ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת סוטה/הדפסה
פרק ראשון – המקנה לאשתו
[דף א עמוד א]
==ירושלמי סוטה, פרק א, הלכה א==
מתני': המקנה לאשתו °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: מקנא על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו. °רבי יהושע בן חנניה אומר: א_אמקנא על פי שנים א_בומשקה על פי שנים.
גמ': תנן: המקנה לאשתו. כתיב (במדבר נשא ה יד) ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וגו'. ועבר עליו רוח קנאה - רוח טהרה, שלא יקנא לה א_גלא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דבר של אימא. אלא מתוך מתון בנחת, כדי להדריכה בדרך ישרה. מה דאיתאמרת שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דבר של אימא למצוה או לעיכוב נפקא מינא? אם עבר וקינא לה מתוך אחד מכל הדברים הללו, אין תימר למצוה - קינויו קינוי. אין תימר לעיכוב - אין קינויו קינוי. אתייא כהדא דתנן: כל מקום שנאמר חוקה או תורה - מעכב. והכא נמי כתיב "זאת תורת הקנאות", שמע מינא לעיכוב הקינוי. °רבי יהושע בן חנניה אמר בשם °רבי אליעזר בן הורקנוס: א_דחובה. °רבי יהושע בן חנניה אמר: רשות. אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי° קומי רבי יסא° אסי: אתייא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס כ°בית שמאי וד °רבי יהושע בן חנניה כ°בית הלל. ד°רבי אליעזר בן הורקנוס כ°בית שמאי, ד°בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה. מצא בה דברים כעורין, מה יעשה? לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה, לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורין. לפום כן הוא אומר: חובה לקנא. והא תני משום °בית שמאי: אין לי שרשאי לגרשה אלא כשמצא בה דבר ערוה. מצא בה דברים כעורים, כגון היוצאה וראשה פרוע וצדדיה מפורמין וזרעותיה חלוצות, מנין שיכול לגרשה? תלמוד לומר (דברים כי תצא כד א) כי מצא בה ערות דבר, לרבות דבר מכוער שמביא לידי ערווה. ולמה אמרתה של °בית שמאי אם מצא בה דבר כעור אינו יכול לגרשה? אמר רבי מנא° בן יונה: קיימתיה, כאן שיכול לגרשה בשיש עדים וכאן שלא יכול לגרשה כשאין עדים. וד °רבי יהושע בן חנניה כ°בית הלל, ד°בית הלל אמרי: אפי' הקדיחה תבשילו. לפום כן הוא אומר: רשות. רצה לקנאות - יקנא, רצה לגרש - יגרש. תנן: °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: מקנא על פי שנים. מה טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס? דכתיב כי מצא בה ערות דבר. מצא בה ערוה - זו סתירה, דבר - זה קינוי שבא על ידי דיבור. וגמרינן בגזרה שווה דבר דבר מעדות. כתיב הכא "כי מצא בה ערות דבר", וכתיב התם (דברים שופטים יט טו) "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר". מה דבר האמור להלן על פי שנים עדים, אף דבר האמור כאן על פי שנים עדים. אבל אם נסתרה, משקה על פי עד אחד או על פי עצמו. דכתיב (במדבר נשא ה יב) ומעלה בו. מעל שמעלה - בתנאים שהיתנה עמה כשקינה לה על פי שני עדים וזה אפילו בעד אחד או על פי עצמו. תני °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר משום °רבי אליעזר בן הורקנוס: מקנא על פי עד אחד או על פי עצמו, ומשקה על פי שנים. מה טעמא? ד°רבי אליעזר בן הורקנוס? שנאמר: כי מצא בה ערות דבר. מצא בה ערוה זו סתירה - ואין מציאה בכל מקום בתורה אלא בעדים. מה מקיים °רבי אליעזר בן הורקנוס דבר? שמצא בא דבר שהוא מרגיל לבא לידי ערוה ומקנא על פי עד אחד או על פי עצמו, דכתיב "ומעלה בו" - בקינוי "בו" משמע בלי עדים. עד אחד מנין שישקה? הרי נאמר "מעלה בו". אולי רק הבעל יכול להעיד על הקינוי, אבל לא עד אחד? קל וחומר: מה אם פיו שאינו זוקקו
עריכה משולבת בעזרת השם אנחנו מתחילים את הלימוד ב-Our Jerusalem, מסכת סוטה. אומרת המשנה, המקנא לאשתו: רבי אליעזר אומר מקנא על פי שניים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו. זאת אומרת לקנות פירושו של להזהיר אותה שלא תסתתר עם פלוני, ואת זה הוא עושה על פי שניים. אבל להשקות אותה, כלומר אם לאחר מכן באים ומעידים שראו אותה נסתרת עם פלוני אחרי שהוא קינא לה, אז פה אפילו עד אחד או אפילו עצמו. רבי יהושע אומר מקנא על פי שניים ומשקה על פי שניים. כלומר גם הקינוי וגם הסתירה צריכות להיות על פי שניים.
בגמרא: כתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. רוח קנאה זה רוח טהרה. שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דבר של אימה, אלא מתוך מתון, כלומר בנחת רוח, כדי להדריכה בדרך ישרה - זו המטרה שלו. שמא תאמר שלא יקנא לה לא מתוך שחוק, לא מתוך שיחה, לא מתוך קלות ראש ולא מתוך דבר של אימה - למצוה או לעיכוב? דווקא מיניה, אם עבר וקינא לה מתוך אחד מכל הדברים הללו - אם תאמר למצוה - קינויו קינוי. כלומר אפילו אם הוא עשה את זה מתוך כעס, מתוך קלות ראש, זה גם קינוי. אבל אם תאמר לעיכוב - אין קינויו קינוי. כלומר אם הוא עשה את זה מתוך כעס וכדומה, זה לא נקרא קינוי, ואז גם אם היא נסתרה היא לא אסורה עליו.
ואמרינן עלה כהדא: כל מקום שנאמר חוקה תורה - מעכב. והכא לגבי הכינוי, למה יכתוב שזו תורת הקנאות למילה - לעיכוב? כתוב הכינוי, רבי יהושע אמר בשם רבי אליעזר חובה. כתוב "וקינא את אשתו" - זה מלשון חובה. ורבי יהושע אומר זה רשות.
אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי קומי רבי יסא: אתייא דרבי אליעזר כבית שמאי, רבי יהושע כבית הלל. דרבי אליעזר כבית שמאי, שבית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה. שעכשיו מצא בה דברים מכוערים - מה יעשה? כלומר אם הוא לא מצא בה ערוה, היא לא זינתה, הוא לא יודע שהיא זינתה, אבל הוא רואה בה דברים מכוערים. אז מה יעשה? לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה, לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים מכוערים. לפום כן הוא אומר: חובה לקנא.
והא תני משום בית שמאי: אין לי אלא ערוה. שאסור לו לגרשה אלא כשמצא בה דבר ערוה. מצא בה דברים מכוערים, כגון היוצאה וראשה פרוע, וצדדיה מפורמין, וזרעותיה חלוצות - מנין שיכול לגרשה? תלמוד לומר כי מצא בה ערות דבר - לרבות דבר מכוער שמביא לידי גירושין. אז מה אומר, שבית שמאי, מצא בה דבר מכוער - הוא לא יכול לגרשה? אמר רבי מנא: קיימתיה - כאן שיכול לגרשה, זה כשיש עדים, וכאן שלא, זה כשאין עדים. כלומר אם יש לו עדים, גם בית שמאי אמרו שהוא יכול לגרש אותה, אבל אם אין לו עדים, פה בית שמאי אומרים שהוא לא יכול לגרש. לכן, לפי בית שמאי הוא צריך לקנות - חובה לקנות.
רבי יהושע כבית הלל, דבית הלל אמרי: אפילו הקדיחה תבשילו. שאם אדם רצה לגרש את אשתו, אפילו אם הקדיחה את תבשילו - לפום כן הוא אומר רשות. רצה לקנאות - יקנא, רצה לגרש - יגרש.
במשנה: רבי אליעזר אומר מקנא על פי שניים. מנין לרבי אליעזר שהוא אומר כן, שעל פי שניים? דכתיב כי מצא בה ערות דבר - מצא בה ערוה - זו סתירה, דבר - זה הקינוי, שבא לידי דיבור וגם בגזירה שוה: דבר דבר מעדות. כתיב הכא "כי מצא בה ערות דבר", וכתיב התם "על פי שני עדים או שלושה עדים יקום דבר". מה דבר האמור להלן על פי שני עדים, אף דבר האמור כאן על פי שני עדים. אבל אם היא נסתרה - על פי עד אחד או על פי עצמו משקה אותה. למה? דכתיב "ומעלה בו" - מעל, שמעלה בתנאים שהתנה עמה, שקינא לה על פי שני עדים. כלומר הכינוי היה על פי שני עדים, ואז אם היא מעלה בדברים הללו, אפילו על פי עד אחד או אפילו על פי עצמו הוא משקה אותה.
תני רבי יוסי בי רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: מקנא על פי עד אחד או על פי עצמו, ומשקה על פי שניים - בדיוק הפוך. הכינוי זה על פי עד אחד או על פי עצמו, ולהשקות זה על פי שניים - כלומר צריך שני עדים שיראו שבאמת נסתרה, שהפרה את הכינוי שלו. מנין לרבי אליעזר שנאמר כי מצא בה ערות דבר - מצא בה - זה הסתירה, ואין מציאה בכל מקום בתורה אלא בעדים, כתוב "מצא" - מציאה זה משני עדים. עכשיו, מה מקיים רבי אליעזר את המילה "דבר"? דבר שהוא מרגיל לבא לידי ערוה - זה הכוונה שהוא מקנא על פי עד אחד או על פי עצמו, דכתיב "ומעלה בו" בכינוי - כתוב "מעלה בו", שזה בעד אחד או בלי עדים.
[דף א עמוד ב]
לשבועת ממון כשכופר בכל - הרי הוא משקה, עד אחד שהוא זוקקו לשבועת ממון - לא כל שכן? קרוב מהו שישקה? מי קרוב מבעלה? והרי בעלה משקה על פי עצמו, קל וחומר על פי שאר קרובים. עד מפי עד מהו שישקה? וכי מה בינו לבין הקרוב? מה זה פסול והכשרת אף זה פסול ותכשיר? קרוב - אף על פי שאינו כשר עכשיו, כשר הוא לאחר זמן אם תיפסק הקרבה, כגון שימות או יגרשנה. עד מפי עד - אינו כשר לא עכשיו ולא לאחר זמן. תנן: °רבי יהושע בן חנניה אומר: מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים. מה טעמא? ד°רבי יהושע בן חנניה? דכתיב כי מצא בה ערות דבר. דבר - זה הקינוי שבא על ידי דיבור. וגמרינן בגזרה שווה דבר דבר מעדות. כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר, וכתיב התם (דברים שופטים יט טו) "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר". מה דבר האמור להלן על פי שנים עדים, אף דבר האמור כאן על פי שנים עדים. "כי מצא בה" - זו סתירה ואין מציאה בכל מקום בתורה אלא בעדים. מה מקיים °רבי יהושע בן חנניה ערוה? ערוה סתירה שהיא באה מכח דבר קינוי, וכמו שהסתירה צריכה שני עדים אף הקינוי צריך שני עדים. תני °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר משום °רבי אליעזר בן הורקנוס: מקנא על פי עד אחד או על פי עצמו ומשקה על פי שנים. השיבו על דברי °רבי יוסי בן יהודה: אם כן אין לדבר סוף! הכל ממנו לקנאות לה על פי עצמו ולהביא עדים שנסתרה ולפוסלה מכתובתה שהרי אם יבואו עדים שנסתרה יכול לשקר ולטעון שקינא אף שלא קינה, והיא לא תזהר. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מה טיבה להיסתר? וכיוון שלא עשתה כהוגן שהרי עברה על איסור יחוד, לא לנו מוטל לדאוג לה ואין מקום לקושיה על דברי °רבי יוסי בן יהודה. אלא מה שהקשו חכמים ואמרו "אם כן אין לדבר סוף" - אתיא על מתניתין, דתנן: °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: מקנא על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו. הכל ממנו לקנות לה על פי שנים ולומר שנסתרה ולפוסלה מכתובתה. הרי יכול לשקר ולומר שנסתרה אף שלא נסתרה! אמר רבי מנא° בן יונה: אפילו כהדין תנייא על דברי °רבי יוסי בן יהודה אתייא היא כמאן דאמר: מקנא לה אפילו מאביה ומבנה שלא תתיחד עימם. הכל ממנו לקנות לה מאביה ומבנה ולהביא עדים שנסתרה ולפוסלה מכתובתה. הרי אם יבואו עדים שנסתרה עימם יכול לשקר ולטעון שקינא אף שלא קינה. אין תימא: מה טיבה להיסתר להתיחד? אין זו טענה, שהרי התורה התירה להיסתר להתיחד עימם. דאמר רבי יוחנן° בר נפחא משום °רבי שמעון בן יוחאי: כתיב (דברים ראה יג ז) כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר. וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא דיברה תורה בהווה, במי שמותר ורגיל להיות עמך בסתר ונאמר בתך בסתר, אמך בסתר. מכאן אמרו חכמים: מתייחד אדם עם אמו ודר עמה, עם בתו ודר עמה, עם אחותו ואינו דר עמה. א_העידי קינוי שנמצאו זוממין - לוקין ואינם משלמים, שיכולים לאמר "מי יימר שתיסתר". עידי סתירה שנמצאו זוממין - אתה אמרתה לוקין מקל וחומר: ומה עדי קינוי שאינם אוסרים אותה לוקים, עדי סתירה לא כל שכן.
שואלת הגמרא: עד אחד מנין שישקה? הרי לכאורה כתוב "ומעלה בו" - אז אולי רק הבעל יכול להעיד על הכינוי ולא עד אחד? ומאיפה לנו שעד אחד יכול גם כן להעיד? מה אם פיו שאינו זוקקו לשבועת ממון - הרי הוא משקה. כלומר אם הוא כופר בכל, הוא לא מחייב את עצמו, אבל בכל זאת הוא משקה. עד אחד שהוא זוקקו לשבועת ממון - לא כל שכן? שישקה על פיו.
שואלת הגמרא: קרוב מהו שישקה? מי קרוב מבעלה? הרי בעלה משקה על פי עצמו, קל וחומר על פי שאר קרובים. שואלת הגמרא: עד מפי עד מהו שישקה? עונה הגמרא: מה בינו לבין הקרוב? הרי שניהם היו פסולים ואתה מכשיר אותם? אומרת הגמרא: יש הבדל, קרוב אף על פי שאינו כשר עכשיו, כשר הוא לאחר זמן - אם תיפסק הקירבה, שהוא ימות או שהוא יגרש. אבל עד מפי עד - אינו כשר לא עכשיו ולא לאחר זמן, ולכן אין פה ראיה.
במשנה: רבי יהושע אומר מקנא על פי שניים ומשקה על פי שניים. מה טעמא דרבי יהושע? למה הוא אומר שצריכים שני עדים גם לקינוי וגם לסתירה? דכתיב כי מצא בה ערות דבר - דבר, זה הקינוי שבא לידי דיבור, וגם בגזירה שוה "דבר דבר" מעדות. כתיב הכא "כי מצא בה ערות דבר" וכתיב התם "על פי שני עדים או שלושה עדים יקום דבר". מה דבר האמור על פי שני עדים, אף דבר האמור כאן על פי שני עדים. "כי מצא" - זה הסתירה, ואין מציאה אלא בעדים. אז רואים מכאן שגם הכינוי וגם הסתירה צריכים להיות בשניים. מה מקיים רבי יהושע ערוה? אומר: ערוה שהיא באה מכח דבר - כלומר סתירה שהיא באה מכוח כינוי, וכמו שהסתירה צריכה שני עדים, גם הכינוי צריך שני עדים.
רבי יוסי בי רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: מקנא על פי עד אחד או על פי עצמו ומשקה על פי שניים. השיבו על דברי רבי יוסי בן יהודה: אם כן אין לדבר סוף! כלומר עקשו עליו - אם אתה אומר שמקנא על פי עצמו, אז הכל ממנו לקנאות לה ולהביא עדים שנסתרה ולפוסלה מכתובתה. הרי אם יבואו עדים שנסתרה, הוא יכול לשקר ולהגיד שהוא קינא עליה על פי עצמו למרות שבעצם לא קינא בה, והיא לא תיאסר.
אלא מה שהקשו - אמר רבי יוסי: מה טיבה להיסתר? - אומר, מה זאת אומרת? כיוון שהיא לא עשתה כהוגן, הרי היא עברה על איסור ייחוד, אז לא היה מותר לה לטעון. אז אין מקום לחקוש על דברי רבי יוסי בן יהודה, כי אני אומר, כיון שהיא נסתרה, לא אכפת לי גם אם הבעל ישקר - זו בעיה שלה, היא לא הייתה צריכה להסתתר, כי היא לא הייתה אמורה לעבור על איסור ייחוד. אלא מה שהקשו חכמים ואמרו אם כן אין לדבר סוף - הם לא הקשו על השיטה הזאת, אלא על ההיא תניא: רבי אליעזר אומר מקנא על פי שניים ומשקה על פי אחד - על פי עד אחד או על פי עצמו. על זה הם אמרו: הכל ממנו לקנות לה ולומר שנסתרה ולפוסלה מכתובתה, כי הרי לקנות לא צריך שום סיבה. אז יביא שני עדים, יקנא לה בפניהם, ואחרי זה יכול לשקר, לומר שהיא נסתרה למרות שהיא לא נסתרה. על זה אמרו חכמים "אין לדבר סוף".
אמר רבי מנא: אפילו כהדין תניא, כלומר גם על החלק הראשון - שמקנא על פי עד אחד או על פי עצמו ומשקה על פי שניים - גם שם אפשר להעמיד את זה, ואין שם את העניין של "היא אשמה שהתייחדה". למה? כי אם אדם אמר מקנא לה מאביה ומבנה - כלומר הבעל יכול לקנא לאשתו אפילו מאביה, אפילו מבנה - להגיד לה שלא תתייחד איתם. אז על זה אמרו: הכל לקנות לה מאביה ומבנה ולהביא עדים שנסתרה ולפוסלה מכתובתה. הרי אם יבואו עדים שהיא נסתרה עמם, הוא יכול לשקר ולטעון שקינא לה אף שלא קינא לה.
עכשיו, אין תימא: מה טיבה להיסתר? - אם תגיד היא אשמה, למה נסתרה, הרי אסור להתייחד - זו לא טענה, כי התורה התירה להיסתר עם האבא והאח שלה, התורה התירה לה. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כתיב כי יסיתך אחיך בן אמך... בתך בסתר, אמך בסתר. למה לא כתוב "בן אביך"? מה זה "בן אמך"? בן אב אינו מסית - דיברה תורה במצוי. ומי שמותר להתייחד עם אימו בסתר, זה בן האם. עכשיו נאמר "בתך בסתר, אמך בסתר" - מכאן למדים: מתייחד אדם עם אמו ודר עמה, עם בתו ודר עמה, עם אחותו ואינו דר עמה. כלומר עם אחותו מותר לו להתייחד, אבל לא לגור עמה - מדי פעם מותר, אבל לא להתייחד לגמרי, לא לגור ביחד.
עכשיו רואים שבעצם אי אפשר לבוא בטענות אליו, להגיד שהיא אשמה, למה נסתרה איתם, כי מותר להסתתר איתם. לכן חכמים אמרו אם כן אין לדבר סוף, כי הוא יקנא, יביאו שני עדים שהיא נסתרה עם הקרובים שלה, עם אביה ואחיה, ולאחר מכן יגיד שקינא לה ויוציא אותה, ופה היא בעלת דין ולא אשמה.
אומרת הגמרא: עידי קינוי שנמצאו זוממין - לוקין ואינם משלמים. למה? כיוון שיכולים לומר: מי אמר שתסתר? עדי כינוי יכולים להגיד: מי אמר שתסתר? גם אנחנו לא ידענו שהיא תסתר, לא התכוונו, רק העדנו שקר, אבל לא ידענו שהיא תסתר אחרי כן. אז לכן הם לוקים, שהם עברו על לאו של שקר, אבל לא משלמים על הכתובה שהיא מפסידה, כי לא הם רצו להפסיד אותה.
עכשיו, עידי סתירה שנמצאו זוממין - אתה אמרתה לוקין מכל וכל. למה? כי מה עידי כינוי שאינם אוסרים אותה לוקים, עידי סתירה לא כל שכן - זה אמרנו שהם לוקים מכל וכל. השאלה מהו שישלמו? הרי בגללם היא מפסידה את כתובתה - הם רצו בעצם להפסיד את הכתובה, לכן אם הם הוזמו, לכאורה הם צריכים לשלם את הכתובה. אמר רבי אבא אמר רבי יהודה בן שמעון: אין עידי סתירה משלמים, כיוון שהם יכולים לומר: לא אסרנו אותה על בעלה באנו, אלא רק לאסור אותה על בעלה, ואין הכרח שתפסיד כתובתה, כי יכול להיות שהיא תשתה ותיפטר. אז לכן אינם משלמים - זו בעצם השאלה, האם אני אומר שבגלל שהם גרמו לה להפסיד, רצו להפסיד את כתובתה - הם ישלמו, או שאני אומר שלא בהכרח היא תפסיד את כתובתה, וגם יכולים להגיד "לא אסרנוה על בעלה באנו", לכן הם לא ישלמו.
[דף ב עמוד א]
מהו שישלמו? לא מכוחן היא מפסדת כתובתה וישלמו. או ייבא כיי דאמר רבי אבא° אמר רב יהודה° נשיאה בשם שמואל° בר אבא בר אבא: אין למידין דבר מדבר בעדים זוממין? וכיוון שיכולים לומר "לאסרה על בעלה באנו" וגם אין הכרח שתפסיד כתובתה, דאפשר שתשתה ותיפטר - לוקים ואינם משלמים. למאן דאמר "סתירה בשנים": נסתרה בעד אחד בשחרית ובעד א' בין הערבים מהו? ייבא כהדא דתניא: המגרש את אשתו א_ו ונתייחדה עמו בפני שנים - צריכה הימנו גט שני שמא בא עליה לשם קידושין. באחד - אינה צריכה הימינו גט שני. באחד בשחרית ואחד בין הערבים - זה היה מעשה ושאל °רבי אלעזר בן תדאי את החכמים ואמרו: אין זה ייחוד. למאן דאמר "קינוי בשנים": קינא לה בעד אחד בשחרית ובעד אחד בין הערבים מהו? מאחר שהוא האיש והיא האשה, שהרי שני העדים מעידים שהזהיר הבעל אשה זו שלא תסתר עם איש זה - קינויו קינוי. מחלוקת תנאים היא ויבא כהדא דתנן: אין מקבלין מן העדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת. °רבי יהושע בן קרחה אומר: ואפילו באו זה אחר זה. רבי ירמיה° ורבי שמואל בר יצחק° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: מודין חכמים ל°רבי יהושע בן קרחה בעידי הבכורה שאם עד אחד מעיד שבפניו אמר האב בבקר שזה הבכור ועד שני מעיד שבפניו אמר האב בין הערבים שזה הבכור - מצטרפים. וכן בעידי החזקה שאם עד אחד אומר "בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בבקר" ועד אחר אומר "בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בין הערבים" - מצטרפים. אמר רבא° בשם רבי ירמיה°: אף בעידי סימנין כן. פשיטא אם זה אמר: ראיתי שתי שערות בגבו, וזה אומר: ראיתי שתי שערות בגבו מצטרפים, שהרי שניהם מעידים שהוא גדול. זה אומר: ראיתי שערה אחת בגבו, וזה אומר: ראיתי שערה אחת בכריסו - לאו כלום הוא, שהרי זה חצי עדות וחצי סימן. וכל שכן אם זה מעיד שראה שערה אחת בגבו וזה מעיד שראה שערה אחת בגבו דלאו כלום הוא, דאפשר ששניהם מעידים על אותה שערה יחידית.
ותאמר למאן דאמר סטירה בשניים, כן? יש איזושהי שאומרת שסטירה זה בשניים. נסתרה בעד אחד בשחרית ובעד אחד בין הערביים, מהו? מייתי גברא, ואתא כדא: תניא, המגרש את אשתו וניתן חדה, כלומר, נתייחדה עמו בפני שנים - צריכה הימנו גט שני. כן? הם חוששים שמא הוא בא עליה לשם קידושין. אז הוא קידש אותה מחדש, לכן צריכה גט שני. אבל אם זה רק היה באחד - אינה צריכה גט שני. ואם זה היה באחד בשחרית ואחד בין הערביים, כלומר, היא הייתה מיוחדת עם אחד בשחרית ועם אחד בין הערביים, זה המעשה. ושאל רבי אלעזר בן תדאי את החכמים ואמרו: אין זה ייחוד. כן? בעצם היא לא צריכה גט. אז גם כאן, למאן דאמר שצריך שני עדים לסתירה, זה לא נחשב סתירה שעושה אותה אסורה על בעלה.
עכשיו למאן דאמר קינוי בשניים - אם קינא לה בעד אחד בשחרית ובעד אחד בין הערביים, מהו? זאת אומרת, האם מאחר שהוא איש והיא אשה, כן? הרי שני עדים מעידים שהבעל הזה הזהיר את האישה הזו שלא תסתתר עם איש זה. אז קינוי או לא קינוי? אז מתרגמה: יבוא כהדא דתנן: אין מקבלין מן העדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת. רבי יהושע בן קרחה אומר: ואפילו באו זה אחר זה. כן, כלומר, בעצם זה מחלוקת תנאים. זה מה שהוא רוצה להגיד - מחלוקת תנאים. יש דעה שאומרת שאפילו בזה אחר זה, זה עדות תופסת, ויש שאומרים שלא.
רבי ירמיה ורבי שמואל בר יצחק בשם רב: מודין חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעדי בכורה ובעדי חזקה. בעדי בכורה, לדוגמה, אם אחד מעיד שבפניו אמר האבא בבוקר שזה הבכור, והעד השני מעיד שבפניו אמר האבא בין הערביים שזה הבכור - הם מצטרפים. וכן בעדי חזקה - עד אחד אומר שבפניי בא והחזיק בנכסי הגר בבוקר, ועד אחר אומר בפניי בא והחזיק בנכסי הגר בין הערביים - הם מצטרפים. אמר רבא בשם רבי ירמיה: אף בעידי סימנין כן. זאת אומרת, מה שמעידים על הבגרות, שיש שתי שערות.
אז מתרגמה הפשיטא, שאם זה אומר: ראיתי שתי שערות בגבו, וזה אומר: ראיתי שתי שערות בגבו - מצטרפים, כי הרי שניהם מעידים שהוא גדול. אבל אם זה אומר: ראיתי שערה אחת, וזה אומר: ראיתי שערה אחת - לאו כלום. למה? כי זה חצי עדות וחצי סימן. הרי אין פה שני עדים על דבר אחד, יש פה רק עד אחד, וגם אין פה שני סימנים - זה רק סימן אחד, זה רק חצי סימן, כן, זה שערה אחת. כל שכן אם זה מעיד שראה שערה אחת בגבו וזה גם מעיד שראה שערה אחת בגבו - זה לאו כלום, כי הרי אפשר ששניהם מעידים על אותה שערה.
[דף ב עמוד ב]
שנים אומרים: ראינו שערה אחת בגבו, ושנים אומרים: ראינו שערה אחת בכריסו. מהו? רבי יוסי בי רבי בון° ורבי הושעיה בריה דרבי שמי° - חד אמר: פסול, וחד אמר: כשר. מאן דאמר פסול - כמעיד על חצי סימן, שהרי אלו שמעידים שראו אחת בגבו מעידים גם שבדקו בכריסו ולא מצאו, ואלו שמעידים שראו אחת בכריסו מעידים גם שבדקו בגבו ולא מצאו, והרי זו עדות מוכחשת. ומאן דאמר כשר: אני אומר שמא נשרו. א_זאחד אומר: שתי שערות בגבו, ואחד אומר: שתי שערות בכריסו. רבי חגיי° אומר: דברי הכל פסול. דאף למכשיר הכא פסול, דעדיף חצי דבר ועדות שלמה שכל שנים מעידים על שערה אחת, מדבר שלם וחצי עדות שכל אחד מעיד על שני שערות. רבי אבא° אמר: דברי הכל כשר. דאף הפוסל יכשיר כאן, שהרי יש כאן סימן שלם וחצי עדות על סימן שלם, שכל אחד מעיד על שני שערות, עדיף על עדות שלמה בחצי סימן שכל שנים מעידים על שערה אחת. רבי יודן° אמר: אף זה במחלוקת. רבי יוסי° בר זבידא אמר: אף זה במחלוקת. אמר רבי יוסי° בר זבידא לרבי חגיי°: והא רבי יודן° סבר כוותי? אמר ליה: על רבי אבא° - רביה, אנא פליג אני חולק. לא כל שכן עילויה? אמר רבי מנא° בן יונה: יאות אמר רבי חגיי° שדברי הכל פסול. אילו שטר שהוא מחותם בארבעה עדים וקרא עילויה ערער, ובאו שני עדים לקיימו - זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים, שמא כלום הוא? ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים! אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. רבי חנניה° יליף למד לה משני חזקה: אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה ושניה ושלישית, ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית, שמא כלום הוא? וכי אין כל חזקה וחזקה צריכה ב' עדים? אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים.
מתני': כיצד הוא מקנא לה? א_חאמר לה: בפני שנים: אל תדברי עם איש פלוני. ודיברה עמו - עדיין מותרת לביתה ומותרת לוכל בתרומה. א_טנכנסה עמו לבית הסתר
עכשיו שנים אומרים: ראינו שערה אחת בגבו, ושנים אומרים: ראינו שערה אחת בכריסו, מהו? רבי יוסי בי רבי בון ורבי הושעיה בריה דרבי שמי - חד אמר: פסול, וחד אמר: כשר. מאן דאמר פסול - הם אומרים כמעיד על חצי סימן. כי הרי אלה שאומרים שהם ראו שערה אחת בגב, הם כנראה גם מעידים שהם בדקו את כל הגוף וראו שבכרס אין, הם לא מצאו בכרס. ואלו אומרים בדקנו בגב ולא מצאנו. כלומר, אלו אומרים שהם ראו בגב ולא מצאו בכרס, ואלו אומרים מצאנו בכרס ולא בגב. אז העדות מוקשית. ומאן דאמר כשר: אני אומר שמא נשרו. כלומר, הראשונים שראו שהייתה שערה בגב, כשהאחרונים אמרו שהם ראו בכרס - הם לא ראו בגב כי היא נשרה.
אחד אומר: שתי שערות בגבו, ואחד אומר: שתי שערות בכריסו. אז רבי חגיי אומר: דברי הכל פסול, כי הוא סובר שגם מי שמכשיר במקרה כמו שאמרנו - שני עדים על שערה אחת בגב ושני עדים על שערה אחת בבטן - גם שם הוא פוסל. למה? כי עדיף חצי דבר בעדות שלמה. כלומר, שני עדים שמעידים על שערה אחת, וכל שניים מעידים על שערה אחרת, זה עדיף מאשר דבר שלם וחצי עדות - כלומר, זה עדיף מאשר שכל אחד מעיד על שתי שערות, אבל כל אחד בנפרד. ורבי אבא אמר: הפוך, דברי הכל כשר. הוא סובר שגם מי שפוסל, מכשיר כאן. למה? כי הרי פה יש סימן שלם, וחצי עדות על סימן שלם - כלומר, עד אחד על סימן שלם - שכל אחד מעיד על שתי שערות, זה עדיף על עדות שלמה וחצי סימן, זה עדיף על שני עדים שמעידים על שערה אחת.
רבי יודן אמר: אף זה במחלוקת. רבי יוסי אמר: אף זה במחלוקת. אמר רבי יוסי לרבי חגיי: והא רבי יודן סבר כוותי? אז למה אתה חולק עליי? אמר ליה: על רבי אבא - רביה, אנא פליג. אני חולק על רבי אבא הרב שלו, לא כל שכן עילויה.
אמר רבי מנא: יאות אמר רבי חגיי שדברי הכל פסול. למה? כי הרי אילו שטר שהוא מחותם בארבעה עדים וקרא עילויה ערער, ובאו שני עדים לקיימו, זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים, שמא כלום הוא? הרי אין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים. אז להפך, כל סימן וסימן צריך שני עדים. אז לכן, גם אם שני עדים מעידים על שערה אחת ושני עדים על שערה אחרת - לא מצטרפים.
רבי חנניה יליף לה משני חזקה, כלומר, אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה ושניה ושלישית, ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית, שמא כלום הוא? מה, וכי אין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים? אז להפך, כל סימן וסימן צריך שני עדים.
[דף ג עמוד א]
ושהת כדי טומאה - אסורה לביתה א_יואסורה לוכל בתרומה. ואם מת א_יאחולצת ולא מתייבמת.
גמ': תנן: כיצד הוא מקנא לה? אמר לה: בפני שנים: אל תדברי עם איש פלוני וכו'. משמע שסוף דבר אינה נאסרת עד שתדבר עמו. הא אם נסתרה עמו ולא דיברה - אין סתירתה כלום. והא כתיב "ונסתרה והיא נטמאה"! משמע שסתירה לחוד אוסרת! ועוד איך אפשר לאמר שאם רק דיברה אתא מימור לך שתאסר, הרי בהמשך נאמר דאפילו דיברה עמו ולא נסתרה - עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה. אלא ודאי מה שאמרה המשנה "אל תדברי" לשון נקי הוא מתניתא וכוונתו לאמר: אל תתייחדי עם איש פלוני. מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת? אף שאין איסור יחוד בשנים כשרים רבי יודן° אמר: במחלוקת. מאן דאמר מקנא לה מאביה ומבנה אף שאין בהם איסור יחוד - א_יבמקנא לה משני בני אדם כאחת. מאן דאמר אינו מקנא לה מאביה ומבנה - אף משנים אינו מקנא לה. רבי יוסי° בר זבידא בעי: למאן דאמר שמקנא אפילו משנים, האם דווקא בשניים שיכול לאמר שאף שבינינו הם מוחזקים לכשרים, בעניו הם חשודים, אבל במאה שלא יתכן שאין בהם כמה כשרים אינו יכול לקנות לה? או שהכל תלוי בדעתו של הבעל, ואם ירצה מקנא לה אפילו ממאה בני אדם? אמר רבי יוסי בי רבי בון°: נשמעינה מן הדא דתנן: אמר לה: אל תיכנסי לבית הכנסת. נכנסת עמו עם בעלה. מכאן שקינוי לרבים נחשב קינוי, שהרי אסורה להכנס לבית הכנסת ללא בעלה. תנן: נכנסה עמו לבית הסתר ושהת כדי טומאה - אסורה לביתה ואסורה לוכל בתרומה. אמר רבי מנא° בן יונה: לא אמר אלא עמו, הא זה אחר זה - לא. רבי אבין° אמר: אפילו זה אחר זה, דמכל מקום יש רגלים לדבר. נכנסו לפלטיא בלילה או לחורבה ביום או למבואות אפילות ביום הרי זה סתירה. שאלו את °בן זומא: הרי כל הספקות מדרבנן, מפני מה החמירו בספק רשות היחיד שהוא טמא? אמר לון: סוטה מהיא? אמרו ליה: ספק זונה. אמר לון: ואף על פי כן מצינו שהיא אסורה לביתה. מכאן אתה דן לשרץ: מה כאן מקום הסתירה רשות היחיד, אף להלן רשות היחיד. ומה כאן שיש בו דעת לשאול, אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול. מיליהון דרבנן פליגין וסוברים שדין ספק טומאה לא נלמד מסוטה, דאמר רבי זעירא° אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: קטנה שזינתה אפילו ברצון אין לה רצון להיאסר על בעלה ואפילו אם קינה לה ונסתרה אינה נאסרת מדין סוטה.
לפני תלמוד ירושלמי מסכת סוטה, דף ג'. נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק א' הלכה ב'. אומרת המשנה כיצד הוא מקנא לה. אמר לה בפני שניים אל תדברי עם איש פלוני ודיברה עימו, עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה. נכנסה עימו לבית הסתר ושהתה עימו כדי טומאה - אסורה לביתה ואסורה לוכל בתרומה. ואם מת חולצת ולא מתייבמת. כלומר, אם הוא מת ולא הספיק להשקות אותה אז היא חולצת ולא מתייבמת.
ואומרת הגמרא: למדנו במשנה כיצד הוא מקנא לה, אמר לה בפני שניים אל תדברי עם איש פלוני. משמע מכאן שסוף דבר עד שתדבר עמו. כן, כי אם אתה אומר שהכינוי זה שהוא אומר לה אל תדברי איתו, משמע שאם היא תדבר אז היא נאסרת. משמע מכאן שהא אם נסתרה עמו ולא דיברה - אין סתירתה כלום. והרי כתוב ונסתרה ונטמאה, משמע שסתירה ליחוד אוסרת. ועוד, איך אפשר לומר שאם היא דיברה איתו, אתא מימור לך שתיאסר? הרי בהמשך נאמר אפילו דיברה עמו ולא נסתרה - עדיין היא מותרת לביתה ומותרת בתרומה. ודאי כנראה שהגמרא אומרת שמה שהמשנה כתבה "אל תדברי" זה לשון נקי, כלומר כוונתה לומר אל תתייחדי עם איש פלוני. כתוב בלשון נקייה "אל תדברי", אבל ודאי הכוונה אל תתייחדי.
שואלת הגמרא: מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת? למרות שבעצם הרי אין איסור ייחוד בשניים כשרים. ואומר רבי יודן: במחלוקת, מאן דמר מקנא לה מאביה ומבנה - כלומר, למרות שהרי גם בהם אין שום איסור ייחוד, אז מקנא לה גם בשני בני אדם כאחת. אבל מאן דאמר שאינו מקנא לה מאביה ומבנה, אז גם משניים אינו מקנא לה.
רבי יוסי בעי: מקנא לה ממאה בני אדם? האם דווקא בשניים אפשר לומר שלמרות שבעינינו הם מוחזקים בחזקת כשרים, אמרנו שאין ייחוד לשניים כשרים, אבל הוא טוען שבעיניו הם חשודים - אבל אם היו מאה, שהרי לא ייתכן שלא היו בהם כמה כשרים, אז הוא לא יכול לקנא לה? או שבעצם הכל תלוי בדעתו של הבעל ואם הוא רוצה יכול לקנות אפילו יותר ממאה בני אדם.
אמר רבי יוסי בי רבי בון - נשמענה מדתנן: אמר לה: אל תיכנסי לבית הכנסת. נכנסת עמו - כלומר יכולה להיכנס עם בעלה, ורואים מכאן שכניסה ברבים לא נחשבת ייחוד, שהרי אסורה להיכנס לבית כנסת ללא בעלה.
ואומרת הגמרא: תנא, למדנו במשנה נכנסה עימו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה. אמר רבי מנא: לא אמר אלא עמו, כי נכנסה עימו ביחד, הא זה אחר זה - לא. כלומר, אם היא נכנסה לבית הסתר ולאחר מכן הוא נכנס - לא יודעים מי יצא או לא יצא, אבל לא ראו שהם היו ביחד, במקרה כזה היא לא נאסרת. רבי אבין אמר: אפילו זה אחר זה, למה? כיוון שמכל מקום יש רגלים לדבר. כלומר ראו אותה נכנסת, ראו אותו נכנס, אני אומר אולי הם ביחד שם.
ואומרת הגמרא: לפלטיא בלילה לחורבה ביום למבואות אפילות ביום - הרי זה סתירה. כל מקום שבני אדם לא נמצאים שם זה נקרא סתירה.
שאלו את בן זומא - הרי כל הספיקות לדרבנן, אז מפני מה החמירו בספק רשות היחיד שהוא טמא? אמר לון: סוטה מהיא? אמרו ליה: ספק. אמר לון: מצינו שהיא אסורה לביתה. מכאן אתה דן לשרץ - כלומר לשאר הטומאות. מה כאן רשות היחיד - הרי נסתרה זה מקום שאין בו אנשים, לא עניין של רשות היחיד של שבת, אלא הכוונה שאין שם אנשים - אף להלן רשות היחיד. ומה כאן שיש בו דעת לשאול - כי מדובר בבני אדם, היא והוא - אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול. אתה יכול לשאול אם הוא נטמא או לא והוא יכול לענות לך, הוא יכול גם לשקר אבל הוא יכול גם לענות. אבל אם זה דבר שאין בו דעת לשאול, אז אפילו ברשות היחיד ספיקו יהיה טהור.
[דף ג עמוד ב]
והא לענין טומאה ברשות היחיד תנינן: כל שיש בו דעת לישאל - ספיקו טמא. הא כל שאין בו דעת לישאל - ספיקו טהור. ברם הכא בסוטה קטנה, אף על פי שיש בו דעת לישאל - ספיקה טהור. עוד שאלו את בן זומא: מפני מה הקלו בספק רשות הרבים שהוא טהור? אמר לון: מצינו שהציבור עושין פסחיהן בטומאה בשעה שרובן טמאין. מה טומאה ידוע הותרה לציבור - קל וחומר ספק טומאה. תמן תנינן: כל העריות - עשה בה את המערה כגומר וחייב על כל ביאה וביאה. החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג והקל בשיפחה שאינו חייב אלא על גמר ביאה. מאי טעמא? הקלו בשיפחה? רבי ירמיה° ורבי אבא בר ממל° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: דכתיב "איש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש", ואין נקרא שכבת זרע עד שיפלוט. הכא גבי שפחה כתיב שכבת זרע, והכא בסוטה כתיב שכבת זרע. הכא גבי שפחה את אמר שכבת זרע מלמד שאינו חייב עד שיפלוט. למה גבי סוטה אין את אמר שאינו חייב אלא בגמר ביאה? אמר רבי יוסי° בר זבידא: שנייה היא, דכתיב "ונסתרה והיא נטמאה". כיון שנסתרה - התורה קראה טמאה. ברם הכא גבי שיפחה דכתיב שכבת זרע אינו חייב עד שיפלוט. אי הכי ליידא מילה - כתיב שכבת זרע בסוטה לשעורין, כהדא דתני: "ונסתרה והיא נטמאה". כמה היא סתירה? כדי טומאה. כמה היא כדי טומאה? כדי ביאה. וכמה היא ביאה? כדי הערייה. כמה היא הערייה? °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר:
מיליהון דרבנן פליגין - ואמרו שדין ספק טומאה בכלל לא נלמד מסוטה. דמר רבי זעירא רבי יסא בשם רבי יוחנן: קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה - אפילו אם זה היה ברצון, אין לה רצון להיאסר על בעלה. כלומר היא לא אסורה על בעלה, כיוון שלקטנה אין רצון. עכשיו, אפילו אם הוא קינא לה ונסתרה היא לא נאסרת מדין סוטה. עכשיו והרי לעניין טומאה ברשות היחיד למדנו שכל שיש בו דעת לשאול ספיקו טמא, משמע מכאן שכל שאין בו דעת לישאל - ספיקו טהור. וכאן בסוטה קטנה למרות שיש בה דעת לשאול ספיקה טהור, ברם הכא אף על פי שיש בו דעת לישאל - טהור - אז מכאן שזה לא נלמד בכלל מסוטה, כי אם זה נלמד מסוטה אז למה קטנה טהורה למרות שיש בה דעת לשאול?
ועוד שאלו את בן זומא: מפני מה ספק רשות הרבים טהור? אמר לון: מצינו שהציבור עושין פסחיהן בטומאה בשעה שרובן טמאין - הרי פסח הותר בציבור כשרוב הציבור טמאים עושים בטומאה. אז מה טומאה ידוע הותרה לציבור - קל וחומר ספק טומאה.
תמן תנינן: כל העריות - עשה בה את המערה כגומר וחייב על כל ביאה וביאה. החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג - אבל גם הקל בשפחה שאינו חייב אלא על גמר ביאה. אז למה הם הקלו בשפחה? רבי ירמיה ורבי אבא בר ממל בשם רב: שכבת זרע עד שיפלוט - זה בעצם גמר ביאה. שואלת הגמרא, הכא כתיב שכבת זרע והכא כתיב שכבת זרע, גבי שפחה אתה אומר שכבת זרע - מלמד שאינו חייב עד שיפלוט, אז האם גם כאן גבי סוטה אתה אומר כן שלא יהא חייב עד גמר ביאה?
אמר רבי יוסי: שנייה היא, דכתיב ונסתרה והיא נטמאה. כיוון שהיא נסתרה - כיון שנסתרה - התורה קראה טמאה. והא גבי שפחה כתיב שכבת זרע - אינו חייב עד שיפלוט, אם ככה למה יהיה כתיב שכבת זרע בסוטה, אם אתה אומר שמספיק שהיא נסתרה? אומר: ברם הכא שכבת זרע עד שיפלוט - ליידא מילה, כתיב שכבת זרע לשעורין - הזמן שהם ייסתרו שם ויהיו חייבים זה הזמן שקשור לשכבת זרע. כהדא דתני: ונסתרה והיא נטמאה. כמה היא סתירה? כדי טומאה. כמה היא כדי טומאה? כדי ביאה. וכמה היא ביאה? כדי הערייה.
עכשיו כמה זה הערייה? רבי אליעזר אומר כדי חזרת הדקל - כמו שהרוח מזיזה את הדקל הוא הולך וחוזר, זה הזמן. ורבי יהושע אומר כדי מזיגת הכוס. בן עזאי אומר כדי לשתותו. ורבי עקיבא אומר כדי גלגול ביצה - כלומר לבשל ביצה קלה עד שהיא תתגלגל שיערבבו אותה. ורבי יהודה בן בתירא אומר כדי לגימת שלוש ביצים מגולגלות זו אחר זו. ורבי אלעזר בן פרס אומר כדי שיקשור גרדי את הנימה. בנימין אומר כדי שתושיט ידה ותיטול ככר לחם מן הסל. אבל בשנינו הדבר זהו כלא הדבר, דכתיב "כי בעד אישה זונה עד ככר לחם".
אמר אבא סלא: כל אלו לאחר התרת השינה - כלומר, מדובר שהיא כבר בלי בגדים, אבל צריך להוסיף לכל זה את הזמן, אם הם נחשבו לבושים אז הזמן שלוקח להוריד את הבגדים. אמר רבי יוחנן: כל אחד ואחד בעצמו שייר - כלומר כל רב שאמר שיעור בעצם הוא שייר על הזמן שלוקח לו.
שואלת הגמרא: בן עזאי נשא אישה מימיו? אז אם כן, איך הוא ידע? אידך בעי מימרא ראשונה - שרצו להגיד שהוא התחמם מחלום. ואידך בעי מימרא - בעל ופרש, כי הוא כן נשא, הוא נשא את ביתו של רבי עקיבא, כמו שמופיע בכמה מקומות, הוא בעל ופרש לאחר מכן. ואידך בעי מימרא - סתם שייער בדעתו להודיע, זה בא, הוא הבין בשכל, בהשערה הוא שייר בשכל.
[דף ד עמוד א]
כדי חזירת דקל שנד ברוח. °רבי יהושע בן חנניה אומר: כדי מזיגת הכוס. °בן עזאי אומר: כדי לשתותו. °רבי עקיבה אומר: א_יגכדי גילגול ביצה. °רבי יהודה בן בתירה אומר: כדי לגימת שלש ביצים מגולגלות זו אחר זו. רבי אלעזר בן פנחס° אומר: א_ידכדי שיקשור גירדי את הנימה. מיניימין° אומר: כדי שתושיט ידה ותיטול ככר לחם מן הסל. אף על פי שאין ראייה לדבר, זכר לדבר יש דכתיב (משלי ו', כ"ו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וגו'. אמר רבי יוסי° בר זבידא: כל אילין שיעוריא לאחר התרת הסינר. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: כל אחד ואחד בעצמו שיער. ו°בן עזאי נשא אשה מימיו? אם כך, מהיכן ידע? אית דבעי מימר: נתחמם מחלום. ואית דבעי מימר: בעל ופירש יש אומרים שנשא את ביתו של °רבי עקיבא בן יוסף. ואית דבעי מימר: (תהלים כ"ה, י"ד) סוד י"י ליראיו ובריתו להודיעם. כתיב "ונסתרה והיא נטמאה" וכתיב "ועבר עליו רוח קינאה וקינא את אשתו והיא נטמאה" או "עבר עליו רוח קנאה וקנה את אשתו והיא לא נטמאה". תני °רבי אומר: שלש טומאות אמורות בפרשה - אחת לאוסרה לבעל ואחת לבועל ואחת לתרומה. למה לי פסוק לאוסרה לתרומה? וכי מצינו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת בתרומה? למה לא? אילו בת כהן שנישאת לישראל ונאנסה - שמא אינה מותרת לביתה ואסורה לאכול בתרומה! רואים שאין תלות בין איסור לבעל ואיסור בתרומה! ולא היא, דאף שמצינו מותרת לבעלה ואסורה בתרומה, לא מצינו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת לוכל בתרומה. אלא אמר רבי אבין°: הכי איתאמרת - אחת לבעל ואחת לבועל ואחת ליבם. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: מתניתא אמרה כן דתנן: ואם מת - חולצת ולא מתייבמת. תנא רבי יעקב בר אידי° קומי רבי יונתן°: כתיב (במדבר נשא ה כ) ואת כי שטית תחת אישך פרט לאונסין. אך את שמע מינה? איך הלימוד מהפסוק? אמר ליה: מה תחת אישך לרצון, אף כאן לרצון. סוטה - כשם שהיא אסורה לבעל, כך אסורה לבועל. כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל שאסורה ליבם אם מת בעלה, כך היא אסורה לאחיו של בועל. יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל שצרת סוטה אסורה ליבם, כך אסורה לאחיו של בועל? נישמעינה מן הדא דתנן: האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה: מת בעליך. והויא לה יבם כאן ויבמה ומת, ואחר כך בא בעלה - אסור בה ומותר באשתו האחרת שהיא בצרתה. אסור בה ומותר באשת אחיו אם מת אחיו בלא בנים. ואשת אחיו לא כצרת סוטה היא? הדא אמרה שצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. אמר רבי יודן°: אתייא כרבנן דתמן, דאמר רבי הילא° אילעא תניי תמן: כל העריות אינן צריכות גט שברור לכולם שלא היה כאן נישואים חוץ מאשת איש שיחשבו שהיו לו בה נישואים גמורים, שבעלה גרשה וזה נשאה ויצאה ממנו בלא גט. °רבי עקיבא בן יוסף אומר:
אנחנו בתלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, דף ד'. נתחיל מהשורה החמישית. אומרת הגמרא "כתב ונסתרה ונטמאה וכתב ועבר עליו רוח קינאה וקינא את אשתו והיא נטמאה, או עבר עליו רוח קינאה וקינא את אשתו והיא לא נטמאה". תני רבי אומר שלש טומאות אמורות בפרשה, כלומר שלוש פעמים כתוב נטמאה. אחת לבעל ואחת לבועל ואחת לתרומה. שואלת הגמרא למה צריך פסוק לאוסרה בתרומה? וכי מצינו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת בתרומה? שואלת הגמרא למה לא? אילו בת כהן שנישאת לישראל ונאנסה - שמא אינה מותרת לביתה ואסורה לאכול בתרומה? אז רואים כאן שאין קלו בין איסור לבעל ואיסור בתרומה. מה אתה אומר? לא, היא-- מאחר שמצינו מותרת לבעלה ואסורה בתרומה, לא מצינו הפוך. לא מצינו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת לוכל בתרומה. אז אם כן, בעצם לא צריך פסוק מיוחד ללמוד שהיא אסורה בתרומה, אלא אמר רבי אבין הכי, אחת לבעל ואחת לבועל ואחת ליבם. כן, כתוב שלוש פעמים נטמאה כדי לאסור אותה לבעל, לבועל וגם לאסור אותה להתייבם.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: מתניתא אמרה כן - ואם מת חולצת ולא מתייבמת. כן זה כתוב במשנה. תנא רבי יעקב בר אידי קומי רבי יונתן, כתב "ואת כי שטית תחת אישך פרט לאונסין". שואלת הגמרא איך אתה שמע מינה? איך אתה רואה מכאן שזה פרט לאונסין? אמר ליה, כתוב תחת אישך. מה תחת אישך לרצון, אף כאן לרצון. כן, הם אומרים אם זה באונס אז היא מותרת לבעלה.
סוטה כשם שהיא אסורה לבעל כך אסורה לבועל. כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל. יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל, כן, אנחנו אמרנו שצרת סוטה אסורה להתייבם, אז האם כך היא אסורה לאחיו של בועל? נישמעינה מן הדא: האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך, ובא אליה יבם כאן והיא במה ומת. כן, אח שלו היה פה, ייבם אותה ולאחר מכן היבם מת, ואחר כך בא בעלה. אז הרי עכשיו הוא צריך לייבם את אשתו של אח שלו שמת. אסור בה ומותר בצרתה. כן, כלומר הוא אסור בה כי אשתו היא שייכת לסוטה, והוא מותר באשתו האחרת שהיא צרתה. כן, כלומר הוא מותר להישאר עם שאר הנשים. אסור בה ומותר באשת אחיו. כלומר אשת אחיו, שאחיו הרי לקח אותה כי הוא חשב שהוא מת, הוא לקח אותה, אז בעצם היא עצמה אסורה, אבל הוא מותר לייבם את אשתו השנייה של אחיו. ואשת אחיו לא כצרת סוטה היא? אז איך הוא יכול לייבם אותה? הדא אמרה שצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. כן, הרי האח שמת, הוא בעצם היה בועל, כן, והצרה שלה מותרת לאח ש-- כן, שיצא לחוץ וחשבו שהוא מת ולאחר מכן הוא חזר. אז רואים מכאן שצרת סוטה מותרת לאחים של בועל.
אמר רבי יודן: אתייא כרבנן דתמן. כלומר זה דווקא מתאים לפי דעת חכמי בבל. דמר רבי הילא תניי תמן: כל העריות אינן צריכות גט חוץ מאשת איש, כן, כיוון שהרי ברור שלא היו פה נישואים, אלא הכל היה בטעות, חוץ מאשת איש, כן, שבעלה הלך למדינת הים וכדומה, אז יחשבו שהיו לה נישואים גמורים, כן? אולי בעלה גירש אותה ואז השני נשא אותה ויצאה בלי גט, לכן בעצם מחייבים אותו לתת גט. ורבי עקיבא אומר אף אחות אשתו ואשת אחיו, כן, כי גם בהם יש מציאות שהיא תהיה מותרת לו. באחות אשתו, אם היא מתה, כן, יחשבו שאשתו מתה ואז אחותה מותרת לו, או באשת אחיו, יחשבו שאחיו מת ובעצם היא מותרת לו. אז כיוון שכך, כיוון שיחשבו שהיה לו בה נישואים גמורים, לכן הוא חייב לתת גט. אבל יוצא בכל אופן שלפי רבנן דתמן, בדעת חכמי בבל, אשת אח אינה צריכה גט, כן, כיוון שכולם יודעים שהוא נשא אותה בטעות והיא לא נראית כמו אשתו, אז אשתו השנייה לא נחשבת כצרתה והיא מותרת לו.
[דף ד עמוד ב]
אף אחות אשתו ואשת אחיו שיחשבו שהיו לו בה נישואים גמורים, שמתה אחותה ונשא אותה, ובאשת אחיו יחשבו שמת אחיו ויבם אותה. נמצא שלפי רבנן דתמן, לדעת חכמים אשת אח אינה צריכה גט, לפי שהכל יודעים שנשאה בטעות ואינה נראת כאשתו. ממילא אשתו השניה אינה נחשבת כצרתה ומותרת לו. ברם לרבנן דהכא שאמרו כדאמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שהכל מודין במי שחשב שמת אחיו ויבם את אשתו ונודע שהוא חי שהיא צריכה הימינו גט. דמשום שנשאת לו בהיתר, הרואה חושב שקנה בה קנין גמור. והרי היא נראת כערוה סוטה - וערוה פוטרת צרתה. ולמה אמרנו שאם מת צרתה מותרת ביבום? אמר רבי חיננא°: אפי' כרבנן דהכא אתיה היא. מה שחייבו לתת לה גט אין זה אלא קנס בעלמה כדי שלא תוכל לחזור לבעלה הראשון כדי שלפני שתתחתן תבדוק טוב. כי היכא דאמרינן בעלמא לענין ממון: בה קנסו ולא ביורשיה. הכא נמי: בה קנסו ולא קנסו באשת אחיו לענין מצות יבום. אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל°: רק כרבנן דהכא אתיא, שכיוון שהצריכוה גט אם תשוב לבעלה הראשון יאמרו "גרש זה ונשא זה". אבל אין כרבנן דתמן שלא הצריכו גט, למה אסור בה? הרי מזה שאינה צריכה גט משמע שלדעתם הכל יודעים שהיתה אנוסה, אז למה אסורה לחזור לבעלה? אמר רבי זעירא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: צרת סוטה אסורה שכתוב בסוטה "טומאה" כעריות, וצרת מחזיר גרושתו מותרת לביתה ליבם. אמר רבי יעקב° בר אידי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כל הצרות שאינם צרות ערווה, כגון צרת איילונית, צרת ממאנת, צרת מחזיר גרושתו מותרות חוץ מצרת סוטה. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: אף גרושה עצמה מותרת לביתה ליבם. האם הוא חולק על החכמים שאמרו שצרת גרושה מותרת? דמשמע שגרושה עצמה אסורה לעולם. גם לחכמים גרושה עצמה מותרת, אלא בגין דהוון עסיקין בצרות אמרו שצרת גרושה מותרת ולא אדכרון הזכירו דין גרושות. איתמר: כל הצרות מותרות חוץ מצרת סוטה. צרת סוטה למה היא אסורה? רבי יוחנן° בר נפחא אמר: מריח ערוה נגעו בה. רב° אבא בר אייבו אמר: מפני שכתוב בה טומאה כעריות.
מתני': א_טואילו אסורות לוכל בתרומה: האומרת "טמאה אני לך", ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת "איני שותה", ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך. כיצד הוא עושה לה אחר שנסתרה? מוליכה לבית דין שבאותו המקום ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך. °רבי יהודה בר עילאי אומר: בעלה נאמן עליה.
גמ': תנן: אילו אסורות לוכל בתרומה: האומרת "טמאה אני לך". מתני' כמשנה הראשונה דתנינן תמן: בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה - האומרת "טמאה אני לך", "שמים ביני לבינך",
וגם כי רבנן דהכא, לפי חכמי ארץ ישראל, שהם אומרים כדמר רבי חייה בשם רבי יוחנן: הכל מודין אחיו שהיא צריכה הימינו גט. כיוון שהיא נישאת הרי בהיתר, אז מי שרואה חושב שקנה בה קינון גמור, כן, הרי התירו לה להתחתן על סמך העדות של עד אחד או על סמך העדות שלה. אז אנשים חושבים שכיוון שהיא נישאת בהיתר אז היה לו בה קינון גמור, אז לכן היא חייבת גט, כי היא נראית כמו ערווה. והיא - וערוה פוטרת צרתה. אז אם כן, למה אמרנו שאם הוא מת צרתה מותרת בייבום? אמר רבי חיננא: אפילו כרבנן דהכא אתיא היא. למה? כי מה שחייבו לתת לה גט אין זה אלא קנס בעלמא, כלומר זה לא בעצם מצד הדין, אלא רק קנס כדי שלא ילך לחזור לבעלה הראשון. הרי אם לא היו מחייבים אותו לתת גט, הוא היה אומר מה אכפת לי קנס? כי אני מותר לחזור אליה. אז לכן, כדי שהוא יבין שאסור לו לחזור אליה, תיקנו שהבעל השני יתן לה גט. וגם, אחרי שהיא תבין שהיא אסורה גם על בעלה הראשון, אז אנשים יקפידו יותר. כן, כלומר אם יש רק ילד אחד הייתי בודק יותר לפני שהיא מתחתנת.
אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל: אין כרבנן דתמן בה. כלומר לא, זה רק מסתדר עם דעת חכמי כאן ולא כדעת חכמי בבל. למה? כיוון שמצריך גט, כן, אז אם ייתייחסו לבעלה הראשון יגידו גירש זה ונשא זה. אבל אם כרבנן דתמן שהם לא יצריכו גט, אז למה הוא אסור בה, שיהיה מותר בה? הרי מזה שלא מצריכים גט, משמע שלדעתם כולם יודעים שהייתה אנוסה. אז למה אסורה לחזור לבעלה? הרי אנוסה בישראל מותרת.
רבי זעירא בשם רבי יוחנן: צרת סוטה אסורה, כיוון שכתוב בסוטה טומאה כעריות, כתוב והיא הטמא. אז זה כמו ערווה, כמו שאר העריות. וצרת מחזיר גרושתו מותרת לביתה. כן, כלומר אם אדם מגרש את אשתו ולאחר מכן היא מתחתנת עם אדם אחר, ולאחר מכן אותו אדם גירש אותה, ובעלה חזר ולקח אותה, ולאחר מכן הוא מת - אז אח שלו יכול לייבם אותה.
רבי יעקב בשם רבי יוחנן: כל הצרות מותרות חוץ מצרת סוטה. כלומר כל הצרות שהן לא צרות ערווה, כמו צרת מעוברת חברו, צרת מחזיר גרושתו, כל אלו מותרות חוץ מצרת סוטה. שמואל אמר: גרושה עצמה מותרת לביתה. כן, כלומר לא רק הצרה שלה מותרת, גם היא עצמה. שואלת הגמרא, מפליג לחכמים? החכמים אמרו צרת גרושה מותרת, משמע גרושה עצמה אסורה, ושמואל אומר שגם הגרושה עצמה מותרת - הוא חולק על החכמים? זאת אומרת לא, גם הם מודים שהגרושה עצמה מותרת לייבום, אלא בגין דהוון עסיקין בצרות לא אדכרון גרושות. כן, זו הסיבה היחידה - כיוון שהם עסקו בצרות, דיברו על הצרה, לא הזכירו את הגרושה עצמה.
איתמר, למדנו במשנה כל הצרות מותרות חוץ מצרת סוטה. שואל תלמיד, צרת סוטה למה היא אסורה? רבי יוחנן אמר: מריח ערוה נגעו בה, זה דומה מאוד לערווה. ורב אמר: מפני שכתוב בה טומאה כעריות. כתוב והיא הטמא, כמו שכתוב והטמאתם בם כמו בעריות. אז לכן החמירו בה כמו בעריות.
פרק ד', הלכה ג'. הלכות המשנה: אילו אסורות לוכל בתרומה: האומרת "טמאה אני לך", זאת אומרת שהיא זינתה, ושבאו לה עדים שהיא טמאה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, או שבעלה בא עליה בדרך. כן, הרי אסורה עליו - אם הוא בא עליה בדרך אז היא נעשית, הופכת לזונה. כיצד הוא עושה לה? כלומר אחרי שהיא נסתרה, מה הוא עושה? הרי שמא יבוא עליה בדרך. אז מוליכה דין שבאותו המקום ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך. כן, כלומר בעצם הוא הולך מיד לבית דין הקרוב והם מפקידים שני אנשים שילוו אותו כדי שלא יבוא עליה בדרך. רבי יהודה אומר: בעלה נאמן עליה. אומר לא חוששים, בעל נאמן על אשתו, כן, אז גם הוא נאמן על סוטה.
[דף ה עמוד א]
"ונטולה אני מן היהודים". דאי כמשנה אחרונה כשאומרת "טמאה אני" אינה נאמנת ואפילו בתרומה אוכלת. אמר רבי אבין°: ואפילו תאמר כמשנה האחרונה מכל מקום אסורה בתרומה שיש רגלים לדבר שהרי כאן מדובר בסוטה אחרי קינוי וסתירה. תני כתיב (במדבר נשא ה כ) ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. מבלעדי לשון קדימות פרט לשקדמה שכבת זרע אחרת לאישך שאז אין המים בודקים. אמר רבי אילא° אילעא: כענין שנאמר (במדבר פינחס כח כג) מלבד עולת הבוקר שעולת הבקר קדם למוסף. תנן: ושבעלה בא עליה בדרך - מכאן שאם בא עליה שוב אין המים בודקים אותה. והא תנינן: א_טזכשם שהמים בודקין אותה כך הן בודקין אותו. א_יזכשם שהיא אסורה לבעל כך היא אסורה לבועל. וכשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל. כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה לאחר הבועל, כך הן בודקין אותו. משמע שהמים בודקים אותה אף אחר שבא עליה בעלה! אמר רבי אבין° בשם רבי הילא° אילעא: כאן ביודע, כאן בשאינו יודע. רבי חייה בר יוסף° שלח בתר איתתיה שעלה לארץ בגפו ללמוד אצל רבי יוחנן° בר נפחא והחליט להשאר ושלח להביא את אשתו אמר: יסקון עמה תלת תלמידין, שאם יפנה אחד מהן לצורכו תתייחד עם שנים. למה הצריך שלושה? והא תנינן: ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך? אמר רבי אבין°: עם בעלה הרי שלשה. תנן: התם: עיר שכבשה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. ואם יש להן עדים אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין ואין נאמן אדם על ידי עצמו. אמר °רבי זכריה בן הקצב: "המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו". אמרו לו: אין אדם מעיד על ידי עצמו. אף הוא שכר לה בית והיה מעלה לה מזונות, ולא היה מתייחד עמה אלא בפני בניה, וקרא על עצמו הפסוק הזה (ירמיהו מ"ה, ג') יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. תני °רבי יהודה בר עילאי אומר: בעלה נאמן עליה מקל וחומר - ומה אם הנדה שחייבין עליה כרת, הרי הוא נאמן עליה, זו שאין חייבין עליה כרת אינו דין שיהא נאמן עליה? אמרו לו: לא אם אמרת בנדה שיש לה היתר לאחר איסורה, תאמר בזו שאין לה היתר לאחר איסורה! ואומר (משלי ט', י"ז) מים גנובים ימתקו וגו'. אמר להן °רבי יהודה בר עילאי: גזירת הכתוב היא דכתיב (במדבר נשא ה טו) והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו'. משמע שנאמן עליה. אמרו לו: ובלבד בעדים.
מתני': א_יחהיו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות, ואומר לה: בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכינים הרעים עושין. אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים. ואומר לפניה דברים שאינה כדי לשומען היא וכל משפחת בית אביה.
גמ': תנן: היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות. כשם שמאיימין עליה שתחזור בה, כך מאיימין עליה שלא תחזור בה. ואומר לה: בתי, אם טהורה את - דבריא לך שאת טהורה. עמדי על בורייך, שאין המים האילו דומין אלא לסם יבש שהוא נתון על גבי בשר חי ואינו מזיקו. מצא שם מכה - התחיל מחלחל ויורד. רבי זבדיה חתניה דרבי לוי° הוה משתעי הדין עובדא: רבי מאיר הוה יליף דריש בכנישתא דחמתא כל לילי שובא, והוה תמן חדא איתתא יליפה שמעה קליה. חד זמן עני דריש, אזלת בעית מיעול לבייתה ואשכחת בוצינא מיטפי. אמר לה: בעלה: אין הויית? אמרה ליה: מישמעא קליה דדרושא. היה מספר מעשה הזה: רבי מאיר היה רגיל לדרוש בבה"כ של חמת כל ליל שבת, והיתה שם אשה אחת שהיתה רגילה לשמוע הדרשה. פעם אחת היה רבי מאיר מאריך בדרשתו. הלכה ורצתה לשוב לביתה ומצאה הנר כבה. א"ל בעלה: היכן היית? אמרה ליה: הלכתי לשמוע קול הדורש. אמר לה
ונטולה אני מן היהודים. מה אני לך? כלומר בעצם שהיא זינתה. שמיים ביני ובינך, כלומר בעצם אין ביניהם קשר של אישות ונטולה מן היהודים, נדרה נדר שלא תהנה שיהודים - לא תהנה מאף יהודי. עכשיו זה בהתחלה, במשנה הראשונה אמרו שהיא יוצאת ונותנת כתובה. למה? אז בעצם היא גם אסורה לאכול בתרומה. אבל משנה אחרונה, כשאומרת מה אני, איננה אומרת - אז אפילו בתרומה היא אוכלת. כלומר בעצם נשארת עם בעלה ואפילו לאכול בתרומה היא אוכלת.
אמר רבי אבין: לא, אפילו תאמר כמשנה אחרונה, מכל מקום אסורה בתרומה כיוון שיש רגלים לדבר. כלומר כיוון שמדובר כאן בסוטה אחרי קירוב וסתירה, אז לכן גם אם מותרת לבעלה, היא תהיה אסורה לאכול בתרומה כיוון שיש רגלים לדבר.
תני: מבלעדי אישך. אז מהמילה מבלעדי - מבלעדי פירושה קדימות. אז פרט לשקדמה שכבת זרע אחרת לאישך. זאת אומרת אם האישה זינתה ונסתרה לפני שהבעל בכלל בא עליה, אז בעצם המים לא בודקים אותה.
אמר רבי אילא: כענין שנאמר מלבד עולת הבוקר. מה הראיה באמת שמבלעדי פירושו קדימות? כמו שכתוב מלבד עולת הבוקר, כלומר כוונת שעולת הבוקר היא קודם למוסף.
תני, שבעלה בא עליה בדרך - מכאן שאם הוא בא עליה בדרך שוב המים בודקים אותה. והא תנינן: כשם שהמים בודקין אותה כך הן בודקין אותו. כשם שהיא אסורה לבעל כך היא אסורה לבועל. וכשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל. כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה לאחר הבועל, כך הן בודקין אותו. מה, עכשיו המים בודקים אותה גם אחרי שבא הבועל, כך כתוב, כן, גם אחרי שבא בעלה עליה? הרי כתוב כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה לאחר הבועל - אז רואים מכאן שהמים בודקים אותה גם אחרי שבא עליה בעלה.
רבי אבין בשם רבי הילא: כאן ביודע, כאן בשאינו יודע. אם הבעל ידע שהיא נסתרה, וכן הוא בא עליה, אז המים לא בודקים אותה. מה שכתוב כאן שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה של בעלה אחרי שבא עליה הבועל - זה מדובר שהבעל לא ידע.
רבי חייה בר יוסף שלח בתר איתתיה - הוא עלה לארץ ללמוד אצל רבי יוחנן, ולאחר מכן החליט להישאר בארץ, אז הוא שלח שיביאו את אשתו. הוא אמר: יסקון עמה תלת תלמידין, כלומר שלא תבוא לבד, שתבוא עם שלושה תלמידים, כיוון שאם יתפנה אחד מהם לצורכו, אז היא תתייחד עם שניים ולא עם אחד.
שואל - למה צריך שלושה? והא תנינן: מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך - רואים שמספיק שניים. אמר רבי אבין: עם בעלה הרי שלושה.
רבי זכריה בן הקצב - המעון הזה, כלומר ישבה שם במקדש, לא זזה ממנו משעה שנכנסו הגויים לירושלים ועד שיצאו. אמרו לא, אין אדם נאמן על ידי עצמו. אף הוא שכר לה בית והיה מעלה לה מזונות, ולא היה מתייחד עמה אלא בפני בניה, וקרא על עצמו הפסוק הזה יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי.
תני, רבי יהודה אומר: בעלה נאמן עליה מקל וחומר - ומה אם הנדה שחייבין עליה כרת, הרי הוא נאמן עליה, זו שאין חייבין עליה כרת אינו דין שיהא נאמן עליה? אמרו לו: לא אם אמרת בנדה שיש לה היתר לאחר איסורה - הרי היא טובלת וטהורה אחרי שהסתיימה נידתה - תאמר בזו שאין לה היתר לאחר איסורה! כיוון שהיא אסורה, אז היצר יותר מתגבר, ואומר מים גנובים ימתקו וגו.
אמר להן רבי יהודה: גזירת הכתוב היא - והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו' - מה, שרק הוא בא לבד? אמרו לו: ובלבד בעדים - מביא אותה אבל עם עדים.
פרק א' הלכה א', לומדים במשנה: היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות, ואומר לה: בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכינים הרעים עושין. כלומר הרבה פעמים מגיעים לדברים רעים בלי כוונה - אולי לא התכוונת, אבל הגעת לזה בגלל יין, השתכרת, או בגלל החברים. אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים. ואומר לפניה דברים שאינה כדי לשומען היא וכל משפחת בית אביה.
לומדים במשנה: היו מעלים אותה לבית דין הגדול של ירושלים, מאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות. כשם שמאיימין עליה שתחזור בה, כך מאיימין עליה שלא תחזור בה. ואומר לה: בתי, אם טהורה את - דבריא לך שאת טהורה. עמדי על בורייך, שאין המים האילו דומין אלא לסם יבש שהוא נתון על גבי בשר חי ואינו מזיקו. מצא שם מכה - התחיל מחלחל ויורד. אפשר גם כן, אם לא עשית כלום אז לא יקרה לך כלום.
רבי זבדיה חתניה דרבי לוי הוה משתעי ובא לספר את הסיפור הזה. רבי מאיר הוה יליף דריש בכנישתא דחמתא כל לילי שובא - כל ערב שבת הוא היה דורש בבית הכנסת של חמתא. והוה חדא איתתא יליפה שמעה קליה - הייתה אישה אחת שתמיד הייתה נשארת לשמוע את הדרשות שלו. חד זמן עני דריש - הוא התאחר בדרשה. אזלת בעית מיעול לבייתה - רצתה לחזור לבית, ואשכחת בוצינא מיטפי - הנר כבר כבה. אמר לה בעלה: הויית? אמרה ליה: מישמעא קליה דדרושא - ששמעתי את הדרשות. אמר לה: כך וכך, כלומר הוא נדר דלית ההיא איתתא עללה להכא לבייתה עד זמן דהיא אזלה ורקקה גו אפוי דדרושא - שתלך ותירוק בפניו של הדרשן.
[דף ה עמוד ב]
מכך וכך, דלית ההיא איתתא עללה להכא לבייתה עד זמן דהיא אזלה ורקקה גו אפוי דדרושא. צפה רבי מאיר ברוח הקודש ועבד גרמיה חשש בעייניה. אמר: כל איתתא דידעה מילחוש לעיינה תיתי תילחושי. אמרין לה מגירתא: הא ענייתיך תיעלין לביתיך, עבדי גרמיך לחשה ליה ואת רקקה גו עייניה. אתת לגביה, אמר לה: חכמה את מילחוש לעיינא? מאימתיה עליה אמרה ליה: לא. אמר לה: רוקקין בגויה שבע זימנין והוא טב ליה. מן דרקקת אמר לה: אזלין אמרין לבעליך - חד זמן אמרת ליה, והיא רקקה שבעה זימנין. נשבע שאין האשה הזאת נכנסת לביתה עד זמן שהיא תלך ותרוק להדורש בפניו. ראה °רבי מאיר ברוח הקודש כל המעשה הזה, ועשה עצמו כאלו יש לו מיחוש בעינו. אמר °רבי מאיר: כל אשה שיודעת ללחוש על העין תבוא ותלחוש. אמרין לה שכינותיה: הא הגיע עתך שתחזרי לביתך, עשי עצמך כאלו את לוחשת ותרוקי ל°רבי מאיר בפניו. באתה אשה זו לפני °רבי מאיר. אמר לה °רבי מאיר: יודעת את ללחוש ע"ג העין? מרוב המורא שהיתה יראה ממנו אמרה לו שאינה יודעת. אמר לה: שתרוק בלא לחש שבע פעמים ויהא לו לרפואה. לאחר שרקקה א"ל שתלך לבעלה ותאמר לו שהוסיפה על דבריו, שהוא אמר לה: שתרוק פעם אחת בפני הדורש והיא רקקה בפניו שבע פעמים. אמרו לו תלמידיו: °רבי, כך מבזין את התורה? אילו אמרת לן לא הוינן מייתי ליה ומלקין ליה ספסליה ומרציין ומרצייה ליה לאיתתיה! כופין אותו שיתרצה וירצה את אשתו אמר לון: ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו? ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה אמר הכתוב שיימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן? פיסקא. ואומר לפניה דברים כפשוטו של מקרא, שגם גדולי ישראל חטאו והודו שאינן כדיי לשומען היא וכל משפחת בית אביה, כגון מעשה ראובן בבלהה, מעשה יהודה בתמר. כתיב (איוב ט"ו, י"ח) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם - אילו ראובן ויהודה. ומה שכר נטלו על כך? (איוב ט"ו, י"ט) להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם. הברכות של שניהם נאמרו ברצף שכשבא משה לברכן נאמר (דברים וזאת הברכה לג ו) יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה. אמר חזקיה° בשם רבי אחא°: רבי חייה° דריש שלש מקראות שנראות כאילו נעשו שם עברות חמורות לשבח. כתיב (בראשית וישב לח יד) ותשב בפתח עינים - ואיפשר כן? אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן! אלא שתלת עיניה לפתח שכל העינים מצפות לו הקדוש ברוך הוא. אמרה לפניו: רבון כל העולמים, אל אצא ריקם מן הבית הזה. דבר אחר: בפתח עינים - שפיתחה לו את העינים שהיא מותרת לו, שאמרה לו: פנויה אני וטהורה אני. כתיב (שמואל א ב כב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל, את אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד - ישכיבון כתיב. שהיו הנשים מביאות קיניהן והיו משהין אותן והיו לנות שם ולא חוזרות לבעליהן. הקדוש ברוך הוא מעלה עליהן כאילו הן שוכבין אותן. אמר רבי תנחומא° בר אבא: וכן הוא שהרי כאשר הקדוש ברוך הוא נגלה לשמואל, הוא מקנתר לון (שמואל א ב כט) למה תבעטון בזבחי ובמנחתי? אין תימר עבירה חמורה יש כאן - מבריחן מן החמורה ומקנתרן בקלה. כתיב על בניו של שמואל (שמואל א ח ג)ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע - שהיו נוטלין מעשר ודנין. אמר רבי ברכיה° הכהן: מברכתא שיירה היתה עוברת והיו מניחין צרכיהן של ישראל והיו הולכין עוסקין בפרקמטיא.
מתני': אם אמרה: "טמאה אני" - שוברת כתובתה ויוצאה. א_יטאם אמרה: "טהורה אני" - מעלין אותה לשערי מזרח לשערי ניקנור
צפה רבי מאיר ברוח הקודש ועבד גרמיה חשש בעייניה - עשה את עצמו כאילו יש לו כאב עיניים, אמר: כל איתתא דידעה מילחוש לעיינה תיתי תילחושי - מי שיודעת ללחוש לעיניים שתבוא ללחוש לי. אמרין לה מגירתא - השכנות שלה אמרו לה: הא ענייתיך תיעלין לביתיך - הנה האפשרות שלך לחזור לביתך, עבדי גרמיך לחשה ליה ואת רקקה גו עייניה. אתת לגביה, אמר לה: חכמה את מילחוש לעיינא? את יודעת ללחוש לעיניים? מאימתיה עליה אמרה ליה: לא - מרוב פחד היא אמרה לא. אמר לה: בגויה שבע זימנין והוא טב ליה - לא צריך ללחוש, תרוקי שבע פעמים על העין ויהיה בסדר. מן דרקקת אמר לה: אזלין אמרין לבעליך - חד זמן אמרת ליה, אתה אמרת לי לרוק פעם אחת, והיא רקקה שבעה זימנין.
אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזין את התורה? אילו אמרת לן לא הוינן מייתי ליה ומלקין ליה ספסליה ומרציין ומרצייה ליה לאיתתיה! אם היית אומר לנו, לא היינו תופסים אותו ומרביצים אותו עד שהוא היה מתרצה, והיה מרצה את אשתו. אמר לון: ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו? ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה אמר הכתוב שיימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן?
פיסקא: ואומר לפניה דברים שאינן כדיי לשומען היא וכל משפחת בית אביה. מה הכוונה? שהוא אומר לה את פשוטם של הפסוקים, כדי להראות לה שגם גדולי ישראל חטאו, כגון מעשה ראובן בבלהה, מעשה יהודה בתמר. אשר חכמים יגידו על ראובן ויהודה ולא כחדו מאבותם - שהם הודו. ומה שכר נטלו על כך? להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם. שהברכות של שניהם נאמרו ברצף, כשבא משה לברכן - יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה. אז בעצם שניהם, למרות שלא היו לפי הסדר בשנים בלידה, לא היה מי שיפריד ביניהם.
חזקיה בשם רבי אחא: רבי חייה דריש שלש מקראות לשבח - שלוש מקראות שהפשט שלהם נראה שנעשו שם עבירות חמורות, הוא דרש אותם למשהו לא חמור.
ותשב בפתח עינים - תמר. ואיפשר כן? אפילו זונה שבזונות עושה כן! אלא שתלת עיניה לפתח שכל העינים מצפות לו. פנתה בעצם לקדוש ברוך הוא. אמרה לפניו: רבון כל העולמים, אל אצא ריקם מן הבית הזה. דבר אחר: בפתח עינים - שפיתחה לו את העינים - שהיא מותרת לו, שאמרה לו: פנויה אני וטהורה אני.
ועלי זקן מאד - לכאורה כתוב שהם שכבו את הנשים, אבל כתוב ישכיבון כתיב, כך הוא דרש את זה. שהיו הנשים מביאות קיניהן והיו משהין אותן - כי לא רצו להקריב אותן, כי זה דבר קטן וזה הרבה בשר, אז היו משהין את זה, והיו נותנות שם והיו חוזרות לבעליהן, הקדוש ברוך הוא מעלה עליהן כאילו הן שוכבין אותן.
אמר רבי תנחומא: הרי מקנתר לון - זה ברור שככה זה הפירוש והם לא באמת שכבו איתן, למה? שהקדוש ברוך הוא נגלה לשמואל ומקנטר אותם, הוא אומר למה תבעטון בזבחי ובמנחתי? עכשיו אם תאמר שעבירה חמורה יש כאן, שהם שכבו עם אשת איש, אין תימר עבירה חמורה יש כאן - מבריחן מן החמורה ומקנתרן בקלה - זה לא הגיוני.
עוד פסוק כתוב על בניו של שמואל: ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע - אז בעצם לכאורה משמע שלקחו שוחד. אבל הוא מסביר: לא, שהיו נוטלין מעשר ודנין זה הכוונה. אמר רבי ברכיה: מברכתא היתה עוברת והיו מניחין צרכיהן של ישראל והיו הולכין עוסקין בפרקמטיא. כלומר החטא שלהם היה שכשהייתה עוברת שיירה של סוחרים, אז היו עוזבים את הדין, לא היו דנים, והולכים להתעסק במסחר כדי להרוויח קצת כסף - זה הכוונה, הם לא קיבלו שוחד חס ושלום.
[דף ו עמוד א]
א_כששם משקין את הסוטות א_כאומטהרין את היולדות א_כבומטהרין את המצורעין א_כגוכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותרו.
גמ': כתיב (במדבר נשא ה יח) והעמיד הכהן את האשה לפני י"י - זה שער ניקנור. כל מקום שנאמר לפני י"י - זה שער ניקנור. כתיב (מלכים א' ח') את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו. רבי חייה בר אבא° ורבי יהושע בן לוי°: רבי חייא בר אבא° פתר קרייה בבועל ורבי יהושע בן לוי° פתר קרייה באשה. רבי חייא בר אבא° פתר קרייה בבועל שאותו מוכיח הפסוק - ההין בעלה זן ומפרנס ואת אתי על דעתך ובא על אשתו. ורבי יהושע בן לוי° פתר קרייה באשה שעליה התוכחה - ההין זן ומפרנס ואת תלית עינים על חורן! תנן: וכהן אוחז בבגדיה ומבזין על הספק ואולי לא זינתה! אמר רבי שמלאי°: בכל מקום שאת מוצא זנות את מוצא אנדרולמסיה באה בעולם וצדיקים נענשים עם רשעים. תנן: מעלין אותה לשערי מזרח לשערי ניקנור וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו משמע שקריעת הבגדים זה המעשה הראשון שעושים לה - קרייא אמר מקרין ואחר כך מבזין. ומתניתא אמרה מבזין ואחר כך מקרין. אמר רבי אילי° אילעא: מכיון דכתיב (במדבר נשא ה טז) והקריב אתה הכהן והעמדה לפני ה' וכתיב (במדבר נשא ה יח) והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האשה - וכי יושבת היית? אלא הכי קאמר: והעמיד הכהן את האשה, וכבר בעמידה הראשונה פרע את ראשה. תנן: °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. מחלפה שיטתיה ד°רבי יודן. תמן הוא אמר: האיש והאשה נסקלים ערומים, אלא שהאיש מכסין אותו מלפניו, והאשה מלפניה ומלאחריה מכאן של°רבי יהודה בר עילאי האשה נסקלת ערומה. אלמא דלא חייש להרהור והכא הוא אמר הכין דאם לבה נאה לא היה מגלה דחיישינן להרהור. תמן מכל מקום למיתה היא מתוקנת ולא יבא לידי עבירה, ברם הכא שמא תימצא טהורה ויתגרו בה פירחי כהונה. מחלפה שיטתהון דרבנן האם חכמים חזרו בהם? תמן אינון אמרין: האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, והכא אינון אמרין הכין שקורע את בגדיה ולא חוששים להרהור. תמן כתיב (ויקרא קדושים יט יח) ואהבת לרעך כמוך - יבור לו מיתה קלה שבקלות ודי שנסקלת ולמה לביישה? ברם הכא מצווה לביישה, דכתיב (יחזקאל כ"ג, מ"ח) ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה.
מתני':
א_כדהיתה מכוסה בלבנים - מכסה בשחורים. היו עליה כלי זהב קטליות נזמים וטבעות א_כהמעבירים ממנה כדי לנוולה. ואחר כך מביא
סוטה דף ו' אנחנו לומדים עכשיו ממסכת סוטה, דף ו'. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת המשנה, פרק א' הלכה ה'. אומרת המשנה: "אם אמרה את מעני, שוברת כתובתה ויוצאת". כלומר, מפסידה את הכתובה שלה. "ואם אמרה תועה אני", אז מעלים אותה לשערי המזרח, שערי ניכנור, ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעין וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה. רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותרו.
אז הגמרא: כתיב והעמיד הכהן את האשה לפני השם - לפני השם זה שער ניקנור. כל מקום שנאמר לפני - זה שער ניקנור. כתיב יחטא איש לרעהו ונשא בו עלה למעלו. רבי חייא בר אבא ורבי יהושע בן לוי: רבי חייא בר אבא פתר קרייה בבועל, הוא הסביר את הפסוק הזה, הוא אמר, זה מדובר על הבועל, ורבי יהושע בן לוי פתר קרייה באשה. רבי חייא בר אבא פתר קרייה בבועל - ההין זן ומפרנס ואת אתי על דעתך ובא על אשתו. רבי יהושע בן לוי פתר קרייה באשה, שלה את התוכחה - ההין זן ומפרנס ואת תלית עינים על חורן, על אדם אחר.
אז המשנה: "וכהן אוחז בבגדיה" - שואלת הגמרא, ומבזין על הספק? הרי אולי לא זינתה, למה מבזים אותה? אמר רבי שמלאי: בכל מקום שאת מוצא זנות את מוצא אנדרולמסיה באה בעולם - כלומר, אולי היא צדיקה, אבל בעצם כיוון שיש שם עניין של זנות, אז גם הצדיקים נענשים.
אומרת הגמרא: מעלה אותה לשערי מזרח, שערי ניכנור, וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו - משמע שקרעת הבגדים זה המעשה הראשון שעושים לה. דבר זה לכאורה קשה, קרייא אמר מקרין ואחר כך מבזין, ככה לפי הפסוקים - משמע שקודם כל מקרין אותה את הפרשה ואחרי זה מבזים אותה, אחרי זה קורעים את הבגדים. ומתניתא אמרה מבזין ואחר כך מקרין - המשנה אומרת הפוך, קודם כל קורעים את הבגדים ואחרי זה קוראים לה את הפרשה.
אמר רבי אילי: מכיון דכתיב והעמיד - וכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני השם ופרע את ראש האשה, וכי יושבת היית? אז למה כתוב "והעמיד" פעמיים? אלא עמידה הראשונה את ראשה - כבר בעמידה הראשונה פרע את ראשה.
רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. שואלת הגמרא: מחלפה שיטתיה דרבי יודן. תמן הוא אמר: האיש מכסין אותו מלפניו, והאשה מלפניה ומלאחריה - מכאן שרואים שרבי יהודה, האיש - האישה נזקלת ערומה, משמע שהוא לא חושש לערעור. ואילו כאן אמר שאם ליבה נאה לא היה מגלה כי חוששים לערעור.
ומתניתא מה שבדיל: תמן מכל מקום למיתה היא מתוקנת, אז לא יבואו לידי עבירה כי היא נגזרת מיתה, יהרגו אותה, אז לא יבואו אחרי זה לזנות איתה. ברם הכא שמא תימצא טהורה ויתגרו בה פירחי כהונה אחר כך.
מחלפה שיטתהון דרבנן: תמן אינון אמרין - היינו אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, והכא אינון אמרין הכין - ואילו כאן היינו אומרים אכן שכורעת בגדיה ולא חוששים לערעור. תמן ואהבת לרעך כמוך - יבור לו מיתה קלה שבקלות, כלומר די שנהרגת, ולמה צריך לבייש אותה? ברם הכא מצווה לבייש, כתיב ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה.
[קריאת ביניים]
[דף ו עמוד ב]
חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה א_כווכל הרוצה לראות בא ורואה א_כזחוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שליבה גס בהן. ושאר כל הנשים מותרות לראותה שנאמר (יחזקאל כ"ג, מ"ח) ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה.
גמ': תנן: מכסה בשחורים. מתניתא בששחורים אינן נאין לה, אבל אם היו נאין לה לא בדא. תנן: מביא חבל מצרי. ולמה חבל מצרי? אמר רבי יצחק° בר אבא: לפי שעשת כמעשה מצרים. רבי ירמיה° בעי: חבל המצרי מעכב? כפיפה מצרית מעכבת? משל מי הן באין? ייבא כיי דאמר °רבי: ד°רבי אמר: אמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר באין משירי הלישכה. אף הכא כן שגם זה מצרכי העיר.
מתני': במידה שאדם מודד בה מודדין לו. היא קישטה את עצמה לעבירה והמקום ניוולה. היא גילתה את עצמה והמקום גילה עליה. הירך התחילה בעבירה תחילה ואחר כך הבטן, לפיכך ילקה הירך תחילה ואחר כך הבטן. ושאר כל הגוף לא פלט.
גמ': תני בשם °רבי מאיר: במדה שאדם מודד בה מודדין לו. מאי טעמא? דכתיב (ישעיהו כ"ז, ח') בסאסאה בשלחה תריבנה בסאה סאה. בסאה חטא בסאה נענש. אין לי אלא סאה שחטא חטא גדול, מניין לרבות תרקב וחצי תרקב וקב וחצי קב ורובע ותומן וחצי תומן ואוכלא? תלמוד לומר (ישעיהו ט', ד') כי כל סאון סואן ברעש - ריבה כאן סאות הרבה. אין לי אלא דבר שהוא של מידה שיש בו שיעור, מניין לפרוטות קטנות שהן מצטרפות לחשבון מרובה? תלמוד לומר (קהלת ז', כ"ז) אחת לאחת למצוא חשבון. דבר זה נדרש לטובה ולרעה לטובה: בנוהג שבעולם אדם נכשל בעבירה שחייבין עליו מיתה בידי שמים - מת שורו, אבדו תרנגולתו, נשברה צליחותו, נכשל באצבעו, והחשבון מתמצה. דבר אחר לרעה: אחת מתארעה מצטרף לאחת ולבסוף נענש על הכל, והחשבון מתמצה. וכמה הוא מיצוי חשבון? עד אחת שעל הראשונה אין הקדוש ברוך הוא מעניש, דכתיב "נושא עוון". תני בשם °רבי מאיר: כשם שיש דיעות במאכל ובמשתה, כך יש דיעות באנשים. יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו והוא נוטלו וזורקו ושותהו - זה כשאר כל אדם, שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכיניה ועם קרוביה ואינו מקפיד.. או יש לך אדם שפורח זבוב על גבי כוסו ואף שהזבוב לא נגע בכוס הוא חושש שמא נגע והוא נוטלו ושופכו ואינו טעמו - זה הוא חלק רע באנשים שחושד באשתו כל הזמן בלי סיבה, ומסתמא מדובר שנתן עיניו בה לגרשה. ויש לך אדם זבוב שוכן על כוסו והוא נוטלו ומניחו כמות שהוא ואף שלא נגע הזבוב ביין אינו שותיהו - זה פפוס בן יהודה שנעל את הדלת בפני אשתו. אמרין: לית נהיגין הוון אבהתך עבדין כן! ויש לך אדם זבוב מת לתוך כוסו והוא נוטלו ומוצצו ושותיהו - זה הרשע שהוא רואה את אשתו ליבה גס בעבדיה, ליבה גס בשפחותיה, והוא מצוה עליה לגרשה. שנאמר (דברים כי תצא כד ב) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר - הכתוב קראו אחר שאינו בן זוג של ראשון, שהוא הוציא את אשתו משום ערוה והלה נכשל בה. אם זכה הוא לשמים - הרי הוא מגרשה, ואם לאו - סוף שהיא קוברתו. שנאמר (דברים כי תצא כד ג) או כי ימות האיש האחרון - ראוי היה זה למיתה, שהאשה הזאת הכניס לתוך ביתו. שמואל° בר אבא בר אבא אמר:
אומרת המשנה: היתה מכוסה בלבנים - מכסה בשחורים. היו עליה כלי זהב קטליות נזמים וטבעות מעבירים ממנה כדי לנוולה. ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה וכל הרוצה לראות בא ורואה חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שליבה גס בהן. כלומר אם היא תראה אותם, דווקא הפוך זה ייתן לה - היא תרצה להראות שהיא חזקה. ושאר כל הנשים מותרות לראותה, שנאמר ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה.
ולמדנו במשנה מכסה בשחורים. אז אומרת הגמרא: מתניתא נאין לה, אבל אם היו נאין לה לא בדא - אם בגדים שחורים דווקא מתאימים לה, אז לא בדא בזה, דווקא לא היו נותנים לה בגדים שחורים.
"מביא חבל מצרי" - למה דווקא חבל מצרי? אמר רבי יצחק: לפי שעשת כמעשה מצרים. רבי ירמיה בעי: חבל המצרי מעכב? כפיפה מצרית מעכבת? כלומר, מי משלם לה כסף על הדברים האלה? משל מי הן באין? אז אומרת הגמרא: ייבא כיי דאמר רבי - רבי אמר: אמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר באין משירי הלישכה, אז אף הכא - שגם זה מצורכי העיר.
אומרת המשנה: במידה שאדם מודד בה לו. היא קישטה את עצמה לעבירה והמקום ניוולה. היא גילתה את עצמה והמקום גילה עליה. הירך התחילה בעבירה תחילה ואחר כך הבטן, לפיכך ילקה הירך תחילה ואחר כך הבטן. ושאר כל הגוף לא פלט.
תני בשם רבי מאיר: במדה שאדם מודד בה מודדין לו. מאי טעמא? איזה פסוק מלמד את זה? דכתיב בסאסאה בסאה סאה - כלומר, בסאה שחטא בסאה נענש. אין לי אלא סאה, מניין לרבות תרקב וחצי תרקב וקב וחצי קב ורובע ותומן וחצי תומן ואוכלא? כלומר, מידות ושיעורים מותנים עם העבירה. תלמוד לומר כי כל סאון סואן ברעש - ריבה כאן סאות הרבה, הרבה מידות, כל מידה ובהתאם לזה הוא יקבל את העונש. אין לי אלא דבר שהוא של מידה, כלומר שיש בו שיעור. מניין לפרוטות קטנות שהן מצטרפות לחשבון מרובה? תלמוד לומר אחת לאחת למצוא חשבון. אז הדברים מצטרפים.
אז אומרת הגמרא, דבר זה נדרש לטובה ולרעה. לטובה: בנוהג שבעולם אדם נכשל בעבירה שחייבין עליו מיתה בידי שמים - מת שורו, אבדו תרנגולתו, נשברה צליחותו, נכשל באצבעו, והחשבון מתמצה. לאט לאט כל פעם מורידים עליו קצת. דבר אחר: אחת מתארעה לאחת, והחשבון מתמצה. כלומר מצטרפת לאחת, ובסוף נענש על הכול והחשבון מתמצה. וכמה הוא מיצוי חשבון? עד אחת - כלומר, על הראשונה הקדוש ברוך הוא לא מעניש, דכתיב "נושא עוון".
תני בשם רבי מאיר: כשם שיש דיעות במאכל ובמשתה, כך יש דיעות באנשים. יש לך אדם זבוב נופל לתוך כוסו והוא נוטלו וזורקו ושותהו - זה כשאר כל אדם, שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכיניה ועם קרוביה ואינו מקפיד. או יש לך אדם שפורח זבוב על גבי כוסו - הזבוב עבר, לא נגע בכוס אפילו, והוא נוטלו ושופכו ואינו טעמו - זה הוא חלק רע באנשים שנתן עיניו בה לגרשה. כי הוא חושד באשתו כל הזמן בלי סיבה, ומסתמא מדובר שדנימי בעליה גרשא.
ויש לך אדם זבוב שוכן על כוסו נוטלו ומניחו כמות שהוא - זה פפוס בן יהודה שנעל את הדלת בפני אשתו. אמרין: לית נהיגין הוון אבהתך עבדין כן - כלומר, ראית אבותיך, אבות שלך ככה נהגו? כן, אף פעם לא היה ככה. אתה כאילו מקפיד על זה שלא יהיה חשש ממזרות, אבל אתה מתחיל מעצמך - האבות שלך אולי גם כן לא הקפידו, אז לך תדע אם אתה כזה חושש, אולי בעבר זה היה כן.
יש לך אדם זבוב מת לתוך כוסו והוא נוטלו ומוצצו ושותיהו - זה הרשע שהוא רואה את אשתו ליבה גס בעבדיה, ליבה גס בשפחותיה, והוא מצוה עליה לגרשה. שנאמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר - הכתוב אחר שאינו בן זוג של ראשון, שהוא הוציא את אשתו משום ערוה והלה נכשל בה. אם זכה הוא לשמים - הרי הוא מגרשה, ואם לאו - סוף שהיא קוברתו. שנאמר או כי ימות האיש האחרון - ראוי היה זה למיתה, שהאשה הזאת הכניס לתוך ביתו.
[דף ז עמוד א]
פורשים מן המזנה ואין פורשין מבתה, ואתייא כיי דאמר רבי יוחנן° בר נפחא: אשת איש שזינתה הוולדות לבעל ואינם ממזרים מפני שרוב בעילות מן הבעל. כתוב אחד אומר (במדבר נשא ה כב) לצבות בטן ולנפיל ירך, וכתוב אחר אומר (במדבר נשא ה כז) וצבתה בטנה ונפלה יריכה, וכתוב אחר אומר (במדבר נשא ה כא) בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. למה המשנה פסקה שהירך נענשת תחילה ואחר כך הבטן? הרי רק פסוק אחד אומר כך, ושנים אומרים הפוך! וכי מקרא אחד מכריע שני מקראות? אמר רבי מנא° בן יונה: כאן למעשה וכיוון שהמים מגיעים קדם לבטן היא נענשת תחילה וכאן לתנאין שכשמשביעה אותה בסדר הזה צריך לאמר לה. אמר רבי אבין°: ואפילו תימר כאן וכאן למעשה או כאן וכאן לתנאין, ואין סתירה בין הפסוקים, כשהבועל קיים ושניהם נענשים: לצבות בטן ולנפיל ירך לבועל, וצבתה בטנה ונפלה ירכה לאשה. אבל כשהבועל כבר מת לנפיל ירך ולצבוט בטן שהדעת מכרעת: ירך התחילה בעבירה תחלה ואחר כך הבטן, לפיכך תלקה הירך תחלה ואחר כך הבטן. ושאר כל הגוף לא פלט. רבי אבא בריה דרבי פפי° עבד לה לדרשת אפטרה כשדרש בשיבחה של האכסניה: מה אם מידת הפורענות מעוטה - אבר אחד לוקה ושאר כל האיברים מרגישין, מדת הטובה המרובה על אחת כמה וכמה!
מתני': שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. אבשלום נתנווה בשערו, לפיכך נתלה בשערו. לפי שבא על עשר פילגשי אביו, לפיכך ניתנו בו עשר לנביות שנאמר [שמואל ב יח טו] ויסובו עשרה נערים נושאי כלי יואב. ולפי שגנב שלש גניבות - לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, לפיכך נתקעו בו שלש שבטים שנאמר (שמואל ב יח יד) ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום.
גמ': תנן: שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. תני °רבי אומר: לפי שתחלת קלקלתו בעזה, לפיכך עונשו בעזה. והרי קדם כתיב (שופטים י"ד, א') וירד שמשון תמנתה! אמר רבי שמואל בר נחמן°: דרך נישואין היו שגייר אותה ואין זה קלקול. כתוב אחד אומר: וירד שמשון תמנתה משמע שהיתה במקום נמוך, וכתוב אחר אומר (בראשית וישב לח יג) הנה חמיך עולה תמנתה משמע שהיתה במקום גבוה. רב° אבא בר אייבו אמר: שתי תימניות היו - אחת של יהודה ואחת של שמשון. רבי סימון° אמר: תמנתה אחת היא, ולמה כתב בה עלייה וירידה? אלא של יהודה - על ידי שהיתה לשם שמים, לפיכך כתיב בה עלייה. ושל שמשון - על ידי שלא היתה לשם שמים, כתיב בה ירידה. רבי אייבו בר נגרי° אמר: בשיפוע ההר הייתה, עולים לו מכאן ויורדים לו מכאן כגון הדא בית מעין שיורדין בה מפלטתה ועולין בה מטבריה. כתיב (שופטים י"ד, ה') ויבואו עד כרמי תמנתה. אמר רב שמואל בר רב יצחק°: מלמד שהיו אביו ואמו מראין לו כרמי תמנתה זרועים כלאים ואומרים לו: בני, כשם שכרמיהן זרועין כלאים, כך בנותיהם זרועות כלאים. (שופטים י"ד, ד') ואביו ואמו לא ידעו כי מי"י הוא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים. אמר רבי אלעזר° בן פדת: בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם! ואמר רבי אבין°: לאסור שבעה עממין. והכא הוא אמר הכין שזה היה רצון ה'? אמר רבי יצחק° בר אבא: (משלי ג', ל"ד) אם ללצים הוא יליץ בדרך שאדם רוצה בה מוליכין אותו. כתיב (שופטים י"ג, כ"ה) ותחל רוח י"י לפעמו במחנה דן
מסכת סוטה דף ז אנחנו נמצאים במסכת סוטה דף ז. אומרת הגמרא: שמואל אמר פורשין מן המזנה ואין פורשין מביתה, כלומר הבת שלה לא אסורה אלא נחשבת כבת כשרה. ואתיא כי הא דאמר רבי יוחנן: אשת איש שזינתה הוולדות לבעל, כן, רוב הולדות אחרי הבעל לא נקראים ממזרים, מפני שרוב בעילות מן הבעל.
כתוב אחד אומר לצבות בטן ולנפיל ירך וכתוב אחר אומר וצבתה בטנה ונפלה יריכה וכתוב אחר אומר בתת את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. אז אם כן, למה המשנה פסקה שהירך נהנית תחילה ואחר כך הבטן? הרי רק פסוק אחד אומר כך ושניים אומרים הפוך. וכי מקרא אחד מכריע שני מקראות? אמר רבי מנא: כאן למעשה. כלומר, כיוון שהמים מגיעים קודם לבטן אז היא נהנית תחילה. וכאן לתנאין - כמו שמסבירים אותה בסדר הזה צריך להגיד לה.
אמר רבי אבין: ואפילו תימר כאן וכאן למעשה, כאן וכאן לתנאין, ואין צריך אלא לפסוקים. כשהבועל קיים ושניהם נענשים - אז לצבות בטן ולנפיל ירך - לבועל. וצבתה בטנה ונפלה ירכה - לאשה. אבל כשהבועל כבר מת אז להפיל ירך ולצבוט בטן. הדעת מכרעת: ירך התחילה בעבירה תחלה ואחר כך הבטן, לפיכך תלקה הירך תחלה ואחר כך הבטן ושאר כל הגוף לא פלט.
רבי אבא בריה דרבי פפי עבד לה אפטרה. כלומר, כשהיו מסיימים איזה מקום והיו דורשים בשבחה של תורה, אז הוא היה אומר ככה: ומה היא מידת פורענות מעוטה? הרי תמיד מידת הטובה גדולה, ומידת הפורענות - אז למה היא פורענות שהיא מעוטה? אבר אחד לוקה ושאר כל האיברים מרגישין, מדת הטובה המרובה על אחת כמה וכמה!
פרק ח'. אומרת המשנה: שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. אבשלום נתנווה בשערו, כלומר נתגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו. לפי שבא על עשר פילגשי אביו, לפיכך ניתנו בו עשר לניות שנאמר ויסובו עשרה נערים נושאי כלי יואב. ולפי שגנב שלש גניבות - לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, לפיכך נתקעו בו שלש שבטים שנאמר ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום.
תני רבי אומר: לפי שתחלת קלקלתו בעזה, לפיכך עונשו בעזה. שואלת הגמרא: והרי קודם כתיב וירד שמשון תמנתה, כלומר התחיל קלקולו בתמנה. למה פתאום אומר בעזה? אמר רבי שמואל בר נחמן: דרך נישואין היו, ואין זה קלקול - כלומר בתמנה זה היה דרך נישואים שנשא אותה, לא היה בזה קלקול.
כתוב אחד אומר וירד שמשון תמנתה, משמע שזה היה מקום נמוך - הוא ירד. וכתוב אחר אומר הנה חמיך עולה תמנתה, משמע שזה היה מקום גבוה. אז רב אמר: שתי תימניות היו - אחת של יהודה ואחת של שמשון. ורבי סימון אמר: תמנתה אחת היא. אז למה כתוב בה עלייה וירידה? אלא של יהודה - על ידי שהיתה לשם שמים, לפיכך כתיב בה עלייה. ושל שמשון - שלא היתה לשם שמים, כתיב בה ירידה.
רבי אייבו בר נגרי אמר: בשיפוע ההר היתה - עולים מכאן ויורדים מכאן, כגון בית מעין שיורדין בה מפלטתה ועולין בה מטבריה. כתיב ויבואו עד כרמי תמנתה. אמר רב שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיו אביו ואמו מראין לו כרמי תמנתה זרועים כלאים, אומרים לו: בני, כשם שכרמיהן זרועין כלאים, כך בנותיהם זרועות כלאים. כן, הכל שם זנות.
כתוב ואביו ואמו לא ידעו כי מי"י הוא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים. אמר רבי אלעזר: והרי בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם! אמר רבי אבין: לאסור שבעה עממין. והכא הוא אמר הכין? אמר רבי יצחק: אם ללצים הוא יליץ - שהשם רוצה להוליך אותו במה שהוא רוצה.
כתיב ותחל רוח י"י לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול. תרין אמוראין: חד אמר: בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פסיעותיו כמצרעה לאשתאול. וחורנה אמר: בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו היו שערותיו מקישות כזוג וקולן הולך כמצרעה לאשתאול.
כתוב ויברכו י"י. אמר רבי חונא בשם רבי יוסי: שהיתה תשמישו שוה לכל אדם. כלומר שבדרך הטבע אדם כזה לא היה מסוגל לחיות עם אישה, לא היה יכול לשמש עם אישה.
[דף ז עמוד ב]
בין צרעה ובין אשתאול. תרין אמורין: חד אמר: בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פסיעותיו כמצרעה לאשתאול. וחורנה אמר: בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו היו שערותיו מקישות כזוג וקולן הולך כמצרעה לאשתאול. (שופטים י"ג, כ"ד) ויברכהו י"י. אמר רבי חונא° בשם רבי יוסי° בר זבידא: שהיתה תשמישו שוה לכל אדם שבדרך הטבע לא היה אפשרות שאדם כזה חזק יוכל לשמש עם אשה. כתיב (שופטים ט"ז, כ"ח) ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים. אמר רבי אחא°: אמר לפניו: רבונו של עולם, תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה ושכר עיני אחת מותקנת לי לעתיד לבוא. כתוב אחד אומר: וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה, וכתוב א' אומר (שופטים ט"ז, ל"א) והוא שפט את ישראל עשרים שנה. למה הכפילות? אמר רבי אחא°: מלמד שהיו הפלשתים יראים ממנו עשרים שנה לאחר מותו שמא השאיר בן כמותו כדרך שהיו יראים ממנו עשרים שנה בחייו. אבשלום נתנווה בשערו. רבי חנינא° בר חמא אמר: כחרובית עץ חרוב גדולה היה. יכול ככידון? כולם בצמה אחת? אמר רבי ביבי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בדין בדין היה עשוי. אמר רבי חנינה°: כד סלקית להכא נסבית איזורא דברי ואיזורא דחמרי מקפא כורתא דחרוביתא דארעא דישראל ולא מטון נטלתי חגור דבני וחגור של חמי להקיף כוורת שהיה בחרוב בארץ ישראל ולא הספיקו ארך שניהם להקיפו, וקצית חד חרוב ונגר מלא ידויי דבש. אמר רבי יונתן°: יפה סיפסוף תאנים גרועות שאכלנו בנערותינו מפנקריסין תאנים משובחות שאכלנו בזקנותינו. די ביומוי אישתני עלמא! אמר רבי חייא בר אבא°: בראשונה היתה סאה ארבלית מוציאה סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר, סאה סובין, סאה מורסן. וכדון אפילו חדא בחדא לא קיימא. כתיב (שמואל ב יד כה) וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד. יכול בכל? תלמוד לומר: מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום. כתיב (שמואל א ט ב) ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו. יכול בכל? תלמוד לומר (שמואל א ט ב) משכמו ומעלה גבוה מכל העם. אבל באבנר מהו אומר? (שמואל ב ג לח) הלא תדעו כי שר וגדול נפל ביום הזה מישראל. ולא פרטו במה היה גדול לפי שהיה גדול בכל. ואבנר למה נהרג? רבי יהושע בן לוי° ורבי שמעון בן לקיש° ורבנן: רבי יהושע בן לוי° אמר: על ידי שעשה דמן של נערים שחוק. דכתיב (שמואל ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. רבי שמעון בן לקיש° אמר: על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד. הדא הוא דכתיב (שמואל ב ג יב) וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ. ממה שנאמר "תחתיו" משמע שהקדים את שמו וכתב מן אבנר לדוד. ורבנין אמרין: על ידי שלא הניח לשאול להתפייס מדוד. הדא הוא דכתיב (שמואל א כד יא) ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי. אמר ליה: מה את בעי מן גלגוי דברי גאוה דהדין בסירה הוערת? בסירה קוצנית נאחז בגדך ונחתך הכנף וכיון שבאו למעגל שישנו במעגל לשמור מכל הכיוונים, ודוד חדר לתוך המעגל ולקח את החנית והצפחת של שאול אמר לו (שמואל א כו יד) הלא תענה אבנר? גבי כנף אמרת בסירה הורעת, חנית וצפחת בסירה הוערת! ויש אומרים: על ידי שהיתה ספק בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה. תנן: ולפי שגנב שלשה גניבות - לב אביו ולב בית דין ולב אנשי ישראל לפיכך נתקעו בו שלש שבטים. לב אביו - דכתיב (שמואל ב טו ז) ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלמה את נדרי אשר נדרתי לה'. בחברון. והא כל עצמו של דוד לא מלך אלא ארבעים, והכא הוא אמר הכין? אלא ארבעים שנה משעה ששאלו ישראל מלך. אמר אבשלום לדוד (שמואל ב טו ח) כי נדר נדר עבדך. אמר לו: ומה את בעי כדון? אמר לו: כתוב חד פיתק דתרין גוברין דנסבינון עימי. שילכו עמי אמר ליה: אמור לי למאן דאת בעי את מי אתה רוצה ואנא כתוב. אמר ליה: כתוב לה סתם ואנא למאן דבעי אנא נסב. ואת מי שארצה אקח כתב ליה סתם.
כתיב ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים. אמר רבי אחא: אמר לפניו: רבונו של עולם, תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה ושכר עיני אחת מותקנת לי לעתיד לבוא.
כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל שנה, וכתוב אחד אומר והוא שפט את ישראל שנה. אז למה הכפילות? אמר רבי אחא: מלמד שהיו הפלשתים יראים ממנו שנה לאחר מותו - כי הם פחדו אולי הוא השאיר בן כמותו - כדרך שהיו יראים ממנו שנה בחייו.
אבשלום נתנווה בשערו. רבי חנינא אמר: כחרובית גדולה היה - השערות שלו זה היה כמו עץ חרוב. יכול ככידון - שכולם היו צמה אחת? רבי ביבי בשם רבי יוחנן: בדין בין היה עשוי. כלומר זה היה צמות צמות.
אמר רבי חנינה: כד סלקית להכא - כשבאתי לארץ ישראל - נסבית איזורא דברי ואיזורא דחמרי. לקחתי את החגורה שלי ושל הבן שלי ושל החמור וחיברתי יחד, מקפא כורתא דחרוביתא דארעא דישראל ולא מטון - כדי להקיף את הגזע של עץ חרוב בארץ ישראל, ולא הצלחנו להקיף אותו. וקצית חד חרוב מלא ידויי דבש - חתכתי חרוב אחד וירד ממנו דבש עד מלוא ידיי.
אמר רבי יונתן: יפה סיפסוף שאכלנו בנערותינו מפנקריסין שאכלנו בזקנותינו - התאנים הגרועות שאכלנו בנערותנו טובות מהפירות הבשלים שאכלנו כשהיינו זקנים. די ביומו אישתני עלמא - כדי להראות להם איך בזמן שלו העולם השתנה, שהפירות נהיו רעים.
אמר רבי חייא בר אבא: בראשונה היתה סאה ארבלית מוציאה סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר, סאה סובין, סאה מורסן. וכדון אפילו חדא בחדא לא קיימא - אפילו להוציא סאה קמח מסאה חיטים אתה לא מצליח.
כתיב וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד. יכול בכל? תלמוד לומר: מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום. וזה היה בעצם השבח שלו.
כתיב היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו. שוב יכול בכל? תלמוד לומר משכמו ומעלה גבוה מכל העם - זה היה המעלה שלו. אבל באבנר מהו אומר? הלא תדעו כי שר וגדול נפל ביום הזה מישראל - ולא פירט הוא מה היה גדול, כי הוא היה גדול בכל.
ואבנר למה נהרג? רבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן לקיש ורבנן. רבי יהושע בן לוי אמר: על ידי שעשה דמן של נערים שחוק, דכתיב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. רבי שמעון בן לקיש אמר: על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד, הדא הוא דכתיב וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ - מן אבנר לדוד. כן, מה שנאמר תחתיו משמע שהוא הקדים את שמו.
ורבנין אמרין: על ידי שלא הניח לשאול להתפייס מדוד, הדא הוא דכתיב ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי. אמר ליה: מה את בעי מן גלגוי דהדין בסירה הוערת? כלומר, דוד הרי כששאול נכנס למערה להשתין אז דוד חתך לו חתיכה מהמעיל, ואז הוא עמד על ההר וצעק: תראה איך אם הייתי רוצה הייתי יכול להרוג אותך. ואבנר אמר לשאול: מה אתה רוצה לעשות מדברי הגאווה שלו, סתם בסירה הורעת - כנראה הלכת ונתלש לך באיזה עץ קוצני, והוא המציא את זה כאילו שהוא חתך לך את זה.
וכיון שבאו למעגל - שהם בעצם ישנו במעגל לשמור מכל הכיוונים, ודוד חדר לתוך המעגל ולקח את החנית וצפחת של שאול - אמר לו: הלא תענה אבנר? גבי כנף אמרת בסירה הורעת, חנית וצפחת בסירה הוערת! - האם גם חנית וצפחת נתלשו באיזה עץ?
ויש אומרים: על ידי שהיתה ספק בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה. למה? הוא בעצמו לא הסכים לעשות את זה אבל הוא לא מיחה.
ולפי שגנב שלשה גניבות - לב אביו ולב בית דין ולב אנשי ישראל. לפיכך נתגלו בו שלושה שבטים. לב אביו - דכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה. אמר שלמה המלך: אלא שאלתי נדרה שנדרתי על השם בחברון. זאת אומרת, כל עצמו של דוד לא מלך אלא ארבעים שנה. איך אתה אומר מקץ ארבעים שנה? אלא ששאלו ישראל מלך. שלמה, דוד כתיב כי נדר נדר עבדך. אמר לו: ומה את בעי כדון? אמר לו: כתוב חד פיתק דתרין גוברין דנסבינון עימי - תכתוב פתק ששני אנשים יבואו ללוות אותי. אמר ליה: אמור לי למאן דאת בעי ואנא כתוב - תגיד מה אתה רוצה ואני אכתוב לך. אמר ליה: כתוב לה סתם ואנא למאן דבעי אנא נסב - תכתוב סתם ואני אם אמצא, אקח. כתב ליה סתם.
[דף ח עמוד א]
אזל וצמת הלך ואסף ליה תרין תרין גוברין עד דצמת ליה עד שאסף לו מאתן גוברין. הדא הוא דכתיב (שמואל ב טו יא) ואת אבשלום הלכו מאתים איש מירושלים קרואים והולכים לתומם. קרואים מדוד והולכים לתומם מאבשלום ולא ידעו כל דבר מעצת אחיתופל. אמר רבי חונא° בשם רבי אחא°: וכולהו ראשי סנהדריות היו. וכיון דחמין דמילייא אתיין לידי חילופין כשראו שבאין לידי מרד בדוד אמרין: רבון כל העולמים, נפלה נא ביד דוד ואל יפול דוד בידינו, שאם אנו נופלין ביד דוד הרי הוא מרחם עלינו, ואם חס וחלילה יפול דוד בידינו אין אנו מרחמין עליו. הוא שדוד אמר (תהלים נ"ה, י"ט) פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי שאף אלו שהלכו עם אבשלום התפללו בעדי. תנן: ולב בית דין דכתיב (שמואל ב טו ד) ויאמר אבשלום מי ישימני שופט הארץ וגו' (שמואל ב טו ו) ויעש אבשלום כדבר הזה שאמר שאין זה תפקידו של מלך לשפוט. תנן: ולב אנשי ישראל דכתיב (שמואל ב טו ו) ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל.
מתני': וכן לענין הטובה: מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר (שמות שמות ב ד) ותתצב אחותו מרחוק, לפיכך נתעכבו לה כל ישראל שבעת ימים במדבר שנאמר (במדבר בהעלותך יב טו) והעם לא נסע עד האסף מרים.
גמ': אמר רבי יוחנן° בר נפחא: פסוק זה ברוח הקודש נאמר שידעה שמשה ינצל והמתינה לראות כיצד וכל מילה רומזת לרוח קודש. ותתצב אחותו וכתיב (עמוס ט', א') ראיתי את י"י נצב על המזבח. אחותו וכתיב (משלי ז', ד') אמור לחכמה אחותי את. מרחוק וכתיב (ירמיהו ל"א, ב') מרחוק י"י נראה לי. לדעה וכתיב (ישעיהו י"א, ט') כי מלאה הארץ דעה את י"י. מה יעשה לו וכתיב (עמוס ג', ז') כי לא יעשה י"י אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
מתני': יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו שנאמר (בראשית ויחי נ ז) ויעל יוסף לקבור את אביו. מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה? משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר (שמות בשלח יג יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים וזאת הברכה לד ו) ויקבור אותו בגיא מול בית פעור וגו'. ולא על משה בלבד אמרו, אלא בכל הצדיקים, שנאמר (ישעיהו נ"ח, ח') והלך לפניך צדקך וכבוד י"י יאספך.
גמ': תנן: יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו שנאמר (בראשית ויחי נ ז) ויעל יוסף לקבור את אביו. אמר רבי יצחק° בר אבא: כתיב (בראשית ויחי נ ט) ויהי המחנה כבד מאד. מלמד שכבוד חי העולמים היה עמהן. כתיב (בראשית ויחי נ י) ויבואו עד גורן האטד. וכי יש גורן לאטד? אמר רבי שמואל בר נחמן°: חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו אטד. אלא מהו אטד? אלו הכנענים שהיו ראויין לידוש באטד. ובאי זו זכות ניצולו? בזכות (בראשית ויחי נ יא) וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד. ומה חסד עשו עמו? רבי אלעזר° בן פדת אמר: איזוריהם התירו שבה החנית לאות אבילות. רבי שמעון בן לקיש° אמר: קישרי כתפיהן התירו סימן אבלות כחלוצי כתף. רבנן אמרין: זקפו קומתן ועמדו לכבודו. אמר רבי יודן בר שלום°: הראו באצבע ואמרו (בראשית ויחי נ יא) אבל כבד זה למצרים. ומה אם אילו שלא עשו חסד לא בידיהן ולא ברגליהן, ראו מה פרע להן הקדוש ברוך הוא! ישראל שהן עושין חסד בידיהן וברגליהן עם גדוליהן ועם קטניהן, על אחת כמה וכמה! אמר רבי אבהו°: כל אותן שבעים יום שבין איגרות של המן לאיגרות של מרדכי דשל המן בי"ג בניסן היו ושל מרדכי בכ"ג בסיון נכתבו כנגד שבעים יום שעשו המצריים חסד עם אבינו יעקב. כתיב (שמואל ב א יז) ויקונן דוד את הקינה הזאת וגו' ויאמר ללמד בני יהודה קשת. לא מסתברא דא אלא ללמד בני יהודה קינה ממי היה ירא? אלא אמר דוד: כיון שהצדיקים מסתלקין השונאין באין ומתגרין בישראל. (שמואל ב א יח) הלא היא כתובה על ספר הישר. תרין אמורין: חד אמר: זה ספר בראשית דהוא ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, וחרנה אמר: זה חומש הפיקודים דכתיב ביה "תמות נפשי מות ישרים". מאן דאמר זה ספר בראשית - ניחא שבמות יעקב נרמז על מלחמה דכתיב (בראשית מ"ט, ח') יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך. ומאן דאמר זה חומש פיקודים - מה מלחמה היתה שם? דכתיב (דברים עקב י ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. שם מת אהרן. וכי במוסירות מת אהרן? והלא בהר ההר מת! הדא היא דכתיב (במדבר מסעי לג לח) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר וימת שם. אלא כיון שמת אהרן
אנחנו צריכים-- בשעה שנעסוק במסכת סוטה, דף ח'. אז אמרנו שדוד כתב לאבשלום פתק שבו הוא כותב לו שהוא יכול לקחת שני אנשים, מי שהוא רוצה, ואבשלום הלך ואסף שתיים שתיים עד שהוא הגיע למאתיים איש. כן, דוד כתב "ואת אבשלום הלכו מאתים איש מירושלים קרואים והולכים לתומם". קרואים מדוד, כי דוד הרי כתב פתק, "והולכים לתומם" לאבשלום, שלא ידעו כל דבר מעצת אחיתופל.
אמר רבי חונא בשם רבי אחא: וכולהו ראשי סנהדריות היו. וכיוון דחמין מיליא אתיין לידי חילופין - כלומר שהם הבינו שבעצם זה הם הולכים למרוד בדוד, אז אמרו לבורא: רבון כל העולמים, נפלה נא ביד דוד ואל יפול דוד בידינו. שאם אנו נופלין ביד דוד הרי הוא מרחם עלינו, ואם חס וחלילה יפול דוד בידינו אין אנו מרחמין עליו. הוא שדוד אמר פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. כן, כלומר למה הקדוש ברוך הוא עזר לי? כי אף גם אלו שהלכו עם אבשלום התפללו בעדי - "ברבים היו עמדי".
ולב בית דין - איפה ראינו שהוא קרא לב בית דין? דכתיב "ויאמר אבשלום מי ישימני שופט הארץ" - "ויעש אבשלום כדבר הזה", כן, שהוא אמר להם שאין זה תפקידו של מלך לשפוט. ולב אנשי ישראל דכתיב "ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל".
המשנה אומרת: וכן לענין הטובה, מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר "ותתצב אחותו מרחוק". לפיכך נתעכבו לה כל ישראל שבעת ימים במדבר שנאמר "והעם לא נסע עד האסף מרים".
אמר רבי יוחנן: פסוק זה ברוח הקודש נאמר, כלומר היא ידעה בעצם שמשה יינצל, ניתן לראות כיצד. וכל מילה שבפסוק "ותתצב אחותו" נדרשת - ואמרו "ראיתי את י"י נצב על המזבח", אחותו - "אמור לחכמה אחותי את", מרחוק - "מרחוק י"י נראה לי", לדעה - "כי מלאה הארץ דעה את י"י", מה יעשה לו - "כי לא יעשה י"י אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים".
המשנה אומרת: יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו שנאמר ויעל יוסף לקבור את אביו. מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה? משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ויקבור אותו בגיא מול בית פעור". ולא על משה בלבד אמרו, אלא בכל הצדיקים, שנאמר והלך לפניך צדקך וכבוד י"י יאספך.
אמר רבי יצחק: כבוד חי העולמים היה עמהן. כתיב "ויבואו עד גורן האטד". וכי יש גורן לאטד? אמר רבי שמואל בר נחמן: חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו אטד. אלא מהו אטד? אלו הכנענים שהיו ראויין לידוש באטד. ובאי זו זכות ניצולו? בזכות "וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד".
ומה חסד עשו עמו? רבי אלעזר אמר: איזוריהם התירו - כלומר הם התירו את החגורה שהחרב הייתה מחוברת אליה, לאות אבלות. רבי שמעון בן לקיש אמר: קישרי כתפיהן התירו - סימן אבלות, כי חבל יוצא מהכתף. רבנן אמרין: זקפו קומתן - עמדו לכבודו. אמר רבי יודן בר שלום: הראו באצבע ואמרו אבל כבד זה למצרים. ומה אם אילו שלא עשו חסד לא בידיהן ולא ברגליהן, ראו מה פרע להן הקדוש ברוך הוא! ישראל שהן עושין חסד בידיהן וברגליהן עם גדוליהן ועם קטניהן, על אחת כמה וכמה!
אמר רבי אבהו: כל אותן שבעים יום שבין איגרות לאיגרות - הרי האיגרות של המן היו בי"ג בניסן ושל מרדכי בכ"ג בסיוון, אז זה שבעים ימים - כנגד שבעים יום שעשו המצריים חסד אבינו יעקב.
כתיב "ויקונן דוד את הקינה הזאת" - "ויאמר ללמד יהודה קשת". לכאורה לא הגיוני - וודאי צריך ללמד קינה, זה אבל הרי. אז למה הוא לימד דווקא להתכונן לצבא? אמר דוד: כיון שהצדיקים מסתלקין השונאין באין ומתגרין בישראל. לכן צריכים קודם כל להכין צבא לפני שבוכים, לפני שמתאבלים - קודם כל להתכונן.
"הלא היא כתובה על ספר הישר" - כלומר זה למדתי בספר הישר. על זה תרין אמורין: חד אמר זה ספר בראשית - שזה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, וחרנה אמר זה חומש הפיקודים. מאן דאמר זה ספר בראשית - ניחא, שהרי ביעקב נאמר על מלחמה דכתיב "יהודה אתה... ידך בערף אויביך". ומאן דאמר זה חומש פיקודים - מה מלחמה היתה שם? דכתיב "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן". וכי במוסירות מת אהרן? והלא בהר ההר מת! הדא היא דכתיב "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר וימת שם", אלא כיון שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד וביקשו הכנענים להתגרות בישראל.
[דף ח עמוד ב]
נסתלקו ענני כבוד וביקשו הכנענים להתגרות בישראל. הדא היא דכתיב (במדבר חקת כא א) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. מהו דרך האתרים? שמע שמת אהרן התייר הגדול שלהן שהיה תר להן את הדרך. אמר: בואו ונתגרה בהן! וביקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחריהן שמונה מסעות, ורץ אחריו שבטו של לוי והרג בהן שמונה משפחות. אף הן הרגו ממנו ארבע. הדא היא דכתיב (דברי הימים א' כ"ו, כ"ג) לעמרמי ליצהרי לחברוני לעוזיאלי וכללם כאחד שנשארו מעטים. אימתי חזרו ונתרבו? בימי דוד. הדא היא דכתיב (תהלים ע"ב, ז') יפרח בימיו צדיק. אמרו: מי גרם לנו כל הדמים הללו? אמרו: על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק. והלכו וקשרו לו הספד וגמלו לצדיק חסד. והעלה עליהם הכתוב כאילו מת שם ונקבר שם כי שם גמלו לצדיק חסד. כתיב (שמות בשלח יג יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. אמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: עמו אמר לו הקדוש ברוך הוא: חסד עם נפשך את עבד. אמר רבי חמא בר חנינא°: משל למלך שהיה משיא את בנו ובא איפרכוס ראש השרים לטעון באפיריון ולא הניחו לו שאינה לפי כבודו. אמר המלך: הניחו לו, למחר הוא משיא את בתו ואני מכבדו במה שכיבדני. ככתוב (בראשית ויגש מו ד) אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה. מה תלמוד לומר גם עלה? שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אותך אני מעלה ואף את כל השבטים אני מעלה. מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו עמו. תני בשם °רבי יהודה בר עילאי: אילולא שהדבר כתוב לא היה איפשר לאומרו. מלמד שכשמת משה היה מוטל על כנפי שכינה בארבעת מיל, מנחלת בני ראובן עד נחלת בני גד. שהרי מת בנחלת בני ראובן ונקבר בנחלת בני גד. ומניין שמת בנחלת בני ראובן? שנאמר (במדבר מטות לב לז) ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה ואת קריתים ואת נבו. וכתיב (דברים האזינו לב מט) עלה אל הר העברים הזה הר נבו ומות בהר אשר אתה עולה שמה. ומניין שנקבר בנחלת בני גד? שנאמר (דברים וזאת הברכה לג כ) ולגד אמר ברוך מרחיב גד וגו' כי שם חלקת מחוקק ספון. והקדוש ברוך הוא היה אומר (דברים וזאת הברכה לג כא) ויתא ראשי עם, ומלאכי שרת היו אומרים (דברים וזאת הברכה לג כא) צדקת י"י עשה, וישראל היו אומרין (דברים וזאת הברכה לג כא) ומשפטיו עם ישראל. אילו ואילו היו אומרים (ישעיהו נ"ז, ב') יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו. הדרן עלך פרק המקנא לאשתו
פרק שני – היה מביא
מתני': ב_אהיה מביא את מנחתה בכפיפה מצרית ונותנה על ידה כדי לייגעה. ב_בכל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת וזו תחילתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת. כל המנחות טעונות שמן ולבונה ב_גוזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. ב_דכל המנחות באות מן החיטים ב_הוזו אינה באה אלא מן השעורים. ב_ומנחת העומר אף על פי שהיא באה מן השעורים היא באה גרש וזו היתה באה קמח. °רבן גמליאל דיבנה אומר כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה.
גמ': כתיב (במדבר נשא ה יח) ונתן על כפיה את מנחת הזיכרון מאי טעמא? כדי ליגעה שאולי תודה וכתיב וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים
הדא היא דכתיב "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים". מהו דרך האתרים? שמע שמת אהרן, התייר הגדול שלהן, שהיה תר להן את הדרך. אמרו: בואו ונתגרה בהן! וביקשו ישראל לחזור למצרים, ונסעו לאחריהן שמונה מסעות, ורץ אחריו שבטו של לוי והרג בהן שמונה משפחות, ואף הן הרגו ממנו ארבע. הדא היא דכתיב "לעמרמי ליצהר לחברוני לעוזיאלי" - כלומר הוא קלל את כולם ביחד בפסוק אחד כיוון שהם היו מעטים.
אימתי חזרו? בימי דוד, הדא היא דכתיב "יפרח בימיו צדיק". אמרו: מי גרם לנו כל הדמים הללו? אמרו: על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק - כלומר עם אהרן. והלכו לו הספד וגמלו לצדיק חסד. והעלה הכתוב כאילו מת שם ונקבר שם - לצדיק חסד.
כתיב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". אמר רבי קריספא בשם רבי יוחנן: עמו - עם נפשך את עבד. כלומר מה שאתה עושה עכשיו זה יהיה גם לך, אתה עושה חסד עם עצמך.
אמר רבי חמא בר חנינא: משל למלך שהיה משיא את בנו, ובא איפרכוס - כלומר ראש השרים - לטעון באפיריון ולא הניחו לו, כי זה לא לפי כבודו. אמר המלך: הניחו לו, למחר הוא משיא את בתו ואני מכבדו במה שכיבדני. ככתוב "אנכי ארד עמך מצרים ואני אעלך גם עלה". מה תלמוד גם עלה? אמר: אותך אני מעלה, ואף את כל השבטים אני מעלה. מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו עמו.
תני בשם רבי יהודה: אילולא שהדבר כתוב לא היה איפשר לאומרו. מלמד כשמת משה היה מוטל על כנפי שכינה בארבעת מיל, מנחלת בני ראובן עד נחלת בני גד. בנחלת בני ראובן מת, ונקבר בנחלת בני גד. ומניין שמת בנחלת בני ראובן? שנאמר "ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה ואת קריתים ואת נבו". וכתיב "עלה אל הר העברים הזה הר נבו ומות בהר אשר אתה עולה שמה" - כלומר עומד בהר נבו בנחלת ראובן. ומניין שנקבר בנחלת בני גד? שנאמר "ולגד אמר ברוך מרחיב גד... כי שם חלקת מחוקק ספון".
והקדוש ברוך הוא היה אומר "ויתא ראשי עם", ומלאכי שרת היו אומרים "צדקת עשה", וישראל היו אומרין "ומשפטיו עם ישראל". אילו ואילו היו אומרים "יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו".
עד כאן פרק המקנא לאשתו.
המשנה אומרת: היה מביא את מנחתה בכפיפה מצרית ונותנה על ידה כדי לייגעה. אולי תתחרט, אולי תודה. כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת וזו תחילתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת. כל המנחות טעונות שמן ולבונה וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. כל המנחות באות מן החיטים וזו אינה באה אלא מן השעורים. מנחת העומר אף על פי שהיא באה מן השעורים היא באה גרש וזו היתה באה קמח. רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה.
[דף ט עמוד א]
מעתה אם כדי ליגעה היה לו ליתן גם את המים בידיה. אלא כדי להטיל אימה עליה שתהיה רואה את המים ביד הכהן. תנן: היה מביא את מנחתה ממה שנאמר מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה. כשם שהיא קדשה לשמה כך היא קדשה לשמו. ותני רבי חייה° ופליג דתניא כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות במנחת סוטה אשת כהן כיצד יעשה לקרב כליל אינה יכולה מפני שותפותה של אשה. לאכל אינה יכולה מפני שותפותו של איש. כיצד הוא עושה הקומץ יקרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן. ואת אמר מנחתה אם זה רק מנחתה למה השריים לא נאכלים. אלא כשם שהיא קדשה לשמה כך היא קדשה לשמו ולמה לא אמרה המשנה מנחתם אלא מה דאישתעי קריא בלשון בו השתמשה התורה אישתעיה מתניתא שהרי בתורה נאמר קרבנה לכן אמר התנא מנחתה. כתיב. (במדבר נשא ה טו) והביא את קרבנה עליה. בעלה מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה. אחר מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה. ייבא כיי דאמר רבי יוחנן° בר נפחא ארבעה מחוסרי כפרה מפרישין עליהן שלא מדעתן. ואילו הן הזב והזבה והמצורע והיולדת. שכן אדם מפריש על בנו הקטן והוא נתון בעריסה אף שאין בו דעת אף כאן בסוטה יכול להביא שלא מדעתה. ניחא זב וזבה ומצורע שייך אף בקטן, ואמרינן מתוך שיכול להביא כשהם קטנים יכול להביא גם כשהם גדולים, אבל. יולדת. ויש קטנה יולדת. לא כן אמר רבי רדיפה° אמר רבי יונה° בשם רב הונה°: עיברה וילדה עד שלא הביאה שתי שערות היא ובנה מתים. משהביאה שתי שערות היא חיה ובנה חיים. מאי כדון אלא שכן אדם מפריש על בתו חרשת. מכיון שהשיאה לו כבר יצאה מרשות אביה ולמה שאביה יביא עליה קרבן יולדת. אלא שכן אדם מפריש על אשתו חרשת. שאני כאן בסוטה לומר שמדובר בקטנה אין את יכול דמר רבי זעירא° ורבי יסא° אסי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה ואפילו אם זינתה ברצון מותרת לבעלה ואין לה דין סוטה ואף לומר שמדובר בחרשת אין את יכול שאין משקין את החרשת דכתיב (במדבר נשא ו כב) ואמרה האשה אמן אמן. אלא אמר רבי אבין°: מכיון דכתיב (דברים ראה יד כו) ושמחת אתה וביתך והוא מעוכב
אנחנו בתוספת מסכת סוטה, דף ט. נתחיל בדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת הגמרא.
אמר: כתב ניתן, ניתן לקבוע את הזיכרון. מאי טעמא? כדי שלא תגער, אולי תודה. עכשיו, "וכתב ביד הכהן ומחה" - המרים המהררים. שוטה, אמר מעתה אם כדי לא הוגער היה לו ליתן גם את המים בידה שיהיה יותר כבד, אלא כדי להטיל אימה עליה שתטעה, ואת המים ביד הכהן - תבין מה הולך לקרות לה.
תניא: ולא היו מביאים מנחתה. ממה שנאמר "מנחתה" - שהקדשה לשמה, כבר צריך שיהיה לשם האישה. ותניא רבי חייא פליג - מה? רבי חייא מביא ברייתא שהיא חולקת. דתניא כיצד הוא עושה? המנחת סוטה שיש בה כהן - כיצד הוא עושה? לקרב כליל אינה יכולה, זה שותפות של האישה - הרי את המנחה של האישה צריך לאכול, אז הוא לא יכול להקריב את כולה. אבל לאכל אינה יכולה מפני שותפותו של איש. אז מה הוא עושה? הקומץ יקרב לעצמו - כלומר מקטירים את הקומץ, ולאחר מכן גם את השירים הם מקטינים לעצמם.
אז אם ככה אתה רואה שבעצם זה גם של האיש, אז איך אתה אומר "מנחתה"? אם זה רק מנחתה למה שיהיה לא נאכלים? אלא כשם שהיא קדשה לשמה כך היא קדשה לשמו. אז למה לא אמרה המשנה "מנחתם" ברבים? מה דאישתעי קריא אישתעיה מתניתא - כלומר כמו שכתוב בתורה כך השתמשה לשון המשנה. הרי בתורה נאמר "קרבנה" - אז לכן אמר תניא "מנחתה", ואתה מקטיב והביא את קרבנה עליה.
בעלה מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה? האם הבעל יכול להפריש שלא מדעתה? ותאמר עוד שאלה: אחר מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה? ותאמר יבוא, כדאמר רבי יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה - זב, זבה, מצורע ויולדת, מפרישים להם שלא מדעתן. למה? שכן אדם מפריש על בנו הקטן והוא נתון בעריסה - כלומר אם הבן הקטן הוא זב או שהוא מצורע, אז בעצם האבא יכול להפריש עליו כדי שהוא יוכל לאכול קודשים. אז למה שהוא מודע? אז גם כאן בסוטה יכול להביא שלא מדעתה.
ניחא זב וזבה ומצורע - גם בקטן, אומרים מתוך שיכול להביא כשהם קטנים, כן יכול להביא כשהם גדולים. אז זה מובן לנו. אבל ויש קטנה יולדת? הרי קטנה לא יולדת! לכן אמר רבי רדיפה, רבי יונה בשם רב הונה: עיברה וילדה עד שלא הביאה שתי שערות היא ובנה מתים, משהביאה שתי שערות היא חיה ובנה - יהיו בני חיים.
אז מה עיקרון? אלא איך אדם יכול להביא על יולדת? אמרה הגמרא שכן אדם מפריש על בתו - כלומר אם בא אדם כדי שישיא את בתו כשהיא חרשת, אז הוא יכול להביא את הקורבנות של יולדת. אז אמרה הגמרא מכיון לו כבר יצאה מרשות אביה - הרי כשהוא משיא אותה קטנה, אבל אחרי זה שהיא כבר נשואה היא כבר לא ברשותו. אז למה שהוא יביא את הקורבנות? הבעל צריך להביא. אלא שכן אדם מפריש על אשתו חרשת - וזו הכוונה: אדם יכול להפריש על אשתו חרשת למרות שאין בה דעה. אז גם כאן בסוטה יכול להפריש.
סוטה קטנה אין את יכול - כי הרי לומר שמדובר בקטנה אינך יכול, שהרי דאמר רבי זעירא ורבי יסא בשם רבי יוחנן: קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה - אפילו אם היא זנתה ברצון היא מותרת לבעלה, אז זה לא דין סוטה. וגם לומר שמדובר בחרשת אתה לא יכול - שהרי לא משקין את החרשת, דכתיב ואמרה האשה אמן אמן - את צריכה להגיד אמן אמן, וכיוון שהיא חרשת לא יכולה, אז ממילא הוא לא יכול להשקות אותה. אז איך יכול להיות הקורבן בשבילה?
אמר רבי אבין: מכיון דכתיב ושמחת אתה וביתך והוא מעוכב מלשמוח עמה - כיוון שסוטה אסורה לו עד שהיא תביא את הקורבנות שלה, לכך מפריש עליה שלא מדעתה. בעצם יש לו שייכות בזה, כי הוא לא יכול לשמוח כל עוד שהיא אסורה לו, אז לכן הוא יכול להביא את הקורבנות עליה.
[דף ט עמוד ב]
מלשמוח עמה שסוטה אסורה לו עד שתביא קרבנה לפיכך מפריש עליה חוץ מדעתה. אמר רבי אחא° בשם רבי אילא° אילעא כיוון שכל הסיבה שיכול להביא עליה קרבן זה כדי שתוכל לאכול עימו שלמים, אם כך ביולדת אינו מפריש עליה עולת העוף אלא חטאת העוף מפני שהיא מכשרתה לאכול בזבחים. ותני כן אינו מפריש עליה אלא דבר שהוא מתירה לו בזה ורק מנחת סוטה מתירה אשה לבעלה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: אין לך שהבעל יכול להביא שלא מדעתה אלא זה חטאת העוף. ותני אידך מה זה חטאת העוף מעכבה מלאכול בזבחים ולכן יכול להביא שלא מדעתה אף זה מנחת סוטה אף שאינה מעכבה מלאכול בזבחים. ומכיון שהוא מעוכב מלשמוח עמה כמו שהוא מעכבת מלאכול בזבחים ויכול להביא שלא מדעתה. תני אפילו הקפת נזירות על ראשה אף שאינה מעכבת היא מלוכל בזבחים. מכיון שהיא מנוולת והוא מעוכב מלשמוח עמה כמו שהוא מעכבה מלוכל בזבחים ויכול להביא קרבנות נזירות שלא מדעתה. תני °רבי יהודה בר עילאי אומר מביא אדם על ידי אשתו כל קרבן שהיא חייבת, אפילו אכלה חלב ואפילו חיללה שבת. וכן היה °רבי יהודה בר עילאי אומר פטרה גרשה אינו חייב בה שכן הוא כותב לה בגט שיותר לא יהיה חייב בכל אחרין אחריות די אתיין לי עלך מן קדמת דנא. תנן: כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת והתני סדר מנחות כך היא מביאין מתוך ביתו בכלי כסף ובכלי זהב כלים הראויים לכלי שרת לאפוקי סוטה שמביאה בכפיפה מצרית שאינה ראויה לכלי שרת. תני °רבי שמעון בן יוחי מפני מה אמרו כל החטאות והאשמות שבתורה אין טעונין נסכים, שלא יהא קרבנו של חוטא נראה מהודר. התיבון הרי חטאתו ואשמו של מצורע. אין תימר שאינו חוטא האמר רבי יצחק° בר אבא (ויקרא מצורע יד ב) זאת תהיה תורת המצורע זאת תורת המוציא שם רע מלמד שצרעת באה על חטא. אמר ליה: מכיון שנתייסר וכתיב (דברים כי תצא כה ג) ונקלה אחיך לעיניך מכיון שנתייסר אחיך הוא וכמי שאינו חוטא מכאן שהנגע הוא המכפר ולא הקרבנות שמביא כשנטהר מנין למנחת העומר שבאה שעורים אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי ישמעאל בן אלישע גזרה שווה מנחת מנחת מקרבן סוטה נאמר במנחת העומר (ויקרא ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת ביכורים לה' אביב קלוי וגו' ונאמר להלן בסוטה מנחת קנאות היא. מה להלן בסוטה שעורים דכתיב בה קמח שעורים אף מנחת העומר שעורין. רבי אלעזר° בן פדת אומר נאמר כאן במנחת העומר (ויקרא ויקרא ב יד) אביב ונאמר במצרים (שמות וארא ט לא) כי השעורה אביב. מה אביב האמור במצרים שעורין אף כאן שעורין. °רבי עקיבא בן יוסף אומר מה מצינו שהיחיד מביא חובתו מהחיטים ומהשעורים אף ציבור מביא חובתו מהחיטים ומהשעורים. נאמר לציבור הבא ביכורים בפסח והבא ביכורים בעצרת. כמו שאין הציבור מביא ביכורים שתי הלחם בעצרת אלא מן החיטים אף בפסח אין הציבור מביא את העומר אלא מן השעורין
רבי אחא בשם רבי אילא: מכיוון שכל הסיבה שהוא יכול להביא את הקורבן זה רק כדי שתוכל לאכול עם השלמים, אם כן ביולדת אינו מפריש עליה עולת העוף אלא חטאת העוף - למה? כיוון שהיא מכשרתה לאכול בזבחים.
תני כן: אינו מפריש עליה אלא דבר שהוא מתירה בזה - כלומר שהוא מתיר אותה להיות איתו ביחד. אז גם מנחת סוטה היא מתירה את האישה לבעלה, לכן מותר. אמר רבי יוסי: אין לך אלא זה - שהבעל יכול להביא שלא מדעתה אלא את זה, חטאת העוף.
ותני: מה זה מעכבה מלאכול בזבחים מעכבה מלאכול בזבחים - לכן הוא יכול להביא שלא מדעתה. אז גם מנחת סוטה, למרות שזה לא מעכב אותה מלאכול בזבחים, אבל כיוון שזה מעכב אותו מלשמוח עמה, אז ומכיון שהוא מעוכב מלשמוח עמה כמו שהוא מעכבת מלאכול בזבחים - אז יכול להביא שלא מדעתה.
תני: אפילו הקפת נזירות על ראשה מעכבת היא מלוכל בזבחים - כלומר, למרות שזה לא קשור לזבחים ישירות, מכיון שהיא מנוולת והוא מעוכב מלשמוח עמה כמו שהוא מעכבה מלוכל בזבחים - לכן יכול להביא את קורבן הנזירות שלא מדעתה.
תני רבי יהודה אומר: מביא אדם על ידי אשתו כל קרבן שהיא חייבת, אפילו אכלה חלב ואפילו חיללה שבת - לא רק קשור לזה שיוכל לשמוח איתה או לא. וכן היה רבי יהודה אומר פטרה אינו חייב בה - כלומר אם גירש את אשתו אינו חייב יותר. למה? שכן הוא כותב לה די אתיין לי עלך מן קדמת דנא - כל האחריות שהיה לי עליך יותר אינו חייב.
והתני סדר מנחות כך היא מביאין מתוך ביתו בכלי כסף ובכלי זהב שרת - אז מהבית שלו, זה לא כלי שרת עצמו, אלא כלים הראויים לכלי שרת - כלי כסף וכלי זהב זה ראוי לכלי שרת, אבל איפוקה סוטה שהיא מביאה בכפיפה מצרית שלא ראוי להיות כלי שרת.
תני רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרו כל החטאות והאשמות שבתורה אין טעונין נסכים - למה? כל הקורבנות שבתורה טעונים נסכים, וקורבן חוטא לא צריך נסכים. למה? שלא יהא קרבנו של חוטא נראה מהודר.
התיבון הרי חטאתו ואשמו של מצורע - למה זה כן עם נסכים? אין תימר שאינו חוטא - האמר רבי יצחק זאת תהיה תורת המצורע זאת תורת המוציא שם רע - למעט שהצרעת בעל חטא. אז אם כן, למה אצלו זה כן עם נסכים?
אמר ליה: מכיון שנתייסר - וכתיב ונקלה אחיך לעיניך - מכיוון שהתייסר אחיך כמי שאינו חוטא.
רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל: גזירה שווה מנחה מנחה מקרבן סוטה. נאמר במנחת העומר מנחת ונאמר בסוטה מנחה - מה בסוטה שעורים, נכתב בה קמח שעורים, אף מנחת מנחת - מה להלן אף שעורין.
רבי אלעזר: נאמר כאן אביב ונאמר במצרים אביב - מה אביב האמור במצרים שעורין אף כאן שעורין.
רבי עקיבא אומר: למה צריכים ללמד שהיחיד מביא חובתו מהחיטים ומהשעורים? אז גם ציבור צריך להביא חובתו מהחיטים ומהשעורים. נאמר לציבור הבא ביכורים בפסח והבא ביכורים בעצרת - אז כמו שאין הציבור מביא ביכורים בעצרת אלא מן החיטים, אף בפסח אין הציבור מביא את העומר אלא מן השעורין.
אין תאמר שגם העומר יבוא מן החיטים - אי אפשר, כי אם כבר בפסח יביא עומר מן החיטים, אז אין זה נקרא ביכורים, הרי כתוב ביכורים - זה לא הפעם הראשונה שמביאים, וכבר הבאת קודם, זה לא ביכורים.
ואומר רבי יונה: חילקא - כלומר חיטים שחילקום לשניים, זה נקרא חלקה. חילק לשלוש - זה תרגיס. לארבע - זה טיסני. רבי יוסי, רבי עבייה: מכאן ואילך, קמחים - וקשה, עם מנחת העומר והציבור, האם צריך לדוכן עוד? כלומר, אם יותר מארבעה חלקים זה כבר דין של קמח ויכול להביא ממנו מנחות, או שאני אומר לו צריך לדוך אותם עוד עד שיהיה ממש קמח? נשאר בשאלה.
[דף י עמוד א]
ואם תאמר שאף העומר יביא מן החיטין אי אפשר שאם כבר בפסח הביא את העומר מן החיטים אין שתי הלחם נקרא ביכורין. תמן אמר רבי יונה°: חילקא זה חיטים שחילקם לשנים. טרגיס לשלשה. טיסני לארבעה. רבי יוסי בי רבי בון° בעי מיכן והילך קמחין הן וכשר למנחת קנאות אם היה משעורים ואין צריך לבור את הסולת מתוכן או צריך לדוכן עוד.
מתני': ב_זהיה מביא פיילי של חרש חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור. °רבי יהודה בר עילאי אומר רביעית כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים. ב_חנכנס להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שייש וטבעת היתה קבועה בה, כשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שייראה על פני המים, שנא' (במדבר נשא ה יז) ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים.
גמ': תנן: היה מביא פיילי של חרש תני פיילי של חרש ב_טחדשה. מתניתא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס דתנינן תמן גבי מצורע היה מביא פיילי של חרש חדשה. מאן תני חדשה °רבי אליעזר בן הורקנוס דהוא דריש לה מדכתיב (ויקרא מצורע יד ה) אל כלי חרש על מים חיים. מה מים שלא נעשה בהן מלאכה אף כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה. ניחא תמן גבי מצורע דהוא דריש אל כלי חרש על מים חיים. הכא גבי סוטה מה אית לך הרי כתוב מים קדושים מהכיור ולא מים חיים. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: דהו סבר כ°רבי ישמעאל בן אלישע שמי הכיור מיים חיים הם דתני מי הכיור °רבי ישמעאל בן אלישע אומר מי מעיין וחכמים מכשירין בכל המימות. מד °רבי אלעזר בן עזריה כ°רבי ישמעאל בן אלישע במים אף °רבי ישמעאל בן אלישע כ°רבי אליעזר בן הורקנוס בכלי חדש. אשכח תני בכלי חרש חדשה דברי °רבי ישמעאל בן אלישע. אית תניי תני °רבי ישמעאל בן אלישע אומר בכלי חרש לא במקידה שבר כלי. אית תניי תני אפילו במקידה. הוון בעי מימר חשבו לומר מאן דאמר בכלי חרש ולא במקידה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס שצריך כלי חדש. מאן דאמר אפי' במקידה כרבנן. כולה כרבנן. מאן דאמר בכלי חרש ולא במקידה כשניטל רובה ורק מיעוטה קיים. ומאן דאמר אפילו במקידה כשניטל מיעוטה ורובה קיים. אית תניי תני בכלי חרש ולא במפוחם. אית תניי תני אפילו במפוחם. הוון בעי מימר חשבו לומר מאן דאמר בכלי חרש ולא במפוחם כ°רבי אליעזר בן הורקנוס שצריך כלי חרס חדש. מאן דאמר אפילו במפוחם כרבנן. כולה כרבנן. מאן דאמר בכלי חרש ולא במפוחם כרבנן. ומאן דאמר אפילו במפוחם כרבנן ולא קשיא הא לכתחילה והא בדיעבד. תמן תנינן: אזוב שהזה בו מי חטאת כשר לטהר בו את המצורע. אמר רבי אימי° אמי בן נתן בשם רבי אלעזר° בן פדת: זו להוציא מדברי °רבי אליעזר בן הורקנוס דתני °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר הזה בו על החטאת פסול למצורע. הזה בו על המצורע פסול לחטאת. אמר °רבי יוסי בן חלפתא: והלא קל וחומר הוא מה אם המצורע שאין המלאכה פוסלת בו הזה בו על החטאת פסול למצורע. חטאת שהמלאכה פוסלת בה הזה בו על חטאת אינו דין שיהא פסול לחטאת. הזה בו על המצורע זה
כאן התמלול המתוקן עם הציטוטים המודגשים: אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף י', מתחילים המשנה פרק ב' הלכה ב'. תאמר לי המשנה: היה מביא פיילי של חרש חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור, אבל בלי לומר רביעית. רבי יהודה אומר רביעית, כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים. כלומר, לפי רבי יהודה כותבים חלק יותר קטן מהפרשת סוטה בקלף לפני שמוחקים, אז מוחקים פחות כתב על פחות מים.
נכנס להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שייש וטבעת היתה קבועה בה. כשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שייראה על פני המים. לא צריך לשים הרבה, רק כדי שיהיה טיפה על המים, שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים.
מתני' למדנו במשנה מביא פיילי של חרש - חדשה. תניא, יש לנו ברייתא שאומרת פיילי של חרש חדשה דווקא - מתניתא דרבי אליעזר דתנינן תמן היה מביא פיילי של חרש חדשה. אז מה תני חדשה? רבי אליעזר דהוא דריש לה אל כלי חרש על מים חיים. אז אומר מה מים שלא נעשה בהן מלאכה אף כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה, לכן צריך כלי חדש.
מתני נחתם על גבי מצורע דדריש אל כלי חרש על מים חיים. אבל לך על גבי סוטה מה אית לך? מאיזה מקור יש לך שצריך כלי חרש חדש? הרי כתוב מים קדושים מהכיור, לא מים חיים. אמר רבי יוחנן דסבר כרבי ישמעאל שהוא סובר שגם מהכיור זה מים חיים.
ותניי, תני מי כיור, רבי ישמעאל אומר מי מעיין, וחכמים מכשירין בכל המימות. אז רבי אלעזר כרבי ישמעאל במים, אז גם רבי ישמעאל כרבי אליעזר בכלי חדש. אז הגמרא שואלת, האם כמו שהוא סובר שצריך מים חיים, מי מעיין כמו רבי אליעזר, אז גם רבי ישמעאל סובר כמו רבי אליעזר בכלי חדש? כן, צריך דווקא כלי חדש.
אז כך תני בכלי חרש - רבי ישמעאל. ואיתא, רצוננו שרבי ישמעאל דורש שזה יהיה כלי חרש חדשה. אשכח תני בכלי חרש רבי ישמעאל. רבי ישמעאל אומר בכלי חרש לא במקידה. כלומר, יש גרסה אחרת. הוא לא אומר חדש, אלא אומר בכלי חרש ולא במקידה, כלומר לא בשבר כלי. אז אית תניי תני אפילו במקידה. כלומר, ברייתא שאומרת אפילו בשבר כלי.
הוון בעי מימר - מאן דאמר בכלי חרש לא במקידה, אז זה כמו רבי אליעזר שצריך כלי חדש. אבל מאן דאמר אפילו במקידה זה כרבנן. מתנא לא, כולה כרבנן. מאן דאמר בכלי חרש לא במקידה, מדובר שהיה רובה ורק - כשניטל רובה קיים. כלומר, אם נשבר רוב הכלי אז לא, לא להשתמש בזה אפילו לפי חכמים. אבל מאן דאמר במקידה מדובר שכשניטל מיעוטה ורובה קיים. אם רוב הכלי קיים שלם, יכול להשתמש בזה.
אית תניי תני בכלי חרש לא במפוחם. אית תניי תני אפילו במפוחם. הוון מימר - מאן דאמר בכלי חרש לא במפוחם כרבי אליעזר צריך כלי חרש חדש. מאן דאמר אפילו במפוחם כרבנן. מתנא לא, כולה כרבנן. מאן דאמר בכלי חרש לא במפוחם כרבנן זה פשוט. אבל מאן דאמר אפילו במפוחם כרבנן ולא קשיא.
תמן תנינן: אזוב שהזה בו כשר לטהר בו את המצורע. כן? כל אם הזה בו מי חטאת יכול להזות בו למצורע. אמר רבי אימי בשם רבי אלעזר, זו להוציא מדברי רבי אליעזר. דתני רבי אליעזר: בו על החטאת פסול למצורע, הזה בו על המצורע פסול לחטאת.
אמר רבי יוסי: והלא קל וחומר הוא, מה אם המצורע שאין המלאכה פוסלת בו הזה בו על החטאת פסול למצורע. כן, הרי מי חטאת - במצורע אם עשו מלאכה במים זה לא פסול, אבל במי חטאת זה פסול. אז הוא אומר: מה עם מצורע שאין מלאכה פוסלת בו, אם הזה בו על חטאת פסול למצורע, חטאת שהמלאכה פוסלת בה הזה בו על חטאת אינו דין שיהא פסול לחטאת.
ומתנא, הזה בו על המצורע זה מהו שיכשר למצורע אחר. מאן דאמר כשר, אמר לך דרבי יהודה ורבי אליעזר מודי ביה. גם רבי אליעזר וגם רבי יהודה מודים בזה. למה? כי גם רבי אליעזר לא פסל אלא בחטאת כיוון שמלאכה פוסלת בה. כן, אבל כאן מצורע הרי לא חטאת ומלאכה לא פוסלת, אז לכן אם הזה על מצורע אחד יכול להזות למצורע השני. ומאן דאמר פסול, הדא כרבי אליעזר לית רבי יהודה מודי בה.
[דף י עמוד ב]
מהו שיכשר למצורע אחר. מאן דאמר כשר אמר לך הדא אף °רבי יהודה בר עילאי ו°רבי אליעזר בן הורקנוס מודי ביה דאף °רבי אליעזר בן הורקנוס לא פסל אלא בחטאת כיוון שמלאכה פוסלת בה. ומאן דאמר פסול הדא כ°רבי אליעזר בן הורקנוס ולית °רבי יהודה בר עילאי מודיי בה. דתני אמר °רבי יהודה בר עילאי: שבתי היתה לשמש את °רבי טרפון והלכתי אחר °רבי טרפון לביתו אמר לי: יהודה בני תן לי סנדלי ונתתי לו. ופשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל של ארז אמר לי: יהודה בני בזו טיהרתי שלשה מצורעין ולמדתי בה שבע הלכות שהיא של ברות ברוש וראשה טרף שצריך שיהיה בו עלים ואורכה אמה ועובייה כרביע כרע מיטה שמחלקים אותו כרע מיטה אחת לשנים ושנים לארבעה ומזין ושונין ומשלשין מכאן שהזה על מצורע זה כשר למצורע אחר ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית ש°רבי טרפון אחרי החורבן היה ומטהרין בגבולין שהרי °רבי טרפון גר בלוד. כתיב (במדבר נשא ה יח) מי המרים המאררים כתיב מי יכול שיתן הרבה מים עד שאף אחר שימחק את המגילה ישאר מראה מים תלמוד לומר ארר מלשון עכור שהאור לא עובר בו חלק. אי ארר יכול יתן מעט מים עד שאחר המחיקה יהיה מראה דיו תלמוד לומר מי. הא כיצד קצת מראה מים וקצת מראה ארר. ושיערו חכמים חצי לוג מים מן הכיור. והא תני °רבי יהודה בר עילאי אומר רביעית. °רבי יהודה בר עילאי כדעתיה דתנינן כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים. תמן תנינן: אף היא עשתה נברשת של זהב על פתח ההיכל שבשעה שהחמה זורחת היו הניצוצין מנתזין ממנה והיו יודעין שזרחה החמה ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. מה היה כתוב עליה ריש לקיש° אמר בשם רבי ינאי° הכהן: אל"ף בי"ת ראשי תיבות היה כתוב עליה. והא תני ככתב שכאן כן כתב שכאן פתר לה לענין צורת האותיות לא מעובה ולא מידק אלא בינוני. פתר לה באל"ף שכאן כאל"ף שכאן בבי"ת שכאן כבי"ת שכאן אבל לא היה כתוב בה אלא ראשי תיבות בלבד. תני רבי הושעיה° כל פרשת סוטה היתה כתובה עליה שממנה היה קורא ומתרגום כל דיקדוקי הפרשה. ולמה מים ועפר וכתב מים ממקום שבאת. עפר למקום שהיא הולכת. כתב לפני מי שהיא עתידה ליתן דין וחשבון. תמן תנינן °עקביה בן מהלאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באתה ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. רבי אבא בריה דרב פפי° ורבי יהושע דסיכנין° אמרו בשם רבי לוי°: שלשתן דרש °עקביה מפסוק א' דכתיב (קהלת י"ב, א') וזכור את בוראך בארך. בורך. בוראך. בארך ממקום שבאתה. בורך למקום שאת הולך. בוראך לפני מי שאת עתיד ליתן דין וחשבון. ג' דברים צריכין שיהו לשמה. גט אשה מי סוטה שטר שחרור גט דכתיב (דברים כי תצא כד א) וכתב לה מי סוטה דכתיב (במדבר נשא ה ל) ועשה לה שטר שיחרור דכתיב (ויקרא קדושים יט כ) או חפשה לא ניתן לה. שלשה דברים צריכין שיהו נראין אפר פרה ועפר סוטה ורוק יבמה. תני °רבי ישמעאל בן אלישע אף דם צפור מצורע. אמר רבי זעירא°: שיערו לומר אין דם צפור דרור קטנה בטל ברביעית ולא דם ציפור דרור גדולה
תני, אמר רבי יהודה: שבתי היתה והלכתי אחר רבי טרפון לביתו. כלומר הוא שימש שבת אחת את רבי טרפון. אמר לי: יהודה בני תן לי סנדלי, ונתתי לו. ופשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל. אמר לי: יהודה בני, בזו טיהרתי שלשה מצורעין ולמדתי בה שבע הלכות. שהיא וראשה טרף ואורכה אמה ועובייה כרביע כרע מיטה. כלומר, אם לוקחים את הרגל של המיטה ומחלקים אותו - אחת לשנים ושנים לארבעה - אז זה היה העובי של המקל הזה. ומזין ושונין - משתמשים באותו מקל. כן. אז רואים מכאן שאם הזה על מצורע אחד זה כשר למצורע אחר. ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית, כי הרי רבי טרפון היה אחרי החורבן, ומטהרין בגבולין, הרי רבי טרפון גר בלוד.
מתנא כתיב מי. יכול שיתן הרבה מים עד שגם אחרי שימחוק את המגילה יישאר מראה מים, כלומר מים נקיים, תלמוד לומר... מלשון עכור, שהמים לא עובר דרכם. אז יכול ליתן מעט מים עד שאחר המחיקה זה יהיה מראה כמו דיו, תלמוד לומר מי. הא כיצד מראה מים - קצת מראה מים וקצת... שיערו חכמים חצי לוג מים מן הכיור.
והא תני רבי יהודה אומר רביעית. רבי יהודה כדעתיה דתנינן כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים.
תמן תנינן: אף היא עשתה של זהב שבשעה שהחמה זורחת היו הניצוצין מנתזין ממנה והיו יודעין שזרחה החמה. מה היה כתוב עליה, ריש לקיש אמר בשם רבי ינאי: אל"ף בי"ת היה כתוב עליה. כלומר, ראשי תיבות היה כתוב עליה.
והגמרא מבינה שהעתיקו מילה במילה, והא כן שכן לא מעובה ולא מידק אלא בינוני - פתר לה באל"ף שכן שכן, בבי"ת שכן שכן. כלומר, כתוב באותה צורת אותיות, לא עבה ולא דק, לא בינוני, אבל לא היה כתוב בה אלא ראשי תיבות בלבד.
תני רבי הושעיה: כל פרשת סוטה היתה כתובה עליה שממנה היה קורא ומתרגום כל דיקדוקי הפרשה. ולמה מים ועפר וכתב? מים ממקום שבאת, עפר למקום שהיא הולכת, כתב לפני מי שהיא עתידה ליתן דין וחשבון.
תמן תנינן: עקביה בן מהלאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
רבי אבא בריה דרב פפי ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: שלשתן דרש עקביה מפסוק אחד - וזכור את בוראך. אז אתה יכול לקרוא: בורך, בארך, בוראך. בארך ממקום שבאתה, בורך למקום שאת הולך, בוראך לפני שאת עתיד ליתן דין וחשבון.
שלשה דברים צריכין שיהו לשמה - גט אישה, מי סוטה ושטר שחרור של עבד. גט - וכתב לה. מי סוטה - ועשה לה. שטר שחרור - או חפשה לא ניתן לה.
שלשה דברים צריכין שיהו נראין - אפר פרה ועפר סוטה ורוק יבמה. תני רבי ישמעאל אף דם צפור מצורע. אמר רבי זעירא: שיערו לומר אין דם צפור קטנה בטל ברביעית ולא דם ציפור גדולה מבטל את הרביעית.
ועדיין תני בדם, יכול בדם ממש? תלמוד לומר מים חיים. אם מים חיים יכול שיהו כולם מים חיים? תלמוד לומר דם. הא כיצד - מים חיים שדם ציפור ניכר בהם. בשיעור חכמים זה רביעית.
אמר רבי יצחק בשם רבי יוחנן: מי סוטה נפסלים בלינה. אמר רב אחא בשם רב אבינא: כל שאין מול המזבח אין לינה פוסלת בו, הרי פה זה לא מזבח.
אמרת, הכתיב ומן העפר, יכול מן המונח בקופה? תלמוד לומר אשר יהיה בקרקע המשכן. אשר יהיה בקרקע המשכן, יכול הצריך פה בדוקא? תלמוד לומר אשר יהיה. הא כיצד - אם אין שם מביאים ונותן שם, על כך שיש שם מונח.
אמר רבינא, לכן איתמר: תיכול, או יהיה כשר הצריך פה בדוקא? תלמוד לומר אשר יהיה מכל מקום. המשכן - לרבות משכן נוב, גבעון, שילה, בית עולמים.
[דף יא עמוד א]
מבטל את הרביעית כהדא דתני (ויקרא מצורע יד ו) בדם יכול בדם ממש תלמוד לומר (ויקרא מצורע יד ו) מים חיים. אי מים חיים יכול שיהו כולן מים חיים תלמוד לומר דם. הא כיצד מים חיים שדם ציפור ניכר בהן ושיערו חכמים רביעית. אמר רבי פדת° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מי סוטה נפסלין בלינה. אמר רבי אחא° בשם רב אבינא°: כל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו. כתיב (במדבר נשא ה יז) ומן העפר יכול מן המונח בקופה תלמוד לומר (במדבר נשא ה יז) אשר יהיה בקרקע המשכן. אי אשר יהיה בקרקע המשכן יכול עד שיחפור בדקר תלמוד לומר אשר יהיה. הא כיצד אם אין שם מביא ונותן שם. אמר רבי אבין°: אכן אתאמרת יכול לא יהא כשר עד שיחפור בדקר תלמוד לומר אשר יהיה מכל מקום. המשכן לרבות המשכן ונוב וגבעון ושילו ובית העולמים.
מתני': בא לו לכתוב את המגילה מאי זה מקום היה ב_יכותב (במדבר נשא ה יט) מאם לא שכב איש אותך ואת כי שטית תחת אישך וגו' ואינו כותב (במדבר נשא ה כא) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וכותב (במדבר נשא ה כא) יתן י"י אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת י"י את ירכך נופלת ואת בטנך צבה (במדבר נשא ה כב) ובאו המים המאררים האלה במעייך לצבות בטן ולנפיל ירך, ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן. °רבי יוסי בן חלפתא אומר לא היה מפסיק אלא היה כותב מאם לא שכב איש עד אמן אמן כמו שכתוב בתורה. °רבי יהודה בר עילאי אומר כל עצמו אינו כותב אלא יתן י"י אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת י"י את יריכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעייך וגו' ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן.
גמ': רבי קריספא° אמר איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש°. חד אמר משביע ואחר כך כותב וחרנה אמר כותב ואחר כך משביע. הוון בעיי מימר דמאן דמר משביע ואחר כך כותב היך מה דהוא קרייא לפי סדר הפסוקים דכתיב (במדבר נשא ה כג) והשביע ואחר כך וכתב. ומאן דאמר כותב ואחר כך משביע כדי לסמוך שבועה להשקייה. אית תניי תני בין תניין שאומר לה אם שכב ואם לא שכב בין שבועות מעכבין. אית תניי תני שבועות מעכבות. תניין אינן מעכבין. הוון בעי מימר חשבו לומר מאן דאמר בין תניין בין שבועות מעכבין אית ליה דכל מקום שנאמר בו חוקה או תורה מעכב וגבי סוטה כתיב זאת תורת הקנאות. ומאן דאמר שבועות מעכבות ותניין אינן מעכבין לית ליה את הכלל שכל הכתוב בו חוקה או תורה מעכב ולא היא דעוד הוא אית ליה שגם הקריאה וגם התנאים מעכבים וחייב לומר את שניהם אלא שאינן על סדר. ואתיין אילין פלוגתא כהכין פלוגתא דמאן דאמר בין תניין בין שבועות מעכבין כמאן דאמר משביע ואחר כך כותב שכל מקום שנאמר בו תורה או חוקה גם הסדר מעכב. ומאן דאמר שבועות מעכבות ותניין אינן מעכבין כמאן דאמר כותב ואחר כך משביע.
לפי התלמוד ירושלמי מסכת סוטה, דף יא. נתחיל מהמשנה, פרק ב', הלכה ג'. אומרת המשנה: "בא לו לכתוב את המגילה מאיזה מקום היה כותב. אם לא שכב איש אותך ואת כי שטית תחת אישך וגו'. אבל אינו כותב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה". כלומר, את כל הציוויים הוא לא כותב, והוא כותב: "יתן אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, ובאו המים המאררים האלה במעייך לצבות בטן ולנפיל ירך". אבל לא כותב "ואמרה האשה אמן". כלומר, בעצם את תיאור המעשים הוא לא כותב, הוא כותב רק את הדברים עצמם. "רבי יוסי אומר לא היה מפסיק". כלומר, הוא כותב את הכול ברצף. היה כותב "אם לא שכב איש אותך" עד "אמן אמן" כמו שכתוב בתורה. "רבי יהודה אומר כל עצמו אינו כותב אלא יתן אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת את יריכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעייך וגו'". הוא גם לא כותב "ואמרה האשה אמן אמן". כמו שראינו בהתחלה שרבי יהודה ממעט בכתב, וגם הוא ממעט בכמות של המים, כן? הוא אומר כרביעית.
אומרת הגמרא, "רבי קריספא אמר איתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש". חד אמר הוא משביע אותה קודם ורק אחרי זה כותב, וחרנה אמר קודם כול כותב ואחרי זה משביע אותה. "הוון בעיי מימר מאן דמר משביע ואחר כך כותב היך מה דהוא קרייא". כלומר, שכמו שכתוב בפסוק, לפי הסדר שכתוב בתורה, "דכתיב והשביע" ואחרי זה כתוב "וכתב". "ומאן דמר כותב ואחר כך משביע כדי לסמוך שבועה להשקייה". "אית תניי תני בין תניין בין שבועות מעכבין" — שהוא משביע אותה, הכול מעכב. "אית תניי תני שבועות מעכבות תניין אינן מעכבין". "הוון בעי מימר" — כלומר הבחורים בישיבה חשבו לומר שמאן דאמר בין תניין בין שבועות מעכבין, אז הוא כנראה סובר שכל מקום שנאמר בין חוקה או תורה זה מעכב, וכיוון שבסוטה כתוב "זאת תורה הקדמות", אז זה מעכב. אבל מאן דאמר שבועות מעכבות ותניין אינן מעכבין, הוא כנראה לא סובר את הכלל הזה. "ומאן ד מר שבועות מעכבות ותניין אינן מעכבין לית ליה עוד הוא אית ליה אלא שאינן על סדר". גם הוא סובר שהקריאה וגם התנאים מעכבים, אלא כל מה שהוא חולק שהוא סובר שלא חייב יותר הסדר. כלומר, הדברים עצמם מעכבים אבל הסדר לא מעכב. "ואתיין אילין פלוגתא כהכין פלוגתא" — דמאן דאמר בין תניין בין שבועות מעכבין, "כמאן ד מר משביע ואחר כך כותב", הוא סובר שהכול מעכב, לכן גם הוא סובר שגם הסדר מעכב, שכל מקום שנאמר בתורה חוקה, אז גם הסדר מעכב. אבל "מאן ד מר שבועות מעכבות ותניין אינן מעכבין כמאן ד מר כותב ואחר כך משביע".
[דף יא עמוד ב]
מתני':
ב_יאואינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא, אלא על המגילה, שנאמר (במדבר נשא ה כג) בספר. ב_יבואינו כותב לא בקומוס ולא בקלקנתוס ולא בכל דבר שהוא רושם אלא בדיו שנאמר (במדבר נשא ה כג) ומחה כתב שהוא יכול להימחות.
גמ': לוי בר סיסי° בעא קומי °רבי: מגילת סוטה מהו שתטמא את הידים כמו כל כתבי הקדש. אמר ליה: זה שאלה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: אינה שאלה כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן. וזו הרי למחיקה ניתנה ולמה שתטמא זו בדיוק היתה השאלה אם לא הייתה נמחקת ודאי הייתה מטמא שהרי יש בה שמונים וחמש אותיות לא צורכא דא אלא הואיל וניתנה למחיקה מי אמרינן כמחוקה דמי ולא מטמא או כיוון שעדין קיימת מטמא תנן כמה אותיות יכתוב בהם ותהיה המגילה פסולה אפילו בדיעבד כך שאם ימחק אותה יהיה חייב משום מחיקת שם שלא לצורך ותהיה חייב. תני רבי חנין° °בית שמאי אומרים אות אחת ו°בית הלל אומרים שתים. אמר רבי הילא° אילעא: טעמון ד°בית הלל כדי לכתוב יה. רבי יודן° בעי כתב מפיו שלא מן הכתב מהו ומחק בעפר ואת העפר נתן במים מהו. היה כותב ראשון ראשון ומוחק מהו. תני °רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה. אמר °רבי שמעון בן יוחאי: מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב. תני °רבי אלעזר בן שמעון אומר רואה אני את דברי °אלעזר בן שמוע מדברי אבא אין כותבין על עור בהמה טמאה שמא תאמר האשה שאינה שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה. תנן: ואינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא אלא על המגילה שנאמר (במדבר נשא ה כג) בספר הכא גבי סוטה כתיב ספר והכא בגט כתיב (דברים כי תצא כד א) וכתב לה ספר כריתות. הכא גבי גט את אמר שיכול לכתוב בכל דבר שהוא בתלוש והכא אמר הכין שאינו כותב אלא על קלף אמר לו לא שנייא היא הכא דכתיב וכתב בספר הידוע עד שיהיה כספר תורה התם כתיב וכתב לה ספר לסיפור דברים. הוא דאתא כתיב (במדבר נשא ה כג) וכתב את האלות האלה בספר יכול בדיו ובסיקרא ובקומוס ובקלקנתוס תלמוד לומר ומחה ואלו אינם נמחקים במים אי מחה יכול יכתוב במשקים או במי פירות תלמוד לומר וכתב. הא כיצד כתב שהוא יכול להימחות ואי זו זו זו דיו שאינו בא שלא נתן בו קלקנתוס. והתני אם מחק מתוך הספר תורה כשר והרי ספר תורה כותבים בדיו שיש בו בקלקנתוס. תפתר כהדין תנייא דתני אמר °רבי מאיר: כל ימים שהיינו למידין אצל °רבי ישמעאל בן אלישע לא היינו נותנין קלקנתוס בדיו.
