ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת עבודה זרה/הדפסה (פרק ראשון)
==ירושלמי עבודה זרה, פרק א, הלכה א==
מתני':
א_אלפני אידיהן של נכרים שלשה ימים אסורין מלשאת ומלתת עמהן, מלהשאילן ומלשאול מהן, מלהלוותן ומלהלוות מהן, מלפורעם ומלהפרע מהן. °רבי יהודה בר עילאי אומר: נפרעין מהן מפני שהוא מיצר. אמרו לו: אף על פי שהוא מיצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר: שלשה לפניהן ושלשה לאחריהן אסור. וחכמים אומרים: לפני אידיהן אסור, לאחר אידיהן מותר.
גמ': רבי חמא בר עוקבה° שמע רמז לכולהון מהכא, שנאמר (עמוס ד', ד') "והביאו לבוקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרותיכם". מכאן שדרך עובדי כוכבים להתכונן לפני יום אידם ג' ימים. אמר לו רבי יוסי° בר זבידא: אין כיני אפילו בגליות יהיה אסור שלושה ימים. ותני °נחום המדי אומר: יום אחד בגליות אסור. מאי כדון? למה בארץ ישראל נאסרו שלושה ימים בחוץ לארץ רק יום אחד תמן בחוץ לארץ בדקו ומצאו שהן עושין צרכיהן ליום אחד ואסרו יום אחד. ברם הכא בארץ ישראל בדקו ומצאו שעושין צרכיהן לשלשת ימים ואסרו להן שלשת ימים. מה מקיים רבי יוסי° בר זבידא אהן קרייה "והביאו לבוקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרותיכם"? במלכות ירבעם הכתוב מדבר. כיון שמלך ירבעם על ישראל התחיל מפתה את ישראל ואמר להן: בואו ונעבוד עבודה זרה. דעבודה זרה וותרנית היא. הדא היא דכתיב (ישעיהו ז', ו') "נעלה ביהודה ונקיצינה ונבקיענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל". ואמר רבי אבא°: חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום או אדם ששמו טבאל, אלא אין זה אלא כינוי לעבודה זרה שעושה טובה עם עובדיה. התורה אמרה (שמואל א ב כח) "ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן" רק כהנים יכולים להקריב, ועבודה זרה אומרה (מלכים א' י"ב, ל"א) "ויעש כהנים מקצות העם". ואמר רבי אילא° אילעא: לא מן הקוצים שבעם, מפסולת שבעם. התורה אמרה (שמות כ"ג, י"ח) "לא ילין חלב חגי עד בוקר". ועבודה זרה אמרה "והביאו לבוקר זבחיכם". התורה אמרה (ויקרא קדושים יט ו) "ביום זבחכם יאכל וממחרת". ועבודה זרה אמרה "לשלשת ימים מעשרותיכם". התורה אמרה (שמות משפטים כג יח) "לא תזבח על חמץ דם זבחי". ועבודה זרה אמרה (עמוס ד', ה') "וקטר מחמץ תודה". התורה אמרה (דברים כ"ג, כ"ב) "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו". ועבודה זרה אמרה (עמוס ד', ה') "וקראו נדבות השמיעו" שתוכלו להביא מתי שרק תחפצו. כתיב (הושע ז ה) "יום מלכינו החלו שרים חמת מיין משך ידו את לוצצים כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אופיהם בוקר הוא בוער כאש להבה". אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה°: לא בא הכתוב אלא להזכיר גניין של ישראל. יום שמלך ירבעם על ישראל אתון כל ישראל לגביה בפאתי רמשא לפנות ערב, אמרו ליה: קום עבוד עבודה זרה. אמר לון: אפתי רמשא לפנות ערב הוא, ואני אשתי ולא אשתי. וכל עמא שתו ואמר כך שלא יאמרו אנוסים מחמת שיכרות היינו. אלא אם אתון בען אזלון ואתון בצפרא אם אתם רוצים לכו ושובו בבקר. הדא הוא דכתיב (הושע ז', ו') "כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אופיהם בוקר הוא בוער כאש להבה". כל הלילה לא ישן אופיהם יצרם (הושע ז', ו') "בוקר הוא בוער כאש להבה". בצפרא אתון לגביה בבקר באו אליו, אמר לון: כדון אנא ידע דאתון בען עכשיו אני יודע שאתם רוצים, אלא דאנא דחיל מפחד מסנהדרין דידכון דלא יקטלונני. אמרו ליה: אנן קטלין לון אנו נהרוג אותם. הדא הוא דכתיב (הושע ז', ז') "כולם יחמו כתנור ואכלו את שופטיהם". רבי לוי° אמר: הרגום היך מה דאת אמר (דברים שופטים כא א) "כי ימצא חלל". רבי אילא° אילעא אמר: הורידן מגדולתן, דכתיב "יום מלכינו החלו" מלשון חולין "שרים חמת מיין משך ידו את לוצצים". יום שנעשו בו שרים חולין
בעזרת השם אנחנו פותחים תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף א'. מתני': לפני אידיהן של נכרים שלשה ימים אסורין מלשאת ומלתת עמהן, מלהשאילן ומלשאול מהן, מלהלוותן ומלהלוות מהן, מלפורעם ומלהפרע מהן. רבי יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר. כי הוא צריך לשלם כסף אז הוא מיצר. אמרו לו אף על פי שהוא מיצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן שהוא נפטר מהחוב. רבי ישמעאל אומר שלשה לפניהן ושלשה לאחריהן אסור. וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור, לאחר אידיהן מותר.
הגמרא מבקשת רמז לדין הזה. רבי חמא בר עוקבה שמע כולהון מן הכתוב "והביאו לבוקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרותיכם", מכאן שדרך עובדי עבודה זרה להתכונן לפני יום עידן שלושה ימים. אמר לו רבי יוסי אין כיני אפילו בגליות, יעשו שלושה ימים? ותני נחום המדי אומר יום אחד בגליות אסור. אז מה נעביד? למה בארץ ישראל אסור שלושה ימים ובחוצה לארץ רק יום אחד? אלא שאלת הגמרא: תמן בחוץ לארץ בדקו ומצאו שהן עושין צרכיהן ליום אחד ואסרו יום אחד. ברם הכא בארץ ישראל בדקו ומצאו שעושין צרכיהן לשלשת ימים ואסרו להן שלשת ימים, כלומר מתכוננים לחג שלושה ימים לכן אסרו להם שלושה ימים.
שואלת הגמרא: מה מקיים רבי יוסי אהן קרייה, "והביאו לבוקר זבחיכם"? הרי אם אומר שזה בגלל עניין של כמה זמן שמתכוננים לחג ובכל מקום זה משתנה, אז מה זה הפסוק הזה? אלא במלכות ירבעם הכתוב מדבר. כיון שמלך ירבעם על ישראל התחיל מפתה את ישראל ואמר להן: בואו ונעבוד עבודה זרה. וותרנית היא. הדא היא דכתיב "נעלה ביהודה ונקיצינה ונבקיענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל". אמר רבי אבא: חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו טבאל, אלא אין זה אלא כינוי לעבודה זרה שעושה טובה עם עובדיה.
התורה אמרה "ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן", כלומר צריך רק כוהנים שהם מיוחסים ולא בעלי מומים וכדומה. ועבודה זרה אומרה "ויעש כהנים מקצות העם". אמר רבי אילא: לא מן הקוצים שבעם, מפסולת שבעם. התורה אמרה "לא ילין חלב חגי עד בוקר", חגיגה עד בוקר. ועבודה זרה אמרה "והביאו לבוקר זבחיכם". התורה אמרה "ביום זבחכם יאכל וממחרת", כלומר רק יום ולילה, או שני ימים ולילה אחד אם זה שלמים. ועבודה זרה אמרה "לשלשת ימים מעשרותיכם" — מותר שלושה ימים. התורה אמרה "לא תזבח על חמץ דם זבחי". ועבודה זרה אמרה "וקטר מחמץ תודה". התורה אמרה "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו". ועבודה זרה אמרה "וקראו נדבות השמיעו", כלומר תאמר דבר שתוכל ותביא.
כתיב "יום מלכינו החלו שרים חמת מיין, משך ידו את לוצצים. כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אופיהם, בוקר הוא בוער כאש להבה". אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה: לא בא הכתוב אלא להזכיר גניין של ישראל. יום שמלך ירבעם על ישראל אתון כל ישראל לגביה בפתי רמשא, כלומר לקראת הערב, ואמרו ליה: קום עבוד עבודה זרה. אמר לון: אפתי רמשא הוא, אשתי ולא אשתי — עדיין זה ערב, תחילת הלילה, ואני אשתה ולא אשתה, וכולם אשתה. הוא לא רצה שיגידו שעשו זאת מחמת שכרות. אלא אם אתון בען, אזלון ואתון בצפרא — לכו תחזרו בבוקר ונראה אתכם באמת רציניים.
הדא הוא דכתיב "כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אופיהם" — כלומר יצרם לא ישן כל הלילה. "בוקר הוא בוער כאש להבה". בצפרא אתון לגביה, בבוקר הם באו אליו. אמר לון: כדון אנא ידע דאתון בען, עכשיו אני יודע שאתם באמת רוצים את זה. אלא דאנא דחיל מסנהדרין דידכון דלא יקטלונני — אני מפחד מהסנהדרין שיהרגו אותי. אמרו ליה: אנן קטלין לון — אנחנו נהרוג אותם. הדא הוא דכתיב "כולם יחמו כתנור ואכלו את שופטיהם". רבי לוי אמר: הרגום היך מה דתמר "כי ימצא חלל". רבי אילא אמר: הורידן מגדולתן, "יום מלכינו החלו שרים חמת מיין" — יום שנעשו בו שרים חולין, מי גרם להן? חמת מיין שהיו להוטין אחר היין.
"משך ידו את לוצצים" — כד הוה חמי בר נש כשר, שהיה לו אדם שהוא כשר, הוה מייתיב גביה תרין ליצנין, ואמרין ליה: אי זה דור חביב מכל הדורות? אמר להן: דור המדבר, שקיבלו את התורה. ואינון אמרין ליה: ולא עבדון עבודת כוכבים? והוא אמר לון: בגין דחביבין לא איתענשון. והינון אמרין ליה: חשי, דמלכא בעי מיעבד כן, קבל מיניה ושתוק, כי גם המלך רוצה לעשות זאת. ולא עוד אלא אינון עבדין חד ודין עבד תרין, "וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן". ואתה אומר: גסות רוחו של ירבעם היא החליטתו.
📜 הדינים העולים מדף א עמוד א
א_א אסור לשאת ולתת עם נכרים שלושה ימים לפני חגם
- מקור: "לפני אידיהן של נכרים שלשה ימים אסורין מלשאת ומלתת עמהן, מלהשאילן ומלשאול מהן, מלהלוותן ומלהלוות מהן, מלפורעם ומלהפרע מהן. רבי יהודה (בר עילאי) אומר: נפרעין מהן מפני שהוא מיצר. אמרו לו: אף על פי שהוא מ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה א, שו"ע יו"ד סימן קמח סעיף א, סמ"ג לאוין מה
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא (חכמים) ~ רבי יהודה: מותר להיפרע מהם ~ רבי ישמעאל: שלושה לפניהם ושלושה לאחריהם אסור
- הכרעה: נפסק כתנא קמא (חכמים) - שלושה ימים לפני אידיהן בלבד אסור, ולא כרבי יהודה שהתיר להיפרע ולא כרבי ישמעאל שאסר גם שלושה לאחריהם, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע יו"ד קמח,א
מי גרם להן? חמת מיין שהיו להוטין אחר היין. "משך ידו את לוצצים" - כד ירבעם הוה חמי היה רואה בר נש כשר הוה מייתיב גביה תרין ליצנין ואמרין ליה: אי זה דור חביב מכל הדורות? אמר להן: דור המדבר שקיבלו את התורה. ואינון אמרין ליה: ולא עבדון עבודת כוכבים ומזלות? והוא אמר לון: בגין דחביבין לא איתענשון. והינון אמרין ליה: חשי תשתוק דמלכא בעי למיעבד כן. ולא עוד אלא אינון עבדין עגל אחד ודין עבד תרין, דכתיב (מלכים א' י"ב, כ"ט) "וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן". גסות רוחו של ירבעם היא החליטתו. אמר רבי יוסי בר יעקב°: במוצאי שמיטה מלך ירבעם על ישראל. הדא הוא דכתיב (דברים וילך לא י) "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". אמר: אנא מיתבעי מיקרי אני צריך לקרא? קאים אנא ואינון אמרין: מלכא דאתרא רחבעם קדם. ואין מיקרי תיניין גנאי הוא לי. ואין לא ניקרי ביזיון הוא לי. ואין ארפינון אזלון ואם אני מניח את העם לעלות לבדם ולא אעלה עימם סלקין אינון ושבקין יתי ואזלין לון גבי רחבעם בן שלמה. הדא הוא דכתיב (מלכים א' י"ב, כ"ז) "אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם ישוב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם". מה עשה? עשה שני עגלי זהב וכתב על ליבן "והרגוך" לרמוז שאילו יעלו ישראל לרגל לירושלים סוף שיבקשו לחזור למלכות בית דוד, ויהרוגו אותו. אמר: כל מלך דיקום אחרי יסתכל בון. אמר רבי חונה° (תהלים נ"ח, ו') "חובר חברים מחוכם" - כל מי שהיה חוברו שנהיה מלך אחריו היה מבין את הרמז וחוברו לעבודה זרה. אמר רבי חונה° (הושע ה', ב') "ושחטה שטים העמיקו" - שהעמיק ברשע. אמר: כל דמפרסם מה פירוש והרגוך אנא קטיל ליה ועמי הארץ חשבו שהעגל יהרוג כל מי שלא יעבוד אותו. אמר רבי אבין בר כהנא°: אף שבתות וימים טובים מצינו שבדה להם ירבעם מלבו. הדא הוא דכתיב (מלכים א' י"ב, ל"ב) "ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש, בחג אשר ביהודה, ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבוח, בחדש אשר בדה מליבו" קוראים מליבו אבל מלבד כתיב כמה דאת אמר (ויקרא אמור כג לח) "מלבד שבתות ה'" שגם במקום שבת בחר יום אחר. תנן: לפני אידיהן של נכרים שלשה ימים אסורין מלשאת ומלתת עמהן תני: עבר ונשא ונתן עמו א_במותר. רבי יעקב בר אחא° ורבי יוסי° בר זבידא אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ואפילו ביום אידו. ותני כן: במה דברים אמורים בנכרי שאינו מכירו, אבל בנכרי המכירו מותר מפני שהוא כמחניף להן לשמור איתם קשרים שלא יעזוב אותו וילך לסחור עם אחר. תני: נכנס לעיר ומצאן שמחין יכול לשמח עמהן מפני שאינו אלא כמחניף להן לשמור איתם קשרים שמא יזדקק להם. חד דוקינר גוי אוקיר לרבי יודן נשייא° חד דיסקיה מלא דינרין, נסב לקח רבי° חד מינהון שלא יפגע, ושלח ליה את השאר. שאל לרבי שמעון בן לקיש° מה לעשות באותו דינר, אמר: יוליך הנייה לים המלך. וקשה הרי מדובר במכירו ובלשעבר ולמה אמר רבי שמעון בן לקיש° שהכסף אסור ויוליך הנאה לים המלח? אמר רבי אבהו°: ואני לא שאלני רבן גמליאל ברבי° מהו לילך ליריד ואסרתי לו? והתני א_גהולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות. ואמר ריש לקיש°: לא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו נכרים מפני שמקרבין תחת כנפי השכינה. מאי כדון? למה באמת הוא אסר רבן גמליאל ברבי° אדם קטן היה וביקש רבי אבהו° לגודרו. אבל רבי יודן נשייא° אדם גדול היה ולמה רבי שמעון בן לקיש° אסר עליו שלא יראו אחרים וירגילו עצמם בכך, ויבואו להתיר גם בעובד כוכבים ומזלות שאינו מכירו וביקש רבי שמעון בן לקיש° לגדור הדבר. תנן: ואסורים מלהשאילן ומלשאול מהן ניחא מלהשאיל
אמר רבי יוסי בר יעקב: במוצאי שמיטה מלך ירבעם על ישראל. הדא הוא דכתיב "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". אמר: אנא מיתבעי מיקרי? כלומר, אם יקראו לי לבוא לקרוא בתורה — קאים אנא, אני אעמוד, ואינון אמרין: מלכא דאתרא קדם, מלך של המקום הוא הקודם. ואין מיקרי תיניין גנאי הוא לי, ואם אני אקרא שני זה גנאי לי. ואין לא ניקרי ביזיון הוא לי, ואם לא אקרא בכלל זה ביזיון. ואין אזלון סלקין אינון שבקין יתי, אם יעלו הם יעזבו אותי, אזלין לון גבי רחבעם בן שלמה.
הדא הוא דכתיב "אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם ישוב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם". מה עשה? עשה שני עגלי זהב וכתב על ליבן "והרגוך", לרמוז שאם יעלו ישראל לרגל לירושלים בסוף יבקשו לחזור למלכות בית דוד ויהרגו אותו. אמר: כל מלך דיקום יסתכל בון — יסתכל בפסלים האלה ויבין מה כתוב שם.
אמר רבי חונה: "חובר חברי מחוכם" — כל מי שהיה חוברו היה חוברו, כל מי שמלך אחריו היה מבין את הרמז וחובר לעבודה זרה. אמר רבי חונה: "ושחטה שטים העמיקו" — שהעמיק ברשע. אמר: כל אנא קטיל ליה — כל מי שלא יעבוד אותי אהרוג אותו, זו הכוונה.
אמר רבי אבין בר כהנא: אף שבתות וימים טובים מצינו שבדה להם ירבעם מלבו. הדא הוא דכתיב "ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש, בחג אשר ביהודה, ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבוח, בחדש אשר בדה מליבו". "מלבד" כתיב, כמה דאת אמר "מלבד שבתות ה'", לרמוז שגם שבת הוא בחר יום אחר.
תני: עבר ונשא ונתן עמו מותר. רבי יעקב בר אחא ורבי יוסי בשם רבי יוחנן: ואפילו ביום אידו, כלומר השכר שהרוויח מזה מותר, לא נאסר. ותני כן: במה דברים אמורים בנכרי שאינו מכירו, אבל בנכרי המכירו מותר מפני שהוא כמחניף להן. הוא צריך לשמור איתם קשרים כדי שלא יעזבו אותו וילכו לסחור עם אחר, לכן זה מותר. תני: נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהן מפני שאינו אלא כמחניף להן.
מספרת הגמרא: חד דוקינר, גוי אחד, אוקיר לרבי יודן נשייא חד דיסקי מלא דינרין — הביא לו שק מלא דינרים. נסב רבי חד מינהון, כלומר לקח אחד כדי שלא ייפגע, ושלח ליה, השאיר את שאר הדינרים. שאל לרבי שמעון בן לקיש מה לעשות בדינר הזה, אמר: יוליך הנייה לים המלח — אסור בהנאה.
קשה לכאורה, הרי מדובר במכירו, ועוד מדובר בשעבר — למה אמר רבי שמעון בן לקיש יוליך הנאה לים המלח? אמר רבי אבהו: ואני לא שאלני רבן גמליאל ברבי מהו לילך ליריד ואסרתי לו? גם אותי שאלו ואמרתי לו שאסור לו ללכת ליריד. שואלת הגמרא: והתני הולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות. ואמר ריש לקיש: לא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו נכרים מפני שמקרבין תחת כנפי השכינה — העבד שמלים אותו לעבדות מחויב במצוות כנשים, ובעצם מקרבו תחת השכינה, אז מותר.
