ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת נידה/הדפסה (פרק שלישי)
==ירושלמי נידה, פרק ג, הלכה ב==
מתני': ג_גהמפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין תטיל למים. אם נמחו טמאה. המפלת ג_דכמין דגים, חגבים, שקצים ורמשים, אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת כמין בהמה, חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין, אם ג_הזכר תשב לזכר, אם נקיבה תשב לנקיבה, אם אין ידוע תשב לזכר ולנקיבה, דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים כל ג_ושאין בו מצורת האדם אינו וולד.
גמ': תנן: המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל למים אמר רבי חנינה° בשם רבי שמעון בן לקיש° ג_זתטיל לפושרין. והתנינן: המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים — אם יש עמהן דם טמאה, ואם לאו טהורה. למה לא אמרו שתטיל לפושרין אף אלו צריך לשרות? דהדא ילפה מן ההיא וההיא ילפה מן הדא. הדא ילפה מן ההיא שאם נמחו טמיאה ואם לאו טהורה, וההיא ילפה מן הדא שאם יש עמהן דם טמיאה ואם לאו טהורה, אבל צריכה שתטיל לפושרין כדי לדעת אם יש עמהם דם. תמן תנינן שרץ ונבלה אין מטמאין יבשים אם יכולים לשרות ולחזור לכמות שהן מטמאים וכמה הוא שרייתן בפושרין ג_חמעת לעת? יהודה בן נקוסה אומר צריכין שיהו פושרין מעת לעת אם הצטננו. כיצד הוא עושה? נותנן ברמץ או נותן לתוכן חמין כל שהן. המפלת דם יבש. רבי אלעזר° בן פדת אומר טמיאה. רבי יוסי בן חנינה° אמר טהורה. מתניתא פליגא על רבי יוסי בן חנינה° דתניא ג_טדם הנידה ובשר המת ג_ימטמאין לחין ומטמאין יבישין. פתר לה בשהיו לחין כשיצאו ויבשו, אבל אם מלכתחילה יצא יבש טהור שהתורה אמרה דם יהיה זובה בבשרה עד שיזוב. מתניתא פליגא על רבי אלעזר° בן פדת דתניא המפלת כמין חתיכה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין — תטיל למים, ואם נמחו טמיאה ואם לא טהורה משמע שדם יבש טהור. פתר לה כיוון שלא נימחו אין אלו דם שיבש אלא בריה בפני עצמה. אמר רבי זעירא° אפילו תתיב והרי נאמר גם עפר וכי אף עפר בירייה? אמר רבי אבא°: ואפילו תימר עפר עפר איתתא מעברת ויוצא צורת עפר וקמת לכן הסתפקו בו משם בירייה. מתניתא פליגא על רבי יוסי בן חנינה° שאמר שדם יבש טהור דתניא מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפין אדומות, ובא מעשה לפני חכמים, ושלחו וקראו לרופאין, ואמרו להן: מכה יש לה מבפנים. שוב מעשה באשה אחת שהיתה משרת כמין שערות אדומות, ובא מעשה לפני חכמים, ושלחו וקראו לרופאין, ואמרו להן: שומא יש לה מבפנים. מפני שיש בה שומא ומפני שיש בה מכה, הא אין בה שומא ואין בה מכה לא. בדא היו מטהרים מכאן שדם יבש טמא פליגין עליה ולית לה קיום כיוון שאין דרך לישב את הקושי הזו נדחים דבריו. תנן: המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין — אם זכר תשב לזכר, אם נקיבה תשב לנקיבה, אם אין ידוע תשב לזכר ולנקיבה, דברי °רבי מאיר. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה. מה הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו אף זו עד שיצא ראשו ורובו. רבי שמעון בן לקיש° אמר משונה היא הלידה הזאת מכל הלידות שבתורה. כל הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו וזו עד שתצא הכרת פניו כי צריך שיראו שיש לו פני אדם.
רבי חנינה בשם רבי שמעון בן לקיש תטיל לפושרין. והתנינן: המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים - אם יש עמהן דם טמאה, ואם לאו טהורה. למה לא אמרו גם כאן שתטיל לפושרין? לפושרין הדא ילפה מן ההיא וההיא ילפה מן הדא. כלומר בעצם כתבו באחד מהם, אבל אחד מלמד על השני. הדא ילפה מן ההיא שאם נמחו טמיאה ואם לאו טהורה, וההיא ילפה מן הדא שאם יש עמהן דם טמיאה ואם לאו טהורה, לפושרין. אבל בכל מקרה צריכה להטיל את זה לפושרין כדי לדעת האם יש בהם דם או לא.
תמן תנינן וכמה הוא שרייתן בפושרין מעת לעת? יהודה בן נקוסה אומר צריכין שיהו פושרין מעת לעת. כיצד הוא עושה? נותנן ברמץ או נותן לתוכן חמין כל שהן. כדי לחמם אותם קצת.
המפלת דם יבש. רבי אלעזר אומר טמיאה. רבי יוסי בן חנינה אמר טהורה. מתניתא פליגא על רבי יוסי בן חנינה: דם הנידה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבישין. רואים מכאן שגם יבש מטמא. פתר לה בשהיו לחין ויבשו. כיוון שהם יצאו לחים אז הם כבר נטמאו, אבל אם מלכתחילה יצא דם יבש - טהור, כי התורה אמרה "דם יזוב לו בבשרה", כלומר רק דם שהוא זב מטמא.
מתניתא פליגא על רבי אלעזר: המפלת כמין חתיכה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין - תטיל למים, ואם נמחו טמיאה. רואים מכאן שדם יבש טהור. פתר לה - כיוון שלא נמחו, אז זה לא דם, אלא בירייה בפני עצמה. אם רואים שהאבחושים הללו וכל הדברים האלה לא נמחים, זה מראה שזה לא דם בכלל, לא דם יבש שבכלל דם.
אמר רבי זעירא תתיב עפר עפר בירייה? גם אם תצליח לטהר את זה, הרי גם נאמר כאן "עפר", ואיך עפר יהיה כבירייה כזאת? אמר רבי אבא: ואפילו תימר עפר עפר איתתא עברת וקמת משם. כלומר, יש מקרים שאישה מתעברת ויוצאת ממנה צורת עפר, ולכן בעצם הסתפקו גם בזה.
מתניתא פליגא על רבי יוסי בן חנינה: מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפין אדומות, ובא מעשה לפני חכמים, ושלחו וקראו לרופאין, ואמרו להן: מכה יש לה מבפנים. רואים מכאן שרק בגלל המכה טיהרו אותה, אבל אם לא היה מכה - הייתה טמאה. שוב מעשה באשה אחת שהיתה משרת כמין שערות אדומות, ובא מעשה לפני חכמים, ושלחו וקראו לרופאין, ואמרו להן: שומא יש לה מבפנים. מפני שיש בה שומא ומפני שיש בה מכה - דווקא לכן טיהרו אותה, הא אין בה שומא ואין בה מכה לא - אם לא היה לה שום מכה או שומה, אז לא ודאי טהורה. מכאן רואים שדם יבש טמא. בדא פליגין עליה ולית לה קיום רבי מאיר, כיוון שאין דרך לישב את הקושי הזה, מכריחים עם דבריו שבאמת דם יבש טמא.
המשנה: המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאים בין טהורים, אם זכר תשב לזכר, אם נקבה תשב לנקבה, ואם אין ידוע תשב לזכר ולנקבה - דברי רבי מאיר.
אמר רבי יוחנן: הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה. מה הלידות שבתורה - עד שיצא ראשו ורובו, אף בזו - עד שיצא ראשו ורובו. רבי שמעון בן לקיש אמר משונה היא הלידה הזאת מכל הלידות שבתורה. כל הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו וזו עד שתצא הכרת פניו. כלומר, אפילו אם רובו יצא, עדיין לא מטמא עד שיצא ראשו ויראו את הכרת פניו, כדי לראות שיש לו בעצם צורת אדם.
השאלה מה נפקא מינה בין השיטות? במקרה שיצא מסורס, כלומר יצא הפוך - לרבי יוחנן עד שיצא ראשו או רובו, ולרבי שמעון בן לקיש עד שיצאה הכרת פניו. כלומר, אפילו שיצא כולו, מה שחשוב זה שיצאה הכרת פניו. לא אכפת לו שרובו כבר יצא, כי כמו שאמרנו, כל שלא ראו שיש לו צורת פנים עדיין הוא לא מטמא.
📜 הדינים העולים מדף ט עמוד ב
ג_ג אישה שהפילה כמין קליפה, שערה, עפר או יבחושין אדומים - יש להטילם למים; אם נמוחו טמאה לידה, ואם לא נמוחו טהורה
- מקור: "המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין תטיל למים. אם נמחו טמאה. המפלת"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ה, הלכה יד, רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ה, הלכה טו, שו"ע יו"ד סימן קפח סעיף ד, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ג, סמ"ג לאוין קיא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שבדיקת ההמסה במים היא הקובעת את הטומאה, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כא א — המפלת כמין קליפה, שערה, עפר או יבחושין אדומים - יש להטיל את הדם למים; אם נמוחו טמאה, ואם ל
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כא ב — המפלת חתיכה קורעה, אם יש בה דם אגור טמאה ואם לאו טהורה
ג_ד המפלת מין דגים חגבים שקצים ורמשים או בהמה חיה ועוף - דין דמה
- מקור: "כמין דגים, חגבים, שקצים ורמשים, אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת כמין בהמה, חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין, אם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ה, הלכה יד, רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ה, הלכה טו, שו"ע יו"ד סימן קפח סעיף ד, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ג, סמ"ג לאוין קיא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי: המפלת דגים חגבים שקצים ורמשים טהורה אלא אם יש עמהם דם, ואילו המפלת כמין בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים - טמאה לידה כדין ולד, שוה הדבר בין ולד לחיה בהמה ועוף ולא בשקצים ורמשים
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כא א — המפלת כמין קליפה, שערה, עפר או יבחושין אדומים - יש להטיל את הדם למים; אם נמוחו טמאה, ואם ל
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כא ב — המפלת חתיכה קורעה, אם יש בה דם אגור טמאה ואם לאו טהורה
ג_ה אישה שיש לה ולד ואינו ידוע אם זכר או נקבה, כמה ימי טוהר יש לה
- מקור: "זכר תשב לזכר, אם נקיבה תשב לנקיבה, אם אין ידוע תשב לזכר ולנקיבה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ח, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ג, סמ"ג לאוין קיא
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי מאיר: יושבת לזכר ולנקבה (לחומרא, כלומר לזכר בלבד לענין דמים טהורים) ~ חכמים: כל שאינו ידוע כזכר, דינו כנקבה
- הכרעה: נפסק כחכמים, כלשון הרמב"ם והשו"ע: כל שאין ידוע אם זכר אם נקבה - יושבת לנקבה, כדעת חכמים בירושלמי, שהלכה כרבים במחלוקתם עם רבי מאיר
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות מ א — המפלת ולד שגלגל עינו דומה לשל אדם (אף אם שאר גופו כמין בהמה חיה או עוף) דינה כדין יולדת אד
- מקבילה בבבלי: בבלי חולין עא א — בהמה טהורה נכללת בכלל חיה טהורה לענין סימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה)
ג_ו המפלת דבר שאין בו מצורת אדם - האם דינה כיולדת בטומאה או שיש להטילו למים לבדוק
- מקור: "שאין בו מצורת האדם אינו וולד. גמ : תנן: המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל למים אמר רבי חנינה בשם רבי שמעון בן לקיש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ח, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ג, סמ"ג לאוין קיא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי חנינה בשם ריש לקיש שאין בו מצורת אדם אינו וולד, וטעונה בדיקה בהטלה למים כפי שנפסק ברמב"ם ושו"ע יו"ד קצד,ג
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות מ א — המפלת ולד שגלגל עינו דומה לשל אדם (אף אם שאר גופו כמין בהמה חיה או עוף) דינה כדין יולדת אד
- מקבילה בבבלי: בבלי חולין עא א — בהמה טהורה נכללת בכלל חיה טהורה לענין סימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה)
ג_ז אישה המפלת דמויות כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, טעונה הטלה למים פושרים לבדוק אם יש עמהם דם
- מקור: "תטיל לפושרין. והתנינן: המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים — אם יש עמהן דם טמאה, ואם לאו טהורה. למה לא אמרו שתטיל לפושרין אף אלו צריך לשרות? דהדא ילפה מן ההיא וההיא ילפה מן הדא. הדא ילפה מן ההיא שאם נ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ה, הלכה יד, שו"ע יו"ד סימן קפח סעיף ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כהכרעת הירושלמי שצריכה להטיל לפושרין כדי לדעת אם יש עמהם דם, ולפי זה אם נמחו או שיש עמהם דם - טמאה, ואם לאו - טהורה; כך פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כא א — המפלת כמין קליפה, שערה, עפר או יבחושין אדומים - יש להטיל את הדם למים; אם נמוחו טמאה, ואם ל
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כא ב — המפלת חתיכה קורעה, אם יש בה דם אגור טמאה ואם לאו טהורה
ג_ח המפלת דם יבש נחשבת מפלת דם ומטמאה כיולדת
- מקור: "מעת לעת? יהודה בן נקוסה אומר צריכין שיהו פושרין מעת לעת אם הצטננו. כיצד הוא עושה? נותנן ברמץ או נותן לתוכן חמין כל שהן. המפלת דם יבש. רבי אלעזר (בן פדת) אומר טמיאה. רבי יוסי בן חנינה אמר טהורה. מתניתא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ה, הלכה יד
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי אלעזר בן פדת: טמאה ~ רבי יוסי בן חנינה: טהורה
- הכרעה: נפסק כרבי אלעזר בן פדת שהמפלת דם יבש טמאה, שכן מתניתא פליגא על רבי יוסי בן חנינה ותומכת בשיטת רבי אלעזר, וכך פסק הרמב"ם
ג_ט דם הנידה מטמא אף שאינו בעין, כדין בשר המת שמטמא אף שאינו בעין
- מקור: "דם הנידה ובשר המת"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ב, הלכה א, סמ"ג עשין רמ,סמ"ג עשין רמא,סמ"ג עשין רמב,סמ"ג עשין רמג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כהשוואת הירושלמי, שדם הנידה מטמא בכל שהוא כבשר המת אף כשאינו בעין, וכן פסק הרמב"ם (הלכות מטמאי משכב ומושב, פ"ב ה"א)
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כב א — דם נדה ובשר המת מטמאים בין לחים ובין יבשים מעיקרם
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה לד א — דם יולדת נכרית שראתה זוב מטמא לח ויבש כדין זבה
ג_י דם שיצא לח וניגב לאחר יציאתו מטמא, ואילו דם שיצא יבש מלכתחילה טהור
- מקור: "מטמאין לחין ומטמאין יבישין. פתר לה בשהיו לחין כשיצאו ויבשו, אבל אם מלכתחילה יצא יבש טהור שהתורה אמרה דם יהיה זובה בבשרה עד שיזוב. מתניתא פליגא על רבי אלעזר (בן פדת) דתניא המפלת כמין חתיכה, כמין שערה, "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק ב, הלכה א
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי אלעזר בן פדת (יבש טהור מדעתו) ~ המשנה/ברייתא (דין "מטמאין לחין ומטמאין יבישין" נדרש דווקא ביבש לאחר יציאה, ולא ביבש מלכתחילה)
- הכרעה: נפסק כפירוש הירושלמי המיישב את הברייתא עם שיטת ר' אלעזר: יבש מלכתחילה טהור, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה" עד שיזוב; הרמב"ם פסק כן להלכה.