מתני':
ב_יגולמה היא אומרת אמן אמן, אמן על האלה, אמן על השבועה, אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר, אמן שלא נטמיתי ואם נטמיתי יבואו בי, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה. °רבי מאיר אומר
אומרת המשנה, פרק ב', הלכה א', "ואינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא, אלא על המגילה" — כלומר קלף, "שנאמר בספר". "ואינו כותב לא בקומוס ולא בקלקנתוס ולא בכל דבר שהוא רושם", כלומר שהוא חורט או שהחומר חודר לתוך הקלף ולא יכול להימחק, "אלא בדיו שנאמר ומחה" — צריך שיהיה כתב שיכול להימחות.
אומרת הגמרא, "לוי בר סיסי בעא קומי רבי: מגילת סוטה מהו שתטמא את הידים" כמו כל כתבי הקודש? "אמר ליה: זה שאלה". "אמר רבי יוסי: אינה שאלה כלום, גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן". כן? הרי מה הסברא? כמו שאמרנו שגזרו עליהם שאנשים היו שומרים איתם תרומה. הם אמרו שכמו שזה קדוש גם תרומה קדוש, לכן שמו תרומה בתוך הארון שבו נמצאים ספרי הקודש, ולכן גזרו טומאה כדי שאנשים לא יעשו את זה, כי אחרי זה היו באים עכברים ופוגעים בספרים. אז הוא אומר: כלום גזרו על ספרים טומאה שיטמאו את הידיים לא מפני קדושתן? "וזו למחיקה ניתנה" — הרי אם מחיקה היא עובדת, אז למה שיטמא? אומרת הגמרא, זאת השאלה. אם לא הייתה נמחקת אז הרי ודאי היתה מטמאה, כי הרי יש בה יותר מחמישים אותיות, אז לא צריך לדעה. זה בדיוק השאלה: אם היא ניתנה למחיקה, אז מי אמרינן כחוקה דאמרי לא מטמאה, או כיוון שהדעה היא נקיימת אז היא מטמאה.
שואלת הגמרא "כמה אותיות כתוב בה שלא לצורך חייב"? כלומר, אם התחיל לכתוב את המגילה ולא כתב מספיק, אלא כתב חלק, ובדיעבד המגילה פסולה, ואם הוא ימחק אותה על המים עם מה שכתוב בה מהמופיע בשם השם, אז הוא יחשב כאילו הוא מוחק שם שם שלא לצורך ויהיה חייב. "תני רבי חנין בית שמאי אומרים אחת" — מפני שאפילו מהכתוב רק אות אחת. "ובית הלל אומרים שתים". "אמר רבי הילא: טעמון דבית הלל כדי לכתוב יה" — זה שם השם, ה"א-יו"ד, השם הקצר של השם.
"רבי יודן בעי כתב מפיו" — שלא מן הכתב, מהו? כלומר הוא לא העתיק את זה מתוך כתב, אלא כתב בעל פה. זו שאלה ראשונה. שאלה שנייה, "ומחק בעפר" — מחק את המגילה ואת העפר הוא נתן במים, כלומר עם עפר עד שנמחה המגילה ואת העפר שם בתוך המים. מה הדין? עוד שאלה — "היה כותב ראשון ראשון ומוחק", כלומר כותב שורה, מוחק אותה, כותב שורה שנייה ומוחק אותה. מהו?
"תני רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה". "אמר רבי שמעון: מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב"? כן, הרי לכאורה כותבים על עור בהמה טמאה או לא. "תני רבי אלעזר בן שמעון אומר רואה אני את דברי אלעזר בן שמוע מדברי אבא". למה? לא כותבים על עור בהמה טמאה, "שמא תאמר אינה שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה". כן, הרי אישה יכולה להתחרט ואז לא מוחקים, ובעצם השם של הקודש יישאר כתוב על עור בהמה טמאה, ולכן לא כותבים עליו למרות שמחיקה עומדת.
תנן, "ואינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא, אלא על המגילה שנאמר בספר". "הכא כתיב ספר והכא כתיב ספר" — לגבי סוטה כתיב "ספר" ולגבי גט כתיב "וכתב לה ספר כריתות". למה לגבי גט אומר שיכול לכתוב בכל דבר שהוא בתלוש, ואילו אתה אומר לגבי סוטה שלא יכול לכתוב אלא על קלף? "לא שנייא היא הכא דכתיב בספר וכתב" — היה כמו ספר תורה, אבל התם לגבי גט כתיב "וכתב לה ספר" — לסיפור דברים, בעל מה שדעתה שבא, במה שהוא כותב יהיו מילים שמדברים על כריתות.
"יכול בדיו ובסיקרא ובקומוס ובקלקנתוס תלמוד לומר ומחה" — והם גם נמחים במים. כלומר, אם הוא יערבב דיו ביחד עם סיקרא, קומוס קלקנתוס, אז זה חומרים שלא נמחים וזה צריך למחות. עכשיו אם "מחה" אז אתה צריך דבר שימחה, אז יכול לכתוב אפילו במשקים או ממי פירות שזה נמחה בקלות. "תלמוד לומר וכתב. הא כיצד כתב שהוא יכול להימחות ואיזו זו זו שאינו בא קלקנתוס" — כן, דיו בלי הקלקנתוס.
"והתני אם מחק מתוך הספר כשר", כלומר אם מחק מתוך ספר תורה את פרשת סוטה זה כשר. מה זה אומר? "תפתר כהדין תנייא" — אבל בספר תורה יש קלקנתוס, אז אמר תיפתר כי יש תנאים. "אמר רבי מאיר: כל ימים שהיינו למידין אצל רבי ישמעאל לא היינו נותנין קלקנתוס בדיו" — כלומר, פעם כשהוא למד אצל רבי ישמעאל אז שם לא נותנים קלקנתוס, כיוון שהם דרשו שכל התורה כולה צריכה להיות כתובה בכתב שיכול להימחות. אז זה בעצם המשנה הזאת שאומרת שאם מחק את פרשת סוטה מהתורה, אז יצא ידי חובה לפי השיטה הזאת של רבי ישמעאל. אבל לפי העיקרון שכן נותנים קלקנתוס אז וודאי שאי אפשר.
[דף יב עמוד א]
ב_ידאמן שלא נטמיתי אמן שלא אטמא.
גמ': מאי אמן אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם °רבי יוסי בן זימרה אמן משמשת לשלושה דברים אמן לקבלה שהעונה אמן אחר תנאי שהתנה חברו הרי זה כמקבל את התנאי. אמן לשבועה שהעונה אמן אחר שבוע שמשביעו חברו כאילו נשבע. אמן ייאמנו הדברים תפילה שיתקימו שהעונה אמן אחר תפילת חברו כאומר יהי רצון שיתקיימו הדברים. אמן לקבלה מסוטה. אמן לשבועה כדכתיב (ירמיהו יא ה) ארור אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת אשר צויתי את אבותיכם וגו' למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם וגו' ואען ואומר אמן ה'. אמן ייאמנו הדברים כדכתיב (מלכים א' א', ל"ו) ויען בניהו בן יהוידע הכהן את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה'. אמר רבי תנחומא° בר אבא: אין מן מה שנאמר למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם וגו' ואען ואומר אמן ה' אתה למד אמן לשבועה לית את שמע מינה כלום שאולי האמן נאמר על ההבטחה להקים את השבוע ואמר אמן כאומר יהי רצון שיתקיימו הדברים ויידא אמרה דא שאמן כשבוע דכתיב (דברים נצבים כט יא) לעברך בברית י"י אלהיך ובאלתו וכתיב וענו כל העם אמן ואין אלה אלא שבועה כמה דתימר (במדבר נשא ה כא) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. מניין למדו לגילגול שבועה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן. אמן עם איש זה אמן עם איש אחר. עד כדון שיכול לגלגל דברים שהוא ראוי להשביע דברים שאינו ראוי להשביע כגון קרקעות עבדים ושטרות מנין שיכול להשביע על ידי גלגול שבועה. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: נישמעינה מן הדא דתנן: אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה. ארוסה ושומרת יבם כלום ראוי הוא להשביע ואת אמר מגלגלין אף הכא מגלגלין. אית תניי תני מה זו באלה ובשבועה אף כל הנשבעין באלה ובשבועה. ואית תניי תני זו באלה ובשבועה ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה. הוון בעיי מימר מאן דאמר זו באלה ובשבועה אף כל הנשבעין באלה ובשבועה ניחא מאן דאמר זו באלה ובשבועה ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה קשיא לגילגול את למד מסוטה לאלה ולשבועה אין את למד. אית תניי תני מה זו באמן ואמן אף כל הנשבעין באמן ואמן. אית תניי תני זו באמן ואמן ואין כל הנשבעין באמן ואמן. הוו בעיי מימר מאן דאמר זו באמן אמן אף כל הנשבעין באמן אמן ניחא. מאן דאמר זו באמן אמן ואין כל הנשבעין באמן אמן קשיא דכלום למדו גילגול שבועה לא מסוטה לגילגול את למד לאמן ולאמן אין את למד. אמר רבי אבא בר ממל°: מאן תנא שמשביעה שלא סטתה כשהיתה שומרת יבם °רבי עקיבא בן יוסף ד°רבי עקיבה אמר יש ממזר ביבמה של°רבי עקיבא בן יוסף יש ממזר בחייבי לאו כמו בחיבי כריתות וכמו שהבא על אשת איש הולד ממזר ונאסרת על בעלה כך הבא על יבמה הולד ממזר ואסורה ליבם וכדאמרינן כל שתבעל ותהיה אסורה לו מקנא לה, אבל לחכמים כיוון שאם זינתה אינה נאסרת לו אינו מקנא לה. אמר ליה רבי אילי° אילעא דברי הכל היא דמה איכפת ליה אם יש ממזר גבי קינוי דאפילו לרבנן שסוברים דלא הוה ממזר מיבמה לשוק ויבמה שזינתה אינה אסורה ליבם אף על פי יכול לקנא שהתורה אמרה וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו לרבות יבמה. אמר רבי שמי° אין ללמוד כך ולא כן אמר רבי ינאי° הכהן
ולמה היא אומרת אמן, אמן? אמן על העלה, אמן על השבועה. כמו פעמיים אמן. אמן על הקללות ואמן על השבועה. אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר. אמן שלא נתמתי ואם נתמתי יבואו בי. אמן שלא סתיתי לא ארוסה ולא נשואה ולא שומרת יבם ולא כנוסה. רבי מאיר אומר אמן שלא נתמתי, אמן שלא אטמא. כלומר, גם נשבעת על העתיד.
אומרת הגמרא: מה היא אמן? מה פירוש המילה אמן? אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זימרה: אמן משמשת לשלושה דברים. אמן לקבלה, כלומר שמי שאומר אמן אחר תנאי שייתן חברו, הרי זה כאילו מקבל את התנאי. אמן לשבועה. מי שעונה אמן אחר שבועה שמשביע חברו, כאילו נשבע. אמן ייאמנו הדברים. זה זמן תפילה שיתקיימו. מי שעונה אמן אחר תפילת חברו, זה כאילו אומר ירצה שיתקיימו הדברים.
אמן לקבלה מסוטה. כמו סוטה שמקבלת על עצמה את העלה. אמן לשבועה, כי דכתיב: "למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם" וכולי. אמן ייאמנו הדברים כי דכתיב: "ויען בניהו בן יהוידע הכהן את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה'".
אמר רבי תנחומא: אין מן אמן שבועה לית שמע מינה כלום. אתה רוצה ללמוד ממה שנאמר "למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם ויאמר אמן", שאמן זה לשון שבועה? לא שמעת מכאן כלום. למה? כי אולי האמן נאמר על ההבטחה להקים את השבועה, הוא אמר אמן כאילו אומר שיתקיימו הדברים.
וייידא אמרה דא שאמן זה כמו שבועה - דכתיב "לעברך בברית אלהיך ובאלתו", ואין אלה אלא שבועה, כמה דתימר "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה".
עכשיו, מנין למדו לגלגול שבועה - כלומר שאפשר, הרי שמשביעים אותה על משהו אחד, אפשר לצרף שבועות על כל דבר שרק רוצים? מסוטה. דכתיב ואמרה האשה אמן אמן. אמן ממי זה? אמן עם איש זה אמן עם איש אחר.
אמרה הגמרא: עד כדון דברים שהוא ראוי להשביע, דברים שאינו ראוי להשביע - כגון קרקעות, עבדים, שטרות, שהרי לא נשבעים על קרקעות או על עבדים או על שטרות. אז מנין שיכול להשביע על ידי גלגול שבועה?
אמר רבי יוסי בי רבי בון: נישמעינה מן הדא: אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה. ארוסה ושומרת יבם, כלום ראוי להשביע אותה כשלעצמה? ודאי שלא. מתי אומר מגלגלים? ארוסה ושומרת יבם ראוי הוא - מגלגלין מגלגלין.
אית תניי תני: מה זו באלה ובשבועה אף כל הנשבעין באלה ובשבועה. כלומר, כל מה שמשביעים יש גם כן עליו אלה ושבועה. ואית תניי תני הפוך: זו באלה ובשבועה ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה - כמו שאר הנשבעים אין להם אלא רק שבועה.
הוו בעיי מימר: מאן דמר זו באלה ובשבועה אף כל הנשבעין באלה ובשבועה - ניחא, זה הגיוני. אבל מאן דמר זו באלה ובשבועה ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה - קשה. לגילגול את למד מסוטה, לאלה ולשבועה אין את למד? למה לא? מה ההבדל?
אית תניי תני: מה זו באמן ואמן אף כל הנשבעין באמן ואמן. כן, צריכים להגיד אמן ואמן בסוף - הם מקבלים את השבועה. אית תניי תני: זו באמן ואמן ואין כל הנשבעין באמן ואמן.
הוו בעיי מימר: מאן דמר זו באמן אמן אף כל הנשבעין באמן אמן - ניחא, זה הגיוני, למדת הכל מסוטה. אבל מאן דמר זו באמן אמן ואין כל הנשבעין באמן אמן - כלום. למדו גילגול שבועה לא מסוטה? גלגול שבועה למדנו מסוטה. אז לגילגול את למד, ולאמן ולאמן אין את למד? למה? מה ההבדל?
אמר רבי אבא בר ממל: מאן תנא שומרת יבם - שמשביעה שלא סטתה כשהייתה שומרת יבם? זה רבי עקיבא, כיוון דרבי עקיבא אמר יש ממזר ביבמה. רבי עקיבא סובר שיש ממזר בחייבי לאוין, כמו בחייבי כריתות. אז כמו שהבא על אשת איש יולד ממזר ונאסרת על בעלה, ככה מי שבא על היבמה יולד ממזר ואסורה ליבם. ואיכא דאמרין: כל שתתבעל ותהא אסורה לו - מקנא לה. אז בעצם זו אותה שיטה של רבי עקיבא. אבל לחכמים, כיוון שסוברים שאם זינתה היבמה היא לא נאסרת ליבם, אז לא מקנא לה.
אמר ליה רבי אילי: דברי הכל היא. מה איכפת ליה ממזר גבי קינוי? מה הקשר? אפילו רבנן סוברים שהבן לא ממזר מיבמה, יבמה לשוק - כלומר אם יבוא מישהו על היבמה אז הבן לא ממזר - וגם יזהרו שיבמה שזינתה לא אסורה ליבם, אפילו הכי יכול לקנא לה, כיוון שהתורה אמרה וקנא את אשתו, אפילו מקצת אשתו - לאבהות יבמה, שהיא קצת מקושרת אליו בזיקה.
[דף יב עמוד ב]
נמנו שלשים וכמה זקנים ואמרו מניין שאין קידושין תופסין ביבמה תלמוד לומר (דברים כי תצא כה ה) לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה, שלא יהא לה הוויה אצל אחר. ואמר ליה רבי יוחנן° בר נפחא ולא מתניתא היא דתנן אמר ליבמה הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת דכיון שכעת לא תפסי בה קידושין לקמיה נמי לא תפסי. והיה רבי יניי° מקלס ליה (ישעיהו מ"ו, ו') הזלים זהב מכיס (משלי ג', כ"א) בני אל יליזו מעיניך (משלי כ"ז, י"א) חכם בני ושמח לבי (משלי ט', ט') תן לחכם ויחכם עוד (משלי א', ה') ישמע חכם ויוסיף לקח. אמר ליה רבי שמעון בן לקיש° בתר כל אילין פסוקי קילוסייא יכיל הוא פתר להא מתניתא דהאומר ליבמה שאינה מקודשת כ°רבי עקיבא בן יוסף ד°רבי עקיבה אמר יש ממזר ביבמה וכיוון שכך אין קידושין תופסים בה, אבל לרבנן קידושין תופסין, ואם איתא שדורשים אישה ואפילו מקצת אישה לרבות יבמה יכול רבי ינאי° הכהן להשיב לריש לקיש° מה איכפת לה ממזר גבי קידושין הרי לרבנן יבמה נחשבת מקצת אשתו של היבם ואיך יהיה לה קידושין אצל אחר, וממה שלא השיב כך ודאי שלא דורשים אישה ואפילו מקצת אשה לרבות יבמה, אלא ודאי משנתנו שאמרה שמקנא ליבמה היא רק כדעת °רבי עקיבא בן יוסף ולא כרבנן. שמרת יבם שזינתה רבי אלעזר° בן פדת אמר מותרת לביתה ליבום. רבי יהושע בן לוי° אמר אסורה לביתה ליבום. רבנין אמרין אמר רבי מנא° בן יונה לא כן אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אלעזר° בן פדת: שומרת יבם שמתה מותר באמה מכאן שאינה כאשתו לכל דבר ולכן אם זנתה אינה נאסרת על היבם קא סלקא דעתין דל רבי אלעזר° בן פדת אפילו °רבי עקיבא בן יוסף מתירה לביתה והא תנינן זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה ואם תאמר ששומרת יבם שזינתה אינה נאסרת מאן תנא הדא מתניתא את המשנה שלנו שמשביעה שלא סטתה כשהיא יבמה. לא רבנן ולא °רבי עקיבה אלא כיני מאן דאמר מותרת לביתה כרבנן ודלא כ°רבי עקיבה. ומאן דאמר אסורה לביתה כ°רבי עקיבה ודלא כרבנן. אמר רבי ינאי° הכהן: שומרת יבם שזינת מותרת לביתה ליבום
אמר רבי שמי: ולא כן אמר רבי ינאי, נמנו שלשים וכמה זקנים ואמרו מניין שאין קידושין תופסין ביבמה - תלמוד לומר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, שלא יהא לה הוויה אצל אחר.
אמר ליה רבי יוחנן: ולא מתניתא היא? כלומר יש לך ראיה ממשנה, כתוב מפורש במשנה - דתנן: לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת. כלומר אדם זר אמר ליבמה "את מקודשת לי לאחר שיחלוץ ליך יבמיך" - אינה מקודשת. למה? כיוון דהשתא לא צריכה קדושין, אז ליכא מידי - כלומר, כיוון שעכשיו הוא לא יכול לקדש אותה, אז גם הוא לא יכול לקדש לעתיד.
והיה רבי יניי מקלס ליה, אומר לו את הפסוקים: הזלים זהב מכיס בני, אל יליזו מעיניך, חכם בני ושמח לבי, תן לחכם ויחכם עוד, ישמע חכם ויוסיף לקח.
אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: בתר כל אילין פסוקי קילוסייא - אחרי כל התשבחות האלה - יכיל הוא פתר לה כרבי עקיבא, דרבי עקיבא אמר יש ממזר ביבמה, וכיוון שכך גם אין קידושין תופסין בה. אבל לרבנן הקידושין תופסים, ואם באמת דורשים "אשתו אפילו מקצת אשתו" לרבות יבמה - הדברים דורשים שגם יבמה נקראת מקצת אשתו ולכן לא עושים בה קידושין.
אז יכול היה רבי ינאי להשיב לריש לקיש: מה איכפת לה ממזר גבי קידושין? מה הקשר? גם אם אין ממזרות, קידושין לא תפסו, כי הרי לרבנן יבמה נחשבת מקצת אשתו של היבם, אז איך הקידושין צריכים לחול? אלא ממה שהוא לא השיב לו כך, רואים מכאן שבוודאי לא דורשים "אשתו אפילו מקצת אשתו" לרבות יבמה, אלא ודאי המשנה שאמרה שמקנא ליבמה זה רק כדעת רבי עקיבא, לא כדעת רבנן.
עוד עניין: יבם שזינתה - רבי אלעזר אמר מותרת לביתה, כלומר מותרת לייבום. רבי יהושע בן לוי אמר אסורה לביתה, אסורה לייבום. בית המדרש הקשה עליו כך: אמרו: חשבה של רבי אלעזר, אפילו רבי עקיבא מתיר אותה לביתה. אמר רבי מנא: לא כן אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי אלעזר: שומרת יבם שמתה מותר באמה - ומכאן שבעצם היא לא אשתו לכל דבר, ולכן אם זינתה היא לא נאסרת על היבם.
שאלתם: והא תנינא זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה. כלומר, אם היא הייתה נבעלת והיא לא אסורה לו, אז הוא לא מתנה בה כשהוא משביע אותה. עכשיו אם תאמר ששומרת יבם שזינתה אינה נאסרת, אז מנא הדא מתניתא - מי אתה משנה אותי ששומרת יבם משביעים שלא סטתה. זה לא רבנן ולא רבי עקיבא, כי אתה אומר שגם לפי רבי עקיבא היא מותרת.
אלא כיני: גם לפי רבי עקיבא לא נאסרת ליבם. אז אם גם לפי רבנן וגם לפי רבי עקיבא לא נאסרת ליבם, אז בעצם הוא לא יכול להשביע אותה. אז איך המשנה אומרת שמשביע אותה? אלא לא רבנן ולא רבי עקיבה אלא כיני: מאן דמר מותרת לביתה דלא כרבי עקיבה, ומאן דמר אסורה לביתה כרבי עקיבה דלא כרבנן. יש מחלוקת - לפי רבי עקיבא יבמה שזינתה אסורה גם לעיבום ולפי חכמים מותרת.
אמר רבי ינאי: שומרת יבם שזינת מותרת לביתה. ותני כן - תנו גם כן ברייתא כזאת, כתוב "ונעלם מן אישה" - מן אישה ולא מן היבמה.
[דף יג עמוד א]
ותני כן (במדבר נשא ה יג) ונעלם מעיני אישה ולא מעיני יבמה. אמר רבי יעקב בר זבדי° בשם רבי אבהו° מעשה היה וכהנת הייתה שמרת יבם לכהן היתה וזנתה והתירוה לביתה ליבום. אמר רבי יוסי בר רבי בון° אף לא מכות אין בה שבזנות אינה עוברת על הלאו של לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר רק אם נשאת תנן °רבי מאיר אומר אמן שלא נטמיתי אמן שלא אטמא. לא שהיה °רבי מאיר אומר שהמים בודקין אותה מעכשיו אלא המים פקודין בה כשתטמא בודקין אותה למפרע דכתיב תורת הקנאות תורת עולמים היא זו לפיכך אין האשה שותה ושונה. אמר °רבי יהודה בר עילאי: העיד °נחמיה איש שיחין את °רבי עקיבה שהאשה שותה ושונה. אמר °רבי עקיבה: אני אפרש שלא תהיה סתירה מאיש אחד אין האשה שותה ושונה. משני אנשים האשה שותה ושונה. וחכמים אומרים בין מאיש אחד בין משני אנשים שותה ושונה וכורכמית תוכיח ששתת ושנת ושילשה לפני °שמעיה ו°אבטליון מאיש אחד. תמן תנינן גבי ארבע דברים שהעיד °עקביא בן מהללאל אין משקין את הגיורת וכו' וחכמים אומרים משקין. מה אנן קיימין? אם גר שנשא ישראלית כבר כתיב בני ישראל ולא גרים אם ישראל שנשא גיורת כבר כתיב והביא האיש את אשתו עד שתהיה אשתו כמותו. אלא כן אנן קיימין בגר שנשא גיורת. ומה טעמא ד°עקביא בן מהללאל דכתיב דבר אל בני ישראל להוציא את גרים. מה טעמון דרבנן דכתיב ואמרת אליהם לרבות כל הכתוב בפרשה. ומה כתוב בפרשה (במדבר נשא ה יג) ושכב איש אותה ודרשינן כל ששכיבתה אוסרתה בעלה מקנא ומשקה אף זו אחר שנתגירה אם זנתה אסורה לבעלה ויכול לקנא לה כתיב ונעלם מעיני אישה פרט לסומא שאין לו עינים בין הוא סומה בין היא סומה. מתניתא ד°רבי יודן ד°רבי יודן פוטרו לעוור מכל מצות האמורות בתורה.
מתני':
הכל שוין ב_טושאינו מתנה עמה קודם לשנתארסה ולא משנתגרשה קינה לה וגרשה ונסתרה לאחר שנתגרשה וניטמאת ואחר כך
ברכות ירושלמי מסכת סוטה דף יג. אומרת הגמרא אמר רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו מעשה היה באישה שזינתה, וכהנת הייתה, והתירוה לביתה.
אמר רבי יוסי בר רבי בון אף לא מכות אין בה, רבי מאיר. זאת אומרת שבזנות היא לא עוברת עליו שלא תהיה שם את החוצה לזר, זה רק אם נישאת, אבל אם היא זינתה לא, כלומר בזה אפילו היא עצמה לא הופכת להיות זונה לעניין זה שהיא מותרת אפילו לכהן, ואפילו עליו אין פה, כלומר אפילו מכות אין פה.
לא שהיה רבי מאיר אומר המים בודקין אותה מעכשיו, כלומר שעכשיו כבר היא טמאה עם התזנה עתידית, אלא המים פקודין בה כשתטמא בודקין אותה למפרע. כלומר אם היא טמאה אז היא תתענש. דכתיב תורת הקנאות תורת זו, גם עכשיו ברגע ששותה מעכשיו לעולם זה בודק אותה. לפיכך אין האשה שותה ושונה. לכן אישה לא שותה פעמיים, שמספיק פעם אחת.
אמר רבי יהודה: העיד נחמיה איש שיחין את רבי עקיבה האשה שותה ושונה. הוא העיד שהוא כן ראה מקרה כזה. אמר רבי עקיבה: אני אפרש לו את הסתירה. מאיש אחד אין האשה שותה ושונה. כלומר אם הבעל עצמו מקנא לה פעמיים אז לא שותה פעמיים, אבל משני אנשים האשה שותה ושונה. כלומר אם היא הייתה נשואה לאדם אחד והוא השקה אותה, ולאחר מכן התגרשה והתחתנה עם אדם אחר, אז הוא כן יכול להשקות אותה עוד פעם.
וחכמים אומרים בין מאיש בין משני אנשים שותה ושונה, כורכמית תוכיח ששתת ושנת ושילשה אפילו לפני שמעיה ואבטליון מאיש אחד. כן, הייתה אישה אחת כורכמית והיא שתתה שלוש פעמים ואפילו מאותו בעל.
תמן תנינן עקביא בן מהללאל אין משקין את הגיורת וכו', וחכמים אומרים משקין. מה אנן קיימין? אם מדובר שגר נשא ישראלית - הרי כבר כתוב בני ישראל לא גרים, אז גר לא יכול להביא את אשתו הישראלית להשקות אותה. עכשיו אם מדובר בישראל שנשא גיורת, הרי כבר כתוב והביא האיש את אשתו, עד שתהא אשתו כמותו, ואם היא לא כמותו אז הוא לא יכול להשקות אותה. אלא כן אנן קיימין בגר שנשא גיורת.
ומה טעמא דעקביא בן מהללאל? בני ישראל - גרים לא. מה טעמון דרבנן? דכתיב ואמרת אליהם, לרבות כל הכתוב בפרשה. ומה כתוב בפרשה? ושכב איש אותה - שכיבתה אוסרת בעלה מקנא ומשקה אותה. אז זה אף זו שהתגיירה, הרי אם היא זינתה היא אסורה לבעלה, אז הוא יכול לקנות לה.
אם אתה אומר כתיב ונעלם מעיני אישה פרט לסומא שאין לו עינים - הוא סומה היא סומה. כלומר, בין אם הוא עיוור בין אם היא עיוורת. מתניתא דרבי יודן, דרבי יודן פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. כי רבי יהודה פוטר עיוור מכל המצוות האמורות בתורה, וזה גם אחת המצוות.
מתני': הכל שוין שאינו מתנה עמה קודם לשנתארסה ולא משנתגרשה. כן, הוא לא יכול, אבל יש מחלוקת אם הוא יכול להתנות איתה על הזמן משהתארסה וכולי, אבל הוא בטח לא יכול להתנות איתה על הזמן שהיה לפני שהתארסה או אחרי שהתגרשה, כי היא לא נשואה לו בזה.
נסתרה לאחר וניטמאת ואחר כך החזירה לא היה מתנה עמה. כלומר, אם הוא קינא לה כשהיא נשואה לו, ואז גירש אותה והיא נסתרה אחרי שהיא גרושה כבר ונטמאת, ואחר כך החזירה - לא היה מתנה עמה. כן, כלומר היא זינתה עם מישהו ולאחר מכן הוא החזיר אותה אז לא היה מתנה עמה.
[דף יג עמוד ב]
החזירה לא היה מתנה עמה. ב_טזזה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה.
גמ': אמר רבי ינאי° הכהן פשיטא שאדם מוחל על קינויו ואם נסתרה אחר שמחל אינה אסורה לו. גירש כמי שמחל. היך עבידא? קינא לה ונתגרשה והחזירה ונסתרה. אין תימר גירש כמי שמחל צריך לקנות לה פעם שנייה. אין תימר גירש כמי שלא מחל אין צריך לקנות לה פעם שנייה. אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה ששוב אינו יכול למחול ולא רצה להשקותה וגירשה והחזירה ונסתרה והשקה אותה שתת ולא בדקו אותה המים האם זה ראיה שהייתה טהורה גם קדם ומותרת לו היא או מאחר שאין המים בודקין את האשה שהיא אסורה לביתה שאחר שנסתרה וגרשה היה אסור לו לקחתה לאשה טמאה היא. הדרן עלך פרק היה מביא
פרק שלישי – היה נוטל
מתני':
ג_אהיה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה, וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה, הניף והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.
גמ': כתיב (במדבר נשא ה כה) ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה למה נאמר שהכהן לוקח את המנחה ומניף אותה? וכי על ידו בלבד הוא מניף ולא אף על ידה הוא מניף? שהרי צריך ששניהם יניפו יחד. אלא מיכן שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת וחוזר ונותנו על ידיה וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה. ואין הדבר כעור, מביא מפה ואינו חוצץ, מביא כהן זקן אפילו תימר ילד שאין יצר הרע מצוי לשעה. תני רבי חייה° סוטה גידמת שאין לה ידים שני כהנים מניפין על ידיה מכאן שיש שליחות לתנופה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: בכל אתר דכתיב והגיש גבי מנחות הדא מילתא צריכין לרבנן הסתפקו חכמים בדבר זה, מהו מגיש מה צריך לגעת במזבח? גופה של מנחה היינו שמטה את הכלי עד שתגע המנחה במזבח או גופה של כלי? תנופות מניין שהן קודמות להגשות? אמר רבי ירמיה° בשם רבי פדת°: מסוטה למדו שכתוב בה והניף ואחר כך והגיש. אמר רבי יוסי° בר זבידא סוטה לחידושה יצאת שהרי בכל התורה אין תנופה בנשים חוץ מנזירה וסוטה ודבר שהוא יוצא לחידושו אין למדין הימינו. רבי בון בר חייה° שמע לה מן הדא דתנן כתיב (ויקרא צו ו ז) וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרון אל פני המזבח זו הגשה והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה אשר על המנחה זו קמיצה והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה לה' זו הקטרה, היכן היא תנופה? כבר קדמה מכאן שתנופה קדמת להגשה. אמר רבי יוסי° בר זבידא תיפתר במנחות שאינן טעונות תנופה כגון מנחת סולת או מחבת ולית שמע מינה כלום. הדרן עלך פרק היה נוטל"א]
[ע"ב]
1 ג_א מיי' פ ג' מהל' סוטה הלכה י"ג, סמ"ג עשין נו:
זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה. כי הרי אם היא גרושה וזינתה אז היא לא נשואה לו אם הוא מחזיר אותה.
גמ': אמר רבי ינאי פשיטא שאדם מוחל על קינויו. כלומר אם היא נסתרה אחרי שהוא מחל אז היא לא אסורה לו. אבל גירש כמי שמחל. כלומר אם אדם קינא לאשתו לפני שני עדים ולאחר מכן גירש אותה ואחרי זה החזיר אותה, האם הגירושין זה כמו שמחל?
היך עבידא? קינא לה ונתגרשה והחזירה ונסתרה. אם תאמר גירש כמי שמחל אז צריך לקנות לה פעם שנייה, ואם תאמר גירש כמי שלא מחל אין צריך לקנות לה פעם שנייה.
אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה ונסתרה. כלומר הוא לא יכול למחול והוא לא רצה להשקות אותה וגירשה והחזירה ונסתרה, והשקה אותה, שתת ולא בדקו אותה המים. כלומר היא לא מתה מהמים. אז השאלה אם זה ראיה שהייתה טהורה גם קודם ומותרת לו - טהורה היא, היא הייתה מותרת לו כל הזמן. או מאחר שאין המים בודקין את האשה שהיא אסורה לביתה טמאה היא, כי הרי אחרי שהיא נסתרה היא אסורה, ואסור להחזיר אותה. אחרי שהוא גירש אותה אסור לקחת אותה חזרה. אז בעצם לכן המים לא בודקים אותה.
הדרן עלך פרק היה מביא.
מתני': היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה, וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה, הניף והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.
גמ': כתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות. שואלת הגמרא, וכי על ידו הוא מניף ולא על ידה הוא מניף? הרי צריך ששניהם יניפו יחד. אלא מיכן שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת, וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה. כן, אבל בעצם היא מביאה את זה בכפיפה מצרית, הכהן לוקח את זה, מעביר לכלי שרת ונותן את זה על ידיה ולאחר מכן מניף ביחד איתה.
ואין הדבר - שואלת הגמרא, ולא נוגע בה? מביא מפה, כי הוא שם מפה שתפריד בינו לבינה. שואלת הגמרא, ואינו חוצץ? הרי זו עבודה, אז אסור שיהיה משהו חוצץ. אלא מביאים כהן זקן, שאין לו יצר.
אפי תימר ילד שאין יצר הרע מצוי לשעה. כיוון שמדובר על רגע אחד קטן, אז היצר הרע לא פועל בזמן קצר כזה.
תני רבי חייה סוטה גידמ שני כהנים מניפין על ידיה. כלומר אחד במקומה ואחד במקום הכהן. אז רואים כאן בעצם שיש שליחות לתנופה.
אמר רבי יוסי: בכל אתר הדא מילתא צריכין לרבנן, מהו מגיש? גופה של מנחה גופה של כלי? כלומר החכמים הסתפקו מה הכוונה להגיש - האם צריך שגוף המנחה עצמה תיגע במזבח, או שמספיק שהכלי נוגע. אז בכל מקום שכתוב "והגיש" בכל המנחות יש ספק לחכמים.
שואלת הגמרא: תנופות מניין שהן קודמות להגשות? רבי ירמיה בשם רבי פדת: מסוטה למדו. כתוב בה והניף ואחרי זה כתוב והגיש.
אמר רבי יוסי: סוטה לחידושה יצאת ודבר שהוא יוצא לחידושו אין למדין הימינו. שהרי בכל התורה אין תנופה בנשים חוץ ממזירה וסוטה, ודבר שיוצא לחידושו לא לומדים ממנו.
רבי בון בר חייה שמע לה מן הדא וזאת תורת המנחה הקרב. עכשיו שואלת הגמרא, היכן היא תנופה? כבר קדמה. כלומר, כיוון שלא מוזכר בפסוק הזה תנופה, והרי וודאי יש תנופה, אז כנראה שהיא כבר קודם הייתה - מכאן שתנופה קודמת להגשה.
אמר רבי יוסי: תיפתר במנחות שאינן טעונות תנופה ולית שמע מינה כלום. אין לך פה ראיה שתנופה קודמת להגשה, כי אני יכול להגיד לך שמדובר פה בכאלה מנחות שאין בהן תנופה, אז אין שום ראיה לכלום.
הדרן עלך פרק היה.
[דף יד עמוד א]
ויידא אמרה דא שהנפה קדמת להגשה מהדין דתנן כתיב (ויקרא ויקרא ב ח) והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והגישה אל הכהן והקריבה אל המזבח והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה לה' ודרשינן והבאתה לרבות מנחת העומר להגשה והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכתיב בתרי והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה היינו קמיצה והיכן היא תנופה? כבר קדמה. תמן תנינן: אילו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים. רבי אבא בר ממל° ורבי שמואל בר רב יצחק° הוון יתבין היו יושבים. רבי אבא בר ממל° בעא קומי שאל את רבי שמואל בר רב יצחק° מנחת העומר מניין ששיריה נאכלין? אמר ליה: ולא כן אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי ישמעאל בן אלישע נאמר מנחת בסוטה ונאמר מנחת בעומר, מה מנחת שנאמרה להלן בסוטה מן השעורין אף כאן בעומר מן השעורין ומכאן מה מנחת סוטה שיריה נאכלין אף מנחת העומר שיריה נאכלין? מן דקיימין ויצא רבי שמואל בר רב יצחק°. קם רבי אבא בר ממל° עם רבי ירמיה° אמר ליה: חמית היך אפרחי הדין דידך ראיתה איך פטר אותי הרב שלך בדבר שאין בו ממש? מנחת סוטה עצמה מניין ששיריה נאכלין? אייתי רבי זעירא° לרבי יצחק עטושיא° ותנא ליה מדכתיב (ויקרא צו ז י) וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, מה אנן קיימין? אם בבלול של חיטין כבר הוא אמור דכתיב והנותרת ממנה יאכלו אהרון ובניו הכהנים, אלא אם אינו ענין לבלול של חיטין תניהו עניין לבלול של שעורין שזו מנחת העומר ותבא מנחת סוטה ותלמד ממנה. וחרנה אמר מה אנן קיימין? אם בחרב של חיטין כגון מנחת מאפה כבר הוא אמור שהרי נלמד מזאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות, וכתיב במנחת סלת והיותרת יאכלו הכהנים, אלא אם אינו עניין לחרב של חיטין תניהו עניין לחרב של שעורין שזו מנחת סוטה ויבא העומר וילמד ממנה. אמר רבי יוסי° בר זבידא בבלול של חיטין ובחרב של חיטין אנן קיימין ואין ללמוד מאם אינו ענין שהרי לצורך איתאמרת כדתנן כתיב (ויקרא צו ז י) לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, האיש חולק אף על פי שהוא בעל מום ואין הקטן חולק אף על פי שהוא תמים. ויידא אמרה דא שאף מנחת סוטה נאכלת דתנן והבאת לרבות מנחת העומר להגשה והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכתיב בתריה (ויקרא ויקרא ב ג) והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מכאן שגם את שיירי העומר וגם את שיירי מנחת סוטה אוכלים הכהנים אמר רבי יוסי בי רבי בון°: מפני שריבתה תורה בדבר אחד את מרבה אותה לכל הדברים והבאת בא לרבות מנחת העומר להגשה והקריבה בא לרבות מנחת סוטה להגשה אבל מנין לרבות בעומר ובסוטה גם את מה שנאמר בסוף הפסוק שהשריים נאכלים אלא נאמר אזכרה גבי שאר מנחות דכתיב והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה ונאמר במנחת העומר ואם תקריב מנחת ביכורים וגו' והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה ונאמר בסוטה (במדבר נשא ה טו) מנחת זכרון מזכרת עון, מה אזכרה שנאמר להלן שיריה נאכלין אף אזכרה שנאמר כאן שיריה נאכלין.
מתני':
ג_בהיה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה.
אנחנו לומדים בירושלמי מסכת סוטה דף י"ד. שואלת הגמרא, וידיא אמרה דא - מנין שהגשה קודמת להקרבה? אז אמרה הגמרא: מדאית ליה תנן כתיב והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה', והגישה לכהן והקריבה על המזבח, וירים הכהן מהמנחת אזכרתה לה'. ודרשינן והבאת לרבות מנחת העומר להגשה, והקריבה לרבו מנחת סוטה להגשה, וכתיב בתרי והרים - וזה קמיצה בעצם. והיכן היא תנופה? הרי תנופה לא מוזכרת, אלא כבר קדמה.
ופה אתה לא יכול להגיד שמדובר במנחה שאין בה תנופה, כי הרי מדובר גם על מנחת העומר וגם על מנחת סוטה, שבשניהם יש תנופה. תמן תנינן: אילו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים. רבי אבא בר ממל ורבי שמואל בר רב יצחק הוון עבדין דבינא. רבי אבא בר ממל בעא קומי רבי שמואל בר רב יצחק מנחת העומר מניין ששירי נאכלין? אמר ליה: ולא כן אמר רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל - נאמר מנחת בסוטה ונאמר מנחת בעומר, מנחת מנחת, מה מנחת שנאמר להלן מן השעורין אף כאן מן השעורין - ומכאן נמשיך באותו לימוד - מה מנחת סוטה שיריה נאכלין אף מנחת העומר שיריה נאכלין?
מן דקיימין רבי שמואל בר רב יצחק - אחרי שהם קמו, קם רבי אבא בר ממל עם רבי ירמיה אמר ליה: חמית היך אפרחי הדין? - ראית איך הרב שלך פתר אותי בתשובה שאין בה ממש? הרי מנחת סוטה עצמה מניין ששיריה נאכלין? מי אמר ששיירי סוטה נאכלין?
אז אמרה הגמרא, אייתי רבי זעירא לרבי יצחק עטושיא ותנא ליה - רבי זעירא הביא את רבי יצחק עטושיא, והביא לו ברייתא, דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן, וחרבה - לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. מה אנן קיימין? אם בבלול של חיטין כבר הוא אמור - זה כבר כתוב שם. אלא אם אינו ענין לבלול של חיטין תניהו עניין לבלול של שעורין - זה מנחת העומר, שהרי יוצקים עליה שמן. אז תבוא מנחת סוטה ותלמד ממנה.
וכאן נאמר הפוך: וחרנה אמר מה אנן קיימין? אם בחרב של חיטין כבר הוא אמור - כמו מנחת מאפה, הרי כבר נאמר שם "זאת תורת המנחה", לומדים כאן תורה אחת לכל המנחות. אלא אם אינו עניין לחרב של חיטין תניהו עניין לחרב של שעורין - זה בעצם מנחת סוטה שלא יוצקים עליה שמן, ואז יבוא העומר וילמד ממנה.
רבי יוסי - בבלול של חיטין ובחרב של חיטין אנן קיימין - הכל מדובר בחיטים. ואי אפשר ללמוד משם, אלא באם אין העניין לצורך חיטה - שניהם נצרכים. איתאמרת לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, האיש חולק אף על פי שהוא בעל מום ואין הקטן חולק אף על פי שהוא תמים - "איש" דווקא גדול. זה יצא כדי ללמד שרק כהנים גדולים, אפילו בעלי מומים, חולקים במנחה ולא כהנים קטנים, אפילו שהם תמימים.
אז אם כך, מנין שגם מנחת סוטה נאכלית? אמר רבי יוסי בי רבי בון: מפני שריבתה תורה בדבר אחד את מרבה אותה לכל הדברים - והבאת לרבות מנחת העומר להגשה, והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה מן המנחה. אבל מאין לרבות בעומר ובסוטה ששיריהן נאכלין? הרי זה נאמר רק בסוף הפסוק. אלא הוא מביא לימוד אחר - נאמר אזכרה גם בשאר מנחות דכתיב "וירים הכהן מן המנחה את אזכרתה", ונאמר במנחת העומר "והקריב הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה". אז מה האזכרה שנאמר עליה שהשיריים נאכלין, אף האזכרה שנאמר כאן במנחת סוטה שיריה נאכלין.
מתני': היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה. כלומר הסדר הוא: קודם כל להשקות ואחרי זה מקריבים את המנחה. רבי שמעון אומר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה, שנאמר ואחר ישקה האשה את המים. אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה כשירה - בדיעבד גם הוא מודה שבדיעבד הסדר לא משנה.
[דף יד עמוד ב]
°רבי שמעון בן יוחאי אומר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה, שנאמר (במדבר נשא ה כו) ואחר ישקה האשה את המים. אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה כשירה.
גמ': מה טעמא? דרבנין דכתיב ובאו בה וכ"ו ואחר כך כתוב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות? מה טעמא? ד°רבי שמעון בן יוחאי דכתיב וקמץ הכהן וכו' והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה? מה מקיים °רבי שמעון בן יוחאי טעמא דרבנין ובאו בה ואחר כך כתוב ולקח לא בא ללמד על הסדר אלא ללמד הלכה שצריכה לשתות כולהון ולא מקצתן. מה מקיימין רבנין טעמא ד°רבי שמעון בן יוחאי וקמץ הכהן וכו' והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים לא בא ללמד על הסדר אלא מלמד שמשקה על כורחה שלא בטובתה? מודה °רבי שמעון בן יוחאי לחכמים שאם השקה ואחר כך הקריב מנחתה שהיא כשירה ומודין חכמים ל°רבי שמעון בן יוחאי שאם הקריב מנחתה ואחר כך השקה שהיא כשירה. מה ביניהון? מצוה. רבנין אמרי מנחה היא שהיא בודקתה ו°רבי שמעון בן יוחאי אומר המים הן בודקין אותה. מה טעמא? דרבנין דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון? מה טעמא? ד°רבי שמעון בן יוחאי דכתיב ובאו בה המים המאררים למרים וכ"ו? מה מקיימין רבנין טעמא ד°רבי שמעון בן יוחאי ובאו בה מלמד שהן מתחלחלין בכל איבריה? מה מקיים °רבי שמעון בן יוחאי טעמא דרבנין מנחת זכרון מזכרת עון מלמד שכל עונות שיש לה נזכרין לה באותה שעה? רבנין אמרי כותב ומוחק ומשקה ומקריב. °רבי שמעון בן יוחאי אומר כותב ומקריב ומוחק ומשקה. כל עמא מודיי שמחיקה סמוכה להשקיה שנאמר וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים והשקה את האשה, אלא דרבנן אמרי כותב ומוחק ומשקה ומקריב ו°רבי שמעון בן יוחאי אומר כותב ומקריב ומוחק ומשקה. תני לעולם היא יכולה לחזור בה עד שלא תקרב מנחתה, קרבה מנחתה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כורחה ברייתא זו כ°רבי שמעון בן יוחאי. ברם כרבנן כבר שתת קדם הקרבת מנחתה. אנן תנינן אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות. אית תניי תני לא היתה זזה משם. מאן דאמר אינה מספקת לשתות °רבי שמעון בן יוחאי ששותה בסוף אחר הקרבת מנחתה וכיוון שהמנחה היא הבדקת לא היתה מספיקה לשתות. מאן דאמר לא היתה זזה משם רבנין שכבר שתתה קדם הקרבת מנחתה.
מתני':
ג_געד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. ג_דנמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין ומנחתה מתפזרת על הדשן. ג_הנמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כורחה.
גמ': מה טעמא דרבנין ובאו בה? דכתיב "באו בה המים המרים" ואחר כך כתוב "ולקח הכהן מיד האיש את מנחת הקנאות" - רואים מכאן שקודם משקה. מה טעמא דרבי שמעון ואחר ישקה את האשה? דכתיב "וקמץ הכהן... והקטיר מזבחה" ואחרי זה כתוב "ואחר ישקה את האיש המים" - רואים מכאן שקודם מקריבים את המנחה ורק אחרי זה משקים.
מה מקיים רבי שמעון טעמא דרבנין ובאו בה? אז מה יעשה בפסוק הזה רבי שמעון? הוא אומר כולהון ולא מקצתן - זה לא בא ללמד על הסדר, אלא בא ללמד שצריכה לשתות את כולו ולא מצטער.
מה מקיימין רבנין טעמא דרבי שמעון ואחר ישקה את האשה את המים על כורחה שלא בטובתה? - זה לא בא ללמד על הסדר, אלא ללמד שמשקה על כורחה שלא בטובתה.
מודה רבי שמעון לחכמים שאם השקה ואחר כך הקריב מנחתה שהיא כשירה ומודין חכמים לרבי שמעון שאם הקריב מנחתה ואחר כך השקה שהיא כשירה. מה ביניהון? מצוה.
רבנין אמרי מנחה היא שהיא בודקתה ורבי שמעון אומר המים הן בודקין אותה. מה טעמא דרבנין מנחת זכרון מזכרת עון? מה טעמא דרבי שמעון ובאו בה? מה מקיימין רבנין טעמא דרבי שמעון ובאו בה מלמד שהן מתחלחלין בכל איבריה? מה מקיים רבי שמעון טעמא דרבנין מנחת זכרון מזכר עון מלמד שכל עונות שיש לה נזכרין לה באותה שעה?
רבנין אמרי כותב ומוחק ומשקה ומקריב. הוא כותב את הפרשה של סוטה, מוחק אותה על המים, משקה אותה מיד ורק אחרי זה מקריב את המנחה. רבי שמעון אומר כותב ומקריב ומוחק ומשקה. כל עמא מודיי שמחיקה סמוכה להשקיה - שנאמר "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים והשקה את האשה" - זה כתוב ברצף.
תני לעולם היא יכולה לחזור בה עד שלא תקרב מנחתה - כל שלא הקריבו את המנחה היא חוזרת בה. קרבה מנחתה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כורחה כרבי שמעון - זה כמו רבי שמעון, שהוא סובר שהמנחה קרבה קודם. ברם כרבנן כבר שתת - כי לדעתם השתייה הייתה לפני הקרבת המנחה.
אנן תנינן אינה מספקת לשתות - עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות. אית תניי תני לא היתה זזה משם - עד שפניה מוריקות. מאן דמר אינה מספקת לשתות רבי שמעון - כי הוא סובר שהמנחה בודקת שהיא מבישה אותה בסוף. מאן דמר לא היתה זזה משם רבנין - שהם סוברים שהיא כבר שתתה קודם הקרבת המנחה.
מתני': עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת ומנחתה מתפזר על הדשן ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. כמו שאמרנו שהמגילה צריכה להיות לשמה, אז המגילה שכתבו לאישה אחת לא כשרה לאישה אחרת.
נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין ומנחתה מתפזר על הדשן. כלומר אם אחרי שנמחקה היא אומרת שהיא טמאה, אז המים נשפכים ומנחתה מתפזרת על הדשן.
נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כורחה. היא אומרת "אני טועה", אבל היא לא מוכנה לשתות - מערערים אותה, משקים אותה בעל כורחה.
[דף טו עמוד א]
גמ': תני מגילתה נגנזת תחת צירו של היכל למה? בשביל לשחקה הרי אסור למחוק את השם. לול קטן היה שם. תנן המים נשפכין. תני אף אחר שנמחקה המגילה אין בהן משום קדושה, מהו לגבול בהן את הטיט? מה בכך שהרי הם נשפכין. תני אידך יש בהן משום קדושה. תנן: עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן. הדא אמרה שמנחת סוטה קדשה עד שלא תמחק המגילה שאם לא היה בה קדושת הגוף אפשר היה לפדות אותה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: דרובה חידוש גדול יותר. תני רבי חייה° אם הפריש מנחתה עד שהיא בדרך מנחתה קדשה אפילו קדם שהגיעה למקדש. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: מתניתא אמרה כן דתנן אלו מנחות נשרפות וכ"ו ושבעלה בא עליה בדרך. נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה על כורחה למה? שגרמה לשם שימחק. כמה ימחוק ויהיו מערעין אותה? תני רבי חנין° °בית שמאי אומרים אפילו אות אחת ו°בית הלל אומרים שתים. אמר רבי אילי° אילעא טעמון ד°בית הלל כדי לכתוב יה? אמר לו °רבי עקיבה וכי מפני מה משקין את זו? אם לבודקה כבר היא בדוקה ומתוקנת דסבר °רבי עקיבה האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך. ולית ל°רבי עקיבה שום מקרה שבו מערערים אותה לשתות עד שפניה מוריקות ומשקין אותה על כורחה אית ליה כשהתחילה לשתות.
מתני':
ג_ואינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידים והן אומרים הוציאוה הוציאוה
לכן תראו סוגיה ממסכת סוטה, דף ט"ו, תחילת הגמרא. אומרת הגמרא: תני מגילתה נגנזת תחת של היכל. שואלת הגמרא: למה? בשביל לשוחקה? הרי אסור למחוק את השם. אומרת הגמרא: לול קטן היה שם. כלומר, מעין כוך שבו היו מניחים את המגילה. ותני המים נשפכין. כלומר, אחרי שהמגילה נמחקה שמה, אין בהן משום קדושה. שואלת הגמרא: מהו לגבל בהן את הטיט? כלומר, אם אין בהם קדושה, האם מותר לעשות בהם טיט? ואומרת מה בכך נשפכין. כן, מה ההבדל בין נשפכים לבין עושים מהם טיט? תני יש בהן משום קדושה. הרי שמעת, דוקא אחרי שנמחקה המגילה, אז במים עצמם יש קדושה.
תני נמחקה המגילה... ומנחתה מתפזרת על הדשן. אומרת הגמרא: הדא אמרה שמנחת סוטה קדשה עד שלא נמחקה המגילה. כן, שאם לא כן, אם לא היה במנחה קדושת הגוף, אז היה אפשר לפדות אותה. אם אומרים שלא פודים אותה אלא שורפים אותה, סימן שהיה בה קדושה גם לפני שנמחקה המגילה. אמר רבי יוסי: דרובה. תני רבי חייא - כלומר רבי חייא אמר שיעור יותר גדול - עד שהיא בדרך מנחתה קדשה. כלומר, אפילו קודם שהיא מגיעה למקדש היא כבר קדשה. אמר רבי יוסי בי רבי בון: מתניתא אמרה כן, דתנן אלו מנחות נשרפות וכתוב שבעלה בא עליה בדרך. ומכאן שבעל שבא עליה בדרך המנחה כבר נפסלה. אז המנחה נפסלה ובאמת צריך לשרוף אותה, כן, כמו שכתוב. אז רואים מכאן שאפילו לפני שהיא מגיעה למקדש כבר המנחה נפסלת.
נמחקה המגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה על כורחה. כלומר, אם אחרי שמחקו היא אומרת "איני מוכנה לשתות", מערערים אותה ומשקים אותה בעל כורחה. למה? שגרמה לשם שימחק. שואלת הגמרא: כמה ימחוק? תני רבי חנין, בית שמאי אומרים אחת, בית הלל אומרים שתיים. אמר רבי אילי: טעמון דבית הלל כדי לכתוב יה. כן, שתי אותיות, כי גם י-ה בשם השם זה שם שאסור למוחקו.
אמר לו רבי עקיבה: וכי מפני מה משקין את זו? אם לבודקה כבר היא בדוקה ומתוקנת. כן, הרי ברגע שהיא אומרת שהיא לא שותה, כמו שסבר רבי עקיבא - רבי עקיבה: האומרת איני שותה כאומר אני טמאה לך. שואלת הגמרא: ולית ליה לרבי עקיבה מערערים אותה לשתות עד שפניה מוריקות ומשקין אותה על כורחה? אית ליה כשהתחילה לשתות. כלומר, אם היא לא מוכנה לשתות בכלל, במקרה כזה באמת לא מערערים אותה, כי ברגע שהיא אומרת "איני שותה" זה אומר שבעצם היא טמאה. אבל אם היא כבר התחילה לשתות ורוצה להפסיק, פה מכריחים אותה לשתות הכל.
[דף טו עמוד ב]
שלא תטמא את העזרה. ג_זאם יש לה זכות תולה לה, יש זכות תולה לה שנה אחת ויש זכות תולה לה ב' שנים ויש זכות תולה לה ג' שנים. מיכן אמר °בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר ג_חהמלמד את בתו תורה מלמדה תפלות. °רבי יהושע בן חנניה אומר רוצה אשה בקב ותפלות מתשעת קבין ופרישות. הוא היה אומר ג_טחסיד שוטה, רשע ערום, אשה פרושה ומכת פירושים הרי אילו מכלי עולם.
גמ': תנן: אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידים. ולא כן סברנן מימר ובאו בה עד שתשתה כולהן ולא מקצתן באמת רק אחר ששותה פניה מוריקות, אבל כך דרך בני אדם לתאר דבר שקורה מיד אחר דבר אחר כאינש דאמר לא אספיק פלן למישתי עד דאיתחלחל. יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים. יש זכות תולה שנה אחת מנבוכדנצר דכתיב (דניאל ד', כ"ו) לקצת ירחין תרי עשר דעד הזמן הזה הועילה לו עצת דניאל שאמר לו לפדות את חטאיו בעשיית צדקה. יש זכות תולה שתי שנים מאמנון דכתיב (שמואל ב יג כג) ויהי לשנתים ימים. יש זכות שתולה לשלש שנים מאחאב דכתיב (מלכים א' כ"ב, א') וישבו שלש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל. אמר רבי יוסי° בר זבידא מנבוכדנצר אין ראיה שהזכות תולה כי אולי נאמר שכל אותן שנים עשר חדש היה עסוק במצות צדקה וגם מאבשלום אין ראיה שאולי כל אותן שתי שנים היה עסוק בתורה. ויידא אמרה דא שהזכות תולה מאחאב דכתיב וישבו שלש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל ושם לא מצאנו מצווה שעשה כל אותו זמן. מניין שאם יש לה זכות תולה אף בסוטה דכתיב מנחת זכרון דלמא מנחת זכרון כלל מזכרת עון פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ואין כאן אלא זכרון עוונות? אם אומר את כן לא נמצאת מידת הדין מקופחת והרי גדולה מדה טובה ממידת פורענות, מה אם מידת הפורענות שהיא מעוטה הרי היא מזכרת, מידת הטוב שהיא מרובה על אחת כמה וכמה לא דורשים בכלל ופרט אלא מנחת זכרון אם יש לה זכות מזכרת עון אם אין לה זכות. תני °רבי טרפון אומר כל הזכרונות שנאמרו בתורה לטובה חוץ מזו שהוא של פורענות. אמר לו °רבי עקיבה אלו נאמר מזכרת עון ושתיק הייתי אומר כדבריך, הא אינו אומר רק מזכרת עוון אלא מנחת זכרון אף לטובה שאף הזכויות נזכרות. תני °רבי יהודה בר עילאי אומר בשם °רבי אלעזר בן מתיה: הרי הוא אומר (במדבר נשא ה כח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, וכי אין אנו יודעין שאם לא נטמאה האשה שהיא טהורה? ומה תלמוד לומר וטהורה היא? אלא סוף דבר שהמקום פורע בה תחת ניוולה ומודיע שהיא טהורה, שאם היתה עקרה נפקדת, יולדת בצער יולדת בריוח, כעורים יולדת נאים, שחורים יולדת לבנים, קצרים יולדת ארוכים, נקיבות יולדת זכרים, אחד יולדת שנים. אמר לו רבי שמעון בן לקיש° אם כן ילכו כל הנשים ויתקלקלו בשביל שיפקדו. ולית ל°רבי שמעון בן יוחאי ונקתה ונזרעה זרע, אית ליה שהבן שיולד לה אחר שנקתה יהיה זרע כשר ולא זרע פסול. תנן: מיכן אמר °בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה ו°בן עזאי דלא כ°רבי אלעזר בן עזריה דתני מעשה ב°רבי יוחנן בן ברוקה ו°רבי אלעזר חסמא שהיו מהלכין מיבנה ללוד
המשנה אומרת: אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידים והן אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא את העזרה. אם יש לה זכות תולה לה, יש זכות תולה לה שנה אחת ויש זכות תולה לה ב' שנים ויש זכות תולה לה ג' שנים. מיכן אמר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות. כן, בעצם מלמדה זנות, כי אם היא תדע שהזכות תולה לה, היא תזנה ותסמוך על כך שהזכות תגן עליה.
רבי יהושע אומר רוצה אשה בקב ותפלות מתשעת קבין ופרישות. הוא היה אומר: חסיד שוטה, רשע ערום, אשה פרושה ומכת פירושים הרי אילו מכלי עולם.
שואלת הגמרא: ולא כן סברנן מימר כולהן ולא מקצתן? כלומר, הוא בא עד שתשתה כולם ולא מקצתן - אז איך אתה אומר שהיא "אינה מספקת לשתות" וכבר קורה? אלא כך דרך בני אדם לתאר דבר, כאינש דאמר לא אספיק פלן למישתי עד דאיתחלחל - לא הספיק לשתות, למרות שבעצם סיים לשתות.
יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים. יש זכות תולה שנה אחת מנבוכדנצר לקצת ירחין תרי עשר. כלומר, בזמן הזה הועילה לו עצת דניאל שאמר לו לפדות את חטאיו בעשיית צדקה. יש זכות תולה שתי שנים מאמנון, ויהי לשנתים ימים. יש זכות שתולה לשלש שנים מאחאב, וישבו שלש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל.
אמר רבי יוסי - מנבוכדנצר אין ראיה, כי אפשר לומר כל אותן שנים עשר חדש היה עסוק במצות, וגם מאמנון אין ראיה, שאולי אותן שתי שנים היה עסוק בתורה. ויידא אמרה דא - מאיפה יש ראיה ברורה שהזכות תולה? מאחאב, וישבו שלש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל, ושם לא מצאנו שעשה מצוה כל אותו הזמן.
ומנין שיש זכות תולה, דכתיב מנחת זכרון. אומרת הגמרא: מנחת זכרון כלל, מזכרת עון פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. כלומר כשיש לנו כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט - אז אין כאן זכרון אלא של העוונות, לא של הזכויות. אם אומר את כן לא נמצאת מידת הדין מקופחת? ואנחנו יודעים שגדולה מידה טובה ממידת פורענות. מה אם מידת הפורענות מעוטה הרי היא מזכרת, מידת הטוב מרובה על אחת כמה וכמה. אלא לא דורשים כלל ופרט כפשוטו, אלא מנחת זכרון יש לה זכות, מזכרת עון אין לה זכות.
תני רבי טרפון אומר כל הזכרונות שנאמרו בתורה לטובה חוץ מזו שהוא של פורענות. אמר לו רבי עקיבה: אלו נאמר מזכרת עון ושתיק הייתי אומר כדבריך, הא אינו אומר רק מזכרת עון, אלא אומר גם כן מנחת זכרון - אף לטובה, כלומר שגם הזכויות שלה נזכרות.
תני רבי יהודה אומר בשם רבי אלעזר בן מתיה: הרי הוא אומר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא. וכי אין אנו יודעין שאם לא נטמאה האשה שהיא טהורה? ומה תלמוד לומר וטהורה היא? אלא סוף המקום פורע בה תחת ניוולה, ומודיע שהיא טהורה, שאם היתה עקרה נפקדת, יולדת בצער יולדת בריוח, יולדת נאים, שחורים יולדת לבנים, קצרים יולדת ארוכים, נקיבות יולדת זכרים, אחד יולדת שנים.
אמר לו רבי שמעון בן לקיש: אם כן ילכו כל הנשים ויתקלקלו בשביל שיפקדו. שואלת הגמרא: ולית ליה לרבי שמעון ונקתה ונזרעה זרע? הרי זה פסוק מפורש. אית ליה זרע כשר לא זרע פסול - כלומר שהבן שייוולד לה אחרי שנקתה יהא זרע כשר ולא זרע פסול.
[דף טז עמוד א]
והקבילו את °רבי יהושע בן חנניה בבקיעין. אמר להן: מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום? ואמרו לו הכל תלמידיך ומימיך אנו שותים. אמר להן: אפילו כן אי אפשר לבית המדרש שלא יהא בו דבר חדש בכל יום. מי שבת שם? אמרו לו °רבי אלעזר בן עזריה. ומה היתה פרשתו? הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ומה אמר בה? הואיל והאנשים באין ללמוד והנשים באות לשמוע הטף למה בא? אלא ליתן שכר למביאיהן מכאן שאין הנשים חייבות בלמוד תורה ובאות רק לשמוע וזה לא כמו בן עזאי. אמר להן: אין הדור יתום ש°רבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו. מטרונה שאלה את °רבי אליעזר בן הורקנוס מפני מה חטא אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות, מיתת סייף כדכתיב שימו איש חרבו ומיתת מגפה דכתיב ויגף ה' את העם ומיתת הדרוקן כסוטה כדכתיב ויזר על פני המים וקימא לן דלא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות בלצבות בטן? אמר לה: אין חכמתה של אשה אלא בפילכה ולא רצה לענות כי לשיטתו אין ללמד נשים תורה דכתיב (שמות כי תשא לה כה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו °הורקנוס בנו, בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה. אמר ליה: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. וכשיצתה אמרו לו תלמידיו רבי לזו דחיתה לנו מה אתה משיב? אמר רבי ברכיה° הכהן אמר רבי אבא בר כהנא° בשם רבי אלעזר° בן פדת כך השיב להם כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בבית דין, עדים ולא התרייה היה נבדק כסוטה, לא עדים ולא התרייה היה מת במגפה. רב° אבא בר אייבו ולוי בר סיסי° תריהון אמרין זיבח קיטר ניסך היה מת בבית דין, טיפח ריקד שיחק היה נבדק כסוטה, שמח בליבו היה מת במגפה. אי זהו חסיד שוטה? ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילי אצילנו שלא ימחק שם ה' עם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו והוא שוטה שלעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקדוש ברוך הוא ימחה שמי על המים קל וחומר להציל נפש. ראה תאינה בכורה אמר במי שאפגע בו תחילה אתננה לו ואותו שוטה. ראה נערה מאורסה והיה רץ אחריה לתת לה את התאנה לקיים את נדרו והכניס עצמו לסכנה שהרואה אותו רץ אחרי נערה מאורסה יכול להורגו הדא היא דתנינן הרודף אחר חבירו להורגו אחר הזכור אחר נערה מאורסה מצילין אותה בנפשו מאי רשע ערום? אמר רבי זריקן° בשם רב הונא°: זה שהוא מורה קלות על עצמו וחמורות לאחרים. ואתייא כהדא דתני כל הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי °בית שמאי וכחומרי °בית הלל על זה נאמר (קהלת ב', י"ד) הכסיל בחושך הולך, כקולי אילו וכקולי אילו נקרא רשע, אלא או כדברי °בית שמאי כקוליהן וכחומריהן או כדברי °בית הלל כקוליהן וכחומריהן וזה שנוהג בקולות לעצמו ומחמיר לאחרים שיחשבו שהוא צדיק ומחמיר במצוות נקרא רשע ערום. הדא דתימר עד שלא יצאת בת קול אבל משיצאת בת קול לעולם הלכה כ°בית הלל וכל העובר על דברי °בית הלל חייב מיתה. תני יצאת בת קול ואמרה אילו ואילו דברי אלהים חיים הן אבל הלכה כ°בית הלל לעולם. והיכן יצאת בת קול? אמר רבי ביבי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא ביבנה יצאת בת קול. מאי אשה פרושה? זו שהיא יושבת ומלעבת בדברי תורה כגון ששואלת איך לאה יכלה לדבר כך שלא בצניעות שנאמר (בראשית ויצא ל טז) ותאמר אלי תבא וישכב עמה בלילה הוא כדי להראות כמה היא צנועה. אמר רבי אבהו° מאי דכתיב הוא כביכול הקדוש ברוך הוא היה במחשבה ומעיד עליה שהוא לבדו היה יודע שלא עלת על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים. מאי מכות פרושים? זה שהוא נותן עצה ליתומים להבריח מזונות מן האלמנה. כהדא ארמלתא דרבי שובתי° הוות מבזבזה בנכסייה, אתון יתמייא וקרבון לרבי אלעזר° בן פדת אמר לון: ומה נעביד לכון ואתון שטיין שוטים? נפק כתובה הסופר אמר לון: נימא לכון מימר אומר לכם מה כוונתו עיבדון גרמיכון מזבנין והיא תבעה פורנה ומובדה מזונה עשו עצמכם כאילו אתם מוכרים את הנכסים והיא תתבע כתובתה ותפסיד את המזונות. עבדין כן
רבותינו בירושלמי מסכת סוטה, דף טז. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה. במשנה למדנו: מכאן אמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תסטה - אם תשתה, אז תהיה יודעת שהזכות תולה לה.
שואלת הגמרא בן עזאי זה לא כמו רבי אלעזר בן עזריה? כן, כלומר הוא לא סובר כמו רבי אליעזר. רבי אליעזר סובר שבעצם אסור ללמד בנות תורה.
ותני מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר החסמא שהיו הולכים מיבנה ללוד והקבילו את רבי יהושע בבקיעין. אמר להן: מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום? אמרו לו הכל תלמידיך ומימיך אנו שותים. אמר להם אפילו כן אי אפשר לבית המדרש שלא יהא בו דבר חדש בכל יום. מי שבת שם? כלומר מי דרש בבית המדרש. אמרו לו רבי אלעזר בן עזריה. ומה היתה פרשתו? כלומר רבי אלעזר בן עזריה זה דרש. אמרו לו הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ומה אמר בה? הואיל והאנשים באין ללמוד והנשים באות לשמוע, הטף למה בא? אלא ליתן שכר למביאיהן.
רואים מכאן שבעצם הוא סובר שנשים אינן חייבות בללמוד תורה, הן באות רק לשמוע. וזה חולק על בן עזאי. אמר להן: אין הדור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.
מטרונה שאלה את רבי אליעזר בן הורקנוס מפני מה חטא אחת במעשה העגל - כלומר היה רק חטא אחד במעשה העגל - והן מתים בה שלש מיתות. כן, אנחנו יודעים שכתוב שם מיתת זיוף - "ותכתיב שים ושכר בו", מיתת מגפה - "ויגוף ה' את העם", מיתת המים כסוטה - "ותשק אל פני המים". והמדרש אומר שהוא לא התכוון משה אלא להשוותם לסוטות בבדיקת מים.
אמר לה: אין חכמתה של אשה אלא בפילכה דכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. כן, הוא לא רצה לענות לה כי הוא סבר שאסור ללמד נשים תורה. אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה שהייתה רגילה לתת לו, כיון שהיה כהן הוא נטל מעשר.
יש איזה סיפור בגמרא במסכת מעשר שני שרבי אבא סיפר, שרבי אלעזר בן עזריה היה רגיל לקבל מעשר מחד גינה, שהיה לה שני פתחים, אחד פתוח למקום טומאה ואחד פתוח למקום טהרה. נפק רבי עקיבא לבעל הבית ואמר לו פתח ההוא וסתום ההוא - כלומר תפתח את הפתח שפתוח לכיוון הטומאה ותסגור את הפתח שפתוח לכיוון הטהרה, והנה רבי אלעזר בן עזריה יאמר לך לך בדרך הזה, לך דרך השנייה טמאה.
אמר לו: ואם רבי אלעזר ישלח תלמידו שאינו כהן, מה אני עושה? אמר לו: אתם כתיב ולא שליח - כלומר נותנים את זה לכהן עצמו ולא לשליח. וכתוב שלח את התלמיד למכור את זה, וכך תלך מרבי אלעזר.
שמע רבי אלעזר בן עזריה ואמר: מרצה רבי עקיבא בן יוסף בא לכאן למנוע ממני ליטול את המעשר. באותה שעה החזיר רבי אלעזר בן עזריה את כל המעשרות שנטל. כי רבי אלעזר בן עזריה סבר שהכוהנים נוטלים מעשר ראשון, ולכן הוא לקח. רבי עקיבא סבר שהלויים נוטלים את זה. אז בעצם רבי אלעזר בן עזריה בסוף לא לקח, אבל במקור הוא כן לקח.
אז הבן שלו אמר לו: בגלל שלא רצית להשיב לה תשובה אחת מן התורה, בגלל זה הפסדתי שלוש מאות כור מעשר בכל שנה. אמר ליה: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. וכשיצתה אמרו לו תלמידיו: רבי, לזו דחיתה? לנו מה אתה משיב?
רבי ברכיה ורבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר כך השיב להם: כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בבית דין, עדים ולא התרייה היה נבדק כסוטה, לא עדים ולא התרייה היה מת במגפה. רב ולוי בר סיסי תרוויהון אמרין: קיטר ניסך היה מת בבית דין, טיפח ריקד שיחק היה נבדק כסוטה, שמח בליבו היה מת במגפה.
עכשיו אי זהו חסיד שוטה? ראה תינוק מבעבע בנהר אמר: לכשאחלוץ תפילי אצילנו - כדי שלא ימחוק שם השם, שהתפילין לא יירטבו ויימחק שם השם. עם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו - כלומר עד שהוא מוריד את התפילין בינתיים התינוק הזה מת, והוא שוטה, כיוון שהרי לעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקדוש ברוך הוא ימחה שם, קל וחומר להציל נפש.
ראה תאינה בכורה אמר: במי שאפגע בו תחילה אתננה לו. ראה נערה מאורסה והיה רץ אחריה - כדי לקיים את נדרו, והריץ את עצמו לסכנה, כי אותו הרץ אחרי נערה מאורסה יכול להורגו. הדא היא דתנינן: הרודף אחר חבירו להורגו, אחר הזכור, אחר נערה מאורסה - מצילים אותו בנפשו.
שואלת הגמרא רשע ערום? רבי זריקן בשם רב הונא: זה שהוא מורה קלות על עצמו וחמורות לאחרים. ואתייא כהדא דתני: כל הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל, על זה נאמר הכסיל בחושך הולך, כקולי אילו וכקולי אילו נקרא רשע, אלא או כדברי בית שמאי כקוליהן וכחומריהן, או כדברי בית הלל כקוליהן וכחומריהן.
הדא דתימר עד שלא יצאת בת קול, אבל משיצאת בת קול לעולם הלכה כבית הלל וכל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה. תני יצאת בת קול ואמרה: אילו ואילו דברי אלהים חיים הן, אבל הלכה כבית הלל לעולם.
עכשיו היכן יצאת בת קול? רבי ביבי בשם רבי יוחנן: ביבנה יצאת בת קול.
שמעתם מה זה אשה פרושה? זו שהיא יושבת ומלעבת בדברי תורה - כגון ששואלת איך לאה יכלה לדבר כך שלא בצניעות. שנאמר ותאמר אלי תבא וישכב עמה בלילה הוא - כי היא מדברת כך כדי להראות כמה שהיא צנועה. אמר רבי אבהו: מאי "בלילה הוא"? לא כתוב "בלילה ההוא" אלא "בלילה הוא" - כביכול היה במחשבה הוא לבדו היה יודע שלא עלת על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים. היא בעצם עשתה את זה מתוך צדקות.
עכשיו מה פרושים? זה שהוא נותן עצה ליתומים להבריח מזונות מן האלמנה. כהדא ארמלתא דרבי שובתי הוות מבזבזה בנכסייה - היתה מבזבזת את הכספים. אתון יתמייא וקרבון לרבי אלעזר - באו לבית רבי אלעזר לשאול מה עושים. אמר לון: ומה נעביד לכון ואתון שטיין? נפק כתובה, אמר לון: - יצא הסופר ואמר להם - נימא לכון מימר, עיבדון גרמיכון מזבנין - צריכים אתם למכור את הנכסים - והיא תבעה פורנה ומובדה מזונה - היא תבקש שלא יהיה לה מה לגבות כתובה, אז לכן היא תתבע את הכתובה שלה ואז תפסיד את המזונות.
עבדין כן, ברומשא אתת וקרבת גבי רבי אלעזר, אמר: זו מכות פרושין נגעו בה, יבוא עלי אם נתכוונתי לכך. - כלומר הוא לא התכוון שיעשו את זה בפועל, רק אמר להם לשאול אותה.
[דף טז עמוד ב]
ברומשא אתת בערב באה וקרבת גבי רבי אלעזר° בן פדת לתבועה כתובתה אמר זו מכות פרושין נגעו בה, יבוא עלי אם נתכוונתי לכך שאני לא אמרתי אלא שישאלו אותה אם רוצה ליטול כתובתה ולצאת. חד תלמיד מד °רבי היה לו מאתים זוז חסר דינר והוה °רבי יליף זכי עימיה חדא לתלת שנין מעשר מסכינין רגיל ליתן לו אחת לשלשה שנים מעשר עני. חד זמן עבדין בו תלמידוי עין ביש ונתנו לו אותו דינר ומלון ליה למאתים זוז. אתא בעי מיזכי עימיה היך מה דהוה יליף רצה לתת לו כמו שהיה רגיל. אמר ליה °רבי אית לי שיעורא. אמר זה מכת פירושים נגעו בו. רמז לתלמידיו ואעלוניה לקפילין מאפיה וחסריניה חד קרט רבע דינר וזכה עימיה היך דהוה יליף ונתן לו כמה שהיה רגיל. הוסיפו עליהן בתולה ציימנית שמזנה ומשאבדה בתוליה צמה ואומרת שמהצומות איבדה בתוליה ואלמנה שובבית כמו חגלה נסבת שם ביש שיצא לה שם רע שהיתה הולכת ומבקרת שכיניה תמיד בעת לדתן ואומרת שתלך להתפלל עליה, ואחר כן הייתה האשה יולדת ומחזיקים אותה לצדיקה, אבל באמת היא עשתה כישוף לעצור רחמה ולא הלכה אלא לסתור כישופיה ותינוק שהוא עולה לחדשיו. מאי ותינוק שהוא עולה לחדשיו רבי חלקיה° אמר בשם רבי סימן°: זה שהוא גדול בתורה שלא בפירקו ומבזה גדולים ממנו. רבי יוסי° בר זבידא אמר זה שהוא בן תשע ואיבריו נראין כבן שתים עשרה וכיוון שהוא יודע שהוא פטור הוא בא על אחת מכל העריות שבתורה והן מתות על ידיו והוא פטור.
מתני':
°רבי שמעון בן יוחאי אומר אין הזכות תולה במים המרים, ואם אומר אתה שהזכות תולה במים המאררים, מדהא אתה את המים בפני כל הנשים השותות ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, ויאמרו טמאות היו אלא שתלת להן זכות. °רבי אומר הזכות תולה במים המאררים ואינה יולדת ואינה משבחת ג_יאלא מתנוונה והולכת סוף שהיא מתה באותה מיתה.
גמ': אמר רב המנונא°: המתנוונה מותרת לביתה. ואתייא כהדא דתני °רבי שמעון בן אלעזר אומר אפילו טהורה ששתת סופה שהיא מתה בתחלואים רעים, מפני שהכניסה עצמה לספק הזה המרובה. כשנסתרה כתיב (במדבר נשא ה כח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, למה ליה למימר וטהורה היא, לאמר שרק אם היא באמת הייתה טהורה התקיים בה ונקתה ונזרעה זרע ולא כזו שאין המים בודקים אותה כיוון שיש לה עדים שהיא טמאה דבר אחר אם לא נטמאה האשה וטהורה היא זו טהורה והתקיים בה ונקתה ונזרעה זרע ולא שתלת לה זכות. ואתייא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת. ברם כמאן דאמר הזכות תולה וניכרת שהיא מתנוונה למה צריך לאמר וטהורה היא? אמר רבי יצחק° בר אבא: כן אנן קיימין כששתת ולא בדקו אותה המים ולא מתה ולא מתנוונה שלא תאמר עידי שקר הן לפיכך לא בדקו אותה המים. אתא מימר לך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה כגון שיש עדים שזינתה דאין בדיקת מים במקום עדים.
אומרת הגמרא: חד תלמיד רבי היה לו מאתים זוז חסר דינר, והוה רבי יליף זכי עימיה חדא לתלת שנין מעשר מסכינין - כל שלוש שנים היה נותן לו מעשר עני. חד זמן עבדין בו תלמידוי עין ביש ומלון ליה - השלימו לו את החסר. אתא בעי מיזכי עימיה היך מה דהוה יליף. אמר ליה רבי: אית לי שיעורא - כבר יש לי מאתים זוז. אמר: זה מכת פירושים נגעו בו. רמז לתלמידיו ואעלוני לקפילין חד קרט וזכה עימיה היך דהוה יליף - רמז לתלמידים שיכניסו אותו לחנות ויקנו לו משהו בפרוטה, וכך יפחת הסכום, ונתן לו כמו שהיה רגיל.
עכשיו הוסיפו עליהן בתולה ציימנית - מה זה? שהיא זנתה, וכשנפגמו בתוליה היא צמה ואומרת שמהצומות נפגמו בתוליה. ואלמנה שובבית חגלה שם ביש - אישה שהייתה הולכת לביקר את שכניה בעת לידתן ואומרת שהולכת להתפלל על היולדת, ואחר כך היולדת ילדה בקושי ומחזיקים אותה כצדיקה, אבל באמת היא עושה כשפים כדי לעצור את הרחם, ולא הלכה אלא לסתור את כישופה.
ותינוק שהוא עולה לחדשיו - מה זה? רבי חלקיה בשם רבי סימון: זה שהוא גדול בתורה שלא בפירקו ומבזה גדולים ממנו. רבי יוסי: זה שהוא בן תשע ואיבריו נראין כבן שתים עשרה, בא על אחת מכל העריות שבתורה והן מתות על ידיו והוא פטור - מכיוון שהוא יודע שהוא פטור.
פרק ג' הלכה ה'. אומרת המשנה: רבי שמעון אומר אין הזכות תולה במים המרים, ואם אומר אתה שהזכות תולה במים המאררים, מדהא אתה את המים בפני כל הנשים השותות ומוציא אתה שם רע על הטהורות, ויאמרו טמאות היו אלא שתלת להן זכות. רבי אומר הזכות תולה במים ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנוונה והולכת סוף שהיא מתה באותה מיתה.
אמר רב המנונא: המתנוונה מותרת לביתה. כלומר אישה ששתתה ולאחר מכן ראו שהולכת ומתנוונת, אף על פי כן היא מותרת לביתה.
ואתייא כהדא דתני רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו טהורה ששתת סופה שהיא מתה בתחלואים רעים, מפני שהכניסה עצמה הזה המרובה. כן, הוא סובר שכל אישה ששותה ובסופו של דבר תמות בייסורים כיוון שנסתרה, היא הכניסה את עצמה לספק. אז לכן מתנוונה זה לא ראיה שהיא נטמאה.
ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא טהורה - למה אני אומר טהורה היא? הרי לכאורה אם לא נטמאה ברור שהיא טהורה. לומר שרק אם באמת היא טהורה יתקיים בה מקרא ונזרעה זרע, ולא כזו שיש לה עדים שהיא טמאה - כלומר אם היו עדים שהיא טמאה אז המים לא בודקים אותה. אז אחת כזאת, למרות שהיא לא מתה, המים לא בדקו אותה, ואף על פי כן היא לא תזכה בדברים הטובים שזוכה אישה שהיתה טהורה.
ואתייא כמאן דמר הזכות תולה ואינה ניכרת. ברם כמאן דאמר הזכות תולה וניכרת? אמר רבי יצחק: כן אנן קיימין כששתת ולא בדקו אותה המים ולא מתה ולא התנוונה, שלא תאמר עידי שקר הן לפיכך לא בדקו אותה המים. אז הוא בא לומר לך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה - כי אם היו עדים שזינתה, אז המים לא בודקים אותה כי אין דין מים במקום עדים, וזה שהיא לא מתה ולא התנוונה זה לא ראיה שהעדים שהעידו עליה עדי שקר.
[דף יז עמוד א]
אמר °רבי יהודה בר עילאי: ואתייא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת ולמה לא הוכרה? מפני שתלת לה זכות. לפיכך כתיב ונקה האיש מעון דכיוון שלא מתנוונה מותר בה ואינו חושש שמא תלה לה זכות, יכול אף היא לא תחוש? תלמוד לומר והאשה ההיא תשא את עונה. ואתייא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת אבל אם מתנוונה אסורה לו.
מתני':
ג_יאניטמאת מנחתה אם עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה. ג_יבואם משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותישרף. ואילו שמנחותיהן נשרפות, האומרת טמאה אני לך, ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה ושבעלה בא עליה בדרך וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות.
גמ': תני ניטמאת מנחתה אם עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותיפדה, משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותישרף. ואילו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך האומרת טמאה אני ולא כחטאת שמתו בעליה היא והרי חטאת שמתו בעליה תמות ואם עד שלא קנה בהמה ילכו המעות לים המלח ולמה זו אם עד שלא קדשה בכלי תפדה לא דמייא לחטאת אלא לאשם תלוי. אם לאשם תלוי אפילו משקדשה בכלי תפדה. אמר רבי מתנייה° לאחר שהוקדשה בכלי דמיא לאשם שנשחט, דתנינן תמן אם משנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה. תני נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותשרף קרב הקומץ ולא הספיק לאכול שייריה עד שמת הוא או שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באה מתחילה כיפרה ספקה והלכה לה שעשתה המנחה מה שנועדה לו וכיוון שבהכשר קרבה שייריה נאכלין. באו לה עדים שהיא טמיאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה. מהו בין כך ובין כך? בין שקמץ ובין שלא קמץ או בין שהקטיר ובין שלא הקטיר. רבי אילא° אילעא אמר בין שקמץ ובין שלא קמץ ובלבד בשלא הקטיר, אבל אם הקטיר השיריים מותרין. תמן תנינן °רבי שמעון בן יוחאי אומר מנחת חוטא של כהנים שהביא בדלי דלות על שמיעת קול, או על ביטוי שפתים, או על טומאת מקדש וקדשיו נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן וחכמים אומרים אינה נקמצת וכולה כליל. ושניהם מקרא אחד דורשין
אתם רוצים ירושלמי מסכת סוטה, דף י"ז. נתחיל מהמשנה. אומרת המשנה: נטמאת מנחתה - אם עד שלא קדשה בכלי, הרי היא ככל המנחות ותיפדה. ואם משקדשה בכלי, הרי היא ככל המנחות ותישרף. ואלו שמנחותיהן נשרפות: האומרת "טמאה אני לך", כלומר היא מודה שזינתה, ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת "איני שותה" - שאני לא נותנת לה לשתות, ושבעלה בדרך, וכל הנשואות לכהנים - מנחותיהם נשרפות.
ואומרת הגמרא: למדנו במשנה, נטמאת מנחתה - אם עד שלא קדשה בכלי הרי ככל המנחות ותיפדה, ואם משקדשה בכלי הרי ככל המנחות תישרף. אבל אלו שמנחותיהם נשרפות, האומרת "טמאה אני לך". שואלת הגמרא, הרי אומרת "טמאה אני לך" - ולא כחטאת שמתו בעליה היא? והרי חטאת שמתו בעליה - תמות, ואם עד שלא קנה בהמה - ילכו המעות לים המלח. אז למה זו, אם עד שלא קדשה בכלי - תיפדה? אז באת ואמרת יהא לה חטא, תיתן לה אשם תלוי, כי הרי פה זה רק ספק. אז באת לומר דמיא לאשם תלוי? זה אפילו מי שקדשה בכלי - תיפדה.
