ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת סנהדרין/הדפסה (פרק אחד עשר)
הרי הוא מצווה שלא להכות, מי שאינו מצווה להכותו אינו דין שיהא מצווה שלא להכות? תנן: "אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה". באי זו חבורה? כחבורת שבת או כחבורת נזקין? אין תימר כחבורת שבת - חייב אפילו לא חיסר, דקימא לן: החובל בשבת חייב על החבורה אם יצא דם או נצרר, אף על פי שלא יצא הדם. ואין תימר כחבורת נזקין - עד שעה שיחסר, דאינו מתחייב בנזק אלא אם כן חיסר בו אבר. אבל הכהו על ידו וצבת, אינו משלם נזק הואיל וסופה לחזור, אלא צער ריפוי שבת ובושת.
מתני':
יא_יבוגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. °רבי יהודה בר עילאי אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר (דברים כי תצא כד ז) "והתעמר בו או מכרו". והגונב את בנו - °רבי יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים יא_יגפוטרין. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין - °רבי יהודה בר עילאי מחייב וחכמים פוטרין.
גמ': בן סורר ומורה אינו נהרג עד שיגנוב וילקו אותו ויגנוב פעם שניה. אזהרה לגניבה הראשונה מניין? דכתיב (שמות יתרו כ יג) יא_יד"לא תגנוב". אזהרה לגניבה השניה מנין? דכתיב (ויקרא קדושים יט יא) "לא תגנובו". "לא תגנובו" - אפילו יא_טועל מנת למקט להרגיז. "לא תגנובו" - אפילו יא_טזעל מנת לשלם תשלומי כפל. "לא תגנובו" אפילו על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה שרוצה לעשות טובה לחברו העני. °בן בג בג אומר: "לא תגנוב" - אפילו את שלך מאת הגנב שגנב ממך, שלא תראה כגנב. רבי אבא° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרי בשם רב הושעיה°: אינו חייב עד שיגנוב מעות. רבי זעירא° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם רבי הושעיה°: אינו חייב עד שיזלזל מעות. מהו "עד שיזלזל מעות"? מה אנן קיימין? אם בההו דאמר "הא לך חמשה והב לי תלתא" - שוטה הוא. "הא לך חמשה והב לי חמשה" - בר נש הוא! אלא כי אנן קיימין בההו דאמר "הא לך תלתא והב לי חמשה" שכיוון שמוצא מי שיוזיל עבורו יחזור ויגנוב. הידינו גנב? היידינו גזלן? גנב - אפילו בפני עדים, אם זה לא בפני הבעלים, זה גנב. גנב בפני הבעלים - זה גזלן. רבי זעירה° בעי: אפילו נתכוון לגזילה ולבעליה שגנב את החפץ עם הבעלים עצמו, אין זה גוזלן? שהרי התורה אמרה "גונב" איש ומכרו", והי דינו גזלן על דעתיה דרבי זעירה°. אמר רבי שמואל בר סוסרטא° בשם רבי אבהו°: עד שיגזלנו בפני עשרה בני אדם. בנין אב: שבכולם (שמואל ב כג כא) "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו". תנן: והגונב את בנו - °רבי יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרין. מה טעמא? ד°רבי יוחנן בן ברוקא? דכתיב (דברים כי תצא כד ז) "מבני ישראל". מה טעמון דרבנין? דכתיב (דברים כ"ד, ז') "מאחיו" - מאחיו ולא מבניו. תנן: "גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין" - °רבי יהודה בר עילאי מחייב וחכמים פוטרין. מה טעמא? ד°רבי יהודה בר עילאי? כתיב "מאחיו" - אפילו מקצת אחיו. מה טעמון דרבנין? "מאחיו" - עד שיהא כולו אחיו.
מתני':
זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר (דברים שופטים יז ח) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין". יא_יזשלשה בתי דינין היו שם: אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית. באין יא_יחלזה שעל פתח הר הבית ואומר: "כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי". אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח העזרה ואומר: "כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למידתי וכך למדו חבירי". אם שמעו - אמרו להן, ואם לאו - אילו ואילו באין לבית דין הגדול שבלישכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר (דברים שופטים יז י) "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'". חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהוא למוד - פטור. הורה לעשות - חייב, שנאמר (דברים שופטים יז יב) "והאיש אשר יעשה בזדון וגו'". אינו חייב עד שיורה לעשות. יא_יטהתלמיד שהורה לעשות - פטור. נמצא חומרו קולו.
גמ': כתיב "כי יפלא ממך דבר למשפט" - מגיד יא_כשבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר. "ממך" - זה עצה כגון שחולק בעיבור שנים. "דבר" - זו אגדה שנחלק בדבר שהוא הלכה למשה מסני. "בין דם לדם" - בין דם נידה לדם בתולים, בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת. "בין דין לדין" - בין דיני ממונות לדיני נפשות. "בין דין לדין"
לכבוד רשום ממסכת סנהדרין, דף נ"ה. תחילת המשנה פרק י"א הלכה ב', תלמוד המשנה: וגונב נפש בישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. רבי יהודה אומר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שנאמר והתעמר בו או מכרו. הגונב את בנו, רבי יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרין. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין.
למדנו במשנה שבן סורר ומורה לא נהרג עד שיגנוב וילקו אותו פעם ראשונה ועוד פעם יגנוב ורק אז הוא הופך לבן סורר ומורה והורגים אותו. אז על גניבה ראשונה מנין תכתיב לא תגנוב. אז על גניבה שנייה מנין תכתיב לא תגנובו. לא תגנוב - אפילו מילתא למייקא, כלומר, אתה צריך אפילו לגנוב כדי להרגיז את הבן אדם, אפילו שאתה מתכוון להחזיר לו את זה. "לא תגנובו" - על מנת לשלם כפל. "לא תגנוב" - על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. נניח אדם רוצה לעשות לחבר שלו טובה, אז הוא אומר אני אגנוב ממנו ואז ישלם לו ארבע וחמישה, ככה יתן לו צדקה בלי שהוא יתבייש - גם זה אסור.
בן בג בג אומר: "לא תגנוב" - את שלך מאת הגנב, שלא תראה - כי אדם שגונב, זה פוגע בנפש, גונב פעם הבאה יהיה צריך לגנוב.
רבי אבא ורבי יוחנן בשם רב הושעיה: אינו חייב עד שיגנוב מעות. כן, הבן סורר ומורה אינו מחייב עד שיגנוב מעות ממש, לא שיגנוב אוכל מההורים שלו.
רבי זעירא ורבי יוחנן בשם רבי הושעיה: אינו חייב עד שיזלזל מעות. שאלתם, מה זה עד שיזלזל מעות? מה נן קיימין? אם דאמר "הא לך חמשה והב לי תלתא" - שוטה הוא. כלומר, אם הוא בא לקצב הוא אומר קח חמישה שקלים, תן לי בשר בשלושה - שוטה הוא. "הא לך הב לי חמשה" - בר נש הוא, אדם רגיל. אלא כי נן קיימין דאמר "הא לך והב לי חמשה" - כלומר מוצא מישהו שמוכן להוזיל מאוד. אם זה ככה הוא בטח פעם הבאה יגנוב כי זה קל מאוד. הוא יכול להשיג הרבה בשר במחיר זול, לכן יגנוב כדי לעשות את זה.
גנב היינו גזלן? מה זה גנב ומה זה גזלן? גנב - בפני עדים, גנב. גנב בפני הבעלים - זה גזלן.
רבי זעירא בעי, אם אתה אפילו התכוון לגזול מבעליו, כלומר גם אם הוא גנב את החפץ בהכרת הבעלים - זה לא נקרא גזלן, כי הרי התורה אמרה "גונב איש מאחיו". כלומר, אפילו הוא גנב את האדם עצמו - אז זה גם בפניו וגם גונב אותו והכל, אבל בכל זאת התורה קוראת לזה גנב ולא גזלן. אז היידינו גזלן דאית ליה דרבי זעירה? מה נקרא גזלן דאית ליה דרבי זעירה? רבי שמואל בר סוסרטא בשם רבי אבהו: עד שיגזלנו בפני עשרה בני אדם. ובענין הזה כתוב "ויגזול את החנית מיד המצרי" ויהרגהו בחניתו.
תנן והגונב את בנו, רבי יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרים. שאלתם מה טעמא דרבי יוחנן בן ברוקה? דכתיב "מבני ישראל" - כן, זה גם הבן שלו, זה בן ישראל. מה טעמון דרבנן? דכתיב "מאחיו" - לא מבניו.
תנן גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים. מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב "מאחיו" - אפילו מקצת אחיו. מאי טעמון דרבנן? "מאחיו" - עד שיהא כולו אחיו. כן, וחציו וחציו של אחרים - אז חציו יהודי חציו לא, לכן יהיה פטור.
פרק י"א הלכה ג', תלמוד המשנה: זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין". שלשה בתי דינין היו שם: אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית. באין לזה שעל פתח הר הבית ואומר: "כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי". אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - אילו ואילו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'". חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהוא למוד - פטור. כלומר אם הוא רק לימד. אבל הורה לעשות - חייב, שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון וגו'". אינו חייב עד שיורה לעשות. התלמיד שהורה לעשות - פטור, נמצא חומרו קולו. כלומר בזה שהוא תלמיד, בזכות זה הוא פטור.