- מקבילה בבבלי: בבלי נזיר נ א — נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין מטמא ומחייב בגילוח
- מקבילה בבבלי: בבלי נזיר נ א — מי שאין בעצמותיו רובע עצמות אך יש בו רוב בניינו או רוב מניינו של אדם, אינו מטמא באוהל אלא
מה נפיק מביניהון? יצא מחותך או מסורס הפוך. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא עד שיצא ראשו או רובו. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° עד שתצא הכרת פניו. תנן: ואם אין ידוע תשב לזכר ולנקיבה דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת האדם אינו וולד. כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה י"ד ימים טמאים שמא היה נקבה וכ"ו ימים טהורין שמא היה זכר דנותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקיבה. הדא דתימר לביתה אבל לטהרות תשב כל ימי טוהר של נקיבה ותהיה אסורה עד שמונים יום מהלידה שהיושבת על דם טוהר אסורה בטהרות. אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו°: טעמא ד°רבי מאיר שסובר שאף צורת בהמה חיה ועוף נחשב כולד מפני שכתוב בהן יצירה כאדם דכתיב (בראשית בראשית ב ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וכתוב יצירה בבהמה דכתיב (בראשית בראשית ב יט) וייצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים. רבי אמי° בן נתן בעי והא כתיב (עמוס ד', י"ג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח? מעתה הפילה דמות הר תהא טמאה לידה? שנייא היא שאין כתיב בהן יצירה מתחילת ברייתו של עולם אבל בבהמה נאמר יצירה בבריאת העולם. רבי יסא° אסי אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מפני שעיניהם סוקרין לפניהן כאדם. אבא בר בר חנה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מפני שעניהם מהלכין בראש לפניהן כאדם. התיב רבי בון בר חייה° והתנינן בהמה שגלגל עינו עגול כשל אדם ג_יאהוי מום הוא משמע שבדרך כלל אינם דומים לאדם. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מה דתנינן סוקרין? מה דתנינן מהלכין? אבל צורת העין ודאי שונה מאי כדון ובמה הם שונים? גלגלי אדם עגולין וגלגלי בהמה ארוכין. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: באדם הלבן רבה על השחור ובבהמה השחור רבה על הלבן. אמר רבי חגיי° רבי חנניה חברין דרבנין° מקשי על ד°רבי מאיר שאמר שדמות בהמה חיה ועוף נחשב ולד ילדה דמות עורב ומת אחיו בלא בנים עומד בראש הדקל ואומר לו בא וחלוץ או ייבם? אמר ליה רבי מנא° בן יונה עד דאת מקשי לה על ד°רבי מאיר קשיתה על דרבנן דאמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כולו אדם ופניו בהמה אינו וולד, כולו בהמה ופניו אדם וולד הוא. היה כולו אדם ופניו בהמה שלרבנן נחשב בהמה עומד וקורא בתורה ואומרים לו בוא לשחטך? כולו בהמה ופניו אדם שלרבנן נחשב אדם עומד וחורש בשדה ואומרים לו בוא וחלוץ או ייבם? אלא ודאי אינו נחשב אדם אלא לעניין זה שאמו טמאה לידה. ואמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא לא סוף דבר שיהיו פניו כאדם לכל הסימנין אלא אפילו אחד מן הסימנין. ואילו הן הסימנין? ג_יבהמצח והגבינין והעין והאוזן והלסת והחוטם והזקן וגומות הזקן. ואמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא לא סוף דבר כל הסימנין אלא אפילו אחד מן הסימנין. רבי אבא° ורבי ירמיה° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו לדברי °רבי עד שיהו כל הפנים דומין לאדם, ולדברי חכמים אפילו אחד מן הסימנין, ולדברי °רבי שמעון בן יוחי אפילו צפרניו. רבי פינחס° בעי מחלפה שיטתיה ד°רבי שמעון בן יוחי האם רבי שמעון בר יוחי חזר בו? תמן גבי פרה שילדה דמות חמור הוא אומר עד שיהו ראשו ורובו דומין לאמו ורק אז קדש בבכורה והכא הוא אמר הכין שדי בצפרניו? לא קשיא כאן באדם לטמא לידה די אפילו בצפרניו כאן בבהמה להתחייב בבכורות עד שידמה לאימו ברובו. אמר רבי אבא° רבי חייה רובה° אזל לדרומא שאלון ליה רבי חמא אביו דרבי הושעיה° ובר קפרא° כולו אדם ופניו בהמה מהו? אתא ושאל ל°רבי. אמר ליה
אנחנו תלוי בירושלמי מסכת נדה דף י', מתחילים מהשורה השנייה. ותאמר תנן ואם אין ידוע, כלומר אם הוא לא יודע אם זה מי שילדה בדמות של בהמה, לא יודע אם זה זכר או נקבה, תשב לזכר ולנקיבה. דבר רבי מאיר, וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אינו וולד. ותניא כל היכן שכתוב תשב לזכר ונקבה, הכוונה שמחמירים עליו בשני הכיוונים. תשב ארבעה עשר ימים טמאים שמא הייתה נקבה, כן? ועשרים ושישה ימים טהורים. כלומר יש לו רק עשרים ושישה ימים טהורים שמא היה זכר. נותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקיבה. ותאמר הדא דתימר לביתה אבל לטהרות תשב, כל ימי טהור של נקבה. כלומר היא אסורה עד שמונים יום מהלידה, כיוון שיושבת על דם טהור, אסורה בטהרות.
אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו, טעמא דרבי מאיר שהוא סובר שגם צורת בהמה חיה ועוף נחשב לולד, מפני שכתוב בהן יצירה כאדם, דכתיב לגבי אדם "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה", וכתוב יצירה בבהמה דכתיב "וייצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים". ותאמר רבי אמי והא כתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, אז מעתה הפילה תהא טמאה לידה? ותאמר לו שנייא היא שאין כתיב בהן יצירה מתחילת ברייתו של עולם. כלומר "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח" זה נאמר לאחר הבריאה, אבל בבריאה עצמה לא נאמר, לא מוזכר יצירה אלא רק בבהמות ובחיות ועופות. כן? שנייא שאין כתיב בהן יצירה בתחילת בריאת עולם, אבל בבהמה נאמר יצירה בבריאת עולם.
רבי יסא אמר בשם רבי יוחנן מפני לפניהן כאדם. כלומר העיניים שלהם נמצאים, מסתכלים קדימה כמו אדם. ואבא בר בר חנה אמר בשם רבי יוחנן מפני לפניהן כאדם. כלומר העיניים שלהם בראש קדימה כמו אדם. התיב רבי בון בר חייה והתנינן שגלגל עינו עגול כשל אדם הוי מום הוא, משמע שבדרך כלל אינם דומים לאדם. אז איך אתה אומר שהעיניים שלו דומים לאדם? אמר רבי יוסי: מה תנינן סוקרין? מה תנינן מהלכין? אני לא אומר שהם דומים במראה, אלא אמרנו שהם רואים כמו אדם והם נמצאים בפנים כמו אדם, אבל צורת העין ודאי שונה. מאי כדון? גלגלי אדם עגולין וגלגלי בהמה ארוכין. אמר רבי יוסי בי רבי בון: באדם לבן רבה על השחור ובבהמה שחור רבה על הלבן.
אמר רבי חגיי רבי חנניה חברין דרבנין מקשי על דרבי מאיר. רבי מאיר שאמר שדמות בהמה וחיה ועוף נחשב לולד, אז רבי חנניה הקשה עליו: ילדה בדמות עורב. אם הוא עומד בראש הדקל ואומרים לו בוא וחלוץ או ייבם, היה בהם? זה לא הגיוני. אמר ליה רבי מנא עד דאת מקשי לה על דרבי מאיר קשיתה על דרבנן. גם על רבנן אפשר לקשות בדיוק את השאלה, דמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: כולו אדם ופניו בהמה אינו וולד, כולו בהמה ופניו אדם וולד הוא. אז אם היה כולו אדם ופניו בהמה שרבנן נחשב כמו בהמה, עומד וקורא בתורה ואומרים לו בוא לשחטך? רוצים לשחוט אותו. כן? מקרה הפוך, כולו בהמה ופניו אדם עומד וחורש בשדה ואומרים לו בוא וחלוץ או ייבם? אלא ודאי אינו נחשב אדם, אלא לעניין זה שיימוט מהלידה.
ואמר רבי יסא בשם רבי יוחנן לא סוף דבר כל הסימנין אלא אפילו אחד מן הסימנין. עכשיו איזה הם הסימנין? המצח והגבינין והעין והאוזן והלסת והחוטם והזקן וגומות הזקן. ודאי באחד מהם. ואמר רבי יסא בשם רבי יוחנן לא סוף דבר כל הסימנין אלא אפילו אחד מן הסימנין. רבי אבא ורבי ירמיה בשם רב, דברי רבי עד שיהו כל הפנים דומין לאדם, ודברי חכמים אפילו אחד מן הסימנין, ודברי רבי שמעון בן יוחי אפילו צפרניו. רבי פינחס בעי מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן יוחי? הרי תמן לגבי פרה שילדה דמות חמור הוא אומר עד שיהו ראשו ורובו דומין לאמו, רק אז קדוש בבכורה. והכא הוא אמר אכן די בציפורניו? ואת אמר לא קשיא, כאן באדם לטמא לידה אז די בציפורניו, כאן בבהמה להתחייב בבכורה צריך שיהיה דומה לאמו לגמרי ברובו.
אמר רבי אבא רבי חייה רובה אזל לדרומא, שאלון ליה רבי חמא אביו דרבי הושעיה ובר קפרא כולו אדם ופניו בהמה מהו? אתא ושאל לרבי, אמר ליה צא וכתוב להן אינו וולד. אמר רבי ירמיה: נפק רבי זוגא לבר, שאלון ליה רבי חמא אבוי דרבי הושעיה ובר קפרא שתי עיניו טוחות מהו? כלומר העיניים שלו חסרות ולא ניכרות בפנים. אתא ושאיל לרבי, אמר לו: צא וכתוב להן אינו וולד. אמר רבי יוסי בי רבי בון רבי כדעתיה דרבי, אמר עד שיהו כל הפנים דומין לאדם. פניו ממוסמסות, כלומר בקושי ניכרת הצורה שלהם, מהו? רבי יסא אמר איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר אינו וולד, רבי שמעון בן לקיש אמר וולד הוא. אמר רבי זעירא לא, רבי יוחנן אינו וולד לכל דבר, אלא אינו וולד להושיב את אמו ימי טהור, אבל וולד הוא להושיב את אמו ימי לידה.
רבי יוחנן בשם רבי ינאי אטומה אינו וולד. כלומר אם חסר לו הרגל לגמרי וכאילו אטום, אז אינו וולד. רבי יוחנן בשם רבי יוסי בי רבי יהושע טיבורו אטום אינו וולד. כלומר אם הטיבור אטום, כלומר הכל חתוך וסגור, אינו וולד. רבי יוחנן בשם רבי זכאי: נקובתו אטומה אינו וולד. כלומר הנקבים שלו אטומים, אינו וולד. רבי זעירא בשם גידול גולגולתו אטומה אינו וולד.
