ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת עבודה זרה/הדפסה (פרק רביעי)
אפילו התרו בו משום אותו ואת בנו אינו לוקה, מאחר שאילו התרו בו לשם עבודה זרה היה נסקל. אי זו היא מרקוליס? כל שהוא סג את הים ואת הדרכים. יש אומרים אפילו אם משמש גדר לים או לדרך ויש אומרים, שכך דרכם של הגוים לעשות מרקוליס בקצה הדרכים, שהיוצאים לדרך יעבדו אותו לפני יציאתם לדרך, ובקצה הים שהמפליגים בים יעבדו אותו לפני ההפלגה הילכת מרקוליס בזריקה. שזורקים לה אבן השתחוה לה מהו? אמר רבי יוסי° בר זבידא: כל עצמו אינו קרויה מרקוליס אלא בהשתחויה. דכתיב (ויקרא בהר כו א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. יכול לא יתן שני אבנים זו על גב זו ויתן קופתו עליהם? תלמוד לומר להשתחות עליה - עליה אי אתה משתחוה, אבל נותן את קופתך עליה. עליה אי אתה משתחוה אפילו לשם שמים, אבל משתחוה אתה ד_געל אבני בית המקדש. רב° אבא בר אייבו מפקד לבית רב אחא°, רבי אמי° בן נתן מפקד לאינשי ביתה: כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון. לא תשתחוו על הארץ כמו שאתם רגילים לפי ששם רצפת אבנים היא ויש בה משום אבן משכית רבי יונה° רבע על סיטריה, השתחווה על צידו °רבי אחא י רבע על סיטריה. אמר שמואל° בר אבא בר אבא: אנא חמית רבי אבהו° רבע כאורחיה. השתחווה כדרכו אמר רבי יוסי° בר זבידא: קשיתה קומי רבי אבהו°: והכתיב (ויקרא בהר כו א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה? אמר לי תיפתר בקובע לו מקום. אבל באופן אקראי מותר והכתיב (שמואל ב טו לב) ויהי דוד בא עד הראש אבן אשר ישתחוה שם לאלהים? בלבד השתחוייה שאינה על הארץ. וכי יש השתחוייה שאינה על הארץ? תנן: התם נטמא במקדש והשתחוה או ששהא כדי השתחויה חייב עד כמה היא שיעור השתחויה אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° עד כדי קריאת הפסוק (דברי הימים ב' ז', ג') ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחו. רבי אבהו° מוסיף עד והודו לה' כי טוב. רבי מנא° בן יונה מוסיף עד כי לעולם חסדו על ישראל. רבי יוחנן° בר נפחא אמר לרבי חייה בר אבא°: בבלייא תרין מילין סלקין מן גביכון שתי דברים שנהגו בני בבל התפשטו בארץ ישראל - מפשוטיתא דתעניתא השתחוואה בפישוט ידיים בתענית וערובתא דיומא שביעיא. חיבוט ערבות בהושענה רבא ורבנן דקיסרין אמרין אוף הדא מקזתא ימים שאין מקיזים בהם דם ויש אומרים שקראים הלל בדילוג בראש חדש. ואתיא כיי דאמר רבי אמי בבלייא° בשם רבנן דתמן: לא התירו השתחוייה אלא בתענית ציבור ובלבד על הצד. אמר רבי ינאי זעירא° בשם אבהתיה: כל מי שאינו כשר כיהושע שאם יפול על פניו יאמר לו הקדוש ברוך הוא (יהושע ז', י') קום לך, אל יפול - ובלבד יחיד שמתפלל על הציבור. תנן וחכמים אומרים את שהוא נראה עמו אסור ואת שאינו נראה עמו מותר. את שהוא נראה עמו מסתמא גופו הוא ולכן אסור ואת שאינו נראה עמו אינו גופו. את שהוא נראה עמו אסור - לית הדא פליגא האין זה חולק על ריש לקיש°? דריש לקיש° אמר עבודה זרה שנשתברה מותרת! לא כן סברנן מימר אם בעתיד להחזירן לכליין דברי הכל אסור את שאינו נראה עמו מותר. ולית היא פליגא האין זה חולק על רבי יוחנן° בר נפחא? דרבי יוחנן° בר נפחא אמר עבודה זרה שנשתברה אסורה! ולא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר. והא אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה°: אם היו מונחין במקומן כמי שהוא עתיד להחזירן לכליין.
פרק ט' הלכה א'. אומרת המשנה: רבי ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס אסורות. כלומר המרקוליס עצמו זה שתי אבנים ואבן לגביהם. אז אם מוצאים שלוש אבנים זו בצד זו, למרות שהם לא צורת מרקוליס, בכל זאת הם אסורים. אבל ושתים מותרות. וחכמים אומרים את שהוא נראה עמו אסור ואת שאינו נראה עמו מותר.
ואמר רבי אמי: טעמא דרבי ישמעאל משום מרקוליס גדול אצל מרקוליס קטן, כי היה מקובל תמיד שעושים ליד המרקוליס הגדול עוד מרקוליס קטן. אז אם אני רואה שלוש אבנים למרות שהם לא אחד על השני, כנראה זה היה המרקוליס שנפל. ורבנן אמרי משום רגלי מרקוליס. כלומר חושבים שמא זה היה חלק מהמרקוליס הגדול, שהם היו על האבנים האלה - על שלוש אבנים מניחים עוד אבנים, זה היה עליו בהתחלה ואחרי זה נפל.
שמעתה: כמה הן רגלי מרקוליס? כמה שטח, מה המרחק שעדיין זה יקרא מרקוליס? רבי אבא בשם רבנן דתמן חמשים אמה. הילכת מרקוליס כך היא: שתי אבנים זו על גבי זו והשלישית מלמעלה. נתן את השנייה - או את הראשונה גם כן אותו דבר - והתרו בו משום עושה פסל, לוקה משום לא תעשה לך פסל, אבל אם התרו בו משום עבודה זרה אינו נסקל, כיוון ששתי אבנים זה עדיין לא עבודה זרה.
נתן את השלישית - אז יש כאן עכשיו גם חיוב מלקות משום לא תעשה לך פסל וגם חיוב מיתה משום עבודה זרה. פלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאיתפלגון השוחט אותו ואת בנו לשם עבודה זרה. כלומר שיש פה גם מצד אחד אותו ואת בנו שזה לאו ויש על זה מלקות, ומצד שני יש פה עבודה זרה שיש בזה מיתה. רבי יוחנן אמר אם התרו בו משום אותו ואת בנו לוקה, משום עבודה זרה נסקל. רבי שמעון בן לקיש אמר אפילו התרו בו משום אותו ואת בנו אינו לוקה - למה? כיוון שמאחר שאילו בו לשם עבודה זרה היה נסקל.
שמעתה: אי זו היא מרקוליס? כל שהוא סג את הים ואת הדרכים. כלומר הדרך שלהם הייתה שבתחילת הדרך, בקצה הדרך, לפני שמפליגים בים, שמו לשם את המרקוליס כדי שאנשים לפני שיוצאים לדרך או לפני שמפליגים יעבדו את המרקוליס. הילכת מרקוליס בזריקה - זורקים עליה אבן.
השתחוה לה מהו? אמר רבי יוסי: כל עצמו אינו קרויה מרקוליס אלא בהשתחויה. דכתיב: ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. ואתא מה, יכול לא יתן שני אבנים זו על גב זו ויתן קופתו עליהם? אז גם יהיה אסור? תלמוד לומר להשתחות עליה - עליה אי אתה משתחוה. כלומר עליה אתה לא משתחווה, אבל אתה נותן את קופתך עליה - אין בעיה. משתחוה אתה על אבני בית המקדש.
רב מפקד לבית רב אחא, רבי אמי מפקד לאינשי ביתה: כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון. אל תשתחוו על הארץ כמו שאתם רגילים. רבי יונה רבע על סיטריה, משתחווה על הצד. רבי אחא רבע על סיטריה.
אמר שמואל: אנא חמית רבי אבהו רבע כאורחיה. אמר רבי יוסי: קשיתה קומי רבי אבהו: והכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחו עליה? אמר ליה: בקובע לו מקום, אבל באופן ארעי הרי מותר.
והכתיב ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים? בשביל מה זה השתחוויה שאינה על הארץ? בלבד שתחוייה שאינה על הארץ. שמעתה: וכי יש שתחויי שאינה על הארץ?
עד כמה הוא משתחווה? רבי סימון רבי יהושע בן לוי ויכרעו אפים ארצה על הרצפה. רבי אבהו מוסיף הודו לה' כי טוב. רבי מנא מוסיף כי לעולם חסדו על ישראל.
רבי יוחנן אמר לרבי חייה בר אבא: בבלייא תרין מילין סלקין מן גביכון - כלומר שני דברים עלו איתכם מבבל והתפשטו בארץ ישראל - מפשוטיתא דתעניתא, כלומר פישוט ידיים ורגליים בתענית, וערובתא דיומא שביעיא, ניחוש הערבות בערב שבועה בהושענא רבה.
רבנן דקיסרין אמרין אוף הדא מקזתא - יש שתי דעות: יש אומרים שהכוונה לימים שבהם לא מקיזין דם, ויש אומרים שזה עניין של ראשי חודשים.
כי אמר רבי אמי בבלייא בשם רבנן דתמן: לא שתחוייה אלא ציבור ובלבד על הצד. רבי ינאי זעירא בשם אבהתיה: כל מי שאינו כשר כיהושע שאם יפול על פניו יאמר לו הקדוש ברוך הוא קום לך, אל יפול - ובלבד יחיד על הציבור. אבל אם ירצה ליפול לעצמו, יכול ליפול על פניו.
וחכמים אומרים את שהוא נראה עמו אסור ואת שאינו נראה עמו מותר. את שהוא נראה עמו גופו - כי מסתמא זה חלק מגופו, כנראה זה היה עליו ונפל, לכן זה אסור - ואת שאינו נראה עמו אינו גופו, לכן זה מותר.
שמעתה: את שהוא נראה עמו אסור - לית הדא פליגא על ריש לקיש? דריש לקיש אמר עבודה זרה שנשתברה מותרת! לא כן סברנן מימר אם בעתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר.
ואת שאינו נראה עמו מותר, אבל בזה חולקים עם רבי יוחנן. ולית היא פליגא על רבי יוחנן? דרבי יוחנן אמר עבודה זרה שנשתברה אסורה! ולא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר? כן, אז פה אומרת הגמרא לכן זה מותר.
רבי יודן אבוי דרבי מתנייה: אם היו מונחין במקומן כמי שהוא עתיד להחזירן לכליין. הרי לכאורה זה עדיין אסור. ואתא הגמרא: אלו במקומן אין - הרי קודם בתחילה הם נפלו קרוב למרקוליס ואחר כך הם הורחקו משם, אז זה כבר לא במקומן, וממילא זה מותר.
📜 הדינים העולים מדף כה עמוד ב
ד_ג אסור להשתטח פרקדן על רצפת אבנים מרוצפת בבית הכנסת או במקום קדוש, אלא בהטיה על הצד
- מקור: "על אבני בית המקדש. רב (אבא בר אייבו) מפקד לבית רב אחא, רבי אמי (בן נתן) מפקד לאינשי ביתה: כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון. (לא תשתחוו על הארץ כמו שאתם רגילים) לפי ששם רצפת אבנים היא ויש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה יד, רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ו, הלכה ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יונה ורבי אחא שהיו רובעים על סיטריהם (על צידם) ולא כשוכבים פרקדן ממש, משום שרצפת אבנים דינה כאבן משכית האסורה בהשתחוואה מלאה, והרמב"ם פסק כן להלכה בהלכות תפילה ובהלכות עבודה זרה
ואילו במקומן הרי? בתחילה נפלו קרוב למרקוליס ואחר כך הורחקו משם אמר רבי אבא° בשם רב° אבא בר אייבו: זמנין דאת אמר שיברי עבודה זרה אין להן ביטול שאחר שנשברו מעצמם לא תועיל שבירה נוספת לבטלם אפילו על ידי גוי, דאין שבירה אחר שבירה, וזמנין דאת אמר משמשי עבודה זרה אין להן ביטול. מאן דאמר משמשין שנשברו אין להם ביטול, כל שכן עבודה זרה. מאן דאמר עבודה זרה שנשברה אין לה ביטול, הא משמשין לא. שמואל° בר אבא בר אבא ורבי אבהו° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: אבני מרקוליס שנתפזרו אין להן ביטול לעולם משום שברי עבודה זרה. שמע רבי יוחנן° בר נפחא ואמר: יפה לימדנו °רבי! שהמשתחוה לעבודה זרה של אוכלים אין להן ביטול לעולם. שאינם מתבטלים מלהיות אוכל על ידי חיתוכם כיצד הוא מבטלה? לאבני מרקוליס שנפלו ממנה הרי שבירה לא מבטלת רבי חייה בר אדא° אמר: ברוק! והתני רבי חייה°: אבני מרקוליס שנתפזרו אין להן ביטול! משמע שאין שום ביטול ואיך הוא אומר כאן שמבטלה ברוק? אמר רבי פינחס°: כאן בנזרקות לה שהם תקרובת עבודה זרה ואין להם ביטול וכאן בשאין נזרקות לה. אלא נשברו ממנה כהדא: רבי שמעון ברבי° הוה ליה מרקוליס גו חקלא. בשדה שלו אתא גביה בורגנרה שומר גוי אמר ליה: בגין דשמעית דארכונא בעי מיעבור שהשר רוצה לעבור הכא למחר, אלא בחייך דאת מרים אילין כיפייא אבנים אלו מן דרימון. אזל בעו מיסבינון רצה הגוי לקחת אותם לעצמו, אמר ליה: דידי אינון. שלי הם שמע רבי חייה בר ווא° ואמר: אית לאימיה בר! אימו של רבי שמעון ברבי זכתה בבן תלמיד חכם ולא רבי חייה רבה° תניתה שלאבני מרקוליס אין ביטול אלא מן דשמעה מיניה שאפשר לבטל חזר וקבעה.
מתני':
מצא בראשו ד_דמעות כסות או כלים הרי אילו מותרין. פרכילי ענבים עטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל ד_הדבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור.
גמ': אמר רבי יונתן°: לא סוף דבר עטרות שיבולים אלא אפי' עטרות של וורד. שנעשה לנוי וכבוד העבודה זרה תנן: מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין שאין זה אלא דרך בזיון שמשתמשים בעבודה זרה כמדף אמר רבי יוסי° בר זבידא: לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות אלא אפילו עבודה זרה שאין לה קנקלין מחיצה מצא בתוכה כסות או כלים הרי אילו מותרין. שאף שאמרנו שאם אין מחיצה כל הבית מחיצתה, זה דווקא בדברים שרגילים להביא כתקרובת, אבל אלו אין דרך להביאם תקרובת
רבי אבא בשם רב: זמנין דאת אמר שיברי עבודה זרה אין לה ביטול. כן, כיוון שאחרי שעבודה זרה נשברה, אם היא נשברה מעצמה, אז לא תהיה שבירה נוספת, כי אין שבירה אחרי שבירה, אז לכן אי אפשר לבטל אותה. וזמנין דאת אמר משמשי עבודה זרה אין להן ביטול. אז מאן דאמר משמשין - שנשברו אין להם ביטול - כל שכן עבודה זרה. אבל מאן דאמר עבודה זרה שנשברה אין לה ביטול, הא משמשין לא? כלומר, אם משמש עבודה זרה נשברו יש להם ביטול.
