ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת עבודה זרה/הדפסה
פרק ראשון – לפני אידיהן
[דף א עמוד א]
==ירושלמי עבודה זרה, פרק א, הלכה א==
מתני':
א_אלפני אידיהן של נכרים שלשה ימים אסורין מלשאת ומלתת עמהן, מלהשאילן ומלשאול מהן, מלהלוותן ומלהלוות מהן, מלפורעם ומלהפרע מהן. °רבי יהודה בר עילאי אומר: נפרעין מהן מפני שהוא מיצר. אמרו לו: אף על פי שהוא מיצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר: שלשה לפניהן ושלשה לאחריהן אסור. וחכמים אומרים: לפני אידיהן אסור, לאחר אידיהן מותר.
גמ': רבי חמא בר עוקבה° שמע רמז לכולהון מהכא, שנאמר (עמוס ד', ד') "והביאו לבוקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרותיכם". מכאן שדרך עובדי כוכבים להתכונן לפני יום אידם ג' ימים. אמר לו רבי יוסי° בר זבידא: אין כיני אפילו בגליות יהיה אסור שלושה ימים. ותני °נחום המדי אומר: יום אחד בגליות אסור. מאי כדון? למה בארץ ישראל נאסרו שלושה ימים בחוץ לארץ רק יום אחד תמן בחוץ לארץ בדקו ומצאו שהן עושין צרכיהן ליום אחד ואסרו יום אחד. ברם הכא בארץ ישראל בדקו ומצאו שעושין צרכיהן לשלשת ימים ואסרו להן שלשת ימים. מה מקיים רבי יוסי° בר זבידא אהן קרייה "והביאו לבוקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרותיכם"? במלכות ירבעם הכתוב מדבר. כיון שמלך ירבעם על ישראל התחיל מפתה את ישראל ואמר להן: בואו ונעבוד עבודה זרה. דעבודה זרה וותרנית היא. הדא היא דכתיב (ישעיהו ז', ו') "נעלה ביהודה ונקיצינה ונבקיענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל". ואמר רבי אבא°: חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום או אדם ששמו טבאל, אלא אין זה אלא כינוי לעבודה זרה שעושה טובה עם עובדיה. התורה אמרה (שמואל א ב כח) "ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן" רק כהנים יכולים להקריב, ועבודה זרה אומרה (מלכים א' י"ב, ל"א) "ויעש כהנים מקצות העם". ואמר רבי אילא° אילעא: לא מן הקוצים שבעם, מפסולת שבעם. התורה אמרה (שמות כ"ג, י"ח) "לא ילין חלב חגי עד בוקר". ועבודה זרה אמרה "והביאו לבוקר זבחיכם". התורה אמרה (ויקרא קדושים יט ו) "ביום זבחכם יאכל וממחרת". ועבודה זרה אמרה "לשלשת ימים מעשרותיכם". התורה אמרה (שמות משפטים כג יח) "לא תזבח על חמץ דם זבחי". ועבודה זרה אמרה (עמוס ד', ה') "וקטר מחמץ תודה". התורה אמרה (דברים כ"ג, כ"ב) "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו". ועבודה זרה אמרה (עמוס ד', ה') "וקראו נדבות השמיעו" שתוכלו להביא מתי שרק תחפצו. כתיב (הושע ז ה) "יום מלכינו החלו שרים חמת מיין משך ידו את לוצצים כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אופיהם בוקר הוא בוער כאש להבה". אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה°: לא בא הכתוב אלא להזכיר גניין של ישראל. יום שמלך ירבעם על ישראל אתון כל ישראל לגביה בפאתי רמשא לפנות ערב, אמרו ליה: קום עבוד עבודה זרה. אמר לון: אפתי רמשא לפנות ערב הוא, ואני אשתי ולא אשתי. וכל עמא שתו ואמר כך שלא יאמרו אנוסים מחמת שיכרות היינו. אלא אם אתון בען אזלון ואתון בצפרא אם אתם רוצים לכו ושובו בבקר. הדא הוא דכתיב (הושע ז', ו') "כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אופיהם בוקר הוא בוער כאש להבה". כל הלילה לא ישן אופיהם יצרם (הושע ז', ו') "בוקר הוא בוער כאש להבה". בצפרא אתון לגביה בבקר באו אליו, אמר לון: כדון אנא ידע דאתון בען עכשיו אני יודע שאתם רוצים, אלא דאנא דחיל מפחד מסנהדרין דידכון דלא יקטלונני. אמרו ליה: אנן קטלין לון אנו נהרוג אותם. הדא הוא דכתיב (הושע ז', ז') "כולם יחמו כתנור ואכלו את שופטיהם". רבי לוי° אמר: הרגום היך מה דאת אמר (דברים שופטים כא א) "כי ימצא חלל". רבי אילא° אילעא אמר: הורידן מגדולתן, דכתיב "יום מלכינו החלו" מלשון חולין "שרים חמת מיין משך ידו את לוצצים". יום שנעשו בו שרים חולין
בעזרת השם אנחנו פותחים תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף א'. מתני': לפני אידיהן של נכרים שלשה ימים אסורין מלשאת ומלתת עמהן, מלהשאילן ומלשאול מהן, מלהלוותן ומלהלוות מהן, מלפורעם ומלהפרע מהן. רבי יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר. כי הוא צריך לשלם כסף אז הוא מיצר. אמרו לו אף על פי שהוא מיצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן שהוא נפטר מהחוב. רבי ישמעאל אומר שלשה לפניהן ושלשה לאחריהן אסור. וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור, לאחר אידיהן מותר.
הגמרא מבקשת רמז לדין הזה. רבי חמא בר עוקבה שמע כולהון מן הכתוב "והביאו לבוקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרותיכם", מכאן שדרך עובדי עבודה זרה להתכונן לפני יום עידן שלושה ימים. אמר לו רבי יוסי אין כיני אפילו בגליות, יעשו שלושה ימים? ותני נחום המדי אומר יום אחד בגליות אסור. אז מה נעביד? למה בארץ ישראל אסור שלושה ימים ובחוצה לארץ רק יום אחד? אלא שאלת הגמרא: תמן בחוץ לארץ בדקו ומצאו שהן עושין צרכיהן ליום אחד ואסרו יום אחד. ברם הכא בארץ ישראל בדקו ומצאו שעושין צרכיהן לשלשת ימים ואסרו להן שלשת ימים, כלומר מתכוננים לחג שלושה ימים לכן אסרו להם שלושה ימים.
שואלת הגמרא: מה מקיים רבי יוסי אהן קרייה, "והביאו לבוקר זבחיכם"? הרי אם אומר שזה בגלל עניין של כמה זמן שמתכוננים לחג ובכל מקום זה משתנה, אז מה זה הפסוק הזה? אלא במלכות ירבעם הכתוב מדבר. כיון שמלך ירבעם על ישראל התחיל מפתה את ישראל ואמר להן: בואו ונעבוד עבודה זרה. וותרנית היא. הדא היא דכתיב "נעלה ביהודה ונקיצינה ונבקיענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל". אמר רבי אבא: חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו טבאל, אלא אין זה אלא כינוי לעבודה זרה שעושה טובה עם עובדיה.
התורה אמרה "ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן", כלומר צריך רק כוהנים שהם מיוחסים ולא בעלי מומים וכדומה. ועבודה זרה אומרה "ויעש כהנים מקצות העם". אמר רבי אילא: לא מן הקוצים שבעם, מפסולת שבעם. התורה אמרה "לא ילין חלב חגי עד בוקר", חגיגה עד בוקר. ועבודה זרה אמרה "והביאו לבוקר זבחיכם". התורה אמרה "ביום זבחכם יאכל וממחרת", כלומר רק יום ולילה, או שני ימים ולילה אחד אם זה שלמים. ועבודה זרה אמרה "לשלשת ימים מעשרותיכם" — מותר שלושה ימים. התורה אמרה "לא תזבח על חמץ דם זבחי". ועבודה זרה אמרה "וקטר מחמץ תודה". התורה אמרה "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו". ועבודה זרה אמרה "וקראו נדבות השמיעו", כלומר תאמר דבר שתוכל ותביא.
כתיב "יום מלכינו החלו שרים חמת מיין, משך ידו את לוצצים. כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אופיהם, בוקר הוא בוער כאש להבה". אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה: לא בא הכתוב אלא להזכיר גניין של ישראל. יום שמלך ירבעם על ישראל אתון כל ישראל לגביה בפתי רמשא, כלומר לקראת הערב, ואמרו ליה: קום עבוד עבודה זרה. אמר לון: אפתי רמשא הוא, אשתי ולא אשתי — עדיין זה ערב, תחילת הלילה, ואני אשתה ולא אשתה, וכולם אשתה. הוא לא רצה שיגידו שעשו זאת מחמת שכרות. אלא אם אתון בען, אזלון ואתון בצפרא — לכו תחזרו בבוקר ונראה אתכם באמת רציניים.
הדא הוא דכתיב "כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אופיהם" — כלומר יצרם לא ישן כל הלילה. "בוקר הוא בוער כאש להבה". בצפרא אתון לגביה, בבוקר הם באו אליו. אמר לון: כדון אנא ידע דאתון בען, עכשיו אני יודע שאתם באמת רוצים את זה. אלא דאנא דחיל מסנהדרין דידכון דלא יקטלונני — אני מפחד מהסנהדרין שיהרגו אותי. אמרו ליה: אנן קטלין לון — אנחנו נהרוג אותם. הדא הוא דכתיב "כולם יחמו כתנור ואכלו את שופטיהם". רבי לוי אמר: הרגום היך מה דתמר "כי ימצא חלל". רבי אילא אמר: הורידן מגדולתן, "יום מלכינו החלו שרים חמת מיין" — יום שנעשו בו שרים חולין, מי גרם להן? חמת מיין שהיו להוטין אחר היין.
"משך ידו את לוצצים" — כד הוה חמי בר נש כשר, שהיה לו אדם שהוא כשר, הוה מייתיב גביה תרין ליצנין, ואמרין ליה: אי זה דור חביב מכל הדורות? אמר להן: דור המדבר, שקיבלו את התורה. ואינון אמרין ליה: ולא עבדון עבודת כוכבים? והוא אמר לון: בגין דחביבין לא איתענשון. והינון אמרין ליה: חשי, דמלכא בעי מיעבד כן, קבל מיניה ושתוק, כי גם המלך רוצה לעשות זאת. ולא עוד אלא אינון עבדין חד ודין עבד תרין, "וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן". ואתה אומר: גסות רוחו של ירבעם היא החליטתו.
[דף א עמוד ב]
מי גרם להן? חמת מיין שהיו להוטין אחר היין. "משך ידו את לוצצים" - כד ירבעם הוה חמי היה רואה בר נש כשר הוה מייתיב גביה תרין ליצנין ואמרין ליה: אי זה דור חביב מכל הדורות? אמר להן: דור המדבר שקיבלו את התורה. ואינון אמרין ליה: ולא עבדון עבודת כוכבים ומזלות? והוא אמר לון: בגין דחביבין לא איתענשון. והינון אמרין ליה: חשי תשתוק דמלכא בעי למיעבד כן. ולא עוד אלא אינון עבדין עגל אחד ודין עבד תרין, דכתיב (מלכים א' י"ב, כ"ט) "וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן". גסות רוחו של ירבעם היא החליטתו. אמר רבי יוסי בר יעקב°: במוצאי שמיטה מלך ירבעם על ישראל. הדא הוא דכתיב (דברים וילך לא י) "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". אמר: אנא מיתבעי מיקרי אני צריך לקרא? קאים אנא ואינון אמרין: מלכא דאתרא רחבעם קדם. ואין מיקרי תיניין גנאי הוא לי. ואין לא ניקרי ביזיון הוא לי. ואין ארפינון אזלון ואם אני מניח את העם לעלות לבדם ולא אעלה עימם סלקין אינון ושבקין יתי ואזלין לון גבי רחבעם בן שלמה. הדא הוא דכתיב (מלכים א' י"ב, כ"ז) "אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם ישוב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם". מה עשה? עשה שני עגלי זהב וכתב על ליבן "והרגוך" לרמוז שאילו יעלו ישראל לרגל לירושלים סוף שיבקשו לחזור למלכות בית דוד, ויהרוגו אותו. אמר: כל מלך דיקום אחרי יסתכל בון. אמר רבי חונה° (תהלים נ"ח, ו') "חובר חברים מחוכם" - כל מי שהיה חוברו שנהיה מלך אחריו היה מבין את הרמז וחוברו לעבודה זרה. אמר רבי חונה° (הושע ה', ב') "ושחטה שטים העמיקו" - שהעמיק ברשע. אמר: כל דמפרסם מה פירוש והרגוך אנא קטיל ליה ועמי הארץ חשבו שהעגל יהרוג כל מי שלא יעבוד אותו. אמר רבי אבין בר כהנא°: אף שבתות וימים טובים מצינו שבדה להם ירבעם מלבו. הדא הוא דכתיב (מלכים א' י"ב, ל"ב) "ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש, בחג אשר ביהודה, ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבוח, בחדש אשר בדה מליבו" קוראים מליבו אבל מלבד כתיב כמה דאת אמר (ויקרא אמור כג לח) "מלבד שבתות ה'" שגם במקום שבת בחר יום אחר. תנן: לפני אידיהן של נכרים שלשה ימים אסורין מלשאת ומלתת עמהן תני: עבר ונשא ונתן עמו א_במותר. רבי יעקב בר אחא° ורבי יוסי° בר זבידא אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ואפילו ביום אידו. ותני כן: במה דברים אמורים בנכרי שאינו מכירו, אבל בנכרי המכירו מותר מפני שהוא כמחניף להן לשמור איתם קשרים שלא יעזוב אותו וילך לסחור עם אחר. תני: נכנס לעיר ומצאן שמחין יכול לשמח עמהן מפני שאינו אלא כמחניף להן לשמור איתם קשרים שמא יזדקק להם. חד דוקינר גוי אוקיר לרבי יודן נשייא° חד דיסקיה מלא דינרין, נסב לקח רבי° חד מינהון שלא יפגע, ושלח ליה את השאר. שאל לרבי שמעון בן לקיש° מה לעשות באותו דינר, אמר: יוליך הנייה לים המלך. וקשה הרי מדובר במכירו ובלשעבר ולמה אמר רבי שמעון בן לקיש° שהכסף אסור ויוליך הנאה לים המלח? אמר רבי אבהו°: ואני לא שאלני רבן גמליאל ברבי° מהו לילך ליריד ואסרתי לו? והתני א_גהולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות. ואמר ריש לקיש°: לא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו נכרים מפני שמקרבין תחת כנפי השכינה. מאי כדון? למה באמת הוא אסר רבן גמליאל ברבי° אדם קטן היה וביקש רבי אבהו° לגודרו. אבל רבי יודן נשייא° אדם גדול היה ולמה רבי שמעון בן לקיש° אסר עליו שלא יראו אחרים וירגילו עצמם בכך, ויבואו להתיר גם בעובד כוכבים ומזלות שאינו מכירו וביקש רבי שמעון בן לקיש° לגדור הדבר. תנן: ואסורים מלהשאילן ומלשאול מהן ניחא מלהשאיל
אמר רבי יוסי בר יעקב: במוצאי שמיטה מלך ירבעם על ישראל. הדא הוא דכתיב "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". אמר: אנא מיתבעי מיקרי? כלומר, אם יקראו לי לבוא לקרוא בתורה — קאים אנא, אני אעמוד, ואינון אמרין: מלכא דאתרא קדם, מלך של המקום הוא הקודם. ואין מיקרי תיניין גנאי הוא לי, ואם אני אקרא שני זה גנאי לי. ואין לא ניקרי ביזיון הוא לי, ואם לא אקרא בכלל זה ביזיון. ואין אזלון סלקין אינון שבקין יתי, אם יעלו הם יעזבו אותי, אזלין לון גבי רחבעם בן שלמה.
הדא הוא דכתיב "אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם ישוב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם". מה עשה? עשה שני עגלי זהב וכתב על ליבן "והרגוך", לרמוז שאם יעלו ישראל לרגל לירושלים בסוף יבקשו לחזור למלכות בית דוד ויהרגו אותו. אמר: כל מלך דיקום יסתכל בון — יסתכל בפסלים האלה ויבין מה כתוב שם.
אמר רבי חונה: "חובר חברי מחוכם" — כל מי שהיה חוברו היה חוברו, כל מי שמלך אחריו היה מבין את הרמז וחובר לעבודה זרה. אמר רבי חונה: "ושחטה שטים העמיקו" — שהעמיק ברשע. אמר: כל אנא קטיל ליה — כל מי שלא יעבוד אותי אהרוג אותו, זו הכוונה.
אמר רבי אבין בר כהנא: אף שבתות וימים טובים מצינו שבדה להם ירבעם מלבו. הדא הוא דכתיב "ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש, בחג אשר ביהודה, ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבוח, בחדש אשר בדה מליבו". "מלבד" כתיב, כמה דאת אמר "מלבד שבתות ה'", לרמוז שגם שבת הוא בחר יום אחר.
תני: עבר ונשא ונתן עמו מותר. רבי יעקב בר אחא ורבי יוסי בשם רבי יוחנן: ואפילו ביום אידו, כלומר השכר שהרוויח מזה מותר, לא נאסר. ותני כן: במה דברים אמורים בנכרי שאינו מכירו, אבל בנכרי המכירו מותר מפני שהוא כמחניף להן. הוא צריך לשמור איתם קשרים כדי שלא יעזבו אותו וילכו לסחור עם אחר, לכן זה מותר. תני: נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהן מפני שאינו אלא כמחניף להן.
מספרת הגמרא: חד דוקינר, גוי אחד, אוקיר לרבי יודן נשייא חד דיסקי מלא דינרין — הביא לו שק מלא דינרים. נסב רבי חד מינהון, כלומר לקח אחד כדי שלא ייפגע, ושלח ליה, השאיר את שאר הדינרים. שאל לרבי שמעון בן לקיש מה לעשות בדינר הזה, אמר: יוליך הנייה לים המלח — אסור בהנאה.
קשה לכאורה, הרי מדובר במכירו, ועוד מדובר בשעבר — למה אמר רבי שמעון בן לקיש יוליך הנאה לים המלח? אמר רבי אבהו: ואני לא שאלני רבן גמליאל ברבי מהו לילך ליריד ואסרתי לו? גם אותי שאלו ואמרתי לו שאסור לו ללכת ליריד. שואלת הגמרא: והתני הולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות. ואמר ריש לקיש: לא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו נכרים מפני שמקרבין תחת כנפי השכינה — העבד שמלים אותו לעבדות מחויב במצוות כנשים, ובעצם מקרבו תחת השכינה, אז מותר.
אז למה בכל זאת אסור לרבן גמליאל ללכת ליריד? אומרת הגמרא: רבן גמליאל ברבי אדם קטן היה וביקש רבי אבהו לגודרו. אבל רבי יודן נשייא אדם גדול היה, ובכל זאת ביקש רבי שמעון בן לקיש לגדור הדבר — שלא יראו אחרים וירגילו עצמם בכך, ויבואו להתיר גם במקום שאינו מכירו.
ואת אמרת: אסורין... מלהשאילן ומלשאול מהן. ניחא מלהשאיל, אבל למה אסור לשאול מהן? אומרת הגמרא: מפני שהוא משיאו שם טוב — כי רואים שהוא מלווה להרבה אנשים, מלווה ליהודים, אז זה ייתן לו שם של אדם מכובד ועשיר, ואז הוא ילך בעבודה זרה שלו וישוב לו וישאיל ליהודים.
[דף ב עמוד א]
אבל למה אסור מלשאול מהן? מפני שהוא כמשיאו שם טוב וילך ויודה לעבודה זרה שלו שזכה לעושר ויכול להשאיל ליהודים. תנן: ואסורים מלהלוותן ומלהלוות מהן. ניחא שאסור להלוותו. אבל למה אסור ללות מהן? מפני שהוא כמשיאו שם טוב וילך ויודה לעבודה זרה שלו שזכה לעושר ויכול להלוות ליהודים. ואסורים מלפורעם ומלהפרע מהן. ניחא שאסור לפורען. אבל למה אסור ליפרע מהן? שלא יאמר עבודת כוכבים ומזלות שלו סייעה לו להיפטר מהחוב. אמר רבי אבא בר טבליי° בשם רב° אבא בר אייבו: אם היתה מלוה אובדת מותר שאם לא יגבה עכשיו יאבד את כספו. מאי מלוה אובדת? מאי מלוה שאינה אובדת? אובדת בעל פה ואפילו בעדים, ואין מלוה אובדת א_דבשטר. והא אפילו מלוה בשטר פעמים שאובדת היא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו. מאי כדון? מלוה אובדת שלא במשכון, אין מלוה אובדת במשכון. אשכח תני כקדמייתא: מלוה אובדת בעדים, אין מלוה אובדת בשטר. תנן °רבי יהודה בר עילאי אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר. אמרו לו אף על פי שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. תמן תנינן: °רבי יהודה בר עילאי אומר: אשה לא תסוד מפני שניבול הוא לה. רבי חנינה° ורבי מנא° בן יונה חד אמר: בסיד שהיא מתירתו במועד נחלקו, אבל בסיד שמתירתו לאחר המועד דברי הכל אסור. וחרנא אמר: בסיד שהיא מתירתו לאחר המועד נחלקו, אבל בסיד שמתירתו בתוך המועד דברי הכל מותר שאף שמצטערת עכשיו שמחה לאחר זמן. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי חנינה° אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא: °רבי יהודה בר עילאי כדעתיה. כמה ד°רבי יהודה בר עילאי אמר תמן: ניבול שעה ניבול ואסורה לטפול עצמה בסיד אף שאחר כך שמחה כיוון שמצטערת עכשיו, כן הוא אמר הכא: צרת שעה צרה ואף על פי ששמח לאחר זמן מותר להפרע ממנו מפני שהוא מיצר עכשיו. הווי דרבי חנינה° הוא דאמר בסיד שהיא מתירתו א_הבתוך המועד נחלקו, אבל בסיד שהיא מתירתו לאחר המועד דברי הכל אסור. אומנים ישראל שהיו עושין עם הנכרי ביום אידן בקבלנות בתוך ביתו של הנכרי אסור, בתוך בתיהן של ישראל מותר. °רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע, אבל במחובר לקרקע אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר. מהו בין כך ובין כך מותר? בין בתלוש בין במחובר או בין בשכיר בין בקיבולת. אמר רבי אילא° אילעא: בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת. אמר רבי שמעון בר ברסנה° בשם °רבי אחא: בשבת שהתיר שנכרי יעשה מלאכת ישראל בקבלנות בביתו של הגוי ובאבל שהתיר שאחרים יעשו מלאכת האבל ובעבודה זרה שהתיר לישראל לעשות מלאכת נכרי ביום אידם בקבלנות בביתו של ישראל הלכה כ°רבי שמעון בן אלעזר. תנן °רבי ישמעאל בן אלישע אומר שלשה לפניהן ושלשה לאחריהן אסור. וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר. חברייא אמרי: טעמא ד°רבי ישמעאל בן אלישע שאוסר אף לאחריהן משום בריה דמועדא כמו איסור חג שלנו שעדין שמחים במה שנשאר מיום אידם, וחשוב כיום אידם.
תמלול מתוקן אנחנו קוראים בירושלמי מסכת עבודה זרה דף ב. נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא: למדנו במשנה "ואסורים להלוותן ולהלוות מהם". אז נחשוב, אסור להלוותם, אבל למה אסור ללוות מהם? מסבירה הגמרא מפני שהוא כמשיאו שם, כי הוא הולך להודות לעבודה זרה שלו שהוא זכה לעושר, והוא יכול בעצם ללוות ליהודים.
כתוב במשנה "ואסורים להיפרע מהם". אז נחשוב אסור לפרוע, אבל למה אסור להיפרע מהם? למה אסור לקחת מהם את החובות שהם חייבים? ואת אמר שלא יאמר עבודת כוכבים שלו סייעה, שיאמר שהעבודה זרה סייעה לו להיפטר מהחוב, ואז הוא הולך להודות לעבודה זרה.
אמר רבי אבא בר טבליי בשם רב: אם היתה מלוה אובדת מותר, כי אם הוא לא יגבה עכשיו יכול לאבד את כספו. שואלת הגמרא: מה הגדרה של מלוה אובדת? מלוה אובדת? בעדים, אין מלוה אובדת בשטר — מלווה בעל פה, אפילו בעדים, ואין מלוה אובדת בשטר, בשטר זה לא נקרא מלוה אובדת.
שואלת הגמרא: ואפילו מלוה בשטר, הרי בכל זאת היא אובדת! ואת אמר אפילו מלוה בשטר אובדת היא, שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו. אז מה הגדרה? מהו כדון? מלוה אובדת שלא במשכון, אין מלוה אובדת במשכון, כי ברגע שיש לו כבר חפץ, הוא לא יפסיד את ההלוואה שלו.
אשכח תני — כלומר מצאנו ברייתא דווקא שמסייעת לדעה הראשונה, מלוה אובדת בעדים, אין מלוה אובדת בשטר.
תמן תנינן: רבי יהודה אומר: אשה לא תסוד מפני שניבול הוא לה — ואסור לסוד בכל המועד מפני שהניבול לה הוא צער, כי סיד על הפנים כדי שהפנים יהיו אדומות, או להסיר את השיער, זה בעצם גורם צער.
רבי חנינה ורבי מנא: חד אמר בסיד שהיא מתירתו במועד נחלקו, כן, שבעצם סיד תוריד אותו במועד, אז זה גם כן תהנה מהתוצאה במועד, ובזה המחלוקת, אבל בסיד שמתירתו לאחר המועד אסור — פה דברי הכל אסור.
וחרנא אמר בסיד שהיא מתירתו לאחר המועד נחלקו, אבל בסיד שמתירתו בתוך המועד מותר, כי למרות שהיא מצטערת עכשיו היא שמחה לאחר זמן.
ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי חנינה, רבי יוסי בשם רבי יוחנן: רבי יהודה כדעתיה — שבעצם רבי יהודה כדעתו, כמה דרבי יהודה אמר תמן: ניבול שעה ניבול, ואסור לסייד עצמה בסיד למרות שאחר כך היא שמחה, כיוון שהיא מצטערת עכשיו. כן הוא אמר הכא: צרת שעה צרה — אף על פי שמשמח לאחר זמן, מותר ליפרע ממנו מפני שהוא מצר עכשיו.
הווי דרבי חנינה אמר בסיד בתוך המועד נחלקו, אבל בסיד לאחר המועד אסור — כי לשיטתו של רבי יהודה, אפילו אם תסיר אותו בתוך המועד ותהנה מזה, אף על פי כן, כיוון שהיא מצרה עכשיו, ואפילו אם תשמח אחר כך — לא אכפת לנו, וזה אסור.
אז אותו דבר לגבי העניין של הגויים. שאומר רבי יהודה, כרגע הם מצירים, אז יהיה מותר, אך אומרים שהוא מצר עכשיו ומותר, ואחר כך הוא ישמח — אז לכן אסור.
אומרת הגמרא: אומנים ישראל שהיו עושין עם הנכרי בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהן מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע, אבל במחובר לקרקע אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר — כלומר, לגבי אותה עיר שבה הגוי גר, אז במחובר לקרקע אסור, בתלוש מהקרקע יהיה מותר, ובעיר אחרת בין כך ובין כך מותר.
שואלת הגמרא: מהו בין כך ובין כך מותר? האם בין בתלוש בין במחובר יהיה מותר, או הכוונה בין בשכיר בין בקיבולת? אמר רבי אילא: בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת — כלומר, זה חייב להיות בקבלנות, אבל אם זה לא בעיר עצמה אז זה מותר בין בתלוש בין במחובר.
רבי שמעון בר ברסנה בשם רבי אחא: בשבת ובאבל ובעבודה זרה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר — הוא התיר שנוכרי יעשה מלאכה במדינת ישראל בקבלנות בביתו של הגוי, ובאבל שהוא התיר שאחרים יעשו מלאכת אבל בבית שלהם, ובעבודה זרה שהוא התיר לישראל לעשות מלאכת נוכרי ביום עידם בקבלנות בביתו של ישראל. בכל אלה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
תנן, רבי ישמעאל אומר שלושה ימים לפניהם ושלושה לאחריהם אסור, ולפני עידם אסור, ולאחר עידם מותר. חברייא אמרי: טעמא דרבי ישמעאל משום בריה דמועדא — כמו איסור חג, כי עדיין שמחים במה שנשאר מיום עידם, ולכן זה חשוב כמו יום עידם.
[דף ב עמוד ב]
רבי אבא° אמר: כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו שבעה ימים שלושה לפני ושלושה אחרי, אף הוא ממעט בשמחת אידו ודואג ממה יתפרנס ויאכל פחות כדי שישאר לו לימים שאחרי. מה מפקה מביניהון? למכור לו דברים שאינן מתקיימין. על דעת חברייא אסור שמשתמש בהם בסעודות של החג וישמח. על דעת רבי אבא° מותר שאין מתקיימים והוא דואג מה יוכל אחרי יום אידו. אמר רבי יודן°: קרייא מסייע למה דאמרי חברייא שיש עניין לשמוח בבריה דמועדה היינו באיסור חג, שנאמר (נחמיה ט', א') ויקרא בספר תורת אלקים וגו' ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט "וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל בצום ובכי ובשקים ואדמה עליהם". ולמה לא אמר בעשרים ושלשה שהרי החג הסתיים בעשרים ושתים בתשרי? משום בריה דמועדא שהיו רגילים לשמוח למחרת החג ולנוח בו. אולי נימר שהסיבה שלא קבעו צום בכ"ג תשרי כיוון דהוה בשובתא? לית יכיל דאדם כ"ג תשרי היה בשבת את מחשב ואת משכח צומא רבא בחד בשובא. ומה בכך שיחול בראשון? ולית רבי חוניה° מיקל למאן דמעבר ליה ליום הכיפורים מן אתריה כשחל בשישי או בראשון. אמר רבי יוחנן בר מדייא°: אנא חשב יתה וכ"ג תשרי בימי עזרא לא הוה בשובתא נמצא שהטעם שלא קבעו צום בכ"ג תשרי הוא משום בריה דמועדא.
מתני':
אילו הן אידיהן של עובדי כוכבים ומזלות: קלנדס וסטרנלייא וקרטסים ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה ויום המיתה. דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה א_ושריפה יש בה עבודה זרה, ושאין בה שריפה אין בה עבודה זרה.
גמ': רב° אבא בר אייבו אמר: עידיהן. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר: אידיהן. מאן דאמר עידיהן מדכתיב (ישעיהו מ"ד, ט') "ועידיהם המה". מאן דאמר אידיהן מדכתיב (דברים ל"ב, ל"ה) "כי קרוב יום אידם". רב° אבא בר אייבו אמר: מאברים את העיר. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר: מעברין את העיר. מאן דאמר מאברין שמוסיפין לה אבר. מאן דאמר מעברין כאשה מעוברה. רב° אבא בר אייבו אמר אין מברכים על הנר עד שיאותו לאורו. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר: יעותו. מאן דאמר יאותו דכתיב (בראשית וישלח לד טו) "אך בזאת נאות לכם". מאן דאמר יעותו דכתיב (ישעיהו נ', ד') "לדעת לעות את יעף דבר". רב° אבא בר אייבו אמר: קלנדס אדם הראשון התקינו כשגורש מגן עדן. כיון דחמא לילייא אריך אמר: אוי לי! שמא מי שכתוב בו (בראשית בראשית ג טו) "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" שמא יבוא לנשכיני בחשך כשאיני יכול לראותו, דכתיב (תהלים קל"ט, י"א) "ואומר אך חושך ישופני".
רבי אבא אמר: כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו שלושה ימים לפני, שלושה ימים אחרי, והיום עצמו, הוא ממעט בשמחת אידו — הוא דואג ממה הוא יתפרנס, ולכן הוא אוכל פחות, כדי שיישאר לו לימים שאחרי.
שואלת הגמרא: מה מביניהון? — מהו דרך יציאה בין שתי הדעות? למכור לו דברים שאינן מתקיימין: על דעת חברייא אסור — כי הרי הוא ישתמש בהם בסעודה שאחר החג, וזה בכלל בריה דמועדא. על דעת רבי אבא מותר, כי דברים כאלה שלא מתקיימים אין בהם פרנסה כל כך, הרווח לא כל כך גדול כמו בדברים שמתקיימים, ולכן יהיה מותר.
אמר רבי יודן: קרייא מסייע למה דאמרי חברייא שיש עניין לשמוח בבריה דמועדא, מה שנקרא אצלנו איסור חג. כנאמר: "ועשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט" — חג סוכות שמונה ימים, כלומר שבעת ימי חג ועוד שמיני עצרת, ולאחר מכן כתוב: "וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל בצום ובכי ובשקים ואדמה עליהם".
ולמה לא אמר בעשרים ושלשה? הרי החג הסתיים בעשרים ושניים, כ"ב בתשרי הסתיים החג, אז בעשרים ושלושה יכול לעשות. למה עשו את זה ביום עשרים וארבעה? משום בריה דמועדא — ישבו וקיימו שישמח גם למחרת החג ולנוח בו.
ואת אומר, מי אמר? אולי נאמר שהסיבה שהם לא קבעו צום בכ"ו בתשרי, כיוון שזה היה בשבת. ואת מעלה תיקו, אי אפשר להגיד דבר כזה. למה? דהוה בשובתא? לית יכיל מחשב, ואת משכח צומא רבא בחד בשובא — כלומר, אם תעשה חשבון, יצא שיום כיפור יהיה ביום ראשון.
שואל תלמידו: מה בכך? אם יחול יום כיפור ביום ראשון? ולית רבי חוניה מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה — רבי חוניא היה מקל למי שהיה דואג להעביר את יום הכיפורים אם היה חל ביום שישי או ראשון, אז אומרים שאין בזה בעיה.
אמר רבי יוחנן בר מדייא: אנא חשב יתה הוה בשובתא — חישבתי את הזמן הזה, וכ"ו בתשרי בימי עזרא לא היה בשבת, כך שנמצא שהטעם שלא קבעו צום בכ"ו בתשרי — זה לא בגלל יום כיפור, אלא פשוט כמו שאמרנו, משום בריה דמועדא, בגלל איסור חג.
מתני': אילו הן אידיהן של עובדי כוכבים: קלנדס וסטרנלייא וקרטסי ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה ויום המיתה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודה זרה, ושאין בה שריפה אין בה עבודה זרה.
הגמרא תסביר את כל הימים האלה. ואת אומר, רב אמר עידיהן עם עין, ושמואל אמר אידיהן עם א'. מאן דאמר עידיהן — "ועידיהם המה". מאן דאמר אידיהן — "כי קרוב יום אידם".
רב אמר מאברים, שמוסיפים לעיר — כן, שאם יש בית או משהו כזה במרחק של שש מאות אמה, שבע מאות אמה, מכניסים אותו לעיר, זה נקרא מאברין את העיר. ושמואל אמר מעברין עם ע'. מאן דאמר מאברין — מוסיפין לה איבר. מאן דאמר מעברין — כאשה מעוברה.
רב אמר: אין מברכין עליה עד שיהא יאותו עם א'. ושמואל אמר: יעותו עם ע'. מאן דאמר יאותו — דכתיב "אך בזאת נאות לכם". ומאן דאמר יעותו — דכתיב "לדעת לעות את יעף דבר".
רב אמר: קלנדס אדם הראשון התקינו — שגורש מגן עדן. כיון דחמא לילייא אריך אמר: אי לי! שמא שכתוב בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" — שמא יבוא הנחש להכיש אותי בחושך שאני לא יכול לראות. ואומר: "אך חושך ישופני".
[דף ג עמוד א]
כיון דחמא איממא ארך כאשר ראה שהיום מתארך אמר: קלנדס! קלון דיאו שבח לאל שהשתחררתי מזה! ואיתא כמאן דאמר בתשרי נברא העולם. ברם כמאן דאמר בניסן נברא העולם ידע הוה שכך טבע הבריאה שהימים מתארכים בקיץ ומתקצרים בחרף. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: מאן סבר בראש השנה נברא העולם? רב° אבא בר אייבו דתני בתקיעתא תפילות מוסף ראש השנה דבי רב° אבא בר אייבו: "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון" וכו'. הוי אומר בראש השנה נברא העולם. רבי יוחנן° בר נפחא לא אמר כן שזה הטעם שהם חוגגים את קלנדס אלא מלכות מצרים ומלכות רומי היו עושין מלחמה אילו עם אילו. אמרו: עד מתי אנו הורגין בפולמוס זה עם זה? בואו ונתקין שכל מלכות שתאמר לשר צבא שלה "פול על חרבך" וישמע לה, תתפוס המלכות תחילה. שר צבא דמצרים לא שמע לון. דרומי הוה תמן חד גבר סב והוה שמיה יינובריס ינואר והוו ליה תריסרי בני. אמרו ליה: שמע לן ואנו עושין בניך דוכוסין ואיפרכין ואיסטרטליטין. ושמע לון. בגין כן צווחין ליה קלנדס לתחילת קלנדר- שנה יינובריס ינואר. מן יומא דבתריה מתאבלין עליו ונקרא מילני אימירא מות הזקן. אמר רבי יודן ענתודרייא° והיו אומרים: מאן דזרע טלופחין עדשים בההוא יומא לא מצלחין. רב° אבא בר אייבו אמר: קלנדס אסורה מלשאת ומלתת לכל עם כל הגוים. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: אין אסורה א_זאלא לפלחין בה. סטרנלייה אסורה מלשאת ומלתת לכל עם כל הגוים. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: בין קלנדס בין סטרנלייה אינה אסורה אלא לפלחין בה. חברייא בעי האם הנשים של אלו דפלחין לעבודה זרה אם באו מאומה שלא עבדו לה כפלחין ואסור לשאת ולתת עימן? רבי אבהו° בעי: והדא טקסים שנערכים בקיסרין מכיון דסוגייא הרבה מהם שומרונין שהם עובדי עבודה זרה כפלחין היא. הדא טקסים דדוקים צריכה כיוון שרק מיעוט בהם עובד עבודה זרה. רבי ביבי° שלחיה רבי זעירא° דיזבון שיקנה ליה עזיל קטן גליל חוטים ובטעות קנה לו בזמן סטרנלייה דביישן. אתא גבי רבי יוסי° בר זבידא, סבר דמורה ליה כהדא דרבי יהושע בן לוי° דשרי שרק עם העובדים אותה אסור והורי ליה כהדא דרבי יוחנן° בר נפחא שסטרנלייה אסור לכולם. רב° אבא בר אייבו אמר: קלנדס לפני תקופת טבת שמונה ימים, סטרנלייא לאחר תקופה ח' ימים. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: פרוקטו ראשה של תקופה. אמר רבי אבא° בשם רב° אבא בר אייבו: שלשה זמנים בבבל ושלשה זמנים במדיי. שלשה זמנים בבבל: מהורי וכנוני ובנוותה. שלשה במדיי: נוסרדי ותירייסקי ומהירקנה. אמר רבי הונה° בשם רב נחמן בר יעקב° יום אידם הנקרא נרוס חל בב' באדר בפרס ובעשרים באדר במדי. סטרנלייה נוטריקון שנאה טמונה שונא נוקם ונוטר היך מה דאת אמר (בראשית תולדות כז מא) "וישטם עשו את יעקב". אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר°: ברומי צווחין ליה ליעקב סנטורייה דעשו. וקרטוסים יום שתפשה בו רומי מלכות. ולא כבר תניתה קלנדס שלקחו המלכות מהמצרים? אמר רבי יוסי בי רבי בון° שלקחו מלכות פעם שנייה. אמר רבי לוי°: יום שנתחתן שלמה לפרעה נכה מלך מצרים, ירד מיכאל ונעץ קנה בים והעלה שלעטוט שירטון ונעשה חורש גדול וזה הוא כרך גדול שברומי. יום שהעמיד ירבעם שני עגלי זהב באו רומס ורומילס ובנו שני צריפים ברומי. יום שנסתלק בו אליהו הועמד מלך ברומי דכתיב (מלכים א' כ"ב, מ"ח) "ומלך אין באדום נצב מלך". תנן: ויום גנוסיא לידה של מלכים כדכתיב
רבי יוחנן לא אמר כן, אומר לא זו הסיבה שבגללו חגגו את חג קלנדס, אלא מלכות מצרים ומלכות רומי היו עושין מלחמה אילו עם אילו. אמרו: עד מתי אנו הורגין בפולמוס זה עם זה? בואו ונתקין שכל מלכות שתאמר לשר צבא שלה "פול על חרבך" וישמע לה, תתפוס המלכות תחילה. אז שר צבא מצרים לא שמע לון, אבל דרומי, שר צבא של רומי, הוה תמן חד גבר סב והוה שמיה יינובריס - זקן, והוו ליה תריסרי בני, היו לו שנים עשר בנים. אמרו ליה: שמע לן ואנו עושין בניך דוכוסין ואיפרכין ואיסטרטליטין, נהפוך את הבנים שלך למנהיגים. ושמע לון, הוא שמע והסכים, ומת. בגין כן צווחין ליה קלנדס יינובריס, כלומר לתחילת לוח השנה קוראים "ינואר" על שמו. מן יומא דבתריה מתאבלין עליו מילני אימירא, ביום שלמחרת מתאבלים עליו, כי מדברים על מותו של הזקן הזה ששמו יינובריס.
אמר רבי יודן ענתודרייא: מאן דזרע טלופחין בההוא יומא לא מצלחין. מקובל לומר שבאותו יום שבו הם מתאבלים, מי שזורע עדשים - לא יצליח.
רב אמר: קלנדס אסורה לכל, כלומר לכל הגויים אסור, כי כולם בעצם קיבלו את זה. רבי יוחנן אמר: אין אסורה אלא לפלחין בה, רק מי שעובד אותה באמת - רק לו אסור. אבל סטרנלייה אסורה לכל, עם כל הגויים אסור. ורבי יוחנן אמר: בין קלנדס בין סטרנלייה אינה אסורה אלא לפלחין בה, רק מי שעובד אותה.
חברייא בעי נשי דפלחין כפלחין? - האם אלו שנשואות למי שעובד עבודה זרה, אבל הן עצמן לא עבדו לה, האם הן נחשבות כעובדות ואסור לעשות עמן שאסור, או שמותר? רבי אבהו בעי, עדת טקסים בקסרין, מכיון דסוגייא - שומרונים, שם היו הרבה שומרונים עובדי עבודה זרה - כפלחין היא? האם זה כמו כאילו שהם עובדים עבודה זרה, ואז אסור בקלנדס ובסטרנלייה הזה? הדא דדוקים צריכה, טקסים שעושים במקום שרק מיעוט מהם עובדי עבודה זרה - יש מקום לשאול.
רבי ביבי שלחיה רבי זעירא דיזבון ליה עזיל קטן מן סטרנלייה דביישן, ששיגר לו שיקנה לו חבילת חוטים. ובטעות קנה בזמן הסטרנליא, בעיר בישן, בדיוק בזמן החג. אתא גבי רבי יוסי לדעת אם היה מותר או אסור. סבר דמורה ליה כהדא דרבי יהושע בן לוי שרי, הוא חשב שיתיר לו, שיגיד לו שמותר כי רק אם עובדים אותה אסור. והורי ליה כהדא דרבי יוחנן אסור, שסטרנליא אסור לכולם.
רב אמר: קלנדס לפני שמונה ימים - לפני תקופת טבת שמונה ימים - סטרנליא לאחר תקופה ח' ימים. אמר רבי יוחנן: פרוקטו ראשה של תקופה.
אמר רבי אבא בשם רב: שלשה זמנים בבבל ושלשה זמנים במדיי. שלשה זמנים בבבל: מהורי וכנוני ובנוותה. שלשה במדיי: נוסרדי ותירייסקי ומהירקנה. רבי הונה בשם רב נחמן בר יעקב: יום עיד שנקרא נרוס, הוחל בב' באדר בפרס ובעשרים באדר במדי.
סטרנלייה שנאה טמונה שונא נוקם ונוטר, זה בעצם נוטריקון. היך מה דאת אמר "וישטם עשו את יעקב". אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר: ברומי צווחין ליה סנטורייה דעשו.
וקרטוסים יום שתפשה בו רומי מלכות. שואל ולא כבר תניתה? - הרי אמרנו כבר שיש יום אחר, קלנדס. אמר רבי יוסי בי רבי בון פעם שנייה.
אמר רבי לוי: יום שנתחתן שלמה לפרעה נכה מלך מצרים, ירד מיכאל ונעץ קנה בים והעלה שלעטוט, כלומר סרטון, ונעשה חורש גדול וזה הוא כרך גדול שברומי. יום שהעמיד ירבעם שני עגלי זהב באו רומס ורומילס ובנו שני צריפים ברומי, אלו בעצם האבות המייסדים של רומי. יום שנסתלק בו אליהו הועמד מלך ברומי, דכתיב "ומלך אין באדום נצב מלך".
[דף ג עמוד ב]
(בראשית מ', כ') "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה". והא תנן: ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה ויום המיתה? עד כאן יום גנוסיה יום איד לציבור, מיכן ואילך היינו יום הלידה והמיתה יום איד ליחיד. תנן: ויום המיתה דכתיב (ירמיהו ל"ד, ה') "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים" וגו'. כיני מתניתא כך כוונת המשנה: כל מיתה שיש בה עישון ושריפה יש בהן עבודה זרה, ושאין בה עישון ושריפה אין בה עבודה זרה.
מתני':
א_חיום תגלחת זקנו ובלוריתו, יום שעלה בו מן הים, יום שיצא בו מבית האסורים, ונכרי שעשה משתה לבנו, אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש.
גמ': תנן: יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכו'. מה אותו היום בלבד בשנה ראשונה או אותו היום בכל שנה? והתני: תגלחתו ותגלחת בנו אסורה אם שניהם גילחו לראשונה באותו יום האם אין הכוונה שהמלך הסתפר ביום מסוים, ובשנה אחרת גם בן המלך הסתפר באותו יום, ומכאן ראיה שחוגגים יום איד כל שנה? תיפתר שגילחו שניהן כאחת. והתני: משתהו יום נישואין ומשתה בנו אסורה אם שניהם נשאו באותו יום? תיפתר שגילחו שניהן כאחת ונשאו נשים כאחת. והתני: לידתו ולידת בנו אסורה? אית לך מימר שנולדו שניהן כאחת? תיפתר בההוא דלא אספיק מיעבד ביומיה עד דאיתיליד ליה בר ועבד כחדא. תני שבעה גנבים הן. הראשון שבכולן גונב דעת הבריות. והמסרהב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו. והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל. והמפתח לו חבית שמכורות לחנווני שנראה כפותח לכבודו. והמועל במדות. והמשקר במשקלות. והמערב את הגרדן בתלתן והחול בפול והחומץ בשמן. תני: לא ישלח לו חביות מכורות לחנווני מפני שהוא כטוענו טענת חנם. א_טלא יסרהב אדם בחבירו לארחו בשעה שאינו רוצה. לא ירבה לו בתקרובת בשעה שהוא יודע שאינו מבקש. מהו לא ירבה לו בתקרובת שזימן הרבה ארחים ואין לו מקום לארח ויודע שחברו יס רב° אבא בר אייבו ואומר לו בו רחוץ שהשארתי לך מקום בזווית אחרת. ובירושלם היה מנהג יפה כאשר זימנו אורחים לסעודה תלו מפה בצד ימין של הפתח לסימן שיש מקום לאורחים נוספים. וכאשר לא היה מקום לאורחים נוספים היה הופך
תנן יום גנוסיא של מלכים, יום הלידה, דכתיב "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה". ושואלת הגמרא יום הלידה ויום המיתה? - רואים מכאן שגנוסיא זה לא יום הלידה. עד כאן לציבור, זה בעצם מסיבה לכולם, מיכן ואילך ליחיד, רק המלך חגג את זה. תנן ויום המיתה, דכתיב "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים" וגו'.
כיני מתניתא: כל מיתה שיש בה עישון ושריפה יש בהן עבודה זרה, ושאין בה עישון ושריפה אין בה עבודה זרה. כלומר הגמרא מתקנת ואומרת ששריפה לבד לא בהכרח עבודה זרה.
מתני': יום תגלחת זקנו ובלוריתו, יום שעלה בו מן הים, יום שיצא בו מבית האסורים, ונכרי שעשה משתה לבנו, אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש.
גמ': שואלת הגמרא מה אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה? והתני: תגלחתו ותגלחת בנו אסורה? - הרי אם שניהם גילחו, שמא הכוונה שהמלך הסתפר ביום מסוים, ושנה אחר כך בנו יסתפר באותו יום? אז רואים מכאן שחוגגים אותו יום כל השנה. תיפתר שגילחו שניהן כאחת, באותה שנה, באותו יום.
והתני: משתהו ומשתה בנו אסורה? האם מדובר ששניהם נישאו באותו יום? אז לכאורה רואים מכאן ראיה שחוגגים את זה כל שנה. תיפתר שגילחו שניהן כאחת - נשאו נשים כאחת.
והתני: לידתו ולידת בנו אסורה? - זה הרי בלתי אפשרי, ששניהם נולדו כאחד. אית לך מימר שנולדו שניהן כאחת? תיפתר בההוא דלא אספיק ביומיה עד דאיתיליד ליה בר ועבד כחדא. מדובר במלך כזה שלא הספיק לחגוג, מלחמות וכדומה, עד שנולד לו בן, ואז חגג ביחד. אין לנו כאן ראיה.
תני: לא ישלח לו חביות מכורות לחנווני מפני שהוא כטוענו טענת חנם. כלומר הוא פותח את החבית בשביל למכור אותה בחנות, לא בשבילו - אז זה כאילו נותן לו טענת חינם.
לא יסרב אדם בחבירו לארחו בשעה שאינו רוצה. לא ירבה לו בתקרובת בשעה שהוא יודע שאינו מבקש. מה פירוש "לא ירבה לו בתקרובת"? דוגמה: אם הוא זימן הרבה אורחים ואין לו מקום לארח, והוא יודע שחברו יסרב - הוא אומר לו "בוא, תתארח, ישבו לך מקום בזווית אחרת", למרות שהוא יודע שאין באמת מקום, אבל הוא יודע שהחבר הזה יסרב - זה אסור.
ובירושלם היה הופך - היה מנהג יפה שכשיש מקום לאורחים לסעודה, היו תולים מפה בצד ימין של הפתח לסימן שיש מקום לאורחים נוספים, וכשלא היה מקום היו הופכים - מזיזים את המפה מצד ימין לצד שמאל, וככה האורחים ידעו שאין יותר מקום.
[דף ד עמוד א]
עיכליה מפה זו דימינא לשמאלא. תני: עיר שיש בה נכרים וישראל אם נותנין הנכרים לגבאין גובין מהן ומישראל, ומפרנסין א_יעניי נכרים ועניי ישראל א_יאומבקרין חולי נכרים וחולי ישראל, נוחמים אבילי נכרים ואבילי ישראל, וקוברין מיתי נכרים ומיתי ישראל, ומכניסין כלי נכרי וכלי ישראל שלא יתקלקלו או יאבדו מפני דרכי שלום. גירדאי שאלון לרבי אמי° בן נתן: יום משתה של נכרים מהו לבקרם? סבר מישרי לון מפני דרכי שלום. אמר לו רבי אבא°: והתני רבי חייה°: יום משתה של נכרים אסור. אמר רבי אמי° בן נתן: אילולא רבי אבא° היה לנו להתיר עבודה זרה שלהן, וברוך המקום שריחקנו מהם.
מתני':
א_יבעיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר. היה חוצה לה עבודה זרה תוכה מותר. מהו לילך לשם? בזמן א_יגשהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור, ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר. עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים א_ידהמעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות.
גמ': תנן: עיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר. הא תוכה אסור מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור. ריש לקיש° אמר: ביריד שעשו באותו יום לכבודה שנו. ומה בין תוכה לחוצה לה? תוכה שעבודה זרה נהנה מן המכס אסור. חוצה לה שלא נהנה מן המכס מותר. ואם היה חוצה לה נהנה מן המכס אף חוצה לה אסור.
אנחנו תמיד ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ד. נתחיל מהמשנה, פרק אחד, ד'. אומרת המשנה: עיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר. היה חוצה לה עבודה זרה תוכה מותר. שמעת המשנה אומרת: מהו לילך לשם, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור, אבל אם יכול לילך בה למקום אחר מותר, כלומר משם הולכים למקומות אחרים אז זה מותר.
עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, וזה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים המעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות.
ואז התנא: עיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר, עד תוכה אסור. למה? מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור. אז ריש לקיש אמר: ביריד שנו, שעשו באותו יום לכבודה שלה, כלומר מדובר באותו יום. אני אמרתי לך בתחילה שחשבתי שהכוונה שאסור לעולם, אז אומר לא, מדובר באותו יום. היו עושים יריד לכבודה, אבל באותו יום אסור.
עכשיו ומה בין תוכה לחוצה לה? מה ההבדל בין תוכה לחוצה לה? הרי אם זה יריד אז באים מכל המקומות, מה זה משנה? אז התנא: תוכה מן המכס אסור, חוצה לה מותר, כי בתוכה היה מקובל שנותנים מיסים לעבודה זרה. עכשיו, ואם היה חוצה לה נהנה מן המכס אף חוצה לה אסור. כלומר, גם אם בחוץ היו לוקחים מיסים אז גם חוצה לה אסור.
[דף ד עמוד ב]
והתני: הולכין ליריד א_טוולוקחין משם עבדים ושפחות ובהמה. אמר ריש לקיש° כל מה שהתירו זה רק עבדים ושפחות ובהמה. ולא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו עבדים נכרים שמקרבן תחת כנפי שכינה ובהמה שתשמור שבת אצלו. והתני: לקח משם כסות תשרף, בהמה תעקר, מעות יוליכם לים המלח. ניחא כסות תישרף, מעות יוליכם לים המלח. אבל בהמה אמאי תיעקר? והתני: הולכין ליריד ולוקחין מהן עבדים ושפחות ובהמה. ואמר ריש לקיש°: לא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו עבדים נכרים שמקרבן תחת כנפי שכינה ובהמה שתשמור שבת אצלו. תיפתר בישראל שלקח הבהמה מישראל שמוכר שם דחיישינן שקיבל בהמה תמורת עבודה זרה דהוי דמי עבודת כוכבים ומזלות, וגם לא קיים הטעם של ההיתר שתשמור שבת אצלו. והתני: המוכר עבדו ליריד של גוים דמיו אסורים וכופין אותו לפדותו. ואם אסור לקנות ביריד מפני שנותנים מכס לעבודה זרה איך כופים אותו לפדותו מהם? עוד היא תיפתר בישראל שמכר לישראל שמוכר ביריד. א_טזישראל שהולך ליריד לוקחין ממנו מפני שהוא כמציל מידן שמונע ממנו מלמכור ביריד. ובחזירה אסור דחיישינן שנתנה לו מחמת עבודה זרה והוי דמי עבודה זרה בידו ודמי עבודה זרה ביד ישראל אסור. א_יזובנכרים בין הולכין בין באין מותר שדמי עבודה זרה ביד גוי מותרים. רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אם היה פונדק מותר קא סלקא דעתין שמותר לשכור פונק שמעלה מיסים לעבודה זרה. רבי זעירא° בעי: ביריד אסור ובפונדק מותר? דילמא שמותר לקנות פרגמטיא בפונדק אמר רבי יוחנן° בר נפחא כיוון שלא נוטלים מכס אלא ממי שסוחר ביריד. אתא רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אם היה פונדק מותר. בפרקמטיא אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: החליף בהמה בעבודה זרה אסורה. רב חסדא° בעי: אילו השתחוה לה לא אסרה, מפני שהחליף בהמה בעבודה זרה אסרה? דילמא בפרגמטיא שנכנסה קודם ליריד איתאמרת דחיישינן שקיבל הבהמה תמורת עבודה זרה דהוי דמי עבודת כוכבים ומזלות ביד ישראל.
והתני: הולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות ובהמה. אמר ריש לקיש: כל מקום שהתירו זה רק עבדים ושפחות ובהמה - לא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו עבדים נכרים שמקרבן תחת כנפי שכינה. כן, כי בעצם עבד חייב במזונות כמו אישה ובהמה כדי שתשמור שבת אצלו.
והתני: לקח משם כסות תשרף. בהמה תעקר? מה אתה אומר עם המלח? נכון שהכסות תישרף, מעות יוליכם לים המלח. אבל בהמה? למה היא תיעקר? הרי אתה אמרת הולכין ליריד ולוקחין מהן עבדים ושפחות ובהמה. ואמר על זה ריש לקיש: לא סוף דבר עבדים ישראל, אפילו עבדים נכרים שמקרבן תחת כנפי שכינה, ובהמה כמו שאמרנו כי היא תשמור שבת.
אז הבנתי - מה, תיפתר בישראל שלקח בהמה מישראל שמוכר שם? כן, שפה יש בעיה אחרת, כי חוששים שמא ישראל הזה שמוכר שמה כן קיבל אותה בעצם מאיזה עקום. ואז בעצם, כן, יש פה שתי בעיות. מצד אחד יש פה דמי עקום מעבודה זרה ביד ישראל, וגם התם של ההיתר כמו שאמרנו שתשמור שבת - לא קיים אצלו, אז לכן זה אסור יותר.
והתני: המוכר עבדו - דמיו אסורים וכופין אותו לפדותו. עכשיו אם אסור לקנות ביריד מפני שנותנים משם מכס לעבודה זרה, אז איך כופים אותו לפדותו? פירושו ללכת ליריד ולקנות אותו מהם. אבל אתה אומר: עוד היא תיפתר - גם פה מדובר בישראל שמכר לישראל שמוכר ביריד. כלומר לא שהוא מכר את זה לגויים, אלא מכר את זה לישראל שימכור אותו ביריד, המחייב אותו ללכת לישראל הזה ולפדות אותו ממנו.
ישראל שהולך ליריד לוקחין ממנו מפני שהוא כמציל מידן. כלומר ישראל שבדרך ליריד, אז קונים ממנו כדי שלא יגיע למכור ביריד. בעצם מונעים ממנו, מצילים אותו. אבל ובחזירה אסור שנתנה מחמת עבודה זרה. כלומר, אולי הוא נתן עבודה זרה וקיבל את החפצים האלה, אז זה בעצם דמי עבודה זרה בידו, ודמי עבודה זרה ביד ישראל אסור.
ובנכרים בין הולכין בין באין מותר, כי בגוי הרי דמי עבודה זרה ביד גוי מותרים.
רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא בשם רבי יוחנן: אם היה פונדק מותר. הגמרא חשבה לומר שמותר לשכור פונדק למרות שהוא מלא מיסים לעבודה זרה. אז אתה אומר רבי זעירא בעי: ביריד אסור ובפונדק מותר? מה יגרם בזה? אז אומר: דילמא רבי יוחנן מתכוון שמותר גם בפרגמטיא בפונדק, כלומר מותר לסחור סחורה בפונדק. הכוונה כי בפונדק שמה לא היו משלמים מיסים.
אתא רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא בשם רבי יוחנן: אם היה פונדק מותר - כיוון שלא נותנים מכס על מי שסוחר ביריד, ומי שבפונדק, כך דרך אגב, מוכר משהו קטן - על זה לא היו לוקחים מיסים. אז לכן בעצם עבודה זרה לא נהנת מזה ומזה, מותר.
בפרקמטיא אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: החליף בהמה בעבודה זרה אסורה. רב חסדא בעי: אילו השתחוה לה לא אסרה. כן, כלומר אם אדם השתחווה לבהמה, בהמה לא נאסרת, מפני שהחליף בהמה בעבודה זרה אסרה? אז דין מה - בפרגמטיא שנכנסה קודם ליריד איתאמרת, כי חוששים שמא הוא קיבל את הבהמה תמורת עבודה זרה, ואז זה בעצם דמי עקום ביד ישראל.
[דף ה עמוד א]
כי אתא רבי זעירא° אמר מה שאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא שאם החליף בהמה בעבודה זרה אסרה בפרגמטיא שנכנסה קודם ליריד איתאמרת. אמר רבי אבהו° אפילו במקרה שמותר לבא ליריד: אסור לעשות חבילה קבוצה של ישראל ביריד מפני שבזה מכבדים לעבודה זרה שמתקבצים הרבה ליריד שנעשה לכבודה. ותני כן א_יחלא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב, מצאו לפי דרכו שואל בשלומו בכובד ראש. רבי חייה בר ווה° שלח מיזבון לקנות ליה סנדל מן ירידה דצור. אמר לו רבי יעקב בר אחא°: ואת מלוקחי יריד? אמר לו: ואתה לא לקחת קלוסקין לחמניה מימיך? אמר לו: שנייא היא, דאמר רבי יוחנן° בר נפחא: לא אסרו דבר שהוא חיי נפש. °רבי שמעון בן יוחנן שלח שאל לרבי שמעון בן יהוצדק° אית את בדיק לי האם תוכל לבדוק לי אהן ירידה דצור מהו האם יש בו משום עבודה זרה? אמר ליה: אין אני אבדוק עבורך. יהב תרתין ליטרא דפילפלין לאיסקרנדה לשומר העיר שיבדוק עבורו. עאל ואשכח כתיב תמן: "אנא דיקלטיאנוס מלכא שכנית הקדשתי אהן ירידה דצור לגדיה לעבודה זרה שהיא המזל של דארקליס אחי תמניא יומין". רבי יצחק בר נחמן° שאל לרבי חנינה°: יריד עזה מהו? אמר לו: הלכת לצור מימיך לא ראית ישראל ונכרי שהן שותפין בקדירה ואינו חושש שמא ניער הנכרי בקדירה? וקשיא הוא שאל ליה דא ומגיב ליה דא. אלא בגין דלית רבי חנינה° אמר מילה דבר דלא שמעה מיומוי בגין כן הוא שאל ליה דא ומגיב ליה דא. כי אתא רבי יוסי בי רבי בון° אמר אבא בר בר חנה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: לא אסרו אלא כגון יריד של בוטנה. ותני כן: שלשה ירידין הן שאסורים יריד עזה, יריד עכו, ירידה של בוטנה. והמחוור שבכולן שהוא של עבודה זרה יריד בוטנה. מהו לילך לשם לעיר שיש בה יריד? אם היה אכסנאי אסור שכיוון שאין מכירים אותו יחשבו שבא ליריד. בן העיר ההיא מותר. א_יטשיירה מותר שכן דרך שיירה לילך ממקום למקום. תנן: עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות. זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות. במה מעוטרות? רבי יוחנן° בר נפחא אמר: בהדס לפי שדרך לשוטחן קדם לפני העבודה זרה כתקרובת, ואסור משום שנהנה מהריח מתקרובות עבודה זרה. רבי שמעון בן לקיש° אמר אף בשאר כל המינין שהיו מוסיפים פירות וחפצים ואילו נמכרים רק בחגא ומהם מעלים מכס לעבודה זרה. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא הכל א_כאסור. על דעתיה דריש לקיש° אינו אסור אלא התוספת. היך עביד? היה למוד להוציא ה' קופות והוציא עשר. אין תימר משם עיתור שיש שם הדסים שהיו תקרובת לעבודה זרה אסור. אין תימר משם פרקסים שהוסיפו פירות לנוי ועל התוספת משלמים מכס לעבודה זרה מותר לקחת מהשאר.
לכאורה בירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ה, נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא: אמר רבי אבהו, ואפילו במקרה שמותר לרדת ליריד, כלומר ללכת ליריד, אסור לעשות חבילה ביריד. כלומר עשו לך קבוצה של ישראלים ביחד ביריד, כי בזה מכבדים את העבודה זרה שמתקבצים הרבה לכבודה. ותני כן, לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב. כלומר אם זה נותן לו חשיבות. מצאו לפי דרכו שואל בשלומו בכובד ראש. כלומר אם פוגש אותו שלא יוריד את הראש ויברח ממנו, כי אז הוא יפגע בו, וסך הכל רוצים לשמור קשרים עם הגויים, אז לכן שואל בשלומו בכובד ראש.
רבי חייה בר ווה שלח מיזבון ליה סנדל מן ירידה דצור. כלומר שיקנו לו סנדל מהיריד בצור. אמר לו רבי יעקב בר אחא: ואת מלוקחי יריד? אמר לו: ואתה לא לקחת קלוסקין מימיך? לא לקחת אף פעם לחמנייה מימיך? אז גם אתה קונה. אמר לו: שנייא היא, דאמר רבי יוחנן, לא אסרו דבר שהוא חיי נפש. כן, לחמנייה זה חיי נפש, אבל סנדל אתה יכול להסתדר ולקנות במקום אחר.
שלח רבי שמעון בן יוחנן שאל לרבי שמעון בן יהוצדק, את בדיק אהן ירידה דצור מהו? כלומר אם יש בו שום עבודה זרה או לא. אמר לו הנה נבדוק בשבילך. יהב תרתין ליטרא דפילפלין לאיס רנדה. כלומר נתן איזה שני ליטרים של פלפל לשומר של העיר שיבדוק עבורו. עאל ואשכח כתיב תמן - מצא שכתוב שם: "אנא דיקלטיאנוס מלכא שכנית אהן ירידה דצור לגדיה דארקליס אחי תמניא יומין". כלומר הקדשתי את היריד של צור לגדיה, כלומר לעבודה זרה של המזל, לארקליס אחיו, לשמונה ימים. כלומר שמונה ימים בשנה זה היה הזמן של העבודה של העבודה הזרה הזאת ביריד הזה.
אומרת הגמרא: רבי יצחק בר נחמן שאל לרבי חנינה, יריד עזה מהו? אמר לו: הלכת לצור מימיך? ישראל ונכרי שהן שותפין בקדירה ואינו חושש שמא ניער הנכרי בקדירה? שואלת הגמרא וקשיא, הוא שאל ליה דא ומגיב ליה דא - מה הקשר? כלומר הוא שואל אותו האם מותר ללכת ליריד בעזה, האם יש שם עבודה זרה או לא, והוא עונה לו האם ראה ישראל ונכרי שיושבים ביחד בקדירה אחת ולא חוששים שמניח הגוי בקדירה. אז אומרת הגמרא, באמת הסיבה שהוא אמר את זה ככה, אלא בגין דלית רבי חנינה אמר מילה דלא שמעה מיומוי, בגין כן שאל ליה דא ומגיב ליה דא. כלומר כיוון שהוא לא ענה אף פעם דבר שהוא לא שמע מרבותיו, לכן הוא שאל אותו משהו והוא ענה לו משהו אחר.
אומרת הגמרא: אתא רבי יוסי בי רבי בון, אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן, לא אסרו אלא כגון של בוטנה. ותני כן: שלשה ירידין הן, יריד עזה, יריד עכו, ירידה של בוטנה. והמחוור שבכולן זה עבודה זרה ממש - יריד בוטנה. שואלת הגמרא: מהו לילך לשם? לעיר שיש בה יריד, האם מותר ללכת ליריד או לא? אז אומרת הגמרא: אם היה אכסנאי אסור. כן, כיוון שלא מכירים אותו, הוא בא לשמה אז כולם חושבים שהוא בא ליריד. אבל בן עיר מותר, כי כולם מכירים אותו, מבינים שהוא לא הולך לעבודה זרה שמה. שיירה מותר שכן דרך שיירה לילך, כן, כיוון שדרך השיירה ללכת מכל מקום, אז מבינים שהם רק חונים שמה, הם לא באים ליריד.
