ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת נידה/הדפסה
פרק ראשון – שמאי אומר
[דף א עמוד א]
מתני': °שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן שמטמאות רק מכאן ולהבא °הלל אומר מפקידה לפקידה מהבדיקה הקדמת אפילו לימים הרבה וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא א_אמעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. כל א_באשה שיש לה ווסת דייה שעתה א_גוהמשמשת בעדים הרי זו כפקידה הממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה.
גמ': מהו דיין שעתן שאינן מטמאות טהרות למפרע וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה לא כ°שמאי שלא נתן סייג לדבריו ומטמאות רק מכאן ולהבא ולא כ°הלל שהפליג על מדותיו מהבדיקה הקדמת אפילו לזמן מרובה אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת א_דכיצד מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה בדקה עצמה בשני בשבת וראתה בחמישי בשבת אין טמא אלא עד מעת לעת דארבעתא יום רבעי כיצד מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת בדקה בשחרית וראתה במנחה אין טמא אלא עד שחרית. תמן תנינן (משנה נידה ז ב) השרץ שנמצא במבוי א_המטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת כבוד רבי אמי° בן נתן בעי מתניתא שאמרה שהמבוי מטמא למפרע דלא כ°שמאי ד°שמאי אומר כל הנשים בחזקת טהרה ואינן מטמאות למפרע רק מכאן ולהבא אמר רבי יוסי° בר זבידא אם לית הוא כ°שמאי אפילו כ°הלל לית היא דמי לא מודה °הלל במבוי שהוא מתכבד על ידי שטף של גשמים שעובר בו שהוא טהור אפילו בלי בדיקה והרי °בית הלל לא טיהרו באשה אלא משעת בדיקה אלא בהא פליגי ד°בית שמאי אומרים הדא אשה על ידי שהיא רגילה במי רגלים עשו אותה כמבוי שהוא מתכבד על ידי שטף של גשמים שעובר בו שהוא טהור ול °בית הלל אין דימיון, דאין מי הרגלים נכנסים לאותו מקום. תנן: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. עד כדון בשבדקה ומצתה נגוב
בעזרת השם אנחנו מתחילים את המשנה במסכת נידה. אומרת המשנה שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן, כלומר טמאות רק מקראו לאבא. והלל אומר מפקידה לפקידה, מהבדיקה הקודמת, אפילו לימים הרבה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. עכשיו כל אשה שיש לה ווסת דייה שעתה והמשמשת בעדים, הרי זו כפקידה הממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה.
שואלת הגמרא מהו דיין שעתן? אז הכוונה שאינה מטמאה טהרות למפרע, אלא רק מהרגע שהם ראו והלאה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה. כלומר לא כשמאי שלא נתן סייג לדבריו, לא הוסיף, לא נתן לזה תוספת גדר כדי שלא יטמאו חס ושלום טהרות, אלא הוא טימא רק מקראו לאבא. ולא כהלל שהפליג על מדותיו, גם הוא הפליג ואמר שהוא מטמא מהבדיקה הקודמת אפילו זמן מרובה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. כלומר לוקחים את הזמן הכי קצר בין השתיים, או מעת לעת או מהבדיקה הקודמת.
כיצד מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה? כגון בדקה עצמה בשני בשבת וראת בחמישי בשבת. אז אני לא אומר שהיא תהיה טמאה כבר מיום שני, אלא אם אני הייתי הולך מהפעם האחרונה שבדקה זה היה מיום שני, אלא אין טמא אלא עד מעת לעת דארבעתא, כלומר רק מיום רביעי. כיצד מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת, בדקה בשחרית וראת במנחה, אז לא מטמא אלא עד שחרית.
תמן תנינן, השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, או עד שעת כיבוד, מה שנקו את המבוי הזה. רבי אמי בעי, מתניתא דשרץ במבוי מטמא למפרע - זה לא כשמאי? כי הרי שמאי אומר כל הנשים בחזקת טהרה ואינם מטמאות למפרע, רק מקראו לאבא. ופה במבוי אתה רואה שהוא מטמא מהבדיקה הקודמת. אמר רבי יוסי, לית הוא כשמאי אפילו כהלל לית היא, כלומר אם זה לא כשמאי, גם הוא לא כמו בית הלל. לא מודה הלל במבוי שהוא מתכבד של גשמים עובר בו שהוא טהור אפילו בלי בדיקה? הרי גם בית הלל מודים שאם עובר שם דף של גשמים אז המבוי הזה טהור גם בלי בדיקה. ואילו כאן לגבי אישה, בבית הלל לא מטהרים אלא על ידי בדיקה.
אלא בהא פליגי - זה המחלוקת שלהם. בית שמאי אומר הדא אשה על ידי שהיא רגילה במי רגלים עשו אותה כמבוי שהוא מתכבד של גשמים עובר בו טהור. הרי כל הזמן יש מי רגליים, אז המי רגליים מטהרים, מנקים, כמו מבוי שנשטף על ידי מי גשמים. ולבית הלל אומרים שאין דמיון, כי אין מי רגליים נכנסים לאותו מקום.
תנן, למדנו במשנה שההלכה היא לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. אומרת הגמרא כדון בשבדקה ומצתה נגוב, אז הנה עכשיו בדיקה שממעטת, מיד, מעת לעת. אבל בדקה ומצאה דם טהור מהו? אנחנו יודעים שיש לנו רק חמישה דמים טמאים. אם היא ראתה מראה אחר שהוא טהור, אז מה הדין? האם הוא נחשב גם כן כמו בדיקה שממעטת על ידי מעת לעת?
[דף א עמוד ב]
בדקה ומצתה דם טהור מהו אמר רבי אמי° בן נתן בשם רב° אבא בר אייבו ורבי אבא° אמר בשם רב יהודה°: בדקה ומצתה דם טהור אינה צריכה לטבול אבל אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה גזרה שמא תתרגל ותתיר דם טמא אמר רבי טובי° בשם רבי אבהו°: אסורה לביתה עד מעת לעת. אמר רבי יעקב בר אחא°: כד סליקית להכא שמעיתה מן כל רבנן דלית הלכתא כהני אמוראי אלא מותרת לביתה מיד. הוון בעיי מימר דלמאן דאמר מותרת לביתה אם מצאה דם טהור מותרת לגמרי וכפקידה הוא למעט מעת לעת ומאן דאמר אסורה לביתה אינה כפקידה למעט מעת לעת ולא היא אפילו למאן דאמר אסורה לביתה כפקידה היא וממעטת מעת לעת ולמה היא אסורה לביתה אף שהיא טהורה שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין היא מתרגלת בדמים טמאין. בדקה ומצתה ספק פשיטא דאינה כפקידה למעט מעת לעת הוא עצמו מהו שיטמא בספק מעת לעת נישמעינה מן הדא דתנן: טומטום ואנדרוגינס שראו דיין שעתן מה את שמע מינה אמר רבי יוסי° בר זבידא: טומטום ואנדרוגינס ספק ומעת לעת ספק ולכן לא אסרו דאין ספק לספק אף הכא ראייתה ספק ומעת לעת ספק ואין ספק לספק. הונא בר חייה° אמר מעת לעת שאמרו לקדשים אבל לא לטהרות. התיב רב חסדא° והתני מעשה בריבה אחת בעייתלו שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה ואחר כך ראתה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דייה שעתה וכי יש קדשים בעייתלו הרי קדשים שיצאו מחוץ לירושלים נפסלו ביוצא אלא בשנעשו על טהרת הקודש ולא כחולין הן. תיפתר שנעשו לטהרת מי חטאת שבזה כן תקנו שיהיו כקדשים שמי חטאת חמורין מן הקודש. תני מעת לעת שאמרו תולין אבל לא שורפין והוה רבי זעירא° חדי בה שמח בה דאשכח תני כהאי גוונא דתניא הרואה כתם מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס ומה היא מטמאה האוכלין והמשקין והמשכבות והמושבות ומקולקלת למיניינה ומטמא את בועלה למפרע
רבי אמי בשם רב ורבי אבא בשם רב יהודה: בדקה ומצתה טהור אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה. למה הוא שואל? שזה דבר שאמה תתרגל ותטעה בדם טמא. אז לכן עשו תקנה קטנה, שאומנם היא טהורה, אבל היא אסורה לביתה עד שיתנגב, עד שלא יצא דם, גם אם הדם טהור. רבי טובי בשם רבי אבהו: אסורה לביתה עד מעת לעת.
אמר רבי יעקב בר אחא: כד סליקית להכא שמעתה מן כל רבנן מותרת לביתה מיד. הוון בעיי מימר, חשבו לומר: למאן דאמר מותרת לביתה, אז היא מצאה דם טהור, הכוונה שהיא מותרת לגמרי, ואז זה כמו פקידה שממעט מעת לעת, כלומר זה כמו בדיקה רגילה. הרי מצא יבש או מצא דם טהור זה אותו דבר, זה נחשב כמו בדיקה רגילה. אבל למאן דאמר אסורה לביתה, אינה כפקידה למעט מעת לעת, ולמאן דאמר אסורה לביתה כפקידה היא ומעטת מעת לעת. אז למה אמרו אסורה לביתה למרות שהיא טהורה? שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין היא מתרגלת בדמים טמאין. אז זו רק גזירת חכמים.
בדקה ומצתה ספק, אז פה פשיטא שלו כי זה לא נחשב כמו פקידה למעט מעת לעת. השאלה היא אחרת: הוא עצמו מהו שיטמא בספק? האם גם בזה, גם אם ראתה דם שהוא ספק, גם פה גזרו שיצא טמא אחורה מעת לעת כמו דם רגיל? נישמעינה מן הדא: טומטום ואנדרוגינס שראו דיין שעתן. שואלת הגמרא מה שמע מינה? אמר רבי יוסי: טומטום ואנדרוגינס ספק ומעת לעת ספק ספק לספק. ראייתה ספק ומעת לעת ספק ואין ספק לספק. אז גם כאן הראייה שלה היה ספק, כלומר שהיא ראתה דם שהוא ספק טמא, ומעת לעת זה ספק, ואין ספק בספק, אז לכן לא גזרו במקרה כזה.
הונא בר חייה אמר מעת לעת שאמרו לקדשים אבל לא לטהרות. כלומר שאם היא טמאה למפרע - זה רק לקודשים אבל לא לטהרות.