📜 הדינים העולים מדף י עמוד א
ג_יא בעל מום שנולד מדמות אדם ובהמה כשרונות מיוחדים בגלגל העין ובצבע הלבן/שחור נחשב מום פוסל
- מקור: "הוי מום הוא משמע שבדרך כלל אינם דומים לאדם. אמר רבי יוסי (בר זבידא): מה דתנינן סוקרין? מה דתנינן מהלכין? אבל צורת העין ודאי שונה מאי כדון ובמה הם שונים? גלגלי אדם עגולין וגלגלי בהמה ארוכין. אמר רבי יו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ב, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יוסי בר בון שהחילוק בין אדם לבהמה הוא בכך שבאדם הלבן רבה על השחור ובבהמה השחור רבה על הלבן, וכן פסק הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ב הלכה ב
ג_יב נפל שיש בו סימני צורת פנים מציל מידי אבר מן החי
- מקור: "המצח והגבינין והעין והאוזן והלסת והחוטם והזקן וגומות הזקן. ואמר רבי יסא (אסי) בשם רבי יוחנן (בר נפחא) לא סוף דבר כל הסימנין אלא אפילו אחד מן הסימנין. רבי אבא ורבי ירמיה אמרו בשם רב (אבא בר אייבו) לדבר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ט
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: ת"ק ~ ר' יהודה ~ ר' שמעון בן יוחי: לחכמים די בסימן אחד מהפנים, לר' יהודה עד שיהו כל הפנים דומין לאדם, לר"ש בן יוחי אפילו הצפרניים מצילות
- הכרעה: נפסק כחכמים שאפילו אחד מן הסימנין מציל, כדברי רבי יסא בשם רבי יוחנן שהובאו כפירוש דעת חכמים, וכן פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כג ב — סימני צורת פנים של אדם (מצח, גבות, עיניים, לסתות וזקן) בוולד - כמה מהם נדרשים שיהיו כאחד כ
צא וכתוב להן אינו וולד. אמר רבי ירמיה°: נפק רבי זוגא° לבר שאלון ליה רבי חמא אבוי דרבי הושעיה° ובר קפרא° שתי עיניו טוחות חסרות ולא ניכר מקומם מהו? אתא ושאיל ל°רבי אמר לו: צא וכתוב להן אינו וולד. אמר רבי יוסי בי רבי בון° °רבי כדעתיה ד°רבי אמר עד שיהו כל הפנים דומין לאדם. פניו ממוסמסות שבקושי ניכר צורתן מהו? רבי יסא° אסי אמר איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש°. רבי יוחנן° בר נפחא אמר אינו וולד. רבי שמעון בן לקיש° אמר וולד הוא. אמר רבי זעירא° לא אמר רבי יוחנן° בר נפחא אינו וולד לכל דבר אלא אינו וולד להושיב את אמו ימי טוהר, אבל וולד הוא להושיב את אמו טמאת ימי לידה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן ירכתו אטומה שחסר לו רגל אינו וולד. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי יוסי בי רבי יהושע° עד טיבורו אטום אינו וולד. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי זכאי°: נקובתו נקבים אטומה אינו וולד. אמר רבי זעירא° בשם רבי גידול גולגולתו אטומה אינו וולד.
מתני': ג_יגהמפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין אינה חוששת לוולד. ואם ג_ידהיה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה.
גמ': תני מלא מים טמאה לידה, מלא דם טמאה נידה, מלא בשר טמאה נדה. והא תנינן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינים אינה חוששת לוולד. אמר רבי ביבי° בשם רבי שמעון בן לקיש°: מתניתא בצלולין, ברייתא בעכורין וחוששין שמא היה ולד ונימוח. רבי סימון° אמר בשם רבי יהושע בן לוי° אפילו צלולין חוששת לולד שאין שפיר עור אלא באדם בלבד. הדא היא דכתיב (איוב ל"ח, ט') בשומי ענן לבושו וערפל חתולתו. לבושו זה השפיר וערפל חתולתו זה השיליא. שפיר שנתקלקלה צורתו מהו? רבי יוחנן° בר נפחא אמר וולד. רבי שמעון בן לקיש° אמר ג_טואינו וולד. מתיב רבי שמעון בן לקיש° קומי רבי יוחנן° בר נפחא מה בינו לבין המת שנשרף ואין שלדו קיימת שהאפר טהור אמר לו: תמן בדין היה שאפילו כששלדו קיימת יהא טהור, ולמה אמרו טמא ג_טזמפני כבודו. ברם הכא וולד הוא. אי זהו שפיר מרוקם שאמרו? כל ג_יז שתחילת ברייתו דומה לרשון מין חגב. אין בודקין אותו במים מפני שהן עזין ועוכרין אותו אלא ג_יחבשמן מפני שהוא מתון ומזגזג מזכך. ואין בודקין אותו אלא בחמה. תני °אבא שאול אומר מטיבורו אדם נוצר ומשלח שרשין מיכן ומיכן. תני רואין שתי עיניו כמין שתי טיפין של זבוב, שני נקובי חוטמו כמין שתי טיפין של זבוב, פיו פתוח כשעורה, רואין שתי ידיו כמין שתי טיפין של זבוב, טיבורו כמין טיפה של זבוב, גוייתו איבר התשמיש כטיפה של זבוב. ואם היתה נקיבה גויתה מתוח כשערה. ותני רבי יונתן° אומר רואין שתי זרועותיו כמין שני חוטין של זהורית, ושאר כל איבריו כמין גולם מצומתים מחוברים. ופיתוח ידים ורגלים אין לו אדיין. ועליו הוא מפורש בקבלה (תהלים קל"ט, ט"ז) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יצרו ולא אחד בהם. רב יהודה° נשיאה שאל לשמואל° בר אבא בר אבא בגין דאנא חכים מיחמי סימני שפיר לדעת אם זכר אם נקבה האם אני רשאי אמר לו: רישיה דרישך יכווה ברותחין ואתה לא תיכוה אפילו בפושרין ואל תיכנס לכאלו ספקות. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אילין נשייא דאמרן שאם הולד דומה לשבלול ממין זכר הרי זה זכר שבלולה הרי זו נקבה לית אנן סמכין עליהון. רבי יעקב בר זבדי° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: נאמנת אשה לומר ילדתי ולא ילדתי, ואינה נאמנת לומר על השפיר דכר הוא נוקבה היא.
מתני': המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין אינה חוששת לוולד. ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה. גמ': תני מלא מים טמאה לידה, מלא דם טמאה נידה, מלא בשר טמאה נדה. והא תנינן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינים אינה חוששת לוולד. רבי ביבי בשם רבי שמעון בן לקיש: מתניתא בצלולין, ברייתא בעכורין. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: צלולין שאין שפיר אלא באדם בלבד. הדא היא דכתיב "בשומי ענן לבושו וערפל חתולתו". לבושו זה השפיר, וערפל חתולתו זה השיליא.
שפיר שנתקלקלה צורתו מהו? רבי יוחנן אמר וולד, רבי שמעון בן לקיש אמר אינו וולד. מתיב רבי שמעון בן לקיש קומי רבי יוחנן: מה בינו לבין המת שנשרף ואין שלדו קיימת? אמר לו: תמן בדין היה אפילו שלדו קיימת יהא טהור, ולמה אמרו טמא? מפני כבודו. ברם הכא וולד הוא.
אי זהו שפיר מרוקם שאמרו? תחילת ברייתו דומה לרשון. אין בודקין אותו במים מפני שהן עזין ועוכרין אותו אלא בשמן מפני שהוא מתון ומזגזג. ואין בודקין אותו אלא בחמה. תני אבא שאול אומר מטיבורו אדם נוצר ומשלח שרשין מיכן ומיכן. תני, רואין שתי עיניו כמין שתי טיפין של זבוב, שני נקובי חוטמו כמין שתי טיפין של זבוב, פיו פתוח כשעורה, רואין שתי ידיו כמין שתי טיפין של זבוב, טיבורו כמין טיפה של זבוב, גוייתו כטיפה של זבוב. ואם היתה נקיבה גויתה מתוח כשערה.
ותני רבי יונתן אומר רואין שתי זרועותיו כמין שני חוטין של זהורית, ושאר כל איבריו כמין גולם מצומתים. ופיתוח ידים ורגלים אין לו אדיין. ועליו הוא מפורש בקבלה: "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו, ימים יצרו ולא אחד בהם".
רב יהודה שאל לשמואל בגין דאנא חכים מיחמי סימני שפיר, לדעת אם זכר או נקבה, האם אני רשאי? אמר לו: רישיה דרישך יכווה ברותחין ואתה לא תיכוה אפילו בפושרין. אל תכניס עצמך לכאלה ספיקות.
רבי חייה בשם רבי יוחנן: אילין נשייא דאמרן שבלולה לית אנן סמכין עליהון. רבי יעקב בר זבדי ורבי אבהו בשם רבי יוחנן: נאמנת אשה לומר ילדתי ולא ילדתי, ואינה נאמנת לומר דכר הוא נוקבה היא. כן, אנחנו מדברים על השפיר. היא לא נאמנת לומר שהוא של זכר או של נקבה.
📜 הדינים העולים מדף י עמוד ב
ג_יג האם המפילה שפיר מלא מים/דם/גנינים חוששת לוולד לענין דיני נדה ולידה
- מקור: "המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין אינה חוששת לוולד. ואם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ד, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ג, סמ"ג לאוין קיא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלישנא בירושלמי שאינה חוששת לוולד, שכן שפיר כזה אינו נחשב ולד אלא רקבובית בעלמא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כא ב — המפלת חתיכה לבנה שיש בה עצם, אמו טמאה טומאת לידה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כד ב — המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, או מלא גוונים - אינה חוששת לולד ואינה טמאה לידה
ג_יד המפלת שפיר מלא מים/דם/גנינים - האם חוששת לוולד ונטמאת כיולדת
- מקור: "היה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה. גמ : תני מלא מים טמאה לידה, מלא דם טמאה נידה, מלא בשר טמאה נדה. והא תנינן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינים אינה חוששת לוולד. אמר רבי ביבי בשם רבי שמעון בן לקיש: מתניתא "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ב
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי ביבי בשם ריש לקיש (מתניתא בצלולין-אינה חוששת, ברייתא בעכורין-חוששת שמא נימוח) ~ רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי (אפילו בצלולין חוששת לוולד, שאין שפיר בלא ולד)
- הכרעה: נפסק כרבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי שאפילו בצלולין חוששת לוולד, שאין שפיר נוצר אלא על גבי ולד, ולכן טמאה לידה בכל מקרה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כד ב — המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, או מלא גוונים - אינה חוששת לולד ואינה טמאה לידה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כה א — שפיר (עור ריק בלא רקמת עובר) הבא מן האשה נחשב סימן ולד לחייבה בטומאת יולדת, ואילו שפיר הבא
ג_טו מת שנשרף ושלדו קיימת טמא, ואפר שרוב הבשר נשרף ואין שלד קיימת טהור
- מקור: "אינו וולד. מתיב רבי שמעון בן לקיש קומי רבי יוחנן (בר נפחא) מה בינו לבין המת שנשרף ואין שלדו קיימת שהאפר טהור אמר לו: תמן בדין היה שאפילו כששלדו קיימת יהא טהור, ולמה אמרו טמא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק ג, הלכה ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדברי ריש לקיש בביאור ר' יוחנן: שלד קיימת מטמא מדין המת עצמו, ואפר בלא שלד טהור מחודש, כדי שלא יאמרו שרפו את הקדשים
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כז ב — מת שנשרף ושלדו קיימת מטמא טומאת מת
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כז ב — מת שנשרף ושלדו קיימת טמא, מעשה שהיה וטמאו בו פתחים גדולים ולא הוכרע ממנו דין מת שנתבלבלה צ
ג_טז אישה שהפילה שפיר מרוקם - הריקום מטמא באוהל משום שיש בו צורת ולד
- מקור: "מפני כבודו. ברם הכא וולד הוא. אי זהו שפיר מרוקם שאמרו? כל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק ג, הלכה ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שכל שפיר מרוקם (שיש בו רושם אברים) מטמא באוהל משום ולד, וכן פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כז ב — מת שנשרף ושלדו קיימת מטמא טומאת מת
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כז ב — מת שנשרף ושלדו קיימת טמא, מעשה שהיה וטמאו בו פתחים גדולים ולא הוכרע ממנו דין מת שנתבלבלה צ
ג_יז בדיקת דם נידה חשוד (אדמומיות) שדומה בתחילתו ל"רשון" - אין בודקים אותו במים אלא ברוק פה או בצוק העליה
- מקור: "שתחילת ברייתו דומה לרשון (מין חגב). אין בודקין אותו במים מפני שהן עזין ועוכרין אותו אלא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, שאין בודקים במים מפני שהם עזים ועוכרים את הדם, אלא בודקים ברוק פיו של הבודק בצום או בצוק העליה, כפי שהביא הרמב"ם להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כה א — הגדרת "שפיר מרוקם" הפוסל אשה מלידה תקינה נקבעת לפי תחילת ברייתו של העובר - עיניו כשתי טיפי
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כה א — ולד בתחילת ברייתו (שפיר מרוקם) עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות, חוטמו קרוב עם פה כחוט השערה ו
ג_יח בדיקת שפיר מוקשה (טיפת דם המסופקת בהיתכן ולד) נבדקת בשמן ובחמה כדי לזהות סימני ולד
- מקור: "בשמן מפני שהוא מתון ומזגזג (מזכך). ואין בודקין אותו אלא בחמה. תני אבא שאול אומר מטיבורו אדם נוצר ומשלח שרשין מיכן ומיכן. תני רואין שתי עיניו כמין שתי טיפין של זבוב, שני נקובי חוטמו כמין שתי טיפין של ז"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, ובדיקה זו נעשית בשמן מפני שהוא מתון ומזכך את הדם ומגלה הצורה, ואינה נבדקת אלא לאור החמה כדי שיראו הסימנים בבירור; הרמב"ם פסק כלשון הירושלמי במלואה.