שמואל ורבי אבהו בשם רב: אבני מרקוליס שנתפזרו אין להן ביטול לעולם משום שברי עבודה זרה. כן, כי ברגע שהאבן נפלה אז זה נחשב כבר שברי עבודה זרה, וממילא אין שבירה אחרי שבירה. שמע רבי יוחנן ואמר: יפה לימדנו רבי, שהמשתכחין לעבודה זרה של אוכלין אין להם ביטול לעולם, כיוון שאוכל גם אם תחתוך אותו יישאר אוכל. אז בעצם אין בו שבירה וממילא אין לו ביטול.
שאת אמר כיצד הוא מבטלה? כלומר, איך מבטלים אבני מרקוליס? הרי שבירה לא מבטלת. רבי חייה בר אדא אמר: ברוק - הוא יורק עליה, וזה מבזה אותה וממילא הוא מבטל אותה. שאת אמר והתני רבי חייה: אבני מרקוליס שנתפזרו אין להן ביטול, משמע אין שום ביטול. אז איך הוא אומר כאן שיכול לבטל בירוק? אמר רבי פינחס: כאן בנזרקות לה וכאן בשאין נזרקות לה. כלומר, האבנים של המרקוליס עצמו, להם יש ביטול על ידי יריקה. אבל האבנים הנזרקות לה, שזה תיקון עבודה זרה, להם אין ביטול.
כי הדא: רבי שמעון ברבי הוה ליה מרקוליס גו חקלא - היה לו מרקוליס בשדה שלו. אתא גביה בורגנרה - בא אליו שומר שהיה גוי, ואמר ליה: בגין דשמעית דארכונא בעי מיעבור הכא למחר - שמעתי שהשר רוצה לעבור כאן, אלא בחייך דאת אילין כיפייא מן דרימון - בקשת האבנים האלה שיזרוק אותן משם. אזל בעו מיסבינון - אז הגוי הזה רצה לקחת אותם לעצמו. אמר ליה: דידי אינון - תשאיר אותם פה. שמע רבי חייה בר ווא ואמר: לאימיה בר! כן, אמו של רבי שמעון ברבי זכתה בבן תלמיד חכם. ולא רבי חייה רבה תניתה - הרי הוא בעצמו אמר שאבני מרקוליס אין להן ביטול? אלא מן דשמעה מיניה וקבעה - כלומר, אחרי ששמע מרבי שמעון ברבי שאפשר לבטל, אז הוא חזר וקבע את זה בהלכה.
ונעבור לדעת את המשנה. מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אילו מותרין, כי בזה משתמשים בו בתור מדף, זה ביזיון. פרכילי ענבים עטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור, כי זה כנראה תיקרובת. אמר רבי יונתן: לא סוף דבר יבולים אלא אפילו עטרות של וורד, כל דבר שנעשה לנוי וכבוד לעבודה זרה.
תנן מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אילו מותרין, כי זה לא דרך שימוש, זה לא דרך כבוד, אלא דרך ביזיון שמשתמשים בעבודה זרה בתור מדף. אמר רבי יוסי: לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות אלא אפילו עבודה זרה שאין לה קנקלין, כלומר עבודה זרה שאין לה מחיצה, אז גם כן מצא בתוכה כסות או כלים הרי אילו מותרין. כי למרות ששמענו שאם אין מחיצה אז כל הבית נחשב מחיצה, זה דווקא בדברים שרגילים להביא בתור תיקרובת. אבל דברים שלא מביאים תיקרובת כמו כסף או בגדים, זה לא נקרא תיקרובת, ומסתמא הביאו אותו כדי להשתמש בו בתור מדף ודרך ביזיון, ומותרים.
📜 הדינים העולים מדף כו עמוד א
ד_ד אין למכור לגוי דברים המיוחדים לתקרובת עבודה זרה (פרכילי ענבים, עטרות שבלים, יינות שמנים וסלתות), אך מעות כסות וכלים - מותרים
- מקור: "מעות כסות או כלים הרי אילו מותרין. פרכילי ענבים עטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ז, הלכה טז, שו"ע יו"ד סימן קלט סעיף ז, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלישנא הירושלמי שדברים המיוחדים לתקרובת אסורים למכור והשאר מותר, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע
ד_ה דבר שדרכו לקרב על גבי המזבח (כגון עטרות שיבולים או ורד) הנמצא על עבודה זרה - אסור בהנאה, אך תכשיטים ומעות שנמצאו בראש עבודה זרה שאינה מוקפת מחיצה - מותרים משום שהם דרך ביזיון
- מקור: "דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור. גמ : אמר רבי יונתן: לא סוף דבר עטרות שיבולים אלא אפי עטרות של וורד. שנעשה לנוי וכבוד העבודה זרה תנן: מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין שאין זה אלא דרך בזי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ז, הלכה טז, שו"ע יו"ד סימן קלט סעיף ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יונתן ורבי יוסי בר זבידא בירושלמי, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע - דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור, ומעות וכלים שנמצאו בראש עבודה זרה שאין לה מחיצה מותרים כדין ביזיון
==ירושלמי עבודה זרה, פרק ד, הלכה ג==
מתני':
עבודה זרה ד_ו שיש בה גינה ומרחץ — נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים — נהנין מהן בטובה ושלא בטובה
גמ': כיני מתניתא כך כוונת המשנה בטובת הכומרין ושלא בטובת הכומרין שהרי עבודה זרה אינה כלום ד_ז חלילין של עבודה זרהאסור לשוכרן. אם היו מעלין שכר למדינה, אף על פי שעושין בהן צורך לעבודה זרה מותר לשוכרן. חנות של עבודה זרה אסור לשוכרה. אם היתה מעלה שכר למדינה, אף על פי שעושין בה צורך לעבודה זרה מותר לשוכרה. הגובה לשם עבודה זרה אסור ליתן לו. אם היה מעלה שכר למדינה, אף על פי שהוא גובה לשם עבודה זרה מותר ליתן לו. ומתניתא אמרה כן, דתנן: היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה.
מתני':
עבודה זרה של נכרי ד_חאסורה מיד ושל ישראל משתיעבד. ד_טנכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל, ד_יוישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי. וכל שכן שאינו מבטל עבודה זרה של ישראל ד_יאהמבטל עבודה זרה ביטל משמשיה, ביטל משמשיה משמשיה מבוטלין והיא אסורה.
גמ': תנן: עבודה זרה של נכרי אסורה מיד רבי שמעון בן לקיש° אמר: באומן שעושה למכור לשוק היא מתניתא, שכיון שגמרה דבר ברי שהשתחוה לה. רבי יוסי° בר זבידא בעי: אם דבר ברי שהשתחוה לה, בדא תנינן עבודה זרה של נכרי אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד? דמשמע שבאותו מקרה שעבודה זרה של גוי אסורה של ישראל מותרת, ואם האמן השתחוה לה אף של ישראל תאסר מיד. אמר רבי הילא° אילעא בשם רבי שמעון בן לקיש°: החוצב צלם לעבודה זרה מסלע המחובר לקרקע אף על גב דאת אמר אין קרקע נאסר, מתרין בו על כל סיתות וסיתות ולכשיתלש לוקה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: את שמע מינא העושה צלם לעבודה זרה על גבי בהמה כגון שמגלף בקרן אף על גב דאת אמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר, מתרין בו על כל קורנס וקורנס לכשיגמר ויחתוך לוקה. תני עבודה זרה של נכרי אסורה מיד, לפיכך יש לה ביטול; ושל ישראל משתיעבד, לפיכך אין לה ביטול. אמר רבי זעירא°: לית כאן לפיכך, אלא אין לה ביטול ויש לה ביטול. עבודה זרה של נכרי אסורה מיד דכתיב (דברים ראה יב ב) אבד תאבדון מיד; ושל ישראל עד שתיעבד דכתיב (דברים כי תבא כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר לכשישים. ואית דמחלפין ליה: עבודה זרה של ישראל אסור מיד דכתיב ארור האיש אשר יעשה משיעשה; ושל נכרי עד שתיעבד דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים. עד שיעבדו רבי יצחק בר נחמן° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: שמע לה מן הדא דכתיב (דברים י"ב, ב') אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם וכתיב ואשריהם תשרפון באש אם ירשתו כשהוא אלוה שכבר נעבד באש תשרפו, ואם לאו (דברים ראה יב ב) אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם.
ונעבור לדעת את גמרא המשנה. מתניתין: עבודה זרה שיש בה גינה ומרחץ נהנין מהן שלא בטובה, אבל אין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים, כלומר אם עוד מישהו נהנה מזה, מותר בין בטובה בין שלא בטובה.
מתניתין אמרה כן. כיני מתניתא בטובת הכומרין ושלא בטובת הכומרין. כן, כי הרי עבודה זרה עצמה, אין בה כלום, אז לא שייך להגיד שההנאה היא בטובתה של עבודה זרה, אלא כן הטובה של הכומרים. חלילין של עבודה זרה אסור - לשוכרן, ואם היו מעלין שכר למדינה, כלומר אם הכומרים משלמים חלק מהתשלום למדינה כמו מיסים, אף על פי שעושין בהן צורך לעבודה זרה מותר לשוכרן. חנות של עבודה זרה אסור לשוכרה, ואם היתה מעלה שכר למדינה, אף על פי שעושין בה צורך לעבודה זרה מותר לשוכרה. הגובה לשם עבודה זרה אסור ליתן לו, אבל אם היה מעלה שכר למדינה, אף על פי שהוא גובה לשם עבודה זרה מותר ליתן לו.
ומתניתא אמרה כן, שמתאים שגם אם מישהו אחר נהנה מזה מותר. דתנן: היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה.
ונעבור לדעת את המשנה. עבודה זרה של נכרי אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד. נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל, וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי, וכל שכן שלא מבטל עבודה זרה של ישראל. המבטל עבודה זרה ביטל משמשיה, ביטל משמשיה משמשיה מבוטלין והיא אסורה.
מתניתין: עבודה זרה של נכרי אסורה מיד. רבי שמעון בן לקיש אמר: באומן שעושה למכור - עושה עבודה זרה כדי למכור אותה, וכיוון שגמרה דבר ברי שהשתחוה לה, לכן אסור מיד. רבי יוסי בעי: אם דבר ברי שהשתחוה לה, בדא תנינן עבודה זרה של נכרי אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד? הרי כשאתה אומר את זה משמע ששניהם באותו מקרה - שעבודה זרה של גוי אסורה, של ישראל מותרת, ואם מדובר שהאומן השתחווה לה, אז גם של ישראל אסור מיד.
רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש: החוצב צלם לעבודה זרה אף על גב דאת אמר אין קרקע נאסר, כלומר, למרות שהסלע מחובר לאדמה והוא חוצב את זה, אבל מתרין בו על כל סיתות וסיתות, לכשיתלש לוקה - כשיטוש את האבן הזאת בסוף מכה אחרונה, אז הוא ילקה. אמר רבי יוסי: את שמע מינא העושה צלם לעבודה זרה על גבי בהמה - הנה הוא מגלף את הקרן, עושה ממנה פסל, אף על גב דאת אמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר, מתרין בו על כל קורנס וקורנס לכשיגמר לוקה - כשיגמר ויחתוך אז הוא לוקה.
תני: עבודה זרה של נכרי אסורה מיד, לפיכך יש לה ביטול; ושל ישראל משתיעבד, לפיכך אין לה ביטול. אמר רבי זעירא: לית כאן לפיכך, כי מה זה קשור? אלא אין לה ביטול ויש לה ביטול, כלומר עבודה זרה של גוי יש לה ביטול, של ישראל אין לה ביטול.
עבודה זרה של נכרי אסורה מיד דכתיב אבד תאבדון מיד; ושל ישראל עד שתיעבד דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. רק כשישים בסתר, רק אז זה נאסר.
ואית דמחלפין ליה - יש שאמור גם הפוך: עבודה זרה של ישראל אסור מיד דכתיב ארור האיש - מי שיעשה, כשהוא עושה כבר נאסר. ושל נכרי עד שתיעבד דכתיב אבד תאבדון, כלומר מקומות שעבדו שם גויים עד שיעבדו.
רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל: שמע לה מן הדא, דכתיב אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם, וכתיב אם ירשתו כשהוא אלוה באש תשרפו, ואם לאו אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם, כלומר שכבר נאבד.
📜 הדינים העולים מדף כו עמוד ב
ד_ו מותר להשתמש בגינה ומרחץ של עבודה זרה שאינה כולה שלה שלא בטובת הכומרים, ואף בטובתם אם יש בה שותפות אחרים
- מקור: "שיש בה גינה ומרחץ — נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים — נהנין מהן בטובה ושלא בטובה גמ : כיני מתניתא (כך כוונת המשנה) בטובת הכומרין ושלא בטובת הכומרין שהרי עבודה זרה אינה כלום"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ז, הלכה יז, שו"ע יו"ד סימן קמג סעיף ג, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כסוגיית הירושלמי המבארת שהמשנה עוסקת בטובת הכומרים ושלא בטובתם, שכן עבודה זרה עצמה אינה כלום ואין באיסור אלא מפני קירוב הדעת עם עובדי הכומרים
ד_ז אין לשכור חלילים, חנות או לשלם לגובה השייכים לעבודה זרה, אך אם הכנסתם מיועדת לצורכי המדינה - מותר אף אם משמשים לצורכי עבודה זרה
- מקור: "חלילין של עבודה זרהאסור לשוכרן. אם היו מעלין שכר למדינה, אף על פי שעושין בהן צורך לעבודה זרה מותר לשוכרן. חנות של עבודה זרה אסור לשוכרה. אם היתה מעלה שכר למדינה, אף על פי שעושין בה צורך לעבודה זרה מות"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהתירו כששכר החליל, החנות או הגביה מיועד למדינה עצמה ולא רק לעבודה זרה, כלשון "ומתניתא אמרה כן" המאששת את ההיתר, וכן פסק הרמב"ם
ד_ח יין נסך של גוי אוסר את החבית מיד, ושל ישראל שנתערב בו יין גוי אינו אוסר עד שיתייעבד (יפסל)
- מקור: "אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יד, שו"ע יו"ד סימן קלט סעיף א, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שדין יין נכרי חל משעת יציקתו לכלי, ודין יין ישראל שנתערב תלוי בהשתעבדותו, וכך הביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה.
