ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת קידושין/הדפסה
פרק ראשון – האשה נקנית
[דף א עמוד א]
==ירושלמי קידושין, פרק א, הלכה א==
מתני':
האשה א_אנקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף ובשטר ובביאה בכסף °בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר ו°בית הלל אומרים א_בבפרוטה ובשוה פרוטה א_גוכמה היא פרוטה אחת משמונה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל א_דהיבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם
גמ': תנן נקנית בכסף ובשטר ובביאה כיני מתניתין או בכסף או בשטר או בביאה ותני רבי חייה° כן לא סוף דבר בשלשתן אלא אפילו באחד מהן בכסף מנין דכתיב (דברים כי תצא כד א) כי יקח איש אישה מגיד שניקנית בכסף דגמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא: כי יקח איש אשה, וכתיב התם: נתתי כסף השדה קח ממני, וקיחה איקרי קנין, דכתיב: השדה אשר קנה אברהם בביאה מניין דכתיב ובעלה מגיד שנקנית בביאה הייתי אומר על ידי זו ועל ידי זו דכתיב כי יקח איש אישה ובעלה עד שיקח בכסף ויבעל כסף בלא ביאה ביאה בלא כסף מניין אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא כתיב (דברים כי תצא כב כב) כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם בחנק כנשואה הגע עצמך אפילו לא קנייה להיות בעלה אלא בביאה אמרה תורה הבא אחריו בחנק כדין הבא על אשת איש כהדא דתני בעולת בעל להביא את המקבלת בעלה בבית אביה והיא ארוסה שהבא אחריו בחנק כדין הבא על הנשואה ולא בסקילה כארוסה לא סוף דבר שבא עליה הארוס כדרכה אלא אפי' שלא כדרכה אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא לכן צריכה כל הצורך של הפסוק זה לבעולת בעל שלא כדרכה דאי תימא לכדרכה למה לי בעלה אפילו אחר שהרי אינה בתולה כיי דתנינן תמן א_הבאו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק ותני נערה מאורסה באו עליה עשרה שלא כדרכה ואחד כדרכה כולן בסקילה כולהון כדרכה הראשון בסקילה והשאר בחנק הערו בה עשרה בני אדם ואחד גמר את הביאה כולהון בסקילה הא למדנו ביאה בלא כסף כסף בלא ביאה מניין דכתיב (שמות משפטים כא יא) אם שלוש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף וסמיך ליה אם אחרת יקח לו מקיש אחרת לאמה עבריה מה אמה עבריה נקנת בכסף אף זו נקנת בכסף בשטר מנין דכתיב (דברים כי תצא כד א) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, מקיש הויתה ליציאתה, מה יציאתה בשטר אף הוייתה בשטר. אמררבי אבין° ותני חזקיה° כי יקח איש אישה מגיד שהיא נקנית בכסף למה לי קרא ודין הוא, מה אם עברייה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף, זו שהיא נקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף, יבמה תוכיח שהיא נקנית בביאה ואינה נקנית בכסף, אף אתה אל תתמה על זו שאף על פי שהיא נקנית בביאה לא תקנה בכסף תלמוד לומר כי יקח איש אישה מגיד שהיא נקנית בכסף ובעלה מגיד שהיא נקנית בביאה למה לי קרא ודין הוא, מה אם יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה, זו שהיא נקנית בכסף אינו דין שתקנה בביאה אמה עבריה תוכיח שהיא נקנית בכסף ואינה נקנית בביאה אף אתה אל תתמה על זו שאף על פי שהיא נקנית בכסף לא
בעזרת השם אנחנו מתחילים את הלימוד הירושלמי מסכת קידושין פרק א' הלכה א'. אומרת המשנה: האשה נקנית בשלוש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף ובשטר ובביאה. בכסף בית שמאי אומרים בדינר או בשווה דינר ובבית הלל אומרים בפרוטה או בשווה פרוטה. עכשיו כמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.
מתניתין - למדנו במשנה נקנית בכסף בשטר או בביאה. ותני רבי חייה כן: לא סוף דבר או בכסף או בשטר או בביאה - כלומר לא תעלה על דעתך שצריך שלושת הדרכים ביחד, אלא צריך אחד מהם. ותני רבי חייה כן: לא סוף דבר בשלשתן, אלא אפילו באחד מהן.
עכשיו בכסף מנין? דכתיב כי יקח איש אישה, מגיד שנקנית בכסף. בביאה מנין? דכתיב ובעלה, מגיד שנקנית בביאה. הייתי אומר על ידי זו ועל ידי זו, כלומר צריך כסף וביאה יחד - עד שיקח בכסף ויבעול.
כסף בלא ביאה, ביאה בלא כסף מנין? אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן, כתיב כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל, הגע עצמך אפילו לא קנייה אלא בביאה, אמרה תורה הבא אחריו בחנק. לא סוף דבר אלא אפילו שלא כדרכה.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: לכן שלא למה לי? בעלה אפילו אחר כך. דתנינן תמן: באו עליה שנים, הראשון בסקילה והשני בחנק. הא למדנו ביאה בלא כסף.
כסף בלא ביאה מנין? דכתיב ויצאה חנם אין כסף, אם אחרת יקח לו - מה בכסף אף זו בכסף.
בשטר מנין? דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, מקיש ליציאתה - מה יציאתה בשטר אף הוייתה בשטר.
אמר רבי אבין ותני חזקיה: יקח מגיד שהיא נקנית בכסף. ודין הוא: מה אם עברייה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף, זו שהיא נקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף? יבמה תוכיח שהיא נקנית בביאה ואינה נקנית בכסף. אף אתה אל תתמה על זו שאף על פי שהיא נקנית בביאה לא תקנה בכסף. תלמוד לומר כי יקח מגיד שהיא נקנית בכסף ובעלה מגיד שהיא נקנית בביאה.
שוב פעם, למה לי קרא? ודין הוא: מה אם יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה, זו שהיא נקנית בכסף אינו דין שתקנה בביאה? עבריה תוכיח שהיא נקנית בכסף ואינה נקנית בביאה. אף אתה אל תתמה על זו שאף על פי שהיא נקנית בכסף לא תקנה בביאה. תלמוד לומר כי יקח מגיד שהיא נקנית בכסף ובעלה מגיד שהיא נקנית בביאה.
[דף א עמוד ב]
תקנה בביאה תלמוד לומר כי יקח איש אישה מגיד שהיא נקנית בכסף ובעלה מגיד שהיא נקנית בביאה בשטר מנין מה אם הכסף שאינו מוציא הרי הוא מכניס שטר שהוא מוציא אינו דין שיכניס לא אם אמרת בכסף א_ושהוא מוציא להקדש ידי פדיונו שפודים בכסף תאמר בשטר שאינו מוציא להקדש ידי פדיונו נשבר קל וחומר וחזרתה למקרא, לפום כן צריך מימר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, הקיש הוויתה ליציאתה, מה יציאתה בשטר אף הוייתה בשטר. אמררבי יודן° למה לא נלמד קל וחומר לבת חורין שתקנה בחזקה, ודין הוא, מה אם שפחה כנענית שאינה נקנית בביאה נקנית בחזקה, זו שהיא נקנית בביאה אינו דין שתקנה בחזקה תלמוד לומר ובעלה בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה למה לא נלמד קל וחומר לשפחה כנענית שתקנה בביאה, ודין הוא, ומה אם בת חורין שאינה נקנית בחזקה נקנית בביאה, זו שהיא נקנית בחזקה אינו דין שתקנה בביאה תלמוד לומר (ויקרא בהר כה מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה וגו' בחזקה היא נקנית ואינה נקנית בביאה, הרי למדנו שהאשה נקנית בשלש דרכים או בכסף או בשטר או בביאה, עד כדון בישראל כיצד האשה נקנת בנכרים אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° בן פדת כתיב (בראשית וירא כ ג) הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל לא נאמר והיא אשת איש אלא בעולת בעל ללמד על הבעולות הן חייבין ואינן חייבין על הארוסות מילתיה דרבי אלעזר° בן פדת אמרה והוא שנתכוון לקנותה בביאתו מילתיה דשמואל° בר אבא בר אבא אמרה אפילו לא נתכוון לקנותה דאמר רבי יונה° בשם שמואל° בר אבא בר אבא זונה עומדת בחלון ובאו עליה שנים, הראשון אינו נהרג והשני נהרג על ידיו, וכי נתכוון הראשון לקנותה משמע אפילו לא התכוון לקנותה בביאתו כיוון שבא עליה קנה והשני שבא עליה חייב מיתה כבא על אשת איש כתיב (ויקרא אחרי מות יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה מה תלמוד לומר איש איש, אלא להביא את הגוים שבאו על עריות האומות שידונו כדיני האומות, ואם באו על העריות ישראל שידונו אותם כדיני ישראל. אמר רבי אלעזר° בן פדת מכולם אין לך אלא ארוסת ישראל בלבד שכל עריות שישראל חייבים עליהם גויים חייבים עליהם מלבד ארוסה מלמד א_זשאם בא על ארוסת ישראל חייב, על ארוסת גוים פטור, אם בא על ארוסת ישראל חייבין במה הוא מתחייב בדיניהן או בדיני ישראל, אין תימר בדיני ישראל — בשני עדים, ובעשרים ושלשה דיינים, ובהתרייה, ובסקילה; ואין תימר בדיניהן — א_חבעד אחד, ובדיין אחד, ושלא בהתרייה, ובסייף. רבי יהודה בר פזי° אומר בחנק כישראל הבא על אשת איש ומוסיף על ישראל שגוי נהרג אפילו במודה מפי עצמו מה טעם דכתיב שופך דם האדם באדם ודרשינן באדם אחד ואפילו על פי עצמו דם האדם באדם באיזה מיתה דם האדם נשאר באדם הוי אומר זה חנק ועוד הבדל אין תימר בדיני ישראל נתגייר חייב שהרי לא השתנה דינו אין תימר בדיניהם נתגייר פטור שהרי נשתנה דינו דאמררבי חנינה° א_טבן נח שקילל את השם ונתגייר פטור מפני שנשתנה דינו אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי חנינה° מניין שבני נח מוזהרין על עריות כישראל תלמוד לומר (בראשית בראשית ב כד) ודבק באשתו והיו לבשר אחד באשתו א_יולא באשת חבירו ודבק באשתו
בשטר מנין? מה אם הכסף שאינו מוציא הרי הוא מכניס, שטר שהוא מוציא אינו דין שיכניס? אם אמרת בכסף שהוא מוציא ידי פדיונו מהקדש, תאמר בשטר שאינו מוציא להקדש ידי פדיונו - הרי לא פודים בשטר. נשבר קל וחומר וחזרתה למקרא. לפום כן צריך מימר: וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, הקיש הוויתה ליציאתה - מה יציאתה בשטר אף הוייתה בשטר.
אמר רבי יודן: קל וחומר לבת חורין שתקנה בחזקה. ודין הוא: מה אם שפחה כנענית שאינה נקנית בביאה נקנית בחזקה, זו שהיא נקנית בביאה אינו דין שתקנה בחזקה? תלמוד לומר ובעלה - בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה.
קל וחומר כנענית שתקנה בביאה - ודין הוא, ומה אם בת חורין שאינה נקנית בחזקה נקנית בביאה, זו שהיא נקנית בחזקה אינו דין שתקנה בביאה? תלמוד לומר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה - בחזקה היא נקנית ואינה נקנית בביאה.
הרי למדנו שהאשה נקנית בשלוש דרכים, או בכסף או בשטר או בביאה. מתניתין - עד כדון בישראל, אבל כיצד אישה נקנית בנוכרים?
אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר, כתיב הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל - על הבעולות הן חייבין ואינן חייבין על הארוסות. זאת אומרת, הדרך היחידה שגויה הופכת להיות אשת איש לגוי זה על ידי ביאה.
מילתיה דרבי אלעזר אמרה והוא שנתכוון לקנותה בביאתו. מילתיה דשמואל אמרה אפילו לא נתכוון לקנותה - כלומר אפילו לא התכוון, בא עליה אוטומטית נהיית אשתו.
מה הראיה? דאמר רבי יונה בשם שמואל: זונה עומדת, באו עליה שנים, הראשון אינו נהרג והשני נהרג על ידיו - כי ברגע שהוא בא עליה הפך אותה לאשתו, אז השני נהרג על ידו. וכי נתכוון הראשון לקנותה? משמע מכאן שאפילו לא התכוון לקנות בביאתו, כיוון שבא עליה קנה אותה, והשני שבא עליה חייב מיתה כי בא על אשת איש.
איש - איש איש, מה תלמוד לומר איש איש? אלא להביא את הגוים שבאו על האומות שידונו כדיני האומות, ואם באו על עריות ישראל שידונו אותם כדיני ישראל.
אמר רבי אלעזר: מכולם אין לך אלא ארוסת ישראל בלבד. שאם בא על ארוסת ישראל חייב, על ארוסת גוים פטור. אם בא על ארוסת ישראל חייב, במה הוא מתחייב - בדיניהן או בדיני ישראל? אין תימר בדיני ישראל - בשני עדים, ובעשרים ושלשה דיינים, בהתרייה, ובסקילה. ואין תימר בדיניהן - בעד אחד, ובדיין אחד, ושלא בהתרייה, ובסייף.
רבי יהודה בר פזי אומר בחנק, כמו ישראל שבא על אשת איש. ומוסיף על ישראל - שגוי נהרג אפילו מודה מפי עצמו, מה שאין כן ישראל, שאין אדם מעיד על עצמו.
מה הטעם? מה המקור, איזה פסוק? שופך דם האדם באדם - דורשים את זה באדם אחד ואפילו על פי עצמו. עכשיו באיזה מיתה "דם באדם" נשאר? הוי אומר בחנק, אין תימר בדיני ישראל חייב, אין תימר בדיניהם נתגייר פטור.
דאמר רבי חנינה: בן נח שקילל את השם נתגייר פטור, מפני שנשתנה דינו - אז גם פה יהיה אותו דין.
רבי אלעזר בשם רבי חנינה: מניין שבני נח מוזהרין על עריות כישראל? תלמוד לומר ודבק באשתו - ולא באשת חבירו, ודבק באשתו - ולא בזכר ולא בבהמה.
[דף ב עמוד א]
ולא בזכור ולא בבהמה שמואל° בר אבא בר אבא רבי אבהו° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם רבי חנינה° בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה נהרג מה טעם דכתיב (בראשית בראשית ב כד) ודבק באשתו והיו לבשר אחד ממקום ששניהן עושין בשר אחד רבי יוסי° בר זבידא בעא הערייה יש אומרים זו נשיקת אבר יש אומרים זו הכנסת העטרה בזכור מהו הערייה בבהמה מה היא וכל העריות לא מן הנידה למדו ובנידה כתיב את מקורה הערה מכאן שהעראה היא כגמר ביאה לכל דבר וכל העריות למדו ממנה בהקש דכתיב כל אשר יעשה מכל התועבות האלו ואף זכור נלמד מינה ובהמה נלמד מינה עד כדון בישראל שהרי גוי אינו מוזהר על הנידה בגוים מנין אמר רבי מנא° בן יונה לא מהפסוק ודבק באשתו למדנו ודבק באשתו ולא באשת חבירו והרי באשת חבירו כל צד ביאה שהוא אסור שלא נאמר יבעל אלא דבק ודכוותה ודבק באשתו ולא בזכור ולא בבהמה אפילו כל צד ביאה שהוא אסור הרי למדנו שגוים אין להן קידושין אלא בביאה אחר שקידשה בביאה מהו שיהא להם גירושין רבי יהודה בן פזי° ורבי חנין° אמרו בשם רבי חונה רובה דציפורין° או שאין להן גירושין או ששניהן מגרשין זה את זה שאף האשה יכולה לגרש את בעלה רבי יוחנן דצפרין° רבי אחא° ורבי חיננא° אמרו בשם רבי שמואל בר נחמן° כתיב (מלאכי ב', ט"ז) כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל בישראל נתתי גירושין ולא נתתי גירושין באומות העולם אמר רבי חנניה° בשם רבי פינחס° בכל הפרשה כתיב יי צבאות וכאן כתיב ה’ אלהי ישראל ללמדך שלא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו בגירושין אלא בישראל בלבד מילתיה דרבי חייה רבה° אמרה גוים אין להן גירושין דתני רבי חייה° גוי שגירש את אשתו והלכה ונישאת לאחר וגירשה ואחר כך נתגיירו שניהן מותרים שאין אני קורא עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה, ותני כן מעשה בא לפני °רבי והכשיר תנן האישה נקנת בשטר, הדא דתימר בשטר שאינו יפה שוה פרוטה, אבל בשטר שהוא יפה שוה פרוטה ככסף הוא. תני רבי חייה° כן, לא סוף דבר בשטר שהוא יפה שוה פרוטה, דהלא מתקדשת היא האשה בכל דבר שהוא יפה שוה פרוטה ולמה כתב שטר אלא א_יאאפילו כתבו על החרס או על נייר שאינם שווים כלום ונתנו לה הרי זה מקודשת
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת קידושין, דף ב'. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, נעשה חזרה.
אומרת הגמרא: אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא, מנין שבני נוח מוזהרים על העריות כישראל? תלמוד לומר ודבק באשתו - ולא בבשר אחד, אז באשתו ולא באשת חבירו, ודבק באשתו ולא בזכר ולא בבהמה.
רבי אבהו ורבי אלעזר אמרו בשם רבי חנינא: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה נהרג. מה הטעם? ודבק באשתו והיו לבשר אחד - אז רק אם הוא בא אליה ממקום ששניהם עושים בשר אחד זה מותר לו, אבל שלא כדרכה הוא נהרג על זה.
רבי יוסי בעא: הערייה בזכור מהו? זו שאלה כללית, לא בגוי דווקא. מה הדין עם הערייה? כמו שאומרים שזה נשיקת אהבה, ויש אומרים שזה אחרי זה את הרא רק. הערייה בבהמה מה היא? עכשיו שואלת הגמרא, וכל העריות לא מן הנידה למדו? והרי בנידה כתוב את מקורה הערה, מכאן שהערייה היא כגמר ביאה לכל דבר, וכל העריות למדו ממנה בהיקש, שכתוב "כל אשר יעשה מכל התועבות האלה" - מכאן שמכל התועבות כולם כבר בהערה מתחייב. ואף זכור נלמד ממנה, ובהמה נלמד גם כן ממנה.
אומרת הגמרא: עד כדון בישראל, הרי כל זה נאמר בישראל, אבל גוי הרי לא מוזהר על נידה. אז בגוים מנין? אמר רבי מנא: מהפסוק ודבק באשתו למדנו ולא באשת חבירו כל שהוא, והרי באשת חבירו כל צד ביאה שהוא אסור, שהרי לא נאמר "יבעל" אלא "דבק", אז כל צד ביאה אסור. ודכוותה - לא בזכור ולא בבהמה אפילו כל שהוא, כלומר אפילו בהערייה או כל דבר אחר יהיה אסור, כשדרכה או שלא כדרכה וכולי.
הרי למדנו גוים אין להן קידושין על ידי ביאה. אך אחרי שהוא קידש את אשתו, מהו שיהא להם גירושין? כלומר אם הם יכולים להתגרש או לא. רבי יהודה בן פזי ורבי חנין אמרו בשם רבי חונה רובה דציפורין: או שאין להן גירושין או ששניהן מגרשין זה את זה. כלומר, זה בטוח לא כמו ישראל - או שאין להם בכלל גירושין, או ששניהם מגרשים זה את זה, כלומר גם האישה יכולה לגרש את הבעל.
רבי יוחנן דצפרין, רבי אחא ורבי חיננא אמרו בשם רבי שמואל בר נחמן: כתיב כי שנא שלח ה' אלהי ישראל - זה כתוב במלאכי. אז בישראל נתתי גירושין, לא נתתי גירושין באומות העולם. למה הזכיר "אלהי ישראל"? לומר שרק לישראל יש גירושין ולא לגויים.
אמר רבי חנניה בשם רבי פינחס: כל הפרשה כתיב ה' צבאות וגם כתיב ה' אלהי ישראל, ללמדך שלא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו בגירושין אלא בישראל בלבד, כלומר רק בעם ישראל שייך גירושין.
אומרת הגמרא: מילתיה דרבי חייה רבה אמרה גוים אין להן גירושין. דתני רבי חייה: גוי שגירש את אשתו והלכה ונישאת לאחר וגירשה ואחר כך נתגיירו שניהן - מותרים, שהרי אין אני קורא עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. כי בעצם אין בהם גירושין, היא תמיד הייתה אשתו, תמיד תישאר.
ותני כן, מעשה בא לפני רבי והכשיר בשטר - למדנו במשנה שהאישה מתקדשת בשטר. אומרת הגמרא: הדא דתימר בשטר שאינו יפה שוה פרוטה, אבל בשטר שהוא יפה שוה פרוטה ככסף הוא - בכלל לא צריך פסוק מיוחד להגיד לנו שהיא מתקדשת בשטר, אם השטר עצמו שווה כסף אז זה כמו כסף.
תני רבי חייה כן: לא סוף דבר בשטר יפה שוה פרוטה, מתקדשת היא האשה בכל דבר שהוא יפה שוה פרוטה - אז למה נאמר בשטר? אלא אפילו כתבו על החרס או על נייר שאינו שווה כלום ונתנו לה הרי זה מקודשת.
[דף ב עמוד ב]
כתבו על דבר שהוא איסור הנאה מהו תני רבי חנין° א_יבמעשה בא לפני °רבי בגט שניכתב על איסורי הנאה ואמר הרי זו מגורשת רבי אלעזר° בן פדת אמר אם קידש בשטר של איסורי הנאה אינה מקודשת אמר רבי זעירא° הויין סברין דרבנין פליגין מן רבי אלעזר° בן פדת דאמר א_יגאינה מקודשת סבר אינה מגורשת ומן רבי דאמר מגורשת סבר מקודשת חברייה אמרין מה שאמר °רבי זה לחומרין קא סלקא דעתין שהכוונה של °רבי אם קידש בשטר של איסורי הנאה אינה מקודשת ואם גרש בשטר איסורי הנאה הרי זו מגורשת רבי יוסי° בר זבידא בעא מהו לחומרין אם אינה מקודשת ואינה מגורשת היינו לחומרין איזה חומרה יש בכך הרי היא מותרת לכל העולם אילו היה אומר שאינה מגורשת ומקודשת היינו לחומרין שאסורה לכל העולם
שואלת הגמרא: כתבו על דבר שהוא איסור הנאה, מה הדין? תני רבי חנין: מעשה בא לפני רבי בגט שנכתב על איסור הנאה, ואמר הרי זו מגורשת. רבי אלעזר אמר אינה - אם קידש בשטר של איסור הנאה אינה מקודשת, כי בשטר של איסור הנאה אני חייב שיהיה בשווי של משהו.
אמר רבי זעירא: הויין רבנין פליגין - רבנן חולקים עליו. מן רבי אלעזר דאמר אינה מקודשת - כלומר רבי אלעזר שאמר שהיא אינה מקודשת, הוא כנראה סובר אינה מגורשת, כלומר אי אפשר לקדש עם שטר של איסור הנאה וגם אי אפשר לגרש עם שטר של איסור הנאה. ומן ד מר מקודשת - כלומר רבי שאמר שהיא מגורשת, הוא כנראה סובר שהיא גם מקודשת. כלומר אם כתבו על שטר של איסור הנאה, אז האישה מגורשת אם זה הגט, ואם זה קידושין היא מקודשת.
חברייה אמרין °רבי לחומרין - מה שאמר רבי זה רק לחומרא, כן? כשכך התחילה הגמרא, חשבה שהכוונה של רבי - אם קידש בשטר של איסור הנאה היא לא מקודשת, ואם גירש בשטר איסור הנאה הרי היא מגורשת, וזה החומרה.
רבי יוסי בעא: מהו לחומרין? אם אתה אומר שהיא אינה מקודשת וגם אינה מגורשת, היינו לחומרא? איזה חומרה יש בכך? הרי היא מותרת לכל העולם בכל מקרה, כי לא התקדשה ולא התגרשה. אילו אינה מגורשת מקודשת היינו לחומרין - שאסורה לכל העולם.
[דף ג עמוד א]
מהו כדון רבנין דקיסרין אמרו בשם רבי יעקב בר אחא° °רבי ו°רבי אליעזר בן הורקנוס לא פליגי מאן רבי דאמר מגורשת ומקודשת שנכתב באיסור הנייה מדבריהם ומן רבי אלעזר° בן פדת דמר אינה מגורשת ואינה מקודשת שנכתב באיסור הנייה מדבר תורה, הא באיסור הנייה מדבריהם מקודשת, אין תימר כן לית הדא פליגא האין זה חולק על רב° דרב° אמר לדברי °רבי מאיר א_ידהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלן לא עשה ולא כלום אף שהאיסור הוא רק מדרבנן תמן בגופו קידש בשויו וחמץ משש שעות ולמעלן טב הוא כלום הרי אין בו שוה פרוטה ברם הכא שקידש בשטר בתניים שבו קידש מעתה אפילו בשטר הכתוב באיסור הנייה דבר תורה תהא מקודשת דמה בין שטר של איסורי הנאה לשטר שאינו יפה שוה פרוטה תמן אינו ראוי להשלים עליו ואינו ראוי לכלום ברם הכא אף שאין בו שוה פרוטה ראוי הוא להשלים עליו לשוה פרוטה תמן תנינן א_טושבועת הדיינין מודה במקצת הטענה שתי כסף שישים וארבע פרוטות וההודייה שוה פרוטה תנו רבנן הטענה °בית שמאי אומרים מעה שלושים ושתים פרוטות ו°בית הלל אומרים שתי מעין מחלפה שיטתהון ד°בית שמאי תמן אינון אמרין דכסף שנאמר גבי קידושין דינר והכא בשבועת הדיינים שנאמר בה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים אינון אמרין כסף מעה מחלפה שיטתהון ד°בית הלל תמן גבי קידושין אינון אמרין כסף פרוטה והכא אינון אמרין כסף שתי
מאן דאמר מגורשת מקודשת הוא דיבר בכלל איסור הנייה מדבריהם. רבי שאמר מגורשת ואמרנו שהוא הדין שתהיה מקודשת, הוא דיבר על איסורי הנאה מדבריהם. ומאן דאמר אינה מגורשת אינה מקודשת, כלומר רבי אלעזר הוא דיבר על איסור הנייה מדבר תורה, כי באמת איסורי הנאה מדברי תורה - אז בזה גם גירושין וגם קידושין לא תופסים, אבל שניהם מסכימים שבעיסוק הנאה מדבריהם מקודשת, ואין ביניהם מחלוקת.
שאומרת הגמרא אין תימר כן לית הדא פליגא על רב, דרב אמר דברי רבי מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן לא עשה ולא כלום. למרות שבעצם האיסור בחמץ משש שעות ולמעלן זה רק דרבנן. אבל אתה אומר תמן בגופו קידש - שם בחמץ, מדובר שהוא קידש בשווי של החמץ, וחמץ משש שעות ולמעלן טב הוא כלום, אין הוא יכול להיות שווה פרוטה בו, אז לכן לא מקודשת. אבל ברם הכא שמדובר שהוא קידש בשטר שהוא איסור הנאה דרבנן - אז מה הוא קידש? בתניים שבו קידש. הוא לא מקדש בשווי של השטר.
אומרת הגמרא אם ככה מעתה אפילו באיסור הנייה דבר תורה תהא מקודשת. כי מה בין שטר איסור הנאה לשטר שאינו שווה פרוטה? הרי שטר שאינו שווה פרוטה אתה אומר שזה כן תופס בקידושין, אז גם שטר איסורי הנאה אפילו מהתורה יתפוס. מה ההבדל ביניהם? אז אמרה יש הבדל, תמן אינו ראוי להשלים עליו - כלומר שטר של איסור הנאה דאורייתא הוא לא שווה כלום וגם הוא לא ראוי להשלים, אי אפשר להוסיף עוד אחד ועוד אחד ולקבל שווי פרוטה. ברם הכא ראוי הוא להשלים עליו - הרי שטר שאינו שווה פרוטה הוא יכול להשלים אחד אחרי עוד אחד ואז זה יגיע לשווה פרוטה. אז לכן שטר שאינו יפה פרוטה כן מקדשים בו כיוון שהוא ראוי להשלים, אבל שטר איסור הנאה דאורייתא לא מקדשים בו כיוון שהוא לא ראוי להשלים.
אומרת הגמרא תמן תנינן שבועת הדיינין - מודה במקצת. אז אתה חושב הטענה שתי כסף וההודייה שוה פרוטה. הטענה בית שמאי אומרים מעה, כלומר בית שמאי סוברים שהטענה צריכה להיות בשתי פרוטות (מעה), ובית הלל אומרים שתי מעין. אמרינן מחלפה שיטתהון דבית שמאי - הרי תמן אם הם אומרים לגבי קידושין כתוב "כסף" והם אומרים שכסף שנאמר בקידושין זה דינר, והכא בשבועת הדיינים שנאמר בה "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים" אין אנו אומרים שזה כסף זה מעה? מה הם חזרו בהם? וגם אותו דבר לגבי בית הלל, מחלפה שיטתהון דבית הלל - תמן לגבי קידושין הם אומרים כסף זה פרוטה, וכאן הם אומרים שכסף זה שתי מעין. הם חזרו בהם.
[דף ג עמוד ב]
מעין אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי חנינה° °בית שמאי למידין מתחילת מכירתה של אמה עברייה מה תחילת מכירתה בדינר שישה מעין אף קידושיה בדינר °בית הלל למידין מסוף גירועיה מה סוף גירועיה בפרוטה אף קידושיה בפרוטה מנין לבית °שמאי שתחילת מכירתה של אמה עבריה בדינר שנאמר (שמות משפטים כא יא) ויצאה חנם אין כסף ממה שנאמר ויצאה חינם, וכי אין אנו יודעים שאין כסף, מה תלמוד לומר אין כסף, מיכן שנמכרה בכסף יותר מכסף קא סלקא דעתין שכסף זה פרוטה וכמה יותר מכסף דינר אולי כסף פרוטה יותר מכסף שתי פרוטות סוף מטבע כסף מטבע כסף הכי קטן זה שבתורה מעה שהוא גירא האמור בתורה ותהא קנינה מעה ולמה אמרנו דינר שש מעין אמר רבי בון° בשם רבי יהודה בר פזי° שאם ביקשה ליגרע מגרעת במעה בכל שנה ויוצאת ותהא קנינה שש פרוטות ותגרע בפרוטה אמר רבי בון° הגע עצמך שאם בקשה ליגרע מתחילת השנה הששית תחילת השנה גירועיה בפרוטה וסוף השנה גירועיה בפרוטה אלא א_טזתחילת השנה גירועיה במעה וסוף השנה גירועיה בפרוטה מה טעמא ד°בית הלל ממה שסוף השנה גירועיה בפרוטה את יודע שקידושיה בפרוטה, אילו לא נשתייר שם אלא שוה פרוטה שמא אינה מגרעתה ויוצאה, כשם שסוף גירועיה בפרוטה אף קידושיה בפרוטה שהרי גם בסוף כשלא נשתייר שם אלא שוה פרוטה יכול האדון ליעד אותה לאשה מחלפה שיטתהון ד בית הלל גבי קידושין אינון אמרין כסף פרוטה, והכא בשבועת הדיינים אינון אמרין כסף שתי מעין, התם כתיב (שמות משפטים כב ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה כבר כתיב (ויקרא ויקרא ה כו) לאשמה בה ודרשינן א_יזפרט לפחות משוה פרוטה, מה תלמוד לומר כסף, מיכן שיש כאן יותר מכסף, וכמה היא יותר מכסף, שתי מעין אולי כסף פרוטה יותר מכסף שתי פרוטות סוף מטבע כסף מטבע הכי קטן של כסף שבתורה מעה שהוא גירא האמור בתורה ותהא מעה ולמה אמרתה הטענה שתי מעות נאמר כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים מה מקיימין °בית שמאי כסף או כלים שהרי לשיטתם הטענה מעה אחת כהדא דתני °רבי נתן אומר או כלים לרבות כלי חרס מלמד שבכלים חייב אפילו אינם שוים מעה אמר שמואל° בר אבא בר אבא א_יחטענו שני מחטים והודה לו על אחת מהן חייב אמר רבי חיננא° והוא שיהו יפות כשתי פרוטות כדי שתהא הטענה שתי פרוטות וההודייה שוה פרוטה ואתייא כ°בית שמאי דלא ילפי כלים מכסף ולא אומרים מה מטבע חשוב דינר אף כלים חשובים ששוים דינר ברם כ°בית הלל דאינון ילפין כסף מכלים, מה כלים שנים אף כסף שנים, ודכוותה מה כסף שתי מעים אף כלים חשובים ששווים שתי מעים
רבי יעקב בר אחא בשם רבי חנינה: בית שמאי למידין מתחילת מכירתה של עברייה. כלומר, מאיפה למדו שהיא מקדשת בדינר? מתחילת מכירתה של האמה העברייה. מה תחילת מכירתה בדינר אף קידושיה בדינר. בית הלל למידין מסוף גירועיה - מה סוף גירועיה בפרוטה, כלומר כשהיא רוצה להשתחרר, בזמן האחרון היא יכולה לגרוע בפרוטה ואז להשתחרר, אף קידושיה בפרוטה - כלומר אפילו אם נשאר פרוטה אחת היא יכולה לגרוע ולצאת.
עכשיו מילא לבית שמאי שתחילת מכירתה של האמה העברייה בדינר, שנאמר ויצאה חנם אין כסף. ממה שנאמר "ויצאה חנם" וכן יודעים שאין כסף, מה תלמוד לומר אין כסף? מכיוון שנמכרה בכסף יותר מכסף. עכשיו הגמרא חשבה שכסף פירושו פרוטה, אז וכמה יותר מכסף - דינר. אומרת הגמרא מי אמר? אולי כסף זה פרוטה ויותר מכסף זה שתי פרוטות. ואתה אומר לו סוף מטבע כסף מעה, כלומר המטבע הכי קטן שהתורה דיברה עליו זה מעה, ותהא מעה. אז למה אתה אומר שהקניין שלה זה דינר?
רבי בון בשם רבי יהודה בר פזי: שאם ביקשה ליגרע מגרעת במעה בכל שנה ויוצאת - כלומר זה מעה לכל שנה, ואז אפילו בשנה האחרונה יכולה להיגרע ולצאת. שואלת הגמרא ותגרע בפרוטה? למה אתה אומר שלא תיקנה בפרוטה? למה אתה אומר בדינר? אמר רבי בון הגע עצמך שאם בקשה ליגרע מתחילת השנה הששית - ואתה אומר שזה פרוטה לשנה, אז תחילת גירועיה בפרוטה וסוף גירועיה בפרוטה. זה לא הגיוני, אלא תחילת גירועיה במעה וסוף גירועיה בפרוטה.
עכשיו מה טעמא דבית הלל? למה אומרים שבפרוטה יש רק בפרוטה? ממה שסוף גירועיה בפרוטה את יודע שקידושיה בפרוטה, שהרי אילו לא נשתייר שם אלא שוה פרוטה שמא אינה מגרעתה ויוצאה? הרי היא יכולה להיגרע ולצאת בפרוטה. כשם שסוף גירועיה בפרוטה אף קידושיה בפרוטה, שהרי גם בסוף כשלא נשתייר שם אלא פרוטה האדון יכול לייעד אותה לאישה על אותה פרוטה שנשארה.
שואלת הגמרא מחלפה שיטתהון בבית הלל - הרי לגבי קידושין הם אומרים שכסף זה פרוטה, ואך בשבועת הדיינים הם אומרים שכסף זה שניים. ואתה אומר דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, אז למה זה בא ללמד? אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה, הרי כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה. אז מה תלמוד לומר כסף? מיכן שיש כאן יותר מכסף. עכשיו וכמה היא יותר מכסף - שתי מעין. מי אמר? אולי כסף זה פרוטה ויותר מכסף זה שתי פרוטות. ואתה אומר סוף מטבע כסף מעה ותהא מעה. אז למה אמרו שהטענה שתי מעין? או כלים - מה כלים שנים אף כסף שנים. לכן שתי מעין.
שואלת הגמרא מה מקיימין בית שמאי או כלים? הרי לפי בית שמאי הטענה היא מעה אחת. הרי כתוב פה "כסף או כלים", אז זה יכול להיות שצריך שתיים. אז הגמרא כהדא דתני רבי נתן אומר או כלים לרבות כלי חרס. כלומר הפוך - זה בא ללמד שבכלים חייב אפילו אינם שווים הרבה, אפילו כלי חרס שלא שווים כלום.
אמר שמואל טענו שני מחטים והודה לו על אחת מהן חייב. אמר רבי חיננא והוא שיהו יפות כשתי פרוטות כדי שתהא הטענה וההודייה שוה פרוטה. ואם זה ככה אתייא כבית שמאי דלא ילפי כלים - הם לא לומדים כסף מכלים, זה הפוך, לומדים כלים מכסף. לא אומרים מה המטבע החשוב - דינר, אף כלים חשובים ששווים דינר. ברם כבית הלל דאינון לומדים כלים מכסף. אז מה כלים שנים אף כסף שנים - למדו כסף מכלים. ודכוותה מה כסף שתי מעים אף כלים שתי מעים - גם למד הפוך, מה כסף זה שניים, אז גם כלים צריך להיות חשובים ששווים שניים.
[דף ד עמוד א]
אף על פי שנחלקו °בית שמאי ו°בית הלל בצרות של °בית שמאי צרת ערוה מתייבמת ול °בית הלל מותרת לשוק בלי חליצה ובאחיות שנפלו ליבום חולצות שתיהן ולא מתייבמות ואם קדמו וכנסו °בית שמאי אומרים יקיימו ו°בית הלל אומרים יוציאו דתנן, ארבעה אחין, שנים מהן נשואין שתי אחיות, ומתו הנשואין את האחיות. הרי אילו חולצות ולא מתייבמות. ואם קדמו וכנסו, יוציאו. רבי אלעזר בן פדת אומר בית שמאי אומרים יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו ובגט ישן שהתיחד עימה אחר כתיבה ובספק אשת איש קטנה שנקראת ספק אשת איש כיוון שאולי תמאן של °בית שמאי ממאנת רק מהאירוסים ול °בית הלל אף מן הנישואים ובמקדש בשווה פרוטה של°בית שמאי אינה מקודשת שצריך לקדש בדינר והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ש°בית הלל אומרים צריכה ממנו גט שני ו°בית שמאי אומרים לא צריכה והאשה מתקדשת בדינר ובשוה דינר ול °בית הלל בפרוטה ובשווה פרוטה למרות כל המחלוקות הללו לא נמנעו °בית שמאי לישא נשים מ°בית הלל ולא °בית הלל מ°בית שמאי אלא נוהגין באמת ובשלום שנאמר (זכריה ח', י"ט) והאמת והשלום אהבו, ממזירות בנתים ואת אמר הכין, היך עבידא, קידש הראשון בשוה פרוטה והשני בדינר, על דעתהון ד°בית שמאי מקודשת לשני והוולד ממזר מן הראשון על דעתהון ד°בית הלל מקודשת לראשון והוולד ממזר מן השני אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מודים °בית שמאי ל°בית הלל לחומרה שאף בפרוטה חוששין לקידושין שאם קידש אחד בפרוטה אסורה לשני עד שיגרשנה אבל לקולה הם לא מודים. כך שאם השני קידש בדינר הם חוששים שגם קידושי השני חלים מעתה בית הלל ישאו נשים מבית °שמאי דאינון מודיי להון ובית °שמאי לא ישאו נשים מבית הלל דלית אינון מודיי להון אמר רבי הילא° אילעא בשם רבי יוחנן° בר נפחא למעשה אילו ואלו כהלכה כבית הלל היו עושין אם כהלכה היו עושין בדא תנינן עירוב מקואות כשפופרת הנוד מעשה בשוקת יהוא שהוא אבן חלול המונח תחת צינור המקלח מים מן ההר, והוא נקוב למקוה כשפופרת הנוד, ול°בית הלל סגי בהכי להכשר מקוה ו°בית שמאי פליגי וסברי דבעינן שתפחת רובה והיו כל הטהרות שבירושלים נעשין על גבה שלחו °בית שמאי ופחתוה ש°בית שמאי אומרים עד שיפחות את רובה שישבר רוב הקיר שבין שני המקוואות אמר רבי יוסי בי רבי בון° עד שלא בא מעשה אצל °בית הלל ו°בית הלל לא פסקו הלכה למעשה היו °בית שמאי נוגעין בו ועשו כדעתם משבא מעשה אצל °בית הלל לא היו °בית שמאי נוגעין בו ושוקת יהוא נעשה מבלי לשאול את °בית הלל אמר רבי אבמרי° יאות מה תנינן וכי תנינן שטימאו טהרות שנעשו בשוקת למפרע לא תנינן אלא רק שפיחתו כדי שמיכן ולהבא יהיה גם כשיטתם אבל מה שנעשה קדם והיה בשיטת °בית הלל לא טימאו רבי יוסי בי רבי בון° אמר רב° ושמואל° בר אבא בר אבא חד אמר אילו ואילו כהלכה כבית הלל היו עושין וחד אמר אילו כהילכתן ואילו עשו כהילכתן ממזרות בנתיים ואת אמר הכין שלא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם, כהדא דתני כל הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי °בית שמאי וכחומרי °בית הלל על זה נאמר (קהלת ב', י"ד) והכסיל בחושך הולך כקולי אילו וכקולי אילו נקרא רשע אלא או כדברי °בית שמאי כקוליהן וכחומריהן או כדברי °בית הלל כקוליהן וכחומריהן הדא דתימר עד שלא יצאת בת קול אבל משיצאת בת קול לעולם הלכה כדברי °בית הלל וכל העובר על דברי °בית הלל חייב מיתה. תני יצאת בת קול ואמרה אילו ואילו דברי אלהים הן, אבל הלכה כדברי °בית הלל איכן יצאת בת קול אמר רב ביבי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא ביבנה יצאת בת קול. וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. תני: האיסר — אחד מעשרים וארבעה בדינר כסף; דינר כסף — אחד מעשרים וארבעה לדינר זהב.. תני רבי חייה°: סילעא — ארבעה דינרין; דינר — שש מעה כסף; מעה — שני פונדיונין; פונדיון — שני איסרין; איסר — שני מסומיסין; מסומס — שני קרדיוניטס; קרדיונטס שני פרוטות מכאן שפרוטה סלקין א' משלשים ושנים למעה אמררבי זעירא° בימי °רבי סימאי ורבותינו עשו אותם אחד מכ"ד למעה ותני °רבן שמעון בן גמליאל אומר מעה שלשה דורסים דרוסה שני ניצים ניצים שני שמין שמין שני פרוטות מכאן שפרוטה סלקין אחד מעשרים וארבעה למעה פליגי ביהרבי חנינה° ורבי מנא° בן יונה רבי חנינה° אומר נחשא באתריה קיים ששוי הנחשת קבועה והוא הנחשב למטבע והכסף לפירות אבל כספא זליל מוזל כספא יקיר מתיקר שפעמים שעל מעה כסף נותנים עשרים וארבע פרוטות נחושת ופעמים שלושים ושתים רבי מנא° בן יונה אמר כספא באתריה קיים ששוי מעה כסף קבוע אבל נחשא יקיר מתיקר נחשא זליל מוזל שפעמים שהנחושת זולה וקונים במעה כסף שלושים ושתים פרוטות ופעמים שהנחושת יקרה וקונים במעה כסף רק עשרים וארבע פרוטות
אנחנו לומדים במסכת קידושין דף ד'. אומרת הגמרא אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בהרבה מאוד מחלוקות, בצרות, שעל בית שמאי צרה טרווה מתייבמת ולבית הלל היא מותרת לשוק בלי חליצה, ועשוה ביבום. ואחיות שנופלות ליבום חולצות שתיהן ולא מתייבמות. עכשיו אם קדמו וכנסו, בית שמאי אומרים יקיימו, בית הלל אומרים יוציאו. למדנו את זה במסכת יבמות. ובגט ישן, שאם הוא התייחד איתה אחר הכתיבה, אז הם חולקים. וספק אשת איש. כלומר הכוונה לגבי קטנה, קטנה נקראת ספק אשת איש כיוון שאולי היא תמיין ואז היא לא אשת איש. שבית שמאי ממיינת רק מהעירוסין, ולבית הלל, אף מן הארוסין. ובמקדש בשווה פרוטה שבית שמאי אינה מקודשת כי הרי אישה טעונה קידושין בדינר, ולבית הלל היא מקודשת. הגמרא מוסיפה והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי שבית הלל אומרים צריכה גט חדש, גט שני, ובית שמאי אומרים לא צריכה גט. והאשה מתקדשת בדינר ובשוה דינר, בית הלל - בפרוטה ושווה פרוטה.
למרות כל המחלוקות הללו לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, אלא נוהגין באמת ובשלום, שנאמר והאמת והשלום אהבו. שואלת הגמרא איך זה יכול להיות? הרי ממזירות בנתיים ואת אמר הכין - הרי אם התחתנו אחד עם השני יכול להיות שהם ממזרים, ואתה אומר שלא נמנעו מלהתחתן אחד עם השני. היך עבידא, קידש הראשון בשוה פרוטה והשני בדינר. אז על דעתהון דבית שמאי מקודשת לשני, והוולד מהראשון ממזר. על דעתהון דבית הלל מקודשת לראשון, והוולד מהשני ממזר. אז איך יכול להיות שהם התחתנו אחד עם השני?
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: מודים בית שמאי לבית הלל לחומרה. כלומר שם מודים שלחומרה גם בפרוטה מקודשת, שאם אחד קידש בפרוטה אז אסורה לשני עד שיגרשנה. שואלת הגמרא אם כך אז מעתה בית הלל ישאו נשים מבית שמאי, כי הרי בית שמאי מודים לבית הלל, ובית שמאי לא ישאו נשים מבית הלל, דלית אינון מודיי לון. כי הרי לפי בית הלל אם אדם נשא בפרוטה והשני קידש אותה בדינר, אז השני זה כלום, היא יכולה ללכת עם הראשון. ולפי בית שמאי, אבל מהראשון ממזר - כי הם מודים לחומרה ולקולא הם לא מודים. אז אם כן, בית שמאי ישאו נשים מבית הלל, אבל בית הלל לא ישאו נשים מבית שמאי.
אמר רבי הילא בשם רבי יוחנן: אילו ואילו כהלכה היו עושין. כלומר באמת בית שמאי נהגו לגמרי כבית הלל. שואלת הגמרא אם כהלכה היו עושין, בדא תנינן שלחו בית שמאי ופחתוה - אנחנו יודעים שההלכה לפי בית הלל שעירוב מגבעות כשיעור שתי אצבעות. זאת אומרת יש לנו אוצר, איזה מאגר מים שיש בו ארבעים סאה נניח, ויש לידו בריכה ובה מים שאובים. אם יש פתח, חריר, חור בעובי שתי אצבעות מסתובבות, שזה בעצם ארבעה סנטימטר בערך, והמים משיקים אחד לשני, אז זה נקרא עירוב מגבעות. אז גם המים השאובים פתאום הופכים להיות מים כשרים, אפשר לטבול בהם. ומספרת הגמרא מעשה בשוקת יהוא - היה שוקת, איזה אבן חלולה שבה היו מניחים מים שאובים, והיה בה חור, נקב שמחובר למקווה בשיעור שתי אצבעות. ולבית הלל הרי זה מספיק. אבל לפי בית שמאי צריך שיפחות רובה - צריך שרוב המקווה, הבריכה הזאת, תהיה פחותה למים הכשרים. והיו כל הטהרות שנעשו בירושלים נעשין על גבה, ושלחו בית שמאי ופחתוה - כלומר בית שמאי שברו את זה, שבית שמאי אומרים עד שיפחות רובה. כלומר רואים מכאן שהם לא נהגו כבית הלל! איך אתה אומר שהם נהגו כבית הלל? אתה רואה שהם שברו את השוקת וזה כמו דעתם.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: עד שלא בא מעשה אצל בית הלל היו בית שמאי נוגעין בו ועשו כדעתם. כלומר, עד שהם לא שאלו את בית הלל ובית הלל לא פסקו באותה הלכה, באותו מקרה, אז בית שמאי נהגו איך שהם רצו, כשיטתם. אבל משבא מעשה אצל בית הלל לא היו בית שמאי נוגעין בו, ושוקת יהוא נעשתה בלי לשאול בית הלל. אמר רבי אבמרי, זה נכון, כי מה תנינן טימאו טהרות למפרע - לא תנינן שרק מה שפחתו ומיקומו להבא היה גם כשיטתם, שהשוקת תהיה גם כשיטתם, אבל מה שנעשה קודם והיה משיטת בית הלל לא טימאו אותו. אז סימן שבאמת כהלכה הם עשו כמו בית הלל.
רבי יוסי בי רבי בון אמר רב ושמואל: חד אמר אילו ואילו כהלכה היו עושין, כלומר כמו בית הלל. וחד אמר אילו כהילכתן ואילו כהילכתן היו עושין - בית הלל נהגו כבית הלל ובית שמאי נהגו כבית שמאי. זאת אומרת שוב פעם השאלה חוזרת - ממזרות בנתיים ואת אמר - הרי שוב פעם לכל צד השני יש ממזרים, איך אתה אומר שהם התחתנו אחד עם השני? אמרה המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם - מעולם לא קרה מעשה שיגרום שיהיו ממזרים אחד לשני.
כהדא דתני כל הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל, על זה נאמר והכסיל בחושך הולך, כי כקולי אילו וכקולי אילו נקרא רשע. אלא או כדברי בית שמאי כקוליהן וכחומריהן או כדברי בית הלל כקוליהן וכחומריהן - כשאתה הולך כבית הלל לגמרי או כבית שמאי לגמרי. אבל הדא דתימר עד שלא יצאת בת קול, אבל משיצאת בת קול לעולם הלכה כדברי בית הלל וכל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה.
אומרת הגמרא ברייתא: תני יצאת בת קול ואמרה אילו ואילו דברי אלהים הן, אבל הלכה כדברי בית הלל. היכן יצאה בת קול? אמר רב ביבי בשם רבי יוחנן: ביבנה יצאת בת קול.
עכשיו הגמרא מתחילה לדון לגבי מה שאמרנו שמתקדשת בפרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. עכשיו מובאת ברייתא שמראה את כל המטבעות שהיו באותה תקופה ואת היחס ביניהם. תני, האיסר אחד מעשרים וארבעה בדינר כסף; דינר כסף אחד מעשרים וארבעה לדינר זהב. תני רבי חייה: סילעא ארבעה דינרין, דינר - שש מעה כסף. עכשיו יש שני פונדיונות במעה ושני איסרים בפונדיון, יש שני מסומיסין לאיסר, יש שני קרדיוניטס למסומס. עכשיו שני פרוטות לקרדיוניטס - אז מכאן יוצא שפרוטה סלקין אחד משלושים ושתיים למעה. אם נכפול את כל היחסים האלה נקבל שפרוטה זה אחד משלושים ושתיים למעה.
אמר רבי זעירא: בימי רבי סימאי ורבותינו עשו אותם אחד מכ"ד למעה. ותני רבן שמעון בן גמליאל אומר: שלושה דורסים לדרוסה - זה היו מטבעות אחרים באותה תקופה. שני שמין שני פרוטות, אם נכפול את כל היחסים האלה נמצא שפרוטה סלקין אחד מעשרים וארבעה למעה. זאת אומרת פעם זה היה אחד משלושים ושתיים ואחרי זה אחד מעשרים וארבעה.
עכשיו אתה רואה פליגי ביה רבי חנינה ורבי מנא. רבי חנינה אומר נחשא באתריה קיים - כלומר הנחושת המחיר שלה קבוע, היא המטבע. כספא זליל כספא יקיר - הכסף הוא הפירות בעצם, כי פעמים הוא מתייקר, פעמים הוא נהיה יותר זול. זה לא שאם אתה אומר שפעם קנית שלושים ושתיים פרוטות במעה כסף ופעם עשרים וארבע, זה לא שהפרוטות הוזלו או התייקרו, אלא דווקא הכסף התייקר או הוזל, כי פעמים על מעה כסף נותנים עשרים וארבע פרוטות, לפעמים שלושים ושתיים.
רבי מנא אמר כספא באתריה קיים, הוא בדיוק הפוך - הכסף הוא הקבוע, אבל נחשא יקיר נחשא זליל - פעמים נחושת זולה יותר וקונים במעה שלושים ושתיים פרוטות ופעמים שיש נחושת יקרה וקונים בעשרים וארבע פרוטות.
אומרת הגמרא: על דעתיה דרבי חנינה לעולם נשים מתקדשות באיסר, כי באיסר יש שמונה פרוטות נחושת, והאיסר הוא קבוע. על דעתיה דרבי מנא פעמים שש פעמים שמונה - הכסף זה הקבוע והאיסר נחושת משתנה. פעמים יש בו שמונה פרוטות באיסר, פעמים שש. אם יש שמונה פרוטות אז יש כמו שאמרנו שלושים ושתיים במעה, ואם יש שש, יש עשרים וארבע במעה.
[דף ד עמוד ב]
על דעתיה דרבי חנינה° לעולם שמונה נשים מתקדשות באיסר שיש בו שמונה פרוטות נחושת שהאיסר קבוע ומהתורה מתקדשת באחד משמונה בו על דעתיה דרבי מנא° בן יונה פעמים שש פעמים שמונה שהכסף הוא הקבועה והאיסר נחושת משתנה פעמים שיש שמונה פרוטות באיסר ופעמים שיש שש פרוטות באיסר חילפיי אמר אותיבוני על גיף נהרא ואי לא אפיקית מתניתא ד רבי חייה רבא° ממתניתין הושיבו אותי על שפת הנהר ואם לא אמצע מקור לבריתא של רבי חייא במשנה זרקוני לנהרא אמרין ליה והא תני רבי חייה° סילעא ארבע דינרין והיכן דבר זה רמוז במשנה אמר לון אוף אנן תנינתה כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה הונייה °רבי מאיר אומר ארבע איסרות איסר לדינר ומשמע מכאן שארבעה דינרים שוים סלע אמר ליה והתני רבי חייה° שש מעה כסף דינר היכן נרמז זה במשנה אמר ליה אוף אנא תנינתא א_יטהאונאה ארבע כסף מעשרים וארבע כסף לסלע שתות למקח וכיון שהסלע הוא עשרים וארבע מעות הרי לך שבדינר יש שש מעות שהרי ארבעה דינרים בסלע אמר ליה והתני רבי חייה° שני פונדיונין מעה והיכן רמוז זה במשנה אמר לון אף אנן תנינתה שהפודה שדה אחוזתו פודה בחמשים סלע לארבעים ותשע שנים שהיובל אינו בכלל ואם הקדיש רק מספר שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה שהסלע ארבעים ושמונה פונדיונים ומה שמוסיף עוד פונדיון שהרי נתן ארבעים ותשעה פונדיונים לארבעים ותשע שנים הפונדיון המיותר נותן בתמורה לפריטת הכסף ונקרא קלבון ומכיון שסלע עשרים וארבע מעות כסף וסלע שוה ארבעים ושמונה פונדיונים הרי לך שמעה היא שני פונדיונים אמר ליה והתני רבי חייה° שני איסרין פונדיון והיכן זה רמוז במשנה אמר לון אוף אנן תנינתה דתנן א_כהמניח איסר לפדות עליו מעשר שני ואכל עליו חציו והלך לו למקום אחר והרי הוא האיסר יוצא בפונדיון שני איסרין מוסיף עליו עוד איסר מוכח ששני איסרים יש בפונדיון שהרי אמר שהאיסר אחר שהתייקר פי שניים שוה פונדיון אמר ליה והתני רבי חייה° שני מסומיסין לאיסר שני קרדינטס למסומס שני פרוטות לקרדינטס היכן אלו רמוזים במשנה אמר לון אף אנן תנינתא במשנה שלנו וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי תנן וקונה את עצמה בגט דכתיב (דברים כי תצא כד א) וכתב לה ספר כריתות וגו' ובמיתת הבעל דכתיב (דברים כי תצא כד ג) או כי ימות האיש האחרון עד כדון מצאנו שמיתתו של אחרון שנשאה אחרי שהראשון גרשה מתרת מיתתו של ראשון מנין שמתרת קל וחומר מה אם האחרון שאין התירו היתר מרובה שהרי אסורה לחזור לראשון את אומר מיתה מתרת ראשון שהתירו היתר מרובה שהרי מתירה לכולם אינו דין שתהא המיתה מתרת אמר רבי חונה° קרייה אמר שהמיתה מתרת דכתיב (דברים כי תצא כה ה) כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה וכ”ו הא אם יש לו בן מיתה מתרת אמר רבי יוסי בי רבי בון° אם אומר את שאין מיתה מתרת מנין אנן משכחין אלמנה לכהן גדול ולא יתכן לומר שמדובר באלמנה מהאיש האחרון משום שהיא כבר גרושה מהראשון וממילא אסורה לו אמר רבי יוחנן בר מרייה° תיפתר ביבמה כתיב יבמה יבא עליה זו ביאה, ולקחה לו לאשה זו המאמר, יכול כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר גומר בה, תלמוד לומר ויבמה, עירה כל הפרשה כולה לייבום ללמד שהביאה גומרת בה ואין המאמר גומר בה, אם כן מה מועיל בה מאמר, לאוסרה על האחין °רבי שמעון בן יוחאי אומר המאמר או קונה או לא קונה מאי טעמא ד°רבי שמעון בן יוחאי מספקה ליה אי הא דכתיב יבמה יבא עליה זה הביאה, ולקחה לו לאשה זה המאמר, וכשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר גומר בה, או יבמה יבוא עליה והרי היא לקוחה לו לאשה והמאמר לא הועיל בה כלום °רבי אלעזר בן ערך אמר המאמר קונה קניין גמור ביבמה מה טעמא ד°רבי אלעזר בן ערך דכתיב ולקחה לו לאשה הרי הוא כקידושי אשה מה קידושי אשה
חילפיי אמר: על גיף נהרא אפיקית מתניתא - כלומר תשיב אותי לשפת הנהר, ואלא רבי חייה רבא ממתניתין זרקוני לנהרא - כלומר אם אני לא אצליח למצוא מקור לכל ברייתא של רבי חייא ממשנה, להראות שיש משנה שסומכת דבר כזה, יזרקו אותי לנהר.
אמרין ליה והא תני רבי חייה סילעא ארבע דינרין - איפכא זה רמוז במשנה? אמר לון אוף אנן תנינתה - למדנו במשנה. כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה הונייה, רבי מאיר אומר ארבע איסרות לדינר - זה רואים מכאן שיש ארבעה דינרין בסלע.
אמר ליה והתני רבי חייה שש מעה כסף דינר - היכן זה רמוז במשנה? אמר ליה: אוף אנא תנינתא האונאה ארבע מעשרים וארבע כסף לסלע שתות למקח - עכשיו כיוון שהסלע זה עשרים וארבע מעות, הרי לך שבדינר יש שש מעות כי הרי עשרים וארבעה דינרין בסלע.
אמר ליה והתני רבי חייה שני פונדיונין מעה - היכן זה רמוז במשנה? אמר לון: אף אנן תנינתה נותן סלע ופונדיון לשנה - כי היו-- אם הוא הקדיש רק מספר שנים לפני היובל, אז הוא נותן סלע ופונדיון לכל שנה שהוא רוצה לפדות. שהסלע זה ארבעים ושמונה פונדיונים, ומה שהוא מוסיף עוד פונדיון זה כי הוא נתן ארבעים ותשע פונדיונים לארבעים ושמונה שנים - זה נקרא קילבון. עכשיו מכיוון שסלע זה עשרים וארבע מעות כסף וסלע שווה ארבעים ושמונה פונדיונים, אז הרי לך שמעה זה שני פונדיונים.
אמר ליה והתני רבי חייה שני איסרין פונדיון - איפה זה רמוז במשנה? אמר לון: אוף אנן תנינתה המניח איסר ואכל עליו חציו והלך לו למקום אחר והרי הוא יוצא בפונדיון, מוסיף עליו עוד איסר. רואים מכאן ששני איסרים יש בפונדיון, כי מה הוא אמר? הוא אמר שהאיסר אחרי שהוא התייקר הוא שווה פונדיון, שחצי מנה שווה לאיסר.
אמר ליה והתני רבי חייה שני מסומיסין איסר שני קרדינטס מסומס שני פרוטות קרדינטס - איפה זה רמוז במשנה? אמר לון: אף אנן תנינתא וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי - נעשה את החשבון, נכפול שתיים כפול שתיים כפול שתיים ונקבל שמונה.
וקונה את עצמה בגט דכתיב וכתב לה ספר כריתות וגו' ובמיתת הבעל דכתיב או כי ימות האיש האחרון. עד כדון מיתתו של אחרון, מיתתו של ראשון מנין? מסתברא בקל וחומר - מה אם האחרון שאין התירו היתר מרובה את אומר מיתה מתרת, כי כשהאחרון מת אז היא אסורה לחזור לראשון, אז זה לא מתיר אותה לגמרי. אתה אומר מיתה מתרת. ראשון שהתירו היתר מרובה, שהוא מגרש אותה, מתיר אותה לכולם, אינו דין שתהא המיתה מתרת?
אמר רבי חונה: קרייה אמר שהמיתה מתרת, דכתיב כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו - הא אם יש לו בן מיתה מתרת. אמר רבי יוסי בי רבי בון: אם אומר את שאין מיתה מתרת, מנין אנן משכחין אלמנה לכהן גדול גרושה? איך יש מציאות של אלמנה שהיא גם גרושה מתחתנת עם כהן גדול? הרי לעולם היא אסורה לכולם, לא רק לכהן גדול. לא יתכן כמובן שמדובר בעל מנה מאישה אחרונה, שאחד גירש והשני התחתן איתה ואחרי זה הוא מת, כי אם זה ככה זה כבר גרושה מהראשון, ממילא אסורה לו. אז איך יש מציאות של אלמנה גרושה לכהן גדול?
אמר רבי יוחנן בר מרייה: תיפתר ביבמה. יש לך אחים שמת, ודכתיב יבמה יבא עליה זו הביאה, ולקחה לו לאשה זה המאמר. יכול כשם שהביאה גומרת בה, כלומר הופכת אותה לאשתו לגמרי, כך יהא המאמר גומר בה? תלמוד לומר ויבמה - עירה כל הפרשה כולה לייבום, ללמד הביאה גומרת בה ואין המאמר גומר בה. אם כן מה מועיל בה מאמר? לאוסרה על האחין - כל מה שהמאמר עושה זה שאחרי שאחד האחים עשה מאמר, אותה יבמה אסורה על שאר האחים.
רבי שמעון אומר המאמר או קונה או לא קונה - כלומר מסופק. מאי טעמא דרבי שמעון? יבמה יבא עליה זה הביאה, ולקחה לו לאשה זה המאמר - כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר גומר בה? או יבמה יבוא עליה והרי היא לקוחה לו, והמאמר לא הועיל בה כלום.
רבי אלעזר בן ערך אמר המאמר קונה קניין גמור ביבמה, מה טעמא דרבי אלעזר בן ערך? ולקחה לו לאשה - הרי הוא כקידושי אשה, מה קידושי אשה קונים קניין גמור אף המאמר קונה קניין גמור ביבמה. כלומר לפי רבי אלעזר בן ערך, אם אחד מהאחים מקדש את היבמה אז היא אשתו לכל דבר.
[דף ה עמוד א]
קונין קנין גמור אף המאמר קונה קניין גמור ביבמה א_כאאי זהו מאמר ביבמה אומר לה הרי את מקודשת לי בכסף ובשוה כסף רבי יצחק° בר אבא שאל ולמה לית אנן אמרין במשנה שהיבמה קונה את עצמה בין בחליצתה בין בחליצת חבירתה חזר ואמר מי תנינן בחליצתה ולא בחליצת חברתה בחליצה תנן בין בחליצתה בין בחליצת חבירתה והא תנינן שהיבמה נקנת בביאה אית לך מימר בין בביאתה בין בביאת חבירתה אלא מתניתא ביבמה אחת מה צריכה ליה בשתי יבמות והמשנה לא דיברה במקרה כזה רבי שמואל בר רב יצחק° בעא שפחה חרופה לרבי עקיבא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לבן חורין, לרבי ישמעאל בשפחה כנענית המאורסה לעבד עבדי שהבא עליה חייב אשם שפחה חרופה והיא חייבת מלקות במה היא קונה את עצמה לפוטרה מן המלקות ולבא עליה מן האשם, פשיטא שאינה יוצאה בגט, דאמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקידושיו שאין קידושין לחצאין ודכוותה גירש אשה אין חוששין לגירושיו וכן פשיטא שהיא יוצאה במיתת בעלה מהא דאמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא תירגם עקילס הגר לפני °רבי עקיבה (ויקרא קדושים יט כ)והיא שפחה נחרפת לאיש בכתושה לפני איש שעומדת לבעילה, משמע שבעלה קיים כמה דאת אמר (שמואל ב יז יט) ותשטח עליו הריפות שגריעני החיטה עומדים לכתישה במכתשת אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא כן פירשה °רבי אלעזר בי רבי שמעון לפני חכמים והיא שפחה נחרפת לאיש בכתושה לפני איש שעומדת לבעילה משמע שבעלה קיים כמה דתימר (משלי כ"ז, כ"ב) בתוך הריפות בעלי שגריעני החיטה עומדים לכתישה במכתשת. במה יש מקום להסתפק מהו שתקנה עצמה במיתת רבו של בעלה העבד עברי ובהשלים שש של בעלה העבד עברי שהרי אז הוא נאסר בשפחה מה פשיטה ליה כ°רבי עקיבה ד°רבי עקיבה אמר בשחצייה שפחה וחצייה בת חורין המאורסת לבן חורין הכתוב מדבר שכשם שקידושין תופסים בחציה גם גרושין תופסים ברם כ°רבי ישמעאל בן אלישע צריכה ליה ד°רבי ישמעאל בן אלישע אמר בשפחה כנענית הנשואה לעבד עברי הכתוב מדבר ונישואי תורה הן דכתיב (שמות משפטים כא ד) אם אדוניו יתן לו אשה על זה יש מקום להסתפק, אולי כשהאדון מת או כשנסתיימו שש השנים של העבד פקע תוקף הנישואין ולא צורכה דא, אלא מהו שתקנה עצמה במיתת רבו ובהשלים שש, למאן דאמר אין עבד עברי עובד את היורש ואז שייך לומר שכשהאדון מת פקעו הנישואין אבל אם עובד בעלה את היורש הרי שניהם ממשיכים תחת אותה רשות ואין סיבה שיפקעו נישואיו
מתני':
א_כבעבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו א_כגבשנים א_כדוביובל א_כהובגרעון כסף א_כויתירה עליו
אנחנו לומדים בירושלמי מסכת קידושין, דף ה'. אומרת הגמרא, איזה הוא מאמר ביבמה? אומר הרי את מקודשת לי בכסף ובשוה כסף כמו שמקדשים אישה רגילה. למדנו במשנה, היבמה נקנית בביאה וקונה עצמה בחליצה ובמיתת היבם. רבי יצחק שאל למה לי, אנו אומרים במשנה שיבמה קונה עצמה בין בחליצתה בין בחליצת חבירתה. כן, למה המשנה אמרה שנקנית בחליצה? הרי צריך להגיד שנקנית בין בחליצתה בין בחליצת חברתה, כי הרי אחד מספיק לחלוץ אחד מהם וגם השנייה משתחררת.
חזר ואמר: תנינן בחליצה בין בחליצתה בין בחליצת חבירתה. אם כתוב במשנה שדווקא חליצה שלה ולא חליצת חברתה - חליצה סתם כתוב, וכוונה בין בחליצתה בין חליצת חברתה, שאת אמרת לא יכול להגיד דבר כזה. והא תנינן שיבמה נקנית בביאה. הרי כתוב נקנית בביאה וקונה עצמה בחליצה, כלומר מדובר באותו מצב בדיוק. אז תלך מהם בין בביאתה בין בביאת חבירתה. אלא מתניתא ביבמה אחת - בעצם המשנה מדברת ביבמה אחת. אז ביבמה אחת, היא נקנית בביאה ופוטרת עצמה בחליצה. מה צריכה ליה על שתי יבמות? המשנה בכלל לא דיברה על מקרה כזה של שתי יבמות, שם זה דיון אחר.
רבי שמואל בר רב יצחק בעא: שפחה חרופה - הבועל חייב אשם והיא חייבת מלקות. יש מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל מה זה נקרא שפחה חרופה. לרבי עקיבא שפחה חרופה זה חצי שפחה חצי בת חורין, שהיא מאורסת לבן חורין גמור. רבי ישמעאל סובר שמדובר בשפחה כנענית שנשואה לעבד עברי. אז מי שבא עליה חייב אשם, שפחה חרופה והיא חייבת מלקות. השאלה במה היא קונה את עצמה לפוטרה מן המלקות - כלומר, באיזה מקרה היא תצא ותהיה פטורה מן המלקות, ומי שיבוא עליה אחרי זה יהיה פטור מאשם.
אז פשיטא שאינה יוצאה בגט - זה ברור. למה? דאמר רבי חייה בשם רבי יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקידושיו, כיוון שאין קידושין לחצאין. וכוותה, גירש אשה אין חוששין לגירושיו. זה גם אנחנו פוסקים לפי רבי עקיבא. לפי רבי עקיבא אז בעצם אין לגירושין. אז פשיטא שאינה יוצאה בגט וכן פשיטא שהיא יוצאה במיתת בעלה. מה הראיה? דאמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן תירגם עקילס הגר לפני רבי עקיבה - כתוב והיא שפחה נחרפת לאיש, ותרגם עקילס הגר "בכתושה לפני איש". כלומר, כשהיא עומדת לבעילה, משמע שבעלה קיים. אז משמע שאם הוא מת אז היא פטורה, היא כבר לא כזאתי, היא שוב חוזרת להיות שפחה רגילה. ומי שבא עליה יהיה פטור מאשם. כל מה שהוא חייב באשם זה רק כשהיא עומדת לפני בעילה, לפני בעלה. אבל אם הוא מת אז אותו אדם פטור מאשם והיא פטורה ממלקות.
עכשיו, מאיפה אנחנו יודעים ששפחה נחרפת פירושו שעומדת לפני בעילה? כמה דאת אמר ותשטח עליו הריפות - כלומר גרעיני חיטה עומדים לקטיפה במכתשת. כן, אז ככה גם היא עומדת לפני בעלה. אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן כן פירשה רבי אלעזר בי רבי שמעון לפני חכמים - והיא שפחה נחרפת לאיש - "בכתושה לפני איש", כלומר עומדת לבעילה, משמע שבעלה קיים. והמקור לכך, כמה דתימר הריפות, שגרעיני החיטה עומדים לקטיפה במכתשת.
שואלת הגמרא: מהו שתקנה עצמה במיתת - כלומר, מהו שתקנה עצמה במיתת האדון שלה? הרי מדובר בשפחה חרופה, שפחה שנשואה לעבד עברי. אז השאלה, אם האדון שלה - העבד העברי - מת, האם היא פוסקת מאותו דין, ואז מי שבא עליה לא יהיה חייב אשם והיא עצמה לא תלקה? כן, אותו דבר אם השלים שש - אם בעלה העבד העברי ישלים שש שנים והוא ישתחרר, האם מיד באותו רגע... הרי הוא נאסר בשפחה. אז אם מיד באותו רגע מי שבא עליה פטור מאשם והיא עצמה פטורה ממלקות - מה פשיטא ליה?
מה לי כרבי עקיבה - לדעת רבי עקיבא זה פשוט שיש משהו שמפסיק את הדין הזה. כי הרי הוא אמר בשחצייה שפחה וחצייה בת חורין לבן חורין הכתוב מדבר - מאורסת לבן חורין גמור. אז כשם שקידושין תופסים בחצייה, אז גם גירושין תופסים בחצייה. אז ברור שיש משהו שמפסיק את הדין הזה. ברם כרבי ישמעאל צריכה ליה - כי רבי ישמעאל שאומר שפחה כנענית הנשואה לעבד עברי הכתוב מדבר, והנישואים שלה זה נישואי תורה, דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה. אז יש מקום להסתפק - אולי כשהאדון מת, או כשיסתיים שש שנים של העבד, פוקע תוקף הנישואים האלה, ואז מי שבא עליה יהיה פטור מאשם והיא עצמה תהיה פטורה ממלקות.
וכל זה לא צריך אלא דאמר אין עבד עברי עובד את היורש. כלומר אם אני אומר שהעבד העברי לא עובד את היורש, אז שייך לשאול האם ברגע שהאדון מת, הדין הזה פוסק ממנה, שמי שבא עליה יהיה פטור מאשם והיא עצמה תהיה פטורה ממלקות. רק אז שייך לומר את זה. אבל לפי הדעה שאומרת שהעבד עובד גם את היורש, שניהם ממשיכים באותו דין, ואין סיבה שיפקעו הנישואין.
[דף ה עמוד ב]
אמה העבריה שהיא קונה את עצמה בסימנים א_כזהנרצע נקנה ברציעה א_כחוקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון
גמ': כתיב (דברים ראה טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, הקיש עברי לעברייה, מה עברייה נקנית בכסף ובשטר אף עברי נקנה בכסף ובשטר, ניחא בכסף דכתיב (שמות משפטים כא יא) ויצאה חנם אין כסף משמע שמתחילה נקנתה בכסף בשטר מנלן עברייה למידה מבת חורין שנקנת בכסף שהקיש הכתוב אמה עבריה לבת חורין שנאמר באמה עבריה (שמות משפטים כא י) אם אחרת יקח לו מה אחרת נקנת בשטר אף זו נקנת בשטר ועברי למד מעברייה דכתיב (דברים ראה טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה נמצא למד מלמד עד כדון כ°רבי עקיבה דאית ליה למד מן הלמד כ°רבי ישמעאל בן אלישע דלית ליה למד מן הלמד מנין אשכח תני °רבי ישמעאל בן אלישע להא מילה לדבר זה גמר לה לה מאשה גבי אישה כתיב (דברים ראה כד א) וכתב לה ספר כריתות וגבי שפחה כתיב (ויקרא קדושים יט כ) או חופשה לא ניתן לה מה אשה יוצאת ונכנסת בשטר אף שפחה יוצאת ונכנסת בשטר וגמר חופשה חופשה בשיפחה כנענית כתיב (ויקרא קדושים יט כ) או חופשה לא ניתן לה ובעבד עברי כתיב (שמות משפטים כא ב) ובשביעית יצא לחפשי חינם מה שפחה יוצאת ונכנסת בשטר אף עבד עברי יוצא ונכנס בשטר וכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה הקיש אמה עבריה לעבד עברי מה עבד עברי נכנס ויוצא בשטר אף אמה עבריה נכנסת ויוצאת בשטר בכל אתר לית ליה ל°רבי ישמעאל בן אלישע למד מן הלמד והכא אית ליה ל°רבי ישמעאל בן אלישע באמת את הבריתא הזו לא שנא °רבי ישמעאל בן אלישע אלא תני לה בשם חכם אחר מנין תיתי ל°רבי ישמעאל בן אלישע שעבד עברי נקנה בשטר גמר שילוח שילוח מאישה בעבד ואמה עבריים כתיב (דברים ראה טו יב) ובשביעית תשלחנו חפשי מעימך ובאשה כתיב (דברים כי תצא כד א) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו מה שילוח שנאמר באישה בשטר אף כאן בעבד ואמה עבריים בשטר והא לא דמיא תמן גט אשה להקנות לעצמה ברם הכא השאלה להיקנות לאחרים ומניין נלמד שעבד ואמה עבריים נקנים בשטר לאדון אמר רבי מתנייה° גמר מכירה מכירה מעבד כנעני בעבד ואמה עבריים כתיב (דברים ראה טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ובעבד כנעני כתיב (ויקרא בהר כה מב) לא ימכרו ממכרת עבד מה מכירה שנאמר להלן בשטר אף כאן בשטר אי מה להלן עבד כנעני נקנה בחזקה אף כאן עבד ואמה עבריים יקנו בחזקה אלא אמר רבי חייה בר אדא° הוא עברי הוא עברייה שהקישן הכתוב דכתיב (דברים ראה טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ובעבד עברי כתיב (ויקרא בהר כה נ) או השיגה ידו ונגאל וחישב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל והיה כסף ממכרו במספר שנים מכאן שנקנה בכסף וכתיב (ויקרא בהר כה נא) אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאלתו מכסף מקנתו א_כטבכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים ולא בחזקה בכל אתר את עבד שוה כסף ככסף, והכא לית את עביד שוה כסף ככסף. אמר רבי אבא מרי° שנייא
פרק א' הלכה ב'. אומרת המשנה: עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף. יתירה עליו אמה העבריה שהיא קונה את עצמה בסימנים. מביא הסימנים כמו שתי שערות, כשמגיעה לבגרות היא משתחררת. הנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון.
אומרת הגמרא: כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, הקיש עברי לעברייה, מה עברייה נקנית בכסף ובשטר אף עברי נקנה בכסף ובשטר. אומרת הגמרא, ניחא בכסף דכתיב ויצאה חנם אין כסף - זה מביא תחילה שנקנית בכסף. אבל בשטר מנין? אומרת הגמרא: עברייה למידה מבת חורין שהיא נקנית בשטר - אמה עברייה נקראת כמו בת חורין, שהרי כתוב באמה עברייה אם אחרת יקח לו, מה אחרת - אישה רגילה - נקנית בשטר אף זו נקנית בשטר. ועברי למד מעברייה - כלומר עבד עברי ילמד מעברייה אחרי שעברייה למדה מאישה. דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. נמצא למד מלמד.
מתרצת: עד כדון כרבי עקיבה דאית ליה למד מן הלמד. כי רבי עקיבא סובר שאפשר ללמוד מדבר שכבר למד ממקום אחר. אבל כרבי ישמעאל דלית ליה למד מן הלמד - מנין? אשכח תני רבי ישמעאל להא מילה - הברייתא לומדת שפחה מאישה: גבי אישה כתיב וכתב לה ספר כריתות, וגבי שפחה כתיב או חופשה וניתנה לה. מה אישה יוצאה ונכנסת בשטר אף שפחה יוצאה ונכנסת בשטר. וגמר חופשה חופשה - בשפחה כנענית כתיב או חופשה וניתנה לה, ובעבד עברי כתיב ובשביעית... חופשי חינם. מה שפחה נכנסת ויוצאת בשטר אף עבד עברי יוצא ונכנס בשטר. וכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה - זה הקיש אמה עברייה לעבד עברי. מה העבד עברי נכנס ויוצא בשטר אף אמה עברייה נכנסת ויוצאת בשטר.
אומרת הגמרא: רגע, קשה לכאורה, הרי זה בדיוק למד מן הלמד. אתר לית ליה לרבי ישמעאל למד מן הלמד והכא אית ליה לרבי ישמעאל? אומרת הגמרא: אתה צודק, באמת הברייתא הזאת לא שנה רבי ישמעאל, אלא רבי ישמעאל תני לה בשם חכם. אז אם כן, מנין תיתי לרבי ישמעאל שעבד עברי נקנה בשטר ממקום אחר? גמר שילוח שילוח - מאישה: בעבד עברי כתיב ובשביעית... חופשי... ובאישה כתיב וכתב לה ספר כריתות ושילח, לשלח מביתו. מה השילוח שנאמר באישה בשטר אף בעבד עברי בשטר. ואז בעצם שניהם למדו מכה אחת בבת אחת.
שואלת הגמרא: ולא דמיא - הרי תמן, גט אישה זה לזכות אותה בעצמה, בשטר עצמו היא משתחררת, נעשית לעצמה. גם הכא השאלה שלנו - מאיפה נקנים עבד ואמה העברים? השאלה נקנית לאחרים. אז מנין למד שעבד עברי נקנה בשטר לאדון?
תמן רבי מתנייה: מכירה מכירה - מעבד כנעני. בעבד עברי כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, ובעבד כנעני כתיב ולא תמכר את העבד... כמו שמוכרים עבד כנעני. מה המכירה שנאמר להלן, לגבי עבד כנעני, הוא נמכר בשטר, אף כאן בשטר. אי מה להלן בחזקה אף כאן בחזקה? אמר רבי חייא בר אדא: הוא עברי הוא עבריה - זה לא נקרא למד מן הלמד, כיוון שלמדתי אמה עברייה מאישה, אז כמו שלמדתי גם את העבד העברי, כי אין הבדל ביניהם - עבד ואמה, עבד עברי ואמה עברייה, שניהם אחד, כי כתוב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. כיוון שהם מוקשים שניהם, זה כאילו אחד, ומספיק שלמדתי אחד מהם אז גם השני אוטומטית - לא נקרא למד מן הלמד.
ואומר בעבד עברי כתיב: והיה כסף ממכרו - מכאן שהוא נקנה בכסף. וכתיב בכסף הוא נגאל, ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים ולא בחזקה.
שואלת הגמרא: לכאורה קשה, הרי בכל אתר את עבד שוה כסף ככסף - תמיד שווה כסף זה ככסף. והכא לית את עביד שוה כסף ככסף. אמר רבי אבא מרי: שנייא - דכתיב כסף ממכרו וכתיב בכסף הוא נגאל. כמה פעמים כתובה המילה כסף - שנה לו הכתוב לעקב, ללמד שבכסף הוא נגאל ולא בשווה כסף. וכל זה בעל כרחו של האדון - כלומר דווקא אם מכריחים את האדון לשחרר אותו זה רק בכסף. אבל אם האדון מסכים, אם ביקש לגאול, שמגאל ויוצא אפילו בתבואה, אפילו בכלים.
אמר רבי יונה בשם רבי מתניה: עדיין תימא בעלות שאין להם דמים. כלומר כל מה שאמרנו שהוא לא נגאל בדברים אחרים זה רק דברים שאין להם ערך קצוב, שצריך הערכה. אבל אם זה דברים ש"שאני דמים" - דברים שיש להם ערך קצוב, ככסף הוא. אם זה כלים או כל דבר שיש לו מחיר קבוע, אז הוא כמו כסף, ותמיד, אפילו בעל כורחו של האדון, אפשר לגאול אותו בדברים האלה.
[דף ו עמוד א]
היא דכתיב כסף ממכרו וכתיב מכסף מקנתו שנה עליו הכתוב כסף לעכב ללמד שבכסף נגאל ולא בשוה כסף וכל זה בעל כרחו של האדון אבל אם האדון מסכים אוף רבי חייה בר אדא° יודה שאם ביקש לגרוע שמגרע ויוצא אפילו בתבואה ואפילו בכלים אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה° הדא דתימר בשלא עשאן דמים דבר שאין לו ערך קצוב וצריך הערכה אבל אם עשאן דמים ככסף הוא תנן עבד עברי נקנה בשטר רבי אבהו° אמר בשטר של כסף שהאדון נתן לעבד כסף וכותב העבד לרבו בשטר בכך וכך מעות אני קנוי לך הא בשטר של מתנה שהעבד לא קבל כסף אלא נתן עצמו במתנה, אף על פי שכתב בשטר הריני נתון לך במתנה לעבד אינו מכור, דכיוון שלא ניתן עליו כסף אינו יוצא בגרעון כסף והאדון לא סומך דעתו וחושב שמא יחזור בו העבד מעתה הרי אפילו בשטר של כסף יכול העבד להחזיר את הכסף שקיבל ולהשתחרר אמר לו לא התכוונתי שהעבד יחזור בו אלא שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו לכן במתנה אינו קנוי כי העבד לא סמך דעתו וחושש שמא רבו ישלח אותו בשנת רעבון משום שלא יוכל להאכילו, וכיון שכך לא הקנה עצמו בלב שלם, אבל כשנקנה בכסף אפילו ישלחו רבו יש לו כסף שאיתו יוכל להתקיים וגמר ומקנה סדר מכירה בשטר של אמה עבריה כך הוא א_לאני פלוני מכרתי בתי לפלוני סדר קידושין של אב שמקדש את ביתו קטנה כך הוא אני פלוני קידשתי בתי לפלוני רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא החליף ובמקום האב כתב הקונה ואמר אני פלוני לקחתי בתו של פלוני או שכתב החתן אני פלוני קידשתי בתו של פלוני מהו אמר ליה ומה בכך, אבל אם החליף לשון מכירה בלשון קידושין או לשון קידושין בלשון מכירה לא עשה כלום, כתיב (שמות משפטים כא ב) שש שנים יעבד יכול יוצא בסוף שש קדם שנשלמה שישית תלמוד לומר ובשביעית יצא יכול יצא בסוף שבע תלמוד לומר שש שנים יעבד הא כיצד עובד כל שש א_לאויוצא בתחילת שבע כתיב ובשביעית יצא, בשביעית של מכירה ולא בשביעית של עולם, אתה אומר שביעית של מכירה או אינה אלא שביעית של עולם, כשהוא אומר שש שנים יעבד הרי שש שנים אמורות, הא מה אני מקיים ובשביעית יצא שהרי כבר נאמר שרק שש שנים עובד אלא ללמד א_לבשביעית של מכירה ולא שביעית של עולם אימא חליף אמר רבי זעירא° בשם רב הונא° ובשביעית כתיב מה שש שנים לעבודתו אף שביעית לעבודתו אמר רבי חונה° אם אומר את שביעית של עולם אם כן מה היובל בא ומוציא הרי כבר יצא בשנת הארבעים ותשע שהיא שביעית אמר רבי יוחנן בר מרייה°
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת קידושין, דף ו', נתחיל מהשורה השלישית. אומרת הגמרא: "עבד עברי נקנה בשטר". רבי אבהו אמר בשטר של כסף. כלומר, דווקא בשטר של כסף. שטר של כסף, הכוונה שהאדון נתן לעבד כסף והעבד כותב לרב שטר שבעקבות כך אני קנוי לך. אבל בשטר של מתנה לא. כלומר, שטר של מתנה הכוונה שהעבד כותב ל-- סתם בלי לקבל כסף. העבד כותב, "הרי אני נותן לך את עצמי מתנה". כן? למרות שבעצם הוא כתב לו בשטר, "הרי אני נותן לך מתנה לעבד", לא מכור. למה? כיוון שלא, לא נתן לרב כסף, אז בעצם הוא לא יכול לתת בגירוין כסף והאדון בעצם לא סומך. הוא חושב שמא יחזור בו העבד. שואלת הגמרא, אז מעתה אפילו בשטר של כסף יכול עבד לתת חלק מהכסף שקיבל ולהשתחרר. אמר לא, לא, לא התכוונתי שהעבד יחזור בו, אלא הפוך, שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו. כלומר, אם העבד נתן לו מתנה אז האדון יחזור בו. כן? אז לכן מתנה הוא לא קנוי, כי העבד לא סומך בדעתו. הוא חושש שמא הרב ישלח אותו בשנת רעבון כי הוא לא יכול להאכיל אותו, לא רוצה להאכיל אותו, וכיוון שכך הוא לא יקנה את עצמו בלב שלם. אבל כשהוא נקנה בכסף, אז אפילו אם הרב שלו ישחרר אותו, כן, עדיין יש לו את הכסף, הוא יכול להתקיים. אז לכן הוא גמר ומקנה. כן, אז לכן מתנה הוא לא קנוי, לא כי העבד התחרט, אלא כי האדון יכול להתחרט. ולכן העבד לא מקנה את עצמו, מקנה את עצמו בלב שלם. אבל אם הוא קיבל על זה כסף, אז הוא מקנה את עצמו בלב שלם, כי הוא אומר מקסימום גם אם הוא ישחרר אותי בשנת רעבון יהיה לי מה להתקיים, אז הוא מקנה את עצמו קניין גמור.
ומה סדר מכירה בשטר של עבד עברי כך הוא: אני פלוני מכרתי בתי לפלוני. עכשיו סדר קידושין של אב שמקדש את בתו הקטנה אז זה כך הוא: אני פלוני קידשתי בתי לפלוני. רבי חגי בעא קומי רבי יוסי, החליף - כלומר, אם במקום האב כתב הקונה, הוא כתב, אני פלוני לקחתי בתו של פלוני, או שכתב החתן, אני פלוני קידשתי בתו של פלוני. מה הדין? אמר לו ומה בכך - לא הבחנת הבדל, אבל אם החליף לשון מכירה בלשון קידושין או לשון קידושין בלשון מכירה לא עשה כלום.
כתיב שש שנים יעבד יכול יוצא בסוף שש. כלומר, כל שש שנה שישית, תלמוד לומר ובשביעית יצא. יכול יצא בסוף שבע? תלמוד לומר שש שנים יעבד. הא כיצד, עובד כל שש ויוצא בתחילת שבע. כתיב ובשביעית יצא. בשביעית של מכירה, לא שביעית של עולם - לא, לא בשמיטה. אומרת הגמרא, את אומר שביעית של מכירה או אינה אלא שביעית של עולם? למה אולי זה שביעית של עולם? כשהוא אומר שש שנים יעבד הרי שש שנים אמורות. אם כן, הא מה אני מקיים ובשביעית יצא, הרי נאמר כבר שרק שש שנים הוא עובד, אלא למד שביעית של מכירה לא שביעית של עולם. ואומר מי אמר, אולי-- אימא חליף, אולי הפוך? אולי דווקא זה בא להגיד לנו שביעית של עולם.
אמר רבי זעירא בשם רב הונא, כתוב ובשביעית כתיב. ובשביעית זה המשך של השנים הקודמות. מה ששנים לעבודתו אף שביעית לעבודתו. אמר רבי חונא, אם את שביעית של עולם אם כן מה היובל בא ומוציא? הרי כבר יצא בשנת ארבעים ותשע, ששביעית תמיד יש. אחרי ארבעים ותשע של שביעית יש שמיטה. כן, ארבעים ותשע היא עצמה שביעית ואחרי זה שמיטה. אז אם הוא כבר משתחרר בארבעים ותשע, אז מה בא יובל להוציא?
[דף ו עמוד ב]
השאלה של רבי חונה° אתייא כמאן דאמר אין היובל עולה ממיניין שני שבוע כך שתמיד אחר שנת הארבעים ותשע שהיא שנת שמיטה יחול שנת היובל ואחריה מתחיל מחזור שמיטה חדש ברם כמאן דאמר היובל עולה ממיניין שני שבוע ותמיד סופרים חמישים שנים מהשנה שאחר היובל, והיובל עצמו נחשב כשנה רגילה במנין שנים לשמיטה, יוצא שפעמים שהיובל בא באמצע שני שבוע שכן יובל ראשון חל בשנה ראשונה לשמיטה יובל שני חל בשנה שניה וכן הלאה, ולכן צריך את הפסוק שאומר שעבדים משתחררים ביובל אף אם נאמר שהם משתחררים בשביעית רבנין דקיסרין אמרין אפילו כמאן דאמר א_לגאין היובל עולה ממיניין שני שבוע אין הפסוק מיותר דיכלין אנן מפקין לה הכא שביעית מוציאה את העבדים ויובל את הנרצעים
אמר רבי יוחנן בר מרייה, אומר השאלה של רבי חונא זה אתייא כמאן דאמר אין היובל עולה ממיניין שני שבוע. כן, כלומר, זה רק לפי הדעה שסוברת שתמיד אחרי שבע שמיטות, כלומר אחרי שנת ארבעים ותשע, מגיע תמיד-- בשנה החמישית תמיד זה יובל. כן, אז באמת יש שאלה. כן, הרי אם אתה אומר שהשמיטה משחררת, אז בעצם מה עושה היובל? ברם כמאן דאמר היובל עולה ממיניין שני שבוע, כלומר, בעצם מי שסובר שתמיד סופרים חמישים שנה מהשנה שאחר היובל. כן, כלומר היובל עצמו זה שנה רגילה בגלל של השמיטה. יוצא שבעצם כל, כל יובל יחול שנה אחרי בשמיטה הבאה. זאת אומרת... זאת אומרת נניח היובל הראשון חל בשנה הראשונה של השמיטה, כן, כי אחרי ארבעים ותשע שנים, כן, אז שנה הבאה זה שמיטה. עכשיו היובל השני, הוא יכול בעצם בשנה השנייה, כי מתחילים לספור את החמישים שנה מהשנה אחר כך. כלומר, מהשנה השנייה לשמיטה מתחילים לספור חמישים שנה, אז זה יחול בשנה השנייה לשמיטה אחרי שבע שמיטות, והבאה תהיה בשלישית וכך הלאה. אז לכן באמת פעמים בא באמצע שני שבוע, וצריך את הפסוק שאומר שעבדים משתחררים ביובל גם אם נאמר שמשתחררים בשביעית.
רבנין דקיסרין אמרין לא צריך את זה. אפילו כמאן דאמר אין היובל עולה ממיניין שני שבוע, שבעצם תמיד היובל זה שנת החמישים אחרי הארבעים ותשע, כלומר אחרי השמיטה, כן, אף על פי כן יכלין אנן מפקין לה הכא, הפסוק לא מיותר. למה? דהא כתיב לן שביעית מוציאה את העבדים ויובל את הנרצעים. אני יכול להסביר את זה ככה, השביעית מוציאה את העבדים ויובל מוציא את הנרצעים, אז לכן צריך את שניהם. כלומר עבד נרצע לא ישתחרר בשמיטה, הוא ישתחרר ביובל.
[דף ז עמוד א]
מניין אפילו חלה שאינו חייב להשלים את ימי חוליו אלא יצא בשביעית תלמוד לומר ובשביעית יצא לחפשי חנם יכול אפילו ברח א_לד תלמוד לומרשש שנים יעבוד, מה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה, אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את זה שהוא ברשותו של האדון רק שהוא חלה ולא יכל לעבוד ומוציא את זה שאינו ברשותו שברח אמר רבי בון בר חייה° רבי הושעיה° בעא ניחא חלה ואחר כך ברח אינו משלים שהרי האדון לא הפסיד בבריחה הזו כלום ברח ואחר כך חלה מהו אמר רבי חייה בר אדא° נישמעינה מן הדא דתנן
קידושין דף ז אנחנו עושים בירושלמי מסכת קידושין דף ז. אומרת הגמרא מניין אפילו חלה שמכר לשבעת ימי חוליו ליצא בשביעית? תלמוד לומר ובשביעית יצא לחפשי חנם. יכול אפילו ברח, תלמוד לומר שנים יעבוד. אז מה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה? למה אתה מרבה את החולה ומוציא את הבורח? אחר שריבה הכתוב מיעט, מצד אחד יש לנו ריבוי שכתוב "שש שנים יעבוד", מצד שני יש לנו מיעוט שכתוב "הוא בשביעית". אז מרבה אני את זה שהוא ברשותו, כן, החולה הוא נשאר ברשותו של אדון אבל הוא לא יכול לעבוד. אבל מוציא את זה שאינו ברשותו, זה שברח הוא לא ברשותו בכלל. אז לכן אני אומר אני מרבה אותו שהוא יעבוד שש שנים.
[דף ז עמוד ב]
המורדת על בעלה כותבין לו איגרת מרד על כתובתה ותני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי א_להנדה וחולה וארוסה ושומרת יבם כותבין לו איגרת מרד על כתובתה, מה אנן קיימין, אם בשמרדה עליו והיא נידה התורה המרידתה עליו, אלא כן אנן קיימין בשמרדה עליו א_לועד שלא באת נידה ובאת לנידה, הרי אינה ראויה למרוד ואת אומר כותב, אף הכא ברח ואחר כך חלה משלים, דהו יכיל למימר ליה אילו הוית גבאי לא אבאשתא אילו הייתה אצלי לא הייתה חולה אמר רבי חיננא° אפילו על קדמיתא אתייא היא חלה ואחר כך ברח משלים דהו יכיל מימר ליה אילו הויתה גבאי אינשמת בפריע אילו הייתה אצלי לא הייתה מבריא מהר תנן וקונה את עצמו בשנים, אית תניי תני נמכר לפחות משש ואינו נמכר יותר על שש, ואית תניי תני אינו נמכר לא בפחות משש ולא יותר על שש. אמררבי ירמיה° טעמיה דהדין תנייא שסובר נמכר לפחות משש שהרי פעמים א_לזשהוא נמכר שתים או שלש שנים לפני היובל והיובל בא ומוציא על כורחו וכיוון שיש מציאות שנמכר לפחות משש שנים אף לכתחילה נימכר לפחות משש תנן יוצא ביובל דכתיב (ויקרא בהר כה נד) ואם לא יגאל באלו ויצא בשנת היובל ובגירעון כסף דכתיב (ויקרא בהר כה נא נב) אם עוד רבות בשנים ואם מעט נשאר בשנים והרי כבר נאמר כפי שניו ישיב גאולתו וכי אין אנו יודעין שאם יש רוב אין מיעוט ואם יש מיעוט אין רוב. אמר רבי הילא° אילעא פעמים שהשנים מרובות על השכר שבו נקנה כגון שמחיר העבודה התייקר ובסכום שקיבל העבד היה צריך לעבוד פחות משש שנים ופעמים שהשנים מעוטות מן השכר כגון שמחיר העבודה הוזל ובסכום שקיבל העבד היה צריך לעבוד יותר משש שנים מניין אתה אומר שאם א_לחנמכר בשש מנים ממנה מנה לשנה והשביח והרי הוא יפה שנים עשר מנה ממאתים מאתים לשנה מניין שאינו מחשב עמו אלא ממנה מנה תלמוד לומר מכסף מקנתו נמכר בשנים עשר מנה ממאתים מאתים לשנה והכסיף ועמד על שש מנים מנה מנה לשנה מניין אתה אומר א_לטשאינו מחשב עמו אלא במנה לשנה תלמוד לומר כפי שניו ישיב את גאולתו, למדנו בנמכר לגוי שכשהוא נגאל ידו לעליונה, מניין בנמכר לישראל כשהוא נגאל ידו לעליונה, שכיר שכיר לגזירה שוה בנמכר לגוי כתיב (ויקרא בהר כה נ) כימי שכיר יהיה עימו ובנמכר לישראל כתיב (דברים ראה טו יח) כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים מה שכיר האמור לגוי כשהוא נגאל ידו לעליונה — אף שכיר האמור לישראל כשהוא נגאל ידו לעליונה. בנמכר לנכרי כתיב (ויקרא בהר כה מח מט) אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו °רבי אומר: מה תלמוד לומר "יגאלנו יגאלנו" ג' פעמים? לרבות כל הגאולות שיהו כסדר הזה. כתיב (ויקרא בהר כה נד) ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל °רבי יוסי הגלילי אומר באלה בקרובים לשחרור ובשאר כל אדם לשיעבוד °רבי עקיבא בן יוסף אומר באלה בקרובים לשיעבוד ובשאר כל אדם לשיחרור אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא ושניהן מקרא אחד דורשין דכתיב ואם לא יגאל באלה °רבי יוסי הגלילי דריש ואם לא יגאל באלה בקרובים אלא באחרים משעבד עד היובל ויוצא °רבי עקיבה דריש ואם לא יגאל אלא באלה בקרובים משלים שיעבודו עד היובל ויוצא מה הדין לדברי חכמים אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא א_מבין זה ובין זה לשחרור ותני כן גבי שדה אחוזה (ויקרא בהר כה כו) ואיש כי לא יהיה לו גאל והשיגה ידו ומצא כדי גאלתו והשיגה ידו יד עצמו ומצא כדי גאולתו על ידי אחרים מה השגת יד של
אמר רבי בון בר חייה בשם רבי הושעיה, בעא ניחא, חלה ואחר כך ברח, נראה לנו שלא משלים. כן? כי בעצם האדון לא הפסיד כלום. אבל ברח ואחר כך חלה, מה דין? כלומר, אם הוא קודם כל ברח ואחרי זה על כוחו חלה, מה הדין? אמר רבי חייה בר אדא נשמעינה מן הדא, המורדת על בעלה, אז כותבין לו איגרת מרד על כתובתה. ותני רבי חייא, נדה וחולה וארוסה ושומרת יבם כותבין לו איגרת מרד על כתובתה. שואל הגמרא מה אנן קיימין. אם בשמרדה עליו והיא נידה, כלומר אם היא מרדה כשהיא כבר נידה, אז התורה המרידתה עליו. כן? הרי התורה אסרה אותה, את עצמה עליו. אז זה בעצם לא שהוא לא הפסיד כלום. אז למה שייכתוב לה שטר מרידה? אלא כן אנן קיימין, בשמרדה עליו עד שלא באת נידה ובאת לנידה. אז הרי אינה ראויה למרוד ואת אומר כותב. כלומר, הרי בזמן הנידה היא לא ראויה למרוד, ואתה אומר אבל מכל מקום כיוון שהיא מרדה בו לפני כן, אז גם על זמן שהיא נידה הוא כותב.
אז אף הכא, ברח ואחר כך חלה משלים. הוא יכול לומר לו, אילו הוית גבאי לא אבאשתא, אם היית אצלי לא הבאשת, לא היית חולה. אמר רבי חיננא אם זה ככה, אפילו על קדמיתא אתייא היא, כן, מה, לא אמרנו שאם חלה וברח אז פשוט לנו שהוא לא צריך להשלים? הוא אומר לא, ישלים. ד"ו יכיל למימר ליה, אני יכול לומר לו אילו היית גבאי, אינשמת בפריע, היית מבריא במהירות.
תנן אמרנו במשנה וקונה את עצמו בשנים. אז אית תניי תני נמכר משש ואינו נמכר יותר על שש, כמו שעבד עברי יכול להימכר לפחות משש שנים אבל לא יותר משש. ואית תניי תני אינו נמכר לא בפחות משש ולא יותר על שש. אמר רבי ירמיה טעמיה דהדין תנייא, שסובר שנמכר לפחות משש שנים, כי פעמים שהוא נמכר שתים או שלש שנים לפני היובל והיובל בא ומוציא על כורחו, כן, הרי היובל מוציא אותו. אז זה שנמכר לפחות משש שנים - כיוון שיש מציאות שהוא נמכר לפחות משש שנים, אז גם לכתחילה מותר למכור לפחות משש שנים.
דכתיב ובגירעון כסף, מאיפה העבד יוצא? דכתיב אם עוד רבות בשנים ואם מעט נשאר בשנים. שהרי לכאורה כבר נאמר כפי שניו ישיב את גאולתו, וכן אין אנו יודעין שאם יש רוב אין מיעוט יש מיעוט אין רוב. אם יש עוד הרבה שנים לעבוד אז אין מיעוט שנים, אם יש מיעוט שנים אין עוד רוב.
אמר רבי הילא הכוונה שפעמים שהשנים מרובות על השכר, כגון נניח מחיר העבודה התייקר ואז בסכום שקיבל העבד הוא היה צריך לעבוד פחות שנים. ופעמים השנים מעוטות מן השכר', כגון נניח שהמחיר של העבודה הוזל ואז בסכום שהעבד קיבל, הוא היה צריך לעבוד יותר משש שנים.