📜 הדינים העולים מדף נה עמוד א
יא_יב החייב במיתה בגונב נפש הוא רק כשהכניסו לרשותו, ואינו צריך שישתמש בו
- מקור: "וגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. רבי יהודה (בר עילאי) אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר (דברים כי תצא כד ז) "והתעמר בו או מכרו". והגונב את בנו - רבי יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ט, הלכה ב, סמ"ג לאוין קנד
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא (חכמים) ~ רבי יהודה בר עילאי: תנא קמא סובר די בהכנסה לרשות הגנב לחיוב מיתה, ורבי יהודה מוסיף שצריך גם שישתמש בו לומדו מ"והתעמר בו"
- הכרעה: נפסק כתנא קמא (חכמים) שאין צריך שימוש אלא הכנסה לרשות בלבד, כלשון הרמב"ם והסמ"ג הפוסקים כסתם משנה ולא כרבי יהודה שהוא דעת יחיד
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פה ב — הגונב אדם מישראל אינו חייב מיתה עד שיכניסנו לרשותו
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פה ב — הגונב אדם ומוכרו כשהוא ישן, או המוכר אישה מעוברת לעוברה שבמעיה - ספק אם נחשב הדבר "עימור"
יא_יג גנב שחציו עבד וחציו בן חורין - פטור מתשלומי כפל
- מקור: "פוטרין. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין - רבי יהודה (בר עילאי) מחייב וחכמים פוטרין. גמ : (בן סורר ומורה אינו נהרג עד שיגנוב וילקו אותו ויגנוב פעם שניה). אזהרה לגניבה הראשונה מניין? דכתיב (שמות יתרו כ "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ט, הלכה ה, סמ"ג לאוין קנד
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: ר' יהודה בר עילאי ~ חכמים: ר' יהודה מחייב בגניבת מי שחציו עבד וחציו בן חורין, וחכמים פוטרים
- הכרעה: נפסק כחכמים הפוטרים, וכן פסק הרמב"ם (הלכות גניבה פ"ט ה"ה) והסמ"ג (לאוין קנד)
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פה ב — הגונב מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מתשלומי כפל
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פו א — לעבד אין דין בושת בנזקין
יא_יד אסור לגנוב ממון חברו אפילו לשם שעשוע או לצער אותו, ואיסור זה נלמד מ"לא תגנובו"
- מקור: ""לא תגנוב". אזהרה לגניבה השניה מנין? דכתיב (ויקרא קדושים יט יא) "לא תגנובו". "לא תגנובו" - אפילו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ט, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרמב"ם שהאיסור חל אף על גניבה על מנת להקניט או לצחק, שהרי הכתוב "לא תגנובו" בלשון רבים מרבה כל סוגי הגניבה, ואין בזה מחלוקת בבבלי.
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא סח ב — הטובח או המוכר בהמה גנובה לאחר יאוש הבעלים, האם חייב תשלומי ארבעה וחמישה
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פד ב — המכה אביו או אמו וגרם להם חבורה נהרג בחנק
יא_טו אסור לגנוב אף חפץ קטן כדי להרגיז את חברו, אף בלא כוונה להשתמש בו לצורכו
- מקור: "על מנת למקט (להרגיז). "לא תגנובו" - אפילו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות גניבה, פרק א, הלכה ב, שו"ע חו"מ סימן שמח סעיף א, סמ"ג לאוין קנה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שאיסור "לא תגנובו" כולל גם גניבה על מנת למקט, שאף היא בכלל גזל ואיסור גניבה גמור, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא סא ב — האומר "לא תגנב על מנת לשלם תשלומי כפל" - עובר בלאו דגניבה אף שגזלן מדעת אינו עובר
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא סא ב — האוסר משקלותיו בטומנן במלח כבר עובר משעת עשייה ואף שלא גזל בפועל
יא_טז האם עובר על "לא תגנוב" בגניבה מדעת בעלים (למישרא נפשיה), ואף כשגונב את שלו מיד הגנב
- מקור: "על מנת לשלם תשלומי כפל. "לא תגנובו" אפילו על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה (שרוצה לעשות טובה לחברו העני). בן בג בג אומר: "לא תגנוב" - אפילו את שלך מאת הגנב שגנב ממך, שלא תראה כגנב. רבי אבא ורבי יוחנן (ב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות גניבה, פרק א, הלכה ב, שו"ע חו"מ סימן שמח סעיף א, סמ"ג לאוין קנה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כברייתא ובן בג בג: איסור "לא תגנוב" חל אף כשמתכוון להחזיר בתשלומי כפל/ארבעה וחמישה, ואף גונב את שלו מיד הגנב שלא יראה כגנב, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא סא ב — האומר "לא תגנב על מנת לשלם תשלומי כפל" - עובר בלאו דגניבה אף שגזלן מדעת אינו עובר
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא סא ב — האוסר משקלותיו בטומנן במלח כבר עובר משעת עשייה ואף שלא גזל בפועל
יא_יז בזמן שבית הדין הגדול קיים, שלושה בתי דינין קבועים משמשים במקדש: על פתח הר הבית, על פתח העזרה, ובלשכת הגזית
- מקור: "שלשה בתי דינין היו שם: אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית. באין"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם פסק כן להלכה (הלכות סנהדרין פרק א הלכה ג)
יא_יח ספק שנתעורר בהלכה יש להעלותו במדרגות בית הדין: קודם לבית דין שבפתח הר הבית, ואם לא נמצא שם פתרון - לבית דין שבפתח העזרה, ואם לא נמצא - לבית דין הגדול שבלשכת הגזית
- מקור: "לזה שעל פתח הר הבית ואומר: "כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי". אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח העזרה ואומר: "כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למידתי וכך למדו חבירי". אם שמע"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ג, הלכה ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ג ה"ח) שסדר בתי הדין עולה בהדרגה מהר הבית לעזרה ומשם ללשכת הגזית, שממנה תורה יוצאת לכל ישראל
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פד ב — מכה אביו ואמו שנתחייב מיתה - דינו בחנק, שכל מיתה האמורה בתורה סתם הרי היא חנק
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פו ב — חכם שנחלק על חכמי בית דין חייב לפנות תחילה לבית הדין שעל פתח הר הבית, ואם לא נפתרה המחלוקת
יא_יט תלמיד שהורה הלכה למעשה בהוראת זקן ממרה ועשה - פטור מחיוב המיתה שיש לזקן הממרה עצמו
- מקור: "התלמיד שהורה לעשות - פטור. נמצא חומרו קולו. גמ : כתיב "כי יפלא ממך דבר למשפט" - מגיד"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ג, הלכה ה, רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ג, הלכה ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהתלמיד פטור, כדברי הרמב"ם בהלכות ממרים פ"ג ה"ה-ו, שכן דין זה נלמד מדרשת הכתוב "כי יפלא ממך דבר" המגיד שהחיוב הוא רק על המורה עצמו ולא על התלמיד השומע לו
- מקבילה בבבלי: בבלי סוטה מה א — זקן ממרא אינו חייב אלא אם המרה על בית דין הגדול שבלשכת הגזית דווקא, שכן "המקום גורם"
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פו ב — תלמיד חכם שהורה הלכה למעשה בפני רבו ועשה על פיה - פטור מחיוב חטאת אף אם טעה, שהרי החמירו ע
יא_כ זקן ממרא חייב רק כשחלק בדבר שיסודו מפי הקבלה או בעצה כעיבור שנים, ולא בדרשות מקרא
- מקור: "שבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר. "ממך" - זה עצה (כגון שחולק בעיבור שנים). "דבר" - זו אגדה (שנחלק בדבר שהוא הלכה למשה מסני). "בין דם לדם" - בין דם נידה לדם בתולים, בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת. "בין דין "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ג, הלכה ה, רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ג, הלכה ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרמב"ם על פי הירושלמי, שהחיוב הוא במופלא שבבית דין שחלק ב"ממך" (עצה) או "דבר" (הלכה מסיני), ולא בכל מחלוקת הלכתית הנלמדת מסברה או דרשה
- מקבילה בבבלי: בבלי סוטה מה א — זקן ממרא אינו חייב אלא אם המרה על בית דין הגדול שבלשכת הגזית דווקא, שכן "המקום גורם"
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פו ב — תלמיד חכם שהורה הלכה למעשה בפני רבו ועשה על פיה - פטור מחיוב חטאת אף אם טעה, שהרי החמירו ע
- בין הנסקלין לנשרפין לנהרגין ולנחנקין. "בין נגע לנגע" - בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט. "בין נגע לנגע" - בין ניגעי אדם לנגעי בגדים ולנגעי בתים. דברי אילו? הערכים והחרמים והתמורות והקדישות. ריבות - זו השקיית סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע. "וקמת וקמת" - מבית דין ועלית. יא_כאזו העלייה לירושלים. דבר אחר: "ועלית" - מיכן לבית הבחירה שלא יבנה אלא בגובהו של עולם. מאי טעמא? דכתיב (יחזקאל כ', מ') "כי בהר קדשי בהר מרום ישראל... אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי וגו'". ובאת לרבות בית דין שביבנה. רבי זעירא° אומר: מה שנאמר לרבות בית דין שביבנה, זה רק לשאילה לברר מה ההלכה, שמשם תצא הוראה לכל ישראל, אבל אין הורגים עד שימרא בית דין הגדול שבלישכת הגזית. זקן ממרא שהורה לעשות יא_כבועשה - חייב. עשה ולא הורה - פטור. הורה על מנת שלא לעשות - פטור. הורה על מנת לעשות, אף על פי שלא עשה - חייב. אמר רבי הילא° אילעא: אף °רבי ישמעאל בן אלישע תני כן, דתני כתיב "אשר יעשה בזדון" - "אשר יעשה" - לא הוא שיעשה, אלא שהורה לעשות. רב הונא° אמר: היה חכם שהיה מלמד הלכה ובא ואחר כך אירע לו בו מעשה - עושין לו מעשה על פי הוראתו. אם עד שלא לימד בה מעשה והורה - עושין לאחרים ואין עושין לעצמו לפי שנוגע בדבר הוא. °רבי שמעון בן מנסיא אומר: הנוי והכח והעושר והחכמה והשיבה והכבוד והבנים - לצדיקים נאה להם ונאה לעולם. מה טעמא? דכתיב (משלי ט"ז, ל"א) "עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תימצא". (משלי י"ז, ו') "עטרת זקינים בני בנים, ותפארת בנים אבותם". (משלי כ', כ"ט) "תפארת בחורים כחם, והדרת זקינים שיבה". ואומר (ישעיהו כ"ד, כ"ג) "ונגד זקיניו כבוד". תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר: אילו שבע מידות שמנו חכמים בצדיקים - כולן נתקיימו ב°רבי ובניו. רבי יוחנן° בר נפחא אומר: כל שבע מידות שאמרו חכמים בצדיקים היו ב°רבי. מאן °רבי הוא? °רבי הוא °רבי יהודה הנשיא. אמר רבי אבהו°: הוא °רבי, הוא °רבי יודן הנשיא, הוא רבינו.