תנן, איזה יש בעבודה זרה והיו בו חנויות מעוטרות ושאינה מעוטרות. זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו: חנויות מעוטרות אסורות ושאינה מעוטרות מותרות. שואלת הגמרא: במה מעוטרות? רבי יוחנן אמר: בהדס. כיוון שהדרך היתה קודם כל להביא את ההדסים האלה ולשטוח אותם לפני עבודה זרה בתור תקופה, ולאחר מכן היו מפזרים את זה למזל בכל החנויות. אז בעצם זה תקופת עבודה זרה. אז מי שבא ונהנה מהריח, הוא נהנה מריח עבודה זרה, לכן זה אסור. רבי שמעון בן לקיש אמר בשאר כל המינין. כלומר הם מוסיפים פירות ועוד מיני כל מיני חפצים שהיו מוכרים אותם רק בזמן הזה, בחג שלהם, ומזה הם היו מעלים מכס לעבודה זרה. אז אומרת הגמרא: על דעתיה דרבי יוחנן הכל אסור. כי הרי לפי רבי יוחנן בכל החנויות פזרו הדס לריח, אסור בכלל להיכנס לשמה, כל מי שנכנס שם ומריח הוא בעצם נהנה מתקופת עבודה זרה. אבל על דעתיה דריש לקיש אינו אסור אלא התוספת. אז זה היה חבית. כלומר מה זה נקרא תוספת שאסורה? היה למוד להוציא ה' קופות והוציא עשר. אז אין תימר משם עיתור אסור, כלומר אם תאמר שיש שם הדסים - זה תקופת עבודה זרה - אז הכל אסור, מכל העשרה אסור, כי הרי הוא נכנס ומריח את הריח של תקופת עבודה זרה. ואין תימר משם פרקסים מותר, כלומר שכאילו הוסיפו רק ליופי לנוי, ועל התוספת הם היו משלמים מכס, אז פה מותר לקחת מהשאר.
[דף ה עמוד ב]
==ירושלמי עבודה זרה, פרק א, הלכה ה==
מתני':
א_כאאילו דברים אסור למכור לנכרים: איצטרובילין ובנות שוח בפטוטרותיהן ולבונה ותרנגול לבן. °רבי יהודה בר עילאי אומר: מוכר הוא לו א_כבתרנגול לבן בין התרנגולין. בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו שאין מקריבין חסר לעבודה זרה. ושאר כל הדברים א_כגסתמן מותר ופירושן אסור. °רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצד ונקלביס אסור למכור לנכרים.
גמ': אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בנות שוח בפטוטרותיהן העלים שלהם לנוי שכך נהגו להביא תקרובת לעבודה זרה ואיצטרובילין במטוטלותיהן חתיכה מהענף ולבונה. תני: אם היתה חבילה מותר שמסתמא קנה למסחר. וכמה היא חבילה? °רבי יהודה בן בתירה אומר: חבילה של לבונה אין פחות מחמשה מנין. אם היה כומר אסור, רופא מותר שצריך הרבה לרפואה, תגר מותר, תגר חשוד אסור. אנן תנן שאם ביקש הנכרי לקנות תרנגול לבן אסור. תני רבי חייה° אפילו ביקש תרנגול סתם אסור למכור לו לבן. מתניתין צריכה למתניתא דרבי חייה° ומתניתא דרבי חייה° צריכה למתניתין. אילו תנינן ולא תני רבי חייה°, הוינן אמרין: לא אמרון אלא אם הגוי ביקש לקנות תרנגול לבן, אבל אם ביקש תרנגול סתם מותר למכור לו תרנגול לבן אפילו בינו לבין עצמו. הוי צורכה למתניתא דרבי חייה°. או אילו תנא רבי חייה° ולא תנינן אנן, הוינן אמרין: לא אמר אלא תרנגול סתם, הא אם ביקש תרנגול לבן אפילו בינו לבין התרנגולין אסור למכור תרנגול לבן. הוי צורכה למתניתין וצורכה למתניתא דרבי חייה°. אמר רבי בון בר חייה° אם שאל הגוי למי יש תרנגול למכור, מוכר לו תרנגול לבן. למי יש תרנגול לבן למכור, בינו לבין עצמו אסור, בינו לבין התרנגולין מותר. רבי בון בר חייה° בעי: ראה תרנגולין רועין באשפה ותרנגול לבן ביניהן ואמר "של מי?" האם אסור אף שלא סיים דבריו ואמר "של מי תרנגול לבן זה"? תנן "בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו שאין מקריבין חסר לעבודה זרה". קרייא אמר שמקרבין חסר לעבודה זרה, דכתיב (מלאכי א', ח') "וכי תגישון עור לזבוח אין רע" כפי שהיו רגילים להקריב לעבודה זרה. הדא אמרה שמקריבין חסר לעבודה זרה. תנן °רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצד ונקלביס אסור למכור לנכרים. רבי חמא בר עוקבה° אמר נקליבס זה קורייטה. חצד רבי אלעזר ברבי יוסי° אמר: מין הוא ושמו חצדא. עבר ומכר, האם הכסף מותר? ייבה כיי דאמר רבי אלעזר° בן פדת אין בונין עימם בסילקי עבר ובנה א_כדמותר. אף הכא עבר ומכר מותר.
פרק א' הלכה ה'. אומרת המשנה, מתני': אילו דברים אסור למכור לנכרים: איצטרובילין ובנות שוח בפטוטרותיהן ולבונה ותרנגול לבן. רבי יהודה אומר: מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולין. בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו. כלומר אם הוא רוצה למכור לבד, צריך לשבור את האצבע, שאין מקריבין חסר לעבודה זרה. אבל שאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור. כלומר אם הוא אומר לו אני רוצה לעבודה זרה - אסור, אבל אם פשוט למכור - מותר. רבי מאיר אומר: אף דקל טב ונקלביס אסור למכור לנכרים.
אומרת הגמרא: שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן, בנות שוח בפטוטרותיהן ואיצטרובילין במטוטלותיהן ולבונה. כלומר העלים בנות שוח - אמרנו בנות שוח זה התאנים הלבנות - ביחד עם העלים שלהם לנוי, אז זה אסור למכור, כי ככה היו נוהגים להביא לתקופת עבודה זרה. ואיצטרובלין במטוטלותיהם, כלומר חתיכה מהענף שלהם, זה גם אסור. ולבונה - תני: אם היתה חבילה מותר. כלומר אם זה כמות גדולה, מסתמא הוא קונה את זה למסחר. שואלת הגמרא: וכמה היא חבילה? רבי יהודה בן בתירה אומר: חבילה של לבונה אין פחות מחמשה מנין. אם היה כומר אסור - אם הוא כומר עבודה זרה, זה אסור, כי ודאי הוא רוצה את כל זה לעבודה זרה. רופא מותר, כי הוא צריך הרבה לרפואה. תגר מותר גם כן, כיוון שהוא קונה הרבה ומוכר מעט מעט לאנשים. תגר חשוד אסור.
אנן תנן תרנגול לבן. תני רבי חייה תרנגול סתם. אז אומרת הגמרא: מתני' צריכה למתניתא דרבי חייה, ומתניתא דרבי חייה צריכה למתניתין. כלומר צריך את שניהם כדי לקבל את ההלכה הנכונה. אילו תנינן ולא תני רבי חייה, הוינן אמרין: לא אמרון אלא תרנגול לבן, אבל תרנגול סתם אפילו בינו לבין עצמו. כלומר אם ביקש תרנגול סתם, מותר למכור תרנגול לבן אפילו לבד. אז לכן צריך את הברייתא של רבי חייה שאומר שלא מוכרים בכלל תרנגול לבן - הוי צורכה למתניתא דרבי חייה. או אילו תנא רבי חייה ולא תנינן אנן, הוינן אמרין: לא אמר אלא תרנגול סתם, הא תרנגול לבן אפילו בינו לבין התרנגולין אסור. כלומר כל מה שאמרנו שלא מוכרים לו זה דווקא אם ביקש תרנגול סתם - את זה לא מוכרים לו לבד, אבל בתוך קבוצה מותר. אבל אם ביקש תרנגול לבן, אז אפילו בינו לבין תרנגולים יהיה אסור למכור. אז לכן הוי צורכה למתניתין וצורכה למתניתא דרבי חייה.
אמר רבי בון בר חייה: תרנגול למכור, מוכר לו תרנגול לבן. אבל תרנגול לבן למכור, בינו לבין עצמו אסור, בינו לבין התרנגולין מותר. רבי בון בר חייה בעי: ראה תרנגולין רועין באשפה ותרנגול לבן ביניהן ואמר "של מי?" האם אסור, למרות שלא סיים דבריו ואמר שביקש את התרנגול הלבן הזה - נשאר בשאלה.
אמר תנן, בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו, למה? כיוון שמקרבין חסר לעבודה זרה. אומרת הגמרא, לפי הפסוק דווקא משמע שכן מקריבים חסר לעבודה זרה, דכתיב: "וכי תגישון עור לזבוח אין רע". למה הוא יגיד שאין רע? כי ככה זה כאילו היה עבודה זרה - בלי כן, עיוור פסח מקריבים עבודה זרה. הדא אמרה שמקריבין חסר לעבודה זרה.
רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצד ונקלביס אסור למכור לנכרים. רבי חמא בר עוקבה אמר קורייטה. חצד - רבי אלעזר ברבי יוסי אמר: מין הוא ושמו. עבר ומכר, מה דין עם הכסף? מותר? אומרת הגמרא, כי הא דאמר רבי אלעזר: אין בונים ממנו בסיליקי, כי אסור לבנות במה לעבודה זרה, אבל עבר ובנה מותר - עם הכסף מותר. אז הפוכה - עבר ומכר מותר.
[דף ו עמוד א]
מתני': א_כהמקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה עגלים וסייחים שלימין ושבורין. °רבי יהודה בר עילאי מתיר בשבורה. °בן בתירה א_כומתיר בסוס.
גמ': תנן: מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים מוכרין. וכי מותר לגדל בהמה דקה? אמר רבי אבא°: כגון מהיר מקום מרעה שהוא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל ששם מותר. תנן: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שהן חשודין על ההרבעה. הוון בעיי מימר חשבו לומר: מאן דאמר מותר למכור, מותר לייחד. מאן דאמר אסור למכור א_כזאסור לייחד. רבי יונה° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: אפילו כמאן דאמר מותר למכור, אסור לייחד. מה בין למכור מה בין לייחד? בשעה שמוכרה לו כבהמתו של העובד כוכבים ומזלות היא וחס עליה שלא תעקר ואינו רובעה. בשעה שהוא מייחדה לו בהמתו של ישראל היא והוא חשוד עליה. תנן מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. אם לא חוששים לרביעה למה אסור למכור בהמה דקה שהוא מוציאה מידי גיזה ראשית הגז? הגע עצמך שהיתה עז שאין חייבת בראשית הגז, שהוא מוציאה מידי בכורה? הגע עצמך שהיה זכר שהוא מוציאו מידי מתנות כהונה? מעתה חיטין אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי חלה. ויין ושמן אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי ברכה. תנן בכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. מה בין גסה לבהמה דקה? בהמה גסה יש בה חיוב חטאת שכשהבהמה עובדת היהודי עובר על שביתת בהמתו, בהמה דקה אין בה חיוב חטאת. וכי אינו חולב ואינו גוזז? תמן הוא החולב או הגוזז מתחייב ואם הגוי עושה את זה אין איסור. ברם הכא היא מתחייבת בשביתה וחובת הבעלים שבהמתו תשבות. כיון שהוא מוכרה לו לא בהמתו של נכרי היא? אמר רבי אימי בבליי° בשם רבנין דתמן: פעמים שהוא א_כחמוכרה לו לניסיון והוא מחזירה לו לאחר שלשה ימים, ונמצא עובד עבודה בבהמתו של ישראל. מעתה לניסיון אסור, שלא לנסיון מותר. גזרה זו מפני זו. עבר ומכר מהו קונסין לו? שכשם שקונסין לו להלכה, כך קונסין לו למנהג. מניין שקונסין למנהג?
אנחנו פותחים בירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ו', תחילת המשנה פרק א' עד סוף העמוד.
אומרת המשנה: "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנוכרים מוכרים, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרים. ובכל מקום אין מוכרים להם בהמה גסה, עגלים, סייחים שלמים ושבורים. רבי יהודה מתיר בשבורה. בן בתירא מתיר בסוס."
אומרת הגמרא: תנן, "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנוכרים מוכרים." שואלת הגמרא: איך מותר? וכי מותר לגדל בהמה דקה? אמר רבי אבא, כגון מקום מהיר. כלומר, יש מקומות שמותר בהם מקום שהוא מרעה. אם יש שם שישה עשר מיל על שישה עשר מיל, במקרה כזה מותר.
"הוו בעי מימר: מאן דאמר מותר למכור מותר לייחד, מאן דאמר אסור למכור אסור לייחד." כך חשבו. "אמר רבי יונה ורבי אלעזר בשם רב: כמאן דאמר מותר למכור, אסור לייחד." שואלת הגמרא: למה? מה בין למכור מה בין לייחד? אומרת הגמרא: "בשעה שמוכרה לו כבהמתו של גוי היא." אז הוא חס עליה ולכן לא רובע אותה. אבל "בשעה שהוא מייחדה לו של ישראל היא והוא חשוד עליה."
תנן: "מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין." שואלת הגמרא: אם לא חוששים לרביעה, אז למה שאסור למכור בהמה דקה? אומרת הגמרא שהוא מוציא מידי גיזה. בעצם על ידי זה שהוא מוכר אותה לגוי לא יקיימו יותר מצוות גיזה, לכן אסור. אומרת הגמרא: "הגע עצמך שהיתה עז" - שהיא לא חייבת בגיזה. אז מוציא אותה מידי בכורה. אומרת הגמרא: "הגע עצמך שהיה זכר" - שהוא לא מוליד, אז אין פה עניין של בכורה. ואומרת שהוא מוציא מידי מתנות כהונה.
"מעתה חיטין אל ימכור לו" - שהוא מוציא מידי חלה. "יין ושמן אל ימכור לו" - שהוא מוציא מידי ברכה.
אומרת הגמרא: תנן, "בכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה." מה בין גסה לדקה? למה בהמה גסה בכל מקום אסור, בהמה דקה תלוי במנהג? אומרת הגמרא: "בהמה גסה יש בה חיוב חטאת, דקה אין בה חיוב חטאת." כי אם הבהמה תעבוד בשבת היהודי יעבור על שביתת בהמתו. בהמה דקה - אין בה חיוב חטאת, שהרי לא עושים בה מלאכה.
שואלת הגמרא: "חולב ואינו גוזז?" - וכי אינו חולב ואינו גוזז? הרי הוא כן עושה, כן עובר עבירות. אומרת הגמרא: "תמן היא מתחייבת" - כלומר אם הגוי עושה את זה, אין שום איסור. הגוי חולב, הגוי גוזז, אבל לגוי לא - אין איסור. אבל אם הגוי חורש בבהמה גסה, אם הוא מביא את החורש איתו, בעצם היא מתחייבת בשביתה, ואז חובת הבעלים שבהמתו תשבות.
שואלת הגמרא: "שהוא מוכרה לו לא של נכרי היא?" - כיוון שהוא מכר לו, לא בהמתו של נכרי, אז למה שבכלל יהיה בעיה? אמר רבי אימי בבלאי בשם רבנין דתמן: "פעמים לו לניסיון והוא מחזירה לאחר שלשה ימים, ונמצא עובד עבודה בבהמתו של ישראל." כלומר, אם הוא מוכר אותה לניסיון, ואם לא רוצה אותה מחזיר לו אותה, בעצם היא לא נמכרה מעולם, ויצא שבהמת ישראל עבדה בשבת.
אומרת הגמרא: אם ככה, "מעתה לניסיון אסור, שלא לניסיון מותר?" אומרת הגמרא: "זו מפני זו."
שואלת הגמרא: עבר ומכר, מהו? אומרת הגמרא: "קונסין לו. כשם שקונסין לו להלכה, כך קונסין לו למנהג." שואלת הגמרא: מניין שקונסין למנהג? הגמרא מספרת סיפור: "חד ברנש זבין גמליה לארמאי" - מכר את הגמל שלו לגוי. "אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה בגין דיחזר ליה גמלא." ישלם אפילו כפליים עד שיחזור לו הגמל.
ואומר רבי יוסה בי רבי בון: מדובר שמסר את הגמל לסרסור שימכור עבורו, והסרסור מכר את זה לגוי, "וריש לקיש קנס. והוו צווחין ליה ברא דמסרסר." כי היו מכנים אותו "בר דמסרסר לארמאי". והסיבה שגם בסרסור קונסים - זה כבר מנהג, כי רק לבעלים אסור למכור לגוי, אבל המנהג היה שגם סרסור לא ימכור.
[דף ו עמוד ב]
חד ברנש זבין מכר גמליה לארמאי. אתא עובדא קומי ריש לקיש° וקנסיה שישלם לגוי אפילו כיפלה בגין דיחזר ליה גמלא. ואמר רבי יוסה בי רבי בון° מדובר שבעל הגמל מסר את הגמל לסרסור שימכור עבורו והוא מכר לגוי. וריש לקיש° קנס את הסרסור וזה מדין מנהג, שרק לבעלים אסרו למכור לגוי אבל נהגו שלא ימכור אפילו סרסור. והוון צווחין והיו קראים לו ליה ברא דמסרסר לארמאה. רבי שמעון בן לקיש° סבר כ°רבי יהודה בר עילאי דתני בשם °רבי יהודה בר עילאי: הלוקח בהמה עם הנכרי וילדה בכור קונסים אותו ומעלה עמו בשוייו ונותן חצי דמים לכהן. נתנה לו לגוי בקבלה מעלה עמו עד כמה דמים בשוייו ונותן כל הדמים לכהן. וחכמים אומרים: הואיל ואצבע א_כטהנכרי באמצע נפטרה מן הבכורה. רובה חידוש גדול יותר דרבי שמעון בן לקיש° מד °רבי יהודה בר עילאי. מה דאמר °רבי יהודה בר עילאי שקנסו זה משום שמפקיעה מהילכות בכורה שזה מדין תורה. ומה דאמר רבי שמעון בן לקיש° שקנסו זה משום שעובר על הילכות בהמה גסה שזה רק מנהג. תנן °רבי יהודה בר עילאי מתיר בשבורה. לא אמר °רבי יהודה בר עילאי: אלא בשבורה שאינה יכולה להתרפאות. אמרו לו: והרי מביאין לה זכר ונרבעת ממנו. אמר לו: אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר שאינו יכול להתרפאות. אמרו לו: והרי מביאין לו נקיבה והוא רובעה והיא יולדת. אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא בסוס זכר שאינו יכול להתרפות. אמרו לו: והלא מביא לו נקיבה והיא רובעת ממנו והיא יולדת. אמר רב אבין° בשם רבנין דתמן: זאת אומרת שאסור להמציא להן עוברין שיצא ממנו בהמה. תמן תנינן א_להלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא: לית הדא אמרה האין זה אומר שאסור להמציא להן עוברים? אמר ליה: כבר קדמך רב אבין° דאמר רבי אבין° בשם רבנין דתמן: זאת אומרת שאסור להמציא להן עוברין. תנן °בן בתירה מתיר בסוס. לא אמר °בן בתירה: אלא בסוס זכר שיש בו סכנה וצריך להוציאו מביתו. מאי סכנה שהוא הורג בעליו במלחמה. יש אומרים שמסכן את בעליו שהוא רץ אחר נקיבה. ויש אומרים שהוא עומד ומשתין באמצע קרב והאויב פוגע ברוכבו. מה נפק מן ביניהון? הסריס. מאן דאמר שהוא רץ אחר נקיבה, זה אינו רץ אחר נקיבה. מאן דאמר שהוא עומד ומשתין, אף הוא עומד ומשתין. ולמה חכמים אוסרים? אמר °רבי אחא בשם רבי תנחום בר חייה° אף בסוס יש מקום לגזור משום מלאכה שחייב עליה חטאת. דכיוון שכשיזקין הוא כודנו בריחיים. אמר רבי יוסה בי רבי בון° בשם רב הונא°: °בן בתירה ו°רבי נתן שניהם אמרו דבר אחד שחי נושא את עצמו. °בן בתירה שהתיר למכור סוס שמלאכתו להרכיב אנשים דחי נושא את עצמו הכוונה שבמלאכת המשכן לא הרכיבו בעלי חיים על בעלי חיים אחרים, אלא רק הנהיגו אותם. ו°רבי נתן דתני א_לאהוציא בשבת בהמה וחיה ועופות בין חיים בין מתים חייב. °רבי נתן אומר: מתים חייב, חיים פטור שהחי נושא את עצמו. רבנין אית להון שחייב חטאת כשרוכב על הסוס ואינון מתיבין ליה איך מותר למכור סוס? הרי גם בו שייך איסור תורה דכשיזקין כדנו ברחיים. הרי לשיטתם כבר עכשיו יכול לעבור איסור תורה. כשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר שמותר למכור סוס משום שאין בו איסור חטאת. כיוון שרכיבה אינה אלא משום שבות, אוף בו יש איסור חטאת לכשיזקין כודנו לריחים. °רבי אומר: אומר אני שאסור למכור סוס משום שני דברים: משום כלי זיין שאסרו חכמים למכור כלי נשק לגוי ומשום הלכות בהמה גסה. ותני כן: חיה גסה א_לבכבהמה גסה. מאן תניתה? °רבי. אבל לחכמים כדאמרי רבי ביסנא° וחנין בר אבא° בשם רב° אבא בר אייבו: חיה גסה כבהמה דקה והאיסור תלוי במנהג.
רבי שמעון בן לקיש סבר כרבי יהודה, דתני בשם רבי יהודה: "הלוקח בהמה הנכרי וילדה בכור, מעלה עמו בשוייו ונותן חצי דמים לכהן." כלומר, קנסו אותו לקנות את הבכור מהגוי ולתת חצי מהדמים לכהן. "נתנה לו בקבלה, מעלה עמו עד כמה דמים בשוייו ונותן כל הדמים לכהן." "וחכמים אומרים: הואיל ואצבע הנכרי באמצע נפטרה מן הבכורה."
אומרת הגמרא: "רובה דרבי שמעון בן לקיש מרבי יהודה" - כלומר רבי שמעון בן לקיש יותר מחמיר מרבי יהודה. כי מה דאמר רבי יהודה - שקנסו זה בשביל שהוא מפקיע מלחיוב בכורה, שבכורה עצמה זה בדין תורה, לכן קנסו אותו. ומה דאמר ריש לקיש - שקנסו שהוא אווה לחיוב בהמה גסה, זה רק מנהג.
תנן "רבי יהודה מתיר בשבורה." אומרת הגמרא: "לא אמר רבי יהודה, אלא בשבורה יכולה להתרפאות." "אמרו לו: והלא מביא לה זכר והוא רובעה והיא יולדת." "אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא בסוס זכר שאינו יכול להתרפאות." "אמרו לו: והלא מביא לו נקיבה והיא רובעת ממנו והיא יולדת."
אמר רב אבין בשם רבנין דתמן: "זאת אומרת שאסור להמציא להן עוברין." כלומר אסור לעזור להם שיהיה להם עוברים מבהמה - להביא להם את הזכר שירביע וכדומה.
"תמן תנינן: הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה." כלומר, כל מקום שיש יד של הגוי באמצע, לדעת חכמים פטור מן הבכורה.
רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי: "לית הדא אמרה שאסור להמציא להן?" כי הרי אמרת המוכר לו אף על פי שאינו רשאי. אמר ליה: "כבר קדמך רב אבין: זאת אומרת שאסור להמציא להן עוברין." זה כבר לא חידוש גדול, כבר שמענו את זה קודם.
מתניתין: "בן בתירה מתיר בסוס." הסיבה שהוא מתיר, כיוון שסוס עשוי רק לסחוב בני אדם, לא לחרוש וכדומה, ולסחוב בני אדם זה רק דרבנן, כיוון שחי נושא את עצמו.
אומרת הגמרא: "לא אמר בן בתירה אלא בסוס זכר." בעליו במלחמה - שהוא הורג את בעליו במלחמה. "ויש אומרים ומשתין" - שהוא עומד ומשתין באמצע הקרב, ואז האויב פוגע ברוכבו.
שואלת הגמרא: "מה ביניהון? סריס." מה נדמה שהוא רץ אחרי הנקבה - זה לא רץ אחרי הנקבה. "מאן דמר אחר, אינו רץ. דמר עומד ומשתין, אף עומד ומשתין."
שואלת הגמרא: ולמה החכמים אוסרים? אמר רבי אחא בשם רבי תנחום בר חייה: "כודנו בריחיים" - אף בסוס יש מקום לגזור בשביל מלאכה שחייב עליו חטאת. הרי כשהוא יזקין, קודנו בריחיים - ירתמו אותו לריחיים, וזה כן מלאכה שהתחייב עליה בשבת.
אמר רבי יוסה בי רבי בון בשם רב הונא: "בן בתירה ורבי נתן שניהם אמרו דבר אחד." בן בתירה שהתיר למכור סוס - סובר שחי נושא את עצמו. "ורבי נתן דתני: הוציא בין חיים בין מתים חייב. רבי נתן אומר: מתים חייב, חיים פטור." כיוון שהוא סובר שחי נושא את עצמו.
שואלת הגמרא: זה כלל לא מובן. "אית להון חייב חטאת ואינון מתיבין ליה" - החכמים חולקים, סוברים שאסור לרכב על סוס כי זה נחשב משא, ולדעתם רוכב על סוס חייב חטאת. "השיבוהו בשיטתך שאתה אומר משום שבות, אוף לכשיזקין כודנו לריחים." אז אומרת הגמרא: כשיטתו השיבוהו - אתה, כשאתה אומר שהסוס נועד לרכיבה ואין בו איסור חטאת, אנחנו אומרים לך שגם יש איסור חטאת כשיזקין וירתמוהו לריחיים.
"רבי אומר: אומר אני שאסור משום שני דברים: משום כלי זיין ומשום בהמה גסה." משום כלי זין - חכמים אסרו למכור לגוי כלי נשק, וסוס משמש למלחמה זה כמו כלי נשק. "ותני כן: חיה גסה כבהמה."
שואלת הגמרא: "מאן תניתה? רבי." אבל חכמים - "רבי ביסנא וחנין בר אבא בשם רב: חיה גסה כבהמה" - כלומר חיה גסה זה כמו בהמה דקה, ואז האיסור תלוי במנהג.
[דף ז עמוד א]
==ירושלמי עבודה זרה, פרק א, הלכה ז==
מתני':
א_לגאין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. אין בונין עמהן בסילקי וגרדון ואיסטדייא ובימה. אבל בונין עמהן דימוסיאות ומרחצאות א_לדהגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה.
גמ': תנן: אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. הא דבר שאין בו ניזקא לרבים מותר. תנן: אין בונין עמהן בסילקי וגרדון ואיסטדייא ובימה מקומות שהורגים בהם. הא לשבת שם ולצפות עימם מותר? מתני' דברי °רבי נתן דתני: הרואה את הנחשים ואת החברים, מוקיון, מופייון, מוליון, מילרין, מילריה, סגירלון, סגילריה — הרי זה אסור משום מושב לצים, שנאמר (תהלים א', א') "ובמושב לצים לא ישב". שכולן מביאין לידי ביטול תורה שנאמר (תהלים א', ב') "כי אם בתורת ה' חפצו". העולה לתיאטרון אסור משום עבודה זרה דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשעה שהן מזבלין אסור משום עבודה זרה, ואם לאו אסור משום מושב לצים בלבד. העולה לתיאטרון וצווח אם לפקח על צורך הרבים מותר, ואם כדי להראות עצמו חשוב אסור. היושב באיצטדין הרי זה שופך דמים. °רבי נתן מתיר מפני שני דברים: משום שצווח ומציל את הנפשות שמבריח את החיות הטורפות, וגם מפני שהקיסר שואל את הקהל האם להרוג את היהודי, ופוסק על פי הרוב ומעיד על האשה שתינשא. תנן: הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה. א_להעבר ובנה רבי אלעזר° בן פדת אמר מותר. אמר רבי מנא° בן יונה: לא מסתברא שיהיה מותר לבנות את שאר הבנין מלבד הכיפה שבה מניחים עבודה זרה באהין סוברה דהוא חייד כל הדא כיפתא שמבנה שכולו נעשה לעבודה זרה.
מתני':
אין מוכרין להן במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ. °רבי יהודה בר עילאי אומר: מוכר הוא לו על מנת א_לולקוץ.
גמ': רבי בון בר חייה° בעי: האם אף בהמה גסה במחלוקת ול °רבי יהודה בר עילאי מוכר לו על מנת לשחוט? אשכח תני: אף בהמה גסה במחלוקת °רבי יהודה בר עילאי אומר מוכר לו א_לזעל מנת לשחוט.
מתני':
אין משכירין להן בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. ובסורייא משכירין בתים אבל לא שדות. ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות. דברי °רבי מאיר. °רבי יוסי בן חלפתא אומר א_לחאף בארץ ישראל משכירין להן בתים. ובסוריא מוכרים בתים
אנחנו מדברים בירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ז', תחילת המשנה, פרק א', הלכה ז'. אומרת המשנה: אין מוכרים להם דובים ואריות ולא כל דבר שבו נזק לרבים. אין בונים להם בסידקי וגרדון ואיסטדיא, מקום שבו נלחמים, ובימה, אבל בונים להם דימוסיות ומרחצאות, הגיעו לכיפה שמעמידים בה עבודה זרה אסור לבנותה. בכל מקום כזה גם היו עושים איזו כיפה שבתוכה היו מעמידים עבודה זרה. כשמגיע לשמה, זה אסור לבנותה.
בגמרא: תנן: אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. מה שם מכאן? הא דבר שאין בו ניזקא לרבים מותר. תנן: אין בונין עמהן בסילקי וגרדון ואיסטדייא ובימה. כלומר, כל מיני מקומות שבהם הורגים - לשבת שם לצפות בה מותר.
מתני' דברי רבי נתן, דתני: הרואה את הנחשים ואת החברים, אנשים שמתעסקים עם חיות, "מוקיון, מופייון, מוליון, מילרין, מילריה, סגירלון, סגילריה — הרי זה אסור משום מושב לצים, שנאמר "ובמושב לצים לא ישב"", כיוון שכולם מביאים לידי ביטול תורה, שנאמר "כי אם בתורת ה' חפצו". העולה לתיאטרון אסור משום עבודה זרה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשעה שהן מזבחים משום-- אסור משום עבודה זרה, ואם לאו אסור. כלומר, היו מגיעים לפני כן להקריב קורבנות לעבודה זרה שלהם, אז אסור. אבל אם לאו, אסור משום לצים בלבד.
העולה לתיאטרון וצווח לפקח על צורך הרבים - מותר, ואם כדי להראות עצמו חשוב, כמו להיות עם כל העשירים וכל המכובדים, זה אסור. היו באיצטדין הרי זה שופך דמים. תראה, לוקחים שם אנשים כדי להילחם עד מוות, ובעצם הוא משלם על זה, אז בעצם יש לו חלק בשפיכות דמים. רבי נתן מתיר מפני שני דברים: משום שצווח ומציל את הנפשות, גם כשהוא מבריח את החיות או שהוא מתרה לאדם הזה שנלחם שהחיות מתקרבות, וגם בגלל שהקיסר שואל את הקהל האם להרוג את היהודי הזה שנלחם נגד החיות או לא, והוא פוסק על פי הרוב, אז לכן אם הוא צועק כדי להצילו, זה מותר. וגם מעיד על האשה שתינשא, כי אחרי שבעלה מת, הוא מעיד כדי להתיר אותה מהעגינות שלה.
תנן: הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה. עב"ד. ובנה - רבי אלעזר אמר: מותר, כי מהכיפה מותר. ואמר רבי מנא: לא מסתברא - סוברה דהוא חייד כל הדא כיפתא? כלומר, אם גם במקום שבו מניחים את העבודה זרה היה חלק שהוא סתמי ורק חלק קטן שבו מונח עבודה זרה, אז האם לא מסתבר שרק אותו מקום יהיה אסור? אלא הכוונה: מדובר על מבנה שכולו לעבודה זרה, ובזה באמת אסור הכול. אבל במקומות שרק קטע קטן ממנו מונח שם עבודה זרה, אז רק אותו יהיה אסור.
פרק א' הלכה ח'. תנן: אין מוכרין להן במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ. רבי יהודה אומר: מוכר הוא לו על מנת לקוץ. כלומר, מותר גם למכור לו מחובר לקרקע על מנת שיקצץ את זה.
רבי בון בר חייה בעי: אף בהמה גסה במחלוקת רבי יהודה מוכר לו על מנת לשחוט? כמו שמותר למכור לו עצים על מנת לקוצם. אשכח תני: אף בהמה גסה במחלוקת רבי יהודה אומר מוכר לו על מנת לשחוט.
פרק א' הלכה ט'. תנן: אין משכירין להן בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. ובסורייא משכירין בתים אבל לא שדות. ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: אף בארץ ישראל משכירין להן בתים, ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות. ובחוצה לארץ מוכרין אילו ואילו.
[דף ז עמוד ב]
ומשכירין שדות. ובחוצה לארץ מוכרין אילו ואילו.
גמ': תנן: אין משכירין להן בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. מאי טעמא? אמר רבי זעירה° בשם רבי יוסי בן חנינה° ורבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא דכתיב (דברים ואתחנן ז ב) "לא תחנם" - לא תתן להם חן. דבר אחר לא תחנם - לא תתן להם א_לטמתנת חנם. דבר אחר לא תחנם - לא תתן להם א_מחניה בארץ. והתנינן °רבי יוסי בן חלפתא אומר: אף בארץ ישראל משכירין להם בתים? בית אין מצוי להתברך מתוכו, שדה מצוי להתברך מתוכו. הורי רבי יוסי בי רבי בון° שאסור להשכיר להן קבורה בארץ ישראל על שם לא תחנם לא תתן להם חניה בארץ. אמר מר לא תחנם - לא תתן להם מתנת חנם. והתני: מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה שהיה מהלך בדרך וראה קלוסקין לחמניה אחת מושלכת בדרך אמר לטבי עבדו: "טול לך קלוסקין זו". ראה נכרי אחד בא כנגדו אמר לו: "מבגיי, טול לך קלוסקין זו". רץ אחריו °רבי אילעאי אמר לו: מה שמך? אמר לו: מבגיי. ומאיין אתה? אמר לו: מן העיירות של בורגנין. ומכירך הוא °רבן גמליאל דיבנה מימיך? אמר לו: לא. באותה שעה ידע שכיוון °רבן גמליאל דיבנה ברוח הקודש ולמדנו ממנו שלשה דברים. מזה שאמר לטבי להרים הקלוסקין למדנו א_מאשאין מעבירין על האוכלין. ולמדנו שחמיצו של נכרי א_מבמותר לאחר הפסח מיד שמעשה זה היה מיד לאחר הפסח. ולמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ולכן לא נתן ליהודי את הכיכר כי שם היו רוב גויים והפת אסורה משום פת עובדי כוכבים ומזלות. אמר רבי יעקב בר זבדי° בשם רבי אבהו°: הדא דתימר בראשונה אבל עכשיו מעבירין על האוכלין מפני הכשפים. עם כשהוא יוצא מגזיב בא אחד להישאל לו על נדרו, אמר לזה שהיה מהלך עמו האם שתינו רביעית יין באיטלקי? אמר לו: הין. אמר לשואל: "טייל עמנו עד שנפיק את ינינו". כיון שהגיע לסולמה של צור ירד °רבן גמליאל דיבנה ונתעטף וישב לו והתיר לו את נדרו. מדבריו למדנו שרביעית יין משכרת, ושהדרך מפיגה את היין, ואין נשאלין נדרים ולא מורים שתויי יין, ולא מפירין נדרים מהלכין אלא עטופין א_מגויושבין. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: כך פתח לו כתיב (משלי י"ב, י"ח) "יש בוטה כמדקרות חרב" וגו'. לאחד שנדר מן הככר: ווי דייכול ווי דלא יכול. אין אכיל הוא עבר על נידריה. ואין לא אכיל הוא חטא על נפשיה שהוא רעב ורוצה לאכול. כיצד יעשה? ילך אצל חכמים ויתירו לו את נדרו דכתיב (משלי י"ב, י"ח) ו"לשון חכמים מרפא". אמר מר "לא תחנם" - לא תתן עליהם חן. והתני: מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה שהיה מטייל בהר הבית וראה אשה אחת נכרית ובירך עליה. וכי דרכו של °רבן גמליאל דיבנה להביט בנשים? אלא דרך עקמומית היתה
תנן: אין משכירין להן בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. מאי טעמא? רבי זעירה בשם רבי יוסי בן חנינה ורבי אבא ורבי חייה בשם רבי יוחנן: דכתיב לא תחנם - לא תתן להם חן. דבר אחר: לא תחנם - לא תתן להם מתנת חנם. דבר אחר: לא תחנם - לא תתן להם חניה בארץ.
והתנינן: רבי יוסי אומר: אף בארץ ישראל משכירין להם בתים? אז לכאורה מותר. אמר: בית אין מצוי להתברך מתוכו, שדה מצוי להתברך מתוכו. בית הוא רק ישן בו ומוציא עליו הוצאות, אבל שדה הוא גם מרוויח ממנו, אז לכן זה יותר ילך לכלל חנייה.
הורי רבי יוסי בי רבי בון: שאסור להשכיר להן קבורה בארץ ישראל על שם לא תתן להם חניה בארץ. אמר מר: לא תחנם - לא תתן להם מתנת חנם. והתני: מעשה ברבן גמליאל שהיה מהלך בדרך וראה קלוסקין אחת מושלכת בדרך. כלומר, זה לחמנייה אחת. אמר לטבי עבדו: טול לך קלוסקין זו. ראה נכרי אחד בא כנגדו, אמר לו: טול לך קלוסקין זו. רץ אחריו רבי אילעאי, אמר לו: מה שמך? אמר לו: מבגאי. ומאיין אתה? אמר לו: מן העיירות של בורגנין. ומכירך הוא רבן גמליאל מימיך? אמר לו: לא. כיוון - ידע רבן גמליאל ברוח הקודש, ולמדנו ממנו שלושה דברים.
מזה שהוא אמר לטבי להרים את הקלוסקין, למדנו שאין מעבירין על האוכלין. כלומר, אסור להשאיר אוכל על הרצפה. ולמדנו ששל נכרי מותר לאחר הפסח מיד, כי המעשה הזה היה לאחר הפסח. ולמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים, ולכן הוא גם לא נתן ליהודי את הכיכר, כי בעצם יש שם רוב גויים ופת נכרי אסורה.
רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו: הדא דתימר בראשונה, כלומר אין מעבירין על האוכלין בראשונה, אבל עכשיו מעבירין על האוכלין מפני הכשפים. אסור לגעת באוכל שברצפה מסובב כשפים.
כשהוא יוצא מגזיב בא אחד להישאל לו על נדרו, אמר לזה שהיה מהלך עמו: רביעית יין באיטלקי? אמר לו: הין. אמר לשואל: טייל עמנו עד שנפיק את ינינו. כיון שהגיע לסולמה של צור ירד רבן גמליאל ונתעטף וישב לו והתיר לו את נדרו. מדבריו למדנו שרביעית יין משכרת, ושהדרך מפיגה את היין, ואין נשאלין נדרים ולא מורים שתויי יין, ולא מפירין נדרים מהלכין אלא עטופין ויושבין.
אמר רבי יוחנן: כך פתח לו: יש בוטה כמדקרות חרב וגו'. משל באחד שנדר מן הככר: ווי דייכול ווי דלא יכול. כלומר, אם הוא יאכל או אם הוא לא יאכל. אין אכיל הוא עבר על נידריה, ואין אכיל הוא חטא על נפשיה. הרי הוא רעב, הוא רוצה לאכול. כיצד יעשה? ילך אצל חכמים ויתירו לו את נדרו, דכתיב "לשון חכמים מרפא".
אמר מר: לא תחנם - לא תתן עליהם חן. והתני: מעשה ברבן גמליאל שהיה מטייל בהר הבית וראה אשה אחת נכרית ובירך עליה. וכי דרכו של רבן גמליאל להביט בנשים? אלא דרך עקמומית היתה, כגון העין בסבירו, כלומר קרן זווית - ואז הוא הביט בה שלא בכוונה וברך עליה.
והתני: ולא כן אמר רבי זעירה בשם רבי יוסי בן חנינה ורבי אבא ורבי חייה בשם רבי יוחנן: לא תחנם - לא תתן להם חן? מה אמר? וכי אמר "כמה נאה גויה זו"? כלומר, הוא שיבח אותה על יופיה? לא אמר, אלא "ברוך שיברא בריות נאות בעולמו" - שכן אפילו על חמור נאה או גמל נאה או סוס נאה אומר "ברוך שיברא בריות נאות בעולמו". כלומר, הוא שיבח את הקדוש ברוך הוא, לא אותה, וזה מותר.
[דף ח עמוד א]
כגון אהין פסוורוס קרן זוית שהביט בה שלא בטובתו ובירך עליה. ולא כן אמר רבי זעירה° בשם רבי יוסי בן חנינא° ורבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: "לא תחנם" - לא תתן עליהם חן? מה אמר? וכי אמר אבסקנטה ושיבח אותה על יופיה לא אמר אלא "ברוך שכך לו בריות נאות א_מדבעולמו". שכן ראה אפילו חמור נאה או גמל נאה או סוס נאה אומר "ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו". °רבי שמעון בן יוחאי ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוסי בר חנינה°: גודלת שערות ישראלית לא תגדל את הנכרית משם "לא תתן עליהם חן". ולא יעשה ישראל שושבין לנכרי משום "לא תתחתן בם". רבי יצחק בר גופתה° בעא קומי רבי מנא° בן יונה: לילך לבית המשתה שלו אסור, להיעשות לו שושבין לא כל שכן? אמר לו: ליתן עליהם בלא תעשה. רבי סימון° היו לו מטעי כרמים בהר המלך וגזרו שלא יגורו שם יהודים שאל לרבי יוחנן° בר נפחא אמר לו: יבורו ואל תשכירם לנכרי. שאל ל°רבי יהושע בן חנניה: מהו להשכירן לנכרי? ושרא ליה דסבר °רבי יהושע בן חנניה כל מקום שאין ישראל מצויין שם כהדא סוריא. והדא סוריא מנין שמותרת נישמעינה מן הדא: רבי חגיי° נחת לחמץ, אתון ושאלון ליה: אילין דבר עשתור בגין דלית ישראל שכיחין ואנן מוגרין לעממין כיוון שאין ישראל מצויים ואנו משכירים לגויים מהו לעשר על ידיהם? שלח שאל לרבי זעירא°. שאל רבי זעירא° לרבי אמי° בן נתן: רבי, מהו לעשר? אמר לו: אינו צריך לעשר על ידיהם. מנה את שומע שמותר להשכיר כ°רבי יוסי בן חלפתא. ועוד מן הדא דאמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו° בשם רבי אבהו°: אבא הוה ליה עובדא ושלח שאל לרבי חייה° ול רבי יסא° אסי ול רבי אמי° בן נתן והורון ליה שמותר להשכיר כ°רבי יוסי בן חלפתא. הא לעשר אין מעשרין על ידיה.
מתני':
אף א_מהבמקום שאמרו להשכיר — לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכה עבודה זרה, שנאמר (דברים עקב ז כו) "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו" וגו'. ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהיא נקראת על שמו..
גמ': הא במקום שנהגו למכור בחוץ לארץ לשיטת °רבי מאיר ובסוריא לשיטת °רבי יוסי בן חלפתא מוכר לו אפילו בית דירה ומשכיר לו אפי' בית דירה. °רבי אחא ורבי תנחום בר חייה° אמרו בשם °רבי אלעזר ברבי יוסי לא רק אם הבית נפרד אלא אפילו תיבה קטנה כגון בורסקי שבצידן. ולא סוף דבר כולה אלא אפילו בית אחד בתוך בלוק. כיוון דמיחד החדר הזה לגוי לבדו מותר. דלא אסור אלא דוקא כשישראל דר גם כן בחדר אחד עם העובד כוכבים ומזלות
הלכה, ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ח'. נתחיל מהשורה השלישית.
אמר רבי שמעון ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוסי בר חנינא: גודלת ישראל לא תגדל את הנכרית - מי שעושה קולעת ליפות אנשים, לא תגדל את הנכרית משום "לא תתן עליהם חן". ולא יעשה ישראל שושבין לנכרי משום "לא תתחתן בם".
רבי יצחק בר גופתא בא קמיה רבי מנא. ללכת לבית המשתה שלו אסור, לעשות לו שושבין לא כל שכן? אז מה אתה מחדש? אמר לו: ליתן עליהם בלא תעשה, כלומר זה גם כן לא תעשה, ולא רק סתם איסור של מנהג.
רבי סימון היו לו כרמים בהר המלך, והרומאים גזרו שלא יגורו שם יהודים. שאל לרבי יוחנן האם הוא יכול להשכיר את זה לגויים? אמר לו: יבורו ואל תשכירם לנכרי. שאל לרבי יהושע מהו להשכירן לנכרי? ושרא ליה רבי יהושע - סבר רבי יהושע כל מקום שאין ישראל מצויין שם, זה כמו סוריה.
ואדרבא, סוריה מנין שמותרת? נשמעינה מן הדא. רבי חגי נחת לחמץ - נחת לסוריה. אתון ושאלון ליה: אילין דבר עשתור, בגין דלית ישראל שכיחין ואנן מוגרין לעממין, מהו לעשר על ידיהם? שלח שאל לרבי זעירא. שאל רבי זעירא לרבי אמי: רבי, מהו לעשר? אמר לו: אינו צריך לעשר על ידיהם. מינה, את שמותר להשכיר כרבי יוסי.
ועוד מן הדא, דאמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו בשם רבי אבהו: אבא הוה ליה עובדא, ושלח שאל לרבי חייה, רבי יסא, רבי אמי, והורון ליה להשכיר כרבי יוסי. הא לעשר - אין מעשרין על ידיה. אז זה שמותר להשכיר לגויים, גם כן בסתמא לא גזרו שיהיה אסור בשבילם.
פרק חדש, נלמד המשנה: אף במקום שאמרו להשכיר - לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכה עבודה זרה, שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו". ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהיא נקראת על שמו.
כן, שלא יגידו שהוא עובד בשבת.
הא במקום שנהגו למכור - כמו בחוץ לארץ לשיטת רבי מאיר, ובסוריא לשיטת רבי יוסי - מוכר לו אפילו בית דירה ומשכיר לו אפילו בית דירה.
רבי אחא ורבי תנחום בר חייה בשם רבי אלעזר ברבי יוסי: לא רק אם הבית היה נפרד, אלא אפילו תיבה קטנה כגון בורסקי שבצידן. לא סוף דבר כולה אלא אפילו בית אחד - כיוון שהחדר הזה לגוי לבדו מותר, כי לא אסור אלא דווקא שישראל גר גם כן באותו חדר עם הגוי.
[דף ח עמוד ב]
לעניין ראית פני הבית לחיוב מעשרות. תנן היו שתים זו לפנים מזו הפנימית חייבת והחיצונה פטורה. היתה אחת ונעשית שתים, שתים ונעשית אחת מהו? מי אמרינן דכבר נאסרה כשהיה בית אחד ואסור? או אזלינן בתר השתא דנעשו שתים ומותר? ולהיפך בשנים שנעשו אחד? תנן: ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהיא נקראת על שמו. אמר רבי אבין° בשם רבנן דתמן: זאת אומרת שדה שהיא נתונה על גב הדרך אסור להשכירה לנכרים, מפני שנקראת על שם ישראל והן חורשין בה בשבתות ובימים טובים. הדרן עלך פרק לפני אידיהן
פרק שני – אין מעמידין
מתני':
ב_אאין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שהן חשודין על ההרבעה. ב_בולא תתייחד אשה עמהן מפני שהן חשודין על העריות. ב_גולא יתייחד אדם עמהן מפני שהן חשודין על שפיכות דמים. ב_דבת ישראל לא תילד את הנכרית אבל ב_הנכרית מילדת בת ישראל. בת ישראל ב_ולא תניק בנה של נכרית אבל ב_זנכרית מניקה בנה של בת ישראל ברשותה.
גמ': תנן: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שהן חשודין על הרביעה. רבי זעירא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוסי בי רבי חנינה° ורבי יונה°, תיפתר כ°רבי אליעזר בן הורקנוס, ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אמר פרה אדומה אינה נלקחת מן הנכרים. אבל לחכמים שאמרו פרה אדומה נלקחת מן הנכרים לא חיישינן לרביעה. רבי יונה° בעי: ולמה לית אנן פתרין לה כדברי הכל? כיי דאמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רב° אבא בר אייבו: ואפילו למאן דאמר מותר למכור להם בהמה דקה, אסור לייחד אצלן, דנכרי חס על בהמתו שלא תיעקר אבל לייחד בהמת ישראל אצלן לדברי הכל אסור דחיישינן לרביעה. עבר וייחד, דברי הכל מותר. אמר רבי ירמיה°: נישמעינה מן הדא דתנן: האשה שנחבשה בידי נכרים על ידי ממון מותרת לבעלה אף שאסורה להתיחד עימם רואים שבדיעבד לא אוסרים. אמר רבי יוסי° בר זבידא: שניי היא אשה שדרכה לצווח והנכרי ירא שאם יאנוס אותה יפסיד את כספו. הגע עצמך שהיתה חרשת ואינה יכולה לדבר, דרכה לרמז, מאי כדון? כמו מי המשנה שהרי לפי רבנן אף פעם לא חוששים ולפי °רבי אליעזר בן הורקנוס תמיד חוששים? תיפתר כ°רבי אליעזר בן הורקנוס, ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אומר פרה אדומה אינה נלקחת מן הנכרים.
עכשיו לעניין רעיית פני הבית, לחילוק שנתחדש למדנו: היו שתים זו לפנים מזו, הפנימית חייבת והחיצונה פטורה. היתה אחת ונעשית שתים, שתים ונעשית אחת - מה הדינא? האם אומרים שכיוון שנאסרה כשהייתה בית אחד, אז גם שחילקו את זה לשתיים זה יהיה אסור? או שאנו אומרים לא, עכשיו הן שתיים ומותר. ולהיפך, אותו דין הפוך יהיה בשתיים שנעשו אחד.
תנן: ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהיא נקראת על שמו. אמר רבי אבין בשם רבנן דתמן: זאת אומרת שדה שהיא נתונה על גב הדרך אסור להשכירה לנכרים, מפני שנקראת על שם ישראל והן חורשין בה בשבתות ובימים טובים. כן, זה כנראה במקומות שלא היו רגילים להשכיר את האדמות, שלא יגידו שהוא עובד בשבילו.
הדרן עלך פרק "לפני אידיהן".
פרק ב', הלכה א', במשנה: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שהן חשודין על ההרבעה. ולא תתייחד אשה עמהן מפני שהן חשודין על העריות. ולא יתייחד אדם עמהן מפני שהן חשודין על שפיכות דמים. בת ישראל לא תילד את הנכרית אבל נכרית מילדת בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה בנה של בת ישראל ברשותה.
בתר מתנן - אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שהן חשודין על ההרבעה. אמר רבי זעירא ורבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינה ורבי יונה: תיפתר כרבי אליעזר, דרבי אליעזר אמר אינה נלקחת מן הנכרים - זה על פרה אדומה, שרבי אליעזר אמר אינה נלקחת מן הנכרים, אבל לחכמים שאמרו שמותר לקחת פרה אדומה מן הנכרים, כנראה שהם לא חוששים להרבעה.
רבי יונה בעי: ולמה לי נן פתרין לה דברי הכל? כי מר רבי אלעזר בשם רב: ואפילו מר מותר למכור, אסור לייחד. כי גוי חס על בהמתו שלא תיעקר, אז את הבהמה שלו לא חוששים להרבעה, אבל לייחד בת ישראל אצלם - דברי הכל אסור, חוששים להרבעה.
שואלת הגמרא: עבר וייחד - האם דברי הכל מותר? אמר רבי ירמיה: נשמעינה מן הדא - האשה שנחבשה בידי נכרים, אם זה על ידי ממון מותרת לבעלה, למרות שבעצם אסורה להתייחד עם גוי - רואים שבדיעבד לא אוסרים.
אמר רבי יוסי: לא, אין מה להשוות, שניי היא אשה שדרכה לצווח - כלומר אם הגוי יבוא לעשות עמה, אז היא תצווח, ואז ניצלת ממנו. ואת אומרת הגע עצמך שהיתה חרשת ואינה יכולה לדבר - אמרה, גם פה דרכה לרמז. אז מאי כדון? כמו במשנה - הרי לפי רבנן לא חוששים, לפי רבי אליעזר תמיד חוששים.
תיפתר כרבי אליעזר, דרבי אליעזר אומר אינה נלקחת מן הנכרים.
[דף ט עמוד א]
הוון בעין מימר: מה פליגין °רבי אליעזר בן הורקנוס ורבנן בפרה? על שום מעלה היא בפרה, סילסול היא בפרה אבל שאר קרבנות מודה °רבי אליעזר בן הורקנוס שבדיעבד מותר ליקח מהם. מן מה דרבנין מתיבין ל°רבי אליעזר בן הורקנוס מדכתיב (ישעיהו ס', ז') כל צאן קדר יקבצו לך יעלו לרצון על מזבחי, הדא אמרה: אף בשאר כל הדברים חלוק °רבי אליעזר בן הורקנוס. רבי הושעיה° בעי: משיבין דבר שהוא להבא לכתחילה על דבר שהוא לשעבר בדיעבד שהרי הם נקבצו מעצמם? רבי אבין° בעי: משיבין דבר מזמן שיצר הרע בטל ימות המשיח על דבר בזמן שיצר הרע קיים? רב הושעיה° אמר: ולמה לית אנן פתרין לה כדברי הכל? כיי דאמר רב הונא° בשם רב° אבא בר אייבו: (זכריה י"א, י"ב) וישקלו את שכרי שלשים כסף - אילו שלשים מצות שעתידין בני נח לקבל עליהן. ורבנין אמרי: אילו שלשים צדיקים שאין העולם חסר מהן. דאמר רב נחמן° בשם רבי מנא° בן יונה: אין העולם יכול להיות פחות משלשים צדיקים כאבינו אברהם. ומה טעם? דכתיב (בראשית וירא יח יח) ואברהם היה יהיה - יהיה מיניין שלשים. פעמים שרובן בבבל ומיעוטין בארץ ישראל, פעמים שרובן בארץ ישראל ומיעוטן בבבל. בשעה שרובן בארץ, סימן יפה לעולם דעיני ה' אלוקיך בה, וכשרובם בארץ הקדוש ברוך הוא מתרצה להם והם מגינים על כל העולם כולו. אמר רבי חייה בר לולייני° בשם רבי הושעיה°: כל המצות עתידין בני נח לקבל עליהם. מה טעם? דכתיב (צפניה ג', ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה. ובסוף הן עתידין לחזור בהן. ומה טעם? דכתיב (תהלים ב', ג') ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו. מוסרותימו זו מצות תפילין, עבותימו זו מצות ציצית. רבי יצחק° בר אבא ורבי אמי° בן נתן הוון יתבין מקשיי: והא, כשגבר המלך אסא על זרח הכושי, כתיב (דברי הימים ב' ט"ו, י"א) ויזבחו לה' ביום ההוא מן השלל, ואיך לא חששו לרביעה? וקיימונה, ולא ידעין אין חברייא קיימונה ואין רבי אמי° בן נתן קיימינה על ראשה. מן השלל שהיה בידם לקחו כסף וקנו קרבנות. והא כתיב (שמואל א ו יד) ויבקעו את עצי העגלה ואת הפרות העלו עולה לה' וכו', ואנשי בית שמש העלו עולה ויזבחו זבחים לה' פרים, ואיך לא חששו שמא הפרות נרבעו? וכי ממה שהקריבו מה ששלחו סרני פלשתים אנו למידין? ולא כן! אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בר חנינה°: הוראת שעה הייתה שאפילו נקיבות הקריבו. דכתיב (שמואל א ו יד) ואת הפרות העלו עולה לה'. והכתיב (שמואל א טו טו) ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלקיך? אין למידין משאול דשלא כהוגן עשה. דאמר ריש לקיש°: שאול גרופית של שקמה היה עם הארץ. והכתיב (שמואל ב כד כד) ויקן דוד את הגורן ואת הבקר, קנה ולא הקריב? והכתיב (ויקרא כ"ב, כ"ג) ויאמר ארונה אל המלך ה' אלהיך ירצך - ירצך בתפילה. והכתיב (ויקרא כ"ב, כ"ה) ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם. מכל אלה אין את מקריב ממה שהביאו נכרים, אבל לוקח אתה תמימים ומקריב. מה עבד לה °רבי אליעזר בן הורקנוס? שמוכרן ולוקח בדמים מישראל ומקריב. מאן דתני שלוקח אתה בדמים מהגויים ומקריב, דלא כ°רבי אליעזר בן הורקנוס.
נכנסנו לירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ט. בדף הקודם ראינו שיש מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים. לפי רבי אליעזר, פרה אדומה אינה נקנית מן הנכרים, וחכמים אומרים נקנית.
הוון בעין מימר: מה פליגין רבי אליעזר ורבנן בפרה? על שום מעלה היא בפרה, סילסול היא בפרה. ורק בזה רבי אליעזר החמיר. אבל בשאר קורבנות מודה רבי אליעזר שבדיעבד מותר לקחת מהם.
אבל מן מה דרבנין מתיבין ל°רבי אליעזר כל צאן קדר יקבצו לך. חכמים הרי מקשים לו מהפסוק הזה שמשמע שמותר להביא קורבנות. הדא אמרה: אף בשאר כל הדברים חלוק רבי אליעזר. כן, אם השאירו לו מקורות אחרות, אז כנראה שבעצם לא רק פרה אדומה, אלא בכל דבר מחלוקים עליו - בכל דבר רבי אליעזר אוסר.
רבי הושעיה בעי: משיבין דבר שהוא לבא על דבר שהוא לשעבר? הרי שם מדובר "כל צאן קדר יקבצו לך" - כלומר זה לא שעם ישראל יקנה אותם, אלא הגויים יביאו אותם, בדיעבד הם התכנסו מעצמם. אז אתה מקשה מדבר שקורה בדיעבד ללכתחילה. כן, אולי לכתחילה אסור.
רבי אבין בעי: משיבין דבר שיצר הרע בטל על דבר שיצר הרע קיים? - הרי זה מדובר בימות המשיח, שיצר הרע יתבטל, ואז הגויים לא יהיה חשש שהם ירבעו את הבהמות שלהם. אז איך אתה יכול להקשות מדבר שהוא בימות המשיח, שאין בו יצר הרע, על זמננו שיש בו יצר הרע?
רב הושעיה אמר: ולמה לי נן פתרין לה דברי הכל? כי אמר רב הונא בשם רב: וישקלו את שכרי שלשים כסף - אילו שלשים מצות שעתידין בני נח לקבל עליהן. כן, אחרי שהם יקבלו את זה, אז זה כבר לא יהיה אסור להם לרבוע את הבהמות - אם הם יקבלו את זה, לא יהיה חשש.
ורבנין אמרי: אילו שלשים צדיקים שאין העולם חסר מהן. אמר רב נחמן בשם רבי מנא: אין העולם יכול להיות פחות משלשים צדיקים כאבינו אברהם. ומה טעם? ואברהם היה יהיה - יהיה מנין שלשים. פעמים שרובן בבבל ומיעוטן בארץ ישראל, פעמים שרובן בארץ ישראל ומיעוטן בבבל. בשעה שהם בארץ ישראל, סימן יפה לעולם - הקב"ה מתרצה להם והם מגינים על העולם כולו.
אמר רבי חייה בר לולייני בשם רבי הושעיה: כל המצות עתידין בני נח לקבל עליהם - לא רק את השלושים מצוות. ומה טעם? כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה. ובסוף הן עתידין לחזור בהן. ומה טעם? ננתק את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו - כאילו נתקו את התורה שבעצם היא כמו כבלים בשבילם. זו מצות תפילין, זו מצות ציצית.
רבי יצחק ורבי אמי הוון יתבין מקשיי: ויזבחו לה' ביום ההוא מן השלל - איך הם לא חששו לרבייה? ולא ידעין אין חברייא קיימונה ואין רבי אמי קיימינה על ראשה. כלומר לא יודעים אם התלמידים תרצו את זה, או שהוא תרץ מעצמו. הוא תרץ: מן השלל שהיה בידם - הם לקחו כסף וקנו קורבנות מישראלים, לא הקריבו את הקורבנות עצמם, אלא מכרו אותם וקנו בכסף קורבנות.
שואלת הגמרא: והא כתיב ואנשי בית שמש העלו עולה ויזבחו זבחים לה' פרים - הרי שם הפלישתים שלחו את הפרות עם העגלה עם ארון הברית, ואנשי בית שמש הקריבו אותם. איך הם לא חששו שהפרות נרבעו? וכי פלשתים אנו למידין? - וכי ממה ששלחו הפלישתים אנו למדים?
ולא כן! אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינה: נקיבות הקריבו. דכתיב ואת הפרות העלו עולה לה'. שואלת הגמרא: והכתיב ויאמר שאול מעמלקי הביאום - יש אנשים שרצו להקריב את הבהמות. עונה הגמרא: אין למידין משאול - שלא כהוגן עשה. למה אמר ריש לקיש: שאול גרופית של שקמה היה - כמו עם הארץ.
שואלת הגמרא: והכתיב דוד את הגורן... קנה. הגמרא: קנה אותם אבל לא הקריב. שואלת הגמרא: והכתיב ויאמר ארונה אל המלך ה' אלהיך ירצך - משמע שהקריב את הקורבנות. עונה הגמרא: ירצך בתפילה.
והכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה - משמע מכל אלה אין אתה מקריב, כלומר בעלי מומים אסור להקריב, אבל לוקח אתה תמימים ומקריב. מה עבד לה רבי אליעזר? הכוונה שמוכרים ולוקח בדמי ישראל ומקריב. אומרת הגמרא: מאן דתני לוקח אתה בדמים ומקריב מהגויים - כלומר קונה בהמות ומקריב - דלא כרבי אליעזר.
[דף ט עמוד ב]
תני: אין מעמידין בהמה בפונדקאות אפילו זכרים אצל זכרים ונקיבות אצל הנקיבות, ואין צריך לומר זכרים אצל הנקיבות ונקיבות אצל זכרים. זכרים אצל זכרים, מה אית לך לחשוש? פעמים שאוהבתו באת ואינה מוצאה אותו והיא נרבעת הימינו. נקיבות אצל נקיבות, מה אית לך לחשוש? פעמים שאוהבה בא ואינו מוצא אותה ורובעה. אמר רבי חגיי° בשם רבי זעירא°: לא סוף דבר בהמתו של ישראל אצל הנכרי, אלא אפילו בהמתו של נכרי אצל ישראל לא ייחדינה אצל נכרי אחר חבירו, שלא תמציא לו תקלה ותעבור על לפני עיוור לא תיתן מכשול. מעתה אפילו שכר את בהמתו של הגוי יהיה אסור להחזירה לו, שלא תמציא לו תקלה. חשוד הוא לבוא על בהמתו של חבירו ואינו חשוד לבוא על בהמת עצמו, שמתוך שיודע שאם בא עליה מעקרה אף הוא אינו בא עליה. תנן: אבל מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים וכו'. הדא אמרה: כותים לא נחשדו על העריות. ותני כן: מתייחדת אשה ב_חעם שני אנשים אפילו שניהם עבדים, אפילו אחד כותי ואחד עבד, אפילו שניהם כותים. אבל לא תתייחד עם הנכרי. חמותו ואחות אשתו ושאר כל העריות לא יתייחדו עמו אלא בפני שנים. תני: אין מוכרין להן לא זיין ולא ב_טכלי זיין ואין משחיזין להן את הזיין. תיפתר בעיר שכולה נכרים אבל בעיר שיש בה ישראל מוסרים להם שיגנו על הישראלים שבה. תנן: ולא תתייחד אשה עמהן מפני שהן חשודין על העריות, ולא יתייחד אדם עמהן מפני שהן חשודין על שפיכות דמים. ואין האשה בכלל שפיכות דמים. אמר רבי אמי° בן נתן: תיפתר בבריאה חזקה ויכולה להילחם נגדם שאין חשש שיהרגו אותה אבל חיישינן שמא תתפתה. אמר רבי אבין°: ואפילו באשה שאינה חזקה לא חיישינן לשפיכות דמים כמו בגבר דיכולה אשה להטמין את עצמה ולומר נכריה אני, ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר נכרי הוא. תני: נזדווג לו נכרי לישראל, נותנו לימינו. °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אומר: אם הגוי מצוייד ב_יבסייף לימינו, ואם היה מצוייד במקלו לשמאלו. עולה עמו לעלייה ויורד עמו לחרות מקום נמוך. ישראל מלמעלה והעובד כוכבים ומזלות מלמטה. לא ישוח לפניו שלא ירוץ את גולגולתו, ומרחיב לו את הדרך. שאם שאלו להיכן הולך יפליגנו, כשם שהפליג יעקב אבינו לעשו שאמר לו (בראשית וישלח לג יד) עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, והלך לסוכות. ואמר רבי הונא°: לא מצינו שהלך יעקב אבינו לשעיר. אמר רבי יודן°: בריה דרב° אבא בר אייבו: לעתיד לבוא אמר לו, דכתיב (עובדיה א', כ"א) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. תנן: בת ישראל לא תיילד את הנכרית מאי טעמא? מפני שמעמדת בן לעבודת אלילים. אבל נכרית מיילדת בת ישראל. ותני כן: מיילדת מבחוץ אבל לא מבפנים ולא תכניס ידה לפנים שלא תמיק את העובר במיעיה ולא תשקינה כוס של עיקרין. היתה חכמה מילדת מומחית מהו? ייבה, כיי דאמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אם היה רופא אומן מותר. אף הכא, אם היתה חכמה מותר. תנן: בת ישראל לא תניק בנה של עובד כוכבים ומזלות. מאי טעמא? מפני שנותנה לו חיים והוא הולך ועובד עבודה זרה. אמר רבי יוסא°: הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות שגם היא נותנת לו חיים. כהדא: תרתין אומנוון הוון בגירו, זגגייא זגגים וקובטרייא עושה צעיפים. זגגייא לא אלפין וקמון לא לימדו והתקימו, קובטרייא אלפון ואיתעקרון לימדו ונעקרו. תנן: אבל נכרית מיניקת בנה של בת ישראל, דכתיב (ישעיהו מ"ט, כ"ג) והיו מלכים אומנייך ושרותיהם
תני: אין מעמידין בהמה בפונדקאות אפילו זכרים אצל זכרים ונקיבות אצל הנקיבות, ואין צריך לומר זכרים אצל הנקיבות ונקיבות אצל זכרים. זכרים אצל זכרים - מה יש לך לחשוש? מה אית לך אוהבתו באת ואינה מוצאה אותו והיא נרבעת הימינו. נקיבות אצל נקיבות - מה אית לך אוהבה בא ואינו מוצא אותה ורובעה.
רבי חגיי בשם רבי זעירא: לא סוף דבר בהמתו של ישראל אצל הנכרי, אלא אפילו בהמתו של נכרי אצל ישראל לא ייחדינה אצל נכרי אחר חבירו, שלא תמציא לו תקלה. אומרת הגמרא: מעתה אפילו שכר את בהמתו - אסור להחזיר לו אותה, שלא תמציא לו תקלה. חשוד הוא לבוא על בהמתו של חבירו ואינו חשוד לבוא על בהמת עצמו, כי הוא יודע שאם הוא בא עליה הוא מעקר אותה, אף הוא אינו בא עליה.
במשנה: אבל מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים וכו'. הדא אמרה: כותים לא נחשדו על העריות. ותני כן: מתייחדת אשה עם שני אנשים אפילו שניהם עבדים, אפילו אחד כותי ואחד עבד. אבל לא תתייחד עם הנכרי. חמותו ואחות אשתו ושאר כל העריות לא יתייחדו עמו אלא בפני שנים.
תני: אין מוכרין להן לא זיין ולא כלי זיין ואין להן את הזיין - כלומר כלי נשק אסור להשחיז להם אפילו. תיפתר בעיר שכולה נכרים - אבל בעיר שיש בה ישראל, מוסרים להם כדי שיגנו על ישראל.