מניין אתה אומר נמכר ממנה מנה, נניח קנינו אותו במנה לשנה, והשביח והרי הוא יפה ממאתים, מאתים לשנה. אז מניין שאינו מחשב עמו אלא ממנה מנה תלמוד לומר מכסף מקנתו, כלומר מחשבים את זה לפי המחיר שהוא נקנה, לא לפי מחיר שהוא שווה עכשיו. נמכר והכסיף ועמד על מנה, כלומר הוא פחת, ועכשיו הוא עומד על מנה לשנה. מניין אתה אומר שאינו מחשב עמו אלא במנה תלמוד לומר כפי שניו ישיב את גאולתו, כן, לפי המצב עכשיו לא לפי מחיר קניין.
למדנו בנמכר לגוי כשהוא נגאל ידו לעליונה, מניין בנמכר לישראל כשהוא נגאל ידו לעליונה? אז אמר שכיר שכיר לגזירה שוה. בנמכר לגוי כתיב "כי ימכר שכיר יהיה עמו", ונמכר לישראל כתיב "כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים". אז מה שכיר האמור לגוי כשהוא נגאל ידו לעליונה אף שכיר האמור לישראל כשהוא נגאל ידו לעליונה.
עכשיו בנמכר לגוי כתיב "אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו". גם הכתוב שלוש פעמים יגאלנו. רבי אומר מה תלמוד לומר יגאלנו יגאלנו שלושה פעמים? לרבות כל הגאולות שיהו כסדר הזה.
אז כתיב ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל. רבי יוסי הגלילי אומר באלה לשחרור, כלומר בקרובים הוא נגאל זה לשחרור, אם הם פודים אותו הוא משתחרר לגמרי. ובשאר כל אדם לשיעבוד, כלומר אנשים אחרים שפודים אותו, אז בעצם הוא יהיה עבד שלהם. רבי עקיבא אומר באלה לשיעבוד, דווקא הקרובים לא משחררים אותו, הם פודים אותו לשיעבוד שיעבוד אצלהם, ובשאר כל אדם לשיחרור.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן ושניהן אחד דורשין. דכתיב ואם לא יגאל באלה ויצא ביובל, זאת אומרת הוא עובד עד היובל. רבי יוסי הגלילי דריש ואם לא יגאל באלה אלא באחרים משעבד ויוצא. אבל רבי עקיבה דריש ואם לא יגאל אלא באלה משלים ויוצא.
שואלת הגמרא מה דברי חכמים? ראינו את רבי יוסי הגלילי, את רבי עקיבא, מה דעת חכמים? אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן, בין זה ובין זה לשחרור. כלומר בין אם אדם אחר, בין אם הקרובים, כל מי שפודה אותו הוא משתחרר.
ותני כן, גם באותו דין למדנו גם בבית שדה אחוזה. כתוב "ואיש כי לא היה לו גואל" והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו, "והשיגה ידו" זה יד עצמו, "ומצא כדי גאולתו" על ידי אחרים, מישהו אחר ייתן את הכסף. עכשיו מה השגת יד של עצמו לעצמו? הרי אם הוא פודה את הקרקע זה לעצמו, אז גם השגת יד אחרים לעצמו, כלומר גם אם אחרים הם ששמו את הכסף גם אז יוצא לחירות.
[דף ח עמוד א]
עצמו לעצמו אף השגת ידי אחרים לעצמו וגבי עבד זוכה לעצמו ויוצא לחרות אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא לדברי מי שהוא אומר לשיעבוד משלים את השנים שעוד נותרו לשיעבוד לגוי אם עבד ארבע שנים משלים עוד שנתים ויוצא והתני אם משגאלו הרי הוא כנמכר לו משעבד ויוצא משמע שמשתעבד בו שש שנים אמר רבי אבא מרי° לית כאן אין גורסים משעבד בו ויוצא אלא משלים ויוצא תני רצו קרוביו ליגאל מראשון מהגוי גואלין להן רצו קרוביו ליגאל משני מהישראל שגאל מהגוי אין גואלין להם אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא אתייא כמאן דאמר באלה בקרובים לשחרור ובשאר כל אדם לשיעבוד כי אם גם אחרים גאלים לשיחרור למה צריך לגאל משני שמואל בר אבא° בעא קומי רבי יסא° אסי הכא בעבד עברי שנמכר לגוי כתיב (ויקרא בהר כה נ) וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל והכא במקדיש שדה אחוזה כתיב (ויקרא בחקותי כז יח) וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות, ודרשינן שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים הכא גבי עבד עברי את מחשב חדשים ושנים ויוצא ולמה גבי שדה אחוזה א_מאלית את מחשב חדשים ושנים ויוצא אלא רק שנים אמר ליה שנייא היא שהקישה התורה עבד עברי לשכיר דכתיב (ויקרא בהר כה נ) כימי שכיר יהיה עמו מה זה מחשב חדשים ויוצא אף זה מחשב חדשים ושנים ויוצא באמה עבריה כתיב (שמות משפטים כא יא) אם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חינם אין כסף ויצאה חינם אילו ימי הבגרות אין כסף אילו א_מבהסימנין ויאמר באחת מהם ויצאה אין כסף ללמד שיוצאת בסימני נערות ודי בכך שהרי אילו נאמר באחת מהן הייתי אומר אם בסימנים היא יוצאה לא כל שכן בימות הבגר, אילו כן הייתי אומר שמה שנאמר ויצאה אין כסף שהכוונה לימות הבגר, והדין נותן, הואיל והיא יוצאה מרשות האב ויוצאה מרשות האדון, מה מרשות האב אינה יוצאה בסימנין אלא בבגר אף מרשות האדון לא תצא בסימנין אלא בבגר לפום כן צריך מימר ויצאה חנם אילו ימי הבגר אין כסף אילו הסימנין
לפי תלמוד ירושלמי מסכת קידושין דף ח. אומרת הגמרא אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן מי שהוא אומר לשיעבוד משלים ויוצא. כלומר שהקרובים גואלים את העבד לשעבוד, אז הוא משלים את השנים שלו לשעבוד לגוי ויוצא. כלומר, נניח אם היה צריך עבד כבר ארבע שנים אצל הגוי, משלים עוד שנתיים ויוצא.
אומרת הגמרא והתני אם משגאלו הרי כנמכר לו משעבד ויוצא, משמע בשביל שהשתעבד בו שש שנים, כי הרי כתוב כי הוא נמכר כמו נמכר נמכר לו הרי עבד נמכר לשש שנים. אמר רבי אבא מרי לית כאן משעבד ויוצא אלא משלים ויוצא. כן, בעצם רק משלים את השנים ויוצא, את השנים לגירסה.
ודבר התני, למדו ברית השומרת: רצו קרוביו ליגאל גואלין להן, רצו קרוביו ליגאל אין גואלין להם. כלומר, אם רוצים לגאול אותו מהגוי הם גואלים, אבל אם רוצים לגאול אותו מהשני, כלומר אם כבר ישראל כלשהו שלא קרוב שלו גאל אותו, ואז הם רוצים לגאול אותו ממנו - הם לא גואלים.
אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן אתייא כמאן דאמר באלה לשחרור ובשאר כל אדם לשיעבוד. כן, זה יסתדר רק לפי הדעה הזאת, ששאר כל אדם זה לשעבוד. כי אם גם שאר כל אדם פה גואלים אותו לחירות, אז מה שייך לומר שהקרובים לא יכולים לגאול אותו מהשני? הרי כבר ישראל בן חורין.
שמואל בר אבא בעא קומי רבי יסא: הכא בעבד עברי שנקנה לגוי כתיב וחשב עם קונה משעת המכרו עד שנת היובל, והכא במקדיש שדה אחוזה כתיב וחשב וקונה את הכסף מקדיש השנים הנותרות. מדרשינן שנים או דמחשב את מחשב חדשים ושנים ויוצא, לית את מחשב חדשים ושנים ויוצא. אז זה כבר קשה - למה הכא גבי עבד אמרינן שמחשב חודשים ושנים ויוצא, ולמה גבי שדה אחוזה לית אמרינן מחשב חודשים ושנים ויוצא אלא רק שנים?
אמר ליה שנייא היא תורה לשכיר, דכתיב כי משכיר יהיה עימו. מה זה מחשב חדשים ויוצא, אף זה מחשב חדשים ושנים ויוצא. כן, הרי שכיר זה עובד לפי חודשים, אז גם עבד עברי מחשבים לו את החודשים ויוצא.
ודבר הבא, מה עברי הכתיב, אם שלושה אלה לא יעשה לה, ויצאה חנם אין כסף. אז למדו מכאן ויצאה חנם אילו ימי הבגרות, אין כסף אילו הסימנין. שואלת הגמרא ויאמר באחת מהם - כלומר הכוונה שהוא היה יכול לומר דווקא את העניין של יצא ואין כסף ללמד אותה בנערות ודי בכך.
אילו נאמר באחת מהן הייתי אומר אם בסימנים היא יוצאה לא כל שכן בימות הבגר. עונה הגמרא אילו כן הייתי אומר ימות הבגר, והדין נותן, הואיל והיא יוצאה מרשות האב ויוצאה מרשות האדון, מה מרשות האב אינה יוצאה אלא... כלומר, אם היה כותב רק אחת מהן, הייתי אומר שהכוונה היא בימות הבגר. ועדיין נותן הדין - מה מרשות האב אינה יוצאה אלא בבגר, אף מרשות האדון לא תצא אלא בבגר. כן, אז לכן הייתי אומר שאם התורה כתבה דבר אחד כנראה זה בגר.
אז לכן לפום כן צריך מימר ויצאה חנם אילו ימי הבגר אין כסף אילו הסימנין. שואלת הגמרא או חליף - אולי נאמר הפוך, יצאה חנם אלו נערות ואין כסף זה ימי בגרות? למה? כי זה לפי סדר הגיל - סימני נערות קודמים לסימני בגרות. אז אם כתוב יצאה חנם אין כסף, אז כנראה יצאה חנם זה בימי נערות ואין כסף זה בבגרות.
[דף ח עמוד ב]
או חליף ונאמר יצאה חנם אלו ימי נערות אין כסף אלו ימי בגרות שהרי סימני נערות קודמים לסמני בגרות אמר רבי תנחומא° בר אבא בשם רבי חונה° דדרשינן אין כסף במקום שיש כסף לאב אין כסף לאדון וזה בימי נערות שכסף קידושיה לאביה אבל בבגרות אין האב זכאי בכסף הקידושין כתיב (שמות משפטים כא ח) אשר לא יעדה והפדה מלמד שאינו מייעדה לו עד שיהא ביום די זמן כדי לפדותה ובמעשה ידיה שוה פרוטה ובגירועיה שוה פרוטה דברי °רבי יוסי בי רבי יהודה דמעות ראשונות לאו לקידושין ניתנו וחכמים אומרים א_מגמיעד והולך עד דימדומי חמה דמעות ראשונות לקידושין ניתנו אמר רבי חייה בר אדא° הכל מודין בעבד עברי עד שיהא שם שוה פרוטה ואם לא נשאר שווה פרוטה אינו יוצא בגרעון כסף יאות אמר °רבי יוסי בי רבי יהודה שהרי מקדשה תמורת העבדות שהיא עוד נשארה חייבת לו מה טעמא דרבנין הרי כסף אין כאן מעשה ידים אין כאן במה הוא מייעדה אמר רבי זעירא° א_מדמייעדה בדברים דמעות ראשונות לקידושין ניתנו כדתני רבי הושעיה° כיצד הוא מייעדה אומר לה בפני שנים הרי את מיועדת לי על דעתיה ד°רבי יוסי בי רבי יהודה בסוף נותן לה כסף לייעודים דמעות ראשונות לאו לקידושין ניתנו על דעתון דרבנין משעה ראשונה ניתן כסף לייעודים מה נפקא מביניהון מעשה ידיה מאן דאמר בסוף נתן לה כסף לייעודים מעשה ידיה שעשתה מיום הקניה עד שעת נישואיה של האדון שעד אז הייתה שיפחה מאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף של ייעודים מעשה ידיה של אביה שהתברר למפרעה שלא היתה שפחה אלא ארוסה משעה ראשונה ומעשה ידי ארוסה לאביה ולא היא אפילו כמאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף לייעודים
אמר רבי תנחומא בשם רבי חונה, אורחא מדרשינן אין כסף שיש כסף לאב אין כסף לאדון. כן, ככה דורשים את זה. וזה - הרי בימי נערות כסף הקדושין לאביה, אבל בבגרות הרי האב לא זכאי בכסף קדושין. אז לכן חייבים להגיד שאין כסף זה בימי נערות ויצאה חנם זה בבגרות.
ודבר הכתיב אשר לא יעדה והפדה, מלמד שאינו מייעדה לו עד שיהא ביום כדי לפדותה, ובמעשה ידיה שוה פרוטה, ובגירועיה שוה פרוטה, דברי רבי יוסי בי רבי יהודה, שסבירא ליה כי מעות ראשונות לאו לקידושין ניתנו. אז זה צריך שיישאר עדיין שווי מסוים לעבד העבריה, ואז הוא כאילו מקדש אותה באותו שווי.
וחכמים אומרים מיעד והולך עד דימדומי חמה. כן, סבירא להו שמעות ראשונות הן בעצם ניתנו לקדושין.
אמר רבי חייה בר אדא הכל מודין בעבד עברי עד שיהא שם שוה פרוטה. כלומר בעבד עברי ברור שכן, כי הרי שמה אין כסף ייעוד, אז לכן בזה כולם מודים שאם לא נשאר שווה פרוטה כבר לא יכול ליעדה בכסף.
אומרת הגמרא יאות אמר רבי יוסי בי רבי יהודה - כלומר הרי הוא מקדש אותה תמורת העבדות שעוד נשארת חייבת לו, אז לכן חייב להישאר משהו - חייב להישאר עוד זמן שעוד חייבת לו עבודה, ואז בתמורת זה הוא מקדש אותה.
אבל מה טעמא דרבנין? למה חכמים סוברים שהוא יכול לקדש אותה עד הרגע האחרון? הרי כסף אין כאן, מעשה ידים אין כאן, במה הוא מייעדה?
אמר רבי זעירא מייעדה בדברים. אם כי סבירא ליה שמעות ראשונות ניתנו לקדושין, אז הכסף כבר קיים, רק צריך להגיד לה.
תני רבי הושעיה כיצד הוא מייעדה, אומר לה בפני שנים הרי את מיועדת לי.
ודבר: מה נפקא מינה, על דעתיה דרבי יוסי בי רבי יהודה בסוף נותן לה כסף לייעודים. כלומר הוא חייב לתת לה כסף אחר - כמו שאמרנו, שבעצם הוא סובר שמעות ראשונות לאו לקידושין ניתנו.
אבל על דעתון דרבנין משעה ראשונה ניתן כסף לייעודים. כלומר הכסף הראשון שניתן - האבא נותן. הקונה נותן לאבא את הכסף, וזה לצורך ייעוד.
מה נפקא מביניהון - מעשה ידיה. מאן דאמר בסוף נתן לה כסף לייעודים - מעשה ידיה... שעשתה מיום הקנייה עד שעת ייעודה של האדון, כי עד אז היא הייתה שפחה. של מאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף של ייעודים - מעשה ידיה של אביה, כי אז מתברר שהיא לא הייתה שפחה אלא ארוסה משעה ראשונה, ואז מעשה ידיה ארוסה הרי לאביה.
אפילו כמאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף לייעודים - מעשה ידיה של בעלה. למה? שנעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שמעשה ידיך שלי, כי הוא מתנה את זה עליה.
[דף ט עמוד א]
מעשה ידיה של בעלה, שנעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שמעשה ידייך שלי, היה נשוי את אחותה ומתה, מאן דאמר בסוף ניתן כסף לייעודים אינה צריכה כסף אחר ומאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף לייעודים צריכה כסף אחר ולא היא דאפילו כמאן דאמר בסוף ניתן כסף לייעודים צריכה כסף אחר למה שאין קטנה מתקדשת מעצמה וכשהאב מכר את ביתו כאילו אמר בשעת המכירה לבתו קבלי כסף קידושייך אבל כשמכרה לבעל אחותה אין משמעות להסכמת האב לקידושין שהרי כל עמא מודיי שאין קידושין תופסין בעריות °רבי יוסי בי רבי יהודה שאמר שמתקדשת בגרעונה וצריך שישאר שם שוה פרוטה מיסבר סבר דאילין ייעודין דהכא קידושי תורה הן ואשה מתקדשת במלוה אמר רבי אבון° אתייא ד°רבי יוסי בי רבי יהודה כ°רבי שמעון בן אלעזר שסובר שאשה מתקדשת במלוה אם הכסף קיים דתני הרי את מקדשת א_מהבפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד, אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת התקדשי לי במלוה שיש לי בידך והלכה ומצאתה שנגנבה או שנאבדה אפילו נשתייר בה שוה פרוטה אינה מקודשת אמר °רבי שמעון בן אלעזר משום °רבי מאיר מלוה כפקדון אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת כמה ד°רבי שמעון בן אלעזר עביד מלוה כפיקדון כן °רבי יוסי בי רבי יהודה עביד ייעודים כמלוה תני כתיב (שמות משפטים כא ט) ואם לבנו ייעדנה, לבנו הוא מייעדה אינו מייעדה לאחין, וייעדנה לאחין מקל וחומר, מה אם הבן שאינו קם תחתיו לחליצה ולייבום הרי הוא א_מומייעדה לו, אחיו שהוא קם תחתיו לחליצה ולייבום אינו דין שייעדנה לו, לא, אם אמרת בבן א_מזשהוא קם תחתיו בשדה אחוזה ואם האב או הבן פדו את השדה שהקדיש האב אינה יוצאה לכהנים ביובל דכתיב (ויקרא בחקותי כז כ) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד איש אחר ולא בנו תאמר באחיו שאינו קם תחתיו בשדה אחוזה ויקם בשדה אחוזה מקל וחומר דמה אם הבן שאינו קם תחתיו לחליצה ולייבום הרי הוא קם תחתיו בשדה אחוזה אחיו שקם תחתיו בחליצה ויבום אינו דין שיקום תחתיו בשדה אחוזה תלמוד לומר ואם לבנו ייעדנה, לבנו הוא מייעדה ואינו מייעדה לאחיו, ואם לבנו ייעדנה לבנו הוא מייעדה ואינו מייעדה לבן בנו שמואל בר אבא° בעא קומי רבי זעירא° בפרשת נחלות את עבד א_מחבן בן כבן שאם האבא מת ונשארו בתו ובן בנו בן בנו יורש ולא הבת, כי בן הבן דינו כמו הבן, ואמאי הכא בייעוד לית את עבד בן בן כבן אמר רבי זעירא° מאן דאמר לי הדא מילתא אנא משקי ליה קונדיטון אמר רבי תנחום° שניא פרשת נחלות שהרי עשיתה א_מט אח כבן, וכן שאר כל הקרובים כבן, שכל הקרוב יותר יורש, לעומת זאת בייעוד לא תלוי בקרבה לכן אין את עושה בן בן כבןהתיבון רבנן דקיסרין הרי פרשת הטומאה הרי עשית א_נאח כבן ושאר כל שבעת הקרובים כבן ונטמא להם ואין את עושה בן בן כבן ואינו נטמא לבן בנו רואים שבן בן גרוע מהאח אמר הא אזיל הלך קונדיטון תני ואם לבנו ייעדנה א_נאלדעת שצריך הסכמתו כך שזה שייך רק בגדול אמר רבי יוחנן° בר נפחא לית כאן לדעת שאף לבנו קטן יכול לייעד ולא צריך דעתו אמר רבי יעקב בר אחא°
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת קידושין, דף ט'. נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא היה נשוי את אחותה ומתה. כלומר אותו אחד שקנה את הקטנה לשפחה כנענית עבריה, אז הוא היה נשוי את אחותה ומתה אחרי זה. אז מאן דאמר בסוף ניתן כסף ליעודין, אינה צריכה כסף אחר. כן? כי בעצם היא לא נחשבת ארוסה מההתחלה. אז כיוון שאחותה מתה לפני שהוא מקדש אותה, זה בסדר. אבל מאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף ליעודין, כלומר היא כבר ארוסה שלו מתחילה, צריכה כסף אחר.
ולא היא, אלא אפילו למאן דאמר בסוף ניתן כסף ליעודין, צריכה כסף אחר. למה? כיוון שאין הקטנה מתקדשת מעצמה, וכשהאב מוכר את בתו זה כאילו הוא אומר בשעת המכירה שהוא מסכים, כאילו הוא אומר לה 'קבלי כסף', כדי שהיא נותנת לה את הזכות לקבל בעצמה את כסף הקידושין. אבל כשהוא מוכר לבעל אחותה, פה בטוח הוא לא הסכים - אין פה משמעות להסכמת האב לקידושין, כי כל עמא מודיי שאין קידושין תופסין בעריות.
רבי יוסי בי רבי יהודה סבר שהיעודין הללו הן קידושי תורה. אבל אישה מתקדשת במלווה? כן. כלומר יוצא מכאן שאם לפי הדעה שאומרת שהיא מתקדשת ביעודין, אז כאילו כביכול יש לו איזה חוב, והוא מקדש אותה באותו סכום שעוד נשאר מהחוב. אז איך אישה מתקדשת במלווה? אמר רבי אבון, אתייא דרבי יוסי בי רבי יהודה כרבי שמעון בן אלעזר, שהוא סובר שכן מתקדשת במלווה.
תני, בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד, אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. אבל אם אמרה 'התקדשתי במלווה שיש לי בידך', והלכה ומצאתה שנגנבה או שנאבדה, אז אפילו אם השתייר בה שווה פרוטה אינה מקודשת, כי לא מתקדשים במלווה. אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר, מלוה כפקדון, אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. אם כן, כמו שרבי שמעון בן אלעזר אוחז מלווה כפיקדון, כן רבי יוסי בי רבי יהודה עביד יעודין כמלווה. ואז בעצם היא יכולה להתקדש אם נשאר שווה פרוטה, כי הוא סובר שגם במלווה אם נשאר שווה פרוטה אפשר להתקדש.
תני, כתיב ואם לבנו ייעדנה. כלומר לקונה את האמה העבריה מותר לייעד אותה לעצמו או לבנו, אבל אינו מייעדה לאחי. שואלת הגמרא, ויעדנה לאחים מקל וחומר, כי מה אם הבן שאינו קם תחתיו לחליצה ולייבום הרי הוא מייעדה לו, אחיו שהוא קם תחתיו לחליצה ולייבום אינו דין שייעדה לו? אומרת הגמרא, לא, אם אמרת בבן שהוא קם תחתיו בשדה אחוזה. הרי אדם שמוכר שדה אחוזה, אם האב או הבן פודים את השדה, אז היא לא יוצאת לכוהנים ביובל, כי כתוב 'אם מכר את השדה למשחרר לא יגאל עוד' - הוא ישחרר אבל לא בנו. תאמר באחיו שאינו קם תחתיו בשדה אחוזה - הרי אם האח קונה את השדה זה כן יוצא ביובל לכוהנים.
אז אומרת הגמרא, אדרבה, גם בזה יש מקום לשאלה - ויקום האח בשדה אחוזה מקל וחומר, שגם הוא אם יקנה את השדה היא לא תצא ביובל לכוהנים, מקל וחומר: מה הבן שאינו קם תחתיו לחליצה ולייבום היה קם תחתיו בשדה אחוזה, האח שקם תחתיו לחליצה וייבום אינו דין שיקום תחתיו בשדה אחוזה? דין תלמוד לומר ואם לבנו ייעדה, לבנו הוא מייעדה ואינו מייעדה לאחיו.
ואם לבנו ייעדנה - ממשיכים באותה צורת לימוד: לבנו הוא מייעדה ואינו מייעדה לבן בנו. שמואל בר אבא בעא קומי רבי זעירא, בפרשת נחלות תעביד בן בן כבן - כי אנחנו יודעים שאם אדם מת והיה לו בן בן, כלומר הבן שלו מת אבל נשאר לו בן הבן, והיה לו גם בת, אז בן הבן יורש ולא הבת, כי בן הבן נחשב כמו הבן. אז למה ביעוד לית את בן בן כבן? אמר רבי זעירא, מאן דאמר לי הדא מילתא אנא משקי ליה קונדיטון - שאלה קשה, מי שיענה לי יקבל פרס.
אמר רבי תנחום, אני אענה לך תשובה: פרשת נחלות הרי עשיתה אח כבן, ושאר כל כבן, כי פרשת נחלות זה עניין של קרבה - שכל הקרוב יותר יורש. לעומת זאת ביעוד לא תלוי בקרבה, לכן אין את עושה בן בן כבן. אמר, אזיל קונדיטון - כלומר לא מתאימה התשובה, הפסדתי את הפרס.
תני, כתיב ואם לבנו ייעדנה לדעת - כלומר צריך את הסכמתה. אמר רבי יוחנן, לית כאן לדעת - כמו שהוא סובר שאפילו לבנו קטן יכול לייעד, לא צריך דעת. אמר רבי יעקב בר אחא, אית כאן כרבי יוסי בי רבי יהודה - צריכים לגרוס לדעת, כי זו המשנה שדעת רבי יוסי בי רבי יהודה שהמעות הראשונות לא ניתנו לקידושין, אבל כשהוא מקדש הוא צריך להגיד לה 'את מקודשת לי', ובעצם צריך את דעתה - צריך פה דעת.
[דף ט עמוד ב]
כן אית כאן אפשר לגרוס לדעת כ°רבי יוסי בי רבי יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו וכשמקדש צריך את דעתה אמר שמואל בר אבודמא° אפילו תימר אית כאן לדעת כ°רבי יוסי בי רבי יהודה דווקא דעתה אבל דעתו אינו צריך דכתיב ואם לבנו ייעדנה אפילו קטן כתיב אם לבנו ייעדנהרבי יוחנן° בר נפחא אמר מייעדנה בין לבנו גדול בין לבנו קטן בין לדעת בין שלא לדעת רבי שמעון בן לקיש° אמר אינו מייעדה אלא לבנו גדול א_נבובלבד לדעת תני בן תשע שנים ויום אחד עושה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא דהוא פתר לה בייעודין שהאבא יכול לייעד לבנו הקטן והקדושין תופסים מהתורה, ניחא שקטן עושה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° דהוא פתר לה בנישואין רגילים שלדעתו אין יעוד לקטן תהא פטורה מן החליצה ומן הייבום שהרי אין קידושין לקטן דתנינן א_נגנשא הקטן אשה ומת הרי זו פטורה אמר רבי אבון° אתייא דרבי שמעון בן לקיש° כ°רבי יוסי בי רבי יהודה שסובר שיש מציאות שיהיה קידושין לקטן מהתורה ותני כן א_נדבן תשע שנים ויום אחד עד בן שתים עשרה שנים ויום אחד שהביא שתי שערות, הרי זו שומא °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר הרי אילו סימנין אמר רבי יעקב בי רבי בון° בשם רבי יוסי בן חנינה° והן שעמדו בו בשעת סימנין שישארו עד גיל שלוש עשרה ויום רבי יוסי° בר זבידא בעי עמדו בו בשעת סימנין למפריעו הוא נעשה איש או מיכן ולבא נפקא מינא אם אחר נתן לה קידושין אמר ליה רבי אבון° פשיטא ליה דלמפריעו הוא נעשה איש וכל שכן להבא דהא פתר ליה הדא דרבי שמעון בן לקיש° כ°רבי יוסי בי רבי יהודה ולמה רבי יוסי° בר זבידא לא פתר הדא דרבי שמעון בן לקיש° כ°רבי יוסי בי רבי יהודה בבן תשע שהביא שתי שערות אמר רבי מנא° בן יונה דהיא צריכה ליה שהוא נספק בדין זה דרבי יוסה° אסי בעי עמדו בו בשעת סימנין למפריעו הוא נעשה איש או מיכן ולבא ניחא שתהיה אלמנה מקטן, או שייעדה לו אביו כשהוא קטן ומת, או בבן תשע שהביא שתי שערות, אבל איך יתכן שתהיה גרושה הרי אין גרושי קטן כלום תיפתר שבא עליה כשהוא בן תשע, או שייעדה לו אביו כשהוא קטן, או בבן תשע שהביא שתי שערות ומשהגדיל נתן לה גיטו איך יתכן שתהיה חלוצה מקטן תיפתר שבא עליה ומת וחלצו לה אחין ועל ידיו היא נעשית חלוצה לרבי יוחנן° בר נפחא שאמר שהאבא יכול לייעד לבנו הקטן מעתה אפילו פחות מבן תשע אמראבי שמואל בר אבודמא° וכיני אלא למה נקט בן תשע בגין דתנא כולהון תשע שכל שאר הדברים שמופיעים ברשימה שייכים רק בבן תשע תנא אוף הדא עמהון אמר רבי יהודה בן פזי° בשם רבי יהושע בן לוי° מאחז למד °רבי יוסי בי רבי יהודה דתני אחז הוליד בן תשע שבן עשרים היה כשמלך וט”ו שנים מלך נמצאו כל שנותיו ל”ה וחזקיה° בנו היה בן כ”ה כשאביו מת נמצא שחזקיה° נולד כשאחז היה בן עשר שנים ואם תחסר ט' ירחי עיבור נמצא שהיה בן ט' שנים כשנתעברה אשתו והרן בן שש שאברהם היה גדול מנחור שנה אחת ונחור היה גדול מהרן שנה אחת נמצא הרן קטן מאברהם שתי שנים, אברהם היה גדול משרה עשר שנים, תן שנה לעיבורה של מלכה ושנה לעיבורה של יסכה שהיא שרה, הרי כשהוליד היה בן שש
אמר שמואל בר אבודמא, אפילו תאמר אית כאן כרבי יוסי בי רבי יהודה, אבל דווקא דעתה, ודעתו לא צריך, דכתיב ואם לבנו ייעדנה, אפילו קטן. כלומר אפשר להגיד את בנו אפילו קטן, אבל צריך דעת - הכוונה דעתה, כלומר היא עצמה לא יכולה להיות קטנה, צריך שיהיה בה דעת, אבל הבן אפילו קטן.
העלת הגמרא שזה מחלוקת. רבי יוחנן אמר מייעדה בין לבנו גדול בין לבנו קטן בין לדעת בין שלא לדעת. רבי שמעון בן לקיש אמר אינו מייעדה אלא לבנו גדול ובלבד לדעת. ואת זה למדנו מברייתא: בן תשע שנים ויום אחד עושה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. על דעתיה דרבי יוחנן, יכול להעמיד את זה שמדובר ביעודין - הרי אבא יכול לייעד את בנו הקטן, את האמה העבריה, לבנו הקטן והקידושין תופסים מהתורה. אז ניחא שקטן עושה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.
אבל על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש, שהוא פתר לה בנישואין רגילים - הרי הוא סובר שאין יעוד לקטן, אז הוא חייב להעמיד את זה בנישואין רגילים. אם כן, קטן שנשא, זה כלום - אז תהא פטורה מן החליצה ומן הייבום, שהרי אין קידושין לקטן. דתנינן, נשא אשה ומת הרי זו פטורה - היא לא צריכה חליצה ולא ייבום. אמר רבי אבון, אתייא דרבי שמעון בן לקיש כרבי יוסי בי רבי יהודה, כי הוא סובר שיש מציאות שיהיה לקטן קידושין מהתורה.
ותני כן, בן תשע שנים ויום אחד, בן שתים עשרה שנים ויום אחד שהביא שתי שערות, הרי זו שומא - כלומר על פי תנא קמא, אם הביא שתי שערות מבן תשע עד שתים עשרה שנים, זה נקרא שומא, זה כלום, זה לא סימנים. רבי יוסי בי רבי יהודה אומר הרי אילו סימנין - זה כן סימנים. אמר על זה רבי יעקב בי רבי בון בשם רבי יוסי בן חנינה, והן שעמדו בו בשעת סימנין - כלומר שישארו עד שהוא יגיע לגיל בגרות. אז אם זה ככה, נוכל להעמיד שריש לקיש סובר כרבי יוסי בי רבי יהודה, שיש מציאות שקטן - הקידושין שלו יהיו קידושי תורה, כדוגמה אם הוא הביא סימנים מבן תשע.
רבי יוסי בעי, עמדו בו בשעת סימנין למפריעו הוא נעשה איש או מיכן ולבא? כלומר אם היו לו סימנים מגיל תשע, ועמדו ונשארו עד גיל שתים עשרה-שלוש עשרה, השאלה אם ברגע שהסימנים עמדו התברר שכבר מגיל תשע הוא היה גדול, או שרק עכשיו הוא גדול. הנפקא מינה - אם באה עליה אחר, או אם נתנה קידושין לאחר, מה הדין? אם אני אומר שזה סימנים - מי שבא עליה חייב כרת ומי שנתן לה קידושין לא תפסו; ואם אני אומר שזה לא סימנים - להיפך.
אמר ליה רבי אבון, פשיטא ליה למפריעו הוא נעשה איש כל שכן ל[מיכן ול]בא - הוא אמר, איך יכול להיות לריש לקיש מציאות שקטן, אשתו תהיה אלמנה לכהן גדול או גרושה וחלוצה אסורה לכהן הדיוט? הוא עומד על זה שהעמיד את דברי ריש לקיש כרבי יוסי בי רבי יהודה. אבל אם אתה אומר שהקטן רק "מיכן ולבא" נעשה גדול, אז עד עכשיו הייתה, בכלל הוא לא היה נשוי לה - אז זה לא פתר כלום.
שואלת הגמרא, ולמה רבי יוסי העמיד ביעודין ולא פתר את דברי ריש לקיש כרבי יוסי בי רבי יהודה בבן תשע שהביא שתי שערות? למה הוא לא העמיד את זה בקטן שהביא שתי שערות, שיתאים לכולם? אמר רבי מנא, צריכה ליה - כיוון שרבי יוסי עצמו הסתפק בזה, דרבי יוסה בעי עמדו בו בשעת סימנין למפריעו הוא נעשה איש או מיכן ולבא, כיוון שהוא הסתפק בזה, הוא לא יכול היה להעמיד את זה כפתרון - כי אם אני אומר שרק "מיכן ולבא", אז זה כלום, אין מציאות של קטן שעושה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, כי הרי הוא היה קטן וקידושיו כלום.
ואומרת הגמרא, ניחא שתהא אלמנה מקטן - כמו שאמרנו, שאביו קידש אותה עבורו כשהוא קטן, או שהוא היה בן תשע והביא שתי שערות. אבל איך יתכן שתהיה גרושה? הרי אין גירושי קטן כלום. ואומרת הגמרא, תיפתר שבא עליה משהגדיל נתן לה ג"ט - כלומר הגט ניתן בעת שהוא גדול, אבל הקידושין היו כשהוא היה קטן.
שואלת הגמרא, איך ייתכן שתהיה חלוצה מקטן? תיפתר שבא עליה ומת וחלצו לה ועל[ ידיה] היא נעשית חלוצה - לא שהוא חלץ לה, אלא שהקטן קידש אותה, וכשהוא מת אחד מהאחים חלץ לה, וזה בעצם חלוצה.
לרבי יוחנן שאמר שאבא יכול לייעד לבנו קטן, מעתה אפילו פחות מבן תשע - למה הברייתא דיברה על בן תשע? אמר שמואל בר אבודמא, וכיני - וכן היא הדין גם פחות מבן תשע, אלא בגין כולהון תשע - כי כל הברייתא עוסקת בבן תשע, תנא אוף הדא עמהון - גם את זה כתב, למרות שזה תופס אפילו פחות מבן תשע.
רבי יהודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי, מאחז למד רבי יוסי בי רבי יהודה שמגיל תשע יש מציאות שהוא יהיה גדול כבר, אם הביא שתי שערות והם נשארו. דתני, אחז הוליד בן תשע, שבן עשרים היה כשמלך וחמש עשרה שנים מלך, נמצאו כל שנותיו שלושים וחמש. וחזקיה בנו היה בן כ"ה כשאביו מת, נמצא שחזקיה נולד כשאחז היה בן עשר שנים. באים להחסיר תשע ירחי לידה - תשע ירחי עיבור - נמצא שהיה בן תשע שנים כשאשתו התעברה.
ו'הרן' (=ערן) היה בן שש - כי אברהם היה גדול מנחור שנה אחת, נחור היה גדול מערן שנה אחת, נמצא שערן היה קטן מאברהם שתי שנים, ואברהם היה גדול משרה עשר שנים. תן שנה לעיבורה של מלכה ושנה לעיבורה של שרה - נמצא שכשנולד ערן, אברהם היה בן שש.
וכלב היה בן עשר - שהרי בן ארבעים שנה היה כשהלך לרגל את הארץ, ובצלאל היה בנו, והוא כבר היה בן ארבע עשרה שנים כשקם המשכן, שהיה בן שלוש עשרה, דכתיב 'איש במלאכתו'. תוריד מהם ארבע עשרה של בצלאל, נשארו עשרים ושש. תוריד שתי שנים לשני עיבורים, נמצא שכלב הוליד כשהיה בן שמונה. אבל זה מתאים רק למאן דאמר שכלב זה בן חצרון, ולא לכלב בן יפונה - אם זה אנשים אחרים אז אין פה שום ראיה.
[דף י עמוד א]
וכלב בן עשר שבן ארבעים שנה היה כשהלך לרגל את הארץ ואז בצלאל בן בנו היה בן י”ד שנים דכשהוקם המשכן היה בן י”ג דכתיב איש במלאכתו הורד י”ד של בצלאל נשארו כ”ו הורד שתי שנים לג' הריונות נמצא שכל אחד הוליד כשהיה בן שמונה וזה מתאים רק למאן דאמר הוא כלב בן חצרון הוא כלב בן יפונה אבל אם זה לא אותו אדם כל החשבון נופל מכרה לזה וקידשה לזה שיחק האב באדון ונשואה לשני דברי °רבי יוסי בי רבי יהודה וחכמים אומרים א_נהלא שיחק האב באדון ויכול הראשון ליעדה לאישה ל°רבי יוסי בי רבי יהודה דהוא סבר מעות ראשונות לא ניתנו לקידושין נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, אילו האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשני אף כאן מקודשת לשני לדברי חכמים שסוברים שמעות ראשונות ניתנו לקידושין נעשה כאומר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלשים יום, אילו האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשניהן וצריך שיתן האחד גט ואף כאן הרי זה כאומר הרי היא מקודשת מכבר לכשירצה האדון לייעד ולא שיחק האב באדון וגם קידושי הראשון תופסים
מ+ אנחנו לומדים משנת קידושין, דף י', ונתחיל מהשורה השלישית.
אומרת הגמרא מכרה לזה וקידשה לזה. כלומר, אם האבא מכר את הבת שלו לאמה לאדם אחד ומיד הלך וקידש אותה לאדם אחר, אז שיחק האב באדון ובעצם היא מקודשת לשני, דברי רבי יוסי בי רבי יהודה. וחכמים אומרים לא שיחק האב באדון ובעצם האדון יכול הראשון ליעדה לאישה.
אומרת הגמרא לרבי יוסי בי רבי יהודה, שהוא סובר שמעות ראשונות לא ניתנו לקידושין, נעשה לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום. אילו האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשני. אז לכן ברור שגם פה אם האבא הולך וקידש אותה לאדם אחר, אז היא מקודשת לשני.
אבל לדברי החכמים לא מובן, החכמים שהם סוברים שמעות ראשונות ניתנו לקידושין, והרי זה כאילו קידשה בעל מכבר לרצון האדון, אז נעשה לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלשים יום. אילו האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשניהן וצריך שייתן אחד מהם גט.
[דף י עמוד ב]
הכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון דכיוון שהשיאה אמרינן דודאי לא התכוון שאף קידושי הראשון יתפסו ויהיו בניה ממזרים כתיב (שמות משפטים כא ז) כי ימכר איש את בתו לאמה פעמים שהוא מוכרה לו לאמה בלבד, מלמד שהוא מוכרה לו ומתנה עמו על מנת שלא יהו עליה ייעודין, דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים א_נולא עשה כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ולית ל°רבי מאיר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אית ליה אלא דסבר דרק תניי דאי אפשר לו לקיימו בסופו שבהכרח יעבור איסור תורה בקיום תנאו אין תנאו קיים וזה איפשר לו לקיימו בסופו שהרי אין חובה על האדון לייעד, אלא אם רצה מייעד, ואם לא ייעד לא עובר על מצוות התורה ולית ליה לרבנין תניי שאיפשר לקיימו בסופו תנאו קיים אית לון בתניי ממון וזה תניי גוף הוא, והא תני נושא הוא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא יהא לה עליו לא שאר ולא כסות ולא עונה, ניחא שאר וכסות אבל עונה לא תניי גוף הוא אמר רבי חייה בר אדא° תיפתר בקטנה חכמים שסוברים שאינו יכול להתנות שלא ייעד מה מקיימים הדא תנייא לאמה דמשמע שיכול למוכרה לאמה בלבד במוכרה א_נזאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שלא הוא שמתנה שלא ייעד אלא התורה היא שאוסרת, איך אפשר להעמיד את המשנה במוכרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי לאחר שנישאה בפעם הראשונה ונהייתה אלמנה או גרושה או חלוצה שוב אין לאביה רשות למוכרה אמר רבי יוסי בי רבי בון° תיפתר באלמנה מן האירוסין והא תני א_נחמוכר הוא אדם את בתו לאישות ושונה א_נטלשפחות ושונה א_סלאישות אחר שפחות א_סאאבל לא לשפחות אחר אישות ואיך יכול למכרה לשיפחות אפילו אחר אירוסין אמר רבי יוחנן° בר נפחא תניין אינון מאן דאית ליה שמוכרה אלמנה לכהן גדול אית ליה שיכול למכרה לשפחות אחר אישות מאן דלית ליה שמותר למוכרה אלמנה לכהן גדול לית ליה שמותר למוכרה לשפחות אחר אישות מה מקיים הדין תנייה שסובר שאפילו מן האירוסין אסור למכור לשפחה את מה שכתוב לאמה דמשמע שיכול למוכרה לאמה בלבד אמררבי מתנייה° תיפתר שמוכרה לאחד שהיה נשוי לאחותה שלא הוא שמתנה שלא ייעד אלא התורה היא שאוסרת תני °רבי שמעון בן יוחי כשם שאינו מוכרה לשפחות אחר אישות אף לא לשפחות אחר שפחות מה טעמא ד°רבי שמעון בר יוחאי דכתיב בבגדו בה, פעם אחת הוא בוגד בה ואינו בוגד בה פעם שניה, מה מקיימין רבנן טעמא ד°רבי שמעון בן יוחי בבגדו בה שכיון שפרס בגדו עליה לשם אישות עוד אין לאביה בה רשות למוכרה לשפחות אבל לשפחות אחר שפחות יכול למכור רבי שמעון בן לקיש° בעא קומי רבי יוחנן° בר נפחא אמה העברייה שהלך אביה והשיא אותה לאחר
אז לכאורה למה החכמים אומרים שבעצם האדון יכול לקדש אותה? ואומרת הגמרא בעצם הכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון. כלומר זה ברור גם לחכמים, גם לרבי יוסי בי רבי יהודה, שאם האבא הלך והשיא אותה לאדם אחר הוא שיחק באדון. למה? כיוון שהיא נשואה, אמרינן שוודאי הוא לא התכוון שגם קידושי הראשון יתפסו, כי אחרת הוא לא רוצה שהבנים שלה יהיו ממזרים. אז מסתמא הוא לא התכוון בכלל שיהיה לו קידושין לראשון.
והכתוב אומר לאמה, מכאן שפעמים שהוא מוכר אותה לאמה בלבד. מלמד שהוא מוכרה לו ומתנה עמו על מנת שלא יהו עליה ייעודין. כלומר לא יוכל להתחתן איתה, רק לאמה. אלו דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים לא עשה כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה בטל.
שואלת הגמרא, ולית ליה לרבי מאיר כל המתנה על מה שכתוב בתורה בטל? גם רבי מאיר מסכים לזה. אז אומרת הגמרא אית ליה, אלא שהוא סובר תניי לו לקיימו בסופו וזה איפשר לו לקיימו בסופו. כלומר, רק תנאי שבהכרח יעברו על איסור תורה בקיום התנאי — זה תנאי שבטל. אבל התנאי הזה כאן אפשר לקיימו בסופו. הרי אין חובה מהתורה שהאדון ייעד אותה לאישה, אלא רק אם הוא רוצה — הוא מייעד. אז כיוון שאין חובה, ממילא יש מציאות שאם לא ייעד — לא עבר על מצוות התורה. אז ממילא זה לא תנאי שבהכרח יעברו עליו.
שואלת הגמרא ולית ליה לרבנין תניי איפשר לקיימו בסופו? אז אומרת הגמרא אית לון, אבל זה בתנאי ממון דווקא, אבל וזה תניי גוף הוא.
שואלת הגמרא והא תני נושא הוא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא יהא לה עליו לא שאר ולא כסות ולא עונה. ניחא שאר וכסות — זה תנאי ממון, אבל עונה לא תניי גוף הוא? כן, אתה רואה שבכל זאת גם על תנאי גוף אפשר לתנות.
אמר רבי חייה בר אדא תיפתר בקטנה, שעדיין אין אצלה עניין של עונה.
וכיוון שאחרים סוברים שאינו יכול לתנות שלא ייעד, מה מקיים הדא תנייא לאמה? כלומר, מה הם עושים עם המילה "לאמה"? הרי ראינו שמדרשים דורשים "לאמה", משמע שאדם יכול למכור את בתו לאמה בלבד. אבל אם סוברים שאדם לא יכול לתנות שהאדון לא ייעד אותה, אז מה הם יעשו עם המילה "לאמה"?
אמר רבי יוסי בי רבי בון תיפתר באלמנה מן האירוסין. כלומר יש מקרים שהוא כן מוכר אותה רק לאמה, אבל במקרים כאלה זה לא הוא שמתנה שלא לייעד, אלא שהתורה אוסרת, כמו מקרה שיש בו איסור.
שואלת הגמרא והא תני מוכר הוא אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה לאישות אחר שפחות אבל לא לשפחות אחר אישות. הרי לאחר שהיא נישאת בפעם הראשונה ונהייתה אלמנה או גרושה או חלוצה, שוב אין לאב רשות למוכרה. אז לא שייך לומר שאתה דורש את "לאמה" שפעמים יכול למכור אותה לאמה, כגון במקרה שיש בו איסור.
אמר רבי יוחנן תניין אינון, מחלוקת תנאים. מאן דאית ליה אלמנה לכהן גדול אית ליה שפחות אחר אישות. כלומר גם אחרי אירוסין יכול למכור אותה לשפחות. מאן דלית ליה אלמנה לכהן גדול לית ליה שפחות אחר אישות.
שואלת הגמרא מה מקיים הדין תנייה לאמה אצל זה שסובר שאפילו מן האירוסין אסור למכור לשפחה? איך הוא יסביר את המילה "לאמה"?
אמר רבי מתנייה תיפתר שהיה נשוי לאחותה. הנה כבר סיבה אחרת — שהוא אסור עליה מדין אחותה, לכן האבא יכול למכור אותה לו רק לאמה, כיוון שיש בה איסור נישואין בלי שהייתה ארוסה או נשואה קודם.
תני רבי שמעון בן יוחי כשם שאינו מוכרה לשפחות אחר אישות אף לא שפחות אחר שפחות. שואלת הגמרא מה טעמא דרבי שמעון בר יוחאי בבגדו בה? כן, לא יוכל למכור. פעם אחת הוא בוגד בה ואינו בוגד בה פעם שניה.
שואלת הגמרא מה מקיימין רבנן טעמא דרבי שמעון בן יוחי בבגדו בה? הם אומרים: כיוון שפרש האדון בגדיו עליה וייעד אותה לשם אישות, עליה עוד אין לאביה בה רשות למכור לשפחות. זו הכוונה.
[דף יא עמוד א]
יוצאה משתחררת בנישואים מקל וחומר מה אם הסימנין שאינן מוציאין אותה מרשות האב הרי הן מוציאין אותה מרשות האדון, נישואין שהן מוציאין מרשות האב אינו דין שיוציאו אותה מרשות האדון, אמר ליה אני אין לי אלא משנה דתנן יתירה עליו אמה העברייה שהיא קונה את עצמה בסימנין בסימנין ולא בנישואים בר פדייה° אמר א_סבאמה העברייה יוצאה במיתת רבה האדון מה טעמא דכתיב (דברים ראה טו יז) ואף לאמתך תעשה כן וכתיב (דברים ראה טו יז) והיה לך עבד עולם הקיש אמה עברייה לנרצע מה א_סגהנרצע יוצא במיתת רבו, אף אמה עברייה יוצאה במיתת רבה, ואתייא דבר פדייה כהדין תנייא דתני א_סדעבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת אמה העברייה אינה עובדת את הבת ואינה עובדת את הבן אית תניי תני בין עבריה א_סהבין עברי, אינן עובדין לא את הבן ולא את הבת, מה מקיים הדין תנייה ואף לאמתך תעשה כן א_סופתר לה בהענק דתני א_סזאילו שמעניקין להם, היוצא בשנים וביובל ואמה העברייה שהיא קונה את עצמה בסימנין, אבל היוצא בגירעון כסף ובמיתת האדון אין מעניקין להן, כתיב (שמות משפטים כא ו) והגישו אדוניו אל האלהים וכתיב והגישו אל הדלת וגו' הא כיצד זה שהוא נמכר בבית דין והגישו אדוניו אל האלהים ונרצע בבית דין וזה שהוא מוכר את עצמו והגישו אל הדלת ונרצע בינו לבין עצמו רבי אמי° בן נתן בעא פשיטא זה שהוא נמכר בבית דין בית דין כותבין שטרו ככל מכירה שהמוכר כותב השטר זה שהוא מוכר את עצמו מי כותב את שטרו שהרי לא מצאנו שהדבר הנקנה כותב שטר האם העבד שהוא המוכר או הקונה שהרי הוקש לאשה ושם הבעל הקונה כותב כתיב (דברים ראה טו יח) לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים, שכיר עובד ביום ואינו עובד בלילה, עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה, כתיב לא ירדנו בפרך לעיניך ואת אומר אכן. אמררבי אמי° בן נתן בשם רבי יוחנן° בר נפחא הכוונה שרבו משיאו אשה כנענית ונמצא עובד בין ביום בין בלילה רבי אבא בר ממל° בעא קומי רבי אמי° בן נתן הגע עצמך שהיה קונה עבד כהן אמר ליה וישראל לא היתר מכלל איסור הוא שהרי אסור בשיפחה וכאן הותרה לו אף לכהן הותרה כד שמע רבי אבא בר ממל° את הברייתא שמובא א_סחכאן חזר ביה דדרש רבי יהודה בי רבי° המילת הזה שהוא הרך של האזן נרצע שלא יהא כהן ויפסל °רבי מאיר אומר מן הסחוס היה נרצע מיכן היה °רבי מאיר אומר א_סטאין הכהן נרצע שמא ייעשה בעל מום וייפסל מן העבודה, ויירצע הסחוס פחות מן הכרשינה שמא יבוא לידי
אמה עברייה שהלך אביה והסיע אותה לאחר - כלומר בעצם מכר אותה לאדם אחד והלך והסיע אותה לאדם אחר. אז האם היא יוצאה בנישואים? מכאן וחומר, כן: כי מה הסימנים? מה הסימנין שאינן מוציאין אותה מרשות האב הרי הן מוציאין אותה מרשות האדון. כלומר, אם היא נערה והביאה סימנים, אז מוציאים אותה מתחת האדון, למרות שבעצם האבא עדיין יכול להשיא אותה - כלומר היא לא יוצאת מרשות אבא, ומרשות האדון כן יוצאת. אז נישואין שהן מוציאין מרשות האב אינו דין שיוציאו אותה מרשות האדון. אם ככה, אז אם האבא הלך והסיע אותה לאדם אחר, בעצם צריכה להשתחרר.
אמר ליה אני אין לי אלא משנה יתירה עליו אמה העברייה שהיא קונה את עצמה בסימנין. מה משמע? בסימנים ולא בנישואים. ואם זה ככה, אם האבא מסיע אותה לאדם אחר, היא לא משתחררת.
בא בתריה אמר אמה העברייה יוצאה במיתת רבה. כלומר אם האדון מת היא משתחררת. מה טעמא - ואף לאמתך תעשה כן, וכתוב והיה לך עבד עולם. אז בעצם התורה הקיש אמה עברייה לנרצע, מה הנרצע יוצא במיתת רבו אף אמה עברייה יוצאה במיתת רבה.
ואתייא פדייה כהדין תנייא דתני עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת. כלומר, אם האדון שלו מת, הוא ממשיך לעבוד את הבן שלו אבל לא את הבת שלו. אמה העברייה עובדת את הבת ואינה עובדת את הבן - כלומר לא את אף אחד מהם, בעצם, לפי הנוסח האחר. עכשיו - איתא ליתני כן, שזה מתאים שאם האדון מת היא משתחררת. ואתה אומר אית תניי תני בין עבריה בין עברי אינן עובדין לא את הבן ולא את הבת.
שואלת הגמרא: מה מקיים אדין תנייה ואף לאמתך תעשה כן? מה יעשה עם הפסוק הזה? פתר לה בהענק - כלומר שצריך להעניק לאמה עברייה, כמו שמעניקים לעבד עברי. דתני אילו להם, היוצא בשנים וביובל ואמה העברייה שהיא קונה את עצמה בסימנין. אבל היוצא בגירעון כסף - כלומר אם הוא עצמו פודה את עצמו, או מישהו אחר משלם עליו, או מדת האדון - במקרה כזה אין מעניקין להן.
ואתה אומר כתיב והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת. הא כיצד? כי אני יכול ללכת לבית דין - צריך דלת, איך זה יסתדר? זה שהוא נמכר בבית דין והגישו אדוניו אל האלהים - כלומר הוא נרצע בבית דין, מי שמכר אותו, שמה רוצעים אותו. אבל זה שהוא מוכר את עצמו והגישו אל הדלת - הוא נמצא בינו לבין עצמו, לא צריך לקחת אותו לבית דין, יכולים לרצוע אותו איפה שהוא רוצה, על הדלת.
רבי אמי בעא: פשיטא זה שהוא נמכר בבית דין - בית דין כותבים שטרו, כמו כל מכירה שמוכר כותב שטר, אז בית דין הם המוכרים, בית דין כותבים את השטר. אבל זה שהוא מוכר את עצמו מי כותב את שטרו? האם העבד שהוא המוכר - הרי בשום מקום לא מצאנו שהנקנה כותב שטר, או שהקונה - כי הרי בהוכרז לאישה שם הרי הבעל הקונה הוא הכותב. זה נשאר בשאלה.
ואתה אומר כתיב לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים, שכיר עובד ביום ואינו עובד בלילה, עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. שואלת הגמרא: איך אתה אומר דבר כזה? הרי כתיב לא ירדנו בפרך לעיניך ואת אומר אכן! מה, משעבדים אותו גם ביום וגם בלילה? לא יכול להיות. אמר רבי אמי בשם רבי יוחנן - הכוונה שרבו משיאו אשה כנענית ונמצא עובד בין ביום בין בלילה.
רבי אבא בר ממל בעא קומי רבי אמי: הגע עצמך שהיה קונה כהן - כן, אם קנו עבד כהן, האם גם עבד כהן אפשר לתת לו שפחה כנענית? אמר ליה וישראל לא היתר מכלל איסור הוא - כן, הרי ישראל אסור בשפחה, ואילו כאן הותר לו, אז גם בכהן אותו דבר: אסורה לו, ופה התירו לו. כד רבי אבא בר ממל שמע את הבעיה שהובאה, כאן חזר ביה.
דרש רבי יהודה בי רבי - המילת הזה נרצע. כלומר האוזן, יש את החלק הרך בתחתית האוזן שנקרא מילת - המילת הזה, שהוא הרך של האוזן, נרצע. שם רוצעים. למה? שלא יהא כהן ויפסל - כלומר אם יהיה כוהן וצריך לרצוע אותו, שהוא לא ייפסל. כי אם ירצעו בסחוס, בחלק הקשה, אז הוא יהיה בעל מום. לכן רוצעים במילת.
רבי מאיר אומר מן הסחוס היה נרצע, ומכאן היה רבי מאיר אומר אין הכהן נרצע שמא ייעשה בעל מום וייפסל מן העבודה. כן, רבי מאיר סובר שהרציעה היא בסחוס, ולכן כהן לעולם לא יהיה עבד נרצע, כי אם ירצעו אותו בעצם יהפכו אותו לבעל מום ויפסל מהעבודה.
שואלת הגמרא: ויירצע הסחוס פחות מן הכרשינה - הרי גם בסחוס יש איזה גודל מסוים שכן, איזה נקב שפוסל - הגודל הוא כרשינה, אז אם ינקבו אותו בסחוס אבל פחות מכרשינה, הוא לא יפסל. ואתה אומר שמא יבוא לידי כרשינה - כלומר אם יתירו לרצוע כהן פחות מכרשינה, יכול בטעות ירצעו לו יותר מכרשינה, לכן אסור.
[דף יא עמוד ב]
כרשינה ויבוא לידי כרשינה התורה אמרה ושב לאחוזתו בעיינו לכמות שהיה קדם שנימכר ומכאן משמע שאפילו עבד כהן נמי רבו מוסר לו שפחה כנענית דאי לאו הכי למה לי טעמא מפני שנעשה בעל מום תיפוק ליה דכלום היה נרצע העבד אלא אם כן היו לו אשה ובנים מהשיפחה דבעינן שיאמר אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני וליכא אלא על כרחך דכהן נמי מותר בשיפחה במרצע אין לי אלא במרצע מניין אפילו בסול עץ חד אפילו בקוץ אפילו בזכוכית תלמוד לומר ורצע מכל מקום עד כדון כ°רבי עקיבה שדורש לשון תורה אבל ל°רבי ישמעאל בן אלישע מנין שרוצע בכל דבר תני °רבי ישמעאל בן אלישע בשלשה מקומות הלכה למשה מסיני עוקפת למקרא שההלכה אומרת אחרת מפשט הפסוק ובמקום אחד עוקפת למדרש התורה אמרה וכתב לה ספר כריתות התורה אמרה (דברים כי תצא כד א) שמתגרשת בספר והלכה אמרה א_עבכל דבר שהוא בתלוש גבי כיסוי הדם התורה אמרה (ויקרא אחרי מות יז יג) ושפך את דמו וכיסהו בעפר והלכה אמרה א_עאבכל דבר שהוא מגדל צמחים גבי עבד עברי התורה אמרה ורצה אדוניו את אזנו במרצע והלכה אמרה אפילו בסול עץ חד אפילו בקוץ אפילו בזכוכית ובמקום אחד הלכה עוקפת למדרש דתני °רבי ישמעאל בן אלישע (ויקרא מצורע יד ט)והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כלל, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט, וכשהוא אומר ואת כל שערו יגלח חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט, לומר לך מה הפרט מפורש שהוא מקום כינוס שיער ובנראה אף אני אין לי אלא מקום כינוס שיער להוציא שער זרועותיו ושוקיו שאין שם קיבוץ שיער ובנראה להוציא שיער בית השחי והלכה אמרה א_עביגלחנו כדלעת במרצע א_עגמה מרצע שהוא של מתכת אף כל דבר שהוא של מתכת °רבי אומר זה מקדח גדול °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר זה הפסילה והגישו אל הדלת יכול אפילו מוטל שהדלת עקורה ומונחת על הרצפה תלמוד לומר או אל המזוזה א_עדמה מזוזה עומדת אף הדלת יהא עומד גנאי לו גנאי למשפחתו תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר ולמה אל הדלת שעל ידי דלת יצאו מעבדות לחירות שמרחו הדם על המשקוף ועל שני המזוזות שאלו התלמידים את °רבן יוחנן בן זכאי מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו, אמר להן אוזן ששמעה מהר סיני (שמות יתרו כ ב) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם תרצע אוזן ששמעה לפני הר סיני (ויקרא בהר כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע לפי שלא שמר מה ששמעה נאמר אזנו בעבד ונאמר אזנו במצורע מה אזנו שנאמר להלן במצורע אזן ימנית אף א_עהכאן ימנית כתיב (שמות משפטים כא ה) ואם אמור יאמר העבד עד שיאמר שתי אמירות א_עואחת בסוף שש ואחת בתחילת שבע, אחת בסוף שש עד שהוא בעבודתו, ואחת בתחילת שבע כתיב (שמות משפטים כא ה) לא אצא חפשי (שמות משפטים כא ה) אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני מלמד שאינו נרצע א_עזעד שיהא לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים, עד שיהא אוהב את רבו ורבו אוהבו, ועד שיתברכו הנכסים על ידיו, שנאמר (דברים ראה טו טז) כי טוב לו עמך וקונה את עצמו ביובל דכתיב (ויקרא בהר כה נד) ויצא ביובל הוא ובניו עמו ובמיתת האדון דכתיב (דברים ראה טו יז) והיה לך עבד עולם כתיב לך כל ימי עולמו של אדון שיוצא במיתת האדון
מתני':
א_עחעבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים אבל לא על ידי עצמו, שאין קנין לעבד ללא רבו, ולא מועיל שיאמרו לו על מנת שאין לרבך כלום ובשטר על ידי
שואלת הגמרא: ויבוא לידי כרשינה - מה אכפת לי? הכוהן הזה הוא עבד, הוא רוצה להישאר אצל האדון שירצעו אותו, שאפילו אם יבוא בטעות לכרשינה - אנחנו לכתחילה מנסים לעשות פחות מכרשינה, אם באה כרשינה, בסדר, לא נורא. אומרת הגמרא: אי אפשר, התורה אמרה ושב לאחוזתו - הוא צריך לחזור לאותו תפקיד שהיה קודם, בעיינו, לכמות שהיה קודם שנמכר. ואם תרצע אותו, הוא כבר לא יכול לחזור למה שהיה קודם, הוא לא יכול לעבוד.
אומרת הגמרא, מכאן משמע שאפילו עבד כוהן רבו מוסר לו שפחה כנענית. למה? כי אם תאמר שהרב לא מוסר לו שפחה כנענית, אז למה לי טעם מפני שעשה בעל מום? הרי גם בלי זה כלום היה נרצע אלא אם כן היו לו אשה ובנים מהשפחה - הרי צריך להגיד, בעניין שהוא יאמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, ולא איכא - הרי אם הוא לא נשוי, אם אסור לו שפחה, אז לא יהיה לו בנים וממילא הוא לא יכול להגיד "אהבתי את אשתי ואת בני". ממילא לא ירצעו אחד כזה. אז לא צריך להגיע למצב שבגלל שהוא לא בעל מום, אלא על כורח שכוהן נמי מותר בשפחה - אז הנה ראיה, ולכן בעצם הוא חזר בו.
אומרת הגמרא: במרצע אין לי אלא במרצע מניין אפילו בסול אפילו בקוץ אפילו בזכוכית תלמוד לומר ורצע - מכל מקום. אומרת הגמרא: כדון כרבי עקיבה - זה מתאים לשיטתו של רבי עקיבא שהוא דורש לשון תורה. אבל לרבי ישמעאל - מרצע דווקא, שמוציא בכל דבר.
תני רבי ישמעאל: בשלשה מקומות הלכה עוקפת למקרא ובמקום אחד למדרש. כלומר שההלכה אומרת אחרת לגמרי מהפשט, ובמקום אחד היא עוקפת את המדרש - ההלכה אומרת הפוך מהמדרש. בואו נראה מה הם שלושת המקומות. התורה אמרה בספר והלכה אמרה בכל דבר שהוא בתלוש - לגבי גירושין, התורה אמרה שמתגרש דווקא בספר, וההלכה אמרה בכל דבר שהוא תלוש. התורה אמרה בעפר והלכה אמרה בכל דבר שהוא מגדל צמחים - לגבי כיסוי הדם. התורה אמרה במרצע והלכה אמרה אפילו בסול אפילו בקוץ אפילו בזכוכית - לגבי עבד עברי. אלו שלושה מקרים שבהם ההלכה עוקפת את התורה.
מקום אחד היא עוקפת את המדרש. רבי ישמעאל: והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו - לגבי המצורע, זה כלל. את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו - זה פרט. וכשהוא אומר ואת כל שערו יגלח חזר וכלל - זאת אומרת שיש פה כלל ופרט וכלל. כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט, לומר לך מה הפרט מפורש שהוא מקום כינוס שיער ובנראה אף אין לי אלא מקום כינוס שיער ובנראה - להוציא שיער זרועותיו, ששם אין קיבוץ שיער, ולהוציא שיער בית השחי שהוא לא נראה. זה לפי המדרש. באה ההלכה ואמרה יגלחנו כדלעת - מגלח הכל, לא משאיר כלום. רואים כאן שההלכה עוקפת את המדרש.
במרצע מה מרצע שהוא של מתכת אף כל דבר שהוא של מתכת. רבי אומר זה מקדח גדול. רבי יוסי בי רבי יהודה אומר זה הפסילה. והגישו אל הדלת יכול אפילו מוטל - כלומר ישכיב אותו על הרצפה, הדלת תהיה על הרצפה וירצע אותו. תלמוד לומר או אל המזוזה, מה מזוזה עומדת אף הדלת יהא עומד - למה? גנאי לו גנאי למשפחתו.
תני רבי אליעזר בן יעקב אומר ולמה אל הדלת שעל ידי דלת יצאו מעבדות לחירות - כי הרי שמו את הדם על המשקוף והמזוזות ביציאת מצרים, על שתי המזוזות, ובעצם הוא חוזר לעבדות, לכן רוצעים אותו שם.
שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו, אמר להן אוזן ששמעה מהר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם - תירצע. אוזן ששמעה לפני הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע לפי שלא שמר מה ששמעה.
נאמר אוזנו בעבד ונאמר אוזנו במצורע - אזנו מה אזנו שנאמר להלן ימנית אף כאן ימנית. ואם אמור יאמר העבד שתי אמירות אחת בסוף שש ואחת בתחילת שבע - הוא צריך להגיד בזמן שהוא עדיין עבד, אחת בסוף שש - עד שהוא בעבודתו - כלומר עדיין עבד, ואחת בתחילת שבע. לא אצא חפשי אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני מלמד שאינו נרצע עד שיהא לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים, עד שיהא אוהב את רבו ורבו אוהבו, עד שיתברכו הנכסים על ידיו, שנאמר כי טוב לו עמך.
וקונה את עצמו ביובל דכתיב ויצא ביובל הוא ובניו עמו - כלומר עבד נרצע יוצא ביובל הוא ובניו עמו. ובמיתת האדון דכתיב והיה לך עבד עולם - כל ימי עולמו של אדון - מכאן שהוא יוצא במיתת האדון.
[דף יב עמוד א]
עצמו דידו וגיטו באים כאחד, ודווקא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דחוב הוא לעבד דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים א_עטאף בכסף על ידי עצמו דיש קנין לעבד ללא רבו ובשטר על ידי אחרים דזכות היא לעבד. אבל לא על ידי עצמו, דאין יד לעבד לקבל גיטו ולא אומרים ידו וגיטו באים כאחד ובלבד שיהא הכסף משל אחרים
גמ': תנן עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה כתיב (ויקרא בהר כה מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה וגו' הקיש עבדים לאחוזה, מה אחוזה ניקנית בכסף ובשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, מניין שאחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה דכתיב (ירמיהו ל"ב, מ"ד) שדות בכסף יקנו או וכתוב בספר וחתום או והעד עדים וחתום, — אילו עידי שטר; "והעד עדים" — אילו עידי חזקה. או אינן אלא אילו עידי שטר? כבר כתיב "וכתוב בספר וחתום". אמר רבי יסא° אסי בשם רבי מנא° בן יונה ורבי תנחום° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא א_פאין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה. מה טעמא? דכתיב שדות בכסף יקנו ואין כסף פחות מפרוטה ופליג על ההיא דאמררבי חנינה° דאמררבי חנינה° כל שקלים שכתוב בתורה סלעים ובנביאים ליטרא עשר סלעים ובכתובים קינטרין מאה סלעים אמררבי יהודה בר פזי° חוץ משקלי עפרון דהויין קינטרין מאה סלעים מה טעמא דכתיב (בראשית חיי שרה כג ט) בכסף מלא יתננה לי ולא דמייא תמן בירמיה כתיב כסף משמע אפילו פרוטה והכא רבי חנינה° לא אמר אלא היכא דכתיב שקלים התיבון הרי האונס הרי אין כתיב בו אלא כסף ואת אמר שקלים ובחזקה ודלא כרבי אלעזר° בן פדת דרבי אלעזר° בן פדת אמר הילך על הקרקע קנה דתני הילך בשדה לאורכה ולרחבה קנה עד מקום שהילך דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס וחכמים אומרים א_פאלא קנה עד שעה שיחזיק א_פבהכל מודין במוכר שביל לחבירו כיון שהילך בו קנייו שזה עיקר שימושו מה טעמא דרבי אלעזר° בן פדת דכתיב (בראשית לך לך יג יז) קום התהלך בארץ לאורכה ולרחבה כי לך אתננה, אית מתניתין אמר עבדים כקרקעות, אית מתניתין אמר כמטלטלין, אית מתניתין אמר לא כקרקעות ולא כמטלטלין, מתניתין אמר עבדים כקרקעות, דתנינן תמן חזקת בתים בורות שיחין ומערות ומרחציות ושובכות בית הבדים ובית השלחין ועבדים חזקתן שלוש שנים אית מתניתין אמרה עבדים אינן כמטלטלין דתני א_פגאי זהו חזקת עבדים נעל לו מנעלו או התיר לו מנעלו או נטל לפניו כליו למרחץ °רבי שמעון בן יוחאי אומר אם א_פדהגביהו הרי זו חזקה הגביה הוא את רבו אין חזקה גדולה מזו רואים שעבד נקנה בהגבה ואילו מטלטלין אינם נקנים בהגבה אם לא שדרכם בהגבהה מיליהון דרבנין אמרין עבדים כמטלטלין דאמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבנין אין שיעבוד אחריות למתנה שאם בעל חוב גבה ממנו אינו יכל לתבוע מהנותן א_פה ואין גובין מן העבדים כקרקעות אמר רבי מנא° בן יונה לרבי שמי°מאן אינון רבנין אמר ליה רבי יצחק° בר אבא ורבי אימי° אמי בן נתן ארמלתא אלמנה תפסת אמתא והיתומים לקחו אותה ממנה אתא עובדא קומי רבי יצחק° בר אבא אמר תפסה תפסהרבי אימי° אמי בן נתן מפיק מינה הוציא ממנה דהיא סברה דהיא דידה שהיא חשבה שכיוון שהייתה משמשת אותה בחיי בעלה ונשארה אצלה, הרי היא זכתה בה ולית היא דידה והיה עליה להתכוון לזכות בה
אנחנו מדברים בירושלמי מסכת קידושין דף יב. נתחיל מהדף הקודם שהוא האחרון, תחילת המשנה פרק א' הלכה ג'. אומרת המשנה: "עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה, וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, אבל לא ידע לעצמו". כן, כן, כיוון שאין קניין לעבד בלא רבו, ולא מועיל גם כן שאמרו לו על מנת שאין לרבו לך כלום. כן, לפי התנא הזה. יש כמובן דעה אחרת, אבל לפי התנא הזה, לפי תנא קמא, אז בעצם לא יעזור אם יאמרו לו - לא ייתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו. כן, כי יד העבד כיד רבו, זה יותר מאשר מה שקנה עבד קנה רבו. אלא כשהעבד מקבל, כאילו כביכול האדון כבר קיבל את זה, הוא בשטר על ידי עצמו. כן, כיוון שאומרים שידו וגיטו באים כאחד. עכשיו זה דווקא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים, כי התנא הזה סובר שבעצם זה חוב לעבד. כן, להשתחרר זה חוב לעבד, ולכן בעצם זה דווקא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים. אז זה בעצם דברי רבי מאיר. כן, זה דעת רבי מאיר.
וחכמים אומרים אף בכסף על ידי עצמו, כי הם סוברים שיש קניין לעבד בלא רבו. כן, אז אפשר לתת לעבד מתנה על מנת שאין לרבו במתנה הזאת, וממילא הוא יכול לפדות את עצמו. ובשטר על ידי אחרים, כן, גם על ידי אחרים, כי הם סוברים שזכות היא לעבד להשתחרר. אבל הם סוברים שלא על ידי עצמו, כן, כיוון שאין לעבד יד לקבל את גיטו ולא אומרים ידו וגיטו באים כאחד. ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. כלומר אם נתנו לו כסף, כן, אז שוב פעם צריך להיות כסף של אחרים, לא שלו, ושיגידו לו על מנת שאין לרבו כלום.
ואומרת הגמרא עוד: משנה - עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. כתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. אז הקיש עבדים לאחוזה. מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. מנין שאחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, דכתיב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים. אז לומדים את זה כאילו כתוב שדות בכסף יקנו, או כתוב בספר וחתום, או והעד עדים. כן. אז "וחתום" - אלו עדי השטר, כן, העדים שחתומים על השטר. "והעד עדים" - זה עדי חזקה.
שואלת הגמרא, מי אמר אולי זה עדי השטר? אולי והעד עדים זה עדי השטר, כלומר אלה שחתומים על השטר. לא, זה כבר כתוב, כן, דכתיב "וכתוב בספר וחתום". אז כבר העדים האלה עדי השטר כבר כתובים. אז מה זה והעד עדים? עדי חזקה.
אמר רבי יסא בשם רבי מנא, רבי תנחום ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן אין קרקע נקנית בפחות משווה פרוטה. מאי טעמא? דכתיב שדות בכסף יקנו ואין כסף פחות מפרוטה.
אומרת הגמרא, הוא פליג על דאמר רבי חנינה. זה חולק על מה שאמר רבי חנינה. דאמר רבי חנינה כל שקלים שכתוב בתורה סלעים, ובנביאים - מה שכתוב בנביאים זה ליטרא, כלומר עשרה סלעים, ובכתובים - מה שכתוב בכתובים זה קינטרין, מאה סלעים. אמר רבי יהודה בר פזי חוץ משקלי עפרון, דהוויין קינטרין, כן, כלומר השקלים של עפרון זה לא היה סלע אחד, אלא זה היה מאה סלעים. מה טעמא? דכתיב בכסף מלא יתננה לי.
אומרת הגמרא, לא דמיא. כן, אתה לא יכול להקשות משם. תמן כתיב כסף, משמע אפילו פרוטה, כן, כל כסף אפילו פרוטה. והכא, כן, אבל כאן, מה שאנחנו מדברים על זה שאמרנו ששל דאורייתא זה סלע ושל הנביאים זה עשרה סלעים ושל הכתובים זה מאה - זה אם כתוב שקלים, כן. אבל כיוון שכתוב שם כסף, כסף זה אפילו פרוטה. כן, רבי חנינה לא אמר אלא היכן שכתוב שקלים, אבל שם בעפרון כתוב כסף וכסף זה אפילו פרוטה.
התיבון: הרי האונס, הרי אין כתוב בו אלא כסף ואת אמר שקלים. נשאר בקושיה.
ודלא כרבי אלעזר, כן, אמרנו שהקרקע נקנית בחזקה, לא כרבי אלעזר. דרבי אלעזר אמר הילך קנה - זאת אומרת אם הוא הולך על הקרקע אז זה כבר קנה. דתני הילך בשדה לאורכה ולרחבה קנה עד מקום שהילך, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים לא קנה עד שעה שיחזיק. כן, כלומר הילוך לא קונה, רק חזקה.
הכל מודים במוכר שביל לחבירו כיון שהילך בו קנייו. כלומר שביל שכל השימוש שלו זה הליכה, אז בזה גם חכמים מודים שהילך בו קונה, לא צריך חזקה אחרת.
שואלת הגמרא, מאי טעמא דרבי אלעזר? כלומר למה באמת הילך קונה לפי רבי אלעזר? אומרת דכתיב קום התהלך בארץ לאורכה ולרחבה כי לך אתננה. כן, בעצם עושה קניין זה הליכה.
אומרת הגמרא, אית מתניתין אמר עבדים כקרקעות, ואית מתניתין אמר כמטלטלין, ואית מתניתין אמר לא כקרקעות ולא כמטלטלין. כלומר יש לנו שלוש ברייתות. ברייתא אחת שממנה שעבדים זה כמו קרקע, אחת שעבדים כמו מטלטלין, ואחת שהם לא זה ולא זה.
מתני אמר עבדים כקרקעות, דתנינן תמן חזקת בתים בורות שיחין ומערות ומרחציות ושובכות בית הבדים ובית השלחין ועבדים. כלומר כל החזקה שלהם זה שלוש שנים, כן, כלומר אם יחזיק אותם שלוש שנים אז זו החזקה שלהם. רואים מכאן, כן, שבעצם העבדים זה כמו קרקעות, כי משווים ביניהם לבין בתים ולבין קרקעות.
אית מתני אמרה עבדים אינן כמטלטלין, דתני איזה היא חזקת עבדים נעל לו מנעלו לו מנעלו נטל לפניו למרחץ. כלומר, אם העבד מתיר את הנעל או קושר את הנעל, או נטל לפניו כלים למרחץ, כן, אז זה הדברים שמראים שהוא עבד. רבי שמעון אומר אם הגביהו הרי זו חזקה. הגביהו את רבו. כלומר, אם העבד הגביה את רבו, אין חזקה גדולה מזו. אז רואים מכאן שעבד נקנה בהגבהה ומטלטלין אינם נקנים בהגבהה, אם לא שדרכם בכך. כלומר, רק מטלטלין שזה הדרך שלהם בהגבהה נקנים בהגבהה, אבל כל המטלטלין לא נקנים בהגבהה. אז מזה שעבד נקנה בהגבהה - סימן שהוא לא כמטלטלין.
ומיליהון דרבנין אמרין עבדים כמטלטלין. דאמר רבי יוסי בשם רבנין אין שיעבוד למתנה. כלומר, אין אחריות למתנה. כלומר, אם בעל חוב גבה מתנה - נניח אדם נתן לחברו מתנה ובעל חובו בא וגבה ממנו, אז אותו אדם שקיבל את המתנה לא יכול לתבוע מהבעלים. אין גובין מן העבדים כקרקעות. שדעת חכמים עבדים זה כמו מטלטלין.
אמר רבי מנא לרבי שמי: מאן אינון רבנין? מיהם אותם חכמים שאומרים שעבדים זה כמו מטלטלין? אמר ליה רבי יצחק ורבי אימי, ומספרת הגמרא: ארמלתא תפסת אמתא. כלומר, איזה אלמנה תפסה את השפחה, כן, השפחה שבעצם, כנראה בזמן חיי בעלה הייתה מטפלת בה. אתא עובדא קומי רבי יצחק, אמר תפסה. מה שתפסה - שלה. רבי אימי מפיק מינה - מוציאים ממנה. למה? דהיא סברה דהיא דידה ולית היא דידה. כלומר, אם באמת התופסת את זה חשבה בתור, אה, והייתה מבצעת בה קניין כדי שהיא תהיה שלה וממנה תוכל לגבות, אז זה היה בסדר. אבל פה היא לא עשתה כלום כי היא חשבה שכיוון שהיא הייתה משמשת אותה בחיי בעלה והיא עדיין נשארה אצלה, אז זה כאילו שלה. אז לכן לא ביצעה שום פעולת קניין בשפחה. כן, את צריכה להתכוון לזכות, וכיוון שהיא לא התכוונה, אז בעצם היא לא זכתה בה.
[דף יב עמוד ב]
אית מתניתא דתני שהעבדים אינם לא כמטלטלים ולא כקרקעות דתני קרקעות ועבדים החזיק בקרקעות לא קנה עבדים אם אומר את עבדים כקרקעות כיון שהחזיק בקרקעות החזיק בעבדים דאמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא א_פוהיו לו שתי שדות אחת ביהודה ואחת בגליל, החזיק בזו שביהודה לזכות בזו שבגליל, או בזו שבגליל לזכות בזו שביהודה, קנה ואף לא כמטלטלין דאם אומר את עבדים כמטלטלין כיון שהחזיק בקרקעות החזיק בעבדים דתנינן תמן א_פזהנכסין שאין להן אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות וזוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן תנן וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים רבי ירמיה° אמר מאחר לרבו הא מרבו לאחר לא שאם האדון יתן כסף לאחר ויאמר שבזה העבד משתחרר, אינו משתחרר בכך. שאין זה דרך קנין שהמוכר נותן כסף במקום לקבל אמררבי זעירא° אפי' מרבו לאחר יש אומרים בהנאה שאדם חשוב מוכן לקבל ממנו את הכסף גמר מקנה. ויש אומרים שזה קניין מיוחד בעבד כנעני, כמו שאם אדם אחר נותן לבעלים במקום העבד והעבד זוכה בעצמו, כך כאשר הבעלים נותן לאחר, האדון נותן במקום העבד והמקבל מקבל במקום האדון והעבד זוכה בעצמו מהו מוציא איזה מקרה עבד לא משתחרר מרבו לעצמו שרק אם האדון נתן כסף לעבד הוא לא יצא לחרות דיד העבד כיד רבו רבי ירמיה° בעא קומי רבי זעירא° הילך כסף זה שיצא עבדך לחירות מהו אמר לו יוצא שתצא שדך להפקר אמר לו לא יצאת, מה בין זה לזה, זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת, הגע עצמך שהיה העבד חרש אמר לו עדיין יש הבדל שהרי הוא בכלל איש שיכול לזכות אף שאין בו דעת לעשות קנין הגע עצמך שהיה קטן אמר לו דרכו להגדיל אמררבי יונה° אתייא דרבי זעירא° שאמר אפילו מרבו לאחר כ°רבי שמעון בן אלעזר דתני °רבי שמעון בן אלעזר אומר משום °רבי מאיר אף בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו מהו בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, לא רבו נותן שטר לאחרים שיצא עבדו לחירות, אוף הכא רבו נותן כסף לאחרים שיצא עבדו לחירות. אמררבי אבון° מה שאמר°רבי שמעון בן אלעזר שהעבד משתחרר בשטר על ידי אחרים אתייא כ°רבי ד°רבי אמר אדם משחרר חצי עבדו בהמשך הגמרא תסביר ולית לרבנין אדם משחרר חצי עבדו אז איך יש חצי עבד חצי בן חורין אית לון א_פחבעבד של שותפות ושיחרר אחד השותפים את כל חלקו אבל בעבד שכולו שלו אינו יכול לשחרר חציו דשנייא היא שהוא כמזכה מימינו לשמאלו ולית ל°רבי שהוא כמזכה מימינו לשמאלו אז איך אפשר לשחרר חצי עבד אית ליה במזכה לו על ידי אחר כשיטת רבי שמעון בן אלעזר
ולא כקרקעות, דתני קרקעות ועבדים החזיק בקרקעות - לא קנה עבדים. אם אומר אתה שעבדים זה כמו קרקעות, אז כיוון שהחזיק בקרקעות היה צריך להיחשב שהוא החזיק בעבדים. דאמר רבי יסא בשם רבי יוחנן היו לו שתי שדות אחת ביהודה ואחת בגליל, החזיק בזו שביהודה לזכות בזו שבגליל, או בזו שבגליל לזכות בזו שביהודה, קנה. כן, אז בעצם רואים מכאן שזה לא כמו קרקע, כי אם זה היה כמו קרקע אז אם יחזיק בקרקע היה צריך לקנות את העבד.
ולא כמטלטלין - אם אומר את עבדים כמטלטלין, הרי כיוון שהחזיק בקרקעות הרי החזיק בעבדים, דתנינן תמן שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן. כלומר, במטלטלין נקנים עם נכסים שיש להם אחריות, עם קרקע, וזוקקים את הנכסים שלהם אחריות לישבע עליהן. כן, כלומר, אם מודה מקצת במטלטלין יכול לזקוף אותו לישבע על קרקעות. אז אם אתה רואה שהעבד לא נקנה אגב קרקע - סימן שהעבד לא כמטלטלין.
ואיתא מתנן וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים. רבי ירמיה אמר, כן, מאחר לרבו. כלומר מדובר שאדם אחר נתן לרבו כסף עבורו. הא מרבו לאחר לא. כלומר, אם האדון ייתן כסף לאדם אחר ויאמר לו שבזה שהוא נותן לו כסף העבד משתחרר - אינו משתחרר בכך. למה? כי זה לא דרך קניין שהמוכר נותן כסף במקום המקבל, במקום לקבל - זה לא הדרך.
אמר רבי זעירא: אפילו מרבו לאחר. יש אומרים שהסיבה שהוא כן נקנה ככה, כלומר שהעבד כן משתחרר, זה בגלל שמסתמא כשהוא נותן את זה לאדם אחר, אז יש לו הנאה שאדם חשוב מוכן לקבל ממנו את הכסף, אז באותה הנאה שאדם חשוב מוכן לקבל ממנו - הוא גומר ומקנה. אז לכן בעצם הקניין יתפוס והעבד ישתחרר. ויש אומרים שזה קניין מיוחד בעבד כנעני - כן, כמו שאם אדם אחר נותן לבעלים במקום העבד, העבד זוכה בעצמו, כך כשהבעלים נותן לאדם אחר, האדון נותן במקום העבד, והמקבל מקבל במקום האדון, והעבד זוכה בעצמו. זה סוג של קניין מיוחד דווקא בעבדות.
שואלת הגמרא: מהו מוציא מרבו לעצמו. כלומר, מה הוא מוציא, באיזה מקרה העבד לא ישתחרר. אם האדון ייתן לעבד - אז הוא לא יוצא לחירות, כי הוא רבו של עצמו.
רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא: אם אמר לו הילך כסף זה לחירות שתצא שדך. כלומר, אדם נותן לו כסף ואומר לו קח את הכסף ושיצא עבד לחירות, כן, כלומר הבעלים לא שחרר את העבד אלא נתן לו כסף שהעבד יצא לחירות. אמר לו לא יצאת - שאם הוא אמר לו שתצא שדך להפקר, כלומר קח את הכסף הזה ובנתינת הכסף השדה תצא להפקר, אמר לו לא יצאת.
מה בין זה לזה? זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת. כן, כלומר, ברגע שהוא נותן את הכסף לבעלים, אז כאילו האדון מזכה את העבד בחירות שלו, אז הוא בן דעת, ולכן הוא זוכה בזה.
הגע עצמך שהיה חרש, אמר לו איש - הרי אין בו דעת. אמר לו, עדיין יש הבדל, כי הרי הוא בכלל איש. הוא יכול לזכות לו גם אם אין בו דעת, כן, כיוון שהוא שייך לקבוצת האנשים שבהם יש דעת ויש בהם קניין.
הגע עצמך שהיה קטן, אמר לו דרכו להגדיל.
אמר רבי יונה: אתייא דרבי זעירא כרבי שמעון בן אלעזר, שהוא אמר שאפילו מרבו לאחר, כן, גם כן הוא משתחרר. דתני רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר אף בשטר על ידי אחרים לא על ידי עצמו. שואלת הגמרא, מהו בשטר על ידי אחרים לא על ידי עצמו? מה הכוונה? לא רבו נותן שטר לאחרים שיצא עבדו לחירות. כן, אוף הכא רבו נותן כסף לאחרים שיצא עבדו לחירות. כן, כלומר, כמו שהאדון נותן שטר לאחרים והעבד יוצא לחירות, אז גם כאן האדון נותן כסף לאחרים והעבד יוצא לחירות.
אמר רבי אבון: מה שאמר רבי שמעון בן אלעזר שהעבד משתחרר בשטר על ידי אחרים, זה אתייא כרבי. דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו. כן, אתה צריך להסביר מה הכוונה.
ולית לרבנין אדם משחרר חצי עבדו? שואלת הגמרא, אם אתה אומר שלחכמים אין דבר כזה שאדם משחרר חצי עבדו, אז איך בכלל יש מציאות של חצי עבד חצי בן חורין? כלומר, זו שאלה צדדית. אתה אומר שזה רק כמו רבי שהוא סובר שאדם יכול לשחרר חצי עבדו. שואלת הגמרא, מה זאת אומרת? הרי לכולם צריך להיות שאדם יכול לשחרר חצי עבדו. כי אם חכמים סוברים שאדם לא משחרר חצי עבדו, אז איך יש מציאות של חצי עבד חצי בן חורין?
אז אומרת הגמרא, אית לון בעבד של שותפות. כן, כלומר עבד של שותפים, אז אחד מהם יכול לשחרר את כל החלק שלו. כלומר, אמרו שאדם לא יכול לשחרר רק חלק מהחלק שלו, כן, אבל כן אדם יכול לשחרר את כל החלק שלו. אז לכן אם יהיו שני שותפים בעבד, אז אחד יכול לשחרר את כל החלק שלו, ממילא העבד יהיה חצי עבד חצי בן חורין.
אבל בעבד שכולו שלו הוא לא יכול לשחרר חלק, כך סברי חכמים. למה? שנייא היא שהוא כמזכה מימינו לשמאלו. כלומר, כשאדם משחרר חצי מעבדו, כן, אז בעצם זה כאילו מזכה מימין לשמאל, כי הרי החצי השני נשאר עבד שלו, ומה שקנה העבד קנה רבו. אז בעצם הוא סך הכול מזכה כאילו מימין לשמאל.
שואלת הגמרא, ולית ליה לרבי שהוא כזוכה מימינו לשמאלו? לכאורה אז גם רבי צריך לטעון אותו דבר. למה רבי אומר שאדם יכול לשחרר חצי עבדו? אומרת הגמרא, אית ליה במזכה לו על ידי אחר. כן, כמו שאמר רבי שמעון בן אלעזר, יש אפשרות שהוא יזכה את זה על ידי אחרים.
שואלת הגמרא, ולית לרבנן במזכה לו על ידי אחר? ואת אומר סברי רבנן, ראוי לזכות על ידי עצמו ראוי לזכות על ידי אחר. כן, כמו בעצם זה אולי מין שליחות כזה - זאת אומרת אדם שלא ראוי לזכות לעצמו, אז איך הוא יכול למנות אחר לזכות בשבילו? שלא ראוי לזכות על ידי עצמו אינו ראוי לזכות על ידי אחר. ורבי אומר, אף על פי שאינו ראוי לזכות על ידי עצמו, ראוי לזכות על ידי אחרים.
[דף יג עמוד א]
ולית לרבנין במזכה לו על ידי אחר, סברין רבנן הראוי לזכות על ידי עצמו ראוי לזכות על ידי אחר, ושאינו ראוי לזכות על ידי עצמו אינו ראוי לזכות על ידי אחר, ו°רבי אומר אף על פי שאינו ראוי לזכות על ידי עצמו ראוי לזכות לו על ידי אחרים למאן דאמר יש לעבד קניין בלא רבו ומה שקנה עבד קנה רבו, הכוונה שהוא זוכה והאדון זוכה ממנו, ויכול אחר לאמר לו זכה על מנת שאין לרבך בו עבד שהגביה את המציאה ואמר על מנת שאזכה בה אני ולא רבי מהו על כורחו זכה הוא ורבו זכה ממנו דמה שקנה עבד קנה רבו או מכיוון שהגביה לצורך עצמו ולא לרבו הרי זה כמו שנתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו זכות בה וזכה הוא ולא רבו נישמעינה מן הדא דתנן א_פטהמודר הנייה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות, אומר לה הרי המעות האילו נתונין לך מתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לפיך, ותני בתנאי שהוסיף ואמר ולא ליך אמררבי זעירא° מאן תני ולא ליך °רבי מאיר ד°רבי מאיר עביד יד עבד כיד רבו ויד אישה כיד בעלה וכשהאשה קונה כאילו הבעל בעצמו קנה. ולא שהיא קנתה והבעל זוכה מידה. ולכן חייב לאמר לה שגם היא לא תקנה אלא מה שבפיה אמר רבי זעירא° קומי רבי מנא° בן יונה שנייא היא מתנה ממציאה שבמתנה הוא זוכה מדעת אחר אמר לו ולא כל שכן היא מה אם במתנה שהיא זוכה מדעת אחר את אומר זכתה האשה זכה בעלה כאן במציאת עבד שהוא זוכה מדעת עצמו לא כל שכן זכה העבד וזכה רבו ולמה לא תנינן שהעבד קונה עצמו בראשי איברים שאינן חוזרין אמררבי יוחנן בן מרייה° מפני המחלוקת דאית תניי תני א_צצריך גט שיחרור אית תניי תני אין צריך גט שחרור פשיטא א_צאשהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר מאחר לרבו מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו מחלוקת °רבי מאיר וחכמים °רבי מאיר אומר לא זכה חכמים אומרים זכה דתנן האומר הא לך כסף זה שלא יהא לרבך רשות בהן, זכה העבד זכה רבו, דברי°רבי מאיר וחכמים אומרים זכה העבד לא זכה רבו מה צריכה ליה מרבו לאחר מהו האם כשם שהעבד זכה מאחר לרבו כך הוא זוכה מרבו לאחר נישמעינה מן הדא דתנן א_צבהשואל את הפרה ושילחה לו ביד עבדו ביד בנו ביד שלוחו ומתה פטור שהרי לא זכה עדיין בפרה ולא נעשה שואל עליה אמר לו השואל שלח לי ביד עבדך וכו' ושלחה חייב השואל לית הדא אמרה שהעבד זכה מרבו לאחר אמר רבי אלעזר° בן פדת תפתר בעבד עברי אמר רבי יוחנן° בר נפחא תיפתריניה אפילו בעבד כנעני תיפתר באומר לו פתח לה והיא באה מאיליה שהשואל שיעבד נפשו מרגע שיצאה מחצירו של משאיל ותנינן גבי שואל הנהיגה במשיכה או קרא לה ובאת אחריו מתחייב בה כשואל רבי זעירא° שמע לה מן הדא דתנן
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת קידושין, דף יג. נתחיל מהשורה השלישית. אומרת הגמרא: עבד שהגביה את המציאה ואמר על מנת שיזכה בה אני ולא רבי, מה הוא? האם על כורחו זכה הוא ורבו? כיוון שמה שקנה עבד קנה רבו. או שאני אומר לא, מכיוון שהוא הגביה לצורך עצמו ולא לצורך רבו, אז הרי זה כמו שנתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו זכות בה, זכה הוא ולא רבו. אז מה הדין?
נשמעינה מן הדא: המודר הנייה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות. אז הוא אומר לה, "הרי המעות האילו נתונין לך מתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן, אלא מה שאת נותנת לפיך". ותני בתנאי שהוסיף ואמר "ולא ליך". כן? כלומר, שיגיד שזה, אין לבעלך רשות וגם לך אין רשות חוץ ממה שאת נותנת לו תוך פיך. אמר רבי זעירא: מאן תני "ולא ליך"? מי הוא זה שאמר שצריך להוסיף את המילים "ולא ליך"? זה רבי מאיר. דרבי מאיר עביד יד עבד כיד רבו יד כיד בעלה. כלומר, זה לא שהאישה או העבד קונים והבעל זוכה מהם, אלא כשהם מחזיקים את זה כבר הבעל כאילו זכה. כן, כמו שהעבד מחזיק חפץ זה כאילו האדם שלו, האדון, מחזיק. וכשאישה מחזיקה חפץ - האישה זכתה במשהו, אז כאילו שהאדון זכה. לא כאילו היא זכתה וזיכתה את האדון, אלא כאילו ישירות האדון זכה. ככה סובר רבי מאיר. אז לכן צריך להגיד "ולא ליך", כלומר גם לעצמה אין שום זכות אלא ברגע שזה יהיה בתוך פיה.
ומה אמר רבי זעירא? קומי רבי מנא, שנייא היא - שאני אם מתנה ממציאה, מדעת אחר. שיש הבדל בין מתנה למציאה, שמתנה הוא זוכה מדעת אחר. כלומר מתנה הרי יש אדם אחר נותן לו את זה, בעצם בזכייה יש שני כוחות. תמיד כשאדם מקנה למישהו אז מצד אחד יש את המזכה עצמו שרוצה שאותו מישהו יקבל את זה ויזכה בזה, ויש את הרצון של הזוכה שהוא רוצה לזכות בזה. אז יש פה שני כוחות, ואילו במציאה יש רק כוח אחד. מציאה - אין הרי מי שמזכה לו, יש רק כוח אחד שהוא רוצה לקבל את זה. אז יש הבדל. אז מה ששני עם מתנה ממציאה - במתנה הוא זוכה מדעת אחר.
אמר לו ולא כל שכן היא. מה עם במתנה שהיא זוכה מדעת אחר? את אומר זכת האשה זכה בעלה, למרות שבעצם מישהו אחר רוצה שהיא תזכה והיא רוצה לזכות בזה בעצמה, אבל בכל אופן שהבעל זכה. אז כאן שהוא מדעת עצמו - במציאת עבד, הרי מציאה אין מי שמזכה לו, יש רק את הרצון שלו, שהוא זוכה מדעת עצמו ואין מי שמזכה לו - לא כל שכן זכה העבד רבו?
שואלת הגמרא: ולמה לא תנינן במשנה שהעבד קונה את עצמו בראשי איברים שאינן חוזרין? הרי אם סימא את עינו, הפיל את שיניו, זה צריך שחרור. אז למה לא כתוב את זה? אמר רבי יוחנן בן מרייה: מפני המחלוקת - אית תניי תני צריך גט שיחרור ואית תניי תני אין צריך גט שחרור. כלומר, יש שאומרים שבעצם מה שהתורה אמרה שהוא משתחרר בשן ועין, אבל צריך לכתוב לו גט שחרור - בעצם השחרור הוא בגט, ורק אם הוא הפיל את שיניו וכדומה כופים אותו לשחרר אותו. אבל הוא לא משתחרר בשן ועין בפועל, צריך לכתוב גט שחרור. אז לכן לא כתבו את זה, כי יש מחלוקת.
אומרת הגמרא: פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר, מאחר לרבו. כלומר הוא מקבל מאדם שהוא לא רבו, כדי לזכות את זה לאדם אחר שהוא גם לא רבו, או כדי לזכות לרבו. מרבו לעצמו לא - האדון לא יכול לתת לו מתנה, כי מה שקנה עבד קנה רבו, בעצם הוא זכה בו עצמו. עכשיו מאחר לעצמו מחלוקת רבי מאיר וחכמים - אם אדם אחר נותן לו מתנה על מנת שאין לרבו כלום, בזה מחלוקת. רבי מאיר אומר לא זכה, וחכמים אומרים זכה. כלומר לפי רבי מאיר יד העבד זה כיד רבו - זה כאילו כשהוא מקבל, כאילו שהאדון קיבל ישר. זה לא שהעבד זוכה וממנו האדון זוכה, ואז יכולים להגיד לו "תזכה בזה על מנת שאין לרבך כלום" - העבד עצמו הוא כאילו יד האדון, אז לכן גם לא יכולים להגיד לו "לך תן כלום". וחכמים אומרים זכה, כיוון שאומרים שבעצם בדרך כלל העבד זוכה והאדון זוכה ממנו, אבל אם מתנים ואומרים לו הרי זה לך על מנת שאין לרבך רשות בהן - בזה רק העבד זוכה.
דתנן, מפרש את המחלוקת הזאת: רבי מאיר הא לך כסף זה שלא יהא לרבך רשות בהן, זכה העבד זכה רבו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים זכה העבד לא זכה רבו. מה צריכה ליה מרבו לאחר? כלומר, האם העבד יכול לזכות מהרב שלו לאדם אחר? האם הרב יכול לזכות על ידו לאדם אחר? כשם שהעבד זוכה מאחר לרבו כך הוא זוכה מרבו לאחר או לא?
נשמעינה מן הדא: השואל את הפרה ושילחה לו ביד עבדו ביד בנו ביד שלוחו ומתה - פטור. למה? כי הרי הוא לא זכה בזה עדיין - כל עוד שהפרה ביד העבד זה שייך לאדון, זה כאילו ביד האדון. אבל אם אמר לו השואל "שלח לי ביד עבדך" ושלח - חייב השואל. כלומר, אם השואל אומר לאדון שלח לי ביד העבד שלך את הפרה, אז הוא כבר מתחייב. לית הדא אמרה שהעבד זכה מרבו לאחר? לכאורה זה מה שרואים כאן, שמאז שהוא מוסר את הפרה לעבד שלו, אז השני כבר מתחייב כאילו משהו זכה בה.
אמר רבי אלעזר: תפתר בעבד עברי - שעבד עברי הרי הוא כמו אדם רגיל אז הוא ודאי יכול לזכות לאדם אחר. אמר רבי יוחנן: תיפתריניה בעבד כנעני, תיפתר באומר לו פתח לה והיא באה מאיליה. שבעצם השואל שיבד את נפשו - זה לא קשור לעבד זוכה בשבילו, אלא השואל שיעבד את נפשו מרגע שהפרה יוצאת מהחצר. ותנינן לגבי שואל, אם הנהיגה במשיכה קרא לה ובאת מתחייב בה כשואל - רואים מכאן שאדם יכול להתחייב אפילו לפני שהוא זוכה בה בפועל.
[דף יג עמוד ב]
א_צגאבל אינו מזכה העירוב לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו. לית הדא אמרה שאין העבד זוכה מרבו לאחר? תיפתר כ°רבי מאיר, ד°רבי מאיר עבד יד העבד כיד רבו. והתני מזכה על ידי אשתו והא °רבי מאיר עבד יד האשה כיד בעלה אמר רבי חנינה° בשם רבי פינחס° יש מחלוקת תנאים בדברי °רבי מאיר ותיפתר כהדין תנייא, דתני: אשתו אינה פודה לו מעשר שני בלא חומש שידה כיד בעלה °רבי שמעון בן אלעזר אמר משום °רבי מאיר אשתו פודה לו מעשר שני דהדין תנייא ד°רבי מאיר עביד יד העבד כיד רבו ולא יד האשה כיד בעלה רבי זעירא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא נראין דברים א_צדשיזכה העבד לעבד אחר בגט שיחרור שיש לו גט שחרור א_צהואל יזכה בגט אשה שאין לו גט אשה ואם תאמר מתניתא היא דתנן א_צוהרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכת לו אי מהתם הייתי חושב עוברה עשו אותו כאחד מאיבריה והרי זה כמשחרר חצי עבדו אבל אין ראיה מכאן לחידוש שיכול להיות שליח לאחר אמר רבי אבא בר חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא נראין דברים שמקבל העבד גט שחרור לעצמו שגיטו וידו באים כאחד ואל יקבל גט לעבד כוותיה ששניהם של אותו אדון שידו כיד האדון אין תימר איך אמרה המשנה הקודמת שהאומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכת לו שניא היא עוברה שעשו אותו כאחת מאיבריה והרי זה כמשחרר חצי עבדו רבי אבא° ורבי יוסי° בר זבידא תריהון אמרין ד°רבי היא ד°רבי אמר אדם משחרר חצי עבדו מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עושה אני לה כתב שלא תשתעבד ליורשים אחר שאמות אבל לא צווה שישחררו אותה רבי אלעזר° בן פדת ורבי שמעון בן יקים° אעלון עובדא קומי רבי יוחנן° בר נפחא אמר לא הכל ממנו של היורש לשעבדה כי מצוה לקיים דברי המת בניה מה הם אמר להם בניה א_צזעבדים מה שייר בה למה הואיל לשון זו שאמר האב למעשה ידיה שלא יטריחוה היורשים א_צחכתב כל נכסיו לשני עבדיו כאחת בשטר אחד ונתן לאחד מהם שניהן יצאו לחירות ושניהן צריכין לשחרר זה את זה אמר רב יהודה° נשיאה בשם שמואל° בר אבא בר אבא ורבי אבהו° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא ד°רבי היא ד°רבי אמר אדם משחרר חצי עבדו דכשכתב לפלוני ולפלוני הרי זה כאומר חצי מעבד פלוני לעצמו וחצי לרעהו, וכן לגבי השני אמררבי זעירא° לרבי אבא° לית הדא אמרה שהעבד זכה מרבו לאחר שהרי אחד קיבל וזיכה גם לשני אמר לו
אמר רבי זעירא: שמע לה מן הדא, אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו. לית הדא אמרה שאין העבד זוכה מרבו לאחר? אם אתה אומר שהוא לא יכול לזכות לכל השכנים בחצר את העירוב על ידי עבד או שפחה כנענים, משמע מכאן שהוא לא יכול לזכות מרבו לאחר.