ד_ט עובד כוכבים יכול לבטל עבודה זרה, גם כזו שהשתעבדה בה לישראל
- מקור: "נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל,"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קמו סעיף ה, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שנכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
ד_י ישראל שביטל עבודה זרה של נכרי אינו מועיל
- מקור: "וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי. (וכל שכן שאינו מבטל עבודה זרה של ישראל)"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קמו סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי - ישראל אינו יכול לבטל עבודה זרה של נכרי, וכל שכן שאינו מבטל של ישראל, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע
ד_יא המבטל עבודה זרה מבטל עמה את משמשיה, וממילא נאסרים גם המשמשים
- מקור: "המבטל עבודה זרה ביטל משמשיה, ביטל משמשיה משמשיה מבוטלין והיא אסורה. גמ : תנן: עבודה זרה של נכרי אסורה מיד רבי שמעון בן לקיש אמר: באומן שעושה למכור לשוק היא מתניתא, שכיון שגמרה דבר ברי שהשתחוה לה. רבי "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קמו סעיף ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ח ה"ט) והשו"ע (יו"ד סי' קמו ס"ג)
מנין שגוי מבטל עבודה זרה של גוי רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן: שמע לה מן הדא דכתיב (דברים עקב ז כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך - את אין את חומד ולוקח, אבל אחרים חומדים ואת לוקח. רבי יוחנן° בר נפחא אמר לבר דרוסיי משרת גוי: חות ותבר כל אילין צלמייא דגו דימוסין ונחת ותבר כולהון פרא חד. רד ושבור את כל הצלמים שבמרחץ הלך ושבר את כולם חוץ מאחד ולמה לא שבר את אותו אחד? אמר רבי יוסי בי רבי בון°: מפני שנחשד ישראל אחד להיות מקטיר עליו. אמר רבי חייה בר אשי° בשם רב° אבא בר אייבו: °רבי הוה יתיב מתני לרבי שמעון ברבי° בריה: הנכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו. אמר לו: עד דהוה חיילך עלך כשהייתה צעיר כן את תניי? תני כך למדתנו: הנכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל. אמר לו: לאו בני! עבודה זרה שעבדה ישראל ד_יבאין לה ביטול לעולם. ותני כן °רבי שמעון בן מנסיא אומר: עבודה זרה שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם. רב° אבא בר אייבו מתני בשם חסר שם טעמא דאהן תנייא דכתיב (דברים כי תבא כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר משמע שנאסר לעולם. בר קפרא° אשכח חד עיזקא צר טבעת שמצויר עליה עבודה זרה חמי חד טלי ארמאי. ראה ילד גוי ביקש ממנו שיבטל את העבודה זרה והוא לא הסכים הוה פרי בתריה הוה מחי ליה הוה מיקל ליה, הוה אמר לו: רוק עלה! והוא לא מקבל עלוי. אשתין עלה! והוא לא מקבל עלוי. רץ אחריו והיה מכה את הנער ומבזה אותו שירוק עליו או שישתין עליו לבטלה, ולא הסכים הדא אמרה: נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו ד_יגעל כרחו והוא ד_ידשיודע טיב עבודה זרה שלו. הדא אמרה: עבודה זרה של גוי שאבדה וזכה בה ישראל אין לה ביטול לעולם, ותיעשה כעבודה זרה ד_טושהניחוה עובדיה ותהא בטילה. אמר רבי זעירא°: כל שאילו מאיליה היא בטילה ישראל מבטלה, וכל שאילו מאיליה אינה בטילה אין ישראל מבטלה. וכאן ברור שהבעלים לא זרק אותה מעצמו שהרי דמיה יקרים רב° אבא בר אייבו אמר: בימוס שנשבר לא בטיל. מחלפת שיטתיה דרב° אבא בר אייבו? האם רב חזר בו תמן הוא אמר: מזו שאמרה המשנה שאבן שחצבה מתחילה לבימוס הרי זו אסורה נלמד שהמתיך כוס לעבודה זרה נאסר מיד. משמע שבימוס דינו כמשמשי עבודה זרה כמו כוס, והרי משמשי עבודה זרה שנשברו בטלו והכא את אמר הכין? שבימוס שנשבר לא בטל כאן בשקיטר לבימוס עצמו וכאן בשלא קיטר ואפילו תימר כאן וכאן בשקיטר רב° אבא בר אייבו כדעתיה דרב° אבא בר אייבו אמר מזו שאמרה המשנה שאבן שחצבה מתחילה לבימוס הרי זו אסורה נלמד שהמתיך כוס לעבודה זרה נאסר מיד משמע שבימוס דינו כמשמשי עבודה זרה כמו כוס, וכיוון שהוא רק משמש עבודה זרה, אף שהקטירו לכבודו אינו חשוב כל כך בעניהם, ואף כשנשבר ממשיכים לעבוד את השברים ולכן הוא לא בטל רב° אבא בר אייבו אמר בימוס לא בטל הא משמשין בטלו מחלפת שיטתיה דרב° אבא בר אייבו? האם רב חזר בו
אנחנו קוראים לדוגמה ממסכת עבודה זרה, דף כז. שואלת הגמרא מנין שגוי מבטל עבודה זרה של גוי? רבי יוחנן בשם רבי ינאי אמר, למידה זו דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. אתה אין אתה חומד ולוקח, אבל אחרים חומדים ואתה לוקח.
רבי יוחנן אמר לבר דרוסיי שהיה משרתו הגוי: חות כל אילין צלמייא דימוסין - הרי תשבור את כל הפסלים שנמצאים במחוזות. ונחת ותבר כולהון פרא חד - חוץ מאחד. שאל למה לא שבר את אותו אחד? אמר רבי יוסי בי רבי בון: מפני שנחשד ישראל אחד להיות מקטיר עליו. ואז עבודה זרה של ישראל אין לה ביטול.
אמר רבי חייה בר אשי בשם רב: °רבי הוה יתיב מתני לרבי שמעון ברבי בריה: הנכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו. אמר לו: עד דהוה עלך כן את תניי? כלומר כשהיית צעיר כך למדנו: הנכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל - לא של חברו. אמר לו: לאו בני! עבודה זרה שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם. ותני כן רבי שמעון בן מנסיא אומר: עבודה זרה שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם.
רב מתני בשם טעמא דאהן תנייא, דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה לעולם - שם בסתר משמע שהיא נעשית לעולם.
בר קפרא אשכח חד עיזקא צר - כלומר מצא טבעת שמשויכת לעבודה זרה, חד טלי ארמאי - נער גוי. הוה בתריה הוה מחי ליה הוה מיקל ליה - היה רודף אחריו, מכה אותו, מקלל אותו. הוה אמר לו: רוק עלה! והוא לא מקבל עלוי. אשתין עלה! והוא לא מקבל עלוי. הגוי לא הסכים לבטל את זה.
הדא אמרה: נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו על כרחו, כלומר אם היה מצליח להכריח אותו אז היה בטל, אבל והוא שיודע טיב עבודה זרה שלו - אחרת יכול לקחת תינוק שלא יודע מה זה עבודה זרה ומבטל את זה. רואים שלקח דווקא אחד שיודע מה זה, סימן שצריך מישהו שיודע בטיב עבודה זרה.
הדא אמרה: עבודה זרה ישראל אין לה ביטול לעולם - לכן בעצם הוא לא רצה להרים את זה עד שהגוי יבטל את זה קודם. ותיעשה כעבודה זרה שהניחוה עובדיה ותהא בטילה - הרי עבודה זרה סתם שהגויים הפסיקו לעבוד אותה היא בטלה, אז למה זה לא בטל?
אמר רבי זעירא: כל שאילו מאיליה היא בטילה ישראל מבטלה, וכל שאילו מאיליה אינה בטילה אין ישראל מבטלה. כלומר, אם ברור שהיא בטלה מעצמה כי הגויים הפסיקו לעבוד אותה, אז ישראל יכול לבטל אותה. אבל דבר שלא ברור שכך, אז ישראל לא יכול לבטלו. כאן הרי לא ברור שהבן זרק אותה מעצמו כי זה מעיקרין - טבעת זהב, לכן היה צריך שהגוי יבטל אותה.
רב אמר: בימוס לא בטיל. מחלפת שיטתיה דרב? תמן הוא אמר: מזו המתיך כוס לעבודה זרה נאסר מיד - משמע מכאן שבימוס דינו כמו כוס שמשמש עבודה זרה, ודברים של עבודה זרה שנשברו בטלו. והכא את אמר הכין שבימוס שנשבר לא בטל?
ענתה הגמרא: כאן בשקיטר לבימוס עצמו וכאן בשלא קיטר, ואפילו תימר כאן וכאן בשקיטר - רב כדעתיה דרב אמר מזו המתיך כוס לעבודה זרה נאסר מיד. משמע שהבימוס דינו כמשמש עבודה זרה כמו כוס, וכיוון שזה רק משמש עבודה זרה, אז למרות שהקטירו לכבודו הוא לא חשוב כל כך בעיניהם, ואף אם הוא נשבר ממשיכים לעבוד את השברים. יש הבדל בין אם העבודה זרה עצמה נשברה - ואז זה נראה בעיניהם בזיון ולא יעבדו אותה - לבין הבימוס המשרת, שלמרות שהם עובדים אותו, אם הוא נשבר זה דבר פשוט פחות בעיניהם, ולכן לא מפריע להם שהוא קצת שבור ולכן לא בטל.
📜 הדינים העולים מדף כז עמוד א
ד_יב עבודה זרה שעבדה ישראל אינה יוצאת מאיסורה לעולם, אף בביטול
- מקור: "אין לה ביטול לעולם. ותני כן רבי שמעון בן מנסיא אומר: עבודה זרה שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם. רב (אבא בר אייבו) מתני בשם (חסר שם) טעמא דאהן תנייא דכתיב (דברים כי תבא כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומס"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קמו סעיף א
- מצב: נפסק
- מחלוקת: פלוני (רבי שמעון בן מנסיא) ~ סתם תנא: אין ביטול לגוי שעבד ישראל, לגבי שאר עבודה זרה יש ביטול
- הכרעה: נפסק כרבי שמעון בן מנסיא, שאין לה ביטול לעולם, כפי שהובא בירושלמי מטעם "ושם בסתר" המורה על איסור עולמי, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע.
ד_יג העובד עבודה זרה בעל כרחו שלא ברצונו כלל, פטור מחיוב
- מקור: "על כרחו והוא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קמו סעיף ה, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שאין עובד עבודה זרה אלא לרצונו, ולכן הנכפה בעל כרחו ולא עבד מרצונו פטור, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה
ד_יד עבודה זרה של גוי שאבדה וזכה בה ישראל, אין לה ביטול לעולם
- מקור: "שיודע טיב עבודה זרה שלו. הדא אמרה: עבודה זרה של גוי שאבדה וזכה בה ישראל אין לה ביטול לעולם, ותיעשה כעבודה זרה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קמו סעיף ה, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, שכיוון שאין הישראל יודע טיב עבודה זרה שלו אינו יכול לבטלה, כן נפסק ברמב"ם ובשו"ע
ד_טו עבודה זרה שנפגמה מעצמה, כשהיא יקרה, אינה בטלה עד שיזרקנה עובדה בכוונה
- מקור: "שהניחוה עובדיה ותהא בטילה. אמר רבי זעירא: כל שאילו מאיליה היא בטילה ישראל מבטלה, וכל שאילו מאיליה אינה בטילה אין ישראל מבטלה. וכאן ברור שהבעלים לא זרק אותה מעצמו שהרי דמיה יקרים רב (אבא בר אייבו) אמר:"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן קמו סעיף י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי זעירא: כל שאילו נפגמה מאיליה אינה בטילה, ישראל אף הוא אינו יכול לבטלה, שכן ביטול תלוי בהפקרה מדעת ולא בפגם מקרי, ובנדון שלפנינו הבעלים לא זרקוה מעצמם
תמן אמר רב ששת° בשם רב° אבא בר אייבו: הא דתנן בימוסיות של מלכים הרי אילו מותרין בשהילכו להם המהלכים בדרך אחרת משמע שהבימוס בטל והכא הוא אמר הכן שהבימוס אינו בטל? כאן בשקיטר וכאן בשלא קיטר, ואפילו תימר כאן וכאן בשקיטר רב° אבא בר אייבו כדעתיה דרב° אבא בר אייבו אמר מזו שאמרה המשנה שאבן שחצבה מתחילה לבימוס הרי זו אסורה נלמד שהמתיך כוס של עבודה זרה נאסר מיד משמע שבימוס דינו כמשמשי עבודה זרה כמו כוס וכיוון שהוא רק משמש עבודה זרה אף שהקטירו לכבודו אינו חשוב כל כך בעניהם וכשהלכו בדרך אחרת שוב אינם עובדים אותו והוא בטל. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מצבה כל שהוא אבן יחידית, מזבח כל שאבניו מרובות. חזקיה° אמר: מצבה כיון שפגמה ביטלה, מזבח צריך לפגם כל אבן ואבן. מתניתא דחזקיה° פליגא עלוי דתני: נתצת את המזבח הנח לו, שברת את המצבה הנח לה. משמע שאין צורך לשבור את כל אבני המזבח כדי לבטלו רבי זעירא° רבי יצחק בר נחמן° רבי חייה° רבי אבא° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם רב הושעיה° גבי עבודה זרה של ישראל כתיב (ישעיהו כ"ז, ט') בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות - רדוף אחריהם עד שתקעקע ביצתם מן העולם. לפי שאין לעבודה זרה של ישראל ביטול ברם הכא גבי עבודה זרה של גויים נתצת את המזבח הנח לו שברת את המצבה הנח לה. כתיב (ויקרא בהר כו א) לא תעשו לכם אלילים ופסל ומסכה לא תקימו לכם - לא היא עשייה היא קימה. אמר רבי הילא° אילעא: עשייה בתחילה, קימה כל שאילו תפול לא יקימינה. כתיב (דברים ראה יב ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון. ומניין ליתן את האמור בזה לזה ואת האמור בזה לזה? שנתיצה שייכת גם במצבה ושבירה שייכת גם במזבח אמר רבי בון בר חייה°: לצדדין איתאמרת - או שיבור או גידוע או נתיצה לכל אחת ואחת.
מתני':
ד_טזכיצד מבטלה? קטע ראש אוזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אף על פי שלא חסירה ביטלה. רקק בפניה השתין בפניה גררה זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטילה. מכרה או מישכנה °רבי אומר ביטל וחכמים אומרים ד_יזלא ביטל.
גמ': אמר רבי זעירה°: הדא דתימר בשמכרה מתוך שלום, אבל מכרה מתוך הקפדה דברי הכל אינה בטילה. דכתיב (ישעיהו ח', כ"א) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה שכך דרכם ואחר כך הם חוזרים ועובדים אותם אמר זעורה בר חיננה° בשם רבי חנניה°: כשמכרה לצורף נחלקו
רב אמר: בימוס לא בטל, הא משמשין בטלו. שיטתיה דרב? תמן אמר רב ששת בשם רב: בשהילכו להם המהלכים בדרך אחרת - כלומר אם הבימוס שעליה הוצב הפסל של המלך, אבל המלך לא הגיע לשם והלך בדרך אחרת, אז הבימוס בטל. והכא הוא אמר הכן שהבימוס אינו בטל?
ענתה הגמרא: כאן בשקיטר וכאן בשלא קיטר, ואפילו תימר כאן וכאן בשקיטר - רב כדעתיה דרב אמר מזו המתיך כוס של עבודה זרה נאסר מיד. משמע שבימוס דינו כמשמש עבודה זרה כמו כוס. כיוון שזה רק משמש עבודה זרה, למרות שהקטירו לכבודו הוא לא חשוב בעיניהם כל כך, ואם הלכו בדרך אחרת ואינם עובדים אותו יותר, הוא בטל.
