ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת סנהדרין/הדפסה
פרק ראשון – דיני ממונות בשלשה
[דף א עמוד א]
==ירושלמי סנהדרין, פרק א, הלכה א==
מתני':
דיני ממונות א_אבשלשה, א_בגזילות וחבולות בשלשה, נזק וחצי נזק תשלומי כפל תשלומי ארבעה וחמשה, א_גהאונס והמפתה ומוציא שם רע בשלשה דברי °רבי מאיר, וחכמים אומרים המוציא שם רע א_דבעשרים ושלשה שיש בו דיני נפשות.
גמ': תנן: דיני ממונות בשלשה מנן תיתי ליה? והא בדיני נפשות כתיב (במדבר מסעי לה כט) והיו אלה לכם לחקת משפט, וכתיב משפט אחד יהיה לכם! השווה הכתוב דיני ממונות לדיני נפשות הייתי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בעשרים ושלשה. ומניין לדיני ממונות שהן בשלשה? שלוש פעמים נאמר אלהים בפרשת שומרים כתיב (שמות משפטים כב ז) ונקרב בעל הבית אל האלהים ריבה בה דיין אחד, (שמות משפטים כב ח) עד האלהים יבא דבר שניהם הרי שנים, (שמות משפטים כב ח) אשר ירשיעון אלהים הרי כאן שלשה, דברי °רבי יאשיה. רבי יונתן° בן אלעזר אמר הראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות, אלא עד האלהים יבא דבר שניהם הרי אחד, אשר ירשיעון אלהים הרי שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה. °רבי אומר מדכתיב בגמר דין (שמות משפטים כב ז)אשר ירשיעון אלהים בשנים הכתוב מדבר, אתה אומר בשנים או אינו אלא באחד? כשהוא אומר אשר ירשיעון אלהים ירשיען אלהים אין כתיב כאן אלא אשר ירשיעון אלהים, הרי כאן שניים (שמות משפטים כב ח) עד האלהים יבא דבר שניהם הרי ארבעה, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי חמישה כדי שיגמר הדין בשלושה ששלושה יהיו בדעה אחת ועל פיהם יפסק הדין. רבי אבהו° בעי כ°רבי שסובר שדיני ממונות בחמשה כדי שיגמר הדין בשלושה הא הוא הדין שבדיני נפשות צריך שיהיו ארבעים וחמשה כדי שיגמר הדין בעשרים ושלושה? אשכח תני חזקיה° הואיל ואמרה תורה הרוג על פי מטים דכתיב אחרי רבים להטות ואמרה תורה הרוג על פי עדים דכתיב (במדבר מסעי לה ל) כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח ועד אחד לא יענה בנפש למות מקיש דיינים לעדים, מה עדים שנים אף מטים שנים, מכאן שצריך שיהיו לפחות שני דיינים מחייבים ושנים מזכים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן אחד הרי חמשה. תנן: דיני ממונות בשלשה גזילות וחבלות בשלשה
בעזרת השם אנחנו מתחילים את הירושלמי מסכת סנהדרין. אמרה המשנה: דיני ממונות בשלושה גזלות וחבלות בשלושה נזק וחצי נזק תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה. האונס והמפתה ומוציא שם רע בשלושה, דברי רבי מאיר. אחרים אומרים מוציא שם רע בעשרים ושלושה, כיוון שיש בו דיני נפשות, כי אם יוצא שהוא צודק אז יוציאו אותו להורג.
אמרה הגמרא: דיני ממונות בשלושה מניין תיתי ליה? הרי כתוב והיו אלה לכם לחקת משפט. הייתי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בעשרים ושלושה. אז מניין דיני ממונות בשלושה? שלוש פעמים נאמר אלוהים בפרשה. בפרשת שומרים כתוב ונקרב בעל הבית אל האלהים, הרי אחד, עד האלהים - הרי שניים, אשר ירשיעון אלהים - הרי כאן שלושה, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: המקור הראשון תחילה נאמר, כלומר, ואין דורשים תחילות, אלא עד האלהים הרי אחד, אשר ירשיעון אלהים הרי שניים, ואין בית דין שקול מוסיפים עליהן עוד אחד הרי שלושה.
רבי אומר: דכתיב בגמר דין - אשר ירשיעון אלהים, בשניים הכתוב מדבר, כלומר שניים צריכים להרשיע. אתה אומר בשניים או אינו אלא באחד? כשהוא אומר אשר ירשיעון אלוהים - ברבים לא כתוב ירשיען או ירשיעו, ירשיען אין כתיב כאן, אלא אשר ירשיעון אלהים - הרי כאן שניים. וכתוב עד האלהים - הרי ארבעה, ואין בית דין שקול מוסיפים עליהן עוד אחד הרי חמישה. כדי שיגמר הדין בשלושה - כי אנחנו צריכים ששלושה יהיו בדעה אחת ועל פיהם יפסק הדין. אז לכן צריך שיהיו חמישה, שלפחות שלושה יהיו בדעה אחת.
רבי אבהו בעי לרבי, שסובר שדיני ממונות בחמישה - כדי שיגמר הדין בשלושה, האם הוא הדין שבדיני נפשות צריך שיהיו ארבעים וחמישה כדי שיגמר הדין בעשרים ושלושה? כן, צריך שיהיה עשרים ושלושה מרום, ועשרים ושתיים נגד - כלומר שיהיה לפחות עשרים ושלושה בעד ולפחות עשרים ושתיים נגד. ואז בעצם יש לנו פה בית דין של ארבעים וחמישה.
אשכח תני רבי חזקיה: הואיל ואמרה תורה הרוג על פי מטים - דכתיב אחרי רבים להטות, הרוג על פי עדים - דכתיב כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח, ועד אחד לא יענה בנפש למות. אז מקיש דיינים לעדים - מה עדים שנים אף מטים שנים. אז מכאן צריך שיהיו לפחות שני דיינים מחייבים ושניים מזכים, ואין בית דין שקול מוסיפים עליהן אחד הרי חמישה.
[דף א עמוד ב]
לא הן גזילות וחבלות לא הן דיני ממונות? אשכח תני °רבי שמעון בן יוחי כתיב (שמות משפטים כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אתא מימר לך בפשוטה דקרייא כפשט הפסוק לפני כל ישראל אפילו שאינם מומחים. לפיכך מנה אותם בנפרד, משום דחלוקין בדיניהן, דדיני ממונות לא בעינן מומחין ובגזילות וחבלות בעי מומחין דג' פעמים אלהים קאי על גזילות וחבלות ולא על דיני ממונות, דאין עירוב פרשיות כתוב כאן ותייא כ°רבי יוסי בר חלפתא שסובר שדיני ממונות די בשלושה הדיוטות. ד°רבי יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי באו שני אנשים לדון לפניו אמרו לו על מנת שתדיננו דין תורה. אמר לון: אני איני יודע דין תורה, אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים, מקבלין עליכון מה דאנא אמר לכון דאף שלא אמר כן אלא מרוב ענותנותו, מכל מקום משמע דסבירא ליה דאינו מומחה כשר לדיני ממונות. °רבי עקיבה כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה הוה אמר לו הוו יודעין לפני מי אתם עומדין, לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר (דברים שופטים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ולא לפני °עקיבה בן יוסף. תני קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות, ובימי °שמעון בן יוחאי ניטלו דיני ממונות שגזרה מלכות שלא ידונו ישראל דיני ממונות. אמר °רבי שמעון בן יוחי: בריך רחמנא שנטלו מאיתנו את הרשות לדון דיני ממונות דלית אנא חכים מידון. שמואל° בר אבא בר אבא אמר שנים שדנו דיניהם דין, אלא שנקראו בית דין חצוף. רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° תריהון אמרין שנים שדנו אפילו בדיעבד אין דיניהן דין. תמן תנינן: היה א_הדן את הדין, זיכה את החייב, חייב לזכאי, טימא לטהור, טיהר לטמא — מה שעשה עשוי וישלם מביתו משמע שאפילו אחד שדן דינו דין אמר רבי אבא° בשם רבי אבהו° בשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלושה. מה אנן קיימין? אם בשטעה בשיקול הדעת בדא ישלם מביתו, אם בשטעה כשדנן בדין תורה כגון בשטעה בדבר משנה בדא מה שעשה עשוי הא קימא לן טעה בדבר משנה חוזר אמר רבי אבא° בשם רבי אבהו°: בשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה על מנת שתדיננו דין תורה וטעה בשיקול הדעת לפיכך מה שעשה עשוי מפני שטעה בשיקול הדעת וישלם מביתו לפי שהגיס דעתו לדון יחידי דין תורה, דתנינן אל תהי א_ודן יחידי שאין דן יחיד אלא אחד. אמררבי יהודה בן פזי° אף הקדוש ברוך הוא אין דן יחידי שנאמר (מלכים א' כ"ב, י"ט) וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו ואמרינן דאילו מטין לכף זכות ואילו מטין לכף חובה ואף על פי שאין דן יחידי
ומה קא אמרה התנא דנן, אמרנו דיני ממונות בשלושה גזלות וחבלות בשלושה - לא הן גזילות הן דיני ממונות? למה התם המשנה חילקה אותם לשניים? אשכח תני רבי שמעון בן יוחי: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, אתא מימר לך בפשוטה דקרייא, כלומר מדובר כפשוטו לפי כל ישראל אפילו שאינם מומחים, כלומר המשפטים האלה תשים לפני כל ישראל אפילו שאין הם מומחים. אז לפיכך חילקם לשניים משום דחילוקים בדיניהם - דיני ממונות לא בעינן מומחים, כי אמרנו לפני כל ישראל אז אפילו לפני פשוטים שבישראל, אבל גזלות וחבלות צריך מומחים, כמו שאמרנו שלוש פעמים אלוהים כתוב בגזלות ולא בדיני ממונות, כי הוא סובר שאין עירוב פרשיות כתוב כאן, מה שנאמר שם שייך לשם.
ואתייא כרבי יוסי בר חלפתא שהוא סובר שדיני ממונות די בשלושה הדיוטות. דרבי יוסי בר חלפתא, אתון תרין בר נש מידון קומיי - באו שני אנשים לדון לפניו, אמרו לו על מנת שתדיננו דין תורה. אמר לו: אני איני יודע דין תורה, אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים. כלומר אם אני פוסק מה שאני חושב, איך שאני מגיע בשכל שלי, והקדוש ברוך הוא כבר יפרע במי שמשקר - מקבלין עליכון מה דנא אמר לכון. אז אמרו כן. אז רואים מכאן שהוא בעצם אומר אני לא יודע דין תורה, זאת אומרת בעצם הוא מחזיק את עצמו בתור אדם פשוט, מכאן שאדם פשוט יכול לדון. למרות שהוא אמר את זה רק מתוך הענווה, אבל עצם מה שהוא סובר שבית דין לא צריכים מומחים.
רבי עקיבה, כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה, כשהיה בא אדם לדון לפני רבי עקיבא הוה אמר לו: הוו יודעין לפני מי אתם עומדין, לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר: ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ולא לפני עקיבה בן יוסף.
תני: קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות - הגמרא אומרת שוב בבבלי שהסנהדרין גלתה וישבה בחנויות כדי לא לדון דיני נפשות. ובימי שמעון בן יוחאי ניטלו דיני ממונות - שהמלכות, היוונים הרומאים, גזרו שישראל לא ידונו דיני ממונות. אמר רבי שמעון בן יוחי: בריך רחמנא שנתנו מאיתנו את הרשות לדון דיני ממונות, תרתי הן כי מידון אני לא יכול לדון דיני ממונות.
שמואל אמר: שנים שדנו דיניהם דין, אלא שנקראו בית דין חצוף. רבי יוחנן וריש לקיש תריהון אמרי: שנים שדנו אפילו בדיעבד אין דיניהן דין.
תמן תנינן: היה דן את הדין, זיכה את החייב, חייב לזכאי, טימא לטהור, טיהר לטמא - מה שעשה עשוי וישלם מביתו. משמע שאפילו אדם אחד שדן דינו דין, ומה שעשה עשוי.
אמר רבי אבא בשם רבי אבהו: בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו - כלומר אם אמרו לו שמוכנים לקבל אותו בתור שלושה, אז באמת אם הוא דן דינו דין. מה אנן קיימין? אם בשטעה הדעת בדא בדא מה שעשה עשוי - משיקול הדעת, אז כמו שהוא חשב קודם ככה הוא חושב עכשיו אחרת, אז למה שישלם? ואם בשטעה בדין תורה, כגון נניח טועה בדבר משנה, אז מה שעשה עשוי? הרי זה כלום, הרי קיימא לן טעה בדבר משנה חוזר.
אמר רבי אבא בשם רבי אבהו: בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה על מנת שתדיננו דין תורה וטעה בשיקול הדעת ישלם מביתו, כפי שהגיס דעתו לדון יחידי דין תורה, דתנינן אל תהי דן יחידי שאין דן יחיד אלא אחד - רק הקדוש ברוך הוא.
אמר רבי יהודה בן פזי: אף הקדוש ברוך הוא אינו דן יחידי, שנאמר וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, אילו מטין לכף זכות ואילו מטין לכף חובה. ואף על פי שאין הדן יחידי, חותם יחידי - כלומר את החתימה, את פסק הדין, הקדוש ברוך הוא אומר לבד, שנאמר: אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, ואמת זה החותם של הקדוש ברוך הוא.
[דף ב עמוד א]
חותם יחידי שנאמר (דניאל י', כ"א) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת ואמת חותמו של הקדוש ברוך הוא. אמר רבי יוחנן° בר נפחא לעולם אין הקדוש ברוך הוא עושה בעולמו דבר עד שנמלך בבית דין שלמעלן, מה טעם? דכתיב (דניאל י', א') ואמת הדבר וצבא גדול, אימתי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת? בשעה שנמלך בבית דין שלמעלן. אמררבי אלעזר° בן פדת כל מקום שנאמר וה' שיש תוספת ו' לשם ה' הוא ובית דינו, ובניין אב שבכולם (מלכים א' כ"ב, כ"ג) וה' דבר עליו רעה. מהו חותמו של הקדוש ברוך הוא? אמר רבי ביבי° בשם רבי ראובן° אמת. מהו אמת? אמררבי בון° שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר ריש לקיש°: אל"ף רישיה דאלפא ביתא מ"ם באמצעיתה תי"ו בסופה לומר (ישעיהו מ"ד, ו') אני ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים אני ראשון שלא קיבלתי מאחר, ומבלעדי אין אלהים שאין לי שותף, וכתיב (ישעיהו מ"א, ד') ואת אחרונים אני הוא שאיני עתיד למוסרה לאחר. רבי אבא° ורבי בנימין בר יפת° הוו דיינין קומי רבי יצחק° בר אבא ונפק דינא עם לטובת רבי בנימין בר יפת°. אתא רבי אבא° בעי מיטרוף רצה לערער כיוון שרבי יצחק° דן יחידי על רבי אמי° בן נתן ואלף נכנס רבי אמי ולימד מומחה א_זשכפף ודן יחידידינו דין. רבי אבהו° הוה יתיב דיין בכנישתא מדרתא דקיסרין לגרמיה לבדו אמרין ליה תלמידיו ולא כן אלפן רבי לא כך למדתנו רבינו אל תהא דן יחידי? אמר לון: כיון דאינון חמי לי יתיב דיין לגרמי כיוון שהם רואים שאני יושב ודן לבדי ואפילו הכי אתון לגביי כמי שקיבלו עליהן. ותני כן במה דברים אמורים שלא קיבלו עליהן, אבל א_חאם קיבלו עליהן דן אפילו יחידי. רבי יוחנן° בר נפחא אזל מידון קומי רבי חייה רבה° אייתוב גבי הושיב אצלו חד תלמיד כדי שלא יהיה יחידי. ולא כן תני אב ובנו א_טהרב ותלמידו שניהן נימנין אחד נימר? חבר ותלמיד היה כרבי אלעזר° בן פדת לרבי יוחנן° בר נפחא. וכן מצאנו גזרי דין דנפקו מן דרב° אבא בר אייבו לגרמיה לבדו ומן ד°רבי אחא לגרמיה ומן דרבי יונה° ורבי יוסי° בר זבידא לגרמיהון. תמן תנינן: הנוטל א_ישכרו לדון דיניו בטילין
אנחנו תראו בירושלמי מסכת בבא בתרא, דף ב'. אומרת הגמרא, אמר רבי יוחנן: לעולם אין הקדוש ברוך הוא עושה בעולמו דבר עד שנמלך בבית דין שלמעלן. מה הטעם? כלומר איזה פסוק אומר את זה? דכתיב ואמת הדבר וצבא גדול. מתי הקדוש ברוך הוא אמת? בשעה שנמלך בבית דין שלמעלן.
אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר וה' - כלומר יש תוספת אות וו לשם השם - הכוונה הוא ובית דינו. ובניין אב שבכולם, וה' דבר עליו רעה. מהו חותמו של הקדוש ברוך הוא? אמר רבי ביבי בשם רבי ראובן: אמת. מה פירוש אמת? אמר רבי בון: שהוא אלהים חיים ומלך עולם.
אמר ריש לקיש: המילה אמת מכילה אל"ף, מ"ם ותי"ו. אל"ף זה רישיה דאלפא ביתא, מ"ם זה באמצעיתה ותי"ו זה בסופה. לומר אני ה' ראשון שלא קיבלתי מאחר, כלומר אני הייתי קודם בריאת העולם, אני בראתי את העולם. ומבלעדי אין אלהים שאין לי שותף, ואת אחרונים אני הוא, כלומר שאני עתיד למוסרה לאחר.
רבי אבא ורבי בנימין בר יפת הוו דיינין קומי רבי יצחק, ונפק דינא עם רבי בנימין. כלומר יצא הדין לטובת רבי בנימין. אתא רבי אבא בעי מיטרוף - הוא הלך לרבי אמי כדי שידון מחדש, יטרוף את הדין ויתחיל מחדש. רבי אמי לא הסכים, והוא לימד אותו שמומחה שכפף ודן דין - כלומר אי אפשר ללכת לדון אצל דיין אחר.
רבי אבהו הוה יתיב דיין בכנישתא מדרתא דקיסרין לגרמיה - הוא דן בבית הכנסת דקיסרין לבד. אמרין ליה תלמידיו: ולא כן אלפן אל תהא דן יחידי? כן, היה צריך ללמד אותו שלא יהיה דן יחידי. אמר לון: כיון דאינון חמי לי יתיב דיין לגרמי - הרי הם רואים אותי דן יחידי והם באים, אז סימן כמי שקיבלו עליהן. ותני כן, במה דברים אמורים שלא קיבלו עליהן, אבל אם קיבלו עליהן דן אפילו יחידי.
רבי יוחנן אזל מידון קומי רבי חייה רבה, אייתוב גבי חד תלמיד - הושיב אצלו עוד תלמיד אחד כדי שלא יהיה יחידי. שאלתם: ולא כן תני אב ובנו הרב ותלמידו שניהן נימנין אחד? אז מה זה שהוסיף עוד תלמיד? אז אתה אומר: חבר ותלמיד היה כרבי אלעזר לרבי יוחנן. זה לא תלמיד רגיל, תלמיד-חבר.
וכן מצאנו שגזר דין נפקו מן דרב לגרמיה - מצאנו כמה פסקי דין שהוא היה היחידי שדן אותם. מן דרבי אחא לגרמיה, גם רב אחא. מן דרבי יונה ורבי יוסי לגרמיהון.
תמן תנינן: הנוטל שכרו לדון דיניו בטילין. כיני מתניתא: החשוד ליטול שכרו. רב אמר כן, אם תיתן - לא רק מי שיודוע שמקבל שכר הדין, אלא אפילו החשוד ליטול שכרו בשביל הדין. אבל אם הוא לוקח את זה רק שכר בטלה זה מותר.
[דף ב עמוד ב]
כיני מתניתא כך כוונת המשנה לא רק מי שידוע שמקבל שכר לדון אלא אפילו החשוד ליטול שכרו בשביל לדון אבל אם לוקח רק שכר בטלה מותר. חד בר נש אזל מידון קומי רב הונא° אמר לו: אייתי לי בר נש דיסוק תחותי לדיקלא שיעלה במקומי לגדור את התמרים רב הונא° הוה רעי תורין והוה ידע שהדו עדות לבר נש אמר לו: איתא שהד בא ותעיד עלי אמר לו הב לי אגרי תן לי שכרי שאני רועה. ותני כן נותנין לדיין א_יאשכר בטילו ולעד שכר עדותו. חד בר נש סאב טימא לחד כהן אתא עובדא קומי רבי יצחק° בר אבא וחייבו להאכילוחולין. סברין מימר שיוצאין לו דמי תרומה מתוכם שהכהן היה ממילא משלם אילו היה טהור וקונה פירות של תרומה. תני °רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי אומר המבצע עושה פשרה בדין חוטא והמברך את המבצע הרי זה כמנאץ לפני המקום שנאמר (תהלים י', ג') ובוצע ברך נאץ ה', אלא יקוב הדין את ההר וכך עשה משה דכתיב כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, אבל אהרן קדם שיבואו לדין משים שלום בניהם שנאמר (מלאכי ב', ו') בשלום ובמישור הלך אתי. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר מה תלמוד לומר ובוצע ברך נאץ ה'? משלו משל למה הדבר דומה? לאחד שגנב סאה חיטין והוליכה לנחתום והפריש חלתה והאכילה לכהן הרי זה מברך ואינו אלא א_יבמנאץ שברך על דבר גזול והוא הדין לשאר מצותשבתורה. °רבי מאיר אומר מה תלמוד לומר ובוצע ברך נאץ ה'? אילו אחי יוסף שעשו פשרה ובמקום להרוג את יוסף הם מכרו אותו שנאמר (בראשית וישב לז כו) מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו' והמשבח את יהודה הרי זה מנאץ שהרי אף אם היה אומר להשיבו לאביו היו שומעים לו. °רבי יהושע בן קרחה אומר א_יגמצוה לבצע שנאמר (זכריה ח', ט"ז) אמת ומשפט שלום והרי כל מקום שיש אמת אין משפט שלום, יש שלום אין משפט אמת, ואי זה אמת שיש בו משפט שלום? הוי אומר זה ביצוע כתיב [שמאל ב ח טו]ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. אם משפט אין צדקה, אם צדקה אין משפט, ללמדך שאם דן את הדין זיכה לזכאי חייב לחייב מעלה עליו הכתוב כאילו עשה צדקה עם הזכאי וכאילו עשה צדקה עם החייב, צדקה עם הזכאי שהחזיר לו ממונו וצדקה עם החייב שהוציא גזילו מתחת ידו. אמר רבי אבהו° משפט משפט אמורין בפרשה דכתיב (זכריה ח', ט"ז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם אחד לדין ואחד לביצוע משפט אמת לדין ומשפט שלום לביצוע. רבי זכריה° בעי קומי רבי אמי° בן נתן: עבדין עובדא כההן תנייא דאמר מצוה לבצוע? אמר לו תני °רבי שמעון בן מנסיא אומר פעמים שאתה רשאי לבצע פעמים שאין אתה רשאי לבצוע. כיצד? שנים שבאו אל הדיין, עד שלא שמע דבריהן, או מששמע דבריהן ואינו יודע היכן הדין נוטה, רשאי לומר להן: צאו ובצעו, משתשמע דבריהן ויודע אתה היכן הדין נוטה אין אתה רשאי לבצוע שנאמר (משלי י"ז, י"ד) פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש, עד שלא נתגלע הריב אתה רשאי לנוטשו משנתגלע הדין אין אתה רשאי לנוטשו. אמר°רבי מתנייה אף הפשרה צריכה הכרע הדעת שצריך שיכריע עם מי הדין נוטה ולפי זה יעשה את הפשרה ולא סתם יחלק חצי חצי. °רבי יהודה בן לקיש אמר שנים שבאו אל הדיין אחד א_ידרך ואחד חזק עד שלא שמע דבריהן רשאי לומר להן איני נזקק לכם, שמא יתחייב החזק ויהא החזק אויבו, מששמע דיבריהן אין רשאי לומר להן איני נזקק לכם א_טושנאמר (דברים דברים א יז) לא תגורו מפני איש. °רבי יהושע בן קרחהאומר הרי שהיה יושב אצל הדיין וראה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק? שנאמר (דברים דברים א יז) לא תגורו מפני איש אל תכניס דבריך מפני איש. ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין, ויהו העדים יודעין את מי מעידין ולפני מי מעידין, לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר (דברים שופטים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ואומר (תהלים פ"ב, א') אלהים נצב בעדת אל. וכן יהושפט אומר לשופטים (דברי הימים ב' י"ט, ו') ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה'. וכי אפשר לבשר ודם לדון את בוראו? אלא אמר הקדוש ברוך הוא אנא אמרית דיהא לראובן מאה דינר ולשמעון ולא כלום, ואת נוטלן מזה ונותנן לזה עלי לשלם לו
חד בר נש אזל מידון קומי רב הונא, אמר לו: אייתי לי בר נש דיסוק תחותי לדיקלא - תביא לי אדם שאני צריך לגדוע את התמרים איתו. רב הונא הוה רעי תורין והוה ידע שהדו לבר נש - היה רועה שוורים והיה ידע עדות לאדם אחד. אמר לו: איתא שהד עלי - בא וביקש ממנו שיבוא להעיד לו. אמר לו: הב לי אגרי - תשלם לי את השכר ואני אבוא. ותני כן: נותנין לדיין שכר בטילו ולעד שכר עדותו.
חד בר נש סאב לחד כהן - בא איש אחד וטימא כהן אחד. אתא עובדא קומי רבי יצחק וכיבו להאכילו חולין - בגלל שהכהן הזה עכשיו שהוא טמא לא יכול לאכול תרומה, אז הוא חייב לתת לו חולין. סברין מימר שיוצאין לו דמי תרומה מתוכם - כלומר בעצם הוא לא שילם את כל שווי החולין, אלא את ההפרש בין חולין לתרומה.
תני רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי אומר: המבצע חוטא - מי שעושה פשרה חוטא. והמברך את המבצע הרי זה כמנאץ לפני המקום שנאמר ובוצע ברך נאץ ה'. אלא יקוב הדין את ההר כמו שעשה משה. אבל אהרן, קודם שיבואו לדין היה משים שלום ביניהם, שנאמר בשלום ובמישור הלך אתי.
תני רבי אליעזר בן יעקב אומר: מה תלמוד לומר ובוצע ברך נאץ ה'? משלו משל, למה הדבר דומה? לאחד שגנב סאה חיטין והוליכה לנחתום והפריש חלתה והאכילה לכהן - הרי זה מברך ואינו אלא מנאץ, כי הוא בירך על דבר גזול.
רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר ובוצע ברך נאץ ה'? אילו אחי יוסף - הם עשו פשרה, ובמקום להרוג את יוסף מכרו אותו, שנאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו. אבל מי שמשבח את יהודה, הרי זה מנאץ, כי הרי היה יכול להגיד להם להשאיר אותו לאביו. ולכן אין מה לשבח אותו על שהמליץ למכור אותו.
רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצע שנאמר אמת ומשפט שלום. והרי כל מקום שיש אמת אין משפט שלום, יש שלום אין משפט אמת. אז איזה אמת שיש בו משפט שלום? הוי אומר זה ביצוע. דן את הדין, זיכה לזכאי חייב לחייב - מעלה עליו הכתוב כאילו עשה צדקה עם הזכאי וכאילו עשה צדקה עם החייב. צדקה עם הזכאי - שהחזיר לו ממונו, ועם החייב - שהוציא גזילו מתחת ידו.
אמר רבי אבהו: משפט משפט אמורין בפרשה. כבר פעמיים כתוב משפט, דכתיב אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. אחד לדין ואחד לביצוע - משפט אמת זה לדין, משפט שלום זה לביצוע.
רבי זכריה בעי קומי רבי אמי: עבדין עובדא כההן תנייא? - שמא מצווה לבצוע? תני רבי שמעון בן מנסיא אומר: פעמים שאתה רשאי לבצע פעמים שאין אתה רשאי לבצוע. כיצד? שנים שבאו אל הדיין, עד שלא שמע דבריהן, או מששמע דבריהן ואינו יודע היכן הדין נוטה, רשאי לומר להן: צאו ובצעו. אבל משתשמע דבריהן ויודע אתה היכן הדין נוטה אין אתה רשאי לבצוע, כי אתה כבר יודע מי חייב ומי זכאי, שנאמר פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש, עד שלא נתגלע הריב אתה רשאי לנוטשו משנתגלע הדין אין אתה רשאי לנוטשו.
אמר רבי מתנייה: אף הפשרה צריכה הכרע הדעת. כלומר אדם לא מחלק חצי-חצי סתם בפשרה, אלא צריך שיהיה לפי מי הדין נוטה.
רבי יהודה בן לקיש אמר: שנים שבאו אל הדיין אחד רך ואחד חזק, עד שלא שמע דבריהן רשאי לומר להן איני נזקק לכם. למה? שמא יתחייב החזק ויהא החזק אויבו. אבל מששמע דיבריהן אין רשאי לומר להן איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש.
רבי יהושע בן קרחה אומר: הרי שהיה יושב אצל הדיין וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק? שנאמר לא תגורו מפני איש - אל תכניס דבריך מפני איש, אל תסתיר אותם, אל תחסום אותם אצלך.
ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין, ויהו העדים יודעין את מי מעידין ולפני מי מעידין - לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. ואומר אלהים נצב בעדת אל.
וכן יהושפט אומר לשופטים: ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה'. וכי אפשר לבשר ודם לדון את בוראו? אלא אמר הקדוש ברוך הוא: אנא אמרית דיהא לראובן מאה דינר ולשמעון ולא כלום, ואת נוטלן מזה ונותנן לזה עלי לשלם לו - אתה לקחת משמעון ולקחת מראובן ונתת לשמעון, אז בעצם עליי לפרוע חזרה, אתה שופט אותי ואני זה שצריך לדון ולתקן את מה שאתה עשית.
[דף ג עמוד א]
וליפרע מאותו האיש. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר הדין בשלשה ופשרה בשנים, יפה כח הפשרה מכח הדין ששנים שדנו אין דיניהם דין ויכולין לחזור בהן א_טזושנים שפישרו אין יכולין לחזור בהן שעושים קניין עלהפשרה. תנן האונס והמפתה ומוציא שם רע בשלשה דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים המוציא שם רע בעשרים ושלשה לפי שיש בו דיני נפשות. רבי מנא° בן יונה אמר בנערה מאורסה פליגי שבאים לחייבה סקילה ולהפסידה את כתובתה. °רבי מאיר אומר מפסדת כתובתה בשלשה ונסקלת בעשרים ושלשה, וחכמים אומרים מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה. אבל במוציא שם רע אם התברר שהעדים העידו שקר שהעדים נהרגים והבעל לוקה וחייב מאה סלע כל עמא מודו שהבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלושה והעדים נסקלין בעשרים ושלושה אמר לו רבי יוסי בי רבי בון° הן דלא תנינתה פלגה את עביד פלגיה והן תנינתה דפליגי אמרת דלא פליגי שהרי במשנה נאמר שהם חולקים רק במוציא שם רע ולא בנערה מאורסה! אלא במוציא שם רע פליגי כשהוזמו העדים. °רבי מאיר אומר הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין בכ"ג, ורבנין אמרין מקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מאה סלע. אבל בנערה מאורסה כל עמא מודו מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה. ותייא דרבי מנא° בן יונה כרבי זעירא° שסובר שהם שני דינים ודרבי יוסי בי רבי בון° כרבי אבהו°. דרבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירא° הביא האב עדים להזים עידי הבעל נמצא שהם רצו לחייב את הבעל במאה סלע ואת העדים בסקילה והוזמו עידי האב, האם כשם שהם רצו לחייב את הבעל מאה כסף שדינו בשלושה, ואת העדים הם רצו לחייב סקילה שדינם בעשרים ושלושה, אף הם כשהוזמו לוקים ונותנים מאה סלע בשלשה ונסקלין בעשרים ושלשה או שכיוון שיש בדינם גם מיתה, אפילו למלקות וממון נדונים בעשרים ושלושה. אמר ליה: אילו לא הוזמו עידי האב לא נמצא הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה, ועדים נסקלין בעשרים ושלשה, נמצא שזה מה שזממו, אף להם עושים כפי שזממו: לממון דנים אותם בשלושה ולמיתה דנים אותם בעשרים ושלושה, שסבר רבי זעירא° שני דינין הן מה שרצו לחייב את הבעל לבד ואת מה שרצו לחייב את העדים לבד. אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו° כולו דין אחד ודנים אותם בעשרים ושלושה. רבי אבהו° שאל שור הנסקל כ°רבי מאיר מהו שיתן הכסף בשלשה ויסקל בעשרים ושלשה כמו מוציא שם רע שמאה כסף בשלושה והעדים נסקלים בעשרים ושלושה? אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון° שור הנסקל כולו ממון הוא שאף מיתת הבהמה אינה אלא ממון וגזירת הכתוב שייסקל בעשרים ושלוש.
מתני':
א_יזמכות בשלשה, משום °רבי ישמעאל בן אלישע אומר בעשרים ושלשה. א_יחעיבור החדש בשלשה, עיבור השנה בשלשה דברי °רבי מאיר, °רבן שמעון בן גמליאלאומר א_יטבשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה, ואם גמרו בשלשה מעוברת. א_כסמיכת הזקנים על פר העלםדבר ועריפת העגלה בשלשה דברי °רבי שמעון בן יוחאי
אנחנו בירושלמי מסכת סנהדרין דף ג'. אומרת הגמרא תני רבן שמעון בן גמליאל אומר הדין בשלושה, כלומר צריך שלושה דיינים. ופשרה בשניים. יפה כח הפשרה מכח הדין, ששניים שדנו אין דינם דין ויכולים לחזור בהם, אבל השניים שפשרו אין יכולים לחזור בהם. כלומר התובע והנתבע לא יכולים לחזור בהם, כיוון שבסוף הפשרה עושים קניין. אז בעצם הם לא יכולים לחזור. לעומת זאת, בדין הם יכולים לחזור בהם.
תנן, עונשין מפרטין מוציא שם רע בשלושה דברי רבי מאיר. חכמים אומרים המוציא שם רע בעשרים ושלושה, כיוון שיש בו דיני נפשות. רבי מנא אמר בנערה מאורסה פליגי. שבאים לחייב אותה סקילה וגם להפסיד את הכתובה שלה. כלומר פה גם ממון וגם נפשות. רבי מאיר אומר מפסדת כתובתה בשלשה ונסקלת בעשרים ושלשה, וחכמים אומרים מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה. אבל במוציא שם רע, אם מתברר שהעדים העידו שקר, שהעדים נהרגים והבעל לוקה וחייב מאה סלעים, אז פה כל עמא מודו הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלושה, והעדים נסקלים בעשרים ושלושה.
אמר לו רבי יוסי בי רבי בון: הן תנינתה פלגה את עביד פלגיה? בדיוק הפוך. מה שהמשנה אומרת שחולקים, אתה אומר שהם לא חולקים? מה שהמשנה אומרת שהם לא חולקים, אתה אומר שהם חולקים? אלא במוציא שם רע פליגי, כמו שכתוב במשנה. וכשהוזמו העדים - רבי מאיר אומר הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין בכ"ג, ורבנין מרין מקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מאה סלע. אבל בנערה מאורסה כל עמא מודו מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה.
ותייא דרבי מנא כרבי זעירא - כן, סובר שזה שני דינים נפרדים. ודרבי יוסי בי רבי בון כרבי אבהו - שהוא סובר שזה דין אחד. איפה ראינו את זה? דרבי בון בר חייה בא וקאמר - רבי זעירא אם הביא עוד עדים להזים את עדי הבעל, אבל בעצם נמצא שהם רצו לחייב את הבעל במאה סלעים ואת העדים בסקילה. כלומר העדים שבאו להזים - את העדים הראשונים רצו לסקול ואת הבעל לחייב במאה סלעים. ועכשיו באו עדים אחרים והזימו את עדי העדים. אז השאלה אם כשם שהם רצו לחייב, לחייב את הבעל במאה כסף שדינו בשלושה ואת העדים רצו לחייב בסקילה שדינם בעשרים ושלושה, אז גם הם כשהוזמו - לוקים ונותנים מאה סלע בשלושה ונסקלים בעשרים ושלושה? כיוון שיש בדינם, באותו דין יש להם גם מיתה, אז אפילו מלקות וממון דנים אותם בעשרים ושלושה.
אמר ליה, אילו לא הוזמו עדי העדים לא נמצא הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלושה ועדים נסקלים בעשרים ושלושה. נמצא שזה מה שהם זממו. אז אף להם עושים כפי שזממו - לממון דנים אותם בשלושה ולמיתה דנים אותם בעשרים ושלושה. כי רואים מכאן שרבי זעירא סבר שני דינים הן - מה שהם רצו לחייב את הבעל זה לבד, מה שרצו לחייב את העדים זה לבד. אמר רבי ירמיה בשם רבי אבהו - כולו דין אחד, דנים אותם בעשרים ושלושה. אז בעצם רואים באמת שרבי זעירא סובר שזה שני דינים ורבי אבהו סובר שזה דין אחד.
רבי אבהו שאל שור הנסקל כרבי מאיר מהו שיתן הכסף בשלשה ויסקל בעשרים ושלשה? כמו שמוציא שם רע שהרי אלו שמאה כסף דנים אותו בשלושה ועדים נסקלים בעשרים ושלושה. אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון שור הנסקל כולו ממון הוא וגזירת הכתוב שייסקל. כן, זה שהוא בהמה מתה זה לא נפשות, זה עצמו ממון. רק זה על פי הכתוב שייסקל בעשרים ושלושה, שכתוב השור יסקל וגם בעליו יומת, כי מיתת הבעל כך מיתת השור בעשרים ושלושה. אבל זה רק על פי הכתוב, זה לא ממון בכלל.
פרק א', הלכה ב'. תנן במשנה: מכות בשלשה, משום רבי ישמעאל אומר בעשרים ושלשה. עיבור החדש בשלשה, עיבור השנה בשלשה דברי רבי מאיר, רבן שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה, ואם גמרו בשלשה מעוברת. סמיכת הזקנים ועריפת העגלה בשלשה דברי רבי שמעון ורבי יהודה אומר בחמשה. חליצה ומיאונין בשלשה. נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועים - בשלשה. וההקדשות בשלשה. וערכים המיטלטלין בשלשה, רבי יהודה אומר אחד מהן כהן. ובקרקעות תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן. דיני נפשות בעשרים ושלשה. הרובע והנרבע בעשרים ושלשה שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרוגו. שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כן מיתת השור. הארי הזאב והדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה, רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה, רבי עקיבה אומר מיתתן בעשרים ושלשה.
כן, הערכים המטלטלין. כלומר כל דבר שאמרו שצריך לתת את הערך שלו, אז בשלושה - זה מטלטלין. בקרקעות עושים עשרה. רבי יהודה אומר אחד מהן צריך להיות כהן, ובקרקעות תשעה וכהן. והאדם - כלומר אם אדם אומר דמי עליי שהוא נערך כמו עבד, כי הוא יוצא בהן, גם כן צריך עשרה שאחד מהם כהן.
גמרא. רבי אבהו בעי: מכות? פעמים שמת ממכותיו והרי יש בו דיני נפשות! אז צריך להיות בעשרים ושלושה. ונשאר בשאלה.
[דף ג עמוד ב]
ו°רבי יהודה בר עילאי אומר א_כאבחמשה. א_כבחליצה ומיאונין בשלשה. א_כגנטע רבעי א_כדומעשר שני שאין דמיוידועין בשלשה. א_כהוההקדשות בשלשה. א_כווערכים המיטלטלין בשלשה, °רבי יהודה בר עילאי אומר אחד מהן כהן. א_כזובקרקעות תשעה וכהן, א_כחואדם אם אמר דמי עלי שנערךכעבד כיוצא בהן. א_כטדיני נפשות בעשרים ושלשה. א_להרובע והנרבע בעשרים ושלשה שנאמר (ויקרא קדושים כ טז) והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרוגו. א_לאשור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר (שמות משפטים כא כט) השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כן מיתת השור. א_לבהארי הזאב והדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה, °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר כל הקודם להורגן זכה, °רבי עקיבה אומר מיתתן בעשרים ושלשה.
גמ': תנן: מכות בשלשה משום °רבי ישמעאל בן אלישע אומר בעשרים ושלשה. רבי אבהו° בעי מאי טעמא? דרבנן דאמרו מכות בשלשה? הרי פעמים שמת ממכותיו והרי יש בו דיני נפשות וצריך להיות בעשרים ושלושה! תנן: עיבור השנה בשלשה דברי °רבי מאיר, °רבן שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה ואם גמרו בשלשה מעוברת. בר קפרא° שמע כולהון מהדא דכתיב (במדבר נשא ו כד) יברכך ה' וישמרך מיכן שמתחילין בשלשה, יאר ה' פניו אליך ויחנך מיכן שנושאין ונותנין בחמשה, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום מיכן שגומרין בשבעה. רבי יהושע בן לוי° שמע כולהון מהדא (מלכים ב' כ"ה, י"ח) ויקח רב טבחים את שלשת שומרי הסף מיכן שמתחילין בשלשה, וחמשה אנשים מרואי פני המלך מיכן שנושאין ונותנין בחמשה, (ירמיהו נ"ב, כ"ה) ושבעה אנשים רואי פני המלך מיכן שגומרין בשבעה. אמררבי יונתן° מיכן לסנהדרין גדולה של כל ישראל שהיא של שבעים דכתיב (ירמיהו נ"ב, כ"ד) ויקח שר הטבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה כהן הרי שנים, ושבעה אנשים מרואי פני המלך הרי תשעה, וששים איש מעם הארץ הרי שבעים חסר אחד, ומן העיר סריס אחד הרי שבעים. אית תניי תני שבעים ואחד מדכתיב ויקח רב הטבחים את שלשת שומרי הסף, ושבעה מרואי פני המלך, וששים איש מעם הארץ, ומן העיר לקח סריס אחד הרי שבעים ואחד. ולמה קוריהו סריס? שמסרס את ההלכה מהפך את ההלכה לכל הכיוונים ומברר אותה. כתוב אחד אומר וחמשה אנשים מרואי פני המלך וכתוב אחד אומר ושבעה מרואי פני המלך להביא שני סופרי הדיינים. תנן: עיבור החדש בשלשה לית כאן עיבור החדש אלא קידוש החדש שלא היו צריכים לעברו שאם לא קדשוהו בזמנו מעצמו מתעבר. שמואל° בר אבא בר אבא אמר אין קידוש החדש פחות מעשרה. חבירים תלמידי חכמים שאינם סמוכים מהו ליכנס לקידוש החדש? אמר רב הושעיה חבר הוינא ואעלנירבי שמואל בר רב יצחק° לקידוש החדש, ולית אנא ידע אין סלקית ממיניינא אין לא? פשיטא דלא סליק למנין שהרי הוא קרוב וקרוב פסול! אלא דלא ידע למה? האם רק בגין דהוה חתניה וקרוב פסול או אפילו אם לא היה קרוב היה פסול משום שאין חבירין נכנסין לקידוש החדש? אמררבי כהנא° חבר הוינא ואעלי רבי תנחום בר חייה° לקידוש החדש וסלקית ממיניינא, הדא אמרה שחבירים נכנסין לקידוש החדש. חברים מהו ליכנס לעיבור שנה? נישמעינה מהדא מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה שאמר יקרוני שבעה זקינים לעלייה, ונכנסו שמנה. אמר מי הוא שנכנס שלא ברשות? עמד שמואל° בר אבא בר אבא הקטן על רגליו ואמר אני עליתי שלא ברשות, הלכה נצרכה לי ונכנסתי לשאול עליה. אמר לו °רבן גמליאל דיבנה כל ישראל יודעים שאמרתי שאילו יש שנים כאלדד ומידד
למדנו במשנה עיבור השנה בשלשה דברי רבי מאיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה, ואם גמרו בשלשה מעוברת. בר קפרא שמע כולהון מהדא - מצא רמז לכל הדין הזה, דכתיב יברכך ה' וישמרך - מיכן שמתחילין בשלשה, יש שם שלוש מילים. עכשיו לאחר מכן כתוב יאר ה' פניו אליך ויחנך - זה חמש מילים, מיכן שנושאין ונותנין בחמשה. לאחר מכן ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום - מיכן שגומרין בשבעה.
רבי יהושע בן לוי שמע כולהון מהדא, הוא רוצה לפרש את זה גם בזכר. כתוב ויקח רב טבחים את שלשת שומרי הסף - מיכן שמתחילין בשלשה, וחמשה אנשים מרואי פני המלך - מיכן שנושאין ונותנין בחמשה, ושבעה אנשים רואי פני המלך - מיכן שגומרין בשבעה.
אמר רבי יונתן - מכאן לסנהדרין גדולה של כל ישראל שהיא שבעים ואחד. דכתיב ויקח שר הטבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה כהן - הרי שנים, ושבעה אנשים מרואי פני המלך - הרי תשעה, וששים איש מעם הארץ - הרי שבעים חסר אחד, ומן העיר סריס אחד - הרי שבעים. אית תניי תני שבעים ואחד - ויקח רב הטבחים את שלשת שומרי הסף, ושבעה מרואי פני המלך, וששים איש מעם הארץ, ומן העיר לקח סריס אחד - הרי שבעים ואחד.
עכשיו למה קוריהו סריס? שמסרס את ההלכה. כלומר הוא מהפך את ההלכה לכל הכיוונים ומברר אותה, לכן הוא נקרא סריס. כתוב אחד אומר חמשה אנשים מרואי פני המלך, וכתוב אחד אומר שבעה מרואי פני המלך - לכאורה סתירה. להביא שני סופרי הדיינים.
תנן: עיבור החדש בשלשה. אמרת לית כאן עיבור החדש אלא קידוש החדש, כי הרי לא צריכים לעבר - אם לא מקדשים את החודש בזמנו אז הוא מעצמו מתעבר, לא צריך לעבר אותו. שמואל אמר אין קידוש החדש פחות מעשרה.
שואלת הגמרא - חברים מהו ליכנס לקידוש החדש? כלומר, הם צריכים דווקא סמוכים או כל תלמיד חכם יכול להיות גם הוא לא סמוך. אמר הושעיה חבר הוינא - כלומר הייתי תלמיד חכם, לא הייתי סמוך - ואעל ירבי שמואל בר רב יצחק לקידוש החדש, ידע אין סלקית ממיניינא אין לא? לא יודע בדיוק אם ימנו אותי גם כן בין העשרה או לא. פשיטא דלא סליק - זה ברור שלא ימנו אותו במניין. למה? בגין דהוה חתניה או משום שאין חבירין נכנסין לקידוש החדש? כלומר צריך דווקא סמוכים.
אמר רבי כהנא חבר הוינא ואעלי רבי תנחום בר חייה לקידוש החדש וסלקית ממיניינא - הוא אומר אני יודע שימנו אותי. הדא אמרה שחבירים נכנסין לקידוש החדש. כלומר לקידוש החודש לא צריכים סמוכים.
שואלת הגמרא - חברים מהו ליכנס לעיבור שנה? נישמעינה מהדא מעשה ברבן גמליאל שאמר יקרוני שבעה זקינים לעלייה, ונכנסו שמנה. אמר מי הוא שנכנס שלא ברשות? עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר אני עליתי שלא ברשות, הלכה נצרכה לי ונכנסתי לשאול עליה. אמר לו רבן גמליאל...
עכשיו ממה שהרב שמואל רצה להוציא, ממי שנכנס לו ברשות, אז לכאורה רואים מכאן שלא נכנסים לעיבור שנה אלא סמוכים. אבל אין מפה ראיה, כי אולי מה שהרב שמואל רצה להוציא ממי שנכנס לו ברשות זה מפני שאין מעברים את השנה אלא במזומנים לה, זו הסיבה - לא בגלל שצריכים דווקא סמוכים. אולי אין מפה ראיה.
[דף ד עמוד א]
בדורנו אתה אחד מהן וראויים כל השנים להתעבר על ידך, ואפילו כן לא עיברוה בההוא יומא ואפלגינה במילי דאורייא העריכו בדברי תורה ועברוה ביומא דבתרה. ממה ש°רבן שמעון בן גמליאל רצה להוציא מי שנכנס שלא ברשות. מכאן שאין נכנסים לעיבור שנה אלא סמוכין? אין מכאן ראיה, כי אולי °רבן שמעון בן גמליאל רצה להוציא מי שנכנס שלא ברשות מפני שאין מעברין את השנה אלא במזומנים לה. תני סנהדרין שראו את ההורג אית תניי תני שנים נעשין עדים ומעידין בפני השאר שעד נעשה דיין. אית תניי תני א_לגכולן עדים ומעידין בפני אחרים שאין עד נעשהדיין. אמר רבי יהודה בר פזי° בשם רבי זעירא°: כשם שחולקין כאן כך חולקין בעדות החדש דבית דין שראו את מולד הלבנה, לדעה אחת שנים יעידו לפני השאר, ולדעה השניה כולם יהיו עדים. תנן: התם ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהן ויאמרו מקודש מקודש. ואם עד נעשה דיין, למה צריכים שנים להיות עדים והשאר דיינים? יצרפו רק אחד ויקום חד ויעיד ויתיב אחר שהעיד ויצטרף כדיין ויקום חד ויתיב חד. שנייא היא שלדעת כולם א_לדאין העד שהעיד נעשה דיין וכל המחלוקת אם עד שלא העיד יכול להיות דין כהדא. רב הונא° הוהידע שהדו עדות לחד בר נש אזל בעי מידון קומיה וכפר ביה שיקר כיוון שידע שאין עד נעשה דיין ולכן אף שרב הונא° יודע לו עדות אינו רשאי להעיד. אמר לו רבי שמואל בר רב יצחק° בגין דאת ידע דרבי הונא° אינשא רבה דיין את כפר ביה, מהו דייזיל ויסהוד עלך קומי בית דין חורין מה אם הוא ילך ויעיד עליך בבית דין אחר אמר לו רב הונא° ועבדין כן? אף שכבר התחלתי לדון אמר לו אין ושרא רב הונא° גרמיה מן ההוא דינא ואזל ואסהיד קומי בית דין חורון התיר רב הונה עצמו מהדין הזה והלך והעיד לפני בית דין אחר. תני °רבי שמעון בן יוחי אומר כתיב (ויקרא בהר כה י) וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ולא חדשים, והתנינן ראש בית דין א_להאומר מקודש, מהו מקודש? מקויים שקובעים שזה ראש חדש אבל לאמקדשים. תני א_לולקידוש החדש מתחילין מהגדול. אמר רבי חייה בר אבא°מתניתא אמרה כן דתנן: ראש בית דין אומר מקודש. תני א_לזלעיבור השנהמתחילין מן הצד. אמררבי זבידא° והן בייתא דלרע הבית דין שלנו לא נהגין כן אלא בקידוש החדש מתחילים בגדול? ולא שמיע דאמר רבי חייא בר מרייא° ורבי יונה° ורבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי חייה° שאמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא לקידוש החדש שאין מה לדון ולפסוק מתחילין מן הגדול לעיבור השנה מתחילין מן הצד. וכבר נכנס רבי יוחנן° בר נפחא והוא היה הקטן שבהן אמרו לו אמור הרי השנה מקודשת בעיבורה, אמר הרי השנה מקודשת בעיבור. אמר רבי יונתן°: ראה לשון שלימדנו בן הנפח, אילו אמר בעיבורה הייתי אומר אלו י"א יום שהחמה עודפת על הלבנה בכל שנה אלא בעיבור שהוסיפו לה חכמים שלשים יום ועיברוה. רבי יעקב בר אחא° ורבי יסא° אסי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא לעיבור השנה הולכין אחר המינוי וותק לבית הוועד הולכין אחר הרגיל בקיאות והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו לפי הבקיאות כגון רבי חנינא° בר חמא פתח רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° חתמין, רבי אבא בר זבדא° פתח רבי חייה° ורבי יסא° אסי ורבי אימי° חתמון, רבי חגיי° פתח רבי יונה° ורבי יוסי° בר זבידא חתמין. כהנא° איתמני קדמיי מן רבי יעקב בר אחא° עאל רבי יעקב בר אחא° קדמיי מיניה לעיבורא, אמר הכין מרה דשמועתא רבי יעקב בר אחא שאמר שבעיבור הולכים אחר וותיקות לא מקיים לה. רבי חייה בר אבא° הוה קאים מצלי עאל רבי כהנא° וקם ליה מצלי מן אחורי מן דחסל רבי חייה בר אבא° מן צלותיה יתיב ליה דלא מיעבור קומוי רב כהנא° האריך בצלותיה מן דחסל רב כהנא° אמר לו הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון? אמר לו: רבי אנא מדבית עלי וכתיב על דבית עלי (שמואל א ג יד) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה, וצלי עלוי וזכה למיסב האריך ימים עד דאיתעבדון טפרוי סומוקן כהדא דקקה כמו תינוק
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף ד. נתחיל מהשורה השלישית. תני סנהדרין שראו את ההורג. אית תניי תני שנים נעשין עדים ומעידין בפני השאר, כיוון שסבור שעד נעשה דיין, ואית תניי תני כולן עדים ומעידין בפני אחרים, כיוון שסובר שאין עד נעשה דיין.
אמר רבי יהודה בר פזי בשם רבי זעירא: כשם שחולקין כאן כך חולקין בעדות החדש, כלומר שבית דין שראו את המולדת של הלבנה - עדה אחת, שניים יעידו לפני השאר, והעדה השנייה כולם היו עדים והעידו לפני אחרים.
ראו שלושה והם בית דין - יעמדו שניים וישב אחד מחבריהם אצל היחיד. שניים יהיו עדים ואחד מהם יישאר דיין, והוסיפו לו עוד שניים, והעידו בפניהם ואמרו מקודש. ואם עד נעשה דיין, למה צריכים שניים להיות עדים ושאר הדיינים יצטרפו רק אחד? הם שלושה - שניים ישבו בתור דיינים, הוסיפו לו עוד אחד, ואחד מהם, כלומר השלישי, יעיד, ואחרי שהוא מסיים את העדות הוא ישב. אותו אחד שהעיד ישב והצטרף כדיין, ואז יקום אחד אחר ויעיד ועוד פעם ישב, וככה בעצם יעידו על קידוש החודש.
ומתני' שאני, כלומר שדעת כולם שאין עד שהעיד נעשה דיין. כל המחלוקת היא אם עד שעתיד להעיד יכול להיות דיין או לא כעדה.
רב הונא ידע שהדו לחד בר נש. רב הונא ידע איזו עדות על מישהו, אזל בעי מידון קמיה - אותו אדם הלך וביקש שרב הונא יהיה דיין שלו, וכפר ביה - הוא שיקר, מכיוון שידע שאין עד נעשה דיין. לכן למרות שרב הונא יודע עדות, בגלל שהוא לא רשאי להעיד, לכן הוא שיקר.
אמר לו רבי שמואל בר רב יצחק: בגין דאת ידע דרבי הונא אינשא רבה את כפר ביה - כלומר אתה משקר עכשיו בגלל שאתה יודע שרב הונא הוא דיין. מהו דייזיל ויסהוד עלך קומי בית דין חורין - היה הוא יכול לעזוב את הבית דין הזה וללכת לבית דין אחר, ושם להעיד עליך, ושם הוא לא דיין.
אמר לו רב הונא: ועבדין כן? למרות שהתחלתי כבר לדון, אני יכול לעצור? אמר לו: כן, אתה יכול. ושרא רב הונא גרמיה מן ההוא דינא ואזל ואסהיד קומי בית דין חורון - הוא עזב את הדיון הזה, הלך לבית דין אחר, ושם הוא העיד נגד אותו האיש.
תני רבי שמעון בן יוחי: וקדשתם את שנת החמשים שנים אתה מקדש ולא חדשים, כלומר קידוש חודשים לא צריך לקדש. והתנינן ראש בית דין אומר מקודש - אז רואים מכאן שבית דין מקדשים. אומר לו: מהו מקודש? מקויים - כלומר קובעים שזה ראש חודש, אבל לא מקדשים.
תני לקידוש החדש מתחילין מהגדול. אמר רבי חייה בר אבא: מתניתא אמר כן, דתנן ראש בית דין אומר מקודש. תני לעיבור מן הצד, מהקטן. אמר רבי זבידא: בייתא דלרע, כלומר בית דין של מטה, הכוונה בית הנשיא, לא נהגין כן, אלא בקידוש החודש מתחילים בגדול - כלומר הוא חשב שהכוונה בעיבור זה עיבור חודש ולא עיבור השנה.
ולא שמיע דמר רבי חייא בר מרייא ורבי יונה ורבי אבא ורבי חייה, רבי חייה בשם רבי יוחנן: קידוש החדש מתחילין מהגדול, אבל לעיבור שנה מתחילין מן הצד. ופה מדובר בעיבור החודש, לכן באמת מתחילים מהגדול.
וכבר נכנס רבי יוחנן והיה הקטן שבכולם, אמרו לו אמור הרי השנה מקודשת בעיבורה, אמר הרי השנה מקודשת - בעיבור.
אמר רבי יונתן: ראה לשון שלימדנו בן הנפח - תראה איזה דיוק בלשון! אילו אמר בעיבורה הייתי אומר שהכוונה לאותם אחד עשר ימים שהחמה עודפת על הלבנה בכל שנה - זה הכוונה שהם מתקדשים. הרי יש הבדל בין ימי החמה שלוש מאות שישים וחמש והלבנה שלוש מאות חמישים וארבע, שיש אחד עשר יום. אז אם היה אומר בעיבורה, הייתי חושב על העיבור הקבוע שלה, שזה אחד עשר יום. עכשיו לא אמר את זה, אלא אמר שהוסיפו לה חכמים שלשים יום בעיבורה.
רבי יעקב בר אחא ורבי יסא בשם רבי יוחנן: לעיבור הולכין אחר המינוי, כלומר אחר הוותק, מי שהתמנה ראשון, אבל לבית הוועד הולכין אחר הרגיל, לפי הבקיאות, והוא כל אחד מדבר במקומו וחותם לפי הבקיאות. כלומר גם היחסים כן לפי המינוי, אבל הדיבור הוא לפי הוותק.
כגון רבי חנינא פתח, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש חותמים. רבי אבא בר זבדא פתח, רבי חייה ורבי יסא ורבי אימי חותמים. רבי חגיי פתח, רבי יונה ורבי יוסי חותמים.
כהנא אי מני רבי יעקב בר אחא - כלומר הוא התמנה לפני רבי יעקב בר אחא, ועל רבי יעקב בר אחא קם ליה מיניה לעיבורא, כי הוא נכנס לפניו. אמר: כן, מרה דשמועתא לא מקיים לה - כלומר בעל השמועה, שזה רבי יעקב בר אחא, הוא זה שאמר שבעיבור הולכים אחר הוותיקות, והוא לא מקיים את מה שהוא אומר, הוא נכנס לפניו.
רבי חייה בר אבא הוה קאים מצלי, עאל רבי כהנא וקם ליה מצלי - עמד מאחוריו להתפלל. חסל רבי חייה בר אבא ליה דלא מיעבור קומוי רב כהנא בצלותיה - הוא מסיים את התפילה והוא נשאר, כי הוא לא רצה לעבור לפני רב כהנא שמתפלל. דחסל רב כהנא - כיוון שהוא סיים - אמר כן: אתון נהיגין רב כון? כך אתם מקובלים בבבל לצאת מהרבנים שלכם? אמר לו: רבי, אנא מבית עלי - כן, רב כהנא אומר שהוא מבית עלי, דכתיב בהו אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה - בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתפילה. לכן היה מאריך בתפילה. וצלי עלוי וזכה למיסב - עד דאיתעבדון כהדא דקקה, כמו תינוק, שהציפורניים שלו חזרו לגדול כמו תינוק.
ריש לקיש אקדמון ליה חד סב - זקן אחד עם הארץ הקדים אותו, ואעלוניה מן ההוא תרעא דלהן - כלומר הכניסו אותו לצד אחד, גילו שהוא עם הארץ, הוציאו אותו מהצד השני. אמר: כן יהא - מגיע לו.
[דף ד עמוד ב]
ריש לקיש° אקדמון ליה חד סב עם הארץ לעיבורה ואעלוניה מן ההוא תרעא דלהלן אחרי שגילו שהוא עם הארץ הוציאו אותו משער אחורי אמר כן יהא בשכרו מגיעה לו שנכנס לפני. ולא שמיע דאמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מעשה שעיברו השנה שלשה רועי בקר והיכן מצאנו שקיבלו רועי בקר ועונה הגמרא שרועים הסבירו מתי צריך לעבר שנה. חד מינון אמר בכיר ולקיש גם התבואה המקדימה וגם המאחרת באדר מינץ ינצו יחד זה אדר ואם לאו זהו שבט וחורנה אמר קדום רוח באדר פוח ליחיך ופיק לקיבליה אם אתה מצליח לחמם את האויר על ידי נשיפה זה אדר ואם לא זה עדיין שבט וחורנה אמר תור באדר בעדרייה ימות מקור בבקר ובטל תאנתה משכיה ישלח מרוב חום בצהרים זה אדר ואם לא זה עדיין שבט וחמין שתא דלית חד מינהון שבאותה שנה לא היה אחד מהדברים שבגללו מעברים את השנה ועיברו את השנה על פיהם. אמררבי חלבו° לא הם קידשו אלא שהסכים בית דין עמהן וראיה שלא הם קידשו לא כן אמר רבי זעירה° והן שיהו כולם מורין מטעם אחד והרי כאן כל רועה אמר סיבה אחרת אין זו ראיה? מכיון דאילין מודי לאילין ואילין מודי לאילין כמו שכולן מורין מטעם אחד. ולמה רבן שמעון בן לקיש° מקפד על הדא מילתא שהכניסו אחר במקומו להימנות על העיבור? חשש להיא דאמר רבי אלעזר° בן פדת דאמר רבי אלעזר° בן פדת (יחזקאל י"ג, ט') והיתה ידי אל הנביאים החוזים שוא והקסמים כזב בסוד עמי לא יהיו ובכתב בית ישראל לא יכתבו ואל אדמת ישראל לא יבואו בסוד עמי לא יהיו זה סוד העיבור, ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי, ואל אדמת ישראל לא יבואו זו ארץ ישראל. ואמר רבי אלעזר° בן פדת כד סלקית להכא אמרית הא גבי חדא, כד מנוני אמרית הא גבי תרתיי, כד עלית לעיבורא אמרית הא תלתיהון גבי. תנן °רבי אלעזר בי רבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים. רבי אבא בר זבדא° אמר בשם רב° אבא בר אייבו: טעמא ד°רבי אלעזר בי רבי צדוק כיון שבית דין של מעלן רואין שאין בית דין שלמטן מקדשין אותו הן מקדשין אותו אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי חנינה°: מעשה בעשרים וארבע קריות קרונות מלאים בני אדם של בית °רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד ונכנסו בהן עין רע הרומאים הרגו בהם ומתו כולם בפרק אחד, מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל והשאירו רק את קידוש החדש. בעיון מיעקר אף אהן סימנא רצו לעקור גם את קידוש החדש שהשאירו לזכר מיהודה אמר לון רבי סימון° אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר. איך אתה אומר שרק ביהודה היו מקדשים את השנה והרי מצינו שקידשו את השנה בבעלת שהיא מערי דן? הדא בעלת זימנין נמנת מיהודה וזימנין מדן דכתיב למטה בני דן למשפחותם וכ"ו (יהושע י"ט, י"ד) אלתקא וגבתון ובעלת משמע שהן מדן וכתיב ויהי הערים מקצה למטה בני יהודה וכו' (יהושע ט"ו, כ"ט) בעלה ועיים ועצם משמע שהן מיהודה אלא מימר בתים מיהודה ושדות מדן. רבי ירמיה° בעא קומי רבי זעירא°: ולוד לא מיהודא היא? אמר לו: אין, ומפני מה אין מעברין בה? אמר לו: שהן גסי רוח ומעוטי תורה. הפיך אפוי וחמא הסתובב וראה °רבי אחא ורבי יהודה בן פזי° שהם מלוד אמר ליה: איטה עבדתני מבזה רבנן! א_לחעל שלשה סימנין מעברין את השנה על אביב ועל התקופה ועל פירות האילן, על שנים מעברין על אחד אין מעברין, ואם עיברוה הרי זה מעוברת, וכשהיה אביב אחת מהן היו שמיחין. °רבן שמעון בן גמליאל אומר אף על התקופה. א_לטעל שלש ארצות מעברין לשנה שבודקים בכל אחת מהארצות אתשלוש הדברים שמנינו על יהודה ועל עבר הירדן והגליל, על שתים מעברין על אחת אין מעברין, ואם עיברוה אינה מעוברת, וכשהיתה יהודה אחת מהן היו שמיחין מפני שהעומר בא ממנה. אין מעברין לא מפני הצינה ולא מפני הגשמים, ואם עיברוה אינה מעוברת. אין מעברין א_מלא מפני הגדיים ולא מפני הגוזלין ולא מפני החלב
ולא שמיע דמר רבי קריספא בשם רבי יוחנן: מעשה השנה שלשה רועי בקר - כלומר מה הבעיה שעם הארץ יכנס? הרי אפילו שלושה רועי בקר עיברו פעם את השנה. הגמרא אומרת ששלושה רועי בקר הסבירו לחכמים מתי צריך לעבר את השנה.
חד אמר בכיר ולקיש באדר מינץ - כלומר אם גם התבואה שהקדימה וגם המאחרת, שניהם כבר באדר נעצרו, זה סימן שזה אדר, ואם לאו זה עדיין שבט. אמר תור באדר בעריה - השור בבוקר מת מקור, אבל בטול תלתא ימות ישלח - מרוב חום בצהריים יושב מתחת לתאנים, רוצה להוריד את העור שלו מרוב חום, אז זה אדר, ואם לאו זה עדיין שבט.
חד מינהון ועיברו השנה על פיהם - חכמים ראו שבאותה שנה לא היה אחד מהדברים הללו ועיברו את השנה על פיהם.
אמר רבי חלבו: דין עמהן כן - כלומר זה לא שהרועי בקר קבעו, אלא שבית דין הסכים, וראיה שלא הם קבעו. לכן אמר רבי זעירה: שיהו אחד - כלומר צריך שכולם יסכימו לטעם לעיבור, ופה הרי כל רועה בקר אמר משהו אחר. אבל זה לא ראיה, מכיוון דאילין לאילין ואילין לאילין אחד - כלומר זה לא שכל אחד אמר משהו אחר וחלק על השני, אלא כל אחד הוסיף משהו, אבל כולם מודים להכל.
ולמה רבן שמעון בן לקיש חשש על הדא מילתא, למה הוא הקפיד להיות זה שנכנס אחרון לעיבור? חשש דמר רבי אלעזר, שאמר בן זר: והיתה ידי הנביאים החוזים שוא... בסוד עמי לא יהיו - זה עיבור, ובכתב בית ישראל לא יכתבו - זה המינוי, ואל אדמת ישראל לא יבואו - זה ארץ ישראל.
רבי אלעזר כד סלק הכא אמר: הא חדא - הנה ניצלתי מאחד. כד מנוני אמר: הא תרי - הנה ניצלתי בשתיים. כד לעיבורא אמר: הא גבי - שלושת הדברים אצלי, ניצלתי משלושתם.
רבי אלעזר בי רבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו, שכבר קידשו שמים. רבי אבא בר זבדא בשם רב: טעמא דרבי אלעזר בי רבי צדוק, בית דין בית דין שלמטן - כשרואים בית דין של מעלה שאין בית דין של מטה מקדשין אותם, אז זה מקדשין אותו.
אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינה: מעשה בעשרים וארבע קריות מלוד, בני אדם, קרונות מלאות בני אדם, של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסו בהן עין רע - כלומר הרומאים נכנסו בהם והרגו בהם, ומתו כולם בפרק אחד. מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל, והשאירו רק את קידוש החודש.
בעיון מיעקר אף אהן סימנא - רצו גם את זה לעקור, שלא יהיה ביהודה. אמר לון רבי סימון: אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר? כלומר אפילו את זה אנחנו לא משאירים, לא משאירים כלום.
והרי מצינו שקידשו את השנה בבעלת, שהיא במערב, מערי דן בכלל? אומרת הגמרא: הדא בעלת זימנין מיהודה וזימנין מדן - אלתקא וגבתון ובעלת, אז רואים מכאן שזה מדן, ואחרי זה כתוב ויהי מקצה למטה בני יהודה וכו' בעלת ועין ועצם, רואים מכאן שהיא מיהודה. אלא ממש בתים מיהודה ושדות מדן - כלומר באמת הארץ הזאת הייתה מחולקת, הבתים היו של יהודה והשדות היו של דן.
רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא: ולוד מיהודא היא? אמר לו: אין. ומפני מה אין מעברין בה? אמר לו: שהן גסי רוח ומעוטי תורה. הפיך אפוי וחמא רבי אחא ורבי יהודה בן פזי - הסתובב וראה ששניהם שם מלוד. אמר ליה: איטה עבדתני מבזה רבנן! גרמת לי לזלזל בתלמידי חכמים.
על שלשה סימנין מעברין את השנה, על אביב ועל התקופה ועל פירות האילן, על שנים מעברין על אחד אין מעברין, ואם עיברוה הרי זה מעוברת, וכשהיה אביב אחת מהן היו שמיחין. כלומר כשהיו מעברין כשיש אביב שפסח יחול באביב, אז היו שמחים. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף על התקופה.
על שלש ארצות מעברין לשנה על יהודה ועל עבר הירדן והגליל. כלומר שבודקים בכל אחת מהארצות את שלושת הדברים שמנינו. על שתים מעברין על אחת אין מעברין, ואם עיברוה אינה מעוברת, וכשהיתה יהודה אחת מהן היו שמיחין מפני שהעומר בא ממנה.
אין מעברין לא מפני הצינה ולא מפני הגשמים, ואם עיברוה אינה מעוברת. אין מעברין לא מפני הגדיים ולא מפני הגוזלין ולא מפני החלב, וכולם סעד לשנה - כלומר את הדברים האלה עושים לסעד, זה לא העיקר, אבל אם אנחנו נמצאים על הגבול אפשר לצרף את אלה כדי לעודד אותנו לעבר את השנה.
[דף ה עמוד א]
וכולם סעד לשנה, ואם עיברוה מעוברת. רבי ינאי° הכהן אמר משום °רבן גמליאל דיבנה על שנים מהם מעברים שבאיגרת שהיו כותבים לבשר לבני הגולה שבית דין מתכוון לעבר את השנה היה °רבן גמליאל דיבנה אומר לסופר לכתוב אימריא רכיכין וגוזלייא דקיקין ושפר באפוי ובאפי חבריי מוספא על שתא דא תלתין יומין הגדיים רכים והגוזלים קטנים וטוב בעיניי ובעיני חברי להוסיף על שנה זו שלושים ימים כדתני אמר רבי יודן°: מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה וזקנים שהיו יושבין על גב מעלה בהר הבית ויוחנן סופר הלז יושב לפניהן, אמר לו °רבן גמליאל דיבנה כתוב: לאחנא בני דרומא עילאה ואחנא בני דרומא ארעייא, שלמכון יסגא. מודענא לכון דמטא זמן ביעורא לאפוקי מעשרייא מעומרי שיבלייא, ולאחנא בני גלילא עילאה ובני גלילא ארעייא, שלמכון יסגא. מודענא לכון דמטא זמן ביעורא, תפקון מעשרייא ממעטני זיתיא, לאחנא בני גלותא דבבל, בני גולתא דמדי, בני גולתא דיוון, ושאר כל גלוותא דישראל, שלמכון יסגא. מודענא לכון דאימריא רכיכין וגוזליא דקיקין, וזימנא דאביבא לא מטא, ושפר מילתא באפיי ואנפי חבריי, מוספא על שתא דא תלתין יומין הגדיים רכים והגוזלים קטנים וזמן האביב לא הגיעה וטוב בעיניי ובעיני חברי להוסיף על שנה זו שלושים ימים שנת החמה מתחלקת לארבע תקופות תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת. כל תקופה היא בערך תשעים ואחד יום ושבע שעות. התורה מצווה לדאוג שחג הסוכות יהיה דוקא בתקופת תשרי בזמן האסיף דכתיב חג האסיף תקופת השנה כך שברור שאם תקופת תשרי חלה קדם החג שאין מעברים, ואם תקופת תשרי חלה אחר החג שמעברים, והמחלוקת מה קורה אם התקופה חלה בתוך החג. האם אני דורש שכל ימי חול המועד יהיו בתקופה או די אפילו ביום אחד וזה תלוי גם במחלוקת האם יום תקופה גומר כלאמר שייך לתקופה הקדמת או יום תקופה מתחיל ושייך לתקופה הבאה. אין מעברין לשנה אלא אם כן תקופת תשרי היתה חסירה רוב החודש, וכמה רוב החודש? א_מאששה עשר יום תנא קמא סובר שצריך שכל החגיהיה בתוך תקופת תשרי ויום תקופה גומר ואם תקופת תשרי תחול בי"ז בתשרי יום ראשון של חול המועד, נמצא שחלק מחול המועד סוכות שבו מותר במקרים מסוימים לאסוף את התבואה אינו בתקופה, שיום תקופה גומר, והתורה אמרה חג האסיף תקופת השנה. °רבי יהודה בר עילאי אומר שתי ידות שני שליש החודש שהם אחד ועשרים יום רבי יהודהבר עילאי סובר שדי שחלק מחול המועד יחול בבתקופת תשרי, ויום תקופה מתחיל, כך שאם תקופת תשרי תחול בכ"ב בתשרי בשמיני עצרת, נמצא דליכא אפילו מקצת חול המועד בתקופה, ובתורה נאמר חג האסיף תקופת השנה, אבל אם התקופה תחול בכ"א שהוא היום האחרון בחול המועד לא מעברים, כי יום תקופה מתחיל ושייך לתקופה הבאה אמררבי שמואל בר נחמן° והוא שיקרב העומר תחילת ניסן של תקופות בט"ז בניסן ביום שהוא סוף תקופת טבת והתחלת תקופת ניסן אבל אם חל התקופה בי"ז בניסן מעברין דכתיב שמור את חדש האביב מצוה שיקרב העומר בחדש שהוא אביב והרי ט"ז חל בתקופת טבת. אמר°רבי יוסי בן חלפתא עד הפסח שכל שבעת ימי הפסח צריכים להיות בתקופת האביב. אמר רב מתניה°: והוא שיטלו לולב בתחילת תשרי של תקופות דבעינן שיהא כל החג בתקופת תשרי כדי שיטלו לולב בתוך תשרי של תקופות. אין מעברין לשנה לא פחות מחדש ולא יותר על חדש, ואם עיברוה אינה מעוברת. אין מעברין א_מבלא בשביעית ולא במוצאי שביעית, ואם עיברוה הרי זו מעוברת. אימתי רגילין לעבר א_מגבערבי שביעיות? אמר רבי זעירא°בשם רבי אבהו° מה שאין מעברין בשביעית הדא דתימר עד שלא התיר °רבי ליקח ירק מחוץ לארץ לארץ, אבל משהתיר °רבי ליקח ירק מחוצה לארץ לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע. היה °רבי מאיר אומר הרי הוא אומר (מלכים ב' ד', מ"ב) ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם וגו' אין לך מבכר בארץ ישראל יותר מבעל שלישה ולא ביכר אלא אותו המין שעורים והביא לאיש האלהים אימתי הביאו לאחר העומר שנאמר (מלכים ב ד מב) תן לעם ויאכלו הואיל והיתה השנה צריכה להתעבר מפני מה לא עיברה אלישע? אלא מלמד שהיו שני רעבון והיו הכל קופצים לגרנות ואם היה מעבר היה מאריך את זמן איסור החדש. תני א_מדאין מעברין את השנהמפני הטומאה, °רבי יהודה בר עילאי אומר מעברין שכן מצינו בחזקיה שעיבר את השנה מפני הטומאה שנאמר (דברי הימים ב' ל', י"ח) כי מרבית העם מאפרים ומנשה וישראל וזבלון לא הטהרו, כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל יחזקיהו לאמר ה' הטוב יכפר בעד. °רבי שמעון בן יוחאי אומר אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת אלא מפני מה ביקש רחמים על עצמו שעיבר את ניסן ואין מעובר אלא אדר בבבלי נאמר דטעה בדשמואלבר אבא בר אבא, דאמר שמואלבר אבא בר אבא אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן ואיהו סבר הואיל וראוי - לא אמרינן. °רבי שמעון בן יהודה אומר משום °רבי שמעון בן יוחאי לא על שעיבר את השנה אלא על שעישה יחזקיהו לציבור לעשות פסח שני וטעה דאין רוב קהל נדחים לפסח שני. אית תניי תני מעברין את השנה מפני הטומאה. אית תניי תני אין מעברין. מאן דאמר אין מעברין את השנה מפני הטומאה דכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב
הכותרת בירושלמי מסכת סדר נזיקין דף ה. מתחילים בדף הקודם שורה אחרונה ואתה גמר אין מעברין לא מפני הגדאים ולא מפני הגוזלים ולא מפני החלב, וכולם סעד לשנה. כלומר כן אפשר להשתמש בזה בתור סעד, אבל לא בתור עיקר הסיבה לעיבור של השנה. ואם עיברוה מעוברת. רבי ינאי אמר משום רבן גמליאל, שבאיגרת שהיו כותבים בה לבני הגולה שבעתיד מתכוונים לעבר את השנה. אז היה רבן גמליאל אומר לסופר לכתוב כן שיכתוב שמה אימריא רכיכין, כלומר הגדאים קטנים, וגוזלייא דקיקין, הגוזלים קטנים, ושפר באפוי ובאפי חבריי מוספא על שתא דא תלתין יומין, וטוב בעיניי ובעיני חבריי להוסיף על השנה שלושים ימים.
כיוצא בזה אמר רבי יודן: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו יושבין על גב מעלה בהר הבית, ויוחנן סופר עלה ויושב לפניהם. אמר לו רבן גמליאל כתוב: לאחנא בני דרומא עילאה ואחנא בני דרומא ארעייא, כלומר לבני הדרום העליון ודרום התחתון, שלמכון יסגא. מודענא לכון דמטא זמן ביעורא, כן, הגיע זמן הביעור. לאפוקי מעשרייא מעומרי שיבלייא, מהשיבולים. ולאחנא בני גלילא עילאה ובני גלילא ארעייא, שלמכון יסגא. מודענא לכון דמטא זמן ביעורא, תפקון מעשרייא ממעטני זיתיא, כן, הגיע הזמן להוציא ולבער את המעשרות של הזיתים. לאחנא בני גלותא דבבל, בני גולתא דמדי, בני גולתא דיוון, ושאר כל גלוותא דישראל, שלמכון יסגא. מודענא לכון דאימריא רכיכין וגוזליא דקיקין, וזימנא דאביבא לא מטא, עוד לא הגיע זמן האביב. ושפר מילתא באפיי ואנפי חבריי, מוספא על שתא דא תלתין יומין.
עכשיו יודעים ששנת החמה מתחלקת לארבע תקופות: תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי ותקופת טבת. עכשיו כל תקופה זה בערך תשעים ואחד יום ושבע שעות, שהתורה מצווה לדאוג שחג הסוכות יהיה דווקא בתקופת תשרי, בזמן האסיף, כתוב חג האסיף תקופת השנה. יוצא שברור שאם תקופת תשרי חלה קודם החג אז לא מעברין, ואם תקופת תשרי חלה אחרי החג שמעברין. המחלוקת היא מה קורה אם התקופה חלה בתוך החג. האם היא דורשת שכל ימי חול המועד יהיו בתוך התקופה, או די אפילו ביום אחד? זה גם תלוי בעוד מחלוקת האם יום התקופה עצמו הוא גומר, זאת אומרת הוא נחשב שייך לתקופה הקודמת, או יום התקופה - כלומר היום הראשון בתקופה - הוא שייך בעצם לתקופה החדשה.
ואומרת הגמרא אין מעברין לשנה אלא אם כן היתה חסירה רוב החודש. תקופת תשרי הייתה חסרה רוב החודש. וכמה רוב החודש? ששה עשר יום. כן, גם מתניים סובר שהם צריכים שכל החג יהיה בתוך תקופת תשרי, והוא סובר שיום תקופה גומר, כלומר עצם היום הראשון של תקופת תשרי הוא בעצם שייך לתקופה הקודמת. אז אם תקופת תשרי תחול בי"ז בתשרי, כלומר ביום הראשון של חול המועד, יוצא שחלק מחול המועד סוכות, שבו מותר במקרים מסוימים לסוף התבואה, הוא לא בתקופת תשרי, כיוון שהוא סובר שיום תקופה גומר, כלומר עצם היום הראשון של תקופת תשרי הוא בעצם שייך לתקופת תמוז. והתורה אמרה חג האסיף תקופת השנה, צריך שחג סוכות חול המועד שלו יחול בתקופת תשרי.
רבי יהודה אומר שתי ידות החודש, כלומר שני שליש חודש, שזה בעצם אחד ועשרים יום. כן, כלומר מתוך שלושים יום אני צריך שיהיה יום אחד יותר מאשר שני ידות, אז מעברין. רבי יהודה סובר שדי שחלק מחול המועד יחול בתקופת תשרי, והוא סובר שגם יום תקופה מתחיל את תקופת תשרי, כך שאם תקופת תשרי תחול בכ"ב בתשרי שזה בשמיני עצרת, יוצא שבעצם אין אפילו מקצת חול המועד בתוך התקופה. והתורה אמרה חג האסיף תקופת השנה, אני חייב שסוכות חול המועד יחול בתוך התקופה. הוא אומר שאפילו מספיק שיום אחד, אבל אם התקופה תחול בכ"א שזה בעצם היום האחרון של חול המועד אז לא מעברין, כי יום התקופה מתחיל ושייך לתקופה הבאה. אז כמו שאמר רבי יהודה שתי ידות, כלומר עד יום עשרים ואחד בתוך החודש לא מעברין.
אמר רבי שמואל בר נחמן והוא שיקרב העומר ניסן של תקופות. כן, אני צריך שהעומר, ט"ז בניסן, שיחול ביום שהוא סוף תקופת טבת ותחילת תקופת ניסן. אבל אם התקופה חלה, נניח התקופה חלה בי"ז בניסן יום למחרת, אז בגלל זה מעברין, כי דכתיב שמור את חודש האביב, צריך שיקרב העומר בחודש שהוא אביב. ואם אתה אומר שהתקופה היא בי"ז בניסן, תקופת ניסן מתחילה בי"ז בניסן, יוצא שבעצם ט"ז היה בתקופת טבת בכלל.
אמר רבי יוסי עד הפסח. אני צריך שכל שבעת ימי הפסח יהיו בתקופת האביב. אמר רב מתניה והוא שיטלו לולב תשרי של תקופות. כן, אני צריך שיהיה כל החג בתוך תקופת תשרי כדי שיטלו לולב בתוך תשרי של תקופות.
אין מעברין לשנה לא פחות מחדש ולא יותר על חדש, ואם עיברוה אינה מעוברת, כלומר אי אפשר לעבר חצי חודש. אין מעברין לא בשביעית ולא במוצאי שביעית. הגמרא מסבירה במסכת שביעית ששביעית לא מעברין כדי לא לרבות את הזמן שאסור בעצם לגדל, ומוצאי שביעית כדי לא לרבות את האיסור, כיוון שאנשים אין להם מה לאכול אז צריכים להזדרז כדי שהעומר יבוא מוקדם ויוכלו מיד לאכול חדש. ואם עיברוה הרי זו מעוברת.
עכשיו אימתי רגילין לעבר בערבי שביעיות? רבי זעירא בשם רבי אבהו: מה שאין מעברים בשביעית עד שלא התיר רבי ליקח ירק מחוץ לארץ לארץ, אבל משהתיר רבי ליקח ירק מחוצה לארץ לארץ - היא שביעית או שנת שבוע.
אומרת הגמרא היה רבי מאיר אומר הרי הוא אומר ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם וגו'. עכשיו אין לך מבקר בארץ ישראל יותר מבעל שלישה, ולא ביקר אלא אותו המין שעורים - להביא לחם שעורים, ואת זה הביא לאיש האלוהים. עכשיו, מתי הביאו? אתה חייב להגיד שהוא הביא את זה לאחר העומר שנאמר תן להם ויאכלו. מה זה כבר היה אחרי העומר? ולא ביקר אלא שעורים שעברו. והיתה השנה צריכה להתעבר מפני מה לא עיברה אלישע? אלא מלמד שהיו שני רעבון והיו קופצים לגרנות, כולם הלכו לגרנות כדי לקבל משהו שיהיה להם מה לאכול, ואם היה מעביר הוא היה בעצם מאריך את זמן איסור החודש, אז לכן הוא לא העביר.
תני אין מעברין מפני הטומאה, רבי יהודה אומר מעברין שכן מצינו בחזקיה שעיבר מפני הטומאה שנאמר כי מרבית העם מאפרים ומנשה וישראל וזבלון לא הטהרו, כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל יחזקיהו לאמר ה' הטוב יכפר בעד. רבי שמעון אומר אם מפני הטומאה עיברו הרי זו מעוברת. אז אם כן, מפני מה ביקש רחמים על עצמו, למה ביקש חזקיהו רחמים? כי התפלל יחזקיהו לאמר ה' הטוב יכפר בעד. אז אתה יודע שניסן אין מעובר אלא אדר. בבבלי כתוב שהוא טעה בשמואל, שמואל אומר שלא מעברים את השנה ביום שלושים של אדר, אויל וראוי לקבוע ניסן, והוא אמר אויל וראוי לא אומרים, אז לכן הוא עבר את זה בשלושים של אדר, כן נקרא ניסן, כיוון שזה היה ראוי לניסן.
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון לא על שעיבר את השנה, אלא שעישה יחזקיהו לציבור לעשות פסח שני והוטעה. כי בעצם כשרוב הקהל טמאים לא מתחילים עם פסח שני - מיעוט קהל מתחילים ולא רוב קהל.
אית תניי תני מעברין מפני הטומאה. אית תניי תני אין מעברין. מאן דאמר אין מעברין - מפני הטומאה, דכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. מכאן שחזקיה הצטער שהוא עיבר את השנה מפני הטומאה ולא עושים כך. ואם דמר מעברין מה מקיים בלא ככתוב - שעיברו ניסן ואין מעברין אלא אדר. זה הטעות שלו.
[דף ה עמוד ב]
מכאן שחזקיה הצטער שעיבר את השנה מפני הטומאה ואין עושין כן. מאן דאמר מעברין מה מקיים כי אכלו את הפסח בלא ככתוב שעיברו את ניסן ואין מעברין א_מהאלא אדר הא דאמר שחזקיהו עיבר מפני הטמאה אתייא כיי דאמר רבי סימון בר זבידי°גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח. כתיב (דברי הימים ב' כ"ט, י"ז) ויחילו באחד לחדש הראשון לקדש וביום שמונה לחודש באו לאולם ה' ויקדשו את בית ה' לימים שלשה וביום ששה עשר לחדש הראשון כילו, והלא ליום אחד היו יכולין לבער כל עבודה כוכבים שהיה שם? ולמה לקח להם כלכך הרבה זמן אמר רבי אידי°: מפני צלמי כשדים שהיו חקוקים בששר בצבע אדום והיו טרודים למחקם כתיב (דברי הימים ב' ל', י"ט) כל לבבו הכין לדרוש האלהים ה' אלהי אבותיו ולא כטהרת הקדש. רבי סימון בר זבידי° ורבי שמואל בר נחמן° חד אמר אפילו כמה עשה לטהרת הקודש לא יצא ידי טהרת הקודש שלא הצליח למגר את כל העבודה זרה אף שהתאמץ מאד וחד אמר אפילו כל מעשים טובים שעשה לא יצא ידי טהרת הקודש שאף שהתאמץ מאד בשאר דברים לא התאמץ מספיק למגר את כל העבודה זרה. ששה דברים עשה חזקיהו מלך יהודה על שלשה הודו לו ועל שלשה הודו לו ואלו שלשה שהודו לו גירר עצמות אביו על מיטת חבלים, וכיתת נחש הנחושת, וגנז טבלה של רפואות, והודו לו, סתם מי גיחון העליון וקיצץ דלתות ההיכל ועיבר ניסן בניסן ולא הודו לו. א_מואין מעברין את השנהקודם ראש השנה ואם עיברוה אינה מעוברת, א_מזאבל מפני הדוחק התקינו שיהומעברין אותה אחר ראש השנה מיד, ואף על פי כן אינו מעובר אלא אדר. °רבי אומר ראש חודש ניסן לא נתעבר מימיו ואדר הסמוך לניסן תמיד חסר, והתנינן עולת חדש בחדשו חדש והבא קרבנות מתרומה חדשה ותנן בראש חדש ניסן מביאים קטורת מתרומה חדשה אם בא החדש בזמנו משמע שיש מציאות שלא בא בזמנו, אם בא אבל באמת מעולם לא בא. רב° אבא בר אייבו אמר אלול לא נתעבר מימיו, והתנינן השוחט פרה בראש השנה של שמינית אם היה החדש מעובר משמט משמע שיש מציאות שאלול מעובר, אם היה אבל באמת מעולם לא היה. והא תניא וכשקידשו את השנה באושא ביום הראשון עבר °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ואמר מלכויות עם קדושת השם ולא תקע כדברי °רבי יוחנן בן נורי, אמר °רבן שמעון בן גמליאל לא היינו נוהגין כן ביבנה, ביום השני עבר °רבי חנניה בנו של רבי יוסי הגלילי ואמר מלכויות עם קדושת היום ותקע כדברי °רבי עקיבה, אמר °רבן שמעון בן גמליאל: כך היינו נוהגין ביבנה. מדתני בראשון ובשני משמע שהיה ראש השנה יומים אמר רבי אבא° בשם רב° אבא בר אייבו מהו בראשון ומהו בשני'? שנה ראשונה ושנה השנייה והא תני ביום הראשון וביום השני משמע שעשו יומים. אמר רבי זעירה° בשם רב חסדא° אותה השנה נתקלקלה ועשו יומים. אמר רבי אבא° בשם °רבי לא מדובר בשנה אחת אלא בשני שנים שנה הראשונה עבר °רבי ישמעאל בן אלישע ושנה השנייה עבר °רבי חנניה והא תני יום הראשון יום השני אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרה שאותה שנה נתקלקלה. קידשוהו קודם לזמנו או לאחר עיבורו, יכול יהא מקודש? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ד) אלה מעדי ה' אשר תקראו אתם אותם שהם בזמנם אלה הם מועדי שלא בזמנם אין אלה מועדי, קודם לזמנו אינו מקודש הכוונה אם קדשוהו יום תשעה ועשרים, לאחר עיבורו אינו מקודש הכוונה אם קדשוהו אחר שנים ושלשים יום. ומניין שמעברין את השנה על הגליות א_מחשעלו ואדיין לא הגיעו? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ב) דבר אלבני ישראל ואמרת אלהם וכ"ו אלה הם מועדי, עשה מועדות שיעשו אותן כל ישראל שבכל ארץ ישראל. אמררבי שמואל בר נחמן° והן שהגיעו לנהר פרת שרק מי שבגבולות הארץ נחשב כל ישראל לעניין זה. אין מעברין את השנה א_מטאלא ביהודה, ואם עיברוה בגליל א_נמעוברת. העיד °חנינה איש אונושאם אינה יכולה להתעבר ביהודה שמעברין אותה בגליל. אין מעברין אותה בחוץ לארץ ואם עיברוה אינה מעוברת. את חמי בא וראה בגליל אין מעברין, בחוצה לארץ מעברין! בגליל אין מעברין ואם עיברוה מעוברת, בחוצה לארץ אין מעברין ואם עיברוה אינה מעוברת. ביכולין לעבר בארץ ישראל אבל בשאינן יכולין לעבר בארץ ישראל מעברין אותה בחוצה לארץ. ירמיה עיבר בחוצה לארץ, יחזקאל עיבר בחוצה לארץ, ברוך בן נריה עיבר בחוצה לארץ. °חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ, שלח ליה °רבי תלת איגרן גבי °רבי יצחק ו°רבי נתן בחדא כתב לקדושת חנניה, ובחדא כתב גדיים שהנחת נעשו תישים, ובחדא כתב אם אין את מקבל עליך צא לך למדבר האטד ותהא שוחט
כיי דמר רבי סימון בר זבידי גולגולת ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח. זה הסיבה שהם היו טמאים, כולם נטמאו כיוון שהוציאו את הגולגולת של ארנן היבוסי מתחת המזבח. כתיב ויחילו באחד לחדש הראשון לקדש וביום שמונה לחודש באו לאולם ה' ויקדשו את בית ה' לימים שלשה וביום ששה עשר לחדש הראשון כילו. אבל והלא ליום אחד היו יכולין לבער כל עבודה כוכבים שהיה שם? אז למה לקח כל כך הרבה זמן? אמר רבי אידי: מפני צלמי כשדים שהיו חקוקים בששר. ששר זה צבע אדום, אז הם חקקו את הפסלים שלהם על הקירות של המקדש.
רבי סימון בר זבידי ורבי שמואל בר נחמן, אחד אמר אפילו כמה שעשה לטהרת הקודש לא יצא לידי טהרת הקודש - כלומר, הוא לא הצליח למגר את כל העבודה זרה למרות שהוא התאמץ מאוד. ואחד אמר אפילו כל מעשים טובים שהוא עשה לא יצא לידי טהרת הקודש, למרות שהוא התאמץ מאוד בשאר דברים, בזה הוא לא התאמץ מספיק למגר את העבודה הזרה.
ששה דברים עשה חזקיהו על שלשה הודו לו ועל שלשה הודו לו, ואלה שהודו לו: גירר עצמות אביו על מיטת חבלים, וכיתת נחש הנחושת, וגנז טבלה של רפואות, והודו לו. הסיבה שהוא גרר את עצמות אביו על מיטת חבלים - בגלל שאבא שלו עבד עבודה זרה, על כן הוא לא נהג בו בכבוד. וכיתת נחש הנחושת - אנשים התחילו לעבוד עבודה זרה את נחש הנחושת שעשה משה. וגנז טבלה של רפואות - יש אומרים שבעצם היה שם את כל הרפואות ואנשים במקום להתפלל היו משתמשים ברפואות, אבל המאירי כותב שזה טעות לומר דבר כזה, כי זה לא הגיוני שהוא היה עושה דבר כזה לגנוז דבר שיכול להציל חיים, אלא כנראה זה היה כל מיני אמונות טפלות שאנשים במקום להתאמץ וללמוד היו סומכים עליהן, ולכן הוא גנז את זה והודו לו.
עכשיו סתם מי גיחון העליון וקיצץ דלתות ההיכל ועיבר ניסן בניסן ולא הודו לו.
אומרת הגמרא אין מעברין קודם ראש השנה ואם עיברוה אינה מעוברת, אבל מפני הדוחק מעברין אחר ראש השנה מיד. אבל בכן אינו מעובר אלא אדר.
רבי אומר ניסן לא נתעבר מימיו, והחודש הסמוך לניסן תמיד חסר, כן הכוונה ראש חודש אדר ב. והתנינן לא חודש בחודשו, חודש אביב קובעין בתרומה חדשה, ותנן בראש חודש ניסן מביאים קטורת מתרומה חדשה. אם בא החדש בזמנו - משמע שיש מציאות שהוא לא בא בזמנו, שהוא מתעבר. אם בא - באמת מעולם לא בא.
רב אמר תשרי לא נתעבר מימיו. שמעת? כלומר, בעצם אף פעם לא היה אלול מעובר. והתנינן - שוחט פרה בראש השנה של שמינית - אז אם היה החדש מעובר - משמע כן, כלומר, כיוון שאם היה מעובר, יוצא שהיום שבו הוא שחט את הפרה ונתן לחבר שלו, אז זה היה עדיין שייך לשנה השביעית, ושמיטה משמט בסוף שביעית, אז רק בערב זה משמט. אבל בכל אופן מכאן משמע שיש מציאות שאלול מעובר. אם היה - ובאמת מעולם לא היה.
שואלת הגמרא: וכשקידשו את השנה באושא, ביום הראשון עבר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, ואמר המלכויות עם קדושת השם ולא תקע, כי כך אמר רבי יוחנן בן נורי, שאומרים מלכויות בקדושת השם ולא תוקעים, אז כך הוא עשה. אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היינו נוהגין כן ביבנה. ביום השני עבר רבי חנניה בנו של רבי יוסי הגלילי, ואמר המלכויות עם קדושת השם ותקע, כדברי רבי עקיבה. אמר רבן שמעון בן גמליאל: כך היינו נוהגין ביבנה.
עכשיו מדתני בראשון ובשני משמע שהיה ראש השנה יומיים. כן, אז אתה רואה מכאן שכן עיברו את אלול. רבי אבא בשם רב מהו בראשון ומהו בשני? שנה ראשונה, שנה שנייה, אז לא מדובר בשני ימים באותה שנה אלא בשתי שנים.
שואלת הגמרא: וביום הראשון וביום השני משמע שעשו יומיים. רבי זעירה רב חסדא - אותה השנה נתקלקלו ועשו אותה יומיים. רבי אבא - לא מדובר בשנה אחת אלא בשתי שנים, שנה ראשונה עבר רבי ישמעאל, שנה שנייה עבר רבי חנניה. שואלת הגמרא והתני ביום ראשון ויום שני - אלא מכיוון שרק כאן עיקרא שאותה שנה התקלקלה.
עכשיו קידשוהו קודם זמנו או לאחר עיבורו, יכול יהא מקודש? תלמוד לומר אותם אלה הם מועדי - אותם שהם בזמנם אלה מועדי, שלא בזמנם אין אלה מועדי. עכשיו מה זה קודם לזמנו? תשעה ועשרים - אם קידשו אותו ביום כ"ט, אז הוא לא מקודש. מה זה לאחר עיבורו? שנים ושלשים יום - אם קידשוהו ביום ל"ב.
עכשיו ומניין שמעברין את השנה על הגליות ואדיין לא הגיעו? תלמוד לומר בני ישראל מועדי, עשה מועדות שיעשו כל ישראל. כלומר צריך לדאוג שכל ישראל שבכל ארץ ישראל יוכלו לעלות ברגלים. אמר רבי שמואל בר נחמן והן שהגיעו לנהר פרת. כלומר, מי שמתחשבים בהם זה רק מי שעבר, מי שנכנס לגבולות ארץ ישראל, הם נקראים יושבי ארץ ישראל ורק עליהם התורה דואגת שהם יגיעו במועדות.
אין מעברין את השנה אלא ביהודה, ואם עיברוה בגליל מעוברת. העיד חנינה איש אונו שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה שמעברין אותה בגליל. אין מעברין אותה בחוץ לארץ ואם עיברוה אינה מעוברת.
שואלת הגמרא: חמי בגליל אין מעברין, בחוצה לארץ מעברין! פשוט שלא מעברין, למה המשנה צריכה להגיד לנו שלא מעברין מחוץ לארץ? בגליל אין מעברין ואם עיברוה מעוברת, בחוצה לארץ אין מעברין ואם עיברוה אינה מעוברת. אבל כל זה דווקא ביכולין לעבר בארץ ישראל אבל בשאינן יכולין לעבר בארץ ישראל - מעברין אותה בחוצה לארץ.
גם מביא דוגמאות. ירמיה עיבר בחוצה לארץ, יחזקאל עיבר בחוצה לארץ, ברוך בן נריה עיבר בחוצה לארץ. חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ, שלח ליה רבי שלושה איגרות, גבי רבי יצחק ורבי נתן - שלח את רבי יצחק ורבי נתן עם שלושה אגרות. בחדא כתב לקדושת חנניה, ובחדא כתב גדיים נעשו תישים, ובחדא כתב אם אין את מקבל עליך צא לך למדבר האטד שוחט ונחוניה זורק - כאילו תקימו בית מקדש לעצמכם.
אז חנניה קרא את האיגרת הראשונה, והוכן שיבח אותם שהם תלמידי חכמים ובני אדם גדולים. קרא את השנייה, עדיין שיבח אותם. קרא את השלישית, בא ומבשר תירוץ - רצה להשפיל אותם, אמר שאין בהם שום דעת. אמרו לו: כבר אתה לא יכול ליטול ממני חילותי - כבר כיבדת אותנו, אתה לא יכול עכשיו להשפיל אותנו. קם רבי יצחק וקרא, אמר: כתיב באורייתא אלה מועדי - חנניה בן אחי רבי יהושע, כן, אז כולם הקהל צעק מה פתאום כתוב אלה מועדי ה'. אמרו לו: כן, זה בארץ ישראל. קם רבי יונתן להשלים כי בבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד. אמר: לא כתוב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים? אמרו לו: כן, זה גם בארץ ישראל.
ענה חנניה בן אחי רבי יהושע וקבל עליה גבי רבי יהודה בן בתירא לנציבין להתלונן. אמר לו: לצערך אתה ללכת אחריהם ואחרי המועדות שהם קובעים. אמר לו: כי לי אתה יודע מה שבקי - אני לא יודע אם השארתי שמה כמותי, זמן מודה לי דין חכין ויודעים מחשבה כוותי - אולי הם לא יודעים לחשב את המועדות כמוני. אמר לו: כיוון שאתה אומר אולי לא חכים מחשבה כוותך ישמעו לך? אדרבה, מכיוון שהם אומרים שהם חכמים ויודעים מחשבה כוותך, חייב אתה להישמע להם, שאפילו עם ספק אם בארץ ישראל חשבו כמותך חייב אתה ללכת אחריהם. אז הוא קם ורכב על סוסיה להודיע בגולה שנקבע המועדות כמו שקבעו בארץ ישראל. אן דמטא - איפה שהוא הצליח להגיע, נהגו כדין. אן דלא מטא - נהגו בקלקול.
[דף ו עמוד א]
ונחוניון זורק הראו לו איגרת קדמיתא ואיקרון ראשונה ושיבח אותם שהם תלמידי חכמים ובניהם של אנשים גדולים, תינייתא ואיקרון שניה ושיבח אותם תליתייא בעי מבסרתון שלישית רצה להשפיל אותם שאין בהם דעת, אמרין ליה לית את יכיל דכבר איקרתנון. קם °רבי יצחק וקרא כתיב באורייתא אלה מועדי °חנניה בן אחי רבי יהושע אמרין ליה מועדי י"י, אמר לון: גבן אצלינו בא"י כתיב מועדי ה' אבל אתם אחרי שאתם סומכים על מועדי חנניא אין זה מועדי ה'. קם °רבי נתן ואשלם כי מבבל תצא תורה ודבר י"י מנהר פקוד, אמרין ליה (ישעיהו ב', ג') כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים, אמר לון: גבן. אזל °חנניה בן אחי רבי יהושע וקבל עליה התלונן גבי °רבי יהודה בן בתירה לנציבין, אמר ליה צריך אתה ללכת אחריהם ואחרי המועדות שהם קבעים אמר ליה וכי לית אנה ידע מה שבקית תמן וכי איני יודע מה הנחתי שם יודע אני שלא השארתי כמותי מאן מודע לי דאינן חכמים ויודעים לחשב כוותי אמר ליה: וכי מכיון שאתה אמר אולי לא חכמין דכוותי ישמעון לך אדרבא מכיון דאינון אמרין שהם חכמין ויודעים למחשבה דכוותך חייב אתה לישמע להם שאפילו אם ספק יודעים בארץ ישראל לחשב כמותך חייב אתה ללכת אחריהם. קם ורכב סוסיא להודיע בגולה שנקבע המועדות כמו שקבעו בארץ ישראל, הן דמטא מטא היכן שהגיעה הגיעה הן דלא מטא היכן שלא הגיעה נוהגין בקילקול. כתיב (ירמיהו כ"ט, א') ואל יתר זקני הגולה, אמר הקדוש ברוך הוא יתר עלי זקני הגולה, חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ. כתיב (מלכים ב' כ"ד, ט"ז) החרש והמסגר אלף, אף על פי כן את אמר הכן שחביבה מהם כת קטנה שבארץ ישראל. אמר רבי ברכיה° הכהן רבי חלבו° ורבניןרבי ברכיה° הכהן אמר החרש אלף והמסגר אלף, ורבנין אמרי כולהון אלף. רבי ברכיה° הכהן בשם רבי חלבו° אמר אילו החברים חכמים, ורבנין אמרין אילו הבולווטין עשירים. רב הושעיה° כד הוה מקבל סהדיא בעין טב הוה אמר לון הוון ידעין כמה עדות יוצא מפיכם, כמה שכר בתים יוצא מפיכם שאם החדש מלא ובעדותכם חסרתם אותו נמצא השוכר מפסיד היום ההוא שחסרתם? אמררבי אבינא° אין כך הוא מזהירם היה לו להזהירם אפילו בדיני נפשות! בת שלשה שנים ויום אחד שהיתה מאורסה א_נאבא עליה הרי זה בסקילה, נמלכו בית דין לעבר ובא עליה אינו בסקילה אלא בחנקאמררבי אבין° כתיב (תהלים נ"ז, ג') אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, בת שלשה שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו בתולין חוזרין, ואם לאו אינן חוזרין. תנן סמיכת הזקנים על פר העלם דבר של ציבור ועריפת העגלה בשלשה דברי °רבי שמעון בן יוחאי, °רבי יהודה בר עילאי אומר א_כאבחמשה. מה טעמיה ד°רבי שמעון בן יוחאי דכתיב (ויקרא ויקרא ד טו) וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר זקני שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה. מה טעמיה ד°רבי יהודה בר עילאי וסמכו שנים, זקני שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי חמשה. ובעגלה ערופה מה טעמיה ד°רבי יהודה בר עילאי דכתיב (דברים שופטים כא ב) ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל העיר הקרובה זקיניך שנים ושפטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי חמשה. מה טעמיה °רבי שמעון בן יוחאי זקיניך ושופטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה. אמר °רבי: נראין דברי °רבי יהודה בר עילאי בערופה דלא דריש ויצאו שנצרכה לגופה, ונראין דברי °רבי שמעון בן יוחאי בסמיכה דלא דריש וסמכו שנצרכה לגופה. אין תימר נראין דברי °רבי יהודה בר עילאי בערופה וכמו שדרש וסמכו ידרוש ויצאו, אשכח תימר בעגלה ערופה ויצאו שנים, זקניך שנים ושפטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שבעה ולא חמישה. מה מקיים °רבי שמעון בן יוחאי זקיניך ושפטיך? זקיניך שהן שופטיך מיוחדים שבשופטיך סנהדרין גדולה. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר זקיניך זה בית דין הגדול, ושפטיך זה מלך וכהן גדול. תני הסמיכות בשלשה לא סמיכה היא סמיכות הסמיכה היא סמיכת עגלה ערופה וסמיכות הן סמיכת דיינים דתמן בבבל קריי למנוייה סמיכותא. אמררבי אבא° בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו, כגון °רבי יוחנן בן זכיי מינה את °רבי אליעזר בן הורקנוס ואת °רבי יהושע בן חנניה, ו°רבי יהושע בן חנניה את °רבי עקיבה, ו°רבי עקיבה את °רבי מאיר ואת °רבי שמעון בן יוחאי, אמר °רבי עקיבה: ישב °רבי מאיר תחילה
אנחנו פותחים ירושלמי מסכת סנהדרין דף ו', מתחיל מהשורה השביעית.
ואתה אומר כתב "ואל יתר זקני הגולה", כביכול אומר הקדוש ברוך הוא "עלי זקני הגולה", שחביבה עליי כת קטנה שבארץ ישראל יותר מסנהדרי גדולה שבחוץ לארץ.
ואתה אומר תראה כתיב "החרש והמסגר אלף", ואף על פי כן אתה אומר הכן, אפילו שהיו חרש מסגר אלף בגולה, אף על פי כן חביבה מהם כת קטנה שבארץ ישראל. מה אתה אומר? רבי ברכיה בשם רבי חלבו ורבנן חלקו בהסבר. רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר החרש אלף והמסגר אלף, ורבנן אמרי כולן אלף, כולם ביחד אלף. רבי ברכיה אמר בשם רבי חלבו החרש והמסגר אלו חברים, תלמידי חכמים. ורבנן אומרים אלו הבורגנין, זה העשירים.
רבי הושעיה כד הוה מקבל סהדיא טב. כשהיה מקבל את העדים בקידוש החודש, היה אומר להם: והוא יודעין כמה עדות יוצא מפיכם? כמה שכר בתים יוצא מפיכם? כן, שאם החודש מלא ובעדותכם חיסרתם אותו, נמצא השוכר מפסיד את היום שחיסרתם.
אמר רבי אבינא: אם כך הוא מזהירם, כלומר אם מזהירם על דבר כזה, היה מזהירם אפילו בדיני נפשות, שהם הרבה יותר חמור. נגיד להם: בת שלש שנים ויום אחד בא עליה הרי זה בסקילה. כלומר אם הייתה ארוסה, אז אם בת שלוש שנים ויום אחד נקראת בתולה, ואז אם בא עליה זה בסקילה, אבל אם נמלכו בית דין ובא עליה אינו בסקילה אלא בחנק. מה פתאום? היא לא בת שלוש. אמר רבי אבין: כתיב "אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי", כאילו כביכול הקדוש ברוך הוא מסכים עם מה שבית דין גוזר. בת שלש שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו חוזרין, ואם לאו חוזרין.
תנן, סמיכת הזקנים ועריפת העגלה בשלשה. זה דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר בחמשה. שואלת הגמרא: מה טעמיה דרבי שמעון? למה הוא אומר שבשלושה? דכתיב "וסמכו שנים", זקני שניים, והם בית דין שקול, מוסיפין עוד אחד הרי שלושה. שמע מה טעמיה דרבי יהודה? דכתיב "וסמכו שניים", זקני שניים, הם בית דין שקול, מוסיפין עוד אחד הרי חמישה.
ובעגלה ערופה מה טעמיה דרבי יהודה? דכתיב "זקיניך ושפטיך" — זקיניך שניים, שופטיך שניים, הם בית דין שקול, מוסיפין עוד אחד הרי חמישה. מה טעמיה דרבי שמעון? "זקיניך ושופטיך" זה שניים. מה הוא סובר? זקיניך ושופטיך זה דבר אחד, תכף נראה למה, והם בית דין שקול, מוסיפין עוד אחד הרי שלושה.
אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה בערופה שהוא לא דורש "ויצאו", כי הוא דורש "ושפטיך" רק. ונראין דברי רבי שמעון בסמיכה שלא דרש "ושפטיך", כי המילה הזאת הוא דורש שהצריך לגופה. אין תימר נראין דברי רבי יהודה בערופה, שכמו שהוא דורש "ושפטיך" הוא דורש "ויצאו", אז אם כן אשכח תימר "ויצאו" — שניים, זקנך שניים, שופטך שניים, והם בית דין שקול, מוסיפים עוד אחד — זה צריך להיות שבעה ולא חמישה.
שואלת הגמרא: מה מקיים רבי שמעון "זקיניך ושפטיך"? הרי רבי שמעון אומר שזה אותם זקנים, שזה שניים רק. למה זה לא ארבעה? זקיניך שהן שופטיך, כלומר מיוחדים ששופטיך כוונתם לסנהדרי גדולה. ותמן תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר זקיניך זה בית דין הגדול, ושפטיך זה מלך וכהן גדול.
תני, הסמיכות בשלשה. שואלת הגמרא: לא סמיכה היא סמיכות? הרי אתה מדבר איתי על הסמיכות. ותנייה: הסמיכה היא סמיכת עגלה ערופה, וסמיכות זה סמיכת דיינים. ותמן קרי למנוייה סמיכותא — רק בבבל היו קוראים למינוי של דיינים סמיכות.
אמר רבי אבא: בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו, כגון רבי יוחנן בן זכאי מינה את רבי אליעזר ואת רבי יהושע, ורבי יהושע את רבי עקיבא, ורבי עקיבא את רבי מאיר ואת רבי שמעון. אמר רבי עקיבא: ישב רבי מאיר תחילה, כלומר הוא היה הראשון שמונה. נתכרכמו פני רבי שמעון. אמר לו רבי עקיבא: דייך שאני ובוראך מכירין כוחך.
[דף ו עמוד ב]
נתכרכמו פני °רבי שמעון בן יוחאי, אמר לו °רבי עקיבה דייך שאני ובוראך מכירין כוחך. חזרו חכמים וחלקו כבוד לבית הזה הנשיא, אמרו בית דין א_נבשמינה שלא לדעת הנשיא אין מינויו מינוי, ונשיא שמינה שלא לדעת בית דין מינויו מינוי, חזרו והתקינו שלא יהו בית דיןממנין אלא מדעת הנשיא, ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין. תני בראשונה היו כותבין שטרי חליצה וזה לשונו א_נגבמותב פלוני ופלוני חלצה פלנית בת פלוני לפלוני בר פלוני בפנינו, דקרבת קודמינא ושרת סיניה מעילוי ריגליה דימינא, ורקת קודמינא רוקא דמיתחזי על ארעא, ואמירת שקרבה אלינו וחלצה את הנעל מרגלו הימנית וירקה לפנינו רוק שנראה על הארץ ואמרה (דברים כי תצא כה ט) ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ושטרי מיאונין אלו הן שטרי מיאונין שכותבים שאמרה בפנינו לא רעיינא ליה, לא שוינא ליה, לא צבינא לאיתנסבא ליה אין רצוני בו ולא שוה לי ולא חפצתי להנשא לו אחר כך תקנו שיכתבו בקיצור שפלונית מיאנה בפלוני כדי שלא יטעו ויכתבו נוסח מיעון בגט. אמררבי יוחנן° בר נפחא הקדש שפדייו יותר על דמיו תפס את הכל, מעשר שני שפדייו יותר על דמיו לא תפס את הכל לכן מסתמא נשאר בסלע חלק חולין שיכול לחלל עליו. מה בין הקדש מה בין מעשר שני? אמר רבי אימי° אמי בן נתן שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו. רבי זעירא° בעי קומי שאל את רבי אימי° אמי בן נתן נבדק אותו האיש ואמר: לא לכך נתכוונתי, מהו? אמר ליה: לכשיבדוק ויתברר שלא התכוון להרבות להקדש אלא שטעה, לא יתפוס ההקדש אלא את השווי. רבי יונה° לא שמע את החילוק שחילקנו בין מעשר להקדש בעי שאל כמאן דאמר מעשר שני כנכסיו מובן מה ההבדל בין מעשר שני להקדש ברם כמאן דאמר אינם כנכסיו מה בין הקדש ומה בין מעשר שני? אמר רבי יוסי° בר זבידא לא כן כבר אתמר טעמא שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו אמר רבי יוחנן° בר נפחא הקדש שפדאו ולא הוסיף חומש הרי זה פדוי מעשר שני שפדייו ולא הוסיף חומש הרי זה אינו פדוי. מה בין הקדש ומה בין מעשר שני? אמררבי הילא° אילעא הקדש יש לו תובעין הגזבר, מעשר שני אין לו תובעין. רבי יונה° לא שמע את החילוק שחילקנו בין מעשר להקדש בעי שאל כמאן דאמר כנכסיו, ברם כמאן דאמר אינו כנכסיו הוא מה בין הקדש מה בין מעשר שני? אמררבי יוסי° בר זבידא ולא כבר איתמר טעמא הקדש יש לו תובעין, מעשר שני אין לו תובעין. תנן: ובקרקעות תשעה וכהן מאי טעמא? כנגד עשרה כהנים האמורין בפרשה ויהיו כולם כהנים מיעוט אחר מיעוט לרבות ויהיו כולן ישראל אין הפרשה יוצאה בלא כהן שהרי בכל זאת כתוב כהן. הדא דתימר במקדיש גוף השדה, אבל מה הדין אם אמר דמי שדי עלי האם גם במקרה כזה שמין בעשרה ואחד כהן? נישמעינה מהדא דתני ערכים המיטלטלין בשלשה, וכי יש ערכים שאינן מיטלטלין הרי תמיד את הערך משלמים בכסף? רבי יעקב בר אחא° ותיאור=רבי שמעון בר אבא° אמרו בשם רבי חנינה°: האומר הרי ערכי עלי ובא לסדרו מן הקרקע שמין לו בעשרה, מן המיטלטלין שמין לו בשלשה מכאן שאם בא לגבות ממטלטלים, אף שחייב ערך של אדם, די בשלושה. אם כך אף האמר דמי שדי עלי די בשלושה לא כך אלא אף האמר דמי שדי עלי שמין בעשרה דהאומר הרי ערכי עלי אינו דומה לאומר דמי שדי עלי שהרי כשאומר ערכי עלי דמיו ידועים ולכן אם בא לשלם במטלטלין די בשלושה אבל האומר דמי שדי עלי צריך לשום את הקרקע ולשום קרקע צריך עשרה ואחד מהם כהן. אבל אם אמר הרי עלי מאה מנה להקדש שמין לו בג' ואם אין לו ממתינים לו לכשיעשיר ונידון בהשג יד וצריך ליתן עד שישלים מאה מנה, שלא כמו בערכין, שאם אומר דמי שדה עלי והיה עני בשעת נדר ולא נתן אלא סלע אינו צריך ליתן יותר, אפילו העשיר אחר כך. תני עבדים ושטרות ומיטלטלין אין להם איגרת ביקורת מהו איגרת ביקורת? רבי יהודה בר פזי° אמר א_נדאכרזה מאי טעמא? עולא ברבי ישמעאל° אמר עבדים שלא יברחו, שטרות ומיטלטלין שלא יגנבו. רבי אבא בר כהן° בעא קומי רבי יוסה° אסי: לית הדא אמרה שעבדים נפדין בג'? שהרי אם נצריך עשרה עד שיאספו עשרה העבדים יברחו אמר לו אין, אמר לו: והא תנינן ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן
חזרו וחלקו כבוד לבית הזה, כלומר לבית הנשיא, ואמרו שבית דין שמינה שלא לדעת הנשיא אין מינויו מינוי, אבל נשיא שמינה שלא לדעת בית דין מינויו מינוי. חזרו והתקינו שלא יהו בית דין ממנין אלא מדעת הנשיא, ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין.
תני, בראשונה היו כותבין שטרי חליצה בנוסח הזה: במותב פלוני ופלוני חלצה פלנית בת פלוני לפלוני בר פלוני בפנינו, דקרבת ושרת סיניה מעילוי ריגליה דימינא, כלומר הטילה את הנעל מעל רגליה הימנית, ורקת קודמינא רוקא על ארעא, ורקה לפנינו רוק שנראה לארץ, ואמירת "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". אז כך היו כותבים.
תני, בראשונה היו כותבים שטרי מיאונין כך בנוסח הזה: בפנינו לא רעיינא, לא ליה, לא צבינא ליה — לא רוצה בו, לא רוצה אותו, לא חפצה בו, לא רוצה להתחתן איתו. ואחר כך תיקנו שכתבו בקיצור, כדי שלא יתחלפו נוסח מיאון בגט.
אמר רבי יוחנן: הקדש שפדייו יותר על דמיו תפס את הכל. מעשר שני שפדייו יותר על דמיו לא תפס את הכל. עכשיו מה בין הקדש מה בין מעשר שני? אמר רבי אימי: הקדש — שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדשו, אז לכן אם הוא פדה את זה ביותר מדמיו נתפס.
רבי זעירא בעי קומי רבי אימי: נבדק אותו האיש ואמר "לא נתכוונתי" — כי אני אומר לא התכוונתי להרבות בהקדש? אמר ליה: אם ייבדק ויתברר שהוא לא התכוון להרבות, אז באמת לא יתפוס ההקדש בשוויו.
רבי יונה, רבי יוסי — בהקדישו אמר רבי יוחנן. ומה בין מעשר שני? אמר רבי הילא, הקדש יש לו טוענים — כלומר אם הוא לא ישלם, הגזבר יבוא ויתבע אותו, ולכן לא היה מקום לגזור. מעשר שני אין לו טוענים, מכיוון שיש חשש שהוא לא ייתן את החומש, ולכן גזרו שאינו פדוי.
רבי יונה: כמאן דאמר מעשר שני קנין חסב, מובן מהבדל בין מעשר שני להקדש. ברם כמאן דאמר אינו קנין חסב, אלא ממון גבוה, אז בעצם לכאורה זה כמו הקדש — מה בין הקדש מה בין מעשר שני? אמר רבי יוסי: הא אם כבר איתמר טעמא, הרי כבר אמרנו את הטעם, שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדשו.
ואומרת הגמרא, למדנו במשנה: ערכים המיטלטלין בשלשה. וכי יש ערכים שאינן מיטלטלין? רבי יעקב בר אחא ותיאור, רבי שמעון בר אבא בשם רבי חנינה: האומר ערכי עלי ובא לסדרו שמין לו בעשרה, ואם הוא בא לתת ממטלטלין בשלשה. האומר דמי שדי עלי — לא כך הדין, אלא באמת האומר "דמי שדי עלי" שמין בעשרה, שאין האומר "ערכי עלי" כאומר "דמי שדי עלי", יש הבדל ביניהם. כשהוא אומר "ערכי עלי" הרי דמיו ידועים, הערך קבוע, ולכן אם הוא בא לשלם עם מטלטלין די בשלושה. רק שאומר "דמי שדי עלי", פה הוא צריך לשום את הקרקע, ולשום קרקע צריך עשרה.
אבל אם אמר הרי עלי מנה שמין לו לכשיעשיר, נידון בהשג יד. ואם היה עני בשעת הנדר ולא נתן אפילו סלע, אין צריך ליתן יותר אפילו מעשיר אחר כך, כי נידון בהשג יד.
תני, אין בקורת לעבדים ולמטלטלין, אין להם איגרת ביקורת. שואלת הגמרא: מה זה איגרת ביקורת? רבי יהודה בר פזי אמר: הכרזה — לא צריכים להכריז עליהם. שואלת הגמרא: מאי טעמא? עונה עולא ברבי ישמעאל: עבדים שלא יברחו — אם תכריז עליהם הם יברחו. שלא יגנבו — לגבי השטות והמטלטלין.
רבי אבא בר כהן בעא קומי רבי יוסה: לית הדא אמרה שעבדים נפדין בשלושה? כלומר אפשר להסיק מכאן שעבדים בשלושה, שהרי אם צריך עשרה, עד שיאספו עשרה אנשים להעריך אותו, העבדים האלה יברחו. אמר ליה: אין, צודק, באמת מוסיפים שלושה.
שואלת הגמרא: והא תנינן בקרקעות תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן. רואים כאן שאדם, כלומר עבד, זה צריך עשרה אנשים? אמר ליה: אדם דאחרה — הכוונה בעשרה מדובר באדם בן חורין שאמר "דמי עלי", זה בעשרה, אבל עבד מספיק שלושה.
[דף ז עמוד א]
אמר לו אדם דהכא שמוזכר כאן בן חורין הוא שאמר דמי עלי. תנן: התם שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל °רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים דאם כן מה כח בית דין יפה אבל אם עשו איגרת ביקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים וכו' מכרן קיים אמר חיננה בר שלמיה° בשם רב° אבא בר אייבו: אתא עובדא קומי °רבי שמכרו הדיינים בפחות משתות ורצה לעשות כרבנן ולפסוק דמכרן בטל אמר לו °רבי אלעזר בן פרטא בן בנו של רבי אלעזר בן פרטא רבי לא כך לימדתני בשם זקינין אם כן מה כח בית דין יפה וחזר ביה ועבד כ°רבן שמעון בן גמליאל. פיסקא דיני נפשות בעשרים ושלשה. רבי אבהו° שאל שור הנסקל כ°רבי מאיר דאמר נערה מאורסה מפסדת כתובתה בשלשה ונסקלת בעשרים ושלשה מהו ליתן הכסף בשלשה ויסקל בעשרים ושלשה? אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון° שור הנסקל כולו ממון הוא שאף מיתת הבהמה אינה אלא הפסד ממון וגזירת הכתוב שיסקל בעשרים ושלושה ואין להחמיר בכופר שיהיה ביותר משלשה. אגנטוס הגמון שאל ל°רבי יוחנן בן זכאי כתיב (שמות משפטים כא כט) השור יסקל וגם בעליו יומת אמאי גם בעליו יומת? אמר ליה: שותף ליסטים כליסטים, וכשיצא אמרו לו תלמידיו °רבי לזה דחיתה בקנה, לנו מה את משיב? אמר להן: כתיב (שמות משפטים כא כט) השור יסקל וגם בעליו יומת א_נהכמיתת הבעלים כן מיתת השור הקיש מיתת בעלים למיתת השור, מה מיתת בעלים בדרישה וחקירה בעשרים ושלשה אף מיתת השור בדרישה וחקירה בעשרים ושלשה.
מתני':
א_נואין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד, ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דיןשל שבעים ואחד, ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין עושין סנהדריות לשבטים אלא בבית דין של שבעים ואחד, א_נזואין עושין עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר נדחת בספר ולא שלש עיר נדחת, אבל עושין אחת או שתים.
גמ': תנן: אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד איתא חמי בא וראה אפילו שנים לאו דווקא שנים אלא כמה אנשים בעיר הנידחת אין דנים אלא בבית דין של שבעים ואחד לא כל שכן שבט? אמר °רבי מתניה: בנשיאי שבטים היא מתניתא הכוונה שנשיא שבט דנים בשבעים ואחד. °רבי אליעזר בן הורקנוס אמר בבאים לדון בדיני ממונות שבין השבטים כגון בחורש שבין שני שבטים היא מתניתא. תנן: ולא את נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד מאי טעמא אמר רבי זירא° נאמר כאן בזקן ממרא (דברים שופטים יז יב) והאיש אשר יעשה בזדון, ונאמר להלן בנביא שקר (דברים שופטים יח כב) בזדון דברו הנביא, מה זדון שנאמר להלן בזקן ממרה בשבעים ואחד דכתיב וקמתה ועליתה וכ"ו אף זדון שנאמר כאן בנביא השקר בשבעים ואחד. אמר חזקיה°: נאמר כאן בזקן ממרא (דברים שופטים יז י) ועשיתה על פי הדבר אשר יורוך, ונאמר להלן (דברים שופטים יח כב) אשר ידבר הנביא בשם ה', מה דיבר שנאמר להלן בזקן ממרא נידון בשבעים ואחד אף דיבר שנאמר כאן בנביא השקר נידון בשבעים ואחד. פיסקא תנן: התם אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד ואין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של ע"א ובשתי תודות ובשיר °רבי יהודה בר עילאי אומר כתחילה דכתיב (שמואל ב כד יט) ויעל דוד בדבר גד זה מלך ונביא וכתיב (דברי הימים ב' ג', א') ויחל שלמה לבנות את בית ה' אלהי ישראל בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו אשר נראה אלו אורים ותומים, לדוד אביהו זה סנהדרין דכתיב (דברים האזינו לב ז) שאל אביך ויגדך זקיניך ויאמרו לך בשיר דכתיב
זה כתוב בירושלמי מסכת, אה, סנהדרין, דף ז', מתחיל מהשורה השנייה.
אמר אדם דכא בן חורין הוא. רבן שמעון בן גמליאל, חיננא בר שלמיה, בשם רב: אתא עובדא קומי רבי כרבנן. אמר לו רבי אלעזר בן פרטא בן בנו של רבי אלעזר בן פרטא: "רבי, לא כן", וחזר ועבד כרבן שמעון בן גמליאל.