תיפתר כרבי מאיר, דרבי מאיר עבד יד העבד כיד רבו - כי הוא סובר שאין מציאות של זכייה של עבד בלי רבו, כי בעצם כשהעבד מקבל ביד שלו וזוכה במשהו זה כאילו האדון זכה בזה. אז אם ככה ממילא הוא לא יכול לזכות לאחרים על ידי העבד.
והתני - כתוב בהמשך הברייתא שמזכה על ידי אשתו. והא רבי מאיר עבד יד האשה כיד בעלה? איך הוא יכול לזכות על ידי אשתו, הרי כמו שרבי מאיר אמר יד העבד כיד רבו הוא גם סובר שיד האישה כיד בעלה?
רבי חנינה בשם רבי פינחס: רבי מאיר תיפתר כהדין תנייא, דתני: אשתו אינה פודה לו מעשר שני. נראה לי שאדם שיש לו פירות מעשר שני, אם הוא פודה את זה צריך להשיב חומש, אדם אחר שפודה לא צריך להשיב חומש. אז הברייתא אומרת שאשתו לא פודה לו מעשר שני כיוון שידה כיד בעלה. רבי שמעון בן אלעזר אמר משום רבי מאיר אשתו פודה לו מעשר שני - גם רואים שיש מחלוקת תנאים בדעת רבי מאיר. תנייא דרבי מאיר עביד יד העבד כיד רבו ולא יד האשה כיד בעלה - רבי שמעון בן אלעזר סובר שבדעת רבי מאיר יד העבד אמנם כיד רבו, אבל יד האישה לא כיד בעלה. אז לכן הוא לא יכול לזכות את העירוב על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, אבל כן יכול לזכות על ידי אשתו.
רבי זעירא ורבי חייה בשם רבי יוחנן: נראין דברים שיזכה העבד בגט שיחרור שיש לו גט שחרור, ואל יזכה בגט אשה שאין לו גט אשה. הוא שייך בשחרור כי הוא בעצמו יקבל גט שחרור, אז כיוון שהוא שייך בזה הוא גם יכול להיות שליח לזכות לאחר, אבל בגט אישה - אין לו גט אישה.
מתניתא היא: הרי את שפחה וולדך בן חורין, אם היתה עוברה זכת לו. כלומר, אם אדם אומר לאישה "את שפחה תישארי שפחה אבל ולדך בן חורין", אם הייתה עוברה - זכתה לו. רואים מכאן שהעבד יכול להיות שליח לאדם אחר לקבל את גט שחרור, כעובדה שעובר משתחרר. עוברה עשו אותו כאחד מאיבריה - זה כאילו היא בעצמה קיבלה את השחרור, כאילו השתחרר חצי מהעבד, כאילו האדון שחרר חצי מהעבד. זה לפי הדעה של רבי שאומר אדם משחרר חצי עבדו. גם כאן, כאילו היא זוכה לשחרר את העובר שלה משתחרר, כאילו האדון משחרר רק חלק ממנה, רק את העובר. אבל אין מפה ראיה שהוא יכול להיות שליח לקבל שחרור לאדם אחר, לעבד אחר.
רבי אבא בר חייה בשם רבי יוחנן: נראין דברים העבד(מקבל) גט שחרור לעצמו כיוון שגטו וידו באים כאחד, ואל יקבל גט - הוא לא יכול לקבל גט לעבד אחר, שגם הוא של אותו אדון. למה? כי ידו כיד האדון, אז ברגע שהאדון נותן לו גט שחרור לעבד השני, זה כאילו האדון עצמו השאיר את זה ביד שלו.
אין תימר משנה קודמת - אז איך המשנה אמרה הרי את שפחה וולדך בן חורין, אם היתה עוברה זכת לו? הרי לכאורה זה כמו מקבלת מהאדון שלה עבור העבד השני, עבור הבן שלה? עוברה עשו אותו כאחת מאיבריה - עוברה זה לא כאדם אחר, אלא חלק ממנה, אז זה ממש כמו משחרר חצי עבדו ולא כמו משחרר עבד אחר.
רבי אבא ורבי יוסי תריהון אמרין: דרבי היא - המשנה שאמרה שאדם יכול להגיד לאישה "את שפחה וולדך בן חורין" זה דעת רבי, דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו. כמו שאמרנו שהעובר זה חלק מהגוף שלה והאדון יכול לשחרר חצי מהגוף - הוא שחרר את העובר.
אומרת הגמרא: מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עושה אני לה כתב שלא תשתעבד ליורשים לאחר שאמות - הוא לא ציווה שישחררו אותה, אבל אמר שיכתבו לה משהו שלא תשתעבד ליורשים. רבי אלעזר ורבי שמעון בן יקים אעלון עובדא קומי רבי יוחנן - הביאו את המקרה הזה לפני רבי יוחנן, אמר: לא הכל ממנו לשעבד - היורשים לא יכולים לשעבד אותה, כי היא נדרשת לדברי המת. עכשיו השאלה - בניה מה הם - אמר: עבדים. מה שייר בה מעשה ידיה - בעצם היורשים לא יכולים לשעבד אותה, לא יכולים להטריח אותה, אבל היא עדיין נשארת שפחה והבנים שלה הם עבדים.
אומרת הגמרא: כתב כל נכסיו לשני עבדיו כאחת. כלומר בשטר אחד כתב את כל הנכסים לשני העבדים שלו ונתן להם את זה. שניהן יצאו לחירות ושניהן צריכין לשחרר זה את זה. רב יהודה בשם שמואל ורבי אבהו בשם רבי יוחנן: דרבי היא - גם זה דעת רבי, דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו. אז לכן כשכתב לפלוני ופלוני - את כל הנכסים לשני העבדים - אני חושש שאולי חצי מעבד פלוני הוא שחרר לעצמו ואת החצי השני נתן לשני, וגם את השני חצי נתן לעצמו והחצי לעבד השני. אז לכן הם צריכים לשחרר אחד את השני.
אמר רבי זעירא לרבי אבא: לית הדא אמרה שהעבד זכה מרבו לאחר? אמר לו...
[דף יד עמוד א]
מה את סבר משזכו בנכסים ורק אחר כך יצאו לחירות וכל עבד זכה בנכסים עבור חברו אלא כאחת עבדים ונכסים יצאו לחירות כגון שכתב בשני שטרות כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה, וזיכה להם על ידי השליח בבת אחת, וקנו את הנכסים ואת עצמם האומר לשפחתו המעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד וולדה כיוצא בה דברי °רבי יוסי הגלילי דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה, בזמן שהאשה לאדוניה הולד לאדוניה, אין האשה לאדוניה אין הולד לאדוניה וחכמים אומרים לא עשה כלום אמר רבי אלעזר° בן פדת כך פירשה רבי הושעיה° אב המשנה לא עשה כלום ושניהן בני חורין רבי אימי° אמי בן נתן אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא לא עשה כלום ושניהן עבדים על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא ניחא שיש מחלוקת בין רבי יוסי° בר זבידא שסובר ששניהם בני חורין לחכמים שסוברים ששניהם עבדים אבל על דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת מה איכא מחלוקת אלא א_צטכיני מתניתין דבריו קיימין דברי °רבי יוסי הגלילי שהאשה בת חורין והבן עבד וחכמים אומרים לא עשה כלום מהו לא עשה כלום אמר רבי אלעזר° בן פדת כך פירשה רבי הושעיה° אבי המשנה שניהן בן חורין רבי אמי° בן נתן אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא שניהן עבדים ודברי רבי יוסי° בר זבידא כ°רבי ד°רבי אמר אדם משחרר חצי עבדו שהרי העובר ירך אמו נמצא משחרר חלק ממנה וחלק נשאר עבד
מתני':
בהמה גסה במסירה ובהמה דקה בהגבהה דברי °רבי מאיר ו°רבי אליעזר בן הורקנוס וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה
גמ': אמר רב הונא° א_קאין מוסירה קונה בניכסי הגר שמת כי אין מי שימסור לו אמר חזקיה° אמר רבי אבא° רבי אלעזר° בן פדת שאל היו לו עשרה גמלים קשורים זה בזה מסר לו מוסירה של אחת מהן כיוון שכולם נגררים אחריו נחשב כאילו מסר לו את כולם וקנה את כולם או לא קנה אלא אותו שמסר לו בלבד אמר רב חסדא° אמר א_קאמשוך את הבהמה זו לקנותה קנה לקנות וולדותיה לא קנה לקנותה היא וולדותיה קנה תנן לקנות וולדותיה לא קנה אמאי אילו האומר לחבירו משוך את הבהמה זו שתקנה משוי שלה שמא לא קנה אמררבי יוסי° בר זבידא הדא דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל אם היתה עוברה עשו אותה כמשאה וקנה רבי אבא° ורב הונא° אמרו בשם רב° ההן דנגיד משך בזקה נוד יין והיא מבזעה נקרע בידה לא חייב בה שאין המשיכה קונה אם לא סיכמו על מחיר שלא גמר דעתו לקנות אמר רבי יוסי בי רבי בון° לכן צריכה אלא אפילו במעלה לגו חנותא שמשך אותה פנימה בתוך החנות למקום שאין אנשים דלא איתכוין לקנותה אלא דלא יסבה שלא יקחו אוחרין
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת קידושין, דף י"ד. נתחיל בדף הקודם, שורה אחרונה. אומרת הגמרא: "אמר רבי זירא לרבי אבא: ליתא דאמר שהעבד זכה מרבו", כן? בדף הקודם ראינו ש-- אה, אם אדם כותב את כל נכסיו לשני עבדיו, אז הם זכו ומשחררים אחד את השני, כן? אז הגמרא מבינה שבעצם כל אחד זוכה גם עבור חברו. הרי כל אחד קיבל את כל הנכסים, בתוכם יש חצי ששייך לשני. אז בעצם כל אחד זוכה עבור חברו. אז רואים מכאן שעבד זוכה מרבו עבור חברו.
"מה את סבר משזכו בנכסים יצאו לחירות?" אתה חושב שקודם כל הם זוכים בנכסים ואז יוצאים לחירות? לא, "אלא כאחת עבדים ונכסים יצאו לחירות". כלומר, בעצם הם מקבלים משטר שחרור שבו גם כל הנכסים. אז בעצם ידיו ושחרורו באים כאחד. אז קודם כל משתחרר ואז הוא זוכה בנכסים, וכשהוא בן חורין ודאי שהוא יכול לזכות.
"הרי את בת חורין וולדך עבד וולדה כיוצא בה דברי רבי יוסי הגלילי", כן? הגמרא מבינה שהכוונה שהעבד-- שגם הוולד משוחרר. כלומר, גם היא וגם הוולד משוחררים. "דכתיב: 'האישה וילדיה כאדוניה'". בזמן שיש לה אדוניה, הוולד הוא של אדוניה. אבל כאן, שאין האישה לאדוניה, אז גם אין הוולד לאדוניה.
"וחכמים אומרים לא עשה כלום". עכשיו, מה פירוש לא עשה כלום? "אמר רבי אלעזר כך פירשה רבי הושעיה אבי המשנה: שניהן חורין. ורבי אימי אמר בשם רבי יוחנן: שניהן עבדים". אומרת הגמרא, "על דעתיה דרבי יוחנן ניחא". כלומר, שאמר רבי אימי בשם רבי יוחנן, אז זה בסדר, כי אם הוא אמר שלא עשה כלום ושניהם עבדים, אז יש מחלוקת בין רבי יוסי שהוא סובר ששניהם בני חורין לחכמים שסוברים ששניהם עבדים.
אבל "על דעתיה דרבי אלעזר מה איכא מחלוקת?" הרי גם רבי יוסי הגלילי אומר ששניהם בני חורין וגם חכמים אומרים ששניהם בני חורין. אז מה ההבדל ביניהם? אומרת הגמרא, "אלא כיני" -- כך צריכה להשתנות הגרסה, כן? מה שאמר רבי יוסי הגלילי הוא לא אמר מה שאמרנו ששניהם בני חורין, אלא "דבריו קיימין דברי רבי יוסי הגלילי", כן? כמו בעצם לפי רבי יוסי הגלילי, האישה בת חורין והבן עבד. "וחכמים אומרים לא עשה כלום". ועל זה שואלת הגמרא, "מהו לא עשה כלום? אמר רבי אלעזר כך פירשה רבי הושעיה אבי המשנה: שניהן בן חורין. רבי אמי בשם רבי יוחנן: שניהן עבדים".
בעצם ככה המשנה מסתדרת, בעצם לפי שתי הדעות יש מחלוקות, כן? לפי רבי אלעזר, רבי יוסי הגלילי סובר שמה שהוא אמר יתקיים, זאת אומרת האישה בת חורין, הבן הוא עבד, וחכמים סוברים ששניהם בני חורין. ולפי רבי יוחנן שניהם עבדים. בכל אופן יש מחלוקת.
אומרת הגמרא, "רבי יוסי כרבי, דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו". כלומר, איך הבינו? למה רבי יוסי אומר שמה שאמר קיים, דבריו קיימים, שהאישה בת חורין והוולד הוא עבד? כי הוא סובר כרבי, כן? שרבי אומר שאדם יכול לשחרר חצי עבדו. אז אישה מעוברת יכולה לשחרר את עצמה, כלומר האדון יכול לשחרר אותה ובעצם להשאיר את הוולד שלה, כן, בתור עבד, כי הוא משאיר כאילו חצי ממנה.
עוברים הלכה אחת לפי לשון המשנה. "בהמה גסה במסירה", כלומר, למדנו שבהמה גסה זה במסירה, כן? שבעל הבית מוסר לקונה את הרצועה שלה. "ובהמה דקה בהגבהה, דברי רבי מאיר" -- ורבי אליעזר, שניהם סברו את אותו הדבר. "וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה".
ואמר רב הונא: "אין מוסירה קונה בנכסי הגר" שמת, כן? כלומר, גר שמת, אז אין קניין מוסירה, כי הרי אין מי שימסור לו, כן? קניין מוסירה, פירושו שהבעלים מוסר לקונה את הרצועה ואז בעצם מבהיר לו את הבעלות. אבל בגר שמת, אין מי שימסור, לכן בעצם לא שייך קניין מוסירה בו.
"רב חסדא, רבי אבא ורבי אלעזר שאלו: היו לו עשרה גמלים קשורים זה בזה, מסר לו מוסירה של אחת מהן" -- כיוון שכולם נגררים אחריו, יצא כאילו מסר לו את כולן וקנה את כולן, או ש"לא קנה אלא אותו שמסר לו בלבד"? רק את אחד שקשור, שהוא בעצם האחרון בשיירה, שהוא מכר לו, מסר לו בעצם את החבל שלו.
"רב חסדא אמר: משוך את הבהמה זו לקנותה" -- קנה. "לקנות וולדותיה" -- לא קנה. "לקנותה היא וולדותיה" -- קנה, כי מתוך שהוא קנה אותה, קנה גם ולדותיה. ואת מה למדנו? לקנות ולדותיה לא קנה. למה? "אילו האומר לחבירו משוך את הבהמה זו שתקנה משוי שלה, שמא לא קנה?" הרי העובר זה כמו משא. אז למה אם אדם אומר לו משוך את הבהמה שתקנה את המשא שעליה, אז קנה, ואילו אם אומר לו משוך את הבהמה לקנות את ולדה, לא קנה?
"אמר רבי יוסי: הדא דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה" -- באמת אתה צודק, אבל זה על ידי מה שהמשנה אמרה. אם הוא אמר לו משוך את הבהמה לקנות ולדותיה ולא קנה, אז על ידי מה? בשביל שהייתה בהמה עוברה, כן? והסיבה -- אם זה לא קיים, אדם לא מקנה דבר שלא בא לעולם. "אבל אם היתה עוברה עשו אותה כמשאה" -- ובעצם הוא כמשא, אם הוא אומר למשוך את הבהמה שתקנה את ולדותיה, קנה את הוולדות.
"רבי אבא ורב הונא בשם רב: ההן דנגיד בזקה והיא מבזעה בידה" -- כלומר, מי שמושך נוד יין, בא לחנות ולוקח נוד יין כדי לבדוק אותו, האם לקנות אותו או לא, והוא נקרע. "לא חייב בה", כן, כי המשיכה לא קונה. כל עוד שלא סיכמו מחיר, הוא לא גמר בדעתו לקנות, אז המשיכה היא לא קונה.
"אמר רבי יוסי בי רבי בון: לכן צריכה, אפי לגו חנותא" -- כלומר החידוש הגדול כאן, אפילו אם אני רואה שהוא לוקח את זה ושם את זה בצד באיזה מקום, כן? אז גם כן לא קנה. למה? "דלא איתכוין אלא דלא יסבה" -- לא התכוון לקנותה אלא רוצה שאחרים לא ייקחו את זה, לכן הוא שם את זה בצד, אבל עדיין לא קנה את זה.
[דף יד עמוד ב]
מהו שתקנה בשער הפחות שהרי בודאי היה מסכים לקנות במחיר זה אמר רבי חגיי° בשם רבי יוסי° בר זבידא מתניתא אמרה שאינה נקנית בשער הפחות דתנינן תמן א_קבהמוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין שכל מה שמגיע ליד הגוי נקנה לו מדד עד שלא פסק דמיו אסורין שנעשה יין נסך ביד ישראל שאסור בהנאה אם אומר את שתקנה לו בשער הפחות, אפילו מדד עד שלא פסק יעשה כמי שפסק במחיר הנמוך עד שלא מדד ויהיו דמיו מותרין שמואל° בר אבא בר אבא אמר ההין דנסב כוזיתא והיא מתחטפא זה שנטל קנקן יין אחר חתף ממנו ונשברה מחייב בה אמר שמואל בר אבודמא° הדא דתימר צור וחברותיה או בקיסרין ובחברותיה ששם כל הקנקנין במשקל אחיד וגמר בדעתו לקנות ברם הכא שאין הקנקנים במידה שוה לא גמר בדעתו לקנות דעד כדון אורחיה מחזרה למתקלה לדעת אם משקלה מתאים לו ואינו מתחייב באונסין אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם רבי ינאי° הכהן א_קגהמוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מהו משכוכית אית דאמרין חוטרא מקל ואית דאמרין שרקוקיתה חליל הרועים ואית דאמרין נגדתא עז מובילה רבי יעקב בר אחא° ורבי שמעון בר אבא° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי° א_קדהמוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו מכסה הבור ויש אומרים הדלי קנה אמררבי אמי° בן נתן בשם רבי יוחנן° בר נפחא המוכר בית לחבירו
אומר לחברו מכור לי חבית יין, ואמר לו: הן, ומשך הלוקח חבית. כלומר, הם לא סיכמו על מחיר, הוא רק הסכים שנמכור, ואז הלוקח לקח חבית אחת. "מהו שתקנה בשער הפחות?" כלומר, שאם נניח אחרי זה במקרה היא תישבר אז הוא יתחייב בנזקיה. כן, למה? סברא -- הרי כל הוויכוח הוא על המחיר, שהם השניים רוצים -- הוא רוצה לקנות, הוא רוצה למכור. כל הוויכוח יהיה על המחיר, אבל המחיר הכי נמוך בשוק ודאי שהוא יסכים, כי הוא רוצה לקנות. אז אולי אני אומר שהוא כבר קנה את זה במחיר הזה לפחות ויתחייב בנזקיה?
"אמר רבי חגיי בשם רבי יוסי: מתניתא אמרה שאינה נקנית בשער הפחות", "דתנינן תמן: המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד דמיו מותרין" -- כלומר אם הוא סגר איתו נניח כל ליטר בעשרה שקל, אז הוא קבע איתו כבר מחיר, אז דמי מותרים, כיוון שכל מה שנכנס לתוך הכד של הגוי כבר נקנה לו, כי הגוי יודע כמה סיכמו במחיר, אז כמה נקנה. "מדד עד שלא פסק דמיו אסורין" -- אם קודם כל מדד ורק אחרי זה אמר לו כמה זה עולה, אז דמי אסורים -- זה נעשה כיין נסך ביד ישראל שעשה בהנאתו, כיוון שכל עוד שלא סגר מחיר אין פה קניין.
עכשיו, "אם אומר את שתקנה לו בשער הפחות" -- אם אתה אומר שכיוון ששניהם רוצים, זה רוצה לקנות, זה רוצה למכור, אז זה כבר נחשב קנוי והוא חייב באחריותו לפי שער הפחות, אז "אפילו מדד עד שלא פסק כמי עד שלא מדד ויהיו דמיו מותרין" -- לפחות המחיר הרגיל, הפחות.
"שמואל אמר: ההין דנסב והיא מתחטפא בה" -- כלומר מי שלקח קנקן של יין, ואם התחטפה ובא אחר וחטף ממנו ונשברה, "חייב" בו. "אמר שמואל בר אבודמא: הדא דתימר וחברותיה בקיסרין ובחברותיה" -- כן, ששם כל הקנקנים במשקל אחיד ואז גמר בדעתו לקנות, כלומר הוא יודע מה המחיר, כן, וכשהוא מושך אז הוא מתכוון לקנות. "ברם הכא" -- שאלה קנקנים לא במידה שווה, אז לא גמר בדעתו לקנות, "עד כדון אורחיה מחזרה למתקלה" -- כן, כלומר עדיין גם אחרי שהוא לוקח את זה, הוא עדיין רגיל להחזיר את זה למוכר כדי שישקול לו ויגיד לו כמה זה עולה, כדי לדעת בכלל אם זה מתאים לו או לא. אז לכן הוא לא מתחייב בו.
"רבי שמעון בן לקיש בשם רבי ינאי: המוכר צאן לחבירו, כיון שמסר לו משכוכית, קנה". שאלתם: "מהו משכוכית?" "אית דאמרין חוטרא" -- מקל של הרועה. "ואית דאמרין שרקוקיתה" -- החליל שהרועה מנגן בו. "ואית דאמרין נגדתא" -- העז שמובילה את כל העדר.
"רבי יעקב בר אחא ורבי שמעון בר אבא בשם רבי יהושע בן לוי: המוכר בור לחבירו, כיון שמסר לו דליו, קנה". יש אומרים שדליו הכוונה דלי, ויש אומרים שהכוונה למכסה של הבור.
"אמר רבי אמי בשם רבי יוחנן: המוכר בית לחבירו", כיון שצוה לתוכו פירותיו או כליו, קנאו.
[דף טו עמוד א]
כיון שצבר לתוכו פירותיו או כליו קנהורבי יהודה בן פזי° בעי מסר לו את המפתח מהו אמר רבי זכריה חתניה דרבי לוי° מחלוקת °רבי שמעון בן יוחאי וחכמים דתנינן תמן א_קההמוסר מפתח לעם הארץ הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח ותני °רבי שמעון בן יוחאי הבית טמא שנתינת מפתח כנתינת רשות להיכנס ולהלך בבית ובמוכר הרי זה גם כאילו אמר לקונה לך חזק וקני. כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שיהיו המעשרות שלי המעשר שלו, מהו שימכור את הזכות הזו לכהן אחר, נישמעינה מן הדא דאמר רבי אבהו° בשם רבי שמעון בן לקיש° המוכר מעשרות שדהו לחבירו לא עשה כלום א_קוולד שפחתו לחבירו לא עשה כלום עוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום א_קזאויר חרבתו לחבירו לא עשה כלום שאין אדם מוכר דבר שאין בו ממש ואין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם אבל מוכר שדהו ומשייר מעשרותיה, מוכר לו שפחה ומשייר לו וולדה, מוכר לו בהמה ומשייר לו וולדה, מוכר לו חורבה ומשייר לו אוירה, והיאך איפשר לו לאדם למכור אויר חרבתו לחבירו, תיפתר באומר לו תלוש מן החרבה הזו דבר שהוא לתקנת החורבה דהוי ליה חזקה בגוף הקרקע וקנה את האויר והכא כלום יש לו קרקע לפניו שהוא אומר לו תלוש מן הקרקע הזה שתקנה אחד מעשרה שבו שהרי הכהן הראשון כבר מכר את הקרקע ואין לו אלא המעשרות. ובמה הוא יכול להקנות את המעשרות לכהן השני שמואל° בר אבא בר אבא רבי זעירא° ורבי חייה בר אשי° אמרו בשם רב° אין משיכה קונה בחצר שאינה של שניהן תני רבי חייה° ופליג דתני אימתי אמרו המטלטלין ניקנין במשיכה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהן משמע שמשיכה קונה א_קחאבל ברשות הלוקח כיון שקיבל עליו המוכר למכור זכה א_קטברשות המוכר לא קנה עד שעה שיגביה או עד שעה שימשוך ויוצא חוץ רשות הבעלים, ברשות זה שהן מופקדין אצלו לא קנה עד שיזכה הנפקד בהן בשבילו או עד שישכיר לו את מקום הסחורה תנן וחכמים אומרים א_קיבהמה דקה נקנית במשיכה מה טעמון דרבנין דכתיב (שמות בא יב כא) משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם כי הא דרב יהודה° נשיאה שלח לשאול לרבי אלעזר° בן פדת בהמה גסה במה היא נקנית אמר לו במסירה אמר לו ולא מתניתא היא דתנן א_קיאבהמה גסה נקנית במסירה ולמה אתה שואל אמר לו כיוון דאית תניי תני מיחלף ולשיטתו בהמה גסה במשיכה ודקה במסירה רב יהודה° נשיאה שאל לרבי אלעזר° בן פדת בכור שנעשה טרפה בתוך שלשים האם כיוון שהוא חי כל השלשים יום אינו נפל וחייב בפדיון או אולי מאחר שקדם שלושים ברור שלא יחיה נחשב כמת ויהיה פטור א_קיב אמר לו נחשבכמת ופטור מחמש סלעים של בן רב יהודה° נשיאה שלח שאל לרבי אלעזר° בן פדת א_קיגשילייא שיצאת מקצתה היום ומקצתה למחר ממתי מונה אמר לו אזלינן לחומרה אם לדם טוהר מונה מיום הראשון ואם לדם טמא מונה מיום שני אמררבי מתניה° הדא
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת קידושין, דף ט"ו. אומרת הגמרא המוכר בית לחברו, כיון שצבר לתוכו פירותיו או כליו קנה. כלומר, אם הוא השתמש בבית בעצם קנה אותו.
רבי יהודה בן פזי בעי, מסר לו את המפתח מהו? כלומר, אם בעל הבית מסר לקונה את המפתח, האם זה נקרא קניין או לא? אמר רבי זכריה, חתניה דרבי לוי, זה מחלוקת רבי שמעון וחכמים. תנינן תמן, המוסר מפתח לעם הארץ הבית טהור. כלומר, למרות שהוא מסר לו מפתח, אני לא חושש שמא עם הארץ יכנס לבית ויגע בכלים ויטמא אותם, כיוון שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. כלומר, זה המפתח זה רק לשמירה. ותני רבי שמעון - הבית טמא, כלומר רבי שמעון חולק והוא סובר שהבית טמא, כי הוא סובר שנתינת מפתח זה בעצם כמו נתינת רשות להיכנס וללכת בבית. אז אם עם הארץ יכנס לבית, הבית טמא, מפני שהוא מסר לו מפתח, כיוון שהוא נתן לו רשות. אז זה כאילו שנתן לו רשות להיכנס ואז בעצם כל הבית טמא.
כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו שיהיו המעשרות שלו - הוא מוכר לישראל את השדה, אבל בתנאי שהמעשרות מהשדה הזה יהיו שלו. שואלת הגמרא מהו אם מכר את הזכות הזאת לכהן אחר? האם הכהן שקנה שהמעשרות שלו יכול למכור את הזכות הזאת לכהן אחר? תני רבי שמעון, רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש: המוכר מעשרות שדהו לחבירו לא עשה כלום. ולד שפחתו לחבירו לא עשה כלום. עוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום. אויר חרבתו לחבירו לא עשה כלום. למה? כי אין אדם מוכר דבר שאין בו ממש ואין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם. חלק מהדברים פה לא באו לעולם - מעשרות שדהו, מה שיהיה בעתיד, לא בא לעולם. ולד שפחתו לא בא לעולם. עוברי בהמתו לא בא לעולם. אויר חרבתו אין בו ממש. אז דברים כאלה לא יכול למכור, אבל מוכר שדהו ומשייר מעשרותיה. מוכר לו שפחה ומשייר לו וולדה. מוכר לו בהמה ומשייר לו וולדה. מוכר לו חורבה ומשייר לו אוירה. דבר כזה הוא כן יכול - הוא יכול למכור את החלק שכבר קיים בעולם ויש בו ממשות, ולהשאיר את מה שאין בו ממשות שלא בא לעולם.
שמע, והיך איפשר לו לאדם למכור אויר חרבתו לחבירו? הרי מהברייתא ששמענו שהוא לא יכול, בגלל שאין בזה ממש. אבל איך בכלל אפשר לעשות דעת שאדם כן יכול למכור אויר חורבתו לחברו? תיפתר באומר לו תלוש מן החרבה הזו. כלומר יש אפשרות שהוא יגיד לו: תלוש חתיכה מהחורבה, תעשה בה איזה מעשה קניין ותקנה את האוויר שבה. וכא קרקע לפניו שהוא אומר לו תלוש מן הקרקע הזה אחד מעשר שבו. במקרה שהכהן מכר את השדה שלו בתנאי שהמעשרות שלו, בעצם כל מה שיש לו זה רק המעשרות שהן לא קיימות. אז אין לו קרקע שיכול להגיד לאדם השני: תלוש מהקרקע ותזכה במעשרות, כי הקרקע כבר שלו. ולכן בעצם הוא לא יכול למכור את הזכות הזאת לקבל את המעשרות.
שמואל, רבי זעירא ורבי חייה בר אשי בשם רב: אין משיכה קונה בחצר שאינה של שניהן. תני רבי חייה ופליג, כלומר רבי חייה אמר ברייתא שחולקת. אימתי אמרו המטלטלין ניקנין במשיכה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהן? אז רואים מכאן שמשיכה, לדעת רבי חייה, כן קונה בחצר שאינה של שניהם, אבל ברשות הלוקח כיון שקיבל עליו זכה. כלומר החצר של אדם קונה לו - אם המוכר מוכן למכור וסיכמו ביניהם וזה נמצא בחצר של הלוקח, אז זה כבר קנה לו. ברשות המוכר לא קנה עד שעה שיגביה - משיכה ודאי לא קונה שם, אז הדבר היחיד שיכול לקנות את זה זה על ידי הגבהה, או עד שעה שימשוך ויוצא חוץ רשות הבעלים.
עכשיו, אם החפץ נמצא ברשות זה שהן מופקדין אצלו, כלומר נניח המוכר הפקיד את זה אצל אדם שלישי, אז לא קנה עד שיזכה בהן - עד שיזכה הנפקד בהם בשבילו, כלומר הוא יכול לזכות הנפקד שאצלו הפיקדון עבור אותו אדם שקונה, ואז זה בסדר. או עד לו את - או אפשרות שנייה, שיזכיר לו את מקום הסחורה, ואז הוא קונה את זה גם במקום.
וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה. שואלת הגמרא מה טעמון דרבנין? דכתיב: (שמות בא יב כא) משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם - משכו, קבעת קניין.
כי הא דרב יהודה שלח לשאול לרבי אלעזר: בהמה גסה במה היא נקנית? אמר לו במסירה. אמר לו: ולא מתניתא היא בהמה גסה נקנית במסירה? כלומר, למה אתה שואל? הרי זה משנה מפורשת. אית תניי תני מיחלף - יש שמחליפים ואומרים ששיטתם בהמה גסה במשיכה ודקה במסירה, לכן הוא שאל.
רב יהודה שאל לרבי אלעזר: בכור אדם שנעשה נפל בתוך שלושים יום. אז האם כיוון שהוא חי כל שלושים יום אז לא נחשב נפל וחייב בפדיון, או שמאחר שקודם שלושים יום ברור שהוא לא יחיה, נחשב כמו מת ופטור? אל ופטור סלעים של בן.
רב יהודה שלח שאל לרבי אלעזר: שילייא שיצאת מקצתה היום ומקצתה למחר - אזלינן לחומרה, אם לדם מונה מיום הראשון ואם לדם טמא מונה מיום שני. אנחנו יודעים שאישה שיולדת זכר, שבעה ימים היא טמאה, ולאחר מכן שלושים ושלושה ימים בדמי טוהר. ואם יולדת נקבה - ארבעה עשר ימים טמאה ולאחר מכן שישים ושישה ימים בדמי טהרה. אז את ימי הטוהר היא מתחילה למנות מהיום הראשון כדי להפסיד יום אחד, ואת דמי הטומאה היא מתחילה מהיום השני כדי להוסיף עוד יום אחד של טומאה. תמיד לחומרה.
[דף טו עמוד ב]
דתימר בשלא יצא עמה וולד, אבל אם יצא עמה וולד בין לדם טוהר בין לדם טמא אינה מונה אלא משעת יציאת הולד רב יהודה° נשיאה שלח שאל לרבי אלעזר° בן פדת שומר שמסר לשומר מי חייב אמר לו א_קידהראשון חייב רבי יוחנן° בר נפחא אמר הראשון חייב רבי שמעון בן לקיש° אמר השני חייב. תמן תנינן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה, ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר. אמר רבי יוסה° אסי א_קטוכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה אלא תחזור פרה לבעלים אמר רבי אילא° אילעא בשם רבי ינאי° הכהן והוא שנתן לו רשות להשאיל אבל אם לא נתן רשות להשאיל לא בדא דכיוון שפשע חייב אף על האונסין ותני רבי חייה° כן א_קטזאין השואל רשאי להשאיל, ולא השוכר רשאי להשכיר, ולא השואל רשאי להשכיר, ולא השוכר רשאי להשאיל, ולא מי שהופקד אצלו רשאי להפקיד אצל אחר, אלא אם כן נטלו רשות מן הבעלים, וכולן ששינו שלא מדעת הבעלים חייבין והרי שואל אפילו אם לא שינה חייב ולמה היה צריך לאמר שאם שינה חייב אלא בגין דתנינן תמן א_קיזמתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם אתא מימר לך אפילו התנה עמו שהוא פטור יהיה חייב שוכר שהשאיל את הבהמה ומתה וביקשו הבעלים להשביע את השואל שמתה כדרכה, האם יכול לחייבו להישבע או שיכול השואל לומר לו לאו בעל דברים דידי את נשמע מן הדא דתנן א_קיחכתב לה נדר ושבועה אין לי עלייך אינו יכול להשביעה א_קיטאבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה, הדא אמרה שאם ביקש להשביע את השואל שהוא משביעו, וההיא ילפה מן הדא שאם ביקש להשביע את האשה שהוא משביעה אם לא התנה עימה שלא להשביעה כשם שהבעלים משביע את השוכר אף אם נתן לו רשות להשאיל אמררבי חנינה° לא צריכה מילף הדה מן ההיא שהרי מזה שהמשנה אומרת שאם הבעל התנה עימה אינו יכול להשביע אותה, ברור שאם לא התנה הוא יכול להשביע אותה ומה צריכה מילף הדא מן ההיא כיי דאמר רבי הילא° אילעא בשם רבי ינאי° הכהן והוא שנתן לו רשות להשאיל ואם לא נתן לו רשות והשאיל הרי הוא פושע וחייב אף באנסין אף הכא א_קכשנתן לה רשות למנות בניה אפיטרופין אבל אם לא נתן לה רשות ומעצמה מינתה את בניה להיות אפוטרופסין, הרי היא פשעה וחייבת אמררבי יוסה° אסי אף שנתן לו רשות להשאיל צריך להעלות לו שכר כל זמן שהיא שכורה אצלו רבי זעירא° שאל לרבי אבינא° שאלוה הבעלים מהשוכר ומתה האם הבעלים חיבים לשלם לשוכר אמר ליה כן אנן קיימין אפילו אם שאלו הבעלים את הפרה מהשוכר ואכלוה חייבים לשלם שהרי אם במתה כדרכה הם חייבים כל שכן כשאכלוה רבי יוסי בי רבי בון° אמר שלהם אכלו ופטורים שלא נפטר השוכר אלא כשמתה בדבר שהשוכר פטור עליו אבל כשאכלה השואל הרי זה פשיע אפילו שוכר חייב נמצא שהבעלים חייבים לשוכר והשוכר חייב לבעלים רבי זעירא° בעא קומי רבי יסא° אסי היך עבדין עובדא בשומר שמסר לשומר אמר לו תריי א_קכאכל קביל ארבעה ואתה שואל איך עבדין עובדא שהרי רבי אלעזר° בן פדת רבי יוחנן° בר נפחא רבי ינאי° הכהן רבי חייא רבה° סוברים הראשון חייב רב יהודה° נשיאה וריש לקיש° סוברים שהשני חייב פשיטא שהלכה כדעת הארבעה בסוגייא בצהריים אמר ליה תריי כל קביל תריי אינון שנים כנגד שנים הם ונשאר בספק דרבי אלעזר° בן פדת תלמידיה דרבי חייה רבא° ורבי יוחנן° בר נפחא תלמידיה דרבי ינאי° הכהן רב יהודה° נשיאה שלח שאל לרבי אלעזר° בן פדת האחין שמת אביהם ואחר כך מת אחד האחים וחלקו ואחר כך ייבם אחד מהן את אשת המת מה הדין אמר ליה זכו כולם בניכסי המת עולא בר ישמעאל° אמר אנא מצוית מצרף דעתי על דרבי אלעזר° בן פדת ולא שנייא היא שחלקו ואחר כך ייבם אחד מהן היא שייבם אחד מהן
אמר רבי מתניה: הדא דתימר בשלא יצא עמה וולד. כל הספק הזה זה רק בזמן שיצאה עם השליה, ביום הראשון או השני, לא היה ולד. אבל אם יצא עמה וולד בין לדם טוהר בין לדם טמא אינה מונה אלא משעת יציאת הולד.
רב יהודה שלח שאל לרבי אלעזר: שומר שמסר לשומר - מי חייב? אמר לו הראשון חייב. רבי יוחנן אמר הראשון חייב. רבי שמעון בן לקיש אמר השני חייב.
תמן תנינן: השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה. ישבע השוכר שמתה כדרכה וייפטר, והשואל משלם לשוכר. אמר רבי יוסה: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה? אלא תחזור פרה לבעלים - השואל צריך לשלם לבעלים.
רבי אילא בשם רבי ינאי: והוא שנתן לו רשות להשאיל, אבל אם לא נתן רשות להשאיל לא בדא. כיוון שפשע כמו שהשוכר פשע שהוא העביר לאדם אחר, אז הוא חייב אפילו באונס. ותני רבי חייה כן: אין השואל רשאי להשאיל, ולא השוכר רשאי להשכיר, ולא השואל רשאי להשכיר, ולא השוכר רשאי להשאיל, ולא מי שהופקד אצלו רשאי להפקיד אצל אחר, אלא אם כן נטלו רשות מן הבעלים, וכולן ששינו שלא מדעת הבעלים חייבין.
שואלת הגמרא: הרי לכאורה שואל אפילו אם הוא לא שינה הוא חייב! שואל חייב בכל, אלא אם כן בעליו עמו. אז למה היה צריך לומר שאם שינה חייב? אלא בגין דתנינן תמן מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם. אתא מימר לך אפי התנה עמו שהוא פטור חייב - במקרה שהוא מעביר את זה לאדם אחר אז יהיה חייב, כי הוא פשע.
שוכר שהשאיל את הבהמה ומתה, וביקשו הבעלים להשביע את השואל שמתה כדרכה - האם הם יכולים לחייבו להישבע? השואל אומר לו: על מה באת? אני לא מכיר אותך, אני קיבלתי את זה מהשוכר, אני לא נשבע לך. ביקש להשביע את השואל - מן הדא כתב לה נדר ושבועה אין לי עלייך אינו יכול להשביעה, אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה. אדם שכתב לאשתו נדר ושבועה אין לי עליך, הוא לא יכול להשביע אותה, אבל משביע את יורשיה ואת הבאים ברשותה. הדא אמרה שאם ביקש להשביע את השואל שהוא משביעו, כשם שבעלים משביע את מי שקיבל ברשות מהשוכר, אז גם כאן יכול להשביע את האישה.
אמר רבי חנינה: לא צריכה מילף מן ההיא, זה פשוט - כי מזה שהמשנה אומרת שאם הבעל התנה עמה הוא לא יכול להשביע אותה, ברור שאם לא התנה הוא יכול להשביע אותה. ומה צריכה מילף הדא - כי אמר רבי הילא בשם רבי ינאי והוא שנתן לו רשות, שנתן לה רשות בניה אפיטרופין, אבל אם לא נתן לה רשות ומעצמה מינתה את בניה להיות אפוטרופסין, הרי היא פשעה וחייבת.
אמר רבי יוסה: צריך להעלות לו שכר כל זמן שהיא שכורה אצלו. אם השוכר קיבל אישור מהבעלים להשאיל את זה למישהו אחר, אף על פי כן שכר הוא חייב לתת לבעלים כל הזמן.
רבי זעירא שאל לרבי אבינא: שאלוה הבעלים ומתה - אם הבעלים עצמם שאלו אותה מהשוכר ומתה, האם הבעלים יהיו חייבים לשלם לשוכר? אמר ליה כן אנן קיימין - אפילו אם מתה כדרכה הם חייבים, כי אם במתה כדרכה הם חייבים, כל שכן אפי אכלוה.
רבי יוסי בי רבי בון: שלהם אכלו ופטורים - השוכר לא נפטר מלשלם לבעלים אלא רק אם מתה בדבר ששוכר פטור עליו. אבל אם הבעלים האכילו אותה זה פשיעה, וגם השוכר חייב. יוצא שהבעלים חייבים לשוכר והשוכר חייב לבעלים.
רבי זעירא בעא קומי רבי יסא: היך עבדין עובדא? בשומר שמסר לשומר מה הדין? אמר לו: תריי כל קביל ארבעה עבדין עובדא - יש לך שתיים מול ארבע, בטח עושים כמו ארבע, כי רבי אלעזר, רבי יוחנן, רבי ינאי, רבי חייא רבה סברו שהראשון חייב, ורב יהודה וריש לקיש סברו שהשני חייב. אז הרוב קובע. בסוגייא אמר ליה תריי כל קביל תריי - זה רק שתיים כנגד שתיים ויש פה ספק, אינון דרבי אלעזר תלמידיה דרבי חייה רבא ורבי יוחנן תלמידיה דרבי ינאי - כי התלמיד הולך כמו הרב, אין פה ארבעה רבנים, יש פה רק שתיים. לכן יש באמת מקום להסתפק.
רב יהודה שלח שאל לרבי אלעזר: האחין ואחר כך ייבם אחד מהן - האחים שמת אביהם וחילקו, ואחר כך ייבם אחד מהם את אשת המת. מה הדין, כי הם חילקו שווה בשווה, ואחרי זה בא אחד מהם וייבם? אמר ליה כולם המת - זכו כולם לנכסי המת, כלומר אותו אחד שייבם לא זוכה בנכסים של המת, אלא כל אחד קיבל את חלקו.
עולא בר ישמעאל אמר: מצוית על דרבי אלעזר - אני משווה את מידותיו של רבי אלעזר ולא שנייא היא שחלקו ואחר כך ייבם אחד מהן היא שייבם אחד מהן ואחר כך חילקו - בכל מקרה זכו כולם לנכסי המת. למה רבי אלעזר לא אמר שגם בייבם ואחר כך חילקו ויתרו, שהרי כל המקרה שהוא הביא זה חילקו ואחר כך ייבם?
אמר: לא שאלו אותו על מקרה כזה. למה לא שאלו אותו? כי היה פשוט להם שהוא ויתר - אם הוא רואה שכבר מגיע לו החלק, וחילקו, והוא רואה את זה ולא אומר כלום, כנראה ויתר. זה פשוט. כל השאלה היא אם חילקו קודם - הרי הוא לא ידע שהוא צריך לוותר, ואחר כך רק ייבם. איפה ראינו דבר כזה? דאמר רבי יונתן בשם רבי אסי: בכור שחלק, כפשוט חזקה ויתר.
[דף טז עמוד א]
ואחר כך חלקו זכו כולן בניכסי המת ולמה רבי אלעזר° בן פדת לא אמר שגם ביבם ואחר כך חלקו ויתר אמר ליה מה דשאליה אגיבה ולמה לא שאלו לה כי זה היה פשוט להם שוויתר דאמררבי אבינא° בשם רבי אסי° א_קכבבכור שחלק כפשוט חזקה וויתר אבל כשחלקו לפני הייבום שעדיין לא זכה בחלקו של המת, יש מקום לשאלה כי מה שחלקו בשווה לא מראה על ויתור רב יהודה° נשיאה שלח שאל לרבי אלעזר° בן פדת א_קכגהאחין שחלקו בירושה שנפלה להם במה הם חולקים אמר ליה חולקין מה שעליהן, ואין חולקין לא מה שעל בניהן ולא מה שעל בנותיהן שמסתמא מחלו זה לזה רבי אימי° אמי בן נתן אומר העושה שום לביתו ששלח לאשתו בגדים יקרים מביאין שום לעצמן לאמצע וחולקין העושה קטלא תכשיט לביתו לאשתו אין מביאין לאמצע וחולקין בקטלה פשוטה שראויה להשתמש בחול שמסתמא מוחלים אבל בראויה להשתמש ברגל מביאין לאמצע וחולקין רבי מנא° בן יונה אמר כלי רגל חולקין כלי שבת צריכא ספק לרבי אבין° פשיטא ליה א_קכד דבין כלי רגל בין כלי שבת מביאין לאמצע וחולקין רבי זעירא°בעא קומי רבי מנא° בן יונה אילין בולסייא מראות האם הם כתכשיטי חול ונמחלים או כתכשיטי הרגל ושמין אמר ליה חכים את דאית לך בולסיין סגין ניכר שיש לך הרבה מראות לכן אתה שואל אמר ליה מביאין וחולקין רב יהודה° נשיאה שלח שאל לרבי אלעזר° בן פדת מהו לגבות מן העבדים כקרקעות אמר ליה גובין מן העבדים כקרקעות הורי רבי אלעזר° בן פדת לאילין דבית רבי ינאי° הכהן לגבות מן העבדים כקרקעות רב יהודה° נשיאה שלח שאל לרבי אלעזר° בן פדת האנס והגזלן והגנב שלקחו בהמה ומתה או כלים ונשברו האם שמין הנבלה מפחיתים מחירה מחיובם ומוסרים אותה לבעלים אמר ליה חזקה א_קכהשאין הבעלים מיטפלין במיתה ומניין שאין הבעלים מיטפלין במיתה אמר רבי אבא בר ממל° דכתיב (שמות משפטים כב ג) חיים שנים ישלם ודרשינן חיים ולא מתים שאין הנבלה חלק מהתשלום עד כדון גניבה גזילה מנין אמר רבי אבון° דכתיב (ויקרא ויקרא ה כג) והשיב את הגזילה אשר גזל בעיינה כעין שגזל ולא מתה ואם מתה ישיב כל שוויה
מתני':
א_קכונכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה א_קכזושאין להן אחריות אינן נקנין אלא במשיכה א_קכחנכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בקניין אגב דכיוון שמועיל לזה מועיל לזה בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להן אחריות א_קכטזוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן
גמ': בראשונה היו קונין בשליפת המנעל הדא היא דכתיב (רות ד ז) וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו וגו' מי שלף תמן אמרין רב° ולוי° חד אמר א_קלהקונה וחד אמר המקנה ואתיין אילין פלוגוותא כאינון פלוגוותא דתני בועז נתן לגואל °רבי יהודה בר עילאי אומר הגואל נתן לבועז חזרו להיות קונים בקצצה מהו
תלמוד ירושלמי מסכת קידושין דף ט"ז אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת קידושין דף ט"ז. נתחיל מהשורה השלישית. אומרת הגמרא רב יהודה שאל שאל לרבי אלעזר האחין שחלקו בירושה שנפלה להם במה הם חולקים? אמר ליה חולקין מה שעליהן, ואין חולקין לא מה שעל בניהן ולא מה שעל בנותיהן, כי מן הסתם הם מחלו זה לזה.
רבי אימי אומר העושה שום לביתו - כלומר אדם שולח לאשתו בגדים יקרים - אז מביאין שום לעצמן לאמצע וחולקין. אז אומר האחים הם מביאים לעצמם בדיוק אותו דבר שהוא לקח ומחלקים ביניהם. העושה קטלא לביתו - כלומר אם הוא עושה תכשיט לאשתו - אז אין מביאין לאמצע וחולקין. כל זה דווקא בקטלא שהיא פשוטה שראוי להשתמש בחול, שמן הסתם בדבר כזה פשוט הם מוחלים. אבל אם עשה לה דבר שראויה להשתמש ברגל, אז מביאין לאמצע וחולקין. במה נאמר? רבי מנא אמר כלי רגל חולקין, כלי שבת צריכא. כי בשבת יש פחות בגדים יפים. ברגל זה הכל מאוד יקר, בשבת זה פחות יקר. זה עדיין יותר יקר מאשר בחול, לכן יש מקום להסתפק.
אומרת הגמרא רבי אבין פשיטא ליה בין כלי רגל בין כלי שבת מביאין לאמצע וחולקין. רבי זעירא בעא קומי רבי מנא אילין בולסייא - המראות, היו הן כתכשיטי חול ומוחלין או כתכשיטי רגל ושמין. אמר ליה חכים את דאית לך בולסיין סגין - כלומר לפי השאלה שלך ברור שיש לך הרבה מראות, לכן אתה שואל. אמר ליה מביאין וחולקין.
רב יהודה שלח שאל לרבי אלעזר מהו לגבות מן העבדים כקרקעות? מה, לגבות מעבדים כקרקעות? אמר ליה גובין מן העבדים כקרקעות. הורי רבי אלעזר לאילין דבית רבי ינאי לגבות מן העבדים כמו שגובים מקרקע.
רב יהודה שלח שאל לרבי אלעזר האנס והגזלן והגנב שלקחו בהמה ומטה או כלים ונשברו, האם שמין את הנבלה? כלומר האם מפחיתים את המחיר של הנבלה? כלומר הנבלה נשארת לבעלים, הבעלים מטפלים בנבלה, והגזלן והגנב רק מביאים את ההפרש, או שהם צריכים להביא את הכל, לשלם את הכל. אמר ליה חזקה שאין הבעלים מיטפלין במיתה, ומניין שאין הבעלים מיטפלין במיתה? כלומר בעצם הגנב והגזלן חייבים לשלם מחיר מלא, כי הם לא מקבלים את הנבלה בתור חלק מהתשלום; הנבלה שלהם, ומצד עצמם הם צריכים לשלם מחיר מלא. אמר רבי אבא בר ממל דכתיב חיים שנים ישלם, מדרשים חיים ולא מתים. מכאן שאין הנבלה חלק מהתשלום.
אומרת הגמרא עד כדון גניבה, הרי פסוק זה נאמר לגבי גנב. גזילה מנין? אמר רבי אבון דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל - בעיינה. והשיב את הגזילה אשר גזל, כאין שגזל ולא מטא, ואם מטא הוא צריך להשיב את כל שוויה.
בהמשך להוראות המשנה נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. כלומר קרקעות וכדומה, מה שמחובר לקרקע זה בעצם נקנה בכסף שטר וחזקה. ושאין להן אחריות אינן נקנין אלא במשיכה. נכסים שאין להן אחריות עם נכסים שיש להן אחריות בקניין אגב, כלומר שמתוך שמועיל לזה זה מועיל גם לזה, זה נקנה בקניין אגב בכסף שטר וחזקה ושאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן. לדוגמה נניח יש לנו מודה מקצת, אז אם הוא מודה מקצת מיטלטלין אז אפשר לגלגל עליו שבועה גם על קרקעות.
אומרת הגמרא בראשונה היו קונין בשליפת המנעל. כלומר שליפת נעל זה היה כל הקניינים. דהא היא דכתיב וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו. עכשיו מי שלף? תמן אמרין רב ולוי, מחלוקת בין רב ולוי, חד אמר הקונה וחד אמר המקנה. ואתיין אילין פלוגוותא כאינון פלוגוותא דתני בועז נתן לגואל. יש דעה שאומרת שבועז נתן לגואל, רבי יהודה אומר הפוך, הגואל נתן לבועז. אז בדיוק אותה מחלוקת, מי צריך לחלוץ, האם הקונה או המוכר?
[דף טז עמוד ב]
בקצצה, בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו היו קרוביו מביאין חביות וממלין אותן קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות, והתינוקות מלקטין ואומרים נקצץ פלוני מאחוזתו, ובשעה שהיה מחזירה לו היו עושין כך ואומרים חזר פלוני לאחוזתו. אמר רבי יוסי בי רבי בון° א_קלאאף מי שהוא נושא אשה שאינה הוגנת לו היו קרוביו מביאין חביות וממלין אותן קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות, והתינוקות מלקטין ואומרים נקצץ פלוני ממשפחתו, ובשעה שהוא מגרשה היו עושין כן ואומרין חזר פלוני למשפחתו, חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה שדרשו ממה שכתוב (ירמיהו ל"ב, מ"ד) שדות בכסף יקנו זה הכסף, וכתוב בספר וחתום אילו עידי שטר, והעד עדים אילו עידי חזקה, או אינן אלא עידי שטר, כבר כתיב וכתוב בספר וחתום אמר רבי יסא° אסי בשם רבי מנא בר תנחום° אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא א_קלבאין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה מה טעמא דכתיב שדות בכסף יקנו ואין כסף פחות מפרוטה ופליג על ההיא דאמר רבי חנינה° כל שקלים שכתוב בתורה סלעים ובנביאים ליטרין עשר סלעים ובכתובים קנטירין מאה סלעים אמר רבי יהודה בר פזי° חוץ משקלי עפרון דהויין קינטרין מאה סלעים מה טעמא דכתיב (בראשית חיי שרה כג ט) בכסף מלא יתננה לי ולא דמייא תמן בירמיה כתיב כסף משמע אפילו פרוטה והכא רבי חנינה° לא אמר אלא במקום שכתוב שקלים התיבון הרי האונס הרי אין כתיב כאן אלא כסף ואת אמר שקלים ובחזקה ודלא כ°רבי אליעזר בן הורקנוס ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אומר הילוך בקרקע קונה דתני הילך בשדה לאורכה ולרחבה קנה עד מקום שהילך דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס וחכמים אומרים א_קלגלא קנה עד שעה שיחזיק הכל מודין א_קלדבמוכר שביל לחבירו כיון שהילך בו קנייו שזה עיקר שימושו מה טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס שאמר שהילוך קונה דכתיב (בראשית לך לך יג יז) קום התהלך בארץ לאורכה ולרחבה כי לך אתננה בשטר רבי ירמיה° סבר מימר א_קלהבשטר על מנת שלא ליתן כסף בשטר מתנה אבל בשטר על מנת ליתן כסף לא קנה עד שיתן כסף שהשטר אינו אלא עדות למכירה רבי יונה° ורבי יוסה° אסי תריהון אמרין אפי' לא נתן כסף קנה מתניתא מסייעה לרבי יונה° ורבי יוסה° אסי דתנן א_קלומכר לו עשר שדות כאחת כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולם א_קלזאבל אם לא נתן לו אלא דמי אחת מהן או שלא כתב לו אונו שטר מכירה אלא על אחת מהן לא קנה אלא אותה שמכר לו בלבד וכי לרבי ירמיה° יש אוני שטר מכירה בלא כסף הרי לשיטתו שטר מכירה לא קונה בלא כסף, ואפילו כתב שטר מכירה על כולם לא קנה, ואם נתן דמי כולן קנה כולם מחמת הכסף אפילו בלא שטר אלא ודאי או הדא או הדא קני כשיטת רבי יונה° ורבי יוסה° אסי בכסף רבי אבא° סבר מימר א_קלחבכסף על מנת שלא יכתוב אוני, אבל בכסף על מנת לכתוב לו אוני לא קנה עד שעה שיכתוב אוני שבמקום שכותבים שטר, אין הקונה סומך אלא על השטר רבי יונה° ורבי יוסי° בר זבידא פליגין דסברי כסף קונה לחוד ושטר קונה לחוד אתייא דרבי אבא° כשמואל° בר אבא בר אבא וד רב הונא° כרבי יוחנן° בר נפחא דרבי אבא° כשמואל° בר אבא בר אבא דשמואל° בר אבא בר אבא שאל לרב חונה שוחט ונתעסק בקדשים האם נפסלו אמר ליה כתיב (ויקרא אמור כב כט) לרצונכם א_קלטפרט למתעסק והקרבן פסול כתב מתנה בלשון קניין מהו אמר ליה ארכביה אתרי ריכשי הרכיבו על שני סוסים אמרה רבי אבא° א_קמולא קיבלה שמואל° בר אבא בר אבא מהו ארכביה על תרי ריכשי ארכביה על תרי ריכשי ברקי, סברין מימר מייתי תרין סוסוון שטיי ומרכבין ליה על תריהון, דההוא אזיל בדא וההין אזל בדא ולא אשכח גבי כלום חשבו לומר שכוונה שהרכיבו על שני סוסים שוטים, שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן ונשאר במקומו שאין זה לא שטר מתנה ולא שטר קנין אמר רבי יוסי ממלחייא° ייפה כוחו בשני דברים שיש שיעבוד למכירה ואין שיעבוד למתנה ועל ידי שהזכיר מכירה שיעבד לו נכסיו
חזרו להיות קונים בקצצה. מהו בקצצה? בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו היו קרוביו מביאין חביות וממלין אותן קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות, והתינוקות מלקטין ואומר נקצץ פלוני מאחוזתו, ובשעה שהיה מחזירה לו היו עושין כך ואומרים חזר פלוני לאחוזתו. אמר רבי יוסי בי רבי בון אף מי שהוא נושא אשה שאינה הוגנת לו היו קרוביו מביאין חביות וממלין אותן קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות, והתינוקות מלקטין ואומרים נקצץ פלוני ממשפחתו, ובשעה שהוא מגרשה היו עושין כן ואומרין חזר פלוני למשפחתו.
חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה. מנין? שדרשו מה שכתוב שדות בכסף יקנו - זה הכסף, מכאן ששדות נקנים בכסף. ואחרי זה כתוב וכתוב בספר וחתום - אילו עידי שטר, מכאן שנקנה גם בשטר. וכתוב והעד עדים - אילו עידי חזקה. אתה אומר מה זה עידי חזקה, אולי זה עידי שטר? כבר כתיב וכתוב בספר וחתום, אז עידי שטר כבר כתובים, אז ממילא מה שכתוב והעד עדים הכוונה בעידי חזקה.
אמר רבי יסא בשם רבי מנא בר תנחום, רבי אבהו בשם רבי יוחנן אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה. מה טעמא? דכתיב שדות בכסף יקנו, ואין כסף פחות מפרוטה. ופליג על ההיא דאמר רבי חנינה כל שקלים שכתוב בתורה סלעים ובנביאים ליטרין ובכתובים קנטירין. רבי יהודה בר פזי אמר: חוץ משקלי עפרון, שלמרות שזה כתוב בתורה שם זה קנטרין, שכל אחד זה מאה סלעים. מה טעמא? דכתיב בכסף מלא יתננה לי. ואת אמר לא דמייא תמן - אין בהכרח לומר שזה מחלוקת, כי מה שכתוב בירמיה, תמן כתיב כסף, אז זה משמע אפילו פרוטה, זה מה שאמר רבי חנינה שכל מקום שכתוב כסף זה פרוטה. אז בירמיה כתוב כסף, אבל מה שרבי חנינה אמר שכל מקום שכתוב שקלים בתורה זה שקל ובנביאים זה עשרה שקלים ובכתובים זה מאה - הוא דיבר על מקום שכתוב שקלים, לא על כסף. התיבון הרי אונס, הרי אין כתיב כאן אלא כסף ואת אמר שקלים?
עכשיו בשאלה, אמרנו שאחד הדברים שקרקע נקנית בו זה חזקה. אז אומרת הגמרא ולא כרבי אליעזר, דרבי אליעזר אומר גם הילוך קונה - דתני הילך בשדה לאורכה ולרחבה קנה עד מקום שהילך דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים לא קנה עד שיחזיק הכל. מודין במוכר שביל לחבירו כיון שהילך בו קנייו, כי זה בעצם השימוש שלו, מה זה חזקה - זה להשתמש, וההילוך זה בעצם השימוש שלה. עכשיו מה טעמא דרבי אליעזר? למה הוא אומר שהילוך קונה? דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה.
בשטר, אנחנו יודעים שהקרקע נקנה גם בשטר. אז רבי ירמיה סבר מימר בשטר על מנת שלא ליתן כסף - כלומר שטר מתנה - אבל בשטר על מנת ליתן כסף לא קנה עד שיתן כסף, כיוון שבעצם השטר זה רק עדות למכירה. רבי יונה ורבי יוסה תריהון אמרין אפילו לא נתן כסף קנה. מתניתא מסייעה לרבי יונה ורבי יוסה מכר לו עשר שדות כאחת, כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולם, אבל אם לא נתן לו אלא דמי אחת מהן או שלא כתב לו אונו אלא על אחת מהן לא קנה אלא אותה שמכר לו בלבד. עכשיו וכי לרבי ירמיה יש אוני בלא כסף - הרי אמרנו שרבי ירמיה שטר מכירה זה עדיין עם כסף, לרבי ירמיה מכירה לא קנה בלי כסף, אז אפילו אם כתב שטר מכירה על כולם לא קנה, ואם נתן דמי כולן אז קנה אפילו בלי השטר, הרי הוא שווה כסף וזה העיקר. אז רואים מכאן שהמשנה באה כדעת רבי יונה ורבי יוסה שאו קנה - כלומר או שטר או כסף כל אחד מהם קונה - או הדא או הדא. זה בעצם ראיה לרבי יונה ורבי יוסה.
אמרנו שקרקע נקנית בכסף, אבל רבי אבא סבר מימר בכסף על מנת שלא יכתוב אוני - כלומר דווקא אם הוא נותן כסף הוא לא מתכוון לכתוב שטר - אבל בכסף על מנת לכתוב לו אוני לא קנה עד שעה שיכתוב אוני, כיוון שבמקום שכותבים שטר אז הקונה סומך רק על השטר. רבי יונה ורבי יוסי פליגין, וסוברים כסף קונה לחוד ושטר קונה לחוד כמו שאמרנו.
אתייא דרבי אבא כשמואל, רב הונא כרבי יוחנן. דרבי אבא כשמואל - דשמואל שאל לרב הונא: שוחט ונתעסק בקדשים מהו? האם הבהמות נפסלו? אמר ליה כתיב לרצונכם - פרט למתעסק, אז אם כן הקורבן פסול. עכשיו הוא שאל אותו עוד שאלה, כתב מתנה בלשון קניין מהו? בעצם זו המטרה שהביא את כל הסיפור הזה. אמר ליה ארכביה אתרי ריכשי - כלומר כאילו הרכיב אותו על שני סוסים. אמרה רבי אבא ולא קיבלה שמואל, שמואל לא הסכים לקבל את זה. שואלת הגמרא מהו ארכביה על תרי ריכשי ברקי? סברין מימר מייתי תרין סוסוון שטיי ומרכבין ליה על תריהון - שני סוסים ששותים, כלומר אזיל בדא וההין אזל בדא, זה הולך לכאן זה הולך לכאן, לא אשכח גבי כלום - הוא לא זז מהמקום. אז גם כאן, אם הוא כתב לו שטר בלשון קניין, שטר מתנה בלשון קניין, אז זה לא שטר מתנה ולא שטר קניין.
אמר רבי יוסי ממלחייא בדיוק הפוך, ייפה כוחו בשני דברים שיש שיעבוד למכירה ואין שיעבוד למתנה. על ידי זה שהזכיר מכירה אז השתעבד לו נכסיו, וזה שהוא כתב מתנה אז זה מורה שנותן לו בעין יפה, כי המוכר לא מוכר בעין יפה, אלא הנותן מתנה - דברי הכל - נותן בעין יפה.
[דף יז עמוד א]
ובזה שכתב לשון מתנה מורה שנותן לו בעין יפה שהמוכר לא מכר את הכל והנותן מתנה נתן את הכל ממה ששמאל לא הסכים רואים דשמואל° בר אבא בר אבא בשיטת רבי אבא° שכיון שהתכוין לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב שטר מכירה, שמא לא גמר להקנות אלא בשטר וד רבי חונה° כרבי יוחנן° בר נפחא דחד בר נש מי דמיך כשעמד למות אמר ינתנו כל נכסי לפלוני חזר ואמר כתבו ותנו לו רבי אלעזר° בן פדת ורבי שמעון בר יקים° אעלון עובדא קומי רבי יוחנן° בר נפחא אמר א_קמאאם אמר לזכותו דברי הכל זכה שלא אמר לכתוב בשטר אלא ליפות כוחו של מקבל ואם חזר בו והתכוון לזכותו בכתב כל עמא מודיי שאין אדם זוכה בכתב לאחר מיתה רואים של רבי יוחנן° בר נפחא אם אמר ינתנו כל נכסי לפלוני וחזר ואמר כתבו ותנו לו נותנים ולא אומרים שמא לא גמר לתת אלא בשטר וזה כרבי חונה° שאמר דיפה כוחו דארכבי אתרי רכשי מי מודיע את דברו, תיפתר שהיו שם עדים יודעים, הגע עצמך שאין שם עדים יודעין מה הדין אמר רבי יוסי° בר זבידא לעולם השדה בחזקת בעליה והמקבל צריך להביא ראיה שהמוציא מחבירו עליו הראייה, מניין לנכסים שאין להן אחריות שהן נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בקניין אגב דכיוון שמועיל לזה מועיל לזה בכסף ובשטר ובחזקה אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם חזקיה° רבי יונה° ורבי חנניה° תרתייה אמרין בשם חזקיה° כתיב (דברי הימים ב' כ"א, ג') ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי בצורות ביהודה, עד כדון כשהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד, היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר האם נקנים המטלטלים אגב הקרקע אמר רבי בון בר חייה° נישמעינה מן הדא דתנן אמר להן °רבי אליעזר בן הורקנוס מעשה במדוני אחד שהיה דר בירושלם והיו לו מיטלטלין הרבה וביקש לחלקן וליתנן במתנה אמרו לו אין את יכול אלא אם קנית קרקע ותקנה להם אגב קרקע, מה עשה, הלך וקנה סלע אחד בצד ירושלם, אמר חצייה צפוני אני נותן לפלוני עם מאה חביות של יין, חצייה דרומית אני נותן לפלוני עם מאה חביות של שמן, ובא מעשה לפני חכמים וקיימו חכמים את דבריו. אמר רבי חנינה° קומי רבי מנא° בן יונה ולא שכיב מרע הוא ואיך אפשר ללמוד משכיב מרע לבריא שהרי מצינו שהקלו בשכיב מרע שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב ובשכיב מרע אפילו בדברים אף כאן אולי בכל מקום אין אדם מזכה אלא עד שיהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד ורק כאן בשכיב מרע הקלו שאפילו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר ואין ללמוד מכאן אמר לו ולא°רבי אליעזר בן הורקנוס היא הא שכיב מרע ל°רבי אליעזר בן הורקנוס כבריא דרבנן דהא כשם שלחכמים בריא צריך קנין כך ל°רבי אליעזר בן הורקנוס שכיב מרע צריך קנין אם כן אף שהמעשה היה בשכיב מרע הוא הדין בבריא ועוד ראיה דאין צריך שיהיו צבורים מדתנן תמן °רבי עקיבא בן יוסף אומר א_קמבקרקע כל שכן חייב בפאה וכ”ו ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות ואם צריך שיהיו עליה למה זה ראוי אמררבי מתניא° תיפתר שהיה שם מקום שיבולת ומרגליות טמונה בו אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא א_קמגהיו לו שתי שדות אחת ביהודה ואחת בגליל, החזיק בזו שביהודה לזכות בזו שבגליל, או בזו שבגליל לזכות בזו שביהודה, קנה א_קמדובניכסי הגר לא קנה שאין מי שיקנה לו
עבודות למסכת קידושין דף יז נתחיל מהשורה החמישית. אומרת הגמרא מניין לנכסים שאין להן אחריות שהן נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. כלומר מתוך שזה מועיל לקנייה של הקרקע זה מועיל גם כן למטלטלין ונקרא קניין אגב.
אמר רבי יוסי בשם חזקיה, רבי יונה ורבי חנניה תרתייהו בשם חזקיה, כתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי בצורות ביהודה. כלומר אגב ערי בצורות שנתן, שזה דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה, הוא גם הקנה להם גם כן את המטלטלין.
אמרה הגמרא עד כדון כשהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד, היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר. האם גם אז נקנים המטלטלין על גב הקרקע? אמר רבי בון בר חייה נשמעינה מן הדא. אמר להן רבי אליעזר - זה מעשה במדוני אחד, יש אומרים הכוונה מרוני.
כן. מעשה במדוני אחד שהיה דר בירושלם והיו לו מיטלטלין הרבה מטלטלין הרבה. וביקש לחלקן ולתת אותם מתנה. אמרו לו אין את יכול אלא אם קנית קרקע, ותקנה להם על זה אגב קרקע. מה עשה? הלך וקנה סלע אחד בצד ירושלם, ואמר חצייה צפוני אני נותן לפלוני עם מאה חביות של יין, חצייה דרומית אני נותן לפלוני עם מאה חביות של שמן. ובא מעשה לפני חכמים וקיימו את דבריו.
אז רואים מכאן שיכולים להקנות אגב קרקע, למרות שלא נמצא עליה. כן, כי הרי המדובר פה על סלע קטן, אבל בכל זאת נתן להם הרבה מאוד חביות יין שבטח לא יכולים להיות על הסלע הזה.
אמר רבי חנינה קומי רבי מנא ולא שכיב מרע הוא. כלומר, אתה יכול ללמוד מכאן, הרי מדובר פה בשכיב מרע - אתה יכול ללמוד הלכה לבריא? כן, הרי מצינו שכן הוא בשכיב מרע, שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב ובשכיב מרע אפילו בדברים. אז גם כאן, אולי בכל מקום אין אדם מזכה עד שיהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד, ורק כאן בשכיב מרע קיימו שאפילו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר, אז הוא כן נקנה - אתה לא יכול ללמוד מכאן.
אמר לו ולא רבי אליעזר - הרי שכיב מרע לרבי אליעזר זה כמו ברי לרבנן, שהרי כשם שלחכמים ברי צריך קניין, כך לרבי אליעזר שכיב מרע צריך קניין. אז אם כן, למרות שמדובר בשכיב מרע, אז הוא הדין בבריא. כן, כי לפי רבי אליעזר בעצם שכיב מרע זה כמו ברי. אז אם רבי אליעזר הביא את הסיפור על שכיב מרע, אותו הדין צריך להיות בבריא.
עכשיו עוד ראיה שלא צריך שיהיו צבורים על הקרקע. תמן תנינא, רבי עקיבא אומר קרקע כל שהיא חייבת בלקט שכחה ופאה וכולי, ובין היתר גם כן יכול לקנות עמה נכסים שאין להם אחריות. עכשיו אם צריך שיהיו עליה, מה ראוי קרקע כל שהיא? אמר רבי מתניא תיפתר שהיה שם מקום שיבולת אחת טמונה בו מרגלית. כן, כלומר אפשר לשים הרבה דברים במקום מאוד מאוד קטן.
אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן, היו לו שתי שדות אחת ביהודה ואחת בגליל, החזיק בזו שביהודה לזכות בזו שבגליל, או בזו שבגליל לזכות בזו שביהודה, קנה. אבל בניכסי הגר לא קנה. כן, כיוון שאין מי שיזכה לו. כלומר בסתם קניין יש שני כוחות - יש את המקנה, האדם שרוצה שתזכה בזה, ואתה שרוצה לזכות. יש שני כוחות אז זה בעצם ביחד. אז גם אם שני השדות נמצאים במקומות רחוקים, אם החזיק באחד קנה גם את השני. אבל בנכסי הגר, שאין שם שני כוחות, רק את הכוח של אותו אחד שרוצה לזכות - אין מי שיזכה לו. אז במקרה כזה, אם החזיק בקרקע אחת לא זכה בשנייה.
כן, ואפילו מיצר בנתיים - אפילו קרקעות צמודות זו לזו, אותה קרקע, רק יש איזה מחיצה באמצע - אז בעצם אם החזיק בצד אחד לא זכה בשני.
[דף יז עמוד ב]
אפילו אם אין מפסיק אלא מיצר בנתיים רבי זעירא° בעא קומי רבי יסא° אסי החזיק במיצר ונתכוון לקנות מן המיצר את שני השדות מהו ושרע התחמק מיניה רב חסדא° אמר ניכסי הגר קרקע החזיק בצפונן על מנת לזכות בדרומן בדרומן על מנת לזכות בצפונן אם לא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה עד שעה שיתכוין לקנות באמצעיתן מתניתא פליגא על רב חסדא° דתנן גר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע ויש בה קמה חייב בכל המתנות שהרי הקרקע שלו המחזיק בקמה ולא בקרקע חייב בלקט שכחה ופיאה ופטור מן המעשרות שכיוון שאין הקרקע שלו אין זה זרעך ואין אויר מפסיק בין שיבולת לשיבולת ואף על פי כן קנה את כל הקמה משמע שאויר אינו מפסיק ולא כדעת רב חסדא תמן תנינן הלוקח פשתן מחבירו א_קמהאם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה שמואל° בר אבא בר אבא אמר לא קנה אלא אותו קלח בלבד, והתנן אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה הכל אמררבי יוסי° בר זבידא קיימה רבי אבודמא נחותא° מודה שמואל° בר אבא בר אבא בניכסי הגר דקנה דאף שאויר מפריד בין קנה לקנה, כיוון שאין יד אחרת באמצע, שהרי הכל הפקר, כמו שראינו בקמה רבי יוחנן° בר נפחא בעי המטלטלין מהו שיקנו בגרירה אמר רבי אבא בר ממל° מה צריכה ליה בעורות הקשים שדרכן בגרירה אבל בעורות הרכים לא קנה א_קמועד שיגביה מתניתא פליגא על רבי אבא בר ממל° דתנן א_קמזהגונב כיסו של חבירו והוציאו בשבת חייב, שכבר נתחייב בגניבתו של כיס עד שלא קידשה עליו השבת, אבל אם היה גורר בו ויוצא פטור, מפני שחלה עליו מיתה ותשלומין כאחת וקים ליה בדרבא מיניה הא אם לא חלה עליו מיתה ותשלומין כאחת היה חייב אף שאין דרך גרירה בכיס אמר רבי מתנייה° תיפתר באילין כיסייא רברבייא דאורחיהון מתגררה בכיסים גדולים שהדרך לגרור אותם מנין למדו לגילגול שבועה מסוטה דתנן א_קמחאמן מאיש זה אמן מאיש אחר, עד כדון דברים שהן ראויין להשביע, דברים שאינו ראוי להשביע מנין שמשביעין בגלגול אמר רבי יוסי בי רבי בון° נישמעינה מן הדא דתנן א_קמטאמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה והא ארוסה ושומרת יבם אין ראוי הוא להשביע דכתיב תחת אישך ודרשינן פרט לארוסה ושומרת יבם ואת אמר מגלגלין אף הכא מגלגלין, אית תניי תני מה זו באלה ובשבועה אף כל הנשבעין נשבעין באלה ובשבועה, אית תניי תני בזו אלה ושבועה ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה, הוון בעי מימר למאן דאמר מה זו באלה ובשבועה אף כל הנשבעין באלה ובשבועה ניחא, ולמאן דאמר זו באלה ובשבועה ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה קשיא לגילגול את למד מסוטה ולשבועה אין את למד אית תניי תני
רבי זעירא בעא קומי רבי יסא, נתכוון לקנות מן המיצר את שני השדות מהו? ושארה מיניה. רב חסדא אמר, ניכסי הגר, החזיק בצפונן על מנת לזכות בדרומן, בדרומן על מנת לזכות בצפונן - כי אין מחיצה, אין משהו מפריד, אבל הוא החזיק בצפון, ולא רצה את הצפון, הוא התכוון לזכות בדרום, או בדרום לזכות בצפון. לא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה. כלומר כל פעם, אפילו התכוון לזכות גם בזה וגם בזה, בצפון ובדרום, אבל באמצע - אז לא קנה. כן, עד שעה שיתכוין לקנות באמצעיתן - אתרא חייב להיות ברצף.
מתניתא פליגא על רב חסדא, דתנן גר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו, המחזיק בקרקע חייב בכל, המחזיק בקמה חייב בלקט שכחה ופיאה ופטור מן המעשרות. כלומר אם החזיק בקרקע אז גם הקרקע וגם הקמה שלו, אז הוא חייב בכל המתנות. אבל אם אדם החזיק רק בקמה ולא בקרקע, אז הוא חייב בלקט שכחה ופאה אבל פטור ממעשרות, כיוון שאין הקרקע שלו, אז זה לא נקרא זרעו.
עכשיו לכאורה למה חייב? ואין אויר מפסיק בין שיבולת לשיבולת. הרי החזיק בשיבולת אחת, אז רק אותה שיבולת שלו, כל השאר לא שלו, כי הרי יש אוויר ביניהם לכאורה. כן. אתה רואה מכאן שלמרות זאת, אף על פי כן, שיש אוויר, הוא קנה את הכל. אז רואים מכאן שאוויר לא מפסיק, שזה לא כדעת רב חסדא.
תמן תנינן, הלוקח פשתן מחברו - אם אדם קונה פשתן מחברו, אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה. ושמואל אמר לא קנה אלא אותו קלח בלבד. כלומר רק את אותו שיבולת שהוא תלש. והתנן אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה הכל. אז זה לכאורה סתירה.
אמר רבי יוסי, קיימה רבי אבודמא נחותא, מודה שמואל בניכסי הגר שקנה את הכל. למה? כי למרות שיש אוויר בין שיבולת לשיבולת, אבל בעצם זה אוויר שאין - זה לא רשות אחרת, אז לכן, כיוון שהכל הפקר, לכן זה מותר שאחד מהם קנה את הכל.
רבי יוחנן בעי, המטלטלין מהו שיקנו בגרירה? אמר רבי אבא בר ממל, מה צריכה ליה - בעורות הקשים שדרכן לגרור, אבל בעורות הרכים לא קנה עד שיגביה. כלומר, כל השאלה היא לגבי דברים שהדרך לגרור אותם, אבל עורות רכים שאין דרכם להיגרר, זה פשיטא שקנה רק שהגביה.
מתניתא פליגא על רבי אבא בר ממל, דתנן הגונב כיסו של חבירו והוציאו בשבת חייב, שכבר נתחייב בגניבתו של כיס עד שלא קידשה עליו השבת. הוא גנב ביום שישי ובשבת הוציא את זה, אז בעצם הוא חייב על הגניבה בנפרד ועל ההוצאה בשבת בנפרד, אז לכן היה חייב. אבל אם היה גורר בו ויוצא פטור - כלומר אם בשבת הוא גונב, ועד שהוא מוציא זה על ידי גרירה, אז בעצם ההוצאה והגניבה בו זמנית חלו, במקרה כזה היה פטור, מפני שחלה עליו מיתה ותשלומין כאחת. הא אם לא חלה עליו מיתה ותשלומין כאחת חייב. משמע מכאן שאם לא הייתה חלה עליו מיתה ותשלומין כאחת, הוא היה חייב, למרות שבעצם הוא גרר. והרי גרירה לא שייכת בכיס - כיס אין דרך לגרור אותו, הדרך היא להגביה אותו, אבל מכאן אתה רואה שכנראה הוא כן קנה את זה. כן, רואים מכאן שגם דבר שאין דרכו בכך, גרירה קונה.
אמר רבי מתנייה, תיפתר באילין כיסייא רברבייא דאורחיהון מתגררה - אני יכול להגיד לך שמדובר בכיס כבד שהדרך היא באמת לגרור אותו, אז לכן הגרירה היא זו שעשתה את הקניין. אבל משהו שלא דרכו לגרור אולי לא.
שואל תם, מנין למדו לגילגול שבועה מסוטה? דתנן, וכתוב בתורה ואמרה האישה אמן אמן. הגמרא אומרת מה זה אמן אמן? אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר, כלומר שלא סטיתי לא רק עם אותו אדם. הוא יכול להשביע אותה שלא סטתה עם אותו אדם שהזהיר אותה, אבל גם לא עם אדם אחר. אז בעצם יש פה גרירה.
עד כדון דברים שהן ראויין להשביע, דברים שאינו ראוי להשביע מנין שמשביעים בגלגול? למשל, אנחנו ראינו שנשבעים על מטלטלין. על קרקעות זה לא ראוי לשבועה. כן, אז מנין באמת שהוא יכול? כיוון שהוא משביע אותם על מטלטלין, הוא יכול להשביע אותם גם על הקרקעות.
אמר רבי יוסי בי רבי בון, נישמעינה מן הדא, דתנן אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה. והרי ארוסה ושומרת יבם לא ראוי להשביע אותה, שהרי כתיב "תחת אישך", ודרשינן פרט לארוסה ושומרת יבם שהם לא תחתיו. אז רואים מכאן שגלגול הוא יכול גם על כאלה שלא ראוי להשביע אותם. אז גם כאן הוא יכול להשביע אותו על הקרקע, למרות שלא ראוי להשביע על קרקע.
כן. אית תניי תני מה זו באלה ובשבועה - כמו שהסוטה נשבעת עליו שבועה, אף כל הנשבעין באלה ובשבועה. ואית תניי תני בזו אלה ושבועה ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה.
הוון בעי מימר, רצו לומר: מאן דאמר מה זו באלה ובשבועה אף כל הנשבעין באלה ובשבועה ניחא - זה הגיוני, כי אתה לומד את הכל מסוטה. ומאן דאמר זו באלה ובשבועה ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה - אז קשה. לגילגול את למד ולשבועה אין את למד - למה אתה לומד רק חלק וחלק לא?
[דף יח עמוד א]
מה זו באמן ובאמן אף כל הנשבעין באמן ובאמן, אית תניי תני זו באמן ובאמן ואין כל הנשבעין באמן ובאמן, הוון בעי מימר למאן דאמר מה זו באמן ובאמן אף כל הנשבעין באמן ובאמן ניחא, ולמאן דאמר זו באמן ובאמן ואין כל הנשבעין באמן ובאמן קשיא כלום למדו לגילגול שבועה אלא מסוטה לגילגול את למד ולאמן אמן אי את למד
מתני':
כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו כיצד א_קנהחליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו רשות הגבוה הקדש קונה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה אמריתי לגבוה קונה להקדש מיד כמסירתי להדיוט
גמ': תמן תנינן זה הכלל א_קנאכל המיטלטלין קונין זה את זה בין בתורת חליפין וכיון שמשך האחד קנה חבירו את שלו בכל מקום שהם. בין בתורת דמים, שהסכימו בניהם, בכמה אתה נותן את שלך בכך וכך, וזה אומר שלך בכך וכך, כיוון שמשך אחד מהם נתקיימו הדברים אמר רבי אבא בר רב הונה° בשם רב° אפילו צבור פירות בציבור פירות מאותו מין ובאותה כמות אמר לו רבי אלעזר° בן פדת לא שנינו שקנין חליפין תופס וכיוון שמשך האחד קנה השני אלא בדבר הנעשה דמים באחר בלבד דבר שהוא צריך לשום ואם הם שוים אין צורך לשום אותם בדמים ואין קנין חליפין תופס בהם אתייא דרב חונה° כרבי יוחנן° בר נפחא ורבי אלעזר° בן פדת כשיטתיה דתנינן תמן א_קנבהאחין השותפין בזמן שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה שבהמת שותפין פטורה ממעשר ושחייבין במעשר בהמה כשלא חלקו את הירושה אלא עדיין היא בתפוסת הבית ונחשב שהכל ברשות אביהם פטורין מן הקולבון שהאב שנותן מחצית השקל עבור בניו פטור מן הקולבון אמר רבי אלעזר° בן פדת והן שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים שאז אם חזרו ונשתתפו הרי הם כלקוחות שנהיו שותפים אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים אין הם כלקוחות שאין זה מכר אלא הוא חלקו משעה ראשונה ששם ירושה על הבהמות ולא שותפות, וגם כשחזרו והשתתפו חזרו הנכסים לתפוסת הבית כמו כשהיה קדם חלוקה רואים שרבי אלעזר בן פדת סובר שאם משך האחד גדיים כנגד גדיים אין בזה קנין חליפין, שהרי זה אותו דבר אמר רבי יוחנן° בר נפחא א_קנגואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים כלקוחות הן דתנינן תמן א_קנדהלקוח והניתן לו מתנה פטור ממעשר בהמה ויורשים כלקוחות הם ומה שאמרה המשנה האחין השותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה בשחלקו וחזרו ונשתתפו ומה שכתוב ושחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקולבון בשלא חלקו כלל אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה דאמר בשם שמואל° בר אבא בר אבא לזה פרה ולזה חמור החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה
קידושין דף יח אנחנו בירושלמי מסכת קידושין דף יח. נתחיל מהמשנה, פרק א' הלכה ו'. אומרת המשנה: כל הנעשה דמים באחר, כיוון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כיצד? החליף שור בפרה או חמור בשור, כיוון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. רשות הגבוה בכסף — כלומר הקניין של ההקדש זה בכסף — ורשות ההדיוט בחזקה. לגבוה כמסירתו להדיוט — כמו שאדם אומר שהוא מקדיש משהו, באותו רגע זה כבר נקנה, וכאילו שהוא מסר להדיוט, כיוון שגבוה כן נמצא בכל מקום.
עכשיו, תמן תנינן: זה הכלל, כל המיטלטלין קונין זה את זה — כלומר בין בתורת חליפין, ואז כיוון שמשך אחד קנה חברו את שלו בכל מקום, בין בתורת דמים. נניח הם הסכימו ביניהם בכמה: אתה נותן את שלך בכך וכך, אני נותן את שלי בכך וכך. אז כיוון שמשך אחד מהם, נתקיימו הדברים.
אמר רבי אבא בר רב הונה בשם רב: אפילו צבור — פירות בציבור פירות מאותו המין, באותה כמות, כמו ששווים בערך אותו דבר. אבל אמר לו רבי אלעזר: לא שנינו אלא הנעשה דמים באחר בלבד, דבר שהוא צריך לשום — כלומר צריך להעריך כמה הוא שווה. אבל אם שניהם שווים בדיוק, זה אותו מוצר, אז לא שייך קניין חליפין.
ועתה גמרא: אתייא דרב הונה כרבי יוחנן, ורבי אלעזר כשיטתיה, דתנינן תמן: האחין השותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה. קולבון זה שהיו נותנים את המחצית שקל — היו צריכים להוסיף עוד קולבון, עוד איזה מעה קטנה (יש מחלוקת אם זה הולך לחלפן או שזה חלק מהמטבע, כיוון שצריך להגיע למטבע של תורה והמטבעות שלנו הם לא כל כך מזוקקים, לכן מוסיפים עוד משהו). בכל אופן, התקנה היא שאדם שנותן מחצית שקל עבור בניו פטור מקולבון, אבל שותפים חייבים בקולבון.
עכשיו, מעשר בהמה — אדם חייב במעשר בהמה, ושותפים פטורים ממעשר בהמה. אז האחין השותפין שחייבין בקולבון — זה מראה שהם לא בצד יורשים, כלומר הם כבר לא נחשבים יורשים. אם זה כך, הם חייבים בקולבון, אבל היו פטורין ממעשר בהמה, כי לגבי הבהמות הם שותפים, ושותפים פטורים במעשר בהמה. וכשחייבין במעשר בהמה- שזה מראה שבעצם עדיין בתפוסת הבית עדיין הם לא נחשבים יורשים ועוד לא חילקו את הנכסים, אז פטורין מן הקולבון — כמו שאמרנו, אב שנותן מחצית שקל עבור בניו פטור מן הקולבון.
ואמר רבי אלעזר: והן שחלקו גדיים כנגד תיישים, ותיישים כנגד גדיים — כלומר מתי אני אומר שהאחים השותפים יהיו פטורין ממעשר בהמה? דווקא אם חילקו גדיים כנגד תישים ותישים כנגד גדיים, שאחד לקח תישים ואחד לקח גדיים, שאז זה אומר שהיה פה קניין, הם עשו קניין, ואז לכן אם הם יחזרו וישתתפו זה כמו לקוחות שנהיו שותפים. אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים — אז הם לא כמו לקוחות, אין פה מכר, אלא הוא חלקו משעה ראשונה, ולכן אם חזרו והשתתפו, זה כאילו הם חזרו לתפוסת הבית, אז הם פטורים.
אבל רואים מכאן שרבי אלעזר סובר שאם משכו גדיים כנגד גדיים אז זה לא נקרא קניין, עדיין נחשבים יורשים. זה בדיוק מתאים למה שאמרנו מקודם, שציבור פירות בציבור פירות אין פה קניין חליפין, כיוון שזה אותו דבר ואין מה לשום. אז גם כאן גדיים כנגד גדיים, כיוון שזה בדיוק אותו דבר, לא נחשב מכירה, אין פה קניין ועדיין הם נחשבים כאילו יורשים, לכן אם יחזרו וישתתפו הם חזרו לתפוסת הבית.
אמר רבי יוחנן: ואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, כלקוחות הן — דתנינן: הלקוח והניתן לו מתנה פטור ממעשר בהמה, ולקוחות ויורשים כמו לקוחות. עכשיו מה שאמרה המשנה האחין השותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה — מדובר שהם חלקו וחזרו והשתתפו, לכן פטורים ממעשר בהמה. ומה שאמרה המשנה שחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקולבון — לא הכוונה שהם חלקו וחזרו, אלא בכלל לא חלקו, נשארו עדיין בתפוסת הבית, לכן פטורים מקולבון. אבל אם היו חולקים, אפילו גדיים כנגד גדיים ותישים כנגד תישים, וחוזרים אחר כך, היו נחשבים כשותפים ופטורים.
אמר רבי אבא בשם רב יהודה בשם שמואל: לזה פרה ולזה חמור, החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה, משך בעל החמור את הפרה, ובא בעל הפרה למשוך את החמור ונמצא שמתה החמור — בעל החמור צריך להביא ראייה שהיתה חמורו קיימת בשעה שמשך את הפרה, שכל המוציא מחבירו עליו הראייה חוץ מן החליפין. כיוון שבחליפין הספק הוא על עצם הקנייה — אם החמור היה מת קודם, אז לא היה קניין. לכן בעל החמור צריך להביא ראיה. בחליפין, כמו שאמרנו, הספק הוא על עצם הקנייה, אז לכן אין הקונה נחשב מוחזק, למרות שהוא מושך את הפרה, אלא הבעלים הקודם נקרא מוחזק, בעל הפרה נקרא מוחזק, כיוון שבעצם על עצם הקניין יש ספק. לכן בעל החמור צריך להביא ראיה שהחמור עדיין היה חי, ולמרות שהוא עצמו כרגע מחזיק את הפרה זה כלום, כיוון שאם לא היה קניין פה כלום.
[דף יח עמוד ב]
משך בעל החמור את הפרה ובא בעל הפרה למשוך את החמור ונמצא שמתה החמור א_קנהבעל החמור צריך להביא ראייה שהיתה חמורו קיימת בשעה שמשך את הפרה, שכל המוציא מחבירו עליו הראייה חוץ מן החליפין כיון שבחליפין הספק הוא על עצם הקניה, אין הקונה נחשב מוחזק אף שמשך את הפרה, אלא הבעלים הקודם הוא המוחזק ומאן דלא סבר יודע דא מילתא לא סבר בנזיקין כלום אמררבי זעירא° ואנא לית אנא סבר לה אמר רבי אבא° לרבי זעירא° מתניתא מסיעה על שמואל° בר אבא בר אבא דתנן א_קנוהיו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה קא סלקא דעתין שהאב צריך להביא ראיה כדי להחזיק בכסף הקידושין ולא הבעל צריך להביא ראייה להוציא דמי קידושין מרשות האב כשמאל שכשהספק הוא על עצם הקניה הבעלים הראשון נחשב המוחזק תלמידוי דרבי יונה° אמרין תיפתר בקידושים קטנים שקידשה בפרוטה שאין דרך לתבוע סכום קטן כזה והדיון האם צריכה גט ויש לה כתובה או לא דלמא מעשה שהיה רבי חונה° ורבי פינחס° וחזקיה° סליקין מישאול בשלמיה דרבי יוסף° למילף מיניה ללמוד ממנו אמרו ליה מתניתא פליגי על שמואל° בר אבא בר אבא דתנן א_קנזנכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראייה להיפטר מתשלום הכתובה אף שהוא המוחזק ואם כשמאל שאמר שמעמידים בחזקת מרי קמא הבעלים הקדם אז גם כאן צריך להעמיד שהמומים היו אצל מרי קמא הבעלים הקדם היינו ברשות האב ולמה האב לא צריך להביא ראייה להוציא כתובה מרשות הבעל אמר לון מי לא מודה שמואל° בר אבא בר אבא שאם משך בעל הפרה את החמור ונמצא החמור שבורה שהוא צריך להביא ראייה דמי שהספק נולד ברשותו צריך להביא ראיה וזה כיון שכנס כמי שמשך, וצריך להביא ראייה שהיו בה מומין אילו עד שלא תיכנס ברשותו רבי אבא° רב המנונא° ורב אדא בר אחוה° אמרו בשם רב° מכר לו פרה בדמים ולא שילם לו וזקף עליו את הדמים במלווה דחקיה ואמר לו הב לי אינון פריטיא תן לי את הכסף אמר ליה מה את בעי מינהון מה אתה רוצה לעשות בכסף אמר לו מיזבין לקנות לי חמור אמר ליה הרי חמור לפניך משך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה שכבר סיכמו שמכרה לו בדמים ודמים הוא חייב לו החמור מהו שיקנה כשמשך אותו רבי אבא° אמר נקנית רבי יוסי° בר זבידא אומר אינה נקנית דסבר דאינון חליפין ולית אינון חליפין אמר רבי מנא° בן יונה בשם רבי יוסי° בר זבידא
עכשיו מוסיף ואמר: ומאן דלא סבר דא מילתא לא סבר בנזיקין כלום — מי שלא מכיר את ההלכה הזאת לא מכיר כלום. אמר רבי זעירא: ואנא לי נא סבר — אני לא סובר את זה. אמר רבי אבא לרבי זעירא: מתניתא מסייע לשמואל — היו בה מומין ועודה בבית אביה, האב צריך להביא ראייה — כלומר אישה שאדם ארס אותה, והיה בה מומים, אם עודה בבית אביה, האב צריך להביא ראיה שהמומים היו אחרי האירוסין. הגמרא חשבה שהאב צריך להביא ראיה כדי להחזיק את הכסף של הקידושין, ולא הבעל צריך להביא ראייה להוציא קידושין מרשות האב. זה בדיוק כמו שמואל, שהספק הוא על עצם הקניין. הבעל הרי קידש את האישה, קנה אותה, ואף על פי כן הוא לא צריך להביא ראיה, אלא דווקא האבא צריך להביא ראיה, כי הספק הוא על עצם הקניין. זה בדיוק מקביל למה שאמרנו כאן.
תלמידוי דרבי יונה אמרין: תיפתר בקידושי קטנים — כלומר לא מדובר שהאבא רוצה להחזיק בכסף ולכן צריך להביא ראיה, שזה ראיה לשמואל, אלא פה מדובר בקידושי קטנים, קידושי פרוטה. הבעל לא תובע את הכסף הזה, אלא השאלה היא אם צריכה גט ויש לה כתובה או לא. אז אין פה שום קשר למה ששמואל אמר.
דלמא רבי חונה ורבי פינחס וחזקיה סליקין מישאול בשלמיה דרבי יוסף למילף מיניה — רצו ללמוד ממנו. אמר ליה: מתניתא פליגא על שמואל, יש לנו משנה שחולקת על שמואל, דתנן: נכנסה לרשות הבעל, הבעל צריך להביא ראייה כדי להיפטר מתשלום הכתובה, למרות שהוא מוחזק. אם זה כשמואל שאמר שמעמידים בחזקת מריא קמא, אז לכאורה גם כאן צריך להעמיד שהמומים היו בחזקת מריא קמא, כי הספק הוא על עצם הקניין. אז לכאורה לפי שמואל דווקא האב צריך להביא ראייה להוציא כתובה מרשות הבעל, לא הבעל.
אמר לון: לא מודה שמואל שאם משך בעל הפרה את החמור ונמצא החמור מת אחר כך, שהוא צריך להביא ראייה — כלומר במקרה שבעל הפרה משך כבר את החמור, גם שמואל מודה שאם לאחר מכן החמור מת, צריך להוכיח שהחמור היה גוסס קודם או משהו כזה, כי כרגע הוא ברשותו. אז גם כאן, הבעל כשמשך, לקח את האישה לביתו, היא כבר ברשותו, וברגע שהיא ברשותו גם שמואל מודה שהוא צריך להביא ראיה. וזה כיון שכנס כמי שמשך, צריך להביא ראייה שהיו בה מומין אילו עד שלא תיכנס ברשותו.
רבי אבא רב המנונא ורב אדא בר אחוה בשם רב: מכר לו פרה בדמים ולא שילם לו — התחייב לו, קנה ממנו פרה, וזקף את הכסף במלווה. הב לי אינון פריטיא — "תן לי את הפריטים, אני צריך אותם". אמר ליה: מה את בעי מינהון? "מה תעשה עם הכסף הזה?" אמר לו: מיזבין ליה חמור — "אני רוצה לתת חמור בכסף הזה". "אוקיי, הנה חמור, קח אותו". משך בעל הפרה את החמור, לא נקנית הפרה — כי הם כבר סיכמו שהפרה תשולם בכסף, בדמים, אז המשיכה של החמור לא קשורה לפרה, ברור שברגע שמושך את החמור לא נקנית הפרה.
עכשיו השאלה: חמור מהו שיקנה כשמשך אותו? רבי אבא אמר: נקנית. רבי יוסי אומר: אינה נקנית — סבר דאינון חליפין ולית אינון חליפין — הוא חשב שבאותו קניין הוא קונה את החמור ואת הפרה, כי אין חליפין, שהקודם מכר את הפרה אז החמור נקנה לו, שהוא משך את החמור וקנה אותו תמורת הפרה. אבל זה לא כך — הפרה נקנתה בדמים, כי ברגע שסגרו את הדמים, הפרה כביכול נקנית בדמים, והחמור לא יכול להיקרא נקנה בחליפין כי אין חליפין, אז בעצם הוא לא נקנה לו.
[דף יט עמוד א]
פעמים שתחילת מקח לזה ותחילת מקח לזה ואף על פי כן אינם קונים זה במשיכתו של זה היך עבידא מכרה לו פרה בדמים ולא שילם את כל הכסף אלא סמיכה גביה חדא פריטייא נשאר אצלו עוד סכום כסף קטן למחר אשכחיה קאים תמן מצא אותו עומד שם אמר ליה מה את קיים עביד הכא מה אתה עושה כאן אמר לו בעא אינון פריטייא אני רוצה את אותו כסף אמר ליה מה את בעי מינהון מה אתה רוצה לעשות בכסף אמר לו מיזבין לקנות לי חד חמור, אמר ליה הרי חמור לפניך, משך זה לא קנה זה, משך זה לא קנה זה, אלא זה קנה לעצמו וזה קנה לעצמו ואף למאן דאמר קדם שאף החמור לא נקנה במשיכתו, כאן כל אחד קונה במשיכתו. דכיוון שאינו חייב אלא חלק קטן ממחיר הפרה, אין חשש שיחשוב שקונה את הפרה במשיכת החמור מתניתין רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה א_קנחכיצד גיזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין קנה הקדש בכל מקום שהוא ובהדיוט לא קנה עד שימשוך שנאמר (תהלים כ"ד, א') לי"י הארץ ומלואה תבל ויושבי בה אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט כיצד א_קנטלקח פרה מן ההקדש במאתים, לא הספיק להביא מאתים עד שעמד במנה, מביא מאתים, הדא היא אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט קנה פרה מן ההקדש במנה, לא הספיק להביא מנה עד שעמד במאתים, מביא מאתים, הדא היא דכתיב (ויקרא בחקותי כז טו) ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו שאם בא להוסיף על מה שכבר נתן עד שיהיה כפי השער אז וקם לו, ואם לאו אינו קם לו, שור זה עולה ובית זה קרבן קנה הקדש בכל מקום שהוא, דכתיב לי"י הארץ ומלואה וגו'
מתני':
כל מצות האב על הבן האנשים חייבין והנשים פטורות, כל מצות הבן על האב אחד אנשים ואחד נשים חייבין א_קסכל מצות עשה שהזמן גרמא האנשים חייבין והנשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין א_קסאכל מצוה בלא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד אנשים ואחד הנשים חייבין א_קסבחוץ מבל תשחית ובל תקיף ומבל תטמא למתים א_קסגהסמיכות א_קסדוהתנופות הגשות והקמיצות א_קסההקטרות והמליקות הקבלות וההזיות נוהגות באנשים ואינן נוהגות בנשים א_קסוחוץ ממנחת סוטה א_קסזוהנזירות שהן מניפות
גמ': תנן כל מצות האב על הבן האנשים חייבין והנשים פטורות מצות שהאב חייב לעשות לבנו א_קסחלמולו א_קסטלפדותו א_קעללמדו תורה וללמדו אומנות להשיאו אשה °רבי עקיבה אומר אף ללמדו לשוט על פני המים למוהלו דכתיב (ויקרא תזריע יב ג) ביום השמיני ימול בשר ערלתו לפדותו דכתיב (שמות בא יג יג) וכל בכור אדם בבניך תפדה ללמדו תורה דכתיב (דברים עקב יא יט) ולמדתם אותם את בניכם ללמדו אומנות דתני °רבי ישמעאל בן אלישע (דברים נצבים ל יט)ובחרת בחיים זו אומנות להשיאו אשה דכתיב (דברים ואתחנן ד ט) והודעתם לבניך ולבני בניך, אימתי אתה זוכה לבניך ולבני בניך, בשעה שאתה משיא את בניך קטנים °רבי עקיבה אומר אף לשוט על פני המים דכתיב (דברים נצבים ל יט) למען תחיה אתה וזרעך מה למצוה או לעיכוב נשמעינה מן הדא דבר תרימה אתא בא לגבי רבי אימי° אמי בן נתן אמר ליה פייס לאבא דיסביני יחתן אותי אתא פייסיה ולא קביל עלוי, הדא אמרה למצוה, דאין תימר לעיכוב הוה ליה לכופניה, מנין שאם לא עשה לו אביו שהוא חייב לעשות לעצמו, תלמוד לומר וכל בכור אדם בבניך תפדה
אנחנו לומדים דוגמה ממסכת קידושין דף יט. אומרת הגמרא: אמר רבן שמעון בן גמליאל יוסי, פעמים שתחילת מקח לזה ותחילת מקח לזה, אבל בכן אין קונים זה משיכתו של זה. איך? מכר לו פרה בדמים והוא לא שילם את הכסף, אלא סמיכה גביה חדא פריטייא - שהיה לו חלק רוב הכסף, ונשאר עוד איזה כסף קטן. למחר אשכחיה קאים תמן, אמר לו: מה אתה קם כאן? אמר לי מה את קיים עביד הכא. אמר לו בעא אינון פריטייא - למצוא את הכסף שאתה חייב לי עוד. אמר לו: מה את בעי מינהון - מה אתה רוצה בהם? אמר לו: מיזבין לי חד חמור - צריך לקנות בכסף הזה חמור. אמר לו: הרי חמור לפניך.