אמר רבי מתניה, להיפך, מששקדשה בכלי דמיא לאשם שנשחט. דתנינן תמן: אם משנשחט נודע לו, הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה. אז גם כאן, תני: נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי, הרי ככל המנחות ותיפדה, ומשקדשה בכלי הרי ככל המנחות תישרף.
קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או שמתה היא, הרי ככל המנחות תישרף. קרב הקומץ ולא הספיק לאכול השיריים עד שמת הוא או שמתה היא, הרי ככל המנחות תאכל. כיוון שהיה לה ספק מתחילתה, כי פרה ספיקה והלכה לה. כלומר בעצם המנחה עשתה את מה שנועד לה, וכיוון שהיא קרבה בהכשר - היא קרבה, לכן שיריים נאכלים.
עכשיו באו לה עדים שהיא טמאה, אז בין כך ובין כך מנחתה אסורה. שואלת הגמרא: מהו בין כך ובין כך? האם הכוונה בין שקמץ בין שלא קמץ, או הכוונה בין שהקטיר בין שלא הקטיר? כלומר קמץ - הוא כבר קמץ, רק עוד לא הקטיר. רבי אילא אמר בין שקמץ בין שלא קמץ - הוא בלבד שלא הקטיר, אבל אם הוא כבר הקטיר - השיריים מותרים. כי זה דומה למה שאמרנו שאם הוא או היא מתו אז השיריים נאכלים.
ואומרת הגמרא, תנינן: רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים. כי אנחנו יודעים שאדם שנניח עבר על שמיעת קול, או ביטוי שפתיים, או טומאת מקדש וקדשיו, שבדלי דלות - אז הוא מביא מנחת חוטא. אז אם זה היה כהן, כל מנחת חוטא של כוהנים - היא נקמצת, והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן. זו דעת רבי שמעון. וחכמים אומרים אינה נקמצת וכולה כליל. ושניהם מקרא אחד דורשין - נכתב והיתה לכהן כמנחה. אז רבנן אומרים הרי היא כמנחת נדבתו - מה מנחת נדבתו של כהן קריבה כליל, אף זו קריבה כליל. רבי שמעון אומר עשירית האיפה של כהן כעשירית האיפה של ישראל - מה עשירית האיפה של ישראל נקמצת אף זו נקמצת. עכשיו, אי מה זו נאכלת אף זו נאכלת, תלמוד לומר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל.
[דף יז עמוד ב]
דכתיב (ויקרא ויקרא ה יג) והיתה לכהן כמנחה. רבנין אמרין הרי היא כמנחת נדבתו, מה מנחת נדבתו קריבה כליל אף זו קריבה כליל. °רבי שמעון בן יוחאי אומר עשירית האיפה של כהן כעשירית האיפה של ישראל, מה עשירית האיפה של ישראל נקמצת אף זו נקמצת, אי מה זו נאכלת אף זו נאכלת, תלמוד לומר (ויקרא צו ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל אליבא ד°רבי שמעון בן יוחאי אילין שיריים משום מה הן באין משום קומץ או משום שיריים כמו שפיכת שיירי הדם על המזבח אין תימר משום קומץ אינו נותנן בלילה שמנחה שהקריבה בלילה פסולה, ואינו נותנן לאחר מיתה דאין קרבן לאחר מיתה, ואינו מחשב להן שמחשבת פיגול פוסלת בהם כמו בקומץ, ואין תימר משום שיריים נותנן בלילה ונותנן לאחר מיתה, מהו שיחשב להם, נישמעינה מן הדא דתנן °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר הקומץ קרב לעצמו והשיריים מתפזרין על גבי הדשן. רבי יוחנן° בר נפחא בעי מה אנן קיימין? אם בדשן שלמעלן כבר אמרה °רבי שמעון בן יוחאי אלא אם אינו עניין לדשן של מעלן תניהו עניין לדשן של מטן שלדעת °רבי אלעזר ברבי שמעון שופכן על הדשן שבצד המזבח הדא אמרה: משום שיריים הוא נותנן שאם היה רבי שמעון בן יוחאי סובר שהרי הם כקומץ לא היה רבי אלעזר ברבי שמעון חולק עד כדי כך ואומר שאפילו לא עולות על גבי המזבח. הדא אמרה: נותנן בלילה ונותנן לאחר מיתה ומחשב להן שכיוון שהם קרבים על גבי המזבח מחשבת פיגול פוסלת בהם אמר רבי יוסי בי רבי בון°: אפילו ל°רבי שמעון בן יוחאי שמקטירן למעלה אינו מחשב להן אינו חייב משום פיגול אף שאין להם מתירין, שהרי לא הוכשרו לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח ואין זה אלא כעצים בעלמה. רבי אבא בר ממל° בעי °רבי אלעזר בי רבי שמעון בשיטת אביו שהקיש למנחת ישראל, או בשיטת חכמים שהקישו למנחת נדבה של כהן, אין בשיטת אביו יקרב למעלן, אין בשיטת חכמים לא יקמוץ לעולם, בשיטת אביו הוא דתנן °רבי שמעון בן יוחאי אומר הרי עשירית האיפה של כהן כעשירית האיפה של ישראל, מה עשירית האיפה של ישראל נקמצת אף זו נקמצת, אי מה זו נאכלת אף זו נאכלת? תלמוד לומר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ומאי טעמא לא סבירא ליה ל°רבי אלעזר ברבי שמעון דתקטר למעלה משום דקשיא ליה לאחר שאמרה תורה כליל תהיה לא תאכל למה לי לומר שלאכילה היקשתיה למנחת נדבה של כהן שלא תאכל כמותה ולא הקשתיה לכליל תקטר שאינה עולה למזבח אלא נשפכת על בית הדשן תנן: וכל הנשואות לכהנים מנחותהן נשרפות. אמר רבי יוסי° בר זבידא: ראה °רבי דעתו של °רבי אלעזר בי רבי שמעון ושנה כיוצא בו. רבי אבא בר כהן° בעי קומי רבי יוסי° בר זבידא: ולמה לי למימר ש°רבי כ°רבי אלעזר בי רבי שמעון הרי זו גם דעת °רבי שמעון בן יוחאי אביו? אמר ליה: מאחר ואמר שמינחותהן נשרפות ולא אמר קרבות ודאי הכוונה שנשרפות בבית הדשן כ°רבי אלעזר בי רבי שמעון דאיכול בראש המזבח ואין שריפה בראש המזבח ו°רבי אמר נשרפת. התיב רבי חנינה° קומי רבי מנא° בן יונה והא תני רבי חייה° ופליג דתני ליקרב כליל אינה יכולה מפני שותפותה של אשה, להיאכל אינה יכולה מפני שותפותו של איש אלא הקומץ קרב בעצמו והשרים קרבים בעצמם שמע מינא דלמעלן הן קרבים כ°רבי שמעון בן יוחאי ואינם מתפזרים בבית הדשן.
אומרת הגמרא, אליבא דרבי שמעון, אלין שיריים - למה הן באין? משום קומץ - כלומר זה כאילו חלק מהקורבן, או משום שיריים כמו שפיכת שיירי דם על המזבח? שאם תאמר משום קומץ - זה ממש חלק מהקורבן, אז אינו נותנן בלילה - כי מנחה שהוקרבה בלילה פסולה, ואינו נותנן לאחר מיתה - כי אין קורבן לאחר המיתה, ואינו מחשב להן - כי מחשבת פיגול פוסלת בהם כמו בקומץ. אם הוא קומץ על מנת להקטיר חוץ מזמנו - זה פסול, אז גם כאן מחשבה להקטיר את השיריים חוץ מזמנם תפסול. ואם תאמר משום שיריים - אז נותנן בלילה ונותנן לאחר מיתה. שואלת הגמרא: מהו שיחשב להם? כלומר אם הוא אומר שהוא יקטיר את השיריים חוץ מזמנם - האם זה פוסל?
נישמעינה מן הדא: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר הקומץ קרב לעצמו והשיריים מתפזרין על גבי הדשן. רבי יוחנן בעי: מה אנן קיימין? אם בדשן שלמעלה, כלומר על המזבח, אז כבר אמר רבי שמעון - הוא כבר אמר שהשיריים קרבים על המזבח. אלא אם אינו עניין לדשן של מעלן, תניהו עניין לדשן של מטן - כלומר שלדעת רבי אלעזר ברבי שמעון הוא שופך אותם על הדשן שבצד המזבח, במקום שהוא עושה את המור ואת הקטורת, ששם הוא בין המזבח הפנימי והחיצון, אז שם הוא גם שופך את השיריים.
הדא אמרה: נותנן בלילה ונותנן לאחר מיתה. כי אם רבי שמעון סובר שהם כמו קומץ, אז לא היה רבי אלעזר חולק ואומר שאפילו לא על גבי המזבח, אלא כנראה שגם רבי שמעון מודה שזה כמו שיריים, רק רבי שמעון אומר נותנם על גבי המזבח ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר נותן אותם למטה על הדשן.
ומחשב להן? אמר רבי יוסי בי רבי בון: אפילו לרבי שמעון אינו מחשב להן - למה? כי אף שאין להם מתירים, שהרי לא הוכשרו לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. זה לא רק עצים בעלמא - הוא שורף אותם, הוא לא בעצם מקטיר אותם, זה כמו עצים בעלמא. לא הוכשר לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח, אז כיוון שכך גם לא שייך בזה פיגול.
רבי אבא בר ממל בעי: רבי אלעזר בי רבי שמעון בשיטת אביו שהקיש למנחת ישראל, או בשיטת חכמים שהקישו ממנחת נדבה של כהן. אין בשיטת אביו יקרב למעלן, אין בשיטת חכמים לא. אמר תלמידו, לעולם באמת זה בשיטת אביו הוא, רבי שמעון אומר הרי עשירית האיפה של כהן כעשירית האיפה של ישראל, מה עשירית האיפה של ישראל נקמצת אף זו נקמצת, אי מה זו נאכלת אף זו נאכלת? תלמוד לומר וכל מנחת כהן כליל תהי לא תאכל.
אם כן, מאי טעמא לא סבירא ליה לרבי אלעזר ברבי שמעון שתוקטר למעלה? למה הוא אומר למטה? אמר, משום דקא משליה - אחרי שאמרה התורה "כליל תהיה לא תאכל" - למה לי? התורה אומרת שהיא נשרפת לגמרי, אז "לא תאכל" זה מיותר. לומר ולא הקשתיה לכליל דוקטר - שאינה עולה על המזבח אלא נשפכת על בית הדשן, אבל לאכילה הקישוה על מנחת נדבה של כהן שלא תאכל כמותה.
באמת למדנו במשנה וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. אמר רבי יוסי: ראה רבי דעתו של רבי אלעזר בי רבי שמעון ושנה כיוצא בו. רבי אבא בר כהן בעי קומי רבי יוסי: ולמה נאמר שרבי כרבי אלעזר בי רבי שמעון? הרי זה גם דעת רבי שמעון אביו, אז למה הוא לא אמר כדעת רבי שמעון?
אמר ליה: מאחר ואמר שמנחותיהן נשרפות ולא אמר קרבות, ודאי הכוונה שנשרפות בבית הדשן כרבי אלעזר בי רבי שמעון, דעיקול בראש המזבח ואין שריפה בראש המזבח - והרי רבי אמר "נשרפות", אז כנראה הוא התכוון להגיד נשרפות בבית הדשן, כי אם הוא היה אומר שהן קרבות זה היה כמו רבי שמעון אביו שקרבות במזבח.
התיב רבי חנינה קומי רבי מנא: והא תני רבי חייה ופליג - רבי חייא אומר משנה הפוכה, דתני: ליקרב כליל אינה יכולה מפני שותפותה של אשה, להיאכל אינה יכולה מפני שותפותו של איש. כלומר, אם אשת כהן זינתה והביאה מנחה, אז המנחה שלה יש בעיה מה עושים איתה - להקרב כליל אי אפשר בגלל החלק של האישה, ולאכול אי אפשר בגלל החלק של האיש, אלא הקומץ קרב בעצמו והשיריים קרבים בעצמם.
עכשיו אם אתה אומר קריבים על המזבח, אז שמע מינא דלמעלן הן קרבים כרבי שמעון ולא נופלים בבית הדשן. אז איך זה מתיישב עם דעת רבי? אמר ליה: רבי ראה דעתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, ורבי חייא ראה דעתו של רבי שמעון אביו - כל אחד מהם סובר אחרת, ולכן כל אחד נקט בלשון אחרת.
[דף יח עמוד א]
א"ל °רבי ראה דעתו של °רבי אלעזר בי רבי שמעון ורבי חייה רובה° ראה דעתו של °רבי שמעון בן יוחאי אביו.
מתני':
בת ישראל שנישאת לכהן מנחתה נשרפת. ג_יגובת כהן שנישאת לישראל מנחתה נאכלת. מה בין כהן לכהנת? מנחת כהנת נאכלת ג_ידומנחת כהן אינה נאכלת. ג_טוכהנת מתחללת ג_טזואין כהן מתחלל. ג_יזכהנת מטמאה למתים ג_יחואין כהן מיטמא למתים. ג_יטכהן אוכל בקדשי קדשים ג_כואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים.
גמ': תנן מה בין כהן לכהנת? מנחת כהנת נאכלת, מנחת כהן אינה נאכלת מאי טעמא דכתיב (ויקרא צו ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל כהן ולא כהנת. רבי אבהו° בעא קומי רבי שמעון בן לקיש°: והא כתיב (ויקרא אמור כב יא) וכהן כי יקנה נפש קניין כספו, מעתה כהן ולא כהנת? והא קיימא לן שאף כהנת מאכילה את עבדיה בתרומה מאי כדון? כתיב (ויקרא צו ו טו) והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה חק עולם לה' כליל תקטר, את שבנו עומד תחתיו מנחתו כליל, יצאת זו שאין בנה עומד תחתיה אם נשאת לישראל. כהנת מתחללת ואין כהן מתחלל דכתיב (ויקרא אמור כא טו) ולא יחלל זרעו בעמיו, אין לי אלא זרעו שהוא מתחלל, היא עצמה מניין? ודין הוא ומה אם הזרע שלא עבר עבירה הרי הוא מתחלל, היא שעברה עבירה אינו דין שתתחלל? הוא עצמו יוכיח שעבר עבירה ואינו מתחלל, לא אם אמרת באיש שאינו מתחלל בכל מקום אף אם בא על שיפחה ונכרית תאמר באשה שהיא מתחללת בכל מקום? הואיל והיא מתחללת בכל מקום דין הוא שתתחלל אם נפשך לומר מה לזרעו שכן יצרתו בעברה תאמר בה שהיתה כשרה לפיכך כתוב יחלל שיכל היה לכתוב לא יחל ולמה כתב לא יחלל ללמד על שני חילולים לרבות אף מי שהיה כשר ונתחלל הכהנת. כהנת מטמאה למתים רבי דוסא ממלחיא° ורבי אחא° אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת: כהנת מותרת לצאת חוצה לארץ. מה טעמא דכתיב (ויקרא אמור כא א) אמור אל הכהנים ואמרתה אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, אל הכהנים ולא אל הכהנת דאי לא כן מה אנן אמרין הרי ודאי שמותרת שהרי מותרת להטמא למתים סלקא דעתך אמינא הואיל והיא בכלל גזירה לא תצא שחכמים לא חילקו גזרתם אולי באמת לא חילקו חכמים גזרתם ותהא בכלל גזירה ולא תצא? אם אומר את כן נמצאת מדחה פרשת טמאות והתורה אמרה כהן ולא כהנת. כהן אוכל בקדשי הקדשים, אין כהנת אוכלת בקדשי הקדשים דכתיב (ויקרא צו ז ו) כל זכר בכהנים יאכלנו.
מתני': ומה בין האיש לאשה? ג_כאהאיש פורע ופורם ג_כבואין האשה פורעת ופורמת. ג_כגהאיש מדיר את בנו בנזיר ג_כדואין האשה מדרת את בנה בנזיר. ג_כההאיש מגלח על נזירות אביו ג_כוואין האשה מגלחת על נזירות אביה. ג_כזהאיש מקדש את בתו קטנה ג_כחואין האשה מקדשה את בתה. ג_כטהאיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה. ג_להאיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. ג_לאהאיש נתלה ואין האשה נתלת. ג_לבהאיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגנבתה.
לכבוד ירושלים מסכת סוטה דף יח. תתחיל מהמשנה. אומרת המשנה: בת ישראל שנישאת לכהן מנחתה נשרפת. ובת כהן שנישאת לישראל מנחתה נאכלת. מה בין כהן לכהנת? מנחת כהנת נאכלת ומנחת כהן אינה נאכלת. כהנת מתחללת ואין כהן מתחלל. כהנת מטמאה למתים ואין כהן מיטמא למתים. כהן אוכל בקדשי קדשים ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה מה בין כהן לכהנת? מנחת כהנת נאכלת ומנחת כהן אינה נאכלת. מאי טעמא? דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל - כהן ולא כהנת.
רבי אבהו בעא קומי רבי שמעון בן לקיש: והא כתיב וכהן כי יקנה נפש קניין כספו, אז מה אתה אומר כהן ולא כהנת? הרי אנחנו יודעים שגם כהנת מאכילה את הוודאי בתרומה. אז מה איכא דאורייתא? מה הכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו - את שבנו עומד תחתיו, יצאת זו שאין בנה עומד תחתיה.
כהנת מתחללת ואין כהן מתחלל, דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. אין לי אלא זרע שהוא מתחלל, היא עצמה מניין שהיא מתחללת? ודין הוא, מה אם הזרע שלא עבר עבירה הרי הוא מתחלל, היא שעברה עבירה אינו דין שתתחלל? הוא עצמו יוכיח, שעבר עבירה ולא מתחלל. לא, אם אמרת באיש שאינו מתחלל בכל מקום, כלומר גם אם הוא בעל שפחה או נכרית, תאמר באשה שהיא מתחללת בכל מקום? הואיל והיא מתחללת בכל מקום דין הוא שתתחלל. ואם לא, שייך לומר מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה, תאמר בה שהיא הייתה קשורה בה חזקת כשרות. אז לפיכך הכתוב לא יחל. למה הכתוב לא יחלל בשני למדים? ללמד על שני חילול חילולים, לרבות אף מי שהיה כשר ונתחלל. כלומר שגם היא עצמה הכהנת שהייתה כשרה, מתחללת.
כהנת מטמאה למתים. רבי דוסא ממלחיא ורבי אחא אמרו בשם רבי אלעזר: כהנת מותרת לצאת חוצה לארץ. מאי טעמא? דכתיב אמור אל הכהנים - לא אל הכהנות. דאי לכן מה אומרים? הרי ודאי שהיא מותרת, שהרי מותרת להיטמא למתים, אז למה תהיה אסורה לצאת חוצה לארץ? מה אנן אמרין, הואיל והיא בכלל גזירה לא תצא ותהא בכלל גזירה ולא תצא? כלומר חכמים לא חילקו בגזרות שלהם, אז כיוון שגזרו על הכהנים לא חילקו בין זכרים לנקבות. שואלת הגמרא, אז אולי באמת לא חילקו חכמים בגזרה, ותהא היא אסורה ולא תצא. אם אומר את כן נמצאת פרשת טמאות, הרי התורה אמרה כהן ולא כהנת, ואם אתה אומר שגם הכהנות, אז בעצם אתה מבטל את דברי התורה. לכן הכהנות מותרות.
כהן אוכל בקדשי הקדשים, אין כהנת אוכלת בקדשי הקדשים. למה? דכתיב כל זכר בכהנים יאכלנו.
פרק "מה בין האיש לאשה". אומרת המשנה: ומה בין האיש לאשה? האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת. האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. האיש מקדש את בתו ואין האשה את בתה. האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה. האיש נסקל ערום ואין האשה נסקל ערומה. האיש נתלה ואין האשה נתלת. האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת.
אומרת הגמרא: כתיב איש - צרוע הוא, טמא הוא. אין לי אלא איש, אשה מניין? תלמוד לומר צרוע, בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר איש? לעניין שלמטן, שהאיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת - זה בעצם ההבדל ביניהם.
ותאמר, תני למדנו במשנה האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. אמר רבי יוחנן בשם רבי מאיר: עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, וזה אחד מהם, בית שמאי אומרים אין האיש מדיר את בנו בנזיר ובית הלל אומרים האיש מדיר את בנו בנזיר.
[דף יח עמוד ב]
גמ': כתיב (ויקרא תזריע יג מד) איש צרוע הוא טמא הוא, אין לי אלא איש, אשה מניין? תלמוד לומר צרוע, בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר איש? לעניין שלמטן להלכה שמופיע בפסוקים אחר כך שהאיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת. תנן האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי מאיר: עשרים וארבעה דברים מקולי °בית שמאי ומחומרי °בית הלל וזה אחד מהם, °בית שמאי אומרים אין האיש מדיר את בנו בנזיר ו°בית הלל אומרים האיש מדיר את בנו בנזיר. האיש מוכר את בתו דכתיב (שמות משפטים כא ז) וכי ימכר איש את בתו לאמה. האיש מקדש את בתו דכתיב (דברים כי תצא כב טז) את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה. האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה דכתיב (ויקרא אמור כד יד) וסקלתה אותו ולא את כסותו. רבי חגי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא: והכתיב (דברים כי תצא כב כד) וסקלתם אותם באבנים, מעתה אותם ולא את כסותם ואף נשים יסקלו ערומות? מאי כדון כתיב ואהבתה לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה, איש על ידי שאין ניוולו מרובה לפיכך נסקל ערום לזרז מיתתו, אבל אשה על ידי שניוולה מרובה לפיכך אינה נסקלת ערומה שבזיונה אם תסקל ערומה גדול מצערה אם תסקל בבגדים. האיש נתלה ואין האשה נתלית דכתיב (דברים כי תצא כא כב) ותלו אותו ולא אותה. תנן האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגנבתה תני (שמות משפטים כב ב) בגניבו ולא בכפילו, בגניבו ולא בזמימו, בגניבו שאינו נמכר ונשנה ואין לו עליו דמים שאף אם גנב אלף והיה שווה חמש מאות נמכר רק פעם אחת ואת השאר הוא לא מחוייב לשלם, אבל רק בגניבה אחת אינו נמכר וחוזר ונמכר, אבל בשתי גניבות נמכר ונשנה. רבי ירמיה° בעי גנב משל שותפות מה את עבד לה? כגניבה אחת או כשתי גניבות? היה גונב ומוציא בלילה בכמה פעמים האם נחשב גניבה אחת או כמה? נימר אם ידעו בו הבעלים בנתים הוי שתי גניבות הן, ואם לאו גניבה אחת היא. הדרן עלך פרק היה נוטל
פרק רביעי – ארוסה ושומרת יבם
מתני':
ארוסה ושומרת יבם ד_אלא שותה ולא נוטלת כתובה, שנאמר (במדבר נשא ה כט) אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה, פרט לארוסה ושומרת יבם. ד_באלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, לא שותת ולא נוטלת כתובה.
גמ': תנן: ארוסה ושומרת יבם לא שותה. וישקינה גזירת הכתוב היא, דכתיב (במדבר נשא ה טו) והביא האיש את אשתו אל הכהן, וזו עדיין לא אשתו גמורה. אם היא לא אשתו גמורה, שלא יקנא לה. התורה אמרה: וקנא את אשתו, וקנא את אשתו, תרי זמני לרבות שמקנה אפילו למקצת אשתו. תנן: ולא נוטלת כתובה. מתניתא דלא כבית °שמאי, ד°בית שמאי אומרים: אם מת בעלה נוטלת כתובתה ולא שותה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: תמן טעמייהו ד°בית שמאי, שיכולה לאמר: הביא לי בעלי ואני שותה.
האיש מוכר את בתו דכתיב וכי ימכר איש את בתו לאמה. האיש מקדש את בתו דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה.
האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, דכתיב וסקלת אותו - לא את כסותו. לכן נסקל ערום.
רבי חגי בעא קומי רבי יוסי: והכתיב וסקלתם אותם באבנים, אז הולך על שניהם - מעתה אותם לא את כסותם? ואז גם הנשים ייסקלו ערומות. מאי כדון? איש על ידי שאין ניוולו מרובה, כלומר איש ערום זה לא כל כך בושה, לפיכך הוא נסקל ערום. אבל אשה על ידי שניוולה מרובה לפיכך אינה נסקלת ערומה, כיוון שבזיונה אם היא תיסקל ערומה זה יותר גדול מהצער אם תיסקל בבגדים.
האיש נתלה ואין האשה נתלית, דכתיב ותלו אותו - ולא אותה.
דתנן האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה. תני: בגניבו ולא בכפילו, בגניבו ולא בזמימו. כלומר בגניבו, שלא נמכר ונשנה ואין עליו דמים - בעצם מהמילה "בגניבו" למדים שנמכר על הגניבה ולא על הכפל, אם הוא חייב את הכפל לא נמכר על זה. ובגניבו ולא בזמימו, כלומר עדים זוממים לא נמכרים. בגניבה אחת אינו נמכר ונשנה, זאת אומרת אין עליו דמים, כלומר אם הגנב גנב אלף שקל אבל שווה חמש מאות, אני מוכר רק פעם אחת, בעצם הבעלים מפסידים, אבל רק בגניבה אחת אינו נמכר וחוזר ונמכר, אבל בשתי גניבות נמכר ונשנה - כלומר חוזרים כמו קודם עוד פעם.
רבי ירמיה בעי: גנב משל שותפות מה את עבד לה? האם מתייחסים לזה כגניבה אחת או כשתי גניבות. עוד שאלה: היה גונב ומוציא בלילה בכמה פעמים, האם יש לו כגניבה אחת או כמה? נימר: אם בו הבעלים בנתים שתי גניבות הן, ואם לאו גניבה אחת היא - כלומר זה כמו ידיעה שמחלקת.
וניגע לפרשת המשנה: ארוסה ושומרת יבם לא שותה ולא נוטלת כתובה, שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה, פרט לארוסה ושומרת יבם. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, לא שותת ולא נוטלת כתובה. כלומר כל הנשים שאסורות לו, הן לא נוטלות כתובה.
ואומרת הגמרא על מה שטענה המשנה ארוסה ושומרת יבם לא שותה - יש בזה כדעת רבנן שאמת היא שלא משקה אותה. ואומרת הגמרא: וישקינה גזירת הכתוב היא. דכתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן, וזאת הארוסה היא עדיין לא אשתו גמורה. שואלת הגמרא, אם היא לא אשתו, אז איך יקנא לה? אז באה הגמרא: התורה אמרה וקנא את אשתו וקנא את אשתו - פעמיים כתוב, לרבות אפילו מקצת אשתו, אפילו אם רק ארוסה.
טענה עוד המשנה שהיא לא נוטלת כתובה. אמר רבי יוסי: מתניתא שמאי, דבית שמאי נוטלת כתובתה ולא שותה. בעצם המשנה שאומרת שהיא לא נוטלת כתובה זה לא כבית שמאי. אמר רבי יוסי: תמן טעמייהו דבית שמאי - למה בית שמאי אומרים שאם הבעל מת נותנים לה כתובה ולא שותה? היא יכולה לומר: הביא לי בעלי ואני שותה. ברם אצל ארוסה היא יודעת שהארוסה לא שותה, אז למה היא סתם הכניסה עצמה לספק? זה בעצם היא אשמה, אז לכן לענין ארוסה גם בית שמאי מודים.
[דף יט עמוד א]
ברם הכא יודעת הייתה שאין ארוסה שותה, למה נסתרה והכניסה עצמה לספק המרובה הזה, ובכך גרמה לפוסלה מכתובתה? ואף °בית שמאי מודים בזה. °רבי יהודה בר עילאי בעי: כמה דתימר תמן "וקינא את אשתו, וקינא את אשתו", תרי זימני לרבות שמקנה אפילו במקצת אשתו כגון ארוסה ויבמה, ודכוותה גבי השקיה כתיב "תחת אישך", תחת אישך תרי זימני, למה לא אומרים אפילו מקצת אישך? ויוכל להשקותה ארוסא ושומרת יבם? היך עבידה? שמקנה לה אפילו ארוסה ואפילו שומרת יבם. קינא לה בעודה ארוסה וכנסה ונסתרה, משקה אותה על קינויו. קינא לה בעודה שומרת יבם וכנסה ונסתרה, משקה אותה על קינויו. קינא לה בעודה ארוסה ונסתרה וידע בה שנסתרה וכנסה, תצא בכתובתה, שהרי ידע ומחל. ואם לאו, תצא בלא כתובה, שמקח טעות הוא. קינא לה בעלה ומת ונפלה לפני היבם וכנסה ונסתרה, משקה אותה על קינויו של ראשון. לא קינא לה בעלה ומת ונפלה לפני היבם וקינא לה ולא הספיק לכנוס עד שמת ונפלה לפני אחיו, אינו משקה אותה, שלא נפלה לו אלא מחמת אחיו הראשון. אבל אם קינא לה היבם וכנסה ומת ונפלה לפני היבם השני וכנסה ונסתרה, משקה אותה על קינויו. תמן תנינן: איילונית וזקינה ושאינה ראויה לוולד לא שותה ולא נוטלת כתובתה, שנאמר (במדבר נשא ה כח) ונקתה ונזרעה זרע - הראויה להזריע זרע יצאת זו שאינה ראויה להזריע זרע. התיבון: הרי אלמנה לכהן גדול הרי היא ראויה להזריע זרע, ולמה לא שותה? שנייא היא, דכתיב (ויקרא אמור כא טו) ולא יחלל זרעו בעמיו, ואין זה זרע כשר. תמן תנינן: ממזר פוסל ומאכיל. כיצד? בת כהן שנשאת לישראל ומת, אם אין לה זרע ממנו חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה. ואם יש לה זרע, אפילו ממזר פוסלה מלאכול. בת ישראל שנשאת לכהן ומת, אסורה בתרומה. ואם יש לה זרע ממנו, אפילו ממזר כגון שבנה מכהן הביא ממזר ומת, אוכלת בתרומה. משמע שאפילו זרע פסול נקרא זרע. והכא הוא אמר הכין? שאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, כיוון שהבנים פסולים אין זה נקרא "ונזרעה זרע" ואין המים בודקים אותה. אמר רבי תנחומא° בר אבא: תמן גבי אכילת תרומה נאמר פסוק מיותר (ויקרא אמור כב יג) וזרע אין לה מכל מקום, דדרשינן עיין עליה. ברם הכא כתיב "ונזרע זרע", זרע כשר ולא זרע פסול. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: כלום המים באין אלא להתירה לביתה? וזו אסורה לו וגם בלא שנסתרה אומרים לו: הוצא. קל וחומר שכיון שנסתרה אומר לו: הוצא.
מתני':
ואילו לא שותות ולא נוטלות כתובה: ד_גהאומרת "טמאה אני לך", ד_דושבאו לה עדים שהיא טמאה, ד_ה והאומרת "איני שותה". אמר בעלה "איני משקה", ושבעלה בעלה בדרך, נוטלת כתובה ולא שותה. מתו בעליהן עד שלא ישתו, °בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות, ו°בית הלל אומרים: ד_ולא שותות ולא נוטלות כתובה.גמ': אמר רבי יאשיה°: סח לי זעירא משום אנשי ירושלים: שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין להן, ואילו הן: על קינוי סוטה, ובן סורר ומורה,
אנחנו תמיד ירושלמי מסכת סוטה, דף יט. נתחיל מהשורה השנייה. רבי יהודה בעי, כיון דאמר תמן וקינא את אשתו וקינא את אשתו, תרי זימני, אמרו כתוב פעמיים קינא את אשתו, לרבות שמקנא אפילו מקצת אשתו כגון ארוסה או יבמה. אז כיוון תך גבי אשתו, הרי גם שם כתוב תחת אישך, תחת אישך, פעמיים. אז למה אנחנו לא אומרים שאפילו מקצת אישך יכול לזכות גם ארוסה ושומרת יבם? ואת אמר תרי, מהיכי חזי מקנא לה אפילו ארוסה, אפילו שומרת יבם? כלומר יש, יש מצבים כאלה. איך זה יכול להיות? קינא לה עודה ארוסה וכנסה ונסתרה. כלומר הוא קינא לה כשהייתה ארוסה ולאחר מכן נשא אותה ואז נסתרה. אז יכול לזכות אותה על אותו קינוי. קינא לה עודה שומרת יבם וכנסה ונסתרה, משקה אותה על קינויו. עכשיו אם הוא קינא לה בעודה ארוסה ונסתרה וידע בה שנסתרה וכנסה בכל זאת, תצא בכתובתה כי הוא ידע ומחל. ואם לאו, תצא בלא כתובה כי זה מקח טעות. עכשיו קינא לה בעלה ומת ונפלה לפני היבם וכנסה ונסתרה, משקה אותה על קינויו. עכשיו לא קינא לה בעלה ומת ונפלה לפני היבם וקינא, כלומר היבם קינא לה, אבל הוא לא הספיק לכנוס עד שמת ונפלה לפני אחיו, אז אינו משקה אותה כיוון שהיא לא נפלה לו, אלא מחמת אחיו הראשון. בעצם השני זה כלום, כי היא עדיין עם הזיקה של הראשון. אבל אם קינא לה היבם וכנסה - היא כנסה - ומת ונפלה לפני היבם וכנסה ונסתרה, משקה אותה על קינויו. כן? כי ברור, כי עכשיו אחרי שהיבם קינא, הראשון כנס אותה, אז היא עכשיו בעצם אשתו, ואחרי שהוא מת היא נופלת על שמו, וכיוון שהוא כבר קינא לה אז השני יכול, אם היא נסתרה יכול להשקות אותה על פי הקינוי שלו.
ואת אמר תרי, ותנינן: איילוני וזקינה ושאינה ראויה לוולד לא שותה ולא נוטלת כתובתה, שנאמר ונקתה ונזרעה זרע - הראוי להזריע, הראויה להזריע זרע היא, היא בעצם נוטלת כתובה, כן? ומשקים אותה. יצאת זו שאינה ראויה להזריע זרע, כן? שאותה לא משקים, זקנה ואילונית לא משקים. ואת אמר איתיבון, הרי אלמנה לכהן גדול הרי היא ראויה להזריע זרע. אז למה לא שותה? ואת אמר שנייא היא, דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. כן כתוב ונקתה ונזרעה זרע, ולגביו כתוב לא יחלל זרעו בעמיו, והרי הזרע הזה הוא לא כשר, הוא מחלל אותו, לכן אסור.
ואת אמר תרי, ותנינן: ממזר פוסל ומאכיל. כיצד? בת כהן נישאת לישראל ומת, אז אם אין לה זרע ממנו היא חוזרת למזבחה וחייבת בתרומה. ואם יש לה זרע אפילו ממזר, כן? כגון נניח אם היה לה בן ממנו והבן הוליד ממזר ולאחר מכן הבן מת, אז בעצם רק נשאר הנכד הממזר, הוא פוסל אותה מלאכול. בת ישראל נישאת לכהן ומת, אסורה בתרומה, ואם יש לה זרע ממנו אפילו ממזר, כן? כגון אותו דבר, כן? שנולד לה בן והבן הזה הוליד ממזר ולאחר מכן הבן הזה מת, אז יש לה בעצם נכד ממזר ובעצם עדיין יכולה לאכול בתרומה בגלל אותו נכד. אבל בכל זאת מה שם מכאן? שאפילו זרע פסול נקרא זרע. והכא הוא אמר הכין, שהמעין כהן גדול גרושה חלוצה לכהני הדיוט, כיוון שהבנים פסולים אז לא נקרא זה מזרע זרע, ולכן המים לא בודקים אותה?
אמר רבי תנחומא: תמן גבי הכי לא תרומה נאמר, כן? יש פסוק מיוחד כתוב וזרע אין לה מכל מקום, מכל מקום דורשים כאילו עיין עליה, כן? תבדוק האם יש לה בכלל זרע כלשהו. ברם הכא, כתיב ונזרע זרע, כן? זרע כשר לא זרע פסול. אמר רבי יוסי בי רבי בון: כלום המים באין אלא להתיר לביתה? מה המטרה של המים? כדי להתיר אותה לבעלה. אבל זו הרי אסורה לו גם בלי שהיא נסתרה. כן, גם בלי שהיא נסתרה אומר לו: הוצא. אז עכשיו אחרי שהיא נסתרה קל וחומר שאומרים לו הוצא.
ודעת לך בית ומד המשנה: ואילו לא שותות ולא נוטלו כתובה: האומרת טמאה אני לך, ושבאו לה עדים שהיא טמאה. כן? והאומר איני שותה. אז כל אלה לא שותות ולא נותנות כתובה. עכשיו אם בעלה איני משקה או שבעלה בעלה בדרך, נוטלת - כתובתה - ולא שותה. מתו בעליהן עד שלא ישתו, בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות, ובית הלל אומרים: לא שותות ולא נוטלות כתובה. כן. אמרו למה לפי בית שמאי הן נוטלות ולא שותות, נוטלות כתובה? כי יכולה להגיד, תביאו את בעלי, אני מוכנה לשתות.
ואת אמר: אמר רבי יאשיה, סח לי זעירא משום אנשי ירושלים: שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין להן, ואילו הן: סוטה, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא. כן, בשלושת הדברים האלה אם רוצים למשל למחול. כלומר על קינוי שותה הבעל יכול למחול, כמובן לפני שהיא נסתרה. ובן סורר ומורה אז ההורים יכולים למחול, וזקן ממרא הבית דין יכול למחול.
[דף יט עמוד ב]
וזקן ממרא כו'.
מתני':
מעוברת חבירו ומיניקת חבירו לא שותה ולא נוטלת כתובה, דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: ד_זיכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן. ד_חאיילונית וזקינה ושאינה ראויה לילד לא שותה ולא נוטלת כתובה. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: יכול הוא לישא לו אשה אחרת ולפרות ולרבות ממנה. ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתובה.
גמ': לא ישא אדם מעוברת חבירו ומיניקת חבירו, ואם נשא עליו הכתוב אומר: (משלי כ"ג, י') אל תשג גבול עולם דורשים עוללים אשר גבלו ראשונים, ובשדה יתומים אל תבוא. הנושא מעוברת חבירו ומיניקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית, דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים: יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן. ובכל הדברים °רבי מאיר קונס מי שעבר על תקנת חכמים. נישמעינה מן הדא דתני: קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל, ואם לא חלצה חליצתה כשירה. רבי מנא° בן יונה אמר לה: סתם. רבי יצחק בריה דרבי חייה רובה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ד°רבי מאיר היא, ד°רבי מאיר אמר: אין חולצין ואין מייבמין את הקטנה שלא תימצא איילונית. רואים שלא בכל דבר °רבי מאיר קנס, שהרי לא קנס אם חלצה קטנה. תני: מניקה שמת בעלה לא תינשא עד עשרים וארבעה חדשים, דברי °רבי מאיר. °רבי יהודה בר עילאי אומר: שמונה עשר חדש. °רבי יונתן בן יוסי אומר: °בית שמאי אומרים עשרים וארבעה חדשים, ו°בית הלל אומרים שמונה עשר חדש. אמר °רבן שמעון בן גמליאל: אם כדברי האומר עשרים וארבעה חדש, מותרת להינשא לאחר עשרים ואחד חדש. ואם כדברי האומר שמונה עשר חדש, מותרת להינשא לאחר חמשה עשר חדש, לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים. רבי יעקב בר אחא° אמר: עקביה° שאל את רבי שמעון בן לקיש° והורי ליה עשרים וארבעה חדשים. אמר רבי ירמיה°: עקביה° שאל לרבי חנינא° בר חמא והורי ליה עשרים וארבעה חדשים. האם הם חולקים? תרין עובדין הוון: חד בשם רבי חנינא° בר חמא: וחד בשם רבי שמעון בן לקיש°. רבי מנא° בן יונה הורי שמונה עשר חדש וצם כל ההוא יומא שחשש שמא טעה. רבי מר עוקבא° הורי בארבלי עשרים וארבעה חדש, ואפילו מת התינוק שלא חילקו. תנן: איילונית וזקינה ושאינה ראויה לילד לא שותה ולא נוטלת כתובה. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: יכול הוא לישא לו אשה אחרת ולפרות ולרבות ממנה. מודין חכמים ל°רבי אליעזר בן הורקנוס שאם היו לו אשה ובנים שהיא שותת ונוטלת כתובה. היה לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה, כבר נראית לשתות. לא היה לו אשה ובנים ונולדו לו בין קינוי לסתירה, כבר נראית שלא לשתות.
ודעת לך גירסת המשנה: מעוברת חבירו ומיניקת חבירו לא שותה ולא נוטלת כתובה, דברי רבי מאיר. כן? כי הרי מצווה להוציא אותה. וחכמים אומרים: יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן, ולכן היא כן תשתה. איילונית וזקינה ושאינה ראויה לילד לא שותה ולא נוטלת כתובה. רבי אליעזר אומר: יכול הוא לישא לו אשה אחרת ולפרות ולרבות ממנה. ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתובה.
ואת אמר: לא ישא אדם מעוברת חבירו ומיניקת חבירו, ואם נשא עליו הכתוב אומר: אל תשג גבול עולם אשר גבלו ראשונים, ובשדה יתומים אל תבוא. כאן הוא דורש את המילה "עולם" כנראה בלשון עוללים. הנושא מעוברת חבירו ומיניקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית, דברי רבי מאיר. כלומר גזרו עליו שיוציא ולא יחזיר עולמית. וחכמים אומרים: יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן. כן, הרי אמרנו שצריך להיות מיניקת חבירו עשרים וארבעה חודשים, אז זה - יחזיר אותה לאחר מכן.
ובכל הדברים רבי מאיר קונס - שואלת הגמרא, למה רק? מה מיוחד כאן? אז הבא ראייה, יש מנין ידע? תני: קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל, ואם לא חלצה חליצתה כשירה. רבי מנא אמר לה סתם, כלומר בלי להגיד מה המקור. רבי יצחק בריה דרבי חייה רובה בשם רבי יוחנן: דרבי מאיר היא, כלומר ההלכה הזאת זה רבי מאיר. למה? כי רבי מאיר אמר: אין חולצין ואין מייבמין את הקטנה שלא תימצא איילונית. כן, כלומר חוששים שמא היא בסוף תתגלה איילונית. אם היא תימצא איילונית ואז יתברר שאם למשל אחותה שלה התחתנה, יתברר שאחותה שלה הייתה אסורה ועוד וכדומה. אז בכל אופן רואים שלא בכל דבר רבי מאיר קונס, כי הוא לא קונס אותה. אם היא חלצה קטנה, הוא לא קונס. אם היא לא חלצה כשהיא גדולה אז היא אסורה להתחתן.
תני: מניקה שמת בעלה לא תינשא עד עשרים וארבעה חדשים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שמונה עשר חדש. כן, הוא סובר שתמיד, כן, תכף נראה את הגמרא, תכף את ההסברה. רבי יונתן בן יוסי אומר: בית שמאי אומרים עשרים וארבעה חדשים, ובית הלל אומרים שמונה עשר חדש. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם כדברי האומר עשרים וארבעה חדש, מותרת להינשא לאחר עשרים ואחד חדש, כלומר תמיד שלושה חודשים פחות, כן, כי הרי החלב לא נעכר אלא אחרי שלושה חודשים, אז גם אם היא תתעבר, עדיין שלושה חודשים יהיה חלב. ואם כדברי האומר שמונה עשר חדש, מותרת להינשא לאחר חמשה עשר חדש. לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים.
רבי יעקב בר אחא אמר: עקביה שאל את רבי שמעון בן לקיש והורי ליה עשרים וארבעה חדשים. אמר רבי ירמיה: עקביה שאל לרבי חנינא והורי ליה עשרים וארבעה חדשים. שואלת הגמרא, מה הם חולקים? זה אמר את זה, כשהוא שאל את רבי חנינא וזה שאל את רבי שמעון בן לקיש. אז הבא ואמר לה: תרין עובדין הוון, זה היה שני מקרים, אחד בשם רבי חנינא ואחד בשם רבי שמעון בן לקיש.
רבי מנא הורי שמונה עשר חדש וצם כל ההוא יומא. כלומר הוא הורה שדי בשמונה עשר חודש, ולאחר מכן הוא כבר, אחרי שהוא ראה את זה, הוא פחד אולי הוא טעה ולכן הוא צם כל היום. רבי מר עוקבא הורי בארבלי עשרים וארבעה חדש, ואפילו מת התינוק. כן, הוא רוצה לומר שלא חילקו. אפילו אם התינוק מת, אז צריכה להמתין עשרים וארבעה חודשים, אסור לנסות אותה.
איילונית וזקינה ושאינה ראויה לילד לא שותה ולא נוטלת כתובה. רבי אליעזר אומר: יכול הוא לישא לו אשה אחרת ולפרות ולרבות ממנה. מודין חכמים לרבי אליעזר שאם היו לו אשה ובנים שהיא שותת ונוטל כתובה. אם היה לו אישה ובנים ומדובר שיש לו זקנה או אילונית, וכשהיו לו בנים אחרים אז בעצם לכאורה היה צריך להשקות אותה, כי אמרנו שיש לו בנים מותר להשקות אותה, כן, אבל היה לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה, כבר נראית לשתות. כיוון שהיא נראית לשתות, אז למרות שאחרי זה הבנים מתו, בכל זאת הוא משקה אותה. במקרה הפוך, לא היה לו שם אישה ובנים - כלומר הוא רוצה להשקות את הזקנה או את האילונית ואין לו אישה ובנים - ונולדו לו בין קינוי לסתירה, כבר נראית שלא לשתות. כלומר כיוון שבהתחלה לא היו לו בנים ולא הייתה לה ראייה לשתות, אז גם לאחר מכן כשיש לו בנים הוא לא יכול להשקות אותה.
[דף כ עמוד א]
==ירושלמי סוטה, פרק ד, הלכה ד==
מתני': ד_טאשת כהן שותה ומותרת לבעלה. ד_יאשת סריס שותה. ד_יאעל ידי כל העריות כולן מקנין, ד_יבחוץ מן הקטן וממי שאינו איש בהמה.
גמ': תנן: אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. דאי לכן מה אנן אמרין למה שתהיה אסורה? הרי שתת ולא בדקו אותה המים, טהורה היא. אני אומר: הזכות תולה לה. ניחא כמאן דאמר: הזכות תולה ואינה ניכרת. ברם כמאן דאמר: הזכות תולה וניכרת שמתנוונה, למה הייתי חושב שתהיה אסורה? אמר רבי יצחק° בר אבא: כן אנן קיימין כששתת ולא היו המים בודקין אותה, שלא תאמר: "הואיל ואין המים בודקין באנוסה אלא במפותה, וזו אולי אנוסה היא", ולכן לא בדקו אותה המים ותהיה אסורה עליו. שהרי אנוסה שבכהונה אסורה על בעלה כרצון שבישראל. לפום כן צריך מימר: מותרת לביתה. ומניין שאונסין באשת ישראל פוסלין לכהונה? שאף שהיא מותרת לו, אם ימות בעלה אסורה לכהן. מה אם טמאת שרצים הקלים שאין בהם עוון מיתה עשה בהן את האונס כרצון והכהן שנטמא בהם פסול לעבודה, סוטה שכתוב בה "והיא נטמאה" שטמאתה חמורה שמתים עליה לא כל שכן? תני רבי יעקב בר אידי° קומי רבי יונתן°: כתיב (במדבר נשא ה כ) "ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת", פרט לאונסין. מה את שמע מינה? איך הלימוד מהפסוק? אמר ליה: מה "תחת אישך" לרצון, אף כאן לרצון. (במדבר נשא ה יג) "והיא לא נתפשה", הא נתפשה מותרת. ויש לך תפוסה בישראל והיא אסורה, ואי זו זו? זו שתחילתה ברצון וסופה באונס. ויש לך שאינה תפוסה בישראל והיא מותרת, ואי זו זו? זו שתחילתה באונס וסופה ברצון. כהדא איתתא אתת לגביה אשה באה אל רבי יוחנן° בר נפחא, אמרה ליה: "נאנסתי". אמר לה: "ולא ערב לך בסוף?" אמרה ליה: "ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים, שמא אינו רע לו? ובסוף אינו ערב לו". וקיבלה. תנן: אשת סריס שותה. כתיב "ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת" לרבות לאשת סריס. "ויתן איש בך את שכבתו" לרבות את הסריס, חוץ מן הקטן וממי שאינו איש בהמה.
מתני':
ד_יגואילו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה או נשטה או שהיה חבוש בבית האסורין. ד_ידלא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: אף להשקותה, שכשיצא בעלה מבית האסורין ישקינה.
גמ': תנן: ואילו שבית דין מקנין להן. ומנין שבית דין מקנים? שנאמר (במדבר בהעלותך יב יד) דבר אל בני ישראל וכו'. וקינא וישקינה גזירת הכתוב היא, שרק הבעל משקה, דכתיב "והביא האיש את אשתו אל הכהן".
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת סוטה, דף כ', תחילת המשנה, פרק ד', הלכה ד'. מה תיתי? אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. אשת סריס שותה. על ידי כל העריות כולן מקנין, כלומר אדם יכול לקנות אפילו מאביה או מאחיה, חוץ מן הקטן וממי שאינו איש - מבעלי חיים הוא לא יכול לקנות.
מתני' אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. שואל תלמידים כן, מה אני אומרים? למה שתהיה אסורה? למה ששתתה? המים לא בדקו אותה? כן, סימן שהיא טהורה. אומרת הגמרא לא, אני אומרת הזכות תולה לה. אומר טוב, ניחא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת. כן, אז בעצם הזכות תולה ולא רואים שום סימן. יכול להיות שהיא כן טמאה. אבל כמאן דאמר הזכות תולה וניכרת. כלומר מתנבאה. אז אם רואה שהיא לא מתנבאה, למה שהיא אסורה?
אמר רבי יצחק כן אנן קיימין כששתת ולא היו המים בודקין אותה. שלא תאמר "הואיל ואין המים בודקין באנוסה אלא במפותה, וזו אנוסה היא", אז לכן לא בדקו אותה המים והיא תהיה אסורה עליו, כי אנוסה שבכהונה כרצון שבישראל. כן, כלומר אנוסה אסורה אפילו באונס אסורה לכהן, כן? בזמן ישראל היא רק אם זה ברצון היא אסורה. אז לפום כן צריך מימר מותרת לביתה.
שואל תלמידים ומנין שאונסין פוסלין - כלומר נניח אם אשת ישראל נאנסה, הרי מותרת לבעלה, לישראל היא מותרת, אבל אם הוא ימות היא תהיה אסורה לכהן, מנין? אז אומרת הגמרא מה אם שרצים הקלים עשה בהן את האונס כרצון, וכהן שנטמא בהם הוא פסול לעבודה עד שיטהר, סוטה חמורה לא כל שכן?
תני רבי יעקב בר אידי קומי רבי יונתן: כתיב ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, מכאן לומדים פרט לאונסין. שואל תלמיד, מה את שמע מינה? אמר ליה, מה תחת אישך לרצון, אף כאן לרצון. כן, שאצל השני גם זה לרצון.
כתוב והיא לא נתפשה. משמע מכאן, הא נתפשה מותרת, כלומר אם זה היה באונס היא מותרת. הרי יש לך תפוסה בישראל והיא אסורה, ואי זו זו? זו שתחילתה ברצון וסופה באונס. ויש לך הפוך, ויש לך שאינה תפוסה בישראל והיא מותרת, ואי זו זו? זו שתחילתה באונס וסופה ברצון. בהתחלה זה היה באונס ולאחר מכן היא הסכימה.
כהדא איתתא אתת לגבי רבי יוחנן, אמרה ליה נאנסתי. אמר לה ולא ערב לך בסוף? בסוף נהנית. אמרה ליה ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים, שמא אינו רע לו? ובסוף אינו ערב לו. וקיבלה - כלומר בסוף הסכים איתה.
מתני' למדנו אשת סריס שותה. כתיב ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, אז זה בא לרבות לאשת סריס. כתוב בהמשך ויתן איש בך את שכבתו, זה בא לרבות את הסריס, חוץ מן הקטן וממי שאינו איש, כן אמרנו חוץ מבהמה. כלומר אם הבעל לא יכול - הוא לא יכול לקנות לה מבעל חיים.
אומרת הגמרא, פרק ד' הלכה א' לפי רוב המשנה, ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה או נשטה או שהיה חבוש בבית האסורין. אז לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה, כלומר בית דין לא יכולים להשקות אותה, אלא רק לפוסלה מכתובתה. רבי יוסי אומר: אף להשקותה, שכשיצא בעלה מבית האסורין ישקינה. כלומר בית דין מקנין לה, ועל סמך הקינוי הזה הבעל אחרי זה יכול להשקות אותה.
[דף כ עמוד ב]
ולא יקנא לה. התורה אמרה: "וקינא את אשתו, וקינא את אשתו" לרבות בית דין. ביאת פסולין מניין שהיא פוסלת באכילת תרומה ושתהיה אסורה לכהן? מה אנן קיימין? מנין נלמד לאסור? אם מאשת איש שזינתה, שאסורה לכהן ואסורה בתרומה, חמורה היא. אם מאלמנה לכהן גדול, שאני פסולי כהונה דחמירא. הצד השוה שבהן: שזרעם פסול וביאתם פוסלת. אף אני אביא את שזרעו פסול שביאתו פוסלת, ואת שאין זרעו פסול אין ביאתו פוסלת. ואילו הן: בן תשע שנים ויום אחד שהוא גר, עמוני ומואבי, אדומי מצרי, עבד ממזר חלל נתין כותי וגוי, שבאו על בת כהן, על בת לוי ועל בת ישראל פוסלה מן הכהונה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: כל שזרעו פסול ביאתו פוסלת, וכל שאין זרעו פסול אין ביאתו פוסלת. מצרי שני איכא בנייהו בינו לבין הבריתא שהרי זרעו כשר. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאת מותר בבתו את מותר באלמנתו, וכל שאין את מותר בבתו אין את מותר באלמנתו. גר עמוני איכא בנייהו שהרי ביתו מותרת. הדרן עלך פרק ארוסה ושומרת יבם
פרק חמישי – כשם שהמים
מתני':ה_אכשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו שנאמר (ויקרא נשא ה כב כז) ובאו ובאו ה_בכשם שהיא אסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר נטמאה נטמאה דברי °רבי עקיבה אמר °רבי יהושע בן חנניה כך היה דורש °רבי זכריה בן הקצב °רבי אומר שני פעמים האמורין בפרשה אם נטמאה אם נטמאה אחד לבעל ואחד לבועל
גמ': תנן כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו אנן תנינן מכפל הלשון באו באו אית תניי תני מיתור האות ו' באו ובאו מאן דאמר באו באו °רבי עקיבה שדורש לשונות כפולים ומאן דמר באו ובאו °רבי ישמעאל בן אלישע תנן כשם שהיא אסורה לבעל כך אסורה לבועל אנן תנינן נטמאה נטמאה אית תניי תני נטמאה ונטמאה מאן דאמר נטמאה נטמאה °רבי עקיבה שדורש לשונות כפולים ומאן דאמר נטמאה ונטמאה °רבי ישמעאל בן אלישע אית דתני שלומדים שהמים בודקים אותו ואותה מהמילים בוא ובה וכתיב כן הרי לא כתוב אלא ובאו בה אלא כיי דאמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי יוחנן° בר נפחא ניתן לדרוש על ידי שגורעין אות מתחילתה ומעבירין אותה לסופה ואמר רבי חנינה° בשם רבי ירמיה° ואפילו לאמצע התיבה כמו שכתוב (ויקרא ויקרא ב ו) ויצקת עליה שמן מנחה היא וגורעים ודורשים כאילו כתוב ויצקת שמן על המנחה לרבות את כל המנחות ליציקה כתיב ובאו בה המים המאררים למרים אמר רבי תנחומא° בר אבא מניין גמטריא של המילה המאררים פעמים רמ"ח כנגד מאתים וארבעים ושמונה איברים שיש בה, וכנגד מאתים ארבעים ושמונה איברים שיש בו
מתני' למדנו ואלו שבית דין מקנין להן. ומנין שבית דין מקנין? שנאמר דבר בני ישראל ואחרי זה כתוב וקינא, אז כאילו בני ישראל הם המקנין, כן, כלומר בית דין. שואל תלמיד ואם ככה אז גם ישקינה? אומרת הגמרא גזירת הכתוב היא שרק הבעל משקה, דכתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן. שואל תלמיד אם ככה אז ולא יקנא לה בכלל? אומרת הגמרא התורה אמרה וקינא את אשתו, וקינא את אשתו שתי פעמים - זה לרבות בית דין.
אומרת הגמרא ביאת פסולין מנין שהיא פוסלת? אז אמרה, מה אנן קיימין? אם אשת איש שזינתה שהיא אסורה לכהן ואסורה בטומאה, אז אם איש חמורה היא. עכשיו, אם לכהן גדול, ... אתה סבר שמא אין שזרעו פסול וביאתו פוסלת, אז אף אני אביא את שזרעו פסול פוסלת, ואת שאין זרעו פסול אין ביאתו פוסלת.
ואילו הן: בן תשע שנים ויום אחד גר, עמוני ומואבי, אדומי מצרי, עבד ממזר חלל נתין כותי וגוי, שבאו על בת כהן, על בת לוי ועל בת ישראל - פסלו תמיד לכהונה. רבי יוסי אומר: כל שזרעו פסול ביאתו פוסלת, וכל שאין זרעו פסול אין ביאתו פוסלת. אז מה ההבדל בין הברייתא לבין מה שאמר רבי יוסי? אז אומרת הגמרא מצרי שני קבינאי הוא, כי רבי יוסי אומר כל שזרעו פסול, הרי מצרי שני הבנים שלו הם כשרים, אז ביאתו לא פוסלת. אבל לפי הברייתא כל עוד שהוא לא מותר לבוא בקהל הוא פוסל.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאת מותר בבתו את מותר באלמנתו, וכל שאין את מותר בבתו אין את מותר באלמנתו. כן, אתם רואים פה עמוני שני איקבינא הוא, כי הגר עמוני הבת שלו מותרת, אז לפי דבריו של בן גמליאל, שהוא אומר שאם אתה מותר בבתו אתה מותר באלמנתו, זאת אומרת הביאה שלו לא פוסלת. ולפי הברייתא כמו שראינו זה פוסל.
הדרן עלך פרק ארוסה ושומרת יבם. פרק אחד עשר.
אומרת המשנה, כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו שנאמר ובאו ובאו כתוב פעמיים. כשם שהיא אסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר נטמאה נטמאה, דברי רבי עקיבא. אמר רבי יהושע, כך היה דורש רבי זכריה בן הקצב. רבי אומר שני פעמים האמורין בפרשה אם נטמאה אם נטמאה, למה כתוב פעמיים? אחד לבעל ואחד לבועל, אסורה לשניהם.
ודבר נוסף במשנה, כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו. אנן תנינן כך למדנו שבעצם למדו את זה מכפל הלשון שכתוב באו באו. ואית תניי תני מעיטור האות ו', כתוב ובאו. אז מה דאמר באו באו זה רבי עקיבא שהוא דורש לשונות כפולים. ומה דאמר ובאו שכתוב במקום לכתוב באו באו, אז זה רבי ישמעאל.
ודבר תלמדנו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. אנן תנינן מהמילה נטמאה נטמאה כתוב פעמיים. ואית תניי תני ונטמאה עם ו'. אז מה דאמר נטמאה נטמאה זה רבי עקיבא שהוא דורש כפל לשון. ומה דאמר ונטמאה זה רבי ישמעאל, שהוא לא דורש כפל לשון, הוא דורש את זה מהיתור של הו'.
תני בוא ובה שהמים בודקים אותו ואותה מהמילים בו ובה. שואלת הגמרא וכתיב כן? הרי אין מילה כזאת בתורה ולא כתוב אלא הוא בא הוא בא. מותר מה כן, אלא כי אמר רבי אמי בשם רבי יוחנן לדרוש מתחילתה לסופה - שניתן לדרוש על ידי שגורעים אות מתחילתה ומעבירים אותה לסופה. ואמר רבי חנינה בשם רבי ירמיה ואפילו התיבה, כמו שכתוב ויצקת עליה שמן מנחה - לרבות את כל המנחות ליציקה. אז גורעים ודורשים כאילו כתוב ויצקת שמן על המנחה, להרבות כל המנחות ליציקה. כן, אז פה כתוב כן. אז פה גם כן כתוב הוא בא הוא בא, אז כאילו כתוב בו ובה.
אומרת הגמרא, הכתוב הוא בא הוא בא, מה עם המאררים? אמר רבי תנחומא מניין המאררים כנגד מאתים וארבעים ושמונה איברים שיש בה, וכנגד מאתים ארבעים ושמונה איברים שיש בו. כלומר גימטריה של המילה מאררים זה פעמיים רמ"ח, כנגד מאתיים ארבעים ושמונה איברים שיש בה וכנגד מאתיים ארבעים ושמונה איברים שיש בו.
[דף כא עמוד א]
ותנינן נמי הכי דתנן כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו, כשם שהיא אסורה לבעל כך היא אסורה לבועל, כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל, כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה בלא שידע שנסתרה לאחר הבועל כך הן בודקין אותו את הבועל. היא על ידי שדרכה ליאסר בין לו בין לאחר אם נסתרה היא נבדקת משקין אותה כדי להתירה לבעלה, אבל הוא שאינו נאסר כשנסתר עימה לכשתשתה הוא נבדק. בדקו אותו שמת אחר ששתתה ולא בדקו אותה, אני אומר הזכות תלה לה. ניחא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת, ברם כמאן דאמר הזכות תולה וניכרת הרי לא הוכרה. אלא אני אומר מים מגולין שתה ונצבה הכין לא הוון בעיי מיבדקוניה אלא כדון וכי מים מגולים פועלים בדיוק כמי סוטה שצבטה בטנו ונפלה ירכו. אלא אני אומר עם אחרות נסתר. ולא כן סברנן מימר לכשתשתה הוא נבדק והרי האחרות לא שתו אז איך הוא נבדק? תיפתר שהיה הוא מזיד והיא שוגגת ולכן המים בדקו אותו ולא בדקו אותה. בדקו אותה ולא בדקו אותו, אני אומר הזכות תלה ליה. ניחא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה נכרת, ברם כמאן דאמר הזכות תולה וניכרת הרי לא הוכר. אלא אני אומר מים מגולין שתת ונצבית הכין לא הוון בעיי מיבדקוניה אלא כדון וכי מים מגולים פועלים בדיוק כמי סוטה שצבטה בטנה ונפלה ירכה. אלא אני אומר עם אחרים נסתרה. מעתה גירש יהא מותר בה? תיפתר שאולי היה הוא שוגג והיא מזידה. ובדקו אותה ולא בדקו אותו הוא מזיד והיא שוגגת, פשיטא שהיא מותרת לביתה. גירש מהו שיהא מותר בה? איפשר לומר מזיד בה ואת אמר הכין. הוא שוגג והיא מזידה, פשיטא שהיא אסורה לביתה. גירש מהו שיהא מותר בה? איפשר לומר יוצאת מתחת ידו ותאמר הכין. ומניין שהדבר תלוי בה? שמעון בר אבא° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא כתיב (ויקרא אחרי מות יח כ) ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה, בה הדבר תלוי.
רבי יוסי בי רבי בון אמר רב ושמואל - חד אמר בין בתרומה בין בחולין אמר רבי עקיבה, וחורנה אמר בתרומה אבל לא בחולין.
[דף כא עמוד ב]
אם היתה מזידה אסורה, שוגגת מותרת.
מתני':
בו ביום דרש °רבי עקיבה (ויקרא שמיני יא לג) וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא, אינו אומר טמא אלא יטמא לטמא את אחרים. לימד על ככר השני שמטמא את השלישי. אמר °רבי יהושע בן חנניה מי יגלה עפר מעיניך °רבן יוחנן בן זכאי שהייתה אומר עתיד דור אחר לטהר את ככר השלישי אפילו בתרומה שאין לו מקרא מן התורה, והרי °עקיבה תלמידך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא שנאמר כל אשר בתוכו יטמא.
גמ': רבי יוסי בי רבי בון° אמר רב° אבא בר אייבו ושמואל° בר אבא בר אבא חד אמר בין בתרומה בין בחולין אמר °רבי עקיבה ששני עושה שלישי שהשרץ אב הטומא והכלי נעשה ראשון והפרי שבתוכו שני והוא מטמא את השלישי, וחורנה אמר בתרומה אבל לא בחולין. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יונה° בשם רב° אבא בר אייבו ואמרי לה אמר רב° אבא בר אייבו בשם רבי חייה רובא° השלישי בחולין הבא מחמת השרץ עושה רביעי בתרומה, הוי אומר דרב° אבא בר אייבו הוא דאמר בין בתרומה בין בחולין אמר °רבי עקיבה. מתניתא פליגא על רב° אבא בר אייבו דתנן אוכל מעשר שהוכשר במשקה ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות שגזרו עליהם להיות שניות, מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה מפני שהוא שלישי והשלישי טהור בחולין. והא סתם משנה °רבי מאיר ואליבא ד°רבי עקיבא בן יוסף ואמר ששלישי בחולין טהור. פתר ליה קל הוא בידים שהן מדבריהן שהן מגזירת י"ח דבר ואין עושין שלישי בחולין. והא תנינן טבול יום? תיפתר בטבול יום מטומאת בית הפרס. אמר רבי זעירא° ואפלו תימר בטבול יום דבר תורה שנייא היא דכתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יבא וטמא עד הערב וטהר, ממשמע שנאמר וטמא עד הערב איני יודע שהוא טהור בערב, מאי וטהר, מכאן שהוא טהור למקצת וטמא למקצת, טהור לחולין מבעוד יום ולתרומה משתחשך. התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסי° בר זבידא או נימר שהוא טהור במגע וטמא באכילה? אמר ליה כלים אמורים בפרשה, אית לך מימר גבי כלים טהורים במגע וטמאים באכילה? מתניתא מסייעא לרב° אבא בר אייבו דתנן הראשון שבחולין טמא ומטמא והשיני שבחולין פוסל ולא מטמא והשלישי שבחולין נאכל בנזיד הדמע שיכול לערבו עם תרומה שאינו פוסל את התרומה.
מתניתא פליגא על רב - דתנן, אוכל מעשר שהוכשר במשקה, כלומר מעשר ראשון, ונגע בו טבול יום, ידיים מסואבות, כן, גזרו עליהם להיות שניות, אז מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה. כן? למה? מפני שהוא שלישי והשלישי טהור בחולין. כלומר, רואים מכאן שבעצם שלישי בחולין הוא טהור. כן? וזה הרי סתם משנה, וסתם משנה זה רבי מאיר אבל היא ואליבא דרבי עקיבא. וכתוב שלישי בחולין טהור. זה חולק על רב, כי רב אמר שגם בתרומה וגם בחולין בשתיהם לפי רבי עקיבא יש שלישי.
ואתה אומר פתר הוא בידים שהן מדבריהן, אבל זה גזירת הכתוב.
והתיב רבי חגיי קומי רבי יוסי, או נימר טהור במגע וטמא באכילה? לומר שזה בעצם ההבדל, ש-- טבול יום הוא טהור במגע. מה שאמרנו שכתוב גם הוא מטמא במקצת וטהור במקצת. אז כנראה אני יכול להגיד שמה הכוונה טהור במקצת? שבמגע. כלומר הוא לא מטמא במגע, אם הוא יגע בזה הוא לא מטמא, אבל הוא טמא באכילה. אז אולי זה הכוונה שהוא טהור במקצת, טמא במקצת.
אמר ליה: כלים אמורים בפרשה, אית לך מימר גבי כלים טהורים במגע וטמאים באכילה? הרי מדובר פה בכלי, כתוב "וכל כלי", שמדובר שם כלי של הטבל, ובכלי הרי לא שייך שהוא יאכל.
ואתה אומר מתניתא מסייעא לרב, שאמר שבעצם יש גם שלישי בחולין לפי רבי עקיבא, דתנן: הראשון שבחולין טמא ומטמא והשיני פוסל ולא מטמא, כלומר, רואים מכאן שבעצם בחולין יש גם שלישי. עכשיו השלישי נאכל בנזיד הדמע, זאת אומרת בעצם מותר לאכול, לערבב אותו ביחד עם תרומה, ולאכול אותו ביחד, כי הוא לא פוסל את התרומה. דמע זה תרומה. כתוב בכל אופן, מה שאומר כאן שהשלישי בחולין פסול כמו בתרומה. זה כדברי הרב.
[דף כב עמוד א]
הא לעשותו דמע תרומה על תבל אחר שיש לו אסור משמע שהשלישי בחולין פסול כתרומה כדברי רב° אבא בר אייבו אם ניתן לדיק ממה שנאמר שהשלישי שבחולין נאכל בנזיד הדמע, שלעשותו תרומה אסור. אמור דבתרה דתנן הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין והשלישי פוסל את הקדש ולא מטמא והרביעי נאכל בנזיד הקודש, אין תימר הא לעשותו קודש אסור כמו שאמרתה ברישא גבי תרומה, אשכחת מימר מחלפה שיטתיה דרב נמצאתה אומר שרב חזר בו. דאמר רבי אבא° בשם רב° אבא בר אייבו שלישי הבא מחמת השרץ בחולין והרביעי בתרומה מותר לעשותו קודש שלא אמרו שיש רביעי בקודש אלא בקדשי המקדש מקודשין ולא בקדשי הגבול תרומה. אמר רבי חונה° ולא בתרומה אנן קיימין כל תרומה אסור לעשותה קודש שלא להמציא בה תקלה שתאסר באכילה אם יהיה ההקדש נותר. ואמור דבתרה הראשון והשיני והשלישי שבקודש טמאים ומטמאים, והרביעי פסול ולא מטמאה, והחמישי נאכל בנזיד הקודש שהחמישי טהור ויכול לאכלו אם קרבנות טהורים, אין תימר הא לעשות קודש אסור. וכי יש חמישי בקודש? אלא על כרחך את אמר לית כן שאי אפשר לדיק מכאן, הא לעשות חמישי קדש אסור אף הכא ברישא לית כן ואי אפשר לדיק ממה שאמרה המשנה שלישי נאכל עם התרומה שאסור לעשותו תרומה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא השלישי בחולין שבא מחמת השרץ מותר לעשותו תרומה שאין שלישי בחולין. בעו קומוי אפילו כ°רבי עקיבא בן יוסף? אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי הילא° אילעא אפילו כ°רבי עקיבא בן יוסף מאי טעמא? טבול יום פוסל והשני פוסל, מה טבול יום אינו פוסל את החולין מלעשותן תרומה אף השני אינו פוסל את החולין מלעשותן תרומה, אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא שלישי בחולין הבא מחמת שרץ אסור לעשותו תרומה ומותר לעשותו קודש. רבי זעירא° בעא קומי רבי יסא° אסי מטמא בקודש ואת אמר אכן שמותר לעשותו קדש? אמר ליה מה ששלישי מטמא בקדש אינו אלא משום מעלה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° אף עיקר טומאתו של שלישי בקודש אינו אלא משום מעלה שמדאוריתא בין בחולין בין בקדשים יש רק עד שני. אמר רבי יוסי° בר זבידא מה שהוא מטמא בקודש ועושה רביעי זה משום מעלה אבל שלישי עצמו אסור מהתורה. רבי יודן° אמר אפילו לרבנן דאינון אמרין אין שלישי בחולין השלישי שבחולין מטמא בקודש משום מעלה. אמר ליה רבי יוסי° בר זבידא האם אפשר לחדש דבר כזה מעצמנו ולית אנן צריכין שמעין ליה מן בר נש רב?
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת סוטה, דף כב. נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא, ב-בדף הקודם רצינו לדייק ממה שהברייתא אמרה, שהשלישי שבחולין נאכל בנזיד הדמע, כלומר מותר לאכול אותו עם התרומה, למרות שבעצם שלישי בחולין הוא טהור, הוא נאכל ביחד עם תרומה. אז רצינו לדייק מזה, ממה שנאמר שהוא נאכל עם תרומה, אבל להפוך אותו לתרומה אסור. כלומר, יש בו איזה שארית של טומאה, ולכן אסור לעשות אותו. זאת אומרת יש טומאה נסתרת, כן? אז לכן אסור להפוך אותו לתרומה.
אז אומרת הגמרא, "מהותיבין תר", תמשיך, אתה תקרא את הסיפא, "דבתרה הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין, והשלישי פוסל ולא מטמא, והרביעי", כלומר אם יש לנו רביעי אפילו בתרומה, כן? שהוא כבר טהור, אבל נאכל בנזיד הקודש. גם אפשר לאכול אותו ביחד עם קודשים, מותר לאכול אותו ביחד עם קודשים. עכשיו, "אין תימר הא לעשותו קודש אסור", כלומר אם תדייק כמו שדייקנו קודם, שמזה שנאמר שהוא נאכל עם קודשים, משמע שלהפוך אותו לקודשים אסור, כן? אז אם כך תגיד דבר כזה, "אשכחת מימר מחלפה שיטתיה דרב" — זה יוצא מכאן שרב בעצם לכאורה חזר בו.
"דמר רבי אבא בשם רב, שלישי בא מחמת השרץ" בחולין, כן? כלומר השלישי בחולין שאפילו אם בא מחמת שרץ זה טומאה דאורייתא, "והרביעי מותר לעשותו קודש" בתרומה, אז הם טהורים לגמרי ומותר לעשותם קודש, כן? "שלא אמרו רביעי בקודש אלא בקדשי המקדש". כלומר דווקא בקודשי מזבח יש רביעי, כן? שאם היה שלישי בקודש אז הוא יגע ברביעי, הוא יפסול אותו. אבל אין רביעי בתרומה אפילו. הוא אומר שיש רביעי בקודש רק בקדשי המקדש, אבל לא בקודש כלל, כלומר תרומה היא טהורה לגמרי ברביעי.
אמר רבי חונה, "ולא בתרומה אנן קיימין, אסור לעשותה קודש", כל תרומה, אפילו טהורה, אסור לעשות לה קודש, אבל זה גזירה נפרדת, לא קשור לזה. כלומר יש גזירה מיוחדת בתרומה שלא לעשות אותה קודש "שלא להמציא בה תקלה", כי הרי קודשים נאסרים בנותר, וביוצא. ותרומה — היא מותרת, אין בה נותר ואין בה יוצא. אז לכן אסור לעשות תרומה קודש כיוון שתביא אותה לידי תקלה.
אז אומרת הגמרא, "אז אוקיי, נמשיך הלאה", תגיד את הסיפא של הסיפא: "ואמור דבתרה הראשון והשיני והשלישי שבקודש טמאים ומטמאים, והרביעי פסול ולא מטמאה, והחמישי נאכל בנזיד הקודש", כלומר החמישי הוא טהור לגמרי ומותר לאכול אותו עם כל הטהורים. "אין תימר הא לעשות קודש אסור", כלומר אם תדייק כמו שדייקת עכשיו בהתחלה, שבזה שנאמר שמותר לאכול את החמישי עם נזיד הקודש, משמע מכאן שאותו את החמישי אסור לעשות קודש — "וכי יש חמישי בקודש?" הרי חמישי לכל הדעות אין חמישי פסול בקודש, החמישי זה לגמרי טהור, אלא על כורחך אתה אומר "לית כן לית כן". בעצם אי אפשר לדייק מכאן שאסור לעשות חמישי בקודש. למה? כי חמישי בקודש הוא ודאי טהור, ולכן מותר ודאי לעשות אותו קודש. אז גם כאן נאמר "לית כן", ואי אפשר לדייק ממה שהמשנה אמרה ששלישי נאכל עם התרומה, שאסור לעשות אותו תרומה.
אמר רבי יוחנן, "השלישי בא מחמת השרץ מותר לעשותו תרומה". למה? כיוון שאין שלישי בחולין. כלומר שלישי בחולין זה טהור לגמרי. "קומוי אפילו כרבי עקיבא?" כלומר, האם הדעה זה רק כמו רבי עקיבא? הרי אמרנו שרבי עקיבא אומר שיש שלישי, ששני עושה שלישי, כן? כי כתוב "כל אשר יבוא אליו יטמא". הרי לא אמרה מחלוקת אם זה בתרומה או בחולין, אבל בכל אופן יש דעה של רבי עקיבא שלפחות בתרומה שלישי זה מהתורה. אז האם שלישי בחולין יהיה מותר לעשות אותו תרומה אפילו כרבי עקיבא?
"רבי יוסי בשם רבי הילא, כרבי עקיבא, טבול יום, מה טבול יום אינו פוסל את החולין מלעשותן תרומה", כלומר גם כרבי עקיבא חולין שלישי מותר לעשות תרומה. מה הטעם? כיוון שיש לנו קודם שטבול יום פוסל תרומה, והשני גם פוסל. אז מה טבול יום — אם נגע בחולין, אז הוא לא פוסל אותם, ואחר כך אפשר להפוך אותם לתרומה. אז אף השני, שחכמים תיקנו, שזה גזירת חכמים, אינו פוסל את החולין לעשותן תרומה. כלומר, אמנם הוא פוסל לפי רבי עקיבא, אבל אפשר לעשות אותן תרומה.
אמר את המאמר בסוגריים, "רבי יוסי בשם רבי יוחנן, שלישי בא מחמת שרץ אסור לעשותו תרומה ומותר לעשותו קודש".
"רבי זעירא בעא קומי רבי יסא, מטמא בקודש ואת אמר אכן?" הרי שלישי בחולין, אתה אומר שאם הוא בא מחמת שרץ, אסור לעשותו תרומה, אבל מותר לעשותו קודש. הרי הוא מטמא קודש, ואתה אומר שמותר לעשותו קודש? "אמר ליה משום מעלה" — מה ששלישי מטמא בקודש זה לא אלא מעלה, זה לא מהתורה.
"אמר רבי שמואל בר רב יצחק, עיקר טומאתו בקודש משום מעלה", כן? כי זאת אומרת שמדאורייתא גם בחולין, גם בקודשים יש רק עד שני, רק ראשון ושני, אין יותר. אז גם שלישי בקודש רק מעלה.
"אמר רבי יוסי הוא מטמא בקודש משם מעלה" — משהו מטמא בקודש והוא עושה רביעי, זה משום מעלה, אבל שלישי עצמו זה אסור מהתורה. כן, שלישי אסור מהתורה בקודשים, רק זה שהוא לא פוסל למטמא ועושה רביעי זה מעלה.
"רבי יודן דאינון אמרין אין השלישי בחולין מטמא בקודש משום מעלה" — אפילו לרבנן דקיסרין שאומרים אין שלישי בחולין, השלישי בחולין מטמא קודש משום מעלה.
"אמר ליה רבי יוסי ולית אנן צריכין שמעין ליה מן בר נש רב?" האם אפשר לחדש דבר כזה מעצמנו? ששלישי בחולין שהוא טהור לגמרי לגבי חולין, לבוא לחדש שהוא מטמא קודשים? "לית אנן צריכין שמעינן ליה מבר נש רב" — האם דבר כזה לא צריכים לשמוע מאדם גדול? אנחנו יכולים לחדש את זה מעצמנו? נשאל בשאלה.
[דף כב עמוד ב]
תנן אמר °רבי יהושע בן חנניה מי יגלה עפר מעיניך °רבן יוחנן בן זכאי שהייתה אומר עתיד דור אחר לטהר את ככר השלישי אפילו בתרומה שאין לו מקרא מן התורה והרי עקיבה תלמידך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא שנאמר כל אשר בתוכו יטמא. תמן אמרין ממה שקילס °רבי יהושע בן חנניה את °רבי עקיבה הדא אמרה הלכה כיוצא בו. רבנן דקיסרין אמרין למדרשו קילסו אבל למעשה אין הלכה כיוצא בו. דאמר רבי אחא° אמר רבי מיישא° בשם רבי אלעזר° בן פדת אין לוקין על השלישי שבמעשר שני שאני איסור אכילה ממלקות שאפילו כ°רבי עקיבה אינן לוקין על שלישי של מעשר שני. למה? טבול יום פוסל תרומה והשני פוסל תרומה, מה טבול יום אין לו מגע אצל החולין, אף השני אין לו מגע אצל החולין. ואמר רבי אלעזר° בן פדת כמיניין החולין כך מיניין המעשר שבשניהם יש רק ראשון ושני. ואתייא כיי דאמר רבי יונה° אמר רבי אימי° אמי בן נתן בשם רבי שמעון בן לקיש° בכל מקום שכתוב חולין באהן פירקא פרק א במסכת תרומות, שם נמנו מדרגות הטומאה ולא הוזכרו מדרגות במעשר, ושם נאמר הראשון שבחולין טמא ומטמא, השני פוסל ולא מטמא, והשלישי נאכל בנזיד הדמע גם מעשר אינון. אמר רבי יוסי° בר זבידא במעשר שני אפילו ראשון שבו אינו מחוור שלוקה על אכילתו שהרי לא תאכל אין כתיב כאן אלא (דברים כי תבא כו יד) לא אכלתי באוני ממנו שאין זה אלא כסיפור דברים. רבי אבא מרי° אמר מניין למעשר שני שאסור לאכלו בטמאה דכתיב (דברים כי תבא כו יג) ככל מצותך אשר צויתני וכתיב לא בערתי ממנו בטמא הרי זה כמי שהוא מחוור בלאו. תנן התם כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה אמר רבי אבהו° בשם רבי מנא° בן יונה מפני מה אמרו השני שבחולין מטמא משקה חולין? מפני הידים שהן מדבריהן שגזרו עליהם שיהיו מטמאות משקה חולין, שני שהוא מדבר תורה לא כל שכן שיטמא משקה. ומכאן דיו לבא מן הדין להיות כנידון מה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור אף השני ספיקו לטמא אחרים טהור. התיב רבי חנינא° בר חמא לרבי מנא° בן יונה הרי האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין ספיקן לטמא את אחרים טהור והמשקין היוצא מהן היינו משקין שנגעו באדם שאכל אוכלין טמאים שהם טמאים ספיקן לטמא את אחרים כגון אם ספק נגעו טמא. רואים שבמשקה אף שהוא דרבנן החמירו
"רבי יהושע רבן יוחנן בן זכאי" — "תמן אמרין ממה שקילס רבי יהושע את רבי עקיבה הדא אמרה הלכה כיוצא בו". "רבנן דקיסרין אמרין למדרשו קילסו אבל למעשה אין הלכה כיוצא בו". כל מה שקילס זה מהדרשה, מהפלפול, על זה הוא קילס אותו, אבל לא כך הלכה.
"דמר רבי אחא, רבי מיישא בשם רבי אלעזר, אין לוקין על השלישי שבמעשר כרבי עקיבה אינן לוקין". כלומר הראיה שבעצם ההלכה היא לא כך, שהרי אמר במשנה בשם רבי אלעזר שלא לוקים על השלישי שבמעשר. אז אמרנו יש הבדל בין איסור אכילה למלקות. בזה אפילו רבי עקיבא שאמר ששלישי פסול, גם הוא סובר שלא לוקים על זה במעשר שני. שואל למה? "טבול יום פוסל והשני פוסל, מה טבול יום אין לו מגע אצל החולין, אף אין לו מגע אצל החולין". כלומר אם טבול יום נוגע בחולין אז החולין לא נטמאים, אף השני אין לו מגע אצל החולין.
"אמר רבי אלעזר כמיניין החולין כך מיניין המעשר", כן, בשניהם יש רק מעשר ראשון ושני. "ואתייא כיי דמר רבי יונה, רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש, בכל חולין פירקא מעשר אינון" — בכל מקום שכתוב חולין, בפרק א' מסכת תרומות, שם המשנה מונה את כל המדרגות של הטומאה ולא מוזכר שם מדרגות במעשר שני, מוזכר רק חולין ותרומה וקודשים. אז נקיש שכל מה שנאמר שם לגבי חולין, גם מעשר שני אותו דין ממש.
"אמר רבי יוסי ראשון שבו אינו מחוור" — מעשר שני אפילו ראשון שבו אינו מחוור שלוקח לאכילתו, כי הרי לא נאמר בתורה "לא אכתי, לא אכלתי" — "לא אין כתיב כאן אלא לא אכלתי" בעוני ממנו, שאין זה אלא סיפור דברים, הוא רק מספר מה שהוא עשה, אבל אין פה להב.
"רבי אבא מרי, מניין דכתיב ככל מצותך אשר צויתני" למעשר שני שאסור לאכלו בטומאה — הוא אומר "כל המצוות עשיתי", וכתיב "החלב הטמא לא ביערתי ולא בטמא", כלומר זה חלק מהמצוות, אז זה כמו שהוא מפורש בלהב, כאילו כתוב במפורש שאסור לאכול בטומאה.
"רבי אבהו בשם רבי מנא, מפני מה אמרו שבחולין מטמא משקה חולין?" כלומר בעצם שני שהוא בעצם פוסל טומאה, הוא הופך את המשקה להיות ראשון. "מפני הידים שהן מדברים מטמאות משקה חולין, שהוא מדבר תורה לא כל שכן". כלומר למה שני דאורייתא בחולין מטמא משקי חולין? הרי חכמים גזרו על הידיים, שהם יטמאו משקי חולין ויהפכו אותו לראשון והוא יטמא את התרומה. אז אם דבר שהוא רק מדרבנן מטמא את המשקה והופך אותו לראשון לשם תרומה, שני שהוא מדין תורה על כל שכן.
אז אם כך, "מה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור אף ספיקו לטמא אחרים טהור" — כי אנחנו לא יודעים אם נגעו לו, אז זה טהור. אז אף השני, ספיקו לטמא אחרים יהיה טהור.
[דף כג עמוד א]
אז אולי נלמד מכאן בקל וחומר שאף שני שהוא דבר תורה ספיקו לטמא את אחרים טמא. אמר רבי מנא° בן יונה קומי רבי חנינה° וכי לא בתרומה אנן קיימין? והרי בתרומה שני עושה שלישי מדאורייתא וכיוון שכך ספיקו לטמא אחרים זה ספק דאוריתא ולמה שלא יטמא? אמר ליה ואפילו תימר בתרומה אנן קיימין אינו אלא ספק דרבנן דמי אית ליה דשני עושה שלישי בתרומה מדאורייתא °רבי עקיבא בן יוסף דדרש טמא יטמא אבל לחכמים אין שני עושה שלישי אלא מדרבנן. תמן אמרין שתי שאילות שאלן חגי הנביא, אחת השיבו אותו כראוי ואחת לא השיבו לו כראוי דכתיב (חגי ב', י"ב) הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו שנגע בשרץ ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא כנף תחלה בשר קודש שני לחם ונזיד שלישי ויין ושמן ומאכל רביעי ושאל אותם האם יש רביעי בקודש ויענו הכהנים ויאמרו לא ולא השיבו אותו כראוי שהרי יש רביעי בקודש. (חגי ב', י"ג) ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא היינו אם תהיה הכנף טמא נפש שהיא אב הטמאה ונגעה בכל אלה היטמא היינו שנגעה בבשר שנהיה ראשון שנגע בלחם ונזיד שני ויין ושמן ומאכל שלישי ושאל הנביא האם שלישי טמא בקדש ויענו הכהנים ויאמרו יטמא שהשיבו אותו כראוי. אמר רבי ירמיה° אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא אף על השאלה הראשונה ענו נכון שהרי קודם עד שלא גזרו רביעי בקודש שאלן. ולמה הוא מקללן דכתיב ויען חגי ויאמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאום ה' וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא כאינש דבעי עילה על חבריה שרצה להוכיחם על דברים אחרים שלא עשו כראוי, והשאלות היו רק דרך להיכנס איתם בדברים, וביתא מה אכפת ליה מה קשור המקדש והרי מדבריו נראה שעל עניני טומאה במקדש בא להוכיחם? דהו אמר ואשר יקריבו שם טמא הוא כמה דאמר רבי סימון בר זבדי° גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח וגם על זה הוכיחם שלא בדקו כראוי. אמר רבי אחא° בשם רבי אבא בר כהנא° בקיאין היו בהיסטות ולא היו בקיאין במדפות כמו עליונו של זב שהוא טמא דכתיב (חגי ב', י"ב) הן ישא איש בשר קודש בשאלה הראשונה שאלן האם טמא מת מטמא בהיסט, ויענו הכהנים ויאמרו, לא השיבו אותו כראוי שאין טמא מת מטמא בהיסט שרק הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע והמשכב והמושב מטמאים בהיסט והמת עצמו מטמא בטומאת משא וטומאת היסט אבל טמא מת אינו מטמא בהיסט. ובשאלה השניה שאלן האם טמא מת עושה מדף ויענו הכהנים ויאמרו יטמא ולא השיבו אותו כראוי
לפי התלמוד הירושלמי, מסכת סוטה, דף כ"ג. נתחיל מהדף הקודם, שלוש שורות מהסוף. את"ם ראיתי רב אחיינן רבי מנא. הרי האוכל אוכלין טמאים והמשתה משקין טמאים ספקן לטמא את האחרים טהור. כן, כשחכמים גזרו שמי שאוכל אוכלין טמאים או שותה משקין טמאים אז הוא עצמו יהיה טמא. והסיבה שגזרו על טומאה זה בגלל שהוא רואה שאם הוא יאכל אוכלין טמאים, שמא הוא גם יכניס משקה תרומה, שמא ישתה תרומה, ואז האוכלין הטמאים ייגעו בתרומה. או אם הוא שותה משקין טמאים, שמא הוא יאכל אוכלי תרומה ויטמא אותם. אז בעצם גזרו עליו. אבל ספיקו לטמא את אחרים טהור. כלומר, אם הוא נגע או לא נגע זה טהור. אבל אם הוא עצמו אדם שאכל אוכלין טמאים ייגע במשקה, אז המשקה עצמו ספקו לטמא אחרים טמא, כי המשקה עצמו אני יכול אם הוא נגע או לא נגע בתרומה, התרומה תטמא. אז רואים מכאן שמשקה, למרות שרק דרבנן החמירו. אז אולי נלמד מכאן בקל וחומר שגם שני שהוא דבר תורה, שהוא כל טמא את האחרים יהיה טמא.
