנינו. דכתיב "ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים". לא זכו למנות לבנינו, התחילו מונין לחרבנו. דכתיב "בכ"ה שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש". לא זכו למנות, התחילו מונין למלכיות, שנאמר "בשנת שתים לדריוש... בשנת שלש לכורש מלך פרס". ואומר "ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו". רואים בעצם שהתחילו למנות למלכי הגויים.
הקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים. מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן, אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן. כלומר מכאן שמונים למלכים מניסן. חזרנו בעצם על מה שאמרנו בהתחלה.
רבי אלעזר בשם רבי חנינה, אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן. דכתיב "בששי" - זה חודש אלול, אם אנחנו מתחילים מניסן אז אלול הוא השישי - "בשנת שתים לדריוש", וכתב "בשמיני" שזה חודש חשוון "בשנת שתים לדריוש". עכשיו, אם היו מונים מתשרי, מאלול לחשוון עוברת שנה, אז היו צריכים להגיד "בשמיני בשנת שלוש". אם אמרו "בשמיני בשנת שתים" סימן שבעצם לא תשרי הוא ראש השנה אלא ניסן.
חיפה אמר, לעולם מלכי אומות העולם מונים מתשרי, ונבואת זכריה שהיתה "בשמיני" - בחשוון - היא שמיני נאמר תחילה לפני הנבואה של חגי שהיתה בשישי באלול, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. כלומר אין סדר - באמת הנבואה של חשוון היתה לפני הנבואה של אלול, רק נכתבה בסדר אחר.
אמר רבי יונה, כתיב "ויבואו... ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלוקיהם" - ביום עשרים וארבע בחודש השישי, בשנת שתים לדריוש. כתוב שבאלול הם עשו מלאכה, מכאן שכבר בחודש השישי - באלול - כבר התחיל הבניין. וכתיב "בעשרים וארבעה לתשיעי" - כלומר בכסלו, בשנת שתים - וכולי, ואחר כך כתיב ועתה שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה'. משמע שבתשיעי בשנה השנייה עדיין לא התחילו לבנות. הא כיצד בששי הוסד נאמר המקרא הזה? כלומר, זה מסתדר אם בשישי כבר הוסד ובתשיעי נאמר המקרא הזה שעדיין לא בנו כלל, לא שמו אפילו אבן.
אין תימר כבר - שבחודש השישי כבר שמו אבן על אבן, שהם עבדו ובנו - אז באמת יאות אמר חיפה, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, שהרי מה שנאמר בחודש התשיעי - שבו עדיין לא התחילו בבנייה - קדם למה שנאמר בחודש השישי שבו כבר החל את הבנייה.
אבל אין תימר לא שמו - שבחודש השישי רק התחילו לעשות עבודות הכשרה אבל לא שמו אבן על אבן - לא אמר חיפה כלום, כי אין הכרח לדבריו כי אפשר להעמיד את הפסוקים כסדרם. שבעצם בשישי הם התחילו אבל לא שמו אבן על אבן, הם תכננו וכדומה, ובתשיעי עדיין לא שמו אבן על אבן - אז הפסוקים כסדרם ואי אפשר להביא מכאן ראיה שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
קא סלקא דעתין דרבי חנינה סבר שבניסן נברא העולם, ולכן כל מניין צריך להיות מניסן, שהוא סובר כרבי יהושוע.
התיב רבי יצחק, והכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש - חרבו המים - וכתיב "בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני, בשבעה עשר יום לחדש, ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה". בחודש השני, כלומר אייר, אם אנחנו מתחילים מניסן. וכתיב "ותנח התיבה... בחדש השביעי" - חשוון - "בשבעה עשר יום לחדש, על הרי אררט". וכתיב "ויהי באחת ושש מאות שנה, בראשון באחד לחדש, חרבו המים". כלומר בניסן עברו שש מאות ואחת שנה. ותני עלה, שנת המבול אינו עולה מן המנין. כלומר המזלות לא שימשו באותה שנה.
עכשיו, אם מונים למלכי אומות העולם מתשרי, כי נוח נחשב כאילו מלכי אומות העולם, אז ניחא - כי הרי באייר התחיל המבול, בחודש השני, ונוח היה בן שש מאות שנה כתוב. ובחודש השביעי, שזה חשוון, כשנחה התיבה, אז בעצם כבר עבר חודש תשרי, אז לכאורה נוח היה צריך להיות בן שש מאות ואחת שנה, אבל כיוון שעוד לא שימשו המזלות אז לא מלאו לו שנה. לכן לא כתוב שם שהוא בן שש מאות ואחת, ורק בניסן אחרי שחרבו המים - באחד בניסן - מלאו לו שנה. בעצם זה מסתדר עם המדרש.
אבל אם אתה אומר שמונים למלכי אומות העולם מניסן, אז בעצם אין שום דבר מיוחד בשנת המבול. שהרי בחודש השני, שזה חודש אייר שהחל המבול, נוח היה בן שש מאות שנה. בחודש השביעי, שזה חשוון, כשנחה התיבה, עדיין לא הגיע ניסן אז עדיין לא עברה שנה, אז לכן הוא היה עדיין בן שש מאות שנה. ורק בניסן, כשהגיעה תחילת שנה חדשה, נוח היה בן שש מאות ואחת שנה. אז הכל כדרך העולם, כמנהג העולם. אז למה המדרש אומר שעל שנת המבול אומרת שהיא לא היתה מן המניין? הרי זה הכל כסדרו.
ואומרת הגמרא, תיפתר כרבי אלעזר, דרבי אלעזר אמר בתשרי נברא העולם. בעצם כל החודשים לא כמו שחשבנו, שהשני זה חודש אייר, אלא מנו בעצם מתשרי כי בתשרי נברא העולם. אז המבול התחיל בחודש השני שזה חודש חשוון, ואז נוח היה בן שש מאות שנה, ובחודש השביעי שזה אייר, שנחה התיבה, כיוון שעבר ניסן הוא היה צריך להיות בן שש מאות ואחת שנים. אבל כיוון שעדיין לא שימשו המזלות אז לא מלאו לו שנה, ורק בחודש הראשון - שזה תשרי - אחרי שחרבו המים, מלאו לו שנה.
תיפתר כ°רבי אליעזרבן הורקנוס. ד°רבי אליעזרבן הורקנוס אומר בתשרי נברא העולם. ואם כך המבול התחיל בחודש השני הוא חדש חשוון, ואז היה נח בן ת"ר שנים, בחדש השביעי הוא חדש אייר כשנחה התיבה, כיוון שעבר ניסן היה צריך נח להיות בן תר"א, אבל כיוון שלא שימשו המזלות לא מנו לו שנה, ורק בחדש הראשון הוא חדש תשרי אחר שחרבו המים מנו לו שנה. והכתיב (נחמיה א', א')ויהי בחדש ניסן שנת עשרים ויהי בחדש כסליו שנת עשרים. וכתיב(נחמיה ב', א')ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא, ואם מונים למלכי אומות העולם מניסן, היה צריך להיות שנת עשרים ואחד? תיפתר כ°רבי אליעזרבן הורקנוס. ד°רבי אליעזרבן הורקנוס אמר, כל שנה שלא נכנסו לה שלשים יום, אין מונין אותה שנה שלימה. וכאן היה רק בתחילת ניסן. והכתיב (שמות פקודי מ יז) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. רואים שאפילו כשעובר רק יום אחד מונים שנה? אין תימר שנת שלישית היא, אלא על ידי שלא נכנסו שלשים יום לא מנו אין מונין אותה שנה שלימה. והכתיב (במדבר בהעלותך י יא) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל המשכן, והא הכא כבר אית בשתא חמשין יומין, ולמה לא מנו ואין מונין אותה שנה שלימה? הדא מן תתובתה ד°רבי יצחק דאינין קשיין ואין להן תירוץ, מאי נפקא מינא בין כמאן דאמר מניסן מונין בין כמאן דאמר מתשרי מונין? מה ביניהון אמר רבי יונה°: שטרות יוצאות ביניהון. לוה מילוה באייר וכתב בה שנייה למלכות. מכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות. מאן דאמר מניסן מונין, מילוה קדמה וגובה מנכסים משועבדים. מאן דאמר מתשרי מונין, מכירה קדמה. תנן, באחד בניסן ראש השנה למלכים. כיצד למלכים? מת באדר ועמד מלך באדר, נמנית שנה לזה ושנה לזה. אמר רבי יונה°: והיא שנכנס לניסן ולא פסקה מלכותו קדם, ואז מונים לו את חדש אדר שנה אחת ואת ניסן שנה שניה, דאי לא כן לא מונין לו אלא חדשים. כהדא דכתיב גבי שלום בן יבש(מלכים ב' ט"ו, י"ג) וימלך ירח ימים בשומרון. ולא כתיב שמלך שנה. כתיב(מלכים ב' ט"ו)בשנת שלשים ושמנה שנה לעזריהו מלך יהודה מלך זכריהו בן ירבעם על ישראל בשמרון ששה חדשים. וכתיב(מלכים ב' ט"ו)שלום בן יבש מלך בשנת שלשים ותשע שנה לעזיה מלך יהודה וימלך ירח ימים בשמרון. וכתיב(מלכים ב' ט"ו)בשנת שלשים ותשע שנה לעזריה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל עשר שנים בשמרון.
אנחנו חוזרים לירושלמי מסכת ראש השנה, דף ב. נתחיל מהשורה השלישית, כן? בדף הקודם הגענו למסקנה שגם למלכי אומות העולם כנראה מונים מניסן. שואלת הגמרא והכתיב ויהי בחדש כסליו שנת עשרים וכתוב גם כן "ויהי בחודש ניסן שנת עשרים". עכשיו, ואם מונים למלכי אומות העולם מניסן, היה צריך להיות שנת עשרים ואחד.
תיפתר כרבי אליעזר, דרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם. אה, לא - דרבי אליעזר אמר, כל שנה שלא נכנסו לה שלשים יום, אין מונין אותה שנה שלימה. וכאן כיוון שזה היה רק בתחילת ניסן, אז לכן לא מנו שנה. כלומר בעצם באמת ניסן זה ראש השנה למלכים גם לאומות העולם. אבל כיוון שעדיין עברו רק כמה ימים, כן? היו באחד בניסן, עוד לא עבר חודש, אז עדיין מונים - נשאר באותה שנה.
שואלת הגמרא והכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. רואים שאפילו שעובר רק יום אחד מונים שנה. עכשיו, אז אם תאמר שנה שלישית - תגיד לא, מה שכתוב שם "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש" זה באמת שנה שלישית, אבל כתוב שנה שנייה, כיוון שזה רק היה אחד לחודש ולא מונים שנה, כן? אין תימר שנת שלישית היא, על ידי שלא נכנסו שלשים יום אותה שנה שלימה.
והכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש, ופה זה כבר חמישים ימים. והא אית בשתא חמשין יומין, כן? כל חודש ניסן ועשרים יום בחודש אייר. אבל בכן, למה לא מנו אותה שנה שלמה? למה נשארנו עדיין בשנה שנייה, כן?
אז אמרה התלמוד הדא מן תתובתה דרבי יצחק דאינין קשיין - זה מהסוג של קושיות של רבי יצחק שאין להן תירוץ. שואלת הגמרא בין כמאן דאמר מניסן מונין בין כמאן דאמר מתשרי מונין - איזה נפקא מינה הלכתית יוצא ביניהם?
אמר רבי יונה: שטרות יוצאות ביניהון. כלומר, דוגמה, אם הוא לוה מילוה באייר וכתב בה שנייה למלכות, מכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות. עכשיו, מאן דאמר מניסן מונין, מילוה קדמה - כי המלווה היה באייר והשטר נכתב בחשוון, אז הוא גובה ונכנס בשבועתים. אבל מאן דאמר מתשרי מונין, מכירה קדמה - המכירה הייתה בחשוון והשטר היה באייר, כן? אז אם כך הוא לא יכול לגבות, כי בעצם זה יוצא ששטר זה שטר מוקדם והוא לא גובה משבועת דיים. זה הנפקא מינה ההלכתית.
ולמדנו במשנה: באחד בניסן ראש השנה למלכים. כיצד למלכים? מת באדר ועמד מלך באדר, נמנית שנה לזה ושנה לזה. אמר רבי יונה: והיא שנכנס לניסן - כלומר שלא פסקה מלכותו קודם, רק אז מונים לו את חודש אדר בתור שנה אחת ואת חודש ניסן שנה שנייה. כלומר, נכנס לניסן כבר יש שנה שנייה, כן? אבל ד י לא כן - אם הוא לא הגיע לחודש ניסן, לא עבר את חודש ניסן, אז לא מונים לו אלא חודשים. אם אדם לא עבר את חודש ניסן אז החודשים נהיים מספר, כמו שראינו, שמלך אחד מלך חודש, מלך אחד מלך שישה חודשים - אבל כיוון שהם לא עברו את חודש ניסן אז לא הגיעו להם שנה. אבל אם עברו את חודש ניסן, אפילו שעבר רק חודש אחד, נשאר להם כבר שנה שנייה.
כהדא וימלך ירח ימים בשומרון - ולא כתוב שהוא מלך שנה. עכשיו, יש כל מיני מקומות בנביאים, במלכים, שאנחנו רואים שקופצים כל הזמן ממלכי יהודה למלכי בית דוד. כתיב "בשנת שלושים ושמונה שנה לעזריהו מלך יהודה מלך זכריהו בן ירבעם על ישראל בשומרון שישה חודשים". וכתוב "שלום בן יבש מלך בשנת שלושים ותשע שנה לעוזיהו מלך יהודה וימלך ירח ימים בשומרון". וכתוב "בשנת שלושים ותשע שנה לעזריהו מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל עשר שנים בשומרון". למה כל הערבוב הזה?
אין לך לעמוד על השנים של מלכי ישראל לדעת מתי וכמה מלך כל אחד, אלא מהשנים של מלכי יהודה. ולא על השנים של מלכי יהודה, אלא מהשנים מלכי ישראל. כתיב (מלכים א' ב', י"א) והימים אשר מלך דוד על כל ישראל ארבעים שנה וגובחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלוש שנים. וכתיב (שמואל ב ה ה) בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים, ובירושלם מלך וגושלשים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה. בכלל, חסירים. שהיה לו למנות ארבעים שנה וחצי, ובפרט יתירים. רבי יצחק בר קצצתה°אמר בשם רבי יונה°. שלשים ושתים ומחצה היו, אלא בשביל לחלוק לו כבוד לירושלם הוא מונה אותן שלימות. רבי יהודה בי רבי°אומראמר. חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט לכן לא הזכיר חצי שנה. אמר רבי שמואל בר נחמן°מאי דכתיב, (שמואל ב ז יב)והיה כי ימלאו ימיך. אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד ימים מליאים אני מונה לך איני מונה לך ימים חסירים. כלום שלמה בנך בונה בית המקדש אלא להקריב קרבנות. חביב עלי משפט וצדקה שלך יותר מכל הקרבנות. שנאמר (משלי כ"א, ג') עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח. רב חונא° אמר אף שבירושלים מלך שלושים ושלוש שנים, כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו. בשעירה היה מתכפר כהדיוט ולא כמלך שמביא שעיר, ולכן לא נמנו. רבי יודן בי רבי שלום°אראמר כתיב (מלכים א' י"א, ט"ז) כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום. אמר לו הקדוש ברוך הוא. אני אמרתי לך (דברים דברים ב ה) אל תתגרו בם וביקשת להתגרות בם. חייך שאינן נימנין לך. תנן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. מאן תנא רגלים? °רבי שמעוןבן יוחאי, ד°רבי שמעוןבן יוחאי אמר אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו שלשה רגלים כסדרן, בלבד חג המצות ראשון. אשכחת אמר פעמים שהם חמשה, פעמים ארבעה, פעמים גשלושה, כיצד? נדר לפני עצרת, חמשה. לפני החג ארבעה. לפני הפסח שלשה. °רבי אלעזר ברבי שמעוןרש אמר, ובלבד חג המצות אחרון שהוא הגורם. אשכחת אמר פעמים שלשה, פעמים שנים, פעמים אחד. וחכמים אומרים א_ברגל שפגע בו תחילה הוא הראשון ובלבד שיעברו עליו רגלי שנה כולה. כתיב (ויקרא אמור כג לז) אלה מעדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש להקריב אשה לה' עלה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו (ויקרא אמור כג לח) מלבד שבתות ה' ומלבד מתנותיכם וגוומלבד כל נדרכם ומלבד כל נדבתכם אשר תתנו לה'. מה תלמוד לומר מלבד שבתות ה' וכ"ו? שיכול אין ליליקרבקרב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד. מנין קרבנות היחיד וקרבנות הציבור שהוקדשו ברגל שיבואו ברגל? וקרבנות שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל מנין? תלמוד לומר מלבד שבתות ה', אלו קרבנות ציבור, ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדרכם ומלבד כל נדבתכם, אלו קרבנות יחיד. אשר תתנו לה', אלו עופות דכתיב אם מן העוף קרבנו עלה לה' ומנחות דכתיב נפש כי תקריב קרבן מנחה לה' לרבות את כולם שיהו קריבין ברגל. יכול רשות? תלמוד לומר (במדבר פינחס כט לט) אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדרכם ונדבתיכם לעלתיכם ולמנחתיכם ולנסכיכם ולשלמכם, אלה, קבען חובה שיהו כולן קריבין ברגל ואם לא הביא עובר בעשה. יכול באיזה רגל שירצה? תלמוד לומר (דברים ראה יב ה ו) ובאת שמה והבאתם שמה. דאם להתיר להקריב במועד כבר התיר. אם לקבוע כחובה כבר קבע. אם כן למה נאמר ובאת שמה והבאתם שמה? אלא זה רגל הראשון שפגעת בו. יכול אם עובר אחד מהן. ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר? תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם. אינו עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה כשיטת חכמים. °רבי שמעוןבן יוחאי אומר שלשה רגלים כסדרן, כיצד? נדר לפני הפסח עד שיעברו עליו פסח ועצרת וחג. נדר לפני העצרת, עד שיעברו עליו עצרת וחג ופסח ועצרת וחג. נדר לפני החג, עד שיעברו עליו החג ופסח ועצרת וחג.
אמרה הגמרא: אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל, אלא משני מלכי יהודה. ולא על שני מלכי יהודה, אלא משני מלכי ישראל. לדעת בדיוק כמה כל אחד מלך אתה לא יכול לדעת בלי לדעת את שני המלכויות, כן? כי לפעמים אחד מלך שנה וקצת ונחשב לו כאילו שנתיים, והאחר מלך שנתיים מלאות וזה גם שנתיים, כן? אתה לא יכול לדעת בדיוק כמה כל אחד מלך, אבל מההקשר שאתה רואה בין המלכים אתה יכול להבין.
אמרה הגמרא: כתיב והימים אשר מלך דוד על כל ישראל ארבעים שנה. "בחברון מלך שבע שנים, בירושלים מלך שלושים ושלוש שנים". וכתיב בשמואל בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים, ובירושלם מלך שלושים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה. אז אם ככה - בכלל, חסירים - הרי בכלל אמרנו שהוא מלך ארבעים שנה, והיה צריך להיות ארבעים שנה וחצי. ואילו ובפרט יתירים - כלומר אם אנחנו נתייחס לכלל בתור האמת, שבזה ארבעים זה האמת, אז בפרט יש יתרים כי הרי יש חצי שנה נוספת.
אז אמרה רבי יצחק בר קצצתה בשם רבי יונה שלשים ושתים ומחצה היו - כלומר בירושלים הוא לא מלך שלושים ושלוש שנים באמת, אלא שלושים ושתיים שנה ומחצה. אז ביחד עם השבע שנים וחצי קיבלנו ארבעים שנה. אז למה כתוב שלושים שלוש שנה מלך בירושלים? אלא בשביל לחלוק לו כבוד לירושלם הוא מונה אותן שלימות.
רבי יהודה בי רבי אומר תירוץ אחר. הוא אומר חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט - כלומר ארבעים שנה הוא כתב, את החצי שנה הוא לא כתב, לכן לא הזכיר את החצי שנה.
אמר רבי שמואל בר נחמן, והיה כי ימלאו ימיך. אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד ימים מליאים אני מונה לך איני מונה לך ימים חסירים. כלום שלמה בנך בונה בית המקדש אלא כי על קורבנות - נכון, זו הסיבה שבית המקדש נבנה. חביב עלי משפט וצדקה שלך יותר מכל הקרבנות. שנאמר עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח.
רב חונא אמר תירוץ אחר, הסבר אחר למה בעצם מופיע ארבעים שנה ולא ארבעים וחצי. אומר, גם אם בירושלים מלך שלושים ושלוש שנים - כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו, כשהוא ברח מאבשלום הוא בעצם לא היה מלך והוא נחשב לגמרי הדיוט, עד כדי כך שבשעירה היה מתכפר כהדיוט. כלומר, אם הוא היה חוטא אז הוא לא יכול להביא שעיר כמו מלך, הוא היה צריך להביא שעירה כי הוא לא היה מלך. אז לכן את החצי שנה הזאת הורידו, לכן היא לא נמנתה.
אמרה התלמוד, רבי יודן בי רבי שלום אמר הסבר אחר. הוא אומר כתיב כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכית כל זכר באדום. אמר לו הקדוש ברוך הוא. אני אמרתי לך אל תתגרו בם וביקשת להתגרות בם? כי אני אמרתי לא להתגרות באדום ומדוע התגרת בם? חייך שאינן נימנין לך. כלומר את החצי שנה הזאת שדוד שלח את יואב להילחם באדום, מחקו מהשנים של המלכות של דוד.
תנן: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. שואלת הגמרא מאן תנא רגלים? זה רבי שמעון, דרבי שמעון בן יוחאי אמר שלשה רגלים כסדרן, בלבד חג המצות ראשון. צריך שלושה רגלים - פסח, שבועות, סוכות, לפי הסדר הזה. אז אם ככה אשכחת אמר פעמים חמשה, פעמים ארבעה, פעמים שלושה. כיצד? אם הוא נדר לפני עצרת - לפני שבועות - אז זה חמשה, כי יש לנו את שבועות סוכות ואז ניסן שבועות סוכות, צריך לפי הסדר. לפני החג - נדר לפני סוכות - זה ארבעה. לפני הפסח שלשה.
רבי אלעזר ברבי שמעון אמר, ובלבד חג המצות אחרון. אומר: לא צריך שלושה וחג המצות הוא ראשון, אלא חג המצות הוא האחרון, הוא הקובע, הוא הגורם. אז אשכחת אמר פעמים שלשה, פעמים שנים, פעמים אחד. אם הוא נדר לפני פסח, אז ברגע שמגיע פסח נגמר - מספיק אחד. נדר לפני סוכות אז זה שניים. נדר לפני שבועות אז זה שלושה. העיקר שפסח הוא האחרון, וכיוון שפסח עבר הוא מתחייב.
וחכמים אומרים רגל שפגע בו תחילה ובלבד שיעברו עליו רגלי שנה כולה. כלומר צריך שיעברו עליו שלושה רגלים.
אומרת הגמרא: כתיב מלבד שבתות ה' ומלבד מתנותיכם אשר תתנו לה'. מה תלמוד - שיכול אין ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד. הייתי חושב שכל מה שיקרב ברגל זה רק הקורבנות של חובה ברגל, שהם קורבן ציבור. מנין קרבנות היחיד וקרבנות הציבור שהוקדשו ברגל שיבואו ברגל? שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל? תלמוד לומר מלבד שבתות ה - אלו קורבן ציבור. מלבד מתנותיכם, מלבד כל נדרכם, מלבד כל נדבותיכם - אלו קורבנות יחיד. אשר תתנו לה', אלו עופות ומנחות - לרבות את כולם שיהו קריבין ברגל.
יכול רשות? אם הוא רוצה - תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם, אלה, קבען חובה שיהו כולן קריבין ברגל. ואם הוא לא הביא אז הוא עובר בעשה. כלומר אם הוא התנדב והגיע הרגל אז הוא עובר בעשה. זו הסיבה של חכמים שהם אומרים שכיוון שהגיע רגל ראשון ולא הביא הוא כבר מתחייב, כל מה שהוא התנדב וכל מה שהוא חייב.
יכול באיזה רגל שירצה? תלמוד לומר ובאת שמה והבאתם שמה. באותו רגע שהוא בא הרגל הראשון. כי אם להתיר שמה - אם הפסוק בא להתיר להקריב בכל המועד, זה כבר ראינו שהוא התיר; ואם לקבוע כחובה, אז זהו כבר קבע. אז אם כן, למה נאמר "ובאת שמה והבאתם שמה"? אלא זה רגל הראשון שפגעת בו. כיוון שמגיע רגל ראשון אתה כבר חייב להביא את זה.
יכול אם עובר אחד מהן, ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר? כלומר, אולי כבר אחרי אחד הוא עובר בל תאחר? תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם - אז אינו עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה. בעצם זה כמו שיטת חכמים - כמו שהרגל ראשון, אם הוא לא הביא הוא עובר בעשה, ואם עברו שלושה רגלים - מעכשיו, לא לפי הסדר, מעכשיו זה מהראשון שלושה רגלים - אז הוא עובר בל תאחר.
רבי שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן, כיצד? כמו שאמרנו מקודם, פשוט הגמרא חוזרת על זה. נדר לפני הפסח עד שיעברו עליו פסח ועצרת וחג. נדר לפני העצרת, עד שיעברו עליו עצרת וחג ופסח ועצרת וחג. נדר לפני החג, עד שיעברו עליו החג ופסח ועצרת וחג.
בעון קומי רבי אילא°אילעא. למה לא נאמר שכבר ברגל ראשון עובר בלא תעשה וכך נלמד עד כדון ראינו שמי שלא מביא קרבנותיו ברגל עובר בעשה. בלא תעשה מניין? תלמוד לומר (דברים ראה יב ה ו) ובאת שמה והבאתם שמה. מה אנן קיימין? אם בעשה הרי כבר אמור דכתיב (במדבר פינחס כט לט) אלה תעשו לה במועדיכם. אלא אם אינו עניין בעשה, תניהו עניין בלא תעשה. פסחים בזמנן, מהו שיעבור על בל תאחר מיד אף שלא עבר אפילו רגל אחד שהרי מקריבים בי"ד? אשכחת תני פסחים בזמנן עובר מיד. פשיטא, דלאדאי לא כן מה אנן אמרין? הרי קבוע לו זמן ולא יכול להקריבן בזמן אחר. אמר רבי שמואל בריה דרבי יוסה ברבי בון°, שלא תאמר שכיוון שאם אבד ונמצא מאחרלאחרשכיפרו בושנתכפרו הבעלים באחר, גופו קרב שלמים. גם כאן כשלא הקריב יהיה כשלמים, ולא יעבור עליו עד שיחלפו שלושה רגלים, קא משמע לן שעובר מיד. עד כדון צריכה עדין יש מקום לספק פסחים שלא הקריבן בזמנן, כגון שנאבדו ונתכפר באחר ונמצאו. מהו שיעבור? האם דינם כשלמים ואינו עובר עד שיעברו שלושה רגלים, או כיוון שבאו מחמת פסח דינם כפסח ומיד חייבים להקריבו? תיקו. בעון קומי רבי זעירא°. בין רגל לרגל מהו שיעבור בעשה על כל יום שלא הביא? התיב רבי אבא°. והתני, חגיגה שלא קרבה בראשון תיקרב בשני ברגל שני. אם בכל יום שאינו מקריב היה עובר בעשה, כלום היוומתיריןמתירין לו לעבור? הרי ודאי היו מצווים אותו שיקריב מיד. ועוד מן הדא דכתיב (דברים כי תצא כג כד) מוצא שפתיך תשמור ועשיתה כאשר נדרתה לה' אלקיך נדבה אשר דיברתה בפיך. ועשית בעשה. תשמר בלא תעשה. והרי כבר למדנו לחיוב עשה מובאת שמה והבאתם שמה, אלא להקיש עשה ללא תעשה, כלום הוא עובר על עשה ועל לא תעשה לא עד שיעברו עליו ג' רגלים? אף על עשה אינו עובר עד שיעברו עליו שלושה רגלים. אמר רבי אבין° בשם רבנן דתמן, הפסוק שמקיש בין עשה ללא תעשה ומכאן נלמד שעובר על שניהם באותו זמן מדבר באומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת. כיון שבא שני בשבת ולא הביאה, עובר בעשה ולא תעשה, אף שלא עברו שלושה רגלים, אבל בנדרים ונדבות סתם, על העשה עובר מיד ברגל ראשון שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה, ועל הלא תעשה עובר רק לאחר שעברו שלושה רגלים, כתיב (דברים ראה טו יט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך וכ"ו כתיב (דברים ראה טו כ) לפני ה אלקיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר אתה וביתך, לא הקריבו עד ששלמה שנתו והוא הדין לשאר קדשים, לפי הבריתא שתובא בהמשך שלומדת משנה בשנה שאף שאר קדשים עובר לאחר שנה, את מפיל יום האחרון, א_גוהוא עובר על כל יום ויום שעבר למפרע, כיוון שהציווי היה לאכול בתוך שנתו כך שבכל יום יכל לקיים את המצווה, וכשעבר שנתו התברר למפרע שעבר על עשה שהיה יכול לקיים בכל אחד מימי אותה שנה.
בעון קמיה רבי אילא: עד כדון בעשה, בלא תעשה מניין? תלמוד לומר ובאת שמה והבאתם שמה. מה אנן קיימין? אם בעשה הרי כבר אמור. אלא אם אינו עניין בעשה, תניהו עניין בלא תעשה.
פסחים בזמנן, מהו שיעבור? אשכחת תני פסחים בזמנן עובר. כן מה אנן אמרין? מה זאת אומרת? הרי ברור. אם לא, אז מה היינו אומרים? הרי קבעו לו זמן, הוא לא יכול להקריב זמן אחר.
אמר רבי שמואל בריה דרבי יוסה ברבי בון: שלא תאמר שאם אבד ונמצא לאחר שהתכפרו הבעלים באחר, אז גופו קרב שלמים, אז גם כאן כשלא יקריב יהא כשלמים ולא יעבור עליו עד שיחלפו שלושה רגלים.
עד כדון צריכה - כלומר עדיין יש לנו מקום להסתפק - פסחים שלא הקריבן בזמנם, כיוון שנאבדו והתכפר באחר ונמצאו. מהו שיעבור? זה תיקו.
בעון קומי רבי זעירא: בין רגל לרגל מהו שיעבור? כלומר האם הוא מתחייב בעשה על כל יום שהוא לא הביא אותו. התיב רבי אבא, והתני: חגיגה שלא קרבה בראשון תיקרב בשני. עכשיו אם בכל יום שהוא לא מקריב והוא עובר בעשה, כלום היו מתירים לו לעבור? בטח היו מצווים אותו שיקריב את זה מיד. אלא כנראה שלא חייבים בעשה על כל יום.
ועוד מן הדא, דכתיב: ועשית- בעשה. תשמר - בלא תעשה. כלום הוא עובר על לא תעשה לא עד שיעברו עליו ג' רגלים? כלומר התורה מקישה עשה ולא תעשה, לומר שכמו שהוא לא עובר על הלאו עד שעברו שלושה רגלים, אז גם בעשה אינו עובר עד שעברו שלושה רגלים.
רבי אבין בשם רבנן דתמן: הפסוק הזה מדבר באומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת, שהוא מגדיר זמן בדיוק. כיון שבא שני בשבת ולא הביאה, עובר. אבל בנדרים סתם, העשה עובר מיד ברגל הראשון, שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה, והלא תעשה עובר רק אחרי שעברו שלושה רגלים.
ואת מפיל יום האחרון, והוא עובר על כל יום ויום. כלומר ברגע שעבר יום אחד ולא הביא, כל יום ויום שעבר התברר שעבר עליו. אין כיני, עברו עליו שלשה רגלים - את מפיל את רגל האחרון, והוא עובר על כל רגל ורגל? כיוון שלא מצאנו סברא כזו, אז כנראה גם מה שאמרנו מקודם לגבי העשה - זה לא שייך, הוא לא עובר למפרע.
רבי בון בר חייה בעי: שלמה שנתו בעצרת. הרי בעצרת לא מביאים נדרים ונדבות, אז למה שיתחייב? איפשר לומר הוא אינו כשר ועובר?
אין כיני, עברו עליו שלשה רגלים את מפיל את רגל האחרון, והוא עובר על כל רגל ורגל שהרי גם כאן הצווי להביא ברגל, רק שלאחר שלוש רגלים עובר בלאו, ואף כאן נאמר שהתברר למפרע שעבר על הלאו בכל רגל. וכיוון שלא מצאנו סברה כזו, גם בעשה אינו עובר למפרע. רבי בון בר חייה° בעי. לפי הסברה הזו שכיוון שהגיעה יום אחרון עובר למפרע על כל הימים שלמה שנתו בעצרת שבו אין מביאים נדרים ונדבות. אם אומר אתה שכיוון שלא הביא ביום האחרון עובר על כל הימים שלא הביא עד אותו יום, ואמאי הרי הסיבה שלא הביא בעצרת זה כי אסור להקריב ביום טוב. איפשר לומר כן, הוא אינו כשר ועובר? כהדא (שמות משפטים כג יח) לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר היינו שקרבן חגיגה שנשחט עם הפסח בי"ד לא יתעכבו מלהקטיר עד הבקר של ט"ו אם לא הקטיר עובר בבל תאחר. ואימורי חול קריבין ביום טוב? ואף על פי כן כשיגיע בקר ט"ו עובר על בל תאחר, אף כאן כששלמה שנתו בעצרת אף שלא יכול להקריב, כשיעבור העצרת עובר בבל תאחר. אמר רבי אבהו°: קיימתיה א_דבשחל י"ד להיות בשבת שאימורי שבת קרבין°ביום טוב, והרי כשחל בשבת אין חגיגה באה עמו? אלאאמרתאמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין. והכאהכאנמי הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תאחר. אמר רבי חיננא°: אילו עבר והביא והקריבו ביום טובא_השמא אינו כשר? מאחר שאילו עבר והביא כשר, עובר. לגבי בכור כתיב (דברים ראה טו כ) לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה, שנה לו שחייב להביאו בתוך שנה מיום השמיני ושנה לתמורתו שאם המיר מונים לתמורה שנה מיום ההמרה, א_ושנה לתם ושנה לבעל מום שגם בעל מום נאכל בשנתו, שנה לבכור ושנה לקדשים שאם עבר שנה ולא הביא עובר בבל תאחר. שנה בשנה מלמד א_זשהבכור נאכל לשני ימים ולשתי שנים, היך עבידא? אם היה בן שנה בערב ראש השנה, הרי נאכל לשני ימים ושני שנים. ששוחטו בערב ראש השנה ואוכלו ערב ראש השנה ובראש השנה. בכור בעל מום צריך לאכלו בתוך שנתו. ואם לא היה בו מום עד שעברה שנתו, נותנים לכהן שלושים יום מיום שנולד בו מום. תני °רבי ישמעאלבן אלישע. נולד לו מום בט"ו יום בתוך שנתו ט"ו ימים אחרונים של השנהא_חרשאי לקיימו לאחר שנתו עד ט"ו יום, אמר רבי אילא°אילעא. זאת אומרת
כהדא: לא ילין חלב חגי עד בקר. ואימורי חול קריבין ביום טוב? הרי שחטו אותו בי"ד, זה יום חול, ואימורי חול לא קריבים ביום טוב, ואתה אומר שכשמגיע הבוקר של ט"ו הוא עובר בבל תלין? אותו דין בדיוק לגבי שבועות.
אמר רבי אבהו: קיימתיה בשחל י"ד להיות בשבת, שאימורי שבת קרבין ביום טוב. אין חגיגה באה עמו? הרי כשחל בשבת אין חגיגה באה עימו, אין מקריבים קרבן חגיגה. אלא אמרה תורה: הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין. גם כאן, התורה מצווה אותך תעשה הכל כדי לא לבוא לבל תאחר, תקטיר אותו קודם.
אמר רבי חיננא: אילו עבר והביא שמא אינו כשר? מאחר שאילו עבר והביא כשר, עובר.
כתיב: לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. שנה לו ושנה לתמורתו, שנה לתם ושנה לבעל מום, שנה לבכור ושנה לקדשים. שנה בשנה מלמד שהבכור נאכל לשני ימים ולשתי שנים, היך עבידא? ששחטו בערב ראש השנה ואוכלו ערב ראש השנה ובראש השנה.
תני רבי ישמעאל: נולד לו מום בט"ו יום בתוך שנתו רשאי לקיימו לאחר שנתו עד ט"ו יום. כלומר, שלושים יום מרגע ראיית המום, אסור שזה יחרוג מהשנה, וצריך להשלים לחודש מרגע ראיית המום.
שאין שנתו של בעל מום מחוורת שהיא מהתורה. שהרי°רבי ישמעאלבן אלישע מתיר לקיימו גם אחרי שנתו. ואם היה איסור תורה, חובה לאכלו בתוך שנתו. אמר רבי יוסה°אסי. מתני' מסייעא לרבי אילא°אילעא שהאיסור רק מדרבנן דתני, הבכור מזמןבזמן הזה רשאי לקיימו אפילו ד' וחמש שנים א_טעד שלא הראהו למומחה. ורק משהראה למומחה צריך לאכלו תוך שנתו ואם זה היה איסור תורה היה חייב להראותו למומחה מיד כשנפל בו מום. והא כתיב (דברים ראה טו כ) לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. מה אנן קיימין? אם לתם, הא כבר אמור שאם עברו שלוש רגלים עובר בבל תאחר אפילו לא עברה שנה. אלא אם אינו ענין לתם תניהו ענין לבעל מום. משמע שאף בעל מום חייב לאכול בתוך שנה מדאוריתא? לעולם הפסוק מדבר בתם, ובא לחייב כשעברה שנה אף כשלא עברו שלושה רגלים כדתני, אחד בכור ואחד כל הקדשים עובר עליהם משם רגלים בלא שנה, שנה בלא רגלים, ניחא רגלים בלא שנה, אבל איך יתכן שעברה שנה בלא רגלים? תמן אמרין, תיפתר שהיה מחוסר זמן פחות מבן שמונה ימים ויום השמיני שלו חל ביום טוב שני שללפסחפסחבפסח. וכיוון שלא היה ראוי לקרבן, הפסח הזה אינו נחשב. ועד פסח הבא תעבור שנה אבל לא שלושה רגלים. כמה דאת אמר תמן הראוי למקצת שנה ראוי לכולה. שהרי בכור ששלמה שנתו ביום טוב אף שאינו רשאי להקריב, אם לא הביא עד אז עובר בבל תאחר, כוון שהיה ראוי להביא בחלק מהזמן קדם. ואמור אוף הכא הראוי למקצת הפסח ראוי לכולו וכוון ששלמו שמונה ימים בתוך הפסח, אף אם יום השמיני חל ביום טוב שני של פסח ואינו יכול להקריב, למה לא נחשיב גם את הרגל הראשון ושוב אין שנה בלי שלוש רגלים? אמר רבי אבא מרי°, תיפתר בזמן שקדשו את החדש בראיה, כךשהיתהשיתכןששנה אחת היו ניסן וסיוון מלאים ובשנה אחר כך שניהם חסרים כךשעצרת הבאהבאה בחמשה בסיון ונולד בששה והיתה עצרת הבאה בשבעה. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירה°, גבי מעשר בהמה כתיב (ויקרא בחקותי כז לג) לא יבקר בין טוב לרע. עבר וביקר ובחר את הטוב כעשירי מהו שיעבור בלאו? אמר ליה: כל דבר שבא להתיר, אינו עובר. מה בא להתיר כאן? התורה התירה להקדיש בעלי מומין. כך שהפסוק לא בא לאסור להביא מהטוב, אלא באה להתיר להקדיש אף בעלי מומים למעשר. אבל ודאי אם בחר בתם אינו עובר. מצורע שנטהר. מגלח ביום השביעי, וביום השמיני מביא שלש בהמות חטאת ואשם ועולה. והאשם קדם לכולם שהוא מתיר את המצורע לאכול קדשים ולבא למקדש. והדל היה מביא מלבד האשם חטאת העוף ועולת העוף. מצורע עשיר שהעני הכל הולך אחר אשמו. שאם הקריב האשם כשהיה עשיר כבר נתחייב בקרבן עשיר. ואם הקדיש ועדין לא הקריב יכול להביא קרבן עני. משמע שיכול להקדיש חטאת העוף קדם שהקריב אשמו. תמן תנינן: ביום השמיני א_ימביא שלש בהמות חטאת ואשם ועולה והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף. ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם? שהרי האשם צריך להיות קדם לכולם שהוא מתיר את המצורע לאכול קדשים ולבא למקדש, וכיוון שכל עוד שלא הוקרב האשם חטאת העוף לא ראויה, הרי היא כמחוסרת זמן, ואיך הוא יכול להקדיש אותם יחד? אמר רבי אלעזר°בן פדת כאן התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן. רבי אבא בר ממל° בעא קומי רבי אימי°אמי בן נתן
אנחנו פותחים בירושלמי מסכת ראש השנה, דף ד'. אומרת הגמרא, אמר רבי ישמעאל: שאין שנתו של בעל מום מחוורת. כלומר, ברור שזה לא מהתורה שצריך לאכול את זה בתוך שנה. כי הרי רבי ישמעאל מתיר לקיים אותו גם אחרי שנתו, כי אם זה היה איסור תורה היה חייב לאכול אותו בתוך שנתו. כלומר, אם הוא נהיה בעל מום לפני סוף השנה, אז משלימים לו חודש מאז, למרות שזה חורג מהשנה. אז רואים מכאן שהעניין של השנה זה לא מהתורה.
אומרת הגמרא, אמר רבי יוסה מתני' מסייעא לרבי אילא שהאיסור זה רק מדרבנן. דתני, הבכור הזה רשאי לקיימו אפילו ד' וחמש שנים עד שלא הראהו למומחה, ורק מי שהראוהו למומחה צריך לאכול תוך שנתו. מאותו רגע, כמו שאמרנו שלושים ימים, אם זה אחרי השנה, ובתוך השנה צריך להשלים עד השנה. ואם זה היה איסור תורה, אז היה חייב להראותו למומחה מיד שנופל בו מום.
אומרת הגמרא, והכתיב "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה". שואלת הגמרא: מה אנן קיימין? אם לתם הא כבר אמור, שאם עברו השלושה חודשים הוא בעל תם, אפילו אם לא עברה שנה. אלא אם אינו ענין לתם תניהו ענין לבעל מום, משמע שגם בבעל מום חייב לאכול בתוך השנה מדאורייתא — וזה חוץ מדרבנן.
אומרת הגמרא, לא, לעולם הפסוק הזה מדבר בתם, והפסוק בא לחייב כשעברה שנה גם כשלא עברו שלושה רגלים. כי דתני, אחד בכור ואחד כל הקדשים עובר עליהם משם רגלים בלא שנה, שנה בלא רגלים. אומרת הגמרא, זה יכול להיות "רגלים בלא שנה" — עם דוגמה. אנחנו יכולים לומר נניח ניסן, כלומר פסח, שבועות, סוכות — לפי כל הדעות יש פה עניין של איסור בל תאחר של רגלים. אבל איך ייתכן שעברה שנה בלא רגלים?
אומרת הגמרא, תמן אמרין, תיפתר שהיה מחוסר זמן. כלומר שהוא היה פחות משמונה ימים לפני פסח. נולד ממש בערב פסח, אבל אז בעצם כל הפסח עבר עליו כשהוא לא ראוי להקרבה. אז כיוון שהוא לא היה ראוי לקורבן בפסח, הפסח הזה לא נחשב, כך שיוצא שבעצם עד הפסח הבא תעבור שנה אבל לא שלושה רגלים.
כמה דאת אמר תמן הראוי למקצת שנה ראוי לכולה. כי הרי בכור שזמן שנתו ביום טוב, אז למרות שהוא לא רשאי להקריב, אם הוא לא הביא עד אז הוא ובעל תם אחר, כיוון שהיה ראוי להביא בחלק מהזמן — אם השנה שלו הסתיימה בשבועות, היום שבועות הוא לא יכול להקריב, ואף על פי כן כיוון שהוא יכול להקריב קודם הוא מתחייב, כי מספיק לי שחלק מהזמן הזה הוא היה ראוי.
ואמור אוף הכא הראוי למקצת הפסח ראוי לכולו. וכיוון ששלמו שמונה ימים בתוך הפסח, גם אם היום השמיני חל ביום טוב שני של פסח והוא לא יכול להקריב, יכולה המניין להתחשב גם את הרגל הראשון. ושוב אין כאן שנה בלי שלושה רגלים. זאת אומרת, נניח גם אם הוא נולד בערב החג, יוצא שהשמיני שלו זה יום טוב, אז נכון שהוא לא יכול להקריב, אבל כמו שאמרנו לגבי הבכור שאם היום האחרון היה בשבועות זה נחשב כאילו זה חלק מהזמן — אז גם פה נגיד אותו דבר, שזה יחשב כאילו רגל. אז שוב פעם אין לך שנה בלי שלושה רגלים.