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כה א — הגדרת "שפיר מרוקם" הפוסל אשה מלידה תקינה נקבעת לפי תחילת ברייתו של העובר - עיניו כשתי טיפי
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כה א — ולד בתחילת ברייתו (שפיר מרוקם) עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות, חוטמו קרוב עם פה כחוט השערה ו
==ירושלמי נידה, פרק ג, הלכה ד==
מתני': ג_יטהמפלת סנדל או שילייא תשב לזכר ולנקיבה. ג_כהשיליא בבית הבית טמא. ג_כאלא שהשילייא וולד אלא שאין שילייא שאין עמה וולד. °רבי שמעון בן יוחאי אומר נימוק הוולד עד שלא יצא ובטל והבית טהור.
גמ': אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה: אין סנדל אלא שרצמו עובר אחר שהיה חי. ואין הסנדל יוצא עם וולד אחר חי אלא עם ולד מת. התיב רבי בון בר חייה° והא תנינן המפלת סנדל או שילייא תשב לזכר ולנקיבה. אם תמיד הסנדל יוצא עם עוד ולד מאי נפקא מינא שהסנדל וולד הוא תיפוק ליה שטמאה וצריכה להביא קרבן משום הולד שעימו? אמר רב הונא°: קיימתה קומי רבי ירמיה° תיפתר שיצא הוולד דרך הדופן שלא טמאה לידה וסנדל דרך הרחם. אי נמי וולד בתוך מלאת של וולד אחר ונפטר באותו קרבן וסנדל לאחר מלאת וצריך קרבן אחר. אי נמי וולד עד שלא נתגיירה, סנדל משנתגיירה. ואפילו תימר זה וזה דרך רחם או זה וזה משנתגיירה תיפתר שיצא הוולד תחילה והפרישה לו קרבן ולא הספיקה להביא אותו הקרבן עד שיצא סנדל ונדחה קרבן הראשון שהרי חייבת להביא קרבן אחר עבור שני הלידות ונמצאת מביאה קרבן מחמת הסנדל. אי זהו הסנדל שאמרו? כל שהוא דומה לדג סנדל שבים. °רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא דומה ללשונו של שור. ג_כבנמנו עליו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהא בו מצורת אדם. מנו רבותינו °רבי יהודה הנשיא ובית דינו בשלשה מקומות נקרא °רבי יהודה הנשיא רבותינו: בגיטין, בשמן ובסנדל. סנדל הדא דאמרינן. בשמן כהאי דתנינן תמן °רבי ובית דינו ג_כגהתירו שמן של נכרים. בגיטין כההיא דתנינן תמן זה גיטיך אם מתי, זה גיטיך מחולי, זה ג_כדגיטיך לאחר מיתתי לא אמר כלום שאין גט לאחר מיתה ורבותינו אמרו הרי זה גט שזמנו של גט מוכיח עליו. מנו רבותינו °רבי יהודה הנשיא ובית דינו ולמה לא קראו לו בית דין שרייא? הרי כל בית דין שהוא מתיר שלשה דברים הוא נקרא בית דין שרייא. אמר רבי יודן° לא נקרא בית דין שריא כיוון שבית דינו חלוק עליו בגיטין. איתמר נמנו עליו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהא בו מצורת אדם. רבי ינאי° הכהן צווח טיהרתם את היולדות. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° מעידותו של רבי חונייה מברת חוורן° היא שהוא העיד שנמנו עליו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהא בו מצורת אדם. רבי זעירא° בעי אם מעידותו של רבי חונייה דברת חוורן° היא למה צווח רבי חנינה° טיהרתם את היולדות? הרי יש להם על מי לסמוך אי זו היא שיליא שאמרו? כל שהיא דומה לחוט ערב וראשה ג_כהתפוח כתורמוס. °רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא דומה לדקין של תרנגולין וראשה תפוח כקרקבן ג_כווחללה כחצוצרת. ואין שילייא פחותה מטפח. רב יהודה° נשיאה שלח שאל לרבי אלעזר° בן פדת שיליא שיצתה מקצתה היום ומקצתה למחר מה דינה אמר ליה: אם ג_כזלדם טוהר מונה מיום הראשון, ואם ג_כחלדם טמא מונה מיום השני. אמר רבי מתנייה°
מפלת סנדל או שיליא תשב לזכר ולנקיבה. השיליא בבית, הבית טמא. לא ש-- השליא וולד, אלא שאין שליא, שאין עם הוולד. רבי שמעון אומר נימוק הוולד עד שלא יצא, ולכן הוא בטל והבית טהור.
אמר רבי אבא בשם רב יהודה, אין סנדל אלא שרצמו - הוא בר אחר שהיה חי ואין סנדל יוצא עם וולד אחר חי אלא עם וולד מת. כלומר הוולד שהיה חי רצמו אותו, כלומר הפך אותו או הרג אותו וריקח אותו, כן? ולאחר מכן גם הוא בעצמו מת.
היתיב רבי בון בר חייה, והא תנינן המפלת סנדל או שילייא תשב לזכר ולנקיבה, שאם תמיד הסנדל יוצא עם עוד וולד, אז מאי נפקא מינה שהסנדל וולד? הטעם הוא שהיא טמאה והיא צריכה להביא קורבן משום וולד שעימו.
אמר רב הונא, כי אמתי? אמר רבי ירמיה, תיפתר שיצא הוולד דרך הדופן שהיא לא טמאה לידה והסנדל יצא דרך הרחם. אי נמי וולד יצא בתוך מלאת של וולד אחר, ואז בעצם הוא נפטר באותו קורבן, והסנדל יצא לאחר מלאת ואצל קורבן אחר. אי נמי הוולד נולד עד שלא נתגיירה והסנדל נולד משנתגיירה. ואפילו תימר זה וזה דרך הרחם וזה משנתגיירה, תיפתר שיצא וולד תחילה והפרישה עליו קורבן ולא הספיקה להביא את הקורבן עד שיצא סנדל. אז הקורבן הראשון בעצם נדחה, כי עכשיו היא חייבת להביא עוד קורבן עבור שתי הלידות. זה בעצם שנמצאת מביאה את הקורבן מחמת הסנדל.
עכשיו אי זהו הסנדל שאמרו? כל שהוא דומה לדק סנדל, שזה דק, דק סול. רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שהוא דומה ללשונו של שור. מה אתה אומר? אמרו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהיה בו מצורת האדם.
שואלת הגמרא, מנו רבותינו? מי זה רבותינו שאמרו שעד שיהיה בו צורת אדם? זה רבי יהודה הנשיא ובית דינו. בשלושה מקומות נקרא רבי יהודה הנשיא רבותינו: בגיטין, בשמן ובסנדל. סנדל - הדא דאמרינן. בשמן כהאי דתנינן תמן, רבי ובית דינו התירו שמן של נוכרים. בגיטין כהאי דתנינן תמן, אם אמרה לה זה גיטיך אם מתי, זה גיטיך מחולי, זה גיטיך לאחר מיתתי - לא אמר כלום, כיוון שאין גט לאחר מיתה. ורבותינו אמרו הרי זה גט, כיוון שזמנו של גט מוכיח עליו.
מנו רבותינו? רבי יהודה הנשיא ובית דינו. עכשיו למה לא קראו לו בית דין שרייא? הרי כל בית דין שהוא מתיר שלשה דברים נקרא בית דין שרייא. אז למה לבית דינו של רבי לא קראו בית דין שרייא? אמר רבי יודן, לא נקרא בית דין שרייא כיוון שבית דינו חלוק עליו בגיטין, בגט הם לא הסכימו איתו.
אית מן, אם לא רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהיה בו צורת האדם. רבי ינאי צווח: טיהרתם את היולדות. אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, מעידותו של רבי חונייה מברת חוורן היא. כן, זה בעצם רבי שנקט את הדברים שלו.
רבי זעירא בעי, אם מעידותו של רבי חונייה דברת חוורן היא, אז למה צווח רבי חנינה טיהרתם את היולדות? הרי יש לה מה שמחו.
ואי זו היא שיליא שאמרו? כל שהיא דומה לחוט ערב כתורמוס. כלומר העובי של החלק הצר זה כמו עובי של חוט ערב וראשה תפוח כתורמוס. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא דומה לדקין של תרנגולין, כלומר המעיים של התרנגולים, וראשה תפוח כקרקבן וחללה כחצוצרת, ואין שילייא פחותה מטפח.
רב יהודה שלח שאל לרבי אלעזר, שיליא שיצתה מקצתה היום ומקצתה למחר מה דינה? אמר לו, אם לדם טוהר מונה מיום הראשון כדי להפסיד ימי טוהר, ואם לדם טמא מונה מיום השני כדי להאריך את ימי הטומאה. כלומר תמיד הולכים לחומרא.
📜 הדינים העולים מדף יא עמוד א
ג_יט המפלת סנדל או שליה - האם דינה כיולדת החייבת לשב ימי טומאה כזכר וכנקבה
- מקור: "המפלת סנדל או שילייא תשב לזכר ולנקיבה."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ב, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ג, סמ"ג לאוין קיא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי: המפלת סנדל או שליה תשב לזכר ולנקבה, וכן פסקו הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"י ה"ב), הסמ"ג (לאוין קיא) והשו"ע (יו"ד סי' קצד ס"ג).