התיב רב חסדא והתני מעשה בריבה אחת בעייתלו שהפסיקה שלש עונות ולא ראת כך ראת ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דייה שעתה. עכשיו, וכי יש קודשים באיתילו? כלומר מה זה שייך להגיד דייה שעתה או מטמא מעת לעת, אם אתה אומר זה רק לקודשים? הרי אין קודשים באיתילו - קודשים שיוצאים מחוץ לירושלים נפסלו ברצן. אלא בשנעשו הקודש ולא כחולין הן, הרי ההלכה היא שחולין שנעשו על טהרת הקודש נפסלו כמו חולין. תיפתר שנעשו לטהרת מי חטאת, בזה כן תיקנו שיהיו כמו קודשים, שמי חטאת חמורין מן הקודש.
תני מעת לעת שאמרו תולין אבל לא שורפין. כלומר זאת לא טומאה וודאית, זה רק ספק, לכן תולים ולא שורפים. והוה רבי זעירא חדי בה. כי רבי זירא היה שמח שמצא ברייתא כזאת. אשכח תני, שגם למצינו ברייתא דומה בתניא: הרואה כתם מטמא למפרע. עכשיו אמרו שיכולת אומר שבדק לבד וחלוקה כזה, אולי היה בו כתם, או עד כיבוס. ומה היא מטמאה האוכלין והמשקין והמשכבו והמושבו, כמו נידה רגילה. ומקולקלת למיניינה, כי לא יודעת מתי היא ראתה, אז לכן היא לא יכולה להתייחס לזה בתור וסת. ומטמא את בועלה למפרע.
עכשיו, אבל הרואה דם מטמא למפרע עד מעת לעת או עד הבדיקה האחרונה. ומה עם מטמא? טמא אוכלין ומשקין ומשכבות ומושבות, אבל אינה מקולקלת למנינה, כי זה דם, זה מונה ממנו. ואינה מטמאה את בעלה למפרע, כיוון שרק בקודשים החמירו שמטמאה למפרע, בדיוק כמו הברייתא שראינו עכשיו. רבי עקיבא אומר מטמאה את בעלה למפרע, אבל זה וזה תולין ולא שורפין.
[דף ב עמוד א]
הרואה דם מטמא למפרע עד מעת לעת או עד הפקידה האחרונה ומה היא? מטמא האוכלין והמשקין והמשכבות והמושבות, ואינה מקולקלת למניינה, ואינה מטמא את בעלה למפרע שרק בקדשים החמירו שמטמאה למפרע °רבי עקיבא בן יוסף אומר מטמא את בעלה למפרע וזה וזה תולין אבל לא שורפין. תמן אמרין מעת לעת שאמרו לא גזרו שיהיה משכבה כמשכב נידה ממש שהוא אב הטומאה ומטמא אדם לטמא בגדים, אלא הקלו שיהיה משכבה כמגעה מה הכוונה שיהיה משכבה כמגעה האם הכוונה שמשכבה מטמא כמשכב בועל נדה שאינו מטמא בהיסט ואינו מטמא בכלי חרס אשכח תני משכבה במעת לעת מטמא כלי חרס ובהיסט. מעת לעת שאמרו שמטמא מספק מגעה ברשות הרבים מהו נישמעינה מן הדא דתני מעוברת ומיניקה טהורות למפרע שהן מסולקת דמים וכן אשה שיש לה ווסת דיין שעתן ושאר כל הנשים טהורות בביאה שאינם מטמאות את הבועל למפרע ומטמאות במגע מעת לעת הדא אמרה: ודאי מגעה ברשות הרבים טמא שהרי התנא חילק בין הבעל לטהרות ולא חילק גבי טהרות בין רשות היחיד לרשות הרבים רבי יודן° בעי: בדקה חלוקה בשחרית ומצתה טהור, ובמנחה ומצאת עליו כתם. פשיטא חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה, גופה מהו שיהא טמא מעת לעת? כלום אתה מטמא גופה אלא מחמת חלוקה? חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה, וגופה טמא מעת לעת תנן והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה היאך עבידא בדקה עצמה בשחרית ושימשה בעד בחצות היום וראתה במנחה אין טמא אלא עד שעת תשמיש. לוי° אמר בעד של אחר התשמיש היא מתניתא אבל א_ובעד שלפני התשמיש המומה ממהרת היא לביתה לתשמיש ואינה בודקת יפה. רבי אבון° אמר בשם רבי זעירא°: בעד שלפני התשמיש היא מתניתא אבל בעד של אחר התשמיש אף אם היה טיפת דם דיהא הוא מחמת שכבת זרע ואי אפשר לבדוק טוב.
מתני': כיצד דייה שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות פירשה וראתה דם היא טמיאה וכולן טהורות אף על פי שאמרו מטמא מעת לעת אינה מונה אלא א_זמשעה שראתה °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר ארבע נשים א_חדיין שעתן בתולה ומעוברת ומיניקה וזקינה אמר °רבי יהושע בן חנניה אני לא שמעתי אלא בתולה בתולת דמים אבל הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס.
גמ': תנן אמר °רבי יהושע בן חנניה לא שמעתי אלא בתולה אבל הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס אמר לו °רבי אליעזר בן הורקנוס אין אומרין מי שלא ראה את הלבנה יבוא ויעיד אלא אומרים מי שראה את הלבנה יבוא ויעיד אתה לא שמעת אני שמעתי ולא שמעתי אינה ראיה. כל ימים שהיה °רבי אליעזר בן הורקנוס קיים היתה הלכה כ°רבי יהושע בן חנניה משמת °רבי אליעזר בן הורקנוס הנהיג °רבי יהושע בן חנניה הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. מה אנן קיימין אם בששמע °רבי אליעזר בן הורקנוס מפי אחד ו°רבי יהושע בן חנניה מפי שנים בין בחיים בין לאחר מיתה תהא הלכה כ°רבי יהושע בן חנניה ואם בששמע °רבי יהושע בן חנניה מפי אחד ו°רבי אליעזר בן הורקנוס מפי שנים בין בחיים בין לאחר מיתה תהא הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס כהדא דתני: אחד אומר שמעתי מפי שנים, ושנים אומרים שמענו מפי אחד — ייפה כח האחד ששמע מפי שנים מכח השנים ששמעו מפי אחד. אלא כן אנן קיימין בשוין: זה שמע מפי אחד וזה שמע מפי אחד, זה שמע מפי שנים וזה שמע מפי שנים. בחייו לא ראה דעתו, לאחר מיתתו ראה דעתו
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת נידה, דף ב'. נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא, "תמן אמרין", כלומר בבבל אמרו, "מעת לעת שאמרו משכבה כמגעה", שזה טומאה ומטמא את הכלים וכולי, אלא הקלו שהוא משכבה כמגע. שואלת הגמרא מה הכוונה שיהא משכבה כמגע? האם הכוונה שמשכבה הוא מטמא כמו משכב של נידה, שהוא לא מטמא בהיסט, גם לא מטמא כלי חרס? אז אמר שכתני משכבה במעת לעת מטמא כלי חרס בהיסט. כלומר בעצם הוא יותר חמור מאשר מגע שמשכב של נידה.
אומרת הגמרא, מעת לעת שאמרו שהוא מטמא מספק. אז מגעה ברשות הרבים מהו? אנחנו יודעים שספק טומאה ברשות היחיד טמא, ספק טומאה ברשות הרבים טהור. השאלה האם הספק הזה של המעת לעת הוא כזה ספק שברשות הרבים יהיה טמא או טהור. כלומר אם אני מקל כמו כל ספק שברשות הרבים הוא יהיה טהור, או שאני אומר לא, הוא יותר חמור, אז גם ברשות הרבים זה יהיה טמא.
אז אומרת הגמרא, נישמעינה מן הדא. מעוברת ומיניקה טהורות למפרע. כלומר אישה מעוברת. אז רק מרגע שהיא ראתה רק אז היא טמאה אבל למפרע היא טהורה. וכן אשה שיש לה ווסת דיה שעתה. עכשיו לשאר כל הנשים, כלומר נשים שאין להן וסת והן לא מעוברות, אז טהורות בביאה. כלומר הן לא מטמאות את הבעל למפרע, אבל מטמאות במגע מעת לעת.
הדא אמרה: ודאי מגעה ברשות הרבים טמא. כי התנא חילק בין הביאה לטהרות - כלומר הוא כן בא לדייק, אבל הוא לא חילק גם בטהרות בין רשות היחיד לרשות הרבים. סימן שברשות הרבים זה כמו ברשות היחיד, ואם זה ודאי מגע אז זה יהיה טמא.
רבי יודן בעי: בדקה חלוקה בשחרית ומצתה טהור, וכן, ובמנחה ומצאת עליו כתם. אז פשיטא חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה. אבל גופה מהו שיהא טמא מעת לעת? הרי אמרנו שגזרו מעת לעת, כן, או מבדיקה לבדיקה, אבל פה זה מעת לעת. אז השאלה אם הגוף עצמו יהיה טמא מעת לעת. ואומר כלום את מטמא גופה אלא מחמת חלוקה. הרי כל הסיבה שאתה מטמא את הגוף זה בגלל שמצאת כתם בחלוק. אז חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה, וגופה טמא מעת לעת.
והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה. שואלת הגמרא, הי ך עבידא, בדקה עצמה בשחרית ושימשה בעד בחצות וראת במנחה. אז אין טמא אלא עד שעת תשמיש. כלומר אני מסתכל על הבדיקה לפני תשמיש או אחרי תשמיש, תכף נראה את המחלוקת. אני מסתכל על זה בתור בדיקה רגילה ואז רק עד אז היא טמאה, אבל לא קודם.
לוי אמר בעד של אחר התשמיש היא מתניתא. כלומר דווקא בעד שבודקים אחרי התשמיש. אבל בעד שלפני התשמיש המומה היא לביתה ואינה בודקת יפה. כלומר ממהרת לתשמיש ולכן היא לא בודקת יפה. אז לכן זה לא משמש בתור עד בדיקה רגיל, כי אתה לא יכול להסתמך עליו כדי למעט.
רבי אבון בשם רבי זעירא: בעד שלפני התשמיש היא מתניתא, אבל בעד של אחר התשמיש דיהא מחמת שכבת זרע. לכן אתה לא יכול לבדוק היטב. הוא אומר בדיוק הפוך. דווקא הבדיקה שממעטת זה דווקא הבדיקה שלפני הביאה. הבדיקה של אחרי הביאה לא ממעטת כיוון שהבדיקה היא פחות טובה, כיוון שגם אם היה בה טיפת דם אז שכבת זרע מכה את זה ולכן אתה לא יכול להסתמך על זה.