אמר רבי מנא קומי רבי חנינה: וכי לא בתרומה אנן קיימין? כלומר, מה צריך את הקל וחומר הזה? הרי פה מדובר בתרומה, והרי בתרומה שני עושה שלישי מדאורייתא. אז כיוון שכך בעצם הספק שני, ספק אם הוא נגע או לא נגע זה ספקו את המאיחרים ספק דאורייתא. אז הרי אני שואל.
אמר ליה ואפילו תימר בתרומה אנן קיימין, אינו אלא ספק דרבנן. למה? דמי עושה שלישי בתרומה מדאורייתא? זה רק רבי עקיבא שהוא דרש טמא יטמא, כן? אבל לחכמים אין שלישי עושה שלישי דרבנן. אז אם זה ככה, זה רק ספק דרבנן, ולכן אם אפשר ללמוד זה רק מהקל וחומר כמו שרצינו.
תמן אמרין שתי שאילות שאלן חגי הנביא, אחת השיבו אותו כראוי ואחת לא השיבו לו כראוי. דכתיב הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו. כלומר הבגד עצמו מדובר שהבגד נגע בשרץ, אז הבגד הוא ראשון ועכשיו נושא בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל ההקדש. ויענו הכהנים ויאמרו לא. אז הכנף הוא תחילה הוא ראשון, כי הרי השרץ שיעור הטומאה הוא נגע בבגד, הבגד נהיה ראשון, בשר קודש נהיה שני, הלחם והנזיד זה שלישי, ויין ושמן והמאכל זה רביעי. הוא שאל אותם האם יש רביעי בקודש? ויענו הכהנים ויאמרו לא. והם לא השיבו אותו כראוי כי הרי יש רביעי בקודש.
ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא. כלומר, האם אם תהיה הכנף טמא נפש, כלומר אבות טומאה? כלומר, נניח מת נגע בבגד, אז הבגד עצמו הוא אבי טומאה ונגעה בכל אלה היטמא, כלומר שהיא נגעה בבשר. הבגד הזה שהוא אבי טומאה נגע בבשר ואז הבשר נהיה ראשון. הוא נגע בלחם והנזיד והם יהיו שני והוא נגע ביין ושמן שבמאכל והוא נהיה שלישי. הוא שאל אותם האם שלישי בקודש? ויענו הכהנים ויאמרו יטמא והשיבו אותו כראוי.
רבי ירמיה רבי חייה בשם רבי יוחנן: אף על השאלה הראשונה הוא כן נכון, שהרי קודם עד שלא גזרו רביעי בקודש שאלן, מה, בעצם באמת אז עדיין לא גזרו על רביעי, אז באמת זה היה טהור.
ולמה הוא מקללן כאינש דבעי עילה על חבריה? למה הוא מבזה אותם? בעצם רצה להוכיח אותם על דברים אחרים שלא עשו כהוגן, והשאלות זה לא היה כדי לבדוק אם הם בקיאים בטומאה או לא, אלא רק כדי להיכנס עמם בדברים.
וביתא מה ליה? מה אכפת לו הקשר לבית המקדש? הרי מדבריו נראה שבעצם עניין הטומאה במקדש הוא בא להוכיח אותם, כי הרי הוא אומר להם ואשר יקריבו שם טמא הוא. אז מה הקשר? כמה דמר רבי סימון בר זבדי: גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח. בעצם בא להוכיח אותם על זה שהם לא בדקו כראוי כשהם בנו את המזבח, הם הגדילו והם לא בדקו את המקום, ושם מצאו את הגולגולת של ארנן היבוסי. עכשיו כולם בעצם יטמאו. ארנן היבוסי לפי הדברים האלה לפי הנראה הוא התגייר, כי אם הוא לא התגייר אז הוא גוי, וגוי לא מטמא. בכל אופן על זה הוא הוכיח אותם.
רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא: בקיאין היו בהיסטות ולא היו בקיאין במדפות. כן, אגב זה הטומאות הקלות כמו עליונות של זב שהוא טמא. דכתיב הן ישא איש בשר קודש. בשאלה הראשונה הוא שאל אותם האם טמא מת מטמא בהיסט? ועל זה ענו הכהנים ואמרו לא, והשיבו אותו כראוי, כי באמת שאין טמא מת מטמא בהיסט. כי רק זב וזבה נידה ויולדת בנגיעה במשכב ומושב מטמאים בהיסט, אבל המת עצמו מטמא בטומאת משא, אבל טמא מת לא מטמא בהיסט.
בשאלה השנייה הוא שאל אותם האם טמא מת עושה מדף? ועל זה הכהנים ויאמרו יטמא, ולא השיבו אותו כראוי, כי שאין טמא מת עושה מדף. אז את הראשונה אמרנו נכון, את השנייה לא נכון.
[דף כג עמוד ב]
שאין טמא מת עושה מדף. רבי תנחומא° בר אבא ורבי פינחס° אמרו בשם רבי לוי° על החמישי בקודש שאלן, הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו, כנף תחילה, ובשר קודש שני, לחם ונזיד שלישי, יין ושמן רביעי, ומאכל חמישי, שאלן וכי יש חמישי בקודש, ויענו הכהנים ויאמרו, לא השיבו אותו כראוי שאין חמישי בקודש. ולמה הוא מקללן כאינש דבעי עילה על חבריה שרצה להוכיחם על דברים אחרים שלא עשו כראוי, והשאלות היו רק דרך להיכנס איתם בדברים, וביתא מה אכפת ליה מה קשור המקדש והרי מדבריו נראה שעל עניני טומאה במקדש בא להוכיחם דהו אמר ואשר יקריבו שם טמא הוא כמה דאמר רבי סימון בר זבדי° גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח ועל זה הוכיחם שלא בדקו טוב. תני אמר רבי יוסי° בר זבידא מניין לרביעי בקודש שהוא פסול? ודין הוא מה אם מחוסר כיפורים שאינו פסול בתרומה הרי הוא פסול בקודש, שלישי שהוא פסול בתרומה אינו דין שיפסול בקודש? הרי למדנו לשלישי מן הכתוב ולרביעי מקל וחומר. התיב רבי יוחנן° בר נפחא אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח שהוא פסול בתרומה שטבול יום שנגע בתרומה פסל אותה ואותה תרומה שנפסלה אינה פוסלת בקודש דאפילו אם נגע טבול יום באוכל קדש אין אותו אוכל פוסל אוכל אחר דתנן טבול יום כשם שפוסל את התרומה כך פוסל אבל לא מטמא את הקדש. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא אתייא ד°רבי יוסי בן חלפתא שסובר שלמדנו לשלישי מן הכתוב ולרביעי מקל וחומר בשיטת °רבי עקיבה רבו כמה ד°רבי עקיבה אמר יטמא יטמא אחרים ומכאן למד ששני עושה שלישי דבר תורה כן °רבי יוסי בן חלפתא אמר יטמא יטמא אחרים. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° לית °רבי יוסי בן חלפתא צריך להדין קל וחומר כדי לפסול רביעי בקדש אלא קרייה דרש °רבי יוסי בן חלפתא כתיב (ויקרא צו ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אשר יגע זה שני שנגע בראשון בכל טמא זה שלישי שנגע בשני לא יאכל למה לי לא יאכל הרי כבר נאמר באש ישרף אלא סוף טמא היינו מי שיגע בו שהוא שלישי לא יאכל מכאן לרביעי בקדש שהוא פסול מנין לשלישי שהוא טמא כתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא שהכלי נעשה ראשון והפירות שני וכתוב יטמא שיטמא אחרים עד כדון באוכלין שניטמאו באויר כלי חרש שנטמא בשרץ אוכלין עצמן שניטמאו בשרץ מניין שהם מטמאין אוכל לטמא אחרים? ודין הוא מה אם הכלים שאינן מיטמאין מאויר כלי חרש שנטמא בשרץ הרי הן מיטמאין בשרץ לטמא אוכלין לטמא אחרים אוכלין עצמן שנטמאים באויר כלי חרש שנטמא בשרץ אם ניטמו בשרץ אינו דין שיטמאו אוכלין לטמא אחרים? עד כדון אם יסבור °רבי יוסי בן חלפתא כ°רבי עקיבא בן יוסף שדורשים את המלה יטמא שיטמא אחרים ורביעי בקדש מקל וחומר
רבי תנחומא ורבי פינחס בשם רבי לוי: על החמישי בקודש שאלן. הוא אמר להם הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו, אז הכנף הוא ראשון, ובשר קודש שני, לחם ונזיד שלישי, יין ושמן רביעי, ומאכל זה חמישי. אז זה הוא שאל אותם וכי יש חמישי בקודש? ויענו הכהנים ויאמרו לא והשיבו אותו כראוי, שאין חמישי בקודש.
ולמה הוא מקללן כאינש דבעי עילה על חבריה? בעצם כל השאלות לא היה כדי לבחון אותם, אלא הוא רצה להוכיח אותם על משהו, והשאלות היה כדי להיכנס איתם בדברים. וביתא מה ליה? מה אכפת לו הקשר לבית המקדש? שהוא אמר להם ואשר יקריבו שם טמא הוא. כמה דמר רבי סימון בר זבדי של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח. ועל זה הוכיח שלא בדקו טוב.
תני אמר רבי יוסי: מניין לרביעי בקודש שהוא פסול? ודין הוא: מה אם מחוסר כיפורים שאינו פסול בתרומה הרי הוא פסול בקודש, כי מחוסר כיפורים אסור לאכול קודש, שלישי שהוא פסול בתרומה אינו דין שיפסול בקודש? אז אם כן, הרי למדנו לשלישי מן הכתוב כמו שרבי עקיבא דרש, ולרביעי מקל וחומר.
התיב רבי יוחנן: הבא מחמת טבול יום יוכיח שהוא פסול בתרומה, הטבול יום פוסל בתרומה. כן, טומאה שנגעה בתרומה פסלה אותה, אבל אותה תרומה שנפסלה היא לא פוסלת קודש, שאפילו אם יגע טבול יום באוכל קודש. אפילו טבול יום עצמו אם יגע באוכל קודש אז אותו קודש נפסל, אבל הוא לא פוסל אוכל אחר. דתנן: טבול יום כשם שהוא פוסל את הטומאה כך פוסל את הקודש, אבל לא מטמא.
רבי חייה בשם רבי יוחנן: אתייא דרבי יוסי בשיטת רבי עקיבה רבו. עד כדי שרבי יוסי סובר שלמדנו שלישי מן הכתוב ולהביא רביעי מקל וחומר, זה בשיטת רבי עקיבא רבו. כמה דרבי עקיבה אמר יטמא יטמא דבר תורה, כן, כמו שהשרץ שנגע בכלי אז הכלי נהיה ראשון והאוכל בתוך הכלי נעשה שני, ומטמא — יטמא, כלומר מטמא אחרים, עושה שלישי דבר תורה. כן רבי יוסי אמר יטמא יטמא.
רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה: לית רבי יוסי צריך להדין קל וחומר, הוא לא צריך את זה כדי לשאול רביעי בקודש, אלא קרייה דרש רבי יוסי. הוא דרש פסוק אחר בכלל. (ויקרא צו ז יט) והבשר אשר יגע — זה שני שנגע בראשון, בכל טמא — זה שלישי שנגע בשני, לא יאכל — סוף טמא לא יאכל. כלומר מי שייגע בשלישי הזה לא יאכל. אז למה לא יאכל? הרי כבר נאמר בהמשך שישרף, אז מה זה צריך להגיד לא יאכל? אלא — סוף טמא.
עד כדון באוכלין שנטמאו באויר כלי חרש בשרץ. הכלי נטמא בשרץ והפירות שבתוכו נטמאו מהכלי. אוכלין עצמן שניטמאו בשרץ מניין? ודין הוא: מה אם הכלים שאינן מטמאין מאויר כלי חרש בשרץ הרי הן מטמאין לטמא אוכלין, אוכלין עצמן בשרץ אינו דין שיטמאו אוכלין? עד כדון רבי יוסי כרבי עקיבא.
[דף כד עמוד א]
אבל אם יסבור כ°רבי ישמעאל בן אלישע מנין שרביעי בקדש טמא דתני °רבי ישמעאל בן אלישע כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא זה ראשון שנגע בכל טמא באב הטמאה לא יאכל לרבות את השני השלישי בתרומה מניין? ודין הוא, ומה אם טבול יום שאינו פוסל בחולין הרי הוא פוסל בתרומה, שני שהוא פסול בחולין אינו דין שיפסול בתרומה? רביעי בקודש מניין? ודין הוא, מה אם מחוסר כיפורים שאינו פסול בתרומה הרי הוא פסול בקודש, שלישי שהוא פסול בתרומה אינו דין שיפסול בקודש? הא למדנו לראשון ולשני מן הכתוב ולשלישי מן הדין קל וחומר ולרביעי מקל וחומר וכי בקדשין דנין מהדין מדין שבעצמו נלמד מהדין אלא הלימוד רק אסמכתא שהכל משועבד להלכה שהלכה למשה מסיני שיהא השלישי פסול בתרומה והרביעי בקודש.
מתני':
בו ביום דרש °רבי עקיבה כתיב (במדבר מסעי לה ה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים באמה ומקרא אחר אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפיים אמה, ואי אפשר לומר אלפיים אמה שכבר נאמר אלף אמה, ולמה נאמר אלף ולמה נאמר אלפיים, אלא אלף אמה מגרש ואלפיים אמה תחום שבת °רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר ה_גאלף אמה מגרש ואלפיים שדות וכרמים
גמ': °רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אלפיים אמה תחום ערי הלוים, צא מהן אלף אמה מגרש, נמצא רביע מגרש והשאר שדות וכרמים רבי ירמיה° ורבי שמואל בר רב יצחק° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו רביע מעיר שהיא אלף שכיוון שהעיר אלף על אלף, אם נוסיף אלפים לכל צד נמצא חמשת אלפים על חמשת אלפים. ואם נחסיר את שטח העיר נשאר עשרים וארבע אלף. לעומת זאת אם נוסיף רק מגרש לעיר נקבל תשע אלף, נחסיר את שטח העיר ונקבל שמונה אלף, אבל כיוון שהמגרש היה בעיגול צריך להוריד ממנו רבע, נמצא שהמגרש היה שש אלף שזה רבע מעשרים וארבע אמר רבי יצחק° בר אבא ואפילו תימר ש°רבי אליעזר בן הורקנוס דיבר בכל עיר ולא רק בעיר אלף ואפשר להעמיד שהוא דיבר על הקרנות דרביע מכל צד רביע הוא שהרי לעולם בפינות יהיה ריבוע של אלפים על אלפים שמתוכו אלף על אלף מגרש מאן דמרבע ארבע גרבין בעי אשיתסר שבכל פינה יש ריבוע של ארבעת אלפים, ובארבע פינות יחד שש עשרה, ומתוכם ארבעה אלפים מגרש רבי מנא° בן יונה משער כהדא לבנה שהיה מסביר לתלמדיו השתמש בארבע לבנים רבי אבין° משער כהדא רצועה רבי אושעיה° משער כהדא דסיקרין מידות של סוחרים אמר רבי יוסי בי רבי בון° חמשין על חמשין זה בית סאה מאה על מאה זה בית ארבעת סאין כהדא ריש גלותא איטלק עילוי חד טריקלין ארבעין על ארבעין דימליניה חיטין קנסו אותו לשלם מס, חדר ארבעים על ארבעים מלא חיטה אתא לגבי רב הונא°
ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים אמה. במקרא אחר נאמר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב. כן, מדובר על ערי מקלט. אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפיים אמה, ואי אפשר לומר אלפיים אמה שכבר נאמר אלף אמה. אז למה נאמר אלף ולמה נאמר אלפיים? אלא אלף אמה מגרש ואלפיים אמה תחום שבת. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אלף אמה מגרש ואלפיים אמה שדות וכרמים.
מתרגמה: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אלפיים אמה תחום ערי הלוים, צא מהן אלף אמה מגרש, נמצא רביע מגרש והשאר שדות וכרמים. רבי ירמיה ורבי שמואל בר רבי יצחק אמרו בשם רב רביע - מעיר שהיא אלף. כלומר מה שהוא אמר שזה צא ממנו אלף אמה מגרש נמצא רביע מגרש, כן? אז והשאר זה שדות וכרמים. אז דווקא מדובר בעיר שהיא אלף.
למה? כיוון שאם העיר היא אלף אמה על אלף אמה, אז אם נוסיף אלפיים אמה מכל צד יוצא חמשת אלפים על חמשת אלפים שזה עשרים וחמשה מיליון אמה מרובעת. שאם נחסיר את שטח העיר שזה מיליון אמה, אז נקבל עשרים וארבעה מיליון אמה מרובעות. לעומת זאת, אם נוסיף רק את המגרש, אז בעצם העיר עצמה זה אלף אמה. נוסיף לה אלף אמה מכל צד נקבל שלוש אלף על שלוש אלף. זה תשעה מיליון אמה. נחסיר את שטח העיר שזה מיליון אמה ונקבל שמונה מיליון אמה.
כן? עכשיו, כיוון שהמגרש היה בעיגול אז צריך להוריד ממנו רביע כי המגרש היה שישה מיליון אמה. כלומר במקום שמונה מיליון אמה זה שישה מיליון אמה. כן, ואז בעצם שישה מיליון אמה יוצא בדיוק רבע מעשרים וארבעה מיליון.
אמר רבי יצחק ואפילו תימר שרבי אליעזר דיבר בכל עיר, לא חייב להגיד דווקא בעיר של אלף אמה. ואפשר להעמיד שהוא דיבר רק על הקרנות, שרביע מכל צד רביע הוא, כן, כי הרי לעולם בפינות יהיה ריבוע של אלפיים על אלפיים אמה. כן, בכל קודקוד יהיה ריבוע של אלפיים אמה על אלפיים אמה. עכשיו מתוכו הרי המגרש הוא אלף על אלף וזה רבע מאלפיים על אלפיים, כי אלפיים על אלפיים זה ארבעת אלפים ואלף על אלף זה אלף.
מאן דמרבע ארבע גרבין בעי אשיתסר. כלומר אם תאסוף את כל הארבע פינות אז תקבל בכל אחד מהם ארבעת אלפים, בארבע פינות זה שישה עשר אלף, מתוכם ארבעת אלפים מגרש. אז זה בדיוק רבע.
אומרת הגמרא רבי מנא משער כהדא לבנה, כמו שהיה מסביר לתלמידים, הוא היה מדגים להם על ידי ארבע לבנים. ורבי אבין משער כהדא רצועה, כמו שמשמש ברצועות. רבי אושעיה משער כהדא דסיקרין, כן, הוא היה משמש במידות של סוחרים.
[דף כד עמוד ב]
אמר ליה פייסון דיסבון מינך עשרין על עשרין כדון, ועשרין על עשרין בתר זמן, ואת מיתגר פלגא פייס אותם שיקחו עשרים על עשרים עכשים ועשרים על עשרים אחר כך ותרויח חצי אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה ורבי זעירא° אמר בשם רבי עוקבא° אין מקדרין אלא בחבל של חמשים אמה אמר רבי זעירא° בשם רב חסדיי° אין מקדרין לא בערי הלוים ולא במקום עריפה בנחל, ניחא כמאן דאמר אלף אמה מגרש ואלפיים אמה שדות וכרמים שכיוון שכל אחד דין לעצמו ברם כמאן דאמר אלף אמה מגרש ואלפיים אמה תחום שבת כלום למדו תחום שבת לא מערי הלוים לעיקר אין מקדרין ולטפילה מקדרין ומניין שלא היו קוברין בערי הלוים אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° דכתיב (במדבר מסעי לה ג) ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם לבהמתם ולחייתם ניתנו ולא ניתנו לקבורה
מתני':
בו ביום דרש °רבי עקיבה (שמות בשלח טו א)אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לי"י ויאמרו לאמר, שאין תלמוד לומר לאמר ולמה נאמר לאמר, אלא שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקורין את ההלל אשירה לי"י כי גאה גאה לכך נאמר לאמר °רבי נחמיה אומר כקורין את שמע היו קורין ולא כקורין את ההלל
גמ': תנן אלא שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקורין את ההלל אשירה לי"י כי גאה גאה בדומה לקטן שהוא מקרא את ההלל בבית הספר והן עונין אחריו על כל דבר ודבר, משה אמר אשירה והן עונין אחריו אשירה, משה אמר עזי והן אומרים עזי °רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר בדומה לגדול שהוא מקרא את ההלל בבית הכנסת והן עונין אחריו דבר ראשון משה אמר אשירה והן עונין אשירה משה אמר עזי והן עונין אחריו אשירה °רבי יוסי הגלילי אומר בשעה שהיו אבותינו בים היה מוטל עולל על ברכה של אמו ותינוק יונק משדי אמו, וכיון שראו את השכינה הגביה עולל את ראשו מברכה של אמו ושומט התינוק את פיו מדדה של אמו, אף הן פתחו את פיהן בשירה ובשבח ואמרו זה אלי ואנוהו °רבי מאיר אומר אפילו עוברין ממעי אימותיהן היו אומרים שירה שנאמר (תהלים ס"ח, כ"ז) במקהלות ברכו אלהים י"י ממקור ישראל °רבי נחמיה אמר בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה, וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים, ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש, ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה, הדא היא דכתיב (ישעיהו ס"ג, י"א) ויזכר ימי עולם משה עמו איה המעלם מים את רועה צאנו את רועה הצאן אין כתיב כאן אלא את רועה צאנו מלמד שעשה כולם רועים אם כן מה תלמוד לומר לאמר לאמר לדורות אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי ברבי חנינה°
אמר רבי יוסי בי רבי בון חמשין על חמשין בית סאה, מאה על מאה זה בית ארבעת סאין. כן, זה לא בית סאתיים, זה בית ארבע סאין. כהדא ריש גלותא איטלק עילוי חד טריקלין ארבעין על ארבעין דמלי חיטי, כן. כנסו אותו שישלם מס למלך, חדר שהוא ארבעים על ארבעים מלא חיטה. אתא לגבי רב הונא, שאל אותו מה לעשות. אמר ליה פייסון דיסבון מינך עשרין על עשרין כדון, ועשרין על עשרין בתר זמן, ואת מיתגר פלגא. תשכנע אותם שתיתן להם, במקום לקחת ארבעים על ארבעים, תן להם עשרים על עשרים עכשיו ועשרים על עשרים יותר מאוחר. ואז בעצם יצא שהרווחת חצי.
אמר רבי אבא בשם רב יהודה ורבי זעירא בשם רבי עוקבא אין מקדרין אלא בחבל של חמישים אמה. כן, כאשר מודדים את תחום שבת אז המדידה צריכה להיעשות בחבל של חמישים אמה. אמר רבי זעירא בשם רב חסדיי אין מקדרין לא בערי הלוים ולא במקום עריפה בנחל. כן, כי הרי כשמודדים את העיר הקרובה, אז לא עושים את זה על ידי חבל - הרי העניין שמקדרין זה כשבעצם, אם יש ואדי או משהו כזה, אז מחזיקים חבל, אחד מחזיק את זה כנגד רגליו ואחד כנגד ליבו, וככה בעצם מודדים. אז דבר כזה הוא לא מדויק, אז לכן לא מקדרין לא בערי הלוים ולא במקום עריפה בנחל.
אז זה יאה כמאן דאמר שאלף אמה מגרש ואלפיים אמה שדות וכרמים - אז בעצם אין קשר לתחום שבת, תחום שבת זה דרבנן והרי ערי מקלט זה דאורייתא. אבל כיוון דאמר אלף אמה מגרש ואלפיים אמה תחום שבת, יוצא שתחום שבת זה גם דאורייתא, אז למדו תחום שבת מערי הלוים - אז לעיקר אין מקדרין, אבל לטפל מקדרין - זה לא הגיוני.
אומרת הגמרא: מניין שלא היו קוברין בערי הלוים? אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם - לבהמתם ולחייתם ולא ניתנו לקבורה. לכן לא קוברים בערי הלוים.
פרק ז הלכה ה, אומרת המשנה: בו ביום דרש רבי עקיבה אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לי"י ויאמרו לאמר, שאין תלמוד לומר לאמר - למה נאמר לאמר? לאמר זה להגיד לאחרים. אלא שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקורין את ההלל, אשירה לי"י כי גאה גאה, לכך נאמר לאמר. רבי נחמיה אומר כקורין את שמע היו קורין, לא כקורין את ההלל. כן, כמו שמע קוראים כולם ביחד.
אומרת הגמרא: לקטן שהוא מקרא את ההלל בבית והן עונין אחריו על כל דבר ודבר, משה אמר אשירה והן עונין אחריו אשירה, משה אמר עזי והן אומרים עזי. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר לגדול שהוא מקרא את ההלל בבית הכנסת והן עונין אשירה, משה אמר עזי והן עונין אחריו אשירה. תמיד חוזרים על המילה הראשונה.
רבי יוסי הגלילי אומר: בשעה שהיו אבותינו בים היה מוטל עולל על ברכה של אמו ותינוק יונק משדי אמו, וכיון שראו את השכינה הגביה עולל את ראשו מברכה של אמו ושומט התינוק את פיו מדדה של אמו, אף הן פתחו את פיהן בשירה ובשבח ואמרו זה אלי ואנוהו.
רבי מאיר אומר אפילו עוברין ממעי אימותיהן היו אומרים שירה, שנאמר במקהלות ברכו אלהים י"י ממקור ישראל. כן, מהמקור, מהרחם.
רבי נחמיה: בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה, וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים, ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש, ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה. הדא היא דכתיב ויזכר ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רועה הצאן - אין כתיב כאן, אלא את רועה צאנו, מלמד שעשה כולם רועים.
מה תלמוד לומר לאמר - לאמר לדורות. אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינה - כלומר, כמו שמלמד תינוקות שאומר את המילה הראשונה והתינוקות חוזרים ואומרים את כל הפסוק. הוא אומר את ההתחלה והם אומרים את כל הפסוק. משה אמר "אשירה" ואומרים "אשירה לה' כי גאה גאה". משה אמר "עוז וזמרת" ואומרים "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה".
ואז כתיב בפעם הראשונה "בהתנדב עם" - היה צריך לכתוב "התנדבו" בלשון עבר, למה כתוב "התנדב עם"? מלמד שבכל דור ודור כשהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים, אומרים לפניו שירה.
היטיבו רגעת מצרים - למה לא אמרו שירה ביציאת מצרים? למה אמרו זה רק על הים? אמר שאני היא שהייתה תחילת גאולתם - זה היה מהלך אחד מיציאת מצרים עד קריעת ים סוף, שלא נגאלו שלימות עד שיטבעו מצרים בים, ואז אמרו שירה.
היטיבו רגעת פרעה - מרדכי ואסתר, למה לא אמרו שירה? אמר שאני שהיו בחוץ לארץ, ועוד: מרדכי ואסתר משונאיהם נגאלו ולא נגאלו מעבדות המלך, כלומר כיוון שהם היו עדיין תחת אחשוורוש וכל רגע יכול להתהפך עליהם, אז לכן הם לא יכולים להגיד שירה.
[דף כה עמוד א]
כהדין פסוקה כמו מלמד תינוקות שאומר את המילה הראשונה והתינוקות אומרים את כל הפסוק משה אמר אשירה והן עונין אחריו אשירה לי"י כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, משה אמר עזי וזמרת והן עונין אחריו עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה כתיב (שופטים ה', ב') בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם התנדבו היה צריך לכתוב בלשון עבר ולמה כתוב בהתנדב ללמד שבכל דור ודור כשהקדוש ברוך הוא עושה להן ניסים יהו אומרים שירה התיבון הרי גאולת מצרים למה לא אמרו שירה ביציאת מצרים שנייא היא שהיא תחילת גאולתן שלא הסתימה עד שטבעו משעבדיהם בים ואז אמרו שירה התיבון הרי גאולת מרדכי ואסתר, שנייא היא שהיו בחוצה לארץ, ואית דבעי מימר מרדכי ואסתר משונאיהן נגאלו לא נגאלו מן המלכות
מתני':
בו ביום דרש °רבי יהושע בן הורקנוס שלא עבד איוב את המקום אלא מאהבה שנאמר (איוב י"ג, ט"ו) הן יקטלני לו אייחל ועדיין הדבר שקול שהרי אפשר שהכוונה לו אני מצפה או איני מצפה לו תלמוד לומר (איוב כ"ז, ה') עד אגוע לא אסיר תומתי ממנו לימד שמאהבה עשה
גמ': תני בשם °רבי יהודה בר עילאי מנין שעבד מאהבה שנאמר (איוב כ"ז, ב') חי אל הסיר משפטי ושדי המר נפשי ואין אדם נודר בחייו של מלך אלא אם כן אוהבו. משום °רבי נתן אמרו (איוב י"ג, ט"ז) גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבוא. כתוב אחד אומר (דברים ואתחנן ו ה) ואהבת את י"י אלהיך וכתוב אחד אומר (דברים ואתחנן ו יג) את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד, עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא, עשה מיראה שאם באת לבעט אין ירא מבעט, שבעה פרושין הן, פרוש שיכמי ופרוש ניקפי ופרוש קיזאי פרוש מה הנכיי פרוש אדע חובתי ואעשנה פרוש יראה פרוש אהבה פרוש שיכמי טעין מצוותא מראה כאילו טוען על כיתפא שמראה לכולם שעושה מצוה פרוש ניקפי אקיף לי תלוה לי ואנא עביד מצוה שתמיד אומר המתן עד שאסים מצוה וכך מודיעה לכולם צדקותו פרוש קיזאי עביד חדא חובה וחדא מצוה ומקזז חדא בחדא פרוש מה הנכייה מן מה דאית לי ממה שיש לי מה אנא מנכי עביד מצוה שמראה כמה הוא צדיק שחוסך מהמעט שיש לי פרוש אדע חובתי ואעשה הי דא חובתה עבדית איזה עברה עשיתי דאעבד מצוה כוותה פרוש יראה כאיוב פרוש אהבה כאברהם אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב דכתיב (נחמיה ט', ח') ומצאת את לבבו נאמן לפניך אמר רבי אחא° שהפשיר עמו ועשה עימו שלום דכתיב (נחמיה ט', ח') וכרות עמו הברית והחסד וגומר אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו מאי טעמא איזה פסוק רומז על זה דכתיב (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי °רבי עקיבא בן יוסף הוה קיים מיתדון קומי טונוסטרופוס הרשע והיו סורקים את בשרו במסרקות ברזל רחתת הגיעה ענתה דקרית שמע שרי קרי קרית שמע וגחך צחק אמר ליה סבא אי חרש מכשף את אי מבעט ביסורין, את אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא, לא חרש אנא ולא מבעט ביסורין אנא, אלא כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי (דברים ואתחנן ו ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך
בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס שלא עבד איוב את המקום אלא מאהבה, שנאמר "הן יקטלני לא איחל". ועדיין הוא דבר שקול, כן? כי הרי את ה"לא איחל" אתה יכול להגיד "לא אצפה", כלומר אני מצפה לו, ואתה יכול להגיד "לא" עם אל"ף כביכול, לא אצפה, כלומר אני לא מצפה לו. אז התלמוד לומד, עד אגוע לא אסיר תומתי ממנו, לימד שמאהבה עשה.
תני בשם רבי יהודה: מנין שעבד מאהבה? שנאמר חי אל הסיר משפטי ושדי נפשי. עכשיו בן אדם נודר בחיים שמיים, אלא אם כן אוהבו. משום רבי נתן אמרו, בפסוק כתוב גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבוא.
אומרת הגמרא: כתוב אחד אומר ואהבת את י"י אלהיך, וכתוב אחד אומר את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד. עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה שאם באת לשנוא שאת אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעט אין ירא מבעט.
אומר: שבעה הן פרושים. פרוש שכמי, פרוש נקפי, פרוש קיזי, פרוש מנקיה, פרוש דע חובתי ואעשנה, פרוש יראה, פרוש אהבה. עכשיו אני אומר לכם, אסביר מה זה.
פרוש שכמי מה זה? "טעון מצוותי על כתפיי". כלומר הוא כאילו סוחב את המצוות, כשם שהוא עושה את המצוות בפרהסיא שכולם יראו כאילו הוא סוחב את זה על הכתף שלו, שיהיו כמו צדיק.
פרוש נקפי, "דאמר עקיף לי ואנא עביד מצווה". כמו שהוא מבקש הלוואות כדי לקיים מצוות. לומר זה זקוק כדי לקיים מצווה, כדי לפרסם שהוא עושה מצוות למרות שהוא בעצם לא זקוק. הוא רוצה שכולם ידעו שהוא עושה מצווה.
פרוש קיזי, זה "עבד חדא חובה וחדא מצווה ומקזז". אין כל דבר שהוא עושה, חובה, מיד עושה מצווה כדי לכזב אותה.
פרוש מנקיה, הוא מכריז בקול ואומר "כל מאן דית לי אנא מנכי עביד מצווה". מה הוא מראה לכולם כמה כסף הוא מבזבז על מצוות, כן? ועל ידי זה הוא מתכוון לפרסם את עצמו שהוא צדיק.
פרוש דע חובתי ואעשנה, מראה עצמו צדיק ואומר שכל שיודע אם עשיתי עבירה יבוא ויגיד לי, כי "עדית חובתי עבדית" - נעביד מצווה כנגדו.
פרוש יראה - זה כאיוב. פרוש אהבה - זה כאברהם, אין לך חביב אלא פרוש אהבה כאברהם. אומרת הגמרא, אברהם עשה יצר רע טוב. מה זה הפסוק אומר? זה דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. אמר רבי אחא, "עמו" - כלומר עשה שלום בין שני היצרים, דכתיב וכרות עמו הברית. אבל דוד לא היה יכול בו והרגו בלבבו, כן? מה זה הפסוק אומר? זה דכתיב ולבי חלל בקרבי, כי יכול רק להרוג את היצר הרע.
אומר רבי עקיבא: הוה קומי טונוסטרופוס הרשע, וסרקו בשערו מסרקות ברזל, והגיע זמן קריאת שמע, שרי קרי וגחך. כלומר הוא קרא קריאת שמע וחייך. אמר ליה: סבא, חרש את - כלומר אתה מכשף, או מבעט את - שמבעיט ביסורים, אתה אחד מהשתיים. אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא, לא חרש אנא ולא מבעט אנא, אלא כל יומא הייתי קורא את הפסוק הזה. כתוב ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. "בכל לבי" - ריחמתיה, אהבתי את הקדוש ברוך הוא בכל ליבי. "בכל ממוני" - את הקדוש ברוך הוא בכל ממוני, אבל "בכל נפשי" - לא לי דא דקא, וכי דון דמטת בכל נפשי - הגיעה הזדמנות לבחון את המידה הזאת, "בכל נפשי שמע" - ולא, הגיע זמן קריאת שמע ולא אפליג את אלה, כן אנא קרי וגחך - ולכן אני גם כן קורא שמע ואני שמח.
אומר: נחמיה עימסוני שימש את רבי עקיבא עשרים ושתים שנה. הוא היה אומר "אתים" ו"גמים" - זה ריבויין, כל מקום שכתוב "את" או "גם" זה ריבוי. "אכין" ו"רקין" - כלומר כתוב "אך" או "רק" זה מיעוטין. אמר ליה: מהו דכתיב את י"י אלהיך תירא? אמר ליה: אותו ואת תורתו. כן, תלמידי חכמים צריך לראות את התורה של הקדוש ברוך הוא.
ואומרת המשנה: אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע. והרי יהושע תלמיד תלמידך לימד שמאהבה עשה.
[דף כה עמוד ב]
רחמתיה אהבתיו בכל לבי ורחמתיה אהבתיו בכל ממוני ובכל נפשי לא הוה בדיק לי וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע ולא אפלגא הסחתי דעתי לפום כן אנא קרי וגחך לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו °נחמיה עימסוני שימש את °רבי עקיבא בן יוסף עשרים ושתים שנה ולימדו שאתים וגמים ריבויין אכין ורקין מיעוטין אמר ליה מהו הוא ההן דכתיב (דברים ואתחנן ו יג) את ה' אלהיך תירא אמר ליה אותו ואת תורתו
מתני':
אמר °רבי יהושע בן חנניה מי יגלה עפר מעיניך °רבן יוחנן בן זכאי שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה שנאמר (איוב א', ח') איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע והרי °יהושע בן חנניה תלמיד תלמידך לימד שמאהבה עשה
גמ': אימתי היה איוב? אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם בר קפרא° בימי אברהם אבינו היה הדא היא דכתיב (איוב א', א') איש היה בארץ עוץ איוב שמו וכתיב (בראשית וירא כב כא) את עוץ בכורו רבי אבא° אמר בימי אבינו יעקב היה ודינה היתה אשתו הדא הוא דכתיב (איוב ב', י') כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב (בראשית וישלח לד ז) כי נבלה עשה בישראל רבי לוי° אמר בימי השבטים היה הדא הוא דכתיב (איוב ט"ו, י"ח) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם יהודה וראובן שהודו על חטאם °רבי יוסי בן חלפתא אמר בירידתן למצרים היה ובעלייתן מת, משל לרועה שבא זאב ונזדווג לצאנו, מה עשה, העמיד תייש אחד לנגדו, הדא הוא דכתיב (איוב ט"ז, י"א) יסגירני אל עויל ועל ידי רשעים ירטני כך הקדוש ברוך הוא שם את איוב בדור הזה כדי שהשטן יהיה עסוק באיוב ולא יקטרג על ישראל, ויאמר מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו. תני °רבי ישמעאל בן אלישע איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמילייא שלו היה הדא הוא דכתיב (שמות וארא ט כ) הירא את דבר י"י וגו' וכתיב ביה (איוב א', ח') איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע °רבי יוסי בר יהודה אומר בימי שפוט השופטים היה הדא הוא דכתיב (איוב כ"ז, י"ב) הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו חזיתם מעשה דורי שהיו נוטלין מעשר גונבים בגרנות לכן בעז ישן בגורן לשמור כדכתיב (הושע ט', א') אהבת אתנן על כל גרנות דגן אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן° בימי מלכות שבא היה שנאמר (איוב א', ט"ו) ותפל שבא ותקחם °רבי נתן אמר בימי כשדים היה שנאמר (איוב א', י"ז) כשדים שמו שלשה ראשים °רבי יהושע בן קרחה אמר בימי אחשורוש היה שנאמר (אסתר ב', ב') יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה וכתיב (איוב מ"ב, ט"ו) ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב רבי יהושע בן לוי° אמר מעולי גולה היה רבי יוחנן° בר נפחא אמר מעולי גולה היה וישראל היה לפום כן רבי יוחנן° בר נפחא למד ממנו הילכות אבל דכתיב (איוב א', כ') ויקם איוב ויקרע את מעילו ואמר רבי יהודה בן פזי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מיכן שאבל צריך לקרוע מעומד. תני רבי חייה° היה לי בעולמי גוי אחד צדיק ונתתי לו שכרו ופטרתיו מעולמי. רבי שמעון בן לקיש° אמר איוב לא היה ולא עתיד להיות. מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש° תמן אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם בר קפרא° בימי אברהם אבינו היה, והכא הוא אמר הכין, אלא הוא היה וייסורין לא היו, ולמה נכתבו עליו? אלא לומר שאילולי באו עליו היה יכול לעמוד בהן. דרש °רבי עקיבא בן יוסף כתיב (איוב ל"ב, ב') ויחר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם אליהוא זה בלעם בן ברכאל שבא לקלל את ישראל ובירכן כדכתיב (דברים כי תצא כג ו) ולא אבה י"י אלהיך לשמוע אל בלעם הבוזי שהיתה נבואתו בזויה דכתיב (במדבר בלק כד ד) נופל וגלוי עינים ממשפחת רם דכתיב (במדבר בלק כג ז) מן ארם ינחני בלק. אמר לו °רבי אלעזר בן עזריה אם הוא הוא כבר כסה עליו המקום ולמה אתה מגלה ואין לית הוא עתיד להתוכח עמך אלא אליהוא, זה יצחק בן ברכאל, בן שבירכו האל, שנאמר (בראשית תולדות כו יב) ויברכהו י"י הבוזי
אומרת הגמרא: אימתי היה איוב? אמר רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא: בימי אברהם אבינו היה. הדא היא דכתיב איש היה בארץ עוץ איוב שמו, וכתיב את עוץ בכורו. רבי אבא אמר: בימי אבינו יעקב היה ודינה היתה אשתו. הדא הוא דכתיב כדבר אחת הנבלות תדברי, וכתוב גם לגבי דינה כי נבלה עשה בישראל.
רבי לוי אמר: בימי השבטים היה. הדא הוא דכתיב אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם - זה הכוונה ליהודה וראובן שהודו על חטאם.
רבי יוסי בן חלפתא אמר: בירידתן למצרים היה ובעלייתן מת. משל לרועה שבא זאב ונזדווג לצאנו, מה עשה? העמיד תיש אחד לנגדו. הדא הוא דכתיב אל עויל ועל ידי רשעים ירטני. כלומר, כאילו כביכול הקדוש ברוך הוא שם את איוב בדור הזה של יציאת מצרים כדי שהשטן יהיה עסוק עם איוב והוא לא יקטרג על ישראל.
תני רבי ישמעאל: איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמליה שלו היה. הדא הוא דכתיב הירא את דבר י"י וגו', וכתיב ביה איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע.
רבי יוסי בר יהודה אומר: בימי שפוט השופטים היה. הדא הוא דכתיב הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו? מה זה כולכם חזיתם? חזיתם מעשה דורי שהיו נוטלין מעשר בגרנות - הכוונה שהיו גונבים בגרנות. אנחנו יודעים שבועז ישן בגורן לשמור שלא יגנבו לו. כי דכתיב אהבת אתנן על כל גרנות דגן.
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: בימי מלכות שבא היה, שנאמר ותפל שבא ותקחם. רבי נתן אמר: בימי כשדים היה, שנאמר כשדים שמו שלשה ראשים. רבי יהושע בן קרחה אמר: בימי אחשורוש היה, שנאמר יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה, וכתיב ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב.
רבי יהושע בן לוי אמר: מעולי גולה היה. רבי יוחנן אמר: מעולי גולה היה וישראל היה - היה יהודי. לפום כן רבי יוחנן למד ממנו הילכות אבל, שאם הוא לא היה יהודי אז אי אפשר ללמוד ממנו הלכות. דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו. רבי יהודה בן פזי בשם רבי יוחנן: מיכן שאבל צריך לקרוע מעומד.
תני רבי חייה: היה לי בעולמי גוי אחד צדיק ונתתי לו שכרו ופטרתיו מעולמי. כך כביכול נאמר על איוב.
רבי שמעון בן לקיש אמר: איוב לא היה ולא עתיד להיות. מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש - הרי בהתחלה אמרנו, תמן אמר רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם אבינו היה, והכא הוא אומר הכין - שלא היה בכלל. אלא הוא היה וייסורין לא היו. כל הסיפור של האסונות שקרו זה לא היה. ולמה נכתבו עליו? אלא לומר שאילולי באו עליו היה יכול לעמוד בהן.
בבבלי אמרו שרבי יוחנן אמר שהוא גר בטבריה, ובעצם הוא רמז על עצמו - אתה אומר שייסורים לא יכולים להיות? הנה, הכוונה על עצמו, שעבר ייסורים דומים לאיוב, אבל של עשרה בנים שמתו.
דרש רבי עקיבא: ויחר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם. אליהוא זה בלעם בן ברכאל שבא לקלל את ישראל ובירכן, דכתיב ולא אבה י"י אלהיך לשמוע אל בלעם. מה זה "הבוזי"? שהיתה נבואתו בזויה, דכתיב נופל וגלוי עינים. כלומר, הוא לא היה מקבל את הנבואה בגדלות אלא בצורה בזויה. ממשפחת רם, דכתיב מן ארם ינחני בלק.
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: הוא הוא, כבר כסה עליו המקום, ואין לית הוא עתיד להתוכח עמך. אלא אליהוא, זה יצחק בן ברכאל - בן שבירכו האל, שנאמר ויברכהו י"י, "הבוזי" - שביזה כל בתי עבודה זרה, בשעשוע נעקד על גבי מזבח, "משפחת רם" - זה בן אברהם.
אז בעצם לכאורה הוא אומר בדיוק אותו דבר, אז הוא בא לרבי עקיבא ואומר לו אם זה לא הוא אז עתיד להתווכח איתך. אבל אומר שם אחר, אלא פשוט הוא אומר את זה לטובה - רבי עקיבא דרש את זה לרע, הוא דרש הכל לטובה. אז גם אם זה לא הוא, אז זה רק לטובה.
משה כתב חמישה ספרי תורה, וחז"ל כתבו את פרשת בלק ובלעם וכתבו ספרו של איוב. עכשיו כתוב איש תם וישר וירא אלוקים וסר מרע. אמר תחליף, "הקיסריה" - שהיה ותרן, כן, הוא ויתר בממונו. בבבלי מה שהוא ויתר - נתן פרוטה לחנווני, השאיר פרוטה, ויתר פרוטה לחנווני. אמר ליה רבי זירא: מאן דלית הוא ותרן נטו כשר? כן, מה גם איש שלא ויתר הוא כשר? אלא היה מוותר על כבודו. כשמבזים אותו הוא לא היה כועס.
אדרבא לכתר כשם שמיים, אדרבא לכתר כשם שמיים, אדרבא לכתר כשם שמיים ירצה השם.
[דף כו עמוד א]
שביזה כל בתי עבודה זרה בשעה שנעקד על גבי המזבח ממשפחת רם בן אברם. משה כתב חמשה ספרי תורה וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם וכתב ספרו של איוב (איוב א', ח') איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע. אמר רבי תחליפא קיסריא° שהיה וותרן אמר ליה רבי זעירא° ומאן דלית הוא וותרן לית הוא כשר אלא שהיה מוותר על קללתו.
הדרן עלך פרק כשם שהמים
פרק שישי – מי שקינא
מתני':
מי שקינא לה ונסתרה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה ואינו רשאי להשקותה או להשאירה דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס °רבי יהושע בן חנניה אומר ו_אמשישאו ויתנו בה מוזרות נשים שטוות ומרכלות בלבנה.
גמ': אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן: כל ההן פירקא משהתרה בה ואמר לה אל תיסתרי עם איש פלוני משקינא לה ונסתרה ורק אז אפילו שמע מעוף פורח שזינתה יוציא אבל אם סתם שמע בלא קינוי וסתירה יכול לקיימה. רבי שמעון בן לקיש° אמר אפילו לא נסתרה. אמר רבי זעירא° קומי רבי יסא° אסי לא דרבי שמעון בן לקיש° פליג על רבי יוחנן° בר נפחא וסבר שאף בלא סתירה אם שמע מעוף פורח וכדומה יוציא דודאי בעי סתירה אלא שסבר כההן תנייא דהוא מיקל בעידי סתירה שדי בעד אחד או מפי עצמו. אנן תנינן מחלוקת °רבי אליעזר בן הורקנוס ו°רבי יהושע בן חנניה אית תניי תני סתם בלי להזכיר שהתנא הראשון זה דברי רבי אליעזר בן הורקנוס. אמר רבי זעירא° קומי רבי מנא° בן יונה
אנחנו כותבים בירושלמי מסכת סוטה, דף כ"ו. נתחיל מהמשנה, פרק ו' הלכה א'. אומרת המשנה: מי שקינא לה ונסתרה, ואפילו שמע מן העוף הפורח, יוציא ויתן כתובה, דברי רבי אליעזר. כן, הוא לא יכול לשכוח אותה או להשאיר אותה. זהו דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: עד שישאו ויתנו בה מוזרות. כן, כלומר, עד שידברו בה, נשים שבדרך כלל טוות בלילה ומרכלות, וכשמדברות עליה כנראה שמדובר על משהו רציני.
אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: כל ההן פירקא משהתרה בה ואמר לה אל תיסתרי עם איש פלוני משקינא לה ונסתרה. כן, זה הפעם מדבר על מקרה כזה, ורק אז אפילו אם הוא שמע מעוף פורח שזינתה, הוא יוציא. אבל אם סתם שמע בלא כלל וסתירה, יכול לקיים אותה.
ואמר רבי שמעון בן לקיש: אפילו לא נסתרה. אמר רבי זעירא קומי רבי יסא: לא רבי שמעון בן לקיש פליג על רבי יוחנן, והוא סובר שגם בלי סתירה, אם הוא שמע מעוף פורח, כדמי הוא יוציא. בוודאי צריך סתירה, אלא שהוא סובר כההן תניא שהוא מיקל בעידי סתירה. זו הכוונה. מה שהוא אמר שאפילו בלי סתירה, הכוונה שלא צריך שני עדים לסתירה, אלא די בעד אחד או מפי עצמו.
ואמרינן: אנן תנינן מחלוקת - ראינו מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע, כך כתוב במשנה שלנו. ואילו אית תניי תני סתם - יש ברייתא שכתוב בסתם, הדעה של רבי אליעזר מופיעה בסתם.
ואמר רבי זעירא קומי רבי מנא: מה שאמרנו שרבי יהושע חולק, אז זה לא בגלל שבמשנה מופיעות שתי דעות. זה לא משהו שהוא חולק, כי לא בהכרח מה שרבי אלעזר אמר רבי יהושע פליג, שאפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא, ורבי יהושע מדבר אפילו בלא כלל וסתירה, והוא סובר שאם יצא קול כזה חזק על אשתו שהיא מזנה, אז הוא חייב לגרשה. אז מה מחייב אותנו להגיד שהם כן חולקים? אלא בגין דתנינן רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוצרות בלבנה. אז מהמילה "עד" שכתוב "עד שייתנו" מובן שבעצם הוא חולק.
ואמר רבי אבא מרי בעי, תמן אמר חזקיה, אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: כל מקום ששנה רבי מחלוקת וחזר ושנה סתם הלכה כסתם. הוא אמר הכין. כלומר, הרי פה יש מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ואמרנו שיש ברייתא שהיא אומרת סתם. אז האם גם במקרה כזה הלכה תהיה כמו סתם?
ואמרה הגמרא: אנן תנינן מוצרות, ואית תניי תני מוזרות. מאן דמר מוצרות - מצרן עמר, כן, אלה שמנפצות את הצמר. ומאן דמר מוזרות - שזרן כיתן, שהן שוזרות את הפשתן.
מה נן קיימין? אין בהן דשמע ולא ידע מן מאן שמע - כעוף הפורח הוא. כלומר, אם הן לא יודעות מה המקור של זה, אז זה לא יותר טוב מעוף פורח. אז במה רבי יהושע חולק? ואין בהן דשמע וידע ממאן שמע - כעד מפי עד הוא, אז זה כמו עד מפי עד, אז פשיטא שיוציא. אז מה רבי יהושע בא לחדש? אלא כן אנן קיימין - פלוני מפלוני ופלוני מפלוני, מילה דלית בה תימליוסים - אבל אין אפשרות לברר עד שהעד הראשון.
[דף כו עמוד ב]
לא על מה ש°רבי אליעזר בן הורקנוס אמר °רבי יהושע בן חנניה: פליג שהרי אפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ו°רבי יהושע בן חנניה מדבר אפילו בלא קינוי וסתירה, וסובר שאם יצא קול כזה חזק על אשתו שהיא מזנה חייב לגרשה אלא בגין דתנינן בבריתא °רבי יהושע בן חנניה אומר עד שישאו ויתנו בה מוצרות בלבנה מהמילה עד משמע שהוא חולק. רבי אבא מרי° בעי תמן אמר חזקיה° אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° בן פדת כל מקום ששנה °רבי מחלוקת וחזר ושנה סתם הלכה כסתם אף הכא הוא אמר הכין אף שהסתם נאמר בבריתא. אנן תנינן מוצרות אית תניי תני מוזרות מאן דאמר מוצרות מצרן עמר מנפצות צמר ומאן דאמר מוזרות שזרן כיתן שוזרות פישתן. מה אנן קיימין ומה אותן מוזרות בלבנה אומרות אין בהן דשמע ולא ידע מן מאן שמע כעוף הפורח הוא אז במה חולק °רבי יהושע בן חנניה ואין בהן דשמע וידע ממאן שמע כעד מפי עד הוא ופשיטא שיוציא ומה בא °רבי יהושע בן חנניה לחדש אלא כן אנן קיימין פלוני מפלוני ופלוני מפלוני ואין אפשרות לברר שעד ראשון נסע למדינת הים או שמת והוי מילה דלית בה תימליוסים דבר שאין לו בסיס אבל הואיל ובאה אחרי קינוי וסתירה תצא שרגלים לדבר.
מתני':
אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא ו_באפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין אף לפוסלה מכתובתה. ו_גחמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה, הרי אלו נאמנות, לא לפוסלה מכתובתה אמרו אלא שלא תשתה.
גמ': כתיב (במדבר נשא ה יג) ועד אין בה אין לי אלא עד כשר מניין אפילו עבד אפילו שפחה תלמוד לומר ועד אין בה מכל מקום. האם גם ל°רבי ישמעאל בן אלישע די בעד אחד ד°רבי ישמעאל בן אלישע אמר כל מקום שנאמר בתורה עד סתם הרי אילו בכלל שני עדים, עד שיפרש הכתוב שהוא עד אחד. אשכח תני °רבי ישמעאל בן אלישע אומר צריך שני עדים מתניתא שאמרה שדי בעד אחד לפוסלה מכתבתה אליבא ד°רבי עקיבא בן יוסף קדם שהודה °רבי עקיבה ל°רבי טרפון דתני °רבי טרפון אומר עד אחד נאמן לטמאותה ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. °רבי עקיבה אומר כשם שעד אחד נאמן לטמאותה כך עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. אמר לו °רבי טרפון איכן מצינו עד אחד בממון כלום אמר לו °רבי עקיבה והיכן מצינו עד אחד באשת איש כלום, אלא כשם שעד אחד נאמן לטמאותה כך עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. חזר °רבי טרפון להיות שונה כ°רבי עקיבה. רבי בון בר חייה° בעי חמותה שאמרה אני ראיתי שניטמאת ובא אחד ואמר אני ראיתיה שניטמאת כיצד נדון
המשנה: אמר עד אחד אני ראיתיה לא היתה שותה, ולא עוד אלא אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין אף לפוסלה מכתובתה. חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה הרי אלו נאמנות, לא לפוסלה מכתובתה אמרו אלא שלא תשתה.
ואמר הכתוב: ועד אין בה, אין לי אלא עד כשר, מניין שאפילו עבד, אפילו שפחה, שאם יש בה עד אז היא לא שותה? תלמוד לומר ועד אין בה - מכל מקום, לא משנה זה עבד ולא משנה מי זה.
שואלת הגמרא: האם זה גם כי רבי ישמעאל, האם די בעד אחד? דרבי ישמעאל אמר: כל מקום שנאמר בתורה עד סתם הרי אילו בכלל שני עדים, עד שיפרש הכתוב שהוא עד אחד. אז השאלה אם גם בזה מספיק עד אחד לברר, גם לרבי ישמעאל.
אשכח תני רבי ישמעאל אומר שני עדים. כלומר, כל עוד שאין שני עדים אז היא שותה. ודא מתניתא שאמרה שדי בעד אחד לפוסלה מכתובתה, זה היה אליבא דרבי עקיבא. עד שלא הודה רבי טרפון לרבי עקיבא. כלומר, קודם שרבי טרפון הודה לו, גם כן. אחרי שהודה לזה הוא הקדים את כולם, אבל עד שהוא לא הודה, לזה עקא ברבי עקיבא.
זה תניא: רבי טרפון אומר עד אחד נאמן לטמאותה ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. רבי עקיבה אומר כשם שעד אחד נאמן לטמאותה כך עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. אמר לו רבי טרפון איכן מצינו עד אחד בממון כלום? אמר לו רבי עקיבה מצינו עד אחד באשת איש כלום, אלא כשם שעד אחד נאמן לטמאותה כך עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. חזר רבי טרפון להיות שונה כרבי עקיבא.
[דף כז עמוד א]
שלכאורה מה בא להעיד אם שלא להשקותה כבר נראית שלא לשתות אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה ואין מפסידין ממון על פי עד אחד או כיוון שאילו לא העידה חמותה קודם, מתוך שהיה העד נאמן שלא תשתה יהיה נאמן להפסיד כתובתה. רבי יוסי° בר זבידא בעי שמע מן העוף הפורח אני ראיתיה שנטמאת, את אמר לא היתה שותה, ובא אחד ואמר אני ראיתיה שניטמאת כיצד נדון שלכאורה מה בא להעיד אם שלא להשקותה כבר נראית שלא לשתות אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה ואין מפסידין ממון על פי עד אחד. או כיוון שאילו לא שמע מן העוף הפורח קודם מתוך שהיה העד נאמן שלא תשתה יהיה נאמן להפסיד כתובתה נשמעינה ממה דאמר רבי יוחנן° בר נפחא דאמר רבי יוחנן° בר נפחא עד אחד אמר פלוני אכל חלב והתריתי בו אינו לוקה דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת אמר לו: אחד חלב הוא כיוון שעד אחד נאמן באיסורים נאמן ואם אכלו והתרו בו שנים לוקה ועיקר עידותו לא בעד אחד הוא ואף על פי כן הוא לוקה כיון שהתורה האמינה עד אחד באיסורין אף כאן לפי שהתורה האמינה לעד אחד בסוטה הרי הוא נאמן אף אם מזה יצא שתפסיד את כתובתה, אבל אם מעיד רק להפסיד כתובתה אינו כלום, וכן ממה ד°רבי יהודה בר עילאי אומר ד°רבי יהודה בר עילאי אמר אמר עד אחד פלוני נזיר וניטמא והתריתי בו אינו לוקה, אמר לו: אחד נזיר אתה והיה נוהג בנזירות על פיו, שתה יין וניטמא למתים והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בעד אחד הוא וכן ממה דרבי מנא° בן יונה אמר דרבי מנא° בן יונה אמר אמר עד אחד פלנית כהנת וזינת ובא עליה בעלה בעלה כהן והתריתי בו אינו לוקה נסתרה בפני שנים אמר אחד אני ראיתיה שניטמאת ובא עליה בעלה כהן והתרו בו שנים לוקה עיקר עדותו לא בעד אחד הוא.
אנחנו נמצאים בירושלמי מסכת סוטה, דף כ"ז. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה.
אומרת הגמרא: אני ראיתיה שנטמאת, חמותה שאמרה כך. ובא אחד ואמר אני ראיתי שניטמאת. אז כיצד נדון? הרי לכאורה מה בא להעיד? אם להשקותה כבר נראית שלא לשתות, כי הרי גם על פי החמותה לא משקים אותה, אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה, והרי מפסידין ממון על פי עד אחד. אז לכן לא תיפסיד את כתובתה. או שאני אומר לא, כיוון שאילו לא העיד החמותה קודם, אז מתוך מיגו שהיה עד נאמן שלא תשתה, יהיה נאמן גם על כתובתה.
רבי יוסי בעי שאלה דומה. שמע מן העוף הפורח — הרי למדנו במשנה שגם אם שמע מן העוף הפורח אז גם כן לא שותה. אני ראיתיה שנטמאת, את אמר לא היתה שותה. שאם לאחר מכן ובא אחד ואמר אני ראיתי שניטמאת, כיצד נדון? הרי לכאורה מה בא להעיד — אם להשקותה כבר נראית שלא לשתות בגלל העוף הפורח, אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה, והרי מפסידין ממון על פי עד אחד. או שאני אומר לא, כיוון שאילו לא שמע מן העוף הפורח קודם, אז מיגו שהיה עד נאמן שלא תשתה, יהיה נאמן גם על כתובתה.
אומרת הגמרא: נשמע ממה דרבי יוחנן אמר. רבי יוחנן אמר: פלוני אכל חלב והתריתי בו — אינו לוקה. למה? דכתיב "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת". כלומר, אם עד אחד מעיד — זה כלום. אבל אמר לו: אחד — חלב הוא, וכיוון שעד אחד נאמן באיסורים, אז בעצם הדבר הזה נהיה חלב, זה דין של חלב. והתרו בו שנים — לוקה. עכשיו עיקר עדותו לא בעד אחד הוא, הרי כל העדות התחילה מזה שהוא אמר שזה חלב, וזה היה עד אחד. אף על פי כן הוא לוקה, כיוון שהתורה האמינה בעד אחד באיסורין. אז גם כאן, איפה שהתורה האמינה עד אחד בסוטה, הרי הוא נאמן, וממי זה יוצא שתפסיד כתובתה, אבל אם הוא מעיד רק על הכתובה — זה כלום.
וכן ממה דרבי יהודה אומר: פלוני נזיר וניטמא, והתריתי בו — אינו לוקה. אבל אמר לו: אחד — נזיר אתה, והיה נוהג בנזירות על פיו, ולאחר מכן שתה יין וניטמא למתים, והתרו בו שנים — לוקה. ועיקר עדותו לא בעד אחד הוא, הרי הוא התחיל את כל הנזירות שלו בגלל עד אחד.
וכן ממה דרבי מנא אמר: פלנית זינת ובא עליה בעלה כהן, והתריתי בו — אינו לוקה. אבל אם נסתרה בפני שנים, ואמר אחד: אני ראיתיה שניטמאת, ובא עליה כהן, והתרו בו שנים — לוקה. כלומר, ברגע שעד אחד מעיד על האיסור, ולאחר מכן שניים מתרים, אז בעצם הוא לוקה, אבל עיקר עדותו לא בעד אחד הוא.
[דף כז עמוד ב]
==ירושלמי סוטה, פרק ו, הלכה ג==
מתני':
שהיה בדין ומה אם עדות הראשונה סתירה שאינה אוסרה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים עדות האחרונה טמאה שהיא אוסרתה איסור עולם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים תלמוד לומר (במדבר נשא ה יג) ועד אין בה, כל שיש בה קל וחומר לעדות הראשונה, מעתה ומה אם עדות האחרונה שהיא אוסרתה איסור עולם הרי היא מתקיימת בעד אחד, עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינו דין שתתקיים בעד אחד, תלמוד לומר (דברים כי תצא כד א) כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר (דברים שופטים יט טו) על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר, מה דבר האמור להלן על פי שנים עדים אף דבר האמור כאן על פי שנים עדים.
גמ': עדות הראשונה זו סתירה עדות האחרונה זו טומאה מתניתא שאמרה שסתירה בשני עדים ד°רבי יהושע בן חנניה ד°רבי יהושע בן חנניה אמר מקנא לה על פי שנים ומשקה לה על פי שנים. אמר רבי מנא° בן יונה
אנחנו בפרק ו' הלכה ג', במבואת המשנה: שהיה בדין, ומה אם עדות הראשונה שאינה אוסרה איסור עולם...
אמר רבי מנא, אפילו כן תניא: אתיא התניא, רבי יוסי — רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר: מקנא על פי עד אחד או על פי עצמו, ומשקה על פי שניים. כלומר, העיקר זה העניין של השתייה — משקה אותה על פי שניים, זה העיקר. אז לא משנה מה הוא סובר בהתחלה, האם הקינוי באחד או בשניים, העיקר שאם הסתירה היא בשניים, אז המשנה הזאת יכולה להיסדר כמו שהוא.
[דף כח עמוד א]
ואפי' כאהן תנא אתייא היא דתני °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר משום °רבי אליעזר בן הורקנוס מקנא לה על פי עד אחד או על פי עצמו ומשקה על פי שנים.
מתני':
עד אומר ניטמאת ועד אומר לא ניטמאת, אשה אומרת ניטמאת ואשה אומרת לא ניטמאת, היתה שותה, עד אומר ניטמאת ועדים שנים אומרים לא ניטמאת היתה שותה, שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא ניטמאת לא היתה שותה.
גמ': אמר גידול בר מיניימין° בשם רב° אבא בר אייבו: כל מקום שהכשירו עדות האשה כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש ולתני עד אחד אמר ניטמאת ואשה אמרה לא ניטמית אשה אמרה ניטמית ועד אמר לא ניטמאת. תניי דבית °רבי תני כן עד אחד אמר ניטמאת ואשה אמרה לא ניטמית הרי זו שותה וכ"ש. תני בשם °רבי נחמיה כל מקום שהכשירה תורה עדות אשה הולכין אחר רוב דעות היך עבידה, שתי נשים ואשה אחת עשו אותה כשני עדים ועד אחד, הדא דתימר באשה ונשים, אבל אם היו מאה נשים ועד אחד כעד בעד אינון. ורב אדא בר אחוה° אמר עד אחד נאמן לטמותה ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. אמר רב חסדא°: מה טעם? אמרו עד אחד נאמן לטמותה מפני שרגלים לדבר. אמר שמעון בר בא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כאן בעדות סוטה כשבאו כאחד עד אחד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה שמאמינים לאותו שאמר שנטמאת שרגלים לדבר ובעגלה ערופה אם אחד אומר ראיתי את הרוצח ואחד אומר לא ראיתי אחד מבטל את השני ולכן היו עורפין. רב° אבא בר אייבו אמר אפילו כאן אחד מבטל את השני והיתה שותה.
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת סוטה, דף כ"ח. נתחיל מהמשנה פרק ו' הלכה א'. אומרת המשנה: עד אומר ניטמאת ועד אומר לא ניטמאת, אשה אומרת ניטמאת ואשה אומרת לא ניטמאת, היתה שותה. כי בעצם עד מבטל עד, זה כאילו שאין עדים, כן? על הטומאה, ולכן היא שותה. כלומר, יש עדים על הסתירה ואין עדים על הטומאה ולכן היא שותה. עד אומר ניטמאת ועדים שנים אומרים לא ניטמאת היתה שותה, כי שניים כנגד אחד בטל. שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא ניטמאת לא היתה שותה.
אומרת הגמרא: אמר גידול בר מיניימין משם רב: כל מקום שהכשירו עדות האשה האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש. ואתה בא, אם זה ככה, אז יש מקרה שעד אחד אומר נטמאת, ואשה אומרת לא נטמאת, או אשה אומרת נטמאת ועד אומר לא נטמאת. למה דיברו פה סתם על עדים? היה יכול להיות כלול גם המקרה שאיש מכחיש את האשה והאשה מכחישה את האיש. ואתה אומר: תניי דבית רבי כן, באמת גם ברייתות של בית רבי מלמדות ככה: עד אחד אומר נטמאת, אישה אמרה לא נטמאת - הרי זו שותה.
ואתה אומר: תני בשם רבי נחמיה הולכין אחר רוב, היך עבידה? דוגמה, אם היו שתי נשים ואישה אחת, עשו אותן כמו שני עדים ועד אחד, הולכים אחר הרוב. הדא דתימר באשה ונשים. אבל אם היו מאה נשים ועד אחד, אז זה כאילו עד בעד אינון, כן? כלומר, אפילו מאה נשים כנגד עד אחד - הדין נשען רק על העד האחד.
"רב אדא בר אחוה אמר: עד אחד נאמן לטמותה אין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. אמר רב חסדא: מה טעם? אמרו עד אחד נאמן לטמותה מפני שרגלים לדבר", כן? כיוון שהיא נסתרה, יש רגליים לדבר שהיא גם זינתה.
"שמעון בר בא אמר בשם רבי יוחנן: כאן לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין". כן? כלומר, למרות שבעצם בדין רגיל אני אומר שאחד מבטל את השני, ואז בעצם זה כאילו שאין עדים - אבל כאן, שאחד אומר נטמאת ואחד אומר לא נטמאת, אני מתייחס לזה כאילו אולי נטמאת ולא שותה. למה? כי מאמינים אותו שאמר שנטמאת כי רגלים לדבר, כי נסתרה. אבל בעגלה ערופה זה הפוך. כלומר, אם אחד אומר: "ראיתי את הרוצח", ואחד אומר: "לא ראית", אז אחד מבטל את השני, לכן היו עורפים.
[דף כח עמוד ב]
מתניתא פליגא על רב° אבא בר אייבו דתנן: עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה הא בעד אחד כנגד אחד לא היתה שותה פתר לה בפסולי עדות שהשנים היו פסולים והאחד כשר ואמרנו שמאה נשים כעד אחד ואין בפסולי עדות אמור סיפא, שנים אומרים ניטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה ואם מדובר בפסולים הא אמרנו שהם כעד בעד ולא היתה שותה ואיך רב° אבא בר אייבו אמר היתה שותה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר עד אחד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתנן: שנים אומרים ניטמאת ועד אמר לא ניטמאת לא היתה שותה, הא עד בעד היתה שותה, פתר לה בפסולי עדות ואין בפסולי עדות אמור ראשה, עד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה ואם מדובר בפסולים הא אמרנו שהם כעד בעד והיתה שותה אז איך רבי יוחנן° בר נפחא אמר לא היתה שותה. אמרין בשם רבי שמואל° בר אבא בר אבא אין קושיה ממשנתנו לא על רב° אבא בר אייבו ולא על רבי יוחנן° בר נפחא שכן כל העדויות במשנה גם השנים וגם האחד בפסולי עדות היא מתניתא והולכים אחר רוב דעות. אמרין בשם רבי שמואל° בר אבא בר אבא: בסתירה אחרת היא מתניתא ואינם סותרים אחד את השני כיוון שכל אחד מעיד על סתירה אחרת. רבי זעירא° בעא קומי רבי מנא° בן יונה: מהו בסתירה אחרת היא מתניתא אמר ליה: כן אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן: כל ההן פירקא משקינא לה בעלה ושנים מעידים שנסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת כיצד נסתרה בפני שנים ואמר עד אחד מהם אני ראיתיה שנטמאת בתוך כדי סתירה זו יש כאן סתירה ויש כאן טומאה שהרי שניהם מעידים על הסתירה, ועד אחד על הטמאה שהיתה באותה סתירה עד אחד מעיד שנסתרה ועד אחד מעיד שנטמאה בסתירה אחרת אין כאן סתירה ואין כאן טומאה שאין עד אחד נאמן, היו שלשה שנים מעידים שנסתרה ואחד אומר אני ראיתיה שנטמאת בתוך כדי הסתירה הזו יש כאן סתירה ויש כאן טומאה לאחר כדי אותה סתירה בסתירה אחרת יש כאן סתירה ואין כאן טומאה שאין עד אחד נאמן אלא בסתירה שיש עליה שני עדים
ואתה אומר: "רב אמר: אפילו כאן אחד מבטל את השני והיתה שותה". ואתה אומר: מתניתא פליגא על רב, דתנן, למדנו במשנה, עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה. משמע מכאן שאם היה עד אחד כנגד אחד - לא היתה שותה. אז קשה על רב. ואתה אומר: "פתר לה בפסולי עדות", כלומר שמדובר ששניהם היו פסולים ואחד היה כשר. והרי אמרנו שאם שנים כנגד אחד, כן? אז זה כאילו שאין עדים. עכשיו אתה אומר, אם מדובר בפסולי עדים, "אין בפסולי עדות אמור סיפא". הרי מה כתוב בסיפא? שנים אומרים ניטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה. שאם מדובר בפסולי עדים, הרי זה כמו אחד מול אחד. אז למה לא שותה? הרי לפי רב, עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת, היתה שותה.
ואתה אומר: "רבי יוחנן אמר: לא היתה שותה". אז אתה אומר: מתניתא פליגא על רבי יוחנן, דתנן: שנים אומרים ניטמאת ועד אמר לא ניטמאת לא היתה שותה. משמע מכאן שאם זה היה עד בעד, היתה שותה. אז אתה אומר: "פתר לה בפסולי עדות". גם פה הוא אומר שמדובר בפסולי עדות. עכשיו אתה אומר שוב פעם, אם מדובר בפסולי עדות אז "אין בפסולי עדות אמור ראשה", היה קשה לרבי יוחנן מהרישא. הרי שם כתוב עד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה. ואתה אומר, הרי שמדובר בפסולי עדות, אז שניים זה כמו אחד, כן? אז זה כמו עד בעד והיתה שותה, כן? והרי רבי יוחנן אמר שאחד ואחד לא היתה שותה. אז קשה על רבי יוחנן.
ואתה אומר: "אמרין בשם רבי שמואל: רב ורבי יוחנן - בפסולי עדות היא מתניתא", אין קושיא לא על רב ולא על רבי יוחנן, שכן כל העדויות במשנה, גם הרישא וגם הסיפא, מדובר בפסולי עדות, ושם הולכים אחר רוב דעות. ואתה אומר: "אמרין בשם רבי שמואל: בסתירה אחרת היא מתניתא". כן? כלומר, בכלל הם לא סותרים אחד את השני כיוון שכל אחד בעצם מעיד על סתירה אחרת.
"רבי זעירא בעא קומי רבי מנא: מהו בסתירה אחרת היא מתניתא?" מה הכוונה? "אמר ליה: כן אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: כל ההן פירקא משקינא לה", כל הפרק מדבר במקרה שנסתרה בפני שנים, ובא עד אחד ואומר שהיא נטמאת. אז כיצד? כן? אם היא נסתרה בפני שנים ואמר עד אחד מהם: "אני ראיתיה שנטמאת בתוך כדי סתירה", כן? אז יש כאן סתירה ויש כאן טומאה. כן? הרי ששניים מעידים על הסתירה ועד אחד על הטומאה שהיתה באותה סתירה. עכשיו מקרה שני, עד אחד מעיד שהיא נסתרה ועד אחד מעיד שהיא נטמאה בסתירה אחרת. אז סתירה כאן סתירה ואין כאן טומאה, כי עד אחד לא נאמן. כן? לפי הדעה שגם סתירה צריך שניים.
היו שלושה, שניים מעידים שהיא נסתרה ואחד אומר: "אני ראיתיה שנטמאת בתוך כדי הסתירה הזאת", אז יש כאן סתירה כאן טומאה. אבל אם הוא אומר ש- לאחר כדי סתירה, כלומר שניים מעידים שהיא נסתרה ואחד אומר: "אני ראיתיה שנטמאה בסתירה אחרת", אז כאן סתירה ואין כאן טומאה, כן? כיוון שעד אחד לא נאמן.
היו שלושה ואחד אומר: "אני ראיתיה שלא נטמאת בתוך כדי סתירה". מה תוידע לי? אם אחד אמר: "אני ראיתי שהיא לא נטמאה, בסתירה שאנחנו מעידים עליה היא לא נטמאה", איך מתייחסים לזה? האם כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה? כי הרי בעצם הוא מבטל - הרי מה זה הסתירה? הסתירה זה ספק, כן? עכשיו הוא בא ומעיד, הוא מבטל את הספק שנוצר בסתירה, כי הוא מעיד שהוא ראה שהיא לא נטמאה בסתירה הזאת. אז האם כל העדות בטלה, או שאני אומר לא, תתקיים עדות בשאר?
"אמר רב מרי: אפילו דאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מודה רב אחרי שהתקיימה עדות בשאר משום רגלים לדבר". כיוון שבעלה קינא לה והיא נסתרה, יש רגליים לדבר שמסתמא היא גם זינתה. אז לכן תתקיים העדות בשאר.
[דף כט עמוד א]
היו שלשה אחד אומר אני ראיתיה שלא ניטמאת בתוך כדי סתירה, מה את עבד לה, כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שהרי הוא מבטל את הספק שנוצר בסתירה שהרי מעיד שראה שלא נטמאה או תתקיים העדות בשאר אמר רבי אבמרי° אפילו דאת אמר בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר מפני שרגלים לדבר.
הדרן עלך פרק מי שקינא
פרק שביעי – אילו נאמרין בלשונם
מתני':
אילו נאמרין בלשונם ז_אפרשת סוטה, ז_בווידוי מעשר, ז_גוקרית שמע, ז_דותפילה, ז_הוברכת המזון, ז_וושבועת העדות, ז_זושבועת הפיקדון.
גמ': כתיב (במדבר נשא ה כא) ואמר הכהן אל האשה. בכל לשון שהיא שומעת, דברי רבי יאשיה°. אמר ליה רבי יונתן°, לא צריך פסוק לזה, שהרי היא צריכה לקבל ולאמר אמן. ואם אינה מבינה מה שהיא שומעת, איך היא עונה אחריו אמן? אם כך למה בא הפסוק? אלא שלא יאמר לה על ידי תורגמן. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי אלעזר בי רבי שמעון, לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה בלבד. והא כתיב (בראשית בראשית ג טז) אל האשה אמר הרבה ארבה וגו'? אמר רבי יעקב דכפר חנין°, על ידי אדם התורגמן. והא כתיב (בראשית תולדות כה כג) ויאמר יי לה שני גוים בבטנך? אמר רבי אבא בר כהנא°, הדיבור נפלה לה שהבינה ברוח הקדש. אמר רבי בירי°, כמה כירכורי כירכורים סידר עילות הקדוש ברוך הוא עושה מפני שמתאוה לשמוע שיחתן של צדקניות, לפיכך פנה לאברהם ושאל למה זה צחקה שרה, כדי לשמוע תשובתה שאמרה לא צחקתי, וכתיב (בראשית וירא יח טו) ויאמר לא כי צחקת. וידוי מעשר דכתיב (דברים כי תבא כו ה) וענית ואמרת בכל לשון. קרית שמע דכתיב (דברים ואתחנן ו ז) ודברת בם. °רבי אומר, אומר אני קרית שמע אינו נאמר אלא בלשון הקודש. מאי טעמא? דכתיב (דברים ואתחנן ו ו) והיו הדברים האלה. רבי לוי בר חיתה° אזל לקיסרין, שמע קלון קריין שמע אלוניסתין הלניסטית = יונית, בעא מעכבתון רצה למנוע מהם. שמע רבי ייסי° ואיקפד, אמר וכי כך אומר אני? שמי שאינו יודע לקרות אשורית לא יקרינה כל עיקר, אלא יוצא בכל לשון שהוא יודע. השיב רבי ברכיה° הכהן, והרי גבי מגילת אסתר שנינו, שאם היה יודע לקרותה אשורית ולעז, אינו יוצא בה אלא אשורית ורק אם יודע רק לעז יוצא בלעז. אולי אף בקריאת שמע, מי שלא יודע אלא לשון לועזית יצא בלשון לועזית, אבל מי שיודע גם אשורית לא יצא אלא באשורית? אמר רבי מנא° בן יונה, במגילת אסתר, אם יודע לקרות גם אשורית, אינו יוצא אלא אשורית.
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת סוטה, דף כ"ט. נתחיל במשנה, פרק ז' הלכה א'. אומרת המשנה אלו נאמרים בלשונם, כלומר בכל לשון שאדם מבין. פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון, שבועת העדות, שבועת הפיקדון.
ואתה מה כתיב? ואמר הכהן - ואמר אל האישה. מכאן אתה לומד שבכל לשון שהיא שומעת דיברה תורה. אמר לו רבי יונתן, לא צריך פסוק לזה, כי הרי היא צריכה לענות אמן. היא צריכה להסכים, ואם היא לא מבינה, אז איך היא אומרת אמן? ואם אינה שומעת היא עונה אחריו אמן? אז אם כן, למה נאמר הפסוק? אלא שלא יאמר לה על ידי תורגמן. כן, הוא צריך להגיד לה בעצמו ולא על ידי מתורגמן.
אמר רבי יוחנן בשם רבי אלעזר בי רבי שמעון, לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה בלבד. שאתה מה כתיב? "אל האשה אמר הרבה ארבה" וכולי. אמר רבי יעקב דכפר חנין, על ידי התורגמן. הקדוש ברוך הוא לא אמר לה זה ישירות, אלא דרך מתורגמן. שאתה מה כתיב? "ויאמר יי לה שני גוים בבטנך". אמר רבי אבא בר כהנא, כאן הדיבור נפל לה. כלומר זה רוח הקודש, זה לא בדיבור.
אמר רבי בירי, כמה כירכורי כירכורים הקדוש ברוך הוא מתאוה לשמוע שיחתן של צדקניות. כלומר, כמה סידור של עילות וסיבות הקדוש ברוך הוא עשה שיתאווה לשמוע שיחתן של צדקניות. בשביל זה הוא פקד על אברהם, שאל למה צחקה שרה? כדי לשמוע את תשובתה שהיא אומרת לא צחקתי, וכתיב ויאמר לא כי צחקת וכולי.
[דף כט עמוד ב]
אבל אם אינו יודע אלא בלעז, יוצא בה בלעז, ואף כן יוצא בה בכל לשון שהוא יודע. אבל אם יודע גם אשורית, חייב לקרא אשורית. ותפילה כדי שיהא יודע לתבוע צרכיו. וברכת המזון כדי שיהא יודע למי מברך. ושבועת העדות ושבועת הפקדון, משביעין אותו בלשונו. השביען שלא בלשונן ואמרו אמן, הרי אילו פטורין. והתני שבועת הדיינין אומרים לעדים: משביעין אנו אותכם כתנאין שבלבנו, ולא כתנאין שבלבכם. רואים שאף שאינם מבינים השבועה חלה. אמר רבי יודן°, אפילו לא אמרו לעדים שמשביעים אותם על תנאים שבליבנו, הרי הם מושבעים על דעת בית דין. חזקה כתניין שבלבנו בית דין משביעו. ולמה הוא מתנה עמו? מפני הדיוטות שלא יאמרו יש תניין בשבועת. ויחשבו שהם יכולים להתנות בליבם ויעידו שקר. תני רבי חנניה° קומי רבי מנא° בן יונה, והא כתיב (דברים ניצבים כט יד) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום. רואים שצריך לאמר להם שמשביעם על דעת בית דין. מה את שמע מינה? איך הלימוד מהפסוק? אמר ליה, הדורות הבאים אחרינו אין בלבם תניי שהרי אינם בחיים, כמו שהדורות הבאים אחרינו אין תנאי בלבם, כך אין תנאי שבלבכם כלום, דעל דעת המקום ועל דעתי אני משביע אתכם.
מתני':
ואילו נאמרים בלשון הקודש: ז_חמקרא הביכורים, ז_טוחליצה, ברכות וקללות, ז_יברכת כהנים וברכת כהן גדול, ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. מקרא הביכורים מנין? דכתיב (דברים כי תבא כו ה) וענית ואמרת לפני יי אלהיך, ולהלן הוא אומר (דברים כי תבא כז יד) וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש. חליצה מנין? כדתיב (דברים כי תצא כה ט) וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש, ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו. מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש. °רבי יהודה בר עילאי אומר, כתיב וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה.
גמ': תני בשם °רבי יהודה בר עילאי, אין צריך לגזירה שווה, אלא כל מקום שנאמר אחד הלשונות הללו: ענייה, אמירה, ככה וכה, הרי הוא נאמר בלשון הקודש. אמר רבי אלעזר° בן פדת, בניין אב שבכולן מדכתיב (שמות יתרו יט יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול. התיב רבי חגי°, אין תימר על ידי ענייה, והכתיב (בראשית חיי שרה כד נ) ויען לבן ובתואל? והוא מסתמא דיבר ארמית. אין תימר על ידי אמירה, והכתיב (בראשית חיי שרה כד נ) ויאמרו מיי יצא הדבר? והם ודאי דיברו ארמית.
וידוי מעשר, מאיפה למדנו שבאמת נאמר בכל לשון? דכתיב וענית ואמרת - בכל לשון. קריאת שמע, מנין? דכתיב ודברת בם. רבי אומר, אומר אני שקרית שמע אינו נאמר אלא בלשון הקודש. מאי טעמא? דכתיב והיו הדברים האלה. כלומר, כמו שכתוב, כתוב בעברית, צריך להגיד בעברית.
רבי לוי בר חיתה אזל לקיסרין, שמע קלון קריין שמע אלוניסתין, כלומר בהלניסטית, יוונית. בעא מעכבתון, רצה לעכב אותם. שמע רבי ייסי ואיקפד. אמר: כך אומר אני? מי שאינו יודע לקרות אשורית לא יקרינה כל עיקר? ודאי שמותר לקרוא, אלא יוצא בכל לשון שהוא יודע.
השיב רבי ברכיה: והרי גם במגילת אסתר שנינו, שאם היה יודע לקרותה אשורית ולעז, אז הוא לא יוצא אלא אשורית, ורק אם הוא יודע רק לעז, אז הוא יוצא בלעז. אז וגם בקריאת שמע אותו דבר, מי שלא יודע אלא לעז בוודאי יוצא בלעז, אבל מי שיודע גם אשורית וגם לעז לא יוצא אלא בשורית.
אמר רבי מנא, באמת כך הדין: מגילת אסתר, יודע אשורית, אינו יוצא אלא אשורית. אבל אם הוא לא יודע לקרוא אלא רק בלעז, יוצא בה בלעז, וגם כאן בקריאת שמע אותו דבר, יוצא בה בכל לשון שהוא יודע, אבל אם הוא יודע גם אשורית אז הוא חייב לקרותה אשורית.
עכשיו, בתפילה אמרנו שזה אחד מהדברים שיוצא בכל לשון. למה? כדי שיהא יודע לתבוע צרכיו. הרי תפילה זה בקשות, תחנונים. ברכת המזון, למה גם כן בכל לשון? כדי שיהא יודע למי מברך.
בשבועת העדות ושבועת הפיקדון, משביעין אותו בלשונו. השביען שלא בלשונן ואמרו אמן, הרי אילו פטורין. הם יכולים להגיד לא הבנו מה נשבענו. שאתה מה באתן, שבועת הדיינים, אומרים לעדים: משביעים אתכם כתניין שבלבנו ולא כתנאים שבליבכם. אומרים שגם למרות שהם לא מבינים, השבועה חלה.
אמר רבי יודן, אפילו אם הוא לא אמר לעדים שהוא משביע אותם על תנאים שבליבנו, הרי הם מושבעים על דעת בית דין, חזקה כתניין שבלבנו משביעו. אז למה בכלל מזכירים את זה? למה אומרים להם תדעו לכם שאנחנו משביעים אתכם על דעתנו? מפני הדיוטות שלא יאמרו יש תניין בשבועת, והם יחשבו שהם יכולים להתנות בליבם ואז הם יעדו שקר. אז לכן אומרים להם את זה.