מתני':
חומר בדברי סופרים מבדברי תורה: האומר "אין תפילין" - שמורה לעבור על דברי תורה - פטור. "חמש טוטפות" - שמורה יא_כגלהוסיף על דברי סופרים - חייב. יא_כדאין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו בבית דין הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל, שנאמר (דברים שופטים יז יג) "וכל העם ישמעו וייראו". דברי °רבי עקיבה. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות: "איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין".
גמ': חברייא אמרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים כדברי תורה, שנאמר (שיר השירים ז', י') "וחיכך כיין הטוב". אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים יותר מדברי תורה, שנאמר (שיר השירים א', ב') "כי טובים דדיך מיין". אמר רבי אבא בר כהן° בשם רבי יהודה בר פזי°: תדע לך שדברי סופרים חביבין מדברי תורה, שהרי °רבי טרפון - אילו לא קרא קריאת שמע כלל, לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי °בית הלל שהיטה וקרא נתחייב מיתה, על שם (קהלת י', ח') "ופורץ גדר ישכנו נחש". תני °רבי ישמעאל בן אלישע: דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר, יש בהן קולים ויש בהן חומרין, אבל דברי סופרים כולן חומרין. תדע לך שהוא כן דתנינן תמן: "האומר אין תפילין" - לעבור על דברי תורה - פטור. "חמש טוטפות" - להוסיף על דברי סופרים - חייב. אמר רבי חיננא בריה דרבי אדא° בשם רבי תנחום בר חייה°: חמורים דברי זקינים מדברי נביאים, דכתיב (מיכה ב', ו') "אל תטיפו יטיפון לא יטיפו לאלה, לא יסג כלימות", שהקדוש ברוך הוא אמר לנביאים לא להטיף לישראל כי אינם רוצים לשמוע. וכתיב (מיכה ב', י"א) "אטיף לך ליין ולשכר", שהקדוש ברוך הוא מצווה לחכמים שיטיפו לישראל. נביא וזקן למה הן דומין? למלך ששלח שני
הגמרא אומרת: כי יפלא ממך דבר למשפט - מגיד שבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר. "ממך" - זה עצה, כיוון שהוא חולק ביחוד עצמו. "דבר" - זו אגדה, כלומר "דבר" זה דבר שהלך למשה בסיני. "בין דם לדם" - בין דם נידה לדם בתולים, בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת. "בין דין לדין" - בין דיני ממונות לדיני נפשות. בין דין לדין - בין הנסקלין לנשרפין לנהרגין ולנחנקין. בין נגע לנגע - בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט. בין נגע לנגע - בין נגעי אדם בגדים ולנגעי בתים. דברי - זו השקיית סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע. "וקמת" - מבית דין, "ועלית" - זו העלייה לירושלים. דבר אחר: "ועלית" - מיכן לבית הבחירה שלא יבנה אלא בגובהו של עולם. מאי טעמא? "כי בהר קדשי בהר מרום ישראל... אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי". ובאת - לרבות בית דין שביבנה. רבי זעירא אומר לא רק לשאלה, כלומר שמשם יוצאת תורה לכל ישראל, זה הכוונה לבית דין לרבות בית דין של יבנה. ובוודאי שאין הורגים עד שיאמר בית דין הגדול שבלשכת הגזית.
זקן ממרא שהורה לעשות ועשה - חייב. עשה ולא הורה - פטור. הורה על מנת שלא לעשות - פטור. הורה על מנת לעשות, אף על פי שלא עשה - חייב. אמר רבי הילא: רבי ישמעאל תני כן, דכתיב "אשר יעשה" - לא הוא שיעשה, אלא שיורה לעשות.
רב הונא אמר: אם היה חכם שמלמד הלכה ובא ואחר כך אירע לו מעשה - עושין לו מעשה על פי הוראתו. אבל אם עד שלא לימד בא מעשה והורה - עושין לאחרים, אבל לא עושין לעצמו, כי הוא נוגע בדבר.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: הנוי והכח והעושר והחכמה והשיבה והכבוד והבנים - לצדיקים נאה להם ונאה לעולם. מאי טעמא? "עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא". "עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם". "תפארת בחורים כחם, והדרת זקנים שיבה". ואומר "ונגד זקיניו כבוד". תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: אילו שבע מידות שמנו חכמים בצדיקים - כולן נתקיימו ברבי ובניו. רבי יוחנן אומר: כל שבע מידות שאמרו חכמים בצדיקים היו ברבי. מאן רבי הוא? רבי הוא רבי יהודה הנשיא. אמר רבי אבהו: הוא רבי, הוא רבי יודן הנשיא, הוא רבינו. כלומר כל השמות האלה, כל הכינויים שכינו אותו - או רבי, או רבי יהודה הנשיא, או רבינו.
פרק י"א הלכה ד', תלמוד המשנה: חומר בדברי סופרים מבדברי תורה: האומר "אין תפילין" - לעבור על דברי תורה - פטור. "חמש טוטפות" - להוסיף על דברי סופרים - חייב. אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו בבית דין הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל, שנאמר "וכל העם ישמעו ויראו" - כלומר כל ישראל יראו, לדברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר: אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות: "איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין" - כלומר מפרסמים את זה.
חברייא בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים כדברי תורה, "וחכך כיין הטוב". כלומר הדברים של חכמים זה כמו התורה. שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים יותר מדברי תורה, "כי טובים דדיך מיין" - כי טובים יותר מיין.
רבי אבא בר כהן בשם רבי יהודה בר פזי: תדע לך שדברי סופרים חביבין מדברי תורה, שהרי רבי טרפון - אילו לא קרא קריאת שמע כלל, לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי בית הלל שהיטה וקרא, נתחייב מיתה, על שם "ופורץ גדר ישכנו נחש".
תני רבי ישמעאל: דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר, יש בהן קולים ויש בהן חומרין, אבל דברי סופרים כולן חומרין. תדע לך שהוא כן, דתנינן תמן: "האומר אין תפילין" - לעבור על דברי תורה - פטור. "חמש טוטפות" - להוסיף על דברי סופרים - חייב.
אמר רבי חיננא בריה דרבי אדא בשם רבי תנחום בר חייה: חמורים דברי זקנים מדברי נביאים, דכתיב "אל תטיפו יטיפון" - הקדוש ברוך הוא אומר לנביאים לא יטיף לישראל כי אינם רוצים לשמוע, כן על עבודה זרה וכולי. אבל כתיב "אטיף לך ליין ולשכר" - הקדוש ברוך הוא מצווה את החכמים כן להטיף לישראל.