פרק א' הלכה ב', דברי המשנה: כיצד דייה שעתה? היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות פירשה וראת דם, היא טמיאה וכולן טהורות. כן, כלומר בעצם יש פה שני דינים. קודם כל הייתה יושבת במיטה ועסוקה בטהרות - אז מדין דיה שעתה, ברגע שהיא פרשה אם היא ראתה דם אז היא טמאה. אבל הטהרות עצמן טהורות, אפילו שזה היה שנייה אחת קודם שהיא נגעה בהם, כי דיה שעתה - אני מטמא אותה רק מעכשיו.
עכשיו, אף על פי שאמרו מטמא מעת לעת אינה מונה אלא משעה שראת. כלומר גם הנשים שאמרנו שמטמאות מעת לעת - הספירה של ימי לידה וכולי, זה רק משעה שראתה.
רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן: בתולה ומעוברת ומיניקה וזקינה. אמר רבי יהושע לא שמעתי אלא בתולה. כלומר בתולת דמים דווקא, מי שלא ראתה דם לידה, אפילו שהיא לא בתולה. אבל הלכה כרבי אליעזר.
גמרא: אמר רבי יהושע לא שמעתי אלא בתולה אבל הלכה כרבי אליעזר. הגמרא מתארת איזו שיחה שהייתה ביניהם. אומרת מה אמר לו רבי אליעזר? אין אומרין מי שלא ראה את הלבנה יבוא ויעיד אלא אומר מי שראה את הלבנה יבוא ויעיד. אתה לא שמעת אני שמעתי. אולי אתה לא שמעת ואני שמעתי.
אומרת הגמרא שכל ימים שהיה רבי אליעזר קיים היתה הלכה כרבי יהושע. משמת רבי אליעזר הנהיג רבי יהושע הלכה כרבי אליעזר. שואלת הגמרא, מה נן קיימין? כלומר למה? אם בששמע רבי אליעזר מפי אחד ורבי יהושע מפי שנים, בין בחיים בין לאחר מיתה תהא הלכה כרבי יהושע. ואם בששמע רבי יהושע מפי אחד ורבי אליעזר מפי שנים, בין בחיים בין לאחר מיתה תהא הלכה כרבי אליעזר. כהדא דתני: אחד אומר שמעתי מפי שנים, ושנים אומרים שמענו מפי אחד — ייפה כח האחד ששמע מפי שנים מכח השנים ששמעו מפי אחד. אלא כן אנן קיימין בשוין: זה שמע מפי אחד וזה שמע מפי אחד, זה שמע מפי שנים וזה שמע מפי שנים.
[דף ב עמוד ב]
מה גרם לו לראות דעתו מהדא דתני ארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן טמא למפרע שהכתם חמור מראיה לפי שלא יודעת מתי היה חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שכתמה טהור דאמרינן דמעלמה אתי מפני שאין לה כתמין דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים ארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראיתן חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, מפני שאין לה כתמין. אבל תינוקת שהגיע זמנה לראות, כתמה כראייתה: מה ראייתה דייה שעתה, אף כתמה דייה שעתה ולמה תינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתמים אמר רבי ינאי° הכהן: מפני ששירפה מצוי ומה אם זו ששירפה מצוי אתה אמר דייה שעתה אלו שאין שירפן מצוי שהן מסולקות דמים לא כל שכן דדין שעתן מיכן ראה דעתו שהרי בתולה דינה כתינוקת שהגיעה זמנה לראות, ומהבריתא משמע שהיא חמורה מארבע נשים, ואם היא נחשבת מסולקת דמים כל שכן האחרות.
מתני': אי זו היא בתולה א_טכל שלא ראתה דם נידות כל ימיה אפילו היא נשואה אף שראתה דם בתולים א_ימעוברת הרי היא מסולקת דמים משיודע עוברה מיניקה א_יאמשתגמול את בנה נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת °רבי מאיר אומר מטמאה מעת לעת דדם נעכר ונעשה חלב וכשפסקה להניק חזרה לראות וחכמים אומרים א_יבדייה שעתה לפי שיולדת איבריה מתפרקים ואינם חוזרים עד כ"ד חדש.
גמ': תנן: אי זו היא בתולה כל שלא ראתה דם כל ימיה אפילו היא נשואה כן היא מתניתא כך כוונת המשנה כל שלא ראתה דם נידה מימיה ואפילו היא נשואה וראתה דם בתולים דבתולה לדמים אמרו א_יג ולא בתולה לבתולים. פעמים שהיא בתולה לדמים ואינה בתולה לבתולים, פעמים שהיא בתולה לבתולים ואינה בתולה לדמים. בתולה לדמים ואינה בתולה לבתולים בשנישאת ואחר כך ראתה בתולה לבתולים ואינה בתולה לדמים בשראתה ואחר כך נישאת. תניא שלש בתולות הן: בתולת אדם, בתולת שקמה, ובתולת הארץ. בתולת אדם — כל שלא נבעלה מימיה. בתולת שקמה — כל שלא נקצצה מימיה נפקא מינא לשביעית שאסור לקצוץ בתולת שקמה או למקח וממכר בתולת הארץ כל שלא נחרץ בה מימיה נפקא מינא שאין חוששים לקבר °רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין בה חרץ תנן: אי זו היא בתולה כל שלא ראתה דם כל ימיה ואפילו נישאת, ואפילו עיבירה, ואפילו מיניקה, ואפילו שופעת, כל שבעה לזכר וכל ארבעה עשר לנקיבה. וקסמא בידיה שיודעת להיות שופעת דם לידה בדיוק שבעה לזכר וארבע עשר לנקבה אלא בשעה שהוא זכר אפילו שופעת תוך שבעה ובשעה שהיא נקיבה אפילו שופעת תוך ארבע עשר ועדין היא בתולת דמים שאין זה דם נידות אלא דם לידה והוא שהפסיקה ולא ראתה בימי דם טוהר אבל אם ראתה בימי דם טוהר אף שהדם טהור שוב אינה בתולת דמים והרי היא ככל הנשים לטמא מעת לעת שראיה בימי דם טוהר נחשב ראיה אלא שהתורה טיהרה אותה כהדא דתניא גבי יולדת שאף היא מסולקת דמים הפסיקה דם טהור ולא ראתה ואחר כך ראתה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דייה שעתה הא אם הייתה רואה בימי דם טוהר, חוזרת להיות בחזקת שרואה, ואם תראה אחר כך הרי היא ככל הנשים לטמא מעת לעת שראיה בימי דם טוהר נחשב ראיה אלא שהתורה טיהרה אותה על דעתיה דרב° אבא בר אייבו דהוא אמר א_ידמעיין אחד הוא אלא שהתורה טיהרה אותו ניחא ואף על דעתיה דרבי ינאי° הכהן דהוא אמר מעיין אחד הוא אלא שהוא משתנה יאות על דעתיה דלוי° דהוא אמר שני מעינות הן אפילו לא הפסיקה דם טוהר תהא דייה שעתה. אמר רבי מנא° בן יונה: טעמא דלוי° שאין זה אלא גזרת חכמים שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין היא מתרגלת בדמים טמאין. רבי יוסי בי רבי בון° אמר
אז למה הוא חזר בו? בחייו לא ראה דעתו, לאחר מיתתו ראה דעתו. כלומר מה באמת גרם לו לראות את דעתו? מה דעתו דתני ארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן טמא למפרע. כלומר בעצם הכתם הוא יותר חמור מראייה, כי בראייה היא יודעת מתי זה בא בהרגשה, אז הוא דיין שעתן. אבל כתם היא לא יודעת מתי זה היה, אז לכן הוא יותר חמור וטמא למפרע גם בארבע הנשים.
חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, שבעצם הכתם שלה טהור. למה? כי אומרים שמעלמא אתא ואין לה כתמים. דברי רבי מאיר וחכמים אומרים ארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן. כלומר גם הכתם דיה שעתה, חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שהכתם שלה טהור לגמרי, כיוון שאין לה כתמים.
אבל תינוקת שהגיע זמנה לראות, כתמה כראייתה: מה ראייתה דייה שעתה, אף כתמה דייה שעתה. עכשיו למה תינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתמים? אמר רבי ינאי: מפני ששירפה מצוי. כלומר, כיוון שהגיע זמנה לראות אז כבר דמים מצויים אצלה. ומה אם ששירפה מצוי את אמר דייה שעתה, אלו שאין שירפן מצוי לא כל שכן. מיכן דעתו - קרי בתולה דינה כתינוקת שהגיע זמנה לראות, ומביא ראיה שהיא יותר חמורה מארבע הנשים. אז אם היא נשארת בכתמים כל שכן האחרות, לכן הוא חזר בו.
פרק א' הלכה ג' - המשנה: איזו היא בתולה? כל שלא ראת דם כל ימיה. עכשיו, נשואה משיודע עוברה, מעוברת מתי נקראת סולקת דמים? מיניקה משתגמול את בנה, נתנה בנה למיניקה או מת, רבי מאיר אומר מטמאה מעת לעת. כי הוא סובר שהדם נהפך לחלב, ואז אם היא פוסקת להניק הדם חוזר. וחכמים אומרים דייה שעתה. הם סוברים שביולדת האיברים מתפרקים וזה לא קשור למניקה או לא מניקה, ולא חוזרים עד עשרים ואחד, עשרים וארבעה חודשים. אז גם אם היא לא מניקה עדיין היא סולקת דמים.
גמרא: כן היא מתניתא כל שלא ראת דם נידה מימיה נשואה. אפילו נשואה וראתה דם בתולים - בתולה לדמים אמרו בתולה לבתולים. פעמים שהיא בתולה לדמים ואינה בתולה לבתולים, פעמים שהיא בתולה לבתולים ואינה בתולה לדמים. בתולה לדמים בתולה לבתולים - כגון בשנישאת ואחר כך ראת. כלומר היא נישאת אז היא כבר לא בתולה לבתולים אבל היא כן עדיין בתולה לדמים. בתולה לבתולים אינה בתולה לדמים - בשראתה ואחר כך נישאת.
