ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת סנהדרין/הדפסה (פרק רביעי)
חד אמר מדכתיב (דברים ראה יג טו) ודרשת וחקרת ושאלת היטב וחד אמר מדכתיב (דברים שופטים טז כ) צדק צדק תרדוף. הא כיצד אם את רואה הדין שיוצא לאמיתו ד_ב צדקיהו ואם לאו חקרוהו. רב הונא° כד הוה חמי שהדין מכוונה שהעדות מתואמת עד שאומרים בדיוק אותם דברים הוה חקר וכד הוה חמי דזה אמר הכין וזה אמר הכין הוה מכוון. ד_ג ובודק האם עיקר הדברים שווה. תני העד שכבר העיד אין מלמד עליו לא זכות ולא חובה. °רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מלמד זכות ואין מלמד חובה, שאם ישמע אחד מן הדיינים או אחד התלמידים ויראה בעניו יאמר כדבריו. תנן: דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין בחובה. כיצד פותחין לזכות אומרין וכי איפשר שזה הרג את הנפש. רבי יוסי° בר זבידא אין כיני שמחזיקים את העד כשקרן הרי אמרנו שאף שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אם אמר אחד מן העדים יש לו ללמד זכות ובא חבירו אחד הדיינים או התלמידים וראה את דבריו וסייעו יש כאן סיוע אם אומר את כן שמחזיקים את העד כשקרן לא נמצאת חב לבעל דין ויש עדים שירצו לסייע לשקרן הרי העד לא ירצה לטעון, וגם מי שישמע אותו לא יטען טענה דומה כדי לא להצטרף לשקרן. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: כל שאינו יודע לדון את השרץ לטהרו ולטמאו מאה פעמים אין יכול לפתוח בזכות. כיצד דנין לטהר את השרץ? אמר רבי ינאי° הכהן: מה אם הנחש שממית ומרבה טומאה בעולם טהור, עכבר שאין ממית אינו דין שיהיה טהור? או חילוף, עכבר שאין ממית טמא, נחש שממית אינו דין שיהיה טמא? התיב רבי פנחס° הרי עקרב ממית והרי הוא טהור, אף נחש אף שממית יהיה טהור. אשכח תני אמר הוא נחש הוא עקרב בשניהם קשה למה לא נלמד מקל וחומר לטמא. אמר °רבי: תלמיד וותיק היה ל°רבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים. אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה ללמד הלכה שלא יכלו לעמוד על דעתו האם להלכה טמא או טהור. אמר °רבי יעקב בר דסאיי ההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה שלא היה מסוגל להכריעה.
מתני':
ד_דדיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה.
גמ': אמר רבי ינאי° הכהן: אילו ניתנה התורה חתוכה הלכות פסוקות לא היתה לרגל עמידה.
סנהדרין דף כ"א נקרא את המדרש ממסכת סנהדרין דף כ"א. מתחילים בדף הקודם שהוא האחרון. אומרת הגמרא מניין לשאול חקירה? זה רבי אליעזר רבי שמעון רב חנינא ורב יהודה. אחד אמר מדכתיב ודרשת וחקרת ושאלת היטב ואחד אמר מדכתיב צדק צדק תרדוף. הא כיצד? כלומר איך בעצם עושים את השאול חקירה בדיני ממונות. אז אם אתה רואה הדין שיוצא לאמיתו צדקהו ואם לאו חוקרהו. אם אתה מזהה שיש איזה רמאות כאן תתחיל לחקור.
רב הונא כד הוה חמי דדינא בכוונה. כלומר שהוא רואה שהעדות היא מתואמת, עד שהם אומרים בדיוק אותם דברים - הוה חקר. וכד הוה חמי הכין - כלומר שזה לא בדיוק אותם דברים - הוה מכוון. כלומר בודק האם עיקר הדברים שווה.
תני העד, כן, עד שכבר העיד אז הוא אין למד עליו זכות לא זכות ולא חובה. כלומר כיוון שהעיד שהוא אינו חוזר הוא מגיד. אבל רבי יוסי ברבי יהודה אומר מלמד זכות ולא ילמד חובה. כלומר אם יש לו משהו להגיד לזכות הוא כן אומר את זה למרות שלא מתייחסים לדברים שלו בתור עדות. אבל למה כן אומר את זה? כדי שאם ישמע אחד מהדיינים או אחד מהתלמידים ויראה בעיניו וישתמש בדברים שלו, ואז יהיה באמת זכות לנאשם.
עוד לומדים במשנה: דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה. כיצד פותחין לזכות? אומרין איפשר שזה הרג את הנפש. כלומר בעצם מפקפקים בדברים של העד. אומרים איך זה יכול אדם כזה ישר, אדם כזה צדיק ירצח את הנפש?
אמר רבי יוסי אין כיני - כלומר, אם אתה ככה באמת פונה לעד ומחזיק אותו בתור שקרן, כן, הרי אמרנו מה שאמרנו קודם שכיוון שהעיד שהוא לא חוזר הוא מגיד. אם אחד מן העדים יש לו ללמד זכות, כן, אז הוא אומר את הדברים. ובא חבירו וסייעו, כלומר השתמש בדברים האלה, כן, אז הם תופסים - כאן סיוע. ואם אומרים כן שמחזיקים את העד שקרן - לא ניתנת עכשיו לבעל דין, כן, ויש עדים לשקרן? כלומר הרי העד לא יצא. ברגע שתגידו דבר כזה יסתמו דבריו, הוא לא ידבר יותר. כן, וגם כל מי שישמע אותו לא ייתן תורף לדברי, כי לא יצא איש שקרן. כלומר אחרי שכולם מחזיקים אותו בתור שקרן, אז לא ייצא לקחת מהדברים שלו כלום. זה בעצם חב לבעל דין ולא מזכה לו.
אמר רבי יוחנן: כל שאינו יודע לדון את השרץ לטהרו ולטמאו מאה פעמים אין יכול לפתוח בזכות. כלומר כדי לפתוח בזכות צריך יכולת למצוא את הדרכים איך לזכות אפילו את הנאשם הכי גרוע. כן, אז לכן רק מי שמסוגל לטהר את השרץ במאה טעמים, רק הוא באמת יכול לפתוח בזכות.
שאלו: כיצד דנין השרץ? כלומר איך באמת אפשר לטהר שרץ? הרי שרץ הוא מפורש שהוא אסור, שהוא מטמא. אמר רבי ינאי: מה אם הנחש שממית טהור, עכבר שאין ממית אינו דין טהור? או חילוף, עכבר שאין ממית טמא, נחש שממית אינו דין טמא? התיב רבי פנחס הרי ממית והרי הוא טהור - יש עקרב שממית וטהור, אז גם נחש למרות שהוא ממית יהא טהור. כן, אין פה קל וחומר. אשכח תני אמר הוא נחש הוא עקרב. כלומר בשניהם, בשני הקל וחומרים אתה יכול ללמוד כן שיהא טמא. כי אם ומה עכבר שאינו ממית טמא, כן, נחש ועקרב שממתים אינו דין שיהיו טמאים.