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כד ב — המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, או מלא גוונים - אינה חוששת לולד ואינה טמאה לידה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כה א — שפיר (עור ריק בלא רקמת עובר) הבא מן האשה נחשב סימן ולד לחייבה בטומאת יולדת, ואילו שפיר הבא
ג_כ שיליא (שלייה) בבית - האם מטמאת את הבית באוהל כדין ולד
- מקור: "השיליא בבית הבית טמא."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק כה, הלכה י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כהוה אמינא הפשוטה בירושלמי שהשיליא עצמה מטמאה באוהל כמת, כלשון הסוגיה "השיליא בבית הבית טמא"; כן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק כה הלכה י
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות כב א — ולד שנימוק בתוך השליא ולא יצא, ואף על פי כן הבית טמא מחמתו
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה יח א — אישה שהפילה שליה בבית - הבית טמא, שאין שליה בלא ולד
ג_כא היוצאת שילייא חייבת בטומאת יולדת שהרי אין שילייא בלא ולד
- מקור: "לא שהשילייא וולד אלא שאין שילייא שאין עמה וולד. רבי שמעון (בן יוחאי) אומר נימוק הוולד עד שלא יצא ובטל והבית טהור. גמ : אמר רבי אבא בשם רב יהודה (נשיאה): אין סנדל אלא שרצמו עובר אחר שהיה חי. ואין הסנדל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה יד
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי שמעון בן יוחאי ~ תנא קמא: ר"ש חולק שהוולד נימוק ובטל והבית טהור, ולדעתו אין דין יולדת בלא ולד ניכר
- הכרעה: נפסק כתנא קמא שהמפלת שילייא טמאה לידה שאין שילייא בלא ולד, כמבואר במשנה ובגמרא "אין שילייא שאין עמה וולד", והרמב"ם פסק כן ולא כרשב"י
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות יט ב — סימני הוולד הקובעים שביכרה הבהמה: בדקה טינוף, בגסה שליה, ובאשה שפיר ושליה; ובמקום ספק אם ב
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות כב א — ולד שנימוק בתוך השליא ולא יצא, ואף על פי כן הבית טמא מחמתו
ג_כב נפל מאשה שאין בו צורת אדם – טומאת יולדת
- מקור: "נמנו עליו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהא בו מצורת אדם. מנו רבותינו רבי יהודה הנשיא ובית דינו בשלשה מקומות נקרא רבי יהודה הנשיא רבותינו: בגיטין, בשמן ובסנדל. סנדל הדא דאמרינן. בשמן כהאי דתנינן תמן רבי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה יב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יהודה הנשיא ובית דינו שנמנו לומר שאין המפלת מטמאה בלידה עד שיהא בשליא צורת אדם, וכן פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי כריתות ז ב — המפלת ואינה יודעת מה הפילה, או שתי נשים שהפילו זו ממין פטור וזו ממין חובה כשהלכו זו למזרח
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כד ב — המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, או מלא גוונים - אינה חוששת לולד ואינה טמאה לידה
ג_כג האם שמן של נכרים אסור באכילה מדין תערובת יין נסך או גזירה בפני עצמה
- מקור: "התירו שמן של נכרים. בגיטין כההיא דתנינן תמן זה גיטיך אם מתי, זה גיטיך מחולי, זה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יז, הלכה כב, שו"ע יו"ד סימן קיד סעיף ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: הותר שמן של נכרים לאכילה, כדעת בית דין שהתירוהו לבסוף, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע יו"ד קיד,ז
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה לה ב — חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו, וכן פת ושמן של נכרים - אסורים באכילה אך מותרים בהנאה, ושמ
- מקבילה בבבלי: בבלי עבודה זרה לח ב — שמן מבושל של גוי ("מישחא שליקא דארמאי") מותר באכילה
ג_כד האומר לאשתו "גיטיך לאחר מיתתי" - האם הוא גט או לא כלום
- מקור: "גיטיך לאחר מיתתי לא אמר כלום שאין גט לאחר מיתה ורבותינו אמרו הרי זה גט שזמנו של גט מוכיח עליו. מנו רבותינו רבי יהודה הנשיא ובית דינו ולמה לא קראו לו בית דין שרייא? הרי כל בית דין שהוא מתיר שלשה דברים "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות גירושין, פרק ט, הלכה יא, שו"ע אה"ע סימן קמד סעיף ב
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבותינו (רבי יהודה הנשיא ובית דינו): תנא קמא סובר שאין גט לאחר מיתה ולא אמר כלום, ורבותינו אמרו הרי זה גט שזמנו של גט מוכיח עליו
- הכרעה: נפסק כרבותינו (רבי יהודה הנשיא ובית דינו) שהרי זה גט, כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע, שזמנו של הגט מוכיח שכוונתו הייתה שיחול הגט מחיים אף שיהיה לאחר זמן
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין עו ב — האומר "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש" ומת בתוך הזמן - אינו גט, שלא חל התנאי
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין עו ב — המגרש את אשתו ואמר לכשתצא חמה מנרתיקה תהא מגורשת, כשתצא החמה מתגרשת מעצמה בלא צריכה גט אחר
ג_כה שיעור "ראשה תפוח כתורמוס" הפוסל דם בתולים בבדיקה
- מקור: "תפוח כתורמוס. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא דומה לדקין של תרנגולין וראשה תפוח כקרקבן"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה יג
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: חכמים ~ רבן שמעון בן גמליאל: חכמים אומרים שיעור התפיחה כתורמוס, רשב"ג אומר כל שדומה לדקין של תרנגולים וראשה תפוח כקרקבן
- הכרעה: נפסק כרשב"ג, כמובא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י הלכה יג, המנסח את השיעור בלשונו כדם היוצא מבשר מדולדל הדומה לדקין ותפוח כקרקבן
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כו א — שליא הנמצאת בבית - הבית טמא, שאין שליא בלא ולד, אלא אם כן הולד נימוק בתוכה קודם שתצא
ג_כו שילייא שיצאה מקצתה היום ומקצתה למחר – דינה נקבע לפי רוב יציאתה
- מקור: "וחללה כחצוצרת. ואין שילייא פחותה מטפח. רב יהודה (נשיאה) שלח שאל לרבי אלעזר (בן פדת) שיליא שיצתה מקצתה היום ומקצתה למחר מה דינה אמר ליה: אם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה יג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אלעזר בן פדת שאמר "אם רוב שיליא יצא היום, יושבת לימים הראשונים; ואם רוב יצא למחר, יושבת לימים האחרונים" – הלכה כתשובתו לרב יהודה נשיאה, וכך פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כו א — שליא הנמצאת בבית - הבית טמא, שאין שליא בלא ולד, אלא אם כן הולד נימוק בתוכה קודם שתצא
ג_כז היולדת המונה ימי טוהר, אם פסקה מלראות דם קודם תשלום ימי הטוהר - מונה את ימי הטוהר מן היום הראשון שפסקה בו
- מקור: "לדם טוהר מונה מיום הראשון, ואם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה טו, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ו, סמ"ג לאוין קיא,סמ"ג עשין רמ,סמ"ג עשין רמא,סמ"ג עשין רמב,סמ"ג עשין רמג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדעת הירושלמי שמונה מיום הראשון לפסיקתה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע (יו"ד קצד, ו)
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא יא א — שליא שיצאה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני, חוששת לולד ומונה ימי לידתה מן היום השני
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא יא א — אין מקצת שליא בלא ולד, ולענין ימי טומאה בשליא שיצתה מקצתה בשני ימים - חוששת מן היום הראשון
הדא דאמר בשלא יצא עמה וולד כי חוששים שמא נימוח הולד וכולו יצא במקצת השליה. אבל אם יצא עמה וולד, בין לדם טוהר בין לדם טמא, אינה מונה אלא משעת יציאת הוולד. רבי יוסי בן שאול° בעא קומי °רבי: מהו לתלות שילייא בדבר שאינו וולד כגון אם יצאה שליה ובה דמות בהמה חיה או עוף, האם חוששים שמא היה ולד אחר, או שתולים את השליה בצורות הללו? אמר לו ג_כחאין תולין שילייא בדבר שאינו וולד. יצאת קשורה לו שודאי היא שלו מהו? אמר ליה: אין שונין דבר שאי אפשר. תנא רבי חנין° לשמואל° בר אבא בר אבא אין תולין שיליא בדבר שאינו וולד, יצאת קשורה לו תולין אותה בו. שמואל° בר אבא בר אבא שאל לתלמידוי דרב° אבא בר אייבו מהו לתלות שילייא בנפלים? אמרין ליה תולין שיליא בוולד ואין תולין שיליא בנפלים. וקלסון שמואל° בר אבא בר אבא דאינון אמרין כשיטתיה דאמר רבי בון°. תנא רבי חנין° לשמואל° בר אבא בר אבא תולין שילייא בוולד ואין תולין שילייא בנפלים שאין השליה פורשת ממנו עד שיגמר הוולד. בעי רבי זעירא° בשם דרבנן הן דאת אמרת שתולין שילייא בוולד ולא חוששים לעובר אחר מפני שאין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ואם יצא ולד ודאי השליה שלו ולא חוששים שמא התעברה פעם נוספת והיה ולד אחר ולמה אמרנו שאין תולין שילייא בנפלים ויתלו אותה בנפלים? שאין האשה מפלת וחוזרת ומפלת שהרי אינה מתעברת בנפל. אני אומר עיברה תאומים ונימוקה שילייתו של שפיר אחד ושפירה של השליה השניה אבל בבן קיימא זה לא יכול להיות. רבי זעירא° ורב יהודה° נשיאה אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: תולין שילייא בוולד עד שלשה ימים ואין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים. בעי רבי זעירא° מאן דאמר הדא אמר הדא והא אינון פליגין הדא על הדא שהרי אמרתה שתולין שילייא בוולד עד שלשה ימים משמע שיותר משלושה ימים תולין בולד אחר ומצד שני אמרתה שאין ולד שני מאחר כל כך. אמר רבי אבא°: אוקמה רב יהודה° נשיאה בשם רב° אבא בר אייבו: הן דאת אמר תולין שילייא בוולד עד שלשה ימים ג_לכשיצא הוולד תחילה אז יתכן שהשליה תתעכב שלושה ימים, והן דאת אמר אין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים כשיצא השליה תחילה. אמר רבי מנא° בן יונה: ויאות אילין להטייה ולד חי מזדרז נפקין קדמאי ולכן יתכן שהולד יצא קדם השליה שלושה ימים, אבל אם השליה יוצאה ראשונה שהולד מת אין הוא מתעכב כל כך. אמר רבי יוסי בי רבי בון° רחם שנפתח לגדול היינו שיצא הולד נפתח לקטן לשליה ותולין השליה בולד. נפתח לקטן לשליה לא נפתח לגדול לולד וחוששים שמא היה ולד אחר בשליה. תנן: התם: בהמה גסה ששפעה חררת דם — טעונה קבורה ואין מטמא במשא, והבא אחריה פטור מן הבכורה אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ד°רבי שמעון בן יוחאי היא ד°רבי שמעון בן יוחאי אומר נימוק הוולד עד שלא יצא ואינו מטמא. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מודה °רבי שמעון בן יוחאי שהוא מטמא את אמו ימי לידה. מעתה יהא הבית טמא? אמר רבי בון בר חייה°: תיפתר שיצא כל שהוא נימוק ובטל. אמר להן °רבי שמעון בן יוחאי לחכמים אין אתם מודין לי במוציא את הספל שבתוכו השליה מהבית הפנימי לחיצון שהוא טהור? אמרו לו מפני שהוא כטרוף שבהליכה התערבב והתבטל. אמר להן: אף זה שנולד נימוח כטרוף הוא. כלים שהיו שם בשעת יציאה לידה מה הן ל°רבי שמעון בן יוחאי?
אמר רבי מתנייה, הדא דאמר בשלא יצא עמה וולד, כי חוששין שמא נימוח הוולד וכו' ולא יצא אלא מקצת השליא. אבל אם יצא עמה וולד, בין לדם טוהר בין לדם טמא, אינה מונה אלא משעת יציאת הוולד.
רבי יוסי בן שאול בעא קומי רבי, מהו לתלות שילייא בדבר שאינו וולד? כי הנה נחיה, אם יצא שליא והיה בדמות של בהמה חיה עוף, האם חוששין שמא היה וולד אחר או שתולים את השליא בצורות הללו? אמר לו, אין תולין שילייא בדבר שאינו וולד. יצאת קשורה לו מהו? אמר ליה, אין שונין דבר שאי אפשר, מה זה שאלה, זה בלתי אפשרי.
תנא רבי חנין לשמואל, אין תולין שיליא בדבר שאינו וולד, יצאת קשורה לו תולין אותה בו. שמואל שאל לתלמידוי דרב, מהו לתלות שילייא בנפלים? אמרין ליה, תולין שיליא בוולד- שיליא בנפלים לא. וקלסון שמואל דאינון אמרין שיטתיה - כן אמרו בשיטה שלו, דאמר רבי בון, תנא רבי חנין לשמואל תולין שילייא בוולד ואין תולין שילייא בנפלים - כיוון שאין שליא פורשת ממנו עד שייגמר הוולד. זה בעצם השיטה של שמואל, לכן הוא קילס אותם.
אמר רבי זעירא בשם דרבנן, הן דאת אמרת תולין שילייא בוולד ולא חוששין לוולד אחר, זה מפני שאין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת. כן, ואם יצא וולד אחד אז ודאי השליא שלו ולא חוששין שמא התעברה פעם נוספת וזה של וולד אחר. שואלת, אבל למה לא אמרנו שאין תולין שליא בנפלים מאותה סיבה? ויתלו אותה בנפלים - שאין האשה מפלת וחוזרת ומפלת, כי הרי אינה מתעברת.
אני אומר עיברה תאומים ונימוקה שילייתו של אחד, שפיר של השני. עכשיו אני אומר שבאחד מהם השפיר הוא נימוק ובשני השליא נימוקה, ולכן קיבלנו נפל אחד ושליה, עכשיו בעצם היו פה שניים.
רבי זעירא ורב יהודה בשם רב, תולין שילייא בוולד עד שלשה ימים, ואין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים. אמר רבי זעירא, מאן דמר הדא אמר הדא - פליגין הדא על הדא, הרי כל דבר חולק על השני, שהרי אמרת בהתחלה שתולין שליא בוולד עד שלושה ימים, משמע שיותר משלושה ימים תולין בוולד אחר. מצד שני אמרת שהוולד שלי מתעכב יותר משלושה ימים. איך זה מסתדר?
אמר רבי אבא, אוקמה רב יהודה בשם רב: הן דאת אמר תולין שילייא בוולד עד שלשה ימים - כשיצא הוולד תחילה, כלומר אם הוולד יצא תחילה אז זה אומר שיתכן שהשליא תתעכב עוד שלושה ימים. והן דאת אמר אין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים - כשיצא השליה תחילה.
אמר רבי מנא, ויאות אילין להטייה נפקין קדמאי - כלומר וולד חי מזדרז נפקים קודם, ואולי באמת יוצא קודם. אז לכן ייתכן שהוולד יצא קודם והשליה שלושה ימים. אבל אם השליה יצאה ראשונה, נניח הוולד מת, אז לא מתעכב כל כך.
אמר רבי יוסי בי רבי בון, נפתח לגדול נפתח לקטן, כלומר רחם שיצא ממנו הוולד אז הוא גם נפתח לקטן, כלומר תולים את השליה בוולד הזה. נפתח לקטן לא נפתח לגדול, כלומר אם הרחם נפתח לשליה אני חושש שמא היה וולד אחר בשליה. כלומר אם יצא קודם השליה ואחרי זה הוולד, אני חושש שאולי היה וולד אחר בשליה.
אמר רבי יוחנן, דרבי שמעון היא, דרבי שמעון אומר נימוק הוולד עד שלא יצא. אמר רבי יוחנן, מודה רבי שמעון שהוא מטמא את אמו ימי לידה. כלומר הוא מטמא טומאת לידה, ואם הוא מטמא טומאת לידה סימן שכן היה בו וולד. מעתה יהא הבית טמא?
אמר רבי בון בר חייה, תיפתר שיצא כל שהוא נימוק. כלומר יצא, לא היה בו שום שיעור, הכל נימוק, לכן הוא בטל ולא מטמא.
אמר להן רבי שמעון לחכמים, אין אתם מודין לי במוציא את הספל מבית הפנימי לחיצון שהוא טהור? כן, נניח ואתה מוציא את הספל שבתוכו השליה, מוציא את זה מהבית הפנימי לחיצון שהוא טהור, כלומר בעצם הבית החיצון לא נטמא. למה הוא לא נטמא? כיוון שסימן שהוא כבר התבטל.
אמרו לו מפני שהוא כטרוף, כלומר בהליכה הוא מתערבב ומתבטל. אמר להן: אף זה כטרוף הוא, כשהוא נולד הוא נימוח וכטרוף הוא והתבטל, לכן הוא לא מטמא בטומאת הבית.
כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן לרבי שמעון? - בלידה, מיין רבי שמעון. אז בא רבי ישמעאל ודעת תנא תמן, רבי אלעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפכה אחרת דם אחרי זאת יקבר, כי נפרסם שהיא כבר נפטרה מן הבכורה. ותניא לה אינה מטמאה במסה כיוון שכבר נימוק ביציאתו. ואמר רבי יוחנן רבי שמעון ורבי אלעזר בן יעקב, שניהם אומרים דבר אחד. אז דאמרה כלים שהיו שם משעת יציאתה אין טהורין, כי הוא סובר שכבר בלידה הוא נימוק והתערבב ובעצם הוא בטל, אז מילא הוא לא מטמא גם בשעת יציאה.