פיסקא, דיני נפשות בעשרים ושלשה. רבי אבהו שאל, שור הנסקל לדעת רבי מאיר, שהוא אמר שנערה מעורסה מוציאה את קורבן שלה בשלושה ונזקקת בעשרים ושלושה, מהו ליתן הכסף, כלומר את הכופר, בשלושה, והוא ייסקל בעשרים ושלושה? אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון: שור הנסקל כולו ממון הוא. כלומר, זה לא כמו שאתה חושב שיש פה נפשות, כן? כולו ממון, כי גם המיתה של הבהמה זה רק עסק ממון. זה גזירת הכתוב שייסקל בעשרים ושלושה. אז בעצם, אין פה דין נפשות ודין ממונות שאתה רוצה להגיד לי כאילו שאולי ידונו את שניהם כאחד, כן? אלא יש פה דין ממונות, הכל דין ממונות, רק זה גזירת הכתוב שהסקילה תהיה בעשרים ושלושה. אז לכן אין להחמיר בכופר שיהא בשלושה. לכן לפי כולם, לא רק לפי רבי מאיר, הסקילה תהיה בעשרים ושלושה, והתשלום כופר בעשרים ושלושה.
אגנטוס הגמון שאל לרבי יוחנן בן זכאי, כתיב השור יסקל וגם בעליו יומת. אמר ליה, גם בעליו יומת? אמר ליה: שותף ליסטים כליסטים. כן, הבעלים היה איתו, היה אחראי עליו, אז לכן גם הבעלים נענש. וכשיצא, אמרו לו תלמידיו: "רבי, לזה דחיתה בקנה, לנו מה את משיב?" אמר להן: כתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כן מיתת השור. כלומר, הקיש מיתת בעלים למיתת השור. מה מיתת בעלים בדרישה וחקירה בעשרים ושלושה, אף מיתת השור בדרישה וחקירה בעשרים ושלושה.
מתניתין: אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד. ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין עושין סנהדריות לשבטים אלא בבית דין של שבעים ואחד. ואין עושין עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר נדחת בספר ולא שלש עיר נדחת. כלומר, לא עושים שלוש ערים נדחות אפילו לא בספר, אבל עושין אחת או שתים.
גמרא. אמר: "אתא חמי", שנים אין דנים, אלא בית דין של שבעים ואחד, לא כל שכן שבט? לא, לא בכוונה שניים דווקא, כן? כלומר, כמה שיש בעיר נידחת, אבל זה חלק משבט, זה לא שבט. ואפילו את זה שדנים בבית דין שבעים ואחד, שבט שלם לא כל שכן. אמר רבי מתניה: בנשיא שבטים היא מתניתא. לא מדובר פה שאין דנים את השבט בשבעים ואחד, אלא הכוונה אין דנים את נשיא השבט אלא בשבעים ואחד. רבי אליעזר אמר: בחורש שבין שני שבטים היא מתניתא. כלומר לא מדובר כאן שדנים את השבט עצמו, אלא שדנים סכסוך בין שני שבטים בדיני ממונות, כגון נניח ויש סכסוך לגבי חורשה שבין שני שבטים.
ולא את נביא השקר אלא בית דין של שבעים ואחד. מאי טעמא? אמר רבי זירא: נאמר כאן בזקן ממרא זדון, ונאמר להלן על נביא שקר בזדון דברו הנביא. מה זדון שנאמר להלן בזקן ממרא בשבעים ואחד, אף זדון שנאמר כאן בנביא השקר בשבעים ואחד. אמר חזקיה: נאמר כאן בזקן ממרא ועשית על פי הדבר אשר יורוך, ונאמר על נביא שקר אשר ידבר הנביא בשם ה'. מה דיבר שנאמר להלן בזקן ממרא ידון בשבעים ואחד, אף דיבר שנאמר כאן בנביא השקר ידון בשבעים ואחד.
פיסקא אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. מלך ונביא ואורים ותומים בסנהדרין שבעים ואחד, בשתי תודות ושיר. רבי יהודה אומר, כתחילה, כלומר כשבנו את המקדש, דכתיב ויעל דוד בדבר גד, זה מלך ונביא. וכתיב ויחל שלמה לבנות את בית ה' אלהי ישראל בהר המוריה אשר נראה, אלו אורים ותומים. לדוד אביהו זה סנהדרין, דכתיב שאל אביך ויגדך זקיניך ויאמרו לך. בשיר, דכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה וכולי, וילכו אחריו בקלא שיר. בתודות, דכתיב ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל החומה לשער האשפות. אמר רבי שמואל בר יודן: מה כתיב מהלכות אלא תהלוכות? אלא בתודות, שלא היו שם לחם התודה, כלומר לא היו כבשי שלמי תודה, אלא רק את הלחמים, את לחמי תודה.
[דף ז עמוד ב]
(נחמיה י"ב, ל"ב) וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה וכ"ו וילכו אחריו בכלי שיר בתודות דכתיב (נחמיה י"ב, ל"א) ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל החומה לשער האשפות. אמר רבי שמואל בר יודן° למה לא כתיב מהלכות אלא תהלוכות אלא בניטלות על ידי אחר שלא היו שם אלא לחמי תודה? רב הונא בר חייה° בשם רב° אבא בר אייבו: מייתי לה מדבר תורה דכתיב (שמות תרומה כה ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו, כן תעשו לדורות משה זה מלך ונביא, אהרן אילו אורים ותומים, (במדבר בהעלותך יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל זה סנהדרין דכתיב (דברים האזינו לב ז) שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך בשיר דכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה וכ"ו וילכו אחריו בכלי שיר בתודות דכתיב ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה לשער האשפה. אמר רבי שמואל בר יודן° למה לא כתיב מהלכות אלא תהלוכות אלא בניטלות על ידי אחר מכאן שלא היו שם אלא לחמי תודה. כיצד היו מהלכות? רבי חייה רבה° ורבי שמעון בר רבי° חד אמר זו כנגד זו וחרנה אמר א_נחזו אחר זו, ושניהן מקרא אחד דורשין דכתיב (נחמיה י"ב, ל"ח)והתודה השנית ההולכת למואל ואני אחריה, מאן דאמר זו כנגד זו דורש את המלה למואל כנגד דכתיב והוא יושב ממולי, ומאן דאמר זו אחר זו מדכתיב (ויקרא ויקרא ה ח) ומלק את ראשו ממול ערפו מאחריו. מאן דאמר זו אחר זו נמצא כל מקום ומקום מתכפר בתודה אחת, ומאן דאמר זו כנגד זו נמצא כל מקום ומקום מתכפר בשתי תודות. מאן דאמר זו אחר זו יאות הא דתנינן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת שהחיצונה היא הראשונה ועדיין לא התקדש המקום ונפסלה ביוצא, אבל השניה נאכלת שכבר התקדש המקום. מאן דאמר זו כנגד זו אי זו היא הפנימית? זו שסמוכה לבית המקדש ומאן דאמר זו אחר זו אי זו היא הפנימית זו שסמוכה לבית דין אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: על פי נביא א_נטנאכלת אחת ואחת נשרפת ואין טעם לדבראמר רבי זירא° תניי תמן אין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים נביא יש כאן אורים ותומים למה אני צריך? אשכח תני °רבי יהודה בר עילאי אומר צריך אורים ותומים מגזרת הכתוב. אמררבי אבהו° אתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° חד אמר בונין את התוספות לעזרה ואחר כך מקדישין את המקום בשתי תודות וחרנה אמר מקדישין את המקום ואחר כך בונין מאן דאמר בונין ואחר כך מקדישין סבר דאין רואין את המחיצות כאילו הן עולות היכן שהם יבנו בסוף. ביקשו להוסיף על היכל במה מוסיפין שהרי צריך דבר שנאכל שם כמו שמקדשים את ירושלים בלחמי תודה שנאכלים בכל העיר? בשתי הלחם שהם קדשי קדשים ונאכלים גם בהיכל בדיעבד והרי אין שתי לחם אלא בחג השבועות ואם ישארו למחר הרי נפסלו בלינה ומקדישין ביום טוב! אלא בלחם הפנים והרי לחם הפנים נאכל בשבת ואם ישארו למחר הרי נפסלו בלינה ומקדישין בשבת! אלא בלילה במוצאי שבת ומקדישין בלילה. אמררבי יוסי בי רבי בון° במנחת מאפה שאף הם קדשי קדשים ונאכלים גם בהיכל בדיעבד. ניחא בעלייתן מן הגולה שהקריבו ואח"כ קידשו שהרי מקום המזבח כבר היה קדוש ויכלו להקריב שם, בהכנסתן לארץ במקדש ראשון במה קידשו הרי מקום המקדש לא היה קדוש קדם ולא יכלו להקריב שם? אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשתי תודות
רב הונא בר חייה בשם רב: מייתי לה דבר תורה, דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו. כלומר כן תעשו לדורות. אז המשכן עצמו איך זה היה? משה זה מלך ונביא, ואהרן אילו אורים ותומים. וכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל זה סנהדרין, דכתיב שאל אביך ויגדך וילך אחריהם. בשיר, הושעיה וחצי שרי יהודה וכולי, וילכו אחריו בקלא שיר. בתודות, ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה לשער האשפה. אמר רבי שמואל בר יודן: מה כתיב מהלכות אלא תהלוכות? אלא בטלטול זה דבר אחר, כלומר שלא היו שם אלא לחמי תודה.
שואלת הגמרא: כיצד היו מהלכות? רבי חייה רבה ורבי שמעון בר רבי, חד אמר זו כנגד זו, וחרנה אמר זו אחר זו, ושניהן מקרא אחד דורשין, דכתיב והתודה השנית ההולכת למו ואני אחריה. אז מאן דאמר זו כנגד זו דורש מה שכתוב "למול" — למול, אבל קוראים למו. הוא דורש מה שכתוב למול, כנגד, דכתיב והוא יושב ממולי, כמו מנגדי. עכשיו זה שתיים זו כנגד זו. אבל מאן דאמר זו אחר זו, דכתיב ומלק את ראשו ממול ערפו, ממול ערפו הכוונה מאחוריו.
מאן דאמר זו אחר זו, נמצא כל מקום ומקום מתכפר בתודה אחת — הראשונה שמגיעה היא בעצם מקדשת את המקום, אז רק אחת עושה את זה. ומאן דאמר זו כנגד זו, בכל מקום שתיהן הלכו ביחד, נמצא כל מקום ומקום מתכפר בשתי תודות.
מאן דאמר זו אחר זו יאות, דתנינן: הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. זה הגיוני, שהחיצונה זה הראשונה, המקום עדיין לא התקדש אז לכן היא נפסלה, נפסלה ביוצא מחוץ למקום הקדוש. אבל השנייה נאכלת, שכבר התקדש המקום. אבל מאן דאמר זו זו, אי זו היא הפנימית? זו שסמוכה לבית — אומרת הגמרא, לבית המקדש. ומאן דאמר זו אחר זו, איזו היא הפנימית? שסמוכה לבית דין.
רבי יסא בשם רבי יוחנן: על פי נביא נאכלת. כלומר אחת נאכלת ואחת נשרפת ואין טעם לדבר, זה גזירת הכתוב, על פי נביא ככה זה היה.
רבי זירא תניי תמן: אין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים. נביא יש כאן, אורים ותומים למה אני צריך? אם יש נביא מה צריך אורים ותומים? אשכח תני, רבי יהודה אומר צריך אורים ותומים, זה גזירת הכתוב.
אמר רבי אבהו: אתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש. חד אמר בונין ואחר כך מקדישין, וחרנה אמר מקדישין ואחר כך בונין. למה? כי מאן דאמר בונין ואחר כך מקדישין, הוא סובר אין רואין את המחיצות כילו הן עולות. כלומר מי שאומר שמקדשים ואחר כך בונים, הוא סובר שכן אני רואה כביכול בגבול השטח שהוספתי כאילו כבר יש חומה. אבל מי שאומר שקודם כל בונים ואחר כך מקדישים אומר: לא, אני חייב שיהיה חומות, אני לא רואה כאילו שיש שם חומות.
ביקשו להוסיף על היכל, במה מוסיפין? הרי אנחנו צריכים דבר שנאכל שם, כמו שמקדשים את ירושלים אז מקריבים את הלחמי תודה, מה שנאכל בכל העיר. אז כמו שמקדשים בדבר שנאכל באותו מקום, גם בהיכל היה צריך דבר כזה. אז במה מקדשים את זה? אומרת הגמרא: בשתי הלחם, כן, שזה קודשי קודשים ונאכל גם בהיכל בדיעבד. ומקדישין ביום טוב! שאתה מבערך אש את הלחם ללחג השבועות, אז מה תגיד, להשאיר את זה למחרת? זה יפסל בלילה. אז חייבים להגיד שבאותו יום קידשו, כלומר ביום טוב עצמו.
אלא בלחם הפנים! שוב פעם, הרי לחם פנים נאכל בשבת. שאם להשאיר את זה למחרת ליום ראשון אתה לא יכול, כי זה נפסל בלילה. אז אלא מה תגיד, שקידשו באותו יום, בשבת. ומקדישין בשבת! אלא בלילה, במוצאי שבת, כן, זה עדיין לא נפסל בלילה, אז לכן במוצאי שבת קידשו. שאתה אומר, מקדישין בלילה!
אמר רבי יוסי בי רבי בון: במנחת מאפה. כלומר לא קידשו את זה בלחם הפנים ולא בשתי הלחם, אלא במנחת מאפה, שגם זה קודשי קודשים ונאכל בהיכל בדיעבד.
אז אומרת הגמרא: ניחא בעלייתן מן הגולה שהקריבו ואחר כך קידשו. למה? כי המזבח היה קיים, כלומר מקום המזבח היה כבר קדוש, אז יכלו להקריב שמה. אבל בהכנסתן לארץ במה קידשו? הרי מקום מקדש לא היה, לא היה שם מזבח, אז לא יכלו להקריב שמה. אמר רבי יוסי בי רבי בון: בשתי תודות הבאות מנוב וגבעון. כלומר בעצם את הקורבן עצמו הם הקריבו בנוב וגבעון, ואת שתי הלחם הביאו משם.
[דף ח עמוד א]
הבאות מנוב וגבעון. °אבא שאול אומר שני ביצעין היו בהר המשחה תחתונה ועליונה, תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא על ידי עולי גולה שלא במלך ולא באורים ותומים. תחתונה שהיתה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני שהיה חמור בעיניהם מפני שמתודין עליו לפני ה' וגם הוא מעשיר וחברים אוכלים שם קדשים קלין ומעשר שני. עליונה שלא היתה קדושתה גמורה עמי הארץ היו נכנסין שם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני ומפני מה לא קידשוה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע"א ובשתי תודות ובשיר. מפני מה הקיפוה חומה אם לא קידשוה? מפני שהיתה תורפת ירושלים שם והיתה יכולה שהיתה נוחה ליכבש משם. תנן ואין עושין סנהדריות לשבטים אלא בבית דין של ע"א ומניין שעושים סנהדריות לשבטים? תלמוד לומר (דברים שופטים טז יח) לשבטיך ושפטו את העם. תנן אין עושין עיר הנידחת בספר ולא שלש עיר נדחת אבל עושין אחת או שתים אמר רבן יוחנן° בר נפחא בשם רבי הושעיה° תלתא אמוראין. חד אמר אחת עושין שתים אין עושין ומה שנאמר במשנה אין עושין עיר הנידחת בספר הכוונה שאין עושים בספר כמו בשאר הארץ שבשאר הארץ עושים שתים אבל לא שלוש ובספר אחת ולא שתים. וחרנה אמר אפילו שתים סמוכות עושין, שתים מפוזרות אין עושין. וחרנה אמר סמוכות אין עושין כל עיקר אפילו בשאר הארץ כיוון שיווצר שטח גדול ריק שמא יפוצו עובדי כוכבים ויבואו לארץ ישראל ויתנחלו שם, ואית דבעי מימר שמא יפוצו ישראל ויבואו לידי קרחה.
מתני':
א_ססנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה. מניין לגדולה שהוא של שבעים ואחד? שנאמר (במדבר בהעלותך יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן הרי שבעים ואחד. °רבי יהודה בר עילאי אומר שבעים. א_סאומניין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה? שנאמר (במדבר בהעלותך לה כד כה) ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת ועדה מצלת הרי עשרים. ומניין לעדה שהיא עשרה? שנאמר (במדבר שלח יד כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב. ומניין להביא עוד שלשה? ממשמע שנאמר (שמות ממשפטים כג ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות — שומע אני שאמר: היה עמהן לטובה. ואם כן למה נאמר (שמות משפטים כג ב) אחרי רבים להטות? לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה על פי עד אחד א_סבולרעה על פי שנים. אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי עשרים ושלשה. וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין? א_סגמאה ועשרים, °רבי נחמיהאומר מאתים ושלשים כדי שרי עשרות.
גמ': מנין שכל דבר שבקדושה לא יהיה אלא בעשרה רבי אבא° ורבי יסא° אסי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: נאמר כאן (ויקרא קדשים יט ב) דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרתה אליהם קדשים תהיו, ונאמר להלן (במדבר שלח יד כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה עדה האמורה להלן עשרה אף כאן עשרה. רבי סימון° אמר נאמר כאן (ויקרא אמור כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, ונאמר להלן (בראשית מקץ מב ה) ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים, מה תוך שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה. אמר לו רבי יסא° אסי לרבי בון°
אבא שאול אומר שני ביצים היו בהר המשחה, כלומר שני בריכות מים או בורות מים היו בהר המשחה, התחתונה והעליונה. התחתונה נתקדשה בכל אלו, והעליונה לא במלך ולא באורים ותומים לא התקדשה בכל אלו אלא על ידי עולי גולה, כי לא היה אז לא מלך ולא אורים ותומים.
התחתונה הארץ אוכלין שם קדשים קלין אבל לא מעשר שני. כלומר עם הארץ לא הבחינו. הם ידעו ששני המקומות יש בהם איזה שקידשו אותם, והם ידעו שבאחד מהם כנראה אסור לאכול. אז לכן בתחתונה הם אכלו קודשים קלים ולא מעשר שני. מעשר שני יותר הקפידו כי הם חשבו מעשר שני זה מעשיר, יותר הקפידו על זה. וחברים אוכלים שם קדשים קלין ומעשר שני, כלומר בתחתונה הם אכלו הכל כי ידעו שהתקדש בהכל. אז כמו חלק מירושלים הם חיו, מותר לאכול הכל ואכלו קודשים קלים וגם מעשר שני.
אבל העליונה שלא הייתה קדושתה גמורה, שלא התקדשה כמו שאמרנו לא במלך ולא באורים ותומים - הארץ אוכלין שם קדשים אבל לא מעשר שני, עם הארץ שלא הבחינו הם נכנסים לשם ואוכלים קודשים קלים אבל לא מעשר שני. כלומר, בעצם הם לא הבחינו, בשני המקומות נהגו אותו דבר, אכלו קודשים קלים ולא מעשר שני. הם ידעו שיש איזה בעיה ולכן הם לא אכלו מעשר שני כי זה מעשיר. אבל חברים אוכלים שם קדשים שני - לא, החברים שידעו שהעליונה לא התקדשה כמו שצריך, אז לא אוכלים שם לא קודשים קלים ולא מעשר שני.
אומרת הגמרא, מפני מה לא קידשוה? כלומר למה באמת לא קידשו את העליונה כמו שצריך? כיוון שלא היה מלך ולא נביא ולא אורים ותומים ולא סנהדרין של שבעים ואחד. שמה לא היה מלך ואורים ותומים בבית שני, אז לכן לא קידשו כמו שצריך. אז אם כן, מפני מה הקיפו החומה אם לא קידשוה? ואומרת הגמרא מפני שהיתה תורפת ירושלים שם והיתה יכולה ליכבש משם בקלות. אז לכן הרחיבו את החומה של העיר כדי שלא תיכבש בקלות, אבל זה לא התקדש במלך ובאורים ותומים, ולכן זה לא היה קדושה גמורה ולכן אי אפשר לאכול שמה לא קודשים קלים ולא מעשר שני.
תנן אין עושין סנהדריות לשבטים אלא בבית דין של שבעים ואחד. ומניין שעושין סנהדריות לשבטים? תלמוד לומר לשבטיך ושפטו את העם. תנן אין עושין עיר הנידחת בספר ולא שלוש ערים נדחות, כלומר לא עושים שלוש ערים נדחות אבל עושים אחת או שתיים.
רבן יוחנן בשם רבי הושעיה תלתא אמורין - יש פה שלוש מחלוקות. חד אמר אחת עושין שתים אין עושין, כלומר מה שנאמר במשנה שאין עושים עיר הנדחת בספר, הכוונה שלא עושים בספר כמו בשאר הארץ - שבשאר הארץ עושים שתיים אבל לא שלוש, ובספר עושים אחת ולא שתיים. וחרנה אמר עושין אפילו שתיים אם הם סמוכות, מפוזרות אין עושין. וחד אמר סמוכות לא עושין כל עיקר אפילו בשאר חלקי הארץ. למה? כי מה שיווצר שטח ריק, שמא יפוצו עובדי כוכבים ויבואו לארץ ישראל ויתייחדו שם, יהיה להם מקום גדול, הם יבואו. ואית דבעי מימר שמא יפוצו ישראל ויבואו לידי קרחה. כלומר אם יווצר מרחק גדול בין קבוצת ישראל אחת לקבוצה השנייה בגלל האזור שחרב אז הם יבואו לידי קרחה - כלומר יהיה נתק בין הקבוצות, הם לא יהיו מאוחדים.
עוברים לפרק אחד, מתני'. סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה. מניין לגדולה שהוא של שבעים ואחד? שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ומשה על גביהם, יחד שבעים ואחד. רבי יהודה אומר שבעים.
ומניין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה? שנאמר ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת וגם מצלת, הרי עשרים. ומניין לעדה שהיא עשרה? שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב - הוא מונה שנים עשר מרגלים, יצאו יהושע וכלב, נשאר עשרה.
ומניין להביא עוד שלשה? ממה שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני שיהא עמם לטובה. אם כן למה נאמר אחרי רבים להטות? הכוונה לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה. הטייתך לטובה על פי עד אחד. לרעה על פי שנים, אז לכן צריך להוסיף עוד שניים שיהיה שנים עשר כנגד עשרה. אבל אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, אז עשרים ושלושה.
וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין? מאה ועשרים. רבי נחמיה אומר מאתים ושלשים כדי שרי עשרות.
שואלת הגמרא, מניין שכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה? רבי אבא ורבי יסא בשם רבי יוחנן: נאמר כאן - "ונקדשתי בתוך בני ישראל" - ונאמר להלן עד מתי לעדה הרעה הזאת. מה האמורה להלן עשרה אף כאן עשרה.
רבי סימון אמר נאמר כאן תוך, ונאמר להלן תוך, מה תוך שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה - כי רבי בנימין נשאר בבית, יוסף היה במצרים, אף כאן עשרה.
[דף ח עמוד ב]
אם מתוך את יליף לומד לה סגין אינון שהרי נאמר בתוך הבאים והבאים היו הרבה! אלא נאמר כאן (ויקרא אמור כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, ונאמר להלן (בראשית מקץ מב ה) ויבואו בני ישראל בתוך הבאים לשבור אוכל, מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה. פיסקא ומניין להביא עוד שלשה כו' תני אמר °רבן שמעון בן גמליאל: בראשונה לא היו חותמין על כתובת נשים כשירות אלא כהנים לויים וישראלים משיאין לכהונה. אמררבי יוסי° בר זבידא בראשונה א_סדלא היתה מחלוקת בישראל אלא סנהדרין של שבעים ואחד היתה יושבת בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של שלשה שלשה היו יושבין אחד בחיל ואחד בהר הבית, ובתי דינין של שלשה ועשרים היו יושבין בכל עיירות ארץ ישראל. צריך אחד מהן לשאול דבר הלכה היה בא ושואלה בבית דין שבעירו, אם שמעו אמרו לו, ואי לא היה הוא ומופלא שלהן באין ושואלין אותה בבית דין הסמוך לעירו, אם שמעו אמרו להןואי לא הוא ומופלא שלהן באין ושואלין אותה בבית דין שבהר הבית, אם שמעו אמרו להן, ואי לא היה הוא ומופלא שלהן באין ושואלין אותה בבית דין שבחיל, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו היו אילו ואילו מתכנסין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל, שנאמר (דברים שופטים יז י) מן המקום ההוא אשר יבחר ה' וגו'. סנהדרין שבלשכת הגזית אף על פי שהיתה של שבעים ואחד לא היו פחותין מעשרים ושלשה, צריך אחד מהן לצאת, היה מסתכל אם יש שם עשרים ושלשה היה יוצא, ואם לאו לא היה יוצא, והיו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות ובימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית שלא יראה כאילו הם יושבים לדון. נשאלה הלכה אם שמעו אמרו להן ואי לא עומדין על המניין, רבו המזכין זיכו רבו מחייבין חייבו, רבו המטהרין טיהרו רבו המטמין טמאו, שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל. משרבו תלמידי °שמאי ו°הלל שלא שמשו רביהן כצורכן רבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות, ומשם שולחין בכל עיירות שבארץ ישראל וכל מי שהיו מוצאין אותו חכם עניו שפוי שקט עין טובה, נפש שפלה, רוח נמוכה, לב טוב, יצר טוב, חלק טוב — היו מושיבין אותו בבית דין שבעירו ואחר כך בבית דין שבהר הבית, ואחר כך בבית דין שבחיל, ואחר כך בבית דין הגדול שבלשכת הגזית. סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה והנשיא היה יושב באמצע כדי שיהו רואין אותו ושומעין קולו. אמר°רבי אלעזר בי רבי צדוק כשהיה °רבן גמליאל דיבנה יושב ביבנה היה אבא ואחיו יושבין מימינו וזקנים משמאלו מפני כבוד הזקן. כמה הן שופטי ישראל? שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות, שרי אלפים שש מאות, שרי מאות ששה אלפים, ושרי חמשים שנים עשר אלף, שרי עשרות ששים אלף, נמצאו שופטי ישראל שבעה ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. תנן: וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין' מאה ועשרים °רבי נחמיה אומר מאתים ושלשים כדי שרי עשרות. מה טעמא? דרבנן? והוא שיהא שם בית דין של עשרים ושלשה ושלש שורות של עשרים ושלשה תלמידים לפניהם כדי להוסיף מהם הרי תשעים ושנים ועשרה בטלנים של בית הכנסת הרי מאה ושנים והנידונים הרי מאה וארבעה והעדים הרי מאה וששה וזוממיהם הרי מאה ושמונה וזוממי זוממיהן הרי מאה ועשרה וחזן מאה ואחד עשר ושני סופרים מאה ושלשה עשר ושמש מאה וארבעה עשר שני גבאי צדקה מאה וששה עשר, גבאי שלישי לחלוקת הצדקה מאה ושבעה עשר, רופא לבלר ומלמד תינוקות ביחד מאה ועשרים. תני °רבי אומר מאתים שבעים ושבעה. מה טעמא? ד°רבי? כדי שיהא שם שנים עשר סנהדריות של שנים עשר שבטים ומשה על גביהן. דבר תקנה עשה משה בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (במדבר במדבר ג מ) פקוד כל בכור זכר בבני ישראל היו שם עשרים ושתים אלף מאתים שבעים ושלוש בכורות ורק עשרים ושתים אלף לויים אמר לו הקדוש ברוך הוא (במדבר במדבר ג מו מז) ואת פדויי השלושה והשבעים ומאתים העדפים על הלוים מבכור בני ישראל ולקחתה חמשת חמשת שקלים לגלגלת בשקל הקדש תקח עשרים גרה השקל אמר אי זה מקבל עליו ליתן חמשה שקלים לגולגולת? מה עשה? נטל שנים ועשרים אלף פיטקין וכתב עליהן בן לוי, ורע"ג פיטקין כתב עליהן חמשת שקלים והטילן לקלפי, אמר להו בואו וטלו פיטקיכם, כל מי שעלה בידו בן לוי היה אומר לו כבר פדאך בן לוי, וכל מי שהיה עולה בידו חמשת שקלים היה אומר לו: מה אעשה לך? מן השמים הוא. °רבי יהודה בר עילאי ו°רבי נחמיה מתיב תנייא לחברייא ומה תקנה היא זו שהרי יכולים לטעון כלפי משה אילו כתבתני לוי סילקת הייתי עולה שהרי לא היה מספיק פתקי לוי כנגד כל הבכורות ולראשונים שנטלו היה יותר סיכוי להיבחר! אלא כך עשה נטל שנים ועשרים אלף ורע"ג פיטקין וכתב לוי, ורע"ג פתקין כתב עליהן חמשת שקלים והטילן לקלפי, אמר להן: בואו וטלו פיטקיכם, כל מי שעלה בידו לוי אמר לו: כבר פדאך בן לוי, וכל מי שעלה בידו חמשת שקלים היה אומר לו מה אעשה ומן השמים הוא. מתיב תניינא לחברייא הגע עצמך שעלו כולם לוי! אמר לו
אמר לו רבי יסא - רבי בון, אם מתוך את יליף לה - אם אתה לומד את זה מתוך המילה "תוך" - סגין אינון! כי נאמר "בתוך הבאים", הבאים היו הרבה, זה לא עשרה, אלא אתה צריך ללמוד מבני ישראל. אלא נאמר כאן "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ונאמר להלן ויבואו בני ישראל לשבור, מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה.
פיסקא ומניין להביא שלשה כו'. תני, אמר רבן שמעון בן גמליאל: בראשונה לא היו חותמין על כתובת נשים כשירות אלא כהנים לויים וישראלים משיאין לכהונה.
אמר רבי יוסי בראשונה לא היתה מחלוקת ישראל, אלא סנהדרין של שבעים ואחד היתה יושבת בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של שלשה שלשה היו יושבין אחד בחיל ואחד בהר הבית, ובתי דינין של שלשה ועשרים היו יושבין בכל עיירות ארץ ישראל. אם צריך אחד מהן לשאול דבר הלכה היה בא ושואלה בבית דין שבעירו, אם שמעו אמרו לו, ואי לא היה הוא ומופלא שלהן באין ושואלין אותה בבית דין הסמוך לעירו - בית דין של עשרים ושלושה - אם שמעו אמרו, הוא ומופלא שלהן באין ושואלין אותה בבית דין שבהר הבית, אם שמעו אמרו להן, ואי לא היה הוא ומופלא שלהן באין ושואלין אותה בבית דין שבחיל, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו היו אילו ואילו מתכנסין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל, שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה' וגו'.
סנהדרין שבלשכת הגזית אף על פי שהיתה של שבעים ואחד לא היו פחותין מעשרים ושלשה. אם צריך אחד מהן לצאת, היה מסתכל אם יש שם עשרים ושלשה היה יוצא, ואם לאו לא היה יוצא, והיו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. כל זמן שהם יושבים - בין הזמן שהקריבו קרבן תמיד של שחר עד זמן שהקריבו קרבן תמיד של בין הערביים - ובשבתות ובימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית, כדי שלא יראה כאילו שהם יושבים לדון.
נשאלה הלכה אם שמעו אמרו להן ואי לא עומדין על המניין, רבו המזכין זיכו רבו מחייבין חייבו, רבו המטהרין טיהרו, רבו המטמין טמאו, שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל.
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו רביהן כצורכן רבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות, ומשם שולחין בכל עיירות שבארץ ישראל וכל מי שהיו מוצאין אותו חכם עניו שפוי עין טובה, נפש שפלה, רוח נמוכה, לב טוב, יצר טוב, חלק טוב - היו מושיבין אותו בבית דין שבהר הבית, ואחר כך בבית דין שבחיל, ואחר כך בבית דין הגדול שבלשכת הגזית.
סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה והנשיא היה יושב באמצע כדי שיהו רואין אותו ושומעין קולו. אמר רבי אלעזר בי רבי צדוק, רבן גמליאל יושב ביבנה היה, אבא ואחיו יושבין מימינו וזקנים משמאלו מפני כבוד הזקן.
עכשיו כמה הן שופטי ישראל? שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. למה? שרי אלפים שש מאות - הרי יש שם שש מאות אלף, שרי אלפים זה שש מאות. שרי מאות ששה אלפים, ושרי חמשים שנים עשר אלף, שרי עשרות ששים אלף, נמצאו שופטי ישראל שבעה ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות.
רבי נחמיה אומר כן. רבי נחמיה אומר מאתים ושלשים. למה? כדי שרי עשרות, כמו שיש שם עשרים ושלושה כנגד שרי העשרות.
שמעת מדרבנן והוא שיהא שם בית דין של עשרים ושלשה ושלוש שורות של עשרים ושלושה שעומדים בפניהם. כלומר, נכון שבית הדין עצמו של עשרים ושלושה, אבל צריך שיהיה כנגדם שלוש שורות של עשרים ושלושה כדי להוסיף מהם, שכל פעם שבית דין הוא שקול אז ייקחו מהם. אז ביחד זה תשעים ושתים, והשוער הבטלנים שבבית כנסת הרי הם מאה ושנים, והנידונים הרי מאה וארבעה, והעדים הרי מאה ושישה, זוממי - הרי מאה ושמונה, זוממי זוממיהן הרי מאה ועשרה, וחזן מאה ואחד עשר, שני סופרים מאה ושלוש עשרה, ושמש מאה וארבע עשרה, שני גבאי צדקה מאה ושישה עשר, גבאי שלישי לחלוקת הצדקה מאה ושבע עשרה, רופא, לבלר, מלמד תינוקות ביחד מאה ועשרים.
רבי אומר מאתים שבעים ושבעה. מה טעמא דרבי? שיהא שם שנים עשר סנהדריות של שנים עשר שבטים ומשה על גביהן. כלומר יש שנים עשר שבטים, בכל שבט צריך עשרים ושלושה, אז צריך שתים עשרה סנהדריות, שנים עשר שבטים ומשה על גביהן.
אומרת הגמרא, דבר תקנה עשה משה בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא פקוד כל בכור זכר בבני ישראל - היו שם עשרים ושניים אלף מאתים שבעים ושלושה בכורות, ורק עשרים ושניים אלף לויים. אמר לו הקדוש ברוך הוא ואת פדויה שלוש ושבעים ומאתים העודפים על הלויים מבכור בני ישראל, ולקחת חמשה חמשה שקלים לגולגולת בשקל הקודש. אמר: אי זה מקבל עליו ליתן חמשה שקלים לגולגולת? כלומר איזה מהבכורות יסכים לשלם? מה עשה? נטל שנים ועשרים אלף פיטקין וכתב עליהן בן לוי, ורע"ג פיטקין כתב עליהן חמשת שקלים והטילן לקלפי, אמר להו בואו וטלו פיטקיכם, כל מי שעלה בידו בן לוי היה אומר לו כבר פדאך בן לוי, וכל מי שהיה עולה בידו חמשת שקלים היה אומר לו: מה אעשה לך? מן השמים הוא.
רבי יהודה ורבי נחמיה מתיב תנייא לחברייא - מה תקנה היא זו? הרי הם יכולים לטעון כלפי משה אילו כתבתני לוי סילקת! כן, הרי לא היה מספיק פתקי לוי כנגד כל הבכורות, אז לראשונים שנתלו היה יותר סיכוי להיבחר. אלא כך עשה, נטל שנים ועשרים אלף פיטקין - עשרים ושניים אלף מאתים שבעים ושלושה פיטקין - וכתב בכולם לוי, ורע"ג עוד כתב עליהן חמשת שקלים והטילן לקלפי. אז בעצם עכשיו כנגד כל בכור יש פתק של לוי, כך שאין להם את הטענה הזאת. אמר להן: בואו וטלו פיטקיכם, כל מי שעלה בידו לוי אמר לו: כבר פדאך בן לוי, וכל מי שעלה בידו חמשת שקלים היה אומר לו מה אעשה ומן השמים הוא.
מתיב תניינא לחברייא - הגע עצמך שעלו כולם לוי! - יכול להיות שכולם עלו לוי, אם יש עשרים ושניים אלף מאתים שבעים ושלושה פתקי לוי.
אמר, לא, מעשה נס היה, וגם שהיו מאתים שבעים ושלושה שכתוב עליהם חמשת שקלים גם הם עלו מסורגים - הם לא עלו כל הבני לוי במכה אחת ואחר כך כל החמשת שקלים, כי אם לא כן עדיין הייתה להם טענה, שלראשונים היה יותר סיכוי - לראשונים היה עשרים ושניים אלף מאתים שבעים ושלושה פתקי לוי, ולנו יש פחות כי חלק כבר לקחו לוי. אז בעצם היה פה שני ניסים: נס אחד שהעלו גם מאתים שבעים ושלושה פתקי חמשת שקלים, וגם שהם היו מסורגים כך שלא היה להם שום תלונה.
אמר רבי שמואל דאיתי תניא אוחרא - מעשה ניסים. כנראה לפי התנא השני היה פה מעשה ניסים, כי הרי לא עלו יותר מעשרים ושניים אלף לויים. דאיתי תנן קדמיה - התנא הראשון, אין פה שום מעשה נס, כי הרי היו שם עשרים ושניים אלף פתקי לוי ומאתים שבעים ושלושה פתקי חמשת שקלים. אמרו: לא, הכל היה מעשה ניסים, שמסורגים היו כדי שלא יטענו שום טענה. כלומר גם לפי הראשון, גם הוא סובר שהיה נס שזה היה מסורג, שלא קרה מצב שהראשונים כולם העלו לוי, כי אז לאחרים היה טענה שיש להם פחות סיכוי, אלא הכל היה מסורגים ולכן הכל היה בנס.
[דף ט עמוד א]
מעשה נס היה גם שהעלו רע"ג מתוכם פתק שכתב עליו חמשת שקלים וגם שמסורגין עלו שאם לא כן עדיין הייתה להם טענה שיאמרו שלראשונים היה יותר סיכוי להעלות לוי. אמרשמואל° בר אבא בר אבא על דעתיה דתנייה אחורייא מעשה ניסין שלא עלו יותר מעשרים ושתים אלף לוי, על דעתיה דתנייא קדמייא אינו מעשה ניסין שהרי היו רק עשרים ושתים אלף פתקי לוי אמר לו: כולהון מעשה ניסין היו דמסורגין עלו כדי שלא יוכלו לטעון שום טענה.אנטונינות הגמון שאל את °רבן יוחנן בן זכאי כשמונה הלויים בכלל נמצא מספר הלויים חסירין ממספר הבכורות שהיו שם עשרים ושתים אלף מאתים שבעים ושלוש בכורות ורק עשרים ושתים אלף לויים אבל כשנמנים בפרט הם יתירין שהרי היו עוד שלוש מאות לויים ולמה לא פדו את כל הבכורות אמר ליה: אותן שלש מאות יתירין בכורי כהונה היו ואין קודש מוציא קודש. כיוצא בו (במדבר בהעלותך יא טז) ויאמר ה' אל משה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר משה: אם אטול ששה מכל שבט הרי שבעים ושנים אם אטול עשרה מששה שבטים ושנים מחמשה אי זה שבט מקבל עליו להיות פגום. מה עשה? נטל שבעים פיטקין וכתב עליהן זקן, ושנים חלק, והטילן לקלפי. אמר להן: בואו וטלו פיטקיכם, כל שעלה בידו זקן היה אומר לו: מינוך מן השמים. וכל מי שעלה בידו חלק היה אומר לו: ומה אעשה? ומן השמים הוא. °רבי יהודה בר עילאי ו°רבי נחמיה מתיב תנייא לחברייא שהרי יכולים לטעון כלפי משה אילו כתבתני זקן סילקת הייתי עולה שהרי לא היה מספיק פתקי זקן כנגד כלם ולראשונים שנטלו היה יותר סיכוי להיבחר אלא כך עשה: נטל שבעים ושנים פיטקין וכתב עליהן זקן, ושנים חלקין, והטילן לקלפי. אמר להן: בואו וטלו פיטקיכם. מי שעלה בידו זקן אמר לו: כבר מינוך מן השמים. ומי שעלה בידו חלק היה אומר לו: ומה אעשה? ומן השמים הוא. מתיב תנייא לחברייא הגע עצמך שעלו כולם זקן אמר לו: מעשה ניסין היה שעלו גם השניים הריקים וגם שמסורגין עלו שאם לא כן עדיין הייתה להם טענה שיאמרו שלראשונים היה יותר סיכוי להעלות זקן אמרשמואל° בר אבא בר אבא קשיתיה קומי רבי אבהו° על דעתיה דתנייא אחרייא מעשה ניסים על דעתיה דתנייא קדמייא אינו מעשה ניסים אמר לו אף לתנייא קדמייא מעשה ניסין היו שמסורגין עלו. שאל אנטינונס הגמון ל°רבן יוחנן בן זכאי משה רבכם או גנב היה או לא היה בקי בחשבון דכתיב (שמות פקודי לח כו) בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקדש עשרים וחמש שקל למנה מנה לחמישים איש לשש מאות אלף שלשת אלפים חמש מאות וחמישים שנים עשר אלף שבעים ואחד מנה אין תעביד קינטרא כל כיכר מאה ליטרא מנה חד מן אישתא שישית גנב שהרי גבה מאה ועשרים כיכר, ובנתינת הכסף אתה מוצא רק מאה כיכר, שנאמר ומאת כיכר הכסף לצקת את אדני הקדש ואין תעבדיניה שיתין ליטרין מנה לכיכר פלגא גנב שהרי גבה מאתים ואחד כיכר אמר לו: משה רבן גיזבר נאמן ובקי בחשבון היה אלא שמנה של קדש כפול היה והיה שוה חמישים שקל, נמצא שהכיכר שהיה שישים מנה של קדש היה בו מאה ועשרים מנה של חול דכתיב (שמות פקודי לח כט) ונחושת התנופה שבעים ככר ואלפיים וארבע מאות שקל הרי אלפיים וארבע מאות שקל סלקין תשעין ושית ליטרין מנה שהרי יש עשרים וחמשה שקלים למנה ואם יש שישים מנה בכיכר הרי יש עוד כיכר שלם ושלושים ושש מנה עשרים וחמש שקל במנה היה צריך לאמר שבעים ואחד כיכר ותשע מאות שקל ואיתעביד ליה פרוטרוט מכאן ראיה שכיכר של קדש היה כפול משל חול והיה בו מאה ועשרים מנה. אמר לו אולי כיכר שווה מאה מנה ולכן תשעין ושית ליטרין נמנו בפרוטרוט משום דלא סליק קינטירא לא הגיעה לכיכר ואין תימר דסלק קינטירא כי כיכר שווה שישים מנה פלגא גנב אמר לו: והכתיב (שמות פקודי לח כח) ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים והייד' לון סלקין שבעים וחד ליטרין מנה ואם הכיכר שישים מנה היה צריך לכתוב כיכר ואחד עשר שקלים ואת עביד ליה פרוטרוט אמר לו אולי כיכר שווה מאה מנה ולכן שבעים וחד ליטרין נמנו בפרוטרוט משום דלא סליק קינטרא לא הגיעה לכיכר ואין תימר דסלק קינטירא כי כיכר שווה שישים מנה פלגא גנב. אמר ליה: והכתיב (יחזקאל מ"ה, י"ב) והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל יחד שישים שקל המנה יהיה לכם מכאן שככרו של הקדוש ברוך הוא כפול היה שהרי מנה של חול עשרים וחמש שקלים ושל קדש חמישים אלא שהוסיפו עליהם שישית נמצאו שישים אמר ליה עכשיו אני יודע שמשה גיזבר נאמן ובקי בחשבון היה הדרן עלך פרק דיני ממונות
פרק שני – כהן גדול
מתני':
ב_אכהן גדול דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו. ב_בחולץ וחולצין לאשתו ומייבמין לאשתו, אבל הוא אינו מייבם מפני שהוא אסור באלמנה. ב_גמת לו מת אינו יוצא לאחר המיטה, אלא הן ניכסין והוא נגלה, הן ניגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח העיר, דברי °רבי מאיר. °רבי יהודה בר עילאי אומר ב_דאינו יוצא מן המקדש, שנאמר (ויקרא אמור כא יב) ומן המקדש לא יצא.
גמ': תנן: כהן גדול דן ודנין אותו. ניחא דן, אבל למה דנין אותו הרי זה פחיתות כבוד? וימנה ליה אנטלר מורשה. הגע עצמך שנפלה לו שבועה, ואנטלר מורשה יכול להתחייב בשבועה במקומו, וכיוון שאין המורשה יכול להשבע במקומו וחייב הוא לבא לדין להשבע, אף שאר הדין עושה בעצמו. ב_הדיני ממונות שלו בכמה? בשלשה או בעשרים ושלושה? האם הוא ככל אדם שנידון בשלושה, או שכשם שהשתנה דינו משאר העם בדיני נפשות שנידון בשבעים ואחד, גם בדיני ממונות השתנה משאר העם ודינו בעשרים ושלושה? נישמעינה מהדא דתנן ב_ואין מלך יושב בסנהדרין, ולא מלך ב_זוכהן גדול יושבין בעיבור. רבי חנינה° ורבי מנא° בן יונה חד אמר: אין המלך יושב בסנהדרין מפני החשד שמאימת המלך ישתתקו ויתעוות הדין, ולא בעיבור מפני החשד מלך שיאמרו: משום אפסנייה הוא דעביד - כיוון שצריך לחלק שכר לחיילותיו כך וכך לשנה, ונוח לו שיהו כל השנים מעוברות. וכהן גדול אינו רוצה שתתעבר השנה מפני הצינה - כיוון שצריך לטבול ולקדש ביום הכיפורים חמש טבילות ועשרה קידושין ואינו רוצה שתתעבר השנה ויצטרך לטבול בחורף. וחד אמר: לא מלך וכהן גדול יושבין בעיבור שאין כבוד המלך וכהן גדול לישב בשבעה. תא חמי בא וראה: בשבעה אין כבודו לישב, לא כל שכן בשלשה! הדא אמרה: דיני ממונות שלו בעשרים ושלשה. אמר רבי אלעזר° בן פדת: כהן גדול שחטא מלקין אותו ב_חואין מעבירין אותו מגדולתו. אמר רבי מנא° בן יונה: כתיב (ויקרא אמור כא יב) כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה'. כביכול מה אני בגדולתי, אף אהרן בגדולתו. אמר רבי אבון°: כתיב (ויקרא אמור כא יח) קדוש יהיה לך, כביכול: מה אני בקדושתי, אף אהרן בקדושתו. רבי חנינה כתובא° הסופר ו°רבי אחא אמרו בשם ריש לקיש°: כהן גדול שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה. אין תימר בעשרים ושלשה, נמצאת עלייתו ירידתו שהרי במקום להתבייש בפני שלושה התבייש בפני עשרים ושלושה. וריש לקיש° אמר: נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה. מהו להחזירו לתפקידו אחר שלקה? אמר רבי חגיי°: משה לשון שבוע ב_טאין מחזרין ליה, דאם יחזירהו קטל לון יהרוג אותם על שהילקוהו. שמע רבי יודן נשייא° וכעס, שלח גנתן שומרים למיתפוס לריש לקיש°. טרפון הבריח אותם וערק להדא דמוגדלא ברח למגדל. ואית דאמרין: להדא כפר חיטיא. למחר סליק רבי יוחנן° לבית וועדא, וסליק רבי יהודה נשייא° לבית וועדא. אמר לו: "למה לית מרי אמר לן מילא דאורייא למה אינך אומר לנו דבר תורה?" שרי התחיל טפח בחדא ידיה. אמר לו: "ובחדא ידא טפחין?" אמר לו: "לאו. ואף בלא בן לקיש לא אומר דברי תורה".
ירושלמי סנהדרין דף ט אנחנו פותחים בירושלמי מסכת סנהדרין דף ט. נתחיל מהשורה הרביעית. אומרת הגמרא אנטונינוס הגמון שאל את רבי יוחנן בן זכאי שמניין הלוויים בכלל תמצא מספר לווים חסרים ממספר בכורות, כי הרי עשרים ושתיים אלף מאתיים שבעים ושלוש בכורות ורק עשרים ושתיים אלף לווים. אבל כשממנים בפרט, כלומר סופרים את כל הלווים בפרטות, אז הם יתרים, שהרי היו עוד שלוש מאות לווים. אז למה לא פדו את כל הבכורות? אמר ליה, אותן שלוש מאות יתרים בכורי כהונה היו ואין קודש מוציא קודש. כלומר, הם היו בעצמם בכורות, לכן בכור לא יכול לגאול בכור, הוא צריך לגאול את עצמו.
ודבר כיוצא בו: ויאמר ה' אל משה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. כמו המקרה שאמרנו מקודם כן, שמשה היה צריך להתמודד עם השאלה, איך אני מחליט מי צריך לשלם חמש שקלים? אז כיוצא בו מצאנו דבר דומה. אמר משה: אם אטול ששה מכל שבט הרי שבעים ושנים, עשרה מששה ושנים מחמש, אי זה שבט מקבל עליו להיות פגום? הרי ביחד יש שנים עשר שבטים, יש שבעים ושניים, ואם אטול עשרה משישה שבטים ושניים מחמישה, אז איזה שבט מקבל עליו להיות פגום?
מה עשה? נטל שבעים פיטקין וכתב עליהן זקן, ושנים חלק, והטילן לקלפי. אמר להן: בואו וטלו פיטקיכם. כלומר שניים לא כתב עליהם כלום, והטיל לקלפי. כל שעלה בידו זקן היה אומר לו: מינוך מן השמים. וכל מי שעלה בידו חלק היה אומר לו: ומה אעשה? ומן השמים הוא.
רבי יהודה ורבי נחמיה, הם ישבו ביחד, מאי דאמר לך חברך - זה של החבר שלו. הרי יכולים לטעון כלפי משה: אילו כתבתני זקן סילקת - זה לא היה מספיק פתקי זקן לכולם. אז הראשונים שתלו היה להם סיכוי להיבחר, אבל לאחרונים כבר אין, כי נשארו שניים אחרונים. אז אין לי אפשרות לבחור משהו אחר, זה השניים הריקים.
אלא כך עשה: נטל שבעים ושנים פיטקין וכתב עליהן זקן, ושנים חלקין, והטילן לקלפי. אמר להן: בואו וטלו פיטקיכם. מי שעלה בידו זקן אמר לו: כבר מינוך מן השמים. ומי שעלה בידו חלק היה אומר לו: ומה אעשה? ומן השמים הוא.
מאי דאמר לך חברך: הגע עצמך שעלו כולם זקן - הרי יש מציאות, אם זה ככה, היה יכול להיות מצב שכל השבעים ושניים יעלו זקן. מה, לא מעשה ניסים היה שהיו רק שניים ריקים? כן, שהיו רק שבעים זקנים ושניים ריקים וגם שמסורגים עלו - כלומר זה לא היה שלקחו רק זקנים ובסוף לקחו את הריקים, אלא זה היה מסורג, זה היה במעורב, שאם לא כן עדיין היה ניתן לטעון, כי הם יכלו להגיד לראשונים היה יותר סיכוי, כי הראשונים היה להם הרבה יותר פתקים של זקן ביחס לפתקים הריקים.
אמר שמואל: קשיתיה קמיה רבי אבהו על דעתיה דתנייא אחרייא מעשה ניסים, על דעתיה דתנייא קדמייא אינו מעשה ניסים. כי לפי התנא האחרון היה שבעים ושניים פתקים של זקן, אבל בכל השבעים לקחו זקן, ועל דעת תנא קדמאי היה אינו מעשה ניסים כי היה שם שבעים פתקים של זקן ושניים ריקים. אמר ליה: מעשה ניסין היו עלו - אף על פי כן, אף תנא קדמאי מעשה ניסים היו, שמסורגים עלו, כמו שאמרנו כדי שלא יהיה להם טענה.
שאל אנטונינוס הגמון ל°רבן יוחנן בן זכאי משה רבכם או גנב היה או לא היה בקי בחשבון. הרי דכתיב בקע לגולגולת - מחצית השקל, שקל הקודש עשרים גרה, כלומר חמישים איש יכנסו במנה. עכשיו אם ניקח שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, נקבל שנים עשר אלף שבעים ואחד מנה, נחלק את זה בחמישים.
אין תעביד קינטרא מאה ליטרא מן אישתא גנב - אם תגיד שכל כיכר זה מאה ליטרה, כלומר מאה מנה, יוצא שמשה חד משיתא גנב, גנב שישית, שהרי הוא גבה מאה עשרים כיכר, ואילו בנתינת הכסף אתה מוצא שכתוב רק מאה כיכר, שנאמר ומאת כיכר הכסף לצקת את אדני הקדש. אז יוצא מכאן שעשרים כיכר מתוך המאה ועשרים משה גנב.
ואין תעבדיניה שיתין ליטרין פלגא גנב - אם תגיד שכל כיכר זה שישים מנה, נחלק את שנים עשר אלף שבעים ואחד מנה לשישים, יוצא שהוא גנב חצי, כי הוא גבה מאתיים ואחד כיכר, ואילו הוא נתן רק מאה, אז הוא גנב חצי, אפילו טיפה יותר.
אמר לו: משה רבן גיזבר נאמן ובקי בחשבון היה, אלא ונחושת התנופה ככר... סלקין תשעין ושית ליטרין ואיתעביד ליה פרוטרוט, משום דלא סליק קינטירא. כי מנה של קודש כפול היה, מנה שווה חמישים שקל, לא עשרים וחמש שקל. נמצא שהכיכר שהיה שישים מנה של קודש היה בו מאה ועשרים וחמש מנה של חול.
דכתיב מחתת התנופה שבעים כיכר ואלפיים וארבע מאות שקל - כלומר מונים שבעים כיכר ועוד אלפיים ארבע מאות שקל שהם פרוטות. יוצא מכאן שהרי אלפיים וארבע מאות שקל סלקין תשעין ושית ליטרין - אם בכל מנה יש עשרים וחמישה שקלים, אז באלפיים ארבע מאות שקל יוצא תשעים ושש מנה. עכשיו אם יהיה שישים מנה בכיכר, הרי שזה כיכר שלם ושלושים ושש מנה, שבכל מנה יש עשרים וחמש שקלים. אז היה צריך לומר שבעים ואחד כיכר ותשע מאות שקל, כי שלושים ושש כפול עשרים וחמש זה תשע מאות.
ואית עביד ליה פרוטרוט - הוא כתב את הכול, את האלפיים ארבע מאות שקל, בפרוטות, הוא לא מנה אותם בתור כיכרות. אז רואים מכאן שלא היה בזה כיכר אחד שלם, מכאן שכיכר של קודש כפול היה מן של חול והיה בו בעצם מאה ועשרים מנה. אבל מי אמר? אולי כיכר היה שווה מאה מנה, אז לכן תשעים ושש ליטרין מלו אותם בפרוטות משום דלא סליק קינטרא - לא הגיע לכיכר אחד אפילו, כי אין פה מאה.
ואין תימר דסלק קינטרא פלגא גנב - אם תאמר שזה כן סלק כיכר, כי כיכר זה שישים מנה, אז חזרנו לשאלה הקודמת שמשה גנב חצי.
אמר לו: והכתיב ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים. עדיין סלקין שבעים ואחד ליטרין - יש פה שבעים ואחד מנה. אם כיכר שווה שישים מנה, היה צריך למלא את זה בתור כיכר אחד ועשרה שקלים, אבל בכלל מנה אותו בפרוטות - סימן שלא היה פה כזה כיכר.
אמר לו: משום דלא סליק קינטרא פלגא גנב. אולי באמת כיכר שווה מאה מנה שוב פעם, אז לכן שבעים ואחד ליטרין מלו אותם בפרוטות כי לא סליק קינטרא, לא הגיע לכיכר. ואם תגיד שזה כן סלק כיכר, שכיכר זה שישים מנה, אז עוד פעם אנחנו חוזרים לשאלה משה גנב חצי.
אמר ליה: והכתיב והשקל עשרים גרה, עשרים שקלים, חמשה ועשרים שקלים, עשרה וחמשה שקל, המנה יהיה לכם. כלומר ביחד זה שישים - עשרים שקלים ועוד חמישה ועשרים זה ארבעים וחמישה שקלים, ועוד עשרה וחמישה שקל, זאת אומרת חמישה עשר שקלים, ביחד שישים שקל, המנה יהיה לכם - כך אומר יחזקאל, שהמנה יהיה שישים שקלים.
עכשיו רואים מכאן שהכיכר של הקדוש ברוך הוא, כלומר של הקודש, כפול היה, כי מנה של חול זה עשרים וחמישה שקלים, ושל קודש זה חמישים שקלים. איך יעלו לשישים? כי הוסיף עליהם עוד שישית - בימי יחזקאל הוסיפו עוד שישית, יוצא מכאן שהם יצאו שישים. אז רואים מכאן שבאמת השקל של הקודש היה כפול וזה כל החשבון מסתדר.
אמר ליה: גיזבר נאמן ובקי בחשבון היה. עכשיו אני יודע שמשה רבנו גיזבר נאמן ובקי בחשבון היה.
הדרן עלך פרק דיני ממונות עדיין פרק דיני ממונות, אם ירצה השם, פרק ב' הלכה א', אות המשנה.
כהן גדול דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו. חולץ וחולצין לאשתו ומייבמין לאשתו, אבל הוא אינו מייבם מפני שהוא אסור באלמנה. עכשיו אם מת לו מת, אינו יוצא לאחר המיטה, אלא הן ניכסין והוא נגלה, הן ניגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח העיר. בעצם כשהם ברחוב ראשי הוא נמצא בצד. הם יוצאים מהרחוב ופונים לרחוב אחר, הוא ברחוב הזה, תמיד הוא מתכסה, עד פתח העיר. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש, שנאמר ומן המקדש לא יצא.
למדנו במשנה כהן גדול דן ודנים אותו. ואתה אומר: ניחא דן, דנין אותו? אבל למה דנים אותו? הרי זה פגם בכבוד, שימנה ליה אנטלר - כלומר יעשה מורשה והוא ילך במקומו. ואתה אומר: הגע עצמך שנפלה לו שבועה, ואנטלר בשבועה - יכול המורשה להישבע במקומו? אז כיוון שהמורשה לא יכול להישבע במקומו ובעצם הכהן הגדול חייב לבוא כדי להישבע, אז גם את שאר הדין הוא עושה בעצמו.
למדנו במשנה, ואתה אומר: דיני ממונות שלו בכמה? בשלשה? כמה דיני ממונות של כהן גדול - בשלושה או בעשרים ושלושה? כלומר, אם הוא ככל אדם שנדון בשלושה, או שאומרים עליו כשם שהשתנה דינו משאר העם בדיני נפשות שהוא נדון בשבעים ואחד, אז אולי גם בדיני ממונות הוא השתנה לעשרים ושלושה.
ואתה אומר: נישמעינה מהדא: אין מלך יושב בסנהדרין, ולא מלך. רבי חנינה ורבי מנא: מלך וכהן גדול יושבין בעיבור - כלומר מלך וכהן גדול לא מצטרפים לבית דין של העיבור. אמרינן: מלך אין יושב בסנהדרין מפני החשד - למה שיחשבו שמאמת המלך השתתקו והטעו את הדין. ולא בעיבור מפני החשד - כי חנייה, הוא דוד, הוא משלם כסף לחיילים שלו, השכר שנתי כך וכך לשנה, אז נוח לו שיהיו כל השנים מעוברות, הוא מרוויח עוד חודש. עכשיו כהן גדול גם כן מפני החשד, למה? כי יגידו שהוא לא רוצה שתתעבר השנה מפני הצינה, כי הוא צריך לטבול, וכן ביום הכיפורים חמש טבילות ועשרה קידושין, אז אם תתעבר השנה זה יהיה ממש בחורף, הוא לא רוצה לטבול בחורף בקור. אז לכן הוא מעדיף שלא תתעבר השנה, שזה יהיה יותר בקיץ.
ואחד אמר: לא מלך וכהן גדול יושבין בעיבור שאין כבוד המלך לישב בשבעה. הרי עיבור זה בשבעה, אז כהן גדול לא מכובד שהוא ישב בתוך שבעה אנשים. תא חמי: בשבעה אין כבודו לישב, לא כל שכן בשלשה! אז דיני ממונות שלו בעשרים ושלשה. הדא אמרה: דיני ממונות שלו בעשרים ושלשה.
אמר רבי אלעזר: כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו. אמר רבי מנא: כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו אני ה'. כי לא כתוב "אני ה'" בלבד, כביכול: מה אני בגדולתי, אף אהרן בגדולתו - זה הכוונה, כלומר תמיד הוא יישאר, גם אם הוא חטא מלקים אותו אבל הוא נשאר בגדולתו.
רבי אבון: כתיב קדוש יהיה לך, כביכול: מה אני בקדושתי, אף אהרן בקדושתו.
רבי חנינה כתובא ורבי אחא בשם ריש לקיש: כהן גדול שחטא מלקין אותו. אין תימר בעשרים ושלשה, נמצאת עלייתו ירידתו - כלומר אם אתה מעלה אותו לעשרים ושלושה זה דווקא ירידה בשבילו, שהרי במקום להתבייש בפני שלושה, עכשיו הוא צריך להתבייש בפני עשרים ושלושה.
וריש לקיש אמר: נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה. מהו להחזירו לתפקידו אחר שלקה? אמר רבי חגיי: משה אין מחזרין ליה, קטל לון - הוא נשבע שלא מחזיר אותו, ואם יחזירו אותו קטלון להנשיא כי הוא יהרוג אותם על שהם הלקו אותו.
שמע רבי יודן נשייא וכעס, שלח גנתן למיתפוס לריש לקיש - שלח אנשים שומרים שיתפסו את ריש לקיש. טרפון ערק לדא מוגדלא - אז הוא הבריח את עצמו וברח למגדל. ואית דמרין: להדא כפר יטיא - ברח לכפר יטיא.
למחר סליק רבי יוחנן לבית וועדא - הוא הלך לישיבה, וסליק רבי יהודה נשייא לבית וועדא - גם רבי יהודה הנשיא בא לישיבה. אמר לו: למה לית מרי אמר מילא דאורייא? שרי טפח בחדא ידיה - רבי יוחנן עשה את עצמו שהוא מוחה כפיים עם יד אחת. אמר לו: ובחדא טפחין? - מה, ביד אחת מוחים כפיים? אמר לו: בן לקיש לא אומר דברי תורה - אני לא יכול להגיד דבר תורה אם ריש לקיש לא איתי, אם החברותא שלי לא איתי.
אמר לו: איפה נמצא המפתח לפה שלך? אמר לו: הוא במגדלא, הוא מתחבא במגדל. אמר לו: למחר אני ואתה ניפוק לקדמיה - נלך אליו. שלח רבי יוחנן לגבי ריש לקיש: תכין דבר תורה, הנשיא בא לבקר אותך.
נפק לקדמון, אז ריש לקיש הלך אליהם לקראתם ואמר: אתם נוהגים כמו הבורא, כמו הקדוש ברוך הוא, שהוציא את ישראל ממצרים לא שלח שליח ולא מלאך אלא הוא בעצמו, דכתיב "ועברתי בארץ מצרים" - הוא וכל דרגון דידיה, הוא וכל הצבא שלו.
אמר לו: מה חמית מי מרע מילתא? כן, שנשיא שחטא ולקה לא מחזירים אותו. אמר לו: מה אתון סברין, כיוון שאני דחין מנכון, הוינא מנע על פני דרחמנא - בגלל שאני מפחד מכם אני אמנע ולא אומר את דבר השם. הרי אמר רבי שמואל בר יצחק: כתוב "על בני כי לא טובה השמועה" שהאלוקים שומע מעבירים עם השם - אז מכאן לגדול שחטא, שם שמים מעבירים אותו ומפרסמים חטאו ולא חוששים לכבודו.
[דף י עמוד א]
אמר לו: "אלא אנו מפתחה היכן הוא המפתח לפיך?" אמר לו: "בדא דמוגדלא". אמר ליה: "למחר אנא ואת ניפוק לקדמיה". שלח רבי יוחנן° בר נפחא גבי ריש לקיש°: "עתיד לך מילה דאורייא, דנשייא נפיק לקדמך תכין דבר תורה כיוון שהנשיא יצא לקראתך}". נפק לקדמון ואמר: "דוגמא דידכון דמי לברייכן. דכד אתא רחמנא למיפרקיה יצא לקראתם ואמר: אתם דומים לבוראכם, שכאשר הוציא הקב"ה ית ישראל ממצרים, לא שלח לא שליח, ולא מלאך, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו. דכתיב (שמות בא יב יב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. ולא עוד אלא. הוא וכל דורגון דידיה הפמליה שלו - אשר הלך אלהים אין כתיב כאן, אלא (שמואל ב ז כג) אשר הלכו אלהים. הוא וכל דורגון דידיה הפמליה שלו}". אמרין ליה: "מה חמיתה מימור לון הדא מילתא מה ראיתה לומר דבר זה דנשיא שחטא ולקה אין מחזירים אותו?" אמר לון: "מה אתון סברין מידחיל מינכון הוינא מנע אולפניה דרחמנא אתם חושבים שמפחד מכם אמנה מלומר דברי אלוקים? הרי אמר רבי שמואל בר רב יצחק° (שמואל א ב כד) אל בניי כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה'. מכאן לגדול שחטא עם ה' מעבירין אותו ומפרסמין חטאו, ואין חוששין מפני היראה והכבוד". תנן: כהן גדול פורם מלמטן שכיוון שעל בגדי כהונה נאמר ובגדיו לא יפרום, גזרו חכמים שגם על בגדים פרטיים לא יקרע כמו כולם, וההדיוט מלמעלן. אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם כהנא°: למעלן, למעלן מקנה שפה. למטן, למטן מקנה שפה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר ב_ילמטן ממש בשפת חלוקו. רבי יוחנן° בר נפחא סלק למבקרה לרבי חנינה°. גו איסטרטה בדרך שמע דדמך שמת. אמר לשליחו: "ואייתי מנוי טבייא דשובתא", ובזעיה וקרע. רבי יוחנן° בר נפחא פליג על °רבי יהודה בר עילאי בתרתי. אחד ד°רבי יהודה בר עילאי אמר שאין קורע אלא על רבו מובהק, ורבי יוחנן° בר נפחא קרע על רבי חנינה° אף שלא היה רבו מובהק. והדבר השני ד°רבי יהודה בר עילאי סובר שקורעים על כל המתים מקנה שפה. ורבי יוחנן° בר נפחא סבר שאין צריך להבדיל קנה שפה. כיי דתנינן תמן: כהן גדול פורם מלמטן שכיוון שעל בגדי כהונה נאמר ובגדיו לא יפרום, גזרו חכמים שגם על בגדים פרטיים לא יקרע כמו כולם, וההדיוט מלמעלן. אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם כהנא°: למעלן, למעלן מקנה שפה. למטן, למטן מקנה שפה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: למטה ממש. ואתיא דרבי אלעזר° בן פדת בשם כהנא°, כ°רבי יהודה בר עילאי. אין כ°רבי יהודה בר עילאי לא יפרום כל עיקר, שהרי ל°רבי יהודה בר עילאי למטה אינו כלום? מאי כדון? באמת רבי אלעזר בן פדת לא סובר כרבי יהודהבר עילאי אלא כרבי מאיר שגם אם אינו מבדיל קנה שפה נקרא קריעה. לא אתייא מה שאמר רבי אלעזר° בן פדת שצריך להבדיל קנה שפה אלא על אביו ועל אמו, כ°רבי מאיר. דתני: על כל המתים אין מבדיל קנה שפה ב_יאאלא על אביו ועל אמו, דברי °רבי מאיר. °רבי יהודה בר עילאי אומר: כל קרע שאינו מבדיל קנה שפה, הרי זה קרע של תפלות. מאי כדון אם מדובר על אביו ואימו למה פורם מלמטה ולא קנה שפה? חומר הוא בכהן גדול, שאפילו על אביו ואימו לא יהא מבדיל קנה שפה שכיוון שעל בגדי כהונה נאמר ובגדיו לא יפרום, גזרו חכמים שגם על בגדים פרטיים אפילו על אביו ואמו לא יקרע כמו כולם. כהן גדול ב_יבמקריב אונן ב_יגולא אוכל, דברי °רבי מאיר. °רבי יהודה בר עילאי אומר: עובד כל אותו היום. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: ב_ידגומר כל העבודה שיש בידו ובא לו. בין °רבי מאיר ל°רבי שמעון בן יוחאי חדא חילוק אחד. דל°רבי שמעון בן יוחאי כששמע שמת לו מת והוא בתוך העבודה, גומר עבודה שבידו. אבל לא יתחיל, ואילו ל°רבי מאיר מקריב אפילו בתחלה. בין °רבי יהודה בר עילאי ל°רבי שמעון בן יוחאי חדא. דל°רבי יהודה בר עילאי מקריב כל אותו יום. ול°רבי שמעון בן יוחאי אחר שגמר עבודה שהיתה בידו, שוב אינו מקריב. בין °רבי מאיר ל°רבי יהודה בר עילאי הכנסה. דל°רבי מאיר דוקא אם לא יצא מן המקדש מקריב אפי' בתחלה. אבל אם יצא, אינו נכנס. ו°רבי יהודה בר עילאי סבר: כל אותו היום, ואף על פי שלא היה במקדש נכנס לכתחילה ומקריב. אמר רבי יעקב בן דסאי°: הפסק עבודה ביניהן. ד°רבי מאיר אומר: היה בפנים ונהיה אונן, היה מפסיק עבודתו ויוצא. ופשיטא שאם היה בחוץ ונעשה אונן, שלא היה נכנס. ו°רבי יהודה בר עילאי אומר: היה בפנים היה נכנס ועובד אפילו לכתחילה. היה בחוץ, לא היה נכנס. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב הונא°: מתניתא מסיע לרבי יעקב בן דסאי°, דתני: ומן המקדש לא יצא. עמהן אין יוצא, אבל יוצא הוא אחריהן. הן ניכסין והוא נגלה, ויוצא עמהן עד פתח העיר, דברי °רבי מאיר. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אינו יוצא מן המקדש, שנאמר ומן המקדש לא יצא. יצא לא היה חוזר. אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° בן פדת: אין אנינה אלא למת בלבד, דכתיב (ישעיהו ג', כ"ו) ואנו ואבלו פתחיה. התיב רבי חייה בר אדא°: והכתיב (ישעיהו י"ט, ח') ואנו הדיגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה רואים שאוננים אף על הפסד ממון? אמר רבי חיננא°
נדבר במסכת סנהדרין דף י', נתחיל מהשורה השישית.
אומרת הגמרא: תנן כהן גדול פורע מלמטן. הגמרא מסבירה שהסיבה שכהן גדול פורע מלמטה, כי בעצם בבגדי כהונה נאמר "בגדיו לא יפרום" — כלומר יש איסור מוחלט לקרוע בגדי כהונה. אז החכמים תיקנו שגם בבגדים של הכהן עצמו, של כהן גדול, לא בגדי כהונה, גם בהם הוא לא יקרע כמו כולם, אלא פורע מלמטה והידיות מלמעלה.
רבי אלעזר° בשם כהנא°: למעלן, למעלן מקנה שפה. כלומר כולם פורעים למעלה. הכוונה למעלה מקנה שפה. ומה שנאמר שהכהן פורע מלמטה הכוונה למטה מקנה שפה, אבל הכל למעלה. רבי יוחנן° אמר למטן ממש, כמו בשפת חלוקו.
ואומרת הגמרא: רבי יוחנן° סלק למבקרה לרבי חנינה°. גו איסטרטה שמע דדמך. רבי יוחנן הלך לבקר את רבי חנינה, ותוך שהוא בדרך הוא שמע שהוא מת. אמר לשליחו: ואייתי מנוי טבייא דשובתא — שיביא לו בגדי שבת טובים, ובזעיה — וקרע אותם.
ואומרת הגמרא: רבי יוחנן° פליג על °רבי יהודה בתרתי — חולק עליו בשתיים. אחד, ש°רבי יהודה אמר שאין קורע אלא על רבו מובהק, ורבי יוחנן קרע על רבי חנינה למרות שהוא לא היה רבו מובהק. הרי לנו במקום אחר שהוא לימד אותו רק את האגדות — כל האגדות חוץ ממשלי ותהילים.
והדבר השני, ד°רבי יהודה סובר שקורעים על כל המתים מקנה שפה, ורבי יוחנן סובר שלא צריך להבדיל קנה שפה. כי אתייא תמן כהן גדול פורע מלמטה — כלומר כמו שאמרנו, כיוון שעל כל בגדי כהונה אסור לקרוע, אז החכמים תיקנו שבבגדים פרטיים הוא לא יקרע כמו כולם, והידיות מלמעלה.
ואמר רבי אלעזר° בשם כהנא°: למעלן, למעלן מקנה שפה, למטן, למטן מקנה שפה. אז רבי יוחנן° אמר למטה ממש. ואתיא דרבי אלעזר° כהנא°, כ°רבי יהודה — כלומר רואים שרבי יוחנן בעצם חולק, ורבי אלעזר חולק עליו, שרבי אלעזר סובר כמו רבי יהודה.
שואלת הגמרא: אם כרבי יהודה, כ°רבי יהודה לא יפרום כל עיקר — למה כהן גדול פורע מלמטה? הרי לפי רבי יהודה, למטה מקנה שפה זה כלום. אז מה עיקריון? באמת מה סובר רבי אלעזר? אומרת הגמרא: לא אתייא רבי אלעזר° אלא על אביו ועל אמו, כ°רבי מאיר — שגם אם אינו קורע מקנה שפה זה קריעה. ולא אמר שצריך לקרוע קנה שפה, אלא שהכהן הגדול קורע למעלה מתחת קנה שפה, ודובר על אביו ואימו כמו רבי מאיר.
דתני: על כל המתים אין מבדיל קנה שפה אלא על אביו ועל אמו, דברי °רבי מאיר. °רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קנה שפה, הרי זה קרע של תפלות.
שואלת הגמרא: מאי כדון? — כלומר, אם באמת מדובר במשנה שמדובר על כהן על אביו ואמו, אז למה הכהן פורע מלמטה ולא קנה שפה? הרי גם רבי מאיר מודה שלמעלה קורע קנה שפה, כלומר על אביו לא קורע קנה שפה. ואומרת הגמרא: חומר הוא בכהן גדול, מבדיל קנה שפה — שאפילו על אביו ואימו לא היה מבדיל קנה שפה.
כהן גדול מקריב אונן ולא אוכל, דברי °רבי מאיר. °רבי יהודה אומר: כל אותו היום. °רבי שמעון אומר: גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו.
אומרת הגמרא: בין °רבי מאיר ל°רבי שמעון חדא — יש חילוק אחד רק, שרבי שמעון אם הוא שומע שמת לו מת והוא בתוך כדי עבודה, אז הוא גומר את העבודה שבידו, אבל לא מתחיל עבודה חדשה. ולרבי מאיר, מקריב אפילו בתחילה.
עכשיו בין °רבי יהודה ל°רבי שמעון חדא — שרבי יהודה מקריב כל אותו היום, ורבי שמעון אחרי שהוא גמר את העבודה שהייתה בידו, עכשיו הוא לא מקריב.
עכשיו בין °רבי מאיר ל°רבי יהודה הכנסה — זה המחלוקת ביניהם: ד°רבי מאיר דוקא אם לא יצא מן המקדש מקריב אפי' בתחלה. אבל אם יצא, אינו נכנס. רבי יהודה סובר כל אותו היום, אפילו שהוא לא היה במקדש יכול להיכנס ולהקריב.
ו°רבי יהודה — רבי יעקב בן דסאי°: הפסק עבודה ביניהן. זה ההבדל: ד°רבי מאיר מפסיק יוצא. היה בחוץ היה נכנס. פשיטא שמהחוץ הוא נעשה אונן שהוא לא נכנס. ו°רבי יהודה אומר: היה בפנים היה נכנס — כלומר אם הוא בפנים מתחיל עבודה אפילו בתחילה. היה בחוץ, לא היה נכנס. °רבי שמעון אומר: גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו — עבודה שהוא נמצא בה, באמצע עבודה שהוא עושה אותה, הוא מסיים ומכן הוא יוצא.
רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב הונא°: מתני לרבי יעקב בן דסאי°, ומן המקדש לא יצא. אז משמע מכאן, עמהן אין יוצא, אבל יוצא הוא אחריהן. הן ניכסין והוא נגלה, ויוצא עמהן עד פתח העיר, דברי °רבי מאיר. °רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש, שנאמר ומן המקדש לא יצא. יצא לא היה חוזר.
אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר°: אין אנינה אלא למת בלבד, דכתיב ואנו ואבלו פתחיה. התיב רבי חייה בר אדא°: והכתיב ואנו? אז לא מכאן שאוננים גם על יום מן?
אמר רבי חיננא°: כיני מתני — הכוונה שם למשנה: אין אנינה שגזרה לטומאה ואסור לאכול בקודשים עד שיטבול, אלא למת בלבד. עכשיו איזה אנינה שאסורה בקודשים: משעת מיתה עד שעת קבורה, דברי °רבי. וחכמים אומרים: כל אותו היום.
אומרת הגמרא: אשכחת מר: קולת וחומרת על דעתיה ד°רבי, קולת וחומרת על דעתיה דרבנן. כלומר יש קולא וחומרא בדברים של רבי וקולא וחומרא בדברים של רבנן.
[דף י עמוד ב]
כיני מתניתא כך כוונת המשנה: אין אנינה שגזרו עליה טומאה ואסור לאכול בקדשים עד שיטבול, אלא למת בלבד. אי זו היא אנינה שאסרו בקדשים? משעת מיתה ועד שעת ב_טוקבורה, דברי °רבי. וחכמים אומרים: כל אותו היום. אשכחת אמר: קולת וחומרת על דעתיה ד°רבי, קולת וחומרת על דעתיה דרבנן. קולת על ד°רבי: במת ונקבר בשעתו. דעל דעתיה דרבנן אסור כל אותו היום, על דעתיה ד°רבי אינו אסור אלא אותה שעה בלבד. קולת על דרבנן: מת ונקבר לאחר שלשה ימים. על דעתיה דרבנן אסור רק כל אותו היום, שרק ביום הקבורה חלה אנינות. על דעתיה ד°רבי אסור עד שלשה ימים עד רגע הקבורה. אתא רבי אבהו° ואמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא ורב חסדא° תרויהון אמרין: מודה °רבי לחכמים שאם לא נקבר באותו יום, אינו אסור אלא אותו היום שמת בו בלבד. שלא אמר °רבי דבריו להחמיר אלא רק להקל. כהדא דתני °רבי אומר. לרבי יהודה בר עילאי שסובר שאנינות נמשכת אף בלילה, תדע לך שאין אנינות לילה תורה, שהרי אמרו: אונן ב_טזטובל ואוכל פסחו לערב. וקשה על °רבי שהרי מהמשנה הזו משמע שאנינות יום אפילו אחרי הקבורה עשו אותה תורה. שהרי אמרו שאוכל בערב, משמע שאם היה צריך לאכול ביום היה אסור? אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב חסדא°: תיפתר שנקבר בדמדומי חמה, ולית שמע מינה כלום.
מתני':
ב_יזוכשהוא מנחם את אחרים. דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם. כשהוא ב_יחמתנחם מאחרים. כל העם אומרים לו: "אני כפרתו", והוא אומר להן: "תתברכו מן השמים". ב_יטוכשמברין אותו. כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הספסל:
גמ': הדא אמרה: ספסל אין בו משום כפיית המיטה. אבל במיטה אפילו כהן גדול חייב בכפיית המיטה. תני: ב_כאין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע, אלא אם כן הקדימו שעה אחת או איחרו שעה אחת, כדי שיקראו ויתפללו. והתנינן: קברו את המת וחזרו. אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו וכו'? רואים שהוציאו את המת סמוך לזמן קריאת שמע תיפתר באינון דהוון סברין דאית בה ענה זמן להוציאו ולקברו קודם קריאת שמע, ולית בה ענה זמן. תני: הסופד וכל העסוקין בהספד מפסיקין לקרית שמע ולא לתפילה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לקרית שמע ולתפילה.
קולא לדעת רבי, אם באמת מת ונקבר בשעתו — שמיד הוא נקבר, אז מיד נגמר הזמן שהוא לא יכול לאכול קודשים. אבל לדעת רבנן אסור כל אותו היום. אז לדעת רבי אינו אסור אלא אותה שעה בלבד כמו שאמרנו.
חומרא לדעת רבנן, אם מת ונקבר לאחר שלשה ימים — אז לדעת רבנן הוא יהיה אסור כל אותו היום, כי הרי רק ביום הקבורה חלה אנינות. ולדעת רבי אסור עד שלשה ימים — הוא אונן מרגע שמת עד הקבורה.
אומרת הגמרא: אתא רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° ורב חסדא° תרויהון מרין: מודה °רבי לחכמים אסור אלא אותו היום בלבד — שלא אמר רבי דבר להחמיר אלא רק להקל. כהדא דתני °רבי אומר. אומר על דעת רבי יהודה שהוא סובר שהאנינות נמשכת גם בלילה.
תדע לך שאין אנינות לילה תורה, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל פסחו לערב. אז רואים כאן שהוא אוכל בערב — קשה על רבי, שהרי המשנה הזו משמעה שאנינות יום אפילו אחרי הקבורה אסור מן התורה. כי מה אתה אומר? שאנינות לילה זה לא תורה, אלא תורה. אבל משמע מכיוון שאנינות יום זה תורה — שהרי אמרו אוכל בערב, משמע שאם היה צריך לאכול ביום היה אסור לו.
אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב חסדא°: תיפתר שנקבר בדמדומי חמה. לא שמע מינה כלום — אתה לא יכול להסיק מכאן שאם הוא היה נקבר ביום היה אסור לאכול. מזה שכתוב שבלילה זה לא דאורייתא ומותר, אתה לא יכול להסיק שביום זה דאורייתא לפי כולם. למה? כיוון שמדובר בברייתא שהוא מת בדמדומי חמה, אז לא היה יום, כלומר אחרי הקבורה לא יום. לכן כל הדיון רק לגבי הלילה.
וכשהוא מנחם את אחרים. דרך כל העם עוברין אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם. כלומר בעצם זה לפי המנהג שהיה האבל עומד והמנחמים עוברים. כשהכהן הגדול עובר כדי לנחם את האבלים, הממונה היה עומד בינו לבין העם. וכשהוא מתנחם מאחרים. כל העם אומרים לו: אני כפרתו, והוא אומר להן: תתברכו מן השמים. וכשמברכים אותו, כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הספסל.
אומרת הגמרא: הדא אמרה: ספסל אין בו משום כפיית המיטה. אבל במיטה רגילה אפילו כהן גדול חייב בכפיית המיטה.
תני: אין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע, אלא אם כן הקדימו שעה אחת או איחרו שעה אחת, כדי שיקראו ויתפלל. שואלת הגמרא: והתנינן: קברו את המת וחזרו — אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא הגיעו לשורה יתחילו. אז רואים מכאן שמוציאים את המת סמוך לקריאת שמע.
תיפתר באינון דהוון סברין דאית בה ענה, ולית בה ענה — סברו שיש להם מספיק זמן להוציאו ולקבור אותו קודם קריאת שמע, ולית בה עונה — התברר שהם טעו, לא היה מספיק זמן.
תני: וכל העסוקין בהספד מפסיקין לקרית שמע ולא לתפילה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לקרית שמע ולתפילה.
אז למה בעניינים יכולים להתחיל ולגמור עד שיגיעו לשורה, ואם לאו לא יתחילו לקרות? הרי אמרת שאפילו בתוך ההספד מפסיקים לקריאת שמע. ואומרים ליישב, מדובר ביום הראשון בזמן הקבורה — מה דתני מפסיקים, זה ביום השני, בהספדים ביום השני אז מפסיקים לקריאת שמע. אבל ביום הראשון, בזמן הקבורה, בהספד שדרך הקבורה שם, לא מפסיקים גם לקריאת שמע.
[דף יא עמוד א]
והתנינן: אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, ואם לאו לא יתחילו לקרות. והרי אמרת שאפילו בתוך ההספד מפסיקים לקריאת שמע? מתני' ביום ראשון, מה דתני שמפסיקים ביום שני. אמר רבי שמואל בר אבדומא°: זה שנכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין לתפילה. אם יודע שיכול לגמור עד שלא יתחיל שליח ציבור ולענות אמן, יתפלל. ואם לאו, אל יתפלל. באי זה אמן אמרו? תרין אמורין. חד אמר: של ב_כאהאל הקדוש. וחד אמר: של ב_כבשומע תפילה. ולא פליגי, כאן בשבת כאן בחול אבל קדושה נתקנה מאוחר יותר. תני °רבי יהודה בר עילאי אומר: היו כולן עומדין בשורה, הבאים משום כבוד שראו ניחום אבלים ובאו אף שאינם מכירים את הנפטר חייבין, משום אבל פטורין. ירדו לספד. ב_כגהרואין פנים פטורין, ושאין רואין פנים חייבין. והדא דתנינן: כשמנחם אחרים כל העם עוברין זה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם דמשמע שהאבלים עומדים והמנחמים עוברים כמשנה הראשונה. והא דתנינן: הפנימין פטורין והחיצונין חייבין כמשנה אחרונה דמשמע שהמנחמים עומדים והאבלים עוברים. אמר רבי חנינה°: בראשונה היו משפחות עומדות, והאבילין עוברין. משרבת תחרות בציפרין, התקין °רבי יוסי בן חלפתא שיהו משפחות עוברות והאבילים עומדין. אמר רבי שמואל דסופפתא°: חזרו הדברים ליושנן.
מתני':
מלך ב_כדלא דן ולא דנין אותו. לא מעיד ולא מעידין אותו. ב_כהלא חולץ ולא חולצין את אשתו. לא מייבם ולא מייבמין את אשתו. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם רצה לחלוץ ולייבם, זכור לטוב. אמרו לו: אם רצה ב_כואין שומעין לו. ב_כזואין נושאין את אלמנתו. °רבי יהודה בר עילאי אומר: נושא הוא המלך אלמנתו של מלך. שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול. שנאמר (שמואל ב יב ח) ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחקיך:
גמ': תנן: המלך לא דן. והכתיב (שמואל ב ח טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ואת אמר הכן? בבבלי נאמר בימי ינאי גזרו על מלכי ישראל והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט. אמור מעתה: היה דן הדין, זיכה הזכיי וחייב החייב. אם היה החייב עני, היה נותן לו משלו. נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה. °רבי אומר: היה דן וזיכה את הזכיי וחייב את החייב. מעלה עליו המקום כאילו עשה צדקה עם החייב, שהוציא גזילה מידו. תנן: ולא דנין אותו. מאי טעמא? על שם (תהלים י"ז, ב') מלפניך משפטי יצא. אמר רבי יצחק° בר אבא בשם °רבי: המלך וצבור נידונין לפניו בכל יום, שנאמר (מלכים א' ח', נ"ט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. תנן: °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם רצה לחלוץ ולייבם, זכור לטוב. אמרו לו: אם אומר את כן, נמצאת פוגם כבוד המלך שיחלוץ ותירוק בפניו, וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום. ואינו יכול למחול, דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. תנן: אין נושאין לא אלמנתו ולא גרושתו של מלך. מאי טעמא? על שם מה שנאמר בפילגשי דוד שבא עליהן אבשלום (שמואל ב כ ג) ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות. ואם היו מותרות להדיוט ודאי היה דוד מגרשם אמר רבי יהודה בר פזי° בשם רבי פזי° שאמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מלמד שהיה דוד מקלעתן ומקשטן ומכניסן לפניו בכל יום ואומר ליצרו הרע: "תאבתה דבר האסור לך בת שבע. חייך שאני מתאיבך דבר המותר לך שלא נאסרו על דוד בביאת אבשלום דאנוסות היו והחמיר על עצמו". רבנין דקיסרין אמרין: אסורות ממש היו שנבעלו להדיוט. ומה כלי הדיוט שנשתמש בהן הדיוט, אסור למלך להשתמש בו. כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור לשמש בהן? תנן: רבי יודן° אומר: נושא המלך אלמנות המלך, שמצינו בדוד שנשא אלמנות שאול. שנאמר (שמואל ב יב ח) ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך. ואת נשי אדוניך: זו רצפה פילגש שאול. ואת בית אדוניך: אלו מירב ומיכל.
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת סנהדרין דף י"א. מתחילים מהשורה השלישית.
אומרת הגמרא: אמר רבי שמואל בר אבדומא, זה שנכנס לבית הכנסת ומצאן עומדים לתפילה - אם יודע שיכול לגמור עד שלא יתחיל שליח ציבור לענות אמן, יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. באיזה אמן אמרו? תרין אמוראין: חד אמר אמן של האל הקדוש, וחד אמר של שומע תפילה, ולא פליגי. כאן בשבת שאין שומע תפילה, לכן הוא אומר "האל הקדוש". וכאן בחול.
תני רבי יהודה אומר: היו כולן עומדין בשורה, אז הבאים משום כבוד - כלומר כאלה שבעצם לא קשורים למשפחת הנפטר, אלא ראו שיש ניחום אבלים אז הם באו - הם חייבים. אבל אלה שבאו משום אבל פטורים. ירדו לספד, הרואין פנים פטורין - כלומר אלה שרואים את האבלים פטורים - ושאין רואין פנים חייבין.
והדא דתנינן, כשמנחם אחרים - כשהכהן הגדול מנחם אחרים - כל העם עוברין זה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם. משמע שהאבלים עומדים והמנחמים עוברים, אז זה כמשנה הראשונה. אנחנו תכף נראה מה זה. והא דתנינן הפנימין פטורין והחיצונין חייבין, כמשנה אחרונה, כי מה שיש שם - הנחמים עומדים ואבלים עוברים.
אמר רבי חנינה: בראשונה היו משפחות עומדות והאבילין עוברין, משום שרבתה תחרות בציפורי, כי לכל אחד צריך לעמוד קרוב כדי לראות את האבלים. אז התקין רבי יוסי שיהו משפחות עוברות והאבילים עומדין. אמר רבי שמואל דסופפתא: חזרו הדברים ליושנן.
פרק שני. מתני': מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין את אשתו, לא מייבם ולא מייבמין את אשתו. רבי יהודה אומר: אם רצה לחלוץ ולייבם, זכור לטוב. אמרו לו: אם רצה אין שומעין לו. ואין נושאין את אלמנתו. רבי יהודה אומר: נושא הוא המלך אלמנתו של מלך, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך.
אז למדנו במשנה "מלך לא דן". והכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו? מה תאמר, אכן? רואים מכאן שמלך כן דן. אבל שאלה - האם כל מקום שיש "משפט" יש "צדקה"? אם יש צדקה יש משפט. מה כתוב כאן, "צדקה" או "משפט"? אמור מעתה: היה דן - כלומר דוד היה דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב. ואם היה החייב עני, היה דוד נותן לו משלו. נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה. ורבי אומר: היה דן, זיכה הזכיי וחייב החייב, מעלה עליו המקום כאילו עשה צדקה עם החייב, שהוציא גזלה מידו.
תניא במשנה שהמלך "לא דנין אותו". על "לא דנין אותו" מאי טעמא? על שם מלפניך משפטי יצא - הקדוש ברוך הוא דן אותו. אמר רבי יצחק בשם רבי: המלך וצבור נידונין לפניו בכל יום - כלומר לפני הקדוש ברוך הוא בכל יום, שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו.
תני רבי יהודה אומר: אם רצה לחלוץ ולייבם זכור לטוב. אמרו לו: אם אומר את כן נמצאת פוגם כבוד המלך - הרי שכשהוא חולץ יתירו בפניו, ובעצם זו פגיעה בכבוד המלך, ולכן היא לא חולצת. וכל שאינה בת חליצה אינה בת ייבום, שעכשיו אינו יכול למחול. לא תגיד שיכול למחול, כי אמנם מחל על כבודו, אין כבודו מחול, כי הכבוד שלו זה בעצם כבוד ישראל, לא הכבוד הפרטי שלו.
תני אין נושאין לא אלמנתו ולא גרושתו של מלך. מאי טעמא? על שם, בפרשת דוד ואבשלום, שכתוב ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות. שאם היו מותרות לאחרים - ודאי דוד מגרש אותן, והוא לא גירש אותן, סימן שהן אסורות לאחרים.
אמר רבי יהודה בר פזי בשם רבי פזי בשם רבי יוחנן: מלמד שהיה דוד מקלעתן, מקשטן, ומכניסן לפניו בכל יום ואומר ליצרו הרע: "תאבתה דבר האסור לך" - כוונתו לבת שבע - "חייך שאני מתאיבך דבר המותר לך", שהרי הן לא נאסרו לו - כי הנשים של דוד לא נאסרו בביאה, אלא שהוא היה נזיר [חסיד] והחמיר על עצמו.
אז רבנין דקיסרין אמרין: אסורות ממש היו - כלומר הן היו אסורות באמת על דוד, כיוון שנבעלו להדיוט. ומה כלי הדיוט שנשתמש בהן הדיוט, אסור למלך להשתמש בו, כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט - אינו דין שיהא המלך אסור לשמש בהן?
תני רבי יודן אומר: נושא המלך אלמנות המלך, שמצינו בדוד שנשא אלמנות שאול, שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך - "ואת נשי אדוניך" זו רצפה פילגש שאול, "ואת בית אדוניך" אלו מרב ומיכל.
ואומר: שלשה בנים היו לחצרון ולפרץ, דכתיב ובני חצרון ירחמאל ואת רם ואת כלובי. ורם - עלה בראש. שואלת הגמרא: והרי ירחמאל קדמו, הוא הבכור! אז למה פתח דווקא ברם? אלא שנשא אישה גויה להתעטר בה - הוא התעטר, נשא אישה גויה שהייתה בת מלך, להתעטר בה. אז לפי שנשא אותה, הוא כתב לסדר אותם בסוף, דכתיב ותהי אשה אחרת לירחמאל ושמה עטרה - כלומר אישה שלא ראויה לו, "היא אם אונס, שהכניסה אנינה לתוך ביתו". ורם הוליד את עמינדב, עמינדב הוליד את נחשון, הוליד את שלמון, ושלמון הוליד את בועז, ובועז נשא את רות.
[דף יא עמוד ב]
שלשה בנים היו לחצרון בן פרץ, דכתיב (דברי הימים א' ב', ט') ובני חצרון ירחמאל ואת רם ואת כלובי, ורם הוליד את עמינדב. והא ירחמאל קדמוי והוא הבכור, ולמה פתח בבני רם? אלא שנשא אשה גויה להתעטר בה שהיתה בת מלך, לפיכך פגמו הכתוב לסדר תולדותיו לבסוף. דכתיב (דברי הימים א' ב', כ"ו) ותהיא אשה אחרת לירחמאל ושמה עטרה היא אם אונס, שהכניסה אנינה לתוך ביתו, ולכן נפסל מן המלוכה. וכתיב (דברי הימים א' ב', י') ורם הוליד את עמינדב, ועמינדב הוליד את נחשון, ונחשון הוליד את שלמה, ושלמון הוליד את בועז, ובועז נשא את רות. ונבל חשב שרות אסורה וגם המשפחה של רם נפסלה, ולכן משפחת כלב תזכה במלכות. הא נבל אתי מן דכלובי. וכלובי זה כלב, דכתיב: וכלב בן חצרון הוליד את עזובה. אמר נבל: לית בישראל בר טבין סגין מיוחס יותר ממני שלא נתערב זר במשפחתנו. הדא הוא דכתיב (שמואל א כה ב) ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאוד. והוא כלובי דאתי מן כלובי. (שמואל א כה ד) וישמע דוד במדבר כי גוזז נבל צאנו, וישלח עשרה נערים, ויאמר דוד לנערים: עלו כרמלה ובאתם אל נבל, ושאלתם לו בשמי לשלומו, ואמרתם כה לחי, ואתה שלום ובתך שלום וכל אשר לך שלום. מאי כה לחי? לקיומא ברכה להצלחה, שגם לשנה הבאה תזכה לכך. וכתיב: ויבואו נערי דוד ודברו אל נבל ככל הדברים האלו וינוחו. מאי וינוחו? אמר רבי יוסטא בר שונם°: נעשו מחנה. מכאן לעשרה שנעשו מחנה לענין ארבע דברים שנפטרו במחנה. ויען נבל את עבדי דוד וגו'. ומניין ב_כחלדיני נפשות שמתחילין מן הצד? תנא °שמואל הזקן קומי °רבי אחא: דכתיב (שמואל א כה יג יד) ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו. ויחגור גם דוד את חרבו. ומדחגר דוד לבסוף שמע מינא שדיני נפשות מתחילין מן הצד. כתיב: ולאביגיל אשת נבל הגיד אחד מהנערים לאמר, הנה שלח דוד מלאכים מהמדבר לברך את אדונינו, ויעט בהם. מהו ויעט בהם? אפחון במילין גרש אותם בדברים. (שמואל א יג יז) ועתה דעי וראי מה תעשי וכ"ו והנה דוד ואנשיו יורדים לקראתה ותפגוש אותם. מלמד שנתגלתה שוקה והלכו לאורה. ותפגוש אותם: שהוקרו ראו קרי כולם. (שמואל א כה יג כא) ודוד אמר אך לשקר שמרתי וגו'. אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משתין בקיר. משתין בקיר זה הכלב. מה עיסקיה דכלבא משתין בכתלא הכא? לאמר: שאפילו על כלבא לית אנא חייס אנני מרחם. (שמואל א כה יג כג) ותרא אביגיל את דוד וגו'. אמר לו: "מרי דוד. אנא מה עבדית אני מה עשיתי? בניי מה עבדון? בעיריי מה עבד?" אמר לה: "מפני שקילל מלכות דוד". אמרה ליה: "ומלך אתה?" אמר לה: "ולא משחני שמואל למלך?" אמרה לו: "עדיין מוניטה המטבע דמרן שאול קיים, ושמעך לא יצא עדיין לעולם". כתיב: נבל שמו ונבלה עימו ואני אמתך. מלמד שתבעה לתשמיש. מיד הוציאה כתמה והראת לו. אמר לה: "וכי רואין כתמין בלילה?" אמרה ליה: "ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. כתמין אין רואין בלילה ודיני נפשות דנין בלילה?" אמר לה: "כבר נגמר דינו מבעוד יום". אמרה לו (שמואל א כה לא) ולא תהיה זאת לך לפוקה. אמר רבי אלעזר° בן פדת: פיקפוקי רמזים דברים היה שם. רבי לוי° הוה עבר דורש פרשתא. והוה רבי זעירא° מפקד לחברייא עלון ושמעון קליה דרבי לוי° שדורש. דלית איפשר ליה דהוא מפקא פרשתא, דלא ריבוון ללא חידוש. עאל חד, נפק ואמר לון: "לא אמר אלא דברי אגדה". ושמע רבי זעירא° ואמר: "אוף באגדתיה אית ריבוון חידושים". וכך דרש לוי: כתיב לא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם חינם. לפוקה פיקפוקי דברים היה שם. מאי פקפוקי דברים? אמרה לו: "כד תיפוק פקפוקתך, יהו אומרים עליך שופך דמים את". ולמכשול לב: שנתנבאה ואמרה לו: "אתה עומד להכשל באשת איש עם בת שבע. מוטב אחת ולא שתים". העברה העתידה רובה גדולה מן הדא דמייתי, ומוטב דלא תהא בדא ובדא. ולשפוך דם: "עומד אתה למלוך על ישראל והן אומרים עליך שופך דמים היה". והדא דאת אמר: כל המקלל מלכות בית דוד חייב מיתה. אדיין מחוסר כסא מלכות את. (שמואל א כה לא) וזכרת את אמתך. מלמד שפקרה עצמה, שרמזה לו שיקח אותה לאחר מות בעלה אף שכעת הייתה אשת איש. וכיון שפקרה עצמה, פגמה הכתוב. דבכל קרייא את קרי אביגייל בשני יודים, בר מהדין פסוקא (שמואל א כה לב) ויאמר דוד לאביגל ברוך השם וגו'. מאי מבוא בדמים? דם נידה ושפיכות דמים.
מתני':
ב_כטמת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטורין שלו. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם רצה לצאת אחר המיטה יוצא. שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר. שנאמר (שמואל ב ג לא) והמלך דוד הולך אחרי המיטה. אמרו לו: לא היה הדבר ב_לאלא לפייס. ב_לאוכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש.
עכשיו נבל חשב שרות אסורה, אז גם משפחת רם נפסלה, ולכן משפחת כלב תזכה במלוכה, כי היא הבאה בתור. הא נבל אתי מן דכלובי - וכלובי זה כלב, דכתיב "וכלב בן חצרון עלה בעזובה".
אמר נבל: לית בישראל בר טבין סגין - כלומר אין אדם ראוי ממני למלוכה מכל ישראל, כי לא התערב אף זר במשפחה שלנו. הדא הוא דכתיב ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאוד, והוא כלובי דאתי מן כלובי.
וישמע דוד במדבר כי גוזז נבל, וישלח דוד עשרה נערים, ואמר דוד לנערים עלו כרמלה ובואו אל נבל ושאלתם לו בשמי לשלום. ואמרתם כה לחי, ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. מהו "כה לחי"? לקיומא - כלומר בהצלחה, כמו השנה הזאת כך תזכה לשנה הבאה.
וכתיב ויבואו נערי דוד וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו. מהו "וינוחו"? אמר רבי יוסטא בר שונם: עשו מחנה. מכאן אומרים שעשרה אנשים נקראים מחנה, לעניין דברים שנפטרים במחנה. כתוב ויען נבל את עבדי דוד וגו'.
עכשיו מנין לדיני נפשות שמתחילין מן הצד? תנא שמואל הזקן קומי רבי אחא: הכתיב ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו ויחגרו איש חרבו וגם דוד חגר את חרבו - מפני שדוד חגר בסוף, שמעינן מיניה שמתחילים מן הצד.
כתיב ואביגיל אשת נבל הוגד לה אחד הנערים לאמור הנה שלח דוד מלאכים מן המדבר לברך את אדונינו ויעט בהם. מהו "ויעט בהם"? שגירש אותם בדברים. "ועתה דעי וראי מה תעשי" וכולי. כתוב הנה דוד ואנשיו יורדים לקראתם ותפגוש אותם, מלמד שגילתה שוקה והלכו לאורה. "ותפגוש אותם" - מכאן שהוכרו כולם, כולם קרו קרי.
ודוד אמר אך לשקר שמרתי וגו', ואז כתוב "עד אור הבוקר משתין בקיר" - זה הכלב. עכשיו מה עסקיה דכלבא משתין בקיר? למה? מה הקשר של הכלב לכאן? לומר שאפילו על כלבא חייס, אפילו לכלב אני לא ארחם.
ותרא אביגיל את דוד ותאמר לו: "מרי דוד, אנא מה עבדית? בניי מה עבדון? בעיריי מה עבד?" - אני רוצה להראות לך את הכל. אמר לה: "מפני שקילל מלכות דוד". אמרה ליה: "ומלך אתה?" אמר לה: "ולא משחני שמואל למלך?" אמרה לו: "עדיין מוניטה דמרן שאול קיים" - עדיין המטבע של אדונינו שאול קיים, ושמועתו עוד לא יצאה בעולם. "ואני אמתך" - מלמד שתבעה לתשמיש. מיד הוציאה כתמה והראתה לו. אמר לה: "וכי רואין כתמין בלילה?" אמרה לו: "ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר? כתמין אין רואין בלילה ודיני נפשות דנין בלילה?" אמר לה: "כבר נגמר דינו מבעוד יום". אמרה לו: "ולא תהיה זאת לך לפוקה".
אמר רבי אלעזר: פיקפוקי דברים היה שם - כל מיני רמזים. רבי לוי הוה עבר פרשתא - כלומר רבי לוי דרש את הפרשה, והוה רבי זעירא מפקד לחבריא: "עלון ושמעון קליה דרבי לוי דרש, דלית איפשר ליה דהוא מפקא פרשתא דלא ריבוון" - כלומר אין אפשרות שהוא יוציא את הפרשה בלי איזה חידוש. עאל ואמר לון: "לא". ושמע רבי זעירא ואמר: "אוף באגדתיה אית ריבוון" - גם באגדות יש הרבה חידושים.
וכך דרש: "ולא תהיה זאת לך לפוקה, ולמכשול לב לאדני, ולשפוך דם חנם" - מכאן ש"לפוקה" - פיקפוקי דברים היה שם. מהי פיקפוקי דברים? אמרה לו: "כד תיפוק פקפוקתך, יהו אומרים עליך שופך דמים את" - כשתצא השמועה עליך, יאמרו שאתה שופך דמים. "ולמכשול לב" - נתנבאה ואמרה לו: אתה עומד להיכשל באשת איש, בבת שבע. "מוטב אחת ולא שתים" - שהעבירה העתידה חמורה מזו, מוטב לא תהא שתי עבירות. "ולשפוך דם" - כלומר אתה עומד למלוך על ישראל והם אומרים עליך שופך דמים היה. והדא - כל המקלל מלכות בית דוד חייב מיתה, מה שאמרת - "אדיין מחוסר כסא את" - עדיין מחוסר כסא מלכות אתה.
כתוב "וזכרת את אמתך" - מלמד שפקרה עצמה - כלומר גם שיקח אותה אחרי מות בעלה, למרות שכעת היא עדיין אשת איש. וכיון שפקרה עצמה, פגמה הכתוב - שהרי בכל מקום כתוב "אביגייל" בשני יודין, בר מהדין פסוקא, "ויאמר דוד לאביגל ברוך השם" וגו' - כתוב ביוד אחת. עכשיו כתוב "מבוא בדמים" - שני דמים - דם נידה ושפיכות דמים. כלומר, אל תבוא עכשיו, כי גם היא עצמה הייתה בנידותה וגם שלא יהרוג את בעלה.
פרק שני, הלכה ד'. מתני': מת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטורין שלו - אינו יוצא מהארמון בכלל. רבי יהודה אומר: אם רצה לצאת אחר המיטה יוצא, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר והמלך דוד הולך אחרי המיטה. אמרו לו: לא היה הדבר אלא לפייס - לפייס את הציבור. וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש.
[דף יב עמוד א]
גמ': ממה דגבי כהן גדול תני שהוא יושב על ספסל והכא גבי מלך תני דרגש, הדא אמרה: דרגש יש בו משום כפיית המיטה. המלך אינו חייב בכפיית המיטה, אבל משום אבל אינו מסב על מטה אלא על דרגש. אית תניי תני: הנשים מהלכות תחילה והאנשים אחריהם. ואית תניי תני: אנשים תחילה והנשים אחריהם. מאן דאמר הנשים תחילה: שהן גרמו מיתה לעולם. מאן דאמר האנשים תחילה: מפני כבוד בנות ישראל, שלא יהו מביטין בנשים. והכתיב והמלך דוד הולך אחרי המיטה? אמרו: לא היה דבר אלא לפייס שהיה עובר מצד לצד כדי לפייסם. מאן דהוה מפייס לנשייא, הוה מפייס לגוברייא, ומאן דהוה מפייס לגוברייא, הוה מפייס לנשייא. כתיב (שמואל ב ו כ) וישב דוד לברך את ביתו, ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר: "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, כהגלות נגלות אחד הריקים". מהו אחד הריקים? אמר רבי אבא בר כהנא°: הריקים שבריקים זו ארכסטס. אמרה לו: "היום נגלה כבוד בית אבא". אמרו עליו על בית שאול, שלא ראו אותן מגלים לא עקב ולא גודל מימיהן. הדא הוא דכתיב (שמואל א כד ד) ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה, ויבא שאול להסך את רגליו. ואמר רבי בון בר רבי אלעזר°: גדר לפנים מגדר היה שנאמר גדרות. (שמואל א כד ג) ויבא שאול להסך את רגליו, והוה דוד חמי ליה שהיה משולשל ציבחר ומסליק ציבחר רואה אותו שהיה משלשל צעיף מעט תלכסות מה שמגלה ומגלה מעט. משולשל ציבחר ומסליק ציבחר. אמר דוד: "היאך מינגע בהדין גופה צדיקא?" הדא הוא די אמר לו (שמואל א כד י) הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך היום בידי במערה, ואמר להרגך ותחס עליך. ואחוס עליך אין כתיב כאן אלא ותחס עליך. צניעותך חס עליך. כתיב (שמואל ב ו כא) ויאמר דוד אל מיכל לפני יי' אשר בחר בי מאביך וגו'. ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. שאינן אמהות שפחות אלא אימהות. ומה נענשה? (שמואל ב ו כג) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה. והא כתיב (דברי הימים א' ג', ג') הששי יתרעם לעגלה אשתו. שגעת כעגלה ומתה, אבל בחייה לא היה לה ולד. אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד. מפני מה ביזה עצמו על המצות? שהיו מביטין בארון הברית בזלזול ואומרים: זהו שלא הציל את עמו ונפל בידי פלשתים, והיו מתים. דכתיב (שמואל א ו יט) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש. רבי חנינה° ורבי מנא° בן יונה. חד אמר: ויך בעם שבעים איש, זו סנהדרין. וחמשים אלף, שהיו שקולין כנגד חמשים אלף. וחד אמר: ויך בעם שבעים איש, זו סנהדרין. וחמשים אלף מעם הארץ. כתיב (תהלים קל"א, א') שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי. לא גבה לבי: בשעה שמשחני שמואל. ולא רמו עיני: בשעה שהרגתי את גולית. ולא הלכתי בגדולות: בשעה שהעליתי הארון. ובנפלאות ממני: בשעה שהחזירוני למלכותי. אלא אם לא שויתי ודוממתי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי, כהן ינקא דנחית ממעי אימיה, כן הוות נפשי עלי כתינוק היוצא ממעי אמו שאינו בוש לינק משדי אמו, כן היתה נפשי עלי שאיני מתבייש ללמוד תורה אפי' מקטני ישראל.
מתני':
ומוציא ב_לבלמלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד ב_לגופורץ לו דרך ואין ממחין בידו ב_לדדרך המלך אין לה שיעור ב_להוכל העם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש
גמ': תנן: ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד. דכתיב (במדבר פינחס כז כא) על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל ישראל איתו וכל העדה. וכל העדה אלו סנהדרין. תנן: וכל העם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש. דכתיב (שמואל א ל כ) כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ויאמרו זה שלל דוד. כתיב (דברי הימים א' י"א, י"ג) הוא היה עם דוד בפס דמים ופלשתים נאספו שם למלחמה ותהי חלקת השדה מלאה שעורים. מאי פס דמים? רבי יוחנן° בר נפחא אמר: בחקל סומקתה שדה אדומה שכוסתה בדם פלשתים. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר: שמשם נפסקו דמים שיותר לא נלחמו פלשתים בישראל. כתיב (דברי הימים א' י"א, י"ג) ותהי חלקת השדה מלאה שעורים, וכתיב מלאה עדשים. °רבי יעקב דכפר חנן אמר: עדשין היו, אלא שהיתה ענבה שלהן יפה כשל שעורים. רבי לוי° אמר: אילו הן הפלשתים שהיו באין למלחמה בגאוה זקופין כשעורין והולכין להן וברחו נמוכין כעדשין. כתוב אחד אומר (דברי הימים א' י"א, י"ג) ותהי שם חלקת השדה מליאה שעורים, וכתיב (שמואל ב כג יא) מליאה עדשים. רבי שמואל בר נחמן° אמר
אנחנו נמצאים לירושלמי מסכת סנהדרין דף יב. תחילת הגמרא ממה דגבי כהן גדול תני שהוא יושב על ספסל כשמבריאים אותו, ואילו לגבי המלך כתוב שהוא יושב על הדרגש. עד הגמרא: דרגש יש בו משום כפיית המיטה. המלך אינו חייב בכפיית המיטה, לכן הוא יושב על דרגש. אבל כהן נאסר עליו, ולכן כהן יושב על ספסל לא על דרגש, אבל משום אבל, כלומר כיוון שהמלך באבל יש איזו אבלות אז הוא לא מסתמך על המיטה אלא על דרגש.
ואומר: אית תניי תני הנשים מהלכות תחילה והאנשים אחריהם, ואית תניי תני אנשים תחילה והנשים אחריהם. מאן דמר הנשים תחילה - שהן גרמו מיתה לעולם. מאן דמר האנשים תחילה - מפני כבוד בנות ישראל, שלא יהו מביטין בנשים. ואמר: והכתיב והמלך דוד הולך אחרי המיטה? אמרו לא היה דבר אלא לפייס. כלומר הוא לא עשה את זה אלא לפייס. כלומר בעצם זה שהוא היה אחרי המיטה זה כי הוא הלך לאנשים. מאן דהוה מפייס לנשייא, הוה מפייס לגוברייא, הוא היה עובר בין אנשים, מפייס אותם ואחרי זה חוזר לגברים ומפייס אותם. אז לכן זה השלב שהוא היה כבר אחרי המיטה. אבל בדרך כלל הגברים הולכים לפני המיטה.
כתיב: ויהי לדוד לברך את ביתו וצאת מיכל בת שאול לקראתו, לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני האמהות עבדיו כי גלות נגלות אחד הריקים. מהו אחד הריקים? אמר רבי אבא בר כהנא: הריקים שבריקים זו ארכסטס. כלומר אחד הריקים - הכי גדול שבהם. אמרה לו: היום נגלה כבוד בית אבא. אמרו עליו על בית שאול, שלא ראו אותן לא עקב ולא גודל מימיהן. הדא הוא דכתיב: ויבא אל גדרות הצאן. אמר רבי בון בר רבי אלעזר: גדר לפנים מגדר היה. כתיב: ויבא שאול להסך את רגליו. הוה חמי ליה משלשל ציבחר ומסליק ציבחר. כלומר דוד ראה את שאול שהוא מגלה טיפה ומכסה טיפה. אמר: ארור מגע בהדין. אין ארור מי שנוגע בצנוע הזה. הדא מר: הנה היום הזה ראו עיניך. ותחס עליך - צניעותך עליך. לא כתוב "ואחוס עליך" כמו שהיה צריך להיות, אלא "את חוס עליך" - צניעותך היא חסה עליך.
כתיב: ויאמר דוד אל מיכל וגו', ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. שאינן אמהות אלא אימהות. ובן אין לה שלא היה לה בנים, דכתיב: ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד. שמא רק כתיב "שישי יתרעם לעגלה" אז מכאן שהיה לה ולד, אלא עד יום מותה לא היה לה. אבל ביום מותה היה לה, שגעת כעגלה ומתה. ואומר: אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד. מפני מה ביזה עצמו על המצות? שהיו מביטים בארון בזלזול, ואומרים זהו שלא הציל את עמו ונפל בידי פלשתים והיו מתים.
דכתיב: ויך באנשי בית שמש, כי ראו בארון ה'. רבי חנינה ורבי מנא, חד אמר: ויך בעם שבעים איש, זו סנהדרין, וחמשים אלף - שהיו שקולין כנגד חמשים אלף. וחד אמר: ויך בעם שבעים איש, זו סנהדרין, וחמשים אלף מעם הארץ.
כתיב שיר המעלות לדוד: ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, אם לא שויתי ודוממתי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי. "לא גבה לבי" - בשעה שמשחני שמואל, "ולא רמו עיני" - בשעה שהרגתי את גוליית, "ולא הלכתי בגדולות" - בשעה שהעליתי את הארון, "ובנפלאות ממני" - בשעה שהחזירוני למלכותי, "אלא אם לא שויתי ודוממתי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי" - כהן ינקא דנחית ממעי אימיה, כן הוות נפשי עלי, כמו תינוק שהוא רק נולד.
עוברים למשנה: מוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד ופורץ לו דרך ואין ממחין בידו, דרך המלך אין לה שיעור, וכל העם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש.
מה דבר למדנו במשנה מוציאים למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד? דכתיב: על פיו יצאו ועל פיו יבואו. וכל העם בוזזים ונותנים לפניו: דכתיב: נהגו לפני המקנה ויאמרו זה שלל דוד. הוא היה עם דוד בפס דמים? רבי יוחנן אמר: בחקל סומקתה, כלומר שדה אדומה שכוסתה בדם פלשתים. ושמואל אמר: שמשם נפסקו דמים, שיותר לא נלחמו פלשתים בישראל.
כתיב: ותהי שם חלקת השדה מלאה שעורים, וכתיב מליאה עדשים. איך זה מסתדר? רבי יעקב דכפר חנן אמר: עדשין היו, אלא שהיתה שלהן יפה כשל שעורים. ורבי לוי אמר: אילו הן הפלשתים שהיו באין זקופין כשעורין והולכין להן נמוכין כעדשין. כלומר היו בורחים נמוכים כעדשים.
[דף יב עמוד ב]
שנה אחת היתה ושתי שדות היו שהתחבאו בהן פלשתים, אחת שעורים ואחת עדשים. וביקש לשורפן אלא שנסתלקה ממנו הלכה. פשיטא ליה שמותר לאביד וליתן דמים. כי כמבעי ליה לאביד שלא ליתן דמים, ואי זה מהן יאבד ואי זה מהן יניח? של עדשים או של שעורין? של עדשים דעדשים מאכל אדם, ואילו שעורין מאכל בהמה. או של שעורים דשל עדשים אינה חייבת בחלה ושל שעורין חייבת בחלה. ועוד דשל עדשים אין עומר בא ממנה ושל שעורין עומר בא ממנה. ורבנין אמרין: שדה אחת הייתה ובשתי שנים היו. ולמה הסתפק בשנה השניה? הרי היה לו ללמד משל אשתקד, אין למדין משנה לחבירתה שבראשונה היה פיקוח נפש. (דברי הימים א' י"א, י"ד) ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה. כתוב אחד אומר: ויצילוה, וכתוב אחד אומר (שמואל ב כג יב) ויצילה. אלא מלמד שהחזירה לבעליה והיתה חביבה עליו כשדה מליאה כרכום ועל הבעלים נאמר ויצילה. כתיב (דברי הימים א' י"א, י"ז) ויתאו דוד ויאמר מי ישקיני מים מבור בית לחם וגו'. אמר רבי חייה בר אבא°: הלכה נצרכה לו האם מותר לו לעבור עם חייליו בשדות זרועים בדרך למלחמה, ושלח לסנהדרין שבבית לחם והיה צריך לעבור דרך פלשתים וענו לו שהמלך פורץ לעשות לו דרך. ויבקעו שלשה במחנה פלשתים. ולמה שלשה? שאין הלכה מתבררת פחות משלשה. (דברי הימים א' י"א, י"ח) ולא אבה דוד לשתות. לא אבה דוד שתיקבע הלכה שהמלך פורץ גדר על שמו. ויסך אותם לה'. אלא קבעה במסכת בסתמא לדורות שהמלך פורץ לעשות לו דרך. בר קפרא° אמר: חג סוכות היה וניסוך מים והיתר במה היה? ויבקעו שלשה. ולמה שלשה? אחד הורג ואחד מפנה הרוגים ואחד מכניס צלוחית בטהרה. כתוב אחד אומר (דברי הימים א' י"א, י"ח) וינסך אותם לה', וכתוב אחד אומר (שמואל ב כג טז) ויסך אותם לה'. מאן דאמר ויסך מלשון מסכתא מסייע לרבי חייה בר אבא° שלא מדובר במים אלא הלכה נצרכה לו. מאן דאמר וינסך מסייע לבר קפרא°. אמר רבי הונא° בשם רבי יוסי° בר זבידא: הילכות שבויים נצרכה לו ששאל האם יפת תאר מותרת לכהן. רבי שמעון בר רבי° אומר: בניין בית המקדש נתאווה ורצה לברר היכן מקום המקדש כדכתיב: עד אמצא מקום וגו'. הנה שמענוה באפרתה.
מתני':
ב_לולא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה. °רבי יהודה בר עילאי אומר: מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו, הרי זה לא ישאנה. אם כן למה נאמר (דברים שופטים יז יז) ולא ירבה לו נשים? דאפילו כאביגיל. (דברים שופטים יז טז) ב_לזולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. ב_לחוכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי שיתן אפסנייא. ב_לטוכותב לו ספר תורה לשמו. יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא אצלו, מיסב והוא כנגדו. שנאמר (דברים שופטים יז יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ב_מאין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו ערום ב_מאולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ. שנאמר (דברים שופטים יז טו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך.
גמ': תנן: לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה. אמר רב כהנא°: על שם (שמואל ב ג ה) הששי יתרעם לעגלה מכאן שהיו לדוד שש נשים, ומה כתיב תמן (שמואל ב יב ח) ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה. לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו על שם (שמואל ב ח ד) ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב שהם כדי צרכו. וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן אפסנייא. אמר רבי יהושע בן לוי°: ובלבד אפסנייא של שנה זו בלבד. כתיב (קהלת ב ב) לשחוק אמרתי מהולל. אמר °רבי אחא: אמר שלמה
רבי שמואל בר נחמן אמר: שנה אחת היתה ושתי שדות היו, אחת שעורים ואחת עדשים. שהתחבאו בהם פלשתים. הוא ביקש לשרוף אותן, אלא נסתפק לו הלכה. פשיטא ליה לאבד וליתן דמים. כי קמיבעיא ליה לאבד שלא ליתן דמים - הוא שאל אם הוא יכול להשמיד את זה בלי צורך לשלם. עוד שאלה: אי זה מהן יאבד ואי זה מהן? של עדשים או של שעורים? של עדשים מאכל אדם, שעורין מאכל בהמה. של עדשים אינה חייבת בחלה ושל שעורין חייבת בחלה. עדשים אין עומר בא ממנה, שעורין עומר בא ממנה.
ורבנין אמרין: שדה אחת ושתי שנים היו. עכשיו למה הוא הסתפק בשנה השנייה? הרי היה לו ללמוד מאשתקד - למדין משנה לחבירתה. אז הגמרא, אין למדים משנה לחברתה כי יכול להיות שבראשונה היה שם פיקוח נפש.
כתוב: ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה. כתוב אחד אומר "ויצילוה" וכתוב אחד אומר "ויצילה", אלא מלמד שהחזירה לבעליה והיתה חביבה עליו כשדה מליאה כרכום.
כתיב: ויתאו דוד ויאמר מי ישקיני מים מבור בית לחם וגו'. אמר רבי חייה בר אבא: הלכה נצרכה לו. היתה לו שאלה האם מותר לו לעבור עם חייליו בתוך השדות הזרועים בדרך למלחמה. הוא שלח לסנהדרין שבבית לחם כדי לברר.
ויבקעו שלשה - ולמה שלשה? שאין הלכה מתבררת פחות משלשה. כתוב: ולא אבה דוד לשתות. מה זה? לא אבה דוד שתיקבע הלכה על שמו. ויסך אותם לה'- אלא קבעה מסכת לדורות, בלי שם של האומר שהמלך פורץ גדר אסור לו דרך.
בר קפרא אמר: חג היה וניסוך מים והיתר במה היה. אז בעצם המים שהוא רצה זה להסך את המים. ויבקעו שלשה, ולמה שלשה? אחד הורג ואחד מפנה הרוגים ואחד מכניס צלוחית בטהרה.
כתוב אחד אומר "וינסך אותם לה'", וכתוב אחד אומר "ויסך". מאן דמר "ויסך" מסייע לרבי חייה בר אבא, שלא מדובר במים אלא הלכה נצרכה לו, כי "ויסך" זה מלשון מסכתא. מאן דמר "וינסך" מסייע לבר קפרא, שאומר שמדובר בניסוך המים בחג הסוכות.
רבי הונא בשם רבי יוסי: הילכות שבויים נצרכה לו. הוא שאל האם יפת תואר מותרת לכהן. רבי שמעון בר רבי אומר: בניין בית המקדש נתאווה, ורצה לברר היכן מקום המקדש, שהשאיר לסנהדרין שבבית לחם לברר.
עוברים למשנה: לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה. רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו, הרי זה לא ישאנה. אם כן למה נאמר ולא ירבה לו נשים? דאפילו כאביגיל. כן, אינו מרבה יותר משמונה עשרה. ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי שיתן אפסנייא. וכותב לו ספר תורה לשמו. יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא אצלו, מיסב והוא כנגדו. שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ. שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך.
אמר רב כהנא: על שם הששי יתרעם לעגלה, מכאן שהיה לו שש נשים. ומה כתיב תמן - ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, ושוב מותר פי שלוש, אז זה שמונה עשרה. לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו - על שם ויעקר דוד את כל הרכב. וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן אפסנייא. רבי יהושע בן לוי: ובלבד אפסנייא של שנה זו בלבד, כלומר לא יותר משנה.
כתיב לשחוק אמרתי מהולל. אמר רבי אחא: אמר שלמה...
[דף יג עמוד א]
שלשה דברים ששחקה הזהירה עליהן מידת הדין, חיללתים למד ממה שכתוב מהולל לשון מחולל. לא ירבה לו נשים, וכתיב (מלכים א' י"א, א') והמלך שלמה אהב נשים נכריות. °רבי שמעון בן יוחי אמר חטאו היה שאהב ממש לזנות אבל לא נשא אותן לנשים. °חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: על שם (דברים ואתחנן ז ג) לא תתחתן בם שסבר שלא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל זנות מותר. °רבי יוסי בן חלפתא אומר שכוונתו לשם שמים הייתה - שגיירם ונשאם למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה וחטאו היה רק שהרבה לו נשים. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: על שם (נחמיה י"ג, כ"ו) גם אותו החטיאו הנשים הנכריות משמע שלא עבר איסור במה שלקח אותם, שלא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל זנות מותר, אבל זה גרם שהן החטיאו אותו. אשכח תימר: °רבי שמעון בן יוחי ו°חנניה ו°רבי אליעזר בן הורקנוס אמרו חדא שלא עשה איסור אבל לא התכוון לטוב, ו°רבי יוסי בן חלפתא פליג על תלתיהון שהתכוון לטוב ועשה איסור. כתיב: לא ירבה לו סוסים, וכתיב (מלכים א' ה', ו') ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכב ושנים עשר אלף פרשים. בטלנים היו אבל אם היה לו צורך בהם היה מותר, וההדיוט מותר בכולן. כתיב (דברים ואתחנן יז יז) וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד, וכתיב (מלכים א' י', כ"ז) ויתן המלך את הכסף בירושלם כאבנים. ולא היו נגנבות. אמר רבי יוסי בן חנינה°: אבני עשר אמות ושמונה אמות היו ואי אפשר להרימם. תני °רבי שמעון בן יוחי: אפילו משקלות שהיו בימי שלמה לא היו של כסף אלא של זהב. ומה טעם (קהלת ב', כ"א) אין כסף נחשב בימי שלמה. כתיב (קהלת ב', ב') לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. לשחוק אמרתי מהולל - עד כאן דברי שלמה. ולשמחה מה זו עושה אמר הקדוש ברוך הוא לשלמה הואיל וחיללת דברי: מה עטרה עטרת המלכות שנקראת שמחה זו בראשך? רד מכסאי! אמר רבי יוסי בן חנינה°: באותה שעה ירד מלאך ונדמה כדמות שלמה והעמידו מכסאו וישב תחתיו, והיה מחזר על בתי כניסיות ובתי מדרשות ואומר (קהלת א', י"ב) אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם. והוו אמרין ליה: מלכא יתיב על בסיליון דידיה כסא שלו, ותימר אני קהלת! והיו מכין אותו בקנה ומביאין לפניו קערה גריסין. באותה שעה אמר (קהלת ב', י') וזה היה חלקי. אית דאמרין חוטרא מקל דידה, ואית דאמרין מכות קניא, אית דאמרין קושרתיה הקערה. ומי קיטרגו? אמר רבי יהושע בן לוי°: יו"ד שבירבה קיטרגו שעבר על שלוש לא ירבה לו. תני °רבי שמעון בן יוחי: עלה ספר משנה תורה ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: רבון העולם, כתבת בתורתיך כל דייתיקי שבטלה מקצתה בטלה כולה, והרי שלמה מבקש לעקור יו"ד ממני! אמר ליה הקדוש ברוך הוא: שלמה ואלף כיוצא בו בטילין, ודבר ממך אינו בטל. אמר רבי הונא° בשם °רבי אחא: יו"ד שנטל הקדוש ברוך הוא מאמנו שרה ניתן חציו על שרה וחציו על אברהם. תני רבי הושעיה°: עלה יו"ד ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: רבון העולמים למה עקרתני מן הצדקת הזאת? אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא לך, לשעבר היית נתון בשם נקיבה ובסוף תיבה, חייך שאני נותנך בשם זכר ובראש תיבה! הדא הוא דכתיב (במדבר שלח יג טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע. תנן: וכותב ספר תורה לשמו, שלא יהא ניאות לא בשל אביו ולא בשל רבו, ומגיהין אותו מספר עזרה על פי בית דין של שבעים ואחד. ב_מביוצא למלחמה והיא עמו, שנאמר (דברים שופטים יז יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. והרי דברים קל וחומר: ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו, ההדיוט על אחת כמה וכמה! כיוצא בו נאמר ביהושע (יהושע א', ח') והגית בו יומם ולילה. והלא דברים קל וחומר: ומה אם יהושע שעוסק בצורכי ישראל נאמר בו והגית בו יומם ולילה, הדיוט לא כל שכן! תנן: מלך ישראל אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין לא בכתרו ולא בשרביטו ולא באחד מכל משמשיו, וכשמת כולן נשרפין לפניו. שנאמר (ירמיהו ל"ד, ה') בשלום תמות ובמשרפות אבותיך ישרפו עליך. תנן: ואין רואין אותו ערום ולא כשמסתפר ולא בבית המרחץ, על שם (ישעיהו ל"ג, י"ז) מלך ביופיו תחזינה עיניך. רבי חנינה° סלק גבי רבי יודן נשייא°, נפק לגביה לבוש כותניתיה. אמר ליה: "חזור ולבוש לגין דידך", משום מלך ביופיו תחזינה עיניך. רבי יוחנן° בר נפחא סלק גבי רבי יודן נשייא°, נפק לגביה בחלוקא דכיתנא בגד פשתן. אמר ליה: "חזור ולבוש חלוקך דעמרא בגד צמר", משום מלך ביופיו וגו'. מי נפק אמר לו: אייתי לי עטעמה תביא לי יועץ. אמר לו: שלח ואייתי לך מנחם טלמא° שהוא ת"ח וודאי ידע לתת עצות טובות
שלשה דברים ששחקה עליהם בית דין חיללתים. כתיב לשחוק אמרתי מעולל. אמר רבי אחא אמר שלמה שלושה דברים ששחקה עליהם בית דין חיללתים. אבל באמת זה המילה מעולל, כאילו כתוב מחולל. אז כאילו דברים שהתורה סחה עליהם. כלומר התורה הזהירה עליהם. אני אמרתי מחולל, כלומר חיללתי אותם. מה הדברים האלה? לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד. לא יודע מה לא הרבה נשים. וכתיב והמלך שלמה אהב נשים נכריות. אז יש מחלוקת מה בדיוק הייתה העבירה שלו כאן.