תני רבי חנניה קומי רבי מנא: מאי טעמא? כלומר מה המקור לזה שבאמת משביעים על תנאי בית דין ולא מה שבליבם? והא כתיב כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום. מה שמע מינה? איפה אתה רואה מכאן שמשביעים אותם על דעת בית דין? אמר ליה: הדורות הבאים אחרינו אין בלבם תניי. כלומר, אין להם תנאים בלב, לא נמצאים כאן. אז כמו שדורות הבאים אין להם תנאי בליבם, אז כך אין תנאי שבליבכם כלום. דעת המקום, דעתי אני משביע אתכם - זה מה שאמר להם משה.
פרק י"ט הלכה ב'. אומרת המשנה: ואילו נאמרים בלשון הקודש: מקרא הביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים וברכת כהן גדול, ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם.
מקרא ביכורים, מנין? דכתיב וענית ואמרת לפני יי אלהיך, ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש.
חליצה, מנין? דכתיב וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש, ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו. מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש. רבי יהודה אומר, וענתה ואמרה ככה - עד שתאמר בלשון הזה.
ואתה מה רבנן אמרו במשנה - תני בשם רבי יהודה: לא צריך את הגזירה שווה, אלא כל מקום שנאמר ענייה, וכה, הרי הוא הקודש.
אמר רבי אלעזר, בניין אב שבכולן, דכתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול. התיב רבי חגי: אם תאמר על ידי ענייה - שהענייה זה המקור שצריכים לומר בלשון הקודש - והכתיב ויען לבן ובתואל? כן, לכן דיברו ארמית. ואם תאמר על ידי אמירה, שאמירה צריך בעברית - והכתיב ויאמרו מיי יצא הדבר? הרי האחים של רבקה ואימם אמרו את זה, גם הם דיברו, רק לא בעברית, אלא בארמית.
עכשיו אם תאמר שלבן ובניו דיברו לשון הקודש, אי אפשר להגיד את זה, שהרי כתיב ויקרא לו לבן - "יגר שהדותא" - זה מכאן שהוא לא דיבר בעברית. עכשיו אם תאמר שלבן קודם מתן תורה היה, ואילו הכלל נאמר רק אחרי מתן תורה, אז לא יכול להיות - הרי פרשת וידוי מעשר, הרי זה לאחר מתן תורה, ונאמר בו "וענית ואמרת" והוא נאמר בכל לשון. נשאל בשאלה...
[דף ל עמוד א]
אין תימר שלבן ובניו דברו בלשון הקודש, והכתיב (בראשית ויצא לא מז) ויקרא לו לבן יגר שהדותא? ואין תימר שלבן קודם למתן תורה היה, ואילו הכלל נאמר על אחר מתן תורה, הרי פרשת וידוי מעשר הרי הוא לאחר מתן תורה ונאמר בו ואמרת, והוא נאמר בכל לשון. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יוחנן° בר נפחא, לא יהא לשון סורסי ארמית סורית קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הוא אמור. בתורה כתיב (בראשית ויצא לא מז) ויקרא לו לבן יגר שהדותא. בנביאים כתיב (ירמיהו י', י"א) כדנה תימרון להון. בכתובים כתיב (דניאל ב', ד') וידברו הכשדים למלך ארמית. אמר רבי יונתן דבית גוברין°, ארבעה לשונות נאין להשתמש בהן העולם, ואילו הן: לעז יונית לזמר, רומי לקרב, סורסי לאיליה קינות, עברי לדיבור. ויש אומרים אף אשורי לכתב. אשורי יש בו כתב ואין בו לשון, עברי יש בו לשון ואין בו כתב. בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי. ולמה נקרא שמו אשורי? שהוא מאושר בכתבו. אמר רבי לוי°, על שם שעלה בידם מאשור. כתיב (דברים כי תבא כז יד) וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. בקולו של רם מלמד ששיתף הקדוש ברוך הוא קולו עמהן. דבר אחר, קול רם המעולה שבקולות. אמר רבי יצחק° בר אבא, לא קטון ולא גדול, אלא בינוני.
מתני':
ברכות וקללות כיצד? כיון שעברו ישראל את הירדן, באו להר גריזים ולהר עיבל שבשומרון שבצד שכם אצל אלוני מורה, שנאמר (דברים ראה יא ל) הלא המה בעבר הירדן ולהלן הוא אומר (בראשית לך לך יב ו) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה. מה אלון מורה האמורה להלן שכם, אף אלון מורה האמור כאן שכם.
גמ': כתיב הלא המה בעבר הירדן. סימנים נתנה להם תורה, שהוא מן הירדן ולהלן לצד מערב, אחרי הרחק מדרך מבוא השמש, הרחק ממקום שהחמה זורחת, בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה. זה הר גריזים והר עיבל שבין הכותים, דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר, אין זה הר גריזים והר עיבל של כותים, שנאמר הלא המה בעבר הירדן מן הירדן ולהלן סמוך לירדן, אחרי דרך מבוא השמש, מקום שהשמש זורחת, ואילו שכם מקום שהחמה שוקעת, בארץ הכנעני. ואילו שכם בין החוי היושב בערבה, ואילו שכם בין ההרים, מול הגלגל. והרי אין גלגל אצל אלוני מורה. שהגלגל ליד הירדן, וכיוון שהיו בגלגל, אין כאן אלוני מורה שנמצא בשכם. מה מקיים °רבי אליעזר בן הורקנוס? הר גריזים והר עיבל שתי גבשושיות עשו וקראו לזה הר גריזים ולזה הר עיבל. על דעתיה דרבי °רבי יהודה בר עילאי, מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום. על דעתיה דרבי °רבי אליעזר בן הורקנוס,
אנחנו בירושלמי מסכת סוטה דף ל. נתחיל מהשורה השלישית ואומרת הגמרא, אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן: יהא לשון סורסי קל בעיניך, כלומר לשון ארמית סורית לא תהיה קלה בעיניך, שהיא כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים. בתורה כתוב: ויקרא לו לבן יגר שהדותא. בנביאים כתוב: כדנה תימרון להון. בכתובים כתיב: וידברו הכשדים למלך ארמית.
אמר רבי יונתן דבית גוברין: ארבעה לשונות נאין להשתמש בהן העולם, ואילו הן: לעז, כלומר יוונית, לזמר; רומית לקרב; וסורסי, כלומר ארמית סורית, לאיליה לקינות; עברי לדיבור. ויש אומרים אף אשורי לכתב.
אומרת הגמרא: אשורי יש בו כתב ואין בו לשון, עברי יש בו לשון ואין בו כתב. בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי. ולמה נקרא שמו אשורי? שהוא מאושר בכתבו. אמר רבי לוי, על שם שהעלו בידם מאשור.
כתיב: וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. מה זה קול רם? בקולו של רם, כלומר בקול של הקדוש ברוך הוא כביכול. מלמד ששיתף הקדוש ברוך הוא קולו עמהן. דבר אחר, קול רם המעולה שבקולות. ואמר רבי יצחק: לא קטון ולא גדול, אלא בינוני, כלומר בקול בינוני.
פרק י"ז הלכה א', גירסת המשנה: ברכות וקללות כיצד? כיון שעברו ישראל את הירדן באו להר גריזים ולהר עיבל שבשומרון, שבצד שכם אצל אלוני מורה, שנאמר הלא המה בעבר הירדן, ולהלן הוא אומר ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה. אז מה מורה האמורה להלן אצל אברהם בשכם, אף אלון מורה האמור כאן שכם.
אומרת הגמרא: הלא המה בעבר הירדן. הסימנים נתנה להם התורה, שהוא מן הירדן ולהלן לצד מערב. אחרי דרך מבוא השמש - הכוונה רחוק ממערב, כן? מקום שהחמה זורחת, בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה, זה הר גריזים והר עיבל שבין הכותים, דברי רבי יהודה.
רבי אליעזר אומר: לא, אין זה הר גריזים והר עיבל של כותים, שנאמר המה בעבר הירדן - מה זה בעבר הירדן? מן הירדן ולהלן, כלומר סמוך לירדן. אחרי דרך מבוא השמש - הכוונה מקום שהחמה זורחת, ואילו שכם מקום שהחמה שוקעת. בארץ הכנעני - ואילו שכם בין החוי היושב בערבה, ואילו שכם בין ההרים מול הגלגל. הרי אין גלגל אצל אלוני מורה - הרי גלגל הוא צד הירדן, וכיון שבגלגל אין כאן אלוני מורה, נמצא ששכם - אם כאן, אז אין כאן אלוני מורה שנמצא בשכם. כי הרי נמצאים ליד הירדן, ליד הגלגל, ואם הם נמצאים בגלגל הרי אין שם את אלוני מורה שמצד שכם.
אז מה מקיים רבי אליעזר? הר גריזים והר עיבל שתי גבשושיות עשו וקראו זה הר גריזים וזה הר עיבל.
אומרת הגמרא: על דעתיה דרבי יהודה, מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום, כלומר עשרים קילומטר הלכו באותו יום - היו מיריחו עד שכם. על דעתיה דרבי אליעזר, לא זזו ממקומן.
[דף ל עמוד ב]
לא זזו ממקומן. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר, לא בא הכתוב אלא להשוות להן את הדרך. דכיוון שענני כבוד פסקו, היה צורך להדריך אותם בדרך שתהיה הארץ נוחה לפניהם להיכבש, ולומר בדרך ילכו ולא בשדות, ביישוב ילכו ולא במדבר, בערבה ילכו ולא בהרים. אמר °רבי אלעזר בר שמעון, נמיתי לסופרי כותים, זייפתם תורתכם ולא הועלתם לעצמיכם כלום, שכתבתם בתורתכם אצל אלוני מורה שכם, ולא חידשתם כלום שהלא ידוע שהוא שכם! אלא שהייתם צריכים לזיף, לפי שאין אתם דורשין לגזירה שוה, ואנו דורשין לגזירה שוה. נאמר כאן אלוני מורה ונאמר להלן אלוני מורה, מה אלוני מורה האמור להלן שכם, אף אלוני מורה האמור כאן שכם. וכ°רבי ישמעאל בן אלישע, דרבי °רבי ישמעאל בן אלישע אמר, כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו, שבע שכיבשו ושבע שחילקו. ודכוותה לא נאמרו ברכות וקללות אלא לאחר ארבע עשרה שנה. התיב רבי חנניה° קומי רבי מנא° בן יונה, והכתיב (דברים כי תבא כז ד) והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה? אמר ליה, אבנים הקימו אותן מיד, ברכות וקללות לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו.
מתני':
ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון עומדין מלמטה באמצע. הכהנים מקיפין את הארון והלוים את הכהנים, וכל ישראל מיכן ומיכן, שנאמר (יהושע ח', ל"ג) וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון וגו'. הפכו פניכם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה תועבת יי מעשה ידי חרש ושם בסתר, והיו אילו ואילו עונין ואומרים אמן. הפכו פניהן כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: (דברים כי תבא כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת יי וגו', והיו אילו ואילו עונין ואומרים אמן עד שגומרין ברכות וקללות.
גמ': כתיב (דברים כי תבא כז יב) אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן: שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין, מכאן שהלוים היו למעלה. וכתיב (יהושע ח לג) וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עמדים מזה ומזה לארון, נגד הכהנים הלוים נשאי ארון ברית ה', מכאן שהלוים היו למטה. תני °רבי אומר, אי אפשר לומר לוי למעלן שכבר נאמר לוי למטן, אי אפשר לומר לוי למטן שכבר נאמר לוי למעלן. מעתה זקני כהונה ולויה למטן, ושאר כל השבט למעלן. °רבי שמעון בן יוחאי אומר, אי אפשר לומר לוי למעלן שכבר נאמר לוי למטן, ואי אפשר לומר לוי למטן שכבר נאמר לוי למעלן. אמור מעתה, הראוי לשרת למטה, ושאר כל השבט למעלה. °רבי שמעון בן יוחאי אומר, כתיב שמעון ולוי: מה שמעון כולו למעלה, אף לוי כולו למעלה. מה מקיים הדין תנייה נגד הכהנים הלוים? כיי דאמר רבי יהושע בן לוי°, בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים, וזה אחד מהן: (יחזקאל מ"ד, ט"ו) והכהנים הלוים בני צדוק. יכול אילו שבהר גריזים היו אומרים ברכות ואילו שבהר עיבל היו אומרים קללות? תלמוד לומר (יהושע ח', ל"ד) הברכה והקללה. אילו ואילו היו אומרים ברכות וקללות דמשמע שמי שאמר הברכות אמר הקללות. יכול משהיו אומרים הברכות היו אומרים הקללות? תלמוד לומר (דברים ראה יא כט) ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל: ברכה אחת וקללה אחת. יכול אילו שבהר גריזים היו עונין אחר הברכות אמן, ואילו שבהר עיבל היו עונין אחר הקללות אמן? תלמוד לומר (דברים כי תבא כז טו) וענו כל העם ואמרו אמן. אילו ואילו היו עונין אחר הברכות ואחר הקללות אמן. הא כיצד? בשעה שהיו אומרים ברכות היו הופכין פניהן כלפי הר גריזים, ובשעה שהיו אומרים קללות היו הופכין פניהן כלפי הר עיבל.
אומרת הגמרא, תני רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא בא הכתוב אלא להשוות להן דרך. כלומר, כיון שענני הכבוד פסקו - כן, עד השבע, ענני הכבוד הדריכו אותם - אז היה צריך להדריך אותם בדרך שתהיה הארץ נוחה בפניהם להיכבש. לכן אמר להם: בדרך ילכו ולא בשדות, ביישוב ילכו ולא במדבר, בערבה ילכו ולא בהרים.
אמר רבי אלעזר בר שמעון: לסופרי כותים, זייפתם תורתכם ולא הועלתם לעצמיכם כלום. כלומר, אתם העתקתם את התורה שלנו וזייפתם אותה, אבל לא הועלתם כלום. שכתבתם בתורתכם אצל אלוני מורה שכם - ולא כתבתם כלום, שלא ידוע שהוא שכם, אלא שאין אתם דורשין לגזירה שוה ואנו דורשין לגזירה שוה. הרי אנחנו דורשים גזירה שווה, לכן לא היינו צריכים את זה. נאמר כאן אלוני מורה ונאמר להלן אלוני מורה, מה אלוני מורה האמור להלן שכם אף אלוני מורה האמור כאן שכם.
וכרבי ישמעאל - רבי ישמעאל אמר: כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו, שבע שכיבשו ושבע שחילקו. ודכוותה לא נאמרו ברכות וקללות אלא לאחר ארבע עשרה שנה.
התיב רבי חנניה קומי רבי מנא: והכתיב והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה? אז זה היה צריך מיד. אמר ליה: כן, אבנים הקימו אותן מיד, ברכות וקללות לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו.
פרק י"ז הלכה ב', גירסת המשנה: ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון עומדין מלמטה באמצע. הכהנים מקיפין את הארון והלוים את הכהנים, וכל ישראל מיכן ומיכן, שנאמר וכל ישראל וזקניו ושוטריו עומדים מזה ומזה לארון. הפכו פניכם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה תועבת יי מעשה ידי חרש בסתר, והיו אילו ואילו עונין ואומרים אמן. הפכו פניהן כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת יי וגו', והיו אילו ואילו עונין ואומרים אמן עד שגומרין ברכות וקללות.
אומרת הגמרא, כתיב: אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן שמעון ולוי יהודה יששכר יוסף ובנימין. צא מכאן שהלווים היו למעלה, על הר גריזים. וכתיב: וכל ישראל וזקניו ושוטריו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים לשאת ברית ה'. מכאן שהלווים היו למטה. אז יש כאן סתירה.
תני, רבי אומר: אי אפשר לומר לוי למעלן שכבר נאמר לוי למטן, אי אפשר לומר לוי למטן שכבר נאמר לוי למעלן. אלא מעתה זקני כהונה ולויה למטן, ושאר כל השבט למעלן. רבי שמעון אומר: לא, אי אפשר לומר לוי למעלן שכבר נאמר לוי למטן, ואי אפשר לומר לוי למטן שכבר נאמר לוי למעלן. אמור מעתה, הראוי לשרת למטה, ושאר שבט למעלה. רבי שמעון אומר, כתיב שמעון ולוי: מה שמעון כולו למעלה, אף לוי כולו למעלה.
אז מה מקיים הדין תנייה נגד הכהנים הלוים, שמצינו שהכהנים היו למטה? כי הא דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים, וזה אחד מהן: והכהנים הלוים בני צדוק. אז בעצם כל הלווים היו למעלה, ומה שנאמר למטה "הכהנים הלוים" הכוונה כהנים שהיו משבט לוי, אבל הם כהנים לא לויים - וזה אחד המקומות שהכהנים נקראו לויים.
אומרת הגמרא: יכול אילו שבהר גריזים היו אומרים ברכות ואילו שבהר עיבל היו אומרים קללות? תלמוד לומר הברכה והקללה, כלומר אילו ואילו היו אומרים ברכות וקללות, שאותו אחד שאומר את הברכות הוא גומר גם את הקללות.
יכול משהיו אומרים הברכות היו אומרים הקללות? כלומר שיסיימו את כל הברכות ואחר כך יאמרו את כל הקללות. תלמוד לומר הברכה: ברכה אחת וקללה אחת. כלומר, כל ברכה - היו אומרים את הברכה על הר גריזים ואחר כך פונים לכיוון עיבל ואומרים את הקללה שהיא ההיפוך שלה בלשון קללה.
עכשיו, יכול אילו שבהר גריזים היו עונין אחר הברכות אמן, ואילו שבהר עיבל היו עונין אחר הקללות אמן? תלמוד לומר וענו כל העם ואמרו אמן. אילו ואילו היו עונין אחר הברכות ואחר הקללות אמן. הא כיצד? בשעה שהיו אומרים ברכות היו הופכין פניהן כלפי הר גריזים, ובשעה שהיו אומרים קללות היו הופכין פניהן כלפי הר עיבל.
[דף לא עמוד א]
נאמר ברוך בכלל ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, ונאמר ברוך בפרט כגון ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה. ארור בכלל וארור בפרט, שש עשרה בריתות על כל דבר ודבר ללמוד וללמד לשמור ולעשות. הרי ארבע, וכולן נמסרו בברכה בכלל, בברכה בפרט, בארור בכלל, בארור בפרט, הרי שש עשרה. וכן בהר סיני וכן בערבות מואב. °רבי שמעון בן יוחאי היה מוציא של הר גריזים ושל הר עיבל ומביא של אהל מועד תחתיהן. וכן היה °רבי שמעון בן יוחאי אומר, אין כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליו חמש מאות ושבעים ושש בריתות. שתים עשרה בברוך כנגד השבטים, ושתים עשרה בארור, ושתים עשרה בכלל, ושתים עשרה בפרט, הרי ארבעים ושמונה בריתות. ללמוד וללמד לשמור ולעשות, הרי מאה ותשעים ושנים בריתות. וכן בהר סיני וכן בערבות מואב, הרי חמש מאות ושבעים ושש בריתות. °רבי שמעון בן יהודה איש כפר אמום אומר משום °רבי שמעון בן יוחאי, שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. °רבי אומר, אם כדברי °רבי שמעון בן יהודה איש כפר אמום שאמר משום °רבי שמעון בן יוחאי, אין כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליו ארבעים ושמונה פעמים, ועל כל פעם ופעם שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים כנגד כל ישראל. עד כדון דברים שנכללו ונפרטו, שהרי בכלל נאמר ארור אשר לא יקים את התורה, ונפרטו אחד עשר דברים כגון ארור אשר יעשה פסל. דברים שנכללו ולא נפרטו דהיינו שאר המצוות, מניין שגם עליהם נכרתו כל אותם בריתות? אמר ליה, כן אמר רבי יוחנן° בר נפחא: משום °רבי שמעון בן יוחאי, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואותם פרטים שיצאו מלמדים על כל הפרטים. אמר ליה, ולא בדבר אחד שיצא מהכלל נאמר הכלל שדבר שיצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא? דילמא בשני דברים! הרי שני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים. והכא בשני דברים אנן קיימין. אמר רבי תנחומא° בר אבא, מכיון דכתיב בסוף אמן אחרי שנאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, נעשה כמי שכלל את כל התורה, וכמי שכולו דבר אחד. כתיב (דברים כי תבא כז כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. וכי יש תורה נופלת שצריך להקימה? °שמעון בן יקים אומר, זה החזן שהוא עומד ומגביה התורה ומראה לעם. °רבי שמעון בן חלפתא אומר, זה הבית דין שלמטן, כגון בית המלך ובית הנשיא, שבכוחם להקים את התורה ולמחות בעוברים עליה. דאמר רב חונה°, אמר רב יהודה° בשם שמואל° בר אבא בר אבא, על הדבר הזה כשחלקיהו הכהן קרא לפני המלך יאשיהו את הפסוק ארור אשר לא יקים, קרע המלך יאשיהו את בגדיו ואמר עלי להקים. אמר רבי אחא° בשם רבי תנחום ברבי חייה°, למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק תלמידי חכמים ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור. אמר רבי ירמיה° בשם רבי חייה בר אבא°, לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק ומסר נפשו והחזיק, הרי זה בכלל ברוך. ואמר רבי חנה°, אמר רבי ירמיה° בשם רבי חייה°, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל לבעלי מצות שמחזיקים תלמידי חכמים בצילה של בעלי תורה. מאי טעמא? דכתיב (קהלת ז', י"ב) כי בצל החכמה בצל הכסף. ואומר
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת סוטה דף ל"א.
אומרת הגמרא נאמר ברוך בכלל — כתוב ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת. מה זה כלל? ונאמר ברוך בפרט. כן, יש לנו על כל אחד מהדברים נאמר בפרט, כמו שכתוב ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה. נאמר ארור בכלל וארור בפרט. שש עשרה בריתות נחתמו על כל דבר ודבר. כן, למה? כי ללמוד ולמד לשמור ולעשות. אז זה ארבעה, וכולם נמסרו בברכה בכלל ובברכה בפרט, בארור בכלל ובארור בפרט. אז זה ארבע כפול ארבע — שש עשרה. וכן בהר סיני וכן בערבות מואב. רבי שמעון היה מוציא של הר גריזים ושל הר עיבל ומביא של אהל מועד תחתיהן. ולכן רבי שמעון אומר אין כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליו חמש מאות ושבעים ושש בריתות. איך? שתים עשרה בברוך כנגד השבטים. כלומר, כל שבט אז היה כנגדו ברוך, ושתים עשרה בארור, ושתים עשרה בכלל, ושתים עשרה בפרט. אז זה ארבעים ושמונה בריתות. ללמוד וללמד לשמור ולעשות — זה עוד ארבעה, כלומר כל אחד מאלה נאמר בארבעה אופנים. אז זה ביחד מאה ותשעים ושנים בריתות, וזה היה גם בהר סיני וגם בערבות מואב. אז הרי חמש מאות ושבעים ושש בריתות.
רבי שמעון בן יהודה איש כפר אמום אומר משום רבי שמעון, שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים בריתות נכרתו, כי הוא סבר שכל ישראל כנגד כל ישראל היה ברית. רבי אומר אם כדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר אמום שאמר משום רבי שמעון — אם זה ככה, צריך להכפיל את זה במספר הסוגים שהיה, זה מספר ישראל. אבל הרי גם היה כלל ופרט וכולי. אז אין כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליו ארבעים ושמונה פעמים, ועל כל פעם ופעם שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, כנגד כל ישראל.
עד כדון דברים שנכללו ונפרטו — הרי בכלל נאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, אבל בפרט נפרטו אחד עשרה דברים, כגון ארור אשר יעשה פסל וכולי. אז עד כדי דברים שנכללו ונפרטו. אבל דברים שנכללו ולא נפרטו — כלומר שאר המצוות שלא נאמרו בפרט, מניין שגם עליהם נכרתו כל אותן בריתות? אמר ליה, כן אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון, כל שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, על אותם פרטים שיצאו למד על כל הפרטים.
אמר ליה, לא בדבר אחד? דילמא בשני דברים! — אם שני דברים, שני כתובים באים כאחד לא לומדים. והכא בשני דברים אנן קיימין. תראה מזה אפילו אחד עשרה דברים, יוצא הרבה דברים. כלומר תניא אומר שדבר שהיה בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו יצא, כשיצא דבר אחד. אבל אם יצאו כמה דברים כנראה הם באים ללמד רק על עצמם.
אמר רבי תנחומא, מכיון דכתיב בסוף אמן — אחרי שנאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, אז נעשה כמי שכולו דבר אחד. אחרי שהוא פירט את כל הפרטים אמר אמן, ואז זה כאילו שכולם נאמרו וכאילו כולם דבר אחד. אז אם כן, זה כאילו דבר אחד יצא מן הכלל ולמד על הכלל כולו יצא.
כתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. וכי יש תורה נופלת? צריך להקימה? שמעון בן יקים אומר, זה החזן שהוא עומד ומגביה תורה ומראה לעם. רבי שמעון בן חלפתא אומר, זה הבית שלמטן — בית הנשיא או בית המלך, שבכוחם להקים את התורה ולנחות בעוברים עליה. דאמר רב חונה, רב יהודה בשם שמואל, דבר הזה... כשחלקיהו הכהן קרא לפני המלך יאשיהו את הפסוק ארור אשר לא יקים, קרע יאשיהו את בגדיו ואמר עלי להקים — לי יש את היכולת, אני חייב להקים.
רבי אחא בשם רבי תנחום בר חייה, למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור. רבי ירמיה בשם רבי חייה בר אבא, לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק, הרי זה בכלל ברוך. ואמר רבי חנה, רבי ירמיה בשם רבי חייה, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל לבעלי מצות בצילה של בעלי תורה. מאי טעמא? כי בצל החכמה בצל הכסף, ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה.
[דף לא עמוד ב]
(משלי ג', י"ח) עץ חיים היא למחזיקים בה. כתיב וכל ישראל וזקניו וכו' חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל. מה תלמוד לומר והחציו? אלא מלמד שמעוטין בהר גריזים ומרובים בהר עיבל. למה? שאין שבטו של לוי כולו שם, שאם היה כל שבט לוי כולו שם היו שוין. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן°, אפילו אילו היה כל שבטו של לוי שם לא היו שוין, למה? שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף בשיטים. אמר רבי יוסי בי רבי בון°, אילו היה כל שבטו של לוי שם היו שוין, למה? שלא בא משבט ראובן וגד אלא ארבעים אלף חלוצי צבא. כהנא אמר, כשם שהן חולקין כאן שמעון לוי יהודה יששכר יוסף ובנימין בהר גריזים, וראובן גד אשר זבולון דן ונפתלי בהר עיבל, כך הן חולקין בתחילת החומש השני בחומש שמות, שבתחילת הספר לא נזכרו כסדר לידתם, אלא בני לאה לחוד, בני רחל לחוד, ובני השפחות לחוד. אית תניי תני, כשם שהן חולקין כאן כך הן חולקין בדגלים: בני לאה מיכן ובני רחל מיכן, חד מיכן וחד מיכן, ובני השפחות באמצע סביב הדגל הראשון היו יהודה יששכר זבולון, סביב הדגל השני ראובן שמעון גד, סביב הדגל השלישי אפרים מנשה בנימין, סביב הדגל הרביעי דן אשר ונפתלי. אמר רבי מתניה°, טעמיה דהדין תנייה דכתיב (ישעיהו מ"ח, י"ב) שמע אלי יעקב עבדי וישראל מקוראי. מה התקרה הזו? הקורות מסודרות כך שעובייה דהן גבי קוטנה דההן, ועובייה דהן גבי קוטנה דההן. כך גם השבטים חולקו, שבטים קטנים צורפו לשבטים גדולים כדי שבכל קבוצה יהיה פחות או יותר מספר שוה. אית תניי תני, כשם שהן חלוקין כאן כך הן חלוקין באבני אפוד שהשישה שהיו על הר גריזים נכתבו על אבן אחת, והשישה שהיו על הר איבל על האבן השניה. כתיב במלואותם כדי שיהיו עשרים וחמשה אותיות מיכן ועשרים וחמשה מיכן. והלא אינן אלא ארבעים ותשעה? אמר רבי יוחנן° בר נפחא, בנימין נכתב בשני יודים דותולדותם כמו שנכתב בלידתו. אמר רבי יהודה בר זבידא°, יוסף נכתב מלא, שנוספה אות לשמו, דכתיב (תהלים פ"א, ו') עדות ביהוסף שמו. והלא אם נכתבו כסדר שכאן אינן אלא עשרים ושלשה מיכן ועשרים ושבעה מיכן?
כתיב וכל ישראל זקניו חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל. מה תלמוד לומר והחציו? אלא מלמד שמעוטין בהר גריזים ומרובים בהר עיבל. למה? שאין שבטו של לוי כולו שם — הרי שבט לוי היה בהר גריזים וחלק מהם היו למטה, שאם היה כל שבט לוי כולו שם היו שוין.
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, אילו היה כל שבטו של לוי שם לא היו שוין. למה? שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף בשיטים. אמר רבי יוסי בי רבי בון, אילו היה כל שבטו של לוי שם היו שוין. למה? שלא בא משבט ראובן וגד אלא ארבעים אלף חלוצי צבא — בצד השני היה ראובן וגד, והם היו רק ארבעים אלף חלוצי צבא.
כהנא אמר, כשם שהן חולקין כאן, כך הן חולקין בתחילת החומש השני — זאת אומרת כמו שחלוקים ששמעון ולוי, יהודה, יששכר, יוסף, בנימין בהר גריזים, וראובן, גד, אשר, זבולון, דן, נפתלי בהר עיבל, כך הם חלוקים בחומש השני. הכוונה שבתחילת הספר לא נזכרו לפי סדר הלידה שלהם, אלא בני לאה לבד, ובני רחל לבד, ובני השפחות לבד.
אית תניי תני, כשם שהן חולקין כאן כך הן חולקין בדגלים: בני לאה מיכן ובני רחל מיכן, חד מיכן וחד מיכן, ובני השפחות באמצע. סביב הדגל הראשון היו יהודה, יששכר, זבולון. סביב הדגל השני היו ראובן, שמעון, גד. סביב הדגל השלישי אפרים, מנשה ובנימין. וסביב הדגל הרביעי דן, אשר ונפתלי. כלומר בתור, לא לפי סדר הלידה שלהם.
אמר רבי מתניה, טעמיה דהדין תנייה שמע אלי יעקב עבדי וישראל מקוראי. מה זה מקוראי? מה התקרה הזו? הקורות נסדרות כך שעובייה דהן גבי קוטנה דההן, דהן גבי קוטנה דההן — כלומר מסדרים אותו ככה שהצד העבה יהיה כנגד צד דק של הקורה השנייה. אז כך גם השבטים חולקו: שבטים קטנים וצורפו לשבטים גדולים כדי שבכל קבוצה יהיה פחות או יותר מספר שווה.
אית תניי תני, כשם שהן חלוקין כאן כך הן חלוקין באבני אפוד — שהשישה שעולה על הכגרים נכתבו על אבן אחת, והשישה שעולה על הריבוע על אבן השנייה. במלואותם, כדי שיהיו עשרים וחמשה מיכן ועשרים וחמשה מיכן. והלא אינן אלא ארבעים ותשעה? — כך כל האותיות של השמות של השבטים, ארבעים ותשע.
אמר רבי יוחנן, בנימין דותולדותם — בנימין נכתב בשני יודים, כי כתוב כמו שנכתב בלידתו, שנכתב שם בנימין עם שני יודים. אמר רבי יהודה בר זבידא, מלא — יוסף נכתב מלא, שכתוב עדות ביהוסף שמו. עכשיו, אבל אם נכתב כסדר שכאן, אז למה אינן אלא עשרים ושלשה מיכן ועשרים ושבעה מיכן? אם זה מה שאמרנו וגם אומרים שיוסף נכתב עם אות אחת נוספת, אז זה עשרים ושבעה מכאן ועשרים ושלושה מכאן.
אמר רבי יוחנן, גם בנימין נכתב חציו מכאן וחציו מכאן — כתבו "בן" מצד אחד ו"ימין" מצד שני. אמר רבי זירא, יש ראיה לזה: לא כתיב "שישה שמותם" אלא "שישה משמותם" — משמותם ולא כל שמותם, הכוונה שחלק מהשמות נכתב מצד אחד וחלק מצד שני. אז בהחלט יש אפשרות שבנימין, לדוגמה, חלק מהשם שלו נכתב מצד אחד וחלק בצד השני.
הראשונים נכתבו מימינו של כהן גדול ומשמאלו של הקורא, והאחרונים נכתבים משמאלו של כהן גדול, מימינו של הקורא שעומד מולו. הראשונים אינם נכתבים על הסדר, כיוון שיהודה הוא מלך, לכן הוא נכתב ראשון, אבל האחרונים נכתבים על הסדר, כי כתוב "לתולדותם", וזה נאמר רק בשניים לא בראשונים.
[דף לב עמוד א]
אמר רבי יוחנן° בר נפחא, בנימין נכתב חציו בנ מיכן, ימן מיכן. אמר רבי זבידא° ויאות, מי כתיב (שמות תצוה כח י) ששה שמותם? לא כתיב אלא משמותם. משמותם ולא כל שמותם. הראשונים נכתבין מימינו של כהן גדול, משמאלו של קורא. והאחרונים נכתבין משמאלו של כהן גדול, מימינו של קורא. הראשונים אינן נכתבין על סדר, שיהודה מלך לפיכך הוא נכתב ראשון. האחרונים נכתבין על סדר שתולדותם נאמר בשניים ולא בראשונים.
מתני':
ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדום בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון, שנאמר (דברים כי תבא כז ח) באר היטב. ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן.
גמ': תני, על אבני המלון נכתבו, דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי יוסי בן חלפתא אומר, על אבני המזבח נכתבו. מאן דאמר על אבני המלון נכתבו, בכל יום ויום אומות העולם משלחין נוטריהון סופרים ומשיאין מעתיקים את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון. מאן דאמר על אבני המזבח נכתבו, לא לשעה היו ונגנזו מיד אחר שהקריבו, ואיך הספיקו כל העמים לבא להעתיק את התורה בשפתם? עוד הוא מעשה נסים, נתן הקדוש ברוך הוא בינה בלב כל אומה ואומה והשיאו את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון בזמן הקצר קודם שנגנז המזבח. כתיב (דברים כי תבא כז ב) והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמת לך אבנים גדולות ושדת אתם בשיד, וכתיב (דברים כי תבא כז ב) והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל, ושדת אתם בשיד, ובניתה שם מזבח לה' אלוקיך. מאן דאמר על אבני המלון נכתבו, ניחא דכתיב (דברים כי תבא כז ב) ושדת אותם בשיד שסדו את האבנים כדי שהכתב יהיה ברור. מאן דאמר על אבני המזבח נכתבו, מה מקיים ושדת אותם בשיד? שנאמר שוב בבנית המזבח, הרי הסיד ימחק כל מה שנכתב קודם ששמו סיד בין כל אבן ואבן. אמר רבי שמואל בר נחמני° בשם רבי יוחנן° בר נפחא, כתיב (ישעיהו ל"ג, י"ב) והיו עמים משרפות סיד. מסיד נטלו איפיפסין גזר דין שלהן למיתה, שיכלו ללמוד ולקיים, שהרי נכתב על סיד בשפתם, ולא למדו ולא קימו. אמר רבי אבא בר כהנא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא, כתיב (ישעיהו ס', י"ב) והגוים חרוב יחרבו. מחורב נטלו איפיפסין גזר דין שלהן למיתה, שלא רצו לקבל תורה. נמצאת אומר, שלשה מיני אבנים הן: אבני המלון, ואבנים שהניח יהושע תחת כפות רגלי הכהנים, ואיסטליות שנתן להן משה דכתיב הואיל משה באר את התורה, שכתב משה את התורה על שתים עשרה אבנים. אמר רבי חנינן°, פשיטה לן דארבעה מיני אבנים הן. אמר רבי סימון בר זביד°: ויאות, דהא שכשעברו ישראל את הירדן ציווה יהושע שירימו י"ב אבנים מן הירדן, וכתיב והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם. על איזה אבנים קאי האי קרא? אין תימר אבני המלון, לשעה היו ונגנזו. אין תימר אבנים שהקים יהושע תחת כפות רגלי הכהנים,
ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח ושדו אותם בסיד וכתבו עליהם את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון, שנאמר באר היטב. ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן.
אומרת הגמרא: תני, על אבני המלון נכתבו - כלומר דברי התורה נכתבו על אבני המלון. זה דברי רבי יהודה. אבל רבי יוסי אומר, על אבני המזבח נכתבו.
אומרת הגמרא: מאן דמר על אבני המלון נכתבו, אז בכל יום ויום אומות העולם היו שולחים את הסופרים שלהם, והיו מעתיקים את התורה שהייתה כתובה בשבעים לשון, כל אחד לפי השפה שלו. אבל האבנים היו נשארות שם, זה היה זמן. אבל מאן דמר על אבני המזבח נכתבו, קשה - לא לשעה היו ונגנזו? הרי מיד אחרי שהקימו וכרתו את הברית גנזו את המזבח. אז איך הספיקו כל העמים לבוא ולהעתיק את התורה בשפתם? אומרת הגמרא: עוד הוא מעשה נסים, נתן הקדוש ברוך הוא בינה בלב כל אומה ואומה והשיאו את התורה שהייתה כתובה בשבעים לשונות. כן, קודם עשו את זה בזמן קצר, קודם שנגנז.
אומרת הגמרא: מאן דמר על אבני המלון נכתבו ניחא - זה כתוב ושדת אותם בשיד, ששדו את האבנים בסיד כדי שהכתב יהיה ברור. אבל מאן דמר על אבני מזבח נכתבו, מה מקיים ושדת אותם בשיד? הרי אני אומר שהוא במזבח, כשעולים למזבח כתוב עוד הפעם שאת אותם בסיד. הרי הסיד ימחק את הכתב! כן, כל מה שכתבו קודם, כשעכשיו שדו את זה על המזבח, הכל יימחק. אז אומרת הגמרא ששמו סיד בין כל אבן ואבן. כלומר בעצם הסיד הראשון היה כדי שהכתב יהיה ברור, והסיד השני שעשו כשבנו את המזבח היה רק בין אבן לאבן.
רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן: כתיב והיו עמים משרפות סיד. מסיד נטלו איפיפסין שלהן מיתה - כלומר את הגזר דין שלהם למיתה הם קיבלו ממה שהם לא למדו, כי הם היו יכולים ללמוד ולקיים את כל התורה שנכתבה על הסיד בשפתם, ולא למדו ולא קיימו, לכן קיבלו את הגזר דין שלהם.
אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן: כתיב והגוים חרוב יחרבו. מה כוונתם? מחורב נטלו איפיפסין שלהן מיתה - כלומר את הגזר דין שלהם למיתה הם לקחו מחורב, כי לא רצו לקבל את התורה.
נמצאת אומר, שלשה מיני אבנים הן: אבני המלון, ואבנים שהניחו תחת כפות רגלי הכוהנים בירדן, ואיסטליות שנתן להן משה - האבנים שעליהן הוא כתב את התורה. וכתיב "ויכתב משה" - שכתב משה את התורה על שתים עשרה אבנים, ובעצם כל שבט קיבל אבן שעליה כתובה תורה.
[דף לב עמוד ב]
משוקעות היו במים. אין תימר איסטליות שנתן להן משה, כבר נכנסו עמהן לארץ קודם. אלא כן אנן קיימין באבנים נוספות שהקים להן יהושע על גב הירדן. תני °רבי יהודה בר אלעאי אומר, °אבא חלפתא ורבי °רבי אלעזר בן מתיה וחנינה °חנינה בן חכינאי עמדו על אותן האבנים ושיערום, כל אחת ואחת משוי ארבעים סאה. מיכן אתה למד כמה היה באשכול. כתיב (יהושע ד', ה') והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו. לא דמי ההוא דטען מן ארעא לכתפיה לההוא דטען מארעא לארכובתיה ומן ארכובתיה לכתפיה. לא דמי ההוא דטען מן ארעא לארכובתיה ומן ארכובתיה לכתפיה לההוא דאוחרן תלי ליה. לא דמי ההוא דאוחרן תלי ליה לההוא דטעין בתריין. וכל שכן באשכול שנישא בשמונה אנשים, וכל אחד עזר לחברו. כתיב (דברים דברים א כג) איש אחד לשבט. על דעתיה דרבי °רבי עקיבא בן יוסף, דו אמר לשונות כפולים רבויים הן, עשרים וארבעה מרגלים היו: ששה עשר באשכול ושמנה בתאנים ורמונים ובנושא כלים. ועל דעתיה דרבי °רבי ישמעאל בן אלישע, דהוא אומר לשונות כפולין הן דיברה תורה כלשון בני אדם, שנים עשר היו: שמונה באשכול וארבעה בתאנים ורימונים ובנושא כלים. על דעתיה דרבי °רבי ישמעאל בן אלישע, טורטרין היינו שני עצים מונחים באורך ושנים ברוחב, הרי שמונה קצוות, כלומר משא של שמונה בני אדם. על דעתיה דרבי °רבי עקיבא בן יוסף, טורטורין וטורטורי טורטורין. כתיב (יהושע ג', ט"ז) ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד הרחק מאד, מאדם העיר אשר מצד צרתן. אמר רבי יוחנן° בר נפחא, אדם קרייה וצרתן קרייה, ושנים עשר מיל מזו לזו, מלמד שהיו המים גדושין ועולין כנגד צרתן. וכי איזה קל לרוץ, המים או האדם? המים קלים מהאדם. תדע לך שהוא כן, אלא מלמד שהיו המים גדושין ועולין כיפין על כיפין. רבי לוי° אמר, עד לבו של רקיע. תמן אמרין, עד בבל ראו אותם. נאמר כאן הרחק ונאמר להלן (מלכים ב' כ', י"ד) מארץ רחוקה מאד באו אלי מבבל. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר, יותר משלש מאות מיל היו המים גדושין ועולין כיפין על גבי כיפין, עד שראו אותן כל אומות העולם. הדא היא דכתיב (יהושע ה', א') ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן וכל מלכי הכנעני אשר על הים, את אשר הוביש יי את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם וגו'. אמר רבי שמעון בן לקיש°, בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. אמר להן: יהושע, אם אין אתם מקבלין עליכם את הנסתרות, המים באין ושוטפין אתכם. אמר רבי סימון בר זבדא°: ויאות, תדע לך
אמר רבי חנינא, פשיטא לן ארבעה מיני אבנים הן. אמר רבי סימון בר זביד: ויאות - צודק, שהרי כשהגיעו ישראל לירדן ציווה יהושע שירימו שתים עשרה אבנים מהירדן, וכתיב "והיו האבנים האלה לזיכרון לבני ישראל עד עולם". עכשיו על איזה אבנים מדובר? אין תימר אבני המלון, לשעה היו ונגנזו. אין תימר אבנים שהקים יהושע תחת כפות רגלי הכהנים, משוקעות היו במים. אין תימר איסטליות שנתן להן משה, כבר נכנסו עמהן לארץ קודם. אלא כן אנן קיימין באבנים שהקים להן יהושע על גב הירדן.
תני רבי יהודה בר אלעאי אומר, אבא חלפתא ורבי אלעזר בן מתיה וחנינה בן חכינאי עמדו על אותן האבנים ושיערום - כל אחת ואחת משוי ארבעים סאה. מכאן אתה למד כמה היה באשכול שהמרגלים הביאו, כתיב והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו. עכשיו, לא דמי ההוא דטען מן ארעא לכתפיה - כל אחד הרים מהרצפה על הכתף של עצמו, לההוא דטען מארעא לארכובתיה ומן ארכובתיה לכתפיה - שמישהו הביא את זה עד הארכובה ומשם לכתפיים, כי זה יותר כבד. ולא דמי ההוא דטען מן ארעא לארכובתיה ומן ארכובתיה לכתפיה לההוא דאוחרן תלי ליה - שמישהו אחר מרים לו את זה. ולא דמי ההוא דאוחרן תלי ליה לההוא דטעין בתריין - שזה נישא בשני אנשים, שזה הרבה יותר כבד, וכל שכן באשכול שהוא נישא בשמונה אנשים וכל אחד שיער לחברו.
מה זה מלמד? כתיב איש אחד לשבט. על דעתיה דרבי עקיבא, שהוא אמר לשונו רבויים הן - אז "איש אחד לשבט" הכוונה שמכל שבט היו שניים, אז זה עשרים וארבעה. אז איך הם הלכו? ששה עשר באשכול ושמנה בתאנים ורמוני ובנושא כלים. אבל ועל דעתיה דרבי ישמעאל, שהוא אומר לשונות כפולין הן - "דיברה תורה כלשון בני אדם" - שנים עשר היו: שמונה באשכול וארבעה בתאנים ורימוני ובנושא כלים. ועל דעתיה דרבי ישמעאל, טורטרין - כלומר בעצם היו שני עצים מונחים לאורך ושניים לרוחב, ביחד יש שמונה קצוות, כך ששמונה אנשים יכלו לסחוב את זה. על דעתיה דרבי עקיבא, שהוא אומר שש עשרה, אז זה היה טורטורין וטורטורי טורטורין - היו פעמיים שניים על שניים ועוד פעם שניים על שניים, ביחד זה שש עשרה קצוות.
כתיב ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד הרחק מאד, מאדם העיר אשר מצד צרתן. אמר רבי יוחנן, אדם קרייה וצרתן קרייה, שנים עשר מיל מזו לזו - כלומר שנים עשר קילומטר. מלמד שהיו המים גדושין ועולין צרתן. עכשיו, וכי איזה קל, המים או אדם? המים קלים מאדם. זאת אומרת, בזמן שעם ישראל היה צריך לעבור את הירדן, המים הלכו לאיפה? כן, הם עלו כלפי מעלה. תדע לך שהוא כן - שהאדם מהמים יותר קלים, אלא מלמד שהיו המים גדושין ועולין כיפין על כיפין. רבי לוי אמר, עד לבו של רקיע הם הגיעו. תמן אמרין עד בבל ראו אותם. נאמר כאן הרחק ונאמר להלן מארץ רחוקה מאד באו אלי מבבל - רואים מכאן שבבל זה רחוק, אז כשראו את המים מרחוק הכוונה שאפילו מבבל ראו אותם.
תני רבי אליעזר בן יעקב אומר, יותר משלש מאות מיל היו המים גדושין ועולין כיפין על גבי כיפין, עד שראו אותן כל אומות העולם. אז למה הוא כותב? ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן וכל מלכי הכנעני אשר על הים, את אשר הוביש את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם וגו'.
אמר רבי שמעון בן לקיש, בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. אמר להן יהושע: אם אין אתם מקבלין עליכם את הנסתרות, המים באין ושוטפין אתכם. אמר רבי סימון בר זבדא: ויאות, תדע לך שהוא כן, שהרי עכן חטא, ורובה של סנהדרין נפל בעי, למרות שבעצם זה נסתרות. רואים מכאן שהם קיבלו על עצמם נסתרות.
[דף לג עמוד א]
שהוא כן, שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה. בעי אמר רבי לוי°, ביבנה הותרה הרצועה שהתפללו לא להענש על הנסתרות, יצתה בת קול ואמרה אין לכם עסק בנסתרות.
מתני':
ברכת כהנים כיצד? ז_יאבמדינה אומרים אותה שלש ברכות, ז_יבובמקדש ברכה אחת. ז_יגבמקדש היו אומרים את השם ככתבו, ובמדינה בכינוייו. ז_ידבמדינה כהנים נושאין את ידיהם כנגד כתפותיהן, ז_טוובמקדש על גבי ראשיהן, חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ. °רבי יהודה בר עילאי אומר, אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר (ויקרא שמיני ט כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ברכת כהן גדול ביום הכיפורים כיצד? ז_טזחזן הכנסת נוטל ספר התורה ונותנו לראש הכנסת, ראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול. כהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד, וקורא אחרי מות ואך בעשור, וגולל את התורה ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן. ובעשור שבחומש הפיקודים קורא אותו על פה ומברך עליה שמונה ברכות: על התורה, ועל העבודה, ועל ההודייה, ועל מחילת העון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכהנים, ושאר תפילה.
גמ': אמר רב חסדא°, צער גדול היה להן שהיו מצווין על הנסתרות. תנן, חזן הכנסת נוטל ספר התורה ונותנו לראש הכנסת, ראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול. כהן גדול עומד ומקבל וקורא. בכל אתר את אמר הולכין אצל התורה, והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן מלך בהקהל, וכהן גדול ביום הכיפורים. אלא על ידי שהן בני אדם גדולים, התורה מתעלה בהן. והא תמן בבל מויבלין אוריתא גבי ריש גלותא אף שאינם תלמידי חכמים? אמר רבי יוסי בי רבי בון°, על ידי שזרעו של דוד משוקע שם, אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון. תמן תנינן, מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה, ואף שמדלגין בנביא, אין מדלגין מנביא לנביא. ובנביא של תרי עשר מותר. למה אין מדלגין בתורה? אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמעון בן לקיש°, לפי שאין גוללים ספר תורה ברבים מפני כבוד הציבור. רבי יוסי° אסי בעי,
ברכת כוהנים כיצד? במדינה אומרות השלוש ברכות, ובמקדש ברכה אחת. במקדש היו אומרים את השם ככתבו, ובמדינה בכינויו. במדינה הכוהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם, ובמקדש למעלה מן הראש, חוץ מכהן גדול שלא מגביה ידיו למעלה מן הציץ. רבי יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה את ידו למעלה מן הציץ, שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ברכת כהן גדול כיצד? גם ביום הכיפורים, אחרי שמסיים את העבודה, את השילוח, השעיר וכולי, אז הוא מברך. רק דין ברכות.
חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, ראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול. כהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד, וקורא אחרי מות ואך בעשור, וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. ובעשור שבחומש הפיקודים קורא אותו על פה, ומברך עליה שמונה ברכות: על התורה ועל העבודה, ועל ההודיה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכוהנים, ועל שאר תפילה.
אמר רב חסדא: צער גדול היה להם שהיו מצווים על נסתרות. זה המשך של המשנה הקודמת. בסוף הגמרא אמרנו שהם התפללו, שהקדוש ברוך הוא לא יתן להם נסתרות. אז הוא אומר שהיה להם צער גדול על זה שאינם היו מצווים על נסתרות.
ואמר מר. נאמר במשנה: חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, ראש הכנסת נותנו לסגן, הסגן נותנו לכהן גדול, הכהן גדול עומד ומקבל וקורא. ואמר מר גמרא, לכאורה קשה: בכל אתר את אמר הולכין אצל התורה, והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן. ואמר מר: אלא על ידי שהן בני אדם גדולים, התורה מתעלה בהן. זה הכבוד של התורה, שהמלך קורא, או שהכהן הגדול קורא.
ואמר מר: והא תמן מוליכין אורייתא גבי ריש גלותא? למרות ששם אנשים פשוטים, לא תלמידי חכמים. אמר רבי יוסי בי רבי בון: על ידי שזרעו של דוד משוקע שם, אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון. כיוון שראש הגולה בדרך כלל היה גם מבית דוד, אז נהגו כמו שנהגו עם האבות שלהם, בית דוד, שהיו מלכים.
ואמר מר: תמן תנינן, מדלגין בנביא ואין מדלגין מנביא לנביא. ובנביא של תרי עשר מותר. עכשיו, אם אין מדלגין בתורה, מאי טעמא? רבי ירמיה בשם רבי שמעון בן לקיש: לפי שאין ספר תורה ברבים. כן, לא מכובד שהציבור ימתין עד שיגללו.
[דף לג עמוד ב]
הגע עצמך שהיתה פרשה קטנה קרובה ואין צורך לגלול, למה אין מדלגים? אלא כדי שישמעו ישראל את התורה על סדר שישראל דורשין סמוכים. והא תנינן קורא אחרי מות ואך בעשור! שנייא הוא שהוא סדרו של יום וכאילו קרא על הסדר. תדע לך דאמר רבי שמעון בן לקיש°, בכל מקום אינו קורא על פה, והכא קורא על פה. רבי יוסי° אסי מפקד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלאי, כד דהיא חדא אורייא כשיש רק ספר תורה אחד וצריך שתים, כגון בשבת וראש חדש, תהא גולל אותו לחדי פרוכתא על הבמה. כד אינון תרתי כשיש שני ספרי תורה, תי מייבל חדא ומייתא חדא תביא את השני ותחזיר את הראשון ואל תגלול את הראשון. תני ומברך עליה שמונה ברכות: על התורה, הבוחר בתורה. על העבודה, שאותך לבדך ביראה נעבוד. על ההודיה, הטוב לך להודות. על מחילת העון, מוחל עונות עמו ישראל ברחמים. על המקדש, הבוחר במקדש, ואמר רבי אידי°, השוכן בציון. ועל ישראל, הבוחר בישראל. ועל הכהנים, הבוחר בכהנים. ועל שאר תפילה, תחינה ובקשה שעמך ישראל צריכין להוושע לפניך. ברוך אתה יי שומע תפילה.
מתני':
פרשת המלך כיצד? ז_יזמוצאי יום טוב האחרון של חג בשמיני, מוצאי שביעית, ז_יחעושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה, שנאמר (דברים וילך לא י) מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות וגו'. חזן הכנסת נוטל ספר התורה ונותנו לראש הכנסת, ראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול נותנו למלך. והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד, ז_יטושיבחוהו חכמים. וכשהגיע (דברים שופטים יז טו) ללא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, זלגו עיניו דמעות. אמרו לו אל תתירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה.
גמ': תנן, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. לא כן תני רבי חייה°, לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד? ואמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי שמעון בן לקיש°, אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה. תיפתר שסמך לו בכותל וישב לו אבל לא ישב ממש. והא כתיב (שמואל ב ז יח) ויבא המלך דוד וישב לפני יי? וקשיא לדריש לקיש. אמר איבו בר נגריי°, יישב עצמו בתפילה. והא תמן תנינן, יצאה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית, השניה בחיל, והשלישית במקומה קא סלקא דעתין שישבה במקומה. אמר רבי נחמן° בשם רבי מנא° בן יונה, מי תנינן ישבה לה במקומה? הכוונה עמדה לה במקומה. תנן, אמרו לו אל תירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה. תני °רבי חנינה בן גמליאל אומר,
רבי יוסי בעי: הגע עצמך שהיתה פרשה קטנה? שאין בזה טורח, אז מה עשו? זה פרשה אחת קטנה. ואמר מר הגמרא: כדי שישמעו ישראל על סדר. כיוון שעם ישראל דורש סמוכים, אז אם יקראו בדילוג, אז הם יכולים לדרוש לא נכון.
והא תנינן אחרי מות ואך בעשור! והרי זה לא כסדר הפרשות. ואמר מר הגמרא: שנייא סדרו של יום. כלומר תדע לך שהוא כן, כלומר כשאין ברירה זה מותר. תדע לך דאמר רבי שמעון בן לקיש: בכל מקום אינו קורא על פה, וכא קורא על פה. הרי תורה שבכתב לא קוראים בעל פה, אבל כאן התירו לקרוא בעל פה כי אין ברירה.
ואמר מר רבי יוסי מפקד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלאי, אמר לו: כד דהיא חדא אורייא, כלומר שספר תורה אחד, אז תגלול את זה לפני שאתה מביא את התיבה, כדי שלא יטורח הציבור. אבל כד אינון תרי-- כשיש שני ספרים, תיקח אחד ותוביל את השני. עכשיו, אם צריך להביא ספר לספר, אתה יכול לגלול-- כן, נניח אם זה בפורים או בחנוכה שקוראים ספר אחר, אתה יכול לגלול. אבל אם יש שניים, אז תביא אחד, תחזיר אותו, ואז תביא את השני.
ומברך עליה שמונה ברכות: על התורה-- מה זה הברכה הזאתי? הברכה שאנחנו חותמים, שאנחנו מברכים בדרך כלל, הבוחר בתורה. על העבודה-- זה חותם שאותך לבדך ביראה נעבוד. על ההודיה-- זה הטוב לך להודות. על מחילת העון-- מוחל עונות עמו ישראל ברחמים. על המקדש-- זה הבוחר במקדש. ואמר רבי אידי: השוכן בציון. זה בעצם על המקדש. ועל ישראל-- הבוחר בישראל. ועל הכהנים-- הבוחר בכהנים. ועל שאר תפילה-- כוונת תחינה ובקשה שעמך ישראל צריכין להוושע לפניך, ברוך אתה שומע תפילה. זה הכוונה על התפילה.
פרק ז' הלכה ח'. ללמד את המשנה: פרשת המלך כיצד? אנחנו יודעים שבעקלוסתא זה המלך היה קורא. מוצאי יום טוב האחרון של חג בשמיני, מוצאי שביעית-- כלומר במוצאי שמיני עצרת, בשנה השמינית. עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה, שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות.
עכשיו, חזן הכנסת נוטל ספר התורה ונותנו לראש הכנסת, ראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול נותנו למלך. והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד, ושיבחוהו חכמים. וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה.
ואמר מר הגמרא, שכתוב שהוא היה קורא בישיבה. לכן תני רבי חייה: לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. ואמר רבי אמי שם רבי שמעון בן לקיש: אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה. אז איך יתכן שישבו? תיפתר שסמך לו בכותל וישב לו-- אבל לא ישב ממש, רק נשען על הכותל, זה הכוונה.
ואמר מר: והא כתיב ויבא המלך דוד וישב לפני. אז קשה-- רבי שמעון בן לקיש אומר שאפילו מלכי בית דוד לא היתה להם ישיבה בעזרה. אמר איבו בר נגריי: לא הכוונה שהוא ישב פיזית, אלא יישב עצמו בתפילה.
ואמר מר תמן תנינן. בסדר פסחים כתוב יצאה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית, השניה בחיל, והשלישית במקומה. כלומר אם זה קרה בשבת, הכת הראשונה יוצאת ויושבת בהר הבית, השנייה יושבת בחיל, והשלישית במקומה. והגמרא חשבה שהכוונה היא שישבה במקומה בעזרה. אז קשה-- קשה לכולם, אומרים שאפילו ישראל יכולים לשבת. רבי נחמן בשם רבי מנא: תנינן ישבה לה במקומה? עמדה לה במקומה. בעצם מה שכתוב שהשלישית במקומה, הכוונה עמדה במקומה.
תני רבי חנינה בן גמליאל אומר...
[דף לד עמוד א]
הרבה חללים נפלו באותו היום שהחניפו לו.
מתני':
וקורא מתחילת אלה הדברים ועד שמע, ושמע והיה אם שמוע, עשר תעשר וכי תכלה לעשר, ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם. ברכות שכהן גדול מברך, המלך מברך, אלא שהוא נותן של רגלים תחת מחילת העון.
גמ': אמר רבי אבהו°, ולמה קורין עשר תעשר וכי תכלה לעשר? על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית, שלא לשכח את המעשרות. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא, ואינו צריך להבדיל? הרי זה מוצאי יום טוב. אמר ליה, כבר הבדיל מראש בבית.
הדרן עלך פרק אלו נאמרין
פרק שמיני – משוח מלחמה
מתני':
ח_אמשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר, שנאמר (דברים שופטים כ ב) והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן. זה משוח מלחמה. ודבר אל העם בלשון הקודש ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם. על אויביכם ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם.
גמ': תנן: משוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר. משוח מלחמה למה בלשון הקדש? בגין דכתיב ודיבר. הרי קרית שמע הרי כתיב בה (דברים ואתחנן ו ז) ודברת בם, והיא נאמרת בכל לשון. אלא בגין דכתיב בה אמירה. הרי פרשת וידוי מעשר הרי כתיב בה אמירה והיא נאמרת בכל לשון. אמר רבי חגיי°: נאמר כאן נגישה דכתיב וניגש הכהן ונאמר להלן גבי עגלה ערופה (דברים שופטים כא ה) ונגשו הכהנים בני לוי, מה נגישה שנאמר להלן בלשון הקודש שנאמר בה וענו ואמרו, אף כאן בלשון הקודש. עד כדון כרבי עקיבה דו אמר לשונות כפולים ריבויים הן ואף כאן די בענו למה נאמר ואמרו לרבות שצריך שצריך להאמר בלשון הקדש. כרבי ישמעאל בן אלישע דו אמר לשונות כפולין הן שדברה תורה בלשון בני אדם. מנין שכהן משיח אומר בלשון הקדש? אמר רבי חייה בר אבא°
לכבוד תלמיד ירושלמי מסכת סוטה, דף לד. מתחילים המשנה פרק ז' הלכה ח'.
תאמר את המשנה. אמרנו שבמצוות העקל המלך היה קורא בתורה, אז היה קורא מתחילת הדברים ועד שמע, ושמע והיה אם שמוע, עשר תעשר וכי תכלה לעשר, ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם. ברכות שכהן גדול מברך, המלך מברך, אלא שהוא נותן של רגלים תחת מחילת העון.
כי יכול להיות שזה היה במוצאי אשמו רת, אבל עדיין היה מברך על הרגל שעבר. כן, והכהן זה היה ביום כיפור, לכן הוא בירך על מחילת העון. אבל המלך לא היה צריך לברך את זה, הוא בירך על הרגלים.
ואמר רבי אבהו ולמה קורין עשר תעשר כי תכלה לעשר? למה יש את הפרשות האלה? על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית, שלא לשכח את המעשרות. רצו להזכיר להם, הרי בשביעית לא היו מעשרות, ורצו להזכיר להם שמעכשיו צריך עוד הפעם לתת מעשרות.
רבי חגי בעא קומי רבי יוסי, ואינו צריך להבדיל? הרי זה מוצאי יום טוב. אמר ליה, כבר הבדיל מראש. כלומר בבית שלו הוא כבר הבדיל. כן, הרי מדובר במוצאי החג. כן, אנשים מגיעים מהבית, אז בעצם כבר כולם הבדילו.
הדרן עלך פרק אלו נאמרין, אם ירצה השם.
דף לד ב'. אומרת המשנה: משוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר, שנאמר והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן. זה משוח מלחמה. ודבר אל העם בלשון הקודש ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם. על אויביכם ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם.
כן, זה אויביכם, זה לא אחיכם. ואמרנו במשנה משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר. משוח מלחמה למה? הוא בלשון הקודש מדבר? האם בגין דכתיב דיבור, ודיבר? הרי קרית שמע הרי כתיב בה ודברת בם, והיא נאמרת בכל לשון. אלא בגין דכתיב בה אמירה אולי בגלל זה? הרי פרשת וידוי מעשר הרי כתיב בה אמירה והיא נאמרת בכל לשון.
[דף לד עמוד ב]
נאמר כאן נגישה ונאמר להלן (שמות יתרו כ יח) ונגש משה אל הערפל, מה נגישה שנאמר להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש. כתיב והיה כקרבכם אל המלחמה. וניגש הכהן ודיבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו, ואל תחפזו, ועל תעצרו מפניהם. כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם ודברו השוטרים אל העם לאמור מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו - ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה, ילך וישב לביתו פן ימות בלחמה ואיש אחר יקחנה ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב, וישב לביתו ולא ימס את לב אחיו כלבבו. והיה ככלות השטרים לדבר אל העם - ופקדו שרי צבאות בראש העם תנן: והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן וכו' ופקדו שרי צבאות וכו' לא מסתברא דלא, ופקדו שרי צבאות בראש העם ואחר כך ונגש הכהן ודבר אל העם. דמדמתקון לון הוא משמע לון שהרי קודם צריך להתארגן מבחינה צבאית ורק אחר כך כהן משיח מלחמה מדבר? אין מקרא אמור על סדר. פעמיים מדבר עימם הכהן פעם בספר ופעם בעורכי המלחמה בספר את אמר שוטר שומע מפי כהן פרשה שמע ישראל ואומרה בכל לשון, אבל בערכי המלחמה כשאומר הכהן מי האיש אשר בנה בית וכו' אומרה בלשון הקדש. ואותם שחזרו מערכי המלחמה כגון מי שנטע בית ולא חנכו וכו' מספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים. רבי חגיי° בעי כמה דאת אמר בספר שוטר שומע פרשה מפי כהן ואומרה לעם בכל לשון, ואמור אף בערכי המלחמה כן? התיב רבי חייה בר אדא° לא מסתברא דלא והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ואחר כך ונגש הכהן ודבר אל העם משמע שהכהן דיבר לבסוף לבד. אמר ליה: מכיון דאת אמר אין מקרא אמור על הסדר לית שמע מינה כלום. ובאמת בתחילה אמרו השוטרים מי האיש אשר בנה בית וכו', אחר כך מי האיש הירא וכו', רק לבסוף הכהן אומר שמע ישראל.
מתני':
על אויביכם ולא על אחיכם. לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם כמו שמצאנו גבי פקח בן רמליהו שלחם עם אחז, וישבו בני ישראל מאחיהם מאתים אלף וכו' והיה שם הנביא עודד והוכיח את ישראל ואמר להם בחמת ה' על יהודה נתנם בידכם ותהרגו בם בזעף עד לשמים הגיע. ועתה אתם אומרים לכבוש לעבדים ולשפחות וכו' שמעוני והשיבו השביה וכ"ו כמה שנאמר להלן (דברי הימים ב' כ"ח, ט"ו) ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל. על אויביכם אתם הולכין, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם.
גמ': כתיב ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא כל שאינו כגון אילו שנקבו בשמות שהיתה ספיקה בידם למחות שידעו שישמעו להם לשחרר השבויים, אל ימחה. אמר רבי אחא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כשם שמצוה לומר על דבר שאם תוכיח עליו הוא נעשה, כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה. אמר רבי אלעזר° בן פדת: כשם שאסור לטהר את הטמא, כך אסור לטמא את הטהור. אמר רבי אבא בר יעקב° בשם רבי יוחנן° בר נפחא
אמר רבי חגי, מסיבה אחרת, נאמר כאן נגישה ונאמר להלן ונגשו הכהנים בני לוי, בעגלה ערופה. מה נגישה שנאמר להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש.
עד כדון כרבי עקיבה דו אמר לשונות ריבויים הן. אז גם כאן, לכאורה די באחד. למה נאמר את שניהם? לרבות שצריך שתאמר בלשון הקודש. אבל כרבי ישמעאל דו אמר לשונות כפולין הן, שדיברה תורה כלשון בני אדם, אז מנין שהכהן משוח מלחמה אומר את זה בלשון הקודש?
אמר רבי חייה בר אבא נאמר כאן נגישה ונאמר להלן ונגש משה אל הערפל, מה נגישה שנאמר להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש.
לגבי מה שהכהן, כשהוא משוח מלחמה, אומר לעם לפני המלחמה - הבאתי כאן את הפסוקים. כתוב ככה: והיה כי קרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם.
אומרת הגמרא: לא מסתברא דלא, ופקדו שרי צבאות בראש העם ואחר כך ונגש הכהן ודבר אל העם. כלומר לכאורה הסדר הפוך - אלא קודם היה צריך לפקוד שרי צבאות בראש העם, ורק אחר כך ונגש הכהן ודבר אל העם. הרי קודם כל מתקנים אותם, ואז לאחר מכן הוא משמיע אותם. אחרי שקודם כל צריך להתארגן מבחינה צבאית, רק אחרי שכבר הצבא מאורגן, רק אז הכהן משוח מלחמה בא לחזק אותם. אז אתה אומר אין מקרא אמור על הסדר.
כן, זאת אומרת הוא פעמיים מדבר עם העם הכהן - פעם בספר, כלומר לפני שמגיעים לאזור של הקרבות, ופעם בערכי המלחמה, לפני הקרב עצמו. בספר את אמר שוטר שומע מפי כהן פרשה ואומרה בכל לשון, כלומר הפרשה שמע ישראל ואומרה בכל לשון. אבל בערכי המלחמה מספקין מים ומתקנין את הדרכים, ואת מי שאמר "מי האיש אשר בנה בית" - את זה הוא אומר בלשון הקודש. כי כל מי שבנה בית ואינו חונך וכולי, הם מספקים מים ומזון ומתקנים את הדרכים.
רבי חגי בעי: כמה בספר שוטר שומע פרשה מפי כהן ואומרה לעם בכל לשון, ואמור אף בערכי המלחמה כן? כמו שהשוטר שומע ואומר לעם. התיב רבי חייה בר אדא: לא מסתברא דלא, זה כך היית מציע לסדר. והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ואחר כך ונגש הכהן ודבר אל העם. אמר ליה: מכיון דאת אמר אין מקרא אמור על הסדר לית שמע מינה כלום. באמת בהתחלה אמרו השוטרים מי שבנה בית וכולי, ואחר כך מי שירא וכולי, ורק בסוף הכהן אומר שמע ישראל אתם קרבים למלחמה. כן, זה כבר אחרי שכל מי שירא ורך לבב כבר יצא משם. הוא אומר את זה רק לפני מי שיוצא לקרב באמת.
דף לד ב'. תאמר את המשנה: שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם, על אויביכם ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם.
כמה שנאמר להלן, גם בפקח בן רמליהו כשהוא לחם עם אחז, וישבו בני ישראל מאחיהם מאתיים אלף. והיה שם נביא, עודד, שהוכיח את ישראל ואמר להם: בחמת ה' על יהודה נתנם בידכם ותהרגו בם בזעף עד לשמים הגיע. ועתה אתם אומרים לכבוש לכם לעבדים ולשפחות? שמעוני והשיבו השביה. ואחרי זה כתוב ויקומו האנשים אשר נקבו בשמו ויחזיקו בשביה וכל מערומיה הלבישו מן השלל.
כן, אז על אויביכם אתם הולכין, לא על אחיכם, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם.
ותאמר, הכתיב ויקומו האנשים אשר נקבו בשמו ויחזיקו בשביה. אמר רבי יוחנן: כל שאינו כגון אילו שנקבו בשמות, שהיתה ספיקה למחות, שידעו שישמעו להם לשחרר את השבויים - אל ימחה.
רבי אחא בשם רבי יוחנן: כשם שמצוה לומר על דבר נעשה, כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה. כן, מצווה שלא לזייף.
אמר רבי אלעזר: כשם שאסור לטהר את הטמא, כך אסור לטמא את הטהור.
אמר רבי אבא בר יעקב בשם רבי יוחנן: אם באת לומר על אחת ואחת ידך בקודשים ונתת להם לשרוף או לתלות, לעולם תבוא השריפה יותר מן התלייה, שאין לך חביב בתורה יותר מפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, שהרי דמם נכנס בפנים והם בשריפה.
רבי יוסי בעי: איך אתה יכול להשוות ביניהם וללמד דבר שאין מצותו לכך מדבר שמצותו לכך? כלומר, איך אתה יכול ללמוד לשרוף טומאה וקודשים שיש בהם ספק ואין מצווה לשרוף אותם, מפרים הנשרפים שזה חלק ממצוות הקרבתם - כן, לשרוף אותם זה ההקרבה שלהם.
יש לך שאלה?
[דף לה עמוד א]
אם באת הלכה תחת ידיך בקדשים ואין את יודע אם לשרוף אם לתלות, לעולם הוי רץ אחר השריפה יותר מן התלייה, שאין לך חביב בתורה יותר מפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שדמן נכנס לפנים והן בשריפה. רבי יוסי° בר זבידא בעי למידין דבר שאין מצותו לכאן מדבר שמצותו לכאן? איך אתה למד לשרוף תרומה וקדשים שיש בהם ספק ואין מצוה לשורפם מפרים הנשרפים ששריפתם הוא חלק מהקרבתם?
מתני':
(דברים שופטים כ ג) אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וציחצוח חרבות. אל תיראו מפני הגפת התריסין ושפעת הקלגסים. אל תחפזו מפני קול קרנות. ואל תערצו מפני קול צווחה. כי י"י אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. הן באין בנצחת בשר ודם ואתם באין בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית ומה היה בסופו? סופו שנפל בחרב והן נפלו עמו. אבל אתם אין אתם כן, אלא כי י"י אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. זו מחנה הארון.
גמ': כתיב (תהלים י"ח, י"ג) מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש וירעם בשמים ה' ועליון יתן קלו ברד וגחלי אש וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהמם. מנוגה נגדו עביו עברו כנגד טומאיות פרשים שלהן עברו. כנגד הכיתים רובה חיצים שלהן ברד. כנגד בליצטריות שלהן וגחלי. כנגד טורמנטון בליסטרא שזורקת חביות בוערות שלהן אש. כנגד הנפט שלהן וירעם משמים. כנגד הלפידים שלהן ועליון יתן קולו. כנגד קול הקרנות שלהן וישלח חציו. כנגד החיצים שלהן ויפיצם, מלמד שהיו החיצים מפזרין אותן. אמר רבי אבא בר כהנא°: מלמד שהיו עשויין תיבות תיבות קבוצות והיו החיצים מפזרין אותן והפחד מהברקים מכניסין אותן כדי להממם. ברקים כנגד החרבות שלהן ויהמם, הממם ועירבבם והפיל סיגנם הסמלים של כל יחידה שלהם. °רבי אומר אין לשון ויהמם אלא לשון מגיפה, כמה דאת אמר (דברים עקב ז כג) והמם מהומה גדולה עד השמדם. תנן (דברים שופטים כ ד) כי י"י אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. זה מחנה הארון. ויש אומרים זה השם שהיה נתון בארון. דתני °רבי יהודה בן לקיש אומר שני ארונות היו מהלכים עם ישראל במדבר, אחד שהיתה התורה נתונה בו ואחד שהיו שברי הלוחות מונחין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה נתון באוהל מועד, הדא היא דכתיב (במדבר שלח יד מד) וארון ברית י"י ומשה לא משו מקרב המחנה. וזה שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן. ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא, ובימי עלי ונשבה. קרייא מסייע לרבנין דכתיב (שמואל א ד ח) אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה? מילה דלא חמון מן יומיהון דבר שלא ראו מימיהם ואם היה אחד שתמיד יוצא למלחמות הם לא היו נבהלים כל כך, שאפילו אם יצא זה שהיה במשכן הם לא היו מבחינים בינו לבין הקדם. קרייא מסייע לרבי יהודה בן לקיש דכתיב (שמואל א יד יח) ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים. והלא ארון בקרית יערים היה? מכאן שהיו שתים. מה עבדון ליה רבנן? הגישה אלי הארון שבו הציץ. קרייא מסייע לרבי יהודה בן לקיש דכתיב (שמואל ב יא יא) הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות.
לפני תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף ל"ה. נתחיל מהמשנה, פרק ה' הלכה ג' במשנה. אל ירך לבבכם תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וציחצוח חרבות. אל תיראו מפני הגפת התריסין ושפעת הקלגסים. תחפזו מפני קול קרנות. ואל תערצו מפני קול צווחה. כי אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. הן באין בנצחת בשר ודם ואתם באין בנצחונו של מקום. פלשתי באו בנצחונו של גלית ומה היה בסופו? סופו שנפל בחרב והן נפלו עמו. אבל אתם אין אתם כן, אלא כי אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. זו מחנה הארון.
ואתה אומר, כתיב מנגה נגדו עבר - כנגד טומאיות שלהן עבר. כנגד הכיתים שלהן ברד. כנגד בליסטראות שלהם וגחלי אש. כנגד טורמנטון שלהם אש. כנגד הנפט שלהם, וירעם משמים. כנגד הלפידים שלהם, ועליון יתן קולו. כנגד קול הקרנות שלהם, וישלח חציו. כנגד החיצים שלהם, ויפיצם - מלמד שהיו מפזרים אותם.
אמר רבי אבא בר כהנא: מלמד שהיו עשויין תיבות תיבות - היו קבוצות, קבוצות קבוצות, כלומר פלוגות או קבוצות של חיילים מסודרות, והיו החיצים מפזרין אותן. כנגד הברקים - כנגד החרבות שלהם, ויהמם - הממם ועירבבם והפיל סגנם, כלומר הסמלים של כל יחידה - הוא הפיל אותם, כי זה הכבוד שלהם, הוא העלה קודם כל את הכבוד.
רבי אומר: אין לשון ויהמם אלא לשון מגיפה, כמה דאת אמר והמם מהומה גדולה עד השמדם.
ואתה אומר, תנן: כי אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם - זה מחנה הארון. ויש אומרים זה השם שהיה נתון בארון.
תני רבי יהודה בן לקיש אומר: שני ארונות היו מהלכים עם ישראל במדבר, אחד שהייתה התורה נתונה בו ואחד שהיו שברי הלוחות מונחין בתוכו. זה שהייתה התורה נתונה בתוכו היה נתון באוהל מועד, הדא היא דכתיב וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. וזה שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן.
ורבנן אמרי: אחד היה, ופעם אחת יצא, ובימי עלי נשבה. ואתה אומר, קרייא מסייע לרבנן - שבאמת היה רק אחד - דכתיב אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האלה. כלומר, מה שהם ראו, "דלא חמון מן יומיהון" - ראו דבר שהם לא ראו מעולם. שאם היה אחד שיוצא איתם תמיד לכל המלחמות, הם לא היו נבהלים כל כך.
ואתה אומר, קרייא מסייע לרבי יהודה בן לקיש - דכתיב ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים, והלא ארון בקרית יערים היה? אז מכאן שהיו שניים. ואתה אומר, מה מבדיל לרבנן? הכוונה - "הגישה אלי" - ארון שבו החושן והאפוד והציץ. זה הכוונה ארון האלהים, לא הכוונה ארון הברית.
ואתה אומר, ותו מסייע לרבי יהודה בן לקיש - דכתיב הארון וישראל ויהודה בסוכות. והלא ארון בציון היה? מה מבדיל רבנן? אומרים שאין הכוונה שהארון היה במקום שנקרא סוכות, אלא שהיה מונח במבנה ארעי, שהיה שעדיין לא נבנה בית הבחירה. עד אז הוא היה בציון, אבל הוא היה בסוכה.
[דף לה עמוד ב]
והלא ארון בציון היה? מכאן שהיו שנים אחד נשאר בציון ואחד בסוכות. מה עבדון ליה רבנן? באמת נשאר בציון אלא שהיה בתוך סוכה שעדיין לא נבנה בית הבחירה. משנגנז הארון נגנז עמו צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ופרחיו ושקדיו, וארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלהי ישראל. מי גנזו? יאשיהו גנזו. כיון שראה שכתוב (דברים כי תבא כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך עמד וגנזו. הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב' ל"ה, ג') ויאמר ללוים המבינים ולכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף. אמר להם אם גולה הוא עמכם לבבל אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו, אלא (דברי הימים ב' ל"ה, ג') עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל. פיטום שמן המשחה כיצד? כתיב (שמות כי תשא ל כג כד) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמישים ומאתים וקנה בשם חמישים ומאתים וקדה חמש מאות בשקל הקדש ושמן זית הין ועשית אותו שמן משחת קדש, שהן אלף וחמש מאות מנים, ושמן זית הין שהן שנים עשר לוג, שבו שולקין את העיקרין, דברי °רבי מאיר. °רבי יהודה בר עילאי אומר שולקן היה במים ונותן שמן על גביהן, וכשהיה קולט את הריח היה מעבירו כדרך שהפטמין עושין. הדא הוא דכתיב (שמות כי תשא ל לא) שמן משחת קדש וגו'. תני °רבי יהודה בי רבי אילעי שמן המשחה שעשה משה במדבר מעשה ניסים נעשה בו מתחילה ועד סוף, שמתחילה לא היה בו אלא שנים עשר לוג שנאמר (שמות כי תשא ל כד) ושמן זית הין. אם לסוך בו את העיקרין לא היה בו ספק, על אחת כמה וכמה שהאור בולע והעצים בולעים והיורה בולעת. וממנו נמשחו המשכן וכל כליו השולחן וכל כליו המנורה וכל כליה. וממנו נמשחו אהרן כהן גדול ובניו כל שבעת ימי המלואים. וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. מלך בתחילה טעון משיחה, מלך בן מלך אין טעון משיחה. מאי טעמא? דכתיב (שמואל א טז יב) קום משחהו כי זה הוא. זה טעון משיחה ואין בנו טעון משיחה. אבל כהן גדול בן כהן גדול אפילו עד עשרה דורות טעון משיחה, וכולו קיים לעתיד לבא. הדא הוא דכתיב (שמות כי תשא ל לא) שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. אין מושחין המלכים אלא על גבי המעיין, שנאמר (מלכים א א לג לד) והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי, והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל. אין מושחין מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת. מפני מה נמשח שלמה? מפני מחלוקתו של אדוניהו. יואש מפני עתליהו. יהוא מפני יורם. לא כן כתיב (שמואל א טז יב) קום משחהו כי זה הוא? זה טעון משיחה ואין מלכי ישראל טעונין משיחה והרי יהוא ממלכי ישראל היה? אלא יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים
ואתה אומר: משנגנז הארון נגנז עמו צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ופרחיו, וארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלהי ישראל. ומאן גנזו? יאשיהו. מאי טעמא? שראה יולך ה' אותך ואת מלכך.
ואתה אומר, עוד דכתיב ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף. למה אמר להם? אם גולה הוא עמכם לבבל, כלומר אם תיקחו אותו בכתף לבבל, אין אתם מחזירין אותו למקומו, אלא עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל - כן, תגנזו אותו במקום שבו שלמה הכין.
ואתה אומר, פיטום שמן המשחה כיצד זה נעשה? כתיב ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקדה חמש מאות בשקל, שהן אלף וחמש מאות מנים, ושמן זית הין שהן שנים עשר לוג, שבו את העיקרין, דברי רבי מאיר - שהיה שולק את השורשים להוציא את הריח.
רבי יהודה אומר: שולקן היה במים ונותן שמן על גביהן, וכיוון שהיה קולט את הריח, היה מעבירו כדרך שהפטמין עושין. הדא דכתיב שמן משחת קודש.
תני רבי יהודה בי רבי אלעי: שמן משחה שעשה משה במדבר, מעשה ניסים נעשה בו מתחילה ועד סוף, שמתחילה לא היה בו אלא שנים עשר לוג, שנאמר ושמן זית הין. ואם לסוך בו את העצים לא היה מספיק, על אחת כמה וכמה שהאור בולע והעצים בולעים והיורה בולעת.
וממנו נמשחו המשכן וכל כליו, השולחן וכל כליו, המנורה וכל כליה. ממנו נמשח אהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים. ממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים.
ואתה אומר: מלך בתחילה טעון משיחה, מלך בן מלך אינו טעון משיחה, שנאמר קום משחהו כי זה הוא - זה טעון משיחה, ובנו אין טעון משיחה. אבל כהן גדול בן כהן גדול, אפילו עד עשרה דורות, טעון משיחה. וכולו, למרות שמשכו בו את כל הדברים שאמרנו, קיים לעתיד, שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם.
עכשיו, אין מושחין המלכים אלא על גבי המעיין, שנאמר והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי, והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא.
עכשיו, אין מושחין מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת. מפני מה נמשח שלמה? מפני מחלוקתו של אדוניה. יואש - מפני עתליה. יהוא - מפני יורם. שאומרים - הרי יהוא זה בכלל מלכי ישראל היה. לא כן כתיב קום משחהו כי זה הוא - זה טעון משיחה, ואין מלכי ישראל טעונין משיחה?
ואתה אומר, אלא יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים. ושואלים - ולא יאשיהו גנזו? הרי זה יאשיהו קודם גנז אותו. ואתה אומר - דאמר בפרסימון משחו, אז לכן גם יכול להיות שיהוא, שהיה מלכי ישראל, גם הוא נמשח בפרסימון. אז אין בעיה.
[דף לו עמוד א]
ולא יאשיהו גנזו קודם? הדא אמרה: באפרסמון נמשח ואף יהוא שהיה ממלכי ישראל נמשך באפרסמון. אין מושחין המלכים אלא מן הקרן. שאול ויהוא שנמשחו מן הפך שהיתה מלכותן מלכות עוברת. דוד ושלמה שנמשחו מן הקרן שהיתה מלכותן מלכות קיימת. אין מושחין כהנים מלכים. אמר רבי יהודה ענתונדרייא° על שם (בראשית ויחי מט י) לא יסור שבט מיהודה. אמר רב חייא בר אדא° מדכתיב (דברים שופטים יז כ) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים. איתמר יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הוא יוחנן הוא יהואחז. והא כתיב (דברי הימים א' ג', ט"ו) הבכור יוחנן שהיה בכור למלכות. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הוא שלום הוא צדקיהו. והכתיב (דברי הימים א' ג', ט"ו) השלישי צדקיהו והרביעי שלום? שלישי לתולדות, רביעי למלכות. צדקיהו שצידק עליו מדת הדין. שלום שבימיו שלמה מלכות בית דוד. ריש לקיש° אמר לא שלום הוה שמיה ולא צדקיהו הוה שמיה אלא מתניה. הדא הוא דכתיב (מלכים ב' כ"ד, י"ז) וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי. מאן תנא באמה של ששה טפחים? °רבי מאיר היא, דתנן °רבי מאיר אומר כל האמות היו בבינונית. °רבי יהודה בר עילאי אומר אמות הבנין ששה, של כלים חמשה. על דעתיה דרבי מאיר דו אמר באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי, אורכו של ארון חמשה עשר טפחים, דכתיב (שמות תרומה כה י) אמתים וחצי ארכו. אמתא אשיתא ואמתא אשיתא ופלגות אמתא תלתא. וארבעה לוחות היו בו שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת ושמתם בארון. והלוחות היו כל אחד ואחד ארכו ששה טפחים ורחבו שישה ועביו שלשה. תן רחבן של לוחות לאורכו של ארון נשתייר שם שלשה טפחים, תן מהם חצי טפח לכל כותל, נשתייר שני טפחים לספר תורה. אי נמי רחבו של ארון תשעה טפחים, דכתיב (שמות תרומה כה י) אמה וחצי רחבו. אמתא אשיתא ופלגות אמתא תלתא. וארבעה לוחות היו בו שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת ושמתם בארון. הלוחות היו כל אחת ואחת ארכן ששה טפחים ורוחבן ששה ועבין שלשה טפחים. תן ארכן של לוחות לרוחבו של ארון נשתייר שם שלשה טפחים חצי טפח מכאן לכותל זה וחצי טפח מכאן לכותל זה וטפחיים לשילוט שאפשר יהיה להוציא ולהכניס בחפשיות מקום שספר תורה מונח. רבי שמעון בן לקיש° אמר באמה בת חמשה טפחים היה הארון עשוי. מאן תנא באמה בת חמשה טפחים? °רבי יהודה בר עילאי, דתנינן תמן °רבי יהודה בר עילאי אומר אמת הבנין ששה, של הכלים חמשה
אין מושחין את המלכים אלא מן הקרן. שאול ויהוא שנמשחו מן הפך הייתה מלכותם מלכות עוברת. דוד ושלמה שנמשחו מן הקרן הייתה מלכותם מלכות קיימת. ואומרת הגמרא: אין מושחין כהנים מלכים. אמר רבי יהודה הנשיא, דריש על שם - לא יסור שבט מיהודה. כלומר, רק משבט יהודה מושחין את המלכים ולא מכוהנים.
אמר רבי חייא בר אדא - דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, מה כתיב בתריה - לא יהיה לכהנים הלוים.
איתמר: יהואחז נמשח מפני יהויקים. כלומר יהואחז נמשח מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שני שנים - למה משחו את יהואחז למרות שבעצם הוא מלך בן מלך? מפני יהויקים שהיה יותר גדול ממנו.
אמר רבי יוחנן: הוא יוחנן הוא יהואחז. שואלת הגמרא: והא כתיב הבכור יוחנן. אז איך אתה אומר שמשחו אותו בגלל אחיו שהיה גדול ממנו? הרי הוא היה בכור? אמר לו - מה הכוונה בכור? שהיה בכל המלכות מלך ראשון.
אמר רבי יוחנן: הוא שלום הוא צדקיהו. והכתיב השלישי צדקיהו והרביעי שלום? שלישי לתולדות, הרביעי למלכות. צדקיהו למה נקרא? שצידק עליו הדין. שלום - שבימיו שלמה מלכות בית דוד.