📜 הדינים העולים מדף נה עמוד ב
יא_כא זקן ממרא נהרג רק על הוראה שנחלק בה על בית דין הגדול שבמקדש, ולא על בית דין שביבנה או מקום אחר
- מקור: "זו העלייה לירושלים. דבר אחר: "ועלית" - מיכן לבית הבחירה שלא יבנה אלא בגובהו של עולם. מאי טעמא? דכתיב "כי בהר קדשי בהר מרום ישראל... אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי וגו ". ובאת לרבות בית דין שביבנה. רבי זעירא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ג, הלכה ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי זעירא שבית דין שביבנה משמש רק לשאילה ובירור ההלכה אך אין הורגים אלא על ממרא בית הדין הגדול שבמקום אשר יבחר ה' (המקדש), וכן פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פד ב — מכה אביו ואמו שנתחייב מיתה - דינו בחנק, שכל מיתה האמורה בתורה סתם הרי היא חנק
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פו ב — חכם שנחלק על חכמי בית דין חייב לפנות תחילה לבית הדין שעל פתח הר הבית, ואם לא נפתרה המחלוקת
יא_כב זקן ממרא שהורה הלכה למעשה על דעת לעשות אך לא עשה - האם חייב מיתה
- מקור: "ועשה - חייב. עשה ולא הורה - פטור. הורה על מנת שלא לעשות - פטור. הורה על מנת לעשות, אף על פי שלא עשה - חייב. אמר רבי הילא (אילעא): אף רבי ישמעאל (בן אלישע) תני כן, דתני כתיב "אשר יעשה בזדון" - "אשר יעש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ג, הלכה ה, רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ד, הלכה א, סמ"ג לאוין ריז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרב הונא שגם הורה ולא עשה או עשה בלא הוראה - סייעתא להוראתו, ונענש; כרמב"ם ממרים פ"ג ה"ה ופ"ד ה"א, המבוסס על הירושלמי
- מקבילה בבבלי: בבלי סוטה מה א — זקן ממרא אינו חייב אלא אם המרה על בית דין הגדול שבלשכת הגזית דווקא, שכן "המקום גורם"
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פו ב — תלמיד חכם שהורה הלכה למעשה בפני רבו ועשה על פיה - פטור מחיוב חטאת אף אם טעה, שהרי החמירו ע
יא_כג המוסיף על דברי סופרים חייב מיתה כדין זקן ממרא
- מקור: "להוסיף על דברי סופרים - חייב."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ד, הלכה ג, סמ"ג עשין קיא, סמ"ג לאוין ריז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שהמוסיף על דברי סופרים חייב, כדברי הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ד הלכה ג
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פח ב — החייב מיתה על הוראה בניגוד לבית דין הגדול הוא רק במי שכפר בדבר שעיקרו מהתורה ופירושו מדברי
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פח ב — הוסיף לולב על שיעורו הקבוע מדברי סופרים - פסול (גרע)
יא_כד זקן ממרא מומתים ברגל ולא ממיתים אותו מיד
- מקור: "אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו בבית דין הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל, שנאמר (דברים שופטים יז יג) "וכל העם ישמעו וייראו". דברי רבי עקיב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ג, הלכה ח
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי עקיבה: ממיתים ברגל בבית דין הגדול שבירושלים ומשמרים אותו עד הרגל ~ רבי יהודה: אין מענים את דינו וממיתים אותו מיד ושולחים כתב לכל המקומות
- הכרעה: נפסק כרבי עקיבה, כמובא ברמב"ם הלכות ממרים פרק ג הלכה ח, שממיתים אותו ברגל משום "וכל העם ישמעו ויראו"
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פד ב — מכה אביו ואמו שנתחייב מיתה - דינו בחנק, שכל מיתה האמורה בתורה סתם הרי היא חנק
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פו ב — חכם שנחלק על חכמי בית דין חייב לפנות תחילה לבית הדין שעל פתח הר הבית, ואם לא נפתרה המחלוקת
פלמנטרין שליחים שלו למדינה. על אחד מהן כתב: "אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטורין כתב הרשאה שלי - אל תאמינו לו". ועל אחד מהן כתב: אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסמנטורין שלי - תאמינו לו". כך בנביא כתיב (דברים ראה יג ב) "ונתן אליך אות או מופת", ברם הכא (דברים שופטים יז יא) "על פי התורה אשר יורוך". התורה אמרה ארבע טוטפות של ארבע פרשיות, והורה שיעשו חמש טוטפות של ארבע פרשיות - חייב. רבי אבא° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם רבי הושעיה°: אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרן מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, כגון הנבילה כגון השרץ, שעיקר איסורם וטמאתם מדברי תורה ופירוש שיעורן מדברי סופרין. אמר רבי זעירא°: לעולם אינו חייב עד שיכפור ויודה בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרין, כגון נבילה וכגון שרץ, שעיקר איסורם וטמאתם מדברי תורה ופירוש שיעורן מדברי סופרין, והוא שיגרע יא_כהויוסיף בדבר שהוא מגרע כשהוא מוסיף. ואין לנו אלא תפילין, דאם אמר חמשה טוטפות הרי הוא מוסיף על דברי חכמים, ובזה הדבר בעצמו גורע הוא, דקימא לן בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול, ונמצא פוסל את הד' טוטפות בתוספתו. צהלון אפוי דרב הושעיה°. שרבי יוחנן° בר נפחא אמר בשמו אחר שהרבה זמן לא הזכיר דברים משמו, אמר לו רבי הושעיה°: כך אמרי אנשי: "כשהתלמיד צריך לך - שחק לך, כשגדל ולא צריך לך - הפליג עלך" התרחק ממך. תלת עשר שנין עבד רבי יוחנן° בר נפחא עלול קומי רביה, אף דלא צריך ליה כדי לנהוג בו כבוד על שלימדו תורה בצעירותו. אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זעירא°: אפילו אילו לא למד ממנו דבר בכל אותם שנים, דייו שהיה מקביל פני רבו, שכל המקביל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה. התיב רבי ברכיה° הכהן: והא תנינן "גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע", שאם הורה להגדיל האורך הרי הוא גורע ברוחב! אמר רבי אבמרי°: מאן דאמר הכן שצריך להיות דווקא מרובע של תשע עדשים. התיב רבי אבא בר ממל°: והא שתי פרשיות שבמזוזה שאם הוסיף עוד פרשה גרע? אמר לו: היא תפילין, היא מזוזה.
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת סנהדרין דף נ"ו. אומרת הגמרא: נביא וזקן ימים דומים למלך ששלח שני שליחים, שלושה שליחים שלו למדינה. על אחד מהם הוא כתב "אם אינו מראה חותם שלי וסמנטורין שלי - אל תאמינו לו", כלומר אם לא מראה לכם את החותם וכתב ההרשאה שלי, אל תאמינו לו. ועל אחד מהם כתב "אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסמנטורין שלי - תאמינו לו", כלומר לא מראה לכם הרשאה, תאמינו לו.
אז ככה, בעצם בנביא כתוב "ונתן אליך אות או מופת". ומה, לגבי חכם כתוב "על פי התורה אשר יורוך". התורה אמרה ארבע טוטפות של ארבע פרשיות, אם הורה שיעשו חמש טוטפות של ארבע פרשיות - חייב.
רבי אבא ורבי יוחנן אמרו בשם רבי הושעיה: אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקר מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, כגון הנבילה כגון השרץ, מדברי תורה מדברי סופרין. שבעצם האיסור שלהם והטומאה שלהם היא דברי תורה, אבל הפירוש - השיעורים שלהם, כמה בדיוק ומה - זה דברי סופרים.
אמר רבי זעירא: לעולם אינו חייב עד שיכפור ויודה בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרין, כגון נבילה וכגון שרץ, מדברי תורה מדברי סופרין, והוא שיגרע ויוסיף בדבר שהוא מגרע מוסיף. כגון שעשה חמש אותיות - הרי הוא מוסיף עוד דבר, ובזה הדבר בעצמו הוא גורע, דקיימא לן בית חיצון שנוהג את האוויר פסול. נמצא שברגע שהוא מוסיף עוד פרשה אז הוא פוסל את הארבע אותיות בתוספת שלו.
ואיתא, אפוי דרב הושעיה - הוא שמח כיוון שרבי יוחנן אמר בשמו, אחרי שהרבה זמן הוא לא הזכיר דברים בשמו. שרבי יוחנן אמר: רבי הושעיה - אנשי, "כשהתלמיד צריך לך - שחק לך", מראה לך פנים מחייכות, אוהב אותך, אבל "לא צריך לך - הפליג עלך", מתרחק ממך.
תא שמע - בגלל זה "תלת עשר שנין עבד רבי יוחנן עלול קומי רביה, דלא צריך ליה", כלומר כדי לנהוג בו כבוד על שסבל אותו בצעירותו, אז שלוש עשרה שנים ברצף הוא נכנס אליו למרות שהוא לא היה צריך אותו.
אמר שמואל בשם רבי זעירא: אפילו לא למד ממנו דבר בכל אותן השנים, דייו שהיה מקביל פני רבו, שכל המקביל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה.
התיב רבי ברכיה: והא תנינן גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע! משמע מכאן שאם הוא הורה להגדיל את האורך הרי הוא גורע ברוחב, כי השטח מסוים, ואם אתה מגדיל את האורך אתה מקטין את הרוחב - וזה גורע.
אמר רבי אבמרי: מאן דאמר הכן - מי אמר לך שזה חייב להיות מרובע דווקא? אולי זה לא גורע. כלומר אתה אומר שהמקרה היחיד שמצאנו שאם הוא מוסיף הוא גורע זה התפילין - הוא אומר: לא, גם בגריסא קלקי, בנגע שכתוב שהשטח מרובע. אם הוא מגדיל את האורך הוא מקטין את הרוחב. אומר לו: מי אמר שזה חייב להיות דווקא מרובע לגמרי?
התיב רבי אבא בר ממל: והא שתי פרשיות שבמזוזה? גם כן פה אם הוא מוסיף הוא גורע, כי מה שצריך שהפרשה של שמע ישראל תהיה חיצונית - אם הוא מוסיף מעליה עוד אחת אז היא לא חיצונית. אמר לו: היא תפילין, היא מזוזה - אותו דין.