רבי שמעון בן יוחי אמר אהב ממש לזנות עם נשים נכריות, והוא לא נשא אותם כי הוא סבר שבעצם לא אסרה תורה על ידי חתנות. חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: על שם לא תתחתן בם. כלומר, הוא בעצם מתחתן עם נשים שהתורה אסרה. רבי יוסי אומר למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה. הוא גייר אותם ונשא אותם למשוך לדברי תורה והוא התכוון לקרבן תחת כנפי השכינה. אז מה היה החטא שלו? רבי אליעזר אומר: על שם גם אותו החטיאו הנשים הנכריות. אז רואים מכאן שבעצם הוא לא עבר איסור בעצם זה שהוא לקח אותן, כלומר שהתורה לא אסרה על ידי חתנות, אבל בזנות מותר, אבל זה גרם שהם הכשילו אותו.
אומרת הגמרא אשכח תימר, לפי זה יוצא שרבי שמעון בן יוחי וחנניה ורבי אליעזר חדא, כלומר בעצם שלושתם אומרים שהוא לא עבר איסור על עצם זה שהוא לקח אותם, אבל הכוונה שהוא לא לתורה טובה. ואילו רבי יוסי פליג על תלתיהון, אומר שהתכוון לטוב ועשה איסור. התכוון להחזיר אותם בתשובה כי זה קרבן תחת כנפי השכינה, אבל בעצם הוא עבר איסור בזה שהוא לקח לבעול לו נשים.
לא ירבה לו סוסים, וכתיב ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכב ושנים עשר אלף פרשים. אבל בטלנים היו, זו הייתה הבעיה. אבל אם היה לו צורך בהם היה מותר. וההדיוט מותר בכולן. כלומר הדיוט מותר אפילו שזה יהיה גם הרבה נשים, גם הרבה כסף והרבה סוסים, אפילו שהם בטלנים.
וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד, וכתיב ויתן המלך את הכסף בירושלם כאבנים. שאתה גמר ולא היו נגנבות. אמר רבי יוסי בן חנינה: אבני עשר אמות ושמונה אמות היו. כלומר זה לא אבנים קטנות, אבנים ענקיות שאי אפשר לסחוב אותן.
תני רבי שמעון בן יוחי: אפילו משקלות שהיו בימי שלמה לא היו של כסף אלא של זהב. מה הטעם? אין כסף נחשב בימי שלמה. ואומר הכתיב לשחוק אמרתי מהולל, עד כאן דברי שלמה. את זה אמר הקדוש ברוך הוא לשלמה. ואמר לו איך חיללת דברי, אז מה עטרה זו בראשך? כלומר, מה אתה מתעטר בכתר מלכות שנקרא שמחה? רד מכסאי - אמר רבי יוסי בן חנינה.
באותה שעה ירד מלאך ונדמה כדמות שלמה - בבבלי זה מוזכר עם אשמדאי מלך השדים, פה מופיע המלאך. וה מידו מכסאו וישב תחתיו, והיה מחזר על בתי כנסת ובתי מדרשות ואומר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם. והוו מרין ליה: מלכא יתיב על בסיליון דידיה - המלך יושב על הכיסא שלו - ותימר אני קהלת! אבל אתה המלך, והיו מכין אותו בקנה ומביאין לפניו קערה גריסין כמו כל קבצן. באותה שעה אמר וזה היה חלקי. מה זה היה חלקי? אית דמרין חוטרא, המקל שלו זה חלקו, ואית דמרין קניא, מכות שהוא קיבל זה חלקו, ואית דמרין קושרתיה, הקערה שהוא קיבל בה את הגריסין.
שואלת הגמרא ומי קיטרגו? מי קטרג עליו? אמר רבי יהושע בן לוי: יו"ד שבירבה קיטרגו, כי הוא עבר על שלוש - לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד.
תני רבי שמעון בן יוחי: עלה ספר משנה תורה ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא אמר לפניו: רבון העולם, כתבת בתורתיך כל דייתיקי שבטלה מקצת בטלה כולה, והרי שלמה מבקש לעקור יו"ד ממני! אמר ליה הקדוש ברוך הוא: שלמה ואלף כיוצא בו בטילין, ודבר ממך אינו בטל.
רבי הונא בשם רבי אחא: יו"ד שנטל הקדוש ברוך הוא מאמנו שרה ניתן חציו על שרה וחציו על אברהם. קוראים לה בהתחלה שרי, אז ניתן חציו על שרה - כלומר לכן קראו לה שרה, ה במקום יוד שזה עשר נהיה אות ה' שזה חמש, וחציו על אברהם - במקום אברם הוא נקרא אברהם.
תני רבי הושעיה: עלה יו"ד ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: רבון העולמים עקרתני מן הצדקת הזאת? אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא לך, לשעבר היית נתון בשם נקיבה ובסוף תיבה, חייך שאני בשם זכר ובראש תיבה! הדא הוא דכתיב ויקרא משה להושע בן נון יהושע.
תניא עוד במשנה וכותב ספר תורה לשמו, שלא יהא ניאות לא בשל אביו ולא בשל רבו. הוא חייב להשתמש בשלו המיוחד, ומגיהין אותו מספר עזרה על פי בית דין של שבעים ואחד. במקדש היה ספר תורה בתוך העזרה, והוא היה ספר מהודר, ספר שכל פעם היו בודקים אותו לוודא שאין בו שגיאות, לא כן ולא חסרות ולא יתרות. על פי הספר הזה היו מגיהים את הספר של המלך.
יוצא למלחמה והיא עמו, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. והרי דברים קל וחומר: ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו, ההדיוט על אחת כמה וכמה! כיוצא בו נאמר ביהושע והגית בו יומם ולילה. והלא דברים קל וחומר: ומה אם יהושע שעוסק בצורכי ישראל נאמר בו והגית בו יומם ולילה, הדיוט לא כל שכן!
תנן: מלך ישראל אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין לא בכתרו ולא בשרביטו ולא באחד מכל משמשיו, וכשמת כולן נשרפין לפניו. שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך ישרפו עליך.
ואין רואין אותו ערום ולא כשמסתפר ולא בבית המרחץ, על שם מלך ביופיו תחזינה עיניך.
רבי חנינה סלק גבי רבי יודן נשייא, נפק לגביה לבוש כותונת - הוא היה בא עם גופייה. אמר ליה: חזור ולבוש לגין דידך, למה חיפשת את הבגדים המכובדים שלך? כי כתוב מלך ביופיו תחזינה עיניך. אתה רבי יהודה הנשיא, אתה צריך לבוא עם בגדים מכובדים.
רבי יוחנן סלק גבי רבי יודן נשייא, נפק בחלוקא דכיתנא, בא לפניו עם בגד פשתן. אמר ליה: חזור ולבוש חלוקך דעמרא, תלבש בגד צמר, גם כן משום מלך ביופיו וגו'.
[דף יג עמוד ב]
דכתיב (משלי ל"א, כ"ו) ותורת חסד על לשונה. מי נפק חמא רבי חנינה בר סיסי° מפצע קיסין מבקע עצים. אמר לו רבי: לית הוא כבודך. אמר לו: ומה ניעביד ולית לי מאן דמשמשוני? אמר לו: אם לא הוה לך מאן דמשמשיך, לא הוה לך מקבלה עלך מתמניי? תירגם יוסי מעוני° בכנישתא בטיבריה: כתיב (הושע ה', א') שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט. (הושע ה א) שמעו זאת הכהנים: למה לית אתון לעין באורייתא למה אינכם עוסקים בתורה? לא יהבית לכון כ"ד מתנתא? אמר לו: לא יהבין לן כלום. (הושע ה', א') והקשיבו בית ישראל: למה לית אתון יהבין כ"ד מתנתא דפקידת יתכון בסיני? אמר לו: מלכא נסיב כולא המלך לוקח הכל. (הושע ה', א') ובית המלך האזינו כי לכם המשפט: לכם אמרתי (דברים שופטים יח ג) וזה יהיה משפט הכהנים. עתיד אני לישב עמהן בדין ולפסקן ולאבדן מן העולם! שמע רבי יודן נשייא° וכעס, דחל וערק פחד וברח. סלקון רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° לפייס ליה. אמרו ליה: רבי גברא רבא הוא. אמר לו: איפשר כל מאן דאנא שאיל ליה הוא מגיב לי? אמרו ליה: אין. אמר לו: מהו דין דכתיב (הושע ב', ז') כי זנתה אמם? וכי שרה אמנו זונה הייתה? אמר לו: הכוונה למנהיגים של ישראל כבת כן אמה, כאמה בתה, כדור כן הנשיא, כנשיא כן הדור, כמזבח כהניו. כהנא אמר: כגנתה כן גננה כמו הגינה כך הגנן. אמר לו: לא טב דקילל לי דלא באפוי חד זמן אלא באפיי תלתא זימנין. אמר לו: מהו דין דכתיב (יחזקאל ט"ז, מ"ד) הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה משמע שמעשה האם ניכר בבת? וכי אימינו לאה זונה הייתה דכתיב (בראשית וישלח לד א) ותצא דינה? אמר לו: לפום דכתיב (בראשית ויצא ל טז) ותצא לאה לקראתו שאף היא נהגה שלא בצניעות, פשטין יציאה מיציאה. רבי חזקיה° הוה מהלך באורחא, פגע ביה חד כותי. אמר לו רבי: את הוא רבהון דיהודאי? אמר לו: אין. אמר לו: חמי ראה מה כתיב (דברים שופטים יז טו) שום תשים עליך מלך. אשים אין כתיב אלא תשים, דאת שוי עלך אבל אין זה רצוני. הדרן עלך פרק כהן גדול
פרק שלישי – זה בורר
מתני':
דיני ממונות בשלשה: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים שני ג_אהדיינים בוררין להן עוד אחד
גמ': תנן: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד. מאי טעמא? אמר רבי זירא° מתוך שזה בורר לו דיין אחד שסומך עליו שמתוך שביררו מרדף זכותו וזה בורר לו דיין אחד שסומך עליו שמתוך שביררו מרדף זכותו שני בעלי הדין יהיו מרוצים מפסק הדין, ואף המפסיד יקבל עליו את הדין. תנן: ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים שני הדיינים בוררין להן עוד אחד מאי טעמא? ד°רבי מאיר כדי שיתבררו שלשתן מדעת אחת שלכל מתדיין יהיה מספר דיינים שווה ומאי טעמא דרבנן דיכולים הדיינים לאמר לו לאו כולא מינך מיבחר ומיסב מה דאת בעי שאין הדינים יושבים בדין אלא אם כן יודעים מי יושב עימם אלא אתם בחרתם מי שרציתם ואנן מבחרין ומסבין מה דאנן בעיין וקשיא על דרבנן מת אחד הרי לא נמצאו שלשתן מתבררין מדעת אחת כגון ראובן בחר אחד ושמעון בחר דיין שני, ושני הדינים בחרו דין השלישי, ואחר כך מת אותו שבחר ראובן, וראובן בוחר דיין חדש, נמצא שלשמעון יותר כח בדין, שהרי הדיין החדש של ראובן לא נטל חלק בבחירה של הדיין השלישי, ולכן הוא יהיה מחויב יותר לדין של שמעון שבחר בו. ויש אומרים שאף לרבנן אם מת אחד, הדיינים הם שבוחרים את הדיין החדש, נמצא שאם מת הדיין שבחר ראובן אין לראובן יצוג בדין
מי נפק, כשהוא יצא, אמר לו: אייתי עטעמה - תן לי עצה, יעץ לי. אמר לו: שלח ואייתי לך מנחם טלמא, שהוא תלמיד חכם וודאי יודע לתת עצות טובות. דכתיב ותורת חסד על לשונה.
מי נפק חמא רבי חנינה בר סיסי מפצע קיסין. כשהוא יצא ראה את רבי חנינה בר סיסי שהוא חותך, מבקע עצים. אמר לו: לית הוא כבודך, לא כבודך שאתה רב גדול תחתוך עצים. אמר לו: ומה ניעביד ולית לי מאן דמשמשוני? אין לי מי שישמש אותי. אמר לו: הוה לך מאן דמשמשיך, לא מקבלה עלך מתמניי? כלומר, אם היית יודע שאין לך מי שישמש אותך לא היית צריך להסכים להתמנות.
תירגם יוסי מעוני בכנישתא בטיבריה: שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל. הוא פירש את מה שכתוב שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט. שמעו זאת הכהנים - בעצם הכוונה למה לית אתון לעין באורייתא? למה אתם לא עוסקים בתורה? לא יהבית לכון כ"ד מתנתא? וכי לא נתתי לכם עשרים וארבע מתנות? אמר לו: לא יהבין לן כלום, הם לא יתנו לנו כלום.
עכשיו הוא פונה אל בית ישראל: והקשיבו בית ישראל: אתון יהבין כ"ד מתנתא דפקידת יתכון בסיני? למה אתם לא נותנים את עשרים וארבע המתנות שפקדתי אתכם לתת בסיני לתת לכהנים? אמר לו: מלכא נסיב כולא. המלך לוקח את הכל במיסים. ובית המלך האזינו כי לכם המשפט: לכם אמרתי וזה משפט הכהנים. עתיד אני לישב עמהן בדין ולפסקן ולאבדן מן העולם!
עכשיו שמע רבי יודן נשייא וכעס, כאילו שהמלכים עתידים להיאבד מהעולם. דחל וערק, פחד וברח. סלקון רבי יוחנן וריש לקיש לפייס ליה. אמרו ליה: גברא רבא הוא. אמר לו: איפשר כל מאן דנא ליה הוא מגיב לי? אם אני אשאל אותו כל דבר הוא יענה בהלכה ובכל? אמרו ליה: אין.
אמר לו: מהו דין דכתיב כי זנתה אמם? וכי שרה אמנו זונה הייתה? אמר לו: כבת כן אמה, כאמה בתה, כדור כן הנשיא, כנשיא כן הדור, כמזבח כהניו. הוא בעצם רמז לו שהעם ישראל זה כמו מנהיגיו. כהנא אמר: כגנתה כן גננה, כמו הגינה ככה הגנן - אותו דבר רצה לרמוז לו, שהעם זה כמו המנהיגים, המנהיגים מושחתים גם העם מושחת.
אמר לו: לא טב לי דלא באפוי חד זמן אלא באפיי תלתא זימנין. רבי יודן נשייא אמר: לא מספיק שפעם אחת הוא קילל אותי, ביזה אותי לא בפניי - כשאמר שעתידים המלכים להיעלם מהעולם - עכשיו בפניי הוא עושה את זה שלוש פעמים.
אמר לו: מהו דין דכתיב הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה? וכי אימינו לאה זונה היית דכתיב ותצא דינה? שוב פעם - מה שהאם עושה ניכר בבת, וכי לאה אמנו זונה הייתה? אמר לו: לפום דכתיב ותצא לאה לקראתו, יציאה מיציאה. כלומר גם מההנהגה שלו בצניעות, גזירה שווה יציאה מיציאה.
רבי חזקיה הוה מהלך באורחא, פגע ביה חד כותי. אמר לו: את הוא רבהון דיהודאי? אתה הרב של היהודים? אמר לו: אין. אמר לו: חמי מה כתיב שום תשים עליך מלך. אשים אין כתיב אלא תשים, דאת שוי עלך. תראה מה כתוב - "תשים" ולא "אשים", כלומר הקדוש ברוך הוא לא רוצה שיהיה מלך על ישראל, אתם בחרתם בכך.
הדרן עלך פרק כהן גדול. אם ירצה השם.
פרק שלישי, הלכה א'. אומרת המשנה: דיני ממונות בשלשה: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שני הדיינים בוררין להן עוד אחד. כלומר הם בוררים את הדיין השלישי.
שואלת הגמרא, אתה אומר תנן זה בורר לו אחד, זה בורר לו אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד - מה איתא? למה הצורה הזאת? אמר רבי זירא שמתוך שביררו מרדף זכותו. מתוך שכל אחד בורר דיין אחד שסומך עליו, בטוח שבגלל שהוא בחר אותו הוא ידרוש את זכויותיו. כן שני בעלי הדין מרוצים מפסק הדין, וגם אם אחד מהם יפסיד הוא יקבל את הדין עליו.
רבי מאיר מאי טעמא? למה רבי מאיר אומר שהם עצמם יבררו גם את השלישי? דרבי מאיר כדי שיתבררו שלשתן מדעת אחת. כלומר שלכל דיין יהיה חלק שווה בבחירה.
ומאי טעמא דרבנן - שלא ייאמר שהדיינים יכולים לומר לאו כולא מינך מיבחר ומיסב מה דאת בעי אלא מבחרין ומסבין מה דנן בעיין. אין דיינים יושבים בדין אלא אם כן יודעים עם מי יושבים. אתם בחרתם אותנו את מי שרציתם, ואנחנו נבחר את השלישי שאנחנו רוצים.
וקשיא על דרבנן מת אחד לא נמצאו שלשתן מתבררין מדעת אחת. נניח ראובן בחר דיין אחד ושמעון בחר דיין שני, ושני הדיינים בחרו את השלישי. לאחר מכן הדיין שבחר ראובן מת. עכשיו אם ראובן בוחר דיין חדש, יוצא בעצם שלשמעון יש יותר כוח בדין מאשר לראובן, כי הדיין החדש של ראובן לא נטל חלק בבחירת הדיין השלישי, ולכן הדיין השלישי יהיה מחויב יותר לשמעון שבחר בו. ויש דעה אחרת שאומרת שלרבנן אם מת אחד, אותו שבחר בו לא חוזר ובוחר, אלא הדיינים עצמם בוחרים דיין חדש - ואז זה יותר גרוע, כי נמצא שאם מת הדיין שבחר ראובן, לראובן אין בכלל ייצוג. נשארה בשאלה.
[דף יד עמוד א]
==ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה ב==
מתני':
זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים ג_באימתי? בזמן שהוא מביא עליהן ראיה שהן קרובים או פסולין, אבל אם היו כשרים או מומחין מפי בית דין אינו יכול לפוסלן
גמ': כיני מתניתא כך כוונת המשנה זה פוסל דיינו של זה הא דיינו של עצמו אינו יכול לפסול ריש לקיש° אמר הא דאמר °רבי מאיר שזה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה בערכאות שבסוריא אמרו שהם עמי הארצות הא בדיני תורה בדיינים מומחים לא רבי יוחנן° בר נפחא אמר אפילו בדיני תורה כהך דתרין בני נש הוה לון דין באנטוכיא אמר חד לחבריה מה דרבי יוחנן° בר נפחא אמר מקבל עלי שמע רבי יוחנן° בר נפחא ואמר לא כל מיניה מיטרפא להטריח בעל דיניה ואינו יכול לכוף את חברו אפילו ללכת לדיין מומחה אלא שמעין מיליהון תמן ואין הוות צורכא שבית דין יסתפקו באיזה דין כתבין ומשלחין עובדא לרבנן אמר רבי אלעזר° בן פדת: זה אמר נדון בטיבריא וזה אמר בציפורי שומעין לזה שאמר בטיבריא ששם בית דין הגדול תנן: זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי °רבי מאיר ולעולם זה פוסל וזה מביא אמר רבי זירא°: בטפילה יושבי קרנות שנו אמר רבי אילא° אילעא: והאי דאמר רבי אלעזר° בן פדת זה אומר בטיבריא וזה אומר בציפורי שומעין לזה שאמר בטיבריא ששם בית דין הגדול באינון דהוון יתיבין בחדא משכנא מרחק שווה כגון מן הכא ממקום מגוריהם להכא למקום בית דין שבעה מילין או מן הכא להכא תשעה מילין אבל היה קרוב לאחד ורחוק לשני אינו יכול לכופו אלא הולכים לקרוב אמר רבי יוסי° בר זבידא את שמע מינה תרין בני נש דהוה לון דין בטיבריה, זה אומר בבית דין הגדול וזה אומר בבית דין הקטן — שומעין לזה שאמר בבית דין הגדול
מתני':
זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים ג_גאימתי? בזמן שהוא מביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרין אינו יכול לפוסלן
גמ': ריש לקיש° אמר כיני מתניתא זה פוסל עדו של זה אם היה רק עד אחד הא אם היו שני עידים אינו יכול לפוסלם שהוא נוגע בעדות ורבי יוחנן° בר נפחא אמר אפילו עדיו דתני לעולם מוסיפין דיינים עד שייגמר הדין לעולם העדים יכולין לחזור בהן עד שיגמור הדין נגמר הדין אין יכולין לחזור בהן לעולם מביא עדיותיו לבית דין עד שיגמר הדין ומודה רבי יוחנן° בר נפחא שאם אין שם עדים אחרים אלא הן שאין יכולין לפוסלן אמר זעירא מה שאמר °רבי מאיר שהוא פוסל עדו של חבירו הכוונה שהוא ואחד מן השוק מצטרפין לפסול עדות של זה אבל לרבנן אינו מצטרף שהוא נוגע בעדות רבי חנינה° בעי
אנחנו מדברים על מסכת סנהדרין דף י"ד, תחילת המשנה, פרק א' הלכה ב'. אומרת המשנה: זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אימתי? בזמן שהוא מביא עליהן ראיה שהן קרובים או פסולין, אבל אם היו כשרים או מומחין מפי בית דין אינו יכול לפוסלן.
אומרת הגמרא: כן, אם זה פוסל דיינו של זה, משמע מכאן שדיינו של עצמו הוא לא יכול לפסול. כלומר, אם הוא הביא דיין הרי אמרנו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, אז הדיין השני, של חברו, יכול לפסול, אבל של עצמו הוא לא יכול לפסול אחרי שהביא אותו.
ריש לקיש אמר: כיני מתניתא זה פוסל דיינו של זה, אמרה רבי מאיר בערכאות שבסוריא, שאמרו כן שמדובר שם שהם מארצות, אבל בדייני תורה, כשהם מומחים, לא. רבי יוחנן אמר: אפילו בדיני תורה. תרין בני נש הוה לון דין באנטוכיא. אמר חד לחבריה: מה דרבי יוחנן אמר מקבל עלי. שמע רבי יוחנן, ואמר: לא כל מיניה מיטרפא בעל דיניה - הוא לא, אין לו זכות להתריח את בעל הדין שלו, הוא לא יכול לאכוף אותו לבוא מסוריה לטבריה כדי לדון לפניו, אלא שמעין מיליהון תמן - כלומר בית דין ישמע את הדברים שלהם שם. ואין הוות צורכא כתבין ומשלחין עובדא לרבנן - כלומר הסתבכו באיזה דין, כותבין ומשלחין עובדא לרבנן, ישתדלו ללכת אליהם ואנחנו נעזור להם.
אמר רבי אלעזר: זה אמר בטיבריא וזה אמר בציפורי, שומעין לזה שאמר בטיבריא. כן, שם בית דין הגדול. אז המשנה אומרת: זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר, ושואלת הגמרא: ולעולם זה פוסל וזה מביא - מה תלמיד יכול לעשות זה? אמר רבי זירא: בטפילה - שאנו מדברים בשווי קרנות, אם הוא הביא דיינים שווי קרנות, אז בזה יכול לפסול אותם, אבל אם היו מומחים הוא לא יכול לפסול.
אמר רבי אילא: והאי דאמר רבי אלעזר זה אומר בטיבריא וזה אומר בציפורי, שומעין לזה שאמר בטיבריא, שם בית דין הגדול, אז דווקא באינון דהוון יתיבין בחדא משכנא - כלומר שהם באותו מרחק, כן, כגון מן הכא להכא שבעה מילין ומן הכא להכא תשעה מילין - כלומר אם המרחק בין שתיהם הוא אותו דבר, כן, אבל אם היה קרוב לאחד ורחוק לשני, אז הוא לא יכול לכופו, הולכים לקרוב.
אמר רבי יוסי: שמע מינה תרין בני נש הוה לון דין בטיבריה - כלומר שני אנשים שדנים בטיבריה, וזה אומר לבית הדין הגדול אלך וזה אומר לבית הדין הקטן אלך, שומעין לזה שאמר בבית דין הגדול, כי הרי שתיהם באותו מקום, אבל הולכים לבית דין יותר גדול.
פרק א' הלכה ג'. אומרת המשנה: זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אימתי? בזמן שהוא מביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרין אינו יכול לפוסלן.
ריש לקיש אמר: כיני מתניתא עדו - הא, כלומר רק אם היה עד אחד, אבל אם היו שני עדים הוא לא יכול לפסול אותם כיוון שהוא נוגע בעדות. רבי יוחנן אמר: אפילו - עדיו, כלומר אפילו יש שני עדים. דתני לעולם מוסיפין דיינים עד שייגמר הדין, ולעולם העדים יכולין לחזור בהן עד שיגמר הדין, נגמר הדין אין יכולין לחזור בהן - אולם מביא עדויות לבית דין עד שיגמר הדין.
מודה רבי יוחנן שאם אין שם אלא הן שאין יכולין לפוסלן, כן, כי פה כבר הוא נוגע בעדות. כלומר אם יש עדים אחרים אתה יכול לבטל, לא נוגע בעדות, אבל ברגע שאין עדים אחרים אלא הם, אז זה מה שנוגע בעדות והוא לא יכול לפסול אותם.
אמר זעירא: מה שאמר רבי מאיר שהוא פוסל עדו של חברו, הכוונה ואחד מן השוק מצטרפין לפסול עדות - כלומר בעצם לא לבד, אלא הכוונה שהוא עצמו יהיה אחד מהעדים לפסול את העדות של זה, אבל רבנן אינו מצטרף כיוון שהוא כן נוגע בעדות.
[דף יד עמוד ב]
לריש לקיש° שמחלק בדעת °רבי מאיר בין עד אחד לשני עדים ורק כשיש עד אחד הוא יכול לפסול כיוון שלא בא לחייבו ממון ואין זה נוגע בעדותו ואין עד אחד זוקקו לשבועה מכל מקום ולמה אין הוא נקרא נוגע בעדותו אמר רבי זעירא° כדי שעד כגון גזלן יהיה פסול צריך ליפסל בבית דין קרוב אין צריך ליפסל בבית דין תנן: נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר אם קיבל עליו בפני שנים יכול הוא לחזור בו, בפני שלשה אין יכול לחזור בו מאי טעמא אמר רבא בר בונא° בשם רב° אבא בר אייבו: שלשה כגמר דין
מתני':
ג_ד אמר לו: נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר °רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים ג_האינו יכול לחזור בו היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך °רבי מאיר אומר יכול הוא לחזור בו וחכמים אומרים ג_ואינו יכול לחזור בו
גמ': אמר לו: נאמן עלי אביך אם קיבל עליו בפני שנים יכול הוא לחזור בו אפילו אחר גמר דין, שאין קבלה אלא בפני בית דין בפני שלשה אין יכול לחזור בו לאחר גמר דין שמואל° בר אבא בר אבא אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל נטל מזה ונתן לזה שכבר שילם על פי פסק הדין שלהם אינו יכול הוא לחזור בו
רבי חנינה בעי לריש לקיש - שמחלק בין דעת רבי מאיר בין עד אחד לשני עדים. אמר לו שאם יש עד אחד אז יכול לפסול אותו, למה? כיוון שהוא לא בא לחייב אותו בממון, אלא רק בשבועה, אז לא נקרא נוגע בעדותו. שואלת הגמרא: מה זאת אומרת? ואין עד אחד זוקקו לשבועה מכל מקום - אז למה זה לא נקרא נוגע בעדות? ונשאר בשאלה.
אמר רבי זעירא: כדי שעד גזלן יהיה פסול, כלומר עד פסול, יהיה פסול כגון גזלן ומשחקים בקוביה וכדומה, אז צריך ליפסל בבית דין, אבל קרוב אין צריך ליפסל בבית דין.
ודתנן: נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר. אז אם קיבל עליו בפני שניים יכול לחזור בו, אבל בפני שלושה הוא לא יכול לחזור בו. מאי טעמא? אמר רבא בר בונא בשם רב: שלשה כגמר דין - וכגמר דין אינו יכול לחזור בו.
פרק על המשנה: אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר. רבי מאיר אומר יכול לחזור בו, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי ראשך, רבי מאיר אומר יכול הוא לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו.
[דף טו עמוד א]
רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° אמרו אפילו נטל מזה ונתן לזה יכול הוא לחזור בו תנן: היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך °רבי מאיר אומר יכול הוא לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו תני (תוספתא סנהדרין ה א) אמר לו: דור לי בחיי ראשך קיטה במקטיה דנקוט החזק בבגד והשבע אפילו אם קיבל עליו יכול לחזור בו עד שיקבל שבועת הדיין דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו אמר רבי חייה בר אבא° מחלוקת °רבי מאיר וחכמים בשאמר לו מקבל אני מה שיאמר לי אביך ואם יפטור אותך מחול לך ואין לי עמך עסק אבל אם אמר לו מה שיאמר אביך אני מקבל עלי לשלם לכולי עולמא אינו יכול לחזור בו דעילא היה רוצה להודות לו לכך אמר אקבל מה שיאמר אביך דמסתמא יאמר שהדין עם בנו רבי יוסי בן חנינה° אמר ואפילו אמר מה שיאמר לי אביך אני מקבל עלי לשלם ל°רבי מאיר יכול לחזור בו דלא מצינו עדות יוצא מפי קרוב
מתני':
אילו הן הפסולין ג_זהמשחק בקוביא ג_חוהמלוה בריבית ג_טומפריחי יונים ג_יוסוחרי שביעית ועבדים אמר °רבי שמעון בן יוחאי: מתחילה לא היו קורא אותן אלא אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית °רבי יהודה בר עילאי אומר ג_יאאימתי? בזמן שאין לו אומנות אלא היא, אבל אם יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר
גמ': המשחק בקוביא זה המשחק בפסיפסין אחד המשחק בפסיפסין ואחד המשחק בקליפי אגוזים ורימונים לעולם אין מקבלין אותו עד ג_יבשישבר פסיפסיו ויבדק ויחזרו בהן חזרה גמורה המלוה בריבית אין מקבלין אותן עד ג_יגשיקרע שטרותיו ויבדק ויחזרו בהן חזרה גמורה עד שאפילו לעובד כוכבים ומזלות לא ילווה ומפריחי יונים אחד הממרה יונים זה בזה ואחד הממרה שאר בהמה חיה ועוף אין מקבלין אותן עד ג_ידשישברו פגימיו שבהם ממרה היונים ויחזרו בהן חזרה גמורה עד שאפילו בחינם לא יעשו תנן סוחרי שביעית אי זהו תגר שביעית זה שיושב ובטל כל שני שבוע וכיון שבא שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית ולעולם אין מקבלין אותן עד שתגיע שביעית אחרת ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה תני °רבי יוסי בן חלפתא אומר שתי שביעיות °רבי נחמיה אומר
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת סנהדרין, דף ט"ו, ומתחילים בדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת הגמרא.
אומרת הגמרא: אם אמר לו נאמן על אביך, אז אם קיבל עליו בפני שניים יכול לחזור בו, ואפילו אחרי גמר דין, כיוון שזה אין קבלה בפני בית דין. שהיה מקבל בפני שלושה, אין הוא יכול לחזור בו. לאחר גמר דין כן, כי שלושה זה כמו בית דין. רבי שמואל אמר בשלא נטל מזה נטל לזה. כלומר, מתי אני אומר שהוא יכול לחזור בו - כשהקרוב או הפסול לא נטל את פסק הדין שלו, לא נטל מאחד נטל לשני. אבל אם הוא כבר שילם על פי פסק הדין שלהם לא יכול לחזור בו. רבי יוחנן וריש לקיש אמרו אפילו נטל מזה ונתן לזה יכול הוא לחזור בו.
תנן, היה חייב לחברו שבועה ואמר לו טול לי בחיי ראשך. מה, לא רוצה בבית דין? תן בחיי ראשך. אז רבי מאיר, הוא יכול לחזור בו. אפילו אם הוא הסכים והשני הסכים להישבע בחיי ראשו ונשבע, אפילו יכול לחזור בו, יכול לתבוע אותו שנשבע בבית דין. וחכמים אומרים לא יכול לחזור בו. תני, אם אמר לו טול לי בחיי ראשך, °רבי מאיר קיטה במקטיה דנקוט קיבל עליו יכול לחזור בו. כלומר, אומר לו אחזק בבגד והוא שווה. אז אפילו אם קיבל עליו יכול לחזור בו עד שיקבל שבועת עיין. דברי רבי מאיר. רבי מאיר דווקא, רק אם הוא קיבל, עד שיקבל עצמו מה שנשבע בבית דין. וחכמים אומרים אני לא יכול לחזור בו, מאז שהוא הסכים שהוא מסתפק בשבועה הזאת זה מספיק.
אמר רבי חייה בר אבא: מחלוקת רבי מאיר וחכמים, בשאמר לו יאמר לי אביך ואין לי עמך עסק. כלומר, מתי אנחנו אומרים שיש מחלוקת? כאשר האחד אומר לשני מקובל עליי שאבא שלך זה עיין שלנו, ואם הוא יפטור אותך אני מוכר לך - כן, בעצם אדם מוכן לוותר. אבל אם אמר לו יאמר אביך מקבל עלי - כלומר להוציא ממני, אז פה לכולם לא יכול לחזור בו. למה? כי אני אומר, שאם הוא אמר דבר כזה אז כנראה היה רוצה להודות לו. בעצם באמת הוא יודע שהוא חייב לו, או שהוא חייב לו מכבר כסף אחר, והוא חיפש איזו דרך להחזיר לו את זה. אז לכן הוא אמר אני אקבל מה שאבא שלך אמר, כי הרי הוא יודע שמסתמא האבא יאמר שהדין עם הבן שלו. אז אם הוא אמר את זה, מסתמא באמת הוא חייב, ולכן לדעת כולם הוא לא יכול לחזור בו.
רבי יוסי בן חנינה אמר לו: ואפילו אמר יאמר לי אביך מקבל עלי לשלם, לדעת רבי מאיר יכול לחזור בו, כיוון שלא מצינו עדות יוצא מפי קרוב.
והלכה, אומרת המשנה: אלו הן הפסולין המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים. אמר רבי שמעון: מתחילה לא היו קורא אותן אלא אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית. הגמרא תסביר מה הכוונה. רבי יהודה אומר: אימתי? בזמן שאין לו אומנות אלא היא, אבל אם יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר.
המשחק בקוביא זה המשחק בפסיפסין, אחד המשחק בפסיפסים ואחד המשחק בקליפי אגוזים ורימונים. לעולם אין מקבלין אותו עד שישבר פסיפסיו ויבדק ויחזרו בהן חזרה גמורה. מה זה חזרה גמורה? שאפילו בחינם לא ישחקו. המלוה בריבית אין מקבלין אותן עד שיקרע שטרותיו ויבדק ויחזרו בהן חזרה גמורה, כיוון שאפילו לעכו"ם הוא לא ילווה.
מפריחי יונים אחד הממרה יונים ואחד הממרה שאר בהמה חיה ועוף - לא משנה, זה רק יונים, זה רק דוגמה. אין מקבלין אותן עד שישברו פגימיו ויחזרו בהן חזרה גמורה, ככה שאפילו בחינם הם לא יעשו, את המקלות שבהם ממריא את היונים.
סוחרי שביעית אי זהו תגר שביעית - מה נקרא סוחר שביעית? זה שיושב ובטל כל שני שבוע, כלומר שש שנים שלמות הוא לא עושה כלום. כיון שבא שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית - עניין סוחר, זה נקרא סוחר שביעית. עכשיו לעולם אין מקבלין עד שתגיע שביעית אחרת ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. תני °רבי יוסי אומר שתי שביעיות - לא מספיק שביעית אחת, שתי שביעיות.
[דף טו עמוד ב]
חזרת ממון שיחזיר מה שהרויח ג_טו ולא חזרת דברים בלבד כיצד הוא חזרת ממון שיאמר להם הא לכם מאתים זוז וחלקום לעניים מה שכנסתי מפירות עבירה ג_טזהוסיפו עליהן הרועין והחמסנין והגזלנין אפילו גזל מדרבנן וכל החשודין על הממון עדותן בטילה אמר רבי אבהו°: ובלבד ברועין בהמה דקה תנן: התם גבי קידוש החדש אלו הן הפסולין: המשחק בקוביא, והמלוה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים. זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין אמר רב הונא°: מאן תנא מפריחי יונים °רבי אליעזר בן הורקנוס דתנינן תמן אמרו בפני °רבי עקיבא בן יוסף שני דברים בשם °רבי אליעזר בן הורקנוס ואחד בשם °רבי יהושוע שני דברים בשם °רבי אליעזר בן הורקנוס יוצא היא אשה בעיר של זהב ומפריחי יונים פסולין מן העדות משמע שלרבנן כשרים לעדות שלא כמו המשנה ותנן ואלו הן הפסולין לעדות ממון המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית אמר רבי מנא° בן יונה קומי רבי יוסה° אסי כל ההיא רשימה של פסולים לעדות ממון מדרבנן כ°רבי אליעזר בן הורקנוס שהרי מופיעה שם מפריחי יונים אמר לו: דברי הכל היא והרי אמרו לפני °רבי עקיבא בן יוסף שמפריחי יונים פסול רק לדעת °רבי אליעזר בן הורקנוס והרי הוא מופיעה ברשימה כאן בסנהדרין אמר ליה הכא אמר °רבי יוסי בן חלפתא יודעין היינו אף לדעת חכמים שפסול מעדות ממון שהרי הוא חשוד על הממון מה באו להעיד אלא כשם שפסול מעדות ממון כך הוא ג_יזפסול מעדות נפשות לדעת °רבי אליעזר בן הורקנוס וכאן וכי עידי החדש כעידי נפשות אינון אם כך גם מה שנאמר שהם פסולים לעדות החדש דברי הכל והא תני בסיפא זה הכלל כל עדות שאין אשה כשירה להן אף הן אינן כשירין לה ואיך אמרתה מאן תניתה רבנין והרי לרבנן מפרחי יונים כשרים לעדות נפשות אף שנשים פסולות וכי רבנן כ°רבי אליעזר בן הורקנוס דמודיי ליה שגם לעניין נפשות מפריחי יונים פסולים' הרי פליגין עלויי אלא ודאי משנתנו °רבי אליעזר בן הורקנוס היא אמר רבי יונה° בשם רב חונא° כולא כ°רבי אליעזר בן הורקנוס ואתייא אילין פלוגתא כאילין פלוגתא דתני עד זומם ג_יחפסול מכל עדיות שבתורה דברי °רבי מאיר אמר °רבי יוסי בן חלפתא: במה דברים אמורים? בזמן שנמצא זומם בעדות נפשות, אבל אם נמצא זומם בעדות ממון אין פסול אלא מאותה עדות בלבד. ותייא ד°רבי יוסי בן חלפתא כרבנין וד °רבי מאיר כ°רבי אליעזר בן הורקנוס תנן °רבי שמעון בן יוחאי אומר מתחילה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית ואפילו אוספי פירות שביעית פסלו משרבו האנסין שגבו מסים גבוהים והיו חייבים לאסוף התבואה ולשלם ממנה מס חזרו לקרותן סוחרי שביעית ואין פסולים אלא הסוחרים בפירות שביעית אבל האוספים אינם פסולים אמר °רבי יהודה בר עילאי אימתי סוחרי שביעית פסולים בזמן שאין להן אומנות אלא היא, אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר. היך עבידא? יושב ובטל כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל פושט את ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית — אם יש עמו מלאכה אחרת כשר, ואם לאו פסול. אבל אם היה עסוק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט את ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אף על פי שאין עמו מלאכה אחרת כשר רבי אבא בר זבדא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת: הלכה כ°רבי יהודה בר עילאי דמתניתא איקלס שיבחוהו חכמים לרבי אבא בר זבדא° על דאמר שמועה משום דזעיר מיניה
רבי נחמיה אומר חזרת ממון לא דברים, כלומר שהוא יחזיר את מה שהוא הרוויח ולא חזרה דברים בלבד. שיאמר להם הא לכם מאתים וחלקום לעניים מה שכנסתי מפירות עבירה. הוסיפו עליהן הרועין והחמסנין והגזלנין. כלומר, אפילו בגזל זה דרבנן, כי מדאורייתא זה פסול ככה גם ככה. וכל החשודין על הממון עדותן בטילה. אמר רבי אבהו: ובלבד ברועין בהמה דקה, כי זה אין שייך עם בגזל, בדקה אין פה חוש של גזל.
תנן גם בקידוש החודש: אלו הם הפסולים - משחקים בקוביא ומלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים. זה הכלל, כל עדות שאין האישה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה. אמר רב הונא: מאן תנא מפריחי יונים? מי אמר שמפריחי יונים פסולים? זה רבי אליעזר. ותנינן תמן, אמור בפני רבי עקיבא שני דברים בשם רבי אליעזר ואחד בשם רבי יהושע: שני דברים בשם רבי אליעזר - שיוצאה אישה באיל של זהב, כלומר מותר לה לצאת באיל של זהב כיוון שמי שיוצא בזה זה רק אישה חשובה, ואישה חשובה לא תוריד את זה כדי להראות לחברות שלה. ועוד דבר, שמפריחי יונים פסולים מן העדות. אז מה שמע מכאן, שזה רק דעת רבי אליעזר, ולדעת חכמים מפריחי יונים כשרים לעדות. אז אם זה ככה, זה לא כמו המשנה שלנו, ותנן אלו הפסולים לעדות ממון המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית, מה שאומר במשנה שלנו.
אמר רבי מנא קומי רבי יוסה: כדעת רבי אליעזר? כלומר כל הרשימה שפסולים לעדות ממון, אז זה מדרבנן כדעת רבי אליעזר, שאחד מזה מפריחי יונים, והחכמים לא מסכימים לזה? כי הרי ראינו שמפריחי יונים זה רק לדעת רבי אליעזר. אמר לו: דברי הכל היא. עכשיו מהו דברי הכל? הרי אמרנו שאמרו לפני רבי עקיבא שמפריחי יונים פסול, זה רק לדעת רבי אליעזר, והרי פה מופיע ברשימה שלנו מפריחי יונים, אז איך זה יכול להיות לרבנן?
אמר, כך אמר רבי יוסי: יודעין היינו שפסול מעדות ממון - מפריחי יונים גם לדעת חכמים, וכולם יודעים שזה פסול לממון, למה, כיוון שהוא חשוד על ממון. אז מה בא להעיד? מה הם אמרו לפני רבי עקיבא שמפריחי יונים פסולים לדעת רבי אליעזר? אלא כשם שפסול מעדות ממון כך פסול מעדות נפשות לדעת רבי אליעזר. זה מה שהעידו עליו. עכשיו וכאן לגבי קידוש החודש - הרי החדש כעדי נפשות אינון. אז אם כך גם משנה בעדות החודש דברי הכל היא.
ואתני סיפא זה הכלל, כל עדות שאין אשה כשירה להן אף הן אינן כשירין לה. כך כתוב בסוף המשנה. אז איך אתה אומר שמתני תנא רבנן? אתה לא יכול להגיד זה רבנן, הרי לרבנן מפריחי יונים כשרים לעדות נפשות, למרות שנשים פסולות. וכי לרבנן, סובר כרבי אליעזר שהוא, ומודים לו שגם לענייני נפשות מפריחי יונים פסולים? הרי פליגי להו - אתה אמרת כרגע שחכמים בדיני נפשות חולקים על רבי אליעזר. אז לכאורה אתה לא יכול להגיד שחכמים אומרים כן שמפריחי יונים כשרים, כי הרי אמרנו מקודם שכל עדות שאין אישה כשרה עליהן אז גם הם אינם כשרים, והרי לדעת חכמים מפריחי יונים כשרים - אז זה לא מסתדר, הרי פליגי להו. אלא ודאי משנתנו רבי אליעזר היא.
אמר רבי יונה בשם רב חונא: כולה כרבי אליעזר. באמת כל המשנה כרבי אליעזר. ואתייא אילין פלוגתא כאילין פלוגתא, דתני עד זומם פסול מכל עדיות שבתורה, דברי רבי מאיר - לפי רבי מאיר עד זומם פסול מכל העדות שבתורה. אמר °רבי יוסי: במה דברים אמורים? בזמן שנמצא זומם בעדות נפשות, אבל אם נמצא זומם בעדות ממון אין פסול אלא מאותה עדות בלבד. כלומר אם זה בעדות ממון פסול רק לדיני הממונות, אבל אם הוא נמצא בנפשות פסול להכל.
ותייא ד°רבי יוסי כרבנין. רבי יוסי שאומר שעד שהוא חשוד על הממון פסול רק לעדות ממון - זה כדעת חכמים, כמו שאמרנו שמפריחי יונים פוסלים אותם בעדות ממון, אבל בדיני נפשות הם מותרים. וזה רבי מאיר שאמר שגם בעדות נפשות הם אסורים, זה כרבי אליעזר, שהוא סובר שמפריחי יונים שהם חשודים על הממון הם פסולים גם לעדות נפשות.
רבי שמעון אומר מתחילה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית. כלומר, הכוונה שאפילו מי שאוסף פירות שביעית כבר נפסל. משרבו האנסין, כלומר שהמלכות גבתה הרבה מיסים גבוהים והיו חייבים לאסוף תבואה ולשלם מהם מס, אז חזרו לקרותן סוחרי שביעית. כלומר, שמי שנפסל זה רק מי שסוחר בפירות שביעית, כמו שאמרנו שהוא לא עובד כל השש שנים ורק פתאום הוא נזכר לעבוד או שאין לו מלאכה אחרת וכדומה, אבל האוספים אינם פסולים.
אמר °רבי יהודה אימתי - מתי סוחר שביעית פסולים? בזמן שאין להן אלא היא, כלומר זו העבודה היחידה שיש להם. אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר. עכשיו הגמרא מביאה איך זה, באיזה מקרים הוא יהיה פסול ובאיזה מקרים יהיה כשר. יושב ובטל כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל פושט את ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית - אם יש לו מלאכה אחרת כשר ואינו פסול. אבל אם היה עסוק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט את ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אף על פי שאין עמו מלאכה אחרת כשר - הכל לכולה.
רבי אבא בר זבדא ורבי אבהו בשם רבי אלעזר: הלכה כ°רבי יהודה דמתניתא. איקלס לרבי אבא בר זבדא דמר שמועה משום דזעיר מיניה - חכמים שיבחו את רבי אבא בר זבדא, שהוא אמר שמועה מאדם שיותר קטן ממנו.
[דף טז עמוד א]
תני רבי חייה° לחומרא היאך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת מותר, ואם לאו אסור. אבל אם לא היה עוסק במלאכתו כל שני שבועה, כיון שבא שביעית התחיל ומפשיט ידו לישא וליתן בפירות עבירה אף על פי שיש עמו מלאכה אחרת פסול לא בדא אמרו רבי אבא בר זבדא° ורבי אבהו° בשם רבי אלעזר° בן פדת ג_יטהלכה כ°רבי יהודה בר עילאי אלא על הגרסה הקדמת שהיא לקולה, שבין אם הייתה לו עבודה אחרת לפני השמיטה בין אם יש לו עבודה אחרת בשמיטה הרי הוא כשר תנן התם ציידי חיה עופות ודגים שנתמנה להן מינין טמאין מותר למוכרן °רבי יהודה בר עילאי אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנתו לכך וחכמים אוסרין למה חכמים מתירים רק לציידים ולא אף בשאר אדם כן אמר רבי יוסי ברבי בון° תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת שרק מהציידים היא לוקחת מיסים בראשונה כשהיתה המלכות אונסת ג_כהורי רבי ינאי° הכהן שיהו חורשין חרישה הראשונה בשביעית חד מומר לעבודת כוכבים ומזלות הוה איעבר בשמיטתא חמתון רמיין קובעתיה ראה אותם מסקלים אבנים אמר לון האסטו האיש הזה שרה מרדה התיר לחרוש וכי שרא לכון מירמא קובעתה וכי התיר לכם לסקל אמר רבי יעקב בר זבדי° קשיתה קומי רבי אבהו° לא כן אמר רבי זעירא° ורבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן ורבי ירמיה° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם רבי שמעון בן יהוצדק° נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה מניין? אם אמר עובד כוכבים לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים ג_כאיעבור ולא יהרג הדא דתימר בינו לבין עצמו ג_כבאבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה באדום שיראה כאילו הם שותים יין נסך ולא קיבלו מהן ואיך התירו לחרוש אף שזה ברבים אמר רבי אבהו° התם מתכוין משמדתון הכא לא איתכווין אלא מיגבי ארנונין כמה הם רבים רבנן דקיסרין אמרי עשרה דכתיב (ויקרא אמור כב לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת מה התם עשרה אף הכא עשרה רבי אבונה זעירא° חמנוניה פרי חורי חמרא בשבתא ראו אותו רץ אחרי חמור בשבת שחייבוהו הרומאים לחמר בשבת רבי יונה° ורבי יוסי° בר זבידא הורון למפי לאפות לחם לארסקינס בשובתא אמר רבי מנא° בן יונה קשיתי קומי רבי יונה° אבא לא כן אמר רבי זעירא° אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן ורבי ירמיה° אמר שרבי יוחנן° בר נפחא אמר בשם רבי שמעון בן יהוצדק° נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה כולה: אם יאמר עובד כוכבים ומזלות לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, חוץ מן העבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים — יעבור ולא יהרג. הדא דתימא בינו לבין עצמו, אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו, כגון לוליינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה בצבע אדום כדי שיראו העם ויחשבו שהם שותים יין נסך, ולא קיבלו מהן ואיך התירו לאפות בשבת אף שזה ברבים אמר התם אתכווין משמדתון הכא לא אתכווין אלא מיכל פיתא חמימה כמה הם רבים רבנן דקיסרין אמרין ג_כגעשרה דכתיב (ויקרא אמור כב לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת מה התם עשרה אף הכא עשרה רבי אבונה° בעי קומי רבי אימי° אמי בן נתן עבודי כוכבים ומזלות מהו שיהו מצווין על קידוש השם אמר לו כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ישראל מצווין על קידוש השם ג_כדואין העובדי כוכבים ומזלות מצווין על קידוש השם אמר רבי נסא° רבי אלעזר° בן פדת שמע לה מן הדא
אנחנו עוד יושבים במסכת סנהדרין דף טז. אומרת הגמרא תניא רבי חייה לחומרא, כמו שאמרנו מקודם מה ההגדרה של סוחר שביעית? אמרנו בהתחלה לכולה. כלומר אם אדם היה לו מלאכה, במשך כל השש שנים, אפילו אם בשביעית לא היה לו שום מלאכה ועבד רק בעיסוק שביעית, פירות שביעית ונסחר בהם, אז זה עדיין מותר. ואם לא הייתה לו מלאכה כל השש שנים ובשביעית הוא התחיל לעסוק בפירות, אבל יש לו עוד מלאכה בשביעית, מלאכה אחרת שמותרת, אז בעצם גם כן מותר. אז זה הכל היה לכולה.
תני רבי חייה לחומרא, היה חביבא, אם היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, כלומר כל שש שנים היה עובד מלאכה רגילה, וכיוון שבאת שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אז אם יש לו מלאכה אחרת מותר, ואם לא אסור. אבל אם לא היה עסוק במלאכתו כל שני שבוע, כיוון שבשביעית התחיל להפשיט ידו ולישא וליתן בפירות שביעית, אף על פי שיש עמו מלאכה אחרת פסול.
אמרו רבי אבא בר זבדא ורבי אבהו בשם רבי אלעזר: הלכה כרבי יהודה, אלא על הגרסה הקודמת שהיא לכולה. על זה הם אמרו שהלכה מותר, שבין אם הייתה לו עבודה אחרת לפני השמיטה, בין אם יש לו עבודה אחרת בשמיטה, הרי הוא כשר.
תנא: תם ציידי חיה, עופות ודגים שהתמנה עליהם מינים טמאים, מותר למוכן. רבי אדא אומר אף על פי שהתמנה לו, לוקח ומוכר, אבל וודאי שלא תיראו מותר לכך. כלומר, שלא היה מסחר שלו תמיד בבעלי חיים טמאים וחיים אסורים.
שואלת הגמרא למה חכמים מתירים רק לציידים ולא גם לשאר בני אדם? אמר רבי יוסי ואמר רבי יוסי ברבי בון, תמן אין מלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת. כלומר מי שזה המקצוע שלו הוא צריך לשלם על זה מיסים. אז לכן את הצייד התירו וסתם אדם לא התירו.
ואומר הגמרא בראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהו חורשין חרישה הראשונה, כי הם היו בארץ ישראל נוהגים לחרוש שתי חרישות. חרישה אחת שהגשם ירד ואז האדמה תתערער, ולאחר מכן חרישה שנייה כשהיו זורעים ואז חורשים כדי לכסות את הזרעים. אז את החרישה הראשונה הוא התיר לחרוש בשביעית. למה? כיוון שהגויים היו אונסים אותם לשלם הרבה מאוד מיסים. אז לכן כדי שתהיה תבואה ותיתן פירות, הוא התיר לחרוש חרישה ראשונה בשביעית.
חד מומר לעבודת כוכבים הוה איעבר בשמיטתא, הוא עבר בשמיטה, חמתון רמיין קובעתיה, הוא ראה שהם מסקלים את האבנים, מכינים את הקרקע. אמר לון האסטו שרה מרדה, כלומר כך הוא כינה את רבי ינאי. אותו אדם, שרא לכון מירמא קובעת, יתן לכם לחרוש וגם יתן לכם לסקל? זה בעצם כאילו רצה להגיד שאתם לא יותר טובים ממני.
אמר רבי יעקב בר זבדי קומי רבי אבהו: לא כן אמר רבי זעירא ורבי יוחנן בשם רבי ינאי ורבי ירמיה, ורבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק, נמנו בעליית בית נתזה בלוד על התורה, מניין שאם אמר עובד כוכבים לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות דמים יעבור ולא יהרג? הדא דתימר בינו לבין עצמו, אבל ברבים אפילו מצווה קלה ישמע לו. כגון לוליין ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה, בצבע אדום, כדי שייראה כאילו שהם שותים יין נסך, ולא קיבלו הם - לא הסכימו.
אז איך התירו לחרוש למרות שזה ברבים? אמר רבי אבהו: לא, אלא מיגבי ארנונין. הכא לא התכוון אלא מיגבי ארנונין, כלומר כל מה שהוא רוצה זה רק שיהיה לו ארנונה ושהקרקע תהיה טובה, שיהיו ישלמו לו הרבה מיסים.
שואלת הגמרא כמה הם רבים? אמרנו שכל מה שברבים אסור אפילו עבירה קלה. אז כמה זה רבים? מה רבים רבנן דקיסרין עשרה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. מה הטעם עשרה? כי הרי היו השנים עשר המרגלים, ומתוכם יצוק הלב ויהושע, שהוא עשרה - הפך עשרה.
רבי אבונה זעירא חמ וניה פרי חורי חמרא בשבתא - ראו אותו שהוא רץ אחרי חמור בשבת. רבי יונה ורבי יוסי הורון למפי בשובתא. הם התירו לאפות לשר הצבא בשבת.
אמר רבי מנא קומי רבי יונה: אבא כן אמר רבי זעירא, רבי יוחנן בשם רבי ינאי ורבי ירמיה, אמר שרבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה כולה. אם הוא אמר לעקום ישראל לעבור על אחת מכל המצוות האמורות בתורה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים - יעבור ולא יהרג. אבל ברבים אפילו מצווה קלה להישמע לו, כגון פפוס וליינוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבוע בצבע אדום, שהיהודים האחרים יראו ויחשבו שהם שותים יין נסך, ולא קיבלו מהם.
אז איך התירו לאפות בשבת למרות שזה ברבים? לא אתכוונו לשם שמד, אלא פיתא - כלומר, אוכל חם.
שואל כמה היו רבים? כמה רבים דקיסרין אמרין עשרה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. מה הטעם עשרה? הפך עשרה.
רבי אבונה בעי קומי רבי אימי: עבודי כוכבים ומזלות מהו שיהו מצווין על קידוש השם? אמר לו: כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל - ישראל מצווין על קידוש השם ואין העובדי כוכבים מצווין על קידוש השם.
[דף טז עמוד ב]
דכתיב (מלכים ב' ה', י"ח) לדבר הזה יסלח ה' לעבדך וגו' ישראל מצווין על קידוש השם ואין העובדי כוכבים ומזלות מצווין על קידוש השם רבי אבא בר זמינא° הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי אייתי ליה הביא לו בשר דנבילה אמר לו: אכול אמר ליה לית אנא אכיל אמר לו: אכול דאי לא כן אנא קטילנא לך אמר לו: אין בעית מיקטל קטיל דאנא לית אנא מיכל בשר דנבלה אמר לו מהן מי מודע לך דאילו אכלת הוינא קטיל לך או יהודיי יהודי או ארמאי ארמאי אמר רבי מנא° בן יונה: אילו הוה רבי אבא בר זמינא° שמע מיליהון דרבנן מיכל הוה והיה נהרג טייבה חרש בזמן הזה אחר שרבי ינאי° הכהן התיר לחרוש מפני הסכנה מהו האם קנסו אותו שלא יזרע כיוון שכבר בטלה הסכנה או לא קנסו רבי ירמיה° סבר מימר שרי אמר רבי יוסי° בר זבידא ולא שמיע רבי ירמיה° שהוא לוקה לא שמיע, שהוא פסול מן העדות חזר ואמר אין דהוא שמיע, אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה שהיא נוגדת את הסברה אמר חזקיה° אתותבת קומי רבי ירמיה° ואיך הוא מתיר הרי כבר בטלה הסכנה והשיב וכי אי זה בית דין עמד וביטל את ההיתר של רבי ינאי° הכהן חייליה דרבי ירמיה° מן הדא דתנן: בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת — טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. ואמר רבי חונא° בשם דבית רבי ינאי° הכהן שעת משלחת זאבים היתה, והתירו לבת ישראל להדליק נר בשמן תרומה טמאה כדי להאיר מפחד הזאבים, ואף שכבר בטלה הסכנה מותר כיוון שלא עמד בית דין וביטל כמה דתימר תמן לא עמד בית דין וביטל אף הכא לא עמד בית דין וביטל את ההיתר של רבי ינאי° הכהן וכשם שרבי ירמיה° ורבי יוסי° בר זבידא חולקים כאן ודכוותה חלקו מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית דתנן התם מי שמת והניח אשתו ובעל חוב ויורשין וכ"ו הניח פירות התלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה רב° אבא בר אייבו ורבי שמעון בן לקיש° תריהון אמרין בצבורין בסורקי בשוק אבל אם צברן בביתו זכה לו ביתו רבי יוחנן° בר נפחא אמר אפילו צבורין בתוך ביתו לא זכה לו ביתו דהוא סבר דאינון דידיה שהם שלו ולכן לא התכוון שיזכה לו ביתו ולית אינון דידיה ואינם שלו ואימתי בעל הבית זכה בפירותיו בשביעית רבי ירמיה° סבר מימר משיתנם בתוך כליו, שאף שאסור לאדם לאסוף כדרך שאוסף בשאר שנים, אם אסף זכה בהם רבי יוסי° בר זבידא סבר מימר אפילו נתנם לתוך כליו לא זכה בהו דהוא סבר דאינון דידיה שהם שלו ולכן לא התכוון שיזכו לו כליו ולית אינון דידיה ואינם שלו רבי מנא° בן יונה כד עאל פרוקלא שר רומי בציפורי הורי מפקא נחתומיא למכור לאנשיו לחם בשוקא בשבת רבנין דנוה הורו מפי חמיע לאפות חמץ בפיסחא אמר רבי יוסי בי רבי בון° כך ענו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר (קהלת ח', ב') אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלוקים אני פי מלך שמור אני פי מלך מלכי המלכין אשמור שאמר לי בסיני (שמות יתרו כ ב) אנכי ה' אלהיך ועל דברת שבועת אלוקים על דברת לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שבועת אלהים לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כתיב ענו ואמרין למלכא נבוכדנצר וקשיא אם מלכא למה נבוכדנצר' ואם נבוכדנצר למה מלכא אלא כך אמרו לו נבוח כלב כד כמו נצר אם למסים את מלך ואם לעבוד עבודת אלילים לית את מלך דההוא גברא וההן כלבא שניהן שוין אמר רב יהודה° בשם רב° אבא בר אייבו: הלכה כ°רבי יהודה בר עילאי שאם יש לו אומנות אחרת הרי זה כשר לעדות
מתני':
ואילו הן ג_כההקרובים: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, וחמיו וגיסו הן ובניהן וחתניהן וחורגו לבדו אמר °רבי יוסי בן חלפתא: זו משנת °רבי עקיבה אבל למשנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשיו קרובים רק מצד אביו וכל הקרוב לו באותה שעה ג_כוהיה קרוב ונתרחק כשר °רבי יהודה בר עילאי אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב
גמ': תנן: ואילו הן הקרובים אחיו ואחי אביו וכ"ו הן ובניהן וחתניהן. מכיון דתנינן אחיו ונאמר הן ובניהן, מה צורכה למיתני אחי אביו? הרי כשם שבן אחיו פסול לו כך דוד הוא פסול לבן אחיו. באמת גם אם לא היה כותב אחי אביו היינו יודעים שהוא פסול, אלא כתב משנה יתרה לרבות דור נוסף שהוא שלישי בשני בנו וחתנו של חתן אחי אביו
אמר רבי נסא, רבי אלעזר שמע לה לדבר הזה, דכתיב יסלח ה' לעבדך וגו', כשהוא הולך ביחד עם המלך ומוגש עליו ומשתחווים ביחד. מזה שהוא התיר לו את זה, רואים מכאן שגוי לא מצווה, ישראל מצווין על קידוש השם ואין העובדי כוכבים מצווין על קידוש השם.
רבי אבא בר זמינא הוה מחייט גבי חד ברומי - שהוא היה תופר בגדים אצל גוי אחד ברומי. אייתי ליה בשר נבילה. אמר ליה: לי נא אכיל. אמר לו: אכול, כן אנא קטיל לך - אני אהרוג אותך. אמר לו: אין בעית נא בשר - אם אתה רוצה תהרוג אותי, אני לא אוכל. אמר לו: מודע לך - הפוך. התכוונתי לעצמי, שאם אתה כן תאכל אני הורג אותך, דאילו לך יהודי ארמאי ארמאי - כלומר או יהודי יהודי או ארמי ארמי. כל יהודי צריך לשמור על המצוות והתורה שלו, וגוי צריך לשמור על העבודה זרה שלו.
אמר רבי מנא: אילו הוה רבי אבא בר זמינא שמע מיליהון דרבנן היה נהרג. הוה בזמן הזה - כלומר, אמרנו שרבי ינאי התיר לחרוש, אבל זה היה אז. עכשיו, אם הוא חרש בזמן הזה אחר שרבי ינאי התיר לחרוש מפני הסכנה, מה הדין? האם קנסו אותו שלא יזרע כיוון שכבר בטלה הסכנה, או לא קנסו?
רבי חונא ורבי ינאי - רבי יוסי סבר ממר שרי. אמר רבי ירמיה שהוא לוקה, שהוא פסול מן העדות. איך אתה אומר שמותר? חזר ואמר: הוא בן שמעיה, זה ודאי שהוא יודע את זה, אלא כי משמע מינה מקשה, כי זה לא כת השווא.
אמר חזקיה, איתיבת קמיה רבי ירמיה: איך אתה מתיר, הרי כבר אין סכנה? והשיב: וכי איזה בית דין עמד וביטל את ההיתר של רבי ינאי? כי רבי ינאי התיר, ואף אחד לא עמד וביטל את זה.
כמו שרבי ירמיה ורבי יוסי חולקים כאן, כוותיה חלקו מאימתי אדם זוכה בשביעית. תנא: אדם שמת והניח אשתו, בעל חוב ויורשין, והניח פירות תלושים מן הקרקע - כל הקודם בהם זוכה. כלומר בדבר תלוש, כל מי שקודם זוכה.
רב ורבי שמעון בן לקיש כי אתי - נם רין בצבורים בשוק. כלומר, כל הדין הזה זה דווקא אם הם בחוץ בשוק. אבל אם הם צבורים בביתו - זכה לו ביתו. כלומר, היורשים כבר זכו בזה, כי הם זכו בבית ממילא זכו בפירות.
רבי יוחנן אמר: אפילו צבורים בתוך ביתו לא זכה, לא זכה לו ביתו. למה? דהוא סבר דינון דידיה ולית אינון דידיה. היורש היה בטוח שכיוון שזה בבית שלו זה כבר זכה לו, ולא נכון. הוא היה צריך לרצות שזה יזכה. הוא חשב שהפירות שלו, לא בגלל הבית, לכן הוא לא התכוון שהבית יזכה לו. אז באמת הם לא שלו, לכן הוא לא זכה בזה.
מאימתי אדם זוכה בשביעית, רב ורבי שמעון בן לקיש - רבי יוחנן - רבי ירמיה סבר מימר משיתנם בתוך כליו. כלומר, למרות שאסור לאדם לאסוף כדרך שהוא אוסף בשאר השנים, אם הוא כן אסף - הוא זכה בהם כי הכלים שלו זכו בזה.
רבי יוסי סבר מימר אפילו נתונים בתוך כליו לא זכה. למה? סבר דינון דידיה ולית אינון דידיה - כי בשביעית זה לא שלו, הכל הפקר.
רבי מנא כד עאל פרוקלא בציפורי - כששר רומאי הגיע לציפורי, הורי מפקא נחתומיא בשוקא, הוא התיר לחתומים שיפתחו, יתנו להם לחם בשבת. רבנין דנוה הורו מפי חמיע בפיסחא - התירו לאפות חמץ בפסח לגויים.
אמר רבי יוסי בי רבי בון, כך ענו חנניה, מישאל ועזריה לנבוכדנצר: אני פי מלך שמור - אני פי מלך מלכי המלכין אשמור, שאמר לי בסיני אנכי ה' אלהיך, ועל דברת לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שבועת אלהים לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא - אותם אני ישמור.
כתיב ענו ואמרין למלכה נבוכדנצר - בקשה, אם מלכה למה נבוכדנצר, אם נבוכדנצר למה מלכה? אלא כך אמרו לו: נבוך - כלומר כלב, קד נצר - כמו נצר. כלומר אתה נגמרת כמו כלב. אם למיסים אתה מלך, ואם לעבוד עבודה זרה שאתה רוצה שנעבוד, אין את מלך - ההוא גברא וההן כלבא שניהן שוין.
אמר רב יהודה בשם רב: הלכה כרבי יהודה. כלומר שאם יש לו אמנות אחרת, הרי זה כשר לעדות.
משנה:
אומרת המשנה: ואילו הן הקרובים: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, וחמיו הן ובניהן וחתניהן וחורגו לבדו. כלומר הבן של אשתו רק הוא, הבנים שלו וכולי לא נאסרים.
אמר רבי יוסי: זו משנת רבי עקיבה, אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשיו. כלומר כל מי שקרוב מצדו, מצד אב או אם, קרוב לירושתו, וכל הקרוב לו באותה שעה היה קרוב. ונתרחק כשר - נניח קרוב בגלל נישואין, מאז שהם התגרשו אז כבר אין קריבה.
רבי יהודה אומר: אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב. כלומר, כל עוד שיש קשר - הקשר נשאר. הבת שלו מתה, אז יכול הוא להתרחק, אבל אם נשאר לו עדיין זרע ממנה, עדיין נקרא קרוב והוא פסול.
[דף יז עמוד א]
מכיון דתנינן אחיו ונאמר הן ובניהן מה צורכה למיתני אחי אמו הרי אחיו, זה גם אחיו מאביו, וגם אחיו מאימו, כשם שבן אחיו מאימו פסול, כך דודו אח אימו פסול כתב משנה יתרה לרבות בנו וחתנו של חתן אחי אמו. מכיון דתנינן בעל אחותו, מה צורכה למיתני בעל אחות אביו? הרי בעל אחותו פסול לו ולבנו וכלפי הבן הוא בעל אחות אביו לרבות בנו וחתנו של חתן בעל אחות אביו. מכיון דתנינן בעל אחות אביו, מה צורכה למיתני בעל אחות אמו? לומר בנו וחתנו של חתן בעל אחות אמו תנן וחורגו לבדו קא סלקא דעתין שבא למעט בעל חרגתו רב° אבא בר אייבו בעי הרי נאמר חמיו וקא סלקא דעתין שהוא הדין חמותו, ונאמר הן ובניהם וחתניהם, מכאן שחתן חמותו אסור אם חתן חמותו אסור בעל חרגתו לא כל שכן תיפתר שיש לה לחמותו בנים וחתנים ממנו מחמיו והם אסורים מחמתו אבל בנים וחתנים של חמותו לא נאסרו תנן: וגיסו אית תניי תני יש לו בנים וחתנים שגם הם נאסרו אית תניי תני אין לו בנים וחתנים אלא הוא לבדו נאסר מאן דאמר יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומאן דאמר אין לו בנים וחתנים ממקום אחר רב° אבא בר אייבו נפק למיתרי לגבות משכון לרבי חייה רבה° עבר בחד אתר ואשכח רבי יוחנן° בר נפחא יתיב ומקשי תנינן חורגו לבדו האם זה רק למעט בנו וחתנו אשת חורגו מהו בעל חורגתו מהו מי אמרינן ג_כזאשה כבעלה ג_כחובעל כאשתו וקמת להלכה אשת חורגו כחורגו ובעל חורגתו כחורגו רב חסדא° בעי דור שלישי מהו שיהא מותר באשת ראשון כגון משה מהו שיהא מותר באשת פינחס משה ואהרון זה ראשון בראשון, אלעזר שני ופנחס שלישי, למדנו שראשון בשלישי אסור. השאלה אם אשת ראשון אסורה לשלישי מי אמרינן אף בראשון בשלישי אשה כבעלה או כיוון דאיפלוג דרי לא אמרינן ריש לקיש° אמר מקבלין דור שני שני בשני ודור שלישי שלישי בשלישי מדוחק רבי יוחנן° בר נפחא אמר אפילו מריוח תנן: היה קרוב ונתרחק כשר כהדא גיסיה דרב הונא° קרוב ונתרחק הוה ליה דין עם חד בר נש אמר כל מה דרב הונא° אמר אנא מקבל עלי שמע רב הונא° ואמר כהדין יודע אני שאם קיבל עליו אפילו קרוב כשר אלא אפילו אם לא קיבל כשר שגיס שנתרחק מותר דכשם שאמרו שקרוב ונתרחק כשר בדור שמלמעלן שתנא קמא אומר על דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו היה קרוב ונתרחק כשר כך אמרו בדור מלמטן בגיסו ובן גיסו תנן °רבי יהודה בר עילאי אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב אמר רב ירמיה° בשם רב° אבא בר אייבו: הלכה כ°רבי יהודה בר עילאי
מתני':
האוהב והשונא. אי זהו האוהב? זה שושבינו. והשונא — כל שלא דיבר עמו שלשת ימים באיבה. אמרו לו
אנחנו קוראים בירושלמי מסכת סנהדרין דף יז. נתחיל מהדף הקודם, שלוש שורות מהסוף, תחילת הגמרא.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה ואלו נקובים אחיו ואביו וכולי, וכתוב בהמשך אין ובניהם וחתניהם. שואלת הגמרא, מכיוון דתנינן אחיו, ונאמר אין ובניהם, אז מה צריכה למיתני אחי אביו? הרי כשם שבן אחיו פסול, כי אמרנו אין ובניהם וכתוב אחיו, אז כשם שבן אחיו פסול לו, כך הוא שהוא דוד פסול לבן אחיו. אז באמת גם אם לא היה כותב אחי אביו, היינו יודעים שהוא פסול, אלא כתב משנה יתרה לרבות בנו וחתנו של חתן אחי אביו. כן, הרי אמרנו שכל אלה שנמנו, לא רק הם אסורים, אלא אין ובניהם וחתניהם. אז אם לא היו כותבים אותו, רק הוא היה פסול. אבל בגלל שכתבו אותו, גם הבנים שלו וגם החתנים שלו נאסרו.
אבל מכיוון דתנינן אחיו, ונאמר גם כן אין ובניהם, אז מה צריכה למיתני אחי אמו? כן, הרי אחיו זה גם אחיו מאביו וגם אחיו מאמו. כשם שבן אחיו מאמו פסול, כך דודו, האח של אמו גם פסול. ואותה גמרא, אותו דבר, כתב משנה יתרה לומר בנו וחתנו של חתן אחי אמו. כן, שוב פעם, כי אם לא היה כותב אותם, הם אמנם היו נאסרים, אבל הבן והחתן לא היו נאסרים.
מכיוון דתנינן בעל אחותו, אז מה צריכה למיתני בעל אחות אביו? הרי בעל אחותו פסול לו ולבנו. כן, אמרנו אין ובניהם, וכלפי הבן זה בעל אחות אביו. כן, אז אנחנו רואים שהוא אסור, שוב פעם, לרבות בנו וחתנו של חתן בעל אחות אביו. כן, כי אם לא היה כותב אותו, אלא כותב רק בעל אחותו, אז הייתי חושב שרק בעל אחות אביו אסור, אבל הבנים והחתנים שלו מותרים. לכן כתב אותו.
מכיוון דתנינן בעל אחות אביו, אז מה צריכה למיתני בעל אחות אמו? שוב פעם, לומר בנו וחתנו של חתן בעל אחות אמו. כן, שוב פעם זה בא לרבות, כי אם היינו כותבים רק בעל אחות אביו, היינו יודעים שבעל אחות אמו אסור, אבל לא היינו יודעים גם על הבן שלו והחתן.
תנן חורגו לבדו. כלומר כתוב שהחורג הוא לבדו. הגמרא באה ואמרה שזה בא למעט את בעל חורגתו. כן, כלומר דווקא חורגו, אבל לא הבעל של חורגתו. כלומר אם לאשתו יש בן, הבן נאסר, אבל אם יש לו בת, הבעל של הבת לא נאסר. הגמרא באה מן החישוב הזה: אז רב, הרי נאמר חמיו, והגמרא מבינה כזאת דרך שהוא דין חמותו, והרי נאמר אין ובניהם וחתניהם, אז מכאן שהחתן של חמותו הוא אסור. אז אם חתן חמותו אסור, כלומר אם הבעל של הבת של האמא של אשתו נאסר, אז בעל לא כל שכן? הבעל של הבת של אשתו לא כל שכן?
והגמרא תיפתר שיש לה בנים וחתנים ממנו, מחמיו. כלומר חמותו לא נאסרה מצד עצמה, הבנים שלה וחתניה לא נאסרו מצד עצמה, אלא מצד חמיו. כן, אז הם אסורים מחמותו של חמיו, לא מחמתה, אז לכן בעצם אין קל וחומר. אבל בנים וחתנים של חמותו לא נאסרו. כן, כלומר החתן של הבת של חמותו לא נאסר, אז לכן היה צריך להגיד שחורגו לבדו. כן, כן, פה זה קל וחומר.
תנן וגיסו. כתוב במשנה וגיסו. אית תניי תני יש לו בנים וחתנים, כלומר גם הם נאסרו. ואית תניי תני אין לו בנים וחתנים, כלומר רק הוא נאסר אבל הבנים והחתנים לא. מאן דמר יש לו בנים וחתנים - זה מאחות אשתו. כן, כלומר מי שאמר שגם הבנים והחתנים שלו נאסרו, זה אם הוא נשוי לאחות אשתו והבנים והחתנים הם ממנה. מאן דמר אין לו בנים וחתנים - ממקום אחר. אם הוא היה נשוי לאישה אחרת קודם, אז להם הם לא אסורים.
ואת אומר, רב נפק למיתרי משכון לרבי חייה רבה. הוא רצה לגבות משכון עבור רבי חייא רבה. עבר בחד אתר ואשכח רבי יוחנן יתיב ומקשי. אמר רבי יוחנן, יושב מקשה: תנינן חורגו לבדו, מה כוונת חורגו לבדו? האם זה בא למעט את בנו וחתנו של חורגו? אז אם כך, אשת חורגו מהו, בעל חורגתו מהו? כן, האם אשה כבעלה ובעל כאשתו, ואז בעצם גם הם אסורים או לא? ולהלכה הוא פסק שאשת חורגו כחורגו ובעל חורגתו כחורגו.
רב חסדא בעי דור שלישי מהו שיהא מותר באשת ראשון. כן, כגון משה מהו שיהא מותר באשת פינחס. כי משה ואהרון זה ראשון וראשון. אלעזר הוא הבן של אהרון, אז הוא שני כלפי משה. פינחס הוא הנכד, הוא השלישי. אז השאלה אם אשת פינחס אסורה למשה. למדנו שראשון בשלישי אסור. השאלה אם אשת ראשון אסורה לשלישי, מי אמרינן שגם בראשון בשלישי שייך "כבעלה", או שאני אומר לא, כיוון דאפליג דרי, לא אמרינן, זה כבר רחוק מדי.
ריש לקיש אמר מקבלין דור שני ודור שלישי מדוחק. כלומר, הוא סובר ששני בשני מותר, ודור שלישי, גם שלישי בשלישי מותר, אבל רק אם אין ברירה אפשר לקבל אותם. רבי יוחנן אמר אפילו מריוח, אין שום בעיה.
מעשה, היה קרוב והתרחק, כשר. דרב הונא הוה ליה דין עם חד בר נש. בהתחלה הוא היה נשוי לאחות אשתו, לאחר מכן התגרש. הוא בא לדין עם אדם אחד, ואמר כל מה דרב הונא אמר אנא מקבל עלי. שמע רב הונא ואמר, כהדין - כלומר, אני יודע שאם קיבל, אפילו קרוב כשר, בצורה הזאת שהוא אמר "מקבל אני עליי", זה יכול לקבל גם אצל, אפילו קרוב כשר, אלא אפילו אם לא קיבל כשר. אבל במקרה הזה, אפילו אם הוא לא היה מקבל, קרוב, גם זה כשר כי הוא לא קרוב, כיוון שהוא התרחק. סברי שהתרחק מותר, דכשם שאמרו מלמעלן כך אמרו מלמטן. תנא קמא הרי אמר את זה על דודו ובן דודו, וכל ההוא לעולם, שאם היה קרוב והתרחק כשר, כך אמרו בדור למטה, בגיסו ובן גיסו, זה גם כן אותו דבר, שאם הוא התרחק אז זה כשר.
תנא רבי יהודה אומר, אפילו מתה בתו ויש לה בנים ממנה, הרי זה קרוב. כלומר, לאו דווקא שהקשר הוא ישיר שבתו נשואה, אלא אפילו אם התגרש ולבת יש בנים ממנו, אז בעצם עדיין הוא נקרא קרוב. אמר רב ירמיה בשם רב הלכה כרבי יהודה.
מתני'. הלכה זו ללמד את המשנה, האוהב והשונא. כן, שגם כן הם פסולים. אי זהו האוהב? זה שושבינו. והשונא, כל שלא דיבר עמו שלשת ימים באיבה. אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך. ישראל לא חשודים שמתוך איבה יעידו לשקר, לכן הם כשרים.
[דף יז עמוד ב]
ג_כטלא נחשדו ישראל על כך
גמ': רבי טבליי° ורבי אבינא° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו מה שאמרה המשנה ששובינו פסול בשבעת ימי המשתה שנו אבל אחר כך הוא כשר
מתני':
ג_לכיצד בודקין את העדים? היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן, ומוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן, ואומר לו: אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה? אם אמר: הוא אמר לי: שאני חייב לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לא אמר כלום ג_לאעד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז
גמ': תנן: הוא אמר לי: שאני חייב לו לא אמר כלום אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אם היה מתכוין למסור לו עדות — עדותן קיימת. כיצד דנין? הדיינין יושבין והנידונין עומדין, והתובע פותח בדבריו ראשון ומנין שהתובע צריך לילך אחר הנתבע שנאמר (שמות משפטים כד יד) מי בעל דברים יגש אליכם ומניין שהמוציא מחבירו עליו הראיה אמר רבי קריספא° בשם °רבי חנניה בן גמליאל דכתיב יגש אליכם יגיש ראיותיו רבי יוחנן° בר נפחא בעי ביבמה מי מרדף אחר מי התיב רבי אלעזר° בן פדת והכתיב (דברים כי תצא כה ז) ועלתה יבמתו השערה משמע שהיבמה הולכת אחר היבם לבית דין שבעירו אמר רבי יוחנן° בר נפחא ג_לביפה לימדני רבי אלעזר° בן פדת רבי ברכיה° הכהן ורבי חלבו° ורבי אבא° אמרו בשם רבי ינאי° הכהן: התובע תובע והנתבע משיב והדיין מכריע אמר רבי סימון°: צריך הדיין ג_לגלשנות טענותיהן כדי שתנוח דעתם שהדיין הבין את טענותיהם שנאמר (מלכים א' ג', כ"ג) ויאמר המלך זאת אומרת: זה בני החי ובנך המת וגו' רב הונא° כד הוה חמי סהדי בכוונא שדבריהם שווים היה חושד היה חוקר וכד הוה חמי הכן הכן שדבריהם קרובים ג_לדהוה מכוון למצא אם שווים בעיקר העדות רב הונא° ג_להמיקל לדיינא דאמר לבעלי הדין מקבלין עליכון חד סהיד האם אתם מוכנים לקבל עד אחד כשניים, כי נראה כעורכי הדיינים אלא יימרון אינון רב הונא° כד הוה ג_לוידע זכו לבר נש בדינא וההוא בר נש לא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שם (משלי ל"א, ח') פתח פיך לאלם אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: המכמין עידיו אחורי גדר לא עשה כלום. כהדא: חד בר נש אשגח למיגוס גו אריסטון ניגש לאחד הארחים בסעודה גדולה שעשה אמר לו הב לי מה דאת חייב לי אמר ליה: אין בתר דקמון אמר ליה לית אנא חייב לך כלום? אמר ליה: אית לי סהדין. אמר ליה: לא אמרית אלא בגין דלא מיערבב מגוסתך לא להרוס סעודתך אתא קומי רבי אמי° בן נתן אמר הדא דאמר רבי יוחנן° בר נפחא ג_לזהמכמין עדיו אחורי גדר לא עשה כלום
גמ'. רבי טבליי ורבי אבינא בשם רב אמרו, מה שאמרה המשנה ששושבינו פסול, זה רק בשביל שבעת ימי המשתה, אבל אחר כך הוא כשר.
מתני'. כיצד בודקים את העדים? היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן, ומוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן, ואומר לו: אמור אתה יודע שזה חייב לזה? עכשיו, אם אמר: הוא אמר לי שאני חייב לו, איש פלוני אמר לי חייב, לא אמר כלום, עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז. כלומר, אם אותו אדם עצמו אמר לנו שהוא חייב, לא אמר כלום.
גמ'. אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן, אם היה מתכוין למסור לו עדות, עדותן קיימת. כלומר, כל זה אם אומר את זה סתם, אבל אם הוא אומר שבאמת התכוון למסור עדות, אז זה תופס.
מתני'. כיצד דנים? הדיינין יושבין והנידונין עומדין, והתובע פותח בדבריו ראשון, שמלמד שהתובע צריך לילך אחר הנתבע, שנאמר מי בעל דברים יגש אליכם. שמלמד שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אמר רבי קריספא בשם רבי חנניה בן גמליאל, דכתיב יגש אליכם, הכוונה יגיש ראיותיו.
רבי יוחנן בעי, ביבמה מי מרדף אחר מי? התיב רבי אלעזר, והכתיב ועלתה יבמתו השערה, ממש כמו שהיבמה הולכת אחר היבם, לבית דין של עירו. אמר רבי יוחנן יפה לימדני רבי אלעזר.
רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי אבא אמרו בשם רבי ינאי, התובע תובע והנתבע משיב והדיין מכריע. אמר רבי סימון, צריך הדיין לשנות טענותיהן, לחזור על הטענות שלהם כדי שתנוח דעתם, שיראו שהדיין מבין את הטענות שלהם ואז ירגעו, שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת: זה בני ובנך המת. הרי הם אמרו את זה, אז למה הוא חוזר על זה? אלא כנראה צריך לחזור כדי שהם יבינו שהשופט שמע אותם, ולא יהיה להם חשש שאולי לא הבינו אותם נכון.
רב הונא כד הוה חמי סהדי בכוונא, כלומר שהוא רואה שהדברים שלהם שווים לגמרי, הוא היה חושד והיה חוקר. וכד הוה חמי הכן, כלומר שרואה שהדברים שלהם קרובים, הוה מכוון, כלומר רק בודק כדי לראות שבאמת עיקר העדות היא זהה, ומקבל אותם.
רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין עליכון חד סהיד אלא יימרון אינון. כלומר הוא היה מקלל דיין שהיה אומר לבעלי דין לקבל עד אחד, כי זה נראה כאילו עורך דין. אלא הם יאמרו זאת אם הם רוצים.
רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש בדינא, הוה ידע ליה - אם הוא יודע זכות ואותו אדם לא יודע, הוה פתח ליה על שם פתח פיך לאלם.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן, המכמין עידיו אחורי גדר לא עשה כלום. כלומר, אם הבעל דין לא יודע שיש עדים, זה כלום, אולי הוא סתם אמר, יכול להגיד לו "מצחקק אני בך".
כהדא: חד בר נש אשגח למיגוס גו אריסטון. הוא ניגש לאחד האורחים בסעודה גדולה שעשה, ואמר לו, הב לי מה דאת חייב לי, תגיד מה שאתה חייב לי. אמר לו, אין, בתר דקמון אחזיר לך. בתר דקמון אמר ליה לי נא חייב לך כלום. אמר ליה, אית לי סהדין - יש לי עדים, אני אמרתי את זה בפני הרבה אנשים ואתה אמרת כן. אמר לו, לא אמרתי, אלא בגין דלא מיערבב מגוסתך - לא רציתי להרוס לך את הסעודה. אתא קומי רבי אמי, המקרה הזה בא לפני רבי אמי, והוא אמר הדא דמר רבי יוחנן המכמין אחורי גדר לא עשה כלום. זה בדיוק כמו שרבי יוחנן אמר, שאם אדם מסתיר עדים, אותו אדם הרי לא התכוון לעדות ממש, אז זה לא עושה כלום, כי הוא יכול להגיד לו "מצחקק הייתי בך".
[דף יח עמוד א]
==ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה ט==
מתני':
היו ג_לחמכניסין את השני ובודקין אותו נמצאו דבריהן מכוונין נושאין ונותנין בדבר ג_לטשנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב — זכאי. שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי — חייב. אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע — יוסיפו הדיינין ואפילו שנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין
גמ': כתיב (ויקרא אחרי מות טז ה) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת נאמר שעירי מיעוט שעירים שנים אם כן למה אמר שני ג_משיהו שוין גבי טהרת מצורע כתיב (ויקרא מצורע יד י) וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים נאמר כבשים מיעוט כבשים שנים אם כן למה נאמר שני שיהו שוין גבי צפרי מצורע כתיב (ויקרא מצורע יד ד) וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפורים חיות נאמר צפרים מיעוט צפרים שתים אם כן למה נאמר שתי שיהו שוות גבי חצוצרות שעשה משה כתיב (במדבר בהעלתך י ב) עשה לך שתי חצוצרת כסף נאמר חצוצרות מיעוט חצוצרות שתים אם כן למה נאמר שתי שיהו שוות התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסה° אסי והא כתיב (דברים שפטים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' מעתה גם כאן נדרוש נאמר אנשים מיעוט אנשים שנים אם כן למה נאמר שני שיהו שוין ישראל עם ישראל וגר עם גר והא כתיב (דברים כי תצא כד יז) לא תטה משפט גר יתום ואלמנה והרי מצאנו גר דן עם מי שאינו גר יתום דן עם מי שאינו יתום אלמנה דנה עם מי שאינה אלמנה אם כך מה תלמוד לומר שני מופנה להקיש לגזירה שוה נאמר כאן שני האנשים אשר להם הריב ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה שני שנאמר להלן אלדד ומידד אנשים ולא נשים ולא קטנים אף שני שנאמר כאן אנשים ג_מאולא נשים ולא קטנים ואם אינו ענין לבעלי דינים תניהו ענין לעדים הרי למדנו ג_מבשאין האשה מעידה מעתה אין האשה דנה שכל שפסול לעדות אינו דן רבי יוסה בי רבי בון° ורבי חונה° אמרו בשם רב יוסף° הפסול של נשים לעדות נלמד ממקום אחר נאמר כאן שני (דברים שפטים יז ו) על פי שנים עדים ונאמר להלן שני דכתיב (במדבר בהעלתך יא כו) וישארו שני אנשים במחנה מה שני שנאמר להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים אם כן למה נאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב ג_מגשלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד שותק ואחד מדבר אחד מדבר כל צורכו ואחד את אומר לו קצר בדבריך שלא יהא הדיין מסביר פנים כנגד אחד ומעיז פנים כנגד האחד, מעמיד לזה ומושיב לזה, משום °רבי ישמעאל בן אלישע אמר ו אומר לו לבוש כשם שהוא לובש או הלבישו כשם שאתה לבוש אמר °רבי יהודה בר עילאי: שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את שניהן מושיב ואי זה האסור שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צורכו וכו' אמר רבי אבא° בשם רב הונא°: צריכין העדים ג_מד להיות עומדין כשהן מעידין עדותן שנאמר (דברים שפטים יט יז) ועמדו שני האנשים אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו°: אף הנידונין צריכין להיות עומדין בשעה שהן מקבלין עדותן דינן שנאמר (דברים שפטים יט יז) אשר להם הריב לפני ה' כתיב (דברים כי תצא כד טז) לא יומתו אבות על בנים והלא כבר נאמר (דברים כי תצא כד טז) איש בחטאו יומת מה תלמוד לומר לא יומתו אבות על בנים — לא יומתו אבות בעדות בנים, ובנים לא יומתו בעדות אבות מכאן שלא יהו העדים קרובין של נידונין ג_מהומניין שלא יהו העדים קרובין זה לזה הגע עצמך שהוזם אחד מהם הרי לא נהרג עד שיוזם חבירו נמצא שכשמוזם השני על דבריו מוציאים את הראשון להורג שהוזמו לא מפיהן נהרגין ומניין שלא יהו העדים ג_מוקרובין של דיינין הגע עצמך שהוזמו לא על פיהם הם נהרגים שהרי הדיינים הם הפוסקים ועל פיהם הורגים את קרוביהם
אומרת הגמרא: "אשכח תני רבי ישמעאל עד שיהיו שני עדים". כן, גם מצאנו ברייתא בשם רבי ישמעאל שהוא לא חייב שבועת העדות עד שיהיו שם שני עדים. שואלת הגמרא, עד אחד שאמרנו שהוא לא חייב בשביל שבועת העדות, מה הוא חייב עליו בשביל שבועת ביטוי? מה הוא נשבע לשקר הרי. אז אם הוא חייב בשביל שבועת ביטוי, ואתם רואים שאתם אומרים כך, כיוון שאחר ראוי לצרפו ולחייבו בשבועת עדות, מתי לחייבו בשבועת ביטוי? מכיוון שהוא יכול להיות מחויב בשביל שבועת עדות אם יבוא פתאום אדם אחר, עד אחר, אז כיוון שכך אתה לא יכול לחייב אותו עכשיו בשביל שבועת ביטוי. קרוב שהוא לא חייב בשביל שבועת העדות, מה הוא לחייבו עליו בשביל שבועת ביטוי? שבועת ביטוי בשביל שנשבע לשקר. כן, כלומר מה הדין אם קרוב נשבע שהוא לא ידע עדות, האם אני יכול לחייב אותו בגלל שהוא נשבע לשקר?
דבר רבי אבא בר שמואל: אין חייבים שבועת ביטוי אלא בשבועה שישנה בלשעבר ובשל העבא, כלומר שיכול להישבע שזה קרה או יכול להישבע שזה לא יקרה בעתיד. כמו דוגמה, שמע שנתן פלוני לפלוני ונמצא שלא נתן — מאחר ואין בידו לבא, כי הוא לא יכול להישבע שפלוני ייתן, כי הוא לא יכול לחייב אדם לתת, אז לכן גם אין בידו לשעבר. אז גם כאן בשבועת העדות שהוא נשבע שהוא לא ראה עדות — הרי לא שייך להישבע שיראה עדות, כן, בעתיד. אז ממילא לא שייך בזה שבועת ביטוי.
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת סנהדרין דף יח, התחלת המשנה, פרק אחד עשר. תלמידי המשנה: היו מכניסין את השני ובודקין אותו. נמצאו דבריהן מכוונין נושאין ונותנין בדבר. שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב — זכאי. שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי — חייב. אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע — יוסיפו הדיינין. אפילו שנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע — יוסיפו הדיינין.
הגמרא: כתיב ולקח את שני השעירים. מי היו שעירים? שניים. אז מה תלמוד לומר "שני"? שיהיו שניהם שווים. כתיב ביום השמיני יקח שני כבשים. מי היו כבשים? שניים. מה תלמוד לומר "שני"? שיהיו שניהם שווים. כתיב ולקח שתי צפרים חיות. מי היו צפרים? שניים. מה תלמוד לומר "שתי"? שיהיו שוות. כתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף. מי היו חצוצרות? שתיים. מה תלמוד לומר "שתי"? שיהיו שוות.
התיב רבי חגיי לרבי יוסה: והכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. אז מה, מיעוט אנשים שניים, מה תלמוד לומר "שני"? שיהיו שווים. כלומר ישראל עם ישראל, גר עם גר, יתום עם יתום. והכתיב לא תטה משפט גר יתום. משמע שגר דן עם מי שאינו גר, יתום דן עם מי שאינו יתום. אז למה נאמר "שני"? מופנה להקיש ביניהם, ולמד ממנו גזירה שוה. נאמר כאן "שני", כתיב שני אנשים אשר להם ריב, ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה. מה שני אנשים שנאמר להלן, שזה אלדד ומידד — אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן — אנשים ולא נשים ולא קטנים. וזה עניין לבעלי דינים ועניין לעדים. הרי למדנו מכאן שאין האשה מעידה, ומכאן גם שאין אשה דנה, כיוון שכל מי שפסול לעדות אינו דן.
רבי יוסה בי רבי בון ורבי חונה אמרו בשם רב יוסף: הפסול של נשים לעדות נלמד ממקום אחר. נאמר כאן "שני" על פי שני עדים, ונאמר להלן "שני", כתיב וישארו שני אנשים במחנה. מה שני שנאמר להלן — אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן — אנשים ולא נשים ולא קטנים. אם כן, למה נאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב? כן, הרי לכאורה יכול להיות יותר משניים. למה נאמר שניים? אלא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד אומר כל צורכו ואחד אומר לו קצר דבריך. ואומר לכן ש"שני" הכוונה להתייחס אליהם בשווה, ששניהם אותו דבר, כלומר התובע והנתבע — להתייחס אליהם אותו דבר.
רבי ישמעאל אמר רבי יהודה: שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את שניהן מושיב. רבי ישמעאל אומר: אם היה אחד עשיר ואחד עני, אומרים לעשיר "לבוש כשם שהוא לבוש" או "אלבישהו כשם שאתה לבוש".
אמר רבי אבא בשם רב הונא: צריכין העדים לעמוד בשעה שהם מעידים, שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. אמר רבי ירמיה בשם רבי אבהו: אף הנידונין צריכין לעמוד בשעה דינן, שנאמר אשר להם הריב לפני ה׳.
כתיב לא יומתו אבות על בנים, והלא כבר נאמר איש בחטאו יומת. מה תלמוד לומר "לא יומתו אבות על בנים"? לא יומתו אבות בעדות בנים, ובנים לא יומתו בעדות אבות — שלא יהו העדים קרובין של נידונין. ומניין שלא יהו העדים קרובין זה לזה? הגע עצמך — לא נהרג עד שיוזם חבירו. ומניין שלא יהו הדיינין קרובין זה לזה? אמרה תורה "הרוג על פי עדים, הרוג על פי דיינין" — מה עדים אין קרובין זה לזה, אף דיינין אין קרובין זה לזה. אין לי אלא אבות ובנים, שאר קרובין מניין? אמר רבי זעירא: "ובנים" — לרבות שאר קרובין.
[דף יח עמוד ב]
ומניין ג_מזשלא יהו הדיינין קרובין זה לזה אמרה תורה הרוג על פי עדים דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר ואמרה תורה הרוג על פי דיינין שנאמר אחרי רבים להטות מה עדים אין קרובין זה לזה, אף דיינין אין קרובין זה לזה. אין לי אלא אבות ובנים, שאר קרובין מניין? אמר רבי זעירא° האות ו של: ובנים לרבות שאר קרובין עד כדון כ°רבי עקיבה שדורש כך כ°רבי ישמעאל בן אלישע מניין תני °רבי ישמעאל בן אלישע כתיב (במדבר מסעי לה כד כה) ושפטו העדה והצילו העדה שתהה עדה מצילה ועדה אחרת שאינה חלק ממנה ניצולת שלא יהא העדה לא קרובי מכה ולא קרובי מוכה אמר °רבי יוסי בן חלפתא כתיב ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם אם אתה אומר כן שדיין יכול להיות קרוב נמצאת אומר בית דין הם עצמם חלק מגואלי הדם — מיכן שלא יהו הדיינין קרובי הנידונין. ומניין שלא יהו העדים קרובי הנידונין? אמרה תורה הרוג על פי עדים ואמרה תורה הרוג על פי דיינין, מה הדיינין אינן קרובי הנידונין אף העדים לא יהו קרובי הנידונין. ומניין שאם באו שני קבוצות עדים שלא יהו קבוצות העדים קרובין זה לזה הגע עצמך שקבוצת עדים אחת הוזמו על ידי הקבוצה השניה לא מפיהן הן נהרגין תנן: התם שבועת העדות נוהגת בכשירים ולא בפסולים שנאמר (ויקרא ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו את שמגיד וחבירו משלם ממון חייב קרבן אם נשבע שאינו יודע עדות ג_מח יצא פסול שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון בפני בית דין להוציא עד אחד שאפילו נשבע בבית דין שאינו יודע עדות פטור מקרבן, לפי שאין בעדותו לחייב ממון אלא שבועה שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב תלמוד לומר והוא עד או ראה או ידע את שהוא כשר להעיד עדות תורה לחייב ממון יצא עד אחד שאין כשר להעיד עדות תורה שלא בפני בית דין דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו את שמגיד וחבירו משלם ממון ג_מטיצא חוץ לבית דין שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון ומניין לשני עדים דכתיב והוא עד ואחד מן השוק הרי כאן שנים כ°רבי ישמעאל בן אלישע ד°רבי ישמעאל בן אלישע אמר: כל מקום שכתוב בתורה עד סתם הרי הוא בכלל שני עדים, עד שיודיעך הכתוב שהוא עד אחד. אשכח תני °רבי ישמעאל בן אלישע אומר אינו חייב בשבועת העדות עד שיהיו שני עדים עד אחד שאמרנו שאינו חייב משום שבועת העדות מהו לחייב עליו משום שבועת ביטוי שהרי נשבע לשקר אי אפשר לומר כך שהרי אחר ראוי לצרפו ולחייבו משום שבועת עדות ואת מחייבו משום שבועת ביטוי קרוב שאינו חייב משום שבועת העדות מהו לחייבו עליו משום שבועת ביטוי שהרי נשבע לשקר
עד כדון כרבי עקיבה, כרבי ישמעאל מניין? תני רבי ישמעאל: ושפטו העדה והצילו העדה — שלא יהא העדה לא קרובי מכה ולא קרובי מוכה. אמר רבי יוסי: אם אתה אומר כן, נמצאת אומר שבית דין הם עצמם גואלי הדם — כי יכול להיות שהם יהיו קרובים. וכתוב ושפטו בין גואל הדם ובין המכה. מכאן שאסור שיהיו הדיינים קרובי הנידונים. ומכאן שלא יהו הדיינין קרובי הנידונין.
ומניין שלא יהו העדים קרובי הנידונין? אמרה תורה הרוג על פי עדים, הרוג על פי דיינין — מה הדיינין אינן קרובי הנידונין, אף העדים לא יהו קרובי הנידונין. ומניין שלא יהו העדים קרובין זה לזה? הגע עצמך — לא מפיהן הן נהרגין.
בכשירים ולא בפסולים, שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו — את שמגיד וחבירו משלם ממון, חייב קרבן אם נשבע שלא ידע עדות. צא פסול — שאפילו מגיד, אין חבירו משלם ממון. בפני בית דין — להוציא עד אחד שאפילו נשבע בבית דין שלא יודע, פטור מקרבן, כיוון שאין בעדותו לחייב ממון אלא רק שבועה.
אמרו לו "הרי את מקובל עלינו כשנים" — יכול יהא חייב. כלומר, אם נניח בעלי הדין קיבלו אותו כשניים, אז הוא כן יהיה חייב שבועה. תלמוד לומר ראה או ידע — את שהוא כשר להעיד עדות תורה, אם נשבע שלא יודע וכן יודע — חייב קרבן. יצא עד אחד שאין כשר להעיד עדות תורה — נכון שאם קיבלו אותו זה בסדר, אבל מדין תורה הוא לא חייב להעיד.
שלא בפני בית דין — אם נשבע שלא בפני בית דין, גם כן הוא לא חייב, דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו — את שמגיד וחבירו משלם ממון. יצא חוץ לבית דין שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון.
ומניין לשני עדים? דכתיב "והוא עד" — הרי כאן שנים. כלומר כל מקום שכתוב "עד" זה שניים, כי רבי ישמעאל אמר: כל מקום שכתוב בתורה עד סתם הרי הוא בכלל שני עדים, עד שיודיעך הכתוב שהוא עד אחד.
[דף יט עמוד א]
ייבא כהדא דאמר רבי אבא בר שמואל° אין חייבים על שבועת ביטוי אלא בשבוע שישנה בלשעבר ובלהבא, היינו שיכול להשבע שקרתה או שלא תקרה שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה ונמצא שלא נתן מאחר שאין בידו לבא שהרי אינו יכול להשבע שפלוני יתן שאינו יכול לחייב אדם אחר לתת אין בידו לשעבר גם כאן בשבועת העדות שנשבע שלא ראה עדות הרי לא שייך להשבע שיראה עדות ממילא לא שייך בזה שבועת ביטוי או כהדא אמר לו לשומר חינם ג_נהיכן שורי אמר לו: איני יודע מה אתה סח והאמת הוא שמת או נשבר או נשבה או אבד משביעך אני ואמר אמן פטור שכן שבועתו לא באה לפוטרו מתשלום, שהרי גם אם היה מודה היה נפטר, ששומר חינם חייב רק בפשיעה רב° אבא בר אייבו אמר פטור משבועת פיקדון ג_נאוחייב בשבועת בטוי אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מאחר שמצוה על שומר חינם להפיסו לבעל הבית שהרי הוא תובע אותו אין חייב משום שבועת ביטוי וכי על דעתיה דרב° אבא בר אייבו אינו מצוה להפיסו מפייסו על האמת ואינו מפייסו על השקר גם כאן בשבועת העדות לרבי יוחנן° בר נפחא כשנשבע שלא ראה עדות הרי הוא תובע אותו שיבא להעיד והוא צריך לפייסו לכן אף אם נשבע לשקר אינו חייב משום שבועת ביטוי תני °רבי ישמעאל בן אלישע ונשא עונו אין הכוונה שצריך לשלם אלא הכוונה שצריך להביא קרבן אם כך מנין ליה שאינו חייב אלא אם כפר בבית דין שהרי אי אפשר לדרוש כמו קדם שרק אם מחייבו ממון בעדותו חייב על שבועתו, שהרי הפסוק לא מדבר על חיוב ממון. נאמר בזקן ממרא והגידו לך את דבר המשפט, ונאמר כאן אם לא יגיד ונשא עונו ילפין הגדה הגדה מה הגדה שנאמר להלן בבית דין אף כאן בבית דין כהדא דתני אין מקבלין מן העדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת °רבי יהושע בן קרחה אומר ג_נבאפילו בזה אחר זה רבי ירמיה° ורבי שמואל בר יצחק° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: מודין חכמים ל°רבי יהושע בן קרחה בעידי בכורה ובעידי חזקה בעידי הבכורה, שאם עד אחד מעיד שבפניו אמר האב בבקר שזה הבכור, ועד שני מעיד שבפניו אמר האב בין הערבים שזה הבכור — מצטרפים. וכן בעידי החזקה, שאם עד אחד אומר בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בבקר, ועד אחר אומר בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בין הערבים מצטרפים אמר רבא° בשם רבי ירמיה°: אף בעידי סימנין כן מה דפשיטא אם זה אמר ג_נגראיתי שתי שערות בגבו וזה אומר ראיתי שתי שערות בגבו מצטרפים שהרי שניהם מעידים שהוא גדול זה אומר ראיתי שערה אחת בגבו וזה אומר ראיתי שערה אחת בכריסו לאו כלום הוא שהרי זה חצי עדות וחצי סימן וכל שכן אם זה מעיד שראה שערה אחת בגבו וזה מעיד שראה שערה אחת בגבו דלאו כלום הוא דאפשר ששניהם מעידים על אותה שערה יחידית שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסו מהו רבי יוסי בי רבי בון° ורבי הושעיה בריה דרבי שמי° חד אמר פסול וחד אמר כשר מאן דאמר פסול כמעיד על חצי סימן שהרי אלו שמעידים שראו אחת בגבו מעידים גם שבדקו בכריסו ולא מצאו ואלו שמעידים שראו אחת בכריסו מעידים גם שבדקו בגבו ולא מצאו והרי זו עדות מוכחשת ומאן דאמר כשר אני אומר שמא נשרו אחד אומר שתי שערות בגבו ואחד אומר שתי שערות בכריסו רבי חגיי° אומר דברי הכל פסול, דאף למכשיר הכא פסול, דעדיף חצי דבר ועדות שלמה שכל שנים מעידים על שערה אחת מדבר שלם, וחצי עדות שכל אחד מעיד על שני שערות רבי אבא° אמר דברי הכל כשר דאף הפוסל יכשיר כאן שהרי יש כאן סימן שלם, וחצי עדות על סימן שלם שכל אחד מעיד על שני שערות עדיף על עדות שלמה בחצי סימן שכל שנים מעידים על שערה אחת רבי יודן° אמר אף זה במחלוקת רבי יוסי° בר זבידא אמר אף זה במחלוקת אמר רבי יוסי° בר זבידא לרבי חגיי° והא רבי יודן° סבר כוותי אמר ליה על רבי אבא° רביה אנא פליג אני חולק לא כל שכן עילויה אמר רבי מנא° בן יונה: יאות אמר רבי חגיי° שדברי הכל פסול אילו שטר שהוא מחותם בארבעה עדים וקרא עילויה ערער ובאו שני עדים לקיימו זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים שמא כלום הוא ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים רבי חנניה° יליף למד לה משני חזקה אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה ושניה ושלישית ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית ג_נד שמא כלום הוא וכי אין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת סנהדרין דף יט. מתחילים בדף הקודם, שלוש שורות מהסוף. אומרת הגמרא: עד אחד שאמרנו שהוא לא חייב שבועת העדות, מה הוא לחייב עליו שבועת ביטוי כי הרי הוא נשבע לשקר? אז אמרת נגיד שלא אמר כך, שהרי אחר כך יבוא לצרפו לחייב בשבועת עדות, ואותם יחייבים בשבועת ביטוי. הרי אם יגיע עוד עד אחד, אז שניהם יחד יהיו חייבים שבועת עדות, אז אתה לא יכול לחייב אותו בשבועת ביטוי.
שואלת הגמרא: קרוב שהוא לא חייב בשבועת עדות, כי הוא פסול עדות, אז מה הוא לחייב עליו בשבועת ביטוי כי הרי הוא נשבע לשקר? אומרת הגמרא: יש לנו שתי אפשרויות להעמיד את זה. יבא כהדא דמר רבי אבא בר שמואל - אין חייבים שבועת ביטוי אלא בשבועה שנשבע לשעבר ובלא בא. כמו שיכול להישבע שהיא קרתה או שלא תקרה. דוגמה: שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה נמצא שלא נתן. אז מאחר שאין בידו לבא - כי הרי הוא לא יכול להישבע שפלוני ייתן, הוא לא יכול לחייב אדם אחר לתת - אין בידו לשעבר. אז גם כאן בשבועת העדות, שהוא נשבע שהוא לא ראה עדות, הרי לא שייך להישבע שהוא יראה עדות, אז ממילא לא שייך פה שבועת ביטוי. זה אפשרות אחת.
או שאני אומר דבר אחר במקום אחר - או כהדא: למדנו שאם אמר לשומר חינם היכן שורי, ואמר לו איני יודע מה אתה סח, והאמת היא שהשור הזה מת או נשבר או נשבה או אבד. הוא אמר לו משביעך אני ואמר אמן - פטור. שכן שבועתו לא באה לפדות תשלום, כי הרי בכל מקרה אם הוא היה מודה הוא היה נפטר, כי שומר חינם חייב גם בפשיעה. אז בעצם השבועה הזאת לא באה לפטור אותו בממון, אז ממילא הוא פטור משבועת הפיקדון.
רב אמר פטור משבועת פיקדון אבל חייב בשבועת בטוי כי בכל אופן הוא שיקר. אמר רבי יוחנן: מאחר שמצוה להפיסו - מצווה על שומר חינם להפיס את בעל הבית, שהרי הוא תובע אותו - אין חייב משום שבועת ביטוי. הבעל הבית תובע אותו, אז צריך להרגיע אותו, אז הוא נשבע לו כדי להרגיע אותו. אז כיוון שכך הוא פטור משבועת ביטוי.
עכשיו שואלת הגמרא: על דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו - גם רב מודה בזה. רב סובר מפייסו על האמת ואינו מפייסו על השקר. אז אם כן, גם כן בשבועת העדות תהיה לנו אותה מחלוקת. רבי יוחנן אומר שכשהוא נשבע שהוא לא ראה עדות, בעצם הרי אותו אדם תובע אותו שיבוא להעיד, הוא תופס אותו, אז לכן גם אם הוא נשבע לשקר לא חייב בשבועת ביטוי. ולפי רב הוא יהיה חייב.
תני רבי ישמעאל: כתוב ונשא עונו, אין הכוונה שצריך לשלם כמו שאמרנו קודם, אלא הכוונה צריך להביא קרבן. אז אם כך, מניין שאינו חייב עליהם עד שכפר בבית דין? הרי אי אפשר לדרוש כמו קודם. קודם אמרנו שרק אם אתה מחייבו בעדותו ממון, רק אז אם הוא נשבע שהוא לא יודע עדות אז הוא חייב. אבל פה אתה רואה שהפסוק הזה בכלל לא מדבר על חיוב הממון, מדבר על חיוב קרבן. אז אם כן, מניין לו שהוא לא חייב עליה אלא אם כפר בבית דין?
אומרת הגמרא: נאמר בזקן ויגידו לך דבר משפט, ונאמר כאן אם לא יגיד ונשא עונו. על פי האגדה, מה נאמר לנו בבית דין? הרי כתוב שלוקחים אותו לבית דין הגדול, אז מה שנאמר להלן בית דין אף כאן בית דין.
כי על זה תני: אין מקבלין עדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת. רבי יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה. רבי ירמיה ורבי שמואל בר יצחק אמרו בשם רב: מודין חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעידי בכורה ובעידי חזקה. בעידי בכורה - שאם עד אחד מעיד שבפניו אמר אבא בבוקר שזה הבכור, ועד שני מעיד שבפניו אמר אבא בין הערביים שזה הבכור - אז מצטרפים. וכן בעידי חזקה, שאם עד אחד אומר בפניי חרש והחזיק בנכסי הגר בבוקר, ועד אחר אומר בפניי חרש והחזיק בנכסי הגר בין הערביים - אז הם מצטרפים.
אמר רבא בשם רבי ירמיה: אף בעידי סימנין כן. אומרת הגמרא: פשיטא שאם ראיתי שתי שערות בגבו וזה אומר ראיתי שתי שערות בגבו - מצטרפים, כי הרי שניהם מעידים שהוא גדול. עכשיו אם זה אומר ראיתי שערה אחת בגבו וזה אומר ראיתי שערה אחת בכריסו - כלום הוא, שהרי זה חצי עדות וחצי סימן, זה עד אחד ורק שערה אחת. כל שכן אם זה מעיד שראה שערה אחת בגבו וזה מעיד שראה שערה אחת בגבו - זה לא כלום, כי הרי אפשר ששתיהם מעידים על אותה שערה, אז יש רק שערה אחת, ברור שזה לא עדות.
עכשיו שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסו - מהו? רבי יוסי בי רבי בון ורבי הושעיה בריה דרבי שמי, חד אמר פסול וחד אמר כשר. מאן דמר פסול - כיוון שהוא כמעיד על חצי סימן, כי הרי אלו שמעידים שראו שערה אחת בגב, מעידים גם שבדקו בכריסו ולא ראו - מה הם מעידים רק על הגב? אומרים שלא ראו במקום אחר. ואלה שמעידים שראו בכריסו הם עדים גם שבדקו בגב ולא ראו, אז הרי זה עדות מוקשית. אבל מאן דמר כשר - אני אומר שמא נשרו.
עכשיו אחד אומר שתי שערות בגבו ואחד אומר שתי בכריסו. רבי חגיי אומר דברי הכל פסול, כיוון שגם מי שמכשיר פה סובר שעדות שלמה בחצי סימן עדיפה מחצי עדות ועדות שלמה. שני עדים זה עדות שלמה, כל אחד מעיד על שערה אחת במקום אחר, אחד בכתף ועוד אחד בכריס - אז זה עדיף מדבר שלם וחצי עדות, שכל אחד מעיד על שתי שערות זה רק אחד.
רבי אבא אמר הפוך: דברי הכל כשר, שהוא סובר שגם מי שפוסל יכשיר כאן, שיש כאן חצי עדות לסימן שלם - עד אחד על סימן של שתי שערות - עדיף מאשר שני עדים על שערה אחת, עדות שלמה בחצי סימן.
רבי יודן אמר: רבי יוסי במחלוקת. אמר רבי יוסי לרבי חגיי: הרי רבי אבא סובר סברא כוותי, אז למה אתה חולק? אמר ליה: רביה אנא פליג כל שכן - על הרב שלו אני חולק, כל שכן שאני חולק עליו. עלוי אמר רבי מנא: יאות אמר רבי חגיי - שדברי הכל פסול. עד אחד מעיד על שתי שערות בבטן ועד אחר מעיד על שתי שערות בגב, למה? כאילו שטר בארבעה עדי - כלומר ארבע חתימות - וקרא ערער, ובאו שני עדים לקיימו, זה מעיד על שניים וזה מעיד על שניים - שמא כלום הוא? ואין כל חתימה צריכה שני עדים. אז הפוך, כל סימן... צריך שני עדים. אז אם עד אחד מעיד על שתי שערות בבטן ועד אחד מעיד על שתי שערות בגב - זה כלום.
[דף יט עמוד ב]
אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים רבי חיננא° שמע לה משני חזקה, אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה שניה ושלישית ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית, שמא כלום הוא? וכי אין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים כהדא דתניא אין שומעין מן העדים אלא אם כן באו שניהן כאחת °רבי נתן אומר ג_נהשומעין דברי ראשון ולכשיבא שני שומעין את דבריו רבי יונתן° הוה יתיב מקשי איפשר אית הכא בר נש דשמע האם הלכה כ°רבי נתן אמר לו רבי יוסי בר חנינה° הא רבי שמעון בן יקים° אמר יקום לעיל יסמך ויצטרף לדינים כיון דסלק אמר ליה: שמעת הלכה כ°רבי נתן אמר ליה: שמעתי דמודה °רבי יהושע בן קרחה ל°רבי נתן אמר לו: ולהדא צורכה לי הרי פשיטא שמודה לו שהרי °רבי יהושע בן חנניה אומר אפילו אם ראו זה אחר זה מצטרפים, כל שכן שיצטרפו להעיד זה אחר זה אמרי לא התכוון רבי יוסי בר חנינה° אלא מסקא רבי שמעון בן יקים° לעיל כדי שיסמך בגין דהוא אינשא רבא רב חסדא° בעי מהו לקבל עדים שלא בפני בעל דין אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי שבתי° מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ועבדון ליה גזר דין ואם בא אחר כך ועירער ערעורו קיים אדם ששלחו אחריו בית דין שלשה פעמים ולא בא רבי יהושע בן לוי° אמר מקבלין העדות בלא בעל דין ועבדין ליה גזר דין כהדא כהנא° דמך מת ושבק ירתו והוריש לרבי יאשיה° וקביל רבי אלעזר° בן פדת סהדו דלא באפוי עדות שלא בפניו וזכי לרבי יאשיה° ולא עוד אלא דשבק השאיר ספרים כתב רבי אלעזר° בן פדת לירתוי ליורשיו דהוו בבל ספרים שזכת בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותם חוצה לארץ אמר רבי ניסי° בשם רבי אלעזר° בן פדת: אם כתב המוריש על מנת להוציא מוציא רבי חייה בר אבא° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא: מהו להוציא אמר ליה לעובדא למעשה את שאיל לי אמר לו לא ובאיש וכאב לרבי זעירא° דלא אמר ליה לעובדא בגין מידע כדי לדעת מהו אמר הלכה למעשה רבי ירמיה° הוה ליה דין עם חד בר נש וקבלון לשהדייא דלא באפוי דרבי ירמיה° וחייבון לרבי ירמיה° וקיבלו את העדים שלא בפניו של רבי ירמיה וחייבו את רבי ירמיה והוה יתיב ומיצטער איפשר מקבלין עדים בלא בעל דין רבי הונא° רבי פינחס° ורבי חזקיה חוקוק° לא עלין בפירקא בההוא יומא לא נכנסו לשיעור באותו יום דחק רבי הונא° ועאל ואשכח רבי ירמיה° מצטער ואמר ג_נואיפשר מקבלין עדים בלא בעל דין אפילו עמהן באותה העיר אמר לו: כן חמת כך ראיתי דעתון דרבנן שמקבלים
מתני':
גמרו את הדבר היו מכניסין אותן ג_נזגדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ומניין ג_נחכשיצא לא יאמר: אני הוא המזכה וחביריי מחייבין, ומה אעשה ורבו עלי? על זה נאמר (משלי י"א, י"ג) הולך רכיל מגלה סוד
רבי חיננא שמע משנה חזקה: הרי לו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה שניה ושלישית, ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית - שמא כלום הוא? כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים. אז הפוך, כל סימן וסימן צריך שני עדים.
כהדא, תניא: אין שומעין מן העדים אלא אם כן באו שניהן כאחת. רבי נתן אומר שומעין דברי ראשון ולכשיבא שני שומעין את דבריו. רבי יונתן הוה יתיב מקשי: איפשר אית הכא בר נש דשמע הלכה כרבי נתן - שאפשר לשמוע את העדים בזה אחר זה. אמר לו רבי יוסי בר חנינה: הא רבי שמעון בן יקים - הנה הוא פה לפניך. אז רבי יונתן אמר: אוקיי, יקום לעיל, בוא ישמח כדי שהוא יוכל להצטרף לדיינים. כיון דסלק - מה שהוא נשמח - אמר ליה: שמעת הלכה כרבי נתן? אמר ליה: שמעתי מודה רבי יהושע בן קרחה לרבי נתן. אמר לו: לא צריך לי בזה, הסתפקתי? נראה לך הרי פשיטא שהוא מודה לו, שהרי רבי יהושע בן קרחה אומר שאפילו אם ראו זה אחר זה מצטרפים, אז כל שכן להעיד זה אחר זה.
אז אלא מסקא רבי שמעון בן יקים לעיל בגין דהוא אינשא רבא - לא התכוון רבי יוסי בר חנינה, אלא הזכיר את רבי שמעון בן יקים כדי שישמח, בגין דאיניש רבא. באמת רבי יוסי בר חנינה ידע את זה, אבל הוא רצה שישמח אותו, לכן הוא אמר שהוא יודע כי הוא היה אדם גדול.
רב חסדא בעי: מהו לקבל עדים שלא בפני בעל דין. אמר רבי יוסי בשם רבי שבתי: מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ועבדון ליה גזר דין, אם בא ועירער ערעורו קיים. כלומר דנים אותו, פוסקים בלי שהוא נמצא, ואם אחר כך הוא מערער - ערעורו קיים. אדם ששלחו אחריו בית דין שלשה פעמים ולא בא, רבי יהושע בן לוי אמר מקבלין העדות בלא בעל דין ועבדין ליה גזר דין.
כהדא: כהנא דמך ושבק ירתו לרבי יאשיה, וקביל רבי אלעזר סהדו דלא באפוי, וזכי לרבי יאשיה. כלומר הוא זיכה את רבי יאשיה בירושה. ולא עוד אלא דשבק ספרים - הוא השאיר הרבה ספרים - כתב רבי אלעזר לירתוי: ספרים שכתב ליורשים שבבבל, ספרים שזכת בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותם חוצה לארץ. גם אם הוא לא היה כותב את הצוואה, אסור להוציא ספרים שזכתה בהם ארץ ישראל.
רבי ניסי בשם רבי אלעזר: אם כתב על מנת להוציא מוציא. רבי חייה בר אבא בעא קומי רבי יוסי: מהו להוציא? אמר ליה: לעובד את שאיל לי? - אם אתה שואל את זה למעשה הלכה למעשה. אמר לו: לא - לא למעשה, רק לדעת. אבל ובאיש לרבי זעירא דלא אמר ליה עובדא בגין מידע מהו - כלומר רבי זעירא קצת כאב לו שלא אמר לו מה הלכה למעשה, כי אז אנו יודעים אם מותר להוציא, לא מהדעות אלא מה ההלכה למעשה.
אמר רבי ירמיה: הוה ליה דין עם חד בר נש וקבלון לשהדייא דלא באפוי דרבי ירמיה וחייבון לרבי ירמיה. כלומר רבי ירמיה לא היה בדין וקיבלו את העדים שלא בפניו, וחייבו את רבי ירמיה. והוה יתיב ומיצטער, איפשר מקבלין עדים בלא בעל דין? הרי אני בעל דין, למה לא הייתי שם.
רבי הונא רבי פינחס ורבי חזקיה חוקוק לא עלין בפירקא בההוא יומא - הם לא היו באותו יום בישיבה. דחק רבי הונא ועאל ושכח רבי ירמיה מצטער, ואמר איפשר מקבלין עדים בלא בעל דין אפילו עמהן באותה העיר? - למרות שבעצם הוא היה באותה עיר, אתה לא יכול להגיד שאם הם שלחו שלוש אגרות ולא הגיע וכו', במקרה כזה אולי לא מקבלים, אבל כאן הוא נמצא איתם באותה עיר. אמר לו: כן חמת דעתון דרבנן - כן, באמת ראיתי שדעת חכמים שהם מקבלים, וכמו שאמרנו, אבל אם הוא מערער אז חוזרים ומבטלים את הדין.
מתני': אומרת המשנה: גמרו את הדבר היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. ומניין כשיצא לא יאמר: אני הוא המזכה וחביריי מחייבין, ומה אעשה ורבו עלי? כלומר שאסור לדיין שהיה במיעוט להגיד "מה אני אעשה". על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד.
[דף כ עמוד א]
גמ': אמר רבי יוחנן° בר נפחא אם שניים מזכים ואחד מחייב כופין את המחייב שיכתוב זכאי רבי שמעון בן לקיש° אמר המחייב כותב חייב והמזכה כותב זכאי מתניתא פליגא על ריש לקיש° דתנן: מניין כשיצא לא יאמר אני מזכה וחביריי מחייבין וכשכותב הרי זה כאומר מה עבד ליה ריש לקיש° מה שנאסר זה רק דלא יהא מאן דהוא מימר כמה בעית מזכה לפלוני בדינא ולא שבקון לי כמה רציתי לזכות את פלוני ולא הניחו לי אבל אין איסור לכתוב שהוא מזכה מאי טעמא? דריש לקיש° דלא ייתי חורן ויסבור כוותיה ויימר אוף פלן הוה תמן והסכים לפסק ואף הוא טעה עימם
מתני':
ג_נטכל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין. אמרו לו: כל ראיות שיש לך הבא מיכן ועד שלשים יום. הביא בתוך שלשים יום סותר, לאחר שלשים יום אינו סותר. אמר °רבן שמעון בן גמליאל ג_סמה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים
גמ': תנן: שלשים וששה מחייבין שלשים וחמשה מזכין — דנין אילו כנגד אילו עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין. מאי שנא הכא שמוסיפים שניים, ומאי שנא התם שדנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין? אמר רבי אושעיה° תמן שאי אפשר להן להוסיף שכבר יש שבעים ואחד דנין אילו כנגד אילו ברם הכא אפשר להן להוסיף רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° תרויהון אמרין אפילו הכא כשהגיעו לשבעים ואחד איפשר להן להוסיף רק שלא חייבים
מתני':
אמרו לו: הבא עדים. אמר: אין לי עדים. הבא ראיה. אמר: אין לי ראיה. ולאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה — הרי זה ג_סאאינה כלום אמר °רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים ושלא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה. אמרו לו: הבא עדים. אמר: אין לי עדים. הבא ראיה. ואמר: אין לי ראיה ג_סבראה שהוא מתחייב ואמר
אנחנו נמצאים בירושלמי מסכת סנהדרין דף כ, תחילת הגמרא. אומרת הגמרא: אמר רבי יוחנן° כופין את המחייב שיכתוב זכאי. כלומר שבפסק דין הוא יכתוב שגם הוא זיכה. רבי שמעון בן לקיש אמר: המחייב כותב חייב והמזכה כותב זכאי. ואתה אומר מתני' פליגא על ריש לקיש, דתנן: מניין כשיצא לא יאמר אני מזכה וחביריי מחייבין. כן? והרי אם הוא כותב אז זה כמו אומר, מה ההבדל? אז אתה אומר מה עבד ליה ריש לקיש? הוא אומר שמה שנאסר זה רק כדי שלא יהיה מי שיאמר, כמה בעית מזכה לפלוני בדינא ולא שבקון לי. כן? שזה לא יגיד, שלא ילך ויגיד "אני השתדלתי ורציתי ולא נתנו לי". כן? זה אסור. אבל רק לכתוב שהוא מזכה זה מותר. אז אתה אומר מה טעמא דריש לקיש? למה ריש לקיש כותב שהוא מזכה? דלא ייתי חורן ויסבור ויימר אוף פלן הוה תמן - כלומר שלא יהיה דיין אחר, יסבור כמותו בניגוד לפסק דין, ויאמר אוף פלן הוה תמן והסכים לפסק, הוא טעה - וגם הוא טעה עמם. כן? שהוא לא יחשוב שגם הוא טעה עם הדין הזה, אז לכן הוא כותב שהוא זיכה כדי שידע שהוא בדעה שלו.