אמר רבי: תלמיד וותיק היה לרבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים. בבבלי כתוב שזה אסמכוס, פה לא כתוב זה, אבל. אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה - כי אותו תלמיד לא היה יודע איך ללמד הלכה. כן, כיוון שלא יכול לעמוד על דעתו האם ההלכה טמא או טהור, היה אומר את כל האפשרויות, אבל לא היה יכול להגיע - התלמידים לא יכלו להגיע למסקנה, כן, האם להלכה טמא או טהור.
אמר רבי יעקב בר דסאיי: תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה - שלא מסוגל להכריע. כן, כלומר בעצם בסיני ירדו אמנם מטעמים לחיוב ומטעמים להיתר, אבל גם ניתנו הדרכים איך להכריע, ואם הוא לא מסוגל להכריע אז הוא כנראה מנותק מהר סיני.
ולומדים בהמשך במשנה: דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה.
אמר רבי ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. כלומר אם היו הלכות פסוקות לא היה לרגל עמידה. כיוון שאם הכל היה חתוך בעולם, כלומר אם היה אדם שמחייבים אותו לחלל שבת היה חייב לחלל שבת גם אם הוא ימות. כן, לא היתה לרגל עמידה. הדרכים שניתנו כדי להתיר, ולחיות בהן כל הדרישות האלה, אז זה בעצם נותן אפשרות לעמוד. כי המציאות משתנה כל הזמן וצריך כל הזמן להתאים את ההלכה עם המציאות, וצריך לסמוך על החכמים. זאת אומרת בעצם הקב"ה נותן כוח לחכמים בכל דור ודור בעצם להתאים את ההלכה לדור.
📜 הדינים העולים מדף כא עמוד א
ד_ב כאשר עדות ברורה ומכוונת לחוקרי הדיינים לחקור, ואם יש בה סתירות קלות ולא הכל מדויק, אין לחקור אלא לסמוך על העדות
- מקור: "צדקיהו ואם לאו חקרוהו. רב הונא כד הוה חמי שהדין מכוונה (שהעדות מתואמת עד שאומרים בדיוק אותם דברים) הוה חקר וכד הוה חמי דזה אמר הכין וזה אמר הכין הוה מכוון."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק ג, הלכה ב, שו"ע חו"מ סימן ל סעיף א, סמ"ג עשין קט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרב הונא שיש לחקור עדים כשעדותם מכוונת ומדויקת יתר על המידה, שכן חשש תיאום, ולא לחקור כשיש הבדלים קלים בין דבריהם, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין לב ב — קרוב פסול לעדות אף בהודאות והלוואות ולא רק בדיני קנסות
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין לב ב — דיין שחושד שהדין מרומה חייב לחקור ולדרוש בו יותר מדין רגיל, ואינו סומך על טענות הצדדים כפש
ד_ד בהכרעת הדין: בדיני ממונות הולכים אחר הרוב אף של אחד, ובדיני נפשות מטים על פי אחד לזכות ועל פי שניים לחובה
- מקור: "דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. גמ : אמר רבי ינאי (הכהן): אילו ניתנה התורה חתוכה (הלכות פסוקות) לא היתה לרגל עמידה. מה טעם דכתיב (שמ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון המשנה בירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק יא הלכה א, בהתאם לדרשת "אחרי רבים להטות" הנלמדת בגמרא
מה טעם דכתיב (שמות יתרו יח כב) וידבר ה' אל משה וכ"ו הודעני נא את דרכיך אמר לפניו רבונו של עולם הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו (שמות משפטים כג ב) אחרי רבים להטות רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו כדי שתהא התורה נדרשת מאי טעמא מ"ט פנים טמא ומאי טעמא מ"ט פנים טהור כמיניין ודגל"ו וכן הוא אומר (תהלים י"ב, ז') אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים שבע פעמים שבע ואומר (שיר השירים א', ד') מישרים אהבוך מי שמיישר ומכריעה את ההלכה הוא האהוב.
מתני':
דיני ד_הממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.
גמ': כתיב (שמות משפטים כג ז) ונקי אל תהרוג. הרי שיצא מבית דין זכאי ומצאו לו חובה שומע אני שיחזירוהו תלמוד לומר (שמות משפטים כג ז) צדיק אל תהרוג זה שנצטדק בדין אף שאינו נקי. הרי שיצא מבית דין חייב ומצאו לו זכות שומע אני שלא יחזירוהו תלמוד לומר (שמות משפטים ג ז) ונקי אל תהרוג. יכול אם צדק בדינך יצדק בדיני ולא יענש משמים תלמוד לומר (שמות משפטים כג ז) כי לא אצדיק רשע. אמר רבי יצחק° בר אבא אמר לי רבי יוסי° בר זבידא לא שנייא אלא אפילו נזדכה בטעות אם טעו בדבר שהצדוקים מודים בו מחזירין אותו. רבי אמי° בן נתן בעא קומי רבי יוחנן° בר נפחא אפי' נואף ונואפת אמר לו: איתקלף מרקועך צא מהקשיחות דמאי שנא.
מתני':
ד_ודיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה. דיני ממונות המלמד זכות מלמד חובה והמלמד חובה מלמד זכות, ודיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.
גמ': תנן °רבי אמר ובלבד בגמר דין שלא יהו מחוסרין אלא לומר: איש פלוני אתה זכאי ואתה חייב. אבל אם היו מחוסרין במשא ומתן לא בדא ואף המזכה יכול ללמד חובה. רבי יוסי בן חנינה° אמר אפילו מחוסרין במשא ומתן דכתיב וצדיק אל תהרוג כל שהצדקתו ואמרת לזכותו אין אתה רשאי לחייבו.
מתני':
ד_זדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום.
גמ': תנן: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה מניין שאם טעו ודנו בלילה שדיניהם דין תלמוד לומר (שמות יתרו יח כב) ושפטו את העם בכל עת ואית קרא לשעבר. אמר רב שמואל בר רב יצחק°
מה טעם? כלומר מה רומז לזה? דכתיב וידבר ה' אל משה וכולי - הודיעני את דרכיך. אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו: תראה, יש כל כך הרבה אפשרויות, אבל יש מיטמאים ומטהרים, יש דרכים להתיר ודברים לאסור בכל דבר. אז איך ההלכה? אמר לו: אחרי רבים להטות. רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מאי טעמא פנים טמא ומאי טעמא פנים טהור - כמנין דיגלו. וכן הוא אומר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים - שבעתיים הכוונה שבע פעמים שבע, כמו ארבעים ותשע. ואומר מישרים אהבוך - כלומר מי שבסוף מיישר ומכריע את ההלכה הוא אהוב.