ריש לקיש אמר: לא שלום הוה שמיה ולא צדקיהו הוה שמיה אלא מתניה. הדא דכתיב וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו.
אמר רבי יוחנן: באמה של שישה טפחים היה הארון עשוי. מאן תנא אמה של שישה טפחים? רבי מאיר, דתנן - רבי מאיר אומר כל האמות היו בינוניות. כלומר, כל האמות במקדש היו של שישה טפחים. רבי יהודה אומר אמות הבניין שישה ושל כלים חמישה.
על דעתיה דרבי מאיר, דאמר באמה שישה טפחים היה ארון עשוי - אם כך אורכו של ארון חמישה עשר טפחים, דכתיב אמתים וחצי ארכו. הרי כל אמה זה שיטה ועוד אמה זה עוד שיטה, אז ביחד שתים עשרה, ופלגות אמתא תלתא - אז ביחד זה חמש עשרה.
עכשיו ארבעה לוחות היו בו שנים שבורים, דכתיב אשר שברת ושמת בארון. עכשיו יש שתי אפשרויות איך להתייחס לזה - והלוחות היו כל אחד ואחד שישה טפחים, ועוביו שלושה. אז תן רוחבן של לוחות לאורכו של הארון, כמו שמצויר בציור הימני, אז נשאר שם שלושה טפחים. תן מהם חצי טפח לכל כותל, נשאר שני טפחים באמצע לספר תורה.
אינמי, רחבו של ארון תשעה טפחים, דכתיב אמה וחצי רחבו. אז אמה שיטה ופלגות אמתא תלתא ביחד זה תשעה טפחים. עכשיו יש ארבעה לוחות היו בו שנים שבורים, דכתיב אשר שברת ושמתם בארון. אז הלוחות היו הרי כל אחד ואחד אורכן שישה ורוחבן שישה ועוביו שלושה טפחים. אז תן אורכן של לוחות לרוחבו של הארון, כמו בציור השני מימין, אז נשתייר שם שלושה טפחים באמצע. אז תן חצי טפח מכל צד של הארון, ואז באמצע יישאר לך שני טפחים לשלט, כדי שיהיה אפשר להוציא את הספר תורה באמצע בקלות, ושם היה מונח ספר תורה.
רבי שמעון בן לקיש אמר: באמה חמישה טפחים היה הארון עשוי. עכשיו מאן תנא אמה חמישה טפחים? רבי יהודה, ותנינן תמן - רבי יהודה אומר אמת שישה, של כלים חמישה, וה'ן ארון כלי הוא. אז כיוון שהוא כלי אז זה חמישה טפחים.
על דעתיה דרבי יהודה, דהוא אמר באמה חמישה טפחים, אז היה ארכו עשוי שנים עשר טפח ומחצה, דכתיב וחצי ארכו. אמה חמישה ואמה חמישה ביחד זה עשרה, ועוד פלגות אמתא זה תרי ופלג, שנים עשר וחצי.
[דף לו עמוד ב]
וההן ארון כלי הוא. על דעתיה דרבי יהודה בר עילאי דו אמר באמה של חמשה טפחים היה אורכו עשוי שנים עשר טפח ומחצה, דכתיב (שמות תרומה כה י) אמתים וחצי ארכו. אמתא חמשה ואמתא חמשה ופלגות אמתא תרי ופליג. וארבעה לוחות היו בו שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת ושמתם בארון. והלוחות היה כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן ששה ועבין שלשה טפחים. תן ארכן של לוחות לאורכו של ארון ונשתייר שם חצי טפח אצבע לכותל מכאן ואצבע לכותל מכאן. רוחבו של ארון שבעה טפחים ומחצה, דכתיב אמה וחצי רחבו. אמתא חמשה ופלגות אמתא תרי ופליג. וארבעה לוחות היו בו שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת ושמתם בארון. הלוחות היה כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורוחבן שישה ועבין שלושה טפחים. תן רחבן לרוחבו של ארון ונשתייר שם טפח ומחצה, אצבע לכותל מכאן ואצבע לכותל מכאן, חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשילוט שלא יהיו מונחים בדוחק. וספר תורה היה מונח מבחוץ. כיצד עשה בצלאל את הארון? °רבי חנינה בן גמליאל אמר שלש תיבות עשאו, שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וציפהו, דכתיב (שמות תרומה כה יא) וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ. מתלמוד לומר תצפנו להביא שפתו העליונה. רבי שמעון בן לקיש° אמר תיבה אחת עשאו וציפהו, דכתיב וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ. מתלמוד לומר תצפנו? אמר רבי פנחס° להביא בין נסר לנסר. כיצד היו הלוחות כתובים? °רבי חנינה בן גמליאל אומר חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. הדא הוא דכתיב (דברים ואתחנן ד יג) ויכתבם על שני לוחות אבנים. חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה. הדא הוא דכתיב (דברים ואתחנן ד יג) ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים. עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה. °רבי שמעון בן יוחאי אומר עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים. עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה. °רבי סימאי אמר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, דכתיב (שמות כי תשא לב טו) מזה ומזה הם כתובים טטרוגה קוביה והיה נקרא מארבע רוחות. °חנניה בן אחי רבי יהושע אומר בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה', י"ד) ממולאים בתרשיש כימא רבא כמו הים הגדול. רבי שמעון בן לקיש° כד הוה מטי להדין קרייה כשהיה מגיע לפסוק זה הוה אמר יפה למדני °חנניה בן אחי רבי יהושע. מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה. אמר רבי תנחומא° בר אבא: איתקשיית קומי רבי פנחס°. בשלמא כרבי מאיר ניחא שנשארו שני טפחים בארון מקום לספר תורה. אלא כרבי יהודה בר עילאי היכן היה ספר התורה מונח? אמר לו על דעתיה דרבי יהודה בר עילאי כמין גלוסקיא עשו לו חוץ לארון והיה מונח בתוכו. מאי טעמא? דרבי יהודה בר עילאי? דכתיב (דברים וילך לא כו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' וגו'.
עכשיו ארבעה לוחות היו בו שנים ושנים, דכתיב אשר שברת ושמתם בארון. והלוחות היו כל אחד ואחד אורכן שישה טפחים ורוחבן שלושה טפחים, ועוביו שלושה טפחים. אז תן אורכן של לוחות לאורכו של הארון, ונשתייר שם חצי טפח - אצבע לכותל מכאן ואצבע לכותל מכאן, ורוחבו של הארון שישה טפחים ומחצה. זו האפשרות הראשונה, כמו הציור השלישי מימין.
ועכשיו אפשרות אחרת - רחבו של ארון שבעה טפחים ומחצה, דכתיב וחצי רחבו. אמה זה חמישה טפחים, ופלגות אמתא זה תרי ופלג, זה שבעה וחצי. ויש לנו ארבעה לוחות היו בו שנים ושנים, דכתיב אשר שברת ושמת בארון. אז הלוחות היה כל אחד ואחד אורכן שישה ורוחבן שישה ועוביו שלושה. אז תן רוחבן לרוחבו של הארון, נשאר שם טפח ומחצה - אצבע לכותל מכאן ואצבע לכותל מכאן, וחצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשלט, שלא היו מונחים בדוחק. והספר תורה - הגמרא תגיד בהמשך שהיה מונח בחוץ, נראה את זה בהמשך.
שואלת הגמרא: כיצד עשה בצלאל את הארון? רבי חנינה בן גמליאל אמר: שלש תיבות, שתים של זהב ואחת של עץ. נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וציפהו - כלומר ציפה השוליים - דכתיב וציפהו זהב טהור מבית ומחוץ. מה אתה אומר תצפנו? להביא שפתו העליונה - כלומר, לחבר בין שני הארגזים של הזהב.
רבי שמעון בן לקיש אמר: תיבה אחת עשאו וציפהו, דכתיב וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ. מה אתה אומר לומר תצפנו? אמר רבי פנחס: להביא בין נסר לנסר. כלומר, גם בין הנסרים נכנסה טיפה מהזהב.
כיצד היו הלוחות כתובים? רבי חנינה בן גמליאל אומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. הדא הוא דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים - חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה.
°רבי יהודה: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה. הדא הוא דכתיב ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים - עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה.
°רבי שמעון בן יוחאי אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים - משמע שעשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה.
°רבי סימאי: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, דכתיב מזה ומזה הם כתובים - זה כמו קוביה שמכל ארבע רוחותיה זה היה כתוב.
°חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור - כלומר בין כל אחד מעשרת הדיברות - נכתבו גם דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב ממולאים בתרשיש כימא רבא - כמו הים הגדול.
רבי שמעון בן לקיש, כד מטי להדין קרייה, הוה אמר: יפה למדן °חנניה בן אחי רבי יהושע - מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור ואותיותיה של תורה.
אמר רבי תנחומא: איתקשיית קומי רבי פנחס. בשלמא כרבי מאיר, ניחא שישארו שני לוחות בארון במקום ספר תורה. אלא כרבי יהודה איך היה ספר תורה מונח? על דעתיה דרבי יהודה כמין עשו לו והיה - כמין גלוסקמא עשו לו חוץ לארון והיה מונח בתוכו.
שואלת הגמרא: מה אית ליה לרבי יהודה, איזה רמז יש לו מהתורה? דכתיב לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'. וכתיב עוד ראיה - ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. כלומר, אחרי שהארון נסגר אז ניתן את ספר התורה - אז לכן ברור שמשהו היה בחוץ.
אז איך רבי מאיר יפתור את זה? על הדין רבי אומר: הוא אמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, ואחר כך נתת את הכפורת על הארון מלמעלה.
[דף לז עמוד א]
מה טעמא? דרבי מאיר? וכתיב (שמות תרומה כה כא) ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך משמע שהתורה ניתנה אחר סגירת אהרון. על דעתיה דרבי מאיר דו אמר אין מוקדם ומאוחר בתורה. אלא ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, ואחר כך ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה. אמר רבי פינחס° בשם רבי שמעון בן לקיש° התורה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה, היא אש מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש, דכתיב (דברים וזאת הברכה לג ב) מימינו אש דת למו.
מתני':
(דברים שופטים כ ה) ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו וגו'. אחד הבונה בית חדש ואחד הבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות. אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש ואחד שניתן לו במתנה.
גמ': כתיב אשר בנה בית, אין לי אלא אשר בנה. לקח ירש או ניתן לו במתנה מניין? שיכל לכתוב מי אשר בנה בית, מה תלמוד לומר מי האיש? לרבות שקנה או שירש. מניין לרבות את הבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות? תלמוד לומר אשר בנה מכל מקום. יכול הבונה בית שער ואכסדרה ומרפסת יהא חוזר? תלמוד לומר בית. מה בית מיוחד שהוא בית דירה? יצאו אלו שאינן בית דירה. יצא בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות. דתני בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה ומן המזוזה ומן העירוב, ואינו טובל למעשרות, ואין נותנין לו ארבע אמות לפני פתחו, ואין עושין אותו חיבור לעיר, והנודר מן הבית מותר לישב בו, ואינו צמית ביובל כמו בית ערי חומה אלא דינו כשדה ואינו מיטמא בנגעים ואין הבעלים חוזרין לו במלחמה. מאחר שאני מרבה שקנה ושירש מה תלמוד לומר אשר בנה? פרט לשנפל ביתו ובנאו. אמר רבי יוסי° בר זבידא: זאת אומרת שהמחזיר את גרושתו לא היה חוזר. יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר? תלמוד לומר ולא חנכו, ח_באת שמצוה לחנכו יצא זה שאינו מצוה לחנכו. בנה בית והשכירו לאחר, כמי שחנכו אף שאדם אחר גר שם. הקדים לו שכרו כמי שחנכו אף שלא דר בו. ח_גנתן לו שכרו לאחר שנים עשר חודש כמי שלא חנכו אף שדר בו השוכר, שאין מחשבים אלא מזמן קבלת התשלום.
לפי הלימוד ירושלמי מסכת סוטה, דף ל"ז. נתחיל מהמשנה פרק אחד א'. אומרת המשנה כתוב ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו. אחד הבונה בית חדש ואחד הבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות. אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש ואחד שניתן לו במתנה.
בית המדרש שואל: אשר בנה, אין לי אלא אשר בנה. אשר בנה, לקח, ירש, או ניתן לו במתנה, מן אין אתה יכול לומר? תלמוד לומר מי האיש. לרבות שקנה ושימש. מן אין לרבות הבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות? תלמוד לומר אשר בנה מכל מקום. יכול הבונה בית שער וכשראה הוא בפסועיה יהא חוזר? תלמוד לומר בית. מה בית מיוחד שהוא בית דירה? יצאו אלו שאין הם בית דירה. יצא בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות.
דתני: בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה, מן המזוזה ומן העירוב. כלומר, אם יש לו בית וחצר, בית כזה שאין בו ארבע על ארבע אמות, לא צריך להירטב עם אנשי החצר, וגם לא מניחים בו את העירוב. ואינו טובל למעשרות — כי אנחנו יודעים שהבית טובל למעשרות, אז בית כזה לא טובל למעשרות. ואין נותנין לו ארבע אמות לפני פתחו — כשמחלקים את החצר, על כל פתח של בית נותנים ארבע אמות, ורק לאחר מכן מה שנשאר מחלקים ביניהם. אבל אם זה בית שאין בו ארבע על ארבע אמות, אז אין לו פתח חצר, ולכן הוא לא מקבל את הארבע אמות האלה.
ואין עושין אותו חיבור לעיר — אנחנו יודעים שכשיש בית במרחק של שבעים אמה ושיריים, זה נחשב כאילו שהעיר התארכה. לאחר מכן, אם גם בעיר השנייה יש בית כזה במרחק שבעים אמה ושיריים, אפשר לצרף בעצם שתי ערים, לחבר אותן. בית כזה שהוא פחות מארבע על ארבע אמות, לא מצטרף לעיר בכלל.
והנודר מן הבית מותר לישב בו, ואינו צמית ביובל — כלומר הוא לא כמו בית רגיל שבבית רגיל, אם הבעלים לא חוזר וקונה את הבית, הבית נעשה לצמיתות לקונה ואינו חוזר ביובל. אבל בית כזה אין דינו כבית, אלא כדין שדה, ואז בעצם הוא חוזר ביובל כמו השדות. זה לפי הדעה שאומרת ששדות חוזרות ורק הבתים הם לצמיתות, רק בתי העיר המוקפת חומה.
ואינו מיטמא בנגעים ואין הבעלים חוזרין לו במלחמה — בעצם הוא לא מיטמא בנגעי בית, וגם הבעלים לא חוזר במלחמה. מי שבנה בית כזה לא חוזר מעורכי המלחמה.
מה תלמוד לומר אשר בנה? מאחר שאני מלמד שקנה ושימש, תלמוד לומר אשר בנה — למה צריך להגיד "בנה"? אתה אומר דווקא בנה, מה מיוחד בבנה? פרט לשנפל ביתו ובנאו — זה בא ללמד שאם מדובר בבית שהיה קיים והוא רק בנה אותו מחדש, אינו חוזר.
אמר רבי יוסי: זאת אומרת המחזיר את גרושתו לא היה חוזר. כלומר, כמו שמי שבונה את הבית שהיה לו קודם וחרב אינו חוזר, כך גם מי שמחזיר את אשתו שהייתה לו קודם אינו חוזר.
יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר? תלמוד לומר ולא חנכו, את שמצוה לחנכו יצא זה שאינו מצוה לחנכו. הקדים לו שכרו כמי שחנכו — למרות שאדם אחר גר בבית הזה, אף על פי כן אותו אדם שבנה והשכיר את הבית, הוא חוזר מעורכי המלחמה. אבל אם הקדים לו שכרו, כמי שחנכו, למרות שלא דר בו — כלומר אם השוכר הקדים לשלם את הכסף, נחשב כאילו שהוא כבר חנך אותו, ולכן הבעלים לא חוזר מעורכי מלחמה.
נתן לו שכרו לאחר שנים עשר חודש כמי שלא חנכו — כלומר, גם אם השוכר דר בבית, אבל שילם את זה אחר הזמן, נחשב כאילו לא חנכו, כיוון שהעניין של חנכו זה זמן קבלת התשלום, וכיוון שפה הוא קיבל את התשלום אחרי הזמן, נחשב כאילו לא חנך אותו. ולכן אם היתה מלחמה בזמן הזה, בין הזמן שאותו אחד קיבל את הבית עד הזמן שהוא ישלם לו, נחשב כאילו לא חנכו, ובעל הבית חוזר מעורכי המלחמה.
[דף לז עמוד ב]
בנה בית ונתן שם חפציו ונעלו, אם היה בתוכו חפצים שדרכו ליבטל ממלאכתו עליהם כדי לשמרן ובזכות הבית הוא חפשי למלאכתו נמצא שהשתמש בבית כבית והרי זה כמי שחנכו, ואם לאו כמי שלא חנכו.
מתני':
(דברים שופטים כ ו) ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו וגו'. אחד הנוטע את הכרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל אפילו מחמשה מינים. אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ואחד הלוקח ואחד היורש ואחד שניתן לו במתנה.
גמ': כתיב אשר נטע, אין לי אלא אשר נטע. לקח ירש ניתן לו במתנה מניין? תלמוד לומר האיש. שיכל לכתוב מי אשר נטע, מה תלמוד לאמר מי האיש? לרבות כולם. מניין לנוטע חמשה אילני מאכל אפילו מחמשה מינין שהוא חוזר? תלמוד לומר אשר נטע מכל מקום. יכול ארבעה אילני מאכל או חמשה אילני סרק יהא חוזר? תלמוד לומר כרם. מה כרם מיוחד שהוא של חמש גפנים? יצא זה שאינו של חמש גפנים. תני יין מגיתו שלא עברו עליו ארבעים יום ויין קוסס שהתחיל להתקלקל מעט מערבין בו ומשתתפין בו, ומברכין עליו ומזמנין עליו, ומקדשין בו את הכלה ומנחמין בו את האבל, ונמכר בחנות לשם יין. והמוכר לחבירו יין סתם יכול ליתן לו יין קוסס. ואם שתה רביעית מהם אסור בהורייה ובהיתר נדרים וחייב על ביאת המקדש. כללו של דבר לית לך בינו לבין יין רגיל אלא שהוא אסור על גבי המזבח. וההן בן סורר ומורה אם שתה מיין כזה צריכה ספק. יכול הנוטע כרם בחוצה לארץ יהא חוזר? תלמוד לומר ולא חללו, את שמצוה לחללו יצא זה שאין מצוה לחללו. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר אין משמע מהפסוקים שחוזר אלא אם נטע כרם ולא עץ אחר. ודכוותה אין משמע מהפסוקים שחוזר אלא אם נטע ולא קנה או ירש. אשכחן תני ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: דרבי אליעזר בן יעקב היא. אמר רב חסדא°: דברי הכל היא כשהרכיב פירות בעבירה שהיו כלאים. מה אנן קיימין? אם כשהרכיב אילן מאכל על גבי אילן מאכל מין בשאינו מינו פירות עבירה הן ופשיטא שאינו חוזר. ואם בשהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק נוטע כבתחילה הן שזה כמו נטיעה חדשה ומתחילים למנות שנות ערלה משעת ההרכבה ופשיטא שחוזר. אלא כן אנן קיימין בשהרכיב תאינה שחורה על גבי תאינה לבנה שלדעת חכמים אף שגם קדם עשתה פירות, כיוון שאת הפירות מהסוג החדש לא חילל הרי זה חוזר. כתיב אשר לא חיללו. אימתי הוא מחלל? ברביעית או בחמישית?
נעלו — הוא שם את החפצים שלו בתוך הבית ונעל אותם. אם היה בתוכו חפצים שדרכו ליבטל עליה כמי שחנכו — כלומר הוא צריך להתבטל ממלאכתו כדי לשמור עליהם, ואז בעצם הוא משתמש בבית כמו בית, הרי זה כמי שחנכו. ואם לאו כמי שלא חנכו — אם הוא לא צריך להיבטל כדי לשמור על הכלים האלה, במקרה כזה לא נקרא שהוא חנך את הבית.
פרק הלכה. אומרת המשנה כתוב ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו. אחד הנוטע את הכרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל אפילו — כלומר לאו דווקא ענבים, אפילו מחמישה מינים. אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ואחד הלוקח ואחד היורש ואחד שניתן לו במתנה.
אשר נטע, אין לי אלא אשר נטע. לקח, ירש, ניתן לו במתנה, מן אין שגם הוא חוזר? תלמוד לומר האיש. מי האיש? הרי יכול היה לכתוב "מי אשר נטע", ותלמוד לומר "מי האיש" לרבות את כולם. מן אין נוטע חמישה מיני אילן מאכל אפילו בחמישה מינים שהוא חוזר? תלמוד לומר אשר נטע מכל מקום. יכול ארבעה אילני מאכל או חמישה אילני סרק יהא חוזר? תלמוד לומר כרם. מה כרם מיוחד שהוא של חמש גפנים? — אמרנו שהכרם הכי קטן זה חמישה גפנים, אז כמו שבכרם זה דווקא חמישה גפנים, כך גם בשאר אילנות דווקא חמישה. יצא זה שאינו של חמש גפנים.
ותני: מגיתו קוסס — כלומר יין שעוד לא עבר עליו ארבעים יום, ויין קוסס, כלומר יין שהתחיל כבר להתקלקל מעט. מערבין בו ומשתתפין בו, ומברכין עליו ומזמנין עליו, ומקדשין בו את הכלה ומנחמין בו את האבל, ונמכר בחנות לשם יין. והמוכר לחבירו יין סתם לו יין קוסס. אם שותה רביעית ממנו, אסור בהוריה ובהיתר נדרים וחייב על ביאת המקדש. לית לך אלא שהוא אסור על גבי המזבח — כלומר יין שפחות מארבעים יום, יין קוסס, אסור להביא למזבח, אבל הוא יכול למכור אותו בתור יין, ולקיים בו את כל המצוות: לערב בו עירובי חצרות, להשתתף בשיתופי מבואות וכולי.
וההן בן סורר ומורה צריכה — אם שותה מיין כזה, יש מקום להסתפק אם זה נקרא יין, כי אנחנו יודעים שהבן סורר ומורה צריך שישתה יין ויאכל בשר, והשאלה אם זה נקרא יין לעניין זה.
יכול הנוטע כרם בחוצה לארץ יהא חוזר? תלמוד לומר ולא חללו, את שמצוה לחללו יצא זה שאין מצוה לחללו, ולכן נוטע כרם בחוצה לארץ אינו חוזר.
תני רבי אליעזר בן יעקב אומר אין משמע מהפסוקים האלה שהוא חוזר אלא אם הוא נטע כרם ולא חיללו — הרי כתוב "אשר נטע כרם ולא חיללו", אז בפסוקים האלה אין משמע אלא כרם דווקא ולא עץ אחר. וכדוגמתה, אין משמע מהפסוקים שהוא חוזר אלא אם נטע ולא קנה ולא ירש. הרי כתוב מפורש "מי האיש אשר נטע", אז יכול מפשט הפסוקים זה דווקא נטע דווקא, ולא קנה ולא הבריך ולא הרכיב וכולי.
תני ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב — כלומר יש בעיה, הברייתא אומרת שמה שכתוב "נטע כרם ולא חיללו" הכוונה שזה בא למעט מבריך ומרכיב. אמר רבי יוחנן: זה תלמידו — זה כמו שאמר רבי אליעזר בן יעקב שראינו. אמר רב חסדא: דברי הכל היא — כי מדובר כאן בשהרכיב פירות עברה, שהיו כלאיים. כלומר, אם הוא מרכיב או מבריח מאותו המין, אז באמת זה מחלוקת: לדעת חכמים כן חוזר, רבי אליעזר בן יעקב אומר לא חוזר. אבל כאן מדובר שהבריך והרכיב כלאיים, במקרה כזה לדעת כולם הוא לא חוזר מעורכי מלחמה.
מה אנן קיימין? אם כשהרכיב אילן מאכל על גבי אילן מאכל, מין בשאינו מינו, פירות עבירה הן, ופשוט שאינו חוזר. ואם בשהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק, נוטע כבתחילה הן — כמו נטיעה חדשה, ואז מתחילים למנות את שנות הערלה משעת ההרכבה, ופשוט שהוא חוזר. אלא כן אנן קיימין בשהרכיב תאינה שחורה על גבי תאינה לבנה — זה המקרה שדעת חכמים אף שגם עשתה פירות. כלומר, למרות שהתאנה כבר קודם עשתה פירות, כיוון שאלה פירות מסוג חדש שהוא לא חילל, הרי זה חוזר. זה החידוש: לפי חכמים, אפילו שהעץ הזה עצמו כבר עשה פירות, כיוון שעכשיו הרכיב עליו סוג אחר של תאנים עם העץ המקורי, ומהם עוד לא אכל, הוא חוזר לדעת חכמים. ועל זה חולק רבי אליעזר בן יעקב.
אומרת הגמרא: אימתי הוא מחלל? מתי זה נקרא לא מחלל, ואחר כך הוא הולך לצבא? ברביעית או בחמישית? מסתבר בחמישית, שהפירות הם חולין, אבל ברביעית, למרות שיכול לזרוק אותם וזה לא חילול כדמים, הוא חייב להקדש — כלומר בשנה הרביעית נכון שהוא יכול לאכול את הפירות, אבל הוא צריך לקנות אותם על מטבעות, על כסף, והכסף נהיה הקדש, זה לא נקרא שזה לגמרי שלו.
ואנשי רבני קיסריה אמרין: לא מסתבר אלא ברביעית, דכתיב "בשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'" ודרשינן קודש חילולים — כלומר אנשי קיסריה אומרים דווקא בדיוק הפוך: דווקא בשנה הרביעית, כי המילה "חילול" אמנם לא מופיעה בתורה, אבל כתוב "קודש הלולים", ודורשים מזה כאילו כתוב "קודש חילולים". אז בעצם רואים מכאן שהחילול הוא בשנה הרביעית, לא בשנה החמישית. כך לפי אנשי קיסריה.
[דף לח עמוד א]
מסתברא בחמישית שהפירות חולין, אבל ברביעית אף שהוא יכול לפדותם ואין זה חילול שהרי דמים הוא חייב להקדש. ורבנן דקיסרין אמרין לא מסתברא אלא ברביעית, דכתיב (ויקרא קדושים יט כד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לי"י ודרשינן קדש חילולים.
מתני':
(דברים שופטים כ ז) ומי האיש אשר אירש אשה ולא לקחה וגו'. אחד ח_דהמארש בתולה ואחד המארש את האלמנה. אפי' שומרת יבם ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו. כל אילו שומעין דברי כהן מערכי המלחמה וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים.
גמ': כתיב מי האיש אשר ארש אשה, אין לי אלא רווקה רווק שנשא רווקה רווקה מניין? רווקה שנשא אלמנה או אלמון שנשא רווקה שאף הם חוזרים? כתיב מי האיש אשר אירש אישה חדשה ולא לקחה, והיה יכול לכתב מי האיש אשר אירש ולא לקח. מה תלמוד לומר אשה מכל מקום? אם כן מה תלמוד לומר חדשה? פרט למחזיר את גרושתו. אמר רבי יוסי° בר זבידא ממה שאמרנו שהבונה בית בחוץ לארץ והנוטע כרם בחוץ לארץ כיוון שאין בכך מצווה אינו חוזר מעורכי המלחמה זאת אומרת: הנושא את האיילונית הואיל ואין מצוה לישב עמה אינו חוזר. אפילו שומרת יבם לחמשה אחים כולם חוזרים. ואפילו שמעו שמת אחיהם באמצע המלחמה ונעשתה שומרת יבם חוזרים כולם. ודכוותה אפילו בית אחד לחמשה אחין, תמן אין כל אחד ואחד ראוי לישב בו, ברם הכא כל אחד ואחד ראוי לייבם. מה דמי לה? קידש אשה מעכשיו לאחר י"ב חדש ושלם הזמן במלחמה חוזר ובא לו רק מי שארש אשה קדם המלחמה חוזר, אבל מי שארש אשה בתוך המלחמה אינו חוזר. וכאן שהגיעה הזמן בתוך המלחמה הקידושין חלו למפרע וחוזר, כמו שמי שמת אחיו חוזר כאילו הזיקה היתה קיימת עוד כשהאח היה חי.
מתני':
ואילו שאין חוזרין. ח_ההבונה בית שער אכסדרה ומרפסת. ח_ווהנוטע ארבעה אילני מאכל או חמשה אילני סרק. ח_זוהמחזיר את גרושתו. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, לא היה חוזר. °רבי יהודה בר עילאי אומר אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר אף הבונה בית לבינים בשרון לא היה חוזר.
גמ': תני °רבי יהודה בר עילאי אומר הבונה בית על מכונו שנפל ובנהו מחדש אם חידש בה דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר. סדו בסיד או פתח בה חלונות לא היה חוזר. היה גדול ועשאו קטן חוזר, אחד ועשאו שנים חוזר. תני °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר אף אנשי השרון לא היו חוזרין שהן מתחדשין פעמים בשבוע. אף כהן גדול היה מתפלל עליהן ביום הכיפורים שלא ייעשו בתיהן קבריהן.
נכון, כתוב בירושלמי מסכת סוטה דף ל"ח. מתחילים המשנה פרק קטן הלכה ו', ואומרת המשנה: ומי האיש אשר אירש אשה ולא לקחה. אחד המארס בתולה ואחד המארס אלמנה, ואפילו שומרת יבם, אפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו. עכשיו כל אלו שאמרנו, הם שומעים דברי כהן מערכי המלחמה וחוזרים ומספקים מים ומזון, מתקנים את הדרכים, אבל לא משתחררים לגמרי מהצבא. אלו הופכים להיות בחיל אספקה.
מה כתוב? מי שארס אישה - אין לי אלא שנשא. מנין רובה שעשה אלמנה או אלמון שעשה ריבה, כמו שגם הם חוזרים, מנין לנו? תלמוד לומר אשה מכל מקום. אז אם כן, מה תלמוד לומר חדשה? פרט למחזיר את גרושתו.
אמר רבי יוסי: זאת אומרת הנושא את האיילונית, הואיל ואין מצוה לישב עמה, אינו חוזר. ואתה, אפילו שכתוב אמרנו במשנה שאפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו - כן, לייבם את אשתו. שמא תאמר אפילו שומרת יבם לחמישה אחים כולם חוזרים? כן, כלומר אפילו שמעו שמת אחיהם באמצע המלחמה ונעשה שבה את יבם, חוזרים כולם. ודכוותה אפילו בית אחד לחמישה אחין. כלומר, אם כמו שיש יבמה אחת ויש חמישה אחים שהיו מייבם אותה, אז כולם חוזרים - האם באותה מידה אם היו חמישה אחים שותפים בבית אחד אז כל החמישה חוזרים? ואתה שואל ההבדל: תמן אין כל אחד ואחד ראוי לישב בו. הרי בית שהוא משותף לחמישה אנשים הם לא יגורו בו ביחד, הם ישכירו אותו או משהו כזה, זה לא ראוי לשבת בו לכל אחד מהם. ברם הכא כל אחד ואחד ראוי לייבם, הרי כל אחד מהם ראוי לייבם אותה, לעשותה אשתו.
אז מה דמי לה, אם אתה רוצה לדמות למשהו דומה, כמו מה שאמרנו שאם שמע שמת אחיו אז חוזר מערכי מלחמה, אז זה דומה. מה דומה לזה? קידש אשה מעכשיו לאחר י"ב חדש, ואז אם שלם הזמן הזה במלחמה אז זה חוזר ובא לו.
פרק קטן הלכה ז ואומרת המשנה: ואילו שאין חוזרין. הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת. והנוטע ארבעה אילני מאכל או חמשה אילני סרק. והמחזיר את גרושתו, או האלמנה לכהן גדול, כן, זה איסור, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, כל אלו לא היו חוזרים.
רבי יהודה אומר אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר. כלומר, אם הוא בונה בית על אותו מקום שבו היה בו קודם, שהבית נהרס, לא היה חוזר. רבי אליעזר אומר אף הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר - בשרון הבתים היו נהרסים כל הזמן, כי הם היו בונים את זה מבוץ וזה נהרס בגשם.
תני רבי יהודה אומר: כלומר אם הבית נפל והוא בנה את זה מחדש - אם חידש בה דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר. כלומר, אם בנה בדיוק אותו בית הוא לא חוזר. סדו בסיד או פתח בה חלונות לא היה חוזר - כלומר אם כל מה שהוא חידש בבית זה רק שהוא פתח בו חלונות או סד בו סיד, לא חוזר. אבל היה גדול ועשאו קטן חוזר, הוא קל וחומר אם היה קטן ועשה גדול. ועשאו שנים, היה אחד ועשה שניים, חוזר.
תני רבי אליעזר אומר אף אנשי השרון לא היו חוזרין - למה? שהן מתחדשין פעמים בשבוע, כלומר כל פעמיים בשבע שנים הם היו בונים את הבית מחדש. אף כהן גדול היה מתפלל עליהן ביום הכיפורים שלא ייעשו בתיהן קבריהן - כי אם יהיה הרבה גשם אז הבתים שלהם ייהרסו והם יכולים חס ושלום להיקבר מתחתיהם. אז על זה הכהן הגדול היה מתפלל ביום הכיפורים.
[דף לח עמוד ב]
==ירושלמי סוטה, פרק ח, הלכה ח==
מתני':
ח_חואילו שאינן זזין ממקומן, בנה בית וחנכו, נטע כרם וחיללו, והנושא את ארוסתו, והכונס את יבמתו, שנאמר (דברים כי תצא כד ה) נקי יהיה לביתו. נקי לביתו זה ביתו, יהיה זה כרמו. (דברים כי תצא כד ה) ושמח את אשתו זו אשתו. (דברים כי תצא כד ה) אשר לקח להביא את יבמתו. ח_טואינם מספקין מים ומזון ואינם מתקנין את הדרכים.
גמ': בנה בית וחנכו ולא שהא בתוכו י"ב חדש, נטע כרם וחיללו ולא שהא בתוכו שנים עשר חודש. וכולהן למידין מן האשה, מה אשה צריכה שנים עשר חודש אף כולהן צריכים שנים עשר חדש. תני כל אילו שאמרו במשנה שאינם זזים ממקומן יושבין בטילין בתוך העיר ואינן מספקים מים ומזון ואינן מתקנין את הדרכים, שנאמר (דברים כי תצא כד ה) ולא יעבר עליו לכל דבר. עליו אינו עובר לכל דבר, אפילו לספק מים ומזון, אבל עובר הוא על אחרים נטע כרם ולא חיללו, בנה בית ולא חנכו, ארש אשה ולא לקחה, שהם חוזרים אבל מספקים מים ומזון לאחיהם.
מתני':
(דברים שופטים כ ח) ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו. °רבי עקיבה אומר הירא ורך הלבב ח_יכשמעו שאינו יכול לעמוד בקישוי המלחמה ולראות חרב שלופה. °רבי יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה שהוא מתיירא מן העבירות שבידו ואפילו עברות דרבנן, לפיכך תלת לו התורה את כל אילו שיחזור בגללן. °רבי יוסי בן חלפתא אומר דווקא עברות מהתורה כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, זהו הירא ורך הלבב.
גמ': כתיב ויספו השוטרים. אין לשון ויספו אלא לשון תוספת כאינש דאמר מוסיף אני על דברי רבי. שאחר שהכהן מסים לומר להם מה לומר, הם מוסיפים דברים אלו מעצמם מבלי שישמעו קדם מהכהן. אשכחן תני הדברים האחרונין מן התוספת שהשוטרים מוסיפים מעצמם. אמר רבי יוסי° בר זבידא: תרין תניין אינון. מאן דאמר מוסיף אני על דברי רבי אין יספו אלא מלשון חזרה וירו"מ-הדגשה של הדברים כאינש דאמר מוסיף אני על דברי רבי אחד הראשונים שבהם נאמר מי האיש אשר בנה בית וכ"ו ואחד האחרונים שבהם נאמר מי האיש היר ורך הלבב אמרן הוא ואמרן רבו.
פרק קטן הלכה ח ואומרת המשנה: ואילו שאינן זזין ממקומן. כלומר, כל מה שאמרנו עד עכשיו הם מגיעים ושומעים את דברי הכהן ואז הם חוזרים, וכמו שאמרנו הם מספקים מים ומזון לאחרים. אבל אלו שלא זזים בכלל ממקומם, כלומר הם בכלל לא צריכים לבוא למלחמה, לא צריכים אפילו לשמוע את דברי הכהן, לא מגיעים, לא יוצאים אחד מהבית. בנה בית וחנכו, נטע כרם וחיללו, והנושא את ארוסתו, והכונס את יבמתו, עכשיו כל אלה לא חוזרים. למה? שנאמר נקי יהיה לביתו. נקי לביתו זה ביתו, יהיה זה כרמו. ושמח את אשתו זו אשתו. אשר לקח זה להביא את יבמתו. עכשיו אלה בכלל לא מתגייסים וגם לא מספקים מים ומזון - כלומר אפילו לא להיות בחיל אספקה הם לא הולכים, ואינם מתקנים את הדרכים, לא עושים שום דבר.
בנה בית וחנכו ולא שהא בתוכו י"ב חדש - זה הכוונה, מה שכתוב מי שבנה בית וחנכו, זה לא לעולם, יש לזה גבול. מה הגבול? אם הוא לא שהה בבית שנים עשר חודשים. נטע כרם וחיללו ולא שהא בתוכו שנים עשר חודש, כלומר מאז החילול לא עברו שנים עשר חודשים. וכולהן למידין מן האשה - את כל זה למדו מהאישה. מה אשה צריכה שנים עשר חודש - הרי כתוב נקי יהיה לביתו שנה, אז שנים עשר חודשים הוא צריך להיות נקי לביתו, אז זה למדו גם כן לגבי כל השאר, אף כולהן צריכים שנים עשר חדש.
כל אלו שאמרו במשנה שאינם זזים ממקומם, יושבין בטילין בתוך העיר ואינן מספקים מים ומזון ואינן מתקנין את הדרכים, שנאמר ולא יעבר עליו לכל דבר. עליו אינו עובר לכל דבר, אפילו לספק מים ומזון, אבל עובר הוא על אחרים. כלומר כל האחרים, שכמו שאמרנו נטע כרם ולא חילל, בנה בית וחנכו, ארס אישה ולא לקחה - הם כן יעבור עליהם, הם כן צריכים להתגייס, הם כן מגיעים לצבא ובעצם הם הופכים להיות חיל האספקה.
פרק קטן הלכה ט ואומרת המשנה, כתוב: ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו. רבי עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו - שאינו יכול לעמוד בקישוי המלחמה, ולראות חרב שלופה, הם מפחדים. רבי יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה שהוא מתיירא מן העבירות שבידו, ואפילו עבירות דרבנן. לפיכך תלת לו התורה את כל אילו שיחזור בגללן, שלא יתבייש - כי אם היו אומרים מי הירא, אז כולם היו מתביישים להגיד שהם מפחדים. אבל לאחר שאמרו מי שבנה בית, ארס אישה וכולי, אז כשיראו אותו הולך הוא לא מפחד - אנשים יחשבו שבעצם חזר בגלל שהוא ארס אישה או בנה בית או נטע כרם ולא חילל וכדומה.
רבי יוסי אומר דווקא בעבירות מהתורה, רק אז הוא חוזר, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, זהו הירא ורך הלבב - אבל מי שיש לו רק עבירות אפילו דרבנן, אז זה לא נקרא ירא ורך הלבב.
[דף לט עמוד א]
מאן דאמר האחרונים מן התוספת הראשונים אמרו הוא ואמרו רבו והאחרונים אמרו הוא ולא אמרו רבו. אמר רבי מנא° בן יונה: חד תניי הוא ראשונים אמרין הוא ואמרן רבו האחרונים אמרן הוא ולא אמרן רבו דאף התנא שאמר שהכוונה במילה ויספו מוסיף אני על דברי רבי הכונה מוסיף דברים מעצמי. מתניתא פליגא על רבי יוסי° בר זבידא דתנן: שומע פרשה מפי כהן ואומרה לעם בכל לשון. משמע שהכל אומר הכהן וחוזרים ואומרים השוטרים. וסיפא פליגא על רבי מנא° בן יונה דתנן: עוד דבר אחד היה מוסיף משלו. משמע שרק דבר אחד הוסיפו השוטרים מעצמם ולא את כל הדברים האחרונים. אין תימר כן אפילו על דרבי יוסי בר זבידא לית הוא פליגא, דתני הראשונים אמרן הוא ואמרן רבו האחרונים אמרן הוא ולא אמרן רבו והכוונה רק לדברים האחרונים היינו מי האיש הירא ורך הלבב. תני כולהן צריכין להביא ראייה לדבריהן כגון אם אמר שבנה בית יביא ראיה לדבריו חוץ מזה שעדיו עמו שהכל רואים שהוא מפחד. ואתייא כמאן דאמר שאינו יכול לעמוד בקישרי המלחמות וחרב שלופה. ברם כמאן דאמר שהוא מתיירא מעבירות שבידו עוד הוא צריך להביא ראייה. לפיכך תלת לו התורה את כל אילו שיחזור בגללן שלא לפרסם את החטאים. ואתייא כיי דאמר רבי לוי° בשם רבי שמעון בן לקיש° כתיב (ויקרא צו ו יח) במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני י"י שלא לפרסם את החטאים שאם מקום החטאת היה נפרד היו יודעים הכל שחטא והיה מתביש לעמוד שם.
מתני': (דברים שופטים כ ט) והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקיבו של עם. ח_יא שמעמידין זקופין מלפניהן ואחרים מאחריהן וכשילים של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור הרשות בידיהן לקפח את שוקיו. שתחילת נפילה ניסה שנאמר (שמואל א ד יז) נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם. ולהלן הוא אומר (שמואל א לא א) וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבוע. ח_יבבמה דברים אמורים במלחמת הרשות
הכתוב ירושלמי מסכת סוטה, דף ל"ט. נתחיל מהדף הקודם, שלוש שורות מהסוף, תחילת הגמרא. כתיב "ויאספו השוטרים". אמרה הגמרא אין לשון ויאספו, אלא לשון תוספת, כי איניש דאמר מוסיפן על דברי רבו. תני האחרונים היא התוספת. אמרו שתי ברייתות. ברייתא אחת אומרת שזה כמו מוסיפן על דברי רבו, והברייתא השנייה אומרת שהדברים האחרונים הם התוספת. אמר רבי יוסי תרין תנאין. הוא כמו זה, זה שם אותו דבר. אז מחלק את התנאים.
מה דאמר מוסיפן על דברי רבו? כי אם הברייתא הראשונה שמוסיפים על דברי רבו, אז אין ויאספו אלא מלשון חזרה והדגשה של הדברים. כמו שאדם מדגיש את דברי הרב שלו. אז הראשונים אמרן הוא אמרן רבו. הראשונים הכוונה מה שנאמר בהם מי איש שבנה בית וכו' וכו'. והאחרונים מה שכתוב מי איש הירא ורך הלבב, כי כתוב שם ויאספו השוטרים ויבואו. אז על זה נאמר התוספת. אבל את הכל בעצם הכוהן אמר, ואחרי זה השוטרים היו חוזרים על זה.
אבל מה דאמר אחרונים היא התוספת? אז הוא סובר שהראשונים אמרן הוא ואמרן רבו. כלומר השוטרים אמרו, אבל קודם שמעו את זה מהכוהן, והאחרונים - זאת אומרת מי איש הירא ורך הלבב - אמר הוא ולא אמר רבו. כלומר זאת תוספת שלהם.
אמר רבי מנא° חד תניי הוא. הוא אומר ששתיהם אותו דבר, בשניהם מסכימים שראשונים אמרין הוא אמרן רבו האחרונים אמרן הוא לא אמרן רבו. אז אמרה הגמרא: תיתי דפליגי על רבי יוסי°? דתנן: שומע פרשה מפי כהן ואומרה לעם בכל לשון. למה? משום מכאן שאת הכל הכוהן אומר והשוטרים חוזרים.
אבל סיפא פליגא על רבי מנא°, דתנן: עוד דבר אחד היה מוסיף משלו. משום מכאן שהשוטרים היו מוסיפים משלהם. אם תאמר כן, אפילו על דרבי יוסי לית הוא פליגא. כי אם אתה אומר שיש שתי ברייתות, אפשר לומר שבעצם אין מחלוקת, שהברייתא הזאת היא כדעה מסוימת. דתני: הראשונים אמרן הוא אמרן רבו האחרונים אמרן הוא לא אמרן רבו. יש ברייתא כזאת, והמשנה כנראה הולכת לכתבי, לכתבי התנא הוא.
אמרה הגמרא: תני כולהן צריכין להביא ראייה לדבריהן, כי אם אומר שהוא בנה בית יביא ראיה על דבריו, חוץ מזה שעדיו עמו. כלומר מי איש הירא ורך הלבב, הוא לא צריך להביא שום ראיה כי עדיו עמו - כולם אומרים שהוא פחד.
ואתייא כמאן דאמר שאינו יכול לעמוד בקישרי המלחמות וחרב שלופה. גם כמאן דאמר שהוא מתיירא מעבירות שבידו, עוד הוא צריך להביא ראיה שבאמת הוא עושה עבירות. לכך, אמר לו בשביל מה? לפיכך תלת לו התורה את כל אילו שיחזור בגללן שלא לפרסם את החטאים. שלא ידעו שהוא חוטא, שאם הוא חוזר יגידו: כנראה בנה בית, או רצח את אשתו, וכדומה.
ואתייא כי הא דאמר רבי לוי° בשם רבי שמעון בן לקיש°, דכתיב: במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני י"י - שלא לפרסם את החטאים. למה גם את העולה וגם את החטאת שוחטים בצפון? כדי שלא לפרסם את החטאים. כי אם מקום החטאת היה נפרד, אז היה מתבייש שכולם רואים אותו הולך לעמוד בצד מסוים שבו מביאים חטאת - כולם יודעים שהוא חוטא. אבל כשגם העולה נשחטת שם, אז לא יודעים.
עכשיו נלמד דברי המשנה: והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם. אומרת הגמרא: זה בעקיבו של עם, כלומר במקום שהמשנה כותבת "בעקיבו" - בעקבי ראש העם, לא רק בראש העם אלא גם מאחרי העם, מאחרי הצבא, גם שם שמו שוטרים שהיו עומדים זקופים מלפניהם ומאחוריהם, וכשילים של ברזל בידיהן. כלומר השוטרים שמאחוריהם היה להם קשתות - היו להם מוטות של ברזל בידיהם. וכל המבקש לחזור הרשות בידיהן לקפח את שוקיו - היה מותר להם להכות אותו עם הברזלים.
למה התירו את זה? כיוון ששתחילת נפילה ניסה, כלומר אם מתחילים לברוח זה יגרום למפלה, שנאמר: נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם. ולהלן הוא אומר: וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבוע.
[דף לט עמוד ב]
אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר °רבי יהודה בר עילאי: במה דברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
גמ': כתיב והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם, אין לי אלא בראש העם, בסוף העם מניין? תלמוד לומר ופקדו, שהיה יכול לכתוב פקדו וכתב ופקדו. עד כדון כרבי עקיבה שדרש כך לרבי ישמעאל בן אלישע מניין שמעמידין זקיפין אף בסוף העם? רבי ישמעאל בן אלישע כרבי מאיר דרבי מאיר צווח קורא לסופיה דחבל רישיה כך שמה שכתוב בתורה בראש העם פירושו הן בראש והן בסוף. אמר רבי מאיר כתיב (קהלת ב', י"ד) החכם עיניו בראשו הכסיל במה ברגליו. אמר רבי אבא מרי°: החכם עד שהוא בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו. (בראשית ויחי מט יט) גד גדוד יגודנו גייסא אתי מגייסתיה יבואו גדודים להשמיד אותו והוא מגייס ליה והוא ישמיד אותם. תנן: שתחילת נפילה ניסה הגרסא הייתה תחילת ניסה נפילה כיני מתניתא כך כוונת המשנה שתחילת נפילה ניסה. תנן: במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר °רבי יהודה בר עילאי במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא משמעות ביניהון. רבי יהודה בר עילאי היה קורא למלחמת הרשות מלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רב חסדא°: מחלוקת ביניהון. רבי יהודה בר עילאי אומר מלחמת מצוה זו מלחמת דוד, מלחמת חובה זו מלחמת יהושע. רבנן אומרים מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון שאנו יוצאים אליהם, מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן. כתיב (מלכים א' ט"ו, כ"ב) והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי. מהו אין נקי? רבי סימון° ורבנין. רבי סימון° אמר אין נקי לביתו שעה אחת. ורבנין אמרין לית רבי בריבי אין גדולה אלא אפילו גדול בן גדולים חייב לצאת למלחמה. הדרן עלך פרק משוח מלחמה
פרק תשיעי – עגלה ערופה
מתני':
עגלה ערופה ט_אבלשון הקודש שנאמר (דברים שופטים כא א ב) כי ימצא חלל באדמה וגו' ויצאו זקניך ושופטיך ושלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין. °רבי יהודה בר עילאי אומר חמשה, שנאמר זקניך שנים ושפטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד.
גמ': תנן: עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר כי ימצא לא מסתברא שזה נלמד מכאן אלא מדכתיב וענו ואמרו וכתיב בלויים אמירה מה שם בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש אלא
במה דברים אמורים במלחמת הרשות, במקום שאמרנו מי שבנה בית, מי שרצח... אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. כמובן חוץ מהירא ורך הלבב שהוא עדיין לא יוצא, אבל כל האחרים כולם יוצאים.
אמר °רבי יהודה: במה דברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. עכשיו תסביר מה ההבדל ביניהם.
ותאמר: כתיב והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם. אין לי אלא בראש העם, בסוף העם מניין? תלמוד לומר פקדו ופקדו. שהיה לו לכתוב "פקדו" וכתב "ופקדו" - הוי"ו החיבור בא לומר שיש עוד כאלה, שזה בסוף.
עד כדון כרבי עקיבה - שהוא דורש מאיתור אותיות. ישמעאל? מניין שהיו עומדים זקופים אפילו בסוף העם? רבי ישמעאל כרבי מאיר, דרבי מאיר צווח לסופיה דחבל רישיה - הרי שרבי מאיר היה קורא לסוף החבל "ראש". כך שמה שכתוב בתורה "בראש העם" פירושו גם בראש וגם בסוף, גם בהתחלה גם בסוף.
אמר רבי מאיר: כתיב החכם עיניו בראשו - אם כך, הכסיל במה? ברגליו? אמר רבי אבא מרי°: החכם עד שהוא בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו. כתוב: גד גדוד יגודנו - מה פירוש? גייסא אתי מגייסתיה והוא מגייס ליה - כלומר יבואו גדודים להשמיד אותו, והוא ישמיד אותם.
תנן: שתחילת נפילה ניסה. כנראה שהגרסה שלהם הייתה הפוך, "תחילת ניסה נפילה", ובא להגיד את ההפך: תחילת נפילה ניסה.
תנן: במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר °רבי יהודה: במה דברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אז אחד אמר שבמלחמת רשות הדברים האלה אמורים, אבל במצווה הכל יוצאים, והשני אמר: במה דברים אמורים במלחמת מצווה, במלחמת חובה הכל יוצאים.
אז מה הדין ביניהם? אמר °רבי יהודה רבי יוחנן° משמעות ביניהון - זה בעצם ששניהם מסכימים בדין. יהודה היה קורא למלחמת הרשות "מלחמת מצוה", אבל במלחמת חובה הכל יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. זה רק עניין של שם, אבל שניהם מודים בדין.
אמר רב חסדא°: מחלוקת ביניהון. מלחמת מצוה זו מלחמת דוד - זה הרחבת הארץ. מלחמת חובה זו מלחמת יהושע - כיבוש הארץ. ורבנן אומרים: מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון - אם אנחנו רוצים להילחם עם הגויים, זה מלחמת רשות. מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן - כשהם באים עלינו למלחמה, זה מלחמת חובה.
כתיב: והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי. מהו אין נקי? רבי סימון° ורבנין. רבי סימון° אומר: אין נקי לביתו שעה אחת - כלומר גם חתן וגם איש בביתו וכל אלה יבואו למלחמה, אין אדם שמתנקה מזה. ורבנין אמרין: לית רבי בריבי - כלומר אין גדולה, אלא אפילו גדול מהגדולים חייב לצאת למלחמה.
הדרן עלך פרק משוח מלחמה. אנחנו עוברים לפרק הבא.
לפי מה שאומרת המשנה: עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר כי ימצא חלל באדמה וגו' ויצאו זקניך ושופטיך ושלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין. °רבי יהודה אומר חמשה, שנאמר זקניך שנים ושפטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד.
[דף מ עמוד א]
שבא להתחיל לצטט מתחילת הפרשה אבל באמת הלימוד מוענו ואמרו כי ימצא ולא בשעה שהן מצויין שאם רבו הרוצחים וחללים מצויים בטלה מצות עגלה ערופה דבר אחר כי ימצא לא שתהא חוזר ומצותת מחפש עליו שלא חייבה תורה לחפש חללים דבר אחר כי ימצא אין מציאה בכל מקום אלא בשני עדים כשרים שיעידו שנמצא חלל והא כתיב לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפילו על ידי עדות עבד אפילו שפחה לא היו עורפין והכא את אמר אכין שצריך שיהיו שני עדים כשרים כאן שמעידים שראו להורג לא עורפים אפילו בעדות עבד או שפחה כאן בעדות לנהרג צריך שני עדים כשרים שנמצא הרוג ודא דאת אמר שאפילו עבד אפילו שפחה אם היו מכירין את הרוצח לא היו עורפין באותן שאמרו אם רואין אנו אותו מכירין אנו אותו, אבל באותן שאמרו אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו היו עורפין אבל בית דין שראו את ההורג ואמרו אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו לא היו עורפין דכתיב (דברים שופטים כא ז) ועינינו לא ראו, והרי ראו מכל מקום, ובית דין שראו את ההרוג, אית תניי תני יעמדו שנים ויעידו לפניהם, אית תניי תני יעמדו כולם ויעידו במקום אחר אמר רבי יהודה בן פזי° בשם רבי זעירא° כשם שהם חלוקין כאן כך הן חלוקין בעדות החדש אמר רבי יהודה בר פזי° בשם רבי זעירא° (דברים שופטים כא א)חלל ולא מפרכס, ראוהו מפרפר כאן ובא לאחר זמן ולא מצאו אני אומר נעשה לו ניסים וחיה, ראוהו מפרכס כאן ובא ומצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא כתיב (דברים שופטים כא א) אשר י"י אלהיך נותן לך פרט לחוצה לארץ לרשתה פרט לירושלים שהיא לכל השבטים וכ °רבי ישמעאל בן אלישע ד°רבי ישמעאל בן אלישע אמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו שבע שכיבשו ושבע שחילקו אף כאן לא היו עורפים עד ארבע עשרה שנה אמררבי פנחס בי רבי בון° נאמר כל אותן ארבע עשרה שנה היו הקברים של החללים שמצאו מצויינים שסימנו אותם ולאחר י"ד שנים הביאו עגלה ערופה על כולם תני כיצד היו עושין שלוחי בית דין יוצאין ומלקטין את סימניו כדי לזהות מי ההרוג ולהתיר את אשתו ומכרין כורים לו קבר אותו ומציינין על קברו כדי שיצאו בית דין מלישכת הגזית וימודו מניין לציון רבי ברכיה° הכהן ורבי יעקב בר בת יעקב° אמרו בשם רבי חוניא דברת חוורן° ורבי יוסי° בר זבידא אמר רבי יעקב בר אחא° אמר בשם רבי חוניא דברת חוורן° וחזקיה° ורבי עוזיאל בריה דרבי חוניא דברת חוורן° אמרו בשם רבי חונייא דברת חוורן° כתיב (ויקרא תזריע יג מה) וטמא טמא יקרא
לכ אתן דדול של מסכת סוטה דף מ. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, את הגמרא.
אומרת הגמרא: תנן עגלה ערופה משנה קודש שנאמר "כי ימצא". אומרת הגמרא לא מסתבר לה, אלא מיכתב "והנו ואמרו". כלומר, לא בגלל הכתוב "כי ימצא" מה הקשר לעניין העברית, אלא כנראה בגלל שאני אומר "והנו ואמרו" וכתוב בלבים אמירה. אז מה ששם משנה קודש, אף כאן משנה קודש.
אומרת הגמרא: אלא שבא להתחיל מתחילת הפרשה. באמת הלימוד הוא "והנו ואמרו" כן, אבל למה פתח "כי ימצא"? כי רוצה להתחיל ממש מתחילת העניין. כן, אבל באמת הלימוד הוא "והנו אמרו".
באמת אמר: כתוב כי ימצא ולא בשעה שהם מצויין. זאת אומרת, אם רבו רוצחים, יש הרבה רוצחים וחללים מצויים, אז בטלה מזלת עגלה ערופה, לא עורפים.
דבר אחר: כי ימצא ולא שתהא חוזר ומצותת עליו. כלומר לא צריך לחפש, למצוא, לחפש חללים - "כי ימצא", אתה לא חייב לחפש חללים.
דבר אחר: כי ימצא אין מציאה בכל מקום אלא בשני עדים כשרים שהעידו שנמצא החלל, לשון הגמרא: והא כתיב לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו. אז אפילו אם על ידי עדות של עבד או אפילו שפחה - אפילו עבד אפילו שפחה לא היו עורפין. ואחר כך אתה אומר לכן צריך שיהיו שני עדים כשרים, כי אני יכול הסתירה. כן, הרי הברייתא אומרת שאפילו אם יש עד אחד, אפילו עבד שראה ויודע מי הרוצח, אז לא עורפים. ואתה אומר כאן צריכים שני עדים כשרים שהעידו.
יש הבדל כאן: כאן להורג כאן לנהרג. כלומר, אפילו עבד אפילו שפחה לא היו עורפין - זה באותם שאמרו "אם רואים אנו אותו מכירים אנו אותו", ואדרבה, שהעדים האלה, אפילו עבד אפילו שפחה, הם ראו אותו בצורה שהם גם יכולים לזהות אותו. אבל באותן שאמרו אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו, כלומר אנחנו ראינו מטושטש, אנחנו לא מסוגלים לזהות אותו אם נראה אותו פעם נוספת - במקרה כזה היו עורפין, אבל זה דווקא לגבי העדים.
אבל בית דין שראו את ההורג, אפילו אם אמרו "אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו" - לא היו עורפין. למה? דכתיב ועינינו לא ראו, והרי ראו מכל מקום. כי הרי בית דין צריכים להגיד "ועינינו לא ראו", ואז הם לא יכולים להגיד את זה. אם הם ראו, אפילו שהם ראו מטושטש, אפילו שהם ראו והם לא יצליחו לזהות - זה נקרא כבר שהם ראו, הם לא יכולים להגיד את זה.
ובית דין שראו את ההרוג - כלומר אמרנו שאת ההרוג צריכים שני עדים כשרים. אז אם העדים האלה זה בית דין עצמו, הם ראו את ההרוג - אית תניי תני יעמדו שנים ויעידו לפניהם, כלומר וייתכן, אית תניי תני יעמדו כולם ויעידו במקום אחר. כלומר הם עצמם יהיו רק עדים, כי אין עד נעשה דיין. לכן הם עצמם יישארו רק עדים וילכו להעיד במקום אחר, בבית דין אחר.
אמר רבי יהודה בן פזי בשם רבי זעירא כשם שהם חלוקין כאן כך הן חלוקין בעדות החדש, כן, שגם שם, אם בית דין הם אלה שראו את הירח, את המולד - אותה מחלוקת כאן. האם צריך שכל אלה כולם יהיו רק עדים וילכו להעיד בבית דין אחר, או שאני אומר שחלקם יהיו בית דין וחלקם יכולים להיות עדים? זו מחלוקת.
אומרת הגמרא, אמר רבי יהודה בר פזי בשם רבי זעירא: חלל ולא מפרכס. כלומר "כי ימצא חלל" - ולא שראו אותו מפרכס. אבל אם ראו אותו מפרפר, ראוהו מפרפר ובא לאחר זמן ולא מצאו אני אומר נעשה לו ניסים וחיה. כלומר, אפילו אם ראו אותו מפרפר, כך שבטוח שהוא ימות, ולאחר זמן הם לא מצאו אותו שמה - אז אני לא אומר שוודאי היה פה חלל ומביאים עגלה ערופה, אלא אני אומר אולי נעשו לו ניסים והוא חי.
ראוהו מפרכס כאן ובא ומצאו מת במקום אחר מודדין מקום שנמצא. כלומר, זה שהוא פירפר או היה גוסס, לא אכפת לי - מה שקובע לנו זה המיתה עצמה. אז אם הוא פירפר במקום אחד ומת במקום אחר, מודדים ממקום שהוא מת בו.
והרי כתיב אשר י"י אלהיך נותן לך פרט לחוצה לארץ. כלומר, בחוץ לארץ אין דין עגלה ערופה. לרשת פרט לירושלים שהיא לכל השבטים. הרי ירושלים לא התחלקה לשבטים.
°רבי ישמעאל - ד°רבי ישמעאל אמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו, שבע שכיבשו ושבע שחילקו. אז גם כאן לא היו עורפים עד ארבע עשרה שנה. אמר רבי פנחס בי רבי בון - נאמר, כלומר, שכל אותם ארבע עשרה שנה היו הקברים של החללים שנמצאו מצוינים, ולאחר ארבע עשרה שנה הביאו עגלה ערופה על כולם. כלומר, בעצם אולי לא חייבים להגיד שלא היה בכלל עגלה ערופה, אלא הכוונה שלא ערפו בזמן, אלא את הקברים שבהם מצאו חללים שלא ידעו מי הכה אותם - את הקברים האלה סימנו, ולאחר ארבע עשרה שנה הלכו והביאו עגלה ערופה על כל אחד מהם.
תני כיצד היו עושין שלוחי בית דין יוצאין ומלקטין את סימניו - כן, כלומר היו לוקחים את הסימנים שלו כדי לזהות מי ההרוג, ואז להתיר את אשתו. וקוברים אותו ומציינין על קברו כדי שיצאו בית דין מלישכת הגזית וימודו. כן, לאחר מכן היו באים בית דין של לשכת הגזית והם מודדים.
עכשיו, מניין לציון? כלומר, מניין שמציינים על הקבר? רבי ברכיה ורבי יעקב בר בת יעקב בשם רבי חוניא דברת חוורן ורבי יוסי, אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי חוניא דברת חוורן וחזקיה ורבי עוזיאל בריה דרבי חוניא דברת חוורן בשם רבי חוניא דברת חוורן: כתיב וטמא טמא יקרא, כדי שתהא טומאה קורא לך בפיה - לך פרוש. לכן בעצם עושים ציון שרואים אותו מרחוק, כאילו היא קוראת לך. אתה רואה את הציון, אתה מבין שיש פה טומאה.
[דף מ עמוד ב]
כדי שתהא טומאה קורא לך בפיה ואומרת לך פרוש רבי אילא° אילעא אמר בשם רבי שמואל בר נחמן° מדכתיב (יחזקאל ל"ט, ט"ו) ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון וראה עצם, מיכן שמציינין על העצמות, אדם מיכן שמציינין על השדרה ועל הגולגולת, ובנה מיכן שמציינין על אבן קבועה דאם אומר את על גבי אבן תלושה אף היא הולכת ומטמא במקום אחר אצלו ולא עליו שמציינים במקום טהרה, ציון מיכן לציון, מצא אבן מצויינת אף על פי שאין מקיימין כן המאהיל עליה טמא שאני אומר מת קמצוץ שמרגלותיו מונחים אצל ראשו ואינו תופס אלא מקום האבן הזו היה נתון תחתיה שאדם שלא בקיא בהלכה ציין על גבי הטומאה היו שתים המאהיל עליהן טהור וביניהן טמא היה חורש בנתיים הרי הן כיחידיות שביניהן טהור סביבותיהן טמא. תני אין מציינין על הבשר שמא נתאכל הבשר. רבי יוסטא בר שונם° בעא קומי רבי מנא° בן יונה: לא נמצא מטמא טהרות למפרע, אמר ליה: מוטב שיתקללו בו לשעה ולא יתקלקלו בו לעולם. תמן תנינן: סמיכת זקנים על פר העלם דבר של ציבור ועריפת העגלה בשלשה דברי °רבי שמעון בן יוחאי °רבי יהודה בר עילאי אומר בחמשה. מה טעמא? ד°רבי שמעון בן יוחאי דכתיב (ויקרא ויקרא ד טו) וסמכו זקני העדה את ידהם על ראש הפר זקני שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה. מה טעמא? ד°רבי יהודה בר עילאי וסמכו שנים זקני שנים אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי חמשה. ובעגלה ערופה טעמא ד°רבי יהודה בר עילאי דכתיב (דברים שופטים כא ב) ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל העיר הקרובה זקניך שנים ושופטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה. אמר °רבי: נראין דברי °רבי שמעון בן יוחאי בסמיכה ודברי °רבי יהודה בר עילאי בעריפה נראין דברי °רבי שמעון בן יוחאי בסמיכה דלא דרש וסמכו שמילה זו נצרכה לגופה ודברי °רבי יהודה בר עילאי בעריפה דלא דרש ויצאו דאין תאמר נראין דברי °רבי יהודה בר עילאי בעגלה ערופה דדרש ויצאו כמו שדרש וסמכו בסמיכה פר העלם דבר אשכחת את אמר ויצאו שנים, זקניך שנים ושופטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שבעה ולא חמישה כפי שאמרנו מה מקיים °רבי שמעון בן יוחאי זקניך ושופטיך זקניך שהן מיוחדים שבשופטיך היינו סנהדרין גדולה תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר זקניך זה בית דין הגדול ושופטיך זה מלך וכהן גדול.
רבי אילא בשם רבי שמואל בר נחמן, דכתיב ועברו העוברים בארץ וראה עצם - מיכן שמציינין על העצמות. אדם - מיכן שמציינין על השדרה ועל הגולגולת, סרעפה של האדם. ובנה - מיכן שמציינין על אבן קבועה. אם אומר את על גבי אבן תלושה אף היא הולכת ומטמא במקום אחר, שהיא תזוז משם ואנשים סתם יחשבו שבמקום שהאבן נמצאת עכשיו יש טומאה, ואם במקרה יגיעו עם תרומה הם יפסלו את התרומה. אצלו במקום טהרה - כלומר לא מציינים על מקום הטומאה עצמה, אלא ברחיקות, כי אחרת אם יציינו על הטומאה עצמה, אדם יכול להיתקל בזה ויגיע, וזה יהיה כבר מאוחר מדי. אז לכן מציינים קצת יותר רחוק במקום טהור, כדי שכבר מרחוק הוא ידע שעוד מעט יש טומאה.
ציון - מיכן לציון. מצא אבן מצויינת אף על פי שאין מקיימין כן המאהיל עליה טמא. כי שאני אומר מת קמצוץ היה נתון תחתיה - אולי מישהו לא הכיר את ההלכה, והיה שם מת קטן מתחת לסלע הזה, וזהו הוא סימן את זה עליו.
היו שתים המאהיל עליהן טהור ביניהן טמא. כלומר, אני אומר בסתמא הרחיקו את הציון, סימנו על הסלעים, אבל ביניהם זה הטמא. אבל היה חורש בנתיים הרי הן כיחידיות ביניהן טהור סביבותיהן טמא. כלומר, אם בין הסלעים האלה היה חרישה, אז כנראה המקום ביניהם הוא לא טמא, כי חרשו שמה - כנראה מדובר שכל אבן ואבן מתחתיה הייתה טומאה, ואז ביניהם טהור וסביבותיהן טמא, כלומר הן עצמן טמאות, מתחתיהן.
תני אין מציינין על הבשר שמא נתאכל הבשר. כלומר בשר מת - לא מציינים עליו, כיוון שהבשר מתעכל עם הזמן, אז לא צריך לשים עליו ציון.
רבי יוסטא בר שונם בעא קומי רבי מנא: לא נמצא מטמא טהרות למפרע. הרי יכול להיות שמישהו לא סימן את הבשר, ואדם יגיע עם תרומה בטעות והוא יטמא. זה פוסל תרומה. אמר ליה מוטב שיתקללו בו לשעה ולא יתקלקלו בו לעולם. כן, אם תציין את זה, הרי הציון יישאר לעולם, וכל פעם שמישהו יגיע בטעות למקום הזה הוא יפסול את התרומה שלו. אבל אם אתה לא תציין, אז בפעם הראשונה הוא יפסול תרומה, אבל לאחר מכן זה כבר יתאכל הבשר וכבר לא תהיה פה טומאה בכלל.
תמן תנינן סמיכת זקנים ועריפת העגלה בשלשה דברי רבי שמעון רבי יהודה אומר בחמשה. מה טעמא ד°רבי שמעון? דכתיב וסמכו - זקני זה שניים, והם בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי שלשה.
מה טעמא ד°רבי יהודה? וסמכו זקני - שנים, זקני - שנים, אין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי חמשה.
ובעגלה ערופה טעמא ד°רבי יהודה: ויצאו זקניך שנים ושופטיך שנים. אין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה.
אמר °רבי: נראין דברי רבי שמעון בסמיכה ודברי רבי יהודה בעריפה. נראין דברי רבי שמעון בסמיכה - שלא דרש את המילה "וסמכו", כי המילה הזאת צריכה לגופה. ודברי רבי יהודה בעריפה - שלא דרש את המילה "ויצאו". למה כן? תאמר דין, שנראים דברי רבי יהודה בעגלה ערופה שהוא דרש "ויצאו" כמו שדרש "וסמכו" - אשכחת את אמר ויצאו שנים זקניך שנים ושופטיך שנים אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שבעה ולא חמישה כששמענו. אז לכן החכמים היו צריכים להגיד שבעצם הוא לא דורש את המילה "ויצאו".
עכשיו, מה מקיים רבי שמעון זקניך ושופטיך? הרי הוא אמר שצריך רק שלושה, היינו יכול לומר רק "זקניך" או "שופטיך", היינו צריכים לקבל פה עוד אחד. אז זקניך שהן שופטיך - הכוונה שיש סנהדרין גדולה.
תני רבי אליעזר בן יעקב אומר זקניך זה בית דין הגדול ושופטיך זה מלך וכהן גדול. כלומר, שגם מלך וכהן גדול צריכים לצאת למדידה של העגלה הערופה. כן, כל המטרה זה כדי ליצור את הרעש, כמו שהרמב"ם מסביר, שאולי ככה יבואו עדים ויעידו כיצד ההוא נרצח.
[דף מא עמוד א]
==ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה ב==
מתני':
ט_בנמצא טמון בגל, או תלוי באילן, או צף על פני המים, לא היו עורפין, שנאמר (דברים שופטים כא א) כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו באדמה ולא טמון בגל נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף על פני המים ט_גנמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים לא היו מודדים לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין ט_דאלא מעיר שיש בה בית דין ט_הנמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס וחכמים אומרים עיר אחת מביאה עגלה ערופה ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות לכן יביאו אחת ויתנו בניהם ט_וואין ירושלים מביאה עגלה ערופה שלא נחלקה לשבטים
גמ': תני °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר נמצא חנוק ותלוי באילן לא היו עורפין. אמר °רבי יוסי בר יודה: אין צריך לומר חנוק ותלוי באילן שזה פשיטא שהרי גם אינו הרוג חרב וגם אינו על האדמה מניין שחנוק אפילו מושלך תלמוד לומר חלל עד שיהרג בחרב מה תלמוד לומר נופל בשדה אלא אפילו הרוג ותלוי באילן לא היו עורפין. תני רבי יוסי בי רבי בון° בשם רבי יוחנן° בר נפחא נמצא עומד על מיטתו והסכין תקועה בלבו אין עורפין שזה כמו צף ולא באדמה והא תני °רבי שמעון בן יוחי היו עורפין הדא ד°רבי שמעון בן יוחי מן אילן דהכין הכין שהמקור שלהם לא ברור דאמר רבי יוחנן° בר נפחא כל אילין ד°רבי שמעון בן יוחי מן אילין דהכין הכין יחידין אינון ולא סמכין עליהון. נמצא בעליל בבירור קרוב לעיר היו מודדים כדי לקיים בו מצות עיסוק מדידה. רב° אבא בר אייבו נחת לתמן ירד לבבל אמר אנא הוא °בן עזאי דהכא אתא חד סב שאל ליה מצאו שני הרוגים זה על גב זה מה הדין סבר רב° אבא בר אייבו שהן עורפין אמר לו: אין עורפין אמר לו למה אמר ליה התחתון משום שהוא טמון והעליון משום שהוא צף. כד סלק להכא אתא לגבי °רבי כשעלה לארץ ישראל בא לפני רבי אמר לו יאות אמר לך אותו זקן אבל מטעם אחר דכתיב כי ימצא חלל חלל אחד ולא שימצאו שנים אבל מן במינו אינו טמון ואינו צף תנן: באדמה ולא בטמון בגל נופל ולא תלוי באילן לא מסתברא דא אלא באדמה ולא צף על פני המים בשדה ולא טמון בגל ותני דבית °רבי כן כפי שאמרנו מחלפא שיטתון דרבנין האם חכמים חזרו בהם הכא אינון אמרין פרט לטמון ותמן גבי שכחה דכתיב ושכחתה עומר בשדה אינון אמרין לרבות את הטמון תמן תרי מיעוטי כתיבי שדך בגלוי פרט לטמון וקצירך בגלוי פרט לטמון הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות את הטמון ברם הכא חד מיעוטה הוא באדמה ולא צף על פני המים
לפי תלמוד ירושלמי מסכת סוטה, דף מ"א, תחילת המשנה פרק ט' הלכה ב'. אומרת המשנה: נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים לא היו עורפים, שנאמר "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לאישה נופל בשדה לא נודע מי הכהו". אז מהמילה באדמה למדו באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים. נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גויים לא היו מודדים, כי מסתם הגויים רצחו אותו. לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדים, אלא מעיר שיש בה בית דין. זאת אומרת, אם יש-- העיר הקרובה אין בה בית דין, אז הולכים לעיר הבאה שהיא קרובה, שבה יש בית דין. נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים עיר אחת מביאה עגלה ערופה ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה שלא נחלקה לשבטים.
אומרת הגמרא, רבי אליעזר אומר נמצא חנוק ותלוי באילן לא היו עורפין. אמר רבי יוסי בר יודה: אין צריך לומר חנוק ותלוי באילן, כן? שזה פשיטא, כי הוא גם אינו הרוג חרב וגם אינו על האדמה. ואתה אומר מנין, אפילו מושלך, כלומר חנוק אפילו שאם זה על האדמה אז לא עורפים, תלמוד לומר חלל צריך שיהיה רק בחרב. מה תלמוד לומר נופל, אלא אפילו הרוג ותלוי באילן לא היו עורפים. כלומר, אם יש לנו כולה אחת כבר לא-- לא עורפים, כן? כי גם אם היה הרוג בחרב אבל תלוי באילן לא היו עורפים, או אם היה חנוק מושלך על הארץ לא היו עורפים.
תני רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן: נמצא עומד על מיטתו והסכין תקועה בלבו אין עורפין, כיוון שזה כמו צף ולא-- כמו צף ולא באדמה. ואתה אומר, רבי שמעון בן יוחי היו עורפין, ורבי שמעון בן יוחאי אומר בפרש עורפין. ואתה אומר עדן רבי שמעון בן יוחאי מנינין דאכן אכן. כלומר, דברים שרבי שמעון הסתפק בהם, הוא אמר אותם בדרך של לימוד, אולי. אמר רבי יוחנן: כל נינין דרבי שמעון בן יוחאי מנינין דאכן אכן, אז יחידין אינון ולא סמכין עליהון. כן, כל הדברים שרבי שמעון בן יוחי אמר אותם ולא אמר אותם בוודאות בתור הלכה, אז הם דברי יחיד לא סומכים עליהם.
ואתה אומר נמצא בעליל לעיר, כלומר אם מהמרחק ברור לנו מהעיר הקרובה, כן? אין צורך למדוד, אבל בכל אופן היו כדי לקיים בו מצות עיסוק מדידה. ואתה אומר רב נחת לתמן, רב הגיע לבבל, אמר: אנא הוא בן עזאי דהכא. אתא חד סב שאל ליה: שני זה על גב זה, מה הדין? אז סבר רב שהן עורפין, עד שהוא מסתפק מאיפה מודדים - העליון או התחתון? אמר לו: אין עורפין. אמר לו: למה? אמר ליה: התחתון משום טמון והעליון משום צף. כד סלק להכא, כמו שהוא בא לארץ ישראל, אתא ליה קמיה דרבי ואמר ליה. אמר רבי: יאות אמר לך, אבל לא מטעמו אלא מדכתיב, כי באמת לא עורפין אם יש שני הרוגים אחד על השני, אבל לא מהסיבה שהוא אמר, אלא מדכתיב כי ימצא ולא כי ימצאו. כלומר בעצם על אחד עורפין ולא על שתיים, גם אם הם לא היו אחד על השני.
ואתה אומר: הלא נאמר במשנה באדמה לא צף על פני המים, בשדה לא טמון בגל. ואתה אמר לא מסתברא בסדר שאמרנו, אלא בדיוק הפוך. הלימוד צריך להיות הפוך. ותני דבית רבי כן, גם באמת בית רבי למדו ככה כמו שאמרנו. ואתה אומר: מחלפא שיטתון דרבנין, הכא אינון אמרין פרט לטמון, וטמון גם בשכחה, דכתיב שכחת אומר בשדה, ואינון אמרין לרבות את הטמון. זה מסתדר. ואתה אומר: תמן תרי מיעוטי כתיבי, יש שם שני מיעוטים: שדך בגלוי פרט לטמון, וקצירך בגלוי פרט לטמון - זהו מיעוט, ומיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות את הטמון. ברם הכא, כלומר כאן זה חד מיעוטא הוא, באדמה לא צף על פני המים.
[דף מא עמוד ב]
נמצא סמוך לספר לא היו עורפים שאני אומר סרקיים ישמעאלים הרגוהו. לעיר שיש בה גוים לא היו עורפים שאני אומר גוים הרגוהו. לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין ממנה אלא מעיר אחרת שיש בה בית דין דכתיב (דברים שופטים כא ז) ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו' תנן: נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס וחכמים אומרים עיר אחת מביאה עגלה ערופה ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות מה טעמא? דרבנין דכתיב (דברים שופטים כא ג) והיה העיר הקרובה אל החלל ולא שתי ערים מה טעמא? ד°רבי אליעזר בן הורקנוס דכתיב (דברים שופטים כא ב) ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. ערי מקלט מה הן להביא עגלה ערופה אין תימר למחלוקת ניתנו והערים הם נחלתם של הלוים שנפלה בחלקם בארץ ולכן הרוצחים בשגגה צריכים להעלות ללוים שכר מביאות עגלה ערופה שהרי הן ככל הערים אין תימר שלא נתחלקו ללוים בנחלה אלא לבית דירה ניתנו להן ולכל השבטים חלק בהן ולכן רוצח לא מעלה שכר ללוים אינן מביאות עגלה ערופה כמו ירושלים
מתני':
ומאיין היו מודדין. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר מטיבורו. °רבי עקיבה אומר מחוטמו. °רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו.
גמ': ומאיין היו מודדין °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר מטיבורו ממקום שהולד נוצר. °רבי עקיבה אומר מחוטמו ממקום הכרת פנים ואתייא כיי דאמר רב יהודה° בשם רב° אבא בר אייבו (ישעיהו ג', ט') הכרת פניהם ענתה בם זה החוטם. אמר רבי חייה בר אבא°: מאן דבעי דלא מתחכמא מי שרוצה שלא יכירו אותו יהיב איספלני על נחיריה ולא מתחכם. כהדא ביומי דארסקינס מלכא הויין ציפוראי מתבעין והוון יהבין איספלני על נחיריהון ואינון לא מתחכמין היו נותנים תחבושת על האף ולא הכירו אותם ובסיפא איתמר עליהון לישן ביש ואיתצידון כולהון מן בידו מיד °רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו מה טעמא אמר רבי סימון° בשם °רבי יהושע בן חנניה דכתיב (יחזקאל כ"א, ל"ד) לתת אותה על צוארי חללי רשעים
מתני':
נמצא ראשו במקום א' וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס °רבי עקיבה אומר ט_זהגוף אצל הראש.
גמ': אמר רבי אלעזר° בן פדת לקבורה נחלקו שמת קונה מקומו והשאלה היכן מקומו אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי יונתן°: מה פליגין כשהיה מקום מדרון ומצאו הראש מלמעלן והגוף מלמטן, אבל אם היה הראש מלמטן והגוף מלמעלן כל עמא מודיי שמוליכין את הראש אצל הגוף שמסתברא שהראש התגלגל היה מדרון מיכן ומיכן ונמצא הראש בצד זה והגוף בצד זה אנא אמר רישא אזל לחד אתר וגופא אזל לחד אתר וכיוון שגם הגוף וגם הראש לא נמצאים במקום שנהרג לא שייך להוליך אחד אצל השני או הראש הזה אין לו גוף או הגוף הזה אין לו ראש שיש ספק אולי מדובר בשני הרוגים ולכן ממה נפשך כל אחד נקבר במקומו היה שטח שוה ונמצא הראש במקום אחר
ואתה אומר: נמצא סמוך לספר אני אומר סרקיים הרגוהו, כן, הם סתם אליסטים שעוברים בין המקומות, אז הם הרגו אותו. לעיר שיש בה גוים אני אומר גוים הרגוהו. לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין, דכתיב ידינו לא שפכו את הדם הזה. אז אם אין בה בית דין אז לכן עוברים לעיר הבאה.
ואתה אומר: תנן, לא אמרו במשנה נמצא מכוון בין שתי עיירות לא היו עורפין. מה טעמא דרבנין? דכתיב והיה העיר הקרובה אל החלל ולא שתי ערים. מה טעמא דרבי אליעזר אומר שכן עורפין? דכתיב ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. אז רואים מכאן שאפילו קבלו כמה ערים.
ערי מקלט מה הן, אם עורפים בהם עגלה ערופה? אם תאמר למחלוקת ניתנו, כלומר שהערים האלה הם בעצם הנחלה של הלוויים, זה נפל בחלק שלהם בארץ, ולכן אנחנו צריכים לתת ללוויים שכר, אז מביאות עגלה ערופה. אבל אם תאמר שלא נתחלקו ללוויים לנחלה, אלא לבית דירה ניתנו, רק שיגורו שם, ולכל השבטים יש חלק בהם ולכן רוצח לא מעלה שכר ללוויים, אז אינן מביאות עגלה ערופה כמו ירושלים.
אומרת המשנה: ומאיין היו מודדין. רבי אליעזר אומר מטיבורו. רבי עקיבה אומר מחוטמו. רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו. ואתה אומר: ומאיין היו מודדין, רבי אליעזר אומר מטיבורו, ממקום שהעובר נוצר. ורבי עקיבה אומר מחוטמו, מקום הכרת הפנים. ואתייא כי הא דאמר רב יהודה בשם רב, כתוב הכרת פניהם ענתה בם - זה החוטם, ש-- שהאדם על פיו מכירים אותו.
אמר רבי חייה בר אבא: מאן דבעי דלא מתחכמא, יהיב על נחיריה - מי שרוצה שלא יכירו אותו, לא יזהו אותו, אז שם משהו על האף שלו, איזה תחבושת, והוא לא מתחכם, לא יכירו אותו. כהדא דארסקינס מלכא, ציפוראי הוו יהבין על נחיריהון, אנשי ציפורי היו כמה אנשים שם שהיו חייבים למיסים למלך. אז הם רצו להסתיר את עצמם ושמו משהו על האף שלהם ולא מתחכמין. איתמר עליהון לישן ביש ואיתצידון כולהון - אחרי זה הלשינו עליהם ונתפסו כולם.
רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו. מה טעמא? אמר רבי סימון בשם רבי יהושע, דכתיב לתת אותה על צוארי חללי רשעים. אז כתוב בצוואר וכתוב חלל, ופה כתוב כי ימצא חלל, אז לכן מודדים מהצוואר.
אומרת המשנה: נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר, רבי עקיבה אומר הגוף אצל הראש. אמר רבי אלעזר: לקבורה נחלקו. כלומר בעצם המחלוקת היא איפה קוברים את המת, הרי מת מצוה קונה מקומו, השאלה איפה מקומו, הרי פה הגוף פה הראש.
שמואל בשם רבי יונתן: מה פליגין? הראש מלמעלן והגוף מלמטן. כן, שזה לא אפשרי שהגוף יישאר והראש יתגלגל. אבל אם היה הראש מלמטן והגוף מלמעלן כל עמא מודיי שמוליכין את הראש אצל הגוף, שמסתמא הראש יתגלגל. היה מיכן ומיכן, נמצא הראש בצד אחד והגוף בצד אחר, אנא אמר רישא אזל לחד אתר וגופא אזל לחד אתר, כי אני אומר שמסתמא הגוף הלך לצד אחד והראש לצד שני. וכיוון שגם הגוף וגם הראש לא נמצאים במקום שנהרג, אז לא שייך לומר אחד או השני. או הראש הזה אין לו גוף או הגוף הזה אין לו ראש, כלומר יש אפשרות גם כן שבעצם מדובר בשני אנשים, שיש ספק שמדובר בשני הרוגים, ולכן בעצם כל אחד יקבר במקומו.
עכשיו, אם היה השטח שווה ונמצא הראש במקום אחר, אז כל מקום זה הכל ליצור. כלומר, אם כשמתיזים את הראש, הראש יכול להגיע לשם, אז זה גוף אחד הוא. ואם לאו חוששין שם שמדובר בשני הרוגים, שאולי הראש הזה אין לו גוף והגוף הזה אין לו ראש ויקברו אותם בשני מקומות. וכמו שאמרנו שלא עורפים עגלה - לכל זה, כמובן שלא יכולים לקשר בין הראש לגוף. אבל אם אפשר לקשר כי הם מצליחים לראות את החיבור, אז ודאי שזה נחשב כמו הרוג אחד.
[דף מב עמוד א]
כל מקום שדרכו ליתזו להגיע לשם אם ניתז הראש גוף אחד הוא ואם לאו חוששים שמא מדובר בשני הרוגים שאולי הראש הזה אין לו גוף והגוף הזה אין לו ראש
מתני':
ט_חנפטרו זקני ירושלים והלכו להם, וזקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר לא עובד בה ט_טאשר לא משכה בעול ט_יואין המום פוסל בה ט_יאומורידין אותה לנחל איתן איתן כמשמעו קשה אף על פי שאין איתן כשר ט_יבעורפין אותה בקופיץ מאחריה ט_יגומקומה אסור מלזרוע ומלעדר ומותר לסרוק שם פשתן ולנקות אבנים.