אז למה בכל זאת אסור לרבן גמליאל ללכת ליריד? אומרת הגמרא: רבן גמליאל ברבי אדם קטן היה וביקש רבי אבהו לגודרו. אבל רבי יודן נשייא אדם גדול היה, ובכל זאת ביקש רבי שמעון בן לקיש לגדור הדבר — שלא יראו אחרים וירגילו עצמם בכך, ויבואו להתיר גם במקום שאינו מכירו.
ואת אמרת: אסורין... מלהשאילן ומלשאול מהן. ניחא מלהשאיל, אבל למה אסור לשאול מהן? אומרת הגמרא: מפני שהוא משיאו שם טוב — כי רואים שהוא מלווה להרבה אנשים, מלווה ליהודים, אז זה ייתן לו שם של אדם מכובד ועשיר, ואז הוא ילך בעבודה זרה שלו וישוב לו וישאיל ליהודים.
📜 הדינים העולים מדף א עמוד ב
א_ב מותר לשמח יחד עם עובד כוכבים המכירו ביום אידו מפני שהוא כמחניף לו
- מקור: "מותר. רבי יעקב בר אחא ורבי יוסי (בר זבידא) אמרו בשם רבי יוחנן (בר נפחא): ואפילו ביום אידו. ותני כן: במה דברים אמורים בנכרי שאינו מכירו, אבל בנכרי המכירו מותר מפני שהוא כמחניף להן (לשמור איתם קשרים שלא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה א, שו"ע יו"ד סימן קמח סעיף א, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יעקב בר אחא ורבי יוסי בשם רבי יוחנן שמותר להתחבר עם נכרי המכירו ביום אידו מפני חשש הפסד קשרים, כדברי הרמב"ם והשו"ע
א_ג מותר ללכת ליריד של עובדי כוכבים ולקנות שם עבדים ושפחות
- מקור: "הולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות. ואמר ריש לקיש: לא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו נכרים מפני שמקרבין תחת כנפי השכינה. מאי כדון? (למה באמת הוא אסר) רבן גמליאל ברבי אדם קטן היה וביקש רבי אבהו לגודר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יד, שו"ע יו"ד סימן קמט סעיף ג, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבן גמליאל שהתיר, וריש לקיש מסכים לדין אך מוסיף שאדם חשוב יש לו להימנע מכך משום מראית עין, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע יו"ד קמט,ג
אבל למה אסור מלשאול מהן? מפני שהוא כמשיאו שם טוב וילך ויודה לעבודה זרה שלו שזכה לעושר ויכול להשאיל ליהודים. תנן: ואסורים מלהלוותן ומלהלוות מהן. ניחא שאסור להלוותו. אבל למה אסור ללות מהן? מפני שהוא כמשיאו שם טוב וילך ויודה לעבודה זרה שלו שזכה לעושר ויכול להלוות ליהודים. ואסורים מלפורעם ומלהפרע מהן. ניחא שאסור לפורען. אבל למה אסור ליפרע מהן? שלא יאמר עבודת כוכבים ומזלות שלו סייעה לו להיפטר מהחוב. אמר רבי אבא בר טבליי° בשם רב° אבא בר אייבו: אם היתה מלוה אובדת מותר שאם לא יגבה עכשיו יאבד את כספו. מאי מלוה אובדת? מאי מלוה שאינה אובדת? אובדת בעל פה ואפילו בעדים, ואין מלוה אובדת א_דבשטר. והא אפילו מלוה בשטר פעמים שאובדת היא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו. מאי כדון? מלוה אובדת שלא במשכון, אין מלוה אובדת במשכון. אשכח תני כקדמייתא: מלוה אובדת בעדים, אין מלוה אובדת בשטר. תנן °רבי יהודה בר עילאי אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר. אמרו לו אף על פי שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. תמן תנינן: °רבי יהודה בר עילאי אומר: אשה לא תסוד מפני שניבול הוא לה. רבי חנינה° ורבי מנא° בן יונה חד אמר: בסיד שהיא מתירתו במועד נחלקו, אבל בסיד שמתירתו לאחר המועד דברי הכל אסור. וחרנא אמר: בסיד שהיא מתירתו לאחר המועד נחלקו, אבל בסיד שמתירתו בתוך המועד דברי הכל מותר שאף שמצטערת עכשיו שמחה לאחר זמן. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי חנינה° אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא: °רבי יהודה בר עילאי כדעתיה. כמה ד°רבי יהודה בר עילאי אמר תמן: ניבול שעה ניבול ואסורה לטפול עצמה בסיד אף שאחר כך שמחה כיוון שמצטערת עכשיו, כן הוא אמר הכא: צרת שעה צרה ואף על פי ששמח לאחר זמן מותר להפרע ממנו מפני שהוא מיצר עכשיו. הווי דרבי חנינה° הוא דאמר בסיד שהיא מתירתו א_הבתוך המועד נחלקו, אבל בסיד שהיא מתירתו לאחר המועד דברי הכל אסור. אומנים ישראל שהיו עושין עם הנכרי ביום אידן בקבלנות בתוך ביתו של הנכרי אסור, בתוך בתיהן של ישראל מותר. °רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע, אבל במחובר לקרקע אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר. מהו בין כך ובין כך מותר? בין בתלוש בין במחובר או בין בשכיר בין בקיבולת. אמר רבי אילא° אילעא: בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת. אמר רבי שמעון בר ברסנה° בשם °רבי אחא: בשבת שהתיר שנכרי יעשה מלאכת ישראל בקבלנות בביתו של הגוי ובאבל שהתיר שאחרים יעשו מלאכת האבל ובעבודה זרה שהתיר לישראל לעשות מלאכת נכרי ביום אידם בקבלנות בביתו של ישראל הלכה כ°רבי שמעון בן אלעזר. תנן °רבי ישמעאל בן אלישע אומר שלשה לפניהן ושלשה לאחריהן אסור. וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר. חברייא אמרי: טעמא ד°רבי ישמעאל בן אלישע שאוסר אף לאחריהן משום בריה דמועדא כמו איסור חג שלנו שעדין שמחים במה שנשאר מיום אידם, וחשוב כיום אידם.
תמלול מתוקן אנחנו קוראים בירושלמי מסכת עבודה זרה דף ב. נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא: למדנו במשנה "ואסורים להלוותן ולהלוות מהם". אז נחשוב, אסור להלוותם, אבל למה אסור ללוות מהם? מסבירה הגמרא מפני שהוא כמשיאו שם, כי הוא הולך להודות לעבודה זרה שלו שהוא זכה לעושר, והוא יכול בעצם ללוות ליהודים.
כתוב במשנה "ואסורים להיפרע מהם". אז נחשוב אסור לפרוע, אבל למה אסור להיפרע מהם? למה אסור לקחת מהם את החובות שהם חייבים? ואת אמר שלא יאמר עבודת כוכבים שלו סייעה, שיאמר שהעבודה זרה סייעה לו להיפטר מהחוב, ואז הוא הולך להודות לעבודה זרה.
אמר רבי אבא בר טבליי בשם רב: אם היתה מלוה אובדת מותר, כי אם הוא לא יגבה עכשיו יכול לאבד את כספו. שואלת הגמרא: מה הגדרה של מלוה אובדת? מלוה אובדת? בעדים, אין מלוה אובדת בשטר — מלווה בעל פה, אפילו בעדים, ואין מלוה אובדת בשטר, בשטר זה לא נקרא מלוה אובדת.
שואלת הגמרא: ואפילו מלוה בשטר, הרי בכל זאת היא אובדת! ואת אמר אפילו מלוה בשטר אובדת היא, שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו. אז מה הגדרה? מהו כדון? מלוה אובדת שלא במשכון, אין מלוה אובדת במשכון, כי ברגע שיש לו כבר חפץ, הוא לא יפסיד את ההלוואה שלו.
אשכח תני — כלומר מצאנו ברייתא דווקא שמסייעת לדעה הראשונה, מלוה אובדת בעדים, אין מלוה אובדת בשטר.
תמן תנינן: רבי יהודה אומר: אשה לא תסוד מפני שניבול הוא לה — ואסור לסוד בכל המועד מפני שהניבול לה הוא צער, כי סיד על הפנים כדי שהפנים יהיו אדומות, או להסיר את השיער, זה בעצם גורם צער.
רבי חנינה ורבי מנא: חד אמר בסיד שהיא מתירתו במועד נחלקו, כן, שבעצם סיד תוריד אותו במועד, אז זה גם כן תהנה מהתוצאה במועד, ובזה המחלוקת, אבל בסיד שמתירתו לאחר המועד אסור — פה דברי הכל אסור.
וחרנא אמר בסיד שהיא מתירתו לאחר המועד נחלקו, אבל בסיד שמתירתו בתוך המועד מותר, כי למרות שהיא מצטערת עכשיו היא שמחה לאחר זמן.
ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי חנינה, רבי יוסי בשם רבי יוחנן: רבי יהודה כדעתיה — שבעצם רבי יהודה כדעתו, כמה דרבי יהודה אמר תמן: ניבול שעה ניבול, ואסור לסייד עצמה בסיד למרות שאחר כך היא שמחה, כיוון שהיא מצטערת עכשיו. כן הוא אמר הכא: צרת שעה צרה — אף על פי שמשמח לאחר זמן, מותר ליפרע ממנו מפני שהוא מצר עכשיו.
הווי דרבי חנינה אמר בסיד בתוך המועד נחלקו, אבל בסיד לאחר המועד אסור — כי לשיטתו של רבי יהודה, אפילו אם תסיר אותו בתוך המועד ותהנה מזה, אף על פי כן, כיוון שהיא מצרה עכשיו, ואפילו אם תשמח אחר כך — לא אכפת לנו, וזה אסור.
אז אותו דבר לגבי העניין של הגויים. שאומר רבי יהודה, כרגע הם מצירים, אז יהיה מותר, אך אומרים שהוא מצר עכשיו ומותר, ואחר כך הוא ישמח — אז לכן אסור.
אומרת הגמרא: אומנים ישראל שהיו עושין עם הנכרי בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהן מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע, אבל במחובר לקרקע אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר — כלומר, לגבי אותה עיר שבה הגוי גר, אז במחובר לקרקע אסור, בתלוש מהקרקע יהיה מותר, ובעיר אחרת בין כך ובין כך מותר.
שואלת הגמרא: מהו בין כך ובין כך מותר? האם בין בתלוש בין במחובר יהיה מותר, או הכוונה בין בשכיר בין בקיבולת? אמר רבי אילא: בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת — כלומר, זה חייב להיות בקבלנות, אבל אם זה לא בעיר עצמה אז זה מותר בין בתלוש בין במחובר.
רבי שמעון בר ברסנה בשם רבי אחא: בשבת ובאבל ובעבודה זרה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר — הוא התיר שנוכרי יעשה מלאכה במדינת ישראל בקבלנות בביתו של הגוי, ובאבל שהוא התיר שאחרים יעשו מלאכת אבל בבית שלהם, ובעבודה זרה שהוא התיר לישראל לעשות מלאכת נוכרי ביום עידם בקבלנות בביתו של ישראל. בכל אלה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
תנן, רבי ישמעאל אומר שלושה ימים לפניהם ושלושה לאחריהם אסור, ולפני עידם אסור, ולאחר עידם מותר. חברייא אמרי: טעמא דרבי ישמעאל משום בריה דמועדא — כמו איסור חג, כי עדיין שמחים במה שנשאר מיום עידם, ולכן זה חשוב כמו יום עידם.
📜 הדינים העולים מדף ב עמוד א
א_ד האם מותר לגבות חוב שנפרע במועד עבודה זרה של הגוי
- מקור: "בשטר. והא אפילו מלוה בשטר פעמים שאובדת היא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו. מאי כדון? מלוה אובדת שלא במשכון, אין מלוה אובדת במשכון. אשכח תני כקדמייתא: מלוה אובדת בעדים, אין מלוה אובדת בשטר. תנן רבי יה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה א, שו"ע יו"ד סימן קמח סעיף א, סמ"ג לאוין מה
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי יהודה בר עילאי ~ חכמים: ר' יהודה סובר שנפרעין מהם חוב שיש עליו משכון או שטר משום שהגוי מיצר בפירעונו, וחכמים אוסרים גם בזה שכן אף שמיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן על שנפטר מחובו ונמצא מודה לעבודה זרה
- הכרעה: נפסק כחכמים שאין נפרעין מן הגוי חוב כלל בזמן חגו, כפסק הרמב"ם והשו"ע, משום שאף בהצר לו עתה עיקר השמחה היא לאחר זמן וגורם לו להודות לעבודה זרה שלו
א_ה האם מותר לישראל לעשות עבודה בקבלנות עם נכרי בביתו ביום אידו של הנכרי
- מקור: "בתוך המועד נחלקו, אבל בסיד שהיא מתירתו לאחר המועד דברי הכל אסור. אומנים ישראל שהיו עושין עם הנכרי ביום אידן בקבלנות בתוך ביתו של הנכרי אסור, בתוך בתיהן של ישראל מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ז, הלכה כ, שו"ע או"ח סימן תקמו סעיף ה, סמ"ג לאוין עה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שבתוך בית הנכרי אסור ובתוך בית ישראל מותר, כלשון הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה.
רבי אבא° אמר: כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו שבעה ימים שלושה לפני ושלושה אחרי, אף הוא ממעט בשמחת אידו ודואג ממה יתפרנס ויאכל פחות כדי שישאר לו לימים שאחרי. מה מפקה מביניהון? למכור לו דברים שאינן מתקיימין. על דעת חברייא אסור שמשתמש בהם בסעודות של החג וישמח. על דעת רבי אבא° מותר שאין מתקיימים והוא דואג מה יוכל אחרי יום אידו. אמר רבי יודן°: קרייא מסייע למה דאמרי חברייא שיש עניין לשמוח בבריה דמועדה היינו באיסור חג, שנאמר (נחמיה ט', א') ויקרא בספר תורת אלקים וגו' ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט "וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל בצום ובכי ובשקים ואדמה עליהם". ולמה לא אמר בעשרים ושלשה שהרי החג הסתיים בעשרים ושתים בתשרי? משום בריה דמועדא שהיו רגילים לשמוח למחרת החג ולנוח בו. אולי נימר שהסיבה שלא קבעו צום בכ"ג תשרי כיוון דהוה בשובתא? לית יכיל דאדם כ"ג תשרי היה בשבת את מחשב ואת משכח צומא רבא בחד בשובא. ומה בכך שיחול בראשון? ולית רבי חוניה° מיקל למאן דמעבר ליה ליום הכיפורים מן אתריה כשחל בשישי או בראשון. אמר רבי יוחנן בר מדייא°: אנא חשב יתה וכ"ג תשרי בימי עזרא לא הוה בשובתא נמצא שהטעם שלא קבעו צום בכ"ג תשרי הוא משום בריה דמועדא.
מתני':
אילו הן אידיהן של עובדי כוכבים ומזלות: קלנדס וסטרנלייא וקרטסים ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה ויום המיתה. דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה א_ושריפה יש בה עבודה זרה, ושאין בה שריפה אין בה עבודה זרה.
גמ': רב° אבא בר אייבו אמר: עידיהן. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר: אידיהן. מאן דאמר עידיהן מדכתיב (ישעיהו מ"ד, ט') "ועידיהם המה". מאן דאמר אידיהן מדכתיב (דברים ל"ב, ל"ה) "כי קרוב יום אידם". רב° אבא בר אייבו אמר: מאברים את העיר. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר: מעברין את העיר. מאן דאמר מאברין שמוסיפין לה אבר. מאן דאמר מעברין כאשה מעוברה. רב° אבא בר אייבו אמר אין מברכים על הנר עד שיאותו לאורו. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר: יעותו. מאן דאמר יאותו דכתיב (בראשית וישלח לד טו) "אך בזאת נאות לכם". מאן דאמר יעותו דכתיב (ישעיהו נ', ד') "לדעת לעות את יעף דבר". רב° אבא בר אייבו אמר: קלנדס אדם הראשון התקינו כשגורש מגן עדן. כיון דחמא לילייא אריך אמר: אוי לי! שמא מי שכתוב בו (בראשית בראשית ג טו) "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" שמא יבוא לנשכיני בחשך כשאיני יכול לראותו, דכתיב (תהלים קל"ט, י"א) "ואומר אך חושך ישופני".
רבי אבא אמר: כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו שלושה ימים לפני, שלושה ימים אחרי, והיום עצמו, הוא ממעט בשמחת אידו — הוא דואג ממה הוא יתפרנס, ולכן הוא אוכל פחות, כדי שיישאר לו לימים שאחרי.
שואלת הגמרא: מה מביניהון? — מהו דרך יציאה בין שתי הדעות? למכור לו דברים שאינן מתקיימין: על דעת חברייא אסור — כי הרי הוא ישתמש בהם בסעודה שאחר החג, וזה בכלל בריה דמועדא. על דעת רבי אבא מותר, כי דברים כאלה שלא מתקיימים אין בהם פרנסה כל כך, הרווח לא כל כך גדול כמו בדברים שמתקיימים, ולכן יהיה מותר.
אמר רבי יודן: קרייא מסייע למה דאמרי חברייא שיש עניין לשמוח בבריה דמועדא, מה שנקרא אצלנו איסור חג. כנאמר: "ועשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט" — חג סוכות שמונה ימים, כלומר שבעת ימי חג ועוד שמיני עצרת, ולאחר מכן כתוב: "וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל בצום ובכי ובשקים ואדמה עליהם".
ולמה לא אמר בעשרים ושלשה? הרי החג הסתיים בעשרים ושניים, כ"ב בתשרי הסתיים החג, אז בעשרים ושלושה יכול לעשות. למה עשו את זה ביום עשרים וארבעה? משום בריה דמועדא — ישבו וקיימו שישמח גם למחרת החג ולנוח בו.
ואת אומר, מי אמר? אולי נאמר שהסיבה שהם לא קבעו צום בכ"ו בתשרי, כיוון שזה היה בשבת. ואת מעלה תיקו, אי אפשר להגיד דבר כזה. למה? דהוה בשובתא? לית יכיל מחשב, ואת משכח צומא רבא בחד בשובא — כלומר, אם תעשה חשבון, יצא שיום כיפור יהיה ביום ראשון.
שואל תלמידו: מה בכך? אם יחול יום כיפור ביום ראשון? ולית רבי חוניה מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה — רבי חוניא היה מקל למי שהיה דואג להעביר את יום הכיפורים אם היה חל ביום שישי או ראשון, אז אומרים שאין בזה בעיה.
אמר רבי יוחנן בר מדייא: אנא חשב יתה הוה בשובתא — חישבתי את הזמן הזה, וכ"ו בתשרי בימי עזרא לא היה בשבת, כך שנמצא שהטעם שלא קבעו צום בכ"ו בתשרי — זה לא בגלל יום כיפור, אלא פשוט כמו שאמרנו, משום בריה דמועדא, בגלל איסור חג.
מתני': אילו הן אידיהן של עובדי כוכבים: קלנדס וסטרנלייא וקרטסי ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה ויום המיתה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודה זרה, ושאין בה שריפה אין בה עבודה זרה.
הגמרא תסביר את כל הימים האלה. ואת אומר, רב אמר עידיהן עם עין, ושמואל אמר אידיהן עם א'. מאן דאמר עידיהן — "ועידיהם המה". מאן דאמר אידיהן — "כי קרוב יום אידם".
רב אמר מאברים, שמוסיפים לעיר — כן, שאם יש בית או משהו כזה במרחק של שש מאות אמה, שבע מאות אמה, מכניסים אותו לעיר, זה נקרא מאברין את העיר. ושמואל אמר מעברין עם ע'. מאן דאמר מאברין — מוסיפין לה איבר. מאן דאמר מעברין — כאשה מעוברה.