אמר רבי יוחנן: מצבה כל שהוא יחידית, מזבח כל שאבניו מרובות. חזקיה אמר: מצבה כיון שפגמה ביטלה - פגם באבן אחת, כי זה אבן יחידית, פגם אותה קצת ובטל. מזבח צריך לפגם כל אבן ואבן.
ענתה הגמרא: מתניתא דחזקיה פליגא עלוי: נתצת את המזבח הנח לו, שברת את המצבה הנח לה. משמע לא צריך לשבור את כל האבנים, בין במזבח בין במצבה מספיק לבטל אבן אחת.
רבי זעירא רבי יצחק בר נחמן רבי חייה רבי אבא ורבי אלעזר בשם רב הושעיה: גבי עבודה זרה של ישראל כתיב, כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות - רדוף אחריהם עד שתקעקע ביצתם מן העולם, כי בעבודה זרה של ישראל אין ביטול. ברם הכא, גבי עבודה זרה של גויים, שברת המצבה הנח לה - מספיק אבן אחת כאן וכאן.
כתיב לא תעשו לכם אלילים ופסל ומסכה לא תקימו לכם - לא היא היא קימה - מה ההבדל בין עשייה לקימה? אמר רבי הילא: עשייה בתחילה - כלומר לייצר את הפסל, קימה כל שאילו תפול לא יקימינה - כלומר עבודה זרה שכבר קיימת, אם היא נפלה ולא הקימו אותה.
כתיב ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם. ומניין ליתן את האמור בזה לזה ואת האמור בזה לזה? - מניין שנתיצה שייכת גם במצבה ושבירה שייכת גם במזבח? אמר רבי בון בר חייה: לצדדין איתאמרת - או שיבור או גידוע או נתיצה לכל אחת ואחת. כלומר כל מה שנאמר כאן שייך בכולם.
ולעצם המשנה: כיצד מבטלה? קטע ראש אוזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אף על פי שלא חסירה ביטלה. נניח זה היה מזהב ופחס לה את האף - ביטל אותה. אבל רקק בפניה השתין בפניה גררה זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטילה.
מכרה או מישכנה, רבי אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל. אמר רבי זעירה: הדא דתימר בשמכרה מתוך שלום, אבל מכרה מתוך הקפדה דברי הכל בטילה - כמו שהוא כועס ואז מכר אותה. כתיב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלוהיו ופנה למעלה - זה הדרך שלהם, ככה הם כועסים, מקללים את האלוהים שלהם ואחר כך חוזרים ועובדים אותם.
זעורה בר חיננה בשם רבי חנניה: כשמכרה נחלקו...
📜 הדינים העולים מדף כז עמוד ב
ד_טז הנכרי המבטל עבודה זרה על ידי מכירה או משכון האם נחשב לביטול
- מקור: "כיצד מבטלה? קטע ראש אוזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אף על פי שלא חסירה ביטלה. רקק בפניה השתין בפניה גררה זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטילה. מכרה או מישכנה רבי אומר ביטל וחכמים אומרים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה י, שו"ע יו"ד סימן קמו סעיף ז
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי ~ חכמים: רבי אומר מכרה או מישכנה ביטל, וחכמים אומרים לא ביטל
- הכרעה: נפסק כחכמים שמכירה ומשכון אינם ביטול, כפי שהכריעו הרמב"ם והשו"ע
ד_יז עבודת כוכבים שמכרה בעליה - האם מתבטלת על ידי המכירה
- מקור: "לא ביטל. גמ : אמר רבי זעירה: הדא דתימר בשמכרה מתוך שלום, אבל מכרה מתוך הקפדה דברי הכל אינה בטילה. דכתיב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה שכך דרכם ואחר כך הם חוזרים ועובדים אותם אמר זע"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה י, שו"ע יו"ד סימן קמו סעיף ח
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבי אליעזר: תנא קמא סובר שמכירת עבודה כוכבים מבטלת אותה, ורבי אליעזר סובר שלא ביטל; ובירושלמי: רבי זעירה מחלק בין מכרה מתוך שלום (בטלה) למכרה מתוך הקפדה (אינה בטלה), וזעורה בר חיננה בשם רבי חנניה מחלק בין מכרה לצורף (מחלוקת) למכרה לעובדיה (דברי הכל אינה בטלה)
- הכרעה: נפסק כרבי אליעזר שלא ביטל, וכפי חילוקי הירושלמי: אם מכרה מתוך שלום ולא לעובדיה - בטלה, ואם מכרה מתוך הקפדה או לעובדיה - אינה בטלה; כן פסק הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פ"ח ה"י) והשו"ע (יו"ד קמו, ח) על פי הבחנות הירושלמי הנ"ל.
אבל אם מכרה לעובדיה דברי הכל אינה בטילה. רב ירמיה° אמר בשם רב° אבא בר אייבו: בשמכרה לעובדיה נחלקו, אבל אם מכרה לצורף דברי הכל בטילה היא. רבי יעקב בר אחא° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: דברי הכל. רבי הילא° אילעא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש°: במחלוקת. ולא פירש על מה הם חלקו והגמרא מסבירא ואתייא דרבי חנינה° כרבי יוחנן° בר נפחא שבמכרה לעובדיה לדברי הכל אינה בטלה ומכרה לצורף במחלוקת ודרב ירמיה° כריש לקיש° שמחלוקת במכרה לעובדיה אבל מכרה לצורף לדעת כולם בטלה. מאי כדון מה ההלכה? בשמכרה לצורף נחלקו, אבל אם מכרה לעובדיה דברי הכל אינה בטילה.
מתני':
עבודה זרה ד_יחשהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת, בשעת מלחמה אסורה. בימוסיות של מלכים הרי אילו מותרין מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין.
גמ': תני פעמים במלחמת יהושע אסורה פעמים במלחמת יהושע מותרת פעמים מלחמת דוד מותרת פעמים במלחמת דוד אסורה. פעמים שעבודה זרה שנעזבה במלחמת יהושע אסורה דכתיב (דברים שופטים כ יז) כי החרם תחרימם וגויים שנהרגו ולא הספיקו לבטל את העבודה זרה שלהם אם יהודים לקחו אותה אינה בטלה. במלחמת יהושע מותרת שהיא לשעה ואלו שלא נהרגו ויכלו לחזור ולקחת את העבודה זרה ולא חזרו, בזה הם גילו דעתם שהיא בטלה. מלחמת דוד מותרת - מה שהיה איתי הגיתי מבטל. במלחמת דוד אסורה במה שלא ביטל איתי והם לא בטלו כיוון שהיא לעולם. שלא איפשרו לגויים לחזור למקומם
מתני':
שאלו את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה? אמרו להן: אילו לדבר שאין צורך העולם בו היו עובדין היה מבטלו. הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות להרים ולגבעות - יאבד עולמו מפני השוטין? אמרו להן: אם כן יאבד דבר שאין צורך העולם בו ויקיים דבר שצריך העולם בו. אמרו להן: אף אנו מחזקים ידי עובדיהן של אילו, ויאמרו: תדעו שהן אלוהות, שהרי אילו בטלו ואילו לא בטלו..
גמ': מצד הדין היה צריך להיות שאם גזל זרעים וזרע אין סופו לצמח, הבא על אשת איש אין סופו להוליד ממזר, אלא הניחו לעולם שינהיג כמנהגו ושוטים שקילקלו עתידין ליתן דין וחשבון. אמר רבי זעירא°: אילו הוה כתיב כמוהם יהיו עובדיהם - קשיא וכי עובדי החמה יזהירו כחמה ועובדי הלבנה כלבנה? אלא כתיב (תהלים קט"ו, ח') כמוהם יהיו עושיהם. אין הכוונה שיהיו כמו השמש עצמה, אלא כמו הפסלים של השמש והירח שהם עשו, שעינים להם ולא יראו וכ"ו. אמר רבי מנא° בן יונה אף אילו כתיב כמוהם יהיו עובדיהם לא קשיא דכתיב (ישעיהו כ"ד, כ"ג) וחפרה הלבנה ובושה החמה. ואף הם יהיו כמותה אמר רב נחמן° בשם רבי מנא° בן יונה: עתידה עבודת אלילים להיות באה ורוקקת בפני עובדיה ומביישתן ובטילה מן העולם. ומה טעם? דכתיב
מהמכות ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף כח. נתחיל מהמשנה, פרק ד' הלכה ו'. אומרת המשנה: עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת, בשעת מלחמה אסורה. כן, כי אם בשעת שלום עזבו אותה, אז סימן שהם ביטלו אותה. אבל אם בשעת מלחמה אז הם לא ביטלו אותה. בבימוסיות של מלכים הרי אילו מותרין מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין, ואחרי שהם עוברים אז כבר לא עובדין אותן יותר.
אומרת התני, פעמים במלחמת יהושע אסורה, פעמים במלחמת יהושע מותרת, פעמים במלחמת דוד מותרת, פעמים במלחמת דוד אסורה. פעמים שעבודה זרה שנשואת במלחמת יהושע אסורה, דכתיב כי החרם תחרימם. וגויים שנהרגו ולא הספיקו לבטל את העבודה זרה שלהם, אז אם יהודים לקחו אותה היא לא בטלה. במלחמת יהושע מותרת שהיא לשעה, ואלו שלא נהרגו ויכלו לחזור ולקחת את העבודה זרה ולא חזרו, אז בזה הם גילו שדעתם שהיא בטלה. מלחמת דוד מותרת - מה שהיה איתי הגיתי מבטל. במלחמת דוד אסורה שהיא לעולם, זה מה שהוא לא ביטל והם לא ביטלו לעולם, כיוון שהיא לעולם לא איפשרו לגויים לחזור למקומם, ולכן מה שהוא לא ביטל וישראלים לקחו אותם, כן, אז זה לא בטל.
פרק ד' הלכה ז' לומדת המשנה. שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה? אמרו להן: אילו לדבר שאין צורך העולם בו היו עובדין היה מבטלו. הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות להרים ולגבעות - יאבד עולמו מפני השוטין? אמרו להן: אם כן יאבד דבר שאין צורך העולם בו ויקיים דבר שצריך העולם בו. כן, את השמש והירח הקדוש ברוך הוא לא יבטל, אבל שאר עבודה זרה שהיה עובדים אותה שהיא מבטל אותה.
אמרו להן: אף אנו מחזקים ידי עובדיהן של אילו, ויאמרו: תדעו שהן אלוהות, שהרי אילו בטלו ואילו לא בטלו. כלומר בזה שאלו לא התבטלו, אז הגויים יותר יאמינו בהם שזה עבודה זרה.
אומרת הגמרא מצד הדין היה צריך להיות שאם גזל זרע וזרע אין סופו לצמח, ומצד הדין היה צריך להיות שהבא על אשת איש אין סופו להוליד ממזר, זה שלא יהיה כלום, אלא הניחו לעולם שינהיג כמנהגו, שוטים שקילקלו עתידין ליתן דין וחשבון.
אמר רבי זעירא: אילו הוה כתיב כמוהם יהיו עובדיהם אז כשר - וכי עובדי החמה יהיו כחמה ועובדי הלבנה יהיו כלבנה? אלא כמוהם יהיו עושיהם. כלומר, אין הכוונה שיהיו כמו השמש עצמה, אלא כמו הפסלים של השמש והירח שהם עשו, שעיניים להם ולא יראו ואוזניים להם ולא ישמעו וכולי.
אמר רבי מנא: אילו כתיב כמוהם יהיו עובדיהם לא קשיא, דכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה. כלומר, גם הם התביישו וגם הם יכפרו.
רב נחמן בשם רבי מנא: עתידה עבודת אלילים להיות באה ורוקקת בפני עובדיה ומביישתן ובטילה מן העולם. מה הטעם? כלומר איזה פסוק רומז לזה? יבושו כל עובדי פסל.
📜 הדינים העולים מדף כח עמוד א
ד_יח עבודה זרה שהניחוה עובדיה ובאיזה תנאי היא מותרת או אסורה
- מקור: "שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת, בשעת מלחמה אסורה. בימוסיות של מלכים הרי אילו מותרין מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין. גמ : תני (פעמים) במלחמת יהושע אסורה (פעמים) במלחמת יהושע מותרת (פעמים) מלחמת"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן קמו סעיף י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שעבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום (מתוך יראה ופחד ולא ביטלוה) מותרת, ובשעת מלחמה (שברחו מפניה) אסורה, ובימוסיות של מלכים מותרות שהרי מעמידים אותן לכבוד בעברם ולא לעבודה; כן פסקו הרמב"ם והשו"ע יו"ד קמו,י.
(תהלים צ"ז, ז') יבושו כל עובדי פסל. ואמר רב נחמן° בשם רבי מנא° בן יונה: עתידה עבודה זרה להיות באה וכורעת לפני הקדוש ברוך הוא ובטילה מן העולם. ומה טעם? דכתיב (תהלים צ"ז, ז') ישתחוו לו כל אלהים.
מתני':
לוקחין גת בעוטה מן הנכרי, אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח, אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר.
גמ': תני °רבי חנן: והוא שלא העלים ישראל את עיניו ממנו, אבל אם העלים עיניו ממנו - לא. בדא עד כדון כשהיה נוטל יין וענבים כאחת ונותן על התפוח, היה נותן אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן מהו? אפילו כן מותר. גוממיות שתחת האשכולות מותרות כיוון שנשארים שם כמה ענבים שבצידיהן אסורות. שבהם יש רק יין רבי יוסי בי רבי בון° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הן עצמן נעשות יין נסך. שפעמים ברגע שהוא מרים את הענבים לא ישארו שם ענבים והוא יכול לנסך ואף אם יפלו אחר כך כמה ענבים היין כבר נאסר גת שנסדקה ופקקה נכרי מבפנים אסורה, ומבחוץ מותרת. שאי איפשר שלא היה שם שיפה אחת טלולה גומה שהיה יין כנוס בה ונוגע בה ומנסך כל הבור. אמר רב הונא° בשם רב° אבא בר אייבו:
רב נחמן בשם רבי מנא: עתידה עבודה זרה להיות באה וכורעת לפני הקדוש ברוך הוא ובטילה מן העולם. מה הטעם? ישתחוו לו כל אלהים.
פרק ד' הלכה ח'. אמרה המשנה: לוקחין גת בעוטה מן הנכרי, כלומר גת שגוי דרך עליה, אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח - הוא שם את הענבים במרכז הערימה, אבל בכן זה אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר.
ואיתא תני רבי חנן: והוא שלא העלים ישראל את עיניו ממנו, מפני שישראל רואה את זה, אבל אם העלים ממנו - לא.
ואיתה הגמרא: עד כדון שהנוטל יין וענבים כאחת ונותן על התפוח. אבל אם היה נותן אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן מה הדין? אמרה הגמרא אפילו כן מותר. גוממיות שתחת האשכולות אסורות - למה? כיוון שנשארים שמה גם כמה ענבים, אבל שבצדדים מותרות כי בהם יש רק יין ויש חשש שמא ינסך את זה.
רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן: הן עצמן נעשות יין נסך. כלומר כל מקום, אפילו במקום הזה שהיו בו ענבים והכל, הכל נעשה יין נסך, כיוון שברגע שהוא מרים את הענבים באותו מקום לא יישארו ענבים ואז הוא ינסך את זה. ואז גם אם יפלו אחר כך עוד כמה ענבים, היין כבר נאסר.