עוד לומדים במשנה: דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. בהיות שכתוב ונקי אל תהרוג. הרי שיצא מבית דין זכאי ומצאו לו חובה שומע אני שיחזירוהו, כן, תלמוד לומר צדיק אל תהרוג - אומר שהוא הצדקת אותו, יש להצדיק אותו בדין, למרות שהוא לא נקי - אל תהרוג אותו יותר. הפוך, הרי שיצא מבית דין חייב ומצאו לו זכות שומע אני שלא יחזירוהו, תלמוד לומר ונקי אל תהרוג. יכול אם צדק בדינך יצדק בדיני ולא יענשם שמים? תלמוד לומר כי לא אצדיק רשע.
אמר רבי יצחק אמר לי רבי יוסי: לא שנייא אלא אפילו נזדכה בטעות - אם טעו בדבר שהצדוקים מודים בו - מחזירין אותו. רבי אמי בעא קומי רבי יוחנן: אפילו נואף ונואפת? אמר לו: איתקלף מרקועך - כלומר תצא מהקשיחות שלך. כן, מה ההבדל בין נואף ונואפת לשאר האיסורים?
ולומדים במשנה: דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה. דיני ממונות המלמד זכות מלמד חובה והמלמד חובה מלמד זכות, ודיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.
אמר רבי: ובלבד שלא יהו מחוסרין גמר דין - כלומר כל מה שאמרנו שהוא לא יכול לחזור, כי מה שהגיד שהוא לא חוזר זה בגמר דין. כן, שלא היו מחוסרין לומר איש פלוני אתה זכאי ואתה חייב. בשלב הזה כבר הוא לא יכול לחזור יותר. אבל אם היו מחוסרין במשא ומתן לא בדא - לא בזה, גמר זכאי יכול לחייב חובה.
רבי יוסי בן חנינה אמר אפילו מחוסרין במשא ומתן - דכתיב צדיק אל תהרוג. כלומר, כל שהצדקתו ואמרת לזכותו אינך צריך לחייבו. כלומר, ברגע שהצדקת, ברגע שהגעת למסקנה שהוא זכאי, אתה יותר לא רשאי לומר דברים כדי לחייבו.
ולומדים במשנה: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום.
אמר רב שמואל בר רב יצחק... מנין שאם טעו ודנו בלילה שדין הוא דין? כלל התחילה לא דנים, אבל אם דנו - דין הוא דין. תלמוד לומר ושפטו את העם בכל עת - אז גם בלילה. ואית לשעבר - לכאורה אם זה ככה, יוצא שהפסוק הזה בא ללמד שבדיעבד זה בסדר. האם יש דבר כזה שהתורה אומרת הלכה בדיעבד? אמרו בשם רבי יצחק כן אם אתינית - מנין דנים ביום וגומרים בלילה? תלמוד לומר ושפטו את העם בכל עת. זה ודאי פירוש הפסוק, כי באמת לא הגיוני שפסוק בתורה בא ללמד הלכה בדיעבד, אלא כנראה זה מה שבא ללמד - שאם התחילו לדון ביום מותר לכתחילה לסיים בלילה.
📜 הדינים העולים מדף כא עמוד ב
ד_ה בדיני נפשות מחזירים דין שנפסק לחובה כדי לזכות, אך אין מחזירים דין שנפסק לזכות כדי לחובה
- מקור: "ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. גמ : כתיב (שמות משפטים כג ז) ונקי אל תהרוג. הרי שיצא מבית דין זכאי ומצאו לו חובה שומע אני שיחזירוהו תלמוד לומר (שמות מש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי: "ונקי אל תהרוג" - מי שנצטדק בדין וזוכה אין מחזירים דינו לחובה, ו"צדיק אל תהרוג" מלמד שאם נמצאה לו זכות אחר שנתחייב, מחזירים דינו לזכות; הרמב"ם פסק כן להלכה
ד_ו בדיני נפשות המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה
- מקור: "דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה. דיני ממונות המלמד זכות מלמד חובה והמלמד חובה מלמד זכות, ודיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי בירושלמי (ובלבד בגמר דין); כך פסק הרמב"ם, הלכות סנהדרין פרק יא הלכה א
ד_ז דיני ממונות נדונים ביום ופסק הדין יכול להיגמר גם בלילה, ואם דנו וגמרו בלילה - הדין דין בדיעבד
- מקור: "דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום. גמ : תנן: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה מניין שאם טעו ודנו בלילה שדיניהם דין תלמוד לומר (שמות יתרו יח כב) ושפטו את העם בכל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמסקנת הירושלמי מ"ושפטו את העם בכל עת", וכך פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק יא הלכה א
כיני מתניתא כך כוונת המשנה מניין שדנים ביום וגומרים בלילה תלמוד לומר ושפטו את העם בכל עת אמר הא אמירה שזה ודאי הפירוש.
מתני':
ד_חדיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה שצריך ללין את הדין לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב כיוון שלמחרת אי אפשר לגמור את הדין ולהמתין עוד יום, לא רצו שמא ישכחו את הסברות.
גמ': תני העד אין מלמד ד_טלא זכות ולא חובה מנלן שנאמר (במדבר מסעי לה ל) ועד לא יענה בנפש למות ומניין שאף הוא אין מלמד לא זכות ולא חובה תלמוד לומר כל מכה נפש וכ"ו ועד אחד לא יענה וו מוסיף כאילו כתוב, עד והוא לא יענה בנפש למות. ריש לקיש° אמר לעד לא צריך קרא דפשיטא שאינו יכול ללמד זכות דפעמים שאדם אחר שהעיד רואה את עצמו מזדמם ומפליג דבריו ומלמד זכות שלא יגמר הדין למיתה, כדי שלא יזמינו אותו אחר גמר דין וימות. וכיוון שהפסוק מיותר, אם אינו עניין לעד תניהו עניין לנאשם, שאף הוא לא יכול ללמד על עצמו זכות. תנן: לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב מניין שגמר דין וההריגה צריכין להיות בשני ימים סמוכין זה לזה שנאמר (ישעיהו א', כ"א) מלאתי משפט צדק ילין בה. חזקיה° ורבי אחי° אמרו בשם רבי אבהו° ד_י אסור לדון דיני ממונות בערב שבת והדא מתניתא פליגא דתנן: לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב דיני נפשות, הא דיני ממונות דנין. ותני רבי חייה° כן דנין דיני ממונות בערב שבת ואין דנין דיני נפשות בערב שבת. אמרי כאן להלכה כאן למעשה דלמעשה אף דיני ממונות אין דנים בערב שבת מפני שטרודים להכין צרכי שבת ויידונו אותו בערב שבת ויגמר דינו בשבת ויהרג למוצאי שבת? אם אומר את כן נמצא דינו משתקע שמשעה שיגמרו דינו בבקר עד צאת השבת ישכחו מה היו הסברות. ריש לקיש° בעי וידונו אותו בשבת ויגמר דינו בשבת וייהרג בשבת? מה אם עבודה שדוחה שבת רציחת מצוה דוחה אותה שנאמר (שמות משפטים כא יד) מעם מזבחי תקחנו למות שאם נתחייב הכהן מיתה בידי בית דין מפסיקים את עבודתו ולוקחים אותו שבת שהעבודה דוחה אותה אין דין שתהא רציחת מצוה דוחה אותה. אמר רבי אילא° אילעא בשם רבי ינאי° הכהן גזרת הכתוב היא לבתי דינין ד_יאשלא יהו דנין בשבת מאי טעמא? נאמר כאן (שמות ויקהל לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ונאמר להלן (במדבר מסעי לה כט) והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם — מה להלן בבית דין הכתוב מדבר, אף כאן בבית דין הכתוב מדבר.