📜 הדינים העולים מדף יא עמוד ב
ג_כח אישה שיצאה שליה ואינה קשורה בוולד אין תולין אותה בוולד ואינה מטמאה כיולדת, ואם יצאה קשורה בוולד תולין אותה בו
- מקור: "אין תולין שילייא בדבר שאינו וולד. יצאת קשורה לו שודאי היא שלו מהו? אמר ליה: אין שונין דבר שאי אפשר. תנא רבי חנין לשמואל (בר אבא בר אבא) אין תולין שיליא בדבר שאינו וולד, יצאת קשורה לו תולין אותה בו. שמ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה טו, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ו, סמ"ג לאוין קיא,סמ"ג עשין רמ,סמ"ג עשין רמא,סמ"ג עשין רמב,סמ"ג עשין רמג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כברייתא ששנה רבי חנין לשמואל: יצאת קשורה לו תולין אותה בו, ואילו בנפלים אף אם יצאה קשורה בהם אין תולין שיליא בנפלים אלא רק בוולד, וכך הכריעו הרמב"ם והשו"ע.
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא יא א — שליא שיצאה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני, חוששת לולד ומונה ימי לידתה מן היום השני
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא יא א — אין מקצת שליא בלא ולד, ולענין ימי טומאה בשליא שיצתה מקצתה בשני ימים - חוששת מן היום הראשון
ג_ל התייחסות לזמן פתיחת הרחם בין יציאת שליה ליציאת ולד לעניין ימי טוהר וטומאה
- מקור: "כשיצא הוולד תחילה אז יתכן שהשליה תתעכב שלושה ימים, והן דאת אמר אין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים כשיצא השליה תחילה. אמר רבי מנא (בן יונה): ויאות אילין להטייה (ולד חי מזדרז) נפקין קדמאי ולכן יתכן שה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה טו, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ד, סמ"ג לאוין קיא,סמ"ג עשין רמ,סמ"ג עשין רמא,סמ"ג עשין רמב,סמ"ג עשין רמג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי מנא שאם יצא הולד תחילה יכולה השליה להתעכב עד שלושה ימים, אך אם יצאה השליה תחילה אינה מתעכבת כל כך, וכפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ד
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא יא א — שליא שיצאה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני, חוששת לולד ומונה ימי לידתה מן היום השני
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא יא א — אין מקצת שליא בלא ולד, ולענין ימי טומאה בשליא שיצתה מקצתה בשני ימים - חוששת מן היום הראשון
נישמעינה מן הדא דתנינן תמן °רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תיקבר לפרסם שכבר ילדה ג_לאונפטרה מן הבכורה. ותני עלה ג_לבאינה מטמא במשא שכבר נימוק ביציאתו ואמר רבי יוחנן° בר נפחא °רבי שמעון בן יוחאי ו°רבי אליעזר בן יעקב שניהן אמרין דבר אחד. הדא אמרה: כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורין.
מתני': ג_לגהמפלת טומטום ואנדרוגינס תשב לזכר ולנקיבה. טומטום וזכר ואנדרוגינס וזכר תשב לזכר ולנקיבה. טומטום ונקיבה ואנדרוגינס ונקיבה תשב לנקיבה בלבד. ג_לדיצא מחותך או מסורס הפוך לכשיצא רובו הרי זה כילוד. יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. אי זה רוב ראשו? משתצא פדחתו. ג_לההמפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקיבה. אם אין ידוע אם וולד הוא תשב לזכר ולנקיבה ולנדה. ג_לוהמפלת ליום ארבעים אינה חוששת לוולד. ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקיבה ולנידה. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנידה, יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקיבה ולנידה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד ונקיבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים ג_לזאחד בריית זכר ואחד בריית נקיבה זה וזה לארבעים ואחד.
גמ': כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה י"ד ימים טמאים שמא היה נקבה וכ"ו ימים טהורין שמא היה זכר דנותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקיבה. הדא דאת אמר לביתה אבל לטהרות תשב כל ימי טוהר של נקיבה שאף בימי טוהר אסורה בטהרות ואסורה שמונים יום תנן טומטום וזכר אנדרוגינס וזכר תשב לזכר ולנקיבה ותנהג י"ד ימים טמאים כיולדת נקבה וחוששין לזכר בימי טהר ולא נותנים לה אלא ימי טוהר של זכר. טומטום ונקיבה אנדרוגינס ונקיבה תשב לנקיבה בלבד ואין חוששין לזכר שהרי יש נקבה. הדא אמרה: ילדה זכר ונקיבה או נקיבה וזכר תשב לנקיבה. תנן: יצא מחותך או מסורס הפוך לכשיצא רובו הרי זה כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. מחותך שיצא ראשו מהו? רבי יסא° אסי אמר איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי אלעזר° בן פדת. רבי יוחנן° בר נפחא אמר ג_לחראשו כרובו. רבי אלעזר° בן פדת אמר ראשו כאחד מאיבריו. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתניא יצא מחותך או מסורס הפוך משיצא רובו הרי זה כילוד רואים שהראש לא פוטר. פתר לה בשיצא מחותך שהוא מסורס והראש לא יצא אלא בסוף אחר שיצא רובו.
בעזרת השם אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת נידה, דף י"ב, הדף האחרון בתלמוד הירושלמי, ליד הקבר של רבי יוחנן.
נתחיל מהמשנה. אומרת המשנה: המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה, טומטום וזכר או אנדרוגינוס לזכר תשב לזכר ולנקבה. כן, כי תמיד חוששים אולי האנדרוגינוס הזה הוא זכר או נקבה. טומטום ונקבה אנדרוגינוס זה נקבה תשב לנקבה בלבד. יצא מחותך או מסורס, מסורס זה כוונה שהוא נולד הפוך, משיצא רובו הרי זה כילוד. יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. אי זה רוב ראשו? משתצא פדחתו. המפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה. עכשיו, אם גם לא ידוע אם זה בכלל וולד, אז תשב לזכר ולנקבה ולנידה. זאת אומרת לא יהיו לה ימי טוהר. המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לוולד, כי עד פחות מארבעים, כן, אז הוולד אפילו לא נוצר. ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנידה. רבי ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנידה, יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנידה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד ונקבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה זה וזה לארבעים ואחד.
אומרת הגמרא: כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה - י"ד טמאים וכ"ו טהורין, אז בעצם נותנים עליהם את חומרי זכר וחומרי נקבה, כן? עכשיו, בימי טומאה היא תשב ארבעה עשר ימים. אנחנו יודעים שאם יולדת זכר אז שבעה ימים היא טמאה, ואם יולדת נקבה היא טמאה ארבעה עשר ימים. אז פה מחמירים עליה כאילו זה נקבה, והיא תהיה טמאה ארבעה עשר ימים שמא היה נקבה. ולאחר מכן הרי יש ימי טוהר - בזכר הימי טוהר זה עוד שלושים ושלושה ימים, ובנקבה זה עוד שישים ושישה ימים. כן. אז פה היא תשב עשרים ושישה ימים ימי טוהר, כי אנחנו הורדנו לה שבעה ימים, הפכנו אותם לימי טומאה. אז היא תשב כאילו כמו זכר, כלומר יהיה לה ימי טוהר כמו זכר, כן, פלוס פחות השבעה ימים שבהם היא הייתה טמאה בגלל שחששנו שמא זה היה נקבה, כי נותנים עליה חומרי זכר וחומרי נקבה.
אומרת הגמרא: הדא דאת אמר לביתה, כן? להיות טהורה לבעלה, אבל לטהרות תשב- כל ימי טוהר של נקבה. כלומר צריך להגיע עד שמונים יום מהלידה. כן, אמרנו שכיוון שגם בימי הטוהר הרי היא אסורה בטהרות, אז לכן בעצם מחמירים עליה שהיא אסורה כל השמונים יום בטהרות.
כלל, למדנו במשנה טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה וחוששין לזכר, והיא צריכה לנהוג כמו שאמרנו ארבעה עשר ימים טמאים כיולדת נקבה, וחושבים על זכר בימי טוהר. כלומר לא נותנים לה, אלא רק את ימי טוהר של זכר - זה אמרנו שלושים ושלושה ימים, אבל מתוך זה מורידים את השבעה ימים שכבר עברו שהוספנו לה כאילו שהיא הייתה יולדת נקבה. וכשעניין לטומטום ונקבה או אנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה בלבד ואין חוששין לזכר, כן, כי הרי יש נקבה.
אומרת הגמרא: הדא אמרה: ילדה זכר ונקבה או נקבה וזכר תשב לנקבה. כן, בלבד.
כן, למדנו במשנה: אם יצא מחותך או מסורס, כלומר יצא הפוך, אז משיצא רובו הרי זה כילוד. יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. שואלת הגמרא: "מחותך שיצא ראשו מהו?" כן, האם הראש נחשב עיקר? ואז אם יצא הראש זה כבר נחשב ילוד למרות שבעצם הוא יצא מחותך, או שנאמר לא, רק אם הוא כדרכו, רק אז אם יצא ראשו זה נקרא ילוד, אבל אם לא צריך לצאת רוב גופו.
אמר רבי יסא: "איתפלגון רבי יוחנן ורבי אלעזר". רבי יוחנן אמר ראשו כרובו, כלומר אפילו במחותך, אפילו במסורס, אז ראשו כרובו - אם יצא הראש הוא כבר נחשב ילוד. ורבי אלעזר אמר ראשו כאחד מאיבריו - מצטרף לרוב, אבל הוא לא נחשב יותר מהאחרים.
מתניתא פליגא על רבי יוחנן - דתניא יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד. אז רואים שהראש לא פותר, כן? ואומרים "פתר לה בשיצא" - שיצא הראש רק בסוף, אחרי שיצא רובו רק אז יצא הראש, אז פה הולכים אחר הרוב.
📜 הדינים העולים מדף יב עמוד א
ג_לא בהמה שהפילה נפל שאינו קרוי ולד גמור - הוולד שנולד אחריו נפטר מדין בכורה
- מקור: "ונפטרה מן הבכורה. ותני עלה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות בכורות, פרק ד, הלכה יא, שו"ע יו"ד סימן שטו סעיף ז, סמ"ג עשין ריא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי כרמב"ם (הל' בכורות ד, יא) ושו"ע (יו"ד שטו, ז) שהוולד הבא אחריו פטור מן הבכורה
- מקבילה בבבלי: בבלי חולין עז א — שליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה, ולומדים זאת מייתור הכתוב "אותה"
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כז ב — שליא שיצאה בלא ולד ניכר עמה, קוברים אותה ואף על פי כן אינה מטמאה במגע ובמשא משום ביטול ברו
ג_לב ולד שנימוק ברחם ויצא, אינו מטמא במשא
- מקור: "אינה מטמא במשא שכבר נימוק ביציאתו ואמר רבי יוחנן (בר נפחא) רבי שמעון (בן יוחאי) ורבי אליעזר בן יעקב שניהן אמרין דבר אחד. הדא אמרה: כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורין. מתני "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק א, הלכה טז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יוחנן בשם ר"ש ור"א בן יעקב שהודו בדבר אחד - כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורים, וכך פסק הרמב"ם
ג_לג היולדת טומטום או אנדרוגינוס, ודין ימי טומאתה וטהרתה בצירוף עם לידה נוספת
- מקור: "המפלת טומטום ואנדרוגינס תשב לזכר ולנקיבה. טומטום וזכר ואנדרוגינס וזכר תשב לזכר ולנקיבה. טומטום ונקיבה ואנדרוגינס ונקיבה תשב לנקיבה בלבד."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה יח, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ח, סמ"ג לאוין קיא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי: המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה; טומטום וזכר או אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה; טומטום ונקבה או אנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה בלבד, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע.
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא בתרא קכז א — היולדת טומטום או אנדרוגינוס יושבת לחומרא, ימי טומאה כזכר וימי טהרה כנקבה, מספק שמא זכר או
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כח א — היולדת ולד יצא רובו כילוד גמור, ואם יצא כדרכו (ראשו) דינו כילוד רק משיצא רוב ראשו (רוב פדח
ג_לד ולד היוצא מן האם - ממתי נחשב כילוד לעניין דיני טומאה וטהרה
- מקור: "יצא מחותך או מסורס (הפוך) לכשיצא רובו הרי זה כילוד. יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. אי זה רוב ראשו? משתצא פדחתו."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ו, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי: יצא כדרכו (רגיל, ראש קודם) - נחשב כילוד משיצא רוב ראשו, ורוב ראשו הוא משתצא פדחתו; יצא מחותך או מסורס (במהופך, רגליים קודם) - נחשב כילוד משיצא רוב גופו; הרמב"ם והשו"ע פסקו כלשון הירושלמי ממש, שכן זו הבחנה מקובלת ואין עליה מחלוקת בבבלי
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות מו ב — יציאת רוב ראש הוולד עד הפדחת נחשבת כלידה לכל דבר, אף לענין בכורה בנחלה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כח א — ולד שיצא מחותך או מסורס נחשב כילוד משיצא רובו, ואם יצא כדרכו - עד שיצא רוב ראשו, וסימנו מש
ג_לה המפלת ולד שאין ידוע מהו, או שאין ידוע אם ולד הוא, כיצד תנהג בימי טוהר וטומאה?