תני שלש בתולות הן: בתולת אדם, בתולת שקמה, ובתולת הארץ. בתולת אדם — כל שלא נבעלה מימיה. בתולת שקמה — כל שלא נקצצה מימיה. נפקא מינה לגבי מקח וממכר - שאדם שמבטיח למישהו למכור לו בתולת שקמה זה שקמה שעדיין לא קצצו אותה אף פעם. בתולת הארץ כל שלא נחרץ בה מימיה - נפקא מינה שלא חוששים שם לקבר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין בה חרץ, ואפילו נישאת, ואפילו עיבירה, ואפילו מיניקה, ואפילו שופעת, כל שבעה לזכר וכל ארבעה עשר לנקיבה. כלומר כל הדברים האלה עדיין היא נקראת בתולה לדמים כי לא ראתה דם נידה. כי אני אומר שאם היא הייתה בתולה ולפני שראתה דם נידה היא התעברה - כלומר היה לה כבר מערכת רבייה, היא כבר ילדה והיא שם מניקה, ואפילו היא שופעת כל שבעה לזכר וכל ארבעה עשר לנקבה, אז זה נקרא דם לידה, זה לא נקרא דם נידות.
וקסמא בידיה שהוא זכר שבעה ובשעה שהיא נקיבה - כלומר, אם אדם יודע להיות שופע בדיוק ארבעה עשר לנקבה ושבעה לזכר? אלא הכוונה בשעה שהוא זכר אפילו שבוע תוך שבעה, שעכשיו היא נקבה אפילו שבוע תוך ארבעה עשר. אני תולה את זה בדם לידה ולא בדם נידות, ועדיין היא בתולה לדמים.
יד שהפסיקה דם טוהר כהדא דתני הפסיקה דם טהור ולא ראת כך ראת ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דייה שעתה. מה שמעניין שאם היא הייתה רואה בימי דם טהר, הייתה חוזרת להיות בחזקה שרואה. עכשיו, אם היא תראה אחר כך, הרי ככל אנשים מטמאה מעת לעת, כי ראייה בדם טהר נחשב ראייה, אלא שהתורה פשוט טיהרה אותו אבל זה דם רגיל.
על דעתיה דרב דהוא אמר מעיין אחד הוא אלא שהתורה טיהרה אותו ניחא. זה אותו מעיין, לכן ברגע שהיא ראתה דם טוהר אני אומר שיש דמי נידות, היא כבר בחזקה שהיא רואה, אז ניחא. על דעתיה דרבי ינאי דהוא אמר מעיין אחד הוא אלא שהוא משתנה יאות - כלומר סוג הדם משתנה, גם כן ניחא. שוב פעם, היא ראתה בדם טוהר, אז המעיין כבר פתוח, בעצם הוא כבר התרגל לראות דמים, חזקה שהוא רואה דמים.
אבל על דעתיה דלוי דהוא אמר שני מעינות הן, אפילו לא הפסיקה דם טוהר תהא דייה שעתה. כי המעיין של דם טוהר זה מעיין אחר לגמרי. אז אפילו לא פסקה בדם טוהר, דיה שעתה. כלומר, למה אתה אומר שהיא כבר לא בתולה לדמים? הרי הדם טוהר הוא לא מאותו מעיין.
אמר רבי מנא: טעמא דלוי שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין היא מתרגלת בדמים טמאין. באמת היא עדיין נקראת בתולה לדמים, אבל זה גזירת חכמים, כיוון שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורים, מתרגלת בדמים טמאים.
רבי יוסי בי רבי בון - יכול להיות שלוי פוטר את עצמו מלחלוק על רבי יוסי בכלל, יכול להגיד שהברייתא היא על דעת רבי יוסי, דעת יחיד, שהוא סובר שמעיין אחד הוא. עכשיו ראיה שרבי יוסי סובר ככה שזה מעיין אחד - מן הדין תנינן רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו עליהן שלוש עונות דיין שעתן, ותניא לה ימי עוברה וימי מניקתה מצטרפים לשלוש עונות, כי הוא סובר שזה מעיין אחד הוא. אבל לחכמים זה שני מעיינות הן, ואפילו ראתה בימי טוהר, אם ראתה אחר כך דיה שעתה. בעצם הוא אומר, אני יכול להגיד שהברייתא שאומרת שאם היא ראתה בימי טוהר אז בעצם היא כבר יצאה מחזקת שאינה רואה - זה דעת מי שאומר שזה מעיין אחד, אבל על פי חכמים שזה שני מעיינות, ככה יסבור לוי.
[דף ג עמוד א]
יכיל לוי° פתר לה שהבריתא כ°רבי יוסי בן חלפתא שסובר מעיין אחד הוא וראיה ש°רבי יוסי בן חלפתא סובר שמעיין אחד הוא מן הדא דתנינן °רבי יוסי בן חלפתא אומר מעוברת ומיניקה שעברו עליהן שלש עונות דיין שעתן. ותני עלה: ימי עיבורה וימי מיניקותה מצטרפין לשלש עונות, דהוא סבר מעיין אחד הוא אבל לחכמים שני מעינות הם ואפילו ראתה בימי טוהר אם ראתה אחר כך דיה שעתה תנן: מעוברת משיודע עוברה עד כמה הוא הכרת העובר סומכוס אמר משום °רבי מאיר א_טועד שלשה חדשים אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב (בראשית ל"ח, כ"ד) ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים אמר רבי יודן°: ואפילו א_טזמעוברות רוח דיין שעתן דכתיב (ישעיהו כ"ו, י"ח) הרינו חלנו כמו ילדנו רוח וכתיב (ישעיהו ל"ג, י"א) תהרו חשש תלדו קש וגו'. רבי זעירא° רבי אבא בר זוטרא° ורבי חנינה° אמרו בשם רבי חייה רובה° לאו דווקא שלושה חדשים שלמים אלא אפילו רובו של חדש ראשון ורובו של אחרון והאמצעי שלם. רבי אסי° אמר תשעים יום שלימים ושמואל° בר אבא בר אבא אמר שלושה חודשים הן ועיבוריהן אם מלא אם חסר. אתא עובדא קומי רבנן דתמן באשה שהלך בעלה למדינת הים ואחר שחזר ילדה אשתו תינוק חי ולא ידעו אם שלשה עשר ימים מן החדש הראשון ושבעה עשר מן האחרון או שבעה עשר מן הראשון ושלשה עשר מן האחרון וחמשה חדשים שלימים באמצע ביקשו ליגע בוולד משום ספק ממזירות שסברו שאין תינוק נולד בפחות משבעה חדשים מלאים וחיישינן שזינתה תחת בעלה אמר לון רב נחמן בר יעקב° כהדין עובדא אתא קומי אבא בר אבא° ואכשר דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין ואבא בר אבא° פליג על שמואל° בר אבא בר אבא בריה שהרי שמואל° בר אבא בר אבא אמר עד שיהיו חדשים שלמים אמר רבי אבא°: שנייא היא הכרת העובר, שנייא היא לידתו — הכרת העובר לחדשים שלימין, ולידתו אפילו לחדשים מקוטעין. המקשה בלדתה וראתה דם, אם בימי נדתה ראתה הרי היא נידה, ואם בימי זיבה הדין כפי שמופיע במשנה תמן תנינן (משנה נדה ד ד) המקשה נדה: קשתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום, ושפתה מעת לעת וילדה — הרי זו יולדת בזוב דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס °רבי יהושע בן חנניה אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו ששפתה מן הצער ולא מן הדם כמה היא קישוייה °רבי מאיר אומר אפילו ארבעים וחמשים יום °רבי יהודה בר עילאי אומר דייה חדשה רק אותו חדש שבו היא ילדה החל מראש חדש °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרים אין קישוי יותר א_יזמשתי שבתות אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אבא° ממה שאמר °רבי יהודה בר עילאי דיה חדשה ולא אמר דיה שלושים יום אחרונים ללידתה זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים מקוטעין דאי לא כן ניתני שלשים יום דדיה חדשה משמע מראש החודש של חדש תשיעי להריונה, מיד היא ראויה לילד אפילו לא עברו תשעה חדשים מעת כניסתה להריון רבי יוסי בי רבי בון° אמר ממה שאמר °רבי יהודה בר עילאי דיה חדשה ולא אמר דיה חדש זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים שלימין דדייה חדשה פירושו חדש שלה כל אשה לפי זמן כניסת הריון שלה עד שתשלים חדש תשיעי שלה רבי יודן° בעי מה מביאים ראיה מדברי °רבי יהודה בר עילאי לכך שאשה יולדת למקוטעים ולד חי הרי °רבי יהודה בר עילאי דיבר רק ממתי דם הקישוי טהור וזה לא סוף דבר עד שתלד ולד חי אלא אפילו הפילה קדם זמנה דם הקושי יהיה טהור, אבל ללדת ולד חי אולי אין אשה יולדת למקוטעים אמר רבי מנא° בן יונה: שמעית בשם שמואל° בר אבא בר אבא דהיא הכרת העובר היא לידתו בעינן שלמים ולית אנא ידע מן מי שמעית. אמר רבי אבא בר כהן° קומי רבי יוסי° בר זבידא רבי ירמיה° אמרה אמר ליה חזקיה° לא אמרה רבי ירמיה° ואיקפד רבי יוסי° בר זבידא לקיבליה אמר אפילו יהושע שהיה קשור למשה עד שעליו נאמר לא ימיש מתוך האהל אם היה אומר אדם שמועה בשם משה לא הוה אמר כן כי אולי בכל זאת משה אמר והוא לא שמע והוא אמר כן. חזר חזקיה° ואמר אין אמרה אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה שכוונתו היתה שרבי ירמיה° לא יכול לאמר דבר כזה כי אז יצא שאבא בר אבא° פליג על שמואל° בר אבא בר אבא בריה אמר רבי ברכיה° הכהן בשם שמואל° בר אבא בר אבא לעולם אין האשה יולדת אלא לרע"א יום או לרע"ב או לרע"ג או לרע"ד מיום הביאה שהאשה יולדת לתשעה חדשים שלמים אלא שלא ידוע באיזה יום נקלט הזרע אמר לו רבי מנא° בן יונה מנן שמע רבי הדא מילתא אמר לו: מן רבי אבא° מחלפה שיטתיה דרבי אבא° האם רבי אבא חזר בו תמן הוא אמר שנייא הוא הכרת העובר שצריך דווקא שלושה חדשים שלמים שנייא היא לידתו דאשה יולדת אף למקוטעים והכא הוא אמר הכין שיולדת רק לשלמים אמר רבי אבא בר זוטרא° משם שמואל° בר אבא בר אבא כתיב ארבה הרבה את זרעך
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת נידה, דף ג', נתחיל מהשורה השלישית. אומרת הגמרא: תנן, למדנו במשנה מעוברת - עד כמה הכרת העובר, ממתי עובר נקרא ניכר. סומכוס אמר משום רבי מאיר: עד שלשה חדשים אף על פי שאין ראיה לדבר. אבל יש זכר לדבר, דכתיב ויהי כמשלש חדשים. מכאן שאחר שלושה חודשים העובר ניכר.