כיני מתניתא בלילה. תלמוד לומר ושפטו את העם בכל עת, אמר הא אמירה. אנחנו צריכים לראות את מסכת סנהדרין דף כב. נתחיל מהמשנה, פרק ד' הלכה ו'. אומרת המשנה: דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שאחריו לחובה. כן, כי צריך לדון את-- להעלין את הדין. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, כיוון שמחרת אי אפשר לגמור את הדין, כי גם להשאיר את זה עד למחרת אי אפשר, כי אסור, שמא ישכחו את הסברות.
אומרת הגמרא: תני העד אין מלמד לא זכות ולא חובה. כלומר, מה שאמרנו שמלמד זכות וכולי - זה הדיינים או התלמידים, אבל העדים, כיוון שעיקר תורה חוזר ומעיד, מנלן? שנאמר ועד לא יענה בנפש למות. עכשיו, מניין שאף הוא אין מלמד לא זכות ולא חובה. כלומר, גם הנאשם עצמו לא עומד על עצמו, לא זכות ולא חובה. תלמוד אומר כל מכה נפש, ואחרי זה כתוב ועד אחד לא יענה. הווי מוסיף כאילו כתוב עד, והוא לא יענה בנפש למות.
ריש לקיש אמר - לעד לא צריך קרא, כפשיטא שלא יכול ללמד זכות. למה? כיוון שפעמים שאדם - שהעד - רואה את עצמו מזדמם, כלומר הוא רואה שהדברים לאט לאט עומדים להזים אותו, כן? אז הוא מפליג דבריו ומלמד זכות שלא ימות, כדי שלא יזימו אותו אחרי גמר דין ואז יהרגו אותו. אז אם ככה, כיוון שהפסוק מותר לגבי העד, אז אם לא ינען עד, לא ינען הנאשם, שגם הוא לא יכול ללמד על עצמו זכות.
לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, כך אמרה המשנה. עכשיו, מניין ששני ימים צריכים להיות סמוכין זה לזה? אז הגמרא לומדת את זה מדבר אחר. וכי חזקיה ורבי אחי אמרו בשם רבי אבהו אסור לדון דיני ממונות בערב שבת. אומרת הגמרא והדא מתני פליגא, כלומר המשנה שלנו חולקת עליהם, דתנן: לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב - דיני נפשות. כן, מדובר פה על דיני נפשות. הא - דיני ממונות דנין, מכאן שדיני ממונות דנים אפילו בערב שבת, אפילו בערב יום טוב.
ותני רבי חייה כן, דנין דיני ממונות בערב שבת ואין דנין דיני נפשות בערב שבת. אמר כאן להלכה כאן למעשה, בעצם למעשה גם דיני ממונות לא דנים בערב שבת, כי צריכים להכין את כבוד שבת, אבל מצד הדין הוא מותר.
ואומרת הגמרא: ויידונו אותו בערב שבת ויגמר דינו בשבת ויהרג למוצאי שבת? כן, כלומר אתה אומר אסור, אתה אומר שאתה לא יכול, כן, לא דנים ביום שישי. למה? כי לא הורגים בשבת. אז אתה אומר שידונו אותו בערב שבת ויגמר דינו בשבת, ויהרגו במוצאי שבת. אומרת הגמרא: אם אומר את כן, נמצא דינו משתקע, כן, כלומר שבשעה שיגמרו דינו בבוקר אז את השבת ישכחו מה היו הסברות.
ריש לקיש בעי - וידונו אותו בשבת ויגמר דינו בשבת ויהרג בשבת. לא יהרגו אותו במוצאי שבת, יהרגו אותו בשבת עצמה. כן, כי לכאורה ההוצאה להורג של בית דין צריך להיות מותר בשבת, כן, כי הקל וחומר. מה אם עבודה שדוחה שבת - הרי הקרבת קורבנות מותר בשבת, אז עבודה דוחה שבת, רציחת מצוה דוחה אותה. כלומר להרוג את הרוצח דוחה עבודה, שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות, מכאן שאם התחיל הכהן בעבודה ובא לחייבו מיתה בידי בית דין, מפסיקים את העבודה שלו ולוקחים אותו. כן. אז שבת שהעבודה דוחה אותה, אין דין שתהא רציחת מצוה דוחה אותה? כן, כמו שהריגת בית דין תדחה שבת.
רבי אילא בשם רבי ינאי - לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת. גזירת הכתוב. מאי טעמא? נאמר כאן בכל מושבותיכם, ונאמר להלן והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם - מה להלן בבית דין הכתוב מדבר, אף כאן בבית דין הכתוב מדבר. כלומר שבית דין מוזהרים לא לחלל שבת, גם כלומר בהריגה, כן, בהריגה של הנאשמים.