גת נכרי מבפנים אסורה, ומבחוץ מותרת. למה מבפנים אסורה? שאי איפשר שלא היה שם שיפה אחת טלולה - כלומר, אי אפשר שלא ישאר איזה גומה קטנה אחת שם שיהיה בה יין, ונוגע בה ומנסך כל הבור.
רב הונא בשם רב...
הקילוח כבור. רבי זעירא° בעי: בכל אתר לית את עבד בכל מקום אין אתה עושה הנצוק חיבור, והכא את עבד ד_יטהנצוק חיבור? סבר רב הונא° שהחמירו ביין נסך יותר מטומאה, אבל אפילו ביין נסך לא תמיד החמירו שניצוק כחיבור, אלא נתנסך הבור שהוא העיקר נתנסך הקילוח, נתנסך הקילוח לא נתנסך הבור. רבי אבא° לא אמר כן אלא אף ביין נסך אין הניצוק חיבור כך שאם נתנסך הבור לא נתנסך הקילוח, נתנסך הקילוח לא נתנסך הבור. ומאי האי דאמר רב הונא° בשם רב° אבא בר אייבו: הקילוח כבור? סבר רב הונא°: כשם שהבור מתנסך במגע הגוי כך הקילוח מתנסך. במגע הגוי תמן אמרי בשם רב° אבא בר אייבו: מגעו של נכרי עושה יין נסך. ואסור אף בהנאה רב נחמן בר יעקב° אמר: ובלבד ד_כבשותת. היין מידו שודאי שיכשך ארמייא נפל לגובא בור היין אתא עובדא קומי רב הונא° אמר: כובשין עליו מחזיקים בידיו שלא יוכל לשכשך עד דתזחלון גובה. שתשאבו את היין מן הבור אמר רבי חנינה° הרי כשנפל כבר ידא אושיט ואולי ניסך? אמר: אייתון ניצרין וזלפין ד_כאמתותי ידיה. יביאו סל נצרים ויוציאו את ידו עם היין שסביבה ויזרקו אותו ושאר היין מותר שמעון בר חייה° הוה מתני לחייה בר רב°: נכרי מאימתי עושה יין נסך? אמר לו: משיודע בטיב עבודה זרה. אפיק הוציא רב יאשיה° מכילתא מסכת אמר לו: הדא דאת אמר בלוקח ענבים מרוסקים מן הנכרי שבזה הולכים לקולה שרק אם יודע בטיב עבודה זרה אסור, אבל אם נגע ביין אפילו אם הנכרי עצמו היה בן יומו ד_כבעושה יין נסך. נכרי מהו שיעשה בפיו יין נסך? אמר רב אדא° בשם רבי אלעזר° בן פדת: אין נכרי עושה יין נסך בפיו. רבי ירמיה° אמר בשם רבי אבהו°: הנכרי עושה יין נסך בפיו. ותני כן דתני: אגרוניסוס ד_כגשטעם מן הכוס או מן המיניקת והחזיר לחבית אסור. על דעתיה דרב אדא° בשם רבי אלעזר° בן פדת: והוא שהחזיר הנכרי שהרי בטעימה לא נאסר היין. על דעתיה דרבי ירמיה° בשם רבי אבהו°: ואפילו החזיר ישראל. שכבר בטעימה נאסר היין
מתני':
דורכין עם הנכרי בגת שהענבים כבר נטמאו אבל לא בוצרין עמו. שאסור לגרום טמאה לחולין בארץ ישראל ד_כדוישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו שאסור לסייע לעוברי עברה
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף כט. אומרת הגמרא אמר רב הונא בשם רב הקילוח כבור. היין שהוא זורם אז זה כמו הבור עצמו. רבי זעירא בעי, בכל אתר לית את עבד הנצוק חיבור, אבל כל מקום אתה אומר שניצוק זה לא נחשב חיבור, והכא את עבד הנצוק חיבור? ופה אתה אומר שזה חיבור. מהתם, סבר רב הונא שהחמירו ביין נסך יותר מטומאה. אבל אפילו ביין נסך לא תמיד החמירו שניצוק כחיבור, אלא נתנסך הבור נתנסך הקילוח - אם יתנסך הבור שזה העיקר, יתנסך הקילוח. נתנסך הקילוח לא נתנסך הבור - אם יתנסך הקילוח לא יתנסך הבור.
רבי אבא לא אמר כן, אלא ביין נסך אינו ניצוק חיבור, כי כשם נתנסך הבור לא נתנסך הקילוח, נתנסך הקילוח נתנסך הבור. ומאי דאמר רב הונא בשם רב הקילוח כבור? סבר רב הונא כשם שהבור מתנסך במגע הגוי, כך הקילוח מתנסך ממגע הגוי.
תמן אמרי בשם רב, מגעו של נכרי עושה יין נסך ואסור אף בהנאה. רב נחמן בר יעקב אמר ובלבד בשותת, כלומר שברור שהוא לא רק נגע אלא גם שכך.
מספרת הגמרא: ארמייא נפל לגובא, כלומר איזה גוי אחד נפל לתוך בור של יין. אתא עובדא קומי רב הונא ואמר כובשין עליו כדי שלא יוכל לשכך, עד דתזחלון גובה. כלומר תחזיקו אותו כן שלא יכול לזוז, ותמנעו ממנו לשכך ותוציאו את כל היין, ישאבו את כל היין.
אמר רבי חנינה ידא אושיט? הרי כשהוא נפל, ברגע שהוא נופל אז הוא היה חופשי - אולי כן הזיז את היד ונסך. אמר אייתון ניצרין וזלפין מ ותי ידיה. כלומר בעצם ייקחו, יעשו איזה סלסלה מתחת לאזור היד שלו, ואז בעצם כל היין שקרוב ליד שלו את זה יזריקו. זה יין נסך ואת כל השאר יוציאו ויהיה מותר.
שמעון בר חייה הוה מתני לחייה בר רב, נכרי מאימתי עושה יין נסך? אמר לו משיודע בטיב עבודה זרה. אפיק רב יאשיה מכילתא ואמר לו, הדא דאת אמר בלוקח ענבים מן הנכרי, בזה הולכים לכולי - שרק אם הוא יודע בטיב עבודה זרה זה אסור. אבל אם נגע ביין ממש, אבל הנכרי עצמו בן יומו עושה יין נסך.
נכרי מהו שיעשה בפיו יין נסך? רב אדא בשם רבי אלעזר אין נכרי עושה יין נסך בפיו. רבי ירמיה בשם רבי אבהו הנכרי עושה יין נסך בפיו. ותני כן, אגרוניסוס שטעם מן הכוס או מן המיניקת - כלומר זה מחזיק צינורית לתוך החבית ומוציאים ממנה - והחזיר לחבית אסור. כי בעצם כיוון שהוא טעם, אז כשהוא החזיר את זה, זה יין נסך וכל החבית נאסרה.
על דעתיה דרב אדא בשם רבי אלעזר והוא שהחזיר הנכרי, כי הרי הוא סובר שבטעימה לא נאסר היין. על דעתיה דרבי ירמיה בשם רבי אבהו ואפילו החזיר ישראל, כיוון שהוא סובר שכבר בטעימה היין נאסר.
ודעת אחת את דברי המשנה: דורכין עם הנכרי בגת, כלומר שהוא סבר שהענבים כבר היו טמאים, אז אחרי שהענבים היו טמאים מותר. אבל לא בוצרין עמו, כיוון שאסור לגרום טומאה לחולין בארץ ישראל. וישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו, כיוון שאסור לסייע לעוברי עברה, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת.
📜 הדינים העולים מדף כט עמוד א
ד_יט האם ניצוק (זרם נוזל נשפך) נחשב חיבור לעניין יין נסך
- מקור: "הנצוק חיבור? סבר רב הונא שהחמירו ביין נסך יותר מטומאה, אבל אפילו ביין נסך לא תמיד החמירו שניצוק כחיבור, אלא נתנסך הבור שהוא העיקר נתנסך הקילוח, נתנסך הקילוח לא נתנסך הבור. רבי אבא לא אמר כן אלא אף ביי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יב, הלכה ב, שו"ע יו"ד סימן קכו סעיף א, סמ"ג לאוין קמח
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רב הונא בשם רב: ניצוק חיבור ביין נסך (אם נתנסך הבור נתנסך הקילוח, ולא להיפך) ~ רבי אבא: אין ניצוק חיבור כלל אף ביין נסך
- הכרעה: נפסק כרב הונא בשם רב, שביין נסך החמירו והניצוק חיבור מן הבור לקילוח אך לא מהקילוח לבור, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס א — עובד כוכבים המחזיק בחבית מלמעלה (אדנא) וישראל מחזיק מלמטה (אכובא), היין אסור שכן הפעולה מת
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס א — יין נכרי שהתנועע בכוחו הישיר של הנכרי אסור, ובכח כוחו (כח כחו) - נחלקו אמוראים אם אסור או
ד_כ עכו"ם שנפל בטעות לבור יין ומנסה לנער בידיו - כיצד ינהגו
- מקור: "בשותת. היין מידו שודאי שיכשך ארמייא נפל לגובא (בור היין) אתא עובדא קומי רב הונא אמר: כובשין עליו (מחזיקים בידיו) שלא יוכל לשכשך עד דתזחלון גובה. (שתשאבו את היין מן הבור) אמר רבי חנינה הרי כשנפל כבר יד"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יב, הלכה א, שו"ע יו"ד סימן קכד סעיף יב, שו"ע יו"ד סימן קכד סעיף יג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרב הונא שכובשין עליו שלא ישכשך, ולחשש רבי חנינה שכבר הושיט ידו וניסך - מביאים ניצרים ומזלפים (מערבבים) את היין כדי לבטל את הניסוך, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע.
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה נח א — יין שנגע בו עכו"ם באופן של "טרוק גלי" (הקפדה על ביאת אדם) אסור אפילו בהנאה
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה נט ב — עכו"ם שניסך בכוונה יין של ישראל, מותר לישראל לגבות ממנו את דמי היין
ד_כא קטן נכרי הנוגע ביין - מאימתי יינו נאסר בנגיעתו
- מקור: "מתותי ידיה. (יביאו סל נצרים ויוציאו את ידו עם היין שסביבה ויזרקו אותו ושאר היין מותר) שמעון בר חייה הוה מתני לחייה בר רב: נכרי מאימתי עושה יין נסך? אמר לו: משיודע בטיב עבודה זרה. אפיק (הוציא) רב יאשיה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יב, הלכה א, שו"ע יו"ד סימן קכד סעיף יב, שו"ע יו"ד סימן קכד סעיף יג
- מצב: נפסק
- מחלוקת: חייה בר רב ~ רב יאשיה: האם הכלל "משיודע בטיב עבודה זרה" נאמר בכל נכרי קטן או רק בלוקח ענבים מרוסקים
- הכרעה: נפסק כרב יאשיה שיש לחלק - בנוגע ביין נאסר משיגע בעבודה זרה עצמה (קטן יותר) ובלוקח ענבים מרוסקים דין קל יותר משיודע בטיב עבודה זרה, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה נח א — יין שנגע בו עכו"ם באופן של "טרוק גלי" (הקפדה על ביאת אדם) אסור אפילו בהנאה
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה נט ב — עכו"ם שניסך בכוונה יין של ישראל, מותר לישראל לגבות ממנו את דמי היין
ד_כב האם נכרי יכול לעשות יין נסך בנגיעתו-בפיו (בנשיפה/נגיעה בלא ידיים)
- מקור: "עושה יין נסך. נכרי מהו שיעשה בפיו יין נסך? אמר רב אדא בשם רבי אלעזר (בן פדת): אין נכרי עושה יין נסך בפיו. רבי ירמיה אמר בשם רבי אבהו: הנכרי עושה יין נסך בפיו. ותני כן דתני: אגרוניסוס"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק א, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קכד סעיף א, שו"ע יו"ד סימן קכד סעיף י
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רב אדא בשם ר' אלעזר: אין נכרי עושה יין נסך בפיו ~ ר' ירמיה בשם ר' אבהו: הנכרי עושה יין נסך בפיו
- הכרעה: נפסק כר' ירמיה בשם ר' אבהו שהנכרי עושה יין נסך בפיו, כתניא "אגרוניסוס" המסייעת לו, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להחמיר שנגיעת הנכרי בפיו אוסרת את היין
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות ה ב — בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה - הוולד מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין טהורה - הוולד אסור ב
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות ז ב — דג טהור שנמצא בלוע בדג טמא מותר רק אם ניכר שנבלע ולא הושרץ
ד_כג יין שטעם ממנו נכרי מכוס או מינקת והוחזר לחבית – אסור
- מקור: "שטעם מן הכוס או מן המיניקת והחזיר לחבית אסור. על דעתיה דרב אדא בשם רבי אלעזר (בן פדת): והוא שהחזיר הנכרי שהרי בטעימה לא נאסר היין. על דעתיה דרבי ירמיה בשם רבי אבהו: ואפילו החזיר ישראל. שכבר בטעימה נאס"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ב, הלכה טו, שו"ע יו"ד סימן קכד סעיף יא
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רב אדא בשם ר' אלעזר: רק אם החזיר הנכרי אסור (שבטעימה לא נאסר) ~ ר' ירמיה בשם ר' אבהו: אף אם החזיר ישראל אסור (שכבר בטעימה נאסר)
- הכרעה: נפסק כרב אדא בשם ר' אלעזר, שדווקא בהחזיר הנכרי אסור, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע (יו"ד קכד, יא) שכל שהחזיר הישראל את הכוס לחבית אינו נאסר, שכן טעימה בעלמא אינה אוסרת
- מקבילה בבבלי: בבלי חולין נח ב — תמרים שהתליעו בכד, לאחר שנים עשר חודש מותרים לאכילה בלא בדיקה, שהתולעת ודאי כלתה ונפסדה
- מקבילה בבבלי: בבלי חולין סז א — קישות (או פרי) שהתליעה בתוכה כשהיא מחוברת לקרקע - התולעת מותרת באכילה עמה
ד_כד אין לסייע לישראל העושה טהרות/עבודתו בטומאה בדריכה ובבצירה, אך מותר להוליך ולהביא עמו חביות מן הגת
- מקור: "וישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו (שאסור לסייע לעוברי עברה) אבל מוליכין עמו חביות (ריקות) לגת ומביאין עמו מן הגת. גמ : תנן: דורכין עם הנכרי בגת אמר רבי יונה: הדא דאת אמר והוא שהילכו עלי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תרומות, פרק יב, הלכה י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יונה שהאיסור לדרוך עמו בגת הוא רק כשהלכו עליהן דריכות שתי וערב שאז ודאי נטמאו כל הענבים, וכן פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה נה ב — ישראל שהחבר עושה יין בטומאה אין דורכים ואין בוצרים ענבים עמו בגת, אך מוליכים עמו חביות לגת
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה נו א — מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ולכן ישראל רשאי לבצור עם עובד כוכבים בגת אף שגורם לפי
אבל מוליכין עמו חביות ריקות לגת ומביאין עמו מן הגת.