- מקור: "המפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקיבה. אם אין ידוע אם וולד הוא תשב לזכר ולנקיבה ולנדה."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה יט, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ט, סמ"ג לאוין קיא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי: אם ידוע שהפילה ולד אך אין ידוע מינו - תשב לזכר ולנקיבה; ואם אין ידוע אם הפילה ולד כלל - תשב לזכר ולנקיבה ולנידה, כפי שהעתיקו הרמב"ם והשו"ע.
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה יח א — אישה שטבלה בנהר ואינה יודעת אם טבלה כראוי, טהורה מספק, שהולכים אחר רוב נשים שטובלות כהלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כח א — המפלת ולד ואין ידוע מה הפילה, תשב לימי זכר ולימי נקבה וקרבנה נאכל ככל יולדת
ג_לו האם ולד בת ארבעים ואחד יום דינו כזכר, נקבה או ספק המחייב חשש לשניהם?
- מקור: "המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לוולד. ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקיבה ולנידה. רבי ישמעאל (בן אלישע) אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנידה, יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקיבה ולנידה, שהזכר נגמר לארבעים וא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ב, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף ב, סמ"ג לאוין קיא
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי ישמעאל ~ חכמים: ר' ישמעאל סובר שהזכר נגמר ליום מ"א והנקבה ליום פ"א ולכן דין כל אחד נגמר בזמנו; חכמים סוברים שביום מ"א חייבת לישב לזכר, לנקבה ולנידה כאחד, שכן אין הבחנה בגמר הוולד בין זכר לנקבה בשלב זה
- הכרעה: נפסק כחכמים, שהמפלת ליום ארבעים ואחד תשב לזכר לנקבה ולנידה, כיון שאין ידיעה מוכחת מתי נגמר הזכר ומתי נגמרה הנקבה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להחמיר ולחשוש לכל האפשרויות
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כד ב — המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, או מלא גוונים - אינה חוששת לולד ואינה טמאה לידה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כה א — שפיר (עור ריק בלא רקמת עובר) הבא מן האשה נחשב סימן ולד לחייבה בטומאת יולדת, ואילו שפיר הבא
ג_לז היולדת ולד שמינו מוטל בספק (טומטום/אנדרוגינוס, או ספק זכר/נקבה) יושבת לחומרי זכר ולחומרי נקבה גם לענין ימי טומאה וטהרה וגם לענין איסור תשמיש וטהרות
- מקור: "אחד בריית זכר ואחד בריית נקיבה זה וזה לארבעים ואחד. גמ : כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה י"ד ימים טמאים שמא היה נקבה וכ"ו ימים טהורין שמא היה זכר דנותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקיבה. הדא דאת אמר לביתה א"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה א, סמ"ג לאוין קיא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כהכרעת הירושלמי שתשב לחומרי זכר ולחומרי נקבה, ולעניין טהרות תשב כל ימי טוהר של נקבה שאף בהם אסורה בטהרות ואסורה שמונים יום, כמבואר ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י הלכה א
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה ל א — האישה שהפילה ליום ארבעים ואחד יושבת בו זמנית לטומאת זכר, נקבה ונדה
ג_לח עובר שיצא ראשו נחשב כילוד לעניין דיני יולדת
- מקור: "ראשו כרובו. רבי אלעזר (בן פדת) אמר ראשו כאחד מאיבריו. מתניתא פליגא על רבי יוחנן (בר נפחא) דתניא יצא מחותך או מסורס (הפוך) משיצא רובו הרי זה כילוד רואים שהראש לא פוטר. פתר לה בשיצא מחותך שהוא מסורס והר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ו, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף י
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי יוחנן (ראשו כרובו - היציאה כלידה שלמה) ~ רבי אלעזר בן פדת (ראשו כאחד מאיבריו - אינו נחשב לידה)
- הכרעה: נפסק כרבי יוחנן שראשו כרובו ונחשב ילוד, כדברי הרמב"ם ושו"ע; הבבלי (נדה כח:) מסייע לרבי יוחנן מברייתא ד"יצא ראשו... אין קרוי נפל"
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות מו ב — יציאת רוב ראש הוולד עד הפדחת נחשבת כלידה לכל דבר, אף לענין בכורה בנחלה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כח א — ולד שיצא מחותך או מסורס נחשב כילוד משיצא רובו, ואם יצא כדרכו - עד שיצא רוב ראשו, וסימנו מש
מתניתא פליגא על רבי יוחנן דתניא יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. הדא קדמיתא אמרה ראשו לא כלום דמשמע שבמחותך לא תלוי ביציאת הראש, בכל מקרה צריך שיצא ראשו, אלא אם יצא כדרכו די ברוב ראשו, אבל אם יצא מסורס צריך שיצא כל ראשו. רבי יונתן° ורבי שמעון בן לקיש° רבי יונתן° כרבי יוחנן° בר נפחא דראשו כרובו ורבי שמעון בן לקיש° כרבי אלעזר° בן פדת דראשו כאחד מאיבריו תנן: אזהו רוב ראשו משיצא פדחתו רבי זעירא° מחוי הראה לחברייא ג_לטפדחתו וגולגולתו דכשיצא פדחתו יצא רוב גלגלתו. הדא דבי גמליאל בי רבי ליאני° בעא קומי רבי מנא° בן יונה: מכיון דאת אמר מחותך וולד הוא ואימו טמאה לדה מעתה הבא אחריו אינו בכור לא לנחלה ולא לכהן ולמה שנינו שהבא אחריו בכור לנחלה אמר לו: תיפתר שיצאו מתים וכתיב ראשית אונו — מי שלבו דוה עליו, וזה כיוון דאין לב אביו דוה עליו לא נקרא ראשית אונו. אמר רבי יצחק בר נחמן° בשם רבי אלעזר° בן פדת נחבסה ג_מגולגולת העוף ברובו. רבי זעירא° אמר בשם שמואל° בר אבא בר אבא נפסקה ג_מאגרגרת העוף ברובו. אתא עובדא קומי רבי יוסי° בר זבידא בעוף אחד שניקב מלא מחט בגרגרת אמר רבי יוסי° בר זבידא וכי אין אנו יודעין אי זה הוא רובו? ברור שאין כאן רוב
הדרן עלך פרק המפלת
פרק רביעי – בנות כותים
מתני': בנות כותים נידות מעריסתן, והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון, מפני שהן בועלי נידות, והן יושבות על כל דם ודם. ד_אואין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתן בספק.גמ': דם נידה זהום, דם בתולים אינו זהום. דם נידה אדום, דם בתולים אינו אדום. דם נידה מן המקור, דם בתולים אינו מן המקור, ד_באלא מן הצד.
מתני': בנות צדוקין בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותן, הרי הן ככותיות. פירשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראל. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: לעולם הן כישראל, עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותן.
מתני': דם נכרית ודם טהרה של מצורעת - °בית שמאי מטהרין, ו°בית הלל אומרים: כרוקה ד_גוכמימי רגליה מטמא לח ולא יבש. דם יולדת שלא טבלה - °בית שמאי אומרים: כרוקה וכמימי רגליה, ו°בית הלל אומרים: ד_דמטמא לח ויבש. ד_הומודין ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש.
מתני': המקשה ד_ונידה קישת ד_זשלשה ימים מתוך אחד עשר, שפת מעת לעת וילדה, הרי זו כיולדת בזוב - דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. °רבי יהושע בן חנניה אומר: לילה ויום כלילי שבת ויומו, ששפת מן הצער אבל לא מן הדם.
מתני': וכמה היא קשויה? °רבי מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמשים יום. °רבי יהודה בר עילאי אומר: דייה חדשה. °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי שמעון בן יוחאי אומר: ד_חאין קישוי יותר משתי שבתות.
מתניתא פליגא על יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. כן. "הדא קדמיתא אמרה ראשו לא כלום" - כתוב שייצא, זה משהו שמחותך לא תלוי ביציאת הראש, כי תלוי רק אם יצא כדרכו עד שייצא רוב ראשו. מה שאם יצא מחותך לא תלוי בכלל בראש. ואנחנו גומרים: לא, בכל מקרה צריך שייצא רוב ראשו, אלא שאם יצא כדרכו די ברוב ראשו, אבל אם יצא מחותך, אז פה אני דורש שייצא כל הראש.
רבי יונתן ורבי שמעון בן לקיש - רבי יונתן כרבי יוחנן, הוא סובר שראשו כרובו, ורבי שמעון בן לקיש כרבי אלעזר, שהוא סובר שראשו כאחד מאיבריו. ואנחנו גומרים - תנן: איזהו רוב ראשו? מי שיצא פדחתו. רבי זעירא מחוי לחברייא - הראה להם, הראה להם פדחתו וגולגולתו. כן, כי ברגע שיוצא הפדחת אז זה כבר יצא רוב הגולגולת.
ואומרים: "הדא דבי גמליאל בי רבי ליאני בעא קומי רבי מנא" - מכיוון שאמרת שמחותך זה ולדו ונפטר מהלידה, אז אם כן מעתה הבא אחריו שלא יהא בכור, לא לנחלה, לא לכהן. ולמה שנינו שהוא בכור לנחלה? אמר לו: תיפתר שיצאו מתים. וכתיב "ראשית אונו" - מי שליבו דווה עליו, וזה כיוון שאין לב אביו דווה עליו כי הוא נולד מת, אז האבא עוד לא נקשר אליו, הוא לא נקרא ראשית אונו, אז לכן הוא הבכור לנחלה.
אמר רבי יצחק בר נחמן בשם רבי אלעזר: גולגולת העוף ברובו. כלומר, אם הגולגולת התרסקה ברובו, כן? הולכים לפי רוב ואז זה טרף, אם לא יודעים אם זה רובו, זה לא טרף. רבי זעירא בשם שמואל: גרגרת העוף ברובו. כן, כלומר גם הגרגרת - הנקב שפוסל צריך שיהיה ברובו.
"אתא עובדא קומי רבי יוסי שניקב מלא מחט". אמר רבי יוסי: "וכי אין אנו יודעין אי זה הוא רובו?" כן, ברור שאין כאן רוב, אז כיוון שברור שאין כאן רוב, ברור שזה כשר ולא טרף.
עד כאן הדרן עלך פרק המפלת, אם ירצה השם. עכשיו, מכאן ואילך בעצם אין בדיוק גמרא בתלמוד ירושלמי, יש רק קטעים ממש קטנים לקראת המשנה.
פרק ד' הלכה א', תנן במשנה: בנות כותים נידות מעריסתן, כלומר גזרו עליהם כיוון שהם סברו שרק אישה בת ישראל שייך בה נידות, ולכן גזרו עליהם שיהיו נידות כבר מעריסה. והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון, מפני שהן בועלי נידות, והן יושבות על כל דם ודם. כלומר, כיוון שלא היה להם את המסורת של הדמים, איזה דם מטמא ואיזה דם טהור, אז הרבה פעמים היו טועות, אז לכן גזרו שהם בועלי נידות ויושבות על כל דם ודם, ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתן בספק.
אומרת הגמרא: דם נידה זהום, דם בתולים אינו זהום. דם נידה אדום, דם בתולים אינו אדום. דם נידה מן המקור, דם בתולים אינו מן המקור, אלא מן הצד.
פרק ד' הלכה ב', תנן במשנה: בנות צדוקין בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותן, הרי הן ככותיות. פירשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראל. רבי יוסי אומר: לעולם הן כישראל, עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותן. כן, מסתמא רוב הצדוקים נהגו כמו חכמי ישראל.
פרק ד' הלכה ג', תנן במשנה: דם נכרית ודם טהרה של מצורעת - בית שמאי מטהרין, ובית הלל אומרים: כרוקה וכמימי רגליה. כלומר זה מטמא לח ולא יבש. דם יולדת שלא טבלה - כלומר יולדת שלא טבלה אחרי הלידה - בית שמאי אומרים: כרוקה וכמימי רגליה, כן, כמו שאמרנו זה מטמא לח ולא יבש. ובית הלל אומרים: מטמא לח ויבש. לא, זה כמו נידה לגמרי. ומודין ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש. כן, כמו שאמרנו, שאם האישה ילדה באחד עשר הימים שבין נידה לנידה, וגם היא שפתה - כלומר היה זמן של עשרים וארבע שעות שבהם לא היה לה את הקושי - אז זה נקרא שיולדת בזוב והוית זיבה, אז פה בוודאי שמודים שמטמא לח ויבש כמו זבה.
פרק ד' הלכה ד', תנן במשנה: המקשה נידה קישת שלשה ימים מתוך אחד עשר, שפת מעת לעת וילדה, הרי זו כיולדת בזוב - דברי רבי אליעזר. כן? כלומר, אם היא ילדה בימי נידות, היא נידה. אם היא ילדה בימי זיבה, אז היא בעצם צריכה להיות טהורה מהזיבה, כן? ואם היא הייתה יולדת גם ביובש, כלומר לא היה יורד דם, אז אולי גם הייתה טהורה לגמרי. אבל פה מדובר שירד לה דם, אבל היה כאב, והכאב הוא בא מהלידה. כן? אז בעצם הדם הזה, אם היא לא שפתה, כלומר לא היה זמן של רגיעה מהכאבים, אז זה לא נחשב דם זיבה, אלא דם לידה, ודם לידה לא מטמא. כן? אבל אם היא שפתה מעת לעת וילדה, הרי זו כיולדת בזוב, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: לילה ויום כלילי שבת ויומו, כלומר צריך להיות ממש לא עשרים וארבע שעות סתם, אלא צריך לפי הסדר, כלומר שמתחיל בלילה ולאחר מכן היום, כן, כמו ליל שבת ויומו, ששפת מן הצער אבל לא מן הדם. כלומר לא אכפת שממשיך לראות דם, אבל העיקר שנרגע הכאב, זה מה שחשוב, זה מה שקובע.