ואין האשה בכלל שפיכות דמים. למה אסור לאישה להתייחד עם הגויים? הרי גם אותה יכולים להרוג? אמר רבי אמי: תיפתר בבריאה - אשה חזקה שיכולה להילחם נגדם, שאין חשש שיהרגו אותה, אבל חוששים שמא תתפתה.
אמר רבי אבין: ואפילו יכולה אשה להטמין את עצמה ולומר נכריה אני, ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר נכרי הוא - כי יש לו ברית מילה.
תני: נזדווג לו נכרי לישראל, נותנו לימינו. רבי ישמעאל בי רבי יוסי אומר: אם הגוי מצויד בסייף - לימינו, ואם מצויד במקל - לשמאלו. עולה עמו לעלייה ויורד עמו לחרות - כלומר למקום נמוך, למרתף. ישראל מלמעלה והעובד כוכבים מלמטה. לא ישוח לפניו שלא ירוץ את גולגולתו, ומרחיב לו את הדרך.
אם שאלו להיכן הולך יפליגנו, כשם שהפליג יעקב אבינו לעשו שאמר לו עד אשר אבוא אל אדוני שעירה - ובעצם הוא הלך לסוכות. אמר רבי הונא: לא מצינו שהלך יעקב אבינו לשעיר. אמר רבי יודן בריה דרב: לעתיד לבוא אמר לו, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו - בסוף באמת הוא יגיע.
תני: בת ישראל לא תיילד את הנכרית, מה טעם? מפני שמעמדת בן לעבודת אלילים. אבל נכרית מיילדת בת ישראל. ותני כן: מיילדת מבחוץ אבל לא מבפנים, לא תכניס ידה לפנים שלא תמיק את העובר במיעיה ולא תשקינה כוס של עיקרין. כלומר לא נותנים לה להיות לבד, לא לתת לה להכניס את היד פנימה כדי שלא תהרוג את העובר, וגם שלא תיתן סם שמעקר.
היתה חכמה - ייבה. כלומר אם זו מיילדת מומחית, מה הדין? כי אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: אם היה רופא אומן מותר, כי הוא לא מראה את המקצוע שלו. אם היתה חכמה מותר.
תני: בת ישראל לא תניק בנה של עובד כוכבים, מה טעם? מפני שנותנה לו חיים - והוא הולך ועובד עבודה זרה. אמר רבי יוסא: הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות - כי גם זה נותן חיים. כהדא: תרתין אומנוון הוון בגירו, זגגייא וקובטרייא. זגגייא לא אלפין וקמון, קובטרייא אלפון ואיתעקרון - זגגים לא לימדו גויים והתקיימו, ועושי סיבים לימדו גויים והתעקרו.
אבל נכרית מיניקת בנה של בת ישראל, דכתיב והיו מלכים אומנייך ושרותיהם.
[דף י עמוד א]
מיניקותייך. תני: יונק התינוק והולך מן הנכרית ומן בהמה טמאה, ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה.
מתני':
ב_יאמתרפין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות, ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: ב_יבברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו.
גמ': מאי ריפוי ממון ומאי ריפוי נפשות? אמר רבי יעקב בר זבדי° בשם רבי אבהו°: ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו. אמר רבי אבא° בשם °רבי יהודה בר עילאי וגם במקרים בהם התירו רפואה על ידי גוי: אם היה נחמם אם התרופה גורמת שהאזור מתחמם חוששים שמא שם לו רעל אסור. כהדא דרבי אמי° בן נתן סלק עם רבי יודן נשייא° לחמתא דגרר. לקה באצבעיה הלך לרופא גוי, יהב עליה איספלנית, חמתה מתחלחלה מתממת וקלמה וסילקה. ולא שמיע כיי דאמר רבי יעקב ברבי אחא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא דרק אם היה רופא אומן מותר. לא דמייא תמן ברופא מומחה, אפילו נחמם מותר, ברם הכא ברופא שאינו מומחה רפואה חיצונית מותר, ואם היה נחמם אסור. מהו מיכחול מינהון? רב° אבא בר אייבו אמר: מאן דבעי דמיסתמיא עיני, ילך לנכרי שיכחול לו עיניו ואיסתמי. לוי אמר: מאן דבעי לממת ילך אצל נכרי וימות כל שהוא בחלל הגוף אסור להתרפא מהם שיש בו סכנת נפשות, אבל בפצע חיצוני יש רק סכנת איבר ולא סכנת נפשות. רב° אבא בר אייבו לא עבד עינא כחלל הגוף ולכן חשש רק שמא יסתמא. לוי עבד עינא כחלל הגוף וחשש אף לשמא ימות. אמר רבי אבא°: והא אנן חמיי לון טעמין הדא קילוריתא אנו רואים שהם טועמים את הקילור משמע שאין היא רעילה. נימר: כד היא טבא הוא טעם לה ואחר שטעם הוא נותן בה סם וכד לית היא טבה עושה עצמו כאילו טועם היא, קיימה וסמייא. אהן אופיון אופיום, אם לא יותן במינון נכון סם המות הוא ולפיכך סכנה הוא ואסור ליקח מרופא נכרי. הדא תורייקי. רבי סימון° אמר: אסורה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: מותרת. חברייא אמרי בשם רבי אבא בר זבדא°: כל שהוא מן השפה ולפנים ב_יגמרפין אותו בשבת. התיב רבי זעירא°: והא אנן תנן ב_ידהחושש בשיניו לא יגמא בהן חומץ והחניכיים לא מן השפה ולפנים הן?
מתרפין מהן ריפוי ממון, אבל לא ריפוי נפשות, ואין מסתפרין מהן בכל מקום, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו.
שואלת הגמרא מה ריפוי ממון? מה ריפוי נפשות? אמר רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו. אמר רבי אבא בשם רבי יהודה גם במקרה שהתירו רפואה דגוי, אם היה נחמם אסור, כלומר אם התרופה גורמת שהאזור יתחמם, אז חוששים שמא הושם שם רעל וזה אסור.
כי הדא דרבי אמי סלק עם רבי יודן נשייא לחמתא דגרר, לקה באצבעי, הוא נשך באצבע, הלך לרופא גוי, יהב עליה איספלנית, חמתה מתחלחלה וקלמה - הוא ראה שהיא מתחממת וסילק את זה. שואלת הגמרא הוא לא שמע כי הדא דמר רבי יעקב ברבי אחא בשם רבי יוחנן אם היה רופא אומן מותר, אז איך הוא הלך לסתם רופא גוי? אז אמרה הגמרא לא דמי, אתא מן ברופא מומחה אז אפילו להתחמם מותר, ובברופא שלא מומחה רק רפואה חיצונית מותר ואם היה נחמם אסור.
שואלת הגמרא מהו מיכחול מינהון - האם מותר לשים כחול על העין על ידי גוי? רב אמר מאן דבעי מיסתמיא איסתמי - ילך לנוכרי שיכוות עין ותיסתם. לוי אמר מאן דבעי לממת ימות - ילך לנוכרי וימות. כי יש כלל שכל חלל שבגוף אסור להתרפא ממנו כי זה סכנת נפשות, ופצע חיצוני יש בו רק סכנת דבר ולא סכנת נפשות. רב לא עבד עינא - סובר שעין לא חשיבא חלל בגוף, לכן אין חשש של סכנת מוות, אבל יש חשש שמסתמי, לכן אמר שמסתמי. לוי עבד עינא - סבר שחלל הוא, לכן חשש שמא ימות.
אמר רבי אבא והא אנן חמיי לון טעמין הדא קילוריתא - הרי אנו רואים אותם טועמים תרופה זו, מה שמראה שאין בה סם המות, אבל אם היא לא טובה - קיימה וסמייא, זה יכול לגרום לעיוורון. אהן אופיון סכנה - האופיום סם מוות הוא, ואיכא סכנה ואסור ליקח מרופא נוכרי.
הדא תוריאקי, רבי סימון אמר: אסורה. רבי יוחנן אמר: מותרת. חברייא בשם רבי אבא בר זבדא: כל שהוא מן השפה ולפנים מרפין אותו בשבת, זה פיקוח נפש. התיב רבי זעירא: הא אנן תנן החושש בשיניו לא יגמא בהן חומץ, והלא זה מן השפה ולפנים? רבי זעירא לא אמר כן, אלא רבי זעירא בשם רבי אבא בר זבדא: כל שהוא מן החלל ולפנים מרפין אותו בשבת - ולא מן השפה ולפנים, שחניכיים אינם חלל אלא שפה, ולכן אסור בשבת.
[דף י עמוד ב]
רבי זעירא° לא אמר כן, אלא אמר רבי זעירא° בשם רבי אבא בר זבדא°: כל שהוא מן החלל ולפנים ולא מן השפה ולפנים מרפין אותו בשבת. רבי זעירא°, רבי אבא בר זוטרא° ורבי חנינה° אמרו בשם °רבי: מעלין קושרים עצם של ראש בשבת למי שכואב הראש. רבי חייה בר מדייא°, רבי יונה° ורבי זעירא° ורבי אבא בר זוטרא° ורבי חנינה° אמרו בשם °רבי: ב_טומעלין קושרים בנות אזנים בשבת. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ב_טזעין שמרדה מרפאין אותה בשבת. תמן אמרין בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מכה בגב ידים ורגלים ב_יזסכנה. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אהן סומקא שסביב הפצע ויש אומרים בעין סכנה. אמר רבי אבין°: לוקטין מוציאים לו עוקץ עקרב בשבת. רב° אבא בר אייבו אמר: לתת ב_יחחמרא לבר מעינא שרי לתת יין מחוץ לעין מותר, לגיו מן עינא לתוך העין אסור. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: אהן רוק תפל אסור לתת לעין בשבת. מינה את שמע מה מותר לעשות לחזזיתה שחין באזור העין שרפואתו על ידי יין או רוק. רבנן דקיסרין אמרין: הדא אורדענה סכנה. אמר רבי חזקיה עכייה° בשם רבנן דקיסרין: הדא עכשמוניתא סכנה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: הדא גומרתא סכנה. אמר רבי ירמיה°: נותנין עליה חמץ בפסח. ההן דבלעה עצם שרי מיפקתיה בשבתא. אמר רבי יוסה° אסי: מתניתין אמרה כן דתנן ב_יטמחט של יד ליטול בה את הקוץ. דאי לא כן, מה בין קוץ ומה בין בלע? וההן דעיינה להוציא דבר שנכנס לעין שאלון לרבי ירמיה°, אמר לון: הא רבי אבא° קומיכון שאלון ליה ושרא, אמר לון: אוף אנא שרי. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ההן ציפדונה סכנה. רבי יוחנן° בר נפחא מטתיה כן והוה מיתסי קומי ברתיה דדמיטינוס שר העיר דטיבריא בערובתא דשבתא בפתי רומשא סמוך לשקיעה. סליק לגבה, אמר לה: מיצרך אנא כלום למחר? אמרה ליה: לא, ואין צרכת סב גלעינן דתמרא בפלגיהן יקידן חצי שרוף ואית דאמרין דנקלבס ועור דסערין קליפה של שעורה וצואה דמיינוק תינוק יבישא, שחוק וטפול ומרח. ולא תימא קומי בר נש למחר. עאל ודרשה בציבורא. אית דאמרין דחנקת נפשה ואית דאמרין דאיתגיירת. את שמע מינה תלת: את שמע מינה ההן ציפדונה סכנה ואת שמע מינה דכל שהוא מן השפה ולפנים מרפין אותו, ואת שמע מינה ההוא דאמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אם היה הגוי ב_כרופא נאמן מותר. רבי יהושע בן לוי° הוה ליה קילום, הורין ליה רבי חנינא° בר חמא ורבי יונתן°: מישחוק תחלוסין בשבתא ומיתן גו חמרא עתיקא וישתי, ולא יסכן. בר בריה הוה ליה בלע עצם בגרון, אתא חד בר נש ולחש ליה ואינשם. כד נפיק אמר ליה: מאן לחשתה ליה? אמר ליה: מילה פלן שם עבודה זרה. אמר לו: נוח הוה ליה אילו הוה מיית ולא כן. והוות ליה כן שמת, (קהלת י', ה') כשגגה שיוצא מלפני השליט. אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יונתן°: בכל מתרפין ב_כאחוץ מעבודת כוכבים ומזלות וגילוי עריות ושפיכות דמים. רבי פינחס° בעי: עד כדון כשאמר לו הבא לי עצים מעבודת כוכבים ומזלות והביא לו אמר לו הבא לי עלים סתם והביא לו מעבודת כוכבים ומזלות, מהו? נישמעינה מן הדא: רבי יונה° הוה ליה צמרמורין, אייתון ליה מן זכרותה דדורי עבודה זרה שמוציא מים מזכרותיו ושתה. °רבי אחא אייתון ליה ולא שתה. אמר רבי מנא° בן יונה: אילו ידע רבי יונה° מנין הוה לא שתה. אמר רבי חונה°: מתניתא אמרה כן שאין מתרפין מגילוי עריות. ותני כן, לפיכך הותר מכלל שבת ולא הותר מכלל נערה מאורסה.
רבי זעירא, רבי אבא בר זוטרא ורבי חנינה בשם רבי: מעלין עצם של ראש בשבת, כלומר מותר לקשור את עצם הראש כשכואב לו. רבי חייה בר מדייא, רבי יונה ורבי זעירא ורבי אבא בר זוטרא ורבי חנינה בשם רבי: מעלין בנות אזנים בשבת, כלומר מותר לקשור את האוזניים.
רבי אבהו בשם רבי יוחנן: עין שמרדה מרפין אותה בשבת. תמן אמרין בשם רבי יוחנן: ידים ורגלים סכנה. רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אהן סומקא סכנה - אדמומיות סביב הפצע או העין, סכנה היא.
אמר רבי אבין: לוקטין עוקץ עקרב בשבת. רב אמר: חמרא לבר מעינא שרי, לגיו מן עינא אסור - לשפוך יין מחוץ לעין מותר, לתוכה אסור. שמואל אמר: רוק תפל אסור לעין בשבת, ומינה טריף לחזזית - כמו כן אסור לתת אותו לחזזית. אתה למד בדיוק אותו דבר, שמה שבחוץ מותר, בתוכו אסור.
רבנן דקיסרי אמרי: הדא סכנה - יש אומרים זה פצע כמו צפרדע, ויש אומרים נשיכת צפרדע, וזה סכנה. רבי חזקיה עכייה דקיסרין: הדא סכנה - יש אומרים פצע כמו עכביש, ויש אומרים נשיכת עכביש, זה סכנה. רבי שמואל בר רב יצחק: הדא גומרתא סכנה - כוויית גחלת. אמר רבי ירמיה: נותנין עליה חמץ בפסח.
בלעה שרי - עצם שנתקעה בגרון, או מוגלה שבגרון, מותר להוציא. אמר רבי יוסה: אמרה כן מחט של יד ליטול בה את הקוץ. כן, מה בין קוץ מה בין בלע - מה ההבדל ביניהם? שאלון לרבי ירמיה, אמר להם שרבי אבא לפניכם שאלו וגם הוא התיר, אמר להם אף אני מתיר.
רבי אבהו בשם רבי יוחנן: סכנה - צפדנא, פצעים בחניכיים, סכנה היא. רבי יוחנן היה מרפא בפני בת גדולה בטבריא. בערובתא דשבת, בערב שבת, נחת לגבה, אמר לה: מיצרך אנא למחר? צריך אני גם למחר לעשות זאת? אמרה ליה: לא, ואין צרכת - קח כך וכך וטפול, אבל אל תגלה לאדם. למחר עאל ודרשה בבית המדרש, ואית דאמרין שחנקה את עצמה ומתה, ואית דאמרין איתגיירת - להיפך, נתרפאה בגלל זה.
את שמע מינה תלת: שמע מינה סכנה (צפדנא), שמע מינה כל שהוא מן השפה ולפנים מרפין אותו, שמע מינה כי הדא דמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: אם היה רופא אומן מותר אפילו במכה של חלל.
רבי יהושע בן לוי הוה ליה כוליס, תולעים במעיים. אמרו ליה רבי חנינא ורבי יונתן: מישחוק ומיתן גו חמרא עתיקא, לשחוק שחלים ולתת בתוך יין עתיק, ולא יסכן - ולא יזדקן, ואפילו בשבת יעשה כן.
בר בריה הוה ליה בלע - עצם או מוגלה בגרון. אתא חד ולחש ליה ואינשם - הוא ריפא אותו בלחישה. נפיק, שאל: מה אמרת לי? אמר לו שהזכיר שם עבודה זרה. אמר ליה: אילו מית ולא - מוטב היה מת ולא ישמע אדם דבר זה. והוות ליה כן - שמת, כשגגה שיוצא מלפני השליט.
רבי יעקב בר אידי בשם רבי יונתן: בכל מתרפין חוץ מעבודת כוכבים ומזלות וגילוי עריות ושפיכות דמים. רבי פינחס בעי: עד כדון כשאמר לו הבא לי עלים מעבודה זרה והביא לו, אבל אם אמר לו הבא לי עלים סתם והביא לו מעבודה זרה, מהו? נישמעינה מן הדא: רבי יונה הוה ליה צמרמורין - היה לו חום, הביאו לו מים ממקום שהיו יוצאים מזיכות של עבודה זרה, ולא שתה. אמר רבי מנא: אילו ידע רבי יונה מאין הוא, לא היה שותה.
אמר רבי חונה: שאין מתרפין מגילוי עריות. דתני: שבת הותרה מכללה, נערה מאורסה לא הותרה מכללה - לא שמותר להתרפא בשבת סתם, אלא כך הכוונה: כמו שנערה מאורסה לא הותרה מכללה אפילו להתרפא.
כי הדא חד בר נש רחם איתא - אדם אחד התאהב באישה, בימי רבי אלעזר, וסכן - חלה. שאלוהו: מהו תעבור לפניו ויחיה? אמר: ימות ולא יעשו כן. אמרו לו: מה אם ישמע קולה ויחיה? אמר להם: ימות ולא יעשו כן. שאלו: ואותה אישה מה הייתה? רבי עקיבא בר אידי ורבי יצחק בן נחמן, חד אמר אשת איש וחד אמר פנויה הייתה. מאן דאמר אשת איש - ניחא. מאן דאמר פנויה - והא מקרה אחר, בר נגרא רחם איתא, התאהב באישה אחת בימי רבי אלעזר וסכן, והתיר לו ששמע קולה. מתרצינן: כאן בפנויה, כאן באשת איש. ואם תאמר כאן וכאן בפנויה - תיפשוט: הרי אתה יכול לומר שכבר הייתה אשת איש לאחר, ודבעי מימר איתא רבה הוות - היא הייתה אישה גדולה, ולא הסכימה להתחתן איתו, אז מאן דעבד באיסור עבד, ובגין כן אסר ליה.
[דף יא עמוד א]
מאי הותר מכלל שבת? לא להתרפות שפקוח נפש דוחה שבת. ודכוותה: לא הותר מכלל נערה מאורסה אפילו להתרפות. לא סוף דבר בשאמר לו הבא לי אשת איש, אלא אפילו לשמוע את קולה. כהדא: חד בר נש רחם איתתא ביומי דרבי אלעזר° בן פדת וסכן. אתון שאלון ליה: מהו תיעבור קומוי וייחי? אמר: ימית ולא כן. מהו ישמע קלה ולא ימות? אמר: ימית ולא כן. מה הוות? רבי יעקב בר אידי° ורבי יצחק בר נחמן°, חד אמר: אשת איש וחורנה אמר ב_כבפנויה. מאן דאמר אשת איש, ניחא. ומאן דאמר פנויה? והא בר כיחא נגרא רחם איתתא ביומוי דרבי אלעזר° בן פדת ושרא ליה! כאן בפנויה וכאן באשת איש. ואפילו תימר: כאן וכאן בפנויה, תיפתר שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש. ואית דבעי מימר: איתא רבה הוות חשובה ולא מנסבא ליה, וכל מה דהוא מעבד באיסור הוה מעבד, בגין כן אסר ליה. אמר רבי חנינא° בר חמא: מתניתין אמרה כן שאין מתרפין משפיכות דמים. דתנינן תמן: אשה המקשה לילד, המילדת מוציאה את העובר אברים אברים ב_כגיצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש אבל לאם מותר מדין הקם להרגיך. לא סוף דבר בשאמר לו הרוג את פלוני, אלא אפילו חמוס את פלוני דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. תני: ישראל בעובד כוכבים ומזלות מותר להרוג עובד כוכבים ומזלות בעובד כוכבים ומזלות אסור. רב חסדא° בעי: מה ב_כד להציל נפשו של גדול בנפשו של קטן? התיב רבי ירמיה°: ולא מתניתין היא, דתנן: יצא רובו אין נוגעיןבו שאין דוחין נפש מפני נפש? אמר רבי יוסה בי רבי בון° בשם רב חסדא°: שנייא היא תמן שאין את יודע מי הורג את מי מי הרודף ומי הנרדף. מעשה ב°רבי אלעזר בן דמה שנשכו נחש, ובא יעקב איש כפר סמא שהיה מין לרפותו ב_כה ולא הניחלו °רבי ישמעאל בן אלישע. אמר לו °רבי אלעזר בן דמה: אני מביא ראייה שמותר שירפאני. לא הספיק להביא ראייה עד שמת בן דמה. אמר לו °רבי ישמעאל בן אלישע: אשריך בן דמה שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצתה גדירן של חכמים דכתיב (קהלת י', ח') ופורץ גדר ישכנו נחש. ולא נחש נשכו אלא שלא שלא ישכנו נחש לעתיד לבא. ומה הוה ליה למימר להוכיח שמותר? כתיב (ויקרא אחרי מות יח ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. תנן: ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו. תני: המספר לנכרי מספר ב_כועד שמגיע לבלורית, וכיון שמגיע לבלורית הרי זה מושך את ידיו שדרכם להקדיש אותה לעבודה זרה. המסתפר מן הנכרי הרי זה רואה במראה שהגוי יבין שחושד בו ב_כזמן הכותי אינו רואה במראה שזה דרך נשים ורק בסכנה התירו. התירו לבית °רבי שיהו רואין שהיו זקוקין למלכות. שלשה דברים התירו לבית °רבי: שיהו רואין במראה, ושיהו מספרין ב_כחקומי להשאיר קוקו מאחור כמו הגוים, ושילמדו את בניהן יוונית, שהיו זקוקין למלכות. חד גיור הוה ספר קדם שהתגייר והוה איצטרולוגוס, והוה חמי וראה באיצטרולוגיא דידיה דיהודאי שפכין את דמיה ולא חוון אלא דם מגיירתיה ולא התכוונו אלא דם של המילה. וכד הוה יודאי אזל בעי מיספרה גביה, קטיל ליה. כמה קטל? °רבי אלעזר בר יוסי אמר: שמונים. רבי יוסי בי רבי בון° אמר: שלש מאות. ובסוף נתפללו עליו וחזר לסורו שלא רצו גר כזה בניהם. תני: נכרי שמוכר ספרים תפילין ומזוזות
לפי הראיות ירושלמי מסכת עבודה זרה דף יא. נתחיל מהשורה החמישית. אתה אומר מרבי חנינא זאת אומרת שאין מתרפין משפיכות דמים. דתנן תמן אישה מקשה בילד, זה הילד מוציאה אותו איברים איברים ומוטל על המיילדת להכניס את הידיים ולהוציא את העובר איברים איברים כדי בעצם להציל את האימא. אבל אם יצא ראשו, כלומר אם הוא התחיל להיוולד אז אין נוגעין בו. חוששים שלא ימות, ואין דוחין נפש מפני נפש, אסור להרוג אדם כדי להציל אדם אחר.
אבל הלכה היא שלישראל מותר כן לחמוס ולא להרוגו, אבל אדם אחר אסור. ואומרים לא סוף דבר שאמר לו הרוג את פלוני, אלא אפילו אמר לו עקום, חמוס את פלוני גם כן שלא יעשה את זה. שאין אדם הורג את עצמו על מה שבנו. תני ישראל בעובד כוכבים מותר. כלומר אם אומרים לישראל או שתלך ותחמוס או תהרוג גוי או שנהרוג אותך אז זה מותר לו, אבל עובד כוכבים בעובד כוכבים אסור.
רב חסדא בעי: להציל בנפשו של מי - האם לא הציל את הגדול בעד אפשרות של קטן? האם מותר? נניח הקטן רודף אחרי הגדול. האם מותר להרוג את הקטן כדי להציל את הגדול? התיב רבי ירמיה: יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש? אנו רואים שלא הורגים את התינוק והוא הרי רודף את האימא.
אמר בסוף רבי יוסה בי רבי בון בשם רב חסדא: שנייא היא תמן מי הורג את מי. כלומר יכולים לראות מי פה רודף.
מעשה ברבי אלעזר בן דמה שנשכו נחש, ובא מין יעקב איש כפר סמא לרפאותו. אמר לו רבי ישמעאל: אי אתה רשאי, כי אסור להשתמש במין כדי להינצל בעבודה זרה. אמר לו רבי אלעזר בן דמה: אני מביא ראייה שירפאני. לא הספיק להביא ראייה עד שמת. אמר לו רבי ישמעאל: אשריך בן דמה שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצת גדירן של חכמים, וכי מה שנאמר פורץ גדר ישכנו נחש. שמא תאמר לא נחש שנשכו, כי נחש נשכו, אלא שלא ישכנו לעתיד. ומה הוה ליה למימר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. יכול היה להגיד כי בשביל זה אתה חי בהם.
ותנן אין מסתפרים מהם בכל מקום, ורבי מאיר אומר בשביל רבים מותר להסתפר מהם, אבל לא בינו לבינו. תני המספר לנכרי מספר עד שמגיע לבלורית, וכיון שמגיע לבלורית הרי זה מושך את ידיו, כיוון שדרכה להקדיש את הבלורית לעבודה זרה. המסתפר מן הנכרי הרי זה רואה במראה, כשהגוי יבין שהוא חושד בו, אבל אם הוא יסתפר מן הכותי אינו רואה במראה כי להסתפר במראה זה דרך נשים ורק בסכנה התירו.
התירו לבית רבי שיהו רואין במראה, כי הם זקוקין למלכות. הם נפגשים עם גויים במלכות הרומאים ולכן צריכים להיראות יפים. שלשה דברים התירו לבית רבי: שיהו רואין במראה, ושיהו מספרין קומי, כלומר להשאיר את הקוקו מאחור כמו הגויים, ושילמדו את בניהן יוונית, שהיו זקוקין למלכות.
חד גיור הוה ספר והוה איצטרולוגוס, גם כן היה מגיד עתידות. והוה חמי באיצטרולוגיא דידיה דיהודאי שפכין דמי ולא חוון אלא יודאי, אדם קרוב של המילה. כלומר בעצם הוא ראה באסטרולוגיה שהיהודים ישפכו את הדם שלו, אבל בעצם מה שהוא ראה זה המילה, רק הוא לא הבין את זה. אזל בעי מיספרה גביה, קטיל ליה. כלומר יהודי היה בא להסתפר והיה נהרג.
כמה הוא קטל? רבי אלעזר בר יוסי אמר: שמונים. רבי יוסי בי רבי בון אמר: שלש מאות. ובסוף נתפללו עליו וחזר. התפללו שהוא יחזור להיות גוי כדי שהיהודים לא יצטרכו להסתפר אצלו וממילא ככה ינצלו.
[דף יא עמוד ב]
אין לוקחין ממנו. והתני: מעשה בנכרי אחד בצידן שהיה מוכר ספרים תפילין ומזוזות, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: מותר ליקח ממנו. אמר רבי שמואל בר נתן° בשם רבי חמא בר חנינה°: בגר שחזר לסורו מפחד, אבל בסתר קיים את התורה.
מתני':
אילו דברים של נכרים אסורין ואיסורן איסור הנאה: ב_כטהיין ב_לוהחומץ של נכרים שהיה מתחילתו יין, ב_לאוחרס אדרייני ועורות לבובין. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן ב_לבשהקרע שלו עגול אסור, ומשוך מותר. ובשר הנכנס לעבודה זרה מותר, והיוצא אסור מפני שהוא זבחי מתים דברי °רבי עקיבא בן יוסף. ההולכים ב_לגלתרפות אסור מלשאת מלתת עמהן, והבאין מותרין.
גמ': אמר רבי יצחק בר נחמן° בשם רבי יהושע בן לוי°: אם היה היין מתוק או מר או ב_לדחד חריף, אין בהן משום גילוי. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי°: החד והמר והמתוק אין בהן לא משום גילוי ולא משום יין נסך. רבי סימון° מפרש: החד כגון קונדיטון והמר כגון פסתינון והמתוק כגון חמרא מבשלא יין מבושל. רבי יהושע בר זידל° הוה ליה חמרא מבשלא שנתייחד ברשות גוי. שאל לרבי ינאי בי רבי ישמעאל° אמר לו: לא כן אמר רבי שמעון בן לקיש°: מתוק אין בו לא משום גילוי ולא משום יין נסך. רבי ינאי ברבי ישמעאל° איבאש חלה, סלקין לגביה הלכו אליו רבי זעירא° ורבי הושעיה° ורבי בון בר כהנא° ורבי חנניא חבריהון דרבנן° מבקרתיה חמון לרבי יהושע בר זידל° יתיב. אמרין: הא מרא שמועתא והא מרא עובדא הנה גם בעל השמועה וגם בעל המעשה אתון ושאלון ליה. אמר לון רבי ינאי בי רבי ישמעאל°: כן אמר רבי שמעון בן לקיש°: מתוק אין בו לא משום גילוי ולא משום יין נסך. אמר לו רבי זירא°: דילמא מן אילין דריש לקיש דהכין הכין אולי זה מהדברים שריש לקיש אמר בדרך ספק ללימוד? אמר לו: לא לעובדא וסמכון עלוי כד נחתון כשחזרו. קם רבי אילא° אילעא עם רבי בון בר כהנא° אמר לו: אילולי דאתון מרחמין שמועתא אלמלא שאתם אוהבים דברי אמוראים ולא מתניתא היא דתני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי יין מבושל של גוים למה אסור? מפני שהיה מתחילתו יין. חומץ של גוים מפני מה הוא אסור? מפני שהיה תחילתו יין. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מתניתא אמרה כן, דתנן: היין והחומץ של גוים אסור שהיה מתחילתו יין. רבי אימי° אמי בן נתן הוה ליה אורחין, אמר לון: אילולי דאיתגלי חמרא מבשלא דידי הוינה משקי לכון מיניה אם לא היה היין המבושל שלי מתגלה הייתי משקה אותכם ממנו. אמר לו רב ביבי°: איתיא ואנא שתיי תביא ואני אשתה. אמר: מאן דבעי ימות, ייזול וימות גו ביתיה מי שרוצה למות שילך למות בבית שלו. בר יודני איגלי קונדיטון דידיה. אתא שאל לרבנן, אמרין ליה: אסור. ולא כן אמר רבי יצחק בר נחמן° בשם רבי יהושוע בן לוי°: החד והמר והמתוק אין בהן משום גילוי? רבנן דקיסרין אמרי בשם רבי חייא בר טיטס°: היין החריף שאמרו שאין בו גילוי, בההיא דשחיק חד לתלתא פילפלין. בעון קומי רבי אבהו°: יין שנתבשל שנתגלה, מהו? אמר לון: קרינה יין מתוק מטבעו צריכה היה ספק לרבי יוחנן°, ואתון שאלון לי על מבושל שהוא הרבה יותר מתוק? כל שכן שהוא מותר. עאל שאל לרבי יצחק° בר אבא, אמר לו: אסור. אינהר נזכר רבי אבהו° שלאחר שהסתפק אמר רבי יוחנן° בר נפחא: קרינה אסור ממילא יש מקום להסתפק במבושל. רבי יעקב בר אחא° ורבי אימי° אמי בן נתן אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת: אם היה נכנס ויוצא מותר ואין לחשוש לגילוי. בר נטוזא איתגלי ליה גיגיתיה. אתא שאל לרבי אבא בר ממל°, אמר לו: אם היה יוצא ונכנס מותר. רבי יעקב בר אחא° ורבי אימי° אמי בן נתן אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת: אם היה ב_להישן מותר. רבי חנניא° ורבי יהושע בן לוי°, חד אמר: ישן מותר, וחרנא אמר: ישן אסור. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. ומסתברא דאמר רבי חנינא° בר חמא: ישן מותר, דבכל אתר רבי אלעזר° בן פדת סמיך לרבי חנניא°. רבי יוסי בן שאול° משתעי אהן עובדא סיפר מעשה זה.
תני: נכרי שמוכר ספרים תפילין ומזוזות אין לוקחין ממנו. והתני: מעשה בנכרי אחד בצידן שהיה מוכר ספרים תפילין ומזוזות, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: מותר ליקח ממנו. רבי שמואל בר נתן בשם רבי חמא בר חנינה: בגר שחזר, מפחד, אבל בסתר הוא המשיך לכתוב לשמה. הוא ידע שהתורה תפילין ומזוזות צריכים להיכתב לשמה, והוא רק שמר את זה בסתר כי הוא פחד מהגויים.
מתני'. אלה דברים שהם לוקחים אסורים ואיסורן איסור הנאה. היין והחומץ של נכרים שהיה מתחילתו יין, כלומר דווקא אם היה בתחילה יין, אז זה אומר שבסתם הוא התנסך, ולכן לאחר מכן גם אם הוא נהיה חומץ עדיין נשאר אסור. וחרס אדרייני, חרס שמשפיגים אותו ביין, ולאחר מכן כשלוקחים אותה ומוציאים אותה בשלוש יין היו שמים את זה בתוך מים והיין היה יוצא מתוך החרס. ועורות לבובין, עורות שרואים שהשתמשו בהם לעבודה זרה, כי היו רגילים לקחת את הבהמה כשהיא חיה ולקרוע לה את הלב כשהיא עדיין חיה לעבודה זרה. אז העור הוא לבוש וכנראה יש לו חור באזור של הלב.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו עגול אסור, ומשוך מותר, כי אז ברור שזה נחתך פשוט. ובשר הנכנס לעבודה זרה מותר, והיוצא אסור, מפני שהוא זבחי מתים, כי אם החליטו שזה עבודה זרה זה כבר תקרובת מתים וזה אסור. אלו דברי רבי עקיבא. ההולכים לתרפות אסור מלשאת מלתת עמהן, והבאין מותרין.
גמ'. רבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושע בן לוי: החד והמר והמתוק, כלומר חריף, אין בהן משום גילוי. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: החד והמר והמתוק אין בהן משום גילוי ולא משום יין נסך, כי לא מנסכים דבר כזה. רבי סימון מפרש: החד קונדיטון, מר זה passing through, והמתוק חמרא מבושל. יין מבושל זה נקרא מתוק.
רבי יהושע בר זידל שנתייחד ברשות גוי. שאל לרבי ינאי בי רבי ישמעאל, אמר לו: כן אמר רבי שמעון בן לקיש: מתוק אין בו לא משום גילוי ולא משום יין נסך. רבי ינאי ברבי ישמעאל איבאש, חלה, אז רבי זעירא ורבי הושעיה ורבי בון בר כהנא ורבי חנניא חבריהון דרבנן הלכו לבקר את רבי יהושע בר זידל, יתיב, מצאו את רבי יוסי שם.
אז אמר להם דא ואמר דא, יש כאן כל האנשים שקשורים לסיפור הזה, בוא נשאל אותם. אמר לון רבי ינאי בי רבי ישמעאל: כן אמר רבי שמעון בן לקיש: מתוק אין בו לא משום גילוי ולא משום יין נסך. אמר לו רבי זירא: דילמא מן לקיש, כלומר אולי זה מהדברים שרבי שמעון בן לקיש הסתפק בהם או אמר אותם להלכה בלבד, ולא למעשה? אמר לו: לא, לעובדה, וסמכון עלוי - סמכו עליו ובעצם ככה פסקו.
מן דנחתון, רבי אילא עם רבי בון בר כהנא, אמר לו: דאתון רחמין שמועתא ולא מתניתא - אם הייתם כל כך אוהבים שמועות ולא ברייתא. איזו ברייתא מפורשת? תני רבי חייא: מבושל של נכרי למה הוא אסור? שהיה מתחילתו יין. כלומר כל הסיבה שמבושל שיין מבושל אסור זה כי הוא היה יין קודם. משמע שאם היה מבושל ורק אחרי זה נגע בו נכרי הוא לא נאסר.
אמר רבי יוסי: מתניתא אמרה כן, היין והחומץ שהיה מתחילתו יין. זו הסיבה שהוא נחשב יין נסך - כי היה מתחילתו יין. אבל אם היה מראש חומץ או מראש יין מבושל, אז גם אם הגוי נגע בו לא נאסר.
רבי אימי אמר לאורחין: אילולי חמרא מבשלא דידי מגלי - אם היין המבושל שלי לא היה מגולה, הוינא משכיר תוניו - הייתי משכיב אתכם. אמר רב ביבי: לא תנן, נביא ונשתה, מה אכפת לנו? אמר: מאן דבעי ימות, גו ביתיה - מי שרוצה למות שימות בבית שלו, לא יבוא לפה למות.
בר קונדיטון שאל, היה לו יין קונדיטון שהיה מגולה. ולא כן אמר רבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושוע בן לוי: החד והמר והמתוק אין בהן משום גילוי? כן, אז למה הם אסרו את זה?
רבנן דקיסרין, רבי חייא בר טיטס: לא התירו אלא בו דשחיק חד לתלתא - דווקא כששמו שליש אחד לשלוש סימנים תבלינים, אבל פה היה פחות, ובזה היה חשש, ולכן הם אסרו את זה.
בעון קומי רבי אבהו: מבושל שנתגלה, מהו? אמר לון: קרינה לרבי יוחנן, ואתון שאלון לי - יין מתוק מבריאתו, רבי יוחנן הסתפק, ואתם שואלים אותי על מבושל שהיה בתחילתו יין. שאלו לרבי יצחק, ואסר לו. והנה רבי אבהו נזכר פתאום שרבי יוחנן באמת אסר. רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אסור.
רבי יעקב בר אחא ורבי אימי בשם רבי אלעזר: אם היה נכנס ויוצא מותר. בר נטוזא איתגלי ליה גיגיתיה - הגיגית שלו התגלתה. אתא שאל לרבי אבא בר ממל, אם היכא זה יוצא מותר? כלומר אם אנשים נכנסים ויוצאים מהחדר הזה אז זה מותר כי הנחש נבהל ולא שותה. רבי יעקב בר אחא ורבי אימי בשם רבי אלעזר: אם היה ישן מותר.
רבי חנניא ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: ישן מותר, וחד אמר: ישן אסור. אמר רבי חנינא: ישן מותר, דבכל אתר רבי אלעזר סמיך לרבי חנניא. וכמו שראינו שרבי אלעזר אומר ישן מותר, אז כנראה גם רבי חנינא סובר ככה. רבי יוסי בן שאול משתעי אהן עובדא.
[דף יב עמוד א]
חד איתתא הוות רחמנא מצוותא סגיא אשה אחת אהבה מאד לעשות מצוות. חד זמן, סליק גבה חד מיסכן, יהבת קומוי מיכול פעם אחת בא אצלה עני ונתנה לו לאכול. כי אכל, ארגישת בעלה איסליק הרגישה שבעלה בא, יהבתיה גו עיליתא שמה אותו בעליה. יהבת קומי בעלה דייכיל, אכל נם ודמך ליה נרדם. אתיא חיוויא בא נחש, אכל מן מה דהוה קומיה. והוה העני מסתכל ביה. מן דאיתער, קם בעי מיכול מן מה דהוה קומיה. שרי ההוא דעיליתא מילולי ביה התחיל זה שבעליה לאמר לו שלא יאכל. הדא אמרה: ישן אסור. אם אסור, איך אותו אדם ביקש לאכול? בור הוה. ואין האשה אסורה על בעלה משום יחוד? מכיון דלא חשיד על הדא, לא חשיד על הדא. שאם היה נואף היה רוצה שבעלה ימות, שנאמר (יחזקאל כ"ג, ל"ז) כי נאפו ודם בידיהם. מעשה בטבח אחד בציפורין שהיה מאכיל ישראל נבילות וטריפות. פעם אחת שתה יין בערב שבת, ועלה לגג ונפל ומת, והיו כלבים מלקקים בדמו. אתון שאלו לרבי חנינא° בר חמא: מהו מירמיתי מן קמיהון? אמר לון: כתיב (שמות משפטים כב ל) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. וזה היה גוזל את הכלבים ומאכיל את ישראל, ארפינון עזבו אותם דמדידהון אינון אכלין. מעשה בחסיד אחד שהיה מלגלג בגילוי יין. פעם אחת לקה בדלקת מחמת ארס שהיה במשקה, וראו אותו יושב ודורש ביום הכיפורים וצלוחית של מים בידו. חד בר נש איגלי לה גרב דחמר חבית יין, אזל בערובא צומא רבא למישפכיניה הלך בערב יום כיפור לשפוך אותו. חמתיה חד, אמר לו: הביה לי נשתייה ראה אותו אחד, אמר לו: תן לי ואשתה אותו. אמר לו: לאו מגלי הוא? אמר לו: הביה לי, ומרי דצומא ליקום הצום יעזור. לא איספק משתייה עד דאיתחלחל. אמר רבי ירמיה° בשם רבי חייא בר אבא°: כל הארסין מעלין חטטין, ואירוס דנחש ממית. אמר רבי ירמיה° בשם רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי: אין נשאלים על הגילוי, ובכל ספק צריך להחמיר. רבי ירמיה° שאל לרבי זירא°: איך יתכן שרבי ירמיה° שהוא מריה שמועתא שלא שואלים על גילוי שאל ליה? הרי הוא שאמר שאין נשאלין מתנמנם היה. רבי זעירא° הוה יתיב אייכול והוה דמיך, יהב ידיה על תומנתא כלי יין קטן כדי שלא יאסר משום גילוי. כשקם אמר לון: אדלקין בוצינא. אדלקון ואשכחון שפופינא שהוא דומה לשערה כריך עלה. אמר ליה: רשיעא, לא הוינא זהיר בך, ואף על פי כן לא הועלתי והיין אסור. אמר רבי אמי° בן נתן: צריכין למיחוש למה דברייתא חששין. אסור למיתן בר נש פריטין גו פומא לא יתן מטבעות בפיו ותבשילא תותי ערסא תבשיל תחת המיטה. פיתא ב_לותחות שיחיא בית השחי. מיצא להשאיר סכין תקוע סכינא גו פוגלא בתוך צנון. סכינא גו אתרוגא בתוך אתרוג שלא ידרכו עליו בטעות. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: כל זיעה דנפקא מבר נש, סם המות הוא, חוץ מזיעת הפנים. כד שאלון לרבי יונתן° האם להקפיד, אמר לו: ערבא דנפשך אנא? אמר רבי ינאי° הכהן: כדאי להקפיד. אין קטא, קטא שיחור שאם יקפיד מפסיד פחם, ואין אובד אובד מרגלית ואם לא יקפיד יכול לאבד את חיו. אמר רבי שמעון בן לקיש°: אילו זבנת גרמך אילו מכרתה עצמך ללודין שהיו אוכלי אדם הוה מזבין להון הייתה מוכר להם בדמין יקרין והכא בדמין קלילין. רבי אסי° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם °בן בתירה: יין נסך שנפל לבור ימכר כולו לנכרי, חוץ מדמי יין נסך שבו דסבר כ°רבן שמעון בן גמליאל. אמר רבי אסי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא:
נקרא את הראיה למשל ממסכת עבודה זרה, דף יב. הולכים לדף הקודם, שורה אחרונה. אומרת הגמרא רבי יוסי בן שאול משתיי-- אין עובדה. כלומר, רבי יוסי בן שאול סיפר את הסיפור הזה. עובדה ובעיתא חדא. הסיפור היה באישה אחת, דבת רחמא מצוותא. הייתה אוהבת לעשות מצוות, להכניס אורחים. ובעלה שונא מצוותא. את אחד מסכן ואבד כומו יאכל. נכנס איזה עני והיא נתנה לו לאכול. אגיישת בבעלה, הסליק, היא ראתה שבעלה חוזר מהעבודה, ותמריתיה לאני בעלייה, תריכבי עתה אני בעלייה. תבעט כומו בעלה ואכל ודמע אכלי. היא שמה-- היא חשבה לבעלה, נתנה לו לאכול, הוא אכל והוא נרדם תוך כדי שהוא אוכל. את אכיואי ואכל מן כומו, אכל מה שיש לפניו. קם בעלה מן שנתיה, הוא בא לאכול, רצה להמשיך לאכול, שהרי הוא מסכן דליתא מלולי אימלת לאכול. אותו עני שהיה מוחבא בעלייה התחיל לדבר איתו שלא יאכל, כן, כי הוא יש-- נחש אכל מהאוכל הזה. עכשיו אומרים מה שהוא רצה לאכול אחרי שהוא ישן, אדם הרע ישן מותר. אומרת הגמרא זה לא ראיה. בור הווי, הוא לא היה בקי בעלייה.
שואלת הגמרא ולא עשו באשתו משום ייחוד? הרי היא כחדה עם העני. אומרת הגמרא כתיב כי ודם בידיהם. מכיוון שלא היה חשוד על דא, לא היה חשוד על דא. כלומר בדרך כלל אדם שמנאף הוא גם רוצח. גם ירצה שהבעל ירצה כדי שהיא תהיה לו יותר פנויה. אבל אם כיוון שהוא לא חשוד על זה, כי הרי עובדה שהוא כן, אה, עשה הכל כדי להציל אותו, אז לכן הוא גם לא חשוד על הניאוף.
אומרת הגמרא מעשה בטבח אחד בציפורין שהיה מאכיל ישראל נבילות וטריפות. פעם אחת ביום הכיפורים עם חשיכה שתה יין הרבה והשתכר ועלה לראש הגג ונפל ומת. התחילו הכלבים מלקקים בדמו. אתון שאלו לרבי חנינא מהו מעבירתיה מן קומו? האם ביום הכיפורים מותר לקחת את, את הגופה שהכלבים לא יאכלו אותו? אמר להן כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. זה גוזל את הכלבים והאכיל את ישראל נבילות וטריפות, הרפון לו מלדהון אינו נוכלי, מוכלי להיות שלהם.
חד בר נש אמר לחד גרש של יין מגליע לו איזה כד של יין מגולה. בעוף צומא רבא, בערב יום הכיפורים, אזל ביה אישפכיני, רצה לשפוך את זה. אמר לחביר אייתי ואנשתי ליה, תביא לי לשתות את זה. אמר ליה מגלי הוא, זה היה מגולה. אמר ליה מראה דיומא קאים, קאים לי שלא אינזק. הרי בכו שהוא אדון היום הזה, יום הקדוש, הוא ידאג שאני לא אינזק. לא הספיק מיטם עד והתחלחל. יש כל מיני גרסאות מה בדיוק קרה. האם אותו אדם, אותו אדם ששתה את זה הוא חלה או שהכוונה שהיין עצמו התחלחל והוא הבין שהוא, אה, שהנחש שם בו את הארס? עכשיו מה החידוש כאן? כמה שמלן שלא סומכין על הנס.
אמר רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא: כל חטטין נחש ממית. אבל איזה של נחש ממית ומחייבין אותו שבת. אמר רבי ירמיה רבי חייא: אין על הגילוי. כלומר כל דבר שיש ספק לא שואלים, זורקים.
רבי ירמיה בא קאמר רבי זירא. שואלת הגמרא מה זאת אומרת? הרי רבי ירמיה הוא מראה דשמעתא. הוא אמר שאין לשאול על הגילויים והוא עצמו שאל. אומרת הגמרא מתנמינה הווי, לכן הוא הסתפק. האם נחשב כי עשן ואסור משום מגולה או נחשב כער?
רבי זעירא הוה יתיב, אכיל ברמישא אית ובוצינא. כלומר הוא ישן-- ישב ואכל בערב והכבה הנר יבדיה על תומנתא. הוא שם את האצבע שלו, את היד שלו על כלי היין כדי שהנחשים לא יבואו. אדלקין בוצינא, כשהוא התעורר הדליק אותו נר, והשכיחון האון-- העין שפיפונה שהוא דומה לשערה. ראו נחש דק מאוד כמו שערה, תריח על תומנתא, כרוך על הכד הזה. אמר ליה רשיעא, לא הוינא זהיר. ואדם בכזה גודל של נחש לא הייתי נזהר. לכן היין אסור.
אמר רבי אמי: צריכין מה דברייתא חששין. הוא צריך לנהוג ולהקפיד על מה שאנשים מקפידים. אסור למיתן פריטין גו פום, אסור לשים מטבעות בתוך הפה, כן, שמא נגע בהם מושכין או שמא הוא יבלע. אסור לתת פיתתא דחות בציפייה מפני זעה. אסור לשים לחם או פיתה מתחת בית השחי מפני זעה. תבשילא תותי ערסא, אסור לשים לאוכל תבשיל מתחת המיטה שמא יפול בתוכו דבר. סכינא גו פוגלא, אסור להכניס סכין בתוך הצנון שמא ידרוך עליהם אדם. אדם יחפף ידרוך על זה ויינזק. כן, כלומר הוא רואה את הצנון ידרוך על זה, לא ייזהר. בעצם הסכין תחתוך לו את הרגל.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: כל זיעה מבר, סם המות, חוץ מזיעת הפנים. אמר רבי ינאי כדאי להחמיר ולא להסתכן. כן, בכל הדברים האלה, כל מה שבן אדם מקפידים כדאי להקפיד. למה? דינא קתא, קתא שחוק. אם הכל יהיה בסדר ותפסיד ותרוויח אז תרוויח פחם. כן. אתה, אתה, העלות של אותו יין שלא שפכת או משהו כזה. אבל אין עובד, עובד מרגלין. כלומר אם, אם זה התברר זה כן היה, כן היה פה ארס של נחש, אז בעצם יאבד את החיים, יאבד את המרגלית.
רבי יונתן כי הווי בר נש אילה על יין מגולה, הוא אמר לו: ערבא דנפשך אנא? אמרת שאני אהיה ראשון לחיים שלך? אל תשתה.
אמר רבי שמעון בן לקיש: אילו ללודין שהיו אדם וכא בדמין קלילין, אם היית מוכר את עצמך ללודים שהיו אוכלים בני אדם, אז הוו מיתבך רבותא דמיון תרין, היית מוכר את עצמך בהרבה כסף. והכא ביה ביה דמין קלילן, פה אתה רוצה למכור את עצמך במחיר של בקבוק יין.
רבי אסי ורבי יוחנן בשם רבן בן בתירה: יין נסך שנפל לבור ימכר כולו לנכרי, חוץ מדמי יין נסך שבו, כן? כי הוא סובר כרבן שמעון בן גמליאל.
[דף יב עמוד ב]
סתם יינו של נכרי אסור ואינו מטמא. הפקיד יינו אצלו אסור בשתייה ומותר בהנאה. רבי זעירא° בעא קומי רבי יסא° אסי: מה שהתרתה בהנאה, האם זה דווקא במייחד לו מקום? אמר לו: אפילו במפקיד סתם. כי אתא רבי אבהו° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שלש יינות הן. שראה נכרי מנסכו, וודאי דינו כתקרובת עבודת עבודת כוכבים ומזלות ב_לזומטמא טומאה חמורה ב_לחכשרץ. סתם יינו של נכרי ב_לטאסור ואינו מטמא. הפקיד יינו אצלו בחותם אחד אסור בשתייה ב_מומותר בהנאה. אמר רבי ירמיה° קומי רבי זעירא°: חמי ראה מה אמר: לא אמר אלא בחותם, הא בלא חותם אסור בשתייה ובהנייה. הורי רבי אלעזר° בן פדת שמה שהתירו בהנאה זה דווקא ב_מאבמייחד לו מקום, אבל אם הפקיד סתם אסור אף בהנאה. והוה רבי זעירא° חדי שמח בה שנפשט לו הספק שהוא שאל את רבי אסי° מה אמר רבי יוחנן° בר נפחא. תמן תנינן: המפקיד פירותיו אצל נכרי ב_מבכפירותיו שהנכרי מחליף. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: דמאי שמא החליף בשל ישראל אחר. רבי חנניה° בעא קומי רבי מני°: מה שאמרנו שהמפקיד פירות אצל העובד כוכבים ומזלות הרי הם כפירותיו, מה הכוונה? האם כפירותיו ממש שהם טבל גמור ופוטר טבל ברור במקום אחר? אמר ליה: וכי נאמר שהם טבל לכל דבר? לא אמרו שהם טבל אלא לחומרה ולא על יאות. הוה רבי חנינה° מתרס לקיבליה דפשיטה שלא אמרו אלא לחומרה. הפקידו אצלו בחותם אחד. רבי חנניה° ורבי מנא° בן יונה, חד אמר: אסור, וחד אמר: מותר. מה פליגין? בהנאה. אבל בשתייה דברי הכל אסור. רב° אבא בר אייבו אמר: חבי"ת אסור, חמפ"ג מותר. חבי"ת: חתיכת דג שאין בה סימן, ב_מגבשר, ב_מדיין, ב_מהתכלת - אסור בחותם אחד. חמפ"ג: חלתית, ב_מוומוריס, פת וגבינה - מותר בחותם אחד. אמר רבי יודן°: לטעמיה דרב° אבא בר אייבו: כל שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד, כל שאיסורו על ידי תערובת מותר בחותם אחד. רבי יעקב בר אחא°, רבי שמעון בר אבא° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם רבי חנינה° ורבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא ורבי זעירא° אמר בשם רבי יהושע בן לוי°: הכל מותר בחותם אחד חוץ מן היין וחרס אדריני. אמר רבי זעירא° בשם רבי ירמיה°: הלכה כ°רבי מאיר. הא דתני: חרס אדרייני אסור ואיסורו איסור הנייה דברי °רבי מאיר, וחכמים אומרים: אין איסורו איסור הנייה. חרס אנדריאני ל°רבי מאיר מהו לסמוך בו את המיטה? רבי אלעזר° בן פדת אמר: מותר ורבי יוחנן° בר נפחא אמר: אסור. רבי ירמיה° בעא קומי רבי זעירא°: אהן בגד דתנינן בגד שצבעו בקליפי ערלה יידלק, מהו לסמוך בו את המיטה?
אמר רבי אסי בשם רבי יוחנן: סתם יינו של נכרי אסור ואינו מטמא. שהיה הפקיד יינו אצלו אסור בשתייה ומותר בהנאה. כן, כי אני חושש שם הוא נגע.
רבי זעירא בעא קומי רבי יסא: מה שהיתרת בהנאה, האם זה דווקא במייחד לו מקום? כלומר, דווקא אם הגוי ייחד מקום ליין של היהודי? אמר לו לא, אפילו במפקיד אתא סתם.
רבי אבהו בשם רבי יוחנן: שלש יינות הן. אם ראה נכרי מנסכו, ודאי כום מטמא טומאה חמורה כשרץ. עכשיו אם זה סתם יינו של נכרי, כלומר סתם יין, אני לא יודע אם הוא נגע בזה או לא, ניסך את זה או לא, אסור, אבל אינו מטמא. הפקידו אצלו בחותם אחד, כלומר, אם היהודי הפקיד את היין שלו אצל הגוי וזה היה בחותם אחד, אז אסור בשתייה ומותר בהנאה. כן, בשתי החלוקות זה כבר מותר.
אמר רבי ירמיה קומי רבי זעירא: חמי מה מר: לא מר אלא בחותם. כלומר, דווקא אם זה היה בחותם זה יהיה מותר בהנאה. אה, בלא חותם אסור גם בשתייה וגם בהנייה. הורי רבי אלעזר במייחד, שמה שהתירו בהנאה דווקא במייחד לו מקום, אבל אם הפקיד סתם אסור גם בהנאה. והוה רבי זעירא חדי בה. כן, כי בעצם הוא פשט את הספק שהוא שאל. הוא שאל את רבי אסי מה אמר רבי יוחנן, והוא לא ענה לו. עכשיו הוא בא ופסק לו, פשט לו את הספק שבעצם רבי יוחנן אמר שדווקא במייחד לו מקום מותר בהנאה. אם לא ייחד לו מקום זה אסור גם בהנאה.
תמן תנינן: אצל נכרי כפירותיו. המפקיד פירותיו אצל נוכרי אז כפירותיו של הגוי, כי אני אומר שהגוי מחליף, מסתמא הגוי מחליף. רבי שמעון אומר: דמאי, כי אני חושש שם הוא החליף ושל ישראל אחר.
רבי חנניה בעא קומי רבי מני: מה שאמרנו שהמפקיד פירות אצל העקום, הרי הם כפירותיו. מה הכוונה? האם כפירותיו ממש שזה טבל גמור, ואז זה פוטר טבל ברור אחר? כלומר, אם היה לי טבל אחר אני יכול להפריש ממנו עליו? אמר ליה: וכי נאמר שהם טבל לכל דבר? לא אמרו שהם טבל אלא לחומרה. ולא על יאות, אומרת הגמרא באמת לא. רבי חנינה מתרס לקיבליה, זו שאלה באמת לא במקום. למה? דבדידהו שם אמרו לחומרה. כן, זה ברור.
אומרת הגמרא, הפקידו אצלו בחותם אחד, אז רבי חנניה ורבי מנא, חד אמר: אסור, וחד אמר: מותר. שואלת הגמרא, מה פליגין? בהנאה. אבל בשתייה אסור.
רב אמר: חבי"ת אסור, חמפ"ג מותר. חבית זה ראשי תיבות: חתיכת דג שאין בה סימן, בשר, יין, תכלת - אלה כל אלה אסורים בחותם אחד. עכשיו חמפ"ג זה חלתית, מוריאס, פת גבינה - הם מותרים בחותם אחד.
אמר רבי יודן: דרב אמר, כל שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד, על ידי תערובת מותר בחותם אחד.
רבי יעקב בר אחא, רבי שמעון בר אבא ורבי אלעזר בשם רבי חנינה, ורבי אבא ורבי חייה בשם רבי יוחנן, ורבי זעירא בשם רבי יהושע בן לוי: הכל מותר בחותם אחד חוץ מן היין אדריני.
אמר רבי זעירא בשם רבי ירמיה: הלכה כרבי מאיר. אומרת הגמרא: דתני חרס אדרייני אסור ואיסורו איסור הנייה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אין איסורו איסור הנייה. חרס אנדריאני לרבי מאיר מהו לסוכך בו את המיטה? כן, רבי מאיר סובר שחרס אדריאני כמו שאמרנו זה חרס שבעצם בלוע בו יין. כן, אז אמרנו שלפי רבי מאיר חרס אדריאני אסור בהנאה. אז לרבי מאיר מהו לסמוך בו את המיטה? האם אפשר להשתמש בחרס הזה? האם החרס נאסר? ואני אומר בעצם כל החרס הופך להיות, אה, אסור, או שאני אומר לא, בעצם החרס עצמו הוא חרס. כן, היין שבלוע בו זה מה שנאסר. אז רבי אלעזר אמר: מותר, ורבי יוחנן אסר.
רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא: אהן בגד דתנינן, מהו? אמרנו, למדנו במשנה בגד שצבוע בקליפה או עורלה ידלק. מהו לסמוך בו את המיטה? ואיכפיד לקיבלי. כן, אמר ליה אפילו גם דאמר תמן שגם בחרס אדריאני מותר, הכא אסור. למה? דתמן אין איסורא ניכר בחרס אדריאני, היין נסר ובלוע בתוך החרס. ברם הכא איסורא ניכר. כן, פה הבגד שהוא צבוע, כן? בגד שצבוע אז בעצם האיסור ניכר, כן? צבוע בקליפה או עורלה וכדומה. אז האיסור ניכר, לכן גם מי שמתיר שם יאסור כאן.
[דף יג עמוד א]
ואיקפד לקיבליה. אמר ליה: אפילו כמאן דאמר תמן גבי חרס הדריאני מותר הכא אסור דתמן אין איסורו ניכר, ברם הכא איסורו ניכר. ומהו לסמוך בו את המיטה? רבי אלעזר° בן פדת אמר: מותר. ורבי יוחנן° בר נפחא אמר: ב_מזאסור. תנן: ועורות לבובין. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו עגול אסור ומשוך מותר. אמר רבי ירמיה° בשם רב° אבא בר אייבו: הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל. כיצד הוא עושה איך דרך עובדי עבודה זרה לעשותם? קורעה עד שהיא בחיים ומוציא לבה לעבודה זרה. כיצד הוא יודע אם נעשה מחיים או לאחר מיתה? אמר רבי הונא°: בשעה שקורעה עד שהיא בחיים הוא נסלל ונעגל, לאחר שחיטה הוא נמשך. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מזה שאמר שאם קרע את העור בהיותה בחיים לעבודה זרה הבהמה נאסרת שמע מינה שחט בה סימן אחד, אף על גב דאת אמר: אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר זה דווקא אם לא עשה בה מעשה כגון שהשתחווה לה אבל הכא נאסר שעשה בה מעשה גדול. תנן: ובשר הנכנס לעבודה זרה מותר. רבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מתניתין להוציא מדברי °רבי אליעזר בן הורקנוס, ש°רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: סתם ב_מחמחשבת נכרי לעבודה זרה, וכבר בשחיטה נאסר בהנאה. תנן: והיוצא אסור. אמר רבי אבינא° בשם רב ירמיה°: ב_מטבשהכניסו לפנים מן הקנקלין מחיצה שלפני העבודה זרה. אבל אם לא הכניסו לפנים מן הקנקלין, אף היוצא מותר. במה דברים אמורים? בעבודה זרה שיש לה קינקלין. אבל בעבודה זרה שאין לה קינקלין, כל הבית ידון לשם קינקלין. תנן: ההולכין בתרפות. מאי בתרפות? אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ההולכין בתוריבס שמוליכין עבודה זרה גדולה אצל עבודה זרה קטנה. אית תניי תני: תרפות, אית תניי תני: תרבות. מאן דאמר: תרפות מלשון תרפים. ומאן דאמר: תרבות מלשון תוריבס. תנן: והבאין מותרין. אמר רבי אבינא° בשם רב ירמיה°: בשאין חזירתן כהליכתן שניכר הדבר שאינם הולכים לשוב לעבודה זרה, כגון שבדרך אל אותו מקום הלכו בחבורה וכשחוזרים הולכים ביחידות. אבל אם היתה חזירתן כהליכתן, אף הבאין ב_נאסורין שמא דעתם לחזור.
מתני':
נודות הנכרים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: ב_נאאין איסורן איסור הנאה.
גמ': נודות הנכרים ב_נבגרודות חדשות הרי אילו מותרות. זפותות אפילו חדשות הרי אילו אסורות שדרכן לתת יין לתוך הזפת להפיג טעמו. נכרי עובדן ודובבן מתיך ומורח את הזפת אם ישראל עומד על גביו כונס לתוכן יין ואינו חושש וחש לומר שמא ניסך הוא את היין של הישראל שהולך לערב בזפת. אמר רבי אבא°: אינו מצוי לנסך על גבי דבר מאוס. מעתה, אפילו אין ישראל עומד על גביו, אני אומר: שמא החליף את היין שנתן לו ישראל לערב בזפת ביין נסך שהביא מביתו. וקנקני נכרים
אנחנו קוראים בירושלמי מסכת עבודה זרה דף י"ג. נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא תנן ועורות לבובים. רבן שמעון בן גמליאל אומר בזמן שהקרן שלו עגול אסור, אבל אם הקרן הוא משוך מותר. אמר רבי ירמיה בשם רב הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. כיצד הוא עושה? כלומר איך דרך העבודה זרה לעשות, לעשות את העורות הלבובים האלה? קורעה עד שהיא בחיים ומוציא לבה לעבודה זרה. כן, כלומר, ככה גויים היו לוקחים בהמה ומביאים אותה לעבודה זרה כשהיא חיה, ואז הם היו קורעים את העור של הבהמה כשהיא חיה עדיין, מוציאים את הלב ומוציאים רק אותו, ואת זה מקריבים לעבודה זרה. עכשיו כיצד הוא יודע אם זה נעשה מחיים או לאחר המיתה? אמר רבי הונא בשעה שקורעה עד שהיא בחיים הוא נסלל ונעגל, אז העור מקבל צורה עגולה, אבל לאחר שחיטה הוא נמשך, כן, העור הוא לא עגול אלא טיפה פחוס קצת. אז ככה יכול לדעת האם זה נעשה מחיים וזה עבודה זרה או לא.
אמר רבי יוסי בזה שהוא אמר שאם קורע את העור בהיותה בחיים לעבודה זרה, אז הבהמה נאסרת. אז שמע מינה שאם שחט בה סימן אחד, אז אף על גב דאת מר: אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר נאסר, אז כל זה דווקא אם לא עשה מעשה כן, כגון נניח הוא השתחווה לה, אבל אם עשה מעשה גדול כמו שחט בה סימן אחד, או כמו כאן שהוציא את הלב - במקרה כזה הבהמה עצמה נאסרת.
תנן, למדנו ובשר הנכנס לעבודה זרה מותר. רבי אבא ורבי חייה אמרו בשם רבי יוחנן מתניתין זה בא להוציא מדברי רבי אליעזר, שרבי אליעזר אומר: מחשבת נכרי לעבודה זרה. אז הוא שואל שכבר בשחיטה זה נאסר, ואילו פה אתה רואה שכל עוד שלא הגישו את זה ממש בתור תקריב לעבודה זרה, אז עדיין לא נאסר.
כאן למדנו במשנה והיוצא אסור. כלומר מה שיוצא מהעבודה זרה הוא נאסר, כן, למה? בתור תיקון לעבודה זרה. אמר רבי אבינא בשם רב ירמיה בשהכניסו לפנים מן הקנקלין. קנקלין זו מחיצה שהיו שמים לפני עבודה זרה. אבל אם לא הכניסו לפנים מן הקנקלין, אף היוצא מותר. עכשיו במה דברים אמורים? בעבודה זרה שיש לה קינקלין. יש לה מחיצה כזאת. אבל בעבודה זרה שאין לה קינקלין, כל הבית ידון לשם קינקלין. אז כל מה שנכנס לבית שבו נמצא עבודה זרה, הכל נאסר.
תנן, למדנו במשנה ההולכין בתרפות. כן, חושבת הגמרא מה זה הולכים בתרפות? אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן תוריבס - שהם מוליכין עבודה זרה גדולה אצל עבודה זרה קטנה. אומרת הגמרא אית תניי תני: תרפות. מאן דאמר: תרפות תרפים. ומאן דמר: תרבות תוריבס. כמו שאמרנו שמוליכים את פסל עבודה זרה גדולה אל זה הקטנה או להפך.
מתרתנן והבאין מותרין. כלומר, מי שהולך הוא אסור, מי שחוזר מותר. אמר רבי אבינא בשם רב ירמיה בשאין חזירתן כהליכתן. כלומר, אם ניכר שהם לא הולכים לחזור עוד הפעם לעבודה זרה, כגון נניח שבדרך לאותו מקום הלכו בחבורה, וכשהם חוזרים אז כל אחד חוזר ביחידות. אבל אם היתה חזירתן כהליכתן, אף הבאין אסורין שמא דעתם לחזור.
פרק ב', התלמוד קורא את המשנה. נודות הנכרים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה.
אומרת הגמרא נודות הנכרים גרודות הרי אילו מותרו. כלומר חדשות. זפותות הרי אילו אסורות. כן, כי הדרך כשמזפתים לשים יין כדי שהטעם של הזפת יפוג. עכשיו נכרי עובדן ודובבן, כלומר הגוי זה שמטיח, מטיח את הזפת ומורח את הזפת. אז ישראל עומד על גביו כונס לתוכן יין ואינו חושש - קונה זאת אוכל ולא חושש.
שואלת הגמרא וחש לומר שמא ניסך הוא את היין של ישראל שהוא הולך לערב בזפת, הרי הוא לוקח יין ומערב בזפת. אמרנו להפיק את הטעם. אז למה אם הגוי מזפת והוא גם מורח את היין הזה, אז למה אני לא חושש שמא הוא ניסך את היין הזה? אמר רבי אבא אינו מצוי לנסך על גבי דבר מאוס. כן, כלומר אם הישראל שפך את היין על הזפת ואז זה כבר נהיה מאוס. אז אותו הגוי לא ינסך דבר כזה מאוס.