📜 הדינים העולים מדף כב עמוד א
ד_ח דיני נפשות אין גומרים ולא דנים בהם בערב שבת ובערב יום טוב, שכן פסק דין לחובה טעון לינה ולא יהא אפשר לגמור למחרת
- מקור: "דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה (שצריך ללין את הדין) לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב (כיוון שלמחרת אי אפשר לגמור את הד"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק ה, הלכה ח, רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון המשנה בירושלמי; הרמב"ם (עדות ה,ח; סנהדרין יא,א) פסק כן להלכה בהתאם למקור זה
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא קיד א — קניין (חזרה מהעדות/הדין) חוזר כל זמן שעוסקים באותו עניין ולא רק כל זמן שיושבים
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא צ ב — עד שראה עבירה אינו יכול להצטרף כדיין באותו עניין
ד_ט עד שהעיד בדיני נפשות רשאי ללמד זכות או חובה על הנידון
- מקור: "לא זכות ולא חובה מנלן שנאמר (במדבר מסעי לה ל) ועד לא יענה בנפש למות ומניין שאף הוא אין מלמד לא זכות ולא חובה תלמוד לומר כל מכה נפש וכ"ו ועד אחד לא יענה (וו מוסיף כאילו כתוב, עד) והוא לא יענה בנפש למות"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק ה, הלכה ח, רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכה א
- מצב: נפסק
- מחלוקת: ר' יוחנן ~ ריש לקיש: ר' יוחנן למד מ"עד לא יענה" שגם עד אינו מלמד לא זכות ולא חובה; ריש לקיש חלק וסבר שלעד לא צריך קרא, שפשיטא שאינו יכול ללמד זכות, אך יכול הוא לחזור ולהזים דבריו ולהעיד לחובה
- הכרעה: נפסק כר' יוחנן שהעד אינו מצטרף ללמד זכות או חובה, כלשון הרמב"ם (עדות ה,ח; סנהדרין יא,א) שהעד שהעיד אינו נעשה מן הדיינין ואינו מלמד זכות או חובה
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא קיד א — קניין (חזרה מהעדות/הדין) חוזר כל זמן שעוסקים באותו עניין ולא רק כל זמן שיושבים
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא צ ב — עד שראה עבירה אינו יכול להצטרף כדיין באותו עניין
- מקור: "שלא יהו דנין בשבת מאי טעמא? נאמר כאן (שמות ויקהל לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ונאמר להלן (במדבר מסעי לה כט) והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם — מה להלן בבית דין הכתוב מדבר, "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכה ב, רמב"ם, הלכות שבת, פרק כד, הלכה ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדברי הירושלמי, שדנים זאת בגזירה שווה "מושבותיכם"-"מושבותיכם" שאין דנים בשבת; כן פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין ובהלכות שבת
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין לה א — אין ממיתים את הנידון בשבת ואין דנים דיני נפשות בשבת
מתני': ד_יבדיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד. הכל כשירין לדון דיני ממונות, ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולויים וישראלים המשיאין לכהונה.
גמ': תנן: ודיני נפשות מתחילין מן הצד מאי טעמא? °רבי אומר כתיב (שמות משפטים כג ב) לא תענה על ריב, רב כתיב חסר יוד שלא תענה אחר הרב אלא קודם לרב שלא תחלוק עליו. רבי יוסי בן חנינה° אמר לא תענה על ריב רב כתיב שלא תענה קודם לרב אלא אחר הרב והפסוק מדבר בדיני ממונות. רב° אבא בר אייבו אמר לא תענה אפילו אחר מאה דבריהם אפילו מאה כבר חלקו על הרב אסור לתלמיד לחלוק עליו. רבי פינחס° ורבי חלקיה° אמרו בשם רבי סימון° איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° חד אמר דינינו כדיניהן שגם בני נח נוהגים בדיני נפשות להתחיל מן הצד כישראל וחד אמר אין דינינו כדיניהן מאן דאמר דינינו כדיניהן ניחא מאן דאמר אין דינינו כדיניהן מה מקיים (בראשית וישב לח כד) ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף והרי יהודה היה קטן שיצחק ובית דינו דנו אותה (אסתר א', ט"ז) ויאמר ממוכן הרי הוא היה השביעי ודיבר ראשון הכוונה שבסוף ראו דברי יהודה והסכימו איתו וראו דברי ממוכן והסכימו איתו אבל באמת הגדולים דיברו קדם ומניין שמתחילין בדיני נפשות מן הצד? תנא שמואל° בר אבא בר אבא הזקן קומי °רבי אחא דכתיב (שמואל א כה יג) ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו וכ"ו ויחגור גם הוא חרבו ואחר כך ישבו בדין על נבל. אמר רבי תימא בר פפייס° בשם רב הושעיא°: אף כשדנים בפסול משפחה מתחילין מן הצד. תנן הכל כשירין לדון דיני ממונות °רבי יהודה בר עילאי אומר ד_יגאפילו ממזרין. °רבי יהודה בר עילאי אומר אין מדקדקין ביין נסך שסתם יינם מדרבנן ואזלינן אחר המיקל כתיב (שמות משפטים כג ו) לא תטה משפט אביונך בריבו שלא תהיה הטיתך לרעה על פי רוב של אחד בריבו אי אתה מטה אבל אתה מטה בדינו של שור על פי רוב של אחד דאף שהוקש מיתת השור למיתת הבעלים דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, זה רק לעניין לדונו בעשרים ושלושה. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא לא רק בזה בלבד אלא בכל הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות שור הנסקל כדיני ממונות
פרק ד' הלכה ז'. אמרה המשנה: דיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד, מהקטן. הכל כשירין לדון דיני ממונות, ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולויים וישראלים המשיאין לכהונה. כלומר אנשים מיוחסים.
ואומרת הגמרא: תנן דיני נפשות מתחילין מהצד, מאי טעמא? רבי אומר לא תענה על ריב, כתוב חסר יו"ד, רב כתיב, כן, שלא תענה אחר הרב אלא קודם לרב, כי אסור לחלוק על הרב. רבי יוסי בן חנינה אמר לא תענה על ריב רב כתיב, שלא תענה קודם לרב אלא אחר הרב. רב אמר לא תענה אפילו אחר מאה דברי. כלומר אפילו מאה כבר חלקו על הרב, אסור תמיד לחלוק עליו.
רבי פינחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון - איתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש, חד אמר דינינו כדיניהן וחד אמר אין דינינו כדיניהן. כלומר גם בני נוח נוהגים בדיני נפשות ומתחילים מהצד כמו ישראל, ואחד אמר אין דיננו כדיניהם. ואומרת הגמרא: מאן דמר דינינו כדיניהן ניחא. מאן דמר אין דינינו כדיניהן מה מקיים ויאמר יהודה ויאמר ממוכן? כן, כשדנו את תמר, הרי יהודה היה הקטן, והוא דיבר ראשון. ואת אומרת לא, לא זו הכוונה, אלא ראו דברי יהודה ראו דברי ממוכן - הכוונה שבסוף ראו את דברי יהודה והסכימו איתו, ומה שכתוב ואומר ממוכן - הכוונה שראו את דברי ממוכן והסכימו איתו. זו הכוונה. אבל באמת הגדולים דיברו קודם.
ומניין שמתחילין בדיני נפשות מן הצד? תנא שמואל הזקן קומי רבי אחא - דכתיב ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו, וכולי, ואחרי זה כתוב ויחגור גם הוא חרבו, ואחר כך ישבו בדין על נבל. אז רואים מכאן שמתחילים מהקטן.