גמ': תנן: דורכין עם הנכרי בגת אמר רבי יונה°: הדא דאת אמר והוא שהילכו עליהן דרוכית שתי וערב שכל הענבים ודאי נטמאו, אבל לא הילכו עליהן דרוכית שתי וערב - לא בדא. רבי יוסי° בר זבידא בעי: אם כל ההיתר זה רק בשהילכו עליהן דרוכית שתי וערב אפילו כמשנה אחרונה יהיה מותר? דתני: בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם הנכרי ואין דורכין עם ישראל העושה בטומאה אבל דורכין עם הנכרי. ד_כה חזרו לומר איןדורכין עם הנכרי ואין בוצרין עם ישראל העושה בטומאה אבל בוצרין עם הנכרי ומוליכין עמו חביות חדשות אבל לא ישנות דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים אחד חדשות ואחד ישנות ומסייעין אותו עד שנעלם מעיניהם. נעלם מעיניהן נעשה יין נסך. מאי טעמא? דרבי יוסי° בר זבידא ולמה הוא רוצה להתיר אף בדריכה ראשונה? שכבר ניטמאו מהיכשר בצירה. מאי טעמא? דרבי יונה° שאינו מתיר אלא אחר שהילכו בה שתי וערב? טהורים היו דבר תורה - את הוא שגזרתה עליהן טומאה. חייליה דרבי יוסי° בר זבידא שמתיר אף בדריכה ראשונה מהדא דאיתמר (ירושלמי חלה ג ג) נפל ספק טומאה לעיסה עד שלא גלגלה — תעשה בטומאה, לפי שעדיין חולין היא ומותר לטמא לחולין שבארץ ישראל. משגלגלה והוטבלה לחלה — תעשה בטהרה, דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו ואסור לטמאה אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אילא° אילעא: בדין היה שיטמא טבלו דבר תורה דכתיב (במדבר קרח יח ח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי - תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריכה שימור ולמה אין מטמאים טבל בידים דאם כן מה אני מקיים (במדבר קרח יח כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן - עשה שינתנו לו לאהרן הכהן בכהונתו. וכאן שנולד לו ספק טומאה הואיל ואין את יכול ליתנו לאהרן הכהן בכהונתו רשאי אתה לטמאותן ואף כאן כיוון שכבר היתה בהם טמאה דרבנן ולא ניתן ליתנם לכהן בטהרה מותר לטמא אותם בידים
מתני' דורכין עם הנכרי בגת. אמר רבי יונה הדא דאת אמר והוא שהילכו עליהן דרוכית שתי וערב, ואחרי שכבר דרכו עליהם על כל הענבים שתי וערב, שאז ודאי כל הענבים נטמאו - הם הוכשרו על ידי היין שנעשה, והאלה שדרכו על זה היו טמאים, אז בזאת גם טימאו את זה. אבל לא הילכו עליהן דרוכית שתי וערב - לא בדא, כי שוב פעם אסור לטמא חולין בארץ ישראל.
רבי יוסי בעי, אם כל ההיתר זה רק שהילכו עליהן דרוכית שתי וערב, אז אם כן אפילו כמשנה? דתני, בראשונה היו אומרים בוצרין עם הנכרי ואין דורכין עם ישראל העושה בטומאה, אבל דורכין עם הנכרי. חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי ואין בוצרין עם ישראל העושה בטומאה, אבל בוצרין עם הנכרי, רבי מאיר ומסייעין - ומוליכין עמו חביות, בין חדשות ובין ישנות אמר רבי מאיר - עד מעיניהם. מעיניהן נעשה יין נסך.
מרוב שכתוב כאן שחזרו לומר, כלומר המשנה השנייה - משנה אחרונה אומרת שאין דורכין עם הנכרי. אבל אם אתה אומר שמדובר שכבר דרכו על זה הגויים, או אנשים טמאים כבר דרכו על זה והלכו שתי וערב, אז זה כבר נטמא כבר, אין חשש בכלל. אז אפילו כמשנה שנייה, המשנה האחרונה גם צריך שיהיה מותר.
מאי טעמא דרבי יוסי? כלומר למה הוא רוצה להתיר אפילו בדריכה ראשונה? שכבר ניטמו מהיכשר בצירה. כלומר כבר שבצרו את זה אז זה הוכשר, כי מסתמא נפל חלק מהענבים ונמעכו ויצא משקה.
מאי טעמא דרבי יונה שהוא לא מתיר אלא אחר שילכו שתי וערב? טהורים היו דבר תורה, כלומר בבצירה זה מדבר תורה זה עדיין טהור. את הוא שגזרתה עליהן טומאה, כלומר כל היין של הבצירה שהענבים מוכשרים ונטמאים זה בעצם גזירת חכמים.
חייליה דרבי יוסי מהדא דמר, רבי יוסי בשם רבי אילא, בדין היה דבר תורה שיטמא טבלו בידיים, דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן - עשה שינתנו לאהרן הכהן בכהונתו. עכשיו למה אם כן טמא טבל בידיים? וכאן הואיל ואין את יכול ליתנו לאהרן הכהן בכהונתו רשאי אתה לטמאותן.
כלומר, כל האיסור לטמא טבלים בידיים זה כיוון שיש עניין לתת לכהן שהוא יוכל לאכול את זה בטהרה. אז זה נכון כשזה טבל טהור, אבל אם נוהג בו ספק טומאה, ממילא אני כבר לא יכול לתת את זה לאהרן הכהן בכהונתו, אהרן לא יכול לאכול את זה, אז מותר לטמאות את זה. אז אף כאן, כיוון שכבר הייתה בהן טומאת דרבנן וממילא לא ניתן לתת אותם לכהן בטהרה, מותר לטמא אותם בידיים.
📜 הדינים העולים מדף כט עמוד ב
ד_כה מותר להוליך עם הנכרי חביות יין חדשות וישנות בבציר, ומסייעים אותו עד שנעלם מהעין
- מקור: "חזרו לומר איןדורכין עם הנכרי ואין בוצרין עם ישראל העושה בטומאה אבל בוצרין עם הנכרי ומוליכין עמו חביות חדשות אבל לא ישנות דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אחד חדשות ואחד ישנות ומסייעין אותו עד שנעלם מעיניהם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יא, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן קכג סעיף כא, סמ"ג לאוין קמח
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי מאיר: רק חביות חדשות מותרות ~ חכמים: אחד חדשות ואחד ישנות מותרות
- הכרעה: נפסק כחכמים שאין חילוק בין חדשות לישנות, כדברי הרמב"ם והשו"ע יו"ד קכג,כא
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה נה ב — יין נעשה יין נסך משעה שמתחיל להימשך בדריכה, ולכן אין דורכים בגת עם עובד כוכבים
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה נה ב — אסור לדרוך ענבים עם נכרי בגת אחת אף שהיין כשר, גזירה משום בנותיהן
==ירושלמי עבודה זרה, פרק ד, הלכה י==
מתני':
נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו, אבל מוליכין עמו פת לפלטר.
גמ': תנן: התם (משנה שביעית ה ד) אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה, ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, אבל משתטיל את המים לא תגע אצלה, שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. ותנן הכא: נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה: לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו. הכא הוא אומר הכין שבנחתום אסור והכא הוא אמר הכין שבאשת עם הארץ מותר? אמר רבי אילא° אילעא: כאן באשת עם הארץ שעושה בחולין, כאן בנחתום שעושה בתרומה. אית לך מימר נחתום בתרומה? חברייא אמרי: כאן בנחתום שלותת והחיטים הוכשרו וכאן באשת עם הארץ שאינה לותתת. מתניתא מסייע לחברייא דתנן: אבל משתטיל למים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. תנן: ומחזיקין ידי עובדי כוכבים ומזלות בשביעית, אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. כיצד מחזיקים ידי עובדי כוכבים ומזלות בשביעית רבי חייה° ורבי אימי° אמי בן נתן חד אמר שמותר לאמר לגוי: חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא. תחרוש טוב ואני אקח ממך אותה במוצאי שביעית וחרנא אמר שאומר לו: אישר. מאן דאמר שאומר לו: חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא תחרוש טוב ואני אקח ממך אותה במוצאי שביעית מהו שואלין בשלומן? אישר. מאן דאמר מחזקין ידי עובדי כוכבים ומזלות בשביעית הכוונה שאומר לו: אישר, מהו שואלין בשלומן אין הכונה בשלום עובדי כוכבים ומזלות אלא בשלום ישראל שאומר לישראל העובד בשביעית שלום עליכם? דלמא מעשה שהיה רבי חיננא בר פפא° ורבי שמואל בר נחמן° עברון על חד מחורשי שביעית אמר ליה רבי שמואל בר נחמן°: אישר. אמר לו רבי חיננא בר פפא°: לא כן אולפן °רבי (תהלים קכ"ט, ח') ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם מכאן שאסור לומר לחורשי שביעית אישר? אמר לו: לקרות אתה יודע לדרוש אין אתה יודע? ולא אמרו העוברים - אלו עובדי כוכבים שהן עוברין מן העולם שלא אמרו לישראל ברכת ה' עליכם. מה ישראל אומרים: ברכנו אתכם בשם ה'? לא דייכם כל הברכות הבאות לעולם בשבילנו ואין אתם אומרים לנו: בואו וטלו לכם מן הברכות הללו? ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימיות גולגליות וארנוניות. הורי רבי אמי° בן נתן אופה החשוד שעושה בטמאה לרדות עמו את הפת מהתנור אסור. ודכוותה ישראל החשוד שעושה יין בטמאה לזלוף עמו יין לחביות אסור.
מתני':
ד_כונכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור, אין עליו מלוה מותר. נפל לבור ועלו כשהוא מעולף ד_כזמדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה או שהיה מתפח על פי חבית מרותחת ונגע בקצף כל אילו היה מעשה ואמרו ימכר ו°רבי שמעון בן יוחאי מתיר. ד_כחנטל את החבית וזרקה לבור זה היה מעשה והכשירו.
גמ': תנן: נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו עליו מלוה — אסור. אמר רב ששת° בשם רב° אבא בר אייבו: והוא שיהיה לו עליו מלוה על אותו הבור דכיוון שעשה את הבור אפותקאי להלוואה אין הגוי חושש לנסך, אבל אין לו מלוה על אותו הבור אין אומרים שאם הגוי בא לגת זה מראה שאינו חושש ויבא לנסך, אלא הוא בא לגת שכן דרך בעלי החוב לעמוד בגיתות ובגרנות. לראות האם יהיה לבעל חובו די ריווח ויוכל לשלם לו הוון בעו מימר מאן דאמר שמקל ואומר שהיין נאסר רק והוא ד_כטשיהא לו עליו מלוה על אותו הבור כך הוא מקל ואומר שאינו אוסר אלא אם הגוי עומד בתוך פישוט ידיים מהבור
נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו, אבל מוליכין עמו פת לפלטר. ותנא תם, למדנו במסכת שביעית: אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, אבל משתטיל למים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה.
ותנן פה כתוב שנחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו. ותני עלה, כלומר יש ברייתא על המשנה שלנו, שאומרת גם לא טוחנין ולא עמו - לא בוררים וטוחנים עמו ולא מרקדים עמו. זה חוק קשה. למה באשת עם הארץ מתירים לברור ולטחון ולרקד איתה, ורק ללוש אסור? ואילו באופה גם לברור ולטחון ולרקוד איתו אסור?
אמר רבי אילא: כאן בחולין, כאן בתרומה. כלומר באשת עם הארץ מדובר שהיא עושה בחולין, ואין איסור לטמא חולין, וכאן נחתום שהוא עושה בתרומה ויש איסור לטמא תרומה כמובן. אית לך מימר נחתום בתרומה? הרי לא מקובל שנחתום אופה תרומה. תרומה זה רק הכוהנים והם אופים לעצמם, לא מקובל שיש אופה שמתעסק רק עם תרומה.
חברייא אמרי: כאן נחתום שלותת, כאן לותת - כאן נחתום שלוטט חיטים והחיטים הוכשרו, וכאן באשת עם הארץ שאינה לוטטת את החיטים, ממילא הם לא הוכשרו. לכן באשת עם הארץ מותר לברור, לטחון, לרקד, כי החיטים עצמם לא הוכשרו עדיין לקבל טומאה, ואילו באופה, כיוון שהוא לוטט אותם כדי שהקליפה הדקה תצא בטחינה ואז הקמח יהיה יותר נקי - החיטים הוכשרו, לכן אסור כבר לברור איתו אפילו.
ואיתא בגמרא שזה הסברא, דתנן: אבל משתטיל למים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. רואים שכל העניין הוא עניין היחס לטומאה. יש מקום להגיד שאצל אשת עם הארץ, אדם פרטי בדרך כלל לא לוטט את החיטים, לכן החיטים לא הוכשרו, ולכן כשהיא משתטלת למים כבר אסור לעזור לה יותר. ואילו אצל האופה שהוא לוטט כדי שהקמח יהיה יותר נקי - שם כבר לברור אסור איתו.
תנן מחזיקין ידי עוברי עבירה בשביעית, הרי הוא עובד ישראל. ושואלין בשלומם - הרי זה כדרכי שלום. כיצד מחזיקין עובר עבירה? רבי חייה ורבי אימי - אחד אמר שיכול לומר לו חרוש בטובה ואני אשלם לך מן התשמיטתא, כלומר תחרוש כמו שצריך ואחרי שמיטה אני אקח ממך את זה. ואחד אמר שיכול לומר לו אישר - כל הכבוד.
מאן דאמר "חרוש בטובה ואני אשלם לך מן התשמיטתא" - מה זה שואלין בשלום? האישר, כן. אבל מאן דאמר שאומר לעובר עבירה אישר, אז מה זה שואלין בשלום? אמרה הגמרא: אישר לא נאמר לגבי גוי, כי לגבי גוי מותר הכל, מותר אפילו להגיד לו תחרוש כמו שצריך ואני אקח ממך את זה אחרי השמיטה. ומה שנאמר שאומרים לו אישר - הכוונה לגבי ישראל שחשוד על השביעית, ששם אומרים לו שלום עליכם.
מעשה: רבי חיננא בר פפא ורבי שמואל בר נחמן עברו על חד שחורש בשביעית. אמר לו רבי שמואל בר נחמן: אישר. אמר לו רבי חיננא בר פפא: לא כן אולפן רבי, ולא אמרו העוברים שאסור לומר לחורשי שביעית אישר? אמר לו: לקרות את יודע, לדרוש אי את יודע? ולא אמרו העוברים - מי זה העוברים? זה אומות העולם שהם עוברים מן העולם, שלא אמרו לישראל ברכת ה' עליכם. ומה ישראל אומרים להם? ברכנו אתכם בשם ה. כלומר לא דייכם כל הטובות והברכות הבאים על העולם בשבילנו, ואתם אומרים לנו בואו ושאו לכם מן הברכות? ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימיות וארנוניות - כל מיני מיסים.
הורי רבי אמי: אופה שחשוד לעשות בטומאה - לרדות עמו אסור. וישראל שחשוד שעושה יין בטומאה - ודכוותה לזלוף עמו אסור.
פרק ד' הלכה י"א. נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו עליו מלוה אסור, אין עליו מותר. כלומר אם ישראל חייב לו כסף אסור, אם אין עליו מלווה מותר. נפל לבור ועלו בקנה, התיז את הצרעה בקנה, או שהיה מתפח על פי חבית מרותחת - כל אילו היה מעשה ואמרו ימכר, ורבי שמעון מתיר. כלומר אם הגוי נפל לתוך הבור ועלה בקנה, או שהתיז צירה שהיה על היין עם הקנה, או שהיה מטפח על פי חבית שיש לה קצף מרותח והוא נגע בקצף - כל אלה מעשה ואמרו ימכר, ורבי שמעון מתיר. נטל את החבית וזרקה לבור, זה היה מעשה והכשירו.