אז שואלת הגמרא מעתה, אפילו אין ישראל עומד על גביו - למה אתה דווקא בישראל עומד על גביו? אז אומרת הגמרא אני אומר: שמא החליף. אולי הישראל נתן לו יין לערב בזפת, ביין נסך, סליחה, לערב בזפת, והוא החליף את זה עם יין נסך שהוא מביא מהבית שלו. אז נכון שהוא לא ינסך שם עם הזפת כי זה מאוס, אבל אולי הוא ניסך בבית והביא את זה עכשיו.
[דף יג עמוד ב]
חדשות מותרות אף על פי שהן זפותות, ישנות אסורות אף על פי שאינן זפותות. הכא גבי קנקנים את אמר: זפותות מותרות, והכא גבי נודות את אמר: זפותות אסורות. אמר רבי אבהו°: אני עמדתי על זפתן של קנקנים ואין נותנין לתוכן יין או חומץ בשעה שזופתין אותן. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבנן: יין שאסור בשתייה ומותר בהנאה כגון יין של ישראל שהפקיד אצל נכרי נכנסו לתוך קנקנים, נעשו הקנקנים כיין. פינהו וכנס לתוכה יין אחר, נעשה יין כקנקנים. פינהו וכנס לתוכו יין אחר, היין אסור והקנקנים מותרין אם עירה יין בפעם הרביעית מותר גם בשתייה. ולמה אמר שנתן בקנקנים יין שאסור בשתיה ומותר בהנאה ולא אמר שנתן בתוכם סתם יינם? בגין ד°רבי מאיר אמר: סתם יינם אסור בשתייה ובהנייה ואם יתן אותם בקנקנים גם הקנקנים יאסרו בהנאה. אמר רבי אבא°: כשהלך °רבי עקיבה לזיפורין אתון שאלין ליה: קנקנים של נכרים במה היא טהרתן? אמר: מזו לימדתי עליהם שדי בקילוף הזפת דמה אם בשעה שאינן זפותות את אומר מותרין, בשעה שהן זפותות אלא שנתקלפה זיפתן לא כל שכן. וכשבאתי אצל חבירי אמרו: על ידי זפת הן בולעות שהיין שנבלע בזפת חודר לתוך הקנקן ולא יועיל קילוף הזפת. כנס הנכרי לתוכן יין, ישראל כונס לתוכן מים וחוזר וכונס לתוכו יין ואינו חושש וצריך עירוי שלוש פעמים. כנס הנכרי לתוכן ציר או מורייס, ישראל כונס לתוכן יין מיד, שציר או מוריס מבטל טעם האיסור. כנס הנכרי לתוכן יין, ישראל כונס לתוכן ציר או מורייס וחוזר וכונס לתוכן יין ואינו חושש. רבי יוחנן° בר נפחא נפק לפגטי פרדס דרבי יודן נשייא° לעכו, אתון שאלון ליה: קנקנים במה הוא טהרתן? אמר: מזו לימדתי עליהם: מה אם בשעה שכנס נכרי לתוכו ציר או מורייס ישראל כונס לתוכן יין? על המשך דבריו של רבי יוחנן בר נפחא יש מחלוקת. רבי יסא° אסי אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא שהמשך הדברים היה כך: בשעה שמכניסן לאור לא כל שכן. רבי חייה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בשעה שמשחיל מקלף את זיפתן לא כל שכן. וכשמכניסן לאור, קיימין אינון הרי חלקם ישבר, אין קמין קמין ואי לא הפסיד קנקניו. קנקנים שאינן זפותות, רבי אסי° אמר: אסורות. רבי אמי° בן נתן אמר: מותרות. רבי יעקב בר אחא° אמר רבי אסי° מקשי: איך רבי אמי° בן נתן התיר וכי אנן אמרין דאהן כוזא כד לא בלע? רבי אבא° אמר רב ששת°: שאיל: מאן אנן אמרין האין דהון כלי של מימי רגלים לא בלע? רבי יעקב בר אחא° ורבי שמעון בר אחא° אמרו בשם רבי חנינה°: קנקני נכרים ב_נגממלאן מים שלשה ימים מעת לעת. רבי יעקב בר אחא° אמר רבי אסי° מקשי: ועבדין כן למעשה ומותר. רבי יוסי ממלחייא° אעיל עובדא קומי רבי מנא° בן יונה בקנקן של נכרים שהחליפו בו מים שלושה ימים ונתן לתוכו יין. אמר לו: אם לשעבר שרי, הא לכתחילה אסור. רבי ירמיה° אזל לגובלנה, הורי באילין פיתרייא רברבייא כוסות גדולים: ממלא אותן מים ג' ימים מעת לעת.
וקנקני נכרים חדשות מותרות אף על פי שהן זפותות, ישנות אסורות אף על פי שאינן זפותות. שואלת הגמרא הכא את אמר: זפותות מותרות, והכא את אמר: זפותות אסורות. למה לגבי קנקנים אתה אומר שזפותות מותרות, ולגבי נודות אמרנו מקודם שזפותות אסורות?
אמר רבי אבהו אני עמדתי על זפתן של קנקנים - אני ראיתי איך מזפתים את הקנקנים - ואין נותנין לתוכן חומץ בשעה שזופתין אותן. כן. אז כיוון שראיתי שלא נותנים יין או חומץ אז מסתמא לכן זה מותר. בנודות כן נותנים, לכן זה אסור.
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבנן: יין שאסור בשתייה ומותר בהנאה נכנסו לתוך קנקנים, נעשו הקנקנים כיין. כמו נניח יין של ישראל שהוא הפקיד אותו אצל גוי כמו שאמרנו, אז הוא אסור בשתייה, מותר בהנאה, ואם יכניסו לתוך קנקנים, גם הקנקן יהיה מותר בהנאה, אסור בשתייה, מה שבתוכו. פינהו וכנס לתוכה יין אחר, נעשה יין כקנקנים. כלומר גם היין שישימו בפנים ייאסר, יהיה מותר בהנאה, יהיה אסור בשתייה. פינהו וכנס לתוכו יין אחר, היין אסור והקנקנים מותרין. כלומר ביין השלישי, היין אומנם נאסר, אבל הקנקן כבר נהיה מותר. הוא כאילו הוגעל.
עכשיו ולמה אמר שנתן בקנקנים יין שאסור ומותר בהנאה? כלומר, למה הוא דיבר על יין שהוא מותר בהנאה ולא אמר שמדובר בנתן בתוכו סתם יינם? הרי גם סתם יינם נכללות באותו דין. אז אומרת הגמרא בגין דרבי מאיר אמר: אסור בשתייה ובהנייה. כלומר, כיוון שרבי מאיר סובר שסתם יינם אסור גם בהנאה, אז לכן הוא לא יכול להגיד את זה, כי אם הוא ייתן אותם בקנקנים אז גם הקנקנים יאסרו בהנאה. אז לכן הוא לא אמר את זה לגבי סתם יינם, הוא דיבר על יין כזה שהוא מותר בהנאה, כגון יין שהפקידו אצל גוי.
אמר רבי אבא כשהלך רבי עקיבה לזיפורין אתון שאלין ליה: קנקנים של נכרים במה היא טהרתן? איך אפשר לטהר אותם, להגעיל אותם? אמר: מזו לימדתי עליהם - הצלחתי להוכיח להם - מה אם בשעה שאינן זפותות את מר מותרין, בשעה שהן זפותות אלא שנתקלפה זיפתן לא כל שכן. כך הוא אמר. וכשבאתי אצל חבירי אמרו: על ידי זפת הן בולעות. כי הרי היין נבלע בזפת ומשם הוא חודר לתוך הקנקן, אז לא יעזור קילוף הזפת. כך בעצם השיגו את רבי עקיבא שהוא טעה בדין.
כנס הנכרי לתוכן, ישראל כונס לתוכן מים וחוזר וכונס לתוכו יין ואינו חושש. כן, כי צריך שלוש פעמים המים, ואחרי זה הוא יכול לשים בתוכו יין ולא חושש. כנס הנכרי לתוכן ציר או מורייס, ישראל כונס לתוכן יין - מיד, כיוון שהציר או המורייס מבטלים את הטעם של האיסור. כנס הנכרי לתוכן יין, ישראל כונס לתוכן ציר או מורייס וחוזר וכונס לתוכן יין ואינו חושש. כן, כלומר אם הגוי שם יין אז אחרי זה ישראל יכול להשתמש בציר או מורייס ואז לאחר מכן לשים בתוכם יין והוא לא חושש.
רבי יוחנן נפק לפגטי דרבי יודן נשייא לעכו, אתון שאלון ליה: קנקנים במה הוא טהרתן? אמר: מזו לימדתי עליהם: מה אם בשעה שכנס נכרי לתוכו ציר או - ישראל כונס לתוכן יין. עכשיו להמשך הדברים יש מחלוקת מה בדיוק הוא אמר. רבי יסא אומר בשם רבי יוחנן בשעה שמכניסן לאור לא כל שכן, כלומר כך הוא אמר להם - ומה בשעה שהוא מכניס ציר או מורייס, אז אם הכניס אותם לתוך התנור, לתוך האש, לא כל שכן? ככה רבי יסא הסביר את מה שאמר להם.
ואילו רבי חייה אמר בשם רבי יוחנן בשעה שמשחיל את זיפתן לא כל שכן. הוא מקלף את הזפת. שואלת הגמרא קיימין אינון, אם ישים את הכדים האלה בתוך האור חלקם ייתבקעו, הם ישברו. אז באמת אתה צודק, אין קמין קמין, ואם לא, אז יש את קנקניו. כלומר אם הם יעמדו באש אז בסדר, קיבל קנקנים טהורים, ואם לא אז הקנקנים ישברו.
ועתה הגמרא קנקנים שאינן זפותות, רבי אסי אמר: אסורות. רבי אמי אמר: מותרות. רבי יעקב בר אחא אמר רבי אסי מקשי: איך רבי אמי התיר? כי נן אמרין אהן כוזא לא בלע? מה, הכד לא בולע? רבי אבא אמר רב ששת: שאיל: מאן אנן אמרין האין דהון של מימי רגלים לא בלע? אנחנו יודעים שהכדים האלה ששם מימי רגליים, שלא זיפתו אותם - מה הם לא בולעים? הם בולעים. אז גם פה זה בולע. אז למה אתה אומר שאם לא זיפתו אותם לא בולעים?
רבי יעקב בר אחא ורבי שמעון בר אחא בשם רבי חנינה: קנקני נכרים ממלאן מים שלשה ימים מעת לעת. וככה בעצם הוא מחליף שלושה ימים ובעצם כך הוא מתאר את התהליך. רבי יעקב בר אחא אמר רבי אסי מקשי: ועבדין כן? כלומר, אם מותר למעשה, אז לכתחילה? רבי יוסי ממלחייא אעיל עובדא קומי רבי מנא. נשאל מה הדין, אמר לו: לשעבר שרי, הא לכתחילה אסור.
רבי ירמיה אזל לגובלנה, הורי באילין פיתרייא רברבייא: ממלא אותן מים ג' ימים מעת לעת. כלומר בכוסות גדולים של גויים, שממלא אותם מים שלושה ימים מעת לעת.
[דף יד עמוד א]
ארמייא איתבזעת זיקיה נקרע נוד היין שלו וקיבל ישראל את יינו גו דידיה. אתא עובדא קומי רבנן, אמרי: ממלא אותן מים שלשה ימים מעת לעת. רבי יסא° אסי אזל לצור, חמא יתהון זפתין זיקוקין זעירין וישראל זבנין ראה את הגויים מזפתים נודות קטנים וישראל קונים מהם. אמר: מאן שרא לכון מי התיר לכם? שאלון לרבי יצחק° בר אבא ולרבי מני° ואסרן.
מתני':
החרצנים והזגין של נכרים אסורין ואיסורין איסור הנאה דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: ב_נדלחים אסורין, יבישין מותרין.
גמ': אמר רב ששת° בשם רב° אבא בר אייבו: לחים אסורין אפילו בהנאה, יבישין מותרין אפילו ב_נהבאכילה. והא תנינן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי, אף על פי שהוא נוטל את הענבים בידו ונותן לתפוח שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ומדוע אסר רב° אבא בר אייבו חרצנים וזגים כשהם לחים בהנאה? אמר רבי אבא° בשם °רבי יהודה בר עילאי בחרצנים וזגים שנפלו לתוך הבור של יין נסך היא מתניתא. תמן תנינן חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין ונפל לאויר התנור והוסק התנור טמא, שסוף המשקה לצאת. וכן בגפת ב_נוחדשה אבל בישנה טהור. אי זו היא חדשה? בתוך שנים עשר חדש. אי זו היא ישנה? לאחר שנים עשר חדש הכא נמי כן.
מתני':
המורייס והגבינה ותירייקי של נכרים אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין אסורין איסור ב_נזהנאה.
גמ': תנן: התם: יין למורייס °רבי מתיר מפני שמשביח את המוריס ו°רבי אלעזר בי רבי שמעון אוסר לפי שאינו אלא להעביר את הזוהמה ונמצא מאבד את התרומה. לפיכך אם עבר ונתן °רבי אוסר לזרים אם אין מאה כנגד התרומה °רבי אלעזר בי רבי שמעון מתיר לזרים. רבי מנא בר תנחום° בעי: כדברי מי שהוא מתיר לזרים מורייס הנכרי למה הוא אסור הרי היין בטל? אמר רבי ירמיה° בשם רבי חייא בר אבא°: משום תבשילי נכרים. והתני: אומן מותר שאינו מוסיף יין, שאינו אומן אסור. אומן מותר לא בשאין מבושלין ודכוותיה שאינו אומן אסור אפילו שאינן מבושלים. ואמר רבי יוחנן בר מרי°: מאי כדון לעולם היין בא להסיר את הזוהמה, ומה ששאלת אם זה לא אוכל מדוע אסור? את שהוא ליטול את הזוהמא והוא אסור מחמת עבודה זרה אסור. הדא אמרה: הנאת עבודה זרה אסורה, והנאת תרומה מותרת. אמר רבי יוחנן בר מדייא°: אפילו כדברי מי שהוא אומר אומן מותר, ובלבד ביודע שלא נתן שם יין. תנן: אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו °רבי יהודא מתיר מפני שהוא משביחו. מאי ממעיטו? רבי אלעזר° בן פדת ורבי יוחנן° בר נפחא, חד אמר: מפני שממעטו ממדתו, וחד אמר: מפני שממעטו משותיו שלא הכל שותים מבושל. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דתנינן תמן: תורמין יין שאינו מבושל על שאינו מבושל ואין תורמים ממבושל על שאינו מבושל, שאין תורמים מן הרע על היפה, דברי °רבי יהודה בר עילאי משמע שלשיטתו יין מבושל גרוע מהחי והתנינן: אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו °רבי יהודא מתיר מפני שהוא משביחו. ואמר רבי יוחנן° בר נפחא: מחלפה שיטתה ד°רבי יהודה בר עילאי ואמר רבי אלעזר° בן פדת: אינה מחלפת. תמן בכהן שמותר לו לבשל תרומה שבישול משביח וכאן בבעלים שאף שבישול משביח אסור לו לבשל, שחוששים שמא יפריש לפי הכמות אחר שפחת. הוי דרבי יוחנן° בר נפחא הוא דאמר: מפני שממעטו משותיו.
מתני': אמר °רבי יהודה בר עילאי: שאל °רבי ישמעאל בן אלישע את °רבי יהושע בן חנניה כשהיו מהלכין בדרך: מפני מה אסרו גבינת הנכרים? אמר לו: מפני ב_נחשמעמידין אותה בקיבת נבילה. אמר לו:
חרצנים וזגים של נוכרים אסורים ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים לחים אסורים, יבשים מותרים.
אנחנו תלמידי משנה במסכת עבודה זרה, דף י"ד. נתחיל מהמשנה פרק ב' הלכה א'. אומרת המשנה: החרצנים והזגין של נכרים אסורין ואיסורין איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לחים אסורין, יבישין מותרין. ואמר רב ששת בשם רב: לחים אסורין אפילו בהנאה, יבישין מותרין אפילו באכילה.
שואלת הגמרא: והא תנינן אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. הגמרא הייתה שומעת שמותר לקנות מגוי גת אחרי שדרכו עליה, למרות שבעצם אפילו אם הגוי לוקח בידיים שלו את הענבים ומניח אותם בגת, במקום שדורכים את הענבים. אז אם ככה, אם זה מותר, אז למה רב עושה חרצנים וזגים שהם לחים אסורים אפילו בהנאה? אמר רב אבא בשם רבי יהודה: לתוך הבור היא מתניתא. מדובר לא בחרצנים וזגים שנמצאים בגת איפה שדורכים, אלא בחרצנים וזגים שנמצאים בתוך הבור. בבור כבר יש יין נסך, לכן הם נאסרו.
ואומרת הגמרא: תמן תנינן - חרסים שהשתמשו בהם משקים טמאים ונפלו להבעיר התנור והוסק, אז התנור טמא, כיוון שסוף המשקה לצאת. כשמחממים את זה, המשקה הטמא שבלוע בחרס יוצא, לכן התנור נטמא. וכן בגפת חדשה אבל בישנה טהור. גם בגפת - בפסולת של הזיתים - אם היתה טמאה, כשמחממים את זה בתנור, המשקה יוצא והוא יטמא את התנור. אבל אם היו ישנים זה טהור. אי זו היא חדשה? בתוך שנים עשר חדש. כלומר חדשה זה תוך שנים עשר חודש, שעדיין יש בה טיפת לחות. ישנה? לאחר שנים עשר חדש. וגם כאן, כמו שאמרנו שחכמים אומרים לחים אסורים יבשים מותרים - בתוך שנים עשר חודש זה נקרא לחים וזה אסור, ולאחר שנים עשר חודש זה נקרא יבש וזה מותר.
פרק ב' הלכה ב', אומרת המשנה: המורייס והגבינה ותירייקי של נכרים אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. כיוון שזה יין. וחכמים אומרים: אין אסורין איסור הנאה.
ואומרת הגמרא: יין למורייס רבי מתיר מפני שמשביח את המוריס. כלומר מותר לתת לתוך המורייס יין של תרומה, כיוון שהוא סובר שהמורייס משביח בגלל היין, וגם היין עצמו לא מתקלקל. ורבי אלעזר בי רבי שמעון אוסר, לפי שנועל להבעיר את הזוהמה ונמצא מאבד את התרומה. לפיכך אם עבר ונתן רבי אוסר לזרים. כי רבי סובר שהיין לא מתקלקל והמורייס עצמו משביח, אז זה אסור לזרים אם אין שם מעה כנגד התרומה. רבי אלעזר בי רבי שמעון מתיר לזרים, כי הוא סובר שהיין נאבד ברגע ששמו אותו בתוך המורייס - הוא בעצם מתקלקל. כל המטרה שלו זה רק להבעיר את הזוהמה, הוא לא נותן טעם לשבח, ולכן בעצם היין כאילו לא קיים, הוא נהרס, ולכן יהיה מותר לזרים.
רבי מנא בר תנחום בעי: כדברי מי שהוא מתיר לזרים הנכרי למה הוא אסור. לפי רבי אלעזר שאומר שהיין נאבד ומתקלקל, אם כן למה מורייס של נוכרים יהיה אסור? הרי היין בטל. רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא: תבשילי נכרים. זה לא בגלל היין עצמו, אלא בגלל בישול נוכרים.
שואלת הגמרא: והתני: אומן מותר, שאינו אומן אסור. ההיגיון אומר שאומן מותר כי הוא לא מוסיף יין, הוא לא צריך את זה, אבל שאינו אומן אסור כי כנראה הוא מוסיף יין. אז אומרת הגמרא: אומן מותר לא מבושלין. אם זה מבושל בכל מקרה אסור, אז כנראה מדובר שזה לא מבושל ואומן מותר. ודכוותה שאינו אומן אסור, הכוונה שאפילו שזה לא מבושל, כנראה בגלל היין.
רבי יוחנן בר מרי: מאי כדון? - מה בעצם ההיגיון. היין בא להסיר את הזוהמה כמו שאמרנו, אז מה ששאלנו: את שהוא ליטול את הזוהמא מחמת עבודה זרה אסור. כלומר גם למרות שזה בא רק ליטול את הזוהמה, כיוון שיש פה עניין של עבודה זרה - אסור. הדא אמרה: הנאת עבודה זרה אסורה, והנאת תרומה מותרת. אם זה תרומה כמו שאמרנו, זה היה מותר לזרים, אבל אם זה עבודה זרה - יין נסך - זה יהיה אסור גם אחרי ששמו את היין במורייס, כיוון שהנאת עבודה זרה אסורה.
אמר רבי יוחנן בר מדייא: כדברי מי שהוא אומר אומן מותר, ובלבד שיודע שלא נתן שם יין. כי אם הוא נתן שם יין, אז לאחר שאמרנו שזה עבודה זרה - יין נסך - הוא אסור בהנאה. אם היינו אומרים שהיין בעצם מתקלקל בתוך התבשיל, אז אפילו אם אני יודע שהאומן נתן יין, זה צריך להיות מותר. אבל עכשיו שאני מבין שזה בגלל עבודה זרה, אומן מותר זה רק אם אני יודע בוודאות שהוא לא נתן שם יין.
ואומרת הגמרא שיש עוד עניין - תורמין יין שאינו מבושל על שאינו מבושל, ואין תורמין מבושל על שאינו מבושל, לפי שאין תורמין מן הרע ליפה, דברי רבי יהודה. משמע ששיטתו שיין מבושל הוא גרוע מהחי - לא תורמין ממבושל על שאינו מבושל כי לא תורמין מהרע ליפה, סימן שמבושל יותר גרוע.
שואלת הגמרא: תנן - אין מבשלים יין של תרומה מפני שהוא ממעטו, ורבי יהודה מתיר מפני שהוא משביחו. כתוב מפורש שרבי יהודה אומר שזה משביח, ופה אומר שזה משביחו - לכאורה סתירה. רבי יוחנן: מחלפה שיטתה דרבי יהודה, ואמר רבי אלעזר: אינה מחלפת. רבי אלעזר הסביר שלא מוחלפת - תמן בכהן, שכהן מוטל עליו התרומה, כי באמת היין משביח אז בבישול הוא יכול להוסיף יין ולבשל אותו, כי נכון שהוא ממעיט אותו אבל זה גם משביח אותו, וזה לו. בבעלים - שלמרות שהבישול משביח, אסור לו לבשל את היין, כי חכמים גזרו, שחוששים שמא הוא יפריש לפי הכמות אחרי שפחת. כלומר הוא יפריש מיין מבושל על יין שאינו מבושל, אבל לפי הכמות של היין המבושל - נניח היה לו מאה ליטר, הוא צריך לתת מתוכם עשרה ליטר, אז הוא בישל את היין ועכשיו יהיה תשעים ליטר והוא ייתן תשעה במקום עשרה ליטר, לפי הכמות שפחת, וזה כבר לא נכון כי הוא חייב לתת עשרה ליטר. לכן חכמים גזרו שהוא לא יפריש מהמבושל על שאינו מבושל.
הוי דרבי יוחנן אמר: מפני שממעטו משותיו, שלא כולם שותים יין מבושל.
מתני': אמר רבי יהודה, שהיה רבי ישמעאל שאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך: מפני מה אסרו גבינת הנכרים? אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה. אמר לו: והלא קיבת העולה חמורה מקיבת הנבילה, ואמרו: כהן שדעתו יפה שורפה חיה. כלומר כוהן ששוחט קודשים, אם הוא מצא בתוך קיבת העגל גבינה - נניח חלב שהוא שינק - אז כוהן שדעתו יפה, שהוא לא מפונק, יכול לאכול את זה, ולא הודו לו אלא אמרו: לא נהנין ולא מועלין. כלומר חכמים גזרו על זה, אבל מדאורייתא זה מותר. אבל הרי עולה זה הרבה יותר חמור מנבלה, אז למה גבינה שנעשתה בקיבת נבלה אסורה?
[דף יד עמוד ב]
והלא קיבת העולה חמורה מקיבת הנבילה, ואמרו: כהן שדעתו יפה שורפה חיה, ולא הודו לו אלא אמרו: לא נהנין ולא מועלין. חזר ואמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה. אמר לו: אם כן למה לא אסרוה בהנאה? השיאו לדבר אחר. אמר לו: ישמעאל אחי, היאך אתה קורא (שיר השירים א', ב') כי טובים דודיך מיין בלשון זכר או כי טובים דודייך מיין בלשון נקבה? אמר ליה: כי טובים דודייך. אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו: לריח שמניך טובים.
גמ': מפני מה גבינות בית אונייקי אסורים אף בהנאה? רבי יעקב בר אחא° ורבי שמעון בר אבא° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°: מפני שעגלים ששם נשחטין לשם עבודת כוכבים ומזלות. שמע רבי יוחנן° בר נפחא ואמר: יפה לימדנו °רבי שהשוחט בהמה לעבודת כוכבים ומזלות אפילו פירשה אסור. רבי יוחנן° בר נפחא בעי: מצא בה טבעת מי אסירה? אמר רבי יוסי° בר זבידא: טבעת בעינה היא, פירשה גופה היא. תמן תנינן: ביצת נבילה, אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת, ואם לאו אסורה, כדברי °בית שמאי ו°בית הלל אוסרין אפילו אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק. מה טעמא? ד°בית שמאי גמורה הייתה עד שלא תתנבל ולא הוסיפה הביצה אחרי שנתנבלה התרנגולת כלום. אם הביצה אינה מוסיפה לגדול אחרי שנתנבלה התרנגולת, מעתה אפילו אין כיוצא בה נמכרת בשוק תהא מותרת. אם אומר את כן נמצאת מתיר שלל של ביצים והם אסורים משום נבלה וגזרינן על כל הביצים עד שיגמרו, לפי שאין גבול אחר ברור שיאמרו שעד כאן אסור ומכאן מותר קא סלקא דעתין שביצים שנמצאו בתוך התרנגולת וקיבה חלב שנמצא בקיבה של נבלה דינם שווה, ששניהם היתר שנמצא בתוך איסור. אם כך קשה °בית הלל כמשנה הראשונה ו°בית שמאי כמשנה האחרונה, דאמר רבי חייא בר אבא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בראשונה היו אומרים: אין מעמידין לא בקיבת הנבילה ולא בקיבת נכרי. חזרו לומר: מעמידין בקיבת הנבילה ואין מעמידין בקיבת נכרי. אמר רבי אבא בר זבדא°, רבי שמואל בר רב יצחק° בעי: זו כדברי °רבי אליעזר בן הורקנוס, ש°רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: שמחשבת נכרי לעבודה זרה, ולכן סתם קיבת נכרי אסורה. כי אתא רבי אסי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בראשונה היו אומרים אין מעמידין לא בקיבת הנבילה ולא בקיבת נכרי. חזרו לומר: מעמידין בין בקיבת נבילה בין בקיבת הנכרי. אמר רבי יוסי° בר זבידא: לישן מתניתא מסייעא לרבי חייה בר אבא° שגם למשנה אחרונה אין מעמידים בקיבת נכרי, דתנן: קיבת הנכרי ושל נבילה אסורה
חזר ואמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה. כלומר הסיבה שקיבת נוכרי אסורה זה לא בגלל שעושים את זה בקיבת נבלה, אלא בגלל שמעמידים את זה בקיבת עגלי עבודה זרה. אמר לו: אם כן למה לא אסרוה בהנאה? השיאו לדבר אחר. אמר לו: ישמעאל אחי, היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך מיין? אמר ליה: כי טובים דודייך. אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו: לריח שמניך טובים - בלשון זכר, לכן גם זה בלשון זכר.
שואלת הגמרא: מפני מה גבינות ותירייקי אסורים גם בהנאה? כלומר גם לפי הדעה שאומרת שגבינות נוכרים אסורים באכילה אבל בהנאה הם מותרים - למה תירייקי אסורים גם בהנאה? רבי יעקב בר אחא ורבי שמעון בר אבא בשם רבי יהושע בן לוי: מפני עגלים ששם נשחטין לשם עבודת כוכבים. שמע רבי יוחנן ואמר: יפה לימדנו רבי, בהמה לעבודת כוכבים אפילו פירשה אסור.
רבי יוחנן בעי: מצא בה טבעת? כלומר למה באמת שהפרש אסור - אם מצאו טבעת בתוך הקיבה, הטבעת אסורה? ודאי שטבעת מותרת, אז למה הפרש אסור? אמר רבי יוסי: טבעת בעינה היא, פירשה גופה היא. כלומר הטבעת חיצונית, אבל הפרש בא מתוך גוף הבהמה.
בית שמאי ובית הלל אוסרין אפילו אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק. שואלת הגמרא: מה טעמא דבית שמאי - למה בית שמאי מתירים אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק? כי הביצה גמורה היתה עד שלא התנבלה. בעצם היא לא הוסיפה כלום אחרי שהתנבלה התרנגולת - הביצה לא השתנתה. כמו שהביצה היתה מותרת קודם, היא נשארת מותרת.
שואלת הגמרא: אם הביצה אינה מוסיפה לגדול אחרי שהתנבלה התרנגולת, אז מהתם אפילו אין כיוצא בה נמכרת בשוק תהא מותרת - למה רק אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק היא מותרת? הרי הביצה אינה חלק מהתרנגולת. תירצה הגמרא ואומרת שאחרי שהתרנגולת מתה הביצה לא מוסיפה לגדול, ותיקן ואומרת: אם כן, נמצאת המטיל שלל של ביצים, והם הרי אסורים משום נבלה, וגזרינן כל הביצים עד שייגמרו, כיוון שאין לנו גבול ברור לומר עד כאן אסור מכאן מותר. לכן אנחנו לא יכולים להגדיר מתי זה נקרא שלל של ביצים, מתי זה עבר את השלב, ולכן אסרו עד השלב שנקבע שהביצה נגמרה, ומשם התירו.
הגמרא יוצאת: מה ואמינא שביצים שנמצאו בתוך התרנגולת וקיבה - חלב שנמצא בתוך הקיבה - אז דינם שווה, כי בעצם שניהם זה היתר שנמצא בתוך איסור. אם כן, קשה, כי לפי מה שאמרנו עכשיו יוצא שבית הלל כמשנה הראשונה ובית שמאי כמשנה אחרונה.
רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: בראשונה היו אומרים: אין מעמידין לא בקיבת הנבילה ולא בקיבת [נוכרי]. חזרו לומר: מעמידין בקיבת הנבילה ואין מעמידין בקיבת [נוכרי]. כלומר המשנה הראשונה אומרת שאסור להעמיד בקיבת נבלה, והמשנה האחרונה אומרת שמותר להעמיד בקיבת נבלה. יוצא שבית שמאי, שאמרו שהביצה שנמצאת בתוך נבלה מותרת, הם כמשנה אחרונה, ובית הלל, שאמרו שביצה בתוך תרנגולת נבלה אסורה, זה כמשנה ראשונה - וזה לא הגיוני.
אומרת הגמרא: רבי אבא בר זבדא, רבי שמואל בר רב יצחק בעי: זו רבי אליעזר - האם זה כדברי רבי אליעזר, שרבי אליעזר אומר: שמחשבת נכרי לעבודה זרה? אם אתה אומר שהגיעו למסקנה שקיבת נבלה מותרת וקיבת עבודה זרה אסורה, אז זה כדעת רבי אליעזר, שהוא סובר שסתם מחשבת נוכרי זה עבודה זרה, ולכן סתם קיבת נוכרי אסורה.
אתא רבי אסי בשם רבי יוחנן: בראשונה היו אומרים מעמידין בקיבת הנבילה ולא בקיבת [נוכרי]. חזרו לומר: מעמידין בין בקיבת נבילה בין בקיבת הנכרי. כלומר גם קיבת נוכרי מותרת, וזה לא כדעת רבי אלעזר, אלא שסתם מחשבת נוכרי לא לעבודה זרה ולכן זה מותר. כמובן אם יודעים בוודאות שזה עבודה זרה אז זה אסור.
אמר רבי יוסי: לישן מתניתא מסייעא לרבי חייה בר אבא: קיבת הנכרי ושל נבילה אסורה. כלומר לשון המשנה שלנו מתאים לגרסה שאמר רבי חייא בר אבא, שגם במשנה האחרונה אין מעמידין בקיבת נוכרי. תנן - כתוב במשנה שלנו "קיבת הנכרי ושל נבלה אסורה", כאילו זה שני דברים נפרדים. שואלת הגמרא: מה הראיה? הרי שיטת גוי זה כמו נבלה, אלא ודאי כוונתו לומר שקיבת גוי חמור יותר מנבלה - שקיבת נבלה של ישראל אסורה משום נבלה ופרשה מותר, אז לכן גם הקיבה, אם אין שם גבינה, היא מותרת, ומותר גם להעמיד בקיבת נבלה, אבל קיבת נוכרי אסורה משום עבודה זרה וגם פרשה אסור, כמו שכתוב "לא תמצא בביתך".
ותאמר: אפילו אם תסבור שבית שמאי ובית הלל כמשנה ראשונה, עדיין ביצה זה משהו אחר - אתה לא יכול להשוות בין קיבה לביצה. ביצה זה גידולי גופה, קיבה ממקום אחר באת. אז גם אם תגיד שכולם - גם בית שמאי כמשנה ראשונה, שגם בקיבת נבלה אסור - אפילו כך עדיין תהיה מחלוקת, כי זה שונה. קיבה זה פרש בעלמא, נוצר מהצמחים שהבהמה אוכלת, ואילו הביצה זה ממש גידולי גופה, ולכן יהיה חילוק.
ואתיא כי הא דאמר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי יוחנן: מעשה ברשות רבי יהודה בן שמוע שבאו כליהם - זאבים - יותר משלוש מאות צאן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותם, ואמרו: אף שביצת הנבלה אסורה, קיבה מותרת, כיוון שביצה גידולי גופה וקיבה ממקום אחר באת. כלומר, גם אם תגיד שביצת נבלה אסורה כמו דעת בית הלל, ההלכה ככה - אבל קיבה תהיה מותרת כיוון שהקיבה ממקום אחר באת.
[דף טו עמוד א]
כמשנה הראשונה. טריפה שינקה מן הכשירה, קיבתה מותרת כמשנה האחרונה. כשירה שינקה מן הטריפה, קיבתה אסורה כמשנה האחרונה. מדוע כתב קיבת הגוי ושל נבלה? הרי שחיטת הגוי היא נבלה! אלא ודאי כוונתו לאמר שקיבת הגוי חמורה יותר. קיבת נבלה של ישראל אסורה משום נבלה ופרשה מותר, וקיבת נכרי אסורה משום עבודה זרה ואף פרשה אסור. אפי' דיסברון °בית שמאי ו°בית הלל כמשנה הראשונה: ביצה גידולי גופה, קיבה ממקום אחר באת. ואתייא כיי דאמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מעשה בבנו של °רבי יהודה בן שמוע שבקעו להן זאיבים יותר משלשה מאות צאן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן. אמרו: אף שביצת נבלה אסורה, קיבה מותרת דביצה גידולי גופה, קיבה ממקום אחר באת. לו חברייה אמרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים יותר מדברי תורה דכתיב (שיר השירים ז', י') וחכך כיין הטוב. רבי שמעון בר אבא° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים כדברי תורה דכתיב (שיר השירים א', ב') כי טובים דודיך מיין. רבי אבא בר כהן° אמר בשם רבי יהודה בר פזי°: תדע לך שדברי סופרין חביבין יותר מדברי תורה, שהרי °רבי טרפון אילו לא קרא קריאת שמע כלל לא היה עובר אלא בעשה, מפני שעבר על דברי °בית הלל שהיטה וקרא, נתחייב מיתה על שם (קהלת י', ח') ופורץ גדר ישכנו נחש. תני °רבי ישמעאל בן אלישע: דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר, ויש בהן קלין ויש בהן חמורין. אבל דברי סופרין כולן חומר, דתנינן תמן: האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, ב_נטחמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב. אמר רבי חנינה° בשם רבי אידי° שאמר בשם רבי תנחום ברבי חייה°: חמורין דברי זקינים מדברי נביאים, דכתיב (מיכה ב', ו') אל תטיפו יטיפון לא יטיפו לאלה לא יסג כלימות, שהקדוש ברוך הוא אמר לנביאים לא להטיף לישראל כי אינם רוצים לשמוע וכתיב (מיכה ב', י"א) אטיף לך ליין ולשכר שהקדוש ברוך הוא מצווה לחכמים שיטיפו לישראל. נביא וזקן למה הן דומין? למלך ששילח שני סימנטירין שליחים שלו למדינה, על אחד מהן כתב: אם אינו מראה לכם חותם שלי וסימנטירין כתב הרשאה שלי אל תאמינו לו. ועל אחד מהן כתב: אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסימנטורין כתב הרשאה שלי האמינו לו. כך בנביא כתיב (דברים ראה יג ב) ונתן אליך אות או מופת, ברם הכא (דברים שופטים יז יא) על פי התורה אשר יורוך. איכא דאמרי: מפני מה גבינות בית אונייקי אסורים אף בהנאה? רבי יעקב בר אחא° ורבי שמעון בר אבא° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°: מפני שרוב עגלים ששם נשחטין לשם עבודה זרה. שמע רבי יוחנן° בר נפחא ואמר: יפה לימדנו רבי, שכן השוחט בהמה לעבודה זרה אפילו פירשה אסור. רבי יוחנן° בר נפחא בעי: מצא בה בבהמה שנשחטה לעבודה זרה טבעת מותרת? ולמה פרשה נאסר? אמר רבי יוסי° בר זבידא: טבעת בעיינה היא, פירשה גופה היא. תנן: אמר לו: והלא קיבת העולה חמורה מקיבת הנבילה, ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה, ולא הודו לו. מהו שורפה? גמי לה גומע אותה. וחכמים אומרים: לא נהנים ולא מועלים. ואמאי לא מעל והרי נהנה? רבי שמעון בן לקיש° אמר: משום שדומה למי ששותה בכוס מזוהם. הדא אמרה: השותה בכוס מזוהם לא נהנה ולא מועל. תנן: השיאו לדבר אחר. ומפני מה לא גילה לו? אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מפני שמקרוב אסרום ולא רצו לגלות טעם גזרות חדשות שלא יבואו לזלזל בהם. ועוד ש°רבי ישמעאל בן אלישע היה קטן באותה שעה ואין מגלים טעמים לקטן. אמר רבי חונייה°, רבי חמא בר עוקבא° מקשי: אם להפליגו בדברים היה מבקש היה לו להשיאו בחמש השואות שבתורה שאין להם הכרע וניתן לפרשם לכאן או לכאן ואילו הן: שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. (בראשית בראשית ד ז) הלא אם תיטיב שאת האם לשון שאת הוא סליחה או שאת אם לא תיטיב שלשון שאת היא עוון. (בראשית ויחי מט ו) כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור או ארור אפם כי עז האם הארור הולך על אפם או על השור. (שמות בשלח יז ט) ויאמר משה אל יהושע: צא הלחם בעמלק מחר, או מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. (שמות תרומה כה לד) ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים או משוקדים כפתוריה ופרחיה. (דברים וילך לא טז) ויאמר יי' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם או וקם העם הזה וזנה. רבי תנחומא° בר אבא מוסיף הדא: (בראשית וישלח לד ז) ובני יעקב באו מן השדה כשמעם או כשמעם ויתעצבו האנשים. אמר רבי אילא° אילעא: הטעם שלא ענה לו מפני שיש דברים שמשיקין עליהם את הפה, כמה דאת אמר: (שיר השירים א', ב') ישקיני מנשיקות פיהו. אמר רבי יצחק° בר אבא: כד כתיב (דברים דברים ד יד) ואותי צוה יי, אותי ואותי נאמר לי דברים שנאמרו כדי שאמר לכם, ונאמר לי דברים שנאמר בינו לבין עצמי. °רבי שמעון בן חלפתא ורבי חגי° אמרו בשם רבי שמואל בר נחמן° כדכתיב (משלי כ"ז, כ"ו) כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים.
עבודה זרה דף טו חבריה, אמר רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים מדברי תורה וחביבים כדברי תורה. דכתיב: וחיכך כיין הטוב. כלומר, בדיוק אותו דבר כמו היין, שזה התורה, אז כך חיכך - כך דברי סופרים חביבים. רבי שמעון בר אבא אמר בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים מדברי תורה וחביבים יותר מדברי תורה. דכתיב: כי טובים דודיך מיין. כלומר דודיך יותר טובים מאשר יין.
רבי אבא בר כהן אמר בשם רבי יהודה בן פזי: תדע לך שדברי סופרים חביבין יותר מדברי תורה, שהרי רבי טרפון אילו לא קרא קריאת שמע כלל לא היה עובר אלא בעשה, מפני שעבר על דברי בית הלל - שהיה איתא וקרא נדחה - הוא, על שם פורץ גדר ישכנו נחש.
תני רבי ישמעאל: דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר, ויש בהן קלין ויש בהן חמורין, אבל דברי סופרין כולן חומר. דתנינן תמן: האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור. אם הוא אומר אין תפילין בכלל, אז בעצם הוא עובר על דברי תורה, אבל בכהאי גוונא הוא יהיה פטור. אבל חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב - הוא בעצם מוסיף על דברי סופרים, הוא חייב.
אמר רבי חנינה בשם רבי אידי בשם רבי תנחום ברבי חייה: חמורין דברי זקינים מדברי נביאים. דכתיב: אל תטיפו יטיפון - בעצם הקדוש ברוך הוא אומר לנביאים שלא להטיף לישראל כי הם לא רוצים לשמוע. וכתיב: אטיף לך ליין ולשכר - כלומר לחכמים אומרים שכן יטיפו לישראל.
נביא וזקן למה הן דומין? למלך ששילח שני סימנטירין שלו למדינה, כלומר שני שליחים. על אחד מהן כתב: אם אינו מראה לכם חותם שלי וסימנטירין שלי אל תאמינו לו - כלומר לא מראה לכם את החתימה ואת הכתב הרשאה, אל תאמינו לו. ועל אחד מהן כתב: אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסימנטורין שלי האמינו לו. כך בנביא כתיב ונתן אליך אות או מופת - כלומר אל תאמין בלי אותות ומופתים. ברם הכא, לגבי חכם, כתוב על פי התורה אשר יורוך.
עכשיו אנחנו חוזרים לשאלה הראשונה ששאלנו, למה עגלי בית המקדש אסורים. אמר רבי יעקב בר אחא ורבי שמעון בר אבא בשם רבי יהושע בן לוי: מפני שרוב עגלים ששם נשחטין לשם עבודה זרה. לא כמו הגרסה הקודמת שאומרת שכל העגלים נשחטים לעבודה זרה, אלא רובם. שמע רבי יוחנן ואמר: יפה לימדנו רבי, שכן השוחט בהמה לעבודה זרה אפילו פירשה אסור.
רבי יוחנן בעי: מצא בה טבעת, האם נאסרה? אמר רבי יוסי: טבעת בעיינה היא, פירשה גופה היא. טבעת זה משהו חיצוני, לכן זה לא נאסר, אבל פרש בא מגופה, ולכן זה נאסר.
מה שורפה? שואל מה זה שורפה - גם היא, השותה, אוכל את זה. שותה את זה - אחרים אומרים לא נהנים ולא מועלים. שותה ומה היא לא מעל? הרי הוא נהנה. רבי שמעון בן לקיש אמר: בכוס זוהם. הדא אמרה: השותה בכוס זוהם לא נהנה ולא מועל. כלומר מי ששותה בכוס מזוהם אז הוא לא נהנה ולא מועל.
ומפני מה לא גילה לו? אמר רבי יוחנן: מפני אסרום ולא רצו לגלות טעם גזרות חדשות שלא יבואו לזלזל בהם. ועוד שרבי ישמעאל היה קטן, ואין מגלים טעמים לקטן.
רבי חמא בר עוקבא מקשי: אם להפליגו בדברים היה מבקש היה לו להשיאו בחמש השואות שבתורה. יש חמישה מקרים שאין להם הכרע, ואפשר לחלק אותם לכאן או לכאן. ואילו הן: שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם.
הלא אם תיטיב שאת - השאלה היא האם לשון "שאת" זה סליחה, כלומר אם תבקש סליחה, או ש"שאת" זה לשון עוון. אותו דבר לגבי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור - האם ה"ארור" הולך על ה"אפם" או על השור.
עוד דבר: ויאמר משה אל יהושע צא הלחם בעמלק מחר, או מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. איך לקרוא את זה? האם מחר תצא להילחם, או תילחם עכשיו ומחר אני ניצב על הגבעה.
עוד דבר: ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים או משוקדים כפתוריה ופרחיה. האם הגביעים משוקדים או גם הכפתורים משוקדים.
עוד דבר: ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם או וקם העם הזה וזנה. האם הכוונה "הנך שוכב עם אבותיך וקם" - אתה קם לתחייה, או "הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה".
רבי תנחומא מוסיף הדא: ובני יעקב באו מן השדה כשמעם או כשמעם ויתעצבו האנשים. האם באו מן השדה כשמעם, או כשמעם התעצבו.
אמר רבי אילא: יש דברים שמשיקין עליהם את הפה - צריכים לשתוק, לסתום את הפה. כמה דאת אמר: ישקיני מנשיקות פיהו.
אמר רבי יצחק: כתיב ואותי צוה ה - כתוב "אותי", "ואותי". נאמר לי דברים שנאמרו לי כדי שאומר אותם לכם, ונאמר לי דברים שנאמר ביני לבין עצמי, כלומר שאני לא אגיד לכם.
[דף טו עמוד ב]
כבשים כתיב, הא כיצד? בשעה שתלמידין קטנים כבוש לפניהן דברי תורה הגדילו ונעשו כעתודים, גלה להם רזי תורה. ודא מסייעה למה דתני °רבי שמעון בן יוחאי כתיב (שמות משפטים כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: מה הסימה מטמון הזאת אינה נגלית לכל בריה, כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרין שמחבבים ומייקרים אותה.
מתני':
אילו דברים של עובד כוכבים ומזלות אסורין ואין איסורן איסור הנאה: ב_סחלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו, ב_סאהפת והשמן שלהם ושלקות. °רבי ובית דינו ב_סבהתירו בשמן. ב_סגכבשים שדרכן לתת בהן יין וחומץ, וטרית ב_סדטרופה, וציר שאין בה דגה כלבית, והחילק וקורט של חלתית ומלח סלוקנתית. הרי אילו אסורין ואין איסורן איסור הנאה.גמ': חלב הנכרי למה הוא אסור? רבי אבא בר רב יהודה° ורבי סימון° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°: חלב הנכרי למה הוא אסור? משום גילוי ויעמיד שהרי הארס לא נותן לחלב להתגבן. אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: מפני האירס הנתון בין הנקבים. ותני כן: שלשה אירסים הן, אחד צף ואחד ב_סהשוקע ואחד דומה לשבכה. פעלייא הוון בחקליה, איתגליית קולתא דמיא. אשתון קמייא ולא מייתין ואנכון תננייני ומייתין. אני אומר: אירס שוקע היה. ביומוי דרבי ירמיה° איתגליין גיגייתיה דסדרא רובא בית מדרש הגדול, אישתון קמייא ולא מיתו, אינכון תינייני ומיתו. אני אומר: ארס שוקע היה. ותניא כן: אבטיח שניקר ואכלו ממנו עשרה בני אדם, וכן יין שנתגלה ושתו ממנו עשרה בני אדם אסור לוכל ולשתות אחריהן. אני אומר: אירס שוקע היה. אמר רבי ירמיה°: חלב הנכרי למה הוא אסור? משום תערובת ב_סובהמה טמאה. ותני כן: ישראל ב_סזיושב בעדר והנכרי חולב ומביא לו ואינו חושש אף שאינו רואהו חולב. פיתן. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יונתן°: פת מהלכות של עימעום טישטוש היא. אמר רבי יוסה° אסי קשייתה קומי רבי יעקב בר אחא°: מהו מהלכות של עימעום? האם טשטשו את ההלכה להקל או להחמיר? האם כך אנו אומרים במקום שפת ישראל מצויה בדין היה שתהא פת עובד כוכבים ומזלות אסורה ועימעמו עליה והתירוה? או במקום שאין פת ישראל מצויה בדין היה שתהא פת עובד כוכבים ומזלות מותרת ועימעמו עליה ואסרוה? אמר רבי מנא° בן יונה: ויש עימעום לאיסור? ופת לאו תבשילי עובד כוכבים ומזלות הוא? וכי כך אנו אומרים במקום שאין תבשילי ישראל מצויין בדין היה שיהו תבשילי עובד כוכבים ומזלות מותרין ועימעמו עליהן ואסרום? אלא כיני במקום שאין פת ישראל מצויה בדין היה שתהא פת עובד כוכבים ומזלות אסורה ועימעמו עליה ב_סחוהתירוה
רבי שמעון בן חלפתא ורבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים. כבשים כתיב - כלומר קוראים "כבשים" אבל כתוב "כבשים", לשון כבוש, לא לגלות. הא כיצד? בשעה שתלמידין קטנים כבוש לפניהן דברי תורה - אל תגלה להם את זה, תגיד להם את הדברים כפשוטם. הגדילו ונעשו כעתודים, גלה להם רזי תורה. ודא מסייעה למה דתני רבי שמעון בן יוחאי: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - מה השימה הזאת אינה נגלית לכל בריה, כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרין שראויים ומייקרים אותה.
מתני': אילו דברים של עובד כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו, הפת והשמן שלהם ושלקות. רבי ובית דינו התירו בשמן. כבשים שדרכן לתת בהן יין וחומץ, וטרית טרופה, וציר שאין בה דגה, והחילק וקורט של חלתית ומלח סלוקנתית. הרי אילו אסורין ואין איסורן איסור הנאה.
גמ': חלב הנכרי למה הוא אסור? רבי אבא בר רב יהודה ורבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: חלב הנכרי למה הוא אסור? משום גילוי - הגויים לא מקפידים על גילוי.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני האירס הנתון בין הנקבים. הרבה פעמים כשעושים גבינה הארס יכול להידבק בין הנקבים של הגבינה. ותני כן: שלשה אירסים הן, אחד צף ואחד שוקע ואחד דומה לשבכה. פעלייא הוון בחקליה, איתגליית קולתא - הפועלים היו בשדה והתגלה הכלי של המים. אשתון קמייא ולא מייתין ואנכון תננייני ומייתין - הראשונים שתו ולא מתו, והאחרונים שתו ומתו. אני אומר: אירס שוקע היה.
ביומוי דרבי ירמיה איתגליין גיגייתיה דסדרא רובא - הגיגית של בית המדרש הגדול התגלתה. אישתון ולא מיתו, אינכון תינייני ומיתו. אני אומר: ארס שוקע היה. ותניא כן: אבטיח ואכלו ממנו עשרה בני אדם, וכן יין שנתגלה ושתו ממנו עשרה בני אדם אסור לוכל ולשתות אחריהן. אני אומר: אירס שוקע היה.
אמר רבי ירמיה: חלב הנכרי למה הוא אסור? משום תערובת בהמה טמאה. ותני כן: ישראל יושב בעדר והנכרי חולב ומביא לו ואינו חושש - למרות שישראל לא רואה אותו חולב, אלא רק יודע שהוא רועה את העדר, הוא יכול לראות שלא הביא ממקום אחר.
פיתן - המשנה אמרה שפיתם אסור. רבי יעקב בר אחא בשם רבי יונתן: פת מהלכות של עימעום היא. רבי יוסה, רבי יעקב בר אחא: כך אני אומר? כלומר מקום שפת ישראל מצויה בדין שתהא פת אסורה ועימעמו עליה והתירוה, או שאני אומר אחרת - מקום שאין פת ישראל מצויה בדין שתהא פת מותרת ועימעמו עליה ואסרוה?
אמר רבי מנא: עימעום לאיסור - וכי יש עימעום לאיסור? הרי עימעום פירושו שהיה אסור ועימעמו על זה והתירו. ופת לא הוא - וכי פת דומה לתבשילי נכרי? מצד הדין זה חוט אסור. כך אנו אומרים במקום שאין תבשילי ישראל מצויין בדין שיהו תבשילי נכרים מותרים? אני לא אומר תבשיל נכרי, אלא כיני - מקום שאין פת ישראל מצויה בדין שתהא פת אסורה ועימעמו עליה והתירוה.
[דף טז עמוד א]
מפני חיי נפש. רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי יעקב בר אחא°: הלכה כדברי מי שהוא מתיר, ובלבד מן הפלטר. ולא עבדין כן שנהגו העם להחמיר בשולי נוכרים. אמרון קומי רבי חייא רובא°, תני °רבי שמעון בן יוחי כתיב (דברים דברים ב ו) אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם וגומר: מה מים שלא נשתנו מברייתן, אף כל דבר שלא נשתנה מברייתו מותר ואם נשתנה מבריתו אסור. התיבון: הרי מוטלייה תערובת זרעי כרפס פשתן ותלתן שמיבשים אותם ופנקריסים קפריסין וקובטיות כרתי ב_סטוקליות וחמין מים שלהן, הרי אלו מותרין. ניחא כולהן שהן יכולין להשרות ולהחזיר כמו שהיו אבל קליות למה התירו הרי אינו חוזר לבריתו? אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב° אבא בר אייבו: כל אוכל שהוא נאכל חי ב_עכמות שהוא אין בו משום תבשילי עובד כוכבים ומזלות, ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. מה מקיים רבי חייא רובא° אוכל תשברו מאתם? באוכל תשברו אותם דהאכלתו שברתו שאם היה קשה עליך באוכל תשברו כמו שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם לאו הכרע עליו כסף. אמרין כן הוה רבי יונתן° עבד: כד הוה חמי בר נש רב° אבא בר אייבו עליל לקרתיה הוה משלח ליה איקרין מתנות מיי אמר דאין הוה דין דיתום או דין דארמלה נישכח אפין מפויסיה עלוי. מי אסר את השמן? רב יהודה° נשיאה אמר: דניאל אסר את השמן, דכתיב (דניאל א', ח') וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו. שתי משתיות: אחד של יין ואחד של שמן. ולמה התירוהו? °רבי אחא ורבי תנחום בר חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא ואית דאמרי לה בשם רבי יהושע בן לוי° שהיו עולין עליו להר המלך למסוק כדי שיהיה שמן ישראל ונהרגין עליו, שהיו שם חילות רומאים. ומי התירו? ב_עא °רבי ובית דינו התירו השמן. בג' מקומות נקרא °רבי יהודה הנשיא רבותינו: בגיטין דתנן: הרי זה גטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש אינו גט. ותני עלה: ורבותינו התירו דזמנו של שטר מוכיח עליו ובסנדל דתנן: המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקיבה. ורבותינו העידו: סנדל צריך צורת פנים וכל שאין לו צורת פנים טהור. ולמה לא קראו לו בית דין שרייא? שכל בית דין שהוא מבטל ג' דברים הוא נקרא בית דין שרייא. אמר רבי יודן בי רבי ישמעאל°: כיוון שבית דינו חלוק עליו בגיטין. יצחק בר שמואל בר מרתא° נחת לנציבין, אשכח לרבי שמלאי הדרומי° דיתיב ודריש: °רבי ובית דינו התירו בשמן. שמואל° בר אבא בר אבא קביל עלוי ואכל, רב° אבא בר אייבו לא אכל. אמר לו שמואל° בר אבא בר אבא: אכול, דאי לא כן אנא כתיב עלך זקן ממרא. אמר לו: עד דאנא תמן אנא ידע דעירער עליה רבי שמלאי הדרומי° ואינו בר סמכא לבטל גזרה זו. ענה לו שמואל° בר אבא בר אבא וכי אמר ליה בשם גרמיה? הרי לא אמר אלא בשם °רבי ובית דינו ואטרח עלוי ואכל. רבי יוחנן° בר נפחא בעי: ולא כן תנינן ב_עבשאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין? ו°רבי ובית דינו מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו? אלא רבי יוחנן° בר נפחא כדעתיה, דאמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי אליעזר בי רבי צדוק: מקובל אני שכל גזירה שבית דין גוזרין על הציבור ולא קיבלו רוב הציבור עליהן אינה גזירה ובדקו ומצאו שגזירה של שמן לא קבלו רוב הציבור עליהן. ביצה צלויה שלהן בר קפרא° שרי, חזקיה° ב_עגאסר. עד כדון בשנצלית לדעת, נצלית שלא לדעת מהו? נישמעינה מן הדא: מעשה
גמרתי ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ט"ז. נתחיל מהשיעור השנייה. אומרת הגמרא: אמור כי אומר רבי חייא רובא, תניא רבי שמעון בן יוחאי, אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם, וגם מים תיקחו מאיתם בכסף. איך גומר? מה מים לא נשתנו מברייתן, אף כל דבר שלא נשתנה מברייתו, אז רק זה מה שמותר.
היינו והוא, להרי מותליה, כן, תערובת של זרעי כרפס, פשתן וטילתן שמייבשים אותם. ופנקירסין זה הקפריסין, הצלף, וקובתיות זה הקארטה, וקליות ומה שמחזירים שלהם, הרי אלו מותרין. אז ניחא בכולהון, על כל הדברים האחרים אתה יכול להגיד, יכולים לאשות אותם ולהחזיר אותם לכמות שהם, כן? ואז זה בעצם יהיה כבריאתו, אז באמת מותר לפי רבי שמעון. אבל קליות למה מותרים? אם אתה אומר שרק דבר שהוא כבריאתו, הרי הקליות כבר השתנו מבריאתן ואתה לא יכול להחזיר אותן חזרה למצב הקודם.
אמר רבי יוסי בי רבי בון בשם רב: כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא, אין בו משום בישולי נוכרים. אבל אם הוא נאכל עם פת ומצריך לבשל אותו והוא נאכל עם הפת, אז יש בו משום בישולי נוכרים.
אז אם כן, מה מקיים רבי חייא רובא אוכל תשברו מאתם? הרי אמרנו שהוא סובר שזה לא רק דבר שהוא כבריאתו, גם דבר שהשתנה. אז איך הוא יסביר את הפסוק "אוכל תשברו מאתם"? באוכל תשברו האכלתו שברתו, כלומר אם היה קשה עליך - באוכל תשברו. כמו שאני אומר, אם חייב סליחה, חיללו לחם. עכשיו, ואם לאו עליו כסף.
אמרין כן הוה רבי יונתן עביד: כד הוה בר נש רב עליל לקרתא, כלומר, שהיה מגיע אדם חשוב לעיר שלו, איזה גוי חשוב, משלח ליה יקרין, היה שולח לו מתנות. למה נתן את זה? כן, דאין דין דיתמא, אם היה דין יתום או דין אלמנה, אז ישכח אפין, יהיה לו דיבור איתו, הוא יוכל לפייס אותו.
שואלת הגמרא: מי אסר את השמן? רב יהודה אמר: דניאל אסרו. דכתיב וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתו. כתוב ברבים, שתי משתות, אחד של יין ואחד של שמן.
ומי התירו? רבי ובית דינו התירו את השמן. מקומו נקרא בשלושה מקומות רבי יהודה הנשיא רבותינו, בגיטין, בשמן ובסנדל. בשמן כמו שראינו. בסנדל דתנן: המפלת סנדל או שיליה, תשב לזכר או לנקבה. כי אנחנו יודעים שיולדת זכר צריכה לשבת שבעה ימים טמאים, לאחר מכן עוד שלושים ושלושה ימים בדם טוהר, ויולדת נקבה יושבת ארבעה עשר ימים בטומאה ועוד שישים ושישה ימים בדמי טוהר. אז המפלת סנדל, בין אם היה זה זכר או נקבה, תשב ארבעה עשר ימים כמו נקבה, כלומר מחמירים עליה את כל החומרות - ארבעה עשר ימים כמו נקבה, ובעצם מחמירים עליה כמו נקבה בטומאה, אבל אין לה כמו נקבה בימי טוהר. ורבותינו העידו סנדל צריך צורת פנים, כמו הסנדל בכלל לא מטמא, אלא אם כן היה בו צורת פנים, וכל שאין בו צורת פנים - טהור. אז מי זה רבותינו? רבותינו זה היה רבי ובית דינו.
ובגיטין דתנן: האומר "תן גיטך לאשתי מכאן ועד שתים עשרה חודש" ומת בתוך שתים עשרה חודש, אינו גט, כי אין גט לאחר מיתה. ותניא לה - רבי ובית דינו התירו. אמר רבי ובית דינו התירו את הגט, למה? זמנו של שטר מוכיח עליו, הרי כתוב פה, כתוב התאריך. למה הוא כתב תאריך בגט? לומר שהגט חל מהיום. וקראו לו, זאת אומרת קוצרת הגמרא, זה קראו ליה בית דין שהתיר את השמן. כלומר, לבית הדין של רבי, אחרי שהם התירו את השמן, קראו להם בית דין שהתיר את השמן.
שואלת הגמרא: ולמה לא קראו להם בית דין שריא סתם? הרי כל בית דין שמתיר שלושה דברים נקרא בית דין שריא. אז למה פה לא קראו להם בית דין שריא? אמר רבי יודן בי רבי ישמעאל: בית דינו חלוק עליו בגיטין. כלומר, שלגבי הגט זה רק דעת רבי היה שזה מותר, בית דינו חלוקים עליו, אז לכן לא נקרא בית דין שריא.
שואלת הגמרא: מהו שטר מותרת? תנשא מיד? הרי אותו אדם שכתב את הגט אמר לה אם הוא לא יחזור תוך שתים עשרה חודש, והוא מת, בטוח לא יגיע תוך שתים עשרה חודש. אז האם היא יכולה להתחתן מיד? אז רבי אילאי היה אומר מותרת תנשא מיד. רבי יוסי אמר יעברו שתים עשרה חודש.
שואלת הגמרא: ולמה התירו את השמן? אז רבי אחא ורבי תנחום בר חייה אמרו בשם רבי יוחנן, ואמר לה בשם רבי יהושע בן לוי, שהיו עולים להר המלך כדי למסוק, כדי שיהיה להם שמן ישראל, והיו שם חיילות רומאים והיו נהרגים עליו. אז לכן הם הקלו כי לא היו זיתים בארץ ישראל - הרומאים השמידו את כל הזיתים והיה מעט מאוד מקומות, ובהר המלך שמה היו זיתים. הרומאים שלטו ואנשים היו עולים כדי להביא שמן והיו נהרגים.
יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין, אשכח לרבי שמלאי הדרומי יתיב דרש: רבי ובית דינו התירו בשמן. אז שמואל קיבל, אכל שמן, ורב לא קיבל עליו לאכול. אמר ליה שמואל: "אכול, כן אנא כתיב לך זקן ממרא." אמר ליה: "עד דאנא תמן" - כמו שהייתי עוד בעת ישראל, אנא ידע עליה דערער רבי שמלאי הדרומי, כי אני יודע שהוא, רבי שמלאי הדרומי, כבר ערער על האיסור של השמן. אמר ליה שמואל אמר ליה בשם גרמיה? מה, הוא אמר את זה בשם עצמו? הרי לא, אלא בשם רבי יהודה הנשיא. אטרח עלוי ואכל.
רבי יוחנן בעי: ולא כן תנינן שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמניין? ורבי ובית דינו מתירין מה שאסר דניאל וחבריו? רבי יוחנן כדעתיה, אמר רבי יוחנן: מקובל אני מרבי אליעזר בי רבי צדוק שכל גזירה שבית דין גוזרין ואין רוב הציבור מתקבלים עליהן - אינה גזירה. ובדקו ומצאו שבגזרתו של שמן לא מצאו שקיבלו רוב הציבור עליהן, אז לכן בעצם רבי יכול היה להתיר את זה - או אולי לא רבי התיר את זה, רק רבי אמר שזה בטל.
ביצה צלויה שלהן, בר קפרא שרי, חזקיה אסר. ועד כדון שנצלית לדעת, נצלית שלא לדעת מהו? כלומר, אם הביצה נצלתה לא לדעת, מה הדין? נישמעינה מן הדא: מעשה שנפלה דליקה באשת קנים ובאגם תמרים והיו שם חגבים ונצלו. אתא עובדא קומי רבי מנא ואסר. אמר רבי אבהו: לא אסר רבי מנא משום בישולי נכרים, אלא משום תערובת חגבין טמאים - זה בכלל לא קשור לדין.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: והדא מן חמירתא דרב. דרב נחת לתמן, חמתון מקילין בבישולי נכרים וחמר עליהם, לא אסר עליהם. כן, בין היתר אסר גם ביצה צלויה. יש שם כל מיני חומרות שרב החמיר עליהם שמה.
חד בר נש הוה טעין קופד, כן, הלך, סחב בשר, מהלך בשוקה, אתא דייתא וחטפת מן ידיה - באה איזו דיה וחטפה את זה ממנו, ואתר תחתיה נבילה - אחרי מרחק קטן נפל תחתיה. אזל למזבנה, רוצה לקחת את זה. אמר ליה רב: אסור לך, דנא אמר דנבילה הוות אינה - כן, היא כנראה הביאה נבלה ונפלה, אז היא באה ולקחה את שלך במקום. אז לכן אולי מה שמצאת עכשיו זה את הנבלה, לכן זה אסור.
חד בר נש אזל למשזגי בקופתא, רצה לשטוף את הבשר שלו בכיוון נהרא בתוך הנהר, ואשתיירה שם - הוא שכח את זה שם, וסלק ליה - הוא הלך משם. אזל למזבנה, כשהוא נזכר, חזר כדי לקחת את זה. אמר ליה רב: אסור לך, דאמר האי שטפה נהרא - את מה שלך הנהר כנראה שטף, והאי תחתיה דנבילה תחתיה - הביא נבלה במקומו.
תורמוסין שלהן מה הן? רבי אוסר, גניבה מתיר. אמר רבי: אני זקן והוא זקן, אני עלת על ליבי לאסור והוא עלת על דעתו להתיר. מה אני יכול לעשות?
רבי מנא בר תנחום אזל לצור והתיר תורמוסין שלהן. רבי חייא בר אבא אזל לצור ואשכח לרבי מנא בר תנחום שהתיר תורמוסין שלהן. אתא גבי רבי יוחנן אמר לו: מה מעשה אירע לידך? אמר ליה: אשכחית לרבי מנא בר תנחום תורמוסין שלהן. אמר לו: ולא פגעת ביה? היית צריך לגדות אותו. אמר לו: אדם גדול הוא והוא יודע למתק את הים הגדול. אמר לו: לאו, זה לא ראיה שהוא אדם גדול, אלא חשבון מים הוא יודע, ובשעה שהמים מקלסין את בוראן הן מתמתקין, והוא יודע את הזמן הזה.