📜 הדינים העולים מדף נו עמוד א
יא_כה המוסיף על מצוות התורה (כגון חמישה טוטפות בתפילין) עובר משום "בל תוסיף" ומתחייב מלקות
- מקור: "ויוסיף בדבר שהוא מגרע כשהוא מוסיף. ואין לנו אלא תפילין, דאם אמר חמשה טוטפות הרי הוא מוסיף על דברי חכמים, ובזה הדבר בעצמו גורע הוא, דקימא לן בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול, ונמצא פוסל את הד טוטפות"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ד, הלכה ג, סמ"ג עשין קיא, סמ"ג לאוין ריז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדברי הירושלמי שהמוסיף בדבר הגורע כשמוסיף (כגון חמש טוטפות הפוסלות את בית החיצון) עובר בבל תוסיף; הרמב"ם והסמ"ג פסקו כן להלכה כדין המפורש בירושלמי
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פח ב — החייב מיתה על הוראה בניגוד לבית דין הגדול הוא רק במי שכפר בדבר שעיקרו מהתורה ופירושו מדברי
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פח ב — הוסיף לולב על שיעורו הקבוע מדברי סופרים - פסול (גרע)
התיב רב המנונא°: והא תני בציצית "ארבעה חוטין של ארבע אצבעות, עשאן ארבעה חוטין של שלש אצבעות" - פסל? אמר לו: גרע ולא הוסיף, ואנן בעינן דווקא דבר שאף בהוספה פוסל. התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסי° בר זבידא: והא תני כתיב "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסלת מרבכת חלות בלולת בשמן, על חלות לחם חמץ" וגו', וצריך שיהיו כל מצות ורקיקים ומרבכת שלושתן מעשרה עשרונים, וחלת חמץ מעשרה עשרונים. ואת חצי לוג השמן צריך לחלק חציו לרבוכה וחציו רבע לחלות ורבע לרקיקים. ותניא מביא חצי לוג שמן (ספרא צו יא): "כיצד הוא עושה? נותן רביעית לרבוכה ורביעית לשני מינים - מחצה לחלות ומחצה לרקיקין. הורה לשלש בשמן לכל המינים בשוה - שליש לרבוכה ושליש לחלות ושליש לרקיקים. נמצא זה מוסיף לחלות ולרקיקים וגורע מן הרבוכה"? אמר לו: מיגרע מן הרביכה ומוסיף על החלות ועל הרקיקין, ומה שאמרו שאין לנו אלא בתפילין - בדבר שגורע ומוסיף באותו אחד.
מתני':
ונביא השקר - יא_כווהמתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו. יא_כזאבל הכובש על נבואתו, יא_כחוהמוותר על דברי נביא, יא_כטונביא שעבר על דברי עצמו - מיתתו בידי שמים, שנאמר (דברים שופטים יח יט) "אנכי אדרוש מעמו".
גמ': המתנבא מה שלא שמע - כצדקיה בן כנענה. ומה שלא נאמר לו - כחנניה בן עזור. רבי יהושע בן לוי° אמר: חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לו קיבוסת קנאה והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון. אמר חנניה בן עזור: "כל סמא דמילתא עיקרן של דברים לא דא היא, אלא (ירמיהו כ"ט, י') 'לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם'". וכל ימיו של מנשה אינן אלא חמשים וחמש שנה. צא מהן עשרים שנה שאין בית דין של מעלה עונשין וכורתים, ושתים של אמון ושלשים ואחת של יאשיהו, אחר כך מלך צדקיהו. הדא היא דכתיב (ירמיהו כ"ח, א'-ג') "ויהי השנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו מלך יהודה, בשנה החמישית בחדש החמישי, אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בית ה' לעיני הכהנים וכל העם לאמר כה אמר ה' אלהי צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל. בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנצר מלך בבל מן העיר הזאת ויביאם בבל". אמר לו: ירמיה: "אתה אומר 'בעוד שנתים ימים אני משיב' וגו', ואני אומר שנבוכדנצר בא ונוטל את השאר, דכתיב (ירמיהו כ"ז, כ"ב) 'בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'". אמר לו: "תן סימן לדבריך". אמר לו: "אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקדוש ברוך הוא אומר להביא רעה ומתנחם, ואתה מתנבא לטובה - יא_לאת הוא שצריך ליתן סימן לדבריך". אמר לו: "לאו את הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך!" אמר לו: "אין כיני, הרי אני נותן אות ומופת - באותו האיש השנה ההיא הוא מת, דכתיב (ירמיהו כח טז יז) 'כי סרה דבר על ה'". והות ליה כן, דכתיב "וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי". שנה אחרת היתה, ואת אמר הכין שהנבואה התקיימה? אלא מלמד שמת בערב ראש השנה באותה שנה, וצוה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר, שיוציאוהו אחר ראש השנה, בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר. והכובש על נבואתו - כיונה בן אמיתי. אמר רבי יונה°: יונה בן אמיתי נביא אמת היה. את מוצא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (יונה א', ב') "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני", אמר יונה: "יודע אני שהגוים קרובי תשובה הן, והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה, והשטן מקטרג על ישראל שלא למדו מהם, והקדוש ברוך הוא בא ופורע משונאיהן של ישראל. ומה עלי לעשות? לברוח!", דכתיב (יונה א', ג') "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה וגו'".
התיב רב המנונא: והא תני בציצית ארבע אצבעות, עשאן שלש אצבעות. אם עשה ארבעה חוטים של שלוש אצבעות הרי פסל. אמר לו: גרע ולא הוסיף. כלומר בעינן דווקא דבר שאף בהוספה הוא פוסל.
התיב רבי חגיי קומי רבי יוסי, ואתני בכתיב "והקריבו לזבח התודה חלות מצות בלולות בשמן... וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן". צריך שיהיו כל המצות: רקיק, מורבכת, ושלושתן מעשרה עשרונים. כלומר עשרה עשרונים לחלות חמץ ועשרה עשרונים לרקיקים ולמורבכת - כולם ביחד שלושים עשרונים, ואת החצי לוג שמן הוא צריך לחלק חציו למורבכת וחציו לחלות ולרקיקים. ותני איך הוא עושה - מביא חצי לוג שמן, נותן רביעית למורבכת ורביעית לשני המינים, מחצה לחלות ומחצה לרקיקים. שאם הוא מורה לחלק שליש בשמן לכל המינים בשווה, שליש שליש לחלות שליש לרקיקים - נמצא מוסיף לחלות ולרקיקים וגורע ממורבכת. אז הנה מציאות שהתוספת גורעת.
אמר לו: מיגרע מן הרביכה ומוסיף על החלות ועל הרקיקין - כלומר בעצם הוא גורע מאחד ומוסיף לשני. ומה שאמרנו שאין לנו אלא בתפילין, זה מדבר בדבר שגורע ומוסיף באותו דבר.
מתני': נביא השקר - המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו. אבל הכובש על נבואתו, והמוות על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו - מיתתו בידי שמים, שנאמר אנכי אדרוש מעמו.
גמ': המתנבא מה שלא שמע - זה כצדקיה בן כנענה. מה שלא נאמר לו - זה כחנניה בן עזור.
רבי יהושע בן לוי אמר: חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לו קיבוסת - הייתה לו קנאה בירמיהו - והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון.
אמר חנניה בן עזור: כל סמא דמילתא לא דא היא, אלא לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. משמע שאחרי שבעים שנה תבוא הגאולה. וכל ימיו של מנשה אינן אלא חמישים וחמש שנה. צא מהן עשרים שנה שאין בית דין של מעלה עונשין וכורתים - אז ביחד קיבלנו שלושים ושלוש, ושתים של אמון ושלושים של יאשיה.
הדא היא דכתיב "ויהי השנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו מלך יהודה, בשנה החמישית בחדש החמישי, אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בית ה' לעיני הכהנים וכל העם לאמר כה אמר ה' אלהי צבאות אלהי ישראל לאמר שברת את עול מלך בבל. בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנצר מלך בבל מן העיר הזאת ויביאם בבל" - כי בעוד שנתיים יסתיים שבעים שנה.
אמר לו ירמיה: אתה אומר בעוד שנתיים ימים אני משיב, ואני אומר שנבוכדנצר בא ונוטל את מה שנשאר, דכתיב בבלה יובאו ושמה יהיו.
אמר לו: תן סימן לדבריך. אמר לו: אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקדוש ברוך הוא אומר להביא רעה ומתנחם, ואתה מתנבא לטובה - את הוא צריך ליתן סימן לדבריך. אמר לו: לאו את הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך.
אמר לו: אם כן, הרי אני נותן אות ומופת - באותו האיש, אתה בעצמך, השנה ההיא הוא מת. כי הנביא הזה חנניה בן עזור ימות באותה שנה, דכתיב כי סרה דבר על ה'. והוות ליה כן, "וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי".
אמרה הגמרא: לכאורה זה קרה בשנה השביעית - "שנה ההיא" אמרה, אבל "בחדש השביעי" זה כבר שנה אחרת! אלא אמר: מלמד שמת בערב ראש השנה, וציווה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר, שיוציאוהו אחר ראש השנה, בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר.
והכובש על נבואתו - כיונה בן אמיתי. אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי נביא אמת היה. את מוצא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני", אמר יונה: יודע אני שהגויים בני תשובה הן, והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושים תשובה, והשטן מקטרג על ישראל שלא עשו כמותם, והקדוש ברוך הוא בא ופורע משונאיהם של ישראל - בלשון סגי נהור. ומה עלי לעשות? לברוח!
"ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה וגו'".