רב אמר: אין מברכין עליה עד שיהא יאותו עם א'. ושמואל אמר: יעותו עם ע'. מאן דאמר יאותו — דכתיב "אך בזאת נאות לכם". ומאן דאמר יעותו — דכתיב "לדעת לעות את יעף דבר".
רב אמר: קלנדס אדם הראשון התקינו — שגורש מגן עדן. כיון דחמא לילייא אריך אמר: אי לי! שמא שכתוב בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" — שמא יבוא הנחש להכיש אותי בחושך שאני לא יכול לראות. ואומר: "אך חושך ישופני".
📜 הדינים העולים מדף ב עמוד ב
א_ו אין לישא וליתן עם עובדי עבודה זרה שלושה ימים לפני חגם
- מקור: "שריפה יש בה עבודה זרה, ושאין בה שריפה אין בה עבודה זרה. גמ : רב (אבא בר אייבו) אמר: עידיהן. ושמואל (בר אבא בר אבא) אמר: אידיהן. מאן דאמר עידיהן מדכתיב "ועידיהם המה". מאן דאמר אידיהן מדכתיב "כי קרוב יו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קמח סעיף ז, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרב אבא בר אייבו שהלכה כמותו לגבי שמואל בר אבא בר אבא בכל מקום, וכן נקטו הרמב"ם והשו"ע
כיון דחמא איממא ארך כאשר ראה שהיום מתארך אמר: קלנדס! קלון דיאו שבח לאל שהשתחררתי מזה! ואיתא כמאן דאמר בתשרי נברא העולם. ברם כמאן דאמר בניסן נברא העולם ידע הוה שכך טבע הבריאה שהימים מתארכים בקיץ ומתקצרים בחרף. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: מאן סבר בראש השנה נברא העולם? רב° אבא בר אייבו דתני בתקיעתא תפילות מוסף ראש השנה דבי רב° אבא בר אייבו: "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון" וכו'. הוי אומר בראש השנה נברא העולם. רבי יוחנן° בר נפחא לא אמר כן שזה הטעם שהם חוגגים את קלנדס אלא מלכות מצרים ומלכות רומי היו עושין מלחמה אילו עם אילו. אמרו: עד מתי אנו הורגין בפולמוס זה עם זה? בואו ונתקין שכל מלכות שתאמר לשר צבא שלה "פול על חרבך" וישמע לה, תתפוס המלכות תחילה. שר צבא דמצרים לא שמע לון. דרומי הוה תמן חד גבר סב והוה שמיה יינובריס ינואר והוו ליה תריסרי בני. אמרו ליה: שמע לן ואנו עושין בניך דוכוסין ואיפרכין ואיסטרטליטין. ושמע לון. בגין כן צווחין ליה קלנדס לתחילת קלנדר- שנה יינובריס ינואר. מן יומא דבתריה מתאבלין עליו ונקרא מילני אימירא מות הזקן. אמר רבי יודן ענתודרייא° והיו אומרים: מאן דזרע טלופחין עדשים בההוא יומא לא מצלחין. רב° אבא בר אייבו אמר: קלנדס אסורה מלשאת ומלתת לכל עם כל הגוים. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: אין אסורה א_זאלא לפלחין בה. סטרנלייה אסורה מלשאת ומלתת לכל עם כל הגוים. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: בין קלנדס בין סטרנלייה אינה אסורה אלא לפלחין בה. חברייא בעי האם הנשים של אלו דפלחין לעבודה זרה אם באו מאומה שלא עבדו לה כפלחין ואסור לשאת ולתת עימן? רבי אבהו° בעי: והדא טקסים שנערכים בקיסרין מכיון דסוגייא הרבה מהם שומרונין שהם עובדי עבודה זרה כפלחין היא. הדא טקסים דדוקים צריכה כיוון שרק מיעוט בהם עובד עבודה זרה. רבי ביבי° שלחיה רבי זעירא° דיזבון שיקנה ליה עזיל קטן גליל חוטים ובטעות קנה לו בזמן סטרנלייה דביישן. אתא גבי רבי יוסי° בר זבידא, סבר דמורה ליה כהדא דרבי יהושע בן לוי° דשרי שרק עם העובדים אותה אסור והורי ליה כהדא דרבי יוחנן° בר נפחא שסטרנלייה אסור לכולם. רב° אבא בר אייבו אמר: קלנדס לפני תקופת טבת שמונה ימים, סטרנלייא לאחר תקופה ח' ימים. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: פרוקטו ראשה של תקופה. אמר רבי אבא° בשם רב° אבא בר אייבו: שלשה זמנים בבבל ושלשה זמנים במדיי. שלשה זמנים בבבל: מהורי וכנוני ובנוותה. שלשה במדיי: נוסרדי ותירייסקי ומהירקנה. אמר רבי הונה° בשם רב נחמן בר יעקב° יום אידם הנקרא נרוס חל בב' באדר בפרס ובעשרים באדר במדי. סטרנלייה נוטריקון שנאה טמונה שונא נוקם ונוטר היך מה דאת אמר (בראשית תולדות כז מא) "וישטם עשו את יעקב". אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר°: ברומי צווחין ליה ליעקב סנטורייה דעשו. וקרטוסים יום שתפשה בו רומי מלכות. ולא כבר תניתה קלנדס שלקחו המלכות מהמצרים? אמר רבי יוסי בי רבי בון° שלקחו מלכות פעם שנייה. אמר רבי לוי°: יום שנתחתן שלמה לפרעה נכה מלך מצרים, ירד מיכאל ונעץ קנה בים והעלה שלעטוט שירטון ונעשה חורש גדול וזה הוא כרך גדול שברומי. יום שהעמיד ירבעם שני עגלי זהב באו רומס ורומילס ובנו שני צריפים ברומי. יום שנסתלק בו אליהו הועמד מלך ברומי דכתיב (מלכים א' כ"ב, מ"ח) "ומלך אין באדום נצב מלך". תנן: ויום גנוסיא לידה של מלכים כדכתיב
רבי יוחנן לא אמר כן, אומר לא זו הסיבה שבגללו חגגו את חג קלנדס, אלא מלכות מצרים ומלכות רומי היו עושין מלחמה אילו עם אילו. אמרו: עד מתי אנו הורגין בפולמוס זה עם זה? בואו ונתקין שכל מלכות שתאמר לשר צבא שלה "פול על חרבך" וישמע לה, תתפוס המלכות תחילה. אז שר צבא מצרים לא שמע לון, אבל דרומי, שר צבא של רומי, הוה תמן חד גבר סב והוה שמיה יינובריס - זקן, והוו ליה תריסרי בני, היו לו שנים עשר בנים. אמרו ליה: שמע לן ואנו עושין בניך דוכוסין ואיפרכין ואיסטרטליטין, נהפוך את הבנים שלך למנהיגים. ושמע לון, הוא שמע והסכים, ומת. בגין כן צווחין ליה קלנדס יינובריס, כלומר לתחילת לוח השנה קוראים "ינואר" על שמו. מן יומא דבתריה מתאבלין עליו מילני אימירא, ביום שלמחרת מתאבלים עליו, כי מדברים על מותו של הזקן הזה ששמו יינובריס.
אמר רבי יודן ענתודרייא: מאן דזרע טלופחין בההוא יומא לא מצלחין. מקובל לומר שבאותו יום שבו הם מתאבלים, מי שזורע עדשים - לא יצליח.
רב אמר: קלנדס אסורה לכל, כלומר לכל הגויים אסור, כי כולם בעצם קיבלו את זה. רבי יוחנן אמר: אין אסורה אלא לפלחין בה, רק מי שעובד אותה באמת - רק לו אסור. אבל סטרנלייה אסורה לכל, עם כל הגויים אסור. ורבי יוחנן אמר: בין קלנדס בין סטרנלייה אינה אסורה אלא לפלחין בה, רק מי שעובד אותה.
חברייא בעי נשי דפלחין כפלחין? - האם אלו שנשואות למי שעובד עבודה זרה, אבל הן עצמן לא עבדו לה, האם הן נחשבות כעובדות ואסור לעשות עמן שאסור, או שמותר? רבי אבהו בעי, עדת טקסים בקסרין, מכיון דסוגייא - שומרונים, שם היו הרבה שומרונים עובדי עבודה זרה - כפלחין היא? האם זה כמו כאילו שהם עובדים עבודה זרה, ואז אסור בקלנדס ובסטרנלייה הזה? הדא דדוקים צריכה, טקסים שעושים במקום שרק מיעוט מהם עובדי עבודה זרה - יש מקום לשאול.
רבי ביבי שלחיה רבי זעירא דיזבון ליה עזיל קטן מן סטרנלייה דביישן, ששיגר לו שיקנה לו חבילת חוטים. ובטעות קנה בזמן הסטרנליא, בעיר בישן, בדיוק בזמן החג. אתא גבי רבי יוסי לדעת אם היה מותר או אסור. סבר דמורה ליה כהדא דרבי יהושע בן לוי שרי, הוא חשב שיתיר לו, שיגיד לו שמותר כי רק אם עובדים אותה אסור. והורי ליה כהדא דרבי יוחנן אסור, שסטרנליא אסור לכולם.
רב אמר: קלנדס לפני שמונה ימים - לפני תקופת טבת שמונה ימים - סטרנליא לאחר תקופה ח' ימים. אמר רבי יוחנן: פרוקטו ראשה של תקופה.
אמר רבי אבא בשם רב: שלשה זמנים בבבל ושלשה זמנים במדיי. שלשה זמנים בבבל: מהורי וכנוני ובנוותה. שלשה במדיי: נוסרדי ותירייסקי ומהירקנה. רבי הונה בשם רב נחמן בר יעקב: יום עיד שנקרא נרוס, הוחל בב' באדר בפרס ובעשרים באדר במדי.
סטרנלייה שנאה טמונה שונא נוקם ונוטר, זה בעצם נוטריקון. היך מה דאת אמר "וישטם עשו את יעקב". אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר: ברומי צווחין ליה סנטורייה דעשו.
וקרטוסים יום שתפשה בו רומי מלכות. שואל ולא כבר תניתה? - הרי אמרנו כבר שיש יום אחר, קלנדס. אמר רבי יוסי בי רבי בון פעם שנייה.
אמר רבי לוי: יום שנתחתן שלמה לפרעה נכה מלך מצרים, ירד מיכאל ונעץ קנה בים והעלה שלעטוט, כלומר סרטון, ונעשה חורש גדול וזה הוא כרך גדול שברומי. יום שהעמיד ירבעם שני עגלי זהב באו רומס ורומילס ובנו שני צריפים ברומי, אלו בעצם האבות המייסדים של רומי. יום שנסתלק בו אליהו הועמד מלך ברומי, דכתיב "ומלך אין באדום נצב מלך".
📜 הדינים העולים מדף ג עמוד א
א_ז האם איסור מסחר בימי אידי עבודה זרה (סטרנליא/קלנדס) חל על כל אדם או רק על הפולחים בה בפועל
- מקור: "אלא לפלחין בה. סטרנלייה אסורה מלשאת ומלתת לכל (עם כל הגוים). רבי יוחנן (בר נפחא) אמר: בין קלנדס בין סטרנלייה אינה אסורה אלא לפלחין בה. חברייא בעי האם הנשים של אלו דפלחין לעבודה זרה אם באו מאומה שלא עב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קמח סעיף ח, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי יוחנן ~ חכמים (סתם המשנה): רבי יוחנן סובר שהאיסור לשאת ולתת אינו אלא למי שפולח בעבודה זרה עצמה, ואילו סתם המשנה משמע שהאיסור חל על כל מסחר בימים אלו ללא תנאי
- הכרעה: נפסק כרבי יוחנן, שהאיסור לשאת ולתת אינו אלא עם מי שפולח בפועל לעבודה זרה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה
(בראשית מ', כ') "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה". והא תנן: ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה ויום המיתה? עד כאן יום גנוסיה יום איד לציבור, מיכן ואילך היינו יום הלידה והמיתה יום איד ליחיד. תנן: ויום המיתה דכתיב (ירמיהו ל"ד, ה') "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים" וגו'. כיני מתניתא כך כוונת המשנה: כל מיתה שיש בה עישון ושריפה יש בהן עבודה זרה, ושאין בה עישון ושריפה אין בה עבודה זרה.
מתני':
א_חיום תגלחת זקנו ובלוריתו, יום שעלה בו מן הים, יום שיצא בו מבית האסורים, ונכרי שעשה משתה לבנו, אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש.
גמ': תנן: יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכו'. מה אותו היום בלבד בשנה ראשונה או אותו היום בכל שנה? והתני: תגלחתו ותגלחת בנו אסורה אם שניהם גילחו לראשונה באותו יום האם אין הכוונה שהמלך הסתפר ביום מסוים, ובשנה אחרת גם בן המלך הסתפר באותו יום, ומכאן ראיה שחוגגים יום איד כל שנה? תיפתר שגילחו שניהן כאחת. והתני: משתהו יום נישואין ומשתה בנו אסורה אם שניהם נשאו באותו יום? תיפתר שגילחו שניהן כאחת ונשאו נשים כאחת. והתני: לידתו ולידת בנו אסורה? אית לך מימר שנולדו שניהן כאחת? תיפתר בההוא דלא אספיק מיעבד ביומיה עד דאיתיליד ליה בר ועבד כחדא. תני שבעה גנבים הן. הראשון שבכולן גונב דעת הבריות. והמסרהב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו. והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל. והמפתח לו חבית שמכורות לחנווני שנראה כפותח לכבודו. והמועל במדות. והמשקר במשקלות. והמערב את הגרדן בתלתן והחול בפול והחומץ בשמן. תני: לא ישלח לו חביות מכורות לחנווני מפני שהוא כטוענו טענת חנם. א_טלא יסרהב אדם בחבירו לארחו בשעה שאינו רוצה. לא ירבה לו בתקרובת בשעה שהוא יודע שאינו מבקש. מהו לא ירבה לו בתקרובת שזימן הרבה ארחים ואין לו מקום לארח ויודע שחברו יס רב° אבא בר אייבו ואומר לו בו רחוץ שהשארתי לך מקום בזווית אחרת. ובירושלם היה מנהג יפה כאשר זימנו אורחים לסעודה תלו מפה בצד ימין של הפתח לסימן שיש מקום לאורחים נוספים. וכאשר לא היה מקום לאורחים נוספים היה הופך
תנן יום גנוסיא של מלכים, יום הלידה, דכתיב "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה". ושואלת הגמרא יום הלידה ויום המיתה? - רואים מכאן שגנוסיא זה לא יום הלידה. עד כאן לציבור, זה בעצם מסיבה לכולם, מיכן ואילך ליחיד, רק המלך חגג את זה. תנן ויום המיתה, דכתיב "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים" וגו'.
כיני מתניתא: כל מיתה שיש בה עישון ושריפה יש בהן עבודה זרה, ושאין בה עישון ושריפה אין בה עבודה זרה. כלומר הגמרא מתקנת ואומרת ששריפה לבד לא בהכרח עבודה זרה.
מתני': יום תגלחת זקנו ובלוריתו, יום שעלה בו מן הים, יום שיצא בו מבית האסורים, ונכרי שעשה משתה לבנו, אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש.
גמ': שואלת הגמרא מה אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה? והתני: תגלחתו ותגלחת בנו אסורה? - הרי אם שניהם גילחו, שמא הכוונה שהמלך הסתפר ביום מסוים, ושנה אחר כך בנו יסתפר באותו יום? אז רואים מכאן שחוגגים אותו יום כל השנה. תיפתר שגילחו שניהן כאחת, באותה שנה, באותו יום.
והתני: משתהו ומשתה בנו אסורה? האם מדובר ששניהם נישאו באותו יום? אז לכאורה רואים מכאן ראיה שחוגגים את זה כל שנה. תיפתר שגילחו שניהן כאחת - נשאו נשים כאחת.
והתני: לידתו ולידת בנו אסורה? - זה הרי בלתי אפשרי, ששניהם נולדו כאחד. אית לך מימר שנולדו שניהן כאחת? תיפתר בההוא דלא אספיק ביומיה עד דאיתיליד ליה בר ועבד כחדא. מדובר במלך כזה שלא הספיק לחגוג, מלחמות וכדומה, עד שנולד לו בן, ואז חגג ביחד. אין לנו כאן ראיה.
תני: לא ישלח לו חביות מכורות לחנווני מפני שהוא כטוענו טענת חנם. כלומר הוא פותח את החבית בשביל למכור אותה בחנות, לא בשבילו - אז זה כאילו נותן לו טענת חינם.
לא יסרב אדם בחבירו לארחו בשעה שאינו רוצה. לא ירבה לו בתקרובת בשעה שהוא יודע שאינו מבקש. מה פירוש "לא ירבה לו בתקרובת"? דוגמה: אם הוא זימן הרבה אורחים ואין לו מקום לארח, והוא יודע שחברו יסרב - הוא אומר לו "בוא, תתארח, ישבו לך מקום בזווית אחרת", למרות שהוא יודע שאין באמת מקום, אבל הוא יודע שהחבר הזה יסרב - זה אסור.
ובירושלם היה הופך - היה מנהג יפה שכשיש מקום לאורחים לסעודה, היו תולים מפה בצד ימין של הפתח לסימן שיש מקום לאורחים נוספים, וכשלא היה מקום היו הופכים - מזיזים את המפה מצד ימין לצד שמאל, וככה האורחים ידעו שאין יותר מקום.
📜 הדינים העולים מדף ג עמוד ב
א_ח אסור למכור או להשתתף עם נכרי ביום שמחתו הפרטית (תגלחת זקנו/בלוריתו, יום שעלה מן הים, יום שיצא מבית האסורים, יום משתה לבנו)
- מקור: "יום תגלחת זקנו ובלוריתו, יום שעלה בו מן הים, יום שיצא בו מבית האסורים, ונכרי שעשה משתה לבנו, אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש. גמ : תנן: יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכו . מה אותו היום בלבד בשנה ראשונה א"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קמח סעיף ז, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרישא במשנה שהאיסור הוא רק אותו היום ואותו האיש בלבד, כפי שהכריעו הרמב"ם והשו"ע
א_ט אין להפציר בחבירו להתארח כשאינו רוצה, ואין להרבות בהזמנת אורחים מעבר למקום המיועד בשעה שיודע שאינו מבקש
- מקור: "לא יסרהב אדם בחבירו לארחו בשעה שאינו רוצה. לא ירבה לו בתקרובת בשעה שהוא יודע שאינו מבקש. מהו לא ירבה לו בתקרובת שזימן הרבה ארחים ואין לו מקום לארח ויודע שחברו יס רב (אבא בר אייבו) ואומר לו בו רחוץ שהש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות דעות, פרק ב, הלכה ו, שו"ע חו"מ סימן רכח סעיף ו, סמ"ג לאוין קע
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי, שאיסור זה משום גניבת דעת ואונאה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא מט א — דין ל"מחוסרי אמנה" חל רק כשהתכוון בפה ובלב ולא כשדיבר בפה בלי כוונה בלב
- מקבילה בבבלי: בבלי חולין צד א — אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי
עיכליה מפה זו דימינא לשמאלא. תני: עיר שיש בה נכרים וישראל אם נותנין הנכרים לגבאין גובין מהן ומישראל, ומפרנסין א_יעניי נכרים ועניי ישראל א_יאומבקרין חולי נכרים וחולי ישראל, נוחמים אבילי נכרים ואבילי ישראל, וקוברין מיתי נכרים ומיתי ישראל, ומכניסין כלי נכרי וכלי ישראל שלא יתקלקלו או יאבדו מפני דרכי שלום. גירדאי שאלון לרבי אמי° בן נתן: יום משתה של נכרים מהו לבקרם? סבר מישרי לון מפני דרכי שלום. אמר לו רבי אבא°: והתני רבי חייה°: יום משתה של נכרים אסור. אמר רבי אמי° בן נתן: אילולא רבי אבא° היה לנו להתיר עבודה זרה שלהן, וברוך המקום שריחקנו מהם.