[דף טז עמוד ב]
שנפלה דליקה באשת קנים ובאגם תמרים והיו שם חגבים ונצלו. אתא עובדא קומי רבי מנא° בן יונה ואסר. אמר רבי אבהו°: לא אסר רבי מנא° בן יונה משום בישול נכרים אלא משום תערובת חגבין טמאים. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: והדא מן חמירתא ד רב° מהחומרות שהחמיר רב. דרב° אבא בר אייבו נחת לתמן לבבל, חמתון מקילין בבשר שנתעלם מן העין וחמר עליהן. חד בר נש אזיל בעי משיזגה אסקופתיה לרחוץ בשר בגו נהרא ואינשתה ואזיל ליה חזר בעי מיסבינה שכח והלך לו, אח"כ חזר ורצה לקחת את הבשר. אמר ליה רב° אבא בר אייבו: ב_עדאסור לך דאנא אמר: ההיא שטף נהרא ואייתי חורי דנבילה תחתוי. חד בר נש הוה מהלך בשוק טעין קופד, אתא דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה חזר בעי מיסבינה. אמר ליה רב°: אסור לך, דאנא אמר: בשר דנבילה הוות טעינה וטלקתיה ונסבה ההוא אוחרנא אדם אחד הלך בשוק טעון בשר, בא עוף ששמו דיה וחטפו ממנו והשליכו במקום אחר, ורצה האדם ההוא לחזור ללקחו. אמר לו רב° אבא בר אייבו: אסור לך, שאני אומר: בשר נבילה היתה נושאת וזרקתו ואת השני אכלה. תורמוסין שלהן מה הן? °רבי אוסר, גניבה מתיר. אמר °רבי: אני זקן והוא זקן, אני עלת על ליבי לאסור והוא עלת על דעתו להתיר. רבי מנא בר תנחום° אזל לצור והתיר תורמוסין שלהן. רבי חייא בר אבא° אזל לצור ואשכח לרבי מנא בר תנחום° שהתיר תורמוסין שלהן. אתא גבי רבי יוחנן° בר נפחא אמר לו: מה מעשה אירע לידך? אמר ליה: אשכחית לרבי מנא בר תנחום° שהתיר תורמוסין שלהן. אמר לו: ולא פגעת ביה וגזרת עליו נידוי? אמר לו: אדם גדול הוא והוא יודע למתק את הים הגדול. אמר לו: לאו בני זה אינו ראיה שהוא אדם גדול אלא חשבון מים הוא יודע, ובשעה שהמים מקלסין את בוראן הן מתמתקין. אמר רבי יצחק בר אלעזר°: בא לומר גנייו ואמר שבחו. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: חשבון גדול הוא. רבי זכאי דאלכסנדריאה° הוה ידע לה ואילו בעית ילפתה מיניה ואם הייתי רוצה הייתי לומד ממנו. חלוט שלהן מהו? נישמעינה מן הדא: רבי אמי° בן נתן סלק עם רבי יודן נשייא° לחמתא דגדר והתיר חלוט שלהן. רבי אבא בר ממל° בעי: מה בין חלוט לתורמוסין? אמר רבי יוסי° בר זבידא: חלוט מחוסר מעשה ידי האור הוא שצריך עוד לאפות, תורמוסין אינן מחוסר מעשה ידי האור הוא. חוורנס איטריות אין בו משום בישולי נכרים, ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. אמר רבי אבא° בשם רב אחי°: מרטיסה אין בו משום בישולי נכרים, ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. רבי יוסי בי רבי בון° אמר בשם רב הונא°: כל אוכל שהוא נאכל חי כמות שהוא אין בו משום ב_עהבישולי נכרים, ויוצאין בו משום עירובי תבשילין.
מתני':
אילו מותרין באכילה: ב_עוחלב שחלבו נכרי וישראל רואהו, ב_עזהדבש ב_עחוהדבדבניות ענבים אף על פי שמנטפות אין בהן משום הכשר משקה, ב_עטוכבשים שאין דרכן לתת בהן יין וחומץ, ב_פוטרית שאינה טרופה, ב_פאוציר שיש בו דגה, ב_פבועלה של חלתית, ב_פגוזיתי קלוסקא המגולגלין. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: השלוחין אסורין. ב_פדוהחגבים מן הסלסילה אסורין ומן ההפתק מותרין, וכן בתרומה.
גמ': תנן: וכבשים שאין דרכן לתת בהן יין וחומץ. אמר רבי אלעזר° בן פדת: הדא דאת אמר בתבשיל שאין דרכו לתת לתוכו
אמר רבי יצחק בר אלעזר: בא לומר גנייו ואמר שבחו. כן, תראה, זה גם שבח גדול לדעת בדיוק את הזמן שבו הים אומר שבח לקדוש ברוך הוא ומתמתק. אמר רבי יוסי בי רבי בון: חשבון גדול הוא. רבי זכאי דאלכסנדריאה הוה ידע לה, ואילו בעית ילפתה מיניה - אם הייתי רוצה הייתי יכול ללמוד ממנו את זה.
חלוט שלהן מהו? נישמעינה מן הדא: רבי אמי סלק עם רבי יודן נשייא לחמתא דגדר והתיר חלוט שלהן. רבי אבא בר ממל בעי: מה בין חלוט לתורמוסין? הרי זה אותו דבר. אמר רבי יוסי: חלוט מחוסר מעשה ידי האור הוא - כן, החלוט עדיין אחרי שחולטים בדרך כלל היו עושים עוד משהו, בדרך כלל היו אופים את זה. אבל תורמוסין אינן מחוסר מעשה ידי האור, אז זה המעשה האחרון שלהן.
חוורנס, כן, זה כנראה אטריות, אין בו משום בישולי נכרים, ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. רבי אבא בשם רב אחי: מרטיסה אין בו משום בישולי נכרים ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. רבי יוסי בי רבי בון בשם רב הונא: כל אוכל שהוא נאכל חי כמות שהוא, אין בו משום בישולי נכרים, ויוצאין בו משום עירובי תבשילין.
פרק שני, המשנה. אילו מותרין באכילה: חלב שחלבו נכרי וישראל רואהו. הדבש והדבדבניות, הענבים, אף על פי שמנטפות אין בהן משום הכשר משקה - כלומר, למרות שזה מטפטף מהם, אין בזה משום הכשר משקה, כי אדם לא רוצה את זה. וכבשים שאין דרכן לתת בהן יין וחומץ, וטרית שאינה טרופה, וציר שיש בו דגה - אמרנו בבבלי זה נקרא כלביט - ועלה של חלתית, וזיתי קלוסקא המגולגלין. רבי יוסי אומר: השלוחין אסורין. כן, כי הכוונה שלוחין שכשלוחצים עליהם הגרעין יוצא, כי בדרך כלל היו נותנים בזה יין. והחגבים מן הסל אסורין ומן ההפתק מותרין - כי בסלסלה היו שופכים על זה יין כדי שזה ייראה יותר טרי, אבל אם זה בהפתק זה מותר, וכן בתרומה.
[דף יז עמוד א]
יין וחומץ, הא דבר בריא שנתן אסור אפילו בהנאה. רבי יעקב בר אחא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ישראל ונכרי שהן שותפין בקדירה, ישראל שופת והנכרי מנער הוציאו מהאש, מי מחזיר? סברין מימר: ישראל מחזיר. אמר רבי בנימין בר ליואי°: מה שהתרנו שהנכרי מנער והוא שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. רבי יוסי° בר זבידא בעי: אם בשנתבשל כאכילת בן דרוסאי למה ליה ב_פהישראל מחזיר? אפילו הנכרי מחזיר! אי זהו החילק? רב° אבא בר אייבו אמר: סולתניתא ואין להם סנפיר וקשקשת, אבל כשיגדלו יהיה להם. לכן הם כשלעצמם טהורים, אלא שדגים טמאים מתערבים אתם ואין אפשרות להבדיל ביניהם, כי לשניהם אין סנפיר וקשקשת. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הוא חילק, הוא טרית טרופה שכשהוא גדול נוהגים לטרוף אותו ואין סימניו נראים. רבי זעירא°, כהנא בר תחליפא° וחנן בר אבא° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: לחלוחתא צחנה אסורה משום תערובת דגים טמאים. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה: הדא דאת אמר במקום שאין המים מהלכין, אבל במקום שהמים מהלכין אין דג טהור מהלך עם דג טמא וימה דטיבריה כגון המים המהלכין הן שאין בה דגים טמאים. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: ובלבד בשעה שהדג טורף אבל דג שאינו טורף יכול לחיות גם במים מהלכים. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: הדא חפיתה דג כשר שמסיר את הקסקסים שלו ויש דג טמא דומה לו יהבי גו קליפתה כלי, אין עבדת לחלוחי שיוצאת ממקום חיבור הקסקסים שרייא מותר, ואי לאו אסירה. אי זו הטרית שאינה טרופה? כל שהראשים והשזרות שלה קיימין. אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי חנינה°: מעשה בספינה אחת משל בית °רבי שהיו בה יותר משלש מאות חביות, ובדק °רבי את כולהון ולא מצא אלא אחת שהראשים ב_פווהשזרות שלה קיימין, והתיר את כולהן. רבי יעקב בר אחא° אמר רבי אסי° מקשי: לא מסתבר שבגלל אותה בדיקה התיר °רבי את כל החביות, שאם כך היה צריך להיות שאותה חבית תהא מותרת ושאר כל חביות יהא אסורות. אלא על ידי עילא ובאמת גם אם היה שם דג טמא מצד הדין הוא בטל. נהר גבינתא איתקלקלת שעבדוהו הגויים כעבודה זרה. שאל רבי חגיי° לרבי אבא בר זבדא°, אמר לו: אין דבר של רבים נאסר דאין נהר נאסר אלא משום חשש שמא נתלש גל או שמא טפחינהו בידים, וכיוון דאין זה אלא חומרה בעלמה, בעילה כל דהו התירוהו. רבי יעקב בר זבדי° אמר רבי יצחק° בר אבא: מקשי על מה דמקשי רבי אסי° והא אילין איגרתא גיטין שהיו החתומים עליו בעלי שמות של נכרים ואמר רבי יוחנן° בר נפחא נכרים בשם לוקוס חתומים על הגט, ואין להתיר אלא בחנות ישראל או בבית הכנסת. וקשה, כיון שכתוב בגט שמות עוביד כוכבים ומזלות כמו לוקס, היאך תסמוך על מה שנכתב בחנות ישראל? אלא ודאי דהעיקר סמכינן שהן ישראל, מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותן כשמות עוביד כוכבים ומזלות, רק על זה לבד מחמירין שיהא צירוף עילה כל דהוא שיהא נכתב בבית הכנסת או בחנות ישראל, אף כאן מצד הדין האיסור בטל ברוב, ומה שצוה °רבי לפתוח חבית אחת והתיר כולם לא הוי אלא צירוף כל דהוא שלא רצה להתיר בלי עילה.
תני עולא שכפא° קומי רבי דוסא° דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. חזר ותנא קומוי מעי דגים וקירבי דגים ועוברי ביצים דגים אינן נאכלין אלא ב_פזעל פי מומחה. אמר לו: חזור בך מהדא תני או מהדא, שהרי מהברייתא הראשונה משמע שאין ביצים לדג טמא, ואילו מהשניה משמע שאף לדג טמא יש ביצים. הוה בעי מיחזור ביה, אמר לו רבי זעירא° לא תחזור בך בדג טמא ביציאתן הן נגמרות ומתבקעות בבטנו והוא משריץ אותם החוצה, ואילו דג טהור משריץ ביצים ובחוץ הם נבקעים לדגים. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה: אם אמר לך ב_פחמלחתים וראיתי שלכולם היה סנפיר וקסקסת נאמן.
נתן בר אבא אמר קומי שמואל° בר אבא בר אבא ידע אנא מפרשה להבדיל בין עוברי ביצי דגים טמאין לעוברין דגים טהורין. עוברי דגים טמאים עגולין, עוברי דגים טהורין ארוכין. אחוי ליה הראה לו בצי הדא סלפיתא דג כשר. אמר לו: כזה מהו? אמר לו: טמא. אמר לו לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך דתאמר על טמא טהור.
תני אין לוקחין מעי דגים וקירבי דגים אלא על פי מומחה. אין לוקחין תכלת ב_פטאלא על פי מומחה. אין לוקחין ב_צגבינה ותירייקי אלא על פי מומחה. אין לוקחין יין ב_צאבסורייא אלא על פי מומחה. אין לוקחין בשר שאין בו סימן אלא על פי מומחה. וכולן נאכלין אצל מי שאינו מומחה ב_צבואינו חושש שאם הוא עצמו אוכל ודאי כשר הדבר ואין לחוש שמא יתן לו אוכל שאינו כשר.
°רבי אחא ורבי תנחום° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי° אם עם הארץ שילח לו חלתית ב_צגנאמן. רבי יעקב בר אחא° ורבי יעקב בר אידי° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי° אם עם הארץ שילח לו תכלת נאמן.
טלניא המשרת של דלוי צנבריא היה מזבן פירין מוכר פירות וקנו ממנו בחזקת שהם מעושרים. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יסא° אסי: עבדו של נאמן ב_צדכנאמן. גרמנא עבדיה דרבי יודן נשייא° הוה ליה תוכלא וסמכו שהתכלת כשרה דאמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: עבדו של מומחה כמומחה.
ומלח סלוקנרית אית תניי תני שחורה אסורה ולבנה מותרת, אית תניי תני לבנה אסורה ושחורה מותרת. מאן דאמר שחורה אסורה שנותן לתוכה שרץ שחור, ומאן דאמר לבנה אסורה שנותן לתוכה שרץ לבן. °רבי חנניא בן גמליאל אמר משום °רבי יהודה בן גמליאל זו וזו אסורה. אמר רבי חנניא°: שכן אחד היה לנו והיה נותן לתוכה שומן של חזיר.
הן סככות הן פרעות בליטות שמביאות טומאה הן רפפות הן רעדות משטח שאינו יציב וכשהזב נוגע בו הוא רועד ומה שעליו נטמא בהסט הן איסטגיות הן ספיות שפה לכלי נקרא גם לזבז הן כוסות הן גומות שקע של מקום שערה היא מקום תחת הכוסות היא מקום הנחת חתיכות שנאמר במסכת כלים על שולחן שציפהו שיש והניח מקום הנחת כוסות °רבי יהודהבר עילאי אומר מקום הנחת חתיכות הן זיתי קלוסקא הן זיתים מגולגלין שנאמרו במשנה שלנו.
תנן והשלוחין אסורין. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מין זית הוא והן נותנין לתוכן חומץ כשהיו חולצין את גלעיניהן.
הדרן עלך פרק אין מעמידין
פרק שלישי – כל הצלמים
מתני':
כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים ג_אאין אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור, °רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שיש בידו כל דבר.
גמ': תנן: כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי °רבי מאיר. אמר רבי חייה בר אבא°: מפני שהן נעבדין בכרך גדול שברומי פעמיים בשבוע, מעתה במקום שנעבדין יהו אסורין ומקום שאינן נעבדין יהו מותרין. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מכיון שנאסרו במקום אחד נאסר מינן בכל מקום. מה אנן קיימין? אם דבר בריא שהן של מלכים שעשו אותם לעובדם דברי הכל אסור, אם דבר בריא שהן של שלטנות שנעשו רק לכבוד דברי הכל מותר. אלא כן אנן קיימין בסתם, °רבי מאיר אומר סתמן של מלכים ורבנן אמרי סתמן של שולטנות. אמר אשייאן נגרא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: איקוניות צורות למה הן אסורות? מפני שמקטירין לפניהן בשעה שהן עולות כשמעמידים אותם. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מותר לראותן בשעה שהן יורדות כשהיה מתחלף השילטון היו מפילים אותם. מה טעמא? דכתיב (תהלים ל"ז, ל"ד) בהכרת רשעים תראה. כתב המהלך תחת הצורות או ג_בתחת האיקוניות אין מסתכלין בהן בשבת ולא עוד אלא ג_גאף בחול אין מסתכלין באיקונות, ומה טעמא? דכתיב (ויקרא קדושים יט ד) אל תפנו אל האלילים, אל תפנה לעובדן. °רבי יהודה בר עילאי אומר אל תפנה לראותן ממש אפילו שלא לעבדן. כד דמך כשמת רבי נחום בר סימאי° חפון איקונתא מחצלן כיסו את הצורות במחצלות, אמרי כמה דלא חמתון ראה אותם בחיו לא יחמינון בדמכותיה לא יראה אותם במותו. וחכמין אינון ויודעים המתים כלום? אמר רבי שמעון בן לקיש°: אין בינינו ולצדיקים שמתו אלא דיבור פה בלבד. אמר רבי זעירא°: שומע הוא המת קילוסו כמתוך החלום. אמר רבי אשיין° שומע המת קילוסו כמתוך חלום. ולמה נקרא שמו °נחום איש קודש קדשים? שלא הביט בצורת מטבע מימיו. ולמה נקרא שמו של °רבי יהודה הנשיא רבינו הקדוש? שלא הביט במילתו מימיו. כד דמך כשמת °רבי אחא איתחמי כוכבא בטיהרא נראו כוכבים ביום. כד דמך כשמת רבי חנן° איתכפון אנדרטיא התכופפו הפסלים. כד דמך כשמת רבי יוחנן° בר נפחא איתכפון איקונייא התכופפו הצורות, אמרין בגין דלא הוות איקונין דכוותה שלא היתה צורה יפה כמותו. כד דמך כשמת רבי חנינא דברת חוורן° איתבזע נבקע ימא דטיברייא, אמרין דכד הוה סליק לעיבורא הוה ימא מתבזע קומוי כשהיה הולך לעבר שנים היה הים נבקע לפניו. כד דמך כשמת רב הושעיה° נפל קלון חומה דטיבריא. כד דמך כשמת רבי יצחק בן אלישיב° איתעקרון שובעין איסקופין של בתים בגלילא, אמרין דהוו תליין בזכותיה. כד דמך כשמת רבי שמואל בר רב יצחק° איתעקרין ארזייא דארעא דישראל, אמרין דהוה נסיב שושיבתה נוטל הדס ומקלס קומי כלה והוון רבנן מרננין ביה. אמר לון רבי זעירא° ארפון ליה, וכי לית אהן סבא ידע מה עביד? כיון דדמך שמת נחתת אישתא מן שמייא בצורת הדס ואפסק בין ערסא לקהלא, והוון תלת שעין קלון וברקי בעלמא. ואמרין חזיא אהן סבא דעבדת ליה שושבתא, ונפקת בת קלא ואמרה: ווי דדמך שמת שמואל בר רב יצחק° גמיל חיסדא. כד דמך כשמת רבי יסא בר חלפותא° משכו צינורות דם בלדוקיא, אמרין דיהב נפשיה על גזורתא המילה. כד דמך כשמת רבי אבהו° בכן עמודיא דקיסרין, אמרין כותיא לית אינון אלא מריעין. אמר לון: ישראל ידעין רחיקייא כמה דקריביא מריעין. רבי אבהו°
אנחנו קוראים בירושלמי מסכת עבודה זרה, דף י"ז. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת הגמרא.
אמרנו במשנה הקודמת, בגוישים שאין דרך כהנות באין יין וחומץ. אמר רבי אלעזר, עדיין לא תמה, שאין דרך כהנות ליקח יין וחומץ. הרי זה דבר ברי שאין דרך כהן ליקח יין וחומץ, כמו בדוב, ועדיין הותיר שם יין וחומץ, אז אפילו בהנאה אסור.
רבי יעקב בר אחא ורבי חייה בשם רבי יוחנן ישראל ונכרי שמשתפים בקדרה, אז ישראל שופת, כלומר, צריך שישראל הוא זה שישים את הקדרה על אש, והנכרי מנער. הוציאו מהאש, מי מחזיר? סברין מימר ישראל מחזיר. גם פה ישראל חייב להחזיר את זה.
אמר רבי בנימין בר ליואי מה שטענו שהנכרי מנער, והוא שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. רבי יוסי בעי אם בשנתבשל כאכילת בן דרוסאי למה ליה ישראל מחזיר, אפילו הנכרי מחזיר. כי הרי ברגע שהתבשל כמאכל בן דרוסאי לא שייך בזה יותר איסור בישול נכרים.
אמרנו במשנה שגם החילק אסור. איזהו החילק? רב אמר: סולתניתא, זה סוג של דג, שהדג הזה אין לו סנפיר וקשקשת כשהוא קטן, אבל כשהוא גדל יש לו. לכן כשלעצמם אין הם טמאים, אבל כיוון שדגים אחרים מתערבים בהם ואי אפשר להבחין ביניהם, כי גם להם וגם להם אין קשקשים, לכן אסרו אותם.
אמר רבי יוחנן: הוא חילק, הוא טרית טרופה. כשהוא גדול נוהגים לטרוף אותו, כן? לרסק אותו ולערבב אותו, ואז בעצם הסימנים לא נראים.
רבי זעירא, כהנא בר תחליפא וחנן בר אבא בשם רב: לחלוחתא אסורה. כלומר צחנא, זה דגים מרוסקים, אסורה משום תערובת דגים טמאים. אם יש בלחלוחית של דגים תערובת דגים טמאים, אתה לא יכול להבחין.
אמר רבי אבא בשם רב יהודה: הדא דאת מר במקום שאין המים מהלכין, אבל במקום שהמים מהלכין, כלומר אם זה נהרות זורמים וכדומה, אז שמה כל הדגים כשרים, אין דג טהור מהלך עם דג טמא, והדטיבריה כגון המים המהלכין הן, כלומר ים טבריה נחשב כמו מים מהלכים שבו אין דגים טמאים.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: ובלבד בשעה שהדג טורף. כלומר דג טורף אין שמה, אבל דג שלא טורף יכול להיות גם במים שהם מהלכים.
שמואל אמר: הדא חפיתה יהבי גו קליפתה, כלומר זה דג כשר שהוא מסיר את הקשקשים שלו, כמו דג סול. ויש דג טמא שדומה לו. אז מה עושים? שם אותו בתוך כלי, אין עבדת לחלוחי שרייא, כלומר אם רואים שיש לחלוחית, בדרך כלל לחלוחית יוצאת מהמקום שבו היה חיבור קשקשים, ואי לאו אסירה. ויכול לראות אם יוצא לחלוחית מנקודות החיבור, איפה שהיה פעם קשקשים והוא הסיר אותם, אז הוא יודע שהיה קשקשים וזה מותר לו, ואם לא אסור.
אי זו הטרית שאינה טרופה? כל שהראשים והשזרות שלה קיימין, כן, אז אפשר לראות הכל.
אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינה: מעשה בספינה אחת משל בית רבי שהיו בה יותר משלש מאות חביות, ובדק רבי את כולהון ולא מצא אלא אחת שהראשים והשזרות שלה קיימין, והתיר את כולהן.
רבי יעקב בר אחא אמר רבי אסי מקשי: לא מסתבר שבגלל אותה בדיקה התיר רבי את כל החביות, שאם כך היה צריך להתיר רק את אותה חבית, ושאר כל חביות יהא אסורו. אלא על ידי עילא איתקלקלת. כלומר, באמת גם אם היה שם דג טמא, מצד הדין זה בטל, ורבי התיר את זה, רק רצה איזה סניף כדי לא להתיר סתם, ולכן חיפש איזו חבית אחת שהשדרה קיימת בה.
שאל רבי חגיי לרבי אבא בר זבדא, אמר לו: אין דבר של רבים נאסר, כי נהר לא נאסר אלא משום חשש שמא ניתש גל או שמא נגעו בידיים במים, כי דבר מחובר לא נאסר, אולי הוא תלוש לרגע, וכיוון שזה לחומרה בעלמא, בעינן צירוף עילה כל דהו.
רבי יעקב בר זבדי אמר רבי יצחק: מקשי רבי אסי איגרתא רבי יוחנן רבי לא. כלומר הגיטין שהיו חותמים עליהם בעלי שמות של נכרים, ואמר רבי יוחנן שאם נחתמו בשמות נכריים אין להתיר אלא בחנות ישראל או בבית כנסת. אז לכן צריך שדווקא ייחתם בחנות ישראל או בבית כנסת, ששמה יש רוב ישראל, ואפשר לסמוך שהם ודאי יהודים. למה? מפני שרוב ישראל בחוץ לארץ שמותם כשמות גויים. רק על זה לבד מחמירים שיהיה עוד משהו, שייכתב בבית כנסת או בחנות ישראל. אז גם כאן מצד הדין האיסור בטל ברוב, ומה שציווה רבי לפתוח את החביות ולחפש, זה לא היה מצריך תוספת כל דהו, אז הוא לא רצה להתיר סתם בלי עילה, לכן חיפש איזו ראיה כלשהי, אבל באמת זה היה מותר גם ככה.
תני עולא שכפא קומי רבי דוסא: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. חזר ותנא קומוי: מעי דגים וקירבי דגים אינן נאכלין אלא על פי מומחה. אמר לו: חזור בך, הדא תני או הד. כלומר יש סתירה בין שני הברייתות שאתה אומר, כי הרי מהראשונה משמע שאין ביצים לדג טמא — אתה אומר דג טמא משריץ, ואילו מהשנייה משמע שגם לדג טמא יש ביצים, כי אתה אומר שצריך מומחה להבחין ביניהם. הוה בעי מיחזור ביה.
אמר לו רבי זעירא: לא תחזור בך, ביציאתן הן נגמרות. כלומר באמת לשניהם יש ביצים, אלא שאצל דג טמא הן מתבקעות בבטנו והוא משאיר אותן בחוץ, ובדג טהור הוא משאיר את הביצים בחוץ ומתבקעות אחר כך.
רבי אבא בשם רב יהודה: אם אמר לך מלחתים נאמן. כלומר אם הוא אומר שלכולם היה סתם מקשקשת, הוא נאמן.
נתן בר בא אמר קומי שמואל: ידע אנא מפרשה בין עוברי דגים טמאין לעוברין דגים טהורין. ידע להבדיל בין הביצים של טהורים לביצים של טמאים. עוברי דגים טמאים עגולין, עוברי דגים טהורין ארוכין. אחוי ליה הדא סלפיתא, זה סוג של דג כשר. אמר לו: כזה מהו? אמר לו: טמא. אמר לו: לא ביש לי דאמרת. אתה טעית על טהור שהוא טמא, זה לא מפריע לי, אלא סופו שאם תאמר על טמא טהור — אתה בסוף אם פה אתה טועה, אז גם בדבר אחר תטעה, ואתה עתיד להתיר את הטמא.
תני: אין לוקחין מעי דגים וקירבי דגים אלא על פי מומחה. אין לוקחין גבינה אלא על פי מומחה. אין לוקחין יין בסורייא אלא על פי מומחה. אין לוקחין בשר שאין בו סימן אלא על פי מומחה. וכולן נאכלין אצל מי שאינו מומחה ואינו חושש. כי אני לא חושב שאם הוא עצמו אוכל את זה, ודאי זה כשר. לא חוששים שהוא ייתן לאדם אחר לאכול, כלומר אדם לא חשוד להאכיל לאחר.
רבי אחא ורבי תנחום בשם רבי יהושע בן לוי: שילח לו חלתית נאמן. רבי יעקב בר אחא ורבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: שילח לו תכלת נאמן. דלוי צנבריא היה מזבן פירין, המשרת של לוי מצנבריא היה מוכר פירות וקנו ממנו בחצר של מוכסים.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: עבדו של נאמן כנאמן. גרמנא עבדיה דרבי יודן נשייא הוה ליה תוכלא, וסברו שהתלית כשרה. רבי יסא בשם רבי יוחנן: עבדו של מומחה כמומחה.
ולעניין המלח, אית תניי תני שחורה אסורה ולבנה מותרת, אית תניי תני לבנה אסורה ושחורה מותרת. מאן דמר שחורה אסורה שנותן לתוכה שרץ שחור, ומאן דמר לבנה אסורה שנותן לתוכה שרץ לבן. רבי חנניא בן גמליאל אמר משום רבי יהודה בן גמליאל: זו וזו אסורה. אמר רבי חנניא: שכן חד והיה נותן לתוכה שומן של חזיר. כשהיו רוצים שהמלח יהיה מה שנקרא מלח רץ, שיזרום ולא ידבק, היו מורחים אותו בשומן חזיר.
עכשיו אומרת הגמרא שיש דברים שהשם שלהם הוא שמות כפולים. הן הן פרעות הן רפפות. כלומר זה אותו דבר, בליטות. אנחנו רואים שהסככות והפרעות הן זהות מבחינת דיני טומאה, אז זה פשוט בליטות שיוצאות מהקיר או מהעצים ובאיזשהו מקום מזיקות.
הן איסטגיות הן ספיות. כלומר שפה שמופיעה על כלי נקראת גם לזבז — כל השמות אותו דבר.
הן כוסות הן גומות. כלומר יש שקע או מקום בקערה, פעמים קוראים לזה כוסות, פעמים קוראים לזה גומות. היא מקום תחת הכוסות היא מקום הנחת חתיכות. נאמר במסכת כלים על השולחן, שאם ציפו אותו בשיש הוא נקרא מקום הנחת כוסות, רבי יהודה אומר מקום הנחת חתיכות, אבל זה בעצם אותו דבר.
הן זיתי קלוסקא הן מגולגלין, כמו שאמרה המשנה שלנו. זיתי קלוסקא זה בעצם זיתים מגולגלים.
עכשיו, תנן והשלוחין אסורין. אמרנו זיתים שלוחים אסורים. רבי חייה בשם רבי יוחנן: מין הוא והן נותנין לתוכן חומץ שהיו חולצין את גלעיניהן. כלומר היו נותנים אותו בחומץ, ולאחר מכן כשהוא מתרכך היו לוחצים עליו והגרעין פשוט יוצא.
הדרן עלך פרק אין מעמידין, אם ירצה השם.
[דף יח עמוד ב]
מי דמך כשעמד למות עברון קומי י"ג נהרין דאפרסמון. אמר לון: כל אילין למאן? אמרו ליה: דידך. אמר לון: וכל אילין דאבהו? (ישעיהו מט ד) ואני אמרתי לריק יגעתי וגו'. הקדוש ברוך הוא מראה להן לצדיקים מתן שכרן בעולם הזה, ונפשם שביעה והן ישינין להן. משל למלך שעשה סעודה וצר כל מיני סעודה במפה, כיון שנכנסו האורחין ראו אותם ונפשם שביעה וישנו להן. זבדיי בר ליואי° ורבי יוסי בר פיטרס° ורבי יהושע בן לוי° אמרין תלתא פסוקין מי דמכון כשעמדו למות: חד מינהון אמר (תהלים ל"ב, ו') על זאת יתפלל כל חסיד אליך וגו', וחד אמר (תהלים ה', י"ב) וישמחו כל חוסי בך וגו', וחד אמר (תהלים ל"א, כ') מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וגו'. אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יהושע בן לוי°: מעשה שנכנסו זקינים לעליית בית גדייא ביריחו, יצתה בת קול ואמרה להן: יש ביניכם שנים ראויין לרוח הקודש ו°הלל הזקן אחד מהן. נתנו עיניהם ב°שמואל הקטן. שוב נכנסו זקינים לעלייה ביבנה ויצתה בת קול ואמרו להן: יש ביניכם שנים ראויין לרוח הקודש ו°שמואל הקטן אחד מהן. ונתנו עיניהן ב°רבי אליעזר בן הורקנוס, והיו שמיחין שהסכימה דעתן על דעת רוח הקודש שפעם הראשונה חשבו שהשני זה שמאל הקטן. חד מן אילין דנשיאותא דמך מת וקלטת קרסה מערתא וסכנתן נפשתא, עאל רבי יוסי° בר זבידא ואפטר עלוי: אשרי אדם שיצא מן העולם בשלום ולא סיכן אחרים בקבורתו. כד דמך שמת רבי יסא° אסי נפל קסיטולין מגדל דטיבריה שעליו היה מוצב פסל, והוון אילין דנשיאותא חדיין שמחים שראו שגם לו קרה דבר דומה. אמר לון רבי זעירא°: לא דמייא, תמן סכנן נפשתא ברם הכא לא סכנן נפשתא, תמן לא איתעקרת עבודה זרה ברם הכא איתעקרת עבודה זרה. אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יהושע בן לוי° °רבן יוחנן בן זכאי מי דמך כשעמד למות אמר: פנו הבית מפני הטומאה ותנו כסא לחזקיה מלך יהודה. °רבי אליעזר בן הורקנוס תלמידיה מי דמך כשעמד למות אמר: פנו את הבית מפני הטומאה ותנו כסא ל°רבן יוחנן בן זכאי. ואית דאמרי כמה דחמא רביה חמא מה שראה רבו ראה אף הוא. חד מן אילין דבי רבי פזי° הוון אילין דנשיאותא בעי מחותנתיה והוא לא מקבל עלוי, אמר דלא יהון מיתגנו בי שאני אדם פשוט. מי דמך כשעמד למות אמר: פנו את הבית מפני הטומאה ותנו מקום כסא ליהושפט מלך יהודה. אמרו: יבוא זה שרץ אחר כבוד שחיתן את בנו יהורם עם עתליה ביתו של אחאב בשביל הכבוד אחר זה שברח מן הכבוד. תנן וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או ציפור או כדור. מקל לסמל שהיה רודה בו את העולם, ציפור שנאמר (ישעיהו י', י"ד) ותמצא בקן ידי לחיל העמים, כדור לפי שהעולם עשוי ככדור. אמר רבי יונה°: אלכסנדרוס מוקדון כד בעא מיסק לעיל עשה דבר והוה סלק וסלק סלק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה, בגין כן ציירין לה בכדורא בידה ויצורינה קערה בידה. גם הם מודים שעבודה זרה אינו שליט בים, אבל הקדוש ברוך הוא שליט בים וביבשה, מציל בים ומציל ביבשה. דרש רבי זעירא בריה דרבי אבהו° קומי רבי אלעזר° בן פדת: כתיב (תהלים קמ"ו, ה') אשרי שאל יעקב בעזרו, ומה כתיב בתריה: עושה שמים וארץ. ומה עניין זה לזה? אלא מלך בשר ודם אינו שליט אלא באיפרכיא שלו, שמא באחרת. ואם תאמר קוזמוקרטור שולט בכל העולם שליט ביבשה, שמא בים? אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, שליט בים ושליט ביבשה. ולא עוד אלא אפילו חרב על צואר האדם הקדוש ברוך הוא מצילו. הוא שמשה אומר (שמות יתרו יח ד) ויציליני מחרב פרעה, מיד פרעה אין כתיב כאן אלא מחרב, שהיתה החרב כבר נתונה על צוארו והקדוש ברוך הוא הצילו. הימינה תנן הוסיפו עליהן הסייף ג_דוהעטרה והטבעת. הסייף שהורג בו, והעטרה שמתעטר בה, טבעת שחותם בה. טבעת שיש עליה עבודה זרה אסור לחתום בה. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם היה חותמה שוקע אסור לחתום בה, בולט מותר לחתום בה. °רבי חנינה בן גמליאל אומר: של בית אבא היו חותמין בפרצופות צורות בולטות. °רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר: כל פרצופות היו בירושלם חוץ משל אדם. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שיש בידו כל דבר ובלבד דבר שהוא של כבוד. הסל והסולים והסמלים מרצע דבר של ביזיון הוא, הנייר והקולמוס דבר של כבוד הוא, קלמרון כלי לדיו צריכה.
מתני':
המוצא שיברי ג_הכלים שיש בהם צורות עבודה זרה הרי אילו מותרין, מצא תבנית ג_ויד או תבנית רגל הרי אילו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד.
גמ': תנן: המוצא שיברי כלים שיש בהם צורות עבודה זרה הרי אילו מותרין. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא מפני שרובן באין מן
עבודה זרה דף יח לכבוד ירושלמי מסכת עבודה זרה דף יח. נתחיל מתחילת הפרק. פרק ג' הלכה א'. תחילת המשנה. אומרת המשנה: כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שיש בידו כל דבר.
מתרגם: תנן כל הצלמים אסורים מפני שהם נעבדים פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר. אמר רבי חייא בר אבא: מפני שהן נעבדין בכרך גדול שברומי פעמיים בשבוע, כלומר פעמיים בשבע שנים עובדים אותם ברומי.
אם כן, מעתה במקום שנעבדין יהו אסורין, ומקום שאינן נעבדין יהו מותרין. אמר רבי יוסי: מכיון שנאסרו במקום אחד נאסר מינן בכל מקום.
מה אנן קיימין? אם דבר ברי שהן של מלכים - שעשו אותם לעובדם - דברי הכל אסור. אם דבר ברי שהן של שלטנות - שנעשו רק לכבוד - דברי הכל מותר. אלא כן אנן קיימין בסתם - רבי מאיר אומר סתמן של מלכים ורבנן אמרי סתמן של שולטנות.
אמר אשייאן נגרא בשם רבי יוחנן: איקוניות למה הן אסורות? מפני שמקטירין לפניהן בשעה שהן עולות, כלומר שמעמידים אותם ומקטירים לפניהם.
אמר רבי יוחנן: מותר לראותן בשעה שהן יורדות. כן? זה היו רגילים להפיל אותם כשמתחלף השלטון. מה טעמא? בהכרת רשעים תראה. כתב המהלך תחת הצורות או תחת האיקוניות...
[דף יט עמוד א]
הדלפקיות שלחן הגשה שאינם אלא לנוי. מעתה אפילו תבנית יד ותבנית רגל שנייא היא מפני שכיוצא בהן נעבד. כתיב (מלכים ב' י"ז, ל') ואנשי בבל עשו את סכות בנות זו תרנגולתא ואפרחיה. כתיב (מלכים ב' י"ז, ל') ואנשי בית שמש עשו את נרגל זה ריגליה דיעקב וריגליה דיוסף שעשו אותו סימן לברכה דכתיב (בראשית ויצא ל כז) ניחשתי ויברכיני ה' בגללך וכתיב ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית וישב לט ה) ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. (מלכים ב' י"ז, ל') ואנשי חמת עשו את אשימה זו אימרא כבש, כמה דתימר (ויקרא ויקרא ה טז) והכהן יכפר עליו באיל האשם. (מלכים ב' י"ז, ל"א) והעוים עשו את נבחן זו כלבא ואת תרתק זה חמרא. והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמך ואנמלך אלוהי ספרווים אלו טווסא ופיסיונן. עבודה זרה שנשברה מאליה רבי יוחנן° בר נפחא אמר ג_זאסורה, רבי שמעון בן לקיש° אמר מותרת. מה אנן קיימין? אם בעתיד להחזירן לכליין דברי הכל אסור, אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר. אלא כי אנן קיימין בסתם, רבי יוחנן° בר נפחא אמר סתם כמי שעתיד להחזירן לכליין, רבי שמעון בן לקיש° אמר סתם כמי שאין עתיד להחזירן לכליין. אמר רבי יודן אביו דרבי מתנייה°: אם היו מונחין במקומן שנפלו ולא הזיזום ממקומן ג_חכמי שעתידין להחזיר לכליין. מתיב ריש לקיש° ל°רבי: והא כתיב (שמואל א ה ה) על כן לא ידרכו כהני דגון על מפתן דגון משמע שרק במפתן נהגו כבוד ולא בשברי דגון מכאן שאחר שנשבר הרי הוא בטל. אמר לו: מלמד שהיו נוהגין במפתן יותר מדגון אבל גם את דגון המשיכו לעבוד. אמר רבי ירמיה° בשם רבי חייה בר אבא° אומות העולם עשו מפתן אחד וישראל עשו כמה מפתנות, מאי טעמא? שנאמר (צפניה א', ט') ופקדתי על כל הדולג על המפתן שלא היו דורכים על מפתן שהיתה בו עבודה זרה. המוצא עבודה זרה רב° אבא בר אייבו אמר לפני שזוכה בה ג_טמשברה אבר אבר והיא בטילה, ושמואל° בר אבא בר אבא אמר אינה בטלה לעולם שאין ישראל יכול לבטל עבודה זרה של נכרי. אמר רבי אבין° בשם °רבי שמעון בן יוחאי תנן: מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אילו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד הדא דאת אמר בשאין עליהן בסיס ונראה שכך נעשו מתחילתן, אבל יש עליהן בסיס ג_יאני אומר מן השברים באו וכבר בטלה.
מתני':
המוצא כלים ועליהן צורת חמה צורת לבנה צורת הדרקון יוליכם לים המלח. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: על כלים ג_יאהמכובדים אסורין ועל המבוזין מותרין. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: ג_יבשוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אף הוא נעשה זבל ונאמר (דברים ראה יג יח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם.
גמ': לא שנו אלא כלים שעליהם צורת החמה וצורת הלבנה, הא שאר כל המזלות לא. לא שנו אלא דרקון, הא כל הנחשים לא. אי זהו דרקון? כל שציצין יוצאין ג_יגבצוארו. ותני כן °רבי שמעון בן עזאי אומר: אי זהו דרקון? כל שציצין יוצאין מצוארו. החלק מותר. המוצא דרקון עשויה כמין רחוש אסור, רחוש ועליו דרקון נוטל את הרחוש ומשליך את הדרקון. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: כוס בסיס לדרקון אסור, ודרקון בסיס לכוס מותר. אמר רבי אבא° בשם רב° אבא בר אייבו: שברי דרקון הרי אילו מותרין, דרקון שלם ונשבר הרי אילו אסורין
עבודה זרה דף י"ט אנחנו רוצים ירושלמי מסכת עבודה זרה דף י"ט. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה.
הגמרא: למדנו במשנה מוצא שברי כלים, חשוש שהם צורות של עבודה זרה, הרי הם מותרים. אמר רבי יוסף בשם רבי יוחנן מפני שרובן באים מן הדלפיקיות. מה זה כלים שהם לא צריכים לעבודה זרה אלא להניח עליהם דברים לנוי. אז אם אתה, אפילו תבנית יד, תבנית רגל - למה תבנית יד ותבנית רגל אסורים? אז אתה אומר שנייא היא מפני שכיוצא בהן נעבד.
וכתיב ואנשי בבל עשו את סכות בנות. מה זה סוכות בנות? את תרנגולת ואפרוחיה. כתיב אנשי בית שמש עשו את נרגל. מה זה נרגל? זה רגליה דיעקב וריגליה דיוסף. כלומר צרו את הרגליים של יעקב והרגליים של יוסף בתור סימן לברכה. דכתיב ניחשתי ויברכיני ה' בגללך, וכתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף וכולי. אז לכן עשו רגליים של יעקב ויוסף.
ואנשי חמת עשו את אשימה. מה זה אשימה? זו האימרה, זה כבש, כמו והכהן יכפר עליו באיל האשם. והעוים עשו את נבחן, מה זה נבחן? זה הכלב. ואת תרתק - זה חמור. והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך ועל המלך, אלו הספרוים. מה זה אדרמלך ועל המלך? זה טווסא ופיסיונן - טווס ופסיון.
עבודה זרה שנשברה מאליה, רבי יוחנן אמר אסורה, רבי שמעון בן לקיש אמר מותרת. מה אנן קיימין? אם בעתיד להחזירן לכליין - כלומר אמרו להשלים אותם חזרה, לבנות אותם חזרה - דברי הכל אסור. ואם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר. אלא כי נן קיימין בסתם. רבי יוחנן אמר סתם כמי שעתיד להחזירן לכליין. רבי שמעון בן לקיש אמר סתם כמי שאין עתיד להחזירן לכליין.
אמר רבי יודן אביו דרבי מתנייה: אם היו מונחין במקומן - לא הזיזם ממקומם - כמי שעתידין להחזיר לכליין. מתיב ריש לקיש לרבי: והא כתיב על כן לא ידרכו כהני דגון על מפתן דגון. משמע שרק במפתן הם נהגו כבוד, לא בשברי דגון. אמר לו: מלמד שהיו נוהגין במפתן יותר מדגון, אבל גם בדגון עדיין המשיכו לנהוג כבוד, המשיכו לעבוד אותו.
רבי ירמיה בשם רבי חייה בר אבא: אומות העולם עשו מפתן אחד, כמו שראינו בפלישתים, אבל עם ישראל עשו כמה מפתנות. טעמא? ופקדתי על כל הדולג על המפתן, כי הם היו דורכים על כל מפתן שהיה בו עבודה זרה.
המוצא עבודה זרה, רב אמר משברה אבר אבר והיא בטילה, הוא יכול לקחת אותה. ושמואל אמר אינה בטלה לעולם, כמו שהוא סובר שישראל לא יכול לבטל עבודה זרה של נוכרי. אמר רבי אבין בשם רבי שמעון, תנן מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי הן אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד - הדא בשאין עליהן בסיס, כלומר שלא רואים שזה חלק ממשהו. אם לא נראה שיש להם חלק מעליהם, אז זה נראה כאילו שהם עשויים מתחילה כדי לעבוד אותם. אבל יש עליהן בסיס, אם רואים שבעצם הם המשך של איזה משהו אחר, אני אומר מן השברים באו וכבר בטלו.
פרק י"א. משנה: המוצא כלים ועליהן צורת חמה צורת לבנה צורת הדרקון יוליכם לים המלח. רבן שמעון בן גמליאל אומר על המכובדים אסורין ועל המבוזין מותרין. רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו אף הוא נעשה זבל ונאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם.
לא שנו אלא כלים שעליהם צורת החמה וצורת לבנה, הא שאר כל המזלות לא, אין איסור. לא שנו אלא דרקון, הא כל הנחשים לא. אי זהו דרקון? כל שציצין יוצאין בצוארו. ותני כן רבי שמעון בן עזאי אומר: אי זהו דרקון? כל שציצין יוצאין. החלק מותר.
המוצא דרקון עשויה כמין רחוש - אסור. רחוש ועליו דרקון נוטל את הרחוש ומשליך את הדרקון. שמואל אמר: כוס בסיס לדרקון אסור, ודרקון בסיס לכוס מותר. רבי אבא בשם רב: שברי דרקון הרי אילו מותרין, דרקון שלם ונשבר הרי אילו אסורין. שואלת הגמרא: ושבורים מן השלם באו? איך זה יכול להיות? אם אתה אומר שהשלם אם נשבר זה אסור, אז למה שברים מותרים?
חזקיה בשם רב: כיני, ראה אותן משתחוים לדרקון שלם ונשבר - אסורין. אבל אם הוא לא ראה אותם ואחר כך מצא את השברים, אז זה ספק ספיקה, לכן זה מותר.
תנן רבן שמעון בן גמליאל אומר על המכובדים אסורין ועל המבוזין מותרין. מה נן קיימין? אם דבר בריא שנעבדין אפילו מבוזין אסור - הרי חזי שבעל פעור כן היו נוהגים בו ביזיון מוחלט, אבל בכל זאת הוא אסור. ואם דבר בריא שאינן נעבדין אפילו מכובדין מותר. אלא כי נן קיימין בסתם.
אמר רבי קריספא: והדא כוסות דבר של ביזיון הוא. דרבי חייה בר אבא הוה ליה קווקין - היה לו כוסות - והוות טימי דרומי ציירה בגווה, בתוך הכוס בתחתית היה מצויר אחד מהעבודה זרות של רומי. אתא שאל לרבי יוחנן. אמר ליה: מכיון שהמים צפין על גבה דבר של ביזיון הוא. ואהן קיתונא, כד ששואבים בו מים, מכיון שאתה משקעו במים דבר של ביזיון הוא.
ביומוי דרבי יוחנן שרון ציירין על כותלא - התירו לצייר על הקירות - ולא מחי בידייהו, אנשים ציירו והוא לא מחה. אז זה מותר.
[דף יט עמוד ב]
ושבורים לא מן השלם באו. אמר חזקיה° בשם רב° אבא בר אייבו: כיני ראה אותן משתחוים לדרקון שלם ונשבר אסורין אבל כשלא ראו הרי אחר שנשבר הוי ספק ספיקא ומותר. תנן °רבן שמעון בן גמליאל אומר על המכובדים אסורין ועל המבוזין מותרין. מה אנן קיימין? אם דבר בריא שנעבדין אפילו על כלים מבוזין אסור, אם דבר בריא שאינן נעבדין אפילו על כלים מכובדין מותר. אלא כי אנן קיימין בסתם. אמר רבי קריספא°: והדא כוסות דבר של ביזיון הוא דרבי חייה בר אבא° הוה ליה קווקין כוסות והוות טימי עבודה זרה דרומי ציירה בגווה בתוך הכלי, אתא שאל לרבי יוחנן° בר נפחא. אמר ליה: מכיון שהמים צפין על גבה דבר של ביזיון הוא. ואהן קיתונא כד לשאיבת מים מכיון שאתה משקעו במים דבר של ביזיון הוא. ביומוי דרבי יוחנן° בר נפחא שרון ציירין על כותלא התחילו לצייר על הקירות ולא מחי בידייהו. תנן °רבי יוסי בן חלפתא אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף הוא נעשה זבל ונאמר (דברים ראה יג יח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם. מתיב °רבי יוסי בן חלפתא לרבנן: והכתיב (דברים עקב ט כא) ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אתו באש ואכות אתו טחון היטב עד אשר דק לעפר רואים שמותר לשחוק ולזרות לרוח? אמרו ליה: מלמד שהיה מבקש לבודקן כשם שבודקין את הסוטות דכתיב (שמות ל"ב, כ') ויזר על פני המים וישק את בני ישראל. אמר לון: והכתיב (דברי הימים ב טו טז) וגם מעכה אם אסה המלך הסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת לאשרה וידק וישרף בנחל קדרון? אמרו לו: משם ראיה? (מלכים א' ט"ו, י"ג) ויכרת אסא וישרף בנחל קדרון דווקא בנחל קידרון לפי שאינו מגדל צמחים. אמר לון: והכתיב (מלכים ב' י"ח, ד') וכתת נחש הנחושת, וכי עבודה זרה היא? והלא משה עשאו! אלא מלמד שהיו ישראל תועין אחריו וחושבים שבכוחו לרפא עד שבא חזקיה והעבירו. כתוב אחד אומר (שמואל ב ה כא) ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו, וכתוב אחד אומר (דברי הימים א' י"ד, י"ב) ויאמר דוד וישרפו באש. °רבי יוסי בר חלפותא ורבנן: °רבי יוסי בר חלפותה אומר מה שהיה של מתכת שאין האש מכלה וישאם דוד ואנשיו וישאם פירושו שטחנו לעפר, ומה שהיה של עץ ויאמר דוד וישרפו באש. ורבנן אמרי: מה שהיה איתי הגיתי מבטל וישאם דוד ואנשיו נטלו לעצמם, ומה שלא היה מבטל ויאמר דוד וישרפו באש. מה מקיים °רבי יוסי בן חלפותא וישאם דוד ואנשיו? הרי אסורים בהנאה ולמה נטלום נטלום בשפייו אחר שטחנו ובטלו נטלו את העפר.
מתני':
שאל פרקלוס בן פלוסלוס את °רבן גמליאל דיבנה בעכו כשהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי. אמר לו: כתוב בתורתכם (דברים ראה יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ומפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו: אין משיבין במרחץ. כשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה היא באת בגבולי, אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא נעשית אפרודיטי נוי למרחץ. דבר אחר, אם נותנין לך ממון הרבה אין אתה נכנס לתוך עבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת על הביב וכל אדם משתינין בפניה. ולא נאמר אלא אלהיהם, את שהוא ג_ידנוהג בו משם אלוה אסור ואת שאינו נוהג משם אלוה מותר.
גמ': תנן: אמר לו: אין משיבין במרחץ. מה אנן קיימין? אם השאלה הזו נחשבת כשאלה בהילכות המרחץ היה לו להשיב, ואם בשלא שאלו בהילכות המרחץ
תנן רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו אף הוא נעשה זבל ונאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם. מתיב רבי יוסי לרבנן: והכתיב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו עד אשר דק לעפר - אז רואים שמותר לשחוק ולזרוק לרוח. אמר ליה: מלמד שהיה מבקש לבודקן כשם שבודקין את הסוטות, דכתיב ויזר על פני המים וישק את בני ישראל.
אמר לון: והכתיב וגם מעכה אם אסה המלך הסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת לעשירה, ויכרת אסא-- וישרוק בנחל קדרון. אמר: משם ראיה? דווקא בנחל קדרון, לפי שאינו גדל צמחים שם מותר, אבל לא סתם.
אמר לון: וכתת נחש הנחושת, וכי עבודה זרה היא? והלא משה עשאו! אלא מלמד שהיו ישראל תועין אחריו - חושבים שיש בכוחו לרפא - עד שבא חזקיה והעבירו.
כתוב אחד אומר ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו, וכתוב אחד אומר ויאמר דוד וישרפו באש. רבי יוסי בר חלפותא ורבנן חלקו. רבי יוסי בר חלפותא אומר מה שהיה של מתכת - שהאש לא מכלה - וישאם דוד ואנשיו, כלומר ששחק אותם לעפר. ומה שהיה של עץ ויאמר דוד וישרפו באש.
ורבנן אמרי: מה שהיה איתי הגיתי מבטל - אחרי שהגוי ביטל אותם, הם לקחו אותם - וישאם דוד ואנשיו, ומה שלא היה מבטל ויאמר דוד וישרפו באש. מה מקיים רבי יוסי בן חלפותא וישאם דוד ואנשיו? נטלום בשפייו, ואחרי שטחנו אותם, את האפר שנוצר הם לקחו.
משנה: שאל פרקלוס בן פלוסלוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי. אמר לו: כתוב בתורתכם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ומפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו: אין משיבין במרחץ. כשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה, היא באת בגבולי. אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא נעשית אפרודיטי נוי למרחץ.
דבר אחר, אם נותנין לך ממון הרבה אין אתה נכנס לתוך עבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת על הביב וכל אדם משתינין בפניה. ולא נאמר אלא אלהיהם, את שהוא נוהג בו משם אלוה אסור ואת שאינו נוהג משם אלוה מותר.
[דף כ עמוד א]
לא היה לו להשיב שגם לענות שאין משיבין במרחץ זו הלכה. דאמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יהושע בן לוי°: שואלין הילכות המרחץ בבית המרחץ, הילכות בית הכסא בבית הכסא. כהדא ד°רבי שמעון בן אלעזר עאל מיסחי עם °רבי מאיר בשבת, אמר ליה: מהו שנדיח? אמר ליה: ג_טואסור. מהו שנקניח? אמר ליה: אסור. ולא כן שמואל° בר אבא בר אבא שאל לרב° אבא בר אייבו מהו לענות אמן במקום מטונף? אמר לו ג_טזאסור. ואסיר דאמרית לך אף זה אסיר לאומרו ולא עניתי אלא כדי להפרישך מן האיסור. אשכח תני: שואלין הילכות המרחץ ג_יזבבית המרחץ, הילכות בית הכסא בבית הכסא. אמר יודן אביו דרבי מתניה°: מהילכות המרחץ שאלו אלא שאין דרך לענות במרחץ. אמר רבי שמואל בר אבדימי°: מהילכת המרחץ שאלו אלא שהבל המרחץ רע לשינים. חברייא ורבי חמא בר יוסי° אמרו בשם רבי הושעיה° ורבי זעירא° אמר בשם רבי יהושע בן לוי° תשובת הפלג השיבו, דלא כן היה לו לפרקלוס להשיבו מבעל פעור שאין עבודתו אלא בפעירה. מאי כדון? את שהוא נוהג בו משום אלוה אסור, ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר.
מתני':
ג_יחהנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרין ומה שעליהן אסורין, שנאמר (דברים עקב ז כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. °רבי יוסי הגלילי אומר: אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם. מפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפישת ידי אדם שאדם נטע אותה וכל שיש בה תפישת ידי אדם אסור. אמר °רבי עקיבה: אני אהיה אובין לפניך: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה.
גמ': רבי זעירא°, רבי יסא° אסי ורבי יוסי בר חנינה° אמרו בשם רבי הושעיה°: כתוב אחד אומר (דברים עקב ז כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך משמע שלא נאסר אלא מה שעליהם ממש ולא מה שלידם, וכתוב אחד אומר (דברים כי תבא כט טז) כסף וזהב אשר עמהם. אם עליהם למה עמהם? ואם עמהם למה עליהם? מה עליהם דבר שהוא מיוחד להם או תכשיט להם, אף עמהם דבר שהוא מיוחד להם או ג_יטתכשיט להם. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן
אנחנו תלמידים שם ממסכת עבודה זרה, דף כ', הולכים לדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת הגמרא. במשנה שמענו, למדנו שפרוקלוס בן פילוסלוס שאל את רבן גמליאל בעכו, כשהיה אוכל במרחץ של אפרודיטה, אמר לו: "כתוב בתורתכם לא תבא ידך במום אל אחרים. מפני מה אתה אוכל במרחץ של אפרודיטה?" אמר לו: "אין משיבים במרחץ". שואלת הגמרא: "לא היה לו להשיב". כלומר, אם מחשיבים את השאלה הזאת כשאלה בהלכות מרחץ, היה צריך להשיב, ואם זו שאלה שלא בהלכות מרחץ, אז לא היה צריך להשיב בכלל. כלומר, גם לענות שלא משיבים זה עצמה הלכה.
אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: שואלין הילכות המרחץ בבית המרחץ, הילכות בית הכסא בבית הכסא. כי, רבי שמעון בן אלעזר נכנס להתרחץ עם רבי מאיר. אמר לו: "מהו שנדיח?" אמר לו: "אסור". "מהו שנקניח?" אמר לו: "אסור". שואלת הגמרא: "ולא כן שמואל שאל לרב, מהו לענות אמן במקום מטונף?" ואמר לו: "אסור". והמשיך ואמר לו: "ואסיר דאמרית לך אסיר", כלומר אף זה אסור לאומרו. לא עניתי אלא כדי להפחישם מן האיסור. אז רואים שגם זה אסור לענות. אז אם זה הלכות בית המרחץ, צריך להשיב לגמרי. אם זה לא הלכות בבית המרחץ, לא צריך בכלל.
אומרת הגמרא: אשכח תני: שואלין הילכות המרחץ בבית המרחץ, הילכות בית הכסא הכסא. אמר יודן אביו דרבי מתניה: מהילכות המרחץ שאלו, באמת זו שאלה שקשורה לבית המרחץ, אלא שאין דרך לענות במרחץ. אמרו שם החברים, אמר רבי שמואל בר אבדימי: מהילכת המרחץ שאלו, אלא שהבל המרחץ רע לשינים, לכן לא ענה לו.
חברייא ורבי חמא בר יוסי אמרו בשם רבי הושעיה, ורבי זעירא אמר בשם רבי יהושע בן לוי: תשובת הפלג השיבו. כלומר, סתם דחה אותו בקש. דלא כן היה לו להשיבו מבעל פעור שאין עבודתו אלא בפעירה. אז מה, באמת מה ההבדל בין בעל פעור לבין אפרודיטה וכדומה? אלא, את שהוא נוהג בו משום אלוה אסור, ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר. כלומר אם מה ששמים בתוך המרחץ זה רק לנוי, אז זה מותר. מה שמתנהגים בו בתור עינוג זה אסור, אפילו אם בדרך ביזיון.
פרקי מתני', אומרת המשנה: הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרין, כלומר ההרים והגבעות מותרים, ומה שעליהן אסורין, שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. רבי יוסי הגלילי אומר: אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם. שואלת הגמרא: מפני מה אשירה אסורה? הרי הלכה אשירה מחוברת לקרקע. מפני שיש בה תפישת ידי אדם, הרי אדם נטע אותה, וכל שיש בה תפישת ידי אדם אסור. אמר רבי עקיבה: אני אהיה אובין לפניך, כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה. הגמרא תסביר שהכוונה שהפסוק, הקדוש ברוך הוא כביכול אומר "אני אהיה אובין לפניך".
רבי זעירא, רבי יסא ורבי יוסי בר חנינה אמרו בשם רבי הושעיה: כתוב אחד אומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, משמע שלא נאסר אלא מה שעליהם ממש, לא מה שלידם. וכתוב אחד אומר כסף וזהב אשר עמהם, כלומר לידם אפילו. אז אם עליהם למה עמהם? ואם עמהם למה עליהם? אלא מה עליהם דבר שהוא מיוחד להם תכשיט להם, אף עמהם דבר שהוא מיוחד להם תכשיט להם, רק זה נאסר.
[דף כ עמוד ב]
כל שהכניסו ג_כלפנים מקנקלין המחיצה אסרו אפילו אינו לנוי כגון כיסים של מעות. אמר רבי יסא° אסי: סימן הוה לן שחשבנו דהדה רבי הושעיה° פליגא על דרבי ינאי° הכהן, ולית היא אלא מסייעה לרבי הושעיה°. דרבי הושעיה° דיבר על מה שאסור מפני שהוא נטפל לעבודה זרה וכך למד רבי הושעיה° מה עליהן דבר שמיוחד להן או תכשיט להן, אף עמהן דבר שהוא מיוחד להן או תכשיט להן. יצאו כיסים של מעות ורבי ינאי° הכהן דיבר על איסור תקרובת עבודה זרה ובזה גם רבי הושעיה° מודה שאם הגישו כיסים של מעות לעבודה זרה כתקרובת הם נאסרו. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° כל דבר שיכניסו לעבודה זרה: ואפילו ג_כאמים ומלח, מלח לשוף את העבודה זרה ומים להדיח את העבודה זרה. ואהין אפילו הרי זה ממש תקרובת וברור שזה נאסר אלא כגון מים ומלח. תנן: התם: המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו — הרי זה קידש וחייב באחריותו, דברי °רבי מאיר ו°רבי יהודה בר עילאי, °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרין אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. הנעבד אית תניי תני בין שלו בין של חבירו ג_כבאסור, ואית תניי תני שלו אסור ושל חבירו מותר. מאן דאמר בין שלו ובין של חבירו אסור? °רבי מאיר ו°רבי יהודה בר עילאי. ומאן דאמר שלו אסור ושל חבירו מותר? °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי שמעון בן יוחאי. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אילא° אילעא מתניתין דברי הכל היא, דבעבודה זרה אף °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי שמעון בן יוחאי מודים שאדם אוסר דבר שאינו שלו, דכמה דאת אמר בעבודה זרה דבר שיש בו רוח חיים אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, ודכוותה דבר שאינו שלך אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. רבי בון בר חייה° אמר אפילו סולת שלו אסור ושל חבירו מותר אליבא דמאן אמר רבי בון° את דבריו האם כמאן דאמר בין שלו ובין של חבירו אסור? ואתא רבי בון בר חייה° מימר לך בדבר שיש בו רוח חיים הוא דאיפלגון במתניתא אבל בדבר שאין בו רוח חיים לדעת כולם מותר לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו איך יתכן הא דבר שיש בו רוח חיים אסור, דבר שאין בו רוח חיים לא כל שכן? אלא שלא תאמר כמה דאת אמר תמן דבר שיש בו רוח חיים אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, ודכוותה דבר שאינו שלך אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. לכן הוא אמר שאפילו דבר שאין בו רוח חיים שאינו שלו אינו נאסר אפילו לגבוה. השתחוה לבצה מחלוקת בהמשך מה הכוונה חזקיה° אמר לא אסרה, רבי יוחנן° בר נפחא אמר אסרה. אמר רבי זעירה°: בביצה פליגין, חברייא אמרין בחלוקי נחל פליגין. אמר רב הונא° קרא מסייע למאן דאמרי חבריי, דכתיב (ישעיהו נ"ז, ו') בחלקי נחל חלקך הם הם גורלך גם להם שפכתה נסך. חייליה דחזקיה° מן הדא דתני מפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת יד בני אדם, וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור. וביצה אין בה תפיסת יד אדם. הכל מודין בחיטין שאסורות כיוון שהאדם זורע וקוצר הוי כתפיסת ידי אדם ונאסרים כמו שאשרה אסורה. אמר רבי חנינה בר יסא° בשם °רבי יהודה בר עילאי שורשי חיטה בוקעין בארץ חמשים אמה, שורשי תאינה רכים בוקעין בצור. והא תני °רבי שמעון בן אלעזר אומר מלמד שאין הארץ שותה אלא לפי חיסומה השיכבה העליונה. אם כן מה יעשו שורשי חרוב ושרשי שקמה? אמר רבי חנינה°: אחת לשלשים יום התהום עולה ומשקה אותן, מה טעמא? דכתיב (ישעיהו כ"ז, ג') אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה. ביצת עבודה זרה שנעשית אפרוח רבי חגיי° אמר בשם רבי יאשיה°: איתפלגון חזקיה° וכהנא°, כהנא° אמר מותרת, חזקיה° אמר אסור על דעתיה דחזקיה° איך אפשר לביצת עבודה זרה שתיעשה אפרוח? מה אנן קיימין? אם כשפחסה שברה לפני העבודה זרה אין כאן אפרוח, אם כשהכניסה לפנים מן הקנקילין המחיצה של העבודה זרה ונהייתה תקרובת איתא חמי בא וראה אלו השתחוה לה לא אסרה, מפני שהכניסה לפנים מן הקנקילין אסרה? הרי לא עשה מעשה בגוף הביצה. אמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה° תפתר שגדר בה לעבודה זרה.
רבי יוחנן בשם רבי ינאי: כל שהכניסו לפנים מקנקלין אסרו, כלומר מחיצה של עבודה זרה, אסור אפילו בעניה, אפילו אם הוא לא לנוי, כגון של מעות. כלומר אפילו כיס של מעות אם הכניסו לפנים מקנקלין זה נאסר. אמר רבי יסא: סימן הוה לן רבי הושעיה פליגא על דרבי ינאי. כלומר אנחנו חשבנו שרבי הושעיה חולק על רבי ינאי, כי רבי ינאי אומר רק דבר שהוא לנוי או מחובר אליו. אז לכאורה כיס של כסף לא. ולית היא אלא מסייעה לרבי הושעיה. דרבי הושעיה דיבר על מה שאסור מפני שהוא נטפל לעבודה זרה, וכך עולה מדרבי הושעיה: מה עליהן דבר שמיוחד להן תכשיט להן, אף עמהן דבר שהוא מיוחד להן תכשיט להן. אז זה דבר שהוא נטפל להם. אבל יצאו כיסים של מעות שהם לא דברים מיוחדים להם ולא תכשיט להם. אבל רבי ינאי דיבר על איסור תקרובת עבודה זרה, שהביאו את הכסף בתור תקרובת. בזה גם רבי הושעיה מודה שאם יגישו כיסים של מעות לעבודה זרה זה תקרובת עבודה זרה והם נאסרו.
רבי אבא בשם רב יהודה: ואפילו מים ומלח, מלח לשוף ומים לדיח. שואלת הגמרא: ואהין אפילו? הרי זה מה שתקרובת, אז ברור זה נאסר. מה ההבדל בין מים ומלח לשאר דברים? אלא אלא כגון מים ומלח. תגיד, לא אפילו מים ומלח, אלא כגון מים ומלח.
מתניתא תנא: רבי מאיר ורבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון. הנעבד אית תניי תני בין שלו בין של חבירו אסור, ואית תניי תני שלו אסור ושל חבירו מותר. כלומר, אם אדם עובד את הפרה של חברו אז נאסרת. מן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור? רבי מאיר ורבי יהודה. ומן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר? רבי יוסי ורבי שמעון.
רבי יוסי בשם רבי אילא: דברי הכל היא. כן, בעבודה זרה גם רבי יוסי ורבי שמעון מודים שאדם עושה דבר שאינו שלו. דכיוון דאתאמר בעבודה זרה כמה דאת מר דבר שיש בו רוח חיים אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, ודכוותה דבר שאינו שלך אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה.
רבי בון בר חייה אמר אפילו סולת שלו אסור ושל חבירו מותר. שואלת הגמרא: רבי בון כמאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור? אתא רבי בון בר חייה מימר לך בדבר שיש בו רוח חיים דאיפלגון, אבל בדבר שאין בו רוח חיים לדעת כולם זה מותר, כי אדם לא עושה דבר שאינו שלו - אי אפשר להגיד את זה. הא דבר שיש בו רוח חיים אסור, שאין בו רוח חיים לא כל שכן? אם דבר שיש בו רוח חיים אתה אומר שיש מחלוקת שלדעת מיעוט זה אסור, אז דבר שאין בו רוח חיים לא כל שכן לדעת כולם שזה אסור. שלא תאמר כמה דאת אמר תמן דבר שיש בו רוח חיים אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, ודכוותה דבר שאינו שלך אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה - לכן לא אמרו שאפילו סולת שלא שלו אינו נאסר אפילו לגבוה.
[דף כא עמוד א]
אגוז של ערלה שנטעו, וכן ביצת הקדש שנעשית אפרוח. אמר רבי יסא° אסי איתפלגון כהנא° ורבי יוחנן° בר נפחא, כהנא° אמר אסורה ורבי יוחנן° בר נפחא אמר מותרת. אמר רבי זעירא° קומי רבי יוסי° בר זבידא: הא דאמר רבי יוחנן° בר נפחא מותרת אין כוונתו שהיא מותרת כמות שהיא אלא אוף היא פודה אותה כשוויה בזמן זרעה כשהיתה ביצה. רבי חנינא° בר חמא ורבי יונה° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם כהנא°: פודה אותה בזמן זרעה ורבי חנניא° בשם רבי פנחס° מתקן ואומר שכך הגירסא כהנא° אמר אסורה ופודה אותה כמות שהיא, ורבי יוחנן° בר נפחא אמר מותרת ופודה אותה בזמן זרעה. תנן אמר °רבי עקיבה הפסוק אומר אני אובין לפניך שהתורה מדריכה היאך נדע היכן מקום עבודה זרה כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה. אנן תנינן אובין, אית תני אוביל. מאן דאמר אובין מלשון נבון, ומאן דאמר אוביל מלשון נייבל מדריך שמוביל ומסביר. תני רבי בורקי° קומי רבי מנא° בן יונה מלמד שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו. ולא כן סברנן מימר דבר שיש בו רוח חיים אף על פי שאינו אסור להדיוט אסור לגבוה? אף במקומות כן אף על פי שההרים עצמם לא נאסרו להדיוט מכל מקום נאסרו לגבוה. ואם כך בית הבחירה איכן נבנה שהרי כל המקומות נאסרו? על פי נביא דכתיב (דברי הימים א' כ"א, י"ט) ויעל דוד כדבר גד אשר דיבר ביד ה'.