רבי תימא בר פפייס בשם רב הושעיא: אף בפסול משפחה מתחילין מן הצד. הכל כשירין לדון דיני ממונות, רבי יהודה אומר אפילו ממזרין. רבי יהודה אומר אין מדקדקין ביין נסך, כאילו סתם עין ישר זה רק מדברי חכמים. הולכים אחרי המקל. וזה כתוב: לא תטה משפט אביונך בריבו - שלא תהיה נוטה על פי רוב של אחד, בריבו אי אתה מטה אבל אתה מטה בדינו של שור, על פי רוב של אחד. כן, כי למרות שבעצם הוקש מיתת השור למיתת הבעלים, כי אתי השור אשר יומת גם בעליו יומת, זה רק לעניין זה, לדונו בעשרים ושלושה ולא יותר מזה. שאר הדברים הוא כמו דיני ממונות.
ואמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן - לא רק זה בלבד, אלא בכל הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, שור הנסקל דינו כדיני ממונות. עכשיו כמה הם, כלומר כמה הבדלים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות? אנן תנן תשע, תני רבי יוחנן אחד עשרה. עכשיו, מה הן תרתי אחריתי, כלומר מה הם השתיים הנוספים? הסריס וכל מי שלא ראה בנים כשר לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות. ואמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן אף פחות מבן עשרים שלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות. וגם היושב בדינה של שור. רבי יצחק אמר תלת עשרה, שלוש עשרה. ואי דאינון תרתי נוחינא איתא, חדא דרבי אבהו בשם רבי יוחנן כפי מה שאמרנו עכשיו, וחדא שדנים שני דיני ממונות ביום אחד ואין דנים שני דיני נפשות ביום אחד. אמר רבי אבין ואפילו נואף ונואפת, למרות ששניהם נידונים על מעשה אחד, אם אתתם שונה כגון בת כהן ובועלה, שהיא בשריפה והוא בחנק, אז לא דנים אותם ביום אחד.
📜 הדינים העולים מדף כב עמוד ב
ד_יב בדיני נפשות פותחים ההצבעה מהדיינים הקטנים ולא מהגדול, כדי שהצעיר לא יחלוק בעל כורחו על דעת הגדול
- מקור: "דיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד. הכל כשירין לדון דיני ממונות, ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולויים וישראלים המשיאין לכהונה. גמ : תנן: ודיני נפשות מתח"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכה ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי הלומד מ"רב" חסר יו"ד – שלא תיענה (=תיטה) אחר דעת הרב אלא תקדים לדבר קודם לו, וכך נפסק ברמב"ם הלכות סנהדרין פרק יא הלכה ו
ד_יג דין השור נדון על פי רוב דיינים, ואינו טעון הכרעה כדין נפשות
- מקור: "אפילו ממזרין. רבי יהודה (בר עילאי) אומר אין מדקדקין ביין נסך (שסתם יינם מדרבנן ואזלינן אחר המיקל) כתיב (שמות משפטים כג ו) לא תטה משפט אביונך בריבו (שלא תהיה הטיתך לרעה על פי רוב של אחד) בריבו אי אתה מ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכה יא, רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ט, שו"ע חו"מ סימן ז סעיף ב, סמ"ג עשין צח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדברי הירושלמי שדין השור נגמר על פי רוב אחד, שנאמר "בריבו אי אתה מטה אבל אתה מטה בדינו של שור", כדעת הרמב"ם והשו"ע חו"מ סימן ז סעיף ב
כמה אינון? אנן תנינן תשע, תני רבי חייה° חד עשר והי אינון תרתין אוחרנייתא? מהם השניים הנוספים ד_ידהסריס וכל מי שלא ראה לו בנים כשר לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא אף פחות מבן עשרים ושלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, ויושב בדינו של שור. רבי יוסי בן חנינה° אמר תלת עשרה והי אינון תרתין אוחרנייתא? מהם השניים הנוספים חדא דרבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא וחדא דנין שני דיני ממונות ביום אחד ד_טוואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד. אמר רבי אבין° ואפילו נואף ונואפת אף ששניהם נידונים על מעשה אחד, אם מיתתן שונה כגון בת כהן ובועלה שהיא בשרפה והוא בחנק, אין דנים ביום אחד.
מתני':
ד_טזסנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה ד_יזושני סופרי דיינין עומדין לפניהן אחד מימין ואחד משמאל וכותבין דברי מזכין ודברי מחייבין. °רבי יהודה בר עילאי אומר שלשה היו: אחד כותב דברי מחייבין, ואחד כותב דברי מזכין, והשלישי כותב דברי מזכין ודברי מחייבין. ד_יחשלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהן וכל אחד ואחד מכיר את מקומו. ד_יטצרכו לסמוך — סומכין מן הראשונה. אחד מן השנייה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשניה, ובוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית. ולא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום שהוא ראוי לו.
גמ': ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולויים וישראלים המשיאין לכהונה. מניין? אמר רבי אבא בר יסא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא כתיב במרגלים (במדבר שלח יד כא) עד מתי לעדה הרעה הזו וכתיב בראשי סנהדריות (במדבר קרח טז ב) נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה מה מרגלים מיוחסים אף אנשי סנהדריות מיוחסים. תנן: צרכו לסמוך סומכין מן הראשונה אחד מן השנייה בא לו לראשונה מייתי לה רב° אבא בר אייבו ממתניתא דמתניתין אמרה הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים, מתלא אמר הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות, דתנינן צרכו לסמוך סומכין מראשונה והראשון מהשורה השניה נהיה אחרון בשורה הראשונה.
מתני': כיצד מאיימין ד_כעל עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן: שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד מפי אדם נאמן שמעתם, או שמא אין אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, ודיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף כל הדורות. שכן מצינו בקין כשהרג את הבל נאמר בו (בראשית בראשית ד י) קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה — אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו דבר אחר דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים. לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך. ושלא יהו המינין אומרים: רשויות הרבה יש בשמים. ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטביעות
אנחנו בעזרת השם עוברים למסכת סנהדרין דף כג. נתחיל ממשנה, פרק א' דף הלכה ח'. אומרת המשנה: סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה, ושני סופרי דיינין עומדים לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבים דברי מזכים ודברי מחייבין. רבי יהודה אומר: שלושה היו, אחד כותב דברי מחייבין, ואחד כותב דברי מזכין, והשלישי כותב דברי מזכין ודברי מחייבין. שלוש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם וכל אחד ואחד מכיר את מקומו. צרכו לסמוך — סומכין מן הראשונה, אחד מן השנייה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשנייה, ובוררין להם עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית. ולא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום שהוא ראוי לו.