אז משך זה לא קנה זה, משך זה לא קנה זה - כלומר, כשזה מושך את הפרה, השני לא קנה את החמור, וכשהוא מושך את החמור זה לא קנה את הפרה, אלא זה קנה לעצמו וזה קנה לעצמו. עכשיו, למרות שבעצם מקודם אמרנו שאפילו משך את החמור לא קנה את החמור - זה שונה, כי שם בעצם הוא היה חייב לו את כל הכסף, רק הוא זקף אותם בעל חוב. אז בעצם הוא עדיין חושב שהמשיכה של החמור היא בעצם קנתה את החמור, והמשיכה של הפרה קנתה את הפרה - וזה לא נכון. בעצם הפרה נקנתה בדמים ולא החמור, החמור נקנה בנפרד, הוא לא קשור לפרה. אין פה קניין חליפין - הוא חושב שזה חליפין, זה לא חליפין, ולכן לא קנה בכלל את החמור. אבל כאן הוא קיבל את כל הכסף על הפרה, אז ברור לו שהפרה כבר נקנתה בכסף, מה שיש זה עוד כמה שקלים. אז הוא לרגע לא חושב שזה קניין חליפין, ולכן בעצם כל אחד נקנה לעצמו.
לדעת המשנה: רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה. כיצד? גיזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין - כלומר הוא שילם כסף כדי לקנות מטלטלין להקדש - קנה הקדש בכל מקום שהוא, שנאמר לי"י הארץ ומלואה תבל ויושבי בה - הרי לא קנה עד שימשוך. עכשיו, אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט. כיצד? לקח פרה מן ההקדש במאתים, לא הספיק להביא מאתים עד שעמד במנה, מביא מאתים - כן, עדיין אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט. כנראה הוא סיכם, הוא אמר מה המחיר שהוא ייתן - חייב לתת את זה.
עכשיו: לקח פרה מן ההקדש במנה, לא הספיק להביא מנה עד שעמד במאתים, מביא מאתים - עדיין דכתיב ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו - כלומר, שאם הוא בא להוסיף על מה שכבר נתן עד שכפי השיעור, רק אז כפי השער - רק אז קם לו. ואם לאו אינו קם לו - כלומר אם הוא לא הביא את המחיר המלא באותו רגע, אז זה לא שלו. אם אמר שור זה עולה או בית זה קרבן, קנה הקדש בכל מקום שהוא, דכתיב לי"י הארץ ומלואה וגו'.
פרק אחד עשר. אומרת המשנה: כל מצות האב על הבן - כלומר מצוות שהאבא חייב על הבן - האנשים חייבין והנשים פטורות. כל מצות הבן על האב - כלומר שהבנים חייבים כלפי האב - אחד אנשים ואחד נשים חייבין - כלומר גם הבנות חייבות. כל מצות עשה שהזמן גרמא האנשים חייבין והנשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין. כל מצוה בלא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד אנשים ואחד הנשים חייבין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ומבל תטמא למתים - שבזה הנשים פטורות. הסמיכות והתנופות הגשות והקמיצות הקטרות והמליקות הקבלות וההזיות נוהגות באנשים ואינן נוהגות בנשים חוץ ממנחת סוטה והנזירות שהן מניפות.
שם אומרת המשנה כל מצות האב על הבן האנשים חייבין והנשים פטורות - כלומר מצוות שהאב חייב לבנו, זה מה שאמרנו שהאבא חייב ולא הנשים - כלומר הגברים חייבים לא נשים. אז מה האב חייב לבנו? למולו, לפדותו, ללמדו תורה וללמדו אומנות להשיאו אשה. רבי עקיבה אומר אף ללמדו לשוט על פני המים - כלומר לשחות. למוהלו ביום השמיני ימול בשר ערלתו. לפדותו דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה. ללמדו תורה ולמדתם אותם את בניכם. ללמדו אומנות - לזה תני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות. להשיאו אשה והודעתם לבניך ולבני בניך, אימתי אתה זוכה לבניך ולבני בניך, בשעה שאת משיא את בניך קטנים. רבי עקיבה אומר אף לשוט על פני המים דכתיב למען תחיה אתה וזרעך.
שואלת הגמרא: מה למצוה או לעיכוב? נשמענה מן הדא: בר תרימה אתא לגבי רבי אימי, אמר לו: פייס לאבא דיסביני - כלומר תפייס את אבא שלי שיחתן אותי. אתא פייסיה ולא קביל עלוי - ניסה לשכנע אותו, לא הסכים. אז רואים מכאן, הדא אמרה למצוה, ואי תימר לעיכוב - הוה ליה לכופניה - יכול היה לכפות אותו לחתן את הבן שלו. אלא רואים מכאן שזה רק מצוה.
[דף יט עמוד ב]
אדם עצמך תפדה (בראשית לך לך יז יא) ונמלתם אתם את עצמכם ולמדתם אתם את עצמכם והודעתם אתם את עצמכם למען תחיה אתה. תמן תנינן האב זכה לבן בנוי בכח בעושר ובחכמה ובשנים, בנוי מניין דכתיב (תהלים צ', ט"ז) יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם בכח דכתיב (תהלים קי"ב, ב') גבור בארץ יהיה זרעו וגו' בעושר דכתיב (תהלים ל"ז, כ"ה) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם בחכמה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשנים דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם, וכשם שהוא זכה לו בחמשה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים, ואילו הן א_קעאמאכיל ומשקה מלביש מנעיל מנהיג ואם האב אינו הגון מחייב לבניו בחמישה דברים הדא הוא דכתיב (שמואל ב ג כט) יחולו על ראש יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם זב זה תשיש חלוש כח ומצורע זה עזיב שפניו מכוערות ממחלת הצרעת ומחזיק בפלך בוריי שוטה, הפכפך בדבריו ואינו עומד על דעתו נופל בחרב קצר ימים וחסר לחם מסכן עני כד אתא שלמה מיקטול ליואב כאשר בא שלמה להרוג את יואב אמר ליה אביך גזר עלי חמש גזירות, קבלין עלך ואנא מיתקטיל, וקבלין וכולהון קמין מן דבית דוד, זב היה רחבעם דכתיב (מלכים א' י"ב, י"ח) והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס לירושלם איכא דאמרי שהיה זב דכתיב כל המרכב אשר ישב עליו הזב איכא דאמרי איסטניס שהתקשה לעלות על המרכבה מצורע זה עוזיהו דכתיב (דברי הימים ב' כ"ו, כ"א) ויהי עוזיהו המלך מצורע עד יום מותו מחזיק בפלך זה יואש דכתיב (דברי הימים ב' כ"ד, כ"ד) ואת יואש עשו שפטים ותני °רבי ישמעאל בן אלישע מלמד שהעמידו עליו בירניות שומרים קשים בעלי תאוה שלא הכירו אשה מימיהם והיו מענין בו כדרך שמענין את האשה הדא הוא דכתיב (הושע ה', ה') וענה גאון ישראל בפניו דדרשינן ועינה גאון ישראל בפניך ונופל בחרב זה יאשיהו דכתיב (דברי הימים ב' ל"ה, כ"ג) ויורו היורים למלך יאשיהו ואמר רבי יוחנן° בר נפחא מלמד שעשו גופו ככברה ותני °רבי ישמעאל בן אלישע שלש מאות חיצים יורו במשיח י"י וחסר לחם זה יויכין דכתיב (מלכים ב' כ"ה, ל') וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו וגו' תמן תנינן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם א_קעבהתחילו אין מפסיקין מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה התחלת המרחץ אי זו היא אמר רבי זריקן° בשם רבי חנינה° משיתיר איזורו רב° אמר משיתיר מנעלו רבי יהושע בן לוי° הוה יליף רגיל שמע פרשתה מבר בריה בכל ערובת שובתא, חד זמן אינשי ועל מיסחי בההן דימוסין דטיבריא פעם אחת שכח ונכנס להתרחץ במרחצאות של טבריה והוה מיסתמיך על כתפיה דרבי חייה בר אבא° אנהר ונפק ליה מן דימוסא נזכר ויצא מהמרחץ באיזה מצב הוה רבי דרומי° אמר כך הוה שעדין לא התפשט רבי אלעזר בר יוסי° אמר שליח מנוי ערום הוה אמר לו רבי חייה בר אבא° לא כן אלפן למדתנו °רבי אם התחילו אין מפסיקין אמר ליה חייה בני וקלה היא בעיניך מה שנאמר שכל מי שהוא שומע פרשה מבן בנו כאילו הוא שומעה מהר סיני מאי טעמא דכתיב (דברים ואתחנן ד ט) והודעתם לבניך ולבני בניך וגו' וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני י"י אלהיך בחורב כיום אשר עמדת לפני י"י אלהיך בחורב רבי חזקיה בר ירמיה° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא אם יכול את לשלשל שמועה עד משה שלשלה, ואם לאו תפוש או ראשון ראשון או אחרון אחרון. גידול אמר כל האומר שמועה משם אומרה יהא רואה בעצמו כאלו בעל השמועה עומד לפניו, מה טעמא דכתיב
עכשיו, מנין שאם לא עשה לו אביו שהוא חייב לעשות לעצמו, תלמוד לומר אדם תפדה - מה זה "אדם"? הוא עצמו צריך לפדות את עצמו. וכתוב ונמלתם אתם ולמדתם אתם והודעתם אתם - אם אתם דורשים את זה כאילו "אתם" - כאילו כתוב מלתם את עצמכם, לימדתם את עצמכם, הודעתם - למען תחיה אתה. אז בעצם רואים מכאן שאדם עצמו חייב עם הבן שלו, אם האבא שלו לא עשה לו את זה.
אמרה הגמרא: תמן תנינן האב זכה לבן בנוי בכח בעושר ובחכמה ובשנים. בנוי מניין - דכתיב יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם. בכח - דכתיב גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר - דכתיב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. בחכמה - דכתיב ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. בשנים - דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם.
וכשם שהוא זכה לו בחמשה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים - כלומר, הבן חייב כלפי האב - ואילו הן מאכיל ומשקה מלביש מנעיל מנהיג. עכשיו, ואם האב אינו הגון, אז הוא מחייב את בנו בחמישה דברים. הדא הוא דכתיב יחולו על ראש יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם. זב זה תשיש - כלומר חלש כוח. מצורע זה עזיב - הפנים שלו מתערות מחמת הצרעת. ומחזיק בפלך זה בוריי - זה שותה, שפכפך בדבריו ולא בדעתו. נופל בחרב זה קצר ימים. וחסר לחם זה מסכן - זה עני.
כד אתא שלמה מיקטול ליואב - כששלמה רצה להרוג את יואב - אמר ליה אביך גזר עלי חמש גזירות - קבלין ואנא מיתקטיל - אני מוכן שתקבל את הגזרות האלה עליך ואני מוכן להיהרג. וקבלין - שלמה קיבל את זה - וכולהון קמין מן דבית דוד - באמת כל זה היה בבית דוד. זב היה רחבעם - דכתיב שהוא התאמץ לעלות במרכבה לעלות לירושלים, וקאמרי שהיה זב, דכתיב "כל המרכבה אשר ישב עליה הזב טמא". ויהי עוזיהו המלך מצורע עד יום מותו. מחזיק בפלך זה יואש, דכתיב ואת יואש עשו שפטים. תני רבי ישמעאל: מלמד שהעמידו עליו בירניות קשים - כלומר שומרים קשים, בעלי תאווה - שלא הכירו אשה מימיהם והיו מענין בו כדרך שמענין את האשה. הדא הוא דכתיב וענה גאון ישראל בפניו - ודורשים את זה כאילו כתוב ועינה גאון ישראל בפניך.
ונופל בחרב זה יאשיהו, דכתיב ויורו היורים למלך יאשיהו. ואמר רבי יוחנן: מלמד שעשו גופו ככברה. תני רבי ישמעאל: שלש מאות חיצים יורו במשיח י"י. וחסר לחם זה יויכין, דכתיב וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו וגו'.
תמן תנינן: אם התחילו אין מפסיקין. התחלת המרחץ אי זו היא - רבי זריקן בשם רבי חנינה: משיתיר איזורו. רב אמר: משיתיר מנעלו. רבי יהושע בן לוי הוה יליף שמע פרשתה בריה בכל ערובת שובתא - כלומר, כל ערב שבת הוא היה שומע את פרשת השבוע מהנכד שלו. חד זמן אינשי ועל מיסחי בההן דימוסין דטיבריא - פעם אחת הוא שכח, נכנס להתרחץ במרחצות של טבריה - והוה מיסתמיך על כתפיה דרבי חייה בר אבא. אנהר - הוא נזכר - ונפק ליה מן דימוסא - יצא מהמרחץ.
שואלת הגמרא באיזה מצב הוא היה. הוה רבי דרומי אמר כך - כמו שהיה, כלומר עדיין לא התפשט. רבי אלעזר בר יוסי אמר שליח מנוי - הוא כבר התפשט. אמר לו רבי חייה בר אבא: לא כן אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין? אמר ליה: חייה בני, וקלה היא בעיניך שכל מי שהוא שומע פרשה מבן בנו כאילו הוא שומעה מהר סיני? מאי טעמא - כלומר איזה פסוק רומז לזה - והודעתם לבניך ולבני בניך וגו', וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני י"י אלהיך בחורב - כיום אשר עמדת לפני י"י אלהיך בחורב. כלומר, מי ששומע מבני בניו כאילו הוא שמע את זה מחורב.
רבי חזקיה בר ירמיה ורבי חייה בשם רבי יוחנן: אם יכול את לשלשל שמועה עד משה, שלשלה - כלומר להגיד מהמקור - ואם לאו תפוש או ראשון ראשון או אחרון אחרון.
גידול אמר: כל האומר שמועה משם אומרה יהא רואה בעצמו כאלו בעל השמועה עומד לפניו. מה טעמא?
[דף כ עמוד א]
(תהלים ל"ט, ז') אך בצלם יתהלך איש וגו' (משלי כ', ו') רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא זה רבי זעירא° שלא אמר שמועה בשם אדם אלא אם כן נתאמת אצלו הדבר שבודאי יצאו מפי אותו אדם שבשמו נמסרה השמועה דאמר רבי זעירא° לית אנן חשין על שמועתה דרב ששת° דהוא גברא מפתחא דכיון שהיה סומא ולא ראה מי אומר, פעמים שטועה ומוסר בשם אדם אחר, לכן אין לסמוך עליו אמר רבי זעירא° לרבי יסא° אסי חכם רבי לבר פדייה° דאת אמר שמועתא מן שמיה אמר לו רבי יוחנן° בר נפחא אמרן משמו ואותו ראיתי והוא ראה את רבי פדיה אמר רבי זעירא° לרבי אבא בר זבדא° חכים רבי לרב° דאת אמר שמועתא משמיה אמר לו רב אדא בר אחוה° אמרין משמו ואותו ראיתי והוא ראה את רב תנן מצות שהבן חייב לעשות לאביו וכ"ו א_קעגאי זהו מורא לא יושב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו א_קעדאי זהו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה ומנעיל מכניס ומוציא מן דמאן חונה בר חייה° אמר א_קעהמשל זקן ואית דבעי מימר משלו לא כן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי° בר זבידא ברבי חנינה° מניין אפילו אמר לו אביו השלך את הארנקי הזו לים ששומע לו ואם משל אב מה אכפת לבן לעולם משל אב וכאן אפילו משל בן בההוא דאית ליה חורנין שהאב נותן לו ארנק אחר ובעושה הנחת רוחו של אביו אחרת עובר על בל תשחית א_קעואחד האיש ואחד האשה, אלא שהאיש ספיקו בידו והאשה אינה ספיקה בידה מפני שיש רשות לאחרים עליה א_קעזנתאלמנה או נתגרשה כמי שהיא ספיקה בידה לעשות אמר רבי אבוה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא שאלו את רבי אלעזר° בן פדת עד איכן הוא כיבוד אב ואם, אמר להן ולי אתם שואלין, לכו שאלו לדמה בן נתינה, דמה בן נתינה ראש פטרבולי שר צבא היה פעם אחת היתה אמו מסטרתו בפני כל בולי שלו עם נעל ונפל קורדקן נעל שלה מידה והושיט לה שלא תצטער אמרחזקיה° דמה בן נתינה גוי אשקלוני היה וראש פטרבולי שר צבא היה ואבן שישב אביו עליה לא ישב עליה מימיו וכיון שמת אביו עשה אותה יראה שלו, פעם אחת אבדה ישפה של בנימין, אמרו מאן אית ליה טבא דכוותה למי יש אבן טובה כזו אמרו אית ליה לדמה בן נתינה אזלון לגביה הלכו אליו ופסקו עמיה וסיכממו איתו במאה דינר סליק ובעי מייתו להו הלך וביקש להביא להם , ואשכח אבוה דמיך ומצא שאביו ישן . אית דאמרין, מפתח דתיבותא הוה יתיב גו אצבעתיה דאבוי יש אומרים שמפתח התיבה היה בין אצבעותיו של אביו . ואית דאמרין, ריגלוהי דאבוה הוות פשיטא על תיבותא ויש אומרים שרגלו של אביו היתה מונחת על התיבה. נחת לגבון ירד אליהם ואמר לון, לא יכילית מייתותיה לכון אנני יכול להביא אותה לכם. אמרי, דילמא דהוא בעי פריטן טובא אולי הוא רוצה יותר כסף. אסקוניה העלו את המחיר למאתים. אסקוניה לאלף. כיון דאיתער אבוה מן שינתיה כיוון שהתעורר אביו משנתו, סליק ואייתותיה לון הלך והביא אותה להם. בעון מיתן ליה בסיפקולא אחרייא רצו לתת לו לפי הסכום האחרון שהציעו לו ולא קביל עלוי. אמר, מה אנא מזבין לכון איקרא דאבהתי בפריטין מה אני ימכור לכם את כבוד אבי בכסף ? איני נהנה מכבוד אבותי כלום. מה פרע ליה הקדוש ברוך הוא שכר? אמר רבי יוסי בי רבי בון°. בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלו לו כל ישראל משקלה זהב ונטלוה. אמר רבי שבתי° כתיב (איוב ל"ז, כ"ג) ומשפט ורב צדקה לא יענה. אין הקדוש ברוך הוא משהא מתן שכרם של עושה מצות בגוים. אמו של °רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקין נעל שלה. והלך °רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה. והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת חלה, ונכנסו חכמים לבקרו. אמרה להן, התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי. אמרו לה, מה עביד ליך? ותניית להון עובדא וסיפרה להם את המעשה. אמרו לה, אפילו עושה כן אלף אלפים, עדיין לחצי כבוד שאמרה התורה לא הגיע. אמו של °רבי ישמעאל בן אלישע באת וקיבלת עלוי התלוננה עליו לרבותינו. אמרה להן, גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי בכבוד. באותה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו. אמרו אפשר °רבי ישמעאל בן אלישע לא נהג בכבוד אבותיו? אמרו לה, מה עביד ליך?
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת קידושין, דף כ. נתחיל מהשיעור הרביעי. אומרת הגמרא: למדנו במשנה, מצוות שהבן חייב לעשות לאביו וכולי, ואחד מהם זה מורא. איזה הוא מורא? לא יושב במקומו, ולא מדבר במקומו, ולא סותר את דבריו. עכשיו, איזה הוא כיבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה ומנעיל מכניס ומוציא. מן דמאן, כלומר מי משלם את זה, את ההוצאות אם צריך. אז חונה בר חייה אמר משל זקן, כלומר של האבא, ואית דבעי מימר משלו.
שאלת הגמרא, לא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינה, מניין אפילו אמר לו אביו השלך את הארנקי הזו לים ששומע לו. עכשיו, משמע מכאן שהוא זורק את שלו, כי אם של האב מה אכפת לבן? אומרת הגמרא לעולם משל האב, וכאן אפילו משל בן, בההוא דאית ליה חורנין. כלומר, בעצם לעולם האבא משלם את זה. ומה שכתוב כאן שהוא זורק - אומר זרוק את הארנק שלך, של הבן. אבל מדובר שהאבא יש לו אחר דומה והוא בא איתו במקומו.
עכשיו, וכל זה דווקא בעושה נחת רוח לאביו - ובעושה הנחת רוחו של אביו. מדובר שזה עושה נחת רוח לאבא, כי אם לא כן, יש פה מקום של בל תשחית ואסור.
אחד האיש ואחד האשה, אלא שהאיש בידו האשה אינה ספיקה בידה. כלומר, שניהם צריכים, גם האיש וגם האישה, לכבד את האב ואת האם. רק שהאיש יש לו את היכולת, האישה אין לה את היכולת, היא תחת בעלה, מפני שיש רשות לאחרים עליה. נתאלמנה או נתגרשה כמי שהיא ספיקה בידה לעשות. כלומר, אישה שנתאלמנה או נתגרשה, שוב היא לבדה, אז זה נקרא שספיקה בידה והיא חייבת.
רבי אבהו, רבי יוחנן, רבי אלעזר - שאלו אותו, עד איכן הוא כיבוד אב ואם? אמר להן, ולי אתם שואלין? לכו שאלו לדמה בן נתינה. דמה בן נתינה ראש פטרבולי היה, ראש השרים. פעם אחת היתה אמו מסטרתו בולי שלו, היא באה עם אמו, הייתה מכה אותו ליד כל השרים, ונפל שלה מידה, כלומר הכפפה נפלה לה מהיד, והושיט לה שלא תצטער.
אמר חזקיה, גוי אשקלוני היה וראש בולי היה, ואבן שישב עליה אביו לא ישב עליה מימיו, וכיון שמת עשה אותה יראה. פעם אחת אבדה ישפה של בנימין - אבן מהחושן. ואמרין, מי שם יקירת לה כדוותה? מי ישווה אותה? אמרו יש לו לדמה בן נתינה. אזלון לגביה ופסקו עמיה במאה - פסקו עמו מאה דינרים. סליק, בא להביא להם את זה, ואשכח דמיך - ומצא שאביו ישן.
יש שאומרים שהמפתח היה תחת האצבע של אביו, ויש שאומרים שרגלו של אביו הייתה מונחת על התיבה. נחת, ירד, אמר להם, לא יכילית לכון - איני יכול להביא לכם. אמרי, דילמא בעי טפי - אולי הוא רוצה יותר. עלו למאתיים, עלו לאלף. כיון דאתער משנתיה, סליק - כשהתעורר משנתו, עלה והביא להם.
בעו מיתן ליה - רצו לתת לו כפי שפסקו בסוף, כלומר אלף - ולא קביל. אמר, מה אנא לכון - וכי אמכור לכם, איקרא דאבהתי בפריטין - את כבוד אבותי בכסף? איני נהנה כלום.
מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכר? אמר רבי יוסי בי רבי בון, בו בלילה ילדה פרתו אדומה, ושקלו לו ישראל משקלה זהב. אמר רבי שבתי, כתיב ומשפט ורב צדקה לא יענה - אין הקדוש ברוך הוא משהא מתן שכרן של עושה מצות בגוים.
אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקין שלה, כלומר הנעל שלה נפסקה. והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה, והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת נכנסו חכמים לבקרו. אמרה להן, התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי יותר מדאי. אמרו לה, מה עביד ליך? ותניית להון עובדא - וסיפרה להם את המעשה. אמרו לה, אפילו עושה כן אלף אלפים, עדיין לחצי הכיבוד שאמרה התורה לא הגיע.
אמו של רבי ישמעאל באת לרבותינו. אמרה, גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד. באותה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו. אמרו, אפשר רבי ישמעאל לא נוהג בכבוד אבותיו? אמרו לה, מה עביד ליך? אמרה, כד הוא נפיק מבית הוועד, כשהוא יוצא מהישיבה, אני צריכה לכרוע לרחוץ רגליו ולשתות מן המים ולא נותן לי - ולא שביק לי. אמרו, הואיל והוא רצונה הוא, זה כבודה.
[דף כ עמוד ב]
אמרה, כד דהוא נפק מבית וועדה כשהוא יוצא מהישיבה . אנא בעי משגז ריגלוי אני רוצה אני לרחוץ את רגליו ומישתי מימיהן ולא שביק לי והוא לא מניח לי. אמרו לו, הואיל והוא רצונה הוא כבודה. אמר רבי מנא° בן יונה. יאות אילין טחונייא אמרין נכון מה שטוחנים אומרים. כל בר נש ובר נש, זכותיה גו קופתיה כל אדם. שמכל שק חיטה יוצא כמות אחרת של קמח אימיה ד°רבי טרפון אמרה לון אכין, ואגיבונה אכין. אימיה ד°רבי ישמעאל בן אלישע אמרה לון אכין, ואגיבוניה אכין. רבי זירא° הוה מצטער ואמר, הלואי היה לי אבא ואימא דאיקרינון שאכבד אותם דנירת גן עדן. כד שמע אילין תרתין אולפניא, אמר. בריך רחמנא דלית לי לא אבא ואימא. לא כ°רבי טרפון הוות יכילנא למעבד, ולא כ°רבי ישמעאל בן אלישע הוינא מקבלה עלוי. אמר רבי אבון°. פטור אני מכיבוד אב ואם. אמרו, כד עברית ליה אימיה, מית אבוי. כד ילדתיה, מית אימיה. יש שהוא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנם. ויש שהוא כודנו קושרו ברחיים ויורש גן עדן, כיצד, מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם, חד בר נש הוה א_קעחמייכיל את אביו תרנגולים פטומים, חד זמן אמר ליה אביו ברי אילין מנין ליך, אמר ליה סבא סבא אכול ואדיש ותשתוק דכלבין אכלין ואדשין כמו הכלבים שאוכלים ושותקים ונמצא מאכיל את אביו פטומין ויורש גיהנם כיצד כודנו קושרו בריחיים ויורש גן עדן חד בר נש איטחין בריחיים אתית מצוותא דמלכא לטיחנייא כינוס טוחנים לעבודת המלך אמר לו אבא עול כנס טחון תחתי ואני אלך במקומך אין מטת מבזייא אם מבזים שם את הפועלים טב לי אנא ולא את עדיף שאתבזה אני ולא אתה אין מטת מילקי אם מלקים טב לי אנא ולא את עדיף שאלקה אני ולא אתה נמצא כודנו בריחייא ויורש גן עדן נאמר (ויקרא קדושים יט ג) איש אמו ואביו תיראו ונאמר (דברים ואתחנן ו יג) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד א_קעטהקיש מורא אב ואם למורא שמים נאמר (שמות יתרו כ יב) כבד אתאביך ואת אמך ונאמר (משלי ג ט) כבד את ה' מהונך הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום נאמר (שמות משפטים כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר (ויקרא אמור כד טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, הקיש קיללת אב ואם לקיללת המקום, אבל אי אפשר לומר מכה כלפי מעלה לכן לא נאמר וכן בדין מפני ששלשתן שותפין בו אי זהו מורא א_קפלא יושב במקומו, ולא מדבר במקומו, ולא סותר את דבריו, אי זהו הכיבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא, מין דמאן חונא בר חייה°אמר משל זקן מילתיה דרבי חייה בר אבא° פליגא דאמר רבי חייה בר אבא° תני °רבי יודן בר דורתיה ד°רבי שמעון בן יוחי היא דתני °רבי שמעון בן יוחי גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקדוש ברוך הוא יותר מכבודו נאמר (שמות יתרו כ יב) כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן (משלי ג', ט') כבד את י"י מהונך במה את מכבדו מהונך ממה שחננך מפריש לקט שכחה ופיאה, מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה, ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית, מאכיל את הרעיבים ומשקה את הצמיאים, אם יש לך אתה חייב בכל אילו, ואם אין לך אין את חייב באחת מהן, אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך הון כבד את אביך ואת אמך אפילו את מסבב על הפתחים משמע שמכבד משל עצמו אמר רבי אחא° בשם רבי אבא בר כהנא° כתיב (משלי ה ו) אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע טילטל הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של עושי מצוה כדי שיהו עושין אותם באמונה רבי אחא° אמר בשם רבי יצחק° בר אבא כתיב (משלי ד', כ"ג) מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, מכל מה שאמרתי לך בתורה תשמור, שאין את יודע מאי זה מהן יוצא לך חיים. אמר רבי אבא בר כהנא° השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה מן החמורות, מצוה קלה שבקלות זו שילוח הקן, ומצוה חמורה שבחמורות זו היא כיבוד אב ואם, ובשתיהן כתיב והארכת ימים. אמר רבי אבון° ומה אם כיבוד אב ואם שזה דבר שהוא כפריעת חוב כתיב בו (דברים ואתחנן ה טז) למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך, דבר שיש בו חסרון כיס וסיכון נפשות לא כל שכן. אמר רבי לוי° אמר לך רבי אבא בר כהנה°
אמר רבי מנא, אילין טחונייא אמרין - יש פתגם שהטוחנים אומרים: כל בר נש ובר נש, גו קופתיה - כל אחד מקבל כפי מידתו. אימיה דרבי טרפון אמרה לון אכין, ואגיבונה אכין. אימיה דרבי ישמעאל אמרה לון אכין, ואגיבוניה אכין.
רבי זירא הוה מצטער ואמר, הלואי לי אבא ואימא שאכבד אותם מיראת גן עדן. כד שמע אילין תרין - כששמע את שני הסיפורים האלה - אמר, בריך רחמנא דלית לי לא אבא ולא אמא. לא כרבי טרפון יכיל, ולא כרבי ישמעאל הוינא מקבלה עלוי.
אמר רבי אבון, פטור אני מכיבוד אב ואם - כד עברית אימיה מית אבוה, וכד ילדתו אימיה מיתה. כלומר כשהאם הייתה מעוברת מת האב, וכשהאם ילדה אותו, גם היא מתה. הגמרא אומרת שאבוה זה בעצם אביי, כי זה אותו הסיפור בדיוק. אביי ראשי תיבות, הוא בעצם היה יתום מלידה.
יש שהוא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנם. ויש שהוא כודנו ויורש גן עדן. כיצד, מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם - חד בר נש הוה מייכיל לאביו תרנגולים פיטומים. חד זמן אמר ליה אביו, ברי אילין מנין לך? מנין לך כל כך הרבה כסף לקנות תרנגולים מפוטמים? אמר ליה, סבא סבא אכול ואדיש - אכול ושתוק. אכלין נמצא מאכיל את אביו ויורש גיהנם.
כיצד כודנו בריחיים ויורש גן עדן - חד בר נש הוה טחין בריחיים. הגיע הזמן שהמלך אוסף את כל בעלי המלאכה לעבודתו, וזה נקרא כינוס המלך. אמר לו אביו, בוא היכנס במקומי לטחון. אמר לו, אבא, אם מטת מילקי - אם שם מלקים אותם - טב לי אנא ולא את, אני מעדיף שילקו אותי ולא אותך. ואם מטת מיתה - אם שם הורגים - טב לי אנא ולא את. כודנו ויורש גן עדן.
איש אמו ואביו תיראו ונאמר את ה' אלהיך תירא - הקיש מורא אב ואם למורא המקום. נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך - הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום. נאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו - הקיש קללת אב ואם לקללת המקום. אבל אי אפשר לומר מכה כלפי מעלה - זה לא שייך להכות כלפי מעלה, אז לכן זה לא נאמר. וכן בדין, באמת היה צריך להשוות בין שלושתם, מפני ששלשתן שותפין בו - הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו.
עכשיו, אי זהו מורא לא יושב במקומו, ולא מדבר במקומו, ולא סותר את דבריו, אי זהו הכיבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל ומוציא, מן דמאן - שוב, מי משלם? חונא בר חייה אמר משל זקן, מהכסף של האבא.
מילתיה דרבי חייה בר אבא פליגא - לפי דברי רבי חייה בר אבא משמע דווקא מהכסף של הבן. דאמר רבי חייה בר אבא, תני רבי יודן בר דורתיה דרבי שמעון בן יוחי, דתני רבי שמעון בן יוחי, גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקדוש ברוך הוא יותר מכבודו. נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן כבד את י"י מהונך. אז בשניהם נאמר כיבוד, אבל במה את מכבדו מהונך - אתה מכבד את הקדוש ברוך הוא דווקא מהונך, ממה ששייך לך.
מפריש לקט שכחה ופיאה, מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה, ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית, מאכיל את הרעיבים ומשקה את הצמיאים, אם יש לך את חייב בכל אילו, ואם אין לך אין את חייב באחת מהן, אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך בין שאין לך כבד את אביך ואת אמך אפילו את מסבב על הפתחים. אז משמע מכאן שאתה מכבד משל עצמך, לא משל ההורים.
אמר רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא, כתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע - טילטל הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של עושי מצוה כדי שיהו עושין אותם באמונה. רבי אחא בשם רבי יצחק, כתיב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, מכל מה שאמרתי לך בתורה תשמור, שאין את יודע מאי זה מהן יוצא לך חיים.
אמר רבי אבא בר כהנא, השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה מן החמורות, מצוה קלה שבקלות זו שילוח הקן, ומצוה חמורה שבחמורות זו היא כיבוד אב ואם, ובשתיהן כתיב והארכת ימים.
אמר רבי אבון, מה אם כיבוד אב ואם שזה דבר שהוא כפריעת חוב? ההורים גידלו אותו, הוא חייב להם. כתיב בו למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך, דבר שיש בו חסרון כיס וסיכון נפשות לא כל שכן.
אמר רבי לוי, אמר רבי אבא בר כהנא בדיוק הפוך - גדול דבר שהוא כפריעת חוב מדבר שאינו כפריעת חוב. אדם שחייב במשהו קשה לו יותר לעשות מאשר אדם שלא מחויב. יש לנו כמו שאומרים: גדול המצווה ועושה משלא מצווה ועושה. אדם שהוא מחויב במשהו קשה לו יותר לקיים את זה.
[דף כא עמוד א]
גדול הוא דבר שהוא כפריעת חוב מדבר שאינו כפריעת חוב תני °רבי שמעון בן יוחי אומר כשם שמתן שכרן שוה כך פורענותן שוה מה טעם דכתיב (משלי ל', י"ז) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל עין שהלעיגה על כיבוד אב ואם וביזתה על לא תקח אם על הבנים, יקרוה עורבי נחל, יבא עורב שהוא אכזרי ויקרנה ואל יהנה ממנה, ויבא נשר שהוא רחמן ויאכלנה ויהנה ממנה רבי יונתן° ורבי ינאי° הכהן הוו יתבון ישבו אתא חד בר נש ונשק ריגלוי בא איש אחד ונשק את רגליו דרבי יונתן° אמר לו רבי ינאי° הכהן מה טובה עשיתה לו דהוא שלים לך מן ימוי אמר לו חד זמן אתא קיבל לי על בריה דיזנוניה פעם אחת התלונן שיזון אותו אמרית ליה איזיל צעק בי כנישתא עלוי ובזיתיה לך תצעק עליו בבית הכנסת ותבזה אותו אמר לו ולמה לא כפיתיה אמר לו א_קפאוכופין ליה אמר לוועדיין את לזו אתה מסופק בדין זה חזר ביה רבי יונתן° וקבעה שמועה מן שמיה כהא דכי אתא רבי יעקב בר אחא° אמר אמר רבי שמואל בר נחמן° אמר רבי יונתן° כופין את הבן לזון את האב אמר רבי יוסי בי רבי בון° הלואי הוון כל שמועתה ההלכות ברירין לי כהדא שכופין את הבן לזון את האב. אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא, כגון סוכה ושופר ולולב ותפילין, ואי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, כגון אבידה ושילוח הקן ומעקה וציצית °רבי שמעון בן יוחאי א_קפבפוטר את הנשים מן הציצית שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא אמר להן °רבי שמעון בן יוחאי אין אתם מודין לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי כסות לילה פטור מן הציצית. אמר רבי הילא° אילעא טעמון דרבנן שמחייבים נשים בציצית שכן א_קפגאם היו הכסותמיוחדות לו ליום ולילה שהיא חייבת בציצית אפילו בלילה משמע שלא הלילה הוא הסיבה לפטור אלא סוג הבגד אמר רבי אלעזר° בן פדת פסחן של נשים חובה ודוחין עליו את השבת אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אלעזר° בן פדת פסחן של נשים ושל עבדים רשות ואין דוחין עלהם את השבת מצתן מה היא רבי אלעזר° בן פדת אמר א_קפדחובה רבי זעירה°אמר רשות רבי הילא° אילעא אמר דברי הכל בין למאן דאמר קרבן פסח חובה ובין למאן דאמר רשות מצתן חובה מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייעא לרבי זעירא° דתנן חזרת מצה ופסח מכאן שלשלושתם אותו דין ואם פסח חובה גם מצה חובה אם פסח רשות גם מצה רשות לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות מתניתא מסייעא לרבי הילא° אילעא דתנן כתיב (דברים ראה טז ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, את שהוא בבל תאכל חמץ הרי הוא בקום אכול מצה, ונשים הואיל והן בבל תאכל חמץ הרי הן בקום אכול מצה, והא תנינן כל מצות עשה שהזמן גרמא האנשים חייבים והנשים פטורות. אמר רבי מנא° בן יונה חומר הוא מצות עשה שהיא באה מכח לא תעשה שנלמד מהסמיכות ללא תאכל חמץ והתנן על יוסף הכהן אף הוא העלה בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו לביתו שלא יקבע הדבר חובה אתיא כמאן דאמר פסחן של נשים רשות כדתני האשה עושה פסח הראשון לעצמה אפילו חבורה שכולה נשים שהיא חובה והשני טפילה לאחרים דברי °רבי מאיר °רבי יוסי בן חלפתא אומר האשה עושה פסח שני לעצמה אפילו בשבתא_קפה ואין צריך לומר הראשון שהאשה חיבת °רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר האשה עושה פסח ראשון טפילה לאחרים שהיא רשות ואינה עושה פסח שני מה טעמא ד°רבי מאיר
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת קידושין, דף כ"א. נתחיל מהשורה השנייה, אומרת הגמרא תני רבי שמעון בן יוחאי אומר כשם שמתן שכרן שווה כך פורענותן שווה. כלומר, כשם שהמצוות של כיבוד אב ואם ושילוח הקן השכר שלהם שווה, זה מה שיאריכון ימיך, אז גם העונש עליהם שווה. מה איתם? מה זה הפסוק אומר? הכתיב עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר. אז העין שתלעג לכיבוד אב ואם ובזתה לא תיקח האם על הבנים, יקרוה עורבי נחל. כלומר יבוא עורב שהוא אכזרי וינקר אותה, לא יהיה נאמן לה ויאכלוה בני נשר. כלומר יבוא בן נשר שהוא רחמן ויאכל לה ויהא נאמן לה.
רבי יונתן ורבי ינאי, עבר ליד אחד. אתא חד בר נש ונשק רגלי דרבי יונתן. בא אדם אחד ונישק את רגלי של רבי יונתן. אמר לו רבי ינאי מה טובה עשית לו? אמר לו חד זמן אתא לי על בריה. בא אחד להתלונן על הבן שלו שמכה אותו. אמרית ליה, איזיל כנישתא עלוי ובזיתיה. אמרתי לו לך לבית הכנסת וצעק עליו ותבזה אותו, שם, ליד כל האנשים. ולמה לא אמר וכופין? אמר לו למה לא אמרתי לו לכפות אותו במכות? עדיין בזה חזר בו רבי יונתן וקבעה שמועה. חזר רבי יונתן וקבע את זה כהלכה משמעית.
אתא רבי יעקב בר אחא רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, כופין את הבן לזון את האב. אמר רבי יוסי בי רבי בון הלוואי כל ברייתא היו ברורות לי כמו זה, שכופין את הבן לזון את האב.
עכשיו איזו מצות עשה שהזמן גרמא? כגון סוכה ושופר ולולב ותפילין. ואיזו מצות עשה שלא הזמן גרמא? כגון אבידה, שילוח הקן, מעקה וציצית. רבי שמעון פוטר הנשים מן הציצית - כיוון שהוא סובר שזה כן מצות עשה שהזמן גרמא. אמר להן רבי שמעון אין אתם מודין לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי כסות לילה פטור מן הציצית. כן, כסות לילה פטורה מציצית, אז אתם מודים לי. אמר רבי הילא טעמון דרבנן שמחייבים נשים בציצית - שאם היו מיוחדות לו ליום ולילה שהיא חייבת בציצית, אפילו בלילה. מה משמע שלא הלילה הוא הגורם לפטור, אלא סוג הבד. כלומר זה שכסות לילה פטורה מציצית זה בגלל שזה כסות לילה, לא בגלל הלילה. אבל כסות שהיא מיוחדת ליום ולילה חייבת גם בלילה. אז רואים מכאן שבעצם זה מצות עשה שאינה תלויה בזמן.
אמר רבי אלעזר פסחן של נשים ודוחין עליו את השבת. רבי יעקב בר אחא בשם רבי אלעזר, פסחן של נשים ושל עבדים - רשות, ואין דוחין את השבת. שואלת הגמרא מצתן מאי - כלומר אם חייבות לאכול מצה או לא. רבי אלעזר אמר חובה, רבי זעירא אמר רשות. רבי הילא אמר דברי הכל מצתן חובה. כלומר, גם מי שאומר בקרבן פסח שזה רשות, מצה זה חובה.
מתניתא מסייעא לרבי זעירא, דתנן חזרת ופסח, כלומר מצה ומרור, שלילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות. אז רואים מכאן שגם מצה זה חובה, ומי שאומר שפסח זה חובה על הנשים אז גם יגיד שמצה - כיוון שכתבו אותם ביחד - חובה. פסח, מצה ומרור כתבו אותם ביחד, אז כל מי שסובר שפסח חובה יגיד שמצה חובה.
מתניתא מסייעא לרבי הילא, דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. אז את שהוא בבל תאכל חמץ הרי הוא בקום אכול מצה. כלומר גם מי שלא חייב בקרבן פסח יהא חייב באכילת מצה, כי התורה הסמיכה את איסור אכילת חמץ למצוות אכילת מצה. אז כל מי שאסור לו לאכול חמץ, יש בו מצוות אכילת מצה. ואם כן הנשים, ונשים הן בבל תאכל חמץ הרי הן בקום אכול מצה - כיוון שמצוות לא תעשה גם הנשים וגם הגברים חייבים, אז כיוון שכך הן בקום ואכול מצה, לכן חייבות לאכול מצה.
שואלת הגמרא, והא תנינן כל מצות עשה שהזמן גרמא האנשים חייבים והנשים פטורות. אז איך אתה יכול להגיד שנשים חייבות במצה? הרי מצוות עשה שהזמן גרמא - רק בפסח חייבים לאכול מצה. אמר רבי מנא חומר הוא מצות עשה שהיא באה מכח תעשה - כלומר מצוות עשה שנלמדה מלא תעשה, כמו כאן שלמדו זה מהסמיכות ללא תאכל חמץ, דבר כזה חמור יותר ונוהג אפילו בנשים.
שואלת הגמרא על יוסף הכהן, שהעלה בניו ובני ביתו לעשות פסח שני בירושלים, ויחזרו לביתם שלא ייקבע הדבר חובה. לכאורה זה כמאן דאמר פסחן של נשים רשות - כי אם החזירו אותם ולא נתנו לנשים לעשות, סימן שפסח שני זה בכלל לא, אפילו לא רשות.
תני האשה עושה פסח הראשון לעצמה, כלומר אפילו כל הנשים היא עושה, כי זה חובה, והשני טפילה לאחרים - דברי רבי מאיר. כלומר פסח שני לא חייבת, אבל יכולה להצטרף לגברים. רבי יוסי אומר האשה עושה פסח שני לעצמה אפילו בשבת, ואין צריך לומר הראשון - כי הוא סובר שהאישה חייבת. רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר האשה עושה פסח ראשון טפילה לאחרים - כי זה רשות - ואינה עושה פסח שני כלל. אז בעצם הסיפור עם יוסף הכהן זה ראיה לרבי אלעזר בי רבי שמעון, שנשים בפסח שני לא יכולות לעשות בכלל, אפילו לא להצטרף.
[דף כא עמוד ב]
דכתיב (שמות בא יב ג) איש שה לבית אבות איש זה הזכרים לבית זה הקטנים שיכול לצרפם שה לבית לרבות נשים שהם חייבות אבל בפסח שני כתיב חטאו ישא האיש ההוא איש ולא אישה מכאן שהאשה רשות מה טעמא ד°רבי יוסי בן חלפתא דכתיב איש שה לבית אבות מכאן שחייב להביא על בניו וכל שכן לבית שהרי האשה חייבת וכתיב שה לבית לרבות להביא פסח שני ששניהם חיבים בו מאי טעמא ד°רבי אלעזר בי רבי שמעון איש ולא אשה מה מקיימין רבנן איש פרט לקטן אמר רבי יונה° ואפילו כמאן דאמר פסחים של נשים רשות החזירו את °רבי יוסף שנייא היא שהדבר מסויים שהיה אדם חשוב והביא את כל משפחתו וילמדו ממנו והחזירו אותו כדי שלא יקבע הדבר חובה תנן חוץ מבל תשחית ומבל תקיף ומבל תיטמא למתים איסי° אומר אף משום לא יקרחו קרחה מה טעמא כתיב לא יקרחו קרחה ואת פאת זקנם לא יגלחו את שישנו בפאת זקן ישנו בקרחה, ונשים שאין להן זקן פטורות מן הקרחה, ועוד מן הדא דסמיך ליה בנים אתם לה’ בנים ולא בנות אמר רבי אלעזר° בן פדת א_קפונשים חייבות בקרחה מה טעמא דסמיך ליה (דברים ראה יד ב) כי עם קדוש אתה לי"י אלהיך אחד אנשים ואחד נשים מה מקיים רבי אלעזר° בן פדת בנים בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא קרואים בנים ובשעה שאין ישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא אינן קרויין בנים רב° מפקד לאילין דבי רב אחי° רב המנונא° מפקד לחברייא פקדון לנשיכון דכד הווין קיימין על מיתיא א_קפזדלא ליהויין מתלשן בשעריהון שלא יבואו לידי קרחה, עד כמה היא קרחה, אית תניי תני כל שהוא, ואית תניי תני א_קפחכגריס מאן דאמר כל שהוא דכתיבקרחה משמע כל שהוא מאן דאמר כגריס נאמר כאן בצרעת קרחה דכתיב בקרחתו או בגבחתו ונאמר להלן קרחה מה קרחה האמורה להלן כגריס אף כאן כגריס אמר רבי יוסי בר ממל° כהנת מותרת לצאת חוצה לארץ מאי טעמא דכתיב אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא בעמיו אל כהנים ולא אל הכהנות פשיטא דאי לא כן מה אנן אמרין הרי הם אינן מזהרות להטמא למת הייתי אומר הואיל ואף היא בכלל גזירה לא תצא שגזרו על הכהנים אם אומר את כן נמצאת דוחה פרשת טמאות שהרי לא גזרו טמאה על ארץ העמים אלא משום טמאת מת ונשים אינם מזהרת בטמאת מת, תנן חוץ ממנחת סוטה והנזירות שהן מניפות, ותני במנחת סוטה א_קפטוכהן מניח ידו תחתיה ומניפה, אין הדבר כאור, מביא מפה ואינו חוצץ, מביא כהן זקן, ואפילו תימר כהן ילד אין יצר הרע מצוי לשעה. תני רבי חייה° יצר הרעמצוי אפילו לשעה ובסוטה מותר לפי שהיא מנוולת סוטה גידמת שני כהנים מניפין על ידיה מכאן שיש שליחות להנפה
מתני':
כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ א_קצוכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן א_קצאהערלה א_קצבוהכלאים °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר אף החדש
גמ': כתיב (דברים ראה יב א) אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ בארץ אתם חייבים לעשות ואי אתם חייבים לעשות בחוצה לארץ עדיין אנו אומרים מצות שהן תלויות בארץ אינן נוהגין אלא בארץ, יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר (דברים עקב יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וחרה אף ה' בכם וגומר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה שהעונש יהיה גלות ושמתם את דברי אלה
שואלת הגמרא מה טעמא דרבי מאיר? למה הוא אומר שהראשון חובה והשני יכולה להצטרף? דכתיב איש שה לבית אבות. אז הוא אומר: איש - זה הזכרים, לבית - זה הקטנים שהוא יכול לצרף אותם, אבל "לבית" לרבות נשים שהן חייבות. אבל פסח שני כתוב "איש", אז שם זה גזירת הכתוב - דווקא איש ולא אישה, מכאן שהאישה רשות.
שואלת הגמרא מה טעמא דרבי יוסי? למה אומר שחייבות בהכל, גם בפסח ראשון גם שני? דכתיב איש שה לבית אבות - מכאן שחייב להביא על בניו הקטנים וכל שכן לבית, כלומר כל שכן על האישה, שהרי האישה חייבת וכתוב "לבית". למה כתוב לבית אבות? לרבות - כלומר להביא פסח שני, שניהם חייבים בו, גם האיש וגם האישה.
עכשיו מה טעמא דרבי אלעזר בי רבי שמעון? למה הוא אומר שבראשון אישה רשות ובשני היא לא יכולה בכלל להביא? כי דורש "איש" - לבית אבות - איש ולא אשה. אז אפילו בראשון האישה לא חובה. עכשיו מה מקיימין רבנן "איש"? הרי לכאורה כתוב איש - מה יעשו רבנן? איש פרט לקטן - שקטן לא חייב להביא.
אמר רבי יונה, אז אם כן בעצם יוצא שהסיפור של רבי יוסי שיוסף שהחזירו אותו, שמנעו מהנשים שלו לעשות פסח שני, יצא כמו רבי אלעזר בי רבי שמעון. אמר רבי יונה: לא, אפי כמאן דאמר פסחן של נשים רשות. מכאן החזירו את יוסף, ולא חייבים להגיד שפסח שני נשים אסורות, כי אם נגיד שפסח שני לנשים מותר אבל רשות, אני יכול להגיד לך שזה מסתדר עם הסיפור עם יוסף שהחזירו אותו. למה? רבי יוסף שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה - כיוון שהוא היה אדם חשוב הוא הביא את כל משפחתו, אנשים יראו וילמדו, והחזירו אותו כדי שלא ייקבע הדבר לחובה. אנשים יראו שהוא בא עם כל המשפחה, מקפיד על זה, יחשבו שככה הלכה, ואז בפעם הבאה יבואו נשים לבד ויעשו פסח שני - לכן החזירו אותו, לא נתנו לו לעשות עם הנשים.
למדנו שנשים חייבות בכל מצוות לא תעשה, חוץ מבל תשחית ומבל תקיף ומבל תיטמא למתים. איסי אומר אף משום לא יקרחו קרחה. מאי טעמא? דכתיב לא יקרחו קרחה ואת פאת זקנם לא יגלחו. את שישנו בפאת זקן ישנו בקרחה - כלומר גברים שיש להם פאת זקן והם אסורים לגלח את זה, הם גם אסורים בקרחה. ונשים שאין להן זקן פטורות מן הקרחה. ועוד מן הדא, עוד ראיה שנשים פטורות מקרחה - בנים ולא בנות - שמידע שכתוב סמוך "לא יקרחו קרחה" - "בנים אתם לה'" - בנים ולא בנות.
אמר רבי אלעזר נשים חייבות בקרחה - מאי טעמא? דסמיך כי עם קדוש אתה לה' אלהיך - עם קדוש זה כולם, אחד אנשים ואחד נשים. מה מקיים רבי אלעזר "בנים"? מה היה לשם בפסוק המילה בנים? אלא: בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא קרואים בנים, ובשעה שאין ישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא אינן קרויין בנים.
רב מפקד לאילין דבי רב אחי, רב המנונא מפקד לחברייא: פקדון לנשיכון כד הווין קיימין על מיתיא דלא ליהויין מתלשן בשעריהון - אמר להם: פקדו לנשים שלכם, כשהן נמצאות ליד המת, שלא יגיעו לתלוש שערות, שלא יבואו לידי קרחה, שלא יבואו לאיסור.
עד כמה היא קרחה? אית תניי תני כל שהוא, ואית תניי תני כגריס. מאן דאמר כל שהוא - זה משמעות הפסוק, משמע כל שהוא. מאן דאמר כגריס - נאמר כאן קרחה, בצרעת דכתיב "בקרחתו ובגבחתו", ונאמר להלן קרחה לגבי לא יקרחו קרחה. מה קרחה האמורה להלן - כגריס, בצרעת שיעור הגודל הוא גריס - אף כאן כגריס.
אמר רבי יוסי בר ממל כהנת מותרת לצאת חוצה לארץ. מאי טעמא? אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא בעמיו - אל הכהנים ולא אל הכהנות. הרי הן לא מוזהרות בטומאת מת, אז למה שיהיו אסורות לצאת לחוץ לארץ? ומה אנן אמרין הואיל בכלל גזירה לא תצא - כלומר החכמים לא חילקו את הגזרות, אם גזרו אז גזרו על כולם, כך הייתי חושב שכיוון שגזרו לכוהנים אז גם אישה לא תצא. אם אומר את כן נמצאת דוחה פרשת טמאות - שהרי לא גזרו טומאת ארץ עמים אלא משום טומאת מת, ונשים לא מוזהרות בטומאת מת, אז ממילא הן לא בכלל הגזירה.
למדנו במשנה שהנשים לא מניפות חוץ ממנחת סוטה שהן מניפות. למה שהן מניפות? ותני מנחת סוטה כהן מניח ידו תחתיה ומניפה. שואלת הגמרא איזה דבר מכוער - שהכהן נוגע בה? אז ודאי מביא מפה, שם מפה בינו לבין הידיים שלה. שואלת הגמרא אין הדבר חוצץ? צריך, הוא חייב לגעת בזה. אז אמרה - אתה צודק, אז מביא כהן זקן שאין לו יצר הרע, ואז הוא מניף. אומרת הגמרא לא, ואפילו תימר כהן ילד אין יצר הרע מצוי לשעה - זה משהו קצר, אז יצר הרע לא יתגבר עליו. תני רבי חייה, יצר הרע מצוי אפילו לשעה, אבל סוטה זה שונה - למה, כיוון שהיא מנוולת, לכן אין שם יצר הרע. סוטה גידמת שני כהנים על ידיה - כלומר כיוון שאין לה ידיים, צריך כוהן שיהיה שליח שלה במקומה, הוא מניף, וכהן אחר שמניף בתור כוהן.
פרק א' הלכה ח'. אומרת המשנה כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן הערלה והכלאים. רבי אליעזר אומר אף החדש. כלומר גם חדש אסור בחוץ לארץ.
הגמרא: כתיב אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ - אתם לעשות אתם בחוצה לארץ. ודאי, הייתי אומר מצוות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ. יכול אפילו שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ? תלמוד לומר, הרי כתוב השמרו לכם פן יפתה לבבכם וחרה אף וגו' ושמתם את דברי אלה - כלומר בעצם תצאו לגלות וכתוב אחרי זה "ושמתם את דברים האלה על לבבכם ונפשכם... למען ירבו ימיכם". אז רואים מכאן שגם אחרי שתצאו לגלות עדיין אתם חייבים בדברים האלו.
עכשיו מה מופיע שם ברשימה? תפילין, תלמוד תורה - זה דברים שאינם תלויים בארץ ונוהגים בין בארץ ובין בחוצה לארץ, אפילו בגלות הם נוהגים. אז אף כל דבר שאינו תלוי בארץ יהיה נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ.
[דף כב עמוד א]
על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם וכ”ו ולמדתם אותם וכ”ו מכאן שאף בגלות אתם חייבים בהם מה אית לך בפרשה כגון תפילין ותלמוד תורה מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלויות בארץ נוהגין בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל דבר שאינו תלוי בארץ יהא נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, מעתה משגלו יהו פטורין מהמצוות התלויות בארץ אף לאחר שחזרו כתיב (נחמיה ח', י"ז) ויעשו כל הקהל הבאים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון ולמה ישוע בכתיב חסר אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן° פגם הכתוב צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו א_קצגהקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו ונתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורים היו ונתחייבו, ממה נתחייבו מדאוריתא או מדרבנן רבי יוסי בר חנינא° אמר מדבר תורה נתחייבו הדא הוא דכתיב (דברים נצבים ל ה) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, הקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה, והטיבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורים היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות ואתם אף על פי שיש עליכם עול מלכות אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב אמר רבי אלעזר° בן פדת א_קצדמאליהן קיבלו עליהן את המעשרות מה טעם דכתיב (נחמיה י', א')בכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו וכ”ו ולהביא את ביכורי אדמתנו וכ”ו וכתיב ואת ראשית עריסותינו ותרומתינו נביא לכהנים ומעשר אדמתינו ללוים וכ”ו מה מקיים רבי אלעזר° בן פדת ואת בכורות בקרנו וצאנינו שהרי מצוות אלו אינן תלויות בארץ והיו חייבים עליהם גם כשהיו בגלות מכיון שקיבלו עליהן דברים שלא היו מחוייבים עליהן אפילו דברים שהיו מחוייבים עליהן העלה עליהן כאילו מאיליהן קבלו עליהן מה מקיים רבי יוסי ברבי חנינא° ובכל זאת כרתים אמנה דמשמע שמעצמן קיבלו עליהם מכיון שקיבלו עליהן בסבר פנים יפות העלה עליהן הכתוב כאילו מאיליהן קיבלו עליהן, מה מקיים רבי אלעזר° בן פדת וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך הרי לשיטתו הארץ לא התקדשה בימי עזרה ומאליהם קיבלו את המצוות פתר לה לעתיד לבא דאמר רבי חלבו° אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא אבותיך ירשו ארץ של שבעת עממין ואתם עתידין לירש של עשר עממים א_קצהתלתי חורנייתא אילן אינון שלושת האחרים אלו הן את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני °רבי יהודה בר עילאי אומר ערבייה שלמייא נבטייא°רבי שמעון בן יוחאי אומר אסיא ואספמיא ודמשק °רבי אלעזר בן יעקב אומר אסייא וקרתיגנא ותורקי °רבי אומר אדום ומואב וראשית בני עמון והטיבך מאבותיך, אבותיך אף על פי שנגאלו חזרו ונשתעבדו, אבל אתם משאתם נגאלים עוד אין אתם משתעבדין, מה טעם דכתיב (ירמיהו ל', ו') שאלו נא וראו אם יולד זכר כשם שאין הזכר יולד כך אתם משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין תנן חוץ מן הערלה ומן הכלאים °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר אף החדש מה טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס דכתיב (ויקרא אמור כג יד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וכ”ו וסמיך ליה בכל מושבותיכם בין בארץ בין בחוצה לארץ מה מקיימין רבנן בכל מושבותיכם בחדש שגדל בארץ ישראל ויצא לחוצה לארץ רבי יונה° בעא
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת קידושין, דף כב. נתחיל מהשורה השלישית. בדף הקודם ראינו שמצוות שתלויות בארץ, כש-- אה, הייתה הגלות אז בעצם הם בטלו. מתרץ מאמרי, "עתה משגלו יהיו פטורים מצוות התלויות בארץ גם לאחר שחזרו." אז באמת אומר, "ויעשו כל הקהל הבאים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו בימי יהושע בן נון." עכשיו כתוב ישוע במקום יהושע. עכשיו למה יהושע בכתיב חסר? אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן, "פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר." כלומר הקב"ה הוריד אות אחת מיהושע. כן, כלומר פגם בכבוד שלו ש-- פ-פגם בכבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו. כן, מפני הכבוד של עזרא. כי הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע. מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו והתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורים היו והתחייבו. עכשיו השאלה היא מה, מה התחייבו? האם זה מדאורייתא או מדרבנן? רבי יוסי בר חנינא אומר, "מדבר תורה נתחייבו." הדא דכתיב, "דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, הקיש ירושתך לירושת אבותיך." כן, כלומר החזרה מהגלות הראשונה אז זה מקביל ליציאת מצרים, לכניסה לארץ פעם אחת, פעם ראשונה. מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה. גם כשאתה חוזר לארץ אחרי הגלות זה גם מדבר תורה. "והטיבך והרבך מאבותיך." אבותיך פטורים היו והתחייבו, אבל אתם פטורים הייתם והתחייבתם. אבותיך לא היה עליהם עול מלכות ואתם אף על פי שיש עליכם עול מלכות, אבותיך לא נתחייבו אלא לאחר שבע שנים שכיבשו ושבע שנה שחילקו. אבל אתם כיוון שנכנסתם התחייבתם. אבותיכם לא התחייבו עד שהשכינו כולה, אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב. אמר רבי אלעזר, "קיבלו עליהן את המעשרות." כלומר זה רק מדרבנן. עכשיו מה הטעם? כי בפסוק כתוב, "ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים," וכולי. ואחרי זה כתוב, "להביא את בכורי" וכולי. וכתוב, "ואת בכורות וצאננו" וכולי. אז רואים מכאן שהכל רק דרבנן. שואלת הגמרא, מה מקיים רבי אלעזר ואת בכורות וצאנינו? כן, הרי זה מצוות שבכלל תלויות בארץ, אז היו צריכים להיות חייבים עליהם גם בגלות מדאורייתא. אז אם מופיע שגם את זה הם קיבלו עליהם אז זה מאוד מוזר. אז באמת אמר, מכיון שקיבלו עליהן דברים שלא היו חייבים עליהם כמו מעשרות, אז אפילו דברים שהיו חייבים עליהם כמו הבכורות, מעלה עליה כאילו. כן, כאילו מראה שכאילו כביכול גם את זה הם קיבלו עליהם. שואלת הגמרא, מה מקיים רבי יוסי ברבי חנינא ובכל זאת אמנה שמשמע שזה רק מדרבנן? כן, הראה שזה דאורייתא. אז אתה אומר מכיון שקיבלו עליהן בסבר פנים יפות, העלה עליהן כאילו מאיליהן קיבלו עליהן. שואלת הגמרא, מה מקיים רבי אלעזר "מאבותיך"? כן. הרי הארץ לא התקדשה בימי עזרא ומאליהם קיבלו את המעשרות, זה רק דרבנן. אז מה זה מאבותיך? פתר לה לעתיד לבוא. כלומר באמת בימי עזרא זה היה רק דרבנן, אבל עתיד בעתיד לחזור. דאמר רבי חלבו, שמעון בר אבא, בשם רבי יוחנן, "אבותיך ירשו ארץ שבעה עמים, ואתם עתידין לירש של עשר עממים," שהם שלושה, מי הם? כלומר מיהם השלוש מדינות האחרות? אז זה "את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני". עכשיו מי אלה קני, קניזי וקדמוני? בזמנם, כלומר באותו זמן של חכמים את מי הם הכירו בתור האומות האלה? רבי יהודה אמר נבטייא, ויש אומרים נוסח אחר. רבי שמעון אמר, רבי אלעזר בן יעקב אומר אסייא ותורקי. רבי אומר אדום ומואב וראשית בני עמון. זה שלושת המדינות האלה. כתוב מאבותיך. אבותיך אף על פי שנגאלו חזרו ונשתעבדו, אבל אתם משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין. מה הטעם? דכתיב "שאלו נא וראו אם יולד זכר." כשם שאין זכר יולד, כך אתם משאתם נגאלין אין אתם משתעבדין. תנן, כתוב חוץ מן הערלה ומן הכלאים. כן, כלומר שזה דברים שנוהגים גם בחוץ לארץ. רבי אליעזר אומר אף החדש. שואלת הגמרא מה הטעם דרבי אליעזר? למה הוא חושב שחדש גם כן נוהג בחוץ לארץ? דכתיב "בכל מושבותיכם," בין בארץ בין בחוצה לארץ. אז מה מקיימין רבנן בכל מושבותיכם? אז אומרים בחדש שגדל בארץ ישראל ויצא לחוץ לארץ. כלומר אם זה גדל בארץ אז גם בחוץ לארץ זה אסור לאכול אותו אם זה חדש, אבל אם זה גדל בחוץ לארץ זה מותר. רבי יונה בעא ולמה לא תנינן אף החלה? הרי גם חלה נוהגת בחוץ לארץ. אמר ליה רבי יוסי לא תנינן אלא דברים שנוהגין בישראל ונוהגין בגוים, וחלה נוהגת בישראל אבל אינה נוהגת בישראל של גוים. מה הטעם? למה חלה של גויים פטורה? דכתיב "ראשית עריסותיכם" ולא של גוים.
משנה. אומרת המשנה: "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין את ימיו ואינו נוחל את הארץ. וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב, והמחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק." שואלת הגמרא, והרי כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואתה אומר אכן שרק אם עשה מצווה מטיבין לו? הרי אפילו אם לא עשה כלום, ישב ולא עשה עבירה כבר מטיבין לו. אלא כן אנן קיימין במחוצה, אדם שהוא חציו. אז חציו, אה, צדיק חציו רשע, כלומר בעצם חציו מצוות חציו עבירות. אז אם הוא עושה מצווה אחת יתרה מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, ואם הוא עובר עבירה אחת יתרה אין מטיבין לו ואין מאריכין ימיו ואינו נוחל את הארץ. ואת אמרת, הא תנן כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואת אמרת שאם הוא עשה מצווה זוכה. אמר רבי זעירה, תמן במי שבאת לידו ספק עבירה ולא עשאה. כלומר, לא סתם אדם שיושב ולא עושה כלום, אלא הכוונה אדם שהגיע לידו היכולת לעבור עבירה והוא לא עשה אותה. על זה מגיע לו שכר כאילו עשה מצווה. מה אומר רבי יוסי בי רבי בון? אין הכוונה דווקא שעושה מצווה ממש, אלא הכוונה שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו. כלומר, מי שמייחד לו מצווה, באמת הוא זוכה. שואלת הגמרא, מה איתך? האם זה בכל המצוות או דווקא מצוות מיוחדות? אמר רבי מר עוקבן, דווקא מצוה חשובה ותמידית כגון כיבוד אב ואם. כן, כלומר לא כל מצווה, אלא דווקא מצוות מיוחדות כמו כיבוד אב ואם וכדומה. בזה אם הוא מקפיד ועושה את זה כל הזמן ולא מפספס אף פעם, אז הוא נוחל את הארץ. וכל מה שאמרנו קודם על הזכויות שהוא זוכה.
[דף כב עמוד ב]
ולמה לא תנינן אף החלה אמר ליה רבי יוסי° בר זבידא לא תנינן אלא דברים שנוהגין בישראל ונוהגין בגויםא_קצוחלה נוהגת בישראל ואינה נוהגת בעיסה של גוים מה טעמא דכתיב (במדבר שלח טו כ) ראשית עריסותיכם ולא של גוים
מתני':
כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין את ימיו ואינו נוחל את הארץ א_קצזוכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב, והמחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר (קהלת ד', י"ב)והחוט המשולש לא במהרה ינתק
גמ': והא תנן כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ואת אמרת אכין שרק אם עשה מצווה מטיבין לו אלא כן אנן קיימין במחוצה שחציו מצוות וחציו עברות עשה מצוה אחת יתירה מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ והעובר עבירה אחת יתירה אין מטיבין לו ואין מאריכין ימיו ואינו נוחל את הארץ. תמן תנינן כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ואת אמר הכן שרק אם עשה מצוה זוכה אמר רבי זעירה° תמן במי שבאת לידו ספק עבירה ולא עשאה דמעלין לו שכר כעושה מצוה אמר רבי יוסי בי רבי בון° הא דאמרינן הכא כל העושה מצוה אחת אין הכוונה דווקא עושה אלא מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו מה אית לך האם בכל מצווה הדין כך אמר רבי מר עוקבן° דווקא מצווה חשובה ותמידית כגון כיבוד אב ואם אמר רבי מנא° בן יונה מדכתיב (תהלים קי"ט, א') אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת י"י תמימי דרך אלו שאינן עוברין עבירות מעלה עליהם הכתוב כהולכים בתורת ה' ועוסקים במצות אמר רבי אבון° מדכתיב (תהלים קי"ט, ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו כבדרכיו הלכו אמר רבי יוסי בי רבי בון° מה כתיב (תהלים א', א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים מכיון שלא הלך בעצת רשעים אשריו כמי שהלך בעצת צדיקים דרש °בן עזאי (קהלת י', א') זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, אילו זבוב אחד שמת שמא אינו מבאיש שמן רוקח וכן זה שהיו בידו מחצה זכויות ומחצה עונות על ידי חטא אחד שחטא איבד כל זכיות שבידו שהכריע עצמו לכף חובה דרש °רבי עקיבא בן יוסף כתיב (ישעיהו ה', י"ד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק, לבלי חוקים אין כתיב כאן אלא לבלי חוק, למי שאין בידו מצוה אחת שיסייע לו לכף זכות, הדא דאת אמר לעולם הבא אבל בעולם הזה אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים מלמדין עליו חובה ומלאך אחד מלמד עליו זכות הקדוש ברוך הוא מכריעו לכף זכות ומה טעם דכתיב (איוב ל"ג, כ"ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. אמררבי יוחנן° בר נפחא אם שמעת דבר מ°רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי נקב אזנך כאפרכס הזו ושמע דאמר רבי יוחנן° בר נפחא °רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים מלמדין עליו חובה ומלאך אחד מלמד עליו זכות הקדוש ברוך הוא מכריעו לכף זכות, ולא סוף דבר כל אותו המלאך, אלא אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה צדדין מאותו המלאך מלמדין עליו חובה וצד אחד מאותו המלאך מלמד עליו זכות הקדוש ברוך הוא מכריעו לכף זכות מה טעם דכתיב אם יש עליו מלאך אחד מני אלף אחד מאלף אין כתיב אלא אחד מני אלף, מאלף לצדדין של אותו מלאך, מה כתיב בתריה, ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר
עכשיו, אמר רבי מנא, מה מקור לזה? דכתיב "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'." כן, תמימי דרך זה אנשים שלא עוברים עבירות. אז מה היה כתוב? "כהולכים בתורת ה'." כן, כאילו שהם הולכים בתורת השם, עוסקים במצוות. אז רואים מכאן שאדם שלא עובר עבירה זה כאילו שהוא קיים מצווה. אמר רבי אבון דכתיב "אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו". כן, כלומר, אם הם לא פעלו עוולה, זה כאילו שהם הלכו בדרכיו, כאילו עשו מצוות. אמר רבי יוסי בי רבי בון מה כתיב? "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" וכולי. אז כתוב, מכיון שלא הלך בעצת רשעים כמי שהלך בעצת צדיקים. כלומר אשרי האיש שבגלל שלא הלך בעצת הרשעים, כלומר לא עשה עבירה, אשריו כמו אדם שהולך בעצת צדיקים. אז רואים כאן שמי שלא עובר עבירה זה כאילו שעושה מצווה. דרש בן עזאי "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח". אילו זבוב אחד שמת שמא אינו מבאיש שמן? כלומר שמן משובח, בשמים משובחים. זבוב אחד יכול לקלקל את הכל. אז לכן זה שהיה בידו מחצה בזכויות ומחצה עוונות, על ידי חטא אחד שחטא איבד כל זכיות שבידו, והכריח את עצמו לכף חובה. דרש רבי עקיבא כתיב "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק". אז לא כתוב לבלי חוקים, לבלי חוקים אין כתיב כאן, אלא לבלי חוק, בלשון יחיד. למי שאין בידו מצוה אחת שיסייע לו לכף זכות. אדם שהוא מחצה על מחצה ואין לו את המצווה הבודדת שיכולה להכריע אותו לכף זכות. הדא דאת אמר לעולם הבא, אבל בעולם הזה אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים מלמדין עליו חובה, ומלאך אחד מלמד עליו זכות, הקדוש ברוך הוא מכריעו לכף זכות. מה טעם? דכתיב "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר."
אמר רבי יוחנן, אם שמעת דבר מרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי נקב אזנך כאפרכס הזו ושמע. דאמר רבי יוחנן, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים מלמדין עליו חובה ומלאך אחד מלמד עליו זכות, הקדוש ברוך הוא מכריעו לכף זכות. ולא סוף דבר כל אותו המלאך, אלא אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה צדדין מאותו המלאך מלמדין עליו חובה וצד אחד מאותו המלאך מלמד עליו זכות, הקדוש ברוך הוא מכריעו לכף זכות. מה טעם? דכתיב "אם יש עליו מלאך" אחד מאלף אין כתיב, אלא "אחד מני אלף" — מאלף לצדדין של אותו מלאך. מה כתיב בתריה? "ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר." מצא כופר לעצמו.
[דף כג עמוד א]
פדעהו מייסורין, מצאתי כופר מצא כופר לעצמו, הדא דאת אמר בעולם הזה, אבל לעולם הבא רובו זכיות יורש גן עדן רובו עבירות יורש גיהנם, היה מחציין רבי יוסי בן חנינה° אמר נושא עון כתיב הקדוש ברוך הוא מגביה כף של עוונות שלא יכריעה רבי אבהו° אמר נושא עוון בלשון יחיד כתיב מה הקדוש ברוך הוא עושה חוטף אחד מחובותיו וזכיותיו מכריעות אמר רבי אלעזר° בן פדת כתיב (תהלים ס"ב, י"ג) ולך י"י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו אם כמעשהו איזה חסד יש כאן אלא אם יש לו כמעשהו ואין לית ליה את יהיב ליה מן דידך היא דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת דרבי אלעזר° בן פדת אמר ורב חסד מלמד שהוא א_קצחמטה כלפי החסד אמר רבי ירמיה° רבי שמואל בר רב יצחק°בעי כתיב (משלי י"ג, ו') צדקה תצר תם דרך ורשעה תסלף חטאת חטאים תרדוף רעה ואת צדיקים ישלם טוב (משלי ג', ל"ד) אם ללצים הוא יליץ לענוים יתן חן (שמואל א ב ט) רגלי חסידו ישמור ורשעים בחושך ידמו (משלי ג', ל"ה) כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון מכל הפסוקים האלה קשה, שלכאורה העושה מצוה מונעים אותו מלחטא והעובר עבירה מונעים ממנו לעשות מצווה וכי סייגין סיגה וכי גודרים גדר, ותרעין תרעין ונועלים את השער כדי שהחוטא לא יחזור בתשובה והצדיק לא יחטא, אלא כיוון שכבר הורגל בה לא יבא לשנות מהרגלו. אמר רבי ירמיה° אמר רבי שמואל בר רב יצחק° שומר אדם את עצמו מן העבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא משמרו, מה טעם דכתיב (איוב ל"ג, כ"ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר אמר רבי זירא° ובלחוד דלא יתיב ליה ובלבד שלא יחזור בו מה טעם דכתיב (קהלת ד', י"ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק לא לעולם ינתק אין כתיב כאן אלא לא במהרה ינתק, אין מטרחת עלוי מפסק הוא ואמר רבי חונא° אמר רבי אבהו° הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה הא בשל ישראל נעשה שוכחן מה טעם דכתיב נושא עון נשא שכח כתיב וכן דוד הוא אומר (תהלים פ"ה, ג') נשאת עון עמיך כסית כל חטאתם סלה הדרן עלך פרק האשה נקנית
פרק שני – האיש מקדש
מתני':
האיש ב_אמקדש בו ובשלוחו, והאשה ב_במתקדשת בה ובשלוחה. ב_גהאיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. ב_דהאומר לאשה: התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו – אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. בזו ובזו – אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת. היתה אוכלת ראשונה ראשונה – אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה.
גמ': מניין ששלוחו של אדם כמותו? אמר רבי אלעזר° בן פדת: דכתיב (שמות בא יב ו) "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" – וכי כולן שוחטין אותו? והלא אחד הוא שהוא שוחט על ידי כולם! אלא מיכן ב_הששלוחו של אדם כמותו. אמר רבי יוסי° בר זבידא: שנייא היא שאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ואין זה מדין שליחות שהרי בשליחות צריך דעת. ויידא אמר דא ששלוחו של אדם כמותו: דכתיב (שמות בא יב ג) "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" – וכי כולם היו לוקחים? והלא אחד הוא שהוא לוקח על ידי כולם! אלא מיכן ששלוחו של אדם כמותו.
תלמוד ירושלמי מסכת קידושין, דף כג. בדף הקודם ראינו ש-רבי אלעזר, מה שרבי יוסי בן חנינא אומר, ש-אפילו אם תשעים ותשע מלאכים מלמדים עליו חובה ומלאך אחד ממעט זכות, ואפילו אותו מלאך תשעים ותשע חלקים בתוכו מלמדים עליו חובה וחלק אחד רק זכות, אז הוא ניצל.
אז אומרת הגמרא הדא דאת אמר בעולם הזה. אבל בעולם הזה יתנו לו חיים, ולא יענישו אותו מיד. אבל בעולם הבא, שם זה הולך לפי רוב זכויות או רוב חובות. רובו זכיות יורש גן עדן רובו עבירות יורש גיהנם. אם היה מחציין, כלומר היה חצי חצי, אז רבי יוסי בן חנינה אמר נושא עון. כתוב נושא עוון - הקדוש ברוך הוא מגביה את הקו של העוונות שלא יכריע. אבל, סליחה, הכוונה שהקדוש ברוך הוא נוטל, לוקח עוון אחד מהעוונות, וכך הוא מונע מהקו עוונות להכריע. רבי אבהו אמר נושא כתיב, מלשון יחיד. מה הקדוש ברוך הוא עושה חוטף אחד מחובותיו וזכיותיו מכריעות.
אמר רבי אלעזר, כתיב ולך י"י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. אז אם כמעשהו, איזה חסד יש כאן? לא, ישלם לו כמו מעשהו זה לא חסד, זה הדין, אלא לית ליה את יהיב ליה מן דידך. וזה בעצם היא דעתיה דרבי אלעזר. רבי אלעזר אמר ורב חסד מלמד שהוא מטה כלפי החסד. מה הכוונה? שבעצם הקדוש ברוך הוא לא נוטל אחד מהעוונות, אלא הפוך - מוסיף לו אחד מהמצוות כביכול, או שהוא מכופף את הקו של המצוות שתכריע.
אמר רבי ירמיה, רבי שמואל בר רב יצחק בעי, כתיב צדקה תצר תם דרך ורשעה תסלף חטאת. חטאים תרדף רעה ואת צדיקים ישלם טוב. רגלי ישמור ורשעים בחשך ידמו. כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון. עכשיו כל הפסוקים האלה מה משמע? שאדם שהוא צדיק מונעים ממנו לחטוא, ואדם שהוא רשע מונעים ממנו לעשות מצווה. סייגין ותרעין, כלומר גודרים את הגדר וסוגרים את הדלת, כדי שחוטא לא יחזור בתשובה וצדיק לא יחטא, אלא כיוון שכבר הורגל בה אז לא יבוא לשנות מהרגלו.
דאמר רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, שומר את עצמו מן העבירה פעם ראשונה... או שנייה או שלישית, הקדוש ברוך הוא משמרו. איזה פסוק אומר את זה? הן כל אלה יפעל אל שלש עם גבר. אמר רבי זירא, ובלחוד דלא ליה, כלומר דווקא אם הוא לא רוצה להתקלקל, לעבור עבירה. מה הטעם? דכתיב והחוט המשולש לא לעולם ינתק אין כתיב כאן אלא לא במהרה ינתק. אבל אם אתה מתאמץ להיפסק - זה יקרה. אבל זה אותו דבר לגבי עבירות, כלומר אדם שהוא רגיל לעשות עבירות, אחרי שהוא עושה עבירה שלוש פעמים, כתוב שכיוון שאדם עבר שלוש פעמים עבירה - הוא נעשה לו כהיתר, זה כבר הוא לא מרגיש שהוא עושה את זה, גם בלי להרגיש.
אמרה הגמרא, אמר רבי חונא בשם רבי אבהו, הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה, הא בשביל ישראל נעשה שוכחן. מה טעם? דכתיב מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. אז נושא זה נושך, כלומר שוכח. וכן דוד הוא אומר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה.
עדיין לא הלכנו לפרק האישה נקנית - אם ירצה השם.
הלכו לפרק ב' הלכה א' אומרת המשנה, האיש מקדש בו ובשלוחו, והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. האומר לאשה: התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו - אז אם יש באחת מהן שווה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. אבל אם אמר לה בזו ובזו - אם יש בכולן שווה פרוטה מקודשת. היתה אוכלת ראשונה ראשונה - אינה מקודשת, זה הופך מלווה בעצם, עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה.
ואתה אומר מניין ששלוחו של אדם כמותו? אמר רבי אלעזר, דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. וכי כולן שוחטין אותו? והלא אחד הוא שהוא שוחט על ידי כולם! אלא מיכן ששלוחו של אדם כמותו.
אמר רבי יוסי - לא, זה פסול, דשאני שאדם שוחט פסח של חברו שלא מדעתו, לא מדין שליחות, כי שליחות הרי צריך דעת. אם אתה רואה שאדם שוחט פסח של חברו שלא מדעתו, מה שומעים מכאן? שזה לא מדין שליחות.
אז מנין אמרינן שלוחו של אדם כמותו? מהיכן המקור לזה? כתוב ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. וכי כולם היו לוקחים? הרי רק אחד קונה, והלא אחד הוא שהוא לוקח על ידי כולם! אלא מיכן ששלוחו של אדם כמותו.
ואת אומרת, אם תאמר שאדם מפריש פסח של חברו שלא מדעתו - אולי תגיד שגם כאן האחד יכול לקנות פסח בשביל כולם בלי דעתם. לא, אין תימר אדם כזה, דאמר רבי זעירא בשם רבי אלעזר: אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו שלא מדעתו.
בית שמאי אומרים: אין השליח עולה משם עד, כלומר שליח לא נעשה עד. וגם פה כשהוא צריך לתת נניח את הגט בפני שניים, אז השליח עצמו לא יכול להיות אחד מהעדים. ובית הלל אומרים - השליח עצמו עולה משום עד.
[דף כג עמוד ב]
אין תימר אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו – לית יכיל, דאמר רבי זעירא° בשם רבי אלעזר° בן פדת: אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו שלא מדעתו. °בית שמאי אומרים: אין השליח עולה משם עד. ו°בית הלל אומרים: ב_והשליח עולה משם עד. היך עבידא? שילח שלושה לקדש לו אשה. על דעתון ד°בית שמאי: שליח ושני עדים, וצריך לומר להם שאחד יהיה שליח והשנים יהיו עדים. ואם אמר כולכם היו שלוחים אין אחד מהם יכול להיות עד. על דעתון ד°בית הלל: שלשתן שלוחין ושלשתן עדים, ואפילו אמר כולכם היו שלוחים יכולים להיות עדים. אמר רבי אבון בר חייה°: נראין דברים ב_זבשקידשה בשטר, אבל אם קידשה בכסף אינו נאמן שהרי אם האשה מכחישתו, צריך להשבע שבועת הסת מדרבנן והרי הוא נוגע בדבר. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מכיון שהאמינתו התורה שהרי הוא כופר בכל ואמר שנתן ואין עליו שבועת התורה אינו נוגע בעדות – אפילו קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו. אמר רבי אבא°: אתא עובדא קומי רב° ועשה שליח עד. חד בר נש אפקיד גרבי יין גבי קרפיפא חביות יין בחצר דחבריה וכפר ביה. אמר רבי פינחס°: אתא עובדא קומי רבי ירמיה° ועשה שליח עד ב_חוחייבו שבועה על ידי הכתף שהיה שלוחו להכניס היין לקרפף והעיד שהפקידו אצלו וחייבו שבועה. אית מתניתא אמרה ששלוחו של אדם כמותו, ואית מתניתא אמרה שאין שלוחו של אדם כמותו. תנן: "ואם המר ימירנו" הוא ולא שלוחו, "אם הפר יפירנו" הבעל מפר ולא שלוחו. הוינן סברין מימר בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, אלא שכאן מיעט הכתוב. וכן גבי הא דתנן (ויקרא ויקרא א ד) "וסמך ידו" – ולא יד בנו ב_טולא יד עבדו ולא יד שלוחו. הוינן סברין מימר בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, אלא שכאן מיעט הכתוב. (שמות משפטים כא ו) "ורצע אדוניו את אזנו במרצע" – אדוניו ולא בנו ב_יאדוניו ולא שלוחו. הוינן סברין מימר שבכל מקום שלוחו של אדם כמותו, אלא שכאן מיעט הכתוב. אית תניי תני: "ורצע" – לרבות את השליח. עד כדון כ°רבי עקיבה שדרש מורצע אדוניו את אזנו במרצע, כ°רבי ישמעאל בן אלישע? מניין מדמייתר "אדוניו" דכתיב "והגישו אדוניו" וכתיב "ורצה אדוניו" לרבות כל שהוא בא מחמת אדוניו. תמן תנינן: ב_יאנערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. °רבי יהודה בר עילאי ואומר אין שתי ידים זוכות כאחת אלא רק אביה מקבל את גיטה. ריש לקיש° אמר: כמחלוקת בגיטין כן מחלוקת בקידושין. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הכל מודין ב_יבבקידושין שאביה מקדשה ולא היא כיון שצריך דעת מקנה אבל גירושין שישנן בעל כורחה בין היא בין אביה שהיא כיד או כחצר האב. ומודה ריש לקיש° בנישואין שלכולי עלמא אביה משיאה ולא היא, שלא הכל ממנה להשיא עצמה להפסיד מעשה ידיה על אביה. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא: אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש°: יש לה דעת אצל אביה והיא עושה שליח. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא, דתנן ב_יגהאיש מקדש בו ובשלוחו ב_ידוהאשה מתקדשת בה ובשלוחה. פתר לה בגדולה. והתנינן: ב_טוקטנה שאמרה: התקבל לי גיטי
היך עבידא? שילח שלושה לקדש אישה, שלח שלושה אנשים שיקדשו לו אישה. על דעתון דבית שמאי - שליח ושני עדים, כלומר אחד מהם יהיה שליח ושניים יהיו עדים, וצריך לומר להם שאחד מהם יהיה שליח ושניים יהיו עדים. עכשיו, אם הוא אמר כולכם תהיו שלוחים - אז אין אחד מהם יכול להיות עד, כי השליח לא נעשה עד. אבל על דעתון דבית הלל - שלשתן שלוחין ושלשתן עדים, ואפילו אמר כולכם תהיו שלוחים - הם יכולים להיות עדים.
אמר רבי אבון בר חייה, נראין דברים בשקידשה בשטר, אם קידש בשטר - אז זה יכול להיות שבית הלל סוברים שהשליחים עצמם יכולים להיות עדים, אבל אם קידשה בכסף - אז זה לא נאמן, כי הרי אם האישה מכחישה הוא צריך להישבע שבועת עשה מדרבנן, ואז בעצם נוגע בעדות ולכן הוא לא יכול להעיד.
אמר רבי יוסי, מכיון שהאמינתו התורה - אפילו קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו. כלומר, כיוון שמדאורייתא הרי הם לא חייבים בשבועה - כי הרי אם היא אומרת שהוא לא נתן לה, בעצם היא כופרת בכול לחלוטין, אז בעצם הוא לא חייב שבועה מדאורייתא, לא חייב כלום. לכן אפילו אם קידשה בכסף לא נקרא נוגע בעדות, למרות שבעצם חכמים כן תיקנו שהיא נשבעת.
אמר רבי אבא, אתא עובדא קומי רב° ועשה שליח עד. חד בר נש אפקיד גרווי יין גבי דחבריה וכפר ביה. כלומר החבר הזה אמר: מה פתאום, לא הבאת לי חביות יין.
אמר רבי פינחס, אתא עובדא קומי רבי ירמיה° ועשה שליח עד וחייבו שבועה על ידי הכתף. כלומר, אותו אדם שהיה יכול להכניס את היין לחצר, הוא העיד שבאמת הוא הביא את החביות לתוך החצר של השני, ועל פי זה חייבו את בעל החצר בשבועה.
אית מתניתא אמרה ששלוחו של אדם כמותו, ואית מתניתא אמרה שאין שלוחו של אדם כמותו. כמו שברייתא אחת תשמע שלוחו של אדם כמותו, וברייתא אחרת תשמע שאין שלוחו של אדם כמותו.
תנן, כתוב ואם המר ימירנו. הוינן סברין מימר שלוחו של אדם כמותו, אלא הכתוב - וסמך ידו - ולא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. מכאן שהבעל מפר ולא שלוחו.
הוינן סברין מימר בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, אלא שכאן מיעטה התורה. כמו שאמרנו ורצע אדוניו את אזנו במרצע - אדוניו ולא בנו אדוניו ולא שלוחו. אז גם כאן אבל בכל מקום אחר שלוחו של אדם כמותו.
אית תניי תני: "ורצע" – לרבות את השליח. אז אמרה הגמרא עד כדון כרבי עקיבה - כך הוא פשט הפסוק. אבל כרבי ישמעאל מנין לו? אז אמרה הגמרא מדמייתר אדוניו. הרי כתוב והגישו אדוניו אל האלוקים, ורצע אדוניו את אזנו במרצע. הרי ליכא דמיותרא אדוניו השני, אז זה בא לרבות כל שהוא בא מחמת אדוניו - לא הכל אלא שליח.
תמן תנינן: נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. רבי יהודה אומר אין שתי ידיים זוכות כאחת, אלא רק אביה מקבל גיטה. ריש לקיש אמר כמחלוקת בגיטין כן מחלוקת בקידושין.
אמר רבי יוחנן, הכל מודין בקידושין שאביה מקדשה ולא היא. למה? כיוון שצריך דעת מקנה, והאב הוא המקנה, לכן צריך את דעתו, לכן רק הוא מקדש ולא היא. אבל גירושין זה אפילו בעל כורחה, אז בין אביה בין היא.
ואמרה הגמרא מודה ריש לקיש בנישואין, שלכולי עלמא אביה משיא ולא היא. למה? שלא הכל ממנה להשיא עצמה להפסיד מעשה ידיה על אביה. הרי כל עוד שהיא ארוסה עדיין מעשה ידיה לאביה, ברגע שהיא נישאת אז מעשה ידיה לבעלה, אז לא כל אחת ממנה להפסיד את מעשה ידיה מאביה.
על דעתיה דרבי יוחנן° : אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש°: יש לה דעת אצל אביה והיא עושה שליח.
אמרה הגמרא מתניתא פליגא על רבי יוחנן°, דתנן האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. אז לכאורה רואים שהאישה כן יכולה למנות שליח והיא מתקדשת בעצמה. ואמרה פתר לה בגדולה - שם מדובר בגדולה, כל שכן עכשיו לגבי קטנה.
[דף כד עמוד א]
– אינו גט עד שיגיע הגט לידה משמע דווקא קטנה אבל נערה עושה שליח. פתר לה ב_טזביתומה. והתנינן: ב_יזאם אמר לו אביה: צא והתקבל לבתי גיטה, אם רצה להחזיר לא יחזור משמע שאביה קים. פתר לה לצדדין היא מתניתא: פתר לה ראשה ביתומה וסופה בשיש לה אב. מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש°, דתנן ב_יחהאיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו משמע שרק האב ממנה שליח ולא הבת. פתר לה כ°רבי יהודה בר עילאי, ד°רבי יהודה בר עילאי אמר: אין שתי ידים זוכות כאחת אבל הלכה כחכמים כמו שבגרושין היא ואביה מקבלין את גיטה גם בקידושין כן. אמר רבי אסי°: חד רב נפק מן בית וועדא ואמר: נפק עובדא כרבי יוחנן° בר נפחא וסמכון עלוי. לא דהוה צורכא מיסמך עלוי, דלא היה בר סמכה כל כך, אלא דהוות מן ימא לטיגנא מהים למחבת שמיד שיצא מסר עדות ובודאי לא שכח בזמן קצר כזה. אמר רב המנונא° בשם רבי אסי°: קטנה שקידשה את עצמה משהביאה שתי שערות והיא נערה – אביה ממאן בקידושיה ולא היא שמשהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. לא אתייא לא כרבי יוחנן° בר נפחא ולא כרבי שמעון בן לקיש°. אין כרבי יוחנן° בר נפחא – אין כאן מיאון שהרי אין הקידושין כלום. אין כרבי שמעון בן לקיש° – נישואי תורה הן וכיוון שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. לא אתייא אלא כרבי יוחנן° בר נפחא, אף על גב דרבי יוחנן° בר נפחא אמר: הכל מודין בקידושין שאביה קידשה ולא היא מודה דאם קידשה עצמה צריך שימאן אביה בקידושיה בפירוש אבל אם נתרצה או אפילו שתק קידושיה קידושין. רבי אבא בר כהנא° ורבי יעקב בר אידי° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°: קידשה לדעת האב והכניסה שלא לדעת האב – זה היה מעשה ב_יטובא אביה והוציאה מגנונה מהחופה. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יהושע אוניא°: המעשה הזה סימן הוה לו דרבי יהושע בן לוי° פליג על רבי שמעון בן לקיש°. אבל לריש לקיש° קידושי הבת קידושי תורה אף אם האב לא מסכים, ולית היא פליגא דלא אמר ריש לקיש° אלא בקידושין אבל בנישואים. היך מה דרבי שמעון בן לקיש° אמר תמן: לא הכל ממנה להשיא את עצמה ולהפסיד מעשה ידיה לאביה, כן רבי יהושע בן לוי° אמר הכא: לא הכל ממנה להשיא את עצמה ולהפסיד מעשה ידיה על אביה. כי אתא רבי אבא בר כהנא° אמר לא כך היה המעשה אלא כך: דרבי יעקב בר אידי° אמר בשם רבי יהושע בן לוי°: קידשה שלא לדעת האב וכנסה שלא לדעת האב – זה היה מעשה ובא אביה ב_כועקר קידושיה ובזה רבי שמעון בן לקיש חולק על רבי יהושוע בן לוי וסובר שהקידושין חלים. קידשה לדעת האב וכנסה שלא לדעת האב אבל האב לא התנגד – מהו שתאכל בתרומה? רב° אמר: אוכלת. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר: ב_כאאינה אוכלת. אמר רבי מנא° בן יונה: טעמא דרב° – מכיון שקידשה לדעת, חזקה שכנסה לדעת וזה שהאב שותק מוכיח שמסכים. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: טעמא דרב° – שכן למשנה ראשונה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה. מה נפק מן ביניהון? מעשה ידיה. על דעתיה דרבי מנא° בן יונה כרב°: מעשה ידיה לבעלה שהרי היא אשתו גמורה. על דעתיה דרבי יוסי בי רבי בון° כרב°: מעשה ידיה לאביה שעדין היא ארוסה עד שיסכים האב. מתה מי יורשה? על דעתיה דרבי מנא° בן יונה כרב°: בעלה יורשה. על דעתיה דרבי יוסי בי רבי בון° כרב° מתה: ב_כבאביה יורשה.
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת קידושין, דף כ"ד. בדף קודם היה איזושהי מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש. רבי יוחנן אומר שנערה אינה עושה שליח, אלא רק אבא שלה עושה שליח. ולדעת ריש לקיש גם הנערה יכולה לעשות שליח.
אומרת הגמרא: "ותנינן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע הגט לידה". משמע דווקא קטנה לא עושה שליח, אבל נערה עושה שליח. פתר ליה ביתומה. שוב אמר, "ותנינן אם אמר לה אביה: צא והתקבל בבתי גיטה, אם רצה להחזיר לא יחזור". משמע שאביה קיים.
כן, הרי אותו מקרה שכתוב שקטנה שאמרה "התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה". וכתוב שאם האבא ממנה אותו שליח - "אם אמר לו אביה צא והתקבל בבתי גיטה, אם רצה להחזיר לא יחזור" - כי בעצם הופך אותו לשליח קבלה. אבל בכל אופן משמע הכל מדבר במקרה שאבא שלה קיים.
אומרת הגמרא: לא, פתר לה לצדדין ה א מתניתא. פתר לה רישא ביתומה וסיפא בשיש לה אב, כלומר זה שני קטעים. הרישא מדברת ביתומה שאין לה אב ולכן היא עצמה יכולה למנות שליח, והסיפא מדובר בשיש לה אב.
ומתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש, דתנן: האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. משמע דווקא איש, רק האב ממנה. כן, רק האב יכול למנות שליח ולא הבת. אז תאמר, פתר לה כרבי יהודה. כלומר מעמידים את זה כדעת יחיד, כדעת רבי יהודה, שאמר אין שתי ידים זוכות כאחת. אבל אחר כך חכמים - שכמו שבגירושין אם ואביה מקבלים את גיטה, גם בקידושין אם ואביה ממנים שליח לקידושין.
אמר רבי אסי: חד רב נפק מן בית ועדא ואמר: נפק עובדא כרבי יוחנן שרק אבא יכול לקדש את הנערה, וסמכון עלוי. אמרו: לא, הוא לא היה בר סמכא כל כך אותו אדם, אלא דהוות מן ימא לטיגנא. כלומר הזמן שעבר מזמן שהוא יצא מבית הוועד שבו החליטו שהלכה כרבי יוחנן עד שהוא מסר את העדות - זה היה זמן קצר מאוד, כמו הזמן שלוקח מי שלוקחים את הדג מהים למחבת. אז בוודאי בזמן כזה קצר הוא לא שכח.
אמר רב המנונא בשם רבי אסי: קטנה שקידשה את עצמה משהביאה שתי שערות והיא נערה, אז אביה ממאן לא היא. כלומר האבא יכול למאן, להגיד שהוא לא רוצה בקידושין האלה, אבל מי שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן - לא היא ולא אבא שלה.
ועתה, זה לא אתייא לא כרבי יוחנן ולא כרבי שמעון בן לקיש. כי אם כרבי יוחנן - אין כאן מיאון, כלומר אין קידושין בכלל, הקידושין הם כלום, אז לא צריך בכלל מיאון. ואם כרבי שמעון בן לקיש - נישואי תורה הן, וכיוון שהיא כבר הביאה שתי שערות הרי היא לא יכולה למאן.
מסתמא לא אתייא אלא כרבי יוחנן. אבל גם רבי יוחנן אמר: הכל מודין בקידושין שאביה קידשה לא היא. כלומר, למרות שרבי יוחנן סובר שרק האבא יכול לקדש אותה, מודה שאם קידשה את עצמה, צריך שימאן אביה בקידושיה בפירוש. אבל אם הוא התרצה או שאפילו שתק, אז קידושיה קידושין.
רבי אבא בר כהנא ורבי יעקב בר אידי אמרו בשם רבי יהושע בן לוי: אם קידשה לדעת האב - כלומר החתן קידש אותה לדעת האב, האבא הסכים - אבל הכניס אותה, כלומר נשא אותה, שלא לדעת האב - זה היה מעשה ובא אביה והוציאה מגנונה, כמו שזה בחופה הוציא אותה.
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יהושע אוניא: המעשה הזה סימן היה לו שרבי יהושע בן לוי פליג על רבי שמעון בן לקיש. מכאן הראיה שהוא חולק על רבי שמעון בן לקיש. אבל לריש לקיש לית היא פליגא - קידושי הבת קידושי תורה, וגם אם האבא לא מסכים.
ועתה הוא לא חולק - ולא אמר ריש לקיש זה בקידושין, אבל בנישואין. היכי מה דרבי שמעון בן לקיש אמר תמן: לא הכל ממנה להשיא את עצמה ולהפסיד מעשה ידיה לאביה, כן רבי יהושע בן לוי אומר הכא: לא הכל ממנה להשיא את עצמה ולהפסיד מעשה ידיה על אביה. הנה כל עוד שהיא נערה, כל עוד שהיא לא נישאת אז מעשה ידיה לאביה, כי ברגע שהיא נישאת אבא מפסיד. אז בעצם לכן להשיא את עצמה היא לא יכולה, אבל בקידושין ריש לקיש סובר שכן.
ותאמר: אתא רבי אבא בר כהנא אמר לא כך היה המעשה אלא כך. רבי יעקב בר אידי אמר בשם רבי יהושע בן לוי: קידשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת - כלומר הוא גם קידש וגם כנס לא לדעת האב - זה היה מעשה ובא אביה ועקר קידושיה. ובזה רבי שמעון בן לקיש חולק בעצם על רבי יהושע בן לוי וסובר שהקידושין כן חלים.
קידשה לדעת וכנסה שלא לדעת, אבל האב לא התנגד - מהו שתאכל בתרומה? כן, כלומר כיוון שהוא כנס אותה אז בעצם היא יכולה היה לאכול תרומה, או כיוון שהאבא לא הסכים אז אולי היה בא להתנגד ואז בעצם הוא יעקור את זה, אולי לא תוכל לאכול תרומה. רב אמר: אוכלת. ושמואל אמר: אינה אוכלת.
אמר רבי מנא: טעמא דרב - מכיון שקידשה לדעת, חזקה שכנסה לדעת. כלומר זה שהאב שותק - מסתמא הוא הסכים, כי הרי הקידושין היה לדעת.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: טעמא דרב - שכן משנה ראשונה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה. כלומר הוא אומר: לא, אבל פשוט בגלל שבארוסה - למשנה הראשונה אמרנו שהארוסה אוכלת בתרומה כי מדין תורה היא צריכה לאכול. כל הסיבה שהיא לא אוכלת זה מחשש שמא ימצא בה סימפון, ימצא בה מומים, ואז בעצם יתברר שהיא לא הייתה ארוסה, או שמא היא תתחתן. בכל אופן מדין תורה היא כן אוכלת. אז במקרה כזה שאבא הסכים לקידושין ולאחר מכן כנס אותה בלי הסכמה, כלומר האבא שתק ורק לא התנגד, אז במקרה כזה מעמידים את זה על דין תורה והיא יכולה לאכול.