אמר רבי אבא מרי, תיפתר עצרת בחמשה ונולד בששה והיתה עצרת הבאה בשבעה. תיפתר בזמן שקידוש הלבנה הוא בראייה, כך שייתכן ששנה אחת היו ניסן וסיוון מלאים, ושנה אחר כך שניהם היו חסרים, כך שעצרת בשנה הראשונה באה בחמישה בסיוון, והוא נולד בשישה בסיוון, ועצרת שנה הבאה הייתה בשבעה. יוצא שבעצם עברה שנה שלמה ולא היו שלושה רגלים.
רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירה. לגבי מעשר בהמה כתיב לא יבקר בין טוב לרע. עבר וביקר מהו שיעבור? כלומר, אם הוא בחר את הטוב בתור עשירי, האם הוא עובר בלאו? כלומר, האם כל הלאו הזה בא לאסור רק את הבחירה ברע, או שזה גם בא לגבי בחירת הטוב? כן, כלומר התורה אמרה העשירי צריך להיות קודש, ואסור לך לבחור בין טוב בין רע. אז גם אם הוא יבחר את הטוב בתור עשירי, הוא יבוא בלאו — זו השאלה.
אמר ליה: כל דבר שבא להתיר, אינו עובר. אומר לו: הפסוק הזה בעצם לא בא להגיד לנו שחייב בלאו, אלא הפסוק הזה בא להתיר. מה בא להתיר כאן? התורה התירה להקדיש בעלי מומין, כי אנחנו יודעים שבכל מקום אין היתר להקדיש בעלי מומים, והתורה באה ואמרה לנו פה מותר. כלומר שהפסוק בעצם לא בא לאסור להביא מהטוב, אלא בא להתיר להקדיש גם בעלי מומים למעשר. אבל ודאי אם הוא בוחר בטוב אז הוא לא עובר, כי אם הוא יבחר טוב במקום בעל מום אז הוא לא עובר.
אנחנו יודעים שההלכה היא שמצורע שנטהר מגלח ביום השביעי, וביום השמיני הוא מביא שלוש בהמות: חטאת, אשם ועולה, והאשם קודם לכולם כיוון שהוא מתיר את המצורע לאכול קודשים ולבוא למקדש. עכשיו, אם הוא אדם עני, דל, מצורע דל, הוא היה מביא רק אשם בתור בהמה, ובמקום חטאת ועולה הוא מביא חטאת העוף ועולת העוף.
עכשיו מצורע שהיה עשיר ואחרי זה נהיה עני — המשנה אומרת שההלכה היא שהכל הולך אחר אשמו. כלומר שאם הוא הקריב את האשם כשהוא היה עשיר, אז כבר הוא התחייב בקורבן עשיר והוא לא יכול להביא עכשיו קורבן עני. הוא חייב להביא כבשים. עכשיו, אם הוא הקדיש ועדיין לא הקריב את האשם, אז הוא יכול להביא קורבן עני. אבל מה משמע מכאן? משמע שהוא יכול להקדיש את שאר הבהמות, חטאת ועולה, גם קודם שהוא מקריב את האשם.
אומרת הגמרא, תמן תנינן: ביום השמיני מביא שלש בהמות חטאת ואשם ועולה והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף. שואלת הגמרא, ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם? הרי האשם צריך קודם לכולם שהוא מתיר את המצורע לאכול קודשים ולבוא למקדש, וכיוון שכל עוד לא הוקרב האשם אז חטאת העוף היא לא ראויה — זה נחשב כאילו מחוסר זמן. אז איך הוא יכול להקדיש אותם יחד?
אמר רבי אלעזר, כאן התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן. להקדיש מותר, להקריב אסור, אבל להקדיש מותר. ופה זה המקור שהתורה התירה — בזה שאנחנו רואים שהתורה מתירה לו להקדיש את כל הבהמות שהוא חייב בהן בתור קורבנות בבת אחת, למרות שבעצם כל עוד שהוא לא הקריב את האשם אז האחרים נחשבים מחוסרי זמן.
כתיב (ויקרא מצורע יד כג) בשמיניוהביא אתם ביום השמינייבאלטהרתו אל הכהן. עבר ולא הביא מהו שיעבור בבל תאחר? אמר ליה: כל דבר שבא להתיר אינו עובר. מה בא להתיר כההיא דאמר רבי אלעזר°בן פדת כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן. רבי יוסי ברבי בון°אמר, אין מכאן ראיה שהתורה התירה להקדיש מחוסר זמן, שאפשר שכוונת התורה לאמר שכל שבעה אין אומר לו הבא, מיכן מיום שמיני ואילך אומר לו הבא. אבל ודאי צריך שיקריב קדם את האשם ורק אחר כך יקדיש את החטאת והעולה, ואם לא הביא ביום השמיני עובר בבל תאחר. מתני' פליגא על רבי יוסי ברבי בון°, כולהםדתנינן, ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וכו' והנזיר והמצורע העולהמטומאתו לטהרתו ותני עלה וכולן מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל אלמא מצורעין יכולין להשהות קרבנותיהן ודלא כרבי יוסי ברבי בון°: ניחא נזיר, מצורע לאו מחוסר כפורים הוא? וכל עוד שלא הביא אשמו, אינו אוכל בקדשים. והא תנינן ההלל והשמחה שמונה והרי אין שמחה אלא בבשר שלמים נמצא שהמצורע אינו יכול לשמוח בחלק מימי החג? פתר לה שמה שנאמר כולם מכוונים ומביאים ברגלים, נאמר רק בנזיר. רבי זכריה חתניה דרבי לוי° בעי. רישא אתון פתרין בנזיר כמו שאמרנו וסיפא לא ידוע לנו מה נאמר בסיפא. במצורע? אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל°, לא קשה ממה שאמרה המשנה ההלל והשמחה שמונה, שהלא כבר איתתבת תמן מזה שבשבת ויום טוב לא מקריבים שלמים ושלמים שנשחטו בערב יום טוב אינו יוצא בהם ידי שימחה, ואמר רבי יוסה°אסי קיימה רבי אבודמא נחותה°, בכהנים שיוצאים ידי שמחה בשעירי הרגלים. כך שדי שיש מי שיכול לשמוח בכל שמונת ימי החג, אוף הכא הכהנים בשעיר. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסה°אסי. כתיב (ויקרא תזריע יב ג) וביום השמיני ימול. עבר ולא מל האם עובר עלו בבל תאחר? אמר ליה (דברים כי תצא כג כב) כי תדר נדר להליי' אלהיך לא תאחר לשלמו. דבר שהוא ניתן לתשלומין שנפטר בכסף כמו קרבן יצא זה שאינו ניתן לתשלומין. תני, לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו, כהדא דתני (ויקרא אחרי מות יז ד) ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ולא את חליפיו, שאם המיר על בעלת מום, אף שהקדושה תופסת אינו עובר עליה משום שחוטי חוץ. מה הכוונה של הבריתא הראשונה שאמרה לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו? אמר רבי יונה°
רבי אבא בר ממל בעא קומי רבי אימי. כתיב והביא אותם ביום השמיני... אל הכהן. כלומר הוא צריך להביא ביום השמיני את הקורבנות האלה. עבר ולא הביא מהו שיעבור? אמר ליה: כל דבר שבא להתיר אינו עובר. עכשיו מה הפסוק הזה בא להתיר? דאמר רבי אלעזר, כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן. כמו שאמרנו, שהתורה התירה להקדיש את שאר הקורבנות ביחד, את החטאת והעולה ביחד עם האשם, למרות שכל עוד שהוא לא הקריב את האשם הוא עדיין לא מחויב באחרים.
רבי יוסי ברבי בון אומר: אין מכאן ראיה שהתורה התירה להקדיש מחוסר זמן, כי אפשר שהכוונה של התורה היא לומר כל שבעה אין אומר לו הבא, מיכן ואילך אומר לו הבא. כלומר כל שבעה ימים לא כופים אותו להביא, מיום השמיני ואילך כופים אותו להביא. אבל ודאי שצריך שיקריב קודם כל את האשם ואחר כך יקדיש את החטאת והעולה. עכשיו, אם הוא לא הביא ביום השמיני אז הוא בא בבל תאחר.
מתני' פליגא על רבי יוסי ברבי בון. דתנינן: ואלו מגלחים במועד — הבא ממדינת הים וכו', והנזיר, והמצורע, ועולה מטומאתו לטהרתו. ותניא: לעולם מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל. כלומר, אם הוא סיים את הצרעת שלו לפני הרגל, הוא יכול להביא את הקורבן ברגל — לכתחילה יכול לדחות את זה. אלמא מצורעין יכולין להשהות קרבנותיהן ודלא כרבי יוסי ברבי בון. רבי יוסי ברבי בון אומר שהם חייבים להביא ביום השמיני ואם לא — מתחילים לעבור באיסור וכופים אותם, ואילו פה אתה רואה בפירוש שהם יכולים לכתחילה להתכוון להביא את זה ברגל. אז זה מתאים לדעה שאומרת שהפסוק הזה בא להתיר להקדיש מחוסר זמן.
ואתה אומר: ניחא נזיר, מצורע לא מחוסר כפורים הוא? והרי מחוסר כיפורים כל עוד שהוא לא מביא את הקורבן שלו. במקרה שלנו במצורע, כל עוד שהוא לא מביא את האשם הוא לא יכול לאכול בקודשים. והא תנינן ההלל והשמחה שמונה. כלומר בסוכות הוא צריך לשמוח שמונה ימים, ואין שמחה אלא בבשר שלמים. יוצא שמצורע לא יכול לשמוח בחלק מימי החג — אז איך התירו לו לחכות לרגל? הרי אם הוא מביא את זה בתוך חול המועד סוכות, יוצא שאת החג עצמו הוא לא יכול לאכול שלמים, ממילא הוא לא יכול לשמוח.
פתר לה בנזיר. הוא הסביר שמה שנאמר "כולם מתכוונים ומביאים ברגלים" זה נאמר רק על נזיר, כי אמרנו שיכולים להמתין לרגל. לא נאמר על מצורעים, כי מצורעים באמת צריכים להביא את זה קודם הרגל כדי שיוכלו לאכול שלמים ברגל.
רבי זכריה חתניה דרבי לוי בעי: רישא אתון פתרין בנזיר, וסיפא במצורע? אתם לא יכולים ככה לשחק — אתם אומרים זה מדבר על נזיר, ובסיפא לא מופיע בשום מקום מה הכוונה, אבל כנראה היה המשך של הברייתא והגמרא העמידה את זה במצורע. אז איך זה מסתדר?
אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל, לא כבר איתתבת תמן. שאלו כבר שאלה כזאת במקום אחר. אמרנו מזה שהרי בשבת וביום טוב לא מקריבים שלמים, ושלמים שנשחטו בערב יום טוב הרי לא יוצא בהם את השמחה — שאלנו אז איך אתה אומר שהשמחה שמונה? ואמר רבי יוסה, קיימה רבי אבודמא נחותה, בכהנים בשעיר. כלומר בעצם הכוהנים שהיו אוכלים את בשר שירי הרגלים מקיימים שמחה בבשר. רואים מכאן שדי שיש מי שיכול לשמוח — לא צריך שכולם ישמחו, "שמחת בחגך" די שמישהו שמח. אוף הכא הכהנים בשעיר — הכוונה לאו דווקא כוהנים, אלא כיוון שיש אנשים מישראל שהם לא מצורעים ויכולים לאכול, הם לא מחוסרי כיפורים, אז זה נקרא שהם שמחו שמונה ימים. זה נקרא "הלל והשמחה שמונה".
רבי חגיי בעא קומי רבי יוסה. כתיב וביום השמיני ימול. עבר ולא מל — האם עובר על בל תאחר? אמר ליה: כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו. אז על מה אתה עובר בבל תאחר? דבר שהוא ניתן לתשלומין, כלומר שהוא נפטר על ידי כסף או קורבן, יצא זה שאינו ניתן לתשלומין, ולכן בעצם הוא לא עובר על בל תאחר.
לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו, כהדא דתני: ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ולא את חליפיו. הכוונה שאם המיר בהמה על בעלת מום, אז למרות שהקדושה תופסת, הוא לא עובר עליה בעבור זכויות החוץ, כיוון שגם אם הוא היה מביא את זה למקדש זה היה פסול. שאלת הגמרא: מה הכוונה שהברייתא הראשונה שאמרה "לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו"? את הסיפא הבנו — אמרנו שהכוונה שאם המיר בהמה על בעל מום, למרות שהקדושה תופסת הוא לא עובר עליו אם ישלם אותו בחוץ. אבל מה הרישא, "לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו" — מה זה בא לומר?
אמר רבי יונה — פירשה רבי לוי בן סיסי בשם רבי: הרי עליי עולה, ועברו עליי שלושה רגלים ונפסל, והביא אחרת והקריבה מיד — הייתי אומר שייפטר מן הראשונה. תלמוד לומר: לא תאחר לשלמו ולא חליפיו. כלומר בעצם מה שקרה: הוא הקדיש בהמה ועבר שלושה רגלים, אחרי שלושה רגלים הבהמה נפסלה, עכשיו הוא הביא אחרת והקריב אותה מיד. הייתי אומר שכיוון שהקריב מיד, השנייה בעצם באה במקום הראשונה וזה כביכול מתחיל זמן חדש, וכיוון שהוא הקריב מיד אז הוא לא עבר איסור. משמע שלא — על הראשונה הוא כבר עבר, והחליפין לא מתקנים את מה שהוא עבר על בל תאחר על הראשונה.
פירשה לוי בן סיסי° קומי °רבי, באומר הרי עלי עולה, ועברו עליה שלשה רגלים ונפסל והביא אחרת והקריבה מיד. הייתי אומר יופטריפטר מן הראשונה, לפום כן צריך מימר לא תאחר לשלמו ולא חליפיו. שאין החליפן מתקנים את מה שעבר בבל תאחר על הראשונה. אמר רבי יוסה°אסי אם באומר הרי עלי עולה פשיטא שמיד כשעברו שלושה רגלים הוא עובר ולא צריך בשביל זה פסוק. אלא כן אנן קיימין, א_יאבאומר הרי זה עולה ועברו עליה ב' רגלים ונהיתה בעלת מום והביא אחרת תחתיה, ולא הקריבה מיד ועבר עליה רגל שלישי. הייתי אומר תצטרף הראשונה עם תמורה לשלשה רגלים, לפום כן צריך מימר לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו. כתיב (דברים כי תצא כג כב) כי תידור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעימך והיה בך חטא. כי דרוש ידרשנו, אלו חטאות ואשמות. יי'האלהיךאלקיך זה הקדש בדק הבית שאין בו כלום לכהנים וכולו לה', מעמך זה לקט שכחה ופיאה, (דברים כי תצא כג כב) והיה בך חטא א_יבולא בקרבנך חטא. שהקרבןדלאלאנפסל אם הבעלים עבר על בל תאחר, פשיטא דאי לא כן מה אנן אמרין ולמה שיפסל? אמר רבי שמואל בריה דרבי יוסה ברבי בון°. שלא תאמר שמה שאמרה תורה לא לאחר זה רק שמא ימצאאם יתאחר נמצא זבח פסול. אבל אם יצליח לשמור על הבהמה שלא תפסל אפילו שעברו שלושה רגלים יהיה פטור. לפום כן צריך מימר והיה בך חטא. בך ולאאפילו שלא בקרבנך חטא. (דברים כי תצא כג כד) מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה. תשמר ועשית. להזהיר בית דין שיעשוך כופין. רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי אבינא°. א_יגמיכן למשכון שנוטלין ממי שחיב עולות ושלמים (דברים כי תצא כג כד) כאשר נדרת להליי' אלהיך נדבה. ויש נדר קרויה נדבה? אלא לחייב על כל נדר ונדר בפני עצמו, ועל כל נדבה ונדבה בפני עצמה. א_ידאי זהו נדר? שאמרו האומר הרי עלי עולה. ואיזהו נדבה? שאמרו האומר הרי זה עולה. רבי חמא חבריהון דרבנן° בעי אמר הרי עלי עולה וחזר ואמר הרי זו עולה, האם חייב גם משום נדר וגם משום נדבה, ואם עברו שלושה רגלים ולא הקריב עובר על שני לאוים? רבי חיננא° בעי לא מסתברא דידא אלא יש מקום להסתפק אם אמר הרי זו עולה וחזר ואמר הרי עלי עולה. שהרי עלי חמור יותר מהרי זו. שכשאומר הרי עלי, מקבל עליו אחריות. איסור חמור חל על איסור קל. אין איסור קל חל על איסור חמור. תנן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. תני, הוסיפו עליהן שכר בתים ותרומת שקלים. שכר בתים אמר רבי יונה°: והוא שאמר שנה זו שאז השכירות עד א' בניסן. אבל אם אמר שנה אחת נותן שנים עשר חדשים מעת לעת. א_טוותרומת שקלים. תנן: התם, באחד באדר משמיעין על השקלים. ולמה דווקא באחד באדר? כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן, ותיתרם תרומת הלשכה מן התרומה החדשה בזמנה באחד בניסן. כהיאכהא דאמר רבי שמואל בר רב יצחק°, למה תורמים דווקא באחד בניסן? מפני שסמכו תרומת הלשכהכתחילתהכתחלתה. דכתיב (שמות פקודי מ יז) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. ותני עלה. ביום שהוקם המשכן, בו ביום נתרמה התרומה. רבי טבי° ורבי יאשיה°ואמרו בשם כהנא°, נאמר כאן (במדבר פינחס כח יד) עלת חדש בחדשו לחדשי השנה. ונאמר להלן (שמות בא יב ב) החדש הזה ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. מה חדשי שנאמר להלן, אין מונין אלא מניסן. אף חדשי שנאמר כאן, אין מונין אלא מניסן. אמר רבי יונה°, שבק רבי טבי° ראשה דמתניתא, ואמר סופאסופה דלא כן ולא היה צריך לעשות כך כיוון שלא מובן ההקשר למחצית השקל והיה לו לומרכהדאיכהדא דתני (במדבר פינחס כח יד) זאת עולת חדש בחדשו. יכול יהא תורם בכל חדש וחדש? תלמוד לומר בחדשו לחדשי השנה, בחודש אחדא' הוא תורם לכל חדשי השנה. יכול באי זה חדש שירצה? נאמר כאן וחדשיחדשי, ונאמר להלן חדשי. מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן. אף חדשי שנאמר כאן, אין מונין אלא מניסן. תמן תנינן °רבי מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, °בן עזאי אומר
ירושלמי ראש השנה דף ה
אנחנו תמיד ירושלמי מסכת ראש השנה, דף ה', נתחיל מהשורה השנייה. מה ב... בדף הקודם אמרנו שיש איזה ברייתא של הלכה סתומה, היא אומרת, כתוב, "לא תאחר לשלמו ולא חליפיו". עכשיו מה הכוונה? אז הגמרא הביאה בתחילה בשם לוי בן סיסי, שהסביר לפני רבי, כן? כיוון שאדם שאמר, "הרי עליי עולה" ועברו עליו שלושה רגלים ואחרי שלושה רגלים הבהמה נפסלה ואז הוא הביא אחרת והקריב אותה מיד. הייתי חושב שבעצם מתכפר לו על מה שהוא עבר, כיוון שעכשיו הבהמה החדשה כביכול מתחילה זמן חדש ובזמן הזה הוא כן עמד. קא משמע לן שלא, את האיסור הוא כבר עבר ואת הבהמה השנייה הוא מקריב.
בא רבי יוסה ואומר, מה רבי יוסה? אם באומר הרי עלי מיד הוא עובר, פשיטא שמיד שעברו שלושה רגלים הוא עובר, כן? לא צריך בשביל זה פסוק מיוחד, אלא כן קיימין. באומר "הרי זו עולה" ועברו עליה שני רגלים והיא הייתה בעלת מום והביא אחרת תחתיה ולא הקריבה מיד ועבר עליה רגל שלישי. הייתי אומר שתצטרף הראשונה עם התמורה שלושה רגלים, לפום כן צריך מימר "לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו", כן? עכשיו בעצם הוא אומר ככה, הוא אומר אם בן אדם הקדיש הוא לא אמר "הרי עליי", שזה בעצם כשהוא עצמו עבר שלושה רגלים הוא כבר התחייב, אלא הוא אמר "הרי זו", הוא אמר על בהמה מסוימת, "הרי זו" שגם פה הוא צריך להעביר אותה שלושה רגלים, אבל עברו שני רגלים והיא נפסלה ואז הוא החליף אותה בבהמה אחרת ועליה עבר רגל אחד. אז הייתי חושב שהוא התחייב מיד כיוון שעכשיו עברו שלושה רגלים. קא משמע לן שלא. זה בעצם מה שהברייתא באה להגיד.
ואת אומר כתוב, "כי תתכונן את נדר ה' אלוקיך לא תאכל שלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלוקיך ממך והיה בך חטא." ומה זה כי דרוש ידרשנו? מה זה כפיות הזאת? אלו חטאות ואשמות. "זה הקדש בדק הבית", למה זה נקרא ה' אלוקיך? כיוון שבהקדש בדק הבית אין לכוהנים כלום, כולו לה', כן? כמו בשאר הקורבנות, הכוהנים מקבלים את העור, מקבלים חלקים, אבל בהקדש בדק הבית אין להם כלום, אז לכן זה נקרא לה' אלוקיך. "מעמך זה לקט שכחה ופיאה". "והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא", כן? כלומר שהקורבן לא נפסל אם הבעל עבר בעל תא אחר.
ואת אומר לא, פשיטא דמילתא, זה ברור. די לא חיל, מה אומרים? למה שיפסל? אמר רבי שמואל בריה דרבי יוסה ברבי בון, שלא תאמר שמא זבח פסול, כן? כלומר, הייתי חושב שבעצם מה הסיבה, כן? התורה אמרה אל תאחר. מה סברא? למה לא לאחר? כנראה התורה חששה שאם הוא יאחר אז זבחו פסל, כי הרי עם הזמן סיכוי טוב מאוד שיהיה בו מום. אבל אם הוא כן יצליח לשמור על הבהמה שלא תיפסל, אז אולי אפילו אם יעברו שלושה רגלים הוא יהיה פטור. אז לפום כן צריך מימר, מה "והיה בך חטא", כן? להגיד לך זה לא בא להגיד שבבהמה אין חטא, כי זה פשיטא, אלא הכוונה שיהיה בך חטא. הייתי חושב שלא יהיה בו חטא, כן? אם הוא שמר על הבהמה שלא היה בה מום, כן? אז למרות שהוא לא הביא אותה, הייתי חושב שהוא יהיה פטור, קא משמע לן שהוא עובר איסור. כן? ומה הכוונה בזה? איך אנחנו צריכים ללמוד את זה? לא כמו שאמרנו מקודם, "בך חטא ולא בקרבנך חטא", אלא הכוונה בך אפילו שלא "בקרבנך חטא", כלומר אפילו שאין בקרבן מום, כן? חטא פה הכוונה מום. זאת אומרת, יש בך חטא, אתה עובר על איסור "בל תאחר" למרות שדאגת שהבהמה תהיה תמימה.
כתוב, "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נתת לה' אלוקיך נדבה", כן? כתוב תשמור ועשית. מה זה תשמור ועשית? להזהיר בית דין שיעשוך, כלומר שיכפו עליו, כן? רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי אבינא, מיכן למשכון שנותנים מי שחייב עולות ושלמים, כן? אדם שחייב עולות ושלמים אז גובים ממנו, אה, משכון.
עכשיו, "כאשר נדרת לה' אלוקיך נדבה", שואלת הגמרא, "ויש נדר קרויה נדבה?" הרי נדר זה משהו אחד, נדבה זה משהו אחר. אלא לחייב על כל נדר ונדר בפני עצמו ועל כל נדבה ונדבה בפני עצמה. עכשיו איזהו נדר? עכשיו הגמרא מסבירה, מה זה אמרנו שזה נדר וזה לא נדבה? מה זה נדר? מה זה נדבה? אי זהו נדר? האומר הרי עלי עולה, כן? כלומר הוא בעצם מתחייב. ואיזהו נדבה? האומר הרי זה עולה. כלומר אם הוא מראה את הבהמה, ואז בעצם ההבדל ביניהם, שאם לדוגמה הבהמה נגנבה, אז אם הוא אמר "הרי עליי עולה", הוא צריך להביא בהמה אחרת. אבל אם הוא אמר "הרי זו עולה", אם היא נגנבה או אבדה אז ההקדש הפסיד. הוא לא חייב.
רבי חמא חבריהון דרבנן בעי, אמר "הרי עליי עולה" וחזר ואמר "הרי זו עולה". האם הוא חייב גם בשביל נדר וגם בשביל נדבה? ואז אם עברו עליו שלושה רגלים ולא הקריב, הוא היה חייב בשביל שני עולות? אומרת הגמרא, רבי חיננא בעי, אומר לא מסתברא. בזה אין מקום לספק, אלא יש מקום לספק במקרה אחר. אם הוא אמר "הרי זו עולה" וחזר ואמר "הרי עליי עולה", כן? כי הרי כשהוא אומר "הרי עליי" זה יותר חמור מאשר "הרי זו", כי כשהוא אומר "הרי עליי" הוא מקבל אחריות. אז איסור חמור חל על איסור קל, אין איסור קל חל על איסור חמור.
ואת אומר, למד מהאי דתנא, דן באחד שאיחר ראש השנה על מלואים ועל רגלים. תני הוסיפו עליהן שכר בתים ותרומת שקלים. כן, כלומר הברייתא הוסיפה גם שכר בתים ותרומת שקלים. שכר בתים, מה הכוונה? אמר רבי יונה והוא שאמר שנה זו. כן, כלומר, אם הוא אומר אני שוכר ממך את הבית לשנה זו בסכום מסוים, אז השכירות זה עד אחד בניסן. אבל אם הוא אמר שנה אחת, אז פה תמיד נותנים שנים עשר חודשים מעת לעת.
ותרומת שקלים, בבית תרומת שקלים הוסיפו, ואתה אומר תנן באחד באדר משמיעים על השקלים. עכשיו למה דווקא באחד באדר? כדי שיביאו ישראל את שקליהם בעונתם ותתרם תרומת הלשכה החדשה בזמנה באחד בניסן. כי דאמר רבי שמואל בר רב יצחק תורמים דווקא באחד בניסן מפני שתמכו תרומת הלשכה כתחילתה. כן, כלומר כמו שהיה בהתחלה בפעם הראשונה שתרמו, דכתיב "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". ותני עלה ביום שהוקם המשכן, בו ביום נתרמה התרומה. אז כמו שהם עשו בחנוכת המשכן תרמו — זה היה באחד בניסן, אז גם אנחנו תורמים באחד בניסן.
רבי טבי ורבי יאשיה אמרו בשם כהנא, נאמר כאן חדשי — "עולת חדש בחדשו לחדשי השנה" — ונאמר להלן חדשי — "החדש הזה לכם ראש חדשים... יהיו לכם לחדשי השנה". מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן, אף חדשי שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן. אז לכן בעצם התרומה היא בניסן.
אמר רבי יונה, שבק רבי טבי ראשה, כלומר רבי טבי הביא רק את הסיפא של המשנה, אבל לפי הסיפא לא רואים כל כך מה הקשר בכלל לשקלים, לא רואים את זה מהפסוקים עם הברייתא, אבל צריך להבין את הרישא כדי להבין שמדובר על מחצית שקל. היה צריך להתחיל מההתחלה, ואמר דלא כן דתני: "זאת עולת חדש בחדשו". יכול יהא תורם בכל חדש וחדש? תלמוד לומר בחדשו לחדשי, בחודש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה. יכול באי זה חדש שירצה? נאמר כאן חדשי ונאמר להלן חדשי, מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן. אף חדשי שנאמר כאן, אין מונין אלא מניסן. ואז הכל ברור שזה קשור. בעצם כל הברייתא באה ללמד שתורמים באחד בניסן.
האלוליים מתעשרין בפני עצמן. אמר רב חונה°: טעמיה ד°רבי מאיר דעד כאן הן מתמצות לילד מן הישנות שהתעברו לפני ניסן שהעיבור חמישה חדשים, מיכאןמכאן והילך הן מתחילות לילד מן החדשות מהעיבור שאחרי ניסן. רבי יוסי ברבי בון°אמר בשם רב חונה°, טעמא ד°רבי אליעזרבן הורקנוס ו°רבי שמעוןבן יוחאי. (תהלים ס"ה, י"ד)דכתיב לבשו כרים הצאןועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו, לבשו כרים הצאן, אלו הבכירות שהתעברו קדם ניסן, ועמקים יעטפו בר אלו האפילות שמתעברות בניסן שעמקים עטופים בר, יתרועעו שניהם יחד אף ישירו יתעשרו אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר. אמר °בן עזאי: הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך, יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן. הא כיצד? נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי, אינן מצטרפין. הנולדים באב לא מצטרפים לנולדים באלול, שמא הלכה כ°רבי מאיר שאחד באלול הוא ראש השנה. הנולדים באלול לא מצטרפים עם הנולדים בתשרי, שמא הלכה כ°רבי אליעזרבן הורקנוס ו°רבי שמעוןבן יוחאי שאחד בתשרי הוא ראש השנה. והנולדים באב לא מצרפים לנולדים בתשרי לדעת כולם. נולדו לו חמשה באבבתשרי וחמשה בתשריבאב הרי אלו מצטרפין. ו°בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו°רבי מאיר °רבי אליעזרבן הורקנוס ו°רבי שמעוןבן יוחאי? זאת אומרת °בן עזאי חבר ו תלמיד וחבר היה לו ל°רבי עקיבאהבן יוסף, ו°בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו. רבי ירמיה° ורבי מיישא°אמרו בשם רבי שמואל בר רב יצחק°, שכן נחלקו עליה אבות העולם. מאן אינון אבות העולם? תניתנא רבי יונה° קומי רבי ירמיה°. אבות העולם אלו°רבי ישמעאלבן אלישע ו°רבי עקיבאהבן יוסף, זאת אומרת ש°בן עזאי תלמיד וחבר היה ל°רבי עקיבאהבן יוסף, דאין תימר °רבי עקיבאבן יוסף רביה הוה, אית בר נש אמר לרביתלרביה, הואיל ואלו אמרים כן ואלו אמרים כן? רבי אבהו° בשם רבי שמואל בר רב יצחק°: שמע ליה ש°בן עזאי תלמיד וחבר היה ל°רבי עקיבאבן יוסף מן הדא דתנן, נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו°בית הלל ו°בית שמאי מודים שיחלוקו אמר°רבי עקיבאבן יוסף מודה אני בזה שנכסים בחזקתם, אמר לו °בן עזאי על החלוקין על מה ש°בית הלל ו°בית שמאי חולקים אנו מצטערין אלא שבאתה לחלק עלינו את השוין שאתה חולק על מה שהם מסכימים, זאת אומרת °בן עזאי חבר ותלמיד היה ל°רבי עקיבאהבן יוסף, דאין תימר רביה, אית בר נש אמר הכי לרביה? תמן תנינן. א_טזמאחד בתשרי עד כ"ט באלול הרי אלו מצטרפין. חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אינן מצטרפין. חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן הרי אלו מצטרפין. אם כן למה אמרו שלש גרנות למעשר בהמה? א_יזשעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט. הגיעה הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור. אמר רבי יוסה°אסי זאת אומרת: מעשר בהמה לא עשו אותו לא כחנט כפירות שהולכים בהם אחר חניטה ולא כשליש כתבואה וזתים שהולכים אחר הבאת שליש. דאין תימר כחנט, ניתני כל המעוברים מכ"ט באלול. ואין תימר כשליש שזה גמר גידולו שהוא ראוי לאכילה, ניתני כל הנולדים עד עשרים ושנים בובאלול. אבל הנולדים אחר כך אינם ראוים לקרבן בשנה זו, שהם מחוסרי זמן שאסורים לקרבן שמונה ימים. רבי שמי°אמר בשם רבי בון בר חייה°. כשליש עשו אותו ובשיטת°רבי שמעוןכרשבן יוחאי, ד°רבי שמעוןבן יוחאי אמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. קם רבי מנא°בן יונה עם רבי שמי°אלואמר לו, את אמרת הדא מולתאמילתא שהמשנה כ°רבי שמעוןבן יוחאי? והא תנינן °בן עזאי אומר האלוליים מתעשרין בפני עצמן, מאי לאו אפילו נולד מכ"ב עד כ"ט באלול אף שאינם ראוים לקרבן בשנה זו שהם מחוסרי זמן. וזה מסתדר רק בשיטת°רבי שמעוןבן יוחאי. אית לך מימר °בן עזאי כ°רבי שמעוןבן יוחאי ולא א_יחכרבנן? הואאלא הכל אחר הלידה. כמה דאת אמר על דרבנן שהנולדים מכ"ב אלול כוון שהם מחוסרי זמן בגורן זו, מניחן ומעשרן לשנהלגורן הבאה והן מתעשרין עם בני שנתן. כן את אמר על ד°בן עזאי מניחןמניחאת הנולדים מכ"ב אלול עד כ"ט באלול לגורן הבא והן מתעשרין עם בני אלול. אמר רב חונה°, זאת אומרת שמונה ימים שהבכור מחוסר זמן בהן, עולין לו מתוך שנתו שמצוה להקריב את הבכור בתוך שנתו. אמר רבי מנא°בן יונה. רבי יונה° אבא שמע לה מן הדא דכתיב (דברים ראה טו יט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדש להליי' אלהיך. הא כיצד הרי הוא קדוש מבטן ולמה נאמר תקדיש? אלא ללמד שמשעת לידתו אתה מונה לו
ואת אומר תמן תנינן רבי מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, בן עזאי אומר האלוליים מתעשרין בפני עצמן. אמר רב חונה, טעמיה דרבי מאיר — למה רבי מאיר אומר שבאחד באלול ראש השנה? עד כאן הן מתמצות לילד מן הישנות, כלומר אלה שהתעברו לפני ניסן. בעצם ניסן זה הראש השנה לעיבור, נאמר ככה. אז אלה שהתעברו עד אחד בניסן הם ילדו עד אחד באלול, כן. ומכאן ואילך הן מתחילות לילד מן החדשות. כלומר, מי שהתעבר אחרי ניסן, אז הם ילדו אחרי אחד באלול, כי בעצם העיבור של הבהמות זה חמישה חודשים.
רבי יוסי ברבי בון אמר בשם רב חונה, טעמא דרבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון, דכתיב "לבשו כרים הצאן ... ועמקים יעטפו בר ... יתרועעו אף ישירו". רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון אומרים שאחד בתשרי זה ראש השנה. אז מה הסברא שלהם? הם אומרים לבשו כרים הצאן אלו הבכירות, כלומר אלה שהתעברו קודם ניסן, כן, אז הם כבר ילדו. ועמקים יעטפו בר אלו האפילות, כלומר אלה שהתעברו אחרי ניסן, גם הם כבר ילדו. אבל יחד יתרועעו אף ישירו, כלומר הם יחד יתרועעו, מלשון יחד, ישירו מלשון התאחדו, כלומר אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר, בין שהתעברו לפני ניסן בין שהתעברו אחרי ניסן. אז לכן בעצם אומרים רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון שבאחד בתשרי זה הזמן למעשר.
אמר בן עזאי: הואיל ואלו אומר כך ואלו אומר כך, יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן. ואת אומר הא כיצד? כלומר, איך בדיוק אנחנו נראה את הדין הזה בא לידי ביטוי? נולד לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי, אינן מצטרפין. הנולדים באב לא מצטרפים לנולדים באלול, שמא הלכה כרבי מאיר שאחד באלול הוא ראש השנה. הנולדים באלול לא מצטרפים עם הנולדים בתשרי, שמא הלכה כרבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון שאחד בתשרי זה ראש השנה. הנולדים באב לא מצטרפים לנולדים בתשרי לדעת כולם, כן, זה ברור. עכשיו נולד לו חמישה בתשרי וחמישה באב שאחר כך — הרי אלו מצטרפין לדעת כולם.
שואלת הגמרא: ובן עזאי, רבי מאיר, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי שמעון — הרי כולם תלמידים שלו, האם הוא מכריע על דברי תלמידיו? זאת אומרת בן עזאי תלמיד היה לרבי עקיבא, ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו. רבי ירמיה ורבי מיישא בשם רבי שמואל בר רב יצחק, שכן נחלקו עליה אבות העולם. הוא לא מכריע על דברי תלמידים שלו, אלא בעצם זה מחלוקת דאבות. התלמידים רק מזכירים את זה, והוא בא להכריע כגדולי העולם. מאן אינון אבות העולם? — רבי יונה קומי רבי ירמיה — רבי ישמעאל ורבי עקיבא. ומכאן אתה מבין, זאת אומרת ש°בן עזאי תלמיד וחבר היה לרבי עקיבא. כי אם תאמר שרבי עקיבא היה רבו, אז אית בר נש אמר לרבו "הואיל ואלו אמר כן ואלו אמר כן"? זה לא מכובד.
רבי אבהו בשם רבי שמואל בר רב יצחק: שמע ליה שבן עזאי תלמיד וחבר היה לרבי עקיבא מן הדא — בית הלל ובית שמאי לפני רבי עקיבא, אמר לו בן עזאי: על החלוקין על מה שבית הלל ובית שמאי אנו מצטערין, אלא שבאת לחלק עלינו את השוין. כלומר אנחנו מצטערים על מה שבית שמאי ובית הלל חולקים, ואתה רוצה עכשיו, אחרי שהם כבר מסכימים במשהו, אתה רוצה להגיד שגם בזה יש מחלוקת? זאת אומרת בן עזאי חבר ותלמיד היה לרבי עקיבא, כי אם תאמר שהיה רבו — אית בר נש אמר לרבו כך? תלמיד לא אומר לרב שלו ככה.
תמן תנינן: מאחד בתשרי עד כ"ט באלול הרי אלו מצטרפין. חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אינן מצטרפין. חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן הרי אלו מצטרפין. — יש שלושה גרנות, זה פסח, זה שבועות, וזה סוכות. כלומר שבועיים לפני פסח, שבועיים לפני עצרת ושבועיים לפני החג. אז אם נולדו חמישה לפני הגורן הזה וחמישה אחרי — זה מצטרף. אם כן למה אמרו שלש גרנות למעשר בהמה? אז מה בכלל המשמעות של זה? שעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט. הגיעה הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור. כלומר זה בעצם לא איסור, אבל חכמים תיקנו שלא ישחט עד שייאסף.
אמר רבי יוסה: זאת אומרת: מעשר בהמה לא עשו אותו לא כחנט ולא כשליש. כלומר מעשר בהמה לא עשו אותו כמו חליטה של פירות. חליטה מקבילה פה לעיבור של הבהמה, אז לא הולכים אחר העיבור, וגם לא כשליש. שליש זה הזמן שהפרי ראוי לאכילה, ובבהמה הזמן שהיא ראויה לקורבן — ביום השמיני. אין תימר כחנט, ניתני כל המעוברים מכ"ט באלול. אם אתה הולך לפי חליטה, זה עיבור, זה צריך להיות כ"ט באלול, כל המתעברים בכ"ט באלול. אין תימר כשליש, ניתני כל הנולדים עד עשרים ושנים. כי מי שנולד אחר כך הוא לא ראוי לקורבן באותה שנה כי זה מחוסר זמן, שהרי צריך להקריב רק אחרי שמונה ימים.
רבי שמי בשם רבי בון בר חייה: כשליש עשו אותו, ובעיית דרבי שמעון — דרבי שמעון בן יוחאי אמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. זו השיטה, המשנה כרבי שמעון, שסובר שגם מחוסר זמן נכנס לדיר. אז לכן כל בן שנולד, למרות שעוד לא עבר שמונה ימים, יכול להתעשר.
קם רבי מנא עם רבי שמי, ואמר לו: את אמרת הדא שהמשנה כרבי שמעון? והא תנינן בן עזאי אומר האלוליים מתעשרין בפני עצמן — לא אפילו נולד עד כ"ט באלול? כלומר אז אם זה ככה, יוצא שזה רק כפשט רבי שמעון, שהוא סובר שמחוסר זמן קרב — נכנס לדיר. כי אחרת מי שנולד מכ"ב באלול עד כ"ט באלול הרי לא היה לו שמונה ימים. אז לכאורה קשה אית לך מימר בן עזאי כרבי שמעון לא כרבנן? הרי בן עזאי ודאי יפסוק כמו רבנן, לא כמו רבי שמעון. אלא, כמה דאת אמר על דרבנן, מניחן ומעשרן הבאה והן מתעשרין עם בני שנתן. כלומר, רבנן אמרנו שהם סוברים שמחוסרי זמן לא מתעשרים, אלא מניחים אותם והם מתעשרים עם בני שנתם הבאה. כן את אמר על דבן עזאי לגורן הבא והן מתעשרין עם בני אלול. כלומר, מי שייוולד מכ"ב באלול עד כ"ט באלול לדעת בן עזאי לא מצטרף לאלה שהיו מא' באלול עד כ"ב באלול, אלא משאירים אותו עד אלול הבא והוא יצטרף אליהם.
אמר רב חונה: זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהן, עולין לו מתוך שנתו. כי הרי מצווה להקריב את הבכור בתוך שנתו, אז השמונה ימים עצמם זה חלק מהשנה.
אמר רבי מנא: רבי יונה אבא שמע לה מן הדא — "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדש לה' אלהיך". הכיצד? הרי לכאורה בכור זה כבר קדוש, אז מה צריך להקדיש אותו עוד פעם? מה זה "תקדיש"? הרי זה קדוש מבטן. אלא ללמד שמשעת לידתו את מונה לו. כלומר, אתה לא מונה את השנה אחרי שמונה ימים, אלא מיד כשהוא נולד.
ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי °בית שמאי, ו°בית הלל אומרין א_כאבט"ו בו:
גמ':תנן, באחד בתשרי ראש השנה לשנים. מניין? כתוב אחד אומר (שמות משפטים כג טז) וחג האסיף בצאת השנה. וכתוב אחד אומר (שמות כי תשא לד כב) וחג האסיף תקופת השנה. ישנם ארבע תקופות בשנה תקופת ניסן תקופת תמוז תשרי וטבת. אי זהו חדש שיש בו חג, ותקופה, ואסיף, ושנה יוצא בו? אי זה זה? זה תשרי. אין תימר טבת, אית ביה תקופה ולית ביה חג ואסיף. אין תימר ניסן, אית ביה תקופה וחג, ולית ביה אסיף. אין תימר תמוז? אית ביה תקופה ואסיף, ולית ביה חג. ואי זה זה? זה תשרי. אמרין חברייא קומי רבי יונה° ויהא תמוז? רבי יונה°סבר שהם חשבו שהתורה צוותה לעשות חג בחודש שיש בו תקופה ואסיף, אמר לון: כתיב בחדש השביעי ואתון אמרין הכין? אמרין ליה השאלה שלנו היתה ויהא החדש השביעי תמוז, ולמה נקרא תשרי? אמר לון: מיכן והילך על שמות חדשים אתם רבים עלי? דארהאמר רבי חנינה° שמות חדשים עלו בידם מבבל. בראשונה קראו לתשרי ירח איתנים כדכתיב(מלכים א' ח', ב')ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי, ונקרא ירח האיתנים לפי שבו נולדו אבות מתו אבות ונפקדו אימהות. בראשונה היו קראים לחדש חשוון בול כדכתיב(מלכים א' ו', ל"ח)ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפתיו ויבניהו שבע שנים, ונקרא בול לפי שבו העלה נובל והארץ עשויה בולות בולות. ושבו בוללים לבהמה מתוך הבית. בראשונה בירחהיו קוראים לחדש אייר זיו כדכתיב(מלכים א' ו', ל"ז)ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל, ונקרא זיו, לפי שבו זיוו של עולם, הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין. מיכן והילך מאז שירדו לבבל השתמשו בשמות אחרים כדכתיב(נחמיה ב', א') ויהי בחדש ניסן שנת עשרים (נחמיה א', א') ויהי בחדש כסליו שנת עשרים (אסתר ב', ט"ז) בחדש העשירי הוא חדש טבת. רבי שמעון בן לקיש° אמר, אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל. בראשונה קדם שגלו לבבל כתיב(ישעיהו ו', ו') ויעף אלי אחד מן השרפים. וכתיב(ישעיהו ו', ב') שרפים עומדים ממעל לו. מיכן והילך כתיב דנייאל ט(דניאל ט', כ"א) והאיש גבריאל. וכתיב(דניאל י', כ"א) כי אם מיכאל שרכם. לשמיטות מנין? דכתיב (דברים ראה טו א) מקץ שבע שנים תעשה שמטה. מה שנים מתשרי, אף שמיטות מתשרי. ליובלות מנין? דכתיב (ויקרא בהר כה ח) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, וכתיב (ויקרא בהר כה י) וקדשתם את שנת החמישים שנה. מה שנים ושמיטין משתרימתשרי אף יובלות מתשרי. התיבון והכתיב (ויקרא בהר כה ט) והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגובעשור לחדש, משמע שהיובל מתחיל בי' בתשרי ולא באחד בתשרי? רבי יונה° ורבי יוסה°אסי תרויהון אמרי בשם רבי שמואל בר רב יצחק°, כדי שיהו כל חדשי השנה שוין, ולא יהא חדש אחד נחלק לב' שנים. התיבון, והתנינן באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי °בית שמאי, °בית הלל אומרים בט"ו בו? הרי לדעת°בית הלל יוצא שאין כל חדשי השנה שוין וחדש אחד נחלק לב' שנים? יתכן ויובל זה שונה, שכן מונים ליובלות. כיצד לנטיעה? תני א_כבהנוטע והמבריך והמרכיב ל' יום לפני ראש השנה, ועלתהעלתה לו שנה שלימה ומותר לקיימו בשביעית. פחות מל' יום לפני ראש השנה, ולאלא עלתה לו שנה שלימה ואסור לקיימן בשביעית. משום שישראל מונים לנטיעות וכיוון שפחות משלושים יום אינם נחשבים, נמצא שהשנה הראשונה שנמנת היא שנת השמיטה ויבואו לחשוד שנטע בשביעית. אבל אמרו פירות נטיעה זו שנטעו קדם טו באב אסורין עד ט"ו בשבט. מאי טעמא? אמר רבי יסא°אסי בשם רבי יוחנן°בר נפחא דכתיב (ויקרא קדושים יט כד) ובשנה הרביעית.
תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה, דף ו'
נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת המשנה. פרק א', הלכה ב'. תחילת המשנה: "באחד בתשרי ראש השנה לשמיטים -- לשנים, לשמיטים, ליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים בט"ו בו". ואומרת הגמרא: למדנו באחד בתשרי ראש השנה לשנים. מנין? אומרת הגמרא: "כתוב אחד אומר וחג האסיף בצאת השנה, וכתוב אחד אומר וחג האסיף תקופת השנה".
נחלק שיש שם בעצם ארבע תקופות. יש לנו תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי ותקופת טבת. עכשיו, אי זהו חדש שיש בו חג ותקופה ואסיף ושנה יוצא בו? אז זה זה, זה תשרי. אז אכן מכאן שאחד בתשרי זה ראש השנה לשנים. אבל אין תימר טבת, אית ביה תקופה ולית ביה חג ואסיף. אין תימר ניסן, אית ביה תקופה וחג, לית ביה אסיף. אין תימר תמוז, אית ביה תקופה ואסיף ולית ביה חג. ואי זה זה? זה תשרי.
אומרת הגמרא: "אמרין חברייא קומי רבי יונה ויהא תמוז". אז רבי יונה סבר שבעצם הם חשבו שהתורה ציוותה לעשות חג בחודש שיש בו תקופה ואסיף. אז הוא אומר, אוקיי, אם ככה אז נקבע את החג בתמוז, כי כך הוא מבין. כלומר זה לא שהתורה אמרה תקבע את השנה בזמן שיש בו חג, אלא תקבע חג ביום שיש בו תקופה ואסיף. אמר לו: כתיב בחדש השביעי ואתון אמרין הכין? הרי התורה ציוותה לעשות חג בחודש השביעי. אמרו: לא, לא הבנת את השאלה. התכוונו שיהא החודש השביעי תמוז. למה הוא נקרא תשרי? למה לא תמוז?
אמר להם: מיכן והילך על שמות חדשים את רבים עלי? אתם שואלים על למה החודשים נקראו ככה? אמר רבי חנינה: שמות חדשים עלו בידם מבבל. כל השמות האלה באו מבבל. כי בראשונה קראו לתשרי ירח האיתנים, דכתיב: "ויקראו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים", הוא החודש השביעי. למה הוא נקרא ירח האתנים? לפי שבו נולדו אבות, מתו אבות, נפקדו אימהות.
בראשונה היו קוראים לחודש חשוון בול, דכתיב: "ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החודש השמיני כילה הבית לכל דבריו". למה הוא נקרא בול? לפי שבו העלה נובל והארץ עשויה בולות בולות, שבו בוללים לבהמה מתוך הבית. כלומר אז כבר אין יותר עשב בשדה, אז צריכים לתת לבהמה דברים מתוך הבית.
בראשונה היו קוראים לחודש אייר זיו, כי דכתיב: "ויהי בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל". עכשיו נקרא זיו לפי שבו זיוו של עולם, הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין, כמו בעצם כל הארץ פורחת באייר.
עכשיו, מכאן ואילך, כלומר מאז שירדו לבבל והשתמשו בשמות אחרים, דכתיב: "ויהי בחדש ניסן שנת עשריםויהי בחדש כסליו שנת עשריםבחדש העשירי הוא חדש טבת". רבי שמעון בן לקיש אמר, אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל. בראשונה, קודם שגלו לבבל, כתיב: "ויעף אלי אחד מן השרפים" וכתיב "שרפים עומדים ממעל לו", כי לא כתוב השמות שלהם. מכאן ואילך כתיב "והאיש גבריאל" וכתיב "כי אם מיכאל שרכם".
אבל במשנה שאחד בתשרי זה גם ראש השנה לשמיטים. שואלת הגמרא: לשמיטות מנין? דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה. אז הכיש פה שמיטה לשנים. אז מה שנים מתשרי, אף שמיטות מתשרי. ליובלות מנין? דכתיב: "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע פעמים" וכתיב "וקדשתם את שנת החמישים שנה". אז מה שנים ושמיטין אף יובלות מתשרי.
התיבון והכתיב "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש"? משמע שהיובל מתחיל בי' בתשרי ולא באחד בתשרי. רבי יונה ורבי יוסה תרוויהון בשם רבי שמואל בר רב יצחק: כדי שיהו כל חדשי השנה שוין, לא יהא חדש אחד נחלק לב' שנים. כלומר לא רצו ששנה אחת תתחיל באמצע החודש, אלא כולם מתחילים בא'.
התיבון, והתנינן באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בט"ו בו? הרי דעת בית הלל יוצא שאין כל חדשי השנה שוין ויש חודש אחד שנחלק לשתי שנים. הרי ט"ו זה חצי חודש. נשאלה השאלה, ואומרת הגמרא דוחה את הטעם הזה.
שואלת הגמרא כיצד לנטיעה? מה זה נקרא ראש השנה לנטיעות? תני: הנוטע והמבריך והמרכיב ל' יום לפני ראש השנה, לו שנה שלימה מותר לקיימו בשביעית. אם המרכיב או הבריח או נטע שלושים יום לפני ראש השנה, עלתה לו שנה שלמה, כלומר זה נחשב כאילו שנה, ואז מותר לקיים אותה בשביעית. אבל פחות מל' יום לפני ראש השנה, עלתה לו שנה שלימה אסור לקיימן בשביעית.
למה? משום שישראל מונים לנטיעות. הרי צריך לספור שנות עורלה, בשנה הרביעית פודים את זה ואפשר לאכול. פחות מחודש לא נחשב שנה, אז בעצם מתחילים לספור מהשנה הבאה. כשיגיעו לשנה הרביעית יחשבו שנטע בשביעית. אז לכן אסרו לקיימן.
אבל אמרו פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט. כלומר זה לא שכשיגיע ראש השנה יהיה מותר בשנה הרביעית לאכול את הפירות, אלא רק פירות שיחנטו אחרי ט"ו בשבט בשנה הרביעית. מאי טעמא? רבי יסא בשם רבי יוחנן דכתיב ובשנה הרביעית. מה את שמע מינא? איך אתה רואה מכאן שגם חלק מהרביעית יהיה אסור עד ט"ו בשבט?
מה את שמע מינא? אמר רבי זעירא°כתיב (ויקרא קדושים יט כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לה'. דפעמים שאף מה שגדל ברביעית אסור, אמר רבי אבא°: בר ממל קומי רבי זעירה°. נראים הדברים שצריך להמתין עד ט"ו בשבט בשנטעו שלשים יום לפני ראש השנה. א_כגאבל אם נטעו פחות משלשים יום לפני ראש השנה שאז מתחיל למנות מראש השנה ונמצא שעברו שלוש שנים שלמות אין צורך להמתין לט"ו בשבט של שנה רביעית, דאיתא חמי, שנה שלימה לא עלתה לו ואת אמר הכין? אמר לו: ואין כיני שיש להקפיד על שלוש שנים שלמות, ואפילו נטעו שלשים יום לפני ראש השנה יהא אסור עד ל' יום לפני ראש השנה. מאי כדון? אמר רבי מנא°בן יונה מכיון שהוא עומד בתוך שנתו של אילן שאף שלא השלים שנתו הרי נעשה אילן, קבעו שישלים שנתו של אילן, וכשיגיעה לט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן כאילו משלים שנתו. אבל אם משלים שנתו, אינו צריך להוסיף ולחכות עד ט"ו בשבט, תנן, באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעה ולירקות. כיצד לירקות? א_כדלקט ממנו ישראל ערב ראש השנה עד שלא חשיכה, ועובד כוכבים ומזלות משחשיכה, מעשר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. תנן, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי°בית שמאי, ו°בית הלל אומרין בט"ו בו, מאי טעמה? רבי זעירה° רבי אילא°אילעא ורבי אלעזר°בן פדת אמרו בשם רבי הושעיה°. חד אמר מפני שכבר יצאו רוב גשמי שנה כולה, וכבר רובה של תקופה מבחוץ. וחרונהוחורנה אמר מפני שעד כאן הן חיין ממי השנה שעברה. מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי יסא°אסי דרבי אילא°ראילעאאילעא ורבי אלעזר°בן פדת אמרו בשם רבי הושעיה°: כבר יצא רוב גשמי השנה כולה וכבר רוב התקופה מבחוץ, הוי אומר רבי זעירה°דוהואדאמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה. מעשה ב°רבי עקיבה שלקט אתרוג באחד בשבט, ונתן עליו חומרי °בית שמאי וחומרי °בית הלל. כגון שיצא שניה ונכנסה שלישית ועישר שני מעשרות מעשר שני שמא הלכה כ°בית הלל ורק בט"ו בשבט מתחלפת שנה. ומעשר עני שמא הלכה כ°בית שמאי שבא' בשבט מתחלפת שנה. ולמה לי אתרוג? אפילו שאר כל האילן. תני לא כחומרי °בית הלל וכחומרי°בית שמאי נהג אלא כחומרי°רבן גמליאלדיבנה וכחומרי °רבי אליעזרבן הורקנוס. דתנן אתרוג שווה לאילן לערלה ולרבעי ולשביעית ושווה לירק שבשעת לקיטתו עישורו דברי°רבן גמליאלדיבנה, °רבי אליעזרבן הורקנוס אומר אתרוג שווה לאילן לכל דבר, והא°רבן גמליאלדיבנה ו°רבי אליעזרבן הורקנוס על ד°בית הלל אינון שהרי הלכה כ°בית הלל אם כך למה°רבי עקיבה שליקט אתרוג בא' בשבט עישר שני מעשרות? הרי ראש השנה זה ט"ו בשבט כך שבין אם הולכים אחר לקיטה ובין אם הולכים אחר חניטה א' בשבט זה אותה שנת מעשר. אמר רבי יוסה ברבי בון°, תיפתר באתרוג ששהה על האילן שנתים שחנט קודם לט"ו בשבט בשנה קודמת של שנייה ונכנסה שלישית, על דעתיה ד°רבן גמליאלדיבנהעישוריעישורו עני, על דעתיה ד°רבי אליעזרבן הורקנוסעישוריעישורו שני.
אמר רבי זעירא, כתיב הפסוק המלא "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה" - וממשיך "הרביעית יהא כל פריו קודש". הוא עוצר באמצע - "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכלו ובשנה" - כלומר גם בשנה הרביעית לפעמים מה שגדל אסור. כך הוא דורש את זה.
אמר רבי אבא: בר ממל קומי רבי זעירה. נראים דברים בשנטעו שלשים יום לפני ראש השנה. רק במקרה כזה צריך להמתין עד ט"ו בשבט. אבל אם נטעו פחות משלשים יום לפני ראש השנה, שאז בעצם הוא מתחיל למנות מראש השנה ונמצא שעברו שלוש שנים שלמות - במקרה כזה לא צריך להמתין עד ט"ו בשבט. למה? איתא חמי, שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין? הוא סיים שלוש שנים מלאות ואתה רוצה שהוא יחכה עוד חצי שנה?
אמר לו: ואין כיני, כלומר אם לפי דבריך שיש להקפיד על שלוש שנים שלמות, ואפילו נטעו שלשים יום לפני ראש השנה יהא אסור עד ל' יום לפני ראש השנה, שיהיה בדיוק שלוש שנים מלאות. למה אתה לא אומר את זה? מאי כדון? למה באמת אם נטע קודם שלושים יום לפני ראש השנה צריך להמתין עד ט"ו בשבט, ואם נטע לאחר מכן לא צריך?
אמר רבי מנא: מכיון שהוא עומד בתוך שנתו של אילן משלים שנתו. אם יש לו רק חודש אחד לפני ראש השנה, נכון שזה נחשב שנה, אבל מבחינת הזמן הוא סך הכל בתוך השנה, לכן קבעו שיגיע ט"ו בשבט שישלים את השנה. אבל אם הוא כבר השלים שנתו - שלוש שנים מלאות - מונה עד ראש השנה ולא צריך להמתין עד ט"ו בשבט.
שואלת הגמרא כיצד לירקות?לקט ממנו ישראל ערב ראש השנה עד שלא חשיכה, ועובד כוכבים משחשיכה, מעשר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. אם יהודי קטף ירקות קודם חשיכה של ראש השנה ועובד כוכבים קטף משחשיכה, מעשר בזה בפני עצמו ובזה בפני עצמו.
בית שמאי ובית הלל - מאי טעמא בט"ו בו? רבי זעירה, רבי אילא ורבי אלעזר בשם רבי הושעיה: חד אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה, וכבר רובה של תקופה מבחוץ. בעצם בט"ו בשבט רוב גשמי השנה כבר יצאו וגם רוב התקופה, רוב תקופת אב כבר עברה. לכן אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה. מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.
ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי יסא: רבי אילא ורבי אלעזר אמרו בשם רבי הושעיה שכבר יצא רוב גשמי השנה כולה וכבר רוב התקופה מבחוץ, הוי רבי זעירה אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעבר מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.
מעשה ברבי עקיבה שלקט אתרוג באחד בשבט ונתן עליו חומרי בית שמאי וחומרי בית הלל. נניח אם זה היה שנה שנייה והוא נכנס לשלישית, אז הוא ייסר שני מעשרות - מעשר שני שם הלכה כבית הלל ורק בט"ו בשבט מתחלפת השנה, ומעשר עני שמא הלכה כבית שמאי שכבר באחד בשבט התחלפה השנה. אתה אומר אם זה ככה ולמה לי אתרוג? אפילו שאר כל האילן.
תני: יש ברייתא שהוא לא נהג כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל, אלא כחומרי רבן גמליאל וכחומרי רבי אליעזר. דתנן: אתרוג שווה לאילן לענין ערלה ורבעי ושביעית - שהולכים אחר חליטה. ושווה לירק שבשעת לקיטתו איסורו - כלומר לענין מעשרות זה הולך אחר הלקיטה כמו ירק. זה דברי רבן גמליאל. ורבי אלעזר אומר אתרוג שווה לאילן לכל דבר, כלומר גם לעניין מעשרות הולכים אחר חליטה. ובזה רבי עקיבא החמיר כמו שניהם.
שואלת הגמרא: אבל הרי רבן גמליאל וגם רבי אלעזר שניהם סוברים כמו בית הלל - הלכה כבית הלל. אם כך למה רבי עקיבא שלקט אתרוג באחד בשבט ייסר שני מעשרות? הרי ראש השנה זה ט"ו בשבט, כך שבין אם הולכים אחר לקיטה בין אם הולכים אחר חליטה, אחד בשבט זה אותה שנת מעשר.
אמר רבי יוסה ברבי בון: תיפתר שחנט קודם לט"ו בשבט של שנייה ונכנסה שלישית. כלומר חנט קודם ט"ו בשבט בשנה הקודמת - השנייה - ונלקט בשלישית. החליטה הייתה בשנייה והלקיטה הייתה בשנה השלישית. אז על דעתיה דרבן גמליאל שאומר שלעניין מעשר הולכים כמו ירק אחר לקיטה, אז איסורו עני. ועל דעתיה דרבי אליעזר שאומר שגם למעשר הולכים אחר חליטה כמו שאר האילנות, אז איסורו שני. מה הוא עשה? הוא לא הפריש שני מעשרות אלא אותו מעשר הוא הפריש - בהתחלה קרא לו שם מעשר שני, פדה אותו, ונתן את זה אחרי כן לעני.
מתני': בארבעה פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה. בעצרת על פירות האילן. ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג, ט"ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ובחג נידונין על המים:
גמ': אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בראש השנה. אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם ביום הכיפורים. אית תניי תני, כולהם נידונין בראש השנה וגםוגזרגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו. אית תניי תני כל אחד ואחד נידון בזמנו, וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו. מתני' כמאן דאמר כולהםכל אחד ואחדנידוניןנידוןברהבזמנו וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו. דתנינן ובחג נידונין על המים משמע שגם הדין היה בחג. מילתיה דרב° אבא בר אייבו אמרה כולהםדכולם נידונין בראש השנה וגזר דינו של אחד מהן מתחתם בראש השנה. דתני בתקיעתא נוסח תפילת מוסף של ראש השנה דרב° אבא בר אייבו זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום, אי זו לרעב ואי זו לשובע שזה גזר דין על המים על התבואה ופירות האילן. ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. ודלא כרבי יוסה°אסי. דרבי יוסה°אסי אמר יחיד נידון בכל שעה. מה טעמא? דכתיב(איוב ז', י"ח) ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. ותפקדנו לבקרים זו פרנסתו. לרגעים תבחננו זו אכילתו מזונות. °רבי יצחק רבה אמר בשם °רבי. יחיד נידון בראש השנה, מלך וציבור נידונין בכל יום. מה טעמא? דכתיב(מלכים א' ח', נ"ט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. אמר רבי לוי°מאי דכתיב(תהלים ט', ט') והוא ישפט תבל ישראל שמתובלים במצוות בצדק, ידין לאומים במישרים? הקבהמלמד שהקדוש ברוך הוא דן את ישראל ביום, בשעה שהן עסוקין במצות. ואת האומות בלילה בשעה שהן בטילין מן המצותהעברות. שמואל°בר אבא בר אבא אמר מיד שהוא דן את ישראל הוא דן את האומות. מה מקיים שמואל°בר אבא בר אבא ידין לאומים במישרים? דנן ככשירים שבהן. מזכיר להם מעשה יתרו, מזכיר להן מעשה רחב הזונה. תנן, בפסח על התבואה. רבי חייה בר אבא° בעי. תבואה שלקה בערב הפסח מאי זה דין לוקה? אין תימר משתא דעלת פסח שיבוא למחרת עד כדון לא עלת. אין תימר משתא דנפקת הכןשבפסח שעבר נגזר עליה ללקות, איך הוות מורכה כל שתא מלקי כדון למה חיכו לה ולקתה רק עכשיו. תנן, ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. אלו שמתים מראש השנה ועד יום הכיפורים, מאי זה דין הם מתים? אין תימר משתא דעלת ראש השנה שבא עד כדון לא עלת שהרי החתימה תהיה ביום הכיפורים. אין תימר בשתא דנפקא, הכןאיך הוון מורכין כל שתא ממותומתו כדון למה חיכו להם ומתו רק עכשיו. ולא שמיע דאמר רבי קרוספא° בשם רבי יוחנן°בר נפחא, א_כהשלש פינקסיות הם. אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. זה של צדיקים גמורין,כבר נטלו איפופסי חותם של חיים מראש השנה. זה של רשעים גמורין, כבר נטלו איפופיס שלהן מראש השנה. של בינוניים כבר ניתן להן עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. אם עשו תשובה, נכתבין עם הצדיקים. ואם לאו נכתבין עם הרשעים.מטמאי טעמא? דכתיב(תהלים ס"ט, כ"ט) ימחו מספר אלו הרשעים חיים אלו הצדיקים ועם צדיקים אל יכתבו. אלו הבינוניים. רבי חנניה חבריהון דרבנן° בעי
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה, דף זין. נתחיל מהמשנה פרק א' הלכה ג'. בריית המשנה: בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים. ואומרת הגמרא: "אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינם של כל אחד ואחד מתחתם בראש השנה". כלומר גם הדין וגם גזר הדין, הכל בראש השנה. "אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם ביום הכיפורים. אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו", כמו שאמרנו. כלומר בעצרת על פירות האילן, בפסח על התבואה וכולי. "אית תניי תני כל אחד ואחד נידון בזמנו וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו". כלומר גם הדין וגם גזר הדין של כל אחד הוא בזמנו. בפסח גם הדין וגם גזר הדין על התבואה, ובעצרת גם הדין וגם גזר הדין על פירות האילן.
אומרת הגמרא: מתניתין כמאן דאמר כל אחד ואחד נידון בזמנו וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו. דתניא נמי, דתנינן ובחג נידונין על המים. כן, נידונים משמע שגם הדין עצמו היה בחג.
ואומרת הגמרא: מילתיה דרב אמרה נידונין בראש השנה וגזר דינו של אחד מהן מתחתם בראש השנה. ותני בתקיעתא דרב, כלומר בתפילת הנוסח של מוסף ראש השנה, של רב, הוא היה אומר: זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום, אי זו לרעב ואי זו לשובע. כן, רואים מכאן שזה גזר דין על המים ועל התבואה ועל פירות האילן. ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. כן, כלומר בעצם רב סובר שגם הדין וגם גזר הדין בראש השנה, וזה לא כרבי יוסה. דרבי יוסה אמר יחיד נידון בכל שעה. הוא אומר בכלל לא בראש השנה, אלא הציבור עצמו נידון בראש השנה, אבל יחיד בכל שעה. מה טעמא? דכתיב ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. כלומר, כל רגע ורגע הקדוש ברוך הוא דן את האדם. ותפקדנו לבקרים הכוונה פרנסה. לרגעים תבחננו הכוונה לאכילה, למזונות.
אומרת הגמרא: רבי יצחק רבה אמר בשם רבי, "יחיד נידון בראש השנה, מלך וציבור נידונים בכל יום". מה טעמא? דכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. אמר רבי לוי, מאי דכתיב והוא ישפט תבל בצדק ידין לאומים במישרים? כן, ישפוט את ישראל שהם טבולים במצוות, ישפוט אותם בצדק, ואת הלאומים במישרים. מלמד שהקדוש ברוך הוא דן את ישראל ביום, בשעה שהם עוסקים במצוות, ואת האומות בלילה, בשעה שהם בטלים מעבירות, כי הקדוש ברוך הוא רוצה לדון את כולם ברחמים.
שמואל אמר "מי שהוא דן את ישראל הוא דן את האומות". כלומר קודם הוא דן את ישראל ומיד אחרי זה את האומות. אז אם כן, מה מקיים שמואל "ידין לאומים במישרים"? הכוונה שהוא דן אותם ככשירים שבהן. כן, הוא מזכיר להם מעשה יתרו, מזכיר להם מעשה רחב הזונה. הקדוש ברוך הוא מצרף ומזכיר את הזכויות של הגויים הצדיקים, כן, כדי להקל עליהם בדין.
ותנא. אמרו במשנה "בפסח נידונים על התבואה". רבי חייה בר אבא בעי, תבואה שלקה בערב פסח מאיזה דין היא לוקה? אם תאמר משעת זה עלה, כלומר מהגזר דין שיהיה בפסח, מה פתאום? הרי עד כדון לא עלת, עוד לא הגיע פסח, עוד לא היה דין. עכשיו אם תאמר משעת זה נפקת, כלומר תגיד שנה שעברה בפסח שעבר, אז איך הוות מורכה כל שתא מלקי כדון? למה חיכו לה עד עכשיו? כן, בסופו של דבר היא לקתה, אז בעצם לא יהיה לה פירות. אז למה לא לקתה מיד? למה היא בכלל צמחה? למה היא הגיעה עד כזה שלב ורק עכשיו היא לקתה?
ותנא, "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". שואלת הגמרא שוב פעם: אלו שמתים מראש השנה ועד יום הכיפורים מאיזה דין הם מתים? אם תאמר משעת זה עלה, כלומר מראש השנה שבא, הרי עד כדון לא עלת, הרי עדיין לא היה המשפט, כן, שהרי החתימה תהיה ביום כיפורים. עכשיו ואם תאמר בשעת זה נפקא, כלומר בעצם מהשנה הקודמת, אז הוון מורכין כל שתא כדון? כלומר, למה חיכו להם עד עכשיו?
אומרת הגמרא: ולא שמיע דאמר רבי קרוספא בשם רבי יוחנן, שלש פינקסיות הם. כלומר שלוש פנקסים שנפתחות, אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. זה של צדיקים גמורין, כבר נטלו איפופסי של חיים מראש השנה. כלומר בראש השנה כבר חותמים אותם לחיים. זה של רשעים גמורין, כבר נטלו איפופיס שלהן מראש השנה. כלומר הם מקבלים את החותמת למיתה מראש השנה. אבל של בינוניים, כבר ניתן להן עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. אם עשו תשובה, נכתבין עם הצדיקים, ואם לאו נכתבין עם הרשעים. מאי טעמא? כמו דכתיב ימחו מספר - אלו הרשעים, חיים - אלו הצדיקים, ועם צדיקים אל יכתבו - אלו הבינוניים.
ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד ויודע מי יעשה תשובה? אז למה ממתין עד יום הכיפורים? ולא שמיע דאמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי°, אין הקדוש ברוך הוא דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה, ולא על פי מה שעתיד להיות, מאי טעמא? כדכתיב (בראשית וירא כא יז) אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. אמר רבי לוי°: כתיב (תהלים ה', ו') לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך שנאת כל פועלי און, לא יתיצבו הוללים לדין לנגד עיניך, למה ששנאת כל פועלי און דרשאינך דן על מחשבות רעות אלא פי המעשים. רבי יששכר דכפר מנדי°דרש ליה מהכא(איוב י"א, י"א) כי הוא ידע מתי שוא, וירא און ולא יתבונן. שאף שהקדוש ברוך הוא רואה שבעתיד יעשו און, עושה כאינו רואה ואינו דן אלא כשיעשו, רבי יהושע בן לוי°אמר מהכא(איוב ח', ו')אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, אם זך וישר הייתה אין כתיב כאן, אלא אם זך וישר אתה. מכאן שאין דנין לאדם אלא על פי מה שהוא עכשיו. אמר רבי חייה בר אבא°מאי דכתיב(משלי ל', ל"א) זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו. בנוהג שבעולם זה מבקש לנצח זרזירו תרנגול קרב וזה מבקש לנצח זרזירו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אלא ומלך אלאלקוםקום עמו. לא בעי תקום עללנצח דידיה וכן כתיב(תהלים ק"ג, ט') כי לא לנצח יריב. ולאהקדוש ברוך הואלא רוצה לנצוח יריב. אמר רבי אלעזר°בן פדת,אפרא בסיליוס מלך, או נימוס כהן, או גריפות בעל שררה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם או בעל שררה גוזר גזירה. רצה מקיימה רצורצה אחרים מקיימים אותה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה. מאי טעמא? כדכתיב (ויקרא אמור כב ט) ושמרו את משמרתי אני ה'. אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה. הכוונה שהקדוש ברוך הוא בחר להנהיג את העולם לא בדרך אקראית אלא על פי החוקיות של התורה. אמר רבי סימון°: כתיב (ויקרא קדושים יט לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'. אני הוא שקיימתי עמודתעמידת זקן תחילה כדכתיב, (בראשית ויצא כח יג) והנה ה' ניצב עליו. אמר רבי סימון°: כתיב (דברים ואתחנן ד ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגוככל התורה הזאת אשר אני נותן לפניכם היום. רבי חמא בי רבי חנינה° ורבי הושעיה°. חד אמר אי זו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן א_כואלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, כי הם יודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להן ניסים. וחורנה אמר אי זו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם. השלטון אומר הדין היום, והליסטים אומר למחר הדין. למי שומעין לא לשלטון? אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אמרו בית דין היום ראש השנה, הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת, העמידו בימה יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין שאמרו בני היום ראש השנה. נמלכו בית דין לעברה למחר. הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת, העבירו בימה יעברו סינגוריןסניגורין יעברו קטיגורין שנמלכו בני לעברה למחר. מאי טעמא? כדכתיב(תהלים פ"א, ה') כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. אם אינו חוק לישראל כביכול אינו משפט לאלהי יעקב. אמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן°בר נפחא. לשעבר (ויקרא אמור כג ד) אלה מועדי ה'. מיכן ואילך אשר תקראו אותם. אמר רבי אילא°אילעא. אם קריתם אותם, הם מועדי. ואם לאו, אינן מועדי. אמר רבי סימון°, כתיב (תהלים מ', ו') רבות עשית אתה ה' אלהי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. לשעבר רבות עשית שקבעתה המועדים. מיכן והילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו שישראל קבעים המועדים. אמר רבי לוי°משל למלך שהיה לו אירלוגין שעון שלפיו קובע את המועדות. כיון שעמד בנו, מסרה לו. אמר רבי יוסה בר חנינה°, משל למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי אחא°, משל למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו שבית דין גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים שנאמר כי חוק לישראל הוא. אמר רבי חייה בר אבא°, משל לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו. כך מסר הקדוש ברוך הוא לישראל את התורה לתקן עולם. אמר °רבי יצחק, משל למלך שהיו לו אוצרות גשמים, כיון שעמד בנו מסרם לו. ורבנן אמרי, משל לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, כיון שעמד בנו מסרה לו. זו התורה שנאמר רפאות לשריך: תנן, ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. רבי אחא° אמר כהדין דירין כבשים שבדיר שבשעת מעשר מוציאין אותם אחד אחד. ורבנן אמרי כהדא במגנימין
רבי חנניה חבריהון דרבנן בעי: ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד? הרי הוא יודע מי יעשה תשובה, אז למה להמתין ליום כיפור? כלומר ירשום בספר החיים את מי שהוא יודע שיעשה תשובה ויכתוב למיתה את מי שהוא יודע שלא יעשה תשובה. ולא שמיע דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, אין הקדוש ברוך הוא דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה, ולא על פי מה שהוא עתיד להיות. מאי טעמא? כדכתיב אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. הקדוש ברוך הוא דן את האדם על פי מה שהוא באותו רגע, גם אם הקדוש ברוך הוא יודע שבעתיד הוא יהיה רשע, כמו שראינו עם ישמעאל.
אמר רבי לוי: כתיב לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך, למה ששנאת כל פועלי און. כתוב "לא יתיצבו הוללים" לדין. כלומר מי שרק הוללות, לא יתייצב לנגד עיניך. למה? כי שנאת כל פועלי און. כלומר אתה אינך דן על המחשבות הרעות אלא על פי המעשים, רק פועלי און אותם אתה דן.
רבי יששכר דכפר מנדי דרש: כי הוא ידע מתי שוא, וירא און ולא יתבונן. כלומר שם שהקדוש ברוך הוא רואה שבעתיד יעשו און הוא עושה כאין רואה ולא דן אותם אלא כשיעשו. רבי יהושע בן לוי, "אם זך וישר הייתה" אין כתיב כאן, אלא אם זך וישר אתה. מכאן שאין דנים את האדם אלא על פי מה שהוא עכשיו, לא בודקים מה יהיה בעתיד, בודקים מה כרגע.
אמר רבי חייה בר אבא: מהי דכתיב "זרזיר מתנים או תיש", ומלך אלקום עמו. בנוהג שבעולם זה מבקש לנצח זרזירו וזה מבקש לנצח זרזירו - קרב תרנגולים, כל אחד מצפה שהתרנגול שלו ינצח. זרזיר הכוונה בעל חיים, עוף. אז כל אחד מקווה שבעל החיים שלו ינצח. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא ומלך עמו. כלומר לא בעי תקום דידיה, הוא לא רוצה לנצח, הוא רוצה שטוב האדם יזכה. ולכן כתיב כי לא לנצח יריב, כי הקדוש ברוך הוא לא רוצה לנצח את האדם.
אמר רבי אלעזר: פד, בסיליוס, כלומר מלך, או נימוס, כלומר כהן, או גריפות, כלומר כל בעל שררה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם או בעל שררה כשהוא גוזר גזירה, רצה מקיימה, אחרים מקיימים אותה. הוא לא חייב לקיים את זה, לא מצפים שהוא עצמו יביא דוגמה אישית בכל דבר. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה. מאי טעמא? דכתיב ושמרו את משמרתי אני ה'. מה הכוונה? אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה. כן, יש פרשנים שמסבירים שהכוונה שהקדוש ברוך הוא בחר להנהיג את העולם לא בדרך אקראית, אלא על פי חוקי התורה.
אמר רבי סימון: כתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'. מה זה "אני ה'"? אני הוא שקיימתי זקן תחילה. כי דכתיב "וה' ניצב עליו", וכה מכר את אברהם.
אמר רבי סימון: כתיב ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים. רבי חמא בי רבי חנינה ורבי הושעיה, חד אמר: איזו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להן ניסים.
וחורנה אמר: איזו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם, השלטון אומר הדין היום, והליסטים אומר למחר הדין - למי שומעין, לא לשלטון? השלטון הוא הקובע, אז גם אם הליסטים יגיד זמן אחר, השלטון קובע. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אמרו בית דין היום ראש השנה, הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת, העמידו בימה, יעמדו סניגורין, יעמדו קטיגורין, שאמרו בני היום ראש השנה. נמלכו בית דין לעברה למחר, הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת, העבירו בימה, יעברו סניגורין, יעברו קטיגורין, שנמלכו בני לעברה למחר. מאי טעמא? דכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. אם אינו חוק לישראל, כביכול אינו משפט לאלהי יעקב. הקדוש ברוך הוא עושה משפט רק אם עם ישראל קבע בחוק את ראש השנה.
אמר רבי קריספא בשם רבי יוחנן: לשעבר כתוב אלה מועדי ה'. מיכן ואילך אשר תקראו אותם. כי הקדוש ברוך הוא מעביר להם את התפקיד לקבוע את המועדים. אמר רבי אילא: אם קריתם אותם, הם מועדי, ואם לאו, אינן מועדי.
אמר רבי סימון: כתיב רבות עשית אתה ה' אלהי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. לשעבר רבות עשית, שאתה קבעת את המועדות. מיכן והילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו - מכאן ואילך ישראל קובעים את המועדות.
אמר רבי לוי: למלך שהיה לו אירלוגין, כלומר שעון שלפיו הוא היה קובע את המועדות, כיון שעמד בנו מסרה לו. אז ככה הקדוש ברוך הוא מסר לעם ישראל לקבוע את המועדות. יש דימוי שאומרים שכאילו משל למלך וחבר, שהמלך אומר לחבר "אני רוצה לפגוש אותך, אתה תקבע מתי ניפגש". ככה בעצם יוצא ששניהם יחד קובעים את זמן הפגישה. אז ככה הקדוש ברוך הוא אומר: אני רוצה שתחוג את חג הפסח, אתה תקבע מתי זה יהיה; תחוג את חג השבועות, אתה תקבע מתי זה יהיה.
אמר רבי יוסה בר חנינה, למלך שהיה לו שומרה, כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי אחא, למלך שהיה לו טבעת שאיתה הוא חותם את כל החוקים, כיון שעמד בנו מסרה לו. כלומר שבית דין גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, כמו שאמרנו "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב".
אמר רבי חייה בר אבא, לנגר שהיו לו כלי נגרות, כיון שעמד בנו מסרה לו. כך הקדוש ברוך הוא מסר לישראל את התורה לתקן את העולם.
אמר רבי יצחק, למלך שהיו לו אוצרות, כיון שעמד בנו מסרם לו. ורבנן אמרי, לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, כיון שעמד בנו מסרה לו - זו התורה, שנאמר "רפאות לשריך".
ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. אמרה הגמרא: רבי אחא אמר כהדין דירין, כמו הכבשים שבדיר שבשעת המעשה מוציאים אותם אחד אחד. ורבנן אמרי כהדא במגניימין. כן, הכוונה נידונים בבית משפט.
מהנידונים בבית משפט, ויש אומרים שביל צר שרק אחד יכול לעבור בכל פעם. ויש גורסים לגיונים, כחיילים העומדים במסדר. תנן, ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון מאי טעמא? שנאמר(תהלים ל"ג, ט"ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ואמר רבי לוי° היוצר יחד לבם, כבר הבין את כל מעשיהם. אמר רבי אלעזר°בן פדת בנוהג שבעולם מה נוח ליוצר הזה לעשות מאה קנקנים או להסתכל בהן? לא להסתכל בהן? אמרוכיוון שהקדוש ברוך הוא ברא את כולם כאחד שכל הנשמות גנוזות באדם הראשון כל שכן שהוא מבין אל כל מעשיהם, רבי ברכיה°הכהן אמר, היצר יחד ליבם, הכוונה שיוצרן רוצה שיהא ליבן יחיד אליו. רבי אבון°אמר, מי שהוא יחיד בעולמו כבר הבין את כל מעשיהן: תנן, ובחג נידונין על המים. מתניתין ד°רבי עקיבאהבן יוסף היא. ד°רבי עקיבאהבן יוסף אמר ניסוך המים דבר תורה. שנאמר בשני (במדבר פינחס כט יט לא לג) ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם. מ"ם יו"ד מ"ם מים. אמרה התורה הבא שעורים ביכורים בפסח, שתתברך לפניך התבואה. הבא חיטים בכורים בעצרת, שיתברכו לפניך פירות האילן. אמור מעתה, ניסוך המים בחג שיתברכו לפניך המים. תני °רבי שמעון בר יוחאי. הרי שהיו ישראל כשירין בראש השנה, ונגזרו להם גשמים מרובין ובסוף חטאו. לפחות מהן אי אפשר שכבר נגזר גזירה. מה הקדוש ברוך הוא עושה? מפזרן לימים ולמדברות ולנהרות כדי שלא תיהנה הארץ מהן. מה טעם? כדכתיב(איוב ל"ח, כ"ו) להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו. הרי שלא היו ישראל כשירין בראש השנה, ונגזרו להן גשמים מעוטים ובסוף עשו תשובה. להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזירה. מה הקדוש ברוך הוא עושה להן? מורידן כדי הארץ ומשיב עמהן טללים ורוחות כדי שתיהנה הארץ מהן. מאי טעמא? כדכתיב(תהלים ס"ה, י"א) תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך. כתיב(איוב כ"ד, י"ט) ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו. עונות שעשו ישראל בקייץ שלא נתנו מעשרות גזלו מהן מימי השלג. כתיב (דברים עקב יא יב) תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. כהנא° אמר, מרשית כתיב. ועד אחרית שנה מדוה לה בראשה שנה שהיא רשה בתחילתה, בזכות שהציבור מצטערים ומתפללים בכוונהויהביהב לה אחרית טבא בסיפא:
מתני':א_כזעל ששה חדשים השלוחין יוצאין. על ניסן מפני הפסח, ועל אב מפני התענית, ועל אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי מפני תקנת המועדות, ועל כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשבית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן:
גמ': ויצאו אף על העצרת? עצרת חתוכה היא שזמנה קבוע חמישים יום לאחר הפסח, כיוון שכך אשכחת אמר, פעמים שעצרת בחמשה בסיוון פעמים בששה פעמים בשבעה, ניסן ואייר שלימים הבה. כסדרן ובו. חסירין בז.
היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. אמר רבי לוי, היוצר יחד לבם, כבר הבין את כל מעשיהם כבר מהיצירה. אמר רבי אלעזר, בנוהג שבעולם מה נוח ליוצר הזה לעשות מאה קנקנים או להסתכל בהם? לא להסתכל בהם. אז הקדוש ברוך הוא ברא את כולם כאחד. כן, שהרי כל הנשמות גנוזות באדם הראשון. אז כל שכן שהוא מבין כל מעשיהם.
רבי ברכיה אמר, היוצר יחד לבם, הכוונה שיוצרן רוצה שיהיה ליבן יחיד אליו. רבי אבון אמר, מי שהוא יחיד בעולמו כבר הבין את כל מעשיהן.
תנן, ובחג נידונין על המים. ובתר גמר, מתניתין דרבי עקיבא היא. דרבי עקיבא אמר ניסוך המים דבר תורה, שנאמר בשני ונסכיהם, בשמונה ימי החג. אז בכל אחד כתוב על הקורבנות שמונים המוספים, אז בכל אחד כתוב נסכה, ביום השני כתוב ונסכיהם, בשישי כתוב ונסכיה. כלומר ביום השני יש מ"ם מיותרת, ביום השישי יש יו"ד מיותרת, ובשביעי כתוב כמשפטם, שוב פעם מ"ם מיותרת במקום משפט. אז מ"ם יו"ד מ"ם - זה מים.
אמרה התורה הבא שעורים ביכורים בפסח, כדי שתתברך לפניך התבואה. הבא חיטים בכורים בעצרת, שיתברכו לפניך פירות האילן. אז אמור מעתה, לפי מה שאמר רבי עקיבא, שניסוך המים בחג שיתברכו לפניך המים.
מתניתין, תני רבי שמעון בר יוחאי. הרי שהיו ישראל כשירין בראש השנה, ונגזרו להם גשמים מרובין ובסוף חטאו. אז לפחות מהן אי אפשר שכבר נגזר גזירה שיהיה להם הרבה מים. מה הקדוש ברוך הוא עושה? מפזרן לימים ולמדברות ולנהרות כדי שלא תהנה הארץ מהן. מה הטעם? להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו.
הרי שלא היו ישראל כשירין בראש השנה, ונגזרו להן גשמים מעוטים ובסוף עשו תשובה. אז להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזירה. מה הקדוש ברוך הוא עושה להן? מורידן כדי הארץ ומשיב עמהן טללים ורוחות כדי שתיהנה הארץ מהן.
מאי טעמא? תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך. מה כתיב? ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו. הכוונה שהעוונות שעשו ישראל בקיץ, כלומר שלא נתנו מעשרות כי בימי חום, אז הם גזלו מהם ממי שלג.
ומה כתיב? תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. כהנא אמר, מרשית כתיב, בלי אל"ף, כלומר כאילו מלשון ראש. כן, שאם השנה מדוה בראשה, כלומר אם השנה היא רשה בתחילתה, אז בזכות זה הציבור מצטערים ומתפללים בכוונה. אז יבלה הקדוש ברוך הוא אחרית טובה בסיפא. כן, כלומר אם רע בהתחלה והציבור מצטער על זה, אז הסוף יהיה טוב.
מתניתין. לומד המשנה, על ששה חדשים השלוחין יוצאין. על ניסן מפני הפסח, ועל אב מפני התענית, ועל אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי מפני תקנת המועדות, כדי שיהיו באמת יודעים לקבוע את החגים, את סוכות. ועל כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשבית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן, פסח שני.
ובתר גמר, ויצאו אף על העצרת? למה על שבועות לא יוצאים? ותאמר, עצרת חתוכה היא, כל הזמן שלה הוא קבוע, הרי זה תמיד חמישים יום אחרי פסח. אז פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה. איך? אם ניסן ואייר שלמים אז זה יהיה בחמישה בסיוון. אם זה כסדרן, כלומר שאחד מלא ואחד חסר, כלומר ניסן מלא סיוון חסר, זה בשישה בסיוון, ואם שניהם חסירין זה בשבעה בסיוון. כן, זה כמובן שקידשו את החודש על פי הראייה.
תנן, ועל תשרי מפני תקנת המועדות,זולא כבר יצאו באלול? והרי מימות עזרא לא מצאנו אלול מעובר. אלא בגין מודעא דאיתקדש ירחא ולא עיברו את אלול, שלא יהיה ליבם נוקפם שמא התעבר ויצומו יומים. אמר רבי יהושע בן לוי°. אנא עריב לאילין דאזלין לגימוריןלנימוריןלהודיע אם עיברו את אלול. דלית חד מינהון מיית מי אזל, שבזכותו הם ינצלו שלא יצטרכו לצום יומים מספק תמן בבל חשין לצומא רבה תרין יומין. אמר לון רב חסדא°א_כח למה אתם מכניסין עצמכם למספקלספק הזה? חזקה שאין בית דין מתעצלים בו ולא יעברו את אלול. אבוה דרבי שמואל בר רב יצחק° חש על גרמיה וצם תרין יומין אפסק כרוכה מעיו ודמך:
מתני': על שני חדשים מחללין את השבת לקדש את החדש על ניסן ועל תשרי שבהן השלוחין יוצאין לסוריא ובהן היו מתקנין את המועדות. וכשבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן. בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת. °רבי יוסיבן חלפתא אומר אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת. מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן °רבי עקיבאהבן יוסף בלוד. שלח לו °רבן גמליאלדיבנה, אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבוא:
גמ':תנן, בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת. מהו בעליל? מפורסם, כמה דאת אמר (תהלים י"ב, ז') כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים. תנן, מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן °רבי עקיבה בלוד. אף°רבי עקיבה מודה שדוחים את השבת. ולא עיכבן אלא מפני שהן מ' זוג כי מסתמא גם ביבנה ראו ולמה לחלל שבת. אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. תנן, שלח לו °רבן גמליאלדיבנה אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבוא. לא נמצאת מעכבתמעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה? א_כטוכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נידוי. אמר °רבי יהודה הנחתום. חס וחלילה לא נתנדה °רבי עקיבאהבן יוסף, אלא ראש גדר היה. ושלח °רבן גמליאלדיבנה והעבירו מראשיתו:
מתני':א_לאב ובנו שראו את החדש ילכו. לא שמצטרפין זה עם זה אלא שמא יפסל אחד מהן יצטרף השני עם אחר. °רבי שמעוןבן יוחאי אומר אב ובנו וכל הקרובים כשירין לעדות החדש. אמר °רבי יוסיבן חלפתא, מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלם הוא ובנו ועבדו משוחרר, וקיבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. וכשבאו לבית דין קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו:
גמ': טעם ד°רבי שמעוןבן יוחאי שקרובים כשרים כתחילתה (שמות בא יב א ב) דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן החדש הזה לכם ראש חדשים. עדות זו כשרה בכם אף שאתם אחים, וחכמים אמרו, כמותכם בגדולי הדור, תנן, מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלם הואוגוובנוועבדו משוחרר, וקיבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. אף שהיה משוחרר משם פסול יחוס. וכשבאו לבית דין קיבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו משם קרוב:
ובתר גמר תנן, ועל תשרי מפני תקנת המועדות. שואלת הגמרא, לא כבר יצאו באלול? והרי למדנו שמימות עזרא לא מצאנו אלול מעובר. ותאמר, אלא בגין מודעא דאיתקדש ירחא, כדי שיכירו ולא עיברו את אלול, כדי שלא יהיה ליבם נוקף, שם היתה באה ויצאו יומיים. כן, בעצם נכון שלא קרה, אבל אנשים דואגים, אז לכן כדי להוריד להם את הדאגה היו שולחים שלוחים שלא יצאו יומיים.