מתני':
ג_כדמי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל אסור לבנותו, כיצד יעשה? כונס לתוך שלו ובונה. היה שלו ושל עבודה זרה
תמלול מתוקן: אנחנו תורנים בירושלמי מסכת עבודה זרה, דף כ"א, נתחיל מהשורה השלישית.
אומרת הגמרא: "השתחווה לביצה, חזקיה אמר לא אסרה. רבי יוחנן אמר אסרה. אמר רבי זירא בביצה פליגין. חבריה אמרין בחלוקי נחל פליגין. אמר רב הונא קרא מסייע למ"ד חבריה", כן, שחלוקי נחל. כן, דכתיב: "בחלוקי נחל חלקך והם הם גורלך, גם להם שפכת נסך". חילק חזקיה שאמר שלא אסרה אם השתחווה לביצה, מנין? תני מפני מה שרע סואה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסורה. אבל ביצה אין בה תפיסת ידי אדם, לכן זה מותר.
ואומרת הגמרא: "הכל מודים בחטים שהן אסורות". כלומר שאדם הוא זורע והוא קוצר אז זה נחשב כמו תפיסת ידי אדם ולכן הן נאסרות כמו שהשאר אסורה.
אמר רבי חיינא בר יאשיה בשם רבי יהודה: "שורשי חיטה בוקעים בארץ חמישים אמה, שורשי תאנה רקים בוקעים בצור". שואלת הגמרא: "ותניא רבי שמעון אומר זרע ומר מלמד שאין הארץ שותה אלא על פי חיסומה". כלומר רק השפת הארץ, רק שמה יש מים. אז אם כך מה יעשו שורשי חרוב, שורשי שקמה? איך הם ישתו? אמיתה מה שהם בוקעים חמישים אמה או יותר אפילו. אמר חיינא חד לשלושים שנה תהום עולה ומשקה אותה. מה טעמה? דכתיב: "אני ה' נוצרה לרגעים אשכנה".
ביצת עבודה זרה שנעשית אפרוח. רבי חגי אמר בשם רבי ישיה: "התפלגו חזקיה וקהנא". קהנא אמר היא מותרת וחזקיה אמר אסור. ואומרת הגמרא: "דעתיך חזקיה איך אפשר לביצת עבודה זרה שתעשה אפרוח?" הרי חזקיה אומר שמי ששתחווה לה, כן, היא לא נאסרת. אז איך אפשר שתעשה עבודה זרה? אם בשפסחה, כלומר תגיד שהוא שווה אותה, היא פנויה עבודה זרה, אין כאן אפרוח. ואם היא שכניסה לפנים בגמילא דקליקלין, כלומר הפך אותה לכלי עבודה זרה, הגיש אותה לעבודה זרה, אז זה לא הגיוני. אם השתחווה לה לא נאסרה, ושהיא נכנסה לפנים בקליקלין אסורה? הרי הוא לא עשה שום מעשה בגוף הביצה.
אמר רבי יונתן בן ביידרא במתניא: "תיפטר שגדר בה לעבודה זרה". הוא משתמש בה בתור גדר לעבודה זרה או משהו כזה.
ואומר: "אגוז של ערלה שנטעו, וכן ביצת הקדש שנעשית אפרוח". אמר רבי אסי: "התפלגו כהנא ורבי יוחנן. כהנא אמר אסורה ורבי יוחנן אמר מותרת". אמר רבי זירא קומי רבי אסי: "עדיין אמר רבי יוחנן מותרת? אין לקרות אותה שהיא מותרת כמות שהיא". אלא אף הוא מודה שפודה אותה כמו שהייתה בזמן זרעה, זה הכוונה. כלומר מודה שיש בה קדושה, אבל לא כל מה שגדל ממנה קדוש וצריך לשלם על הכל, אלא פודה אותה בזמן הזרע כמו שהייתה בהתחלה, כשהיה ביצה. "פודה אותה בזמן זרעה" זה ביטוי כזה, כלומר, אתה פודה את זה כמו מה שהיה בזמנו, בהתחלה. אז גם כאן הביצה נהיה אפרוח, אז יש בה קדושה אבל פודה אותה כמו שהייתה ביצה.
ולכן רבי חנינא ורבי יונה ורבי אלעזר אמרו בשם כהנא: פודה אותה בזמן זרעה. ורבי חנניא בשם רבי פנחס מתקן את הגירסה ואומר ככה: "כהנא אמר אסורה ופודה אותה כמות שהיא", כלומר כמו שעכשיו, זה אפרוח, צריך לפדות כמו אפרוח. "ורבי יוחנן אמר מותרת פודה אותה בזמן זרעה", כן, פודה אותה בתור ביצה.
תניא אמר רבי עקיבה: "אני ובין"-- כתוב, אמרו במשנה שרבי עקיבא אומר: "אני ובין לפניך". הכוונה שהתורה מדריכה איך נדע באיזה מקום עובדי עבודה זרה. כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישא ועץ רענן דע שיש שם עבודה זרה.
ואומרת הגמרא: "אית תני אובין, אית תני אוביל. מאן דמר אובין מלשון נבון" -- להבין, לגרום לך להבין איפה בדיוק, שתוכל להבין לבד. "מאן דמר אוביל" מלשון מוביל, מדריך שמוביל ומסביר.
תני רבי בורקי קומי רבי מנא מלמד שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו. "ולא כן סברנן מימר דבר שיש בו רוח חיים, אף על פי שאינו אסור להדיוט אסור לגבוה?" אז לכאורה גם מקומות כאלה, גם ההרים עצמם, למרות שלא נאסרו להדיוט, מכל מקום אסור לגבוה. אם כן בית הבחירה איך נבנה? הרי קודם כל עוד נאסר. ואומרת הגמרא: "על פי נביא", דכתיב ויעל דוד כדבר גד אשר דיבר ביד ה'.
[דף כא עמוד ב]
ידון מחצה למחצה. אבניו ועציו ועפרו מטמאין ג_כהכשרץ, שנאמר (דברים עקב ז כו) שקץ תשקצנו וגו'. °רבי עקיבה אומר: כנדה, שנאמר (ישעיהו ל', כ"ב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. מה הנידה מטמא במשא אף עבודה זרה מטמא במשא.
גמ': כתיב תועבה בנידה וכתיב תועבה בעבודת כוכבים ומזלות וכתיב תועבה בשרצים. כתיב תועבה בנידה דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה וגו'. כתיב תועבה בעבודת כוכבים ומזלות דכתיב (דברים עקב ז כו) ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. וכתיב תועבה בשרצים דכתיב (דברים ראה יד ג) לא תאכל כל תועבה. אבל אין אני יודע לאיזה מהן הוקשה עבודה זרה. °רבי עקיבא בן יוסף אומר לתועבה שבנדה הוקשה, מה הנדה מטמא במשא אף עבודת כוכבים ומזלות מטמא במשא. אי מה הנדה מטמא באבן מסמא אף עבודת כוכבים ומזלות מטמא על גבי האבן מסמא? אמר רבי זריקן° בשם רב יהודה°, ואית דאמרין בשם רב חסדא°: מודה °רבי עקיבא בן יוסף לחכמים שאין עבודת כוכבים ומזלות מטמא על גבי אבן מסמא דלפיכך הוקש אף לשרץ למעט שאינו מטמא באבן מסמא. ורבנן אמרי לתועבה שבשרצים הוקשה, מה השרץ מטמא בהיסט הכוונה למגע אף עבודת כוכבים ומזלות מטמא בהיסט הכוונה למגע. אי מה השרץ מטמא בכעדשה אף עבודת כוכבים ומזלות מטמא בכעדשה. רבי זעירה° ורבי יצחק בר נחמן° אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת ורבי אבהו° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא כתיב (תהלים ק"ו, כ"ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה המת מטמא בכזית אף עבודת כוכבים ומזלות מטמא בכזית.
ואומרת המשנה: מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל אסור לבנותו. כיצד יעשה? כונס לתוך שלו ובונה. היה שלו ושל עבודה זרה ביחד בשותפים, אז ידון מחצה למחצה. אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ, שנאמר שקץ תשקצנו. רבי עקיבה אומר: כנדה, שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו. מה הנידה מטמא במשא אף עבודה זרה מטמא במשא.
ואומר: כתיב תועבה בנידה וכתיב תועבה בשרצים וכתיב תועבה בעבודה זרה. בנידה כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה. בשרצים כתיב לא תאכל כל תועבה. בעבודה זרה כתיב ולא תביא תועבה אל ביתך. "אבל יודע לאי הוקשה?" כלומר עבודה זרה למה הוקשה? לשרצים או לנידה?
רבי עקיבא אומר לתועבה הוקשה, מה מטמא במשא אף עבודת כוכבים ומזלות מטמא במשא. אי מה נידה מטמאה על גב אבן מסמא, כלומר גם עבודה זרה מטמאה על גב אבן מסמא? כלומר אפילו אם יניחו ערימה של שמיכות אחת על השנייה ויניחו איזה אבן סלע על עמודים והם נוגעים בה, רק הם נוגעים בשאר השמיכות, זה עמודים שמחזיקים אותה, זה נקרא אבן מסמא. אם הנידה תשב על האבן אז כל השמיכות שנוגעות באבן יטמאו. למרות שבעצם לא נוגע ממש, אז אם ככה גם עבודה זרה תהיה ככה.
אמר רבי זריקן בשם רב יהודה, ואית בשם רב חסדא: מודה רבי עקיבא לחכמים שאין עבודת כוכבים ומזלות מטמא באבן מסמא. כי הוא אומר שהתורה הקישה את זה גם לשרץ כדי למעט שלא מטמא באבן מסמא.
ורבנן לתועבה שבשרצים הוקשה, מה השרץ מטמא בהיסט אף עבודת כוכבים ומזלות מטמא בהיסט. ואת אמרת מה שרץ מטמא בכעדשה, יכול עבודה זרה לטמא בכעדשה? רבי זעירה ורבי יצחק בר נחמן, רבי אלעזר ורבי אבהו בשם רבי יוחנן, דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. אז באיזשהו מקום עבודה זרה גם מוקשה למתים. מה המת מטמא בכזית אף עבודה זרה מטמאה בכזית.
ואת אומר אז אם זה ככה, אם המת מטמא כשמסיט את ראשי אצבעותיו לאוהל, יכול עבודה זרה מטמא כשמסיט אצבעותיו? לא. גמר "לתיצה" "לתיצה" מבית המלוגה. מה בית המלוגה? הכתיב בנתצת הבית "את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית". עבודה זרה כתיב ונתצתם מזבחותם. אז מה בית המלוגה? מי שיכניס ראשו ורובו, אז גם עבודה זרה אינו מטמא אלא עד שיכניס ראשו ורובו.
[דף כב עמוד א]
אי מה המת די שיכניס ראש אצבעו לאהל המת בכדי שיטמא, אף עבודת כוכבים ומזלות די שיכניס ראש אצבעו? למד נתיצה נתיצה מבית המנוגע כתיב הכא את מזבחותם תתוצון וכתיב התם ונתץ את הבית, מה בית המנוגע עד שיכניס ראשו ורובו ג_כואף עבודת כוכבים ומזלות עד שיכניס ראשו ורובו. אמר °רבי חנניה: זאת אומרת ג_כזשאין טומאת עבודת כוכבים ומזלות מחוורת שהיא מהתורה אלא גזרת חכמים היא, אלא האך אתה מקישה לקלים ואינך מקישה לחמורים. אמר רבי מנא° בן יונה: מחוורת היא, ולמה הוא מקישה למת ולשרץ? ללמד מהם לקלים שבה. הדא דאת אמר בעבודת כוכבים ומזלות שבורה שהיא מדרבנן, אבל בשלימה אפילו כל שהוא. דאמר רב הונא° ורבי חמא בר גוריון° בשם רב° אבא בר אייבו הבעל ראש גוייה המילה היה וכאפון היה דכתיב (שופטים ח', ל"ג) וישימו להם בעל ברית לאלהים. ומה טעמא? ד°רבי עקיבה שהעדיף להקיש עבודה זרה לנידה? דכתיב (דברים עקב ז כו) תעב תתעבנו דאף שגם בשרץ כתוב תועבה כאן כפל הלשון להדגיש התעוב כנדה. מה טעמון דרבנן שהעדיפו להקיש עבודה זרה לשרץ? דכתיב (דברים עקב ז כו) שקץ תשקצנו כמו שנאמר בשרצים. מה מקיימין רבנן טעמא ד°רבי עקיבה תעב תתעבנו? צאיהו כמו צואה, נבליהו גרום לו ניבול. מה מקיים °רבי עקיבה טעמון דרבנן שקץ תשקצנו שקציהו נבליהו? מניין לרבנן נבליהו אף בפה? שמואל° בר אבא בר אבא ורבי אבהו° אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת מדכתיב (ישעיהו ל', כ"ב) צא תאמר לו, צואה תאמר לו צאיהו נבליהו כיצד? את שקורין אותו פני מלך קורין אותו פני כלב, עין כוס עין קוץ, גדיא מזל גלייא גלות וחורבן. אמר רבי תנחומא° בר אבא בשם רב הונא° מאי דכתיב (יהושע ז', ב') העי אשר עם בית און מקדם לבית אל? מקדם היו קורין אותו בית אל ועכשיו קורין אותו בית און. תני בשם רבי אלעזר° בן פדת לא רצה להיקרות עמירה מקום של כבוד קורין אותה עמידה בית הכסא. דאמר רבי אבא בר כהנא° תמן צווחין לפעלה טבא עשית גדולים עמדה, וצווחין לרחוץ של מיםי רגלים עמידה. מה מקיימין °רבי עקיבה צא תאמר לו? רבי יוסי בי רבי בון° ורב הונה° אמרו בשם רב יוסף° מיכן שעבודה זרה מטמא באהל רק משיכנס ראשו ורובו שאין אומרים לאדם צא עד שיכניס ראשו ורובו. אית מתניתא אמר עבודת כוכבים ומזלות כנדה ומשמשיה כנדה, ואית מתניתא אמרה ג_כח עבודת כוכבים ומזלות כנדה ומשמשיה כשרץ. מאן דאמר עבודת כוכבים ומזלות כנדה ומשמשיה כנדה ניחא, ומאן דאמר עבודת כוכבים ומזלות כנדה ומשמשיה כשרץ? כל עצמו אין כתיב נדה אלא במשמשין דכתיב (ישעיהו ל', כ"ב) וטמאתם את ציפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף כב. נתחיל מהשורה השלישית.
אומרת הגמרא, אמר רבי חנניה: זאת אומרת שאין טומאת עבודה זרה מחוורת, שהיא מהתורה, אלא זה גזירת חכמים היא. דאי לא כן, אם זה מהתורה, אז איך אתה מקישה לקלים ואיך מקישה לחמורים? הרי מכל דבר, כל היקש לקחנו את הקל דווקא. למה עוד לחמור?
ובלעם, אמר רבי מנא: מחוורת היא. אלא למה הוא מקישה גם למת וגם לשרץ? כי הרי די להקיש אותה למת, ללמד לקלים שבה. כלומר, זה שאנחנו רואים שהתורה הקישה לכמה דברים ביחד, הרי יכול להקיש רק למת. למה הקיש גם לדברים אחרים? כדי ללמוד מהקלים שבה.
אומרת הגמרא, הדא דאת אמר בעבודת כוכבים ומזלות שבורה, שהיא רק מדרבנן, אבל עבודה זרה שלמה כל שהוא, כלומר אפילו ממנה בכל שיעור אסורה.
כמו שאמר רב הונא ורבי חמא בר גוריון בשם רב, הבעל, כן, העבודה זרה שנקראת בעל, ראש גוייה היה, כלומר זה הצורה של המילה, של האור של המילה. וכאפון, גודלו היה כמו אפון. מה הטעם? דכתיב: וישימו להם בעל ברית לאלהים, כי כתוב בעל ברית. כלומר, זה הגודל של הברית.
מה טעמא דרבי עקיבא שהוא העדיף להקיש עבודה זרה לנידה? דכתיב: תעב תתעבנו כנדה. למרות שגם בשרץ כתוב תועבה, אבל כאן התורה כפלה את הלשון להדגיש שהתיאור הוא גדול כמו נידה. שמעתת אמר דרבנן שהם העדיפו להקיש עבודה זרה לשרץ, דכתיב: שקץ תשקצנו, כמו שנאמר בשרצים.
עכשיו, מה מקיימין רבנן טעמא דרבי עקיבא? תעב תתעבנו - צאיהו, כמו צואה, נבלהו, כלומר תגרום לו להיות מנוול. עכשיו מה מקיים רבי עקיבא לרבנן? מה הם עושים עם המילה שקץ תשקצנו? שקצהו נבלהו. עכשיו מילא לרבנן, לבנהו גם בפה.
אז שמואל ורבי אבהו אמרו בשם רבי אלעזר, דכתיב: צא תאמר לו. צואה תאמר לו. כיצד? את שקורין אותו פני - קורין פני כלב. עין כוס - עין קוץ. גדי - גלייא, כלומר זה מזל, קוראים אותו גלות וחובן.
אמר רבי תנחומא, רב הונא בעי: מהי דכתיב? העי אשר עם בית און מקדם לבית אל? מקדם קורין אותו בית אל - ועכשיו קורין אותו בית און.
תני בשם רבי אלעזר, לא רצה לקרות אותה אמירה, כלומר מקום של כבוד. כלומר, אם היה נקרא מקום של כבוד, אמירה, קוראים אותו עמידה, בית הכיסא. דאמר רבי אבא בר כהנא, טמאן, כלומר בבבל היו צווחין לפעולה טבא, כלומר לעשיית הצרכים, עמידה. וצווחין של רגלים גם כן עמידה.
אומרת הגמרא, מה מקיימין רבי עקיבא צא תאמר לו? מה היו עושים בפסוק הזה? דאמר רבי יוסי בי רבי בון ורב הונא בשם רב יוסף, מכאן שאין אומר לאדם צא עד שיכניס ראשו ורובו. כי הרי אין אומרים לאדם צא עד שיכנס ראשו ורובו.
איתמר, יש מתניתא אמרה שעבודה זרה זה כמו נידה ומשמשיה כמו נידה. ויש מתניתא אמרה שעבודה זרה כמו נידה ומשמשיה כמו שרץ. מאן דאמר עבודת כוכבים ומזלות כנדה ומשמשיה כנדה, אז ניחא. מאן דאמר עבודת כוכבים ומזלות כנדה ומשמשיה כשרץ, הרי היא דחורה קשה - הרי כל עצמו נדה אין כתיב בעבודה זרה. עבודה זרה לא קרויה נידה, אלא במשמשין. דכתיב: "את ציפוי פסלי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם", כמו דבה. אז רואים שהמושג דבה שזה נידה נאמר דווקא על משמש עבודה זרה.
[דף כב עמוד ב]
תיפתר בחקוקין על גופה והא כתיב אפד. רבי יעקב דכפר חנן° אמר תיפתר במשתחוה לאפוד עצמו כענין שנאמר (שופטים ח', כ"ז) ויעש אותו גדעון לאפוד. מתניתין כמאן דאמר עבודת כוכבים ומזלות כנידה ומשמשיה כנדה דתנינן ג_כטאבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ. °רבי עקיבא בן יוסף אומר כנידה והרי כל אלו משמשים הם. תיפתר שהשתחוה לבית או לאבנים והעצים ואחר כך בנאו שאף שהמשתחוה להר לא אסרו בתלוש ואחר כך חיברו נאסר. דאמרו רבי זעירא° ורב הונה° בשם רב° אבא בר אייבו: המשתחוה לבית ג_ל אסרו. רבי זעירא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא המקדיש את הבית אין מועלין בו דגמרינן מתרומה שאינה במחובר. אמר רבי זעירא° הויי בה רבנן ואמרי דפליגא ביה רבי יוחנן° בר נפחא ורב° אבא בר אייבו: מאן דאמר אסרו שנחשב כתלוש מועלין בו, מאן דאמר לא אסרו שנחשב כמחובר אין מועלין בו. התיב רבי חגי° קומי רבי יוסה° אסי מתניתא פליגא על רב° אבא בר אייבו דתניא ג_לאהשוקת שבסלע אין ממלאין בה מפני שחקקה ואחר כך חיברו דנחשב ככלי. הא אם חיברה ואחר כך חקקה ממלאים ממנה וההן בית לאו כמי שחברו ואחר כך חקקו הוא? מה עבד לה רב° אבא בר אייבו? פתר לה כמאן דאמר דסיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן והוי כחקקו ואחר כך חברו. תנן: שלשה בתים הן: בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים הרי זה אסור. קא סלקא דעתין שנאסר על ידי שהשתחוה לבית ולית הדא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא? תיפתר שנשתחוה לכל אבן ואבן ואחר כך בנייה. והא תנינן שלש אבנים הן: אבן שחצבה מתחלה לבימוס הרי זו אסורה וכו'. תיפתר שנשתחוה לכל אבן ואבן ואחר כך בנייה. תנינן אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ. °רבי עקיבא בן יוסף אומר כנידה. לית הדא פליגא על רבי שמעון בן לקיש° דרבי שמעון בן לקיש° אמר עבודה זרה שנשברה מותרת. וכן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר. תיפתר במשתחוה לכל אבן ואבן ואחר כך בנייה. לית הדא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דרבי יוחנן° בר נפחא אמר עבודה זרה שנשברה אסורה. וכן סברנן מימר אם בעתיד להחזירן לכליין דברי הכל אסור. תיפתר במשתחוה לזמורה
מתניתא אמרה תיפתר בחקוקין על גופה. כלומר, לא מדובר במשמש עבודה זרה, אלא בעבודה זרה עצמה. כי מה שכתוב ציפוי פסלי כספך, הכוונה שהם היו חקוקים על הגוף של עבודה זרה. אז זה לא משמשים, אלא זה גוף עבודה זרה. שאם אמרת ואכתיב אפודות, אפוד זה הרי בגד, זה משהו חיצוני, כן? וזה ודאי משמש רק עבודה זרה, רק משמש עבודה זרה.
אז מתניתין אמרה רבי יעקב דכפר חנן, תיפתר במשתחוה לאפוד עצמו, שכעניין אמר ויעש גדעון אפוד. אמר, מתניתין כמאן דאמר עבודת כוכבים ומזלות כנידה ומשמשיה כנידה. ותנינן אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ, רבי עקיבא אומר כנידה. שאת אומרה הרי כל אלו זה משמשים הם.
מתניתין תיפתר שהשתחווה לבית או לאבנים ועצים ואחר כך בנהו. שהוא סובר שגם משתחווה להר לא אסרו, אבל אם זה תלוש ואחר כך חיברו נאסר.
דאמרו רבי זעירא ורב הונה בשם רב: המשתחוה לבית אסרו. רבי זעירא ורבי אבהו אמרו רבי יוחנן, המקדיש את הבית אין מועלין בו, כי למדנו זה בתרומה, שאין תרומה אלא במחובר. ואמר רבי זעירא, פליגי רבי יוחנן ורב, דאמר אין מועלין בו. מאן דאמר אסרו - נחשב כמו תלוש, אז הוא אומר מועלים בו. מאן דאמר לא אסרו - נחשב כמו מחובר ולא מועלים בו.
התיב רבי חגי קומי רבי יוסה: מתניתא פליגא על רב, דהשוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשין בה, ואין מזין ממנה, ואין צריכה צביט פתיל, ואינה פוסלת המקווה. אם הייתה כלי ומחוברת בסיד, אז זה פוסל את המקווה. כלומר, רואים מכאן שדווקא אם זה שחקקה ואחר כך חיברה, אז זה נחשב כמו כלי. הא אם חיברה ואחר כך חקקה - מקדשין ממנה, כן, זה לא נחשב כמו כלי.
ואם כן, הבית שהוא חיבור ואחר כך חקקו, אז זה חורה קשה - אז למה הבית נאסר? מה עבד לה רב? פתר לה כמאן דאמר סיתותן של אבנים, רוגמא, היא גמר מלאכתן. אז זה היה כמו חקקו ואחר כך חיברו.
תניא, למדנו שלושה בתים הן. בית שבימוס התחילה לעבודה זרה, הרי זה אסור. הגמרא מתחילה בבירור מנין שהוא נאסר על זה שהשתחווה לבית. שאת אומרת הא פליגא על רבי יוחנן? רבי יוחנן אמר שמחובר לא נאסר. מתניתין תיפתר שהשתחווה לכל אבן ואבן ואחר כך בנה.
מתניתין תנן שלוש אבנים הן. אבן שחצבה מתחילה לבימוס, כלומר להיות במה שעליה ישימו את עבודה זרה, הרי זה אסורה. ואת אומרת גם כאן תיפתר שהשתחווה לכל אבן ואבן ואחר כך בנה. כן, כמו לכאורה היה קשה לרבי יוחנן, הרי זה מחובר. אז גם פה הוא אומר שהוא השתחווה לכל אבן ואבן לפני שהוא חיבר אותן.
תנן אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ, רבי עקיבא אומר כנידה. שואלת הגמרא, לית הדא פליגא על רבי שמעון בן לקיש, דרבי שמעון בן לקיש אמר עבודה זרה שנשברה מותרת, אפילו מאליה היא מותרת.
משיבה הגמרא, אפילו לרבי יוחנן, שסובר שעבודה זרה שנשברה אסורה, לזה לא פליגא. הרי לא כן סברנן מימר, כן, אם הוא בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר. אז לרבי יוחנן זה לא קשה - דלא חציף למימר שאם הוא עתיד להחזירן לכליהן דברי הכל אסור. אז פה כנראה מדובר שהוא התכוון להחזיר אותם.
ואמר רבי יהודה אבויי דרבי מתניה, אם היו מונחים במקומן זה כמי שרוצה להחזירן לכלים. כלומר, אפילו אם הוא לא אמר כלום, אבל זה מונח במקום אז זה כאילו שהוא מתכוון להחזיר אותם. אז לכן רבי יוחנן לא קשה.
אמר רבי אבא בשם רב, המשתחווה לבית אסרו, השתחווה לאילן לא אסרו. שואלת הגמרא, תנינן שלוש השתחוויות הן ואחד מהן זה אילן שניטע עבודה זרה. משמע שאילן נאסר. מתניתא תיפתר במשתחוה לזמורה ואחר כך נטעה.
לוי אמר, השתחווה לבית אסרו, למערה לא אסרו. מה בין בית מה בין מערה? אמר רבי חנינא ברבי הלל, בית היה לו שתי תלישות, כי לא היה לפני כן אבנים תלושים. מערה לא הייתה לה שתי תלישות.
תנן, מי שביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל, אסור לבנותו. לכאורה איך אפשר להגיע למצב כזה? אז רבי יוחנן פתר, אם היה בגר ונוכרי שהיה שותף עם נוכרי. שואלת הגמרא, למה לא פתר שבית עבודה זרה נשמטה לו? מה שהיה לו בית צמוד לחברו ועבודה זרה קנתה את הבית.
תנן, בית עבודה זרה ונשמטה לו, כלומר, ואחר כך הלכה, מותר. אבל גר ונוכרי שהיה שותף והיה נוכרי אז היא אסורה. תני, בית עבודה זרה ונשמטה לו ואחר כך הלכה לה, מותר. אבל אם באו ונשמטה לעבודה זרה אז כל הבית לשם עבודה זרה - הכל אסור.
מה, רבי יוסי מתניתא אמר כן? דתנן, היה מתחילה של עבודה זרה ידוע - ממחצה למחצה, אבל אם הייתה של עבודה זרה ובאו ונשמטה לה - אז הכל אסור.
[דף כג עמוד א]
ואחר כך נטעה. לוי° אמר המשתחוה לבית אסרו, למערה לא אסרה. מה בין בית למערה? אמר רבי חנינה בי רבי הלל° בית היה לו שעת תלישה, מערה לא היתה לה שעת תלישה. רבי יוחנן° בר נפחא פתר מתניתא בגר ונכרי שירשו את אביהן נכרי. ולמה לא פתר לה בשבאת עבודה זרה ונסמכה לו? תני בית עבודה זרה ונסמכה לו ואחר כך הלכה לה מותר, אבל גר ונכרי שירשו את אביהן נכרי אסורה. תני בית עבודה זרה ונסמכה לו ואחר כך הלכה לה מותר, אבל אם בא הוא ונסמך לעבודה זרה כל הבית לשם עבודה זרה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מתניתא אמרה כן היה שלו ושל עבודה זרה ידון מחצה למחצה.
מתני':
שלשה בתים הן: בית ג_לבשבנאו מתחילה לעבודה זרה הרי זה אסור, סיידו ג_לגוכיירו לשם עבודה זרה וחידש נוטל מה שחידש, ג_לדהכניס לתוכו עבודה זרה והוציאה הרי זה מותר.
גמ': רב° אבא בר אייבו ורבי יוחנן° בר נפחא תרויהון אמרין בהכנסתן לארץ היא מתניתא. על דעתיה דרב° אבא בר אייבו דאמר המשתחוה ג_להלבית אסרו, בגין כן הוא פתר לה בכניסתן לארץ. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא דו אמר המקדיש את הבית אין מועלין בו
אנחנו בלימוד ירושלמי מסכת עבודה זרה דף כג. נתחיל מהמשנה, פרק ג' הלכה ז'.
אמרה המשנה: שלשה בתים הן: בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה הרי זה אסור, משום שאין לו תקנה. סיידו וכיירו לשם עבודה זרה וחידש נוטל מה שחידש, הכניס לתוכו עבודה זרה והוציאה הרי זה מותר.
אז למדנו במשנה: שלשה בתים הן: בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה הרי זה אסור. רב ורבי יוחנן תרויהון אמרין בהכנסתן לארץ היא מתניתא.
ואתה אומר: לעבד רב שאמר המשתחוה לבית אסרו, אז מובן למה הוא היה צריך להעמיד את זה ככה. למה? כי היה קשה לו - למה היה צריך להעמיד בבית שבנו מתחילה לעבודה זרה? הרי גם בית רגיל שהשתחוו לו לא נאסר. אז בגין כן הוא פתר לה בכניסתן לארץ, כיוון שהארץ הובטחה לעם ישראל, ולכן גוי לא יכול לאסור את הבית על ידי שהוא ישתחווה לו, כי אדם לא עושה דבר שאינו שלו. אז לכן רק אם הוא בנה את הבית מתחילה לעבודה זרה זה נאסר. כי אם היה זה מעשה גדול, אז כן יכול לאסור, אבל על ידי השתחוויה לבד הוא לא נאסר. לכן היה צריך להעמיד את זה כמשנה שנאמרה על בית שבנו מתחילה, שהוא העמיד את זה בכניסתם לארץ, כי בכניסתם לארץ זה הדרך היחידה לאסור את הבית.
אבל על רבי יוחנן לכאורה קשה. על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר המקדיש את הבית אין מועלין בו - ואם השתחווה לו סתם, בית סתם, אז לא נאסר, אלא אם כן הוא בנה אותו מראש לעבודה זרה והשתחווה לו. אז למה צריך להעמיד בכניסה לארץ? הרי יכול להעמיד את זה בבית שבנה אותו מראש לעבודה זרה והשתחווה לו בזמן הזה. אז באמת יש הבדל: המשתחוה לבית יש לו ביטול, הכניסתן לארץ אין לו ביטול. עכשיו כיצד הוא עושה? איך מבטלים באמת? מפרק את פצימיו והוא מותר.
תנן: סיידו וכיירו לשם עבודה זרה וחידש נוטל מה שחידש. רבי אילא בשם רבי אלעזר: והוא שהכניס לתוכו עבודה זרה. כלומר, לא מספיק שהוא סייד וכיור את הבית, אלא גם צריך שיכניס עבודה זרה לתוך הבית.
[דף כג עמוד ב]
ויפתרינה במשתחוה לבית. המשתחוה לבית יש לו ביטול, הכנסתן לארץ אין לו ביטול. כיצד הוא עושה? מפרק את פצימיו והוא מותר. רבי אילא° אילעא בשם רבי אלעזר° בן פדת: והוא שהכניס לתוכו עבודה זרה. על דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת שני בתים הן, והתנינן שלשה בתים. כאן לשעה וכאן לשהות.
מתני':
שלשה אבנים הן: אבן ג_לושחצבה מתחילה לבימוס הרי זו אסורה, ג_לזסייד וכיירה לשם עבודה זרה וחידש נוטל מה שחידש, העמיד עליה עבודה זרה וסילקה ג_לחהרי זו מותרת.
גמ': רבי אבא° בשם רב° אבא בר אייבו: מזו נלמד המותכים לעבודה זרה נאסרים מיד. רבי ירמיה° בשם רבי אלעזר° בן פדת: מזו נלמד המתיך כוס לעבודה זרה נאסר מיד. רבי הילא° אילעא בשם רבי אלעזר° בן פדת: והוא שהעמיד עליה עבודה זרה. מחלפה שיטתיה דרב° אבא בר אייבו? תמן הוא אמר מזו נלמד המתיך כוס לעבודה זרה נאסר מיד, והכא הוא אמר הכין. פתר לה כהדין תנייא דתנינן תמן ג_לטעבודה זרה של נכרי אסורה מיד ושל ישראל משתעבד. כלום פליגין? דילמא במשמשיו. רבי שמעון° בן לקיש בשם רבי אלעזר° בן פדת: אף משמשי עבודה זרה במחלוקת.
ואתה אומר: לעבד רבי אלעזר שני בתים הן - כן, ואתה אומר שלשה בתים. הרי לכאורה האמצע והסיפא זה אותו דבר, כי בשתיהם רק אחרי שהכניס עבודה זרה לתוך הבית, רק אז זה נאסר. ואתה אומר יש הבדל: כאן לשעה וכאן לשהות. כלומר באמצע מדובר שהוא מכניס את העבודה זרה לזמן קצר, והחידוש שאפילו אחרי שהוא מוציא את זה, אז הבית עדיין נאסר עד שהוא יסיר את כל מה שהוא הוסיף לכבודה - את כל הכיור ואת כל הצבע. אבל בסיפא מדובר שהבית הוא בית רגיל, הכניס את עבודה זרה לשהות - כל זמן שעבודה זרה שם הבית אסור, הוא הוציא את עבודה זרה, הבית מותר מיד.
פרק ג', הלכה ח'. אמרה המשנה: שלשה אבנים הן: אבן שחצבה מתחילה לבימוס הרי זו אסורה, סייד וכיירה לשם עבודה זרה וחידש נוטל מה שחידש, העמיד עליה עבודה זרה וסילקה הרי זו מותרת.
ואתה אומר תנן: אבן שחצבה מתחילה לבימוס הרי זו אסורה. רבי אבא בשם רב: מזו נאס מיד. כלומר, אם אדם יוצק כוס או משהו כזה, אז מיד זה נאסר, כמו שהבימוס איך שחוצבים אותה היא נעשית. רבי ירמיה בשם רבי אלעזר: מזו המתיך כוס לעבודה זרה נאסר מיד.
מחלפה שיטתיה דרב? הרי תמן הוא אמר מזו המתיך כוס לעבודה זרה נאסר מיד, והכא הוא אמר הכין - שרק אחרי שעובדים את זה. ואתה פתר לה כהדין תנייא: עבודה זרה של נכרי אסורה מיד ושל ישראל משתעבד. זה שאמר "עד שתאבד" זה מדובר בעבודה זרה של ישראל, ולכן עד שהיא תעבד.
ואתה אומר: כלום פליגין? דילמא במשמשיו - הרי כל המחלוקת שם זה לגבי עבודה זרה עצמה, אבל לגבי משמשים - כן, הרי בימוס זה משמשים, ובזה גם בגוי היה צריך שלא יהא אסור עד שישתמשו בה. אז למה המשנה אומר שנאסר? רבי שמעון בשם רבי אלעזר: אף עבודה זרה במחלוקת. כלומר גם עבודה זרה, גם משמשי עבודה זרה - אותה מחלוקת: של גוי נאסר מיד, בישראל עד שיעבוד.
ואתה אומר תנן: סייד וכיירה לשם עבודה זרה וחידש נוטל מה שחידש. רבי הילא בשם רבי אלעזר: והוא שהעמיד עליה עבודה זרה. ואתה אומר: לעבד רבי אלעזר שני אבנים הן - כן, הרי האמצע והסיפא לכאורה אותו דבר, אם בשתיהן זה לא נאסר אלא אם כן העמיד עליה עבודה זרה, אז מה ההבדל ביניהם? הרי במשנה כתוב שלוש אבנים. ואתה אומר: כאן לשעה וכאן לשהות. שוב פעם - באמצע מה שאמרנו שהוא כיור את האבן לצורך עבודה זרה, אז מספיק שהוא מניח עליה עבודה זרה לזמן קצר, כבר החידוש שאפילו אם ייקח את העבודה הזרה משם, האבן עדיין אסורה עד שהוא יוריד את כל מה שהוא הוסיף. אבל בסיפא מדובר שהוא מניח את העבודה הזרה לשהות - אז כל זמן שעבודה זרה נמצאת על האבן, לא עושה שום דבר מיוחד באבן שהעבודה הזרה נמצאת עליה, האבן אסורה. נוטל את האבן, נוטל את העבודה זרה - האבן מותרת מיד.
[דף כד עמוד א]
על דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת שני אבנים הן, והא תנינן שלש אבנים הן! כאן לשעה כאן לשהות.
מתני':
שלש אשירות הן: אילן ג_משנטעו מתחילה לשם עבודה זרה הרי זה אסור, ג_מאגידעו ופיסלו לשם עבודה זרה והחליף נוטל מה שהחליף, ג_מבהעמיד תחתיו עבודה זרה וביטלה הרי זה מותר.
גמ': רבי אמי° בן נתן בשם רבי שמעון בן לקיש° אמר פיתח בה פיתוחים אינה בטילה, לכן צריכה אפילו העביר הפיתוחים. תני הרכיב נוטל מה שהרכיב. אמר רבי ינאי° הכהן: והוא שהרכיב בה לעבודה זרה. רבי הילא° אילעא בשם רבי אלעזר° בן פדת: והוא שהעמיד בה עבודה זרה. מחלפא שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש°? תמן אמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי שמעון בן לקיש° פיתח בה פיתוחים אינה בטילה וסברנן מימר אפילו העביר את הפיתוחים, והכא הוא אמר אכן חומר הוא בפיתוח. על דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת שתי אשירות הן, והתנינן שלשה אשירות הן! כאן לשעה כאן לשהות.
מתני':
אי זו הוא אשירה? כל שתחתיה עבודה זרה. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: כל ג_מגשעובדין אותה. מעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו והיה תחתיו גל, אמר להן °רבי שמעון בן יוחאי בדקו את הגל הזה. ובדקוהו ומצאו בו צורה, אמר להן: הואיל ולצורה הן עובדין נתיר להן את האילן.
גמ': אמר רב חסדא°: בסתם חלוקין. מה אנן קיימין? אם דבר ברי שהן עובדין לצורה ולאילן דברי הכל אסור, ואם דבר ברי שהן עובדין לצורה ואינן עובדין לאילן דברי הכל מותר. אלא כן אנן קיימין בסתם, °רבי שמעון בן יוחאי אומר סתמן עובדין לצורה ולא לאילן, ורבנן אמרי סתמן עובדין לאילן. וקשיא °רבי שמעון בן יוחאי חלוק על החכמים ועושה מעשה כיוצא בו.
מתני':
ג_מדלא ישב בצילה ואם ישב טהור, לא יעבור תחתיה ואם עבר תחתיה טמא. ג_מההיתה גוזלה את הרבים ועבר תחתיה טהור. זורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, והחזרן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנבייה נושרת עליהן והווה להן לזבל.
אנחנו בדרשה ממסכת עבודה זרה, דף כ"ד. נתחיל עם שני הפרקים הללו.
תלמוד המשנה: שלש אשירות הן: אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה הרי זה אסור. גידעו ופיסלו לשם עבודה זרה והחליף, כלומר הצמיח עלים חדשים, נוטל מה שהחליף. העמיד תחתיו עבודה זרה וביטלה הרי זה מותר.
אומרת הגמרא: רבי אמי אמר בשם רבי שמעון בן לקיש, הוא אמר אם פיתח בה פיתוחים לשם עבודה זרה, כלומר אם בעץ עצמו הוא עשה כל מיני חריטות ופיתוחים לשם עבודה זרה, אז אינה בטילה. אז באמת אכן צריכה, אפילו העביר הפיתוחים. כלומר החידוש בזה שאפילו העביר את הפיתוחים, העץ עצמו אסור. אתה מוכרח את זה מרבי שמעון בן לקיש. הרי תמן אמר רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש, פיתח בה פיתוחים אינה בטילה וסוברן מימר אפילו אם העביר את הפיתוחים, וכאן במשנה שלנו אומר אכן שאם גדעו ופסלו שם עבודה זרה והחליף נוטל מה שהחליף ומותר, כלומר ברגע שהוא חותך את מה שגדל מחדש זה מותר. אבל אמר כן, יש חומר בפיתוח. פיתוח זה יותר חמור כי זה נעשה בגוף האילן, אז בכך הוא בעצם הקדיש את כל האילן לעבודה זרה. לעומת זאת, אם הוא רק גזם את זה וזה גדל מחדש, אז נוטל מה שגדל וכל השאר מותר.
תני: הרכיב נוטל מה שהרכיב. אמר רבי ינאי והוא שהרכיב בה לעבודה זרה. ותני גידעו ופיסלו לשם עבודה זרה והחליף, כלומר צמחו עלים חדשים, נוטל מה שהחליף. אמר רבי הילא בשם רבי אלעזר והוא שהעמיד עבודה זרה. כלומר דווקא הוא העמיד תחתיה עבודה זרה, רק אז מה שגודל נאסר.
מחלפא שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש? על דעתיה דרבי אלעזר שתי אשירות הן. הרי לכאורה אם זה ככה אז האמצע והסעיף בדיוק אותו דבר, הרי בשתיהם רק אחרי שהוא נוטל את העבודה זרה רק אז זה אסור. אז הוא אומר לו כאן לשעה כאן לשהות. כמו שאמרנו תמיד, באמצע מדובר שהוא הניח תחתיה עבודה זרה לזמן קצר והחידוש שהוא אפילו אחרי שהוא מוציא אותה משם, אז צריך להוריד את כל מה שהוא הוסיף לכבודה, כל העלים שגדלו לכבודה. בסעיף מדובר שהוא הניח את העבודה זרה לשהות, וכשעבודה זרה תחת האילן, האילן אסור. כשהוא לוקח את העבודה זרה מהאילן, אז האילן מותר מיד.
פרק ולימוד המשנה: אי זו הוא? כל שתחתיה עבודה זרה. רבי שמעון אומר: כל שעובדין אותה, את האילן עצמו. מעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו והיה תחתיו גל. אמר להן רבי שמעון בדקו את הגל הזה. ובדקוהו ומצאו בו צורה. אמר להן: הואיל ולצורה הן עובדין נתיר להן את האילן.
אמר רב חסדא בסתם חלוקין. תדוק במנוי טעין. אם דבר ברי שהם עובדים גם לצורה וגם לאילן דברי הכל אסור, ואם דבר ברי שהם עובדים לצורה ולא עובדים לאילן דברי הכל מותר. אלא כן אנן קיימין בסתם. רבי שמעון אומר סתמן עובדים לצורה ולא לאילן, ורבנן אמרי סתמן עובדים לאילן. וקשיא, רבי שמעון חלוק על החכמים ועושה מעשה כיוצא בו. הרי מה אמרנו? אמרנו שברגע שהוא מצא צורה אז הוא אמר הם עובדים כנראה לצורה ולא לאילן והתיר את האילן. איך הוא עושה דבר כזה? הרי חכמים חלוקים עליו, אז חכמים חלוקים עליו והוא עושה כשיטתו? נשאר בשאלה.
במשנה: לא ישב בצילה, אפילו לא מתחת האילן, בצל מהצד. ואם ישב טהור, לא יעבור תחתיה ואם עבר תחתיה טמא. היתה גוזלה את הרבים, כלומר אם האילן הזה נוטה לכיוון דרך הרבים, ועבר תחתיה טהור. זורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, והחזרן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, כי הוא תמיד טוב לו צל. רבי יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנבייה נושרת עליהן והווה להן לזבל. העלים של האשירה יהיו זבל וזה עצמו יחריב את הירקות.
[דף כד עמוד ב]
גמ': תמן אמרי בשם רב חסדא°: צילה אסור, צל צילה ג_מומותר. אי זהו צל צילה ואי זהו צילה? תמן אמרו: כל שאילו תיפול והיא נוגעת בו זהו צילה, וכל שאילו תיפול ואינה נוגעת זהו צל צילה. מפני מה צילה אסור? משום שהוא בהנאה. הרי הקבר אסור בהנאה וצילו מותר, הרי היכל הרי הוא אסור בהנאה ו°רבן יוחנן בן זכאי יושב ושונה בצילו של היכל! הוי לית טעמא דלא משום שהוא אסור בהנאה. רבי אבין° בשם רבנן דתמן זאת אומרת שאין טומאת המתים מחוורת, דלא כן אילו קבר שהוא גזל את הרבים ועבר תחתיו טהור. גמליאל זוגא° היה מיסתמיך ברבי שמעון בן לקיש° מטון בהו תבניתא, אמר ליה: מהו מעבור קומוי? אמר ליה: עבור קומוי וסמי עיניה. רבי יצחק בר מתני° הוה מיסתמך ברבי יוחנן° בר נפחא מטון צלמא דבולי, אמר ליה: מהו ניעבור קומוי? אמר ליה: עבור קומי וסמי עיניה. רבי יעקב בר אידי° הוה מיסתמיך ברבי יהושע בן לוי° מטון לאדורי צלמא, אמר ליה °נחום איש קדש קדשים עבר ואת לית את עבר? עבור קומי וסמי עיניה. לית הדא פליגי על רבי יוחנן° בר נפחא דרבי יוחנן° בר נפחא אמר עבודה זרה ג_מזשנשתברה אסורה? לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר? תיפתר בעבודה זרה של ישראל. לית הדא פליגא על רב° אבא בר אייבו דרב° אבא בר אייבו אמר לצורכו בין היא בין שפייה מותרין, לצורכה היא אסורה ושפייה מותרין? עוד היא תיפתר בעבודה זרה של ישראל. מפני מה הכל פורשין הימינה? מפני שניבולה רע.
מתני':
ג_מחנטל ממנה עצים אסורין בהנייה, הסיק בהן את התנור אם חדש יותץ ואם ישן ג_מטיוצן, אפה בו את הפת הפת אסורה בהנייה, נתערבה באחרות כולן אסורות בהנאה. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: ג_ניוליך הנייה לים המלח, אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה.
גמ': אמר רב חסדא° בסתם חלוקין. מה אנן קיימין? אם להסיק דברי הכל מותר, אם לעשן דברי הכל אסור. אלא כן אנן קיימין בסתם.
ומתניתן למדנו: לא ישב בצילה, לא מתחת האילן — זה הכוונה לא רק שאסור, אלא אפילו בצל שהוא בצד. כלומר אם השמש באה מהצד אז הצל הוא גם מחוץ לאילן. תמן אמרו בשם רב חסדא: צילה אסור, צל צילה מותר. עכשיו מה זה צילה ומה זה צל צילה? תמן אמרו: כל שאילו תיפול והיא נוגעת בו זהו צילה, כלומר אם מטים את האילן כלפי הקרקע, אז עד הגובה שלו זה נקרא הצל, וכל שאילו תיפול ואינה נוגעת זהו צל צילה. מה שמעבר לזה זה נקרא צל צילה.
עכשיו מפני מה צילה אסור? משום שהוא בהנאה. למה? הרי הקבר אסור בהנאה וצילו מותר, הרי היכל הרי הוא אסור בהנאה — ואומרים לך רבן יוחנן בן זכאי יושב ושונה בצילו של היכל! רואים שזה מותר. הוי לית טעמא דלא משום שהוא אסור בהנאה. כלומר אילן, הרי חלק מההנאה שלו של האילן זה הצל, והוא לא נעשה לצל ואסור בהנאה — לכן זה אסור. אבל ההיכל והקבר לא נעשו לצל, ולכן הצל שלהם מותר.
ואת אמרת: הייתה גוזלת הרבים ועבר תחתיה טהור. אמר רבי אבין בשם רבנן דתמן: זאת אומרת שאין טומאת המתים מחוורת. דלא כן, אם אתה אומר שטומאת עבודה זרה זה מדאורייתא, אז זה לא הגיוני — קבר שהוא גוזל את הרבים ועבר תחתיו טהור, אז למה פה אם הוא עובר מתחת עבודה זרה שגוזלת את הרבים זה טהור? אז כנראה זה רק מדרבנן.
גמליאל זוגא היה מיסתמיך ברבי שמעון בן לקיש, מטון בהו תבניתא — מה שנקרא איזה פסל. אמר ליה: מהו מעבור קומוי? מותר לעבור ליד הפסל הזה. אמר ליה: עבור קומוי וסמי עיניה — כלומר תתייחס אליו כאילו שהוא לא קיים, תעקור את העיניים שלו כאילו שהוא סתם.
רבי יצחק בר מתני הוה ברבי יוחנן, מטון צלמא דבולי — הגיעו לפסל שנקרא בולי. אמר ליה: מהו ניעבור קומוי? מותר לעבור לפניו. אמר ליה: עבור וסמי עיניה — תעבור ואל תתייחס אליו, תראה שהוא לא שווה כלום.
רבי יעקב בר אידי הוה מיסתמיך ברבי יהושע בן לוי, מטון לאדורי צלמא. אמר ליה נחום איש קדש קדשים עבר ואת לית את עבר? עבור קומי וסמי עיניה.
ואת אמר: לית הדא פליגא על רבי יוחנן? הרי רבי יוחנן אמר שעבודה זרה שנשתברה היא אסורה. ואמרינן, לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר? אז למה כאן אסור? ותאמר: תיפתר בעבודה זרה של ישראל, שבזה גם אם נשברה אין לה ביטול.
ותאמר: לית הדא פליגא על רב, דרב אמר צורכה היא אסורה מותרין שלא לצורכה? כלומר, אם הוא חתך ענפים או ניסר, אם עשה את זה לצורכה אז זה אסור, ואם זה לא לצורכה זה מותר כי הוא בעצם מבטל את זה. עוד היא תיפתר בעבודה זרה של ישראל, שאין לה ביטול.
ותאמר: מפני מה הכל פורשין הימינה? מפני שניבולה רע. כלומר יש כפיות טובה בעבודה זרה של ישראל, זה כפיות טובה כפולה. הגויים שהקדוש ברוך הוא לא עשה להם את הטובות כל כך, הניחא. אבל עם ישראל, גם אחרי כל הטובות הם עובדים עבודה זרה, זה כפיות טובה גדולה, ולכן עבודה זרה של ישראל יותר חמורה.
והרי גם הכלל בתלמוד המשנה: נטל ממנה עצים אסורין בהנייה, הסיק בהן את התנור אם חדש יותץ ואם ישן יוצן. כלומר, אם הוא חדש צריך לשרוף אותו כדי שהחרס ייהפך להיות חרס, אז בעצם התנור הזה נוצר באיסור, לכן הוא צריך לשבור אותו, לנתוץ אותו. אבל אם זה ישן, כלומר הוא כבר נוצר, אז יקררו את זה ואחרי זה מותר להמשיך לאפות עם זה.
אפה בו את הפת הפת אסורה בהנייה, נתערבה באחרות כולן אסורות בהנאה. רבי אליעזר אומר: יוליך הנייה לים המלח. אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה.
אמר רב חסדא בסתם חלוקין. מה נן קיימין? אם להסיק דברי הכל מותר, כלומר אם הוא השתמש בחום שנוצר מכל העצים, והעץ שרוי בטל בשאר העצים. עכשיו אם לעשן דברי הכל אסור, כיוון שכל ענף נותן את החלק שלו, הוא פועל את הפעולה שלו. אלא קיימא לן בסתם.
[דף כה עמוד א]
מתני':
נטל ממנה ג_נאכרכר אסור בהנאה, ארג בו את הבגד הבגד אסור בהנאה, נתערב באחרים כולן אסורין בהנאה. °רבי אלעזר בן הורקנוס אומר: ג_נביוליך הנייה לים המלח, אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה.
גמ': אמר רבי חגיי°: כד נחתית מן אילפא אשכחית רבי יעקב בר אחא° יתיב מקשי: נטל הימינה כרכר אסור בהנייה, ארג בו את הבגד אסור בהנייה, ותנינן ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו! אמר רבי יעקב בר אחא°: חגיי קשיתא, חגיי קיימה. מאי כדון? תמן אין דרך בני אדם ליקח מן הנכרי, ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הנכרי.
מתני':
ג_נגכיצד מבטלה? קירסם זירד, נטל ממנה מקל או שרביט אפילו עלה הרי זו ביטלה. שפאה לצורכה אסורה ושלא לצורכה מותרת.
גמ': רב° אבא בר אייבו אמר: לצורכו בין היא בין שפייה מותרין, לצורכה היא אסורה ושפייה מותרין. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: לצורכה בין היא בין שפייה אסורין, לצורכו היא אסורה ושפייה מותרין. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: לצורכה היא אסורה ושפייה מותרין.
הדרן עלך פרק כל הצלמים
פרק רביעי – רבי ישמעאל אומר
מתני':
°רבי ישמעאל בן אלישע אומר שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס אסורות ושתים מותרות, וחכמים אומרים ד_אאת שהוא נראה עמו אסור ואת שאינו נראה עמו מותר.גמ': אמר רבי אמי° בן נתן: טעמא ד°רבי ישמעאל בן אלישע משום מרקוליס גדול אצל מרקוליס קטן, ורבנן אמרי משום רגלי מרקוליס. חיישינן שנפל מהם שעל השלושה נהגו להוסיף עוד אבנים כמה הן רגלי מרקוליס? אמר רבי אבא° בשם רבנן דתמן חמשים אמה. הילכת מרקוליס כך היא: שתי אבנים זו על גבי זו והשלישית מלמעלה. נתן את השנייה וכן אם נתן את הראשונה והתרו בו משום עושה פסל לוקה משום לא תעשה לך פסל התרו בו משום משום עבודה זרה אינו נסקל. כיוון ששני אבנים עדיין אינם עבודה זרה נתן את השלישית ויש כאן חיוב מלקות משום לא תעשה פסל, וחיוב מיתה משום עבודה זרה. אם התרו בו משום עושה פסל פלוגתא דרבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° דאיתפלגון השוחט אותו ואת בנו לשם עבודה זרה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר ד_באם התרו בו משום אותו ואת בנו לוקה, משום עבודה זרה נסקל. רבי שמעון בן לקיש° אמר
נלמד תלמידי משה, ממסכת עבודה זרה, דף כה, תחילת המשנה פרק ג' הלכה י"ג. אומרת המשנה: נטל ממנה כרכר, כלומר לקח מקל ועשה מזה, כרכר זה כלי של האורגים, אסור בהנאה. ארג בו את הבגד, הבגד אסור בהנאה. נתערב באחרים כולן אסורין בהנאה. רבי אלעזר אומר: יוליך הנייה לים. אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה.
ואומרת הגמרא: אמר רבי חגיי, כד נחתית מן אילפא, כלומר שירדתי מהאונייה, אשכחית רבי יעקב בר אחא יתיב מקשי: נטל הימינה כרכר אסור בהנייה, ארג בו את הבגד אסור בהנייה, ותנינן ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו! אז למה לא נגיד אותו דבר כאן שאם יקרעו את הבגד הזה, חוץ מדמי הנאה מהכרכר הזה?
אמר רבי יעקב בר אחא: חגיי קשיתא, חגיי קיימה - כלומר חגי שאל וחגי הוא גם זה שתרץ. מאי כדון? מה התירוץ? תמן אין דרך בני אדם ליקח מן הנכרי יין. כלומר, גם אם אני אגיד שמוכרים את היין הזה לגוי חוץ מדמי הנאה של יין נסך שבו, אז לא הייתה שום תקלה, כיוון שיהודים לא יקנו מגוי יין. אבל ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הנכרי. כלומר, אם אני אמכור את הבגד הזה חוץ מדמי הנאה של הכרכר הזה, יש חשש שהוא יחזור למכור את זה ליהודי.
פרק ג' הלכה י"ד. אומרת המשנה: כיצד מבטלה? כלומר את האשרה איך מבטלים. קירסם זירד, נטל ממנה מקל או שרביט אפילו עלה הרי זו ביטלה. כלומר, כל דבר של דרך ביזיון, אם הגוי עושה בה אז הוא ביטל אותה. שפייה, כלומר אם הוא שפשף אותה. לצורכה אסורה ושלא לצורכה מותרת.
רב אמר: לצורכו בין היא בין שפייה מותרין, לצורכה היא אסורה ושפייה מותרין. שמואל אמר: לצורכה בין היא בין שפייה אסורין, לצורכו היא אסורה ושפייה מותרין. רבי יוחנן אמר: לצורכה היא אסורה ושפייה מותרין.
הדרן עלך פרק כל הצלמים.
[דף כה עמוד ב]
פרק ט' הלכה א'. אומרת המשנה: רבי ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס אסורות. כלומר המרקוליס עצמו זה שתי אבנים ואבן לגביהם. אז אם מוצאים שלוש אבנים זו בצד זו, למרות שהם לא צורת מרקוליס, בכל זאת הם אסורים. אבל ושתים מותרות. וחכמים אומרים את שהוא נראה עמו אסור ואת שאינו נראה עמו מותר.
ואמר רבי אמי: טעמא דרבי ישמעאל משום מרקוליס גדול אצל מרקוליס קטן, כי היה מקובל תמיד שעושים ליד המרקוליס הגדול עוד מרקוליס קטן. אז אם אני רואה שלוש אבנים למרות שהם לא אחד על השני, כנראה זה היה המרקוליס שנפל. ורבנן אמרי משום רגלי מרקוליס. כלומר חושבים שמא זה היה חלק מהמרקוליס הגדול, שהם היו על האבנים האלה - על שלוש אבנים מניחים עוד אבנים, זה היה עליו בהתחלה ואחרי זה נפל.
שמעתה: כמה הן רגלי מרקוליס? כמה שטח, מה המרחק שעדיין זה יקרא מרקוליס? רבי אבא בשם רבנן דתמן חמשים אמה. הילכת מרקוליס כך היא: שתי אבנים זו על גבי זו והשלישית מלמעלה. נתן את השנייה - או את הראשונה גם כן אותו דבר - והתרו בו משום עושה פסל, לוקה משום לא תעשה לך פסל, אבל אם התרו בו משום עבודה זרה אינו נסקל, כיוון ששתי אבנים זה עדיין לא עבודה זרה.
נתן את השלישית - אז יש כאן עכשיו גם חיוב מלקות משום לא תעשה לך פסל וגם חיוב מיתה משום עבודה זרה. פלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאיתפלגון השוחט אותו ואת בנו לשם עבודה זרה. כלומר שיש פה גם מצד אחד אותו ואת בנו שזה לאו ויש על זה מלקות, ומצד שני יש פה עבודה זרה שיש בזה מיתה. רבי יוחנן אמר אם התרו בו משום אותו ואת בנו לוקה, משום עבודה זרה נסקל. רבי שמעון בן לקיש אמר אפילו התרו בו משום אותו ואת בנו אינו לוקה - למה? כיוון שמאחר שאילו בו לשם עבודה זרה היה נסקל.
שמעתה: אי זו היא מרקוליס? כל שהוא סג את הים ואת הדרכים. כלומר הדרך שלהם הייתה שבתחילת הדרך, בקצה הדרך, לפני שמפליגים בים, שמו לשם את המרקוליס כדי שאנשים לפני שיוצאים לדרך או לפני שמפליגים יעבדו את המרקוליס. הילכת מרקוליס בזריקה - זורקים עליה אבן.
השתחוה לה מהו? אמר רבי יוסי: כל עצמו אינו קרויה מרקוליס אלא בהשתחויה. דכתיב: ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. ואתא מה, יכול לא יתן שני אבנים זו על גב זו ויתן קופתו עליהם? אז גם יהיה אסור? תלמוד לומר להשתחות עליה - עליה אי אתה משתחוה. כלומר עליה אתה לא משתחווה, אבל אתה נותן את קופתך עליה - אין בעיה. משתחוה אתה על אבני בית המקדש.
רב מפקד לבית רב אחא, רבי אמי מפקד לאינשי ביתה: כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון. אל תשתחוו על הארץ כמו שאתם רגילים. רבי יונה רבע על סיטריה, משתחווה על הצד. רבי אחא רבע על סיטריה.
אמר שמואל: אנא חמית רבי אבהו רבע כאורחיה. אמר רבי יוסי: קשיתה קומי רבי אבהו: והכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחו עליה? אמר ליה: בקובע לו מקום, אבל באופן ארעי הרי מותר.
והכתיב ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים? בשביל מה זה השתחוויה שאינה על הארץ? בלבד שתחוייה שאינה על הארץ. שמעתה: וכי יש שתחויי שאינה על הארץ?
עד כמה הוא משתחווה? רבי סימון רבי יהושע בן לוי ויכרעו אפים ארצה על הרצפה. רבי אבהו מוסיף הודו לה' כי טוב. רבי מנא מוסיף כי לעולם חסדו על ישראל.
רבי יוחנן אמר לרבי חייה בר אבא: בבלייא תרין מילין סלקין מן גביכון - כלומר שני דברים עלו איתכם מבבל והתפשטו בארץ ישראל - מפשוטיתא דתעניתא, כלומר פישוט ידיים ורגליים בתענית, וערובתא דיומא שביעיא, ניחוש הערבות בערב שבועה בהושענא רבה.
רבנן דקיסרין אמרין אוף הדא מקזתא - יש שתי דעות: יש אומרים שהכוונה לימים שבהם לא מקיזין דם, ויש אומרים שזה עניין של ראשי חודשים.
כי אמר רבי אמי בבלייא בשם רבנן דתמן: לא שתחוייה אלא ציבור ובלבד על הצד. רבי ינאי זעירא בשם אבהתיה: כל מי שאינו כשר כיהושע שאם יפול על פניו יאמר לו הקדוש ברוך הוא קום לך, אל יפול - ובלבד יחיד על הציבור. אבל אם ירצה ליפול לעצמו, יכול ליפול על פניו.
וחכמים אומרים את שהוא נראה עמו אסור ואת שאינו נראה עמו מותר. את שהוא נראה עמו גופו - כי מסתמא זה חלק מגופו, כנראה זה היה עליו ונפל, לכן זה אסור - ואת שאינו נראה עמו אינו גופו, לכן זה מותר.
שמעתה: את שהוא נראה עמו אסור - לית הדא פליגא על ריש לקיש? דריש לקיש אמר עבודה זרה שנשתברה מותרת! לא כן סברנן מימר אם בעתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר.
ואת שאינו נראה עמו מותר, אבל בזה חולקים עם רבי יוחנן. ולית היא פליגא על רבי יוחנן? דרבי יוחנן אמר עבודה זרה שנשתברה אסורה! ולא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין דברי הכל מותר? כן, אז פה אומרת הגמרא לכן זה מותר.
רבי יודן אבוי דרבי מתנייה: אם היו מונחין במקומן כמי שהוא עתיד להחזירן לכליין. הרי לכאורה זה עדיין אסור. ואתא הגמרא: אלו במקומן אין - הרי קודם בתחילה הם נפלו קרוב למרקוליס ואחר כך הם הורחקו משם, אז זה כבר לא במקומן, וממילא זה מותר.
[דף כו עמוד א]
מתני':
מצא בראשו ד_דמעות כסות או כלים הרי אילו מותרין. פרכילי ענבים עטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל ד_הדבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור.גמ': אמר רבי יונתן°: לא סוף דבר עטרות שיבולים אלא אפי' עטרות של וורד. שנעשה לנוי וכבוד העבודה זרה תנן: מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין שאין זה אלא דרך בזיון שמשתמשים בעבודה זרה כמדף אמר רבי יוסי° בר זבידא: לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות אלא אפילו עבודה זרה שאין לה קנקלין מחיצה מצא בתוכה כסות או כלים הרי אילו מותרין. שאף שאמרנו שאם אין מחיצה כל הבית מחיצתה, זה דווקא בדברים שרגילים להביא כתקרובת, אבל אלו אין דרך להביאם תקרובת
רבי אבא בשם רב: זמנין דאת אמר שיברי עבודה זרה אין לה ביטול. כן, כיוון שאחרי שעבודה זרה נשברה, אם היא נשברה מעצמה, אז לא תהיה שבירה נוספת, כי אין שבירה אחרי שבירה, אז לכן אי אפשר לבטל אותה. וזמנין דאת אמר משמשי עבודה זרה אין להן ביטול. אז מאן דאמר משמשין - שנשברו אין להם ביטול - כל שכן עבודה זרה. אבל מאן דאמר עבודה זרה שנשברה אין לה ביטול, הא משמשין לא? כלומר, אם משמש עבודה זרה נשברו יש להם ביטול.
שמואל ורבי אבהו בשם רב: אבני מרקוליס שנתפזרו אין להן ביטול לעולם משום שברי עבודה זרה. כן, כי ברגע שהאבן נפלה אז זה נחשב כבר שברי עבודה זרה, וממילא אין שבירה אחרי שבירה. שמע רבי יוחנן ואמר: יפה לימדנו רבי, שהמשתכחין לעבודה זרה של אוכלין אין להם ביטול לעולם, כיוון שאוכל גם אם תחתוך אותו יישאר אוכל. אז בעצם אין בו שבירה וממילא אין לו ביטול.
שאת אמר כיצד הוא מבטלה? כלומר, איך מבטלים אבני מרקוליס? הרי שבירה לא מבטלת. רבי חייה בר אדא אמר: ברוק - הוא יורק עליה, וזה מבזה אותה וממילא הוא מבטל אותה. שאת אמר והתני רבי חייה: אבני מרקוליס שנתפזרו אין להן ביטול, משמע אין שום ביטול. אז איך הוא אומר כאן שיכול לבטל בירוק? אמר רבי פינחס: כאן בנזרקות לה וכאן בשאין נזרקות לה. כלומר, האבנים של המרקוליס עצמו, להם יש ביטול על ידי יריקה. אבל האבנים הנזרקות לה, שזה תיקון עבודה זרה, להם אין ביטול.
כי הדא: רבי שמעון ברבי הוה ליה מרקוליס גו חקלא - היה לו מרקוליס בשדה שלו. אתא גביה בורגנרה - בא אליו שומר שהיה גוי, ואמר ליה: בגין דשמעית דארכונא בעי מיעבור הכא למחר - שמעתי שהשר רוצה לעבור כאן, אלא בחייך דאת אילין כיפייא מן דרימון - בקשת האבנים האלה שיזרוק אותן משם. אזל בעו מיסבינון - אז הגוי הזה רצה לקחת אותם לעצמו. אמר ליה: דידי אינון - תשאיר אותם פה. שמע רבי חייה בר ווא ואמר: לאימיה בר! כן, אמו של רבי שמעון ברבי זכתה בבן תלמיד חכם. ולא רבי חייה רבה תניתה - הרי הוא בעצמו אמר שאבני מרקוליס אין להן ביטול? אלא מן דשמעה מיניה וקבעה - כלומר, אחרי ששמע מרבי שמעון ברבי שאפשר לבטל, אז הוא חזר וקבע את זה בהלכה.