אמר רב ששת בשם רב: והוא שיהיה לו עליו מלוה על אותו הבור, כלומר שהבור הזה הוא הפוסק שלו, ולכן הגוי לא חושש להיכנס, כאילו הוא מרגיש שזה שלו. אבל אין לו מלוה על אותו הבור - אין אומרים שהוא נוגע, זה מראה שהוא לא חושש לבוא ולגעת, אלא הסיבה שהוא בא לגעת היא שכן דרך בעלי החוב לעמוד בגיתות ובגרנות, לראות אם יהיה לבעל החוב די רווח ויוכל לשלם, ולכן לא חושבים שהוא ניסך.
הוון בעו מימר: מאן דאמר והוא שיהא לו עליו מלוה על אותו הבור - בתוך פישוט ידיים מהבור. כלומר אם הוא קרוב לבור, כי רק אז הוא יאסור - מקילים גם במלווה וגם בקרבה. אבל מאן דאמר אף על פי שאין עליו מלוה על אותו הבור אוסר - הרי כאן חושבים שאפילו אם הגוי חוץ מפישוט ידיים מהבור אוסר, כי אם היינו מחמירים היינו מחמירים עד הסוף.
ולא כן אמר רבי אבא בשם רב ששת: כשם שנתנו פישוט ידיים בטהרות כך נתנו פישוט ידיים ביין נסך? כמו שראינו בעם הארץ, שאם אדם מכניס עם הארץ בתוך ביתו, הכלים שנמצאים בקירוב פישוט ידיים נחשבים שנגע בהם וטמאים - כך נתנו פישוט ידיים גם ביין נסך. גם כן הגוי, אני חושש שהוא נגע רק אם הוא היה קרוב בתוך פישוט ידיים, אבל אם הוא יותר רחוק לא מטמאים את זה ישר.
אלא כיני: מאן דאמר והוא שיהא לו עליו מלוה על אותו הבור - בתוך פישוט ידיים דאמר. ואף על פי שאין עליו מלוה על אותו הבור - גם דאמר בתוך פישוט ידיים. בכל מקרה, בין אם אני מקל ואומר שרק אם יש לו חוב על אותו בור, בין אם אני מחמיר אפילו בלי חוב, בכל מקרה הגוי לא אוסר אלא אם כן הוא בקירוב כל כך שהוא היה בתוך פישוט ידיים מהבור.
📜 הדינים העולים מדף ל עמוד א
ד_כו יין שנמצא נכרי עומד בצדו האם נאסר בנגיעה
- מקור: "נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור, אין עליו מלוה מותר. נפל לבור ועלו (כשהוא מעולף)"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יב, הלכה כה, שו"ע יו"ד סימן קכח סעיף ב, סמ"ג לאוין קמח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שאם יש לנכרי הלוואה על היין חוששים שנגע בו ואסור, ואם אין לו הלוואה עליו מותר, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס ב — עכו"ם שנמצא עומד בצד בור של יין ישראל: אם יש לו הלוואה על אותו יין - הבור אסור, ואם אין לו
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס ב — עובד כוכבים שיש לישראל הלוואה מעות המובטחת על יינו, ואינו מניח לישראל להוציא יינו עד שיפרע
ד_כז נגיעת גוי בסתם ביינו של ישראל באמצעות דבר אחר (קנה וכד') ללא כוונת נסך, כשלא נגע ביין עצמו
- מקור: "מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה או שהיה מתפח על פי חבית מרותחת (ונגע בקצף) כל אילו היה מעשה ואמרו ימכר ורבי שמעון (בן יוחאי) מתיר."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יב, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קכד סעיף יט, סמ"ג לאוין קמח
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: חכמים ~ ר' שמעון בן יוחאי: חכמים - היה מעשה ונאסר היין (ימכר), ור"ש בן יוחאי מתיר לגמרי
- הכרעה: נפסק כחכמים שהיין ימכר (ואינו נאסר בשתיה גמורה), כמובא ברמב"ם ובשו"ע, שלא כר"ש בן יוחאי המתיר
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס ב — עכו"ם שנפל לבור יין ועלה ממנו - אם עלה מת דינו כמשנה (מותר במעשה שאירע), אך אם עלה חי היין
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס ב — בהמה שנפלה לבור יין נסך ועלתה ממנו חיה, אסורה, שדומה עליו כיום אידם
ד_כח נכרי שנמצא עומד בצד חבית יין ואין לו הלוואה על אותה החבית עצמה, אין היין נאסר משום חשש ניסוך
- מקור: "נטל את החבית וזרקה לבור זה היה מעשה והכשירו. גמ : תנן: נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו עליו מלוה — אסור. אמר רב ששת בשם רב (אבא בר אייבו): והוא שיהיה לו עליו מלוה על אותו הבור דכיוון שעשה את"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יב, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קכד סעיף יט, שו"ע יו"ד סימן קכה סעיף ה, סמ"ג לאוין קמח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמסקנת הירושלמי בשם רב אבא בר אייבו שרק כשיש לו הלוואה על אותו הבור/חבית עצמו נאסר, כיוון שנעשה כאפותיקי ואינו חושש לנסך, אך אם אין לו הלוואה עליו דווקא - מותר, וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע.
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס ב — עכו"ם שנפל לבור יין ועלה ממנו - אם עלה מת דינו כמשנה (מותר במעשה שאירע), אך אם עלה חי היין
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס ב — בהמה שנפלה לבור יין נסך ועלתה ממנו חיה, אסורה, שדומה עליו כיום אידם
ד_כט יין שנגע בו גוי כשעומד רחוק מהבור יותר מכדי פשיטת ידיים - אינו נאסר, אלא אם כן יש לו הלוואה על הבור
- מקור: "שיהא לו עליו מלוה על אותו הבור כך הוא מקל ואומר שאינו אוסר אלא אם הגוי עומד בתוך פישוט ידיים מהבור ומאן דאמר שהיין נאסר אף על פי שאין עליו מלוה על אותו הבור חוששים אפילו הגוי חוץ לפישוט ידיים מהבור. ו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יב, הלכה כה, שו"ע יו"ד סימן קכח סעיף ב, סמ"ג לאוין קמח
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: מאן דאמר אוסר רק כשיש לגוי הלוואה על הבור ~ מאן דאמר חוששים אף בלא הלוואה, אפילו הגוי חוץ לפישוט ידיים
- הכרעה: נפסק כמאן דאמר מיקל, שאין אוסר אלא בעומד בתוך פישוט ידיים מהבור, מה שיש עליו הלוואה; כדברי רמב"ם ושו"ע יו"ד קכח,ב
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס ב — עכו"ם שנמצא עומד בצד בור של יין ישראל: אם יש לו הלוואה על אותו יין - הבור אסור, ואם אין לו
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס ב — עובד כוכבים שיש לישראל הלוואה מעות המובטחת על יינו, ואינו מניח לישראל להוציא יינו עד שיפרע
ומאן דאמר שהיין נאסר אף על פי שאין עליו מלוה על אותו הבור חוששים אפילו הגוי חוץ לפישוט ידיים מהבור. ולא כן אמר רבי אבא° בשם רב ששת° שכשם שנתנו פישוט ידיים ד_לבטהרות כמו שנאמר במשנה שאם הניח עם הארץ בביתו רק הכלים שנמצאים קרוב אליו שאם יפשוט ידיו יגע בהם טמאים כך נתנו פישוט ידיים ביין נסך? אלא כיני: מאן דאמר שמקל ואומר שהיין נאסר רק והוא שיהא לו עליו מלוה על אותו הבור כך הוא מקל ואומר שאינו אוסר אלא אם הגוי עומד בתוך פישוט ידיים מהבור ואף למאן דאמר שהיין נאסר אף על פי שאין עליו מלוה על אותו הבור אינו אוסר אלא אם הגוי עומד בתוך פישוט ידיים. מהבור תנן: כל אילו היה מעשה ואמרו ימכר ו°רבי שמעון בן יוחאי מתיר אמר רבי אבין° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: הלכה כ°רבי שמעון בן יוחאי. אמר רבי אבין° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: אני כפרת °רבי שמעון בן יוחאי שדבריו ברורים וכך צריך להיות או מתיר אפילו בשתייה או אוסר גם בהנייה. אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו°: מעשה היה והורה בשתייה כ°רבי שמעון בן יוחאי. אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי אבהו°: אין הנכרי עושה יין נסך בזריקה. נכרי מהו שיעשה יין נסך בחמתו? נישמעינה מן הדא: ארמייא הוה ליה קופין גו מעצרתא לגוי אחד היו חביות ריקות בבית הבד אתא ישראל וזלף בהון חמר ומלא בהם יין בלא אישור מהגוי אתא ארמייא קולתה הביא הגוי מקל של סבלים הרים את החביות ושפכין לגובה שפך אותם לבור אתא עובדא קומי רבנן אמרי ד_לאאין הנכרי עושה יין נסך מחמתו. אמר רבי ירמיה° בשם רבי חייה בר אבא°: גוי שמוזג יין של ישראל בחמין אסור, בצונן מותר. ויבוא עלי שלא עשיתי מימי אפילו בצונן! רבי יסא° אסי אזל לצור, חמתון שתן חמר וחמימין וארמייא מזג ראה אותם שותים יין שנמזג במים חמים ע"י נכרי אמר לון: מה שרא לכון?
מתני':
ד_לבהמטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה נכרים וישראל מותר, בעיר שכולה נכרים אסור עד שיושיב שומר. ד_לגאין השומר צריך להיות יושב ומשמר, אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. °רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל רשות נכרים כאחת. ד_לדהמטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו
תנן: כל אילו היה מעשה ואמרו ימכר, ורבי שמעון מתיר. רבי אבין בשם שמואל: הלכה כרבי שמעון. רבי אבין בשם שמואל: אני כפרת רבי שמעון שדבריו ברורים - או מתיר בשתייה או אוסר בהנייה, כי אין הגיון שיהיה מותר בהנאה ואסור בשתייה.
אמר רבי ירמיה בשם רבי אבהו: אם אתה חושש שהוא נגע - אסור גם בהנאה, אם אתה לא חושש שהוא נגע - מותר גם בשתייה. אמר רבי ירמיה בשם רבי אבהו: מעשה היה והורה בשתייה כרבי שמעון.
אמר שמואל בשם רבי אבהו: אין הנכרי עושה יין נסך בזריקה. נכרי מהו שיעשה יין נסך בחמתו? כלומר אם הוא כועס ונוגע ביין, מה הדין? נשמענה מן הדא: ארמאי אחד היה לו קופים - חביות ריקות - בתוך הגת. אתא ישראל וזלף בהון חמר - יהודי מילא את החביות ההן יין, כלומר יהודי התכוון אולי לקנות מהגוי את זה. אתא ארמאי, הגוי ראה זאת והתעצבן, לקח את הקולת - מקל הסבלים - וסחב את החביות ושפכן לגובה, החזיר את היין לתוך הבור. אתא עובדא קומי רבנן, אמרי: אין הנכרי עושה יין נסך מחמתו.
רבי ירמיה בשם רבי חייה בר אבא: שמוזג בחמין אסור, בצונן מותר. כלומר אם הוא שופך לתוך זה מים חמים - אסור, אם הוא שופך מים קרים - מותר. יבוא עלי שלא עשיתי מימי - אפילו בצונן, כן זה מותר אבל אני נחמרתי.
רבי יסא אזל, חמתון שתן חמר וחמימין וארמאי מזג - הם היו שותים יין מזוג במים חמים והגוי היה מוזג את המים. אמר לון: מה שרא לכון? מי היתר לכם על דבר כזה?
המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה נכרים וישראל מותר, בעיר שכולה נכרים אסור עד שיושיב שומר. השומר צריך להישאר ולשמור כל הזמן, אין צריך להיות יושב ומשמר, אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל רשות נכרים כאחת.
המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו - אם היהודי עושה את היין של הנכרי כיין טהור ונותן אותו ברשות הגוי, והלה כותב לו שהתקבל ממנו כסף - זה מותר, כלומר כבר קנה את זה. אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מוכן להוציא לו שתיהן במעותיו - כלומר הגוי לא ירצה להוציא את החביות עד שייתנו לו מעות - זה היה מעשה, כי אם ככה, הגוי לא חושש לנסך.
📜 הדינים העולים מדף ל עמוד ב
ד_ל עם הארץ המפליג בביתו מטמא כלים בהיסח הדעת רק בתוך מלוא פשוטי ידיו
- מקור: "בטהרות כמו שנאמר במשנה שאם הניח עם הארץ בביתו רק הכלים שנמצאים קרוב אליו שאם יפשוט ידיו יגע בהם טמאים כך נתנו פישוט ידיים ביין נסך? אלא כיני: מאן דאמר שמקל ואומר שהיין נאסר רק והוא שיהא לו עליו מלוה ע"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק יב, הלכה ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדין המשנה בטהרות המובא בירושלמי, וכן פסק הרמב"ם
ד_לא אין לאסור יין שמזגו נכרי בחמין אלא אם נגע בו בעצמו
- מקור: "אין הנכרי עושה יין נסך מחמתו. אמר רבי ירמיה בשם רבי חייה בר אבא: גוי שמוזג יין של ישראל בחמין אסור, בצונן מותר. ויבוא עלי שלא עשיתי מימי אפילו בצונן! רבי יסא (אסי) אזל לצור, חמתון שתן חמר וחמימין וארמ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יב, הלכה ט
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי חייה בר אבא: מזיגת נכרי ביין ישראל בחמין אסורה, בצונן מותרת ~ רבי אסי: אף בחמין מותר כשלא נגע בעצמו ביין
- הכרעה: נפסק כרבי יסא (אסי) שהעיד ממעשה שראה בצור שהתירו מזיגה בחמין בידי נכרי כשלא נגע ביין עצמו, שהאיסור הוא רק מחמת מגע הנכרי ולא מחמת עצם המזיגה; הרמב"ם פסק שאין הנכרי עושה יין נסך אלא בנגיעה ממש.