אמר רבי יהושע בן לוי, אנא עריב לאילין דאזלין, כלומר מי שהולך לנימורים כדי להודיע להם שהם עיברו את אלול או לא, אני ערב להם דלית חד מינהון מיית - מי אזל. אני מערב להם שאף אחד מהם לא ימות בדרך. למה? כיוון שבזכותו הם ינצלו שהם לא יצטרכו לצום יומיים מספק. תמן חשין לצומא רבה תרין יומין, היו חוששים ולכן צמו יום כיפור יומיים חלק מהם.
אמר לון רב חסדא, למה אתם מכניסין עצמכם הזה? חזקה שאין בית דין מתעצלים בו. כן, חזקה שהם לא יעברו את אלול. כן, כדי שלא יהיה חשש. אז לעולם לא עיברו את אלול כדי שבבבל לא יצטרכו לצום יומיים מספק.
אבוה דרבי שמואל בר רב יצחק חש על גרמיה וצם תרין יומין אפסק כרוכה ודמך. כן, זה מראה שלא לוקחים בזה משחקים. כלומר גם אדם שמקפיד בזה לא צריך להקפיד.
מתניתין, אומרת המשנה על שני חדשים מחללין את השבת לקדש את החודש, על ניסן ועל תשרי, כלומר לא מדובר על השליחים, מדובר על העדים שבאים. העדים מחללים את השבת על שני חודשים, על ניסן ועל תשרי. למה? כיוון ששבהן השלוחין יוצאין לסוריא ובהן היו מתקנין את המועדות.
וכשבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן, לדעת האם להקריב קורבן בראשית החודש, וגם איזה שיר לשיר.
עוד אתה אומר, בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת. כלומר, בין אם הוא נראה בבירור וכנראה מסתמא הרבה אנשים ראו אותו, בין אם הוא לא נראה, בכל מקרה מחללים את השבת.
רבי יוסי אומר אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת, כי אם כמו שאתה רואה אותו בבירור, אז גם כנראה בסביבה של בית הדין גם כן רואים אותו בבירור ולכן לא צריך לחלל שבת.
מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן רבי עקיבא בלוד. שלח לו רבן גמליאל, אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבוא. פעם אתה מעכב אותם והפעם באמת יש מספיק עדים, פעם הבאה הם לא ירצו לבוא ובעצם אז לא יהיה עדים ובעצם לא נוכל לקדש את החודש לפי העדים.
שואל, מהו בעליל? אדם מפורסם כמו שכולם רואים אותו, כמה דאת אמר, כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים. כן, כלומר כסף מפורסם בזיקוק שלו.
תנן, מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן רבי עקיבה בלוד. זאת אומרת, אף רבי עקיבא מודה שמחללים את השבת, ולא עיכבן מפני שהיו מ' זוג. כן, כלומר כשהיה כל כך הרבה אז הוא אמר לא צריך, אבל ודאי אם לא היה - הוא מודה שצריך לחלל שבת. אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו כמובן.
שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבוא. לא נמצאת את הרבים מלעשות דבר מצוה? וכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נידוי.
אמר רבי יהודה הנחתום, חס וחלילה לא נתנדה רבי עקיבא, אלא ראש גדר היה. ושלח רבן גמליאל והעבירו מראשיתו, כלומר מהתפקיד שלו.
מתניתין. אב ובנו שראו את החדש ילכו. לא שהם מצטרפים זה עם זה, כי הרי הם קרובים, אלא שמא יפסל אחד מהן יצטרף השני עם אחר. רבי שמעון אומר אב ובנו וכל הקרובים כשירין לעדות החדש.
אמר רבי יוסי, מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלם הוא ובנו ועבדו משוחרר, וקיבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. וכשבאו לבית דין קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו.
ואתה אומר, מה הייתה דעת רבי שמעון? למה הוא סובר שהקרובים כשרים? כתחילתה, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן החדש הזה לכם ראש חדשים. מה הכוונה? עדות זו כשרה בכם למרות שאתם אחים, וכן אמרו כמותכם - הכוונה בגדולי הדור.
תנן, למדנו במשנה, קיבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. כן, למרות שהוא משוחרר פסלו אותו משם פסול, פסול יחוס. כן, כלומר הם חשבו שהעדות צריכה להיות רק במיוחסים. אבל כשבאו לבית דין קיבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו משם קרוב.
ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים, זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין:
גמ':המשחק בקוביא זה המשחק בפסיפסין. אחד המשחק בפסיפסין ואחד המשחק בקליפי אגוזים ורימונים. מאימתי מקבלין אותו? א_לבמשישבור את פסיפסיו ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. מלוה בריבית זה שהוא מלוה בריבית מאימתי מקבלין אותם? א_לגמשיקרע את שטרותיו ויבדק ויחזור חזרה גמורה. מפריחי יונים, זה שהוא ממרה יונים. אחד ממרה מזרז בתחרות יונים, ואחד ממרה שאר בהמה חיה ועוף. מאימתי מקבלין אותו? א_לדמשישבור את פגימיו המקלות שבהם מזרז את החיות ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. סוחר שביעית, זה תגור שביעית. אי זהו סוחר שביעית? זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע, וכיון שהגיעה שביעית התחילההתחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה. מאימתי מקבלים אותו? משתגיע שביעית אחר ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. תני, °רבי יוסיבן חלפתא אומר שני שביעיות. תני בשם °רבי נחמיה, שיחזור בו חזירת ממון א_להלא חזירת דברים ויאמר, הא לכם מאתים זוז וחלקום לעניים מה שנשתכרתי מפירות עבירה. תני, א_לוהוסיפו עליהן הרועים והחמסנים והגזלנים וכל החשודין על הממון עדותן בטילה. אמר רבי אבהו°, ובלבד ברועים בהמה דקה. אמר רב חונה°. מאן תנא מפריחי יונים? °רבי אליעזרבן הורקנוס, דתנינן תמן. אמרו בפני°רבי עקיבאבן יוסףשניםשנידברים בשם °רבי אליעזרבן הורקנוס, ואחד בשם°רבי יהושוע, שני דברים בשם°רבי אליעזרבן הורקנוס, יוצא היא אשה בעיר של זהב. ומפריחי יונים פסולין מן העדות. משמע שלרבנן כשרים לעדות שלא כמשנתינו. תנן: התם בסנהדרין. ואלו הן הפסולין לעדות ממון המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. אמר רבי מנא°בן יונה קומי רבי יוסה°אסי כל ההיא דסנהדריןרשימה של פסולים לעדות ממון מדרבנן כ°רבי אליעזרבן הורקנוס? שהרי מופיעה שם מפריחי יונים. אמר לו: דברי הכל היא, מהו דברי הכל היא? והרי אמרו לפני°רבי עקיבאבן יוסף שמפריחי יונים פסול רק לדעת°רבי אליעזרבן הורקנוס, והרי הוא מופיעה ברשימה בסנהדרין, אמר ליה הכא אמר רבי יוסה°אסי, יודעין אנו שהוא פסול מעדותלעדות ממון אף לדעת חכמים שהרי הוא חשוד על הממון. א_לזמה באו להעיד לפני°רבי עקיבה? שלדעת°רבי אליעזרבן הורקנוס כשם שהוא פסול מעדות ממון, כך הוא פסול מעדות נפשות. וכאן וכיועידיעידי החדש כעידי נפשות אינון? אם כך משנתנו דברי הכל. והא תני בסיפא זה הכלל, כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הןהם אינן כשירין לה. ואיך אמרתה מאן תניתה רבנן, והרי לרבנן מפרחי יונים כשרים לעדות נפשות אף שנשים פסולות, וכי רבנן כ°רבי אליעזרבן הורקנוס מודיי ליה שגם לעניין נפשות מפריחי יונים פסולים? הרי פליגין עלויי. אלא ודאי משנתנו°רבי אליעזרבן הורקנוס היא, אמר רבי יונה° בשם רב חונה°, כולהן כ°רבי אליעזרבן הורקנוס אתיין. ואילין פלוגוותה כאילין פולגוותה דתני. א_לחעד זומם פסול בכל עדות שבתורה דברי °רבי מאיר. אמר °רבי יוסיבן חלפתא, אימתי? בזמן שנמצא זומם בעדות
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת ראש השנה, דף ט. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת המשנה, פרק א' הלכה ז'. אומרת המשנה: אלו הן הפסולים: המשחק בקובייה והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, ושוכרי שביעית ועבדים. זה הכלל, כל עדות שאין האישה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה. ותרגמה: משחק בקובייה זה המשחק בפסיפסין. אחד המשחק בפסיפסין ואחד משחק בקליפי אגוזים ורימונים. כן, כל אלה פסולים לעדות. ומתי מקבלים אותו? משישבור את פסיפסיו ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. מלווה בריבית - זה שהוא מלווה בריבית. ומתי מקבלים אותן? משיקרע את שטרותיו ויבדק ויחזור חזרה גמורה. מפריחי יונים - זה שהוא ממרה יונים. כן, כלומר הוא גורם להם שילכו להביא-- אז עושים תחרות, אז ילכו יותר מהר וישיגו את היונים האחרות ועל זה הם ממרים. אז אחד ממרה, כלומר מזרז על ידי, אה, כן, בתחרות. אחד ממרה יונים ואחד ממרה שאר בהמה חיה ועוף. כלומר, לא משנה מה הוא ממרה, אז כל אלה נקראים, אה, כל אלה בעצם נקראים מפריחי יונים. עכשיו, מתי מקבלים אותו? משישבור את פגימיו ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה - כלומר את המקלות שבהם הוא מזרז את החיות.
סוחר שביעית - זה תגר שביעית. מה זה סוחר שביעית? זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע, כלומר כל השבע שנים, כל השש שנים הוא בטל, כיוון שהגיעה שביעית מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה. אז זה נקרא סוחר שביעית, שהוא פסול לעדות. מתי מקבלים אותו? משתגיע שביעית אחר ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. תני, רבי יוסי אומר שני שביעיות. כלומר, לא מספיק שביעית אחת אלא צריך פעמיים, שני שביעיות. תני בשם רבי נחמיה שיחזור בו חזירת ממון לא חזירת דברים. הוא צריך לומר הא לכם מאתיים זוז וחלקום לעניים מה שנשתכרתי מפירות עבירה. ככה הוא צריך לעשות.
תני: הוסיפו עליהן הרועים והחמסנים והגזלנים וכל החשודין על הממון עדותן בטילה. אמר רבי אבהו: ובלבד ברועים בהמה דקה, כי בהמה דקה זה בעצם גזלן, כיוון שמסתמא בהמות האלה הולכות לחצרות של אחרים ואוכלים שמה.
אמר רב חונה: מאן תנא מפריחי יונים? רבי אליעזר. דתנינן תמן, אמרו לפני רבי עקיבא שני דברים בשם רבי אלעזר ואחד בשם רבי יהושע. שני דברים בשם רבי אלעזר: יוצא היא אשה בעיר של זהב ומפריחי יונים פסולין מן העדות. כן, מה שאומר שלרבנן מפריחי יונים כשרים לעדות. אז זה לא כמו המשנה שלנו.
אמר רבי מנא קומי רבי יוסה: כל ההיא כרבי אלעזר. כלומר, האם גם שמה כל מה שמופיע שמה זה רק כרבי אלעזר? כי הרי מופיע שם בין היתר מפריחי יונים, והרי אמרנו שמפריחי יונים זה רק דעת רבי אלעזר. אמר לו: דברי הכל היא. אז מה אתה אומר דברי הכל? הרי אמרנו בפירוש שאמרו לפני רבי עקיבא שמפריחי יונים פסול רק לדעת רבי אלעזר, והרי זה מופיע ברשימה של סנהדרין. אז זה לא מסתדר.
מהו דברי הכל היא? הכא אמר רבי יוסה: יודעין אנו שהוא פסול ממון אף לדעת חכמים. כלומר, כולם יודעים שמפריחי יונים פסולים לעדות ממון, כן, כי הרי הם חשודים על הממון. כלומר כיוון שמפריחי יונים זה אנשים שהכסף בא להם בקלות, אז לכן הם חשודים על הממון. אז לכן ברור גם לחכמים שהם פסולים לעדות ממון. אז מה בא להעיד רבי עקיבה? שלדעת רבי אלעזר כשם שהוא פסול מעדות ממון, כך הוא פסול מעדות נפשות. זה החידוש ובזה החכמים חולקים. וכאן אצלנו המשנה שלנו שעוסקת בעדות החדש, האם זה כעדות נפשות אינון? אז אם ככה המשנה כדברי הכל.
שואלת הגמרא: והא תני בסיפא זה הכלל, כל עדות שאין האשה כשירה לה אף אינן כשירין לה. כן, אז איך אתה אומר שהמשנה גם דרבנן? הרי לרבנן מפריחי יונים כשרים לעדות נפשות, למרות שנשים פסולות. וכי רבנן חזרו בהן כמו רבי אליעזר והם מודים לו שגם עניין נפשות מפריחי יונים פסולים? הרי הם חולקים עליו, אתה לא יכול להגיד את זה - רבנן כרבי אליעזר מודיי ליה פליגין עלויי. אלא ודאי שהמשנה שלנו רק רבי אליעזר היא.
אמר רבי יונה בשם רב חונה: כולהן כרבי אליעזר אתיין. כן, כלומר באמת המשנה שלנו היא כמו רבי אליעזר. כל מה שאמרנו גם בסנהדרין וגם כאן זה כמו רבי אליעזר. אילין פלוגוותה כאילין פולגוותה - כלומר זה מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים זה כמו מחלוקת דתני: עד זומם פסול בכל עדות שבתורה, דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי: אימתי? בזמן שנמצא זומם בעדות נפשות. אבל אם נמצא זומם בעדות ממון, על הממון נחשד ומממון נפסל. אבל לא על נפשות.
ואתייא דרבי יוסי כרבנן. כן, רבי יוסי שאומר שרק על ממון פסול ולא על נפשות - אז הוא כמו רבנן. ודרבי מאיר כרבי אליעזר. רבי מאיר שאומר שהוא פסול גם לדיני ממונות וגם לדיני נפשות זה כמו רבי אליעזר.
מתני':א_לטמי שראה את החדש ואינו יכול להלך, מוליכין אותו על החמור אפילו במטה. אם צודה להן, לוקחין בידן מקלות. ואם היתה דרך רחוקה, לוקחין בידן מזונות. שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. שנאמר (ויקרא אמור כג ד) אלה מועדי ה' מקראי קדש:
גמ': אמר °רבי יצחק: דיברה התורה בכל לשון מילים שאולות כגון מה שנאמר (בראשית חיי שרה כד כא) והאיש משתאה לה. שפרוש המילה התפלא, אבל באמת כוונת הפסוק שהמתין לה עד שתסיים מלשיון שהיה. ודברו חכמים בכל לשון כגון מה שנאמר, כל גרב שהוא מחזיק סאתים. פירוש המילה גרב זה שחין נפוח אבל באמת כוונת המשנה לחבית שהיא נפוחה, וכן מה שנאמר אם צודה להם לוקחים בידן מקלות. צידה פירושה לתפוס בעלי חיים ולא בני אדם, אבל כאן הפירוש שהם מפחדים שיתפשו על ידי ליסטים או חיות. יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליהןעל החדש, כך מחללין את השבת להודיעה עליהן להודיע שנתקיימו? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ד) אשר תקראו אתם במועדם. על קריאתן אתה מחלל את השבת, א_מואין אתה מחלל את מחלל השבת להודיע שנתקיימו. רבי שמעון בן לקיש° בעי. קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום אם לא קצרו בערב? התיב רבי אביי°. והא תנינן א_מאמצותו לקצור בלילה. נקצר ביום א_מבכשר ודוחה השבת. ולא קיבלה רבי שמעון בן לקיש°דהוא סבר נקצר ביום כשר מדובר ביום חול, ודוחה שבת בנקצר בלילה. אמר רבי אחא°: חזר בו רבי שמעון בן לקיש°והסכים שדוחה שבת מן הדא דתניא. א_מגכיון שחשיכה אמר להן: בא השמש, אומר הין. בא השמש אומר הין. ואם היה שבת אומר שבת היום אומר הין, אם כך המשנה שלנו שאמרה שקצירת העומר דוחה שבת, במה אנן קיימין? אם ללילה, כבר הוא אומר דתנן ואם היה שבת אומר שבת היום אומר הין. אלא אם אינו ענין ללילה תניהו ענין ליום.
פרק א' הלכה ח'. תלמוד המשנה: מי שראה את החדש ואינו יכול להלך, מוליכין אותו על החמור אפילו במטה. אם צודה להן, לוקחין בידן מקלות. הם מפחדים שהחיות יתפסו אותם, כן, או שודדים וכדומה, אז לוקחים מקלות. ואם היתה דרך רחוקה, לוקחין בידן מזונות. שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש.
אתא הגמרא: אמר רבי יצחק דיברה התורה בכל לשון. כלומר בעצם יש מילים שאולות. כן, התורה דיברה במילים שאולות כי מה שנאמר והאיש משתאה לה - הפירוש "משתאה" זה מתפלא, אבל באמת הכוונה בפסוק שימתין עד שתסיים, כן, מלשון שהייה. ודיברו חז"ל מלשון בכל לשון, כי מה שנאמר כל גרב שהוא מחזיק סאתים - המילה גרב זה שכין, כן, אבל הוא נקרא נפוח, אז השתמשו בזה לתאר חבית שנפוחה. כן, אז הגרב כאן - כל גרב שהוא מחזיק סאתים - הכוונה כל חבית, כן, אבל בעצם המילה עצמה היא מילה שאולה, כי המקור שלה זה השכין.
וכן מה שנאמר אם צודה להם לוקחים בידן מקלות. כן. עכשיו צידה פירושה לתפוס בעלי חיים ולא בני אדם, אבל כאן הפירוש שמפחדים שיתפסו על ידי ליסטים או חיות.
ואומרת הגמרא: יכול כשם שמחללין את השבת להעיד על החדש, כך מחללין את השבת להודיע להם, כלומר לגולה, שנתקיימו? כלומר שולחים שליחים - האם השליחים האלה יחייבו גם שבת כדי להודיע לגלות שיתקדש החדש? תלמוד לומר אשר תקראו - על קריאתן את מחלל את השבת, אין את השבת להודיע שהם יתקיימו.
רבי שמעון בן לקיש בעי: קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום? כלומר אם לא קצרו בערב, האם יכולים לחלל שבת לקצור בשבת בבוקר?
התיב רבי אביי: והא תנינן מצותו לקצור בלילה. נקצר ביום כשר ודוחה השבת. כתוב בפירוש! אז למה אתה שואל בכלל? ולא קיבלה רבי שמעון בן לקיש. הוא לא קיבל את התשובה הזאת, למה? כי הוא סבר שזה שני דברים נפרדים: "נקצר ביום כשר" מדובר ביום חול בכלל, ו"דוחה השבת" מדובר בנקצר בלילה. בדרך כלל כשקוצר בלילה דוחה שבת.
אמר רבי אחא: חזר רבי שמעון בן לקיש מן הדא. הוא הודה שבעצם דוחה את השבת, מהברייתא שמצאנו: תניא כיוון שחשיכה אמר להן: בא השמש, אומר הין. בא השמש אומר הין. ואם היה שבת אומר "שבת היום", אומר לו "אין". כן. מה אנן קיימין? אם ללילה, כבר הוא אומר - הרי כבר אמרנו את זה, כי אמרנו מקודם שאם היה שבת אז הוא אומר להם "שבת היום", אומרים לו "אין" והוא קוצר. אלא אם אינו ענין ללילה תניהו ענין ליום. כי אחרת מה המשמעות - חידוש שגם ביום דוחה שבת.
דבר שהוא דוחה את השבת ביום כגון מילה ל°רבי אליעזרבן הורקנוס, מכשיריןמכשיריו מהו שידחו את השבת בלילה? מה יש להסתפק? והתנינן א_מדהעמידו עושה חביתין לעשות חביתין קדם עלות השחר שהיו מחממים מים לצורך רבוכה. תיפתר בחול. תנא רבי חייה בר אדא°: זה סדר תמיד לעבודת בית אלהינו, בין בחול ובין בשבת. והתנינןשאף בשבת עשו כן. וכן מהא דתנינןא_מהקצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה, והיו מהבהבין אותו באור בלילה אף בשבת כדי לקיים בו מצות קלי דברי °רבי מאיר. אמר רבי יוסי°אומרבר זבידא, אין מכאן ראיה, שאפשר ששם התירומכיוןכיווןשכבר הותרה שבת שכבר קצרו בשבת וכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק. התיב רבי יודן קפודקייא° קומי רבי יוסה°אסי. הגע עצמך שבא מן העלייה. האם במקרה שהביא שעורים מהעליה אין קולים בשבת מכיון שלאשהתחילהתחיל במצוה אין אומרין לו מרק? התיב רבי יעקב בר סוסיי°. והתנינן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. מכאן שמחללים שבת בלילה לצורך עדות שהיא ביום. אמר להן: מכיון שהיום צריך ללילה ולילה צריך ליום, שהרי הראיה צריכה להיות בלילה ועדות ביום, ואם לא ילך בלילה לפעמים לא יגיע ביום להעיד, כמו שכולו יום. אמר רבי יודה בי רבי בון°א_מוולא למפריעולמפריע הוא קדוש, שאף שמעידים רק ביום הרי הוא קדוש מבלילה. מכיון שהוא קדוש למפריעו הוא יום הוא לילה
דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשיריו, מהו שידחיקו את השבת בלילה? כלומר, אם כבר בלילה אפשר להתחיל להתכונן ולחלל שבת לצורך עשיית המכשירים. מי שמתיר את המכשירים בשבת, במקרה זה מותר.
שואלת הגמרא מה יש להסתפק, והתנינן העמידו עושה חביתין לעשות חביתין. שם מדובר קודם עלות השחר, כלומר כבר בלילה. קודם עלות השחר היו מחממים את המים לצורך הרבוכה, שהיו עושים את המנחות של כהן גדול. אז היו צריכים לחמם מים וחיממו את זה בלילה כבר.
אומרת הגמרא לא, תיפתר בחול. בלילה, אבל ביום חול, בשבת לא היו עושים את זה. אלא כמו שאמרנו, היו מחממים רק סמוך לעקבת המנחה.
תנא רבי חייה בר אדא: זה סדר תמיד לעבודת בית אלהינו, בין בחול ובין בשבת. מכאן קוברים שגם בשבת עשו ככה. ועוד ראיה, וכן מהתנין קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה. כלומר את העומר, והיו מהבהבין אותו באור — זה היה בלילה וגם בשבת — כדי לקיים בו מצות קלי דברי רבי מאיר.
אמר רבי יוסי אין מכאן ראיה, כי אפשר ששם התירו כיוון שכבר הותר השבת. הרי קצרו את זה בשבת, קצרו בלילה בשבת, לכן גם התירו להמשיך לחלל שבת, מכיוון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק.
התיב רבי יודן קפודקייא קומי רבי יוסה: הגע עצמך שבא מן העלייה. כלומר מן הלח לא קצרו, לא היה להם מאיפה לקצור, אז הם הביאו שאורים שהיה להם במחסן. במקרה שהביאו שאורים מהעלייה אז לא, מכיוון שלא התחילו במצווה אין אומרין לו מרק.
התיב רבי יעקב בר סוסיי, והתנינן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. רואים מכאן שמחללים שבת בלילה לצורך עדות שהיא ביום.
אמר להן: מכיון שהיום צריך ללילה ולילה צריך ליום. הרי הראיה צריכה להיות בלילה, העדות ביום. אם הוא לא ילך בלילה הוא לא יגיע ביום. בדרך כלל רוב הבאים, הוא לא יגיע ביום להעיד. אז זה כמו שכולו יום.
אמר רבי יודה בי רבי בון ולא הוא קדוש. הרי כשהם מעידים ביום הם קובעים שהלילה כבר היה שייך לראש חודש. אז למרות שהם מעידים רק ביום, הרי זה כמו קידוש בלילה ולכן זה מותר, וכן מכיון שהוא קדוש למפריעו הוא יום הוא לילה.
הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים. יוצא שם בפרק ב הלכה א, מתני'.
מתני':ב_אאם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו. ב_בבראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל האדם, משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ב_גבראשונה היו משיאין משואות, משקילקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין.
גמ': אמר רבי יונה°, הכין צורכה מיתני: בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם. משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. אם אינן מכירין אותו היו משלחין עמו אחר להעידו. אמר רבי יוסה°אסי אפילו כמתניתין אתיא היא, אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו, ולמה הוצרכו לכך? לפי שבראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ועד אחד נאמן? משלך נתנו לך. שבדין היה שלא יהו צריכין עדים. והן אמרו שיהו צריכין עדים והן אמרו עד אחד נאמן. עד אחד מהו שיהא נאמן כשנים? היך עבידה, היו שנים באים להעיד על המולד. אחד הכל מכירין אותו, ואחד אין אדם מכירו. וחבירו מכירו. חבירו מהו שיהיה נאמן? נישמעינה מן הדא דתני, היה אחד מכיר כתב ידו וכתב ידו של חבירו, ואחד אין אדם מכירו וחבירו מכירו, חבירו מה הוא שיצטרף עם אחד מן השוק להעיד עליו? רבי זעירה° ורבי חונה°אמרו בשם רב° אבא בר אייבו
אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו. בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל האדם, משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. בראשונה היו משיאין משואות, משקילקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין. שאם מדליקים מדורות בכל הימים סמוך לראש חודש כדי לבלבל את עם ישראל.
גמ': אמר רבי יונה, הכין צורכה מיתני: בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם. ככה צריך להקריא, ככה צריך להגיד את המשנה — משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ולא כמו שכתוב במשנה, שהמשנה התחילה מ"אם אינן מכירין" ישר מהדין; קודם צריך להגיד מה הסיפור ואחרי זה רק מהדין. עכשיו כתוב במשנה אם אינן מכירין אותו היו משלחין עמו אחר להעידו.
אמר רבי יוסה אפילו כמתניתין אתיא היא. כלומר לא צריך לשנות את זה, גם הגרסה שמופיעה במשנה היא בסדר. ככה צריך להבין את זה: אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו. ולמה הוא צריך כך? למה שבראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם. משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין.
שואלת הגמרא ועד אחד נאמן? למה שולחים אדם אחד? ואתה אומר משלך נתנו לך. בדין היה שלא יהו צריכין עדים, כלומר בדין היה שלא היו צריכים עדים בכלל. והן אמרו שיהו צריכין עדים — חכמים קבעו את זה — אז גם הן אמרו עד אחד נאמן.
שואלת הגמרא עד אחד מהו שיהא נאמן כשנים? היך עבידה, מה זאת אומרת, איך המציאות, איך זו השאלה? אמר: אם היו שנים, אחד הכל מכירין אותו, ואחד אין אדם מכירו. אלא חברו שבא איתו רק הוא מכירו. אז חבירו מכירו — האם חברו יהא נאמן?
היה אחד מכיר כתב ידו וכתב ידו של חברו. כלומר אחד מכיר גם את הכתב של עצמו וגם את הכתב של חברו על שטר מסוים, ואחד אין אדם מכירו אבל חברו מכירו, כלומר הוא עצמו מכיר חברו. חבירו מהו שיצטרף עם אחד מן השוק להעיד עליו? כלומר האם הוא יכול לצרף אחד מהשוק ואז ביחד איתו להעיד על החתימה.
רבי זעירה ורבי חונה בשם רב — אין הוא ואחיו מצטרפים על חתימת עד השני. לא צריך את הדעה הזו, זה פשוט שלא. למה? כי אם מצטרף, אז יוצא שלושת רבעי מהשטר יוצא על פי עד אחד, כי הרי הוא עצמו נאמן על החתימה שלו, אז חצי שטר כבר יצא. ואתה אומר שהוא עצמו יצטרף למישהו מבחוץ כדי להעיד על החצי השני, על החתימה השנייה, יוצא שעוד רבע יוצא על פיו. יוצא שבעצם שלושת רבעי מהשטר יוצא על פיו, והתורה אמרה על פי שניים עדים יקום דבר, שכל אחד צריך לצאת חצי מהשטר. לכן זה לא בסדר, אלא בזה יש להסתפק: אם היו שניים, אחד הכל מכירים כתב ידו ואחד אין אדם מכירו מכיר כתב ידו אלא חברו, כלומר אלא הוא עצמו — עכשיו, חבירו מהו שיצטרף עם אחד מן השוק להעיד עליו? הוא בעצם לא העיד על הכתב של עצמו. על הכתב של עצמו יעידו מהשוק אנשים, כי כולם מכירים אותו, אבל הוא עצמו יצטרף לעד אחר מהשוק ויחד הם יעידו על החתימה השנייה.
ב_דאין הוא ואחר מצטרפין על חתימת העד השני. לא צורכה דא, שזה פשוט שהרי יוצא ששלושת רבעי השטר יוצא על פי עד אחד, והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר, אלא בזה יש להסתפקכשהיו שנים. אחד הכל מכירין כתב ידו, ואחד אין אדם מכירומכירכתב ידו אלא חבירו. מכירו חבירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו. ולא יעיד על כתב עצמו, האם יכול להעיד על כתב חבירו? אף בזה כן נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד. אמר רבי יודן°: ויאות. אילו שנים שיצאו מעיר אחת שרובה עובדי כוכבים ומזלות כגון הדא סוסיתה. אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל, ואחד אין אדם מכירו אלא חבירו. מכירו חבירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו כדי ששניהם יוכלו להעיד בעדות אחרת? אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד? והכאהכאנמי נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד. תמן תנינן: אמר להן הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע הרואה אומר ברקאי. מהו ברקאי? ברקת ניצוצות אור. תמן אמרי ברק ברקא הנהר מנהרא. ועד אחד נאמן? שנייא היא הכא שאתה ין את יכול לעמוד עליו. וחש לומר אולי עד דהוא עליל ונפק לבדוק הוא מנהרא? חכימא היא מילתה וניתן להכיר אם גם קדם היה אור. אמר עד אחד נולד איש פלוני בשבת, מלין אותו על פיו. אמר עד אחד חשיכה מוצאי שבת מטלטלין אותו על פיו. רבי אמי°בן נתן מטלטל על פומה דמלייתה נשים שהיו ממלאות מים מיד במוצאי שבת, שהיתה להם מסורת שבמוצאי שבת ישנו רגע שבארה של מרים עולה וממלא את כל מקורות המים, ומי שבאותה שעה ישת, ומי שבאותה שעה ישתה מים יבריא מכל המחלות. רבי מתנייה° מטלטל על פיאיבריתהאיכרי דזהרא. רבי אימי°אמי בן נתן מל על פי נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתה בשעה שנולד, תנן, אם אינןמכירומכיריןאותו משלחין עמו אחר להעידו. ב_המכיריו אם שנים רוצים ללכת להעיד אף שדי באחד מהו לחלל עליהן את השבת? נישמעינה שמותר מן הדא. דאמר °רבי נהוראי כאן שנייה מעשה שירדתי להעיד על עד אחד באושא ולא היו צריכין לי, אלא עילה בקשתי להקביל פני חביריי.
אין הוא ואחר מצטרפין על חתימת העד השני. לא צריכה, אלא, מה יקרה אם יש שטר שיש עליו שתי חתימות וחתימה אחת אדם מכיר אותה, כלומר החותם עצמו מכיר את כתב ידו, ואת כתב ידו כולם מכירים, יש הרבה עדים, אבל החתימה השנייה אף אחד לא מכיר. אבל הוא מכיר אותו, כלומר אותו חותם מכיר את החתימה השנייה. השאלה אם הוא יכול לא להעיד על החתימה שלו, אלא להצטרף לאחר ולהעיד ביחד איתו על החתימה של השני, ועל החתימה שלו אחרים יעידו.
זאת השאלה: אם כן נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד. הגמרא לא מסבירה למה. אמר רבי יודן: ויאות - אתה צודק. אילו שנים שיצאו מעיר אחת שרובה עובדי כוכבים כגון הדא סוסיתה - סוסיתה זה בצד המזרחי של הכנרת. אם יצאו שני אנשים משם, אחד הכל מכירים אותו שהוא ישראל, ואחד אין מכירו אלא חברו. חבירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו - כדי ששניהם יוכלו להעיד. כלומר, האם אפשר לקחת שני אנשים מהשוק שהעידו עליו, והוא יצטרף לעד אחר מבחוץ, ויחד הם יעידו על השני?
אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד? כי הרי הוא עצמו מעיד על חצי, והוא עצמו מעיד על השני, הוא ועוד אחד מעידים על השני. ובעצם יוצא שהתוקף של השני הוא רק בזכותו, יוצא שבעצם כל העדות מתקיימת בעד אחד. אז גם כאן נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד, כי הרי הוא עצמו חתום על חצי שטר, ועל החתימה השנייה הוא עצמו מעיד. זה בעצם שכל העדות מתקיימת בעד אחד.
תמן תנינן: אמר להן הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה - במסכת יומא שם. אם הגיע הרואה אומר ברקאי. מהו ברקאי? ברקת - יש ניצוצות של אור. תמן אמרי ברק ברקא הנהר מנהרא - ככה היו אומרים בבבל, שהבריק ברק והאיר האור.
שואלת הגמרא: ועד אחד נאמן? הרי רק אחד רואה את זה. שנייא היא הכא שאיכול לעמוד עליו - כלומר, אם הוא יגיד שהשעה כבר האיר היום, הם יכולים לעלות לאותו מקום ולזהות. וחש לומר עד דהוא עליל ונפק הוא מנהרא? אולי בעצם כשהוא אמר שהאיר היום עדיין היה חושך, ועד שהעדים והאחרים יעלו כדי לבדוק, כבר באמת יתחיל להאיר. חכימא היא מילתה - ניתן להכיר האם קודם היה אור או לא, כי זה לא בבת אחת פתאום יש אור.
אמר עד אחד נולד איש פלוני בשבת, מלין אותו על פיו.חשיכה מוצאי שבת מטלטלין על פיו - הוא אומר כאילו יצאה שבת, ומטלטלים על פיו. רבי אמי מטלטל על פומה דמלייתה - כלומר הנשים שהיו הולכות למלא מים מיד במוצאי שבת, הוא טילטל על פיהן כי הן אמרו שכבר יצא שבת. רבי מתנייה מטלטל על דזהרא - היה מטלטל על פי האיכרים שנמצאים במקום מסוים. רבי אימי מל על פי נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתה - כלומר עדיין היה יום שישי, שהשמש הייתה על סוסיתה בשעה שנולד התינוק, לכן הוא מל על פיהן. או שהפוך, אולי זה היה בשבת, כלומר עדיין היה שבת, הן אומרות שהתינוק נולד עדיין השמש על סוסיתה בשבת, אז אם כך הוא מל בשבת את התינוק.
שואלת הגמרא: מכיריו מהו לחלל עליהן את השבת? כלומר, אם שניים רוצים ללכת להעיד, למרות שבעצם די באחד, האם מותר לשניים ללכת כדי להעיד? אחד מהם בעצם מחלל שבת שלא על צורך. נישמעינה מן הדא - אפשר להוכיח שמותר ממה שלמדנו. אמר רבי נהוראי כאן שנייה מעשה שירדתי להעיד על עד אחד באושא ולא היו צריכין לי, אלא עילה בקשתי להקביל פני חביריי - כלומר, הוא בעצם ידע שיש עדים אחרים באושא שמכירים את אותו אדם שהולך להעיד, אבל בכל זאת ירד להעיד עליו, כי הוא רצה לבקר חברים. אז רואים מכאן שזה מותר.
תנן, משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ומה קלקול הוה תמן? שהיו אומרים עצרת לאחר השבת והיו יוצאין עליו מבערב להעיד שהוא בחזקת שנראה בכדישנתקדששיתקדש. מעתה על ניסן לא יקבלינון על שאר ירחיא יקבלינון? אמר רבי יוסי ברבי בון°: עיקר קלקלתהון מן אדר הוות. שהיו מעידים על אדר שהוא חסר, וכיוון שבית דין לא עושים שלושה חדשים חסרים היו נאלצים לעבר את ניסן. מעתה כד היא דכוותהון היינו שמעודתם יגרם שפסח יצא בשבת לא יקבלינון אין לית הוא דכוותהון לא יקבלינון? גזרו זו מפני זו. מעשה ששכרו בייתוסין שני עידי שקר להעיד על החדש שנתקדש. ובא אחד והעיד עדותו והלך לו, ובא אחדאחר ואמר. עולה הייתי במעלה אדומים ראיתיו רבוץ בין שני סלעים. ראשו דומה לעגל אזניו דומות לגדי, וראיתיו ונבהלתי ונרתעתי לאחוריי והרי מאתים זוז קשורים באפונדתי. אמרו לו הרי מאתים זוז נתונין לך במתנה ושלחיך יבאו וילקו. אתה למה הכנסתה עצמך למספק להצטרף אליהם לעדות? אמר להן: ראיתי אותם מבקשין להטעות את חכמים. אמרתי מוטב שאלך אני ונודיע לחכמים. תנן, בראשונה היו משיאין משואות משקילקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין. ומה קלקול הוה תמן? דהוון אילין מסבין מדליקין משואות יום דין ואילין מסבין למחר. והיו סבורין שנמלכו בית דין לעברו והן מתקלקלין. מי ביטל את המשואות? °רבי ביטל את המשואות, והתיר לקבל עדות החדש מפי רוצח, והתיר עד מפי עד, ב_ווהתיר במקרה שהגיעו עדים בלילה שיהו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש אף שבית דין יקדשו רקלמחרת ביום. אמר רבי אבהו° אף על גב דאמר את בטלו את המשואות, לא בטלו מים טיבריה ששם היה בית דין הגדול שבו קידשו את החדש ונהגו להשיא משואות. רבי זעירא° בעא קומי רבי אבהו°, צפת שהייתה מדליקה כשבטבריה הדליקו מהו דיסבון ידליקו אילין דחמיין ליה צפת מהו דיסבון? אמר לו, °רבי ביטל את המשואות ושלוחים יוצאים בכל מקרה צפת למה מסבה. אלא בגין מודעא דאינון ידעין שבית דין בטבריה קידש את החדש ולא יצטרכו לשלוח שליחים אליהם. אין משיאין לילי זמנו אלא לילי עיבורו. לילי זמנו אין משיאין מפני יטראש השנה שהוא יום טוב, ולכן נהגו כך גם בכל החדשים. אבל משיאין לילי עיבורו. אין משיאין אלא על החדשים
למדנו משנה שהמינים קלקלו, שלא היו מקבלים אלא מן המכירים. שואלת הגמרא: ומה קלקול הוה תמן שהיו אומרים עצרת לאחר השבת? הרי הם אומרים שמה שכתוב "ממחרת השבת" הכוונה ביום ראשון תמיד. אנחנו החכמים סוברים שהכוונה לשבת - כוונת הכתוב לחג, ליום טוב, וזה בעצם משתנה כל פעם - חג השבועות. אבל הם סברו שממחרת השבת הכוונה ממחרת שבת בראשית, לכן הם עשו שחכמים יקבעו - יקבעו את חג השבועות כמו שהם קובעים, וזה בעצם תלוי בזה שנקבע שפסח יחול בשבת. איך הם עשו את זה? והיו יוצאין עליו מבערב בחזקת - שנראה שהתקדש בזמן מסוים, ואז זה יגרום שפסח יהיה בשבת. אם מילא שבועות היא בזמן שהם נוהגים אז.
אומרת הגמרא: מעתה על ניסן לא יקבלינון על שאר ירחיא יקבלינון? למה צריך להעיד על כל החודשים על העדים? אמר רבי יוסי ברבי בון: עיקר קלקלתהון מן אדר הוות - כלומר בעצם לא מספיק רק יום אחד, ברוב הפעמים צריך יומיים כדי לתקן את זה, כדי לשנות את זה, אז מהם - מאדר - הם כבר מתחילים לרמות. לכן תקנו שלא יקבלו אותם בכלל.
שואלת הגמרא: מעתה כד היא דכוותהון יקבלינון אין לית הוא דכוותהון יקבלינון? כלומר, אם אתה רואה שמהעדות שלהם יגרם שפסח יצא בשבת - לא נקבל אותם את העדות. ואם לא - נקבלם, כן, אז נעשה ככה. כלומר, אם אנחנו רואים שמהעדות שלהם יכול להיגרם שפסח יצא בשבת - לא נקבל את זה, בלי עדים שיעידו על כשרות העדים. אבל אם רואים שבעדות שלהם לא יצא שפסח יצא בשבת - אז כן נקבל.
זו מפני זו - לא חילקו. מעשה ששכרו בייתוסין שני עידי שקר להעיד על החדש שנתקדש. ובא אחד והעיד עדותו והלך לו - כלומר הראשון באמת שיקר והלך. ובא ואמר, עולה הייתי במעלה אדומים ראיתיו רבוץ בין שני סלעים. ראשו דומה לעגל אזניו דומות לגדי, וראיתיו ונבהלתי ונרתעתי לאחוריי והרי מאתים זוז קשורים באפונדתי. אתם לא מאמינים לי? הנה תראו, מאתיים זוז קשורים באפונדתי שקיבלתי אותם כדי להעיד. אמרו לו הרי מאתים זוז נתונין לך במתנה ושלחיך יבאו וילקו.
שואלת הגמרא אותו: אתה למה הכנסתה עצמך למספק? למה הצטרפת אליהם לעדות? אמר להן: ראיתי אותם מבקשין להטעות את חכמים. אמרתי מוטב שאלך אני ונודיע לחכמים.
למדנו משנה: בראשונה היו עושים משואות, משקלקלו הכותים התקינו שיהיו שלוחים יוצאים. שואלת הגמרא: ומה קלקול הוה תמן? איזה קלקול יצא מזה? מה הם עשו בעצם, איך הם קלקלו? דהוון אילין מסבין יום דין ואילין מסבין למחר - כלומר, בית דין היה מדליק משואה ביום מסוים שבו קבעו את החודש, והכותים היו מדליקים בשאר הימים - יום לפני, יום אחרי - כדי לבלבל את הציבור. והיו סבורין שנמלכו בית דין לעברו והן מתקלקלין - כלומר, מי שרואה את המדורות חשב שאולי בית דין חזרו בהם והחליטו לעבר את זה, ולכן התקלקלו.
שואלת הגמרא: מי ביטל את המשואות?רבי ביטל את המשואות, והוא התיר לקבל את החודש מפי רוצח גם כן, והתיר עד מפי עד, והוא התיר במקרה שיגיעו עדים בלילה שיהו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש - כלומר, אם יש כבר עדים בלילה ונראה ברור שיקבעו את החודש, הוא התיר לעדים לצאת כבר מהלילה, למרות שבית דין יקבעו את זה רק למחרת.
אמר רבי אבהו אף על גב דאמר את בטלו את המשואות, לא בטלו מים טיבריה - ששם עדיין היה בית דין, בית דין הגדול בימי רבי, ששם קבעו את החודש ושם נהגו לשים משואות.
רבי זעירא בעא קומי רבי אבהו, אילין דחמיין? כלומר, האם צפת שהיא רואה את טבריה, האם הם יכולים להדליק משואות גם כן? אמר לו, רבי ביטל את המשואות צפת למה מסבה? כלומר רבי ביטל, הרי שליחים יוצאים, אז למה צריך מדורה? הרי כל המטרה שבצפת היו מדליקים - שיראו אותם מהגולה. אבל אם אתה אומר שהשליחים יוצאים בכל מקרה, אז למה שצפת תצטרך להדליק? אלא בגין מודעא דאינון ידעין - שבית דין של טבריה קבעו את החודש, כלומר שלא יצטרכו לשלוח אליהם שליחים. כלומר, לגולה באמת שלחו שליחים, אבל בצפת יכולים להדליק מדורות רק כדי שאנשי טבריה ידעו שהם יודעים ולא יצטרכו לשלוח להם שליחים - זה נשאר בשאלה. יכול להיות שבית דין, שלא בדיוק יודעים איפה זה, כי יש טוענים שזה בכלל בגולה, אבל יכול להיות שבעצם מדובר בארמניה. כי אם אומרים שמדליקים בצפת, משמע שזה היה הנוהל במקור, אבל בכל אופן זה רק השערה.