שותא אמרה: מה נפק מן ביניהון? מעשה ידיה. על דעתיה דרבי מנא כרב - כלומר איך שרבי מנא העמיד את רב - אז מעשה ידיה לבעלה, כי הוא אומר שזה אשת איש גמורה. אבל על דעתיה דרבי יוסי בי רבי בון כרב - כמו שהעמיד את רב - אז מעשה ידיה לאביה, כי עדיין היא בדין של ארוסה, היא לא נכנסה לנישואים עד שהאב מסכים, ומעשה ידיה של ארוסה זה של אבא. כן, אמרנו שרק בתרומה הקלו, שהעמידו את זה כאילו כמו המשנה הראשונה, כמו דין תורה.
שותא: מתה מי יורשה? על דעתיה דרבי מנא כרב - איך שהוא העמיד את רב - אז בעלה יורשה, שוב פעם כי זה אשתו לגמרי. אבל על דעתיה דרבי יוסי בי רבי בון כרב - איך שהוא העמיד את רב - אז אם מתה, אביה יורשה, כן, כי בעצם היא לא נשואה, רק ארוסה. אתא רבי יוסי בי רבי בון ואמר: כרב אם מתה - בעלה יורשה.
[דף כד עמוד ב]
אתא רבי יוסי בי רבי בון° ואמר לרב: מתה בעלה יורשה. קידשה שלא לדעת והכניסה שלא לדעת – מהו שתאכל בתרומה? שמואל° בר אבא בר אבא אמר: אוכלת. איתא חמי בא וראה: אילו קידשה לדעת וכנסה שלא לדעת שמואל° בר אבא בר אבא אמר: אינה אוכלת, והכא הוא אמר: אוכלת. שמואל° בר אבא בר אבא עבד לה כיתומה שכיוון ששתק האב גם בקידושין וגם בנשואים כאילו אמר לה: צאי וקבלי קידושין לעצמך. תנן: האומר לאשה: התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו, אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, התקדשי לי בזו ובזו, אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. כולה מתניתין בשאמרה: אי איפשי בזו אלא בזו, אי איפשי בזו אלא בזו לכן צריך שבכל אחד יהיה שוה פרוטה. אבל אם אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיא לא אמרה אי איפשי כולם מצטרפים לשוה פרוטה. מאן תנא ווי"ן מחברין? °רבי יהודה בר עילאי. ברם כ°רבי מאיר: אין ווין מחברים וכאילו אמר לה או בזו או בזו או בזו כדתנן אמר תן לי חיטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי, אלא אחת. °רבי מאיר אומר אפילו אמר שבוע שאין לך בידי חיטה ושעורה וכוסמת חייב שבועה על כל אחת ואחת, דסובר °רבי מאיר אין ווי"ן מחברים. מאן תנא ווי"ן? °רבי יהודה ברם כ°רבי מאיר או בזו או בזו או בזו. אמר רבי ירמיה° בשם רב°: התקדשי לי בסלע זו לאחר ל' יום ואכלה אותו בתוך שלשים יום – ב_כגהרי זו מקודשת. ואף °רבי שמעון בן אלעזר דסבר דאין מתקדשין במלוה מודה בה. מה בינה למלוה? מלוה לא ניתנה לשם קידושין הכא כסף הקידושין לכך ניתנו משעה ראשונה. והא תנינן: היתה אוכלת ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. מעתה אפילו לא נשתייר שם שוה פרוטה תהא מקודשת! פתר לה על ראשה דאמר התקדשי לי ואמרה אי איפשי בזו אלא בזו אי איפשי בזו אלא בזו ואין על ראשה. בדא תנינן: היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה – משמע אפילו בראשונה.
קידשה שלא לדעת והכניס שלא לדעת - מהו שתאכל בתרומה? כלומר, אם גם הקידושין וגם הנישואים שניהם היו שלא לדעת האבא, אז אם היא יכולה לאכול בתרומה? שמואל אמר: אוכלת. שותא מוזר, איתא חמי: אילו קידשה לדעת וכנסה שלא לדעת שמואל אמר: אינה אוכלת, והכא שגם הקידושין הם שלא לדעת אומר אוכלת? ותאמר כן. שמואל עבד לה כיתומה - כלומר אם האבא שתק גם בקידושין גם בנישואים זה כאילו אומר לה: צאי, קבלי גט לעצמך, אני לא רוצה לתת את רשותי איתך, תהיי עצמאית. אז כיוון שכך היא אוכלת.
התקדשי לי בתמרה זו וכל מתני בשאמרה: אי איפשי בזו אלא בזו. כן, מדובר שהיא אמרה: אני לא רוצה את זה אלא את זה. אז לכן צריך שבכל אחד מהם יהיה בו שווה פרוטה. אבל אם הוא אמר לה בזו ובזו ובזו - והיא לא אמרה אי איפשי - אז כולם מצטרפים לשווה פרוטה.
מאן תנא ווי"ן? רבי יהודה. כן, הוא סובר שאם כתוב "ובזו ובזו" בעצם כל אחד ואחד מצטרף. ברם כרבי מאיר: או בזו או בזו או בזו - כלומר אין ווי"ן מחברים, ואפילו כן לומר "ובזו ובזו" זה כאילו שאומר "או בזו או בזו או בזו", ואז תמיד צריך שיהיה באחת מהם שווה פרוטה.
רבי ירמיה בשם רב: התקדשי לי בסלע זו לאחר שלשים יום ואכלה אותו בתוך שלשים יום - הרי זו מקודשת. ואף על פי שאבא אלעזר - שמו אינו סובר שמקדשים במלווה - רבי שמעון בן אלעזר מודה בה. עכשיו מה בינה למלוה? מלוה לא ניתנה לשם קידושין - מלווה ניתנה סתם, לכן זה כאילו לא קיים. אבל כאן הכסף עצמו ניתן לקידושין. קידושין לכך ניתנו משעה ראשונה, לכן היא מקודשת.
והא תנינן: היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. אז מעתה אפילו לא נשתייר שם שוה פרוטה תהא מקודשת! אם אתה אומר שכיוון שניתן לה משעה הראשונה לקידושין, אז זה כאילו קיים למרות שהיא אכלה את זה, אז אם זה ככה - גם בתמרים, מה אתה אומר? אפילו לא נשתייר כלום, מה אכפת לי? הרי היא אכלה שווה פרוטה אז היא מקודשת.
פתר לה על ראשה ואין על ראשה. כן, מדובר שזה מדבר על הרישא שאמרה אני לא רוצה בזו אלא בזו, ובמקרה כזה בוודאי צריך דווקא בזה שיהיה שווה פרוטה. שותא: מה עניין לרישא? בדא תנינן: היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שווה פרוטה - אמור באחת מהן שוה פרוטה. מה שמע, אפילו בראשונה. אבל אם אתה אומר שהיא אומרת אני לא רוצה את הראשונה, אז מה פתאום מה אכפת לי מהראשונה? אפילו שווה פרוטה זה כלום.
[דף כה עמוד א]
אמר רבי אלעזר° בן פדת: לעולם אסיפא קאי, ושאני התם דיהיב לה כל הקידושין כאחת ובדיבור אחד, והואיל וגמר דבורו קודם שנתאכלו המעות, אלא שקבע זמן שלא יחולו הקידושין לגמרי עד לאחר ל' יום כי מתאכלי ברשותה מתאכלי אבל הכא שמחלק דבורו ואמר בזו ובזו ובזו גלי דעתי דאינו רוצה שיתחילו הקדושין כלל עד שתקבל את כלן, וכשהיא אוכלת ראשונה חזרה עליה מלוה ואין קידושין במלוה, ואינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. וד °רבי שמעון בן אלעזר היא דסבר המקדש במלווה אינה מקודשת לכן צריך שישתייר שם שוה פרוטה באחרונה, דתני: ב_כדהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך, והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד – אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. במלוה שיש לי בידך, והלכה ומצאתה שנגנבה או שאבדה, אפילו נשתייר שם שוה פרוטה אינה מקודשת. °רבי שמעון בן אלעזר אומר משום °רבי מאיר: מלוה כפיקדון – אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. אמר רבי אלעזר° בן פדת: אתיא ד°רבי שמעון בן אלעזר כ°רבי מאיר, כמה ד°רבי מאיר אמר: כל המשנה מדעת הבעלים נקרא גוזלן כדתנן הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו, דכיוון ששינה מדעת בעלים נקרא גזלן וקנה בשינוי. וכן הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטים וקנה שעורים, אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע. כיון ששינה מדעת בעלים קנה בשינוי, וההפסד שלו והריוח לאמצע, כן °רבי שמעון בן אלעזר דאמר הכא מלוה כפיקדון סבר כ°רבי מאיר דכל המשנה מדעת הבעלים נקרא גוזלן. דהוא פתר לה העמיד את המשנה במלוה שהלוה ואמר לו: קח לי חטים, ולקח לו שעורים וכאן מדובר כגון שהוא נתן לה מעות לקנות דבר מסוים והיא הלכה והשתמשה בכסף לדבר אחר, על זה אמר °רבי שמעון בן אלעזר שאם נשאר שם פרוטה שלא הוציאה מקודשת. וקשיא: הרי ברגע ששינתה כל הכסף נעשה גזול אז איך אם נשאר פרוטה מקודשת וכי מקדשין בגזילה? רבי יוסי° בר זבידא בעא: למאן דאמר שמקודשת במלוה על כרחך מקודשת באותה הנאה שמרויח לה זמן פרעונה. ניחא: אדם נותן שוה פרוטה כדי שיאריכו לו זמן פרעון על חוב של דינר. שמא נותן שוה פרוטה על מנת שיאריכו לו זמן פרעון חוב שוה פרוטה? אית תניי תני: מקדשין בגזילה. ואית תניי תני: ב_כהאין מקדשין בגזילה. אמר רבי מנא° בן יונה: ולא פליגי. מאן דאמר מקדשין בגזילה – בגזילה שאינו יכול להצילה מידו. מאן דאמר אין מקדשין בגזילה – בגזילה שיכול להצילה מידו. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רבי שמואל בר רב יצחק°: מאן דאמר מקדשין בגזילה – ב_כובגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה. ומאן דאמר אין מקדשין בגזילה – בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה. תני: התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מתניתא בשאמר לה התקדשי לי בפיקדון
אנחנו לומדים בירושלמי מסכת קידושין דף כה. אומרת הגמרא, אמר רבי אלעזר: כאחת מהן שווה פרוטה. כן, כבר ראינו הרי לפני כן כשהיה לנו קושיה אמרנו, למה אם אדם נותן כסף קידושין לאישה ואומר לה את מקודשת לי בעוד שלושים יום בכסף הזה, בזמן הזה היא בזבזת את הכסף, אבל בכל זאת הקידושין חלים. לעומת זאת, אם הוא אומר לה התקדשי לי בזו, נותן לה תמרים ואומר לי תתקדשי בזו ובזו ובזו, ובעצם הייתה אוכלת אותם אחד אחד, אז רק אם יש באחד מהם שווה פרוטה מקודשת, אבל אם לא, זה לא מקודשת.
אז אומרת הגמרא רבי אלעזר, זו דעת רבי שמעון בן אלעזר. למה? בעצם יש הבדל בין שני הדינים האלה. כשהוא אומר לה את מקודשת לי בעוד שלושים יום בכסף הזה, אז בעצם הוא נותן את כל כסף הקידושין כאחד ובדיבור אחד, ואז גם אם יתאכלו המעות, הן יתאכלו אצלה, כי מתעכבת בשבילם ומתאכליא. אבל כאן שהוא מחלק את דיבורו ואומר בזו ובזו ובזו, אז בעצם מגלה דעתו שהוא לא רוצה שיתחילו הקידושין כלל עד שתקבל את כולן. ואז אם היא אוכלת ראשונה, בעצם היא כבר נהייתה מלווה, והרי אין קידושין במלווה, אינה מקודשת עד שיהיה באחת בעלת שווה פרוטה. אז זה בעצם דעת רבי שמעון בן אלעזר, שהוא סובר שהמקדש במלווה אינה מקודשת, אז לכן צריך שתהיה שם לפחות שווה פרוטה באחרונה.
איפה ראינו? תני: התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך, והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד, אז אם יש שם שווה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. אבל אם הוא אמר לה במלוה שיש לי בידך, והלכה ומצאתה שנגנבה או שאבדה, אז אפילו נשתייר שם שווה פרוטה מקודשת. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: מלוה כפיקדון, שבכל מקרה בין מלווה בין בפיקדון אם נשתייר שם שווה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת.
אמר רבי אלעזר, אתיא דרבי שמעון בן אלעזר כרבי מאיר, כמה דרבי מאיר אמר: כל המשנה מדעת הבעלים נקרא גזלן. איפה ראינו שזה דעת רבי מאיר? נתנו לנו כמה מקומות. אחד מהם בבבא מציעא, שם הכתוב שנותן צמר לצבע שצבע לו באדום והלך וצבע את זה בשחור. אז רבי מאיר אומר שנותן לו דמי הצמר, כלומר לא משלם לו רק את ההפסד, את ההפרש בין אדום לשחור, אלא את דמי הכל. כי הוא סובר שכיוון שהוא שינה מדעת הבעלים הוא נקרא גזלן, אז בעצם קנה את הבגד הזה בשינוי, זה כבר שלו, אז לכן זה משלם לבעלים את הכל.
וגם כן עוד מקרה, נותן מעות לחברו לקחת לו חיטין וקנה שעורין. אז אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע, כיוון שהוא שינה מדעת הבעלים אז הוא בעצם קנה בשינוי, ואז ההפסד שלו והרווח לאמצע, כלומר קנסו אותו שעשיתי את שלו והרווח יהיה לאמצע.
אז אומרת הגמרא, אז כמו שרבי מאיר אומר שבעצם כל המשנה מדעת בעלים נקרא גזלן, אז גם רבי שמעון בן אלעזר סובר שכל המשנה מדעת בעלים נקרא גזלן, דאמר הכא שהוא מלווה כפיקדון. הוא אומר שמלווה זה כמו פיקדון, אז הוא סובר כמו רבי מאיר שכל המשנה מדעת בעלים נקרא גזלן, והוא פתר לה, כלומר הוא העמיד את המשנה במלוה שהלוה אמר לו: קח לי חטים, ולקח לו שעורים, ושינה מדעת בעלים. אז כאן הרי מדובר בבעל שנתן לאישה כסף, נתן לה מעות לקנות דבר מסוים והלכה והשתמשה בכסף לדבר אחר. אז על זה אמר רבי שמעון בן אלעזר שאם נשאר שם פרוטה שאותו היא לא הוציאה מקודשת.
שואלת הגמרא, וקשיא: מקדשין בגזילה? ברגע ששינתה אז כל הכסף נעשה גזול. כלומר הביא לה סלע, הביא לה מטבע של סלע, עכשיו היא הלכה וקנתה בפרוטה, כלומר בעצם היא פרטה את זה כדי לקנות בפרוטה משהו אחר ממה שהאיש הזה נתן לה את הכסף בשבילו. אז היא שינתה את זה, הכל נעשה גזול. אז בעצם היא בעצם חייבת כסף אחר, זה לא קשור, הכסף הזה כבר לא קיים. אז איך, אם נשאר פרוטה היא מקודשת? וכי מקדשים בגזלה? נשאר בשאלה.
אומר רבי יוסי בעא, לכן אמר שמקודשת במלווה, אז על כרחך במה באה הכוונה? כנראה מקודשת באותה הנאה שהוא מרוויח לזמן לפירעון. אז לכאורה קשה. ניחא: אדם נותן שוה פרוטה על דינר, כדי שיאריכו לו זמן פירעון על חוב של דינר, שמא נותן שוה פרוטה על שוה פרוטה? כלומר זה לא הגיוני. הרי מה אמרנו במשנה? אמרנו שאפילו אם נשאר שם שווה פרוטה. אז אם אתה אומר שהקידושין זה בטובת הנאה שהוא מאריך לה זמן, אז זה לא הגיוני. הרי מילא אדם נותן פרוטה שיאריכו לו על חוב של דינר, נניח ייתנו לו במקום את זה עכשיו, ייתן בעוד חודש, אז זה שווה לו פרוטה. אבל האם שווה לאדם חוב של פרוטה לשלם עליה פרוטה כדי שיאריכו לו במקום לשלם את זה עכשיו ישלם בעוד חודש? זה לא הגיוני. זה גם נשאר בשאלה.
אומרת הגמרא, אית תניי תני: מקדשין בגזילה. ואית תניי תני: אין מקדשין בגזילה. אמר רבי מנא, פליגי. מאן דאמר מקדשין בגזילה – בגזילה שאינו יכול מידו. כיוון שהוא לא יכול להוציא אותה מידו, כלומר הנגזל לא יכול להוציא מיד הגזלן, אז בעצם הגזלן קנה את זה, זה כבר שלו, הוא חייב כסף, אבל זה שלו, הגזלה היא שלו, אז לכן הוא יכול גם לקדש בזה אישה. אבל מאן דאמר אין מקדשין בגזלה, בגזלה שיכול להוציא מידו, אז לכן זה עדיין שייך לנגזל.
אמר רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי שמואל בר רב יצחק, מאן דאמר מקדשין בגזילה – בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה, ולכן בעצם הגזלן זכה בזה. ומאן דאמר אין מקדשין בגזילה – בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה.
[דף כה עמוד ב]
שיש לי בידך, אבל אמר לה: בכל מה שהפקדתי בידך – אינה מקודשת עד שיהו כולן קיימין. מה בינו למלוה? מלוה ניתנה להוציאה ודעתו לקדש בהנאת מחילת החוב או הארכת זמן הפרעון, וזה לא ניתן להוציאו ודעתו לקדש בו שחושב שהוא קים. והתנינן: אם אמר לה התקדשי לי בזו ובזו היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. אם פירש ואמר בכל מה שהפקדתי בידך – מעתה אפילו נשתייר שם שוה פרוטה לא תהא מקודשת עד שיהו כולן קיימין! פתר לה על ראשה דאמר התקדשי לי ואמרה אי איפשי בזו אלא בזו אי איפשי בזו אלא בזו ואין על ראשה. בדא תנינן: היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה משמע אפילו בראשונה והרי אחר שאכלה את הראשונה נעשת מלווה והמקדש במילווה אינה מקודשת. אמר רבי אבון°: לא כן סברנן מימר מאן תנא ווי"ן? °רבי יהודה בר עילאי וכשאומר לה התקדשי לי בזו ובזו הרי הוא כאומר לה התקדשי לי או בזו או בזו, כך שכל אחת אם היה בה שווה פרטה הייתה מקודשת. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: לדברי °רבי יהודה בר עילאי אף על פי שווים מחברים פעמים שנכללין בקרבן אחד ופעמים נפרטין בשלשה קרבנות כיצד תבע ממנו שליש פרוטה חיטין ושליש פרוטה שעורין ושליש פרוטה כוסמין ונשבע לשקר כיון שאין נשבעים על פחות משווה פרוטה שלשת התביעות מצטרפות לפרוטה לחייב אותו קרבן אחד. תבע ממנו פרוטה חיטים ופרוטה שעורין ופרוטה כוסמין ונשבע לשקר ואמר אין לך בידי חיטים בפרוטה ושעורים בפרוטה וכוסמין בפרוטה חייב שלשה קרבנות. כמה דהוא אמר תמן: נכללין בקרבן אחד ונפרטין בשלשה קרבנות, כן הוא אמר הכא אף על פי שאמר התקדשי לי בזו ובזו ובזו עם ווי"ם פעמים נכללין בקידוש אחד כגון אם רק בכולם יחד יש שוה פרוטה ופעמים נפרטין בשלשה קידושין כגון שבכל אחד היה שוה פרוטה. התקדשי לי בסלע זו – ואמרה: השליכה לים או לנהר – אינה מקודשת. ב_כזתניהו לעני – הרי זו מקודשת. והא מכל מקום לא נכנס לתוך ידה כלום. למה הכא את אמר מקודשת והכא את אמר אינה מקודשת? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: רוצה היא להיות מקודשת באותה הנאה שתראה עושה טובה לעני ויצא לה שם של אשת חסד. אמר רבי פנחס°: ואתיא או כרבי זעירא° או כרבי אילא° אילעא, דתני: ב_כחאומר הוא אדם לפועל: הילך דינר זה, אכול בו; הילך דינר זה, שתה בו אפילו אם בעל הבית יודע שאותו אדם ילך ויקנה מהחשוד על השביעית, או שיקנה אוכל שאינו מעושר, או יין נסך ואינו חושש על שכרו לא משום שביעית ולא משום מעשרות ולא משום יין נסך. אבל אם אמר לו: צא וקח לך ככר ואני נותן לך דמיו, צא וקח לך רביעית של יין ואני נותן לך דמיה – חוששין על שכרו משום שביעית ומשום מעשרות ומשום יין נסך. מאי טעמא? אמר רבי זעירא°: כיון שבעל הבית נותן את המעות לחנווני נעשה החנוני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל. אמר רבי הילא° אילעא: פועל זוכה לבעל הבית משל החנוני שהרי הכסף של בעל הבית וחוזר וזוכה לעצמו לכן לפי שניהם אם יתן לו החנווני דברים שאינם מתוקנים זה באחריותו.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מתניתא בשאמר לה בפיקדון שיש לי בידך, סתם. אבל אמר לה: בכל מה שהפקדתי בידך – אינה מקודשת עד שיהו כולן קיימין. שואלת הגמרא, מה בינו למלוה? הרי במלווה אותו דבר, אם הוא אומר לי תקדשי במלווה שאצלך אז מסתמא זה הכוונה בכל מה שנתתי לך. מלוה ניתנה להוציאה, אז דעתו לקדש בהנאת הארכת זמן הפירעון, זה בעצם הכוונה שלו. ואילו זה לא ניתן להוציאו, חוב פיקדון, אז דעת המקדש חושב שהכל קיים, לכן דעתו לקדש בו הכל, אז לכן אם זה לא קיים אז היא לא מקודשת.
והתנינן: היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. עכשיו אם הוא פירש ואמר בכל מה שהפקדתי בידך, אז מעתה אפילו נשתייר שם שווה פרוטה לא תהא מקודשת עד שיהו כולן קיימין. ומתרצינן, פתר לה על ראשה ואין על ראשה, בעצם מה שאמרנו שאם היה באחד מהם שווה פרוטה מקודשת זה לא נאמר על מצב שהוא פירש ואמר לה בכל מה שהפקדתי בידך, אלא על הרישא שאומר לה תתקדשי לי בזה, ואמרה לו אי אפשי בזו אלא בזו.
שואלת הגמרא, בדא תנינן: היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. משמע מכאן שאפילו בראשונה היה שווה פרוטה, אחרי שאכלה אם בראשונה יש שווה פרוטה אז היא מקודשת. למה? הרי אחרי שאכלה את הראשונה אז היא נעשית מלווה, והמקדש במלווה אינה מקודשת, למה שיהיה מקודשת?
אמר רבי אבון: לא כן סברנן מימר מאן תנא ווי"ן? רבי יהודה. כלומר, כשהוא אומר לה התקדשי לי בזו ובזו, אז הרי זה כאילו אמר לה התקדשי לי או בזו או בזו, כי הרי בעצם כשאומר לי או בזו או בזו, אז כאילו בכל אחת מהן תקדשי לי. אז לכן אם היה בה שווה פרוטה מיד היא מקודשת, כשהוא הביא לה אותה היא כבר מקודשת.
אמר רבי יוחנן: דברי רבי יהודה נכללין בקרבן אחד בשלשה קרבנות. כלומר, למרות שהם דברים שונים לפעמים שהם מתחייבים קרבן אחד, פעמים שלושה קרבנות. כיצד? אם הוא תבע ממנו שליש פרוטה חיטין ושליש פרוטה שעורין ושליש פרוטה כוסמין ונשבע לשקר, אז כיוון שהוא לא משלם על פחות משווה פרוטה, אז שלושת התביעות מצטרפות לפרוטה אחת לחייב אותו קרבן אחד. אבל אם תבע ממנו פרוטה חיטין ופרוטה שעורין ופרוטה כוסמין ונשבע לשקר ואמר אין לך בידי חיטין בפרוטה, שעורין בפרוטה, וכוסמין בפרוטה, חייב שלושה קרבנות.
כמה דהוא אמר תמן: נכללין בקרבן אחד ונפרטין בשלשה קרבנות, כן הוא אמר הכא נכללין בקידוש אחד בשלשה קידושין. כלומר, למרות שאמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו עם ו"ו, פעמים הם נכללים בקידוש אחד, כגון אם רק בכולם יחד יש שווה פרוטה, אז כאילו שהוא אמר לה בזה ובזה ביחד, ולפעמים נפרטים בשלושה קידושין, כגון נניח שבכל אחד היה שווה פרוטה, אז בעצם הכוונה שלו או בזה או בזה או בזה.
התקדשי לי בסלע זו – ואמרה: השליכה לים או לנהר – אינה מקודשת. תניהו לעני – הרי זו מקודשת. שואלת הגמרא, מכל מקום לא נכנס לתוך ידה כלום. אז למה שתהיה מקודשת? למה אחת אומרת מקודשת ואחת אומרת אינה מקודשת?
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: רוצה היא מקודשת עושה טובה לעני. מקודשת באותה הנאה שתראה שנתנו לעני, ונקרא בשם שלה עושה חסד.
אמר רבי פנחס: ואתיא או כרבי זעירא או כרבי אילא, דתני: אומר הוא אדם לפועל: הילך דינר זה, אכול בו; הילך דינר זה, שתה בו — אפילו בעל הבית יודע שאותו אדם ילך ויקנה מהחשוד על שביעית או שיקנה אוכל שלא מעושר או יין נסך, הוא לא חושש על שכרו לא משום שביעית ולא משום מעשרות ולא משום יין נסך. אבל אם אמר לו: צא וקח לך ככר ואני נותן לך דמיו, צא וקח לך רביעית של יין ואני נותן לך דמיה – חוששין על שכרו משום שביעית ומשום מעשרות ומשום יין נסך.
מאי טעמא? אמר רבי זעירא: נעשה החנוני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל. כשהחנווני נותן לפועל משהו לא מעושר או יין נסך וכדומה, אז הוא כאילו שליח של בעל הבית, אז בעל הבית השם, לכן בעל הבית צריך לחשוש לזה.
אמר רבי הילא: פועל זוכה לבעל הבית משל החנוני וחוזר וזוכה לעצמו. הרי הכסף של בעל הבית, אז בעצם הפועל זוכה לבעל הבית משל חנווני, כאילו הוא מקבל את המוצר מהחנווני בשביל בעל הבית, ולאחר מכן חוזר וזוכה לעצמו.
אז לכן לפי שניהם, אם ייתן לו החנווני דברים שלא מתוקנים זה באחריותו של בעל הבית ולכן הוא חושש. אז הפוך גם כאן, מה שאמרנו שאם היא אומרת לאיש תן מנה לעני ואני אתקדש לך, אז גם כאן היא מקודשת, בגלל שעל דעת דרבי זעירא הבעל נעשה שלוחה של האישה לזכות לעני, כלומר בעצם היא אומרת לו אתה תזכה לעני ותן לו את זה. ועל דעת דרבי הילא, העני זוכה לאישה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו. כי אז לפי דעת שניהם כאילו נתן פרוטה לאישה, ובאותה פרוטה היא מתקדשת בו.
שואלת הגמרא, מה נפקא מינה, כלומר איזה הבדל הלכתי יהיה בין שתי הדעות האלה? אם החנווני חרש, על דעת דרבי זעירא שהוא אומר שבעצם החנווני זוכה לפועל מבעל הבית, זוכה לזה, אז פה לא חושש, כי הרי החנווני עצמו הוא לא יכול להיות שליח כי הוא חרש, אין שליחות לחרש. אבל על דעת דרבי הילא שהוא סובר שהפועל הוא זה שהוא השליח, הוא בעצם זוכה, אז לדעת רבי הילא חושש. עכשיו במקרה אחר, אם היה הפועל חרש, על דעת דרבי הילא לא חושש כי הרי שוב פעם אין זכייה לחרש, אבל על דעת רבי זעירא חושש.
[דף כו עמוד א]
אוף הכא: על דעתיה דרבי זעירא° הבעל נעשה שלוחה של אשה לזכות לעני. על דעתיה דרבי הילא° אילעא: העני זכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו כך שלפי דעת שניהם כאילו נתן פרוטה לאשה והיא מתקדשת בו. מה נפק מן ביניהון? היה החנווני חרש – על דעתיה דרבי זעירא° לא חשש ב_כטשאין שליחות לחרש. על דעתיה דרבי הילא° אילעא חושש. היה הפועל חרש – על דעתיה דרבי הילא° אילעא לא חשש שאין זכיות לחרש. על דעתיה דרבי זעירא° חשש. חטף הסלע מידה ונתנו לה בשעת מתנה ואמר לה: הרי את מקודשת לי – ב_להרי זו מקודשת. במה קידשה שהרי לא התיאשה ואין זה כספו? אמר רבי חגיי° בשם רבי פדת°: רוצה היא שתהיה מקודשת לו ויהא חייב לה סלע. אמר רבי יוסי° בר זבידא: אילו איתמר כלי יאות שהיה מקום לשאלה אבל כשחטף סלע ודאי לא אכפת לה אם יחזיר אותו סלע או אחר, דדרכה להתחלף. אמר לה: ב_לאכינסי לי סלע זו לפיקדון, ובשעת מתנה אמר לה: הרי את מקודשת לי – הרי זו מקודשת. אם משנתנה לה אמר הרי את מקודשת לי אמרה שרוצה מקודשת. שתקה ולא אמרה רוצה אינה מקודשת. "הי לך סלע זו שאני חייב לך", ובשעת מתנה אמר לה: הרי את מקודשת לי – אמרה רוצה אני מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. אם משבאת לתוך ידה אמר לה: הרי את מקודשת לי, אף על פי ששניהן רוצין אינה מקודשת. כיצד יעשה? יטלינו ממנה ויחזור ויתנינו לה ויאמר לה: הרי את מקודשת לי. אמר לה: ב_לבהתקדשי לי במנה זו, ונמצא חסר דינר – אינה מקודשת. היה בו דינר רע שיוצא על ידי הדחק – הרי זו מקודשת והוא שיחליף. התקדשי לי במנה. היה מונה ראשון ראשון ומשליך לתוך ידה – יכולה היא שתחזור בה עד שעה שישלים. רבי אלעזר° בן פדת אומר: מקודשת בראשון והשאר נותן משום תנאי שאמר שיתן מנה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: אינה מקודשת עד שישלים. אמרין דחזר ביה רבי יוחנן° בר נפחא, דחד בר נש יהיב ערבונא לחבריה על מקח שלקח ממנו וכפר ביה חבריה. רבי אבא° ורבי הילא° אילעא ורבי יעקב בר אחא° תלתיהון אמרין: זרע פשתן היה ומקצת דמים נתן ליה וחזר בו המוכר. אתא עובדא קומי רבי יוחנן° בר נפחא ואמר: או יתן לו בכל מקחו שהרי נתחייב לו כשקיבל מקצת דמים או ב_לגימסור אותו למי שפרע רואים שרבי יוחנן בר נפחא סובר שאף שנתן רק חלק מהתשלום קנה הכל. רבי חייה בר יוסף° אמר: או יתן לו כנגד כל ערבונו או ימסור אותו למי שפרע. מודה רבי חייה בר יוסף° לרבי יוחנן° בר נפחא במקח שאין דרכו להיקנות חציים כגון פרה וטלית ואשה דרכה להיקנות חציין אלא ודאי כשנתן מקצת דמים קנה כולה. רבי חגיי° ורבי יודן° תריהון אמרין: אפילו אם תאמר מקח דרכו להיקנות חציין, אשה אין דרכה להקנות לחציין ולדברי הכל קנה כולה.
>
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת קידושין, דף כו, ונתחיל מהשורה הרביעית.
באמת, אמרה חטף הסלע מידה - כמו בעצם הוא גזל ממנה מטבע, ונתן לו אותו בשעת נתינה - הוא אמר לה את מקודשת לי במטבע הזה. הרי זה מקודשת. במה קידש אותה? הרי ודאי לא התייאשה, וגם לא הכסף שלו. אמר רבי חגי בשם רבי פדת: רוצה היא שתהיה מקודשת לו ויהא חייב לה סלע - כן, היא כבר מוכנה להתקדש והוא יהיה חייב את הכסף הזה.
אמר רבי יוסי: אילו איתמר כלי יאות סלע - היה מקום לשאול, אבל כשחטף סלע ודאי לא אכפת לה אם יחזיר לה סלע אחר או את הסלע הזה, כי דרכה להתחלף - הכסף הרי אין לו משמעות דווקא, יכול להיות כסף אחר. אז אין לה בעיה שהוא יהיה חייב לה את זה וייתן לה משהו אחר.
אם אמר לה: כינסי לי סלע זו לפיקדון, כלומר נתן לה כסף שתשמור לו את זה בתור פיקדון, ובשעת נתינה הוא אמר לה הרי את מקודשת לי - הרי זה מקודשת. אבל אם משנתנה לה הוא אמר הרי את מקודשת - כמו זה כבר אצלה, אז אם היא אמרה שהיא רוצה - היא מקודשת. אם היא שתקה ולא אמרה שהיא רוצה - אינה מקודשת.
אם אמר לה: סלע זו שאני חייב לך, ובשעת מתנה אמר לה: הרי את מקודשת לי - אם אמרה רוצה היא מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. אבל אם משבאת לתוך ידה אמר לה: הרי את מקודשת לי - אף על פי ששניהן רוצין אינה מקודשת, כיוון שזה כבר כאילו הופך להיות חוב, ובחוב היא לא מתקדשת. כיצד יעשה? יטלינו ממנה ויחזור ויתנינו לה ויאמר לה: הרי את מקודשת לי.
אם אמר לה: התקדשי לי במנה זו, ונמצא חסר דינר - בתוך מאה דינר יש שם חסר דינר - אז אינה מקודשת. אבל היה בו דינר רע - כלומר שיוצא על ידי הדחק - הרי זו מקודשת, והוא שיחליף - גם כן צריך להחליף את המטבע.
היה מונה ראשון ראשון ומשליך לתוך ידה - מונה אחד, שתיים, עד מאה דינרים - אז יכולה היא שתחזור בה עד שעה שישלים. כל עוד שהוא לא נתן את הכל, אז בעצם לא הסתיים הקידושין והיא יכולה לחזור בה.
רבי אלעזר אומר: מקודשת בראשון - הוא אומר כבר במטבע הראשון שהוא נותן לה היא מקודשת, והשאר הוא נותן משום תנאי. אז לא אומרים שהוא ייתן דינר, ייתן מנה, ייתן לה מאה דינר - הוא חייב לתת את זה בתור תנאי, אבל הקידושין תופסים כבר בפרוטה הראשונה. רבי יוחנן אמר אינה מקודשת עד שישלים.
אמרין חזר ביה רבי יוחנן - שהוא חזר בו מזה, וגם הוא סובר שהיא מקודשת כבר במטבע הראשון. חד בר נש ערבונא לחבריה - נתן ערבון לחברו על מקח שהוא לקח ממנו - וכפר ביה חבריה - ואותו אחד שקיבל את הכסף כפר.
רבי אבא ורבי הילא ורבי יעקב בר אחא תלתיהון אמרין: זה היה מקרה אחר, לא בדיוק כמו שאמרנו, אלא זרע פשתן היה ומקצת דמים נתן ליה - שילם לו חלק מהכסף, וחזר בו המוכר.
אתא עובדא קומי רבי יוחנן, אמר: או יתן לו בכל מקחו - כי ברגע שהוא נתן לו מטבע אחד, פרוטה אחת, כבר בעצם הוא התחייב לו על הכל, למרות שהוא קיבל רק מקצת דמים - או ימסור אותו למי שפרע. רואים מכאן שאף על פי שהוא קיבל רק חלק, נחשב כאילו שהוא קנה את הכל. אז גם כאן אצל האישה, אם הבעל נתן לה פרוטה אחת - אפילו למרות שהוא אמר לה התקדשי במנה - בכל מקרה היא כבר מקודשת, ורק הוא חייב לה מדין תנאי.
רבי חייה בר יוסף אמר: או יתן לו ערבונו או ימסור אותו למי שפרע - אומר לו לא צריך לתת את הכל, הוא צריך לפחות לתת כנגד מה שהוא שילם לו. אם שילם לו מאה שקל מתוך אלף שקל - יתן לו עשירית ממה שהוא חייב, לפחות כנגד הכסף ששילם לו הוא חייב לתת.
עכשיו, מודה רבי חייה בר יוסף לרבי יוחנן במקח שאין דרכו להיקנות חציים כגון פרה וטלית - כלומר במקח כזה לא שייך להגיד שייתן לו כנגד חצי מקחו, ודאי יצא לו כנגד הכל. אז לכן בזה מודה רבי יוחנן. שואלת הגמרא: ואשה דרכה להיקנות חציין - גם אישה לא שייך להגיד שהיא תקנה לחצאין, אז זה לכאורה צריך להיות שאם נתן לה פרוטה היא תהיה מקודשת לפי כולם, אלא ודאי שנתן לה מקצת דמים קנה את כולה.
עונה הגמרא: רבי חגי ורבי יודן תריהון אמרין: אפילו לומר מקח דרכו להיקנות חציין, אבל בכל אופן אין דרכה להקנות לחציין - אישה ודאי אין דרכה להיקנות חצאין. לכן לדברי הכל, אם נתן פרוטה, קנה את כולה.
[דף כו עמוד ב]
==ירושלמי קידושין, פרק ב, הלכה ב==
מתני':
ב_לדהתקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, של דבש ונמצא של יין, בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, של זהב ונמצא של כסף, על מנת שאני עני ונמצא עשיר, עשיר ונמצא עני – אינה מקודשת. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. ב_להעל מנת שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר, על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו, על מנת שאין לי ויש לו, על מנת שיש לו בנים ואין לו, על מנת שאין לי ויש לו – ועל כולם, אף על פי שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אף על פי כן אינה מקודשת. וכן היא שהיטעתו.
גמ': התקדשי לי בכוס זה אם יש בו ובמה שבתוכו יחד שוה פרוטה – מתקדשת, ואם לאו אינה מתקדשת. וזכת בו ובמה שבתוכו. התקדשי לי במה שיש בכוס זה – אם יש במה שבתוכו שוה פרוטה מתקדשת, ואם לאו אינה מתקדשת, ולא זכת אלא במה שבתוכו בלבד. תנן: °רבי שמעון בן יוחאי אומר: אם הטעה לשבח מקודשת. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מודה °רבי שמעון בן יוחאי שאם הטעה לשבח יוחסין אינה מקודשת. אמר רבי יוסא°: מתניתא אמרה כן דתנן: על מנת שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן אינה מקודשת, ניחא כהן ונמצא לוי שהטעה אותה לרעה, אבל לוי ונמצא כהן הרי הטעה לשבח, למה אינה מקודשת? דיכולה היא מימר: לא הוינא בעייא די רוחיה רבא לא רוצה שיתגאה עלי. תנן: בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר. ניחא: בן כרך ונמצא בן עיר, בן עיר ונמצא בן כרך הרי הטעה אותה לשבח ולמה אינה מקודשת? יכולה היא מימר: בעייא הוינן מצטנעא אני רוצה לחיות בצניעות. תנן: על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב. ניחא: קרוב ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב למה אינה מקודשת? יכולה היא מימר: בעייא הוינא מטרפסא אזלה מטרפסא אתייא להנות בהליכה רגלית בהליכה ובחזרה. תנן: על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו, על מנת שאין לי ויש לו. על מנת שאין לי בת או שפחה גודלת ויש לו – ניחא. על מנת שיש לי ואין לו למה אינה מקודשת? הגע עצמך שהיה לו בסוף העולם מה זה משנה לה. אמר רבי אבא בר ממל°: כיני מתניתא כך כוונת המשנה: בת לגודלתיך לקלוע שערך ושפחה לשמשותיך.
מתני':
ב_לוהאומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר – אינה מקודשת. הרי היא במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר – הרי זו מקודשת.
גמ': מתניתא דלא כ°רבי אליעזר בן הורקנוס דתנן האישה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו במקום אחר פסול. °רבי אליעזר בן הורקנוס מכשיר דמראה מקום היא לו. ברם כ°רבי אליעזר בן הורקנוס: לעולם הרי היא מקודשת עד שיאמר לו: אל תקדשינה לי אלא במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר אוף °רבי אליעזר בן הורקנוס מודה שאינה מקודשת. הרי זו במקום פלוני – אוף רבנן מודיי דמראה מקום הוא לו.
מתני':
ב_לזהמקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים – אינה מקודשת. ב_לחכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים – תצא שלא בכתובה. ב_לטשכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים.
גמ': גבי ב_ממומים תנינא שהמומין שפוסלים בכהנים הם המומין שאם היו בה ולא ידע כשלקחה הרי זה מקח טעות, אבל גבי נדרים לא נאמר באילו נדרים אם היו בה ולא ידע כשלקחה הרי זה מקח טעות? אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי שמעון בן יוצדק: כגון אם ב_מאנדרה שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין ושלא ללבוש בגדי צבעונין. אמר רבי זעירא°:
מתני': התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, של דבש ונמצא של יין, בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, של זהב ונמצא של כסף, על מנת שאני עני ונמצא עשיר, עשיר ונמצא עני - אינה מקודשת. רבי שמעון אומר: אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. על מנת שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר, על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו, על מנת שאין לי ויש לו, על מנת שיש לו בנים ואין לו, על מנת שאין לי ויש לו - ועל כולם, אף על פי שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אף על פי כן אינה מקודשת. וכן היא שהיטעתו.
גמ': אם הוא אמר לה התקדשי בכוס זה - אם יש בו ובמה שבתוכו ביחד שוה פרוטה, מתקדשת. כלומר גם כאן, אם אמר לה בכוס זה, הכוונה בכוס עם כל מה שבתוכו. אם לא - אינה מתקדשת. והיא זוכה גם בו וגם במה שבתוכו. אבל אם הוא אמר לה התקדשי במה שיש בכוס הזה - אם יש במה שבתוכו שוה פרוטה, מתקדשת, ואם לאו אינה מתקדשת, והיא לא זוכה בכוס, אלא רק במה שבתוכו, כי מה שאמר לה - התקדשי במה שבתוכו.
תנן: רבי שמעון אומר: אם הטעה לשבח מקודשת. אמר רבי יוחנן: מודה רבי שמעון שאם הטעה לשבח ביוחסין - אינה מקודשת. לדוגמה, אם הוא אמר לה שהוא ישראל והתברר שהוא כהן - היא לא מקודשת.
אמר רבי יוסא: מתניתא אמרה כן: דתנן על מנת שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן - לא מקודשת. ניחא כהן ונמצא לוי - הוא הטעה אותה לרעה, אבל לוי ונמצא כהן - הרי הוא הטעה אותה לשבח, אז למה אינה מקודשת? רואים מכאן שגם טעות לשבח ביוחסין לא מקודשת, כי היא יכולה לומר: לא הוינא בעייא די רוחיה רבא עלי - לא רוצה שלא יתגאה עליי. אדם שהוא יותר ממני, אני פשוטה והוא יהיה כוהן - יתגאה עלי, יגיד לי תראי איך בזכותי נהיית כוהנת, הבנים שלך יהיו כוהנים וכולי. לא רוצה את זה.
תנן: בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר - ניחא בן כרך ונמצא בן עיר - כרך זה מקום מוקף חומה גדול, יש שם הכל, והביא אותה לעיר קטנה. אבל בן עיר ונמצא בן כרך - הרי הטעה אותה לשבח, אז למה אינה מקודשת? יכולה היא מימר: בעייא הוינן מצטנעא - אני אישה צנועה, לא רוצה כל כך הרבה אנשים.
תנן: על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב - ניחא קרוב ונמצא רחוק, למה רחוק ונמצא קרוב אינה מקודשת? יכולה היא מימר: בעייא הוינא מטרפסא אזלה מטרפסא אתייא - אני רציתי ליהנות בדרך ההליכה למרחץ, אבל בגלל שגרה קרוב, אני אצטרך מיד להגיע למרחץ, אני לא יוצאת מהבית בכלל, ולכן לא מקודשת.
תנן: על מנת שאין לי בת או שפחה גודלת ויש לו - ניחא שהיא לא מקודשת, כי בסבירות רוצה שיהיה כן. אדם שיש לו בת, היא מעדיפה אדם שאין לו בת. אבל על מנת שיש לי ואין לו, למה אינה מקודשת? הגע עצמך שהיה לו בסוף העולם - מה זה משנה לה בכלל?
אמר רבי אבא בר ממל: כיני מתניתא: בת לגודלתיך ושפחה לשמשותיך - כלומר הוא אמר לה יש לי בת גדולה שתעזור לך להסתרק ולהתקפות, או יש לי שפחה שתשמש אותך - זו הכוונה. אז אם מתברר שאין לו, בעצם הוא הטעה אותה והיא לא מקודשת.
מתני': האומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר - אינה מקודשת. הרי היא במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר - הרי זו מקודשת.
גמ': מתניתא דלא כרבי אליעזר - דתנן: האישה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקיבלו במקום אחר - פסול, ורבי אליעזר מכשיר, שמראה מקום הוא. ברם כרבי אליעזר: לעולם הרי היא מקודשת עד שיאמר לו: אל תקדשינה לי אלא במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר - גם בזה רבי אליעזר מודה שהיא אינה מקודשת. אם אמר הרי זו במקום פלוני - אוף מודיי - אף רבנן מודים שזה רק מראה מקום, וצריך מקודשת אפילו אם קידש אותה במקום אחר.
מתני': המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים - אינה מקודשת. כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים - תצא שלא בכתובה. שכל המומין הפוסלין בכהני פוסלין בנשים.
גמ': מומין באילו, נדרים באילו? גבי מומין תנינן שהמומין שפוסלים בכהן - אם היו בה ולא ידע כשלקח אותה, זה מקח טעות. אבל גבי נדרים - אילו נדרים? אם היו בה כשהוא לקח אותה והוא לא ידע בהם, זה נקרא מקח טעות.
אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק: נדרה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין ושלא ללבוש בגדי צבעונין. אמר רבי זעירא...
[דף כז עמוד א]
כלי פשתן הדקין הבאים מבית שאין ככלי צבעונין הן. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מתניתא בשאמר לה: על מנת שאין עליך נדרים, אבל אם אמר: על מנת שאין עליך כל נדר, אפילו ב_מבנדרה שלא לאכל חרובין – נדר הוא והרי זה מקח טעות. ב_מגהלכה אצל הזקן והתיר לה – הרי זו מקודשת. ב_מדאצל הרופא וריפאה – אינה מקודשת. מה בין זקן ומה בין רופא? זקן עוקר את הנדר מעיקרו, רופא אינו מרפא אלא מיכן ולהבא. אית תניי תני: אפילו הלכה אצל הזקן והתיר לה אינה מקודשת שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. מתניתא שאמרה שאפילו אם הלכה לחכם והתיר לה אינה מקדשת ד°רבי אליעזר בן הורקנוס היא, דתני תמן המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר. °רבי מאיר אומר: נדר שצריך חכם לא יחזיר שלא יאמר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרש ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ו°רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. ואמר רבי אלעזר° בן פדת: לא אסרו זה. דבדין היה שנדר שהוא צריך חקירת חכם יחזיר שהרי לא יטען אילו הייתי יודע שחכם מתיר לא הייתי מגרש כיוון שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. מפני מה אסרו מפני נדר שאינו צריך חקירת חכם שיכול לטעון אילו ידעתי שאני יכול להפר את הנדר לא הייתי מגרש. נמצאו בה נדרים – אית תניי תני: מותרת להינשא בלא גט שהיה כאן מקח טעות והקידושין לא תפסו. אית תניי תני: אסורה להינשא בלא גט. הוון בעיי מימר: מאן דאמר מותרת להינשא בלא גט שאף אם חכם יכול להתיר, אדם לא רוצה שתתבזה אשתו בבית דיןולא היה נושא אותה, והוה זה מקח טעות – °רבי אליעזר בן הורקנוס, ומאן דאמר אסורה להינשא בלא גט – רבנין. ולא היא אלא כולה דרבנין, ומאן דאמר מותרת להינשא בלא גט – שמתוך שהיא יודעת שאם הולכת היא אצל הזקן והוא מתיר לה את נדרה והיא אינה הולכת, לפום כן מותרת להינשא בלא גט. ומאן דאמר אסורה להינשא בלא גט – שלא תלך אצל הזקן ויתיר לה את נדרה וקידושין חלין עליה למפרע, ונמצאו בניה באין לידי ממזירות. ב_מהלפום כן אסורה להינשא בלא גט. רבי שמעון בן לקיש° אמר: מתניתא שאמרה שאם כנסה סתם ונמצאו בה נדרים אין לה כתובה מדובר בשקידשה על תנאי וכנסה סתם, אבל אם קידשה סתם וכנסה סתם – יש לה כתובה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: אפילו קידשה סתם וכנסה סתם – אין לה כתובה. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ב_מווצריכה ממנו גט, אפילו קידשה על תניי וכנסה סתם. רבי זעירא° בעא קומי רבי מנא° בן יונה: קידשה סתם וגירשה מן האירוסין – מה אמר בה רבי שמעון בן לקיש°? האם דווקא בנשא אמרינן יש לה כתובה, דאמרינן שמשום חיבת חופה מחל על תנאו, אבל מן האירוסין מצי אמר אי אפשי באשה נדרנית, או כיון דקדשה סתם מחל ואפילו גרשה מן האירוסין יש לה כתובה? נישמעינה מן הדא דתנן: ב_מזהיו בה מומין ועודה בבית אביה שהיא עדין ארוסה – האב צריך להביא ראייה. הא אם לא הביא האב ראיה אין לה כתובה. מה חמית למימר מה ראיתה לומר בשקידשה סתם וגירשה מן האירוסין? אנן קיימין דילמא בשקדשה על תנאי. מן דבתרה דתנן: ב_מחבמה דברים אמורים במומין שבסתר, אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואין בשקדשה על תנאי, אף במומין שבגלוי טוען מכאן שאף בארוסה אם קדשה סתם ומצאו בה מומים אין לה כתובה. הא אמרין חברייא קומי רבי יוסה° אסי: אמור דבתרה אימא סיפא והיא פליגא על רבי שמעון בן לקיש°, דתנן: נכנסה לרשות הבעל – הבעל צריך להביא ראייה. הא אם הביא ראייה אין לה כתובה וכאן מדובר בשכנס. והרי לרבי שמעון בן לקיש° בכנס סתם יש לה כתובה לכן חייבים לומר שמדובר שהיה תנאי. אמר רבי כהן° בשם רבנין דקיסרין: מתניתא בשכנס ולא בעל. מה דאמר רבי שמעון בן לקיש° בשכנס ובעל – שאני אומר נתרצה לה בבעילה. תנן: שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. ב_מטהוסיפו עליהן באשה ריח הפה וריח הזיעה ושומא שאין בה שיער. אמר רבי חמא בר עוקבה° בשם רבי יוסי בן חנינה°: בשומה
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת קידושין, דף כז. נתחיל מהדף הקודם, ארבע שורות מהסוף. תחילת המשנה, פרק ב' הלכה א'.
תחילת המשנה: המקדש את האישה על מנת שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת. כנסה סתם ונמצא עליה נדרים תצא שלא בכתובה. זה מקח טעות. וכל המומים הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים. הבאת אמרה, גם במומין תנינא שאומרים הפוסלים בכהן הם - הם המומים שאם היו בה והוא לא ידע כשהוא לקח אותה אז זה מקח טעות. אבל לגבי נדרים לא נאמר בזה נדרים אם היו בה ולא ידע - כשלקח אותה אז זה מקח טעות. אז מה הנדרים האלה? אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון הצדק, כגון אם נדרה שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ושלא לבוש בגדי צבעוניים. אמר רבי זעירא כלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן ככלי צבעוניים הם. כן, גם כן, אם היו לה נדרים כאלה שלא תלבש אותם אז גם כן יכול להוציא אותה. זה נקרא מקח טעות.
אמר רבי יוסי: מתניתא בשאמר לה על מנת שאין עלייך נדרים, אבל אם אמר לה על מנת שאין עלייך כל נדר, אז אפילו נדרה שלא חרובין - נדר הוא - בדרך כלל לא אוכלים את זה, אבל מכיוון שנדרה - נדר הוא, והרי זה מקח טעות.
הלכה אצל הזקן והתיר לה - הרי זו מקודשת - אבל אם הלכה אצל רופא, הרי היא הייתה בעלת מומים והלכה אצל רופא וריפא אותה, אינה מקודשת. מה בין זקן מה בין רופא? זקן עוקר את הנדר מעיקרו - אז בעצם כאילו כשהוא קידש אותה כבר לא היה בה מומי הנדרים האלה, אבל רופא אינו מרפא אלא מיכן ולהבא. למה? והרי כשמתברר שכשהוא קידש אותה היה בה מומים, אז זה מקח טעות, היא לא מקודשת.
אית תניי תני: אפילו הלכה אצל הזקן והתיר לה אינה מקודשת. למה? כי אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. ואיתא גמר מתניתא, הברייתא שאומרת שאפילו אם הלכה לחכם ויתיר לה, אינה מקודשת - זה מתניתא ד°רבי אליעזר. דתני, למה - מוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר. כלומר אסור לו להחזיר אותה יותר.
רבי מאיר אומר: נדר שצריך חכם לא יחזיר שלא יאמר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרש ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. כלומר, אם היא הולכת להתחתן עם אדם אחר ויהיה לה ממנו ילדים ואחרי זה פתאום יגיד: אם הייתי יודע שחכם יכול להתיר את הנדר הזה לא הייתי מגרש אותך - ואז ממילא הייתה חוזרת להיות אשתו אוטומטית. אז הבנים ממזרים, לכן בעצם אסור להחזיר אותה. וגם ככה תיקנו שבעצם אומרים לו את זה בזמן הגירושין. תדע לך, אתה מגרש אותה עכשיו על מנת שאפילו אם תרצה אתה לא יכול להחזיר אותה יותר.
רבי אלעזר אומר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, אז ממילא הוא יכול להחזיר, כי הרי הוא לא יטען אף פעם טענה כזאת, כי הוא לא רוצה שאשתו תלך לבית דין. מה היה אומר רבי אלעזר? הוא אומר בדין היה שהוא צריך חקירת חכם - יחזיר, כי הרי הוא לא יכול לטעון: אילו הייתי יודע שחכם מתיר לא הייתי מגרש. הרי אדם לא רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. אבל מפני מה אסרו? מפני נדר שאינו צריך חכם, כלומר שהוא בעצמו יכול להפר אותו. שיכול לטעון: אם הייתי יודע שאני בעצמי יכול להפר את הנדר לא הייתי מגרש. אז כיוון שנדר כזה שהוא יכול להפר - אסור לו להחזיר, אז גם נדר שחכם יכול להתיר, גם אותו אסור להחזיר, גם לפי רבי אלעזר.
הנדר נדר - נמצאו בה נדרים. אז איתא ליתני מותרת להינשא בלא גט. למה? כי זה היה מקח טעות והקידושין לא תפסו בכלל, אז בעצם לא צריך גט. ותניי תני: אסורה להינשא בלא גט. הוון בעיי מימר - חשבו לומר שמאן דאמר מותרת בלא גט זה רבי אלעזר, כי הוא סובר שגם אם חכם יכול להתיר, אדם לא רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, אז הוא לא ינשא אותה בכלל, אז זה מקח טעות. אבל מאן דאמר שאסורה להינשא בלא גט זה רבנן כמו רבי מאיר.
ולא היא, אלא כולה רבנין. מאן דאמר מותרת להינשא בלא גט - שמתוך שהיא יודעת שאם הולכת היא אצל הזקן והוא מתיר לה את נדרה אינה הולכת, לפום כן מותרת להינשא בלא גט. אז בעצם אנחנו אומרים: היא לא רוצה את הנישואים האלה. יש בה מום, יש בה נדר, היא יכולה ללכת לחכם להתיר אותה - היא לא הולכת. אז בעצם היא גם לא תלך בעתיד, אז לכן אין מקום, לא צריך הגט, לא צריך כלום.
מאן דאמר אסורה להינשא בלא גט - שלא תלך אצל הזקן ויתיר לה את נדרה וקידושין חלין עליה למפרע, ונמצאו בניה באין לידי ממזירות. לפום כן אסורה להינשא בלא גט - כמו שאמרנו, וכשהוא נותן לה גט אז גם מתנים איתו שיידע שהוא לא יכול להחזיר אותה.
רבי שמעון בן לקיש אמר: מתניתא שאמרה שאם קנה אותה סתם ונמצאו בה נדרים אז אין לה כתובה - זה מדובר בשקידשה על תנאי וכנסה סתם. אבל אם קידשה סתם וכנסה סתם - יש לה כתובה. רבי יוחנן אמר: אפילו קידשה סתם וכנסה סתם - אין לה כתובה. רבי חייה בשם רבי יוחנן: וצריכה ממנו גט, אפילו קידשה על תנאי וכנסה סתם, גם צריכה גט.
רבי זעירא בעא קומי רבי מנא: קידשה סתם וגירשה מן האירוסין - מה אמר בה רבי שמעון בן לקיש? האם דווקא אם נשא אותה אומרים שיש לה כתובה, כי אומרים שמתוך חיבת חופה הוא מוחל? אבל מן האירוסין - מה? נישמעינה מן הדא: היו בה מומין ועודה בבית אביה - האב צריך להביא ראייה. כלומר עדיין ארוסה היא בבית אביה, האב צריך להביא ראייה שהמומים האלה נוצרו אחרי שהיא התארסה. הא אם הביא... - משמע שאם לא הביא ראייה אין לה כתובה. אז רואים מכאן שבעצם אין כתובה.
מה חמית למימר בשקידשה סתם וגירשה מן האירוסין? - מי אמר שמדובר פה בקידש סתם? אולי הוא קידש על תנאי, אז לכן אין לה כתובה. אבל אם קידש סתם - אולי כן יש לה כתובה. אז אתה אומר: מן דבתרה - מהמשך הברייתא נוכל לדעת, שהרי תנן: במה דברים אמורים במומין שבסתר, אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון. עכשיו, אם תגיד שמדובר בקידש על תנאי, אז למה במומים שבגלוי לא יכול לטעון? אף מומין שבגלוי - אפילו מום שבגלוי תצא בלי כתובה. אז רואים מכאן שגם בארוסה, אם קידש אותה סתם ומצא בה מומין, אין לה כתובה.
אמרין חברייא קומי רבי יוסה: אמור דבתרה פליגא על רבי שמעון בן לקיש - מהמשך הברייתא תראה שהיא חולקת על רבי שמעון, כי תנן: נכנסה לרשות הבעל - הבעל צריך להביא ראייה. משמע מכאן שאם הבעל הביא ראייה אין לה כתובה. וכאן הרי מדובר שקידש סתם, והרי רבי שמעון בן לקיש אומר שאם קידש סתם יש לה כתובה, כי מסתמא הוא מוחל.
אמר רבי כהן בשם רבנין דקיסרין: מתניתא בשכנס ולא בעל. מה דאמר רבי שמעון בן לקיש בשכנס ובעל - אני אומר נתרצה בבעילה. כלומר חיבת בעילה - זה מה שגורם למחילה. לפי רבי שמעון בן לקיש זה בעצם על זה הוא מוחל. אז לכן פה מובא שהוא קידש ולא בעל, ולכן אם הוא מביא ראיה שהמומים באו לאחר שקידש אותה - אין לה כתובה. אבל אם הוא בעל אותה אז הוא מסתמא מוחל.
[דף כז עמוד ב]
בעור הפנים שנו. והתנינן: במה דברים אמורים במומין שבסתר, אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון – וזו לא מן המומים שבגלוי הוא. ב_נתיפתר בההיא דמטמרה לה תחות קלוסיתה שהחביאה מתחת למטפחת דראשה. תני: ב_נאשומא שיש לה שיער בין גדולה בין קטנה בין בגוף בין בפנים – הרי זה מום. ושאין בה שיער בפנים – מום, בגוף אינה מום. במה דברים אמורים בשומה קטנה, אבל בגדולה בין בגוף בין בפנים – הרי זה מום. עד כמה היא גדולה? °רבן שמעון בן גמליאל אומר: ב_נבעד כאיסר האיטלקי. אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי חנינה°: כגון הדין דינרא קורדיינא שיעורו כחצי זהוב ואם היה בו שיער אפילו כל שהוא. אמר רבי רדיפה°. אמר רבי יונה°. רבי ירמיה° שאל: אשה קרחת ושיטה של שיער מקפת מאוזן לאוזן מי הוה מום? בעיי מישמעינה מן הדא דתנן: הוסיפו עליהן באשה ריח הפה וריח הזיעה ושומא שאין בה שיער, ולא אדכרון קרחה. סברין מימר שאינה מום. כי אתא רבי שמואל בריה דרבי יוסה בי רבי בון° אמר בשם רבי ניסא°: מום הוא. ולא נמנה במשנה כוון שבמשנה לא אתינן מיתני אלא דבר שהוא כעור בזה ובזה גם באיש וגם באשה – מום בזה מום בזה. אבל דבר שהוא נויי בזה לאו דווקא נוי אלא שאינו כעור באיש וכעור בזה, כגון הדא קרחתה – אף על גב דהוא מום לא תנינתה. תדע לך שהיא כן: הרי זקן – הרי נויי באיש ומום באשה, ולא תנינן יתר עליהם באשה זקן. הרי דדים – הרי נויי באשה ומום באיש, ולא תנינתה יתר עליהם באיש דדים.
מתני':
ב_נגהמקדש שתי נשים בשוה פרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה, ב_נדאף על פי ששילח סבלונות לאחר מיכן – אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שילח. ב_נהוכן קטן שקידש.
גמ': תני: וכולן שבעלו קנו שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וגמר ובעל לשם קידושין. °רבי שמעון בן יוחאי ב°רבי יהודה בר עילאי אומר משום °רבי שמעון בן יוחאי: וכולן שבעלו לא קנו, שלא היתה בעילתו אלא לשום קידושין הראשונים. אם קנו? אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: למאן דאמר וכולן שבעלו קנו קנו לחומרין. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כל תניי שהוא מעשה מתחילתו שלא הקדים תנאי למעשה כמו בבני גד וראובן מקודשת לחומרין. רבי מנא° בן יונה בעא קומי רב יודן°: מאן תנא ב_נוכל תנאי שהוא מעשה מתחילתו תנייו בטל – דלא כ°רבי שמעון בן יוחאי דאמר וכולן שבעלו לא קנו, שלא הייתה בעילה אלא על דעת קידושים הראשונים. משמע שאלמלה הטעם הזה היתה מקודשת אף שקדם שבעל לא פירש את תנאו, והרי זה כמעשה קדם לתנאי? אמר רבי יודן° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מקודשת לחומרין. היך עבידא מעשה קודם לתנאי אמר לה: הרי אני מקדשך בבעילה על מנת שירדו גשמים – ירדו גשמים מקודשת לחומרין, ואם לאו אינה מקודשת. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ב_נז אף המקדש במלוה מקודשת לחומרין. ובקרקעות לא קנה במלוה אף שקרקע נקנת בכסף. והקונה מטלטלין במלוה אם חזר בו אין מוסרין אותו למי שפרע. ביקש להעמיד לו מקחו האם נחשב שהמטלטלין קנויים לו? נישמעינה מן הדא דתנן: איזהו נשך ואיזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח הימנו חיטים בדינר זהב עשרים וחמישה דינרי כסף הכור וכן השער עמדו חיטים בשלושים דינר כסף אמר לו: תן לי חיטים שאני מוכרן ולוקח בהן יין. אמר לו: חיטיך עשויות עלי בשלושים דינר והרי לך אצלי בהן יין. ויין אין לו אסור משום ריבית. הא אם יש לו יין הרי זה חייב כי יש כאן מקח גמור ואין כאן ריבית וכן לעניין קניה אם יש לו נקנה הדבר לקונה וחייב לתת לו. וכן תני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי: אם יש לו יין חייב ליתן לו למרות שקנה במלווה משמע שהמטלטלין נקנים במלוה. רבי שמואל בר רב יצחק° שלח אמר לתמן: הוון ידעין דהורי רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: קידושי מלוה לחומרין, ובאיש היה רע בעניו לרבי זעירא°.
ואת אמרת למדנו משנה: שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. הוסיפו עליהן באשה ריח הפה וריח הזיעה ושומא שאין בה שיער. אמר רבי חמא בר עוקבה בשם רבי יוסי בן חנינה: בעור הפנים שנו. והתנינן: במה דברים אמורים במומין שבסתר, אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון - והרי שומה שבפנים זה דבר שבגלוי, אז הוא לא יכול לטעון! איך אתה אומר שיכול לטעון? מה זה תיפתר? בההיא דמטמרה לה תחות דראשה - כלומר שהאישה יכלה להסתיר את זה מתחת למטפחת הראש. אז למרות שזה בפנים היא הסתירה את זה, לכן הוא לא ראה את זה.
תני: שומא שיש שיער- שומה שיש בה שיער, בין גדולה בין קטנה בין בגוף בין בפנים - הרי זה מום. ושאין בה שיער בפנים - מום, בגוף אינה מום. במה דברים אמורים - בשומה קטנה, אבל בגדולה בין בגוף בין בפנים - הרי זה מום. שואלת: עד כמה היא גדולה? מה זה נקרא גדולה? רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כאיסר האיטלקי. אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינה: כגון הדין קורדיינא שיעורו כחצי זהוב - הוא בעצם נותן מטבע שכולם הכירו אז. עכשיו, אם היה בו שיער כלשהו - כמו שאמרנו, כחצי דינר זה אם אין בו שיער.
רבי רדיפה. רבי יונה. רבי ירמיה שאל: אשה קרחת ושיטה של שיער מקפת מאוזן לאוזן - מהו? בעיי מישמעינה מן הדא: הוסיפו עליהן באשה ריח הפה וריח הזיעה ושומא שאין בה שיער - ולא אדכרון קרחה. לא הזכירו קרחת. אז כנראה סוברים שאין זה מום. אתא רבי שמואל בריה דרבי יוסה בי רבי בון בשם רבי ניסא: מום הוא. ולא שנה במשנה, כיוון שלא אתינן מיתני אלא דבר שהוא כעור בזה ובזה - מום בזה מום בזה. כלומר גם באיש וגם באישה זה דבר כעור, וזה מום גם באיש וגם באישה. אבל דבר שהוא נויי בזה בזה - כלומר שהוא לא כעור, קרחת בגבר זה לא כעור, כגון הדא קרחתה - אף על גב דהוא מום לא תנינתה.
תדע לך שהיא כן: הרי זקן - הרי נויי באיש ומום באשה, ולא תנינן יתר עליהם באשה זקן. הרי דדים - הרי נויי באשה ומום באיש, ולא תנינתה יתר עליהם באיש דדים.
מתני': המקדש שתי נשים בשוה פרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה, אף על פי ששילח סבלונות לאחר מיכן - אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שילח. כלומר כל מה שהוא שלח זה על דעת הקידושין הראשונים - הוא חושב שהיא אשתו, אבל היא לא. וכן קטן שקידש.
גמ': תני: וכולן שבעלו קנו - כיוון שאין אדם עושה בעילתו בלא זנות, אז מסתמא הוא גמר וביטל את הקידושין. רבי שמעון ב°רבי יהודה אומר משום רבי שמעון: וכולן שבעלו לא קנו, שלא היתה בעילתו אלא לשום קידושין הראשונים. כלומר מי שמקדש נשים בשווה פרוטה או אישה אחת בפחות משווה פרוטה, אז הוא קטן, אז אפילו יום אחרי זה בעל אותה - לא קידש אותה, כיוון שאני אומר שעל דעת הקידושין הראשונים הוא בועל.
אם קנו? רבי חייה בשם רבי יוחנן: קנו לחומרין. זה לא לגמרי קנו, הוא חייב לבצע קידושין מחדש, אבל לחומרא הוא חשב שקנה. כלומר שאם עם אדם אחר יקדש אותה, לא יפסלו הקידושין - היא תצטרך גט משניהם.
רבי חייה בשם רבי יוחנן: כל תניי שהוא מעשה מתחילתו מקודשת לחומרין. כלומר אם הוא לא הקדים את התנאי למעשה, כמו בבני גד ובני ראובן, אז מקודשת לחומרין. רבי מנא בעא קומי רב יודן: מאן תנא כל תנאי שהוא מעשה מתחילתו תנייו בטל - דלא כרבי שמעון? - הרי רבי שמעון בר יהודה אמר וכולן שבעלו לא קנו, כיוון שלא הייתה בעילה אלא על דעת קידושין הראשונים. משמע שזו הסיבה היחידה שזה לא תופס - משמע שלמעלה מהטעם הזה הייתה מקודשת, למרות שבעצם המעשה קדם לתנאי. אבל רבי חייא סובר שזה מקודשת לחומרא.
רבי יודן בשם רבי יוחנן: מקודשת לחומרין. היך עבידא - איך יש ביטול של מעשה קודם תנאי? הרי אני מקדשך בבעילה על מנת שירדו גשמים - ירדו גשמים מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.
רבי חייה בשם רבי יוחנן: מלוה לחומרין, ובקרקעות לא קנה. ואם קנה מטלטלין במלווה, אז אם חוזר בו, אין מוסרין אותו למי שפרע. אנחנו יודעים שאדם שקונה וחוזר בו מעמידים אותו ממי שפרע, אבל אם קנה מטלטלין במלווה אז אם חוזר בו לא מעמידים אותו ממי שפרע. ביקש להעמיד לו מקחו? - כלומר האם כן רוצים שהמכר יתקיים, האם זה נחשב כאילו שהמטלטלין קנויים לו?
נישמעינה מן הדא - שיש איסור ריבית - המרבה בפירות כיצד? לקח ממנו חיטים בדינר זהב, כלומר עשרים וחמישה דינרי כסף, וזה היה השער, זה היה המחיר הרגיל, ועמדו חיטים בשלושים - כלומר התייקרו ששווים שלושים דינר כסף. אמר לו: תן לי חיטים שאני מוכרן ולוקח יין. אמר לו: הרי חיטיך אצלי בשלושים דינר, תשאיר אתה את החוב, כאילו שהבאתי לך את החיטים וקניתי ממך אותם בשלושים דינר, ויש לך עכשיו שלושים דינר ותקנה ממני חביות של יין בשלושים דינר, והרי לך אצלי בהן יין. ויין אין לו - אסור משום ריבית. משמע מכאן שאם יש לו יין הרי זה חייב - כי יש כאן מכר גמור ואין כאן ריבית, למרות שבעצם הוא קונה בחוב במלווה. וכן עניין קניין - אם יש לו, נקנה הדבר לקונה וחייב לתת לו. תני רבי חייא: אם יש לו יין חייב ליתן לו - למרות שבעצם הוא קנה במלווה, משמע שמטלטלין קנה אם יש לו.
רבי שמואל בר רב יצחק שלח אמר לתמן: הוון ידעין דהורי רבי חייה בשם רבי יוחנן: קידושי מלוה לחומרין - כלומר אם אדם מקדש במלווה אז היא נשואה לחומרא, משמע שאם אחר תופס מקדש אותה, אז זה קידושין וגם קידושין - היא צריכה גט משניהם.
ובאיש לרבי זעירא - שאלו: למה בעיקר רבי זעירא? שמא בגלל שהיו אורי מחמירין והוא חשש עליהם? אמר רבי יוסף ברבי בון: הפוך, יפה עשה רבי ישמעאל ברבי יצחק שאמר להם שזה חומרא, כי פעמים בכולה עבדי הגין - לפעמים יוצא שזה דווקא כולה מה שהם יעשו. לכן הוא החמיר עליהם, כי עכשיו שהוא העמיד קידושי מלווה בחומרא, אז אם בא אחר וקידשה - תפסו בה גם הקידושין של השני, וחייבת גט גם מהשני.
אמר רבי דן ברבי חנן: קידש ערווה ושאינה ערווה כאחת - כלומר קידש שתי נשים, אחת ערווה עליו ואחת שאינה ערווה עליו, בבת אחת באותה מטבע - אז תופס על שאינה ערווה. ולא אומרים שכיוון שלא חל על הערווה אז גם לא יחול על שאינה ערווה, אלא תופס על שאינה ערווה.
[דף כח עמוד א]
למה? בגין דהוון מחמרין והוא קליל עליהון שהיו אומרים קידושי מלוה תופסים לגמרי, וחשש שמא יבואו לידי כך שיקלו לגמרי בקידושי מלוה. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: יפה עשה רבי שמואל בר רב יצחק שאמר להם שזו חומרה דפעמים בקולא הוון נהיגין ואחמר עליהון שעכשיו שהעמיד קידושי מלוה בחומרה אם בא אחר וקידשה תפשו בה קידושין וחייבת גט משני. אמר רבי יודן בי רבי חנן°: קידש ערוה ושאינה ערוה כאחת – תופש את שאינה ערוה ולא אומרים דכיוון שלא חל על הערווה לא יחול אף על שאינה ערווה.
מתני':
ב_נחהמקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת – אינן מקודשות. ב_נטומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאינים – משלהם היתה ושל שביעית היתה – ואמר: הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו, וקיבלתה אחת מהן על ידי כולם. ואמרו חכמים: אין האחיות מקודשות.
גמ': אמר רבי חייה בר אבא°: את שמע מינא חמש, את שמע מינא שחמש נשים מתקדשות כאחת, ב_ס ושהאשה מקבלת קידושיה וקידושי חבירתה, ומקדשין בגזילה, ב_סאומקדשין בפירות עבירה, ב_סבואין קידושין תופסין בעריות. אמר רבי אלעזר° בן פדת: באחיות לא קידש דכל שאינו בזה אחר זה אף בבת אחת אינו, ובחטאות אם הפריש שני קרבנות על חטא אחד והקריב את שניהם כיפר. היך עבידא? שחט שתי חטאות לשם חטא אחד – המזבח בורר את הראוי לו, ב_סג ושתיהן אסורות באכילה. שחט שני אשמות לשם אשם אחד – המזבח בורר את הראוי לו, ושניהן אסורין באכילה. אמר רבי זעירא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שחט את הראשון שלא לשמו דפסול בחטאת ואת השני לשמו – כיפר בשני ומכיון שכיפר בשני יצא הראשון מתורת חטאת למפרע וכשר שלא לשמו כשאר זבחים. נמצא שאין הראשון שלא לשמו כשר אלא מכח שמו הבא אחריו. אבל שחט את הראשון לשמו אף ששחט אחר כך את השני שלא לשמו גם הראשון נאסר כיוון שבזמן ששחט את הראשון גם השני עמד לאותה חטאת. ואף שאחר כך שחט את השני שלא לשמו אינו מוכשר למפרע. תני: שני כבשי עצרת ושני שעירי ראש השנה – אם כיפר הראשון
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת קידושין, דף כ"ח. נתחיל מהמשנה פרק ב' הלכה ו'. אומרת המשנה: המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות. ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים - משלהם הייתה ושל שביעית הייתה, ואמר: הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו, וקיבלתה אחת מהן על ידי כולם. ואמרו חכמים: אין האחיות מקודשות.
אמר רבי חייא בר אבא: את שמע מינא חמש - לומדים פה חמש הלכות. את שמע מינא שחמש נשים מתקדשות כאחת, ושהאשה מקבלת קידושיה וקידושי חברתה. כלומר אחת קיבלה בשביל כולם. ומקדשים בגזלה, כי הרי שלהם הייתה, ומקדשים בפירות עבירה, כי זה היה פירות שביעית. עכשיו, ואין קידושין תופסין בעריות. כן, כי אמרנו שהאחיות לא התקדשו - סימן שלא מקדשים עריות, שזה לא תופס בעריות.
אמר רבי אלעזר: באחיות לא קידש. כיוון שכל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו. כלומר, כיוון שהוא לא יכול לקדש שתי אחיות אחת אחרי השנייה, אז גם ביחד הוא לא יכול. ובחטאות כיפר - אם מפרישין שתי קורבנות על חטא אחד והכשיר את שניהם, אז כיפר.
שואלת הגמרא: היך עבידא? איך מדובר שהוא הביא שתי חטאות על חטא אחד? אם הוא שחט שתי חטאות לשם אחד, אז המזבח בורר את הראוי לו, ושתיהן אסורות באכילה. שאם הוא שחט שני אשמות לשם אשם אחד, אז גם כאן המזבח בורר את הראוי לו, ושניהן אסורין באכילה.
רבי זעירא בשם רבי יוחנן: אם הוא שחט את הראשון שלא לשמו - הרי לא לשמו פסול בחטאת. אז אם הוא שחט הראשון שלא לשמו ואת השני לשמו, אז כיפר בשני. וכיוון שהוא כיפר בשני, אז הראשון בעצם התברר שהוא בכלל לא היה חטאת - התברר למפרע שהוא יצא מדין חטאת והוא כשר שלא לשמו כמו כל שאר הזבחים. נמצא בעצם שכיפר הראשון שלא לשמו כשר, אלא מכח שמו הבא אחריו.
אבל אם הוא שחט את הראשון לשמו, אז גם אם הוא שחט אחר כך את השני שלא לשמו, אז שניהם אסורים - גם הראשון נאסר. אבל כיוון שבזמן שהוא שחט את הראשון, אז גם השני הרי עמד לאותה חטאת - למרות שאחר כך הוא שחט את השני שלא לשמו והשני פסול, זה לא מכשיר את הראשון למפרע.
[דף כח עמוד ב]
על מה שני מכפר? על טומאה שאירעה בין זה לזה וזה לא שיך גבי חטאת ואשם שצריך להתודות. ובפסחים אם הקריב שני פסחים שניהם אסורים באכילה ולא כיפר, שאין הפסח בא אלא לאכילת בשר, ודלא כ°רבי נתן, ד°רבי נתן אמר: יוצאין בזריקה בלא אכילה.
מתני':
ב_סדהמקדש בחלקו מקדשי הקדשים ומקדשים קלים – אינה מקודשת. ב_סהממעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קידש – דברי °רבי מאיר. °רבי יהודה בר עילאי אומר: מזיד קידש, שוגג לא קידש. ובהקדש מזיד קידש, שוגג לא קידש – דברי °רבי מאיר. °רבי יהודה בר עילאי אומר: ב_סושוגג קידש כיוון שבשוגג מעל ויוצא לחולין הרי זה כשלו, מזיד לא קידש.
גמ': תנן: המקדש בחלקו מקדשי הקדשים ומקדשים קלים אינה מקודשת. רבי אלעזר° בן פדת אמר: דברי הכל שרק במעשר שני חלקו אבל קדשים קלים אף רבי יהודה בר עילאי מודה דממון גבוה הוא ומשלחן גבוה כזכו. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: במחלוקת. °רבי מאיר אומר: אינה מקודשת. ו°רבי יהודה בר עילאי אומר: מקודשת והמשנה בשיטת רבי מאיר. תמן תנינן: מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי ולא בעל מום חי ושחוט, ואין מקדשין בו את האישה דהוה כמכר ובהמת מעשר אסורה במכר שנאמר בה לא ימכר ולא יגאל. ב_סזהבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה. אמר רבי יהודה בן פזי° בשם רבי יהושע בן לוי°: מה שאמרה הבריתא שהבכור מוכרין אותו תמים חי זה דווקא חי אבל שחוט אסור למכור דממון גבוה הוא. ואמר רבי יהודה בר פזי°: °רבי מאיר יליף כל הקדשין מן מעשר בהמה – מה מעשר בהמה אין מקדשין בו את האשה, אף כל הקדשים אין מקדשין בהן את האשה כמו שנאמר במשנה המקדש בחלקו מקדשי הקדשים ומקדשים קלים, אינה מקודשת. °רבי יהודה בר עילאי יליף כל הקדשים מן הבכור – מה הבכור מקדשין בו את האשה, אף כל הקדשים מקדשין בהן את האשה והוא חולק על המשנה כמו שאמר רבי יוחנן בר נפחא וסובר שהמקדש בחלקו מקדשי הקדשים ומקדשים קלים מקודשת. מחלפה שיטתיה דרבי יהודה בן פזי°. תמן כשבא להסביר את מחלוקתם הוא אמר ש°רבי יהודה בר עילאי לומד הכל מבכור ולכן מקדש בחלקו מקדשים קלים מקדשת משמע שהבכור מקדשים בו בין חי בין שחוט שהרי חלקו בקדשים קלים זה קרבן שחוט, והכא הוא אמר: חי ולא שחוט. תמן בשם גרמיה, ברם הכא בשם רבי יהושע בן לוי° שאסר. אפילו תימר כאן וכאן בשם גרמיה – במקדש בחיים ומה שנאמר בחלקו הכוונה בראוי ליפול לו מבהמה זו לאחר שחיטה. מה טעמא? דרבי יהושע בן לוי° דאמר חי ולא שחוט דכתיב גבי בכורות (במדבר קרח יח יח) "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה" – הוקש בכור לחזה ושוק. מה חזה ושוק אין מקדשים בו את האישה שהרי זכה משולחן גבוה אף הבכור לאחר שחיטה אין מקדשים בו. מה טעמא? דרבי יהודה בן פזי° שמתיר דכתיב: "יהיה לך" – אפילו לאחר שחיטה. מה מקיים רבי יהושע בן לוי°: "יהיה לך"? ריבה לו הוייה אחרת שלא מקישים לחזה ושוק של תודה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד אלא מקישים לשלמים ב_סחשיהא הכל נאכל לשני ימים ולילה אחד.
תניא נתנו בברייתא שני כבשי עצרת ושני שעירי ראשי חודשים - אם כיפר הראשון על מה השני מכפר? הרי שתיהם באים לאותו דבר, טומאת מקדש וקודשיו. אז אם הראשון כיפר, אז מה השני בא לכפר? אז תניא: אמר על טומאה שאירעה בין זה לזה. עכשיו זה שייך - יכול היה להגיד אולי גם פה, אם מביא שתי חטאות, אז אולי אחד יכפר על החטא והשני על חטא שבא בינתיים. פה אתה לא יכול להגיד דבר כזה, כי הרי חטאת ואשם צריך להתוודות, להגיד מה החטא - הוא לא יכול סתם להביא אותם.
ובפסחים לא כיפר - אם אדם מקריב שני פסחים, שניהם אסורים באכילה והוא לא כיפר. למה? כיוון ששאין הפסח בא אלא לאכילת בשר - כלומר אם הוא לא יכול לאכול אותם, ממילא זה לא מכפר. ודלא כרבי נתן, דרבי נתן אמר: יוצאין בזריקה בלא אכילה. כלומר לפי רבי נתן אפילו אם מראש יודעים שאת הקורבן הזה לא יאכלו, גם יוצאים ידי חובת קורבן פסח.
פרק ב' הלכה ז'. אומרת המשנה: המקדש בחלקו מקדשי הקדשים ומקדשים קלים אינה מקודשת. אם הוא מתקדש ממעשר שני, אז בין שוגג בין מזיד לא קידש - דברי רבי מאיר. כן, כי הוא סובר זה ממון גבוה. רבי יהודה אומר: מזיד קידש, שוגג לא קידש. ובהקדש מזיד קידש, שוגג לא קידש - דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר: שוגג קידש, מזיד לא קידש. למה? כיוון שבשוגג, ברגע שהוא מקדש בזה הוא מועל, יוצא לחולין - כאילו שלו, לכן קידש. לכן סובר רבי יהודה ששוגג קידש דווקא, במזיד לא קידש.
רבי אלעזר אמר: דברי הכל. כלומר כל המחלוקת זה רק לגבי מעשר שני - האם זה ממון גבוה או לא. אבל בקודשים קלים גם רבי יהודה מודה שזה ממון גבוה, אז ממילא לא יכול לקדש בזה. רבי יוחנן אמר: לא, במחלוקת - רבי מאיר אומר: אינה מקודשת, רבי יהודה אומר מקודשת. והמשנה בעצם שאמרה אינה מקודשת - זה דעת רבי מאיר.
תמן תנינן: מעשר בהמה אין מוכרים אותו תמים חי ולא בעל מום חי ושחוט, ואין מקדשים בו את האישה. למה? כי בעצם קידוש אישה זה כמו מכר, והרי בהמת מעשר אסורה במכר, שנאמר בו לא ימכר ולא יגאל. אבל הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה. גם פה זה גרסה טיפה שונה מאשר בבבלי, כי כותב שבכור מוכרים אותו תמים חי, ושחוט.
רבי יהודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי: מה שהברייתא אמרה שהבכור מוכרים אותו תמים חי, זה דווקא חי - חי שחוט - אבל שחוט אסור למכור. למה? כיוון ששחוט זה כבר ממון גבוה.
ואמר רבי יהודה בר פזי: רבי מאיר יליף כל הקדשין מן מעשר בהמה - מה מעשר בהמה אין מקדשין בו את האשה, אף כל הקודשים אין מקדשין בהן את האשה. זה בדיוק מה שכתוב במשנה, שהמקדש בחלקו מקדשי קודשים וקודשים קלים אינה מקודשת - זה דעת רבי מאיר. ורבי יהודה יליף כל הקדשים מן הבכור - מה הבכור מקדשין בו את האשה, אף כל הקדשים מקדשין בהן את האשה. הוא בעצם חולק על המשנה, כמו שאמר רבי יוחנן, והוא סובר שהמקדש בחלקו מקדשי קודשים וקודשים קלים - מקודשת.
שואלת הגמרא: מחלפה שיטתיה דרבי יהודה בן פזי? תמן, כשהוא בא להסביר את המחלוקת, הוא אומר שרבי יהודה לומד הכל מבכור, ולכן מי שמקדש בחלקו קודשים קלים מקודשת לפי רבי יהודה - ממש כמו שהבכור מקדשים בו בין חי בין שחוט, שהרי מה זה חלקו בקודשים קלים? זה קורבן שחוט. וכאן הוא אומר שדווקא חי ולא שחוט, שמותר למכור את הבכור דווקא חי ולא שחוט. אז אתה רואה תמן בשם גרמיה - פירשה רבי יהושע בן לוי כמו שהוא עצמו סובר שבין חי בין שחוט. ברם הכא בשם רבי יהושע בן לוי - סובר שדווקא חי ולא שחוט.
אפילו תימר כאן וכאן בשם גרמיה - אני יכול להגיד ששתיהן, גם פה וגם שם, זה בשם עצמו. במקדש בחיים - מדובר במקדש בחיים, שהקורבן עצמו חי ובבכור חי, מה שאני אומר ליפול לו לאחר שחיטה - הכוונה בראוי ליפול לו. לפי דעתו רק חי אפשר לקדש בו, אז מה זה מה שכתוב שהוא מקדש בין חי בין שחוט? הכוונה שעדיין חי הוא מקדש בחלק שיבוא לו אחרי השחיטה, אבל עדיין הבהמה חיה.
מה טעמא דרבי יהושע בן לוי? דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה - אז הוא מקיש בכור לחזה ושוק. מה חזה ושוק? אינם מקדשים בו את האישה, כי הרי זה חלב ושומן גבוה. אז גם בכור לאחר שחיטה לא מקדשים בו.
מה טעמא דרבי יהודה בן פזי? דכתיב לך - הוא אומר לך אפילו לאחר שחיטה. מה מקיים רבי יהושע בן לוי "לך"? אז אמר: ריבה לו הוייה אחרת - לא מקישים לחזה ושוק של תודה שאינה נאכלת אלא יום אחד, אלא מקישים לשלמים, שיהא הכל נאכל לשני ימים ולילה אחד. כן, זה בעצם הכוונה - לך זה בא לרבות הוייה אחרת, שלא תקיש את זה לחזה ושוק של תודה, אלא של שלמים שהם נאכלים לשני ימים ולילה אחד.
[דף כט עמוד א]
תמן תנינן: ב_סטחלת עם הארץ והמדומע והלקוח בכסף מעשר ושירי מנחות פטורין מן הדמאי. וכולן כל השנוים במשנתנו אף שמצד הדין הם פטורים שקרא שם לתרומת מעשר או למעשר שני שלהם שהפריש בכל זאת – מה שעשה עשוי. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא ניחא, על דעתיה דרבי הושעיא° שסובר שאימת קדשים על עם הארץ והוא כבר הפריש מתוקנין הן ואת אמרת הכן והרי הוא הפריש מדבר שפטור, ולמה שיהיה למה שהפריש שם מעשרות תיקנו שאם קרא שם מה שעשה עשוי, מפני אחד שאינו מתקן שאין אימת קדשים עליו. תני נמי הכי: וכולן שקרא שם לתרומת מעשר או למעשר שני שלהן מה שעשה עשוי מפני אחד שאינו מתקן. תנן: הלקוח בכסף מעשר פטור מן הדמאי. רבי בון בר חייה° בעי קומי רבי זעירא°: עד כדון בכסף מעשר של ודאי שאני אומר אימת קדשים על עם הארץ וודאי תקנם, אבל האם הדין הזה נאמר אפילו בלקוח בכסף מעשר שני של דמאי, או שבכסף מעשר של דמאי אין אימת קדשים עליו לפי שהוא מחזיק אותם ככסף חולין? תני: וכולן שקרא שם לתרומת מעשר או למעשר שני שלהן מה שעשה עשוי. אמר רבי אלעזר° בן פדת: חוץ משירי מנחות דכיון שהם קדשי מזבח והכהן זוכה משולחן גבוה ואינם שלו, לכן אם קרא לשיירי המנחה שם תרומה לא עשה כלום. רבי ירמיה° אמר: אף בשאר יש אחד שהוא במחלוקת הכוונה למעשר שני. רבי יוסי° בר זבידא בעי: היידו איזה מחלוקת? דמה אנן קיימין? אם הכוונה למחלוקת בין °רבי מאיר ל°רבי יהודה בר עילאי, אין כ°רבי מאיר שסובר שמעשר שני ממון גבוה – היא מעשר שני, היא שירי מנחות, בשניהם לא עשה ולא כלום. אין כ°רבי יהודא שסובר שמעשר שני זה ממון בעלים ולכן – מה שעשה עשוי אף בשיירי מנחות צריך להיות מה שעשה עשוי שאף הם ממון בעלים לשיטתו ולמה אמר רבי ירמיה° שבמנחות כולם מסכימים שלא עשה כלום ואילו במעשר שני תלוי במחלוקת? אמר רבי מנא° בן יונה: אזלית הלכתי לקסרין ושמעית חזקיה° יתיב ומתני: המקדש בחלקו בקדשי קדשים או בקדשים קלים – אינה מקודשת דממון גבוה הוא. רבי אלעזר° בן פדת אומר: דברי הכל היא שרק לגבי מעשר שני °רבי יהודה בר עילאי חולק אבל בקדשי מזבח אף °רבי יהודה בר עילאי מודה דכהנים משלחן גבוה כזכו. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: במחלוקת של °רבי יהודה בר עילאי אף בקדשי מזבח אחר שהכהן זוכה בהם הרי הם ממונו. ואמרית לחזקיה°: מי מאן ממי שמעת הדא מילתא דבר זה? ואמר לי: מן רבי ירמיה°. ואמרית: יאות ז ה נכון כי עכשיו הכל מתברר. רבי ירמיה° דהוא שמע הדא דרבי אלעזר° בן פדת דאמר המקדש בחלקו בבשר קדשים אינה מקודשת דברי הכל היא שאף °רבי יהודה בר עילאי מודה שכהנים בקדשי מזבח משולחן גבוה כזכו הוא דאמר שבשיירי המנחות לדעת כולם לא עשה כלום ורק הלקוח בכסף מעשר שני במחלוקת. רבי יוסי° בר זבידא דלא שמיע ליה הא דאמר את מה שאמר רבי אלעזר° בן פדת הוא דאמר: היידה מחלוקת הוא ששאל איזה מחלוקת? שהרי אין כ°רבי מאיר – היא מעשר שני, היא שירי מנחות, בשניהם הדין צריך להיות שלא עשה ולא כלום. אין כ°רבי יהודא בין בשירי המנחות בין במעשר שני הדין צריך להיות שמה שעשה עשוי ולמה אמר רבי ירמיה° שבמנחות כולם מסכימים שלא עשה כלום ואילו במעשר שני תלוי במחלוקת? כד דמך כשמת °רבי מאיר גזר °רבי יהודה בר עילאי ואמר: אל ייכנסו תלמידיו של °רבי מאיר כאן. דחק °סומכוס ועאל. אמר: כך שנה לי °רבי מאיר: המקדש בקדשי קדשים אינה מקודשת. אמר לו °רבי יהודה בר עילאי: ואשה נכנסת היא לעזרה? אמר ליה: במקדש על ידי שליח. במה קידשה? הרי אשה אסורה לאכול קדשי קדשים. רבי אלעזר° בן פדת אמר: בגופו של קרבן שניתן לה חלקו. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: בטובת הנייה שבו. או נאמר ולא פליגין: מה דאמר רבי אלעזר° בן פדת בגופו – בחזקת טובת הנייה שבו שיכולה לתת לאיזה כהן שתרצה. אולי נאמר דלא פליגין ואף מה דאמר רבי אלעזר° בן פדת בגופו הכוונה לחזקת טובת הנייה שבו. חזקיה° ורב ביבי° אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת: לשיטת °רבי יהודה בר עילאי מקדשין בפרוטות פדיון של מעשר שני כמו שמקדשין במעשר שני. תנן: המקדש במעשר שני בין בשוגג בין במזיד לא קידש – דברי °רבי מאיר. בשוגג מאי טעמא? לא קידש? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: לא עלת על דעתיה לעבור על דברי תורה ואם היה יודע שמקדש בדבר שאסור לא היה מקדש והוה מקח טעות. אמר רבי זעירא°: אם קידש בשוגג במעשר שני או בהקדש לא מקודשת.
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת קידושין דף כ"ט. אומרת הגמרא: תמן תנינן חלת עם הארץ והמדומע והלקוח בכסף מעשר ושירי מנחות פטורין מן הדמאי. כלומר לא צריך להסיר עליהם, לא צריך להפריש תרומות ומעשרות עליהם מדמאי. ותני: וכולם שקרא שם לתרומת מעשר או למעשר שני שלהם - מה שעשה עשוי. כלומר אם בכל זאת הוא הפריש אז מה שעשה עשוי. למה? מפני שאינו מתקן.
אז הגמרא למדנו במשנה על הלקוח בכסף מעשר פטור מדמאי. למה? כי אני אומר שממון קודשים עלה מהארץ. אז רבי בון בר חייה ורבי זעירא אומרים: עד כדון בכסף מעשר של ודאי. כי זה אמת שממון קודשים עלה מהארץ, כי זה היה מעשר שני שוודאי הוא פדה את זה בכסף, אז הכסף הוא כסף קודשים. אבל אולי אפילו גם בלקוח בכסף מעשר שני של דמאי - שם הרי עם הארץ החזיק את המעשר שני של הדמאי בתור חולין, כי הוא חושב שהוא כן יפריש, שעם הארץ מפרישים, אז בעצם מבחינתו זה חולין. אז האם גם בזה אני אומר שמה שעשה עשוי, וזה יחשב כמו קודשים, כמו כסף מעשר שני? נשאל בשאלה.
אמר רבי אלעזר: חוץ משירי מנחות, שירי מנחות כיוון שהם ממון גבוה, שזה קודשי מזבח, שמה אם קרא לשירי מנחות שהם תרומה - לא עשה כלום. רבי ירמיה אמר: אבל יש עוד אחד שהוא מחלוקת - אבל קנה מעשר שני.
רבי יוסי בעי: הידע מחלוקת? איזה מחלוקת יש כאן? מה אנן קיימין - אם הכוונה למחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה, אז משהו פה לא מובן. כי אם כרבי מאיר שהוא סובר שמעשר שני ממון גבוה הוא, אז הוא הדין, הוא מעשר שני, הוא שירי מנחות - בשניהם לא עשה כלום. ואם כרבי יהודה שסובר שמעשר שני זה ממון בעלים ולכן מה שעשה עשוי, אז גם בשירי המנחות מה שעשה עשוי. אז למה רבי ירמיה אמר שבשירי מנחות כולם מסכימים שלא עשה כלום, ובמעשר שני מחלוקת?
אמר רבי מנא: אזלית לקיסרין ושמעית לחזקיה יתיב מתני - ראית את חזקיה יושב ושונה: המקדש בחלקו - אינה מקודשת. למה? כי זה ממון גבוה. רבי אלעזר אומר: דברי הכל - כלומר בזה גם רבי יהודה מודה, כי רק במעשר שני רבי יהודה חולק, אבל קודשי מזבח גם רבי יהודה מודה שכהנים ממון גבוה הוא. ורבי יוחנן אמר: במחלוקת - רבי יהודה, שאף בקודשי מזבח אחרי שהכהן זוכה בהם זה שלו.
ואמרית לחזקיה: מנין שמיע לך המילתא הזאתי? מי אמר לך את הברייתא הזאתי? ואמר לי: רבי ירמיה. אמרתי לי עוד עכשיו הכל ברור. רבי ירמיה שהוא שמע הדא דרבי אלעזר שאמר שהמקדש בחלקו בשר קודשים אינה מקודשת, זה דברי הכל, כלומר שגם רבי יהודה מודה שכהנים בקודשי מזבח ממון גבוה הוא. אז הוא אמר שבשירי מנחות לדעת כולם לא עשה כלום, והקונה בכסף מעשר שני זה מחלוקת.
אבל רבי יוסי שהוא לא שמע הדא דאמר רבי אלעזר, הוא שמיע ליה שרבי אלעזר הוא שאמר: הידע מחלוקת? הוא שאל איך זה יכול להיות - אם מדובר במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, אז לפי רבי מאיר בכל מקרה, בין בשירי מנחות בין מעשר שני, לא יכולים לקדש, ולפי רבי יהודה בין שירי מנחות בין מעשר שני אפשר לקדש. אז למה רבי ירמיה אמר שבשירי מנחות לדעת כולם לא עשה כלום ובמעשר שני מחלוקת?
רבי ירמיה דמך. כשרבי מאיר נפטר, גזר רבי יהודה ואמר: אל ייכנסו תלמידיו של רבי מאיר כאן, כי הם באו רק כדי לקנטר, רק כדי לשאול שאלות ולהראות את החוכמה שלהם. דחק סומכוס ועאל, אמר: כך שנה לי רבי מאיר: המקדש בקדשי קדשים - אינה מקודשת. אמר לו רבי יהודה: ואשה נכנסת היא לעזרה? כלומר, אין מציאות כזאתי, הרי אישה לא יכולה להיכנס לעזרה, אז איך היא מקדשת אותה? אמר ליה: במקדש על ידי שליח - הרי היא יכולה למנות שליח שיקדש אותה והוא יקבל במקומה את הקודשים.
קידשה? הרי מה קידשה? הרי אישה אסורה לאכול קדשי קדשים. רבי אלעזר אמר: בגופו - שנתנה בתור חלקו. רבי יוחנן אמר: בטובת הנייה שבו - שהיא יכולה לתת את זה לאיזה כהן שהיא רוצה. או נאמר ולא פליגין - אפשר להגיד שהם לא חולקים. מה דאמר רבי אלעזר בגופו - הכוונה בחזקת טובת הנייה שבו, שהיא יכולה לתת לאיזה כהן שירצה.
חזקיה ורב ביבי בשם רבי אלעזר: רבי יהודה - מקדשין בפרוטות של מעשר שני - כמו שהוא מקדש במעשר שני. כלומר אפשר לקדש בכסף פדיון מעשר שני כמו בגוף מעשר שני. רבי מאיר - כי הוא סובר זה ממון גבוה, אם היה ממון בעלים אז יכול לקדש בזה.
רבי אבהו בשם רבי יוחנן: לא עלת על דעתיה לעבור על דברי תורה. כלומר אם הוא היה יודע שהוא מקדש בדבר שאסור - הרי אסור לקדש במעשר שני לפי רבי מאיר - אז אם ההקדש זה אסור, הוא לא היה מקדש כי זה מעיין חטאות.
אמר רבי זעירא: אחת לא עלתה על דעתו, ואחת לא עלתה על דעתה - אחת, הכוונה להקדש, לא עלתה על דעתו, ואחת מעשר שני לא עלתה על דעתה.
אמר רבי יונה: הקדש לא עלת על דעתו - לעבור איסור לחלל את הקודש, אבל לא אכפת לה, כי הרי היא קיבלה חולין, אחרי שזה מתחלל זה הופך חולין אז לא אכפת לה. ומעשר שני לא עלת על דעתה - כי זה טורח לה לעלות לאכול בירושלים. לגביו אין בעיה, הוא נותן לה מעשר שני, אבל היא צריכה לעלות לירושלים, אז זה טירחה, לכן לא עלתה על דעתה.
אמר רבי אבין: הקדש לא עלת על דעתו ולא עלת על דעתה - כי גם לה לא נוח שבגללה נתחלל ההקדש. מעשר שני עלת על דעתו ולא על דעתה, רבי מאיר - כי הוא לא עובר שום איסור, אבל לא עלתה על דעתה כי עכשיו היא צריכה לטרוח לעלות לירושלים.