אמר רבי יודן: ואפילו מעוברות רוח - דאין שעתן, דכתיב הרינו חלנו כמו ילדנו רוח. וכתיב תהרו חשש תלדו קש. רבי זעירא, רבי אבא בר זוטרא ורבי חנינה אמרו בשם רבי חייה רובה: לאו דווקא שלושה חודשים שלמים, אלא אפילו רובו של ראשון ורובו של אחרון והאמצעי שלם.
רבי אסי אמר תשעים יום שלימים, ושמואל אמר הן ועיבוריהן - אם מלא מלא, אם חסר חסר. אתא עובדא קומי רבנן דתמן - באשה שהלך בעלה למדינת הים, ואחר שהוא חזר אשתו ילדה תינוק חי, ולא ידעו אם שלושה עשר יום מן הראשון ושבעה עשר מן האחרון, או שבעה עשר מן הראשון ושלושה עשר מן האחרון וחמישה חודשים שלימים באמצע. וביקשו ליגע בוולד משום ספק ממזירות. אמר לון רב נחמן בר יעקב: כהדין עובדא אתא קומי אבא בר אבא ואכשר. ואבא בר אבא פליג על שמואל בריה - שהוא סובר שיולדת למקוטעין.
אמר רבי אבא: שנייא היא הכרת העובר, שנייא היא לידתו - הכרת העובר צריך שלושה חודשים שלמים, זה מה שאמר שמואל, ולידתו אפילו חדשים מקוטעין.
עכשיו הדין לגבי המקשה בלידתה. כלומר אם אישה יולדת ולפני כן יש לה צירים והיא רואה דם - אם זה היה בימי נידתה הרי נידה, אבל אם היה בימי זיבה, הדין כמו שאנחנו נלמד עכשיו במשנה: תנן המקשה נידה. כלומר, אם היא רואה דם לפני הלידה זה דם לידה, אבל אם היא קשתה שלושה ימים בתוך אחד עשר יום של ימי זיבה, ופסקה מעת לעת - אם היה זמן שהיא לא ראתה מעת לעת, אז זה נקרא יולדת בזוב. זה דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: פוסקת רק מן הצער ולא מן הדם. כלומר, אפילו אם היא ראתה דם ברצף כל הזמן, אבל אם הצער פסק לזמן של מעת לעת, אז זה נקרא ששפטה, ואז זה נחשב שילדה בזוב.
כמה היא קישוי? כלומר, אמרנו שבימים שהיא מקשה אינה טמאה - אז כמה ימים? רבי מאיר אומר: אפי ארבעים וחמשים יום לפני הלידה. רבי יהודה אומר: דייה חדשה - כלומר רק אותו חודש שבו היא יולדת, החל מראש חודש. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין קישוי יותר משתי שבתות.
אמר רבי יוסי בשם רבי אבא: ממה שאמר רבי יהודה "דייה חדשה" ולא אמר "דייה שלושים יום" - זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים מקוטעין. שאם לא כן, "דייה חדשה" משמע מראש חודש התשיעי להיריון, ומיד היא רשאית לילד אפילו אם לא עברו תשעה חודשים מעת כניסתה להיריון. ורבי יוסי בי רבי בון אמר: ממה שאמר רבי יהודה "דייה חדשה" ולא אמר "דייה חדש" - זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים שלימין, ו"דייה חדשה" פירושו החודש שלה דווקא, כל אישה לפי זמן כניסתה להריון עד שתשלים את החודש התשיעי שלה.
רבי יודן בעי: מה מביא ראיה מדברי רבי יהודה לכך שאישה יולדת למקוטעים? הרי רבי יהודה דיבר בכלל רק מתי הדם של הקישוי נקרא טהור, וזה לא זאת האומרת...
אמר רבי אבא בר כהן קומי רבי יוסי: מנין שמע רבי הדא מילתא? אמר לו: מן רבי אבא. חזרו ואמרו את זה לרבי אבא, ורבי אבא חזר בו. תמן הוא אמר שנייא הוא הכרת העובר שנייא היא לידתו - הכרת העובר צריך שלושה חודשים שלמים, ולידתו יכולה להיות אפילו למקוטעים, והכא הוא אומר אכן שיולדת רק לשלמים.
[דף ג עמוד ב]
כל שהוא בהרבה דהיינו שעברו עליו רי"ב יום שזה שבעה חדשים הרי הוא בארבה את זרעך שהוא חי. רבי חייה בר אשי° הוה יתיב קומי רב° אבא בר אייבו חמתיה מיבעת ראה שהוא לא רגוע אמר לו: מהו כן אמר לו: חמרתי מעברה והיא בעייא מילד ואנא בעי מרבעתה לשומרה דלא תצטנן אמר לו: אימתי עלה עליה הזכר אמר לו: ביום פלן וחישב ואמר לו בעייא היא עד כדון זמן עד להמלטה ותני כן אתון הפוחתת אינה פוחתת משנה מימות הלבנה והמוספת אינה מוספת על שנה של ימות החמה. מילתיה דרבי יהושע בן לוי° פליגא דאמר רבי יהושוע בן לוי° בקרתיו פרותיו של אנטונינוס הרביעו אותם משוורין של בית °רבי ויש מהן שילדו עכשיו ויש מהן שילדו לאחר זמן רואים שיולדת למקוטעים לא קשיא כאן בבהמה טמאה וכאן בבהמה טהורה והכתיב (איוב לט א ב) הידעת עת לדת יעלי סלע חולל איילות תשמור תספר ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה רואים שאף זמנה של חיה טהורה קבוע אמר לו: חיה טהורה כבהמה טמאה.
מתני':אי זו היא זקינה כל א_יחשעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה. רבי אלעזר° בן פדת אומר כל אשה שעברו עליה שלש עונות דייה שעתה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר מעוברת ומיניקה שעברו עליהן שלש עונות דייה שעתה.
גמ': תנן: אי זו היא מיניקה משתגמול את בנה נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת °רבי מאיר אומר מטמאה מעת לעת וחכמים אומרים דייה שעתה במאי פליגי °רבי מאיר אומר: מחמת החלב הדמין מסתלקין שהדם נעכר ונהיה חלב °רבי יוסי בן חלפתא אומר: מחמת הצער הדמים מסתלקין שבלידה אבריה מתפרקים אשכחת אמר: קולת וחומרת על דברי °רבי מאיר, קולת וחומרת על ד°רבי יוסי בן חלפתא קולה על ד°רבי מאיר שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים דייה שעתה וחומרה שאם נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת מטמא מעת לעת וקולה על °רבי יוסי בן חלפתא שאם נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת בתוך עשרים וארבע חודשים דייה שעתה וחומרה שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים אין אומרים דיה שעתה אלא עד כ"ד חדש תנן: נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת °רבי מאיר אמר מטמא מעת לעת האם מיד כשפסקה להניק או לכשיפסוק החלב והתינוק אינו יכול לחזור ולינוק ממנה נישמעינה מן הדא דתנן: יונק הוא התינוק והולך עד כ"ד חדש שלימין מיכן והילך כיונק שקץ דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס °רבי יהושע בן חנניה אומר יונק הוא התינוק והולך אפילו ארבע א_יטאו חמש שנים ומותר פירש א_כאין מחזירין אותו עד איכן רבי יעקב בר אחא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: עד מעת לעת חזקיה° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש°: עד שלשה ימים מעת לעת ואותה מחלוקת קיימת גם אצלנו במה דברים אמורים בזמן א_כאשפירש מתוך בורייו, אבל אם פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד. ובתינוק שאינו של סכנה, אבל בתינוק שהוא של סכנה אפילו לאחר כמה מחזירין אותו מיד. זקינה אי זו היא זקינה רבי שמעון בן לקיש° אמר כל שאנשים זרים קורין אותה אמא א_כבואינה מקפדת ובדעתה הדבר תלוי. אמר רבי אבין°: כל שהוא ראויה שאנשים בגילה רגילים להיקרות אמא. תני העבדים והשפחות אין קורין אותן אבא פלוני ואימא פלונית כפי שנהוג לקרא לאנשים זקנים מתוך כבוד. שלא יוציאו עליהם לעז שהם בני עבדים ולא יטעו לחשוב שהעבדים הם בני חורין של בית °רבן גמליאל דיבנה היו קורין לעבדיהן ולשפחותיהן אבא טבי ואמה טביתה מפני שהם מפורסמים ולא יטעו בהם אנשים תני רבי הושעיה° ילדה ואחר כך נתגיירה אין לה דם טוהר. אמר רבי יוסי° בר זבידא
רבי אבא בר זוטרא משם שמואל: כל שהוא בהרבה הרי הוא בארבה - את זרעך שהוא חי - זאת אומרת דהיינו שעברו עליו מאתיים ושתים עשר יום, זה מלשון "הרבה", שעברו מאתיים שתים עשרה יום שזה בעצם שבעה חודשים - אז הרי הוא בהרבה שהוא חי. כלומר מי שעבר שבעה חודשים אז הוא בעצם יחיה.
רבי חייה בר אשי הוה יתיב קומי רב, חמתיה מיבעת - ראה שהוא דואג. אמר לו: מהו כן? למה אתה כל כך דואג? אמר לו: חמרתי מעברה והיא בעייא מילד - החמור שלי צריכה להמליט כל רגע, ואנא בעי מרבעתה דלא תצטנן - אני צריך לשמור עליה שלא תצטנן. אמר לו: אימתי עלה עליה הזכר? אמר לו: ביום פלן. וחישב ואמר לו: בעייא היא עד כדון - היא צריכה עוד זמן. ותני כן: הפוחתת אינה פוחתת מימות הלבנה - שלוש מאות חמישים וארבע יום, והמוספת אינה מוספת על ימות החמה - שלוש מאות שבעים וחמישה יום.