המיושבין בזמנן שאינם מעוברים מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת כגון אם ראש השנה חל בשישי. שאי אפשר להשיא משואות לא בזמנו ולא בליל עיבורו. לילי זמנו אין משיאין מפני יום טוב. לילי עיבורו אין משיאין מפני כבוד שבת. שאםומדליקים במוצאי שבת, ואם אומר: את משיאין בין על החדשים המיושבין בזמנן בין על החדשים המעוברין שאינן מיושבין בזמנן, בין על החדשים המעוברין שאינן מיושבין בזמנן אם אומר את כן אף הן סבורין שמא נמלכו בית דין לעברו והן מתקלקלין שהרי לא ידעו על איזה יום הדליקו.
מתני': כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן, וכורך במשיחה ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור, ומוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי. ומנייןומנין היו משיאין משואות? מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגריפינא, ומגריפינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו, אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת האשהא.
גמ': מהו עצי שמן? דדנין. תנן, ומוליך ומביא מעלה ומוריד. אמר רבי יונה°: כהדין מקזנה. מוליך ומביא מעלה ומוריד, מאי טעמא? עבדינן הכי ולא די במוליך לבד או מעלה ומוריד לבד? אמר רבי זעירא°: דלא יהוון סברין דהוא כוכב, דאמר רבי יוסה°אסי חמינן כוכב סלק ונחית וחמינן כוכב אזיל ואתי. תנן, ומבית בלתין לא זזו אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה בבל לפניו כמדורת האש. תני אף בהרי מכוור וגדור שבסוריה היו משיאין. אמר רב חונה°: כד סלקינן להכא, סלקינן לראש בית בלתין והוינן חמיין דקליא דבבל כאילין חגייא קוצים:
מתני':ב_זחצר גדולה היתה בירושלם ובית יעזק היתה נקראת. ולשם כל העדים מתכנסין ובית דין בודקין אותן שם. וסעודות גדולות היו עושין להן בשביל שיהו רגילין לבא. בראשונה לא היו זזין משם כל היום. התקין °רבן גמליאל הזקן ב_חשיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד אלא אף חכמה הבאה ליילד והבא להציל מיד הדליקה מיד הגייס מיד המפולת הרי אלו כאנשי העיר ויש להן אלפיים לכל רוח.
גמ': מהו בית יעזק למה נקרא כך? ששם היו עוזקין מבררים את הלכה כמה דאת אמר (ישעיהו ה', ב') ויעזקהו ויסקלהו: וגו בראשונה לא היו זזין משם כל היום. חזרו ועשו אותם ככלי שבא חוץ לתחום משחשיכה שמותר לטלטלו בתוך ארבעה אמות. חזרו ועשו אותם ככלים ששבתו בחצר שמותר לטלטלן בחצר. עד שבא °רבן גמליאל הזקן והתקין שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח. תני אף הבא למול את הקטן כן. מתניתא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס, דתנינן תמן. ועוד אמר °רבי אליעזר בן הורקנוס, כורתין עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל. אבל לרבנן אסור לצאת חוץ לתחום לצורך מילה.
ירושלמי ראש השנה דף י"ב — תמלול משיעור
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת ראש השנה, דף י"ב. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה. אומרת הגמרא: אין מסיעין ליל זמנו, אלא ללילי בו. כלומר לא מדליקים בלילה של ראש חודש אלא למחרת. ליל זמנו לא מסיעין. למה? מפני ראש השנה שהוא יום טוב. כי ראש השנה חל בראש חודש, אז אי אפשר להדליק באותו יום. אז לכן בראש חודש תשרי חייבים להדליק למחרת. אז לכן בכל החודשים עושים כך.
ואומרת הגמרא: אין מסיעין אלא לחדשים המיושבין בזמנן, כלומר רק חודש שהתקדש, לא החודש המעובר. למה? מפני כבוד שבת, שהרי אי אפשר להסיע מסועות לא בזמנו ולא ללילי בו. בליל זמנו אי אפשר כי זה ראש-יום-טוב, וליל בו אי אפשר כי זה שבת. אז מה עושים? מדליקים מוצאי שבת. שאם אתה אומר שמסיעין בין החדשים המיושבין בזמנם בין החדשים המעוברין שלא מיושבין בזמנם, אף הן סבורין שמא נמלכו בית דין לעברו והן מתקלקלין, כי הרי לא יודעים בדיוק על איזה יום הדליקו. הרי יש יומיים שאי אפשר להדליק, לא בראש חודש ולא למחרת.
פרק ב' הלכה ה'. אומרת המשנה: כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן, וכורך במשיחה ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור, ומוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי. שהרי מנין היו מסיעין משואות? מהר משחה, כלומר מהר זיתים, ואחר כך הבא בתור היה סרטבא, ומסרטבא לגריפינא, ומגריפינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו, אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש.
שואלת הגמרא: מהו עצי שמן? דדנין - ככה זה נקרא. אמורת המשנה: מוליך ומביא, מעלה ומוריד. אמר רבי יונה: כהדין מקזנה - זו הצורה שכשמעלים ומוליכין ומביאין, מעלין ומורידין, נראה כמו עדן מכזנה. אומרת הגמרא: מוליך ומביא, מעלה ומוריד - מה איתא? למה מביאים גם וגם? ולא די במוליך לבד או מעלה ומוריד לבד? אמר רבי זעירא: דלא יהוון סברין דהוא כוכב - שלא יחשבו שזה כוכב שביט או מטאור. דאמר רבי יוסה: חמינן כוכב סלק ונחית, חמינן כוכב אזיל ואתי. ראיתי כוכב אחד שיורד מלמעלה למטה, וראיתי כוכב אחר שהולך מצד לצד. אז לכן עושים את שני הדברים יחד, שלא יחשבו שזה איזה כוכב.
אומרת הגמרא: תנן, מבית בלתין לא זזו, אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת. תני: אף בהרי מכוור וגדור - כלומר בהרי מכוור וגדור שבסוריה גם שם היו מדליקין. אמר רב חונה: כד סלקינן להכא - כשהגעתי לארץ ישראל, סלקינן לראש בית בלתין - עליתי לראש ההר בבית בלתין, והוינן חמיין דקליא דבבל כאילין חגייא - ראינו את הדקלים של בבל שהיו נראים כמו קוצים.
פרק ב' הלכה ג'. אומרת המשנה: חצר גדולה היתה בירושלם ובית יעזק היתה נקראת. ולשם כל העדים מתכנסין ובית דין בודקין אותן שם. וסעודות גדולות היו עושים להם בשביל שיהיו רגילים לבוא. בראשונה לא היו זזין משם כל היום. ומי שהיה יוצא משם הרי הוא כבא מחוץ לתחום, אז הדין שלו היה כמו אדם שיצא מחוץ לתחום שיש לו רק ארבע אמות. התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח, ולא אלו בלבד אלא אף חכמה הבאה ליילד והבא להציל מיד הדליקה מיד הגייס מיד המפולת, הרי אלו כאנשי העיר ויש להן אלפיים לכל רוח.
שואלת הגמרא: מהו בית יעזק? ששם היו עוזקין את ההלכה - כלומר מבררים את ההלכה, כמו שכתוב ויעזקהו ויסקלהו - מוציאים את כל הסיגים כדי לקבל את ההלכה ברורה.
אומרת הגמרא: בראשונה לא היו זזין משם כל היום. חזרו ועשו אותם ככלי שבא חוץ לתחום משחשיכה שמותר לטלטלו בתוך ארבעה אמות. כלומר אם יש איזה כלי שנכנס לעיר מחוץ לתחום אחרי שבת, מותר לטלטל אותו בתוך ארבע אמות. חזרו ועשו אותם ככלים ששבתו בחצר שמותר לטלטלן בחצר - בכל החצר. עד שבא רבן גמליאל הזקן והתקין שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח - כביכול שהם בני העיר. תני אף בא למול את הקטן כן - גם למי שבא למול את הקטן עשו כך, שהוא נחשב כבן העיר ויש לו אלפיים אמה לכל רוח.
אומרת הגמרא: מתניתא דרבי אליעזר, דתנינן תמן. ועוד אמר רבי אליעזר, כורתין עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל. אבל לרבנן אותו אדם שבא למול אסור לו לצאת מחוץ לתחום לצורך המילה. כלומר לפי רבי אליעזר מותר לצאת מחוץ לתחום כדי להגיע לעיר שבאה לעשות מילה, כי הרי מותר אפילו לדעתו להכין כלים, אז גם מוהל יכול לצאת. אבל לפי חכמים אסור לו בכלל, אז ממילא אין צורך בתקנה הזאת.
מתני':ב_טכיצד בודקין את העדים? זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון. ומכניסין את הגדול שבהן ואומרים לו אמור כיצד ראיתה את הלבנה ב_ילפני החמה או לאחר החמה. לצפונה או לדרומה. כמה היה גבוה. ולאין היה נוטענוטה. וכמה היתה רחבה. אם אמר לפני החמה לא אמר כלום. היו מכניסין את השני ובודקין אותו. נמצאו דבריהן מכוונין, עדותן קיימת. ושאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים. לא שהן צריכין להן, אלא שלא יצאו בפחי נפש בשביל שיהו רגילין לבא.
גמ':קא סלקא דעתין שלפני החמה הכוונה קדם השקיעה, וזה אי אפשר שהלבנה בחידושה תראה כשהחמה עדין זורחת מפני דקותה. אמר רבי יוחנן°בר נפחא, אפילו טועה שבטועין אינו טועה בדבר הזה ואין צורך לשאול לפני החמה או לאחר החמה. לא צורכא דידא אלא פיגמתה לפני החמה או פיגמתה לאחר החמה. תני בר קפרא°. תרתיי שאלו, כי גם בזה יש טועים לפני החמה או לאחר החמה, וכןפיגמתהפגימתה לפני החמה פיגמתהאו לאחר החמה. אמר רבי יוחנן°בר נפחא כתיב (איוב כ"ה, ב') המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. מימיה של חמה לא ראתה פגימתה של לבנה. תני °רבי שמעון בר יוחאי, לפי שהרקיע של מים, והכוכבים של אש, והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו. אמר רבי אבון°: המלאך עצמו חציו מים וחציו אש ואית ביה חמש גפין מראות שונים דכתיב דנייאל י(דניאל י', ו') וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחשת קללוגווקול דבריו כקול המון. אמר רבי לוי° לעולם לית מזל מערכת כוכבים חמי מה דקומוי את המזלות הקדמים לה שלא יקנאו אלא כולהון סלקין כאילין דסלקין בסולמא הפיך שעולה ומסתכל כלפי מטה. שלש מאות וששים וחמש חלונות ברא הקדוש ברוך הוא שישתמש בהן העולם. מאה ושמונים ושתים במזרח ומאה ושמונים ושתים במערב, ואחד באמצעו של רקיע שממנו יצא מתחילת מעשה בראשית. מה שהחמה מהלכת לשלשים יום הלבנה מהלכת לב' ימים ומחצה שהלבנה מקיפה את כדור הארץ בשלושים יום והשמש בשנים עשר חדש שלושים חלקי שנים עשר יוצא שנים וחצי מה שחמה מהלכת בשנים חדשים הלבנה מהלכת לחמשה ימים. חמהמה שחמה מהלכת לג' חדשים הלבנה מהלכת לז' ימים ומחצה. מה שהחמה מהלכת לו' חדשים הלבנה מהלכת לחמשה עשר יום. מה שחמה מהלכת לשנים עשר חדש הלבנה מהלכת לשלשים יום. אמר רבי יונה° לית כאן דיוק שיעורא אלא אפילו פרא מיכן שחדש הלבנה כ"ט יום וחצי ותשצ"ג חלקים. תני, ב_יאנראה באששבעששית אוובמיםבמים אין מעידין עליו. אמר רבי חייה בר אבא°, ראו אותו יוצא מענן זה ונכנס לתוך ענן אחר מעידין עליו, כהדא דרבי חנינה° אזל לעין טב למימנא. והוה אוירא מעונן אמר כדון אמרין שהיו שונאים אותו שהיה מוכיחם מה נטיל אוירא דהן סבא שבגללו השמים מעורפלים והקדיח לו הקדוש ברוך הוא את העננים ככברה ונראה מתוכה. אף שהירח הישן לא אמור להראות כ"ד שעות לפני מולד החדש היה מקרה שהוא כן נראה ורבי חייה רבה° הילך לאורו של ישן ד' מיל. רבי אבון°כשהירח הישן היה נראה ביום שבו רצו לקדש את החדש הוי משדי עלוי צררין ואמר לךלכולאולא תבהית תביש בני מריך. ברמשא אנן בעיין תיתחמי מיכא במערב ששם נראת החדשה ואת מיתחמי מיכא במזרח. המולד זה כאשר השמש והירח נמצאים באותו קו ראיה, קדם לכן הישנה נמצאת לפני החמה מעט כך שהיא יוצאת לפני הזריחה, לאחר מכן החדשה תהיה מעט אחרי החמה לכן היא תראה אחרי השקיעה, מיד איתבלע מן קומוי: לצפונה או לדרומה של המקום בו שקעה השמש? אית תניי תני לצפונה דבריו קיימין. אית תניי תני לדרומה דבריו קיימין, מאן דאמר לצפונה דבריו קיימין מן טבת ועד תמוז. מאן דאמר לדרומה דבריו קיימין, מן תמוז ועד טבת. כמה היה גבוה? זה אומר מלא מרדע אחת וזה אומר מלא שני מרדעים. אית תניי תני דבריהן קיימין. ואית תניי תני אין דבריהן קיימין. מאן דאמר דבריהן קיימין, בהינון
פרק ב' הלכה ה'. אומרת המשנה: כיצד בודקין את העדים? זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון. ומכניסין את הגדול שבהן ואומרים לו אמור כיצד ראיתה את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה. לצפונה או לדרומה. כמה היה גבוה. ולאין היה. וכמה היתה רחבה. אם אמר לפני החמה לא אמר כלום. הגמרא תסביר למה. כי בעצם כדי לראות את הלבנה במולד, כל כך דקה, חייב שקודם החמה תשקע. כל עוד שהחמה לא שוקעת האור שלה מסתיר, והירח מאוד דק ולכן אי אפשר לראותו.
היו מכניסין את השני ובודקין אותו. נמצאו דבריהן מכוונין, עדותן קיימת. ושאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים. לא שהן צריכין להן, אלא שלא יצאו בפחי נפש בשביל שיהו רגילין לבא.
אומרת הגמרא: אמר רבי יוחנן, אפילו טועה שבטועין אינו טועה בדבר הזה, לפני החמה לאחר החמה. דבר כזה לא צריך לשאול בכלל. לא צורכא אלא פיגמתה לפני החמה, פיגמתה לאחר החמה - כלומר אם הפגימה היא לכיוון השמש או לכיוון הפוך מהשמש. תני בר קפרא: תרתיי, לפני החמה לאחר החמה, לפני החמה לאחר החמה - שתי השאלות שואלים, כי גם בזה יש טועים, שחושבים שלמרות שהשמש קיימת רואים את הלבנה במולדה. אז שואלים גם לפני החמה או לאחר החמה, וכן פגימתה לפני החמה או פגימתה לאחר החמה.
אמר רבי יוחנן: כתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. מימיה של חמה לא ראתה פגימתה של לבנה. כלומר ראו בזה משהו סמלי, שהצד הפגום של הלבנה אף פעם לא מופנה לכיוון השמש. תני רבי שמעון בר יוחאי: לפי שהרקיע של מים, והכוכבים של אש, והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה, לפיכך עושה שלום במרומיו. למה צריך לעשות שלום במרומיו? כמו שאמרנו, יש כאן שני דברים ניגודיים.
אמר רבי אבון: המלאך עצמו חציו מים וחציו אש ואית ביה חמש גפין וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש. כלומר יש בו חמש מדות שונות, ולכן צריך גם כן שלום. אמר רבי לוי: לעולם לית מזל חמי מה דקומוי, אלא כולהון סלקין כאילין דסלקין בסולמא הפיך. כלומר אף מערכת כוכבים לא רואה את המזלות שקדמו לה, כדי שלא תהיה קנאה, אלא כל אחד עולה לשמים כמו אדם שעולה ומסתכל כלפי מטה - אז אף פעם לא רואים את מה שלפניהם.
ואומרת הגמרא: שלש מאות וששים וחמש חלונות ברא הקדוש ברוך הוא שישתמש בהן העולם. כנגד שלוש מאות שישים וחמישה ימים של השנה. מאה ושמונים ושתים במזרח ומאה ושמונים ושתים במערב, ואחד באמצעו של רקיע שממנו יצא מתחילת מעשה בראשית.
מה שהחמה מהלכת לשלשים יום הלבנה מהלכת לב' ימים ומחצה. כי הירח מקיף את כדור הארץ בשלושים יום, ואילו החמה מקיפה אותו בשלוש מאות ששים וחמישה ימים - שנים עשר חודשים. אז אם נחלק שלושים בשתים עשרה נקבל שתיים וחצי. מה שחמה מהלכת בשנים חדשים הלבנה מהלכת לחמשה ימים. שחמה מהלכת לג' חדשים הלבנה מהלכת לז' ימים ומחצה. מה שהחמה מהלכת לו' חדשים הלבנה מהלכת לחמשה עשר יום. מה שחמה מהלכת לשנים עשר חדש הלבנה מהלכת לשלשים יום.
אמר רבי יונה: לית כאן שיעורא אלא אפילו פרא מיכן. אין כאן דיוק מלא, כי מולד הלבנה זה כ"ט י"ב תשצ"ג - עשרים ותשעה יום, שתים עשרה שעות, ושבע מאות תשעים ושלוש חלקים מתוך אלף ושמונה של שעה. אז זה לא מדויק בדיוק.
תני: נראה בעששית או במים אין מעידין עליו. אם הלבנה לא נראתה גלויה בשמים, אלא נראתה דרך עששית, או שראו אותה בהשתקפות במים, לא מעידים. אמר רבי חייה בר אבא: ראו אותו יוצא מענן זה ונכנס לתוך ענן אחר מעידין עליו. כהדא דרבי חנינה אזל לעין טב למימנא - לא יכלו להימנות על קידוש החודש. והוה אוירא מעונן. אמר: כדון אמרין מה נטיל אוירא דהן סבא - שמא יגידו השונאים שבגללו השמים מעוננים, כי הצטרף לקידוש החודש. והקדיח לו הקדוש ברוך הוא ככברה ונראה מתוכה - עשה הקדוש ברוך הוא חור בעננים ופתאום ראו את הלבנה.
אף שהירח הישן לא אמור להיראות עשרים וארבע שעות לפני מולד החדש, היה מקרה שהוא כן נראה, ורבי חייה רבה הילך לאורו של ישן ד' מיל - ארבעה קילומטר, כלומר שבעים ושתיים דקות. רבי אבון משדי עלוי צררין - זרק עליו אבנים, ואמר תבהית בני מריך - לך ואל תבייש את בני אדונך. למה? כי ברמשא אנן בעיין תיתחמי מיכא ואת מיתחמי מיכא - בערב אנחנו רוצים שתיראה מכאן (מערב) ואתה נראה מכאן (מזרח). כי הירח הישן תמיד נופל לפני השמש, לכן הוא נראה לפני הזריחה - במזרח; ואילו הירח החדש מופיע אחרי השמש, לכן צריך שהשמש תשקע ורק אז הוא נראה במערב. מיד איתבלע מן קומוי - מיד הוא נעלם.
שואלת הגמרא: לצפונה לדרומה? כלומר האם זה צפונית או דרומית למקום שבו השמש שקעה. אית תניי תני לצפונה דבריו קיימין. אית תניי תני לדרומה דבריו קיימין. מאן דאמר לצפונה דבריו קיימין מן טבת ועד תמוז. שאז באמת הירח שוקע יותר צפונה מהשמש. מאן דאמר לדרומה דבריו קיימין, מן תמוז ועד טבת.
כמה היה גבוה? זה אומר מלא מרדע אחת וזה אומר מלא שני מרדעים. מרדע זה המקל שהיו מכוונים בו את הפרות. אית תניי תני דבריהן קיימין ואית תניי תני אין דבריהן קיימין. מאן דאמר דבריהן קיימין - בהינון דאמון קיימין, חד מלעל וחד מלרע - כלומר שהם לא באותו גובה, יכול להיות שאחד היה גבוה מהשני. ומאן דאמר אין דבריהן קיימין - בהינון דאמון קיימין שוין, כמו שהם באותו גובה.
ובין היתר גם שואלים אותו כמה היה רחב - כסא אורה או יותר מכסא אורה. משמע מכאן שאם היה פחות מכסא אורה לא היו מקדשים - ככה הפרשנים מסבירים. אם אמר לפני החמה לא אמר כלום.
דהוון קיימין חד מלעיל במקום גבוה וחד מלרע. מאן דאמר אין דבריהן קיימיןקימין, בהינון דהוון קיימין שווי. כמה היה רחב? כשעורה אוויותריותר מכשיעורה משמע ששעורה ופחות משעורה לא היו מקדשים. תני, ואם אמר לפני החמה לא אמר כלום:
מתני':ב_יבראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו. °רבי אליעזר בי רבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים.
גמ': תני, °רבי שמעון בר יוחאי אומר (ויקרא כ"ה, י') וקדשתם את שנת החמשים שנה. שנים מקדשין ואין מקדשין חדשים. והא תנינן ראש בית דין אומר מקודש? מהו מקודש מקויים, שקובעים שזה ראש חדש אבל לא מקדשים, תני, לקידוש החדש מתחילין מן הגדול, אמר רבי חייה בר אבא°, מתניתא אמרה כן דתנן, ראש בית דין אומר מקודש. תני לעיבור השנה מתחילין מן הצד. אמר רבי זבידא°: והן בייתא דלרע בית דין של מטה היינו שלנו לא נהגין כן אלא בקידוש החדש מתחילים בגדול. ולא שמיע דאמר רבי חייא בר מרייא°, ורבי יונה° ורבי אבא° ורבי חייה°אמרו בשם רבי חייה°שאמר בשם רבי יוחנן°בר נפחא, ב_יגלקידוש החדש שאין מה לדון ולפסוק מתחילין מן הגדול. לעיבור השנה מתחילין מן הצד. וכבר נכנס רבי יוחנן°בר נפחא והוא היה הקטן שבהן. אמרו לו אמור הרי השנה מקודשת בעיבורה, אמר הרי השנה מקודשת בעיבורהבעיבור. אמר רבי יונתן°: ראה לשון שלימדנו בן הנפח. אילו אמר בעיבורה הייתי אומר אלו י"א יום שהחמה עודפת על הלבנה בכל שנה. אלא בעיבורהבעיבור שהוסיפו לה חכמים שלשים יום ועיברוה. רבי יעקב בר אחא° ורבי יסא°אסי אמרו בשם רבי יוחנן°בר נפחא. לעיבור השנה הולכין אחר המינוי וותק. לבית הוועד הולכין אחר הרגיל בקיאות. והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו לפי הבקיאות. כגון רבי חנינא°בר חמא פתח, רבי יוחנן°בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° חתמין. רבי אבא בר זבדא° פתח, רבי חייא°רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי רבי יסא°וראסי ורבי אימי°אמי בן נתן חתמון. רבי חגיי° פתח, רבי יונה° ורבי יוסי°בר זבידא חתמין. כהנא° איתמני קדמיי מן רבי יעקב בר אחא°. עאל רבי יעקב בר אחא° קדמיי מיניה לעיבורא. אמר הכין מרה דשמועתא רבי יעקב בר אחא שאמר שבעיבור הולכים אחר וותיקות, לא מקיים לה. רבי חייה בר אבא° הוה קאים מצלי. עאל רב כהנא° וקם ליה מצלי מן אחוריי. מן דחסל רבי חייה בר אבא° מן צלותיה, יתיב ליה ב_ידדלא מיעבור קומוי. רב כהנא°מאריךהאריךבצלותיהןבצלותיה, מן דחסל רב כהנא° אמר לו, הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון?. אמר לו: רבי אנא מדבית עלי, וכתיב על דבית עלי (שמואל א' ג', י"ד) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה. וצלי עלוי
דף י"ג בירושלמי מסכת ראש השנה, פרק ב'. נתחיל מהמשנה. אומרת המשנה: ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש, מקודש. בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו. °רבי אליעזר בי רבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים.
גמרא. תניא, °רבי שמעון בר יוחאי אומר, כתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה. שנים מקדשין ואין מקדשין חודשים. שאלתא, והתנינן ראש בית דין אומר מקודש? מהו מקודש? מקויים. כלומר שזה ראש חודש אבל לא מקדשים.
תני: לקידוש החודש מתחילים מן הגדול. אמר רבי חייה בר אבא°: מתניתא אמרה כן, דתנן ראש בית דין אומר מקודש. תני: לעיבור השנה מתחילים מן הצד, כלומר מהקטנים. אמר רבי זבידא°: והן ביתא דלרע לא נהגין כן. כלומר בית דין שלנו התחתון לא נוהגים כך, אלא בקידוש החודש מתחילים מהגדול. הוא לא יודע שיש חילוק בין קידוש החודש לבין עיבור השנה. אז הוא אומר שבית דין לא נהג ככה.
אבל לא שמיע דאמר רבי חייא בר מרייא°, ורבי יונה° ורבי אבא° ורבי חייה° בשם רבי חייה°, שאמר בשם רבי יוחנן° לקידוש החודש מתחילים מהגדול ובעיבור השנה מתחילים מהצד, ופה מדובר בקידוש החודש לכן מתחילים מהגדול.
וכבר נכנס רבי יוחנן° והוא היה הקטן שבהן. אמרו לו: אמור הרי השנה מקודשת בעיבורה. אמר: הרי השנה מקודשת. אמר רבי יונתן°: ראה לשון שלימדנו בן הנפח. תראה כמה שהוא דקדק בלשון, וכך גם לימדנו הלכה. אילו אמר בעיבורה הייתי אומר אלו י"א יום שהחמה עודפת על הלבנה בכל שנה. כלומר, הרי שנת חמה שלוש מאות שישים וחמישה ימים, שנת לבנה שלוש מאות חמישים וארבע, יש אחד עשר ימים הבדל. הייתי חושב שהוא מתכוון לזה. אבל ברגע שהוא אומר "בעיבור" הכוונה שהוסיפו לה חכמים שלשים יום ועיברוה.
רבי יעקב בר אחא° ורבי יסא° בשם רבי יוחנן°: לעיבור הולכין אחר המינוי, כלומר אחר הוותק. לבית הוועד הולכין אחר הרגיל, כלומר שמה הולכים לפי הבקיאות, והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו לפי הבקיאות שלו. כגון רבי חנינא° פתח, רבי יוחנן° ורבי שמעון בן לקיש° חתמין. רבי אבא בר זבדא° פתח, רבי חייא° רבי יסא° ורבי אימי° חתמון. רבי חגיי° פתח, רבי יונה° ורבי יוסי° חתמין.
כהנא° איתמני קדמיי מן רבי יעקב בר אחא°. הוא התמנה ראשון לפני רבי יעקב בר אחא°. עאל רבי יעקב בר אחא° קדמיי מיניה לעיבורא, ורבי יעקב בר אחא° נכנס ראשון לעיבור. אמר: הכין מרה דשמועתא, כן, הרי מי הביא את השמועה הזאת שהולכים אחר הוותיקות בעיבור? זה רבי יעקב בר אחא°. אז אכן מרה דשמועתא לא מקיים לה - הוא בעצמו לא נוהג ככה, הוא אמר שככה ההלכה, ככה המנהג, אבל הוא עצמו נכנס לפניי, שאני הרי יותר ותיק ממנו. אני הושמכתי לפניו.
רבי חייה בר אבא° הוה קאים מצלי - היה מתפלל. עאל רב כהנא° וקם ליה מצלי מן אחוריי - התפלל אחריו. מן דחסל רבי חייה בר אבא° מן צלותיה, כלומר אחרי שרבי חייה בר אבא° סיים את התפילה שלו, יתיב ליה דלא מיעבור קומוי - הוא המתין כי הוא לא רצה לעבור לפני כהנא° שהתפלל. ורב כהנא° האריך בצלותא, הוא האריך הרבה זמן בתפילה שלו. מן דחסל רב כהנא°, כשסיים את התפילה, אמר לו: הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון? - ככה אתם נוהגים לצער את הרבנים שלכם? כלומר, מתפלל הרבה זמן כדי שאני אתעכב ולא יכול לזוז.
אמר לו: רבי אנא מדבית עלי, וכתיב על דבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה. כך הוא אמר, לכן אני מאריך בתפילה. וצלי עלוי - רבי חייה° התפלל עליו על כהנא°, וזכה למיסב עד דאיתעבדון טפרוי סומוקן כהדא דקקה - זכה להיות זקן עד שהאצבעות והציפורניים שלו נהיו אדומות כמו של תינוק, שהם התחדשו. כך אומרים שאחרי שאדם מבוגר מאוד מזדקן, אז בסוף הציפורניים חוזרות להיות כמו צעירות.
רבי שמעון בן לקיש° אקדמון ליה חד סב לעיבורה - זקן אחד, עם הארץ, הכניסו אותו לעיבור השנה לפני ריש לקיש°. ואעלוניה מן ההוא תרעא דלהל - אחרי שראו שהוא עם הארץ, הוציאו אותו מהדלת השנייה. אמר: כן יהא - מגיע לו, הוא נכנס לפניי.
ולא שמיע דאמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° מעשה שעיברו השנה שלשה רועי בקר - אפילו שלושה רועי בקר יכולים לעבר את השנה, אז לכן אין בעיה שאותו עם הארץ יכנס. שאלתא, והיכן מצינו שקיבלו רועי בקר? הגמרא מספרת שרועים הסבירו לחכמים מתי צריך לעבר שנה.
חד מינון אמר: בכיר לקיש באדר מינץ - אם אתה רואה שגם התבואה המקדימה וגם המאוחרת כבר הבשילו ביחד, אז זה אדר, ואם לאו זה שבט. וחורנה אמר: קדום, פוח ליחיך ופיק לקיבליה - אם אתה מצליח לחמם את האוויר על ידי נשיפה, אז זה אדר, ואם לא זה עדיין שבט. וחורנה אמר: תור באדר בעדרייה ימות - השור בבוקר הוא מת מקור בחודש אדר, ובטל משכיה ישלח - אבל בצל התאנה בצהריים כל כך חם לו עד שהוא רוצה להוריד את העור מתחתיו, אפילו בצל התאנה. חמין שתא דלית חד מינהון, ועיברו את השנה על פיהם - החכמים ראו שאף אחד מהסימנים שהם נתנו לא קיים, ועיברו את השנה על פיהם.
אז רואים כאן שמעברים על פי שלושה רועי בקר. אמר רבי חלבו°: בית דין עמהן - לא הם קידשו אלא בית דין הסכימו עימם. כלומר זה לא שהרועים עצמם היו במניין קידוש החודש, אלא רק הם מסרו תיאור של הזמנים, ועל פי זה בית דין הסכימו איתם וקידשו את החודש.
וזכה למיסב האריך ימים עד דאיתעבדון טפרוי סומוקן כהדא דקקה כמו תינוק. רבי שמעון בן לקיש° אקדמון ליה חד סב עם הארץ לעיבורה ואעלוניה מן ההוא תרעא דלהלן אחרי שגילו שהוא עם הארץ הוציאו אותו משער אחורי, אמר כן יהא בשכרןבשכרומגיעה לו שנכנס לפני. ולא שמיע דאמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן°בר נפחא מעשה שעיברו השנה שלשה רועי בקר והיכן מצאנו שקיבלו רועי בקר? ועונה הגמרא שרועים הסבירו מתי צריך לעבר שנה חד מינון אמר בכיר ולקיש גם התבואה המקדימה וגם המאחרת באדר מינץ ינצו יחד. זה אדר ואם לאו זהו שבט. וחורנה אמר קדום רוחבאדםבאדר, פוח ליחיך ופיק לקיבליה אם אתה מצליח לחמם את האויר על ידי נשיפה זה אדר ואם לא זה עדיין שבט. וחורנה אמר תור באדר בעדרייה ימות מקור בבקר. ובטל תונתהתאנתה משכיה ישלח מרוב חום בצהרים, זה אדרואנןואםלא זה עדיין שבט, וחמין שתא דלית חד מינהון שבאותה שנה לא היה אחד מהדברים שבגללו מעברים את השנה, ועיברו את השנה על פיהם. אמר רבי חלבו°והסכיםלא הם קידשו אלא שהסכים בית דין עמהן. וראיה שלא הם קידשו לא כן אמר רבי זעירה°: והן שיהו כולם מורין מטעם אחד? והרי כאן כל רועה אמר סיבה אחרת, אין זו ראיה מכיון דאילין מודיי לאילין ואילין מודיי לאילין, כמו שכולן מורין מטעם אחד. ולמה רבי שמעון בן לקיש°ן מקפד על הדא מילתא? שהכניסו אחר במקומו להימנות על העיבור. חשש להיא דאמר רבי אלעזר°בן פדת. דאמר רבי אלעזר°בן פדת(יחזקאל י"ג, ט') והיתה ידי אל הנביאים החוזים שוא והקסמים כזב בסוד עמי לא יהיו ובכתב בית ישראל לא יכתבו ואל אדמת ישראל לא יבואו, בסוד עמי לא יהיו זה סוד העיבור. ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי. ואל אדמת ישראל לא יבואו זו ארץ ישראל. ואמר רבי אלעזר°בן פדת. כד סלקית להכא אמרית הא גבי חדא. כד מנוני אמרית הא גבי תרתיי. כד עלית לעיבורא אמרית הא תלתיהון גבי. תנן, °רבי אלעזר בי רבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים, רבי אבא בר זבדא°אמר בשם רב° אבא בר אייבו: טעמא ד°רבי אלעזר בי רבי צדוק, כיון שבית דין של מעלן רואין שאין בית דין שלמטן מקדשין אותו, הן מקדשין אותו.
מתני': דמות צורות לבנה היו לו ל°רבן גמליאל דיבנה בעלייתו בטבלה ובכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר כזה ראית או כזה ראית. מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב, אמר °רבי יוחנן בן נורי: עידי שקר הן. וכשבאו ליבנה ב_טוקיבלן °רבן גמליאל דיבנה. ועוד באו שנים ואמרו ראינו בזמנו ובלילה בעיבורו לא נראה
לא כן אמר רבי זעירה°: והן שיהו כולם מורין מטעם אחד? הרי כאן כל רועה אמר סיבה אחרת, ואם ככה, לא אומרים על פי דבר כזה, רק אם כולם אומרים אותו טעם. אז מה אומרים? מכיון דאילין מודיי לאילין ואילין מודיי לאילין, כמו שכולן מורין מטעם אחד - נכון שכל אחד הביא תיאור אחר, אבל כל אחד מודה לשני, אז זה שווה כאילו שכולם מורים מטעם אחד.
רבי שמעון בן לקיש° מקפד על הדא מילתא - למה הוא הקפיד כל כך על שהכניסו אחר במקומו למנות על העיבור? חשש להיא דאמר רבי אלעזר°. דאמר רבי אלעזר°: והיתה ידי אל הנביאים החוזים שוא והקסמים כזב בסוד עמי לא יהיו ובכתב בית ישראל לא יכתבו ואל אדמת ישראל לא יבואו. בסוד עמי לא יהיו זה סוד העיבור. ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי. ואל אדמת ישראל לא יבואו זו ארץ ישראל.
ואמר רבי אלעזר°: כד סלקית להכא אמרית הא גבי חדא - כמו שהגעתי לארץ ישראל אמרתי, הנה כבר יש לי דבר אחד. כד מנוני אמרית הא גבי תרתיי - כשסמכו אותי, אמרתי, יש לי כבר שניים. כד עלית לעיבורא - כשהכריזו אותי, ציוו אותי לעיבור, אמרית הא תלתיהון גבי - אמרתי, הנה שלושתם יש לי.
°רבי אלעזר בי רבי צדוק - וזה שאמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים. רבי אבא בר זבדא° בשם רב°: טעמא ד°רבי אלעזר בי רבי צדוק, כיון שבית דין של מעלן רואין שאין בית דין שלמטן מקדשין אותו, הן מקדשין אותו.
וקיבלן °רבן גמליאל דיבנה. אמר °רבי דוסה בן ארכינס: עידי שקר הן. האיךהיאך מעידין על האשה שילדה והרי כריסה בין שיניה? אמר לו °רבי יהושע בן חנניה, רואה אני את דבריך.
גמ':תנן, מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב, אמר°רבי יוחנן בן נורי עידי שקר הן. אמר רבי שמלאי°. טעמיה ד°רבי יוחנן בן נורי, שכל חדש שנולד קודם לשש שעות חצות היום אין כח בעין לראות את הישן. ותני כן, נראה ישן בשחרית לא נראה חדש בין הערבים. נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן בשחרית. שאם נראה בין הערבים סימן שנולד קדם חצות היום, ששש שעות מהמולד אין כח בעין לראות אותו. ואם נולד אחר שש שעות לא יראה באותו יום, שכן אחר שש שעות כבר יהיה אחר שקיעתו. אמר רבי חייה בר אבא°, ולמה קיבלן °רבן גמליאל דיבנה? שכן מסורת בידיו מאבותיו ב_טזפעמים מהלך בקצרה פעמים מהלך בארוכה משנהשמהשאמרו שאם נראה הישן בבקר לא יראה החדש בין הערבים זה בימים קצרים, אבל בימי הקיץ הארוכים זה יתכן:
מתני': שלח לו °רבן גמליאל דיבנה גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך. הלך ומצאו °רבי עקיבה מיצר. אמר לו, ויש לי ללמד שכל מה שעשה °רבן גמליאל דיבנה עשוי שנאמר (ויקרא כ"ג, ד') אלה מועדי היי' מקראי קדש אשר תקראו אותם. בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו.
גמ':תנן, שלח לו°רבן גמליאל דיבנה גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך. אצל מי שלח? אצל°רבי דוסא בן ארכינס שחלק על°רבן גמליאל דיבנה, או אצל°רבי יהושוע שהסכים עימו? מן מה דתני אמר °רבי יהושע בן חנניה נוח היה לי מוטל על המטה ולא שלח °רבן גמליאל דיבנה הדבר הזה. הדא אמרה: אצל °רבי יהושע בן חנניה שילח. ביד מי שילח? מן מה דתני כלשון זה אמר לו: ניחמתני °עקיבה, הדא אמרה: ביד °רבי עקיבה שילח. תנן, אמר לו, ויש לי ללמד שכל מה שעשה°רבן גמליאל דיבנה עשוי. מה היה לו ללמד שלא ידע°רבי יהושע בן חנניה קדם? אמר רבי יוסה°אסי, יודעין היינו שאם קידשוהו שלא בעדים שהוא מקודש. שאף שלכתחילה צריך עדים, אם קדשו בלי עדים מקודש. ומה בא להעיד? שאם קדשוהו ואחר כך נמצאו העדים זוממין שהיו בית דין מוטעיםב_יזהרי זה מקודש. והא תנינן מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן °רבי עקיבה בלוד. על ידי שהיו ארבעים זוג אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. משנהואם אפילו בלא עדים מקודש אפילו זוג אחד היה צריך לעכב
מתני': בא לו אצל °רבי דוסא בן ארכינס, אמר לו. אם באים אנו לדון אחר בית דינו של °רבן גמליאל דיבנה, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו. שנאמר (שמות כ"ד, ט') ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמדך שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הן כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל °רבן גמליאל דיבנה ביום שחל יום כיפור להיות בחשבונו. עמד °רבן גמליאל דיבנה ונשקו על ראשו ואמר לו. בוא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת עליך את דברי גמראדבריי.
גמ': כתיב (שמואל א' י"ב, ו') ה' אשר עשה את משה ואת אהרן ואשר העלה וגו' (שמואל א' י"ב, י"א) וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל°בר אבא בר אבא. ירבעל זה גדעון, בדן זה שמשון, יפתח זה יפתח הגלעדי. הקיש שלשה קלי עולם לשלשה אבירי עולם, ללמדך שבית דינו של גדעון ושל יפתח ושל שמשון שקולין כנגד משה ואהרן ושמואל. ולא עוד שסמך הגדולים מיכן ומיכן והקטנים באמצע: תני, עמד °רבן גמליאל דיבנה ונשקו על ראשו ואמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה. ותלמידי ביראת חטא. רבי בחכמה ותלמידי שכל מה שאני גוזר עליו הוא מקיים. כתיב (תהלים קמ"ד, י"ד) אלופינו מסבלים וגו'. רבי יוחנן°בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° רבי יוחנן°בר נפחא אמר אלפים פרים מסבלים אין כתיב כאן, אלא אלופינו מסבלים. בשעה שהגדולים סובלין את הקטנים (תהלים קמ"ד, י"ד) אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו. רבן שמעון בן לקיש° מסרס דורש הפוך הדין קרייא. אלופיםאלופינומסובליםסובלים אין כתיב כאן אלא אלופינו מסובלים. בשעה שהקטנים סובלין את הגדולים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו. רבי שילה דכפר תמרתה°אמר בשם °רבי כתיב(תהלים ק"ד, י"ט) עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו
נדרשים אם דברי הרב ממסכת ראש השנה, דף יד. נתחיל מהמשנה בדף הקודם, שורה אחרונה, פרק ב' הלכה ו'. אומרת המשנה: "דמות צורות לבנה היו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלה ובכותל שבהן היה מראה את האדיוטות ואומר כזה ראית או כזה ראית? מעשה שבאו שניים ואמרו ראינו שחית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן עדי שקר הן. וכשבאו לימנו קיבלן רבן גמליאל."
עכשיו למה זה עדי שקר? כיוון שהירח הישן תמיד מקדים את החמה, הוא תמיד טיפה לפני החמה, אז לכן בבוקר הוא נראה, כיוון שלפני שהשמש זורחת אז הוא נראה, כי הוא ראשון. כדור הארץ מסתובב אז הירח נראה ראשון. לאחר מכן, כשהשמש זורחת כבר לא רואים אותו כי האור של השמש מסתיר. והירח החדש מופיע אחרי החמה, אז בעצם הוא ייראה רק אחרי שהחמה שוקעת ורק אז הוא ייראה במערב.
עכשיו כשהירח נמצא כנגד השמש בקו אחד, זה בעצם המולד האמיתי, ושש שעות לפני ושש שעות אחרי בעצם אין אפשרות שהוא ייראה, בגלל שהוא כל כך קטן והאור של השמש מאוד מאוד חזק ולכן הוא לא נראה. עכשיו בעצם שתים עשרה שעות יש איזה הסתר של הירח, אז לכן לא יכול להיות שבבוקר הוא נראה במזרח ובערב הוא ייראה במערב, כי כמו שאמרנו, שתים עשרה שעות הוא לא יכול להיראות. אז אם הוא נראה בבוקר, אז אחרי שתים עשרה שעות הוא כבר יהיה אחרי השקיעה ולכן לא יכול לראות אותו. לכן אמר רבי יוחנן זה עדי שקר הן, ורבן גמליאל קיבל אותם.
ואתם רואים סיפור. "ועוד באו שניים ואמרו ראינו בזמנו" - כלומר ראינו אותו בזמן שלו, אבל "בליל עיבורו" - כלומר למחרת הוא לא נראה - "וקיבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן ארכינס עידי שקר הן. מעידין על האשה שילדה והרי כריסה בין שיניה?" כן. הרי תמיד, יום לפני, כלומר לילה לפני המולד, הירח בכלל לא נראה, ואז הוא נראה במולד, ולמחרת ומעכשיו כל יום הוא יותר ויותר נראה. אז איך הם מעידים שראו את המולד ולמחרת הוא לא נראה? הרי צריך להיות בדיוק הפוך, צריך להיראות יותר.
אז בעצם השלב הזה שהירח נסתר זה כמו שאישה בהריון, ולמחרת יש את המולד. אז איך מעידים על הלידה? אישה שילדה ולמחרת כריסה בין שיניה - למחרת פתאום הירח לא נראה, כמו מה שקורה בדרך כלל לפני היום של המולד.
"אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך." זו התשובה. "אתי אמרתן מעשה שבאו שניים ואמרו ראינו שחית במזרח וערבית במערב." זה מה שקרה במשנה. "אמר רבי יוחנן עדי שקר הן. אמר רבי שמלאי, טעמיה דרבי יוחנן בן נורי." מה הסיבה? למה רבי יוחנן בן נורי אומר שזה שקר? כיוון שכל חדש שנולד קודם לשש שעות אין כח בעין לראות את הישן. זאת אומרת, בעצם אמרנו המולד זה המצב שבו הירח הוא בקו אחד עם השמש, ואז בעצם זה המולד. שש שעות לפני ושש שעות אחרי אי אפשר לראות אותו, בגלל שהאור של החמה כל כך חזק והלבנה היא מאוד מאוד קטנה, לכן אי אפשר לראות אותה.