כלומר, בעצם שוב פעם מסדרים את היחס בין התלמידי חכמים שיושבים בשורה השלישית, ומסדרים אותם לפי הסדר.
אמר רבי אבא בר יסא בשם רבי יוחנן: כתיב במרגלים "עד מתי לעדה הרעה הזאת", וכתוב בראשי סנהדריות "נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם". נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה — מה מרגלים מיוחסים, אף סנהדריות מיוחסים.
מייתי לה רב ממתניתא. מתניתא אמרה: הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים. כלומר המשנה שלנו אומרת שיהא זנב לאריות ולא ראש לשועלים. ומתלא, המשל אומר: הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות. עכשיו, איפה המשנה שלנו סמכה לזה שצריך להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים? דתנינן צרכו לסמוך סומכין מראשונה — הראשון מהשורה השנייה נהיה אחרון בשורה הראשונה, כן, בעצם אז הוא נהיה, מראש לשועלים הוא נהיה זנב לאריות.
פרק א' דף הלכה ט'. אומרת המשנה: כיצד מאיימין על עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן, רואים במה הם. שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד מפי אדם נאמן שמעתם, או שמא אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, ודיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף כל הדורות. שכן מצינו בקין כשהרג את הבל נאמר בו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה — אינו אומר דם אחיך, אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר: דמי אחיך, שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים.
לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך. ושלא יהו המינין אומרים: רשויות הרבה יש בשמים.
📜 הדינים העולים מדף כג עמוד א
ד_יד סריס שלא הביא שתי שערות כשר לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות
- מקור: "הסריס וכל מי שלא ראה לו בנים כשר לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן (בר נפחא) אף פחות מבן עשרים ושלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, ויושב בדינו של שור. רבי י"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם (הל' סנהדרין ב,ג) פסק שסריס וכן מי שלא הביא שתי שערות כשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות, כדברי רבי יוחנן בשם רבי אבהו
ד_טו אין דנים שני דיני נפשות ביום אחד כשעונשם חלוק
- מקור: "ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד. אמר רבי אבין ואפילו נואף ונואפת אף ששניהם נידונים על מעשה אחד, אם מיתתן שונה כגון בת כהן ובועלה שהיא בשרפה והוא בחנק, אין דנים ביום אחד. ==ירושלמי סנהדרין, פרק ד, הל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכה י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אבין בירושלמי שאין דנים בת כהן ובועלה ביום אחד משום שזו בשרפה וזה בחנק, וכך פסק הרמב"ם
ד_טז על הסנהדרין לשבת בצורת חצי גורן עגולה כדי שיוכלו הדיינים לראות זה את זה בעת הדיון
- מקור: "סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם פסק שסנהדרין יושבין כחצי גורן עגולה כדי שיהיו רואין זה את זה
ד_יז בבית דין נדרשים שני סופרים הכותבים את דברי המזכים ואת דברי המחייבים
- מקור: "ושני סופרי דיינין עומדין לפניהן אחד מימין ואחד משמאל וכותבין דברי מזכין ודברי מחייבין. רבי יהודה (בר עילאי) אומר שלשה היו: אחד כותב דברי מחייבין, ואחד כותב דברי מזכין, והשלישי כותב דברי מזכין ודברי מח"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה ט
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: חכמים ~ רבי יהודה: חכמים אומרים שני סופרים בלבד כותבים דברי מזכין ודברי מחייבין; רבי יהודה אומר שלושה סופרים, אחד לזכות, אחד לחובה, ושלישי כותב את שניהם
- הכרעה: נפסק כחכמים ששני סופרי דיינים בלבד עומדים לפני הדיינים, וכן פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין
ד_יח בבית דין הגדול (ובבתי דין) יושבות שלוש שורות של תלמידי חכמים לפני הדיינים, וכל אחד מכיר את מקומו
- מקור: "שלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהן וכל אחד ואחד מכיר את מקומו."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה ז, סמ"ג עשין צז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם פסק כך להלכה, שיושבים שלוש שורות של תלמידי חכמים לפני הסנהדרין וכל אחד מכיר מקומו, כדי שכשיצטרכו למנות דיין ימנו מן השורה הראשונה
ד_יט כשרות דיינים לדיני נפשות מוגבלת לכהנים, לוויים וישראלים המשיאים לכהונה
- מקור: "צרכו לסמוך — סומכין מן הראשונה. אחד מן השנייה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשניה, ובוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית. ולא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום שהוא ראוי לו. "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה ח, סמ"ג עשין צז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, שרק כהנים לוויים וישראלים המשיאים לכהונה כשרים לדון דיני נפשות, מדין שנאמר "ועשית ככל אשר יורוך" - כרמב"ם הלכות סנהדרין פרק א הלכה ח
ד_כ בעדי נפשות מאיימים עליהם ומודיעים להם שאין דיני נפשות כדיני ממונות, שכן דמו ודם זרעיותיו תלויים בו עד סוף כל הדורות
- מקור: "על עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן: שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד מפי אדם נאמן שמעתם, או שמא אין אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. די"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יב, הלכה ג הדרן עלך אחד דיני ממונות ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק יב הלכה ג
בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע את כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם. שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת והלא כבר נאמר (ויקרא ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע וגו' שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה הלא כבר נאמר (משלי י"א, י') ובאבד רשעים רינה.