מתני':
א_יבעיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר. היה חוצה לה עבודה זרה תוכה מותר. מהו לילך לשם? בזמן א_יגשהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור, ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר. עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים א_ידהמעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות.
גמ': תנן: עיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר. הא תוכה אסור מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור. ריש לקיש° אמר: ביריד שעשו באותו יום לכבודה שנו. ומה בין תוכה לחוצה לה? תוכה שעבודה זרה נהנה מן המכס אסור. חוצה לה שלא נהנה מן המכס מותר. ואם היה חוצה לה נהנה מן המכס אף חוצה לה אסור.
אנחנו תמיד ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ד. נתחיל מהמשנה, פרק אחד, ד'. אומרת המשנה: עיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר. היה חוצה לה עבודה זרה תוכה מותר. שמעת המשנה אומרת: מהו לילך לשם, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור, אבל אם יכול לילך בה למקום אחר מותר, כלומר משם הולכים למקומות אחרים אז זה מותר.
עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, וזה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים המעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות.
ואז התנא: עיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר, עד תוכה אסור. למה? מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור. אז ריש לקיש אמר: ביריד שנו, שעשו באותו יום לכבודה שלה, כלומר מדובר באותו יום. אני אמרתי לך בתחילה שחשבתי שהכוונה שאסור לעולם, אז אומר לא, מדובר באותו יום. היו עושים יריד לכבודה, אבל באותו יום אסור.
עכשיו ומה בין תוכה לחוצה לה? מה ההבדל בין תוכה לחוצה לה? הרי אם זה יריד אז באים מכל המקומות, מה זה משנה? אז התנא: תוכה מן המכס אסור, חוצה לה מותר, כי בתוכה היה מקובל שנותנים מיסים לעבודה זרה. עכשיו, ואם היה חוצה לה נהנה מן המכס אף חוצה לה אסור. כלומר, גם אם בחוץ היו לוקחים מיסים אז גם חוצה לה אסור.
📜 הדינים העולים מדף ד עמוד א
א_י מפרנסים עניי גויים בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום
- מקור: "עניי נכרים ועניי ישראל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה ז, רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י, הלכה ה, רמב"ם, הלכות מלכים, פרק י, הלכה יב, שו"ע יו"ד סימן קנא סעיף יב, שו"ע יו"ד סימן רנא סעיף א, סמ"ג לאוין סה
- מצב: נפסק
- הכרעה: כמסקנת הירושלמי מפני דרכי שלום, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא ט א — בית דין אינו נזקק לכפות אדם מבריא לקיים ציווי שכיב מרע לתת מתנה מרובה לצדקה, אך נזקק לכפות
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין סא א — מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל ומבקרים חוליהם וקוברים מתיהם מפני דרכי שלום
א_יא מותר/חובה לבקר חולי גויים, לנחם אבליהם, לקבור מתיהם ולפרנס עניהם מפני דרכי שלום
- מקור: "ומבקרין חולי נכרים וחולי ישראל, נוחמים אבילי נכרים ואבילי ישראל, וקוברין מיתי נכרים ומיתי ישראל, ומכניסין כלי נכרי וכלי ישראל שלא יתקלקלו או יאבדו מפני דרכי שלום. גירדאי שאלון לרבי אמי (בן נתן): יום מ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה ז, רמב"ם, הלכות מלכים, פרק י, הלכה א-הכל, רמב"ם, הלכות אבל, פרק יד, הלכה יב, שו"ע יו"ד סימן רנא, שו"ע יו"ד סימן שלה סעיף ט, שו"ע יו"ד סימן שסז סעיף א, סמ"ג לאוין קסב
- מצב: נפסק
- מחלוקת: אין (למעט חריג יום משתה - שם נחלקו רבי אמי ורבי אבא)
- הכרעה: נפסק כברייתא זו שכל אלו מותרים וראויים מפני דרכי שלום, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה בכל הפרטים הללו
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא ט א — בית דין אינו נזקק לכפות אדם מבריא לקיים ציווי שכיב מרע לתת מתנה מרובה לצדקה, אך נזקק לכפות
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין סא א — מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל ומבקרים חוליהם וקוברים מתיהם מפני דרכי שלום
א_יב אין ללכת לעיר שיש בה עבודה זרה בתוכה אם דרכו לעבור סמוך לה, אך אם חוצה לה מותר לילך לתוכה כשאין הכרח לעבור סמוך למקום העבודה זרה
- מקור: "עיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר. היה חוצה לה עבודה זרה תוכה מותר. מהו לילך לשם? בזמן"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קמט סעיף א, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי: עיר שעבודה זרה בחוצה לה - תוכה מותר, ועיר שעבודה זרה בתוכה - חוצה לה מותר, ורק ההליכה לתוכה תלויה אם יש לו דרך אחרת שאינה עוברת דרך העבודה זרה
א_יג אסור להיכנס לעיר בה עבודה זרה בדרך המיוחדת לה, ובחנויות מעוטרות אף שלא בדרך מיוחדת
- מקור: "שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור, ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר. עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה ט, שו"ע יו"ד סימן קמט סעיף א, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמעשה בבית שאן שהיקל ר' מנא ללכת בחנויות שאינן מעוטרות אף בדרך המיוחדת, ואילו במעוטרות אסור אף בשאינה מיוחדת, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
א_יד חנויות מעוטרות ביריד של עבודה זרה - אסור למכור בהן ולקנות מהן, שאינן מעוטרות מותר
- מקור: "המעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות. גמ : תנן: עיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר. הא תוכה אסור מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור. ריש לקיש אמר: ביריד שעשו באותו יום לכבודה שנו. ומה בין תוכה לחוצה לה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יב, שו"ע יו"ד סימן קמט סעיף א, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרישא במשנה כפי שהוכרעה בגמרא (ר"ל: היריד לכבודה נאסר רק במעוטרות), וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע יו"ד סימן קמט סעיף א
והתני: הולכין ליריד א_טוולוקחין משם עבדים ושפחות ובהמה. אמר ריש לקיש° כל מה שהתירו זה רק עבדים ושפחות ובהמה. ולא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו עבדים נכרים שמקרבן תחת כנפי שכינה ובהמה שתשמור שבת אצלו. והתני: לקח משם כסות תשרף, בהמה תעקר, מעות יוליכם לים המלח. ניחא כסות תישרף, מעות יוליכם לים המלח. אבל בהמה אמאי תיעקר? והתני: הולכין ליריד ולוקחין מהן עבדים ושפחות ובהמה. ואמר ריש לקיש°: לא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו עבדים נכרים שמקרבן תחת כנפי שכינה ובהמה שתשמור שבת אצלו. תיפתר בישראל שלקח הבהמה מישראל שמוכר שם דחיישינן שקיבל בהמה תמורת עבודה זרה דהוי דמי עבודת כוכבים ומזלות, וגם לא קיים הטעם של ההיתר שתשמור שבת אצלו. והתני: המוכר עבדו ליריד של גוים דמיו אסורים וכופין אותו לפדותו. ואם אסור לקנות ביריד מפני שנותנים מכס לעבודה זרה איך כופים אותו לפדותו מהם? עוד היא תיפתר בישראל שמכר לישראל שמוכר ביריד. א_טזישראל שהולך ליריד לוקחין ממנו מפני שהוא כמציל מידן שמונע ממנו מלמכור ביריד. ובחזירה אסור דחיישינן שנתנה לו מחמת עבודה זרה והוי דמי עבודה זרה בידו ודמי עבודה זרה ביד ישראל אסור. א_יזובנכרים בין הולכין בין באין מותר שדמי עבודה זרה ביד גוי מותרים. רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אם היה פונדק מותר קא סלקא דעתין שמותר לשכור פונק שמעלה מיסים לעבודה זרה. רבי זעירא° בעי: ביריד אסור ובפונדק מותר? דילמא שמותר לקנות פרגמטיא בפונדק אמר רבי יוחנן° בר נפחא כיוון שלא נוטלים מכס אלא ממי שסוחר ביריד. אתא רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אם היה פונדק מותר. בפרקמטיא אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: החליף בהמה בעבודה זרה אסורה. רב חסדא° בעי: אילו השתחוה לה לא אסרה, מפני שהחליף בהמה בעבודה זרה אסרה? דילמא בפרגמטיא שנכנסה קודם ליריד איתאמרת דחיישינן שקיבל הבהמה תמורת עבודה זרה דהוי דמי עבודת כוכבים ומזלות ביד ישראל.
והתני: הולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות ובהמה. אמר ריש לקיש: כל מקום שהתירו זה רק עבדים ושפחות ובהמה - לא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו עבדים נכרים שמקרבן תחת כנפי שכינה. כן, כי בעצם עבד חייב במזונות כמו אישה ובהמה כדי שתשמור שבת אצלו.
והתני: לקח משם כסות תשרף. בהמה תעקר? מה אתה אומר עם המלח? נכון שהכסות תישרף, מעות יוליכם לים המלח. אבל בהמה? למה היא תיעקר? הרי אתה אמרת הולכין ליריד ולוקחין מהן עבדים ושפחות ובהמה. ואמר על זה ריש לקיש: לא סוף דבר עבדים ישראל, אפילו עבדים נכרים שמקרבן תחת כנפי שכינה, ובהמה כמו שאמרנו כי היא תשמור שבת.
אז הבנתי - מה, תיפתר בישראל שלקח בהמה מישראל שמוכר שם? כן, שפה יש בעיה אחרת, כי חוששים שמא ישראל הזה שמוכר שמה כן קיבל אותה בעצם מאיזה עקום. ואז בעצם, כן, יש פה שתי בעיות. מצד אחד יש פה דמי עקום מעבודה זרה ביד ישראל, וגם התם של ההיתר כמו שאמרנו שתשמור שבת - לא קיים אצלו, אז לכן זה אסור יותר.
והתני: המוכר עבדו - דמיו אסורים וכופין אותו לפדותו. עכשיו אם אסור לקנות ביריד מפני שנותנים משם מכס לעבודה זרה, אז איך כופים אותו לפדותו? פירושו ללכת ליריד ולקנות אותו מהם. אבל אתה אומר: עוד היא תיפתר - גם פה מדובר בישראל שמכר לישראל שמוכר ביריד. כלומר לא שהוא מכר את זה לגויים, אלא מכר את זה לישראל שימכור אותו ביריד, המחייב אותו ללכת לישראל הזה ולפדות אותו ממנו.
ישראל שהולך ליריד לוקחין ממנו מפני שהוא כמציל מידן. כלומר ישראל שבדרך ליריד, אז קונים ממנו כדי שלא יגיע למכור ביריד. בעצם מונעים ממנו, מצילים אותו. אבל ובחזירה אסור שנתנה מחמת עבודה זרה. כלומר, אולי הוא נתן עבודה זרה וקיבל את החפצים האלה, אז זה בעצם דמי עבודה זרה בידו, ודמי עבודה זרה ביד ישראל אסור.
ובנכרים בין הולכין בין באין מותר, כי בגוי הרי דמי עבודה זרה ביד גוי מותרים.
רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא בשם רבי יוחנן: אם היה פונדק מותר. הגמרא חשבה לומר שמותר לשכור פונדק למרות שהוא מלא מיסים לעבודה זרה. אז אתה אומר רבי זעירא בעי: ביריד אסור ובפונדק מותר? מה יגרם בזה? אז אומר: דילמא רבי יוחנן מתכוון שמותר גם בפרגמטיא בפונדק, כלומר מותר לסחור סחורה בפונדק. הכוונה כי בפונדק שמה לא היו משלמים מיסים.
אתא רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא בשם רבי יוחנן: אם היה פונדק מותר - כיוון שלא נותנים מכס על מי שסוחר ביריד, ומי שבפונדק, כך דרך אגב, מוכר משהו קטן - על זה לא היו לוקחים מיסים. אז לכן בעצם עבודה זרה לא נהנת מזה ומזה, מותר.
בפרקמטיא אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: החליף בהמה בעבודה זרה אסורה. רב חסדא בעי: אילו השתחוה לה לא אסרה. כן, כלומר אם אדם השתחווה לבהמה, בהמה לא נאסרת, מפני שהחליף בהמה בעבודה זרה אסרה? אז דין מה - בפרגמטיא שנכנסה קודם ליריד איתאמרת, כי חוששים שמא הוא קיבל את הבהמה תמורת עבודה זרה, ואז זה בעצם דמי עקום ביד ישראל.
📜 הדינים העולים מדף ד עמוד ב
א_טו מותר לקנות מנכרים ביריד עבודה זרה עבדים, שפחות ובהמה בלבד
- מקור: "ולוקחין משם עבדים ושפחות ובהמה. אמר ריש לקיש כל מה שהתירו זה רק עבדים ושפחות ובהמה. ולא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו עבדים נכרים שמקרבן תחת כנפי שכינה ובהמה שתשמור שבת אצלו. והתני: לקח משם כסות תשרף,"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יד, שו"ע יו"ד סימן קמט סעיף ג, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כריש לקיש שדוקא עבדים ושפחות ובהמה הותרו ביריד של עבודה זרה, כדברי הרמב"ם והשו"ע
א_טז מותר לקנות מישראל ההולך ליריד עבודה זרה, אך אסור לקנות ממנו בחזרתו
- מקור: "ישראל שהולך ליריד לוקחין ממנו מפני שהוא כמציל מידן שמונע ממנו מלמכור ביריד. ובחזירה אסור דחיישינן שנתנה לו מחמת עבודה זרה והוי דמי עבודה זרה בידו ודמי עבודה זרה ביד ישראל אסור."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יח, שו"ע יו"ד סימן קמט סעיף ה, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשונו של הירושלמי - בהליכה מותר כי מצילו מיד הגויים, ובחזרה אסור שחוששים שקיבל את המעות בעבור עבודה זרה ודמיה אסורים בידי ישראל
א_יז מי שקונה סחורה בפונדק של גוים ואינו סוחר בקביעות, אינו נחשב כמעלה מיסים לעבודה זרה ומותר לסחור עמו
- מקור: "ובנכרים בין הולכין בין באין מותר שדמי עבודה זרה ביד גוי מותרים. רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא אמר בשם רבי יוחנן (בר נפחא): אם היה פונדק מותר (קא סלקא דעתין שמותר לשכור פונק שמעלה מיסים לעבודה זרה). רב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יח, שו"ע יו"ד סימן קמט סעיף ה, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יוחנן שביריד אסור ובפונדק מותר, שכן אין נוטלים מכס לעבודה זרה אלא ממי שסוחר בקביעות ולא ממי שקונה סחורה בעראי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע יו"ד סימן קמט סעיף ה
כי אתא רבי זעירא° אמר מה שאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא שאם החליף בהמה בעבודה זרה אסרה בפרגמטיא שנכנסה קודם ליריד איתאמרת. אמר רבי אבהו° אפילו במקרה שמותר לבא ליריד: אסור לעשות חבילה קבוצה של ישראל ביריד מפני שבזה מכבדים לעבודה זרה שמתקבצים הרבה ליריד שנעשה לכבודה. ותני כן א_יחלא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב, מצאו לפי דרכו שואל בשלומו בכובד ראש. רבי חייה בר ווה° שלח מיזבון לקנות ליה סנדל מן ירידה דצור. אמר לו רבי יעקב בר אחא°: ואת מלוקחי יריד? אמר לו: ואתה לא לקחת קלוסקין לחמניה מימיך? אמר לו: שנייא היא, דאמר רבי יוחנן° בר נפחא: לא אסרו דבר שהוא חיי נפש. °רבי שמעון בן יוחנן שלח שאל לרבי שמעון בן יהוצדק° אית את בדיק לי האם תוכל לבדוק לי אהן ירידה דצור מהו האם יש בו משום עבודה זרה? אמר ליה: אין אני אבדוק עבורך. יהב תרתין ליטרא דפילפלין לאיסקרנדה לשומר העיר שיבדוק עבורו. עאל ואשכח כתיב תמן: "אנא דיקלטיאנוס מלכא שכנית הקדשתי אהן ירידה דצור לגדיה לעבודה זרה שהיא המזל של דארקליס אחי תמניא יומין". רבי יצחק בר נחמן° שאל לרבי חנינה°: יריד עזה מהו? אמר לו: הלכת לצור מימיך לא ראית ישראל ונכרי שהן שותפין בקדירה ואינו חושש שמא ניער הנכרי בקדירה? וקשיא הוא שאל ליה דא ומגיב ליה דא. אלא בגין דלית רבי חנינה° אמר מילה דבר דלא שמעה מיומוי בגין כן הוא שאל ליה דא ומגיב ליה דא. כי אתא רבי יוסי בי רבי בון° אמר אבא בר בר חנה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: לא אסרו אלא כגון יריד של בוטנה. ותני כן: שלשה ירידין הן שאסורים יריד עזה, יריד עכו, ירידה של בוטנה. והמחוור שבכולן שהוא של עבודה זרה יריד בוטנה. מהו לילך לשם לעיר שיש בה יריד? אם היה אכסנאי אסור שכיוון שאין מכירים אותו יחשבו שבא ליריד. בן העיר ההיא מותר. א_יטשיירה מותר שכן דרך שיירה לילך ממקום למקום. תנן: עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות. זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות. במה מעוטרות? רבי יוחנן° בר נפחא אמר: בהדס לפי שדרך לשוטחן קדם לפני העבודה זרה כתקרובת, ואסור משום שנהנה מהריח מתקרובות עבודה זרה. רבי שמעון בן לקיש° אמר אף בשאר כל המינין שהיו מוסיפים פירות וחפצים ואילו נמכרים רק בחגא ומהם מעלים מכס לעבודה זרה. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא הכל א_כאסור. על דעתיה דריש לקיש° אינו אסור אלא התוספת. היך עביד? היה למוד להוציא ה' קופות והוציא עשר. אין תימר משם עיתור שיש שם הדסים שהיו תקרובת לעבודה זרה אסור. אין תימר משם פרקסים שהוסיפו פירות לנוי ועל התוספת משלמים מכס לעבודה זרה מותר לקחת מהשאר.
לכאורה בירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ה, נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא: אמר רבי אבהו, ואפילו במקרה שמותר לרדת ליריד, כלומר ללכת ליריד, אסור לעשות חבילה ביריד. כלומר עשו לך קבוצה של ישראלים ביחד ביריד, כי בזה מכבדים את העבודה זרה שמתקבצים הרבה לכבודה. ותני כן, לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב. כלומר אם זה נותן לו חשיבות. מצאו לפי דרכו שואל בשלומו בכובד ראש. כלומר אם פוגש אותו שלא יוריד את הראש ויברח ממנו, כי אז הוא יפגע בו, וסך הכל רוצים לשמור קשרים עם הגויים, אז לכן שואל בשלומו בכובד ראש.
רבי חייה בר ווה שלח מיזבון ליה סנדל מן ירידה דצור. כלומר שיקנו לו סנדל מהיריד בצור. אמר לו רבי יעקב בר אחא: ואת מלוקחי יריד? אמר לו: ואתה לא לקחת קלוסקין מימיך? לא לקחת אף פעם לחמנייה מימיך? אז גם אתה קונה. אמר לו: שנייא היא, דאמר רבי יוחנן, לא אסרו דבר שהוא חיי נפש. כן, לחמנייה זה חיי נפש, אבל סנדל אתה יכול להסתדר ולקנות במקום אחר.