ונעבור לדעת את המשנה. מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אילו מותרין, כי בזה משתמשים בו בתור מדף, זה ביזיון. פרכילי ענבים עטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור, כי זה כנראה תיקרובת. אמר רבי יונתן: לא סוף דבר יבולים אלא אפילו עטרות של וורד, כל דבר שנעשה לנוי וכבוד לעבודה זרה.
תנן מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אילו מותרין, כי זה לא דרך שימוש, זה לא דרך כבוד, אלא דרך ביזיון שמשתמשים בעבודה זרה בתור מדף. אמר רבי יוסי: לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות אלא אפילו עבודה זרה שאין לה קנקלין, כלומר עבודה זרה שאין לה מחיצה, אז גם כן מצא בתוכה כסות או כלים הרי אילו מותרין. כי למרות ששמענו שאם אין מחיצה אז כל הבית נחשב מחיצה, זה דווקא בדברים שרגילים להביא בתור תיקרובת. אבל דברים שלא מביאים תיקרובת כמו כסף או בגדים, זה לא נקרא תיקרובת, ומסתמא הביאו אותו כדי להשתמש בו בתור מדף ודרך ביזיון, ומותרים.
[דף כו עמוד ב]
מתני':
עבודה זרה ד_ו שיש בה גינה ומרחץ — נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים — נהנין מהן בטובה ושלא בטובה
גמ': כיני מתניתא כך כוונת המשנה בטובת הכומרין ושלא בטובת הכומרין שהרי עבודה זרה אינה כלום ד_ז חלילין של עבודה זרהאסור לשוכרן. אם היו מעלין שכר למדינה, אף על פי שעושין בהן צורך לעבודה זרה מותר לשוכרן. חנות של עבודה זרה אסור לשוכרה. אם היתה מעלה שכר למדינה, אף על פי שעושין בה צורך לעבודה זרה מותר לשוכרה. הגובה לשם עבודה זרה אסור ליתן לו. אם היה מעלה שכר למדינה, אף על פי שהוא גובה לשם עבודה זרה מותר ליתן לו. ומתניתא אמרה כן, דתנן: היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה.
מתני':
עבודה זרה של נכרי ד_חאסורה מיד ושל ישראל משתיעבד. ד_טנכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל, ד_יוישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי. וכל שכן שאינו מבטל עבודה זרה של ישראל ד_יאהמבטל עבודה זרה ביטל משמשיה, ביטל משמשיה משמשיה מבוטלין והיא אסורה.גמ': תנן: עבודה זרה של נכרי אסורה מיד רבי שמעון בן לקיש° אמר: באומן שעושה למכור לשוק היא מתניתא, שכיון שגמרה דבר ברי שהשתחוה לה. רבי יוסי° בר זבידא בעי: אם דבר ברי שהשתחוה לה, בדא תנינן עבודה זרה של נכרי אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד? דמשמע שבאותו מקרה שעבודה זרה של גוי אסורה של ישראל מותרת, ואם האמן השתחוה לה אף של ישראל תאסר מיד. אמר רבי הילא° אילעא בשם רבי שמעון בן לקיש°: החוצב צלם לעבודה זרה מסלע המחובר לקרקע אף על גב דאת אמר אין קרקע נאסר, מתרין בו על כל סיתות וסיתות ולכשיתלש לוקה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: את שמע מינא העושה צלם לעבודה זרה על גבי בהמה כגון שמגלף בקרן אף על גב דאת אמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר, מתרין בו על כל קורנס וקורנס לכשיגמר ויחתוך לוקה. תני עבודה זרה של נכרי אסורה מיד, לפיכך יש לה ביטול; ושל ישראל משתיעבד, לפיכך אין לה ביטול. אמר רבי זעירא°: לית כאן לפיכך, אלא אין לה ביטול ויש לה ביטול. עבודה זרה של נכרי אסורה מיד דכתיב (דברים ראה יב ב) אבד תאבדון מיד; ושל ישראל עד שתיעבד דכתיב (דברים כי תבא כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר לכשישים. ואית דמחלפין ליה: עבודה זרה של ישראל אסור מיד דכתיב ארור האיש אשר יעשה משיעשה; ושל נכרי עד שתיעבד דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים. עד שיעבדו רבי יצחק בר נחמן° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: שמע לה מן הדא דכתיב (דברים י"ב, ב') אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם וכתיב ואשריהם תשרפון באש אם ירשתו כשהוא אלוה שכבר נעבד באש תשרפו, ואם לאו (דברים ראה יב ב) אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם.
ונעבור לדעת את גמרא המשנה. מתניתין: עבודה זרה שיש בה גינה ומרחץ נהנין מהן שלא בטובה, אבל אין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים, כלומר אם עוד מישהו נהנה מזה, מותר בין בטובה בין שלא בטובה.
מתניתין אמרה כן. כיני מתניתא בטובת הכומרין ושלא בטובת הכומרין. כן, כי הרי עבודה זרה עצמה, אין בה כלום, אז לא שייך להגיד שההנאה היא בטובתה של עבודה זרה, אלא כן הטובה של הכומרים. חלילין של עבודה זרה אסור - לשוכרן, ואם היו מעלין שכר למדינה, כלומר אם הכומרים משלמים חלק מהתשלום למדינה כמו מיסים, אף על פי שעושין בהן צורך לעבודה זרה מותר לשוכרן. חנות של עבודה זרה אסור לשוכרה, ואם היתה מעלה שכר למדינה, אף על פי שעושין בה צורך לעבודה זרה מותר לשוכרה. הגובה לשם עבודה זרה אסור ליתן לו, אבל אם היה מעלה שכר למדינה, אף על פי שהוא גובה לשם עבודה זרה מותר ליתן לו.
ומתניתא אמרה כן, שמתאים שגם אם מישהו אחר נהנה מזה מותר. דתנן: היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה.
ונעבור לדעת את המשנה. עבודה זרה של נכרי אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד. נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל, וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי, וכל שכן שלא מבטל עבודה זרה של ישראל. המבטל עבודה זרה ביטל משמשיה, ביטל משמשיה משמשיה מבוטלין והיא אסורה.
מתניתין: עבודה זרה של נכרי אסורה מיד. רבי שמעון בן לקיש אמר: באומן שעושה למכור - עושה עבודה זרה כדי למכור אותה, וכיוון שגמרה דבר ברי שהשתחוה לה, לכן אסור מיד. רבי יוסי בעי: אם דבר ברי שהשתחוה לה, בדא תנינן עבודה זרה של נכרי אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד? הרי כשאתה אומר את זה משמע ששניהם באותו מקרה - שעבודה זרה של גוי אסורה, של ישראל מותרת, ואם מדובר שהאומן השתחווה לה, אז גם של ישראל אסור מיד.
רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש: החוצב צלם לעבודה זרה אף על גב דאת אמר אין קרקע נאסר, כלומר, למרות שהסלע מחובר לאדמה והוא חוצב את זה, אבל מתרין בו על כל סיתות וסיתות, לכשיתלש לוקה - כשיטוש את האבן הזאת בסוף מכה אחרונה, אז הוא ילקה. אמר רבי יוסי: את שמע מינא העושה צלם לעבודה זרה על גבי בהמה - הנה הוא מגלף את הקרן, עושה ממנה פסל, אף על גב דאת אמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר, מתרין בו על כל קורנס וקורנס לכשיגמר לוקה - כשיגמר ויחתוך אז הוא לוקה.
תני: עבודה זרה של נכרי אסורה מיד, לפיכך יש לה ביטול; ושל ישראל משתיעבד, לפיכך אין לה ביטול. אמר רבי זעירא: לית כאן לפיכך, כי מה זה קשור? אלא אין לה ביטול ויש לה ביטול, כלומר עבודה זרה של גוי יש לה ביטול, של ישראל אין לה ביטול.
עבודה זרה של נכרי אסורה מיד דכתיב אבד תאבדון מיד; ושל ישראל עד שתיעבד דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. רק כשישים בסתר, רק אז זה נאסר.
ואית דמחלפין ליה - יש שאמור גם הפוך: עבודה זרה של ישראל אסור מיד דכתיב ארור האיש - מי שיעשה, כשהוא עושה כבר נאסר. ושל נכרי עד שתיעבד דכתיב אבד תאבדון, כלומר מקומות שעבדו שם גויים עד שיעבדו.
רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל: שמע לה מן הדא, דכתיב אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם, וכתיב אם ירשתו כשהוא אלוה באש תשרפו, ואם לאו אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם, כלומר שכבר נאבד.
[דף כז עמוד א]
אנחנו קוראים לדוגמה ממסכת עבודה זרה, דף כז. שואלת הגמרא מנין שגוי מבטל עבודה זרה של גוי? רבי יוחנן בשם רבי ינאי אמר, למידה זו דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. אתה אין אתה חומד ולוקח, אבל אחרים חומדים ואתה לוקח.
רבי יוחנן אמר לבר דרוסיי שהיה משרתו הגוי: חות כל אילין צלמייא דימוסין - הרי תשבור את כל הפסלים שנמצאים במחוזות. ונחת ותבר כולהון פרא חד - חוץ מאחד. שאל למה לא שבר את אותו אחד? אמר רבי יוסי בי רבי בון: מפני שנחשד ישראל אחד להיות מקטיר עליו. ואז עבודה זרה של ישראל אין לה ביטול.
אמר רבי חייה בר אשי בשם רב: °רבי הוה יתיב מתני לרבי שמעון ברבי בריה: הנכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו. אמר לו: עד דהוה עלך כן את תניי? כלומר כשהיית צעיר כך למדנו: הנכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל - לא של חברו. אמר לו: לאו בני! עבודה זרה שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם. ותני כן רבי שמעון בן מנסיא אומר: עבודה זרה שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם.
רב מתני בשם טעמא דאהן תנייא, דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה לעולם - שם בסתר משמע שהיא נעשית לעולם.
בר קפרא אשכח חד עיזקא צר - כלומר מצא טבעת שמשויכת לעבודה זרה, חד טלי ארמאי - נער גוי. הוה בתריה הוה מחי ליה הוה מיקל ליה - היה רודף אחריו, מכה אותו, מקלל אותו. הוה אמר לו: רוק עלה! והוא לא מקבל עלוי. אשתין עלה! והוא לא מקבל עלוי. הגוי לא הסכים לבטל את זה.
הדא אמרה: נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו על כרחו, כלומר אם היה מצליח להכריח אותו אז היה בטל, אבל והוא שיודע טיב עבודה זרה שלו - אחרת יכול לקחת תינוק שלא יודע מה זה עבודה זרה ומבטל את זה. רואים שלקח דווקא אחד שיודע מה זה, סימן שצריך מישהו שיודע בטיב עבודה זרה.
הדא אמרה: עבודה זרה ישראל אין לה ביטול לעולם - לכן בעצם הוא לא רצה להרים את זה עד שהגוי יבטל את זה קודם. ותיעשה כעבודה זרה שהניחוה עובדיה ותהא בטילה - הרי עבודה זרה סתם שהגויים הפסיקו לעבוד אותה היא בטלה, אז למה זה לא בטל?
אמר רבי זעירא: כל שאילו מאיליה היא בטילה ישראל מבטלה, וכל שאילו מאיליה אינה בטילה אין ישראל מבטלה. כלומר, אם ברור שהיא בטלה מעצמה כי הגויים הפסיקו לעבוד אותה, אז ישראל יכול לבטל אותה. אבל דבר שלא ברור שכך, אז ישראל לא יכול לבטלו. כאן הרי לא ברור שהבן זרק אותה מעצמו כי זה מעיקרין - טבעת זהב, לכן היה צריך שהגוי יבטל אותה.
רב אמר: בימוס לא בטיל. מחלפת שיטתיה דרב? תמן הוא אמר: מזו המתיך כוס לעבודה זרה נאסר מיד - משמע מכאן שבימוס דינו כמו כוס שמשמש עבודה זרה, ודברים של עבודה זרה שנשברו בטלו. והכא את אמר הכין שבימוס שנשבר לא בטל?
ענתה הגמרא: כאן בשקיטר לבימוס עצמו וכאן בשלא קיטר, ואפילו תימר כאן וכאן בשקיטר - רב כדעתיה דרב אמר מזו המתיך כוס לעבודה זרה נאסר מיד. משמע שהבימוס דינו כמשמש עבודה זרה כמו כוס, וכיוון שזה רק משמש עבודה זרה, אז למרות שהקטירו לכבודו הוא לא חשוב כל כך בעיניהם, ואף אם הוא נשבר ממשיכים לעבוד את השברים. יש הבדל בין אם העבודה זרה עצמה נשברה - ואז זה נראה בעיניהם בזיון ולא יעבדו אותה - לבין הבימוס המשרת, שלמרות שהם עובדים אותו, אם הוא נשבר זה דבר פשוט פחות בעיניהם, ולכן לא מפריע להם שהוא קצת שבור ולכן לא בטל.
[דף כז עמוד ב]
מתני':
ד_טזכיצד מבטלה? קטע ראש אוזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אף על פי שלא חסירה ביטלה. רקק בפניה השתין בפניה גררה זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטילה. מכרה או מישכנה °רבי אומר ביטל וחכמים אומרים ד_יזלא ביטל.גמ': אמר רבי זעירה°: הדא דתימר בשמכרה מתוך שלום, אבל מכרה מתוך הקפדה דברי הכל אינה בטילה. דכתיב (ישעיהו ח', כ"א) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה שכך דרכם ואחר כך הם חוזרים ועובדים אותם אמר זעורה בר חיננה° בשם רבי חנניה°: כשמכרה לצורף נחלקו
רב אמר: בימוס לא בטל, הא משמשין בטלו. שיטתיה דרב? תמן אמר רב ששת בשם רב: בשהילכו להם המהלכים בדרך אחרת - כלומר אם הבימוס שעליה הוצב הפסל של המלך, אבל המלך לא הגיע לשם והלך בדרך אחרת, אז הבימוס בטל. והכא הוא אמר הכן שהבימוס אינו בטל?
ענתה הגמרא: כאן בשקיטר וכאן בשלא קיטר, ואפילו תימר כאן וכאן בשקיטר - רב כדעתיה דרב אמר מזו המתיך כוס של עבודה זרה נאסר מיד. משמע שבימוס דינו כמשמש עבודה זרה כמו כוס. כיוון שזה רק משמש עבודה זרה, למרות שהקטירו לכבודו הוא לא חשוב בעיניהם כל כך, ואם הלכו בדרך אחרת ואינם עובדים אותו יותר, הוא בטל.
אמר רבי יוחנן: מצבה כל שהוא יחידית, מזבח כל שאבניו מרובות. חזקיה אמר: מצבה כיון שפגמה ביטלה - פגם באבן אחת, כי זה אבן יחידית, פגם אותה קצת ובטל. מזבח צריך לפגם כל אבן ואבן.
ענתה הגמרא: מתניתא דחזקיה פליגא עלוי: נתצת את המזבח הנח לו, שברת את המצבה הנח לה. משמע לא צריך לשבור את כל האבנים, בין במזבח בין במצבה מספיק לבטל אבן אחת.
רבי זעירא רבי יצחק בר נחמן רבי חייה רבי אבא ורבי אלעזר בשם רב הושעיה: גבי עבודה זרה של ישראל כתיב, כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות - רדוף אחריהם עד שתקעקע ביצתם מן העולם, כי בעבודה זרה של ישראל אין ביטול. ברם הכא, גבי עבודה זרה של גויים, שברת המצבה הנח לה - מספיק אבן אחת כאן וכאן.
כתיב לא תעשו לכם אלילים ופסל ומסכה לא תקימו לכם - לא היא היא קימה - מה ההבדל בין עשייה לקימה? אמר רבי הילא: עשייה בתחילה - כלומר לייצר את הפסל, קימה כל שאילו תפול לא יקימינה - כלומר עבודה זרה שכבר קיימת, אם היא נפלה ולא הקימו אותה.
כתיב ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם. ומניין ליתן את האמור בזה לזה ואת האמור בזה לזה? - מניין שנתיצה שייכת גם במצבה ושבירה שייכת גם במזבח? אמר רבי בון בר חייה: לצדדין איתאמרת - או שיבור או גידוע או נתיצה לכל אחת ואחת. כלומר כל מה שנאמר כאן שייך בכולם.
ולעצם המשנה: כיצד מבטלה? קטע ראש אוזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אף על פי שלא חסירה ביטלה. נניח זה היה מזהב ופחס לה את האף - ביטל אותה. אבל רקק בפניה השתין בפניה גררה זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטילה.
מכרה או מישכנה, רבי אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל. אמר רבי זעירה: הדא דתימר בשמכרה מתוך שלום, אבל מכרה מתוך הקפדה דברי הכל בטילה - כמו שהוא כועס ואז מכר אותה. כתיב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלוהיו ופנה למעלה - זה הדרך שלהם, ככה הם כועסים, מקללים את האלוהים שלהם ואחר כך חוזרים ועובדים אותם.
זעורה בר חיננה בשם רבי חנניה: כשמכרה נחלקו...
[דף כח עמוד א]
מתני':
עבודה זרה ד_יחשהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת, בשעת מלחמה אסורה. בימוסיות של מלכים הרי אילו מותרין מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין.
גמ': תני פעמים במלחמת יהושע אסורה פעמים במלחמת יהושע מותרת פעמים מלחמת דוד מותרת פעמים במלחמת דוד אסורה. פעמים שעבודה זרה שנעזבה במלחמת יהושע אסורה דכתיב (דברים שופטים כ יז) כי החרם תחרימם וגויים שנהרגו ולא הספיקו לבטל את העבודה זרה שלהם אם יהודים לקחו אותה אינה בטלה. במלחמת יהושע מותרת שהיא לשעה ואלו שלא נהרגו ויכלו לחזור ולקחת את העבודה זרה ולא חזרו, בזה הם גילו דעתם שהיא בטלה. מלחמת דוד מותרת - מה שהיה איתי הגיתי מבטל. במלחמת דוד אסורה במה שלא ביטל איתי והם לא בטלו כיוון שהיא לעולם. שלא איפשרו לגויים לחזור למקומם
מתני':
שאלו את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה? אמרו להן: אילו לדבר שאין צורך העולם בו היו עובדין היה מבטלו. הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות להרים ולגבעות - יאבד עולמו מפני השוטין? אמרו להן: אם כן יאבד דבר שאין צורך העולם בו ויקיים דבר שצריך העולם בו. אמרו להן: אף אנו מחזקים ידי עובדיהן של אילו, ויאמרו: תדעו שהן אלוהות, שהרי אילו בטלו ואילו לא בטלו..
גמ': מצד הדין היה צריך להיות שאם גזל זרעים וזרע אין סופו לצמח, הבא על אשת איש אין סופו להוליד ממזר, אלא הניחו לעולם שינהיג כמנהגו ושוטים שקילקלו עתידין ליתן דין וחשבון. אמר רבי זעירא°: אילו הוה כתיב כמוהם יהיו עובדיהם - קשיא וכי עובדי החמה יזהירו כחמה ועובדי הלבנה כלבנה? אלא כתיב (תהלים קט"ו, ח') כמוהם יהיו עושיהם. אין הכוונה שיהיו כמו השמש עצמה, אלא כמו הפסלים של השמש והירח שהם עשו, שעינים להם ולא יראו וכ"ו. אמר רבי מנא° בן יונה אף אילו כתיב כמוהם יהיו עובדיהם לא קשיא דכתיב (ישעיהו כ"ד, כ"ג) וחפרה הלבנה ובושה החמה. ואף הם יהיו כמותה אמר רב נחמן° בשם רבי מנא° בן יונה: עתידה עבודת אלילים להיות באה ורוקקת בפני עובדיה ומביישתן ובטילה מן העולם. ומה טעם? דכתיב
מהמכות ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף כח. נתחיל מהמשנה, פרק ד' הלכה ו'. אומרת המשנה: עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת, בשעת מלחמה אסורה. כן, כי אם בשעת שלום עזבו אותה, אז סימן שהם ביטלו אותה. אבל אם בשעת מלחמה אז הם לא ביטלו אותה. בבימוסיות של מלכים הרי אילו מותרין מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין, ואחרי שהם עוברים אז כבר לא עובדין אותן יותר.
אומרת התני, פעמים במלחמת יהושע אסורה, פעמים במלחמת יהושע מותרת, פעמים במלחמת דוד מותרת, פעמים במלחמת דוד אסורה. פעמים שעבודה זרה שנשואת במלחמת יהושע אסורה, דכתיב כי החרם תחרימם. וגויים שנהרגו ולא הספיקו לבטל את העבודה זרה שלהם, אז אם יהודים לקחו אותה היא לא בטלה. במלחמת יהושע מותרת שהיא לשעה, ואלו שלא נהרגו ויכלו לחזור ולקחת את העבודה זרה ולא חזרו, אז בזה הם גילו שדעתם שהיא בטלה. מלחמת דוד מותרת - מה שהיה איתי הגיתי מבטל. במלחמת דוד אסורה שהיא לעולם, זה מה שהוא לא ביטל והם לא ביטלו לעולם, כיוון שהיא לעולם לא איפשרו לגויים לחזור למקומם, ולכן מה שהוא לא ביטל וישראלים לקחו אותם, כן, אז זה לא בטל.
פרק ד' הלכה ז' לומדת המשנה. שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה? אמרו להן: אילו לדבר שאין צורך העולם בו היו עובדין היה מבטלו. הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות להרים ולגבעות - יאבד עולמו מפני השוטין? אמרו להן: אם כן יאבד דבר שאין צורך העולם בו ויקיים דבר שצריך העולם בו. כן, את השמש והירח הקדוש ברוך הוא לא יבטל, אבל שאר עבודה זרה שהיה עובדים אותה שהיא מבטל אותה.
אמרו להן: אף אנו מחזקים ידי עובדיהן של אילו, ויאמרו: תדעו שהן אלוהות, שהרי אילו בטלו ואילו לא בטלו. כלומר בזה שאלו לא התבטלו, אז הגויים יותר יאמינו בהם שזה עבודה זרה.
אומרת הגמרא מצד הדין היה צריך להיות שאם גזל זרע וזרע אין סופו לצמח, ומצד הדין היה צריך להיות שהבא על אשת איש אין סופו להוליד ממזר, זה שלא יהיה כלום, אלא הניחו לעולם שינהיג כמנהגו, שוטים שקילקלו עתידין ליתן דין וחשבון.
אמר רבי זעירא: אילו הוה כתיב כמוהם יהיו עובדיהם אז כשר - וכי עובדי החמה יהיו כחמה ועובדי הלבנה יהיו כלבנה? אלא כמוהם יהיו עושיהם. כלומר, אין הכוונה שיהיו כמו השמש עצמה, אלא כמו הפסלים של השמש והירח שהם עשו, שעיניים להם ולא יראו ואוזניים להם ולא ישמעו וכולי.
אמר רבי מנא: אילו כתיב כמוהם יהיו עובדיהם לא קשיא, דכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה. כלומר, גם הם התביישו וגם הם יכפרו.
רב נחמן בשם רבי מנא: עתידה עבודת אלילים להיות באה ורוקקת בפני עובדיה ומביישתן ובטילה מן העולם. מה הטעם? כלומר איזה פסוק רומז לזה? יבושו כל עובדי פסל.
[דף כח עמוד ב]
מתני':
לוקחין גת בעוטה מן הנכרי, אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח, אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר.גמ': תני °רבי חנן: והוא שלא העלים ישראל את עיניו ממנו, אבל אם העלים עיניו ממנו - לא. בדא עד כדון כשהיה נוטל יין וענבים כאחת ונותן על התפוח, היה נותן אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן מהו? אפילו כן מותר. גוממיות שתחת האשכולות מותרות כיוון שנשארים שם כמה ענבים שבצידיהן אסורות. שבהם יש רק יין רבי יוסי בי רבי בון° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הן עצמן נעשות יין נסך. שפעמים ברגע שהוא מרים את הענבים לא ישארו שם ענבים והוא יכול לנסך ואף אם יפלו אחר כך כמה ענבים היין כבר נאסר גת שנסדקה ופקקה נכרי מבפנים אסורה, ומבחוץ מותרת. שאי איפשר שלא היה שם שיפה אחת טלולה גומה שהיה יין כנוס בה ונוגע בה ומנסך כל הבור. אמר רב הונא° בשם רב° אבא בר אייבו:
רב נחמן בשם רבי מנא: עתידה עבודה זרה להיות באה וכורעת לפני הקדוש ברוך הוא ובטילה מן העולם. מה הטעם? ישתחוו לו כל אלהים.
פרק ד' הלכה ח'. אמרה המשנה: לוקחין גת בעוטה מן הנכרי, כלומר גת שגוי דרך עליה, אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח - הוא שם את הענבים במרכז הערימה, אבל בכן זה אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר.
ואיתא תני רבי חנן: והוא שלא העלים ישראל את עיניו ממנו, מפני שישראל רואה את זה, אבל אם העלים ממנו - לא.
ואיתה הגמרא: עד כדון שהנוטל יין וענבים כאחת ונותן על התפוח. אבל אם היה נותן אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן מה הדין? אמרה הגמרא אפילו כן מותר. גוממיות שתחת האשכולות אסורות - למה? כיוון שנשארים שמה גם כמה ענבים, אבל שבצדדים מותרות כי בהם יש רק יין ויש חשש שמא ינסך את זה.
רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן: הן עצמן נעשות יין נסך. כלומר כל מקום, אפילו במקום הזה שהיו בו ענבים והכל, הכל נעשה יין נסך, כיוון שברגע שהוא מרים את הענבים באותו מקום לא יישארו ענבים ואז הוא ינסך את זה. ואז גם אם יפלו אחר כך עוד כמה ענבים, היין כבר נאסר.
גת נכרי מבפנים אסורה, ומבחוץ מותרת. למה מבפנים אסורה? שאי איפשר שלא היה שם שיפה אחת טלולה - כלומר, אי אפשר שלא ישאר איזה גומה קטנה אחת שם שיהיה בה יין, ונוגע בה ומנסך כל הבור.
רב הונא בשם רב...
[דף כט עמוד א]
מתני':
דורכין עם הנכרי בגת שהענבים כבר נטמאו אבל לא בוצרין עמו. שאסור לגרום טמאה לחולין בארץ ישראל ד_כדוישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו שאסור לסייע לעוברי עברהאנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף כט. אומרת הגמרא אמר רב הונא בשם רב הקילוח כבור. היין שהוא זורם אז זה כמו הבור עצמו. רבי זעירא בעי, בכל אתר לית את עבד הנצוק חיבור, אבל כל מקום אתה אומר שניצוק זה לא נחשב חיבור, והכא את עבד הנצוק חיבור? ופה אתה אומר שזה חיבור. מהתם, סבר רב הונא שהחמירו ביין נסך יותר מטומאה. אבל אפילו ביין נסך לא תמיד החמירו שניצוק כחיבור, אלא נתנסך הבור נתנסך הקילוח - אם יתנסך הבור שזה העיקר, יתנסך הקילוח. נתנסך הקילוח לא נתנסך הבור - אם יתנסך הקילוח לא יתנסך הבור.
רבי אבא לא אמר כן, אלא ביין נסך אינו ניצוק חיבור, כי כשם נתנסך הבור לא נתנסך הקילוח, נתנסך הקילוח נתנסך הבור. ומאי דאמר רב הונא בשם רב הקילוח כבור? סבר רב הונא כשם שהבור מתנסך במגע הגוי, כך הקילוח מתנסך ממגע הגוי.
תמן אמרי בשם רב, מגעו של נכרי עושה יין נסך ואסור אף בהנאה. רב נחמן בר יעקב אמר ובלבד בשותת, כלומר שברור שהוא לא רק נגע אלא גם שכך.
מספרת הגמרא: ארמייא נפל לגובא, כלומר איזה גוי אחד נפל לתוך בור של יין. אתא עובדא קומי רב הונא ואמר כובשין עליו כדי שלא יוכל לשכך, עד דתזחלון גובה. כלומר תחזיקו אותו כן שלא יכול לזוז, ותמנעו ממנו לשכך ותוציאו את כל היין, ישאבו את כל היין.
אמר רבי חנינה ידא אושיט? הרי כשהוא נפל, ברגע שהוא נופל אז הוא היה חופשי - אולי כן הזיז את היד ונסך. אמר אייתון ניצרין וזלפין מ ותי ידיה. כלומר בעצם ייקחו, יעשו איזה סלסלה מתחת לאזור היד שלו, ואז בעצם כל היין שקרוב ליד שלו את זה יזריקו. זה יין נסך ואת כל השאר יוציאו ויהיה מותר.
שמעון בר חייה הוה מתני לחייה בר רב, נכרי מאימתי עושה יין נסך? אמר לו משיודע בטיב עבודה זרה. אפיק רב יאשיה מכילתא ואמר לו, הדא דאת אמר בלוקח ענבים מן הנכרי, בזה הולכים לכולי - שרק אם הוא יודע בטיב עבודה זרה זה אסור. אבל אם נגע ביין ממש, אבל הנכרי עצמו בן יומו עושה יין נסך.
נכרי מהו שיעשה בפיו יין נסך? רב אדא בשם רבי אלעזר אין נכרי עושה יין נסך בפיו. רבי ירמיה בשם רבי אבהו הנכרי עושה יין נסך בפיו. ותני כן, אגרוניסוס שטעם מן הכוס או מן המיניקת - כלומר זה מחזיק צינורית לתוך החבית ומוציאים ממנה - והחזיר לחבית אסור. כי בעצם כיוון שהוא טעם, אז כשהוא החזיר את זה, זה יין נסך וכל החבית נאסרה.
על דעתיה דרב אדא בשם רבי אלעזר והוא שהחזיר הנכרי, כי הרי הוא סובר שבטעימה לא נאסר היין. על דעתיה דרבי ירמיה בשם רבי אבהו ואפילו החזיר ישראל, כיוון שהוא סובר שכבר בטעימה היין נאסר.
ודעת אחת את דברי המשנה: דורכין עם הנכרי בגת, כלומר שהוא סבר שהענבים כבר היו טמאים, אז אחרי שהענבים היו טמאים מותר. אבל לא בוצרין עמו, כיוון שאסור לגרום טומאה לחולין בארץ ישראל. וישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו, כיוון שאסור לסייע לעוברי עברה, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת.
[דף כט עמוד ב]
גמ': תנן: דורכין עם הנכרי בגת אמר רבי יונה°: הדא דאת אמר והוא שהילכו עליהן דרוכית שתי וערב שכל הענבים ודאי נטמאו, אבל לא הילכו עליהן דרוכית שתי וערב - לא בדא. רבי יוסי° בר זבידא בעי: אם כל ההיתר זה רק בשהילכו עליהן דרוכית שתי וערב אפילו כמשנה אחרונה יהיה מותר? דתני: בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם הנכרי ואין דורכין עם ישראל העושה בטומאה אבל דורכין עם הנכרי. ד_כה חזרו לומר איןדורכין עם הנכרי ואין בוצרין עם ישראל העושה בטומאה אבל בוצרין עם הנכרי ומוליכין עמו חביות חדשות אבל לא ישנות דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים אחד חדשות ואחד ישנות ומסייעין אותו עד שנעלם מעיניהם. נעלם מעיניהן נעשה יין נסך. מאי טעמא? דרבי יוסי° בר זבידא ולמה הוא רוצה להתיר אף בדריכה ראשונה? שכבר ניטמאו מהיכשר בצירה. מאי טעמא? דרבי יונה° שאינו מתיר אלא אחר שהילכו בה שתי וערב? טהורים היו דבר תורה - את הוא שגזרתה עליהן טומאה. חייליה דרבי יוסי° בר זבידא שמתיר אף בדריכה ראשונה מהדא דאיתמר (ירושלמי חלה ג ג) נפל ספק טומאה לעיסה עד שלא גלגלה — תעשה בטומאה, לפי שעדיין חולין היא ומותר לטמא לחולין שבארץ ישראל. משגלגלה והוטבלה לחלה — תעשה בטהרה, דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו ואסור לטמאה אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אילא° אילעא: בדין היה שיטמא טבלו דבר תורה דכתיב (במדבר קרח יח ח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי - תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריכה שימור ולמה אין מטמאים טבל בידים דאם כן מה אני מקיים (במדבר קרח יח כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן - עשה שינתנו לו לאהרן הכהן בכהונתו. וכאן שנולד לו ספק טומאה הואיל ואין את יכול ליתנו לאהרן הכהן בכהונתו רשאי אתה לטמאותן ואף כאן כיוון שכבר היתה בהם טמאה דרבנן ולא ניתן ליתנם לכהן בטהרה מותר לטמא אותם בידים
מתני' דורכין עם הנכרי בגת. אמר רבי יונה הדא דאת אמר והוא שהילכו עליהן דרוכית שתי וערב, ואחרי שכבר דרכו עליהם על כל הענבים שתי וערב, שאז ודאי כל הענבים נטמאו - הם הוכשרו על ידי היין שנעשה, והאלה שדרכו על זה היו טמאים, אז בזאת גם טימאו את זה. אבל לא הילכו עליהן דרוכית שתי וערב - לא בדא, כי שוב פעם אסור לטמא חולין בארץ ישראל.
רבי יוסי בעי, אם כל ההיתר זה רק שהילכו עליהן דרוכית שתי וערב, אז אם כן אפילו כמשנה? דתני, בראשונה היו אומרים בוצרין עם הנכרי ואין דורכין עם ישראל העושה בטומאה, אבל דורכין עם הנכרי. חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי ואין בוצרין עם ישראל העושה בטומאה, אבל בוצרין עם הנכרי, רבי מאיר ומסייעין - ומוליכין עמו חביות, בין חדשות ובין ישנות אמר רבי מאיר - עד מעיניהם. מעיניהן נעשה יין נסך.
מרוב שכתוב כאן שחזרו לומר, כלומר המשנה השנייה - משנה אחרונה אומרת שאין דורכין עם הנכרי. אבל אם אתה אומר שמדובר שכבר דרכו על זה הגויים, או אנשים טמאים כבר דרכו על זה והלכו שתי וערב, אז זה כבר נטמא כבר, אין חשש בכלל. אז אפילו כמשנה שנייה, המשנה האחרונה גם צריך שיהיה מותר.
מאי טעמא דרבי יוסי? כלומר למה הוא רוצה להתיר אפילו בדריכה ראשונה? שכבר ניטמו מהיכשר בצירה. כלומר כבר שבצרו את זה אז זה הוכשר, כי מסתמא נפל חלק מהענבים ונמעכו ויצא משקה.
מאי טעמא דרבי יונה שהוא לא מתיר אלא אחר שילכו שתי וערב? טהורים היו דבר תורה, כלומר בבצירה זה מדבר תורה זה עדיין טהור. את הוא שגזרתה עליהן טומאה, כלומר כל היין של הבצירה שהענבים מוכשרים ונטמאים זה בעצם גזירת חכמים.
חייליה דרבי יוסי מהדא דמר, רבי יוסי בשם רבי אילא, בדין היה דבר תורה שיטמא טבלו בידיים, דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן - עשה שינתנו לאהרן הכהן בכהונתו. עכשיו למה אם כן טמא טבל בידיים? וכאן הואיל ואין את יכול ליתנו לאהרן הכהן בכהונתו רשאי אתה לטמאותן.
כלומר, כל האיסור לטמא טבלים בידיים זה כיוון שיש עניין לתת לכהן שהוא יוכל לאכול את זה בטהרה. אז זה נכון כשזה טבל טהור, אבל אם נוהג בו ספק טומאה, ממילא אני כבר לא יכול לתת את זה לאהרן הכהן בכהונתו, אהרן לא יכול לאכול את זה, אז מותר לטמאות את זה. אז אף כאן, כיוון שכבר הייתה בהן טומאת דרבנן וממילא לא ניתן לתת אותם לכהן בטהרה, מותר לטמא אותם בידיים.
[דף ל עמוד א]
מתני':
נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו, אבל מוליכין עמו פת לפלטר.
גמ': תנן: התם (משנה שביעית ה ד) אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה, ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, אבל משתטיל את המים לא תגע אצלה, שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. ותנן הכא: נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה: לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו. הכא הוא אומר הכין שבנחתום אסור והכא הוא אמר הכין שבאשת עם הארץ מותר? אמר רבי אילא° אילעא: כאן באשת עם הארץ שעושה בחולין, כאן בנחתום שעושה בתרומה. אית לך מימר נחתום בתרומה? חברייא אמרי: כאן בנחתום שלותת והחיטים הוכשרו וכאן באשת עם הארץ שאינה לותתת. מתניתא מסייע לחברייא דתנן: אבל משתטיל למים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. תנן: ומחזיקין ידי עובדי כוכבים ומזלות בשביעית, אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. כיצד מחזיקים ידי עובדי כוכבים ומזלות בשביעית רבי חייה° ורבי אימי° אמי בן נתן חד אמר שמותר לאמר לגוי: חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא. תחרוש טוב ואני אקח ממך אותה במוצאי שביעית וחרנא אמר שאומר לו: אישר. מאן דאמר שאומר לו: חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא תחרוש טוב ואני אקח ממך אותה במוצאי שביעית מהו שואלין בשלומן? אישר. מאן דאמר מחזקין ידי עובדי כוכבים ומזלות בשביעית הכוונה שאומר לו: אישר, מהו שואלין בשלומן אין הכונה בשלום עובדי כוכבים ומזלות אלא בשלום ישראל שאומר לישראל העובד בשביעית שלום עליכם? דלמא מעשה שהיה רבי חיננא בר פפא° ורבי שמואל בר נחמן° עברון על חד מחורשי שביעית אמר ליה רבי שמואל בר נחמן°: אישר. אמר לו רבי חיננא בר פפא°: לא כן אולפן °רבי (תהלים קכ"ט, ח') ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם מכאן שאסור לומר לחורשי שביעית אישר? אמר לו: לקרות אתה יודע לדרוש אין אתה יודע? ולא אמרו העוברים - אלו עובדי כוכבים שהן עוברין מן העולם שלא אמרו לישראל ברכת ה' עליכם. מה ישראל אומרים: ברכנו אתכם בשם ה'? לא דייכם כל הברכות הבאות לעולם בשבילנו ואין אתם אומרים לנו: בואו וטלו לכם מן הברכות הללו? ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימיות גולגליות וארנוניות. הורי רבי אמי° בן נתן אופה החשוד שעושה בטמאה לרדות עמו את הפת מהתנור אסור. ודכוותה ישראל החשוד שעושה יין בטמאה לזלוף עמו יין לחביות אסור.
מתני':
ד_כונכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור, אין עליו מלוה מותר. נפל לבור ועלו כשהוא מעולף ד_כזמדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה או שהיה מתפח על פי חבית מרותחת ונגע בקצף כל אילו היה מעשה ואמרו ימכר ו°רבי שמעון בן יוחאי מתיר. ד_כחנטל את החבית וזרקה לבור זה היה מעשה והכשירו.גמ': תנן: נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו עליו מלוה — אסור. אמר רב ששת° בשם רב° אבא בר אייבו: והוא שיהיה לו עליו מלוה על אותו הבור דכיוון שעשה את הבור אפותקאי להלוואה אין הגוי חושש לנסך, אבל אין לו מלוה על אותו הבור אין אומרים שאם הגוי בא לגת זה מראה שאינו חושש ויבא לנסך, אלא הוא בא לגת שכן דרך בעלי החוב לעמוד בגיתות ובגרנות. לראות האם יהיה לבעל חובו די ריווח ויוכל לשלם לו הוון בעו מימר מאן דאמר שמקל ואומר שהיין נאסר רק והוא ד_כטשיהא לו עליו מלוה על אותו הבור כך הוא מקל ואומר שאינו אוסר אלא אם הגוי עומד בתוך פישוט ידיים מהבור
נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו, אבל מוליכין עמו פת לפלטר. ותנא תם, למדנו במסכת שביעית: אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, אבל משתטיל למים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה.
ותנן פה כתוב שנחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו. ותני עלה, כלומר יש ברייתא על המשנה שלנו, שאומרת גם לא טוחנין ולא עמו - לא בוררים וטוחנים עמו ולא מרקדים עמו. זה חוק קשה. למה באשת עם הארץ מתירים לברור ולטחון ולרקד איתה, ורק ללוש אסור? ואילו באופה גם לברור ולטחון ולרקוד איתו אסור?
אמר רבי אילא: כאן בחולין, כאן בתרומה. כלומר באשת עם הארץ מדובר שהיא עושה בחולין, ואין איסור לטמא חולין, וכאן נחתום שהוא עושה בתרומה ויש איסור לטמא תרומה כמובן. אית לך מימר נחתום בתרומה? הרי לא מקובל שנחתום אופה תרומה. תרומה זה רק הכוהנים והם אופים לעצמם, לא מקובל שיש אופה שמתעסק רק עם תרומה.
חברייא אמרי: כאן נחתום שלותת, כאן לותת - כאן נחתום שלוטט חיטים והחיטים הוכשרו, וכאן באשת עם הארץ שאינה לוטטת את החיטים, ממילא הם לא הוכשרו. לכן באשת עם הארץ מותר לברור, לטחון, לרקד, כי החיטים עצמם לא הוכשרו עדיין לקבל טומאה, ואילו באופה, כיוון שהוא לוטט אותם כדי שהקליפה הדקה תצא בטחינה ואז הקמח יהיה יותר נקי - החיטים הוכשרו, לכן אסור כבר לברור איתו אפילו.
ואיתא בגמרא שזה הסברא, דתנן: אבל משתטיל למים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. רואים שכל העניין הוא עניין היחס לטומאה. יש מקום להגיד שאצל אשת עם הארץ, אדם פרטי בדרך כלל לא לוטט את החיטים, לכן החיטים לא הוכשרו, ולכן כשהיא משתטלת למים כבר אסור לעזור לה יותר. ואילו אצל האופה שהוא לוטט כדי שהקמח יהיה יותר נקי - שם כבר לברור אסור איתו.
תנן מחזיקין ידי עוברי עבירה בשביעית, הרי הוא עובד ישראל. ושואלין בשלומם - הרי זה כדרכי שלום. כיצד מחזיקין עובר עבירה? רבי חייה ורבי אימי - אחד אמר שיכול לומר לו חרוש בטובה ואני אשלם לך מן התשמיטתא, כלומר תחרוש כמו שצריך ואחרי שמיטה אני אקח ממך את זה. ואחד אמר שיכול לומר לו אישר - כל הכבוד.
מאן דאמר "חרוש בטובה ואני אשלם לך מן התשמיטתא" - מה זה שואלין בשלום? האישר, כן. אבל מאן דאמר שאומר לעובר עבירה אישר, אז מה זה שואלין בשלום? אמרה הגמרא: אישר לא נאמר לגבי גוי, כי לגבי גוי מותר הכל, מותר אפילו להגיד לו תחרוש כמו שצריך ואני אקח ממך את זה אחרי השמיטה. ומה שנאמר שאומרים לו אישר - הכוונה לגבי ישראל שחשוד על השביעית, ששם אומרים לו שלום עליכם.
מעשה: רבי חיננא בר פפא ורבי שמואל בר נחמן עברו על חד שחורש בשביעית. אמר לו רבי שמואל בר נחמן: אישר. אמר לו רבי חיננא בר פפא: לא כן אולפן רבי, ולא אמרו העוברים שאסור לומר לחורשי שביעית אישר? אמר לו: לקרות את יודע, לדרוש אי את יודע? ולא אמרו העוברים - מי זה העוברים? זה אומות העולם שהם עוברים מן העולם, שלא אמרו לישראל ברכת ה' עליכם. ומה ישראל אומרים להם? ברכנו אתכם בשם ה. כלומר לא דייכם כל הטובות והברכות הבאים על העולם בשבילנו, ואתם אומרים לנו בואו ושאו לכם מן הברכות? ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימיות וארנוניות - כל מיני מיסים.
הורי רבי אמי: אופה שחשוד לעשות בטומאה - לרדות עמו אסור. וישראל שחשוד שעושה יין בטומאה - ודכוותה לזלוף עמו אסור.
פרק ד' הלכה י"א. נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו עליו מלוה אסור, אין עליו מותר. כלומר אם ישראל חייב לו כסף אסור, אם אין עליו מלווה מותר. נפל לבור ועלו בקנה, התיז את הצרעה בקנה, או שהיה מתפח על פי חבית מרותחת - כל אילו היה מעשה ואמרו ימכר, ורבי שמעון מתיר. כלומר אם הגוי נפל לתוך הבור ועלה בקנה, או שהתיז צירה שהיה על היין עם הקנה, או שהיה מטפח על פי חבית שיש לה קצף מרותח והוא נגע בקצף - כל אלה מעשה ואמרו ימכר, ורבי שמעון מתיר. נטל את החבית וזרקה לבור, זה היה מעשה והכשירו.
אמר רב ששת בשם רב: והוא שיהיה לו עליו מלוה על אותו הבור, כלומר שהבור הזה הוא הפוסק שלו, ולכן הגוי לא חושש להיכנס, כאילו הוא מרגיש שזה שלו. אבל אין לו מלוה על אותו הבור - אין אומרים שהוא נוגע, זה מראה שהוא לא חושש לבוא ולגעת, אלא הסיבה שהוא בא לגעת היא שכן דרך בעלי החוב לעמוד בגיתות ובגרנות, לראות אם יהיה לבעל החוב די רווח ויוכל לשלם, ולכן לא חושבים שהוא ניסך.
הוון בעו מימר: מאן דאמר והוא שיהא לו עליו מלוה על אותו הבור - בתוך פישוט ידיים מהבור. כלומר אם הוא קרוב לבור, כי רק אז הוא יאסור - מקילים גם במלווה וגם בקרבה. אבל מאן דאמר אף על פי שאין עליו מלוה על אותו הבור אוסר - הרי כאן חושבים שאפילו אם הגוי חוץ מפישוט ידיים מהבור אוסר, כי אם היינו מחמירים היינו מחמירים עד הסוף.
ולא כן אמר רבי אבא בשם רב ששת: כשם שנתנו פישוט ידיים בטהרות כך נתנו פישוט ידיים ביין נסך? כמו שראינו בעם הארץ, שאם אדם מכניס עם הארץ בתוך ביתו, הכלים שנמצאים בקירוב פישוט ידיים נחשבים שנגע בהם וטמאים - כך נתנו פישוט ידיים גם ביין נסך. גם כן הגוי, אני חושש שהוא נגע רק אם הוא היה קרוב בתוך פישוט ידיים, אבל אם הוא יותר רחוק לא מטמאים את זה ישר.
אלא כיני: מאן דאמר והוא שיהא לו עליו מלוה על אותו הבור - בתוך פישוט ידיים דאמר. ואף על פי שאין עליו מלוה על אותו הבור - גם דאמר בתוך פישוט ידיים. בכל מקרה, בין אם אני מקל ואומר שרק אם יש לו חוב על אותו בור, בין אם אני מחמיר אפילו בלי חוב, בכל מקרה הגוי לא אוסר אלא אם כן הוא בקירוב כל כך שהוא היה בתוך פישוט ידיים מהבור.
[דף ל עמוד ב]
מתני':
ד_לבהמטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה נכרים וישראל מותר, בעיר שכולה נכרים אסור עד שיושיב שומר. ד_לגאין השומר צריך להיות יושב ומשמר, אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. °רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל רשות נכרים כאחת. ד_לדהמטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותותנן: כל אילו היה מעשה ואמרו ימכר, ורבי שמעון מתיר. רבי אבין בשם שמואל: הלכה כרבי שמעון. רבי אבין בשם שמואל: אני כפרת רבי שמעון שדבריו ברורים - או מתיר בשתייה או אוסר בהנייה, כי אין הגיון שיהיה מותר בהנאה ואסור בשתייה.
אמר רבי ירמיה בשם רבי אבהו: אם אתה חושש שהוא נגע - אסור גם בהנאה, אם אתה לא חושש שהוא נגע - מותר גם בשתייה. אמר רבי ירמיה בשם רבי אבהו: מעשה היה והורה בשתייה כרבי שמעון.
אמר שמואל בשם רבי אבהו: אין הנכרי עושה יין נסך בזריקה. נכרי מהו שיעשה יין נסך בחמתו? כלומר אם הוא כועס ונוגע ביין, מה הדין? נשמענה מן הדא: ארמאי אחד היה לו קופים - חביות ריקות - בתוך הגת. אתא ישראל וזלף בהון חמר - יהודי מילא את החביות ההן יין, כלומר יהודי התכוון אולי לקנות מהגוי את זה. אתא ארמאי, הגוי ראה זאת והתעצבן, לקח את הקולת - מקל הסבלים - וסחב את החביות ושפכן לגובה, החזיר את היין לתוך הבור. אתא עובדא קומי רבנן, אמרי: אין הנכרי עושה יין נסך מחמתו.
רבי ירמיה בשם רבי חייה בר אבא: שמוזג בחמין אסור, בצונן מותר. כלומר אם הוא שופך לתוך זה מים חמים - אסור, אם הוא שופך מים קרים - מותר. יבוא עלי שלא עשיתי מימי - אפילו בצונן, כן זה מותר אבל אני נחמרתי.
רבי יסא אזל, חמתון שתן חמר וחמימין וארמאי מזג - הם היו שותים יין מזוג במים חמים והגוי היה מוזג את המים. אמר לון: מה שרא לכון? מי היתר לכם על דבר כזה?
המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה נכרים וישראל מותר, בעיר שכולה נכרים אסור עד שיושיב שומר. השומר צריך להישאר ולשמור כל הזמן, אין צריך להיות יושב ומשמר, אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל רשות נכרים כאחת.
המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו - אם היהודי עושה את היין של הנכרי כיין טהור ונותן אותו ברשות הגוי, והלה כותב לו שהתקבל ממנו כסף - זה מותר, כלומר כבר קנה את זה. אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מוכן להוציא לו שתיהן במעותיו - כלומר הגוי לא ירצה להוציא את החביות עד שייתנו לו מעות - זה היה מעשה, כי אם ככה, הגוי לא חושש לנסך.
[דף לא עמוד א]
גמ': תנן: המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי ברבי חנינה°: לא סוף דבר פתח אלא אפילו ד_להחלון ויש בה ארבעה על ארבעה על רום עשרה ובלבד שלא יהיה מקורה או מגופף. שאז אי אפשר לראות דרכו היה לו רבי עץ גבוה נימר: אם היה נראה עולה ויורד בו אסור שהגוי יכול לראות אם הוא מטפס על העץ ואז הוא יזהר ולא ינסך ואם לאו מותר. תנן: בעיר שכולה נכרים אסור עד שיושיב שומר אמר רבי אבא° בשם רב יהודה°: בעיר ד_לושיש בה דלתים ובריח היא מתניתא. בדא תני: שומר אף על פי שאינו בא אחת לקיצים מותר. תני: ישראל ונכרי שכנסו את יינן בפרכייא שטח מסחר של עיר אפילו שומרים נכרים אפי' חביות פתוחות מותרות, שאין מנסכין כן. אמר רבי הילא° אילעא בשם רבי ינאי° הכהן: הלוקח כשוכר. ותני כן: אחד הלוקח ואחד השוכר ברשות הנכרי להכניס יינו לתוכו בזמן שהיין של ישראל וישראל דר שם מותר והוא שיהא עליו מפתח וחותם, ובזמן שהיין של נכרי וישראל דר שם מותר והוא שיהא לו עליו מפתח וחותם, ואם אין ישראל דר שם אסור אף על פי שיש עליו מפתח וחותם. תנן °רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות נכרים כאחת אמר רבי יילי° בשם רבי ינאי° הכהן חכמים חלוקים על °רבי שמעון בן אלעזר משמע שלשיטתם אם הניחו את היין בביתו של נכרי אחר שהוא לא הבעלים של היין, יהיה מותר אפילו בעיר שכולה נכרים. לא על הדא איתאמרת אלא על הדא דבתרה דתנן: המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות — מותר. אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו — זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים. על זה אמרו חכמים שאם הניחו את היין אצל גוי אחר משום דזה הנכרי אין לו מלוה עליו אפילו בעיר שכולה נכרים מותר ו°רבי שמעון בן אלעזר פליג, דאפילו הכי כיון שאינו מניחו עד שיתן המעות להנכרי בעל היין, חיישינן דשביק ליה ליגע בו, והוא בעל היין ולא מרתת דיש לו מלוה על היין. הדרן עלך פרק רבי ישמעאל
פרק חמישי – השוכר את הפועל
מתני':
ה_אהשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אף על פי שאמרו לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר.גמ': תנן: השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור ולא שכרו הוא נותן לו והרי איסורי הנאה דמיהם מותרים, וכל שכן שכר פעולתו אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: קנס קנסוהו. תני החמרים והכתפים וכל העושים בשביעית
אנחנו ממשיכים בירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ל"א, שמתחיל מהשורה השנייה, תחילת הגמרא. תנן: המתיר יינו של נכרי ונותנו ברשותו של הנכרי בבית שהוא פתוח ויש בו רבים, בעיר שיש בה נכרים וישראלים מותר. כלומר אם איזה גוי רוצה שהישראל יעשה את היין שלו בטהרה כדי שיוכל למכור את זה ליהודים והוא מניח את זה בבית שלו, אבל הבית פתוח, יש בו רבים וזאת עיר שמעורבת, יש בה גם יהודים וגם גויים, אז זה מותר.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינה: לא סוף דבר פתח, אלא אפילו חלון ויש בה ארבעה על ארבעה על רום עשרה, ובלבד מקורה. כלומר לא שיש בית פתוח לרבים, אלא אפילו אם יש חלון שיש בו ארבע על ארבע על רום עשרה, אבל בלבד שלא יהיה מקורה או מגופף - כלומר שאפשר לראות דרך החלון הזה, אז זה מספיק.
אם היה לו איזה עץ גבוה שהישראל יכול לעלות עליו ומשם לראות את החביות, לראות שהגוי לא מנסך, אז נימר: אם היה נראה עולה ויורד בו אסור. כלומר אם כשהישראל עולה על העץ הגוי יכול לראות אותו, אז בעצם הגוי תמיד יזהר. כל פעם שהוא יראה את היהודי עולה לעץ הוא יזהר, ואם לאו מותר. אם הישראל יכול לעלות על העץ ולראות אותו משם והגוי עצמו לא יכול לראות את ישראל כשהוא מטפס, לכן הוא לא יזהר, ואם הוא ינסך הישראל יראה אותו אז הוא מפחד ולכן הוא גם לא ינסך, אז זה מותר.
תנן: בעיר שכולה נוכרים אסור עד שיושיב שומר. אמר רבי אבא בשם רב יהודה: בעיר שיש בה דלתים ובריח היא מתניתא. מדובר בעיר שיש בה דלתיים, בעיר סגורה, יש חומה ויש שער ונועלים אותו. שואלת הגמרא: אם בעיר שיש בה דלתיים ובריח, תני שומר אף על פי שאינו בא אחת לקיצים - מותר? לא הגיוני. הרי אם הוא בא לקיצים ויש דלתיים ובריח, אז ברגע שהוא נכנס פותחים את הדלת, רואים אותו, אז הגוי ידע מתי ניזהר, אז ברור שזה לא מדובר במצב כזה.
תני: ישראל ונכרי שכנסו את יינן בפרכייא של עיר, אפילו שומרים נכרים, אפילו חביות פתוחות מותרות, שאין מנסכין כן. כלומר אם שמו את היין שלהם באזור של השוק, אז אפילו שומרים נוכרים, אפילו החביות פתוחות מותרות, כיוון שזה בשטח המסחרי שהרבה אנשים שם, לא מנסכים.
אמר רבי הילא בשם רבי ינאי: הלוקח כשוכר - כן. כלומר בין אם הישראל קנה מהגוי את המקום, בין אם הוא שכר מהגוי מקום, זה אותו דבר. ותני כן: אחד הלוקח ואחד ברשות הנכרי, בזמן שהיין של ישראל וישראל דר שם מותר והוא שיהא עליו מפתח וחותם. כלומר, בין אם היין שייך לישראל, בין אם היין שייך לגוי, אם ישראל דר שם באותו חדר או באותו בית שבו נמצא היין, ולחדר שהיין נמצא בו יש מפתח ועל היין יש חותם - במקרה כזה זה מותר. ובזמן שהיין של נכרי וישראל דר שם מותר והוא שיהא לו עליו מפתח וחותם, ואם אין ישראל דר שם אסור אף על פי שיש עליו מפתח וחותם.
תנן: רבי שמעון בן אלעזר אומר כל אשר יש לנכרים אחת. כלומר בעצם גם אם אני אניח את זה אצל גוי חברו זה אותו דין. אמר רבי יילי בשם רבי ינאי: חכמים חלוקים על רבי שמעון בן אלעזר. משמע שדעתם: אם הניחו את היין בבית של נכרי אחר, שהוא לא הבעלים של היין, אז יהיה מותר אפילו בעיר שכולה נכרים. למה? כי הגוי עצמו שהיין שלו - הוא ינסך, אבל לגוי אחר הוא לא יתן להנסך.
אז באמת הגמרא אומרת: לא על הדא איתאמרת אלא על הדא דבתרה. מה שאמרנו שחכמים חלוקים על רבי שמעון בן אלעזר - זה לא על זה, לא על המקרה הזה שאת היין הוא הניח בדירה של גוי אחר, אלא על הסייפא, דתנן: המטהר יינו של נכרי כותב לו שנתקבלתי ממך מעות — מותר. אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו — זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים.
על זה אמרו חכמים שאם הוא הניח את היין אצל גוי אחר, במקרה כזה זה יהיה מותר משום דזה הנכרי אין לו מלוה עליו, והוא בעצם לא מרגיש בעלים, הוא לא ינסך את זה. ואז אפילו בעיר שכולה נכרים מותר. ורבי שמעון בן אלעזר חולק - הוא סובר שאפילו במקרה כזה, כיוון שהגוי לא נתן לו לקחת את היין עד שישלם לו על זה, אז בעל היין חוששים שהוא יתיר לגוי השני גם כן לנסך, כי הוא לא מפחד כי זה היין שלו. אז לכן רבי שמעון בן אלעזר אוסר.
הדרן עלך פרק רבי ישמעאל.
פרק י"א. לפי מתני': השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אף על פי שאמרו לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. כי אם הוא עובד במשהו אחר, אבל דרך אגב בקשר לעשות לו גם כן יעביר לו איזה חבית יין נסך - שכרו מותר, כי זה לא השכר של החבית. השכר הוא בעצם על המלאכה השנייה.
גמ': השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. שואלת הגמרא: ולא שכרו הוא נותן לו - הרי איסורי הנאה דמיהם מותרים? כן, אפילו מכרתי איסורי הנאה, הכסף מותר. אז קודם כל שכר פעולה שהוא רק עובד עם האיסורי הנאה כמו יין נסך, למה שיהיה אסור הכסף? אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: קנס קנסוהו. זה בעצם קנס, שלא יעבוד עם גויים בעניין הזה.
תני החמרים והכתפים וכל בשביעית שכרן שביעית. כן, כל העוסקים בשביעית - שכרן קדוש בקדושת שביעית. מותר בו, מותר רק לאכול בו ודברים כדומה כמו פירות שביעית. אמר רבי זעירא: פירות היתר היא מתניתא, דאם אתית. כלומר פה מדובר שהם עובדים בפירות היתר בשביעית, בעבודה שמותרת, כגון שמכניסים מעט כמו שמותר לקחת מההפקר. אז אם אותם פועלים עושים בפירות בדרך של היתר, במקרה כזה שכרן שביעית - כלומר מה שמקבלים מותר להם לקבל כפירות שביעית.
דהורי רבי יוחנן לאילין דבית רבי ינאי שלא יהו נוטלין שכר אלא מעות כרבי יהודה וכרבי נחמיה. למה רבי יוחנן הורה לבית רבי ינאי שלא ייקחו בשביעית - כשהם סוחטים זיתים לעשות שמן - שלא ייקחו שכר שמן בתמורה, אלא ייקחו כסף? כי מדובר בשביעית, ואסור לפרוע חובו במעות שביעית. אז איך פה מותר? עונה הגמרא: כי רבי יהודה וכי רבי נחמיה הורי להון - הוא החמיר להם כמו רבי יהודה ורבי נחמיה שהם מחמירים.
[דף לא עמוד ב]
אמר רבי הילא: היא מתניתא במקטפי פירות עבירה, דאם אתית. מה שנאמר כאן שהעושים בשביעית שכרן שביעית - מדובר בכאלה שעובדים בעבירה, סוחבים פירות, מכניסים את כל השדה כאחד ועושים מלאכה שאסורה. אז מה זה שכר שביעית? עונה הגמרא: כדמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: ביין נסך קנס קנסוהו. גם כאן קנס קנסוהו, ששכרו ייתפס בקדושת שביעית.
תנן: שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת... שאמרו לו העבר עם חבית יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. עכשיו, אבל אם לחבית הזאת היה שכר מיוחד, אז כמובן שהשכר שלה אסור. כיתף עמו חבית בחבית את קונסו בחביתו עד כדי שכרו. כלומר אם על כל חבית הוא נותן לו סך מסוים - הוא כונס בחביתו עד כדי שכרו. כלומר את כל מה שהוא קיבל על העברה של אותה חבית הוא מפסיד, הכל נחשב איסורי הנאה.
נתן לו קרקע בשכרו- מהו? הרי קרקע לא נאסרת משום עבודה זרה אפילו אם עבדו אותה. אז מה הדין? עונה הגמרא: בכל אתר את אמר אין קרקע נאסר נאסר - נו, פה גם כן זאת הקרקע. כלומר אם הוא קיבל קרקע על זה שהוא הוביל יין נסך אז הקרקע הזאת אסורה.
נתן לו בהמה בשכרו - מהו? הרי בעלי חיים לא נאסרים משום עבודה זרה אפילו עבדו לה. ואת גם עבדי בכל אתר, את אמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר נאסר.
נתן לו הכל בשכרו - הרי החזיק אותו כל היום בחינם, ובסוף שהוא יביא חבית אחת של יין נסך נתן לו שכר שלם על החבית הזאתי. הכל אסור או אינו אסור אלא עד כדי שכרו - כלומר על העברת חבית אחת רק.
עוד שאלה: היה עושה עמו בטובת הנאה - מהו? את ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו? כלומר, האם מורידים ממנו, כאילו שהוא קיבל - הרי יש לו טובת הנאה, זה לא כסף, הוא לא קיבל כסף ביד, אבל אם אני אומר שכאילו הוא קיבל - מורידים לו ממה שיש לו.
היה עושה עמו חצי יום באיסור וחצי יום בהיתר - מהו? האם כיוון שברור שהגוי לא היה שוכר אותו רק לחצי יום, אם זה שגם מה שהוא נשכר לעבודת ההיתר זה רק בגלל עבודת האיסור - אז הכל יהיה אסור? או שאני אומר לא, רק מה שהוא קיבל על מה שהוא עבד באיסור נאסר.
[דף לב עמוד א]
מתני':
השוכר את החמור ה_ולהביא עליו יין נסך שכרה אסור. ה_זשכרה לישב בה אף על פי שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר.גמ': תנן: אף על פי שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר עד היכן? עד כדי שלא יהא החמר מקפיד ודורש תוספת תשלום על תוספת משא
תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ל"ב בדף הקודם ראינו שאלה: אם אדם עובד אצל גוי חצי יום בעבודה רגילה וחצי יום ביין נסך, האם הוא יכול לקבל את המשכורת? ואמרנו שהסברה למה לא, זה בגלל שבעצם הרי לא היו לוקחים אותו לעבודה אם הוא לא היה עושה גם את החצי יום של העבודה של היין נסך. אז יוצא שבעצם גם מה שהוא מקבל בהיתר זה בא בגלל האיסור. זאת השאלה.
אומרת הגמרא: תנן תם, היה מוכר חולין ומעשר שני בכרך אחד, אי זה שירצה חולין יעשה ושני יעשה. אז למרות שבעצם אסור למכור מעשר שני, פה התירו לקחת את הכסף עבור חלק הפירות שהם חולין. כלומר אסור למכור מעשר שני, אבל כשהוא מוכר ביחד גם חולין הוא יכול לקחת כסף עבור החולין, ובעצם הקונה או שיעלה את הכל לירושלים ויאכל את זה בתורת מעשר שני, או שיפדה במחיר של חצי, רק את החצי של המעשר השני ויאכל את הכל. אבל בכל אופן רואים שיכול לקחת כסף גם למרות שבעצם יש פה גם חלק שאסור לקחת עליו כסף בגלל שהוא לוקח על החולין, מותר. אז גם כאן לכאורה אפשר להסיק מכאן שיכול לקבל כסף על החצי יום שהוא עבד באיסור.
עוד ראיה: השוכר את הפועל להביא יין לחולה, אם הביא לו חייב ליתן לו, ואם לאו אין חייב ליתן לו. אם הוא אמר לו "תלך תביא לי יין", הוא לא מצא יין, לא חייב לו כלום. אבל אם אמר לו יין לחולה ממקום פלוני ותפוח לחולה ממקום פלוני, בין הביא בין לא הביא חייב ליתן לו. אז לכאורה מה הסיבה שהוא חייב לתת לו פה? דמי רגליו נותן לו. כלומר בעצם על ההליכה - זה שהוא שלח אותו לשם, אז לכן על ההליכה הוא מקבל. הוא לא מקבל על ההבאה, הוא לא הביא, אבל על ההליכה הוא מקבל.
ו כא לא דמי רגליו נותן לו? גם כאן הוא לא משלם לו על עבודה זרה, הוא משלם לו על ההליכה. זה שהוא בא לשם, זה שהוא עבד את החצי יום הרגיל, והעבודה הזאת, ההליכה, הייתה בהיתר, אז לכן הוא יקבל את החצי השני.
אומרת הגמרא: רבי ירמיה בעי שכרו לשבר חביות של יין נסך? כלומר אם הוא שכר אותו כדי לשבור חביות יין נסך. אומרת הגמרא: אפילו כן שכרו אסור. למה? כיוון שהוא רוצה בקיום של היין נסך כדי שיוכל לשבור אותם. אז בעצם יוצא לו הנאה מהיין נסך, לכן שכרו אסור.
רבי אסי אמר דמי יין נסך ביד נכרי אסור. דמי עבודה זרה ביד נכרי - פה יש מחלוקת. רבי יונתן אמר מותר, ורבי יוחנן אמר אסור. אומרת הגמרא: מתניתא מסייעה לדין ומתנית מסייעה לדין.
מתניתא מסייעה לרבי יוחנן שהוא אמר שזה אסור, תני: נכרי שהיה חייב מעות לישראל לא יאמר לו המתן עד שאמכור יין נסך, עד שאמכור עבודה זרה ואתן לך. למה? זה גזירה, אני אומר שמא החליף ולא מכר. אנחנו נראה שבעצם לגבי מכירה - גוי שמכר עבודה זרה, בהיות שהוא מוכר אותה זה בעצם כאילו הוא מבטל אותה, לכן אין בעיה בזה. אבל אם הוא החליף, פה הוא לא ביטל את זה. בעצם חליפי עבודה זרה אסורים. אלא שאומר רבי יוחנן שרואים בזה לכאורה שגוזרים מכירה אטו החלפה. כלומר אם אני לא רואה וודאות שהוא מוכר את זה, אני חושש שמא הוא החליף, לכן זה אסור. אז לכאורה זה כמו רבי יוחנן.
מתניתא מסייעא לרבי יונתן, דתני שמותר: נכרי שהיה חייב מעות לישראל הרי זה מוכר יין נסך ונותן לו עבודה זרה ונותן לו, מפני מראית העין. עכשיו, הכל מודין בחליפין שאסורות. כמו שאמרנו במכירה, יש עניין של ביטול, בחליפין זה לא ביטול.
אומרת הגמרא: חליפי חליפין מהו? כלומר, אם הגוי החליף בחפץ את העבודה הזרה, ואת החפץ הזה הוא החליף בחפץ אחר, מה דינא? מותר ליהודי להשתמש בזה? אמר רבי חנינה: מחלוקת רבי ישמעאל בי רבי יוסי ורבנן. רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר אסור ורבנן אמרי מותר.