מילתיה דרבי יהושע בן לוי פליגא, דאמר רבי יהושוע בן לוי: הפרות של אנטונינוס הרביעו אותם משוריו של בית רבי, ויש מהן שילדו עכשיו ויש מהן שילדו לאחר זמן - כלומר הזמן לא קבוע. אז רואים שבהמות יולדות למקוטעין. אמר לו: קשיא - כאן בבהמה טמאה וכאן בבהמה טהורה, כלומר בהמה טמאה ממליטה בדיוק בזמן שלם, ובהמה טהורה גם למקוטעין. שאת אומרת וכתיב: הידעת עת לדת יעלי סלע חולל איילות תשמור, תספר ירחים תמלאנה, וידעת עת לדתנה. אז רואים מכאן שאף זמנה של חיה טהורה קבוע. אמר לו: חיה טהורה כבהמה טמאה - שהיא יולדת למועדים קבועים. מה שדיברנו זה על בהמה טהורה שהיא יולדת למקוטעין.
מתני': איזו היא זקנה - שאמרנו שהיא מסולקת דמים - כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה. רבי אלעזר אומר: כל אשה שעברו עליה שלש עונות דייה שעתה. לא רק זקנה, אלא כל אישה. רבי יוסי אומר: מעוברת ומיניקה שעברו עליהן שלש עונות דייה שעתה.
גמ': הא במאי פליגי? רבי מאיר אומר: מחמת החלב הדמין מסתלקין - כיוון שהיא לא מניקה ממילא חוזר הדם. רבי יוסי אומר: מחמת הצער הדמים מסתלקין - כי הוא חשב שבלידה איבריה מתפרקים, אז לא קשור אם היא מניקה או לא מניקה.
ועל כך אמרו: קולת וחומרת על דברי רבי מאיר, קולת וחומרת על דרבי יוסי. קולה על דרבי מאיר - שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים דייה שעתה. וחומרה - שאם נתנה בנה למיניקה מטמא מעת לעת. עכשיו קולה על רבי יוסי - שאם נתנה בנה למיניקה דייה שעתה בתוך עשרים וארבעה חודש. וחומרה - שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים עד כ"ד חדש - לא אומרים דייה שעתה אלא עד עשרים וארבעה חודש. זה בעצם מטמאה.
תנן: נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת, רבי מאיר אומר: מטמאה מעת לעת. שואלת הגמרא: האם מיד שפסקה להניק מיד היא מטמאה מעת לעת, או מיד או לכשיפסוק התינוק - רק כשיפסיק החלב ממנה והתינוק לא יכול יותר לחזור לינוק, רק אז זה פוסק ומטמאה כמו אישה רגילה.
נישמעינה מן הדא: יונק הוא התינוק והולך עד כ"ד חדש שלימין, מיכן והילך כיונק שקץ, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: יונק הוא התינוק והולך אפילו ארבע או חמש שנים ומותר. פירש אין מחזירין אותו - עד איכן? רבי יעקב בר אחא ורבי חייה בשם רבי יוחנן: עד מעת לעת - כלומר אם הוא פרש לזמן של עשרים וארבע שעות, לא מחזירים אותו יותר. חזקיה ורבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש: עד שלשה ימים מעת לעת - אחרי שלושה ימים אם הוא לא חזר לינוק, לא מחזירים אותו יותר.
עכשיו אותה מחלוקת קיימת גם אצלנו - אם היא פסקה להניק, לפי דעה אחת לאחר שלושה ימים היא מטמאה כמו אישה רגילה, ולפי דעה שנייה אחר מעת לעת היא מטמאה.
במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בורייו - רק אז לא מחזירים אותו, אבל אם פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד. ובתינוק שאינו של סכנה, אבל בתינוק שהוא של סכנה אפילו לאחר כמה מחזירין אותו מיד.
זקינה - אמרנו שזקנה היא מסולקת דמים. איזו היא זקנה? רבי שמעון בן לקיש אמר: כל שהוא ראויה להיקרות - כל שאנשים זרים קוראים אותה אמא ואינה מקפדת - ובדעתה הדבר תלוי. שואלים: זה תלוי בדעתה או לא? אמר רבי אבין: כל שהיא ראויה שאנשים בגילה רגילים להיקרות אמא, זו הכוונה.
תני: העבדים והשפחות אין קורין אותן אבא פלוני ואימא פלונית. למה? הרי נהוג מקובל לקרוא לזקנים אבא או אמא מתוך כבוד, אבל להם לא קוראים כך כדי שלא יוציאו עליהם לעז - מי שקורא להם כך יוציאו עליו לעז שהוא בן של עבד, ולא יטו לחשוב שעבדים הם מכובדים. של בית רבן גמליאל היו קורין לעבדיהן ולשפחותיהן אבא טבי ואמה טביתה - מפני שהם מפורסמים, אז לא יטו בהם אנשים.
תני רבי הושעיה: ילדה ואחר כך נתגיירה אין לה דם טוהר. אמר רבי יוסי: פשיטא, וכי ילודה תניתא רבי הושעיה הווה צריכה לה? הרי מאחר שאין הדמים טמאים כיוון שהיא ילדה כשהייתה גויה, אז גם אין הדמים טהורים.
[דף ד עמוד א]
ויאות פשיטא וכי אילולי דתניתה רבי הושעיה° הוות צריכה לי הרי מאחר שאין לה דמים טמאין כיוון שילדה כשהיתה גויה אין לה דמים טהורין. תני הגיורת והשבויה א_כגוהשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו אפילו אם התגירו ביחד עם בעלהם צריכות להמתין שלשה חדשים כדי להבחין בין זרע שנזע בקדושה דברי °רבי יהודה בר עילאי °רבי יוסי בן חלפתא אומר אינן צריכות להמתין שלשה חדשים ובדמים אם ראו דם נידה אחר שהתגירו °רבי יהודה בר עילאי אומר דייה שעתה °רבי יוסי בן חלפתא אומר מטמא מעת לעת. אמר °רבי: נראין דברי °רבי יוסי בן חלפתא בדמים שהרי בגויותה לא היתה מסולקת דמים ודברי °רבי יהודה בר עילאי בוולד כדי להבחין בין זרע שנזרע בטומאה לזרע שנזרע בקדושה ורבי חייה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא רבי אבא בר כהן° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא מה חידש רבי יוחנן° בר נפחא דאי לא כן מה אנן אמרין °רבי יהודה בר עילאי ו°רבי יוסי בן חלפתא אין הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא אלא בגין דאמר °רבי נראין דברי °רבי יהודה בר עילאי בוולד היה צריך רבי יוחנן° בר נפחא לאמר שאף בוולד הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא והא אמר רבי אבא° בשם רבי זעירה°: כל מקום ששנה °רבי נראין אדיין המחלוקת במקומה חוץ מן העיגול של דבילה (תוספתא טבול יום ב יב) עיגולי דבילה שנפלו משקין על מקצתו — הרי הוא נוטל עובי שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה, דברי °רבי יהודה בר עילאי וחכמים אומרים אין נוטל הימנו אל מקום משקה בלבד אמר °רבי נראין דברי °רבי יהודה בר עילאי בדבילה שמינה שלא גירסה ודברי חכמים בדבלה שמנה שגרסה שאמר °רבי נראין וכוונתו שאין מחלוקת דאהן מודה לאהן ואהן מודה לאהן משמע שכאשר °רבי אומר נראים אין הוא בא לפסוק הלכה וכללי הפסיקה נשארים אם כך למה היה צריך רבי יוחנן° בר נפחא לאמר שהלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא אמר רבי יוסי° בר זבידא קשיתה קומי רבי חנינה בריה דרבי אבהו° ל°רבי יוסי בן חלפתא שאמר שנכרית שהתגירה אינה צריכה להמתין ואפילו דבר ברי שנבעלה אמר לו: וסתם נכריות לא כבעולות הן אפילו הכי אינן צריכות להמתין משום דסתם מזנה מתהפכת עצמה שלא תתעבר תנן °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: כל אשה שעברו עליה שלש עונות דייה שעתה. ותני עלה: אמרו לו לא אמרו חכמים אלא זקינה. ותניא אמר °רבי אליעזר בן הורקנוס: מעשה בריבה אחת בעייתלו שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה ואחר כך ראתה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דייה שעתה אמרו לו קטן הייתה ואין עדות לקטן. פעם אחת הורה °רבי כ°רבי אליעזר בן הורקנוס ואחר שראה שאין הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס דיחיד הוא היה מצטער. אמר רבי מנא° בן יונה קומי רבי יוסי° בר זבידא איתא חמי בא וראה בשעה שהורה כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא למרות שזה נגד כללי הפסיקה לא היה מצטער וכאן היה מצטער דאמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי חנינה° פעם אחת הורה °רבי כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא דל °רבי מאיר מעוברת רק בראייה הראשונה דיה שעתה אבל בשנייה אפילו אם עבר הרבה זמן מטמא מעת לעת כיוון שהדם הראשון גילה שאינה מסולקת דמים ו°רבי יוסי בן חלפתא אומר מעוברת ומיניקה רק אחר שעברו עליהן שלש עונות דייה שעתה. היאך עבידא? מה היה המקרה? הוכר עוברה ואחר כך ראת °רבי מאיר אומר דייה שעתה °רבי יוסי בן חלפתא אומר מטמא מעת לעת ראת ראיות הרבה בהריון והפסיקה שלש עונות ואחר כך ראת °רבי מאיר אומר מטמא מעת לעת °רבי יוסי בן חלפתא אומר דייה שעתה והורה °רבי כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא דדיה שעתה בזה ובזה אמר לו: תמן יחידין אינון אית מימר נצרפה דעתו עם °רבי מאיר ורבו על °רבי יוסי בן חלפתא או נצרפה דעתו עם °רבי יוסי בן חלפתא ורבו על °רבי מאיר אבל הכא אית לך מימר נצרפה דעתו עם °רבי אליעזר בן הורקנוס ורבו על חכמים והרי חכמים הם רבים ולא עוד אלא שדברי °רבי אליעזר בן הורקנוס נדחו דתני עלה אמרו לו מעשה דעייתלו הוריית שעה היתה ואין ללמוד ממנה להלכה תנן °רבי יוסי בן חלפתא אומר מעוברת ומיניקה שעברו עליהן שלש עונות דיין שעתן. ותני עלה: ימי עבורה וימי מיניקותה מצטרפין לשלש עונות ודם הלידה אינו נחשב ובלבד שלא תראה בימי טוהר דהוא סבר מעיין אחד הוא אבל לחכמים שני מעינות הם ואפילו ראתה בימי טוהר אם ראתה אחר כך דיה שעתה.
מתני': במה אמרו א_כדדייה שעתה בראייה הראשונה אבל בשנייה מטמא מעת לעת ואם ראתה את הראשונה מאונס אף בשנייה דייה שעתה.