[דף כט עמוד ב]
אחת הקדש לא עלתה על דעתו, ואחת מעשר שני לא עלתה על דעתה. אמר רבי יונה°: הקדש לא עלת על דעתו לעבור איסור לחלל את הקדש אבל לה לא איכפת שהרי קיבלה חולין, ומעשר שני לא עלת על דעתה להתקדש במעשר שני שהוא טורח לה לעלות לאכול בירושלים. אמר רבי אבין°: הקדש לא עלת על דעתו ולא עלת על דעתה שאף לה לא נוח שבגללה נתחלל ההקדש, מעשר שני עלת על דעתו שהרי אינו עובר איסור ולא על דעתה מפני הטורח. תנן: ובהקדש מזיד קידש שוגג לא קידש – דברי °רבי מאיר. אמר רבי יוסה° אסי בשם רבי פדייה°: קידש בהקדש במזיד – יוצא לחולין בלא פדיון ואינו צריך לשלם להקדש. והא תני: נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' ב_עבשגגה פרט למזיד משמע שאין מעילה במזיד וגם לא מתחלל במזיד! הדא דאת אמר לחומש ולקרבן, הא לצאת לחולין מוציא. אמר רבי חמא בר עוקבה° בשם רבי יוסי בן חנינה°: הזיד בשלמים – יוצאין לחולין בלא פדיון. והא תני: נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' מקדשי ולא כל קדשי – לאו למעוטי שלמים שאינם יוצאים לחולין? הדא דאת אמר לחומש ולקרבן, הא לצאת מוציא. תמן תנינן: ב_עאבהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח זכרים עולות נקבות זבחי שלמים שאנו תולים שיצאו מירושלים, ורוב הבהמות היוצאות מירושלים הן זבחים. ולכן הזכרים יש לחוש שמא הם עולות, ונקבות לא באות עולה לכן חוששים לשלמים והרי זכרים באים גם שלמים וליחוש לזכר שמא הוא שלמים? אמר רבי הושעיה רבא°: בבא לחוב בדמיהם שנו וצריך להביא ב' דמים ויאמר: אם זו עולה תהא מחוללת על מעות האלו והמעות אחרים יהיו לשלמי נדבה, ואם שלמים היא תהא מחוללת על מעות האלו והאחרים לעולת נדבה ובדמים הללו יביא קרבנות ויקריבן. אמר ליה רבי יוחנן° בר נפחא: ואומרין לו לאדם צא ומעול בקדשים שהרי הבהמות תמימות ואומרים לו חלל?! אלא הילכו בהן אחר הרוב. ב_עבאם רוב זכרים – עולות, ואם רוב נקיבות – זבחי שלמים. ואין השלמין באין מן הזכרים ומן הנקיבות? כיצד הוא עושה? מוציאן לחולין וחוזר ועושה אותן עולות. וקשיא: יש שלמים קריבה עולה שהרי אולי הזכר היה שלמים ואיך אתה מקריבו עולה? כהא דתנן: מעות שנמצאו בין קינין לגוזלי עולה קרוב לקינין יפלו לקינין קרוב לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה. מחצה למחצה יפלו לגוזלי עולה. וקשיא: בשלמא קרוב לגוזלי עולה ניחא דמדאורייתא אזלינן בתר קרוב אלא מחצה למחצה אמאי לגוזלי עולה? וכי חטאת קריבה עולה מספק? ואמר חזקיה°: ב_עגתנאי בית דין הוא על המותרות אפילו מותר חטאת יקריבו עולות הכא נמי תנאי בית דיןהוא שהספק יקרבו עולות. גם כאן תנאי בית דיןהוא על האובדות זכרים שיקריבו עולות. אמר רבי יוסי° בר זבידא לרבי יעקב בר אחא°: ואין זה מזיד? אמר ליה: מכיון שתנאי בית דין הוא – אין זה מזיד. אמר רבי זעירה°: כמה דאת אמר תמן
רבי יוסה בשם רבי פדייה: הקדש מזיד יוצא לחולין בלא פדיון. ולא צריך שלמים ולא כוונה. והא תני: "בשגגה" - פרט למזיד! משמע שאין מעילה במזיד, אז בעצם גם לא מתחלל, זה נשאר קודש. הדא דאת אמר ולקרבן - כלומר מי שמחלל במזיד אז זה כן מחולל, כי הוא פטור מחומש ופטור מקורבן, אבל לצאת מוציא - לצאת לחולין זה מוציא.
רבי חמא בר עוקבה בשם רבי יוסי בן חנינה: שלמים יוצאין לחולין בלא פדיון. והא תני: "מקדשי" - ולא כל קדשי - מה זה לא בא? האם זה לא בא למעט שלמים שגם הם יוצאים לחולין? הדא דאת אמר לחומש ולקרבן - כלומר לחומש ולקורבן זה הוא פטור אם הוא מחלל את השלמים, אבל לצאת מוציא.
תמן תנינן: בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדת לכל רוח - אם רוב זכרים עולות, אם רוב נקבות זבחי שלמים. כי אנחנו תולים שבעצם הם באו מירושלים ורוב הבהמות שעושים בירושלים זה בעצם שלמים, אז לכן על זכרים יש לחוש שם זה עולות, ונקבות הרי לא באות עולה, אז לכן חושבים לשלמים.
שואלת: הרי גם זכרים באים גם בשם שלמים, אז ניזל לזכר שם השלמים הוא. אמר רבי הושעיה רבא: בא בדמיהם שנו - הכוונה שהוא רוצה לתת את הכסף שלהם, אז הוא צריך להביא שני דמים - הוא מביא כסף כפול ואומר: אם זו עולה, אז תהיה מחוללת על המעות האלו, ומעות אחרים יהיו לשלמי דבר. ואם זה שלמים אז היא תהיה מחוללת על המעות האלו השניים, ואחרים יהיו לה תן דבר. ובדמים האלו הוא יביא קורבנות ויקריב אותם.
אמר ליה רבי יוחנן: ואומרין לו לאדם צא ומעול בקדשים?! הרי מדובר בבהמות תמימות שאין בהם מום, אתה אומר לו לחלל אותם? הרי אסור לחלל במה שאין בה מום. אלא הילכו בהן אחר הרוב, אם רוב זכרים - עולות, ואם רוב נקיבות - זבחי שלמים.
שואלת: ואין השלמין באין מן הזכרים ומן הנקיבות? אז כיצד הוא עושה? מוציאן - כלומר פודה אותם, וחוזר ועושה אותן עולות. אבל וקשיא: יש חטאת קריבה עולה? הרי אולי הזכר הזה היה שלמים, אז איך אתה מקריב אותו בתור עולה? ואתה גמר כדתנן, מעות שנמצאו בין כינין לגוזלי עולה - אם קרוב לכינים יפלו לכינים, אם קרוב לגוזל עולה יפלו לגוזל עולה, ואם מרצה על מרצה יפלו לגוזלי עולה. אז שוב פעם קשה - בקרוב לגוזל עולה ניחא, כי מדאורייתא הולכים אחר הרוב, אבל מרצה על מרצה למה שילכו לגוזל עולה? והרי בכינים יש אחד שהוא הולך לעולה ואחד לחטאת, אז הכי חטאת קרבה עולה מספק?
אמר רבי חזקיה: תנאי בית דין הוא על המותרות עולות. אז גם כאן תנאי בית דין שבספק יקרבו עולות, וגם כאן תנאי בית דין על העופות שאם זה זכרים יקריבו אותם עולות.
אמר רבי יוסי לרבי יעקב בר אחא: ואין זה מזיד? הרי אתה אומר לא שעשה במזיד. אמר ליה: מכיוון שתנאי בית דין הוא - אין זה מזיד, אם בית דין ציווה אותו זה כבר לא נקרא מזיד.
אמר רבי זעירה: כמה דאת אמר תמן - תנאי בית דין על המותרות שיקרבו עולות, הכא נמי תנאי בית דין על העופות, שזה אם זה זכרים שיקרבו עולות.
[דף ל עמוד א]
תנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות הכא נמי תנאי בית דין הוא על האובדות זכרים שיקרבו עולות.
מתני':
ב_עדהמקדש בערלה, ובכלאי הכרם, ובשור הנסקל, ובעגלה ערופה, ובציפורי מצורע, ובשיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה – אינה מקודשת. מכרן וקידש בדמיהן – הרי זו מקודשת שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו אלא עבודה זרה ושביעית. עבודה זרה, שנאמר (דברים ז') והיית חרם כמוהו, כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו. ושביעית, שנאמר קודש היא, תופסת דמיה כהקדש. והוו עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.
גמ': פטר חמור – רבי אלעזר° בן פדת אמר: מקדשין בו את האשה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: ב_עהאין מקדשין בו את האשה. אמר רבי אימי° אמי בן נתן בשם רבי אלעזר° בן פדת: פטר חמור מקדשין בו את האשה מקל וחומר – מה אם הבכור שאינו יוצא מידי איסורו בחייו שאין לו פדיון, את אמר מקדשין בו את האשה, זה שהוא יוצא מידי איסורו בחייו לא כל שכן? מה נפק מן ביניהון בין רבי יוחנן בר נפחא לרבי אלעזר בן פדת? עבר ופדייו לפטר חמור שלא מדעת הבעלים – רבי אלעזר° בן פדת אמר: אינו פדוי שאם יכול לקדש בו את האישה, משמע שזה ממונו, וזר לא יכול לפדות בלי רשות הבעלים. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: פדוי שאינו ממונו, שהרי אינו יכול לקדש בו את האישה. מתניתא מסייעא לרבי אלעזר° בן פדת ופליגא עלוי. מתניתא מסייעא לרבי אלעזר° בן פדת, דתנן: ב_עוהגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל משמע שזה ממונו. וסופא פליגא עלוי, דתנן: שאף על פי שאין לו בו עכשיו יש לו בו לאחר זמן משמע שכעת אין לו בו כלום וחייב על שגורם לו נזק עתידי. מתני' פליגא על רבי אלעזר° בן פדת, דתנן אצלנו: פטר חמור אין מקדשין בו את האשה. פתר לה רבי אלעזר° בן פדת: לאחר עריפה, דאמר רבי אלעזר° בן פדת: הכל מודין לאחר עריפה שאינה מקודשת. תני: פטר חמור אין מקדשין בו את האשה, ו°רבי שמעון בן יוחאי מתיר. הדא פליגא על רבי אלעזר° בן פדת בתרתיי. אם המחלוקת בין °רבי שמעון בן יוחאי לחכמים זה בבכור חיי – פליגא עלוי מן רבנין שאמרו אין מקדשים בו את האישה ורבי אלעזר° בן פדת סובר שמקדשים. אם מחלוקתם לאחר עריפה – פליגא עלוי מ°רבי שמעון בן יוחאי שמתיר לקדש את האישה ואילו ריש לקיש° אמר שכולם מודים שאחר העריפה אינו יכול לקדש. אמר רבי חנינה° בשם רבי יודן°: תיפתר שהמחלוקת בשמת מעצמו ובזה °רבי שמעון בן יוחאי מתיר אף שמת אבל בנערף לכולי עלמא אסור בהנאה. ערפו אסור בהנייה. מאי טעמא? גמר עריפה עריפה מעגלה – מה עריפה שנאמר להלן בעגלה: עורפו וקוברו ואסור בהנייה, אף עריפה שנאמר כאן בבכור: עורפו ב_עזואסור בהנייה. על דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת ניחא – כיוון שבחייו הוא מתיר, צריך פסוק ללמד שיהא אסור אחר עריפה. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא קשיא: בחייו הוא אסור, לא כל שכן לאחר עריפה אז למה צריך פסוק? אתא רבי יעקב בר אחא° ואמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא ורבי זעירא° אמר בשם רבנין: אפילו על דרבנין שאסרו מחיים צריכה, שלא תאמר: הואיל והקישתה התורה עריפתו לפדיונו – מה פדיונו יוצא לחולין, אף עריפתו יוצא לחולין. וכי מצינו דבר שהרמתו יוצא לחולין וקדם פדיון הוא אסור בהנייה?
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת קידושין, דף ל. מתחילה המשנה פרק ב הלכה ח. תוכן המשנה: המקדש בערלה ובכלאי הכרם, בשור הנסקל, בעגלה ערופה, ובציפורי מצורע, ובשיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, ובחולין ששחטו בעזרה - אינה מקודשת. אבל מכרן וקידש בדמיהן הרי זה מקודשת, כיוון שבעצם אין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו אלא רק עבודה זרה ושביעית. עבודה זרה שנאמר "והיית חרם כמוהו" כלומר כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו, ושביעית כנאמר "קודש היא", אז מכיוון שתופס דמיה כמו קודש - כמו הקדש. אז אם כן עבודה זרה ושביעית זה שני כלים בארבעה כאחד, ולכן לא מלמדים.
אומרת הגמרא: פטר חמור - רבי אלעזר אמר: מקדשין בו את האשה, ורבי יוחנן אמר: אין מקדשין בו את האשה. אמר רבי אימי בשם רבי אלעזר: פטר חמור מקדשין בו את האשה מקל וחומר. כי מה עם בכור? בכור בהמה טהורה, למרות שהוא לא יוצא מידי ייסורו בחייו, כלומר אין לו פדיון, אתה אומר מקדשים אותו אישה - זה שהוא יוצא מידי ייסורו בחייו לא כל שכן. מה נפקא מינה? מה זה? איזה נפקא מינה יש בין רבי יוחנן לרבי אלעזר? אם עבר ופדאו על פטר חמור שלא מדעת בעלים - רבי אלעזר אמר: אינו פדוי, כי הרי אם הוא סובר שיכול לקדש בו את האישה אז בעצם זה ממון, ממון בעלים. זה שייך לבעלים, אז ודאי שאדם אחר לא יכול לפדות בעד הבעלים. ורבי יוחנן אמר: פדוי, כי זה לא ממונו - הוא לא יכול לקדש בו את האישה, אז לכן כל אדם שפודה אותו הוא פדוי.
מתניתא מסייעא לרבי אלעזר ופליגא עלוי. מתניתין מסייע לרבי אלעזר, דתנן: הגונב פטר חמור של חברו משלם תשלומי כפל. אם אתה משלם תשלומי כפל משמע שזה ממונו. וסופא פליגא עלוי, והסיפא של אותה משנה חולקת: שאף על פי שאין לו בו עכשיו יש לו בו לאחר זמן. משמע שכעת באמת אין לו כלום - כל מה שהוא חייב כפל זה בגלל הנזק העתידי שהוא גרם לו, אבל בעצם כרגע אין לו כלום.
מתני' פליגא על רבי אלעזר, דתנן: פטר חמור אין מקדשין בו את האשה. פתר לה רבי אלעזר: לאחר עריפה - אם אחרי שעורפים את פטר החמור אז ודאי הוא אסור בהנאה גם לפי רבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: הכל מודין לאחר עריפה: פטר חמור אין מקדשין בו את האשה. ורבי שמעון מתיר. אומרת הגמרא: הדא פליגא על רבי אלעזר בתרתיי. כן, כמו שיש פה משני הכיוונים חולקים על רבי אלעזר. כי אם המחלוקת של רבי שמעון עם חכמים היא בבכור חי - אז זה חולק עם רבנן, כי הרי החכמים אומרים פטר חמור אין מקדשים בו, והוא סובר שמקדשים. ואם המחלוקת זה אחר העריפה, אז זה חולק עליו גם ברבי שמעון, כי הוא סובר שאם ערפו אותו אז לפי כולם אינה מקודשת, ורבי שמעון אומר שהיא מקודשת - רבי שמעון מתיר.
ריש לקיש רבי חנינה בשם רבי יודן: תיפתר רבי שמעון שמת. שמחלוקת באמת בעצמו מת, ובזה רבי שמעון מתיר גם שאף שמת. אבל בנערף לכולי עלמא אסור בהנייה. יש הבדל - אם הוא מת לבד אז רבי שמעון אומר הוא לא נעשה אסור, מותר לקדש בו. אבל אם הוא נערף זה באמת לכולי עלמא אסור בהנאה, כי ערפו אסור בהנייה. מאי טעמא? עריפה עריפה - גמר גזירה שווה מעגלה ערופה. מה עריפה שנאמר להלן: עורפו וקוברו ואסור בהנייה, אף עריפה שנאמר כאן: עורפו ואסור בהנייה.
על דעתיה דרבי אלעזר ניחא - כיוון שבחייו הוא מתיר, לכן צריך פסוק מיוחד להגיד שהוא יהיה אסור לאחר עריפה. אבל על דעתיה דרבי יוחנן קשה - בחייו הוא אסור, לא כל שכן לאחר עריפה? אז מה צריך פסוק מיוחד? אתא רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן ורבי זעירא בשם רבנין: אפילו רבנן שאוסרים מחיים צריכים פסוק מיוחד להגיד שאחר העריפה הוא אסור. למה? שלא תאמר: הואיל והקישתה התורה עריפתו לפדיונו - מה פדיונו יוצא לחולין, כתוב "אם לא תגדה וערפתו" - מה פדיונו יוצא לחולין, אף עריפתו יוצא לחולין. אז לכן היית צריך פסוק מיוחד להגיד שבכל מקרה אחר עריפה הוא אסור בהנאה.
שלא תאמר, וכי מצינו דבר שהרמתו יוצא לחולין וקודם פדיונו אסור בהנאה? יש דבר כזה? התיבון: הרי טבל טבול למעשר עני - הרי גם הוא וגם הרמתו יוצאים לחולין. ואמר רבי אבא בר הונא בשם רבי: האוכל פירותיו טבולים למעשר עני חייב מיתה. אז גם כאן, למרות שפדיונו יוצא לחולין, מכל מקום כל עוד הוא לא פדה - אסור בהנאה מחיים.
[דף ל עמוד ב]
התיבון: הרי טבל טבול למעשר עני – הרי הוא והרמתו יוצא לחולין! ואמר רבי אבא בר הונא° בשם °רבי: האוכל פירותיו טבולים למעשר עני חייב מיתה גם כאן אף על פי שפדיונו יוצא לחולין, מכל מקום כל זמן שלא נפדה אסור בהנאה מחיים. רבנין דקיסרין אמרו בשם רבי ירמיה°: כך משיבין חכמים ל°רבי שמעון בן יוחאי: וכי מצינו דבר טעון פדיון מותר בהנייה שאתה מתיר לקדש אשה בפטר חמור? התיבון: הרי בכור אדם טעון פדיון ומותר בהנייה. תנן: מכרן לאיסורי הנאה וקידש בדמיהן – מקודשת. אמר רבי חגיי° בשם רבי זעירה°: שאין זה דמיהן שאין לאיסורי הנאה ערך נמצא שהכסף שקיבל תמורתם נחשב גזל. אמר רבי חנינה°: זאת אומרת ב_עח שמקדשין בגזילה.
מתני':
ב_עטהמקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות כהונה ב_פובדמי חטאת ואפר חטאת – הרי זו מקודשת אף על פי שהוא ישראל.
גמ': רבי יוסי בן חנינה° אמר: ב_פאאדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה. ורבי יוחנן° בר נפחא אמר: אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה רבי יוסי בר זבידא סבר אסור להתנות שיהא המעשר לפלוני, דהוי כמו שקיבל איזה דבר מפלוני בשביל טובת הנאה שלו ליתן לו המעשר, ואין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה, כד רבי יוחנן בר נפחא והלכך תלי טעמא בדרך המקבלין ורבי אחא דלא קפיד אהא משום דסבירא ליה כרבי יוסי בן חנינא דמותר לאדם שיתן מעשרותיו בטובת הנאה. מאי טעם דרבי יוסי בן חנינא°? דכתיב: "ואיש את קדשיו לו יהיו". מה עבד לה רבי יוחנן° בר נפחא? שלו הם ליתנם לכל מי שירצה. מתניתין פליגא על רבי יוסי בן חנינה°, דתני: קונם כהנים ולויים נהנין לי – ב_פביטלו על כרחו. פתר לה באומר: אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר שטובת ההנאה שלו זה לתת לאיזה כהן שירצה. וכיוון שהתרומה ראויה רק לכהן והוא אסר עצמו על כל הכהנים כאילו ויתר עך טובת ההנאה שהיתה לו. תדע לך שהוא כן, דתנינן: ואם אמר כהנים אילו או לוים אילו נהנין לי – יטלו אחרים. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא, דתני: אומר הוא ישראל לישראל: ב_פגהילך סלע זו ותן בכור זה לבן בתי כהן. פתר לה ב_פדברוצה ממילא ליתנו לשני כהנים ובן בתו אחד מהן, והוא אומר לו: הילך סלע זה ותן כולו לבן בתי כהן. בעון קומי רבי זעירה°: כהן שאומר לישראל הילך סלע זו ותן בכור זה לבן בני – מה רבי יוסי בן חנינה° שסובר שטובת הנאה ממון יאמר? האם גם לכהן מותר לעשות זאת או שנראה ככהן המסייעה בבית הגרנות ואסור? לא אגיבון. אמר חזקיה° בשם רבי אחא°: אכין אמר לון. על דעתיה דרבי יוסי בן חנינה° מזה שבברייתא הזכיר רק ישראל שאמר לכהן משמע: כהן לישראל אסור ולמה הוא אסור? ב_פהלא מפני מראית העין שנראה ככהן המסיע בבית הגרנות. אוף רבי יוחנן° בר נפחא אית ליה: ישראל לישראל אסור מפני מראית העין שנראה כמוכר את המעשרות. ועוד מן הדא, דתני: ב_פוהכהנים והלוים המסייעים בגרנות אין נותנין להן לא תרומה ולא מעשר.
רבנין דקיסרין בשם רבי ירמיה: כך משיבין חכמים לרבי שמעון: וכי מצינו דבר טעון פדיון והוא מותר בהנאה, שאתה מתיר לקדש בו אישה בפטר חמור? התיבון: הרי בכור אדם טעון פדיון ומותר בהנייה - מותר להשתמש באדם שלא פדו אותו, בבכור אדם שלא פדו אותו.
תנן: מכרן וקידש בדמיהן - מקודשת. רבי חגיי בשם רבי זעירה: דמיהן. כיוון שאין זה דמיה, כי הרי אין לפטר החמור ערך שהוא יכול למכור, אז בעצם הכסף שהוא קיבל זה נחשב גזל. אמר רבי חנינה: זאת אומרת בגזילה - כלומר שמקדשים בגזלה, כי אם אתה אומר שהכסף הזה הוא גזל ומקדשים בכסף הזה, סימן שמקדשים בגזלה.
פרק ב הלכה ט. תוכן המשנה: המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות כהונה ובדמי חטאת ואפר חטאת - הרי זו מקודשת אף על פי שהוא ישראל. כלומר אפילו ישראל שאינו רשאי לאכול חטאות ותרומות, בכל זאת מקודשת.
רבי יוסי בן חנינה אמר: אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה, ורבי יוחנן אמר: אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה. כלומר מנא אמינא לרבי יוסי בן חנינה? הוא סובר שאדם כן נותן מעשרותיו בטובת הנאה, דכתיב "ואיש את קדשיו לו יהיו" - כלומר זה שלו. מה עבד לה רבי יוחנן? שלו הם, ניתנים לכל מי שירצה, אבל אין זו מתנה.
מתנית פליגא על רבי יוסי בן חנינה, דתני: קונם כהנים ולויים נהנין לי - יטלו על כרחו. הרי מכאן זה לא שלו בכלל. פתר לה באומר: אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר - אם הוא לא רוצה בכלל לתת לכוהנים, כיוון שטובת הנאה - התרומה הנעם שלו זה לתת לאיזה כהן שירצה, והתרומה ראויה רק לכוהנים. אז אם הוא אוסר את עצמו על כל הכוהנים, הוא כאילו ויתר על טובת הנאה שהייתה לו. תדע לך שהוא כן, דתנינן: כהנים אילו לוים אילו נהנין לי - יטלו אחרים. כן, אם אמר "כוהנים אלו ולוויים אלו לא יהנו לי" - להם אני לא אתן, ייתן אותם לכוהנים אחרים. אבל "כוהנים אלו ולווים אלו יהנו לי", כלומר אינם נהנים לי, אז יתנו לאחרים.
מתניתא פליגא על רבי יוחנן, דתנן: הילך סלע זו ותן בכור זה לבן בתי כהן. אתה רואה שמותר. פתר לה ברוצה ליתנו לשני כהנים ובן בתו אחד מהן - כלומר הישראל יש לו בכור, הוא רוצה לתת את זה לאחד משני כוהנים, ובן בתו של הכהן השני הוא אחד מהם, והוא אומר לו: הילך סלע זה ותן כולו לבן בתי כהן.
בעון קומי רבי זעירה: כהן לישראל שאמר "הילך סלע זה ותן בכור זה לבן בני" - מה רבי יוסי בן חנינה שהוא סובר שטובת הנאה ממון יאמר? האם גם לכהן מותר לעשות את זה, או שרק ישראל שאומר לכהן? לא אגיבון. חזקיה בשם רבי אחא: אכין אמר לון. על דעתיה דרבי יוסי בן חנינה: כהן לישראל למה הוא אסור? כיוון שכהן זה נראה כמסייע בבית הגרנות, לכן יהיה אסור. לא מפני מראית העין - כי הוא נראה ככה כמסייע בבית הגרנות. אף רבי יוחנן אית ליה: ישראל לישראל אסור מפני מראית העין - כמוכר, מוכר את המעשרות.
ועוד מן הדא, דתני: הכהנים והלוים המסייעים בגרנות אין נותנין להן לא תרומה ולא מעשר. ואם נתן - הרי זה חילול, דכתיב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" והם מחללים אותן. יותר מכאן אמרו: תרומתן אינה תרומה, מעשרותן אינן מעשרות, והקדשן אינן הקדש. ועליהם אמר הכתוב "ואשר בשכר תשפטו וקונה במכיר יראו". והמקום מביא להם שלוש פורענויות, דכתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער".
ועוד מתניתא פליגא על רבי יוחנן, דתנן: המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות כהונה ובדמי חטאת ואפר חטאת - הרי זו מקודשת אף על פי שהוא ישראל. כך כתוב במשנה שלנו, אז רואים מכאן שהוא כן יכול לקדש בזה. פתר לה בתרומות שנפלה מן השנים או כהן - לא מדובר בתרומות שהוא מפריש, אלא בתרומות שהוא ירש. זה שלו ממש, כי הוא ירש את זה מאבי אמו שהיה כהן.
עד כאן הלך פרק "האיש מקדש", אם ירצה השם.
[דף לא עמוד א]
ואם נתן – הרי זה חילל. דכתיב (ויקרא אמור כב טו) "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" – והן מחללין אותן. יותר מיכן אמרו: תרומותן אינן תרומה, מעשרותן אינן מעשרות, והקדישן אינן הקדש. ועליהן אמר הכתוב (מיכה ג', י"א) "ראשיה בשוחד ישפטו וכהניה במחיר יורו" וגו'. והמקום מביא עליהם שלש פורעניות. הדא היא דכתיב (מיכה ג', י"ב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער". מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא, דתנן: המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת – הרי זו מקודשת אף על פי ישראל. ב_פזפתר לה בתרומות שנפלה לו משל אבי אמו כהן. הדרן עלך פרק האיש מקדש
פרק שלישי – האומר לחבירו
מתני':
ג_אהאומר לחבירו: "צא וקדש לי אשה פלונית", והלך וקידשה לעצמו - מקודשת לשני. ג_בוכן האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום", ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת לשני. בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ג_גמעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת ואינה מקודשת. בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה.
גמ': תנן: האומר לחבירו "צא וקדש לי אשה פלונית", והלך וקידשה לעצמו - מקודשת לשני. תני: הרי זה זריז ונשכר, ונקנה המקח, ג_דאלא שנהג מנהג רמיות. אף למידת הדין בממונות כן: האומר לחבירו "צא וקח לי מקח פלוני", והלך ולקחו לעצמו - הרי זה זריז ונשכר ג_הונקנה המקח, אלא שנהג מנהג רמיות. רבי זעירא° ג_ומיקל למאן דחמי לחבריה זבין זבינא רואה שחבירו רוצה לקנות חפץ ומעלה ליה עלוי מציעה יותר כדי שהמוכר יעלה את המחיר. אמר רבי אבון° בשם רבי זעירא°: ג_זאף לעושה עלוי חבילה הסכם עם כל הסוחרים שלא למכור רק ביוקר, ויש אומרים שמביא חבורה של אנשים שיחשוב שכולם רוצים לקנות ויזדרז ויקנה. רבנין קריי עלוי (איוב ו', י"ד) "למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב". ג_חלא הוחזק השליח בעדים: הוא אומר "לעצמי קידשתי", והיא אומרת "לראשון". השני כאומר לאשה "קידשתיך", והיא אומרת "לא קידשתני", שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. והיא כאומרת לראשון "קידשתני", והוא אומר "לא קידשתיך", שהיא אסורה עד שיתן גט או ימות ותהיה אסורה בקרוביו והוא מותר בקרובותיה. אמרה "איני יודעת" - חזקה לשני התקדשה. הוחזק השליח בעדים: הוא אומר "לעצמי קידשתי", והיא אומרת "לראשון" - חזקה לראשון. אמרה "איני יודעת" - שניהן נותנין גט, ואם רצו: אחד נותן גט ואחד כונס. תנן: וכן האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום", ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת לשני.
אנחנו רואים בירושלמי מסכת קידושין, דף ל"א. נתחיל מתחילת המשנה, פרק ג' הלכה א'. אומרת המשנה: "האומר לחברו צא וקדש לי אישה פלונית, והלך השליח וקידשה לעצמו - מקודשת לשני", לשליח. "וכן האומר לאישה הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום - מקודשת לשני". וזה קידושין מורים. ש"בת ישראל לכהן תאכל בתרומה" מעכשיו. ואם אמר לה מעכשיו ולאחר שלושים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום - מקודשת ואינה מקודשת. "בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה", כיוון שהקידושין שלה תלויים.
ואומרת הגמרא: תנן, "האומר לחבירו צא וקדש לי אישה פלונית, והלך וקידש לעצמו - מקודשת לשני". תני: "הרי זה זריז ונשכר, ונקנה המקח, אלא שנהג מנהג רמיות". אומרת הגמרא אפילו למידת הדין כן. כלומר גם למידת הדין אותו דין. שאם אדם אומר לחברו "צא וקח לי מקח פלוני", והלך ולקחו לעצמו, הרי זה זריז ונשכר ונקנה המקח, אלא שנהג מנהג רמיות.
רבי זעירא מיקל. גם רבי זעירא היה מקל לגבי אותו אדם דחמי לחבריה זבין זבינא ומעלה ליה עלוי, רוצה לקנות איזה חפץ ומעלה לעילוי, כדי שהמוכר יעלה את המחיר. אמר רבי אבון בשם רבי זעירא: אף לעושה עלוי חבילה. יש פה שני פירושים. יש פירוש שאומר שהסוחרים כולם עושים איזה הסכם לא למכור רק ביוקר, ויש אומרים שהוא מביא חבורה של אנשים כדי שהקונה יחשוב שכולם רוצים לקנות ואז הוא יזדרז ויקנה. "רבנין קריי עלוי למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב". אנחנו מבינים את הפסוק הזה על אותו אדם.
"לא הוחזק השליח בעדים" - כלומר לא היו עדים שראו שהוא אמר לה "הרי את מקודשת". או שיש עדים אבל אין לנו את העדים עצמם, לא יודעים איפה הם. אז "הוא אומר לעצמי קידשתי, והיא אומרת לראשון". "השני כאומר לאישה קידשתיך, והיא אומרת לא קידשתני" - שבעצם הדין שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. "והיא כאומרת לראשון קידשתני, והוא אומר לא קידשתיך" - שהיא אסורה עד שיתן לה גט או שימות, והיא תהיה אסורה בקרוביו, ואם ימות צריכה חליצה מהאחים, והוא מותר בקרובותיה. "אמרה איני יודעת - חזקה לשני", שהתקדשה.
עכשיו "הוחזק השליח בעדים, הוא אומר לעצמי קידשתי, והיא אומרת לראשון - חזקה לראשון". כי העדים הרי יודעים שהוא אמר לו לקדש אותה בשבילו. "אמרה איני יודעת - שניהן נותנין גט, ואם רצו: אחד נותן גט ואחד כונס".
ואומרת תנן: "וכן האומר לאישה הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום - מקודשת לשני". "לפיכך: אם מת השני בתוך שלושים יום או גירשה" - כלומר בעצם הסתלק השני מהעולם, או שהוא מת או שגירש אותה - "חלו עליה קידושי ראשון לאחר שלושים יום". עכשיו, אם הוא "מת לאחר שלושים ולא גירש - לא חלו עליה קידושי הראשון".
[דף לא עמוד ב]
לפיכך: אם מת השני בתוך שלשים יום או גירשה, ג_טחלו עליה קידושי ראשון לאחר שלשים יום. מת לאחר שלשים ולא גירש בתוך שלושים - לא חלו עליה קידושי הראשון. הדא דתני רבי חייה°: כל תנאי שבשעה שהתנה אפשר שהתקיים, אף על פי שבטל לאחר מיכן, אם חוזר ונהיה אפשר שיתקים - הרי זו מקודשת כגון זה שבשעת הקידושין היה אפשר להתקיים, אף על פי שבטל אחר כך על ידי קידושי השני, אם חזר ונתקיים על ידי מיתת השני הרי זה מקודשת לראשון. וכל תנאי שאי אפשר שהתקיים בשעת קידושין, אף על פי שמתקיים לאחר מיכן - אינה מקודשת כגון שהתנה עשיו לשאת את רבקה, על מנת שישא יעקב אחיו את רחל, ובאותה שעה היה יעקב אסור ברחל כיוון שהיה נשוי ללאה אחותה. אפילו אם תמות לאה וישא יעקב את רחל כך שהתקים התנאי, אפילו הכי רבקה אינה מקודשת כיוון שהתנאי לא יכל להתקיים בזמן הקידושין. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: וכן בעולה איך עבידה? ג_יהרי זו עולה לאחר שלשים יום, ומכרה בתוך שלשים יום - הרי זו מכורה. הקדישה בתוך שלושים לקרבן אחר - מוקדשת. אם אחר שמכרה חזר ולקחה בתוך שלשים יום - חל עליה הקדש עולה לאחר שלשים, לא חל עליה הקדש עולה. אם אחר שהקדישה לקרבן אחר חזר ופדה בתוך שלושים יום - לא חלה הקדש עולה כיוון שפסולי המקדשים שנפדו אסורים בגיזה ובעבודה כך שנשאר עליהם שם ההקדש השני. בזה לא דמייא עולה לאשה שאשה כיוון שגרשה השני פקע ממנה לגמרי קידושי השני ויכולים קידושי הראשון לחול. במה דמייא אשה לעולה באיזה מקרה תהיה אשה דומה לעולה שלא יחולו קידושי הראשון? אמר רבי חייה בר אדא°: תיפתר - שמת השני והוה ליה אח, מכיון שהיא זקוקה לייבום - לא חלו עליה קידושי הראשון כמו שבעולה אחר פדיון נשאר שם ההקדש השני, כך באשה כיוון שהיא בזיקת יבום לא יחולו קידושי הראשון. במה דמייא עולה לאשה באיזה מקרה תהיה העולה דומה לאשה ויפקע לגמרי ההקדש השני ויחול הראשון? אמר רבי מתניה°: תיפתר - שהקדישה לבעלת מום קבוע שאחר פדיון פוקעת ממנה הקדושה השניה לגמרי ומותרת בגיזה ועבודה, וממילא יכולה הקדושה הראשונה לחול. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירא°: תמן את אמר ג_יאאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט, והכא את רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא אמר הכין שיכול למכור בתוך שלושים? אמר לו: תמן - באומר "מכבר" מעכשיו, ברם הכא - באומר "לאחר שלשים יום". אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: "הרי זו עולה שלשים יום" - כל שלשים הרי זו עולה. "לאחר שלשים יום" - יצאת לחולין מאיליה. מעילתה מה היא? רבי יוחנן° בר נפחא אמר: מעילתה ברורה וחייב קרבן. רבי זעירא° ורבי הילא° אילעא תריהון אמרין:
תני רבי חייא, זה בדיוק מה שהיה בחירא: "כל תנאי, אף על פי שבטל לאחר מיכן, - הרי זו מקודשת", כגון נניח זה - בשעת הקידושין היה אפשר להתקיים, היא לא הייתה נשואה לאף אחד. אז הוא אמר לה הרי את מקודשת לי אחרי שלושים יום, אז בעצם התנאי יכול להתקיים. למרות שבעצם באמצע זה בטל על ידי שהשני קידש אותה, אם לאחר מכן חוזר ואפשר שיתקיים התנאי, כגון שהוא מת או שהוא גירש אותה, אז שוב פעם הרי היא מקודשת לראשון.
"וכל תנאי בשעת קידושין, אף על פי שמתקיים לאחר מיכן - אינה מקודשת". נניח אם הוא התנה לגבי רבקה על מנת שישא יעקב אחיו את רחל, ונניח באותה שעה יעקב אחיו היה כבר עשוי או אסור בה, כיוון שהוא עשוי לרחל, אחותה. אז למרות שאם ימות אחר כך ויעקב יישא את רחל, אף על פי כן, כאילו התקיים התנאי, אף על פי כן רבקה לא מקודשת. כיוון שהתנאי הרי לא יכול היה להתקיים בזמן הקידושין.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן וכן בעולה - היה חבירה. "הרי זו עולה לאחר שלושים יום, ומכרה בתוך שלושים יום - הרי זו מכורה". ואם הקדיש אותה בתוך שלושים יום לקורבן אחר, מקודשה ומקודשת. עכשיו, אבל אם אחר שמכר אותה "חזר ולקחה בתוך שלושים יום - חל עליה הקדש עולה". כאילו חזרה ההקדש. עכשיו, אבל אם הוא חזר וקנה אותה "לאחר שלושים, לא חל עליה הקדש עולה", כיוון שבזמן שבו היה אמור לחול התנאי היא לא הייתה שייכת לו בכלל.
עכשיו, אם אחר שהקדישה לקורבן אחר הוא חזר ופדה אותה בתוך שלושים יום - גם אז לא חל עליה הקדש עולה. למה פה זה שונה, אפילו פדה בתוך שלושים יום לא חל הקדש עולה? כיוון שפסולי מוקדשים עדיין נשאר בהם חלק מהאיסור. כלומר אם הוא הקדיש את זה נניח בתור עולה, לאחר מכן הוא אמר "הרי זה עולה בעוד שלושים יום", לאחר מכן הוא הקדיש את זה לקורבן אחר, ולאחר מכן פדה את זה - אז לא חל על הקורבן עולה. כי גם קודשים שפדה אותם עדיין אסורים בגיזה ובעבודה, כיוון שנשאר להם משהו מההקדש השני.
"לא דמייא עולה לאשה" - שאמרנו שאישה כיוון שהקדישה לשני או שמת, פקעו לגמרי קידושי השני, אז יכולים לחול קידושי הראשון. ואילו בהקדש תמיד נשאר משהו, אז לכן לא חל ההקדש הראשון.
"מה דמייא אשה לעולה?" - באיזה מקרה כן יכול להיות שאישה תהיה דומה לעולה, שבעצם לא יחולו קידושי הראשון? אמר רבי חייה בר אדא: תיפתר - שמת השני והוה ליה אח. כלומר אם השני היה אח, מכיוון שהיא זקוקה לייבום - עדיין הנישואים השניים קיימים בה, אז לכן "לא חלו עליה קידושי הראשון". בדיוק כמו שהעולה אחרי הפדיון נשאר בה משהו מההקדש השני.
עכשיו, "מה דמייא עולה לאשה?" - באיזה מקרה העולה תהיה דומה לאישה, שהיא פוקעת לגמרי מהקדש השני ויכולה לחזור לראשון? אמר רבי מתניה: תיפתר - שהקדישה לבעלת מום קבוע. כלומר אם אדם הקדיש בעלת מום קבוע, אז כאן אחרי פדיון פוקע ממנה לגמרי ההקדש השני והיא מותרת גם בגיזה וגם בעבודה. אז ממילא חוזרת לחול עליה הקדשא הראשונה.
רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירא: אין סתירה? "תמן את אמר אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט", ואיך אתה אומר שרבי אבהו בשם רבי יוחנן אומר שיכול למכור אותה בתוך שלושים יום? הרי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, זה כאילו באותו רגע. אמר לו: תמן - באומר "מכבר". אם הוא אומר "מעכשיו" אז באמת אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ברם הכא - באומר "לאחר שלושים יום". פה הוא אמר "בעוד שלושים יום זה יהיה קודש", ובינתיים זה חולין גמורים ויכול למכור את זה.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: "הרי זו עולה שלושים יום" - כל שלושים הרי זו עולה. "לאחר שלושים יום" - יצאת לחולין מאיליה. שואל: "מעילתה מה היא?" - בתוך שלושים יום האלה, אם מישהו מעל בה, מה הדין? רבי יוחנן אמר: מעילתה ברורה - חייב קרבן, זה כרגע בשלושים יום האלה עולה גמורה ומי שמעל בה חייב קרבן. רבי זעירא ורבי הילא תריהון אמרין מילתא ספק, כי שמא הוא בכלל לא היה מקריב אותה, ואם לא היה מקריב אותה תוך שלושים יום אז יצא לחולין.
עברית עם אישה, אם אומר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום", הרי זה מקודש לעולם. שואל: מה בין הקדש לאישה? אומרים: מצינו הקדש שיוצא בלא פדיון, ולא מצינו אישה שיוצאה בלא גט. והיכן מצינו הקדש שיוצא בלא פדיון? מתרגמה כרבי שמעון. תנן: המקדיש שדה אחוזה והגיע יובל ולא נגאלה, הכוהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה, לדברי חכמים. אין הקדש שיוצא בלא פדיון, חייב לתת משהו, אז הכוהנים נותנים משהו. ורבי שמעון אומר נכנסים ולא נותנים, כי יצא מידי הקדש בחינם. אמר רבי יוסי בר' יון: תיפתר בשדה מקנה - בשדה מקנה גם רבי יהודה מודה שאם אדם מקדיש שדה מקנה היא חוזרת למוכר בלי פדיון. אז רואים מכאן שיש הקדש שיוצא בלי פדיון.
[דף לב עמוד א]
מעילתה ספק שמא לא היה מקריבה תוך שלושים והיתה יוצאת לחולין. "הרי את מקודשת לי שלשים יום" - הרי זו מקודשת לעולם. מה בין הקדש ומה בין אשה? מצינו הקדש יוצא בלא פדיון, ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט. הכן אשכחנן הקדש יוצא בלא פדיון? כ°רבי שמעון בן יוחאי, דתנן: המקדיש שדה אחוזה והגיע יובל ולא נגאלה - הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה, דברי °רבי יהודה בר עילאי שאין הקדש יוצא בלא פדיון. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: נכנסין ולא נותנין. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: תיפתר דברי הכל - בשדה מקנה שאף °רבי יהודה בר עילאי מודה שאם הקדיש שדה מקנה חוזרת למוכר ללא פדיון. "הרי זו גיטך שלשים יום" ג_יב אינה מגורשת, שאין זה גט כריתות. איתמר: אמר לה "הרי את מקודשת שלושים יום - מקודשת לעולם". אמר רבי יצחק בר אלעזר°: הדא דאת אמר - מקודשת, בשקידשה בכסף. אבל אם קידשה בשטר, הואיל ולא למדו קידושין בשטר אלא מגירושין דכתיב "ויצאה והיתה" מה יציאה בשטר אף כניסה בשטר, מה בגירושין אינה מגורשת - אף בקידושין אינה מקודשת. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: "הרי זו עולה מעכשיו לאחר שלשים", מכרה בתוך שלשים - אינה מכורה. הקדישה - לא קדשה. ליידא מילה הועילה אמירתו שהמכירה תחול רק לאחר שלשים יום לשייר לו גיזה ועבודה באותם שלושים יום. תלוש מן הקרקע: "הזה שיקנה לך מעכשיו לאחר שלשים יום", מכרו בתוך שלשים יום - אינה מכור. הקדישו - לא קדש. ליידא מילה הועילה אמירתו שהמכירה תחול רק לאחר שלשים יום לשייר לו אכילת פירות באותם שלושים יום. "הילך סלע זה שתקנה לי שדך לאחר שלשים יום", מכרה בתוך שלשים - אינה מכורה. ומה בינה לאשה? מדוע באישה אם בא אחר וקידשה בתוך ל' יום מקודשת לשני, אלא מכרה - הרי זו מכורה? "הילך כסף זה שיקנה לי עבדך לאחר שלשים": אית תניי תני הראשון ביום וביומיים שאם הכה את העבד ולא מת תחת ידו, אם עמד יום או יומיים אינו נהרג, ואית תניי תני השני ביום וביומיים. אית תניי תני ג_יגזה וזה אינו ביום וביומיים. אית תניי תני זה וזה ביום וביומיים. מאן דאמר הראשון ביום וביומיים דכתיב
אנחנו תלוי בירושלמי מסכת קידושין, דף ל"ב. נתחיל מהשורה הרביעית. אומרת הגמרא אם אמר לה הרי זה גיטך שלושים יום אינה מגורשת. כן? אמר לה גט לשלושים יום רק אינה מגורשת, כיוון שזה לא כריתות, כי כריתות זה אומר שאין קשר בינו לבינה, ופה אחרי שלושים יום כביכול הוא חוזר אליה, אז בעצם אין זה גט כריתות.
איתמר אם אמר לה הרי את מקודשת לי שלשים יום מקודשת לעולם. אמר רבי יצחק בר אלעזר, הדא דאת אמר - מקודשת, מה שאמרנו שהיא מקודשת זה בקנייה בכסף, אבל אם היא מקודשת בשטר אז לא, הואיל ולא למדו קידושין אלא מגירושין. כן, הרי אמרנו שם כתוב ויצאה והייתה. אז מה יציאה בשטר? אף כניסה בשטר. כלומר למדו זה מעקש. אז מה בגירושין אינה מגורשת - אף בקידושין אינה מקודשת.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן אם אמר הרי זו עולה לאחר שלשים, אז מכרה בתוך שלשים - אינה מכורה. הקדישה - לא קדשה. כלומר, אם קדשה לדבר אחר אז לא קדשה. אז מה? ליידא מילה אמירתו שהמכירה תחול רק לאחר שלשים לשייר לו גיזה ועבודה, כן? ושייך לו גזירה ועבודה באותם שלושים יום, שאם הוא אמר לאדם תלוש מן הקרקע... שיקנה לך לאחר שלשים יום, ואז אם מכרו בתוך שלשים יום - אינה מכור. הקדישו - לא קדש. אז ליידא מילה אמירתו שהמכירה תחול רק לאחר שלשים לשייר לו אכילת פירות באותם שלושים יום.
אם אמר לאדם הילך סלע זה שתקנה לי שדך לאחר שלשים יום, אז אם הוא מכר אותה בתוך שלושים יום אינה מכורה. אז שואלת הגמרא ומה בינה לאשה, למה באישה אם בא אחר וקידש בתוך שלושים יום אז מקודשת לשני? וחייבים להגיד כנראה שיש פה טעות בגרסה. צריך להיות אלא מכרה - הרי זו מכורה.
שאם הוא אמר לו הילך כסף זה שיקנה לי עבדך לאחר שלשים, אז אית תניי תני הראשון ביום וביומיים. יודעים שיש דין שאם האדון הכה את העבד והעבד לא מת תחת ידו, אז אם העבד עמד יום או יומיים ואז מת אחר כך האדון לא נהרג עליו. אז יש אומרים שהראשון הוא ביום או יומיים, ואית תניי תני השני ביום וביומיים. אית תניי תני זה וזה אינו ביום וביומיים. אית תניי תני זה וזה ביום וביומיים.
[דף לב עמוד ב]
"ומת תחת ידו", והרי באותם שלושים ימים עדין העבד תחת ידו של ראשון. מאן דאמר השני ביום וביומיים דכתיב "כי כספו הוא", והרי הוא כספו של שני שקנה אותו. מאן דאמר זה וזה ביום וביומיים: הראשון דכתיב "ומת תחת ידו", השני דכתיב "כי כספו הוא". מאן דאמר זה וזה אינו ביום וביומיים: הראשון - שאינו כספו, והשני - דאינו מת תחת ידו. תנן: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום", ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני. בת ישראל לכהן תאכל בתרומה: אית תניי תני לא תאכל בתרומה. אמר רבי הילא° אילעא: מאן דאמר תאכל בתרומה - כשהשני כהן, ומאן דאמר לא תאכל בתרומה - בשאין השני כהן. תנן: מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת ואינה מקודשת. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ג_ידאפילו קידושי מאה תופשין בה כגון שהשני יקדש אחר כט יום והשלישי אחר כז יום וכ"ו. אמר רבי אלעזר° בן פדת: לא כן צריכה, אלא אפילו קידשה השני קידושין גמורין בלי תנאי - אפילו הכי קידושי מאה תופסין בה. רבי יצחק בר טבליי° בעא קומי רבי אלעזר° בן פדת: איך יתכן שאם קידשה השני קידושין גמורין בלי תנאי - אפילו הכי קידושי מאה תופסין בה? הרי מה נפשך: מה שקנה בה הראשון - קנה, והשאר השני בא וגומר. אמר לו: וכי יש מה נפשך בעריות להקל? מהו כדון למה קידושי מאה תופסים בה ולא אומרים מה נפשך? דכל אשה שאינה קנויה לאדם אחד קידושין גמורים - אפילו קידושי מאה תופסין בה. חד תלמיד בעא קומי רבי זעירא°: אמר לה "הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלושים יום", ובא אחר בתוך שלושים ונתן לה קידושין בשחרית על מנת לגרשה בין הערבים, האם באותו יום נחשבת מקודשת לשני לגמרי נפקא מינא שאחרים שיקדשו באותו יום לא יתפסו הקידושין? חד חכם בשם דויד
מאן דמר הראשון ביום וביומיים, דכתיב ומת תחת ידו. הרי באותם שלושים ימים הוא עדיין העבד של הראשון. מאן דאמר השני ביום וביומיים, דכתיב כי כספו הוא, והרי הוא כספו של השני כי הוא קנה אותו. מאן דאמר זה וזה ביום וביומיים, הראשון בגלל תחת ידו, והשני כי כי כספו הוא. מאן דאמר זה וזה אינו ביום וביומיים, הראשון - שאינו כספו, והשני - אינו מת תחת ידו.
ואם אומר לאישה הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום מקודשת לשני. ואם בת ישראל תאכל בתרומה, כלומר זה קידושין גמורים. עכשיו, אית תניי תני לא תאכל בתרומה. אמר רבי הילא, מאן דאמר תאכל בתרומה - כשהשני כהן, ומאן דאמר לא תאכל בתרומה - בשאין השני כהן. כלומר אם היא כוהנת והשני הוא לא כוהן, הוא ישראל, אז זה הכוונה שהיא לא תאכל בתרומה כיוון שאלו קידושין גמורים.
אם אמר לה מעכשיו לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום, אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן אפילו קידושי מאה תופשין בה. כן. כלומר, נניח כגון, אם השני יקדש לאחר עשרים ותשעה יום והשלישי יקדש לאחר עשרים ושבע יום ועשרים ושמונה וכולי, כן? ואמר רבי אלעזר, לאו כן, אלא צריכה, אפילו קידשה השני קידושין גמורין, אפילו מקודשת בלי תנאי. כלומר, כיוון שהראשון אמר הרי את מקודשת לי מעכשיו לעוד שלושים יום, אז השני אפילו יקדש קידושין גמורים בלי תנאי, אפילו קידושי מאה תופסים בה.
רבי יצחק בר טבליי בעא קומי רבי אלעזר, מה כי תכן? אם השני קידש קידושין גמורים בלי תנאי, אז איך ייתכן שאפילו קידושי מאה תופסים בה? הרי מה נפשך: מה שקנה בה הראשון - קנה, והשאר השני בא וגומר. השני קנה את כל השאר. אמר לו: וכי יש נפשך בעריות? אפשר קידש דבר כזה מה נפשך? בלי הקל. אז מה כדון? באמת קידושי מאה תופסים בה למרות שלא אומרים מה נפשך, כיוון שיש לנו כלל שכל אשה שאינה קנויה לאדם - אפילו קידושי מאה תופסין בה. אז כיוון שפה הראשון קידש אותה והקידושין הם לא גמורים, אז לכן קידושי מאה תופסים בה אפילו אם כל אחד קידש אותה קידושין גמורים. זה לא עוזר.
חד תלמיד בעא קומי רבי זעירא, כן, אם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלושים יום ובא אחר בתוך שלושים יום נטל לה קידושין בשחרית, ועמד לגרשה בין הערביים. האם באותו יום היא נשארת מקודשת לשני לגמרי? כן. הנף קמינה, נניח אם באותו יום אדם אחר קידש אותה. כן.
[דף לג עמוד א]
סבר מימר: כל שהוא קונה דכיוון שהקניין שלו היה כולו בתוך הזמן שקידושי הראשון לא התחילו הרי הם חלים. אמר רבי זעירא°: אין קידושי שני קידושין גמורים, שכיוון שאמר מעכשיו - כבר מעכשיו התחילו קידושי ראשון, אלא שלאחר שלשים קונה קניין גמור. אבל אם הוסיף בה השני קניין גמור וגרש אותה הראשון בתוך שלושים - קורא אני עליה "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה", ואסורה לשניהם ואפילו קדשה ליום אחד וגרשה הרי היא גרושה. אם היו שניהן כהנים, שניהן אחים - שניהן אסורין. היו שלשה אחין וקידשוה שנים מהן ומתו: הדא היא דתני רבי חייה° - אשת מת אחד מתייבמת, ג_טוולא אשת שני מתים. היו שני אחים וקידשוה שניהן ומת אחד מהן, השני מהו שיהא מותר בה? מותר בה ממה נפשך: מה שקנה בה - קנה, והשאר נפלה לו ליבום מאת אחיו. רבי יהודה בן פזי° אמר: אסור בה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: טעמא דרבי יהודה בר פזי° - דכל יבמה שאין כולה לפני היבם, צד הקנוי שבה נידון משום ערוה. אמר רבי חנינה°: יאות אמר רבי יהודה בר פזי°, כלום נפלה לו לא מחמת אחיו! לאחיו היא אסורה לו, היא מותרת. תנן: מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת ואינה מקודשת. בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. לא כן צריכה: שאפילו שהיא בת כהן והשני כהן, כיון שהראשון היה ישראל - אסורה לאכול בתרומה.
מתני':
ג_טזהאומר לאשה: "הרי את מקודשת לי בפרוטה זו על מנת שאתן ליך מאתים זוז" - הרי זו מקודשת, והוא יתן. ג_יזעל מנת שאתן ליך מיכן ועד שלשים יום: נתן לה בתוך שלשים יום - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. ג_יחעל מנת שיש לי מאתים זוז:
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת קידושין דף ל"ג. נתחיל בדף הקודם שלוש שורות מהסוף. אומרת הגמרא, חד תלמיד בעל כרח מרבי זעירא. אם אמר לה "הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלושים יום" ובא אחר בתוך שלושים יום ונתן לה קידושין בשחרית על מנת לגרשה בין הערביים, האם באותו יום היא נחשבת מקודשת לגמרי לשני? כן, עכשיו נפקא מינה, האם אדם אחר קידש אותה באותו יום, האם הקידושין מתבטלים? אז חד חכם בשם דוד סבר מימר: כל שהוא קונה. כלומר כיוון שהקניין שלו היה כולו בתוך הזמן שקידושיה הראשון לא התחילו, אז הרי הם חלים. אמר לו רבי זעירא: לא, אין קידושי שני קידושין גמורים לא חלים בכלל. למה? כיוון שהוא אמר-- הראשון הרי אמר מעכשיו. אז כבר מעכשיו התחילו קידושי הראשון, רק שלאחר שלשים קונה קניין גמור. כן. אבל אם הוסיף בה השני קניין גמור, כלומר אם השני לא קנה ליום אחד אלא אמר לה "הרי את מקודשת לי" ולאחר מכן אחרי יום אחד גירש אותה, כן בתוך שלושים יום, אז קורא אני עליה "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה", ואסורה לשניהם. כן, כלומר אפילו בקידוש, אפילו כן, אפילו שהוא גירש אותה באותו יום. כיוון שבעצם ברגע שהייתה, הייתה מקודשת לשניהם וכשהוא גירש אותה כאילו כביכול היא חוזרת לראשון.
האפשרות ל-- להיות, לקדש לה לכל הזמן. כן. כלומר בהתחלה לראשון היה קידושין גמורים ורק הם יחולו רק בעוד שלושים יום. ואז בא השני ובעצם כאילו כביכול הראשון גירש אותה קצת, ואז השני קידש אותה, והשני קודם מקדש אותה, אז היא כאילו חוזרת למצב הקודם שהיה בה שהייתה מקודשת לראשון לגמרי. אז זה כאילו הראשון חזר וקידש אותה בקידושין אחרי שהשני גירש אותה, ולכן היא אסורה, אסור לקחתה גם לשני וגם לראשון.
עכשיו היו שניהן כהנים, שניהן אחים - שניהן אסורין, כי אפילו אם קידש אותה ליום אחד רק, מה שאמרנו מקודם, אז שניהם אסורים כי מראש יש פה גירושין.
היו שלשה אחין וקידשוה שנים מהן ומתו: הדא היא דתני רבי חייה - אשת מת אחד מתייבמת, ולא אשת שני מתים. כן, כלומר בעצם עכשיו היא מקודשת לשניהם, כי לכל אחד מהם היא מקודשת קצת, אז לכן היא לא מתייבמת.
היו שני אחים וקידשוה שניהן ומת אחד מהן, השני מהו שיהא מותר בה? אז אמרינן מותר בה, מה נפשך, כי הרי מה שקנה בה - קנה, והשאר נפלה לו מאת אחיו. כן, נפל לו חלקו מאחיו. ואמר רבי יהודה בן פזי אמר: אסור בה. אמר רבי יוסי: טעמא דרבי יהודה בר פזי - כי הוא סבר כל יבמה שאין כולה לפני היבם, צד הקנוי שבה נידון משום ערוה. כן, וזה אז זה לא משתווה, אסורה לו. אמר רבי חנינה: יאות אמר רבי יהודה בר פזי, כלום נפלה לו לא מחמת אחיו? כן, הרי מאיפה היא נפלה? מאחיו. החלק הזה שעכשיו הוא רוצה לייבם אותה נפל מאחיו. הרי לאחיו היא הייתה אסורה בגלל החלק של אח שלו. אז לאחיו היא אסורה לו, היא מותרת? אז לכן היא אסורה.
מעתה, אמרנו במשנה אם אמר לה "הרי את מקודשת מעכשיו לאחר שלושים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום - מקודשת והיא לא מקודשת, שהיא בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. ואמר צריכה - זה פשיטא שלא תאכל, אלא החידוש הוא שאפילו כהן, שאפילו אם בת כהן והשני גם כן כהן, אז כיוון שהראשון היה ישראל אסור לאכול בתרומה.
בעיה יוצאת במתני. אומרת המשנה האומר לאשה "הרי את מקודשת לי" בפרוטה זו על מנת שאתן ליך מאתים זוז - הרי זו מקודשת, והוא יתן. זה מעין תנאי בגט, תנאי בקידושין. על מנת שאתן ליך מיכן ועד שלשים יום, נתן לה בתוך שלשים יום - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. על מנת שיש לי מאתים זוז - הרי זו מקודשת ויש לו. כלומר אם יש לו. על מנת שאראך מאתים זוז - מקודשת ויראנה, ואם הראה על שולחנו - אינה מקודשת, כמו שצריך שיהיה שלו.
[דף לג עמוד ב]
הרי זו מקודשת ויש לו אם יש לו. על מנת שאראך מאתים זוז - מקודשת ויראנה, ואם הראה על שולחנו - אינה מקודשת.
גמ': תמן תנינן: הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז - הרי זו מגורשת ותתן. לא הספיקה ליתן עד שמת: תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותנין לאביו ולאחיו, והיא פטורה מן החליצה ומן הייבום. ואף בקידושין כן: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאתן ליך מאתים זוז", כ°רבן שמעון בן גמליאל - אביו ואחיו נותנין לה, והיא זקוקה לחליצה ולייבום. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: סדר סימפון שטר תנאי ביטול חוזה של קידושין כך הוא: "אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלנית ברת פלן, על מנת ליתן ליך מיקמת ממון פלן ומיכנסך ליום פלן. דאין אתא יום פלן ולא כנסתיך - לא יהוי לי עליך כלום". אירע לו אונס: רבי יוחנן° בר נפחא אמר: ג_יטאונסא כמאן דלא עבד לא קים התנאי ובטלו הקידושין שאין טענת אונס בקידושין. ריש לקיש° אמר: אונסא כמאן דעבד והקידושין תופסים. על דעתיה דריש לקיש°, כיצד יכתוב סימפון שלא יוכל לטעון טענת אונס? "ואין אתא יום פלוני ולא כנסתה תתרצי לי - לא יהוי לי עליך כלום" כך שאם יעבור הזמן האשה תוכל לומר שאינה רוצה והיא משוחררת. רבי יוחנן° בר נפחא מי דמיך כשעמד למות פקיד לבנתיה די יהווין עבדן כריש לקיש°. אמר: שמא יעמד בית דין אחר ויסבר דכוותיה שיש טענת אונס בקידושין והרי היא אשתו של ראשון, ונמצאו בניה משני באין לידי ממזירות. הגיע הזמן: הוא אומר "נתתי", והיא אומרת "לא נטלתי". אמר רבי אבון°: הרי אם היה מקיים את התנאים היה צריך לקבל את שטר הסימפון מידה ולקרועה אותו מכיון שהוא מבקש להוציא הסימפון מיד האשה - עליו להביא ראייה. הגע עצמך דלא הוה שטר סימפון שהתנאי נאמר בעל פה: אמר רבי יוסה° אסי: מכיון שהוא מבקש לשנות חזקת פנויה שהיתה לה ולאוסרה על כל העולם - עליו להביא ראייה. הגע עצמך שכנסו עצמן בתוך זמן הסימפון שאין לה חזקת פנויה והגיעה זמן הסימפון, הוא אמר שנתן קדם והיא אומרת לא נטלתי - מי צריך להביא ראיה? אתא עובדא קומי רבי אבהו°, אמר ליה: "זיל הב" שהיא נאמנת. אמר לו: "רבי, הרי עבר זמן הכתוב בסימפון, ואם אינך מאמין לדברי שנתתי - נמצא שלדעתך לא היו קידושין כלל אשה לא קניתי, ואת אמר לי: איזיל הב". אמר רבי אבהו°: "מימי לא שחק בי אדם אלא זה". חזר ואמר: מכיון שכנסה - אין הקדושין תלוין בתנאי אלא מחלו התנאי ונשארו המעות חוב שעל מנת כן נתרצו לכנוס. אין חזר ביה - יתן. אין היא חזרת בה - תתן. ולא הדא היא קדמייתא שהרי זה בדיוק הפסק הראשון? הכוונה שחזר ועשאו מעשה בית דין דכיון שהודה לדברי האיש ואחר כך ראה שבטעות חזר בו והדין כדבריו הראשונים, חזר וקיים אותם ועשה מעשה בית דין כדבריו הראשונים להוציא מדברי האיש. סדר סימפון כך הוא: עד אחד משל חתן ועד אחד משל כלה, ושניהן בוררין להן עוד אחר כדי שיהיו לו שני עדים לזה ושני עדים לזה.
תמן תנינן: הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז - הרי זו מגורשת ותתן. לא הספיקה ליתן עד שמת, תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותנין לאביו ולאחיו, והיא פטורה מן החליצה ומן הייבום. שאלתי - מה אמרת אצל בקידושין? כן. האומר לאשה "הרי את מקודשת לי" על מנת שאתן ליך מאתים זוז - כרבן שמעון בן גמליאל. אז אם נניח הוא מת, אז אביו ואחיו נותנין לה, והיא זקוקה לחליצה ולייבום.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: סדר סימפון של קידושין כך הוא. כלומר היו כותבים איזה תנאי של ביטול חוזה לגבי הקידושין. כלומר אם יהיו תנאים כאלה וכאלה אז היא מקודשת, ואם לא אז הקידושין בטלים. אז ככה סדר הסימפון: הוא כותב לה אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלנית ברת פלן, על מנת ליתן ליך מיקמת פלן ליום פלן. כלומר, אני נותן לך סכום מסוים ועל מנת שאני אכניס אותך ביום מסוים. עכשיו אתא יום פלן ולא כנסתיך - לא יהוי לי כלום. אני לא אוכל לטעון נגדך כלום.
עכשיו אירע לו אונס: רבי יוחנן אמר: אונסא כמאן דלא עבד, לא קיים את התנאי אז בטלו הקידושין. כיוון שהוא טוען שהוא סבר שאין תנאי אונס בקידושין. ריש לקיש אמר: אונסא כמאן דעבד, הקידושין קיימים. ואת אמרת על דעתיה דריש לקיש, כיצד יכתוב סימפון שלא? כן, איך צריך לכתוב את הסימפון שלא יוכל לטעון הבעל תנאי אונס? כך הוא כותב: אתא יום ולא לי - לא עליך כלום. הכוונה שאם יעבור הזמן ולא תרצה, היא תוכל לומר שהיא לא רוצה ומשוחררת.
רבי יוחנן דמיך פקיד לבנתיה די עבדן כריש לקיש, שיכתבו בסימפון כמו ריש לקיש, כי אמר: שמא בית דין אחר דכוותיה - אולי יעמוד בית דין אחר ויסבור כמו ריש לקיש שיש תנאי אונס בקידושין, והרי בעצם היא אשתו של הראשון, ונמצאו באין לידי ממזירות.
הגיע הזמן שהוא אמור לקנות אותה - הוא אומר "נתתי" לה את הכסף, את התנאי, והיא אומרת "לא נטלתי". אמר רבי אבון: הרי אם היה מקיים את התנאי הוא היה צריך לקבל את שטר הסימפון מידה ולקרוא אותו. אז שהוא מבקש להוציא סימפון מיד האשה - עליו להביא ראייה. ואומרת הגמרא כן, השטר כרגע בידיה ורוצה להוציא ממנה את זה, זה צריך להביא ראיה.
ואומרת הגמרא הגע עצמך דלא הוה סימפון - זה הכל בעל פה. מה הדין? אמר רבי יוסה: מכיון שהוא מבקש לאוסרה - עליו להביא ראייה. מכיוון שהוא מבקש לשנות את החזקה שלה, היא הייתה בחזקה מותרת. הוא רוצה לשנות את זה להיפך, לעשות אותה אסורה על כל העולם. הוא צריך להביא ראיה.
ואומרת הגמרא שכנסו עצמן בתוך סימפון - הוא כבר כנס אותה. עכשיו בעצם אין לה חזקה תלויה, עכשיו הגיע הזמן לסימפון. הוא כתב לה שהוא, נניח, יקדש אותה וייתן לה מאתיים זוז תוך שלושים יום. קידש אותה, כנס אותה, והגיע שלושים יום, לא נתן את הכסף. מה הדין? אז הוא אומר שנתן קודם והיא אומרת לא נתתי, והיא צריכה להביא ראיה.
אז אתא עובדא קומי רבי אבהו, אמר ליה: "זיל הב" - באמת היא נאמנת. אמר לו: "רבי, אשה לא קניתי, ואת אמר לי איזיל הב". הרי עבר זמן הכתוב בסימפון, שאם אתה לא מאמין לדברי שאני נתתי לה, יוצא שלטעמך בכלל לא היו קידושין. אם אתה אומר שהיא אשתי אז אוקיי, אז היא גם קיבלה. ואם אתה אומר שהיא לא קיבלה, זה גם לא אשתי. אבל הרי עבר זמן הסימפון. אמר רבי אבהו: "מימי לא שחק בי אדם אלא זה".
חזר ואמר: מכיוון שכנסה, אין הקידושין תלויים בתנאי - ברגע שהוא כנס אותה הוא כאילו ויתר על התנאי, אבל בעצם נשארו המעות מעין חוב שעל מנת כן התרצתה להיכנס. אין חזר ביה - יתן. אין היא חזרת בה - תתן. זה בעצם התנאי.
שואלת הגמרא ולא הדא היא קדמייתא? זה בדיוק הפסק הראשון שלו, שהוא אמר בהתחלה שהיא נאמנת. אז מה חידש עכשיו? ואומרת הגמרא כן, חזר ועשאו מעשה בית דין. כלומר, כיוון שבהתחלה הוא הודה לדברי האיש ואחר כך הוא ראה שבטעות הוא הודה, וההלכה כדברי הראשונים, אז הוא חזר וקיים אותם ועשה אותם מעשה בית דין. הוא בעצם פסק את זה בתור פסק.
ואומרת הגמרא: סדר סימפון כך הוא: עד אחד משל חתן ועד אחד משל כלה, ושניהן בוררין להן עוד עד אחר, למה? כדי שיהיו לו שני עדים לזה ושני עדים לזה.
[דף לד עמוד א]
איתמר: הוא אומר "נתתי", והיא אומרת "לא נטלתי". אמר רבי אבון°: מכיון שהוא מבקש להוציא הסימפון מיד האשה - עליו להביא ראייה. הדא דאת אמר - בשאין שניהן מודין. אבל אם היו שניהן מודין שלא נתקיים התנאי - שניהן יכולין לעקור קידושין. כהדא דתנן: היבמה שאמרה בתוך ל' יום "לא נבעלתי" והגט יוצא מתחת ידה נאמנת, וכופין אותו שיחלוץ לה. לאחר ל' יום - אינה נאמנת, דחזקה אין אדם מעמיד עצמו מלבעול יותר מל' יום. ותני עליה: לאחר ל' יום ג_כהוא אומר "בעלתי", והיא אומרת "לא נבעלתי": אף על פי שחזר ואמר "לא בעלתי" - לא הכל ממנו, שכבר אמר משעה ראשונה "בעלתי". אבל אם אמר משעה ראשונה "לא בעלתי" - שניהן נאמנים, אף על פי שהוא לאחר ל' יום, דהואיל ושניהן מודים יכולין לעקור החזקה והכא נמי כששניהם מודים, יכולין לעקור הקידושין ולא אמרינן חזקה אדם מקיים תנאו. היה עד אחד משל חתן ועד אחד משל כלה, והחתן חתום בכתב ידו ולא החתים עד שלישי: רבי אבהו° אמר: סימפון. רבי אבא° אמר: קידושין ואין כאן סימפון שאין דרך החתן לחתום בסימפון. שאני אומר: לא עמד ובירר את הסימפון, אלא התכוון לשטר קידושים וכתב בתוכה את התנאים בתוך שטר הקידושין משום שהוא סבר שכך הוא מתיר באחותה אם לא יתקימו התנאים - אינו סימפון עד שיהא מדעתו ומדעתה. מה הדין אם כתב בשטר שהוא יתן לה מאה זוז היה מדעתו סימפון שהוא טוען שהתכוון שאם לא יתן יתבטלו הקידושין ומדעתה קידושין שהיא התכוונה להתקדש בכל מקרה והכסף נכתב כחוב? רבי חנינה° אמר: סימפון. רבי חגיי° בשם רבי זעירא° אמר: קידושין. והוה רבי חנינה° מתרס כליו. קבל רבי חגיי°. אמר לו רבי הילא° אילעא, קבל רבי חגיי°: אתה מתריס דרבי חגיי° אינש סבורה הוא ועוד שאינו אומר מפי עצמו אלא בשם רבי זעירא°? באדר קדמייא דמך מת רבי הילא° אילעא, באדר תניינא אתא עובדא קומי רבי חנניה חבריהון דרבנין° ובעא מיעבד כהדא דרבי חגיי°. אמר לו רבי שמואל בר אימי°: "לא יאות הוה רבי הילא° אילעא אמר לך 'קבל דעת רבי חגיי°', דרבי חגיי° אינש סברא הוא שהרי עכשיו חזרתה בך ואתה פוסק כמותו". אמר ליה הסיבה שחזרתי בי זה מפנה: רבי חגיי° מתניתא מסייעא ליה, דתנן: ג_כא"קידשתני", והוא אומר "לא קידשתיך" - הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. רואים שאם היא אומרת "קדשתני", אף אם הוא אומר "לא קידשתיך" - הרי היא מקודשת וצריכה גט. התיב רבי בורקי° קומי רבי מנא° בן יונה:
לכוח טוב, ירושלמי מסכת קידושין דף ל"ד. אומרת הגמרא: איתמר, אומר "נתתי" והיא אומרת "לא נתתי". אמר רבי אבון: מכיוון שהוא מבקש להוציא סימפון מידי האישה עליו להביא ראיה. אדרבה, הדא דאת אמר - בשאין שניהן מודין. אבל אם היו שניהם מודים שלא התקיים התנאי, אז שניהם יכולים לעקור את הקידושין.
כהדא: היה שאמרה בתוך שלושים יום "לא נבעלתי" והגט יוצא מתחתיה. כלומר יבמה אומרת "לא נבעלתי" ויש לה גט, כלומר קיבלה גט, אבל היא אומרת "לא נבעלתי בתוך שלושים יום" - אז היא נאמנת וכופין אותה שתחלוץ, כי הרי יבמה לא יוצאת בגט, היא צריכה חליצה. אבל אם זה לאחר שלושים יום אינה נאמנת. למה זה חזקה? אין אדם מעמיד עצמו להיבהל יותר משלושים יום, אז משתמע שהוא בעלה, ואם כן בעצם היא אשתו והגט הוא גט והיא משוחררת לעולם.
ותניא לאחר שלושים יום אמרו: הוא אומר "בעלתי", והיא אומרת "לא נבעלתי" - אז אף על פי שהוא חזר ואמר "לא בעלתי", לא הכל ממנו, כי הרי כבר משעה ראשונה אמר "בעלתי". אבל אם משעה ראשונה הוא אומר "לא בעלתי", אז שניהם נאמנים כי הרי שניהם אומרים שהוא לא בעל, אז הם נאמנים, אף על פי שזה אחר שלושים יום. דהיינו אם שניהם מודים שניהן יכולין לעקור חזקה. אז גם כאן כששניהם מודים יכולים לעקור את הקידושין, ולא אומרים שחזקה אדם מקיים תנאו.
היה עד אחד משל חתן ועד אחד משל כלה, אבל לא היה עד שלישי אלא והחתן חתום בכתב ידו ולא החתים עד שלישי. אז רבי אבהו אמר: זה סימפון, זה תנאי, תנאי קידושין וכולי. ורבי אבא אמר: לא, זה קידושין, ואין כאן בכלל סימפון, כי איך אין דרך להחתים את החתן על סימפון.
אני אומר: לא עמד ובירר את הסימפון, לא התכוון לכתוב סימפון אלא כיוון לכתוב בשטר קידושין, והוא כתב בתוך התנאים מתוך שהוא חשב שאם יכתוב תנאים אז הוא יתיר את אחותה אם התנאים לא יתקיימו. אומרת הגמרא: אינו סימפון עד שיהא מדעתו ומדעתה. כלומר צריך ששניהם יסכימו שזה סימפון - זה תנאים בקידושין.
עכשיו מה הדין אם הוא כתב בשטר שהוא ייתן לה מאה זוז, היה מדעתו סימפון - הוא חשב שזה מתכוון שאם לא ייתן יתבטלו הקידושין, אבל מדעתה קידושין - כי היא התכוונה שהיא תתקדש בכל מקרה, כי הכסף מה שהוא כתב שם זה יהיה ככובע. אז מה הדין? רבי חנינה אמר: סימפון. רבי חגיי בשם רבי זעירא אמר: קידושין. ואדרבה והוה רבי חנינה כליו. קבל רבי חגיי - הוא לא קיבל את מה שהוא אמר, התנגד לו.
אמר לו רבי הילא, קבל רבי חגיי את המתריס. אתה מתריס דרבי חגיי סבורה הוא רבי זעירא? תפסיק, אל תתנגד לו, כי רבי חגי הוא אדם של סברה, מסתמא יש לו טעם, ועוד שהרי הוא לא אומר את זה מפי עצמו אלא בשם רבי זעירא.
מספרת הגמרא: באדר קדמייא דמך רבי הילא - בארד הראשון מת רבי הילא. באדר תניינא אתא עובדא קומי רבי חנניה חבריהון דרבנין ובעא מיעבד כהדא דרבי חגיי. הוא רצה לעשות כמו רבי חגי. אמר לו רבי שמואל בר אימי: "לא יאות הוה רבי הילא אמר לך 'קבל דעת רבי חגיי", דרבי חגיי הוא סבורה? האם לא צדק רבי הילא שאמר לך לקבל את דעת רבי חגי? אתה עצמך חזרת, עכשיו אתה פוסק כמותו.
אמר: רבי חגיי מתניתא מסייעא ליה. כלומר, הסיבה שאני פוסק כמותו - לא בגלל מה שאמר לי, אלא פשוט מצאתי ברייתא שבעצם מסייעת לו, דתנן: "קידשתני", והוא אומר "לא קידשתיך" - הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. רואים שאם היא אומרת "קידשתני", גם אם הוא אומר "לא קידשתיך" הרי היא מקודשת, צריכה גט.
התיב רבי בורקי קומי רבי מנא: אף בסימפון כן? כלומר, אם נניח הוא אומר "נתתי לה סימפון" ונתתי מה שהתחייבתי - נניח הוא התחייב לתת לה מאתיים זוז, הוא אומר "נתתי" והיא אומרת "לא נתתי" - אז גם כן פה הוא יהיה אסור בקרובותיה, כי לדעתו הוא התקדש לה, והיא תהיה מותרת כי לדעתה לא התקדשה.
[דף לד עמוד ב]
האם אף בסימפון כן, שאם הוא אומר "נתתי" והיא אומרת "לא נטלתי" - יהיה אסור בקרובותיה? אמר ליה: לית בסימפון ספק, אלא כשאינו מקיים התנאי הוא סימפון וכאלו לא נתקדשה מעולם, וכשמקיים את התנאי - הן קידושין גמורים. וכיוון שאנו טוענים שלא קיים את התנאי, שבסימפון - לא נתקדשה מעולם. קידש בתוך סימפון - הרי אלו קידושין גמורין. כתב סימפון שאם יקיים את התנאים שבו תהיה מקודשת לאחר זמן וקידש בתוך זמן הסימפון קידושין חדשים ללא תנאי - הרי אלו קידושין גמורין דלא גרע מאם לא קיים התנאי וקידש קידושין אחרים ללא תנאי. גירש בתוך זמן הסימפון - האם אסורה לכהן או כיוון שלבסוף לא קיים את התנאים לא הייתה אשתו והגט אינו כלום? תלמידוי דרבי יונה° אמרין: נגעו בה גירושין ואסורה לכהן. רבי יונה° אמר: לא נגעו בה גירושין. כד דמך כשמת רבי יונה° עבדון תלמידוי דכוותיה. אמרין להסביר למה חזרו לאמר כרבי יונה° שלא נגעו בה קידושין: לאחר שלשים יוצאת בלא גט שהרי לא קיים את התנאי, ואת אמר נגעו בה גירושין? אלא לא נגעו בה גירושין. מת מתוך סימפון: רבי אבהו° אמר: מותרת לינשא ולא חוששים שמא אביו או אחיו יקיימו את התנאי ותהיה זקוקה ליבום. רבי אבא° אמר: אסורה להינשא. רבי מנא° בן יונה שאל לבית אבוי דרבי יוסי° בר זבידא: "היך רבכון נהיג עביד?" אמר ליה: כאשר התנאי בסימפון הוא לזמן מרובה - הוא אמר "תלך ותינשא מיד" שהרי הוא מת ובודאי לא יוכל לקיים את התנאים. כאשר הוא לזמן ממועט - הוא אמר "מה בכך שתמתין". שליח דברים בתוך סימפון שכתב שתיתן לו סכום מסויים עד יום מסויים, אבל לא כתב שאם לא תיתן יתבטלו הקידושין: רבי מנא° בן יונה אומר: סימפון ואם לא נתנה הקידושין בטלים. רבי אבא° אמר: קידושין וחייבת לתת לו מה שנכתב בתורת חוב. וחששין רבנין להדא דרבי מנא° בן יונה ואם אחר קידש אותה תצטרך ממנו גט.
מתני':
ג_כבעל מנת שיש לי בית כור עפר - הרי זו מקודשת ויש לו אם יש לו. על מנת שיש לי במקום פלוני: אם יש לו באותו מקום - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. על מנת שאראך בית כור עפר - הרי זו מקודשת ויראנה, ואם הראה בבקעה - אינה מקודשת שלא התכוונה אלא שיש לו שדה בית כור. °רבי מאיר אומר: ג_כגכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן - אינו תנאי, שנאמר ((במדבר ל"ב, כ"ט-ל')) "ויאמר משה אליהם: אם יעברו בני גד ובני ראובן... ואם לא יעברו חלוצים אתכם וגו'". °רבי חנניה בן גמליאל אומר: צריך היה הדבר לאומרו, שאילמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו.
אמר ליה: לית סימפון ספק, אלא הוא סימפון, קידושין. וכיוון שאנחנו טוענים שהוא לא קיים את התנאי של הסימפון, אז לא התקדשה מעולם.
קידש בתוך סימפון - הרי אלו קידושין גמורין. כלומר אם בתוך הסימפון הוא כתב שאם יקיים את התנאים אז את תהיי מקודשת לאחר זמן, עכשיו הוא הלך וקידש בתוך הזמן של הסימפון קידושין אחרים בלי תנאי - אז אלו קידושין גמורים, הקידושין השניים תופסים. למה? כי הרי אם הוא לא קיים את התנאי וקידש קידושין אחרים, לא תנאי שהיא אשתו. כלומר גם אם הוא לא קיים את התנאים בסימפון וקיים קידושין אחרים, זה היה תופס, אז גם עכשיו שהוא כן יקיים את הסימפון, אלה הקידושין תופסים, כלומר אם הוא קידש בתוך הזמן של הסימפון.
גירש בתוך זמן הסימפון - האם היא אסורה לכהן? או כיוון שבסוף הרי הוא לא קיים את התנאים, כי ברגע שהוא גירש, והרי אם הוא לא רוצה לקחת אותה אז בעצם הוא לא קיים את התנאים בסימפון, אז ממילא היא לא תהיה אשתו. אם כך יצא שהגט בעצם כלום, כי היא לא אשתו בכלל. אז מה הדין, האם היא אסורה לכהן, מותרת?
תלמידוי דרבי יונה אמרין: נגעו בה גירושין - ואסורה לכהן. ורבי יונה אמר: לא נגעו בה גירושין. כד דמך רבי יונה - כשרבי יונה נפטר, עבדון תלמידוי דכוותיה - הם פסקו כמותו. הם הסבירו למה הם חזרו ואמרו כמו רבי יונה שבעצם לא נגעו בה גירושין. אמרו הרי לאחר שלשים יוצאת בלא גט, ואת אמר נגעו בה גירושין? זה לא יכול להיות, אלא לא נגעו בה גירושין.
אומרת הגמרא: מת מתוך סימפון. נניח הוא כתב שהרי את מקודשת לי בעוד שלושים יום, ואם לא יתקיימו התנאים האלה ואלה - אם אני לא אתן לך מאתיים זוז או משהו כזה - אז הוא מת לפני הזמן. אז רבי אבהו אמר: מותרת לינשא מיד, ולא חוששים שמא אביו או אחיו יקיימו את התנאי ואז תהיה זקוקה לייבום. ורבי אבא אמר: אסורה להינשא.
רבי מנא שאל לבית אבוי דרבי יוסי: "היך רבכון נהיג עביד?" - איך הוא נהג? אמר ליה: תלוי. לזמן מרובה - הוא אמר "תלך ותינשא מיד". כלומר, נניח הוא כתב לה "הרי את מקודשת לי בעוד נניח עשר שנים" - אז הוא אמר לה תלכי ותתנשאי עכשיו, כי מילא הוא מת אז ודאי הוא לא יוכל לקיים את התנאי. אבל לזמן ממועט - הוא אמר "מה בכך שתמתין".
מתה הגמרא... אומרת הגמרא: שליח דברים בתוך סימפון. נניח הוא כתב לה שתיתן לו סכום מסוים עד זמן מסוים, אבל הוא לא כתב שזה תנאי שאם לא יתקיים יתבטלו הקידושין. אז מה הדין? רבי מנא אומר: סימפון - ואם לא נתנה, קידושין בטלים. רבי אבא אמר: קידושין - והיא חייבת לתת לו כמו שכתוב בשטר בתור חוב.
וחששין רבנין להדא דרבי מנא. כלומר חכמים חששו למה שאמר רבי מנא, שאולי באמת הקידושין בטלים, אז לכן אם מישהו אחר נתן לה קידושין באותו זמן היו מצריכים אותה גט.
והגענו למשנה. אומרת המשנה: על מנת שיש לי בית כור עפר - הרי זו מקודשת ויש לו. כלומר אם יש לו. על מנת שיש לי במקום פלוני: אם יש לו באותו מקום - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. על מנת שאראך בית כור עפר - הרי זו מקודשת ויראנה, ואם הראה בבקעה - אינה מקודשת, כי מסתמא היא לא התכוונה שיראה לה סתם עפר, אלא יראה לה בית כור שלו.
רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן - אינו תנאי, שנאמר "ויאמר משה אליהם: אם יעברו בני גד ובני ראובן... ואם לא יעברו חלוצים אתכם וגו'". רבי חנניה בן גמליאל אומר: צריך היה הדבר לאומרו, שאילמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו. למה? היה צריך האדם לאומרו, כי אילמלא כן יש במשמע שאפילו בהר ציון - בארץ כנען - לא ינחלו. כלומר אם הם ייכנסו, אם יהיו חלוצים הם יקבלו בעבר הירדן, ואם לא יהיו חלוצים לא יקבלו כלום, אפילו בארץ כנען. אז לכן היה צריך להגיד להם שאם לא - הם ינחלו איתם.
[דף לה עמוד א]
גמ': תנן: °רבי חנניה בן גמליאל אומר: צריך היה הדבר לאומרו, שאילמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו. רבי חנניה בריה דרבי הלל° בעא: אילו אמר בני פלוני יעשה דבר פלוני ויטול חפץ פלוני בשכרו - אין עבד הוא נסיב ההוא חפץ, ואין לא עבד - לא נסיב אם יעשה יטול אותו חפץ ואם לא יעשה לא יטול, אבל לא הפסיד חלקו בירושה. ולמה אומר °רבי חנניה בן גמליאל שאילמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו? שנייא היא, דכתיב ((במדבר ל"ד, י"ג)) "לתת לתשעת המטות וחצי המטה". התורה אמרה שאת ארץ כנען יתנו לשאר השבטים, לכן השתמע מדבריו הראשונים של משה שאם לא יעשו מה שהבטיחו לא יקבלו כלום, ולכן היה צריך לחזור ולומר שאם לא יקיימו מה שהבטיחו ינחלו בתוך ארץ כנען. והוי כאומר: בני פלוני יעשה דבר פלוני ויטול חפץ פלוני, ושאר בני יירשו נכסי - אין עבד הוא נסב, ואין לא עבד לא נסב, לא מיכא ולא מיכא אם יעשה יטול ואם לא יעשה לא יטול לא מכאן ולא מכאן. תמן תנינן (משנה עירובין ג ה): ג_כדמתנה אדם על ערובו ואומר: אם באו עובדי כוכבים מן המזרח - ערובי למערב. מן המערב - ערובי למזרח. כיני מתניתא כך כוונת המשנה: מתנה אדם על ערוביו שהניח שני ערובים אחד למזרח ואחד למערב. אמר רבי אלעזר° בן פדת: מאן תנא "אם באו ואם לא באו" וצריך תנאי כפול? °רבי מאיר היידין. °רבי מאיר חברייא אמרין °רבי מאיר דקידושין, דתני: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים" - ירדו גשמים מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. °רבי מאיר אומר: בין ירדו בין לא ירדו מקודשת, עד שיכפול תנאו שכל תנאי שאינו כתנאי של בני ראובן ובני גד - אינו תנאי. הכל מודין שאם אמר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שירדו גשמים": ירדו גשמים - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת שאין זה תנאי אלא קביעת זמן. רבי יוסה° אסי אמר: °רבי מאיר דעירובין, דתנינן: נתגלגל חוץ לתחום, או נפל עליו גל, או נשרף, או תרומה ונטמאת מבעוד יום - אינו עירוב. משחשיכה - הרי זה עירוב. אם ספק: °רבי מאיר ו°רבי יהודה בר עילאי אומרים: הרי זה חמר גמל. °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרים בספק העירוב כשר. אמר רבי יוסי° בר זבידא: לא אמר °רבי מאיר: אלא לחומרין. אמר רבי מנא° בן יונה: ויאות שהרי עירובו אינו קונה לו שביתה דלא זכה לו עירובו, וכבני עירו נמי לא הוי דכבר נתן דעתו לעקור את רגליו מבני עירו. ואף הכא בקידושין לא אמר לכפול תנאו אלא לחומרה לראשון: אינה מקודשת שלא ירדו גשמים. ולשני: אינה מקודשת שלא כפל הראשון את תנייו. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסה° אסי: כתיב "ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד" וכ"ו, "ואם לא יעברו חלוצים ונאחזו בתוככם בארץ כנען". וההן "אם לא" כלאחר הוא? והרי אמרנו שהכל מודין שאם אמר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שירדו גשמים" אין זה תנאי אלא קביעת זמן ואין צריך לכפול תנאו. ולמה היה משה צריך לכפול תנאו? אמרי: שנייא היא, שהיתה הארץ לפניהן שכבר היה להם חלק בארץ כנען מימי אברהם, והוא מבקש להוציאה מידן לכן היה צריך לתנאי כפול. °רבי יהודה בר סיסין ורבי יהודה בר פזי° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ירדו לסימפון תנאים בשטר בשיטת °רבי מאיר דבקידושין כותבים כל תנאי כפול. רבי ירמיה° ורבי חיננא חבריה דרבנן° בעו: ולמה אמרנו שהתנאים שכותבים בשטר הם רק כשיטת °רבי מאיר? אפילו ל°רבי מאיר לית כן, שהרי באומר "על מנת" - גם °רבי מאיר מודה שאין צריך תנאי כפול. ואמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: סדר סימפון שטר תנאי ביטול חוזה של קידושין כך הוא: "אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלנית בת פלן על מנת ליתן ליך מיקמת ממון פלן ומיכנסך ליום פלן. דאין אתא יום פלן ולא כנסתיך - לא יהוי לי עליך כלום". וכיוון שכתב "על מנת", למה צריך לכפול? היה צריך לכפול התנאי כדי להתנות שאם יתן יהיו קידושין, ואם לא יתן - לא יהיו קידושין. דאי לא כפל תנייו - מי עקר קידושיו? אמר רבי יוסה בי רבי בון°: בכל אתר אית ליה ל°רבי מאיר "ממשמע לאו את שומע הין", והכא לית ליה. אמר רבי מתנייה°: על שם משום שחומר הוא בעריות.
מתני':
ג_כההמקדש את האשה ואמר: "כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כהנת, עניה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה" - הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו.
גמ': רבי אלעזר° בן פדת אמר: מקודשת אפילו מביא עדים ששמעו שרוצה כהנת או לויה, דכיוון שקידשה סתם - הוו דברים שבלב ואינם דברים. אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זעירא°: אם יש עדים - מקודשת לחומרין, ואם בא אחר וקידשה - צריכה גט משניהם. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אימי° אמי בן נתן: ראובן חייב לשמעון, סמכיה ראובן לשמעון גבי לוי שהיה חייב לו, והסכים שמעון שלוי יהיה בעל חובו במקום ראובן, אפירסן לוי לוי נעשה עני - לית ראובן חייב לשמעון. ג_כוהדא דאת אמר - בשלא עשו בהערמה, אבל עשו בהערמה - חייב.
אנחנו פותחים במסכת קידושין דף ל"ה. אומרת הגמרא: למה דברי המשנה? רבי חנניה בן גמליאל אומר צריך היה לומר, כלומר משה היה צריך לכפול את התנאי ולהגיד לו מה יקרה אם כן ייכנסו חלוצים ומה יקרה אם לא. שאלמלא כן יש ממש משמע שבעבר הירדן לא היו נוחלים. כך אומר רבי חנניה בן גמליאל.
אומרת הגמרא: רבי חנניה בריה דרבי הלל בעא: אילו אמר "בני פלוני יעשה דבר פלוני וייתן חפץ פלוני" - אם עבד הוא נוסב אותו חפץ, ואם הוא לא עשה - הוא לא נוסב את החפץ הזה. אבל אף אחד לא אומר שהוא מפסיד את חלקו בירושה. אז למה אומר רבי חנניה בן גמליאל שאלמלא כן יש ממש משמע שגם בארץ ישראל לא היו נוחלים? אז אומרת הגמרא: שנייא היא, דכתיב "לתת לתשעת המטות וחצי המטה". כלומר, לגבי עבר הירדן כתוב שיינתן לתשעת המטות וחצי המטה. התורה אמרה בפירוש שארץ כנען יינתן לשאר השבטים. אז לכן השתמע מדבריו הראשונים של משה שאם הם לא יעשו מה שהבטיחו הם לא יקבלו כלום. לכן היה צריך לחזור ולומר שאם לא יקיימו מה שהבטיחו, ינחלו בתוך ארץ כנען.
והוי: בני פלוני יעשה דבר פלוני ויטול חפץ פלוני, ושאר בני יירשו נכסי - אז פה אם הוא עבד הוא נוסב וכך, ואם לא עבד לא נוסב כלום, לא מיכא ולא מיכא.
תמן תנינן: מתנה אדם על עירובו. כלומר אדם יכול לתת תנאי על העירוב, ולהגיד: אם באו גויים מהמזרח - עירובי למערב, אם באו למערב - עירובי למזרח. אז הגמרא מתקנת: כיני מתניתא - מתנה אדם על עירוביו, כי לא מדובר על עירוב אחד, הוא חייב לשים שני עירובין, אחד למזרח ואחד למערב.
אמר רבי אלעזר: מאן תנא "אם באו ואם לא באו" וצריך לכפול את התנאי? רבי מאיר. שואלת הגמרא: רבי מאיר, איזה רבי מאיר? חבריא אמרין: רבי מאיר דקידושין, דתני: האומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שירדו גשמים - אם ירדו גשמים מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. רבי מאיר אומר: בין ירדו בין לא ירדו מקודשת, עד שיכפול תנאו. כלומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן - אינו תנאי.
אומרת הגמרא: הכל מודין שאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שירדו גשמים - אם ירדו גשמים מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, כי זה לא תנאי אלא קביעת זמן.
רבי יוסה: רבי מאיר דעירובין, דתנינן: התגלגל חוץ לתחום. כלומר, אם העירוב התגלגל חוץ לתחום, או נפל עליו גל, או נשרף, או נטמאה תרומה - אם זה היה מבעוד יום אינו עירוב, ובשחשיכה הרי זה עירוב. ואם ספק - רבי מאיר ורבי יהודה אומרים הרי זה חמר גמל. כלומר, מצד אחד הוא לא יכול ללכת כבני העיר אלפיים אמה לכל כיוון, ומצד שני הוא לא יכול ללכת יותר מאלפיים אמה לכיוון ההוא, כיוון שהעירוב אולי לא היה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים בספק עירוב כשר.
אמר רבי יוסי: לא אמר רבי מאיר אלא לחומרין. כלומר, זה רק לחומרא הוא אמר את זה.
אמר רבי מנא: אינו קונה זכה עירובו, כי הרי לא זכה בעירובו, כי אולי לא היה עירוב. כבני עירו נמי לא הוי - למה? כי הרי הוא כבר עקר דעתו, נתן דעתו לעקור מבני עירו. אז לכן הוא בעצם לא כאן ולא כאן, לכן חמר גמל - כך אמרו בעירובין. אז גם כאן לגבי קידושין, אף על פי כן הוא לא אמר לכפול תנאו לחומרא, כי לראשון אינה מקודשת שלא ירדו גשמים, ולשני אינה מקודשת שלא כפל תנייו. אז לכן בעצם מספק היא מקודשת לשניהם, וצריכה גט משניהם.
רבי חגיי בעא קומי רבי יוסה: אם כתיב "ואמר משה אליהם אם יעברו בני גד וכולי", ואחר כך כתוב "אם לא יעברו חלוצים ונאחזו בתוככם בארץ כנען" - הרי האי "אם" - "לא" כלאחר הוא, הרי הוא אומר "אם יעברו" הכוונה אחרי שהם יעברו. והרי אמרנו מקודם שהכל מודים שאם אמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שירדו גשמים אז זה לא תנאי אלא קביעת זמן, ולא צריך לכפול את התנאי. אז למה פה משה היה צריך לכפול את תנאו?
אמר: שנייא היא, שהיתה הארץ לפניהן. כלומר כבר היה להם חלק בארץ מימי אברהם, לכל אחד מהשבטים היה כבר נחלה, ובעצם משה מבקש להוציאה מהם, לכן היה צריך להיות תנאי כפול.
רבי יהודה בר סיסין ורבי יהודה בר פזי בשם רבי יוחנן: ירדו לסימפון בשיטת רבי מאיר דקידושין. כלומר, בתנאים שבשטר, בקידושין, כתבו אותם והחמירו לכתוב אותם בתנאי כפול כשיטת רבי מאיר.
רבי ירמיה ורבי חיננא חבריה דרבנן בעו: למה אמרו שהתנאים שכותבים בשטר זה כשיטת רבי מאיר? הרי אפילו לרבי מאיר... אפילו רבי מאיר לא סובר את זה, כי הרי באומר "על מנת" אמרנו שגם רבי מאיר מודה שלא צריך תנאי כפול.
והרי אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: סדר סימפון כך הוא: אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלנית בת פלן על מנת ליתן ליך מיקמת יום פלן, אתא ולא כנסתיך - לא יהוי לי עליך כלום. כלומר: אני פלוני בן פלוני מקדש אותך, פלונית בת פלוני, על מנת לתת לך דבר מסוים עד זמן מסוים; אם לא אכנס אליך ביום פלוני אז לא יהיה לי עליך כלום.
וכיוון שכתב "על מנת", אם כן, לכפול תנייו? אפילו לפי רבי מאיר, למה צריך לכפול? ואת אמרת שהיה צריך לכפול את התנאי כדי לתנות שאם ייתן לה קידושין יהיו קידושין, ואם לא ייתן לא יהיו קידושין. כי אם לא כפל תנייו - מי עקר קידושי? הרי מה שהוא עשה את הקידושין צריך גם להגיד מה יקרה אם לא.
אמר רבי יוסה בי רבי בון: בכל אתר אית ליה לרבי מאיר ממשמע לאו את שומע הין, והכא לית ליה. כלומר, לכאורה תמיד מכלל "לאו" אתה שומע "הן", ממש משמע שאם לא אז זה לא קידושין. אז למה פה הוא מצריך תנאי כפול?
אמר רבי מתנייה: חומר הוא בעריות. באמת בעריות החמירו.
פרק ראשון. מתני': המקדש את האשה ואמר: כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כהנת, עניה והרי היא עשיר, עשיר והרי היא ענייה - הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו. כלומר, היא לא אמרה לו כלום, היא לא שיקרה לו, לכן היא מקודשת.
אומרת הגמרא: רבי אלעזר אמר מקודשת אפילו אם מביא עדים שהם שמעו שהוא רוצה כוהנת או לויה. למה? כיוון שהוא קידשה סתם - זה דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים.
אמר שמואל בשם רבי זעירא: אם יש עדים שיודעים שהוא אמר שהוא רוצה אישה כוהנת והתברר שהיא ישראלית, ולא ידע את זה - מקודשת לחומרין אומרים. ואם בא אחר וקידש - צריכה גט משניהם.
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי אימי: אם היה ראובן חייב לשמעון, וסמכיה גבי לוי - כלומר ראובן היה חייב לשמעון, ולוי היה חייב לראובן. אז ראובן בא, הביא את שמעון אצל לוי שהיה חייב לו, ושמעון הסכים שלוי יהיה בעל חוב במקומו של ראובן. לאחר מכן אפירסן לוי - לוי נהיה עני. אז לית ראובן חייב לשמעון - לא יכול להגיד לו "רגע, אני רוצה לחזור, קדמת חייב לי" - אין דבר כזה, כיוון ששמעון הסכים שלוי יהיה חייב לו, ובאותו רגע שמעון הסתלק.
הדא דאת אמר - בשלא עשו בהערמה, אבל עשו בהערמה - חייב.
[דף לו עמוד א]
כהדא: חזרייה סיטונאי שקונים סחורה מהגורן ומוכרים לסוחרים סמכון לתנאי, קרייה גבי זבונה קרבו מלמדי תינוקות אצל סוחר שקנה מהם בהקפה וסיכמו שהוא ישלם עבורם שכר לימוד ילדיהם, קרץ זבונה ואזל ליה השכים הסוחר והלך לו. אתא עובדא קומי רבי מנא° בן יונה, אמר: אין פריטין סכום כסף קטן אינון - אינון פושעין שהיה להם מיד ללכת לגבות את הכסף מהסוחר. אין דינרין אינון שאין דרך לגבות מיד - הסיטונאים צריכים לשלם שהם כפושעים שידעו שהסוחר עומד לנסוע דכיני אורחא דזבונא מדיירה לנסוע לעסקיו. חד בר נש קם עם חבריה בשוקא, אמר ליה: "הב לי קיתונא ספל דאית לי גבך". אמר ליה: "הב לי דינרא דאית לי גבך". אמר ליה: "הב לי קיתונא וסב דינרא" תן לי את הספל ואתן לך את הדינר. אתא עובדא קומי רבי מנא° בן יונה, אמר ליה: "את אודית ליה בדינרא והוא לא הודי לך בקיתונא, איזיל והב ליה דינרא". אמר רבי יעקב בר אחא°: ומודי רבי מנא° בן יונה דאי אמר קדם לכן לסהדי לעדים "האי דאודי ליה בדינר בדיל דלא יכפור לי בקיתונא" אינו חייב. חד בר נש הוה חייב לחבריה מאה דינרין בקרטיס בשטר חוב, שלח חמשין גבי שליחא, אמר ליה: "אין לא יהב לך קרטיסה שטר חוב - לא תתן ליה כלום". אתא עובדא קומי רבי אימי° אמי בן נתן, אמר: "איזיל הב, ואנן ידעין שעדיין חייב לך חמישים". הגע עצמך דמת רבי אימי° אמי בן נתן: עושין לו שטר מודעת בית דין שעדין חייב לו חמישים ובאונס מסר את השטר, והדין דזכי לחבריה לא יכיל לחזור ביה. דלמא מעשה שהיה: רבי דוסתאי בי רבי ינאי° ו°רבי יוסי בן כיפר נחתון לבבל מיגבי חוב לחבריה מתמן ירדו לבבל לגבות חוב עבור בני הישיבה משם, ואיתאמרת עליהון לישן ביש שאינם נאמנים. אתון בעיי מיפקא מיניה באו ורצו להוציא מהם את הכסף, אמרין לון: "כבר זכינן". אמרין לון: "אנן בעי תקימינון טבאת" אנו רצו שתקבלו אחריות. אמרין לון: "שומר חנם אנחנו". אתון לגבי רבי דוסתאי בי רבי ינאי°
בתלמוד ירושלמי מסכת קידושין דף ל"ו. אומרת הגמרא: כהדא חזריה, כלומר סוחרים שלוקחים סחורות מהיצרן, סמכון לתנאי קרייה. כן, הם באו למלמד תינוקות וצירפו אותו לגבי זבונה, לאחד הקונים שקנה מהם וחייב להם בהקפה. ואז אמרו לו שבעצם הוא יהיה חייב למלמד תינוקות את החוב שהם חייבים לו, החזריה - כלומר הסוחרים האלה. וזה בעצם, אותו סוחר זבונה ואזל ליה, עזב את העיר.
אתא עובדא קומי רבי מנא, ואמר: אין פריטין אינון - אינון פושעין, כלומר אם מדובר בכסף קטן אז המלמד תינוקות הם פושעים, שהרי הם היו צריכים מיד ללכת לגבות את הכסף הזה מהמוכר. אין דינרין אינון אורחא דזבונא, כלומר אם מדובר בכסף גדול, שבעצם הרי אין דרך לגבות מיד - בדרך כלל לוקח זמן עד שמביאים את הכסף הזה. אז הסוחרים צריכים לשלם למלמד תינוקות כיוון שהם כפושעים, שהם ידעו שהמוכר עומד לנסוע - שדרך המוכר לנסוע מידי פעם לעסקיו.
חד בר נש קם עם בשוקא, אמר ליה: הב לי קיתונא דאית לי גבך - תן לי את הספל שלי. אמר ליה: הב לי דינרא דאית לי גבך - תן לי את הדינר שאתה חייב לי. אמר ליה: הב לי קיתונא וסב דינרא - אתן לך את הקיתון ותיקח את הדינר.
אתא עובדא קומי רבי מנא, אמר ליה: את אודית ליה בדינרא והוא לא הודי לך בקיתונא, איזיל והב ליה דינרא. אתה הודעת שאתה חייב לו דינר, אבל הוא לא הודה שהוא חייב לך קיתון, אז תן לו את הדינר.