פרק ד' הלכה ה', תנן במשנה: וכמה היא קשויה? רבי מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמישים יום. כלומר אפילו ארבעים וחמישים ימים לפני הלידה, אם היה לה את הקושי מאז, זה עדיין נחשב כאילו דם לידה, וכמו שאמרנו זה לא מטמא. רבי יהודה אומר: דייה חדשה. כן, דייה חדשה, כלומר החודש האחרון. רבי יוסי ורבי שמעון אומר: אין קישוי יותר משתי שבתות. כן, זה לגבי דייה חדשה - ראינו במחלוקת האם הכוונה לחודש התשיעי שלה, או שזה ימי שבוע דווקא, או שזה חודש לפי תחילת חודש וכולי. כן, ראינו את זה בגמרא במקומות אחרים.
פרק ד' הלכה ו', תנן במשנה: המקשה בתוך שמונים של נקבה - כל הימים שהיא רואה טהורים עד שייצא הוולד. כלומר, אם תוך השמונים ימים, אמרנו שיש לה - אם יולדת זכר, אז יש לה שבעה ימים טמאים, ולאחר מכן שלושים ושלושה ימים בדמי טוהר, ונקבה זה ארבעה עשר ימים טומאה, ולאחר מכן עוד שישים ושישה ימים של דמי טוהר. עכשיו, בזמן הזה יכול להיות שייווצר וולד, כמו שאמרנו, אחרי ארבעים יום הוולד ניכר. אז אם היא ילדה נקבה ובתוך השמונים ימים היא הקשתה, כלומר התחיל לצאת לה דם וכאבים של לידה, אז כל הימים שהיא רואה טהורים עד שיצא הוולד. רבי אלעזר מטמא.
אמרו לרבי אלעזר: מה עם מקום שהחמיר בדם השופי? הרי לפני הלידה, בלידה רגילה, אז החמרנו בדם השופי. אמרנו אם היא מקשה הדם טהור, אבל אם זה יורד בשופי, כן? אז היא טמאה. אם זה בא בקושי אז היא טהורה, אם זה בא בשופי היא טמאה. אז ומה המקום שהחמיר בדם השופי? הכוונה לפני הלידה, אז זה כן בדם הקושי - הרי שם לפני הלידה, אם זה היה דם קושי אז היא טהורה, כי זה מחמת הוולד לא מחמת הנידה. אז מקום שהקל בדם השופי, כלומר בדם טהור, שדווקא דם שיורד רגיל הוא טהור - אינו דין שנקל בדם הקושי? כלומר שאם יתעכב, כן? באותם שמונים ימים, אז באותם שישים ותשעה ימים, אז נקל וזה טהור? אמר להם: לא כן, ממה הקל עליה? מטומאת זיבה, אבל טמאה היא טומאת לידה. כן, אז גם אני מסכים איתכם.
תנן במשנה: כל אחד עשר יום בחזקת טהרה. כלומר באחד עשר הימים שבין נידה לנידה. זאת אומרת, אישה שהיא רואה פעם ראשונה, אז יש לה שבעה ימי נידות, ולאחר מכן יש אחד עשר ימים של ימי זיבות, ולאחר מכן פה יש מחלוקת מה בדיוק ההלכה. לפי הרמב"ם זה תמיד יהיה שבע ועשרה, שבע ועשרה, אבל לפי רש"י, רמב"ן וכולי, וכמעט כל הראשונים וכל האחרונים, פעם הבאה שהיא תראה - לא משנה מתי - יתחיל נידות מחדש. כן, כלומר מה שדיברו על ימי זיבה זה רק אחד עשר ימים הצמודים לימי נידות שהיא ראתה בהם. כן? אז כל אחד עשר יום בחזקת טהרה, כי ימי זיבה זה ימים שהיא לא רשאית לראות בהם. אם היא רואה זה כנראה זיבה, זה מחלה, אבל אם היא לא רואה זה רגיל, אז היא לא אמורה לראות בהם.
כן, אז ישבה לה ולא בדקה - שגגה, אנוסה, הזילה ולא בדקה, הרי היא טהורה. כן, כי ימים אלה הם לא ימים שהיא אמורה לראות בהם. הגיעה שתי וסתה ולא בדקה, הרי זאת טמאה. רבי מאיר אומר אם הייתה במחבוא והגיעה שתי וסתה ולא בדקה הרי זו טהורה, כיוון שחרדה מסלקת דמים, כך סובר רבי מאיר. אבל ימי זב וזבה שומרת יום כנגד יום, הרי בחזקת טומאה.
הוא כותב כאן בקצרה בסוף הספר, שנמצא אחרי סיום הדפוס הראשון מהש"ס, את הקולופון המסורתי בסוף הירושלמי - עד כאן השתדלו בתלמוד לחזור ולתקן ולשלוח שליחים ואגרות בכל המקומות, ולא נמנעו מלטרוח בכך, אלא ארבעה עשר דוכתין וגליונות תיקנו, ובדקו את הנוסחים על פי כמה כתבי יד ודפוסים, ונדקדק בהם הרבה, ותפסו את הנוסח היותר מדויק על פי שלושה כתבי יד קדמונים שנמצאו לפניהם.
כד ven מגעון בהאי חיבורא, ומצליב ומבקש רחמים מקודם, שהאלוה שברא שמים וארץ יזכנו להשלים תלמוד זה, ונזכה להשלימו, ונזכה גם להשלים כל שאר ספרי הקודש, אמן סלה.
עד הנה נגד הכותים, וסליק לה מסכת נידה וכולה תלמוד ירושלמי. בריך רחמנא דסיען מרישא ועד כען.
📜 הדינים העולים מדף יב עמוד ב
ג_לט יולדת סימן טומאה כשיצא רוב ראש הוולד (פדחת) מרחמה, שדינו כילוד לעניין טומאת לידה
- מקור: "פדחתו וגולגולתו (דכשיצא פדחתו יצא רוב גלגלתו). הדא דבי גמליאל בי רבי ליאני בעא קומי רבי מנא (בן יונה): מכיון דאת אמר מחותך וולד הוא ואימו טמאה לדה מעתה הבא אחריו אינו בכור לא לנחלה ולא לכהן ולמה שנינו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ו, שו"ע יו"ד סימן קצד סעיף י, סמ"ג לאוין קיא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שרוב הגולגולת יוצא עם הפדחת ודי בכך לטומאת יולדת, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי בכורות מו ב — יציאת רוב ראש הוולד עד הפדחת נחשבת כלידה לכל דבר, אף לענין בכורה בנחלה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כח א — ולד שיצא מחותך או מסורס נחשב כילוד משיצא רובו, ואם יצא כדרכו - עד שיצא רוב ראשו, וסימנו מש
ד_א דם הנמצא על עד הבדיקה בשעת ראשונה בעולה שנבעלה, שספק אם דם בתולים או דם נידה, אינו מטמא מדין תורה אלא ספיקו טמא מדרבנן
- מקור: "ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתן בספק. גמ : דם נידה זהום, דם בתולים אינו זהום. דם נידה אדום, דם בתולים אינו אדום. דם נידה מן המקור, דם בתולים אינו מן המקור,"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ב, הלכה י
- מצב: דרבנן
- הכרעה: נפסק כסוגיית הירושלמי שאין חייבין עליו על ביאת מקדש ואין שורפין עליו תרומה מפני שטומאתו ספק, שדם נידה זהום ואדום ומן המקור ודם בתולים אינו כן, ולכן דינו כטומאה דרבנן; וכך פסק הרמב"ם.
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה לא ב — כתמי בנות כותים טומאתם ספק, ואין חייבים עליהם על ביאת מקדש ואין שורפים עליהם תרומה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה לד א — דם יולדת שלא טבלה מטמא לח ויבש
ד_ב בנות צדוקים (כותים) - האם דינן כישראל או ככותים
- מקור: "אלא מן הצד. מתני : בנות צדוקין בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותן, הרי הן ככותיות. פירשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראל. רבי יוסי (בן חלפתא) אומר: לעולם הן כישראל, עד שיפרשו "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ה, הלכה יח
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבי יוסי בן חלפתא: תנא קמא סובר שכל עוד לא פירשו ללכת בדרכי ישראל הרי הן ככותיות, ורבי יוסי אומר לעולם הן כישראל עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותן
- הכרעה: נפסק כתנא קמא, שבנות הצדוקים הנוהגות בדרכי אבותיהן הרי הן ככותיות, וכן פסק הרמב"ם.
- מקבילה בבבלי: בבלי כתובות ו א — אישה שנישאה ולא נמצאה בתולה, וטענה שדימתה מחמת מכה - נותנים לה זמן לטעון טענתה עד מוצאי שב
- מקבילה בבבלי: בבלי כתובות ו א — בתולה שנבעלה ופרסה נדה - דם שנראה תוך ארבעה לילות מן הבעילה תולים אותו בדם בתולים ולא בדם
ד_ג דם יולדת שלא טבלה מטמא כרוקה וכמימי רגליה, לח בלבד ולא יבש
- מקור: "וכמימי רגליה (מטמא לח ולא יבש). דם יולדת שלא טבלה - בית שמאי אומרים: כרוקה וכמימי רגליה, ובית הלל אומרים:"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ב, הלכה י, רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ה, הלכה ה
- מצב: נפסק
- מחלוקת: בית שמאי ~ בית הלל: ב"ש - כרוקה וכמימי רגליה מטמא לח ולא יבש; ב"ה - מטמא לח ויבש כדם נדה
- הכרעה: נפסק כבית הלל שדמה מטמא בין לח בין יבש, כשאר דם נדה, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה לא ב — כתמי בנות כותים טומאתם ספק, ואין חייבים עליהם על ביאת מקדש ואין שורפים עליהם תרומה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה לד א — דם יולדת שלא טבלה מטמא לח ויבש
ד_ד דם נדה מטמא בין לח בין יבש
- מקור: "מטמא לח ויבש."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ה, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שדם מטמא לח ויבש, וכן פסק הרמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב פרק ה הלכה ב
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה לד א — דם יולדת שלא טבלה מטמא לח ויבש כשאר דם נדה
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה לה ב — יולדת שראתה דם זוב מטמאה לח ויבש כדין זבה, וצריכה לשבת שבעה ימים נקיים לפני טהרתה
ד_ה דם הזב (זוב) מטמא בין לח ובין יבש
- מקור: "ומודין ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש. מתני : המקשה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ב, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: מודים חכמים בדבר, וכך פסק הרמב"ם (הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ב, הלכה א) שזוב מטמא לח ויבש שלא כשאר משקים
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה כב א — דם נדה ובשר המת מטמאים בין לחים ובין יבשים מעיקרם
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה לד א — דם יולדת נכרית שראתה זוב מטמא לח ויבש כדין זבה
ד_ו אישה שקישתה (הרגישה חבלי לידה) נחשבת לנידה מדין הדחת דם
- מקור: "נידה קישת"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ז, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהקישוי מטמא בנידה, כיון שהדם נדחף ויוצא בשעת הקישוי, וכך פסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק ז, הלכה א) שהמקשה לילד רואה דם מחמת הלידה ודינה כנידה.
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות פג א — סימני קישוי היריון (בטן נראית) אינם מתעכבים להיראות יותר משתי שבתות מתחילת ההיריון, ולפי ז
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה ח ב — קשתה שנים ולשלישי הפילה רוח או דבר שאינו של קיימא - דינה כיולדת בזוב
ד_ז אישה ששפתה מעת לעת בתוך שלושה ימים מתוך אחד עשר וילדה, דינה כיולדת בזוב
- מקור: "שלשה ימים מתוך אחד עשר, שפת מעת לעת וילדה, הרי זו כיולדת בזוב - דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס). רבי יהושע (בן חנניה) אומר: לילה ויום כלילי שבת ויומו, ששפת מן הצער אבל לא מן הדם. ==ירושלמי נידה, פרק ד, ה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ז, הלכה א
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי אליעזר: כל מעת לעת נחשב שפייה, שדינה כיולדת בזוב ~ רבי יהושע: רק לילה ויום כלילי שבת ויומו נחשבים שפייה מן הדם, אך לא כל מעת לעת
- הכרעה: נפסק כרבי אליעזר, וכן פסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק ז הלכה א) שדי בשפיית מעת לעת בתוך שלושה הימים כדי לדונה כיולדת בזוב
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות פג א — סימני קישוי היריון (בטן נראית) אינם מתעכבים להיראות יותר משתי שבתות מתחילת ההיריון, ולפי ז
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה ח ב — קשתה שנים ולשלישי הפילה רוח או דבר שאינו של קיימא - דינה כיולדת בזוב
ד_ח אין תקופת קישוי (סימני התחלת נגעי טומאת לידה קודם ניכר עיבורה) נמשכת יותר משתי שבתות
- מקור: "אין קישוי יותר משתי שבתות. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב מתני :"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ז, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי - אין קישוי יותר משתי שבתות, וכן פסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק ז הלכה א
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות פג א — סימני קישוי היריון (בטן נראית) אינם מתעכבים להיראות יותר משתי שבתות מתחילת ההיריון, ולפי ז
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה ח ב — קשתה שנים ולשלישי הפילה רוח או דבר שאינו של קיימא - דינה כיולדת בזוב