גמ': שמואל° בר אבא בר אבא אמר לא שנו שבראיה שניה מטמא מעת לעת אלא בתולה וזקינה שאחר ראיה ראשונה חזרה לחזקתה הקדמת שרואה דמים
נחת עוד ירושלמי מסכת נידה דף ד' מתחילים את השיעור השנייה. ואומרת הגמרא תני הגיוורת והשבויה והשפחה שנפדו או שהתגיירו והשתחררו, אפילו אם התגיירו עם הבעלים שלהם, צריכות להמתין שלשה חדשים, כן, כדי להבחין בין זרע שניזרע בקדושה לזרע שניזרע קודם לכן בטומאה, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אינן צריכות להמתין שלשה חדשים ובדמים. כלומר, אם אותה גיורת ראתה דם אחרי שהתגיירה, או השפחה אחרי שהשתחררה, אז רבי יהודה אומר דייה שעתה. ורבי יוסי אומר מטמא מעת לעת. אמר רבי: נראין דברי רבי יוסי בדמים כי הרי בגיורתה היא לא הייתה צריכה דמים, רק הדם לא היה טמא, אבל זה אותו דם. רק אחרי שהתגיירה הדם, הדם מטמא, אבל בעצם היא לא טבולה כדמים ולכן בעצם הרי כשאר נשים שמטמאה מעת לעת. ודברי רבי יהודה בוולד - למה? כי צריכה להמתין שלושה חודשים כדי להבחין בזרע שניזרע בטומאה לזרע שניזרע בקדושה.
ורבי חייה בשם רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי. רבי אבא בר כהן בעא קומי רבי יוסי - רבי יוחנן כן לפני כן אמר, מה חידש רבי יוחנן? דילא הכי, מה נמי? רבי יהודה ורבי יוסי - אין הלכה כרבי יוסי, הרי יש כללים בפסיקה, אלא אחר כרבי יוסי. ואת אמר ליה בגין דאמר רבי נראין דברי רבי יהודה בוולד, לכן היה צריך רבי יוחנן לומר שגם בוולד הלכה כרבי יוסי.
ואתה שואל את הגמרא, ואמר רבי אבא בשם רבי זעירא: כל מקום ששנה רבי נראין - כן, הוא לא אמר הלכה, כי הוא אמר נראין, אז עדיין המחלוקת במקומה, אז ממשיכים לפסוק לפי כללי ההלכה שוב פעם.
כן, שוב פעם, השאלה נשאלת למה רבי יוחנן היה צריך להגיד הלכה כרבי יוסי? כי כמו ששמענו שכל מקום ששנה רבי נראין עדיין המחלוקת במקומה, חוץ מן העיגול של דבילה, כן, שם יש מחלוקת שלגבי עיגול דבלה שנפל משקין על מקצתו. אז הרי הוא נוטל עובי שלוש אצבעות על רוחב מלוא קציעה, דברי רבי יהודה. חכמים אומרים אינו נוטל ממנו אלא מקום משקה בלבד, רק אותו מקום. אמר רבי נראין דברי רבי יהודה בדבלה שלא גירסה, כלומר שלא ריסקו אותה, ודברי חכמים בדבלה שגירסו אותה.
כן, ושם כשאמר רבי "נראין" הכוונה שלו שאין מחלוקת - דאהן מודה לאהן ואהן מודה לאהן. כלומר רבי יהודה מודה לחכמים וחכמים מודים לרבי יהודה, במקרה עם גירסה ולא גירסה. בכל זאת, משמע שכשרבי אומר "נראין" אז הוא לא בא לפסוק הלכה, אז אם כן כללי הפסיקה הרגילים נשארים. אז אם כן, למה היה צריך רבי יוחנן לומר שהלכה כרבי יוסי?
אמר רבי יוסי: קשיתה קומי רבי חנינה בריה דרבי אבהו לרבי יוסי - כן, השתתק רבי יוסי, רבי אבהו. רבי יוסי שאמר שנוכרית שהתגיירה אינה צריכה להמתין - "ואפי דבר ברי", כלומר, האם אפילו אם ברי שהיא מעוברת? אמר לו: וסתם נכריות לא כבעולות הן, כן, למה? כי סתם מזנה מתאפרת עצמה שלא תתעבר.
רבי אליעזר אומר: כל אשה שעברו עליה שלש עונות דייה שעתה. ותני עלה: אמרו לו לא אמרו חכמים אלא זקינה. ותניא, אמר רבי אליעזר: מעשה בריבה אחת בעייתלו שהפסיקה שלש עונות ולא ראת ואחר כך ראת. באו לפני חכמים ואמרו דייה שעתה, כן, ורצה להוכיח להם שלא רק בזקנה. אמרו לו קטן היית ואין עדות לקטן.
פעם אחת הורה רבי כרבי אליעזר ואחר שראה שאין הלכה כרבי אליעזר מצטער. אמר רבי מנא קומי רבי יוסי: איתא חמי, בוודאי, בשעה שהורה כקולי רבי מאיר וכקולי רבי יוסי, למרות שהיה בניגוד לכללי הפסיקה, הוא לא היה מצטער, וכאן היה מצטער.
כן, איפה ראינו את זה? ואמר רבי אלעזר בשם רבי חנינה: פעם אחת הורה רבי כקולי רבי מאיר וכקולי רבי יוסי. כי לרבי מאיר, מעוברת רק בראייה הראשונה דיה שעתה, אבל בשנייה ואילך, אפילו אם עבר הרבה זמן, היא מטמאה מעת לעת. כן, למרות שהיא מעוברת הרבה זמן, אם היא כבר ראתה פעם אחת בעיבור - גמרנו, היא ירדה מהחזקה שהיא לא רואה, שהיא מסולקת דמים. ולרבי יוסי, מעוברת ומיניקה רק אחרי שעברו עליהן שלוש עונות, רק אז דייה שעתה.
אז איך הווה עובדא? כלומר באיזה מקרה רבי הורה ככולי לזה וככולי לזה? אם הוכר העובר ואחר כך ראתה ראייה ראשונה, אז רבי מאיר אומר דייה שעתה, רבי יוסי אומר מטמא מעת לעת. עכשיו, אם היא ראת ראיות הרבה, כלומר בהריון הזה היא כבר ראתה כמה פעמים, ולאחר מכן הפסיקה שלש עונות ואחר כך ראת - במקרה כזה רבי מאיר אומר מטמא מעת לעת, כי רבי מאיר אומר שרק בראשונה היא דייה שעתה, ולאחר מכן כל הראיות שתראה, אפילו אחרי הרבה מאוד זמן, היא מטמאה כשאר נשים מעת לעת. ורבי יוסי אומר דייה שעתה, כיוון שעברו פה שלוש עונות שהיא לא ראתה.
והורה רבי כקולי רבי מאיר וכקולי רבי יוסי, שדייה שעתה גם בזה וגם בזה. אמר לו: אל תשווה, תמן יחידין אינון, כי יש לך את רבי יוסי כנגד רבי מאיר. אז אית מימר נצרפה דעתו עם רבי מאיר ורבו על רבי יוסי, או נצרפה דעתו עם רבי יוסי ורבו על רבי מאיר. אני יכול להגיד לך שבזה רבי צירף את דעתו לרבי יוסי, ואז הם היו יחד שניים כנגד רבי מאיר, ובזה הוא צירף את עצמו לרבי מאיר, וביחד הם היו שניים ורבו על רבי יוסי, לכן ככה הוא פסק כקולי זה וכקולי זה.
אבל הכא, אית לך מימר נצרפה דעתו עם רבי אליעזר ורבו על חכמים, הרי חכמים זה רבים, אז מה עוזר שרבי הצטרף לרבי אליעזר? ולא עוד אלא רבי אליעזר - שדברי רבי אליעזר נדחו לגמרי, דתני עלה אמרו לו הוריית שעה היתה - מעשה בעייתלו, ראייה אחת. ואתה לא יכול ללמוד הלכה מהוראת שעה, כן? מבושה שנגעה בהרבה מאוד טהרות, אם אתה תטמא אותה, אז בעצם היא הפסד גדול, זו הוראת שעה, אתה לא יכול ללמוד ממנה.
רבי יוסי אומר מעוברת ומיניקה שעברו עליהן שלש עונות דיין שעתן. ותני עלה: ימי עבורה וימי מיניקותה מצטרפין לשלש עונות. עכשיו, הדם לידה לא נחשב, כי דם לידה הוא דם לידה, אבל בלבד שלא תראה בדם טוהר, כי כמו שאמרנו, דם טוהר נחשב לפי הדעה הזאת - סבר מעיין אחד הוא. אבל יש שסוברים שתי מעיינות. אז אפילו אם ראתה בדם טוהר, אם ראתה אחר כך אחרי שלוש עונות פעם ראשונה, זה דייה שעתה, כי עצם זה שדם טוהר זה מעיין אחר.
פרק א' הלכה ה'. אומרת המשנה: במה אמרו דייה שעתה בראייה הראשונה אבל בשנייה מטמא מעת לעת ואם ראת את הראשונה מאונס אף בשנייה דייה שעתה.