אמר רבי יעקב בר אחא: מודי רבי מנא אי אמר בדיל דלא יכפור בקיתונא חייב. כלומר אם מראש הוא אמר לעדים תדעו לכם, אני עכשיו עומד להודות כאילו אני חייב עוד דינר כדי שלא יכפור לי בקיתון - במקרה כזה הוא חייב.
חד בר נש הוה חייב מאה דינרין, שלח חמשין גבי שליחא, אמר ליה: אין לא יהב לך קרטיסה - לא תתן ליה כלום. אתא עובדא קומי רבי אימי, אמר: איזיל הב, ואנן ידעין שעדיין הוא חייב לך עוד חמישים.
הגע עצמך דמת רבי אימי. האם רבי אימי יודע מה זה עוזר? אולי הוא ימות, אז מה יאבד את החמישים שלו? עושין לו מודע, לחבריה - עושים לו שטר מודעה, שבעצם הוא משלם לו את החמישים, כלומר בעצם שטר בדין שהוא בעצם זכה לחברו בחמישים האלה. אבל אין דרך אומרים זכה זכה והוא לא יכול לחזור בו.
ואומרת הגמרא: דלמא, רבי דוסתאי בי רבי ינאי ורבי יוסי בן כיפר נחתון תמן - הם ירדו לבבל כדי לגבות חוב לאחד מהחברים שלהם מבבל, איתאמר עליהון לשון הרע שהם לא נאמנים. בעיי מיפקא - רצו להוציא מהם את הכסף שנתנו להם. אמרין לון: כבר זכינו. אמרין לון: בעי תק מינון - תקבלו עליכם אחריות. אמרין לון: חנם אנחנו ופטורים.
לגבי רבי דוסתאי בי רבי ינאי - כדי להכריח אותו להחזיר את הכסף, אמר לון: ל'רבי יוסי בן כיפר - הכסף אינו אצלי, אצל רבי יוסי בן כיפר. נשארו אצל רבי יוסי בן כיפר ואף כואב מיניה - הוציאו ממנו את הכסף.
[דף לו עמוד ב]
להכריח אותו שיחזיר את הכסף, אמר לון: "ההנו" כולה כל הכסף אצל רבי יוסי בן כיפר נסבין ל°רבי יוסי בן כיפר. ופטרוי הכוהו ואפקון מיניה והוציאו ממנו. כד סלקון להכא, אתא לגבי אבוי רבי ינאי. אמר לו: "לית את חמי מה עבד לי ברך?" כשעלו לא"י בא רבי יוסי° בר זבידא לגבי רבי ינאי° הכהן ואמר לו: "ראה מה שעשה לי בנך". אמר לו: "מה עבד לך?" אמר לו: "אילו אשוויי עמי" בדעה אחת "לא הוון מפקין מינן כלום". אמר לו לבריה: "למה עבדת כן?" אמר לו: "ראיתי אותן בית דין שוה" שכולם בדעה אחת, "הן אמה וכובעיהן אמה ומדברין מחציים" קולם עבה, "ויוסי אחי כפות ורצועה עולה ויורדת, ואמרית שמא דוסתאי אחר יש לאבא". אמר לו: "אם כך טוב עשיתה שהחזרתה להם את הכסף". אמר רבי חגיי°: ג_כזהדא דתימר שטוב עשה שהחזיר להם את הכסף דלא יכיל מיקם עליהם טבאות שאינו יכול להתנגד שהם אנשים קשים. ברם ההוא דיכיל מיקמה טבאות מי שיכול להתנגד, אם החזיר - פושע הוא וחייב לשלם, ומיפק לון מן הדא ויתנון לדין מוציאים מהשליח ונותנים למקבל. ג_כחומוחל שטר לחבריה: רבי חנניה° ורבי מנא° בן יונה - חד אמר: מחיל, וחרנה אמר: לא מחיל ליה עד דחזר ליה שטרא.
מתני':
ג_כטהאומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, או לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שיחלוץ ליך יבמיך" - אינה מקודשת. ג_לוכן האומר לחבירו: "אם ילדה אשתך נקיבה - מקודשת לי" - לא אמר כלום.
גמ': תנן: "לאחר שתשתחררי" - אינה מקודשת. בעון קומי רבי יוחנן° בר נפחא: מה בינה לאומר "הרי זו תרומה על המחוברין הללו לכשיתלשו" דהוי תרומה? אמר לון: תמן יש בידו לתלוש, ברם הכא אין בידו לשחררה. התיב רבי אפס°: הגע עצמך שהיתה שפחתו שבידו לשחררה! אמר רבי אבא בר ממל°: כשתשתחרר - נתלית בדעת אחרת נעשת בת ישראל והיא כאשה אחרת. דלמא מעשה שהיה: רבי הושעיה רבא° ורבי יודן נשייא° הוון יתבין, אמרין: "נימא חדא מילה בקדושין: האומר לאשה 'הא ליך פרוטה זו שתקדשי לי לכשאגרשך' - מהו?" האם מאחר ויש בידו לגרשה שהרי מגרשה בעל כרחה - אין זה מחוסר מעשה, או מכיוון שלא בידו לקדשה לאחר שתתגרש - הרי זה מחוסר מעשה? גחכון שזו שאלה שאין לה פתרון וקמון להון. אמר רבי יוסי° בר זבידא: "ולמה גחכון? וכי לא אמר רבי אבא בר ממל° גבי האומר לשיפחה 'הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לכשתשתחררי' - הרי נתלית בדעת אחרת ואינה מקודשת?"
כד סלקון להכא - אחרי שהגיעו לארץ ישראל, אתא לגבי אבוי - בא לפני אבא שלו. אמר: חמי מה עבד לי ברך - ראה מה שהבן שלך עשה לי. אמר: מה עבד לך? אמר: אילו אשווי - לא הוון מינן כלום. אם היה בדעה אחת איתי - שנינו היינו אומרים אין, לא נותנים כלום, וגמרנו, לא היו מוציאים מאיתנו את הכסף. אבל בגלל שהוא אמר "זה לא אצלי, זה אצלו הכל", כי הוא מבחינתו מוותר, אז לכן הוציאו ממני את הכסף.
אמר לו: מה עבדת כן? אמר: ראיתי אותן בית דין שוה - כולם בדעה אחת, וכובעיהן אמה - ומדברין - הכל בכובד ראש, אחי כפות ורצועה עולה ויורדת - שמא דוסתאי אחר יש לאבא - מה יש לאבא שלי בן אחר כמוני? אמר לו: אם כך טוב עשית שהחזרת את הכסף.
אמר רבי חגיי: הדא דלא יכיל - הוא לא יכול היה באמת להתמודד מולם, כיוון שהם אנשים קשים. ברם ההוא דיכיל מיקמה טבאות, לון מן לדין - אם הוא יכול היה להתמודד מולם, אז דווקא אם החזיר - זה פושע והוא חייב לשלם. מוציאים ממנו ונותנים למי שהוא שילח.
ואומרת הגמרא: ומוחל שטר לחבריה: רבי חנניה ורבי מנא - חד אמר: מחיל, וחרנה אמר: לא מחיל ליה עד דחזר ליה שטרא. כלומר אם אדם מוחל על חוב של חבר שלו שהוא חייב לו בשטר - חד אמר מוחל, ואז הוא לא יכול לגבות בשטר הזה, וחד אמר לא מחל עד שמסר לו את השטר. כל עוד שלא מסר את השטר, החוב עדיין קיים.
תרגימי לך המשנה: האומר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, או לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שיחלוץ ליך יבמיך - אינה מקודשת. וכן האומר לחבירו: אם ילדה אשתך נקיבה - מקודשת לי - לא אמר כלום.
ואומרת הגמרא: בעון קומי רבי יוחנן: מה בינה לאומר הרי זו תרומה על המחוברין הללו? ששם כולם מודים שזה תרומה. אמר לון: תמן יש בידו לתלוש - הרי הוא יכול גם עכשיו לתלוש את זה, ברם הכא אין בידו לשחרר.
התיב רבי אפס: הגע עצמך שהיתה שפחתו! - אז יכול לשחרר אותה. אמר רבי אבא בר ממל: כשתשתחרר - נתלית בדעת אחרת. כלומר בשעה שתשתחרר, כבר היא לא שפחה שלו, היא כבר בת ישראל והיא אשה אחרת, ואז יש לה דעה משלה והוא לא יכול לקדש אותה מעכשיו כבר, כי זה אדם אחר.
ובסוף הסיפור: דלמא: רבי הושעיה רבא ורבי יודן נשייא הוון יתבין, אמרין: נימא חדא מילה בקדושין - נאמר דבר בקידושין. האומר לאשה הא ליך פרוטה זו שתקדשי לי לכשאגרשך - מהו? האם מאחר ויש בידו לגרשה - שהרי הוא מגרש אותה בעל כורחה - אז זה לא נקרא מחוסר מעשה, מאידך אפשר לומר שלא בידו לקדשה לאחר שתתגרש, שהרי זה כן נקרא מחוסר מעשה, ולכן נשאר בספק.
גחכון וקמון להון - אמרו שזו שאלה של הפתעה וקמו והלכו. אמר רבי יוסי: ולמה גחכון? לא אמר רבי אבא בר ממל לכשתשתחרר נתלית בדעת אחרת? - לגבי האומר לשפחה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לכשתשתחררי, הרי ניתנה בדעת אחרת ואינה מקודשת. אז גם כאן, אם אומר לה שתתגרשי - הרי את מקודשת לי לכשתתגרשי - הרי ניתנה בדעת אחרת, כי הרי כעת היא ברשות בעלה, ואחרי שתתגרש תהיה ברשות עצמה, והרי היא אשה אחרת.
אם אתה באמת רוצה להקשות - יש קושיא אחרת, ככה תקשה: חד בר נש הווה זמין קדש חד איתא - הוא רוצה לקדש אישה אחת. קא דמי חבריו ואמר לה: "העדעא דהון גברא דהוא זן" - דעתו של זה שרוצה לקדש אותך עכשיו, דעת רעה - כן, הוא קמצן או משהו כזה, ועתיד הוא לעזוב אותך. אלא הא ליך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשך. על זה יש מקום לשאול: האם כיוון שהוא יכול לקדש אותך עכשיו, אז אתה עושה רק קידושין לאחר שתתגרש, וגם אין פה דעת אחרת, כי הרי גם עכשיו היא ברשות עצמה וגם אחרי שתתגרש תהיה ברשות עצמה. אז לכן בעצם המצב הוא אותו דבר, ופה אין מקום להסתפק.
[דף לז עמוד א]
ג_לא אףהכא: "לכשתתגרש" - נתלית בדעת אחרת שכעת היא ברשות בעלה ואחר שתתגרש תהיה ברשות עצמה והרי היא כאשה אחרת. אין את בעי מקשייא - הכין קשי: חד בר נש הוה אזיל מקדשא חדא איתא, קדמיה חבריה ואמר לה: "הוי ידעה דההן גברא דהוא אזל מקדשתיך - דעתיה בישא" רעה "ועתיד הוא מישבק ליך" לגרש אותך, "אלא הא לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשך - מהו?" האם כיוון שיכול לקדשה עכשיו, תופסים בה הקידושין לאחר שתתגרש. וגם אין זו דעת אחרת, שגם עכשיו היא ברשות עצמה וגם אחר שתתגרש תהיה ברשות עצמה. תמן תנינן: ראה קציעות חוטבי עצים המלך ממשמשין ובאין, ראה דליקה ממשמשת ובאה, ואמר: ג_לב"הרי נטיעות האילו קרבן אם אינן נקצצות, טלית זו קרבן אם אינה נשרפת" או נקרעת ולא נקצצו ולא נשרפו ולא נקרעו למפריען קדשו או מיכן ולבא? מה נפיק מביניהון? נהנה מהן: אין תימר למפריען קדשו - מעל. אין תימר מיכן ולהבא - לא מעל. תנן: הרי נטיעות האילו קרבן עד שיקצצו, וטלית זו קרבן עד שתישרף. חזקיה° אמר: פדיין חזרו לקדושתן עד שיקצצו. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: פדיין פדויין. מתני' פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא, דתני אין לה פדיון. פתר לה: ג_לגלכשיקצצו - אין להם צורך בפדיון שפקעה מהם הקדושה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מאן דאמר חזקיה° שאם פדאם חזרו לקדושתם - בשפדיין הוא, אבל אם פדיין אחר ג_לדפקעה מהן קדושתן שנעשו של אחר, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. מחלפיה שיטתיה דרבי יוסי°: הכא הוא אומר פדיין אחר פקעה מהן קדושתן, ותמן הוא אמר (קידושין דף לז.) האומר לאשה קדם שתנשא "הא לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשך בעליך" - מהו? רואים של רבי יוסי° בר זבידא יש ספק האם פקעו הקידושין אף כנשאת לאחר. באמת פשיטא ליה שאם קידשה אחר פקעו הקידושין. לא צורכא דא אלא באדם אחד שקידש אשה ג_לה ונתן לה שתי פרוטות: אחת שתתקדש לו בהמכבר, ואחת שתתקדש לו בה לכשיגרשנה - מהו? האם צריך דעתה לקידושין שיבואו אחר שתתגרש וזה כמו פודה אחר ואינה מקודשת, או כיוון שנתרצתה עכשיו - אולי הרי זה כפדה הוא ומתקדשת? אמר רבי ינאי° הכהן: נמנו שלשים וכמה זקינים - מניין שאין קידושין תופשין ביבמה? תלמוד לומר ((דברים כ"ה, ה')) "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", שלא יהא בה הוייה לזר. ואמר ליה רבי יוחנן° בר נפחא: ולא מתניתא היא? דתנן "או לאחר שיחלוץ ליך יבמיך - אינה מקודשת" שכל שאין בידו לקדש עכשיו לא מועיל תנאו - משמע שאין קידושין תופסין ביבמה! והיה רבי ינאי° הכהן מקלס לה ((ישעיהו מ"ז, ו')) "הזלים זהב מכיס", (משלי ג', כ"א) "בני אל יליזו מעיניך", (משלי כ"ז, י"א) "חכם בני ושמח לבי", (משלי ט', ט') "תן לחכם ויחכם עוד", (משלי א', ה') "ישמע חכם ויוסף לקח". אמר רבי שמעון בן לקיש°: בתר כל אילין קילוסייא אי אפשר להוכיח מהמשנה שלרבנן אין קידושין תופסים ביבמה, דיכול אנא פתר לה להסביר שהמשנה כ°רבי עקיבה, ד°רבי עקיבה אומר: יש ממזר ביבמה ואין קידושין תופסין בה. אבל לרבנן - אולי קידושין תופסים ביבמה. שמואל° בר אבא בר אבא אומר: ג_לובעניותינו צריכה ממנו גט. תנן: "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך" - אינה מקודשת. אמר רבי יוסי בי רבי בון°:
תרגום השיעור לפי הדף: אנחנו לומדים ירושלמי מסכת קידושין דף ל"ז, נתחיל מהשורה הרביעית.
אם הוא ראה קציצות או קציעות של המלך עם משמשים באים, כלומר חוטבי העצים של המלך עם משמשים באים, והוא הבין שהם עומדים לחטוב את העצים שלו מהיער שלו, הוא רד לקם משמשתו בא ואמר הרי נתיות אלו קורבן, כלומר יהיו קודש אם אינן נקצצות, או טלית זו קורבן אם אינה נשרפת או נקרעת, ולא נקצצה ולא נשרפה הטלית - האם למפריען קדשו מיכן ולבא?
שואלת הגמרא, כלומר, האם הוא נהנה מהן בזמן הזה? אז אם תאמר למפרע אם קצצו - אז הוא מעל, כי התברר שכבר מאז שהוא אמר זה כבר היה קודש. ואם תאמר מכאן ולבא, כלומר רק אחרי שהקוצצים של המלך עברו ולא קצצו, השריפה כבתה ולא נשרפה הטלית - אז רק אז זה נהיה קודש, אז גם לא מעל.
תנן: אם אומר הרי האילו קרבן עד שיקצצו, טלית זו קרבן עד שתישרף. חזקיה אמר: אם פדה אותם - חזרו לקדושתן, כי הוא אמר עד שיקצצו. רבי יוחנן אמר: פדיין פדויין.
תיתיביה כרבי יוחנן, דתני אין פדיון. כתוב במשנה שאין להן פדיון. אז אמר: פתירן עד שיקצצו - אין פדיון, כיוון שפוקעת מהם הקדושה באופן אוטומטי. מה, אם הוא חותך אותם? הוא אמר עד שיקצצו, אז אם הוא קטט אותם - כבר לא קדושים, אז לא צריך פדיון אפילו.
אמר רבי יוסי: מאן דאמר חזקיה - שאם חזרו לקדושתן, זה דווקא אם הוא פדה אותם, אבל אם פדיין אחר פקעה מהן קדושתן. למה? כיוון שהן שאינם שלו, אדם לא יכול להקדיש דבר שאינו שלו.
ועתה, מה מוחלף שיטתיה דרבי יוסי? הכא הוא אומר פדיין אחר פקעה מהן קדושתן, ואילו תמן לגבי בקידושין הוא אומר, אם אדם אומר לאישה קודם שתינשא: אין לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשך בעלך - אז מה הדין? רואים מכאן שרבי יוסי יש לו ספק האם פקעו הקידושין, למרות שאחר כך היא נישאת לאחר בעצם. האם פקעו הקידושין שהוא אמר לה "את מקודשת לי" או שלא? אז הוא מסתפק. אז למה פה הוא ברור לו שפקעו הקידושין? עונה הגמרא, באמת פשיטא ליה שאם קידש אחר - פקעו הקידושין. אלא צריכה דאורייתא במה הוא הסתפק?
באדם אחד שקידש, היא נתן לה שתי פרוטות. הוא אמר לה: אחת תתקדשי לי בו מכבר, כלומר מעכשיו, ואחת תתקדשי לי בו אחרי שאגרש אותך - בזה הוא הסתפק. האם צריך דעתה לקידושין שיבואו אחר שתתגרש, וזה כמו כי כמו שאדם אחר פודה אותה ואז היא לא מתקדשת, לא מקודשת, או כיוון שהתרצתה עכשיו אז אולי זה כמו פדה הוא ומקודשת. זה מה שהוא הסתפק.
ועתה אמר רבי ינאי: שלשים וכמה זקינים - מניין שאין קידושין תופשין ביבמה? תלמוד לומר: לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, שלא יהא בה הוייה לזר.
אמר ליה רבי יוחנן: ולא מתניתא היא? דתנן או לאחר שיחלוץ ליך יבמיך - אינה מקודשת! כן, כיוון שכל שאין בידו לקדש עכשיו לא מקדש. והא רבי ינאי מקלס ליה: הזלים זהב מכיס, בני אל יליזו מעיניך, ..., ..., ישמע חכם ויוסף לקח.
אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: בתר כל אילין קילוסייא, פתר כרבי עקיבה. כיוון שיש - אחרי כל התשבחות האלה, אי אפשר להוכיח מהמשנה שלרבנן באמת אין קידושין תופסים ביבמה. אי אפשר להוכיח מכאן, למה? דאיכא למפתר כרבי עקיבא, אני יכול להביא את המשנה כמו רבי עקיבא, שהרי רבי עקיבא ידוע שהוא סובר כן. רבי עקיבא סובר שיש ממזר ביבמה והקידושין לא תופסים בה, אבל לרבנן אין ראיה במשנה שהקידושין תופסים בה.
ורבי שמואל אמר: בעניותינו צריכה ממנו גט, מפני שאנחנו לא יודעים האם תופסים קידושין או לא, אז תצטרך גט כי אי אפשר להוכיח מכאן.
[דף לז עמוד ב]
מתניתא: "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך", אבל אם אמר "לאחר שימות יבמיך" - הרי זו מקודשת שמיתת היבם מגלה שמעולם לא היתה זיקה. תני רבי חייה°: ג_לזבת יומה מתקדשת בכסף, בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה. אמר רבי מנא° בן יונה: מתניתא אמרה כן, דתנן: "וכן האומר לחבירו: 'אם ילדה אשתך נקיבה - הרי היא מקודשת לי' - לא אמר כלום", מפני שאינה בעולם. הא אם היתה בעולם אפילו בת יומה - הרי זו מקודשת.
מתני':
ג_לחהאומר לאשה: "התקדשי לי על מנת שאדבר עלייך לשלטון ואעשה עמך כפועל" - דיבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. ג_לטעל מנת שירצה אבא: רצה האב - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. מת האב - הרי זו מקודשת. מת הבן - מלמדין את האב לומר שאינו רוצה שלא תהיה זקוקה ליבם.
גמ': תנן: האומר לאשה "התקדשי לי על מנת שאדבר עלייך לשלטון ואעשה עמך כפועל" - דיבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת. רב° אמר: ג_מוהוא שנתן לה שוה פרוטה. אנן קיימין רבי אימי° אמי בן נתן בעי קומי °רבי: וכל הדברים שהזכירנו קדם בדיני תנאים כגון שאראך מאה מנה - לא והוא שנתן לה שוה פרוטה אנן קיימין? אז מה מיוחד כאן? אלא כיני: במה שאדבר עליך לשלטון ודיבר עליה לשלטון בשוה פרוטה - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. במה שאעשה עמך כפועל ועשה עמה כפועל שוה פרוטה - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. אמר רבי אבא° בשם רב°: והוא שייחדה לו סלע שכר עבודתו במגדל בארון, שאם לא כן הרי זה כמקדש בחוב שאינה מקודשת הרי הסלע שלה, במה זכה בסלע שבו קידשה? במה קידשה? כההיא דתנינן תמן: כל הנעשה דמים באחר ג_מאכיון שזכה זה - נתחייב בחליפיו. אף כאן כיון שעשה שליחותה וזכתה היא בפעולתו - זכה הוא בסלע בכל מקום שהוא בחליפיו. תנן: "על מנת שירצה אבא" - רצה האב מקודשת, לא רצה - אינה מקודשת. הא שתק - אינה מקודשת דסתמו אינו רוצה. והא תנן: "מת האב" - הרי זו מקודשת, משמע דסתמו רוצה. וכן מדתנן: "מת הבן - מלמדין את האב לומר אינו רוצה", משמע סתמו רוצה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא לרבי ינאי° הכהן: ואית מתניתא אמרה כן שהסיפא סותרת את הרישא? אמר ליה לינאי: "עליבא את שאיל מילה בקידושין". חזר רבי ינאי° הכהן ופתר מתניתא: "על מנת שירצה אבא" - רצה האב מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת, באומר "על מנת שיאמר האב שהוא רוצה. ואם שתק - הרי הוא לא אמר ואינה מקודשת. בסיפא באומר "על מנת שלא ימחה": מת האב
תנן, לא אמרינן משנה - לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת. אמר רבי יוסי בי רבי בון: מתניתא לאחר שיחלוץ ליך יבמיך, אבל אם אמר לאחר שימות יבמיך - הרי זו מקודשת, כי מיתת יבם בעצם מגלה שהיא מעולם לא היתה לה זיקה אליו. כן, חליצה זה אומר שהיא היתה מקושרת אליו והוא נתן לה חליצה כמו גירש אותה, אבל אם הוא מת בעצם התגלה למפרע שמעולם לא היתה זיקה, אז לכן כן תהיה מקודשת.
ועתה, תני רבי חייה: בת יומה מתקדשת בכסף, בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה. אמר רבי מנא: מתניתא אמרה כן, דתנן וכן האומר לחבירו: אם ילדה אשתך נקיבה הרי היא מקודשת לי - לא אמר כלום. למה לא אמר כלום? מפני שאינה בעולם. משמע שאם היתה בעולם אפילו בת יומה - הרי מקודשת.
והגמרא לחברה, מתניתא: אומר לאשה: התקדשי לי על מנת שאדבר עלייך לשלטון ואעשה עמך כפועל - אם דיבר עליה השלטון ועשה עמה כפועל, מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. אם אמר לה על מנת שירצה אבא - אם רצה האב, מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. מת האב - הרי זו מקודשת. מת הבן - מלמדין את האב לומר שאינו רוצה, כדי שלא תזכה להיות זקוקה ליבום.
ועתה, רב אמר: והוא שנתן לה שוה פרוטה. כלומר, הוא אמר: נתן לה פרוטה ואמר לה את זה - כן.
רבי אימי בעי קומי רבי: בכל הדברים, כל מה שהזכרנו עד עכשיו, כל התנאים שאמרנו - האם לא, שם, לא מדובר שנתן לה פרוטה על כן? אז מה מיוחד כאן? אלא כיני: במה שאדבר עליך לשלטון ודיבר עליה לשלטון בשוה פרוטה - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. במה שאעשה עמך כפועל ועשה עמה כפועל שוה פרוטה - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. באמת פה במשנה מדובר שהוא לא נתן לה כסף, אלא עשה עמה שווה פרוטה או דיבר עליה לשלטון בשווי שווה פרוטה.
אמר רבי אבא בשם רב: והוא שייחדה לו סלע במגדל. כלומר, אם אומרת לו שיעשה כפועל בסלע, מדובר שייחד לו סלע שכר עבודתו באיזה מגדל, כן, שאם לכן הרי זה כמו מקדש בחוב - אם בעצם הוא עובד בשבילה אז היא חייבת לו כסף, אז זה בעצם מקדש בחוב - הרי היא לא מקודשת.
שואלת הגמרא: אם זה ככה, הרי הסלע זה שלה, אז במה הוא זכה בסלע שבו קידש אותה? במה קידשה? כההיא דתנינן תמן: כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה - נתחייב בחליפיו. אז גם כאן, כיוון שהוא עשה שליחותה וזכתה היא בפעולתו, אז זכה הוא בסלע, בכל מקום שהוא, בחליפיו.
ועתה למדנו: על מנת שירצה אבא - רצה האב מקודשת, לא רצה - אינה מקודשת. משמע מכאן שאם הוא שותק - לא מקודשת, כי סתמו אינו רוצה. והתנן מת האב - הרי זו מקודשת, משמע סתמו רוצה - לכאורה סתירה. וכן תנן מת הבן - מלמדין את האב לומר אינו רוצה, משמע שסתם זה רוצה.
אמר רבי יוחנן לרבי ינאי: ואית מתניתא אמרה כן? יש מקרה כזה, מה אפשר להסביר את זה? אמר ליה: עליבא את שאיל מילה בקידושין - אתה שואל שאלות בקידושין. ומיד אחרי זה הוא חזר וגם פתר לו את זה.
חזר רבי ינאי ופתר מתניתא: על מנת שירצה אבא - כלומר שהוא אמר על מנת שירצה אבא, אז פה אם רצה - מקודשת, אם לא רוצה - לא מקודשת, צריך שהוא ירצה. אבל אם הוא אומר לה על מנת שיאמר האבא שהוא רוצה, אז כל עוד שהוא שתק והוא לא אמר - אז אינה מקודשת. בסיפא מדובר שהוא אמר על מנת שלא ימחה, כן, כלומר בהתחלה במה שאמרנו שירצה אבא, מדובר שהוא אמר לה על מנת שיאמר אבא שהוא רוצה, אז לכן אם הוא שתק, כן, סתמא זה כאילו שהוא לא אמר, אז לא מקודשת. אבל בסיפא שהוא אמר על מנת שלא ימחה, אז אם האבא מת - הרי מקודשת, כי הוא שתק וכאילו שאמר "רוצה אני" שהרי לא מיחה.
עכשיו מה זה אומר במשנה, שאם מת הבן מלמדין את האב שיאמר "איני רוצה"? למה? כיוון ששתיקה קאמר דאמר "רוצה אני", שהרי לא מיחה.
אמר רבי זירא לרבי יוסי: יכין רבי ינאי מיתו מתניתא איך תהוא בעי? מה זאת אומרת - מה יכול להעמיד, איך שהוא רוצה, את המשנה? אמר ליה, אמר רבי שמעון בן לקיש: למה תמנה - רבי מכלל בת אחת ופרט בת אחת. הרבה פעמים רבי אומר דברים סתומים במקום אחד ובמקום אחר אומר בפירוט, אז לכן רבי ינאי יכול להעמיד את זה איכשהו, כן. יכול להיות שהוא יודע ממקומות אחרים שככה צריך להעמיד את המשנה. אז למרות שהמשנה פה היא סתומה, במקום אחר אולי יותר מפורטת, לכן רבי ינאי כן יכול להעמיד את זה ככה.
אמר רבי יוסי: מתניתא אמרה כן - על מנת שיש לי בית כור עפר, כן, אני אומר סתם, לא אמר איפה, ולאחר מכן הוא אמר "למקום פלוני" - אז אתה רואה שהוא מפרט איפה בדיוק.
[דף לח עמוד א]
- הרי זו מקודשת, ששתיקה כמאן דאמר "רוצה אני", שהרי לא מיחה. "מת הבן - מלמדין את האב שיאמר איני רוצה", ששתיקה כמאן דאמר "רוצה אני", שהרי לא מיחה. אמר רבי זעירא° לרבי יוסי° בר זבידא: יכיל רבי ינאי° הכהן מיפתור מתניתא היך דו בעי איך שהוא רוצה? אמר ליה: כן, אמר רבי שמעון בן לוי°: לא מיתמנע °רבי מיכלל באתר חד ופרט באתר חד לא נמנע רבי מלכתוב משנה אחת שהאש נכתב באופן כללי וסתום והסוף בפירוט. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מתניתא אמרה כן - "על מנת שיש לי בית כור עפר" - כלל, "במקום פלוני" - פרט.
מתני':
ג_מבהאומר: "קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה", ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" - נאמן. ג_מגזה אומר "אני קדשתיה" וזה אומר "אני קידשתיה" - שניהן נותנין גט, ואם רצו: אחד נותן גט ואחד כונס.
גמ': תנן: האומר "קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה", ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" - נאמן. מהו נאמן? שמואל° בר אבא בר אבא אמר: נאמן ליתן גט אבל לא לכנוס. אסי° אמר: ג_מדנאמן לכנוס. רב הונא° אמר בשם רב°: נאמן לכנוס. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: נאמן לכנוס, ואין למידין הימינו דבר אחר. מהו "אין למידין ממנו דבר אחר"? כגון האומר "אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה", ובא אחד ואמר "אני לקחתיה" - לא הכל ממנו. אף בקדושין כן: "אחת מבנותי קידשתי ואיני יודע למי קידשתיה", ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" - לא הכל ממנו ואין זה דומה לאומר "קידשתי את ביתי ואיני יודע למי". ששם הוא מודה שיצאה מרשותו רק לא יודע מי זכה בה. ואילו כאן לגבי כל שדה או בת ספק אם יצאה מידו, והמוציא מחברו עליו הראיה. מתניתא פליגא על רב° שאמר נאמן לכנוס, דתנן: ג_מההמביא גט ממדינת הים ואמר "בפני נכתב ובפני נחתם" - לא ישא את אשתו רואים שאינו נאמן לכונסה. תמן הוחזקה אשת איש בפני הכל ועל ידי גט זה באנו להוציאה מחזקתה, הלכך לא ישאנה משום לזות שפתים. ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים עדי הנשואין, ואולי לכשיבאו השנים יאמרו "זה הוא שקידש". מתניתא פליגא על שמואל° בר אבא בר אבא שאמר שאינו נאמן לכנוס, דתנן: "זה אומר 'אני קידשתיה' וזה אומר 'אני קידשתיה' - שניהן נותנין גט, ואם רצו: אחד נותן גט ואחד כונס" משמע שנאמן לכנוס. פתר לה: באומר "לאחד משני אלו קידשתיה ואיני יודע אי זהו". רבי זעירא° ורבי יוסי° בר זבידא אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: קדם אחד מהן וכנס קדם שהשני נתן גט - מוציאין מידו. הדא דאת אמר - בשזה אומר "אני קידשתיה" וזה אומר "אני קידשתיה" וקדם אחד מהן וכנס. ג_מואבל אם אמר "אני קידשתיה" וכנסה, ואחר כך בא אחר ואמר "אני קידשתיה" - לא כל הימנו להוציא אותה ממנו. ותני כן: אם משכנסה בא אחר ואמר "אני קידשתיה" - לא כל הימינו.
עצירה במסכת קידושין דף ל"ח אנחנו עוצרים בירושלמי מסכת קידושין, דף ל"ח. נתחיל מהמשנה, פרק "האומר".
למדנו במשנה: האומר: "קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה", ובא ואמר "אני קידשתיה" - נאמן. זה אומר "אני קדשתיה" וזה אומר "אני קידשתיה" - שניהן נותנין גט, ואם רצו: נותן גט ואחד כונס.
עכשיו אתה אומר: למדנו במשנה "האומר קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן". מה הוא נאמן? שמואל אמר נאמן ליתן גט אבל לא לכנוס. אסי אמר נאמן גם לכנוס. רב הונא אמר בשם רב נאמן לכנוס. רבי יוחנן אמר נאמן לכנוס, אבל אין למדים ממנו דבר אחר.
שמעתם מה זה "אין למדים ממנו דבר אחר"? הכוונה: אם הוא אמר "אחת משדותי מכרתי יודע למי מכרתיה", ובא אחד ואמר "אני לקחתיה" - אז לא הכל ממנו, כי הוא רק בא לחזק את מה שהיה. גם בקידושין כן: אם קידשתי ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" - לא הכל ממנו. זה לא דומה למקרה של "קידשתי את בתי ואיני יודע למי". כי שם הרי הוא מודה שיצאה מרשותו, רק הוא לא יודע מי זכה בה. אבל כאן לגבי כל שדה או לגבי הבת - הוא בספק אם יצא בכלל מרשותו, אז אין ללמוד מזה.
מתניתא פליגא על רב שאמר שנאמן לכנוס, דתנן: המביא גט ממדינת הים ואמר "בפני נכתב ובפני נחתם" - לא ישא את אשתו. כלומר את הגרושה. למה? כי חוששים שמא הוא זמם את זה בעצם. אז רואים מכאן שהוא לא נאמן לכונסה.
ואת אומרת: תמן הוחזקה אשת איש בפני הכל. כלומר בעצם היא הייתה אשת איש, ועל ידי הגט שהוא הביא רוצים להוציא אותה מחזקתה. אז לכן לא הוציא אותה משום עד אחד. במאי חזא? הרי כאן מדובר שלא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים, כן, על ידי הנישואים. אז מי אמר בכלל שהעדים האלה יבואו ויגידו שזה אותו איש שקידש אותה? אין לנו ראיה שלא.
ואת אומרת: מתניתא פליגא על שמואל שאמר שאינו נאמן לכנוס, דתנן: זה אומר "אני קידשתיה" וזה אומר "אני קידשתיה" - שניהן נותנין גט, ואם רצו: אחד נותן גט ואחד כונס. מה שמשמע שהוא נאמן לכנוס. אז פתר לה: באומר "לאחד משני אלו קידשתיה ואיני יודע אי זהו", אבל לא אומר שהוא סתם קידש אותה. הוא אומר קידשתי לאחד משני אלו ורק איני יודע מי מהם.
רבי זעירא ורבי יוסי אמרו בשם רבי יוחנן: קדם אחד מהן וכנס - מוציאין מידו, אם קדם אחד מהם וכנס קודם ששני נתן גט. הדא דאת אמר - בשזה אומר "אני קידשתיה" וזה אומר "אני קידשתיה" וקדם וכנס. אבל אם אמר "אני קידשתיה" וכנסה, ורק לאחר מכן בא השני ואמר "אני קידשתיה" - אז לא כל הימנו להוציא אותה ממנו. ותני כן: אם משכנסה בא אחר ואמר "אני קידשתיה" - לא כל הימנו.
[דף לח עמוד ב]
==ירושלמי קידושין, פרק ג, הלכה ח==
מתני':
ג_מזקידשתי את בתי הקטנה, ג_מחקידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן שבידו לקדשה - קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה - אינו נאמן. נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה - אינו נאמן. ג_מטמי שאמר בשעת מיתתו "יש לי בנים" - נאמן שהרי יכול לפוטרה מיבום על ידי גט. ג_נ"יש לי אחים" - אינו נאמן. ג_נאהמקדש את בתו סתם - אין הבוגרות בכלל.
גמ': "קידשתי את בתי" - הקטנות בכלל שבידו לקדשן, הגדולות אינן בכלל. "נתקדשה בתי" - אפילו קטנות אינן בכלל, שאין בידן לקדש עצמן ועל הגדולות אינו נאמן. "גירשתי את בתי" - הקטנות בכלל שהאב מקבל את גיטה של ביתו קטנה, והגדולות אינן בכלל. "נתגרשה בתי" - אפילו קטנות אינן בכלל, שאין לה יד לקבל גט. "קידשתיה לאחד מן הפסולין לה" נאמן שבידו לקדשה. "הבעלתיה לאחד מכל הפסולין לה" - אינו נאמן. ג_נב"נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה, או שנבעלה לאחד מן הפסולין לה" - לא כל הימינו לפוסלה. תנן: מי שאמר בשעת מיתתו "יש לי בנים" - נאמן. כיני מתניתא: בשהיה בחזקת שאין לו בנים ואין לו אחים, אמר "יש לי בנים" - נאמן שנשארה בחזקתה שאינה זקוקה ליבום. "יש לי אחים" - אינו נאמן שבה לשנות חזקתה להצריכה יבום. רב° אמר: אפילו יש לו אחים - מאחר שבידו לגרש ולפוטרה מן היבום נאמן לאמר "יש לי בנים" לפוטרה מן היבום. מילתיה דשמואל° בר אבא בר אבא אמרה כן: דחד פרסאה מי דמך כשעמד למות, אמרו ליה: "הב לאיתתך גיטא". אמר להם: "ולמה?" אמרו ליה: "בגין ההוא אחוך עליבא". אמר לון: "כבר מת". כד דמך כשמת, אתא עובדא קומי שמואל° בר אבא בר אבא, אמר: "מאחר שיש בידו לגרש - נאמן לאמר שמת אחיו". רבי יוחנן° בר נפחא אמר: אינו נאמן, ומה שנאמר במשנה שנאמן זה בשלא היה מוחזק שיש לו אחים. אבל כאן שהוחזק שיש לו אח וחייבת אשתו ביבום - אינו נאמן לאמר מת ואינה זקוקה ליבום. נחת עולא לתמן ואמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא דאינו נאמן, וחברון עלוי תלמידי רב° ושמואל° בר אבא בר אבא, ואמרו לו: "מדוע אינו נאמן? הרי יש לו מיגו שיכול לגרשה". אמר להם: "הגע עצמך שהיה כהן ואינו יכול לגרש" שאם יגרשנה ויעמוד מחליו אינו יכול להחזירה. רב° אמר: ג_נגהמקדש בעד אחד - לא עשה כלום. התיב רב ששת°: והא מתניתא פליגא! דתנן: ג_נד"קידשתני", והוא אומר "לא קידשתיך" - הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. ועל כרחך מדובר שקידש בלא עדים, אחרת איך היא יכולה לטעון "לא קידשתני"? רואים שקידושין תופסים גם בלא עדים! אמרין: הכין הוה עובדא דשמעון בר אבא° - אייתי גיטא ונתנו לה בעד אחד. אתא עובדא קומי רבי יוחנן° בר נפחא, אמר: "אין עד אחד באשת איש כלום". רבי חייה בר אסי° אמר בשם אסי°: "אין עד אחד באשת איש כלום". שמואל° בר אבא בר אבא אמר: המקדש בלא שידוכים
פרק "האומר" (אחריך), דברי המשנה: קידשתי את בתי הקטנה, קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה - אז נאמן, כי גם עכשיו בידו לקדשה. קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה - אינו נאמן. עכשיו, אם הוא יאמר נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה - אינו נאמן, כי בעצם הוא פוסל אותה.
עכשיו, מי שאמר בשעת מיתתו "יש לי בנים" - נאמן, שהרי יכול לפדות ולפטור מיבום על ידי גט אם רוצה. אבל אם הוא אמר "יש לי אחים", כלומר אין לו בנים, "יש לי אחים" - אינו נאמן, לאסור את אשתו. המקדש את בתו סתם - אין הבוגרות בכלל, כי הוא לא יכול לקדש בתו הבוגרת.
בגמרא: "קידשתי את בתי" - הקטנות בכלל, כיוון שבידו לקדשן. אבל הגדולות אינן בכלל. "נתקדשה בתי" - אפילו קטנות אינן בכלל, כי הרי קטנה לא יכולה לקדש את עצמה, ולגדולות הרי הוא לא נאמן. "גירשתי את בתי" - הקטנות בכלל, כי הוא מקבל את גיטה של בתו הקטנה, אבל הגדולות אינן בכלל. "נתגרשה בתי" - אפילו קטנות אינן בכלל, כי הרי אין לה יד לקבל גט.
אם אומר "קידשתיה לאחד מן הפסולין לה" - הוא נאמן כיוון שבידו לקדשה. "לאחד מכל הפסולין לה" - אינו נאמן. "נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה, או שנבעלה לאחד מן הפסולין לה" - לא כל הימינו לפוסלה. הוא לא נאמן, כי הוא קרוב שלה - הוא לא נאמן עליה.
שאמר בשעת מיתתו "יש לי בנים" - נאמן. מתני' כרייתא - מדובר שהייתה בחזקה שאין לו בנים אבל גם אין לו אחים, אז בעצם היא עומדת לשוק. ואז הוא אמר "יש לי בנים" - אז הוא נאמן, כי נשארה בחזקתה שהיא לא זקוקה ליבום. עכשיו אם הוא אמר "יש לי אחים" הוא לא נאמן, כי הרי הוא בא לשנות את החזקה שלה להצריכה יבום.
רב° אמר: - מאחר שבידו לגרש נאמן. אפילו אם היה לו אחים, מאחר ובידו לגרש ולפטור מן היבום, הוא נאמן לומר "יש לי בנים" ולפטור מן היבום.
מילתיה דשמואל° אמרה כן: חד פרסאה - מדמך שעמד למות, אמרו לו "תן לאשתך גט". אמר להם: "למה?" אמרו לו: "בגין ההוא אחוך עליבא" - יש לך איזה אח אחד שלא נמצא במקום, והיא תהיה מסכנה, תהיה עגונה. אמר להם: "הוא כבר מת". כד דמך, אתא עובדא קומי שמואל°, אמר: "מאחר שיש בידו לגרש" - הוא נאמן לומר שאחיו מת.
רבי יוחנן° אמר: אינו נאמן, כי מה שנאמר במשנה שהוא נאמן זה רק בשלא היה מוחזק שיש לו אחים. אבל כאן הרי הוא הוחזק שיש לו אח, אז אשתו חייבת ביבום - הוא לא נאמן לומר שהוא מת ולא זקוקה ליבום.
נחת עולא לתמן ואמר בשם רבי יוחנן° שלא נאמן. וחברון עלוי רב° ושמואל° ואמרו לו: למה אינו נאמן? הרי יש לו מיגו שיכול לגרשה. אמר להם: "הגע עצמך שהיה כהן" - אך הוא לא יכול לגרש, כי אם הוא יגרש אותה ואחרי זה ימות מחוליו הוא לא יכול להחזיר אותה.
רב° אמר: המקדש בעד אחד - לא עשה כלום. היכי משמע? התיב רב ששת°: והא מתניתא פליגא! דתנן: "קידשתני", והוא אומר "לא קידשתיך" - הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. על ככה מדובר שהוא קידש בלא עדים, אז איך יכול לומר "לא קידשתיך"? אז רואים שקידושין תופסים גם בלא עדים.
אמרין: הכין הוה עובדא - דשמעון בר אבא° אייתי גיטא ונתנו לה בעד אחד. אתא עובדא קומי רבי יוחנן°, אמר: "אין עד אחד באשת איש כלום". רבי חייה בר אסי° אמר בשם אסי°: "אין עד אחד באשת איש כלום".
שמואל° אמר: המקדש בלא שידוכים לוקה, ותופסים הקידושין. כלומר תופסים אם הוא קידש בלי שידוך, אבל מלקים אותו. ואמור בשם שמואל: היה מלקה בשלושה מקרים - המקדש בלא שידוכין לוקה, הבעל אשר רשותו בבית חמיו לוקה, והמבזה שליחי בית דין לוקה. שלושה מקרים היה מלקה.
[דף לט עמוד א]
- לוקה ותופשין קידושין. אמר מר עוקבא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: תלת: ג_נההמקדש בלא שידוכין - לוקה, ג_נווהבא על ארוסתו בבית חמיו - לוקה, ג_נזוהמבזה שליח בית דין - לוקה.
מתני':
ג_נחמי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים ואמר: "קידשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות, אם גדולה שבקטנות, אם קטנה שבגדולותשהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות" - כולן אסורות, דברי °רבי מאיר, חוץ מן הקטנה שבקטנות שאדם מכניס עצמו לספק וכוונתו לכל מה שיכול לצאת מדבריו. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: ג_נטכולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות לפי שאין אדם מכניס עצמו לספק והתכוון רק למה שבודאי יוצא מדיבורו. "קידשתי את בתי הקטנה ואיני יודע אם קטנה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות, אם גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות" - כולן אסורות, דברי °רבי מאיר, חוץ מן הגדולה שבגדולות שאדם מכניס עצמו לספק וכוונתו לכל מה שיכול לצאת מדבריו. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: ג_סכולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות לפי שאין אדם מכניס עצמו לספק והתכוון רק למה שבודאי יוצא מדיבורו.
גמ': רב חמא° בר חנינא אמר: מתניתין בדאית ליה תריי כיתי בנות מן תריי נשים. אמר רבי יעקב בר אחא°: כגון אנא דאית לי תריי מן תריי. מתניתא: בשיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, אבל אם אין לו אלא כת אחת - אם אמר "גדולה" לא קידש אלא גדולה, ואם אמר "קטנה" לא קידש אלא קטנה. תמן תנינן: אמר "קונם יין שאיני נהנה עד לפני הפסח": °רבי מאיר אומר: ג_סאעד שיגיע הפסח לפי שאין אדם מכניס עצמו לספק והתכוון רק למה שבודאי יוצא מדיבורו. ו"עד לפני הפסח" ודאי התכוון. רבי יוסי° בר זבידא אומר: עד שיצא הפסח לפי שאדם מכניס עצמו לספק והתכוון לכל מה שיכול לצאת מדבריו, ואולי התכוון גם לפסח עצמו. רבי ירמיה° בעי קומי רבי זעירה°: מחלפה שיטתיה ד°רבי מאיר שמשמע שלשיטתו אדם לא מכניס עצמו לספק והתכוון רק למה שבודאי יוצא מדיבורו? מחלפה שיטתיה ד°רבי יוסי שמשמע שלשיטתו אדם מכניס עצמו לספק והתכוון לכל מה שיכול לצאת מדבריו? דתנן התם: מי שהיו לו שתי כיתי בנות משתי נשים ואמר "קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות" וכו', "כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות" - דברי °רבי מאיר שמשמע שאדם מכניס עצמו לספק והתכוון לכל מה שיכול לצאת מדבריו. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: "כולן מותרות חוץ מהגדולה שבגדולות" שמשמע שאין אדם מכניס עצמו לספק והתכוון רק למה שבודאי יוצא מדיבורו? תמן הוא אמר: עד שיצאו כל הרשויות הגדולות, עד שיצאו כל הרשויות הקטנות לפי שאדם מכניס עצמו לספק, והכא הוא אמר הכין. אמר לו: משמת °בן עזאי ו°בן זומא בטלו השקדנים, ולא עמד שוקד עד שעמד ירמיה°. אמר רבי אבא בריה דרבי חייה בר ווא°: למה הוא מקנתר להון? לא כבר הקשה רבי אלעזר° בן פדת את אותה שאלה קומי רבי יוחנן° בר נפחא: מחלפה שיטתיה ד°רבי יוסה? ואמר לו: לית היא מחלפה - מתניתא היא מחלפה בין °רבי מאיר ו°רבי יוסי בן חלפתא. ותני דבית °רבי כן: "עד לפני הפסח" - °רבי מאיר אומר: עד שיצא, °רבי יוסי בן חלפתא אומר: עד שיגיע. אנן בעיי: מה הדין כשהוא אמר במפורש "עד לפני הפסח", ואת אמר שלדעת °רבי מאיר אכין הכוונה עד שיצא הפסח? אמר רבי זעירא°: לשון ניותי הוא שהיו אומרים "עד לפני פיסחא", וכוונתם עד שיתפני הפסח ויעבור. אמר רבי אבין°: הכל מודין שאם אמר שלא ישתה יין עד לפני הפסח שבפסח מותר, שהרי הכל יודעים שחובה לשתות יין בפסח. מה פליגין? בפרוס הפסח שבועים לפני פסח: מה הדין אם אמר שלא ישתה יין עד לפני פרוס הפסח? ההין אמר: עד שיגיע פרוס הפסח ראש חדש ניסן, וההין אמר: עד שיצא פרוס הפסח עד ערב פסח.
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת קידושין, דף לט. נתחיל מהמשנה.
אומרת המשנה: מי שהיו לו שתי כיתי בנות משתי נשים ואמר: "קידשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות, אם גדולה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות" - אז כולן אסורות, דברי רבי מאיר, חוץ מן הקטנה שבקטנות, כי רבי מאיר סובר שאדם מכניס עצמו לספק. בעצם הוא כולל בדבריו כל מה שיכול לצאת מהדברים שלו. ורבי יוסי אומר: כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות, כיוון שהוא סובר שאדם לא מכניס עצמו לספק ורק דבר שבטוח יצא מהדברים שלו - רק לזה הוא מתכוון.
אם אמר: "קידשתי את בתי הקטנה ואיני יודע אם קטנה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות, אם גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות" - אז כולן אסורות, דברי רבי מאיר, חוץ מן הגדולה שבגדולות, כן, כיוון שהיא ודאי ודאי לא בספק. ורבי יוסי אומר: כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות. שוב, כי הוא סובר שאדם לא מכניס עצמו לספק.
רב חמא אמר: תריי מן תריי - שיש לו שתי בנות משתי נשים. אמר רבי יעקב בר אחא: כגון אנא דאית לי תריי מן תריי - יש שתי בנות מכל אישה, יש שתי נשים ושתי בנות מכל אישה. מתניתא בשיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, אבל אין לו אלא כת אחת - אם אמר "גדולה" לא קידש אלא גדולה, ואם אמר "קטנה" לא קידש אלא קטנה.
תמן תנינן: אם אמר קונם יין שאני נהנה עד לפני הפסח, אז רבי מאיר אומר: עד שיגיע פסח, לפי שאין אדם מכניס עצמו לספק, ומסתמא הוא התכוון רק למה שוודאי יוצא מדבריו - לכן מסתמא הוא התכוון עד לפני פסח. רבי יוסי אומר: עד שיצא פסח, לפי שאדם כן מכניס עצמו לספק, וודאי הוא התכוון לכל מה שיכול לצאת מתוך דבריו.
רבי ירמיה קומי רבי זעירה: מחלפה שיטתיה דרבי מאיר? מחלפה שיטתיה דרבי יוסי? - הליכות בדיוק הפוך ממה שלמדנו במשנה שלנו. אצלנו במשנה, כששני קטי בנות משתי נשים, הוא אמר קידשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות - אז כולם אסורות חוץ מקטנה שבקטנות, דברי רבי מאיר. משמע מכאן שדווקא לפי רבי מאיר אדם מכניס עצמו לספק, והוא התכוון לכל מה שיכול לצאת מדבריו. זה בדיוק הפוך ממה שלמדנו כאן. ורבי יוסי אומר: כולם מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות - משמע מדבריו שהוא סובר שאין אדם מכניס עצמו לספק, הוא התכוון רק למה שוודאי יוצא מדיבורו, וגם זה הפוך ממה שלמדנו כאן.
אם אמר קידשתי את בתי הקטנה ואיני יודע אם קטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות וכולי - כולם אסורות חוץ מהגדולה שבגדולות, רבי מאיר, אותו דבר. ורבי יוסי אומר כולם מותרות חוץ מהקטנה שבקטנות - שוב אותו דבר. רואים מכאן שלפי רבי מאיר אדם מכניס עצמו לספק, ולפי רבי יוסי לא מכניס. אז לכאורה סתירה, וקשה.
תמן הוא אמר: עד שיצא כל רשויות הגדולות, עד שיצא כל רשויות הקטנות, כי סובר שאדם לא מכניס עצמו לספק, וכאן הוא אומר שאדם מכניס עצמו לספק.
אמר: משמת בן עזאי ובן זומא בטלו השקדנים, ולא עמד שקדן עד שעמד ירמיה - אתה חושב שהמצאת את אמריקה רק לך? אם זה היה קשה, אחרים לא היו שואלים את זה. אמר רבי אבא בריה דרבי חייה בר ווא: מקנתר להון? - למה הוא מקנטר בהם? הרי כבר שאל את הקושיה הזאת אחד מגדולי עולם. לא כבר רבי אלעזר קומי רבי יוחנן: מחלפה שיטתיה דרבי יוסה? ואמר לו: רבי מאיר ורבי יוסי - כלומר, לא רבי מאיר ורבי יוסי חזרו בהם, אלא הגירסה במשנה יש להחליף אותה. כן.
ודבית רבי תנו כהנה: עד לפני הפסח, רבי מאיר אומר: עד שיצא פסח, כי רבי מאיר סובר כמו אצלנו במשנה שאדם מכניס עצמו לספק, ורבי יוסי אומר: עד שיגיע פסח, כי הוא סובר שאדם לא מכניס עצמו לספק, כמו אצלנו במשנה.
אנן בעיי: "עד לפני הפסח", ואתה אומר שרבי מאיר הכוונה כשיצא פסח? איך זה יכול להיות? אמר רבי זעירא: לשון הוא - אולי הוא דיבר בלשון של אנשי ניות, שהיו אומרים "עד לפני הפסח" הכוונה עד שיתפנה הפסח, כלומר שיעבור.
אמר רבי אבין: הכל מודין בפסח - שאם אמר עד לפני הפסח, כן לא ישתה יין שבפסח מותר. למה? כי כולם יודעים שחובה לשתות יין בפסח, אז מסתמא הוא התכוון לזה. מה פליגין? בפרוס הפסח - חולקים אם הוא אמר שלא ישתה יין עד פרוס הפסח: יש אומר עד שיגיע פרוס הפסח, כלומר עד שיגיע חודש ניסן, שזה חצי חודש לפני פסח, ויש אומר עד שיצא פרוס הפסח - הכוונה ערב פסח.
[דף לט עמוד ב]
==ירושלמי קידושין, פרק ג, הלכה י==
מתני':
ג_סבהאומר לאשה: "קידשתיך", והיא אומרת "לא קידשתני" - הוא אסור בקרובתיה והיא מותרת בקרוביו. ג_סג"קידשתני", והוא אומר "לא קידשתיך" - היא אסורה בקרוביו והוא מותר בקרובותיה. ג_סד"קידשתיך", והיא אומרת "לא קידשת אלא בתי" - הוא אסור בקרובות הגדולה וגדולה מותרת בקרוביו, הוא מותר בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו.
גמ': תנן: "קידשתיך", והיא אומרת "לא קידשת אלא את בתי". אמר °רבי יוסי בן חלפתא: האומר על אשה ובנותיה "קדשתי את הגדולה מהם ואיני יודע אם קדשתי את האם שהיא גדולה מבנותיה או את הבת הגדולה שהיא גדולה מאחותה הקטנה", אף על גב דפליג °רבי מאיר ברישא "בקידשתי את בתי הגדולה" - מסתברא דלא יהוי °רבי מאיר פליג הכא ויודה דלא קידש אלא האם שהיא הגדולה שבהן ולא מכניס עצמו לספק. אמר רבי מנא° בן יונה: כל גרמיה אמרה דהוא פליג. מה אין תמן שבכולם בכל כת גדולות וקטנות ויש ספקות הרבה את מי קידש, את אמר °רבי מאיר: פליג? כאן שהספק רק בין האם והבת שכאילו ישנם שני כתות: בכת אחת רק האם ובכת שניה רק הבת, בכת אחת שבה רק האם כולם גדולות אצל קטנות הכת השניה שבה רק הבת, ובכת השניה שבה רק הבת וכולם קטנות אצל גדולות אצל הכת שבה רק האם - לא כל שכן שיהא °רבי מאיר פליג?
מתני':
ג_סה"קידשתי את בתך", והיא אומרת "לא קידשת אלא אותי" - הוא אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו, הוא מותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו.
גמ': רב הונא° אמר: ג_סומפתים אותו ליתן גט כיון שאינו רוצה להיאסר על קרובותיה אבל אין כופין אותו. ואחר שנתן גט - כופין אותו ליתן קנס כתובה. הגע עצמך שהיה חבר והיה יודע שאם יתן גט יתחייב בקנס, האם כופים אותו לתת גט? הלך ונשא את אחותה האם גם כאן מפתים אותו ליתן גט. ואחר שנתן גט, כופין אותו לגרש את אחותה? וכי מוציאין את הוודאי מפני הספק?
מתני':
ג_סזכל מקום שיש קידושין ואין עבירה - הוולד הולך אחר הזכר. אי זו זו? זו כהנת, לוייה וישראלית שנישאת לכהן, ללוי ולישראל. ג_סחוכל מקום שיש קידושין ויש עבירה - הוולד הולך אחר הפגום שבשניהן. ואי זו זו? זו אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר. כל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש לה קידושין על אחרים - הוולד ממזר. ואי זו זו? זו ג_סטהבא על אחת מכל העריות שבתורה. ג_עוכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין - הוולד כמוה. ואי זו זו? זו וולד
פרק חמישי, הלכה א'. אומרת המשנה: האומר לאשה: "קידשתיך", והיא אומרת "לא קידשתני" - הוא אסור בקרובותיה, כי הוא מודה, אז הוא שם נפשו חטאה בלי סרה, והיא מותרת בקרוביו. "קידשתני", והוא אומר "לא קידשתיך" - היא אסורה בקרוביו והוא מותר בקרובותיה. "קידשתיך", והיא אומרת "לא קידשת אלא בתי" - הוא אסור בקרובות הגדולה- כלומר בקרובות האישה - וגדולה מותרת בקרוביו כי לא מודה, הוא מותר בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו כי בעצם האישה לא נאמנת לגביה.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה אם הוא אומר קידשתך ואומרת לא קידשת אלא את בתי. אמר רבי יוסי: האומר על אישה ובנותיה קידשתי את הגדולה מהן, ואיני יודע אם קידשתי את האם שהיא גדולה מבנותיה או את הבת הגדולה שהיא גדולה מאחותה הקטנה - מסתברא דלא יהוי רבי מאיר פליג הכא, למרות שרבי מאיר במשנה הקודמת חולק, מסתבר שכאן הוא לא חולק. ועוד, זה שלא קידש את האם שהיא הגדולה שבהן, ולא מחית נפשה לספיקה.
אמר רבי מנא: כל גרמיה אמרה דהוא פליג - דווקא כאן ודאי הוא חולק. למה? אין תמן גדולות וקטנות - שבכל כת יש גדולות וקטנות ויש הרבה ספיקות, את מי הוא קידש - הגדולה שבגדולות, הגדולה שבקטנות וכולי - את אמר רבי מאיר: פליג? ואומר שאדם מכניס עצמו לכל הספיקות האלה. כאן הספק הוא רק בין האם והבת, אז זה כאילו יש גדולות אצל קטנות, קטנות אצל גדולות - כלומר בעצם יש כת אחת שיש בה רק את האמא, וכת אחת רק את הבת - לא כל שכן שיהא רבי מאיר פליג?
פרק חמישי, הלכה ב'. אומרת המשנה: "קידשתי את בתך", והיא אומרת "לא קידשת אלא אותי" - האם הוא אומר קידשת אותי? כן. אז הוא אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו כי הרי הקטנה לא מודה, והוא מותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו, כי היא אומרת שהוא קידש אותה, אז היא אסורה.
אומרת הגמרא: רב הונא אמר: מפתים אותו ליתן גט, אבל אין כופים. למה? כיוון שהוא לא רוצה - הרי הוא אומר שהוא לא קידש אותה, אז הוא לא רוצה להיאסר בקרובותיה. אבל אחרי שהוא ייתן גט, כופים אותו ליתן קנס - הוא נותן לה את הכתובה.
הגע עצמך שהיה חבר והיה יודע - שהוא תלמיד חכם והיה יודע שאחרי שהוא ייתן את הגט יחייבו אותו בקנס, ונשא את אחותה? האם גם כאן מפתים אותו ליתן גט, ואחרי שיתן גט כופים אותו לגרש את אחותה? מוציאין את הוודאי מפני הספק? כלומר, יש כאן שתי שאלות: הראשונה - אם הוא היה חבר והוא יודע שאם ייתן גט יחייבו אותו לתת קנס; והשנייה - מה יקרה אם הוא נשא את אחותה. האם כאן מפתים אותו ליתן גט, ואחרי שנתן גט כופים אותו לגרש גם את אחותה, כי מוציאים וודאי מפני הספק? נשאלת השאלה.
פרק חמישי, הלכה ג'. אומרת המשנה: כל מקום שיש קידושין ואין עבירה - הוולד הולך אחר הזכר. ואיזה זו? כהנת, לוייה וישראלית שנישאו לכהן, ללוי ולישראל - שהולכים אחר הזכר. וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה - הוולד הולך אחר הפגום שבשניהן. ואיזה זו? אלמנה לכהן גדול, גרושה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר. כל מי שאין לה עליו קידושין, אבל יש לה קידושין על אחרים - הוולד ממזר - כדוגמת קרובים. ואיזה זו? הבא על אחת מכל העריות שבתורה. וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין - הוולד כמוה. ואיזה זו? הוולד שבחה ונוכרית.
[דף מ עמוד א]
שפחה ונכרית.
גמ': תנן: כל מקום שיש קידושין ואין עבירה - הוולד הולך אחר הזכר. רבי שמעון בן לקיש° בעא קומי רבי יוחנן° בר נפחא: ג_עאהרי גר שנשא ממזרת - הרי יש קידושין ואין עבירה, והוולד הולך אחר הפגום שבשניהן! אמר ליה: בכל מקום ששנה °רבי ברישא כלל - פירש בסיפא את הפרטים ורק עליהם נאמר הכלל. וכאן אחר שנאמר הכלל "כל מקום שיש קידושין ואין עבירה - הוולד הולך אחר הזכר", אמר לך בסיפא "ואי זה זה? זה כהנת ולויה וישראלית שנשאו לכהן וללוי ולישראל". רבי אבין° שמע לה מן דבתרה, דתנן: "בכל מקום שיש קידושין ויש עבירה - הוולד הולך אחר הפגום". רבי שמעון בן לקיש° בעא קומי רבי יוחנן° בר נפחא: הרי גר שנשא ממזרת - הרי יש קידושין ואין עבירה, והוולד הולך אחר הפגום שבשניהן! אמר ליה: כל מקום ששנה °רבי כלל ברישא - פירש פרטיו בסיפא "ואי זה זה? זה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין". ויתיביניה: הרי חלל שנשא לבת ישראל ג_עבהרי קידושין ואין עבירה - הוולד הולך אחר הפגום שבשניהן! הרי המחזיר גרושתו משנישאת - הרי קידושין ויש עבירה והוולד כשר! דאמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ג_עגהמחזיר גרושתו משנישאת - בתה כשירה לכהונה. מה טעמא? דכתיב "לא יוכל בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה אחרי אשר הטמאה, כי תועבה היא" - היא תועבה ואין בניה תועבין. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב°: ג_עדגר ועבד משוחרר וחלל מותרין בכהנת. מאי טעמא? כשירין הוזהרו על הפסולות ופסולות על הכשירין, אבל לא כשירות על הפסולין ולא פסולין על הכשירות. והא תני כתיב ((ויקרא כ"א, ז')) "אישה גרושה זונה וחללה לא יקחו" - "לא יקחו" מלמד שאף האשה מוזהרת על ידי איש! חכמים ששאלו סברין מימר שהכוונה להזהיר בכשירות על הפסולין, ואינן אלא בפסולות על הכשירים. חד גיור אתא לגבי רבי יוסא°, אמר ליה: "מהו מינסוב ממזרתא?" האם מותר לי לשאת ממזרת אמר ליה: ג_עהשרי. חזר ואתא לגבי °רבי יהודה בר עילאי, אמר ליה: שרי, אלא "הוי ידע דבנוי דההוא גברא ממזירין קומי שמייא". חזר ואתא קומי רבי יוסי° בר זבידא, אמר ליה: "הוית ידע דהוא כן, ולמה שרית לי מן קדמייתא?" ידעתך שזה כך ולמה התרתה לי אמר ליה: "מה דשאלת לי - אגיבונך". אמר רבי יוסה° אסי: ההן גיורא מדמי לעמרא גופנא לצמר גפן: אין בעית למיתניה בעמרא - שרי, בכיתנא - שרי אם תרצה לתנו בצמר מותר, בפישתן מותר. תנן: יש קידושין ויש עבירה - הולד הולך אחר הפגום. ואיזהו? ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין וממזר. מנין שבת ישראל לממזר ולנתין הוולד הולך אחר הפסול? דכתיב ((דברים כ"ג, ג')) "לא יבא ממזר בקהל י"י". מה תלמוד לומר "לא יבוא"? לו לפסול הבנים מלמד שהבנים הולכים אחר הפסול. אמר רבי אבהו°: מהו ממזר? מום זר. ופליג על ההוא דאמר רבי יהודה בר פזי°: (תהלים ס"ח, ז') "אלהים מושיב יחידים ביתה" - אפילו ממזר בסוף העולם וממזרת בסוף העולם, הקדוש ברוך הוא מביאן ומזווגן זה בזה כך שלא יתכן שממזר יתחתן עם ישראלית כשרה. רב הונא° אמר: אין ממזר חייה יותר משלשים יום. ביומוי דרבי ברכיה° הכהן סלק חד בבלאי להכא והוה ידע ביה דהוא ממזר, אמר ליה: "רבי,
עורך: אנחנו נתחיל במסכת קידושין דף מ. אומרת הגמרא, למדנו במשנה: כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הוולד הולך אחר הזכר. רבי שמעון בן לקיש בעי קומי רבי יוחנן: הרי גר שנשא ממזרת, הרי יש קידושין ואין עבירה, ואף על פי כן הוולד הולך אחרי הפגום שבשניהם.
אמר ליה: בכל מקום ששנה רבי ברישא את הכלל ופירש בסיפא את הפרטים - לומר לך שרק אלו, רק בהם הוולד הולך אחר הזכר. ואי זה זה? זה כהנת ולויה וישראלית שנשאו לכהן וללוי ולישראל.
רבי אבין שמע לה מן דבתרה: בכל מקום שיש קידושין ויש עבירה, הוולד הולך אחר הפגום. רבי שמעון בן לקיש בעא קומי רבי יוחנן: הרי גר שנשא ממזרת, הרי יש קידושין ואין עבירה, ואף על פי כן הוולד הולך אחר הפגום שבשניהם.
אמר ליה: כל מקום ששנה רבי כלל ברישא ופירש פרטיו בסיפא - וזה שייך לקבוצה הזאת. ואי זה זה? זה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין.
ותיביניה: הרי חלל שנשא לבת ישראל, הרי קידושין ואין עבירה, ואף על פי כן הוולד הולך אחר הפגום שבשניהם, והבן חלל. הרי המחזיר גרושתו משנישאת, הרי קידושין ויש עבירה - אבל הוולד כשר. דאמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: המחזיר גרושתו משנישאת - בתה כשירה לכהונה. מה טעמא? דכתיב "לא יקח בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה, כי תועבה היא" - היא תועבה ואין בניה תועבין.
אמר רבי יוסי בי רבי בון בשם רב: גר ועבד משוחרר וחלל מותרין בכהנת. מאי טעמא? כשירין הוזהרו על הפסולות - לכהן אסור לקחת חללה, גרושה או חלוצה - אבל פסולות על הכשירין, כלומר חללה אזהרה שלא להתחתן עם כהן, אבל לא כשירות על הפסולין ולא פסולין על הכשירות.
והא תני: "לא יקחו" - לא יקחו מלמד שאף האשה מוזהרת על ידי איש. אומרת הגמרא: חכמים שאלו, סברין מימר בכשירות על הפסולין - משמע מכאן שכהנת אסורה בחלל - ואינן אלא בפסולות על הכשירים, כלומר מי שפסולה לו, כמו כהן שאסור בגרושה, הגרושה שהיא פסולה מוזהרת שלא תתחתן עם הכשר, עם הכהן.
חד גיור אתא לגבי רבי יוסא, אמר ליה: "מהו מינסוב ממזרתא?" - האם אני יכול להתחתן עם ממזרת? אמר ליה: שרי - מותר לך. חזר ואתא לגבי רבי יהודה, אמר ליה: שרי, אלא הוי ידע דבנוי דההוא גברא ממזירין קומי שמייא - הבנים שלך יהיו ממזרים. חזר ואתא קומי רבי יוסי, אמר ליה: "הוית ידע דהוא כן, ולמה שרית לי מן קדמייתא?" - למה אמרת לי בהתחלה שמותר? אמר ליה: "מה דשאלת לי - אגיבונך" - שאלת אם מותר, ועניתי לך שמותר.
אמר רבי יוסה: ההן גיורא מדמי גופנא - גיור הוא דומה לצמר גפן. אין בעית למיתניה בעמרא - שרי - אתה רוצה לשים אותו ביחד עם צמר? מותר, זה לא כלאים. בכיתנא - שרי - אתה רוצה לשים אותו עם פשתן? מותר. כך גם הממזר מותר גם בכשרים וגם בפסולים, והגר מותר בכשרים ומותר בפסולים.
תני: יש קידושין ויש עבירה, הוולד הולך אחר הפגום. בת ישראל לממזר ולנתין - מנין? דכתיב "לא יבא ממזר בקהל י"י". מה תלמוד לומר "לא יבוא"? לו לפסול - זאת אומרת שהבנים הולכים אחר הפסול.
אמר רבי אבהו: מהו ממזר? מום זר. ופליג על ההוא דאמר רבי יהודה בר פזי - זה שאומר שיש אפשרות שממזר יתחתן עם ישראלית, חולק על רבי יהודה בר פזי שאמר: "אלהים מושיב יחידים ביתה" - אפילו ממזר בסוף העולם וממזרת בסוף העולם, הקדוש ברוך הוא מביאן ומזווגן זה בזה - כך שבעצם לא ייתכן שממזר יתחתן עם ישראלית כשרה.
רב הונא אמר: אין ממזר חייה יותר משלשים יום. ביומוי דרבי ברכיה סלק בבלאי להכא - בבלי אחד הגיע לכאן - והוה ידע ביה דהוא ממזר. אמר ליה: "רבי, זכה עימי" - צריך אני צדקה, אין לי מה לחיות. אמר ליה: "למחר את קאים בציבורא ואנא עביד לך פסיקא" - אני אבקש מהציבור שיתנו לך צדקה.
[דף מ עמוד ב]
זכה עימי במצוות צדקה". אמר ליה: "למחר את קאים בציבורא כשאני דורש ואנא עביד לך פסיקא" שאבקש מהציבור לתת לך צדקה. אתא יתיב דריש, מן דחסיל מידרש כשסיים לדרוש, אמר לון: "אחינו" זכון עם הדין דהוא ממזר. מן דאזל ליה קהלא כשהלכו הציבור, אמר ליה: "רבי, חיי שעה בעית גבך ואובדתא חיין דההוא גברא". אמר ליה: "חייך - ההין יהבית לך" חיים זה בדיוק מה שנתתי לך, דאמר רבי אבא°: אמר רב הונא° בשם רב°: אין ממזר חיה אלא שלשים יום. אימתי? בזמן שאינו מפורסם, אבל אם היה מפורסם - חיי הוא. רבי זעירא° כד סליק להכא שמע קלין קריי לאנשים מבוגרים "ממזרה" ו"ממזרתא" משמע שחיו יותר משלושים יום, אמר לון: איך יכל להיות כן? הא אזלה ההיא דרב הונא°, דרב הונא° אמר: אין ממזר חיי יותר משלשים יום! אמר רבי עוקבא בר אחא°: עמו הייתי כד אמר רבי אבא° אמר רב הונא° בשם רב°: אין ממזר חיי יותר משלשים יום. אימתי? בזמן שאינו מפורסם, אבל אם היה מפורסם - חיה הוא. תני: עובד כוכבים ומזלות ועבד הבא על בת ישראל - הוולד ממזר. °רבי שמעון בן יהודה אומר בשם °רבי שמעון בן יוחאי: ג_עואין הוולד ממזר, שאין ממזר אלא מאשה שהיא אסורה עליו איסור ערוה וחייבין עליה כרת. ושניהם מקרא אחד דרשו: דכתיב ((דברים כ"ג, א')) "לא יקח איש את אשת אביו וגו'", וסמיך ליה "לא יבא ממזר". °רבי מאיר דרש: מה אשת אביו מיוחדת שאין לו עליה קידושין והוולד ממזר - אף כל שאין לה עליו קידושין הוולד ממזר, ואף עבד וגוי כיוצא בהם. °רבי שמעון בן יהודה דרש: מה אשת אביו מיוחדת שאין לה עליו קידושין אבל יש לה קידושין על אחרים - הוולד ממזר, יצא עובד כוכבים ומזלות ועבד שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין. התיב רבי שמואל בר אבא° על ההיא תנייא קדמייא °רבי מאיר שאמר כל שאין לו עליה קידושין והוולד ממזר: הרי יבמה שזינת - הרי אין לה עליו ולא על אחרים קידושין, דכתיב "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", והוולד כשר! אמר רבי ינאי° הכהן בשם °רבי: עובד כוכבים ומזלות ועבד שבאו על בת ישראל - הוולד ממזר. רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° תריהון אמרין: הוולד ממזר. רבי יעקב בר אחא°, רבי שמעון בר אבא° ורבי יהושע בן לוי° אמרו בשם רבי ינאי ברבי°: הוולד אינו כשר ולא פסול, ג_עזאלא מזוהם פסול לכהונה. רבי יונתן° סלק עם רבי יהודה נשייא° לחמתא דגדר והורי תמן הוולד כשר. אמר רבי זעירא°: ההן וולד של עובד כוכבים ומזלות ועבד - כל מה דהוא אזיל הוא מתעלה. °רבי עבד ליה ממזר, רבן גמליאל ברבי° בריה עבד ליה מזוהם, רבי יהודה נשיאה° בן גמליאל בן רבי בר בריה עבד ליה כשר. הורי רבי אבא בר זבדא° במקום בפני כל רבנין: הוולד כשר. רב ביבי° אמר קומי רבי זעירא° בשם רבי חנינה°: הוולד כשר. אמר רבי זעירא°: אין באים להתיר מן הדא - אין למידין מעשה מהברה שמוע ללא עדות ברורה. אמר חזקיה°: אנא ידע ראשה וסופה. רבי חמא בר חנינה° הוה אזיל מיסוק לחמתה דגדר, אתא לגבי אבוי, אמר לו: "הב דעתך דאית תמן מן אינון פסולייא" תן דעתך שיש שם בנים של גוי ועבד שבאו על אימן שהיא ישראלית, "דלא תפגע בהון" לאמר שהם פסולים שהלכה שהם כשרים רק שפסולים לכהונה. דאף על גב ד°רבי שמעון בן יהודה אמר משום °רבי שמעון בן יוחי: גוי ועבד שבאו על בת ישראל - הולד כשר, מודה שאם היתה נקיבה שהיא פסולה מן הכהונה. אף על גב ד°רבי יהושע בן חנניה אמר: הבא על אחותו - הוולד כשר שאין ממזר אלא מחייבי מיתה, מודה שאם היתה נקיבה שהיא פסולה מן הכהונה. חד בר נש אתא לגבי רב°, אמר: "בגין דילידת אמה דההוא גברא מארמאי" אימו ילדה אותו מגוי, "האם מותר הוא לבא בקהל?" אמר ליה: כשר. אמר ליה רב חמא בר גוריא° לאותו אדם תברח מהר: "הן דעיימך רגליך" כל עוד יש לך רגלים, עד דלא ייתי שמואל° בר אבא בר אבא ויפסלינך. אף על גב דרב° אמר: גוי ועבד שבאו על בת ישראל - הוולד כשר, מודה שאם היתה נקיבה שפסולה מן הכהונה. אמר רבי יעקב בר אחא°: תניי תמן גבי גוי ועבד שבאו על ישראלית: הפוסל פוסל אפילו בפנויה, והמכשיר מכשיר אפילו באשת איש. רבי תנחום בר פפא° שלח שאל לרבי יוסי° בר זבידא תרין עובדין מן אלכסנדריאה בגוי ועבד שבא על אשה - אחד בפנויה ואחד באשת איש. באשת איש - שלח כתב ליה: "לא יבוא ממזר בקהל י"י". בפנויה - שלח כתב ליה: טועים אתם שהיא פסולה, אבל היא כשרה, ואין אתם מוזהרין על בנות ישראל הקדושות. אמר לרבי מנא° בן יונה: "סב וחתים" שאף אתה מסכים להיתר, וחתם. אמר לרבי ברכיה° הכהן: "סב וחתים",
אתא יתיב דריש, מן דחסיל מידרש, אמר לון: זכון עם הדין דהוא ממזר - תנו לו צדקה. מן דאזל ליה קהלא, אמר ליה: "רבי, חיי שעה בעית גבך ואובדתא חיין דהוא גברא" - אתה הרסת לי את החיים לגמרי. אמר ליה: "חייך - ההין יהבית לך" - דווקא נתתי לך חיים, דאמר רבי אבא: רב הונא בשם רב: אין ממזר חיה אלא שלשים יום. אימתי? בזמן שאינו מפורסם, אבל אם היה מפורסם - חיי הוא - לכן פרסמתי אותך כדי שתחיה.
רבי זעירא כד סליק להכא שמע קלין קריי "ממזרה" ו"ממזרתא" - קוראים לאנשים גדולים בשמות כאלה - אמר לון: כן? הא אזלה ההיא דרב הונא, דרב הונא אמר: אין ממזר חיי יותר משלשים יום! רבי עוקבא בר אחא: רבי אבא אמר רב הונא רב: אימתי? בזמן שאינו מפורסם, אבל אם היה מפורסם - חיה הוא.
תני: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הוולד ממזר. רבי שמעון בן יהודה אומר בשם רבי שמעון: אין הוולד ממזר, שאין ממזר אלא מאשה שהיא אסורה עליו איסור ערוה וחייבין עליה כרת.
ושניהם מקרא אחד דרשו: "לא יקח איש את אשת אביו..." וסמיך ליה "לא יבוא ממזר". רבי מאיר דרש: מה אשת אביו מיוחדת שאין לו עליה קידושין והוולד ממזר - אף כל שאין לה עליו קידושין הוולד ממזר, וגם גוי בכלל. רבי שמעון בן יהודה דרש: מה אשת אביו מיוחדת שאין לה עליו קידושין אבל יש לה קידושין על אחרים - הוולד ממזר, יצא עובד כוכבים ועבד שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין.
התיב רבי שמואל בר אבא על ההיא תנייא קדמייא: הרי יבמה שזינת, הרי אין לה עליו ולא על אחרים קידושין, והוולד כשר!
רבי ינאי בשם רבי: עובד כוכבים ועבד שבאו על בת ישראל - הוולד ממזר. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרין: הוולד ממזר. רבי יעקב בר אחא, רבי שמעון בר אבא ורבי יהושע בן לוי בשם רבי ינאי ברבי: הוולד אינו כשר ולא פסול, אלא מזוהם - כלומר פסול לכהונה.
רבי יונתן סלק עם רבי יהודה נשייא לחמתא דגדר, הורי תמן הוולד כשר. אמר רבי זעירא: ההן וולד - כל מה דהוא אזיל הוא מתעלה. רבי עבד, רבן גמליאל ברבי בריה מזוהם, רבי יהודה נשיאה בר בריה כשר. הורי רבי אבא בר זבדא במקום כל רבנין: הוולד כשר. רב ביבי אמר קומי רבי זעירא בשם רבי חנינה: הוולד כשר. אמר רבי זעירא: אין מן הדא - אין למידין מעשה מהברה - זה שמועה ולא עדות ברורה.
אמר חזקיה: אנא ידע ראשה וסופה - אני מכיר את כל הסיפור. רבי חמא בר חנינה הוה אזיל מיסוק לחמתה דגדר, אתא לגבי אבוי, אמר לו: "הב דעתך דאית תמן מן אינון פסולייא", "דלא תפגע בהון" - אל תגיד עליהם שהם פסולים, כי באמת הם כשרים, רק פסולים לכהונה.
ד'רבי שמעון בן יהודה אמר משום רבי שמעון בן יוחי: גוי ועבד שבאו על בת ישראל - הולד כשר, מודה שאם היתה נקיבה שהיא פסולה מן הכהונה. אף על גב דרבי יהושע אמר: הבא על אחותו - הוולד כשר, כי הוא סובר שאין חייב מיתה, מודה שאם היתה נקיבה שהיא פסולה מן הכהונה.
חד בר נש אתא לגבי רב, אמר: "אמי ילדה אותי מגוי, האם מותר הוא לבא בקהל?" אמר ליה: כשר. אמר ליה רב חמא בר גוריא: "הן דעי מך" - כל כוח שיש לך ברגליים, ברח - "עד שמואל ויפסלינך" - תברח לפני שיפסול אותך.
אף על גב דרב אמר: גוי ועבד שבאו על בת ישראל - הוולד כשר, מודה שאם היתה נקיבה שפסולה מן הכהונה.
אמר רבי יעקב בר אחא: תניי תמן: הפוסל פוסל בפנויה, והמכשיר מכשיר אפילו באשת איש. רבי תנחום בר פפא שלח שאל לרבי יוסי תרין עובדין מן אלכסנדריאה - אחד בפנויה ואחד באשת איש. באשת איש - שלח כתב ליה: לא יבוא ממזר בקהל י"י. בפנויה - שלח כתב ליה: אתם אתם מוזהרין על בנות ישראל הקדושות.
אמר לרבי מנא: "סב וחתים" - אתה מסכים לדין הזה? וחתם. אמר לרבי ברכיה: "סב וחתים" - וגם הוא לא הסכים לחתום.
[דף מא עמוד א]
ולא קיבל עלוי. מן דקמון קם רבי מנא° בן יונה עם רבי ברכיה° הכהן, אמר ליה: "למה לא חתמתה?" אמר ליה: "לא כן אמר רבי יעקב בר אחא°: 'תניי תמן - הפוסל פוסל אפילו בפנויה, והמכשיר מכשיר אפילו באשת איש'? ולמה רבי יוסי° בר זבידא חילק בניהן?" אמר ליה: "בריך רחמנא דלא הוינא שמיע הדין אולפנא, דאילו הוינא שמיע הדין אולפנא - לא הוינן מחתים והוון אמרין: תלמידא פליג על רביה". אמר מר עוקבן°: לאו הכי אתאמרת, אלא הכי איתאמרת: הפוסל פוסל בפנויה, והמכשיר מכשיר בפנויה, ברם באשת איש - לא איתמר כלום. כד שמע רבי ברכיה° הכהן הא דמר עוקבא° סלק ברמשא בא בערב בעי מחתים, אמר ליה: "לית הכא שכבר" הלכו השליחים עם התשובה. רבי חייה בר אבא° אזל לצור, אתא לגבי רבי יוחנן° בר נפחא, אמר לו: "מה מעשה בא לידיך?" אמר ליה: "גר שמל ולא טבל". אמר ליה: "ולמה לא פגעתה ביה" והכרזתה עליו שהוא גוי? אמר ליה: רבי יהושע בן לוי° שהוא מרה דאתרא ארפי הקל והכשיר ליה. אמר לו: "אם כך" יאות עבדת דלא פגעת ביה. מחלפא שיטתיה דרבי יהושע בן לוי°! תמן רבי יעקב בר אחא° ורבי שמעון בר אבא° ורבי יהושע בן לוי° אמרו בשם רבי גמליאל ברבי°: הוולד אינו לא כשר ולא פסול אלא מזוהם, והכא הוא אמר הכין שהולד כשר שהרי התיר גר שלא טבל שישא בת ישראל משמע שסובר שבניו כשרים! ולא כן תני: גר שמל ולא טבל, טבל ולא מל - הכל הולך אחר המילה, דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. °רבי יהושע בן חנניה אומר: ג_עחאף הטבילה מעכבת. אלא רבי יהושע בן לוי° כהדא דתני בר קפרא°, דתני בר קפרא°: גר שמל ולא טבל - הרי זה כשר, שאין גר שלא טבל לקירויו, וקשיא עלת לו טבילתו לטומאה קלה של קרי לטהרו מטומאה גוי שהיא חמורה? אמר רבי יוסי בי רבי בון°: כיון שזו וזו לשום קדושת ישראל - עלת לו. תנן: וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין - הוולד כמוה. ואי זה זה? זה וולד שפחה ונכרית. תמן תנינן: מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום ג_עטחוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. שפחה - דכתיב ((שמות כ"א, ד')) ג_פ"האשה וילדיה תהיה לאדוניה". נכרית מנין? רבי יוחנן° בר נפחא אמר בשם °רבי שמעון בן יוחי: כתיב ((דברים ז', ג'-ד')) "לא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרי". לא נאמר "כי יסירו" או "כי תסיר" אלא "כי יסיר" - מלמד שבנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך מן הנכריות קרוי בנך אלא בנה. יעקב איש כפר גבורייא אזל לצור, אתון שאלון ליה: "מהו מיגזור ברה דארמייתא בשבתא?" האם מותר למול בן של ישראל מגויה בשבת וסבר למישרי להון מן הדא דכתיב (במדבר א', י"ח) "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם". שמע רבי חגיי°, אמר: "כי ייתי אייתוניה וילקי". אמר ליה: "מאיכן אתה מלקיני?" אמר ליה: "מן הדא דכתיב (עזרא י', ג') 'ועתה נכרות ברית לאלקינו להוציא כל הנשים הנכריות והנולד מהן וגו'". אמר ליה: "מן הקבלה את מלקיני" אולי היתה זו הוראת שעה? אמר ליה: כתיב ((עזרא י', ג')) "וכתורה יעשה" משמע שעשו על פי דין תורה. אמר ליה: "מן הדין אוריתא" מה המקור בתורה? אמר ליה: "מן ההיא דאמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי שמעון בן יוחי: כתיב ((דברים ז', ג'-ד')) 'לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך - לא נאמר "כי יסירו" ולא "כי תסיר" אלא "כי יסיר" - מלמד שבנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך מגויה קרוי בנך אלא בנה". אמר ליה: "חבוט חבטך" הכני דהוא טבא בקלטה שההלכה תקלט ולא תשכח.
מתני':
°רבי טרפון אומר: ג_פאיכולין ממזרין ליטהר. כיצד? ממזר שנשא שפחה - הוולד עבד, שיחררו - נמצא הבן בן חורין. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: הרי זה עבד וממזר.
גמ': תנן: כיצד? ממזר שנשא שפחה וכ"ו. כיני מתניתא כך כוונת המשנה: נושא דממזר מותר לו לישא שפחה לכתחילה. אמר רב יהודה° נשיאה בשם שמואל° בר אבא בר אבא: הלכתא כ°רבי טרפון. רבי שמלאי° הורי באנטוכיא ו°רבי סימאי הורי בכפר ספורייא: הלכה כ°רבי טרפון. תני משם °רבי מאיר: יש איש ואשה שמולידין חמשה אומות. כיצד? גוי שיש לו
אנחנו תלמידי משנה מסכת קידושין, דף מ"א. נתחיל מהשורה השישית.
רבי חייא בר אבא אזל לצור. אתא לגביה רבי יוחנן, אמר ליה: מה מעשה בא לידך? אחרי שהוא חזר, כלומר איזה מעשה בא לידיך בצור? אמר ליה: היה שם גר שמל ולא טבל. אמר ליה: ולמה לא פגעתה ביה? ויכסה שהוא גוי. אמר ליה: רבי יהושע בן לוי הרפה ליה, הרפה אותו, הכשיר אותו. אמר ליה: יאות עבד דלא פגע ביה.
מחלפא שיטתיה דרבי יהושע בן לוי. תמן רבי יעקב בר אחא ורבי שמעון בר אבא ורבי יהושע בן לוי אמרו בשם רבי גמליאל ברבי: הוולד אינו לא כשר ולא פסול אלא מזוהם. מה הוא פסול? פסול לקהילה. ואכתי, אם כן, לגמרי הרי הוא התיר לגר שלא טבל שאין לו... משמע שהוא סובר שבניו כשרים לגמרי.
ולא כן תני: גר שמל ולא טבל, טבל ולא מל - הכל הולך אחר המילה, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אף הטבילה מעכבת. אז מכאן שלפי כולם, אם הוא מל ולא טבל, כן, יש דעות שהוא פסול. כמו מסובב על רבי יהושע בן לוי.
אלא רבי יהושע בן לוי כהדא דתני בר קפרא. תני בר קפרא: גר שמל ולא טבל הרי זה כשר, שאין גר שלא טבל לקירויו. כלומר כיוון שהוא טובל ממילא לקרי שלו, ממילא זה יעלה לו גם לטבילת הגרות. וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה? אתה אומר שזה יעלה לו טהרה מטומאה של גוי שהיא חמורה? אמר רבי יוסי בי רבי בון: כיון שזו וזו לשום קדושת ישראל - עלת לו. הרי טבילת קרי זה קדושת ישראל, וגם כן העניין של גירות זה קדושת ישראל, אז לכן עלתה לו.
ואי זה זה? זה וולד שפחה ונכרית. תמן תנינן: מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשתו מן היבום, חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. כלומר אפילו יש לו בן ממזר פוטר מיבום, אלא אם יש לו בן משפחה או נכרית לא נקרא בן שלו וממילא לא פוטר אותו מיבום. שפחה - דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה. נכרית מנין? רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: דכתיב לא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו... כי יסיר את בנך מאחרי. הרי לא נאמר "כי יסירו" ולא נאמר "כי תסיר" אלא "כי יסיר". מלמד שבנך מישראלית קרוי בנך, ואין בנך מן הנכריות קרוי בנך אלא בנה. כלומר אם הבן שלך יתחתן עם גויה אז זה כבר לא הבנים שלך, אבל אם הבת שלך התחתנה עם גוי, הבן עדיין נקרא שלך. החשש שהגוי יסיר את בנך מאחרי.
יעקב איש כפר גבורייא אזל לצור. אתון שאלון ליה: מהו מיגזור ברה דארמייתא בשבתא? כלומר אם האב יהודי והאם גויה, האם מותר למול אותו בשבת? וסבר למישרי להון מן הדא, על משפחותם לבית אבותם. משמע שבעצם הולכים אחר האב.
שמע רבי חגיי, אמר: ייתי וילקי. אמר ליה: את מלקיני? אמר ליה: מן "ועתה נכרות ברית להוציא כל הנשים הנכריות והנולד מהן". זה בגלל שהבנים שלהם הם גויים. אמר ליה: הקבלה את מלקיני? לא, זה היה תקנת שעה. אמר ליה: וכתורה יעשה. משמע שהוא עשה על פי דין תורה. אמר ליה: מן הדין אורייתא? כלומר איפה בדיוק זה מרומז בתורה? אמר ליה: מן ההיא דאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: לא תתחתן בם. אמר ליה: חבוט טבא בקלטה. כי ככה ההלכה תיקרא ותישכח.
פרק ג', למדנו במשנה: רבי טרפון אומר: יכולין ממזרין ליטהר. כיצד? ממזר שנשא שפחה - הוולד עבד, שיחררו - נמצא הבן בן חורין. ואז הוא יהודי כשר. רבי אליעזר אומר: הרי זה עבד וממזר.
כיני מתניתא: ממזר מותר לו לישא שפחה לכתחילה. רב יהודה בשם שמואל: הלכתא כרבי טרפון. אמר בתר משנה שמואל, אחר כך רבי טרפון שבעצם ממזר יכול לטייל את הבנים שלו עד שהוא ישא שפחה ואז ישחרר את הבנים. רבי שמלאי הורי באנטוכיא ורבי סימאי הורי בכפר ספורייא: הלכה כרבי טרפון.
[דף מא עמוד ב]
עבד ושפחה והולידו בנים - הרי הם גוים. נתגייר אחד מהן - אחד גר ואחד גוי. נתגייר האדון הגוי וגייר לשני עבדיו לשם עבדות והולידו בנים - הרי אילו עבדים. אמר רבי זעירא°: הדא אמרא: גוי שבא על שפחה והוליד בן - הוולד עבד. שיחרר שפחה והולידה בן מבעלה העבד - הוולד ממזר. ואחר כך שיחרר את העבד והוליד בן - הרי זה בן עבד משוחרר שהוא כישראל גמור. נמצאו חמישה אומות: גוי, גר, עבד, ממזר, עבד משוחרר. יש מוכר לאביו לתת לאמו כתובתה. כיצד? מי שיש לו עבד ושפחה והוליד בן ממנה, שיחרר את השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה - זהו שהוא מוכר לאביו לתת לאמו כתובתה. °רבי מאיר אומר: אין ממזרין טהורין לעתיד לבוא, שנאמר (זכריה ט', ו') "וישב ממזר באשדוד" - מוליכין טינה רפש אצל טינה וסריות ודבר מסריח אצל סריות. רבי יוסי° בר זבידא אומר: ממזרים טהורים לעתיד לבוא, שנאמר (יחזקאל ל"ו, כ"ה) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתכם ומכל גילולכם אטהר אתכם". אמר לו °רבי מאיר: והלא אינו אומר אלא "מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם"! אמר לו °רבי יוסי בן חלפתא: אילו נאמר "מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם" ושתק - הייתי אומר כדבריך. שכבר נאמר "וטהרתם", ולמה חזר ואמר "אטהר אתכם"? הא אינו אומר "אטהר אתכם" אלא מן הממזירות. אמר רבי חונא° בשם רבי יוסף°: אין הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא לעתיד לבוא. הדרן עלך פרק האומר לחבירו
פרק רביעי – עשרה יוחסין
מתני':
עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי ישראלי חללי גירי וחרורי ממזירי ונתיני שתוקי אסופי ד_אכהני לויי וישראלי מותרים לבוא זה בזה ד_בלויי וישראלי גירי וחרורי וחללי מותרין לבוא זה בזה ד_גגירי וחרורי וממזירי נתיני שתוקי ואסופי מותרין לבוא זה בזה
גמ': כהני לויי וישראלי מנין שעלו על שם (עזרא ז', ז') ויעלו מבני ישראל ומן הכהנים והלוים והמשוררים והשוערים והנתינים אל ירושלים בשנת שבע לארתחשסתא המלך, חללי על שם (עזרא ב', ס"א) ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ, אלה בקשו כתבם המתייחשים ולא נמצאו ויגואלו מן הכהונה (עזרא ב', ס"ג) ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדשי הקדשים וכו' ולמה נקרא שמו התרשתא שהתירו לו לשתות ביין של גויים דכתיב (נחמיה א', י"א) ואני הייתי משקה למלך כתיב (עזרא ב סא) ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אשה ויקרא על שמם, אלה בקשו כתבם המתייחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה, ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים אשר לא יאכלו מקדשי הקדשים הא בקדשי הגבול יאכלו אמר רבי יוסי° בר זבידא: גדולה היא החזקה מכיון שהוחזקו שם להיות אוכלין אף כאן אוכלין ניחא תמן דכתיב (ירמיהו ל"א, כ') הציבי לך ציונים שאין התרומה בחוץ לארץ מהתורה אלא שלא תשכח תורת תרומה, ולא ידעו מה לעשות כשיחזרו לארץ הכא בארץ ישראל שהתרומה מהתורה מה אית לך סבר כמן דאמר ד_דמאיליהן קיבלו את המעשרות כתיב עד עמוד כהן לאורים ותומים, וכי אורים ותומים היו באותה השעה בבית שני, אלא כאדם שהוא אומר עד שיחיו המתים עד שיבא בן דוד
תני משם רבי מאיר: יש איש ואשה שמולידין חמשה אומות. כיצד? גוי שיש לו עבד ושפחה, וכולם ככה גויים, והולידו בנים - הרי גוים. נתגייר אחד מהן - אחד גר ואחד גוי. נתגייר האדון, הגוי התגייר והוא גייר את שני העבדים שלו לשם עבדות. נתגייר לשני והולידו בנים - הרי אילו עבדים.
אמר רבי זעירא: הדא אמרא: גוי שבא על שפחה והוליד בן - הוולד עבד. עכשיו אם הוא שחרר את השפחה והוליד בן מבעלה העבד, שיחרר שפחה והולידה בן - הוולד ממזר. ואם אחר כך הוא ישחרר את העבד ועוד הפעם יוליד בן, ואחר כך שיחרר העבד והוליד בן - הרי זה בן עבד משוחרר, שהוא כישראל גמור. אז יוצא שיש כאן חמישה אומות: יש פה גר, יש פה עבד, יש פה ממזר ויש פה עבד משוחרר.
יש מוכר לאביו לתת לאמו כתובתה. כיצד? מי שיש לו עבד ושפחה והוליד בן, שיחרר את השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה, זהו שהוא מוכר לאביו לתת לאמו כתובתה. כי בעצם האבא הוא עדיין עבד, והבן יורש - הוא קיבל את כל הנכסים והוא צריך למכור את האבא כדי לתת את הכתובה לאמא שלו.
רבי מאיר אומר: אין ממזרין טהורין לעתיד לבוא, שנאמר "וישב ממזר באשדוד" - מוליכין טינה אצל טינה. כלומר רפש מוציאין ממקום של רפש, וסריות אצל סריות, דבר פגום יוצא ממקום פגום. רבי יוסי אומר: ממזרים טהורים לעתיד לבוא, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים". אמר לו רבי מאיר: והלא אינו אומר אלא "מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם"! אמר לו רבי יוסי: אילו נאמר "מטומאותיכם ומכל גילוליכם" ושתק - הייתי אומר כדבריך. שהרי כבר נאמר "וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם", אז למה חזר ואמר "אטהר אתכם"? הא אינו אומר "אטהר אתכם" אלא מן הממזירות. אמר רבי חונא בשם רבי יוסף: אין הלכה כרבי יוסי לעתיד לבוא.
הדרן עלך פרק האומר לחברו, אם ירצה השם.
פרק י"א, במשנה: עשרה יוחסין עלו מבבל: כהני, לויי, ישראלי, חללי, גירי וחרורי, ממזירי, ונתיני, שתוקי ואסופי. כהני לויי וישראלי מותרים לבוא זה בזה. לויי וישראלי גירי וחרורי וחללי מותרין לבוא זה בזה. גירי וחרורי וממזירי נתיני שתוקי ואסופי מותרין לבוא זה בזה.
אומרת הגמרא: כהני לויי וישראלי מנין שם עלו? על שם ויעלו מבני ישראל ומן הכהנים והלוים והמשוררים והשוערים והנתינים אל ירושלים בשנת שבע לארתחשסתא המלך. חללי מנין שם עלו? על שם שכתוב ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ, אלה כתבם המתייחשים ולא נמצאו ויגואלו מן הכהונה, ויאמר התרשתא להם... אשר לא יאכלו מקדשי הקדשים.
עכשיו למה נקרא שמו התרשתא? שהתירו לו לשתות ביין. עניין של גויים, דכתיב ואני הייתי משקה למלך. כלומר היה צריך לטעום את היינות של המלך - מדובר על נחמיה. היה צריך לטעום את יין המלך, אז התירו לו לשתות יין של גויים, ולכן נקרא התרשתא.
אשר לא יאכלו מקדשי הקדשים - הא בקדשי הגבול יאכלו. משמע מכאן שבקודשי גבול, כלומר בתרומה, הם אוכלים. אמר רבי יוסי: גדולה היא החזקה, מכיון שהוחזקו שם להיות אוכלין אף כאן אוכלין. ניחא תמן דכתיב הציבי לך ציונים - בעצם תרומה משם רק לא מהתורה, אלא רק עושים את זה כי יש להם תרומה והם לא ידעו... שימשו לארץ. אבל בארץ ישראל התרומה מהתורה, מהיכן להם למה הם אוכלים? הכא מה אית לך - אתה רואה, כמן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות, שגם בארץ זה רק מדרבנן.
אומרת הגמרא: עד עמוד כהן לאורים ותומים, וכי אורים ותומים היו באותה השעה בבית שני? אלא כאדם שהוא אומר עד שיחיו המתים עד שיבא בן דוד. כן, זה ביטוי לזמן רחוק.
[דף מב עמוד א]
אילין בנות ברזילי לשם שמים נתגיירו או שלא לשם שמים נתגיירו, אין תימר לשם שמים נתגיירו יאכלו בקדשי הקדשים, ואין תימר שלא לשם שמים נתגיירו אפילו בקדשי הגבול לא יאכלו, אפילו תימר לשם שמים נתגיירו וגיורת ד_הלא כזונה היא אצל כהונה פתר לה לא התחתנו עם בנותיו של ברזילי אלא עם בנות בנותיו ואין בנות בנות כישראל הם ויהיו מותרים אף בקדשי הקדשים, כגון שהתגיירו בנותיו וגיירו את בנותיהן עימן כשהם פחותות מגיל שלוש וכרבי שמעון בן יוחאי דרבי שמעון בן יוחאי אמר גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה אלא שהסתפקו האם כיוון שקטנות אין בה דעת לטבול מטבילין אותן על דעת בית דין והן כשרות או שהטבילו אותה על דעת אמה ואף שהטבילה אותה אמא מכיון שהיא חוזרת וטובלת כשתגדיל לשום קדושת ישראל כל אחת כשתטבול כגיורת היא לחומרה וגיורת כזונה היא אצל הכהונה לכן מספק אמרו שלא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים המתגייר לשם אהבה, וכן איש מפני אשה, וכן אשה מפני איש, וכן גירי שולחן מלכים, וכן גירי אריות, וכן גירי מרדכי ואסתר, אין מקבלין אותן רב° אמר ד_והלכה גרים הם ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה, אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פנים שמא גיירו לשם שמים גירי מנלן שעלו גרים עם ישראל בימי עזרא על שם (עזרא ו', כ"א) וכל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם חרורי עבדים משוחררים על שם ד_זוכל הנתינים ובני עבדי שלמה וגומר ממזירי אמר רבי סימון° כתיב (נחמיה ז', ס"א) ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואימר מתל מלח זו בבל תל חרשא אילו שתוקי ואסופי שכששואלים אותם על אביהם ואמם נעשים כחרשים כרוב אילו הממזירין רובין נערים אילו שהלכו אחר עיניהן לזנות עם נשות חבריהם אדון שהיו אומרים אין דין ואין אדון חזקיה° מפיק לישניה, אילו שהלכו אחר עיניהן ואמרו אין דין ואין דיין, ואימר שהימרו לאל במעשיהן הרעים אמר רבי אבון° בשם רבי פינחס°: פירסמו עצמן כאימרה בחלוק מתל מלח תל חרשא אמר רבי לוי° בשם רבי שמעון בן לקיש°: ראוים היו ליעשות תל מלח אלא ששתקה להן מידת הדין נתינים אלו הגבעונים ולמה נקרא שמם נתינים תני רבי אימי° אמי בן נתן בשם רבי יהושע בן לוי°: על שם (יהושע ט', כ"ז) ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ניחא לעדה אבל למה למזבח יי הרי אין זה עונש אלא שכר להיותם משרתי הי אלא כביכול תליין יהושע בדופן בספק המזבח אמר אני לא מקרבן ולא מרחקן אלא מי שהוא עתיד לבנות את בית הבחירה ואת שדעתו ליקרב יקרב לרחק ירחק בא דוד וריחקן שנאמר (שמואל ב כא ב) והגבעונים לא מבני ישראל המה ולמה ריחקן על שם (שמואל ב כא א) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, אמר דוד בעון ארבעה דברים הגשמים נעצרים, בעון עובדי עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת קידושין, דף מ"ב. בדף הקודם למדנו שמבני הכוהנים נח וגם בני הכות, בני בנות ברזילאי שלקחו מבנות ברזילאי הגלעדי אישה וייקראו על שמם.