גמ': כתיב (דברים שופטים כא ג) ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעול אם לא עבד בה פשיטא שלא משכה בעול אלא אשר לא עבד בה לדעת אשר לא משכה בעול בין לדעת בין שלא לדעת. רבי יונה° פתר מתניתא אשר לא עבד בה לדעת, אשר לא משכה בעול בין לדעת בין שלא לדעת והוא שימשוך. רבי יוסי° בר זבידא פתר מתניתא לדעת אפילו לא משך ושלא לדעת והוא שימשוך ואתייא דרבי יונה° כ°רבי ישמעאל בן אלישע וד רבי יוסי° בר זבידא כרבנן דרבי יונה° כ°רבי ישמעאל בן אלישע ד°רבי ישמעאל בן אלישע אמר כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד בדבר חדש נעקר מכללו והרי הוא בחידושו שכל העבודות היו בכלל של אשר לא עבד בה שאינם פוסלים אלא מדעת ועול יצא לדון בדבר חדש ללמד שאינו חייב עד שימשוך וכיוון שיצא מהכלל פוסל בין לדעת בין שלא לדעת וד רבי יוסי° בר זבידא כרבנן דרבנן אמרין הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו, לפום כן צריך מימר לדעת אפילו לא משך, ושלא לדעת והוא שימשוך כמו שאר העבודות שבכלל כמה ימשוך °רבי אומר כמלואו כארכו של העול °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר שלש אצבעות אמר רבי סימון° בשם רבי יוסי בן נהוראי°: מלא העול לרחבו. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירא° ואימא אשר לא עבד בה כלל, אשר לא משכה בעול פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ורק עול יהיה אסור אמר ליה: אילו הוה כתיב אשר לא עבדה ואשר לא משכה שמשמעות שניהם זהה יאות לית כתיב אלא אשר לא עובד בה אין כאן כלל ופרט אלא ריבויין שהרי הכלל דווקא לדעת והפרט אפילו שלא לדעת ואין זה כלל ופרט נאמר בעגלה אשר לא משכה בעול ונאמר בפרה אשר לא עלה עליה עול עול עול לגזירה שוה, מה עול האמור בעגלה עשה בה שאר כל העבודות כעול, אף עול האמור בפרה נעשה בה שאר כל העבודות כעול. מה עול האמור בעגלה משיכת העול פוסלת בה בין לדעת בין שלא לדעת אף עול האמור בפרה משיכת העול פוסלת בה בין לדעת בין שלא לדעת. מה עול האמור בפרה עצם העלהת העול פוסל בה אף העול האמור בעגלה עצם העלהת העול פוסל בה. אי מה עול האמור בפרה המומין פוסלין בה אף עול האמור בעגלה המומין פוסלין בה, תלמוד לומר גבי פרה (במדבר חקת יט ב) אשר אין בה מום המומין פוסלין בפרה ואין המומין פוסלין בעגלה
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת סוטה, דף מ"ב. נתחיל מהמשנה, פרק קמא הלכה. אומרת המשנה: נפטרו זקני ירושלים והלכו להם, וזקני אותה עיר מביאין עגלת בקר אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול ואין המום פוסל בה, ומורידין אותה לנחל איתן. איתן כמשמעו קשה, אבל אף על פי כן אין איתן כשר. כלומר, גם אם לא מוצאים מקום נחל איתן, אפשר בכל מקום. עורפין אותה בקופיץ מאחריה, ומקומה אסור מלזרוע ומותר לסרוק שם פשתן ולנקות אבנים.
אומרת הגמרא: כתיב "ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול". אם לא עובד בה, פשיטא שלא משכה בעול? כן, הרי משיכה בעול זה הרבה יותר רציני. אלא אשר לא עבד בה לדעת אשר לא משכה בעול בין לדעת בין שלא לדעת. כלומר, אם נעשה בה עבודה כלשהי אז היא פוסלת רק אם זה היה לדעת, אבל אם משכה בעול אפילו בלי דעת, בלי שהאדם רצה את זה, היא כבר נפסלת.
רבי יונה פתר מתניתא אשר לא בה לדעת, אשר לא משכה בעול בין לדעת בין שלא לדעת, אבל והוא שימשוך, לא שהעול יעלה עליה, כי צריך שתזוז עם זה. ובזה פתר מתניתא: לדעת אפילו לא משך, ושלא לדעת והוא שימשוך. כלומר אם זה היה לדעת, אז מספיק שיש עליה עול, אפילו אם לא משכה עול היא כבר נפסלת. אבל אם זה שלא מדעת, אז דווקא אם משכה את העול רק אז נפסלת, אבל אם לא משכה את העול היא לא פסולה.
ואתייא דרבי יונה כרבי ישמעאל, ודרבי יוסי כרבנן. דרבי יונה כרבי ישמעאל, דרבי ישמעאל אמר כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד דבר חדש, כלומר הוא יצא מן הכלל ללמוד דבר חדש, נעקר מכללו והרי הוא בחידושו. כן, כלומר אם היה משהו שהיה בכלל והתורה הוציאה אותו כדי ללמד משהו חדש עליו, אז הרי הוא בחידושו, הוא התנתק מהכלל. כל העבודות האלו בכלל "אשר לא עבד בה", ואמנם פוסלין עליו מדעת, ועול יצא ללמוד דבר חדש. כלומר, אמרנו שהוא לא חייב עד שימשוך, וכיוון שיצא מן הכלל אז הוא פוסל בין בדעת בין שלא בדעת - הוא כבר לא שייך לכלל, עד שהחזירו הכתוב. הכתוב החזיר אותו, ממילא הוא לא שייך לכלל. אז לכן בעול יפסול בין לדעת בין שלא לדעת.
ודרבי יוסי כרבנן, דרבנן אמרין הרי הוא בכלל והרי הוא בחידושו. כלומר, הוא לא יצא מהכלל והחידוש נוסף בו. לפום כן צריך למימר לדעת אפילו לא משך, ושלא לדעת והוא שימשוך כמו שאר העבודות.
שואלת הגמרא כמה ימשוך? רבי אומר כמלואו, כלומר אורך של העול. רבי יוסי בי רבי יהודה אומר שלש אצבעות. אמר רבי סימון בשם רבי יוסי בן נהוראי: מלא העול לרחבו. כן, זה בעצם העובי - המרחק שצריך למשוך כדי שייפסל זה מלוא העול לרוחבו, לא לאורכו אלא לרוחבו.
רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירא: "אשר לא עבד בה" - כלל, "אשר לא משכה בעול" - זה פרט. אז אם זה כן, זה כלל ופרט, אז אין בכלל אלא מה שבפרט ורק עול הוא אסור. אמר ליה: אילו הוה כתיב "אשר לא ואשר לא משכה" - יאות, שמשמעות שניהם זהה. אבל היות ולית כתיב אלא "אשר לא עובד בה", אין כאן כלל ופרט אלא ריבויין. הרי הכלל זה דווקא לדעת, כי עובד זה ברצון האדם, והפרט זה אפילו שלא מדעת, אבל אין כאן כלל ופרט.
ונאמר בעגלה "אשר לא משכה בעול", ונאמר בפרה אדומה "אשר לא עלה עליה עול" - אז לומדים עול עול לגזירה שוה. מה עול האמור בעגלה עשה בה שאר כל העבודות כעול, כי אנחנו יודעים שכל עבודה שהיא עשתה פוסלת אותה, אף עול האמור בפרה נעשה בה שאר כל העבודות כעול. מה עול האמור בעגלה פוסלת בה בין לדעת בין שלא לדעת אף עול האמור בפרה פוסלת בה בין לדעת בין שלא לדעת. מה עול האמור בפרה העול פוסל בה אף העול האמור בעגלה העול פוסל בה.
אי מה עול האמור בפרה המומין פוסלין בה אף עול האמור בעגלה המומין פוסלין בה - אז אולי נגיד שגם בעגלה מומים יפסלו. תלמוד לומר לגבי פרה אשר אין בה מום - המומין פוסלין בפרה אין המומין פוסלין בעגלה.
[דף מב עמוד ב]
אם המילה בה באה למעט אולי גם מה שכתוב בעגלה אשר לא עבד בה בא למעט בה עבודה פוסלת ואין עבודה פוסלת בפרה הכא אשר לא עבד בה בא למעט שבה עבודה פוסלת ואין עבודה פוסלת במוקדשין אבל בה שנאמר בפרה ודאי בא למעט עגלה ממומין שהרי אית לך מימר תמן אשר אין בה מום בה המומין פוסלין אין המומין פוסלין במוקדשין. מחוסרי איברין מהו שיפסלו בעגלה אפילו בקרבנות בני נח אף שהותרו בעלי מומים מחוסרי איבר אסורים וקל וחומר שבעגלה יהיו אסורים לא כן אמר רבי יסא° אסי: פשט רבי אלעזר° בן פדת לחברייא מהיכן לומדים שמחוסר אבר פוסל בבני נח מדכתיב (בראשית נח ו יט) ומכל החי מכל בשר שלימין באיבריהן תמן עולין למזבח לכן מחוסר איבר פסול לקרבן אצל בני נוח ברם הכא בעגלה ערופה אין מהן למזבח ואולי יהיה כשר אמר רבי חונה° בשם רבי ירמיה°: מכיון דכפרה כתיב בה כקדשים כמי שיש מהן למזבח. טריפה מהו שתיפסל בה מכיון דאת אמר שכיוון שנאמר כפרה כמי שיש מהן למזבח, טריפה פוסלת בה, בהאי פשיטא לך שהטריפה פוסלת בה, היתה רגלה קלוטה כשל חמור מה את עבד לה, כמחוסרת אבר או כבעלת מום, אין תעבדינה כמחוסרת אבר פסולה, אין תעבדינה כבעלת מום כשירה. דמה מהו שיכשיר שהרי דם קרבנות אינו מכשיר מן מה דתני רבי חייה° דמה טמא דמה מכשיר. חד סב שאל לרבנין דקיסרין עריפתה מהו שתטהר טריפתה מטומאת נבלה אמרין ליה ולאו מתניתא היא דתנן השוחט עגלה ערופה ונמצא טריפה אינה מטמא אמר לון אנן בעיין עריפה ואתון מייתו ליה שחיטה אמרין ליה הרי שנינו השוחט אותו ואת בנו לעבודה זרה, והשוחט פרה אדומה ואת בנה, ושור הנסקל ואת בנו, ועגלה ערופה ואת בנה °רבי שמעון בן יוחאי פוטר מהלאו של אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כיון שזו שחיטה שאינה ראויה ושחיטה שאינה ראויה לא נקראת שחיטה וחכמים מחייבים משום אותו ואת בנו וסוברים כ°רבי מאיר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כפי שהעמיד רבי ינאי° הכהן את דעת °רבי מאיר גבי השוחט טרפה שחייב משום אותו ואת בנו מכאן שעריפת עגלה הרי היא כשחיטה ולכן מן הדין שהעריפה תטהר מטומאת נבילה ואמר לון ומן הדא דרבי ינאי° הכהן אתון מגיבין לי אני סובר כד ריש לקיש° שאומר על °רבי מאיר שאם ערף אינו חייב משום אותו ואת בנו איתן כשמועו קשה כדכתיב (במדבר בלק כד כא) איתן מושבך ושים בסלע קנך אף על פי שאין איתן כשר ודכוותה אף על פי שאין נחל כשר שלא נאמרו אלא למצווה
שואלת הגמרא: אם המילה "בה" באה למעט, אולי גם מה שכתוב בעגלה "אשר לא עבד בה", נגיד גם כן שממעט - אשר לא עבד בה עבודה פוסלת אין עבודה פוסלת בפרה? הכא "אשר לא עבד בה" - בה עבודה פוסלת אין עבודה פוסלת במוקדשין. אבל "בה" שנאמר בפרה ודאי זה בא למעט את העגלה ממומין. למה? אית לך מימר תמן אשר אין בה מום בה המומין אין המומין במוקדשין? אתה לא יכול להגיד שהמילה "בה" באה למעט שבמקומות אחרים המום לא פוסל - הרי במוקדשים פשיטא שמומין פוסלים בהם, אתה לא יכול למעט את זה. אז לכן מסתמא זה בא להגיד לנו שבה המומין פוסלין ולא בעגלה.
אומרת הגמרא: מחוסרי איברין מהו שיפסלו בקרבנות בני נח? לא כן אמר רבי יסא: פשט רבי אלעזר לחברייא מהיכן אנו מודים שמחוסר איבר פוסל בבני נוח? ומכל החי מכל בשר - שלימין באיבריהן. תמן למזבח, ברם הכא אין מהן למזבח. כן, אני יכול לחשוב שקשה - אם בבני נוח מחוסר איבר פסול, אז פשיטא שבעגלה ערופה יהיה פסול. אבל יש הבדל: שם מדובר בבני נוח שהם עולים למזבח להקריב אותם, אז לכן אני יכול להגיד שמחוסר איבר פסול. אבל כאן בעגלה ערופה, הרי היא לא מתקבלת למזבח בכלל, אז אולי גם מחוסר איבר יהיה כשר.
אמר רבי חונה בשם רבי ירמיה: מכיון כפרה כתיב בה כקדשים כמי שיש מהן למזבח. כלומר, כיוון שכתוב שבסוף "יכפר עליהם דמם", מוזכר שם כפרה, אז זה כמו קודשים - כאילו שעולה למזבח, למרות שלא עולה למזבח, ולכן מחוסר איבר יהיה פסול.
שואלת הגמרא: טריפה מהו שתיפסל בה? אם העגלה יתברר שהיא טריפה - כתוב: מכיון דאת אמר יש מהן למזבח, טריפה פוסלת בה. כמו שבמזבח טריפה פוסלת, אז גם בעגלה כשעורפים אותה בשדה טריפה פוסלת בה, כי כתוב לגביה כפרה, וזה כמו שעולה למזבח.
אומרת הגמרא: בהאי פשיטא לך שהטריפה פוסלת בה. באיזה מקרים פשוט לנו שטריפה פוסלת - היתה רגלה קלוטה כשל חמור מה את עבד לה? כלומר הפרסות שלה מחוברות, היא לא שסועת שסע. כמחוסרת אבר או כבעלת מום? האם נחשב כמחוסר איבר ואז יהיה פסול, או כקבלת מום? אין תעבדינה כמחוסרת אבר פסולה, אין תעבדינה כבעלת מום כשירה.
אומרת הגמרא עוד שאלה: דמה מהו שיכשיר? כי אנחנו יודעים שדם קורבנות לא מכשיר. השאלה אם הדם של העגלה כן מכשיר או לא. מן מה דתני רבי חייה דמה טמא דמה מכשיר. רבי חייה אומר שהדם של העגלה טמא, ואם הוא טמא אז הוא גם מכשיר - כי דם של קודשים הוא לא מטמא, הוא לא טמא והוא גם לא מכשיר, וכאן הדם טמא, אז גם כן מכשיר.
חד סב שאל לרבנין דקיסרין: עריפתה מהו שתטהר טריפתה? האם כשעורפים אותה זה כמו שחיטה - כמו ששחיטה מטהרת מדי נבלה - כלומר בהמה שהיא טריפה, אם שוחטים אותה אז אומנם היא מתה, אבל היא אסורה לאכילה, אך היא לא נבלה, לא מטמאה טומאת נבלה. אז השאלה אם גם העריפה מוציאה אותה מדי נבלה. אמרין ליה: ולאו מתניתא השוחט ונמצא טריפה אינה מטמאה? אמר לון: אנן בעיין עריפה, ואתון מייתו ליה שחיטה. כלומר, אני שאלתי לגבי עריפה - אתם מביאים לי מברייתא שכתוב שם ששחטו את העגלה שהיא לא מטמאה.
אמרין ליה: הרי שנינו רבי שמעון פוטר בשור אותו ובנו, "כי הם לא שחטו כתקנתו". כלומר, כי הוא סובר ששחיטה שאינה ראויה לא נקראת שחיטה. וחכמים מחייבים משום אותו ואת בנו וסוברים כרבי מאיר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. כמו שמדליפין על ידי רבי מאיר לגבי השוחט טריפה שהוא חייב משום אותו ואת בנו - אז רואים מכאן שעריפת העגלה זה כמו שחיטה, ולכן מן הדין שהעריפה תטהר מטומאת נבלה, כמו שהשחיטה שאינה ראויה מתירה מדי נבלה, אז גם העריפה זה שחיטה לא ראויה אך תטהר מדי נבלה.
אמר לון: רבי ינאי - רבי מאיר חייב, ומן הדא דרבי ינאי אתון מגיבין לי? ריש לקיש אומר על רבי מאיר שאם הוא ערף אינו חייב משום אותו ואת בנו - כי נכון שהוא סובר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לעניין זה וחייב, אבל עריפה זה לא שחיטה. אז לכן אם ערף לא חייב משום אותו ואת בנו.
ואומר לו: המשנה איתן כשמועו קשה, וכתיב איתן מושבך ושים בסלע קנך. אף על פי שאין כשר - כך כתוב במשנה, ודכוותה אף על פי שאין כשר. שלא נאמרו על מצווה, מה זה שיהיה בנחל איתן? זה הכל רק למצווה לכתחילה, אבל בדיעבד הכל כשר.
[דף מג עמוד א]
כדתני °רבי שמעון בן יוחי יכל לכתוב הורידו וכתב והורידו לרבות אף על פי שאין איתן אף על פי שאין נחל ולא היא באמת צריך נחל וצריך איתן דהדא °רבי שמעון בן יוחי מן אילין דהכא תמן שהמקור שלהם לא ברור דאמר רבי יוחנן° בר נפחא כל אילין ד°רבי שמעון בן יוחי מן אילין דהכן אכן יחידין אינון ולא סמכין עליהון. וצריך לערוף בה שנים או רוב שנים נישמעינה מן הדא דאמר רבי זעירא° אמר רב יהודה° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: עד מקום שהצואר כשר לשחיטה כנגדו העורף כשר למליקה וכן הוא אמר אכן שאף בעריפת עגלה צריך לערוף בה שנים או רוב שנים תמן תנינן: יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין כגון שחרש בשור וחמור והם היו מוקדשים וחרש כלאים בכרם וזה היה בשנה השביעית ביום טוב והיה כהן ונזיר במקום טמא רבי הושעיה° בעי ניתני החורש מקום עריפתה של עגלה הרי תשעה שעבר על הלאו לא יזרע ולא יעבד אמרין חבריא קומי רבי יוסי° בר זבידא תיפתר שמה שנאמר אשר לא יזרע ולא יעבד הכוונה לשעבר היינו שלא נזרע ולא נעבד קדם עריפה אבל אחר כך אין איסור אמר לון מאן דאמר לשעבר כל שכן להבא שהרי שנינו מקום גסיסתה ותפיסתה הרי אילו אסורין וכמה היא תפיסתה ד' אמות °רבי אומר אומר אני שתפיסתה חמשים אמה. רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון° בעי ואימא אשר לא יעבד בו כלל, ולא יזרע פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ורק זריעה תאסר אמר ליה: אילו הוה כתיב אשר לא יעבד בו ואשר לא יזרע יאות שמילת אשר מורה על העבר, אם בשניהם היה כתוב אשר כך שגם הכלל וגם הפרט היו בלשון עבר יאות לית כתיב אלא אשר לא יעבד בו אבל הפרט לא יזרע נאמר בלשון עתיד כי הא דמר רבי זעירא° אין כאן כלל ופרט אלא ריבויין
מתני':
ט_ידזקני אותה העיר רוחצין ידיהם במים במקום עריפתה של עגלה ואומרים (דברים שופטים כא ז) ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו' וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן ט_טואלא שלא בא לידינו ופטרנוהו לא ראינוהו והנחנוהו ט_טזהכהנים אומרים כפר לעמך ישראל אשר פדית י"י ולא היו צריכין לומר ונכפר להם הדם ט_יזאלא רוח הקודש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם ט_יחנמצא ההורג עד שלא תיערף העגלה תצא ותרעה בעדר ט_יטמשנערפה תיקבר במקומה שעל ספק באה מתחילתה כיפרה ספיקה והלכה לה ט_כנערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה ייהרג.
גמ': תנן: אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו רבנין דהכא פתרין קרייא אומרים שהפסוק מדבר בהורג ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג שלא בא על ידינו ופטרנוהו מעונש ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו ובכך גרמנו שירצח ורבנין דתמן פתרין קרייא אומרים שהפסוק מדבר בנהרג לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה ונאלץ ללכת יחידי ומצאו הרוצח והרגו והזקנים רוחצין את ידיהן במים על מקום עריפתה של עגלה, ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו' והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל, ורוח הקודש אומרת ונכפר להם הדם, שלשה מקריות נאמרו בענין אחד מי שאמר זה לא אמר זה מי שאמר זה לא אמר זה
אנחנו היום בירושלמי מסכת סוטה, דף מ"ג. בדף הקודם ראינו שלא צריך נחל איתן ונחל זה לאו דווקא, זה לא חובה רק למצווה. אז בית מדרשם קדתן לרבי שמעון בן יוחאי, יכול היה לכתוב הורידו וכתב והורידו, כן? מכל מקום לרבות אף על פי שאין איתן ואף על פי שאין נחל. ואיתם ולאי, כי באמת צריך נחל וצריך נחל איתן. הדא דרבי שמעון בן יוחאי מן אילין דהכא תמן - כמו הדברים שהיה מסופק בהם. אמר רבי יוחנן כל אילין דרבי שמעון בן יוחאי מן אילין דהכן אכן יחידין אינון ולא סמכין עליהון. וצריך לערוף בה שנים או רוב שנים. כלומר השאלה אם זה כמו שחיטה שצריך לשחוט רוב שתיים, אז האם גם בעריפה אותו דבר צריך לערוף שניים רוב שניים? נישמעינה מן הדא דאמר רבי זעירא רב יהודה בשם שמואל: עד מקום שהצואר כשר לשחיטה כנגדו העורף כשר למליקה. כלומר מקום המליקה בעוף זה אותו מקום שבו קשה לשחיטה. כלומר רק בצוואר זה שחיטה. המליקה זה מהעורף, אותו מקום. וכן הוא אמר אכן. כלומר וכמו ששם צריך שגם יהיה שחוט הסימנים אז גם כאן צריך את הסימנים. אם זה קטע עוף שם מדובר, כן? תמן תנינן: יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. אם חורש בשור וחמור והם היו מוקדשים, וחרש כלאיים בכרם, וזה בשנה שמיטה וביום טוב והיה כהן ונזיר ובמקום טומאה. רבי הושעיה בעי: ניתני החורש מקום עריפת של עגלה, הרי תשעה. כן? הרי יש לי עוד עבירה שהרי הוא עבר על שלא יזרע ולא יעבד. אמרין חבריא קומי רבי יוסי - לא, תיפתר לשעבר. כן, שנאמר אשר לא יזרע ואשר לא יעבד. הכוונה לשעבר, כן? מקום שלא נזרע ולא נעבד קודם העריפה אבל אחר כך אין איסור. אמר לון דא לשעבר כל שכן לבא. כלומר אם מי שסובר שהמקום עצמו צריך להיות מקום שלא עבדו בו, אז כל שכן אחרי שנערפה שם העגלה שאסור לעבוד שמה. מקום גיסתה ותפיסתה הרי אילו... וכמה היא תפיסתה ד' אמות. כלומר זה לא מקום דווקא שבו היא נערפה, כן? היא הולכת הצידה ושם היא מתה, אז גם המקום הזה נאסר. אז זה לא קשור דווקא למקום שצריך שלא יהיה מעובד לפני העריפה, אלא רואים מכאן שגם אחרי העריפה אסור לעבוד, כי אנחנו לא יודעים איפה היא תלך לאחר העריפה. רבי אומר: אומר אני שתפיסתה חמשים אמה. לא ארבע אמות אלא חמישים אמה.
רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון אומר: אשר לא יעבד בו כלל, ולא יזרע פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. אז אם כן כלל ופרט אין אלא מה שבפרט, אז רק זריעה, רק זריעה תיאסר. אמר ליה: אילו הוה כתיב אשר לא יעבד בו אשר לא יזרע יאות. כלומר אם כתוב אשר גם בעבודה וגם בזריעה, כן? אז זה יהיה כמו שאמרת, כי מילת "אשר" זה מורה על העבר. אז אם בשניהם כתוב "אשר" כיוצא שגם הכלל וגם הפרט הם בלשון עבר יאות, לית כתיב אלא אשר לא יעבד בו - אבל בפרט לא כתוב "לא יזרע" ולמרות שלא עתיד. אז בעצם דבר כזה זה לא כלל ופרט, כי הא דמר רבי זעירא אין כאן כלל ופרט אלא ריבויין.
מתני': זקני אותה העיר רוחצין ידיהם במים במקום עריפתה של עגלה ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו' וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו לא ראינוהו והנחנוהו. הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל אשר פדית י"י ולא היו צריכין לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקודש מבשרתן. כלומר את המשפט האחרון, "ונכפר להם הדם", לא הכהנים אומרים אלא רוח הקודש מבשרת אותם. אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם. נמצא ההורג עד שלא תיערף העגלה תצא ותרעה בעדר. משנערפה תיקבר במקומה, כן? כיוון שכל עגלה ערופה, כיוון שהיה על הספק בה מתחילתה כיפרה ספיקה והלכה לה. עכשיו נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה ייהרג. כלומר זה לא שאומרים שזה בא במקום להרוג את ההורג, אלא אם הוא נמצא הורגים אותו.
ואדרבה, אנחנו במשנה אמרנו וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן? אלא הכוונה למה שאומרים "לא בא לידינו ופטרנוהו". אבל יש דעה איך פתרין קרייא בהורג, כן? רבנין דהכא. מה זה "לא בא על ידינו ופטרנוהו"? הכוונה ההורג הרוצח הזה לא בא על ידינו ופטרנוהו. ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג - הנרצח לא בא על ידינו ופטרנוהו. אז רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו - וכך בעצם גרמנו שימשיך לרצוח. אבל רבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה - ואז הוא נאלץ ללכת יחידי בדרך ואז מצאו אותו הרוצח והרגו.
[דף מג עמוד ב]
כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית וישב לח כה) ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה, עד כאן אמרה תמר, ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני, עד כאן אמר יהודה, ורוח הקודש אמר ולא יסף עוד לדעתה, ג' מקריות נאמרו בענין אחד מי שאמר זה לא אמר זה כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר שלח יג כז) ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, עד כאן אמר יהושע, אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם, עד כאן אמרו המרגלים, ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, עד כאן אמר כלב, שלש מקריות נאמרו בענין אחד מי שאמר זה לא אמר זה ומי שאמר זה לא אמר זה כיוצא בדבר אתה אומר (שופטים ה', כ"ח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וגו' עד כאן אמרה אמו של סיסרא, חכמת שרותיה תענינה הלא ימצאו יחלקו שלל אמרו כלותיה, ורוח הקודש אומרת כן יאבדו כל אויביך י"י. אמר רבי פינחס°: כדיי היא שתכפר עגלה למפרע על כל מה שחטאו ממצרים ועד הנה דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית דמשמע משעה שנפדו ממצרים אמר רבי ינאי° הכהן לדברי °רבי מאיר שסובר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אפילו ערפה חייב משום אותו ואת בנו רבי יעקב בר אחא° ורבי אמי° בן נתן אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש° אפילו לדברי °רבי מאיר שסובר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אם ערפה פטור שלא אסרה תורה אלא שחיטה שנאמר לא תשחטו ביום אחד אמר רבי אילא° אילעא לפוטרו משום אותו ואת בנו כ°רבי שמעון בן יוחאי אמר רבי ינאי° הכהן: שמעתי לה גבול מאימתי היא נאסרת מדכתיב והורידו משעת הורדה לנחל אמר רבי שמואל בר רבי יצחק° אין גבול אלא מתחילת הפרשתה עד שהיא בחיים היא קדושה מתניתא אמרה כן שאין גבול אלא משעת הפרשתה התקדשה דתנן נמצא הרוצח תצא ותרעה בעדר מהו תצא תצא מקדושתה מכאן שמחיים חלה עליה קדושה תנן: נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה ייהרג אמר רבי מתניא°: ויאות מי כתיב (דברים שופטים כא ח) ונכפר להם הדם ושתק אלא אפילו כן ואתה תבער הדם הנקי מקרבך קרבן
מתני':
ט_כאעד אחד אומר ראיתי את ההורג ועד אחד אומר לא ראיתה אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראיתה היו עורפין ט_כבעד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראינו היו עורפין, שנים אומרים ראינו ועד אומר לא ראיתי לא היו עורפין.
גמ': אמר גידול בר בנימין° בשם רב° אבא בר אייבו: כל מקום שהכשירו עדות האשה כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש אם כך ניתני עד אומר ראיתי את ההורג ואשה אמרה לא ראיתה אשה אמרה ראיתי ועד אומר לא ראיתה שזה חידוש גדול יותר תני דבית °רבי כן עד אומר ראיתי את ההורג, ואשה אמרה לא ראיתה תני בשם °רבי נחמיה הולכין אחר רוב הדיעות, היך עבידא, שתים נשים ואיש אחד עשו אותן כשני עדים ועד אחד, הדא דאת אמר באשה ונשים שכולם פסולי עדות אבל אם היו מאה נשים ועד אחד כעד בעד אינון
והזקנים רוחצין את ידיהן במים על מקום עריפתה של עגלה, ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו' והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל, ורוח הקודש אומרת ונכפר להם הדם. כן, שלשה מקריות נאמרו בענין אחד שאמר זה לא אמר זה שאמר זה לא אמר זה. בעצם ראינו פה קטע אחד שאומרים הזקנים, קטע אחד אומרים הכהנים וקטע אחד אומרת השכינה. כיוצא בדבר אתה אומר ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. עד כאן אמרה תמר. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני. עד כאן אמר יהודה. ורוח הקודש אמר ולא יסף עוד לדעתה. ג' מקריות נאמרו בענין אחד שאמר זה לא אמר זה. כלומר יש עוד שלוש מקריות כאלה. כיוצא בדבר אתה אומר ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. עד כאן אמר יהושע. אבל ההמשך, אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם, עד כאן אמרו המרגלים. ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, עד כאן אמר כלב. שוב פעם שלש מקריות נאמרו בענין אחד שאמר זה לא אמר זה שאמר זה לא אמר זה. כלומר שלושה קטעים, כל אחד אמר מישהו אחר. כיוצא בדבר אתה אומר בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וגו', עד כאן אמרה אמו של סיסרא. חכמת שרותיה תענינה הלא ימצאו יחלקו שלל אמרו כלותיה. ורוח הקודש אומרת כן יאבדו כל אויביך י"י.
אמר רבי פינחס: כדיי היא שתכפר מצרים. אומר בגלל שכתוב "כפר לעמך ישראל אשר פדית", משמע מה שפדית מכל מה שהיה, ממצרים ועד הנה.
אמר רבי ינאי דברי רבי מאיר אפי ערפה חייב. רבי מאיר סובר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אז אפילו אם ערף אותה הוא חייב משום אותו ואת בנו. רבי יעקב בר אחא ורבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש אפילו דברי רבי מאיר ערפה פטור. כי התורה לא אסרה אלא שחיטה, שנאמר "לא תשחטו ביום אחד". אמר רבי אילא לפוטרו משום אותו ואת בנו כרבי שמעון. רבי אילא פסק כמו רבי שמעון שאם הוא ערף הוא פטור.
אמר רבי ינאי: שמעתי לה גבול מאימתי היא נאסרת. כלומר אני שמעתי שיש איזה זמן מסוים שרק מאז העגלה עוברת להיות אסורה בהנאה. והורידו משעת הורדה. אמר רבי שמואל בר רבי יצחק עד שהיא בחיים היא קדוש. כבר בתחילת הפרשתה עוד היא בחיים כבר קדשה ואסורה בהנאה. מתניתא אמרה כן תצא ותרעה בעדר. מהו תצא? תצא מקדושתה. מכאן שכבר מחיים חלה עליה קדושה, דנן כתוב במשנה "נמצא ההורג ואחר כך נערפה העגלה הרי זה ייהרג". אמר רבי מתניא: ויאות. באמת נכון, ככה צריך להיות. כתיב ונכפר להם הדם ושתק. האם הפסוק אמר רק "ונכפר להם הדם" וזהו? אלא אפילו כן ואתה תבער הדם הנקי מקרבך. כלומר, אפילו שתעשה את כל מה שאמרנו, אם נמצא הרוצח אתה צריך לבער את הדם הנקי מקרבך.
מתני': עד אחד אומר ראיתי את ההורג ועד אחד אומר לא. אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא היו עורפין. כי אחד כנגד אחד, ובעצם כאילו אין כלל עדים. אבל עד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראינו, היו עורפין. שנים אומרים ראינו ועד אומר לא ראיתי לא היו עורפין.
גמ': גידול בר בנימין בשם רב: כל מקום שהכשירו עדות האשה כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש. אז אם כך, נגיד חידוש יותר גדול: ניתני עד אומר ראיתי את ההורג אשה אמרה לא ראיתה אשה אמרה ראיתי ועד אומר לא ראיתה. כן, זה חידוש יותר גדול שהאישה מכחישה את האיש. תני דבית רבי כן תני בשם רבי נחמיה הולכין אחר רוב הדיעות. כלומר כל מקום שהתורה הכשירה אישה כמו איש, הולכין אחר רוב דעות. היך עבידא, שתים נשים ואיש אחד עשו אותן כשני עדים ועד אחד. הדא דאת אמר באשה ונשים. שכולם פסולי עדות, אבל אם היו מאה נשים ועד אחד כעד בעד אינון. כלומר, כיוון שהאיש כשר לעדות והנשים פסולות, אז כל הנשים מכשירות אותם כמו עד אחד וזה כאילו עד כנגד עד. והדין כמו שאמרנו שאם יש עד כנגד עד, כאילו שאין עדים ועורפין.
[דף מד עמוד א]
==ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה ח==
מתני':
ט_כגמשרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה משבא אליעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרוצחן.
גמ': בן הרוצחן בריה קטולה בן הרצח שפירושו הרגיל לרצוח כמו שאומרים בן בית הכוונה שרגיל להיות בבית
מתני':
ט_כדמשרבו המנאפין פסקו המים המאררים ו°רבי יוחנן בן זכיי הפסיקן שנאמר (הושע ד', י"ד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו'
גמ': דכתיב בהמשך הפסוק (הושע ד', י"ד) כי הם עם הזונות יפרדו כיוון שהם עצמם מנאפים הקדוש ברוך הוא לא יבדוק נשותיהן וכתיב (במדבר נשא ה כז) והיתה האשה לאלה בקרב עמה בזמן שעמה שלום לא בזמן שעמה פרוצים. ונקה האיש מעון והאשה תשא עוונה אימתי האשה נושא את עוונה בזמן שהאיש נקי מעון
מתני':
משמת °יוסי בן יועזר איש צרידה ו°יוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות שנאמר (מיכה ז', א') אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי.
גמ': ולא עמד אשכול עד שעמד °רבי עקיבא בן יוסף וכל הזוגות לא היו אשכולות אלא אילו מלבד שהיו גדולים בתורה גם שימשו פרנסים ואלו לא שמשו פרנסים תני כל הזוגות שעמדו משמת משה ועד שעמד °יוסי בן יועזר איש צרידה ו°יוסף בן יוחנן איש ירושלים אי אפשר ליתן בהן דופי ומהם עד שעמד °רבי יהודה בן בבא איפשר ליתן בהן דופי. אמרו על °רבי יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשום שמים אלא שגידל בהמה דקה, וכך היה מעשה, פעם אחת חלה ונכנסו הרופאים אצלו לבקרו ואמרו לו אין לך רפואה אלא חלב רותח שהיה גונח, מה עשה, לקח עז וקשרה לכרעי מיטתו והיה יונק ממנה חלב רותח בשעה שהיה גונח, וכשביקשו חכמים להיכנס אצלו אמרו היאך אנו יכולין להיכנס והליסטים עמו בבית, ובשעת מיתתו אמר אין בידי עון אלא זה שעברתי על דברי חביריי, וכשמת דיקדקו חכמים על כל מעשיו ולא מצאו בידו אלא עון אותה העז בלבד. אמר °רבי שמעון שזורי של בית אבא היו בעלי בתים בגליל, ולמה חרבו, שהיו דנין דיני ממונות באחד ומגדלין בהמה דקה, וכך היה, חורש אחד היה לנו סמוך לעיר והיתה השדה בינינו ובינה, והיתה הצאן נכנסת ויוצאה והדרך עליה
מתני':
°יוחנן כהן גדול העביר את הודיית המעשר, אף הוא ביטל את המעוררין ואת הנוקפין, ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמיי.
גמ': רבי ירמיה° ורבי חייה° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש°
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת סוטה, דף מ"ד. תחילת המשנה, פרק ט' הלכה ח'. אומרת המשנה, משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה. משבא אליעז בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא, חזרו לקרותו בן הרוצחן. ואומרת הגמרא, בן בריה קטולה. כלומר, בן הרוצח פירושו רגיל לרצוח, כמו שאומרים בן בית, הכוונה שהוא רגיל להיות בבית, או בן תורה, כן, שהוא רגיל בתלמוד תורה.
פרק ט' הלכה ט'. אומרת המשנה, משרבו המנאפין פסקו המים המאררים, ורבי יוחנן בן זכיי הפסיקן. שנאמר-- מה עשה, על מה הוא הסתמך? על הפסוק, לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה. ואומרת הגמרא, דכתיב בהמשך הפסוק, כי הם עם הזונות יפרדו. כלומר, כיוון שהם עצמם מנאפים, כלומר הגברים, הקב"ה חולף בעד נשותיהם. וכתיב, והיתה האשה לאלה בקרב עמה - בזמן שעמה שלום, ולא בזמן שעמה פרוצים. ונקה האיש מעון - אז מתי האשה נושאת את עוונה? בזמן שהאיש נקי מעון. כלומר, כל המקורות האלה, על סמך הפסוקים האלה, רבי יוחנן בן זכאי מצא לנכון להפסיק את המים המאררים.
פרק ט' הלכה י'. אומרת המשנה, משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות, שנאמר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי. ואומרת הגמרא, ולא עמד אשכול עד שעמד רבי עקיבא. וכל הזוגות לא היו אשכולות. לכאורה קשה - מה זאת אומרת כל הזוגות שהיו לא היו אשכולות? אלא אלו שימשו - מלבד שהיו גדולים בתורה גם שישבו פרנסים, ואלו לא שימשו פרנסים. כלומר, יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים, הם גם היו אנשי אשכולות וגם שימשו פרנסים. אבל האחרים אמנם היו אנשי אשכולות אבל לא שימשו פרנסים, עד רבי עקיבא, שהוא היה גם איש אשכולות וגם פרנס.
תני, כל הזוגות שעמדו משמת משה ועד שעמד יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים ליתן בהן דופי - כלומר אי אפשר לטעון בהם שום דבר שהוא לא תקין. עד שעמד רבי יהודה בן בבא איפשר ליתן בהן דופי. אמרו על רבי יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשום שמים, אלא שגידל בהמה דקה - כלומר משהו קטן שהוא עשה שלא בסדר, גידל בהמה דקה. וכך היה מעשה, פעם אחת חלה ונכנסו הרופאים אצלו לבקרו, אמרו לו אין לך רפואה אלא חלב רותח, שהיה גונח. מה עשה? לקח עז וקשרה לכרעי מיטתו, כלומר שלא תיראה בשום מקום, והיה יונק ממנה חלב רותח בשעה שהיה גונח. וכשביקשו חכמים להיכנס אצלו, אמרו היאך אנו יכולין להיכנס והליסטים עמו בבית. כלומר, למרות שבעצם הוא עשה את זה בגלל שהיה חולה וקשר אותה לרגלי המיטה, בכל זאת הם אמרו שהוא לא בסדר. ובשעת מיתתו אמר, אין בידי עון אלא זה שעברתי על דברי חביריי. וכשמת דיקדקו חכמים על כל מעשיו ולא מצאו בידו אלא עון אותה העז בלבד.
אמר רבי שמעון שזורי, של בית אבא היו בעלי בתים בגליל, ולמה חרבו? שהיו דנין דיני ממונות באחד ומגדלין בהמה דקה. כלומר, הם דנו ביחיד וגם גידלו בהמה דקה, ואלו שתי הסיבות שבגללן הם חרבו. וכך היה - בעצם יש מקומות שמותר לגדל בהמה דקה, כמו במקום החורשים כמו שאמרנו. אבל חורש אחד היה לנו סמוך לעיר, והיתה השדה בינינו ובינה, והיתה הצאן נכנסת ויוצאה והדרך עליה - כלומר כדי להגיע לחורש הם היו צריכים לעבור דרך שדה אחת, ולכן הם נענשו.
[דף מד עמוד ב]
מתניתא משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה ולא יכלו לאמר וגם נתתיו ללוי הדא מסייע ליה לרבי יוחנן° בר נפחא בחדא ופליגא עליה בחדא דתנינן תמן ובת כהן מאורסת ללוי לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר ניחא בתרומה לא תאכל במעשר אמאי לא הרי מה נפשך כהנת היא תאכל לויה היא תאכל אמר רבי אילא° אילעא בשם רבי יוחנן° בר נפחא אתיא כמאן דאמר אין נותנין מעשר לכהונה ממה שרבי יוחנן° בר נפחא אומר שהמשנה כדעת מי שסובר שלא נותנים מעשר לכהנים הוי דהו אמר שהלכה שנותנין מעשר לכהונה שלא כדעת ריש לקיש° וחדא מסייעא ליה לריש לקיש° דהו אמר כולן לשבח דאמר רבי יוחנן° בר נפחא °יוחנן כהן גדול שלח ובדק בכל ערי ישראל, ומצאן שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, אבל מעשר ראשון ומעשר שני מהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין, אמר הואיל ומעשר ראשון במיתה ומעשר שני בעון טבל יהא אדם קורא שם לתרומה ולתרומת מעשר ונותנו לכהן ומעשר שני מחללו על המעות והשאר מעשר עני אינו נותן לעני אלא קורא לו שם ודיו שהמוציא מחבירו עליו הראייה מדוע העביר הודיית מעשר ויתודה ומה בכך אמר רבי אילא° אילעא: כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי ולא עשה מעתה שיתקן שמי שהוא מפריש מתודה מי שהוא אינו מפריש לא יתודה ומדוע העביר לגמרי כהדא דתני שגם קדם לתקנה עד השקיפה היו אומרין בקול נמוך כדי שלא לבייש את מי שאינו יכול לומר עשיתי ככל מצותך אשר צויתני מכאן ואילך היו אומרין בקול גבוה ובא °יוחנן כהן גדול וביטל את הוידוי שלא לבייש את מי שאינו יכול להתוודות אף הוא ביטל את המעוררין מאי המעוררין אותן שהיו אומרין (תהלים מ"ד, כ"ד) עורה למה תישן ה' הקיצה ואל תזנח לנצח וכי יש שינה לפני המקום והלא כבר נאמר (תהלים קכ"א, ד') הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ומה תלמוד לומר (תהלים ע"ח, ס"ה) ויקץ כישן ה' אלא כביכול כאלו לפניו שינה בשעה שישראל בצרה ואומות העולם ברווחה וכן הוא אומר (איוב י"ז, ב') ובהמרותם תלן עיני. את הנוקפין מאי נוקפין אותן שהיו מכין על גבי עגל בין קרניו כדי לעלפו שיהיה קל לשוחטו אמר להן °יוחנן כהן גדול עד מתי אתם מאכילים את המזבח טרפות ועמד ועשה להם טבעות. אמר רבי אבא° בשם °רבי יהודה בר עילאי טבעות עשה להם טבעות רחבות מלמטן וצרות מלמעלן. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים עד תחילת ימיו אבל לאחר שתיקן שוב לא היה מכה. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי שהעמיד זוגות משגיחים וממונים לעשר את הפירות מילתיה דרבי יהושע בן לוי° אמרה דמהן לגנאי ומהן לשבח דאמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי תנחום בר חייא° חזקיה° ורבי אלעזר ברבי יוסי° ורבי תנחום בר חייא° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°
פרק ט' הלכה י"א. אומרת המשנה, יוחנן כהן גדול העביר את הודיית המעשר, אף הוא ביטל את המעוררין ואת הנוקפין, ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמיי. ואומרת הגמרא, רבי ירמיה ורבי חייה בשם רבי שמעון בן לקיש, מתניתא - משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה. כלומר, הסיבה שהוא ביטל את הודיית המעשר, כי הם לא נותנים את המעשר לכהונה כראוי. הדא מסייע ליה לרבי יוחנן בחדא ופליגא עליה בחדא, דתנינן תמן - ובת כהן ללוי לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר. ניחא בתרומה לא תאכל, במעשר מה נפשך - כהנת היא תאכל, לויה היא תאכל! למה אם היא ארוסה ללוי היא לא יכולה? לגבי תרומה אמרנו שהארוסה לא תאכל, זו גזירה שמא תיטמא לאחר, או שמא יבוא אליה ויעשה בה מומים בסתר, ואז ייצא שמעולם לא הייתה נשואה לו וכדומה. אבל כאן, אם היא ארוסה ללוי והיא כוהנת, מה נפשך תאכל?
רבי אילא בשם רבי יוחנן - כמאן דמר אין נותנין מעשר לכהונה. רבי יוחנן סובר שמעשר לא נותנין לכהונה. ממה שרבי יוחנן הוי דו אמר נותנין מעשר לכהונה - מזה שהוא אמר שהמשנה הזאת היא דעת יחיד, והיא הולכת כמי שאומר שלא נותנין מעשר לכהונה, משמע שהוא עצמו רבי יוחנן סובר שכן נותנין מעשר לכהונה. וזה בעצם חולק על ריש לקיש. ריש לקיש מסייעא ליה לריש לקיש - יש בעיא אחת ששייכת לריש לקיש. דאמר כולן לשבח - כל מה שרבי יוחנן כהן גדול עשה, שהביא הודיית מעשר, ביטל את המעוררים וכולי, הכל לשבח.
דאמר רבי יוחנן, יוחנן כהן גדול שלח ובדק בכל ערי ישראל, ומצאן שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, אבל מעשר ראשון ומעשר שני מהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין. אמר, הואיל ומעשר ראשון ומעשר שני בעון טבל, יהא אדם קורא שם לתרומה ולתרומת מעשר לכהן, ומעשר שני מחללו על המעות, והשאר מעשר עני שהמוציא מחבירו עליו הראייה - כלומר, המעשר עני יכול לעכב לעצמו, כי הוא רוצה לחבוא על הראיה. תוכיח שזה טבל ודאי - אולי זה לא טבל בכלל, אולי כבר הבעלים הפרישו את זה. אז לכן בעצם את המעשר הוא יכול לעכב לעצמו. ויתודה - אם ככה, שיגיד. אמר רבי אילא, כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי ולא עשה. כלומר כיוון שהוא לא נותן את זה ללוי, לא מפריש באמת את התרומות והמעשרות כמו שצריך, יש כעס לפני הקדוש ברוך הוא, שהוא אומר עשיתי את זה והוא לא עשה. עשה מעתה מי שהוא אינו מפריש לא יתודה - מי שמפריש יתוודה, מי שלא מפריש לא יתוודה.
כהדא דתני, עד השקיפה היו קול נמוך ואילך היו קול גבוה - אז המקום השתנה. הגמרא במקום אחר אומרת שבעצם הוא רק חיזק את מה שכבר היה קודם - גם קודם עד השקיפה היו אומרים בשקט כדי לא לבלבל מי שלא יודע לקרוא, ומכאן ואילך היו אומרים בקול גבוה. אז הוא לא חידש שבכלל לא אומרים, הוא רק חיזק את המנהג שהיה קודם. את המעוררין אותן שהיו עורה למה תישן - היו בבוקר אומרים "עורה למה תישן", אז הוא ביטל את זה. שואלת הגמרא, וכי יש שינה לפני המקום, והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל? מה תלמוד לומר ויקץ כישן? אלא כביכול כאלו לפניו שינה, בשעה שישראל בצרה ואומות העולם ברווחה - זה כביכול כאילו יש לפניו שינה, כאילו באותו רגע הקדוש ברוך הוא ישן. ולכן אומרים "עורה, עורה" - זה רק בלשון מטאפורית. וכן הוא אומר ובהמרותם תלן עיני - כאילו הקדוש ברוך הוא ישן, כי עם ישראל עובר עבירות כדי שייענשו.
שואלת הגמרא מהם הנוקפין. אמר, ביטל את הנוקפין - אותן שהיו מכין על גבי בין קרניו - היו כדי לשחוט את העגל שלא ישתולל, אז היו פוצעים אותו בין הקרניים כדי שיטשטש. אמר להן יוחנן כהן גדול, עד מתי אתם מאכילים את הזבח נבלות? הרבה פעמים אתם יכולים לגרום לו שיהיה בעל מום. ועמד ועשה טבעות - כדי שיקשרו את העגל ויוכלו לשחוט אותו בלי שישתולל. אמר רבי אבא בשם רבי יהודה, טבעות עשה רחבות מלמטן וצרות מלמעלן.
אומרת הגמרא עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים - מה זה עד ימיו? עד תחילת ימיו, אבל בימיו כבר לא היה צריך. ובימיו אין צריך לשאול על הדמאי - למה? כיוון שהעמיד זוגות משגיחים שישגיחו שאנשים יפרישו תרומות ומעשרות. מילתיה דרבי יהושע בן לוי אמרה מהן לגנאי ומהן לשבח - לא הכל לשבח.
עכשיו, את המעוררין זה לשבח ואת הנוקפין לשבח, כי בעצם הוא תיקן להם טבעות במקום הנקיפה, וביטל את המעוררין כי אנשים התחילו לחשוב שכביכול הקדוש ברוך הוא ישן - את זה הוא ביטל, אז זה לשבח. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים - עד תחילת ימיו. למה נקרא דמאי? אמר רבי יוסי בשם רבי אבהו, ובן חסקי אמר בשם רבי יהודה בן פזי, דמאי - זה דמי תקין ולא תקין. הוא לא היה יכול לדעת אם זה מתוקן או לא מתוקן, לכן נקרא דמי, דמאי.
[דף מה עמוד א]
בראשונה היה מעשר נעשה לשלשה חלקים שליש למכירי כהונה ולוייה ושליש לאוצר במקדש ומשם הכהנים והלויים היו לוקחים ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלים. אמררבי יוסי בי רבי בון° מן דהוה סליק למיידן בירושלים לפני בית דין עד דתלת איגרין אגרות הוה יהב מדידיה מכאן ואילך אם היו צריכים לשלוח עוד איגרות לזמן עדים ובעלי דין משל אוצר. משבא אלעזר בן פחורה ויהודה בן פתורה היו נוטלין את המעשרות בזרוע והיה ספיקן בידו למחות ולא מיחה והעביר הודיית מעשר וזו לגנאי. את המעוררין לשבח ואת הנוקפין לשבח. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים עד תחילת ימיו. רבי חסידא° שאל לחזקיה° לא מסתברא עד סוף ימיו שרק בסוף ימיו תיקן שאף זה לגנאי אמר ליה: אוף אנא סבר כן. מאי דמאי אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אבהו° וחזקיה° אמר בשם רבי יהודה בן פזי° פרוש המילה דמאי דמי תיקן דמי לא תיקן
מתני':
משבטלה סנהדרין ט_כהבטל השיר מבית המשתאות שנאמר (ישעיהו כ"ד, ט') בשיר לא ישתו יין.
גמ': אבא בר רב ירמיה° אמר דכתיב (איכה ה', י"ד) זקנים משער שבתו וגו' אמר רב חסדא°: בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר לכן אסרו לגמרי בראשונה לא היו נפרעין אלא מאותו האיש בלבד שסנהדרין היו נפרעין ממנו אבל עכשיומשמים נפרעין ממנו וממשפחתו. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רבי חונה°: בראשונה כל צרה שהיתה באת על הציבור היו פוסקין שמחה כנגדה ומשבטלה סנהדרין בטל השיר לגמרי מבית המשתיות משבטלו אילו ואילו (איכה ה', ט"ו) שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו. וכי מה היתה סנהדרין גדולה מועלת אלא לפי שנאמר (ויקרא קדושים כ ד) ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך לבלתי המית אותו, בכל מיתה שירצו ונתתי עיני באיש ההוא ובמשפחתו משלו משל, למה הדבר דומה, לאחד שקילקל בעיר, מסרו לבעל האגמון וחבשו והיה קשה מבעל האגמון, מסרו לבעל הזמורה וחבשו והיה קשה מבעל הזמורה, מסרו לבעל הרצועה וסטרו והיה קשה מבעל הרצועה, מסרו לשלטון והחזירו לקמין צינוק כך צרות האחרונות משכחות את הראשונות
מתני':
משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים, משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמונה, שנאמר (תהלים י"ב, ב') הושיעה י"י כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם.
גמ': משמתו נביאים הראשונים פסקו אורים ותומים אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן°
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת סוטה, דף מ"א. נתחיל מהמשנה פרק ט' הלכה י"ב. אומרת המשנה: משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין. אומרת הגמרא: אבא בר רב ירמיה אמר דכתיב זקנים משער שבתו. אמר רב חסדא: בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, ולעכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן, הן אומרים דברי נבלה בשיר, ולכן עזבו אותם לגמרי. בראשונה לא היו נפרעין אלא מאותו האיש בלבד, אבל עכשיו נפרעין ממנו וממשפחתו.
אמר רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי חונא: בראשונה כל צרה שהיתה על הציבור היו פוסקין שמחה כנגדה, והיו מבטלים איזה מנהג שמחה. אבל כשבטלה סנהדרין בטל השיר לגמרי, בטל מבית המשתאות. משבטלו אילו ואילו שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו. וכי מה הייתה סנהדרין גדולה מועילה? אם הייתה קיימת, מה הייתה מועילה? לפי שנאמר: ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך לבלתי המית אותו, בכל מיתה שירצו משלו משל. כלומר, כיוון שהם לא הענישו אותו, אני מעניש גם אותו וגם את המשפחה שלו. מכאן רואים כמה הסנהדרין הייתה מועילה.
למה הדבר דומה, לאחד שקילקל בעיר, מסרו לבעל האגמון וחבשו והיה קשה מבעל האגמון. היה יותר חזק מבעל האגמון. מסרו לבעל הזמורה וחבשו והיה קשה מבעל הזמורה. מסרו לבעל הרצועה וסטרו והיה קשה מבעל הרצועה. מסרו לשלטון והחזירו לקמין - שמו אותו חזרה בתנור. כך צרות האחרונות משכחות את הראשונות. כלומר כאילו כביכול כל חטא שקיבלנו עליו עונש חדש, וכל עונש בעצם השכיח את הצרות הקודמות.
פרק ט' הלכה י"ג. אומרת המשנה: משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים, משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמונה, שנאמר הושיעה י"י כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם.
[דף מה עמוד ב]
זה שמואל ודוד אמר רבי אבא בר כהנא° בשם רב° אבא בר אייבו: זה גד ונתן רבי ירמיה° ורבי שמואל בר יצחק° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: זה ירמיה וברוך אף מילתיה דרבי יהושע בן לוי° אמרה זה ירמיה וברוך דאמררבי יהושע בן לוי° כתיב (דברי הימים ב' כ"ו, ה') ויהי לדרוש אלהים בימי זכריהו המבין ביראת אלהים אורים ותומים מאן קם מבתריה מי עמד אחריו ירמיה וברוך. משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה מהן רוח הקודש, אף על פי כן משתמשין היו בבת קול, מעשה ששמע °שמעון הצדיק בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואמר נהרג גייס גוליקס ובטלו גזירותיו, מעשה שיצאו נערים להלחם באנטוכיא ושמע °יוחנן כהן גדול בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואומרת נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיא נצחו הנערים שיצאו לקרב באנוכיא וכתבו אותה העת ונתנו בו זמן וכיוונו שבאותה שעה היתה. מעשה שנכנסו זקנים אצל בית גדיא ביריחו, ויצתה בת קול ואמרה להן יש ביניכם אדם אחד ראוי לרוח הקודש אלא שאין הדור כדיי, ונתנו עיניהן °בהילל הזקן וכשמת היו אומרים עליו הוי עניו וחסיד תלמידו של עזרא ושוב נכנסו זקנים לעלייה ביבנה, ויצאת בת קול ואמרה להן יש ביניכם אחד ראוי לרוח הקודש אלא שאין הדור כדיי, ונתנו עיניהם ב°שמואל הקטן ולמה נקרא שמו קטן, לפי שהוא מקטין עצמו, ויש אומרים לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי, וכשמת היו אומרים עליו הוי עניו וחסיד תלמידו של °הלל הזקן ובשעת מיתתו אמר °שמעון בן יוחאי ו°ישמעאל בן אלישע לחרבא ושאר כל עמא לביזה ועקין סגיאין יהויין וצרות רבות יהיו ובלשון ארמית אמרן ולא ידעו מה אמר ועל °רבי יהודה בן בבא התקינו שיהו אומרים הוי עניו וחסיד אלא שנטרפה השעה שהיה מהרוגי מלכות ואסרו להספידו תני אמר °רבי יהודה בר עילאי: מה טיבו של שמיר הזה, ביריה היא מששת ימי בראשית, וכיון שהיו מראין אותו לאבנים היו מתפתחות לפניו כלווחין של פינקס, ובו בנה שלמה בית העולמים, הדא הוא דכתיב (מלכים א' ו', ז') והבית בהבנותו אבן שלימה מסע נבנה, ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו °רבי נחמיה אומר מגוררות היו הדא היא דכתיב (מלכים א' ז', ט') כל אלה אבנים יקרות במידות גזית מגוררות במגירה מבית ומחוץ, אמור מעתה מבפנים לא היה עושה להן כלום אלא מתקן מבחוץ ומכניס לפנים °רבי אומר נראין דברי °רבי יהודה בר עילאי באבני בית המקדש ודברי °רבי נחמיה באבני ביתו של שלמה, ואין כל דבר יכול לעמוד בו, אפילו נתון על גבי האבן או לתוך טס של מתכת מיד היה בוקע ויורד, מה היו עשוין לו להעמידו, היו כורכין אותו מוכין של צמר ונותנין אותו לתוך טני של אבר עופרת מלא סובין של שעורים הדא היא דכתיב (עמוס ה', ט') המבליג שוד על עז שדבר רך כמו סובין היה מחזיק את השמיר שהיה מבקע אבנים וברזל ונופת צופים אמר רבי אלעזר° בן פדת: דבש הבא בצפייה אמררבי יוסי ברבי חנינה° סולת צפה על גבי נפה לושה בדבש וחמאה אמר רבי יונתן°: יפה סיפסוף פירות בוסר גרועים שאכלנו בנערותינו מפנקרסין מאפרסקים ופירות משובחים שאכלנו בזקנותינו דביומוי אישתני עלמא אמררבי חייה בר אבא° סאה ארבלית היתה מוציאה סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר, סאה מורסן, סאה סובין, וכדון אפילו חדא על חדא לא קיימא. ופסקו אנשי אמנה אמר רבי זעירא°: אנשי אמנה בתורה כהדא חד רבי הוה קרי ליה לאחוה מלמד את אחיו תורה בצור והוון צווחין בפרגמטיה קראו לו למסחר והוה אמר לית אנא מבטלה ענתי אין חמי פרנסתי למיתי מיתי הוא אם ראויה פרנסתי לבא היא תבא
אומרת הגמרא: משמתו נביאים הראשונים פסקו אורים ותומים. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: זה שמואל ודוד. כלומר אחרי שמואל ודוד כבר לא היו אורים ותומים. רבי אבא בר כהנא בשם רב: זה גד ונתן. רבי ירמיה ורבי שמואל בר יצחק בשם רב: זה ירמיה וברוך. כלומר עד ירמיה וברוך עדיין היו אורים ותומים. ומילתיה דרבי יהושע בן לוי אמרה זה ירמיה וברוך, דאמר רבי יהושע בן לוי: ויהי לדרוש אלהים בימי זכריהו המבין ביראת אלהים. רואים מכאן שעדיין נשארו אורים ותומים. שאלה: מאן קם מבתריה, מי היה אחריו? ירמיה וברוך. לכן אנחנו אומרים שמירמיה וברוך פסקו אורים ותומים.
משמתו נביאים האחרונים - חגי זכריה ומלאכי - פסקה מהן רוח הקודש. אך אף על פי כן משתמשין היו בבת קול. מספרת הגמרא: מעשה ששמע שמעון הצדיק בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואמר נהרג גייס גוליקס ובטלו גזירותיו. ומעשה שיצאו נערים להילחם באנטיוכיה, ושמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואומרת נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיא - כלומר הקטנים ניצחו באנטיוכיה. וכתבו אותה העת ונתנו בו זמן וכיוונו שבאותה שעה היתה. רואים מכאן שבבית שני היה מעין נבואה ברמה מאוד נמוכה. לא הייתה נבואה רגילה, אלא שהם השתמשו בבת קול - זה סוג של נבואה נמוכה.
מעשה שנכנסו זקנים אצל בת גדיא ביריחו, ויצתה בת קול ואמרה להן יש ביניכם אדם אחד ראוי לרוח הקודש אלא שאין הדור כדיי. ונתנו עיניהן בהילל הזקן, וכשמת היו אומרים עליו הוי עניו חסיד תלמידו של עזרא. ושוב נכנסו זקנים לעליי ביבנה, ויצאת בת קול ואמרה להן יש ביניכם אחד ראוי לרוח הקודש אלא שאין הדור כדיי. ונתנו עיניהם בשמואל הקטן. ולמה נקרא שמו קטן? לפי שהוא מקטין עצמו, ויש אומרים לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי. וכשמת היו אומרים עליו הוי עניו חסיד תלמידו של הלל הזקן. ובשעת מיתתו אמר שמעון וישמעאל לחרבא ושאר כל עמא לביזה - כלומר הוא ניבא ששמעון וישמעאל ייהרגו בחרב ושאר כל העם יהיו לביזה - ועקין סגיאין יהויין, ובלשון ארמית אמרן, ולא ידעו מה אמר. הוא אמר להם בלשון ארמית והם לא הבינו.
ועל רבי יהודה בן בבא התקינו שיהו אומרים הוי עניו חסיד אלא שנטרפה השעה. כיוון שהוא היה מהרוגי מלכות ואסור היה להספיד אותו.
תני אמר רבי יהודה: מה טיבו של שמיר הזה, ביריה היא מששת ימי בראשית. וכיון שהיו מראין אותו לאבנים היו מתפתחות לפניו כלווחין של פינקס - כלומר נחתכות. ובו בנה שלמה בית העולמים. הדא היא דכתיב: והבית בהבנותו אבן שלימה מסע נבנה ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. רבי נחמיה אומר: מגוררות היו - כלומר חתכו וליטשו את האבנים. הדא היא דכתיב: כל אלה אבנים יקרות במידות גזית מגוררות במגירה מבית ומחוץ. אז איך זה מסתדר? הרי תנא שבבית לא נשמע ברזל. אמור מעתה מבפנים לא היה עושה להן כלום אלא מתקן מבחוץ ומכניס לפנים. כלומר את כל העיבוד עשו בחוץ, ובפנים הבית לא השתמשו בכלי ברזל.
רבי אומר: נראין דברי רבי יהודה באבני בית המקדש - שאותם עשו עם השמיר ובכלל לא השתמשו בברזל לא בחוץ ולא בפנים - ודברי רבי נחמיה באבני ביתו של שלמה. ואין כל דבר יכול לעמוד בו - חוזרת לשמיר, אין שום דבר יכול לעמוד בו. אפילו נתון על גבי האבן או לתוך טס של מתכת מיד היה בוקע ויורד. מה היו עשוין לו להעמידו, היו כורכין אותו מוכין של צמר ונותנין אותו לתוך טני של אבר מלא סובין של שעורים. הדא היא דכתיב: המבליג שוד על עז. כלומר, הקדוש ברוך הוא - מי שמחזיק את העז זהו החלש; כך הצמר והסובין, שהם דברים חלשים, מחזיקים את השמיר שבעצם שום דבר לא עומד מולו.
ונופת צופים - מה זה? אמר רבי אלעזר: דבש הבא בצפייה. אמר רבי יוסי ברבי חנינה: סולת צפה על גבי נפה לושה בדבש וחמאה - כלומר לוקחים סולת נקייה ביחד עם דבש וחמאה. אמר רבי יונתן: יפה סיפסוף שאכלנו בנערותינו מפנקרסין שאכלנו בזקנותינו - כלומר הפירות הלא-בשלים שבסוף העונה שאכלנו בנעורינו היו טובים יותר מהפירות הכי טובים שאנחנו אוכלים בזקנותנו, דביומוי אישתני עלמא - בזמנו העולם השתנה והפירות לא נתנו טעם.
אמר רבי חייה בר אבא: סאה ארבלית היתה מוציאה סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר, סאה מורסן, סאה סובין, וכדון אפילו חדא על חדא לא קיימא. גם היום אפילו סאה קמח מתוך סאה חיטים אנחנו לא מצליחים להוציא.
ופסקו אנשי אמנה. אמר רבי זעירא: אנשי אמנה תורה - כי אתה חד רבי הוה קרי ליה לאחוה בצור. תלמיד חכם היה מלמד את אחיו בצור, והוון צווחין בפרגמטי - קראו לו לבוא למסחר - והוה אמר לית אנא מבטלה ענתי, אני לא מוכן לבטל את זמן לימוד התורה שלי. אין חמי למיתי מיתי הוא - כלומר, אם אמורה להגיע לי פרנסה, היא תבוא ממקום אחר.
[דף מו עמוד א]
==ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה יד==
מתני':
°רבן שמעון בן גמליאל אומר משום °רבי יהושע בן חנניה מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, וניטל טעם הפירות. °רבי יוסי בן חלפתא אומר אף ניטל שומן הפירות. °רבי שמעון בן אלעזר אומר אי שמירה על הטהרה נטלה את הריח אי שמירה על המעשרות נטלו את שומן הדגן הזנות והכשפים כילו את הכל.
גמ': כתיב (תהלים ז', י"ב) ואל זועם בכל יום. אמר רבי זעירא°: ראשונה ראשונה מתקיימת שהזעם של כל יום מצטבר מי מבטלם אמר רבי אבין° בשם רבי אחא°: ברכת כהנים מבטלת. אמר °רבן שמעון בן גמליאל: תדע לך שנתאררו הטללים שבראשונה עיר שטלליה מרובין פירותיה מרובין, אבל עכשיו עיר שטלליה מרובין פירות מועטין, בראשונה היה הטל יורד על הקש ועל התבן והן מלבינים, אבל עכשיו יורד על התבן והקש והן משחירין. תני °רבי שמעון בן אלעזר אומר אי שמירה על הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח אי שמירה על מעשרות נטלו את שומן הדגן וממי ניטל יותר מהדגן או מהפירות אמר רבי לוי בר חיתא°: נישמעינה מן הדא דכתיב (חגי ב', ט"ז) מהיותם בא אל ערימת עשרים והיתה עשרה שפחתו בחצי בא אל היקב לחשוף חמשים פורה והיתה עשרים, והיתה עשרים וחמשה אין כתיב כאן אלא והיתה עשרים מכאן שהפירות פחתו יותר וחכמים אומרים הזנות והכשפים כילו את הכל
מתני':
ט_כובפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס, בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יונית, בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפיריון בתוך העיר, ורבותינו התירו שתצא כלה באפיריון בתוך העיר.
גמ': כתיב (איכה ה', ט"ז) נפלה עטרת ראשינו אילו הן עטרות חתנים זו זהורית המוזהבת אמר רבי אבא° בשם רב° אבא בר אייבו: של מלח ושל גפרית אמר רבי ירמיה° בשם רב° אבא בר אייבו: של מלח ושל זית רב נחמן בר יעקב° אמר אפילו דחילפי מעשבים אסור רבי ירמיה° שיבשב עשה עיגול ולבש עטרה של זית שמע שמואל° בר אבא בר אבא ואמר נייח ליה אילו איתרים רישיה הורידו לו את הראש ולא עבד כן והוות כן כשגגה שיצא מלפני השליט. אילו הן חופות חתנים, סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם, תני אבל עושה הוא אפיפיירות כיפה של עץ ותולה בהן כל מין שירצה מתניתא ועל האירוס רסיסה תוף מרים אלו הן עטרות כלות זו עיר של זהב °רבי עקיבה עשה לאשתו עיר של זהב וקניאת בה איתתיה ד°רבן גמליאל דיבנה אמר לה מי הוית עבדת היך מה דהוות עבדה, דהוות מזבנה קליעתא דשערה ויהבה ליה, והוא לעי באורייתא האם היית עושה מה שהיא עשתה? שהייתה מוכרת שערות ראשה ונותנת לו את הכסף שילמד תורה שאלו את °רבי יהושע בן חנניה מהו שילמד אדם את בנו יונית, אמר להן: ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה, דכתיב (יהושע א', ח') והגית בו יומם ולילה
אנחנו נמצאים במסכת סוטה, דף מ"ו. נתחיל בתחילת המשנה, פרק ט' הלכה ה'. אומרת המשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות. רבי שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה נטלה את הריח, והמעשרות נטלו את שומן הדגן, והזנות והכשפים כילו את הכל.
אומרת הגמרא: כתיב ואל זועם בכל יום. אמר רבי זירא: ראשונה ראשונה מתקיימת. כלומר, זה לא שבכל יום זעם אבל הקודם נמחק, אלא הזעם של כל יום מצטבר, הקללה של כל יום מצטברת. מי מבטלה? אמר רבי אבין בשם רבי אחא: ברכת כוהנים מבטלת.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: תדע לך שנתאררו הטללים, שבראשונה עיר שטלליה מרובין פירותיה מרובין, אבל עכשיו עיר שטלליה מרובין פירות מועטין. בראשונה היה הטל יורד על הקש ועל התבן והן מלבינים, אבל עכשיו יורד על התבן והקש והן משחירין, מרקיבים.
תני רבי שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, מעשרות נטלו את שומן הדגן. ומי ניטל יותר? כלומר, ממה ניטל יותר השומן, מהדגן או מהפירות? אמר רבי לוי בר חיתא: נשמעינה מן הדא. כתוב בחגי: מהיותם בא אל ערימת עשרים והיתה עשרה. כלומר, התבואה פחתה מעשרים לעשרה, כמו בחצי, אבל בא אל היקב לחשוף חמשים פורה והיתה עשרים. כן? היקב של הפירות היה חמישים ונותרו עשרים. היה צריך להגיד עשרים וחמש אם זה היה חצי, ומכאן שזה פחת אפילו יותר. אומרת הגמרא: וחכמים אומרים הזנות והכשפים כילו את הכל.
פרק ט"ז הלכה א'. אומרת המשנה: בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס, בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יונית, בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפיריון בתוך העיר, ורבותינו התירו שתצא כלה באפיריון בתוך העיר.
אומרת הגמרא כתיב: נפלה עטרת ראשינו. אילו הן עטרות חתנים? זו זהורית המוזהבת. אמר רבי אבא בשם רב: של מלח ושל גפרית. כלומר, אפילו של מלח ושל גפרית, לאו דווקא של זהב. אמר רבי ירמיה בשם רב: של מלח ושל זית. אבל רב נחמן בר יעקב אמר: אפילו דחילפי, כלומר, אפילו אם זה של ערבה, אסור. אסור לעשות זר לחתן.
אומרת הגמרא: רבי ירמיה שיבשב ולבש עטרה של זית. הוא עשה לעצמו עיגול כזה, כתר, ושם את זה על הראש מין של זית. שמע שמואל ואמר: נייח ליה אילו איתרים רישיה ולא עבד כן. היה עדיף שיקטע את הראש שלו ולא יעשה דבר כזה. והוות כן כשגגה שיצא מלפני השליט.
אילו הן חופות חתנים? סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם. תני: אבל עושה הוא אפיפיירות ותולה בהן כל מי שירצה. כלומר, מותר לעשות מעין סככה, חופה, ולתלות עליה כל מה שרוצים.
אומרת הגמרא: מתניתא, ועל האירוס רסיסה. יש אומרים שזה פעמונים או תופים. אלו הן עטרות כלות? זו עיר של זהב. רבי עקיבה עשה לאשתו עיר של זהב, וקניאת בה איתתיה דרבן גמליאל. אמר לה: הוית עבדת היך מה דהוות עבדה? האם היית עושה מה שהיא עשתה לו? דהוות מזבנה קליעתא דשערה ויהבה ליה, והוא לעי באורייתא. היא הייתה מוכרת את קליעת שערה כדי שהוא יוכל ללמוד תורה.
ואומרת הגמרא: שאלו רבי יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יונית? אמר להן: ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה, דכתיב והגית בו יומם ולילה. כמו שצריך ללמוד תורה יום ולילה, אז רק בזמן שהוא לא כזה ולא כזה, רק אז שילמד יוונית.
[דף מו עמוד ב]
מעתה אסור לאדם ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה והתני °רבי ישמעאל בן אלישע (דברים נצבים ל יט)ובחרת בחיים זו אומנות אמר רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מפני המסורות לא רק על יונית גזרו אלא על השפה של השליטים הגויים, במקרה זה היה יוונית, בזמן אחר זה יהיה שפה אחרת, מהסיבה הפשוטה שאנשים שבקיאים בשפה של השליט הגוי במוקדם או במאוחר מרצונם ושלא מרצונם יהפכו למשתפים פעולה עם השליט הגוי אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מותר לאדם ללמד את בתו יוונית מפני שהיא תכשיט לה. שמע שמעון בר אבא° ואמר בגין דרבי אבהו° בעי מילף ברתיה הוא תלי לה ברבי יוחנן° בר נפחא אמר רבי אבהו° יבוא עלי אם לא שמעתיה מרבי יוחנן° בר נפחא תנן: ורבותינו התירו שתצא כלה באפיריון בתוך העיר מי מתיר את הגזרות הראשונות אמררבי יוסי בי רבי בון° מי שהוא מתיר את אלו הוא מתיר את אילו תנן: בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות כהדא ריש גלותא שלח שאל לרבי חסדאי° מהו הדין דכתיב (יחזקאל כ"א, ל"א) כה אמר י"י הסיר המצנפת והרים העטרה אמר לו הוסרה המצנפת של כהן גדול בחרבן המקדש הורמה העטרה מראשי חתנים שמע רבי יוחנן° בר נפחא ואמר הוא חסד ומילוי חסד
מתני': משמת °רבן יוחנן בן זכיי בטל זיו החכמה משמת °רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה ומתה טהרה ופרישות משמת °ישמעאל בן פאבי בטל זיו הכהונה משמת °רבי בטלה ענוה ויראת חטא משמת °רבי מאיר בטלו מושלי משלים משמת °רבי עקיבה פסקו הדרשנין משמת °בן עזאי פסקו השקדנים משמת °בן זומא פסקו התלמידים משמת °רבי יהושע בן חנניה פסקה טובה מן העולם משמת °רבי אלעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים משמת °רבן גמליאל דיבנה בא גוביי ורבו צרות משמת °רבי חנינא בן דוסא ו°יוסי בן קיטונתא פסקה החסידות ולמה נקרא שמו °יוסי בן קיטונתא שהיה תמציתן של חסידים °רבי פינחס בן יאיר אומר משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען, על אבינו שבשמים °רבי אליעזר הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למיהוי כספריא, וספריא כחזנא, וחזנא כעמא דארעא, ועמא דארעא אזלה ודלדלה, ואין שואל ואין מבקש, על מי יש להשען, על אבינו שבשמים. בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פרייה והיין ביוקר
ושואלת הגמרא: מעתה אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה? כי הרי אין זמן, צריך ללמוד יום ולילה. והתני רבי ישמעאל: ובחרת בחיים זו אומנות. כלומר, אדם חייב ללמד אומנות.
אמר רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא בשם רבי יוחנן: מפני המסורות. יש שם סיפור שאיזה יווני רמז להם בסימן, ובעצם יוונית זה לא שפת יוונית, אלא הכוונה למשהו שאנחנו לא מכירים שהיוונים נהגו בו. אבל הפשט הוא שאדם שמכיר את השפה של העם השליט, אם איזה עם שולט בעם ישראל ואתה מכיר את השפה שלהם, מסתמא באיזשהו שלב הם ישתמשו בך ואתה תהיה מוסר ברצון או לא תרצה. כי אדם שמכיר את השפה שלהם, יהיה להם יותר קל לדובב אותו ולהוציא ממנו דברים. אז לכן גזרו שלא יכירו את השפה היוונית, וזה לא רק שפה יוונית, אלא כל שפה של העם השליט, הגוי.
רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מותר לאדם ללמד את בתו יוונית מפני שהיא תכשיט לה. שמע שמעון בר אבא ואמר: בגין דרבי אבהו בעי מילף ברתיה, הוא תלי לה ברבי יוחנן. הוא רוצה ללמד את הבת שלו, לכן הוא תולה זאת ברבי יוחנן. שמע רבי אבהו ואמר: יבוא עלי אם לא שמעתיה מרבי יוחנן.
ואומרת הגמרא: תני, ורבותינו התירו שתצא כלה באפיריון בתוך העיר. שואלת הגמרא: מי מתיר את הראשונות? אמר רבי יוסי בי רבי בון: מי שהוא מתיר את אלו הוא מתיר את אילו.
כהדא, ריש גלותא שלח שאל לרבי חסדאי: מהו הדין דכתיב כה אמר י"י הסיר המצנפת והרים העטרה? אמר לו: הוסרה המצנפת של כהן גדול מכוון על המקדש, אז הורמה העטרה מראשי חתנים. שמע רבי יוחנן ואמר: הוא חסד ומילוי חסד. רבי חסדאי נקרא ככה כי הוא חסד והדברים שלו הם חסד.
פרק ט"ז הלכה ז'. אומרת המשנה: משמת רבן יוחנן בן זכיי בטל זיו החכמה, משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה ומתה טהרה ופרישות, משמת ישמעאל בן פאבי בטל זיו הכהונה, משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא, משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלי, משמת רבי עקיבה פסקו הדרשנין, משמת בן עזאי פסקו השקדנים, משמת בן זומא פסקו התלמידים, משמת רבי יהושע פסקה טובה מן העולם, משמת רבי אלעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים, משמת רבן גמליאל בא גוביי ורבו צרות, משמת רבי חנינא בן דוסא ויוסי בן קיטונתא פסקה החסידות. ולמה נקרא שמו יוסי בן קיטונתא? שהיה תמציתן של חסידים.
רבי פינחס בן יאיר אומר: משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען, על אבינו שבשמים.
רבי אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למיהוי כספריא, וספריא כחזנא, וחזנא כעמא דארעא. כלומר, בעצם כל הדרגות פחתו, שהחכמים נהיו כמו הסופרים, הסופרים כמו החזנים, החזנים כמו עמי הארץ. ועמא דארעא אזלה ודלדלה, ואין שואל ואין מבקש, על מי יש להשען, על אבינו שבשמים.
בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פרייה והיין ביוקר, ומלכות תתהפך למינות ואין תוכחת, ובית הוועד יהיה לזנות, והגליל יחרב והגובלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ואין חוננם, וחוכמת סופרים תסרח, ויראי חטא יימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו לפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים.
[דף מז עמוד א]
והמלכות העובדי כוכבים ומזלות תהפך למינות ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען, על אבינו שבשמים.
גמ': משמת °רבי אליעזר בן הורקנוס נגנז ספר החכמה משמת °רבי יהושע בן חנניה פסקו עצות טובות ומחשבות טובות מישראל משמת °רבי עקיבה פסקו מעיינות חכמה משמת °רבי אלעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים משמת °רבי יוסי בן חלפתא פסקה הבינה משמת °בן עזאי פסקו השקדנים משמת °בן זומא פסקו הדרשנין משמת °רבי חנינא בן דוסא פסקו אנשי המעשה משמת °רבי יוסי חסידא ו°רבי יוסי קטונתא פסקו אנשי חסידות ולמה נקרא קטונתא שהיה תמציתו של צדיקים ושל חסידים. משמת °רבן שמעון בן גמליאל בא גוביי ורבו הצרות משמת °רבי הוכפלו הצרות. אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יהושע בן לוי° °רבן יוחנן בן זכאי מי דמיך כשעמד למות פקיד ואמר פנו חצר מפני הטומאה והתקינו כסא לחזקיה מלך יהודה. °רבי אליעזר בן הורקנוס תלמידיה מי דמיך כשעמד למות פקיד ואמר פנו חצר מפני הטומאה והתקינו כסא ל°רבן יוחנן בן זכאי ואית דאמרין מן דחמא רביה חמא הוא מה שראה רבו ראה גם הוא חד מן אילין דבית פזי הוון בעי מחתנתיה לנסיותיה ולא הוה מקבל, אמר דלא יהוון בהתון אחד ממשפחת בית פזי, רצו של בית הנשיא להתחתן עמו ולא הסכים, אמר שלא התבישו בי מי דמך פקיד ואמר פנו חצר מפני הטומאה, והתקינו כסא ליהושפט מלך יהודה, אמרו יבוא זה שרץ אחר הכבוד אחר זה שברח מן הכבוד. אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יהושע בן לוי° מעשה שנכנסו זקנים לעלייה בית גדיא ביריחו, ויצאת בת קול ואמרה להן יש ביניכם שנים ראוין לרוח הקודש ו°הלל הזקן אחד מהן ונתנו עיניהן ב°שמואל הקטן ושוב נכנסו זקינים לעליה ביבנה, ויצאה בת קול ואמרה להן יש ביניכם שנים ראויין לרוח הקודש ו°שמואל הקטן אחד מהן ונתנו עיניהן ב°רבי אליעזר בן הורקנוס והיו שמחין שהסכימה דעתן לדעת המקום שבפעם הראשונה נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכעת ראו שבחירה זו הייתה נכונה, שהרי הבת קול הסכימה אתם הדרן עלך פרק עגלה ערופה וכולא מסכת דסוטה ברחמי שמיא, בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סוטה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סוטה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת סוטה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:
הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת סוטה כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":
קדיש בנוסח אשכנז / ספרד
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח
יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
ויש נוהגים במקום:
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
נקודת ירושלמי מסכת סוטה דף מ"ז. נתחיל מהגמרא.
אומרת הגמרא: משמת רבי אליעזר נגנז ספר החכמה. משמת רבי יהושע פסקו עצות טובות ומחשבות טובות מישראל. משמת רבי עקיבא פסקו מעיינות חכמה. משמת רבי אלעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים. משמת רבי יוסי פסקה הבינה. משמת בן עזאי פסקו השקדנים. משמת בן זומא פסקו הדרשנין. משמת רבי חנינא בן דוסא, רבי יוסי חסידא ורבי יוסי קטונתא פסקו אנשי חסידות. ולמה נקרא קטונתא שהיה תמציתו של צדיקים ושל חסידים. משמת רבן שמעון בן גמליאל בא גוביי ורבו הצרות. משמת רבי הוכפלו הצרות.
אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: רבן יוחנן בן זכאי מן דמיך - הוא נפטר, אז הוא פקד ואמר פנו חצר מפני הטומאה והתקינו כסא לחזקיה מלך יהודה.
הפרשנים מסבירים שבעצם רבי יוחנן בן זכאי אז הוא באיזשהו מקום ויתר על ירושלים. הוא אמר תן לי יבנה וחכמיה. והרבה מגדולי ישראל יצאו נגדו. אז כתוב שכשראו אותו בוכה התלמידים אמרו לו למה אתה בוכה? אז אמר אני לא יודע אם אני הולך לגן עדן, לפני שתי דרכים, אני לא יודע לאיזה מהן מוליכים אותי. אז אמרו שכל ימיו הוא היה בספק האם הוא טעה, אולי הוא טעה בזה שהוא ויתר על ירושלים. אז לכן כשהוא נפטר חזקיהו המלך בא לקראתו. חזקיה המלך זה שהתנגד, אפילו כשסנחריב צר על ירושלים אחרי שהוא הכחיד את כל הארץ, את כל יהודה, ורק ירושלים נשארה, וחזקיהו המלך עמד ולא הסכים לוותר. אז הוא בא לקראת רבי יוחנן להראות לו שבעצם מה שהוא עשה - זה הציל את עם ישראל, ממש כמו שחזקיה עשה. חזקיהו המלך בא לקראתו כדי להראות לו שהוא צדק בהחלטה שלו.
רבי אליעזר, התלמיד של רבי יוחנן - מי דמיך פקיד ואמר פנו חצר מפני הטומאה והתקינו כסא לרבן יוחנן בן זכאי. כלומר רבן יוחנן בן זכאי בא להקביל את פניו.
ואית דאמרין מן רביה חמא - יש אומרים שהוא ראה גם את חזקיהו המלך. חד מן אילין דבית פזי הוון בעי מחתנתיה לנסיותיה ולא הוה מקבל - כלומר בית הנשיא רצו שהוא יתחתן איתם והוא לא הסכים. אמר דלא יהוון בהתון - שלא יתביישו בו. מי דמך פקיד ואמר פנו חצר מפני הטומאה והתקינו כסא ליהושפט מלך יהודה. אמרו יבוא זה שרץ אחר הכבוד אחר זה שברח מן הכבוד - כלומר יהושפט מלך יהודה שרץ אחרי הכבוד, הוא יבוא להקביל את פניו של זה שברח מן הכבוד.
אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: מעשה שנכנסו זקנים לעלייה בית גדיא ביריחו, ויצאת בת קול ואמרה להן יש ביניכם שנים ראוין לרוח הקודש, והלל הזקן אחד מהן ונתנו עיניהן בשמואל הקטן. ושוב נכנסו זקינים לעליה ביבנה, ויצאה בת קול ואמרה להן יש ביניכם שנים ראויין לרוח הקודש, ושמואל הקטן אחד מהן ונתנו עיניהן ברבי אליעזר בן הורקנוס, והיו שמחין שהסכימה דעתן לדעת המקום.
כי עכשיו, אחרי שאמרו ששמואל הקטן אחד מהם, התברר שבעצם בפעם הקודמת שאמרו להם שהלל אחד מהם ויש עוד מישהו, והם מבינים שזה שמואל הקטן - כנראה הם צדקו, ובעצם הסכימה דעתן לדעת המקום.
הדרן עלך פרק עגלה ערופה וכולא מסכת דסוטה ברחמי שמיא. הדרן עלך פרק עגלה ערופה וכולא מסכת דסוטה ברחמי שמיא. הדרן עלך פרק עגלה ערופה וכולא מסכת דסוטה ברחמי שמיא. בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.
- משלי ו כו
- תהלים כה יד
- ירמיהו מה ג
- משלי ט יז
- איוב טו יח
- איוב טו יט
- יחזקאל כג מח
- ישעיהו כז ח
- ישעיהו ט ד
- קהלת ז כז
- שופטים יד א
- שופטים יד ה
- שופטים יד ד
- משלי ג לד
- שופטים יג כה
- שופטים יג כד
- שופטים טז כח
- שופטים טז לא
- תהלים נה יט
- עמוס ט א
- משלי ז ד
- ירמיהו לא ב
- ישעיהו יא ט
- עמוס ג ז
- ישעיהו נח ח
- בראשית מט ח
- דברי הימים א כו כג
- תהלים עב ז
- ישעיהו נז ב
- קהלת יב א
- מלכים א א לו
- ישעיהו מו ו
- משלי ג כא
- משלי כז יא
- משלי ט ט
- משלי א ה
- דניאל ד כו
- מלכים א כב א
- קהלת ב יד
- משלי כג י
- חגי ב יב
- חגי ב יג
- תהלים סח כז
- ישעיהו סג יא
- שופטים ה ב
- איוב יג טו
- איוב כז ה
- איוב כז ב
- איוב יג טז
- נחמיה ט ח
- תהלים קט כב
- איוב א ח
- איוב א א
- איוב ב י
- איוב טז יא
- איוב כז יב
- הושע ט א
- איוב א טו
- איוב א יז
- אסתר ב ב
- איוב מב טו
- איוב א כ
- איוב לב ב
- ירמיהו י יא
- דניאל ב ד
- יהושע ח לג
- יחזקאל מד טו
- יהושע ח לד
- קהלת ז יב
- משלי ג יח
- ישעיהו מח יב
- תהלים פא ו
- ישעיהו לג יב
- ישעיהו ס יב
- יהושע ד ה
- יהושע ג טז
- מלכים ב כ יד
- יהושע ה א
- דברי הימים ב כח טו
- תהלים יח יג
- דברי הימים ב לה ג
- דברי הימים א ג טו
- מלכים ב כד יז
- שיר השירים ה יד
- מלכים א טו כב
- יחזקאל לט טו
- ישעיהו ג ט
- יחזקאל כא לד
- שופטים ה כח
- הושע ד יד
- מיכה ז א
- תהלים מד כד
- תהלים קכא ד
- תהלים עח סה
- איוב יז ב
- ישעיהו כד ט
- איכה ה יד
- איכה ה טו
- תהלים יב ב
- דברי הימים ב כו ה
- מלכים א ו ז
- מלכים א ז ט
- עמוס ה ט
- תהלים ז יב
- חגי ב טז
- איכה ה טז
- יהושע א ח
- יחזקאל כא לא