אז אם זה ככה, כל חודש שנולד לפני שש שעות, כלומר קודם חצות היום, אי אפשר לראות אותו, כמו שאמרנו שהמולד האמיתי פירושו שהירח נמצא בקו אחד עם השמש. עכשיו כשאנחנו רואים אותו, אנחנו רואים אותו רק שש שעות אחר כך - זה המולד הנראה. המולד האמיתי זה ירח בקו אחד עם השמש, המולד הנראה זה שאחרי שש שעות הירח הוא בגודל שאפשר לראות אותו. עכשיו שש שעות לפני כן גם כן הוא לא נראה. אז אם המולד האמיתי היה קודם חצות, אז הוא לא נראה שש שעות קודם - שש שעות קודם זה, כלומר הירח היה בכלל מתחת לקו האופק, אז בוודאי לא היה נראה.
ותני כן, נראה ישן בשחרית לא נראה חדש בין הערבים. כיוון שאם הוא נראה בשחרית, הרי שש שעות אחר כך זה היה המולד האמיתי, ושש שעות אחר כך זה המולד הנראה, ואז כבר הירח היה מעבר לאופק, לכן הוא לא יכול להיראות. נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן בשחרית. גם הפוך. כלומר אם הוא נראה בין הערביים, אז אם ניקח שש שעות אחורה למולד האמיתי - זה היה טיפה לפני חצות היום, ואם ניקח שש שעות עוד אחורה, נקבל שבעצם שש שעות לפני כן זה היה לפני עלות השחר, ולכן בעצם הירח לא יכול היה להיראות בכלל.
אמר רבי חייה בר אבא, ולמה קיבלן רבן גמליאל? שכן מסורת בידיו מאבותיו פעמים מהלך בקצרה פעמים מהלך בארוכה. כן, כמו שאמרו שאם הוא נראה ישן בבוקר לא נראה חדש בין הערביים, זה רק בימים שהם קצרים או בימים שהם שווים. אבל בימי הקיץ הארוכים זה יכול להיות, כי היום הוא יותר משתים עשרה שעות, אז זה כן אפשרי.
ואתא מר תתייתי. פרק ב' הלכה ז'. אומרת המשנה: "שלח לו רבן גמליאל גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבה מיצר." אמר לו: "ויש לי ללמד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו."
מן מה דתני התנן: "שלח לו רבן גמליאל גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך." אצל מי שלח? האם אצל רבי דוסא בן ארכינס שחלק על רבן גמליאל, או אצל רבי יהושע שאמר לו "רואה אני את דבריך"? אז אומרת הגמרא: מן מה דתני אמר רבי יהושע נוח היה לי מוטל על המטה ולא שלח רבן גמליאל הדבר הזה, - אני מעדיף להיות חולה ולא לקבל את הפסק של רבן גמליאל - הדא אמרה: אצל רבי יהושע שילח. ביד מי שלח? מן מה דתני כלשון הזה: אמר לו ניחמתני עקיבה, - הדא אמרה: ביד רבי עקיבה שילח.
ואתא מר תתייתי: אמר לו: ויש לי ללמד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי. מה זאת אומרת? מה היה ללמד רבי יהושע? מה הוא חידש שרבי יהושע לא ידע קודם? אמר רבי יוסה: יודעין היינו שאם קידשוהו שלא בעדים שהוא מקודש. כי למרות שבתחילה צריך לקדש עם עדים, אם קידשוהו בלי עדים - מקודש, זה ידעו.
ומה בא להעיד? שאם קדשוהו ואחר כך נמצאו העדים זוממין הרי זה מקודש. זה החידוש. הרי פה מדובר שהעדים היו שקרנים. והא תנינן מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן רבי עקיבא בלוד. ואמרנו על ידי שהיו ארבעים זוג- בגלל זה הוא עיכב אותם, אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. הרי אם אתה אומר שאפילו בלי עדים מקודש, בית דין יכולים לקדש אפילו בלי עדים, אז אפילו זוג אחד היה צריך לעכב. למה אתה אומר שאם היה זוג אחד הוא לא היה מעכב? כן, הגמרא אומרת במקום אחר שבעצם יש מצווה לקדש על פי עדים.
בכל אופן, אנחנו בפרק ב' הלכה ח'. אומרת המשנה: "בא לו אצל רבי דוסא בן ארכינס, אמר לו. אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו. שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמדך שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הן כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום כיפור להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו ואמר לו. בוא בשלום רבי ותלמידי רב בחכמה ותלמידי שקיבלת עליך את."
אומרת הגמרא: כתיב ה' אשר עשה את משה ואת אהרן ואשר העלה וגו' וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל. ירבעל זה גדעון, כמו שכתוב שקוראים לו יריב בעל. בדן זה שמשון. יפתח - זה יפתח הגלעדי. הקיש שלשה קלי עולם לשלשה אבירי עולם, ללמדך שבית דינו של גדעון ושל יפתח ושל שמשון, שהם היו קלי עולם, שקולין כנגד משה ואהרן ושמואל, שהיו גדולי עולם. ולא עוד שסמך הגדולים מיכן ומיכן - יש גדולים מכאן, משה ואהרן, והקטנים באמצע - ואחרי זה שמואל.
תני: אמר לו רבן גמליאל, נשקו על ראשו ואמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה ותלמידי שכל מה שאני גוזר עליו הוא מקיים. מדוע? כתיב אלופינו מסבלים וגו'. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש - רבי יוחנן אמר אלפים מסבלים אין כתיב כאן, אלא אלופינו מסבלים. בשעה שהגדולים סובלין את הקטנים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו. ורבי שמעון בן לקיש היה מרגיש, כלומר היה הופך את הפסוק ודורש - מסרס הדין קרייא, אין כתיב כאן אלא אלופינו מסובלים. בשעה שהקטנים סובלין את הגדולים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו.
גמרא משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים שרק משקיעת החמה קובעים את החדש, אף אם נראה הירח לפני השקיעה וקידשו אותו באותו יום. אמר רבי ברכיה°הכהן אפשר להוכיח שכך הדין דכתיב (במדבר ל"ג, ג') ויסעו מרעמסס בחדש הראשון וגובחמישה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח. ממחרת שחיטת הפסח שהיה בי"ד יצאו בני ישראל ביד רמה, נמצא כד יטמע בלילי מועדא ששקע חמה בליל ט"ו, ארבע עשר מטמיעין שקיעות אית בה. שהיו רק ארבע עשרה שקיעות עד יציאת מצרים הוי וכיוןן שעל פי החשבון, המולד של ניסן היה ביום רביעי קדםמשקיעתשקיעת החמה של ליל חמישי, ואז הראה הקדוש ברוך הוא למשה את מונה ללבנההלבנהואמר לו כזה ראה וקדש, ומשה קידש אותו קדם השקיעה, ואף על פי כן לא התקדש יום רביעי אלא יום חמישי, שהרי על פי הקבלה יום ט"ו שבו יצאו אבותינו ממצרים היה ביום חמישי, נמצא שראש חדש היה ביום חמישי. אמר רבי סימון°כתיב, והיו לאותות ולמועדים, שעל ידי זה ועל ידי זה גם השמש וגם הירח קובעים את המועד. אמר רבי יוחנן°בר נפחא מדכתיב(בראשית א', ה') ויהי ערב ויהי בקר יום אחד שתמיד מונים משקיעה כדי שיהיה כל יום מורכב מערב ובקר. רבי שמעון בן לקיש° אמר מדכתיב, החדש הזה לכם. עד שיהא כולו מן החדש ואם היה מקדש את היום הקדם נמצא חלק מן החדש וחלק מהישן. אשכחת אמר מה דאמר רבי יוחנן°בר נפחא צריכה לדרבי שמעון בן לקיש° ומה דאמר רבי שמעון בן לקיש° צריכה לדרבי יוחנן°בר נפחא. אילו אמר רבי יוחנן°בר נפחא ולא אמר רבי שמעון בן לקיש°, הוינן אמרין, לא אמר אלא אפילו אין כולו מן החדש שאם נראה הירח בלילה אחר שש שעות, הינו עושים ראש חדש מאותו לילה אף שחלקו מן הישן, לכן. הוי צורכה להיא דאמר רבי שמעון בן לקיש°. או אילו אמר רבי שמעון בן לקיש°: ולא אמר רבי יוחנן°בר נפחא, הוינן אמרין לא אמר שיהיה מן החדש אלא יום, הא לילה לא. וכיוון שהיום כולו מן החדש אפשר לקדש אף שלא כל הלילה מהחדש, הוי צורכה להיא דאמר רבי יוחנן°בר נפחא וצורכה להיא דאמר רבי שמעון בן לקיש°.
מתני':ג_אראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר. ראוהו בית דין בלבד. יעמדו שנים ויעידו לפניהם ויאמרו מקודש מקודש. ראוהו שלשה והן בית דין. יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד, ויעידו בפניהן ויאמרו מקודש מקודש. שאין היחיד נאמן על ידי עצמו:
גמ':תנן, ראוהו בית דין וכל ישראל. כיני מתניתא, או בית דין או כל ישראל. רבי זעירה° ורבי אמי°בן נתן אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°
רבי שילה דכפר תמרתה אמר בשם רבי: עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו - כלומר מכאן שמשמש ידע מבואו עשה ירח למועדים. כלומר, רק בשעת השקיעה קובעים את החודש. כך שגם אם הירח נראה מוקדם ובית דין קידשו אותו, עדיין לפני השקיעה - הם לא קידשו את אותו יום שבו הוא נראה, אלא הם קידשו מהלילה.
אמר רבי ברכיה שכן הוא הוכיח שכך הדין דכתיב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון - בחמישה עשר יום לחודש הראשון, ממחרת הפסח, כלומר אחרי אכילת הפסח שהיה בי"ד, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל. נמצא כד יטמע בלילי מועדא - כלומר אחרי ששקעה החמה בליל ט"ו, אז היה ארבע עשר מטמיעין אית בה - כלומר ארבע עשרה שקיעות עד יציאת מצרים.
למה? כי על פי החשבון הרי המולד היה בניסן - המולד של ניסן היה ביום רביעי קודם שקיעת החמה, ואז הופיעה הלבנה, ואמר לו כזה ראה וקדש. עכשיו משה קידש אותו קודם השקיעה, אבל אף על פי כן לא התקדש יום רביעי אלא יום חמישי. למה? כי הרי על פי הקבלה, ביום ט"ו שבו יצאו בני ישראל ממצרים, זה היה יום חמישי. נמצא שראש חודש היה ביום חמישי - מוסכם שבעצם למרות שמשה קידש ביום רביעי, הוא קידש את יום חמישי.
אמר רבי סימון, כתיב והיו לאותות ולמועדים - שעל ידי זה ועל ידי זה יתקדש. כלומר שגם השמש וגם הירח קובעים את המועדות.
אמר רבי יוחנן, מדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד - משמע מכאן שתמיד מונים מהשקיעה, כדי שיהא כל היום מורכב מערב ובוקר. רבי שמעון בן לקיש אמר, מדכתיב החדש הזה לכם - עד שיהא כולו מן החדש - שלא היו מקדשים את היום הקודם. הרי היום הקודם שבו נראה הלבנה, חלק ממנו היה מהלבנה הישנה, אז לכן לא מקדשים אלא את היום למחרת.
אמרה הגמרא, אשכחת אמר: מה דאמר רבי יוחנן צריכה לדרבי שמעון בן לקיש ומה דאמר רבי שמעון בן לקיש צריכה לדרבי יוחנן. צריך את שני הדברים שהם אמרו. אילו אמר רבי יוחנן ולא אמר רבי שמעון בן לקיש, הוינן אמרין, לא אמר אלא אפילו כולו מן החדש. כלומר, אם לדוגמא נראה הירח באמצע הלילה - הירח החדש שנראה באמצע הלילה, אחרי שש שעות - אז היינו עושים אותו ראש חודש באותו לילה, למרות שבעצם חלק ממנו מהישן. נניח בירח החדש המולד היה בשעה שביעית בלילה, אז הישן נראה בתחילת הלילה, ואומרים אף על פי כן זה כיוון שהוא בלילה נראה, ואמר רבי יוחנן מקדשים מהלילה - אז אם כן, לקדש אותו למרות שחלק מהלילה היה בכלל מהירח הישן. הוי צורכה להיא דאמר רבי שמעון בן לקיש - לכן צריך את מה שאמר ריש לקיש, שאני צריך שכולו יהיה מן החדש.
או אילו אמר רבי שמעון בן לקיש ולא אמר רבי יוחנן, הוינן אמרין לא אמר אלא יום, הא לילה לא. כלומר, מה שחשוב שהיום יהיה מן החדש, אבל הלילה לא אכפת לי, וכיוון שהיום כולו מן החדש אז אפשר לקדש למרות שלא כל הלילה היה חדש. הוי צורכה להיא דאמר רבי יוחנן וצורכה להיא דאמר רבי שמעון בן לקיש - לכן צריך את מה שאמר רבי יוחנן שמתחילים מהלילה, וצריך את מה שאמר ריש לקיש שצריך שכולו יהיה מן החדש.
מעמעמין מאיימין על העדים על הנראה לעברו, ואין מעמעמין על שלא נראה לקדשו. רבי אבא° ורבי חייה°אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°, ג_במעמעמין על שלא נראה לקדשו ואין מעמעמין על הנראה לעברו. שאם לא נראה לא מחזה כשקר שאחרים סוברים שאולי הם ראו, אבל אם נראה מחזה כשקר שמסתמא גם אחרים ראו. מתניתא פליגא על רבי זעירה°דתנן. ראוהו בית דין וכל ישראל. נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מקודשמעובר . מפני שחשיכה, הא אם לא חשיכה לא. הדא אמרה: אין מעמעמין על הנראה לעברו, אלא רק אם קרה אונס ולא הספיקו לקדש מתעבר, שאם היה מותר אפילו שלא באונס מה באה המשנה לחדש שבאונס מתעבר? מתניתא פליגא על רבי אבא°דתני יכול אם היה צריך שני ימים כגון שלא נראה הירח עד ל"ב נותנין לו שני ימים ויהיה החדש בן שלושים ואחד יום תלמוד לומר אתןאתו. אין לו אלא יום אחד בלבד. ומתתעבר ומתקדש שלא על פי הראיה. מפני שלא נראתה הא אם נראתה לא מקדשים שלא על פי ראיה. הדא אמרה: אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו. ואם כרבי אבא, הרי יום קדם היו מאימים על העדים להעיד שראו ויקדשו את החדש ולא יגיעו ליום ל"ב
מתניתא פליגא על רבי אבא°דתני . יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך, כך יקדשו את החדש מפני הצורך? תלמוד לומר (שמות בא יב ב) החדש. אחר החדש מולד הלבנה הן הולכין. הדא אמרה: אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו. מתני' פליגא על רבי אבא°דתני , יכול אם לא נראתה הלבנה לשני ימים שנתאחרה עד ל"ב כך יקדשו את החדש לשני ימים ויהיו ל"ב ימים בחדש? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ב) אלה מעדי ה' אשר תקראו אתם אלהבמועדם, אותם שבזמנם הם אין אלה מועדי, ולא שנראו שלא בזמנם, ומתתעבר שלא על פי הראיה. מפני שלא נראתה הא אם נראתה, לא מקדשים אלא על פי הראיה. הדא אמרה: אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו שאם היה מותר לאיים על העדים לא היו מגיעים למצב כזה. הוו בעי מימר ולאדלא פליגון. מה דאמר רבי זעירה°שלא מאימין על שלא נראה לקדשו, בשאר כל החדשים. מה דאמר רבי אבא°שכן מאימין, על ניסן ועל תשרי. שלא יהיו מעוברים, כדי שבני בבל לא יצטרכו לצום יומים ולא ידעו מתי לעשות פסח ושבועות°רבי אומר ראש חדש ניסן לא נתעבר מימיו שאדר הסמוך לניסן תמיד חסר. והא תנינן, עולת חדש בחדשו, חדש והבא קרבנות מתרומה חדשה, ותנן בראש חדש ניסן מביאים קטורת מתרומה חדשה אם בא חדש בזמנו. משמע שיש מציאות שלא בא בזמנו? אם בא, אך באמת מעולם לא בא. רב אמר תשריאלול לא נתעבר מימיו. והא תנינן השוחט פרה בראש השנה של שמינית, אם היה החדש מעובר, משמט, משמע שיש מציאות שאלול מעובר? אם היה, אבל באמת מעולם לא היה, והא תניא, וכשקידשו את השנה באושא. ביום הראשון עבר °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומרואמרמלכויות עם קדושת השם ולא תקע כדברי
דף טו
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה, דף טו. נחזור לדף הקודם, שתי השורות האחרונות של המשנה. פרק ג' הלכה א' אומרת המשנה: "ראו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה, הרי זה מעובר. ראו בית דין בלבד, יעמדו שניים והעידו בפניהם". כלומר יעמדו שניים מתוך הבית דין שהם ראו, הם היו עדים, ויעמדו והעידו לפני האחרים. "ואמרו מקודש מקודש. ראו שלושה והם בית דין", כלומר רק שלושה והם בית דין עצמו, "יעמדו שניים וירשימו מחברם את היחיד ועידו בפניהם ואמרו מקודש, מקודש. שאין היחיד נאמן לדעת עצמו". כלומר, בא להגיד שאותו אדם, אותו דיין שראה, הוא יכול להיות עד או שיכול להיות דיין, אבל הוא לא יכול להיות שניהם יחד. אז לכן אחד מהם יישאר דיין ושניים אחרים יהפכו להיות עדים, ואפשר לצרף לאותו דיין עוד שניים ובעצם להקים בית דין.
אומרת הגמרא: במשנה ראוהו בית דין וכל ישראל. ואומרים או ב"בית דין" או "ישראל" או "כל ישראל", זו הכוונה. ואומר רבי אבא ורבי חייה אמרו בשם רבי יהושע בן לוי: מעמעמין על הנראה לעברו, כלומר מותר לאיים על העדים שיגידו שהם לא ראו ואז ככה בעצם לעבר. למרות שהירח נראה, מאיימים עליהם וככה בעצם גורמים שזה חודש שיהיה מעובר, ואין מעמעמין על שלא נראה לקדשו. כלומר אם לא נראה אז לא מאיימים עליהם כדי שיעידו שהם ראו.
ואיתא גמרא רבי אבא ורבי חייה אמרו בשם רבי יהושע בן לוי: מעמעמין על שלא נראה לקדשו ואין מעמעמין על הנראה לעברו. כלומר בדיוק הפוך, כי אנשים סבורים שאם הוא לא נראה אז זה לא נראה כמו שקר, כי אנשים אחרים יחשבו שאולי הם כן ראו, העדים האלה כן ראו. אבל אם הוא נראה לכולם אז זה נראה כשקר, כי כולם ראו את זה ואף על פי כן רואים שבית דין לוקח עדים שאומרים שהם לא ראו ומקבל אותם - זה נראה כשקר.
ואיתא גמרא: מתניתא פליגא על רבי זעירה. דתני, כלומר רבי זעירה אומר שמעמעמים - אמרנו שמעמעמים על הנראה לעברו ולא מעמעמים על שלא נראה לקדשו. אז יש לנו משנה שהיא חולקת על זה. תני: ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר. מפני שחשיכה, כן, מה משמע מכאן? שכל הסיבה שעיברו אותו מפני שחשכה, כלומר לא הספיקו. הא אם לא חשיכה - לא. אומרים מכאן שהם לא יכולים בדרך אחרת, הם לא יכולים לאיים עליהם. הדא אמרה: אין מעמעמין על הנראה לעברו, זה רק אם קרה שחשכה ולא הספיקו לגמור. כלומר הם יכולים למרוח את החקירות עד שיעבור הזמן, אבל הם לא יכולים לאיים על העדים שהעדים יעידו שהם לא ראו. כי אם היה מותר אפילו שלא באונס, אז מה, מה המשנה מחדשת שבאונס מתעבר?
ואיתא גמרא: מתניתא פליגא על רבי אבא, שאמר שמאיימים על החודש לקדשו ולא מאיימים עליו לעברו. דתני: יכול אם היה צריך שני ימים - כגון שבשלושה חודשים הקודמים לא באו עדים ומתעבר - נותנין לו שני ימים. כלומר לחודש החדש יוסיפו עוד שני ימים ואז בעצם יקדשו את יום שלושים ואחד. תלמוד לומר - אין לו אלא יום אחד בלבד. גם מותר להוסיף רק יום אחד. הדא אמרה: אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו, כי הרי אם מעמעמים גם כשלא נראה אז בעצם אי אפשר להגיע למצב כזה, כי תמיד שיהיה חסר חודש אחד, חודש הבא יאיימו על העדים שיגידו שהם לא ראו. כלומר אם חודש אחד עיברו, חודש הבא יאיימו על העדים שהם ראו כדי לקדם את החודש, שלא יהיה מצב שיש שני ימים.
ואיתא גמרא מתניתא פליגא על רבי אבא, דתני: יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך, כך יקדשו את החדש מפני הצורך. תלמוד לומר החדש - אחר החדש הן הולכין. צריך ללכת לפי המולד של הלבנה, זה לא איך שבית דין רואים לנכון. כלומר אם בית דין חושבים שצריך להוסיף עוד יום אז יוסיפו, אם רוצים שלא צריך אז יורידו, אלא הכל הולך אחר מולד הלבנה. הדא אמרה: אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו.
ואיתא גמרא מתני' פליגא על רבי אבא, דתני: יכול אם לא נראתה הלבנה לשני ימים - הכי ניתי עד ל"ב - כך יקדשו את החדש לשני ימים. כלומר ויהיה יום ל"ב מקודש. תלמוד לומר אתם הם מועדי - אותם שבזמנם הם מועדי, ולא שיראו שלא בזמנם. ובעצם כל החידוש הוא שלא נראתה, כי למרות שהיא לא נראתה אתה לא יכול לעבר את זה, להוסיף עוד יום אחד. משמע מכאן שמפני שלא נראתה - הא אם נראתה - לא. הדא אמרה: אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו. כי אם היה מותר לאיים על העדים, אז שוב פעם לא היינו מגיעים למצב כזה שכן שלושה חודשים לא יהיה מעובר.
ואיתא גמרא: הוו בעי מימר פליגון. מה דאמר רבי זעירה שלא מעמעמים על שלא נראה לקדשו - זה בשאר כל החדשים. כלומר בכל שאר החודשים לא מעמעמים על שלא נראה לקדשו. אבל מה דאמר רבי אבא שכן מעמעמים - זה על ניסן ועל תשרי. כי כיוון שאנחנו צריכים לדאוג שניסן ותשרי לא יתעברו, כי אחרת אם אנחנו מדי פעם נעבר את זה אז בני בבל יצטרכו לצום יומיים ביום הכיפורים כי הם לא ידעו מתי יתקדש ראש חודש תשרי, ולא ידעו מתי גם לעשות פסח ושבועות. אז לכן בשני החודשים האלה היו מאיימים על העדים לקדש אותו בזמנו.
רבי אומר ניסן בזמנו - גם אם ראש חודש ניסן, לא נתעבר מימיו. כלומר כמו שאמרנו שהם דאגו תמיד לקדש את ניסן ותשרי בזמנם, אז אמר רבי שמעולם ראש חודש ניסן לא התעבר, כי תמיד הם דאגו שהחודש הסמוך לניסן יהיה תמיד חסר. והא תנינן - "ותנן, ראש חודש ניסן מביאים קטורת מתרומה חדשה", אם בא החודש בזמנו - לא בא. כן, משמע שיש מציאות שלא בא בזמנו, כמו שהיה מקרה שהחודש היה מעובר. רב אמר - כן, באמת אם בא, באמת מעולם לא בא. המשנה מדברת שיש אפשרות שיתעבר, אבל במציאות דאגו שלא יבוא. כלומר זה לא סתירה. אז אמר לא נתעבר מימיו - כמו שאמרנו, תמיד הם דאגו שחודש תשרי יהיה בזמנו, אז בעצם מעולם לא יתעבר אלול.
והא תנינן - "ותנן, שחט פרה בראש השנה של שמינית" - אם היה החדש מעובר, כן, כי אם הוא שחט פרה ביום הראשון של ראש השנה ואז עיברו את זה, כלומר הוסיפו עוד יום, יוצא שבעצם ביום הראשון היה שייך לשנה השביעית. והרי שביעית ביום האחרון שלה היא משמטת, יוצא שבעצם כשיגיע ראש השנה, בערב ראש השנה - זה משמט. אבל בכל אופן משמע מכאן שיש מציאות שאלול מעובר ויש לו יומיים ראש השנה. אם היה - לא היה, שוב פעם זה דין תיאורטי, כי הרי יש אפשרות שזה יהיה מעובר, אבל באמת מעולם לא היה מעובר כי חכמים דאגו לקדש את חודש תשרי בזמנו.
°רבי יוחנן בן נורי. אמר °רבן שמעון בן גמליאל לא היינו נהוגיןנוהגין כן ביבנה. ביום השני עבר °רבי חנינה בנו של רבי יוסי הגלילי ואמר מלכויות עם קדושת היום ותקע כדברי°רבי עקיבאהבן יוסף. אמר °רבן שמעון בן גמליאל: כן היינו נוהגין ביבנה. והא תני קידשוהו בראשון ובשני, משמע שהיה ראש השנה יומים? אמר רבי אבא°זעירה בשם רב° אבא בר אייבו חסדא אותה השנה נתקלקלה מהו בראשון ומהו בשני? ר בא בשם רב שנה ראשונה ושנה השנייה, והא תני ביום הראשון וביום השני, משמע שעשו יומים? אמר רבי זעירה°בשם רב חסדא°, אותה השנה נתקלקלה. קידשוהו קודם לזמנו, או לאחר עיבורו. יום אחד יכול יהא מקודש? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ב) אלה מעדי ה' אשר תקראו אתם . אותם שהם בזמנם, אלה הם מועדי. שלא בזמנם, אין אלה מועדי. לפני זמנו כ"ט יום, לאחר עיבורו ל"ב יום. ומניין ג_גשמעברין את השנה על הגליות שעלו ועדיין לא הגיע? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם וכ"ו אלה הם מועדי. עשה את המועדות שיעשו אותן כל ישראל. אמר רבי שמואל בר נחמן°, והן שהגיעו לנהר פרת. רבי יעקב בר אחא° ורבי אימי°אמי בן נתן אמרו בשם רבי יהודה בר פזי°. ג_דקידשוהו ואחר כך נמצאו העדים זוממין, הרי זה מקודש. קם רבי יוסה°אסי עם רבי יהודה בר פזי°אלואמר לו, אתה שמעתה מן אבוך הדא מילתה? אמר לו כןכך אמר אבא בשם רבי יוחנן°בר נפחא. אין מדקדקין בעדות החדש אף אם נמצאו העדים שקרנים, גבי עגלה ערופה שנינו, בית דין שראו את ההורג, אפילו אמרו אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו, לא היו עורפין. דכתיב (דברים שופטים כא ז) ועינינו לא ראו, מכל מקום והרי ראו. ובית דין ישראלשראו את ההורג, אית תניי תני יעמדו שנים ויעידו לפניהן. אית תניי תני יעמדו כולן ויעידו במקום אחר דאין עד נעשה דיין, אמר רבי יודה בר פזי° בשם רבי זעירה°. כשם שהן חלוקין כאן כך חלוקין בעדות החדש. דתנן, ראוהו שלשה והן בית דין, יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד, ויעידו בפניהן ויאמרו מקודש מקודש, ואם עד נעשה דין למה צריכים שנים להיות עדים והשאר דיינים? יצרפו רק אחד, ויקום חד ויעיד ויתיב אותו אחד אחר שהעיד ויצטרף כדיין, ויקום חד ויתיב חד. שנייה היא שלדעת כולםג_השאיןאין העד שהעיד נעשה דיין. וכל המחלוקת אם עד שלא העיד יכול להיות דין. כהדא דרב חונה° הוה ידע שהדי לחד בר נש. אזיל בעי מידון קומוי וכפר ביה שיקר כיוון שידע שאין עד נעשה דין ולכן אף שרב חונה°יודע לו עדות אינו רשאי להעיד. אמר לו רבי שמואל° רבי בר יצחק. בגין דאת ידע דרב חונה° בר נשא רבה דיין את כפר ביה, מה אילו ייזיל וישהד עלך קומי בית דין חורן? אמר לו רב חונה°, ועבדין כן אף שכבר התחלתי לדון? אמר לו אין. ושרא רב חונה° גרמיה מן ההוא דינא ואזל ואשהד עלוי קומי בית דין חורן. בעל דין שקרא ערר על חתימת ידי העדים וגם על חתימת ידי הדיינין בשטר מקויים שטען ששניהם מזויפים. רבי אבא°אמר בשם רב יהודה°נשיאה
והא תני - "וכיצד קידשו את השנה באושא". ביום הראשון עבר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ואמר מלכויות עם קדושת השם ולא תקע, כדברי רבי יוחנן בן נורי. אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היינו כן ביבנה. ביום השני עבר רבי חנינה בנו של רבי יוסי הגלילי ואמר מלכויות עם קדושת היום ותקע, כדברי רבי עקיבא. אמר רבן שמעון בן גמליאל: כן היינו נוהגין ביבנה. והא תני בראשון ובשני - משמע בעצם שהיה ראש השנה יומיים, זאת אומרת שכן עיברו את אלול. רבי אבא בשם רב: מהו בראשון מהו בשני? שנה ראשונה ושנה השנייה. כלומר לא מדובר באותה שנה, אלא בשנה אחרת.
והא תני וכתוב מפורש ביום הראשון וביום השני - משמע שעשו יומיים. רבי זעירה רב חסדא - אותה השנה נתקלקלה, באמת אותה שנה נתקלקלה ועשו אותה יומיים. כן, בעצם אנחנו יודעים שכתוב שפעם אחת קלקלו - זה היה מקרה נוסף. כלומר, זה בעצם מקרה שני שהתקלקלו בקידוש החודש, ובעצם היה אלול כבר לכאורה פעמיים לפחות מעובר.
קידשוהו קודם לזמנו, או לאחר עיבורו, יכול יהא מקודש? תלמוד לומר אתם - אותם, אלה הם מועדי - כן, אז מה מסבירה, שלא הכוונה שתחשוב שאם המולד לא היה בדיוק באותו יום אז זה לא המועדי, אלא הכוונה לפני זמנו - הכוונה לפני כ"ט יום, ולאחר עיבורו - הכוונה לאחר שלושים ושתיים יום - זה באמת לא מתקדש. אבל בתוך הזמנים האלה אז זה כן מתקדש.
ומניין שמעברין את השנה על הגליות שעלו ועדיין לא הגיע? תלמוד לומר - "דבר את בני ישראל ואמרת אליהם אלה מועדי השם", עשה את המועדות שיעשו אותן כל ישראל. אתה צריך לדאוג שכל ישראל יכול להגיע. לכן אם יש יהודים שהם בדרך ומתקרבים לארץ ישראל, אז אתה רואה שיש בעיה, הם לא יכולים להגיע בזמן. אז מותר להעביר כדי שהם יספיקו להגיע. אמר רבי שמואל בר נחמן - והן שהגיעו לנהר פרת. כלומר, כי כל מה שנקרא עם ישראל זה כל הקהל, זה רק לעניין מי שנמצא בארץ ישראל. כמו שכתוב בשלמה שהוא חגג את חנוכת המקדש, אז כתוב שאתו קהל מכל ישראל מנהר מצרים עד נהר פרת, כלומר מנהר פרת עד נחל מצרים. זה בעצם הגבולות שבהם מי שנמצא שם הוא נחשב חלק מעם ישראל לעניין זה.
רבי יעקב בר אחא ורבי אימי בשם רבי יהודה בר פזי: קידשוהו ואחר כך נמצאו העדים זוממין, הרי זה מקודש. גם אם אתה יודע בוודאות שהעדים שיקרו, אז זה מקודש. קם רבי יוסה עם רבי יהודה בר פזי, אמר לו: אתה שמעתה מן אבוך הדא מילתה? אמר לו: אמר אבא בשם רבי יוחנן - אין מדקדקין בעדות החדש. כך שגם אם ימצאו עדים שקרנים אז מקבלים - אז החודש מקודש.
ואיתא גמרא לגבי העגלה ערופה, שנינו: בית דין שראו את ההורג, אמרו אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו, לא היו עורפין. למה? דכתיב ועינינו לא ראו, והרי מכל מקום - והרי ראו. עכשיו ובית דין - את ההורג, אז אית תניי תני יעמדו שנים ויעידו לפניהן - כלומר שניים מהם יהפכו להיות עדים, והם יעידו בפני חבריהם שהם יהיו בית דין. ואית תניי תני יעמדו כולן ויעידו במקום אחר. למה? כי אין עד נעשה דיין. כלומר, כיוון שהם כולם עדים, הם לא הופכים להיות דיין, אז לכן הם צריכים להעיד בפני בית דין אחר.
רבי יודה בר פזי בשם רבי זעירה: כשם שהן חלוקין כאן כך חלוקין בעדות החדש. דתנן: "ראו שלושה והם בית דין, יעמדו שניים והשאירו מחבריהם צד יחיד, והעידו בפנינו מקודש מקודש". כלומר שניים מתוך השלושה יהיו עדים, ואחד מהם יישאר דיין ויצרפו לו עוד שניים. עכשיו, ואם עד נעשה דיין, אז למה הם צריכים שניים להיות עדים ושאר דיינים? יצרפו רק אחד! הם יכולים - צריך רק להיות אחד, ואז יישארו תמיד שלושה, וכל פעם אחד יקום ויעיד ומיד אחרי זה הוא ישב בדין. ואותו אחד שהעיד קודם - הוא יצטרף דיין, והשני יקום ויעיד עד שכולם יעידו. ותנא דאמר שלאחר שכולם - אין העד שהעיד נעשה דיין. כלומר כל המחלוקת היא אם עד שלא העיד יכול להיות דיין - זו השאלה. אבל אם הוא כבר העיד, בוודאי שהוא לא יכול להיות דיין.
כהדא דרב חונה הוה ידע שהדי לחד בר נש. רב חונה ידע עדות לאדם אחד. אזיל בעי מידון קומוי וכפר ביה שיקר. אז אותו אדם בא לדון אצל רב חונה והוא שיקר, כי הוא ידע שאין עד נעשה דיין, לכן הוא ידע שרב חונה לא יכול להעיד נגדו. אמר לו רבי שמואל רבי יצחק: בגין דאת ידע דרב חונה בר נשא רבה את כפר ביה - ידע שהוא אדם גדול, הוא דיין, ואתה כופר בו כי אתה חושב שהוא לא ילך לבית דין אחר? מה אילו ייזיל וישהד עלך קומי בית דין חורן? אם הוא כן יחליט ללכת, מה תעשה אז? אמר לו רב חונה - ועבדין כן, אף שכבר התחלתי - אין. כלומר, למרות שהתחלתי לדון, אני יכול להפסיק וללכת להיות עד במקום אחר? אמר לו: אין, כן מותר.
ושרא רב חונה גרמיה מן ההוא דינא ואזל ואשהד עלוי קומי בית דין חורן. כלומר הוא הוציא את עצמו מהדין הזה, והלך והעיד עליו לפני בית דין אחר.
קרא ערר על חתימת ידי העדים ועל חתימת ידי הדיינין, רבי אבא בשם רב יהודה - נניח יש שטר מקוים, שבעצם יש שטר שחתומים עליו עדים, אבל גם בית דין קיים אותו, אז חתומים שם הדיינים. ובא נניח הנתבע והוא טוען ששניהם מזויפים, כלומר גם העדים וגם הדיינים. אז רבי אבא אמר בשם רב יהודה: אם רצה לקיים בכתב ידי העדים - מקיים, בכתב ידי הדיינים - מקיים. ואני אומר אפילו בעד אחד, אפילו בדיין אחד מקיימין. כלומר הוא יכול לקיים את העדים אם הוא רוצה, או שהוא יכול לקיים את הדיינים. אם ימצא דרך להתאים את החתימות של הדיינים עם שטרות אחרים וככה לקיים אותו - אז הוא עושה כך. או אם הוא יכול למצוא שטרות לקיים את החתימות של העדים - הוא עושה כך. ואפילו יכול להיות בעד אחד ובדיין אחד יכול לקיים, כי אינו צריך שני דיינים או שני עדים - יכול לקיים בעד אחד ודיין אחד.
ותנא דאמר: ביומא דרבי אבהו אתון שלוחים ששלחו את בית דין להעיד את קידוש החודש, בעי מימר "גואלינו". כלומר, זה היה סימן מוסכם שבית דין שלחו אותם. ובמקום זה אמרו "גאולתנו" וקיבלום. עוד סיפור, מתנא דאמר ביומא דרבי ברכיה: השליחים עשו כן. אז אמר לו, כלומר לא יכול להגיד בכלל את ה"גואלינו". אז אמר לו: שמעתי שהחודש - ראש חודש - התקדש, והכינו בראשון וקיבלום. כלומר הקילו בראש וקיבלו אותם.
אם רצה לקיים בכתב ידי העדים, מקיים. בכתב ידי הדיינים מקיים. ואני אומר ג_ואפילו בעד אחד אפילו בדיין אחד מקיים. שיכול לקיים עד אחד ודיין אחד שעד ודין מצטרפים ביומוי דרבי אבהו° אתון שלוחים שנשלחו על ידי בית דין להעיד שקדשו את החדש. בעיי מימר גואלינו שזה היה סימן מוסכם שבית דין שלח אותם, ואמרין גאולתינו וקבלון. בימוי דרבי ברכיה°הכהן אישתתקון נעשו אלמים אמר לון: שמעתין דא תקדשדהתקדש ירחא? וארכינון בראשיהן וקבלון.
מתני':ג_זכל השופרות כשירין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן אמר °רבי יוסיבן חלפתא והלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר (יהושע ו', ה') והיה במשך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר:
גמ': הוון בעיי מימר ולאדלא פליגין. ו°רבי יוסיבן חלפתא שאל רק כדי לדעת מה מקור דברי חכמים. אף לדינה מסכים שקרן פרה פסול שאין קטגור נעשה סנגור. אשכחת תני, °רבי יוסה מכשיר בשל פרה וחכמים פוסלין. מאי טעמא? ד°רבי יוסיבן חלפתא? דכתיב והיה במשוך בקרן היובל שכל השופרות נקראו קרן. מאי טעמא? דרבנן? כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר חוץ משל פרה שנקרא קרן ולא נקרא שופר, (תהלים ס"ט, ל"ב)והכתיב ותיטב להליי' משור פר שופר מקרין מפריס? מקרן כתיב בלשון יחיד. שרק על אותו פר של אדם ורבנן כל השופרותנקראוהראשון נאמר שהיה שור גדול כפר, והייתה לו קרן ונקראואחת במצחו, אךשופרשאר חוץ משל פרים ה שנקרא קרןולאלא נקרא שופר. התיבון, הרי של יעל הרי אינו קרוי לא קרן ולא שופר? אלא מאי כדון ומה סברת חכמים ולמה אסרו קרן של פרה? כהיאכיהא דאמר רבי לוי° שנייא היא שאין קטיגור נעשה סניגור:
מתני': שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ג_חושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר:
גמ':תנן, שופר של ראש השנה של יעל פשוט, מאי טעמא ? אמר רבי יונה°: כדי שיפשטו לבם בתשובה. תנן, ופיו מצופה זהב. ג_טציפהו זהב מבפנים פסול, מבחוץ כשר. ציפהו במקום הנחת פיו או שהיה קולו עבה מחמת הציפוי פסול. תנן, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר : אמר רבי יוסה°אסי. הדא אמרה ג_יפשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק לאובמקצתה התכוון יצא, שהרי ממה ששופר מאריך משמע שבחלק הראשון שגם החצוצרות תקעו לא יוצאים, ששתי קולות לא נשמעים. והיי דא אמרה מהיכן עוד אפשר להוכיח שכך ההלכה? מן הא דתני, ג_יאתקע בראשונה ומשך בשנייה בשתיםכשתיםגמראכגון שרצה לתקע תשר"ת תר"ת ואת התקיעה השניה של תשר"ת האריך מתוך כוונה שחציה ישמש כתקיעה ראשונה של תר"ת
תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה, דף ט"ז.
נתחיל מהמשנה, פרק ג' הלכה ב'. אומרת המשנה: כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר "והיה במשוך בקרן היובל", וכתוב "כשמעכם את קול השופר".
אומרת הגמרא: הוון בעיי מימר דלא פליגין, כלומר חשבו שהחכמים בישיבה שאין מחלוקת, ורבי יוסי בעצם רק שאל כדי לדעת מה המקור לדברי החכמים, למרות שלדינא גם הוא מסכים שלא תוקעים בקרן, כי אין קטגור נעשה סנגור. כי הרי הקרן של הפרה מזכיר בעצם את חטא העגל, ולכן בעצם אין קטגור נעשה סנגור ולכן לא תוקעים. אבל הגמרא לא מודה בזה, היא רוצה לדעת מה הסברה של החכמים.
אומרת הגמרא: אשכחת תני, מצאו ברייתא שרבי יוסה מכשיר בשל פרה וחכמים פוסלין, אין מחלוקת. שואלת הגמרא: אם כך, מאי טעמא דרבי יוסי? אמר דכתיב "והיה במשוך בקרן היובל" - מכאן שכל השופרות נקראו קרן, כמו שאמרנו, כתוב אחרי זה "כשמעכם את קול השופר".
שואלת הגמרא: מאי טעמא דרבנן? אומרת הגמרא: כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר חוץ משל פרה שנקרא קרן ולא נקרא שופר. שואלת הגמרא: והכתיב "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס"? אז שור פר, זה כאילו כתוב שופר. אמרה לו הגמרא: מקרן כתיב "קרן פר" - כלומר שלא היה לו רק קרן אחת בלשון יחיד, כלומר שרק אותו פר של אדם הראשון נאמר עליו שהוא היה כשר לשופר, כי זה היה שור גדול כמו פר והייתה לו קרן אחת במצחו, לכן כתוב "קרן" בלשון יחיד. אבל שאר הפרים לא כשרים, רק השור הזה היה כשר.
אומרת הגמרא: התיבון, הרי של יעל אינו קרוי לא קרן ולא שופר, ואבל בו תוקעים? אלא מאי כדון, למה באמת לא תוקעים בקרן של פרה? דאמר רבי לוי: שנייא היא שאין קטיגור נעשה סניגור, כי זה מזכיר את חטא העגל.
פרק ג' הלכה ג'. אומרת המשנה: שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר.
אומרת הגמרא: תנן שופר של ראש השנה של יעל פשוט - מאי טעמא, למה צריכים לקחת דווקא של יעל פשוט? אמר רבי יונה: כדי שיפשטו לבם בתשובה.
תנן: ופיו מצופה זהב. אומרת הגמרא: ציפהו זהב מבפנים פסול, מבחוץ כשר. ציפהו מקום הנחת פיו או שהיה קולו עבה מחמת הציפוי פסול.
תנן: שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. אמר רבי יוסה: הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא, כלומר נניח שבחלק מזה הוא התכוון וחלק לא התכוון - חלק התכוון סתם להתלמד וחלק התכוון לתקוע - יצא. כי הרי ממה ששופר מאריך משמע שבחלק הראשון שגם חצוצרות תקעו לא יוצאים, כיוון ששני קולות לא נשמעים. אז מכאן עוד אפשר להוכיח שכך ההלכה, שבעצם אם חלק הוא שמע ממתעסק וחלק הוא שמע ממי שהוא מתכוון לזה, יצא.
מיילף עוד תני: תקע בראשונה ומשך בשנייה אין בידו אלא אחת. נניח הוא היה צריך לתקוע תשר"ת תר"ט - את התקיעה השנייה של תשר"ת, התקיעה האחרונה, הוא האריך אותה, והוא התכוון לצאת גם את התר"ט, את התקיעה של התר"ט. הוא חשב שהוא יתקע תקיעה אחת לשניהם - אז אין בידו אלא אחת. אבל בכל אופן מכאן רואים שהוא יוצא, למרות שבעצם על חלק מהתקיעה הוא התכוון ועל חלק הוא לא התכוון, כי הוא התכוון שזה יהיה משהו אחר.