שואלת הגמרא, אילין בנות ברזילאי לשם שמים נתגיירו או שלא לשם שמים נתגיירו? אם תאמר לשם שמיים התגיירו, אז למה הבנים שלהם לא אוכלים בקודשים? ואם תאמר שלא לשם שמיים התגיירו, אז אפילו בקדשי הגבול לא יאכלו. גם תאמר שלא יאכלו. ואם תאמר לשם שמיים התגיירו, וגיורת לא כזונה היא אצל כהונה, אז לכן הם היו אסורים.
אז הגמרא פתר: לא התחתנו בבנות ברזילאי, אלא בבנות בנותיו, כי עם הבנות בטוח הם לא התחתנו. הם התחתנו עם הבנות של הבנות. שואלת הגמרא, ואין בנות כישראל הם? כלומר, אם בנות ברזילאי התחתנו עם ישראלים, אז הבנות שלהם ישראליות גמורות, אז יהיו מותרים בקדשי הקודשים. ואמר וכרבי שמעון, כיוון שהתגיירו בנותיו וגיירו את בנותיהן, ממה שהן פחותות בנות שלוש.
דרבי שמעון אמר: גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לא בה דעת לטבול, אז לכן הם התחתנו איתם, אלא שהם הסתפקו כיוון שקטנות הרי אין בהם דעת לטבול, אז מטבילים אותם על דעת בית דין והן קשורות, או שהטבילו אותם על דעת האימא. למרות שהטבילה אותה אימה, מכיון שהיא חוזרת וטובלת לשום קדושת ישראל כל אחת גיורת היא, אז בעצם כל אחת שתטבול כשהיא תגדל, אז היא כמו גיורת לחומרה, וגיורת כזונה היא אצל הכהונה. לכן הם בספק ואמרו שלא יאכלו מקדשי הקודשים עד עמוד עורבים.
המתגייר לשם אהבה, וכן איש מפני אשה, וכן אשה מפני איש, וכן גירי שולחן מלכים, וכן גירי אריות, וכן גירי מרדכי ואסתר, אין מקבלין אותן. רב אמר: הלכה גרים הם, כלומר, גרים ולא-- ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה, אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פנים, למה? שמא גיירו לשם גירי, כלומר, מן הנס שעלו בעצם גרים מישראל, בעזרה על שם וכל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם.
חרורי, כלומר עבדים משוחררים, מן שהיו על שם וכל הנתינים עובדי עבדי שלמה ובני עבדי שלמה וגומר. ממזרים מן היין. אמר רבי סימון: כתיב ואלה העולים מתל מלח תל חרשא, כרוב אדון ואימר. תל מלח - זה בבל. תל חרשא - אלו שתוקי ואסופי, שהם נשתקים על ענייניהם ואין מי שיודע. כרוב - אלו הממזרין. אדון - אלו שהיו אומרים אין דין ואין אדון.
רבי חזקיה מפיק לישניה - הסביר את זה אחרת. הוא אומר אילו שהלכו אחר עיניהן ואמרו אין דין ואין דיין. ואימר שהמירו לאל במעשיהם הרעים. רבי אבון בשם רבי פינחס: פירסמו עצמן כאימר בחלוק, כמו שהיו עושים בקצה של החלוק איזו אימרה כדי שיהיה יותר יפה, אז ככה הם היו.
רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: ראוים היו ליעשות תל מלח, אלא ששתקה להן מידת הדין.
נתינים - מן היין שעלו על הגבעונים. למה נקרא שמם נתינים? תני רבי אימי בשם רבי יהושע בן לוי: על שם ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה. ניחא לעדה, אבל למה למזבח השם? הרי זה לא עונש, אלא שכר, שהיו שם. ואמרה הגמרא: היה כביכול תליין יהושע בדופן המזבח, זאת אומרת בספק. אמר: אני לא מקרבן ולא מרחקן, אלא מי שהוא עתיד לבנות את בית הבחירה, את שדעתו ליקרב יקרב, לרחק ירחק.
בא דוד וריחקן שנאמר: והגבעונים לא מבני ישראל המה. ולמה ריחקן? על שם ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה. אמר דוד: בעון ארבעה דברים הגשמים נעצרים - בעון עובדי עבודה זרה, בעון גילוי עריות ושפיכות דמים, ובעון פוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין.
[דף מב עמוד ב]
ופוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין בעון עובדי עבודה זרה מניין דכתיב (דברים עקב יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' מה כתיב בתריה וחרה אף יי בכם ועצר את השמים וגו' בעון מגלי עריות מניין דכתיב (ירמיהו ג', ב') ותחניפי ארץ בזימותיך וברעתך מהו עונשו של דבר (ירמיהו ג', ג') וימנעו רביבים ומלקוש לא היה וגו' בעון שופכי דמים מניין דכתיב (במדבר ל"ה, ל"ג) כי הדם הוא יחניף את הארץ בעון פוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין מניין דכתיב (משלי כ"ה, י"ד) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, בדק דוד בכל דורו ולא מצא אחד מהן, התחיל שואל באורים ותומים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא א) ויבקש דוד את פני יי באורים ותומים אמר רבי אלעזר° בן פדת: כתיב (צפניה ב', ג') בקשו את יי כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, מאי אשר משפטו פעלו, שהוא עושה משפט ופעלו כאחת כשעושה משפט על חטאיו של אדם מזכיר את מעשיו הטובים (שמואל ב כא א)ויאמר יי אל שאול ואל בית הדמים, על שאול שלא עשיתם עמו חסד, ועל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, שלח דוד וקרא להם ושאל מה לכם ולבית שאול, אמרין ליה על אשר המית ממנו שבעה אנשים, שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש, אמר לון: מה אתון בעו כדון מה אתם רוצים עכשיו אמרו ליה יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום ליי בגבעת שאול בחיר יי, אמר לון: ומה הנייה לכון דאינון מתקטלין, סבו לכון כסף ודהב, והוון אמרין אין לנו כסף עם שאול ועם ביתו, אמר דילמא דאינון בהתין, פלגון מן פלגון אולי הם מתבישים אלו מפני אלו נסב כל חד מינהון והוה מפייס ליה קומי גרמיה, והוה אמר ליה: מה הנייה אית לך דאינון מתקטלין, סב לך דהב וכסף, והוא אמר אין לנו כסף עם שאול ועם ביתו, אין לי כתיב באותה השעה אמר דוד שלוש מידות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל רחמנין ובויישנין וגומלי חסדים רחמנין מניין דכתיב (דברים ראה יג יח) ונתן לך רחמים בויישנין מנין דכתיב (שמות יתרו כ יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם, זה סימן לבויישן שאינו חוטא, וכל שאין לו בושת פנים דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני, וגומלי חסדים מנין דכתיב (דברים עקב ז יב) ושמר יי אלהיך לך את הברית ואת החסד ואילו אין בהן אחד מהן מיד ד_חעמד וריחקן שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה אף עזרא ריחקן שנאמר (נחמיה י"א, כ"א) והנתינים יושבים בעופל אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מרחקן דכתיב (יחזקאל מ"ח, י"ט) והעובד העיר הגבעונים יעבדוהו יאבדוהו קרי שלא יתחתנו איתם כתיב (שמואל ב כא ו ח) ויאמר המלך אני אתן, ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את אדמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול וגו' והכתיב (שמואל ב ו כג) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה ואת אמר אכן אמור מעתה בני מירב היו וגידלתן מיכל ונקראו על שמה (שמואל ב כא ט) ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני יי, ויפלו שבעתם יחד חסר יוד, זה מפיבושת בן יהונתן בן שאול שהוא אדם גדול בתורה ונתן דוד עיניו בו להצילו מידם, אמר דוד הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלי, והעבירן לפני המזבח ונתפלל עליו והלך המזבח וקלטו, הדא הוא דכתיב (תהלים נ"ז, ג') אקרא אל אלהים עליון לאל גומר עלי שהסכים הקדוש ברוך הוא עם דוד (שמואל ב כא ט י) והמה הומתו בימי קציר בראשונים בתחילת קציר שעורים, ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה על הצור, מהו על הצור, אמר רבי הושעיה° שהיתה אומרת הצור תמים פעלו אמר רבי אבא בר זימנא° בשם רבי הושעיה° ד_טגדול הוא קידש השם מחילול השם בחילול השם כתיב (דברים כי תצא כא כג) לא תלין נבלתו על העץ ובקידוש השם כתיב (שמואל ב כא י) מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם, מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון, והיו העוברים והשבים אומרים מה חטאו אלו שנשתנית עליהן מידת הדין, והיו אומרים על שפשטו ידיהן בגרים גרורים אמרו מה אם אילו
בעון עובדי עבודה זרה מניין? השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', מה כתיב בתריה? וחרה אף יי בכם ועצר את השמים. בעון מגלי עריות מניין? ותחניפי ארץ בזימותיך וברעתך. מהו עונשו של דבר? וימנעו רביבים ומלקוש לא היה. בעון שופכי דמים מניין? כי הדם הוא יחניף את הארץ. בעון פוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין מניין? נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר.
בדק דוד בכל דורו ולא מצא אחד מהן, התחיל שואל באורים ותומים, הדא הוא דכתיב: ויבקש דוד את פני יי באורים ותומים. אמר רבי אלעזר: כתיב בקשו את יי כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו. מאי אשר משפטו פעלו? שהוא עושה משפט ופעלו כאחת - כלומר כשהוא עושה משפט על חטאיו של אדם הוא גם מזכיר את מעשיו הטובים.
ויאמר יי אל שאול ואל בית הדמים - על שאול שלא עשיתם עמו חסד, ועל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. שלח דוד וקרא להם: מה לכם ולבית שאול? אמרין ליה: על אשר המית ממנו אנשים - שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש. אמר לון: מה אתון בעו כדון? אמרו ליה: לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום ליי בגבעת שאול בחיר יי. אמר לון: ומה הנייה לכון מתקטלין? סבו לכון כסף ודהב. והוון אמרין: אין לנו כסף עם שאול ועם ביתו.
אמר: דילמא דאינון בהתין. פלגון מן פלג, נסב כל חד מינהון והוה מפייס ליה קומי גרמיה, והוה אמר ליה: מה הנייה אית לך דאינון מתקטלין? סב לך דהב וכסף. והוא אמר: אין לנו כסף עם שאול ועם ביתו. אין לי כתיב באותה השעה - כלומר בעצם הוא שאל כל אחד בנפרד.
אמר דוד: שלוש מידות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל - רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. רחמנים מניין? ונתן לך רחמים. ביישנים מניין? ובעבור תהיה יראתו על פניכם - זה סימן לביישן שאינו חוטא, וכל שאין לו בושת פנים, דבר בריא שלא עמדו אבותיו סיני. וגומלי חסדים מניין? ושמר יי אלהיך לך את הברית ואת החסד. ואילו אין בהן אחד מהן.
מיד עמד וריחקן, שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה. אף עזרא ריחקן, שנאמר והנתינים יושבים בעופל. אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מרחקן, דכתיב והעובד העיר יעבדוהו.
כתיב: ויאמר המלך אני אתן, ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את אדמוני ואת מפיבושת וגו'. ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה ואת - אמור מעתה, בני מירב היו וגידלתן מיכל ונקראו על שמה.
ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני יי, ויפלו שבעתם יחד - חסר יוד. זה מפיבושת בן יהונתן בן שאול, שהוא אדם גדול בתורה, ונתן דוד עיניו בו להצילו מידם. אמר דוד: הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלי. והעבירן לפני המזבח ונתפלל עליו והלך המזבח וקלטו. הדא הוא דכתיב: אקרא אל אלהים עליון לאל גומר עלי, שהסכים הקדוש ברוך הוא עם דוד.
והמה הומתו בימי קציר בראשונים קציר שעורים, ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה על הצור. מהו על הצור? אמר רבי הושעיה: שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. רבי אבא בר זימנא בשם רבי הושעיה: גדול הוא קידש השם מחילול השם. בחילול השם כתיב לא תלין נבלתו על העץ, ובקידוש השם כתיב מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם, מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון.
והיו העוברים והשבים אומרים: מה חטאו אלו שנשתנית עליהן מידת הדין? והיו אומרים: על שפשטו ידיהן בגרים גרורים. אמרו: מה אם אלו שלא התגיירו לשם שמיים - הגבעונים לא התגיירו לשם שמיים - ראו כיצד באו וריחמו את דמן, המתגייר לשם שמיים על אחת כמה וכמה! והרבה גרים התגיירו באותה שעה, דכתיב: ויספר שלמה את כל האנשים הגרים שהתגיירו מעצמם - שהרי לא קיבלו גרים בימי שלמה - ויהי עשם שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר.
[דף מג עמוד א]
שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה הרבה גירים נתגיירו באותה שעה הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב ב טז יז) ויספר שלמה את כל האנשים הגרים שנתגירו מעצמם שהרי לא קיבלו גרים בימי שלמה ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר רב הונא° אמר בימי °רבי אלעזר בן עזריה ביקשו לקרבן רבי אבהו° מפיך לישנא שקדם בקשו לקרבן ובימי °רבי אלעזר בן עזריה אסרו אותם אמרו מי מטהר חלקו של מזבח הדא אמרה: יהושע ריחקן ולא כמו הפירוש שיהושע תליין בספק ודוד ריחקם שאם כן לא שייך חלק המזבח אפילו תימא יהושע ריחקן, כלום ריחקן אלא פסולי משפחה, אין תימר משום פסולי עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס, והתנינן ד_יהבא על הנתינה יש לה קנס אמר רבי אלעזר° בן פדת איררן כנחש שנאמר (יהושע ט', כ"ג) ועתה ארורים אתם וכתיב (יהושע ט', ז') ויאמר איש ישראל אל החוי, וכי חוי היו, אלא שעשו מעשה חיוי, אמר יודע אני שאמר הקדוש ברוך הוא (בראשית בראשית ב יז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות אלא הריני הולך ומרמה בהן והן אוכלין ונענשין ואני יורש את הארץ לעצמי כך עשו אילו אמרו יודעין אנו שהקדוש ברוך הוא אמר לישראל (דברים שופטים כ יז) כי החרם תחרימם החתי והאמורי והפרזי כאשר צוך יי אלהיך וכתיב (דברים ואתחנן ז ב) לא תכרת להם ברית, הרי אנו הולכין ומרמים בהן והם כורתין עמנו ברית, מה נפשך, יהרגו אותנו עברו על השבועה, יקיימו אותנו עברו על הגזירה, בין כך ובין כך הן נענשין ואנו יורשין הארץ רב נחמן בר יעקב° אמר מקבלין גרים מן הקרדויין ומן התדמוריים אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מתניתא אמרה כן שגירי תדמור כשירין דתמן תנינן כל הכתמין הבאין מרקם טהורין שהם גויים ואינם מטמאים °רבי יהודה בר עילאי מטמא מפני שהם גרים וטועין הבאין מבין העובדי כוכבים שבשאר מקומות חוץ מרקם טהורין הא גירי תדמור כשירין רבי יעקב° בר אידי אמר שמועתא כך רבי חנינה° ורבי יהושע בן לוי° חד מכשיר את תושבי תדמור אחר שהתגירו וחד מקבל גרים שבאו להתגייר מתדמור מאן דמכשיר מקבל ומאן דמקבל לא מכשיר שחוששים שמא הם מבת ישראל שבאו עליה עבד או ממזר, והם סברו שעבודת כוכבים ומזלות או עבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב נחמן בר יעקב° בבל ליוחסין עד נהר זרוק שעזרא לקח משם את כל הפסולים ועשהה כסולת נקיה רבי יוסי בי רבי בון° אמר רב° ושמואל° בר אבא בר אבא חד אמר עד נהר זרוק וחורנה וחד אמר עד נהר יואני °רבי יהודה בר עילאי אמר בין הנהרות כגולה כבבל שהיא נקיה ליוחסין אמר °רבי חנינה ברוקא בשם °רבי יהודה בר עילאי: בני מישא לא חשו להו משום ממזרות אלא משום ספק חללות שכהנים ששם לא הקפידו על הגרושות תמן קריין למישא מתה שכולם ממזרים למדי חולה שרובם כשרים עילם וגובייי גוססות שרובם ממזרים חבל ימא תכילתא המובחר דבבל שנויא עבונייא וגבבייא וצוצרייה תכילתא המובחרים דחביל ימא אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יאשיה°: דור אחד עשר שבממזר ל°רבי שמעון בן יוחאי כשר ולא דרש גזירה שווה עשירי עשירי מעמוני ומואבי שאיסורם איסור עולם דגבי ממזר כתיב (דברים כי תצא כג ג) לא יבא ממזר בקהל הי גם דור עשירי לא יבא לו בקהל הי. וגבי עמוני ומואבי כתיב (דברים כי תצא כג ד) לא יבא עמוני ומואבי בקהל הי, גם דור עשירי לא יבא להם בקהל הי עד עולם תני °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר דור אחד עשר שבממזר זכרים אסורין נקיבות מותרות שדרש גזירה שווה עשירי עשירי מעמוני ומואבי מה להלן זכרים אסורים ונקיבות מותרות אף הכא זכרים אסורין נקיבות מותרות רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון° אמר אתיא ד°רבי אלעזר בי רבי שמעון כ°רבי מאיר כמה ד°רבי מאיר אמר גזירה שוה במקום שבאת דון מיני ומיני היינו שלומדים לכל הדינים כן °רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר גזירה שוה במקום שבאת, מה להלן זכרים אסורין ונקיבות מותרות אף הכא זכרים אסורין ונקיבות מותרות, מעתה יהיו הנקבות מותרות אפילו מיד
אנחנו מדברים במסכת קידושין, דף מ"ג. נתחיל מהשורה השלישית. אומרת הגמרא, רב הונא אמר בימי רבי אלעזר בן עזריה ביקשו לקרבן את הגרים. רבי אבהו מפי לי שמה אומר בדיוק הפוך — קודם, לפני רבי אלעזר בן עזריה ביקשו לקרבן, ובימי רבי אלעזר אסרו את זה. אמרו מי מטהר חלקו של מזבח — כן, אנחנו יכולים לטהר את החלק שלנו, אבל הרי יש להם גם חלק במזבח.
אומרת הגמרא, אם כך, הדא אמרה יהושע ריחקן — לא כמו הפירוש שיהושע רק תלה את זה בספק ודוד הרחיק אותם. כי אם תאמר שיהושע תלה בספק, אז בעצם לא שייך חלק מזבח. וגם אפילו תימא יהושע ריחקן, כלום ריחקן אלא פסולי משפחה. עכשיו, אין תימר משום פסולי עבדות, אם תגיד שהם פסולים משום עבדות, אז מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס כמו בעל שפחה. והתנינן הבא על הנתינה יש לה קנס.
אמר רבי אלעזר, איררן כנחש שנאמר ועתה ארורים אתם, וכתיב ויאמר איש ישראל אל החוי, וכי חוי היו, אלא שעשו מעשה חיוי. אמרו: יודע אני שאמר הקדוש ברוך הוא כי ביום אכלך ממנו מות תמות — כך אמר הנחש. אלא הריני הולך ומרמה בהן, אוכלין ונענשין, ואני יורש את הארץ לעצמי — כך עשו אלו. אמרו: יודעים אנו שהקדוש ברוך הוא אמר לישראל כי החרם תחרימם החתי והאמורי והפרזי כאשר צוך יי אלהיך, וכתיב לא תכרת להם ברית. אז הרינו הולכים ומרמים בהם והם כורתים עמנו ברית. מה נפשך, יהרגו אותנו? עברו על השבועה. יקיימו אותנו? עברו על הגזירה. בין כך ובין כך הן נענשין ואנו יורשין הארץ.
רב נחמן בר יעקב אמר מקבלין גרים מן התדמוריים. רבי אבהו בשם רבי יוחנן, מתניתא אמרה כן, שגירי תדמור כשירין. כל הבאים מרקם, לרבי יהודה, גם גירי תדמור כשירים. רבי יעקב אמר שמועתא, רבי חנינה ורבי יהושע בן לוי, חד מכשיר וחד מקבל — מאן דמכשיר מקבל, ומאן דמקבל לא מכשיר, כי הוא חושש שמא הם באו מבת ישראל שנבעלה לעבד או לממזר.
רבי יוסי בי רבי בון, רב נחמן בר יעקב, אמר רב ושמואל, חד אמר עד נהר וחד אמר עד נהר יואני. רבי יהודה אמר בין הנהרות כגולה ליוחסין. אמר רבי חנינה ברוקא בשם רבי יהודה: בני מישא לא חשו אלא משום ספק חללות, כי הכהנים שמה לא הקפידו על הגרושות. תמן מישא מתה, חולה, גוססות — ימא תכילתא דבבל, וגבבייא תכילתא דחביל ימא, כלומר המקום הכי מובחר ליוחסין.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יאשיה: דור אחד עשר שבממזר לרבי שמעון כשר, כיוון שרבי שמעון לא דורש גזירה שווה עשירי עשירי מהמוני מואבי. תני רבי אלעזר ברבי שמעון אומר דור אחד עשר שבממזר, זכרים אסורים ונקיבות מותרות. רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון, אתיא דרבי אלעזר בי רבי שמעון כרבי מאיר, כמה דרבי מאיר אמר גזירה שוה במקום שבאת, כן רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר גזירה שוה במקום שבאת — מה להלן זכרים אסורין ונקיבות מותרות, אף הכא זכרים אסורין ונקיבות מותרות.
[דף מג עמוד ב]
בלבד מעשירי ולמעלן שרק מעשירי ומעלה נלמד בגזירה שווה אבל קדם עשירי אין צורך ללמוד שאיסורו מפורש שאלו את °רבי אליעזר בן הורקנוס דור אחד עשר שבממזר מהו, אמר להן הביאו לי דור שלישי ואני מטהרו, מה טעמא? ד°רבי אליעזר בן הורקנוס דלא חיי אתייא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס כרבי חנינה° דאמר רבי חנינה° אחת לששים ולשבעים שנה הקדוש ברוך הוא מביא דבר בעולם ומכלה את הממזרים ונוטל עמהן כשרים שלא לפרסם את החוטאים ואייתינה כיי דאמר רבי לוי° בשם רבי שמעון בן לקיש° כתיב (ויקרא צו ו יח) במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני הי קבע להם מקום שווה לשחיטה שלא לפרסם את החטאים ומה טעם כתיב (ישעיהו ל"א, ב') וגם הוא חכם ויבא רע, לא מסתברא דא אלא וגם הוא חכם ויבא טוב, אלא ללמדך שאפילו רעה שמביא הקדוש ברוך הוא בעולם בחכמה הוא מביאה כתיב (ישעיהו ל"א, ב') ואת דברו מלשון מגפה לא הסיר כל כך למה וקם על בית מריעים ועל עזרת פועלי און רב חונא° אמר אין ממזר חי יותר משלשים יום רבי זעירא° כד סלק להכא שמע קלין קרי ממזרא וממזרתה, אמר לון: מהו כן, הא אזלה ההיא דרב הונא° דרב הונא° אמר אין ממזר חי יותר משלשים יום אמר ליה רבי יעקב בר אחא° עמך הייתי כד אמר רבי אבא° אמר רב הונא° בשם רב°: אין ממזר חי יותר משלשים יום, אימתי בזמן שאינו מפורסם, אבל אם היה מפורסם חי הוא אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא אף לעתיד לבוא ד_יאאין הקדוש ברוך הוא נזקק אלא לשבטו של לוי שרק בהם הקדוש ברוך הוא יגלה מי ממזר אבל לא בישראל מאי טעמא דכתיב (מלאכי ג', ג') וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם אמר רבי זעירא° לפי שהם משרתים לפניו: כאדם שהוא שותה בכוס נקי אמר רב הושעיה°: בגין דאנן לויים נפסיד אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו°: אף עימהן לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא עושה צדקה מה טעמא דכתיב (מלאכי ג', ג') והיו ליי מגישי מנחה בצדקה שאף הממזרים משבט לוי לא יתפרסמו אמר רבי יוחנן° בר נפחא ד_יבכל משפחה שנשתקע בה פסול אין מדקדקין אחריה אמר רבי שמעון בן לקיש°: מתניתא אמרה כן דתנן: משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן וריחקה בן ציון בזרוע שהכריז שהם פסולים אף שהיו כשרים ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע אף על פי כן לא ביקשו חכמים לפרסמן אבל חכמים מוסרין אותן לבניהן ותלמידיהן פעמים בשבוע אמר רבי יוחנן° בר נפחא: העבודה שאני מכירן ונשתקעו בהן גדולי הדור אמר רבי יהושע בן לוי°: חמשת אלפים עבדים היו לו לפשחור בן אימר הכהן וכולן נשתקעו בכהונה הן הן עזי פנים שבכהונה אמר רבי אלעזר° בן פדת: עיקר טירונייא בהן עיקר יחוסן תמצא במעיזים ומריבים כדכתיב (הושע ד', ד') ועמך כמריבי כהן אמר רבי אבהו° שלש עשרה עיירות נשתקעו בכותיים בימי השמד אמרין הדא עירו דמושהן מיניהון אמר רבי חיננה°: מתניתא דלא כ°רבי יהודה בר עילאי ד°רבי יהודה בר עילאי אמר כתיב לא יבא ממזר בקהל הי עד דור עשירי לא יבא לו בקהל, לא יבא עמוני ומואבי בקהל, לא יבא להם בקהל ארבעה פעמים נאמר קהל מלמד שארבעה קהילות הן קהל כהנים קהל לווים קהל ישראלים קהל גרים מתיבין ל°רבי יהודה בר עילאי והכתיב (דברים כי תצא כג ב) לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל הי ולדבריו היה צריך להיות עוד קהל פסול גוף אינון ולא נמנו אלא פסולי משפחה והכתיב (דברים כי תצא כג ט) לא תתאב מצרי כי גר היתה בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל הי בעשה אינון ורבנן אמרין שלשה קהילות הן קהל כהנים קהל לווים קהל ישראלים לא יבא לא יבא לא יבא ולא יבא רביעי לגופו
מתני':
ואי זהו שתוקי ד_יגכל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ד_ידואסופי כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו °אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי
גמ': מהו בדוקי בדוק אחריו ששואלים את אימו ואם אומרת לכשר נבעלתי, כשר אמר אחוי דרבי יהודה בר זבדי° בשם °רבי: תינוק ד_טוכל זמן שהוא מושלך בשוק או אביו או אמו
מעתה אפילו מיד מעשירי, שאלו את רבי אליעזר דור אחד עשר שבממזר מהו, אמר להן הביאו לי דור שלישי ואני מטהרו — מה טעמא דרבי אליעזר? דלא חיי. דרבי אליעזר כרבי חנינה, דאמר רבי חנינה: אחת לשישים או שבעים שנה הקדוש ברוך הוא מביא דבר בעולם ומכלה את הממזרים, ונוטל עמהן כשרים, שלא לפרסם. דאמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש, במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני השם, שלא לפרסם את החטאים. וגם הוא חכם ויבא רע — לא מסתברא, לכאורה היה צריך להיות כתוב וגם הוא חכם ויבא טוב, אלא ללמדך שאפילו רעה שמביא הקדוש ברוך הוא בעולם בחכמה הוא מביאה. ודברו לא הסיר, מלשון מגפה, כל כך למה? וקם על בית מריעים ועל עזרת פועלי און, כדי להשמיד את כל הרשעים.
רב חונא אמר אין ממזר יותר משלשים יום. רבי זעירא כד סלק להכא שמע קלין קרי ממזרא וממזרתה, אמר לון: מהו כן? הא אזלה ההיא דרב הונא, דרב הונא אמר אין ממזר יותר משלשים יום. אמר ליה רבי יעקב בר אחא: עמך הייתי כד אמר רבי אבא, רב הונא בשם רב: אין ממזר יותר משלשים יום, אימתי? בזמן שאינו מפורסם, אבל אם היה מפורסם הוא חי.
אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: אף לעתיד לבוא אין הקדוש ברוך הוא נזקק אלא לשבט לוי — כלומר רק בהם הקדוש ברוך הוא מגלה מי ממזר ומי לא, אבל בישראל לא. טעמא, וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם. אמר רבי זעירא: כאדם שהוא שותה בכוס נקי, לכן הקדוש ברוך הוא דווקא מטהר את שבט לוי, כי הם משרתים לפניו. אמר רב הושעיה: בגין לויים נפסיד? אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו: אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא עושה צדקה, מה טעמא, והיו ליי מגישי מנחה בצדקה — שגם ממזרים שבשבט לוי לא יתפרסמו.
אמר רבי יוחנן: כל משפחה שנשתקע בה פסול אין מדקדקין אחריה. אמר רבי שמעון בן לקיש: מתניתא אמרה כן — משפחת צריפה היתה בעבר הירדן וריחקה בן ציון בזרוע, והוכיח להם שהם פסולים למרות שהיו מיוחסים. ועוד אחרת היתה שם, ציון בזרוע, ואף על פי כן ביקשו חכמים לפרסמן — לא, אבל חכמים מוסרין אותן לבניהן ולתלמידיהן פעמיים בשבוע.
אמר רבי יוחנן: העבודה שאני מכירן ונשתקעו בהן גדולי הדור. אמר רבי יהושע בן לוי: חמשת אלפים עבדים היו לפשחור בן אימר וכולם נשתקעו בכהונה, כיוון שהיו רגילים לקחת תרומות בגורן, וגם אחרי שיצאו לגולה חשבו האנשים שהם כוהנים ונתנו להם תרומה. הן הן עזי פנים שבכהונה.
אמר רבי אלעזר: עיקר טירונייא — העיקר הייחוס נמצא דווקא באיזה שמעיזים, דכתיב ועמך כמריבי כהן. אמר רבי אבהו: שלש עשרה עיירות נשתקעו בכותיים בימי שמד. אמרין: הדא, אלו עיירות משושלת בני נון. אמר רבי חיננה: מתניתא דלא כרבי יהודה, דרבי יהודה אמר ארבע קהילות הן — קהל כהנים, קהל לוים, קהל ישראלים, קהל גרים.
מתיבין לרבי יהודה: והכתיב לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל, לדבריך צריך להיות עוד קהל. אמר: לא, זה פסול הגוף ולא נמנה לקהל אלא פסול המשפחה. והכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי להם יבא בקהל — זה בעשה, ולכן לא מנה אותו, ומה שמנה זה רק לויים.
ורבנן אמרין: קהילות הן — קהל כהנים, קהל לויים, קהל ישראל, שכתוב שלוש פעמים לא יבא, לא יבא, לא יבא, וזה לגופו.
מתני': ואי זהו שתוקי? כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו. ואז בעצם האם משתיקה אותו כשהוא שואל מי אביו. ואסופי כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו. אבא שאול היה קורא לשתוקי "בדוקי". גמ': מהו בדוקי? בדוק אחריו — אחוי דרבי יהודה בר זבדי בשם רבי: תינוק כל זמן שהוא מושלך בשוק, או אביו או אמו.
[דף מד עמוד א]
מעידין עליו ד_טזנאסף מן השוק צריך שני עדים ואביו ואמו כשני עדים הן רבנין דקיסרין אמרי בשם רב חסדא°: הדא דאת אמר בתינוק שאינו מרגיע שאינו זז ממקומו אבל בתינוק שהוא מרגיע שזז ממקום למקום צריך שני עדים ואביו ואמו כשני עדים הן ואתייא כההיא דאמר רבי ינאי° הכהן ד_יזעגלים וסייחין המקפצין אין להן חזקה אמר רבי אבא° בשם רב חסדא°: שלשה הן שהן נאמנין על אתר ד_יחחיה ושיירה והמטהרת חברותיה חיה דכתיב (בראשית וישב לח כח) ותקח המיילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה ושיירה כההיא דאמר רבי אבא° אחוי דרבי יהודה בר זבדי° בשם רב° שיירה עוברת ומצאו תינוק מושלח כל זמן שהוא מושלך לשוק או אביו או אמו מעידין עליו, נאסף מן השוק צריך שני עדים, ואביו ואמו כשני עדים הן, והמטהרת חברותיה כההיא דתנינן תמן ד_יטשלש נשים ישינות במיטה אחת, נמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה היא טמאה ושתים טהורות. אמר רבי אבא°: ובלבד שבדקה בתוך מעת לעת
מתני':
כל האסורין לבוא בקהל מותרין לבוא זה בזה ו°רבי יהודה בר עילאי אוסר °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר ד_כוודאן בוודאן מותר וודאן בספיקן וספיקן בוודאן וספיקן בספיקן אסור ד_כאואילו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי
גמ': תנן: כל האסורין לבוא בקהל מותרין לבוא זה בזה רבי ירמיה° אמר כללא כל הפסולים בין פסול גוף כגון כרות שפכה ובין פסול משפחה כגון ממזר מותרים זה בזה ולכן פצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת אמר רבי יוסי° בר זבידא בלבד פסול משפחה הא פסול גוף לא בדא חייליה דרבי יוסי° בר זבידא מן הדא דאמר רבי חלקיה° אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° לא שנו אלא פצוע דכא ישראל אבל פצוע דכא כהן לא שנשאר בקדשתו כמה דאת אמר תמן אם הפצוע דכא ד_כבכהן ברור אסור לו לישא גיורת שאף שיש פסול בגופו הוא נשאר בקדושתו ואסור בפסולות לו אף הכא ישראל ברור אף שיש פסול בגופו ד_כגאסור לישא ממזרת שהוא נשאר בקדושתו ואסור בפסולות לו על דעתיה ד°רבי יהודה בר עילאי ממזר לא ישא ממזרת נישמעינה מן הדא דאמר רבי אימי° אמי בן נתן תני רבי יעקב גבליא° קומי רבי יוחנן° בר נפחא ורבי יצחק בר טבליי° בשם רבי שמעון בן לקיש° לדברי °רבי יהודה בר עילאי ממזר לא ישא ממזרת
אנחנו פותחים בירושלמי מסכת קדושין, דף מ"ד. למדנו במשנה, אה, איזה שתוקי? כל שמכיר את אמו ולא מכיר את אביו. אסופי, כל שנעשה-- שנאסף מן השוק, לא מכיר לא את אביו ולא את אמו. ואבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי. שואלת הגמרא מה זה בדוקי? בדוק אחריך. קודם שואלים את האמא, ואם היא אומרת שכשר נולדתי אז הוא כשר.
אמר אחוי דרבי יהודה בר זבדי בשם רב, תינוק כל זמן שהוא מושלך לשוק או אביו או אמו מעידין עליו. מספיק אחד מהם, אבל נאסף מן השוק צריך שני עדים ואביו ואמו כשני עדים, כלומר שניהם ביחד יכולים כן להעיד עליו. אבל הנה רבנן דקיסרין אומרים בשם רב חסדא, עדיין תמר בתינוק שאינו מרגיע, כלומר שהוא לא זז מהמקום שלו. אבל תינוק שהוא מרגיע וזז במקום אז צריך שני עדים, כן? כי הוא איפה שהוא נמצא, אז לא בהכרח המקום שבו היה מונח, ואביו ואמו כשני עדים הן.
ואתייא כההיא דאמר רבי ינאי, עגלים מושלכים שקופצים - הבבלי זה נקרא גודרות - אין להן חזקה, כן? כי הם זזים ממקום למקום. אמר רבי אבא בשם רב חסדא שלשה הן שהן נאמנין על אתר, נאמנים מיד, חיה, שיירה ומה שמתה על ידי חברותיה. חיה דכתיב ותקח המיילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה. שיירה כההיא דאמר רבי אבא אחוי דרבי יהודה בר זבדי בשם רב. שיירה עוברת ומוציא תינוק מושלך, אז כל עוד שהוא מושלך לשוק אז או אביו או אמו מעידים עליו. נאסף מן השוק צריך שני עדים ואביו ואמו כשני עדים הן.
והמטהרת חברותיה כההיא דתנינן תמן. נשים ישינות במיטה אחת, נמצא דם תחת אחת מהן, אז כולן טמאות. אם בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה, אז היא טמאה ושתים טהורות. אמר רבי אבא ובלבד מעת לעת.
עכשיו המשנה: כל האסורין לבוא בקהל מותרין לבוא זה בזה ורבי יהודה אוסר. רבי אליעזר אומר וודאן בוודאן מותר, אבל וודאן בספיקן וספיקן בוודאן וספיקן בספיקן אסור ואילו הן הספיקות שתוקי, אסופי וכותי.
מתניתין: כל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה. רבי ירמיה אמר כללא. הוא אמר כל הפסולים - כל הפסולים, בין פסול הגוף כגון כרות שפחה, ובין פסול משפחה כגון הממזר - מותרים זה בזה. אז לכן פצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת. אמר רבי יוסי, לא, בלבד פסול משפחה. כלומר כל מה שמדובר זה רק פסול משפחה, אבל פסול הגוף לא. הא פסול גוף לא חייליה דרבי יוסי, שבעצם פסול הגוף לא כלול כאן מדובר.
אמר רבי חלקיה, רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, לא שנו אלא פצוע דכא ישראל, אבל פצוע דכא כהן לא, כיוון שהוא נשאר בקדושתו. אז כמו שאמר תמן, אם הפצוע דכא הוא כהן, כהן ברור אסור לו לישא גיורת, למרות שיש כאן - יש שם פסול בגופו, כלומר הוא כרות שפחה, אבל בכל זאת נשאר בקדושתו ואסור בפסולות לו. אז גם כאן ישראל ברור, למרות שיש פסול בגופו, יהיה אסור לישא ממזרת כי הוא נשאר בקדושתו ואסור בפסולות לו.
על דעתיה דרבי יהודה שואלת הגמרא: על דעתיה דרבי יהודה, ממזר לא ישא ממזרת? כי נראה שהוא אמר שרבי יהודה אוסר, כן, הוא אוסר את זה - כתוב כל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה ורבי יהודה אוסר. אז האם על דעת רבי יהודה גם ממזר לא ישא ממזרת? נשמעינה מן הדא.
דאמר רבי אימי, תני רבי יעקב גבליא קומי רבי יוחנן, ורבי יצחק בר טבליי בשם רבי שמעון בן לקיש, דברי רבי יהודה ממזר לא ישא ממזרת כדי שיכלו מן העולם. למה? כדי שיכלו ממזרים מן העולם, זה המטרה, כי אם הוא התחתן עם ממזרת ייוולדו ממזרים.
[דף מד עמוד ב]
אלא שפחה וישחרר את בניה כדי שיכלו ממזרין מן העולם ודכוותה עמוני לא ישא עמונית שהרי בניו אסורים אמר רבי יוסי בי רבי בון° על דרבנין שאמרו שקהל גרים לא נקרא קהל, ועמוני מותר בגרה צריכה דאין יסבור כ°רבי יהודה לגבי גרים הם פסולין דגרים קהל הי אינון, לישא עמונית אינו יכול שהיא קהל הי אצלו, לישא מצרית אינו יכול שהוא קהל הי אצלה שבנותיו מותרות אמר רבי מתניה° נותנים לו שפחה ומשחרר את ילדיה ודכוותה מצרי לא ישא מצרית האם גם בזה גזר רבי יהודה בר עילאי אף שהאיסור רק לשלוש דורות נישמעינה מן הדא דתני רבי אבהו° קומי רבי יוחנן° בר נפחא אמר °רבי יהודה בר עילאי: בנימן גר מצרי היה מתלמידי °רבי עקיבה אמר אני גר מצרי נשוי גיורת מצרית, בני בן גר מצרי ואני משיאו לגיורת מצרית, נמצא בן בני כשר לבוא בקהל, אמר לו °רבי עקיבה לא בני אלא אף אתה השיאו לבת גיורת מצרית כדי שיהו שלשה דורות מיכן ושלשה דורות מיכן אמר רב יהודה° בשם רב° ד_כדהלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס שוודאן בוודאן כגון ממזר ונתינה מותרים ספקן בוודאן כגון שתוקי וממזרה ווודאן בספקן ממזר ושתוקית אסורים למה לדברי חכמים ממזר מותר בספק אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמואל בר רב יצחק° כתיב (דברים כי תצא כג ג) לא יבא ממזר בקהל הי בקהל ברור אינו בא אבל בא הוא בקהל ספק תמן תנינן ייבם ונולד בן ד_כהספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון יוציא והוולד כשר ד_כווחייבין אשם תלוי תני אם המשיך לחיות איתה והביא בן שני הראשון כשר להיות כהן גדול ד_כזוהשני ממזר בספק °רבי אליעזר בן יעקב אומר אין ממזר בספק שספק ממזר מותר לבא בקהל מודה °רבי אליעזר בן יעקב בספק כותים ובספק חללים שהם אסורים לבא בקהל שרק ספק ממזר מותר מגזרת הכתוב דכתיב לא יבא ממזר בקהל הי ממזר ודאי לא יבא אבל ספק ממזר יבא כההיא דתנינן תמן עשרה יוחסין עלו מבבל וכו' ממזרים שתוקים אסופים וכותים מותרים זה בזה מכאן שספק מותר בממזר על דעתיה ד°רבי אליעזר בן יעקב יש כאן רק שמונה שאסופי ושתוקי שהם ספק ממזר דינם כישראל לבא בקהל על דעתיה ד°רבן גמליאל דיבנה ו°רבי אליעזר בן הורקנוס שאשה נאמנת לאמר לכשר נבעלתי אין כאן שתוקי תשעה על דעתין דרבנן עשרה
מתני':
ד_כחהנושא אשה כוהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות שהן שמונה, אמה, ואם אמה, ואם אבי אמה ואמה, ואם אבי אביה ואמה, ולויה וישראלית מוסיפין עוד אחת
גמ': אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ד°רבי מאיר היא
ודכוותה, האם עמוני לא ישא עמונית כי הרי בניו אסורים? אמר רבי יוסי בי רבי בון, על דרבנין צריכה, כלומר חכמים שהם אומרים שקהל גרים לא נקרא קהל ועמוני מותר בגיורת. על זה הוא שאל, האם מותר לו לישא עמונית? הרי עמונית - מדובר פה עמונית שהתגיירה, כן? אז עמונית שהתגיירה היא בעצם גיורת. אז אם גרים נקראים קהל, אז עמוני אסור בה. אז לכן השאלה הייתה לגבי רבנן, שהם אומרים שעמוני מותר בגיורת, אז לכן הוא יהיה מותר בעמונית גיורת, כן? כי זו השאלה אם הוא מותר, או שאני אומר שגם בו גזרו כדי לא לרבות את הפסולים.
אם יסבור כרבי יהודה, אינון לישא עמונית אינו יכול שהיא קהל אצלו, לישא מצרית אינו יכול שהוא קהל אצלה, כי הביאות שלה מותרות, כן?
אמר רבי מתניה, אז מה עושים? נותנים לו שפחה והוא משחרר את ילדיה. ודכוותה, מצרי לא ישא מצרית. כלומר, אם גם בזה גזר רבי יהודה, למרות שבעצם האיסור הוא רק לשלושה דורות, האם גם על זה הוא גזר? נשמעינה מן הדא.
תני רבי אבהו קומי רבי יוחנן, אמר רבי יהודה: בנימין גר מצרי היה מתלמידי רבי עקיבה, אמר: אני גר מצרי נשוי גיורת מצרית, בני בן גר מצרי ואני משיאו לגיורת מצרית, בן בני כשר לבוא בקהל. אמר לו רבי עקיבה: לא בני אלא אף אתה השיאו לבת גיורת מצרית כדי שיהו דורות מיכן ושלשה דורות מיכן.
רב יהודה בשם רב: הלכה כרבי אליעזר - שוודאן בוודאן, כלומר ממזר ונתינה מותרים, וספיקן בוודאן כגון שתוקי בממזרת, או וודאן בספיקן, כגון ממזר ושתוקית, הם אסורים.
עכשיו למה לדבר עכשיו אם ממזר מותר בספק? רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: דכתיב לא יבא ממזר בקהל, בקהל ברור אינו בא, אבל בא הוא בקהל ספק.
תמן תנינן: אילם ונולד לו בן, כלומר אח אילם ייבם את אשתו, ונולד בן, ספק בן תשעה לראשון ספק בן לאחרון יוציא והוולד כשר וחייבין אשם תלוי. תני הראשון כשר להיות כהן - אפילו כהן גדול אפשר, אם הרי הם דיברו בכהנים, כן? אז אם הוא מהראשון אז הוא כשר. אם הוא מהשני הוא גם כשר, אבל והשני ממזר בספק. כלומר אם ימשיך לחיות איתה, האח הזה ימשיך לחיות איתה ויוולד להם עוד בן, אז הבן הזה יהיה ספק. רבי אליעזר בן יעקב אומר אין ממזר בספק, כי הוא סובר שספק ממזר מותר לבוא בקהל.
מודה רבי אליעזר בן יעקב בספק כותים ובספק חללים, שהם אסורים לבוא בקהל, כיוון שרק ספק ממזרות מותר, כי זה הכתוב, כמו שאמרנו: כתוב לא יבא ממזר בקהל. ממזר ודאי לא יבוא, אבל בספק ממזר יבוא. אבל זה נאמר רק לגבי ממזרים, שאר הספיקות לא אסורים.
כההיא דתנינן תמן: עשרה יוחסין עלו מבבל - ממזרים, שתוקים, אסופים, כותים. על דעתיה דרבי אליעזר בן יעקב שמונה, כי האסופי ושתוקי שבספק הם מותרים לבוא בקהל ודינם כמו ישראל. על דעתיה דרבן גמליאל ורבי אליעזר תשעה, שהיו אומרים שהאישה נאמנת לומר לכשר נולדתי, אז בעצם אין כאן שתוקי. אבל על דעת רבנן יש עשרה.
מתני': הנושא אשה כוהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות שהן שמונה, אמה, ואם אמה, ואם אבי אביה ואמה, ולויה וישראלית מוסיפין עוד אחת.
[דף מה עמוד א]
דתני העידו °רבי יהושע בן חנניה ו°רבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה אי זו היא עיסה כשירה ד_כטכל שאין בה לא ממזר ולא נתין ולא עבד °רבי מאיר אומר כל שאין בה אחת מכל אילו אלא ספק חלל בתה כשירה לכהונה שספק אם אותו חלל היה אביה ואם תמצא לומר שהוא אביה אולי אינו חלל אבל משפחה שנשתקע בה פסול ודאי °רבי מאיר אומר בודק עד ארבע אימהות שתים מצד האם אמה ואם אבי אמה ושתים מצד האב אם אביה ואם אבי אביה ומשיא וחכמים אומרים בודק לעולם רב° אמר זו דברי °רבי מאיר אבל חכמים אומרים בודק מאי זו משפחה משיאין לכהונה ומשיא ואינו צריך בדיקה ביד מי הוא בודק אמר רבי חגיי° בשם רבי יאשיה°: בודק ביד קרובותיו רבי חמא° בר חנינא אתא חד סבא אמר ליה: משיאין לכהונה מן הדא זרעיתא אמר ליה: אין ואסיב על פומיה והשיא רבי חמא על פיו רב° אמר לחייה בריה נחות דרגא וסב איתתא אמר רב אידי°: שכיחא הא מילתא בפומהון דרבנין כתיב (במדבר נשא ה כח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא מכיון שלא נטמאה טהורה היא ולא כיהודה בן פפוס שנועל דלת בפני אשתו אמרון ליה נהוגין הוון אבהתך עבדין כן חד כהן אתא לגבי רבי יוחנן° בר נפחא אמר ליה: עבדית כמתניתא שנשאתי אשה כהנת ובדקתי אחריה ארבעה אימהות שהן שמונה אמר ליה: אין הוא עיקרא לקמן מן מודע לך קדם ארבע דורות מי מודיע האם היו כשרות לווים ישראלים מוסיפין עליה עוד אחת ולא נמצאת מחמיר בישראלים יותר מן הכהנים אמר רבי יוסי בי רבי בון°: אחת זו ואחת זו קנס קנסו חכמים בהן כדי שיהא אדם דבק בשבטו ובמשפחתו לכן בכהן שלוקח לויה או ישראלית הטריחו שיבדוק יותר
מתני':
ד_לאין בודקין לא מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן ולמעלה, וכל מי שהחזיקו אבותיו משוטרי הרבים וגבאי הצדקה משיאין לכהונה ואין צריך לבדוק אחריהן °רבי יוסי בן חלפתא אומר
ברכות ירושלמי מסכת קידושין, דף מ"א. נתחיל מהדף הקודם, שתי שורות מהסוף. תחילת המשנה, פרק ד', הלכה א'. המשנה: הנושא אישה כוהנת, כלומר כוהן צריך לנושא כוהנת, צריך לבדוק אחרי ארבע אימהות שהן שמונה. כי בודק אימא, ואם אימא, ואם אבי אימא, ואמא, ואם אבי אביה ואמא. ללוי וישראלית, כלומר אם הוא התחתן עם לוויה ישראלית, מוסיפים עליהם עוד אחת.
ואמר רבי יוחנן, ותני °רבי יהושע ו°רבי יהודה בן בתירא, על אלמנת אישה שהיא כשרה. עכשיו איזו אישה כשרה? כל שאין בה לא ממזר ולא נתין. °רבי מאיר אומר כל שאין בה אחת מכל אילו בתה כשירה לכהונה, אלא אם יש בה רק ספק חלל, אז בתה כשרה לכהונה. כיוון שיש פה ספק ספיקה, ספק אם אותו חלל זה היה אבא שלה, ואם יצא לומר שהוא אביה, אולי הוא בכלל לא חלל. אבל משפחה שנשתקע בה פסול ודאי, יש בו ודאי פסול. אז פה °רבי מאיר אומר בודק עד ארבע אימהות, שתיים מצד האם שזה אימא, ואם אבי אימא, ושתיים מצד האם, אם אביה ואם אבי אביה, ומשיא. וחכמים אומרים בודק לעולם. רב° אמר: זו דברי רבי מאיר. אבל חכמים אומרים בודק מאיזו משפחה משיאין לכהונה ומשיא. לא צריך בדיקה. ביד מי הוא בודק? אמר רבי חגי בשם רבי יאשיה: בודק ביד קרובותיו. רבי חמא° אתא סבא אמר ליה: משיאין לכהונה מן הדא זרעיתא? כשמראים לו משפחה מסוימת מהכוהנים, אמר לו: כן, ואסיב על פומיה. רב° אמר לחייה בריה: נחות דרג וסב אתא. כן, תוריד דרגה ולך קח אישה. אמר רב אידי°: שכיחא הא מילתא בפומהון דרבנין. כתיב, ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא. כלומר אם היא לא נטמאה זה טהרה. ולא כיהודה בן פפוס שנועל דלת בפני אשתו. אמרו לו: נהוגין הוון אבהתך עבדין כן.
חד כהן אתא לגבי רבי יוחנן°, אמר ליה: עבדית מתניתא — כלומר עשית אישה כוהנת, נשאתי אשה כהנת ובדקתי אחריה ארבעה אימהות שהן שמונה. אמר לו: אין הוא עיקרא לק מן מודע לך. כלומר, כל טוב ויפה אתה בדקת, אבל הקודמים בדקו? כלומר אתה לא יכול לסמוך על הבדיקה כי הקודמים לא בדקו. לפי רבי חמא צריכים לבדוק לעולם. אז בעצם מה זה מועיל שצריך לבדוק ארבע דורות אם הקודמים לא בדקו? לווים ישראלים מוסיפין עליה עוד אחת. ולא נמצאת מחמיר בישראלים יותר מן הכהנים? אמר רבי יוסי בי רבי בון°: אחת זו ואחת זו קנס קנסו חכמים בהן כדי שיהא אדם דבק בשבטו ובמשפחתו. אז לכן כוהן שלקח לוויה ישראלית יצריכו שיבדוק יותר מאשר אם הוא לוקח כוהנית.
פרק ד' הלכה ה'. המשנה: אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן ולמעלה, וכל מי שהחזיקו משוטרי הרבים וגבאי הצדקה משיאין לכהונה ואין צריך לבדוק אחריהן. °רבי יוסי אומר אף מי שהיה חתום בערכי הישנה של ציפורי, כלומר בבית דין של ציפורי, אז גם כן לא צריך לבדוק אחריו. °רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אף מי שהיה מוכתב באיסטרטא של מלך, כלומר מי שהיה מוכתב בצבא של דוד המלך גם כן לא צריך לבדוק אחריו.
[דף מה עמוד ב]
אף מי שהיה חתום בערכי הישנה של ציפורי °רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אף מי שהיה מוכתב באיסטרטא של מלך בחילותיו של דוד המלך
גמ': כתיב (דברים שופטים יז טו) שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך שיהיה מיוחס מניין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועה מניין תלמוד לומר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל שתמניהו עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך תנן °רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אף מי שהיה מוכתב באיסטרטא של מלך בחילותיו של דוד המלך מאי טעמא? אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן°: כתיב (דברי הימים א' ז', מ') והתייחשם בצבא במלחמה זכות יחסיהם עומדת להם במלחמה עד כדון מן הקבלה מדברי תורה מניין דכתיב (דברים כי תצא כג ג) לא יבא ממזר בקהל יי (דברים כי תצא כג ב) לא יבא פצוע דכא וגו' וגו' מה כתיב בתריה כי תצא מחנה על אויבך וגו'
מתני':
ד_לאבת חלל זכר פסולה לכהונה לעולם ד_לבישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה °רבי יהודה בר עילאי אומר בת גר זכר כבת חלל זכר °רבי אליעזר בן יעקב אומר ד_לגישראל שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה, וגר שנשא בת ישראל בתו כשירה לכהונה, אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהונה ד_לדאחד גרים ואחד עבדים משוחררין ואפילו עד עשרה דורות עד שתהא אמו מישראל °רבי יוסה אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה
גמ': תנן: בת חלל זכר פסולה לכהונה לעולם אמר רב המנונא° בשם רב° כיון שהבת הראשונה נולדה מזכר חלל היא ובתה ובת בתה אסורה לעולם אפילו אם היה בעלה מישראל אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי ישמעאל בן אלישע כתיב לא יחלל זרעו בעמיו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו מה בעמיו שנאמר להלן גבי טמאת מת זכרים אסורין ונקיבות מותרות אף בעמיו שנאמר כאן זכרים אסורין ונקיבות מותרות ובת חללה מישראל מותרת מה נפק מביניהון, כהן שבא על הגרושה והוליד בן והלך הבן והוליד בן ובת, על דעתיה דרב° גם בת הבן וגם בת הבת מישראל אסורה על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא בת הבן אסורה ד_להובת הבת מותרת מתניתא פליגא על רב° דתנן: ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה פתר לה בחללה מבנה הכוונה שנעשתה כחללה שאסורה בתרומה בגלל שיש לה בן מישראל מתניתא פליגא על רבי דתנן חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה °רבי יהודה בר עילאי אומר בת גר זכר כבת חלל זכר משמע שבת חללה מישראל כשרה פתר לה שלא בא °רבי יהודה בר עילאי אלא להוסיף על התנא קמא ולאסור אף בת גר זכר אלו אמר °רבי יהודה בר עילאי בת חלל כבת הגר שפיר הוה שמעינן דפליג להתיר בת הבת של חלל אבל השתא דקאמר בת גר זכר כבת חלל זכר לא בא אלא להוסיף דלמא את זה מספרים רבי הושעיה רובה° ורבי יהודה נשייא° הוון יתיבין רהט רץ רבי יוחנן° בר נפחא ולחש ליה באודנא דרבי הושעיה רובה° פצוע דכא כהן מהו שישא בת גרים ויאכילנה בתרומה אמר ליה: מה אמר לך, אמר ליה מילה דנגר בר נגרין לא מפריק ליה, לא אמר לי
תניא, כתיב שום תשים עליך מלך. אין לי אלא מלך שיהא מיוחס, מניין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועה, מנין? תלמוד לומר מקרב אחיך תשים עליך מלך. כלומר, כל שתמניהו עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך.
°רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אף מי שהיה מוכתב באיסטרטא של מלך. מאי טעמא? אמר בשם רבי יונתן°, כתיב והתייחשם בצבא במלחמה. זכות יחסיהם עומדת להם במלחמה. עד כדון מן הקבלה, כלומר זה כתוב בתנ"ך, בנביאים. מנביאה תורה מנין? דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה'. לא יבא פצוע דכא. מה כתיב בתריה? כי תצא מחנה על אויבך. רואים מכאן שבצבא צריכים להגיע רק אנשים מיוחסים.
פרק ד' הלכה ו'. המשנה: בת חלל זכר פסולה לכהונה לעולם. ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה. כן, ישראל הם מקווה טהרה לחללים. חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה. °רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר. °רבי אליעזר בן יעקב אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה, וגר שנשא בת ישראל בתו כשירה לכהונה. אבל מספיק צד אחד ישראל וזה כבר מותרת לכהונה, הבת מותרת לכהונה, אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהונה. אחד גרים ואחד עבדים משוחררין ואפילו עד עשרה דורות. כן, כלומר אם הם התחתנו ביניהם משפחת גרים עד עשרה דורות אפילו. עד שתהא אמו מישראל, כלומר צריך לפחות שהאמא תהיה מישראל. °רבי יוסה אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה. כלומר, גם רק הגרים עצמם אסורים, אבל הבנים שלהם כבר מותרים.
מתניתין, למדנו במשנה בת חלל זכר פסולה לכהונה לעולם. אמר רב המנונא° בשם רב°: בת בת בת לעולם. כיוון שהבת הראשונה נולדה מזכר חלל, כלומר אם נניח כוהן בעל גרושה אז הבן הוא חלל, אז מי שייוולד ממנו, גם הבת של הבת של הבת לעולם אסורה. כן, אפילו אם בעלה מישראל, כיוון שזה התחיל מחלל. אבל אם התחיל מהבת, כלומר הבת של הכוהן החללה התחתנה עם ישראל — זה בסדר.
אמר רבי יוחנן° בשם °רבי ישמעאל: כתיב לא יחלל זרעו בעמיו, וכתב לא יתן הבעל בעמיו להחלו. אז מה בעמיו שנאמר להלן לגבי תרומת מת, זכרים אסורין ונקיבות מותרות, אף בעמיו שנאמר כאן זכרים אסורין ונקיבות מותרות. אז בת חלל מישראל, כלומר בת חלל מישראל התחתנה עם ישראל, הבת שלה כבר מותרת לכוהנים.
מה נפק מביניהון? אם כוהן בעל גרושה והוליד בן, והלך הבן והוליד בן ובת. על דעתיה דרב° בת אסורה, אז גם בת הבן וגם בת הבת מישראל כולם אסורים. אבל על דעתיה דרבי יוחנן° בת בן אסורה ובת בת מותרת.
מתניתא פליגא על רב°: תנן ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה. הרי מכאן ישראל שנשא חללה, כמו ששמענו ישראלים הם מקווה טהרה לחללים. פתר לה חללה מבנה. כלומר, לא הכוונה חלל ממש, אלא הכוונה שנעשתה כחללה, שהיא אסורה בתרומה בגלל שיש לה בן מישראל. כלומר, אם נניח בת כהן התחתנה עם ישראל ונולד לה בן, אז היא אסורה בתרומה. אז בעצם היא נחשבת כמו חללה, אסורה בתרומה. אז זה הכוונה, שאם היא תתחתן עם ישראל אז הבת שלה מותרת.
מתניתא פליגא על רבי, דתנן: חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה. °רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר. משמע מכאן שבת חלל מישראל כשרה. כי אתה אומר שרק בת חלל אסורה, משמע שבת חלל מותרת. ואתה אומר: פתר לה רבי יהודה, לא בא רבי יהודה אלא להוסיף על התנא קמא ולאסור גם בת גר זכר. אז זה מה שהוא התכוון. בעצם הוא בא להוסיף שגם בת גר זכר אסורה, שאפילו אמר רבי יהודה שבת חלל כבת הגר, אז שפיר ושמיא פליגי להתיר את בת הבת של חלל. אבל עכשיו שהוא בא ואמר בת גר זכר כבת חלל זכר, אז רבי יהודה לא בא אלא להוסיף. לא דין במעשה.
דלמא רבי הושעיה רובה° ורבי יהודה נשייא° הוון יתיבין. רבי יוחנן° דרבי הושעיה רובה° — הוא אמר לו: פצוע דכא כהן מהו שישא בת גרים? ויאכלנה בתרומה? אז רבי שאל אותו: מה אמר לך? אז אמר לו: מילה דנגר בר נגרין לא מפריק לה. שאלה מאוד מאוד קשה, שאפילו נגר ובר נגרין לא יכול לפתור אותה. אמר לו: לא אמר לי. כי גיורת האם מותרת בכהן? כי זה פשוט, כי היא כזונה אצלו, אפילו כמדובר פצוע דכא, כן, פצוע דכא זה בקדושתו הוא. אז גיורת היא כזונה אצלו, אסורה. הוא גם לא אמר לי בת ישראל, כי גם דינא פשוט שהיא אסורה עליו כחללה. לא אמר אלא בת גרים. בת גרים זה משהו אחר, פה זה דין לא ידוע. אז באת ואמרת בת גרים היא לא כישראלית? פתר לה רבי יהודה, שרבי יהודה אומר שבת גר זכר כבת חלל זכר ואסורה לכהן שכשר. השאלה כאן האם לכהן פצוע דכא היא מותרת. אז שאל רבי יוחנן, האם מותרת לכהן פצוע דכא?
[דף מו עמוד א]
גיורת שדינה פשוט שהיא כזונה אצלו שכהן פצוע דכא בקדושתו הוא ולא בת ישראל שגם דינה פשוט שהיא אסורה עליו כחללה לא אמר לי: אלא בת גרים, ובת גרים לא כישראל היא, פתר לה כ°רבי יהודה בר עילאי ד°רבי יהודה בר עילאי אומר בת גר זכר כבת חלל זכר ואסורה לכהן כשר ורבי יוחנן° בר נפחא שאל האם מותרת לכהן פצוע דכא כהן שבא על גרושה והוליד בת ונישאה לישראל וילדה בת בת הבת מהיא לכהן רבי חיננא° ורבי מנא° בן יונה חד אמר כשירה שבני ישראל מקווה טהרה לחללות וחד אמר פסולה מתיב מאן דאמר כשירה למאן דאמר פסולה והא תנן: בת חלל זכר פסולה הא בת הבת כשרה ולמה שתהיה פסולה הרי בת חלל זכר אינה שהרי היא בת הבת וחללה מבנה אינה שהרי אין לה בן מחלל משום מה היא פסולה תנן °רבי אליעזר בן יעקב אומר כו' תמן תנינן °רבי אליעזר בן יעקב אומר ד_לוהאשה בת גרים לא תינשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל °רבי יהודה בר עילאי אומר בת גר זכר כבת חלל זכר אפילו אם האם מישראל וכולהון מקרא אחד הן דורשין דכתיב (יחזקאל מ"ד, כ"ב) כי אם בתולות מזרע בית ישראל °רבי יהודה בר עילאי אומר עד שיהא אביה מישראל תנן °רבי אליעזר בן יעקב אומר האשה בת גרים לא תינשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל תמן תנינן °רבי יהודה בר עילאי אומר בת גר זכר כבת חלל זכר אפילו אם האם מישראל, וכולהון מקרא אחד הן דורשין, דכתיב (יחזקאל מ"ד, כ"ב) כי אם בתולות מזרע בית ישראל °רבי יהודה בר עילאי אומר עד שיהא אמו מישראל °רבי אלעזר בן יעקב אומר או אביה או אמה °רבי יוסי בן חלפתא אומר עד שיולדו בקדושת ישראל °רבי שמעון בן יוחאי אומר עד שיביאו בתולים בקדושת ישראל תני בשם °רבי שמעון בן יוחאי ד_לזגיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שנתגיירה כשירה לכהונה שנאמר (במדבר מטות לא יח) וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם והרי פנחס עמהן ורבנין אמרי החיו לכם לעבדים ולשפחות אמר רבי יסה° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא וכהנים נהגו סלסול בעצמן כ°רבי אליעזר בן יעקב שלפחות אחד ההורים יהיה מישראל חד כהן נסב בת גרים אתא עובדא קומי בא המעשה לפני רבי אבהו° וארבעיה השכיב אותו על ספסילא כדי להכותו אמר ליה רב ביבי° לא כן אלפן למדנו רבי הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא אמר ליה: ולא כהנים נהגו סלסול בעצמן כ°רבי אליעזר בן יעקב אמר ליה ועל מנהג לוקין אמר לו: אין כך את חמי תעשה עצמך כאילו אתה מפייס לי ואנא מוקים ליה מן דקיימיה אמר ליה אותו כהן הואיל והותרה הרצועה אף אני מותר בה אמר רבי יעקב בר אידי בר אושעיה° מעשה במשפחה בדרום שהיו קורין עליה ערער שיש פסול במשפחה ושלח °רבי את °רבי רומיניס לבודקן ומצא שנתגיירה זקנתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד והכשירה לכהונה רבי הושעיה° אמר כ°רבי שמעון בן יוחאי הכשירה אמר רבי זעירא° דברי הכל היא דאמר רבי זעירא° בשם רב אדא בר אחוה° ורבי יודן° מטי בה בשם רבי אבהו° שאמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא ד_לחוולד בוגרת שכלו בתוליה ונבעלה לכהן גדול כשר שהוא בלא תעשה שבא מכח עשה שאינו אלא עשה דכתיב (ויקרא אמור כא יג) והוא אשה בבתוליה יקח בבתוליה ד_לט ולא בוגרת וכל לא תעשה שבא מכח עשה עשה הוא ודכוותה כתיב (ויקרא אמור כא יד) כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ולא מןגיורת כל לא תעשה שבא מכח עשה עשה הוא והוולד כשר ואם בכהן גדול כך קל וחומר בכהן הדיוט התיב רבי הושעיה° הרי דור שני של מצרי הרי הוא בלא תעשה שבא מכח עשה ועשה הוא דכתיב דור שלישי יבא בקהל הי דור שלישי ולא דור שני ואף על פי כן לריש לקיש ולד דור שני של מצרי אסור ואם נשאת לכהן הולד חלל ואם כן גם כשגיורת נשאת לכהן הולד יהיה חלל חזר רבי הושעיה° ואמר לא דמי מצרי שני עשה שבישראל לעשה שבכהנים גיורת עשה שבישראל אסור בכל ועשה שבכהנים אסור בכהנים ומותר בלויים ובישראלים
כתיבה: ירושלמי מסכת קידושין, דף מ"ו. נתחיל מהשורה השלישית.
אומרת הגמרא: הכהן שבעל גרושה וילדה בת, ונישאה הבת הזאת, החללה, לישראל וילדה בת - אז בת הבת מה היא לכהן? על כך רבי חיננא ורבי מנא, אחד אמר כשרה ואחד אמר פסולה.
מתיב מאן דאמר כשרה למאן דאמר פסולה: בת חלל זכר אינה - הרי אין כאן בת חלל זכר, שהרי היא בת הבת, וחללה מבנה אינה - שהרי אין לה בן שהוא כהן. אז משום מה היא פסולה?
ותנן, רבי אליעזר בן יעקב אומר: האשה בת גרים לא תינשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל. ורבי יהודה אומר עד שיהא אביה מישראל. וכולם מקרא אחד דורשים, דכתיב כי אם בתולות מזרע בית ישראל. רבי יהודה אומר עד שיהא אביה מישראל. רבי אליעזר בן יעקב אומר עד שיהא או אביה או אמה מישראל. רבי יוסי אומר עד בקדושת ישראל - אפילו גרים, כל שנולדו אחרי הגרות. רבי שמעון אומר עד בתולים בקדושת ישראל.
תני בשם רבי שמעון: גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשירה לכהונה. מאי טעמא? שנאמר: וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם. והרי פנחס, שהיה מזרע אהרן הכהן, נשא מהן - משמע שמותר גם לו. ומה עבדי רבנן? אמרי: החיו לכם - לעבדים ולשפחות, לא לאישות.
רבי יסא בשם רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי, אבל הכהנים נהגו להחמיר בעצמם כרבי אליעזר בן יעקב, שדורשים שלפחות אחד מהוריה יהיה מישראל.
מעשה בכהן אחד שנשא בת גרים. בא המעשה לפני רבי אבהו והרחיקה. אמר לו רב ביבי: לא כן אלפן רבי - הלכה כרבי יוסי? אמר לו: ולא נהגו הכהנים כרבי אליעזר בן יעקב? אמר לו: לוקין? אמר לו: אין את חמי מפייס ואנא מוקים ליה מן דקיימי - היינו: אתה תמשיך לפייסני, ואני אחזירו. וכיוון שהחזירו, אמר לו אותו כהן: הואיל והותרה הרצועה, אף אני מותר בה.
אמר רבי יעקב בר אידי בר אושעיה: מעשה במשפחה בדרום שהיו קורין עליה "ער". שלח רבי את רבי רומניס לבדוק, ומצא שהתגיירה זקנתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, והכשירה לכהונה.
רבי הושעיה אמר: כרבי שמעון הכשירה. אמר רבי זעירא: לא, דברי הכל היא. דאמר רבי זעירא בשם רב אדא בר אחוה, ורבי יודן מטי בה בשם רבי אבהו בשם רבי יוחנן: וולד בוגרת כשר, שהוא לאו הבא מכח עשה. דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח - לאו בוגרת, וכל לאו הבא מכח עשה - עשה הוא. ודכוותה: כי אם בתולה מעמיו יקח אשה - לאו גיורת, וכל לאו הבא מכח עשה - עשה הוא.
התיב רבי הושעיה: הרי דור שני של מצרי, הרי הוא לאו הבא מכח עשה, ובכל זאת אסור, ואם נישאת לכהן הוולד חלל! חזר רבי הושעיה ואמר: לא דומה עשה שבישראל לעשה שבכהנים - עשה שבישראל אסור בכל, ועשה שבכהנים אסור בכהנים ומותר בלויים ובישראל.
מתניתין: האומר בני זה ממזר אינו נאמן, ואפילו שניהן אומרין על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין. רבי יהודה אומר נאמנין.
[דף מו עמוד ב]
==ירושלמי קידושין, פרק ד, הלכה ז==
מתני':
האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהן אומרין על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין °רבי יהודה בר עילאי אומר ד_מנאמנין
גמ': תמן תנינן ד_מאהאומר בני זה נאמן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא לתת לו ירושה אם ימות האב אבל לא ליקח ממנו אם ימות הבן שאינו נאמן לירש אותו אם מת אמר רבי יוסי° בר זבידא: ולא מתניתא היא דתנן: אפילו שניהן אומרין על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין דילמא על ד°רבי יהודה בר עילאי איתאמרת ד°רבי יהודה בר עילאי אומר נאמנים על זה אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא שמה שאמר °רבי יהודה בר עילאי שנאמנים הכוונה שנאמנים לתת לו ולא נאמנים ליקח ממנו אמר חזקיה°: עוד היא אף זה מתניתא דתנן כתיב (דברים כי תצא כא יז) כי את הבכור בן השנואה יכיר, היו מחזיקין בו שהוא בנו ובשעת מיתתו אמר אינו בנו אינו נאמן היו מוחזקים בו שאינו בנו ובשעת מיתתו אמר בני הוא נאמן שיכול לתת לו נכסיו במתנה אית תניי תני אף על קדמייתא נאמן חזקיה° ורבי זריקן° אמרו בשם רבי חונא°: היו מחזיקין אותו שהוא משפחתו וחשבו שהשתחררה נאמן לאמר שלא שיחררה ואינו בנו אלא עבדו ד_מבד_מבהיה עומד בצד המוכסין ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן שאני אומר שלא אמר בתחילה אלא לפוטרו מן המכס עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן אית תניי תני נאמן אמר רבי מנא° בן יונה כגון אילין כותאי דינון משעבדין בבניהן לכן כשקרא לו עבד ואחר כך אמר שהוא בנו אין בכך סתירה תני נאמן על הקטן ואינו נאמן על הגדול אי זהו גדול רבי זעירא° אמר ד_מגכל שיש לו אשה ובנים רבי אבהו° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כל שיש לו אשה מתניתא פליגא על רבי זעירא° דתנן: גר שמל ולא טבל והיו לו בנים, ואמר מלתי ולא טבלתי נאמן, ומטבילין אותו בשבת משום מנכייה מה נפסיד אם יטבול דברי °רבי יהודה מה עבד לה רבי אבהו° הרי כשנאמן על עצמו פוסל את בנו פתר לה משום מה בכך שבאמת גר שמל ולא טבל כשר ואין טבילה אלא הידור ואין זה כמתקן
מתני':
ד_מדמי שנותן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקידשה, אם שלו קדמו קידושיו קידושין, ואם של שלוחו קדם קידושיו קידושין, ואם אין ידוע שניהן נותנין גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ד_מהוכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקידשה את עצמה, אם שלה קדמו קידושיה קידושין, ואם של שלוחה קדמו קידושיו קידושין, ואם אין ידוע שניהן נותנין
גמרא: תמן תנינן האומר בני זה נאמן. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: לתת לו - אבל לא ליקח ממנו. אמר רבי יוסי: ולא מתניתא היא - אפילו שניהן אומרין על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין? דילמא על דרבי יהודה איתאמרת, דרבי יהודה אומר נאמנין. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אף דרבי יהודה - לתת לו, לא ליקח ממנו.
אמר חזקיה: עוד היא מתניתא - כי את הבכור בן השנואה יכיר - היו מחזיקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר אינו בנו - אינו נאמן. שאינו בנו, ובשעת מיתתו אמר בני הוא - נאמן. אית תניי תני על קדמייתא נאמן.
חזקיה ורבי זריקן בשם רבי חונא: היו מחזיקין אותו שהוא משפחתו - נאמן. היה עומד בצד המוכסין ואמר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא - נאמן. עבדי הוא, וחזר ואמר בני הוא - אינו נאמן. אית תניי תני נאמן. אמר רבי מנא: כגון אילין כותאי דאינון משעבדין בבניהן.
תני: נאמן על הגדול. איזהו גדול? רבי זעירא אמר: כל שיש לו אשה ובנים. רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כל שיש לו אשה. מתניתא פליגא על רבי זעירא: גר שמל ולא טבל והיו לו בנים, ואמר מלתי ולא טבלתי - נאמן, ומטבילין אותו בשבת - נכייה, דברי רבי יהודה. מה עבד לה רבי אבהו? פתר לה משום מה בכך.
מתניתין, פרק ד' הלכה ח': אומרת המשנה: מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך הוא וקידשה - אם שלו קדמו, קידושיו קידושין. אם של שלוחו קדמו, קידושיו קידושין. ואם אין ידוע - שניהם נותנים גט, ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס. וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה היא וקידשה את עצמה - אם שלה קדמו, קידושיה קידושין. ואם של שלוחה קדמו, קידושיה קידושין. ואם אין ידוע - שניהם נותנים גט, ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס.
[דף מז עמוד א]
גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס
גמ': ולית הדא פליגא האין זה חולק על רבי יוחנן° בר נפחא דרבי יוחנן° בר נפחא אמר ד_מואדם מבטל שליחותו בדברים ואילו כאן משמע שרק אם עשה מעשה וקידש בעצמו ביטל את השליח אבל אינו יכול לבטלו באמירה פתר לה משום חומרא דעריות תיקנו שלא יוכל לבטל את שליחותו שלא בפניו אלא במעשה רבי יוסי בי רבי בון° שמע לה מן דבתרה דתנן וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקידשה את עצמה ולית הדא פליגא האין זה חולק על רבי יוחנן° בר נפחא דרבי יוחנן° בר נפחא אמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום חומרא הוא בעריות
מתני':
ד_מזמי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא זו ואילו בניה, אינו צריך להביא ראייה לא על האשה ולא על הבנים, מתה ואילו בניה צריך להביא ראייה על הבנים ואינו מביא ראייה על האשה
גמ': אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא איש ואשתו שמגדלים ילדים עשו אותן כשני עדים שמעידים שאלו ילדיהם חזקה אין אשה שותקת על בני חבירתה לאמר שהם בניה רבי אבון° שמע לה מן דבתרה דתנן אשה נשאתי במדינת הים הרי זו ואילו בניה אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא איש ואשתו עשו אותן כשני עדים חזקה אין האשה שותקת על בני חבירתה לאמר שהם בניה
מתני':
ד_מחאשה נשאתי במדינת הים הרי היא זו ואילו בניה, מביא ראיה על האשה ואינו צריך להביא ראייה על בניה, מתה ואילו בניה צריך להביא ראייה על האשה ועל הבנים
גמ': תני ד_מטאיש ואשה שבאו ממדינת הים, הוא אומר אשתי היא והיא אומרת בעלי הוא, אין הורגין עליהן משום אשת איש, הוחזקו הורגין עליהן משום אשת איש, עד כמה היא חזקה רבי יונה° רבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא ד_נעד שלשים יום תמן תנינן: תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ולא ברור אם הוא לקח והכל טמא או אחרים נתנו לו והבצק טהור °רבי מאיר מטהר שספק טמאה בדבר שאין בו דעת להשאל ספקו טהור וחכמים ד_נאמטמאין שאין זה ספק אלא ודאי לפי שדרך תינוק לטפח בעיסה וחזקה שהוא נגע ד_נבושורפין תרומה על החזקות אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי זעירא° איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° רבי יוחנן° בר נפחא אמר הורגין על החזקות ורבי שמעון בן לקיש° אמר אין הורגין על החזקות רבי יוסי בי רבי בון° אמר בשם רבי זעירא° כל עמא מודיי שהורגין על החזקות מה פליגין בשריפה רבי יוחנן° בר נפחא אמר הורגין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות רבי שמעון בן לקיש° אומר כשם שהורגין על החזקות כך שורפין תרומה על החזקות ומניין ד_נגשהורגין על החזקות אמר רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון° כתיב (שמות משפטים כא טו) ומכה אביו ואמו מות יומת, וכי דבר בריא הוא שזה הוא אביו, והלא חזקה היא שהוא אביו ואת אמר הורגין, אף הכא הורגין תנן: מתה ואלו בניה צריך להביא ראייה על האשה ועל הבנים תני הביא ראייה על הגדולים יביא ראייה על הקטנים ליידא מילה הרי כבר הביא על הגדולים אמר רבי יונה° שאני אומר שמא נתגרשה בנתיים וחזר ונשא אותה והקטנים חללים
אנחנו לומדים תלמוד ירושלמי מסכת קידושין, דף מ"ז. נתחיל מהדף הקודם, שלוש שורות מהסוף. תחילת המשנה, פרק ד' הלכה ח'. אומרת המשנה: "מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקידשה", כלומר האבא עצמו גם הלך וקידש, "אם שלו קדמו, קידושיו קדושין. ואם של שלוחו קדמו, קידושיו קדושין. ואם אין ידוע, שניהם נותנים גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. וכן אישה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקידשה עצמה, אם שלה קדמו, קידושיה קדושין. אם של שלוחה קדמו, קידושיו קדושין. ואם אין ידוע, השניים נותנים גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס".
שואלת הגמרא: ולית הדא פליגא על רבי יוחנן, הרי רבי יוחנן אמר שאדם מבטל שליחותו בדברים. ואילו כאן משמע שרק אם הוא עשה מעשה וקידש בעצמו, רק אז הוא ביטל את השליח, אבל הוא לא יכול לבטל באמירה. פתר לה בשום מקום בעריות. באמת בכל מקום, באמירה יכול לבטל את השליח, אבל פה זה עריות, אז החמירו - שלא יכול לבטל את השליחות אלא בפעולה ובמעשה.
שוב שואלים: הרי תנן: "וכן אישה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקידשה עצמה". שואלת שוב פעם: לית הדא פליגא על רבי יוחנן? הרי היא לא יכולה לבטל אלא אם כן היא עצמה קידשה את עצמה. למה היא לא יכולה לבטל, כן? הרי רבי יוחנן אמר אדם מבטל שליחותו בדברים, אז למה פה לא יכולה? פתר לה משום חומרא הוא בעריות.
פרק ד' הלכה ט'. אומרת המשנה: "מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ובא הוא ואשתו ובניו ואמר: אישה שיצאתי ממדינת הים, הרי זו ואלו בניה - לא צריך להביא ראיה לא על האישה ולא על הבנים. אבל אם אמר: מתה ואלו בניה - צריך להביא ראיה על הבנים, אבל לא צריך להביא ראיה על האישה".
רבי אבהו בשם רבי יוחנן: איש ואשתו עשו אותן כשני עדים, כי הם עדים לילדיהם, שחזקה שאין אישה שותקת על בני חברתה לומר שהם בניה. רבי אבון, רבי אבהו בשם רבי יוחנן שמע ליה מן הדא דתנן: אישה שנשאתי במדינת הים, והרי זו ואלו בניה. אמר אבהו בשם רבי יוחנן: איש ואשתו עשו אותן כשני עדים, חזקה אין אישה שותקת על בני חברתה לומר שהם בניה.
פרק ד' הלכה י'. אומרת המשנה: "אישה שנשאתי במדינת הים והרי זו ואלו בניה - מביא ראיה על האישה, אבל לא צריך להביא ראיה על בניה. אם אמר מתה ואלו בניה - צריך להביא ראיה על האישה ועל הבנים". תני: "איש ואישה שבאו ממדינת הים, הוא אומר אשתי והיא אומרת בעלי - לא הורגים עליהם משום אשת איש". למה? כי עדיין אין חזקה שזה הם, אלא אם כן יש עדים. פה מדובר שאין עדים והם עצמם מקיימים על עצמם. אבל הוחזקו, הורגים עליהם משום אשת איש. עד כמה היא חזקה? רבי יונה, רבי אבא ורבי חייה אמרו בשם רבי יוחנן: עד שלושים יום.
תמן תנינן: תינוק שנמצא בצד העיסה, בצק בידו, ולא ברור אם הוא לקח מהעיסה ואז הכול טמא, או שאחרים נתנו לו בצק טהור - רבי מאיר מטהר, כי הוא סובר שזה ספק - ספק אם התינוק נגע בעיסה או לא. וחכמים מטמאים, הם אומרים זה לא ספק אלא ודאי, כיוון שדרך תינוק לתחוב בעיסה, אז חזקה שהוא נגע.
שואלת הגמרא: ושורפים - הורגים - על החזקות? אמר רבי יוסי בשם רבי זעירא: איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר הורגין על החזקות, ורבי שמעון בן לקיש אמר אין הורגין על החזקות. רבי יוסי בי רבי בון, רבי זעירא: כל עמא מודיי שהורגין על החזקות, מה פליגין - בשריפה. רבי יוחנן אמר הורגים על החזקות אך אין שורפים על החזקות, ורבי שמעון בן לקיש אמר כשם ששולטים על החזקות בהריגה כך שורפים על החזקות.
שואל: מאין שהורגים על החזקות? אמר רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון: כתיב "ומכה אביו... מות יומת". וכי דבר ברי שזה אביו? הלא זו חזקה שהוא אביו, ואתה אומר הורגים - אז חזקה כן מספיקה להרוג.
תנן: אם אמר היא מתה ואלו בניה, צריך להביא ראיה על האישה ועל הבנים. תני רבי יונה: אם הביא ראיה על הגדולים, מביא ראיה גם על הקטנים. שואלת הגמרא: למה? הרי כבר הביא ראיה על הגדולים, למה צריך להביא גם על הקטנים? אמר רבי יונה: שאני אומר שמא נתייארשה בינתיים וחזר ונשא אותה, אבל בקטנים מוחלין, כי הוא כהן.
[דף מז עמוד ב]
==ירושלמי קידושין, פרק ד, הלכה יא==
מתני':
ד_נדלא יתייחד איש אחד עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים °רבי שמעון בן יוחאי אומר ד_נהמתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ד_נומתייחד אדם עם אמו ועם בתו ד_נזוישן עמהן בקירוב בשר ואם הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו ד_נחולא ילמד רווק סופרים לא יהיה מלמד תינוקות ולא תלמד אשה סופרים °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים °רבי יהודה בר עילאי אומר לא ירעה רווק את הבהמה ולא יישנו שני רווקים בטלית אחד, וחכמים מתירין, כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים, לעולם לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים °רבי מאיר אומר לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו אומנות נקייה ויתפלל לפני מי שהעושר שלו, לפי שאין לך אומנות שאין בה עניות ועשירות, שאין עניות מן האומנות ואין עשירות מן האומנות °רבי שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף שיש להן אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, כך הן מתפרנסין בלא צער, ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהירעתי את מעשיי וקיפחתי את פרנסתי °אבא גוריון איש ציידן אומר משום °אבא שאול לא ילמד אדם את בנו חמר גמל ספןספר קדר רועה וחנווני שאומנותן אומנות ליסטין °רבי יהודה בר עילאי אומר משמו, החמרים רובן רשעים, הגמלים רובן כשירים, הספנים רובן חסידים, טוב שברופאים לגיהנם, כשר שבטבחים שותפו של עמלק
גמ': תנן: אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים אמר רבי אבין° ד_נטבמה דברים אמורים בכשירין אבל בפריצין לא תתייחד אפילו במאה איש תני ד_סבן יומו שמת הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם, לא סוף דבר בן יומו חי אלא אפילו יצא ראשו ורובו בחיים ומת ד_סאויוצא בחיק אבל לא בארון ונקבר באשה אחת ובשני אנשים °אבא שאול אומר אף באיש אחד ובשתי נשים מסתברא ד°רבי שמעון בן יוחאי מודיי ל°אבא שאול °אבא שאול לא מודי ל°רבי שמעון בן יוחאי ומה שאמר אפילו באיש אחד ושתי נשים לפי שאין יצר הרע מצוי בבית הקברות אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי שמעון בן יוחי כתיב (דברים ראה יג ז) כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך אמך בסתר
פרק ד' הלכה י"א. אומרת המשנה: "לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים, אבל אישה אחת מתייחדת עם שני אנשים. רבי שמעון אומר: מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו, וישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו. מתייחד עם אימו ועם בתו וישן עמהן בקירוב בשר, ואם הגדילו - זה ישן במיטתו וזה ישן במיטתו". רבי שמעון אומר: ולא תלמד אישה סופרים. כלומר לא ילמד תיקון תינוקות. רבי אליעזר אומר: אף מי שאין לו אישה לא ילמד סופרים. רבי יהודה אומר: לא ירעה רווק את הבהמה, ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת, וחכמים מתירין - כמו שישראל לא נחשדו על רביעת בהמה. כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים, לעולם לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים.
רבי מאיר אומר: לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו אומנות נקייה ויתפלל לפני מי שהעושר שלו, לפי שאין לך אומנות שאין בה עניות ועשירות, שאין עניות מן האומנות ואין עשירות מן האומנות.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להן אומנות, והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, כך הן מתפרנסין בלא צער. ואני נבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהירעתי את מעשיי וקיפחתי את פרנסתי.
אבא גוריון איש ציידן אומר משום אבא שאול: לא ילמד אדם את בנו חמר, גמל, ספן, ספר, וקדר ורועה וחנווני, כיוון שאמנותן אמנות ליסטים. רבי יהודה אומר בשמו: החמרים רובם רשעים, הגמלים רובם כשרים, הספנים רובם חסידים. טוב שברופאים לגיהינום, כשר שבטבחים שותפו של עמלק.
[דף מח עמוד א]
בתך בסתר מכאן שמתייחד אדם עם אמו ודר עמה, עם בתו ודר עמה, עם אחותו ואינו דר עמה, וישן עמהן בקירוב בשר. תני °רבי חלפתא בן שאול הבת אצל האב עד בת שלש שנים ויום אחד, הבן אצל האם עד בן תשע שנים ויום אחד, הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו. תני ד_סבשנים שהיו ישינים במטה אחת, זה מתכסה בכסות עצמו וקורא וזה מתכסה בכסות עצמו וקורא, אם היו בנו ובתו קטנים מותר. תמן אמרין ד_סגאיש ואשתו מותר אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אלעזר° בן פדת לאיש ואשתו נצרכה אבל עם אחרים פשיטא שאסור תנן: ולא ילמד רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרים כו' תני רבי אלעזר° בן פדת אומר אף מי שיש לו אשה ובנים ואינן עמו באותו מקום לא ילמד סופרים רבי יודן בי רבי ישמעאל° העביר חד מתניין הכן העביר מלמד כזה שהיה נשוי אך אשתו לא הייתה בעיר תנן °רבי יהודה בר עילאי אומר לא ירעה רווק את הבהמה ולא יישנו שני רווקין בטלית אחד, וחכמים מתירין, יאות אמר °רבי יהודה בר עילאי מה טעמא? דרבנין חס ושלום ד_סדלא נחשדו ישראל לא על הזכור ולא על הבהמה והתנינן לא ילמד רווק סופרים קא סלקא דעתן משום התינוקות לא משום כך אלא ד_סהמשום שאמו באה עמו או אחותו באה עמו תנן: לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים וכו' תני לא ילמד אדם את בנו חמר וגמל וספן קדר רועה חנווני, מפני שאומנותן אומנות ליסטין תנן °אבא גוריון איש צידן אומר משום °אבא שאול כו' רוב חמרים רשעים, רוב גמלין כשירין, רוב ספנים חסידים, רוב ממזירין פקחין, רוב עבדים נאים, רוב בני אבות ביישנים, רוב בנים דומין לאחי האם, כשר שברופאים לגיהנם, הכשר שבטבחין שותף עמלק. תני °רבי שמעון בן יוחי הטוב שבנחשים רצץ את מוחו הכשירה שבנשים בעלת כשפים אשרי מי שעושה רצון המקום °רבי מאיר אומר מכל מקום אדם מתפרנס, אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה תנן °רבי מאיר אומר לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו אומנות נקייה כו' מה יעשה אדם, ישתדל וילמד את בנו אומנות קטנה ויתפלל ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שאין לך אומנות שאין בה עניים ועשירים אלא הכל לפי זכות האדם °רבי שמעון בן אלעזר אומר משום °רבי מאיר ראית מימיך ארי סבל, ארי קייץ, שועל חנווני, זאב מוכר קדירות, והן מתפרנסין בלא צער, ולמה נבראו, לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, והרי הדברים קל וחומר, ומה אם אילו שנבראו לשמשני כך הן מתפרנסין בלא צער, אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאהא מתפרנס בלא צער, ומי גרם לי להיות מתפרנס בצער, הוי אומר חטאיי, על שהירעתי מעשיי קיפחתי פרנסתי
מתני':
°רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בניי אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ושאר כל אומניות אינן כן, שאם נכנס אדם לידי חולי או לידי זקנה או לידי מידה של ייסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ומוטל ברעב, אבל התורה אינו כן אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו, בנערותו מהו אומר (ישעיהו מ', ל"א) וקוי יי יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו, בזקנותו מהו אומר (תהלים צ"ב, ט"ו) עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו וכן הוא אומר באברהם אבינו (בראשית חיי שרה כד א) ואברהם זקן בא בימים ויי ברך את אברהם בכל, מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר (בראשית תולדות כו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי
גמ': °רבי נהוריי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות אינו עומדת לו לאדם אלא בימי נערות בזמן שכוחו עליו, אבל אם בא לידי חולי או נכנס לידי זקנה או למידה של יסורין ואינו יכול לעשות מלאכה הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן אלא מכבדתו ומשמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו, בנערותו מהו אומר, וקוי יי יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו, בזקנותו מה הוא אומר, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, וכן אתה מוצא באבינו
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת קידושין, דף מ"ח. נתחיל מהדף הקודם, ארבע שורות מהסוף, תחילת הגמרא.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה שאישה אחת מתייחדת עם שני אנשים. אמר רבי אבין: במה דברים אמורים, בכשרים, אבל בבצין לא תתייחד אפילו במאה איש.
תני בן יומו שמת, הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם, כלומר מטמאין עליו. שלא זזו אלא בן יומו חי, אלא אפילו יצא רובו בחיים ומת גם כן מטמאין עליו. ויוצא בחיק אבל לא בארון, כלומר לא צריך לשרוף אותו בארון, אלא נושאים אותו ביד ונקבר באשה אחת או בשני אנשים. אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים.
ומסתבר שרבי שמעון מודה לאבא שאול, אבל אבא שאול לא בהכרח מודה לרבי שמעון. ומה שהוא אמר שאפילו באיש אחד ושתי נשים, זה רק בבית הקברות, לפי שאין יצר הרע דמוי לבית הקברות.
אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי: כתיב "כי יזידך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך" - אז אמך בסתר, בתך בסתר. מכאן שמתייחד אדם עם אמו ודר עמה, עם בתו ודר עמה, עם אחותו ולא דר עמה, ויש הם בקרובי בשר.
מזה שכתוב "כי יזידך אחיך בן אמך או בנך" וכולי בסתר - למה דווקא הם מוזכרים? כי להם מותר להיות איתך בסתר. אדם מותר לו עם אמו בסתר, מותר לו עם בתו בייחוד ועם אחותו. אז מכאן שמתייחד אדם עם אמו ודר עמה, עם בתו ודר עמה, עם אחותו הוא יכול להתייחד איתה ולא גר עמה, ויש הם בקרובי בשר.
ודאמרתן: רבי חלפתא בן שאול הבת אצל האב עד בת שלש שנים ויום אחד, היא יכולה לישון במיטה אפילו, אבל הבן אצל האם עד בן תשע שנים ויום אחד. עכשיו הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו - זאת אומרת עד זה מותר אפילו בעירום. תני, שניהם שישנים במיטה אחת, אז זה מתכסה בבגד עצמו וקורא קריאת שמע וזה מתכסה בבגד עצמו וקורא קריאת שמע. שאם היה בנו או בתו הקטנים אז מותר.
תמן אמרן איש ואשתו מותר גם כשהם ערומים. אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי אלעזר: לאיש ואשתו נצרכה - בדיוק הפוך, הוא אומר דווקא שכל המשנה פה זה רק להגיד שלאיש ואשתו גם כן אסור לקרוא כשהם ערומים, אבל לאנשים אחרים פשוט שהם אסורים.
תנן, כתוב לא ילמד רווק סופרים, כלומר שלא יהיה מלמד ולא תלמד אישה סופרים. תנן רבי אלעזר אומר אף מי שיש לו אשה ובנים ואינן עמו באותו מקום לא ילמד סופרים. רבי יודן בי רבי ישמעאל העביר חד מתניה - הוא העביר איזה מלמד תינוקות שכך היה, שאשתו לא הייתה איתו בעיר, אז הוא העביר אותו.
תנן רבי יהודה אומר לא ירעה רווק את הבהמה ולא יישנו שני רווקין בטלית אחד, וחכמים מתירין. יאות אמר רבי יהודה - מה טעמא דרבנין שהם מתירים? חס ושלום לא נחשדו ישראל, לא על הזכר ולא על הבהמה. ותנינא לא ילמד רווק סופרים - הגמרא חשבה בהוה אמינא שלמה הוא אסור, כי מלמד תינוקות לא מתייחד איתם. אלא לא משום כך, אלא משום שאמו באה עמו או אחותו באה עמו.
ודאמרתן לא ילמד אדם את בנו אמנות בין אנשים. תני לא ילמד אדם את בנו חמר, גמל, ספן, קדר, רועה, חנווני ושאר אומנותן אומנות ליסטים. תנן אבא גוריון איש צידן אומר משום אבא שאול: רוב החמרים הם רשעים, רוב הגמלים כשרים, רוב הספנים חסידים, רוב הממזרים פקרים, רוב העבדים נאים, רוב בני אבות ביישנים ורוב בנים דומים לאחיהם. רוב בני אבות הכוונה הבנים של עם ישראל. קשה שבארופים לגיהנום, קשה שבטבחים שותף של עמלק.
תנן רבי שמעון בן יוחי הטוב שבנחשים רצץ את מוחו, הכשירה שבנשים בעלת כשפים, אשרי מי שעושה רצון המקום. רבי מאיר אומר מכל מקום אדם מתפרנס, ואשרי מי שרואה את אורו באומנות מעולה, ואוי למי שרואה את אורו באומנות פגומה. תנן רבי מאיר אומר לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו אומנות נקייה. מה יעשה אדם? ישתדל ללמד בנו אומנות קטנה ויתפלל, יבקש רחמים ממי שהעושר והעניות שלו, שאין לך אומנות שאין בה עניים ועשירים, אלא הכל לפי זכות האדם.
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: ראית מימיך ארי סבל, ארי קייץ, שועל חנווני, זאב מוכר קדירות, והן מתפרנסין בלא צער, ולמה נבראו, לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, והרי הדברים קל וחומר, ומה אם אילו שנבראו לשמשני כך הן מתפרנסין בלא צער, אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאהא מתפרנס בלא צער, ומי גרם לי להיות מתפרנס בצער, הוי אומר חטאיי, על שהירעתי מעשיי קיפחתי פרנסתי.
הגענו למשנה. אומרת המשנה, רבי יונתן אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם רוכש מסחרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ושאר כל האומנות אינם כן, שאם ייכנס אדם לידי חולי או לידי זקנה או לידי מידה של ייסורין ואינו יכול לעשות מלאכתו, הרי הוא מת ומוטל ברעב. אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקווה בזקנתו. מנין אתה אומר? "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייעפו, ילכו ולא ייגעו". בזקנתו מה אומר? "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". וכן הוא אומר באברהם אבינו: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל". ומצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורתי".
לגמרא: מה אומר רבי יונתן, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, כיוון שכל אומנות אינה עומדת לו לאדם אלא בנעוריו, בזמן שכוחו עליו. אבל אם בא לידי חולי או נכנס לידי זקנה או למידה של ייסורין ולא יכול לעשות מלאכתו, אז הרי הוא מת ברעב. אבל התורה אינה כן, אלא מכבדתו ומשמרתו מכל רע בנערותו, נותנת לו אחרית ותקווה בזקנתו.
[דף מח עמוד ב]
אברהם ששימר את התורה עד שלא באת לעולם, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי, אף גידלו ובירכו בנערותו ונתן לו אחרית ותקוה בזקנותו, בנערותו מהו אומר (בראשית לך לך יג ב) ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, ובזקנותו מהו אומר, ואברהם זקן בא בימים ויי ברך את אברהם בכל חזקיה° ורבי כהן° אמרו בשם רב° ד_סואסור לדור בעיר שאין בה לא רופא ולא מרחץ ולא בית דין מכין וחובשין אמר רבי יוסי בי רבי בון° אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק חזקיה° ורבי כהן° אמרו בשם רב° עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל רבי אלעזר° בן פדת חשש להדא שמועתא ומצמיח אוסף ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא מכל דבר פעם בשנה הדרן עלך פרק עשרה יוחסין וכולא מסכתא דקידושין וכולא סדרא דנשים
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת קידושין וכולא סדרא דנשים וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת קידושין וכולא סדרא דנשים וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת קידושין וכולא סדרא דנשים וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:
הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת קידושין וכולא סדרא דנשים כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":
קדיש בנוסח אשכנז / ספרד
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח
יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
ויש נוהגים במקום:
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
בנערותו מה אומר? "וקוי ה' יחליפו כוח יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייעפו, ילכו ולא ייגעו". בזקנתו מה אומר? "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". וכן אתה מוצא באברהם אבינו ששימר את התורה עד שלא באת לעולם, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי, אף גידלו ובירכו בנערותו ונתן לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מה אומר? "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". בזקנותו מה אומר? "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל".
רבי חזקיה ורבי כהן אמרו בשם רב: אסור לדור בעיר שאין בה לא רופא ולא מרחץ ולא בית דין שמקילים וחובשין. אמר רבי יוסי בי רבי בון: אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק.
רבי חזקיה ורבי כהן אמרו בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל. רבי אלעזר חשש להדא שמועתא, ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא - לפחות פעם בשנה היה משתדל לאכול מכל פרי חדש.
הדרן עלך פרק עשרה יוחסין, וכולה מסכתא דקידושין, וכולה סדרא דנשים.
- מלאכי ב טז
- זכריה ח יט
- קהלת ב יד
- משלי כז כב
- ירמיהו לב מד
- דברי הימים ב כא ג
- תהלים כד א
- תהלים צ טז
- תהלים קיב ב
- תהלים לז כה
- מלכים א יב יח
- דברי הימים ב כו כא
- דברי הימים ב כד כד
- הושע ה ה
- דברי הימים ב לה כג
- מלכים ב כה ל
- תהלים לט ז
- משלי כ ו
- איוב לז כג
- משלי ג ט
- משלי ד כג
- משלי ל יז
- נחמיה ח יז
- נחמיה י א
- ירמיהו ל ו
- קהלת ד יב
- תהלים קיט א
- תהלים קיט ג
- תהלים א א
- קהלת י א
- ישעיהו ה יד
- איוב לג כג
- תהלים סב יג
- משלי יג ו
- משלי ג לד
- משלי ג לה
- איוב לג כט
- תהלים פה ג
- מיכה ג יא
- מיכה ג יב
- איוב ו יד
- במדבר לב כט
- במדבר לב ל
- במדבר לד יג
- דברים כה ה
- ישעיהו מז ו
- משלי ג כא
- משלי כז יא
- משלי ט ט
- משלי א ה
- ויקרא כא ז
- דברים כג ג
- תהלים סח ז
- דברים כג א
- שמות כא ד
- דברים ז ג
- דברים ז ד
- במדבר א יח
- עזרא י ג
- זכריה ט ו
- יחזקאל לו כה
- עזרא ז ז
- עזרא ב סא
- עזרא ב סג
- נחמיה א יא
- ירמיהו לא כ
- עזרא ו כא
- נחמיה ז סא
- יהושע ט כז
- ירמיהו ג ב
- ירמיהו ג ג
- במדבר לה לג
- משלי כה יד
- צפניה ב ג
- נחמיה יא כא
- יחזקאל מח יט
- תהלים נז ג
- יהושע ט כג
- יהושע ט ז
- ישעיהו לא ב
- מלאכי ג ג
- הושע ד ד
- דברי הימים א ז מ
- יחזקאל מד כב
- ישעיהו מ לא
- תהלים צב טו
- ירושלמי מאיר