פרק "זה בורר" הלכה ד'. אומרת המשנה: כל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין. אמרו לו: כל ראיות שיש לך הבא מיכן ועד שלשים יום. הביא בתוך שלשים יום סותר, לאחר שלשים יום אינו סותר. אמר °רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה לא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים.
גמ'. אמר רבי אושעיה°: תמן להן להוסיף דנין אילו כנגד אילו ברם הכא להן להוסיף. עכשיו מה משנה הכא שמוסיפים שניים, ומה משנה תם שדנים אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן החייבים את דברי המזכים? הרי אמרנו שאם היו שניים מזכים או שניים מחייבים ואחד אומר אני יודע, אז מוסיפים עוד שניים. כן? למה שמה בסנהדרין שיש שלושים ושש מול שלושים וחמישה אז לא מוסיפים עוד שניים? אמר רבי אושעיה: תמן שאי אפשר להם להוסיף כיוון שיש שבעים ואחד, אז לכן דנים אלו כנגד אלו. ואמר: אפשר להם להוסיף ולכן מוסיפים. רבי יוחנן° וריש לקיש° תרויהון מרין אפילו הכא איפשר להן להוסיף - זאת אומרת אם כל עוד שלא יגיעו לשבעים ואחד הם חייבים להוסיף, וברגע שהגיעו לשבעים ואחד הם לא חייבים.
פרק "זה בורר" הלכה ח' ב'. אומרת המשנה: אמרו לו: הבא עדים. אמר: אין לי עדים. הבא ראיה. אמר: אין לי ראיה. ולאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה — הרי זה אינה כלום. אמר °רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים ולא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה. אמרו לו: הבא עדים. אמר: אין לי עדים. הבא ראיה. ואמר: אין לי ראיה. ראה שהוא מתחייב ואמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום.
[דף כ עמוד ב]
קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום
גמ': תנן: אמר °רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים, ושלא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה? אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רב הושעיה° פליגי ביה תלתא אמורין: חד אמר כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין, וחד אמר הביא בתוך שלשים סותר לאחר שלשים אינו סותר, וחד אמר לעולם אין סותר עד שיביא ראיה שלא היה יודע בה כל עיקר. והתנינן אמר °רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים שיש לו ראיה ומצא ראיה משמע דווקא עד שיביא ראיה שלא היה יודע בה כל עיקר רבי אילא° אילעא ורבי זירא° חד אמר יכול להביא ראיות עד שיבטל ראיותיו ויאמר שכל הראיות שיש לו ולא הביא בטלות וחד אמר יכול להביא ראיות ג_סגעד שיכפר בראיותיו ויאמר שכל הראיות שיש לו ולא הביא מזויפות רבי לוי° הוה ליה דין עם חד בר נש על עסק בתים והוון דיינין קומי רבי אלעזר° בן פדת לאחר גמר דין הביא ראיה שאל לרבי יוחנן° בר נפחא אמר לו: כל זמן שמביא ראיה סותר הדין רבי אבמכיס° הוה ליה דין עם חד בר נש על עיסק ריחייא והוון אידיינין קומי רבי אלעזר° בן פדת לאחר גמר דין הביא עדים שאל לרבי יוחנן° בר נפחא אמר לו: אדיין את לזו כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין ולמה תרין עובדין רבי לוי° לא איתעביד ליה גזר דין רבי אבמכיס° איתעביד ליה גזר דין אשרת הדיינין קיום השטר מהו שיהיה צריך בית דין לקיימו כשבא לגבות על פיו רבי הושעיה° ורב בניי° אמרו בשם שמואל° בר אבא בר אבא: חד אמר יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב ידי הדיינים, וחד אמר אפילו בכתב אחד ובדיין אחד הדרן עלך פרק זה בורר
פרק רביעי – אחד דיני ממונות
מתני':
אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה שנאמר (ויקרא אמור כד כב) משפט אחד יהיה לכם. ד_אמה בין דיני ממונות לדיני נפשות, דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה. דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין בחובה.
גמ': תנן: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא מאי טעמא? אמרו חכמים שאין צורך בדרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לווים. אבל בשביל לחוס על ממון ישראל שלא יהיה כל אחד תובע את חברו אמרו חכמים לחקור במקצת כגון לשאול היאך אתה יודע שזה חייב לזה. רבי חייה בר אבא° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא היך עבדין עובדא אמר לו: כרבי יוחנן° בר נפחא דרבי יוחנן° בר נפחא אמר בשביל לחוס על ממון ישראל אמרו לחקור במקצת ולשאול היאך אתה יודע שזה חייב לזה. מניין לדרישה וחקירה זעירא בר חיננא° בשם רבי חנינה° ו°רבי יהודה בר עילאי
גמ'. אמר רבי יוחנן° בשם רב הושעיה°: תלתא אמורין: חד אמר כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין, וחד אמר הביא בתוך שלשים סותר לאחר שלשים אינו סותר, וחד אמר לעולם אין סותר עד שיביא ראיה שלא היה יודע בה כל עיקר. הרי אם זה היה ראיה שהוא כבר ידע בה קודם אז הוא לא יכול להביא אותה יותר. שאתה אומר, על מה °רבן שמעון בן גמליאל אומר: מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים שיש לו ראיה ומצא ראיה? משמע דווקא עד שיביא ראיה שלא היה יודע בה כל עיקר, כי אומר שלא היה יודע שיש לו ומצא. משמע שמדובר שהוא לא ידע קודם.
רבי אילא° ורבי זירא°: חד אמר עד שיבטל ראיותיו, כלומר שהוא בעצמו יגיד "אין לו ראיות וכל מה שהוא יביא מעכשיו זה בטל". וחד אמר עד שיכפר בראיותיו, כלומר שהוא יגיד שכל מה שהוא יביא מעכשיו זה מזויף.
רבי לוי° הווה ליה דין עם חד בר נש על עסק בתים, והוון דיינין קומי רבי אלעזר°. לאחר גמר דין, הביא ראיה. שאל לרבי יוחנן° מה לעשות, אמר לו: כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. רבי אבמכיס° הווה ליה דין עם חד בר נש על עיסק ריחייא, והוון אידיינין קומי רבי אלעזר°. לאחר גמר דין הביא עדים, שאל לרבי יוחנן° מה לעשות. אמר לו: אדיין את לזו? זאת אומרת אתה כבר יודע שכל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. שאתה אומר למה תרין עובדין? למה רבי אלעזר לא הבין בפעם הקודמת, היה צריך שני מקרים? אז יש הבדל. רבי לוי° לא איתעביד ליה גזר דין - עוד לא היה גזר דין, אז לכן יכול להיות שכן, הוא יכול לחזור, כל מה שהוא מביא ראיה סותר את הדין. אבל רבי אבמכיס° איתעביד ליה גזר דין, לכן רבי אלעזר חשב שאולי במקרה כזה לא סותרים את הדין. לכן צריך שני מקרים.
מתני': השאלה מה שיהיה צריך בית דין - מה צריך בית דין לקיימו, אם אנחנו באים לגבות על פיו. רבי הושעיה° ורב בניי° בשם שמואל°: חד אמר יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב ידי הדיינים - כלומר מספיק לאשר אחד מהם, או את הכתב של העדים או את הכתב של הדיינים. וחד אמר אפילו בכתב אחד ובדיין אחד - כלומר אפשר לאשר חתימה של דיין אחד וחתימה של עד אחד, זה גם בסדר.
הדרן עלך פרק "זה בורר".
פרק "אחד דיני ממונות" הלכה א'. המשנה: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם. מה בין דיני ממונות לדיני נפשות, דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה. דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין בחובה.
גמ'. אמר רבי יוחנן°: מה הייתה אומרת - אמרו חכמים שאין צורך בלשון חקירה בדיני ממונות כדי שלא תינעל דלת בפני הנוטלים, אבל בשביל לחוס על ממון ישראל אמרו שלא יהא כל אחד ואחד תובע את חבירו, אז אמרו חכמים לחקור במקצת, כגון לשאול היאך אתה יודע שזה חייב לזה. רבי חייה בר אבא° בעא קומי רבי יוסי°: היך עבדין עובדא, מה לעשות למעשה? אמר לו: כרבי יוחנן°, דרבי יוחנן° אמר בשביל לחוס על ממון ישראל אמרו לחקור במקצת ולשאול היאך אתה יודע שזה חייב לזה.
[דף כא עמוד א]
חד אמר מדכתיב (דברים ראה יג טו) ודרשת וחקרת ושאלת היטב וחד אמר מדכתיב (דברים שופטים טז כ) צדק צדק תרדוף. הא כיצד אם את רואה הדין שיוצא לאמיתו ד_ב צדקיהו ואם לאו חקרוהו. רב הונא° כד הוה חמי שהדין מכוונה שהעדות מתואמת עד שאומרים בדיוק אותם דברים הוה חקר וכד הוה חמי דזה אמר הכין וזה אמר הכין הוה מכוון. ד_ג ובודק האם עיקר הדברים שווה. תני העד שכבר העיד אין מלמד עליו לא זכות ולא חובה. °רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מלמד זכות ואין מלמד חובה, שאם ישמע אחד מן הדיינים או אחד התלמידים ויראה בעניו יאמר כדבריו. תנן: דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין בחובה. כיצד פותחין לזכות אומרין וכי איפשר שזה הרג את הנפש. רבי יוסי° בר זבידא אין כיני שמחזיקים את העד כשקרן הרי אמרנו שאף שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אם אמר אחד מן העדים יש לו ללמד זכות ובא חבירו אחד הדיינים או התלמידים וראה את דבריו וסייעו יש כאן סיוע אם אומר את כן שמחזיקים את העד כשקרן לא נמצאת חב לבעל דין ויש עדים שירצו לסייע לשקרן הרי העד לא ירצה לטעון, וגם מי שישמע אותו לא יטען טענה דומה כדי לא להצטרף לשקרן. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: כל שאינו יודע לדון את השרץ לטהרו ולטמאו מאה פעמים אין יכול לפתוח בזכות. כיצד דנין לטהר את השרץ? אמר רבי ינאי° הכהן: מה אם הנחש שממית ומרבה טומאה בעולם טהור, עכבר שאין ממית אינו דין שיהיה טהור? או חילוף, עכבר שאין ממית טמא, נחש שממית אינו דין שיהיה טמא? התיב רבי פנחס° הרי עקרב ממית והרי הוא טהור, אף נחש אף שממית יהיה טהור. אשכח תני אמר הוא נחש הוא עקרב בשניהם קשה למה לא נלמד מקל וחומר לטמא. אמר °רבי: תלמיד וותיק היה ל°רבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים. אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה ללמד הלכה שלא יכלו לעמוד על דעתו האם להלכה טמא או טהור. אמר °רבי יעקב בר דסאיי ההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה שלא היה מסוגל להכריעה.
מתני':
ד_דדיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה.
גמ': אמר רבי ינאי° הכהן: אילו ניתנה התורה חתוכה הלכות פסוקות לא היתה לרגל עמידה.
סנהדרין דף כ"א נקרא את המדרש ממסכת סנהדרין דף כ"א. מתחילים בדף הקודם שהוא האחרון. אומרת הגמרא מניין לשאול חקירה? זה רבי אליעזר רבי שמעון רב חנינא ורב יהודה. אחד אמר מדכתיב ודרשת וחקרת ושאלת היטב ואחד אמר מדכתיב צדק צדק תרדוף. הא כיצד? כלומר איך בעצם עושים את השאול חקירה בדיני ממונות. אז אם אתה רואה הדין שיוצא לאמיתו צדקהו ואם לאו חוקרהו. אם אתה מזהה שיש איזה רמאות כאן תתחיל לחקור.
רב הונא כד הוה חמי דדינא בכוונה. כלומר שהוא רואה שהעדות היא מתואמת, עד שהם אומרים בדיוק אותם דברים - הוה חקר. וכד הוה חמי הכין - כלומר שזה לא בדיוק אותם דברים - הוה מכוון. כלומר בודק האם עיקר הדברים שווה.
תני העד, כן, עד שכבר העיד אז הוא אין למד עליו זכות לא זכות ולא חובה. כלומר כיוון שהעיד שהוא אינו חוזר הוא מגיד. אבל רבי יוסי ברבי יהודה אומר מלמד זכות ולא ילמד חובה. כלומר אם יש לו משהו להגיד לזכות הוא כן אומר את זה למרות שלא מתייחסים לדברים שלו בתור עדות. אבל למה כן אומר את זה? כדי שאם ישמע אחד מהדיינים או אחד מהתלמידים ויראה בעיניו וישתמש בדברים שלו, ואז יהיה באמת זכות לנאשם.
עוד לומדים במשנה: דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה. כיצד פותחין לזכות? אומרין איפשר שזה הרג את הנפש. כלומר בעצם מפקפקים בדברים של העד. אומרים איך זה יכול אדם כזה ישר, אדם כזה צדיק ירצח את הנפש?
אמר רבי יוסי אין כיני - כלומר, אם אתה ככה באמת פונה לעד ומחזיק אותו בתור שקרן, כן, הרי אמרנו מה שאמרנו קודם שכיוון שהעיד שהוא לא חוזר הוא מגיד. אם אחד מן העדים יש לו ללמד זכות, כן, אז הוא אומר את הדברים. ובא חבירו וסייעו, כלומר השתמש בדברים האלה, כן, אז הם תופסים - כאן סיוע. ואם אומרים כן שמחזיקים את העד שקרן - לא ניתנת עכשיו לבעל דין, כן, ויש עדים לשקרן? כלומר הרי העד לא יצא. ברגע שתגידו דבר כזה יסתמו דבריו, הוא לא ידבר יותר. כן, וגם כל מי שישמע אותו לא ייתן תורף לדברי, כי לא יצא איש שקרן. כלומר אחרי שכולם מחזיקים אותו בתור שקרן, אז לא ייצא לקחת מהדברים שלו כלום. זה בעצם חב לבעל דין ולא מזכה לו.
אמר רבי יוחנן: כל שאינו יודע לדון את השרץ לטהרו ולטמאו מאה פעמים אין יכול לפתוח בזכות. כלומר כדי לפתוח בזכות צריך יכולת למצוא את הדרכים איך לזכות אפילו את הנאשם הכי גרוע. כן, אז לכן רק מי שמסוגל לטהר את השרץ במאה טעמים, רק הוא באמת יכול לפתוח בזכות.
שאלו: כיצד דנין השרץ? כלומר איך באמת אפשר לטהר שרץ? הרי שרץ הוא מפורש שהוא אסור, שהוא מטמא. אמר רבי ינאי: מה אם הנחש שממית טהור, עכבר שאין ממית אינו דין טהור? או חילוף, עכבר שאין ממית טמא, נחש שממית אינו דין טמא? התיב רבי פנחס הרי ממית והרי הוא טהור - יש עקרב שממית וטהור, אז גם נחש למרות שהוא ממית יהא טהור. כן, אין פה קל וחומר. אשכח תני אמר הוא נחש הוא עקרב. כלומר בשניהם, בשני הקל וחומרים אתה יכול ללמוד כן שיהא טמא. כי אם ומה עכבר שאינו ממית טמא, כן, נחש ועקרב שממתים אינו דין שיהיו טמאים.
אמר רבי: תלמיד וותיק היה לרבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים. בבבלי כתוב שזה אסמכוס, פה לא כתוב זה, אבל. אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה - כי אותו תלמיד לא היה יודע איך ללמד הלכה. כן, כיוון שלא יכול לעמוד על דעתו האם ההלכה טמא או טהור, היה אומר את כל האפשרויות, אבל לא היה יכול להגיע - התלמידים לא יכלו להגיע למסקנה, כן, האם להלכה טמא או טהור.
אמר רבי יעקב בר דסאיי: תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה - שלא מסוגל להכריע. כן, כלומר בעצם בסיני ירדו אמנם מטעמים לחיוב ומטעמים להיתר, אבל גם ניתנו הדרכים איך להכריע, ואם הוא לא מסוגל להכריע אז הוא כנראה מנותק מהר סיני.
ולומדים בהמשך במשנה: דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה.
אמר רבי ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. כלומר אם היו הלכות פסוקות לא היה לרגל עמידה. כיוון שאם הכל היה חתוך בעולם, כלומר אם היה אדם שמחייבים אותו לחלל שבת היה חייב לחלל שבת גם אם הוא ימות. כן, לא היתה לרגל עמידה. הדרכים שניתנו כדי להתיר, ולחיות בהן כל הדרישות האלה, אז זה בעצם נותן אפשרות לעמוד. כי המציאות משתנה כל הזמן וצריך כל הזמן להתאים את ההלכה עם המציאות, וצריך לסמוך על החכמים. זאת אומרת בעצם הקב"ה נותן כוח לחכמים בכל דור ודור בעצם להתאים את ההלכה לדור.
[דף כא עמוד ב]
מה טעם דכתיב (שמות יתרו יח כב) וידבר ה' אל משה וכ"ו הודעני נא את דרכיך אמר לפניו רבונו של עולם הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו (שמות משפטים כג ב) אחרי רבים להטות רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו כדי שתהא התורה נדרשת מאי טעמא מ"ט פנים טמא ומאי טעמא מ"ט פנים טהור כמיניין ודגל"ו וכן הוא אומר (תהלים י"ב, ז') אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים שבע פעמים שבע ואומר (שיר השירים א', ד') מישרים אהבוך מי שמיישר ומכריעה את ההלכה הוא האהוב.
מתני':
דיני ד_הממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.
גמ': כתיב (שמות משפטים כג ז) ונקי אל תהרוג. הרי שיצא מבית דין זכאי ומצאו לו חובה שומע אני שיחזירוהו תלמוד לומר (שמות משפטים כג ז) צדיק אל תהרוג זה שנצטדק בדין אף שאינו נקי. הרי שיצא מבית דין חייב ומצאו לו זכות שומע אני שלא יחזירוהו תלמוד לומר (שמות משפטים ג ז) ונקי אל תהרוג. יכול אם צדק בדינך יצדק בדיני ולא יענש משמים תלמוד לומר (שמות משפטים כג ז) כי לא אצדיק רשע. אמר רבי יצחק° בר אבא אמר לי רבי יוסי° בר זבידא לא שנייא אלא אפילו נזדכה בטעות אם טעו בדבר שהצדוקים מודים בו מחזירין אותו. רבי אמי° בן נתן בעא קומי רבי יוחנן° בר נפחא אפי' נואף ונואפת אמר לו: איתקלף מרקועך צא מהקשיחות דמאי שנא.
מתני':
ד_ודיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה. דיני ממונות המלמד זכות מלמד חובה והמלמד חובה מלמד זכות, ודיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.
גמ': תנן °רבי אמר ובלבד בגמר דין שלא יהו מחוסרין אלא לומר: איש פלוני אתה זכאי ואתה חייב. אבל אם היו מחוסרין במשא ומתן לא בדא ואף המזכה יכול ללמד חובה. רבי יוסי בן חנינה° אמר אפילו מחוסרין במשא ומתן דכתיב וצדיק אל תהרוג כל שהצדקתו ואמרת לזכותו אין אתה רשאי לחייבו.
מתני':
ד_זדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום.
גמ': תנן: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה מניין שאם טעו ודנו בלילה שדיניהם דין תלמוד לומר (שמות יתרו יח כב) ושפטו את העם בכל עת ואית קרא לשעבר. אמר רב שמואל בר רב יצחק°
מה טעם? כלומר מה רומז לזה? דכתיב וידבר ה' אל משה וכולי - הודיעני את דרכיך. אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו: תראה, יש כל כך הרבה אפשרויות, אבל יש מיטמאים ומטהרים, יש דרכים להתיר ודברים לאסור בכל דבר. אז איך ההלכה? אמר לו: אחרי רבים להטות. רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מאי טעמא פנים טמא ומאי טעמא פנים טהור - כמנין דיגלו. וכן הוא אומר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים - שבעתיים הכוונה שבע פעמים שבע, כמו ארבעים ותשע. ואומר מישרים אהבוך - כלומר מי שבסוף מיישר ומכריע את ההלכה הוא אהוב.
עוד לומדים במשנה: דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. בהיות שכתוב ונקי אל תהרוג. הרי שיצא מבית דין זכאי ומצאו לו חובה שומע אני שיחזירוהו, כן, תלמוד לומר צדיק אל תהרוג - אומר שהוא הצדקת אותו, יש להצדיק אותו בדין, למרות שהוא לא נקי - אל תהרוג אותו יותר. הפוך, הרי שיצא מבית דין חייב ומצאו לו זכות שומע אני שלא יחזירוהו, תלמוד לומר ונקי אל תהרוג. יכול אם צדק בדינך יצדק בדיני ולא יענשם שמים? תלמוד לומר כי לא אצדיק רשע.
אמר רבי יצחק אמר לי רבי יוסי: לא שנייא אלא אפילו נזדכה בטעות - אם טעו בדבר שהצדוקים מודים בו - מחזירין אותו. רבי אמי בעא קומי רבי יוחנן: אפילו נואף ונואפת? אמר לו: איתקלף מרקועך - כלומר תצא מהקשיחות שלך. כן, מה ההבדל בין נואף ונואפת לשאר האיסורים?
ולומדים במשנה: דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה. דיני ממונות המלמד זכות מלמד חובה והמלמד חובה מלמד זכות, ודיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.
אמר רבי: ובלבד שלא יהו מחוסרין גמר דין - כלומר כל מה שאמרנו שהוא לא יכול לחזור, כי מה שהגיד שהוא לא חוזר זה בגמר דין. כן, שלא היו מחוסרין לומר איש פלוני אתה זכאי ואתה חייב. בשלב הזה כבר הוא לא יכול לחזור יותר. אבל אם היו מחוסרין במשא ומתן לא בדא - לא בזה, גמר זכאי יכול לחייב חובה.
רבי יוסי בן חנינה אמר אפילו מחוסרין במשא ומתן - דכתיב צדיק אל תהרוג. כלומר, כל שהצדקתו ואמרת לזכותו אינך צריך לחייבו. כלומר, ברגע שהצדקת, ברגע שהגעת למסקנה שהוא זכאי, אתה יותר לא רשאי לומר דברים כדי לחייבו.
ולומדים במשנה: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום.
אמר רב שמואל בר רב יצחק... מנין שאם טעו ודנו בלילה שדין הוא דין? כלל התחילה לא דנים, אבל אם דנו - דין הוא דין. תלמוד לומר ושפטו את העם בכל עת - אז גם בלילה. ואית לשעבר - לכאורה אם זה ככה, יוצא שהפסוק הזה בא ללמד שבדיעבד זה בסדר. האם יש דבר כזה שהתורה אומרת הלכה בדיעבד? אמרו בשם רבי יצחק כן אם אתינית - מנין דנים ביום וגומרים בלילה? תלמוד לומר ושפטו את העם בכל עת. זה ודאי פירוש הפסוק, כי באמת לא הגיוני שפסוק בתורה בא ללמד הלכה בדיעבד, אלא כנראה זה מה שבא ללמד - שאם התחילו לדון ביום מותר לכתחילה לסיים בלילה.
[דף כב עמוד א]
כיני מתניתא כך כוונת המשנה מניין שדנים ביום וגומרים בלילה תלמוד לומר ושפטו את העם בכל עת אמר הא אמירה שזה ודאי הפירוש.
מתני':
ד_חדיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה שצריך ללין את הדין לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב כיוון שלמחרת אי אפשר לגמור את הדין ולהמתין עוד יום, לא רצו שמא ישכחו את הסברות.
גמ': תני העד אין מלמד ד_טלא זכות ולא חובה מנלן שנאמר (במדבר מסעי לה ל) ועד לא יענה בנפש למות ומניין שאף הוא אין מלמד לא זכות ולא חובה תלמוד לומר כל מכה נפש וכ"ו ועד אחד לא יענה וו מוסיף כאילו כתוב, עד והוא לא יענה בנפש למות. ריש לקיש° אמר לעד לא צריך קרא דפשיטא שאינו יכול ללמד זכות דפעמים שאדם אחר שהעיד רואה את עצמו מזדמם ומפליג דבריו ומלמד זכות שלא יגמר הדין למיתה, כדי שלא יזמינו אותו אחר גמר דין וימות. וכיוון שהפסוק מיותר, אם אינו עניין לעד תניהו עניין לנאשם, שאף הוא לא יכול ללמד על עצמו זכות. תנן: לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב מניין שגמר דין וההריגה צריכין להיות בשני ימים סמוכין זה לזה שנאמר (ישעיהו א', כ"א) מלאתי משפט צדק ילין בה. חזקיה° ורבי אחי° אמרו בשם רבי אבהו° ד_י אסור לדון דיני ממונות בערב שבת והדא מתניתא פליגא דתנן: לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב דיני נפשות, הא דיני ממונות דנין. ותני רבי חייה° כן דנין דיני ממונות בערב שבת ואין דנין דיני נפשות בערב שבת. אמרי כאן להלכה כאן למעשה דלמעשה אף דיני ממונות אין דנים בערב שבת מפני שטרודים להכין צרכי שבת ויידונו אותו בערב שבת ויגמר דינו בשבת ויהרג למוצאי שבת? אם אומר את כן נמצא דינו משתקע שמשעה שיגמרו דינו בבקר עד צאת השבת ישכחו מה היו הסברות. ריש לקיש° בעי וידונו אותו בשבת ויגמר דינו בשבת וייהרג בשבת? מה אם עבודה שדוחה שבת רציחת מצוה דוחה אותה שנאמר (שמות משפטים כא יד) מעם מזבחי תקחנו למות שאם נתחייב הכהן מיתה בידי בית דין מפסיקים את עבודתו ולוקחים אותו שבת שהעבודה דוחה אותה אין דין שתהא רציחת מצוה דוחה אותה. אמר רבי אילא° אילעא בשם רבי ינאי° הכהן גזרת הכתוב היא לבתי דינין ד_יאשלא יהו דנין בשבת מאי טעמא? נאמר כאן (שמות ויקהל לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ונאמר להלן (במדבר מסעי לה כט) והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם — מה להלן בבית דין הכתוב מדבר, אף כאן בבית דין הכתוב מדבר.
כיני מתניתא בלילה. תלמוד לומר ושפטו את העם בכל עת, אמר הא אמירה. אנחנו צריכים לראות את מסכת סנהדרין דף כב. נתחיל מהמשנה, פרק ד' הלכה ו'. אומרת המשנה: דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שאחריו לחובה. כן, כי צריך לדון את-- להעלין את הדין. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, כיוון שמחרת אי אפשר לגמור את הדין, כי גם להשאיר את זה עד למחרת אי אפשר, כי אסור, שמא ישכחו את הסברות.
אומרת הגמרא: תני העד אין מלמד לא זכות ולא חובה. כלומר, מה שאמרנו שמלמד זכות וכולי - זה הדיינים או התלמידים, אבל העדים, כיוון שעיקר תורה חוזר ומעיד, מנלן? שנאמר ועד לא יענה בנפש למות. עכשיו, מניין שאף הוא אין מלמד לא זכות ולא חובה. כלומר, גם הנאשם עצמו לא עומד על עצמו, לא זכות ולא חובה. תלמוד אומר כל מכה נפש, ואחרי זה כתוב ועד אחד לא יענה. הווי מוסיף כאילו כתוב עד, והוא לא יענה בנפש למות.
ריש לקיש אמר - לעד לא צריך קרא, כפשיטא שלא יכול ללמד זכות. למה? כיוון שפעמים שאדם - שהעד - רואה את עצמו מזדמם, כלומר הוא רואה שהדברים לאט לאט עומדים להזים אותו, כן? אז הוא מפליג דבריו ומלמד זכות שלא ימות, כדי שלא יזימו אותו אחרי גמר דין ואז יהרגו אותו. אז אם ככה, כיוון שהפסוק מותר לגבי העד, אז אם לא ינען עד, לא ינען הנאשם, שגם הוא לא יכול ללמד על עצמו זכות.
לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, כך אמרה המשנה. עכשיו, מניין ששני ימים צריכים להיות סמוכין זה לזה? אז הגמרא לומדת את זה מדבר אחר. וכי חזקיה ורבי אחי אמרו בשם רבי אבהו אסור לדון דיני ממונות בערב שבת. אומרת הגמרא והדא מתני פליגא, כלומר המשנה שלנו חולקת עליהם, דתנן: לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב - דיני נפשות. כן, מדובר פה על דיני נפשות. הא - דיני ממונות דנין, מכאן שדיני ממונות דנים אפילו בערב שבת, אפילו בערב יום טוב.
ותני רבי חייה כן, דנין דיני ממונות בערב שבת ואין דנין דיני נפשות בערב שבת. אמר כאן להלכה כאן למעשה, בעצם למעשה גם דיני ממונות לא דנים בערב שבת, כי צריכים להכין את כבוד שבת, אבל מצד הדין הוא מותר.
ואומרת הגמרא: ויידונו אותו בערב שבת ויגמר דינו בשבת ויהרג למוצאי שבת? כן, כלומר אתה אומר אסור, אתה אומר שאתה לא יכול, כן, לא דנים ביום שישי. למה? כי לא הורגים בשבת. אז אתה אומר שידונו אותו בערב שבת ויגמר דינו בשבת, ויהרגו במוצאי שבת. אומרת הגמרא: אם אומר את כן, נמצא דינו משתקע, כן, כלומר שבשעה שיגמרו דינו בבוקר אז את השבת ישכחו מה היו הסברות.
ריש לקיש בעי - וידונו אותו בשבת ויגמר דינו בשבת ויהרג בשבת. לא יהרגו אותו במוצאי שבת, יהרגו אותו בשבת עצמה. כן, כי לכאורה ההוצאה להורג של בית דין צריך להיות מותר בשבת, כן, כי הקל וחומר. מה אם עבודה שדוחה שבת - הרי הקרבת קורבנות מותר בשבת, אז עבודה דוחה שבת, רציחת מצוה דוחה אותה. כלומר להרוג את הרוצח דוחה עבודה, שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות, מכאן שאם התחיל הכהן בעבודה ובא לחייבו מיתה בידי בית דין, מפסיקים את העבודה שלו ולוקחים אותו. כן. אז שבת שהעבודה דוחה אותה, אין דין שתהא רציחת מצוה דוחה אותה? כן, כמו שהריגת בית דין תדחה שבת.
רבי אילא בשם רבי ינאי - לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת. גזירת הכתוב. מאי טעמא? נאמר כאן בכל מושבותיכם, ונאמר להלן והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם - מה להלן בבית דין הכתוב מדבר, אף כאן בבית דין הכתוב מדבר. כלומר שבית דין מוזהרים לא לחלל שבת, גם כלומר בהריגה, כן, בהריגה של הנאשמים.
[דף כב עמוד ב]
מתני': ד_יבדיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד. הכל כשירין לדון דיני ממונות, ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולויים וישראלים המשיאין לכהונה.
גמ': תנן: ודיני נפשות מתחילין מן הצד מאי טעמא? °רבי אומר כתיב (שמות משפטים כג ב) לא תענה על ריב, רב כתיב חסר יוד שלא תענה אחר הרב אלא קודם לרב שלא תחלוק עליו. רבי יוסי בן חנינה° אמר לא תענה על ריב רב כתיב שלא תענה קודם לרב אלא אחר הרב והפסוק מדבר בדיני ממונות. רב° אבא בר אייבו אמר לא תענה אפילו אחר מאה דבריהם אפילו מאה כבר חלקו על הרב אסור לתלמיד לחלוק עליו. רבי פינחס° ורבי חלקיה° אמרו בשם רבי סימון° איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° חד אמר דינינו כדיניהן שגם בני נח נוהגים בדיני נפשות להתחיל מן הצד כישראל וחד אמר אין דינינו כדיניהן מאן דאמר דינינו כדיניהן ניחא מאן דאמר אין דינינו כדיניהן מה מקיים (בראשית וישב לח כד) ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף והרי יהודה היה קטן שיצחק ובית דינו דנו אותה (אסתר א', ט"ז) ויאמר ממוכן הרי הוא היה השביעי ודיבר ראשון הכוונה שבסוף ראו דברי יהודה והסכימו איתו וראו דברי ממוכן והסכימו איתו אבל באמת הגדולים דיברו קדם ומניין שמתחילין בדיני נפשות מן הצד? תנא שמואל° בר אבא בר אבא הזקן קומי °רבי אחא דכתיב (שמואל א כה יג) ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו וכ"ו ויחגור גם הוא חרבו ואחר כך ישבו בדין על נבל. אמר רבי תימא בר פפייס° בשם רב הושעיא°: אף כשדנים בפסול משפחה מתחילין מן הצד. תנן הכל כשירין לדון דיני ממונות °רבי יהודה בר עילאי אומר ד_יגאפילו ממזרין. °רבי יהודה בר עילאי אומר אין מדקדקין ביין נסך שסתם יינם מדרבנן ואזלינן אחר המיקל כתיב (שמות משפטים כג ו) לא תטה משפט אביונך בריבו שלא תהיה הטיתך לרעה על פי רוב של אחד בריבו אי אתה מטה אבל אתה מטה בדינו של שור על פי רוב של אחד דאף שהוקש מיתת השור למיתת הבעלים דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, זה רק לעניין לדונו בעשרים ושלושה. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא לא רק בזה בלבד אלא בכל הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות שור הנסקל כדיני ממונות
פרק ד' הלכה ז'. אמרה המשנה: דיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד, מהקטן. הכל כשירין לדון דיני ממונות, ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולויים וישראלים המשיאין לכהונה. כלומר אנשים מיוחסים.
ואומרת הגמרא: תנן דיני נפשות מתחילין מהצד, מאי טעמא? רבי אומר לא תענה על ריב, כתוב חסר יו"ד, רב כתיב, כן, שלא תענה אחר הרב אלא קודם לרב, כי אסור לחלוק על הרב. רבי יוסי בן חנינה אמר לא תענה על ריב רב כתיב, שלא תענה קודם לרב אלא אחר הרב. רב אמר לא תענה אפילו אחר מאה דברי. כלומר אפילו מאה כבר חלקו על הרב, אסור תמיד לחלוק עליו.
רבי פינחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון - איתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש, חד אמר דינינו כדיניהן וחד אמר אין דינינו כדיניהן. כלומר גם בני נוח נוהגים בדיני נפשות ומתחילים מהצד כמו ישראל, ואחד אמר אין דיננו כדיניהם. ואומרת הגמרא: מאן דמר דינינו כדיניהן ניחא. מאן דמר אין דינינו כדיניהן מה מקיים ויאמר יהודה ויאמר ממוכן? כן, כשדנו את תמר, הרי יהודה היה הקטן, והוא דיבר ראשון. ואת אומרת לא, לא זו הכוונה, אלא ראו דברי יהודה ראו דברי ממוכן - הכוונה שבסוף ראו את דברי יהודה והסכימו איתו, ומה שכתוב ואומר ממוכן - הכוונה שראו את דברי ממוכן והסכימו איתו. זו הכוונה. אבל באמת הגדולים דיברו קודם.
ומניין שמתחילין בדיני נפשות מן הצד? תנא שמואל הזקן קומי רבי אחא - דכתיב ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו, וכולי, ואחרי זה כתוב ויחגור גם הוא חרבו, ואחר כך ישבו בדין על נבל. אז רואים מכאן שמתחילים מהקטן.
רבי תימא בר פפייס בשם רב הושעיא: אף בפסול משפחה מתחילין מן הצד. הכל כשירין לדון דיני ממונות, רבי יהודה אומר אפילו ממזרין. רבי יהודה אומר אין מדקדקין ביין נסך, כאילו סתם עין ישר זה רק מדברי חכמים. הולכים אחרי המקל. וזה כתוב: לא תטה משפט אביונך בריבו - שלא תהיה נוטה על פי רוב של אחד, בריבו אי אתה מטה אבל אתה מטה בדינו של שור, על פי רוב של אחד. כן, כי למרות שבעצם הוקש מיתת השור למיתת הבעלים, כי אתי השור אשר יומת גם בעליו יומת, זה רק לעניין זה, לדונו בעשרים ושלושה ולא יותר מזה. שאר הדברים הוא כמו דיני ממונות.
ואמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן - לא רק זה בלבד, אלא בכל הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, שור הנסקל דינו כדיני ממונות. עכשיו כמה הם, כלומר כמה הבדלים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות? אנן תנן תשע, תני רבי יוחנן אחד עשרה. עכשיו, מה הן תרתי אחריתי, כלומר מה הם השתיים הנוספים? הסריס וכל מי שלא ראה בנים כשר לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות. ואמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן אף פחות מבן עשרים שלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות. וגם היושב בדינה של שור. רבי יצחק אמר תלת עשרה, שלוש עשרה. ואי דאינון תרתי נוחינא איתא, חדא דרבי אבהו בשם רבי יוחנן כפי מה שאמרנו עכשיו, וחדא שדנים שני דיני ממונות ביום אחד ואין דנים שני דיני נפשות ביום אחד. אמר רבי אבין ואפילו נואף ונואפת, למרות ששניהם נידונים על מעשה אחד, אם אתתם שונה כגון בת כהן ובועלה, שהיא בשריפה והוא בחנק, אז לא דנים אותם ביום אחד.
[דף כג עמוד א]
כמה אינון? אנן תנינן תשע, תני רבי חייה° חד עשר והי אינון תרתין אוחרנייתא? מהם השניים הנוספים ד_ידהסריס וכל מי שלא ראה לו בנים כשר לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא אף פחות מבן עשרים ושלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, ויושב בדינו של שור. רבי יוסי בן חנינה° אמר תלת עשרה והי אינון תרתין אוחרנייתא? מהם השניים הנוספים חדא דרבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא וחדא דנין שני דיני ממונות ביום אחד ד_טוואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד. אמר רבי אבין° ואפילו נואף ונואפת אף ששניהם נידונים על מעשה אחד, אם מיתתן שונה כגון בת כהן ובועלה שהיא בשרפה והוא בחנק, אין דנים ביום אחד.
מתני':
ד_טזסנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה ד_יזושני סופרי דיינין עומדין לפניהן אחד מימין ואחד משמאל וכותבין דברי מזכין ודברי מחייבין. °רבי יהודה בר עילאי אומר שלשה היו: אחד כותב דברי מחייבין, ואחד כותב דברי מזכין, והשלישי כותב דברי מזכין ודברי מחייבין. ד_יחשלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהן וכל אחד ואחד מכיר את מקומו. ד_יטצרכו לסמוך — סומכין מן הראשונה. אחד מן השנייה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשניה, ובוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית. ולא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום שהוא ראוי לו.
גמ': ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולויים וישראלים המשיאין לכהונה. מניין? אמר רבי אבא בר יסא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא כתיב במרגלים (במדבר שלח יד כא) עד מתי לעדה הרעה הזו וכתיב בראשי סנהדריות (במדבר קרח טז ב) נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה מה מרגלים מיוחסים אף אנשי סנהדריות מיוחסים. תנן: צרכו לסמוך סומכין מן הראשונה אחד מן השנייה בא לו לראשונה מייתי לה רב° אבא בר אייבו ממתניתא דמתניתין אמרה הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים, מתלא אמר הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות, דתנינן צרכו לסמוך סומכין מראשונה והראשון מהשורה השניה נהיה אחרון בשורה הראשונה.
מתני': כיצד מאיימין ד_כעל עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן: שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד מפי אדם נאמן שמעתם, או שמא אין אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, ודיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף כל הדורות. שכן מצינו בקין כשהרג את הבל נאמר בו (בראשית בראשית ד י) קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה — אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו דבר אחר דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים. לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך. ושלא יהו המינין אומרים: רשויות הרבה יש בשמים. ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטביעות
אנחנו בעזרת השם עוברים למסכת סנהדרין דף כג. נתחיל ממשנה, פרק א' דף הלכה ח'. אומרת המשנה: סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה, ושני סופרי דיינין עומדים לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבים דברי מזכים ודברי מחייבין. רבי יהודה אומר: שלושה היו, אחד כותב דברי מחייבין, ואחד כותב דברי מזכין, והשלישי כותב דברי מזכין ודברי מחייבין. שלוש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם וכל אחד ואחד מכיר את מקומו. צרכו לסמוך — סומכין מן הראשונה, אחד מן השנייה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשנייה, ובוררין להם עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית. ולא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום שהוא ראוי לו.
כלומר, בעצם שוב פעם מסדרים את היחס בין התלמידי חכמים שיושבים בשורה השלישית, ומסדרים אותם לפי הסדר.
אמר רבי אבא בר יסא בשם רבי יוחנן: כתיב במרגלים "עד מתי לעדה הרעה הזאת", וכתוב בראשי סנהדריות "נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם". נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה — מה מרגלים מיוחסים, אף סנהדריות מיוחסים.
מייתי לה רב ממתניתא. מתניתא אמרה: הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים. כלומר המשנה שלנו אומרת שיהא זנב לאריות ולא ראש לשועלים. ומתלא, המשל אומר: הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות. עכשיו, איפה המשנה שלנו סמכה לזה שצריך להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים? דתנינן צרכו לסמוך סומכין מראשונה — הראשון מהשורה השנייה נהיה אחרון בשורה הראשונה, כן, בעצם אז הוא נהיה, מראש לשועלים הוא נהיה זנב לאריות.
פרק א' דף הלכה ט'. אומרת המשנה: כיצד מאיימין על עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן, רואים במה הם. שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד מפי אדם נאמן שמעתם, או שמא אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, ודיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף כל הדורות. שכן מצינו בקין כשהרג את הבל נאמר בו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה — אינו אומר דם אחיך, אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר: דמי אחיך, שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים.
לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך. ושלא יהו המינין אומרים: רשויות הרבה יש בשמים.
[דף כג עמוד ב]
בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע את כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם. שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת והלא כבר נאמר (ויקרא ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע וגו' שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה הלא כבר נאמר (משלי י"א, י') ובאבד רשעים רינה.
גמ': כיצד מאומד? לא תאמרו: ראינוהו רודף אחריו וסייף בידו, נכנס לחורבה אחריו, נכנסנו אחריו ומצאנוהו הרוג, ראינוהו יוצא והסייף מטפטפת דם. אמר °רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי רודף אחר אחד נכנס לחורבה, נכנסתי אחריו ומצאתיו הרוג וזה יוצא וסייף מנטף דם. אמרתי לו: אראה בנחמה שזה הרגו, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, אלא היודע מחשבות יפרע מאותו האיש. לא הספיק לצאת משם עד שהכישו נחש ומת. אדם נברא יחידי בעולם מפני המשפחות שלא יהו מתגרות זו בזו והלא דברים קל וחומר ומה אם בזמן שהן בני אב אחד מתגרות זו בזו, אילו היו בני שנים על אחת כמה וכמה דבר אחר שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק ואתם בני רשעים. להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כו' להגיד גדולת מלך מלכי המלכים, שמחותם אחד טובע כל החותמות ואין אחד מהן דומה לחבירו, שנאמר (איוב ל"ח, י"ד) תתהפך כחומר חותם. ומפני מה שינה פרצופותיהן? שלא יהא אדם קופץ והולך לאשת חבירו או לשדה חבירו. תני בשם °רבי מאיר שלשה דברים שינה הקדוש ברוך הוא בבני אדם מראה פנים ודעת וקול מראה ודעת מפני הגזלנין וקול מפני הערוה שתכיר את בעלה בחושך. אמר רבי יצחק° בר אבא: אפילו תאנה או חיטה לא דמייא לחבירתה. אדם נברא בערב שבת כדי שייכנס תחילה למצוה. דבר אחר: למה נברא באחרונה? משל למלך שעשה סעודה לאחר שמתקין הסעודה מזמין האורחין כך (משלי ט', א') חכמות בנתה ביתה זה הקדוש ברוך הוא שבנה את העולם בחכמה שנאמר (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' (משלי ט', א') חצבה עמודיה שבעה אילו שבעה ימי בראשית (משלי ט', ב') טבחה טבחה מסכה יינה אילו ימים ונהרות וכל צרכי העולם (משלי ט', ד') מי פתי יסור הנה זה אדם וחוה שהתפתו על ידי הנחש תנן שמא תאמרו מה לנו ולצרה כו' כתיב (מלכים א' כ"ב, ל"ו) ויעבר הרינה במחנה מהו הרינה? הריני כביכול גם הקדוש ברוך הוא מצטער וכן הוא אומר (דברי הימים ב' כ', כ"א) בצאת לפני החלוץ ואומר הודו לה' כי לעולם חסדו וגו' למה לא נאמר כי טוב? ללמדך שאף מפלת הרשעים אינה שמחה לפני המקום הדרן עלך פרק אחד דיני ממונות
פרק חמישי – היו בודקין אותו
פרק ה הלכה אמתני': היו ה_אבודקין אותו בשבע חקירות: באי זו שבוע, באי זו שנה, באי זה חדש, בכמה בחדש, באי זה יום, באי זו שעה, באי זה מקום. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: באי זה יום, באי זו שעה
ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטביעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע את כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.
שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת — כלומר העדים יגידו: מה לנו לצרה הזו? והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע. שמא תאמר מה לנו לחוב בדמו של זה, הלא כבר נאמר ובאבד רשעים רינה.
במשנה שוב שואלים אותם: שמא מאומד, כלומר אתם אומרים את מה שאמרתם. אז מה זה מאומד? לא תאמרו: ראינוהו רודף אחריו וסייף בידו, נכנס לחורבה אחריו, נכנסנו אחריו ומצאנוהו הרוג, ראינוהו יוצא והסייף מטפטפת דם — זה בעצם לא ודאות, אלא צריך ודאות מוחלטת שאותו אדם רצח.
אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי רודף אחר אחד נכנס לחורבה, נכנסתי אחריו ומצאתיו הרוג וזה יוצא וסייף מנטף דם. אמרתי לו: אראה בנחמה שזה הרגו, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, אלא היודע מחשבות יפרע מאותו האיש. לא הספיק לצאת משם עד שהכישו נחש ומת.
אדם נברא יחידי בעולם מפני המשפחות שלא יהו מתגרות זו בזו — כלומר שלא יגידו: אנחנו יותר חשובים. והלא דברים קל וחומר, ומה אם בזמן שהן בני אב אחד מתגרות זו בזו, אילו היו בני שנים על אחת כמה וכמה. דבר אחר: שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק ואתם בני רשעים.
להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא — שאמרנו שאדם טובע מטבעות בחותם אחד, כולם אותו דבר, והקדוש ברוך הוא ברא את כולם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לשני. להגיד גדולת מלך מלכי המלכים, שמחותם אחד טובע כל החותמות ואין אחד מהן דומה לחבירו, שנאמר תתהפך כחומר חותם.
ומפני מה שינה פרצופותיהן? שלא יהא אדם קופץ והולך לאשת חבירו או לשדה חבירו — כלומר בשביל שהקדוש ברוך הוא עשה שיהיו שונים, שלא יחשבו שזה הוא.
תני בשם רבי מאיר: שלשה דברים שינה הקדוש ברוך הוא בבני אדם — מראה פנים ודעת וקול. מראה ודעת מפני הגזלנין — שלא יחשבו שזה הוא, וגם שלא ידע איפה הוא מחביא את הדברים. וקול מפני הערוה — שתכיר את בעלה בחושך.
אמר רבי יצחק: אפילו או לא דמייא לחבירתה.
אדם נברא בערב שבת כדי שייכנס תחילה למצוה. דבר אחר: למה נברא באחרונה? משל למלך שעשה סעודה — לאחר שמתקין הסעודה מזמין האורחין. כך חכמות בנתה ביתה — זה הקדוש ברוך הוא שבנה את העולם בחכמה, שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ. חצבה עמודיה שבעה — אילו שבעה ימי בראשית. טבחה טבחה מסכה יינה — אילו ימים ונהרות וכל צרכי העולם, כלומר שהם נבראו קודם לאדם. מי פתי יסור הנה — זה אדם וחוה שהתפתו על ידי הנחש.
שמא תאמרו מה לנו ולצרה — כלומר העדים יגידו: מה לנו לצרה הזאת? כתיב ויעבר הרינה במחנה — מהו הרינה? הריני. כביכול גם הקדוש ברוך הוא מצטער, וכן הוא אומר בצאת לפני החלוץ — ללמדך שאף מפלת הרשעים אינה שמחה לפני המקום.
הדרן עלך פרק אחד דיני ממונות, אם ירצה השם.
[דף כד עמוד א]
באי זה מקום, ה_במכירין אתם אותו והתריתם בו? ה_גהעובד עבודת אלילים - את מה עבד ובמה עבד?
גמ': ולא תנינן "באי זה יובל"? שאין הדבר מצוי שירצח ביובל אחד ויעידו עליו ביובל שני. אשכח תני °רבי שמעון בן יוחי אומר: אף באי זה יובל, וקיימונה בההוא יובל דעאל או בההוא דנפק שבדיוק הסתיים מחזור יובל אחד, והתחיל שני. מניין לשבע חקירות? תנא °שמואל הזקן קומי °רבי אחא דכתיב (דברים ראה יג טו) "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון". אמר לו: למה לא תהא קרא ואזיל? הרי הפסוק לא הסתיים ולמה לא מניתה את שאר המילים אלא מדכתיב "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" הרי כאן ארבעה וכתיב "והוגד לך ושמעת ושאלת היטב" הרי שבעה ואף שהם בשני פסוקים "היטב היטב" לגזירה שוה ליתן כל אחת ואחת את של זה בזה - שמועה, שאלה, דרישה וחקירה. רבי יצחק° בר אבא מקשי לה: הוון תפיסין בחד ליסטים דטיבריא ואמרין העדים "כדון קטול כדון קטל" הרגע רצח, ומניין לזה שבע חקירות הרי יודעים את הזמן? איסי אמר: כל זמן שאלו העדים אין יכולין להזדמם על אותה עדות, אין ההורג נהרג. תנן "מכירין אתם אותו" - מה היה, עובד כוכבים ומזלות או ישראל? מה הדין אם לא ידוע אם ישראל היה או גוי? נישמעינה מהדא דמר רבי יוחנן° בר נפחא: נהרג מטיבריא לציפורי - חזקה שישראל היה. תנן "התריתם בו" - מניין להתרייה? אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן° דכתיב (ויקרא קדושים כ יז) "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אימו וראה את ערוותה עד שיראוהו טעמו של דבר שיתרו בו ויסבירו לו מה האיסור חסד הוא". אמר רבי בון°: קין נשא אחותו, הבל נשא אחותו - חסד עשיתי עם הראשונים שהתרתי להם עריות כדי שיבנה עולם מהן שנאמר (תהלים פ"ט, ג') "כי אמרתי עולם חסד יבנה". תני °רבי שמעון בן יוחי אומר כתיב (דברים שופטים יז ו) על פי "שנים עדים יומת המת" - שהיה לו לכתוב על פי "שנים עדים יומת" למה נאמר "יומת המת"? אלא להודיעו באי זו מיתה מת. תני °רבי יהודה בי רבי אלעאי אומר כתיב (שמות משפטים כא יד) "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה" - שיערימוהו ויחכימוהו באיזו מיתה מת. היתה מיתתו בחמורה והתרו בו בקלה לדעת כולם יכיל מימר: אילו הוה ידע שמיתתו בחמורה, לא הוה עבד הדא מילתא לא היה עושה דבר זה. כי פליגי בשהיתה מיתתו בקלה והתרוהו בחמורה על דעתיה דרבי יהודה בי רבי אילעאי אינו נהרג עד שיערימוהו באי זו מיתה מת.
עריכת התמלול אנחנו מדברים במסכת סנהדרין, דף כ"ד. אנחנו נתחיל מהדף הקודם, תחילת הפרק, פרק א' הלכה א'. אומרת המשנה: היו בודקים אותו בשבע חקירות: באיזה שבוע, באיזה שנה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום. רבי יוסי אומר: באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום. מכירים אתם אותו? התריתם בו? העובד עבודת אלילים - את מה עבד ובמה עבד?
שואלת הגמרא: ולא תנינן באיזה יובל? כלומר, שאלו באיזה שבוע, כלומר באיזה שמיטה בתוך היובל - בתוך איזה מחזור שמיטה. אבל לא שאלו באיזה יובל. למה? שאין הדבר מצוי, כלומר לא מציאותי שהוא ירצח ביובל אחד והם יעידו עליו ביובל שני. אומרת הגמרא: אשכח תני רבי שמעון בן יוחי אומר: אף באיזה יובל. כלומר רבי שמעון בן יוחי אומר שגם את זה שואלים אותו, באיזה יובל. וקיימונה בה וא דעאל דנפק, כלומר מדובר שהרצח היה קרוב מאוד למעבר בין שני יובלים, והשאלה הייתה אם ביובל הקודם או ביובל הבא.
שואלת הגמרא: מניין לשבע חקירות? תנא שמואל הזקן קומי רבי אחא, דכתיב: ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון. אמר לו: לא תהא קרא ואזיל? הרי הפסוק ממשיך, הוא לא הסתיים, למה לא הבאת את שאר המילים? ודרשת וחקרת ושאלת היטב - הרי כאן ארבע. וכתוב והוגד לך ושמעת ושאלת היטב - הרי שבע. למרות שזה בעצם בשני פסוקים נפרדים, אבל "היטב" כתוב פעמיים - היטב היטב - אז זה בא לגזירה שוה, ליתן כל אחת ואחת: שמועה, שאלה, דרישה וחקירה - לתת את אלה גם בשני.
רבי יצחק מקשי לה: הוון תפיסין בחד ליסטים דטיבריא - תפסו איזה ליסטים אחד מטבריא - אמרין כדון קטול כדון קטל - העדים אומרים "הרגע הוא רצח". אז מניין לזה שבע חקירות מה שייך לשאול? הרי יודעים בדיוק מה הזמן, יודעים את המקום, אז מה שייך לשאול? איסי אמר: כל זמן שאלו העדים יכולין להזדמם על אותה עדות, אין ההורג נהרג. כן, עדות שאתה יכול לזמם, זו לא עדות.
שואלים אותו: מכירין אתם אותו - מה היה, עובד כוכבים או ישראל היה? מה הדין אם לא ידעו אם ישראל היה או גוי? אמרו: נישמעינה מהדא דמר רבי יוחנן: נהרג מטיבריא לציפורי - חזקה שישראל היה. כלומר מכריחים חזקה - ובין ציפורי לטבריא רובם היו ישראל, לכן חזקה שזה היה ישראל.
התריתם בו - מניין להתרייה? רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, דכתיב: ואיש אשר יקח את אחותו... חסד הוא. מה זה "וראה, היתרו לתר"? עד שיראו טעמו של דבר - שיתרו בו ויסבירו לו מה בדיוק האיסור. אמר רבי בון: קין נשא אחותו, הבל נשא אחותו - חסד עשיתי עם הראשונים שיבנה עולם מהן. אחרת העולם לא יכול לבוא, לכן הקדוש ברוך הוא התיר להם אז שיישא אחותו. כי אמרתי עולם חסד יבנה.
תני רבי שמעון בן יוחי אומר, דכתיב: על פי שנים עדים יומת המת. הרי היה צריך לכתוב "על פי שני עדים יומת" - למה נאמר "יומת המת"? אלא להודיעו באיזו מיתה מת. כלומר צריכים להודיע לו בהתראה באיזה מיתה הוא ימות.
תני רבי יהודה בי רבי אלעאי אומר, דכתיב: וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה. מה זה "להורגו בערמה"? הכוונה שיערימוהו באיזו מיתה מת. אם מתרים בו צריך להגיד לו באיזה מיתה הוא ימות. עכשיו, היתה מיתתו בחמורה והתרו בו בקלה - לכולם, יכול הוא לומר: אילו הוה ידע שמיתתו בחמורה, לא הוה עבד הדא מילתא. זה ברור שההתראה כלום. אבל חולק על זה היתה מיתתו בקלה והתרוהו בחמורה - על דעתיה דרבי יהודה בי רבי אלעאי, אינו נהרג עד שיערימוהו באיזו מיתה מת בדיוק.
[דף כד עמוד ב]
היו מתרין בו ה_דושותק, מתרין בו ומרכין בראשו - אף על פי שאמר "יודע אני", פטור עד שיאמר "על מנת כן אני עושה". ראוהו שופך דם, אמרו לו: "הוי יודע שבן ברית הוא והתורה אמרה (בראשית נח ט ו) 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך'" - אף על פי שאמר "יודע אני", פטור עד שיאמר "על מנת כן אני עושה". ראוהו מחלל שבת, אמרו לו: "הוי יודע שהוא שבת והתורה אמרה (שמות כי תשא לא יד) 'מחלליה מות יומת'" - אף על פי שאמר "יודע אני", פטור עד שיאמר "על מנת כן אני עושה". רבי חייה בר גמדא° שאל: מקושש משום מאי מיחייב? משום תולש או משום מעמר? נישמעינה מהדא דכתיב (במדבר שלח טו לב) "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים" - מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע. רבי חייה בר גמדא° שאל: מקושש במה התרו בו? נישמעינה מהדא דתני: יודעין היו שמקושש חייב מיתה, ולא היו יודעין במה היתה מיתתו אם כך אולי נלמד מכאן שאין צורך לפרט את סוג המיתה. אשכח תני רבי חייה° (ויקרא אמור כד יד) "הוצא את המקלל מחוץ למחנה" - במה היתה מיתתו? בסקילה! במה היתרו בו? בסקילה שכיוון שידעו שחייב מיתה התרו בו בחמורה. תנן: העובד עבודת אלילים את מה עבד ובמה עבדה? את מה עבד - לפעור או למרקוליס? ובמה עבדה - בעבודתה או בעבודת גבוה שאף אם אין דרך עבודתה בכך חייב? מה הדין אם לא יודעים למי עבד? נישמעינה מהדא: מעשה שבאו שנים ואמרו: "ראינו זה עובד עבודת אלילים ואין אנו יודעין אם פעור היה או מרקוליס היה" וקיבלו אותם והרי מהמשנה משמע שחייבים לדעת את מי עבד ואיך קיבלו אותם? דנין אותו בשתיהן, ובאי זו מזדכה פוטרין אותו ורק אם בשניהם יצא חייב דנים אותו למיתה.
מתני':
כל ה_ההמרבה בבדיקות, הרי זה משתבח. מעשה ה_וובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. ה_זומה בין חקירות לבדיקות? אלא שבחקירות - אמר אחד "איני יודע", עדותן בטילה. בדיקות - אמר אחד "איני יודע", ואפילו שנים אומרים "אין אנו יודעין", עדותן קיימת. ה_חאחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שהן מכחישין זה את זה, עדותן בטילה.
גמ': תנן: מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שהעידו על אחד שליקט תאנים בשבת ושאל את העדים במה לקטן האם בעוקציהן? לקטן ואם אכל איסור במה אכלן האם בגלעיניהן? תמן תנינן: מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו - אלו מעידין אותו שנזר שתים של שלושים יום
עכשיו, היו מתרין בו ושותק, מתרין בו ומרכין בראשו - אף על פי שאמר יודע אני, פטור עד שיאמר על מנת כן אני עושה. רק אז זו נקראת התראה והוא ייהרג עליה. ראוהו שופך דם, אמרו לו: הוי יודע שבן ברית הוא, והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך - אף על פי שאמר יודע אני, פטור עד שיאמר על מנת כן אני עושה. ראוהו מחלל שבת, אמרו לו: הוי יודע שהוא שבת והתורה אמרה מחלליה מות יומת - אף על פי שאמר יודע אני, פטור עד שיאמר על מנת כן אני עושה.
רבי חייה בר גמדא שאל: מקושש משום מאי מיחייב? האם משום תולש או משום מהמר? מה בדיוק עשה? נישמעינה מהדא: ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו - מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע.
רבי חייה בר גמדא שאל: מקושש במה? נישמעינה מהדא: יודעין היו שמקושש חייב מיתה, ולא היו יודעין במה היתה מיתתו. יוצא מכאן שמספיק לכאורה להתרות שהוא חייב מיתה, ולא צריכים להגיד לו במה הוא ימות. אשכח תני רבי חייה: הוצא את המקלל מחוץ למחנה - במה היתה מיתתו? בסקילה! כלומר כיוון שהם ידעו שהוא חייב מיתה, רק לא ידעו באיזו מיתה, אז התרו בו בחמורה, בסקילה. ואז ממילא רואים מכאן שאם מתרים בחמורה, זה מועיל, והורגים אותו בקלה בהתאם למה שהוא צריך. במקרה יצא שהתרו בסקילה וגם היה ראוי לסקילה, אבל במצב אחר זה יתפוס ויהיה חייב בקלה.
עובד עבודה זרה - את מה עבד - לפעור או למרקוליס? ובמה עבדה - בעבודתה או בעבודת גבוה? כלומר שואלים אותו את מה הוא עבד, ובמה עבדה - "את מה עבד" - לדוגמה מרקוליס, "ובמה עבדה" - בעבודה מיוחדת לה (לדוגמה מרקוליס - לזרוק לו אבן) או בעבודת גבוה - ישתחווה, שחט, זרק וכו', למרות שבעצם זו לא עבודה מיוחדת שלה.
עכשיו מה הדין אם לא יודעים למי הוא עבד? נישמעינה מהדא: מעשה שבאו שנים ואמרו: ראינו זה עובד עבודת אלילים ואין אנו יודעין פעור היה או מרקוליס היה. וקיבלו אותם. רואים משם - לכאורה קשה, מה משמעה שחייבים לדעת? אז איך קיבלו אותם? אלא: דנין אותו בשתיהן, ובאיזו מזדכה פוטרין אותו - ורק אם בשני המקרים הוא יצא חייב, דנים אותו למיתה. כלומר דנים אותו: מה היה קורה אם היה עובד את פעור - האם יש בזה כדי להתחייב? אם כן, בודקים אותו עכשיו במרקוליס - אם גם במרקוליס מה שהוא עשה מחייב מיתה, אז דנים אותו למיתה. אבל אם באחד מהם הוא לא היה מתחייב מיתה, ממילא היו פוטרים אותו.
פרק ה' הלכה ב'. אומרת המשנה: כל המרבה בבדיקות, הרי זה משתבח. מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. ומה בין חקירות לבדיקות? אלא שבחקירות - אמר אחד איני יודע, עדותן בטילה. בדיקות - אמר אחד איני יודע, ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין, עדותן קיימת. אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שהן מכחישין זה את זה, עדותן בטילה.
[דף כה עמוד א]
ואלו מעידין אותו שנזר חמש. °בית שמאי אומרים: כיון שמכחישות זו את זו בטלה העדות. ו°בית הלל אומרים: ה_ט שתים בכלל חמש. רב° אבא בר אייבו אמר: בכלל נחלקו שכת אחת אומרת נזר שתים וכת שניה אומרת נזר חמש, אבל בפרט, כשכת אחת אומרת נזר נזירות אחת ונזירות שניה, והכת השניה אומרת מיד אחריהם שלישית רביעית וחמישית, כל עמא מודיי שיש בכלל חמש שתים, ויהא נזיר שתים. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: במונה נחלקו, אבל בכולל כל עמא מודיי שנחלקת העדות ואין כאן נזירות. והידינו כלל והידינו מונה? כלל ההן אמר תרתיי וההן אמר חמש. מונה ההן אמר חדא תרתיי וההן אמר תלת ארבע וחמש. רב° אבא בר אייבו אמר: הכחיש עדות בתוך עדות, לא בטלה העדות הגמרא תביא דוגמא. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: הכחיש עדות בתוך עדות, בטלה העדות. הכחיש עדות לאחר עדות, לא בטלה העדות לדברי הכל. רבי יוחנן° בר נפחא כדעתיה דרבי אבא ורבי חייה אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הוחזק המונה כגון שיש עדים שראו את המלוה סופר כסף ליד הלוה - זה אמר "מן הכיס מנה" וזה אומר "מן הצרור מנה", זהו הכחיש עדות בתוך עדות, ואף רב° אבא בר אייבו מודה שבטלה העדות שהרי אין כאן עדות של שני עדים. מה פליגין? כשהיו שתי כיתי עדים אילו אומרים "מן הכיס מנה" ואילו אומרים "מן הצרור מנה", שזה הכחיש עדות בתוך עדות של רבי יוחנן° בר נפחא בטל העדות, וכ רב° אבא בר אייבו לא בטלה העדות, שכת אחת אומרת אמת, וממה נפשך חייב. אילו אומרים בתוך חיקו מנה הלוה את הכסף שקיבל אחר ההלואה, ואילו אומרים בתוך פונדתו מנה - דברי הכל זה הכחיש העדות לאחר עדות ולא בטלה עדות. זה אמר "במקל הרגו" וזה אמר "בסייף הרגו" הכחיש עדות בתוך עדות, בטלה העדות. ואף רב° אבא בר אייבו מודה שבטלה עדות. מה פליגין? כשהיו שתי כתי עדים: אלו אומרים "במקל הרגו", ואילו אומרים "בסייף הרגו" שזה הכחיש עדות בתוך עדות של רבי יוחנן° בר נפחא בטלה העדות, ול רב° אבא בר אייבו לא בטלה העדות. אילו אומרים "לדרום פנה" אחר שרצח, ואילו אומרים "לצפון פנה" - דברי הכל זה הכחיש עדות לאחר עדות ולא בטלה העדות. חייליה דרב° אבא בר אייבו מן הדא דתנן אשה אחת אומרת "מת", וצרתה אומרת "נהרג". °רבי מאיר אומר: הואיל והן מכחישות זו את זו, לא ינשאו. °רבי שמעון בן יוחאי ו°רבי יודה אומרים: הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים, הרי אלו ה_יינשאו. וקימא לן דהלכה כ°רבי יהודה בר עילאי ו°רבי שמעון בן יוחאי, ואף שבהכחיש עדות בתוך עדות רב° אבא בר אייבו אומר שלא בטלה עדות רק במקרה של שני כיתי עדים, הא נמי כשני כיתי עדים דמי, שהרי האמינה התורה בעדות זו אפילו עד אחד ואפילו אשה, אם כן הרי זה כשני כתי עדים. ולא שמיע דאמר רבי אלעזר° בן פדת מודים °רבי יהודה בר עילאי ו°רבי שמעון בן יוחאי בשני כתות עדים שאם כת אחת אומרת "נהרג" ואחת אומרת "מת", עדותן בטלה? מה בין עדים, מה בין צרה? לא עשו דברי צרה אצל חבירתה כלום דאמרינן לקלקלה מכוונת שלא תנשא, מה שאין כן בעדים. מתניתא פליגא על רב° אבא בר אייבו דתנן: "אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שהן מכחישין זה את זה, עדותן בטילה". אמר רבי מנא° בן יונה: פתר לה רב° אבא בר אייבו שעד אחד מכחיש עד שני באותה כת.
אנחנו לומדים מסכת סנהדרין דף כ"ה. נתחיל מהדף הקודם, שתי שורות מהסוף, תחילת הגמרא.
ואת אמרת: למדנו מעשה בוודאי בן זכאי בוקצה תאנים. הכוונה שהעידו על אחד שליקט תאנים בשבת. מושל את העדים במה הוא ליקט אותם. האם בוקצה אין ליקטן? שאם הוא אכל איסור במה אכלו? האים בגלעיניהם? כלומר, אם הגרעינים או בלי. ואת אמרת דאינן. מי שיש שתי כתי עדים מעידים אותו, אלה מעידים שהוא נזר שתיים, ואלה מעידים שהוא נזר חמש. על כן שם אומרים נחלקה עדותן ואין כאן נזירות.
ואית תניי תני: יש בכלל חמש שתים, ויהא נזיר שתים. רב אמר: בכולל או בכלל נחלקו. שבעצם אומרים נחלק העדות, כלומר שאלו אמרו שהוא נזר שתיים ואלה אמרו שנזר חמש, אבל בפרט - כגון שאלו אמרו נזר נזירות אחת ואחר כך נזר נזירות שנייה, וכת שנייה אומרת שהוא נזר גם נזירות אחת ואחר כך שנייה ואחר כך שלישית ורביעית וחמישית - בזה כולם מודים שיש בכלל חמש שתיים ויהא נזיר שתיים.
ואת אמר: אמר רבי יוחנן: במונה נחלקו, אבל בכולל כל עמא מודו שנחלק העדות ואין כאן נזירות. עדיין הוא כולל ועדיין הוא מונה, מה שאמרנו מקודם. כולל - זה הדין מונה, אמר תרתיי אמר חמש. כת אחת אומרת שתיים ואחת אומרת חמש. ומונה - אמר חדא תרתיי אמר תלת - אחד אומר שתיים והנה אמר שלוש ארבע חמש.
רב אמר: הכחיש עדות בתוך עדות, לא בטלה העדות. הגמרא תביא דוגמה. רבי יוחנן אמר: הכחיש עדות בתוך עדות, בטלה העדות. הכחיש עדות לאחר עדות, לא בטלה העדות - דברי הכל. אם זה היה אחרי העדות, בזה כולם מודים שלא בטלה העדות.
ואת אמר רבי יוחנן כדעתך? רבי אבא ורבי חייא בשם רבי יוחנן: הוחזק המונה - כלומר נניח שיש עדים שראו את המלווה סופר כסף ליד הלווה, שהוחזק שהוא מונה, ראו אותו. אז זה אומר מן הכיס מנה וזה אומר מן הצרור מנה - זה היכא שעדות בתוך עדות. הכחיש עדות בתוך עדות, רב מודה שבטלה העדות, כי הרי כאן יש שני עדים - עד אחד אומר שמנה מהכיס ועד אחד אומר שמנה מהצרור.
מה פליגין? שתי כיתי עדים - מן הכיס מנה, מן הצרור מנה, שזה היכא שעדות בתוך עדות שעל זה הם חולקים - שרבי יוחנן אומר בטלה העדות ורב אומר לא בטלה העדות. עכשיו, אם כת אחת אומרת לתוך חיקו מנה, כלומר אחרי שקיבל את הכסף הלוואה לתוך חיקו מנה, וכת אחת אומרת לתוך פונדתו מנה - זה דברי הכל, שזה היכא שעדות לאחר עדות, ולא בטלה העדות.
עכשיו, אם אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר במקל הרגו, אז זה היכא שעדות בתוך עדות, וגם רב מודה שבטלה העדות. מה פליגין? שתי עדים: בסייף הרגו, ואחת אומרת במקל - זה היכא שעדות בתוך עדות, ועל זה יש מחלוקת: הכחיש עדות בתוך עדות רבי יוחנן אומר בטלה עדות ורב- לא בטלה עדות. שאם כת אחת אומרת לצפון פנה, כלומר אחרי שרצח אותו הוא פנה לצפון, ואחת אומרת לדרום פנה, אז דברי הכל הכחיש עדות לאחר עדות לא בטלה העדות.
ואת אמר: חייליה דרב מהדא - יש לנו ברייתא שאומרת: אישה אחת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג. רבי מאיר אומר: אם הן מכחישות זו את זו - לא ינשאו. ואת אמר רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים, ינשאו. הרי קימא לן דהלכה כרבי יהודה ורבי שמעון. אז לכן בעצם רואים מכאן שהיכא שעדות בתוך עדות לא בטלה העדות. שלמרות שבהיכא שעדות בתוך עדות רב אומר שלא בטלה העדות רק במקרה שיש שני כתי עדים, כך ראינו פה, וכאן הרי מדובר רק בעד אחד. הא לא מיקשי - שני כתי עדים דמי, כי הרי התורה האמינה בעדות זו אפילו בעד אחד ואפילו באישה.
ואת אומר: ולא שמיע דמר רבי אלעזר - מודה רבי יהודה ורבי שמעון בעדים - שאם כת אחת אומרת נהרג ואחת אומרת מת, העדות בטלה? הוא לא שמע, כלומר רב לא שמע שיש הבדל. גם רבי יהודה וגם רבי שמעון מודים שאם היה היכא שעדות בתוך העדות עצמה, ששני כתי עדים - אחת אומרת נהרג ואחת אומרת מת, כלומר המיתה הייתה שונה - שעדותן בטלה. אז הם מודים, אז הוא לא יכול להגיד שהוא סובר כמו רבי יהודה ורבי שמעון שהלכה כמותם.
שאת אומר: מה בין עדים למה בין צרה? כלומר למה בעדים אמרנו שאם שני כתי עדים מעידים שמת ושני כתי עדים מעידים שנהרג אז עדותן בטלה, ואילו כשהצרה אומרת שהוא נהרג והיא אומרת שהוא מת, למה שם היא נאמנת? ואת אומרת: לא עשו דברי צרה בחברתה כלום. כלומר כאילו צרה היא כאילו לא קיימת בכלל. למה? דאמרינן לקלקולה קא מכוונת - היא רוצה שתינשא ולאחר מכן הבעל יחזור והיא תיאסר עליו. מה שאין כן בעדים - הטעם הזה לא קיים.
אמר רבי יוחנן: אם באמת רבי אלעזר אמר את זה, אני מכיר, רבי אלעזר ממני שמע ואמר אותה.
מתני' פליגא על רב: אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישים זה את זה, עדותן בטילה. איך אתה מתרץ את הברייתא הזאת לרב? אמר רבי מנא: פתר לה רב עד בעד. מדובר שעד אחד מכחיש עד אחד באותה כת, לא בשתי כתי עדים, אלא בכת אחת. אמרנו שגם רב מודה בזה.
[דף כה עמוד ב]
אפילו יפתר כת בכת, שנייא היא בדיני נפשות, דכתיב (דברים שופטים טז כ) "צדק צדק תרדוף".
מתני':
ה_יאאחד אומר "בשנים בחדש", ואחד אומר "בשלשה", עדותן קיימת - שזה ידע בעיבורו של חדש, וזה לא ידע. ה_יבאחד אומר "בשלשה", ואחד אומר "בחמשה", עדותן בטילה. אחד אומר "בשתי שעות", ואחד אומר "בשלש", עדותן קיימת. אחד אומר "בשלש" ה_יגואחד אומר "בחמש", עדותן בטילה. °רבי יהודה בר עילאי אומר: קיימת. אחד אומר "בחמש", ואחד אומר "בשבע", עדותן בטילה - שבחמש חמה במזרח, ובשבע חמה במערב.
גמ': תנן: "שזה ידע בעיבורו של חדש, וזה לא ידע". עד היכא תלינן שלא ידע בעיבור החדש? אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ה_ידעד רוב החדש. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: כגון העירנין כפריים הללו שיתכן ולא שמעו על עיבור החדש, אבל בני כרכים אם הוכחשו ביום אינן כלום שמסתמא הם יודעים בעיבור החדש. אמר רבי יסא° אסי: כגון אנא דמן יומוי לא צלית מוספא כשהיה גר בכפר מן דלא ידע אימת ירחא. תנן: התם °רבי מאיר אומר: משש שעות ולמעלן מדבריהן. °רבי יהודה בר עילאי אומר: משש שעות ולמעלן מדברי תורה. מה טעמא ד°רבי מאיר דכתיב (שמות בא יב טו) "אך ביום הראשון תשביתו שעור מבתיכם ביום הראשון" - זה חמשה עשר. יכול משתחשך? תלמוד לומר "אך" לרבות יום י"ד. הא כיצד? תן לו לפני שקיעת החמה שעה אחת. מה טעמא דרבי יהודה בר עילאי דכתיב "אך ביום הראשון" וכו' "ביום הראשון" - זה י"ד דראשון מעיקרא משמע דכתיב הראשון אדם תוולד. יכול כל היום כולו? תלמוד לומר "אך" הא כיצד חלוק את היום חציו לחמץ וחציו למצה. תנן: התם (שמות בא יב טז) "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". ג' מיעוטים נאמרו בפסוק: "אך", "הוא", "לבדו" - שלא יקצור, ולא יטחן, ולא ירקד ביום טוב. מחלפה שיטתיה ד°רבי מאיר הכא הוא אמר "אך" לרבות, והכא הוא אמר "אך" למעט? אמר רבי שמואל בר אבידומא°: לעולם "אך" בא למעט, והכא מיעטו ליום י"ד שאינו בחמץ. °רבי מאיר אומר כתיב (דברים ראה טז ג) "לא תאכל עליו חמץ" - אין איסור מהתורה אלא משעת אכילתו של קרבן פסח בליל ט"ו. ו°רבי יהודה בר עילאי אומר: "לא תאכל עליו חמץ" - משעת עשייתו. נמצא ל°רבי יהודה בר עילאי
אמר רבי אבין: אפילו יפתר כת בכת, כלומר, גם אם נגיד שמדובר בשתי כתי עדים, שאני...
[דף כו עמוד א]
אית ליה עשה ה_טוולא תעשה על אכילתו, עשה ולא תעשה על ביעורו. עשה על אכילתו דכתיב (דברים ראה טז ג) "שבעת ימים תאכל עליו מצות" - מכלל הן אתה שומע לאו כאילו נאמר: "תאכל מצות ולא חמץ". כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה, עשה. לא תעשה על אכילתו דכתיב "לא תאכל עליו חמץ". עשה על ביעורו דכתיב (שמות בא יב טו) "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". לא תעשה על ביעורו דכתיב (שמות בא יב יט) "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". גופא °רבי מאיר אומר שורפים בתחילת שש, שמשש שעות ולמעלה מדבריהן, והא לרבי מאיר אפילו שביעית אינו אסור אלא משום גדר, שהרי מדאוריתא רק שעה קדם שקיעת החמה אסור וחכמים אסרו מחצות היום. ששית למה? משום גדר. ויש גדר לגדר אלא שעה ששית מתחלפת בשביעית, והכל גזרה אחת. הא °רבי יהודא אומר שורפים כל חמש, מחמש ולמעלה מדבריהן והא ל°רבי יהודא ששית אינה אסורה אלא משום גדר. חמישית למה? משום גדר. ויש גדר לגדר? אלא שחמישית מתחלפת בשביעית. גבי עדות תנן: "אחד אומר בחמש, ואחד אומר בשבע, עדותן בטלה - שבחמש חמה במזרח, ובשבע חמה במערב". מחלפא שיטתיה דרבי יהודה בר עילאי? תמן הוא אמר: אין חמישית מתחלפת בשביעית, והכא אמר הכן? אמר רבי יוסי° בר זבידא: תמן הדבר מסור לבית דין ובית דין זריזין הן, ברם הכא הדבר מסור לנשים, והנשים עצילות הן. רבי יוסי בר בון° אמר: תמן בעדות תחילת חמישית סוף שביעית ואין אדם טועה שלוש שעות, ברם הכא סוף חמישית ותחילת שביעית ואדם טועה שעה אחת. ותני כן גבי עדות שבתחילת חמש חמה במזרח, וסוף שעה שביעית חמה במערב. דלעולם אין חמה נוטה למערב אלא בסוף שבע.
מתני':
היו ה_טזמכניסין את השני ובודקין אותו. נמצאו דבריהן מכוונין, פותחין לזכות. ה_יזאמר אחד מן העדים "יש לי ללמד עליו זכות", או אחד מן התלמידים "יש לי ללמד עליו חובה", משתקין אותו. ה_יחאמר אחד מן התלמידים "יש לי ללמד עליו זכות", מעלין ומושיבין אותו עמהן, ולא היה יורד משם כל היום. אם יש ממש בדבריו, שומעין לו. ה_יטאפילו הוא אמר "יש לי ללמד על עצמי זכות", שומעין לו, ובלבד שיהא ממש בדבריו.
גמ': תני: אם מצאו לו זכות, פטרוהו. אם לאו, מעבירין דינו למחר ומזדווגין זוגות, וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין, ונושאין ונותנין כל הלילה. ולמחר משכימין ובאין, וחזני כניסיות מחזרין אחריהן ואומר: "איש פלוני" והוא עונה "מחייב הייתי ומחייב אני", "מזכה הייתי ומזכה אני", "מחייב הייתי ומזכה אני" - שומעין לו. "מזכה הייתי ומחייב אני" אומרים לו: "למד זכות כתחילה". תני: טעה אחד מן הדיינין
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין, דף כ"ו, ומתחילים בשורה האחרונה בדף הקודם.
ובתר גמרא ניצל רבי יהודה: אית ליה עשה ולא תעשה על אכילתו, ולא תעשה על ביעורו. עשה על אכילתו של חמץ דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות. אז בכלל אין תלוי עליו כאילו נאמר תאכל מצות ולא חמץ, וכל לא תעשה שבא מכוח עשה, עשה הוא, ולא תעשה על אכילתו דכתיב לא תאכל עליו חמץ. עכשיו עשה על ביעורו דכתיב תשביתו שאור מבתיכם, לא תעשה על ביעורו דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם.
שואלת הגמרא הרי רבי מאיר אומר כן ששורפים תחילת שש, ומשש שעות ומעלה זה מדבריים. והרי לרבי מאיר אפילו שביעית אין אסור להם משום גדר, כי הרי מדאורייתא רק שעה אחת קודם השקיעה חמה אסור, וחכמים אסרו מחצות היום. על שישית למה? ואומרת הגמרא: משום גדר. שואלת הגמרא: ויש גדר לגדר? כלומר זה גזירה לגזירה. אלא אומרת הגמרא: שעה שישית מתחלפת בשביעית והכל זה גזירה אחת. כלומר בעצם מדאורייתא באמת זה שעה אחת לפני השקיעה, אבל חכמים גזרו עכשיו, כיוון ששישית מתחלפת בשביעית לכן גם אסור גם את השישית.
שואלת הגמרא: אל רבי יהודה אומר תולין מחמש, כן אז בחמש ומעלה זה מדבריים. והרי לרבי יהודה שישית אינה אסורה משום גדר, כי רק סוף השישית דאורייתא, השישית עצמה זה גזירה. אז חמישית למה? כלומר למה גזירה לגזירה? משום גדר. ויש גדר לגדר? אלא שחמישית מתחלפת בשביעית.
שואלת הגמרא: גבי עדות, אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע, עדותם בטלה, כיוון שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב, כי אז יש שיאותם. שואלת מהמקביל של רבי יהודה: תמן הוא אמר אין חמישית מתחלפת בשביעית. כן. אז לכן אתה אומר שעדות אם אחד אומר חמש אחד אומר בשבע עדותם בטלה, ואילו אח"כ, בחמץ, אתה אומר שהוא גזר גם על חמישית כי זה מתחלף עם שביעית?
אמר רבי יוסי: תמן הדבר מסור לנשים, עצילות הן. כלומר חמץ זה גם אסור לנשים, וכיוון שנשים לא כל כך משתדלות, לא כל כך בקיאות, אז הן יכולות להתבלבל. אז גם חמש ושבע הן מתבלבלות, אבל עניין של עדות זה מסור לבית דין והם זהירים. הם בודקים באמת ומדקדקים בזמן ומסתמא הם לא יטעו בין חמש לשבע.
אמר רבי יוסי בר בון: תמן בעדות מדובר תחילת חמישית וסוף שביעית. כלומר כת אחת אמרה שזה היה בתחילת חמישית וכת שנייה שאמרה שביעית, התכוונה סוף שביעית. אז בעצם יוצא שיש הבדל של שלוש שעות, ואין טועה שלוש שעות. אבל מה שאמרנו שמתבלבלים בין חמישית לשביעית, זה הכוונה בין סוף חמישית לתחילת שביעית, ובעצם ההבדל זה רק שעה אחת, אתה טועה שעה אחת.
ותני כן, תחילת חמש חמה במזרח, וסוף שבע חמה במערב. ולעולם אין חמה נוטה למערב אלא בסוף שבע, אז כנראה מדובר בסוף השבע. מה שנאמר במשנה שלא טועים כי החמה בחמש היא במזרח ובשבע היא במערב - זה בסוף שבע. אז כנראה גם כן חמש שמדובר בתחילת חמש, ואז ההבדל הוא שלוש שעות.
פרק אחד על דברי המשנה: היו מכניסין את השני ובודקין אותו. נמצאו דבריהן מכוונין, פותחין לזכות. אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות, או אחד מהתלמידים יש לי ללמד עליו חובה - משתקין אותו. כלומר עד לא יכול גם להגיד גם זכות אחרי שהוא אמר מה שהוא אמר, כיוון שהגיד - הוא לא חוזר ממה שהוא אמר. אבל תלמיד, אם יש לו ללמד עליו זכות ואמר חובה, משתקים אותו.
אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות, מעלין ומושיבין אותו עמהן, ולא היה יורד משם כל היום. ואם יש ממש בדבריו, שומעין לו. כן, שומעים לו ועושים לפי דבריו. ואפילו הוא אמר יש לי ללמד על עצמי זכות, שומעין לו. כלומר אפילו הנידון, אם הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות, שומעים לו, ובלבד שיהא ממש בדבריו.
תני: אם מצאו לו זכות, פטרוהו. ואם לאו, מעבירין דינו. כלומר בעצם משאירים אותם למחרת כי צריך להלין את הדין. ומזדווגין זוגות, וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין, ונושאין ונותנין כל הלילה. ולמחר משכימין ובאין, וחזני כניסיות מחזרין אחריהן ואומר: איש פלוני, מחייב הייתי ומחייב אני, מזכה הייתי ומזכה אני, מחייב הייתי ומזכה אני - שומעין לו. כלומר אם הוא חזר בו, וקודם היה מחייב עכשיו מזכה, שומעים לו. אבל אם הוא אמר מזכה הייתי ומחייב אני, אומרים לו: "למד תחילה" - זכות מלכתחילה, אתה לא יכול להתחרט.
[דף כו עמוד ב]
- אם היה מזכה, סופרי הדיינין מזכירין אותו; אם היה מחייב, אין מזכירין אותו. אמר רבי אילא° אילעא: מפני מה כותבין דברי המזכה? מפני המחייב. מפני מה כותבין דברי המחייב? שמא ירצה ללמד זכות, אלא שתיטרף דעתו וישכח מאיזה טעם חייב, ולכן יחשוש לזכות. למה צריך לכתוב אין חליף מילא? יימרון ליה אם ישנה דבר יאמרו לו: "הדא אמרת, הדא לא אמרת", ואם לא היו כותבים, היו צריכים שני עדים להעיד על דבריו ונמצא דינו משתקע וישכחו מה אמר ויבואו להלנת דין. רבי יוסי בי רבי בון° אמר: מפני המזכה כדי שלא יאמר שחוזר בו כי טעה בדבר שהצדוקים מודים בו.
מתני':
אם ה_כמצאו לו זכות, פטרוהו. ואם לאו, מעבירין דינו למחר, ומזדווגין זוגות זוגות, ממעטין במאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה. ולמחרת משכימין ובאין: המזכה אומר "אני המזכה ומזכה אני במקומי", והמחייב אומר "אני הוא המחייב ומחייב אני במקומי". ה_כאהמלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. ואם ה_כבטעו בדבר, סופרי הדיינין מזכירין אותן. אם מצאו לו זכות, פטרוהו. ואם לאו, עומדין על המיניין. ה_כגשנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין - זכאי. שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין, ואפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר "איני יודע", יוסיפו הדיינים. עד כמה מוסיפין? שנים שנים עד שבעים ואחד. שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין - זכאי. שלשים וששה מחייבין שלשים וחמשה מזכין - דנין אילו כנגד אילו, עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין.
גמ': תני: אמר אחד מן התלמידים "יש לי ללמד עליו זכות", מקבלים אותו בסבר פנים יפות ומעלים ומושיבים אותו עמהם. אם הוא עצמו אמר "יש לי ללמד על עצמי זכות", שומעים לו. חובה - משתקים אותו בנזיפה. העד אין מלמד לא זכות ולא חובה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: העד מלמד זכות ולא חובה. ל°רבי יוסי בן חלפתא שאמר שהעד כן מלמד זכות, כי אולי אחד מהתלמידים ישמע את דבריו ויראו בעניו ויאמר אותם לזכות הנידון. אחד מן העדים שאמר "יש לי ללמד עליו זכות", ובא חבירו אחד התלמידים וסייעו וקיבלו את דבריו, שהדין הוא שממנים אותו - את מי ממנין? לראשון את העד או לשני התלמיד או לשניהן? נישמעינה מהדא דמר רבי יוחנן° בר נפחא: הוא שנזדכה מפי עצמו, אין מושיבין אותו דיין שאין הנידון נעשה דיין; כמו שאת הנידון אין ממנים דיין, אף עד אין מושיבין דיין. דנמצא עד ודיין, ולא מצינו עד נעשה דיין. אמרי בדיני ממונות: נזדקן הדין, והגדול שבדיינין היה אומר "נזדקן הדין". תני: למה מוסיפין שני דיינין? שאם היו שנים מן הראשונים מזכין
תני: טעה אחד מן הדיינין - אם היה מזכה, סופרי הדיינין מזכירין אותו; ואם היה מחייב, גם כן מזכירים אותו. אמר רבי אילא: מפני מה כותבין דברי המזכה? מפני המחייב. מפני מה כותבין דברי המחייב? שמא תיטרף דעתו, כדי שיתערב דעתו וישכח מאיזה טעם חייב, ולכן הוא יחשוש לזכות, כי יגיד: אולי כתבתי משהו, ידעתי משהו שאני לא זוכר עכשיו, ולכן מזכירים לו כדי שאולי אחרי שהוא ייזכר יבין שהוא חזר בו מהטעם הקודם ויכול לזכות.
למה צריך לכתוב? כי אם חליף מילא, יימרון ליה: הדא אמרת, הדא לא אמרת. כלומר הסבר אחר: למה כותבים? כדי שאם הוא יגיד משהו אחר, אז יגידו לו: אתה לא אמרת ככה. שאם לא היו כותבים, היו צריכים שני עדים להעיד על כל דבר, כי הרי שני עדים נמצא דינו משתקע. כלומר ישכחו מה בדיוק הוא אמר, אז זה עובר לעניין הדין. אז לכן כותבים כדי שיוכלו לזכור מה בדיוק הסיבה שכל אחד אמר.
רבי יוסי בי רבי בון אמר: מפני המזכה, לא מפני המחייב, אלא מפני המזכה, כדי שלא יאמר שהוא חוזר בו כי הוא טעה בדבר שצדוקים מודים בו. יימרו לו: לא, אתה זיכית בגלל סיבה טובה, לא בגלל דבר שאינו נכון. אם לא היו כותבים, היה יכול להגיד שהוא טעה או אמר בגלל משהו שאינו נכון, ולכן הוא יכול לחזור בו. כי אם הוא טעה בדבר שצדוקים טועים בו, כדבר משנה וכדומה, אז הוא יכול לחזור בו. אז כדי שלא יגיד דבר כזה, כותבים את זה כדי להראות לו שהטעם שלו היה טעם שיש בו היגיון.
אומרת המשנה: אם מצאו לו זכות, פטרוהו. ואם לאו, מעבירין דינו למחר, ומזדווגין זוגות זוגות, ממעטין במאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה. ולמחרת משכימין ובאין: המזכה אומר אני המזכה ומזכה אני במקומי, והמחייב אומר אני הוא המחייב ומחייב אני במקומי. המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. ואם טעו בדבר, סופרי הדיינין מזכירין אותן.
אם מצאו לו זכות, פטרוהו. ואם לאו, עומדין על המיניין. שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין - זכאי. שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין, ואפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע, יוסיפו הדיינים. עד כמה מוסיפין? שנים שנים עד שבעים ואחד. ואז אם הם שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין - זכאי. שלשים וששה מחייבין שלשים וחמשה מזכין - דנין אילו כנגד אילו, עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין.
אם אחד מהתלמידים אמר יש לי ללמד עליו זכות, מקבלים אותו בסבר פנים יפות, מעלים ומושיבין אותו עמהן. ואם הוא עצמו, כלומר הנידון עצמו, אמר יש לי ללמד על עצמי זכות, שומעים לו. ואם הוא אמר יש לי ללמד על עצמי חובה, משתקין אותו בנזיפה. והעד אינו מלמד לא זכות ולא חובה, כיוון שהגיד - הוא לא יכול לחזור מגיד.
רבי יוסי אומר: העד מלמד זכות ולא חובה. רבי יוסי סובר שהעד מלמד זכות כדי שאולי אחד מהתלמידים או אחד מהדיינים ישמע את דבריו ויוכל לחזור עליהם בתור סברה שלו.
אז לרבי יוסי, אחד מן העדים שאמר יש לי ללמד עליו זכות, ובא חבירו וסייעו, כלומר קיבל את דבריו - הדין הוא שהוא עולה ולא יורד. את מי, את מי ממנין? את הראשון או את השני? כלומר את העד או את התלמיד, או את שניהם? כלומר האם את העד שבעצם הוא היה בעל הסברה, או את התלמיד שהוא זה שאמר את הסברה, או את שניהם? ואת זה נשמע מן הדף: דאמר רבי יוחנן, שנזדכה מפי עצמו, אין מושיבין אותו דיין. כלומר, אם הוא עצמו אמר איזו סברה לזכות אותו, לא הופכים אותו דיין, כיוון דעד ודיין, לא מצינו עד נעשה דיין. אז כמו שהנידון לא ממנים בתור דיין, כן גם עד אין מושיבין דיין, שאם לא נמצא עד ודיין ולא מוציאים - עד שנעשה דיין.
אמר בדיני ממונות: נזדקן הדין, והגדול שבדיינין אומר נזדקן הדין. כלומר נהגו להגיד בסוף המשפט "נזדקן הדין", וזה היה מכריז זקן הדיינים. כלומר "נזדקן" הכוונה שהצלחנו להגיע לאמת.
[דף כז עמוד א]
ואחד מן האחרונים, יגמר הדין בשלשה אף אם השני מהאחרונים אמר "איני יודע". רבי אילא° אילעא אמר: מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה, אין גומרין אותו בשלשה אלא מוסיפים עוד שנים. אמר רבי יוסי° בר זבידא: שלשה שדנו ומת אחד מהן, חותמין בשנים וכותבין "אף על פי שחתמנו בשנים, בשלשה דננו". אמר רבי חגיי°: מתני' אמרה כן דתנן: "מוסרני לכם הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה" והדיינין חותמין בו מלמטה, או העדים. ולמידין מידת הדין מפרוזבול. אשכח תני מצאנו תנא דהוא למד מידת הדין לממונות מפרוזבול. תנן: "שלשים וששה מחייבין שלשים וחמשה מזכין" דנין אילו כנגד אילו עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין. לא ראה מה הדין? רבי יוחנן° בר נפחא אמר: זכאי. ריש לקיש° אמר: חייב. אמר לו רבי יוחנן° בר נפחא: והרי כל עוד שאין רוב לחיבו הלא זכאי הוא! אם כך למה דנין אילו כנגד אילו? שלא ייראה דין זה יוצא מעמעם דגנאי הוא לבית דין שלא הצליחו להוציא פסק דין. הדרן עלך פרק היו בודקין
פרק שישי – נגמר הדין
מתני':
נגמר הדין ו_אמוציאין אותו לסוקלו ו_בובית הסקילה היה חוץ לבית דין שנאמר (ויקרא אמור כד יד) הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו, והסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו. אפילו הוא אמר: יש לי ללמד על עצמי זכות — מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו.
אנחנו נלמד למשל ממסכת סנהדרין דף כז, נתחיל מהדף הקודם - שיעור אחרונה.
אומרת הגמרא: תני, למה מוסיפים שני דיינים? שאם היו שניים מן הראשונים מזקין ואחד מן האחרונים ייגמר הדין בשלושה. כלומר, גם אם השני מהאחרונים שהוסיפו יגיד אני יודע, כבר יש לנו שלושה שהדין ייגמר על פיהם. רבי אילא אמר: לא, מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה, הרי שהוספנו שניים, אז הדין נראה ייגמר בארבעה, אין גומרין אותו בשלשה. כלומר, אם אחד מהם אומר אני יודע, שוב פעם מוסיפים עוד שניים.
אמר רבי יוסי: שלשה שדנו ומת אחד מהן, חותמין בשנים וכותבין, אף על פי שחתמנו בשנים בשלשה דננו. אמר רבי חגיי: מתניתין אמרה כן, דתנן: מוסרין אליכם הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לשאיקוונו כל מה שייצא, והדיינים חותמים בו למטה או העדים. כלומר חותמים או שלושה כדיינים או שניים כעדים.
שואלת הגמרא: 'ולמידין מידת הדין מפרוזבול'? כלומר, מה זה פרוזבול, אתה רוצה ללמוד לגבי כל דין? ואמר, אשכח תני - מצאו ברייתא באמת שהתנא שם למד מידת הדין למומונות מפרוזבול. ותנן: שלושים ושישה מחייבים ושלושים וחמישה מזקין, דנים אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבים את דבריו מזקין.
שואלת הגמרא: 'לא ראה', מה הדין? כלומר אם אף אחד לא הצליח להשתכנע אז מה הדין? רבי יוחנן אמר: זכאי. ריש לקיש אמר: חייב. אמר לו רבי יוחנן: והרי כל עוד שאין רוב של שתיים מחייבו, זכאי הוא! אז אם ככה, אז בעצם לכן הוא צריך זכאי, לא חייב אותו.
שואלת הגמרא: אם זה ככה, אז למה 'דנין אילו כנגד אילו', שיהיו כמו שזה שלושים ושישה מחייבים שלושים וחמישה מזכים שיצא זכאי? למה דנים אלו כנגד אלו? אז אמרה: 'שלא ייראה דין זה יוצא מעמעם'. כן, זה גנאי לבית דין שלא הצליחו להוציא פסק דין, אז לכן ממשיכים לדון עד שיחיו.
הדרן עלך פרק היו בודקין.
משנה: נגמר הדין מוציאין אותו לסוקלו. ובית הסקיל היה חוץ לבית דין שנאמר "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה". ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו, והסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו. אפילו הוא אמר יש לי ללמד על עצמי זכות - מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו.
גמרא: למה למדנו במשנה שבית הסקילה היה חוץ לבית דין? משמע סוקלים בעיר שדנו אותו ולא בעיר שחטא בה. אז באמת אומר, מתניתין או כרבנן שהם סוברים שסוקלים בעיר שדנו אותו, או כרבי שמדובר בעיר של גויים נוכרים. דתני בשעריך - רבי אומר: בשעריך, בשער שנמצא בו. כלומר אתה אומר כך, בשעה שנמצא בו, או לא, בשעה שנדון בו? נאמר כאן "ומוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך" ונאמר להלן "כי ימצא בקרבך באחד שעריך". מה שעריך האמור להלן שער שנמצא בו, אף שעריך האמור כאן שער שנמצאו בו.
[דף כז עמוד ב]
גמ': תנן ובית הסקילה היה חוץ לבית דין, משמע שסוקלים בעיר שדנו. אותו ולא בעיר שחטא? מתניתין או כרבנן שסוקלים בעיר שדנו, אותו או כ°רבי בעיר של נכרים? דתני בשעריך °רבי אומר בשעריך, בשער שנמצאו בו אתה אומר כך או אינו אלא בשער שנידונו בו? נאמר כאן (דברים שופטים יז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך, ונאמר להלן (דברים שופטים ז ב) כי ימצא בקרבך באחד שעריך. מה שעריך האמור להלן שער שנמצא בו, אף שעריך האמור כאן שער שנמצאו בו. ורבנן אמרי בשעריך, בשער שנידון בו אתה אומר כך או אינו אלא בשער שנמצא בו? נאמר כאן (דברים שופטים טז יח) שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ונאמר להלן (דברים שופטים יז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך. מה שעריך האמור להלן שער שנידון בו, אף שעריך האמור כאן שער שנידון בו. אבל בעיר של נוכרים לדעת כולם סוקלים אותו במקום שנידון בו, דתני העובד עבודה זרה סוקלין אותו במקום שעבד, ואם היתה עיר של נכרים סוקלין אותו על פתח בית דין. תנן: אפילו הוא אמר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו. אמר רבי יוחנן° בר נפחא ו_גבתחילה, בין יש ממש בדבריו בין לאו שומעין לו. ו_דמיכן והילך יש ממש בדבריו שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו. והתני והוא שיש בדבריו ממש? אמרי מה שנאמר במשנה והוא שיש בדבריו ממש הכוונה והוא שיש בדבריו האחרונים ממש אבל בפעם הראשונה והשניה שומעים אפילו אין ממש בדבריו. חזקיה° שאל הרי שהיה יוצא ליהרג ונשתתק, כן אנו אומרים הא אולי אם לא נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות? שמע רבי יוחנן° בר נפחא ואמר הא שאלתא דחמרא זו שאלת חמור. וחלילה לתלות בחזקיה° דבר זה, דכיון שלא אמר כלום פשיטא דליכא למיחש למידי. אלא כיני הרי שהיה יוצא ליהרג ואמר יש לי ללמד על עצמי זכות ונשתתק, כן אנו אומרין הא אולי אם אילו לא נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות? אמר הא אמירה ואכן יש מקום לספק הזה.
מתני':
אם מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לאו יוצא ליסקל. ו_הוהכרוז יוצא לפניו איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו, וכל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמד.
גמ': תני שור היוצא ליסקל ונמצאו עידיו זוממין, רבי יוחנן° בר נפחא אמר ו_וכל הקודם בו זכה דמשנגמר דינו לסקילה התיאשו הבעלים. ריש לקיש° אמר הפקר טעות הוא. וכן עבד היוצא ליסקל ונמצאו עידיו זוממין, רבי יוחנן° בר נפחא אמר זכה לעצמו. ריש לקיש° אמר יאוש של טעות היה.
מתני':
ו_זרחוק מבית הסקילה עשר אמות אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע (יהושע ז', י"ט) בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני. ויען עכן את יהושע ויאמר: אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. ומניין שנתכפר לו וידויו שנאמר (יהושע ז', כ"ה) ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה, היום הזה אתה עכור ואין אתה עכור לעתיד לבוא. ואם אינו יודע להתודות אומרין לו אמור ו_חתהא מיתתי כפרה על כל עונותי. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם יודע הוא שהוא מזומם, יאמר: תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מן העון הזה. אמרו לו אם כן יהו כל אדם אומר כן כדי לנקות את עצמו.
גמ': את מוצא שכשמעל עכן בחרם התחיל יהושע מפייס לפני הקדוש ברוך הוא ואומר רבון של עולם הודיעני מי זה האיש. אמר לו הקדוש ברוך הוא איני מפרסם כל ברייה, ולא עוד אלא נמצאתי אומר לשון הרע. אלא לך והעמיד את ישראל לשבטיו והפל עליהן גורלות, מיד אני מוציאו. הדא הוא דכתיב (יהושע ז', ט"ז) וישכם יהושע בבוקר ויקרב את ישראל לשבטיו, וילכד עכן בן כרמי בן זרח למטה יהודה. אמר לו: עכן מה בגורל אתה תופשני? לית בכל ההן דרא כשר אלא את ופינחס. ואם אסקין ניבזין נפיל גורל ביניכון, פניטוס לבסוף בטוח דמיתפיס חד מינכון. ולא עוד אלא למשה רבך לית מידמוך אין משמת אלא תלתין או מ' יומין. לא כן אלפן משה רבן (דברים שופטים יז ו) על פי שנים עדים, ואתה כבר שכחתה תורתו ושריתה טעי והתחלתה לטעות? באותה שעה צפה יהושע ברוח הקודש שהוא מחלק לישראל את הארץ בגורל. הדא הוא דכתיב (יהושע י"ח, י') וישלך להם יהושע גורל. אמר מעתה אנו מוציאין שם רע על הגורלות, ולא עוד, אלא שאם נתקיימו עכשיו יהו כל ישראל אומרים: בדיני נפשות נתקיימו, כל שכן בדיני ממונות, ואם בטלו עכשיו יהו כל ישראל אומרים בדיני נפשות בטלו כל שכן בדיני ממונות. באותה שעה התחיל יהושע מפייס לעכן ומשבע ליה באלהי ישראל, ואומר לו: בני, שים נא כבוד לה' אלהי ישראל. ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה, מהו אמנה? קושטא אמת אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. אמר לו
ורבנן אמרי: בשעריך, בשער שנידון בו. אתה אומר כך או אינו בשעה שנמצא בו? נאמר כאן "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", ונאמר להלן "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך". מה שעריך האמור להלן שער שנידון בו, אף שעריך האמור כאן שער שנידון בו.
אבל בעיר של נוכרים, לדעת כולם סוקלים אותו במקום שידון בו, גם רבי מודה. דתני: עובד עבודה זרה סוקלים אותו במקום שאבד, ואם הייתה עיר של נוכרים סוקלים אותו על פתח בית דין.
תנן: אפילו הוא אמר יש לי ללמד על עצמי זכות - מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו. אמר רבי יוחנן: בתחילה, בין יש ממש בדבריו בין לאו - שומעין לו. אבל מיכן והילך, יש ממש בדבריו שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו.
שואלת הגמרא: ותני, יש בדבריו ממש - הממש שנאמר במשנה, והוא שיש בדבריו האחרונים ממש. אבל פעם ראשונה ושנייה שומעים אפילו אין דבריו ממש.
חזקיה שאל: הרי שהיה יוצא ליהרג ונשתתק, האם כן אנו אומרים - הא לא נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות? ואז לא הורגים אותו. שמע רבי יוחנן ואמר: הא שאלתא דחמרא, וחלילה להתלות בחזקיה דבר כזה. מכיוון שלא אמר כלום, פשיטא שאין כאן מי חשש למידי, אלא כן זה בעצם כנראה השאלה: הרי שהיה יוצא ליהרג ואמר יש לי ללמד על עצמי זכות ונשתתק, אז פה האם כן אנו אומרין - הא אילו לא נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות שיש בה ממש? אמר: הא אמירה - כלומר, זה באמת שאלה טובה, בזה יש מקום להסתפק.
משנה: אם מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לאו יוצא ליסקל. והכרוז יוצא לפניו: איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו, וכל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמד.
גמרא: תני, שור היוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין - רבי יוחנן אמר: כל הקודם בו זכה, כיוון שכשנגמר הדין לסקילה אז הבעלים התייאשו. וריש לקיש אמר: הפקר טעות הוא, כן, לכן זה של הבעלים. וכן עבד היוצא ליסקל, ונמצאו עדיו זוממין - רבי יוחנן אמר: זכה לעצמו, כיוון שהבעלים התייאשו. וריש לקיש אמר: יאוש של טעות היה.
משנה: רחוק מבית הסקילה עשר אמות אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושע: בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני. ויען עכן את יהושע ויאמר: אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. ומניין שנתכפר לו וידויו - שנאמר: ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה, היום הזה אתה עכור ואין אתה עכור לעתיד לבוא. ואם אינו יודע להתודות אומרין לו: אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי. רבי יהודה אומר: אם יודע הוא שהוא מזומם, יודע שהעדים הם שקרנים, יאמר: תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מן העון הזה. אמרו לו: אם כן יהו כל אדם אומר כן כדי לנקות את עצמו.
אומרת הגמרא: את מוצא שכשמעל עכן בחרם התחיל יהושע מפייס לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: רבון של עולם, הודיעני מי זה האיש. אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מפרסם כל ברייה, ולא עוד, אלא אם אני אגיד - נמצאתי אומר לשון הרע. אלא לך והעמד את ישראל לשבטיו והפל עליהן גורלות, מיד אני מוציאו. הדא הוא דכתיב: וישכם יהושע בבוקר ויקרב את ישראל לשבטיו, וילכד עכן בן כרמי בן זרח למטה יהודה. אמר לו: עכן, מה בגורל אתה תפסני? הרי לית בכל ההן דרא כשר אלא את ופינחס. אם אני אקח ואשים ביניכם גורל, ברור שאחד מכם ייתפס, פנטוס, מתפיס חד מינכון. אז גם כאן תפסת אותי - אז מה זה גורל, איזה אמת יש בגורל?
ולא עוד, אלא למשה רבך לית מידמוך אלא תלתין או ארבעים יומין. לא רק הנחילך משה רבנו על פי שני עדים, ואתה כבר עברת על תורתו ושרית להתעות - שאתה רוצה לדון על פי גורל? באותה שעה צפה יהושע ברוח הקודש שהוא מחלק לישראל את הארץ בגורל. הדא הוא דכתיב: וישלך להם יהושע גורל.
אמור מעתה: אנו מוציאין שם רע על הגורלות, ולא עוד, אלא שאם נתקיימו עכשיו יהו כל ישראל אומרים: בדיני נפשות נתקיימו, כל שכן בדיני ממונות, ואם בטלו עכשיו יהו כל ישראל אומרים: בדיני נפשות בטלו, כל שכן בדיני ממונות.
באותה שעה התחיל יהושע מפייס לעכן ומשביע לו באלהי ישראל, ואומר לו: בני, שים נא כבוד לה' אלהי ישראל. ויען עכן את יהושע ויאמר: אמנה, מהו אמנה? קושטא - כלומר באמת: אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי.
אמר ליה: מה אנא בעי מינך? חד הוואת אמר לי, תרי תני - אמרתי רק שתודה באחד, במה שמעלת ביריחו, ואתה אומר לי שתיים. אמר לו: אני הוא שמעלתי בחרם מדין ובחרם יריחו. כלומר גם בימי משה הוא מעל בחרם מדין, אבל אז לא היו חייבים על נסתרות. אמר רבי תנחומא: בארבעה חרמים מעל - בחרם מלך ערד, בחרם סיחון ועוג, בחרם מדין ובחרם יריחו, ולא נענש - כמו שאמרנו לפי שלא נענשו על הנסתרות עד כניסתם לארץ.
ומניין שנתכפר לו וידויו - שנאמר: בני זרח - זמרי ואיתן, וחימן וכלכל ודרע - כולם חמישה. אומר רבי שמעון: הלוי זמרי - זה עכן שעשה מעשה זמרי. רבי שמעון בר נחמן אמר: הימן - זה עכן, שנאמר: אמנה אנכי חטאתי. כולם חמישה - לחינם? הלא של חמישה אני יכול לספור בעצמי, אלא למד שאף עכן יש לו חלק לעתיד לבוא עם כולם.
[דף כח עמוד א]
מה אנא בעי מינך חדא ואת אמרת לי תרתי? אמר לו: אני הוא שמעלתי בחרם מדין ובחרם יריחו. אמר רבי תנחומא° בר אבא: בארבעה חרמים מעל, בחרם כנעני מלך ערד, בחרם סיחון ועוג, בחרם מדין, בחרם יריחו ולא נענש לפי שלא נענשו על הנסתרות עד כניסתם לארץ. ומניין שכיפר לו וידויו? שנאמר (דברי הימים א' ב', ו') ובני זרח זימרי ואיתן וכלכול ודרע כולם חמשה. ואמר רבי יהושע בן לוי° זמרי זה עכן שעשה מעשה זמרי. רבי שמואל בר נחמן° אמר הימן זה עכן שנאמר אמנה אנכי חטאתי. כולם חמשה וכי איני יודע שהן חמשה? אלא מלמד שאף עכן יש לו חלק לעתיד לבוא. מעשה באחד שהיה יוצא ליהרג אמרו לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי. אמר תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי חוץ מן עון זה, אם עשיתיו אל ימחול לי. ובית דין ישראל יהא נקי. וכשבא דבר אצל חכמים זלגו עיניהם דמעות. אמרו להחזירו אי איפשר שאין לדבר סוף, אלא הרי דמו תלוי בצואר עדים. אמר °רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם משנגמר דינו של הנידון קדם שנהרג, להוציא מליבם של צדוקים שהיו אומרים עד שייהרג, שנאמר (דברים שופטים יט כא) נפש תחת נפש. אמר לו °שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא מעלים עליך כאילו שפכת דם נקי שהרי לא הוזם אלא אחד, ואין העדים זוממים נהרגים עד שיזומו שניהם. באותה שעה קיבל עליו שלא יורה אלא בפני °שמעון בן שטח. °שמעון בן שטח היו ידיו חמומות קנאי לדבר ה'. אתא סיעת ליצנין אמרי הבו עיצה ניסהוד על בריה וניקטליניה נעיד על בנו ונהרוג אותו. אסהידו עלוי ונגמר דינו ליהרג. מי נפק למיתקטלא אמרי ליה מרי שיקרין אנן, בעא אבוי מחזרתיה. אמר לו: אבא אם ביקשתה לבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה. מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה. אמרין אנן ידעין דהו גברא חסידה, ואזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן וילך ויעיד עלינו ואדוננו דוד יהרוג אותנו. אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי. אסהידו עליה ונגמר דינו ליהרג. הוא שדוד אמר (תהלים כ"ב, כ"א) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. מחרב, מחרב אוריה. מכלב, מכלבו של חסיד. רבי יהודה בן פזי° סלק לעיליתא דבי מדרשא וראה שני בני אדם נזקקין זה לזה. אמרו ליה רבי הב דעתך דאת חד ואנן תרי.
מתני':
ו_טרחוק מבית הסקילה ארבע אמות היו מפשיטין את בגדיו. האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה, דברי °רבי יהודה בר עילאי. וחכמים אומרים ו_יהאיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.
גמ': מחלפה שיטת האם חזר בו °רבי יהודה בר עילאי? תמן גבי סוטה אמר אם היה שערה נאה לא היה סותרו, והכא הוא אומר אכן שגם האשה נסקלת עירומה? הכא מכל מקום למיתה אזלה, ברם תמן חיישינן שאם תימצא טהורה ויתגרו בה פירחי כהונה. מחלפה שיטת רבנן האם חכמים חזרו בהם? הכא אמרי האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, ותמן אינון אמרין הכין שקורע את בגדיה עד שמגלה את ליבה? הכא כתיב (ויקרא קדושים יט יח) ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. ברם תמן כתיב (יחזקאל כ"ג, מ"ח) ונוסרו כל הנשים.
מתני':
ו_יאבית הסקילה היה גבוה שתי קומות אדם. ואחד מן העדים דוחפו על מתניו, נהפך על לבו הופכו על מתניו. ואם מת בה יצא, ואם לאו נוטל את האבן ונותנו על לבו. אם מת בה יצא, ואם לאו העד השני נוטל האבן ונתנו על לבו. אם מת בה יצא, ואם לאו רגימתו בכל ישראל, שנאמר (דברים שופטים יז ז) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה וגו'.
גמ': תנן: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. תניא וכמלוא קומתו של נופל הרי שלושה. הכא את אמר וכמלוא קומת הנופל הרי שלושה, שבזה יש כדי להמית. ובבור של נזקין את אמר עד ו_יבעשרה טפחים. ואם בעשרה טפחים יש כדי להמית, למה בית הסקילה כזה גבוה?
הנוסח המתוקן והמודגש:
אנחנו נראה בירושלמי מסכת סנהדרין דף כח. נתחיל מהשורה הרביעית. ויתרה מזאת, מעשה באחד שיצא ליהרג אמרו לו: אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי. אמר: תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי חוץ מן עון זה, אם עשיתיו אל ימחול לי. ובית דין ישראל יהא נקי. כשבא דבר אצל חכמים זלגו עיניהם דמעות. אמרו: להחזירו אי אפשר, שאין לדבר סוף. אלא הרי דמו תלוי בצואר עדים. אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם, משנגמר דינו של הנידון קודם שנהרג, להוציא מן דעת הצדוקים שהם אומרים עד שייהרג, שנאמר: נפש תחת נפש. אמר לו שמעון בן שטח: אראה אם לא מעלים עליך כאילו שפכת דם נקי. שהרי לא הוזם אלא אחד מהם, ואין העדים זוממים נהרגים עד שיוזמו שניהם. באותה שעה קיבל עליו שלא יורה אלא בפני שמעון בן שטח.
שמעון בן שטח היו ידיו חמומות. אתא סיעת ליצנין, אמרי: הבו ניסהוד על ברי וניקטליניה - בואו נעיד על הבן שלי כדי שיהרוג אותו. אסהידו עלוי ונגמר דינו ליהרג. נפק למיתקטל, אמרי ליה: מרי, שיקרין אנן - אדוני, שיקרנו. בעא אבוה מחזרתיה - רצה אביו להחזירו ולשחררו. אמר לו הבן: אבא, אם ביקשת להוות תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופה - כלומר, תן לי להיהרג כדי שדבר זה יהיה תקנה.
מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה. אמרין: נן ידעין דהוא גברא חסידה, אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן - אנו יודעים שהוא אדם חסיד, הוא ילך ויעיד עלינו ואדוננו דוד יהרוג אותנו. אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי - נקדים ונעיד עליו. אסהידו עליה ונגמר דינו ליהרג. הוא שדוד אמר: הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. מחרב - מחרב אוריה, מכלב - מכלבו של חסיד, שאותו חסיד נהרג בגלל הכלבה, אך לא הייתה ברירה כי היו שני עדים שהעידו עליו.
רבי יהודה בן פזי סלק לעיליתא דבי מדרשא וראה שני בני אדם נזקקין זה לזה. אמרו ליה: הב דעתך דאת חד ואנן תרי - שים לבך שאתה אחד ואנחנו שניים, אתה תדע, אנחנו נעיד נגדך.
אומרת המשנה: רחוק מבית הסקילה ארבע אמות היו מפשיטין את בגדיו. האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.
מחלפה שיטתו של רבי יהודה? תמן, לגבי סתירת שער - אם היה שערה נאה לא היה סותרו, כי הוא חשש ליצר הרע, וכא הוא אומר אכן, שגם האישה נסקלת ערומה, כלומר לא חוששים ליצר הרע? אומרת הגמרא: הכא מכל מקום למיתה אזלה - אז אין חשש. ברם תמן, שאם תימצא טהורה, יש חשש ויתגרו בה פירחי כהונה.
מחלפה שיטת רבנן? אמרו: האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, כלומר הם חוששים ליצר הרע, ותמן אמרו שחוששים שיפגם כבודה. אומרת הגמרא: הכא- כתיב ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. ברם תמן - ונוסרו כל הנשים.
אומרת המשנה: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, ואחד מן העדים דוחפו על מתניו, נהפך על לבו הופכו על מתניו. ואם מת בה יצא, ואם לאו נוטל את האבן ונותנו על לבו. אם מת בה יצא, ואם לאו העד השני נוטל האבן ונתנו על לבו. אם מת בה יצא, ואם לאו רגימתו בכל ישראל, שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.
תניא: וכמלוא קומתו של נופל הרי שלושה - ביחד: שתי קומות הבניין עצמו והנופל עצמו זה עוד קומה, ביחד שלושה. שואלת הגמרא: הכא את מר וכמלוא קומת הנופל הרי שלושה, שבזה יש כדי להמית, ובבור של נזקין את מר עד עשרה טפחים - ואם עשרה טפחים יש כדי להמית, אז למה בית הסקילה גבוה שלוש קומות? ומתרצת: לא דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת - הרי פה שסוקלים אותו, הוא מוכן לזה שעומדים להפיל אותו, ואילו שם בבור הוא אינו יודע, אינו מודע לזה.
[דף כח עמוד ב]
לא דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת. רבי יונתן בן חלי° ורבי אבודמי בר ברתיה דרבי טבי° אמרו בשם °רבי יאשיה אילין דחבטין תורא בחייליה היו מפילים אותו בכח כדי לשוחטו ו_יגאין בו משום ריסוק איברים כי השור יודע שמפילים אותו. ביומוי דרבי פינחס° חבטו תורא בחייליה. אמר לון: בחייכון שרוניה התירו אותו ונראה אם לא נתרסקו אבריו. שרוניה וקם וערק התירו אותו וקם וברח. אמר ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם דאמרי אילין דחבטין תורא בחייליה אין בו משום ריסוק איברים. ומניין שטעון סקילה? שנאמר (שמות יתרו יט יג) סקול יסקל. ומניין שטעון דחייה ולא די בסקילה? שנאמר (שמות יתרו יט יג) ירה יירה. ומניין שטעון שתי דחיות? תלמוד לומר ירה יירה.
מתני':
כל הנסקלין נתלין, דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. וחכמים אומרים אינו נתלה ו_ידאלא המגדף והעובד עבודה זרה. האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ, דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. וחכמים אומרים ו_טוהאיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר °רבי אליעזר בן הורקנוס: מעשה ב°שמעון בן שטח ו_טזשתלה נשים באשקלון. אמרו לו שמונים נשים תלה, ו_יזואין דנין שנים ביום א'.
גמ': תנן: כל הנסקלין נתלין, דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. מה טעמא? ד°רבי אליעזר בן הורקנוס? מה מגדף שנסקל נתלה, אף אני אביא שאר כל הנסקלין שיהו נתלין. מה טעמא? דרבנן? מה המגדף על ידי שפשט ידו בעיקר נתלה, אף אני ארבה שאר כל הפושטין ידיהן בעיקר להיות נתלין ואין לך להרבות אלא את עובד עבודה זרה. אית תניי תני °יהודה בן טבאי נשיא ו°שמעון בן שטח אב בית דין. אית תניי תני °שמעון בן שטח נשיא ו°יהודה בן טבאי אב בית דין. מאן דאמר °יהודה בן טבאי נשיא, עובדא דאלכסנדרייא מסייע ליה ד°יהודה בן טבאי. הוון בני ירושלם בעון ממניתיה רצו למנותו נשיא בירושלם, ערק ואזל ליה ברח והלך לאלכסנדריאה. והיו בני ירושלם כותבין מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה עד מתי ארוסי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו. פירש מיתי גו אילפא הפליג לבא בספינה לחזור לירושלים. אמר דבורה מרתא דביתא דקבלתן דבורה בעלת הבית שארחה אותנו מה הוות חסירה? אמר לו: חד מן תלמידוי רבי עיינה הוות שברה עיניה פוזלות. אמר לו הא תרתיי גבך, חדא דחשדתני וחדא דאיסתכלת בה. מה אמרית יאייא בריוא האם אמרתי שהיא נאה ביופיה? לא אמרית אלא בעובדא במעשיה. וכעס עלוי ואזל יצא לתרבות רעה וזה היה אותו האיש. מאן דאמר °שמעון בן שטח נשיא, עובדא דאשקלון מסייע ליה. תרין חסידין הוון באשקלון אכלין כחדא ושתין כחדא ולעיי באוריתא כחדא. דמך מת חד מינהון ולא איתגמל ליה חסד לא הגיעו אנשים ללויה. מית בריה דמעון מוכס מת בנו של המוכס במעון ובטלת כל מדינתא מיגמול ליה חסד. שרי התחיל ההוא חסידא מצטער אמר ווי דלית לשנאיהון דישראל כלום. איתחמי ליה בחילמא נראה לו בחלום ואמר לו לא תיבזי בני מריך את עם ישראל, דין עבד חדא חובא ואזל בה זה עשה עברה אחת ונענש עליה, ודין עבד חדא טיבו ואזל בה וזה עשה מצווה אחת וקיבל שכר עליה. ומה חובא עבד ההוא חסידא? חס ליה לא עבד חובה מן יומוי אלא פעם אחת הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד. ומה טיבו עבד בריה דמעון מוכס? חס ליה לא עבד טיבו מן יומוי אלא חד זמן עבד אריסטון לבולבטייא ולא אתון אכלוניה עשה סעודה לעשירים ולא באו. אמר ייכלוניה מיסכינייא דלא יטלין יאכלוה העניים ולא תיזרק. ואית דאמרין בשוקא הוה עבר ונפל מיניה חד עיגול וחמא חד מיסכן ונסב ליה וראה אותה עני אחד ולקח אותה ולא אמר לו כלום בגין דלא מסמקי אפויי כדי לא לבייש אותו. בתר יומין חמא ההוא חסידא לחסידא חבריה ראה החסיד את חבירו החסיד מטייל גו גנין גו פרדיסין גו מבועין דמוי. וחמא לבריה דמעין מוכס לשונו שותת על פי הנהר, בעי ממטי מיא ולא מטי רוצה להגיעה למים ולא מגיעה. וחמא וראה למרים ברת עלי בצלים. רבי אלעזר בר יוסה° אמר תלייא בחיטי ביזייא שהייתה תלויה בדדיה. רבי יוסי בן חנינא° אמר צירא דתרעא דגיהנם קביע באודנה הציר של שער גהנום קבוע באזנה. אמר לון למה דא כן? אמר לו: דהוות ציימה ומפרסמה שהיתה צמה ומפרסמת להראות לכולם שהיא צדיקה. ואית דאמרי דהוות ציימה חד יום ומקזה ליה תריי שהיתה צמה יום אחד ומפרסמת שצמה יומים. אמר לון
רבי יונתן בן חלי ורבי אבודמי בר ברתיה דרבי טבי בשם רבי יאשיה: אילין דחבטין תורא בחייליה אין בו משום ריסוק איברים, כלומר שמפילים את השור בכוח כדי לשחטו, אין בו משום ריסוק איברים, כי השור יודע שמפילים אותו, לכן הוא מתנגד. ביומוי דרבי פינחס חבטו תורא בחייליה - באמת הפילו שור. אמר לון: בחייכון שרוניה - הרפו לו, אני רוצה לראות אם לא יתרסקו איבריו. שרוניה וערק - הרפו לו וקם ורץ וברח משם. אמר: ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם, דאמר: אילין דחבטין תורא בחיילי אין בו משום ריסוק איברים.
ומניין שטעון סקילה? שנאמר: סקול יסקל. ומניין שטעון דחייה? שנאמר: ירה יירה. ומניין שטעון שתי דחיות? תלמוד יירה - יש שם י' כפולה.
אומרת המשנה: כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר רבי אליעזר: מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון. אמרו לו שמונים נשים תלה, ואין דנין שנים ביום אחד.
מה טעמא דרבי אליעזר? הוא למד ממגדף - מה מגדף שנסקל נתלה, אף אני אביא שאר כל הנסקלין שיהו נתלין. מה טעמא דרבנן? מה המגדף על ידי שפשט ידו בעיקר נתלה, אף אני ארבה שאר כל הפושטין ידיהן בעיקר להיות נתלין, ואין לך לרבות אלא עובד עבודה זרה.
אית תניי תני יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב בית דין, ואית תניי תני שמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב בית דין. מאן דאמר יהודה בן טבאי נשיא - עובדא מסייע ליה: הוה באלכסנדריה, ובני ירושלים כותבים: בני כותבין מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה, עד מתי... ואני יושבת עגומה. מאן דאמר שמעון בן שטח נשיא - עובדא דאשקלון מסייע ליה.