אין בידו אלא אחת. מכאן שיוצא אף שרק בחלק מהתקיעה התכוון. שהרי בחלק השני התכוון לתקיעה אחרת. רבי אבא בר זמינא°אמר בשם רבי זעירה°, אפילו אחת אין בידו. למה ראשה גבי סופה מצטרף והרי התכוון לתקיעה של תש"ת ולא של תשר"ת, וסופה גבי ראשה מצטרף והרי התכוון לתקיעה לתשר"ת ולא לתש"ת. לא ראשה אית לה סוף כיוון שאת הסוף תקע לצורך השניה. ולא סופה אית לה ראש משנהשהרי את הראש תקע לצורך ראשונה:
מתני': ובתעניות של זכרים כפופין ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע. ג_יבשופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות.:
גמ':תנן, ובתעניות של זכרים כפופין, מאי טעמא ? אמר רבי יונה°, כדי שיכופו את לבם בתפלה. קומי רבי יהושוע בן לוי°ג_יגתקעין בתעניתא. רבי יוסה°אסי בעי אם רבי יהושוע בן לוי°סובר שאף בזמן הזה תוקעים כמו שהיה במקדש ויתקעון קומיי בחצוצרתא? ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין. דכתיב בחצוצרות וכל שופר הריעו לפני המלך ה', לפני ה' תוקעים בחצוצרות ולא בגבולין, ועוד אם רבי יהושוע בן לוי°סובר שנוהגים כמו בזמן המשנה ויתפללו לפניו עשרים וארבע? כהדא דרבי יוחנן°בר נפחא היה מתפלל בתשעה באב עשרים וארבע. ומפקד לתלמידוי לא תילפון מיני הדין עובדה. דצריכה ליה שהיה לו ספק האם תשעה באב אבל הוא ואין בו עשרים וארבע ברכות, או תענית ציבור הוא ויש בו עשרים וארבע ברכות, אמר רבי יוסה°אסי בשם רבי יהושע בן לוי°: אינו תענית ציבור. רבי יונה° ורבי יצחק בר נחמן°אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°, אבל הוא ואינו תענית ציבור. אמר רבי זעירה°. מילתיה דרבי יוחנן°בר נפחא אמרה דאבל הוא, דאמר רבי יוחנן°בר נפחא, יחיד בתשעה באב מתפלל ארבע תפילות שמתפללים גם תפילת נעילה. לא אמר אלא ארבע הא לענין כ"ד ברכות לא
מתני':ג_ידשוה היובל לראש השנה לתקיעה בשופר פשוט ולמניין תקיעות דגמרינן שביעי שיהו כל תקיעות שביעי שוות ולברכות שבמוסף של יום הכיפורים ביובל, היו אומרים מלכויות זכרונות ושופרות. °רבי יהודהבר עילאי אומר, בראש השנה ג_טותוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים:
גמ':כתיב (במדבר בהעלותך י י) וביום שמחתכם ובמועדכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרת על עלתכים ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלהיכם אלו המלכיות (ויקרא אמור כג כד) בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה יהיה לכם אלו הזכרונות (ויקרא בהר כה ט) והעברת שופר תרועה בחדש השביעי, אלו השופרות. עד כדון ראש השנה. יובל מנין? כתיב (ויקרא בהר כה ט) והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים. שאין תלמוד לומר בחדש השביעי שהרי ידוע שיום הכיפורים חל בחודש השביעי, מה תלמוד לומר בחדש השביעי? אלא כל מה שאת עושה בראש השנה הוי עושה בעשור לחדש. שיהו כל תקיעות שביעי שוות מה כאן מלכיות זכרונות ושופרות, אף כאן מלכיות זכרונות ושופרות. מניין שהיא פשוטהשפשוטה לפניה תלמוד לומר והעברת שופר והעברתה זו תקיעה בקול פשוט. ומניין שהיא פשוטה לאחריה תלמוד לומר (ויקרא בהר כה ט) תעבירו שופר והעברתה שופר תעבירו, שיהיה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. עד כדון יובל. ראש השנה מנין ? דכתיב (ויקרא בהר כה ט) והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים. שאין תלמוד לומר בחדש השביעי שהרי ידוע שיום הכיפורים חל בחודש השביעי מה תלמוד לומר בחדש השביעי? אלא מה שאת עושה בחדש השביעי כבעשור לחדש שיהיו כל תקיעות שביעי שוות. מה כאן תוקע ומריע ותוקע, ג_טזאף כאן תוקע ומריע ותוקע. מניין שהן שלש עלשל שלש שלש. שכל אחד שלוש קולות, שהרי תקיעה לפניה ואחריה? תלמוד לומר (במדבר פינחס כט א) יום תרועה (ויקרא אמור כג כד) זכרון תרועה (ויקרא בהר כה ט) שופר תרועה. עד כדון כ°רבי עקיבאהבן יוסף שדורש כך, ל°רבי ישמעאלבן אלישע שלא למד כך מנין? יליף גזרה שוה תרועה תרועה ממדבר, דתני °רבי ישמעאלבן אלישע כתיב בדגלים (במדבר בהעלותך י ה) ותקעתם תרועה. (במדבר בהעלותך י ו)ותקעתם תרועה שנית. (במדבר בהעלותך י ו) תרועה יתקעו למסעיהם.
אומרת הגמרא: רבי אבא בר זמינא בשם רבי זעירה: אפילו אחת אין בידו. הוא לא יצא בכלל. למה? כיוון שראשה גבי סופה מצטרף - כלומר בתקיעה שהוא תקע, אמרנו התקיעה האחרונה של תשר"ת, הוא התכוון שהתקיעה האחרונה תהיה גם בתר"ט. אז כשהוא תקע את ההתחלה של התקיעה הזאת, הרי בהתחלה הוא התכוון לתקיעה של תשר"ת, ולכן היא לא מצטרפת לאחרונה. וסופה גבי ראשה מצטרף - כי הרי החלק האחרון הוא התכוון לשני ולא לראשון. לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש - כיוון שאת הסוף הוא התכוון לצורך השנייה, ואת הראש הוא התכוון לראשונה. אז כיוון שאין פה תקיעה שלמה, לכן הוא לא יוצא בכלל.
פרק ג' הלכה א'. אומרת המשנה: ובתעניות של זכרים כפופין ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות.
אומרת הגמרא: תנן בתעניות של זכרים כפופין - מאי טעמא? אמר רבי יונה: כדי שיכופו את לבם בתפלה.
קומי רבי יהושוע בן לוי תקעין בתעניתא - כשהיו תעניות, היה צריך לרדת גשם, ומתפללים לגשם, היו תוקעים לפניו בתעניות. רבי יוסה בעי רבי יהושוע בן לוי: אם רבי יהושע בן לוי סובר שאף גם בזמן הזה תוקעים כמו שהיה במקדש, אז ויתקעון קומיי בחצוצרתא, שיתקעו גם חצוצרות! למה תקעו רק בשופרות?
אומרת הגמרא: ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אין חצוצרות בגבולין. כלומר גם בזמן המקדש שכן היו נוהגים לתקוע בגבולין, אבל בגבולין תקעו רק בשופרות ובמקדש תקעו גם בחצוצרות.
ועוד, אם רבי יהושע בן לוי סובר שנוהגים כמו בזמן המשנה, אז ויתפללו לפניו עשרים וארבע? למה לא התפללו עשרים וארבע ברכות בתענית ציבור? כהדא דרבי יוחנן: מתפלל בתשעה באב עשרים וארבע ברכות בשמונה עשרה. ומפקד לתלמידוי: לא תילפון מיני הדין עובדה, אל תעשו כמוני. למה? כי אני בעצם מסופק אם תשעה באב הוא יום אבל, ואז אין בו עשרים וארבע ברכות, או תענית ציבור הוא, ואז יש בו עשרים וארבע ברכות. לכן כשאני מסופק, אתם אל תעשו את זה.
רבי יוסה בשם רבי יהושע בן לוי: אינו תענית ציבור - זה ברור שתשעה באב זה לא תענית ציבור. רבי יונה ורבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושע בן לוי: אבל הוא אינו תענית ציבור.
אמר רבי זעירה: מילתיה דרבי יוחנן, ובאמת גם רבי יוחנן אמר שזה אבל. למה? אמר רבי יוחנן, יחיד בתשעה באב מתפלל ארבע - כלומר מתפלל גם תפילת נעילה. לא אמר אלא ארבע - כלומר כל מה שרבי יוחנן אמר זה שמתפלל ארבע תפילות כולל נעילה, אבל לעניין עשרים וארבע ברכות לא. כלומר אתה רואה שרבי יוחנן חזר בו והסכים שלא מברכים עשרים וארבע ברכות בתשעה באב.
פרק ד' הלכה ח'. אומרת המשנה: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. לתקיעה - הכוונה שתוקעים בשופר פשוט ולמניין התקיעות שלומדים ממה שכתוב בחודש השביעי - שיהיו כל התקיעות של החודש הזה שוות. ולברכות - שבמוסף של יום הכיפורים ביובל היו אומרים מלכויות זכרונות שופרות. רבי יהודה אומר, בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים.
ותר גמר, דכתיב "אני ה' אלהיכם" - אלו מלכיות. "זכרון תרועה" - אלו הזכרונות. "שופר תרועה" - אלו השופרות. עד כדון ראש השנה.
יובל מנין? כלומר מאיפה שגם ביובל - הרי כל הפסוקים האלה נאמרו על ראש השנה. תלמוד לומר: והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים. שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, הרי ידוע שיום הכיפורים זה בחודש השביעי - מה תלמוד לומר בחדש השביעי? אלא כל מה שאת עושה בראש השנה הוי עושה בעשור לחדש. כלומר בעצם כתוב שיהיו כל התקיעות של השביעי שוות. אז מה שאתה עושה בראש השנה, זה מה שתעשה ביום הכיפורים, ביובל. מה כאן מלכיות זכרונות ושופרות, אף כאן מלכיות זכרונות ושופרות.
מניין לפניה? כלומר איפה שתמיד צריך לתקוע לפני התרועה - תקיעה פשוטה. תלמוד לומר: והעברת שופר - העברת, להעביר, פירושו תקיעה פשוטה. ומניין שהיא פשוטה לאחריה? תלמוד לומר: תעבירו שופר - כתוב "והעברת שופר" ואחרי זה "תעבירו שופר", כאילו כתוב "והעברת שופר תעבירו". אז זה תקיעה לפניה ותקיעה אחריה, שהיא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. עד כדון ביובל - הרי זה כתוב ביובל.
ראש השנה מנין? שוב פעם כתיב: והעברת שופר תרועה בעשור לחדש ביום הכיפורים. שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, הרי כולם יודעים שיום הכיפורים זה בחודש השביעי - מה תלמוד לומר בחדש השביעי? אלא מה שאת עושה בחדש השביעי כבעשור לחדש. כלומר שיהיו כל תקיעות שביעי שוות. מה כאן תוקע ומריע ותוקע, אף כאן תוקע ומריע ותוקע.
עכשיו, מניין שהן שלש שלש שלש? משמע שכל אחד יש בו שלושה קולות, שהרי תקיעה לפניו ולאחריו, אז בעצם יש שלוש קולות. אז מניין שעושים את זה שלוש פעמים? תלמוד לומר: יום תרועה, זכרון תרועה, שופר תרועה - כתוב שלוש פעמים המילה תרועה.
עד כדון כרבי עקיבא שכך הוא דורש. לרבי ישמעאל, שלא למד כך, מנין? הוא למד גזירה שווה תרועה תרועה מהמדבר. תני רבי ישמעאל: ותקעתם תרועה, ותקעתם תרועה שנית, תרועה יתקעו למסעיהם. כתוב שלוש פעמים תרועה במשכן, ומכאן בעצם לומדים שגם בראש השנה עושים את זה.
ותר גמר, אם תאמר "יתקע" היא תרועה - אולי תגיד בעצם "ותקעתם תרועה" הכוונה תתקעו תרועה, שהתורה ציוותה לתקוע תרועה. אבל אי אפשר לומר כן, דכתיב "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" - משמע מכאן שתקיעה זה משהו אחד ותרועה זה משהו אחד, ומכאן בעצם לומדים שיש לנו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.
אין תימר היא תקיעה היא תרועה? והכתיבשצוותה תורה לתקועה תרועה, אי אפשר לומר כך דכתיב (במדבר בהעלותך י ז) ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו. כתיב (ויקרא בהר כה י) והעברת שופר וקדשתם שנת החמישים שנה וקראתם דרור בכל הארץ יובל היא. יובל היא אף על פי שלא השמיטו אעפואף על פי שלא תקעו בשופר. או יכול אף על פי שלא שילחו עבדים? תלמוד לומר היא. דברי °רבי יודה, °רבי יוסה אומר, יובל אף על פי שלא השמיטו אעפכספים ואף על פי שלא שילחו עבדים. או יכול אף על פי שלא תקעו בשופר? תלמוד לומר הואהיא. אמר °רבי יוסה. מאחר שהכתובשכתובאחד תולה אותה לענין תקיעת שופר. וכתוב אחד תולה אותה לענין שילוח עבדים. מפני מה אני אומר יובל היא אף שלא בשילוח עבדים? שאיפשרשאפשר ליובל בלא שילוח עבדים כגון שלא היו עבדים, אבל אי אפשר ליובל שלא בתקיעת שופר. דבר אחר תקיעת שופר תלויה בבית דין, ושילוח עבדים תלוי בכל אדם. תני, יכול אף על פי שלא שילחו עבדים? תלמוד לומר היא, דברי°רבי יודה. ואתייא כהיא דאמר רבי שמואל בר רב יצחק°כתיב (שמות וארא ו יג) וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים. זה מראה על חשיבות של שיחרור עבדים, שכבר במצרים קדם מתן תורה נצטוו על כך. ואתיא כהיא, דאמר רבי הילא°אילעא, לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיהו ל"ד, י"ד)אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם ממצרים מבית עבדים לאמור מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי . וגווהיכן מצאנו שציוום? דכתיב ויצוום אל בני ישראל. תני בשם °רבי נחמיה כתיב(משלי ל"א, י"ד) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר כמו כאן שבתורה לא מפורש על מה נאמר ויצום אל בני ישראל, ובספר ירמיה התפרש שעל שילוח העבדים. אמר רבי יוחנן°בר נפחא, זו דברי °רבי יודא ו°רבי יסא. ג_יזאבל דברי חכמים קידוש בית דין ותקיעת שופר והשמט כספים משמיטיןשלושתן מעכבין. ניחא קדוש בית דין ותקיעת שופר אבל השמט כספים, לא בסוף היובל הן משמיטין? ואיך דבר שקורה בסוף קובע את ההתחלה. רבי זעירה° שמע לה מן הדא (דניאל י', י"ב)דנייאל י ויאמר אלי: אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך. כבר נשמעו דבריך. אף כאן כיוון שקיבלו על עצמם לשמט הרי היובל נוהג, תנן, °רבי יהודהבר עילאי אומר, בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים: אמר רבי יוחנן°בר נפחא טעמיה ד°רבי יהודהבר עילאי, כדי ליתן את המצוי איל על המצוי ראש השנה ואת שאינו מצוי יעל על שאינו מצוי יובל
מתני':ג_יחשופר שנסדק ודיבקו פסול. ג_יטדיבק שיברי שופרות פסול. ניקב וסתמו אם עיכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר:
גמ': למי נצרכה ל°רבי נתן שאף שסובר שבניקב וסתמו במינו כשר, מודה הוא שבנסדק כולו אף אם דבקו במינו פסול, תנן, דיבק שיברי שופרות פסול ניקב וסתמו אם עיכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר
אנחנו לומדים תלמוד ירושלמי ממסכת ראש השנה, דף יז. נתחיל מהשורה השנייה. אומר הכתוב: "והבאתם שופר וקידשתם את שנת החמישים שנה והכרעתם דרור בכל הארץ" - יובל היא. אומר: יובל היא, אף על פי שלא השמיטו, ואף על פי שלא תקעו בשופר. יכול אף על פי שלא שלחו את העבדים? כלומר, גם אז יהיה יובל, גם אם לא שחררו את העבדים? תלמוד לומר היא. כלומר, אם משחררים את העבדים זה יובל, ואם לא, זה לא יובל. אלו דברי רבי יודה. רבי יוסה אומר, יובל אף על פי שלא השמיטו שלא שילחו עבדים. יכול אף על פי שלא תקעו בשופר? תלמוד לומר. הוא אומר שמה שמעכב - אם זה יובל או לא - זה אם תקעו בשופר או לא.
אמר רבי יוסה: מאחר תולה אותה לענין תקיעת שופר, וכתוב אחד תולה אותה לענין שילוח עבדים, אז מפני מה אני אומר יובל אף על פי שלא שילח את העבדים? כיוון שאפשר ליובל בלא שילוח עבדים - הרי יש מציאות שלא היו בכלל עבדים - אבל אי אפשר ליובל שלא בתקיעת שופר, כי זה בטוח יש שופר ולכן לעולם אפשר לתקוע. דבר אחר, תקיעת שופר תלויה בבית דין, ובית דין לא יתעצלו, ושילוח עבדים תלוי בכל אדם, ואז יכול להיות שיהיו כמה אנשים שלא ישחררו. אז לכן התורה לא תלתה את זה בשילוח עבדים אלא בתקיעת שופר. אלו דברי רבי יודה.
ואתייא כהיא דאמר רבי שמואל בר רב יצחק: וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים. כן, זה רק מראה על החשיבות של שחרור עבדים - שכבר במצרים, קודם מתן תורה, הם הצטוו על זה.
ואתיא כהיא, דאמר רבי הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים. אדרבה, דכתיב: אנוכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי. עכשיו, וכן מתי הם הוציאו וציום? הרי לא כתוב בשום מקום - דכתיב ויצום אל בני ישראל כמו שאמרנו.
תני בשם רבי נחמיה: היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. כלומר, התורה נמשלה לאוניות סוחר. כן, דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר. במקום אחד הם עניים, כלומר לא מבוארים, והביאור מופיע במקום אחר - כמו כאן, שבתורה הרי לא מפורש על מה נאמר "ויצום אל בני ישראל", ובספר ירמיהו מפורש שזה היה על שילוח עבדים.
אמר רבי יוחנן, זו דברי רבי יודא ורבי יסא - שהם אמרו שאחד אומר שמה שמעכב זה רק שילוח עבדים ואחד אומר רק תקיעת שופר. אבל דברי חכמים, קידוש בית דין ותקיעת שופר והשמט כספים - שלושתם מעכבים. כלומר, אם לא עשו אחד מהם אז היובל הוא לא יובל, בעצם מותר לחול, מותר הכל.
ותאמר: ניחא קדוש בית דין ותקיעת שופר - זה קורה בהתחלה, השמט כספים, לא בסוף הן משמיטין? אז איך דבר שקורה בסוף, ביום האחרון, קובע את ההתחלה? כלומר קובע שמההתחלה זה יהיה יובל.
רבי זעירה שמע לה מן הדא: ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך. מה זה "נשמעו דבריך"? כבר נשמעו דבריך - למרות שבעצם זה יהיה בעתיד. אז גם כאן, כיוון שקיבלו על עצמם לשמט, אז הרי יובל נוהג, למרות שבעתיד רק אז ישמטו.
רבי יהודה אומר, בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים. אמר רבי יוחנן, טעמיה דרבי יהודה, כדי ליתן את המצוי על המצוי ואת שאינו מצוי על שאינו מצוי. כלומר האייל הוא מצוי - זה גדל בארצות, זו בהמת בית - על המצוי זה ראש השנה שבכל שנה יש, ואת שאינו מצוי, יעל, שזו חיה שאינה מצויה - על שאינו מצוי היה יובל.
משנה: אומרת המשנה: שופר שנסדק ודיבקו פסול. דיבק שיברי שופרות פסול. ניקב וסתמו, אם עיכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר.
ותאמר, למי ניצרכה? למי נצרכה לרבי נתן - שהוא סובר שאם ניקב וסתמו במינו כשר, אז הוא מודה שבנסדק כולו, אפילו אם דיבק אותו במינו, פסול. תנן, דיבק שיברי שופרות פסול - עוד היא דרבי נתן.
ניקב וסתמו - אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן דרבי נתן היא. דתני, ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו, אם היה מעכב את התקיעה פסול אם לאו כשר. רבי נתן אומר, במינו כשר שלא במינו פסול. אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן, כך היא המשנה: אם היה [מעכב] את התקיעה פסול, ואם לאו כשר - כלומר למרות הסתימה, זה משנה את הכל.
עוד היא ד°רבי נתן. ניקב וסתמו. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן°בר נפחא ד°רבי נתן היא. דתני, ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו, אם היה מעכב את התקיעה פסול אם לאו כשר. °רבי נתן אומר, ג_כבמינו כשר שלא במינו פסול. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן°בר נפחא, כיני מתני' אם היה הנקבמעכבתמעכב את התקיעה קדם שסתמו פסול, ואם לאו כשר אף שאחר הסתימה השתנה הקול. רבי אבא בר זמינא°אמר בשם רבי זעירה°: המחלוקת בין חכמים ל°רבי נתן ג_כאוהוא שסתמו. אבל אם לא סתמו אף שנשתנה קולו כשר, שכל הקולות כשירין בשופר. רבי יעקב בר אחא° אמר. אבא בר אבא° שאל ל°רבי, שופר קדוח שלא הוציא הזכרות אלא קדח בעצם מהו? אמר לו ג_כבכזה תוקעין בעייני טב:
מתני':ג_כגהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם. אם קול שופר שמע יצא. אם קול הברה שמע לא יצא. וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה. ג_כדאם כוין לבו יצא, ואם לאו לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כוין לבו וזה לא כוין לבו:
גמ':תנן, וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוין לבו יצא, ואם לאו לא יצא, אמר רבי יוסי בן חנינה°, לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר . הא אם עמד, חזקה כוין. ג_כהנתן שופר בתוך שופר ותקע. אם קול הפנימי שמע יצא. אם קול חיצון שמע לא יצא. רבי אבינא° בעי. הפכו שהפכו כבגד מהו? נישמעינה מן הדא דתני, גרדו מבפנים פסול. ג_כומבחוץ כשר. לא אמר אלא גרדו, הא אם ג_כזהפכו פסול. מה בין זה לזה? זה ביטל חללו, וזה לא ביטל חללו
מתני':הכתיב (שמות בשלח יז יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלן ומכונין ליבן לאביהן שבשמים, הן מתגברין. ואם לאו היה נופלין:
גמ': רבי יהושוע בן לוי° אמר עמלק כושפןמכשף היה. מה היה עושה? היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא יום הלידה שהוא יום המזל שלו , לומרכיווןשלא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו. מה עשה משה? עירבב את המזלות. הדא הוא דכתיב (חבקוק ג', י"א) שמש ירח עמד זבולה וגו'. וכתיב (חבקוק ג', י') נתן תהום קולו רום ידיהו נשא, מרום ידיהו נשא
רבי אבא בר זמינא אמר בשם רבי זעירה: המחלוקת בין חכמים לרבי נתן היא רק כשסתמו. אבל אם לא סתמו, גם אם השתנה הכל, כשר, שכל הקולות כשירין בשופר.
רבי יעקב בר אחא אמר: אבא בר אבא שאל לרבי, שופר קדוח מהו? כלומר שלא הוציאו את הזכוכית - הרי בשופר יש את העצם באמצע ובחוץ יש את הציפוי, וזה שבו תוקעים. אז אם לא עשו את זה, אלא חתרו את הקרן עם העצם ותקעו בעצם עצמו. אמר לו, כזה תוקעין בעייני טב. כלומר בכזה שופר תוקעים, ובעיני יפה - שמע - זה כשר.
משנה: אומרת המשנה: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם. דות זה בור שעשו סביבו מעין בניין, גבוה קצת, מסביב. פיטם זה חבית. אם קול שופר שמע יצא. אם קול הברה שמע לא יצא. וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה. אם כוין לבו יצא, ואם לאו לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כוין לבו וזה לא כוין לבו. כלומר שני אנשים שניהם שמעו, ואף על פי כן אחד יצא ואחד לא יצא - מה ההבדל ביניהם? זה כיוון וזה לא כיוון.
ותאמר, תנן: וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת... אם כוין לבו יצא, ואם לאו לא יצא. אמר רבי יוסי בן חנינה, לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר - כי משהו שהיה הולך תוך כדי, הא אם עמד, חזקה כוין - כלומר כשהוא שמע את השופר הוא עצר, אז חזקה שכיוון.
ותאמר: נתן שופר בתוך שופר ותקע. אם קול הפנימי שמע יצא. כי לשופר הפנימי אין מה שמפריע, אם קול חיצון שמע לא יצא, כי בעצם החיצון - יש בתוכו משהו שמשנה את הכל.
רבי אבינא בעי: הפכו מהו? כלומר אם הוא הפך את השופר - אפשר לחמם אותו, כמו פלסטלינה, ואז הוא הפך את צורתו, שהחלק החיצון יהיה פנימי והפנימי יהיה חיצוני. מה הדין? ותאמר: נישמעינה מן הדא, גרדו מבפנים פסול. מבחוץ כשר. עכשיו לא אמר אלא גרדו, הא אם הפכו פסול. מה שרואים כאן שאם הפך אותו לגמרי, פסול. מה בין זה לזה? זה ביטל חללו, וזה לא ביטל חללו. כן, גם ברגע שהוא הופך אותו יש רגע מסוים שבכלל אין חלל - אין את החלק הפנימי, אז זה ודאי פסול.
משנה:והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלן ומכונין ליבן לאביהן שבשמים, הן מתגברין. ואם לאו היה נופלין.
גמרא נתן תהום קולו, בזכות שישראל נותנים קולם בתפילה. שמואל°בר אבא בר אבא אמר (דניאל ח', י"ב) וצבא תנתן על התמיד בפשע. בפשעה של תורה כאשר זונחים תורה מוטל על ישראל עול שיעבוד, דכתיב(דניאל ח', י"ב) ותשלך אמת ארצה עשתה והצליחה. אימתי שישראל משליכין דברי תורה לארץ, המלכות העובדי כוכבים ומזלות הזאת גוזרת ומצלחת. מאי טעמא? דכתיב ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה. ואין אמת אלא תורה היך מה דאת אמר (משלי כ"ג, כ"ג) אמת קנה ואל תמכר חכמה ומוסר ובינה. אמר רבי יודה בר פזי°מדכתיב(הושע ח', ג') זנח ישראל טוב אויב ירדפו. ואין טוב אלא תורה היך מה דאת אמר (משלי ד', ב') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו:
מתני': כיוצא בו (במדבר חקת כא ח) ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס וגו'. וכי נחש ממית ומחיה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן ומשעבדין את ליבן לאביהן שבשמים היו מתרפאין. ואם לאו היו נימוקין:
גמ': אמר רבי יסא°אסי. בארבעה מקומות נאמר עשה לך. בשלשה פירש ממה לעשות, ואחד לא פירש ממה לעשות (בראשית נח ו יד) עשה לך תיבת עצי גפר (במדבר בהעלותך י ב) עשה לך שתי חצוצרת כסף (יהושע ה', ב') עשה לך חרבות צורים (במדבר כ"א, ח') עשה לך שרף לא פירש. אמר משה, עיקרה שרף לא נחש הוא ושורש המילה נחשת זה נחש. לפיכך (במדבר חקת כא ט) ויעש משה נחש נחשת. מיכן היה °רבי מאיר דורש שמות. חד בר נש הוה שמיה כידור אמר לון °רבי מאיר הובא התרחקו לכון מיניה. בר נש ביש הוא (דברים האזינו לב כ) דכתיב כי דור תהפכת המה. אמר רבי לוי° בשם רבי חמא בר חנינא°כתיב (במדבר חקת כא ח) והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחשת וישימיהו על נס, והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי, והיה הנשוך אין כתיב כאן,אלא כל הנשוך. אפילו נשיכת כלב אפילו נשיכת נחש. כתוב אחד אומרולאוראה וכתוב אחד אומר והביט, דלא דמיא נשיכת כלב יראהלנשיכת נחש, נשיכת כלב וראהשדי בראיה. נשיכהנשיכת נחש והביט. אמר רבי יודה גוזריא° בשם רבי אחא°, נשיכת כלב שאינו ממונוממינו וראה די שיראה. נשיכת נחש שהוא ממינו והביט, ורבנן אמרי נשיכת כלב שאינו מחלחל וראה, נשיכת נחש שהוא מחלחל והביט
מתני':ג_כחחרש שוטה וקטן אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ג_כטזה הכלל. כל שאינו חייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן:
גמ': תני, אבל אמרו אשה מברכת ברכת המזון לבעלה עבד לרבו ג_לקטן לאביו. ניחא אשה מברכת לבעלה ועבד לרבו. אבל איך קטן מברך לאביו הרי מדובר בקטן שאינו מחויב בדבר דלא כן אמר רבי אחא° בשם רבי יוסה בר נוחריי°, כל שאמרו בקטן כדי לחנכו? תיפתר בעונה אחריהן שחוזר על מה שאמרו. כדיכהי דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרים אותו, ועונהעונה אחריהם מה שהם אומרים. ותהא לו מאירה. דתבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר:
מתני':ד_איום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין °רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין ד_בבכל מקום שיש בו בית דין. אמר °רבי אלעזרבן עזריה לא התקין °רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד. אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת ראש השנה, דף יח. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה פרק ג' הלכה ח'. נעשה חזרה מהירה. כתיב "והיה כאשר ירים משה ידיו וגבר ישראל", וכי ידיו של משה שותקות מלחמה או מגברות מלחמה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן ומשעבדין את ליבן לאביהן שבשמים היו מתגברין, ואם לאו היו נופלין. מתרגם רבי יאשיהו בן רבי, אמר: עמלק מכשף היה. מה היה עושה? היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיה שלהם, ביום הלידה שזה יום המזל שלהם, וכיוון שלא במהרה אדם נופל ביום הגינוסיה שלו, לכן הוא העמיד חיילים ביום ההולדת שלהם במלחמה, ואז יש להם בעצם יותר מזל. מה עשה משה? עירבב את המזלות. עדיין כתיב "שמש ירח עמד זבולה", וכתיב "נתן תהום קולו ורום ידיו נשא". מרום ידיו נשא נתן תהום קולו, וגם רק בגלל, כמו בזכות ישראל שנתנו קולם בתפילה אז בעצם כל זה קרה. ושמואל אמר, וצבא תנתן על התמיד בפשע, כלומר בפשע של תורה. כלומר כאשר זונחים את התורה אז מוטל על ישראל שיעבוד. כתיב ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה. כלומר מתי שישראל משליכים דברי התורה אז המלכות של העקום גוזרת ומצליחה. מהי תלמד כתיב? ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה ואין אמת אלא תורה. איך מה דאת אמר? אמת קנה ואל תמכר, חכמה ומוסר ובינה. אמר רבי יודה בר פזי, דכתיב זנח ישראל טוב אויב ירדפו ואין טוב אלא תורה. איך מה דאת אמר? כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. כלומר, אם עוזבים את התורה שהיא טוב, אז אויב ירדפו.
בפרק ג' הלכה א', אומרת המשנה כיוצא בו. מה אומר ה'? "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס" וגו', וכי נחש ממית ומחיה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן ומשעבדין את ליבן לאביהן שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקין. אמר רבי יסא. בארבעה מקומות נאמר עשה לך. בשלושה פירש ממה לעשות, ובאחד לא פירש ממה לעשות. כן, כתיב "עשה לך תיבת עצי גפר" - כתוב לעשות את זה מעצי גופר. "עשה לך שתי חצוצרת כסף" - כתוב שהחצוצרות תעשה מכסף. "עשה לך חרבות צורים" - תעשה חרבות מאבן צור. "עשה לך שרף" - לא פירש ממה. אמר משה: הרי עיקרה של שרף זה נחש, כלומר שרף זה נחש, ושורש המילה נחושת זה נחש. לפיכך ויעש משה נחש נחשת. מכאן היה רבי מאיר דורש שמות - לפי זה רבי מאיר גם כן היה נוהג לגזור שמות. מסופר על אחד בר נש שהיה שמו כידור. אמר לו רבי מאיר: הובא לכון מיניה - תסתלקו ממנו, כי בר נש ביש הוא, אדם רע, כי דכתיב כי דור תהפכת המה.
כן, גם מספרת אה, ממקום אחר... הוא היה בא לבית הארחה, והם הפקידו אצלו את הכסף שלהם שישמור להם, ורבי מאיר לא הסכים. וכל הסיפור שם, שאחרי זה הוא כפר במה שנתנו לו. ואז כל הסיפור שבסוף הם כן לקחו אותו לבית מרזח שנתנו לו לשתות, וראו שיש לו עדשים על הפה. אז הבינו שהוא אכל עדשים באותו יום. הלכו לאשתו ואמרו לה שבעלה אמר להם שתחזירו להם את הכסף, והראיה שהם אכלו עדשים, הסימן שהם אכלו עדשים באותו יום. ואז היא האמינה להם, נתנה להם את הכסף. ולאחר מכן הוא בא, ואומרים שהוא גירש אותה, ואז אומרים שהוא הרג אותה, ואז הבן נכנס והוא הרג גם את הבן. לאחר מכן גם הוא התאבד. כן, זה סיפור שמופיע במקום אחר.
אז מה אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא? כתיב "והיה הנשוך" - אין כתיב כאן, לא כתוב "והיה הנשוך", אלא "כל הנשוך". משמע מכאן כל נשיכה, אפילו נשיכת כלב, אפילו נשיכת נחש. אז מה כתוב אחד אומר "וראה" וכתוב אחד אומר "והביט"? למה שני הדברים האלה? לא דומה נשיכת כלב לנשיכת נחש. נשיכת כלב - "וראה", כלומר די בראייה כדי להבריא. נשיכת נחש - צריך "והביט", צריך יותר להתרכז. אמר רבי יודה גוזריא בשם רבי אחא: הפוך - נשיכת כלב שאינו מינו, שם די בראייה. נשיכת נחש שהוא מינו - נחש נחושת - אז והביט. ורבנן אמרי: נשיכת כלב שאינו מחלחל - כן, אין לו ארס, אז די בראייה. נשיכת נחש שהוא מחלחל, יש לו ארס, זה מחלחל - צריך פה והביט.
פרק ג' הלכה י'. אומרת המשנה: חרש שוטה וקטן אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. זה הכלל, כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. תני: אבל אמרו אשה מברכת - היא יכולה לברך ברכת המזון לבעלה, ועבד לרבו, קטן לאביו. מתרגם: ניחא, אשה מברכת לבעלה ועבד לרבו. אבל איך קטן מברך לאביו? הרי מדובר בקטן שלא מחייב בדבר. לא כן אמר רבי אחא בשם רבי יוסה בר נוחריי: כל שאמרו בקטן כדי לחנכו. כלומר, כל מה שאמרו שהקטן חייב זה רק לחנך אותו. אז איך הוא מוציא את אבא שלו? מתרגם: תיפתר בעונה אחריהן, כלומר הוא חוזר על כל מה שהם אומרים. כי הא דתנינן תמן: מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרים אותו, עונה אחריהם מה שהם אומרים, ותהא לו מאירה. ותבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר. למה הוא לא? למה הוא צריך לחזור אחרי הקטן? כנראה שהוא לא יודע לקרוא, אבל צריך ללמוד, אז לכן תבוא לו מאירה.
גמ':אמר רבי אבא בר פפא°. רבי יוחנן°ארבר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° הוון יתיבון מקשיי. אמרין תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. אמרין, אין דבר תורה הוא, אף בגבולין ידחה שבת. אין לית הוא דבר תורה, אף במקדש לא ידחה שבת. עבר כהנא°, אמרין הא גברא רבה דנישאול ליה. אתון שאלון ליה. אמר לון, כתוב אחד אומר (במדבר פינחס כט א) יום תרועה. וכתוב אחד אומר (ויקרא אמור כג כד) זכרון תרועה, הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול יום תרועה. בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין. רבי זעירה° מפקד לחברייה, עולון ושמעיןושמעון קליה דרבי לוי°שדורש. דלית איפשר דהוא מפיק פרשתיה דלא אולפן ללא חידוש. ועלעל ואמר קומיהון. כתוב אחד אומר יום תרועה, וכתוב אחד אומר זכרון תרועה, הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול יום תרועה. בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין. מעתה אף במקדש לא ידחה? תנא מדכתיב (ויקרא אמור כג כד) באחד לחדש. במקדש שיודעים שהתקדש החדש תוקעים אף בשבת, בגבולין שלא ידעו אם קדשו את החדש לא תוקעים. מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה? תני °רבי שמעון בר יוחאי, כתיב (ויקרא אמור כג כה) והקרבתם. אין תוקעים בשבת אלא במקום שהקרבנות קריבין. אמרין חברייה קומי רבי יונה°. והכתיב גבי יובל (ויקרא בהר כה ט) והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגובעשור לחדש ביום הכיפורים, למה נאמר בחדש השביעי הרי ידוע שיום הכיפורים חל בחודש השביעי? ללמד שכל התקיעות של החדש הזה יהיו שוות, אם כך כמו שתקיעות היובל דוחות שבת בכל ארץ ישראל, אף תקיעות ראש השנה ידחו שבת בכל ארץ ישראל? אמר לון בזו של יובל נאמר בארצכם. זו את מעביר בארצכם, הא אחרת לא. אמרין ליה או נאמר זו אתם מעבירין רק בארצכם, הא אחרת של ראש השנה בין בארץ בין בחוץ לארץ? אמר רבי יונה°. אילו הוה כתיב תעבירו שופר בארצכם, הייתי אומר כאן ביובל מיעט חוץ לארץ, ובמקום אחר בראש השנה ריבה. אלאאבלכיוון דכתיב בכל ארצכם כאן ביובל ריבה שתוקעים בכל הארץ בשבת ובמקום אחר בראש השנה מיעט
מתני':ד_גועוד זאת היתה ירושלם יתירה על יבנה. שכל עיר שהיא רואה ושומעתושומעה וקרובה ויכולה לבוא תוקעין בה. וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד:
גמ': והן שיהו כל הדרכים האלו בה שהיא רואה ושומעה וקרובה ויכולה לבוא. רואה ואינו שומעה, כגון ירושלים מלמעלן ועיר מלמטן. ושומעתשומעת ואינו רואה, ההרכגון שהיההר מפסיק. רואה ושומעת ואינה קרובה
הדרן עלך פרק ראוהו בית דין. אם ירצה השם, פרק ד' הלכה א'. אומרת המשנה: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. כלומר במדינה לא היו תוקעים בשבת. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר בן עזריה: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.
ואומרת הגמרא: רבי אבא בר פפא, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוון יתיבון מקשיי. תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. אמרין: אם דבר תורה הוא, כלומר אם יש חובה מדאורייתא לתקוע, אז גם בגבולין ידחה - התקיעה תדחה שבת. ואם לית הוא דבר תורה, אף במקדש לא ידחה. עבר כהנא, אמרין: הא גברא רבה דנישאול ליה - הנה אדם גדול שנוכל לשאול אותו. אתון שאלון ליה, אמר לון: כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה. הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול - יום תרועה, תוקעים. בשעה שהוא חל בשבת - זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין.
אומרת הגמרא: רבי זעירה - עכשיו למה במקדש תוקעים? הוא לא ענה לזה. ואמר רבי זעירה מפקד לחברייה: עולון קליה דרבי לוי דרש, דלית איפשר דהוא מפיק פרשתיה דלא אולפן - כלומר אין מציאות שהוא יגיד דרשה בלי לחדש משהו. ואמר קומיהון: כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה. הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול - יום תרועה. בשעה שהוא חל בשבת - זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין.
אמרה הגמרא: מעתה אף במקדש לא ידחה? אם אתה אומר שבשבת זה רק זכרון תרועה, גם במקדש לא יתקעו. תנא באחד לחדש, כלומר כתוב "באחד לחדש". אז במקדש שיודעים שהתקדש החודש - תוקעים גם בשבת. בגבולין שלא ידעו אם קידשו את החודש אם לא - לא תוקעים.
אומרת הגמרא: מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה? כל מקום שיודעים שראש חודש, אז יתקעו כי דוחה שבת. תני רבי שמעון בר יוחאי: והקרבתם - ההמשך מדבר על הקרבנות של ראש השנה. אז במקום שהקרבנות קריבין - שם תוקעים, מקום שלא קריבין - לא תוקעין.
אמרין חברייה קומי רבי יונה: והכתיב גם ביובל, והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים? למה נאמר "בחדש השביעי"? הרי יום כיפור זה אחד ביום השביעי בחודש השביעי, אלא ללמד שכל התקיעות של החודש הזה יהיו שוות. אז אם כך, כמו שתקיעת היובל דוחה שבת בכל ארץ ישראל, אז גם תקיעת ראש השנה תדחה שבת בכל ארץ ישראל. אמר לון: בזה של יובל נאמר "בארצכם" - זו את מעביר בארצכם, כלומר זה כאילו מעין מיעוט. את תקיעת שופר ביום הכיפורים אתה מעביר בכל ארצכם, האחרת אתה לא מעביר בכל ארצכם אם זה חל בשבת.
אמרין ליה: אולי נאמר הפוך, או נאמר זו אתם מעבירין בארצכם, הא אחרת בין בארץ בין בחוץ לארץ? כלומר שראש השנה אתה מעביר בין בארץ בין מחוץ לארץ, אולי זה גם מחוץ לארץ דוחה שבת. אמר רבי יונה: אילו הוה כתיב תעבירו שופר בארצכם, הייתי אומר כאן מיעט - ביובל זה מיעוט בא ללמד מחוץ לארץ, ובמקום אחר ריבה - כלומר בראש השנה, ריבה כמו שאמרנו. אבל כיוון דכתיב בכל ארצכם - כאן ריבה ובמקום אחר מיעט. בעצם בגלל שהמילה "בכל" אז זה ריבוי. אז ביובל כנראה בא לרבות שאת היובל תוקעים בכל הארץ, אז אם ככה בראש השנה, שלא כתוב "בכל", זה בא למעט - שלא תוקעים חוץ מבמקדש.
פרק ד' הלכה ב'. אומרת המשנה: ועוד זאת היתה ירושלם יתירה על יבנה, שכל עיר שהיא רואה וקרובה ויכולה לבוא תוקעין בה. וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד.
כגון שהייתה יכולה לבא חוץ לתחום. רואה ושומעת וקרובה ואינה יכולה לבוא, כגון שהיה הנחל מפסיק. רבי יונה° בעי. היתה יכולה לבוא על ידיבעירוביןעירוביןמהוא? היך מה דאת אמר ועוד זאת היתהבירושלםירושלםיתירה על יבנה. שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין בה. ולמה לאואמראמר אף ביבנה כן? ירושלם דבר תורה, והעיירות הסמוכות לה מדבריהן דבר תורה. ו°רבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבר תורה. ויבנה מדבריהן והעיירות הסמוכות לה מדבריהן ו°רבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן? וישוהרילא עושים תקנה אחר התקנה. תנן, וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד, אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי°, אם יצאו בית דין ממקומם ולאלא היו תוקעין. רבי יוסה°אסי בעא קומי רבי סימון°. אפילו מבית לבית אפילו מטריקלון לקיטון? אמר לו, בי רבי, עד כאן שמעתי.
מתני':ד_דבראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין °רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף ד_הכולו אסור:
גמ': כתיב (ויקרא אמור כג מ) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר. אית תניי תני בשמחת הלולב הכתוב מדבר. מאן דאמר בשמחת שלמיםלולב הכתוב מדבר, ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים דבר תורה במקדש ו°רבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבר תורה שבכל הארץ יטלו כל שבעה כמו במקדש. מאן דאמר בשמחת הלולבשלמים הכתוב מדבר. ביום הראשון דבר תורה, ושאר כל הימים אף במקדש מדבריהן. ו°רבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן שיטלו במדינה כל שבעה? ויש תקנה אחר תקנה? חברייא בעון קומי רבי יונה°. כמה דאת אמר תמן והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. אין שבעה בלא שבת ומכאן למדנו שקרבנות דוחים שבת ודכוותה ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים בלולב אין שבעה בלא שבת ולמה שבגבולין לא ידחה שבת מהתורה? אמר לון, שניא היא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, חלק הראשון מהם. מעתה במקדש ידחה ובגבולין לא ידחה אפילו אם היום הראשון חל בשבת? אמר רבי יונה°, אילו היה כתוב ולקחתם לפני ה' אלהיכם. הייתי אומר כאן במקדש ריבה שיטול אפילו בשבת ובמקום אחר בגבולין מיעט. אלא כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, מכל מקום. ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, בירושלם.
מתני':ד_ובראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא וקילקלו הלוים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. באו מן המנחה ולמעלן נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. משחרב בית המקדש התקין °רבן יוחנן בן זכאיי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום:
בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה, דף יט. נחזור לדף הקודם. תחילת המשנה פרק ד' הלכה ב'. אומרת המשנה ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה, שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין בה. וביבנה לא היו תוקעין אלא בית דין בלבד. כלומר, זה ככה תקנה של רבן גמליאל.
אומרת הגמרא ואין שיהיו כל הדרכים האלו בה, כלומר צריך שיהיה את הכל ביחד. רואה, שומעת וקרובה ויכולה לבוא. אבל אם רואה ואינה שומעת, כגון ירושלים מלמעלה ועיר למטה שהיא רואה אבל היא לא שומעת כי זה רחוק. שומעת ואינה רואה, כגון אם היה איזה הר מפסיק, אז לכן היא שומעת אבל היא לא רואה. או רואה ושומעת ואינה קרובה, כגון שהייתה חוץ לתחום. או רואה ושומעת וקרובה ואינה יכולה לבוא, כגון שהיה הנחל מפסיק. ובכל המקרים האלה לא תוקעים.
רבי יונה בעי, היתה יכולה לבוא ידי עירובין מהו? כלומר, נניח, הייתה מחוץ לתחום, אבל היה אפשרות שהיא תגיע דרך עירוב. מה הדין? נשאל בשאלה.
אומרת הגמרא, היך מה דאת אמר, שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין בה. אז למה לא לומר אף ביבנה כן? אומרת הגמרא ירושלם דבר תורה, והעיירות הסמוכות לה, ורבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבר תורה. אבל יבנה מדבריהן והעיירות הסמוכות לה מדבריהן, ורבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן? הרי לא עושים תקנה אחר התקנה.