📜 הדינים העולים מדף נו עמוד ב
יא_כו נביא שקר הוא המתנבא מה שלא שמע ואף לא נאמר לו
- מקור: "והמתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ה, הלכה ח, סמ"ג לאוין לה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם והסמ"ג פסקו כן, שהמתנבא מה שלא שמע כלל ומה שלא נאמר לו כלל הוא בכלל נביא השקר החייב מיתה
יא_כז נביא הכובש את נבואתו ואינו אומרה לישראל חייב מיתה בידי שמים
- מקור: "אבל הכובש על נבואתו,"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט, הלכה ג, סמ"ג עשין ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשטות הירושלמי שהכובש נבואתו חייב מיתה, וכן פסק הרמב"ם (יסוה"ת ט,ג) והסמ"ג (עשין ו), שהוא אחד מארבעת הנביאים שחייבים מיתה
- מקבילה בבבלי: בבלי הוריות ד ב — נביא שהורה לבטל מצוה לפי שעה בלבד (ביטול מקצת וקיום מקצת) - חייב מיתה, ואילו המורה לעקור מ
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות צ ב — נביא רשאי לצוות באופן חד־פעמי לעבור על אחת ממצוות התורה משום צורך השעה, וחייבים לשמוע לו
יא_כח המבטל ומזלזל בדברי נביא שהוזהר לשמוע בקולו חייב מיתה בידי שמים
- מקור: "והמוותר על דברי נביא,"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט, הלכה ב, סמ"ג עשין ו
- מצב: דאורייתא
- הכרעה: נפסק כפשט הכתוב "והיה האיש אשר לא ישמע... אנכי אדרוש מעמו", וכן פסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ט ה"ב שהמוותר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין פט א — נביא שעבר על דברי עצמו - מיתתו בידי שמים
יא_כט נביא שהתנבא מה שלא שמע או מה שלא נאמר לו, מיתתו בידי שמים
- מקור: "ונביא שעבר על דברי עצמו - מיתתו בידי שמים, שנאמר (דברים שופטים יח יט) "אנכי אדרוש מעמו". גמ : המתנבא מה שלא שמע - כצדקיה בן כנענה. ומה שלא נאמר לו - כחנניה בן עזור. רבי יהושע בן לוי אמר: חנניה בן עזור"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט, הלכה ג, סמ"ג עשין ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יהושע בן לוי שגם חנניה בן עזור נביא אמת היה אלא ששינה בדבריו, ולכן דינו כמתנבא מה שלא נאמר לו שמיתתו בידי שמים, כמבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ג
- מקבילה בבבלי: בבלי הוריות ד ב — נביא שהורה לבטל מצוה לפי שעה בלבד (ביטול מקצת וקיום מקצת) - חייב מיתה, ואילו המורה לעקור מ
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות צ ב — נביא רשאי לצוות באופן חד־פעמי לעבור על אחת ממצוות התורה משום צורך השעה, וחייבים לשמוע לו
יא_ל נביא שהתנבא רעה ולא באה - אינו נביא שקר, שכן ייתכן שהגזרה התקיימה בסוף התקופה שנקבעה
- מקור: "את הוא שצריך ליתן סימן לדבריך". אמר לו: "לאו את הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך!" אמר לו: "אין כיני, הרי אני נותן אות ומופת - באותו האיש השנה ההיא הוא מת, דכתיב (ירמיהו כח טז יז) כי סרה דבר על ה ". והות"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק י, הלכה ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שחנניה מת בערב ראש השנה, ומכאן שגם אם הפורענות התקיימה בסוף המועד עדיין נחשבת שהתקיימה, כפי שפסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי ברכות ז א — כל דבר טובה שיצא מפי הקב"ה, אפילו נאמר על תנאי, אינו חוזר בו
והמוותר על דברי הנביא - כחבירו של מיכה, דאמר לו בדבר ה': "הכני נא", ולא אבה. ונביא שעבר על דברי עצמו - כעידו החוזה, שה' צוהו שלא יאכל בבית אל, והנביא הזקן השיבו והטעהו עד שאכל. אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: נביא השקר הזקן זה אמציה כהן בית אל. אמר רבי יוסי° בר זבידא: פיתפותי בצים היו שם, ואיזה זה? זה יהונתן בן גרשום בן מנשה. את מוצא בשעה שבא דוד ומצאו שהוא עובד עבודה זרה, אמר לו: "אתה בן בנו של אותו הצדיק ואת עובד עבודה זרה?" אמר לו: "מסורת בידי מאבי אבא: יא_לאמכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות". אמר לו: "חס ושלום! לא אמר לך כן, אלא מכור עצמך יא_לבלעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות". כיון שראה דוד שהיה הממון חביב עליו, מינהו קומוס תיסוורין ממונה על האוצרות על בית המקדש. הדא הוא דכתיב (דברי הימים א' כ"ו, כ"ד) "ושבואל בן גרשום בן מנשה נגיד על האוצרות" - שבואל ששב לאל בכל כחו, נגיד על האוצרות שמונהו קומוס תיסוורין על האוצרות. חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן°: "כומר לעבודה זרה והאריך ימים?" אמר לון: "על ידי שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו". "כיצד היתה עינו רעה בעבודה זרה שלו? הוה בר נש אתא למיקרבה תור או אימר או גדי לעבודה זרה, ואמר ליה: 'פייסיה עלי', והוא אמר ליה: 'מה זו מועילה לך? לא רואה ולא שומעת, לא אוכלת ולא שותה, לא מטיבה ולא מריעה ולא מדברת'. אמר ליה: 'חייך, ומה נעביד?' ואמר ליה: אזיל עביד ואייתי לי חד פינך צלוחית דסולת, ואתקין עלוי עשר ביעין בצים, ואתקין קומוי אסדר לפניו, והוא אכל מכל מה דאתי, ואנא מפייס ליה עלך'". מכיון דאזיל ליה כשהיה הולך, הוה אכיל לון. זימנא חדא פעם אחת אתא חד בר פחין אדם ריק ויש אומרים פיקח. אמר ליה: "כן". אמר ליה: "אם אין מועילה כלום, את מה עביד הכא?" מה אתה עושה כאן? אמר ליה: "בגין חיי". כיון שעמד דוד המלך, שלח והביאו. אמר ליה: "את בן בנו של אותו צדיק ואת עובד עבודה זרה?" אמר ליה: "כך אני מקובל מבית אבי אבא: 'מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות'". אמר ליה: "חס ושלום! לא אמר כן, אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות". כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון, מה עשה? העמידו קומוס גזבר על תיסבריות אוצרות שלו. הדא הוא דכתיב (דברי הימים א' כ"ו, כ"ד) "ושבואל בן גרשם בן משה נגיד על האוצרות" - שבואל ששב אל אל בכל לבו ובכל כחו, נגיד על האוצרות שמינוהו על תיסבוריות שלו. מתיבין לרבי שמואל בר נחמן°: "והא כתיב שעמד הפסל (שופטים י"ח, ל') 'עד יום גלות הארץ'?" אמר לון: "כיון שמת דוד עמד שלמה וחילף סנקליטין פקידים שלו, וחזר לקילקולו הראשון". ונביא שעבר על דברי עצמו - כעידו הנביא. הדא היא דכתיב (מלכים א' י"ג, י"א) "ונביא אחד זקן יושב בבית אל, ויבא בנו ויספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלהים וגו' ויאמר להם אביהם אי זה הדרך הלך" וגומר "ויאמר אל בניו חבשו לי את החמור וגו' וילך אחרי איש האלהים וימצאהו יושב תחת האלה וגו' ויאמר לך אתי הביתה ואכל לחם ויאמר לא אוכל לשוב וגו'" עד "ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר וגו'" עד "ויאכל לחם וישת מים כיחש לו". מה הוא "כיחש לו"? שיקר ביה. "ויהי הם יושבים על השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו" - "אשר הושב" אין כתיב כאן אלא "אשר השיבו", שלא דיבר ה' עם הנביא עידו אלא עם הנביא הזקן ששיקר לו. והרי הדברים קל וחומר: ומה אם מי שהאכיל את חבירו לחם שקר זכה שנתייחד עליו הדיבור, המאכיל את חבירו לחם אמת על אחת כמה וכמה! ונביא שעבר על דברי חבירו - כחבירו של מיכה. כתיב (מלכים א' כ', ל"ה) "ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' וגו' ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאתו וימצאהו האריה ויכהו. וימצא איש אחד ויאמר הכני נא ויכהו וגו' וילך הנביא ויעמד למלך על הדרך ויתחפש באפר על עיניו. ויהי המלך עובר והוא צעק אל המלך וגו' ויהי עבדך עשה הנה והנה וגו' וימהר ויסר את האפר מעל עיניו וגו' ויאמר לו כה אמר ה' יען אשר שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". וכתיב "ויגש איש האלהים ויאמר כה אמר ה'" - ולמה "ויאמר ויאמר" שני פעמים? אלא באמירה הראשונה אמר לו: "אם בא בן הדד מלך ארם תחת ידך, אל תחוס עליו ואל תחמול עליו". ובאמירה השנייה אמר לו: "יען אשר שלחת את איש חרמי וגו'". "כמה מצודות וחרמים עשיתי לו עד שמסרתיו תחת ידך ושלחתו והלך בשלום? לפיכך והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". את מוצא בשעה שיצאו ישראל למלחמה לא מת מכולם אלא אחאב מלך ישראל בלבד. הדא היא דכתיב (מלכים א' כ"ב, ל"ד) "ואיש משך בקשת לתומו ויך את מלך ישראל בין הדביקים ובין השיריין, ויאמר לרכבו: הפוך ידך והוציאני מן המחנה כי החליתי". ומה אני מקיים "ועמך תחת עמו"? אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי שמעון בן יוחי: אותה הטיפה שיצאת מאותו צדיק הנביא שפצעו אותו כיפרה על כל ישראל.
מתני':
המתנבא יא_לגבשם עבודה זרה ואומר "כך אמרה עבודה זרה" - אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור. הבא יא_לדעל אשת איש - כיון שנכנסה לרשות הבעל מן הנישואין, אף על פי שלא נבעלה - הבא עליה הרי זה בחנק. וזוממי בת כהן ובועלה - הא יא_להכל הזוממין מקדימין לאותה המיתה חוץ יא_לומזוממי בת כהן ובועלה.