תרין תלמידים הוו באשקלון, אכלין כחדא ושתין כחדא ולנין כחדא - למדו תורה ביחד, אכלו ביחד, ישנו ביחד. מית חד מינייהון ולא עבד בר מוכס גמילות חסד - אחד מהם מת ולא באו אליו לגמול חסד. מית בר מוכס - כל מדינתא עבדו ליה חסד, כולם הפסיקו את מלאכתם כדי לבוא לגמול חסד. שרי ההוא תלמידא בכי, אמר: וי! דילמא לית שכר עבדין - כלומר אין שכר לצדיקים. איתחמי ליה בחלמיה ואמר לו: לא תיבזי בני מריך - אל תבזה בני אדוניך. דין עבד חד זכו ואזל ביה - זה עשה מצווה אחת וקיבל עליה שכר, ודין עבד חד חובה ואזל ביה - וזה עשה עבירה אחת וקיבל עליה עונש.
ומה חובה עבד ההוא חסידה? חס - לא עבד חובה מן יומוי, אלא הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד. ומה זכו עבד בר מוכס? חס - לא עבד זכו מן יומוי, אלא עבד אריסטון ולא אתון עבדוהי - עשה סעודה לעשירים ולא באו האורחים. אמר: ייכלוניה מסכנים דלא ליתקלקל - יבואו העניים ויאכלו כדי שלא יתקלקל האוכל.
ואית דמרין: הוה אזיל בשוקא, ונפל חד עיגול, ונסבה חד מסכן ולא אמר ליה מידי - הלך בדרך, נפל לו כיכר, ולקח אותו עני אחד ולא אמר לו כלום, כדי לא לבייש אותו.
ההוא, גו גנין גו פרדיסין גו מבועין - ראה אותו החסיד בחלום מטייל בתוך גנים, פרדסים ומעיינות. וחמא לבר מוכס בעי ממטי מיא ולא מטי - וראה את בר מוכס שהוא רוצה להגיע למים לשתות ולא יכול, צמא ולא מגיע.
וחמא למרים בת עלי בצלים תליא בחיטי ביזייא - וראה את מרים בת עלי הבצלים שהיא תלויה בשערותיה. רבי אלעזר בר יוסה ורבי יוסי בן חנינא נחלקו בטעם הדבר.
[דף כט עמוד א]
עד אימת היא כן? אמר לו עד דייתי °שמעון בן שטח ואנן מרימין לה מן גו אודנה מתוך אזנה וקבעין לה גו אודניה בתוך אזנו. אמר לון: ולמה? אמר לו דאמר אין אנא מתעביד נשייא אנא מקטל חרשייא אני אהרוג את המכשפות, והא איתעבד נשייא ולא קטל חרשייא, והא אית תמנין נשיין חרשיין יהיבין גו מערתא דאשקלון מחבלן עלמא והרי יש שמונים מכשפות שנמצאות במערה באשקלון שהורסות את העולם. אלא איזיל אמור ליה. אמר לון אנא דחיל דהוא גבר נשייא ולית הוא מהיימנתי אני מפחד שהוא נשיא ולא יאמין לי. אמר לו: אי הימינך הא טבאות אם יאמין לך הרי טוב, ואין לא עביד הדין סימנך קומוי תעשה אות זה לפניו: הב ידך על עיינך ואפקהו וחזרה והיא חזרה תן ידך על עיניך ותוציא אותם לאחר מכן תחזיר אותם והם יחזרו. אזל ותני ליה עובדה הלך וסיפר לשמעון בן שטח את המעשה. בעא מיעבד סימנא קומוי ולא שבקיה רצה לעשות את האות לפניו ולא הניח לו. אמר לו ידע אנא דאת גבר חסיד יתיר מן כן את יכול עבד, ולא עוד אלא בפומי לא אמרית בלבי חשבית בפי לא אמרתי ורק בליבי חשבתי כך שאם אתה יודע על כך ודאי משמים גילו לך. מיד עמד °שמעון בן שטח ביום סגריר ונסב עימיה תמנין גוברין בחירין ולקח עימו שמונים בחורים נאים ויהב בידיהון תמניי לבושין נקיים ויהבנין גו קידרין חדתין וכפינון על רישיהון נתן להם שמונים בגדים נקיים והניח אותם בתוך כדים ואת הכדים כפו על ראשם כך שלא ירטבו בגשם. אמר לון אין צפרית חד זמן לבשון לבושיכון אם אצפור פעם אחת תתלבשו, ואין צפרית זמן תיניין עולין כולכון כחדא ואם אצפור פעם שניה תכנסו כולכם כאחד. וכיון דאתון עללין כל חד וחד מינכון יגוף חדא ויטלטליניה מן ארעא וכשתכנסו כל אחד יחבק אחת ויגביה אותה מהארץ, דעיסקיה דהדין חרשא טלטלתניה מן ארעא לא יכול עבד כלום כיוון שמכשף שמגביהים אותו מהארץ לא מסוגל לעשות כלום. אזל וקם ליה על תרעא דמערתא הלך וניצב על פתח המערה. אמר לו אוייים אוייים פתחון לי דמן דידכן אנא משלכם אני. אמרון ליה היך אתית להכא בהדין יומא מבלי להרטב? אמר לון: ביני טיפייא הוינא מהלך. אמרון ליה ומה אתיתא הכא מיעבד? אמר מילף ומילפא ללמוד וללמד, כל מטי יעביד מה דהוא חכם כל אחד בתורו יעשה מה שהוא יודע. והוות כל חדא מינהון אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא פיתא, והדא אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא קופד והביאה בשר, אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא תבשילין, אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא חמר והביאה יין. אמרון ליה את מה אית בך עבד מה אתה מסוגל לעשות? אמר לון: אית בי צפר תרין צפרין ומייתי לכון תמנין גוברין בחירין הווי עמכון חדיי ומחדיי לכון אני יכול לצפור שתי צפירות ולהביא שמונים בחורים נאים ששיהיו איתכן ישמחו וישמחו אתכן. אמרון ליה כן אנן בעיי אנו רוצות. צפר חדא זמן ולבשון לבושיהון. צפר זמן תיניין ועלו כולהון כחדא. אמר כל דמטי יחכום זוגיה כל אחד יבחר בת זוג, וטענונון ואזלון וצלבונון. הדא היא דתנינן האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ, דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר להן °רבי אליעזר בן הורקנוס והלא מעשה ב°שמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון. אמרו לו שמונים נשים תלה, ואין דנין שנים ביום אחד אלא שהיתה השעה צריכה לכך.
מתני':
ו_יחכיצד תולין אותו? משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה ומקיף שתי ידיו זו לזו ותולה אותו. °רבי יוסי בן חלפתא אומר קורה מטה על הכותל ותולה בה כדרך שהטבחין עושין. תולין ומתירין אותו מיד, ו_יטואם לן עוברין בלא תעשה, שנאמר (דברים כי תצא כא כג) לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי. כלומר מפני מה זה תלוי? מפני שקילל את השם, נמצא שם שמים מתחלל.
גמ': תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר זה חומר במחלל שם שמים מבמגדף, וזה חומר במגדף מבמחלל. במגדף כתיב (דברים כי תצא כא כג) לא תלין נבלתו על העץ, ובמחלל כתיב (שמואל ב כא י) ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו על הצור, מתחילת קציר עד נתך מים עליהם, מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון. כתיב (יהושע ט', כ"ז) ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה, ניחא לעדה אבל למזבח ה' מה עונש בזה? אלא שתליין יהושע בריפיון בספק. אמר אני לא מרחיקן ולא מקרבן, אלא מי שעתיד לבנות בית הבחירה דאת דעתו לקרב יקרב, ואת דדעתו לרחק ירחק. ובא דוד וריחקן דכתיב (שמואל ב כא ב) והגבעונים לא מבני ישראל המה. ולמה ריחקן? על שם (שמואל ב כא א) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים וגו'. אמר דוד בעון שלשה דברים גשמים נעצרין, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה דכתיב (דברים עקב יא טז) פן יפתה לבבכם וסמיך ליה ועצר את השמים. גילוי עריות דכתיב (ירמיהו ג', ג') וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך. שפיכות דמים שנאמר (במדבר מסעי לה לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ. ויש אומרים אף פוסק צדקה ברבים ואינן נותנים, דכתיב (משלי כ"ה, י"ד) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. בדק דוד בכל דרכו ולא מצא אחד מהן. התחיל שואל באורים ותומים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא א) ויבקש דוד את פני ה' באורים ותומים. אמר רבי אלעזר° בן פדת: כתיב (צפניה ב', ג') בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו מאי אשר משפטו פעלו? שהוא עושה משפט ופעלו כאחת כשעושה משפט על חטאיו של אדם מזכיר את מעשיו הטובים. (שמואל ב כא א)ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים, על שאול שלא עשיתם עמו חסד, ועל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. שלח דוד וקרא להם ושאל מה לכם ולבית שאול? אמרין ליה על אשר המית ממנו ז' אנשים, שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש. אמר לון מה אתון בעו כדון מה אתם רוצים עכשיו? אמרו ליה יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. אמר לון: ומה הנייה לכון דאינון מתקטלין? סבו לכון כסף ודהב והוון אמרין אין לנו כסף עם שאול ועם ביתו. אמר דילמא דאינון בהתין פלגון מן פלגון אולי הם מתבישים אלו מפני אלו? נסב כל חד מינהון והוה מפייס ליה קומי גרמיה, והוה אמר ליה: מה הנייה אית לך דאינון מתקטלין? סב לך דהב וכסף והוא אמר אין לנו כסף עם שאול ועם ביתו, אין לי כתיב. באותה השעה אמר דוד
נחמו, תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף כ"ט.
מתניתין: אמר לו עד דמתקין. כלומר, אמרנו שהדלת של גיהינום הייתה באוזן של מרים בת עלי בצלים. אז הוא שאל אותם עד מתי יהיה ככה? אמר עד דייתי שמעון בן שטח לה מן גו אודנה לה גו אודניה. כשמעון בן שטח ימות אנחנו ניקח את זה מהאוזן שלה, נעביר את זה לאוזן שלו.
אמר לון ומה, אי נשייא קטל חרשייא? מה, האם הוא כבר הרג את כל המכשפות? נשים ולא, והא אית נשי אשקלון עלמא - יש שמונים נשים מכשפות במערת אשקלון שהם הורסים את העולם. אמר לון זיל ליה - אמר להם לך אליו.
אמר לון הוא ולית הוא - הוא אדם גדול, הוא לא יאמין לי. ואין ידך ויחזר - אם לא יאמין לך, תן לו את ידך והוא יחזור. אזל ליה, בעא מיעבד קומוי - הלך ורצה לעשות לפניו איתות.
אמר: ידע דאת כן, בלבי חשבית - ידעתי שאתה כן, שבלבי חשבתי ובפה לא אמרתי. אם אתה יודע את זה כנראה באמת משמיים אמרו לך את זה.
שמעון בן שטח יום סגריר תמנין גוברין בחירין לבושין קידרין חדתין - ביום גשום לקח שמונים גברים נבחרים, נאים, לבש אותם בגדים חדשים ונקיים ונתן להם כדים חדשים כדי שלא ירטבו מהגשם.
אמר לון צפר, צפר - כשתצפרו פעם ראשונה תביא לו בגדים יבשים ונקיים, וכשתצפרו פעם שנייה אז יכנסו לתוך המערה. כיוון דאתו, כל אחד ואחד מהם חבק אחת מהן והגביה אותה מהקרקע - שכוח הכישוף שלהן פועל רק כשהן נוגעות בקרקע, אם היא באוויר אין לה יותר כוח.
כיוון שהגיעו למערת אשקלון, אמר: אוי מ אוי מ - פתחון לי, מן דידכון אנא - אני משלכם.
חדא אמרה מה, ומייתי פיתא - אחת אמרה מה שאני אומרת יבוא פיתה. אמרה מה דא, אמרה מה - וכן השנייה אמרה שיבוא תבשיל, אמרה מה - השלישית אמרה שיבוא יין.
אמרון ליה: מה אית בך עבד? אמר לון: אית בי צפר תמנין גוברין בחירין חדיי ומחדיי לכון - אמר להם, יש בי כוח שאני צופר פעמיים ובאים שמונים גברים נאים לשמח אתכם.
אמרון ליה: בעיי - אמרו לו שהם רוצים בזה. לבשו, עלו כולהו כחדא - כיוון שלבשו את הבגדים ונכנסו כולם כאחד, כל אחד מהם חבק אחת מהן, ולא יכלו יותר לכשף כשהיו באוויר.
דתנינן, °רבי אליעזר אומר... תלה °רבי אליעזר ב°שמעון בן שטח באשקלון - אמר לו רבי אליעזר, וכי לא היה מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון? שמונים נשים תלה שמעון בן שטח באשקלון.
ואין דנין שנים ביום אחד אלא צריכה - כבר אין דנים שניים ביום אחד, אלא שהייתה שעה צריכה לכך.
מתני': כיצד תולין אותו? משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה, ומקיף שתי ידיו זו לזו ותולה אותו. °רבי יוסי אומר: קורה מטה על הכותל ותולה בה, כדרך שהטבחין עושין - כלומר, לא תוקעים את העץ בקרקע, אלא מטים את הקורה על הכותל ותולה בה כדרך שהטבחים נוהגים.
תולין ומתירין אותו מיד, ואם לן עוברין בלא תעשה, שנאמר לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי. כלומר מפני מה זה תלוי? אנשים ישאלו למה הוא תלוי, וכולם יאמרו: מפני שקילל את השם, נמצא שם שמים מתחלל.
גמ': תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר: זה חומר במחלל מבמגדף, וזה חומר במגדף מבמחלל. כלומר, חומר במחלל שם שמים ממגדף, וחומר במגדף ממחלל. במגדף כתיב לא תלין נבלתו על העץ, ובמחלל כתיב ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו על הצור, מתחילת קציר עד נתך מים עליהם, מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון.
כתיב ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה - ניחא לעדה, אבל מה המשך הפסוק? לה' - זה שכר, אלא שתליין יהושע בריפיון, כלומר בספק תלה אותם.
אמר: אני לא מרחיקן ולא מקרבן, אלא מי שעתיד לבנות בית הבחירה, דאת דעתו לקרב יקרב, ואת דעתו לרחק ירחק.
ובא דוד וריחקן, דכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה. ולמה ריחקן? על שם ויהי רעב בימי דוד שלש שנים. אמר דוד: בעון שלשה דברים גשמים נעצרין - עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.
עבודה זרה דכתיב פן יפתה לבבכם, וסמיך ליה ועצר את השמים. גילוי עריות דכתיב וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך. שפיכות דמים שנאמר כי הדם הוא יחניף את הארץ.
ויש אומרים אף פוסק צדקה ברבים ואינן נותנים, דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. בדק דוד בכל ולא מצא אחד מהן. התחיל שואל באורים ותומים, הדא הוא דכתיב ויבקש דוד את פני ה'.
אמר רבי אלעזר: כתיב בקשו ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו. ויאמר ה' שאול הדמים - על שאול שלא עשיתם עמו חסד, ועל בית הדמים - על אשר המית את הגבעונים.
שלח דוד וקרא להם: מה לכם ולבית שאול? אמרו לו: על שהמית ממנו שבעה אנשים - שני חוטבי עצים, שני שואבי מים, סופר, חזן ושמש.
אמר לון: מה אתם רוצים? אמרו ליה: יותן לנו שבעה אנשים והוקענום לה'. אמר לון: ומה הנייה לכון מתקטלין? סבו לכון כסף ודהב. אמר: אין לנו כסף עם שאול ועם ביתו.
אמר: דילמא בהתין - שמא הם מתביישים אחד מהשני. אז הביא כל אחד ואחד מהם בנפרד וניסה לפייסו, והוא אין לנו כסף - אין לי כתיב, כלומר כל אחד אמר בלשון יחיד.
[דף כט עמוד ב]
שלוש מידות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, ו_כרחמנין וביישנין וגומלי חסדים. רחמנין מניין? דכתיב (דברים ראה יג יח) ונתן לך רחמים. ביישנין מנין דכתיב (שמות יתרו כ יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם זה סימן לבויישן שאינו חוטא, וכל שאין לו בושת פנים דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני. וגומלי חסדים מנין דכתיב (דברים עקב ז יב) ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד. ואילו אין בהן אחד מהן מיד עמד וריחקן, שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה. אף עזרא ריחקן שנאמר (נחמיה י"א, כ"א) והנתינים יושבים בעופל. אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מרחקן, דכתיב (יחזקאל מ"ח, י"ט) והעובד העיר הגבעונים יעבדוהו יאבדוהו קרי שלא יתחתנו איתם. כתיב (שמואל ב כא ו ח) ויאמר המלך אני אתן, ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את אדמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול וגו'. והכתיב (שמואל ב ו כג) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, ואת אמר אכן? אמור מעתה בני מירב היו וגידלתן מיכל ונקראו על שמה. (שמואל ב כא ט) ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד, חסר יוד זה מפיבושת בן יהונתן בן שאול שהוא אדם גדול בתורה, ונתן דוד עיניו בו להצילו מידם. אמר דוד הריני מעבירן לפני המזבח, וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלי. והעבירן לפני המזבח ונתפלל עליו, והלך המזבח וקלטו. הדא הוא דכתיב (תהלים נ"ז, ג') אקרא אל אלהים עליון לאל גומר עלי, שהסכים הקדוש ברוך הוא עם דוד. (שמואל ב כא ט י) והמה הומתו בימי קציר בראשונים בתחילת קציר שעורים, ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה על הצור. מהו על הצור? אמר רבי הושעיה°: שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. אמר רבי אבא בר זימנא° בשם רבי הושעיה° גדול הוא קידוש השם מחילול השם. בחילול השם כתיב (דברים כי תצא כא כג) לא תלין נבלתו על העץ, ובקידוש השם כתיב (שמואל ב כא י) מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם, מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון. והיו העוברים והשבים אומרים מה חטאו אלו שנשתנית עליהן מידת הדין? והיו אומרים על שפשטו ידיהן בגרים גרורים. אמרו מה אם אילו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה. הרבה גרים נתגיירו באותה שעה, הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב ב טז יז) ויספר שלמה את כל האנשים הגרים שנתגירו מעצמם שהרי לא קיבלו גרים בימי שלמה ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר.
מתני':
אמר °רבי מאיר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי דורשים מדכתיב קללת אלקים תלוי קל לית אנא. אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן של רשעים, קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך.
גמ': אנן תנינן קליני, אית תניי תני קל אני ושניהם לדבר אחד התכוונו. מאן דאמר קליני לית הוא קליל אינו קל. מה דאמר קל אני לית הוא אלא נטיל אינו אלא כבד. מתניתא דאמר אף המגדף שהלינו אותו עוברים בלא תעשה שנאמר לא תלין נבלתו כי קללת אלקים תלוי, דלא כ°רבי מאיר דאמר שאינו אלא בעשה, דכתיב קבר תקברנו ביום ההוא.
מתני':
ולא זו בלבד, אלא ו_כאכל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו בלא תעשה. ו_כבולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן, אלא שני קברות היו מתוקנין לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקין.
גמ': תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוטי עצמות. אמר °רבי אחא: הדא דאת אמר שנקבר בארון של אבן, שהוא כקרקע. וכשמוציאים את הארון מהאדמה ומטלטים אותו אין זה נחשב כליקוט עצמות. אבל אם נקבר בארון של עץ כשמוציאים את הארון מהאדמה ומטלטים אותו יש בו משום ליקוטי עצמות. אמר רבי יוסה° אסי ואפילו בארון של עץ אין בו משום ליקוטי עצמות. ואיזהו ליקוטי עצמות? המעבירן באפיקריסין שקים מקום למקום. אמר רבי חגיי° בשם רבי זעירא° ליקוט עצמות כשמועו כמשמעות המילה שאוסף העצמות ולא בנוטל הארון כולו בין עשוי אבן ובין עשוי עץ, ואפילו אם נוטלן כשהם בתוך התכריכים שלהם. ותני כן ליקט עצמות מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר. תני אין שמועה לליקוט עצמות. אמר רבי חגיי°: והוא ו_כגששמע למחר, אבל אם שמע בו ביום יש שמועה לליקוטי עצמות ויש שיעור לליקוטי עצמות. תנא ניקומכי קומי רבי זירא°
באותה שעה אמר דוד: שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל - רחמנין, ביישנין, וגומלי חסדים. ביישנין דכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם. רחמנין דכתיב... גומלי חסדים דכתיב ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד. ואילו אין בהן מהן, וריחקן - דכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה.
עזרא ריחקן, והנתינים יושבים בעופל. אף לעתיד הקדוש ברוך הוא מרחקן, דכתיב והעובד העיר יעבדוהו.
ויאמר המלך אני אתן, ויקח המלך את שני בני רצפה אשר ילדה לשאול, ואת חמשת בני מיכל - ולמיכל בת שאול לא היה לה אכן? אמור מעתה: בני מירב היו, מיכל גידלה ונקראו על שמה.
ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד - חסר זה מפיבושת. דוד אמר: הריני מעבירן לפני המזבח, כל שהמזבח קולטו הרי הוא של - כלומר, ביקש להצילו מפני שהיה גדול בתורה. לפני המזבח וקלטו.
אקרא עליון לאל גומר עלי - שהסכים הקדוש ברוך הוא עם דוד. והמה הומתו בימי קציר בתחילת קציר שעורים, ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה צור. מהו על הצור? אמר רבי הושעיה: שהיתה אומרת - הצור תמים פעלו.
רבי אבא בר זימנא בשם רבי הושעיה: גדול הוא קידוש השם מחילול השם. בחילול השם כתיב לא תלין נבלתו - כלומר אסור אפילו לאילן אחד. ובקידוש השם כתיב עד נתך מים עליהם, מלמד שהיו מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון.
והיו אומרים: מה חטאו עליהן מידת הדין? והיו אומרים: על שפשטו ידיהן בגרים - גרים צדיקים, לא רשעים. ואם אילו שלא נתגיירו לשם שמים תבע הקדוש ברוך הוא דמן, המתגיירים לשם שמים לא כל שכן.
הרבה גרים נתגיירו באותו יום, שנאמר ויספר שלמה את האנשים הגרים ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל.
מתני': אמר °רבי מאיר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי. אם כך אמר הכתוב: מצטער אני על דמן של רשעים, קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך.
גמ': אנן תנינן קליני, אית תניי תני קל אני - בשניהם דבר אחד התכוונו. מאן דמר קליני - לית הוא קליל, אלא כבד. מה דמר קל אני - לית הוא אלא נטיל, כלומר לא קל אלא כבד.
מתניתא דאמר אף המגדף עובר בלא תעשה שנאמר לא תלין נבלתו כי קללת אלקים תלוי, דלא כ°רבי מאיר - שרבי מאיר אומר שבמגדף עוברים רק על עשה של קבור תקברנו, ולכן זו משנה שאינה כרבי מאיר.
מתני': ולא זו בלבד, אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו בלא תעשה. ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן, אלא שני קברות היו מתוקנין לבית דין - אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקין.
גמ': תני: המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות. אמר °רבי אחא: הדא בארון של שיש, שארון של שיש דומה לקרקע, וכשמוציאים אותו ומטלטלים אותו זה לא נחשב ליקוט עצמות. אבל בארון עץ יש משום ליקוט עצמות.
אמר רבי יוסה: אפילו בארון עץ אין בו משום ליקוט עצמות. המעביר בכיסין - כלומר בתוך שקים ממקום למקום.
אמר רבי חגיי, רבי זעירא: ליקוט עצמות כשמו, כלומר, שאוסף את העצמות עצמן אחת אחת, ולא שנוטל את הארון כולו.
ותני כן: ליקט עצמות מלקט עצם עצם משיטקל הבשר. תני: אין שמו על ליקוט עצמות. אמר רבי חגיי: והוא ששמע למחר, אבל בו ביום יש לליקוט עצמות. ניקומכי קומי רבי זירא.
[דף ל עמוד א]
אין שיעור לליקוט עצמות. כהדא דרבי מנא° בן יונה הורי לרבי הלל דכיפרה° שהיה כהן לקרוע ולהתאבל כ°רבי אחא שאם היה קבור בארון עץ והעבירו את הארון הרי זה כליקוט עצמות, ושלא להיטמות כרבי יוסי° בר זבידא שאין ליקוט אלא כשאוספם אחד אחד בשק. תני ליקוט עצמות ו_כדאין אומר עליהן קינים ונהי קינות ויללות ואין אומרין עליהן ו_כהלא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. אלו הן ברכת אבלים מה שהן אומרים בבית הכנסת והיו חותמים בה ברוך אתה ה' מנחם אבלים. אלו הן תנחומי אבלים מה שהן אומרים בשורה. תני אבל אומר עליהן דברים, מה הן דברים? רבנן דקיסרין אמרין קילוסין.
מתני':
נתעכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן. ו_כווהקרובין באין ושואלין את שלום העדים ואת שלום הדיינין, כלומר דעו שאין בלבינו עליכם, שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלין ו_כזאלא אוננים, שאין אנינה אלא בלב.
גמ': תני בראשונה היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ו_כחבמהמורות באדמה. נתעכל הבשר היו מלקטין אותן וקוברין אותן בארזים. אותו היום מתאבל ולמחר היה שמח לומר שיניחוהו אבותיו מן הדין שכיון שנתעכל הבשר נתכפר לו עוונו. ולא רק שלא קברו אותם ליד אבותם אלא היו קוברין אותן בפני עצמן, הנסקלין בנשרפין והנהרגין בנחנקין. הוא שדוד אומר (תהלים כ"ו, ט') אל תאסוף עם חטאים נפשי, אלו הנסקלין והנשרפין, ועם אנשי דמים חיי אלו הנהרגין והנחנקין. רבי אבהו° מטתיה אונס דאזל ליה חד מיניק מת לו תינוק. עלון רבי יונה° ורבי יסי° לנחמו. מי חמי ליה אפין מאימתו עליהם לא אמרין ליה מילא דאורייא כשראו אותו מפחד לא אמרו לו דבר תורה. אמר לון: משגחין רבנן מימר מילא דאורייא? אמרו ליה אשגח מרן. אמר לון: מה אם רשות שלמטן שיש בה כזב ושקר וגניבות דעת ומשוא פנים ומקח שוחד, והיום עודינו ומחר איננו, נאמר בה הקרובין באין ושואלין שלום הדיינין והעדים לומר שאין בליבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם, רשות של מעלן שאין בה לא כזב ולא שקר, לא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה שחייבים אנו לקבל עלינו מידת הדין. ואומר (דברים ראה יג יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך. הדרן עלך פרק נגמר הדין
פרק שביעי – ארבע מיתות
מתני':
ז_אארבע מיתות נמסרו לבית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: שריפה, סקילה, חנק, הרג - זו מצות הנסקלין.
גמ': ז_בולרשות למלך לא ניתן אלא דין הרג לבד. שכל הנידון על ידי מלך למיתה נהרג בסייף. סקילה מניין? דכתיב (דברים שופטים יז ה) וסקלתם באבנים ומתו. שריפה מנין? שנאמר (ויקרא קדושים כ יד) באש ישרפו אותו ואתהן. הרג מנין? נאמר כאן כי יכה איש את עבדו ומת תחת ידו נקם ינקם, ונאמר להלן (ויקרא בחקותי כו כה) והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית - מה נקימה האמורה להלן חרב, אף נקימה האמורה כאן חרב. חנק לית משכח ליה דכתיבה באוריתא, אלא דקיימא לן דארבע מיתות נמסרו לבית דין, וחנק הקל שבהם.
גמרא ירושלמי מסכת סנהדרין, דף ל'. נתחיל עם המשנה, פרק ו' הלכה י'. אומרת המשנה: "נתעכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן". כלומר, היו מוציאים את העצמות של הנהרג בדין וקוברין אותן במקומן. "והקרובין באין ושואלין את שלום העדים ואת שלום הדיינין, כלומר דעו שאין בלבינו עליכם, שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלין אלא אוננים, שאין אנינה אלא בלב".
תני בגמרא: "בראשונה היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במהמורות" באדמה. "נתעכל הבשר היו מלקטין אותן קוברין אותן בארזים". "אותו היום מתאבל ולמחר היה שמח לומר שיניחוהו אבותיו מן הדין", שכאשר נתעכל הבשר התאפר עליו עוונו. ולא רק שלא קברו אותם בקברותם, "אלא היו קוברין אותן בפני עצמן, הנסקלין בנשרפין והנהרגין בנחנקין". כלומר בעצם היו קברות להרוגים החמורים, מיתות חמורות, סקילה ושריפה, וקברים להרוגים ממיתות קלות כמו נהרגים ונחנקים.
"הוא שדוד אומר אל תאסוף עם חטאים נפשי", אלו הנסקלין והנשרפין. "ועם אנשי דמים חיי", אלו הנהרגין והנחנקין.
"רבי אבהו מטתיה אונס אזל ליה חד מיניק", זה היה אחד מבניו התינוקות שנפטר. "עלון רבי יונה ורבי יסי". "מי חמי ליה אפין עליה לא אמרין ליה מילא דאורייא", מרוב פחד כשהם ראו אותו הם לא יכלו להוציא מילה, לא אמרו דבר תורה. "אמר לון: משגחין רבנן מימר מילא דאורייא?" יכולים לומר דברי תורה? "אמרו ליה אשגח מרן", מה תגיד אתה?
"אמר לון: מה אם רשות שלמטן שיש בה כזב ושקר וגניבות דעת ומשוא פנים ומקח שוחד, והיום עודינו ומחר איננו, נאמר בה הקרובין באין ושואלין שלום הדיינין והעדים לומר שאין בליבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם, רשות של מעלן שאין בה לא כזב ולא שקר, לא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה שחייבים אנו לקבל עלינו מידת הדין. ואומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך".
הדרן עלך פרק נגמר הדין, הדרן עלך פרק נגמר הדין, הדרן עלך פרק נגמר הדין אם ירצה השם.
פרק ז' הלכה א'. אומרת המשנה: "ארבע מיתות נמסרו לבית דין: סקילה, שריפה, הרג" וחנק. "רבי שמעון אומר: שריפה, סקילה, חנק, הרג" - כלומר זה הסדר של החומרות שלהם. "זו מצות הנסקלין" - המשנה מדברת על מצוות נסקלין עכשיו.
אומרת הגמרא: "ולרשות לא ניתן אלא דין הרג לבד", כלומר למלך, שכל הנידון על ידי המלך נהרג בסייף. "סקילה מניין? וסקלתם באבנים ומתו. שריפה? שנאמר באש ישרפו אותו ואתהן. הרג? נאמר כאן, ונאמר להלן והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית - מה נקימה האמורה להלן חרב, אף נקימה האמורה כאן חרב. חנק לית משכח ליה" - כלומר לא כתוב חנק בתורה בפירוש. על ידי כך קיימא לן שארבע מיתות נמסרו לבית דין וחנק הקל שבהן.
[דף ל עמוד ב]
אמרו: כל מיתה האמורה בתורה סתם ולא נתפרש באיזה מיתה ימות - אין אתה רשאי להחמיר עליה, אלא להקל עליה. והורגים אותו בחנק. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: שריפה חמורה מסקילה. ורבנין אמרין: סקילה חמורה משריפה. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: חנק חמור מהרג. ורבנין אמרין: הרג חמור מחנק. °רבי שמעון בן יוחאי דרש: כל שם בת כהן בין ארוסה בין נשואה בשריפה. וכיון שדין בת ישראל ארוסה בסקילה, והתורה החמירה בבת כהן שתהיה בשרפה, רואים ששרפה חמורה מסקילה. ורבנין אמרין: כל שם ארוסה, בין בת ישראל בין בת כהן, בסקילה. ובת כהן נשואה דינה בשרפה, והרי ארוסה חמורה מנשואה, ואם הענישה תורה בת כהן ארוסה בסקילה, מכאן שסקילה חמורה. °רבי שמעון בן יוחאי סבר: בת כהן בשרפה, בין ארוסה בין נשואה. ודריש הכי: מה בת ישראל שהקילה התורה בנשואה שתהא בחנק, החמירה בארוסה שתהא בסקילה, בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשרפה, אינו דין שנחמיר בארוסה שתהא בשרפה. ורבנן סברין: כל ארוסה, בת ישראל או בת כהן, בסקילה. ודרשיה הכי: מה אם בת ישראל שהקילה התורה בנשואה שתהא בחנק, החמירה בארוסה שתהא בסקילה, בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשרפה, אינו דין שנחמיר בארוסה שתהא בסקילה. תני: כתיב (ויקרא אמור כא ט) את אביה היא מחללת, באש תשרף. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: זינתה עם אביה - בשריפה, עם חמיה - בסקילה. מאי איריא בת כהן? בת ישראל נמי דינה כן! הבא על בתו, דינם בשריפה. הבא על כלתו, דינם בסקילה. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה°: כך פירוש הבריתא: כל מקום שמיתתה של בת ישראל שזינתה למטה ממיתה שהיו ממיתים אותה אם הייתה מזנה עם אביה שאז מיתתה בשרפה, כגון זינתה עם אחר כשהיא נשואה שדינה בחנק, שהוא קל משרפה, בת כהן תידון בשריפה. כאילו זינתה עם אביה. וכל מקום שמיתתה של בת ישראל שזינתה למעלה ממיתה שהיו ממיתים אותה אם הייתה מזנה עם אביה שאז מיתתה בשרפה, כגון ארוסה שזינתה שדינה בסקילה שהיא חמורה לרבנן משרפה, דינה של בת כהן ארוסה כאילו זינתה עם חמיה, שדינה בסקילה. תני: כל הזוממין ובועלין מקדימין לאותו מיתה - אם לסקילה, סקילה, אם לשריפה, שריפה. במה דברים אמורים? שהוא כיוצא בה באותה מיתה. אבל אם הייתה מיתתו שונה משלה, אינם מקדימים אלא למיתה של הבועל. דכתיב: את אביה היא מחללת, באש תשרף - היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, היא בשריפה ז_גואין זוממיה בשריפה, אלא היא בשרפה ובועלה}} וזוממיה בחנק. דדרשינן: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו - לאחיו ולא לאחותו. כשדין תורהכיוצא בהם בשריפה כשרצו לחייב את הבועל ואותה בשרפה, כגון הבא על חמותו - היא והן בשריפה. כיוצא בהן בסקילה כשרצו לחייב את הבועל ואותה בסקילה - היא והן בסקילה. כיוצא בהן שרצו לחייב את הבועל בחנק - היא בשריפה והן
"כל מיתה האמורה בתורה סתם - אין אתה רשאי להחמיר עליה, אלא להקל עליה", ולכן הורגים אותו בחנק. "רבי שמעון אומר: שריפה חמורה מסקילה. ורבנין מרין: סקילה חמורה משריפה. רבי שמעון אומר: חנק חמור מהרג. ורבנין מרין: הרג חמור מחנק".
"רבי שמעון דרש: כל שם בת כהן בשריפה", כלומר כל בת כהן, בין אם היא ארוסה בין אם היא נשואה, בשריפה. וכיוון שהדין של בת ישראל ארוסה בסקילה, והתורה החמירה בבת כהן שתהיה בשריפה, רואים מכאן ששריפה חמורה מסקילה.
"ורבנין מרין: כל שם ארוסה בסקילה", בין אם בת ישראל בין אם בת כהן. אז בת כהן נשואה דינה בשריפה, והרי תמיד ארוסה חמורה מנשואה - אז אם הענישה תורה בת כהן ארוסה בסקילה, רואים מכאן שסקילה חמורה. רבי שמעון סבר שבת כהן בשריפה בין אם ארוסה בין נשואה, כלומר בת כהן תמיד בשריפה.
"ודרש: מה בת כהן שהחמירה תורה בנשואה שתהא בשריפה", אין דין שנחמיר בה בארוסה שתהא בשריפה? "מה אם בת ישראל שהחמירה התורה שתהא" בארוסה בסקילה, "אינו דין שתהא" בת כהן ארוסה בסקילה? ורבנן סברי כל ארוסה, בת ישראל או בת כהן, תמיד בסקילה.
"רבי אלעזר, רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה: כל מיתה למטה מ'אביה', כשהיא" עם אביה - בשריפה. עם חמיה - בסקילה. "ואין זוממיה בשריפה" - אלא בחנק.
"כיוצא בהם בשריפה - היא והן בשריפה. כיוצא בהן בסקילה - היא והן בסקילה. כיוצא בהן בחנק" - היא בשריפה והן בחנק.
כלומר, כשרצו לחייב את הבועל ואותה באותו דין - כמו אם היא בעל חמותו, שם שניהם בשריפה - במקרה כזה היא והן בשריפה, כלומר גם הזוממים יקבלו אותו דין שריפה. ואם כיוצא בהן בסקילה, כלומר רצו לחייב את הבועל ואותה בסקילה - במקרה כזה היא והן בסקילה, כלומר גם העדים יקבלו סקילה. עכשיו, אם כיוצא בהן בחנק, כלומר אם היא בשריפה והבועל בחנק - במקרה כזה היא בשריפה ואין בחנק, כלומר הזוממים מקבלים את הדין של הבועל, לא של הבת כהן. כמו שנאמר "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" - היא ולא בועלה, היא ולא זוממיה.
[דף לא עמוד א]
בחנק. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה°: רבנין שסוברים שהרג חמור מחנק וסקילה חמורה משרפה דרשין: אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עובדי כוכבים ומזלות היו שדינם בסקילה, ויצאו לידון בהקלה במיתות בית דין. אם אתה אומר שחנק חמור מהרג, לא דייך שאת מוציאה לידון בהקלה במיתות בית דין, אלא שאת מוציאן בקלה שבמיתות בית דין בהרג. הרי היה לך לחייבו לפחות בחנק, אלא מכאן שהרג חמור מחנק. °רבי שמעון בן יוחאי שסובר שחנק חמור מהרג ושרפה חמורה מסקילה דרש: נביא השקר בכלל עובדי עבודת כוכבים ומזלות היה שדינם בסקילה, ויצא לידון בהקלה במיתות בית דין. אם אתה אומר שהרג חמור מחנק, לא דייך שאת מוציא לידון בהקלה במיתות בית דין, אלא שאת רוצה להוציאן בקלה שבמיתות בית דין בחנק. הרי היה לך לחייבו הרג, אלא מכאן שחנק חמור מהרג. רבי שמואל בר סוסרטאי° בשם רבי אבהו° מחלף: רבנן דרשין: נביא השקר בכלל עובדי עבודת כוכבים ומזלות היה שדינם בסקילה, יצא לידון בקלה במיתות. וכיוון שהתורה גילתה שהיא רוצה להקל עליו, צריך להקל עליו כמה שאפשר. לכן לא דייך שאת מוציאו משריפה, אלא שאת מוציאו לידון בקלה שבמיתות בחניקה שחנק קל מהרג. °רבי שמעון בן יוחאי דרש: אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עבודת כוכבים ומזלות היו שדינם בסקילה, יצאו לידון בקלה במיתות. וכיוון שהתורה גילתה שהיא רוצה להקל עליו, צריך להקל עליו כמה שאפשר. לכן לא דייך, אלא שאת מוציאן לידון בקלה שבמיתות בהריגה שהרג קל מחנק.
מתני':
ז_דמצות הנשרפין: היו משקעין אותו בזבל עד ארכבותיו, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו - זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שהוא פותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו והיא יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אף הוא, אם מת בידם, לא היו מקיימין בו מצות שריפה, אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, והיא יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. אמר °רבי אליעזר בי רבי צדוק: מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו: מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי.
גמ': תנן: ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה. ויתן קשה בפני עצמו? אמרי: שלא ימות בחניקה ולא יקיימו מצות שרפה. וכן מצאנו שבשעה שסתם חזקיהו את מוצא מימי גיחון העליון במנים דקים סתמן. תנן: ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו. אמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בפתילה של בעץ היא מתניתא. מהו בפתילה של בעץ? רבנין דקיסרין אמרין: אבר וקסטיטיריוןע ופרת ובדיל מעורבין. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: אתיא כמאן דאמר: מדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו. ברם כמאן דאמר: יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו - בפתילה של נפט היא מתניתא. דבעץ ואבר מתקשים מיד.
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף לא. ואומר מר: יש ארבע שיטות ברבנן שסוברים שערק חמור מחנק, וסקילה חמורה משריפה. הם דורשים ככה: אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עובדי כוכבים היו , לידון ב קלה, לא דייך שאת מוציאה לידון בקלה, אלא שאת מוציאן בקלה שבמיתות. כלומר התורה הקילה עליהם, שאם אומר אתה שחנק חמור מערק - לא דרך שאתה מוציא אותם לידון בהקלה של מיתות בית דין. כלומר אתה מדלג על שריפה שאתה מוציא אותם בהקלה של מיתות בית דין, בעצם היית צריך לתת להם חנק. כלומר אתה מדלג על שריפה, אתה נותן להם חנק. אז רואים מכאן שבאמת ערק יותר חמור.
רבי שמעון סובר שחנק חמור מהרג, ושריפה חמורה מסקילה. אבל דורש: נביא השקר בכלל עובדי עבודת כוכבים היה, יצא לידון בקלה, לא דייך שאת מוציא לידון, אלא שאת רוצה להוציאן בקלה שבמיתות. אז אם אתה אומר שערק חמור מחנק, לא דרך שאתה מוציא אותם לידון בהקלה שבמיתות בית דין - שמה שאתה מקריב עליהם שאתה רוצה להוציא אותם בקלה של מיתות בית דין - לחנק. אז רואים מכאן שבאמת חנק הוא חמור מהרג.
רבי שמואל בר סוסרטאי בשם רבי אבהו מחלף - מחליף בין שניהם, בשתי השיטות. רבנן דורשים: נביא השקר בכלל עובדי עבודת כוכבים היה בסקילה, יצא לידון בקלה. כלומר התורה הקילה עליהם, וכיוון שהתורה גילתה שהיא רוצה להקל עליו, צריך להקל עליהם כמה שאפשר. אז לכן לא דייך שאת מוציאו , אלא שאת מוציאו לידון בקלה שבמיתות בחניקה. כי אנחנו רואים שחנק קל מערק.
ולרבי שמעון דרש: אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עבודת כוכבים היו , יצאו לידון בקלה. כלומר התורה הקילה עליהם, וכיוון שהתורה גילתה שהיא רוצה להקל עליהם, צריך להקל עליהם כמה שאפשר. לכן לא דייך, אלא שאת מוציאן לידון בקלה שבמיתות בהריגה. אתה חייב, אתה צריך להוציא אותם להריגה. רואים מכאן שערק הוא באמת קל מחנק. זה נאמר לפני ההיפוך - סדר המיתות בהלכה, בתורת המשנה.
מצות הנשרפין: היו משקעין אותו בזבל עד ארכבותיו, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו - זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שהוא פותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, והיא יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.
רבי יהודה אומר: אף הוא, אם מת בידם, לא היו מקיימין בו מצות שריפה. כלומר אם חונקים אותו הוא יכול למות בחנק, ואז לא קיימו את מצוות שריפה. אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, והיא יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.
אמר רבי אליעזר בי רבי צדוק: מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אז רואים שכאן השריפה זה סתם שריפה. אמרו לו: מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי - אבל אותו בית דין טעה.
ואתה אומר: תנן נותנים סודרין קשה לתוך הרכה, ויתן קשה בפני עצמו? למה צריך גם את הרכה? אמר: שלא ימות בחניקה, ולא קיימו בו מצוות שריפה. כלומר אם ייקחו רק סודרין קשה אז ימות מחנק, לכן נותנים את הרכה ועליה את הקשה. וכן מצאנו שבשעה שסתם חזקיה את מוצא מימי גיחון העליון במנים דקים סתמן.
ותנן: מדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו. אמר רבי קריספא בשם רבי יוחנן: בפתילה של בעץ היא מתניתא. עכשיו, מה זה פתילה של בעץ? רבנין דקיסרין אמרין: אבר וקסטיטיריון מעורבין - זה עופרת ותערובת של בדיל.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: אתיא כמאן דאמר מדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו. ברם כמאן דאמר יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו - בפתילה של נפט היא מתניתא. כי הרי בעץ ואבר הם מתקשים מיד, איך שהם נוגעים בפה מיד יתקשה, זה לא יירד לבני מעיו.
[דף לא עמוד ב]
תני: קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש, ניטלו דיני נפשות מישראל. °רבי שמעון בן יוחאי: ניטלו דיני ממונות מישראל. אמר °רבי שמעון בן יוחאי: בריך רחמנא שנאסר עלינו לדון דיני ממונות, דלית אנא חכים מידון. תנן: אמר °רבי אליעזר בי רבי צדוק: מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו: מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי. והתני: אמר °רבי אלעזר בי רבי צדוק: תינוק הייתי ורוכב על כתיפו דאבא, וראיתי בת כהן שזינת והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו: תינוק היית, ואין עדות לתינוק. מכאן ש°רבי אלעזר בי רבי צדוק האריך ימים הרבה. דכד חמא דא מילתא כשראה דבר זה, לא היה פחות מבן עשר שנין. וזה היה לפחות ארבעים שנה קדם החרבן, שהרי אחר כך לא היו מיתות בית דין נוהגות. כד היה מהלך עם °רבי, לא הוה פחות מן תלתין שנין - דלית אורחא דגברא רבא מהלך עם בר נש פחות מתלתין שנין. ותני כן: אמר °רבי: מעשה שהייתי בא אני ו°רבי אלעזר בי רבי צדוק מבית שיריון שערים, ואכלנו תאנים וענבים עראי חוץ לסוכה. ורבי נולד בערך שישים שנה אחר החרבן במרד בר כוכבה, כך שרבי אלעזר בי רבי צדוק היה בסיבות מאה וארבעים.
מתני':
ז_המצות הנהרגין: היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה. °רבי יהודה בר עילאי אומר: ניוול הוא זה, אלא מניח את ראשו על הסדן וקוצץ אותו בקופץ. אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו.
גמ': מודה °רבי יהודה בר עילאי שאין מיתה מנוולת מזו, אלא שאמרה תורה (ויקרא אחרי מות יח ג) ובחוקותיהם לא תלכו. אמר רבי יוחנן° בר נפחא, ותני כן (במדבר מסעי לה ל) ירצח הרוצח במה שרצח. יכול אם הרגו בסייף יהרגנו בסייף, במקל יהרגנו במקל? נאמר כאן כי יכה איש את עבדו ומת תחת ידו נקם ינקם, ונאמר להלן (ויקרא בחקותי כו כה) והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית - מה נקימה שנאמר להלן בחרב, אף נקימה שנאמר כאן מיתה בחרב. יכול יטילינו יחתוך אותו מבין האגפיים בין הידים? נאמר ברוצח (דברים שופטים יז ז) ובערת הרע מקרבך, ונאמר להלן בעגלה ערופה (דברים שופטים כא ט) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך. וילפינן ביעור ביעור עריפה עריפה - מה הבערה שנאמר להלן בעגלה ערופה מול העורף, אף כאן מול העורף. מה עריפה שנאמר להלן התזת הראש, אף כאן התזת הראש.
מתני':
ז_ומצות הנחנקין: היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו - זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצאה.
גמ': חנק לית משכח לא נמצא באורייתא. אמרת: הרי זו מיתה בתורה! וכל מיתה שנאמר בתורה סתם, אין את רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה - דברי רבי יאשיה°. וקיימא לן דארבע מיתות נמסרו לבית דין, וחנק הקלה שבהם. אמר לו רבי יונתן°: לא מפני שהיא קלה, אלא שנאמרה סתם. וכל מיתה שנאמרה סתם, אי אתה רשאי להחמיר עליה, אלא להקל עליה. ותלו אותו בחנק. אמרת גזירה שווה: נאמר מיתה סתם בידי שמים, דכתיב: וימיתהו ה', ונאמר מיתה סתם בידי אדם - מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רושם, אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם. סדר חנק כך הוא: זה מושך אצלו וזה מושך אצלו. כהנא בעא קומי רב° אבא בר אייבו: תמן תנן: זב וטהור שהיו מפשילין בחבלים - ז_זזה מושך הילך וזה מושך הילך. נטמא הטהור כיוון שהוא נשען על הטמא, שהרי אם היה משחרר הוא היה נופל. והכא את אמר: זה מושך אצלו וזה מושך אצלו. ולמה שינה התנא בלשונו? אמר ליה: תמן זה מלפניו וזה מלאחריו, ברם הכא היחוס כלפי הנהרג דין מן דין סיטרא ודין מן דין סיטרא זה מצד זה וזה מצד זה.
מתני':
ז_חאילו הן הנסקלין: הבא על האם ועל אשת אב ועל הכלה, והבא על הזכר ועל הבהמה, והאשה המביאה עליה את הבהמה, ז_טוהמגדף, והעובד עבודת כוכבים ומזלות, ז_יוהנותן מזרעו למולך, ובעל ז_יאאוב וידעוני, ז_יבוהמחלל את השבת, ז_יגוהמקלל אביו ואמו, והבא ז_ידעל נערה מאורסה, ז_טווהמסית ליחיד, ז_טזוהמדיח לרבים, ז_יזוהמכשף, ז_יחובן סורר ומורה.
גמ': תנן התם: שלושים ושש כרתות בתורה. הבא על האם וכ"ו - מניינא למה לי? ללמדך שאם עשה את כולם בהעלם אחד, חייב על כל אחד ואחד. לא צריכה אלא בהעלם אחד, אבל בשני העלימות אפילו באשה אחת.
תני: קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש, ניטלו דיני נפשות מישראל. ואת אמרת בימי רבי שמעון בן יוחאי: ניטלו דיני ממונות מישראל. כלומר הרומאים לא הרשו לדון דיני ממונות. אמר רבי שמעון בן יוחאי: בריך רחמנא, דלא חכים מידון. ברוך השם שלקחו מאיתנו את זה, כי אנחנו לא מספיק חכמים לדון, אני לא חכם מספיק לדון.
תניא: אמר רבי אליעזר בי רבי צדוק: מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו: מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי - שכך אמרת לה. אמר רבי אלעזר בי רבי צדוק: תינוק הייתי ורוכב על כתיפו דאבא, וראיתי בת כהן שזינת והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו: תינוק היית, ואין עדות לתינוק.
רואים - או שיש שני מקרים, או שיש מחלוקת בבית על דיוק הסיפור. אבל בכל אופן, מכאן שרבי אלעזר בי רבי צדוק כד חמא מילתא, לא היה פחות מבן עשר שנין - או לא היה יותר מבן עשר שנים. נאמר ככה כי זה לפחות ארבעים שנה קודם החורבן, שהרי אמרנו שארבעים שנה קודם החורבן פסקו מיתות בית דין. אז אם הוא ראה שהוציאו להורג, כנראה זה היה לפחות ארבעים שנה לפני החורבן. ואם הוא היה על כתפיו של אביו, היה לא פחות ולא יותר מבן עשר.
כד היה מהלך עם רבי, לא הוה פחות מן תלתין שנין - יש ברייתא אחרת שמספרת שהוא הלך עם רבי, אז אם הוא הלך עם רבי מסתמא הוא היה בן שלושים. דלית אורחא דגברא רבא מהלך עם בר נש פחות מתלתין שנין - כי לא מכובד שאדם גדול כמו רבי, שהוא הנשיא, ילך עם אדם שהוא פחות מבן שלושים.
ותני כן: אמר רבי: מעשה שהייתי אני ורבי אלעזר בי רבי צדוק מבית שיריון, ואכלנו תאנים וענבים עראי חוץ לסוכה. עכשיו, רבי נולד בערך שישים שנה אחרי החורבן ומת בזקנה, כך יוצא שרבי אלעזר בי רבי צדוק היה במאה ארבעים שנה.
בעזרת השם נלמד את המשנה. מצות הנהרגין: היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר: ניוול הוא זה, אלא מניח את ראשו על הסדן וקוצץ אותו בקופץ. אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו.
מודה רבי יהודה שאין מיתה מנוולת מזו. אלא למה למלכות עושים ככה? אלא שאמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו. מכיוון שהגויים עושים - עורפים את הראש בדרך רגילה - אז אנחנו נעשה את זה בשינוי, לקצוץ בקופיץ על סדן.
אמר רבי יוחנן, ותני כן: ירצח הרוצח - במה שרצח, כלומר הורגים אותו באותו דבר שהוא רצח בו לכאורה. יכול אם הרגו בסייף יהרגנו בסייף, במקל יהרגנו במקל? האם זו הכוונה? נאמר כאן - כי יכה איש את עבדו במטה ידו, נקום ינקם - ונאמר להלן והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית - מה נקימה שנאמר להלן בחרב, אף נקימה שנאמר כאן מיתה בחרב.
יכול יטילינו מבין האגפיים? כלומר יחתוך אותו עם החרב, אבל לא מהראש אלא מבין הגפיים, באזור הידיים - יחתוך את הגוף לשתיים. נאמר ובערת הרע מקרבך, ונאמר להלן ואתה תבער הדם הנקי מקרבך - בעגלה ערופה. ואף על פי כן עריפה עריפה - מה הבערה שנאמר להלן מול העורף, אף כאן העורף. מה עריפה שנאמר להלן התזת הראש, אף כאן התזת הראש.
בעזרת השם נלמד את המשנה. מצות הנחנקין: היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודרין לתוך הרכה וכורך על צוארו - זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצאה.
ואתה אומר: חנק לית משכח - כלומר לא כתוב בשום מקום חנק בפירוש. אמרת: הרי זו מיתה בתורה! וכל מיתה שנאמר בתורה סתם, אין את רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה - דברי רבי יאשיה. מכאן למדנו שיש ארבע מיתות בית דין, וחנק זה הקלה שבהם.
אמר לו רבי יונתן: לא מפני שהיא קלה, אלא שנאמרה סתם. וכל מיתה שנאמרה סתם, אי אתה רשאי להחמיר עליה, אלא להקל עליה. תלו אותו בחנק - למה? גזרה שוה: נאמרה מיתה סתם בידי שמים, דכתיב "ואם מות יומת", ונאמרה מיתה סתם - מיתה בידי אדם. מה מיתה האמורה בידי שמים - מיתה שאין בה רושם, אף מיתה האמורה בידי אדם - מיתה שאין בה רושם, כלומר גופו שלם. ואיזו זו? חניקה.
אז הוא אומר: לא בגלל שזו המיתה הכי קלה, אלא בגלל שכתוב "מיתה", ומצאנו שמיתה זה דבר שאין בו רושם, וזו חניקה.
סדר חנק כך הוא: זה מושך אצלו וזה מושך אצלו. כהנא בעא קומי רב: תמן, גבי זב וטהור שמושיטין בחבלים, תנן זה מושך הילך וזה מושך הילך ונטמא הטהור - כיוון שהוא נשען על הטמא, כי אם הטמא היה משחרר את החבל הוא היה נופל, ובעצם הוא נשען על הטמא ולכן נטמא. וכאן את אמרת: זה מושך אצלו וזה מושך אצלו? למה השינוי בלשון?
אמר ליה: תמן זה מלפניו וזה מלאחריו - כלומר היחס הוא כלפי הנהרג, הנהרג. אחד מושך מקדימה ואחד מושך מאחורה, אז לכן כותב "זה מושך אצלו וזה מושך אצלו". ברם הכא דין מן דין סיטרא ודין מן דין סיטרא - לגבי החבל, כל אחד מושך לצד של עצמו.
בעזרת השם נלמד את המשנה: אילו הן הנסקלין: הבא על האם ועל אשת אב ועל הכלה, והבא על הזכר ועל הבהמה, והאשה המביאה עליה את הבהמה, והמגדף, והעובד עבודת כוכבים, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה מאורסה, והמסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה.
[דף לב עמוד א]
אם בא עליה וחזר ובא עליה בהעלם אחר, חייב על כל אחת ואחת. ותנן לקמן: הבא על האם חייב עליה משום אם ומשום אשת אב. רבי שמעון בריה דרבי הלל בן פזי° בעא קומי °רבי הלל בר פזי: מתניתא באשה אחת שיש לה שמות הרבה כגון אימו שהיא אשת אביו, אבל אם היו נשים הרבה משם אחד, כגון חמש נשים נידות, או אשה אחת והעלימות הרבה - האם כהעלם אחד הוא? אמר ליה: לא נצרכה מתניתין אלא להעלם אחד בגוף אחד ושתי שמות, דחייב שתים, וקא משמע לן דאף שמות מחלקין. אבל בשתי העלמות לעולם חייב, וכל שכן בנשים הרבה ושם אחד, דגופים מחלקים. ולמה צריכה המשנה לחדש באשה אחת בשתי שמות ובהעלם אחד? דאיתפלגון הוא בהעלם אחד כגון שבא על הערווה ביאות הרבה ולא נודע לו בין ביאה לביאה, והיא בחמשה העלימות כגון שנודע לה ונעלם ממנה בין ביאה לביאה, חמש פעמים. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: הוא מביא קרבן אחד, והיא מביאה ז_יטחמשה קרבנות. רבי שמעון בן לקיש° אמר: כשם שהוא אינו מביא אלא קרבן אחד, כך היא אינה מביאה אלא קרבן אחד. אבל בין לרבי יוחנן° בר נפחא בין לרבי שמעון בן לקיש°, ידיעות מחלקות. שלא תאמר: יעשו נשים הרבה משם אחד, או העלימות הרבה בגוף אחד כהעלם אחד בגוף אחד, ואינו חייב אלא אחת - לפום כן צריך מימר: חייב על כל אחת ואחת. אמר רבי בון בר חייא°: לדברי °רבי ישמעאל בן אלישע ב' דברים שיצאו מן הכלל חולקין, ולא אמרינן דהוו שתי כתובים הבאים כאחד ואינם מלמדים, או אינם חולקים. ותני °רבי ישמעאל בן אלישע כן, דתני: כתיב (ויקרא קדושים יט כו) לא תנחשו ולא תעוננו - והלא הניחוש והעינון בכלל איסור כישוף היו, ויצאו מן הכלל לחלק ולחייב חטאת על הניחוש בפני עצמו ועל העינון בפני עצמו ועל הקיסום בפני עצמו. אם יש כמה לאוים וכרת אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת. השאלה: מה הדין אם אחרי שהתורה כללה את כל הלאוים בכרת אחד, היא חזרה ופרטה אחד מהם שהוא בכרת? האם כשם שאם הכלל והפרט בלאו אומרים שהפרט יצא לחלק בלאוים, כך גם כאשר הכלל בהיכרת והפרט בהיכרת נאמר שהפרט יצא לחלק בכריתות ויהיה חייב חטאת על כל לאו? מילתיה דרבי יוחנן° בר נפחא אמרה: כלל ופרט הוא. דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כתיב (ויקרא קדושים יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות, וכתיב: ואיש אשר יקח את אחותו וכו' ונכרתו - והלא אחותו בכלל כל העריות הייתה, ולמה יצאת מן הכלל? לחלוק את הכלל. מה אחותו חייבים עליה כרת בפני עצמה, אף כל העריות, אם בא עליהן בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה. התיב רבי אלעזר° בן פדת: והכתיב (ויקרא אחרי מות יח יב יג) ערות אחות אמך וערות אחות אביך לא תגלה? ולמה יצאו אלו? אמר ליה: לצורך יצאו - לידון בערייה לחייב על המערה כגומר.
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף ל"ב. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת הגמרא. אומרת הגמרא: תנא תם שלושים ושש כריתות בתורה, הבעל לאם וכולי. מניין לנו? כלומר, למה כתוב שלושים ושש? אני לא יכול לספור את זה לבד? למידך שאם מצא את כולם בהעלם אחד חייב על כל אחד ואחד. ותאמר לא צריכא אלא בהעלם אחד, אבל בשתי העלמות אפילו באישה אחת אם בא עליה וחזר ובא עליה בהעלם אחר חייב על כל אחת ואחת. כלומר אם הוא בא על אישה אחת בשתי העלמות, הוא חייב פעמיים כי היא אישה אסורה. ותנן ותנן וכמו הבעל לאם חייב עליה משום אם ומשום אשת אב.
רבי שמעון בריה דרבי הלל בן פזי בעא קומי רבי הלל בר פזי: מתניתא באשה אחת שיש לה שמות הרבה, כגון אמו שהיא גם אשת אביו. אבל אם היו נשים הרבה מִשֵם אחד, כגון חמש נשים נידות, או אישה אחת ובהעלמות הרבה, האם זה כהעלם אחד הוא? אמר ליה: לא צריכא מתניתין אלא בהעלם אחד בגוף אחד ושתי שמות שחייב שתיים. וכמשמע לן שגם שמות מחלקים, אבל בשתי העלמות בגוף אחד חייב אחת. וכל שכן לנשים הרבה בשם אחד דגופים מחלקים.
עכשיו למה צריכה משנה לחדש לנו באישה אחת בשתי שמות בהעלם אחד? דאיתפלגון - מה הדין אם הוא בהעלם אחד, כגון שהוא בא עליה בעילות הרבה ולא נולד לו בן בעלייה וביאה, אבל היא בחמישה העלמות, כגון שנולד ממנה בן בעלייה וביאה חמש פעמים. אז רבי יוחנן אמר: הוא מביא קרבן אחד, והיא מביאה חמשה קרבנות. רבי שמעון בן לקיש אמר: כשם שהוא אינו מביא אלא קרבן אחד, כך היא אינה מביאה אלא קרבן אחד.
אבל בין לרבי יוחנן בין לרבי שמעון בן לקיש, שלא תאמר יעשו נשים הרבה משם אחד או העלמות הרבה בגוף אחד כהעלם אחד ואינו חייב אלא אחת - לפום כן צריך מימר: חייב על כל אחת ואחת.
אמר רבי בון בר חייא: דיבר רבי ישמעאל שני דברים שיצאו מן הכלל חולקים. כלומר, לא אומרים שרק דבר אחד שיצא מן הכלל בא לחלק, אלא אפילו שני דברים שיצאו חולקים, ולא אומרים שזה שני כתובים הבאים כאחד ואינם מלמדים או אינם חולקים.
תני רבי ישמעאל כן: כתב לא תנחשו ולא תעוננו - אבל הניחוש והעינון בכלל איסור כישוף היו, ויצאו מן הכלל לחלק ולחייב חטאת על ניחוש בפני עצמו ועל עינון בפני עצמו ועל כישוף בפני עצמו. שאם יש כמה לאווים וכרת אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת.
השאלה מה הדין אם אחרי שהתורה כללה את כל הלאווים בכרת אחד, היא חזרה ופירטה אחד מהם שהוא בכרת - כן, האם כשם שהכלל והפרט בלאו אומרים שהפרט יצא לחלק בלאווים - יש לנו כלל, ולאחר מכן יצא אחד בלאו, ואנחנו אומרים שהוא לא יצא מהכלל, אלא למד על הכלל כולו יצא לחלק בהם - אז גם כאשר כלל בהיכרת ופרט בהיכרת, האם גם שם אומרים שהפרט יצא לחלק בכריתות? לומר שכל אחד ואחד חייב כרת בפני עצמו? זו השאלה.
מילתיה דרבי יוחנן אמרה: כלל ופרט הוא, וככה דנים את זה, שדנים את זה בתור דבר שיצא מן הכלל ולמד על הכלל כולו יצא. דמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות. יש לנו פה כלל, וכתיב ואיש שייקח את אחותו וכולי ונכרתו - והלא אחותו בכלל כל העריות היתה. למה יצאה מן הכלל לחלק את הכלל? לומר: מה אחותו חייבים עליה כרת בפני עצמה, אף כל העריות אם בא עליהן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה.
התיב רבי אלעזר: והכתיב ערות אחות אמך וערות אחות אביך לא תגלה. ולמה יצאו אלה? זה מתי אתה אומר שדבר שיצא מן הכלל לומד על הכלל כולו יצא לחלק - כשיצא אחד. אבל פה יצאו עוד. למה הם יצאו? אמר ליה: לצורך יצאו - לידון בעריה, לחייב את המערה כגומר, כלומר שגם המערה יהיה חייב כמו הגומר.
והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלתה את ערותה, את מקורה הערה והיא גילתה את מקור דמיה וכולי ונכרתו. אז למה יצאה נידה? אמר: לצורך יצאת - לידון בעריה. כלומר, למרות שבעצם כבר למדנו דין עריה, צריך לחזור ולדון על זה לגבי נידה, שלא תאמר: הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה ולא משום קריבות משפחה - אז זה לא כדין שאר העריות, וגם לא פוסלת בביאתה בכהונה, וגם בניה לא ממזרים. אז יש הרבה דברים שהנידה שונה משאר העריות, ולכן אולי לא נעשה בה את המערה כגומר - לפום כן צריך מימר, שגם שם יש עריה.
[דף לב עמוד ב]
והכתיב (ויקרא קדושים כ יח) ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלתה את ערותה, את מקורה הערה והיא גילתה את מקור דמיה וכ"ו ונכרתו וכ"ו. ולמה יצאה נידה? אמר ליה: לצורך יצאת - לידון בערייה. אף שכבר למדנו דין זה, צריך לחזור עליו לגבי נידה - שלא תאמר: הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה ולא משום קירבת משפחה, ואינה דומה לשאר עריות שאינו פוסלה בביאתו מכהונה ואין בניה ממזרים, לא נעשה בה את המערה כגומר. ז_כלפום כן צריך מימר. והכתיב (ויקרא קדושים כ כ) ואיש אשר ישכב את דדתו, ערות דודו גלה וכ"ו ונכרתו. ולמה יצאת דודתו? אמר לו: לצורך יצאת - לידון בערירי כדכתיב: ערירים ימותו. והכתיב (ויקרא קדושים כ כא) ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא. אמר ליה: לצורך יצאה לידון בערירי כדכתיב: ערירים יהיו. דאמר רבי יודן°: כל אתר דתימר ערירים יהיו, הווין בלא וולד. וכל אתר דתימר ערירים ימותו, קוברין את בניהן. רבי יוסי° בר זבידא אמר: דודתו לצורך יצאת - למעט את אשת אחי אביו מאמו מערירי. מה טעמא? נאמר כאן ערוות דודו גילה, ונאמר להלן (ויקרא בהר כה מט) או דודו או בן דודו יגאלנו - מה דודו שנאמר להלן באחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף דודתו שנאמר כאן ז_כאבאשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אף אשת אחיו למדה מדודתו בהקש - מה דודתו שנאמר להלן שהיא בערירים באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף אשת אחיו שנאמר כאן באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. עד כדון כ°רבי עקיבה דאמר: למדין למד מן הלמד. בחולין ילפינן שפיר בהקש אשת אחיו מדודתו, שהיא עצמה נלמדה בגזירה שווה מגאולת נחלה. אלא ל°רבי ישמעאל בן אלישע דאמר: אין למדין למד מן הלמד. אפילו בחולין אשת אחיו שהיא מהאב, ולא אשת אחיו שהיא מן האם מינא לן? תני °רבי ישמעאל בן אלישע: נאמר כאן ערות אשת אחיך לא תגלה, ונאמר להלן (ויקרא קדושים כ כא) ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא - מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה, אף אשת אחיו בשיש לה היתר אחר איסורה אם מת האח בלא בנים, על ידי יבום. יצאת אשת אחיו מאמו, שאין לה היתר לאחר איסורה. לרבי אלעזר° בן פדת שהשקשה על רבי יוחנן° בר נפחא את כל הקושיות, משום דסבר: אחותו לצורך יצאה - מנין תיתי ליה לחלק בעריות? אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° בן פדת דאמר בשם רבי הושעיה°: כל מקום שאתה מוצא שתי לאוין וכרת אחד, לאוין ז_כבחולקין את ההכרת. מה טעמא? כדכתיב (שמות כי תשא ל לב) על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו, וכתיב (שמות כי תשא ל לג) איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו - הרי כאן שני לאוין וכרת אחד, לאוין חולקין את ההכרת. שהרי שניהם נימנו בתוך שלושים ושש חייבי כריתות. מה עביד לה רבי יוחנן° בר נפחא שאמר שאחותו יצאה לחלק כרת בעריות? אם לאוים חולקים כריתות, למה היה צריך כרת באחותו? כל הלאוים באנשים הכתוב מדבר, ובאת אחותו ללמד על הנשים. ואלמלא נכתב, הייתי מחייב על כל אחת ואחת רק את הבועל, ולית לרבי אלעזר° בן פדת כן שצריך פסוק לחלק בנשים. אית ליה מדכתיב בעריות: לא תקרבו, בלשון רבים, משמע שהלאוים נאמרו אחד על האיש ואחד על האשה. ומה עבד לה רבי יוחנן° בר נפחא? פתר לה: דאינו מחוור, שהרי אפשר היה לחשוב שמה שנכתב בלשון רבים, הכוונה לכל הגברים שלא יקרבו. ועוד ראיה שכשם שלאוים מחלקים, כך כריתויות מחלקות מן הדא דתני: והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא - והרי שלמים בכלל שאר הקדשים היו, וכתיב: כל איש אשר יקרב יאכל אל הקדשים וכו' וטומאתו עליו ונכרתה. ולמה יצאה כרת בשלמים? ובעי רבי שמואל בר אבא° קומי רבי זעירא°: למה לא נאמר דיצאו שלמים לחלק, שאם אכל בשוגג כמה קדשים בטומאה, יהיה חייב על כל אחד ואחד?
והכתיב ואיש אשר ישכב את דדתו, ערות דודו גלה ונכרתו. אז למה יצאה דודתו? אמר: לצורך יצאת - לידון בערירי, כי דכתיב ערירים ימותו. והכתיב ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא, ולכן אמר: לצורך יצאת - לידון בערירי, כי דכתיב ערירים יהיו.
עכשיו, למה צריך פעמיים - למה צריך בדודתו וגם באשת אחיו? דאמר רבי יודן: כל אתר דתימר ערירים יהיו, הווין בלא וולד. וכל אתר דתימר ערירים ימותו, קוברין את בניהן. יש הבדל בין ערירים יהיו לבין ערירים ימותו. אז לכן באשת דודו יצא כדי להגיד שערירים ימותו, ואשת אחיו להגיד שיהא ערירים יהיו.
רבי יוסי אמר: דודתו לצורך יצאת - אבל זה מסיבה אחרת. בעצם אין הבדל בין ערירים יהיו לערירים ימותו, אבל דודתו לצורך יצאת - למה? למעט את אשת אחיו מאמו מהעריריות, להגיד לנו שרק אשת אחיו מאביו זה דודתו שיש לה דין של עריריות, אבל אשת אחיו מאמו אין בה עריריות.
מה טעמא? נאמר כאן ערות דודו גלה, ונאמר להלן או דודו או בן דודו יגאלנו - מה דודו שנאמר להלן - שהוא בענין נחלה - באחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף דודתו שנאמר כאן באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר.
אומרת הגמרא: אף אשת אחיו למדה מדודתו בהקש - מה דודתו שנאמר להלן - שהיא באירים - באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף אשת אחיו שנאמר כאן באשת אחי אביו מאביו מדבר.
אומרת הגמרא: עד כדון כרבי עקיבה דאמר: למדין למד מן הלמד - בחולין ילפינן שפיר בהקש אשת אחיו מדודתו, שהיא עצמה נלמדה בגזירה שווה מגאולת נחלה. ולפי רבי ישמעאל שאומר אין למדין למד מן הלמד אפילו בחולין, אז אשת אחיו שהיא מאב, ולא אשת אחיו שהיא מאמה, מנלן?
תני רבי ישמעאל: נאמר כאן את אשת אחיך לא תגלה, ונאמר להלן ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא - מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה, אף אשת אחיו באשה שאין לה היתר לאחר איסורה הכתוב מדבר - כן, שזה אשת אחיו מאביו, שאם הוא מת בלא בנים אז היא מותרת ביבום. יצאת אשת אחיו מאמו, שאין לה היתר לאחר איסורה.
אומר רבי אלעזר, שהוא הקשה על רבי יוחנן את כל הקושיות, אז כנראה שהוא סובר שאחותו לצורך יצאת. אז מנין תיתי ליה לרבי אלעזר לחלוק על רבי יוחנן שאחותו יצאה לחלק כרת בעריות? אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר בשם רבי הושעיה: שתי לאוין וכרת אחד, לאוין חולקין את ההכרת. כלומר יש לו סברא אחרת - אם אתה מוצא שני לאוין וכרת אחד, הלאווים חולקים את הכרת. מה טעמא? כי בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו, וכתיב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו - הרי כאן שני לאוין וכרת אחד, לאוין חולקין את ההכרת. כלומר יש פה שני לאווים על שיחה ועשייה של שמן המשחה, וכרת אחד שהוא בכלל - אז הלאווים חולקים את הכרת, שהרי שניהם נמנו בתוך השלושים ושש כריתות - כלומר גם עשיית השמן וגם השיחה, שתיהם נמנו, אז רואים שיש כרת בשניהם.
מה עבד לרבי יוחנן שאמר שאחותו יצאה לחלק כרת בעריות? אם לאוים חולקים כריתות, למה היה צריך כרת באחותו? אז ענה: כל הלאוים באנשים הכתוב מדבר, ובאת אחותו ללמד על הנשים. ואלמלא נכתב, הייתי מחייב על כל אחת ואחת רק את הבועל - אם לא היה נכתב, הגבר היה חייב על כל אחת ואחת, אבל הנשים אפילו בכמה העלמות היו חייבות רק אחת.
שואל: אבל לרבי אלעזר, שאין צריך פסוק לחלק בין אנשים - ולית ליה, מדכתיב על העריות בלשון רבים "לא תקרבו", אז משמע שהלאווים נאמרו אחד על האיש ואחד על האישה, אז לכן לא צריך משהו מיוחד, שהתורה דיברה ברבים. מה עבד לרבי יוחנן? הרי לכאורה הכתוב ברבים פותר את הלא-מחובר - זה לא ברור שבאמת מדובר על נשים גם כן, כי הרי אפשר היה לחשוב שמה שלשון רבים - הכוונה לכל הגברים שלא יקרבו, כלומר הגברים דעלמא.
ועוד ראיה שכשיש לאווים מחלקים אז כריתות מחלקות - מן הדא: ועוד מן הדא רבי שמואל בר אבא קומי רבי זעירא: שלמים, כל הקדשים בטומאה. תני כתוב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא - והרי שלמים בכלל שאר הקודשים היו. וכתיב כל איש אשר יקרב אל הקודשים אשר יאכל קודשים וטומאה עליו ונכרתה - אז למה יצא כרת בשלמים?
בעא רבי שמואל בר אבא קומי רבי זעירא: למה לא נאמר שיצאו שלמים לחלק, שאם אכל בשוגג כמה קודשים בטומאה יהיה חייב על כל אחד ואחת? אמר ליה: שלמים לצורך יצאו, ללמדנו: מה שלמים קודשי מזבח וחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא, אף כל קודשי מזבח חייב עליהם משום פיגול נותר וטמא. יצאו קודשי בדק הבית שאין בהם כרת - זה מה שרוצה להגיד: מתי יש כרת? בקודשי מזבח - פיגול נותר וטמא, אבל קודשי בדק הבית שאין בהם פיגול נותר וטמא, אז גם לא בא בהם כרת, ולא חייב עליהם משום פיגול נותר וטמא.
משמע מכאן שאם לא היה יוצא לצורך היה מלמד לחלק - כל מה שאמרנו שהוא לא מלמד לחלק בגלל שהוא לצורך, משמע שאם זה היה יוצא לא לצורך, אז גם רבי זעירא היה מודה שבעצם זה יצא לחלק.
[דף לג עמוד א]
אמר לו: שלמים לצורך יצאו - ללמד: מה שלמים קדשי מזבח וחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא, אף כל קדשי המזבח חייב עליהם משום פיגול נותר וטמא. יצאו קדשי בדק הבית שאין בהם כרת, שאין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. הא אם לא היה יוצא לצורך, היה מלמד לחלק. ועוד איך בעי שמואל בר אבא° קומי רבי זעירא° אולי נאמר דיצאו שלמים לחלק? הלא מתניתא היא שאין בהם חילוק חטאות? דתנן: קדשי המזבח מצטרפין זה עם זה ז_כגלמעילה, וחייבין עליהן משום ז_כדפיגול ונותר וטמא - מה שאין כן בקדשי בדק הבית. מכיון שהם מצטרפין, שמע מינא דאין חילוק חטאת ביניהן. דאי סלקא דעתך דחילוק חטאות ביניהן, אם כן, לא היה להן להצטרף זה עם זה. אמר רבי חנינה°: וכיני אדרבא, גם על הבריתא קשה דיחלוקו ולא יצטרפו כלל? בעשה ופרט, בלא תעשה! מילתיה דרבי אלעזר° בן פדת אמרה: כלל ופרט הוא. דרבי אלעזר° בן פדת אומר: לוקין על חרישה בשביעית. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: ז_כהאין לוקין על חרישה בשביעית. מה טעמא דרבי אלעזר° בן פדת? דכתיב (ויקרא בהר כה ב) ושבתה הארץ שבת לה' - כלל. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר - פרט. הזורע והזומר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם לומר: מה הזורע והזומר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן. אף אני אביא חרישה שהיא בלא תעשה. והא הכא דהכלל בעשה ופרט בלא תעשה, וגמר רבי אלעזר° בן פדת בכלל ופרט? מה עבד לה רבי יוחנן° בר נפחא? זריעה ובצירה שני דברים הן, ושני דברים שיצאו מן הכלל אינם חולקין. על דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת לית ליה דשני דברים שיצאו מן הכלל אינם חולקין, אית ליה אלא דסבר: לחלוק אינן חולקין, הא ללמד מלמדין. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא, אמאי אינן מלמדין? שנייה היא: שכלל בעשה דכתיב: ושבתה הארץ ופרט בלא תעשה דכתיב: שדך לא תזרע וכרמך לא תבצור, ואין עשה מלמד לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. על דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת: עשה מלמד על לא תעשה, לא תעשה מלמד על עשה. על דעתיה דרבי אלעזר° שלמד בכלל ופרט שלא אסרה תורה אלא מלאכה שהיא צורך הקרקע, ניחא שמותר לחפור בה בורות שיחין ומערות בשביעית. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא, מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות? האם כשם שאין הפרטים מלמדין לענין איסור לחייב לאו על כל עבודה שהיא צורך הקרקע, כן לענין היתר לא ילמדו הפרטים שעבודה שאינה צורך הקרקע מותרת, ואף חופר בה שיחין ומערות יהיה עובר בעשה, דכתיב (ויקרא בהר כה ב) ושבתה הארץ שבת לה'? אמר רבי אבא קרתיגנאה°: טעמא דרבי יוחנן° בר נפחא שאינו לוקה על החרישה, דכתיב (ויקרא בהר כה ג) שש שנים תזרע שדך ולא בשביעית, ושש שנים תזמר כרמך ולא בשביעית - כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה, עשה הוא ועובר בעשה. והוי כלל בעשה ופרט בעשה. רבי ירמיה° אמר: עובר בעשה.
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין, דף ל"ג. נתחיל מהשורה השלישית. בדף הקודם ראינו ששמואל בר אבא שאל את רבי זעירא, אומר למה לא לומר שיצאו שלמים לחלק? לומר שאם אכל בשוגג כמה קודשים טומאה, היה חייב על כל אחד ואחת. שואלת הגמרא, עוד איך בעי שמואל בר אבא כומר רבי זעירא אולי נאמר שיצאו שלמים לחלק? הלא מתניתין שאין בהם חילוק, כן, אין בהם חילוק קטעות. קדשי המזבח מצטרפין זה עם זה למעילה, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. כלומר קדשי מזבח מצטרפים. מה שאין כן בקדשי בדק הבית. עכשיו כיוון שאתה אומר שקדשי בית מזבח מצטרפים, כיוון שהם מצטרפים משמע מלשאין חילוק קטעות ביניהם. כי אם ניסה כתב יש חילוק קטעות ביניהם, אז אם כן לא היה להם להצטרף. אם אתה אומר שהם מצטרפים, משמע שאין חילוק קטעות. אז איך הוא שואל, איך הוא שואל אולי זה בא לחלק? אמר רבי חנינה: ולא יצטרפו כלל? וכן היא קמא דבעיה, בדיוק הפוך. גם על הברייתא הזו קשה, שאין חילוק אולי הצטרפו. זאת אומרת בעצם השאלה שלו היא כללית. הוא יודע את הדין, הוא שואל אבל למה? למה אתה אומר שהם מצטרפים ולא מתחלקים? אולי נגיד ששלמים יצאו ללמד על כל הקודשים שהם מחלקים אז שלא יצטרפו.
אומרת הגמרא: מקום שיש כלל בעשה ופרט בלא תעשה, מה הדין? מילתיה דרבי אלעזר אמרה: כלל ופרט הוא. מה הראיה? דרבי אלעזר אומר: לוקין חרישה בשביעית. רבי יוחנן אמר: אין לוקין על חרישה בשביעית. מאי טעמא דרבי אלעזר? דכתיב ושבתה הארץ שבת לה - זה כלל, עכשיו הכלל פה הוא בעשה, ואחרי זה כתוב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, זה פרט. עכשיו הזורע והזומר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם, לומר מה הזורע והזומר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן. אז אף אני אביא חרישה שהיא בלא תעשה. כן, הרי כאן הכלל הוא בעשה והפרט בלא תעשה, ואתה רואה שרבי אלעזר לומד בכלל ופרט.
מה עבד לה רבי יוחנן? הוא אומר לו זריעה ובצירה שני דברים הן, ושני דברים שיצאו מן הכלל חולקין. כלומר אני לא חייב להיות שרבי יוחנן סובר שאם הכלל בעשה והפרט בלא תעשה לא לומדים. אני יכול להגיד מסיבה אחרת - הסיבה שפה הם לא מלמדים, כיוון שמדובר בשני דברים, זריעה ובצירה. ואת אמרת ליה דרבי אלעזר חולקין, ליה: לחלוק אינן חולקין, הא ללמד מלמדין. הם שני דינים נפרדים - לחלוק אינם חולקים, אבל ללמד כן מלמדים. אז לכן אתה יכול ללמוד שגם חרישה תהיה אסורה.
ועל דעתיה דרבי יוחנן, אינן מלמדין? אמר שנייה היא: שכלל בעשה ופרט בלא תעשה, ואין עשה מלמד לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. זו הסיבה. כיוון שהכלל הוא בעשה דכתיב שבתה הארץ, והפרט בלא תעשה, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, ואין עושים ללמד או לא תעשה ולא תעשה ללמד או עשה. ועל דעתיה דרבי אלעזר: עשה מלמד על לא תעשה, לא תעשה מלמד על עשה.
שואלת הגמרא: על דעתיה דרבי אלעזר שלמד בכלל ופרט שלא אסרה תורה אלא מלאכה שהיא צורך הקרקע. אמרנו שכן, כמו אלו שהם צורך הקרקע וצורך האילן, אז גם כן נרבה כל דבר שהוא כזה. אז גם הפוך, דבר שהוא לא כזה יהיה פטור. אז ניחא שמותר לחפור בה בורות שיחין ומערות בשביעית. על דעתיה דרבי יוחנן, מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות? כלומר אם בשביעית יהיה מותר לחפור בורות שיחין ומערות, האם כשם שאין מלמדין לענין איסור לענין היתר לא ילמדו? כלומר הפרטים האלה לא ילמדו שעבודה שהיא לא צריכה קרקע ולא צריכה אילן תהיה מותרת. אז אם ככה, גם חופר שיחין ומערות יהיה עובר בעשה, דכתיב שבתה הארץ שבת לה'. יש לנו את הכלל. הכלל אומר שכל מלאכה לכאורה עובר בעשה. אז לפי רבי אלעזר שהוא אומר שיצאו זריעה ובצירה ללמד על כל דבר שהוא מלאכה באילן ובקרקע לחייב, משמע שדבר שאינו כזה יהיה פטור, יהיה מותר לגמרי. אבל לפי רבי יוחנן שהוא אומר שהם לא מלמדים - האם כשם שלא מלמדים לחיובי, כך גם לא ילמדו לפטור? ואז בעצם כל מלאכה, כל עשייה בקרקע יהיה חייב בעשה?
ואומרת הגמרא: אמר רבי אבא קרתיגנאה: טעמא דרבי יוחנן שאינו לוקה על החרישה מסיבה אחרת, דכתיב שש שנים תזרע שדך לא בשביעית, ושש שנים תזמר כרמך לא בשביעית - כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה, עשה הוא ועובר בעשה. אז בעצם אם זה ככה, יש לנו גם כלל בעשה וגם פרט בעשה. כן, וכיוון שכך, אז כל מה שהוא לא מהם - גם עשה לא יהיה בו. אז לכן חופר בורות שיחין ומערות באמת גם רבי יוחנן יהיה פטור. רבי ירמיה אמר: עובר בעשה. רבי יוסי אומר: אפילו אין בו. כלומר גם חורש אין בו אפילו עשה.
[דף לג עמוד ב]
רבי יוסי° בר זבידא אומר: חורש אפילו עשה אין בו. לרבי יוסי° בר זבידא שאפילו עשה אין בו, ליידא מילה: כתיב (ויקרא בהר כה ב) ושבתה הארץ שבת לה' רק לענין לא תעשה המפורטים שבו היינו לזריעה וזמירה, שרק בהם עובר בלאו. דכלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, ורק עליהם עובר גם בעשה. תנו רבנן: יכול יהו לוקין על התוספת? ונסיב לה תלמודא לפטורה מה הכוונה? רבי יוחנן° בר נפחא שסובר שאין לוקים על החרישה פתר מתניתא: יכול יהו לוקין על מלאכת חרישה בשביעית שאינה מוזכרת בתורה? קא משמע לן שפטור. רבי אלעזר° בן פדת שסובר שלוקים על החרישה פתר מתניתא: יכול יהו לוקים על איסור שני פרקים הראשונים שהוסיפו בשביעית בשדה לבן מפסח ובשדה האילן מן העצרת? אית תניי תני: ונסיב לה תלמודא לפטורא, מדכתיב: ושש שנים שלמות תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך. ואית תניי תני: ונסיב לה תלמודא לפטורא, מדכתיב: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. מאן דאמר מדכתיב: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך מסייע לרבי אלעזר° בן פדת: דמדכתיב שש שנים וכ"ו משמע שאין לוקין על תוספת שביעית. ומאן דאמר מדכתיב: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מסייע לרבי יוחנן° בר נפחא: דעל זריע וזמירה לוקין, ואין לוקים על חרישה. מתניתא פליגא על רבי אלעזר° בן פדת שאמר שאף כאשר הכלל בעשה והפרט בלא תעשה, הפרט מלמד על הכלל. דהרי השמר בלא תעשה ופן בלא תעשה, וכתיב (דברים ראה יב יד) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה' וכו' שם תעלה עולותיך ושם תעשה - שם תעלה זו העלייה, ושם תעשה זו שחיטה וזריקה. מה העלייה ז_כושהוא בעשה דכתיב: שם תעלה הרי היא בלא תעשה דכתיב: הישמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו בלא תעשה בגלל שנלמד מההיקש. דכתיב: שם תעלה ושם תעשה משמע שרק בגלל שהתורה הקישה עליה לשחיטה, לומדים לא תעשה מעשה. הא אילולא הוה כתיב: שם תעלה ושם תעשה, אין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה? מה עבד לה רבי אלעזר° בן פדת? לא היה צורך בהקש כדי ללמד שגם בשאר עבודות יש לאו, כיוון שזה נלמד מכלל ופרט. ולמה היה צורך להקיש? שלא תאמר: כמה דאת אמר גבי שבת שאם עשה כמה מלאכות מעין מלאכה אחת בהעלם אחד, כגון חפר חרץ נעץ - ז_כזאינו חייב אלא אחת, ודכוותה: שחט זרק והעלה לא יהא חייב אלא אחת - לפום כן צריך היקש למימר: חייב על כל אחת ואחת. רבי זעירה° ורב חייה בר אשי° אמרו בשם כהנא°: הנוטע בשבת חייב משום זורע. רבי זעירה° אומר: זומר כנוטע דכשזומר הענפים גדלים מהר. נטע וזמר בשבת: על דעתיה דכהנא° חייב שתים, על דעתיה דרבי זעירה° האם אינו חייב אלא אחת? כלום אמר רבי זעירה° אלא: זומר ז_כחכנוטע לחייב זומר אף משום נוטע? דילמא אמר דאף נוטע כזומר ששני המלאכות זהות? הכל היה בכלל זריעה דכתיב: שדך לא תזרע, ויצאת זמירה דכתיב: וכרמך לא תזמור להחמיר על עצמה לחייבה אף משום זומר. מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה, אתה פוטרו משום זורע? הוי לא שנייא: נטע וזמר בשבת, בין על דעתיה דכהנא° בין על דעתיה דרבי זעירה°, חייב שתים.
מתני':
ז_כטהבא על האם חייב עליה משום אם ומשום אשת אב. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד. ז_להבא על אשת אב חייב עליה משום אשת האב ומשום אשת איש, ז_לאבין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין. ז_לבהבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין.
גמ': אזהרה לבא על האם מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח ז) ערות אמך לא תגלה. כרת מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. אזהרה לבא על אשת אב מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח ח) ערות אשת אביך לא תגלה. כרת מניין? דכתיב: כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ יא) ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מות יומתו וגו'. אזהרה לבא על כלתו מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח טו) ערות כלתך לא תגלה. כרת מניין? דכתיב: כי כל איש אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. עונש מניין? דכתיב
שואלת הגמרא: לרבי יוסי שהוא סובר שאפילו עשה אין בו, אז למה צריך ושבתה הארץ שבת לה? למה צריך את הכלל? אם אתה אומר שהפרטים עצמם שנאמרו הם האסורים והם לא לומדים על הכלל, ואתה אומר שהכלל עצמו גם לא בא לאסור דברים אחרים, כי אתה אומר שבורות שיחין ומערות מותר לגמרי - אז למה הכלל הזה בכלל? אלא לענין לא תעשה שבו. כלומר בעצם הכלל שנאמר בעשה, שבתה הארץ שבת לה', זה בא רק להכיל גם איסור עשה על הפרטים שמופיעים אחר כך - שדך תזרע וכרמך תזמור, רק עליהם, שמי שעושה אותם עובר גם בעשה, לא רק בלא תעשה.
אומרת הגמרא: יהו לוקין על התוספת? רבי יוחנן שהוא סובר שאין לוקין על החרישה, הוא פתר את זה ככה: יכול יהו לוקין על חרישה בשביעית - שלא מוזכרת בתורה, שזה בעצם נקרא תוספת, קא משמע לן שפטור. ואילו רבי אלעזר, שהוא סובר שכן חייב על החרישה, הוא פתר לה ככה: יכול יהו לוקים על איסור שני פרקים הראשונים. כי יודעים שבשביעית אסור לחרוש בשדה לבן מהפסח ובשל האילן מהעצרת. אז יכול אם אדם חרש בזמנים אחרי הזמנים האלה יילקה - קא משמע לן שפטור.
עכשיו מה זה בדיוק, מה בדיוק הפטור? אית תניי תני: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך. ואית תניי תני: שדך לא תזרע. מאן דמר: שש שנים - מסייע לרבי אלעזר. כי כתוב שש שנים, משמע שלא לוקים בתוספת שביעית - שנים מלאות. ומאן דמר: שדך לא תזרע - מסייע לרבי יוחנן. כי רואים מכאן שהזריעה והזמירה נאסרו, ולא לוקים על החרישה.
אומרת הגמרא: מתניתא פליגא על רבי אלעזר שהוא אמר שגם כאשר הכלל בעשה והפרט בלא תעשה, הפרט מלמד על הכלל. מה הראיה? שהרי רבי אלעזר השמר בלא תעשה פן לא תעשה. יש לנו כלל שאומר שכל "השמר" ו"פן" זה לא תעשה. וכתיב: שם תעלה עולותיך ושם תעשה - שם תעלה זו העלייה, ושם תעשה זו וזריקה. אז מה העלייה שהוא בעשה הרי היא בלא תעשה, אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו בלא תעשה. רואים מכאן שכל הסיבה שאתה אומר שעובר גם בלא תעשה זה בגלל שלימד בהקש, דכתיב שם תעלה ושם תעשה - משמע שרק בגלל זה התורה הקישה עלייה לשחיטה, לומדים לא תעשה מהעשה. אילולא כתב שם תעלה ושם תעשה, אין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה.
מה עבד לה רבי אלעזר? הוא סובר שכן לומדים אחד מהשני, אז הוא אומר באמת לא היה צריך את ההקש כדי ללמד שגם בשאר העבודות יש לאו, כמו שאמרנו, זה לימד בכלל ופרט. אז למה צריך את ההקש? שלא תאמר: כמה גבי שבת חפר חרץ נעץ - אינו חייב אלא אחת, ודכוותה: שחט והעלה לא יהא חייב אלא אחת. אז אם כן צריך את ההקש למי, ללמד שחייב על כל אחת ואחת. אבל באמת לא תעשה לומד מעשה ועשה לומד מלא תעשה.
רבי זעירה ורב חייה בר אשי בשם כהנא: הנוטע בשבת חייב משום זורע. רבי זעירה אומר: זומר כנוטע. כיוון שהוא זומר אז הענפים גדלים יותר מהר. שואלת הגמרא: נטע וזמר בשבת: על דעתיה דכהנא חייב שתים, על דעתיה דרבי זעירה אינו חייב אלא אחת? כן, אם לפי זה, אם רבי זעירה סובר שזומר זה כנוטע, אז האם יהיה חייב רק אחת כי זה אותו דבר? כלום אמר רבי זעירה אלא: זומר כנוטע? לחייב זומר אף משום נוטע. דילמא נוטע כזומר? שתיים, כיוון שאלו לא אותה מלאכה. לא, אז לכן ודאי שיהיה חייב שתיים.
אומרת הגמרא: הכל היה בכלל זריעה, דכתיב שדך לא תזרע, ויצאת זמירה להחמיר על עצמה', לחייבה אף משום זומר. מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה, את פוטרו משום זורע? כן, זה לא הגיוני. אז הוי לא שנייא: נטע וזמר בשבת, בין על דעתיה דכהנא בין על דעתיה דרבי זעירה, חייב שתים.
מתני': הבא על האם חייב עליה משום אם ומשום אשת אב. רבי יהודה אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד. הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת האב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין. הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין.
אומרת הגמרא: אזהרה לבא על האם מניין? ערות אמך לא תגלה. כרת מניין? כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. אזהרה לבא על אשת אב מניין? ערות אשת אביך לא תגלה. כרת מניין: כי כל אשר יעשה. עונש מניין? ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מות יומתו וגו'. אזהרה לבא על כלתו מניין? ערות כלתך לא תגלה. כרת מניין: כי כל איש אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. עונש מניין?
[דף לד עמוד א]
(ויקרא קדושים כ יב)ואיש אשר ישכב את כלתו וגו'. תנן: הבא על האם חייב שנים - חייב עליה משום אם ומשום אשת אב. תניתה הכא ותניתה בכריתות. ניחא בכריתות דאיירי בחיוב קרבן חטאת, שייך לחייבו שתיים - שהוא מביא קרבן וחוזר ומביא קרבן. אית לך מימר בסנהדרין דאיירי בחיוב מיתה, מה שייך לחייבו שתים? וכי נסקל וחוזר ונסקל? אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה°: להתרייה איתאמרת - שאם התרו בו משום אשת אב, לוקה. משום אם, לוקה. ויתרו בו אף משום אשת איש. אמר רבי אבין°: תיפתר בפנויה. תנן: °רבי יהודה בר עילאי אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד. תמן תנינן: °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו שלא תופסים בה קידושין, אינו חייב אלא אחת. הא אם היתה אמו ראויה לאביו, חייב שתים! אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: לא שנייא: בין שהיתה אמו ראויה לאביו, בין שאין אמו ראויה לאביו, אינו חייב אלא אחת. טעמא דרבי יוחנן° בר נפחא: משום שנאמר (ויקרא אחרי מות יח ז) אמך היא - משום אמו אתה מחייבו. דעירה את כל הפרשה לאם שעיקר האיסור משום אם. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירא°: מה ראה רבי יוחנן° בר נפחא לתפוש את האם ולהניח אשת האב? והא כתיב: ערות אשת אביך לא תגלה, ערות אביך היא תאמר אף כאן דעירה את כל הפרשה לאשת אב! אמר לו: דהוא סבר כ°רבי ישמעאל בן אלישע. ד°רבי ישמעאל בן אלישע דרש: הא דכתיב: ערות אביך לא תגלה, במשכב זכר עם האב הכתוב מדבר. ואין אביו בכלל הזכר ולמה צריך ציווי מיוחד? אלא לחייבו שתים. דתני: הבא על אביו ז_לגחייב עליו שתים - אחת משום משכב זכר ואחת משום משכב אביו. אי הכי, למה תני: שלושים ושש כריתות בתורה? ניתני: שלשים ושבע כריתות בתורה שהרי במשכב האב חייב שתיים! אמר רבי מנא° בן יונה: כל שם זכר אחד. (ויקרא אחרי מות יח ח) ערות אשת אביך - באשת אב שאינה אימו הכתוב מדבר. ערות אמך - זו אמו שהיא אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מניין? דכתיב: אמך היא לא תגלה ערותה. מה עבד לה °רבי עקיבה? הרי הוא סובר שאיסור אשת אב נלמד מהפסוק ערות אביך. אז למה צריך את הפסוק ערות אשת אביך לא תגלה? פתר לה: לאחר מיתה. ולית ל°רבי ישמעאל בן אלישע כן שאשת אב אסורה אף לאחר מות האב. למד זאת מדכתיב: ערות אביך היא - לא שנייא: בין בחייו, בין לאחר מיתה.
אנחנו תראו יש אה במסכת סנהדרין דף ל"ד. מתרגם רבי נתן: למדנו במשנה, הבא על אמו חייב שניים, חייב עליה משום אם ומשום אשת איש. ואיש אשר ישכב את כלתו - ואתה אומר תניתה הכא תניתה בכריתות. כלומר זה נאמר גם בסנהדרין וגם בכריתות. אז נניח בכריתות, שם מדובר בחיוב כרת, חיוב קורבן השייך לחייבו שתיים, כי הוא מביא קורבן וחוזר ומביא קורבן. אבל אית לך מימר בסנהדרין - נסקל וחוזר ונסקל?
אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה: להתרייה איתאמרת, כלומר זה אומר לגבי ההתרייה, שאם התרו בו משום אשת אב, לוקה, משום אם, לוקה. כלומר גם אם התרו בו משום אחד מהאיסורים, גם כן הוא יהיה חייב. ואתה אומר, אם זה כך, יתרו בו אף משום אשת איש, הרי גם כן אשת איש. אמר רבי אבין: תיפתר בפנויה, שהוא חישק ירך אמו משהו כזה.
°רבי יהודה אומר: אינו חייב עליה משום אם בלבד. תמן תנינן: °רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו, אינו חייב אלא אחת. משמע מכאן שאם היתה אמו ראויה לאביו חייב שתים!
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: לא, בין שהיתה אמו ראויה לאביו בין שאין אמו ראויה לאביו, בכל מקרה אינו חייב אלא אחת. טעמא דרבי יוחנן - כלומר, למה בכל זאת הוא חייב רק אחת? משום שנאמר אמך היא, מה זה אמך היא? משום אמו אתה מחייבו ואינך מחייבו משום דבר אחר. ערה את כל הפרשה לאם, כלומר שעיקר האיסור זה משום אם.
רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירא: מה ראה רבי יוחנן לתפוש את האם ולהניח אשת האב? הרי באותה מידה שכתוב "אמך היא" כתוב בהמשך "ערות אשת אביך לא תגלה, ערות אביך היא". אז תאמר גם כך ערה את כל הפרשה לאשת אביו! אז למה שלא יהיה חייב בשביל אשת אביו? אמר לו: דהוא סבר כרבי ישמעאל. דרבי ישמעאל דרש את מה שכתוב ערות אביך - הוא אומר שבכלל לא מדובר על אשת אביך, מדובר במשכב זכר, ואין אביו בכלל הזכר? למה צריך פסוק מיוחד לומר שמשכב זכר עם האב אסור? אלא לחייבו שתים. דתני: הבא על אביו חייב עליו שתים - אחת משום משכב זכר ואחת משום אביו.
שואלת הגמרא, אם כן, למה תני שלשים ושבע כריתות בתורה? תיתי שלושים ושמונה, כי אם משכב עם אב הוא חייב שתיים! אמר רבי מנא: כל שם זכר אחד. כלומר, נכון שהוא חייב שני לאווין, אבל זה שם אחד. משכב זכר זה שם אחד.
ערות אשת אביך - באשת אב הכתוב מדבר, זה סתם אשת אב. ערות אמך - זו אמו שהיא אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מניין - כלומר שאביו לא התחתן איתה? תלמוד לומר: אמך היא לא תגלה ערותה.
מה עבד לה °רבי עקיבה? הרי הוא סובר שאיסור אשת אב נלמד מ"ערות אביך", אז למה צריך את הפסוק "ערות אשת אביך לא תגלה"? פתר לה: לאחר מיתה, כלומר אחרי שאביו מת עדיין יהיה חייב משום אשת אביו.
ולית ל°רבי ישמעאל שאשת אביו אסורה גם לאחר מות אביו? אמר לך: יש לו, למד מכתיב ערות אביך היא - לא שנייא בין בחייו בין לאחר מיתה.
°רבי עקיבה דרש: ערות אביך - באשת אב הכתוב מדבר. ערות אמך - זו אמו שהיא אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מניין? אמך היא לא תגלה ערותה. בשלמא לרבי עקיבא, שדורש את כל הפסוק במי שקשורה לאביו בקשרי אישות - "ערות אביך" באשת אב, "ערות אמך" באמו שהיא אשת אב, אז לכן צריך את הפסוק "אמך" לרבות אמו שאינה בקשרי אישות עם אביו, כגון אנוסת אביו.
אבל מה עבד לה °רבי ישמעאל? הרי לפי שיטתו הפסוק לא מדבר רק בקשרי אישות, הוא מדבר בכל מי שבא במגע עם אביו? פתר לה: לאחר מיתה, כמו שאמרנו קודם, שהוא מסביר שזה בא לרבות שלאחר מיתה.
[דף לד עמוד ב]
°רבי עקיבה דרש: ערות אביך - באשת אב הכתוב מדבר. ערות אמך - זו אמו שהיא אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מניין? מדכתיב: אמך היא לא תגלה ערותה. בשלמא ל°רבי עקיבא בן יוסף שדורש את כל הפסוק במי שקשורה לאביו בקשרי אישות: ערות אביך באשת אב וערוות אמך באמו שהיא אשת אביו. לכן היה צריך את הפסוק אימך היא לרבות אימו שאינה בקשרי אישות עם אביו, כגון אנוסת אביו. אבל מה עבד לה °רבי ישמעאל בן אלישע שהרי לשיטתו הפסוק לא מדבר רק בקשרי אישות? פתר לה: לאחר מיתה. ולית ליה ל°רבי עקיבה כן שחייב על אימו אף לאחר מיתת האב. גמר ליה מדכתיב: ערות אביך וערות אמך לא תגלה, מקיש ערוות אם לערוות אב - מה אביך כל שהוא אביך, בין לעונש בין לאזהרה, אף אמך כל שהוא אמך, בין לעונש בין לאזהרה. לא מסתברא דדריש אהן קרייא אלא °רבי יודה שהוא למד מאמך היא שחייב רק משום אם, דלית ליה פסוק מיותר לאמו שהיא אשת אביו. לכן הוא צריך מידרוש: ערות אביך וערות אמך - מה אביך כל שהוא אביך, בין לעונש בין לאזהרה, אף אמך כל שהיא אמך, בין שהיא אשת אביך בין שאינה אשת אביך, בין לעונש בין לאזהרה. אמר רבי זעירה°: הדא אמרה: למידין מגזרה שוה אפילו מופנה מצד אחד דערות אביך הוא מיותר, אבל ערות אמך איצטריך לגופיה לאמו שאינה אשת אביו. אמר ליה רבי יודן°: לית הדא פשיטא על ד°רבי עקיבה שהרי כאן אנו מסבירים לפי שיטתו, והרי ד°רבי עקיבה אמר: לומדים גזירה שוה אף על פי שאינו מופנה. רבי ירמיה° בעי ל°רבי יהודה בר עילאי: הבא על אמו, מהו שהוא חייב עליה משום אשת איש?
ולית ליה ל°רבי עקיבה כן, שהיא חייבת עליה גם לאחר מיתת אביו? תלמוד לומר: ערות אביך ערות אמך - מקיש ערות אם לערות אב. מה אביך כל שהוא אביך, בין לעונש בין לאזהרה, אף אמך כל שהיא אמך, בין לעונש בין לאזהרה.
אז הגמרא אומרת: לא מסתברא דדריש אהן קרייא אלא °רבי יודה - אם מי שידרוש כך את הפסוקים זה רק רבי יהודה, כי הוא למד מ"אמך" שחייב רק משום אם, שלגביו אין פסוק מיותר לאמו שהיא אשת אביו, דלית ליה אמו שהיא אשת אביו. אז לכן צריך מידרוש: ערות אביך וערות אמך - מה אביך כל שהוא אביך, בין לעונש בין לאזהרה, אף אמך כל שהיא אמך, בין לעונש בין לאזהרה. אבל לחכמים, שמי שסובר שהעיטור של "אמך" לומדים ממנו לאמו שאינה אשת אביו, לא צריך.
אמר רבי זעירה: הדא אמרה, למידין מגזרה שוה אפילו מופנה מצד אחד, כי "ערות אביך" זה מיותר, אבל "ערות אמך" צריך אותו לגופו, ללמד על אמו שאינה אשת אביו. כי אם תאמר שכל הפסוק מיותר, אז לא צריך אותו לגופו.
אמר ליה רבי יודן: לית דא פשיטא על ד°רבי עקיבה - שמסבירים על פי שיטתו שלו, ד°רבי עקיבה אמר: גזירה שוה אף על פי שאינו מופנה. אז לפי שיטתו, גם אם זה לא מופנה, אין בעיה ללמוד גזירה שווה.
[דף לה עמוד א]
תא חמי בא וראה: אילו בא אחר עליה, חייב משום אשת איש. בנה לא כל שכן? התיב רבי יוסי° בר זבידא: הרי חורגה! ל°רבי יהודה בר עילאי חייב עליה משום אשת אביו, ואינו חייב עליה משום אשת איש. אז אולי גם בנה שחייב עליה משום אימו לא יהיה חייב עליה משום אשת איש. ומנין דל °רבי יהודה בר עילאי חורגה אינו חייב משום אשת איש? דתני: °רבי יהודא אומר: הבא על האם אינו חייב אלא משום אם בלבד. וכן היה °רבי יהודא אומר: הבא על אשת האב אינו חייב אלא משום אשת אב בלבד. ואף בשאר כל העריות כן: חמותו ואשת איש - את תופשו משום חמותו, כלתו ואשת איש - את תופסו משום כלתו, אחותו ואשת איש מהו? האם גם כאן את תופסו משום אחותו? זה אינו, דלית את יכיל מבריחו מן החמורה ומקנתרו בקלה שאחותו בכרת ואשת איש במיתה. דדוקא באשת אב ואשת איש, חמותו ואשת איש, כלתו ואשת איש, דהתם לא חל איסור דאשת איש שהיא בחנק על איסור אשת אב וחמותו וכלתו, דהם בסקילה. וראיה דאיסור אשת איש החמור אינו נדחה מפני איסור אחותו הקל דתני: הבא על אחותו חייב עליה ז_לדמשום אחותו ומשום בת אשת אביו. °רבי יוסי בי רבי יודה אומר: הבא על אחותו אינו חייב עליה אלא משום שם אחד בלבד משום אחותו. וכן הבא על כלתו חייב משום כלתו ואינו חיב משום אשת איש. אלמא דבאחותו לא מצינו דידחה איסור אשת איש, אלא איסור דדמי לה, דהיא בת אשת אביו. רבי ירמיה° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אתייא ד°רבי יוסי בי רבי יודה שאמר שכששני האיסורים שווים אינו חייב אלא על שם ראשון כשיטת °רבי יודה אביו. כמה ד°רבי יודה אמר גבי אמו אשת אביו דאיסורן שוה דסבירא ליה דאת תופש שם ראשון, כן °רבי יוסי בי רבי יודה תופש שם ראשון. חזר רבי ירמיה° ורבי אבהו° ואמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שאין חובה לאמר ש°רבי יוסי בי רבי יודה סובר כ°רבי יודה. דתמן גבי אמו אשת אביו יכול למיסבר אף כרבנן, ואין לדמות בין שני הדינים. דתמן משכחת ליה שני האיסורין זה בלא זה: אמו בלא אשת אביו חייב, אשת אביו בלא אמו חייב. על כרחך, שפיר באימו שהיא אשת אביו חייב שתים, אף ששניהן שוין. מה שאין כן איסור בת אשת אביו לא משכחת ליה אלא באחותו. בזה סבירא ליה ל°רבי יוסי בי רבי יודה דאינו חייב אלא משום אחותו בלבד.
מתני':
ז_לההבא על הזכר ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה. אם אדם חטא, בהמה מה חטאת? אלא לפי שבאת לאדם
אנחנו ממשיכים בירושלמי מסכת סנהדרין דף לה עמוד א'. נתחיל מהדף הקודם שורה אחרונה. ועתה הגמרא, רבי ירמיה בעי, לרבי יהודה הבעל אימו, מהו שיהיה חייב עליה משום אשת איש?
תא חמי, אילו בא אחר עליה, חייב משום אשת איש. בנה לא כל שכן שיהיה חייב? היתיב רבי יוסי, הרי חורגה לרבי יהודה, כלומר הבן של בעלה, לרבי יהודה הוא חייב עליה רק משום אשת אב ולא חייב משום אשת איש. אז לא יהיה גם בנה שהוא חייב עליה משום אימו, לא יהיה חייב עליה משום אשת איש.
עכשיו המילה בעצם של רבי יהודה - חורגה אינו חייב משום אשת איש? דתני רבי יהודה: ולכן רבי יהודה אומר הבעל אשת אב אינו חייב עליה אלא משום אשת אב בלבד. אף בשאר כל העריות כן: חמותו ואשת איש - את תופסו משום חמותו, כלתו ואשת איש - את תופסו משום כלתו, אחותו ואשת איש - מהו? כלומר, בזה יש מקום לשאול האם גם כאן אתה תופס משום אחותו?
ואתמר לא, זה אינו. מבריחו מן החמורה ומקנתרו בקלה - כיוון שפה במקרה כזה אחותו הרי היא רק בכרת ואשת איש במיתה. כי כל מה שאמרנו זה דווקא באשת אב, חמותו ואשת איש, כלתו ואשת איש - דאתם לא חלוקים. זה שהיא חלה על איסור אשת אב או חמותו או כלתו שהם בסקילה יותר חמורה. אבל כאן שאחותו זה רק כרת אז זה כן, אז כן יכול גם אשת איש.
עכשיו וראיה שאיסור אשת איש החמור אינו נדחה מפני איסור אחותו הקל. דתני: הבא על אחותו חייב עליה משום אחותו ומשום בת אשת אביו. רבי יוסי בי רבי יודה אומר: הבא על אחותו אינו חייב עליה אלא משום שם אחד בלבד. כלומר רק על אחותו. וכן הבא על כלתו חייב משום כלתו ולא חייב משום אשת איש.
רואים מכאן שבאחותו לא מוצאים שדחה איסור אשת איש אלא רק איסור דומה לו כמו בת אשת אביו, וזה הוא דוחה, אבל אשת איש לא דוחה.
רבי ירמיה ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן: אתייא ד°רבי יוסי בי רבי יודה כ°רבי יודה - שדבר רבי יוסי בי רבי יודה, שהוא אמר שכששני איסורים שווים אינו חייב אלא שם הראשון, זה כשיטת רבי יהודה אביו, כמו שרבי יהודה אמר לגבי אימו שהיא אשת אביו, שאיסורן שווה, שהוא סובר שאתה תופס שם ראשון. אז גם רבי יוסי בי רבי יודה אומר לפסול לשון ראשון, לכן חייב על אחותו ולא על בת אביו.
ואתמר חזר רבי ירמיה ורבי אבהו ואמרו בשם רבי יוחנן: שאין חובה לאמר ש°רבי יוסי בי רבי יודה סובר כ°רבי יודה. למה יש הבדל? דתמן לגבי אימו אשת אביו יכול להסביר גם כרבנן - אתה לא יכול לדמות בין שני הדינים, כי הרי תמן משכחת לתרי איסורים זה בלא זה. כלומר יש מציאות שיהיה אימו שהיא לא אשת אביו והוא חייב עליה, ויש מציאות שיש אשת אביו בלא אימו שחייב עליה. על כרחך, שפיר באימו שהיא אשת אביו חייב שתים, אף ששניהן שוין. מה שאין כן איסור בת אשת אביו לא משכחת ליה אלא באחותו - כלומר אין מציאות שיש שתי דמויות נפרדות, אם היא בת אשת אביו אז זה חייב אחותו או מאביו או מאמו. אז בזה סבירא ליה לרבי יוסי בי רבי יודה שאני לא חייב עליה משום אחותו בלבד.
פרק חז"ל, במדרש המשנה: הבא על הזכר ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה. אנחנו יודעים שהבהמה היא גם כן בסקילה. אם אדם חטא, בהמה מה חטאת? אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב: תיסקל. דבר אחר: שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה.
[דף לה עמוד ב]
תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב: תיסקל. דבר אחר: שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה.
גמ': אזהרה לבא על הזכר מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. כרת מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ יג) ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם. ומנין שבסקילה? את יליף דמיהם בם מדמיהם בם מאוב וידעוני. דכתיב (ויקרא קדושים כ כז) ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם. עד כדון למדנו סקילה לשוכב. ז_לולנשכב מניין? כתיב (ויקרא אחרי מות יח כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה - קרי ביה: לא תישכב. עד כדון כ°רבי עקיבה שדורש כך. ל°רבי ישמעאל בן אלישע מניין? מדכתיב (דברים כי תצא כג יח) לא יהיה קדש מבני ישראל. כרת לנשכב כ°רבי ישמעאל בן אלישע מניין? אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו°: נאמר כאן קדש, ונאמר להלן (מלכים א' י"ד, כ"ד) וגם קדש היה בארץ. עשו ככל תועבות הגויים ואת למד קדש מקדש ותועבה מתועבה דכתיב בעריות: כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. אמר רבי חייה בר אדא° בשם רבי חנינה°: גמר תועבה שנאמר במשכב זכר, דכתיב (ויקרא קדושים כ יג) ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מתועבה שנאמר בעריות. דכתיב (ויקרא קדושים יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: מתניתא אמרה כן שאף הנשכב בדין השוכב. כדתני: כתיב (ויקרא קדושים כ יג) תועבה עשו שניהם - שניהם בסקילה, שניהם באזהרה, שניהן בהכרת. אזהרה לבא על הבהמה מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כג) ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה. כרת מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ טו) ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת. מנין שמיתתם בסקילה? את יליף אתה למד הריגה מהריגה, סקילה מסקילה - דמיהם בם מדמיהם בם. כתיב הכא: ואת הבהמה תהרוגו. ובאשה המביאה בהמה עליה כתיב (ויקרא קדושים כ טז) והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם. וכתיב גבי אוב וידעוני דמיהם בם מה התם בסקילה, אף כאן בסקילה. עד כדון כ°רבי עקיבא בן יוסף דיליף למד מלמד בחולין. כ°רבי ישמעאל בן אלישע מנין? °רבי ישמעאל בן אלישע מן אתריה, ו°רבי עקיבה מן אתריה. בשלמא °רבי עקיבא בן יוסף יליף אזהרה וכרת לנשכב לפני בהמה מדכתיב: בכל בהמה לא תתן שכבתך וקרי ביה: לא תתן שכיבתך. וכתיב: ונכרתו. אלא לרבי ישמעאל: אזהרה וכרת לנשכב לפני בהמה מנין? אזהרה כרת לנשכב לפני בהמה על ד°רבי ישמעאל בן אלישע לית משכח לא נמצא. עונש לנשכב: בין על ד°רבי ישמעאל בן אלישע, בין על ד°רבי עקיבה לית משכח לא נמצא. איכא דאמרי: יליף מדכתיב: כל שוכב עם בהמה מות יומת. אם אינו ענין לשוכב, דהא כתיב: ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת, תנהו ענין לנשכב. וסמיך ליה (שמות משפטים כב יט) זובח לאלהים יחרם - מה זה בסקילה וכרת, אף זה בסקילה וכרת. בין ל°רבי ישמעאל בן אלישע בין ל°רבי עקיבא בן יוסף: שוכב ונשכב באזהרה וכרת ועונש. מה מפקא מביניהון? שכב את הזכר ונשכב ממנו: על דעתיה ד°רבי ישמעאל בן אלישע חייב שנים, דכתיב אזהרה לשוכב וכתיב אזהרה לנשכב, על דעתיה ד°רבי עקיבה אינו חייב אלא אחת דאזהרה אחת היא לשוכב ולנשכב. שכב את הבהמה ונשכב הימנה: בין על דעתיה ד°רבי עקיבה, בין על דעתיה ד°רבי ישמעאל בן אלישע חייב שתים. שכב את הזכר ואת הבהמה - חייב שתים. נשכב מן הזכר ומן הבהמה - חייב שתים. שכב שני זכרים כאחת: מאחר שמתחייבין על ידו שנים, חייב שתים. נשכב משני זכרים כאחת: מאחר שמתחייבין על ידו שנים, חייב שתים. תני: הזכר לא עשה בו את הקטן כגדול ואינו חייב עד שיהיה בן תשע, והבהמה עשה בה את הקטנה ז_לזכגדולה. אמר רבי אלעזר° בן פדת: לעולם אינו מתחייב עליה עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד. רבי בון בר חייה° בעא מרבי זעירא°:
מתחיל הגמרא: אזהרה לבא על הזכר מניין? דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. כרת מניין? דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. עונש מניין? דכתיב ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם.
עכשיו העניין הזה בסקילה - מתר גמר את יליף דמיהם בם מדמיהם בם בעובד גילולים. כלומר פה כתוב כן, תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם. ובעובד גילולים כתיב איש אשר יהיה בהם עובד גילולים מות יומתו באבן יסקלו אותם דמיהם בם. כתוב באבן יסקלו אותם, רואים שזה סקילה.
מתר גמר כי למדנו סקילה לשוכב, לנשכב מניין? ואתמר כתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה - קרי ביה: לא תישכב. כלומר אתה תשכב, אפשר גם לקרוא כאילו כתוב תישכב. אז מכאן זה גם הנשכב וגם השוכב.
עד כדון כ°רבי עקיבה - שהוא באמת דורש את זה ככה. אבל ל°רבי ישמעאל מנין? ואתמר כתיב לא יהי קדש מבני ישראל. כן, קדש זה מי שמוכן למשכב זכר. אז מתר גמר כרת לנשכב כ°רבי ישמעאל מניין? כן, הרי הוא לא למד את זה מהעריות. רבי עקיבא הוא למד מהעריות, הרי כל העריות נאמר בהם כרת. אבל רבי ישמעאל שהוא למד את זה מ"לא יהיה קדש", אז כרת מנין?
אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו°: נאמר כאן קדש, ונאמר להלן וגם קדש היה בארץ, עשו ככל תועבות הגויים. את למד קדש מקדש מתועבה - רבי חייה בר אדא° בשם רבי חנינה°: תועבה מתועבה. דכתיב באריות כמו שיעשה מכל תועבות ונכרתו, אז כמו שבעריות יש כרת, אז גם כאן יש כרת.
אמר רבי יוסי בי רבי בון°: מתניתא אמרה כן - שגם הנשכב הוא בדין של השוכב, אותו דין יש לו. כתיב תועבה עשו שניהם - שניהם בסקילה, שניהם באזהרה, שניהן בהכרת.
שואלת הגמרא: אזהרה לבא על הבהמה מניין? דכתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה. כרת מניין? דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. עונש מניין? דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת - שמיתתם בסקילה.
מתר גמר: את יליף - דמיהם בם מדמיהם בם. אם אתה, ובהמתה תהרוגו, ובאישה ובבהמה, דכתיב "והרגתה את האישה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם", וגם בעובד גילולים כתוב דמיהם בם. אז מה, אותם - בעובד גילולים זה בסקילה, אז גם כאן בסקילה.
עד כדון כ°רבי עקיבא - שהוא לומד למד מן הלמד בחולין. הרי פה למדנו, האישה שהביאה את הבהמה עליה מעובד גילולים, ואתה רוצה ללמוד עכשיו איש שבא על הבהמה גם כן שיהיה בסקילה מאישה שהביאה את הבהמה, שהיא עצמה נלמדה - זה למד מן הלמד.
אז אתה אומר כ°רבי ישמעאל מנין? רבי ישמעאל לא לומד למד מן הלמד. ואתמר °רבי ישמעאל מן אתריה, ו°רבי עקיבה מן אתריה. כל אחד לומד מהמקום שלו.
ואומר בשלמא רבי עקיבא יליף אזהרה וכרת לנשכב מדכתיב "בכל בהמה לא תתן שכבתך" - שהוא למד את זה, לא תתן שכיבתך, אבל דכתיב וניכרתו, כתוב לו כרת. רבי ישמעאל אזהרה וכרת לנשכב מן הבהמה מנין?
אז אומרת הגמרא: באמת °רבי עקיבא כרת לנשכב על ד°רבי ישמעאל לית משכח - לא מצאנו. לנשכב: בין על ד°רבי ישמעאל, בין על ד°רבי עקיבה לית משכח - גם כן לא מצאנו.
מתר: אי קדם, אי קדם רדיה יליף - מדכתיב "כל שוכב עם בהמה מות יומת", אז כיוון שזה פסוק מיותר - אם אינה השוכב, דאכתיב "איש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת", אז בעניין הנשכב. וסמיך ליה כתוב בהמשך זובח לאלהים יחרם - מה זה בסקילה וכרת, אף זה בסקילה וכרת. בין ל°רבי ישמעאל בין ל°רבי עקיבא.
מתר גמר: בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא שוכב ונשכב באזהרה וכרת ועונש. כלומר, אם זה ככה, אז לפי כולם גם שוכב וגם נשכב חייבים גם באזהרה וגם בכרת וגם בעונש.
מה מפקא מביניהון? זה ההבדל שביניהם. אז אומרת הגמרא: שכב את הזכר ונשכב ממנו: על דעתיה ד°רבי ישמעאל חייב שניים, כי יש לו שני פסוקים נפרדים - כתיב אזהרה לשוכב וכתיב אזהרה לנשכב נפרד. על דעתיה ד°רבי עקיבה חייב אחת, כי אזהרה אחת היא גם לשוכב גם לנשכב ביחד - "אשר תשכב" קרא את זה ככה, אז מאותה אזהרה לומדים על שניהם.
שכב את הבהמה ונשכב הימנה: בין על דעתיה ד°רבי עקיבה, בין על דעתיה ד°רבי ישמעאל חייב שתים. שכב את הזכר ואת הבהמה - חייב שתים. נשכב מן הזכר ומן הבהמה - חייב שתים. שכב שני זכרים כאחת: מאחר שמתחייבין על ידו שנים, חייב שתים.
נשכב משני זכרים כאחת, מאחר שמתחייבים על ידם שניים, חייב שתיים.
תני: הזכר לא עשה בו את הקטן כגדול - הוא לא חייב עד שיהיה בן תשע. והבהמה עשה בה את הקטנה כגדולה. אמר רבי אלעזר°: לעולם אינו מתחייב עליה עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד.
[דף לו עמוד א]
מה ראו °רבי ישמעאל בן אלישע ו°רבי עקיבה ליחלק בשאלה מנין לחייב נישכב כשוכב בזכר ובבהמה, ובשאר כל העריות לא נחלקו ופשיטא לו שהנשכבת כשוכב? אמר ליה: שבכל העריות כתוב בהן שאר בשר וכתיב (ויקרא אחרי מות יח ו) איש איש אל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה - לא תקרבו בלשון רבים, לחייב הנשכבת כשוכב. ואילו הזכר והבהמה אין כתוב בהן שאר בשר! התיבון: הרי נדה אין כתיב בה שאר בשר ולא נחלקו עליה! אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו°: כתיב הכא (ויקרא אחרי מות יח ו) אל כל שאר בשר לא תקרבו לגלות ערווה וגו', ובנידה כתיב (ויקרא אחרי מות יח יט) ואל אשה בטומאת נידתה לא תקרב - מכיון דכתיב: קריבה קריבה, כמי שכולהם כאן וכולהם כאן. רבי חייה בר אדא° אמר בשם רבי חנינא° בר חמא: כתיב (ויקרא אחרי מות יח יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: היא בל תקרב, היא בל תגלה מכאן שנאמרו שני לאוים: אחד לאיש, אחד לאשה. אזהרה לאשה המביאה את הבהמה עליה מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כג) ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל היא. כרת מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ טז) ואשה אשר תעמד לפני בהמה לרבעה אותה — והרגת את האשה ואת הבהמה, מות יומתו דמיהם בם. את יליף הריגה שנאמרה ברובע מהריגה שנאמרה בעומדת לפני בהמה - מה כאן בסקילה שנאמר דמיהם בם ויליף מדמיהם בם שנאמר באוב וידעוני - מה אוב וידעוני בסקילה, אף רובע בסקילה. ומכאן שאף הנרבעת בסקילה. תנן: דבר אחר: שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה. רבי אבא בר ממל° בעי: הגע עצמך שבא עליה שוגג - הרי היא נסקלת על ידיו אף שהוא פטור! רבי שמעון° בן לקיש בעי: הגע עצמך שחרש בשבת - הרי הוא נסקל על ידה, והיא פטורה אף שבאה תקלה על ידיה! לית לך אלא כהדא דאמר רבי שמואל בר רב יצחק°: (הושע ח', ד') כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת - למען יכרתון העושים אין כתיב כאן אלא למען יכרת הכסף והזהב שגרמו חטא על ידם. כאינש דאמר: ישחקון טימייה עצמות דפלן דאפיק בריה לעובדא בישא ישתחקו עצמותיו של פלוני שגרם לבנו שיצא לתרבות רעה.
מתני':
ז_ללהמגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. אמר °רבי יהושע בן קרחה: בכל יום ז_לטדנין את העדים בכינוי - יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין, לא היו הורגין בכינוי, אלא מוציאין את כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומר לו: אמור מה ששמעתה בפירוש! והוא אומר, והדיינים עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והשני אומר: אף אני כמוהו, והשלישי אומר: אף אני כמוהו.
גמ': אזהרה למגדף מניין? דכתיב (שמות משפטים כב כז) אלהים ז_מלא תקלל. כרת מניין? דכתיב (ויקרא אמור כד טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. עונש מניין? דכתיב (ויקרא אמור כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת. וכרבי ישמעאל ד°רבי ישמעאל בן אלישע אמר: בדיינים הכתוב מדבר שהדיינים נקראים אלהים דכתיב [שמות משפטים כב ז] ונקרב בעל הבית אל האלהים. מנין שיש כרת על מקלל השם? קל וחומר: אם על מקלל את הדיינים הוא מזהיר, לא כל שכן על הכינויים? אם על הכינויים הוא
תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף ל"ו.
שואלת הגמרא: רבי אבון בר חייה בר רבי זירא, מה ראה רבי ישמעאל ורבי עקיבא לחלוק בשאלה מנין לחייב נשכב כשוכב דווקא בזכר ובהמה, ובשאר כל העריות לא נחלקו? הפשיט עליהם שנשכב כשוכב.
אמר ליה: שבכל העריות כתוב בהן שאר בשר, וכתיב: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקריבו לגלות ערווה, ומהיא יש לנו ריבוי לחייב הנשכב כשוכב, ואילו זכר ובהמה אין כתוב בהן שאר בשר!
התיבון: הרי נדה אין כתיב בה שאר בשר ולא נחלקו עליה!
רבי ירמיה בשם רבי אבהו: כתיבה אחת - אל כל שאר בשרו לא תקריבו לגלות ערווה, ובנידה כתיב: ולאישה בטומאת נידתה לא תקריבו. מכיון דכתיב: קריבה קריבה, כמי שכולהם כאן וכולהם כאן - מין גזירה שווה. כמו שכתוב כאן כתוב גם כאן.