שלח רבי שמעון בן יוחנן שאל לרבי שמעון בן יהוצדק, את בדיק אהן ירידה דצור מהו? כלומר אם יש בו שום עבודה זרה או לא. אמר לו הנה נבדוק בשבילך. יהב תרתין ליטרא דפילפלין לאיס רנדה. כלומר נתן איזה שני ליטרים של פלפל לשומר של העיר שיבדוק עבורו. עאל ואשכח כתיב תמן - מצא שכתוב שם: "אנא דיקלטיאנוס מלכא שכנית אהן ירידה דצור לגדיה דארקליס אחי תמניא יומין". כלומר הקדשתי את היריד של צור לגדיה, כלומר לעבודה זרה של המזל, לארקליס אחיו, לשמונה ימים. כלומר שמונה ימים בשנה זה היה הזמן של העבודה של העבודה הזרה הזאת ביריד הזה.
אומרת הגמרא: רבי יצחק בר נחמן שאל לרבי חנינה, יריד עזה מהו? אמר לו: הלכת לצור מימיך? ישראל ונכרי שהן שותפין בקדירה ואינו חושש שמא ניער הנכרי בקדירה? שואלת הגמרא וקשיא, הוא שאל ליה דא ומגיב ליה דא - מה הקשר? כלומר הוא שואל אותו האם מותר ללכת ליריד בעזה, האם יש שם עבודה זרה או לא, והוא עונה לו האם ראה ישראל ונכרי שיושבים ביחד בקדירה אחת ולא חוששים שמניח הגוי בקדירה. אז אומרת הגמרא, באמת הסיבה שהוא אמר את זה ככה, אלא בגין דלית רבי חנינה אמר מילה דלא שמעה מיומוי, בגין כן שאל ליה דא ומגיב ליה דא. כלומר כיוון שהוא לא ענה אף פעם דבר שהוא לא שמע מרבותיו, לכן הוא שאל אותו משהו והוא ענה לו משהו אחר.
אומרת הגמרא: אתא רבי יוסי בי רבי בון, אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן, לא אסרו אלא כגון של בוטנה. ותני כן: שלשה ירידין הן, יריד עזה, יריד עכו, ירידה של בוטנה. והמחוור שבכולן זה עבודה זרה ממש - יריד בוטנה. שואלת הגמרא: מהו לילך לשם? לעיר שיש בה יריד, האם מותר ללכת ליריד או לא? אז אומרת הגמרא: אם היה אכסנאי אסור. כן, כיוון שלא מכירים אותו, הוא בא לשמה אז כולם חושבים שהוא בא ליריד. אבל בן עיר מותר, כי כולם מכירים אותו, מבינים שהוא לא הולך לעבודה זרה שמה. שיירה מותר שכן דרך שיירה לילך, כן, כיוון שדרך השיירה ללכת מכל מקום, אז מבינים שהם רק חונים שמה, הם לא באים ליריד.
תנן, איזה יש בעבודה זרה והיו בו חנויות מעוטרות ושאינה מעוטרות. זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו: חנויות מעוטרות אסורות ושאינה מעוטרות מותרות. שואלת הגמרא: במה מעוטרות? רבי יוחנן אמר: בהדס. כיוון שהדרך היתה קודם כל להביא את ההדסים האלה ולשטוח אותם לפני עבודה זרה בתור תקופה, ולאחר מכן היו מפזרים את זה למזל בכל החנויות. אז בעצם זה תקופת עבודה זרה. אז מי שבא ונהנה מהריח, הוא נהנה מריח עבודה זרה, לכן זה אסור. רבי שמעון בן לקיש אמר בשאר כל המינין. כלומר הם מוסיפים פירות ועוד מיני כל מיני חפצים שהיו מוכרים אותם רק בזמן הזה, בחג שלהם, ומזה הם היו מעלים מכס לעבודה זרה. אז אומרת הגמרא: על דעתיה דרבי יוחנן הכל אסור. כי הרי לפי רבי יוחנן בכל החנויות פזרו הדס לריח, אסור בכלל להיכנס לשמה, כל מי שנכנס שם ומריח הוא בעצם נהנה מתקופת עבודה זרה. אבל על דעתיה דריש לקיש אינו אסור אלא התוספת. אז זה היה חבית. כלומר מה זה נקרא תוספת שאסורה? היה למוד להוציא ה' קופות והוציא עשר. אז אין תימר משם עיתור אסור, כלומר אם תאמר שיש שם הדסים - זה תקופת עבודה זרה - אז הכל אסור, מכל העשרה אסור, כי הרי הוא נכנס ומריח את הריח של תקופת עבודה זרה. ואין תימר משם פרקסים מותר, כלומר שכאילו הוסיפו רק ליופי לנוי, ועל התוספת הם היו משלמים מכס, אז פה מותר לקחת מהשאר.
📜 הדינים העולים מדף ה עמוד א
א_יח אין לקנות דברים בשוק (ירידה) של עבודה זרה, אך דברים שהם "חיי נפש" (מאכל ומשקה הכרחיים) מותר לקנות שם
- מקור: "לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב, מצאו לפי דרכו שואל בשלומו בכובד ראש. רבי חייה בר ווה שלח מיזבון (לקנות) ליה סנדל מן ירידה דצור. אמר לו רבי יעקב בר אחא: ואת מלוקחי יריד? אמר לו: ואתה לא לקחת קלוסקין ("
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קמח סעיף ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יוחנן שלא אסרו דבר שהוא חיי נפש, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להיתר בדברי מאכל הכרחיים ביריד של עבודה זרה
א_כ פירות שהובאו לשוק עבודה זרה בתוספת על המידה הרגילה, אם ברור שהתוספת משום מכס (פרקסים) - מותר ליטול מהשאר, ואם משום עיטור לעבודה זרה (הדסים) - הכל אסור
- מקור: "אסור. על דעתיה דריש לקיש אינו אסור אלא התוספת. היך עביד? היה למוד להוציא ה קופות והוציא עשר. אין תימר משם עיתור (שיש שם הדסים שהיו תקרובת לעבודה זרה) אסור. אין תימר משם פרקסים (שהוסיפו פירות לנוי ועל "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יב, שו"ע יו"ד סימן קמח סעיף ג, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדעת ריש לקיש שאינו אסור אלא התוספת, ותלוי אם התוספת משום עיטור לעבודה זרה או משום מכס (פרקסים), וכן הכריעו הרמב"ם והשו"ע
==ירושלמי עבודה זרה, פרק א, הלכה ה==
מתני':
א_כאאילו דברים אסור למכור לנכרים: איצטרובילין ובנות שוח בפטוטרותיהן ולבונה ותרנגול לבן. °רבי יהודה בר עילאי אומר: מוכר הוא לו א_כבתרנגול לבן בין התרנגולין. בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו שאין מקריבין חסר לעבודה זרה. ושאר כל הדברים א_כגסתמן מותר ופירושן אסור. °רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצד ונקלביס אסור למכור לנכרים.
גמ': אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בנות שוח בפטוטרותיהן העלים שלהם לנוי שכך נהגו להביא תקרובת לעבודה זרה ואיצטרובילין במטוטלותיהן חתיכה מהענף ולבונה. תני: אם היתה חבילה מותר שמסתמא קנה למסחר. וכמה היא חבילה? °רבי יהודה בן בתירה אומר: חבילה של לבונה אין פחות מחמשה מנין. אם היה כומר אסור, רופא מותר שצריך הרבה לרפואה, תגר מותר, תגר חשוד אסור. אנן תנן שאם ביקש הנכרי לקנות תרנגול לבן אסור. תני רבי חייה° אפילו ביקש תרנגול סתם אסור למכור לו לבן. מתניתין צריכה למתניתא דרבי חייה° ומתניתא דרבי חייה° צריכה למתניתין. אילו תנינן ולא תני רבי חייה°, הוינן אמרין: לא אמרון אלא אם הגוי ביקש לקנות תרנגול לבן, אבל אם ביקש תרנגול סתם מותר למכור לו תרנגול לבן אפילו בינו לבין עצמו. הוי צורכה למתניתא דרבי חייה°. או אילו תנא רבי חייה° ולא תנינן אנן, הוינן אמרין: לא אמר אלא תרנגול סתם, הא אם ביקש תרנגול לבן אפילו בינו לבין התרנגולין אסור למכור תרנגול לבן. הוי צורכה למתניתין וצורכה למתניתא דרבי חייה°. אמר רבי בון בר חייה° אם שאל הגוי למי יש תרנגול למכור, מוכר לו תרנגול לבן. למי יש תרנגול לבן למכור, בינו לבין עצמו אסור, בינו לבין התרנגולין מותר. רבי בון בר חייה° בעי: ראה תרנגולין רועין באשפה ותרנגול לבן ביניהן ואמר "של מי?" האם אסור אף שלא סיים דבריו ואמר "של מי תרנגול לבן זה"? תנן "בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו שאין מקריבין חסר לעבודה זרה". קרייא אמר שמקרבין חסר לעבודה זרה, דכתיב (מלאכי א', ח') "וכי תגישון עור לזבוח אין רע" כפי שהיו רגילים להקריב לעבודה זרה. הדא אמרה שמקריבין חסר לעבודה זרה. תנן °רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצד ונקלביס אסור למכור לנכרים. רבי חמא בר עוקבה° אמר נקליבס זה קורייטה. חצד רבי אלעזר ברבי יוסי° אמר: מין הוא ושמו חצדא. עבר ומכר, האם הכסף מותר? ייבה כיי דאמר רבי אלעזר° בן פדת אין בונין עימם בסילקי עבר ובנה א_כדמותר. אף הכא עבר ומכר מותר.
פרק א' הלכה ה'. אומרת המשנה, מתני': אילו דברים אסור למכור לנכרים: איצטרובילין ובנות שוח בפטוטרותיהן ולבונה ותרנגול לבן. רבי יהודה אומר: מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולין. בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו. כלומר אם הוא רוצה למכור לבד, צריך לשבור את האצבע, שאין מקריבין חסר לעבודה זרה. אבל שאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור. כלומר אם הוא אומר לו אני רוצה לעבודה זרה - אסור, אבל אם פשוט למכור - מותר. רבי מאיר אומר: אף דקל טב ונקלביס אסור למכור לנכרים.
אומרת הגמרא: שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן, בנות שוח בפטוטרותיהן ואיצטרובילין במטוטלותיהן ולבונה. כלומר העלים בנות שוח - אמרנו בנות שוח זה התאנים הלבנות - ביחד עם העלים שלהם לנוי, אז זה אסור למכור, כי ככה היו נוהגים להביא לתקופת עבודה זרה. ואיצטרובלין במטוטלותיהם, כלומר חתיכה מהענף שלהם, זה גם אסור. ולבונה - תני: אם היתה חבילה מותר. כלומר אם זה כמות גדולה, מסתמא הוא קונה את זה למסחר. שואלת הגמרא: וכמה היא חבילה? רבי יהודה בן בתירה אומר: חבילה של לבונה אין פחות מחמשה מנין. אם היה כומר אסור - אם הוא כומר עבודה זרה, זה אסור, כי ודאי הוא רוצה את כל זה לעבודה זרה. רופא מותר, כי הוא צריך הרבה לרפואה. תגר מותר גם כן, כיוון שהוא קונה הרבה ומוכר מעט מעט לאנשים. תגר חשוד אסור.
אנן תנן תרנגול לבן. תני רבי חייה תרנגול סתם. אז אומרת הגמרא: מתני' צריכה למתניתא דרבי חייה, ומתניתא דרבי חייה צריכה למתניתין. כלומר צריך את שניהם כדי לקבל את ההלכה הנכונה. אילו תנינן ולא תני רבי חייה, הוינן אמרין: לא אמרון אלא תרנגול לבן, אבל תרנגול סתם אפילו בינו לבין עצמו. כלומר אם ביקש תרנגול סתם, מותר למכור תרנגול לבן אפילו לבד. אז לכן צריך את הברייתא של רבי חייה שאומר שלא מוכרים בכלל תרנגול לבן - הוי צורכה למתניתא דרבי חייה. או אילו תנא רבי חייה ולא תנינן אנן, הוינן אמרין: לא אמר אלא תרנגול סתם, הא תרנגול לבן אפילו בינו לבין התרנגולין אסור. כלומר כל מה שאמרנו שלא מוכרים לו זה דווקא אם ביקש תרנגול סתם - את זה לא מוכרים לו לבד, אבל בתוך קבוצה מותר. אבל אם ביקש תרנגול לבן, אז אפילו בינו לבין תרנגולים יהיה אסור למכור. אז לכן הוי צורכה למתניתין וצורכה למתניתא דרבי חייה.
אמר רבי בון בר חייה: תרנגול למכור, מוכר לו תרנגול לבן. אבל תרנגול לבן למכור, בינו לבין עצמו אסור, בינו לבין התרנגולין מותר. רבי בון בר חייה בעי: ראה תרנגולין רועין באשפה ותרנגול לבן ביניהן ואמר "של מי?" האם אסור, למרות שלא סיים דבריו ואמר שביקש את התרנגול הלבן הזה - נשאר בשאלה.
אמר תנן, בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו, למה? כיוון שמקרבין חסר לעבודה זרה. אומרת הגמרא, לפי הפסוק דווקא משמע שכן מקריבים חסר לעבודה זרה, דכתיב: "וכי תגישון עור לזבוח אין רע". למה הוא יגיד שאין רע? כי ככה זה כאילו היה עבודה זרה - בלי כן, עיוור פסח מקריבים עבודה זרה. הדא אמרה שמקריבין חסר לעבודה זרה.
רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצד ונקלביס אסור למכור לנכרים. רבי חמא בר עוקבה אמר קורייטה. חצד - רבי אלעזר ברבי יוסי אמר: מין הוא ושמו. עבר ומכר, מה דין עם הכסף? מותר? אומרת הגמרא, כי הא דאמר רבי אלעזר: אין בונים ממנו בסיליקי, כי אסור לבנות במה לעבודה זרה, אבל עבר ובנה מותר - עם הכסף מותר. אז הפוכה - עבר ומכר מותר.
📜 הדינים העולים מדף ה עמוד ב
א_כא אין למכור לנכרי דברים המיוחדים לעבודה זרה כגון איצטרובלין, בנות שוח בפטוטרותיהן, לבונה ותרנגול לבן
- מקור: "אילו דברים אסור למכור לנכרים: איצטרובילין ובנות שוח בפטוטרותיהן ולבונה ותרנגול לבן. רבי יהודה (בר עילאי) אומר: מוכר הוא לו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה ו, שו"ע יו"ד סימן קנא סעיף א, סמ"ג לאוין מה
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבי יהודה בר עילאי: תנא קמא אוסר למכור דברים אלו לנכרי שכן דרכן להקריבם לעבודה זרה, ורבי יהודה מתיר למוכרם לו
- הכרעה: נפסק כתנא קמא שאסור, כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע, מפני שהם עלולים להקריבם לעבודה זרה ואין להעמיד מכשול לפניו
א_כב תרנגול לבן שהתערב בין תרנגולים אחרים, אם עומד בפני עצמו - יקטע אצבעו וימכרנו, שאין מקריבין חסר לעבודה זרה
- מקור: "תרנגול לבן בין התרנגולין. בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו שאין מקריבין חסר לעבודה זרה. ושאר כל הדברים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה ו, שו"ע יו"ד סימן קנא סעיף א, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשונו בירושלמי, כן פסקו הרמב"ם והשו"ע
א_כג איסור מכירת דברים שסתמם מותר אך פירושם מיועד לעבודה זרה, וכל שנקנה בחבילה (כמות מסחרית) מותר
- מקור: "סתמן מותר ופירושן אסור. רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצד ונקלביס אסור למכור לנכרים. גמ : אמר שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן (בר נפחא): בנות שוח בפטוטרותיהן (העלים שלהם לנוי שכך נהגו להביא תקרובת לעבודה זרה) "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה ו, שו"ע יו"ד סימן קנא סעיף א, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלישנא קמא (חכמים) שסתמן מותר ופירושן אסור, וכן נפסק שחבילה מוכיחה על כוונת מסחר ולא לעבודה זרה - רמב"ם ושו"ע פסקו כן
א_כד ישראל שעבר ומכר לגוי בהמה או ממכר האסור למכור בערב יום אידם - האם הממכר מותר בדיעבד
- מקור: "מותר. אף הכא עבר ומכר מותר. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|ירושלמי מאיר עבודה זרה ו מתני :"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן קמג סעיף ב, סמ"ג לאוין מח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שבדיעבד עבר ומכר מותר, שכן אף שאסור למכור לגוי לכתחילה, אם עבר ומכר בדיעבד המקח קיים והדמים מותרים, כלשון הירושלמי "עבר ומכר מותר"
מתני': א_כהמקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה עגלים וסייחים שלימין ושבורין. °רבי יהודה בר עילאי מתיר בשבורה. °בן בתירה א_כומתיר בסוס.
גמ': תנן: מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים מוכרין. וכי מותר לגדל בהמה דקה? אמר רבי אבא°: כגון מהיר מקום מרעה שהוא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל ששם מותר. תנן: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שהן חשודין על ההרבעה. הוון בעיי מימר חשבו לומר: מאן דאמר מותר למכור, מותר לייחד. מאן דאמר אסור למכור א_כזאסור לייחד. רבי יונה° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: אפילו כמאן דאמר מותר למכור, אסור לייחד. מה בין למכור מה בין לייחד? בשעה שמוכרה לו כבהמתו של העובד כוכבים ומזלות היא וחס עליה שלא תעקר ואינו רובעה. בשעה שהוא מייחדה לו בהמתו של ישראל היא והוא חשוד עליה. תנן מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. אם לא חוששים לרביעה למה אסור למכור בהמה דקה שהוא מוציאה מידי גיזה ראשית הגז? הגע עצמך שהיתה עז שאין חייבת בראשית הגז, שהוא מוציאה מידי בכורה? הגע עצמך שהיה זכר שהוא מוציאו מידי מתנות כהונה? מעתה חיטין אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי חלה. ויין ושמן אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי ברכה. תנן בכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. מה בין גסה לבהמה דקה? בהמה גסה יש בה חיוב חטאת שכשהבהמה עובדת היהודי עובר על שביתת בהמתו, בהמה דקה אין בה חיוב חטאת. וכי אינו חולב ואינו גוזז? תמן הוא החולב או הגוזז מתחייב ואם הגוי עושה את זה אין איסור. ברם הכא היא מתחייבת בשביתה וחובת הבעלים שבהמתו תשבות. כיון שהוא מוכרה לו לא בהמתו של נכרי היא? אמר רבי אימי בבליי° בשם רבנין דתמן: פעמים שהוא א_כחמוכרה לו לניסיון והוא מחזירה לו לאחר שלשה ימים, ונמצא עובד עבודה בבהמתו של ישראל. מעתה לניסיון אסור, שלא לנסיון מותר. גזרה זו מפני זו. עבר ומכר מהו קונסין לו? שכשם שקונסין לו להלכה, כך קונסין לו למנהג. מניין שקונסין למנהג?
אנחנו פותחים בירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ו', תחילת המשנה פרק א' עד סוף העמוד.
אומרת המשנה: "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנוכרים מוכרים, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרים. ובכל מקום אין מוכרים להם בהמה גסה, עגלים, סייחים שלמים ושבורים. רבי יהודה מתיר בשבורה. בן בתירא מתיר בסוס."
אומרת הגמרא: תנן, "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנוכרים מוכרים." שואלת הגמרא: איך מותר? וכי מותר לגדל בהמה דקה? אמר רבי אבא, כגון מקום מהיר. כלומר, יש מקומות שמותר בהם מקום שהוא מרעה. אם יש שם שישה עשר מיל על שישה עשר מיל, במקרה כזה מותר.