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס ב — עכו"ם שנפל לבור יין ועלה ממנו - אם עלה מת דינו כמשנה (מותר במעשה שאירע), אך אם עלה חי היין
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ס ב — בהמה שנפלה לבור יין נסך ועלתה ממנו חיה, אסורה, שדומה עליו כיום אידם
ד_לב יין ישראל המופקד בבית פתוח לרשות הרבים בעיר שכולה נכרים – אסור בנגיעה עד שיושיב שומר, ובעיר שיש בה גם ישראל – מותר בלא שומר
- מקור: "המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה נכרים וישראל מותר, בעיר שכולה נכרים אסור עד שיושיב שומר."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י, הלכה ג, רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י, הלכה ד, רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קלא סעיף א, סמ"ג לאוין קמח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; כך פסקו הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"י ה"ג-ה) והשו"ע (יו"ד סי' קלא ס"א), שריבוי העוברים ושבים מישראל מבטל את חשש ניסוך היין בהיסח הדעת של הנכרי
- מקבילה בבבלי: בבלי כריתות ה א — האוכל לחם וקלי וכרמל מתבואה חדשה לפני העומר לוקה שלוש מלקויות
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא נו ב — תבואה שהשרישה קודם לעומר, העומר מתירה; אם השרישה אחר העומר, אסורה עד עומר הבא
- מקבילה בבבלי: בבלי מנחות ע א — חמשת מיני דגן (חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה, ו
ד_לג האם שמירה מפני נגיעת נכרי ביין דורשת ישיבה קבועה ללא הפסקה, או שדי בשמירה שאינה תמידית
- מקור: "אין השומר צריך להיות יושב ומשמר, אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל רשות נכרים כאחת."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י, הלכה ג, רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י, הלכה ד, רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קלא סעיף א, סמ"ג לאוין קמח
- מצב: נפסק
- מחלוקת: תנא קמא ~ ר' שמעון בן אלעזר: תנא קמא סובר שאין השומר צריך לשבת ולשמר תמיד ומותר גם אם יוצא ונכנס, ואילו ר' שמעון בן אלעזר מחמיר וסובר שכל רשות נכרים דינה כאילו כבר נגע בה
- הכרעה: נפסק כתנא קמא שאין צריך שמירה צמודה ומתמדת ודי בכך שיוצא ונכנס, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להקל שלא כר' שמעון בן אלעזר המחמיר
- מקבילה בבבלי: בבלי כריתות ה א — האוכל לחם וקלי וכרמל מתבואה חדשה לפני העומר לוקה שלוש מלקויות
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא נו ב — תבואה שהשרישה קודם לעומר, העומר מתירה; אם השרישה אחר העומר, אסורה עד עומר הבא
- מקבילה בבבלי: בבלי מנחות ע א — חמשת מיני דגן (חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה, ו
ד_לד ישראל המטהר (מתקן) יינו של נכרי ואוצרו ברשות הנכרי לצורך מכירה, האם היין נאסר משום שהוא ברשות הנכרי
- מקור: "המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|ירושלמי מאיר עבודה זרה לא והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות מותר, אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה ב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י, הלכה ג, רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י, הלכה ד, רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קלא סעיף א, סמ"ג לאוין קמח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שאם היה מקום פתוח לרשות הרבים שהעובר יכול לראותו, מותר; ואם היה עשוי כבית שאן שהנכרי יכול לגעת בו בלא ידיעת ישראל - אסור, כדברי רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינה, וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע (יו"ד קלא, א)
- מקבילה בבבלי: בבלי כריתות ה א — האוכל לחם וקלי וכרמל מתבואה חדשה לפני העומר לוקה שלוש מלקויות
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא נו ב — תבואה שהשרישה קודם לעומר, העומר מתירה; אם השרישה אחר העומר, אסורה עד עומר הבא
- מקבילה בבבלי: בבלי מנחות ע א — חמשת מיני דגן (חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה, ו
והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות מותר, אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים.
גמ': תנן: המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי ברבי חנינה°: לא סוף דבר פתח אלא אפילו ד_להחלון ויש בה ארבעה על ארבעה על רום עשרה ובלבד שלא יהיה מקורה או מגופף. שאז אי אפשר לראות דרכו היה לו רבי עץ גבוה נימר: אם היה נראה עולה ויורד בו אסור שהגוי יכול לראות אם הוא מטפס על העץ ואז הוא יזהר ולא ינסך ואם לאו מותר. תנן: בעיר שכולה נכרים אסור עד שיושיב שומר אמר רבי אבא° בשם רב יהודה°: בעיר ד_לושיש בה דלתים ובריח היא מתניתא. בדא תני: שומר אף על פי שאינו בא אחת לקיצים מותר. תני: ישראל ונכרי שכנסו את יינן בפרכייא שטח מסחר של עיר אפילו שומרים נכרים אפי' חביות פתוחות מותרות, שאין מנסכין כן. אמר רבי הילא° אילעא בשם רבי ינאי° הכהן: הלוקח כשוכר. ותני כן: אחד הלוקח ואחד השוכר ברשות הנכרי להכניס יינו לתוכו בזמן שהיין של ישראל וישראל דר שם מותר והוא שיהא עליו מפתח וחותם, ובזמן שהיין של נכרי וישראל דר שם מותר והוא שיהא לו עליו מפתח וחותם, ואם אין ישראל דר שם אסור אף על פי שיש עליו מפתח וחותם. תנן °רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות נכרים כאחת אמר רבי יילי° בשם רבי ינאי° הכהן חכמים חלוקים על °רבי שמעון בן אלעזר משמע שלשיטתם אם הניחו את היין בביתו של נכרי אחר שהוא לא הבעלים של היין, יהיה מותר אפילו בעיר שכולה נכרים. לא על הדא איתאמרת אלא על הדא דבתרה דתנן: המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות — מותר. אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו — זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים. על זה אמרו חכמים שאם הניחו את היין אצל גוי אחר משום דזה הנכרי אין לו מלוה עליו אפילו בעיר שכולה נכרים מותר ו°רבי שמעון בן אלעזר פליג, דאפילו הכי כיון שאינו מניחו עד שיתן המעות להנכרי בעל היין, חיישינן דשביק ליה ליגע בו, והוא בעל היין ולא מרתת דיש לו מלוה על היין. הדרן עלך פרק רבי ישמעאל
פרק חמישי – השוכר את הפועל
מתני':
ה_אהשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אף על פי שאמרו לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר.
גמ': תנן: השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור ולא שכרו הוא נותן לו והרי איסורי הנאה דמיהם מותרים, וכל שכן שכר פעולתו אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: קנס קנסוהו. תני החמרים והכתפים וכל העושים בשביעית
אנחנו ממשיכים בירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ל"א, שמתחיל מהשורה השנייה, תחילת הגמרא. תנן: המתיר יינו של נכרי ונותנו ברשותו של הנכרי בבית שהוא פתוח ויש בו רבים, בעיר שיש בה נכרים וישראלים מותר. כלומר אם איזה גוי רוצה שהישראל יעשה את היין שלו בטהרה כדי שיוכל למכור את זה ליהודים והוא מניח את זה בבית שלו, אבל הבית פתוח, יש בו רבים וזאת עיר שמעורבת, יש בה גם יהודים וגם גויים, אז זה מותר.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינה: לא סוף דבר פתח, אלא אפילו חלון ויש בה ארבעה על ארבעה על רום עשרה, ובלבד מקורה. כלומר לא שיש בית פתוח לרבים, אלא אפילו אם יש חלון שיש בו ארבע על ארבע על רום עשרה, אבל בלבד שלא יהיה מקורה או מגופף - כלומר שאפשר לראות דרך החלון הזה, אז זה מספיק.
אם היה לו איזה עץ גבוה שהישראל יכול לעלות עליו ומשם לראות את החביות, לראות שהגוי לא מנסך, אז נימר: אם היה נראה עולה ויורד בו אסור. כלומר אם כשהישראל עולה על העץ הגוי יכול לראות אותו, אז בעצם הגוי תמיד יזהר. כל פעם שהוא יראה את היהודי עולה לעץ הוא יזהר, ואם לאו מותר. אם הישראל יכול לעלות על העץ ולראות אותו משם והגוי עצמו לא יכול לראות את ישראל כשהוא מטפס, לכן הוא לא יזהר, ואם הוא ינסך הישראל יראה אותו אז הוא מפחד ולכן הוא גם לא ינסך, אז זה מותר.
תנן: בעיר שכולה נוכרים אסור עד שיושיב שומר. אמר רבי אבא בשם רב יהודה: בעיר שיש בה דלתים ובריח היא מתניתא. מדובר בעיר שיש בה דלתיים, בעיר סגורה, יש חומה ויש שער ונועלים אותו. שואלת הגמרא: אם בעיר שיש בה דלתיים ובריח, תני שומר אף על פי שאינו בא אחת לקיצים - מותר? לא הגיוני. הרי אם הוא בא לקיצים ויש דלתיים ובריח, אז ברגע שהוא נכנס פותחים את הדלת, רואים אותו, אז הגוי ידע מתי ניזהר, אז ברור שזה לא מדובר במצב כזה.
תני: ישראל ונכרי שכנסו את יינן בפרכייא של עיר, אפילו שומרים נכרים, אפילו חביות פתוחות מותרות, שאין מנסכין כן. כלומר אם שמו את היין שלהם באזור של השוק, אז אפילו שומרים נוכרים, אפילו החביות פתוחות מותרות, כיוון שזה בשטח המסחרי שהרבה אנשים שם, לא מנסכים.
אמר רבי הילא בשם רבי ינאי: הלוקח כשוכר - כן. כלומר בין אם הישראל קנה מהגוי את המקום, בין אם הוא שכר מהגוי מקום, זה אותו דבר. ותני כן: אחד הלוקח ואחד ברשות הנכרי, בזמן שהיין של ישראל וישראל דר שם מותר והוא שיהא עליו מפתח וחותם. כלומר, בין אם היין שייך לישראל, בין אם היין שייך לגוי, אם ישראל דר שם באותו חדר או באותו בית שבו נמצא היין, ולחדר שהיין נמצא בו יש מפתח ועל היין יש חותם - במקרה כזה זה מותר. ובזמן שהיין של נכרי וישראל דר שם מותר והוא שיהא לו עליו מפתח וחותם, ואם אין ישראל דר שם אסור אף על פי שיש עליו מפתח וחותם.
תנן: רבי שמעון בן אלעזר אומר כל אשר יש לנכרים אחת. כלומר בעצם גם אם אני אניח את זה אצל גוי חברו זה אותו דין. אמר רבי יילי בשם רבי ינאי: חכמים חלוקים על רבי שמעון בן אלעזר. משמע שדעתם: אם הניחו את היין בבית של נכרי אחר, שהוא לא הבעלים של היין, אז יהיה מותר אפילו בעיר שכולה נכרים. למה? כי הגוי עצמו שהיין שלו - הוא ינסך, אבל לגוי אחר הוא לא יתן להנסך.
אז באמת הגמרא אומרת: לא על הדא איתאמרת אלא על הדא דבתרה. מה שאמרנו שחכמים חלוקים על רבי שמעון בן אלעזר - זה לא על זה, לא על המקרה הזה שאת היין הוא הניח בדירה של גוי אחר, אלא על הסייפא, דתנן: המטהר יינו של נכרי כותב לו שנתקבלתי ממך מעות — מותר. אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו — זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים.
על זה אמרו חכמים שאם הוא הניח את היין אצל גוי אחר, במקרה כזה זה יהיה מותר משום דזה הנכרי אין לו מלוה עליו, והוא בעצם לא מרגיש בעלים, הוא לא ינסך את זה. ואז אפילו בעיר שכולה נכרים מותר. ורבי שמעון בן אלעזר חולק - הוא סובר שאפילו במקרה כזה, כיוון שהגוי לא נתן לו לקחת את היין עד שישלם לו על זה, אז בעל היין חוששים שהוא יתיר לגוי השני גם כן לנסך, כי הוא לא מפחד כי זה היין שלו. אז לכן רבי שמעון בן אלעזר אוסר.
הדרן עלך פרק רבי ישמעאל.
פרק י"א. לפי מתני': השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אף על פי שאמרו לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. כי אם הוא עובד במשהו אחר, אבל דרך אגב בקשר לעשות לו גם כן יעביר לו איזה חבית יין נסך - שכרו מותר, כי זה לא השכר של החבית. השכר הוא בעצם על המלאכה השנייה.
גמ': השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. שואלת הגמרא: ולא שכרו הוא נותן לו - הרי איסורי הנאה דמיהם מותרים? כן, אפילו מכרתי איסורי הנאה, הכסף מותר. אז קודם כל שכר פעולה שהוא רק עובד עם האיסורי הנאה כמו יין נסך, למה שיהיה אסור הכסף? אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: קנס קנסוהו. זה בעצם קנס, שלא יעבוד עם גויים בעניין הזה.
תני החמרים והכתפים וכל בשביעית שכרן שביעית. כן, כל העוסקים בשביעית - שכרן קדוש בקדושת שביעית. מותר בו, מותר רק לאכול בו ודברים כדומה כמו פירות שביעית. אמר רבי זעירא: פירות היתר היא מתניתא, דאם אתית. כלומר פה מדובר שהם עובדים בפירות היתר בשביעית, בעבודה שמותרת, כגון שמכניסים מעט כמו שמותר לקחת מההפקר. אז אם אותם פועלים עושים בפירות בדרך של היתר, במקרה כזה שכרן שביעית - כלומר מה שמקבלים מותר להם לקבל כפירות שביעית.
דהורי רבי יוחנן לאילין דבית רבי ינאי שלא יהו נוטלין שכר אלא מעות כרבי יהודה וכרבי נחמיה. למה רבי יוחנן הורה לבית רבי ינאי שלא ייקחו בשביעית - כשהם סוחטים זיתים לעשות שמן - שלא ייקחו שכר שמן בתמורה, אלא ייקחו כסף? כי מדובר בשביעית, ואסור לפרוע חובו במעות שביעית. אז איך פה מותר? עונה הגמרא: כי רבי יהודה וכי רבי נחמיה הורי להון - הוא החמיר להם כמו רבי יהודה ורבי נחמיה שהם מחמירים.
📜 הדינים העולים מדף לא עמוד א
ד_לה חלון פתוחה בכרם שאין המשקה נאסר בה משום מגע גוי
- מקור: "חלון ויש בה ארבעה על ארבעה על רום עשרה ובלבד שלא יהיה מקורה או מגופף. (שאז אי אפשר לראות דרכו) היה לו רבי (עץ גבוה) נימר: אם היה נראה עולה ויורד בו אסור (שהגוי יכול לראות אם הוא מטפס על העץ ואז הוא יז"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יג, הלכה ו, שו"ע יו"ד סימן קלא סעיף א, סמ"ג לאוין קמח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שחלון בגודל ד' על ד' על רום עשרה שאינה מקורה ולא מגופפת מועילה, כפי שפסק הרמב"ם והשו"ע יו"ד סימן קלא סעיף א
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה סא א — יין ישראל המופקד בבית עובד כוכבים שפתוח לרשות הרבים בעיר שכולה גויים - אסור אלא אם כן הישר
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה סא א — יין ישראל המופקד בבית עובד כוכבים, שומר שיוצא ונכנס ואינו יושב תמיד לשמור - היין מותר
ה_א פועל שנשכר לעשות מלאכה עם יין נסך עצמו - שכרו אסור בהנאה
- מקור: "השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אף על פי שאמרו לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. גמ : תנן: השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור ולא שכרו ה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יג, הלכה טו, שו"ע יו"ד סימן קלג סעיף א, סמ"ג לאוין קמח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אבהו בשם רבי יוחנן שקנס קנסוהו את השוכר לעבודה עם יין נסך עצמו, אף שאיסורי הנאה עצמם דמיהם מותרים; כן נפסק ברמב"ם ובשו"ע יו"ד קלג,א
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה סב א — השוכר פועל לעבוד עמו ביין נסך, שכרו אסור בהנאה
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה סב א — פירות שביעית שנתנום שכר לחמרים - השכר עצמו נתפס בקדושת שביעית, בקנס