רבי חייה בר אדא בשם רבי חנינא: כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. אמר רבי יוסי בי רבי בון: היא בל תקרב, היא בל תגלה - כלומר, מסיבה אחרת נאמר פה לא תגלה ובל תקרב. אז בל תקרב הרי זה מלמד לא תגלה, אלא מכאן שנאמרו שני לאווים, אחד לאיש השוכב ואחד לאיש הנשכבת.
ואת אומר: אזהרה לאשה המביאה את הבהמה עליה מניין? דכתיב: ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל היא. כרת מניין? דכתיב: כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. עונש מניין? דכתיב: ואשה אשר תעמד לפני בהמה לרבעה אותה — והרגת את האשה ואת הבהמה, מות יומתו דמיהם בם.
את יליף הריגה מהריגה, סקילה בם מדמיהם בם - למדנו זה "דמיהם בם" מעובד כוכבים - מה עובד כוכבים בסקילה אף עובדה בסקילה, מכאן שגם היא נרבעת נסקלת בסקילה.
המשנה שואלת: למה אסור קללת הבהמה? שהרי הבהמה עוברת בשוק, ואמרו לא היא, שנסקל איש פלוני על ידיה.
רבי אבא בר ממל בעי: הגע עצמך שבא עליה שוגג - הרי היא נסקלת על ידיו למרות שהוא פטור! רבי שמעון בעי: הגע עצמך שחרש בשבת - הרי הוא נסקל על ידה, והיא פטורה למרות שבאה תקלה על ידה.
לית לך אלא כהדא דמר רבי שמואל בר רב יצחק: כתוב כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרתון - אין כתיב כאן אלא למען יכרת - מי יכרת? הכסף והזהב שהוא גרם חטא לאדם. כאינש דמר: טימייה דפלן דאפיק בריה לעבדא בישא - שהוציא את הבן שלו לעבירה. אף כאן הבהמה שבאה תקלה לאדם, האדם חטא בה בגללה, אז היא תסקל.
מתני': המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. אמר רבי יהושע בן קרחה: בכל יום דנין את העדים בכינוי - יכה יוסי את יוסי. כלומר, כאילו אותו אדם אמר "יכה יוסי את יוסי" - בכינוי, במקום להגיד שם השם.
נגמר הדין, לא היו הורגין בכינוי, אלא מוציאין את כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומר לו: אמור מה ששמעתה בפירוש! והוא אומר, והדיינים עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והשני אומר: אף אני כמוהו, והשלישי אומר: אף אני כמוהו.
גמ': אזהרה למגדף מניין? דכתיב: אלהים לא תקלל. כרת מניין? דכתיב: איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. עונש מניין? דכתיב: ונוקב שם ה' מות יומת.
וכרבי ישמעאל, דרבי ישמעאל אמר: בדיינים הכתוב מדבר - כי הדיינים הרי נקראים אלוהים, דכתיב "ונקרב בעל הבית אל האלוהים". אז מנין שיש כרת על מקלל השם? קל וחומר: אם על הדיינים הוא מזהיר, לא כל שכן על הכינויים? אם על הכינויים הוא עונש כרת, לא כל שכן על שם המיוחד?
[דף לו עמוד ב]
עונש כרת, לא כל שכן על שם המיוחד? אית תניי תני: על הכינויים באזהרה וכרת, על שם המיוחד ז_מאבמיתה. אית תניי תני: על הכינויים ז_מבבאזהרה, ועל שם המיוחד במיתה ז_מגוכרת. מאן דאמר: על הכינויים באזהרה וכרת דכתיב (שמות משפטים כב כו) אלהים לא תקלל התנא סובר שכל השמות הם כינויים חוץ משם המיוחד, וכתיב (ויקרא אמור כד טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו בכרת, ועל שם המיוחד במיתה דכתיב (ויקרא אמור כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת. ומאן דאמר: על הכינויין באזהרה דכתיב (שמות משפטים כב כו) אלהים לא תקלל, ועל שם המיוחד במיתה וכרת דכתיב (ויקרא אמור כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת על השם המיוחד, וגם מה שנאמר (ויקרא אמור כד טו) ואיש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו בכרת על השם המיוחד. תנן: בכל יום דנין את העדים בכינוי: יכה יוסי את יוסי. אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמואל בר רב יצחק°: זאת אומרת שדנין מספק שהרי רק בסוף מבררים שבאמת קילל. היך עבידא? כגון פלוני הרג את הנפש, יהא נידון עד שיבואו עדיו. אמר לו רבי יוסי° בר זבידא: ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין ליה על סמך שמועה בלי שיש עדים? אלא כיני: כגון פלוני הרג את הנפש והרי עדיו שהרג את הנפש, יהא תפוש עד שיבואו עדיו. תנן: ומשיירין את הגדול שבהן ואומר לו: אמור מה ששמעתה בפירוש! והוא אומר. וכי אמרין ליה: גדף את השם? אלא אומרים לו: אמור את השם ששמעתה שגידף בפירוש! והוא אומר: אותו השם שאמרתי לפניכם, אותו קילל ובו קילל. ז_מדואין העדים צריכין לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו. תנן: והדיינים עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין, והשני אומר: אף אני כמוהו, והשלישי אומר: אף אני כמוהו. אמר רבי שמעון בן לקיש°: מיכן לדיינין שקיבלו עדות כשהם עומדין, שדינן דין. את שמע מינה שית, את שמע מינה כהיא דאמר רבי שמואל בר רב יצחק° שדנים מספק, ואת שמע מינא כהיא דאמר רבי שמעון בן לקיש°, ואת שמע מינה: שומע מפי שומע חייב לקרוע, ואת שמע מינה: מיכן לעד שהעיד עדותו, השני אומר: אף אני כמוהו, והשלישי אומר: אף אני כמוהו, ואת שמע מינה שקריע על קללת השם הוא אחד מן הקרעים שאין מתאחין, ואת שמע מינה: שאין צריך לשמועה שמקלל את השם בפירוש, אלא מכיון שהיו יודעין משעה הראשונה שהוא שם המיוחד והעידו בפניהם שאותו קילל, שהוא צריך לקרוע. אמר רבי חייה° רבי יסא° אסי מקשי: והתנינן: הכרוז יוצא לפניו - איש פלוני בן איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו, כל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמוד. וכי יעלה על דעתך במקרה של מגדף שכל מי שנמצא שם יצטרך לקרוע שהרי מכריזים שנסקל על שגידף? שמענו: ז_מהשומע מפי שומע צריך לקרוע. האם שמענו: שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרוע? מניין שחייב לקרוע על קללת השם? נישמעינה מן הדא דכתיב (מלכים ב' י"ט, א') ויהי כשמוע המלך חזקיהו את דברי רבשקה ויקרע את בגדיו. מהו לקרוע על קיללת עובד כוכבים ומזלות? מאן דאמר: רבשקה עובד כוכבים ומזלות היה - קורעין. מאן דאמר: ישראל היה - אין קורעין. תני רבי הושעיה°: אחד השומע קללת השם מישראל ואחד השומע מפי העובד כוכבים ומזלות חייב לקרוע. מה טעמא? דכתיב
אית תניי תני: על הכינויים באזהרה וכרת, על שם המיוחד במיתה. אית תניי תני: על הכינויים באזהרה, ועל שם המיוחד במיתה וכרת.
מאן דמר: על הכינויים באזהרה וכרת - דכתיב: אלהים לא תקלל - והתנא סובר שכל השמות, גם "אלוהים", זה כינוי, כל השמות חוץ מהשם המיוחד הם כינויים. וכתיב: איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו - רואים כאן שיש כרת. ועל שם המיוחד במיתה - דכתיב: ונוקב שם ה' מות יומת.
ומאן דמר: על הכינויין באזהרה - דכתיב: אלהים לא תקלל, ועל שם המיוחד במיתה וכרת - דכתיב: ונוקב שם ה' מות יומת, ומזה כתוב ואיש איש כי יקלל אלהיו - הכוונה בשם המיוחד, מות יומת.
רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: זאת אומרת שדנין מספק. הרי רק בסוף מבררים שבאמת הוא קילל את השם, עד אז זה לא ברור, כי דנים אותו בכינוי.
היך עבידא? פלוני הרג את הנפש, יהא נידון עד שיבואו עדיו. אי אפשר לדון אותו כמו שהוא, עד שיבואו עדיו. אמר לו רבי יוסי: ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין ליה? על סמך שמועה, שיש אפילו שאין עדים?
אלא כיני: פלוני הרג את הנפש והרי עדיו שהרג את הנפש, יהא תפוש עד שיבואו עדיו. כלומר, באמת תופסים אותו, דנים אותו, גם כשעדיין אין את העדים שלו, אבל כשיודעים שיש עדים, כשהיה שמועה שפלוני הרג את הנפש והרי עדיו, אז תפוש עד שיבואו עדיו. גם כאן דנים אותו, ובסוף מבררים שבאמת הקללה הייתה בשם.
ואומרת לנו המשנה: משיירין את הגדול שבהם ואומר לו: אמור מה ששמעתה בפירוש, והוא אומר מה שהוא שמע. שואלת הגמרא: ליה: גדף? - וכי אומרים לעד לגדף את השם חס ושלום?
אלא: הכוונה שאומרים לו אמור את השם ששמעת שהוא גידף בפירוש. עד עכשיו אמרת שהוא גידף ואמרת איך הוא גידף, רק אמרת את זה בכינוי, תגיד עכשיו את השם עצמו בלי הגידוף, רק את שם השם. אותו השם שאמרתי לפניכם, אותו קילל ובו קילל.
ואין העדים צריכין לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו.
רבי שמעון בן לקיש: מיכן לדיינין שקיבלו עדות עומדין, שדינן דין. עומדים כאן שש הלכות. את שמע מינה שית: את שמע מינה כהיא דאמר רבי שמואל בר רב יצחק, שדנים בספק, כמו שאמרנו, שהרי רק בסוף מתברר שבאמת הוא קילל את השם. ואת שמע כהיא דאמר רבי שמעון בן לקיש, ואת שמע מינה: שומע מפי שומע חייב לקרוע - כי הדיינים קוראים שהם שמעו מהעד ששמע מאותו מקלל. ואת שמע מינה: מיכן לעד שהעיד עדותו, השני אומר: אף אני כמוהו, והשלישי אומר: אף אני כמוהו - שהראשון אומר את העדות וכל האחרים אומרים "אני כמוהו", מספיק, די בזה. ואת שמע מינה: אחד מן הקרעים שאין מתאחין - שקריעת קללת השם זה אחד מהקריעים שאדם מתחייב. ואת שמע מינה: מכיון שהיו יודעין משעה הראשונה שהוא שם המיוחד, ולא שמע ממש מקלל בפירוש, אלא מכיוון שידעו משעה ראשונה שהוא שם המיוחד והעידו בפניהם שאותו קילל, שהוא צריך לקרוע.
רבי חייה, רבי יסא מקשי: תנינן: הכרוז יוצא לפניו - איש פלוני בן איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו, כל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמוד. וכן היה לצפות במקרה של מגדף שכל מי שנמצא שם יצטרך לקרוע, הרי מכריזים שהוא גידף, הרי כולם יודעים שהוא קילל את השם, אז לפי זה, כמו שאמרנו עכשיו שאם יודעים צריך לקרוע.
? שמענו: שומע מפי שומע צריך לקרוע. - שהדיין ששומע מפי העדים ששמעו את המגדף הוא צריך לקרוע. : שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרוע? - הרי פה הכרוז שמע בעצם מהדיינים שהם שמעו מהעדים שהם שמעו, זה כבר לא צריך לקרוע.
לקרוע על קללת השם? נישמעינה מן הדא: ויהי כשמוע המלך חזקיהו את דברי רבשקה ויקרע את בגדיו. מהו לקרוע על קיללת עובד כוכבים? מאן דאמר: רבשקה עובד כוכבים היה - קורעין. מאן דאמר: ישראל היה - אין קורעין.
תני רבי הושעיה: אחד השומע קללת השם מישראל ואחד השומע מפי העובד כוכבים חייב לקרוע. מה טעמא? דכתיב "אני ה' אלהי כל בשר, המני יפלא כל דבר" - כלומר, יתברך הוא אלוקי כל בשר, ממילא כל מי שמקלל, בין אם זה יהודי בין אם זה גוי, זה חייב לקרוע על זה.
מה הוא לקרוע בזמן הזה? רבי אסא ורבי אבוי אמרו בשם רבי חייא בר אבא, רב חסכיה ורבי ירמיה אמרו בשם רבי יוחנן: משירבו הגודפין פסקו מלקרוע.
שואלת הגמרא: מה לקרוע על כינויים בזמן הזה? מתיבין: רבי שמעון בן לקיש היה מהלך בסרטיא, הלך בדרך הראשית, פגע באחד כותי שהיה מגדף והוא קרע. נחת מן חמריה, ירד מהחמור, ויהב ליה מרעתא גוליתא, נתן לו איזה מכה. אמר ליה בר כותי: "איתי לי מכה מנין וספקא לי" - יש לך מספיק בגדים לתת לי? מתיבין: אמר לתי שקורעים על הכינויים, שרבי שמעון סובר שכן קוראים על הכינויים, כי הכותים לא בקיאים בשם המיוחד, וגם שקורעים בזמן הזה.
[דף לז עמוד א]
(ירמיהו ל"ב, כ"ז) אני ה' אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר. מהו לקרוע בזמן הזה? רבי יוסה° אסי ורבי ירמיה° אמרו בשם רבי חייה בר אבא°: ר' חזקיה° ורבי ירמיה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: משרבו הגודפנים, פסקו מלקרוע. מהו לקרוע על הכינויין בזמן הזה? נישמעינה מהדא דרבי שמעון בן לקיש° היה מהלך באיסרטא, פגע ביה חד כותיי והוה מגדף והוא קרע, מגדף והוא קרע. נחת ליה מן חמרא ויהב ליה מרתוקא גו ליביה ירד מהחמור ונתן לו מכה על ליבו. אמר ליה: בר כותיי, אית לאימך מאנין מספקא לי? יש לאמך מספיק בגדים לספק לי? מילתיה הדא אמרה: שקורעין על הכינויין שהכותים אינם מכירים אלא כינויים ושקורעין בזמן הזה.
מתני':
העובד עבודת כוכבים ז_מו - אחדהעובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ז_מזוהמקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה. ז_מחאבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ, המרחיץ הסך המלביש והמנעיל עובר בלא תעשה. ז_מטהנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה. ז_נוהפוער עצמו לבעל פעור - זו היא עבודתו. הזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו.
גמ': אזהרה לעובד עבודה זרה מניין? דכתיב (שמות יתרו כ ה) לא תעבדם. כרת מניין? דכתיב (במדבר שלח טו ל) את ה' הוא מגדף ונכרתה. והלא במגדף כתיב ולא בעובד כוכבים ומזלות? כאדם שהוא אומר לחבירו: גירפתה את כל הקערה ולא שיירתה בה כלום. °רבי שמעון בן אלעזר אומר: משל לשנים שהיו יושבין וקערה של גריסין ביניהון - פשט אחד את ידו וגירף את כל הקערה ולא שייר בה כלום. כך המגדף והעובד עבודה זרה אינו משייר לאחריו מצוה. עונש מניין? דכתיב (דברים שופטים יז ה) והוצאת האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הזה אל שעריך וגו' עד וסקלתם אותם באבנים ומתו. אילו כתב רק: לא תעבדם, הייתי אומר אינו חייב עד שיעבוד כל עבודה זרה שבעולם. תלמוד לומר: לא תשתחוה להם - השתחויה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר: מה השתחויה מיוחדת מעשה יחיד וחייבין עליה בפני עצמה, אף אני מרבה כל מעשה ומעשה שיש בה חייבין עליו בפני עצמו. אף על גב דאמר °רבי שמעון בן אלעזר: זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד, אינו חייב אלא אחת, מודה שאם עבדה בעבודתה כגון פער לבעל פעור ובעבודת הגבוה כגון זיבח וקיטר וניסך ובעבודת השתחויה שהוא חייב על כל אחת ואחת שלכל אחד נאמר לאו מפורש. כדאמר שמואל° בר אבא בר אבא
אנחנו תלמידי מסכת סנהדרין דף ל"ז. נתחיל ממשנה, פרק שביעי. אומרת המשנה: העובד עבודת כוכבים, אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר, אחד המנסך ואחד המשתחווה, והמקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה. אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ, המרחיץ הסך המלביש והמנעיל עובר בלא תעשה. הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה. והפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו. הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו.
אומרת הגמרא: אזהרה לעובד עבודה זרה מניין, דכתיב לא תעבדם. כרת מניין, דכתיב את ה' הוא מגדף ונכרתה. שאתה אומר: אבל לא במגדף כתיב, ולא בעקום. הפסוק הזה מדבר במגדף. בעצם מה שכתוב שם "מגדף" זה גם כן עבודה זרה, כיוון שזה כאדם שהוא אומר לחבירו: גירפתה את כל הקערה ולא שיירתה בה כלום. כלומר "מגדף" זה מלשון מגרף.
כן, רבי שמעון בן אלעזר אומר, זה משל לשנים שהיו יושבין וקערה של גריסין ביניהון, פשט אחד את ידו וגירף את כל הקערה ולא שייר בה כלום. אז ככה המגדף והעובד עבודה זרה - הוא לא משייר אחריו שום מצווה. בעצם אדם שעובד עבודה זרה או מגדף, אז בעצם הוא מנתק את עצמו לגמרי ואין לו שום מצווה.
עוד יש עונש מניין, דכתיב והוצאת האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הזה אל שעריך, ואחרי זה כתוב בסוף וסקלתם אותם באבנים ומתו.
שאם היה כתוב רק "לא תעבדם", הייתי אומר עד שיעבוד כל עבודה זרה שבעולם. תלמוד לומר: לא תשתחו להם - השתחוי בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה, לומר: מה השתחויה מיוחדת מעשה יחיד וחייבין עליה בפני עצמה, אף אני מרבה כל מעשה ומעשה שיש בה חייבין עליו בפני עצמו.
ואף על פי שאמר רבי שמעון בן אלעזר, שזיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד, אינו חייב אלא אחת, מודה שאם עבדה בעבודתה, כגון נניח פואר לבעל פעור או זורק אבנים למרקוליס, וגם בעבודת גבוה, כגון נניח זבח וקיטר וניסך, וגם בעבודת השתחוויה - כלומר עשה שלוש עבירות שאחת מהם הייתה מעבודתה, אחת הייתה עבודת גבוה ואחת הייתה השתחוויה. במקרה כזה גם ריש לקיש מודה שהוא חייב על כל אחת ואחת, כיוון שכל אחד ואחד יש לו פסוק מפורש.
[דף לז עמוד ב]
בשם רבי זעירא°: כתיב (ויקרא אחרי מות יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים - זביחה בכלל הייתה, ולמה יצאת? לחייב על כל אחת ואחת. אמר לו: מטי תנה לקדשים התנא מדבר בעבד עבודה זרה בארבע עבודות שנעשות בקדשים. אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: זיבח לה טלה בעל מום - חייב. מאי כדון הרי לעבודת ה' זה פסול ולמה חייב? כיי דאמר רבי הילא° אילעא: כתיב (דברים ראה יב ד) לא תעשון כן לה' אלהיכם - כל שהו דרך עבודה לה' אלהיכם, לא תעשון כן. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירה°: לא תעבדם - כלל, לא תשתחוה להם - פרט. כלל ופרט: אין בכלל אלא מה שבפרט - השתחויה, אין שאר עבודות לא. השתחויה ללמד על עצמה יצאה - לחייב אף שאין בה מעשה. רבי בון בר כהנא° בעא קומי רבי הילא° אילעא: (דברים ראה יב ד)לא תעשון כן לה' אלהיכם - כלל, (שמות משפטים כב יט) זובח לאלהים יחרם - פרט. אין בכלל אלא מה שבפרט - זביחה, אין שאר עבודות לא. אמר לו (שמות משפטים כב יט) בלתי לה' לבדו - חזר וכלל. כלל ופרט וכלל - והכל בכלל. ולמה לא ריבה את המגפף והמנשק? אמר ליה: לאי זה דבר נאמר השתחויה? לא ללמד על עצמו אלא ללמד על הכלל כולו - מה זביחה שהוא מעשה, אף כל שהוא מעשה. יצאו המגפף והמשתחוה שאינן מעשה. מניין לאומר לו: אלי אתה שהוא חייב אף שאינו מעשה? אמר רב אבון° בשם רבנין דתמן: מדכתיב (שמות כי תשא לב ח) וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו: אלה אלהיך ישראל וגו'. מעתה אינו מתחייב עד שיזבח ויקטר ויאמר! וכי תימא: מדכתב לו לכל עבודה חילק דכתיב: וישתחוו לו ויזבחו לו וכ"ו, הא אמר רבי יוסי° בר זבידא: לא בא הכתוב אלא להזכיר גניין של ישראל - וישתחוו לו ולא לגבוה, ויזבחו לו ולא לגבוה, ויאמרו לו ולא לגבוה. מאי כדון? נאמר כאן אמירה ונאמר אמירה במסית - מה אמירה האמורה במסית עשה בה אמירה כמעשה, אף אמירה האמורה כאן נעשה בה אמירה כמעשה. כתיב (דברים שופטים יז ג) וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחוו להם ולשמש או לירח. וישתחוה להם כלל, לשמש ולירח פרט - ורק להם נאסור? אמר רבי זעירה°: לשמש אין כתיב כאן אלא ולשמש - אין כאן כלל ופרט, אלא ריבויים. התיב רבי אבא בר זימנא° קומי רבי זעירה°:
כי הא דאמר שמואל בשם רבי זעירא: כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. זביחה בכלל הייתה, ולמה יצאה לחייב על כל אחד ואחת? אמר: מטי תנה לקדשים. כלומר, התנא העמיד את הפסוק בקודשים, בעבודת ארבע - באחת מארבע עבודות שנעשו במקדש. אז בעצם רואים שיש פסוק מיוחד לארבע עבודות. ואותו דבר גם יש פסוק במיוחד לעבודתה המיוחדת לה, ויש פסוק במיוחד להשתחוויה. לכן הוא בעצם חייב אם עושה שלוש עבירות שאחת מהן הייתה עבודתה המיוחדת לה, ואחת הייתה עבודת גבוה ואחת הייתה השתחוויה - יהיה חייב על כל אחת ואחת.
אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: זיבח לה טלה בעל מום - חייב. שאלת "מאי כדון" - למה? הרי לעבודת השם בעל מום פסול, אז למה שיחייב? אמר, כי הא דאמר רבי הילא: כתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם - כל שהוא דרך עבודה לה' אלהיכם, "לא תעשון כן". כלומר עצם ההקרבה, עצם הזביחה נאסרה, כלומר גם אם זה בעל מום הוא יהיה חייב.
רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירה: לא תעבדם - זה יהיה כלל, לא תשתחוה להם - זה פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. אז השתחוויה - יהיה חייב עליה, ועל שאר העבודות לא יהיה חייב. והשתחוויה למדים אותה לעצמה - יצאה, היא לא פרט אלא יצאה כדי ללמד על עצמה, לחייב שאף שאין בה מעשה - חייב.
רבי בון בר כהנא בעא קומי רבי הילא: לא תעשון כן - זה כלל, זובח לאלהים יחרם - זה פרט. אז אין בכלל אלא מה שבפרט - זביחה אין, שאר כל העבודות לא. אומר: לא, כתוב בהמשך בלתי לה' לבדו - חזר וכלל. כלל ופרט וכלל - והכל בכלל. אז למה לא ריבה גם מגפף ומנשק? אמר ליה: לאיזה דבר נאמר השתחויה - לא ללמד על עצמו אלא ללמד על הכלל כולו יצאה. מה זביחה שהיא מעשה, אף כל שהוא מעשה - יצאו מגפף ומשתחווה שאינם מעשה.
עכשיו, מנין לומר לו "אלי אתה" שהוא חייב למרות שהוא לא מעשה? אמר רב אבון בשם רבנין דתמן: דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו: אלה אלהיך ישראל וגו. ואי אתה - אינו מתחייב עד שיזבח ויקטר ויאמר? וכי כתוב לו לכל עבודה חילק? כלומר כתוב "וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו לו" - אלא בגלל ה"לו" הזה זה בא לחלק, ולכן יהיה חייב על כל אחד ואחד. אי אפשר להגיד את זה, שהא אמר רבי יוסי: לא בא הכתוב להזכיר אלא גניין של ישראל - וישתחוו לו לא לגבוה, ויזבחו לו לא לגבוה, ויאמרו לו לא לגבוה.
אז "מאי כדון" - איפה באמת שיחייב על כל אחד ואחד? נאמר כאן אמירה ונאמר אמירה במסית, מה אמירה האמורה במסית עשה בה אמירה כמעשה, אף אמירה האמורה כאן נעשה בה אמירה כמעשה.
כתיב וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחוו להם ולשמש או לירח. עכשיו למה לא יהיה "וישתחוו להם" כלל, "לשמש ולירח" פרט, ואז רק להם נאסור - כלומר רק השתחוויה רק להם, רק שמש וירח, כזה אסור? אמר רבי זעירה: לשמש אין כתיב כאן אלא ולשמש - אין כאן כלל ופרט, אלא ריבויים. כלומר גם השמש זה חלק מהריבוי, זה לא בא למעט.
התיב רבי אבא בר זימנא קומי רבי זעירה: והכתיב "וכל אשר על אספם וקשקשת בימים ובנחלים, מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים - שקץ הם לכם". הרי שם לומדים את זה בכלל ופרט - "כל אשר... שרץ וקשקשת" כלל, "בימים ובנחלים" פרט. אז מעתה כיוון שנאמר "וכל" עם ו', אז גם כן נאמר שאין כלל ופרט אלא ריבויים? לא, אמר רבי יוחנן: אין דנה משכח וו על המחיק ליה - באמת אם יש ו' זה לא כלל ופרט על הריבויים, אבל כאן הוואו הוא מיותר, אפשר למחוק אותו.
רבי שמואל בר רב יצחק אמר: לא באמת, בגלל הוואו לא לומדים - כלומר באמת לא לומדים כאן מכלל ופרט אלא ריבויים. כמו שהגמרא כותבת במקום אחר ששאלו את אחד הסופרים שהיה בקיא בתיבות וחסרות, והוא אמר: אם יש ו', אז בעצם אין פה באמת כלל ופרט אלא ריבויים. שאם היה כותב רק "בימים", הייתי אומר מה שבימים יהיה אסור, מה שבביברים יהיה מותר. תלמוד לומר "וכל אשר במים" - ריבה, לומר שגם בביברים אסור. כלומר בעצם הוו"ו בא לרבות, ובא לרבות שגם בביברים יהיה אסור.
[דף לח עמוד א]
והא כתיב (ויקרא שמיני יא י) וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם - ודרשינן בכלל ופרט: וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת כלל, בימים ובנחלים פרט. מעתה אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים? בגין דכתיב: וי"ו כיוון שנאמר וכל עם וו! אמר רב יוחנן בר מרייא°: האות וי"ו נכתב בטעות. כל הן דאנא משכח וי"ו, אנא מחיק ליה שהרי חייבים ללמוד בכלל ופרט, אחרת לא היה נאסר מה שבביברים. רבי שמואל בר אבודמא° אמר: באמת בגלל הוי"ו לא לומדים בכלל ופרט אלא בריבויים. שאם היה כתוב רק בימים, הייתי אומר: מה שבימים יהו אסורין, ומה שבגיגיות ושבביברים יהו מותרין. תלמוד לומר (ויקרא שמיני יא ט) וכל אשר במים - ריבה שאף בביברים אסור יצאו חריצים ונעיצים שאותם נמעט. אמר רבי שמואל בר נחמני° בשם רבי הושעיה°: האומר לו: אלי אתה - מחלוקת °רבי עקיבא בן יוסף וחכמים כמו שמצאנו במגדף: רבי עקיבא בן יוסף מחייב קרבן במגדף וחכמים פוטרים לפי שאין בו מעשה. השתחוה לה מהו? רבי יוחנן° בר נפחא אמר: הכל מודין בכפיפת קומה שהוא חייב דחשיב מעשה. ריש לקיש° אמר: השתחויה במחלוקת - דמה בין המעלה והמוריד קומתו, ומה בין המעלה והמוריד שפתותיו? כמו שמגדף אינו מעשה לדעת חכמים, גם המשתחווה אינו מעשה. אמר רבי זעירא°: קרייא מסייע לריש לקיש° דכתיב (במדבר שלח טו כט) תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה - אין לי אלא דבר שהוא מעשה. המגדף והמשתחוה שאינן מעשה מניין? רואים שאף השתחויה לא הוה מעשה.
מתני':
ז_נאהנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. ז_נבבעל אוב - זה הפיתום והמדבר משיחיו. וידעוני - זה המדבר בפיו. הרי אילו בסקילה. ז_נגוהנשאל בהן באזהרה.
גמ': אזהרה לנותן מזרעו למולך מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך. כרת מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ ג) כי מזרעו נתן למולך ונכרתה. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ ב) איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן. כתיב: ומזרעך לא תתן - יכול אפילו מסר ולא העביר יהא חייב? תלמוד לומר: ומזרעך לא תתן להעביר. יכול אפילו מסר והעביר
רבי שמואל בר נחמני בשם רבי הושעיה, האומר לו אלי אתה - במחלוקת רבי עקיבא וחכמים. כן, כמו שאמרנו לגבי מגדף, שרבי עקיבא סובר שהוא חייב בקורבן וחכמים סוברים שהוא פטור כיוון שאין בו מעשה. השתחווה לה מהו? אז רבי יוחנן אמר: הכל מודין בכפיפת קומה שהוא חייב, כי זה ודאי מעשה. עצם הכפיפת קומה זה נחשב מעשה. ריש לקיש אמר, השתחווה זה מחלוקת, בדיוק אותו דבר כמו מחלוקת של מגדף. מה בין המעלה והמוריד קומתו - השתחווה הוא מעלה ומוריד את הקומה שלו, ומה בין המעלה והמוריד שפתותיו - מגדף. הרי זה בדיוק אותו דבר, מגדף מזיז את השפתיים. אם אתה אומר שהשתחווה זה מעשה, אז גם מגדף זה מעשה. אם אתה אומר שהשתחווה זה לא מעשה, אז גם מגדף לא מעשה - אותו דבר. אז כמו שמגדף אינו מעשה לדעת חכמים, גם השתחווה לא מעשה.
אמר רבי זעירא: קרייא מסייע לריש לקיש, דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה - אין לי אלא דבר שהוא מעשה. המגדף והמשתחוה שאינן מעשה מניין? אז רואים לפי הברייתא שמגדף ומשתחווה שניהם אין בהם מעשה, אז גם השתחווה אין בו מעשה.
ואז מתחילה המשנה: הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. בעל אוב - זה הפיתום והמדבר משיחיו. וידעוני - זה המדבר בפיו. הרי אילו בסקילה. והנשאל בהן באזהרה.
ואתה אומר: אזהרה לנותן מזרעו למולך מניין? דכתיב ומזרעך לא תתן להעביר למולך. כרת מניין? דכתיב כי מזרעו נתן למולך ונכרתה. עונש מניין? דכתיב איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן.
ואתה אומר, כתיב ומזרעך לא תתן - יכול אפילו מסר ולא העביר יהא חייב? תלמוד לומר: ומזרעך לא תתן להעביר. יכול אפילו מסר והעביר שלא למולך יהא חייב? תלמוד לומר: ומזרעך לא תתן להעביר למולך. יכול אפילו מסר והעביר למולך שלא באש יהא חייב? תלמוד לומר: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. ודורשים - עברה עברה לגזירה שוה - מה העברה שנאמר להלן באש, אף כאן באש.
אז כל שהפסוק "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" - זה לא קשור למולך, כן, זה פשוט להקריב ממש, כן? פסוק "לא ימצא בך מעביר" מדבר על שריפת הבנים ממש. במולך זה רק להעביר. מה שנלמד פה בהיקש הוא שזה לא עניין השריפה, אלא רק העניין שצריך שיהיה אש.
[דף לח עמוד ב]
שלא למולך יהא חייב? תלמוד לומר: ומזרעך לא תתן להעביר למולך. יכול אפילו מסר והעביר למולך שלא באש יהא חייב? תלמוד לומר (דברים שופטים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. ודרשינן העברה העברה לגזירה שוה - מה העברה שנאמר להלן באש, אף כאן באש הפסוק לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש מדבר על שרפת הבנים ממש, ובמוליך רק מעביר ולא נלמד מכאן אלא שצריך שיהיה שם אש. נמצאתה אומר: לעולם אינו חייב עד שימסור ויעביר באש למולך. אמר רבי נסה° בשם רבי אלעזר° בן פדת: לעולם אינו מתחייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו. ואינו חייב עד שיעבירנו כדרכו. מהו כדרכו? תני: היה מושכו ומעבירו או העבירו ברגלו שהלך לבד - פטור. ואינו חייב אלא ז_נד על יוצאי יריכו. המעביר את אביו ואת אמו ואת אחיו ואת אחותו - פטור. המעביר עצמו - פטור. ו°רבי לעזר בי רבי שמעוןמחייב: אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה חייב. °רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר: אינו חייב אלא למולך בלבד. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: טעמא ד°רבי אלעזר בי רבי שמעון שסובר שהמעביר עצמו חייב מהכא: דכתיב: לא ימצא בך - בגופך לא ימצא מעביר. מאי טעמא דתנא קמא שאוסר להעביר לכל עבודה זרה? דכתיב: והכרתי אותו מקרב עמו - לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת. עונש לעובד עבודה זרה שלא כדרכה מניין? דכתיב: מזרעו נתן למולך מות יומת מכל מקום. תני: הוא שהעביר עצמו פטור. לא ברגלו הוא עובר משמע שאינו פטור אלא מפני שהעביר את עצמו, אבל אם היה מושך את בנו או מעבירו ברגלו - חייב. מה היא דאמר °רבי אלעזר בי רבי שמעון: העבירו ברגלו - פטור? בהוא דאעבריה מזקר זרק אותו. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירא°: מסר ולא העביר האם לוקים עליו? תפלוגתא דחזקיה° וד רבי יוחנן° בר נפחא האם לוקים על לאו הניתק לאזהרת מיתת בית דין דאיתפלגון: גנב נפש ולא מכר - חזקיה° אמר: חייב, רבי יוחנן° בר נפחא אמר: פטור דהוי לאו הניתק לאזהרת מיתת בית דין. מאי טעמא דרבנן שאמרו שחייב במעביר לכל עבודה זרה? רבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ראה לשון שלימדתיך התורה - מולך: כל שתמליכהו עליך, אפילו קיסם אפילו צרור חייב. תני: כתיב: והכרתי אותו מקרב עמו - לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת. אמר רבי נסה° בשם רבי אלעזר° בן פדת: לרבות שאר עבודה זרה לבנים ולבנות. דתני: אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה - מה בין מולך לשאר עבודה זרה? שהמולך אינו חייב עד שיעבוד על ידי שיעביר בבנים או בנות, ושאר עבודה זרה בין שעבדה בבנים או בבנות, בין שעבדה על ידי שיעביר באבות ובאמהות בכל מקרה - חייב. תני: אחד מולך ואחד שאר עבודה זרה - חייב. °רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר: אינו חייב אלא משום מולך בלבד. אמר רבי זעירה°: בשאין עבודתה לכן.
נמצאתה אומר: לעולם אינו חייב עד שימסור ויעביר באש למולך. רבי נסה בשם רבי אלעזר: לעולם אינו מתחייב עד שימסרנו לכומרים ויעבירנו. אינו חייב עד שיעבירנו כדרכו. מה זה כדרכו? תני: היה מושכו ומעבירו, העבירו ברגליו - פטור. כמו שהילד הלך בעצמו, פטור, אלא חייב רק דרך העברה יוצא-דופן. המעביר את אביו ואת אמו ואת אחיו ואת אחותו - פטור. המעביר עצמו - פטור. ורבי לעזר בי רבי שמעון מחייב: אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה. רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר: אינו חייב אלא למולך בלבד.
אמר רבי יוחנן: טעמא דרבי אלעזר בי רבי שמעון מהכא: לא ימצא בך - בגופך לא ימצא מעביר. כמובן, שיעביר את עצמו. מה תנא קמא, שהוא אסור להעביר לכל עבודה זרה? דכתיב והכרתי אותו מקרב עמו - לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת. עכשיו, עוד יש לעבודה זרה שלא כדרכה מניין? עונש מניין? מזרעו נתן למולך מות יומת.
שהעביר עצמו - לא ברגלו הוא עובר, שאתה אומר? הרי אם הוא מעביר את עצמו, הכוונה שהוא הולך בעצמו. משמע שהוא פטור מפני שהעביר את עצמו, אבל אם היה מושך בו - חייב. אז אם כך, מה היא דאמר רבי אלעזר בי רבי שמעון: העבירו ברגלו - פטור? הרי לפי מה שאמרנו כאן, רבי אלעזר חייב. ואתה אומר: דאעבריה מזקר - מה שאמר שמעבירו ברגלו פטור, הכוונה שזרק אותו.
רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירא: מסר ולא העביר? האם לוקים עליו? ואתה אומר: תפלוגתא דחזקיה רבי יוחנן דאיתפלגון. גנב נפש ולא מכר - חזקיה אמר: חייב, רבי יוחנן אמר: פטור. למה? כיוון שזה לאו הניתק לעשה, שלא לוקים עליו.
מאי טעמא דרבנן שאמרו שחייב במעביר לכל עבודה זרה, לא רק למולך? רבי אבא ורבי חייה בשם רבי יוחנן: ראה לשון שלימדתיך התורה - מולך: כל שתמליכהו עליך, אפילו קיסם אפילו צרור. התורה לא אמרה את שם עבודה זרה באמת, מולך פירושו כל אשר תמליכהו עליך, אפילו קיסם אפילו צרור - יהיה חייב.
והכרתי אותו מקרב עמו - לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת. רבי נסה בשם רבי אלעזר: לרבות שאר עבודה זרה לבנים ולבנות. כלומר, שאם ילך ויעביר את הבנים או הבנות שלו, יהיה חייב. דתני: אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה. מה בין מולך לשאר עבודה זרה? שהמולך אינו חייב עד שיעביר בבנים או בבנות, כלומר שהוא יעביר בנים או בנות. אבל שאר עבודה זרה - בין שעבדה בבנים, בין שעבדה באבות ובאמהות - חייב. כלומר, אפילו אם מעביר את אביו או את אמו גם יהיה חייב. במולך לא.
רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר אינו חייב אלא משום מולך בלבד. אמר רבי זעירה: בשאין עבודתה לכן. כלומר, מתי אינו חייב אלא במולך בלבד? אם העבודה של ההעברה - זה לא שייך בה. אבל אם הייתה עבודתה בכך, כלומר אם עבודה זרה שלה זה להעביר גם כן את הבנים בשעה שהם לא למולך - יהיה חייב. ההבדל היחיד בין רבי אלעזר בי רבי שמעון לבין רבנן, שרבי אלעזר בי רבי שמעון יהיה חייב אחת, כי הוא סובר שזה מאותו לאו למדו שניהם - כלומר מולך ושאר עבודה זרה, כל מעביר זה עבירה אחת, ורבנן יהיה חייב שתיים, אחת משום מולך ואחת משום עבודה זרה.
[דף לט עמוד א]
אבל אם היתה עבודתה לכן חייב. רק ש°רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב אחת, ולרבנן חייב שתים משום מולך ומשום עבודה זרה. אמר רבי הילא° אילעא: אם עבודתה בכך, אפילו ל°רבי אלעזר בי רבי שמעון חייב שתים. מתניתא פליגי על רבי הילא° אילעא שאמר שכל המחלוקת בשאין עבודתו בכך, אבל אם הייתה עבודתו בכך, אפילו לרבי אלעזר בי רבי שמעון חייב שתים. דתנן: אמר °רבי שמעון בן יוחאי: מולך בכלל עובדי עבודה זרה היה משמע שהמחלוקת כשעבודתה בכך, ויצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו. אמר רבי תנחום בר ירמיה°: אתייא ד°רבי אלעזר בי רבי שמעון כשיטת °רבי שמעון בן יוחאי אביו. כמה ד°רבי שמעון בן יוחאי אמר: מולך בכלל עובדי עבודה זרה היה ויצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו, כן °רבי אלעזר בי רבי שמעון אמר: בכלל עובדי עבודה זרה היה ויצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו. אמר רבי תנחום בר יודן°: אף על גב דאמר °רבי שמעון בן אלעזר: זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד, אינו חייב אלא אחת, מודה שאם עבדה בעבודתה כגון פער לבעל פעור ובעבודת הגבוה כגון זיבח וקיטר וניסך ובעבודת השתחויה שהוא חייב על כל אחת ואחת שלכל אחד נאמר לאו מפורש. כדאמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זעירא°: כתיב (ויקרא אחרי מות יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים - זביחה בכלל הייתה, ולמה יצאת לחייב על כל אחת ואחת? אמר לו: מטי תנה לקדשים התנא דיבר בעבד עבודה זרה בארבע עבודות שנעשות בקדשים. אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: זיבח לה טלה בעל מום - חייב. מאי כדון הרי לעבודת ה' זה פסול ולמה חייב? כיי דאמר רבי הילא° אילעא: כתיב (דברים ראה יב ד) לא תעשון כן לה' אלהיכם - כל שהו דרך עבודה לה' אלהיכם, לא תעשון כן. אמר רבי פינחס° קומי רבי יוסה° אסי בשם רב חסדא°: היתה עבודתה בבנים ובבנות ועבדה באבות ובאמהות - חייב שתים גם משום מולך וגם משום עבודה זרה, דאף שעבודתה בבנים ועבד באבות, כיוון שעשה מעשה העברה נקרא עבודתה בכך. והוה רבי זעירה° חדי שמח בה, סבר מימר: בשיטת רבי הילא° אילעא רביה איתאמרת, ועל ד°רבי אלעזר בי רבי שמעון איתאמרת דכיון דעבודתן לכן, אפילו °רבי אלעזר בי רבי שמעון מודה שחייב שתים. אמר לו: ומה בידך? דילמא על דרבנין איתאמרת דאף רבי זעירא מודה שלרבנן חייב שנים. אמר לו: ולהדא צורכת? הרי לרבנן תמיד חייב שנים, אפילו באין עבודתו בכך לגמרי, ולא היה צריך להביא מקרה מיוחד של העברת אבות שדומה להעביר בנים. אזהרה לבעל אוב מניין? דכתיב (ויקרא קדושים יט לא) אל תפנו אל האובות. כרת מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ ו) והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים וגו'. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ כז) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו.
מתנייתא תני: אחד מולך ואחד עבודה זרה חייב. ורבי שמעון אומר: אינו חייב אלא משום מולך בלבד. אמר רבי זירא: בשאין עבודתו לכך. כל המחלוקת בין רבי אלעזר ברבי שמעון לחכמים זה רק בעבודה זרה שאין עבודתה לכך. אבל אם היתה עבודתה לכן חייב. רק שרבי אלעזר ברבי שמעון מחייב אחת ורבנן, היא חייב שתיים, אחד משום מולך ואחד משום עבודה זרה.
אמר רבי אילא: אם עבודתה בכך אז אפילו רבי אלעזר בי רבי שמעון חייב שתים. אבל תיפוק ליה על רבי אילא כן, שהוא סובר שכל המחלוקת זה רק שאין עבודתה בכך, אבל אם הייתה עבודתה בכך, אז גם רבי אלעזר רבי שמעון סובר שחייב שתיים.
מה ראייתו? דתנן, אמר רבי שמעון: מולך בכלל עובדי עבודה זרה היה. משמע שמחלוקת שעבודתה בכך, כלומר שהמולך בכלל עבודה זרה, מדובר בעבודה זרה שכמותה. ויצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו. כלומר במולך חייב רק על יוצאי יריכו, ובשאר עבודה זרה היה חייב גם על ההורים.
אמר רבי תנחום בר ירמיה: אתייא ד°רבי אלעזר בי רבי שמעון כשיטת °רבי שמעון בן יוחאי אביו. כיוון דרבי שמעון אמר: מולך בכלל עובדי עבודה זרה היה, יצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו, כן רבי אלעזר בי רבי שמעון אמר: בכלל עובדי עבודה זרה היה, יצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו.
אמר רבי תנחום בר יודן: אף על גב דאמר רבי שמעון בן אלעזר: זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד, אינו חייב אלא אחת, מודה שאם עבד בעבודתה, ובעבודת הגבוה, ובעבודת השתחוויה - כמו שהוא עושה שלוש עבודות, אלא שאחת מהן הייתה עבודתה המיוחדת לה, ואחת מהן הייתה עבודת הגבוה, ואחת מהן הייתה השתחוויה - אז בזה הוא מודה שהוא חייב על כל אחת ואחת, כיוון שלכל אחת ואחת נאמר עליה מפורש.
שמואל בשם רבי זעירא: כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. וזביחה בכלל הייתה, למה יצאת? לחייב על כל אחת ואחת. אמר לו: מטי תנה לקדשים. כלומר המדובר בעובד עבודה זרה באחת מארבע העבודות שעשו במקדש, ועל העבודות המיוחדות. כלומר רואים מכאן שלגבוה יש פסוק מיוחד, ולעבודתה המיוחדת גם יש פסוק מיוחד, וגם על השתחוויה יש פסוק נפרד. אז לכן יהיה חייב על כל אחת ואחת.
אמר רבי יוחנן: זיבח לה טלה בעל מום - חייב. סד"א כי עבודת השם - ואחר כך פסול, אז למה יהיה חייב? מתוך כי הא דאמר רבי אילא, כתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם - כל לה' לא תעשון כן. כלומר כל דבר שזה דרך העבודה, לא משנה שהוא עצמו פסול, אבל זה דרך העבודה לה', כמו הזביחה וכולי - זה עבודה לה', אז גם כן לא תעשו כן מכל מקום, אפילו זה בעל מום.
אמר רבי פינחס קומי רבי יוסה בשם רב חסדא: היתה עבודתה בבנים ובבנות ועבדה באבות ובאמהות - חייב שתים. כן, למרות שעבודתה שלה זה רק בבנים, ומכל מקום הוא עבד באבות - כיוון שהוא עשה מעשה של העברה, נקרא עובד בכך. כמו שאמרנו מקודם ממה שכתוב "לא תעשון כן לה' אלוהיכם" - שמספיק שדרך העבודה בכך, אז גם כאן, כיוון שההעברה עצמה זה העבודה שלה, אז גם אם הוא לא העביר את הבנים אלא העביר את האבות - גם יהיה חייב.
והוה רבי זעירה חדי בה - רבי זעירה שמח כשהוא שמע את זה, שהוא סבר: מימר בשיטת רבי הילא רבי איתאמרת, והוא חשב שבעצם זה נאמר על רבי אלעזר ברבי שמעון, שכיוון שזה עבודתה בכך אז גם רבי אלעזר ברבי שמעון עוד יש חייב שתיים.
אמר לו: מה פתאום? ומה בידך? דרבנין איתאמרת. אולי בעצם זה נאמר על דעת רבנן, אבל לא על דעת רבי אלעזר ברבי שמעון. אמר לו: ולהדא צורכת? אם זה על דעת רבנן אז לא היה צריך להביא ברייתא מיוחדת להגיד לנו זאת. הרי רבנן תמיד מחייבים שניים, אפילו בעובד אותה בכך. אז למה צריך להביא את הברייתא במיוחד לזה? אלא כנראה בכל זאת על דעת רבי אלעזר ברבי שמעון נאמרה.
מתניתא: אזהרה לבעל אוב מניין? דכתיב אל תפנו אל האובות. כרת מניין? דכתיב והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים וגו. עונש מניין? דכתיב ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו.
[דף לט עמוד ב]
ולמה לא תנינן ידעוני בכריתות שמנו ל"ו חייבי כריתות ומנו אוב ולא מנו ידעוני? אמר חזקיה° בשם ריש לקיש°: מפני שנכללו כולם בלאו אחד דכתיב: אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. רבי יסא° אסי אמר בשם ריש לקיש°: לא תני בכריתות ידעוני לפי שהוא בלא תעשה שאין בו מעשה שבעל אוב מקיש בכפיו, אבל ידעוני אין בו מעשה כלל שהכנסת העצם לפה אינה מעשה אלא הכנה. אמר רבי זעירה° קומי רבי יסא° אסי: הכן מה שאמרתה בשם ריש לקיש° מסתבר. דלפי מה שאמר חזקיה° בשם ריש לקיש° קשה: אם הסיבה שלא כתבו ידעוני בכריתות זה רק בגלל שאוב וידעוני נכתבו בלאו אחד, אם כך איך זה שלא אתא בר נש מתני בכריתות ידעוני במקום אוב הרי הם שקולים? אמר לו: אין זו קושיה. כמה דאישתעי קרייא, אישתעיית מתניתא דכתיב: אוב או ידעוני והתנא תפש לשון ראשון. מיליהון דרבנין מסייע לרבי יסא° אסי דאמר רבי יסא° אסי בשם רבנין: מפני שהן בעל אוב מקטירין לשדים שזה מעשה. רבי הילא° אילעא אמר בשם רבי יסא° אסי: מפני שנכללו כולן בלאו אחד. ז_נהאוב - זה פיתום המדבר משיחיו. ז_נווידעוני - זה המדבר בפיו. הרי אילו בסקילה, והנשאל בהן באזהרה. כתיב (דברים שופטים יח יא) ודורש אל המתים. אית תניי תני: ז_נזזה הנשאל בגולגולת. אית תניי תני: הנשאל בזכורו. מה בין הנשאל בגולגולת למעלה בזכורו? שהנשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת וההדיוט מעלה את המלך, והמעלה בזכורו אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת ואין ההדיוט מעלה את המלך. אמר רב הונא°: קרייא מסייע למאן דאמר: דורש אל המתים זה המעלה בזכורו. מה טעמא? דכתיב (שמואל א כח ח) קסמי נא לי באוב והעלי נא לי אשר אומר אלייך. מה את שמע מינה איך נלמד כך מהפסוק? אמר רבי מנא° בן יונה: מיכן דהות ידעה מילין מילין סגין שהיתה בקיאה בכל סוגי הכישוף. לכן אמר לה: קסמי נא לי באוב. וממה שלא היה די לאמר לה: העלי, משמע שלא רק אוב מעלה, אלא גם דורש אל המתים. מאי כדון מנין ששואל אל המתים לא מעלה בזכרות כאוב? דכתיב (ישעיהו כ"ט, ד') והיה כאוב מארץ קולך שהיו מניחים גולגולת על הארץ ומשם היה הקול יוצא.
מתני':
ז_נחהמחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ז_נטוהמקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם. קיללם בכינוי - °רבי מאיר מחייב וחכמים ז_ספוטרין. ז_סאהבא על נערה מאורסה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה בבית אביה. באו עליה שנים - הראשון בסקילה והשני בחנק.
גמ': אזהרה למחלל שבת מניין? דכתיב (שמות יתרו כ י) לא תעשה כל מלאכה. כרת מניין? דכתיב (שמות כי תשא לא יד) כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה. עונש מניין? דכתיב (שמות כי תשא לא יד) מחלליה מות יומת. למה מנה רק שלושים ושישה כריתות בתורה וניתני עוד שלשים ותשע כריתות בתורה ונוסיף ל"ט אבות מלאכה? אמר רבי יוסי בי רבי בון°: המשנה בכריתות מדברת בשעשה כולן
ולמה לא תנינן ידעוני בכריתות? הרי אמרו לנו: למ"ו חייבי כריתות, ושם מופיע רק אוב. למה לא מופיע ידעוני? חזקיה בשם ריש לקיש: מפני שנכללו כולם בלאו אחד - דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, אז בלאו אחד לכן כתוב רק אחד.
רבי יסא אמר בשם ריש לקיש: לא תנו בכריתות את הידעוני שהוא בלא תעשה שאין בו מעשה - כלומר בידעוני אין פה שום מעשה. בעל אוב מקיש בכפיו, אז יש פה מעשה, אבל ידעוני אין מעשה, הוא רק מניח עצם בפה, זה לא נקרא מעשה, זה הכנה. וההכנה זה לא מעשה, ולכן לא תנו ידעוני.
אמר רבי זעירה קומי רבי יסא: לפי מה שאמרת בשם ריש לקיש מסתבר - יותר הגיוני מה שאמרת בשם ריש לקיש שזה נאמר בגלל שאין בו מעשה. אבל לפי מה שאמרו חזקיה בשם ריש לקיש, קשה: אם הסיבה שלא כתבו ידעוני בכריתות הייתה בגלל שאוב וידעוני נכתבו בלאו אחד, אם כך, איך זה שלא אתא בר נש מתני ידעוני במקום אוב? כלומר לא מצאנו שום גרסה במשנת כריתות שבמקום אוב כתוב ידעוני. אם הם שקולים היה צריך שיכתבו אחד או אחר - שתהיה ברייתא אחת שאומרת אוב כמו אצלנו במשנה, וברייתא אחת שתגיד ידעוני.
אמר לו: אין זו קושיה, כמה דאישתעי קרייא, אישתעיית מתניתא: אוב או ידעוני, והתנא תפש לשון ראשון.
מיליהון דרבנין מסייע לרבי יסא - למה רבי יסא אמר בשם ריש לקיש? מפני שהאוב וידעוני, אה, שניהם מכתירים לשדים שזה מעשה, אז רואים מכאן שבעצם בגלל שזה מעשה לכן כתוב דווקא אוב, ואילו ידעוני אין פה שום מעשה.
רבי הילא בשם רבי יסא: אוב - זה פיתום המדבר משיחיו, וידעוני - זה המדבר בפיו. הרי אילו בסקילה, והנשאל בהן באזהרה. וכתיב ודורש אל המתים. אית תניי תני: זה הנשאל בגולגולת - כלומר שהגולגולת מונחת על הרצפה והוא נשאל בו. ואית תניי תני: הנשאל בזכורו - כלומר הוא ממלא את המת בזכורו שלו.
עכשיו, מה בין בגולגולת למעלה בזכורו? שהנשאל בגולגולת עולה כדרכו - כלומר הוא נמצא עומד - ועולה בשבת, וההדיוט מעלה את המלך - כלומר כל אחד יכול להעלות כל אחד. והמעלה בזכורו אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת ואין ההדיוט מעלה את המלך - כלומר לא כל אדם יכול להעלות כל אחד, אלא רק לפי המדרגות.
אמר רב הונא: קרייא מסייע למאן דאמר: זה המעלה בזכורו. מה טעמא? דכתיב קסמי נא לי באוב והעלי נא לי אשר אומר אלייך. מה את שמע מינה? איך אתה יכול להשיג מכאן משהו? אמר רבי מנא: מיכן דהות ידעה מילין מילין סגין - כלומר זה שהוא אמר "קסמי לי באוב" דווקא ו"העלי לי" וכולי, משמע שהיה בקיא בכל סוגי הכישוף, לכן אמר "קסמי לי" דווקא באוב. עכשיו מה שלא אמר "העלי" כן ולא אמר לה "קסמי" ו"העלי לי" - משמע שלא רק האוב עולה אלא גם דורש המתים.
שואלת הגמרא: מאי כדון? כלומר באמת דורש המתים, זה הוא לא מעלה בזכורו כמו אוב? דכתיב והיה כאוב מארץ קולך - כלומר שהיו מניחים גולגולות על הארץ, משם הכל היה יוצא.
מתני': המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. זה גם כן אחד מהכריתות. והמקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם. קיללם בכינוי - רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין. הבא על נערה מאורסה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה בבית אביה. באו עליה שנים - הראשון בסקילה והשני בחנק.
גמ': אזהרה למחלל מניין? דכתיב לא תעשה כל מלאכה. כרת מניין? דכתיב כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה. עונש מניין? דכתיב מחלליה מות יומת.
וניתני שלשים כריתות בתורה? - הרי נוכל להוסיף עליהם עוד את אותן המלאכות. אמר רבי יוסי בי רבי בון: המשנה בכריתות מדברת על עשה כולן בשגגת שבת, בזמן מלאכה, בלא התרה, שאינו חייב אלא כרת אחת, ולכן בעצם כולם נמנו רק בתור אחד.
[דף מ עמוד א]
בשגגת שבת ובזדון מלאכה בלא התראה, שאינו חייב אלא כרת אחת. אזהרה למקלל אביו ואמו מניין? דכתיב (ויקרא קדושים יט ג) איש אמו ואביו תיראו. עונש וכרת מניין? דכתיב (שמות משפטים כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת, ואומר (ויקרא אחרי מות יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. תנן: הבא על נערה המאורסה אינו חייב עד שתהא נערה וכ"ו. אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא ורבי חייה° אמר בשם רבי אלעזר° בן פדת: ד°רבי מאיר היא. ברם לרבנין ז_סבאפילו קטנה. מה טעמא דרבנן? נער חסר אמור בפרשה לרבות קטנה. מה מקיים °רבי מאיר נער? אמר רבי אבהו° בשם ריש לקיש°: נערה אחת שלימה אמורה בפרשה דכתיב (דברים כי תצא כב יט) ונתנו לאבי הנערה מאה כסף - ולימדה על כל הפרשה כולה שהיא גדולה. מתיב °רבי מאיר לרבנין: הרי המוציא שם רע - הרי אין כתוב בו אלא נער, והיא גדולה שאין קטנה נסקלת! מה עבדין לה רבנין? אמר רבי אבין°: תיפתר שהפסוק בא לחייב אף מי שבא עליה שלא כדרכה, אלא דרך זכרות לכן כתוב נער בלשון זכר. רבי יעקב בר אבא° בעא קומי רב° אבא בר אייבו: הבא על הקטנה מהו? אמר ליה: בסקילה כרבנן. הבא על הבוגרת מהו? אמר ליה: אני אקרא ואדייק מהפסוק דכתיב: נערה - נערה ז_סגולא בוגרת. וקרא ודייק: נערה ולא קטנה. אמר ליה: ולית את מודה לי שהוא בקנס? אמר ליה: אני אקרא (דברים כי תצא כב כט) תחת אשר עינה ז_סדלרבות את הקטנה לקנס. וקרא: תחת אשר עינה - לרבות את הבוגרת בקנס. אמר רב° אבא בר אייבו: אף על גב דנצחי רבי יעקב בר אבא° בדינא, הלכה: הבא על הקטנה בסקילה והיא פטורה. רבי אבין° בשם שמואל° בר אבא בר אבא בעי: ולמה לא פתר ליה מן הדא דכתיב (דברים כי תצא כב כה) ומת האיש אשר שכב עמה לבדו? וכי אין אנו יודעין שאין לנערה חטא מות באנוסה? ומה תלמוד לומר (דברים כי תצא כב כו) ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות? אלא מכאן לרבות: הבא על הקטנה בסקילה והיא פטורה.
מתני':
ז_סההמסית - זה ההדיוט
אנחנו עוד שם במסכת סנהדרין דף מ', נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא: אזהרה למקלל אביו ואמו מניין? דכתיב איש אמו ואביו תיראו. עונש וכרת מניין? דכתיב ומקלל אביו ואמו מות יומת. ואומר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו.
תנן, הבא על נערה מאורסה אינו חייב עד שתהיה נערה בתולה מאורסה וכולי. אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן, רבי חייה אמר בשם רבי אלעזר - זו שיטת רבי מאיר. ברם לרבנין אפילו קטנה.
מה טעמא דרב? הם אומרים נער חסר אמור בפרשה - כתוב חסר, ולומדים מזה רק על קטנה. שאלת למה? מה רבי מאיר נער? אמר רבי אבהו בשם ריש לקיש: נערה אחת שלימה אמורה בפרשה - ולימדה על כל הפרשה כולה שהיא גדולה.
מתיב רבי מאיר לרבנין: הרי המוציא שם רע - הרי אין כתוב בו אלא נער, והיא גדולה שאין קטנה נסקלת! מה עבדין לה רבנין? אמר רבי אבין: תיפתר שבא עליה דרך זכרות, לכן כתוב נער - כדי לרבות אם בא עליה בדרך זכות.
רבי יעקב בר אבא בעא קומי רב: הבא על הקטנה מהו? אמר ליה: בסקילה. הבא על הבוגרת מהו? אמר ליה: אני אקרא - נערה ולא בוגרת. אז אמר לו: אם כך, תקרא ותדייק נערה ולא קטנה.
אמר ליה: ולית את מודה לי שהוא בקנס? אמר ליה: תחת אשר עינה לרבות את הקטנה לקנס. אז תקרא ותגיד תחת אשר עינה - לרבות את הבוגרת בקנס.
אמר רב: אף על גב דנצחי רבי יעקב בר אבא בדינא - כלומר בלימוד באמת יכול היה לנצח אותו, אבל הלכה נשארה כך: הבא על הקטנה בסקילה והיא פטורה.
רבי אבין בשם שמואל: ולמה לא פתר ליה מן הדא ומת האיש אשר שכב עמה לבדו? וכי אין אנו יודעין שאין לנערה חטא מות? הרי מדובר באנוסה. ומה תלמוד לומר ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות? אלא מכאן בא לרבות: הבא על הקטנה בסקילה והיא פטורה.
[דף מ עמוד ב]
והמסית את ההדיוט. אמר: יש יראה במקום פלוני - כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה. ז_סוכל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו. ז_סזאמר לשנים והן עדיו - מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר לאחד והוא אומר לו: יש לי חבירים רוצין בכך - אם היה ערום ואינו מדבר בפניהן, ז_סחמכמינין לאחורי הגדר והוא אומר לו: אמור מה שאמרת לי בייחוד! והוא אומר, והלה אומר לו: היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים? אם חזר בו - מוטב, אם אמר: כך היא חובותינו וכך היא יפה לנו - העומדים מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. האומר ז_סטאעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח, אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר, אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך, אשתחוה, אלך ואשתחוה, נלך ונשתחוה. המדיח - זה האומר: נלך ונעבוד עבודה זרה.
גמ': תנן: המסית - זה ההדיוט והמסית את ההדיוט. הא חכם לא? מכיון שהוא מסית, אין זה חכם. מכיון שהוא ניסית, אין זה חכם. כיצד עושין לו? להערים עליו - מכמינין עליו שני עדים בבית הפנימי, ומושיבין אותו בבית החיצון, ומדליקין את הנר על גביו כדי שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו. כך עשו לבן סוטרא בלוד והכמינו עליו שני תלמידי חכמים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. תמן תנינן: משיאין על פי בת קול. מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר: איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת. הלכו ולא מצאו שם אדם, והשיאו את אשתו. והכא את אמר: הכן שנייא היא שם דאמר: אני איש פלוני בן פלוני? ואמר: אוף הכא שיאמרו לו: שיאמר: אני איש פלוני בן פלוני? שלא יערים כי יבין שטומנים לו פח ויערים ומה אכפת לנו? שלא ילך ויסית עצמו ויסית אחרים עמו. מסית אומר בלשון בקול גבוה, והמדיח אומר בלשון בקול נמוך. מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח, ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית. מסית אומר בלשון הקודש, ומדיח אומר בלשון הדיוט. מסית שאמר בלשון הדיוט נעשה מדיח, ומדיח שאמר בלשון הקודש נעשה מסית.
מתני':
המכשף - ז_עהעושה מעשה ולא האוחז את העינים. °רבי עקיבה אומר משום °רבי יהושע בן חנניה: שנים לוקטים קישואין - אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב, והאוחז את העינים פטור.
גמ': כתיב (שמות משפטים כב יז) מכשפה לא תחיה - אחד האיש ואחד האשה, אלא שלימדתך התורה דרך ארץ מפני שרוב כשפניות נשים. אמר רבי אלעזר° בן פדת: מכשף בסקילה. ורבנן אומרים בסייף. מה טעמא דרבי אלעזר° בן פדת? נאמר כאן: מכשפה לא תחיה, ונאמר להלן במעמד הר סיני (שמות יתרו יט יג) אם בהמה אם איש לא יחיה - מה לא יחיה שנאמר להלן בסקילה שנאמר או ירה יירה, ז_עאאף כאן בסקילה. מה טעמין דרבנין? נאמר כאן: מכשפה לא תחיה, ונאמר להלן בכיבוש הארץ (דברים שופטים כ טז) לא תחיה כל נשמה - מה לא תחיה שנאמר להלן מיתה בחרב, אף לא תחיה שנאמר כאן מיתה בחרב. אמר °רבי עקיבה: מן הדבר הזה אני מכריעו - מוטב שילמד לא תחיה מלא תחיה, ואל יוכיח לא יחיה. °בן עזאי אומר: נאמר כאן: מכשפה לא תחיה, ונאמר להלן (שמות משפטים כב יח) כל שוכב עם בהמה מות יומת - מה מיתת הבהמה בסקילה, אף כאן בסקילה. דלמא מעשה שהיה: °רבי אליעזר בן הורקנוס ו°רבי יהושע בן חנניה ו°רבי עקיבה עלין למיסחי בהדין דימוסין דטיבריא הלכו להתרחץ במרחצאות של טבריה. חמתון חד מיניי אמר מה דאמר, ותפשיתון כיפה ראה אותם מין אחד אמר מה שאמר ונתפשו בכיפה ולא יכלו לצאת. אמר °רבי אליעזר בן הורקנוס ל°רבי יהושע בן חנניה: °יהושע בן חנינה, חמי מה דאת עבד תראה מה אתה יכול לעשות. מי נפיק אהן מינייא? אמר °רבי יהושע בן חנניה: מה דאמר, ותפש יתיה תרעה השער והוה כל מאן דעליל שנכנס הוה יהיב ליה חד מרתוקה מכה, וכל מאן דנפיק שיצא הוה יהיב ליה בנתיקה אגרוף. אמר לון: שרון מה דעבדתון תתירו מה שעשעתם.
מתני': המסית - זה ההדיוט והמסית את ההדיוט. אמר: יש יראה במקום פלוני - כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה. זה בעצם ההסתה. עכשיו, כל חייבי מיתות שבתו אין מכמינין עליהן חוץ מזו. להחביא להם עדים.
אמר לשנים והן עדיו - מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אבל אם אמר לאחד והוא אומר לו: יש לי חבירים רוצין בכך - אם היה ערום ואינו מדבר בפניהן, הוא מפחד שהוא לא ידבר בפניהם, אז מכמינין לאחורי הגדר והוא אומר לו: אמור מה שאמרת לי בייחוד! והוא אומר, והלה אומר לו: היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים? אם חזר בו - מוטב. אם אמר: כך היא חובותינו וכך היא יפה לנו - העומדים מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
האומר אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד. אזבח, אלך ואזבח, נלך וננזבח. אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר. אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך. אשתחוה, אלך ואשתחוה, נלך ונשתחוה. זה כל זה מסית. והמדיח - זה האומר: נלך ונעבוד עבודה זרה.
גמ': הא חכם לא? כלומר אם אדם חכם הוא לא מסית, אם הוא חכם הוא לא ניסת? אומר כן: מכיון שהוא מסית, אין זה חכם. מכיון שהוא ניסת, אין זה חכם.
כיצד עושין לו? להערים עליו - מכמינין עליו שני עדים בבית הפנימי, ומושיבין אותו בבית החיצון, ומדליקין את הנר על גביו כדי שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו. כלומר, כיוון שזה חדר חשוך ויש אור אצלו, הם רואים אותו והוא לא רואה אותם - שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו.
כך עשו לבן סוטרא בלוד והכמינו עליו שני תלמידי חכמים והביאוהו לבית דין וסקלוהו.
ו כא את אמר: הכן שנייא היא דאמר: אני? ואמר: אוף הכא: אני? שלא יערים - כי הוא יבין שטומנים לו פח, לכן הוא לא יגלה. ויערים? אנחנו לא רוצים עבודה זרה, אז שיערים - מה אכפת לנו. שלא ילך ויסית עצמו ויסית אחרים עמו - גם פה הוא יבין ולא יגיד כלום, אבל במקום אחר הוא ילך ויסית אחרים.
מסית אומר בלשון גבוה, והמדיח אומר בלשון נמוך. מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח, ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית. מסית אומר בלשון הקודש, ומדיח אומר בלשון הדיוט. מסית שאמר בלשון הדיוט נעשה מדיח, ומדיח שאמר בלשון הקודש נעשה מסית.
מתני': המכשף - העושה מעשה ולא האוחז את העינים. רבי עקיבה אומר משום רבי יהושע: שנים לוקטים קישואין - אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב, והאוחז את העינים פטור.
גמ': מכשפה לא תחיה - אחד האיש ואחד האשה, אלא שלימדתך התורה דרך ארץ מפני שרוב הכשפניות נשים הם.
אמר רבי אלעזר: מכשף בסקילה, ורבנן אומרים בסייף. מה טעמא דרבי אלעזר? נאמר כאן: מכשפה לא תחיה, ונאמר להלן: אם בהמה אם איש לא יחיה - מה לא יחיה שנאמר להלן בסקילה, אף כאן בסקילה.
מה טעמין דרבנין? נאמר כאן: מכשפה לא תחיה, ונאמר להלן: לא תחיה כל נשמה - מה לא תחיה שנאמר להלן מיתה בחרב, אף לא תחיה שנאמר כאן מיתה בחרב.
אמר רבי עקיבה: מן הדבר הזה אני מכריעו - מוטב שילמד לא תחיה מלא תחיה, ואל יוכיח לא יחיה - אל תוכיח לי ממה שנאמר בהר סיני לא יחיה. כאן לא תחיה, כאן לא יחיה - אתה לא יכול למנות מהשני.
בן עזאי: נאמר כאן: מכשפה לא תחיה, ונאמר להלן: כל שוכב עם בהמה מות יומת - מה מיתת הבהמה בסקילה, אף כאן בסקילה.
סיפרה הגמרא מעשה: רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה עלין למיסחי בהדין דימוסין דטיבריא - הם הלכו להתרחץ במרחצאות של טבריה. חמתון חד מיניי - ראה אותם מין אחד. אמר מה דמר, ותפשיתון כיפה - הוא החזיק אותם בתוך המבנה, לא יכלו לצאת.
אמר רבי אליעזר לרבי יהושע: יהושע בן חנינה, חמי מה דאת עבד - תראה מה אתה יכול לעשות. מי נפיק אהן מינייא - כשהמין רצה לצאת. אמר רבי יהושע: מה דמר, ותפש יתיה תרעה - הדלת נתפסה. והוה כל מאן דעליל הוה יהיב ליה חד מרתוקה - כל מי שנכנס נתן לו מכה, וכל מאן דנפיק הוה יהיב ליה בנתיקה - כל מי שיצא נתן לו אגרוף.
אמר לון: שרון מה דעבדתון - תשחררו אותי ממה שעשיתם.
[דף מא עמוד א]
אמרין ליה: שרי ואנן שריי, שרון אילין ואילין תתיר אתה ונתיר אנחנו, התירו אלו ואלו. מן דנפקון אמר °רבי יהושע בן חנניה לההוא מינייא: הא מה דאת חכם אמר ניחות לימא ושם תראו מה כוחי? מן דנחתין לימא אמר ההוא מינייא מה דאמר, ואיתבזע נבקע ימא. אמר לון: ולא כן עבד משה רבכון בימא? אמרין ליה: לית את מודה לן דהליך משה רבן בגויה? אמר לון: אין. אמרין ליה: והלוך בגויה הלך בגויה? גזר °רבי יהושע בן חנניה על שרה דימא ובלעיה. דילמא מעשה שהיה: °רבי אליעזר בן הורקנוס ו°רבי יהושע בן חנניה ו°רבן גמליאל דיבנה סלקון לרומי. עלון לחד אתר ואשכחין מיינוקיא עבדין גבשושין מצאו תינוקות עושים ערמת חול, ואמרין: הכין בני ארעא דישראל עבדין, ואמרי ההן תרומה וההן מעשר. אמרין: מסתברא דאית הכא יהודאין. עלון לחד אתר ואקבלון בחד התארחו אצל אחד. כד יתבון למיכל והוה כל תבשיל דהוה עליל קומיהון, אי לא הוון מעלין ליה בחד קיטון חדר אחד לא הוה מייתו ליה קומיהון כשישבו לאכל, כל תבשיל שלא הכניסו תחלה לחדר אחד לא היו מביאין אותו לפניהם. וחשין דילמא דאינון אכלין זבחי מתים שמא עבודה זרה יש בחדר וקדם שמביאים להם מקריבים לפניה. אמרין ליה: מה עיסקך דכל תבשיל דאת מייתי קומנין, אין לית את מעיל להן קיטונה לית את מייתי לון קומינן למה כל תבשיל שאתה מביא לפנינו, אם אין אתה מביאו תחלה לחדר הלזה אין אתה מביאו לפנינו? אמר לון: חד אבא גבר סב אית לי, וגזר על נפשיה דלא נפק מן הדא קיטונא כלום עד דייחמי לחכמי ישראל אב זקן יש לי, והוא נדר על עצמו שלא לצאת מן החדר ההוא עד אשר יראה חכמי ישראל. אמרין ליה: עול ואמור ליה: פוק הכא לגביהון דאינון הכא. ונפק לגבון אמרין ליה: מה עיסקך? אמר לון: צלון על ברי דלא מוליד. אמר °רבי אליעזר בן הורקנוס ל°רבי יהושע בן חנניה: חמי מה דאת עבד תראה מה אתה יכול לעשות. אמר לון: אייתון לי זרע דכיתון הביאו לי זרע פשתן, ואייתון ליה זרע דכיתון. איתחמי נראה כאילו זרע ליה על גבי טבלה השלחן. איתחמי כאילו מרבץ משקה ליה מיא. איתחמי דסלק נראה כאילו גדל. איתחמי כאילו מיתלש בה תולש מהפשתן שגדל עד דאסק חדא איתא בקלעיתא דשערה עד שהעלה אשה אחת בשערות ראשה. אמר לה: שרוי מה דעבדתין תתירי מה שעשית! אמרה ליה: לית אנא שרייה. אמר לה: דאי לא כן אנא מפרסם ליך. אמרה ליה: לית אנא יכלה דהכשפים אינון מסלקין בימא. וגזר °רבי יהושע בן חנניה על שריא דימא ופלטון. וצלון עלוי וזכה למיקמה להוליד את ל°רבי יודה בן בתירה. אמרו אילו לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה, דיינו. אמר °רבי יהושע בן חנניה: יכיל אנא נסיב קריין ליטול דלועים ואבטיחין ועביד לון איילין וטבין, והינון עבידין איילין וטבין שיולידו כמותם. אמר רבי ינאי° הכהן: מהלך הוינא בהדא איסרטא דציפורי וחזית חד מין נסיב נטל צרור וזרק ליה לרומא דשמיא והוה נחת ומתעביד עגל. ולא כן אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי יוסי בר זימרא°: אם מתכנסין הן כל באי העולם, אינן יכולין לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה! נימר: לא נסבה הוא מינייא חד צרור וזרקיה לרומא ונחת ואיתעביד חד עגל, אלא לסריה קרא וגנב ליה עגל מן בקורתא ואייתי ליה לעוזר שלו קרא והוא גנב עגל מן העדר והביאו לו. אמר רבי חיננא בי רבי חנניה°: מטייל הוינא באילין גופתא דציפורין וחמית חד מינה נסב חדא גולגלא וזרקה לרומא והוא נחתא ומתעבדא עגל. אתית ואמרת לאבא אמר לי: אין אכלת מינה - מעשה הוא, ואי לא - אחיזת עינים הוא. אמר °רבי יהושע בן חנניה: שלש מאות פרשיות היה °רבי אליעזר בן הורקנוס דורש בפרשת מכשפה, ומכולם לא שמעתי אלא שני דברים: שנים לוקטין קישואין - אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב, והאוחז את העינים פטור. אמר רבי דרוסא°: תשע מאות פרשיות היו - שלש מאות לחיוב, שלש מאות לפטור, ושלש מאות לחיוב מדרבנן שהוא פטור אבל אסור. הדרן עלך פרק ארבע מיתות
פרק שמיני – בן סורר ומורה
מתני':
ח_אבן סורר ומורה מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה? משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון, אבל לא העליון, אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה. שנאמר (דברים כי תצא כא יח) "כי יהיה לאיש בן". ח_בבן ולא בת,
תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף מ"א נתחיל מהשורה השלישית. אומרת הגמרא "דלמא", כלומר מעשה. רבי אלעזר, רבי יהושע ורבן גמליאל סלקו לרומי, הגיעו לרומי, עלון לחד אתר ואשכחון מינוקיא עבדין גבשושין, ראו שהתינוקות עושים שני גבעות. ואמר, כלומר אחד אמר לשני, הכין בני ארעא דישראל עבדין, ככה בני ישראל עשו. ואמרי ההן תרומה וההן מעשר - שני הגבעות האלה, אחת מהן זו התרומה ואחת מהן זה המעשר. אמרין מסתברא דאית הכא יהודאין - יש פה כנראה יהודים.
עלון לחד אתר ואקבלון בחד. כד יתבון למיכל והוה כל תבשיל דהוה עליל קומיהון, אי לא הוון מעלין ליה בחד קיטון לא הוה מייתו ליה קומיהון. כל מאכל שהיו מביאים להם, קודם היו מכניסים את זה לאיזה חדר קטן, ואחר כך היו מביאים את זה. וחשין דילמא דאינון אכלין זבחי מתים - כלומר חששו שאולי שם יש עבודה זרה, שלפני שמביאים להם את האוכל, מביאים אותו כקורבן לעבודה זרה.
אמרין ליה: מה עיסקך דכל תבשיל דאת מייתי קומנין, אין לי את מעיל להן קיטונה לית את מייתי לון קומינן? - למה כל אוכל שאתה מביא לנו, אתה לא מביא לנו את זה לפני שאתה מכניס את זה קודם לחדר הקטן הזה? אמר לון: חד אבא גבר סב אית לי - יש לי אבא שהוא זקן, וגזר על נפשיה דלא נפק מן הדא קיטונא כלום עד דייחמי לחכמי ישראל - הוא גזר על עצמו נדר שהוא לא יצא מהחדר הזה עד שיראה את חכמי ישראל.
אמרין ליה: עול ואמור ליה: פוק הכא לגביהון דאינון הכא - תיכנס ותאמר לו, בוא לכאן אליהם, שהם כאן. ונפק לגבון - הזקן יצא אליהם. אמרין ליה: מה עיסקך? - מה הסיפור? אמר לון: צלון על ברי דלא מוליד - הבן שלי אין לו ילדים. אמר רבי אלעזר לרבי יהושע בן חנניה: חמי מה דאת - תראה מה אתה יכול לעשות.
אמר לון: אייתון לי זרע דכיתון - תביאו לי זרע פשתן, ואייתון ליה זרע דכיתון. איתחמי זרע ליה על גבי טבלה - נראה כאילו זרע אותו על גבי טבלה. איתחמי מרבץ ליה - כאילו משקה את הזרעים. איתחמי דסלק - כאילו הפשתן גדל. איתחמי מיתלש בה - כאילו הוא תולש את הפשתן שגדל, עד דאסק חדא איתא בקלעיתא דשערה - עד שתוך כדי כך תפס אישה אחת בשערות שלה.
אמר לה: שרוי מה דעבדתין - תשחררי את הכישוף שעשית לו. אמרה ליה: לי נא שרייה - אני לא מוכנה לשחרר. אמר לה: כן אנא מפרסם ליך - אני אפרסם לכולם שאת מכשפה. אמרה לי: לי נא יכלה - היא ענתה שאינה יכולה, מסלקין בימא - שהכישוף מוטל בים.
וגזר רבי יהושע על שריא דימא ופלטון - גזר על שר הים ופלט את הכישוף. וצלון עלוי וזכה למיקמה לרבי יודה בן בתירה - התפללו עליו וזכה שיוולד ממנו רבי יהודה בן בתירה. אמרו אילו לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה, דיינו.
אמר רבי יהושע בן חנניה: יכיל אנא נסיב קריין ואבטיחין ועביד לון איילין טבין, עבידין איילין וטבין - אני יכול לקחת דלעת ואבטיחים ולעשות מהם צבאים טובים, ואותם צבאים בעצמם יולידו כמותם.
אמר רבי ינאי: מהלך הוינא בהדא איסרטא דציפורי - הלכתי ברחוב הראשי של ציפורי, וחזית חד נסיב וזרק ליה לרומא - וראיתי אחד מהמינים שלקח צרור וזרק אותו לגובה השמיים, והוה נחת ומתעביד עגל - וירד ונהיה עגל.
ולא כן אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בר זימרא: אם מתכנסין הן כל באי העולם, אינן יכולין לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה! אז אומרת הגמרא: נימר: לא נסבה הוא מינייא חד צרור וזרקיה לרומא ונחת ואיתעביד חד עגל, אלא לסריה קרא וגנב ליה עגל מן בקורתא ואייתי ליה - כלומר, בעצם כשהוא זרק את האבן לשמיים, קרא לאחד מהשדים, וזה הלך וגנב עגל מהעדר והביא לו, וכולם ראו כאילו שהוא ברא את העגל.
אמר רבי חיננא בי רבי חנניה: מטייל הוינא באילין גופתא דציפורין - הייתי מטייל בשוק של ציפורי, וחמית חד נסב חדא גולגלא וזרקה לרומא - וראיתי אחד שלקח גולגולת וזרק אותה לגובה השמיים, והוא נחתא ומתעבדא עגל - וירדה ונהייתה עגל. אתית ואמרת לאבא אמר לי: אין אכלת מינה - מעשה הוא, ואי לא - אחיזת עינים הוא.
אמר רבי יהושע בן חנניה: שלש מאות פרשיות היה רבי אליעזר דורש בפרשת מכשפה, ומכולם לא שמעתי אלא שני דברים: שנים לוקטין קישואין - אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב, והאוחז את העינים פטור.
אמר רבי דרוסא: תשע מאות פרשיות היו - שלש מאות לחיוב, שלש מאות לפטור, ושלש מאות לחיוב שהוא פטור. הכל בעניין כל מיני כשפים.
הדרן עלך פרק ארבע מיתות.
[דף מא עמוד ב]
ח_גבן ולא איש. הקטן פטור שלא בא לכלל המצות.
גמ': רבי זעירא°, רבי אבהו° ורבי יוסי בן חנינה° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש°: כתיב (שמות משפטים כא יד) "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה". מאימתי הוא נעשה איש? משיזיד שיתבשל הזרע כנזיד. מאימתי הוא מזיד? ח_דמשתתפשט הכף מקום תפוח מעל אותו מקום משל בשל הזרע מבפנים, השחירה הקדירה מבחוץ. אמר רבי זעירא°: תנא רבי שילא בר בינא° כתיב (דברים כי תצא כא יח) "כי יהיה לאיש בן" ולא שיהא הבן אב. מכיון שהוא ראוי לבוא על אשה ולעברה, היי די ליה כבר נקרא אב ולא בן. ואמרה התורה בן ולא אב. ואתייא כיי דאמר רבי יסא° אסי בשם רבי שבתי°: כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ח_הששה חדשים בלבד. אמר רבי יסא° אסי: כל אילין מילייא שנאמרו בבן סורר ומורה לא מסתברין, דאאלא חילופיהן תני. תדע לך שהוא כן: מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת? הוי אומר הבת שאין דרכה בכך, ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן. מי היה בדין שיהא חייב קטן או גדול? הוי אומר גדול, פטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן. מי היה בדין שיהא חייב הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו? הוי אומר הגונב משל אחרים, פטרה התורה הגונב משל אחרים וחייבה הגונב משל אביו ואמו. ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך.
מתני':
מאימתי הוא חייב? ח_ומשיאכל טרטימר בשר וישתה חצי לוג יין באיטלקי. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: מנה בשר ולוג יין. אכל ח_זבחבורת מצוה, אכל בעיבור החדש, אכל מעשר שני בירושלם, אכל נבילות וטריפות ושקצים ורמשים, אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, אכל ח_חכל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין - אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר (דברים כי תצא כא כ) "זולל וסובא". ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר (משלי כ"ג, כ') "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו".
גמ': אמר רבי יוסי° בר זבידא: טרטימר חצי ליטרא הוא. ואינו חייב עד שיאכלנו מהובהב חצי בשל. אכלו חי - ח_טכלב הוא, אכלו מבושל - בר נש הוא. אכלו הסוקים סחוסים מהו? גידים הרכים מה הן? רבי יוחנן° בר נפחא אמר: נימנין עליהן בפסח. רבי שמעון בן לקיש° אמר: ח_יאין נימנין עליהן. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי זעירא°: איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש°, דתנינן תמן: אילו ח_יאשעורותיהן כבשרן עור האדם, ועור החזיר של ישוב, ועור חטוטרת של גמל שלא טענו עליו משא מעולם, ועור בית הבושת, ועור שתחת האליה, ועור השליל, ועור האנקה והכח והלטאה והחומט. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: עור זה לא שנו שהוא כבשר אלא לאיסור אכילה ולטומאה, הא ללקות לא לוקים על אכילתו לפי שסופו להקשות. רבי שמעון בן לקיש° אמר: משנה תמימה שנה °רבי בין לאיסור בין לטומאה בין ללקות הרי הוא כבשר. מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן°: תמן בקרבן פסח הוא עבד לה בשר ונמנים עליו אף שלא כל אדם אוכל אותם והכא עור רך אף שיש שאוכלים אותו הוא אומר שאינו כבשר ולא לוקים עליו. אמר רבי יהודה בר פזי°: שנייא היא תמן שסופו להקשות הרבה כל שכן. מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש°: ומה תמן בעור שסופו להקשות הרבה הוא עבד לה בשר ומטמא ולוקים עליו, כאן בסחוס וגידים שאין סופו להקשות הרבה לא כל שכן שיהיו כבשר וימנה עליהם בפסח. אמר רבי אבהו°: טעמא דרבי שמעון בן לקיש° דכתיב (שמות בא יב ח) ו"אכלו את הבשר" בשר ולא גידים. תנן: אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החדש, אכל מעשר שני בירושלם אינו נעשה בן סורר ומורה מאי טעמא? דכתיב (דברים כי תצא כא יח) "ויסרו אותו ואיננו שומע
מתני': בן סורר ומורה, מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה? משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון, אבל לא העליון, אלא שדיברו חכמים בלשון נקיי. שנאמר כי יהיה לאיש בן - בן ולא בת, בן ולא איש. הקטן פטור שלא בא לכלל המצות.
גמ': רבי זעירא, רבי אבהו ורבי יוסי בן חנינה בשם רבי שמעון בן לקיש: כתיב וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה. מאימתי הוא נעשה איש? משיזיד - כמו שיתבשל הזרע כמו נזיד. מאימתי הוא מזיד? משתתפשט הכף משל בשל הזרע מבפנים, השחירה הקדירה מבחוץ - כמו שקדירה שמבשלים בה נזיד משחירה מבחוץ תוך כדי שמתחמם, כך כשהזרע מתבשל מבפנים, השערות גדלות, וכביכול "השחירה הקדירה מבחוץ".
אמר רבי זעירא: תנא רבי שילא בר בינא: כי יהיה לאיש בן - לא שיהא הבן אב. מכיוון שהוא ראוי לבוא על אשה ולעברה, היה די לו "אב" ולא "בן", ואמרה התורה בן ולא אב.
ואתייא כדמר רבי יסא בשם רבי שבתי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ששה חדשים בלבד. אמר רבי יסא: כל אילין מילייא לא מסתברין - כלומר אף אחד מהם לא לפי ההיגיון, אלא דווקא ההפך מהם יותר הגיוני. דלא חילופין תני. תדע לך שהוא כן: מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת? הוי אומר הבת, ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן. מי היה בדין שיהא חייב קטן או גדול? הוי אומר גדול, פטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן. מי היה בדין שיהא חייב הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו? הוי אומר הגונב משל אחרים, פטרה התורה הגונב משל אחרים וחייבה הגונב משל אביו ואמו. ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך.
מתני': מאימתי הוא חייב? משיאכל טרטימר בשר וישתה חצי לוג יין באיטלקי. רבי יוסי אומר: מנה בשר ולוג יין. אכל בחבורת מצוה, בעיבור החדש, אכל מעשר שני בירושלם, אכל נבילות וטריפות ושקצים ורמשים, אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין - אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר זולל וסובא. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו.
גמ': אמר רבי יוסי: טרטימר חצי ליטרא הוא. אינו חייב עד שיאכלנו מהובהב - כלומר חצי בשל. אכלו חי - כלב הוא, אכלו מבושל - בר נש הוא, בכל מקרה הוא פטור.
אכלו הסוקים מהו - כלומר אכל צלי מדי. גידים הרכים מה הן? האם אם אכל לא בשר אלא גידים ועורקים, מה הדין? רבי יוחנן אמר: נימנין עליהן - זה כמו בשר. רבי שמעון בן לקיש אמר: אין נימנין עליהן. רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא: איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, דתנינן תמן: אילו שעורותיהן כבשרן.
אמר רבי יוחנן: עור זה לא שנו אלא לאיסור ולטומאה, הא ללקות לא. כלומר לא לוקים על אכילתו כיוון שסופו להקשות. רבי שמעון בן לקיש אמר: משנה תמימה שנה רבי בין לאיסור - בין לטומאה, בין ללקות, הרי הוא כבשר.
מחלפה שיטתי דרבי יוחנן: תמן הוא עבד לה בשר וכא בשר - שהרי בעניין פסח הוא עבד לה כבשר לגמרי, שהוא אומר שנמנים עליו למרות שלא כל אדם אוכל אותם, ואילו כאן, לגבי עור הרך, הוא אומר שאף שיש אוכלים אותו אינו כבשר. אמר רבי יהודה בר פזי: שנייא היא תמן להקשות כל שכן.
מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש: ומה תמן שסופו להקשות הוא עבד לה בשר, כאן שאין סופו להקשות כל שכן.
אמר רבי אבהו: טעמא דרבי שמעון בן לקיש - אכלו את הבשר - לא גידים.
תנן: אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור, אכל מעשר שני בירושלם - אינו נעשה בן סורר ומורה. מאי טעמא? דכתיב ויסרו אותו ואיננו שומע - לא שומע בקולם, יצא זה ששומע בקול שמיים, שאם הוא אוכל בחבורת מצווה וכדומה, הרי הוא שומע בקול הקדוש ברוך הוא.
אמר רבי יוחנן: אם הזכירוהו לבולי, כלומר אם יזכירו אצל העשירים, "יהא ירדן בגבולך" - שיבוא עד הירדן, שגם על זה לא יוצא מהארץ, אבל דיבר עד הירדן. אמר רבי יוחנן: קובלין לרשות להיפטר מבולי - שמותר לפנות לרשות, שהיא לא פועלת מדין תורה, כדי להיפטר מן המס.
אמר רבי יוחנן: לווין בריבית מדרבנן לחבורת מצווה, לקידוש החודש. רבי יוחנן היה מקדים לבוא לבית הכנסת, והיה מלקט את הפירורים שנשארו לאחר סעודת קידוש החודש ואוכלם, ואמר: יהא חלקי מאלה שקידשו את החודש בערב.
עוד תנן: אכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים וכו' - אינו נחשב בן סורר ומורה. מאי טעמא? דכתיב ויסרו אותו ואיננו שומע - יצא זה שאפילו בקול שמיים אינו שומע, שהרי אם הוא אוכל נבלות וטריפות ושקצים ורמשים, גם בקול הקדוש ברוך הוא הוא לא שומע, לכן אינו נעשה בן סורר ומורה.
[דף מב עמוד א]
בקולם". יצא זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: אם הזכירוך לבולי עשירים ואתה ירא יהא הירדן בעל גבולך אבל לא יצא מגבולות הארץ. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: קובלין לרשות להיפטר מבולי. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: לויין בריבית יש אומרים דווקא ריבית דרבנן לחבורת מצוה ולקידוש החדש. רבי יוחנן° בר נפחא בצפרא הוה נחת לכנישתא בבקר היה הולך לבית הכנסת שבו קדשו את החודש והוה מלקט פירורין ואכל ואמר: "יהא חולקי עם אילין דאכלין הכא רומשות בערב בסעודת קידוש החדש". תנן: אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו'. מאי טעמא? דכתיב: "ויסרו אותו ולא ישמע בקולם". יצא זה שאפילו ח_יבבקול אביו שבשמים אינו שומע.
מתני':
ח_יגגנב משל אביו ואכל ברשות אביו, משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו - אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים. °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר: עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו.
גמ': בן סורר ומורה אינו נהרג עד שיגנוב וילקו אותו ויגנוב פעם שניה. אזהרה לגניבה הראשונה מניין דכתיב (שמות יתרו כ יג) ח_יד"לא תגנוב"? אזהרה לגניבה שנייה מניין דכתיב (ויקרא קדושים יט יא) "לא תגנובו"? "לא תגנובו" אפילו ח_טועל מנת למקט להרגיז, "לא תגנובו" אפילו ח_טזעל מנת לשלם תשלומי כפל או על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה שרוצה לעשות טובה לחברו העני. °בן בג בג אומר: "לא תגנוב את שלך מאחר" שגנב ממך שלא תראה גונב. רבי אבא° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם רב הושעיה°: אינו חייב עד שיגנוב מעות. אמר רבי זעירה° בשם רבי הושעיה°: אינו חייב ח_יזעד שיזלזל מעות. מהו שיזלזל מעות? מה אנן קיימין? אם בהו דאמר: "הא לך חמשה והב לי בשר בתלתא" - שטיא הוא. "הא לך חמשה והב לי בשר בחמשה - בר נש" הוא. אלא כי אנן קיימין בההו דאמר: "הא לך תלתא והב לי חמשה" שכיוון שמוצא מי שיוזיל עבורו יחזור ויגנוב. הי דינו גנב והי דינו גזלן? אמר רבי הילא° אילעא: גנב אפילו בפני עדים אם זה לא בפני הבעלים זה גנב, גנב בפני הבעלים זה גזלן. רבי זעירה° בעי: אפילו נתכוון לגזילה ולבעליה גנב את החפץ בפני הבעלים ואת הבעלים עצמו, אין זה גוזלן שהרי התורה אמרה גונב איש ומכרו? והי דינו גזלן? על דעתיה דרבי זעירה° אמר רבי שמואל בר סוסרטא° בשם רבי אבהו°: עד שיגזלנו בפני עשרה בני אדם.
גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, גנב משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו - אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים. רבי יוסי בי רבי יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו. צריך לגנוב משל שניהם.
אומרת הגמרא, בן סורר ומורה אינו נהרג עד שיגנוב וילקו אותו פעם ראשונה, ויגנוב פעם שנייה, ורק אז נעשה בן סורר ומורה. שואלת הגמרא: אזהרה לגניבה הראשונה מניין? "לא תגנוב". אזהרה לגניבה שנייה מניין? "לא תגנובו". אתה אומר "לא תגנובו" על מנת למקט, כלומר אפילו הוא גונב הוא מתכוון להחזיר את זה רק כדי להרגיז. "לא תגנובו" על מנת לשלם תשלומי כפל או על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. אם הוא רוצה לעשות טובה לחבר שלו, אז הוא גוזל ממנו כדי שישימו אחרי זה ארבעה וחמישה, גם אסור.
בן בג בג אומר: "לא תגנוב את שלך מאחר", שלא תראה גונב. אדם שגונב, אפילו אם הוא גונב דבר שלו, זה משפיע על הנפש שלו, ואחרי זה הוא הופך להיות גנב, ופעם הבאה שהוא יגנוב יהיה לו יותר קל. אז לכן אסור לגנוב אפילו דבר שלך - שיקח את זה בפרהסיה שכולם רואים, אבל לא שיגנוב.
רבי אבא ורבי יוחנן בשם רב הושעיה: אינו חייב עד שיגנוב מעות. כלומר, הבן סורר ומורה לא נעשה עד שיגנוב מעות. רבי זעירה בשם רבי הושעיה: אינו חייב עד שיזלזל מעות. שואל מהו שיזלזל מעות? מה אנן קיימין? אם אמר "הא לך חמישה והב לי תלתא" - כלומר, אם הילד הזה אומר לו קח חמישה דינרים ותן לי בשר בשלושה דינרים - שטיא הוא - אז זה שוטה, אדם כזה לא ישפטו אותו כי הוא שוטה. אבל אם אמר "הא לך חמשה - בר נש הוא" - אם אמר קח חמישה ותן לי בשר בחמישה, אז זה בר נש רגיל. אלא כי נן קיימין בה ו ד מר: הא לך והב לי חמשה. כלומר, כיוון שהוא מוצא מי שמוכר לו בשר בזול כל כך, אז הוא יחזור ויגנוב.
שואלת הגמרא הי דינו גנב והי דינו גזלן? מה ההבדל בין גנב לגזלן? אמר רבי הילא: גנב בפני עדים גנב, גנב בפני הבעלים גזלן. רבי זעירה בעי: אפילו נתכוון לגזילה ולבעליה, אין זה גזלן? כלומר גנב גם את החפץ בפני הבעלים וגם את הבעלים עצמם, גם זה לא נקרא גזלן. כי הרי התורה משתמשת במילה גניבה על אדם שגונב אדם, גונב את הבעלים. אם כן מה נקרא גזלן? רבי שמואל בר סוסרטא בשם רבי אבהו: עד שיגזלנו בפני עשרה בני אדם. כלומר בפרהסיה גמורה של עשרה בני אדם, ובעיניהם של כולם, בנין אב שבכולם: "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו".
פרק קטן הלכה ד. תלמוד המשנה: היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה - אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהן רוצין. רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה.
[דף מב עמוד ב]
ח_יחבנין אב שבכולם (שמואל ב כג כא) "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו".
מתני':
היה ח_יטאביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה - אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהן רוצין. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה.
גמ': תנן °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר: עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: °רבי יוסי ברבי יהודה חולק על אביו וסובר שאף אם אין אמו ראויה לאביו נעשה בן סורר ומורה שאם לא כן קשה אם תפשו בה קידושין, וכי כל מה שיש לאמו לא משל אביו הם. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: תיפתר בהו דהוות נסבה דיודין דידה שנטלה תכשיטין שלה ומכרה ועבדת שירו סעודה וגנב מינהון או מהכסף הזה.
מתני':
ח_כהיה אחד מהם גידם, או חיגר, או אילם, או סומא, או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר (דברים כי תצא כא יט) "ותפשו בו" - ולא גידמים, "והוציאו" - לא חיגרים, "ואמרו" - לא אילמים, בנינו זה - לא סומים, "איננו שומע בקולינו" - ולא חרשים. ח_כאמתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. חזר וקילקל נידון בעשרים ושלשה, ואינו נסקל ח_כבעד שיהו שם ג' הראשונים, שנאמר (דברים כי תצא כא כ) "בנינו זה" - זה הוא שלקה בפניכם.
גמ': כשם שאת דורש באביו ובאמו, כך את דורש בזקני בית דין, שנאמר בעגלה ערופה (דברים שופטים כא ב) "ויצאו" - פרט לחיגרים, "ואמרו" - פרט לאילמים, "ידינו לא שפכו" - פרט לגידמים, "ועינינו לא ראו" - פרט לסומין. מגיד הכתוב: כשם שזקני בית דין שלימין בצדק, כך הם צריכין להיות ח_כגשלימין באיבריהן. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מת אחד מן הראשונים אינו נסקל. ולא מתניתין היא דתנן: אינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים? אמר רבי הושעיה°: שלא תאמר יעשה דין שני ראשון ויחשב כאילו זו גנבה ראשונה וילקה ואם יגנוב פעם נוספת יעשה בן סורר ומורה וידונוהו למיתה. לפום כן צריך מתניתה.
מתני':
ח_כדברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון - פטור. ואם משנגמר דינו ברח ואחר כך הקיף זקן התחתון - חייב.
גמ': אמר °רבי יאשיה: סח לי זעירה משם אנשי ירושלים - שלשה הן שאם ביקשו למחול מוחלין, ואילו הן: ח_כהסוטה, ח_כוובן סורר ומורה, וזקן ממרא על פי בית דין. סוטה - ולא מתניתא היא דתנן ואלו שאינן שותות וכו', שבעלה אינו רוצה להשקותה? אי ממתניתה הוה סברין מימר הני מילי עד שלא נכתבה המגילה, אתא מימר לך דאפילו משנכתבה המגילה ובשלא נמחקה המגילה - אבל אם נמחקה המגילה לא בדא ותשתה בעל כרחה. בן סורר ומורה - ולא מתניתין היא דתנן: היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה? אי ממתניתה הוה סברין מימר הני מילי עד שלא עמד בדין, אתא מימר לך ואפילו עמד בדין ח_כזבשלא נגמר דינו - אבל אם נגמר דינו לא בדא. זקן ממרא
אמר רבי יוחנן שרבי יוסי ברבי יהודה - רבי יהודה חולק על אביו, והוא סובר שגם אם אין אמו ראויה לאביו נעשה בן סורר ומורה. שאם לא כן, זה קשה, כי אם תפסו בקידושין, אתה אומר שהיא ראויה לאביו ותפסו בקידושין, אז הרי מה שיש לאמו לא משל אביו הם? אז למה הוא אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו? הרי כל מה שיש לאישה שייך לבעלה. אמר רבי יוסי בי רבי בון: תיפתר בהו דהוות נסבה דיודין ועבדת וגנב מינהון. כלומר, מדובר שהיא לקחה תכשיטים שלה, דברים שהם רק שלה, ואת זה היא מכרה ועשתה בזה סעודה, ומזה הוא גנב.
פרק קטן הלכה ה. אומרת המשנה: היה אחד מהם גידם, או חיגר, או אילם, או סומא, או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר "ותפשו בו" - ולא גידמים, "והוציאו" - לא חיגרים, "ואמרו" - לא אילמים, זה - לא סומים - צריכים לראות אותו - "איננו שומע בקולינו" - ולא חרשים. מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. חזר וקילקל נידון בעשרים ושלשה, ואינו נסקל עד שיהו שם ג' הראשונים. אותם דיינים שדנו אותו קודם צריכים להיות בתוך העשרים ושלושה, שנאמר "בנינו זה" - זה הוא שלקה בפניכם.
אמרת הגמרא: כשם שאת דורש באביו ובאמו, כך את דורש בזקני בית דין, שנאמר... פרט לחיגרים, "ואמרו" - פרט לאילמים, "ידינו לא שפכו" - פרט לגידמים, "ועינינו לא ראו" - פרט לסומין. מגיד הכתוב: כשם שזקני בית דין שלימין בצדק, כך הם צריכין להיות שלימין באיבריהן.
אמר רבי יוחנן: אחד מן הראשונים אינו נסקל. שואל, מה החידוש פה, ולא מתני: אינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים? אמר רבי הושעיה: שלא תאמר יעשה דין שני ראשון. כלומר, אם אחד מאותם דיינים שדן אותו מת, אז פעם השנייה שהוא גנב - נגיד זו הגניבה הראשונה - אז פה עכשיו הוא ילקה ובגניבה הבאה יהיה בן סורר ומורה. לפום כן צריך מתניתה - שאין דבר כזה, כלומר אם אחד מהראשונים מת יותר לא נעשה בן סורר ומורה.
פרק קטן הלכה ו. אומרת המשנה: ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון - פטור. ואם משנגמר דינו ברח ואחר כך הקיף זקן התחתון - חייב.
אמר רבי יאשיה: סח לי זעירה משם אנשי ירושלים - שלשה הן שאם ביקשו למחול מוחלין, ואילו הן: סוטה, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא על פי בית דין. סוטה, ולא מתניתא היא - שבעלה אינו רוצה להשקותה? סברי מימר עד שלא נכתבה המגילה. שואלת הגמרא מה החידוש, שבעצם הבעל יכול למחול אפילו במי שנכתבה המגילה, אבל דווקא בשלא נמחקה המגילה - אבל אם נמחקה המגילה לא בדא, וחייבת לשלול בעל כורחה.
בן סורר ומורה, ולא מתני היא: היה אביו רוצה ואמו רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה? רואים מכאן שתלוי בהורים, ואם מוחלין זה מחול. סברין מימר עד שלא עמד בדין, אתא מימר לך ואפילו עמד בדין בשלא נגמר דינו - אבל אם נגמר דינו לא בדא.
זקן ממרא - שואלת הגמרא הלי תמר שלא להורגו. כלומר בית דין יכול למחול ולא להרוג את הזקן ממרא, אבל להחזירו לגדולתו לא היו מחזירים אותו למקומו. וכשבאתי אצל רבי יהודה בן בתירא, על שני נציבים הודה לי ועל אחד לא הודה לי. על מה הוא לא הודה לו? על זקן ממרא לא הודה לי, כדי שלא יבואו מחלוקות בישראל.
[דף מג עמוד א]
- הדא דתימר שלא להורגו, אבל להחזירו לא היו מחזירין אותו למקומו. וכשבאתי אצל °רבי יהודה בן בתירה לנציבין, על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי. על זקן ממרא לא הודה לי, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. תנן: התם מתו בעליהם עד שלא שתו: °בית שמאי אומרים נוטלות כתובותיהן ולא שותות, °בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובותיהן. מה טעמון ד°בית שמאי דיכולה היא לאמר: "הבא לי בעלי ואני שותה". מה טעמון ד°בית הלל: הואיל ואין כאן בעל להשקותה, החזירתה התורה לספיקה שמא נטמאה וספיקה כוודאי ואין לה כתובה. תמן תנינן: הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה. תני: הפוגמת שאומרת שקיבלה קצת ח_כח ולא הפוחתת כתובתה שאומרת שמתחילה התחיב לה פחות ממה שכתוב. כיצד? היתה כתובתה מאתים והיא אומרת מנה - נפרעת שלא בשבועה. מה בין הפוגמת ומה בין הפוחתת? אמר רבי חנינה°: פוגמת - בא משא ומתן בנתיים שהרי מודה שנתן לה חלק והוי כמודה במקצת לכן תשבע, פוחתת - לא בא משא ומתן בנתיים שהיא טוענת שלא נתן כלום, ויש לה מיגו שיכלה לטעון שחייב כל מה שכתוב בשטר. רבי ירמיה° בעי: כמה דאת אמר תמן אם היה עד ח_כטאחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה, ודכוותה אם היה עד אחד מעידה שהיא פחותה לא תפרע אלא בשבועה? אמר רבי יוסי° בר זבידא: בשעה שעד אחד מעידה שהיא פרועה אינו מכחיש את השנים החתומים על הכתובה לכן נאמן לחייב שבועה, ובשעה שמעיד שהיא פחותה כעד אחד מכחיש את השנים החתומים על השטר ואין עד אחד מכחיש את שנים וכאילו אינו קיים ונפרעת בלא שבועה. תני: ח_לוהנפרעת שלא בפניו לא תיפרע אלא בשבועה, ונפרעים מאדם שלא בפניו. אמר רבי ירמיה°: תיפתר בשטר שהריבית אוכלת בו ובית דין גובין רבית, תיפתר שערב לו מעובד כוכבים ומזלות. תני: יורש שפגם אביו שטר חוב שהאב אמר לבן קדם מותו שקיבל חלק מהחוב הכתוב בשטר - הבן גובה בלא שבועה. בזה יפה כח הבן מכח האב, שהבן גובה שלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה. אמר רבי אלעזר° בן פדת: ונשבע ח_לאשבועת יורש - שלא פיקדנו אבא, ושלא אמר לנו אבא, ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרועה. הא אם נמצא הרי זה פרועה. רבי הושעיה° בעי: מתניתא ד°בית שמאי דתנן מתו בעליהן עד שלא ישתו: °בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות, ו°בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה דל °בית שמאי כיוון שלא יכולים להשקותה גובה אף כאן כיוון שהיורשים אינם יכולים להשבע גובים בלא שבוע אבל ל°בית הלל כשם שכיוון שלא יכולה לשתות אינה גובה אף כאן כיוון שהיורשים אינם יכולים להישבע אינם גובים. אמר רבי יוסי° בר זבידא: תמן טעמא ד°בית שמאי שגובה כתובתה אף שאינה יכולה לשתות שיכולה לטעון: "הביאו בעלי ואני שותה". ברם הכא בדין היה שאפילו אביו לא ישבע אלא תקנה תיקנו בו שישבע. בו תיקנו ובבנו לא תיקנו. מכיון שמת העמדת את בנו על דין תורה. נתחייב אביו שבועה בבית דין כגון שהודה במקצת או שהיה עד אחד ומת - אין בנו גובה. דאי לא כן? מה אנן אמרין ויש אדם מוריש שבועתו לבנו? אמר רבי אבא°: הכין איתאמרת - פגם אביו שטרו בבית דין וכבר התחייב שבועה אין בנו גובה. רב חסדא° בעי: בגין דהליך אביו תרתין פסיען לבית דין הוא מפסיד? אילו פגמו חוץ לבית דין, את אמר גובה. מפני שפגמו בבית דין, את אמר אינו גובה?
אנחנו רואים בירושלמי מסכת סנהדרין דף מ"ג, נתחיל מהשורה השנייה. מתניתין: תם מתו בעליהם עד שלא שתו, כמו האנשים שהסוטות - הבעלים מתו לפני שהשקו אותם. בית שמאי אומרים נוטלות כתובותיהן ולא שותות. בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות. מה טעמן דבית שמאי? יכולה לומר "הבא לי בעלי ואני שותה". מה טעמן דבית הלל? אמרו הואיל ואין כאן בעל להשקותה החזירתה תורה לספיקה, וספיקה כוודאה. כלומר בעצם התורה מחזירה אותה למצב הקודם שלה, שהייתה בספק טמאה, ספק נטמאה וספק לא נטמאה, היא אסורה לבעלה וגם כן אין לה כתובה. כלומר, ברגע שהיא נסתרה אז היא בספק, ובספק התורה עשה אותה כאילו שוודאי זינתה וממילא אין לה כתובה.
מתניתין: תמן תנינן הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה. ותני: הפוגמת ולא הפוחתת מכתובתה. פוגמת - זו אחת שאומרת שהיא קיבלה מקצת, ופוחתת - היא אומרת שמראש בכתובה כתוב מחיר שהוא לא נכון, שהוא גבוה ממה שבאמת יש. כתוב אלף, והיא אומרת שהוא חייב להתחייב רק חמש מאות. כיצד? היתה כתובתה מאתים והיא אומרת מנה - נפרעת שלא בשבועה. כלומר בעצם שהכתובה הייתה רק מנה, זה מה שנקרא פוחתת, נפרעת שלא בשבועה. שואלת: מה בין הפוגמת ומה בין הפוחתת? אמר רבי חנינה: פוגמת - בא משא ומתן בנתיים. הרי היא מודה שהיא נתנה חלק, אז מודים מקצת, לכן היא נשבעת. ולא הפוחתת - לא בא משא ומתן בנתיים. הרי היא טוענת שהוא לא נתן לה כלום, אז בעצם הוא חייב לתת כל מה שכתוב בשטר. יש לה פה מיגו - יכולה לטעון שהוא חייב להכל, וממילא כמו שהיתה נאמנת אם היתה אומרת שהוא חייב להכל, כך גם כאן היא נאמנת.
רבי ירמיה בעי: כמה תמן אחד מעידה שהיא פרועה לא תיפרע אלא בשבועה, ודכוותה אחד מעידה פחותה לא אלא בשבועה? אומר, שעד שמעיד שבאמת בכתובה הוא התחייב לחמש מאות למרות שכתוב אלף, האם במקרה כזה גם לא תיפרע בשבועה? אמר רבי יוסי: בשעה שעד אחד מעידה שהיא פרועה אינו מכחיש שנים - שחתומים על הכתובה. הוא אומר באמת הייתה כתובה במחיר של אלף, אלא שהיא פרעה חלק, לכן הוא נאמן לה בשבועה. ובשעה שמעיד מכחיש את שנים - העדים חתומים על אלף, הם אומרים שהייתה כתובה של אלף, אז הוא מכחיש את זה, ובעצם אחד מול שניים זה כלום, לכן בעצם גובה בלא שבועה.
תני: והנפרעת שלא בפניו לא תיפרע אלא בשבועה. שואלת: ונפרעים מאדם שלא בפניו? אמר רבי ירמיה: תיפתר בשטר שהריבית אוכלת בו. כלומר, לא רק הכתובה, מדובר שהיה לו שטר חוב שהריבית אוכלת בו, אז בעצם היא יכולה להיפרע גם בלא שבועה. שואלת אם מבדיל, בכלל גובין ריבית? תיפתר שערב לו מעובד כוכבים - לא מיהודי, אלא מגוי.
תני: יורש שפגם אביו שטר חוב - כלומר האב אמר לבן קודם מותו שהוא קיבל חלק מהחוב, האבא פגם את השטר. הבן גובה בלא שבועה. בזה יפה הבן מכח האב - שהבן הרי גובה שלא בשבועה, והאב אינו גובה אלא בשבועה - עם שטר פגום האב גובה רק בשבועה. אמר רבי אלעזר: ונשבע שבועת יורש - הבן צריך להישבע שבועת יורש. מה זה שבועת יורש? שלא אבא, ושלא אמר לנו אבא, ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרועה. הא אם נמצא פרועה - כלומר אם באמת היו מוצאים איזה שטר כזה שכתוב בו שהשטר פרוע, זה שטר פרוע.
רבי הושעיה בעי: מתניתא דבית שמאי - כלומר המשנה שלנו נדחתה על ידי בית שמאי, וכי היא לא הלכה? דתנן: מתו בעליהם עד שלא ישתו. בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות, בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה. כלומר בית שמאי, כיוון שהם לא יכולים להשקותה אז היא גובה, אז גם כאן כיוון שיורשים לא יכולים להישבע, הם גובים בלא שבועה - זה מתאים לבית שמאי. אבל לפי בית הלל, כמו ששם כיוון שהיא לא יכולה לשתות אינה גובה, כי לא יכולה לשתות, אז גם כאן, כיוון שיורשים לא יכולים להישבע, שלא יגבו. אמר רבי יוסי: דבית שמאי - תמן היא גובה כתובתה למרות שלא יכול להשקותה, לא יכולה לשתות, זה כיוון שיכולה לטעון "בעלי ואני שותה". ברם הכא בדין היה אפילו אביו לא ישבע, אלא תקנה תיקנו בו שישבע. בו תיקנו ובבנו לא תיקנו. מכיוון שמת העמדת את בנו על דין תורה. ואתה שואלת: נתחייב אביו שבועה בבית דין ומת - אין בנו גובה. נניח הוא הודה במקצת או שהיה עד אחד ומת, אז אין בנו גובה. שואלת מהו, כן? מה נן אמרין - יש אדם מוריש שבועתו לבנו? אמר רבי אבא: הכין איתאמרת - זה הכוונה של המשנה. פגם אביו שטרו בבית דין - לא מדובר על מודה במקצת או שעד אחד ומת וכולי, מדובר שאבא אמר בבית דין שהשטר פרוע מקצת, אז הוא התחייב שבועה. אז בזה אין בנו גובה.
רב חסדא בעי: בגין דהליך תרתין פסיען הוא מפסיד? בגלל שאבא הלך לבית דין - מפסיד? אילו פגמו חוץ לבית דין, את מר גובה. מפני שפגמו בבית דין, את מר אינו גובה? בגלל כמה מטרים שהוא הלך עד הבית דין אתה אומר שהבן לא יכול לגבות בכלל?
[דף מג עמוד ב]
==ירושלמי סנהדרין, פרק ח, הלכה ז==
מתני':
בן סורר ומורה נידון על שם סופו. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנייה להם והנייה לעולם, ולצדיקים רע להם ורעה לעולם. יין ושינה לרשעים הנייה להן והנייה לעולם, ולצדיקים רע להם ורעה לעולם. פיזור לרשעים הנייה להם והנייה לעולם, ולצדיקים רע להם ורעה לעולם. כינוס לרשעים רע להם ורעה לעולם, ולצדיקים הנייה להן והנייה לעולם. שקט לרשעים רעה להן ורע לעולם, לצדיקים הנייה להן והנייה לעולם.
גמ': תנן: בן סורר ומורה נידון על שם סופו. צפה הקדוש ברוך הוא שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו, ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות, וסופו לשכח את תלמודו. ואמרה תורה: מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנייה להן והנאה לעולם, ולצדיקים רע להן ורע לעולם. יין ושינה לרשעים הנייה להן והנייה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם. אמר רבי אבהו°: לרשעים ובלבד יין עם רוב שינה אבל יין לבד רע לעולם. אמר רבי יונתן°: צדיקים ישינים הן קימעא מפני שתהא דעתן מיושבת.
מתני':
ח_לבהבא במחתרת נידון על שם סופו. ח_לגהיה בא במחתרת ושבר את החבית - אם יש לו דמים שאסור להרוג אותו חייב, אין לו דמים פטור.
גמ': תני °רבי ישמעאל בן אלישע: זה אחד משלשה מקריות פסוקים שנאמרו בתורה במשל: (שמות משפטים כא יט) "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו" שודאי הוא הדין אפילו הולך בלי משענת וכי יעלה על הדעת לומר שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מדובר שהנפגע החלים מאותה מכה ואף על פי שהכביד ומת לאחר מכן פטור. (שמות משפטים כב א) "אם במחתרת ימצא הגנב". (שמות משפטים כב ב) "אם זרחה השמש עליו דמים לו" - וכי עליו לבדו החמה זורחת, והלא על כל באי העולם זורחת החמה? אלא מה זריחת החמה מיוחדת שהוא שלום לכל באי העולם, כך כל זמן שאת יודע שאת שלום ממנו ולא בא אלא על עסקי גנבה בלבד, ואם תעמוד מולו יברח ולא יקום עליך להורגיך בין ביום ובין בלילה - ההורגו נהרג. ואם לא ברור לך כיון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אם הרגו פטור איכא דתני: פעמים שהוא לגנוב, פעמים שהוא בא להרוג. כיצד אם בא לגנוב וודאי והרגו - ההורגו נהרג. פעמים שהוא בא אף להרוג ומותר להרגו. מיכן את דן לפיקוח נפש לומר: מה שפיכות דמים מיוחדת שהיא מטמאה את הארץ ומחללת את השם ומסלקת את השכינה אף על פי כן דוחין בה והורגין את הספק, כל שכן לפיקוח נפש שידחה את הספק. כתיב: "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים". תני רבי חייה°: במחתרת אין לו דמים,
מתני': בן סורר ומורה נידון על שם סופו. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנייה להם והנייה לעולם, ולצדיקים רע להם ורעה לעולם. יין ושינה לרשעים הנייה להן והנייה לעולם, ולצדיקים רע להם ורעה לעולם. פיזור לרשעים הנייה להם והנייה לעולם, ולצדיקים רע להם ורעה לעולם. שקט לרשעים רעה להן ורע לעולם, לצדיקים הנייה להן והנייה לעולם.
גמ': צפה הקדוש ברוך הוא שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו - בגלל התאווה שיש לו הוא מבזבז את כל הכסף של ההורים שלו, ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות, כדי להמציא לו את הלימוד שלו, מה שהוא רגיל, וסופו לשכח את תלמודו. ואמרה תורה: מוטב שימות זכאי ולא ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנייה להן והנאה לעולם, ולצדיקים רע להן ורע לעולם. יין ושינה לרשעים הנייה להן והנייה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם. אמר רבי אבהו: ובלבד יין עם רוב שינה - כלומר שישתו קצת יין וישנו הרבה, אבל אם ישתו הרבה יין וישתכרו ולא ישנו, אז זה יותר גרוע. אמר רבי יונתן: ישינים הן קימעא מפני שתהא דעתן מיושבת - כלומר צדיקים, אמרנו ששינה לצדיקים זה רע להם, ישנים קצת כדי שתהא דעתן מיושבת.
מתני': הבא במחתרת נידון על שם סופו. היה בא במחתרת ושבר את החבית - אם יש לו דמים חייב, אין לו דמים פטור - אם אסור להרוג אותו, מי שהורג אותו חייב, אבל אם אין לו דמים, כלומר אם מי שהורג אותו פטור, אז בעצם הוא פטור.
גמ': תני רבי ישמעאל: זה משלשה מקריות שנאמרו בתורה במשל: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו - עכשיו זה ודאי היה דין אפילו אם הלך בלי משענתו, כן, עכשיו החלה לדעת לומר שזה מהלך בשוק וזה נהרג, ומדובר שהנפגע החלים אותה מכה, אז הרב אף שכבד, באמת אחר כך פטור. עכשיו אם במחתרת ימצא הגנב - זה הפסוק השני. כתוב אם זרחה השמש עליו דמים לו - וכי עליו לבדו החמה זורחת, והלא על כל באי העולם זורחת החמה? אלא מה זריחת החמה מיוחדת שהוא שלום לכל באי העולם, כך כל זמן שאת יודע שאת שלום ממנו בין ביום ובין בלילה - ההורגו נהרג. לא בא אלא לגניבה בלבד, ואם תעמוד מולו אז יברח ולא יקום עליך להרגך, אז בין ביום בין בלילה ההורג נהרג. אבל אם לא ברור לך - כיוון שהיה אדם מעמיד עצמו על ממונו, אם הרגו פטור.
תני: פעמים שהוא לגנוב, פעמים שהוא בא להרוג - מאותו גנב, פעמים שהוא נחשב כמו גנב ואסור להרוג אותו, פעמים שהוא נחשב כמו רוצח ומותר להרוג. כיצד? בא לגנוב וודאי והרג - ההורגו נהרג - הרי אתה יודע בוודאות שהוא בא רק לגנוב, ואם תעמוד עליו הוא לא יקום עליך, והרגו, אז ההורג נהרג. פעמים שהוא בא להרוג - במקרה כזה מותר להורגו. מיכן את דן לפיקוח נפש לומר: מה מיוחדת שהיא מטמאה את הארץ ומחללת את השם ומסלקת את השכינה בה את הספק - אתה לא יודע אם הוא בא לגנוב או להרוג, מותר לך להרוג אותו. כל שכן לפיקוח נפש שידחה את הספק.
כתיב: אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים. תני רבי חייה: במחתרת אין לו דמים, יצא חוץ למחתרת יש לו דמים - כלומר איש שהוא יצא, הוא גמר לגנוב, יצא, אתה רואה אותו עם החפץ, גמרנו, אסור לך להרוג אותו. תניא רבי ישמעאל אמר: אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים, לפי שממונו של אדם חביב עליו כנפשו - אדם לא יכול לראות שרואה אותו מסתלק עם החפץ ולא יקום עליו ויהרגנו. כלומר הוא יראה את השני עם החפץ שלו, הוא ירצה לקחת ממנו את זה, הוא יהרוג אותו, ולכן מותר להרוג אותו. רב הונא אמר: נטל הכיס והפך את פניו לצאת והלך לו, עמד עליו והורגו - אין ההורג נהרג. כלומר אפילו אם עמד עליו אחרי שהוא כבר יצא, אין ההורג נהרג. מנא אמר רב הונא? דכתיב כשבא לבית רואה אחר תופס ממנו כתוב "כי חם לבבו" - שבא לבית רואה את האדם הזה תופס את הממון שלו, אז חם לבבו של אותו הנגזל, הוא מנסה להחזיר את הגניבה ואז הגנב יעמוד עליו להורגו, אמרה תורה בא להורגך - השכם להורגו. רב אמר: כל דאתי עלי אנא קטיל ליה - כל מי שיבוא אליי לגנוב, אני הורג אותו, בטוח הוא ירצה להרוג אותי, חוץ מחנינא בן שילה, דהני אדעתא דלא מיטמר מיניה - אני יודע שאם הוא בא אליי, זה רוצה לגנוב לי את הארוחה שלי. אמרו לו: מכיוון דעברה עליה למה תלית מילתא בהאי - אמרו לו: אל תחשוב ככה, אם הוא כבר בא לגנוב ממך, אם הלב שלו גרם לו לרצות לגנוב ממך, זה סימן שהוא כבר לא אותו חנינא בן שילה הצדיק, הוא נעשה רשע והוא יקום להרוג לך, ומותר לך להרוגו.
[דף מד עמוד א]
יצא ח_לדחוץ למחתרת יש לו דמים. תני °רבי שמעון בן יוחי: אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים, לפי שממונו של אדם חביב עליו כנפשו. דחמי ליה אזיל בעי מיסב ממוניה מיניה וקאים עלוי וקטליה רואה בע"ה את הגנב הולך ורוצה ליטול חזרה את כספו וקם עליו הגנב והרדגו. רב הונא° אמר: נטל הכיס והפך את פניו לצאת והלך לו, ועמד עליו והרגו - אין ההורגו נהרג. מה טעמא? דרב הונא° דכתיב (דברים שופטים יט ו) "כי יחם לבבו" שכשבעל הבית רואה אחר תופש ממונו חם לבבו וינסה להחזיר את הגנבה, ויעמוד עליו הגנב להרגו, ואמרה תורה הבא להרגך השכם להרגו. רב° אבא בר אייבו אמר: כל דייתי עלי אנא קטל ליה, חוץ מחנניה בן שילא° דאנא ידע דלא אתי אלא מיסב מגוסתיה מיניי שלא בא אלא ליטול סעודתי. אמר רבי יצחק° בר אבא: מכיון דאברי ליביה עלוי למיעבד ליה דא מילתא כיוון שהתחזק ליבו לעשות דבר זה, אין זה חנניה בן שילא° שנעשה רשע ויקום להרגיך.
מתני':
אילו שמצילין אותן בנפשם: ח_לההרודף אחר חבירו להורגו, ואחר הזכר, ח_לוואחר נערה המאורסה. ח_לזאבל הרודף אחר הבהמה, ח_לחוהמחלל את השבת, והעובד עובד כוכבים ומזלות - אין מצילין אותן בנפשן.
גמ': הרודף אחר חבירו להורגו בין בבית בין בשדה - מצילין אותו בנפשו. אחד הרודף אחר חבירו להורגו ואחד הרודף אחר כל שאר עריות שבתורה - מצילין אותו בנפשו. אבל אם היתה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר שאינם אסורים אלא בלאו - אין מצילין אותו בנפשו. ח_לטנעשה המעשה - אין מצילין אותו בנפשו. אם יש שם מושיעים שיכול למנוע בדרך אחרת - אין מצילין אותו בנפשו. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם אמרה הניחו לו שמא יהרגני - אין מצילין אותו בנפשו, שאם ממחין הן על ידיו נמצאו באין לידי שפיכות דמים שיהרוג אותה. פשיטא דא מילתא: רוצח ששיבר את הכלים או שהזיק אחר שרצח - חייב לשלם ולא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה דאין חיוב מיתה ותשלומים באים כאחד. היה משבר ובורח עד שהוא מגיע לעיר לפני שרצח - רבי זעירא° ורבי הושעיה° חד אמר: נותן דמים ואין קים ליה בדרבא מיניה שרודף אינו חייב מיתה, רק שהתורה התירה להרוג אותו כדי להציל את השני, וחרנה אמר: ח_מאינו נותן דמים שרודף חייב מיתה. רודף שנעשה נרדף כגון שהתגבר עליו הנרדף והחל רודף אחריו להרגו - מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף? גדול שרדפו קטן - מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן מי אמרינן, רודף צריך התראה, וכיוון שקטן לאו בר קבולי התראה הוא, הלכך אין מצילין, או דלמא, רודף אין צריך התראה, דלא ניתנה התראה אלא לדון בבית דין, וכיון שכן לא שנא גדול ולא שנא קטןן מצילין בנפשו? התיב רבי ירמיה°: והתנינן אישה המקשה ללדת — חותכים את הולד במעיה ומוציאים אותו איברים איברים, מפני שחייה קודמים לחייו ח_מא"יצא ראשו ורובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש" רואים שאין מצילים את הגדול בנפשו של קטן אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב חסדא°:
הרודף אחר חבירו להורגו, בין בבית בין בשדה, מוציאים אותו מנפשו. אחד הרודף אחר חבירו להורגו ואחד הרודף אחר כל שאר העריות שבתורה, מוציאים אותו מנפשו. אבל אם הייתה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה שניתנה לישראל, ובת ישראל שניתנה לממזר - שאינם אלא מלקות ולא מיתה - אין מוציאים אותו מנפשו.