"הוו בעי מימר: מאן דאמר מותר למכור מותר לייחד, מאן דאמר אסור למכור אסור לייחד." כך חשבו. "אמר רבי יונה ורבי אלעזר בשם רב: כמאן דאמר מותר למכור, אסור לייחד." שואלת הגמרא: למה? מה בין למכור מה בין לייחד? אומרת הגמרא: "בשעה שמוכרה לו כבהמתו של גוי היא." אז הוא חס עליה ולכן לא רובע אותה. אבל "בשעה שהוא מייחדה לו של ישראל היא והוא חשוד עליה."
תנן: "מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין." שואלת הגמרא: אם לא חוששים לרביעה, אז למה שאסור למכור בהמה דקה? אומרת הגמרא שהוא מוציא מידי גיזה. בעצם על ידי זה שהוא מוכר אותה לגוי לא יקיימו יותר מצוות גיזה, לכן אסור. אומרת הגמרא: "הגע עצמך שהיתה עז" - שהיא לא חייבת בגיזה. אז מוציא אותה מידי בכורה. אומרת הגמרא: "הגע עצמך שהיה זכר" - שהוא לא מוליד, אז אין פה עניין של בכורה. ואומרת שהוא מוציא מידי מתנות כהונה.
"מעתה חיטין אל ימכור לו" - שהוא מוציא מידי חלה. "יין ושמן אל ימכור לו" - שהוא מוציא מידי ברכה.
אומרת הגמרא: תנן, "בכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה." מה בין גסה לדקה? למה בהמה גסה בכל מקום אסור, בהמה דקה תלוי במנהג? אומרת הגמרא: "בהמה גסה יש בה חיוב חטאת, דקה אין בה חיוב חטאת." כי אם הבהמה תעבוד בשבת היהודי יעבור על שביתת בהמתו. בהמה דקה - אין בה חיוב חטאת, שהרי לא עושים בה מלאכה.
שואלת הגמרא: "חולב ואינו גוזז?" - וכי אינו חולב ואינו גוזז? הרי הוא כן עושה, כן עובר עבירות. אומרת הגמרא: "תמן היא מתחייבת" - כלומר אם הגוי עושה את זה, אין שום איסור. הגוי חולב, הגוי גוזז, אבל לגוי לא - אין איסור. אבל אם הגוי חורש בבהמה גסה, אם הוא מביא את החורש איתו, בעצם היא מתחייבת בשביתה, ואז חובת הבעלים שבהמתו תשבות.
שואלת הגמרא: "שהוא מוכרה לו לא של נכרי היא?" - כיוון שהוא מכר לו, לא בהמתו של נכרי, אז למה שבכלל יהיה בעיה? אמר רבי אימי בבלאי בשם רבנין דתמן: "פעמים לו לניסיון והוא מחזירה לאחר שלשה ימים, ונמצא עובד עבודה בבהמתו של ישראל." כלומר, אם הוא מוכר אותה לניסיון, ואם לא רוצה אותה מחזיר לו אותה, בעצם היא לא נמכרה מעולם, ויצא שבהמת ישראל עבדה בשבת.
אומרת הגמרא: אם ככה, "מעתה לניסיון אסור, שלא לניסיון מותר?" אומרת הגמרא: "זו מפני זו."
שואלת הגמרא: עבר ומכר, מהו? אומרת הגמרא: "קונסין לו. כשם שקונסין לו להלכה, כך קונסין לו למנהג." שואלת הגמרא: מניין שקונסין למנהג? הגמרא מספרת סיפור: "חד ברנש זבין גמליה לארמאי" - מכר את הגמל שלו לגוי. "אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה בגין דיחזר ליה גמלא." ישלם אפילו כפליים עד שיחזור לו הגמל.
ואומר רבי יוסה בי רבי בון: מדובר שמסר את הגמל לסרסור שימכור עבורו, והסרסור מכר את זה לגוי, "וריש לקיש קנס. והוו צווחין ליה ברא דמסרסר." כי היו מכנים אותו "בר דמסרסר לארמאי". והסיבה שגם בסרסור קונסים - זה כבר מנהג, כי רק לבעלים אסור למכור לגוי, אבל המנהג היה שגם סרסור לא ימכור.
📜 הדינים העולים מדף ו עמוד א
א_כה אין למכור בהמה גסה לנכרים, ובבהמה דקה הכל לפי המנהג במקום
- מקור: "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה עגלים וסייחים שלימין ושבורין. רבי יהודה (בר עילאי) מתיר בשבורה. בן בתירה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קנא סעיף ד, סמ"ג לאוין סה
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי יהודה בר עילאי ~ תנא קמא: מתיר למכור בהמה גסה שבורה שאינה עושה מלאכה, ותנא קמא אוסר בכל גוונא
- הכרעה: נפסק כתנא קמא לאסור אף בשבורה, כדברי הרמב"ם והשו"ע, מחמת חשש שיחזור וירפאנה ותעשה מלאכה
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה טז ב — אין מוכרים חיה גסה לגוי כשם שאין מוכרים בהמה גסה, ואפילו במקום שמוכרים בהמה דקה
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה יד ב — מכירת בהמה דקה לעכו"ם תלויה במנהג המקום, ובהמה גסה אסורה בכל מקום
א_כו מותר להעמיד בהמה גסה (סוס) אצל נכרי
- מקור: "מתיר בסוס. גמ : תנן: מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים מוכרין. וכי מותר לגדל בהמה דקה? אמר רבי אבא: כגון מהיר (מקום מרעה) שהוא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל (ששם מותר). תנן: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמתיר בסוס, שאין חשש הרבעה אלא בבהמה דקה, ולפיכך מעמידים סוס בפונדק נכרים
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ז ב — אין למכור לגוי סוס זכר למלחמה, אך מותר למכור סוס נקבה
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה טז א — שור המפוטם שסתמו לשחיטה, אסור להשהותו חי בשבת שמא יבוא לעשות בו מלאכה
א_כז אסור לייחד בהמה עם נכרי שמא ירביענה עליה
- מקור: "אסור לייחד. רבי יונה ורבי אלעזר (בן פדת) אמרו בשם רב (אבא בר אייבו): אפילו כמאן דאמר מותר למכור, אסור לייחד. מה בין למכור מה בין לייחד? בשעה שמוכרה לו כבהמתו של העובד כוכבים ומזלות היא וחס עליה שלא תע"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כב, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קנג סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרב בשם רבי יונה ורבי אלעזר שאף למאן דאמר מותר למכור בהמה לנכרי, אסור לייחד עמו בהמתו משום חשש רביעה, שהרי כשמייחדה הבהמה בהמת ישראל היא והוא חשוד עליה; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה טו ב — מותר להעמיד בהמה בפונדקאות של כותים ואין חוששין שיבואו עליה לרביעה, שאין הכותים חשודים על
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה כב א — אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים מחשש רביעה, ואין אישה מתייחדת עם גוי מחשש עריות, ואין
א_כח אין למכור בהמה לגוי לניסיון שכן חוששים שיעבוד בה בשבת בפני ישראל, ואם עבר ומכר – קונסים אותו להחזיר את הגוי מקחו אף בהפסד
- מקור: "מוכרה לו לניסיון והוא מחזירה לו לאחר שלשה ימים, ונמצא עובד עבודה בבהמתו של ישראל. מעתה לניסיון אסור, שלא לנסיון מותר. גזרה זו מפני זו. עבר ומכר מהו קונסין לו? שכשם שקונסין לו להלכה, כך קונסין לו למנהג"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שקונסים את המוכר להחזיר את המקח ולשלם לגוי אפילו כפל כדי שיחזיר לו הגמל, כדברי ריש לקיש במעשה שהובא לפניו, וכך פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות ג א — המוכר בהמה גסה לעובד כוכבים קונסים אותו עד עשרה בדמיה
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין מד א — המוכר עבדו לגוי, קונסים אותו עד מאה בדמיו וכותב ומעלה בערכאות של גויים כדי להוציאו מרשות ה
חד ברנש זבין מכר גמליה לארמאי. אתא עובדא קומי ריש לקיש° וקנסיה שישלם לגוי אפילו כיפלה בגין דיחזר ליה גמלא. ואמר רבי יוסה בי רבי בון° מדובר שבעל הגמל מסר את הגמל לסרסור שימכור עבורו והוא מכר לגוי. וריש לקיש° קנס את הסרסור וזה מדין מנהג, שרק לבעלים אסרו למכור לגוי אבל נהגו שלא ימכור אפילו סרסור. והוון צווחין והיו קראים לו ליה ברא דמסרסר לארמאה. רבי שמעון בן לקיש° סבר כ°רבי יהודה בר עילאי דתני בשם °רבי יהודה בר עילאי: הלוקח בהמה עם הנכרי וילדה בכור קונסים אותו ומעלה עמו בשוייו ונותן חצי דמים לכהן. נתנה לו לגוי בקבלה מעלה עמו עד כמה דמים בשוייו ונותן כל הדמים לכהן. וחכמים אומרים: הואיל ואצבע א_כטהנכרי באמצע נפטרה מן הבכורה. רובה חידוש גדול יותר דרבי שמעון בן לקיש° מד °רבי יהודה בר עילאי. מה דאמר °רבי יהודה בר עילאי שקנסו זה משום שמפקיעה מהילכות בכורה שזה מדין תורה. ומה דאמר רבי שמעון בן לקיש° שקנסו זה משום שעובר על הילכות בהמה גסה שזה רק מנהג. תנן °רבי יהודה בר עילאי מתיר בשבורה. לא אמר °רבי יהודה בר עילאי: אלא בשבורה שאינה יכולה להתרפאות. אמרו לו: והרי מביאין לה זכר ונרבעת ממנו. אמר לו: אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר שאינו יכול להתרפאות. אמרו לו: והרי מביאין לו נקיבה והוא רובעה והיא יולדת. אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא בסוס זכר שאינו יכול להתרפות. אמרו לו: והלא מביא לו נקיבה והיא רובעת ממנו והיא יולדת. אמר רב אבין° בשם רבנין דתמן: זאת אומרת שאסור להמציא להן עוברין שיצא ממנו בהמה. תמן תנינן א_להלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא: לית הדא אמרה האין זה אומר שאסור להמציא להן עוברים? אמר ליה: כבר קדמך רב אבין° דאמר רבי אבין° בשם רבנין דתמן: זאת אומרת שאסור להמציא להן עוברין. תנן °בן בתירה מתיר בסוס. לא אמר °בן בתירה: אלא בסוס זכר שיש בו סכנה וצריך להוציאו מביתו. מאי סכנה שהוא הורג בעליו במלחמה. יש אומרים שמסכן את בעליו שהוא רץ אחר נקיבה. ויש אומרים שהוא עומד ומשתין באמצע קרב והאויב פוגע ברוכבו. מה נפק מן ביניהון? הסריס. מאן דאמר שהוא רץ אחר נקיבה, זה אינו רץ אחר נקיבה. מאן דאמר שהוא עומד ומשתין, אף הוא עומד ומשתין. ולמה חכמים אוסרים? אמר °רבי אחא בשם רבי תנחום בר חייה° אף בסוס יש מקום לגזור משום מלאכה שחייב עליה חטאת. דכיוון שכשיזקין הוא כודנו בריחיים. אמר רבי יוסה בי רבי בון° בשם רב הונא°: °בן בתירה ו°רבי נתן שניהם אמרו דבר אחד שחי נושא את עצמו. °בן בתירה שהתיר למכור סוס שמלאכתו להרכיב אנשים דחי נושא את עצמו הכוונה שבמלאכת המשכן לא הרכיבו בעלי חיים על בעלי חיים אחרים, אלא רק הנהיגו אותם. ו°רבי נתן דתני א_לאהוציא בשבת בהמה וחיה ועופות בין חיים בין מתים חייב. °רבי נתן אומר: מתים חייב, חיים פטור שהחי נושא את עצמו. רבנין אית להון שחייב חטאת כשרוכב על הסוס ואינון מתיבין ליה איך מותר למכור סוס? הרי גם בו שייך איסור תורה דכשיזקין כדנו ברחיים. הרי לשיטתם כבר עכשיו יכול לעבור איסור תורה. כשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר שמותר למכור סוס משום שאין בו איסור חטאת. כיוון שרכיבה אינה אלא משום שבות, אוף בו יש איסור חטאת לכשיזקין כודנו לריחים. °רבי אומר: אומר אני שאסור למכור סוס משום שני דברים: משום כלי זיין שאסרו חכמים למכור כלי נשק לגוי ומשום הלכות בהמה גסה. ותני כן: חיה גסה א_לבכבהמה גסה. מאן תניתה? °רבי. אבל לחכמים כדאמרי רבי ביסנא° וחנין בר אבא° בשם רב° אבא בר אייבו: חיה גסה כבהמה דקה והאיסור תלוי במנהג.
רבי שמעון בן לקיש סבר כרבי יהודה, דתני בשם רבי יהודה: "הלוקח בהמה הנכרי וילדה בכור, מעלה עמו בשוייו ונותן חצי דמים לכהן." כלומר, קנסו אותו לקנות את הבכור מהגוי ולתת חצי מהדמים לכהן. "נתנה לו בקבלה, מעלה עמו עד כמה דמים בשוייו ונותן כל הדמים לכהן." "וחכמים אומרים: הואיל ואצבע הנכרי באמצע נפטרה מן הבכורה."
אומרת הגמרא: "רובה דרבי שמעון בן לקיש מרבי יהודה" - כלומר רבי שמעון בן לקיש יותר מחמיר מרבי יהודה. כי מה דאמר רבי יהודה - שקנסו זה בשביל שהוא מפקיע מלחיוב בכורה, שבכורה עצמה זה בדין תורה, לכן קנסו אותו. ומה דאמר ריש לקיש - שקנסו שהוא אווה לחיוב בהמה גסה, זה רק מנהג.
תנן "רבי יהודה מתיר בשבורה." אומרת הגמרא: "לא אמר רבי יהודה, אלא בשבורה יכולה להתרפאות." "אמרו לו: והלא מביא לה זכר והוא רובעה והיא יולדת." "אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא בסוס זכר שאינו יכול להתרפאות." "אמרו לו: והלא מביא לו נקיבה והיא רובעת ממנו והיא יולדת."
אמר רב אבין בשם רבנין דתמן: "זאת אומרת שאסור להמציא להן עוברין." כלומר אסור לעזור להם שיהיה להם עוברים מבהמה - להביא להם את הזכר שירביע וכדומה.
"תמן תנינן: הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה." כלומר, כל מקום שיש יד של הגוי באמצע, לדעת חכמים פטור מן הבכורה.
רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי: "לית הדא אמרה שאסור להמציא להן?" כי הרי אמרת המוכר לו אף על פי שאינו רשאי. אמר ליה: "כבר קדמך רב אבין: זאת אומרת שאסור להמציא להן עוברין." זה כבר לא חידוש גדול, כבר שמענו את זה קודם.
מתניתין: "בן בתירה מתיר בסוס." הסיבה שהוא מתיר, כיוון שסוס עשוי רק לסחוב בני אדם, לא לחרוש וכדומה, ולסחוב בני אדם זה רק דרבנן, כיוון שחי נושא את עצמו.
אומרת הגמרא: "לא אמר בן בתירה אלא בסוס זכר." בעליו במלחמה - שהוא הורג את בעליו במלחמה. "ויש אומרים ומשתין" - שהוא עומד ומשתין באמצע הקרב, ואז האויב פוגע ברוכבו.
שואלת הגמרא: "מה ביניהון? סריס." מה נדמה שהוא רץ אחרי הנקבה - זה לא רץ אחרי הנקבה. "מאן דמר אחר, אינו רץ. דמר עומד ומשתין, אף עומד ומשתין."
שואלת הגמרא: ולמה החכמים אוסרים? אמר רבי אחא בשם רבי תנחום בר חייה: "כודנו בריחיים" - אף בסוס יש מקום לגזור בשביל מלאכה שחייב עליו חטאת. הרי כשהוא יזקין, קודנו בריחיים - ירתמו אותו לריחיים, וזה כן מלאכה שהתחייב עליה בשבת.
אמר רבי יוסה בי רבי בון בשם רב הונא: "בן בתירה ורבי נתן שניהם אמרו דבר אחד." בן בתירה שהתיר למכור סוס - סובר שחי נושא את עצמו. "ורבי נתן דתני: הוציא בין חיים בין מתים חייב. רבי נתן אומר: מתים חייב, חיים פטור." כיוון שהוא סובר שחי נושא את עצמו.
שואלת הגמרא: זה כלל לא מובן. "אית להון חייב חטאת ואינון מתיבין ליה" - החכמים חולקים, סוברים שאסור לרכב על סוס כי זה נחשב משא, ולדעתם רוכב על סוס חייב חטאת. "השיבוהו בשיטתך שאתה אומר משום שבות, אוף לכשיזקין כודנו לריחים." אז אומרת הגמרא: כשיטתו השיבוהו - אתה, כשאתה אומר שהסוס נועד לרכיבה ואין בו איסור חטאת, אנחנו אומרים לך שגם יש איסור חטאת כשיזקין וירתמוהו לריחיים.
"רבי אומר: אומר אני שאסור משום שני דברים: משום כלי זיין ומשום בהמה גסה." משום כלי זין - חכמים אסרו למכור לגוי כלי נשק, וסוס משמש למלחמה זה כמו כלי נשק. "ותני כן: חיה גסה כבהמה."
שואלת הגמרא: "מאן תניתה? רבי." אבל חכמים - "רבי ביסנא וחנין בר אבא בשם רב: חיה גסה כבהמה" - כלומר חיה גסה זה כמו בהמה דקה, ואז האיסור תלוי במנהג.
📜 הדינים העולים מדף ו עמוד ב
א_כט בהמת ישראל שהמליטה בכור לאחר שנמכרה לנכרי ונקנתה בחזרה, האם נפטרה מהבכורה
- מקור: "הנכרי באמצע נפטרה מן הבכורה. רובה (חידוש גדול יותר) דרבי שמעון בן לקיש מד רבי יהודה (בר עילאי). מה דאמר רבי יהודה (בר עילאי) שקנסו זה משום שמפקיעה מהילכות בכורה שזה מדין תורה. ומה דאמר רבי שמעון בן לק"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות בכורות, פרק ד, הלכה ג, שו"ע יו"ד סימן שכ סעיף ג
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי יהודה בר עילאי ~ ריש לקיש: לדעת רבי יהודה הקנס הוא משום הפקעה מהלכות בכורה שהיא מדין תורה, ולדעת ריש לקיש הקנס הוא רק משום עובר על הלכות בהמה גסה שהוא מנהג בעלמא
- הכרעה: נפסק כריש לקיש שהוא חידוש גדול יותר וכן מוכח מהמשנה שרבי יהודה מתיר בשבורה - אם הקנס היה מדאורייתא לא היה מתיר, ולכן להלכה הבהמה נפטרה מהבכורה רק באיסור מדרבנן.