גמ': אמר רבי יוסי בן חנינה°: הכל היה בכלל נבואת השקר - בין בעבודה זרה בין בשאר כל המצות, דכתיב (דברים שופטים יח כ) "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר ומת הנביא ההוא". למה יצאה נביא המתנבא בשם עבודה זרה? אלא שעבודה זרה - בין שנתכוון לעקור את כל הגוף
אנחנו קוראים בגמרא סנהדרין דף נ"ז. והמוותר על דברי הנביא - כעידו החוזה, כי חברו של מנחה מה שאמר לו בדבר השם הכן ינע ולא הווה, ונביא שבא על דברי עצמו - כי הוא לא חוזה שציווה שלא יאכל בבית אל והנביא הזקן השיבו והתעה עד שאכל.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק: זה אמציה כהן בית אל. אמר רבי יוסי: פיתפותי בצים היו שם. ואיזה זה? זה יהונתן בן גרשום בן מנשה. את מוצא בשעה שבא דוד ומצאו שהוא עובד עבודה זרה, אמר לו: אתה בן בנו של אותו הצדיק ואת עובד עבודה זרה? אמר לו: מסורת בידי מאבי אבא: מכור עצמך לעבודה זרה תצטרך לבריות. אמר לו: חס ושלום! לא אמר לך כן, אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות.
כיוון שראה דוד שהיה הממון חביב עליו, מינהו קומוס תיסוורין על בית המקדש. כלומר היה לו אוצרות. הדא הוא דכתיב "ושבואל בן גרשום בן מנשה נגיד על האוצרות" - שבואל ששב לאל בכל כוחו, נגיד על האוצרות שמינהו קומוס תיסוורין על האוצרות.
חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן: "כומר לעבודה זרה והאריך ימים?" אמר לון: "על עינו צרה בעבודה זרה שלו". ומה הייתה עינו צרה בעבודה זרה שלו? הווה בר נש מייתי תור או אימר או גדי לעבודה זרה. כלומר, אם מישהו היה מביא שור או כבש או עז לעבודה זרה, ואמר ליה: "פייסיה עלי". והוא אמר ליה: "מה מועילה לך? אוכלת שותה, מטיבה ולא מריעה". אז הוא אמר לו: מה נעשה? אמר לו: אייתי לי חד פינך דסולת, ביעין, ואנא מפייס ליה עלך. וכיוון דאזיל, הווה אכיל לון. אתא חד בר פחין. אמר ליה: כן. אמר ליה: "אם מועילה כלום, מה עביד הכא?" אמר ליה: "בגין חיי" - כלומר בגלל פרנסה.
מתיבין לרבי שמואל בר נחמן: "והא כתיב עד יום גלות הארץ?" - משמע שהמשיך לעבוד עבודה זרה. אמר לון: "כיון שמת דוד, שלמה סנקליטין שלו" - כלומר הכריז את כל השרים - "חזר לקילקולו".
ונביא שעבר על דברי עצמו - כי הוא הנביא. הדא היא דכתיב "ונביא אחד זקן יושב בבית אל, ויבא בנו ויספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלהים" וגו', ויאמר להם אביהם "אי זה הדרך הלך" וגומר, "ויאמר אל בניו חבשו לי את החמור" וגו', "וילך אחרי איש האלהים וימצאהו יושב תחת האלה" וגו', "ויאמר לך אתי הביתה ואכל לחם", "ויאמר לא אוכל לשוב" וגו', עד "ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר" וגו', עד "ויאכל לחם וישת מים כיחש לו". מה הוא "כיחש לו"? שיקר ביה.
"ויהי הם יושבים על השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו" - "אשר הושב" אין כתיב כאן אלא "אשר השיבו" - כלומר לא דיבר ה' עם הנביא עידו, אלא עם הנביא הזקן ששיקר לו. והרי הדברים קל וחומר: ומה אם מי שהאכיל את חבירו לחם שקר זכה שנתייחד עליו הדיבור, המאכיל את חבירו לחם אמת על אחת כמה וכמה!
כתיב "ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה'" וגו', "ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה", "וילך מאתו וימצאהו האריה ויכהו. וימצא איש אחד ויאמר הכני נא ויכהו" וגו', "וילך הנביא ויעמד למלך על הדרך ויתחפש באפר על עיניו. ויהי המלך עובר והוא צעק אל המלך" וגו', "ויהי עבדך עשה הנה והנה" וגו', "וימהר ויסר את האפר מעל עיניו" וגו', "ויאמר לו כה אמר ה' יען אשר שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו".
וכתיב "ויגש איש האלהים ויאמר כה אמר ה'" - ולמה "ויאמר ויאמר" שני פעמים? אלא באמירה הראשונה אמר לו: "אם בא בן הדד מלך ארם תחת ידך, אל תחוס עליו ואל תחמול עליו". ובאמירה השנייה אמר לו: "יען אשר שלחת את איש חרמי" וגו' - כלומר כמה מצודות וחרמים עשיתי לו עד שמסרתיו תחת ידך ושלחתו והלך בשלום? לפיכך והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו.
את מוצא בשעה שיצאו ישראל למלחמה לא מת מכולם אלא אחאב מלך ישראל בלבד. הדא היא דכתיב "ואיש משך בקשת לתומו ויך את מלך ישראל בין הדביקים ובין השיריין" - כלומר רק אחד מת - "ויאמר לרכבו: הפוך ידך והוציאני מן המחנה כי החליתי". ומה אני מקיים "ועמך תחת עמו"? הרי לא אמרנו שכל עם ישראל נהרג, מה אתה אומר שרק הוא נהרג? רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: אותה הטיפה שיצאת מאותו צדיק - כלומר הנביא שנפצע - כיפרה על כל ישראל.
פרק א' הלכה ו', מתני': המתנבא בשם עבודה זרה ואומר "כך אמרה עבודה זרה" - אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור - כן, זה נקרא נביא עבודה זרה ולא לשמוע לו.
הבא על אשת איש - כיון שנכנסה לרשות הבעל מן הנישואין, אף על פי שלא נבעלה - הבא עליה הרי זה בחנק. כלומר אם נכנסה לרשות הבעל, אפילו אם הוא לא בעל אותה, זה כבר נקראת נשואה, ומי שבא עליה זה בעצם בחנק ולא בסקילה.
וזוממי בת כהן ובועלה - הא כל הזוממין מקדימין לאותה המיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה - שבעצם הזוממים מקבלים את הדין של הבעל ולא של האישה.
גמ': אמר רבי יוסי בן חנינה: הכל היה בכלל שקר - בין בעבודה זרה בין בשאר כל המצות - כלומר לא משנה מה הנביא התנבא, אם זה נבואת שקר אותו דין, דכתיב "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו לדבר... ומת הנביא ההוא". עכשיו למה מצא נביא מתנבא בשם עבודה זרה? אלא שעבודה זרה - בין שנתכוון לעקור את כל הגוף בין שלא נתכוון לעקור את כל הגוף - דברי רבי שמעון חונקים אותו, ודברי חכמים סוקלין אותו. אבל בשאר כל המצות - אם התכוון לעקור את כל הגוף חייב, לא התכוון לעקור את כל הגוף - זו מחלוקת רבי שמעון וחכמים: לדברי חכמים חונקים אותו, ולדברי רבי שמעון פוטרים אותו.
והנביא שנתנבא בתחילה - אם נתן אות ומופת שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו. שני נביאים שנתנבאו כאחת, שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד - רבי יצחק ורבי הושעיה - חד אמר: צריך ליתן אות ומופת, וחרנא אמר: אינו צריך ליתן אות ומופת - כיוון שמסתמא הם לא משקרים, כי אם שניים ביחד ואחד משקר, השני יכחיש אותו.