גמ': כיצד מאומד? לא תאמרו: ראינוהו רודף אחריו וסייף בידו, נכנס לחורבה אחריו, נכנסנו אחריו ומצאנוהו הרוג, ראינוהו יוצא והסייף מטפטפת דם. אמר °רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי רודף אחר אחד נכנס לחורבה, נכנסתי אחריו ומצאתיו הרוג וזה יוצא וסייף מנטף דם. אמרתי לו: אראה בנחמה שזה הרגו, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, אלא היודע מחשבות יפרע מאותו האיש. לא הספיק לצאת משם עד שהכישו נחש ומת. אדם נברא יחידי בעולם מפני המשפחות שלא יהו מתגרות זו בזו והלא דברים קל וחומר ומה אם בזמן שהן בני אב אחד מתגרות זו בזו, אילו היו בני שנים על אחת כמה וכמה דבר אחר שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק ואתם בני רשעים. להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כו' להגיד גדולת מלך מלכי המלכים, שמחותם אחד טובע כל החותמות ואין אחד מהן דומה לחבירו, שנאמר (איוב ל"ח, י"ד) תתהפך כחומר חותם. ומפני מה שינה פרצופותיהן? שלא יהא אדם קופץ והולך לאשת חבירו או לשדה חבירו. תני בשם °רבי מאיר שלשה דברים שינה הקדוש ברוך הוא בבני אדם מראה פנים ודעת וקול מראה ודעת מפני הגזלנין וקול מפני הערוה שתכיר את בעלה בחושך. אמר רבי יצחק° בר אבא: אפילו תאנה או חיטה לא דמייא לחבירתה. אדם נברא בערב שבת כדי שייכנס תחילה למצוה. דבר אחר: למה נברא באחרונה? משל למלך שעשה סעודה לאחר שמתקין הסעודה מזמין האורחין כך (משלי ט', א') חכמות בנתה ביתה זה הקדוש ברוך הוא שבנה את העולם בחכמה שנאמר (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' (משלי ט', א') חצבה עמודיה שבעה אילו שבעה ימי בראשית (משלי ט', ב') טבחה טבחה מסכה יינה אילו ימים ונהרות וכל צרכי העולם (משלי ט', ד') מי פתי יסור הנה זה אדם וחוה שהתפתו על ידי הנחש תנן שמא תאמרו מה לנו ולצרה כו' כתיב (מלכים א' כ"ב, ל"ו) ויעבר הרינה במחנה מהו הרינה? הריני כביכול גם הקדוש ברוך הוא מצטער וכן הוא אומר (דברי הימים ב' כ', כ"א) בצאת לפני החלוץ ואומר הודו לה' כי לעולם חסדו וגו' למה לא נאמר כי טוב? ללמדך שאף מפלת הרשעים אינה שמחה לפני המקום הדרן עלך פרק אחד דיני ממונות
פרק חמישי – היו בודקין אותו
פרק ה הלכה אמתני': היו ה_אבודקין אותו בשבע חקירות: באי זו שבוע, באי זו שנה, באי זה חדש, בכמה בחדש, באי זה יום, באי זו שעה, באי זה מקום. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: באי זה יום, באי זו שעה
ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטביעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע את כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.
שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת — כלומר העדים יגידו: מה לנו לצרה הזו? והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע. שמא תאמר מה לנו לחוב בדמו של זה, הלא כבר נאמר ובאבד רשעים רינה.
במשנה שוב שואלים אותם: שמא מאומד, כלומר אתם אומרים את מה שאמרתם. אז מה זה מאומד? לא תאמרו: ראינוהו רודף אחריו וסייף בידו, נכנס לחורבה אחריו, נכנסנו אחריו ומצאנוהו הרוג, ראינוהו יוצא והסייף מטפטפת דם — זה בעצם לא ודאות, אלא צריך ודאות מוחלטת שאותו אדם רצח.
אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי רודף אחר אחד נכנס לחורבה, נכנסתי אחריו ומצאתיו הרוג וזה יוצא וסייף מנטף דם. אמרתי לו: אראה בנחמה שזה הרגו, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, אלא היודע מחשבות יפרע מאותו האיש. לא הספיק לצאת משם עד שהכישו נחש ומת.
אדם נברא יחידי בעולם מפני המשפחות שלא יהו מתגרות זו בזו — כלומר שלא יגידו: אנחנו יותר חשובים. והלא דברים קל וחומר, ומה אם בזמן שהן בני אב אחד מתגרות זו בזו, אילו היו בני שנים על אחת כמה וכמה. דבר אחר: שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק ואתם בני רשעים.
להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא — שאמרנו שאדם טובע מטבעות בחותם אחד, כולם אותו דבר, והקדוש ברוך הוא ברא את כולם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לשני. להגיד גדולת מלך מלכי המלכים, שמחותם אחד טובע כל החותמות ואין אחד מהן דומה לחבירו, שנאמר תתהפך כחומר חותם.
ומפני מה שינה פרצופותיהן? שלא יהא אדם קופץ והולך לאשת חבירו או לשדה חבירו — כלומר בשביל שהקדוש ברוך הוא עשה שיהיו שונים, שלא יחשבו שזה הוא.
תני בשם רבי מאיר: שלשה דברים שינה הקדוש ברוך הוא בבני אדם — מראה פנים ודעת וקול. מראה ודעת מפני הגזלנין — שלא יחשבו שזה הוא, וגם שלא ידע איפה הוא מחביא את הדברים. וקול מפני הערוה — שתכיר את בעלה בחושך.
אמר רבי יצחק: אפילו או לא דמייא לחבירתה.
אדם נברא בערב שבת כדי שייכנס תחילה למצוה. דבר אחר: למה נברא באחרונה? משל למלך שעשה סעודה — לאחר שמתקין הסעודה מזמין האורחין. כך חכמות בנתה ביתה — זה הקדוש ברוך הוא שבנה את העולם בחכמה, שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ. חצבה עמודיה שבעה — אילו שבעה ימי בראשית. טבחה טבחה מסכה יינה — אילו ימים ונהרות וכל צרכי העולם, כלומר שהם נבראו קודם לאדם. מי פתי יסור הנה — זה אדם וחוה שהתפתו על ידי הנחש.
שמא תאמרו מה לנו ולצרה — כלומר העדים יגידו: מה לנו לצרה הזאת? כתיב ויעבר הרינה במחנה — מהו הרינה? הריני. כביכול גם הקדוש ברוך הוא מצטער, וכן הוא אומר בצאת לפני החלוץ — ללמדך שאף מפלת הרשעים אינה שמחה לפני המקום.
הדרן עלך פרק אחד דיני ממונות, אם ירצה השם.
📜 הדינים העולים מדף כג עמוד ב
ה_א יש לחקור עדי הרג בשבע חקירות: באיזה שבוע (שמיטה), שנה, חודש, יום בחודש, יום בשבוע, שעה ומקום
- מקור: "בודקין אותו בשבע חקירות: באי זו שבוע, באי זו שנה, באי זה חדש, בכמה בחדש, באי זה יום, באי זו שעה, באי זה מקום. רבי יוסי (בן חלפתא) אומר: באי זה יום, באי זו שעה עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|ירושלמי מ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק א, הלכה ד, סמ"ג עשין קט
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבי יוסי: תנא קמא מונה שבע חקירות נפרדות כולל שבוע ושעה ומקום בנפרד, ורבי יוסי מצרף יום ושעה כאחת ומקום כאחת
- הכרעה: נפסק כתנא קמא (שבע חקירות נפרדות), כפי שהביא הרמב"ם בהלכות עדות פרק א הלכה ד, ובכך אף הבבלי בסנהדרין מ. מסכים
- מקבילה בבבלי: בבלי סוטה ח א — בית דין מסיעים את העדים ממקום למקום כדי לייגען שיחזרו בהם מעדותם
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין לב ב — אין עדים זוממים נהרגים עד שנגמר דינו של הנידון על פיהם