רבי אלעזר בר הושעיה טעמון דרבנן: והיית חרם כמוהו, כל שאת ממנו הרי זה כמוהו. אבל מה שאתה מחליף פעם נוספת - חליפי חליפין - יהא מותר. מאי כדון? כלומר, מנין לרבי ישמעאל בי רבי יוסי שאפילו חליפי חליפין אסורים? אמר רבי יוסי בי רבי בון: כמוהו כמוהו שני פעמים. שבאמת לא כתוב פעמיים, אלא כאילו כתוב פעמיים, כי פסוק אחד כתוב מה שאמרנו "והיית חרם כמוהו", אבל יש עוד פסוק שכתוב לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אז זה כאילו כתוב פעמיים "כמוהו כמוהו". זה בא ללמד שגם חליפי חליפין אסורים.
פרק אחר במשנה: השוכר את החמור להביא עליו יין נסך שכרה אסור. אבל אם הוא שכרה לישב בה, כלומר אם הגוי שכר את זה כדי לרכב על החמור, אף על פי שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר. גם אם הוא מביא את הגיגית שלו, ורוכב איתה ביחד עם הגיגית של היין נסך, שכרו מותר.
שואלת הגמרא: שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר, עד היכן? כלומר אם הוא ירכב עליה אבל גם יביא איזה חמש חביות יין, זה יהיה מותר? מה הגבול? אומרת הגמרא: עד כדי שלא יהא מקפיד. כלומר כל דבר שמקובל, שלא נוהגים לקחת עליו עוד תוספת שכר, זה יהיה מותר. אם זה כבר משהו כבד שנוהגים לקחת עליו תוספת שכר, זה אסור.
[דף לב עמוד ב]
מתני':
יין נסך ה_ח שנפל על גבי ענבים ידיחם והן מותרות, ואם היו מבוקעות אסורות. מעשה בביתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה, ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו. זה הכלל ה_ט כל שהוא בהנייתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנייתו בנותן טעם מותר, כגון ה_י החומץ שנפל לגריסים.גמ': תנן: יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והן מותרות. מתניתא בשלא נידלדל חותמן העוקץ מקום חיבור הענב לאשכול אבל נידלדל חותמן כמבוקעות הן. תנן: ואם היו מבוקעות אסורות. מה את עבד לה כיין ביין או כיין לתבשיל? אין תעבדינה כיין לתבשיל דברי הכל אסור. ואין תעבדינה כיין ביין מחלוקת °רבי מאיר וחכמים בהמשך תנן: וכל שאינו בהנייתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסים. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הדא דאת אמר ברותחין אבל בצונין ה_יאאסור שכן דרך בני ציפורין עושין כן וקורין אותו שחלייא. היו רותחין וציננן מהו? אם תאמר שאסור מעתה אפילו רותחין יהו אסורין מאחר שדרכן לצון. תני כל נותני טעמים בין לשבח בין לפגם אסור דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים לשבח אסור לפגם מותר
פרק הלכה - גמרנו את המשנה: יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והן מותרות, ואם היו מבוקעות אסורות. מעשה בביתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה, ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו. זה הכלל כל שהוא בהנייתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנייתו בנותן טעם מותר, כגון החומץ שנפל לגריסים. מה תסביר? שחומץ נפל לגריסים זה טעם לפגם.
אומרת הגמרא: מתניתא בשלא נידלדל חותמן, אבל נידלדל חותמן כמבוקעות הן. כלומר, החיבור של הענב לאשכול, זה כאילו החותם, כמו פקק. אם הוא לא נידלדל זה סגור, אבל אם הוא נידלדל, אז זה כמבוקעות הן, ואז זה בעצם אסור.
שואלת הגמרא: מה את עבד לה, כיין ביין או כיין לתבשיל? איך מתייחסים לזה? אין תעבדינה כיין לתבשיל דברי הכל אסור. ואין תעבדינה כיין ביין מחלוקת רבי מאיר וחכמים.
אמר רבי יוחנן: הדא דאת אמר ברותחין, אבל בצונין אסור, שכן דרך בני ציפורין עושין כן וקורין אותו שחלייא. כלומר, גריסים כשהם קרים, אם נותנים עליהם חומץ - זה כן מאכל, זה לא טעם לפגם, כי ככה בני ציפורין היו עושים ונוהגים לאכול את זה ככה, וזה נקרא שחלייא.
היו רותחין וציננן מעתה, אפילו רותחין יהו אסורין, מאחר לצון. כלומר, אם אתה אומר שאם הוא נתן את החומץ לתוך הגריסים כשזה היה רותח ולאחר מכן זה התקרר - זה אסור, אז גם כשזה רותח זה יהיה אסור, כי צריך לגזור את זה אפילו. גם אם תגיד שבקירור יהיה טעם לפגם, צריך לגזור את זה, כי זה דרכה לצון, זה התקרר לבד.
כל טעם בין לשבח בין לפגם אסור דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים לשבח אסור לפגם מותר.
[דף לג עמוד א]
מתני':
נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת משתמר ה_יבמותר. ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ינקב ויסתום וינגוב, °רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח ויגוף ה_יגותיגב.גמ': תנן: נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת משתמר — מותר. אמר שמואל° בר אבא בר אבא: מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אתא עובדא קומי רבי אבהו° ואסר. ולמה הוא אסר הרי הישראל היה איתו? אמרי בפתוחות הוה עובדא דכיוון שהחביות פתוחות חוששים כיוון שבקל הגוי יכול לנסך. אמר רבי זריקן° לא סוף דבר אם היו החביות מליאות אלא אפילו חסירות דטרף שיכול להטות את החבית תוך שהוא מרים ונגע בידא וחזר.
הירושלמי מסכת עבודה זרה, דף א', עמוד ג'. נתחיל מהמשנה, פרק ה' הלכה ד'. אומרת המשנה: נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אז אם היה בחזקת משתמר מותר. ואם הודיעו שהוא מפליג, כלומר אם הישראל עוזב אותו ומודיע לגוי שהוא מפליג כשהוא הולך משם, אז אם היה זמן שהגוי היה יכול לשתום ולסתום ולנגב, כלומר לגנוב, לייבש, כלומר לסתום. לשתום פירושו לעשות חור, כמו שכתוב אצל בלעם שתום עין, פתוח, כאילו. אז אם יש זמן לגוי לעשות נקב בחבית ולנסך את היין ואז לסתום אותה חזרה וזה גם מתייבש, אז זה נאסר. רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגב, כלומר לא מדובר שעושה חור בחבית, אלא שפותח את המגופה של החבית וינסך ויסתום את זה חזרה וזה יתייבש.
אמר שמואל: מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום. אתא עובדא קמיה רבי אבהו ואסר. שואלת הגמרא למה הוא אסר? הרי ישראל היה איתו. אמרי בפתוחות הוה עובדא, כלומר החביות היו פתוחות, וכיוון שהחביות היו פתוחות אז חוששים, כיוון שבקל הגוי יכול לנסך מבלי שהישראל ישים לב.
אמר רבי זריקן: לא סוף דבר מליאות אלא אפילו חסירות, כלומר גם אם החבית לא היה מלא, ובעצם הוא לא יכול להגיע ככה עם היד בפשטות ליין, אני עדיין חושש דטרף ונגע בידא וחזר, הוא יכול להטות תוך כדי שהוא סוחב את החבית ויכול להטות אותה, ואז היין יגיע אליו ואז לנסך ולהחזיר חזרה מבלי שישראל ישים לב.
רבן שמעון בן גמליאל את סבר דהדא דרבן שמעון בן גמליאל לקולא, כלומר לפי הפשט נראה לנו שרבן שמעון בן גמליאל הוא יותר מקל, כי חכמים אמרו לשתום, כלומר לעשות חור קטן ולנסך ולסתום את זה ואז יתייבש. ולרבן שמעון בן גמליאל אומר שיפתח את כל המגופה ולאחר מכן ינסך ויגוף אותה ותיגב. אז יכול היה נראה שהזמן של רבן שמעון זה הרבה יותר זמן, אז הוא יותר מקל.
[דף לג עמוד ב]
ולית היא אלא לחומרא דשיתומהון דרבנן מעט מגף, כלומר למרות שהפתיחה, לפתוח את כל המכסה, לוקח טיפה יותר זמן מאשר לעשות נקב, אבל לסתום נקב בצורה שלא יבחינו בו לוקח יותר זמן מאשר לגוף את כל המכסה. אז לכן בעצם יוצא שרבן שמעון בן גמליאל הוא דווקא זה שמחמיר.
אמר רבי יהודה בר פזי בשם רבי אמי: כל זמן שגזרו על הכותים, ביצה צלויה של כותים הרי זו מותרת. רבי יעקב בר אחא בשם רבי אלעזר: תבשילי כותים הרי אילו מותרין, כלומר לא רק ביצה אלא כל התבשילים שלהם, כלומר לא גזרו על בישולי נכרים אצל הכותים.
אומרת הגמרא, הדא דאת אמר בתבשיל שאין דרכן לתת לתוכו יין וחומץ, אבל דבר ברי שנתן יין וחומץ אסור אפילו בהנייה, כי הם לא היו נזהרים מיין של גויים.
כהדא דתני: ברישא היו אומרים יינה של אוגדור - זה היה כפר של כותים - למה הוא אסור? מפני כפר פגש, שזה הכפר של גויים שהיה סמוך לו, ושל בורגתה מפני בירת סוריקה, ושל עין כושית מפני כפר שלם. חזרו לומר פתוחה בכל מקום אסורה, כלומר החביות של יין אם הן פתוחות אצל הכותים בכל מקום אסורות כי הם לא היו נזהרים ממגע של גוי, אבל וסתומה מותרת.
נקובה וסתומה הרי היא כסתומה, כלומר גם אם אני יודע שהיה פה נקב, רק סתמו אותו, אין לי מה שאני מוצא ככה, כלומר לא מה שאני רואה עכשיו. כרגע סתום אז זה מותר כיוון שחכמים לא גזרו עד כדי כך, הכל זה רק גזירה.
רבי יצחק בן חקולה אמר: הרי זו כפתוחה. אמר רבי חנינה: יכיל קיים אין הוה עילויה יקיר, כלומר אני יכול להבחין אם היא נפתחה או לא. איך מבחינים? לא איתפתחת ואין לא איתפתחת - כן, היה מקובל שכשהיו סותמים את החבית היו מורחים על זה שעווה, אז ברגע שפותחים את זה מרגישים שהשעווה נשברת.
כהדא דרבי שמעון בן אלעזר אזל לחדא קרייה דשמריין, כלומר הלך לכפר של שומרונים, של כותים - זה אחד המקומות הראשונים שכתוב שהכותים נקראים שומרונים, זה בירושלמי, לא מופיע במקור אחר.
אתא ספרא לגביה. אמר לו רבי שמעון בן אלעזר: אייתי לי חדא קולא שתימא, תביא לי כד יין אחד חתום של הכותים. אמר לו: הא מבועא קמך שתי, הנה יש מעיין לידך, שתה. אתא אכיל ליה, הוא ביקש עוד פעם. אמר לו אמרתי לך הא מבועא קמך שתי. חמתיה, מטרח עלוי - הסופר ראה שהוא מטריח אותו עוד פעם ועוד פעם שואל תביא לי יין, תביא לי יין. אז אמר לו: אין את מריה דנפשך, אם אתה בעלים של הנפש שלך, הא מבועא קמך שתי, הנה מים, מעיין תשתה. אבל ואין נפשך מרתך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, כבר נתקלקלו הכותים - היין שלהם זה יין ישן.
רבי ישמעאל בי רבי יוסי אזל להדא ניפוליה, הלך לאיזה כפר של כותים. אתון כותייא לגביה. אמר לון: אנא מחמי לכון דלית אתון סגדין לאהין טורא אלא לצלמייא דתחותוי, אני אוכיח לכם שאתם לא מתפללים להר גריזים אלא לפסלים שנמצאים שמה, דכתיב ויטמון אותם יעקב תחת האשירה אשר עם שכם - יש שם פסלים מתחת העץ, לכן הם מתפללים שמה דווקא.
שמע קלין אמרין נקרוץ נסדר לאילין כובייא - עכשיו הכותים אומרים נשכים מוקדם בבוקר לפני עלות השחר כדי לסדר כמה קוצים. וידע דאינון בעו מיקטלוניה - הוא הבין שהם רוצים להרוג אותו. וקרץ ונפק ליה - אז יצא יותר מוקדם מהם וברח.
רבי אחא אזל למאום - שזה הכפר של כותים - ואכל חליטן. רבי ירמיה אכל חמצין. חזקיה אכל קמצין - הוא אכל גם כן חגבים.
רבי אבהו אסר יינן מפי רבי חייה ורבי אסי ורבי אמי, שהיו עולין בהר המלך וראו נכרי אחד שהיה חשוד על יינן - הם ראו איזה נכרי אחד עומד על היין שלהם. אתון אמרון ליה קומיי רבי אבהו. אמר לון: על ידי עילא - יש לנו עכשיו עילה מספיק חזקה כדי לאסור את היין שלהם. זה בעצם הסיבה שרבי אבהו אסר את היין של הכותים.
ואית דבעי מימר סיפור אחר: חדא ערובת שובא לא חמרא בכל - כלומר ערב שבת אחד, לא היה יין בכל הכפר של הכותים. בפוקי שובא אישתכחת מלייא מן מה דאייתון ארמייא וקבלוניה כותייא מינהון - ובמוצאי שבת היה מלא יין שהביאו הגויים והכותים קנו את זה מהם.
ואית דבעי מימר: כד סליק דיקליטינוס מלכא להכא- שדיוקלטיינוס המלך הגיע לכאן, הוא גזר ואמר שכל האומות, כל העמים ינסכו לפסל שלו, בר מן יודאיי, חוץ מהיהודים. ונסכין כותייא ונאסר יינן - אז הכותים ניסכו ונאסר יינם.
ואית דבעי מימר כמין יון אית להון - יש שם איזה מין יונה בהר גריזים שמנסכים לה. לכן בעצם היין שלהם אסור.
מספרת הגמרא: כותיייא דקיסרי בעו מרבי אבהו: אבותיכם היו מסתפקין בשלנו אתם מפני מה אינכם מסתפקין ממנו? כלומר הכותים בקיסריה שאלו את רבי אבהו - אבותיכם היו קונים מאיתנו יין, למה אתם לא משתמשים ביין שלנו? אמר להן: אבותיכם לא קילקלו מעשיהם אתם קילקלתם מעשיכם.
תמן תנינן: ארץ ישראל טהורה ומקוותיה טהורין, ארץ כותים טהורה ומקוותיה...
[דף לד עמוד א]
מתני':
המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו לקפנדריא דרך קיצור, נכנס למדינה ורחץ מותר. ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ינקב ויסתום ויגוב, °רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח ויגוף ה_טוותיגוב.
גמ': אמר רבי חנינה°: מעשה בקרון אחת משל בית °רבי שהפליגה יותר מארבעת מיל, אתא עובדא קומי רבנן ואכשרון. אמרין בהדא איסטרטא דציידין הות וכולה מישראל הוות זה היה בדרך לבית צדיא בצפון הכנרת וכולם שם ישראל ולכן הכשירו. אמר רבי חנינה° אפילו אם לא היו שם אנשים: זמנין דו חמי סייגין כובין פעמים שהוא רואה גדר קוצים והוא סבור דאינון בני נש והוא מתבעת.
מתני':
המניח את הנכרי בחנותו אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ינקב ויסתום ויגוב, °רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח ה_טזויגוף ותיגוב.
גמ': וכ°רבי מאיר שאף ש°רבי מאיר מחמיר בטהרות ואמר (משנה טהרות ז ד) בין כך ובין כך הבית טמא הכא ביין נסך אף הוא מודה שביוצא ונכנס סגי. אבל לרבנן פשיטא. אמר רבי חמא° בר חנינא בשם רבי יוסי בר חנינה°: בחצר החלוקה במסיפס בטהרות אם בצד אחד היה יין של חבר ובשני עם הארץ חוששין שנגע והיין טמא. ביין נסך אם בצד אחד היה יין של יהודי ובשני היה גוי לא חוששין שנגע והיין ה_יזטהור דכמו ש°רבי מאיר מחמיר בטהרות ומיקל ביין נסך אוף רבנן מחמירין בטהרות ומקילין ביין נסך.
מתני':
ה_יחהיה אוכל עמו על השולחן והניח לפניו לוגין על השולחן ולגין על הדולפקי שולחן הגשה והניחו ויצא. מה שעל השולחן אסור ומה שעל הדולפקי מותר.תמלול מתוקן למדנו בירושלמי מסכת עבודה זרה, דף ל"ד. נתחיל מהמשנה פרק ה', הלכה א'. אומרת המשנה: המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו לקפנדריא, הלך בדרך, נכנס למדינה ואח"כ רחץ, מותר. כלומר, כיוון שהגוי שנמצא בספינה לא יודע שאותו אדם לא מתכוון לחזור, הוא הולך להרבה זמן, אז הוא חושב שכל רגע הוא יחזור, אז לכן זה מותר. אבל אם מודיעו שהוא מפליג, אז אם עבר זמן כדי שישתום ויסתום ויגוב, כלומר יעשה חור, כן? ינסך, ואחרי זה יסתום את זה, זה יתייבש. ורבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוב. כן? זה הזמן, שאם עבר הזמן הזה אז היין אסור.
אומרת הגמרא: אמר רבי חנינה: מעשה בקרון אחת משל בית רבי שהפליגה יותר מארבעת מיל, אתא עובדא קומי רבנן ואכשרון. אמרין בהדא איסטרטא דציידין הות וכולה מישראל הוות. אומרים שהיא הלכה בדרך, בדרך הראשית של אזור ציידן, ששמה הרי כולם היו ישראלים, אז לכן הכשירו, כי מסתמא אותו גוי היה יכול לחשוש, מפחד שאולי ישראלי יראה אותו. אמר רבי חנינה, הוא אומר, אפילו אם לא היה שם אנשים, זמנין דו חמי סייגין כובין והוא סבור דינון בני נש והוא מתבעת, והוא אפילו רואה קוצים, גדר קוצים, בטוח שזה אנשים והוא מפחד. אז לכן בעצם אפילו שאין אנשים אז היין מותר.
פרק ה' הלכה ו', אומרת המשנה: המניח את הנכרי בחנותו אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. אבל אם מודיעו שהוא מפליג, כלומר שהוא הולך לזמן מסוים, כדי שישתום ויסתום ויגוב, כלומר שיעשה נקב, ינסך ויסתום את זה וזה יתייבש. רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.
אומרת הגמרא: וכרבי מאיר, כלומר שאף שרבי מאיר מחמיר בטהרות, ורבי מאיר אמר שבין כך ובין כך הבית טמא, כאן ביין נסך הוא מודה שביציאה ובכניסה מספיק. כן? אבל לרבנן פשוט הזה מותר. אמר רבי חמא בשם רבי יוסי בר חנינה: בחצר החלוקה במסיפס. אז כלומר אם יש לנו חצר שחילקו אותה בין שניים על ידי מסיפס, זה על ידי סימנים פשוט, מוטות קטנים כאלה שעשו מחיצה בין שניהם, כן, ואפשר לעבור, רק זה פשוט סימן רק. אז בטהרות טמא, כלומר אם בצד אחד היה יין של חבר ובצד השני עם הארץ, אז חוששים שעם הארץ נגע והיין טמא. אבל ביין נסך טהור, כלומר נניח אם מצד אחד היה יין של יהודי ובצד השני היה גוי, לא חוששים שהגוי יגע ביין והיין טהור. כן? כי כמו שראינו שרבי מאיר מחמיר בטהרות ומיקל ביין נסך, אמרנו שהוא אומר שבין כך ובין כך אם יש שמה עם הארץ אז הכל טמא, ואמרנו שהוא מקל ביין נסך, אז אוף רבנן מחמירין בטהרות ומקילין ביין נסך.
פרק ה' הלכה ז', אומרת המשנה: היה אוכל עמו על השולחן והניח לפניו לוגין על השולחן ולגין על הדולפקי, כלומר כד של יין על השולחן, וכד אחד היה מונח על הדולפקי, והניחו ויצא. מה שעל השולחן אסור ומה שעל הדולפקי מותר. ואם אמר לו הוי מוזג ושותה, שתה כמה שאתה רוצה, אף מה שעל הדולפקי אסור. חביות פתוחות אסורות וסתומות כדי שיפתח ויגוף ותיגב", כלומר שהוא יוריד את המכסה ויחזיר את זה.
[דף לד עמוד ב]
גמ': הוון בעיין מימר היו רוצים לומר מה שעל השולחן אסור בתוך פישוט ידיים ומה שעל הדולפקי מותר אפילו בתוך פישוט ידיים. ולא כן אמר רבי אבא° בשם רב ששת°: כשם שנתנו פישוט ידיים ה_כבטהרות כמו שנאמר במשנה שאם הניח עם הארץ בביתו, רק הכלים שנמצאים קרוב אליו שאם יפשוט ידיו יגע בהם, טמאים כך נתנו פישוט ידיים ביין נסך. אלא כיני מה דאמר מה שעל השולחן אסור אפילו חוץ לפישוט ידיים, ומה שעל הדולפקי מותר ובלבד חוץ לפישוט ידיים. כך שבתוך פישוט ידים הכל אסור. חוץ לפישוט ידים שלחן אסור, דולפקי מותר.
מתני':
ה_כאבולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות. ובשעת מלחמה אילו ואילו מותרות שאין פנאי לנסך.גמ': בשעת השמד הכל אסור שאי אפשר שלא היה שם ישראל שלא עבדה על כורחו. הדא אמרה: עבודה זרה שעבדה ישראל אינה בטילה לעולם. אמר רבי יוסי° בר זבידא: ואת שמע מינה עבודת אלילים שעבדה ישראל אפילו על כורחו אינה בטילה לעולם. תנן: בשעת שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות. אמר רבי יוחנן° בר נפחא לית כאן אסורות אלא מותרות. אמר רבי זעירא°: אית כאן מותרות
אומרת הגמרא: הוון בעיין מימר, כלומר הבחורי ישיבה חשבו לומר שמה שנאמר במשנה מה שעל השולחן אסור, הכוונה דווקא בתוך פישוט ידיים, אבל יותר רחוק מפישוט ידיים אז זה מותר אפילו על השולחן. ומה שנאמר שמה שעל הדולפקי מותר, זה אפילו בתוך פישוט ידיים. כן? ושואלת הגמרא: ולא כן אמר רבי אבא בשם רב ששת: כשם שנתנו פישוט ידיים בטהרות כך נתנו פישוט ידיים ביין נסך? כן, כלומר כמו שראינו בטהרות שאם עם הארץ נמצא, שאדם השאיר את עם הארץ בבית שלו, אז כל מה שקרוב אליו שהוא יכול להושיט ידיו ולגעת בו, אני אומר שהוא ודאי נגע וזה טמא. אותו דבר נאמר לגבי יין נסך. אז מה החידוש שאתה אומר לי שעל השולחן אסור בתוך פישוט ידיים? כן, זה פשוט. ומה שאתה אומר לי שבדולפקי זה מותר בתוך פישוט ידיים, מה פתאום? למה שיהיה מותר? כן? אלא כיני דאמר מה שעל השולחן אסור פישוט ידיים, ומה שעל הדולפקי מותר ובלבד חוץ לפישוט ידיים. כן, כך שבתוך פישוט ידיים הכל אסור, וחוץ מפישוט ידיים, שולחן אסור, דולפקי מותר.
פרק ה' הלכה ח', אומרת המשנה: בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות. ובשעת מלחמה אילו ואילו מותרות שאין פנאי לנסך.
אומרת הגמרא: בשעת השמד הכל אסור. כלומר, שהגויים רוצים לכפות על עם ישראל להיות כמותם, אז הכל אסור, כי אי אפשר שלא היה שם ישראל שלא עבדה על כורחו. הדא אמרה: עבודה זרה שעבדה ישראל אינה בטילה לעולם. אמר רבי יוסי: ואת שמע מינה עבודת אלילים שעבדה ישראל על כורחו אינה בטילה לעולם.
עכשיו למדנו במשנה, בשעת שלום אז חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות. אמר רבי יוחנן לית כאן אסורות אלא מותרות. כן, גם בשעת שלום אז גם חביות פתוחות מותרות. אמר רבי זעירא: אית כאן מותרות, למה? "דין מטא בה", כלומר אם הגוי נוגע בהם אז הוא מודה ליה. כן? הרי הכוונה שלו זה להכעיס, אז הוא ודאי יודיע ליהודי כדי להכעיס אותו. "ואין לא מטא בה", אם הוא לא נגע בזה, הוא לא מודה ליה. כן? כי הוא לא רוצה שיהיה שלום בטבע, שלא יהיה - כן, הרי הוא שונא את היהודי, אז הוא לא רוצה שהיהודי יחזיק לו טובה על זה, כאילו יהיה חבר שלו. כן? אז אם הוא באמת ניסך, הוא דווקא יגיד ליהודי, ואם הוא לא ניסך אז הוא לא יגיד לו.
אמר רבי אמי בשם רבי יוחנן: מה שנאמר בשעת שלום, הכוונה בשלום בולשת, כלומר שהצבא שנכנס לעיר הוא נכנס לא בדרך מלחמה. ומה שנאמר בשעת מלחמה, הכוונה במלחמת בולשת, כלומר שהצבא שנכנס לעיר דרך מלחמה.
מוסיפה הגמרא: "חיוואי", כלומר נחש, "מפארי בתרי", כלומר שרצו אחריו, "נפל לגובהא", אז הוא נפל לתוך בור של היין. "אתא עובדא קמיה רבנן ואכשרון", למה שהיין אין שמה ארס. למה? "אמרין אין פניו להטיל ארס", כלומר שהוא מפחד שהנחש בורח, אז הוא לא הטיל ארס.
[דף לה עמוד א]
מתני':
ה_כבאומנים ישראל ששילח להם נכרי חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. אם משנכנס לרשותן אסור.
גמ': תנן: אומנים ישראל ששילח להם נכרי חבית של יין נסך — מותר שיאמרו לו: תן לנו את דמיה קא סלקא דעתין שכבר זכו בה ורק לא נכנסה לרשותם. ואין אסור משום יין נסך. תני בר קפרא° במשלח להם הגוי לבתים ועדיין לא זכו בהם.
מתני':
ה_כגהמוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד דמיו מותרין. מדד בכלי של הגוי עד שלא פסק דמיו אסורין. ה_כדנטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי ונטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו עקבת יין מקום שהיין מתעכב אסור. ה_כההמערה מכלי לכלי המערה ממנו מותר, את שעירה לתוכו אסור.גמ': רבי אבא° ורב הונא° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו אהן דנגד בזיקא והא מביזעא בידיה משך נאד של יין כדי לקנותו קדם שניפסק המחיר והתפוצץ בידו לא חייב בה. אמר רבי יוסי בי רבי בון° לכן צריכה אפילו מעל לה לגו חנותה הכניסו לתוך החנות דלא אתכוון לקנותו אלא דלא יזכה בה. חורון מהו שתקנה לו בשער הפחות שהרי בודאי היה מסכים לקנות במחיר זה? אמר רבי חגיי° קומי רבי יוסי° בר זבידא מתניתא אמרה שאינה נקנית לו בשער הפחות. דתנינן תמן המוסר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד דמיו מותרין. מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. אם אתה אומר לקנות לו כשער הפחות, אפילו מדד עד שלא פיסק ייעשה כמי שפיסק עד שלא מדד במחיר הפחות ויהיו דמיו מותרין. מהו עקבת יין? בההוא דמלכלך שנשאר לחלוחית יין כמה דתימר (הושע ו', ח') עקובה מדם. פשיטא דא מילתא ישראל תופש בפי המשפך והנכרי מערה דברי הכל אסור.
דף לה'
אנחנו לומדים במשנה מפרק הלכה ט'. אומרת המשנה: אומנים ישראל ששילח להם נכרי חבית של יין נסך, אז מותר שיאמרו לו תן לנו דמיה. אבל אם משנכנס לרשותן אסור. אומרת הגמרא: אומנים ישראל ששילח להם נכרי חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. הגמרא הבינה שזה כבר נכנס לרשותו ואחרי זה הוא אומר להם את זה. שואלת הגמרא: ואין אסור משום יין נסך? אחרי זה כבר הוא כבר קנה את זה כשנכנס לרשותו. אז אומרת הגמרא: תני בר קפרא במשלח להם הגוי לבתים. מה זה עדיין לא נכנס לרשות שלהם כי הם עדיין לא זכו בזה, ולכן כל שלא זכו הם יכולים להגיד לו תן לנו במקום זה את הדמים.
פרק הלכה י'. לדברי המשנה, המוכר יינו לנכרי, אם פסק עד שלא מדד - כלומר הוא קבע איתו מה המחיר לפני שהוא מדד ואז הוא מדד לו בתוך הכלי של הגוי - אז דמיו מותרין, כי בעצם כבר ברגע שכל טיפה שנופלת לכלי של הגוי כבר נקנה לו. אבל אם מדד עד שלא פסק אז דמיו אסורין. כלומר, אם קודם כל הוא מדד בכלי של הגוי, אז זה עדיין שלו, עדיין של המוכר, אז לכן דמיו אסורים כי זה כבר הפך ליין נסך. נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי ולאחר מכן נטל את המשפך הזה ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אז אם יש בו עקבת יין - כלומר אם נשאר טיפה יין שהתעכב - אסור. המערה מכלי לכלי המערה ממנו מותר. הכלי שמערים ממנו מותר, כי הניצוק - שהזרימה נוגעת בתחתית של הכלי שיש בו יין נסך - לא הופך את הכלי הראשי שממנו נשפך היין, הוא לא הופך אותו ליין נסך. אבל את שעירה לתוכו אסור.
אומרת הגמרא: אמר רבי אבא ורב הונא בשם רב, דנגד בזיקא - כלומר, מי שהחזיק נוד של יין והא מביזעא בידיה, כלומר והנוד הזה נשבר או נקרע או משהו כזה, אז לא חייב בה, כי בעצם הוא לא קנה את זה עדיין, זה שייך למוכר. אמר רבי יוסי בי רבי בון: לכן צריכה, אפילו מעל לה גו חנותה - כלומר, אפילו אם אותו אדם לקח את זה והחביא את זה באיזה מקום, כי סימן שהוא רוצה לקנות את זה - אתכוון, אלא דלא יזכה בה. למה הוא החביא את זה? הוא עשה את זה כדי שאחרים לא ייקחו את זה, אבל עדיין לא הסכים לקנות, כלומר כל עוד שהוא לא יודע מה המחיר. כל עוד שהוא לא סגר עם המחיר עם החנווני, אז הוא עדיין לא התכוון לקנות את זה.
שואלת הגמרא: מהו שתקנה לו בשער הפחות? כן, הרי יש מחיר מינימום שהוא ודאי היה מסכים. כלומר הוא רק רוצה להתווכח על המחיר, אבל במחיר המינימלי הוא ודאי היה מסכים, אז אולי את המחיר המינימלי הזה הוא כן ייתן, כי מסתמא הוא היה מסכים למחיר הזה. אמר רבי חגיי קומי רבי יוסי: מתניתא אמרה שאינה נקנית לו בשער הפחות. דתנינן תמן המוסר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד דמיו מותרין, מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. שאם אתה אומר לקנות לו כשער הפחות, אז אפילו מדד עד שלא פיסק ייעשה כמי שפיסק שלא מדד במחיר הפחות ויהיו דמיו מותרין. אם אתה אומר שהרי למחיר הפחות ודאי הגוי היה מסכים, אז נגיד שבעצם נסגר המחיר וזה כבר של הגוי, זה כבר נקנה לגוי ורק ההבדל זה התוספת של המחיר. אבל המחיר המינימום את זה הוא כן ייתן לו, זה מותר.
אמרנו שאם יש שם עקבת יין אז זה אסור. שואלת הגמרא: מהו עקבת יין? בההוא דמלכלך, כלומר אם יש שם לכלוכית של יין. שואלת הגמרא: כמה דתימר עקובה מדם - איפה ראינו דבר כזה שעקבת זה לכלוך, לכלוך של יין - כמאן תאמר עקובה מדם.
[דף לה עמוד ב]
מתני':
יין נסך אסור ואוסר ה_כובכל שהוא. יין ביין ומים במים כל שהוא. יין ה_כזבמים ומים ביין בנותן טעם. זה הכלל מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם.גמ': תנן: ומים במים כל שהוא. חזקיה° אמר הדא דאת אמר במקום שהמים חשובים ונמכרין במידה, אבל במקום שאין המים נמכרין במידה כיין במים הן. חזקיה° אמר כוס שמזגו מן יין האיסור ומן יין ההיתר ונפל איסור בסוף אסור, היתר בסוף היתר. אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: ד°רבי אליעזר בן הורקנוס היא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אמר אחר האחרון אני בא. אמר רבי ירמיה° כדברי הכל וחומר הוא ביין נסך. רבי יוסי° בר זבידא בעי אם חומר הוא ביין נסך אפילו נפל היתר בסוף יהא אסור. אמר רבי אסי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כוס שמזגו מאיסור ומהיתר את רואה את יין ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנותן טעם במים אסור ואם לאו מותר. אמר רבי הושעיה°: והוא שנפל ההיתר בסוף שכבר התבטל האיסור במים. רבי אמי° בן נתן אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ולא שנייא בין שנפל איסור בתחילה והיתר בסוף בין שנפל היתר בתחילה ואיסור בסוף, אפילו מים ביין שנמזג כל צורכו מההיתר לא אומרים שרואים את המים כיין אלא את רואה את ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנותן טעם במים אסור ואם לאו מותר. אמר רבי זירא°: הדא דאת אמר שרואים את ההיתר כמי שאינו זה בכל תנאי. היאך עבידא ומה בא רבי זעירא לרבות? רבי יוסי בי רבי בון° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: צלוחית של יין נסך שנפלה לחבית של יין שכולו נאסר דהוה מין במינו, וחזרה ונפלה החבית לתוך הבור של מים — את רואה את ההיתר כמי שאינו, ואותו האיסור אם יש בו בנותן טעם במים אסור ואם לאו מותר.
אומרת הגמרא: פשיטא דא מילתא - שאם ישראל תופש בפי המשפך והנכרי מערה, דברי הכל אסור. אבל אם נכרי תופש במשפך וישראל מערה - פה יש מחלוקת. רבי אסי אוסר ורבי אמי מתיר. נכרי תופש בפי הנוד וישראל מערה - כלומר הנכרי מחזיק את הנוד, את הכובע שלו, וישראל מטה את הפתח כדי שהיין יצא, אז אמר רבי ירמיה בשם רבי זעירא: היא המחלוקת. רבי מנא בעי קומי רבי יסי: היידא מחלוקת? איזה מחלוקת? אמר ליה: מחלוקת רבי אסי ורבי אמי, כמו שאמרנו, כמו שנכרי תופש במשפך וישראל מערה - זה בדיוק אותו דבר.
עכשיו ישראל תופש בנוד - כלומר הוא סוחב את הנוד - ונכרי מערה, הנכרי מטה את הפתח של הנוד, אז סברין מימר דברי הכל מותר. אמר שמואל: כל גרמא אמר שאסור, שפעמים שישראל מרפא ידיו - כלומר, לפעמים ישראל טיפה מרפה, הוא לא סוחב את הנוד, ונמצא כל העירוי מחמת הנכרי. ואומרת הגמרא: ואהן דמרגל זיקא מעיל לרע - כלומר מי שהנוד הרי זה עור, אז הוא לוחץ על זה והיין עולה מלמטה למעלה, אז אין בו משום מערה מכלי לכלי.
פרק הלכה י"א. אומרת המשנה: יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. יין ביין ומים במים כל שהוא, כי זה מין במינו. יין במים ומים ביין בנותן טעם. זה הכלל מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם.
אומרת הגמרא, תנן מים במים כל שהוא. חזקיה אמר: הדא דאת מר במקום שהמים נמכרין במידה, אבל במקום שאין המים נמכרין במידה כיין הן. חזקיה אמר: כוס שמזגו ונפל איסור - אז זה אסור. אם היתר נפל בסוף - זה מותר, כן, כמו כלל אחר אחרון. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: ד°רבי אליעזר היא, ד°רבי אליעזר אמר אחר אחרון אני בא. אמר רבי ירמיה: חומר הוא ביין נסך. ביין נסך החמירו, שלכן אם בסוף היה טיפה של יין נסך שנפלה אחרונה - הכל אסור. רבי יוסי בעי: אם חומר הוא ביין נסך אפילו נפל היתר בסוף יהא אסור. זאת אומרת שהחמירו.
אמר רבי אסי בשם רבי יוחנן: כוס שמזגו מאיסור ומהיתר את רואה את ההיתר כמי שאינו, אם יש בו בנותן טעם אסור ואם לאו מותר. כלומר, היה לנו כוס שמזגו אותו, לאחר מכן נפל לתוכו טיפה, נפל לתוכו היתר. היה כוס של איסור והיתר, לאחר מכן נפל על מים. אז אתה רואה את היין של היתר כמי שאינו, ואת האיסור, אם יש בו נותן טעם במים אסור ואם לאו מותר. כלומר, אם הכוס הזה היה בו יין של היתר ויין של איסור, אני לא אומר שכל היין הפך להיות איסור וצריך שבמים יהיה כנגד הכל, אלא די אם במים יהיה כנגד היין נסך רק. אני רואה את היתר כאילו לא קיים, ואז אם ביין נסך יש לתת טעם במים אז זה אסור, אם אין בו אז זה מותר.
אמר רבי הושעיה: והוא שנפל היתר בסוף. כלומר שכבר התבטל האיסור במים. קודם כל היה לנו יין נסך, נפל עליו מים, היה מים רבים, אז הוא כבר התבטל, ולאחר מכן נפל היין של היתר. אז אני אומר שהיתר לא מצטרף ליין האיסור ומעיר אותו ואז יש פה עכשיו רוב כנגד המים, אלא המים ביטלו את האיסור ולאחר מכן שיין היתר נופל לתוכו - זה מותר.
רבי אמי בשם רבי יוחנן: ולא שנייא בין שנפל איסור בתחילה והיתר בסוף היתר בתחילה ואיסור בסוף, אפילו מים ביין כל צורכו מה יתר את רואה את ההיתר כמי שאינו אם יש בו בנותן טעם אסור ואם לאו מותר. כלומר, בכל מקרה, לא משנה אם היה פה קודם יין עם יין ואז זה נאסר, או שהיה פה יין ומים - היין היתר עם המים או היין איסור עם המים - ואפילו אם היין האיסור היה מזוג כל צורכו, בכל מקרה לא משנה מה, תמיד אני רואה את היתר כאילו לא קיים ואני בודק אם יין האיסור יש בו טעם במים - אז זה אסור, ואם לאו - הכל מותר.
אמר רבי זירא: הדא - כלומר בכל תנאי, בכל מצב. מה רבי זירא בא לרבות? הרי לכאורה אמרנו את כל האפשרויות. רבי יוסי בי רבי בון ורבי אבהו בשם רבי יוחנן: צלוחית יין נסך שנפלה לחבית של יין שכולו נאסר - בעצם אמרנו הכל נאסר שזה מין במינו. ואם חזר ונפלה לתוך בור של מים — את רואה את ההיתר כמי שאינו, אם יש בו בנותן טעם אסור ואם לאו מותר. זה בעצם כמו שאמרנו גם קודם, זו אותה מסקנה.
[דף לו עמוד א]
מתני':
אילו אסורין ואוסרין כל שהן: יין נסך ה_כח ועבודה זרה ה_כטועורות לבובין ה_לושור הנסקל ה_לאועגלה ערופה ה_לבוציפרי מצורע ושיער נזיר ה_לגופטר חמור ובשר בחלב ה_לדוחולין שנשחטו בעזרה.לכבוד ראשון ממסכת עבודה זרה, דף ל"ו. אומרת הגמרא, למדנו במשנה במסכת פסחים: שיעור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה, לא בוזק כדי חמץ והצטרפו וחמצו. רבי אליעזר אומר אחר האחרון אני בא.
אומרת הגמרא: עד כדון בשנפלו זה אחר זה, נפלו כאחת רבי אליעזר? מה אמר בה רבי אליעזר? אומר משמע נמי נהיד.
כי אנחנו יודעים שהכותים היו מקצינים את החודש לבד, אז הרבה פעמים הראש חודש שלהם לא היה מקביל למה שלנו, ולכן גם החגים לא יצאו באותו זמן. אז זה הרבה פעמים קרה שפסח לא חל בזמן שלנו. יוצא שלפעמים בפסח שלנו הם עדיין החזיקו חמץ, אז החמץ שלהם היה דין של חמץ שעבר עליו הפסח ואסור.
אז למדו במשנה או בברייתא: מאימתי כותיים מותר לאחר הפסח? של בעלי בתים שלש שבתות של אפייה, כן? כי משער שבעצם הרי מה שהם עושים - כל פעם לוקחים מהבצק הקודם, לוקחים טיפה וזה ישמש בתור שיעור לבצק הבא. כן, אז בכל פעם החמץ נחלש, כן? אז לכן אחרי שלוש אפיות, שלוש פעמים, אז בעצם זה יהיה מותר.
אחר שלשה שבתות של אפייה, ושל נחתומין בכרכים אחר שלשה ימים, בכפרים אחר שלשה תנורים.
רבי שמעון בן אלעזר אומר אף כשאמרו של בעלי בתים אחר שלשה שבתות של אפייה, אדם גדול או שהיה משיא לבנו, אם במקרה מדובר באדם עשיר, אדם גדול, או שהיה משיא את בנו - במקרה הוא אפה הרבה. אז ואפה שלשה תנורין בשבת אחד זו אחר זו — מותר, כן, כי הסיבה היא אותה סיבה.
אף כשאמרו של נחתומים אחר שלשה ימים, אם נדחק ואפה שלשה תנורין ביום אחד זה אחר זה - מותר.
תני רבי שמעון אומר אף כשאמרו של נחתומין בכפרים אחר שלשה תנורין - אסור עד שלשה ימים. למה? שכיוון שאינו אופה הרבה, כבר משחית ובוצע שיעור לכל אותו יום. כן, כלומר הוא מראש יודע שהוא אופה - אין לו הרבה, הוא אופה קצת בכל תנור, אז הוא מראש לוקח מהבצק הראשון כמות של שיעור שיספיק לכל האפיות של אותו יום. לכן, גם אם הוא אפה כמה פעמים באותו יום, זה נחשב רק אפייה אחת, צריך שיהיה לפחות שלושה ימים.
שואלת הגמרא: אותה העיסה השנייה לא מאיסור והיתר מתחמצת? הרי יש פה חלק מחמץ מהקודם, מהשיעור הקודם, וחלק מהבצק עצמו. אז למה זה אסור?
אמר רבי ירמיה בשם רבי שמעון בן לקיש: מאן תנא חמיצן של כותים? רבי אליעזר - שהוא סובר זה וזה גורם אסור. אז אם כן נוכל מפה לפשט את הקושיה ששאלנו, כיוון שהראינו שאפילו נפלו כאחד רבי אליעזר אוסר, כי הרי בחמץ של כותים שההיתר והאיסור חימצו כאחד - ואף על פי כן לרבי אליעזר זה אסור.
אמר רבי יוסי לרבי חנינה ענתונייא: נהירת דהויתון מרין את ורבי ירמיה בשם רבי שמעון בן לקיש: מאן תנא חמצן של כותים? רבי אליעזר מרין. אתה זוכר שהייתם אומרים, אתם אמרתם בשמו "מאן תנא חמיצן של כותים - רבי אליעזר", אבל לחכמים מותר מיד ואחר כך חמים, והנה זה לא כך.
אלא רבי הילא בשם ריש לקיש: ירדו לחמיצן של כותיים כרבי אליעזר - חכמים ירדו לחמיצן של כותים והחמירו בו אחר כך כרבי אליעזר.
עכשיו רבותי, ועוד ראיה שחכמים החמירו כרבי אליעזר בחמיצן של כותים, מי נדה? דאמר רבי חנינא אבא הוה ליה עובדא - שהיה לו חמץ שהוא קנה מכותים, זה היה אחרי שלושה תנורים. שלח שאל לרבי חייא ולרבי יסא ולרבי אימי ליה כרבי אליעזר מורין? מה אמור לו כמו רבי אליעזר שהוא חתי? אלא משום שירדו לחמיצן של כותים כרבי אליעזר - כנראה שחכמים הסכימו איתו.
אמר רבי מנא קומי רבי יוסי: דאת מר תמן הלכה כרבי אליעזר, הכא הלכה כרבי אליעזר? איך באת אתה אמרת הלכה כרבי אליעזר אז זה הפך הלכה כרבי אליעזר? אמר ליה: ולכל? - כלומר לא אמרתי אלא בחמץ שהחמירו בו חכמים, אבל שאר הדברים - זה וזה גורם מותר.
פרק אחד עשר. מתני'. אילו אסורין ואוסרין כל שהן: יין נסך ועבודה זרה ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפרי מצורע ושיער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה. הרי אילו אסורין ואוסרין בכל שהן.
גמ'. אומרת הגמרא: יין נסך ועבודה זרה ועורות לבובין - מנין שאסורים בהנאה? על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.
שור הנסקל - מאיפה לנו שהוא אסור בהנאה? ממשמע שנאמר יסקל אינו יודע שלא יאכל, מה תלמוד לא יאכל, מיכן שאסור אף בהנייה.
עגלה ערופה - מנין שאסורה בהנאה? גמר שם שם גזרה שווה. אז מה שם אמרו לנו שמת אסור בהנאה, אף שם אמרו בעגלה ערופה אסור בהנאה.
וציפרי מצורע מנין? דכתיב כל צפור טהורה תאכלו, זו החיה, וזה אשר לא תאכלו מהם- זו השחוטה. אומרת הגמרא: זה או חילוף - להגיד הפוך: "כל צפור טהורה תאכלו" זה השחוטה, ו"אשר לא תאכלו מהם" זה הציפור החיה.
רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל: לא התפישה התורה איסור הנייה דבר שיש בו רוח חיים - עם הדבר שיש בו רוח חיים אין מציאות שהתורה אסרה באיסור הנאה.
ושיער נזיר - ומאיפה ששיער נזיר אסור בהנאה? דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. אז בעצם הוא יצטרך לצרוף את זה, אסור לנו מזה.
[דף לו עמוד ב]
גמ': יין נסך ועבודה זרה ועורות לבובין מניין שאסורים בהנאה? על שם (דברים ראה יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ושור הנסקל ה_להממשמע שנאמר (שמות משפטים כא כח) השור יסקל אינו יודע שלא יאכל, מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו מיכן שאסור אף בהנייה. עגלה ערופה גמר שם שם כתיב (במדבר נשא כ א) ותמת שם מרים ותקבר שם ובעגלה ערופה כתיב (דברים שופטים כא ד) וערפו שם את העגלה בנחל. מה שם האמור להלן מת אסור בהנייה אף שם האמור כאן ה_לואסור בהנייה. וציפרי מצורע דכתיב (דברים ראה יד יא) כל צפור טהורה תאכלו, זו הצפור החיה וכתיב (דברים ראה יד יב) וזה אשר לא תאכלו מהם, זה השחוטה או חילוף. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי ישמעאל בן אלישע לא התפישה התורה איסור הנייה בדבר שיש בו רוח חיים. ושיער נזיר דכתיב (במדבר נשא ו יח) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. ופטר חמור מניין? גמר עריפה עריפה מעגלה. מה להלן קוברו ואסור בהנייה אף כאן קוברו ואסור בהנייה. ובשר בחלב דתני בשלשה מקומות כתיב לא תבשל גדי לאכילה ולהנייה ולבישול. וחולין שנשחטו בעזרה מניין? אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי ישמעאל בן אלישע: אמרה תורה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך. מה שלי בשלך אסור בהנאה אף שלך בשלי אסור בהנאה. אי מה שלי בשלך שחוטי חוץ ענוש כרת אף שלך בשלי חולין שנשחטו בעזרה ה_לזענוש כרת! ולאו °רבי ישמעאל בן אלישע אמר למידין מקל וחומר ואין עונשין מקל וחומר כך שאי אפשר לחייב כרת. ולמה לא תנינן נבילה עמהן? אמר רבי יוסי בי רבי בון° לא מתני אלא דבר שאסור בהנייה, נבילה מותרת בהנייה. התיבון הרי חמץ בפסח אסור בהנאה ולמה המשנה לא הזכירה? חמץ יש בו כרת ואילו אין בהן כרת. רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי חנינה°: בעי איסורי הנייה מהו שיבטלו בצירוף שריסקן וערבבן בדבר מותר? והתנינן שור הנסקל קא סלקא דעתין שלקח חתיכה קטנה רואים שאינם בטלים תיפתר בחתיכות הראויות להתכבד לכן לא בטל. והתנינן צפורי מצורע תיפתר ציפור בציפורין שזה שלם וחשוב. והתנינן שיער נזיר אית לך מימר ציפור בציפורין הרי שער אינו דבר שלם כד מטון לערלה. התיב °רבי יעקב קומי רבי יוסי° בר זבידא והתנינן האורג ה_לחמלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד, משיער נזיר מפטר חמור בשק ידלק השק. אמר לו: אילו אמר תנא קמן איתייהיבת יאות אילו הייתה שואל בימי רבי חנינה אף הוא היה מודה שאתה צודק.
מתני':
יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנייה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר יימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שיש בו.גמ': רבי יוסי° בר זבידא ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם °בן בתירה: יין נסך שנפל לבור יימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך. רבי שמואל בר נתן° אמר בשם רבי חמא° בר חנינא: הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל. אמר רבי יסא° אסי: חד רבנין נפק מבית וועדא אמר איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° חד אמר הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל וחד אמר אין הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל.
פטר חמור מנין? אומר גמר עריפה עריפה מעגלה. מה להלן קוברו ואסור בהנייה אף כאן קוברו ואסור בהנייה.
ובשר בחלב מנין? תני בשלשה מקומות כתיב לא תבשל גדי- לאכילה ולהנייה ולבישול. שלושה איסורים, שלוש שלבים - אחד איסור אכילה, אחד איסור הנאה ואחד איסור בישול.
עכשיו, שנשחטו בעזרה מנין שהם אסורים בהנאה? אמר רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל: אמרה תורה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך. מה שלי בשלך אסור בהנאה - אם אדם הקריב קודשים בחוץ, שחט קודשים בחוץ, הם אסורים בהנאה, אז גם שלך בשלי אסור בהנאה.
אף שלך בשלי ענוש כרת! - כלומר אם אדם שוחט חולין בעזרה, חייב כרת. ולאו רבי ישמעאל אמר למידין מקל וחומר ואין עונשין מקל וחומר. אז כך אי אפשר לחייב כרת, כי אנחנו לומדים שזה אסור מקל וחומר, אבל לא עונשין מקל וחומר.
שואל: ולמה לא תנינן נבילה עמהן? הרי גם נבלה אסורה. אמר רבי יוסי בי רבי בון: לא מתני אלא דבר שאסור בהנייה, נבילה מותרת בהנייה.
התיבון הרי חמץ בפסח? היה אסור בהנאה, אז המשנה לא הזכירה אותו. חמץ יש בו כרת ואילו אין בהן כרת.
רבי יוסי בשם רבי חנינה: בעי איסורי הנייה מהו שיבטלו בצירוף? כלומר, אם הוא ריסק אותם וערבב אותם בדבר מותר, האם הם בטלים, או שרק כשהם שלמים אסורים, או תמיד הם אסורים.
והתנינן שור הנסקל - הגמרא חשבה שמדובר שהוא ערבב חתיכה קטנה או פירורים ביחד עם בשר כשר. תיפתר בחתיכות - יכול היה להתקבל, לכן לא ראיה שלא בטל.
והתנינן צפורי מצורע - תיפתר ציפור בציפורין, הרי ציפור שלמה, אז דבר חשוב לא בטל.
והתנינן שיער נזיר - אית לך מימר ציפור בציפורין כד מטון לערלה - הרי שיער נזיר לא דבר שלם, כשהגיעו להלכות ערלה.
התיב רבי יעקב קומי רבי יוסי והתנינן האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד, משיער נזיר מפטר חמור בשק ידלק השק. רואים כאן שאפילו שיער הוא לא בטל.
אמר לו: אילו אמר תנא קמן איתייהיבת יאות. כלומר, היית אומר את זה בימי התנא קמא, אז הוא היה מודה לך שאתה צדיק.
פרק חדש. מתני': יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנייה. רבן שמעון בן גמליאל אומר יימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שיש בו.
[דף לז עמוד א]
מתני':
ה_מגת של אבן שזפתתה נכרי מנגבה והיא טהורה. ושל עץ °רבי אומר יינגב וחכמים אומרים ה_מאיקלף את הזפת. ושל חרס אף על פי שקילף את הזפת הרי זו ה_מבאסורה.
גמ': מתני' ד°רבי דתני של עץ ושל אבן °רבי אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף את הזפת. תנן ושל חרס אף על פי שקילף את הזפת הרי זו אסורה דלא כ°רבי דתני הגת והמחץ חבית גדולה של חרס והמשפך של נכרי °רבי מתיר וחכמים ה_מגאוסרין. מודה °רבי בקנקנים שאסורות ה_מדמפני מה אילו אסורין ואילו מותרין? אילו מכנסן לכך שהיין נשאר בהם זמן רב ואילו אין מכנסן לכך שהיין רק עובר דרכם. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הלכה כ°רבי. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם שמואל° בר אבא בר אבא הלכה כ°רבי. כלי פפייר מן עץ שזפתן נכרי מחלוקת °רבי וחכמים. דתני היתה גיתו טמיאה ומבקש לטהרה הלולבין והדפין והעדשה מנגבן וטהורין. והעקל של נצרים, ושל בטבוט, ושל עץ, של שיפה, של חוטין, של גמי — מיישנן כל שנים עשר חדש. °רבן שמעון בן גמליאל אומר מבד לבד ומגת לגת. תני אמר °רבן שמעון בן גמליאל: אם רצה ה_מהלטהרן מיד נותן בצינור שמימיו מקלחין או בנהר שמימיו מהלכין כדי עונה. כשם שאת מנגב בטהרות כך מנגב ה_מוביין נסך. כמה היא עונה? רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אומר חצי יום וחצי לילה. תני רבי חייה° אומר יום ה_מזאו לילה. מה ופליג אלא כאן שהיום והלילה שוין וכאן בשאין היום והלילה שוין.
מתני':
ה_מחהלוקח כלי תשמיש מן הנכרי את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן. ה_מטהשפוד והאסכלה מלבנן באור. והסכין ה_נשפהאנחנו תוך ירושלמי מסכת עבודה זרה, דף לז. נתחיל מהדף הקודם, סוף השיעור האחרון, תחילת הגמרא. מתנא רבי יוסף ורבי יוחנן אמרו בשם רב במתירא יין נסך שנפל לבור אז יימכר כולו לנוכרי חוץ מדמי היין נסך שבו. רבי שמואל בר נתן אמר בשם רבי חייה בשם רב חמא הלכה כרבן שמעון גמליאל. כן, כמו שאמרנו, יין נסך נפל לבור אז יימכר כולו לנוכרי חוץ מיין הנסך שבו. אמר רבי אסא חד רבנן נפק מבית ועדא ואמר התפלגו רבי יוחנן בן שלקיש. חד אמר הלכה כרבן שמעון גמליאל ואחד אמר אין הלכה כרבן שמעון גמליאל. אבל מודה רבן שמעון בן גמליאל ביין לתבשיל שהוא אסור. כן? מכיוון שהוא נותן טעם, כיוון שהוא נותן טעם של יין בתבשיל אז הכל נעשה. יין ביין שזה אותו טעם אין נותן טעם. אז פה אומר רבן שמעון גמליאל שיימכר חוץ מהיין נסך שבו, אבל כשזה בתבשיל ואז יש טעם, במקרה כזה הכל נאסר. אז לכן אסור למכור את הסובה.
אמר רבי בון בשם רב מודין חכמים לרבן שמעון בן גמליאל בחבית בין חביות כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו. כן, כל המחלוקת זה כשהיין מעורב, אבל כשזה לעצמו וזה לעצמו אז הם לא נחלקו, כיוון שהוא מוכר את כל החביות חוץ מהמכיל שלה, כלומר הוא מוכר את זה ואז את הדמי החבית הזאת יזרוק לים המלח או משהו כזה, אז בעצם הוא לא נהנה מהחבית בכלל.
אמר רבי זירא קומי רב אמי עד דלא איתאמר הדא מילתא לא הוינן ידעין דו כן. אבל זה פשיטא. מה החידוש כאן? הרי במשנה נאמר דווקא יין שנפל לבור, אז ברור שאם זה חבית בחבית זה-- אז גם חכמים מודים. לא איתאמרת אלא מודין חכמים לרבן שמעון בן גמליאל - זה פשוט. אולי זה לא כך נאמר, אלא דילמא לא איתאמרת אלא מודי רבן שמעון בן גמליאל לחכמים, בחבית בין החביות שאינו בטל משום דאיהו דבר חשוב, וזה חידוש. כן, אולי הפוך - אולי בעצם שמעת שרבי שמעון בן גמליאל הוא זה שמודה לחכמים, בחבית בין החביות שזה לא בטל כיוון שחבית זה דבר חשוב. אז אם ככה באמת פה יש חידוש. אבל במה שאמרת קודם אין בזה חידוש.
אמר רבי יודן: ידע הוה רבי זעירא דו כן שבעצם הגרסה הנכונה שכמו שאמרנו בהתחלה שמודין חכמים לרבן שמעון בן גמליאל בחבית בין חביות למכור כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו. אז למה הוא אמר את זה? אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה. כלומר הוא התפלא מה החידוש? זה מה שהוא התפלא, אבל ודאי גם הוא ידע שזו הגרסה, ומה שהוא רצה להגיד זה לא... הוא ידע שזו לא הגרסה הנכונה. לכן הוא קבע את זה בדרך לימוד.
פרקינן הלכה. תא חזי משנה: גת של אבן שזפתתה נכרי מנגבה והיא טהורה. כי בדרך כלל כשמזפתים את הגת או את החביות או כל דבר, היו גם שופכים לתוכו יין כדי שהטעם המר של הזפת לא יצא החוצה, כי הוא זוקף מהיין ואז לאחר מכן הוא לא יוציא טעם של זפת ליין אחרי שעשו שמה. אז לכן מנגבה וטהורה. כי בדרך כלל אין דרך לנסך במצב כזה, כי שופכים את היין תוך הזפת וזה הולך לאיבוד, דרך של ביזיון - אין דרך לנסך ככה.
עכשיו ושל עץ רבי אומר ינגב וחכמים אומרים יקלף את הזפת. ושל חרס אף על פי שקילף את הזפת הרי זו אסורה, כי החרס עצמו בולע.
מתני' ד'רבי, דתני של עץ, רבי אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף את הזפת. ותנן ושל חרס אף על פי שקילף את הזפת הרי זו אסורה, אז זה לא כרבי. דתני הגת והמחץ, המחץ זה כלי חרס, והמשפך של נכרי רבי מתיר וחכמים אוסרין. אז יכול להיות כמו סתירה, הרישא כמו רבי והסיפא כמו חכמים.
מתנא מודה רבי בקנקנים שאסורות. עכשיו, מפני מה הם אסורים והאחרים מותרים? כלומר, למה במשפך ובמחץ רבי מתיר, מודה שמותר, ואילו בקנקנים הוא אומר שהם אסורות? אילו מכנסן לכך ואילו אין מכנסן לכך. כלומר הכדים, היין אמור להישאר שמה, שיהיה שמה זמן רב, אז לכן הם בולעים ולכן זה אסור. אבל המחץ והמשפך בעצם רק היין עובר דרכם, אז לכן בזה הוא מתיר.
רבי יוסי בשם רבי יוחנן: הלכה כרבי. רבי יוסי בי רבי בון שמואל: הלכה כרבי. כלי פפייר שזפתן נכרי - זה מין עץ קשה שזיפתן נוכרי - מחלוקת רבי וחכמים. דתני היתה גיתו טמיאה ומבקש לטהרה, הלולבין והדפין והעדשה מנגבן וטהורין. כלומר בעצם הדרך לטהר את כל הכלים של הגת, דברים שהם קשים מנגב אותם וטהורים, דברים שהם רכים כמו העקל שעשוי מנצרים או עץ שיפה, או גמי, דברים כאלה מיישן אותם.
והעקל של נצרים, ושל בטבוט, ושל עץ, של שיפה, של חוטין, של גמי - מיישנן כל שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר מבד לבד ומגת לגת, כלומר משאיר אותם מבד לבד או מגת לגת וזה מספיק.
תני אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם רצה לטהרן מיד נותן בצינור שמימיו מקלחין או בנהר שמימיו מהלכין כדי עונה. כן, הוא משאיר את כל הכלים האלה מתחת הזרימה של המים זמן של עונה. כשם שאת מנגב בטהרות כך מנגב ביין נסך. וכמה היא עונה? רבי יוסי בשם רבי יוחנן: אומר חצי יום וחצי לילה. כן, עוד שתים עשרה שעות. תני רבי חייה אומר יום או לילה. כלומר או יום או לילה. שואלת הגמרא מה פליג? אלא כאן שהיום והלילה שוין וכאן בשאין היום והלילה שוין. כלומר בעצם אני צריך שתים עשרה שעות. אז אם היום והלילה שווים אז זה או יום או לילה. אבל אם מדובר שיום ולילה לא שווים כמו בקיץ או בחורף - נניח בקיץ הימים ארוכים, הלילות קצרים, בחורף הלילות ארוכים, הימים קצרים - אז אם ייקח חצי יום, חצי לילה, בעצם יצא לו גם כן שתים עשרה שעות.
משנה: הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן. השפוד והאסכלה מלבנן באור. והסכין שפה והיא טהורה.
[דף לז עמוד ב]
גמ': הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי דברים שיודע שעושין בהן אוכל נפש כגון כוסות ה_נאמדיחן וטהורין, אבל יורות וקומקמין מגעילן בחמין. וכולן שנשתמש בהן אף על פי שלא הטביל והגעיל ושף וליבן הרי אילו טהורין שסתם כלים אינם בני יומם ונותנים טעם לפגם. תני רבי הושעיה° צריך להטביל. כהדא רב אמי° סלק עם רבי יודן נשייא° לחמתא דגדר ושאלון והשאילו כלי כסף מן אילין דאוסינוס. שאלון לרבי ירמיה° אמר צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל. אמרו נצא לחוץ ונלמד. נפקין ושמעון רבי יעקב בר אחא° ושמעון בר אבא° שאמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא לא שנו אלא לוקח אבל ה_נבשואל מותר. אם הסיבה לטבילה זה מפני שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל מעתה אפילו כלים חדשים יצטרכו טבילה. רבי הושעיה° זבין כלים ומטבילן. תנן: השפוד והאסכלה מלבנן באור. ותנן התם בזבחים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין. הכא את אמר מלבנן באור והכא את אמר בכלים שאכלו בהם שלמים מגעילן בחמין. חומר הוא בגיעולי נכרים דאיסורה בלע. סכין תוחבה בארץ שלשה פעמים ודייו. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה°: הדא דאת אמר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה שיש בה סדקים צריכה ליבון. והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה. הדרן עלך פרק השוכר את הפועל וסליקא לה מסכתא דעבודה זרה
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת עבודה זרה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת עבודה זרה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת עבודה זרה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:
הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת עבודה זרה כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":
קדיש בנוסח אשכנז / ספרד
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח
יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
ויש נוהגים במקום:
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
ואומרת הגמרא הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי דברים שיודע שעושין בהן אוכל נפש כגון כוסות מדיחן וטהורין, אבל יורות וקומקמין מגעילן בחמין. וכולן שנשתמש בהן אף על פי שלא הטביל והגעיל ושף וליבן הרי אילו טהורין. כלומר, גם אם הוא לא עשה את כל מה שצריך, אם הוא השתמש בהם, מסתמא האוכל כשר, כיוון שסתם כלים אינם בני יומם ואינם נותנים טעם לפגם, לכן בעצם האוכל מותר.
תני רבי הושעיה: צריך להטביל. כלומר, חוץ מכל הדברים האלה צריך להטביל. כהדא רב אמי סלק עם רבי יודן נשייא לחמתא דגדר ושאלון כסף מן אילין דאוסינוס. בדרך כלל דוסינוס זה שם אדם שעושה יינות, ופה זה אותו דבר, רק במקרה זה גוי. אז הם לקחו ממנו כלי כסף ושאלו לרבי ירמיה מה לעשות עם זה. אמר צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל. אז אמרו לחוץ ונלמד.
נפקין ושמעון רבי יעקב בר אחא ושמעון בר אבא בשם רבי יוחנן לא שנו אלא לוקח אבל שואל מותר. כלומר, דווקא מי שקונה צריך להטביל, אבל אם הוא רק שואל מהגוי לא צריך להטביל. עכשיו, אומרת הגמרא, אם הסיבה לטבילה זה מפני שיצאו מטומאת נוכרי ונכנסו לקדושת ישראל, אז מעתה אפילו כלים חדשים יצטרכו טבילה.
רבי הושעיה זבין כלים ומטבילן. הכא את אמר והכא את אמר מגעילן בחמין. נראה לכאורה קשה - הכי כלים שאכלו בהם שלמים אתה אומר מדיחן והם טהורים, והכא אתה אומר מגעילן בחמין? אומרת הגמרא חומר הוא בגיעולי נכרים. כלומר גיעולי הנכרים, הרי זה אצל גוי, אז מה הוא בישל שם? נבלות טרפות ובעלי חיים טמאים, אז לכן זה יותר חמור. פה בקודשים זה דבר כשר, לכן יותר הקלו.
סכין בארץ שלשה פעמים ודייו. רבי אבא בשם רב יהודה: הדא דאת מר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון. כן, גם אם היו נוהגים לצלות עם הסכין הזאת, כיוון שזה בא במגע עם אש צריכה ליבון. והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה.
הדרן עלך פרק השוכר את הפועל - וסליקא לה מסכתא דעבודה זרה.
- עמוס ד ד
- ישעיהו ז ו
- מלכים א יב לא
- שמות כג יח
- עמוס ד ה
- דברים כג כב
- הושע ז ו
- הושע ז ז
- מלכים א יב כט
- מלכים א יב כז
- תהלים נח ו
- הושע ה ב
- מלכים א יב לב
- נחמיה ט א
- ישעיהו מד ט
- דברים לב לה
- ישעיהו נ ד
- תהלים קלט יא
- מלכים א כב מח
- בראשית מ כ
- ירמיהו לד ה
- מלאכי א ח
- תהלים א א
- תהלים א ב
- משלי יב יח
- ישעיהו ס ז
- זכריה יא יב
- צפניה ג ט
- תהלים ב ג
- דברי הימים ב טו יא
- ויקרא כב כג
- ויקרא כב כה
- עובדיה א כא
- ישעיהו מט כג
- קהלת י ה
- קהלת י ח
- יחזקאל כג לז
- שיר השירים א ב
- שיר השירים ז י
- מיכה ב ו
- מיכה ב יא
- משלי כז כו
- דניאל א ח
- תהלים לז לד
- תהלים לב ו
- תהלים ה יב
- תהלים לא כ
- ישעיהו י יד
- תהלים קמו ה
- מלכים ב יז ל
- מלכים ב יז לא
- צפניה א ט
- שמות לב כ
- מלכים א טו יג
- מלכים ב יח ד
- דברי הימים א יד יב
- ישעיהו נז ו
- ישעיהו כז ג
- דברי הימים א כא יט
- ישעיהו ל כב
- תהלים קו כח
- שופטים ח לג
- יהושע ז ב
- שופטים ח כז
- דברי הימים ב ז ג
- יהושע ז י
- דברים יב ב
- ישעיהו כז ט
- ישעיהו ח כא
- תהלים קטו ח
- ישעיהו כד כג
- תהלים צז ז
- תהלים קכט ח
- משלי כג ב
- הושע ו ח