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא ע ב — בכור בהמת ישראל שיש לגוי חלק בבעלותה או ברווחיה פטור מדין בכורה
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות ב ב — בהמת ישראל שהיא בקבלנות עם עובד כוכבים, וכל זמן שיש לעובד כוכבים חלק בה, פטורה מן הבכורה
א_ל האם אסור למכור בהמה מעוברת לנכרי כדי שלא להמציא לו עוברים לפוטרם מן הבכורה
- מקור: "הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה. רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי (בר זבידא): לית הדא אמרה (האין זה אומר) שאסור להמציא להן עוברי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות בכורות, פרק ד, הלכה ב, שו"ע יו"ד סימן שכ סעיף ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אבין בשם רבנין דתמן שאסור להמציא להן עוברין, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות ב א — הלוקח, המוכר, המשתתף, המקבל או הנותן בקבלה חמור מעובד כוכבים - עוברה פטור מבכורה
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות יג א — ולד בהמת ישראל שנקנה לגוי (מכירה, שותפות, קבלנות) לפני לידה - פטור מבכורה, וכהנים ולוים חי
א_לא המוציא בהמה חיה ועוף בשבת בין חיים בין מתים חייב חטאת, ואף החי נושא עצמו חייב
- מקור: "הוציא בשבת בהמה וחיה ועופות בין חיים בין מתים חייב. רבי נתן אומר: מתים חייב, חיים פטור שהחי נושא את עצמו. רבנין אית להון שחייב חטאת כשרוכב על הסוס ואינון מתיבין ליה איך מותר למכור סוס? הרי גם בו שייך "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק יח, הלכה טז
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי נתן ~ רבנן: רבי נתן פוטר בחי משום שהחי נושא את עצמו, ורבנן מחייבים גם בחי
- הכרעה: נפסק כרבנן שהחי אינו נושא את עצמו וחייב, כפי שפסק הרמב"ם (הל' שבת יח,טז)
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת צד א — המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים חייב, בין שהם חיים ובין שחוטים
- מקבילה בבבלי: בבלי שבת צד א — פרסי המהלך בקושי בשל רום לבו אינו נחשב "כפות" ואין למדים ממנו לענין דיני שבת
א_לב דין חיה גסה לעניין דמיון לבהמה גסה או דקה
- מקור: "כבהמה גסה. מאן תניתה? רבי. אבל לחכמים כדאמרי רבי ביסנא וחנין בר אבא בשם רב (אבא בר אייבו): חיה גסה כבהמה דקה והאיסור תלוי במנהג. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|ירושלמי מאיר עבודה זרה ז ==ירושלמי עבוד"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה ה
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי: חיה גסה כבהמה גסה ~ חכמים (רבי ביסנא וחנין בר אבא בשם רב): חיה גסה כבהמה דקה והאיסור תלוי במנהג
- הכרעה: נפסק כחכמים שחיה גסה כבהמה דקה, כפי שהביא הרמב"ם בהלכות שבת פרק כ הלכה ה
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה טז ב — אין מוכרים חיה גסה לגוי כשם שאין מוכרים בהמה גסה, ואפילו במקום שמוכרים בהמה דקה
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה יד ב — מכירת בהמה דקה לעכו"ם תלויה במנהג המקום, ובהמה גסה אסורה בכל מקום
==ירושלמי עבודה זרה, פרק א, הלכה ז==
מתני':
א_לגאין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. אין בונין עמהן בסילקי וגרדון ואיסטדייא ובימה. אבל בונין עמהן דימוסיאות ומרחצאות א_לדהגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה.
גמ': תנן: אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. הא דבר שאין בו ניזקא לרבים מותר. תנן: אין בונין עמהן בסילקי וגרדון ואיסטדייא ובימה מקומות שהורגים בהם. הא לשבת שם ולצפות עימם מותר? מתני' דברי °רבי נתן דתני: הרואה את הנחשים ואת החברים, מוקיון, מופייון, מוליון, מילרין, מילריה, סגירלון, סגילריה — הרי זה אסור משום מושב לצים, שנאמר (תהלים א', א') "ובמושב לצים לא ישב". שכולן מביאין לידי ביטול תורה שנאמר (תהלים א', ב') "כי אם בתורת ה' חפצו". העולה לתיאטרון אסור משום עבודה זרה דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשעה שהן מזבלין אסור משום עבודה זרה, ואם לאו אסור משום מושב לצים בלבד. העולה לתיאטרון וצווח אם לפקח על צורך הרבים מותר, ואם כדי להראות עצמו חשוב אסור. היושב באיצטדין הרי זה שופך דמים. °רבי נתן מתיר מפני שני דברים: משום שצווח ומציל את הנפשות שמבריח את החיות הטורפות, וגם מפני שהקיסר שואל את הקהל האם להרוג את היהודי, ופוסק על פי הרוב ומעיד על האשה שתינשא. תנן: הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה. א_להעבר ובנה רבי אלעזר° בן פדת אמר מותר. אמר רבי מנא° בן יונה: לא מסתברא שיהיה מותר לבנות את שאר הבנין מלבד הכיפה שבה מניחים עבודה זרה באהין סוברה דהוא חייד כל הדא כיפתא שמבנה שכולו נעשה לעבודה זרה.
מתני':
אין מוכרין להן במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ. °רבי יהודה בר עילאי אומר: מוכר הוא לו על מנת א_לולקוץ.
גמ': רבי בון בר חייה° בעי: האם אף בהמה גסה במחלוקת ול °רבי יהודה בר עילאי מוכר לו על מנת לשחוט? אשכח תני: אף בהמה גסה במחלוקת °רבי יהודה בר עילאי אומר מוכר לו א_לזעל מנת לשחוט.
מתני':
אין משכירין להן בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. ובסורייא משכירין בתים אבל לא שדות. ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות. דברי °רבי מאיר. °רבי יוסי בן חלפתא אומר א_לחאף בארץ ישראל משכירין להן בתים. ובסוריא מוכרים בתים
אנחנו מדברים בירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ז', תחילת המשנה, פרק א', הלכה ז'. אומרת המשנה: אין מוכרים להם דובים ואריות ולא כל דבר שבו נזק לרבים. אין בונים להם בסידקי וגרדון ואיסטדיא, מקום שבו נלחמים, ובימה, אבל בונים להם דימוסיות ומרחצאות, הגיעו לכיפה שמעמידים בה עבודה זרה אסור לבנותה. בכל מקום כזה גם היו עושים איזו כיפה שבתוכה היו מעמידים עבודה זרה. כשמגיע לשמה, זה אסור לבנותה.
בגמרא: תנן: אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. מה שם מכאן? הא דבר שאין בו ניזקא לרבים מותר. תנן: אין בונין עמהן בסילקי וגרדון ואיסטדייא ובימה. כלומר, כל מיני מקומות שבהם הורגים - לשבת שם לצפות בה מותר.
מתני' דברי רבי נתן, דתני: הרואה את הנחשים ואת החברים, אנשים שמתעסקים עם חיות, "מוקיון, מופייון, מוליון, מילרין, מילריה, סגירלון, סגילריה — הרי זה אסור משום מושב לצים, שנאמר "ובמושב לצים לא ישב"", כיוון שכולם מביאים לידי ביטול תורה, שנאמר "כי אם בתורת ה' חפצו". העולה לתיאטרון אסור משום עבודה זרה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשעה שהן מזבחים משום-- אסור משום עבודה זרה, ואם לאו אסור. כלומר, היו מגיעים לפני כן להקריב קורבנות לעבודה זרה שלהם, אז אסור. אבל אם לאו, אסור משום לצים בלבד.
העולה לתיאטרון וצווח לפקח על צורך הרבים - מותר, ואם כדי להראות עצמו חשוב, כמו להיות עם כל העשירים וכל המכובדים, זה אסור. היו באיצטדין הרי זה שופך דמים. תראה, לוקחים שם אנשים כדי להילחם עד מוות, ובעצם הוא משלם על זה, אז בעצם יש לו חלק בשפיכות דמים. רבי נתן מתיר מפני שני דברים: משום שצווח ומציל את הנפשות, גם כשהוא מבריח את החיות או שהוא מתרה לאדם הזה שנלחם שהחיות מתקרבות, וגם בגלל שהקיסר שואל את הקהל האם להרוג את היהודי הזה שנלחם נגד החיות או לא, והוא פוסק על פי הרוב, אז לכן אם הוא צועק כדי להצילו, זה מותר. וגם מעיד על האשה שתינשא, כי אחרי שבעלה מת, הוא מעיד כדי להתיר אותה מהעגינות שלה.
תנן: הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה. עב"ד. ובנה - רבי אלעזר אמר: מותר, כי מהכיפה מותר. ואמר רבי מנא: לא מסתברא - סוברה דהוא חייד כל הדא כיפתא? כלומר, אם גם במקום שבו מניחים את העבודה זרה היה חלק שהוא סתמי ורק חלק קטן שבו מונח עבודה זרה, אז האם לא מסתבר שרק אותו מקום יהיה אסור? אלא הכוונה: מדובר על מבנה שכולו לעבודה זרה, ובזה באמת אסור הכול. אבל במקומות שרק קטע קטן ממנו מונח שם עבודה זרה, אז רק אותו יהיה אסור.
פרק א' הלכה ח'. תנן: אין מוכרין להן במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ. רבי יהודה אומר: מוכר הוא לו על מנת לקוץ. כלומר, מותר גם למכור לו מחובר לקרקע על מנת שיקצץ את זה.
רבי בון בר חייה בעי: אף בהמה גסה במחלוקת רבי יהודה מוכר לו על מנת לשחוט? כמו שמותר למכור לו עצים על מנת לקוצם. אשכח תני: אף בהמה גסה במחלוקת רבי יהודה אומר מוכר לו על מנת לשחוט.
פרק א' הלכה ט'. תנן: אין משכירין להן בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. ובסורייא משכירין בתים אבל לא שדות. ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: אף בארץ ישראל משכירין להן בתים, ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות. ובחוצה לארץ מוכרין אילו ואילו.
📜 הדינים העולים מדף ז עמוד א
א_לג אסור למכור לגויים חיות מזיקות או לבנות עמהם מקום שנשפט בו דיני נפשות, אך מותר לבנות עמהם מרחצאות ובתי כבוד
- מקור: "אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. אין בונין עמהן בסילקי וגרדון ואיסטדייא ובימה. אבל בונין עמהן דימוסיאות ומרחצאות"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה ח, רמב"ם, הלכות רוצח, פרק יב, הלכה יב, שו"ע יו"ד סימן קנא סעיף ה, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי בפשטות; הרמב"ם והשו"ע פסקו איסור מכירת דבר המזיק לרבים ובניית בסילקי וגרדום ואיסטדיא, והיתר בניית דימוסיאות ומרחצאות, כלשון הירושלמי ממש
א_לד אסור לבנות בשכר כיפה שמעמידים בה עבודה זרה, אך בבנייה שאין בה נזק לרבים או צפייה בלבד — מותר
- מקור: "הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה. גמ : תנן: אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. הא דבר שאין בו ניזקא לרבים מותר. תנן: אין בונין עמהן בסילקי וגרדון ואיסטדייא ובימה (מק"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן קמג סעיף ב, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם (הל' עבודה זרה ט, יא) והשו"ע (יו"ד קמג, ב) פסקו שאסור לבנות כיפה המיועדת לעבודה זרה, ומותר להשתתף במקומות שאין בהם היזק לרבים או צפייה בלבד, כדברי הגמרא בירושלמי
א_לה העובר ובנה בניין עבודה זרה שלא בשכר - האם מותר להשלים בנייתו
- מקור: "עבר ובנה רבי אלעזר (בן פדת) אמר מותר. אמר רבי מנא (בן יונה): לא מסתברא שיהיה מותר לבנות את שאר הבנין מלבד הכיפה (שבה מניחים עבודה זרה) באהין סוברה דהוא חייד כל הדא כיפתא (שמבנה שכולו נעשה לעבודה זרה)."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן קמג סעיף ב, סמ"ג לאוין מח
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי אלעזר בן פדת: מותר ~ רבי מנא: אסור, שכל הכיפה נחשבת כבנין עבודה זרה עצמה
- הכרעה: נפסק כרבי מנא, שאסור לבנות אף חלק מן הכיפה, כיון שכולה נחשבת עבודה זרה עצמה ולא תוספת בעלמא
א_לו מותר למכור בהמה גסה לגוי על מנת לשחוט
- מקור: "לקוץ. גמ : רבי בון בר חייה בעי: האם אף בהמה גסה במחלוקת ול רבי יהודה (בר עילאי) מוכר לו על מנת לשחוט? אשכח תני: אף בהמה גסה במחלוקת רבי יהודה (בר עילאי) אומר מוכר לו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה יא, רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י, הלכה ד, שו"ע יו"ד סימן קנא סעיף ז, סמ"ג לאוין מה
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: חכמים ~ רבי יהודה בר עילאי: חכמים אסרו למכור לגוי בהמה גסה שלא על מנת לשחוט, ורבי יהודה מתיר למכור על מנת לשחוט אף בבהמה גסה
- הכרעה: נפסק כחכמים האוסרים, שאין מוכרים לגוי בהמה גסה כלל אף על מנת לשחוט, מחמת חשש שיגלה דעתו שאינו שוחט, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע
א_לז מותר למכור בהמה לנכרי על מנת שישחטנה, אף על פי שיש חשש שיעבוד בה בשבת קודם השחיטה
- מקור: "על מנת לשחוט. מתני : אין משכירין להן בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. ובסורייא משכירין בתים אבל לא שדות. ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות. דברי רבי מאיר. "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כן להלכה - כיון שהתנה בפירוש שמוכרה על מנת לשחוט, אין חוששים שמא יעבוד בה בשבת, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק כ הלכה ד
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה ז ב — אין למכור לגוי סוס זכר למלחמה, אך מותר למכור סוס נקבה
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה טז א — שור המפוטם שסתמו לשחיטה, אסור להשהותו חי בשבת שמא יבוא לעשות בו מלאכה
א_לח אין להשכיר בתים לגוי בארץ ישראל, ובחוץ לארץ מותר למכור ולהשכיר בתים ושדות
- מקור: "אף בארץ ישראל משכירין להן בתים. ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות. ובחוצה לארץ מוכרין אילו ואילו. גמ : תנן: אין משכירין להן בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. מאי טעמא? אמר רבי זעירה בשם רבי יוסי בן"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י, הלכה ג, שו"ע יו"ד סימן קנא סעיף ח, סמ"ג לאוין מה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמשנה וכר' יוחנן: איסור "לא תחנם" חל על מכירת קרקע בארץ ישראל; בסוריא (כיבוש יחיד) מוכרים בתים ומשכירים שדות, ובחו"ל מוכרין אילו ואילו, כמבואר ברמב"ם ושו"ע
ומשכירין שדות. ובחוצה לארץ מוכרין אילו ואילו.
גמ': תנן: אין משכירין להן בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. מאי טעמא? אמר רבי זעירה° בשם רבי יוסי בן חנינה° ורבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא דכתיב (דברים ואתחנן ז ב) "לא תחנם" - לא תתן להם חן. דבר אחר לא תחנם - לא תתן להם א_לטמתנת חנם. דבר אחר לא תחנם - לא תתן להם א_מחניה בארץ. והתנינן °רבי יוסי בן חלפתא אומר: אף בארץ ישראל משכירין להם בתים? בית אין מצוי להתברך מתוכו, שדה מצוי להתברך מתוכו. הורי רבי יוסי בי רבי בון° שאסור להשכיר להן קבורה בארץ ישראל על שם לא תחנם לא תתן להם חניה בארץ. אמר מר לא תחנם - לא תתן להם מתנת חנם. והתני: מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה שהיה מהלך בדרך וראה קלוסקין לחמניה אחת מושלכת בדרך אמר לטבי עבדו: "טול לך קלוסקין זו". ראה נכרי אחד בא כנגדו אמר לו: "מבגיי, טול לך קלוסקין זו". רץ אחריו °רבי אילעאי אמר לו: מה שמך? אמר לו: מבגיי. ומאיין אתה? אמר לו: מן העיירות של בורגנין. ומכירך הוא °רבן גמליאל דיבנה מימיך? אמר לו: לא. באותה שעה ידע שכיוון °רבן גמליאל דיבנה ברוח הקודש ולמדנו ממנו שלשה דברים. מזה שאמר לטבי להרים הקלוסקין למדנו א_מאשאין מעבירין על האוכלין. ולמדנו שחמיצו של נכרי א_מבמותר לאחר הפסח מיד שמעשה זה היה מיד לאחר הפסח. ולמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ולכן לא נתן ליהודי את הכיכר כי שם היו רוב גויים והפת אסורה משום פת עובדי כוכבים ומזלות. אמר רבי יעקב בר זבדי° בשם רבי אבהו°: הדא דתימר בראשונה אבל עכשיו מעבירין על האוכלין מפני הכשפים. עם כשהוא יוצא מגזיב בא אחד להישאל לו על נדרו, אמר לזה שהיה מהלך עמו האם שתינו רביעית יין באיטלקי? אמר לו: הין. אמר לשואל: "טייל עמנו עד שנפיק את ינינו". כיון שהגיע לסולמה של צור ירד °רבן גמליאל דיבנה ונתעטף וישב לו והתיר לו את נדרו. מדבריו למדנו שרביעית יין משכרת, ושהדרך מפיגה את היין, ואין נשאלין נדרים ולא מורים שתויי יין, ולא מפירין נדרים מהלכין אלא עטופין א_מגויושבין. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: כך פתח לו כתיב (משלי י"ב, י"ח) "יש בוטה כמדקרות חרב" וגו'. לאחד שנדר מן הככר: ווי דייכול ווי דלא יכול. אין אכיל הוא עבר על נידריה. ואין לא אכיל הוא חטא על נפשיה שהוא רעב ורוצה לאכול. כיצד יעשה? ילך אצל חכמים ויתירו לו את נדרו דכתיב (משלי י"ב, י"ח) ו"לשון חכמים מרפא". אמר מר "לא תחנם" - לא תתן עליהם חן. והתני: מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה שהיה מטייל בהר הבית וראה אשה אחת נכרית ובירך עליה. וכי דרכו של °רבן גמליאל דיבנה להביט בנשים? אלא דרך עקמומית היתה
תנן: אין משכירין להן בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. מאי טעמא? רבי זעירה בשם רבי יוסי בן חנינה ורבי אבא ורבי חייה בשם רבי יוחנן: דכתיב לא תחנם - לא תתן להם חן. דבר אחר: לא תחנם - לא תתן להם מתנת חנם. דבר אחר: לא תחנם - לא תתן להם חניה בארץ.
והתנינן: רבי יוסי אומר: אף בארץ ישראל משכירין להם בתים? אז לכאורה מותר. אמר: בית אין מצוי להתברך מתוכו, שדה מצוי להתברך מתוכו. בית הוא רק ישן בו ומוציא עליו הוצאות, אבל שדה הוא גם מרוויח ממנו, אז לכן זה יותר ילך לכלל חנייה.
הורי רבי יוסי בי רבי בון: שאסור להשכיר להן קבורה בארץ ישראל על שם לא תתן להם חניה בארץ. אמר מר: לא תחנם - לא תתן להם מתנת חנם. והתני: מעשה ברבן גמליאל שהיה מהלך בדרך וראה קלוסקין אחת מושלכת בדרך. כלומר, זה לחמנייה אחת. אמר לטבי עבדו: טול לך קלוסקין זו. ראה נכרי אחד בא כנגדו, אמר לו: טול לך קלוסקין זו. רץ אחריו רבי אילעאי, אמר לו: מה שמך? אמר לו: מבגאי. ומאיין אתה? אמר לו: מן העיירות של בורגנין. ומכירך הוא רבן גמליאל מימיך? אמר לו: לא. כיוון - ידע רבן גמליאל ברוח הקודש, ולמדנו ממנו שלושה דברים.
מזה שהוא אמר לטבי להרים את הקלוסקין, למדנו שאין מעבירין על האוכלין. כלומר, אסור להשאיר אוכל על הרצפה. ולמדנו ששל נכרי מותר לאחר הפסח מיד, כי המעשה הזה היה לאחר הפסח. ולמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים, ולכן הוא גם לא נתן ליהודי את הכיכר, כי בעצם יש שם רוב גויים ופת נכרי אסורה.
רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו: הדא דתימר בראשונה, כלומר אין מעבירין על האוכלין בראשונה, אבל עכשיו מעבירין על האוכלין מפני הכשפים. אסור לגעת באוכל שברצפה מסובב כשפים.
כשהוא יוצא מגזיב בא אחד להישאל לו על נדרו, אמר לזה שהיה מהלך עמו: רביעית יין באיטלקי? אמר לו: הין. אמר לשואל: טייל עמנו עד שנפיק את ינינו. כיון שהגיע לסולמה של צור ירד רבן גמליאל ונתעטף וישב לו והתיר לו את נדרו. מדבריו למדנו שרביעית יין משכרת, ושהדרך מפיגה את היין, ואין נשאלין נדרים ולא מורים שתויי יין, ולא מפירין נדרים מהלכין אלא עטופין ויושבין.
אמר רבי יוחנן: כך פתח לו: יש בוטה כמדקרות חרב וגו'. משל באחד שנדר מן הככר: ווי דייכול ווי דלא יכול. כלומר, אם הוא יאכל או אם הוא לא יאכל. אין אכיל הוא עבר על נידריה, ואין אכיל הוא חטא על נפשיה. הרי הוא רעב, הוא רוצה לאכול. כיצד יעשה? ילך אצל חכמים ויתירו לו את נדרו, דכתיב "לשון חכמים מרפא".
אמר מר: לא תחנם - לא תתן עליהם חן. והתני: מעשה ברבן גמליאל שהיה מטייל בהר הבית וראה אשה אחת נכרית ובירך עליה. וכי דרכו של רבן גמליאל להביט בנשים? אלא דרך עקמומית היתה, כגון העין בסבירו, כלומר קרן זווית - ואז הוא הביט בה שלא בכוונה וברך עליה.
והתני: ולא כן אמר רבי זעירה בשם רבי יוסי בן חנינה ורבי אבא ורבי חייה בשם רבי יוחנן: לא תחנם - לא תתן להם חן? מה אמר? וכי אמר "כמה נאה גויה זו"? כלומר, הוא שיבח אותה על יופיה? לא אמר, אלא "ברוך שיברא בריות נאות בעולמו" - שכן אפילו על חמור נאה או גמל נאה או סוס נאה אומר "ברוך שיברא בריות נאות בעולמו". כלומר, הוא שיבח את הקדוש ברוך הוא, לא אותה, וזה מותר.
📜 הדינים העולים מדף ז עמוד ב
א_לט אסור לתת לעובד עבודה זרה מתנת חינם
- מקור: "מתנת חנם. דבר אחר לא תחנם - לא תתן להם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י, הלכה ד, רמב"ם, הלכות זכיה ומתנה, פרק ג, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן קנא סעיף יא, סמ"ג לאוין מח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדרשת "לא תחנם" - לא תתן להם מתנת חינם, כרמב"ם והשו"ע יו"ד סימן קנא סעיף יא
א_מ אין למכור לגוי בית או קבורה בארץ ישראל, ואין לתת לו מתנת חינם
- מקור: "חניה בארץ. והתנינן רבי יוסי (בן חלפתא) אומר: אף בארץ ישראל משכירין להם בתים? בית אין מצוי להתברך מתוכו, שדה מצוי להתברך מתוכו. הורי רבי יוסי בי רבי בון שאסור להשכיר להן קבורה בארץ ישראל על שם לא תחנם "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י, הלכה ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יוסי בי רבי בון שאסור להשכיר קבורה בארץ ישראל, ונאמר גם לענין בית ומתנת חינם, שנלמד מ"לא תחנם" - לא תתן להם חניה בקרקע ולא מתנת חינם; הרמב"ם פסק כן להלכה
א_מב מותר למכור לגוי חמץ לאחר הפסח מיד ואין צריך להמתין
- מקור: "מותר לאחר הפסח מיד (שמעשה זה היה מיד לאחר הפסח). ולמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ולכן לא נתן ליהודי את הכיכר כי שם היו רוב גויים והפת אסורה משום פת עובדי כוכבים ומזלות. אמר רבי יעקב בר זבדי בשם רבי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ד, הלכה ב, שו"ע או"ח סימן תמח סעיף א, סמ"ג עשין לט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שמותר מיד לאחר הפסח, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי עירובין סד ב — חמצו של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה
- מקבילה בבבלי: בבלי פסחים ו א — נכרי שנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו - אין ישראל זקוק לבער; הפקידו אצלו - זקוק לבער
כגון אהין פסוורוס קרן זוית שהביט בה שלא בטובתו ובירך עליה. ולא כן אמר רבי זעירה° בשם רבי יוסי בן חנינא° ורבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: "לא תחנם" - לא תתן עליהם חן? מה אמר? וכי אמר אבסקנטה ושיבח אותה על יופיה לא אמר אלא "ברוך שכך לו בריות נאות א_מדבעולמו". שכן ראה אפילו חמור נאה או גמל נאה או סוס נאה אומר "ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו". °רבי שמעון בן יוחאי ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוסי בר חנינה°: גודלת שערות ישראלית לא תגדל את הנכרית משם "לא תתן עליהם חן". ולא יעשה ישראל שושבין לנכרי משום "לא תתחתן בם". רבי יצחק בר גופתה° בעא קומי רבי מנא° בן יונה: לילך לבית המשתה שלו אסור, להיעשות לו שושבין לא כל שכן? אמר לו: ליתן עליהם בלא תעשה. רבי סימון° היו לו מטעי כרמים בהר המלך וגזרו שלא יגורו שם יהודים שאל לרבי יוחנן° בר נפחא אמר לו: יבורו ואל תשכירם לנכרי. שאל ל°רבי יהושע בן חנניה: מהו להשכירן לנכרי? ושרא ליה דסבר °רבי יהושע בן חנניה כל מקום שאין ישראל מצויין שם כהדא סוריא. והדא סוריא מנין שמותרת נישמעינה מן הדא: רבי חגיי° נחת לחמץ, אתון ושאלון ליה: אילין דבר עשתור בגין דלית ישראל שכיחין ואנן מוגרין לעממין כיוון שאין ישראל מצויים ואנו משכירים לגויים מהו לעשר על ידיהם? שלח שאל לרבי זעירא°. שאל רבי זעירא° לרבי אמי° בן נתן: רבי, מהו לעשר? אמר לו: אינו צריך לעשר על ידיהם. מנה את שומע שמותר להשכיר כ°רבי יוסי בן חלפתא. ועוד מן הדא דאמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו° בשם רבי אבהו°: אבא הוה ליה עובדא ושלח שאל לרבי חייה° ול רבי יסא° אסי ול רבי אמי° בן נתן והורון ליה שמותר להשכיר כ°רבי יוסי בן חלפתא. הא לעשר אין מעשרין על ידיה.
מתני':
אף א_מהבמקום שאמרו להשכיר — לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכה עבודה זרה, שנאמר (דברים עקב ז כו) "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו" וגו'. ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהיא נקראת על שמו..
גמ': הא במקום שנהגו למכור בחוץ לארץ לשיטת °רבי מאיר ובסוריא לשיטת °רבי יוסי בן חלפתא מוכר לו אפילו בית דירה ומשכיר לו אפי' בית דירה. °רבי אחא ורבי תנחום בר חייה° אמרו בשם °רבי אלעזר ברבי יוסי לא רק אם הבית נפרד אלא אפילו תיבה קטנה כגון בורסקי שבצידן. ולא סוף דבר כולה אלא אפילו בית אחד בתוך בלוק. כיוון דמיחד החדר הזה לגוי לבדו מותר. דלא אסור אלא דוקא כשישראל דר גם כן בחדר אחד עם העובד כוכבים ומזלות
הלכה, ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ח'. נתחיל מהשורה השלישית.
אמר רבי שמעון ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוסי בר חנינא: גודלת ישראל לא תגדל את הנכרית - מי שעושה קולעת ליפות אנשים, לא תגדל את הנכרית משום "לא תתן עליהם חן". ולא יעשה ישראל שושבין לנכרי משום "לא תתחתן בם".
רבי יצחק בר גופתא בא קמיה רבי מנא. ללכת לבית המשתה שלו אסור, לעשות לו שושבין לא כל שכן? אז מה אתה מחדש? אמר לו: ליתן עליהם בלא תעשה, כלומר זה גם כן לא תעשה, ולא רק סתם איסור של מנהג.
רבי סימון היו לו כרמים בהר המלך, והרומאים גזרו שלא יגורו שם יהודים. שאל לרבי יוחנן האם הוא יכול להשכיר את זה לגויים? אמר לו: יבורו ואל תשכירם לנכרי. שאל לרבי יהושע מהו להשכירן לנכרי? ושרא ליה רבי יהושע - סבר רבי יהושע כל מקום שאין ישראל מצויין שם, זה כמו סוריה.
ואדרבא, סוריה מנין שמותרת? נשמעינה מן הדא. רבי חגי נחת לחמץ - נחת לסוריה. אתון ושאלון ליה: אילין דבר עשתור, בגין דלית ישראל שכיחין ואנן מוגרין לעממין, מהו לעשר על ידיהם? שלח שאל לרבי זעירא. שאל רבי זעירא לרבי אמי: רבי, מהו לעשר? אמר לו: אינו צריך לעשר על ידיהם. מינה, את שמותר להשכיר כרבי יוסי.
ועוד מן הדא, דאמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו בשם רבי אבהו: אבא הוה ליה עובדא, ושלח שאל לרבי חייה, רבי יסא, רבי אמי, והורון ליה להשכיר כרבי יוסי. הא לעשר - אין מעשרין על ידיה. אז זה שמותר להשכיר לגויים, גם כן בסתמא לא גזרו שיהיה אסור בשבילם.
פרק חדש, נלמד המשנה: אף במקום שאמרו להשכיר - לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכה עבודה זרה, שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו". ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהיא נקראת על שמו.
כן, שלא יגידו שהוא עובד בשבת.
הא במקום שנהגו למכור - כמו בחוץ לארץ לשיטת רבי מאיר, ובסוריא לשיטת רבי יוסי - מוכר לו אפילו בית דירה ומשכיר לו אפילו בית דירה.
רבי אחא ורבי תנחום בר חייה בשם רבי אלעזר ברבי יוסי: לא רק אם הבית היה נפרד, אלא אפילו תיבה קטנה כגון בורסקי שבצידן. לא סוף דבר כולה אלא אפילו בית אחד - כיוון שהחדר הזה לגוי לבדו מותר, כי לא אסור אלא דווקא שישראל גר גם כן באותו חדר עם הגוי.
📜 הדינים העולים מדף ח עמוד א
א_מד הרואה בריה נאה בין אדם בין בהמה חייב לברך "ברוך שככה לו בעולמו"
- מקור: "בעולמו". שכן ראה אפילו חמור נאה או גמל נאה או סוס נאה אומר "ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו". רבי שמעון (בן יוחאי) ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוסי בר חנינה: גודלת שערות ישראלית לא תגדל את הנכרית משם "לא תתן"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ברכות, פרק י, הלכה יג, שו"ע או"ח סימן רכה סעיף י, סמ"ג עשין כז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שהרואה בריות נאות מברך ברכה זו
- מקבילה בבבלי: בבלי ברכות מג ב — היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים מברך: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות
- מקבילה בבבלי: בבלי ברכות נח ב — הרואה בריות נאות (יפות תואר) ואילנות טובות ומשובחים – מברך "ברוך שככה לו בעולמו"
לעניין ראית פני הבית לחיוב מעשרות. תנן היו שתים זו לפנים מזו הפנימית חייבת והחיצונה פטורה. היתה אחת ונעשית שתים, שתים ונעשית אחת מהו? מי אמרינן דכבר נאסרה כשהיה בית אחד ואסור? או אזלינן בתר השתא דנעשו שתים ומותר? ולהיפך בשנים שנעשו אחד? תנן: ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהיא נקראת על שמו. אמר רבי אבין° בשם רבנן דתמן: זאת אומרת שדה שהיא נתונה על גב הדרך אסור להשכירה לנכרים, מפני שנקראת על שם ישראל והן חורשין בה בשבתות ובימים טובים. הדרן עלך פרק לפני אידיהן
פרק שני – אין מעמידין
מתני':
ב_אאין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שהן חשודין על ההרבעה. ב_בולא תתייחד אשה עמהן מפני שהן חשודין על העריות. ב_גולא יתייחד אדם עמהן מפני שהן חשודין על שפיכות דמים. ב_דבת ישראל לא תילד את הנכרית אבל ב_הנכרית מילדת בת ישראל. בת ישראל ב_ולא תניק בנה של נכרית אבל ב_זנכרית מניקה בנה של בת ישראל ברשותה.
גמ': תנן: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שהן חשודין על הרביעה. רבי זעירא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוסי בי רבי חנינה° ורבי יונה°, תיפתר כ°רבי אליעזר בן הורקנוס, ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אמר פרה אדומה אינה נלקחת מן הנכרים. אבל לחכמים שאמרו פרה אדומה נלקחת מן הנכרים לא חיישינן לרביעה. רבי יונה° בעי: ולמה לית אנן פתרין לה כדברי הכל? כיי דאמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רב° אבא בר אייבו: ואפילו למאן דאמר מותר למכור להם בהמה דקה, אסור לייחד אצלן, דנכרי חס על בהמתו שלא תיעקר אבל לייחד בהמת ישראל אצלן לדברי הכל אסור דחיישינן לרביעה. עבר וייחד, דברי הכל מותר. אמר רבי ירמיה°: נישמעינה מן הדא דתנן: האשה שנחבשה בידי נכרים על ידי ממון מותרת לבעלה אף שאסורה להתיחד עימם רואים שבדיעבד לא אוסרים. אמר רבי יוסי° בר זבידא: שניי היא אשה שדרכה לצווח והנכרי ירא שאם יאנוס אותה יפסיד את כספו. הגע עצמך שהיתה חרשת ואינה יכולה לדבר, דרכה לרמז, מאי כדון? כמו מי המשנה שהרי לפי רבנן אף פעם לא חוששים ולפי °רבי אליעזר בן הורקנוס תמיד חוששים? תיפתר כ°רבי אליעזר בן הורקנוס, ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אומר פרה אדומה אינה נלקחת מן הנכרים.
עכשיו לעניין רעיית פני הבית, לחילוק שנתחדש למדנו: היו שתים זו לפנים מזו, הפנימית חייבת והחיצונה פטורה. היתה אחת ונעשית שתים, שתים ונעשית אחת - מה הדינא? האם אומרים שכיוון שנאסרה כשהייתה בית אחד, אז גם שחילקו את זה לשתיים זה יהיה אסור? או שאנו אומרים לא, עכשיו הן שתיים ומותר. ולהיפך, אותו דין הפוך יהיה בשתיים שנעשו אחד.
תנן: ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהיא נקראת על שמו. אמר רבי אבין בשם רבנן דתמן: זאת אומרת שדה שהיא נתונה על גב הדרך אסור להשכירה לנכרים, מפני שנקראת על שם ישראל והן חורשין בה בשבתות ובימים טובים. כן, זה כנראה במקומות שלא היו רגילים להשכיר את האדמות, שלא יגידו שהוא עובד בשבילו.
הדרן עלך פרק "לפני אידיהן".
פרק ב', הלכה א', במשנה: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שהן חשודין על ההרבעה. ולא תתייחד אשה עמהן מפני שהן חשודין על העריות. ולא יתייחד אדם עמהן מפני שהן חשודין על שפיכות דמים. בת ישראל לא תילד את הנכרית אבל נכרית מילדת בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה בנה של בת ישראל ברשותה.
בתר מתנן - אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שהן חשודין על ההרבעה. אמר רבי זעירא ורבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינה ורבי יונה: תיפתר כרבי אליעזר, דרבי אליעזר אמר אינה נלקחת מן הנכרים - זה על פרה אדומה, שרבי אליעזר אמר אינה נלקחת מן הנכרים, אבל לחכמים שאמרו שמותר לקחת פרה אדומה מן הנכרים, כנראה שהם לא חוששים להרבעה.
רבי יונה בעי: ולמה לי נן פתרין לה דברי הכל? כי מר רבי אלעזר בשם רב: ואפילו מר מותר למכור, אסור לייחד. כי גוי חס על בהמתו שלא תיעקר, אז את הבהמה שלו לא חוששים להרבעה, אבל לייחד בת ישראל אצלם - דברי הכל אסור, חוששים להרבעה.
שואלת הגמרא: עבר וייחד - האם דברי הכל מותר? אמר רבי ירמיה: נשמעינה מן הדא - האשה שנחבשה בידי נכרים, אם זה על ידי ממון מותרת לבעלה, למרות שבעצם אסורה להתייחד עם גוי - רואים שבדיעבד לא אוסרים.
אמר רבי יוסי: לא, אין מה להשוות, שניי היא אשה שדרכה לצווח - כלומר אם הגוי יבוא לעשות עמה, אז היא תצווח, ואז ניצלת ממנו. ואת אומרת הגע עצמך שהיתה חרשת ואינה יכולה לדבר - אמרה, גם פה דרכה לרמז. אז מאי כדון? כמו במשנה - הרי לפי רבנן לא חוששים, לפי רבי אליעזר תמיד חוששים.
תיפתר כרבי אליעזר, דרבי אליעזר אומר אינה נלקחת מן הנכרים.
📜 הדינים העולים מדף ח עמוד ב
ב_א אין להעמיד בהמה בפונדקאות של נכרים מחשש הרבעה עם מין אחר
- מקור: "אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שהן חשודין על ההרבעה."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כב, הלכה ה, שו"ע יו"ד סימן קנג סעיף א, סמ"ג לאוין קכו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשונו בירושלמי - איסור העמדת בהמה בפונדקי נכרים מחמת חשד הרבעה, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה טו ב — מותר להעמיד בהמה בפונדקאות של כותים ואין חוששין שיבואו עליה לרביעה, שאין הכותים חשודים על
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה כב א — אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים מחשש רביעה, ואין אישה מתייחדת עם גוי מחשש עריות, ואין
ב_ב אין להתייחד אשה יהודית עם גוי מפני שהם חשודים על העריות
- מקור: "ולא תתייחד אשה עמהן מפני שהן חשודין על העריות."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כב, הלכה ד, שו"ע יו"ד סימן קנג סעיף ד, שו"ע אה"ע סימן כב סעיף ב, סמ"ג לאוין קכו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע (יו"ד קנג,ד; אה"ע כב,ב) פסקו שאיסור זה מדברי חכמים משום חשד עריות
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה כב א — אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים מחשש רביעה, ואין אישה מתייחדת עם גוי מחשש עריות, ואין
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה כה ב — ישראל שאשתו עמו מותר להתייחד עם עובד כוכבים בינו לבינו
ב_ג אין להתייחד עם עובד כוכבים
- מקור: "ולא יתייחד אדם עמהן מפני שהן חשודין על שפיכות דמים."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות רוצח, פרק יב, הלכה ז, שו"ע יו"ד סימן קנג סעיף ב, סמ"ג עשין עט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, שהעובדי כוכבים חשודים על שפיכות דמים, לכן אסור להתייחד עם יחיד מהם - כן פסקו הרמב"ם והשו"ע
ב_ד בת ישראל אסורה לילד (לשמש כמיילדת ל)נכרית
- מקור: "בת ישראל לא תילד את הנכרית אבל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ט, הלכה טז, שו"ע יו"ד סימן קנד סעיף ב, סמ"ג לאוין מה ,סמ"ג לאוין סה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שבת ישראל לא תיילד את הנכרית, מחשש שתסייע לעבודה זרה ותחזק ידי עוברי עבודה זרה; כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע יו"ד סימן קנד סעיף ב.