עכשיו, אם נעשה המעשה, כלומר אחרי שהוא כבר הרג או אחרי שהוא בא על הנערה המאורסה וכדומה, אין מוציאים מנפשו, שכבר עשו את מה שעשו. אם יש שם מושיעים, כלומר יש דרך אחרת להציל בלי להרוג אותו, אין מוציאים מנפשו. רבי יהודה אומר: אם אמרה הניחו לו - אין מוציאים אותו מנפשו, שאם ממחין הן על ידיו נמצאו באין לידי שפיכות דמים.
פשיטא דא מילתא: רוצח ששיבר את הכלים או שהזיק - חייב לשלם. ולא אומרים קם ליה בדרבה מיניה, כי במקרה כזה חיוב המיתה והתשלומין לא באים כאחד - הוא כבר סיים את הרצח ואחרי זה שבר את הכלים.
עכשיו, היה משבר עד שהוא מגיע לעיר - כלומר לפני שרצח. רבי זעירא ורבי הושעיה, חד אמר: נותן דמים, כיוון שאין כאן קם ליה בדרבה מיניה, שהרי עדיין לא הרג. וחרנה אמר: אינו נותן דמים, כיוון שהוא עדיין נשאר רודף, וחייב מיתה.
רודף שנעשה נרדף - כגון שהתגבר עליו הנרדף והחל רודף אחריו להורגו - מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף? עוד שאלה: גדול קטן, מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן? כלומר האם אנחנו אומרים שרודף צריך התראה, והרי כיוון שקטן אינו בר קיבול התראה, ממילא אין מוציאים אותו מנפשו. או דילמא רודף לא צריך התראה, כיוון שההתראה ניתנה כדי לדון בבית דין, וכיוון שברודף לא הולכים לבית דין בכלל, אלא הורגים אותו במקום, אז לא משנה גדול או קטן, מוציאים מנפשו.
התיב רבי ירמיה: והתנינן - באישה המקשה לילד, שחותכים את הוולד ומוציאים אותו איברים איברים, שחייו קודמים לחייו - יצא ראשו ורובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש. רואים מכאן שלא מוציאים את הגדול מנפשו של קטן.
רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חסדא: שנייא היא תמן, שאין את יודע מי הרג את מי - התינוק את האמא או האמא את התינוק.
תני רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר: ההולך לעבוד עבודת כוכבים - מצילין אותו בנפשו. אם מפני כבוד בשר ודם מצילין אותו בנפשו, לא כל שכן מפני חי העולמים? וזה חולק על המשנה, שהמשנה אומרת שעובד עבודת כוכבים לא מוציאים בנפשו.
הדרן עלך פרק בן סורר ומורה. פרק ט' הלכה א'.
אומרת המשנה: אלו הן הנשרפין: הבא על אשה ובתה ובת כהן. עכשיו, יש בכלל אשה ובתה גם בתו ובת בתו ובת בנו, ובת אשתו ובת בתה ובת בנה, וחמותו ואם חמותו ואם חמיו.
תמן תנינן נושאין על האנוסה ועל המפותה. כיני מתני: נושאין אחר האנוסה ואחר המפותה. כלומר אם אדם אנס אישה, הוא מותר באמה. אם הוא פיתה אישה, הוא מותר בבתה.
האונס והמפתה על הנשואה חייב. כלומר אם הוא כבר נשא אישה ולאחר מכן אנס או פיתה את הבת שלה או את האמא שלה, אז הוא חייב. מאי טעמא? אמר רבי יוחנן: דרך נישואין שנו. נשא אשה ואחר כך אנס את אמה חייב. נשא אשה ואחר כך פיתה את בתה חייב.
תמן תנינן: שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט את בתה, סופג את הארבעים. יש כאן איסור אותו ואת בנו. סומכוס משום רבי מאיר: סופג שמונים, כי יש כאן שני איסורים - אותו ואת בנו, ובנו ואותו.
אמר רבי אלעזר: סומכוס ורבי יוחנן בן נורי - שניהם אמרו דבר אחד. תמן רבי יוחנן בן נורי אומר: נשא את בתה ואת בת בתה ואת בת בנה ולאחר מכן בא על חמותו, אז חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו. כגון נניח, אם הייתה לחווה שתי בנות - רחל ולאה - והיה לה גם בן ששמו ראובן, והלך יעקב ונשא את רחל ואת בת לאה ואת הבת של ראובן. נמצא שבעצם חווה אסורה על יעקב גם משום שהיא חמותו - כי היא אמא של רחל אשתו - וגם משום אם חמותו, כיוון שהיא אמא של לאה שהיא נכדתה, וגם משום אם חמיו, שהרי היא אמא של ראובן שהוא חמיו. אמרו לו: שלשתן שם אחד הן, דכתיב "ואשה אל בתה לא תגלה... את בת בנה ואת בת בתה לא תיקח לגלות ערוותה, שאריה הנה, זימה היא" - כתוב בלאו אחד.
רבי יהודה בר פזי בשם רבי יוחנן: מודה סומכוס בראשונה - ברישא של הברייתא, שם מדובר בשחט שני בניה ואחר כך שחטה, שסופג רק ארבעים, כי זה שם אחד - אותו ואת בנו. ולא פליג אלא בסיפא ששני שמות הן: אותו ואת בנו, ובנו ואותו. נמצא שסומכוס ורבי יוחנן בן נורי למה אמרו דבר אחד? כי כאן זה שם אחד, "זימה היא".
אשכח תני: עוד היא מחלוקת - כלומר גם בזה יש מחלוקת, כיוון שאלה גופים מחולקים, שמדובר ששחט שני בנים ואת האמא, אז על כל אחד מהם יש אותו ואת בנו, ולכן הוא חייב שתיים לפי סומכוס.
טעמא דרבי יוחנן בן נורי - למה הוא מחייב כאן בבא על חמותו משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו, הרי זו אישה אחת וגם לנו זה שם אחד כי הכתוב "זימה היא". דכתיב "ואשה ובתה לא תגלה" - זה לאו אחד, "את בת בנה ואת בת בתה לא תיקח" - יש כאן לאו שני. אז כמו שאישה ובתה הם בלאו אחד ובת בתה זה בלאו שני, כך גם אישה ובת בנה ובת בתה יש שני לאווים.
מאי טעמא דרבנן? הם אומרים בדיוק הפוך: מה אשה ובתה ובת בתה - לאו אחד, אף אשה ובת בתה - לאו אחד.
[דף מד עמוד ב]
שנייא היא תמן שאין את יודע מי רודף להרג את מי. תני °רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר: ההולך לעבוד עבודת כוכבים ומזלות - מצילין אותו בנפשו. אם מפני כבוד בשר ודם מצילין אותו בנפשו, לא כל שכן מפני חי העולמים? הדרן עלך פרק בן סורר ומורה
פרק תשיעי – אילו הן הנשרפים
מתני':
אילו הן ט_א הנשרפין: הבא על אשה ובתה ובת כהן. יש בכללאשה ובתה, בתו ובת בתו ובת בנו, ובת אשתו ובת בתה ובת בנה, חמותו ואם חמותו ואם חמיו.
גמ': תמן תנינן ט_ב נושאין על האנוסה ועל המפותה. כיני מתניתין כך כוונת המשנה נושאין אחר האנוסהואחר המפותה, כגון אם אנס אשה מותר באמה, פיתה אשה מותר בבתה. תנן: האונס והמפתה על הנשואה חייב. מאי טעמה? אמר רבי יוחנן° בר נפחא: דרך נישואין שנו דכתיב איש אשר יקח. נשא אשה אפילו גרשה או מתה ואחר כך אנס את אמה חייב. נשא אשה ואחר כך פיתה את בתה חייב. תמן תנינן: שחטה ואת ט_ג בת בתהואחר כך שחט את בתה סופג את הארבעים. °סומכוס אמר משום °רבי מאיר: סופג שמונים. אמר רבי אלעזר° בן פדת: °סומכוס ו°רבי יוחנן בן נורי שניהן אמרו דבר אחד, דהא תנינן תמן °רבי יוחנן בן נורי אומר: נשא את בתה, בת בתה ובת בנה, ובא על חמותו חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו. אמרו לו: שלשתן שם אחד הן. אמר רבי יהודה בר פזי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: לא כן, דהא מודה °סומכוס בראשונה: בשחט שני בניה ואחר כך שחטה, שסופג רק ארבעים דשם אחד הן. ולא פליג אלא בסיפא ששני שמות הן: אותו ואת בנו ובנו ואותו. נמצא דסומכוס ו°רבי יוחנן בן נורי לא אמרו דבר אחד, דהכא שם אחד הן. אשכח תני: עוד היא מחלוקת. מאי טעמא ד°רבי יוחנן בן נורי? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח יז) "ערות אשה ובתה לא תגלה" לאו אחד, "את בת בנה ואת בת בתה לא תקח" לאו שני. מה אשה ובתה ובת בתה בב' לאוין, אף אשה ובת בנה ובת בתה בב' לאוין.
[דף מה עמוד א]
מה טעמון דרבנין? מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד, אף אשה ובתה ובת בתה בלאו אחד. תנן: נושאים על האנוסה. מאי טעמה? כתיב (ויקרא קדושים כ יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא. בכולהון כתיב שכיבה, וכאן כתיב לקיחה, ללמדך: לעולם אינו מתחייב על השנייה עד שתהא הראשונה זקוקה נשואה לו. או אינו אלא אף על השניה אינו עובר אלא דרך נישואין? כבר אמרנו שאין קידושין בעריות. והכתיב (דברים כי תצא כג א) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו? הרי אין נישואין תופסים בעריות, ואף על פי כן כתוב לקיחה! בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאביו, וכיוון שקדם שנשא אותה אביו היה שייך בה לשון לקיחה, אף אחר שנשאה אפשר להשתמש בלשון לקיחה. והכתיב (ויקרא קדושים כ כא) ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא? בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאחיו. אי נמי: תני כן לפי שראויה לו אם ימות אחיו בלא בנים על ידי ייבום. והכתיב (ויקרא אחרי מות יח יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור? בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נשא את אחותה. אי נמי: תני כן לפי שראויה לו לאחר מיתת אחותה. והכתיב (ויקרא קדושים כ יז) ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא? אמר רבי אבין°: שלא תאמר היאך קין נשא את אחותו? הבל נשא את אחותו? חסד הוא! חסד עשיתי עם הראשונים שהתרתי להם כדי שייבנה העולם מהן, כדכתיב (תהלים פ"ט, ג') אמרתי עולם חסד יבנה. והכתיב (ויקרא אמור כא יד) אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח? בא להודיעך שאם קידשה שתופסין בה קידושין שקידושין תופסין בחייבי לאוים. רבי חונה° שמע כולהון רמז לכל העריות גם לשניות מן הדא קרייא: כתיב (ויקרא קדושים כ יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה הוא באש ישרפו אותו ואתהן. וכתיב (ויקרא אחרי מות יח יז) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תיקח שארה הנה זימה היא. זימה זימה לגזירה שוה.
דף גמרא. נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא: מה טעמון דרבנין? מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד, אף אשה ובת בתה בלאו אחד. מה הטעם? כתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא. ובכולהו כתיב שכיבה, והא כתיב לקיחה? ללמד שאינו חייב על השנייה עד שתהא לו הראשונה. כלומר שתתנשא לו. אמרתי אולי נגיד הפוך, אולי אינו חייב על השנייה על ידי נישואים - כלומר גם השנייה הוא לא יהיה חייב אלא אם כן הוא נשא אותה. אתה אומר: שאין קידושין בעריות. כלומר, אחרי שהוא נשא את הראשונה, בשנייה אין אפשרות שהוא ינשא לה.
והכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. ואתה אומר שכל מקום שכתוב "ייקח" זה לשון נישואים? הרי באשת אביו אין קידושין תופסים בה, והפך הכתוב בלשון לקיחה! בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאביו, וכיוון שקודם שנישאה לאביו היה שייך בה לשון לקיחה, אף לאחר שנישאת לאביו ואי אפשר לו לקחת אותה, השתמשו בלשון לקיחה.
והכתיב ואיש אשר יקח את אשת אחיו. שוב פעם, הרי אשת אחיו אסורה לו, אז למה כתוב יקיחה בלשון שיכול כאילו לכאורה שיש לו נישואים בה? בא להודיעך שהיה מותר עד שלא נישא לאחיו - על ידי ייבום. יכולה להיות אשתו על ידי ייבום, אם אחיו ימות בלי בנים.
והכתיב ואשה אל אחותה לא תקח. גם פה בא להודיעך שהיה מותר עד שלא נשא אחותה - לאחר מיתת אחותה.
והכתיב ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא. אמר רבי אבין: שלא תאמר, קין נשא את אחותו, הבל נשא את אחותו, "חסד הוא"? כלומר חסד עשיתי עם הראשונים שייבנה העולם מהם, דכתיב "אמרתי עולם חסד יבנה". כיוון שהם היו מותרות פעם, לכן שייך בהם נישואים.
[דף מה עמוד ב]
מה למטן שלשה דורות: אשה בתה ובת ביתה, אף למעלן שלשה דורות: אשתו חמותו ואם חמותו. מה למטן בלא תעשה דכתיב לא תיקח, אף למעלן בלא תעשה. מה למעלן דרך נישואין דכתיב איש אשר יקח ואם אנס אשה אמה מותרת, אף למטן דרך נישואין ואם אנס אשה בתה מותרת. מה למעלן בשריפה, אף למטן בשריפה. מה למטן עשה בת זכר כבת נקיבה דכתיב בת ביתה ובת בנה, אף למעלן עשה אם זכר כאם נקיבה ואסר אם חמיו ואם חמותו. וכד°רבי מאיר, ד°רבי מאיר אומר: גזירה שוה במקום שבאת דדון מינה ואוקי באתרה כך שלומדים רק את עצם האיסור אבל העונש נשאר כמו מקומו. ל°רבי מאיר: דור שלישי שלמעלן מניין שהוא בלא תעשה? שהרי למדנו מדור שלישי שלמטה רק לענין האיסור, אבל העונש נלמד ממקומו ושם נאמר רק שריפה. ולרבנן דאינון אמרין: גזירה שוה כאמור בה דדון מינה ומינה שלומדים גם את האיסור וגם את העונש מהלמד - דור שלישי שהיא שלמעלן מניין שהיא בשריפה? שהרי למדנו משלישי למטה ושם יש רק לאו. ובין ל°רבי מאיר בין לרבנן: דור שלישי שלמטן בת בנו ובת בתו מניין שהיא בשרפה? אם נאמר שנלמד מאם חמיו ואם חמותו, הרי הם עצמם נלמדו מבת בנה ובת בתה! מכיון דכתיב זמה זמה לגזירה שוה, כמי שכולהן כאן וכולהן כאן כאילו שגם למעלה וגם למטה נאמר דור שלישי, וגם למעלה וגם למטה נאמר שדינם בשרפה. עד כדון בת בתו מן הנישואין דכתיב (ויקרא אחרי מות יח יז) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תיקח. בת בתו מן האונסין מנין? תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות יח י) ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה. מה אנן קיימין? אם מן הנישואין כבר הוא אמור, אלא אם אינו עניין לנישואין תניהו עניין לאונסין. עד כדון לאזהרה, לעונש מניין? אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: אתיא (ויקרא אחרי מות יח י) הנה(ויקרא אחרי מות יח יז)מהנה זמה (ויקרא קדושים כ יד) מזמה. דכתיב באונסין: ערות בת בנך וגו' לא תגלה כי ערותך הנה. וכתיב באשה ובתה: שארה הנה זימה היא. מה להלן זימה עמו, אף כאן כאילו כתוב זימה עמו. והדר ילפינן זימה זימה מאשה ואמה דבשריפה. עד כדון כ°רבי עקיבה שדורש דבר הלמד מן למד. כ°רבי ישמעאל בן אלישע מנין? תני °רבי ישמעאל בן אלישע לומדים בגזירה שווה: הנה מאתהן שבאשה ואמה כתיב: באש תשרפו אותו ואתהן. וכאילו כתוב הנה. עד כדון בת בתו, בתו מניין? אמר רב° אבא בר אייבו: אם על בת בתו הוא מוזהר לא כל שכן ט_דעל בתו? אם על בת בתו הוא ענוש לא כל שכן על בתו?
והכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח. בא להודיעך שאם קידשה, אין תופסים בה קידושין, כי הקידושין תופסין בחיוב לאוין. רבי חונה אמר: עד כדון - כלומר לא למדנו שאסור אלא בת בתו מן הנישואים. בת בתו מן האונסין - ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה. מה אנן קיימין? אם על נישואים - הרי כבר אמור, אלא אם אינו עניין לנישואין תניהו עניין לאונסין.
מתרגם: עד כדון בת בתו על בתו מנין? רבי שמואל בר רב יצחק אמר: אם על בת בתו הוא מוזהר, על בתו לא כל שכן? רבי ישמעאל הוא שאומר שלומדים מקל וחומר ולא מקל וחומר. אזהרת לביתו מנוסתו מנין? מנא ליה? מתרגמינן: אף כי כתנא חזקיה, כתוב "בת איש כהן כי תחל לזנות" - כתוב "בת איש כהן", מה אתה אומר לומר איש? ברור שבת איש כהן, אלא אפילו רק בת האיש ולא בת אשתו גם כן חייב עליה - להביא שאף בת אשתו מן הנישואין שהוא בשריפה.
רבי חונה שמע כלאון מגזירה שווה קרייה בפסוק הזה, דכתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתן. וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תיקח שערה אינה זימה היא. אז "זימה" "זימה" - לגזירה שווה. מה למטן שלושה דורות שכתוב אשה ובתה ובת בתה או בת בנה - אף למעלה שלושה דורות: אשתו, חמותו ואם חמותו. מה למטן בלאו, דכתיב "לא תיקח" - אף למעלה בלאו. מה למטן דרך נישואים, כתוב הרי "לא ייקח" - אף למעלה דרך נישואים. מה למטן בשריפה - אף למעלה בשריפה, וזה כתוב בחמותו. מה למטן נשא בת זכר כבת נקבה, כתוב "בת בתה או בת בנה" - אף למעלה נשא אם זכר כאם נקבה, ואוסר אם חמיו ואם חמותו.
ורבי מאיר, רבי מאיר אומר גזירה שווה במקום שבא - כלומר הוא סובר "דון מינה ומינה", בעצם לומדים לא רק את עצם האיסור אלא גם את הדין, את העונש. אז לרבי מאיר, דור שלישי שלמעלה, מנין שהוא בשריפה? שהרי למדנו מדור שלישי שלמטה שהוא רק בלאו. ורבנן שהם אומרים "גזירה שווה" אתא לאסור בה, כלומר "דון מינה וכי בתר" - לומדים רק את האיסור, אבל העונש נשאר במקומו. דור שלישי שהוא למעלה מן האם - שהוא בלאו, הרי במקומו יש רק שריפה, אין לאו. ובין לרבי מאיר בין לרבנן, דור שלישי למטה - כלומר בת בנו בת בתו - הרי הם לא כתובים בשום מקום, ולא כתוב שם עונש.
אומרת הגמרא: מכיוון דכתיב "זימה" "זימה" לגזירה שווה, כמי שכולן כאן וכולן כאן - גזירה שווה זה כאילו הכל כתוב, כאילו שגם למעלה וגם למטה נאמר דור שלישי, וגם למטה נאמר שדינה בשריפה.
אמר רבי שמעון: כד רבי ישמעאל - גם רבי ישמעאל, ששאלו הרי רבי ישמעאל, אזהרת לביתו מנין - הוא גם את האזהרה לבתו הוא לומד, דכתיב "אל תחלל את בתך להזנותה". הכוונה שלא תכניס את בתך לזנות.
רבי יוחנן אמר בשם רבי יוסי: למה צריך ללמוד שהם לא חייבים אלא אחת? בגלל שנאמר "זימה היא" - על מה? כמו שראינו חמותו ואם חמותו וכולי, אם היא אחת, אז לא חייב עליה אחת בגלל שנאמר "זימה היא". למה ניתן לומר שהוא חייב רק אחת? בשביל שאין כאן אלא לאו אחד - "לא תגלה", דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה. אז נאמר כאן "בתך לא תגלה", "בת בתך לא תגלה" - זה רק לאו אחד.
אמר לי: לאו הכתיב "ערות אשה ובתה" - "לא תגלה", ואחרי זה כתוב "את בת בנה ואת בת בתה" - "לא תיקח"? אז בעצם יש פה שני לאווים. כי אם מה שאמרנו שאינו חייב על אחת משום שנאמר "זימה היא" בלשון יחיד - הייתי אומר שיש כאן שני לאווים: "לא תגלה ערות אשה ובתה" ו"לא תיקח את בת בנה ואת בת בתה". וכיוון שיש שני לאווים וכרת אחד, אז לאווים חולקים את הכרת - יהיה פה גם שני כריתות.
רבי אבהו ורבי זירא אמרו בשם רבי אושעיא: כל מקום שאתה מוצא שני לאווים וכרת אחד, לאווים חולקין וחייב שני קרבנות. כמוה - איפה ראינו דבר כזה? כמוה דכתיב "על בשר אדם לא ייסך" ו"בתבניתו לא תעשו כמוהו" - יש פה שני לאווים בעניין שמן המשחה. וכתיב "איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר וניכרתה מעמיו" - הרי יש כאן שני לאווים וכרת אחד, ולאווים חולקים את הכריתות. ואנחנו יודעים שבשניהם מופיעים כרת, גם מי שעושה את שמן המשחה וגם מי שמושח בו.
[דף מו עמוד א]
בעון קומי רבי אבהו°: הבא על בת בתו מן הנישואין ועל בת בתו מן האונסין בהעלם אחד מהו? אמר לון: כל שם בת בת אחת ואינו חייב אלא אחת. בעון קומי רבי אבהו°: הבא על אשה וילדה בת, והיה לה בת בן ובת בת ובא על שלושתן, חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ובת בנה? אמר לון: נאמר (ויקרא אחרי מות יח יז) שארה הנה זמה היא בלשון יחיד. כולהון משום זמה וחייב רק אחת. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא: למה צריך ללמוד שאינם חייבים אלא אחת בגלל שנאמר זימה היא? למה לית אנן אמרין שחייב רק אחת משום שאין כאן אלא לאו אחד? דכתיב: ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה בתך לא תגלה, בת בתך לא תגלה? אמר ליה: אילו הוה כתיב ערות אשה ובתה ובת בתה לא תגלה הוינן אמרין בתך לא תגלה, בת בתך לא תגלה. אבל כיוון שהתורה כתבה: ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תיקח, אילולי מה שאמרנו שאינו חייב אלא אחת מפני שנאמר זמה היא בלשון יחיד, הייתי אומר שיש כאן שני לאוים: לא תגלה ערות אשה ובתה, ולא תיקח את בת בנה ואת בת בתה. רבי אבהו° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם רבי הושעיה°: כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד, לאוין חולקין כריתות וחייב שני קרבנות, כגון (שמות כי תשא ל לב) על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. וכתיב (שמות כי תשא ל לג) איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת האיש ההוא. הרי כאן שני לאוין וכרת אחד, לאוין חולקין כריתות. איתמר: אמר רב° אבא בר אייבו: אם על בת בתו הוא מוזהר לא כל שכן על בתו? אם על בת בתו הוא ענוש לא כל שכן על בתו? וכ°רבי ישמעאל בן אלישע, ד°רבי ישמעאל בן אלישע אמר: למידין מקל וחומר מזהירין מן הדין ואין עונשין מקל וחומר. מנן ליה? אתייא כההיא דתני חזקיה°: (ויקרא אמור כא ט)ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף. יכל לכתב: בת כהן? מה תלמוד לומר בת איש כהן? בת איש אפילו שאינה מאשתו, להביא את הבא על בתו מן האונסין שתהא בשריפה. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: אפילו אזהרה את שמע מינא לבתו מאנוסתו מהפסוקים ואין צורך בקל וחומר מדכתיב (ויקרא קדושים יט כט) אל תחלל את בתך להזנותה? שלא יזנה איתה. תנן: °רבי יהודה בר עילאי אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו. מאי טעמא ד°רבי יהודה בר עילאי? דכתיב (דברים כי תצא כג א) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. לא יקח איש את אשת אביו - זו אשת אביו. ולא יגלה כנף אביו - זו אנוסתו. מה מקיימין רבנן כנף אביו? תמן אמרין ולא ידעין מן מי שמועה זו: כנף הסמוכה לאביו וזו אשתו של האב. בלא כך אינו חייב עליה משום אשת אב? אמר רבי הילא° אילעא: להתרייא להתראה שאם התרו בה משום אשת אב לוקה, משום כנף אב לוקה. מודה °רבי יהודה בר עילאי בכרת שהוא פטור. מודה °רבי יהודה בר עילאי בקרבן שהוא פטור. מודה °רבי יהודה בר עילאי בשאר כל העריות שהוא מותר באנוסותיהם. מודה °רבי יהודה בר עילאי שאם קידשה לאנוסת אביו שתפסו בה קידושין. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא: מהו שיהא הוולד ממזר ל°רבי יהודה בר עילאי? אמר לו: כתיב: לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. וכתיב: לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'. וכתיב: לא יבא ממזר בקהל ה' (דברים כי תצא כג ב). לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה הפסיק העניין, לאמר שהמגלה כנף אביו הולד אינו ממזר. אם כך למה לא הפסיק העניין לעניין אשת אב? אמר לו: אשת אב בכלל כל העריות הייתה דכתיב: ונכרתו כל הנפשות העושות וכ"ו אז מה שנאמר לא יקח את אשת אביו מיותר. ויצאה מכללה דכתיב: לא יקח איש אשת אביו, וסמיך ליה: לא יבא ממזר, ללמד על כל העריות לממזר. אולי כשם שאמרנו: תצא אשת אב ותלמד על כל העריות לממזר, נאמר נמי שתצא אנוסת אביו ותלמד על כל האנוסות מן העריות לאיסור? אמר ליה: אשת אב בכלל כל העריות הייתה ויצאת מכללה ללמד על כל העריות לממזר. אית לך למימר הכא: אנוסה בכלל כל האונסין הייתה ויצאת מכללה ללמד על כל האנוסין לאיסור? ותצא אשת אב ותלמד על כל אנוסות? אמר ליה: אם אשת אב היא אינה אנוסה, ואם אנוסה היא אינה אשת אב.
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת סנהדרין דף מ"ו. אומרת הגמרא בעניין רבי אבהו: הבא על אישה וילדה לה בת, והיה לה בת בן ובת בת - בא על שלושתן, חייב עליה משום אישה ובתה ובת בתה ובת בנה. אמר לו: נאמר שארה, אין הזימה, אי מלשון יחיד, כלומר משום זימה חייב לה רק אחת, למרות שבעצם מדובר על גופים מחולקים.
רבי אלעזר אומר: רבי יהודה עושה בנושת אביו ופילת אביו. מהי טעמא דדינא? דכתיב לא ייקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. אז מודה שזה - "לא ייקח איש את אשת אביו" זה אשת אביו, "ולא יגלה כנף אביו" זה אנוסתו של אביו.
כן, מה מקיימין רבנן כנף אביו? ואיך הסבירו את זה? אז אמרו תמן אמרין ולא ידעין שמועה זו, כלומר בבבל אמרו ולא יודעים מה המקור לשמועה זו - כנף שהיא סמוכה לאביו, וזו אנוסתו של אב. שמא לא קח - אינו חייב עליה משום אשת אביו? אז זה אשת אביו, אז זה חייב עליה כבר משום אשת אביו.
אמר רבי הילא: שאם התרו בו משום אשת אביו לוקה, משום כנף אביו לוקה. ואתה מודה רבי יהודה בכרת - שהוא פטור, כלומר מי שבא על אנוסת אביו פטור מכרת. מודה רבי יהודה בקורבן - שהוא פטור. מודה רבי יהודה בשאר כל האריות - שהוא מותר באנוסין. מודה רבי יהודה שאם קידשה - שתפסו הקידושין.
רבי חגי בעא קומי רבי יוסי: מהו שיהא הוולד ממזר לרבי יהודה? אמר לו: כתיב לא ייקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו, וכתיב לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'. וכתיב לא יבוא ממזר בקהל השם. אז "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'" הפסיק העניין, כן.
הוא חשב שבגלל שלא יגלה כנף אביו נאמר צמוד ללא יבוא ממזר, אז מכאן שעבדת ממזר. אז אם זה ככה, אולי לפי רבי יהודה אדם שבא על אנוסת אביו - אז הבנים יהיו ממזרים. אז אמר לו: לא, כתוב באמצע "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'", אז זה הפסיק העניין. הוא חילק בין מגלה כנף אביו לבין לא יבוא ממזר, מכאן שמגלה כנף אביו - עבדה, לא ממזר.
שאלתם: אם ככה, לומר לו - הפסיק העניין גם לעניין אשת אביו, הרי גם לעניין אשת אביו הוא הפסיק. כן, אז "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה" גם כן נמצא בין אשת אביו לבין הממזר, אז גם זה לא יהיה ממזר.
אמר לו: אשת אב בכלל כל העריות הייתה - דכתיב "ונכרתו כל הנפשות", ויצאת מכללה - דכתיב לא ייקח את אשת אביו וסמיך לא יבוא ממזר, ללמד על כל העריות לממזר.
ואתה אומר: אם ככה, אולי כשם שאמרנו שתצא אשת אב ותלמד על כל העריות לממזר, אז הוא אומר גם אותו דבר - תצא אנוסת אב ותלמד על כל האנוסות מן העריות לאיסור. אמר ליה: אנוסת אב זה אשת אב, ואשת אב בכלל כל העריות הייתה, ויצאת מכללה ללמד על כל העריות לממזר. אית לך מימר הכא: אנוסה בכלל היית - שאתה רוצה לומר שיצאת מכללה ללמד על כל אנוסות לאיסור? הרי בשום מקום לא מצאנו שכל האנוסות נאמרו באיזה כלל.
ואתה אומר: טוב, אז אולי תצא אשת אב ותלמד על כל האנוסות. אמר ליה: אם אשת אב היא אנוסה, ואם אנוסה היא אשת אב - זה שני דברים שונים, אחד לא יכול ללמד על השני.
[דף מו עמוד ב]
==ירושלמי סנהדרין, פרק ט, הלכה ב==
מתני':
ואילו הן הנהרגין: ט_ההרוצח, ט_וואנשי עיר הנדחת. ט_זרוצח שהכה את רעהו בין באבן בין בברזל, וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת - חייב. דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול הוא לעלות משם ומת - פטור. ט_חשיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש - פטור. השיך בו את הנחש - °רבי יהודה בר עילאי מחייב וחכמים ט_טפוטרין.
גמ': כתיב (במדבר מסעי לה יז) ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת מות יומת - המכה רוצח הוא, מות יומת הרוצח. (במדבר מסעי לה יח) או בכלי עץ יד אשר יומת בה הכהו וימת רוצח הוא מות יומת הרוצח. כשהוא בא אצל הברזל אינו אומר לא שימות בו ולא שלא ימות בו, מכאן שבהכאת ברזל אין צריך שיעור אלא אפילו צינורת קטנה דהיא יכלה ט_ימקים גו ווישטא ומיקטליניה להתקע בוושט שלו ולהמיתו אבל באבן או בעץ והוא שיהא באבן כדי להמיתו, בעץ כדי להמיתו. כיוונו לאדם כנגד הסוס הדוהר ודרס אותו והרגו, כיוונו כנגד החץ ופגע בו והרגו, כיוונו כנגד הרומח? העמידו בצינה? השקה אותו מים רעים? העביר את התקרה מעליו וירדו עליו גשמים והרגוהו? פתק אמת המים עליו ובאו עליו המים ושטפוהו? בכל אלו יש מקום להסתפק. תנן: השיך בו את הנחש - °רבי יהודה בר עילאי מחייב וחכמים פוטרין. מה טעמא? ד°רבי יהודה בר עילאי? מפני הארס הנתון בין הנקבים של שיני הנחש ומכוחו נהרג. מה טעמון דרבנין? לעולם אין הארס נתון בין הנקבים עד שיחזיר ט_יאויקיא. ואינו אלא גרמא ופטור.
מתני':
ט_יבוהמכה את חבירו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה, היקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת - חייב. °רבי נחמיה פוטר שרגלים לדבר קא סלקא דעתין שהכוונה שלא מהמכה מת.
גמ': כיני מתניתה כך כוונת המשנה: °רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין, שרגליים לדבר שמסתמה מת מחמת המכה. רבנין אמרין: שני אומדין שעשו לו אומד ראשון מיד אחר המכה ואומד השני לבסוף כשמת שבשניהם אמדוהו למיתה גוברים על אומד אחד שאמדוהו באמצע לחיים והולכים אחר רוב האומדנות והרי הוא רוצח. °רבי נחמיה אומר: אומד האמצעי שאמדוהו לחיים גובר על שניהם. מה טעמא? ד°רבי נחמיה? דכתיב (שמות משפטים כא יט) אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה. וכי עלת על דעתך שיהא זה מהלך בשוק והלה נהרג על ידיו? אלא כיוון שאמדוהו לחיים אפילו מת לבסוף כמו שאמדוהו בתחילה - פטור.
פרק ט"ז הלכה ב'. תורת המשנה: ואילו הן הנהרגין: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת. רוצח שהכה את רעהו בין באבן בין בברזל, וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת - חייב. דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול הוא לעלות משם ומת - פטור.
כלומר, אם הוא רק מונע ממנו לעלות - אז הוא חייב. אבל אם הוא רק דחף אותו והוא יכול לצאת - פטור. שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש - פטור. השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין.
ואם באבן יד אשר ימות בה, הכהו וימת - מות יומת - המכה רוצח הוא, מות יומת הרוצח. או בכלי עץ יד אשר יומת בה, הכהו וימת - רוצח הוא, מות יומת הרוצח. כל זה נאמר לגבי אבן או עץ, אבל כשהוא בא אצל הברזל אינו אומר לא שימות בו ולא שלא ימות בו.
מכאן שבהכת ברזל אין צריך שיעור, אלא אפילו צינורית קטנה - כיוון שהיא יכולה מיקם גו ווישטא ומיקטליניה, תינוק קטן יכול לקרוע את הוושט ולהרוג אותו, אז לכן בכל שיעור חייב. אבל באבן או בעץ - והוא שיהא באבן כדי להמיתו, בעץ כדי להמיתו.
כיוונו כנגד הסוס - סוס דוהר והסוס דרס אותו והרג אותו. כיוונו כנגד החץ - לקח את האדם, כיוון אותו מול חץ ופגע בו והרגו. כיוונו כנגד הרומח, העמידו בצינה, השקה אותו מים רעים, העביר את התקרה מעליו וירדו עליו גשמים והרגוהו, פתק אמת המים עליו ובאו עליו המים ושטפוהו - כן, אז בכל אלו יש מקום להסתפק.
ואתה אומר, מתניתין: השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים. מהי טעמא דרבי יהודה, למה הוא מחייב? כי הוא סובר מפני הנתון בין הנקבים - הארס נתון בין הנקבים של השיניים, שיני הנחש - מכוחו נהרג, זה לא גרמא, הארס נמצא בין השיניים והוא נוגע עם השיניים, אז במועד ההוא הוא הורג אותו.
ומהי טעמון דרבנין? הם אומרים לעולם אין הארס נתון בין הנקבים עד שיחזיר ויקיא - זה רק גרמא ולכן פטור.
פרק ט' הלכה ג'. תורת המשנה: והמכה את חבירו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה, היקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת - חייב. רבי נחמיה פוטר, שרגלים לדבר.
כי אם דבר כזה - מבינים שהוא לא מת מהמכה. ויש אומרים הפוך, שהרגלים לדבר הולך על רבנן, שהם אומרים שכיוון שאחר כך הוא הכביד ומת, אז מסתמא הרגלים לדבר שבמכה הראשונה הוא מת.
כן, ואתה אומר: כיני, רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין, שרגלים לדבר - כמו שאמרנו, זה בעצם הסברה - לא כמו שאמרנו בפשט שרבי נחמיה פוטר שרגלים לדבר שלא ממכת המכה מת, אלא חכמים מחייבים שרגלים לדבר שמסתמא הוא מת ממכת המכה.
רבנין אמרין: שני אומדין שעשו לו כן - האומד הראשון מיד אחרי המכה, והאומד השני זה שבסוף - זה, אין לך אומד יותר גדול מזה, ששניהם עמדו למיתה, הם גוברים על אומד אחד שעמד באמצע שיכול לחיות. אז לכן הולכים אחרי רוב אומדנות, והרי הוא רוצח ולכן הוא חייב.
אבל רבי נחמיה אומר - לא, אומד האמצעי שעמד לחיים, הוא רבה על שניהם. מה טעמא דרבי נחמיה? דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה. וכי על דעתך שיהא זה מהלך בשוק והלה נהרג על ידיו? אלא מכיוון שעמד לחיים, אפילו הוא מת בסוף - כמו שעמדו אותו בהתחלה, אף על פי כן יהא פטור.
[דף מז עמוד א]
מה טעמון דרבנין? דכתיב (שמות משפטים כא יח) אם לא ימות ונפל למשכב. וכי אין אנו יודעים שאם אינו מת שהוא נופל למשכב? אלא בשלא אמדוהו באומד ראשון למיתה אלא רק למשכב. אם בשלא אמדוהו למיתה, האם על כזה מקרה כתבה התורה (שמות משפטים כא יט) ואם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה? משמע: הא אם לא קם חייב מיתה. אמאי והרי אמדוהו לחיים? אלא אף לרבנן בשאמדוהו למיתה. אם בשאמדוהו למיתה, הדא הוא דכתיב: רק שבתו יתן? הרי רוצח הוא וכבר נפטר כשאמדוהו למיתה! בקים ליה בדרבא מיניה. אמר רבי אילא° אילעא בשם רבי שמעון בן לקיש°: חידוש מקרא הוא שאף שאמדוהו למיתה ישלם כל עוד הוא חי. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה°: משלם כי הוברר שאומד הראשון היה טעות שהרי הוא חי. מה נפק מביניהון? אם הקל ממה שהיה וחזר והכביד ומת. מאן דאמר: חידוש מקרא הוא שיתן, אם נתן נתן, אם לא נתן יש ספק מהו שיתן שאולי גזרת הכתוב שאף במקרה כזה אומרים לו שיתן. למאן דאמר: אומד של טעות, אם לא נתן אין אומרין לו שיתן שהרי הוברר שאומד ראשון היה נכון אלא שיש מקום להסתפק. למאן דאמר: אומד של טעות, נתן מהו שיטול? מתניתא מסייע לדין. ומתניתא מסייע לדין: מתניתא מסייע לרבי יוסי בן חנינה°, דתנן: אמדוהו לחיים ומת, מאימתי הוא נפטר מתשלומי שבת? משעה שיכביד. הדא אמרה: אומד של טעות היה, דאין תימר: חידוש מקרא הוא, חייב לתת שכבר נתחייב משעה הראשונה. מתניתא מסייעא ליה לרבי שמעון בן לקיש°, דתנן: אמדוהו למיתה וחיה, מאימתי נותנין לו? משעה שיכביד. ואמר רבי יוסי° בר זבידא: לית כאן משעה שיכביד אלא משעה שיקל, וזה כדעת רבי שמעון בן לקיש° שאמר שחידשה תורה שישלם, שאם לא כן לא היה לו לשלם עד שיבריא ממש. דהא אם יכביד אחר מכן ומת יהיה פטור? דאמרינן: אומד האמצעי בטעות היה. הכהו על ידו וצמתה ואמדוהו למיתה מחמת אותה מכה ואמרין אסייא הרופאים: אין מקטעה היא חייה, הוא מהו שיתן דמי היד? נישמעינה מן הדא: כתיב (שמות משפטים כא כב) וכי ינצו. וכתיב: וכי יריבון. והלא היא מצות היא מריבה היא, מריבה היא מצות! מה תלמוד לומר וכי ינצו וכי יריבון? אלא ליתן את המתכוין על שאינו מתכוין דקרא דוכי יריבון איירי במתכוין וכתיב ביה ריפוי ושבת, וכי ינצו איירי באינו מתכוין אלא שכיון להרוג את זה והרג את זה, וכתיב ביה נזק וצער, ושינה לשונו ליתן את הכתוב במתכוין דהיינו ריפוי ושבת על שאינו מתכוין, ואת הכתוב באינו מתכוין על המתכוון. אם בשאינו מתכוין הוא חייב, לא כל שכן במתכוין?
אנחנו מדברים שם עם המסכת סנהדרין דף מ"ז. במשנה ראינו שאם אדם הכה את חברו ועמדו למיתה ולאחר מכן הוא הקל ממה שהיה ולאחר מכן החביא את זה מת, אז לזה חייב. שאלתם מה הייתה אמונת רבנן? דכתיב ולא ימות נופל למשכב. וכי איננו יודעים שאם הוא לא ימות הוא נופל למשכב? אלא מדובר שלא עמדו בעומד הראשון למיטה אלא רק למשכב. אז אם יש לו עמוד למיטה אז בדכתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, מה שמשמע שאם הוא לא קם חייב מיטה. למה? הרי עמדו לחיים. ואף לרבנן מדובר שעמדו למיטה שעמדו למיטה.
שוב פעם חוזרת השאלה בדכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא הרי רוצח הוא וכבר נפטר שעמדו למיטה בקידושא רבא מיניה. אמר רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש: חידוש מקרא הוא שאף שעמדו למיטה ישלם כל עוד שהוא חי, כלומר שבת וריפוי וכולי. הוא צריך לשלם כל עוד שהאדם חי למרות שעמדו אותו על מיטה. ורבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה אומר משלם כי הוא טעות, העומד הראשון היה בטעות, כי הרי הוא חי. כלומר אם הוא חי סימן שהעומד היה טעות.
שאלתא אמא מה מביניהון? ממה שהיה הכביד ומת. מאן דאמר חידוש מקרא הוא שייתן. אז אם נתן נתן, אם לא נתן, אם לא נתן אז יש מקום להסתפק מה הוא שייתן, כי אולי זה גזירת הכתוב שגם אם הכה כזאת לא שייתן אפילו שאדם מת בסוף. אבל מאן דאמר אומד של טעות היה, אז אם לא נתן אין לו כלום שייתן כי הרי הובן שהעומד הראשון היה נכון, אלא יש מקום להסתפק למאן דאמר אומד טעות אם הוא נתן האם הוא יכול לתלות מה שהוא נתן?
מתניתא לדין, ומתני לדין - מתניתא לרבי יוסי בן חנינא, דתנן: אמדוהו לחיים ומת, מאימתי הוא נפטר מתשלום השבת? משעה שהחביא. כלומר, ברגע שהוא מחביא אז מתברר שכן שהעומד היה טעות ולכן בעצם ביתר לא ישלם. אדם אומר אומד טעות היה, כך מסתכלים על זה.
תימר חידוש מקרא הוא שייתן, אז הרי חייב לתת שכבר התחייב בשעה הראשונה. אז לא אכפת לי שאפילו ימות בסוף, אבל כבר התחייב בשעה הראשונה כי עמדו אותו בהתחלה לחיים. ומתניתא מסייעא לרבי שמעון בן לקיש, דתני: אמדוהו למיתה וחיה, מאימתי נותנים לו? משעה שיחביא. אמר רבי יוסי לא משעה שיחביא אלא משעה שיקל.
כלומר אם עמדו אותו למיתה והוא חי, אז מתי נותנים לו? ברגע שיתחיל, ברגע שהוא מתחיל להבריא. וזה כדעת רבי שמעון בן לקיש, שהוא אמר שחידוש תורה שישלם. שאם לא כן, אם לא הייתה התורה אומרת שישלם, אז לא צריך לשלם עד שיבריא ממש, כי הרי אולי אחרי זה הוא יכביד וימות. הרי אם דבר כזה קורה, היינו אומרים שהעומד במציאות היה טעות, אז לכן צריך לחכות עד שהוא יבריא לגמרי. אז אתה אומר שכבר ברגע שהוא מקל נותן, אתה רואה מכאן שזה חידוש של התורה.
עיקרו: הכהו על ידיו וצמתה ועמדו למיתה מחמת אותה מכה. כלומר, בגלל המכה ביד עמדו שהוא עומד למות. אבל אמרינה אסיה, כלומר רופאים אומרים אין מקטעה ידיה חיו. כלומר אם היד תיקטע אז הוא יחיה. אז מה הוא שיתן דמי היד? הרי דין שדנו אותו עמדו אותו למוות, אז הוא כבר נפטר כי נדר רבא מיניה. אבל עכשיו שהרופאים אומרים שאם יקטעו את היד שלו אז הוא יבריא, האם הוא צריך לשלם או לא?
נישמעינה מן הדא: כי ינצו אנשים וכתב כי יריבון ולא עם מריבה עם מצות. מה תלמוד לומר כי ינצו כי יריבון? למה את שני הפסוקים? ליתן את המתכוין על שאינו מתכוין. כן, כי ינצו זה מתכוון, וכתוב שם ריפוי ושבת, וכי יריבון זה לא מתכוון וכתוב נזק וצער. והתורה שינתה את הלשון ליתן את זה בזה - בעצם יהיה ריפוי ושבת וגם כן נזק וצער, הכל בעצם יהיה בכולם.
[דף מז עמוד ב]
אלא כיני מקרה כזה כוונה התורה לרבות: כגון שהכהו על ידו וצמתה ואמדוהו למיתה ואמרין אסייא הרופאים: אין מקטעה היא חיה, הוא מהו שיתן דמי היד? כמה דאת אמר תמן: חידוש מקרא הוא שיתן דמי וולדות אף שכוונתו הייתה להרוג את השני, כל עוד לא נהרג אדם צריך לשלם, אף הכא חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד. רבי יצחק° בר אבא שאל: אמדוהו לחיים ומת, האם אני אומר שאומד ראשון היה טעות והוא פטור, או דרך החיים למות והוא מת מדבר אחר? מכיון דכתיב: רק שבתו יתן ורפא ירפא, חייב ליתן לו שבת וריפוי. רבי יצחק° בר אבא שאל: אמדוה למיתה וחיה, מי אמרינן דאין דרך המתים להחיות ובודאי אומד ראשון טעות היה וחייב לשלם? או כיוון שכשאמדוהו למיתה נתחייב הרוצח מיתה וכבר נפטר מן התשלומים? מכיון דכתיב: רק שבתו יתן ורפא ירפא, חייב ליתן לו שבת וריפוי.
מתני':
נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לעובד כוכבים ומזלות והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא - פטור. ט_יגנתכוין להכותו במתניו ולא היה בו כדי להמית במתניו, והלכה לו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת - פטור. נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת - פטור. נתכוין להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת - פטור. נתכוין להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת - פטור. ט_ידאבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו ומת - חייב. נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן ומת - חייב. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: ט_טואפילו נתכווין להרוג את זה והרג את זה - פטור.
גמ': תנן: התם: כל המתחייב בנפשו אין משלם ממון, שנאמר: ואם לא יהיה אסון ענוש יענש, הא אם יש אסון מת ואינו משלם. חזקיה° שאל: זרק את האבן והיה בה כדי להמית, המית את זה ושיבר את כליו של זה, ונתחייב מיתה לזה ותשלומים לזה, האם דווקא כשחיב ממון ומיתה לאחד בזה חידש הכתוב דקים ליה בדרבא מיני? אבל כשחיוב ממון לאחד ומיתה לשני בזה לא חידש הכתוב, וישלם ויהרג? חזקיה° שאיל: אם תמצא לומר שאף בזה חידשה תורה שפטור, זרק את האבן ולא היה בה כדי להמית, המית את זה ושיבר את כליו של זה, האם דווקא כאשר התחייב מיתה בזה חידש הכתוב שפטור מחיוב ממון? אבל אם לא נתחייב מיתה, אפילו שהיה דין מיתה בזה לא חידש הכתוב שפטור מחיוב ממון וחייב? תנן: °רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפילו נתכוון לזה והרג את זה פטור. אמר °רבי שמעון בן יוחאי: אילון דבי °רבי תניין: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור. ואתייא דבי °רבי כ°רבי נתן, דתני בשם °רבי נתן: היה עומד בצד סיעה של בני אדם ואמר: לאחד מכם אני מתכוין להרוג, אפילו כן פטור. וכל שכן אם נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור.
מתני':
רוצח ט_טזשנתערב באחרים - כולן פטורין. °רבי יהודה בר עילאי אומר: כונסין אותן לכופה. ט_יזוכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה יידונו בקלה. הנסקלין בנשרפין - °רבי שמעון בן יוחאי אומר: יידונו בסקילה שהשריפה חמורה. וחכמים אומרים: יידונו בשריפה שהסקילה חמורה. אמר להן °רבי שמעון בן יוחאי: אילו לא היתה שריפה חמורה לא ניתנה לבת כהן שזינת. אמרו לו: אילו לא היתה סקילה חמורה לא ניתנה למגדף ולעובדי עובד כוכבים ומזלות. הנהרגים בנחנקין - °רבי שמעון בן יוחאי אומר: בסייף.
שואלת הגמרא: אם שאינו מתכוין הוא חייב לו כל שכן אם מתכוון, למה צריך לכתוב את שניהם? תכתוב שלא מתכוון. אלא כיני, לכזה מקרה התורה באה לרבות: כגון שהכהו על ידו וצמתה, כלומר הכה אותו על היד שלו והיד נפגעה ועמדו למיתה בגלל המכה ביד. ואמרינה אסיה אין מקטעה חיו. כן, אמרו שאם יקטעו את היד הוא יחיה. אז השאלה - הוא מהו שיתן דמי היד? אז כמה דאת אמר תמן חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד, למרות שבעצם הכוונה שלו הייתה להרוג את השני כי הוא התכוון להרוג את חברו, וההלכה היא שכל עוד שלא נהרג אדם צריך לשלם. אז זה הפך לחידוש שייתן דמי היד.
רבי יצחק שאל: אמדוהו לחיים ומת - האם אני אומר שהעומד הראשון היה טעות והוא פטור? או שאני אומר לא, דרך החיים למות הוא באמת דבר אחר. וכיוון דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא, אז זה חייב לתת שבת וריפוי עד שהוא מת, כל הזמן שהוא חי עד שהוא מת - אותו אדם שהזיק צריך לשלם לו.
רבי יצחק שאל: אמדוהו למיתה וחיה - מי אמרינן דרך המתים להחיות? כלומר, אם עמדו אותו למיתה, אז אני אומר אין דרך מתים להחיות, מי שעמדו אותו למות בדרך כלל מת, אז בוודאי כנראה העומד הראשון היה טעות, לכן חייב לשלם. או שאני אומר לא, כיוון שעמדו למיתה אז כבר התחייב הרוצח מיתה ונפטר מתשלומים שהוא קידושא רבא מיניה. אומרת הגמרא: מכיון דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא חייב ליתן לו שבת וריפוי. כלומר זה גזירת הכתוב לתת שבת וריפוי אפילו אם אחרי זה עמדו אותו למיתה, כל עוד שהוא חי.
פרק אחד על דעת המשנה: נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לעובד כוכבים והרג את ישראל, לנפלים והרג בן קיימא - פטור. נתכוין להכותו במתניו ולא היה בו כדי להמית במתניו, והלכה לו על לבו - בטעות הוא פגע בלב, ושם היה כדי להמית - והיה בה כדי להמית על לבו ומת - פטור. נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, אבל הלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת - פטור. נתכוין להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת - פטור. נתכוין להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת - פטור. אבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו ומת - חייב. נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן ומת - חייב. רבי שמעון אומר: אפילו נתכווין להרוג את זה והרג את זה - פטור.
חזקיה שאל: זרק את האבן והיה בה כדי להמית, המית את זה ושיבר את כליו של זה - עכשיו בעצם יוצא שהוא מתחייב מיתה לזה, ותלויה בזה. האם כמו שאמרנו קידושא רבא מיניה זה דווקא כשהוא חייב ממון ומיתה לאדם אחד, בזה חידש הכתוב, קידושא רבא מיניה. אבל כשהחיוב ממון הוא לאחד והמיתה לשני, בזה לא חידש הכתוב וישלם ויהרג.
חזקיה שאל: אם תרצה לומר שגם בזה חידש התורה שהוא פטור, מה יקרה אם זרק את האבן ולא היה בה כדי להמית, המית את זה ושיבר את כליו של זה? האם דווקא כאשר התחייב במיתה, כלומר שהוא הרג ממש והתחייב במיתה, רק בזה חידש הכתוב שהוא פטור מחיוב ממון. אבל אם הוא לא התחייב מיתה, למרות שהיה פה דין מיתה - אם היה הורג בכוונה היה פה דין מיתה - אולי בזה הכתוב לא חידש שפטור מממון ויהא חייב.
תנן: רבי שמעון אומר אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור. אמר רבי שמעון: אילו דבי רבי תניין, בבית רבי שנו שאפילו התכוון להרוג את זה והרג את זה פטור. ואתייא דבי רבי כרבי נתן, דתני בשם רבי נתן: היה עומד בצד סיעה של בני אדם, אמר: לא מכם אני מתכוין להרוג - הוא מתכוון להרוג אחד מהם, אבל לא ברור מי אותו אדם, הוא לא התכוון דווקא לאדם מסוים - אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור. וכל שכן שהתכוון להרוג את זה והרג את זה שפטור.
פרק - אומרת המשנה: רוצח שנתערב באחרים - כולן פטורין. רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכופה. כלומר מדובר שכולם היו רוצחים, אבל רוצח מסוים התערב ברוצחים אחרים. וכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה יידונו בקלה. הנסקלין בנשרפין - רבי שמעון אומר: יידונו בסקילה שהשריפה חמורה. וחכמים אומרים: יידונו בשריפה שהסקילה חמורה. אמר להן רבי שמעון: אילו לא היתה שריפה חמורה לא ניתנה לבת כהן שזינת. אמרו לו: אילו לא היתה סקילה חמורה לא ניתנה למגדף ולעובדי עובד כוכבים.
הנהרגים בנחנקין - רבי שמעון אומר יהרגו כולם בסייף, וחכמים אומרים בחנק.
[דף מח עמוד א]
וחכמים אומרים: בחנק.
גמ': תנן: רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ברוצח שנתערב בכשירין היא מתניתא. רבי שמעון בן לקיש° אמר: ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצח שנגמר דינו היא מתניתא. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: בשור בשוורים היא מתניתא. אם בשור בשוורים היא מתניתא, בדא תנינן: כונסין אותו לכיפה שיסקלו כולם וכך נקיים מצוות סקילה. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: חמורה שריפה מסקילה. ורבנין אמרי: חמורה סקילה משריפה. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: חמור חנק מהרג. ורבנין אמרין: חמור הרג מחנק.
מתני':
מי ט_יחשנתחייב שתי מיתות בית דין יידון בחמורה. עבר ט_יטעבירה שיש בה שתי מיתות יידון בחמורה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: יידון בזיקה הראשונה שבאות עליו. מי ט_כשלקה ושנה, בית דין כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. ט_כאההורג את הנפשות שלא בעדים כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ.
גמ': תמן תנינן: תני °רבי יוסי בן חלפתא אומר: ידון בזיקה הראשונה שבאת עליו. כיצד? חמותו ונעשית אשת איש - הרי זו בשריפה. אשת איש ואחר כך נעשית חמותו - בחניקה. בא על חמותו שהיא גם חמותו וגם אם חמותו וגם אם חמיו, היכי עבידא איך יתכן? גבר נסב איתא ולברתיה דאחוה דאיתתיה ולברתיה דאחתיה דאיתתיה. בא על הסבתא שהיא אם אשתו, חייב עליה משום חמותו שהיא אם אשתו ואם חמותו שנשא בת ביתה ואם חמיו שנשא בת בנה. חמותו וכלתו כאחת, מה אמר בה °רבי יוסי בן חלפתא? האם רק באיסור אשת איש שעונשו בחנק שהוא קל אומר °רבי יוסי בן חלפתא שאינו חל על איסור חמותו שהיא בשרפה שהוא חמור ממנו? אבל כלתו שחמור איסורה כמו חמותו, האם יודה °רבי יוסה שידון בשניהם? חומר בקל, מה אמר בה °רבי יוסי בן חלפתא? כאשר האיסור הראשון הוא הקל והשני חמור, האם גם בזה אמר °רבי יוסי בן חלפתא שידון בזיקה הראשונה שבאת עליו? שני איסורין כאחת, מה אמר בה °רבי יוסי בן חלפתא? אמרין: כמה דאישתאלת על ד°רבי יוסי בן חלפתא, כך אישתאלת על ד°רבי ישמעאל בן אלישע, דתני בשם °רבי ישמעאל בן אלישע: זינתה ונתחללה נתאלמנה ונתגרשה ואחר כך בא עליה, אינו חייב אלא אחת דאין איסור חל על איסור. נתאלמנה ונתגרשה נתחללה זינת ואחר כך בא עליה, מהו? האם חייב על כל אחת ואחת? דכשנתאלמנה נאסרה רק לכהן גדול. כשחזרה ונתגרשה נאסרה גם לכהן הדיוט וזה איסור מוסיף. חזרה ונעשתה חללה, נאסרה באכילת תרומה וזה איסור כולל. וכאשר נעשתה זונה כגון שנבעלה לגוי וזנות אסורה גם לישראל, זה איסור מוסיף. אם בא עליה כהן גדול מתחייב בארבע לאוים, או שלעולם אין איסור חל על איסור? ל°רבי ישמעאל בן אלישע
אנחנו קוראים בירושלמי מסכת סנהדרין דף מ"ח. נתחיל מהתחלת הגמרא.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה רוצח שהתערב באחרים כולם פטורים. איך מדובר? אמר רבי יוחנן: ברוצח שנתערב בכשירין היא מתניתא. כיוון שאחרים כשרים לכן לא הורגים אף אחד. רבי שמעון בן לקיש אמר: ברוצח שלא נגמר דינו ברוצח שנגמר דינו היא מתניתא. ושמואל אמר: בשור בשוורים היא מתניתא. שאלת הגמרא: אם בשוורים, בדא תנינן: כונסין אותו לכיפה? שיסקלו אותם, ככה נקראים, מצוות סקילה. למה כונסין אותו לכיפה? רבי שמעון אומר: חמורה שריפה מסקילה. ורבנין אמרי: חמורה סקילה משריפה. רבי שמעון אומר: חמור חנק מהרג. ורבנין אמרין: חמור הרג מחנק.
אומרת המשנה: מי שנתחייב שתי מיתות בית דין יידון בחמורה. עבר עבירה שיש בה שתי מיתות יידון בחמורה. רבי יוסי אומר: יידון בזיקה הראשונה שבאות עליו. מי שלקה ושנה, בית דין כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. כלומר, אם עבר והיכו אותו ועוד פעם עבר, רואים שזה לא עוזר המלקות, אז לכן עושים לו כיפה, מאכילים אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. ההורג את הנפשות שלא בעדים כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ.
תמן תנינן. תני: רבי יוסי אומר: ידון בזיקה הראשונה שבאת עליו. כיצד? חמותו ונעשית אשת איש - הרי זו בשריפה. כלומר, אם חמותו בהתחלה הייתה אלמנה ולאחר מכן נעשית אשת איש - אז הרי בשריפה. אבל אשת איש ואחר כך נעשית חמותו - בחניקה. כלומר אם הייתה אשת איש ואחר כך חמותו אז היא נחנקת כמו אשת איש.
בא על חמותו שהיא גם חמותו וגם אם חמותו וגם אם חמיו - מה הדין? איך ייתכן דבר כזה? גבר נסב איתא ולברתיה דאחוה ולברתיה דאחתיה. הוא נשא את האישה ואת הבת של אח של אותה אישה ואת הבת של אחות של אותה אישה. ואם הוא בא על סבתא שהיא אם אשתו אז חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו, שהרי הוא נשא את בת בתה והיא גם אם חמיו שהוא נשא את בת בנה.
שואלת הגמרא: חמותו וכלתו כאחת, מה אמר בה רבי יוסי? כלומר, האם רק באיסור אשת איש שהעונש שלו הקל, רק בזה אומר רבי יוסי שהוא לא חל על איסור חמותו שהוא חמור ממנו, אבל כלתו שגם האיסור שלה חמור כמו חמותו - האם במקרה כזה יידון בשניהם?
עוד שאלה: חומר בקל, מה אמר בה רבי יוסי? כלומר כאשר האיסור הראשון הוא הקל והשני הוא החמור, האם גם בזה אומר רבי יוסי שיידון בזיקה הראשונה שבאת עליו?
שני איסורין כאחת, מה אמר בה רבי יוסי? אם שני איסורים באו בבת אחת.
אמרין: כמה דאישתאלת על דרבי יוסי, כך אישתאלת על דרבי ישמעאל. אותה שאלה בדיוק שאלו על רבי ישמעאל. דתני בשם רבי ישמעאל: נתאלמנה ונתגרש נתחללה זינת ואחר כך בא עליה, חייב על כל אחת ואחת? למה? כי הרי כשהיא התאלמנה היא נאסרה רק לכהן גדול, וכשחזרה ונתגרשה - כלומר התחתנה עם כהן הדיוט ואפילו עם כל אדם והתגרשה ממנו - נאסרה עכשיו גם לכהן הדיוט, וזה איסור מוסיף. עכשיו לאחר מכן נעשית חללה, כי אחרי שהתגרשה כהן הדיוט בא עליה ונעשית חללה - נאסרה באכילת תרומה, וזה איסור כולל. וכאשר חזרה ונעשית זונה, כי נניח בא עליה גוי, וזה אסור גם בישראל, זה איסור מוסיף. עכשיו אם בא עליה אחר כך כהן גדול, האם מתחייב בארבע לאוים, או שלעולם אין איסור חל על איסור? מה אמר בה רבי ישמעאל?
עוד שאלה: חומר בקל, מה אמר בה רבי ישמעאל? כלומר אם איסור חמור יכול לחול על קל, או שלעולם רבי ישמעאל סובר שאין איסור על איסור.
[דף מח עמוד ב]
מה אמר בה °רבי ישמעאל בן אלישע? חומר בקל, מה אמר בה °רבי ישמעאל בן אלישע? האם איסור חמור חל על הקל? שני איסורין כאחת, מה אמר בה °רבי ישמעאל בן אלישע? תנן: ההורג את הנפשות שלא בעדים כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. רב° אבא בר אייבו אמר: במפנים עדיו היא מתניתא בעדות מיוחדת שהיו עדים אלא שלא ראו אחד את השני. רבי יוסי בן חנינה° אמר: שהיו עדים אבל בשאינו יכול לקבל התריה כגון שלא רצה לאמר אף על פי כן.
מתני':
הגונב ט_כבאת הקסווא והמקלל בקסם ט_כגוהבועל ארמית - קנאין פוגעין בהן. כהן ט_כדששימש בטומאה - אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגיזירין. זר ששימש במקדש - °רבי עקיבה אומר: בחנק. וחכמים אומרים: ט_כהבידי שמים.
גמ': מאי קסווה? קיסטא. רב יהודה° אמר: כלי משל בית המקדש היה, כמה דתימר (במדבר במדבר ד ז) ואת קשות הנסך. המקלל בקסם: כגון אילין נפתאי דמקללין לקנייך קיינך קנווך יכה הקוסם הזה ולקונך. הבועל ארמית: תני °רבי ישמעאל בן אלישע מזרעך לא תתן להעביר למולך: זה שהוא נושא נכרית ומוליד בנים דמעמיד אויבים ממנה למקום. כתיב (במדבר בלק כה ז) וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה שהבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני: קנאים שלא ברצון חכמים הם עושים ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יהודה בר פזי°: ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה (במדבר בלק כה יג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגומר. תנן: זר ששימש במקדש - °רבי עקיבה אומר: בחנק. וחכמים אומרים: בידי שמים. מה טעמא? ד°רבי עקיבה? נאמר כאן: והזר הקרב יומת, ונאמר להלן: והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת. מה שם בחנק, אף כאן בחנק. מאי טעמא? דרבנן? נאמר כאן: והזר הקרב יומת, ונאמר להלן (במדבר קרח יז כח) כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות. מה שם מיתה בידי שמים, אף כאן בידי שמים. ו°רבי עקיבא בן יוסף סובר: מוטב שילמד יומת מיומת ואל ילמד יומת מימות. הדרן עלך פרק הנשרפין
פרק עשירי – כל ישראל
מתני’:
י_אכל ישראל יש להן חלק לעולם הבא ואילו י_בשאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס °רבי עקיבה אומר
שני איסורין כאחת, מה אמר בה רבי ישמעאל? ואמרינן תנן: למדנו במשנה ההורג את הנפשות שלא בעדים כונסין אותו לכיפה ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ. רב אמר: במפנים עדיו היא מתניתא. מדובר בעדות מיוחדת, כלומר שהיו עדים אלא שלא ראו אחד את השני. במקרה כזה עושים את זה. רבי יוסי בן חנינה אמר: שאינו יכול לקבל התריה, כלומר שהוא לא רצה לומר "אף על פי כן" - היה צריך לומר, הוא לא רצה לומר. במקרה כזה בעצם הורגים אותו.
אומרת המשנה: הגונב את הקסווא והמקלל בקסם והבועל ארמית - קנאין פוגעין בהן. כהן ששימש בטומאה - אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגיזירין. זר ששימש במקדש - רבי עקיבה אומר: בחנק. וחכמים אומרים: בידי שמים.
שואלת הגמרא: מאי קסווה? קיסטא. רב יהודה אמר: כלי משל בית המקדש היה, כמה דתימר "ואת קשות". המקלל בקסם: כגון אילין נפתאי דמקללין קיינך קנווך, כלומר יקלל הקוסם הזה אותך ואת כלך.
הבועל ארמית: תני רבי ישמעאל: זה שהוא נושא נכרית ומוליד בנים מעמיד אויבים ממנה למקום. כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה שהבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני: שלא ברצון חכמים - ופינחס שלא ברצון חכמים? אמר רבי יהודה בר פזי: ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגומר".
ואמרינן תנן: זר ששימש במקדש - רבי עקיבה אומר בחנק, וחכמים אומרים בידי שמים. שואלת הגמרא: מה טעמא דרבי עקיבה? נאמר כאן "יומת", ונאמר להלן "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות". מה כאן... ורבי עקיבא: מוטב שילמד יומת מיומת ואל ילמד יומת מימות.
הדרן עלך פרק הנשרפין.
[דף מט עמוד א]
אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר (שמות בשלח טו כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך °אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו
גמ’: הוסיפו עליהן הפורק עול והמיפר ברית י_גוהמגלה פנים בתורה אין להן חלק לעולם הבא הפורק עול זה שהוא אומר יש תורה ואינו סופנה המיפר ברית זה שהוא מושך לו ערלה המגלה פנים בתורה זה שהוא אומר לא ניתנה תורה מן השמים ולא כבר תניתה האומר אין תורה מן השמים תני רבי חנינה ענתוניה° קומי רבי מנא° בן יונה זה שהוא עובר על דברי תורה בפרהסיא כגון יהויקים בן יאשיה מלך יהודה וחביריו עבודת כוכבים ומזלות וגילוי עריות רבי יונה° ורבי יוסה° אסי חד אמר כקלות שיש לו חלק לעולם הבא וברוב הדבר תלוי כדתני בברייתא וחד אמר כחמורות כמו פורק עול וכו' שנפרעין ממנו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא מה אנן קיימין אם באותו שעשה תשובה אין כל דבר עומד בפני כל בעלי תשובה אלא כן אנן קיימין באותו שלא עשה תשובה ומת בהיכרת רובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שיש בידו בעולם הזה כדי ליתן לו שכרו משלם לעתיד לבוא רובו עבירות ומיעוטו זכיות נותנין לו שכר מצות קלות שיש בידו בעולם הזה כדי ליפרע ממנו משלם לעתיד לבוא רובו זכיות יורש גן עדן רובו עבירות יורש גיהנם היה מעויין אמר רבי יוסי בן חנינה° נושא עוונות אין כתיב כאן אלא נושא עון הקדוש ברוך הוא חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות אמררבי אלעזר° בן פדת כתיב (תהלים ס"ב, י"ג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו מעשהו אין כתוב כאן אלא כמעשהו דאין לית ליה את יהיב ליה מן דידך מכאן שהקדוש ברוך הוא מוסיף לו מצווה היא דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת דרבי אלעזר° בן פדת אמר כתיב (שמות כי תשא לד ו) ורב חסד מטה כלפי חסד אמררבי ירמיה° רבי שמואל בר רב יצחק° בעה כתיב (משלי י"ג, ו') צדקה תצר תם דרך ורשעים תסלף חטאת (משלי י"ג, כ"א) חטאים תרדף רעה ואת צדיק ישלם טוב (משלי ג', ל"ד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (שמואל א ב ט) רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו (משלי ג', ל"ה) כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון מכל הפסוקים האלה קשה שלכאורה העושה מצות מונעים אותו מלחטא והעובר עבירות מונעים ממנו לעשות מצווה וכי סייגין סיגה וכי גודרים גדר ותרעין תריעה ונועלים את השער כדי שהחוטא לא יחזור בתשובה והצדיק לא יחטא אלא כיני במתחזק ברשעו דכיוון שכבר הורגל בה לא יבא לשנות מהרגלו תנן התם כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמואל בר רב יצחק° שומר אדם את עצמו מן העבירה פעם ראשונה שנייה ושלישית מיכן והילך הקדוש ברוך הוא משמרו מה טעמא דכתיב (איוב ל"ג, כ"ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר אמררבי זעירה° ובלחוד דלא יתיב ליה ומה טעמא דכתיב (קהלת ד', י"ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק לא לעולם ינתק אין כתיב אלא לא במהרה ינתק אין אטרחת עליו הוא מפסק אמר רבי הונא° בשם רבי אבהו° הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה הא בשביל ישראל כביכול הוא נעשה שכחן מה טעמא דכתיב (מיכה ז', י"ח) נושא עון נשא כתיב וכן דוד אמר (תהלים פ"ה, ג') נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה שאל °רב מתיא בן חרש את °רבי אלעזר בן עזריה בישיבה אמר לו שמעתה ארבעה חלוקי כפרה שהיה °רבי ישמעאל בן אלישע דורש אמר לו שלשה הן חוץ מן התשובה כתוב אחד אומר (ירמיהו ג', י"ד) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וכתוב אחד אומר (ויקרא אחרי מות טז ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו' וכתוב אחד אומר (תהלים פ"ט, ל"ג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וכתוב אחד אומר (ישעיהו כ"ב, י"ד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון וגו' כיצד העובר י_דעל מצות עשה ושב מיד אינו זז ממקומו עד שימחול לו הקדוש ברוך הוא ועליו הוא אומר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם העובר על מצות שהם י_הבלא תעשה התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר ועליו הוא אומר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' העובר י_ועל הכריתות ומיתות בית דין במזיד התשובה ויום הכיפורים מכפרין מחצה והייסורין מכפרין מחצה ועליו הוא אומר ופקדתי בשבט פשעם וגו' אבל מי י_זשנתחלל בו שם שמים אין כח
``` אנחנו פותחים דף חדש עם מסכת סנהדרין, דף מ"ט. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת הפרק. פרק י' הלכה א', וזאת המשנה: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מהתורה ואין תורה מן השמיים, ואפיקורוס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצוניים. והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו.
אומרת הגמרא הוסיפו עליהן הפורק עול והמפר ברית והמגלה פנים בתורה אין להן חלק לעולם הבא. הפורק עול זה שהוא אומר יש תורה ואינו סופנה. המפר ברית זה שהוא מושך לו ערלה. המגלה פנים בתורה זה שהוא אומר לא ניתנה תורה מן השמים. שואלת הגמרא ולא כבר תנינתה האומר אין תורה מן השמיים? הרי זה כבר נאמר ברישא. תני רבי חנינה ענתוניה קומי רבי מנא, זה שהוא עובר על דברי תורה בפרהסיא כגון יהויקים בן יאשיה מלך יהודה וחביריו וגילוי עריות. רבי יונה ורבי יוסה, חד אמר קלות וחד אמר חמורות וכו', שנפרעים עליו בעולם הזה והקרן קיים לעולם הבא.
שואלת הגמרא מה נן קיימין? אם באותו שעשה תשובה, אין כל דבר עומד בפני כל בעלי תשובה, אלא כן אנן קיימין באותו שלא עשה תשובה ומת בהיכרת. אם רובו זכיות ומיעוטו עבירות, נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שיש בידו בעולם הזה כדי ליתן לו שכרו משלם לעתיד לבוא. ואם רובו עבירות ומיעוטו זכיות, נותנין לו שכר מצות קלות שיש בידו בעולם הזה כדי ליפרע ממנו משלם לעתיד לבוא. רובו זכיות יורש גן עדן, רובו עבירות יורש גיהינום. היה מעויין, כלומר אם היה בדיוק אותו דבר זכויות ועבירות. אמר רבי יוסי בן חנינה, נושא עוונות אין כתיב כאן אלא נושא עון, והקדוש ברוך הוא כביכול חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות.
אמר רבי אלעזר, כתיב ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. מעשה אין כתוב כאן אלא כמעשהו, דאין ליה - אתה יהיב ליה מן דידך. מכאן שהקדוש ברוך הוא מוסיף לו מצווה. הקדוש ברוך הוא לא לוקח חזרה, אלא להפך מוסיף לו כביכול מצווה וככה מצוות מכריעות. אומרת הגמרא, מן היא דעתיה דרבי אלעזר? אמר רבי אלעזר, ורב חסד - מטה כלפי חסד. אמר רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, בעא כתיב צדקה תצור תם דרך ורשעים תסלף חטאת, חטאים תרדף רעה ואת צדיק ישלם טוב. אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו. כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון. מכל הפסוקים האלה רואים לכאורה שמי שעושה מצוות מונעים ממנו לחטוא, ומי שעובר עבירות מונעים ממנו לעשות תשובה. זה קצת קשה. וכי סייג סיגה ותרעין תריעה, וגודרים גדר ונועלים את השער כדי שהחוטא לא יחזור בתשובה והצדיק לא יחטא? אלא כיני, אמר רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, שומר אדם את עצמו מן העבירה פעם ראשונה שנייה ושלישית, מיכן והילך משמרו. זה כבר טבע האדם - שאם הוא עושה עבירה כמה פעמים, יותר לא יעשה, יהיה לו קשה מאוד לחזור בתשובה, וגם ההפך: אדם שעושה הרבה מצוות יהיה קשה מאוד לחטוא. מה טעמא? הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר.
אמר רבי זעירה, ובלחוד דלא יתיב ליה, כלומר שלא יחזור בו ממנה. ומה טעמא? והחוט המשולש לא לעולם ינתק - לא לעולם ינתק אין כתיב אלא לא במהרה ינתק, שאם מטרח עליו הוא מפסק. כלומר אם הוא יתאמץ הוא יכול גם לפתות לעבור עבירה.
רבי הונא בשם רבי אבהו, אין לפניו שכחה, אבל בשביל ישראל כביכול ה' נעשה שכחן. מה טעמא? נושא עון - נשא כתיב, זה כאילו נשא ושכח. וכן דוד אמר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה.
שאל רב מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, אמר לו שמעתה ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש. אמר לו שלשה הן חוץ מן התשובה. כתוב אחד אומר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, וכתוב אחד אומר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו, וכתוב אחד אומר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וכתוב אחד אומר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון וגו. כיצד? העובר על מצות עשה ושב מיד אינו זז ממקומו עד שימחול לו, ועליו הוא אומר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. העובר על מצות בלא תעשה התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, ועליו הוא אומר כי ביום הזה יכפר עליכם. העובר על הכריתות ומיתות בית דין במזיד התשובה ויום הכיפורים מכפרין מחצה והייסורין מכפרין מחצה, ועליו הוא אומר ופקדתי בשבט פשעם. אבל מי שנתחלל בו שם שמים אין כח בתשובה לתלות ולא יום הכיפורים לכפר ולא הייסורים למרק, אלא התשובה ויום הכיפורים מכפרין שליש וייסורין שליש ומיתה ממרקת שליש, ועליו הוא אומר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון.
אמר רבי יוחנן, זו דברי רבי אלעזר בן עזריה ורבי ישמעאל ורבי עקיבה, אבל דברי חכמים - שעיר המשתלח מכפר. בזמן הזה שאין שעיר, אז עצמו של יום הכיפורים מכפר. כיצד הוא מכפר? רבי זעירא אמר כל שהוא כל שהוא, כלומר כל רגע מהרגע הראשון מכפר על הרגעים שעברו. רבי חנינה אמר בסוף.
[דף מט עמוד ב]
בתשובה לתלות ולא יום הכיפורים לכפר ולא הייסורים למרק אלא התשובה ויום הכיפורים מכפרין שליש וייסורין שליש ומיתה ממרקת שליש ועליו הוא אומר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון הא למדנו שהמיתה ממרקת אמר רבי יוחנן° בר נפחא זו דברי °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי ישמעאל בן אלישע ו°רבי עקיבה אבל לדברי חכמים י_חשעיר המשתלח מכפר בזמן הזה שאין שעיר עצמו של יום מכפר כיצד הוא מכפר רבי זעירא° אמר כל שהוא כל שהוא כל רגע שבו מכפר על העבר רבי חנינה° אמר בסוף מה מפקה מביניהון מת מיד בתחילת יום הכיפורים על דעתיה דרבי זעירא° כבר כפר על דעתיה דרבי חנינה° לא כיפר אמר רבי זירא° מתניתא מסייעא לרבי חנינה° דתניא חומר בשעיר מה שאין כן ביום הכיפורים וביום הכיפורים מה שאין כן בשעיר שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר ושעיר אינו מכפר בלא יום הכיפורים חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויום הכיפורים משתחשך אמר רבי הונא° איתתבת קומי רבי ירמיה° ואמר תיפתר שהיה בדעתן להביא שעיר ולא הביאו וכיוון שהיה בדעתם להביא שעיר אין יום הכיפורים מכפר בלי שעיר ולכן מכפר רק בסופו רבי יוסי בי רבי בון° בעי ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד שלבסוף לא יביאו ויכפר מיד כתיב (במדבר שלח טו לא) כי דבר ה' בזה אין לי אלא בזמן שביזה דברי תורה מנין אפילו כפר במקרא אחד בתרגום אחד בקל וחומר אחד תלמוד לומר (במדבר שלח טו לא) ואת מצוותו הפר שנאמר בלשון יחיד על כל מצווה ומצווה כיצד במקרא אחד כגון (בראשית וישלח לו כב) ואחות לוטן תמנע בתרגום אחד כגון (בראשית ויצא לא מז) ויקרא לו לבן יגר שהדותא בקל וחומר אחד כגון (בראשית בראשית ד כד) כי שבעתים יקם קין וגו' דבר אחר כי דבר ה' בזה י_טזה שהוא מזכיר דברי תורה במקום טינוף כהדא רבי אילא° אילעא וחברייא הוון יתיבין קומי פונדקיה ברמשא בלילה אמרין מהו מימר מילא דאורייא שהיה המקום מטונף רק שבחושך לא ראו אמרין מכיון דאילו הוה ביממה הוונן חמיי מה קומינון אף כדון אסור בר קפרא° אמר אחז וכל מלכי ישראל הרשעים אין להן חלק לעולם הבא מה טעמא דכתיב (הושע ז', ז') כל מלכיהם נפלו אין קורא בהם אלי מתיבין ליה הרי הוא נמנה בפטייה חבורה של מלכים צדיקים דכתיב (ישעיהו א', א') בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה אמר לון מפני שהיה בו בושת פנים מה בושת היה בו אמר °רבי אחא בשם רבי אלעזר° בן פדת ורבי יוסי° בר זבידא אמר בשם רבי יהושע בן לוי° את מוצא בשעה שהיה הנביא בא לקטרגו היה בורח למקום טומאה וכובש את פניו במקום טומאה לומר שאין שכינה שורה במקום טומאה הדא הוא דכתיב (ישעיהו ז', ג') ויאמר ה' אל ישעיהו, צא נא לקראת אחז, אתה ושאר ישוב בנך אל קצה תעלת הבריכה העליונה, אל מסילת שדה כובס. אל תהי קורא כובס, אלא כובש. שהיה כובש פניו ובורח ממנו. הא כיצד? בשעה שהיה הנביא בא לקטרגו, היה בורח למקום טומאה, וכובש את פניו במקום טומאה. °רבי יהודה בר עילאי אומר. מפני שנתייסר בבנו הבכור שנהרג. מה טעמא? דכתיב (דברי הימים ב' כ"ח, ז') ויהרוג זכרי גבור אפרים ואת מעשיהו בן המלך. רב הושעיה רבה° אמר, מפני שהיה אביו צדיק. ומנשה לא היה אביו צדיק? מנשה, אביו צדיק ובנו רשע. יחזקיהו, אביו רשע ובנו רשע. הוא שחזקיהו אומר (ישעיהו ל"ח, י"ז) הנה לשלום, מר לי מר. מר לי מלפני מאחז אבי. מר לי מאחרי ממנשה בני. אחז, אביו צדיק ובנו צדיק. הדא הוא דכתיב (משלי י"א, כ"א) יד ליד לא ינקה רע, וזרע צדיקים נמלט. וזרע צדיק נמלט אין כתיב כאן, אלא וזרע צדיקים נמלט. זרע שהוא מוטל בין שני צדיקים, נמלט. דבר אחר, יד ליד לא ינקה רע. אמר רבי פינחס°, זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד. אמר רבי סימן°. כאינש דאמר. הא שקא, והא סלעא, והא סאתא, קום אכול הנה השק והנה הכסף הנה כלי המידה תן לאכול מיד. ותדע לך שהוא כן שאין זו הדרך הנכונה. שהרי אבות העולם, אילו בקשו ליטול שכר מצות שעשו בעולם הזה, מאיכן היתה הזכות קיימת לבניהם אחריהם?
שואלת הגמרא מה מפקה מביניהון? מת מיד - על דעתיה דרבי זעירא כבר כפר, על דעתיה דרבי חנינה לא כיפר. אמר רבי זירא מתניתא מסייע רבי חנינה, חומר בשעיר מה שאין כן ביום הכיפורים וביום הכיפורים מה שאין כן בשעיר, שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר ושעיר אינו מכפר בלא יום הכיפורים. כלומר אם תביאו שעיר ביום חול זה כלום. חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויום הכיפורים משתחשך. אז רואים מכאן שבעצם יום כיפורים מכפר בסוף.
אמר רבי הונא איתתבת קומי רבי ירמיה, ואמר תיפתר שהיה בדעתן להביא שעיר ולא הביאו. וכיוון שהיה דעתם להביא שעיר, אז יום כיפורים לא מכפר בלי שעיר, אלא בסופו. בי רבי יוסי בי רבי בון, ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד? הרי בסוף הוא ידע שהם לא יביאו, אז למה הוא לא כיפר מיד? כתיב כי דבר ה' בזה, אין לי אלא בזמן שביזה דברי תורה, מנין אפילו כפר במקרא אחד בתרגום אחד בקל וחומר אחד? תלמוד לומר ואת מצוותו הפר - מצוו מצוו, כלומר הכל מצווה מצווה. כיצד מקרא אחד? כגון ואחות לוטן תמנע. בתרגום אחד, כגון ויקרא לו לבן יגר שהדותא, שזה תרגום. בקל וחומר אחד, כגון כי שבעתים יקם קין וגו.
דבר אחר, כי דבר ה' בזה, זה שהוא מזכיר דברי תורה במקום טינוף. כהדא רבי אילא וחברייא הוון יתיבין קומי פונדקיה ברמשא, אז הם היו בלילה בפונדק, ואומרים מהו מימר מילא דאורייתא? אם מותר פה להגיד דברי תורה? המקום היה מטונף, רק בלילה לא ראו את זה בחושך. אמרין מכיון דאילו הוה הוונן חמיין מה קומינון כדון אסור - כלומר, כיוון שביום היינו רואים מה שלפנינו ואסור, אז גם עכשיו אסור.
בר קפרא אמר, אחז וכל מלכי ישראל הרשעים אין להן חלק לעולם הבא. מה טעמא? כל מלכיהם נפלו אין קורא בהם אלי. מתיבין ליה, הרי הוא נמנה בפטייה של מלכים - עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה, הם היו חבורה של צדיקים. אמר לון מפני שהיה בו בושת פנים, ולכן הוא נמנה איתם. מה בושת היה בו? רבי אחא בשם רבי אלעזר, רבי יוסי בשם רבי יהושע בן לוי, את מוצא בשעה שהיה הנביא בא לקטרגו היה בורח למקום טומאה וכובש את פניו במקום טומאה, לומר שאין שכינה שורה במקום טומאה. הדא הוא דכתיב ויאמר ה' אל ישעיהו צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך אל קצה תעלת הבריכה העליונה אל מסילת שדה כובס. אל תהי קורא כובס, אלא כובש, שהיה כובש פניו ובורח ממנו. בגלל שהיה לו בושה, לכן זכה בזה.
רבי יהודה אומר מפני שנתייסר בבנו הבכור שנהרג, בגלל שהיה לו ייסורים שהבן שלו נהרג, לכן זכה ללמוד איתם. מה טעמא? דכתיב ויהרוג זכרי גבור אפרים ואת מעשיהו בן המלך. רב הושעיה רבה אמר, מפני שהיה אביו צדיק. שואל תלמיד, ומנשה לא היה אביו צדיק? הרי מנשה אביו זה היה חזקיהו. מנשה, אביו צדיק ובנו רשע. יחזקיהו, אביו רשע ובנו רשע. הוא שחזקיהו אומר הנה לשלום מר לי מר, מר לי מלפני מאחז אבי, מר לי מאחרי ממנשה בני. אחז, אביו צדיק ובנו צדיק. הדא הוא דכתיב יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט. וזרע צדיק נמלט אין כתיב כאן, אלא וזרע צדיקים נמלט - זרע שהוא מוטל בין שני צדיקים, נמלט.
דבר אחר, יד ליד לא ינקה רע. אמר רבי פינחס, זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד. אמר רבי סימן, כאינש דאמר: הא שקא והא סלעא והא סאתא, קום אכול - רוצה עכשיו את הכל. ותדע לך שהוא כן שאין זו הדרך הנכונה, שהרי אבות העולם, אילו בקשו ליטול שכר מצות שעשו בעולם הזה, מאיכן היתה הזכות קיימת לבניהם אחריהם? הוא שמשה אמר לישראל: וזכרתי את בריתי יעקב וכולי, ואת בריתי אברהם אזכור ולארץ אזכור וכולי. ```
[דף נ עמוד א]
הוא שמשה אמר לישראל (ויקרא בחקותי כו מב) וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. עד איכן היתה זכות אבות קיימת? רבי תנחומא° בר אבא, אמר לה בשם רבי חייה רבה°. רב נחמן° אמר לה בשם רבי ברכיה° הכהן. רבי חלבו° אמר ליה בשם רבי אבא בר זבדא°, עד יואחז. דכתיב (מלכים ב' י"ג, כ"ג) ויחן ה' אותם וירחמם וגו' עד עתה. עד אותו השעה זכות אבות קיימת. שמואל° בר אבא בר אבא אמר, עד הושע דכתיב (הושע ב', י"ב) ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה, ואיש לא יצילינה מידי. ואין איש אלא אברהם. כמה דתימר (בראשית וירא כ ז) ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ואין איש אלא יצחק. כמה דתימר (בראשית חיי שרה כד סה) מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתינו. ואין איש אלא יעקב. כמה דתימר (בראשית תולדות כה כז) ויעקב איש תם. רבי יהושע בן לוי° אמר, עד אליהו דכתיב (מלכים א' י"ח, ל"ו) ויהי בעלות המנחה, ויגש אליהו הנביא ויאמר. ה' אלהי אברהם יצחק וישראל. היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך וגו'. רבי יודן° אמר, עד חזקיהו שנאמר (ישעיהו ט', ו') למרבה המשרה ולשלום אין קץ וכ”ו קנאת ה’ צבאות תעשה זו. קנאת ה’ ולא זכות אבות. אמר °רבי אחא. זכות אבות לעולם קיימת. דכתיב (דברים דברים ד לא) כי אל רחום ה' אלהיך וגו' עד ולא ישכח את ברית אבותיך. מלמד שהברית כרותה לשבטים. אמר רבי יודן בר חנן° בשם רבי ברכיה° הכהן. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה, לכו והידבקו בחסד. מה טעמא? דכתיב (ישעיהו נ"ד, י') כי ההרים ימושו, והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה'. כי ההרים ימושו, זה זכות אבות. והגבעות תמוטינה, זו זכות אמהות. מיכן והילך, וחסדי מאתך לא ימוש. וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה': האפיקורוס. רבי יוחנן° בר נפחא ורבי אלעזר° בן פדת. חד אמר, כההן דאמר, אהן ספרא הספר הזה , שמבזה התורה ואומר. וחרנה אמר. כההן דאמר, אילין רבנין הרבנים האלה שמבזה חכמים. רבי אלעזר° בן פדת ורבי שמואל ברבי נחמן°. חד אמר, משל לכיפה של אבנים. כיון שנתרועעה אחת מהן, נתרועעו כולן. וחרנא אמר לבית שהוא מלא תבן. אף על גב דאת מעבר ליה מינה, אהן מוצא דנשאר בגויה הוא מרערע כתליא אע”פ שאתה מפנה אותו המוץ שנשאר הורס את הכתלים . כך המינות, אפילו מעט מחריב הכל. רב° אבא בר אייבו אמר, קרח עשיר גדול היה. תיסברין אוצר של פרעה נגלה לו, בין מגדול ובין הים. רב° אבא בר אייבו אמר, קרח אפיקורס היה. מה עשה? עמד ועשה טלית שכולה תכלת. אתא גבי משה אמר לו. משה רבינו, טלית שכלה תכלת, מהו שתהא חייבת בציצית? אמר לו, חייבת. דכתיב (דברים כי תצא כב יב) גדילים תעשה לך וגו'. בית שהוא מלא ספרים, מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו חייב במזוזה. דכתיב (דברים ואתחנן ו ט) וכתבתם על מזוזות ביתך וגו'. אמר לו, בהרת כגריס מהו? אמר לו, טמא. פרחה בכולו מהו? אמר לו טהור. באותו שעה אמר קרח. אין תורה מן השמים, ולא משה נביא, ולא אהרן כהן גדול. באותה השעה, אמר משה. רבון כל העולמים. אם נברא לארץ פה מששת ימי בראשית, הרי מוטב. ואם לאו, יברא לה מעכשיו דכתיב (במדבר קרח טז ל) ואם בריאה יברא ה'. אמר רבי שמעון בן לקיש°. שלשה כפרו בנבואתן ואמרו אם לא יקרה כך, לא ה’ שלחנו, מפני פונרייה הספקנים , ואילו הן. משה, ואליהו, ומיכה. משה אמר (במדבר קרח טז כט) אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה’ שלחני. אליהו אמר (מלכים א' י"ח, ל"ז) עניני ה' עניני וידעו העם הזה ואם לאו ואתה הסיבות את לבם אחורנית. מיכה אמר (מלכים א' כ"ב, כ"ח) אם שוב תשוב בשלום, לא דיבר ה' בי. כתיב (במדבר קרח טז לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. אמר רבי ברכיה° הכהן בשם רבי חלבו°. אף שמותיהם פרחו מתוך טמסותיהם השטרות . אמר רבי יוסי בר חנינה°. אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא נבלעה עמהן. דכתיב, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ומי נתפלל עליהם שיהיה להם חלק לעולם הבא? אמר רבי שמואל בר נחמן°. משה נתפלל עליהם, דכתיב (דברים וזאת הברכה לג ו) יחי ראובן ואל ימות. רבי יהושע בן לוי° אמר. חנה נתפללה עליהן. דכתיב ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. והיא דעתיה דרבי יהושע בן לוי°. דאמר רבי יהושע בן לוי° בשם רבי יוסי° בר זבידא. כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת, עד שעמדה חנה ונתפללה עליהם, ואמרה (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל: תנן, °רבי עקיבה אומר. אף הקורא בספרים החיצונים. כגון ספרי הומירוס, אבל בן סירא, וסיפרי בן לענה. וכל ספרים שנכתבו מיכן והילך, הקורא בהן, כקורא באיגרת. מאי טעמא? דכתיב (קהלת י"ב, י"ב) ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר. להגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו. כתיב (קהלת י"ב, י"א) דברי חכמים כדרבונות. אמר רבי חונה°. כדרור נאות מרגנית נאה. דתמן קריין למרגליתא דירה דר. דבר אחר, כדרבונות. ככדור הזה בין הבנות. מה הכדור הזה מקלטת מיד ליד, וסופה לנוח ביד אחר. כך, משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקינים, וזקינים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. דבר אחר, כדרבונות. נמשלה תורה לדרבן מקל ארוך שבו מכוונים את הפרה בשעת חריש, ושלש שמות יש לו, מרדע דרבן ומלמד. מרדע, שהוא מורה דיעה לפרה. דרבן, שהוא משרה בינה בפרה, מלמד שהוא מלמד את הפרה לחרוש, בשביל ליתן חיים לבעליה. אמר רבי חמא בר חנינה°. אם לפרתו עושה אדם דרבן, ליצרו הרע שהוא מעבירו מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא, על אחת כמה וכמה. (קהלת י"ב, י"א) וכמסמרות נטועים. ולמה לא אמר וכמסמרות קבועים או כאילנות נטועים? כדי ליתן לדברי התורה הכח של הברזל ביררו הברזל, וכדי שיהיה כשרשי הנטיעה שקשה להנטל, שיבחו את התורה כנטיע של מטיל. דבר אחר, וכמסמרות נטועים. מה מסמר הזה, את קובעו, אף אם אתה חוזר ונוטלו ממקומו, מקומו ניכר. כך כל מי
הכותב בירושלמי מסכת סנהדרין דף נ. אומרת הגמרא עד איכן היתה זכות אבות קיימת. רבי תנחומא אמר בשם רבי חייא רבה, רב נחמן אמר בשם רבי ברכיה, רבי חלבו אמר בשם רבי אבא בר זבדא, עד יואחז. דכתיב ויחן ה' אותם וירחמם עד עתה, עד אותה שעה זכות אבות קיימת.
שמואל אמר עד הושע, דכתיב ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי. ואין איש אלא אברהם, כמה דתימר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ואין איש אלא יצחק, כמה דתימר מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו. ואין איש אלא יעקב, כמה דתימר ויעקב איש תם.
רבי יהושע בן לוי אמר עד אליהו, דכתיב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר, ה' אלהי אברהם יצחק וישראל. רבי יודן אמר עד חזקיהו, שנאמר למרבה המשרה ולשלום אין קץ וכולי, בסוף כתוב קנאת ה' צבאות תעשה זאת - כלומר קנאת ה' ולא זכות אבות. אמר רבי אחא, זכות אבות לעולם קיימת. דכתיב כי אל רחום ה' אלהיך וגו' עד ולא ישכח את ברית אבותיך. מלמד שהברית כרותה לשבטים לעולם.
אמר רבי יודן בר חנן בשם רבי ברכיה, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה, לכו והדבקו בחסד. מה טעם? דכתיב כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה'. כי ההרים ימושו זה זכות אבות, והגבעות תמוטנה זו זכות האמהות. מכאן ואילך וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה'.
ואת אמר האפיקורוס - רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר כההן דאמר "אהן ספרא", כלומר שהוא מבזה התורה, מבזה את הספר הזה. וחרנא אמר כההן דאמר "אילין רבנן" שמבזה את החכמים.
רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן, חד אמר משל לכיפה של אבנים, כיון שנתרועעה אחת מהן נתרועעו כולן. וחרנא אמר משל לבית שהוא מלא תבן, אף על גב דאת מעביר ליה מיניה - כלומר אתה מפנה את כל התבן, האין מוצא שנשאר בגוויה הוא מרערע כתליא. כך המינות, אפילו נשאר מעט זה מחריב את הכל.
רב אמר קרח עשיר גדול היה, תסברין של פרעה נגלה לו - כמו אוצר של פרעה נגלה לו. מאיפה נגלה לו? בין מגדול ובין הים.
רב אמר קרח אפיקורוס היה. מה עשה? עמד ועשה טלית שכולה תכלת. אתא גבי משה, אמר למשה רבנו, טלית שכולה תכלת מהו שתהא חייבת בציצית? אמר לו חייבת דכתיב גדילים תעשה לך. בית שהוא מלא ספרים, מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו חייב במזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך. אמר לו בהרת כגריס מהו? אמר לו טמא. פרחה בכולו מהו? אמר לו טהור. באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים, ולא משה נביא, ולא אהרן כהן גדול.
באותה שעה אמר משה: ריבון כל העולמים, אם נברא לארץ פה מששת ימי בראשית הרי מוטב, ואם לאו יברא לה מעכשיו, דכתיב ואם בריאה יברא ה.
אמר רבי שמעון בן לקיש שלושה כפרו בנבואתן, ואמרו אם לא יקרה כך לא ה' שלחנו, מפני פונרייה, כלומר פן יאמרו שהם משקרים, ואילו הן: משה, ואליהו, ומיכה. משה אמר אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני. אליהו אמר עניני ה' עניני וידעו העם הזה ואם לאו ואתה הסיבות את לבם אחורנית. מיכה אמר אם שוב תשוב בשלום לא דיבר ה' בי.
כתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו, אף שמותיהם פרחו מתוך טמסותיהם - כלומר מתוך השטרות שהם כתובים בהם גם השמות שלהם פרחו. אמר רבי יוסי בר חנינה, אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא נבלעה עמהן, דכתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה.
מי התפלל עליהם שיהיה להם חלק לעולם הבא? אמר רבי שמואל בר נחמן, משה נתפלל עליהם, דכתיב יחי ראובן ואל ימות. רבי יהושע בן לוי אמר, חנה נתפללה עליהן דכתיב ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. והיא דעתיה דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי יוסי, כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת, עד שעמדה חנה ונתפללה עליהם ואמרה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.
תנן, רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים, כגון ספרי הומירוס, אבל בן סירא וספרי בן לענה וכל ספרים שנכתבו מכאן והילך, הקורא בהן כקורא באיגרת. מאי טעמא? דכתיב ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר, להגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו.
כתיב דברי חכמים כדרבנות. אמר רבי חונא כדרור נאות, כלומר כמו מרגלית נאה, דתמן קריין למרגליתא דירה דרור. דבר אחר כדרבנות, ככדור הזה בין הבנות. מה הכדור הזה מקלטת מיד ליד וסופה לנוח ביד אחר, כך משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
דבר אחר כדרבנות, נמשלה תורה לדרבן, ושלוש שמות יש לו - מרדע, דרבן, ומלמד. מרדע שהוא מורה דעה לפרה, דרבן שהוא משרה בינה בפרה, מלמד שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעליה. אמר רבי חמא בר חנינה, אם לפרתו עושה אדם דרבן, ליצרו הרע שהוא מעבירו מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא על אחת כמה וכמה.
כתוב וכמסמרות נטועים. ולמה לא אמר כמסמרות קבועים או כאילנות נטועים? כדי ליתן לדברי התורה את הכוח של הברזל - ביררו הברזל, וכדי שיהיה כשרשי הנטיעה שקשה להנטל, שיבחו את התורה כנטיע של מטיל.
דבר אחר וכמסמרות נטועים, מה המסמר הזה אתה קובעו, אף על פי שאתה חוזר ונוטלו ממקומו, מקומו ניכר. כך כל מי שפשטו הרבים בו יד ונידוהו חכמים, אף על פי שחזרו וקרבו אותו, סופו ליטול את שלו מתחת ידיהם.
[דף נ עמוד ב]
שפשטו הרבים בו יד ונידוהו חכמים. אף על פי שחזרו וקרבו אותו, סופו ליטול את שלו מתחת ידיהם. דבר אחר, וכמסמרות נטועים. משמרות כתוב. מה משמרות, עשרים וארבעה. אף מספר המסמרים בסנדל המסומר שמותר לצאת בו, עשרים וארבעה. דאיתמר, כמה מסמרים יהו בו? רבי יוחנן° בר נפחא אמר. חמשה, כנגד חמשה חומשי תורה. רבי חנינא° בר חמא אמר. שבעה, כנגד ימי השבוע דכתיב (דברים וזאת הברכה לג כה) ברזל ונחשת מנעליך וכימיך דבאך. דרש °רבי אחא בשם רבי חנינה°, תשעה. °רבי היה נותן אחד עשר על זה, ושלשה עשר על זה כמיניין המשמרות. רבי יוסי בן חנינה° אמר. מסמר שעשוי כמין כלבוס חצי עיגול אינו עולה לחשבון מסמרים. רבי אבא בר זבדא°, בעא קומי רבי זעירא°. מהו ליתן כולן על גבי מנעל אחד? אמר לו, שרי. מהו ליתן כולן על גבי סנדל אחד? אמר ליה, שרי. תני, י_יאין מגרדין סנדלים ומנעלים ישנים משום שהוא ממחק, אבל סכין י_יאומדיחין אותן. אמר רבי קריספא°בשם רבי יוחנן° בר נפחא. תלמידוי דרבי חייה רבה° אמרין. הראשונים היו אומרים, מגרדין. שניים היו אומרים, אין מגרדין. שאלון לרב° אבא בר אייבו, אמר לון, אין מגרדין. אמר רבי זעירה°, הא אזילה הלך חדא מן תלמידוי דרבי חייה רבה°. אמר רבי חייה בר אשי°. נהגין הוינא יתבין קומי רב° אבא בר אייבו, ומשחין ומשזגין רוחצים , אבל לא מגרדין. תני, לא ילבש אדם י_יבמנעלים וסנדלים חדשים, אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום. כמה יהא בהילוכן? בני בייתיה דבר קפרא°אמרין. מן דבית רבה דבר קפרא°, עד בית רבה דרבי הושעיה°. ציפוראי אמרין, מכנישתא דבבלאי, עד דרתה דרבי חמא בר חנינה°. טיבראי אמרין. מן סידרא רבה בית המדרש הגדול, עד חנותיה דרבי הושעיה°. תני, לא יסוך אדם מנעלים וסנדלים חדשים. לא יסוך אדם את רגלו י_יגוהיא בתוך המנעל. ואת רגלו והיא בתוך הסנדל. אבל סך את רגלו, ונותנה בתוך המנעל. את רגלו, ונותנה לתוך הסנדל. סך אדם שמן, ומתעגל על גבי קטיבלייא עור קשה חדשה ואינו חושש. לא יתננה על גבי טבלה של שייש, להתעגל עליה שנראה כרוצה לעבדה. °רבן שמעון בן גמליאל מתיר. דבר אחר, וכמשמרות נטועים. בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהן כתיקנן, הן עריבין לשומעיהן כמסמרות נטועים. ובשעה שהם יוצאין ממוסמסין, הם מרים לשומעיהן כמסמרות הפוכות שדוקרות ופוצעות. בעלי אסופות. אין אסופות אלא סנהדרין. כמה דתימר (במדבר בהעלותך יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. דבר אחר. בעלי אסיפות. שנאמרים באסיפה. אמר רבי שמעון בן לקיש°. אם יאמר לי אדם, שיש מדרש ספר דברי הימים בבבל. הרי אני הולך ומביאו משם. ועכשיו אם מתכנסין הם כל רבותינו, אין יכולין הן להביאו משם שניגנז. ניתנו מרועה אחד. אמר הקדוש ברוך הוא. אם שמעתה דבר מפי קטן ישראל, והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן, אלא כשומעו מפי גדול. ולא רק כשומעו מפי גדול, אלא כשמעו מפי חכם. ולא רק כשמעו מפי חכם, אלא כשמעו מפי נביא. ולא רק כשמעו מפי נביא, אלא כשמעו מפי רועה. ואין רועה אלא משה. כמה דתימר (ישעיהו ס"ג, י"א) ויזכור ימי עולם משה עמו. איה המעלם מים את רועה צאנו. איה השם בקרבו את רוח קדשו. ולא רק כשמעו מפי רועה, אלא כשמעו מפי הגבורה. ניתנו מרועה אחד. ואין אחד אלא הקדוש ברוך הוא. כמה דתימר (דברים ואתחנן ו ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד: תנן, והלוחש על המכה ואומר (שמות בשלח טו כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. רב° אבא בר אייבו אמר, י_ידובלבד ברוקק שנראה כרוקק על ה’. רבי יהושע בן לוי°אמר, אפילו אמר (ויקרא תזריע יג ט) נגע צרעת כי תהיה באדם ורוקק, אין לו חלק לעתיד לבוא: °אבא שאול אומר. אף ההוגה את השם באותיותיו. רבי מנא° בן יונה אמר. כגון אילין כותאי דמשתבעין והוגים את השם כאותיותיו. וכתיב זה שמי לעולם וזה זכרי וכו'. לא כמו שאני נכתב אני נקרא. רבי יעקב בר אחא° אמר. נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת
מתני’:
שלשה מלכים וארבעה הדיוטות, אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים. אחאב, ירבעם, מנשה. °רבי יהודה בר עילאי אומר, מנשה יש לו חלק לעולם הבא. שנאמר (דברי הימים ב' ל"ג, י"ג) ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תפילתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו לו, למלכותו השיבו לא השיבו לחיי העולם הבא. וארבעה הדיוטות. בלעם, ודואג, אחיתופל, וגיחזי:
גמ’: וכולם חידשו עבירות. וכי מה חטא עשה ירבעם? על שעשה שני עגלי זהב. והלא כמה עגלים עשו ישראל. דתני °רבי שמעון בן יוחי. שלשה עשר עגלים עשו ישראל שנים עשר לשנים עשר שבטים
דבר אחר וכמסמרות נטועים, משמרות כתוב, מה משמרות עשרים וארבעה, אף מספר המסמרים בסנדל המסומר שמותר לצאת בו עשרים וארבעה. כמה מסמרים יהו בו? רבי יוחנן אמר חמישה כנגד חמישה חומשי תורה. רבי חנינא אמר שבעה כנגד ימי השבוע דכתיב ברזל ונחשת מנעליך וכימיך דבאך. דרש רבי אחא בשם רבי חנינה תשעה. רבי היה נותן אחד עשר על זה ושלושה עשר על זה כמנין המשמרות.
רבי יוסי בן חנינה אמר, מסמר שעשוי כמין כלבוס - כלומר שיש לו שני ראשים, הוא מכופף ושני הצדדים חדים - אינו עולה לחשבון מסמרים.
רבי אבא בר זבדא בעא קומי רבי זעירא, מהו ליתן כולן על גבי מנעל אחד? כלומר את כל העשרים וארבעה בנעל אחד. אמר לו שרי, מותר. מהו ליתן כולן על גבי סנדל אחד? אמר לו שרי.
תני, אין מגרדין סנדלים ומנעלים ישנים משום שהוא ממחק, אבל סכין ומדיחין אותן. אמר רבי קריספא בשם רבי יוחנן, תלמידוי דרבי חייה רבה אמרין: הראשונים היו אומרים מגרדין, שניים היו אומרים אין מגרדין. שאלון לרב, אמר לון אין מגרדין. אמר רבי זעירה, הא אזילה חדא מן תלמידוי דרבי חייה רבה - כלומר גם רב היה מן הראשונים, ובכל זאת הוא אומר שלא מגרדין.
אמר רבי חייא בר אשי, נהגין הוינא יתבין קומי רב, ומשחין ומשזגין, אבל לא מגרדין - כלומר היינו רוחצים אבל לא מגרדים.
תני, לא ילבש אדם מנעלים וסנדלים חדשים אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום. כמה יהא בהילוכן? בני ביתיה דבר קפרא אמרין מן דבית רבה דבר קפרא עד בית רבה דרבי הושעיה. ציפוראי אמרין מכנישתא דבבלאי עד דרתה דרבי חמא בר חנינה. טבריאי אמרין מן סידרא רבה עד חנותיה דרבי הושעיה.
תני, לא יסוך אדם מנעלים וסנדלים חדשים, לא יסוך אדם את רגלו והיא בתוך המנעל ואת רגלו והיא בתוך הסנדל, אבל סך את רגלו ונותנה בתוך המנעל, את רגלו ונותנה לתוך הסנדל. סך אדם שמן ומתעגל על גבי קטבוליא חדשה ואינו חושש. לא יתננה על גבי טבלה של שיש להתעגל עליה. רבן שמעון בן גמליאל מתיר.
דבר אחר וכמשמרות נטועים, בשעה שדברי תורה יוצאים מפי בעליהן כתיקנן, הן עריבין לשומעיהן כמסמרות נטועים, ובשעה שהם יוצאים ממוסמסין הם מרים לשומעיהן כמסמרות הפוכות שדוקרות ופוצעות.
בעלי אסופות, אין אסופות אלא סנהדרין, כמה דתימר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. דבר אחר בעלי אסופות שנאמרים באסיפה, בציבור בקהל.
אמר רבי שמעון בן לקיש, אם יאמר לי אדם שיש דברי הימים בבבל, הריני הולך ומביאו משם. ועכשיו אם מתכנסין הם כל רבותינו אין יכולין הן להביאו משם.
ניתנו מרועה אחד, אמר הקדוש ברוך הוא, אם שמעת דבר מפי קטן ישראל והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן אלא כשומעו מפי גדול, ולא רק כשומעו מפי גדול אלא כשומעו מפי חכם, ולא רק כשומעו מפי חכם אלא כשומעו מפי נביא, ולא רק כשומעו מפי נביא אלא כשומעו מפי רועה. ואין רועה אלא משה, כמה דתימר ויזכור ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רועה צאנו, איה השם בקרבו את רוח קדשו. ולא רק כשומעו מפי רועה אלא כשומעו מפי הגבורה. ניתנו מרועה אחד, ואין אחד אלא הקדוש ברוך הוא, כמה דתימר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
תנן, והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. רב אמר ובלבד ברוקק - כי אז נראה כאילו הוא רוקק את שם השם. רבי יהושע בן לוי אמר אפילו אמר נגע צרעת כי תהיה באדם ורוקק, אין לו חלק לעתיד לבוא.
אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו. רבי מנא אמר כגון אילין כותאי דמשתבעין והוגים את השם כאותיותיו, וכתיב זה שמי לעולם וזה זכרי וכו', לא כמו שאני נכתב אני נקרא. רבי יעקב בר אחא אמר נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת.
מתני': שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלושה מלכים - אחאב, ירבעם, מנשה. רבי יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תפילתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו לו למלכותו השיבו, לא השיבו לחיי העולם הבא. וארבעה הדיוטות - בלעם, ודואג, אחיתופל, וגיחזי.
[דף נא עמוד א]
ואחד דימוסיא ראש לכולן. מה טעמא? דכתיב (שמות כי תשא לב ד) ויאמרו, אלה אלהיך ישראל. הרי שנים עשר לשנים עשר שבטים וכתיב (נחמיה ט', י"ח) זה אלהיך בלשון יחיד. הרי דימוסיא אחת לכולן. וכי מה עשה אחאב? כתיב (מלכים א' ט"ז, ל"א) ויהי הנקל לכתו בחטאת ירבעם בן נבט. והלא קולותיו של אחאב, הם כחומרותיו של ירבעם. ולמה נמנה ירבעם תחילה? שהוא התחיל בקלקלה תחילה. מה היה אחאב עביד? הוה מקשט גרמיה בכל יום. וקאים ליה קומי ועומד לפני חיאל אסרטולטיה שר הצבא. והוא אמר לו. בכמה אנא טב יומא דין? והוא אמר ליה, כן וכן. והוא מפריש טומיתיה שוויו לעבודה זרה. הדא היא דכתיב (מלכים א' כ"א, כ') יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'. רבי לוי° עבד דרש הדין קרייא, שיתא ירחין לגנאי (מלכים א' כ"א, כ"ה) רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'. אתא לגבי בליליא אמר לו. מה חטית לך, ומה סרחית קדמך? אית לך רישיה דפסיקא, ולית לך סופיה, אשר היסתה אותו איזבל אשתו. עבד דרש ליה שיתא ירחין לשבח. רק לא היה כאחאב אשר היסתה אותו איזבל אשתו. כתיב (מלכים א' ט"ז, ל"ד) בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו. באבירם בכורו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתיה. והא חיאל מן יהושפט דכתיב ולו אחים בני יהושפט עזריה וחיאל וגו' והם היו משבט יהודה. יריחו מבנימן. ומה עשה חיאל ביריחו? אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב. וכן הוא אומר באבירם בכורו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתיה. ניחא, באבירם בכורו, לא היה מאיין ללמוד. ובשגוב הרשע, היה לו מאיין ללמד. ולמה המשיך? לפי שרצו לרבות את ממונן. ושלטה בהן מאירה והיו מתמוטטין והולכין. לקיים מה שנאמר (מלכים א' ט"ז, ל"ד) כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד יהושע בן נון. כתיב (מלכים א' י"ז, א') ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב. חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי. וכי מה עניין זה אצל זה? אלא אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו. הדין חיאל, גברא רבא הוא. איזיל חמי ליה אפין אדם גדול הוא לך לנחם אותו . אמר לו לית אנה מיזל. אמר לו, למה? אמר לו, דאנא מיזל ואינון אמרין מלין דמכעסין לך, ולית אנא יכול מיסבול. אמר לו, לך, ואין אינון אמרין מילה דמכעסה לי. כל מה דאת גזר, אנא מקיים. אזל ואשכחון עסיקין בהן קרייא (יהושע ו', כ"ו) וישבע יהושע בעת ההיא לאמר, ארור האיש לפני ה', אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו. בבכורו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה. אמר, בריך הוא אלההון דצדיקייא, דמקיים מילי דצדיקא. והוה תמן אחאב. אמר לון אחאב. וכי מי גדול ממי, משה או יהושע? אמרין ליה משה. אמר לון, בתורתו של משה כתיב (דברים עקב יא טז יז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. ומה כתיב בתריה? וחרה אף ה' בכם ועצר השמים ולא יהיה מטר. ואני לא הינחתי עבודה זרה בעולם שלא עבדתי אותה. וכל טבן ונחמן דאית בעלמא, אתון בדרי. מילוי דמשה לא קמן, ומילוי דיהושע מקים? אמר לו אליהו. אם כדבריך, חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי. כיון ששמע כן, התחיל בוכה. הדא הוא דכתיב (מלכים א' כ"א, כ"ז) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה, ויקרע את בגדיו, וישם שק על בשרו ויצום, וישכב בשק ויהלך אט. כמה נתענה? שלשה שעות נתענה. אם היה למוד לאכול בשלש, אכל בשש. אם למד לאכל בשש, אכל בתשע. ויהלך אט. מהו אט? רבי יהושוע בן לוי° אמר, שהיה מהלך יחף. כתיב (מלכים א' כ"א, כ"ח-כ"ט) ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר. הראית כי נכנע אחאב מלפני? אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו. ראה טובה שנתתי בעולמי. אדם חוטא לפני כמה, ועושה תשובה, ואני מקבלו. הדא הוא דכתיב, הראית כי נכנע אחאב מלפני. חמית אחאב עבד תשובה. יען כי נכנע אחאב מפני, לא אביא הרעה בימיו. בימי בנו אביא הרעה על ביתו. וכי מה עשה אחז שאין לו חלק לעולם הבא? על ידי שבנה כסא בעזרה. הדא הוא דכתיב, ואת מוסך השבת אשר בנו בבית ה’ וגו'. אמר רבי חוניה° בשם רבי אלעזר° בן פדת. למה נקרא שמו אחז? שאחז בבתי כניסיות ובבתי מדרשות. למה היה אחז דומה? למלך שהיה לו בן, ומסרו לפידגוגו, והיה מבקש להורגו. אמר, אם אני הורגו. הרי אני מיתחייב מיתה. אלא הרי אני מושך את מניקתו ממנו, ומעצמו הוא מת. כך אמר אחז. אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין תיישים אין צאן. אם אין צאן אין רועה. אם אין רועה, אין עולם. כביכול כך היה אחז סבור בדעתו לומר. אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין נביאים. אם אין נביאים, אין רוח הקודש. אם אין רוח הקודש, אין בתי כניסיות ובתי מדרשות. כביכול אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל. אמר °רבי יעקב בר אביי, °רבי אחא מייתי לה מן הדא דכתיב (ישעיהו ח', י"ז) וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, וקיויתי לו. אין לך שעה קשה בעולם, מאותה שעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה (דברים כי תבא לא יח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. מאותה השעה, וקויתי לו. שאמר לו בסיני, (דברים כי תבא לא כא) כי לא תשכח מפי זרעו. כך אמר לו הנביא ישעיה, מה את מועיל במה שסגרתה בתי מדרשות? (ישעיהו ח', י"ח) הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה'. וכי ילדיו היו? והלא תלמידיו היו? אלא מלמד, שהיו חביבין עליו והיה קורא אותם בני. וכי מה עשה מנשה שאין לו חלק לעולם הבא? כתיב (ישעיהו ל"ח, א') בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו'. עד כי מת אתה ולא תחיה. מאי מת אתה ולא תחיה? כי מת אתה, בעולם הזה. ולא תחיה, לעתיד לבוא. אמר לו, ולמה? אמר לו, דלא בעית מיקמה לך בנין. שאל אותו הנביא ישעיהו, למה לא בעית מיקמה לך בנין? אמר לו, חמית דאנא מיקים בר רשיע. בגין כן לא בעית מיקמה בנין. אמר לו, היה לך ליסב ברתי, דילמא מיני ומינך, היא מיקים בר נש טב. אף על גב דלבסוף עשה כן, לא קם אלא בר נש ביש. הדא דכתיב (ישעיהו ל"ב, ז') וכלי כליו רעים. אמר לו הב לי ברתך עכשיו. אמר לו כבר נגזרה גזרה. אמר לו
ואחד דימוסיא לכולן. מה הפירוש? כמה עגלים עשו ישראל? תגידו לי, בשמם נוחי. שלושה עשר עגלים עשו ישראל, לשנים עשר שבטים, ואחד דימוסיא לכולם - ראש לכולם. מה טעם הדבר? דכתיב ויאמרו אלה אלהיך ישראל. הרי שנים עשר, לשנים עשר שבטים. וכתיב זה אלהיך - בלשון יחיד. הרי דימוסיא אחת לכולן.
וכי מה עשה אחאב? מה היה יותר חמור מזה? אתה אומר כתיב ויהי הנקל לכתו בחטאת ירבעם בן נבט. והלא קולותיו של אחאב הם כחומרותיו של ירבעם. אז למה נמנה ירבעם תחילה? שהוא התחיל בקלקלה תחילה.
מה היה אחאב עושה? היה מתגנדר, מתקשט בכל יום, מקשט את עצמו, וקאים ליה קומי חיאל אסרטולטיה - שר הצבא שלו. הוא אמר לו: בכמה אנא טב יומא דין? - כמה אני שווה היום? והוא אמר לו כך וכך. והוא מפריש טומיתיה לעבודה זרה - מפריש את הסכום הזה לעבודה זרה. הדא היא דכתיב יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'.
רבי לוי° עבד דרש הדין קרייא, שיתא ירחין לגנאי - כלומר שישה חודשים דרש את הפסוק הזה לגנאי. רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'. בא אליו אחאב בלילה, אמר לו: מה חטאתי לך? מה סרחתי לפניך? יש לך את ראש הפסוק ואין לך את סופו - אתה לא דורש את הפסוק בכלל. אשר היסתה אותו איזבל אשתו. אז עבד דרש ליה שיתא ירחין לשבח - שישה חודשים דרש לשבח. רק לא היה כאחאב אשר היסתה אותו איזבל אשתו.
כתיב בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו. באבירם בכורו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתיה. שואלת הגמרא: והא חיאל מן יהושפט, דכתיב ולו אחים בני יהושפט עזריה וחיאל וגו - והם היו משבט יהודה, ויריחו מבנימין. מה עשה חיאל ביריחו? אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב. וכן הוא אומר באבירם בכורו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתיה. ניחא באבירם בכורו - לא היה מאין ללמוד. ובשגוב הרשע - היה לו מאין ללמוד. אז למה המשיך? לפי שרצו לרבות את ממונם. ושלטה בהן מאירה והיו מתמוטטין והולכין - לקיים מה שנאמר כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד יהושע בן נון.
כתיב ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב. חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי. וכי מה עניין זה אצל זה? אלא אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: הדין חיאל - גברא רבא הוא. איזיל חמי ליה אפין - בנו שלו מת, לך תנחם אותו. אמר לו: לית אנא מיזל - אני לא הולך. אמר לו: למה? אמר לו: דאנא מיזל ואינון אמרין מלין דמכעסין לך, ולית אנא יכול מיסבול - יגידו דברים המכעיסים אותך, ואני לא יכול לסבול את זה. אמר לו: לך, ואין אינון אמרין מילה דמכעסה לי, כל מה דאת גזר, אנא מקיים - כל מה שתגזור אני מקיים.
אזל ואשכחון עסיקין בהן קרייא וישבע יהושע בעת ההיא לאמר, ארור האיש לפני ה', אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו. בבכורו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה. אמר: בריך הוא אלההון דצדיקייא, דמקיים מילי דצדיקא. והיה שם אחאב. אמר לו אחאב: וכי מי גדול ממי, משה או יהושע? אמרו לו: משה. אמר להם: בתורתו של משה כתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. ומה כתיב בתריה? וחרה אף ה' בכם ועצר השמים ולא יהיה מטר. ואני לא הנחתי עבודה זרה בעולם שלא עבדתי אותה, וכל טובה ונחמה שיש בעולם - אתם בה, גשם יורד, פירות צומחים. אז מילי דמשה לא קמו, ומילי דיהושע מתקיימים?
אמר לו אליהו: אם כדבריך - חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי. כיון ששמע כן, התחיל בוכה. הדא הוא דכתיב ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה, ויקרע את בגדיו, וישם שק על בשרו ויצום, וישכב בשק ויהלך אט. כמה נתענה? שלוש שעות נתענה. אם היה למוד לאכול בשלוש, אכל בשש. אם למד לאכול בשש, אכל בתשע. ויהלך אט. מהו אט? רבי יהושע בן לוי° אמר, שהיה מהלך יחף.
כתיב ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר. הראית כי נכנע אחאב מלפני? אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: ראה טובה שנתתי בעולמי - אדם חוטא לפני כמה, ועושה תשובה, ואני מקבלו. הדא הוא דכתיב, הראית כי נכנע אחאב מלפני. חמית אחאב עבד תשובה. יען כי נכנע אחאב מפני, לא אביא הרעה בימיו. בימי בנו אביא הרעה על ביתו.
וכי מה עשה אחז שאין לו חלק לעולם הבא? על ידי שבנה כיסא בעזרה. הדא הוא דכתיב, ואת מוסך השבת אשר בנו בבית ה' וגו'. אמר רבי חוניה° בשם רבי אלעזר°: למה נקרא שמו אחז? שאחז בבתי כניסיות ובבתי מדרשות - הוא תפס ומנע מאנשים להגיע לשם.
למה היה אחז דומה? למלך שהיה לו בן, ומסרו לפידגוגו, והיה מבקש להורגו. אמר: אם אני הורגו הרי אני מתחייב מיתה, אלא הרי אני מושך את מניקתו ממנו, ומעצמו הוא מת. כך אמר אחז: אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין תיישים אין צאן. אם אין צאן אין רועה. אם אין רועה, אין עולם. כביכול כך היה אחז סבור בדעתו לומר: אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין נביאים. אם אין נביאים, אין רוח הקודש. אם אין רוח הקודש, אין בתי כניסיות ובתי מדרשות. כביכול אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל.
אמר רבי יעקב בר אביי°, רבי אחא° מייתי לה מן הדא, דכתיב וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, וקיויתי לו. אין לך שעה קשה בעולם, מאותה שעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. מאותה השעה, וקיוויתי לו, שאמר לו בסיני כי לא תשכח מפי זרעו. כך אמר לו הנביא ישעיה: מה אתה מועיל במה שסגרת בתי מדרשות? הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה'. וכי ילדיו היו? והלא תלמידיו היו? אלא מלמד שהיו חביבין עליו והיה קורא אותם בני.
וכי מה עשה מנשה שאין לו חלק לעולם הבא? כתיב בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו'. עד כי מת אתה ולא תחיה. מהו מת אתה ולא תחיה? כי מת אתה - בעולם הזה. ולא תחיה - לעתיד לבוא. אמר לו: ולמה? אמר לו: דלא בעית מיקמה לך בנין - לא רצית להעמיד לך בנים. שאל אותו הנביא ישעיהו: למה לא בעית מיקמה לך בנין? אמר לו: חמית דאנא מיקים בר רשיע - ראיתי שאני מקים בן רשע, בגין כן לא בעית מיקמה בנין.
אמר לו: היה לך ליסב ברתי, דילמא מיני ומינך היא מיקים בר נש טב - אולי ממני וממך יקום אדם טוב. אף על גב דלבסוף עשה כן, לא קם אלא בר נש ביש. הדא דכתיב וכלי כליו רעים. אמר לו: הב לי ברתך עכשיו. אמר לו: כבר נגזרה גזרה. אמר לו: לא לך אנא שמע, איני קופץ, אלא למה שאמר לי זקיני - שאמר לי, אם ראית חלומות קשים או חזיונות קשים, קפוץ לשלושה דברים ואת ניצול. ואילו הן: לתפילה, ולצדקה, ולתשובה.