כאן. ביבנה לא היו תוקעין אלא בית דין בלבד. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, יצאו בית דין ממקום היו תוקעין. כלומר כל התקיעה זה רק היה בזמן שבית דין בבית דין. אם היו יוצאים מבית דין כבר לא תוקעים.
רבי יוסה בעא קומי רבי סימון, אפילו מבית לבית אפילו מטריקלון לקיטון? כלומר, אפילו יצאו באותו בניין מבית לבית, אפילו מטרקלין לחדר, כלומר מחדר לחדר. אמר לו, בי רבי, עד כאן שמעתי — לא יודע את ההלכה הבאה.
אומרת המשנה בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור. כלומר, היום שבו מקריבים את העומר כל היום כולו אסור.
אומרת הגמרא כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר. כלומר, שהמשמעות של ושמחתם שבעת ימים הכוונה בשמחת שלמים. ואית תניי תני בשמחת הלולב הכתוב מדבר.
מאן דאמר בשמחת הלולב הכתוב מדבר, ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים דבר תורה, במקדש. כלומר, כל הימים במקדש זה דבר תורה כי ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. אם אתה אומר שזה בלולב, אז כל שבעת ימים זה מצווה מהתורה, בין היום הראשון בין שאר הימים. אז לכן רבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבר תורה. דבר תורה זה היה שיתלו כל שבעה במקדש, והוא תיקן שבכל המדינה יהיה ככה. הוא מתקן על דבר תורה.
אבל מאן דאמר בשמחת הכתוב מדבר, ביום הראשון דבר תורה, ושאר כל הימים מדבריהן. כי רק כתוב ביום הראשון. ורבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן. כלומר אם גם במקדש זה רק מדרבנן, אז רבן יוחנן מתקין שזה יהיה בכל המדינה זכר למקדש. זה בעצם תקנה על תקנה, ויש תקנה אחר תקנה.
אומרת הגמרא חברייא בעון קומי רבי יונה. כמה דאת אמר תמן והקרבתם אשה לה' שבעת ימים, אין שבעה בלא שבת, אז בעצם מכאן למדנו שקרבנות דוחים שבת. ודכוותה ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים אין שבעה בלא שבת? מי שאומר שזה בלולב — אם כן, הרי אין שבעה בלא שבת, אז למה בגבולין זה לא דוחה שבת מצוות תורה?
אמר לון, שניא היא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון. כלומר יש פסוק מיוחד שאומר ולקחתם ביום הראשון. אז התורה חילקה. מעתה במקדש ידחה ובגבולין לא ידחה? למה אנחנו יודעים שבהתחלה הרי היום הראשון אם היה חל בשבת היו כן נוטלים לולב במדינה? רק אחרי זה ניתנה תקנה, אבל בהתחלה היו כן נוטלים.
אמר רבי יונה, אילו היה כתוב ולקחתם לפני ה' אלהיכם, הייתי אומר כאן במקדש ריבה שיטול אפילו בשבת, ובמקום אחר מיעט, כמו שהראנו לגבי תקיעת שופר בחצוצרות — לפני ה' אלהיכם. אמרנו על זה שזה מיעט שרק במקדש תוקעים בחצוצרות. אבל כאן לא כתוב לפני ה', אלא ולקחתם לכם, מכל מקום. ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, בירושלם. העניין של שבעת ימים זה רק בירושלים, אבל ביום הראשון זה בכל מקום.
פרשה אחת. אומרת המשנה בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא וקילקלו הלוים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. באו מן המנחה ולמעלן נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. כלומר, אם העדים באו אחר המנחה, אז למרות שבעצם לא קידשו את היום הזה, ידעו שהוא חול. אבל מכאן נהגו אותו יום קודש וגם למחר קודש. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום.
אומרת הגמרא, למה נשתהו? אמר רבי שמואל בר נחמן: מפני מעשה שאירע. פעם אחת נפלה הברה בעיר ובאו סרקיים ונטלום לעדים ונתקלקלו הלוים בשיר. כלומר הישמעאלים תפסו את העדים בשבי, ואז בעצם העדים לא יכלו להגיע, וקלקלו הלוים בשיר. הם המתינו לראות האם העדים יגיעו או לא, ולכן לא ידעו איזה שיר לומר, של חול או של ראש השנה.
גמ':תנן, בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא וקילקלו הלוים בשיר, למה נשתהו? אמר רבי שמואל בר נחמן°: מפני מעשה שאירע. פעם אחת נפלה הברה בעיר ובאו סרקיים ישמעאלים ונטלום לעדים ונתקלקלו הלוים בשיר שהמתינו לראות אם יגיעו, ולא ידעו אם לומר שיר של חול או של ראש השנה. אמר רבי אחא בר פפא° קומי רבי זעירה°א. חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן°. בשם מן רבי אמרת לה? אמר לון וכי אנידכוותכוןכוותכון דאית לכון רברבין סגין שאתם לומדים מהרבה רבנים? כל מה שאני אומר בסתם הוא בשם רבי יהושוע בן לוי°. אמרי ליה, רבי אילא°אילעא מייתי לה טעם דהלכה. דתני ד_זשירו של יום ה' היו אומרים (תהלים פ"א, ב') הרנינו לאלהים עוזינו, ובראש השנה לא היו מתחילים מתחילת המזמור אלא היו אומרים (תהלים פ"א, ז')מהסירותי מסבל שכמו. ואם חל יום טוב להיות בהביום חמישי. בשחרית היו אומרים הרנינו לאלהים עוזינו, ובמנחה היו אומרים הסירותי מסבל שכמו. אם התאחרו ובאו מן המנחה ולמטן לאחר הקרבת תמיד של בין הערבים, גם במנחה היו אומרים הרנינו לאלהים עוזינו כמו בשחרית בחול. נמצאו אומרים שיר וכופלין אותו וזה היה הקלקול, תנן, אם באו מן המנחה ולמעלן נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. רבי אדא דקיסרין°אמר בשם רבי יוחנן°בר נפחא, הטעם שאם באו אחר המנחה שנוהגים אותו יום קדש ולמחר קדש, דסברי כווןשעבר רובו של יום בקדושה לא מזלזלים בו. אמר רבי חייה בר אבא°, רבי יוחנן°בר נפחא מפקד לאילין סבין דכנישא דכיפרא סביןשם מקום, כאשר העדים מתאחרים, מטול ומיעול. שיחקרו אותם מיד עד דהו איממאיממא, ואף שילא יספיקו לקדשו ואתון מדכרין יעלה ויבא זמנו ועיבורו:
מתני': סדר ברכות, אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמם ואינו תוקע. קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודייה וברכת כהנים דברי °רבי יוחנן בן נורי. גמראאמרלו°רבי עקיבה אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר? אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השםד_חוכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודייה וברכת כהנים:
גמ': ביהודה נהגו כ°רבי עקיבה ובגליל כ°רבי יוחנן בן נורי. עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא.
אמר רבי אחא בר פפא קומי רבי זעירה. חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן, בשם מן רבי אמר לה? כלומר, בשם איזה רב אתה אומר את הדברים שלך? אמר לון דאית לכון רברבין סגין שאתם לומדים הרבה עם רבנים? כל מה שאני אומר בסתם זה בשם רבי יהושע בן לוי, זה הרב שלי.
אמרי ליה, רבי אילא מייתי לה טעם דהלכה. דתני שירו של יום חמישי היו אומרים. כלומר, מדובר היה ביום חמישי. אומרים בשיר יום חמישי הרנינו לאלהים עוזינו, ובראש השנה לא היו מתחילים מתחילת המזמור, אלא ובראש השנה היו אומרים הסירותי מסבל שכמו — אותו מזמור, אבל הם מתחילים מהאמצע.
עכשיו, חל יום טוב להיות ביום חמישי, אז בשחרית היו אומרים הרנינו לאלהים עוזינו, ובמנחה היו אומרים הסירותי מסבל שכמו. ואם התאחרו, אם באו מן המנחה ולמטן אומרים הרנינו לאלהים עוזינו. כלומר בעצם היו אומרים את זה כמו שאומרים בשחרית בחול, ואז נמצאו אומרים שיר וכופלין אותו. זה בעצם היה קלקול.
אז אמרו, אם באו מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו יום קודש ומחר קודש. רבי אדא דקיסרין בשם רבי יוחנן — הטעם שאם באו אחר מנחה שנוהגים אותו יום קודש וגם למחר קודש, הרי לכאורה הם יודעים שאותו יום לא יתקדש. אז למה נוהגים אותו יום קודש? סבר עבר רובו של יום בקדושה — לא מזלזלים בו.
אמר רבי חייה בר אבא, רבי יוחנן מפקד לאילין דכנישא דכיפרא — שם של מקום שישבו עם קציני החודש, ואמר להם כאשר העדים מתאחרים מטול ומיעול, כלומר שיחקרו אותם מיד עד ד-ו, שאסור לפחות חקירה קטנה כל שעדיין יש יום. ואתון מדכרין זמנו ועיבורו — כלומר אם תתחילו את החקירה כבר ביום, למרות שבעצם לא תספיקו, לא תקדשו, אבל תוכלו להזכיר גם ביום הראשון להגיד יעלה ויבוא, כמו שהוא התקדש, וגם למחרת. אבל אם העדים לא הגיעו בכלל אז הם נהגו אותו יום חול, ורק למחרת קודש.
פרק ד' הלכה ה'. אומרת המשנה אמר רבי יהושע בן קרחה, ועוד זו התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד. אומרת הגמרא, כיני, מתני' למקום הוועד של חודש. כלומר, זה לא מדובר על כל עדות, רק בעדות החודש. בכל שאר העדות ודאי הולכים אחר ראש בית הדין.
פרק ד' הלכה ו'. אומרת המשנה סדר ברכות, אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמם ואינו תוקע. אתה קדוש — בתוך קדושת השם הוא מזכיר מלכויות והוא לא תוקע. לאחר מכן קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודייה וברכת כהנים דברי רבי יוחנן בן נורי.
רבי עקיבה — אמר לו, האם אינו תוקע על מלכויות? אם אתה אומר שהוא אומר את המלכויות עם קדושת השם ולא תוקע, אז למה הוא בכלל מזכיר מלכויות? אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם, כמו רגיל שלוש הברכות הראשונות, ואז כולל מלכויות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע ואומר עבודה והודייה וברכת כהנים.
גמ': ביהודה נהגו כרבי עקיבה ובגליל כרבי יוחנן בן נורי. עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא.
וכשקידשו את השנה באושא. ביום הראשון, עבר °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ואמר כדברי °רבי יוחנן בן נורי שהזכיר מלכויות בקדושת השם ולא תקע. אמר °רבן שמעון בן גמליאל לא היינו נוהגין כן ביבנה. ביום שני עבר °רבי חנניה בנו של רבי יוסי הגלילי ואמר כדברי °רבי עקיבה. אמר °רבן שמעון בן גמליאל, כך היינו נוהגין ביבנה. אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר°בן פדת. בכל מקום עבר והזכיר במקום הקל הקדוש, אדיר המלוכה לא יצא. חוץ מן האל הקדוש של ראש השנה ובלבד במוסף יכול לחתום אדיר המלוכה. ואתייא כ°רבי יוחנן בן נורי שאמר שבקדושת השם מזכיר מלכויות לכן יכול לחתום במלכות. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, אומר מלכויות ותוקע. קדושת היום עם זכרונות. ואתייא כ°רבי עקיבאבן יוסף רק לענין זה שלא אומר מלכיות עם קדושת השם. אמר°רבן שמעון בן גמליאל, מה מצאנו, בכל מקום אומרה לקדושת היום בברכה אמצעית, אף כאן אומרה אמצעית. אחר מלכויות ולפני שופרות, °רבי אומר. מה מצאנו בכל מקום אומרה לקדושת היום בברכה רביעית, אף כאן אומרה בברכה רביעית כ°רבי עקיבה. רבי יעקב בר אחא° ורבי זירא°רז וחנין בר אבא°אמרו בשם רב°אבא בר אייבו צריך לומר האל הקדוש. רבי אבא°אמר בשם אבא בר רב חונה°: צריך לומר האל הקדוש ומרבה לסלוח. אמר רבי אבא° בשם אבא בר ירמיה°. בתפלה כשאומר ולירושלים עירך ברחמים תשוב, הוא אומר בחתימה אלהי דוד ובונה ירושלים, בנביא בברכת ההפטרה הוא אומר אלהי דוד מצמיח ישועה. יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. אית תניי תני, פותח ביום טוב וחותם בשבת. ואית תניי תני פותח בשבת וחותם ביום טוב. °רבי אומר, פותח בשבת וחותם בשבת ויום טוב בינתיים. רבי יודה בר פזי°אמר בשם רבי יהושע בן לוי°: הלכה כ°רבי:
משנה אל רע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודייה וברכת כהניםמתני':ד_טאין פוחתין מי' מלכיות מי' זכרונות מי' שופרות °רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמרן שלשה שלשה יצא. ד_יאין מזכירין מלכות זכרון שופר של פורענות. מתחיל בתורה ומשלים בנביא. °רבי יוסיבן חלפתא אומר אם השלים בתורה יצא:
גמ': אין פוחתין מימעשרה מלכיות כנגד יעשרה קילוסין שאמר דוד (תהלים ק"נ, א') הללויה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עזו וגו' עד כל הנשמה תהלל י-ה מיהללויה, מעשרה זכרונות כנגד יעשרה וידויים שאמר ישעיה דכתיב(ישעיהו א', ט"ז-י"ח) רחצו הזכו הסירו וגורוע מעללכם מנגד עיני חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט וגואשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה. מה כתיב בתריה? לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, אין פוחתים מעשרה וגו מי שופרות כנגד ז' כבשים פר ואיל ושעיר שמקריבים בראש השנה. אלוהות עולין לו לשם מלכיות דברי °רבי יהודהבר עילאי. כגון שמע ישראל ה אלקנו ה' אחד. °רבי יוסיבן חלפתא אומר, אינן עולין לו. אלוהות ומלכיות עולין לו משם שנים דברי °רבי יהודהבר עילאי. °רבי יוסיבן חלפתא ר יהודה אומר אינן עולין אלא לאחד. (תהלים מ"ז, ז') זמרו אלהים זמרו זמרו למלכנו זמרו, עולין לו משם שנים דברי °רבי יהודהבר עילאי. °רבי יוסה אומר אינן עולין אלא לאחד. רבי זירא° בעי
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה, דף כ'. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק ד'. אומרת המשנה: סדר ברכות - אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכויות עמם ואינו תוקע, קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה - כלומר רצה, הודיה ומודים וברכת כוהנים - דברי רבי יוחנן בן נורי. אמרו לו רבי עקיבא: אם אינו תוקע למלכויות, למה הוא מזכיר? אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכויות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודיה וברכת כוהנים. אמרה הגמרא: ביהודה נהגו כרבי עקיבא ובגליל נהגו כרבי יוחנן בן נורי. עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה - יצא.
וכשקידשו את השנה באושא. ביום הראשון, עבר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ואמר כדברי רבי יוחנן בן נורי. כלומר הוא הזכיר מלכויות בקדושת השם, והוא לא תקע. אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היינו נוהגין כן ביבנה. ביום שני עבר רבי חנניה בנו של רבי יוסי הגלילי ואמר כדברי רבי עקיבה. כלומר הוא אמר את המלכויות בקדושת היום ותקע. אמר רבן שמעון בן גמליאל, כך היינו נוהגין ביבנה.
רבי אבהו בשם רבי אלעזר: בכל מקום עבר והזכיר, אדיר המלוכה לא יצא, חוץ מן האל הקדוש של ראש השנה ובלבד במוסף. שם הוא יכול לחתום אדיר מלוכה. ואתייא כרבי יוחנן בן נורי, שהוא אומר שבקדושת השם - שם מזכירים את המלכויות, אז לכן הוא גם יכול לחתום במלכות. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אומר קדושת היום עם זכרונות. ואתייא כרבי עקיבא. כלומר, זה שהוא תוקע למלכויות - זה כרבי עקיבא. וזה שהוא לא אומר מלכויות עם קדושת השם, אלא אומר את זה אחר כך - זה לעניין אחר. כלומר, לפי רבי עקיבא הוא אומר את המלכויות עם קדושת היום, אבל זה שהוא לא אומר את זה בקדושת השם - זה כמו רבי עקיבא.
רבי אומר. מה מצאנו בכל מקום אומרה לקדושת היום בברכה רביעית, אף כאן אומרה בברכה רביעית כרבי עקיבה. כלומר, בעצם קדושת היום - הוא אומר את המלכויות ביחד עם קדושת היום, בתור ברכה רביעית.
רבי יעקב בר אחא ורבי זירא וחנין בר אבא בשם רב: צריך לומר האל הקדוש.רבי אבא בשם אבא בר רב חונה: צריך לומר האל הקדוש ומרבה לסלוח. כלומר צריך להגיד האל הקדוש ומרבה לסלוח.
רבי אבא בשם אבא בר ירמיה. בתפלה, הוא אומר אלהי דוד ובונה ירושלים - כשהוא אומר שירושלים עירך בעתיד תשוב, אז הוא אומר בחתימה אלוהי דוד בונה ירושלים. אבל בנביא הוא אומר אלהי דוד מצמיח ישועה - בברכת ההפטרה צריך להגיד אלוהי דוד מצמיח ישועה.
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. אית תניי תני, פותח ביום טוב וחותם בשבת. ואית תניי תני פותח בשבת וחותם ביום טוב. רבי אומר, פותח בשבת וחותם בשבת ויום טוב בינתיים.רבי יודה בר פזי בשם רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי - שפותח בשבת וחותם בשבת ויום טוב בינתיים.
פרק ד' הלכה ז'. למדת המשנה: אין פוחתין מי' מלכיות מי' זכרונות מי' שופרות - כלומר עשרה פסוקים של מלכויות, עשרה זכרונות ועשרה שופרות. רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמרן שלשה שלשה יצא. אין מזכירין מלכות זכרון שופר של פורענות. מתחיל בתורה ומשלים בנביא. רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא.
אמרה הגמרא: למדנו במשנה אין פוחתים מעשר מלכיות. למה? כנגד קילוסין שאמר דוד הללויה, הללו אל בקדשו וכו', עד כל הנשמה תהלל י-ה - זה בערך עד עשרה. ועשרה זכרונות כנגד וידויים שאמר ישעיה רחצו הזכו הסירו... למדו היטב דרשו משפט.מה כתיב בתריה? לכו נא ונוכחה יאמר ה' - אם היו חטאיכם קשים יהיו כשלג ילבינו. שופרות כנגד ז' כבשים פר ואיל ושעיר - שזה הקורבנות של ראש השנה.
אלוהות עולין לו לשם מלכיות דברי רבי יהודה. כגון שכתוב שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד - זה מלכויות. רבי יוסי אומר, אינן עולין לו. אלוהות ומלכיות עולין לו משם שנים דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אינן עולין. רבי יוסי אומר אינם עולים לו אלא אחד, כי כתוב רק מלכויות עולות, אלוהות לא עולות.
זמרו אלהים זמרו זמרו למלכנו זמרו, עולין לו משם שנים דברי רבי יהודה. רבי יוסה אומר אינן עולין. כי כתוב פה גם אלוקים וגם אלקינו.
רבי זירא בעי ביה ובדבתריה פליגין? או ביה לגרמיה פליגין. כלומר אם חולקים בפסוק הזה וגם הפסוק שאחריו, או שרק בפסוק הזה הם חולקים. כלומר האם המחלוקת רק בפסוק "זמרו לאלוקים זמרו זמרו למלכנו זמרו", שהוא מחולק לשני קטעים? או שגם הפסוק שאחריו - "כי מלך על כל הארץ אלוקים" שזה משפט אחד - אולי גם בזה הם חולקים.
ביה ובדבתריה פליגין? או ביה לגרמיה פליגין. היינו האם המחלוקת רק על הפסוק זמרו לאלקים זמרו זמרו למלכנו זמרו. שמחולק לשני קטעים אבל אם היה משפט אחד כלם היו מסכימים שזה אחד, או גם על הפסוק שאחריו כי מלך על כל הארץ אלקים. אף שזה משפט אחד הם חולקים. מן מה דתני הכל מודין (תהלים מ"ז, ט') במלך אלהים על גוים שהוא אחד. מכאן שרק כאשר מלכות ואלקים מופיעים ברצף נחשבים אחד, אבל בפסוק כי מלך על כל הארץ אלקים, שהם מופרדים הם חולקים. הדא אמרה: ביה ודברתיהודבתריה פליגין. (תהילים כד ז ט) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה' עיזוז וגיבור. שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבקות הוא מלך הכבוד סלע. הראשון משם אחד והשני משם בשנים דברי °רבי יהודהבר עילאי, °רבי יוסיבן חלפתא אומר הראשון משם בשנים והשני משם גשלוש: תנן, °רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמרן גשלוש יצא. הוינן סברין מימר שלשה מכל אחד ואחד. שאמר שלוש למלכויות שלוש לזכרונות ושלוש לשופרות. אשכחת תני אפילו שלשה מכולן יצא שאמר אחד מכל אחד. תנן, אין מזכירין זכרון ומלכות ושופר של פורענות. זכרון דכתיב (תהלים ט', י"ג)כי דורש דמים אותם זכר וגו'. מלכות דכתיב (יחזקאל כ', ל"ג) חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם. שופר דכתיב (ירמיהו ד', י"ט) כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה: תנן, מתחיל בתורה ומשלים בנביא. °רבי יוסה אומר אם השלים בתורה יצא, מה ל°רבי יוסה לשעבראם השלים בתורה רק בדיעבד יצא, הא בתחילה לא? אמר רבי יוחנן°בר נפחא כיני מתניתא. °רבי יוסה אומר ד_יאצריך להשלים בתורה:
מתני': העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, ד_יבהשני במוסף מתקיע ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל:
גמ':תנן, העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני במוסף מתקיע, מאי טעמא? אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן°בר נפחא, מפני מעשה שאירע. שפעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורין שמא עליהם הם הולכין, ועמדו עליהן והרגום. אבל כשתוקעים במוסף, מיגו דאינון חמי לון קראיי שמע ומצליין וקוראין באורייתא מצליי ותקעין, אינון אמרין בנימוסין אינון עסיקין. ולמה לאואמראמר אף בהלל כן שיקראו אותו במוסף? לית כל עמא תמן. שהרבה אנשים הזדרזו להכין צרכי החג ולא נשארו למוסף. ואמר אף בתקיעה כן לית כל עמא תמן שהרבה ימהרו לביתם לפני מוסף? אמר רבי יונה°: כדכתיב (ישעיהו נ"ח, ב') ואותי יום יום שני ימים בשנה ידרושון זו תקיעה וערבה שכולם באים לבית הכנסת. רבי יהושוע בן לוי° בשם רבי אלכסנדרי°: שמע לה שתוקעים במוסף מן הדא דכתיב(תהלים י"ז, א')שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה מלפניך משפטי יצא, שמעה ה' צדק, זו קריאת שמע. הקשיבה רנתי
מן מה דתני הכל מודין במלך אלהים על גוים שהוא אחד. הדא אמרה: ביה פליגין. כלומר, מכאן שרק כשמלכות ואלוקים מופיעים ברצף "מלך אלוקים" - רק אז זה נחשב אחד לדעת כולם. אבל בפסוק "כי מלך על כל הארץ אלוקים" יש הפרדה בין מלך לבין אלוקים, אז בזה עדיין יש מחלוקת.
שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם וגו', שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם. מי זה מלך כבוד? ה' עזוז וגיבור - זה פסוק ראשון. שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם - מיהו זה מלך כבוד? ה' צבאות הוא מלך כבוד סלה. הראשון משם אחד והשני משם דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר הראשון משם והשני משם, רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמרן יצא. כלומר אם אמר שלושה פסוקים יצא. במשנה הגרסה שלנו היא "אם אמרן שלשה שלשה יצא".
הוינן סברין מימר שלשה מכל אחד ואחד. חשבו לומר ששלושה מכל אחד ואחד - שלוש מלכויות, שלוש זכרונות, שלוש שופרות. אשכחת תני אפילו שלשה מכולן יצא - כלומר אפילו אם אומר אחד מכל אחד, ביחד שלושה מכולם יצא.
אין מזכירין זכרון ומלכות ושופר של פורענות. איפה יש לנו זכרון של פורענות? זכרון דכתיב אותם זכר וגו'. מלכות של פורענות דכתיב חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה וגו'. שופר של פורענות דכתיב כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה. דברים כאלה לא מזכירים.
מתחיל בתורה ומשלים בנביא. רבי יוסה. שאלה: מה לרבי יוסה, הא בתחילה לא? אם השלים בדיעבד רק יצא - אבל לכתחילה לא יעשה את זה? אמר רבי יוחנן כיני מתניתא. רבי יוסה אומר צריך להשלים בתורה. כלומר חייבים לסיים בתורה - פותח בנביא ולאחר מכן משלים בתורה.
פרק ד' הלכה ח'. אומרת המשנה: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע - כלומר מי שקורא את המוסף הוא מתקיע. ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל - מי שקרא שחרית הוא ממשיך את ההלל.
מתרגמים: אם עובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה - השני מתקיע, כלומר במוסף מתקיע - מה הטעם? אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן, מפני מעשה שאירע. פעם אחת תקעו בראשונה - כלומר תקעו בשחרית - והיו השונים סבורין שמא עליהם הם הולכין - כלומר באים למלחמה נגדם או מורדים - ועמדו עליהן והרגום.
אבל שתוקעים במוסף, אז מיגו דאינון חמי לון קראיי שמע ומצליין וקוראין באורייתא מצליי ותקעין, אינון אמרין בנימוסין אינון עסיקין - אומרים: מה, בני אומות אלה עסוקים במנהגי הדת שלהם.
עכשיו למה לא אמר אף בהלל כן - שיתקעו גם בשחרית, למה זה לא כן במקום בשחרית? אז אומרת הגמרא לית כל עמא תמן - כי הרבה אנשים הזדרזו להכין צרכי החג ולא נשארו למוסף, אז לכן ההלל - אם יש הלל - קוראים אותו מייד אחרי שחרית.
ואמר אף בתקיעה כן לית כל עמא תמן? אז אם כן, אף בתקיעות נאמר ככה, שחלק מהעם אינם שם. אמר רבי יונה: כתיב ואותי יום יום ידרושון זו תקיעה וערבה. כי זה ימים שבהם כל עם ישראל בא לבית הכנסת, כי זה דבר חביב עליהם, אז בזה בטוח אנשים יהיו. לגבי הלל בראש חודש או בחגים קוראים אותו דווקא צמוד לשחרית כי הרבה אנשים הולכים לפני מוסף, אבל תקיעה - את זה כולם חביב עליהם ולכן כולם באים ואין חשש.
רבי יהושוע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי: שמע לה מן הדא, שמעה ה' צדק, זו קריאת שמע. הקשיבה רנתי - זה רינון תורה. האזינה תפילתי - זו תפילה. בלא שפתי מרמה - זה מוסף. אז מה כתיב בתריה - כלומר אחרי כל אלה - מלפניך משפטי יצא - כלומר שאחרי כל אלה, בזמן מוסף, יש את הרצון לתקוע בשופר.
זו רינון תורה. האזינה תפלתותפלתיזיזו תפלה. בלא שפתי מרמה זו מוסף. מה כתיב בתריה? מלפניך משפטי יצא שאחרי כל אלה היינו בזמן המוסף היא שעת רצון לתקוע בשופר. אמר רבי אחא בר פפא° קומי רבי זעירה°. שנייא היא שמצות היום במוסף לכן קבעו תקיעות במוסף. אמר רבי תחליפה°דמן קיסרייא. קרייא אמר כן דכתיב (במדבר פינחס כט א ב) יום תרועה יהיה לכם וסמיך ליה ועשיתם קרבנות מוסף. רבי אלעזר° בי רבי יוסה°אמר בשם רבי יוסי בר קצרתא°. בכל הקרבנות כתיב והקרבתם, וכאן כתיב ועשיתם כביכול עשיתם עצמכם אמר להן הקדוש ברוך הוא, מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה. אמר רבי משרשיא° בשם רבי אידי°. בכל הקרבנות כתיב חטא, ובעצרת אין כתיב חטא. אמר להן הקדוש ברוך הוא. מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם.
מתני':ד_יגשופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, ולא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות, ולא בדבר שהוא משום לא תעשה. אבל אם רצה ליתן לתוכו יין או מים יתן. ד_ידאין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקין בהם עד שילמודו. ד_טווהמתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק לא יצא:
גמ':תנן, ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות, ולא בדבר שהוא משום לא תעשה, וקשה, אם דבר שהוא משום שבות אסור, פשיטא שדבר שאסור דבר שהוא משום לא תעשה? כיני מתני' אסור בין בדבר שהוא משום לא תעשה לחתוך בסכין ובין בדבר שהוא משום שבות לחתוךובלבמגל.תתנן, אבל מתעסקין בהם עד שילמודו. אמר רבי אלעזר°בן פדת, מתניתא בגדול שכבר הגיעה לחינוךד_טזביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת מותר להתעסק עם הקטנים ללמדם אף בשבת. ותני כן. מתלמדין מלתקועלתקוע בשבת, ואין מעכבין את התינוקות שלא הגיעו לחינוך מלתקוע ביום טוב אבל בשבת מעכבים אותם:
מתני':ד_יזסדר תקיעות שלשה של שלשה שלשה ד_יחושיעור תקיעה כדי שלשה תרועות, שיעור תרועה כדי שלשה יבבות, תקע בראשונה ומשך בשנייה בשתים כשתים כדי לצאת עבור התקיעה הבאהד_יטאין בידו אלא אחת מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר, תוקע ומריע ותוקע תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים. כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. °רבן גמליאלדיבנה אומר, ד_כשליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן:
דף כ"א בירושלמי מסכת ראש השנה. בדף הקודם ראינו שיש שאלה למה תוקעים דווקא במוסף, והיו לנו כמה תירוצים. עכשיו הגמרא מביאה תירוץ נוסף בשורה השנייה. "אמר רבי אחא בר פפא קומי רבי זעירה שנייא היא שמצות היום במוסף" - לכן קבעו תקיעות במוסף, זה הרי עיקר המצווה. הרי מצוות היום זה המוספים שאחרי תרי"ג המורים בכל יום. המיוחד זה המוסף. אז לכן את התקיעות שזה גם כן מיוחד לראש השנה קבעו במוסף.
"אמר רבי תחליפה קיסרייא קרייא אמר כן" - כלומר יש גזירת הכתוב שיתקעו במוסף. למה? "יום תרועה ועשיתם" - כלומר, העניין של תקיעת שופר הוא סמוך למצווה על הקורבנות כקורבן מוסף. אז מכאן שאת התקיעות צריך להיות במצוות מוסף.
"רבי אלעזר בי רבי יוסה בשם רבי יוסי בר קצרתא, בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם. אמר להן הקדוש ברוך הוא, מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה. רבי משרשיא בשם רבי אידי, בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא". אבל למה? "אמר להן הקדוש ברוך הוא, מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם".
עכשיו נאמר את המשנה. "שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, ולא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא חותכין אותו, לא בדבר שהוא משום שבות, ולא בדבר שהוא משום לא תעשה. אבל אם רצה ליתן לתוכו יין או מים יתן. אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקין בהם עד שילמודו. והמתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק לא יצא".
בגמרא תנן. למדנו במשנה "אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות, ולא בדבר שהוא משום לא תעשה". אבל זה קשה: אם בדבר שהוא משום שבות אסור - קל וחומר שדבר שהוא אסור מדברי התורה אסור. ואת אומר כן? צריך להיות הפוך - אסור בין דבר שהוא משום לא תעשה בין דבר שהוא משום שבות, אתה צריך לשנות את הסדר, קודם כל את החמור ואחרי זה אפילו את הקל. כלומר, לא תעשה זה משום לחתוך בסכין לדוגמה, ושבות זה יכול להיות לחתוך במגל או לשבור ביד וכדומה.
ואת אמרת תנן "אבל מתעסקין בהם עד שילמודו". "אמר רבי אלעזר, מתניתא בגדול" - שכבר הגיע לחינוך, אמנם הוא קטן אבל הגיע לחינוך. ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת מותר להתעסק עם הקטנים, אין להם דין מוקצה בשבת. כלומר אחד כזה שהוא הגיע לחינוך, מותר להתעסק איתו וללמד אותו אפילו בשבת. "ותני כן, מתלמדין בשבת" - כלומר אחד שהגיע כבר לחינוך. אבל "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב" - אלו שלא הגיעו לחינוך, אבל בשבת מעכבים אותם. כלומר, אם הוא הגיע לחינוך אז גם בשבת מתעסקים איתו שילמד, ואם הוא לא הגיע לחינוך, אז ביום טוב נותנים לו לתקוע לבד, בשבת מונעים ממנו.
עכשיו המשנה הבאה. "סדר תקיעות שלשה של שלשה שלשה, ושיעור תקיעה כדי שלשה תרועות, שיעור תרועה כדי שלשה יבבות. תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתיים" - נניח אם הוא היה צריך לתקוע תשר"ת פעמיים, אז אם את התקיעה האחרונה של התשר"ת הראשונה הוא האריך אותה כדי לצאת גם את התקיעה של התשר"ת השנייה - "אין בידו אלא אחת". "מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר, תוקע ומריע ותוקע" - כלומר הוא אמר את כל הברכות, מלכויות זיכרון שופרות, ולאחר מכן הגיע לשופר, אז הוא תוקע ומריע ותוקע, תוקע ומריע ותוקע, ג' פעמים, בלי ברכות. "כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב". ובא לומר שגם "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן".
גמ': אמרן תקע לתר"ת בנפיחה אחת שלא הפסיק לנשום בנתים מהו? אשכחת תני אמר ד_כאבנפיחה אחת יצא. והא תנינן סדר תקיעות שלשה של שלשה. האם לא שצריך הפסק ביניהם? לא נאמר אלא לשיעור של כל קול, שלא יפחות. רבי זעירה° ורבי אבא בר עילאי°אמרו בשם רב°אבא בר אייבו צריך להריע מתוך פשוטה, רבי אבא°אמר בשם אבא בר רב חונה°, אינו צריך להריע מתוך פשוטה, איזו היא הרעה? רבי חנניא° ורבי מנא°בן יונה, חד אמר אהן טרימוטה יבבה קצרה מה שנקרא תרועה וחורנה אמר ד_כבתלת דקיקן שלוש יבבות קצרות מה שנקרא שברים. רבי חנניה° חשש להדא דרבי מנא°בן יונה ולהדא דידן ועשה שלוש סדרים עם טרימוטין ושלוש עם קולות קצרים, תנן והיידא אמרה דא, תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתייםכשתיםכגון שרצה לתקע תשר"ת תר"ת ואת התקיעה השניה של תשר"ת האריך מתוך כוונה שחציה ישמש כתקיעה ראשונה של תר"ת אין בידו אלא אחת. מכאן שיוצא אף שרק בחלק מהתקיעה התכוון. שהרי בחלק השני התכוון לתקיעה אחרת. רבי אבא בר זמינא°אמר בשם רבי זעירה°, אפילו אחת אין בידו. למה ראשה גבי סופה מצטרף והרי התכוון לתקיעה של תש"ת ולא של תשר"ת, וסופה גבי ראשה מצטרף והרי התכוון לתקיעה לתשר"ת ולא לתש"ת. לא ראשה אית לה סוף כיוון שאת הסוף כיוון לצורך השניה, ולא סופאסופה אית לה ראש שהרי את הראש כיוון לראשונה. במקום אחד תוקעין, ובמקום אחד מברכין, אית תניי תני הולך לו אצל התוקע. אית תניי תני אצל המברך. מאן דאמר הולך לו אצל התוקע, בשאין ביום כדי לתקוע. מאן דאמר הולך לו אצל המברך בשיש ביום כדי לתקוע. נישמעינה מן הדא דאמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יהושע בן לוי°. במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכין, ד_כגהולך לו אצל תוקע ואינו הולך לו אצל מברך. והיידא אמרה דא שיש מחלוקת? דתני, יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכין ויכול לעשות עירוב רק לצד אחד הולך לו אצל מברך ואינו הולך לו אצל תוקע, למה שהכל יודעין לתקוע ובודאי ימצא מי שיתקע לו. ואין הכל יודעין לברך. דבר אחר, אדם מוציא ידי חבירו בתקיעה אפילו ביחיד. ואין אדם מוציא ידי חבירו בברכה אלא בציבור. והרי יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, לא כמי שאין ביום כדי לתקוע? שהרי אין תוקעים אלא במקום בית דין, ואת אמר הולך לו אצל מברך. הדא אמרה: פליגון. °רבן גמליאלדיבנה אומר שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. רבי הונא°הרבהרובא דציפורין אמר בשם רבי יוחנן°בר נפחא. הלכה כ°רבן גמליאלדיבנה שהחזן מוציא גם את הבקיאים באילין תקיעתהתקיעתאמוסף דראש השנה, כיוון שהיא תפילה ארוכה ואין העם רגילים בהם. רבי זעירא°ה ורב חסדא°הווןהוויתיביןיתבין תמן באיליןבתקיעתאתקיעתאכשהשליח ציבור התפלל. מן דצלון, אתת צלותא קמיאחרת. קם רב חסדא°בעי מצלייהמצליא. אמר לו רבי זעירה°א, ולא כבר צלינן? אמר לו,ליהמצלינאמצליאנא וחזר ומצלי.
בגמרא, "אמרן בנפיחה אחת"? כלומר הוא תקע את התשר"ת ברצף בלי הפסקה, לא נשם בינתיים - תקיעה תרועה תקיעה ברצף. "אשכחת תני, אמר בנפיחה אחת יצא" - כלומר שאלנו אם הוא יוצא או לא, ובאה ברייתא שאומרת שאם הוא אמר את זה בנפיחה אחת יצא. "והא תנינן סדר תקיעות שלשה של שלשה"? האם לא הכוונה שצריך להפסיק בינתיים? ואת אמרת "שלא יפחות" - לא נאמר אלא לשיעור, שהשיעור של כל קול הוא צריך להיות כמו שלושה יבבות.
"רבי זעירה ורבי אבא בר עילאי בשם רב, צריך להריע מתוך פשוטה" - כלומר בדיוק הפוך, צריך דווקא לא להפסיק, לתקוע ומיד לעבור לתרועה. "רבי אבא בשם אבא בר רב חונה, אינו צריך להריע מתוך פשוטה". עכשיו "איזו היא הרעה"? מה זה התרועה? "רבי חנניא ורבי מנא, חד אמר אהן טרימוטה" - כמו שאנחנו עושים תרועות, טו טו טו טו טו, ההוואות הקצרות האלה. "וחורנה אמר תלת דקיקן" - שלוש הוואות קצרות, טו טו טו, מה שאצלנו זה שברים.
"רבי חנניה חשש להדא דרבי מנא ולהדא דידן" - הוא חשש לשתי השיטות, לכן הוא עשה שלושה סדרים, עם טרימותין כלומר עם תרועה שלנו, ושלוש עם קולות קצרים. "תקע בראשונה ומשך בשנייה אין בידו אלא אחת" - כלומר, אם נניח היה צריך לתקוע תשר"ת פעמיים, אז הוא האריך בתקיעה השנייה, הוא האריך אותה כמו שניים כדי לצאת גם כן את התקיעה הראשונה. אז אין בידו אלא אחת. אבל מכאן אנחנו יכולים להבין שגם אם רק חלק מהתקיעה היה בכוונה - יוצא ידי חובה, כי הרי פה שהוא תקע תקיעה ארוכה והוא התכוון שחצי ישויך לחלק הראשון והחצי השני יהיה לשני. אז למרות שבעצם הוא לא התכוון שהחצי השני יהיה לראשון, בכל זאת הוא יוצא בראשון. אז רואים מכאן שגם אם רק חלק מהתקיעה היה - הכוונה מספיקה.
"רבי אבא בר זמינא בשם רבי זעירה, אפילו אחת אין בידו". למה? כיוון "שראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף" - כלומר בכל אחד מהם, כשהוא תקע תשר"ת - בתקיעה השנייה בסופה הוא התכוון לתקיעה הראשונה ולא לשנייה. וסופה גבי ראשה מצטרף - וגם הפוך, בתחילת התקיעה הוא התכוון לתקיעה הראשונה ולא לשנייה. לכן "לא ראשה אית לה סוף ולא אית לה ראש" - כיוון שאת הסוף הוא התכוון לצורך השנייה, ולסופה יש לה ראש - הרי את הראש הוא התכוון לראשונה, אז לכן בעצם הוא לא יוצא בכלל.
"במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכין" - כלומר הוא לא יודע, לא לתקוע ולא לברך. אבל יש מקום אחד שבו תוקעים והוא יכול ללכת לשם, ומקום אחד מברכים והוא יכול ללכת לשם, ואין לו שופר בעצמו. "אית תניי תני הולך לו אצל התוקע, אית תניי תני אצל המברך. מאן דאמר הולך לו אצל התוקע, בשאין ביום כדי לתקוע" - אז לכן ילך לתוקע. "מאן דאמר הולך לו אצל המברך, בשיש ביום כדי לתקוע" - אז לכן הוא קודם כל ילך לברכות, כי את זה הוא לא יודע, ולאחר מכן בסוף היום עוד ישמע תקיעות.
"נישמעינה מן הדא דאמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי, במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכין, הולך לו אצל תוקע ואינו הולך לו אצל מברך". עכשיו הבעיה שיש מחלוקת בכלל, זה לא דעת כולם. "והיידא אמרה דא, יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכין" - כלומר יכול לעשות עירוב רק לצד אחד - "הולך לו אצל מברך ואינו הולך לו אצל תוקע. למה, שהכל יודעין לתקוע" - וודאי ימצא מי שיתקע לו, "ואין הכל יודעין לברך" - אז לכן ילך איפה שמברכים. "דבר אחר, אדם מוציא ידי חבירו בתקיעה" - כלומר אפילו ביחיד, כל אחד יכול לתקוע לו - "ואין אדם מוציא ידי חבירו בברכה" - אלא בציבור, אז לכן עדיף שילך לברכות.
עכשיו הרי "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, לא כמי שאין ביום כדי לתקוע"? הרי הוא לא יכול ללכת למקום השני, כי אמרנו שיכול לעשות עירוב או למקום שמברכים או למקום שתוקעים, אז זה נחשב כאילו שאין ביום כדי לתקוע. "ואת אמר הולך לו אצל מברך". "הדא אמרה: פליגון" - רואים מכאן שיש מחלוקת. אבל "רבן גמליאל אומר שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתן".
"רבי הונא דציפורין בשם רבי יוחנן, הלכה כרבן גמליאל באילין" - שהחזן מוציא את הבקיאים, אבל לא כל השנה, אלא בעידן תקיעתא דראש השנה, כלומר במוסף בראש השנה. למה? כיוון שזו ברכה ארוכה ולא כולם רגילים בה, אז לכן הוא מוציא גם את הבקיאים.
"רבי זעירא ורב חסדא תמן" בעידן תקיעתא - כלומר הם היו יושבים בבית כנסת בזמן שהגיע מוסף, כששליח ציבור התפלל. "מן דצלון" - כלומר אחרי שסיימו את התפילה - "את צלותא רב חסדא" - קם רב חסדא והתחיל להתפלל עוד פעם. "אמר רבי זעירה, לא כבר צלינן"? - הרי החזן הוציא אותנו. "אמר... וחזר ומצלי" - אמר לו מה שאמר, וחזר והתפלל עוד פעם.
לאחר מכן ירדו מרב לתלמידים ואמרו בשם רבי יוחנן שהלכה כרבן גמליאל בעידן תקיעתא, כלומר במוסף שהחזן מוציא גם את הבקיאים - זה דווקא למי שכיוון, אבל אני לא כיוונתי ולא התכוונתי לצאת בשליח ציבור, לכן אני בעצמי חייב להתפלל.
עדיין פרק "יום טוב" הוא בעיצומו במסכת ראש השנה, אם ירצה השם.
דאף על גבדנחתוןדנחתיןמערבייםמערבאילתמן ואמרין תמן בשם רבי יוחנן°בר נפחא. הלכה כ°רבן גמליאלדיבנה באילין תקיעתהתקיעתאשהחזן מוציא גם את הבקיאים, זה דווקא למי שכיוון. ואנא דלא כוונית לצאת בתפילת השליח ציבור, לכן אני עצמי מתפלל. הא אילו כוונית, הוינא נפיק ידי חובתוחובתיבחזרת השליח ציבור. אמר רבי זעירה°א, ויאיתויאות אמר שהלכה כ°רבן גמליאלדיבנה, דכל תנייאתניאמשנהתני להדתני בשם °רבן גמליאלדיבנה, רבי הושעיא°ה תני לה בשם חכמים בסתם להראות שהסכימו לדבריו. רבי אדא דקיסרין°אמר בשם רבי יוחנן°בר נפחא. והוא שיהאשיהיה שם מראש התפילה. אמר רבי תנחום°ברביבר ירמיה. מתניתאומתניתין אמרה כן דתנן, סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם הדרן עלך פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה
הדרן עלך פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ראש השנה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ראש השנה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת ראש השנה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