📜 הדינים העולים מדף נז עמוד א
יא_לא אין להשליך עצמו לעבודה זרה מחמת עוני, אלא ימכור עצמו לעבודה זרה ממש (כעבד) קודם שיצטרך לבריות
- מקור: "מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות". אמר לו: "חס ושלום! לא אמר לך כן, אלא מכור עצמך"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה יח, שו"ע יו"ד סימן רנה סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הירושלמי - עדיף לאדם למכור עצמו לעבד לעבודה זרה (כלומר לגוי עובד עבודה זרה) ולא להצטרך לבריות, כמובא ברמב"ם ובשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא קי א — מוטב שישכיר אדם עצמו לעבודה זרה, כלומר לעבודה הזרה וזולה בעיניו, ואל יצטרך לבריות
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא קי א — הנותן צדקה לגבאי לחלקה, ואם לא היה לגבאי היה נותנה לעני עצמו, אין בכך משום ריבית אף שהעני
יא_לב אין ליהנות מכהונה בעבודה זרה גם לצורך פרנסה, ואל יצטרך אדם לבריות
- מקור: "לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות". כיון שראה דוד שהיה הממון חביב עליו, מינהו קומוס תיסוורין (ממונה על האוצרות) על בית המקדש. הדא הוא דכתיב "ושבואל בן גרשום בן מנשה נגיד על האוצרות" - שבואל ששב לאל "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה יח, שו"ע יו"ד סימן רנה סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמסקנת הסוגיה שיונתן בן גרשום ברח מעבודה זרה והעדיף עוני, כרמב"ם ושו"ע שפסקו שאדם צריך לעשות עבודה קשה ושפלה ולא להיזקק לבריות ובוודאי לא לעבודה זרה
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא קי א — מוטב שישכיר אדם עצמו לעבודה זרה, כלומר לעבודה הזרה וזולה בעיניו, ואל יצטרך לבריות
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא קי א — הנותן צדקה לגבאי לחלקה, ואם לא היה לגבאי היה נותנה לעני עצמו, אין בכך משום ריבית אף שהעני
יא_לג הנביא בשם עבודה זרה חייב מיתה אף אם הלכתו נכונה
- מקור: "בשם עבודה זרה ואומר "כך אמרה עבודה זרה" - אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור. הבא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ה, הלכה ו, סמ"ג לאוין לב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי - אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור, המנבא בשם עבודה זרה חייב מיתה, וכן פסק הרמב"ם
יא_לד איסור אשת איש מתחיל משעת נישואין ולא רק מן הבעילה
- מקור: "על אשת איש - כיון שנכנסה לרשות הבעל מן הנישואין, אף על פי שלא נבעלה - הבא עליה הרי זה בחנק. וזוממי בת כהן ובועלה - הא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ג, הלכה ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי: משנכנסה לרשות הבעל בנישואין, אף שלא נבעלה, הבועל אותה חייב חנק, כפסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פ"ג ה"ד)
- מקבילה בבבלי: בבלי כתובות מח ב — נערה המאורסה שנמסרה לשלוחי הבעל וזינתה - דינה בחנק ולא בסקילה
- מקבילה בבבלי: בבלי כתובות מח ב — נערה מאורשה שנכנסה לחופה ולא נבעלה, הבא עליה - אין בו דין נערה המאורסה (אונס ומפתה)
יא_לה עדים זוממים נענשים באותה מיתה שזממו להמית בה את הנידון
- מקור: "כל הזוממין מקדימין לאותה המיתה חוץ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק יח, הלכה א, סמ"ג עשין קי
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי "כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה", כפי שהביאו הרמב"ם (הלכות עדות פי"ח ה"א) והסמ"ג (עשין קי)
- מקבילה בבבלי: בבלי כתובות לב ב — עדים זוממים משלמים ממון ואינם לוקים במלקות
- מקבילה בבבלי: בבלי מכות ב א — עדים שהעידו שפלוני "בן גרושה או בן חלוצה" והוזמו - אין דנים אותם בדין הזמה למיתה אלא במלקו
יא_לו עדים זוממים המעידים על בת כהן ובועלה שנתחייבו שריפה - נהרגים בחנק ולא בשריפה כמו שהזוממים נענשים במיתה הקלה מהעונש שביקשו להטיל
- מקור: "מזוממי בת כהן ובועלה. גמ : אמר רבי יוסי בן חנינה: הכל היה בכלל נבואת השקר - בין בעבודה זרה בין בשאר כל המצות, דכתיב (דברים שופטים יח כ) "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר ומת הנביא הה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק כ, הלכה י הדרן עלך ואילו הן הנחנקין וכולא מסכתא דסנהדרין יא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמסקנת הירושלמי שהעדים המזוממים נדונים בקלה שבמיתות (חנק) ולא במיתה החמורה (שריפה) שביקשו להשית על הנידון
- מקבילה בבבלי: בבלי מכות ב א — עדים שהזימו עדים שהעידו על אדם שהוא בן גרושה או חלוצה, אין עונשים אותם בהזמה כדין העדות אל
- מקבילה בבבלי: בבלי סנהדרין נא א — זוממי בת כהן שזינתה נענשים בשריפה כדינה, ולא בסקילה אף אם נתחייבה סקילה מטעם אחר כגון חילו
בין שלא נתכוון לעקור את כל הגוף - לדברי °רבי שמעון בן יוחאי חונקים אותו, ולדברי חכמים סוקלין אותו. אבל בשאר כל המצות - אם נתכוון לעקור את כל הגוף - חייב, לא נתכוון לעקור את כל הגוף - מחלוקת °רבי שמעון בן יוחאי וחכמים. לדברי חכמים חונקים אותו, לדברי °רבי שמעון בן יוחאי פוטרים אותו. והנביא שנתנבא בתחילה - אם נתן אות ומופת שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו. שני נביאים שנתנבאו כאחת, שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד - רבי יצחק° בר אבא ורבי הושעיה° - חד אמר: צריך ליתן אות ומופת, וחרנא אמר: אינו צריך ליתן אות ומופת שמסתמא לא משקרי. מתיב מאן דאמר צריך למאן דאמר אינו צריך: "והא כתיב (מלכים ב' כ', ח') 'ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות כי ירפא ה' לי'? והרי ישעיהו נביא ותיק, ואף על פי כן ביקש ממנו אות!" אמר ליה: "שנייא היא תמן, דהו עסק בתחיית המתים, דכתיב 'ביום השלישי תעלה' בית ה', וכתיב (הושע ו', ב') 'יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו'" שנגזרה מתה על חזקיהו כמו שאמר הנביא "מת אתה ולא תחיה", ועכשיו מבשר לו שיחיה, והוה דבר גדול כתחית המתים. תנן: "כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין, אף על פי שלא נבעלה - הבא עליה הרי זה בחנק". אמר רבי יהודה בן פזי°: לא סוף דבר שאם נכנסה לחופה הרי היא ברשות הבעל, אלא אפילו לבית שיש בו חופה. בעיא הדא מילתא: כגון טריקלין וקיטון חדר וחופה בקיטון, כיוון שנכנסה לטריקלין הרי היא ברשות הבעל. תנן: התם: "מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל". ליידא מילה: רבי יוחנן° בר נפחא אמר: ליורשה רק לעניני ממונות. ריש לקיש° אמר: להפר נדריה. אמר רבי זעירא°: אף על גב דרבי שמעון בן לקיש° אמר להפר נדריה, מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לחופה אלא שהאבא לא יכול יותר להפר. אמר רב הונא°: קרייא מסייע לרבי שמעון בן לקיש° שלא רק לענין ממון אלא גם לאיסורים מסירת האב לשלוחי הבעל מועיל, דכתיב (דברים כי תצא כב כא) "לזנות בית אביה" - פרט לשמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, שלא תהא בסקילה אלא בחנק. תנן: "וזוממי בת כהן ובועלה" - הא כל הזוממין מקדימין לאותה המיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. תני: "כל הזוממין ובועלין מקדימין לאותו מיתה - אם לסקילה סקילה, אם לשריפה שריפה. במה דברים אמורים? שהוא הבועל כיוצא בה באותה מיתה. אבל אם הייתה מיתתו שונה משלה - אינם מקדימים אלא למיתה של הבועל, דכתיב 'את אביה היא מחללת באש תשרף' - היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה. אלא היא בשרפה ובועלה וזוממיה בחנק, דדרשינן 'ועשיתם לו כאשר זממם לעשות לאחיו' - לאחיו ולא לאחותו. אבל אם היה דין הבועל כיוצא בה בשריפה, כגון הבא על ביתו - היא והן בשריפה, שאף עדים זוממים בשרפה. ואם דין הבועל כיוצא בה בסקילה, כגון חמיה שבא עליה - היא והן בסקילה. אם הבועל בחנק - היא בשרפה והן בחנק. הדרן עלך פרק ואילו הן הנחנקין וכולא מסכתא דסנהדרין
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:
הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת סנהדרין כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":
קדיש בנוסח אשכנז / ספרד
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח
יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
ויש נוהגים במקום:
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
מתיב מאן דאמר צריך למאן דאמר אינו צריך: "והא כתיב ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות"! הרי ישעיהו נביא ותיק היה ועדיין ביקש ממנו אות. אמר ליה: "שנייא היא תמן, דהוה עסק בתחיית המתים, 'יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו'" - הרי נגזרה מיתה על חזקיהו, "מות אתה ולא תחיה", ועכשיו נאמר לו שיחיה, וזה דבר גדול כמו תחיית המתים, לכן ביקש אות.
אמר רבי יהודה בן פזי: לא סוף דבר לחופה, אלא אפילו לבית שיש בו חופה. בעיא הדא מילתא: טריקלין וקיטון - חופה בקיטון, יש חדרון קטן בצד ושם החופה - נכנסה לטריקלין, ליידא מילה - כלומר האם נחשבת כבר שהיא ברשות הבעל? רבי יוחנן אמר: ליורשה. ריש לקיש אמר: להפר נדריה. אמר רבי זעירא: אף על גב דרבי שמעון בן לקיש אמר להפר נדריה, מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לחופה - אלא הכוונה שהאבא כבר לא יכול להפר.
אמר רב הונא: קרייא מסייע לרבי שמעון בן לקיש - שלא רק שאין לה ירושה, אלא גם לעניין הפרת נדרים מסירתה לשלוחי הבעל קובעת - "לזנות בית אביה" - פרט שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, שלא תהא בסקילה אלא בחנק. כלומר ברגע שמסרו אותה לשלוחי הבעל, גמרנו - היא לא בסקילה אלא בחנק.
כיוצא בשריפה, היא והן בשריפה, כיוצא בסקילה - היא והן בסקילה, בחנק - היא והן בחנק. כלומר אם דין הבועל כיוצא בה בשריפה, כגון הבעל את בתו, אז היא ואף הזומם בשריפה. ואם דין הבועל כיוצא בה בסקילה, כגון חמיו שבעל כלתו, אז היא ואף הזומם בסקילה. ואם הבועל בחנק, אז היא בשריפה ואין הזומם בשריפה אלא בחנק.
הדרן עלך פרק ואילו הן הנחנקין, וכולה מסכתא דסנהדרין.