[דף נא עמוד ב]
לא לך אנא שמע. איני קופץ, אלא למה שאמר לי זקיני. שאמר לי, אם ראית חלומות קשים או חזיונות קשים, קפוץ לשלשה דברים ואת ניצול. ואילו הן. לתפלה, ולצדקה, ולתשובה. ושלשתן בפסוק אחד דכתיב (דברי הימים ב' ז', י"ד) ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם. ויתפללו, זה תפילה. ויבקשו פני, זו צדקה. כמה דתימר (תהלים י"ז, ט"ו) אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך. וישובו מדרכיהם הרעים, זו תשובה. אם עשו כן, מה כתיב תמן? ואני אשמע מן השמים, ואסלח לחטאתם, וארפא את ארצם. מיד ויסב דכתיב (ישעיהו ל"ח, ב') ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'. לאי זה קיר נשא עיניו? רבי יהושע בן לוי° אמר, לקירה של רחב נשא עיניו. דכתיב (יהושע ב', ט"ו) כי ביתה בקיר החומה, ובחומה היא יושבת. אמר לפניו. רבון כל העולמים. רחב שתי נפשות הצילה לך, ראה כמה נפשות הצלת לה. הדא הוא דכתיב (יהושע ו', כ"ג) ויבואו הנערים המרגלים, ויוציאו את רחב ואת בית אביה, ואת אמה, ואת אחיה, ואת כל אשר לה, ואת כל משפחותיה הוציאו, ויניחום מחוץ למחנה ישראל. תני °רבי שמעון בן יוחי. אפילו היה במשפחותיה מאתים אנשים, והלכו ונדבקו במאתים משפחות, כולן היו ניצלין בזכותה. אבותי שקרבו לך כל הגרים הללו, שנאמר (דברי הימים ב ב א) ויספר שלמה את האנשים הגרים ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל וגו' על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי. רבי שמואל בר נחמן° אמר. נשא את עיניו בקירה של שונמית דכתיב (מלכים ב' ד', י') נעשה נא עליית קיר קטנה, ונשים לו שם מיטה ושלחן וכסא ומנורה. אמר לפניו, רבון כל העולמים. שונמית, קיר אחד עשתה לאלישע, והחייתה את בנה. אבותי שעשו לך את השבח הזה, על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי. רבי חיננא בר פפא° אמר. נתן עיניו בקירות בית המקדש דכתיב (יחזקאל מ"ג, ח') בתתם סיפם את סיפי, ומזוזתן אצל מזוזתי, והקיר ביני וביניהן. ואמרינן בני אדם גדולים היו, ולא היו יכולין לעלות ולהתפלל בכל שעה, והיו מתפללין בתוך בתיהם. והקדוש ברוך הוא מעלה עליהן כאילו נתפללו בבית המקדש. אבותי שעשו לך את כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי. ורבנין אמרין, נתן עיניו בקירות לבו, שנאמר (ירמיהו ד', י"ט) מעי מעי אוחילה קירות לבי, הומה לי לבי לא אחריש. אמר לפניו, רבון העולמים. חיזרתי על מאתים וארבעים ושמונה איברים שנתתה בי, ולא מצאתי שהכעסתי אותך באחד מהן. על אחת כמה וכמה תינתן לי נפשי. כתיב (ישעיהו לח ד ה) ויהי דבר ה' אל ישעיה הנביא לאמר. לך ואמרת אל חזקיה נגיד עמי, כה אמר ה' אלהי דוד אביך. שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך, הנני מוסיף על ימיך חמש עשרה שנה. אמר לו, כדון אמרית ליה הכין. וכדון אנא מימר ליה הכין? והא גברא רבה הוא, ולית הוא מהימנתי. אמר ליה עינוון סגין הוא, והוא מהימן לך. ולא עוד, אלא עדיין לא יצאת הברה של הנבואה הראשונה בעיר, דכתיב (מלכים ב' כ', ד') ויהי ישעיהו לא יצא חצר העיר. התיכונה קרינן, העיר כתיב. כד דקם מנשה, הוה פרי היה רודף אחורי ישעיה בעי מיקטליניה והוא ערק ברח מן קדמוי, ערק לארזא, ובלעיה ארזא חסר ציציתה דגולתיה שנשארה גלוי מחוץ לארז, אתון ואמרין קדמוי. אמר לון, אזלון ונסרון ארזא. ונסרו לארזא, ואיתחמי דמא ניגר. תנן, °רבי יהודה בר עילאי אומר, מנשה יש לו חלק לעולם הבא. שנאמר (דברי הימים ב לג יג) ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תפילתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו לו, למלכותו השיבהו, ולא השיבהו לחיי העולם הבא. וכתיב (דברי הימים ב כד ד) ולא אבה ה' לסלוח. מיכן שאין לו חלק לעתיד לבוא. והא כתיב (ירמיהו ט"ו, ד') מלבד חטאות מנשה בן יחזקיהו מלך יהודה? נימר עד דלא יחזור ביה וכבר חזר בתשובה ונמחל לו. והכתיב, על כל הכעס אשר הכעיסו מנשה? נימר עד שלא עשה תשובה. והא כתיב (דברי הימים ב' ל"ג, כ"ג) כי הוא אמון הירבה אשמה. מה הוסיף על חטאות אביו? שבא על אימו. והכתיב (מלכים ב' כ"א, ט"ז) וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה. וכי איפשר לבשר ודם למלאות את ירושלים דם נקי פה לפה? אלא שהרג את ישעיהו שהיה שקול כמשה. דכתיב ביה (במדבר בהעלותך יב ח) פה אל פה אדבר בו. כתיב (דברי הימים ב לג י יא) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו. ויבא עליהם את שרי הצבא אשר למלך, וילכדו את מנשה בחחים. מהו בחחים? בכירו מניקייא אזיקים לרגלים. אמר רבי לוי°. מולא סיר של נחושת עשו לו, ונתנו אותה בתוכה והיו מסיקין תחתיו. כיון שראה שצרתו צרה, לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירה. כיון שלא הועיל לו כלום, אמר. זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת (דברים דברים ד ל לא) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה' אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם. הרי אני קורא אותו. אם עונה אותי, מוטב. ואם לאו, הא כל אפייא שוין. והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא. רבונו של עולם. אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל, אתה מקבלו בתשובה? אמר להן. אם איני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקדוש ברוך? הוא חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו, ושמע תחינתו. הדא היא דכתיב (דברי הימים ב' ל"ג, י"ג) ויתפלל אליו, ויעתר לו, וישמע תחינתו וישיבהו. אמר °רבי אלעזר בי רבי שמעון. בערבייא צווחין קראים לחתרתה, עתרתה. וישיבהו ירושלם למלכותו. במה השיבו? אמר שמואל בר בונא° בשם °רבי אחא, ברוח השיבו. כמה דתימר, משיב הרוח. וידע מנשה כי ה' הוא האלהים. באותה שעה אמר מנשה, אית דין ואית דיין. וכי מה עשה בלעם הרשע שאין לו חלק לעולם הבא? על ידי שנתן עצה לבלק בן צפור להפיל את ישראל בחרב אמר לו, אלוה של אומה הזו שונא את זנות. העמידו בנותיכם בזימה, ואתם שולטין בהן. אמר לו
ושלושתן בפסוק אחד, דכתיב ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם. ויתפללו - זה תפילה. ויבקשו פני - זו צדקה, כמה דתימר אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך. וישובו מדרכיהם הרעים - זו תשובה. אם עשו כן, מה כתיב תמן? ואני אשמע מן השמים, ואסלח לחטאתם, וארפא את ארצם.
מיד, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'. לאיזה קיר נשא עיניו? רבי יהושע בן לוי° אמר, לקירה של רחב נשא עיניו, דכתיב כי ביתה בקיר החומה, ובחומה היא יושבת. אמר לפניו: ריבון כל העולמים, רחב שתי נפשות הצילה לך, ראה כמה נפשות הצלת לה. הדא הוא דכתיב ויבואו הנערים המרגלים, ויוציאו את רחב ואת בית אביה, ואת אמה, ואת אחיה, ואת כל אשר לה, ואת כל משפחותיה הוציאו, ויניחום מחוץ למחנה ישראל.
תני רבי שמעון בן יוחי°: אפילו היה במשפחותיה מאתיים אנשים, והלכו ונדבקו במאתיים משפחות, כולם היו ניצולים בזכותה. אבותי שקרבו לך כל הגרים הללו, שנאמר ויספר שלמה את האנשים הגרים ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל וגו'. על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי.
רבי שמואל בר נחמן° אמר: נשא את עיניו בקירה של שונמית, דכתיב נעשה נא עליית קיר קטנה, ונשים לו שם מיטה ושלחן וכסא ומנורה. אמר לפניו: ריבון כל העולמים, שונמית קיר אחד עשתה לאלישע, והחייתה את בנה. אבותי שעשו לך את השבח הזה, על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי.
רבי חיננא בר פפא° אמר: נתן עיניו בקירות בית המקדש, דכתיב בתתם ספם את סיפי, ומזוזתן אצל מזוזתי, והקיר ביני וביניהן. ואמרינן בני אדם גדולים היו, ולא היו יכולים לעלות ולהתפלל בכל שעה, והיו מתפללים בתוך בתיהם, והקדוש ברוך הוא מעלה עליהן כאילו נתפללו בבית המקדש. אבותי שעשו לך את כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי.
ורבנין אמרין: נתן עיניו בקירות לבו, שנאמר מעי מעי אוחילה קירות לבי, הומה לי לבי לא אחריש. אמר לפניו: ריבון העולמים, חיזרתי על מאתיים וארבעים ושמונה איברים שנתת בי, ולא מצאתי שהכעסתי אותך באחד מהם. על אחת כמה וכמה תינתן לי נפשי.
כתיב ויהי דבר ה' אל ישעיה הנביא לאמר. לך ואמרת אל חזקיה נגיד עמי, כה אמר ה' אלהי דוד אביך. שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך, הנני מוסיף על ימיך חמש עשרה שנה. אמר: כדון אמרית ליה הכין, וכדון אנא מימר ליה הכין? - אמרתי לו שהוא עומד למות, ועכשיו אני אגיד לו שיש לו חמש עשרה שנה? והא גברא רבה הוא, ולית הוא מהימנתי - לא יאמין לי. אמר לו: עינוון סגין הוא, והוא מהימן לך.
ולא עוד, אלא עדיין לא יצאת הברה של הנבואה הראשונה בעיר - אף אחד לא שמע את הנבואה הראשונה. דכתיב ויהי ישעיהו לא יצא חצר. התיכונה קרינן, העיר כתיב. כד קם מנשה, הוה פרי חורי ישעיה בעי מיקטליניה - כשעלה מנשה למלוכה, הוא רדף אחרי ישעיהו, ביקש להורגו, והוא ערק מן קדמוי, ערק לארזא, ובלעיה ארזא חסר ציציתה דגולתיה - נבלע בתוך עץ ארז, וחסר ציציתו של הגלימה שבלטה מחוץ לעץ. אתון ואמרין קדמוי. אמר לון: אזלון ונסרון ארזא. ונסרו לארזא, ואיתחמי דמא ניגר - ונראה שהדם נוגר מן העץ.
תנן, רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תפילתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו לו: למלכותו השיבהו, ולא השיבהו לחיי העולם הבא. וכתיב ולא אבה ה' לסלוח - מכאן שאין לו חלק לעתיד לבוא. והא כתיב מלבד חטאות מנשה בן יחזקיהו מלך יהודה? נימא עד דלא יחזור ביה. והכתיב על כל הכעס אשר הכעיסו מנשה? נימא עד שלא עשה תשובה.
והא כתיב כי הוא אמון הרבה אשמה - מה הוסיף על חטאות אביו? שבא על אימו. והכתיב וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה? וכי איפשר לבשר ודם למלא את ירושלים דם נקי פה לפה? אלא שהרג את ישעיהו שהיה שקול כמשה, דכתיב ביה פה אל פה אדבר בו.
כתיב וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו. ויבא עליהם את שרי הצבא אשר למלך, וילכדו את מנשה בחחים. מהו בחחים? בכירו מניקייא - כלומר הרגליים. אמר רבי לוי°: מולא של נחושת עשו לו, כמו סיר, ונתנו אותה בתוכה - את רגליו - והיו מסיקים תחתיו.
כיון שראה שצרתו צרה, לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירה. כיון שלא הועיל לו כלום, אמר: זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה' אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם. הרי אני קורא אותו - אם עונה אותי, מוטב, ואם לאו, הא כל אפייא שוין - כולם שווים.
והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא. והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל, אתה מקבלו בתשובה? אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקדוש ברוך הוא? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו, ושמע תחינתו. הדא היא דכתיב ויתפלל אליו, ויעתר לו, וישמע תחינתו וישיבהו. אמר רבי אלעזר בי רבי שמעון°: בערבייא צווחין לחתרתה עתרתה - חפירה קוראים בערבית עתרת.
וישיבהו ירושלם למלכותו. במה השיבו? אמר שמואל בר בונא° בשם רבי אחא°: ברוח השיבו, כמה דתימר משיב הרוח. וידע מנשה כי ה' הוא האלהים. באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין.
וכי מה עשה בלעם הרשע שאין לו חלק לעולם הבא? על ידי שנתן עצה לבלק בן צפור להפיל את ישראל בחרב. אמר לו: אלוה של אומה הזו שונא את הזנות. העמידו בנותיכם בזימה, ואתם שולטים בהן. אמר לו...
[דף נב עמוד א]
ומישמע לי אינון להפקיר בנותיהם לזנות? אמר ליה, אקים בנתך קומוי, וינון חמיין ושמעין לך. הדא דכתיב (במדבר פינחס כה טו) ראש אומות בית אב במדין הוא. מה עשו? בנו להן קנקלין אהלים מבית הישימון עד הר השלג, והושיבו שם נשים מוכרות מיני כיסניון. הושיבו את הזקינה מבחוץ, ואת הנערה מבפנים. והיו ישראל אוכלין ושותין, והיה אחד מהן יוצא לטייל בשוק, ולוקח לו חפץ מן החנווני, והיתה הזקינה מוכרת לו את החפץ בשיויו, והנערה אומרת לו, בא וטול לך בפחות. כן ביום הראשון, וכן ביום השני, וכן ביום השלישי, והיתה אומרת לו, מיכן והילך אתה כבן בית, היכנס ובור לך. וכיון שהיה נכנס, היה שם צרצור מלא יין, מן היין העמוני שהוא קשה והוא מפתה את הגוף לזנות, והיה ריחו מפעפע. ועדיין לא נאסר סתם יינם של נכרים על ישראל כיין נסך. והיתה אומרת לו. רצונך לשתות כוס יין? והוא אומר לה הין. והיא נותנת לו, והוא שותה. וכיון שהיה שותה, היה היין בוער בו ככריסה של חכינה. והוא אומר לה הישמעי לי. והיא אומרת לו, רצונך שאשמע לך? והוא אומר הין. מיד היתה מוציאה לו טפוס של פעור מתוך חיקה שלה. והיתה אומרת לו. השתחוה לזה, ואני נשמעת לך. והוא אומר לה, וכי לעבודה זרה אני משתחוה? והיתה אומרת לו. אין את משתחוה, אלא גלה עצמך לו. זו היא שאמרו חכמים, הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו. והזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו. והיה שם צרצור מלא יין מן היין העמוני, שהוא קשה שהוא מפתה את הגוף לזנות. והיה ריחו מפעפע. ועדיין לא נאסר יין נסך על ישראל, והיתה אומרת לו, רצונך לשתות כוס יין? והוא אומר הין. והיא נותנת לו, והוא שותה. וכיון שהיה שותה, היה היין בוער בו ככריסה של עכנא. והוא אומר לה, הישמעו לי. והיתה אומרת לו, הינזר מתורת משה, ואני נשמעת לך. הדא הוא דכתיב (הושע ט', י') המה באו בעל פעור, וינזרו לבושת, ויהיו שיקוצים כאהבם. עד שנעשו שיקוצים לאביהם שבשמים. אמר רבי אלעזר° בן פדת. מה המסמר הזה אי אפשר לו לפרוש מן הדלת בלא עץ. כך אי אפשר לפרוש מן הפעור, בלא נפשות. מעשה בסובתה מאולם, שהשכיר חמורו לגויה אחת להשתחוות לפעור. כיון שהגיעו לביתו של פעור, אמרה לו. המתן לי כאן עד שאיכנס ואשתחוה לפעור. כיון שיצאת, אמר לה. המתיני לי כאן עד שאיכנס ואעשה כמות שעשית. מה עשה? נכנס ועשה את צרכיו, וקינח עצמו בחוטמו של פעור. והיו הכל מקלסין לפניו ואומרים, לא עשה אדם כשם שעשה זה. מעשה במנחם איש גופתה אריה. שהיה מגלגל בחביות. ובא אליו שרו של פעור בלילה. מה עשה? נטל את השפוד, ועמד עליו, וברח ממנו. בא אליו בלילה השני. אמר לו מנחם. מה אתה מקלליני? נתיירא ממנו ואמר לו, עוד איני מקללך. מעשה בשלטון אחד, שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להן, הביאו לי פר אחד, איל אחד, כבש אחד, להשתחוות לפעור. אמרו לו, אין אתה זקוק לכל אילו. אין את צריך אלא לגלות עצמך לו, שזוהי עבודתו. מה עשה גירה בהם סניגורים. והיו מכין אותן ומפצעין את מוחותם בגיזרין, ואומר להן. אוי לכם ולטעותכם. כתיב (במדבר בלק כה ג ד) ויחר אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה, קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. אמר לו. הושב את ראשיהם דיינים עליהם, ויהיו הורגים בחטאים נגד השמש. הדא הוא דכתיב (במדבר בלק כה ה) ויאמר משה אל שופטי ישראל. הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. כמה הם שופטי ישראל? שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. שרי אלפים, שש מאות. שרי מאות, ששת אלפים. שרי חמשים, שנים עשר אלף. שרי עשרות, ששים אלף. נמצאו שופטי ישראל, שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. אמר לון כל חד מינכון יקטול תריי נמצאו הרוגין חמש עשרה רבוא ושבעת אלפים ומאתים. כתיב (במדבר בלק כה ו) והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה. מהו לעיני משה? כאינש דאמר, הא גו עינך בתוך העניים שלך משה שאינו מפחד. אמר לון, אין צפורך מדינית ואין טלפיה סדוקות. זו טהורה וזו טמאה? והיה שם פינחס. אמר אין כאן אדם שיהרגנו ויהרג על ידיו? איכן הם האריות? דכתיב (בראשית ויחי מט ט) גור אריה יהודה (דברים וזאת הברכה לג כב) דן גור אריה (בראשית ויחי מט כז) בנימין זאב יטרף. כיון שראה פינחס שאין אדם מישראל עושה כלום. מיד עמד פינחס מתוך סנהדרין שלו, ולקח את הרומח בידו, ונתן את הברזל תחת פסיקייא חגורה שלו. התחיל מסתמך על עץ שלה, עד שהגיע לפתחו. כיון שהגיע לפיתחו, אמרו לו. מאיין ולאיין פינחס? אמר להן, אין אתם מודין לי, ששבטו של לוי אצל שבטו של שמעון בכל מקום? אמרו, הניחו לו. שמא התירו פרושים את הדבר. כיון שנכנס, עשה לו הקדוש ברוך הוא ששה ניסים. הנס הראשון. דרכן לפרוש זה מזה אחר ביאה, והדביקן המלאך זה לזה. הנס השני. כיון את הרומח כנגד הקיבה שלה, כדי שתהא זכרותו נראית מתוך קיבה שלה, מפני הנוקרנין. שלא יהו אומרין, אף הוא בין כתיפיו נכנס עמהן ועשה את צרכיו. הנס השלישי. סתם המלאך את פיהן, ולא היו יכולין לצווח. הנס הרביעי. לא נשמטו מן הזיין, אלא עמדו במקומן. הנס החמישי. הגביה לו המלאך את השקוף, כדי שיצאו שניהן בן כתיפיו. הנס הששי. כיון שיצא רצו בני שמעון להרגו בא מלאך והרגם. וכשראה את הנגף שהוא מחבל בעם, מה עשה? השליכן לארץ ועמד ונתפלל, ונעצרה המגפה. הדא הוא דכתיב (תהלים ק"ו, ל') ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה. כשבאו ישראל לנקום נקמת מדין, מצאו שם בלעם בן בעור. וכי מה בא לעשות? בא ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שמתו מישראל על ידו בשיטים. אמר לו פינחס. לא רצון בראך עבדת, ולא דבלק עבדת. לא רצון דברייך עבדת, דאמר לך, לא תיזול עם שלוחי בלק ואזלת. ולא דבלק עבדת, דאמר לך, איזיל לייט ישראל, וברכתנון. אף אני, איני מקפח שכרך. הדא הוא דכתיב (יהושע י"ג, כ"ב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל על חלליהם. מהו על חלליהם? שהיה שקול כנגד כל חלליהם. דבר אחר. על חלליהם. מה חלליהם אין בהן ממש. אף הוא אין בו ממש. דבר אחר, על חלליהם. שהיה צף כנגד כל חלליהם. והיה פינחס מראה לו את הציץ, והוא שוקע ויורד. דבר אחר, על חלליהם, מלמד שנתנו לו ישראל שכרו משלם, ולא קיפחוהו. דואג. אדם גדול בתורה היה. באו ישראל ושאלו את דוד, לחם הפנים מהו שידחה את השבת? אמר להם, סידורו דוחה את השבת, ולא לישתו ולא עריכתו דוחין את השבת. והיה שם דואג ואמר. מי הוא זה שבא להורות לפניי? אמרו לו, דוד בן ישי הוא. מיד הלך ונתן עצה לשאול מלך ישראל להמית את נוב עיר הכהנים. הדא היא דכתיב (שמואל א כב יז) ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו, סובו והמיתו את כהני ה', כי גם ידם עם דוד כי ידעו כי בורח הוא. עד
עריכת התמלול אנחנו עוברים לירושלמי מסכת סנהדרין דף נ"ב. סנהדרין דף הקודם, שורה אחרונה — אתם רואים מה עשה בלעם הרשע, שלא ילך למלחמה עד שהציע לבלק בן ציפור להפיל את ישראל בחרב. מה אמר לו? אלוהי של אומה זו שונאת זנות. העמידו בנותיכם בזימה ואתם שולטים בהן.
אמר לו: מי ישמע לי — הלא יסכימו להפקיר את הבנות שלהם לזנות? אמר לו: אקים בנתך קומוי, וינון חמיין ושמעין לך — תן את הבת שלך קודם כל והם יראו וישמעו לך. זהו שכתוב: ראש אומות בית אב במדין הוא.
מה עשו? בנו להן קנקלין, כלומר בנו אוהלים מבית הישימון עד הר השלג, והושיבו שם נשים מוכרות מיני כיסניון. הושיבו את הזקינה מבחוץ, ואת הנערה מבפנים. והיו ישראל אוכלין ושותין, והיה אחד מהם יוצא לטייל בשוק ולוקח לו חפץ מן החנווני. והיתה הזקינה מוכרת לו את החפץ בשיויו, והנערה אומרת לו, בא וטול לך בפחות. כך ביום הראשון, וכן ביום השני, וכן ביום השלישי. והיתה אומרת לו, מיכן והילך אתה כבן בית, היכנס ובור לך.
וכיוון שנכנס, היה שם צרצור מלא יין מן היין העמוני.
[דף נב עמוד ב]
ולא גלו את אזני. מי היו? אמר רבי שמואל בר רב יצחק° אבנר ועמשא היו. אמרו ליה, כלום אית לך עלינן, אלא הדין זונרא והדין כלי נירין כלי נשק ובגדי שררה. הא טריפין מוחזרים לך. אפילו תורידנו מגדולתינו לא נשמע לדברים אלו. דכתיב (שמואל א כב יז) ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם בכהני ה'. ויאמר המלך לדואג. אמר רבי יהודה בר פזי°. לדוייג כתיב. אמר לו, נתפשתה כדג. אתה עבדתה רובה של מלאכה שהלשנתה עליהם. סוב אתה ופגע בכהני ה'. (שמואל א כב יח) ויסב דואג האדומי ויפגע בכהנים שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד, והם מבגדי כהן גדול. לא כן תני רבי חייה° אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת? אלא מלמד שהיו כולם ראויין להיות כהנים גדולים. כיצד נתרחק ומה היה סופו? רבי חנינה° ורבי יהושע בן לוי°. חד אמר, אש יצאה מבית קדשי הקדשים וליהטה סביבותיו ומת. וחרנה אמר, תלמידים וותיקים נזדווגו לו, והיו למידים ממנו תורתו והוא משכח, לקיים מה שנאמר (איוב כ', ט"ו) חיל בלע ויקיאנו, מבטנו יורישינו אל. אחיתופל, אדם גיבור בתורה היה. כתיב (שמואל ב ו א) ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף. אמר רבי ברכיה° הכהן בשם רבי אבא בר כהנא°. תשעים אלף זקינים מינה דוד ביום אחד, ולא מינה אחיתופל עמהן. הדא הוא דכתיב, ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף. פשוטיה דקרייה תלתין אלף. וכתיב ויוסיף הרי כאן עוד תלתין אלף. וכתיב עוד. להוסיף עוד תלתין אלף. נמצא הכל תשעין אלף. את מוצא בשעה שבא דוד לשאת את ארון ברית ה', לא נשאו כתורה דכתיב (שמואל ב ו ג) וירכיבו את ארון ברית האלהים על עגלה חדשה וגו'. והוה ארונא טעון כהניא לרומא, וטרוף לון לארעא מרים את הכהנים לגובה וזורק אותם לארץ . טעון כהניא לרומא, וטריף לון לארעא. שלח דוד ואייתי לאחיתופל. אמר ליה, לית את אמר לי מה לדין ארונא דהו טעון כהניא לרומא טריף לון לארעא. טעון כהניא לרומא וטריף לון לארעא? אמר לו, שלח שאול לאילין חכימייא דמניתא לך תשאל את החכמים שמיניתה . אמר דוד. מאן דידע למיקמתה להסביר ולא מקימה, יהא סיפיה מתחנקה. אמר ליה דבח קומוי, והוא קאים מכעסו. הדא הוא דכתיב (שמואל ב ו יג) ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים, ויזבח שור ומריא. רבי חנינה° ורבי מנא° בן יונה. חד אמר, על כל צעידה וצעידה שור ומריא. ובסוף, שבעה פרים ושבעה אלים. וחרנה אמר. על כל צעידה וצעידה שבעה פרים ושבעה אילים, ובסוף שור ומריא. אמר הקדוש ברוך הוא לאחיתופל. מילה דמיינקייא אמרין בכנישתא דבר שהתינוקות אומרים בבית הכנסת בכל יום, לא אמרת ליה. דכתיב (במדבר נשא ז ט) ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקודש עליהם, בכתף ישאו, ודא אמרת ליה? וכן את מוצא בשעה שבא דוד לחפור תימליוסים יסודות של בית המקדש. חפר חמש עשר מאוין דאמין, ולא אשכח תהומא. ובסופא אשכח חד עציץ, ובעא מירמיתיה. אמר לו, לית את יכיל. אמר לו, למה? אמר לו, דאנא הכא כביש על תהומא. אמר לו, ומן אימת את הכא? אמר לו, מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני (שמות כ', ב') אנכי ה' אלהיך, רעדת ארעא ושקיעת, ואנא יהיב הכא כביש על תהומא. אף על גב כן לא שמע ליה, כיון דרמיה, סליק תהומא ובעא מטפא עלמא להטביע את העולם והוה אחיתופל קאים תמן אמר כדין דוד מתחנק ואנא מליך אמר דוד מאן דחכם דידע מקימתיה להסביר ולא מקים ליה ייא סופיה מתחנק אמר מה דאמר ואוקמיה התחיל דוד אומר שירה דכתיב (תהלים ק"כ, א') שיר המעלות. שיר למאה עליות. על כל מאה אמה, היה אומר שירה. אף על גב כן, הוה סופה מתחנקה. אמר רבי יוסי° בר זבידא. הדא היא דמתלא אמרה, צריך בר נש חשש על לווטייה דגברא רבה, אפילו על מגן. צריך לחשוש מקללה של אדם גדול אפילו בחינם אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמואל בר יצחק°. מגילה שמסר שמואל לדוד, אמרה אחיתופל ברוח הקודש. ומה הוה אחיתופל עביד. כד הוה בר נש אזל ממלך ביה במילה. הוה אמר לו, איזיל עביד כן והכן. ואין לית את מהימן לי, אזל ושאיל באורים ותומים. והוה אזל שאל, ומשכח ליה כן. הדא היא דכתיב (שמואל ב טז כג) ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם, כאשר ישאל איש באורים ותומים. איש קרי ולא כתיב, דלא יכלו הכתובים לקרותו איש שדבריו דמו לדברי מלאך. כיצד נתרחק ומה היה סופו? (שמואל ב יז כג) ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את חמורו וגו'. שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו. אמר להם. אל תמרדו במלכות בית דוד. דאשכחן דקודשא בריך הוא נסיב לון אפין, אפילו בפרהסיא. ואל תשאו ותתנו עם מי שהשעה משחקת לו. ואם היתה העצרת ברורה, זרעו חטים ומובטח שיהיו יפות. ולא ידעין אם ברורה בטל, ואם ברורה בשרב גיחזי אדם גבור בתורה היה, אלא שהיו בו שלשה דברים. עין צרה, ופרוץ בערוה, ולא היה מודה בתחיית המתים. עין צרה, שבשעה שהיה אלישע יתיב בתינוייה מלמד, הוה גיחזי יתיב ליה על תרעא על הפתח . ותלמידייא חמיין ליה רואים אותו ואמרין, גיחזי לא עאל לשיעור, ואנן עלון? והוה תנייו מתאמר השיעור נאמר, ובר נש לא מיתהני כלום. כיון שנתרחק מה כתיב תמן? (מלכים ב' ו', א') ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך, צר ממנו. לא אסחין לא יכול להכיל אוכלוסייא דתלמידייא דהוון תמן. ופרוץ בערוה, שכן השונמית אומרת לאשה (מלכים ב' ד', ט') הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד. אמר רבי יונה°. הוא קדוש, ואין תלמידו קדוש. מנין ידעה? אמר רבי אבין°, שלא הביט בה מימיו. ורבנן דקיסרין אמרין, שלא ראתה טיפת קרי על בגדיו מימיו. אמתיה דרבי שמואל בר רב יצחק° אמר, אנא
[דף נג עמוד א]
הוינא משזגה מכבסת מנוי דמרי ומן יומוי לא חמית מילה בישא במאנוי דמרי מעולם לא ראיתי טיפת קרי על בגדיו של אדוני . כתיב (מלכים ב' ד', כ"ז) ויגש גיחזי להדפה. מהו להדפה? אמר רבי יוסי בן חנינא°. שנתן ידו, בהוד שביופיה, בין דדיה. ולא היה מודה בתחיית המתים. את מוצא בשעה שבא אלישע להחיות את בנה של שונמית, אמר לו (מלכים ב' ד', כ"ט) קח משענתי בידך ולך. כי תמצא איש, לא תברכנו. וכי יברכך איש, לא תעננו. והוא לא עבד כן, אלא כד פגע בר נש ביה, אמר לו מאיין ולאיין גיחזי? והוא אמר לו, אנא איזיל מחיה מתים. והוא אמר לו, לית דמחיה מתים אלא הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל. אזל ליה ולא עבד כלום, ולא ניסה להחיות את הנער. חזר לגביה. אמר לו אלישע, אנא ידע, אילו הוה דמיך ישן לא הוה מיתער על ידך שלא הלכתה אליו כלל את מוצא בשעה שבא נעמן שר צבא מלך ארם אצל אלישע בא אליו בסוסו וברכבו אמר רבי יוחנן° (מלכים ב' ה', ט') בסוסו בבגדיו כתיב בעא מיתן ליה דהב וכסף אסטלוון ולבושין אבנים טובות ומרגליות ולא קיבל עליו הדא היא דכתיב (מלכים ב' ה', ט"ז) ויפצר בו לקחת וימאן אתא גיחזי ואמר (מלכים ב' ה', כ') חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאומה מומה כתיב רמז שיקח את המום שבו אזל ומטה ביה ונסב מה דנסב ואטמרון בעיליתיה הלך אליו לקח מה שלקח והחביא בעליה אתא גבי אלישע אמר ליה מאיין ולאיין גיחזי מיאנתה מתן שכרן של צדיקים אמר לו (מלכים ב' ה', כ"ה-כ"ז) לא הלך עבדך אנא ואנה ויאמר לא ליבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת כסף וזהב וגו' העת לקחת אבנים טובות ומרגליות לפיכך צרעת נעמן תדבק בך כתיב (מלכים ב ה ז ג) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער וגו' ומי היו אמר °רבי יהודה בר עילאי בשם רב° אבא בר אייבו גיחזי ושלשת בניו היו כתיב (מלכים ב ה ח ז) ויבא אלישע דמשק ובן הדד מלך ארם חלה וגו' מה אזל בעי מיעבד תמן מה הלך לעשות שם אזל בעא מקרבא לגיחזי ואשכחיה מוחלט מיכן שדוחין בשמאל ומקרבין בימין אמררבי יוחנן° בר נפחא כתיב (איוב ל"א, ל"ב) בחוץ לא ילין גר דלתיי לאורח אפתח מיכן שדוחין בשמאל ומקרבין בימין לא כשם שעשה אלישע שדחה את גיחזי בשתי ידיו שני חלאים חלה אלישע אחד כדרך הארץ ואחד שדחה את גיחזי °רבי חנניה ורבי יהושע בן לוי° אמרו בשעה שנמנו ואמרו שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא יצתה בת קול ואמרה (איוב ל"ד, ל"ג) המעמך ישלמנה כי מאסת אלא כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר ביקשו לצרף את שלמה עמהן בא דוד ונשתטח לפניהן ויש אומרים אש יצאת מבית קדש הקדשים וליהטה סביבותיהם °הדר עילה שם חכם היה יליף דהוה מצלי ומתענה היה רגיל שהיה מתפלל ונענה כיון שנמנה עמהן כשביקשו לצרף את שלמה לרשימה של אלו שאין להם חלק לעולם הבא צלי ולא איתעני דורשי רשומות אמרו כולהם יש להם חלק לעולם הבא מה טעמא דכתיב (תהילים ס ט י) לי גלעד ולי מנשה אפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי לי גלעד זה אחאב מלך ישראל שנפל ברמות גלעד לי מנשה זה מנשה כמשמועו אפרים מעוז ראשי זה ירבעם בן נבט אפרתי יהודה מחוקקי זה אחיתופל מואב סיר רחצי זה גיחזי על אדום אשליך נעלי זה דואג האדומי אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון כל העולמים מה נעבוד ואיך נתיר את דואג ואחיתופל ודוד מלכא דישראל מיקל לון דכתיב (תהלים נ"ה, כ"ד) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם אמר לון עלי לעשותן ריעים אילו לאלו דכתיב(תהלים ק"ח, י') עלי פלשת אתרועע (תהלים ס', י') עלי פלשת התרועעי עלי לפלש להם מעשים טובים לעשותן ריעים אילו לאילו
מתני’:
דור המבול אין להן חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין שנאמר (בראשית בראשית ו ג) לא ידון רוחי באדם לעולם דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא שנאמר (בראשית נח יא ח) ויפץ ה' אותם וכתיב ומשם הפיצם ה’ ויפץ ה' אותם בעולם הזה ומשם הפיצם ה' בעולם הבא אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא שנאמר (בראשית לך לך יג יג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' רעים בעולם הזה וחטאים לעולם הבא אבל עומדין בדין °רבי נחמיה אומר אילו ואילו אינן עומדין בדין שנאמר (תהלים א', ה') על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים על כן לא יקומו רשעים במשפט זה דור המבול וחטאים בעדת צדיקים אלו אנשי סדום אמרו לו בעדת צדיקים אינן עומדין אבל עומדין הן בעדת רשעים
גמ’: תנן דור המבול אין להן חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין ואינן רואין לעתיד לבוא מה טעמא דכתיב (בראשית נח ז כג) וימח את כל היקום וכתיב וימחו מן הארץ וימח את כל היקום בעולם הזה וימחו מן הארץ לעתיד לבוא תני °רבי נחמיה אומר נאמר (בראשית בראשית ו ג) לא ידון רוחי באדם לעולם °רבי יהודה בר עילאי אומר לא ידון לו רוחי שאיני נותן רוחי בהם בשעה שאני נותן רוחי בבני אדם בתחית המתים °רבי שמעון בן יוחאי אומר לא ידין לו רוחי שאיני נותן רוחי בהם בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים אחרים אומרים לא ידון לו רוחי שאיני מחזירה לנדנה רבי יהושע בן לוי° אמר עיקר זריבתן לחולטנות המבול היה עונשם המוחלט מה טעמא דכתיב (איוב ו', י"ז) בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו ממקומם מהו בחומו בריתיחן אמררבי יוחנן° בר נפחא כל טיפה וטיפה שהיה הקדוש ברוך הוא מוריד עליהן היה מרתיחה בתוך גיהנם ומורידה עליהן הדא הוא דכתיב בחומו נדעכו ממקומה יהודה בי רבי חזקיה° ו°רבי אמרין הקדוש ברוך הוא דן את הרשעים בגיהנם שנים עשר חדש בתחלה הוא מכניס בהן חכך ואחר כך הוא מכניסן לאור והן אומרים הוי הוי ואחר כך הוא מכניסן לשלג והן אומרים ווי ווי מה טעמא דכתיב (תהלים מ', ג') ויעליני מבור שאון מטיט היון מהו מטיט היון מקום שהן אומרין בו הוי ווי ויקבלו דינם ויהא להן חלק לעולם הבא על שם (משלי י"ג, א') לץ לא שמע גערה אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא ואינן רואין לעתיד לבוא מאי טעמא דכתיב (בראשית לך לך יג יג) ואנשי סדום רעים וחטאים ליי' מאד רעים וחטאים בעולם הזה לה' מאוד לעתיד לבוא דבר אחר רעים אילו לאילו וחטאים בגילוי עריות לה' בעבודה זרה מאד בשפיכות דמים
מתני’: דור המדבר אין להן חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין שנאמר (במדבר שלח יד לה) במדבר הזה יתמו ושם ימותו דברי °רבי עקיבה °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר עליהם הוא אומר (תהלים נ', ה') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח אלו דור המדבר עדת קרח אינה עתידה לעלות שנאמר (במדבר קרח טז לג) ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל דברי °רבי עקיבה °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר עליהם הוא אומר (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל
ויגש גיחזי להדפה, מהו להדפה? אמר רבי יוסי בן חנינא, שנתן ידו בהוד שביופיה, בין דדיה, ולא היה מודה בתחיית המתים.
את מוצא בשעה שבא אלישע להחיות את בנה של השונמית, אמר לו, קח משענתי בידך ולך, כי תמצא איש לא תברכנו, וכי יברכך איש לא תעננו. והוא לא עשה כן. אלא כד פגע בר נש ביה, אמר לו: מאיין ולאיין גחזי? והוא אמר לו: אני הולך להחיות מתים. אמר לו: אין מחיה מתים אלא הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה, ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל. אזל ליה ולא עבד כלום, לא ניסה להחיות את הנער. חזר לגביה. אמר לו אלישע: אני יודע, אילו היה ישן לא היה מתעורר על ידך.
את מוצא בשעה שבא נעמן שר צבא מלך ארם אצל אלישע, בא אליו בסוסו וברכבו. אמר רבי יוחנן, בסוסו כתיב. ביקש לתת לו זהב וכסף, חליפות ובגדים, אבנים טובות ומרגליות, ולא קיבל עליו. הדא היא דכתיב, ויפצר בו לקחת וימאן. אתא גחזי ואמר, חי ה', כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאומה. מומה כתיב - רמז שבו. אזל ומטה ביה, ונסב מה דנסב ואטמרון בעליתיה. אתא גבי אלישע, אמר ליה: מאיין ולאיין גחזי? מיאנת מתן שכרן של צדיקים? אמר לו: לא הלך עבדך אנא ואנה. ויאמר לא, לבי הלך, כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך. העת לקחת כסף וזהב... העת לקחת אבנים טובות ומרגליות? לפיכך צרעת נעמן תדבק בך. כתיב, וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער. ומי היו? רבי יהודה בשם רב, גחזי ושלשת בניו היו.
כתיב, ויבא אלישע דמשק, ובן הדד מלך ארם חלה. מה אזל בעי מיעבד תמן? אזל בעא מקרבא לגחזי, ואשכחיה מוחלט. מיכן שדוחין בשמאל ומקרבין בימין. אמר רבי יוחנן, בחוץ לא ילין גר, דלתי לאורח אפתח, מיכן שדוחין בשמאל ומקרבין בימין. לא כשם שעשה אלישע שדחה את גחזי בשתי ידיו? שני חלאים חלה אלישע, אחד כדרך הארץ ואחד שדחה את גחזי.
רבי חנניה ורבי יהושע בן לוי, בשעה שנמנו ואמרו שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, יצתה בת קול ואמרה: המעמך ישלמנה כי מאסת? אלא כי אתה תבחר ולא אני. וממה ידעו דבר? ביקשו לצרף את שלמה עמהן, בא דוד ונשתטח לפניהם. ויש אומרים אש יצאה מבית קודש הקודשים וליהטה סביבותיהם. הדר עילה, היה יליף מצלי ומתענה, כיון שנמנה עמהם, שוב מה שהיה מצלי לא היה מתענה עוד.
דורשי רשומות אמרו, כולם יש להם חלק. מה טעם? לי גלעד ולי מנשה, אפרים מעוז ראשי, יהודה מחוקקי, מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי. לי גלעד - זה אחאב מלך ישראל שנפל ברמות גלעד. לי מנשה - כשמו. אפרים מעוז ראשי - זה ירבעם בן נבט אפרתי. יהודה מחוקקי - זה אחיתופל. מואב סיר רחצי - זה גיחזי. על אדום אשליך נעלי - זה דואג האדומי.
אמרו ישראל לפני רבון כל העולמים: מה נעביד? דוד מלכא דישראל מיקל להון, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. אמר להם: עלי לעשותם רעים אלו לאלו, דכתיב, עלי פלשת אתרועעי. עלי לפלש להם מעשים טובים, לעשותם רעים אלו לאלו.
מתניתין: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדים בדין, שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם. דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר ויפץ ה' אותם משם ומשם הפיצם ה'. אנשי סדום אין להם חלק, שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. רעים וחטאים - אבל עומדים בדין. רבי נחמיה אומר, אלו ואלו אינם עומדים בדין, שנאמר על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. על כן לא יקומו רשעים במשפט - זה דור המבול. וחטאים בעדת צדיקים - אלו אנשי סדום. אמרו לו: בעדת צדיקים אינם עומדים, אבל עומדים הם בעדת רשעים.
גמרא: ואינם רואים לעתיד לבוא, מה טעמא? וימח את כל היקום - בעולם הזה, וימחו מן הארץ - לעתיד לבוא.
תני רבי נחמיה אומר, נאמר לא ידון רוחי באדם לעולם. רבי יהודה אומר, לא ידון לו רוחי, שאיני נותן רוחי בהם בשעה שאני נותן רוחי בבני אדם. רבי שמעון אומר, לא ידין לו רוחי, שאיני נותן רוחי בהם בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים. אחרים אומרים, לא ידון לו רוחי, שאיני מחזירה לנדנה.
רבי יהושע בן לוי אמר, עיקר זריבתן לחולטנות - המבול המוחלט. מה טעם? בעת יזורבו נצמתו, בחומו נדעכו ממקומם. מהו בחומו? בריתיחה. אמר רבי יוחנן, כל טיפה וטיפה שהיה מוריד עליהן היה מרתיחה בתוך גיהנם ומורידה עליהן, הדא הוא דכתיב, בחומו נדעכו ממקומם.
יהודה בי רבי חזקיה ורבי אמרין, דן את הרשעים בגיהנם שנים עשר חדש. בתחילה הוא מכניס בהם חוכך, ואחר כך הוא מכניסן לאור והם אומרים הוי הוי, ואחר כך הוא מכניסן לשלג והם אומרים ווי ווי. מה טעמא? ויעלני מבור שאון, מטיט היון. מהו מטיט היון? מקום שהם אומרים בו הוי וי. ויקבלו דינם ויהא להם חלק לעולם הבא, על שם לץ לא שמע גערה.
אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא ואינם רואים לעתיד לבוא. מאי טעמא? ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. רעים וחטאים - בעולם הזה. לה' מאד - לעתיד לבוא. רעים אלו לאלו, וחטאים - בגילוי עריות. לה' מאד - בשפיכות דמים.
מתניתין: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדים בדין, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח - אלו דור המדבר. עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנאמר ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל.
[דף נג עמוד ב]
גמ’: דור המדבר אין להן חלק לעולם הבא ואין רואין לעתיד לבוא שנאמר (במדבר שלח יד לה) במדבר הזה יתמו ושם ימותו יתמו בעולם הזה ושם ימותו לעתיד לבוא וכן הוא אומר (תהלים צ"ה, י"א) אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי דברי °רבי עקיבה °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר עליהם הוא אומר (תהלים נ', ה') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח °רבי יהושע בן חנניה אומר כתיב (תהלים קי"ט, ק"ו) נשבעתי ואקיימה פעמים שאינו מקיים °חנניה בן אחי רבי יהושע אומר כתיב אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזר אני בי תני °רבי שמעון בן מנסיא אומר עליהם הוא אומר אספו לי חסידי וגומר חסידי שעשו עמי חסד כורתי בריתי שנכרתו על ידי עלי זבח שעילו אותי ונזבחו על שמי תני °רבי יהושע בן קרחה אומר על הדורות הללו דור המדבר הוא אומר (ישעיהו ל"ה, י') ופדויי ה' ישובון °רבי אומר אילו ואילו יש להן חלק לעולם הבא ומה טעמא דכתיב (ישעיהו כ"ז, י"ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים האובדים בארץ אשור אילו עשרת השבטים והנידחים בארץ מצרים זה דור המדבר אלו ואילו יבואו והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם עדת קרח אין להן חלק לעולם הבא ואינן רואין לעתיד לבוא מה טעמא דכתיב (במדבר קרח טז לג) ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל ותכס עליהם הארץ בעולם הזה ויאבדו מתוך הקהל לעתיד לבוא תני °רבי יהודה בן בתירה אומר ממשמע שנאמר (תהלים קי"ט, קע"ו) תעיתי כשה אבד בקש עבדך מה אבידה האמורה להלן סופה להתבקש אף אבידה האמורה כאן עתידה להתבקש מי נתפלל עליהן רבי שמואל בר נחמן° אמר משה נתפלל עליהן דכתיב (דברים וזאת הברכה לג ו) יחי ראובן ואל ימות רבי יהושע בן לוי° אמר חנה נתפללה עליהן היא דרבי יהושע בן לוי° דאמר רבי יהושע בן לוי° כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת עד שעמדה חנה ונתפללה עליהן ואמרה (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל
מתני’:
עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר (דברים נצבים כט כז) וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הולך ואינו חוזר אף הן הולכין ואינן חוזרין דברי °רבי עקיבה °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר מה היום מאפיל ומאיר אף הן כשהיא אפילה להן עתידה ליאור להן
גמ’: עשרת השבטים אין להן חלק לעולם הבא ואינן רואין לעתיד לבוא מה טעמא דכתיב (דברים נצבים כט כז) וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הולך ואינו חוזר אף הן הולכין ואינן חוזרין דברי °רבי עקיבה °רבי שמעון בן יהודה איש כפר אכוס אמר משום °רבי שמעון בן יוחאי אם היו מעשיהן כיום הזה שלא יחזרו בתשובה אינן חוזרין ואם לאו חוזרין הן חזקיה° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת אם באים הן גירי צדק לעתיד לבא אנטונינוס בא בראש כולם אית מילין אמרין דלא איתגייר אנטונינוס ואית מילין אמרין שנתגייר ממה את שמע מינה שלא התגייר שראו אותו יוצא במנעל פחות ביום הכיפורים לית את שמע מינה כלום שכן אפילו יריאי שמים יוצאין בכך אנטונינוס אתא גבי °רבי אמר לו נראה לך שתאכילני מן לויתן בעלמא דאתי אמר לו אין אמר לו מן אימר פסחא לא אוכלתני ומן לויתן את מיכלתי לעלמא דאתי אמר לו ומה נעביד לך ובאימר פיסחא כתיב (שמות בא יב מח) וכל ערל לא יאכל בו הדא אמרה דלא איתגייר אנטונינוס כיון דשמע כן אזל וגייר גרמיה אתא גבי °רבי אמר לו חמי תראה גזירתי אמר לו בדידי לא איסתכלית מן יומוי ובדידך אנא מסתכלא הדא אמרה דאיתגייר אנטונינוס ולמה נקרא רבינו הקדוש שלא הביט במילתו מימיו ולמה נקרא שמו של °נחום בן סימאי נחום איש קדוש קדושים שלא הביט בצורת מטבע מימיו אנטונינוס אתא גבי °רבי אמר לו צלי תתפלל עלי אמר ליה ישיזבינך מן הדא צינתא הקדוש ברוך הוא יציל אותך מהקור דכתיב (תהלים קמ"ז, י"ז) לפני קרתו מי יעמוד אמר לו °רבי לית הדא צלו דאם קר יתיר כסיתך תכסה והא צינתה אזלה זו לא תפילה נצרכת כי אם קר מתכסים בכסות והקור מסתלק אמר לו ישזבינך מן הדין שורבא דנפק בעלמא הקדוש ברוך הוא יציל אותך מהחום אמר לו הא צלו כדון תשתמע צלותך דכתיב (תהלים י"ט, ז') ואין נסתר מחמתו רבי יוחנן° בר נפחא אמר עדתו של יוחנן בן קרח שהלכו עמו למצרים ולא שמעו לירמיהו אין להם חלק לעולם הבא מה טעמא דכתיב (הושע ה', ז') בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם °רבי אליעזר בן הורקנוס ו°רבי יהודה בר עילאי חד אמר לא גלו עד שנעשו ערילים וחרנה אמר לא גלו עד שנעשו ממזרים מאן דאמר ערלים למילה ולמצות ומאן דאמר ממזירים מאבותיהן אמררבי יוחנן° בר נפחא לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים מה טעמא דכתיב (יחזקאל ב', ג') בן אדם שולח אני אותך אל בני ישראל אל גוים המורדים אשר מרדו בי אל גוי המורד אין כתיב כאן אלא אל גוים המורדים אשר מרדו בי המה ואבותיהם פשעו בי עד היום הזה רבי ברכיה° הכהן ורבי חלבו° אמרו בשם רבי שמואל בר נחמן° לשלש גליות גלו ישראל אחד לפנים מנהר סנבטיון ואחד לדפני של אנטוכיא ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם כשם שגלו לשלש גליות כך גלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה לשלש גליות מה טעמא דכתיב (יחזקאל כ"ג, ל"א) בדרך אחותך הלכת ונתתי כוסה בידך וכשהן חוזרין הן חוזרין משלש גליות מה טעמא דכתיב (ישעיהו מט ט) לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו ועל דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם לאמר לאסורים צאו אילו שגלו לפנים מנהר סנבטיון לאשר בחשך הגלו אילו שירד עליהן הענן וכיסה אותם ועל דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם אילו שגלו לדפנא של אנטוכיא
גמרא: דור המדבר אין להם חלק ואין רואים לעתיד לבוא, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו. יתמו - בעולם הזה. ושם ימותו - לעתיד לבוא. וכן הוא אומר, אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי. דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. רבי יהושע אומר, נשבעתי ואקיימה, פעמים שאינו מקיים. חנניה בן אחי רבי יהושע אומר, כתיב אשר נשבעתי באפי - באפי נשבעתי, חוזר אני.
תני רבי שמעון בן מנסיא אומר, עליהם הוא אומר אספו לי חסידי וגומר. חסידי - שעשו עמי חסד. כורתי בריתי - שנכרתו על ידי. עלי זבח - שעילו אותי ונזבחו על שמי.
תני רבי יהושע בן קרחה אומר, על הדורות הללו הוא אומר ופדויי ה' ישובון. רבי אומר, אלו ואלו יש להם חלק לעולם הבא. ומה טעמא? והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור - אלו עשרת השבטים, והנדחים בארץ מצרים - זה דור המדבר. אלו ואלו והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם.
עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא ואינם רואים לעתיד לבוא, מה טעמא? ותכס עליהם הארץ - בעולם הזה. ויאבדו מתוך הקהל - לעתיד לבוא.
תני רבי יהודה בן בתירה אומר, ממשמע שנאמר תעיתי כשה אבד בקש עבדך, מה אבידה האמורה להלן סופה להתבקש, אף אבידה האמורה כאן עתידה להתבקש.
מי נתפלל עליהם? רבי שמואל בר נחמן אמר, משה נתפלל עליהם, יחי ראובן ואל ימות. רבי יהושע בן לוי אמר, חנה נתפללה עליהם. היא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת, עד שעמדה חנה ונתפללה עליהם ואמרה ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל.
מתניתין: עשרת השבטים אינם עתידים לחזור, שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, מה היום מאפיל ומאיר, אף הם כשהיא אפלה להם עתידה ליאור להם.
גמרא: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא ואינם רואים לעתיד לבוא, מה טעמא? וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי שמעון בן יהודה איש כפר אכוס אמר משום רבי שמעון, אם היו מעשיהם כיום הזה אינם חוזרים, ואם לאו חוזרים הם.
חזקיה ורבי אבהו בשם רבי אלעזר, אם באים הם גרי צדק לעתיד לבוא, אנטונינוס בא בראש כולם.
מה את שמע מינה שראו אותו יוצא במנעל בפחות - את שמע מינה שכן אפילו יראי שמים יוצאים בכך. אנטונינוס אתא גבי רבי, אמר לו: מכלתני לעולם הבא? ומה נעביד לך באימר פסחא? כתיב וכל ערל לא יאכל בו. הדא אמרה דלא איתגייר.
אנטונינוס כיון דשמע כן, אזל וגייר גרמיה. אתא גבי רבי, אמר לו: חמי גזירתי. בדידי לא איסתכלית מן יומוי, ובדידך אנא מסתכלא. הדא אמרה דאיתגייר אנטונינוס.
ולמה נקרא רבינו הקדוש? שלא הביט במילתו מימיו. ולמה נקרא שמו נחום בן סימאי, נחום איש קדוש קדושים? שלא הביט בצורת מטבע מימיו.
אנטונינוס אתא גבי רבי, אמר ליה: צלי עלי. אמר ליה: ישזבינך מן הדא צינתא, דכתיב לפני קרתו מי יעמוד. אמר ליה רבי: לית הדא צלותא יתיר, כסותך תכסה. אמר לו: והא ינתה, ישזבינך מן הדין שורבא דנפק בעלמא. אמר לו: הא צלו כדון, תשתמע צלותך, דכתיב ואין נסתר מחמתו.
רבי יוחנן אמר, עדתו של יוחנן בן קרח אין להם חלק לעולם הבא. מה טעמא? בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חדש את חלקיהם.
רבי אליעזר ורבי יהודה, חד אמר לא גלו עד שנעשו ערילים, וחרנא אמר לא גלו עד שנעשו ממזרים. מאן דאמר ערלים - למילה ולמצוות, ומאן דאמר ממזרים - מאבותיהם.
אמר רבי יוחנן, לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים. מה טעמא? בן אדם שולח אני אותך אל בני ישראל, אל גוים המורדים אשר מרדו בי. אל גוי המורד אין כתיב כאן, אלא אל גוים המורדים אשר מרדו בי. המה ואבותיהם פשעו בי עד היום הזה.
רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן, לשלש גליות גלו ישראל: אחד לפנים מנהר סנבטיון, ואחד לדפני של אנטוכיא, ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם. כשם שגלו לשלש גליות כך גלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה לשלש גליות. מה טעמא? בדרך אחותך הלכת ונתתי כוסה בידך.
וכשהם חוזרים הם חוזרים משלש גליות, מה טעמא? גלו לאמר לאסורים צאו - אלו שגלו לפנים מנהר סנבטיון. לאשר בחשך הגלו - אלו שירד עליהם הענן וכיסה אותם. ועל דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם - אלו שגלו לדפנא של אנטוכיא.
[דף נד עמוד א]
==ירושלמי סנהדרין, פרק י, הלכה ו==
מתני’:
אנשי עיר הנדחת דכתיב (דברים ראה יג יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר הא אינן נהרגין י_טועד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט ועד שיודח רובה עד שידיחוה אנשים הדיחוה נשים וקטנים או שהודח מיעוטה או שהיו מדיחיה מחוצה לה הרי אילו כיחידים צריכין י_טזשני עדים והתרייה לכל אחד ואחד זה חומר ביחידים מבמרובים י_יזשהיחידים בסקילה לפיכך ממונן פלט י_יחוהמרובין בסייף לפיכך ממונן אבד
גמ’: כתיב וידיחו את יושבי עירם לאמר עיר ולא כפר עיר ולא כרך והוא שתהא מחמשה עד עשרה אנשים דברי °רבי מאיר °רבי יהודה בר עילאי אומר ממאה ועד רובו של שבט שנים שהדיחו את שנים ואותם שנים הדיחו שנים אחרים עד שהודח רובו של שבט מהו ליתן על השנים הראשונים תורת המדיחין ויסקלו או תורת הנידחין שהרי לא הדיחו אלא שנים והם חלק מהעיר שהודחה ויהרגו בסיף היו שם גרים ותושבין מהו שישלימו לרוב היו שם ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים שהם בחפירה בעומק האדמה או עוף שהוא טס למעלה מעשרה מהו שיחשבו כשלל העיר וישרפו °רבי שמעון בן יוחאי אומר חמורה שריפה מסקילה ורבנין אמרין חמורה סקילה משריפה °רבי שמעון בן יוחאי אומר חמור חנק מהרג ורבנין אמרין חמור הרג מחנק
מתני’:
כתיב (דברים ראה יג טז) הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אילו מצילין אותן כתיב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב י_יטמיכן אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין ושבחוצה לה פליטין י_כושל רשעים בין מתוכה בין מחוצה לה אובדין
גמ’: °רבי שמעון בן יוחאי אומר בהמתה ולא בכורות ולא מעשרות שבתוכה שאינם של אנשי העיר אלא של גבוה שללה ולא כסף הקדש ומעשר שני שבתוכה רבי יוסי בן חנינה° בעי שיער הצדקניות שבתוכה מהו נישמעינה מהדא דתנן °רבי שמעון בן יוחאי אומר בהמתה ולא בכורות ומעשרות שבתוכה שללה ולא כסף הקדש ומעשר שני שבתוכה ואף השערות אינם שללה שהם מחוברים לצדיקות קדשי עיר הנידחת רבי יוחנן° בר נפחא אמר אין מועלין בהן ורבי שמעון בן לקיש° אמר מועלין בהן מתיב רבי יוחנן° בר נפחא לריש לקיש° על דעתך דתימר מועלין בהן והן עומדות למיתה ניתני שש חטאות מיתות אמר לו
אנחנו חוזרים לירושלמי מסכת סנהדרין דף נ"ד. תחילת המשנה פרק י' הלכה ו'. ואומרת המשנה אנשי עיר הנדחת דכתיב יצאו אנשים בני בליעל מקרבך והדיחו את יושבי עירם לאמור, משמע שאינם נהרגים עד שהיו מדיחים אותם מאותה עיר ומאותו שבט. ועד שיודח רובה ועד שיודיחו האנשים. הדיחו נשים או קטנים או שהודח מיעוטה, או שהיו מדיחיה מחוצה לה, הרי אלו כיחידים, צריכין שני עדים והתרייה לכל אחד ואחד. זה חומר ביחידים מבמרובים, כן שהיחידים בסקילה לפיכך ממונן פלט והמרובים בסייף לפיכך ממונן אבד.
אתא הגמרא אומרת, כתיב וידיחו את יושבי עירם לאמור, מכאן למדו עיר ולא כפר, עיר ולא כרך. והוא שתהא מחמשה עד עשרה אנשים דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר ממאה ועד רובו של שבט. שנים שהדיחו את שנים ואותם שנים הדיחו שנים אחרים עד שיודחו רוב של שבט. מהו ליתן לשנים הראשונים תורת מדיחין ויסקלו או תורת נידחין? כן, הרי הם לא הדיחו אלא שנים. והם חלק הרי מהעיר שהודחה. אז אולי הם נהרגו בסייף כמו אנשי העיר? היו שם גרים ותושבים, מהו שישלימו לרוב? היו שם ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים שהם בחפירה בעומק האדמה, או עוף שהוא טס למעלה מעשרה, מהו שייחשבו כשלל העיר וישרפו? רבי שמעון אומר חמורה שריפה מסקילה, ורבנן אמרין חמורה סקילה משריפה. רבי שמעון אומר חמור חנק מהרג, ורבנן אמרין חמור הרג מחנק.
פרק י' הלכה ז'. אומרת המשנה כתיב הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב. החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום, הרי אלו מצילין אותה. כתיב אחרי כן את כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב. מכאן אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין, ושבחוצה לה פליטין, ושל רשעים בין מתוכה בין מחוצה לה אובדין.
אומרת הגמרא, רבי שמעון אומר בהמתה — לא בכורות ולא מעשרות שבתוכה, כיוון שזה לא של רשעי העיר אלא זה של גבוה. שללה — לא כסף הקדש ומעשר שני שבתוכה. רבי יוסי בן חנינה בעי, שיער הצדקניות שבתוכה מהו? נשמעינה מהדא, רבי שמעון אומר בהמתה — לא בכורות ומעשרות שבתוכה, שללה — לא כסף הקדש ומעשר שני שבתוכה. אף לצדיקות — הסערות של הצדיקות הן לא שלהם.
[דף נד עמוד ב]
שכן כל הקדשים מתים ואפילו עולה מתה ולא רק חטאת אמר רבי הילא° אילעא בשם רבי שמעון בן לקיש° מועלין בהן משום שאפילו קדשי מומר לעבודת כוכבים ומזלות מועלים בהם ולמה לא יקרבו על שם (משלי כ"א, כ"ז) זבח רשעים י_כאתועבה אמררבי עוקבא°אוף בהדא איתפלגון שור שהוא יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין רבי יוחנן° בר נפחא אמר י_כבכל הקודם בו זכה שכבר נתיאשו בעלים רבי שמעון בן לקיש° אמר ייאוש של טעות היה ואין זה יאוש וכן העבד שהוא יוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין רבי יוחנן° בר נפחא אמר זכה לעצמו רבי שמעון בן לקיש° אמר ייאוש של טעות היה
מתני’:
(דברים ראה יג יז)ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה אם י_כגאין לה רחוב עושין לה רחוב היה רחובה חוצה לה כונסין אותה לתוכה שנאמר אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה שללה ולא שלל שמים מיכן אמרו י_כדההקדשות שבתוכה ייפדו ותרומות יירקבו ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו כליל ליי' אלהיך אמר°רבי שמעון בן יוחאי אם י_כהאתה עושה דין בעיר הנידחת מעלה אני עליך כאילו אתה מעלה עולה כליל לפני והיתה תל עולם י_כולא תבנה עוד לא תיעשה אפילו גנות ופרדסים דברי °רבי יוסי הגלילי °רבי עקיבהאומר לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדיסים (דברים ראה יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו' כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם
גמ’: אמר °רבי שמעון בן יוחאי קל וחומר בדברים מה אם נכסים שאין בהן דעת לא לטובה ולא לרעה על ידי שגרמו לצדיקים לדור עם הרשעים אמרה תורה שישרפו המתכוין להטות את חבירו ומטהו מדרך טובה לדרך רעה על אחת כמה וכמה אמררבי אלעזר° בן פדת מוכיח הדבר בלוט שלא ישב בסדום אלא מפני ממונו אף הוא יצא וידיו על ראשו הדא הוא דכתיב (בראשית לך לך יט כב) מהר המלט שמה דייך שאת ממלט את נפשך כתיב (מלכים א' ט"ז, ל"ד) בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו חיאל מן דיהושפט דכתיב ולו אחים בני יהושפט עזריה וחיאל וגו' והם היו משבט יהודה יריחו מן דבנימין ומה עשה חיאל ביריחו אלא מלמד שמגלגלין את החובה על ידי חייב וכן הוא אומר (מלכים א' ט"ז, ל"ד) באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה ניחא באבירם בכורו לא היה לו מאיין לילמוד ובשגוב הרשע היה לו מאיין ללמד ולמה המשיך לפי שרצו לרבות את ממונן ושלטה בהן מאירה והיו מתמוטטין והולכין לקיים מה שנאמר (מלכים א' ט"ז, ל"ד) כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד יהושע בן נון כליל לה' אלהיך ולא ידבק בידך תני °רבי שמעון בן אלעזר אומר לא אותה בנה אלא עיר אחרת בנה מאחר שהיא נבנית מותר את ליישב בה °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי יהושע בן קרחה אמרו מה תלמוד לומר (יהושע ו', כ"ו) ובנה את העיר הזאת את יריחו אלא שלא יבנה עיר אחרת ויקרא שמה יריחו ולא יבנה את יריחו ויקרא שמה עיר אחרת וכן הוא אומר (דברים שופטים יז טז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד לישיבה אין את חוזר אבל חוזר את לסחורה י_כזלפרקמטיא ולכבוש את הארץ
הדרן עלך פרק כל ישראל
פרק אחד עשר – ואילו הן הנחנקים
מתני':
ואילו הן הנחנקין: יא_אהמכה אביו ואמו, יא_בוגונב נפש מישראל, יא_גוזקן ממרא על פי בית דין, יא_דונביא השקר, יא_הוהמתנבא בשם עבודה זרה, יא_ווהבא על אשת איש, יא_זוזוממי בת כהן יא_חובועלה. יא_טהמכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה. זה חומר במקלל מבמכה, יא_ישהמקלל לאחר מיתה חייב, יא_יאוהמכה לאחר מיתה פטור.
גמ': אזהרה למכה אביו ואמו מניין? דכתיב (דברים כי תצא כה ג) "ארבעים יכנו לא יוסיף". מה אם מי שהוא מצווה להכות
קדשי עיר הנידחת רבי יוחנן אמר אין מועלין בהן, רבי שמעון בן לקיש אמר מועלין בהן. מתיב רבי יוחנן לריש לקיש, על דעתך דתימר מועלין בהן, הן — ניתני שש חטאות מיתות? אז אם יש חטאות מתות, למה אתה אומר רק חמש חטאות מתות? אמר לך שכן אפילו עולה מתה, כן, לא רק חטאת, לכן מנו אותם. רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש, מועלין בהן משום קדשי מומר, יקרבו — על שם זבח רשעים תועבה. אמר רבי עוקבא, אוף בהדא איתפלגון, שור שהוא יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין. רבי יוחנן אמר כל הקודם בו זכה, כיוון שעשית יהושע בעלים. רבי שמעון בן לקיש אמר ייאוש של טעות היה — ואין זה ייאוש. וכן העבד שהוא יוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין, רבי יוחנן אמר זכה לעצמו, רבי שמעון בן לקיש אמר ייאוש של טעות היה.
פרק י"א הלכה ח'. אומרת המשנה, וכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה. אם אין לה רחוב עושין לה רחוב. היה רחובה חוצה לה כונסין אותה לתוכה, שנאמר אל תוך רחובה. ושרפת באש את העיר ואת כל שללה — שללה, לא שלל שמים. מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה ייפדו ותרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. כליל לה' אלהיך. אמר רבי שמעון, אם אתה עושה דין בעיר הנידחת מעלה אני עליך כאילו אתה מעלה עולה כליל לפני — כלומר יש כתוב כליל לה' אלהיך, זה כאילו שאתה מעלה כליל.
והיתה תל עולם לא תבנה עוד, לא תיעשה אפילו גנות ופרדסים דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר לא תבנה עוד — לכמות שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית היא גנות ופרדסים. כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם.
אמר רבי שמעון קל וחומר בדברים: מה אם נכסים שאין בהן דעת לא לטובה ולא לרעה, על ידי שגרמו לצדיקים לדור עם הרשעים אמרה תורה שישרפו — כן, כי לכן הנכסים של הצדיקים בתוך עיר נידחת נשרפים. המתכוין להטות את חבירו ומטהו מדרך טובה לדרך רעה על אחת כמה וכמה.
אמר רבי אלעזר, מוכיח דבר בלוט שלא ישב בסדום אלא מפני ממונו, אף הוא יצא וידיו על ראשו, הדא הוא דכתיב מהר המלט שמה — מה זה מהר המלט שמה? דייך שאת ממלט את נפשך. כתיב בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו — זאת אומרת חיאל הרי מיהושפט, וכתיב יאל מן דיהושפט. היו הרי משבט יהודה, יריחו מן דבנימין, אלא מלמד שמגלגלין את החובה על ידי חייב. וכן הוא אומר באביר בכורו יסדה ובשגוב צעירו — אז ניחא, באביר בכורו לא היה לו מה ללמוד, זה היה בנו הראשון — כן, פעם ראשונה שמישהו מת, אבל שגוב — הרשע היה לו כל הבנים שמתו, הרי לא היה מה ללמוד, אז למה המשיך? לפי שרצו לרבות את ממונם שלטה בהן מאירה והיו מתמוטטין והולכין, לקיים מה שנאמר כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד יהושע בן נון, כליל לה' אלהיך ולא ידבק בידך.
תני רבי שמעון בן אלעזר אומר, לא אותה בנה אלא עיר אחרת בנה — כן, בנה אבל בשם שלה. מאחר שהיא נבנית מותר את ליישב בה — כלומר כל האיסור הוא הבנייה עצמה, ולכן כשבנו בה מותר לגור בה. רבי יוסי ורבי יהושע בן קרחה אמר, מה דאמר לומר ובנה את העיר הזאת את יריחו, אלא שלא יבנה עיר אחרת ויקרא שמה יריחו, או יריחו ויקרא שמה עיר אחרת — כלומר אסור אותה עיר לקרוא אפילו בשם אחר, או עיר אחרת לקרוא בשמה. וכן הוא אומר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד — לישיבה אין את חוזר, אבל את חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש את הארץ.
הדרן עלך פרק כל ישראל.
פרק י"א הלכה א'. אומרת המשנה ואילו הן הנחנקין: המכה אביו ואמו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה, והבא על אשת איש, וזוממי בת כהן ובועלה. המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה. זה חומר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חייב, והמכה לאחר מיתה פטור.
אומרת הגמרא, אזהרה למכה אביו ואמו מניין? דכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף. מה אם מישהו מצווה להכות? כן, בית דין מצווה להכות את אותו פושע, הרי הוא מוזהר שלא להכות מעבר למה שחייבו אותו. עכשיו מי שלא מצווה להכותו אינו דין שיהא מצווה שלא להכות?
ותנן אינו חייב אלא שיעשה בהן חבורה — באיזה חבורה? האם כחבורת שבת או כחבורת ניזיקין? אם תאמר כחבורת שבת אז חייב אפילו לא חיסר, דקיימא לן חובל בשבת חייב על החבורה אם יצא דם, או שאם נצרר אף על פי שלא יצא דם. עכשיו אם תאמר כחבורת ניזיקין אז לא, עד שיש חסר — כן, הרי אינו חייב בניזיקין אלא אם כן חיסר בו איבר. אבל אם הכהו על ידו וצווח, אז לא משלם את הנזק — כן, נזק הוא לא משלם, כמובן צער וריפוי ושבת הוא משלם, אבל נזק עצמו הוא לא משלם.
[דף נה עמוד א]
הרי הוא מצווה שלא להכות, מי שאינו מצווה להכותו אינו דין שיהא מצווה שלא להכות? תנן: "אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה". באי זו חבורה? כחבורת שבת או כחבורת נזקין? אין תימר כחבורת שבת - חייב אפילו לא חיסר, דקימא לן: החובל בשבת חייב על החבורה אם יצא דם או נצרר, אף על פי שלא יצא הדם. ואין תימר כחבורת נזקין - עד שעה שיחסר, דאינו מתחייב בנזק אלא אם כן חיסר בו אבר. אבל הכהו על ידו וצבת, אינו משלם נזק הואיל וסופה לחזור, אלא צער ריפוי שבת ובושת.
מתני':
יא_יבוגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. °רבי יהודה בר עילאי אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר (דברים כי תצא כד ז) "והתעמר בו או מכרו". והגונב את בנו - °רבי יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים יא_יגפוטרין. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין - °רבי יהודה בר עילאי מחייב וחכמים פוטרין.
גמ': בן סורר ומורה אינו נהרג עד שיגנוב וילקו אותו ויגנוב פעם שניה. אזהרה לגניבה הראשונה מניין? דכתיב (שמות יתרו כ יג) יא_יד"לא תגנוב". אזהרה לגניבה השניה מנין? דכתיב (ויקרא קדושים יט יא) "לא תגנובו". "לא תגנובו" - אפילו יא_טועל מנת למקט להרגיז. "לא תגנובו" - אפילו יא_טזעל מנת לשלם תשלומי כפל. "לא תגנובו" אפילו על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה שרוצה לעשות טובה לחברו העני. °בן בג בג אומר: "לא תגנוב" - אפילו את שלך מאת הגנב שגנב ממך, שלא תראה כגנב. רבי אבא° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרי בשם רב הושעיה°: אינו חייב עד שיגנוב מעות. רבי זעירא° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם רבי הושעיה°: אינו חייב עד שיזלזל מעות. מהו "עד שיזלזל מעות"? מה אנן קיימין? אם בההו דאמר "הא לך חמשה והב לי תלתא" - שוטה הוא. "הא לך חמשה והב לי חמשה" - בר נש הוא! אלא כי אנן קיימין בההו דאמר "הא לך תלתא והב לי חמשה" שכיוון שמוצא מי שיוזיל עבורו יחזור ויגנוב. הידינו גנב? היידינו גזלן? גנב - אפילו בפני עדים, אם זה לא בפני הבעלים, זה גנב. גנב בפני הבעלים - זה גזלן. רבי זעירה° בעי: אפילו נתכוון לגזילה ולבעליה שגנב את החפץ עם הבעלים עצמו, אין זה גוזלן? שהרי התורה אמרה "גונב" איש ומכרו", והי דינו גזלן על דעתיה דרבי זעירה°. אמר רבי שמואל בר סוסרטא° בשם רבי אבהו°: עד שיגזלנו בפני עשרה בני אדם. בנין אב: שבכולם (שמואל ב כג כא) "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו". תנן: והגונב את בנו - °רבי יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרין. מה טעמא? ד°רבי יוחנן בן ברוקא? דכתיב (דברים כי תצא כד ז) "מבני ישראל". מה טעמון דרבנין? דכתיב (דברים כ"ד, ז') "מאחיו" - מאחיו ולא מבניו. תנן: "גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין" - °רבי יהודה בר עילאי מחייב וחכמים פוטרין. מה טעמא? ד°רבי יהודה בר עילאי? כתיב "מאחיו" - אפילו מקצת אחיו. מה טעמון דרבנין? "מאחיו" - עד שיהא כולו אחיו.
מתני':
זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר (דברים שופטים יז ח) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין". יא_יזשלשה בתי דינין היו שם: אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית. באין יא_יחלזה שעל פתח הר הבית ואומר: "כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי". אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח העזרה ואומר: "כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למידתי וכך למדו חבירי". אם שמעו - אמרו להן, ואם לאו - אילו ואילו באין לבית דין הגדול שבלישכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר (דברים שופטים יז י) "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'". חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהוא למוד - פטור. הורה לעשות - חייב, שנאמר (דברים שופטים יז יב) "והאיש אשר יעשה בזדון וגו'". אינו חייב עד שיורה לעשות. יא_יטהתלמיד שהורה לעשות - פטור. נמצא חומרו קולו.
גמ': כתיב "כי יפלא ממך דבר למשפט" - מגיד יא_כשבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר. "ממך" - זה עצה כגון שחולק בעיבור שנים. "דבר" - זו אגדה שנחלק בדבר שהוא הלכה למשה מסני. "בין דם לדם" - בין דם נידה לדם בתולים, בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת. "בין דין לדין" - בין דיני ממונות לדיני נפשות. "בין דין לדין"
לכבוד רשום ממסכת סנהדרין, דף נ"ה. תחילת המשנה פרק י"א הלכה ב', תלמוד המשנה: וגונב נפש בישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. רבי יהודה אומר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שנאמר והתעמר בו או מכרו. הגונב את בנו, רבי יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרין. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין.
למדנו במשנה שבן סורר ומורה לא נהרג עד שיגנוב וילקו אותו פעם ראשונה ועוד פעם יגנוב ורק אז הוא הופך לבן סורר ומורה והורגים אותו. אז על גניבה ראשונה מנין תכתיב לא תגנוב. אז על גניבה שנייה מנין תכתיב לא תגנובו. לא תגנוב - אפילו מילתא למייקא, כלומר, אתה צריך אפילו לגנוב כדי להרגיז את הבן אדם, אפילו שאתה מתכוון להחזיר לו את זה. "לא תגנובו" - על מנת לשלם כפל. "לא תגנוב" - על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. נניח אדם רוצה לעשות לחבר שלו טובה, אז הוא אומר אני אגנוב ממנו ואז ישלם לו ארבע וחמישה, ככה יתן לו צדקה בלי שהוא יתבייש - גם זה אסור.
בן בג בג אומר: "לא תגנוב" - את שלך מאת הגנב, שלא תראה - כי אדם שגונב, זה פוגע בנפש, גונב פעם הבאה יהיה צריך לגנוב.
רבי אבא ורבי יוחנן בשם רב הושעיה: אינו חייב עד שיגנוב מעות. כן, הבן סורר ומורה אינו מחייב עד שיגנוב מעות ממש, לא שיגנוב אוכל מההורים שלו.
רבי זעירא ורבי יוחנן בשם רבי הושעיה: אינו חייב עד שיזלזל מעות. שאלתם, מה זה עד שיזלזל מעות? מה נן קיימין? אם דאמר "הא לך חמשה והב לי תלתא" - שוטה הוא. כלומר, אם הוא בא לקצב הוא אומר קח חמישה שקלים, תן לי בשר בשלושה - שוטה הוא. "הא לך הב לי חמשה" - בר נש הוא, אדם רגיל. אלא כי נן קיימין דאמר "הא לך והב לי חמשה" - כלומר מוצא מישהו שמוכן להוזיל מאוד. אם זה ככה הוא בטח פעם הבאה יגנוב כי זה קל מאוד. הוא יכול להשיג הרבה בשר במחיר זול, לכן יגנוב כדי לעשות את זה.
גנב היינו גזלן? מה זה גנב ומה זה גזלן? גנב - בפני עדים, גנב. גנב בפני הבעלים - זה גזלן.
רבי זעירא בעי, אם אתה אפילו התכוון לגזול מבעליו, כלומר גם אם הוא גנב את החפץ בהכרת הבעלים - זה לא נקרא גזלן, כי הרי התורה אמרה "גונב איש מאחיו". כלומר, אפילו הוא גנב את האדם עצמו - אז זה גם בפניו וגם גונב אותו והכל, אבל בכל זאת התורה קוראת לזה גנב ולא גזלן. אז היידינו גזלן דאית ליה דרבי זעירה? מה נקרא גזלן דאית ליה דרבי זעירה? רבי שמואל בר סוסרטא בשם רבי אבהו: עד שיגזלנו בפני עשרה בני אדם. ובענין הזה כתוב "ויגזול את החנית מיד המצרי" ויהרגהו בחניתו.
תנן והגונב את בנו, רבי יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרים. שאלתם מה טעמא דרבי יוחנן בן ברוקה? דכתיב "מבני ישראל" - כן, זה גם הבן שלו, זה בן ישראל. מה טעמון דרבנן? דכתיב "מאחיו" - לא מבניו.
תנן גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים. מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב "מאחיו" - אפילו מקצת אחיו. מאי טעמון דרבנן? "מאחיו" - עד שיהא כולו אחיו. כן, וחציו וחציו של אחרים - אז חציו יהודי חציו לא, לכן יהיה פטור.
פרק י"א הלכה ג', תלמוד המשנה: זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין". שלשה בתי דינין היו שם: אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית. באין לזה שעל פתח הר הבית ואומר: "כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי". אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - אילו ואילו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'". חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהוא למוד - פטור. כלומר אם הוא רק לימד. אבל הורה לעשות - חייב, שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון וגו'". אינו חייב עד שיורה לעשות. התלמיד שהורה לעשות - פטור, נמצא חומרו קולו. כלומר בזה שהוא תלמיד, בזכות זה הוא פטור.
[דף נה עמוד ב]
- בין הנסקלין לנשרפין לנהרגין ולנחנקין. "בין נגע לנגע" - בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט. "בין נגע לנגע" - בין ניגעי אדם לנגעי בגדים ולנגעי בתים. דברי אילו? הערכים והחרמים והתמורות והקדישות. ריבות - זו השקיית סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע. "וקמת וקמת" - מבית דין ועלית. יא_כאזו העלייה לירושלים. דבר אחר: "ועלית" - מיכן לבית הבחירה שלא יבנה אלא בגובהו של עולם. מאי טעמא? דכתיב (יחזקאל כ', מ') "כי בהר קדשי בהר מרום ישראל... אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי וגו'". ובאת לרבות בית דין שביבנה. רבי זעירא° אומר: מה שנאמר לרבות בית דין שביבנה, זה רק לשאילה לברר מה ההלכה, שמשם תצא הוראה לכל ישראל, אבל אין הורגים עד שימרא בית דין הגדול שבלישכת הגזית. זקן ממרא שהורה לעשות יא_כבועשה - חייב. עשה ולא הורה - פטור. הורה על מנת שלא לעשות - פטור. הורה על מנת לעשות, אף על פי שלא עשה - חייב. אמר רבי הילא° אילעא: אף °רבי ישמעאל בן אלישע תני כן, דתני כתיב "אשר יעשה בזדון" - "אשר יעשה" - לא הוא שיעשה, אלא שהורה לעשות. רב הונא° אמר: היה חכם שהיה מלמד הלכה ובא ואחר כך אירע לו בו מעשה - עושין לו מעשה על פי הוראתו. אם עד שלא לימד בה מעשה והורה - עושין לאחרים ואין עושין לעצמו לפי שנוגע בדבר הוא. °רבי שמעון בן מנסיא אומר: הנוי והכח והעושר והחכמה והשיבה והכבוד והבנים - לצדיקים נאה להם ונאה לעולם. מה טעמא? דכתיב (משלי ט"ז, ל"א) "עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תימצא". (משלי י"ז, ו') "עטרת זקינים בני בנים, ותפארת בנים אבותם". (משלי כ', כ"ט) "תפארת בחורים כחם, והדרת זקינים שיבה". ואומר (ישעיהו כ"ד, כ"ג) "ונגד זקיניו כבוד". תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר: אילו שבע מידות שמנו חכמים בצדיקים - כולן נתקיימו ב°רבי ובניו. רבי יוחנן° בר נפחא אומר: כל שבע מידות שאמרו חכמים בצדיקים היו ב°רבי. מאן °רבי הוא? °רבי הוא °רבי יהודה הנשיא. אמר רבי אבהו°: הוא °רבי, הוא °רבי יודן הנשיא, הוא רבינו.
מתני':
חומר בדברי סופרים מבדברי תורה: האומר "אין תפילין" - שמורה לעבור על דברי תורה - פטור. "חמש טוטפות" - שמורה יא_כגלהוסיף על דברי סופרים - חייב. יא_כדאין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו בבית דין הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל, שנאמר (דברים שופטים יז יג) "וכל העם ישמעו וייראו". דברי °רבי עקיבה. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות: "איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין".
גמ': חברייא אמרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים כדברי תורה, שנאמר (שיר השירים ז', י') "וחיכך כיין הטוב". אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים יותר מדברי תורה, שנאמר (שיר השירים א', ב') "כי טובים דדיך מיין". אמר רבי אבא בר כהן° בשם רבי יהודה בר פזי°: תדע לך שדברי סופרים חביבין מדברי תורה, שהרי °רבי טרפון - אילו לא קרא קריאת שמע כלל, לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי °בית הלל שהיטה וקרא נתחייב מיתה, על שם (קהלת י', ח') "ופורץ גדר ישכנו נחש". תני °רבי ישמעאל בן אלישע: דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר, יש בהן קולים ויש בהן חומרין, אבל דברי סופרים כולן חומרין. תדע לך שהוא כן דתנינן תמן: "האומר אין תפילין" - לעבור על דברי תורה - פטור. "חמש טוטפות" - להוסיף על דברי סופרים - חייב. אמר רבי חיננא בריה דרבי אדא° בשם רבי תנחום בר חייה°: חמורים דברי זקינים מדברי נביאים, דכתיב (מיכה ב', ו') "אל תטיפו יטיפון לא יטיפו לאלה, לא יסג כלימות", שהקדוש ברוך הוא אמר לנביאים לא להטיף לישראל כי אינם רוצים לשמוע. וכתיב (מיכה ב', י"א) "אטיף לך ליין ולשכר", שהקדוש ברוך הוא מצווה לחכמים שיטיפו לישראל. נביא וזקן למה הן דומין? למלך ששלח שני
הגמרא אומרת: כי יפלא ממך דבר למשפט - מגיד שבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר. "ממך" - זה עצה, כיוון שהוא חולק ביחוד עצמו. "דבר" - זו אגדה, כלומר "דבר" זה דבר שהלך למשה בסיני. "בין דם לדם" - בין דם נידה לדם בתולים, בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת. "בין דין לדין" - בין דיני ממונות לדיני נפשות. בין דין לדין - בין הנסקלין לנשרפין לנהרגין ולנחנקין. בין נגע לנגע - בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט. בין נגע לנגע - בין נגעי אדם בגדים ולנגעי בתים. דברי - זו השקיית סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע. "וקמת" - מבית דין, "ועלית" - זו העלייה לירושלים. דבר אחר: "ועלית" - מיכן לבית הבחירה שלא יבנה אלא בגובהו של עולם. מאי טעמא? "כי בהר קדשי בהר מרום ישראל... אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי". ובאת - לרבות בית דין שביבנה. רבי זעירא אומר לא רק לשאלה, כלומר שמשם יוצאת תורה לכל ישראל, זה הכוונה לבית דין לרבות בית דין של יבנה. ובוודאי שאין הורגים עד שיאמר בית דין הגדול שבלשכת הגזית.
זקן ממרא שהורה לעשות ועשה - חייב. עשה ולא הורה - פטור. הורה על מנת שלא לעשות - פטור. הורה על מנת לעשות, אף על פי שלא עשה - חייב. אמר רבי הילא: רבי ישמעאל תני כן, דכתיב "אשר יעשה" - לא הוא שיעשה, אלא שיורה לעשות.
רב הונא אמר: אם היה חכם שמלמד הלכה ובא ואחר כך אירע לו מעשה - עושין לו מעשה על פי הוראתו. אבל אם עד שלא לימד בא מעשה והורה - עושין לאחרים, אבל לא עושין לעצמו, כי הוא נוגע בדבר.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: הנוי והכח והעושר והחכמה והשיבה והכבוד והבנים - לצדיקים נאה להם ונאה לעולם. מאי טעמא? "עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא". "עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם". "תפארת בחורים כחם, והדרת זקנים שיבה". ואומר "ונגד זקיניו כבוד". תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: אילו שבע מידות שמנו חכמים בצדיקים - כולן נתקיימו ברבי ובניו. רבי יוחנן אומר: כל שבע מידות שאמרו חכמים בצדיקים היו ברבי. מאן רבי הוא? רבי הוא רבי יהודה הנשיא. אמר רבי אבהו: הוא רבי, הוא רבי יודן הנשיא, הוא רבינו. כלומר כל השמות האלה, כל הכינויים שכינו אותו - או רבי, או רבי יהודה הנשיא, או רבינו.
פרק י"א הלכה ד', תלמוד המשנה: חומר בדברי סופרים מבדברי תורה: האומר "אין תפילין" - לעבור על דברי תורה - פטור. "חמש טוטפות" - להוסיף על דברי סופרים - חייב. אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו בבית דין הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל, שנאמר "וכל העם ישמעו ויראו" - כלומר כל ישראל יראו, לדברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר: אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות: "איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין" - כלומר מפרסמים את זה.
חברייא בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים כדברי תורה, "וחכך כיין הטוב". כלומר הדברים של חכמים זה כמו התורה. שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים יותר מדברי תורה, "כי טובים דדיך מיין" - כי טובים יותר מיין.
רבי אבא בר כהן בשם רבי יהודה בר פזי: תדע לך שדברי סופרים חביבין מדברי תורה, שהרי רבי טרפון - אילו לא קרא קריאת שמע כלל, לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי בית הלל שהיטה וקרא, נתחייב מיתה, על שם "ופורץ גדר ישכנו נחש".
תני רבי ישמעאל: דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר, יש בהן קולים ויש בהן חומרין, אבל דברי סופרים כולן חומרין. תדע לך שהוא כן, דתנינן תמן: "האומר אין תפילין" - לעבור על דברי תורה - פטור. "חמש טוטפות" - להוסיף על דברי סופרים - חייב.
אמר רבי חיננא בריה דרבי אדא בשם רבי תנחום בר חייה: חמורים דברי זקנים מדברי נביאים, דכתיב "אל תטיפו יטיפון" - הקדוש ברוך הוא אומר לנביאים לא יטיף לישראל כי אינם רוצים לשמוע, כן על עבודה זרה וכולי. אבל כתיב "אטיף לך ליין ולשכר" - הקדוש ברוך הוא מצווה את החכמים כן להטיף לישראל.
[דף נו עמוד א]
פלמנטרין שליחים שלו למדינה. על אחד מהן כתב: "אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטורין כתב הרשאה שלי - אל תאמינו לו". ועל אחד מהן כתב: אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסמנטורין שלי - תאמינו לו". כך בנביא כתיב (דברים ראה יג ב) "ונתן אליך אות או מופת", ברם הכא (דברים שופטים יז יא) "על פי התורה אשר יורוך". התורה אמרה ארבע טוטפות של ארבע פרשיות, והורה שיעשו חמש טוטפות של ארבע פרשיות - חייב. רבי אבא° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם רבי הושעיה°: אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרן מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, כגון הנבילה כגון השרץ, שעיקר איסורם וטמאתם מדברי תורה ופירוש שיעורן מדברי סופרין. אמר רבי זעירא°: לעולם אינו חייב עד שיכפור ויודה בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרין, כגון נבילה וכגון שרץ, שעיקר איסורם וטמאתם מדברי תורה ופירוש שיעורן מדברי סופרין, והוא שיגרע יא_כהויוסיף בדבר שהוא מגרע כשהוא מוסיף. ואין לנו אלא תפילין, דאם אמר חמשה טוטפות הרי הוא מוסיף על דברי חכמים, ובזה הדבר בעצמו גורע הוא, דקימא לן בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול, ונמצא פוסל את הד' טוטפות בתוספתו. צהלון אפוי דרב הושעיה°. שרבי יוחנן° בר נפחא אמר בשמו אחר שהרבה זמן לא הזכיר דברים משמו, אמר לו רבי הושעיה°: כך אמרי אנשי: "כשהתלמיד צריך לך - שחק לך, כשגדל ולא צריך לך - הפליג עלך" התרחק ממך. תלת עשר שנין עבד רבי יוחנן° בר נפחא עלול קומי רביה, אף דלא צריך ליה כדי לנהוג בו כבוד על שלימדו תורה בצעירותו. אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זעירא°: אפילו אילו לא למד ממנו דבר בכל אותם שנים, דייו שהיה מקביל פני רבו, שכל המקביל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה. התיב רבי ברכיה° הכהן: והא תנינן "גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע", שאם הורה להגדיל האורך הרי הוא גורע ברוחב! אמר רבי אבמרי°: מאן דאמר הכן שצריך להיות דווקא מרובע של תשע עדשים. התיב רבי אבא בר ממל°: והא שתי פרשיות שבמזוזה שאם הוסיף עוד פרשה גרע? אמר לו: היא תפילין, היא מזוזה.
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת סנהדרין דף נ"ו. אומרת הגמרא: נביא וזקן ימים דומים למלך ששלח שני שליחים, שלושה שליחים שלו למדינה. על אחד מהם הוא כתב "אם אינו מראה חותם שלי וסמנטורין שלי - אל תאמינו לו", כלומר אם לא מראה לכם את החותם וכתב ההרשאה שלי, אל תאמינו לו. ועל אחד מהם כתב "אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסמנטורין שלי - תאמינו לו", כלומר לא מראה לכם הרשאה, תאמינו לו.
אז ככה, בעצם בנביא כתוב "ונתן אליך אות או מופת". ומה, לגבי חכם כתוב "על פי התורה אשר יורוך". התורה אמרה ארבע טוטפות של ארבע פרשיות, אם הורה שיעשו חמש טוטפות של ארבע פרשיות - חייב.
רבי אבא ורבי יוחנן אמרו בשם רבי הושעיה: אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקר מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, כגון הנבילה כגון השרץ, מדברי תורה מדברי סופרין. שבעצם האיסור שלהם והטומאה שלהם היא דברי תורה, אבל הפירוש - השיעורים שלהם, כמה בדיוק ומה - זה דברי סופרים.
אמר רבי זעירא: לעולם אינו חייב עד שיכפור ויודה בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרין, כגון נבילה וכגון שרץ, מדברי תורה מדברי סופרין, והוא שיגרע ויוסיף בדבר שהוא מגרע מוסיף. כגון שעשה חמש אותיות - הרי הוא מוסיף עוד דבר, ובזה הדבר בעצמו הוא גורע, דקיימא לן בית חיצון שנוהג את האוויר פסול. נמצא שברגע שהוא מוסיף עוד פרשה אז הוא פוסל את הארבע אותיות בתוספת שלו.
ואיתא, אפוי דרב הושעיה - הוא שמח כיוון שרבי יוחנן אמר בשמו, אחרי שהרבה זמן הוא לא הזכיר דברים בשמו. שרבי יוחנן אמר: רבי הושעיה - אנשי, "כשהתלמיד צריך לך - שחק לך", מראה לך פנים מחייכות, אוהב אותך, אבל "לא צריך לך - הפליג עלך", מתרחק ממך.
תא שמע - בגלל זה "תלת עשר שנין עבד רבי יוחנן עלול קומי רביה, דלא צריך ליה", כלומר כדי לנהוג בו כבוד על שסבל אותו בצעירותו, אז שלוש עשרה שנים ברצף הוא נכנס אליו למרות שהוא לא היה צריך אותו.
אמר שמואל בשם רבי זעירא: אפילו לא למד ממנו דבר בכל אותן השנים, דייו שהיה מקביל פני רבו, שכל המקביל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה.
התיב רבי ברכיה: והא תנינן גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע! משמע מכאן שאם הוא הורה להגדיל את האורך הרי הוא גורע ברוחב, כי השטח מסוים, ואם אתה מגדיל את האורך אתה מקטין את הרוחב - וזה גורע.
אמר רבי אבמרי: מאן דאמר הכן - מי אמר לך שזה חייב להיות מרובע דווקא? אולי זה לא גורע. כלומר אתה אומר שהמקרה היחיד שמצאנו שאם הוא מוסיף הוא גורע זה התפילין - הוא אומר: לא, גם בגריסא קלקי, בנגע שכתוב שהשטח מרובע. אם הוא מגדיל את האורך הוא מקטין את הרוחב. אומר לו: מי אמר שזה חייב להיות דווקא מרובע לגמרי?
התיב רבי אבא בר ממל: והא שתי פרשיות שבמזוזה? גם כן פה אם הוא מוסיף הוא גורע, כי מה שצריך שהפרשה של שמע ישראל תהיה חיצונית - אם הוא מוסיף מעליה עוד אחת אז היא לא חיצונית. אמר לו: היא תפילין, היא מזוזה - אותו דין.
[דף נו עמוד ב]
התיב רב המנונא°: והא תני בציצית "ארבעה חוטין של ארבע אצבעות, עשאן ארבעה חוטין של שלש אצבעות" - פסל? אמר לו: גרע ולא הוסיף, ואנן בעינן דווקא דבר שאף בהוספה פוסל. התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסי° בר זבידא: והא תני כתיב "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסלת מרבכת חלות בלולת בשמן, על חלות לחם חמץ" וגו', וצריך שיהיו כל מצות ורקיקים ומרבכת שלושתן מעשרה עשרונים, וחלת חמץ מעשרה עשרונים. ואת חצי לוג השמן צריך לחלק חציו לרבוכה וחציו רבע לחלות ורבע לרקיקים. ותניא מביא חצי לוג שמן (ספרא צו יא): "כיצד הוא עושה? נותן רביעית לרבוכה ורביעית לשני מינים - מחצה לחלות ומחצה לרקיקין. הורה לשלש בשמן לכל המינים בשוה - שליש לרבוכה ושליש לחלות ושליש לרקיקים. נמצא זה מוסיף לחלות ולרקיקים וגורע מן הרבוכה"? אמר לו: מיגרע מן הרביכה ומוסיף על החלות ועל הרקיקין, ומה שאמרו שאין לנו אלא בתפילין - בדבר שגורע ומוסיף באותו אחד.
מתני':
ונביא השקר - יא_כווהמתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו. יא_כזאבל הכובש על נבואתו, יא_כחוהמוותר על דברי נביא, יא_כטונביא שעבר על דברי עצמו - מיתתו בידי שמים, שנאמר (דברים שופטים יח יט) "אנכי אדרוש מעמו".
גמ': המתנבא מה שלא שמע - כצדקיה בן כנענה. ומה שלא נאמר לו - כחנניה בן עזור. רבי יהושע בן לוי° אמר: חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לו קיבוסת קנאה והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון. אמר חנניה בן עזור: "כל סמא דמילתא עיקרן של דברים לא דא היא, אלא (ירמיהו כ"ט, י') 'לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם'". וכל ימיו של מנשה אינן אלא חמשים וחמש שנה. צא מהן עשרים שנה שאין בית דין של מעלה עונשין וכורתים, ושתים של אמון ושלשים ואחת של יאשיהו, אחר כך מלך צדקיהו. הדא היא דכתיב (ירמיהו כ"ח, א'-ג') "ויהי השנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו מלך יהודה, בשנה החמישית בחדש החמישי, אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בית ה' לעיני הכהנים וכל העם לאמר כה אמר ה' אלהי צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל. בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנצר מלך בבל מן העיר הזאת ויביאם בבל". אמר לו: ירמיה: "אתה אומר 'בעוד שנתים ימים אני משיב' וגו', ואני אומר שנבוכדנצר בא ונוטל את השאר, דכתיב (ירמיהו כ"ז, כ"ב) 'בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'". אמר לו: "תן סימן לדבריך". אמר לו: "אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקדוש ברוך הוא אומר להביא רעה ומתנחם, ואתה מתנבא לטובה - יא_לאת הוא שצריך ליתן סימן לדבריך". אמר לו: "לאו את הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך!" אמר לו: "אין כיני, הרי אני נותן אות ומופת - באותו האיש השנה ההיא הוא מת, דכתיב (ירמיהו כח טז יז) 'כי סרה דבר על ה'". והות ליה כן, דכתיב "וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי". שנה אחרת היתה, ואת אמר הכין שהנבואה התקיימה? אלא מלמד שמת בערב ראש השנה באותה שנה, וצוה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר, שיוציאוהו אחר ראש השנה, בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר. והכובש על נבואתו - כיונה בן אמיתי. אמר רבי יונה°: יונה בן אמיתי נביא אמת היה. את מוצא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (יונה א', ב') "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני", אמר יונה: "יודע אני שהגוים קרובי תשובה הן, והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה, והשטן מקטרג על ישראל שלא למדו מהם, והקדוש ברוך הוא בא ופורע משונאיהן של ישראל. ומה עלי לעשות? לברוח!", דכתיב (יונה א', ג') "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה וגו'".
התיב רב המנונא: והא תני בציצית ארבע אצבעות, עשאן שלש אצבעות. אם עשה ארבעה חוטים של שלוש אצבעות הרי פסל. אמר לו: גרע ולא הוסיף. כלומר בעינן דווקא דבר שאף בהוספה הוא פוסל.
התיב רבי חגיי קומי רבי יוסי, ואתני בכתיב "והקריבו לזבח התודה חלות מצות בלולות בשמן... וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן". צריך שיהיו כל המצות: רקיק, מורבכת, ושלושתן מעשרה עשרונים. כלומר עשרה עשרונים לחלות חמץ ועשרה עשרונים לרקיקים ולמורבכת - כולם ביחד שלושים עשרונים, ואת החצי לוג שמן הוא צריך לחלק חציו למורבכת וחציו לחלות ולרקיקים. ותני איך הוא עושה - מביא חצי לוג שמן, נותן רביעית למורבכת ורביעית לשני המינים, מחצה לחלות ומחצה לרקיקים. שאם הוא מורה לחלק שליש בשמן לכל המינים בשווה, שליש שליש לחלות שליש לרקיקים - נמצא מוסיף לחלות ולרקיקים וגורע ממורבכת. אז הנה מציאות שהתוספת גורעת.
אמר לו: מיגרע מן הרביכה ומוסיף על החלות ועל הרקיקין - כלומר בעצם הוא גורע מאחד ומוסיף לשני. ומה שאמרנו שאין לנו אלא בתפילין, זה מדבר בדבר שגורע ומוסיף באותו דבר.
מתני': נביא השקר - המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו. אבל הכובש על נבואתו, והמוות על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו - מיתתו בידי שמים, שנאמר אנכי אדרוש מעמו.
גמ': המתנבא מה שלא שמע - זה כצדקיה בן כנענה. מה שלא נאמר לו - זה כחנניה בן עזור.
רבי יהושע בן לוי אמר: חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לו קיבוסת - הייתה לו קנאה בירמיהו - והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון.
אמר חנניה בן עזור: כל סמא דמילתא לא דא היא, אלא לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. משמע שאחרי שבעים שנה תבוא הגאולה. וכל ימיו של מנשה אינן אלא חמישים וחמש שנה. צא מהן עשרים שנה שאין בית דין של מעלה עונשין וכורתים - אז ביחד קיבלנו שלושים ושלוש, ושתים של אמון ושלושים של יאשיה.
הדא היא דכתיב "ויהי השנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו מלך יהודה, בשנה החמישית בחדש החמישי, אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בית ה' לעיני הכהנים וכל העם לאמר כה אמר ה' אלהי צבאות אלהי ישראל לאמר שברת את עול מלך בבל. בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנצר מלך בבל מן העיר הזאת ויביאם בבל" - כי בעוד שנתיים יסתיים שבעים שנה.
אמר לו ירמיה: אתה אומר בעוד שנתיים ימים אני משיב, ואני אומר שנבוכדנצר בא ונוטל את מה שנשאר, דכתיב בבלה יובאו ושמה יהיו.
אמר לו: תן סימן לדבריך. אמר לו: אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקדוש ברוך הוא אומר להביא רעה ומתנחם, ואתה מתנבא לטובה - את הוא צריך ליתן סימן לדבריך. אמר לו: לאו את הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך.
אמר לו: אם כן, הרי אני נותן אות ומופת - באותו האיש, אתה בעצמך, השנה ההיא הוא מת. כי הנביא הזה חנניה בן עזור ימות באותה שנה, דכתיב כי סרה דבר על ה'. והוות ליה כן, "וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי".
אמרה הגמרא: לכאורה זה קרה בשנה השביעית - "שנה ההיא" אמרה, אבל "בחדש השביעי" זה כבר שנה אחרת! אלא אמר: מלמד שמת בערב ראש השנה, וציווה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר, שיוציאוהו אחר ראש השנה, בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר.
והכובש על נבואתו - כיונה בן אמיתי. אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי נביא אמת היה. את מוצא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני", אמר יונה: יודע אני שהגויים בני תשובה הן, והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושים תשובה, והשטן מקטרג על ישראל שלא עשו כמותם, והקדוש ברוך הוא בא ופורע משונאיהם של ישראל - בלשון סגי נהור. ומה עלי לעשות? לברוח!
"ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה וגו'".
[דף נז עמוד א]
והמוותר על דברי הנביא - כחבירו של מיכה, דאמר לו בדבר ה': "הכני נא", ולא אבה. ונביא שעבר על דברי עצמו - כעידו החוזה, שה' צוהו שלא יאכל בבית אל, והנביא הזקן השיבו והטעהו עד שאכל. אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: נביא השקר הזקן זה אמציה כהן בית אל. אמר רבי יוסי° בר זבידא: פיתפותי בצים היו שם, ואיזה זה? זה יהונתן בן גרשום בן מנשה. את מוצא בשעה שבא דוד ומצאו שהוא עובד עבודה זרה, אמר לו: "אתה בן בנו של אותו הצדיק ואת עובד עבודה זרה?" אמר לו: "מסורת בידי מאבי אבא: יא_לאמכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות". אמר לו: "חס ושלום! לא אמר לך כן, אלא מכור עצמך יא_לבלעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות". כיון שראה דוד שהיה הממון חביב עליו, מינהו קומוס תיסוורין ממונה על האוצרות על בית המקדש. הדא הוא דכתיב (דברי הימים א' כ"ו, כ"ד) "ושבואל בן גרשום בן מנשה נגיד על האוצרות" - שבואל ששב לאל בכל כחו, נגיד על האוצרות שמונהו קומוס תיסוורין על האוצרות. חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן°: "כומר לעבודה זרה והאריך ימים?" אמר לון: "על ידי שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו". "כיצד היתה עינו רעה בעבודה זרה שלו? הוה בר נש אתא למיקרבה תור או אימר או גדי לעבודה זרה, ואמר ליה: 'פייסיה עלי', והוא אמר ליה: 'מה זו מועילה לך? לא רואה ולא שומעת, לא אוכלת ולא שותה, לא מטיבה ולא מריעה ולא מדברת'. אמר ליה: 'חייך, ומה נעביד?' ואמר ליה: אזיל עביד ואייתי לי חד פינך צלוחית דסולת, ואתקין עלוי עשר ביעין בצים, ואתקין קומוי אסדר לפניו, והוא אכל מכל מה דאתי, ואנא מפייס ליה עלך'". מכיון דאזיל ליה כשהיה הולך, הוה אכיל לון. זימנא חדא פעם אחת אתא חד בר פחין אדם ריק ויש אומרים פיקח. אמר ליה: "כן". אמר ליה: "אם אין מועילה כלום, את מה עביד הכא?" מה אתה עושה כאן? אמר ליה: "בגין חיי". כיון שעמד דוד המלך, שלח והביאו. אמר ליה: "את בן בנו של אותו צדיק ואת עובד עבודה זרה?" אמר ליה: "כך אני מקובל מבית אבי אבא: 'מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות'". אמר ליה: "חס ושלום! לא אמר כן, אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות". כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון, מה עשה? העמידו קומוס גזבר על תיסבריות אוצרות שלו. הדא הוא דכתיב (דברי הימים א' כ"ו, כ"ד) "ושבואל בן גרשם בן משה נגיד על האוצרות" - שבואל ששב אל אל בכל לבו ובכל כחו, נגיד על האוצרות שמינוהו על תיסבוריות שלו. מתיבין לרבי שמואל בר נחמן°: "והא כתיב שעמד הפסל (שופטים י"ח, ל') 'עד יום גלות הארץ'?" אמר לון: "כיון שמת דוד עמד שלמה וחילף סנקליטין פקידים שלו, וחזר לקילקולו הראשון". ונביא שעבר על דברי עצמו - כעידו הנביא. הדא היא דכתיב (מלכים א' י"ג, י"א) "ונביא אחד זקן יושב בבית אל, ויבא בנו ויספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלהים וגו' ויאמר להם אביהם אי זה הדרך הלך" וגומר "ויאמר אל בניו חבשו לי את החמור וגו' וילך אחרי איש האלהים וימצאהו יושב תחת האלה וגו' ויאמר לך אתי הביתה ואכל לחם ויאמר לא אוכל לשוב וגו'" עד "ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר וגו'" עד "ויאכל לחם וישת מים כיחש לו". מה הוא "כיחש לו"? שיקר ביה. "ויהי הם יושבים על השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו" - "אשר הושב" אין כתיב כאן אלא "אשר השיבו", שלא דיבר ה' עם הנביא עידו אלא עם הנביא הזקן ששיקר לו. והרי הדברים קל וחומר: ומה אם מי שהאכיל את חבירו לחם שקר זכה שנתייחד עליו הדיבור, המאכיל את חבירו לחם אמת על אחת כמה וכמה! ונביא שעבר על דברי חבירו - כחבירו של מיכה. כתיב (מלכים א' כ', ל"ה) "ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' וגו' ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאתו וימצאהו האריה ויכהו. וימצא איש אחד ויאמר הכני נא ויכהו וגו' וילך הנביא ויעמד למלך על הדרך ויתחפש באפר על עיניו. ויהי המלך עובר והוא צעק אל המלך וגו' ויהי עבדך עשה הנה והנה וגו' וימהר ויסר את האפר מעל עיניו וגו' ויאמר לו כה אמר ה' יען אשר שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". וכתיב "ויגש איש האלהים ויאמר כה אמר ה'" - ולמה "ויאמר ויאמר" שני פעמים? אלא באמירה הראשונה אמר לו: "אם בא בן הדד מלך ארם תחת ידך, אל תחוס עליו ואל תחמול עליו". ובאמירה השנייה אמר לו: "יען אשר שלחת את איש חרמי וגו'". "כמה מצודות וחרמים עשיתי לו עד שמסרתיו תחת ידך ושלחתו והלך בשלום? לפיכך והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". את מוצא בשעה שיצאו ישראל למלחמה לא מת מכולם אלא אחאב מלך ישראל בלבד. הדא היא דכתיב (מלכים א' כ"ב, ל"ד) "ואיש משך בקשת לתומו ויך את מלך ישראל בין הדביקים ובין השיריין, ויאמר לרכבו: הפוך ידך והוציאני מן המחנה כי החליתי". ומה אני מקיים "ועמך תחת עמו"? אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי שמעון בן יוחי: אותה הטיפה שיצאת מאותו צדיק הנביא שפצעו אותו כיפרה על כל ישראל.
מתני':
המתנבא יא_לגבשם עבודה זרה ואומר "כך אמרה עבודה זרה" - אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור. הבא יא_לדעל אשת איש - כיון שנכנסה לרשות הבעל מן הנישואין, אף על פי שלא נבעלה - הבא עליה הרי זה בחנק. וזוממי בת כהן ובועלה - הא יא_להכל הזוממין מקדימין לאותה המיתה חוץ יא_לומזוממי בת כהן ובועלה.
גמ': אמר רבי יוסי בן חנינה°: הכל היה בכלל נבואת השקר - בין בעבודה זרה בין בשאר כל המצות, דכתיב (דברים שופטים יח כ) "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר ומת הנביא ההוא". למה יצאה נביא המתנבא בשם עבודה זרה? אלא שעבודה זרה - בין שנתכוון לעקור את כל הגוף
אנחנו קוראים בגמרא סנהדרין דף נ"ז. והמוותר על דברי הנביא - כעידו החוזה, כי חברו של מנחה מה שאמר לו בדבר השם הכן ינע ולא הווה, ונביא שבא על דברי עצמו - כי הוא לא חוזה שציווה שלא יאכל בבית אל והנביא הזקן השיבו והתעה עד שאכל.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק: זה אמציה כהן בית אל. אמר רבי יוסי: פיתפותי בצים היו שם. ואיזה זה? זה יהונתן בן גרשום בן מנשה. את מוצא בשעה שבא דוד ומצאו שהוא עובד עבודה זרה, אמר לו: אתה בן בנו של אותו הצדיק ואת עובד עבודה זרה? אמר לו: מסורת בידי מאבי אבא: מכור עצמך לעבודה זרה תצטרך לבריות. אמר לו: חס ושלום! לא אמר לך כן, אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות.
כיוון שראה דוד שהיה הממון חביב עליו, מינהו קומוס תיסוורין על בית המקדש. כלומר היה לו אוצרות. הדא הוא דכתיב "ושבואל בן גרשום בן מנשה נגיד על האוצרות" - שבואל ששב לאל בכל כוחו, נגיד על האוצרות שמינהו קומוס תיסוורין על האוצרות.
חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן: "כומר לעבודה זרה והאריך ימים?" אמר לון: "על עינו צרה בעבודה זרה שלו". ומה הייתה עינו צרה בעבודה זרה שלו? הווה בר נש מייתי תור או אימר או גדי לעבודה זרה. כלומר, אם מישהו היה מביא שור או כבש או עז לעבודה זרה, ואמר ליה: "פייסיה עלי". והוא אמר ליה: "מה מועילה לך? אוכלת שותה, מטיבה ולא מריעה". אז הוא אמר לו: מה נעשה? אמר לו: אייתי לי חד פינך דסולת, ביעין, ואנא מפייס ליה עלך. וכיוון דאזיל, הווה אכיל לון. אתא חד בר פחין. אמר ליה: כן. אמר ליה: "אם מועילה כלום, מה עביד הכא?" אמר ליה: "בגין חיי" - כלומר בגלל פרנסה.
מתיבין לרבי שמואל בר נחמן: "והא כתיב עד יום גלות הארץ?" - משמע שהמשיך לעבוד עבודה זרה. אמר לון: "כיון שמת דוד, שלמה סנקליטין שלו" - כלומר הכריז את כל השרים - "חזר לקילקולו".
ונביא שעבר על דברי עצמו - כי הוא הנביא. הדא היא דכתיב "ונביא אחד זקן יושב בבית אל, ויבא בנו ויספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלהים" וגו', ויאמר להם אביהם "אי זה הדרך הלך" וגומר, "ויאמר אל בניו חבשו לי את החמור" וגו', "וילך אחרי איש האלהים וימצאהו יושב תחת האלה" וגו', "ויאמר לך אתי הביתה ואכל לחם", "ויאמר לא אוכל לשוב" וגו', עד "ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר" וגו', עד "ויאכל לחם וישת מים כיחש לו". מה הוא "כיחש לו"? שיקר ביה.
"ויהי הם יושבים על השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו" - "אשר הושב" אין כתיב כאן אלא "אשר השיבו" - כלומר לא דיבר ה' עם הנביא עידו, אלא עם הנביא הזקן ששיקר לו. והרי הדברים קל וחומר: ומה אם מי שהאכיל את חבירו לחם שקר זכה שנתייחד עליו הדיבור, המאכיל את חבירו לחם אמת על אחת כמה וכמה!
כתיב "ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה'" וגו', "ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה", "וילך מאתו וימצאהו האריה ויכהו. וימצא איש אחד ויאמר הכני נא ויכהו" וגו', "וילך הנביא ויעמד למלך על הדרך ויתחפש באפר על עיניו. ויהי המלך עובר והוא צעק אל המלך" וגו', "ויהי עבדך עשה הנה והנה" וגו', "וימהר ויסר את האפר מעל עיניו" וגו', "ויאמר לו כה אמר ה' יען אשר שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו".
וכתיב "ויגש איש האלהים ויאמר כה אמר ה'" - ולמה "ויאמר ויאמר" שני פעמים? אלא באמירה הראשונה אמר לו: "אם בא בן הדד מלך ארם תחת ידך, אל תחוס עליו ואל תחמול עליו". ובאמירה השנייה אמר לו: "יען אשר שלחת את איש חרמי" וגו' - כלומר כמה מצודות וחרמים עשיתי לו עד שמסרתיו תחת ידך ושלחתו והלך בשלום? לפיכך והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו.
את מוצא בשעה שיצאו ישראל למלחמה לא מת מכולם אלא אחאב מלך ישראל בלבד. הדא היא דכתיב "ואיש משך בקשת לתומו ויך את מלך ישראל בין הדביקים ובין השיריין" - כלומר רק אחד מת - "ויאמר לרכבו: הפוך ידך והוציאני מן המחנה כי החליתי". ומה אני מקיים "ועמך תחת עמו"? הרי לא אמרנו שכל עם ישראל נהרג, מה אתה אומר שרק הוא נהרג? רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: אותה הטיפה שיצאת מאותו צדיק - כלומר הנביא שנפצע - כיפרה על כל ישראל.
פרק א' הלכה ו', מתני': המתנבא בשם עבודה זרה ואומר "כך אמרה עבודה זרה" - אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור - כן, זה נקרא נביא עבודה זרה ולא לשמוע לו.
הבא על אשת איש - כיון שנכנסה לרשות הבעל מן הנישואין, אף על פי שלא נבעלה - הבא עליה הרי זה בחנק. כלומר אם נכנסה לרשות הבעל, אפילו אם הוא לא בעל אותה, זה כבר נקראת נשואה, ומי שבא עליה זה בעצם בחנק ולא בסקילה.
וזוממי בת כהן ובועלה - הא כל הזוממין מקדימין לאותה המיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה - שבעצם הזוממים מקבלים את הדין של הבעל ולא של האישה.
גמ': אמר רבי יוסי בן חנינה: הכל היה בכלל שקר - בין בעבודה זרה בין בשאר כל המצות - כלומר לא משנה מה הנביא התנבא, אם זה נבואת שקר אותו דין, דכתיב "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו לדבר... ומת הנביא ההוא". עכשיו למה מצא נביא מתנבא בשם עבודה זרה? אלא שעבודה זרה - בין שנתכוון לעקור את כל הגוף בין שלא נתכוון לעקור את כל הגוף - דברי רבי שמעון חונקים אותו, ודברי חכמים סוקלין אותו. אבל בשאר כל המצות - אם התכוון לעקור את כל הגוף חייב, לא התכוון לעקור את כל הגוף - זו מחלוקת רבי שמעון וחכמים: לדברי חכמים חונקים אותו, ולדברי רבי שמעון פוטרים אותו.
והנביא שנתנבא בתחילה - אם נתן אות ומופת שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו. שני נביאים שנתנבאו כאחת, שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד - רבי יצחק ורבי הושעיה - חד אמר: צריך ליתן אות ומופת, וחרנא אמר: אינו צריך ליתן אות ומופת - כיוון שמסתמא הם לא משקרים, כי אם שניים ביחד ואחד משקר, השני יכחיש אותו.
[דף נז עמוד ב]
בין שלא נתכוון לעקור את כל הגוף - לדברי °רבי שמעון בן יוחאי חונקים אותו, ולדברי חכמים סוקלין אותו. אבל בשאר כל המצות - אם נתכוון לעקור את כל הגוף - חייב, לא נתכוון לעקור את כל הגוף - מחלוקת °רבי שמעון בן יוחאי וחכמים. לדברי חכמים חונקים אותו, לדברי °רבי שמעון בן יוחאי פוטרים אותו. והנביא שנתנבא בתחילה - אם נתן אות ומופת שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו. שני נביאים שנתנבאו כאחת, שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד - רבי יצחק° בר אבא ורבי הושעיה° - חד אמר: צריך ליתן אות ומופת, וחרנא אמר: אינו צריך ליתן אות ומופת שמסתמא לא משקרי. מתיב מאן דאמר צריך למאן דאמר אינו צריך: "והא כתיב (מלכים ב' כ', ח') 'ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות כי ירפא ה' לי'? והרי ישעיהו נביא ותיק, ואף על פי כן ביקש ממנו אות!" אמר ליה: "שנייא היא תמן, דהו עסק בתחיית המתים, דכתיב 'ביום השלישי תעלה' בית ה', וכתיב (הושע ו', ב') 'יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו'" שנגזרה מתה על חזקיהו כמו שאמר הנביא "מת אתה ולא תחיה", ועכשיו מבשר לו שיחיה, והוה דבר גדול כתחית המתים. תנן: "כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין, אף על פי שלא נבעלה - הבא עליה הרי זה בחנק". אמר רבי יהודה בן פזי°: לא סוף דבר שאם נכנסה לחופה הרי היא ברשות הבעל, אלא אפילו לבית שיש בו חופה. בעיא הדא מילתא: כגון טריקלין וקיטון חדר וחופה בקיטון, כיוון שנכנסה לטריקלין הרי היא ברשות הבעל. תנן: התם: "מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל". ליידא מילה: רבי יוחנן° בר נפחא אמר: ליורשה רק לעניני ממונות. ריש לקיש° אמר: להפר נדריה. אמר רבי זעירא°: אף על גב דרבי שמעון בן לקיש° אמר להפר נדריה, מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לחופה אלא שהאבא לא יכול יותר להפר. אמר רב הונא°: קרייא מסייע לרבי שמעון בן לקיש° שלא רק לענין ממון אלא גם לאיסורים מסירת האב לשלוחי הבעל מועיל, דכתיב (דברים כי תצא כב כא) "לזנות בית אביה" - פרט לשמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, שלא תהא בסקילה אלא בחנק. תנן: "וזוממי בת כהן ובועלה" - הא כל הזוממין מקדימין לאותה המיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. תני: "כל הזוממין ובועלין מקדימין לאותו מיתה - אם לסקילה סקילה, אם לשריפה שריפה. במה דברים אמורים? שהוא הבועל כיוצא בה באותה מיתה. אבל אם הייתה מיתתו שונה משלה - אינם מקדימים אלא למיתה של הבועל, דכתיב 'את אביה היא מחללת באש תשרף' - היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה. אלא היא בשרפה ובועלה וזוממיה בחנק, דדרשינן 'ועשיתם לו כאשר זממם לעשות לאחיו' - לאחיו ולא לאחותו. אבל אם היה דין הבועל כיוצא בה בשריפה, כגון הבא על ביתו - היא והן בשריפה, שאף עדים זוממים בשרפה. ואם דין הבועל כיוצא בה בסקילה, כגון חמיה שבא עליה - היא והן בסקילה. אם הבועל בחנק - היא בשרפה והן בחנק. הדרן עלך פרק ואילו הן הנחנקין וכולא מסכתא דסנהדרין
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:
הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת סנהדרין כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":
קדיש בנוסח אשכנז / ספרד
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח
יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
ויש נוהגים במקום:
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
מתיב מאן דאמר צריך למאן דאמר אינו צריך: "והא כתיב ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות"! הרי ישעיהו נביא ותיק היה ועדיין ביקש ממנו אות. אמר ליה: "שנייא היא תמן, דהוה עסק בתחיית המתים, 'יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו'" - הרי נגזרה מיתה על חזקיהו, "מות אתה ולא תחיה", ועכשיו נאמר לו שיחיה, וזה דבר גדול כמו תחיית המתים, לכן ביקש אות.
אמר רבי יהודה בן פזי: לא סוף דבר לחופה, אלא אפילו לבית שיש בו חופה. בעיא הדא מילתא: טריקלין וקיטון - חופה בקיטון, יש חדרון קטן בצד ושם החופה - נכנסה לטריקלין, ליידא מילה - כלומר האם נחשבת כבר שהיא ברשות הבעל? רבי יוחנן אמר: ליורשה. ריש לקיש אמר: להפר נדריה. אמר רבי זעירא: אף על גב דרבי שמעון בן לקיש אמר להפר נדריה, מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לחופה - אלא הכוונה שהאבא כבר לא יכול להפר.
אמר רב הונא: קרייא מסייע לרבי שמעון בן לקיש - שלא רק שאין לה ירושה, אלא גם לעניין הפרת נדרים מסירתה לשלוחי הבעל קובעת - "לזנות בית אביה" - פרט שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, שלא תהא בסקילה אלא בחנק. כלומר ברגע שמסרו אותה לשלוחי הבעל, גמרנו - היא לא בסקילה אלא בחנק.
כיוצא בשריפה, היא והן בשריפה, כיוצא בסקילה - היא והן בסקילה, בחנק - היא והן בחנק. כלומר אם דין הבועל כיוצא בה בשריפה, כגון הבעל את בתו, אז היא ואף הזומם בשריפה. ואם דין הבועל כיוצא בה בסקילה, כגון חמיו שבעל כלתו, אז היא ואף הזומם בסקילה. ואם הבועל בחנק, אז היא בשריפה ואין הזומם בשריפה אלא בחנק.
הדרן עלך פרק ואילו הן הנחנקין, וכולה מסכתא דסנהדרין.
- מלכים א כב יט
- דניאל י כא
- דניאל י א
- מלכים א כב כג
- ישעיהו מד ו
- ישעיהו מא ד
- תהלים י ג
- מלאכי ב ו
- זכריה ח טז
- משלי יז יד
- תהלים פב א
- דברי הימים ב יט ו
- מלכים ב כה יח
- ירמיהו נב כה
- ירמיהו נב כד
- יחזקאל יג ט
- יהושע יט יד
- יהושע טו כט
- מלכים ב ד מב
- דברי הימים ב ל יח
- דברי הימים ב כט יז
- דברי הימים ב ל יט
- ישעיהו ב ג
- ירמיהו כט א
- מלכים ב כד טז
- תהלים נז ג
- דברי הימים ב ג א
- נחמיה יב לב
- נחמיה יב לא
- נחמיה יב לח
- יחזקאל מה יב
- ישעיהו ג כו
- ישעיהו יט ח
- תהלים יז ב
- מלכים א ח נט
- דברי הימים א ב ט
- דברי הימים א ב כו
- דברי הימים א ב י
- דברי הימים א ג ג
- תהלים קלא א
- דברי הימים א יא יג
- דברי הימים א יא יד
- דברי הימים א יא יז
- דברי הימים א יא יח
- מלכים א יא א
- נחמיה יג כו
- מלכים א ה ו
- מלכים א י כז
- קהלת ב כא
- קהלת ב ב
- קהלת א יב
- קהלת ב י
- יהושע א ח
- ירמיהו לד ה
- ישעיהו לג יז
- משלי לא כו
- הושע ה א
- הושע ב ז
- יחזקאל טז מד
- מלכים ב ה יח
- קהלת ח ב
- מלכים א ג כג
- משלי לא ח
- משלי יא יג
- תהלים יב ז
- שיר השירים א ד
- ישעיהו א כא
- אסתר א טז
- משלי יא י
- איוב לח יד
- משלי ט א
- משלי ג יט
- משלי ט ב
- משלי ט ד
- מלכים א כב לו
- דברי הימים ב כ כא
- תהלים פט ג
- יהושע ז יט
- יהושע ז כה
- יהושע ז טז
- יהושע יח י
- דברי הימים א ב ו
- תהלים כב כא
- יחזקאל כג מח
- יהושע ט כז
- ירמיהו ג ג
- משלי כה יד
- צפניה ב ג
- נחמיה יא כא
- יחזקאל מח יט
- תהלים כו ט
- מלכים א יד כד
- הושע ח ד
- מלכים ב יט א
- ירמיהו לב כז
- ישעיהו כט ד
- משלי כג כ
- תהלים סב יג
- משלי יג ו
- משלי יג כא
- משלי ג לד
- משלי ג לה
- איוב לג כט
- קהלת ד יב
- מיכה ז יח
- תהלים פה ג
- ירמיהו ג יד
- תהלים פט לג
- ישעיהו כב יד
- הושע ז ז
- ישעיהו א א
- ישעיהו ז ג
- דברי הימים ב כח ז
- ישעיהו לח יז
- משלי יא כא
- מלכים ב יג כג
- הושע ב יב
- מלכים א יח לו
- ישעיהו ט ו
- ישעיהו נד י
- מלכים א יח לז
- מלכים א כב כח
- קהלת יב יב
- קהלת יב יא
- ישעיהו סג יא
- דברי הימים ב לג יג
- נחמיה ט יח
- מלכים א טז לא
- מלכים א כא כ
- מלכים א כא כה
- מלכים א טז לד
- מלכים א יז א
- יהושע ו כו
- מלכים א כא כז
- מלכים א כא כח
- מלכים א כא כט
- ישעיהו ח יז
- ישעיהו ח יח
- ישעיהו לח א
- ישעיהו לב ז
- דברי הימים ב ז יד
- תהלים יז טו
- ישעיהו לח ב
- יהושע ב טו
- יהושע ו כג
- מלכים ב ד י
- יחזקאל מג ח
- ירמיהו ד יט
- מלכים ב כ ד
- ירמיהו טו ד
- דברי הימים ב לג כג
- מלכים ב כא טז
- הושע ט י
- תהלים קו ל
- יהושע יג כב
- איוב כ טו
- שמות כ ב
- תהלים קכ א
- מלכים ב ו א
- מלכים ב ד ט
- מלכים ב ד כז
- מלכים ב ד כט
- מלכים ב ה ט
- מלכים ב ה טז
- מלכים ב ה כ
- מלכים ב ה כה
- מלכים ב ה כז
- איוב לא לב
- איוב לד לג
- תהלים נה כד
- תהלים קח י
- תהלים ס י
- תהלים א ה
- איוב ו יז
- תהלים מ ג
- משלי יג א
- תהלים נ ה
- תהלים צה יא
- תהלים קיט קו
- ישעיהו לה י
- ישעיהו כז יג
- תהלים קיט קעו
- תהלים קמז יז
- תהלים יט ז
- הושע ה ז
- יחזקאל ב ג
- יחזקאל כג לא
- משלי כא כז
- דברים כד ז
- יחזקאל כ מ
- משלי טז לא
- משלי יז ו
- משלי כ כט
- ישעיהו כד כג
- שיר השירים ז י
- שיר השירים א ב
- קהלת י ח
- מיכה ב ו
- מיכה ב יא
- ירמיהו כט י
- ירמיהו כח א
- ירמיהו כח ג
- ירמיהו כז כב
- יונה א ב
- יונה א ג
- דברי הימים א כו כד
- שופטים יח ל
- מלכים א יג יא
- מלכים א כ לה
- מלכים א כב לד
- מלכים ב כ ח
- הושע ו ב