[דף ד עמוד ב]
אבל מעוברת ומיניקה נותנין לה כל ימי עיבורה וכל ימי מיניקותה. רב° אבא בר אייבו ורבי יוחנן° בר נפחא תריהון אמרין א_כההיא בתולה היא זקינה היא מעוברת היא מיניקה תמיד מראיה שניה מטמא מעת לעת אמר רבי זעירא°: אתייא דרב° אבא בר אייבו ורבי יוחנן° בר נפחא כרבי חנינה° וכולהון פליגין על שיטתיה דשמואל° בר אבא בר אבא דאמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי חנינה°: פעם אחת הורה °רבי כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא שאמר של°רבי מאיר מעוברת ומיניקה, נותנין לה כל ימי עיבורה וכל ימי מיניקותה דל °רבי מאיר מעוברת רק בראייה הראשונה דיה שעתה, אבל בשנייה אפילו אם עבר הרבה זמן מטמא מעת לעת, כיוון שהדם הראשון גילה שאינה מסולקת דמים ו°רבי יוסי בן חלפתא אומר מעוברת ומיניקה רק אחר שעברו עליהן שלש עונות דייה שעתה היאך עבידא מה היה המקרה הוכר עוברה ואחר כך ראתה °רבי מאיר אומר דייה שעתה °רבי יוסי בן חלפתא אומר מטמא מעת לעת ראת ראיות הרבה בהריון והפסיקה שלש עונות ואחר כך ראתה °רבי מאיר אומר מטמא מעת לעת °רבי יוסי בן חלפתא אומר דייה שעתה והורה °רבי כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא דדיה שעתה בזה ובזה ואם אומר אתה כמו שאמר שמואל° בר אבא בר אבא של °רבי מאיר המשנה שלנו נותנין לה כל ימי עיבורה וכל ימי מיניקותה למה לי כקולי ד°רבי יוסי בן חלפתא הדא ד°רבי מאיר קלילא מד °רבי יוסי בן חלפתא ואפשר היה לאמר ש°רבי פסק כ°רבי מאיר בעא רבי מנא° בן יונה קומי רבי יוסי° בר זבידא אולי לא על המחלוקת הזו הורה °רבי כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא אלא על המחלוקת גבי מניקה ד°רבי מאיר אומר מחמת החלב הדמין מסתלקין שהדם נעכר ונהיה חלב °רבי יוסי בן חלפתא אומר: מחמת הצער הדמים מסתלקין, שבלידה אבריה מתפרקים. ואמרינן עליה: אשכחת אמר קולה וחומרה על דברי °רבי מאיר קולה וחומרה על ד°רבי יוסי בן חלפתא קולה על ד°רבי מאיר שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים דייה שעתה, וחומרה שאם נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת מטמא מעת לעת. וקולה על °רבי יוסי בן חלפתא שאם נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת בתוך עשרים וארבע חודשים דייה שעתה, וחומרה שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים אין אומרים דיה שעתה אלא עד כ"ד חדש אמר לו: בפירוש על הכין אתאמרת ולא על מניקה תנן: במה אמרו דייה שעתה בראייה הראשונה אבל בשנייה מטמא מעת לעת עד כדון בתינוקת שהגיע זמנה לראות אבל תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ראייה ראשונה דייה שעתה, שנייה דייה שעתה, שלישית דייה שעתה, מיכן והילך מטמא מעת לעת שבשלוש פעמים נקבעת חזקה רבי ירמיה° אמר בשם רב° אבא בר אייבו א_כושלישית עצמה מטמא מעת לעת שבשתי פעמים נקבעת חזקה זקינה שהפסיקה שלש עונות דייה שעתה חזרה והפסיקה שלש עונות ואחר כך ראתה דייה שעתה בשלא כיוונה אלא שפחתה או הותירה שאילו כיוונה שלוש פעמים באותו הפסק מעל תשעים יום נקבעה ווסתה להפסק זה שמעל תשעים יום רבי יודן° בעי תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות לפי הדעה שבשתי ראיות נקבעת חזקה כך שבראיה השלישית מטמאה מעת לעת ראתה ראייה ראשונה ושנייה והפסיקה שלש עונות שלא ראתה בהן
ועל זה שמואל אמר לא שנו שבראייה שנייה מטמאה מעת לעת, אלא בתולה וזקינה, שאחר הראייה הראשונה בעצם חוזרת לחזקה קודמת שהייתה שרואה דמים. אבל מעוברת ומיניקה נותנין לה כל ימי עיבורה וכל ימי מיניקותה. כלומר, אפילו אם היא רואה כמה פעמים, תמיד כל ימי עיבורה, כל ימי מיניקותה, דייה שעתה.
רב ורבי יוחנן תריהון אמרין היא בתולה היא זקינה היא מעוברת היא מיניקה, תמיד בראייה שנייה מטמאה מעת לעת. אמר רבי זעירא: אתייא דרב ורבי יוחנן כרבי חנינה וכולהון פליגין על שיטתיה דשמואל. דאמר רבי אלעזר בשם רבי חנינה: פעם אחת הורה רבי כקולי רבי מאיר וכקולי רבי יוסי - שאמר שרבי מאיר, מעוברת ומיניקה, נותנים לה כל ימי עיבורה וכל ימי מיניקותה. רבי מאיר - מעוברת זה רק בראייה הראשונה, דייה שעתה, אבל בשנייה אפילו אם עבר הרבה זמן היא מטמאה מעת לעת, כיוון שהדם הראשון גילה שאינה מסולקת דמים. ורבי יוסי אומר מעוברת ומיניקה רק אחר שעברו שלוש עונות, רק אז דייה שעתה.
אז מה היה מקרה? שמענו שהוא הקל כמו שניהם. מדובר שהוכר עוברה ואחר כך ראת, אז רבי מאיר אומר דייה שעתה רבי יוסי אומר מטמא מעת לעת, כי עוד לא עברו שלוש עונות מהראייה הקודמת. וזה מקרה אחד.
מקרה שני, ראת ראיות הרבה והפסיקה שלש עונות ואחר כך ראת, אז בזה רבי מאיר אומר מטמא מעת לעת, כי הוא סובר שכבר ראתה פעם ראשונה, זה כבר ביטל את החזקה שהיא לא רואה בהריון, ולכן שאר הראיות שהיא רואה מטמאה מעת לעת. ורבי יוסי אומר דייה שעתה, כיוון שעברו שלוש עונות שבהם היא לא ראתה, אז הראייה הבאה זה דייה שעתה.
והורה רבי כקולי רבי מאיר וכקולי רבי יוסי, שהוא פסק שדייה שעתה בזה או בזה. עכשיו, אם אומר את שמואל, שרבי מאיר נותנין לה כל ימי עיבורה וכל ימי מיניקותה, אז למה אתה אומר שזה כקולי רבי יוסי? לא צריך בכלל, הרי הדעת דרבי מאיר קלילא, כן? היה אפשר לומר פשוט שהוא פסק כרבי מאיר וזהו. כי הרי אם אתה אומר שאפילו רבי מאיר, כל ימי עיבורה, כל ימי מיניקותה, דייה שעתה, אז אתה יכול להגיד שרבי הקל כרבי מאיר. אתה לא צריך להגיד שהוא אמר כקולי רבי מאיר וכקולי רבי יוסי.
ואמר רבי מנא קומי רבי יוסי: מי אמר שזה המחלוקת שעליה רבי הורה כקולי רבי מאיר וכקולי רבי יוסי? אולי לא על המחלוקת הזאת הורה רבי, אלא על המחלוקת גבי מניקה. רבי מאיר אומר מחמת החלב הדמים מסתלקים, כי הדם נאחר ונהיה חלב. רבי יוסי אומר מחמת הצער, שהדברים שלה מתפרקים, הדמים מסתלקים.
ואמר לו: בפירוש הכין אתאמרת? השכיח תאמר כולה קולה וחומרה על דרבי מאיר - שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים דייה שעתה, וחומרא, שאם היא נתנה את בנה למניקה או שגמלתו או שהוא מת, אז מטמאה מעת לעת. וכולה על דרבי יוסי, שאם נתנה למניקה או גמלתו או מת, הדין בתוך עשרים וארבעה חודשים דייה שעתה, וחומרא, שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים אז לא אומרים דייה שעתה, אלא רק עד עשרים וארבעה חודשים. אבל לא על זה הוא אמר. אמר לו: בפירוש הכין אתאמרת - כן, אני יודע בוודאות שדברי רבי נאמרו על מעוברת, ולא על מניקה.
מתני': במה אמרו דייה שעתה בראייה הראשונה אבל בשנייה מטמא מעת לעת. אומרת - עד כדון בתינוקת שהגיע זמנה לראות, רק אז אני אומר שבראשונה היא דייה שעתה ובשנייה מטמאה מעת לעת, כי כבר הוזקה לראות. אבל תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה - ראייה ראשונה דייה שעתה, שנייה דייה שעתה, שלישית דייה שעתה, מיכן והילך מטמא מעת לעת, כי הוא סובר שרק בשלוש פעמים נקבעת חזקה. רבי ירמיה בשם רב שלישית עצמה מטמא מעת לעת, כי רב סובר שבשתי פעמים נקבעת חזקה.
זקינה שהפסיקה שלש עונות דייה שעתה. חזרה והפסיקה שלש עונות ואחר כך ראתה דייה שעתה - ואת אמר כל זה בשלא כיוונה או הותירה, כלומר שפעם זה היה תשעים ושתיים יום, פעם היה תשעים ושלושה יום, משהו כזה. שאילו כיוונה נקבעה ווסתה - אבל אם כוונה שלוש פעמים באותו הפסק מעל תשעים יום, אז נקבע והסתיים ההפסק הזה, כלומר אם היא עוד פעם פסקה שלוש עונות ורק אחרי זה ראתה, אז היא קבעה וסת באותה צורה. כלומר, אם זה היה הבדל נניח של תשעים יום בין אחד לשני, אז היא קבעה וסת תשעים ימים, תשעים ושתיים ימים, תשעים ושתיים ימים וכולי.
רבי יודן בעי - תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, לפי הדעה שאומרת שבשתי ראיות נקבעת חזקה, כך שבראייה השלישית היא כבר מטמאה מעת לעת - אז ראת ראייה ראשונה ושנייה והפסיקה שלש עונות שלא ראתה בהן ואחר כך ראת - האם אני מתייחס לראייה השלישית כראייה בווסת ארוכה ומטמאה מעת לעת, או אני אומר לא, זה כסילוק דמים, ואז שוב פעם תהיה דייה שעתה.
אמר ליה רבי יוסי: ומה אם בשעה שעשת אותה כיקדמין, כלומר כאישה רגילה שבאה לדמים - בשעה שעשית אותה כיקדמין ומטמאה מעת לעת, הרי אתה מודה שאם פסקה שלוש עונות וראתה, אתה אומר דייה שעתה. כאן בשתי ראיות שעדיין לא עשית אותה כאישה רגילה שבאה דמים, לא כל שכן?
אמר ליה: לא, אפילו כשפסקה שלוש עונות, תעז להיות כתינוקת שלא ראתה, ואפילו ראתה ראייה אחת נוספת על הראשונה, אל תטמא אותה מעת לעת עד שתהיה שלוש ראיות. אמר ליה: לא, לעניין זה גם ווסת ארוכה, כי הרי כבר ראתה שלוש ראיות, אז היא כבר יצאה מחזקת שאינה רואה. ולכן ברגע שהיא ראתה שלוש ראיות, מאותו רגע יצאה כבר מהחזקה שהיא לא רואה, לאחר מכן הדין שלה כמו אישה רגילה.
[דף ה עמוד א]
ואחר כך ראתה האם אני מתיחס לראיה השלישית כראיה בווסת ארוכה ומתטמא מעת לעת או כהפסק עונה וסילוק דמים ותהא דייה שעתה אמר לו רבי יוסי° בר זבידא ומה אם בשעה שעשיתה ככדמין כאשה רגילה שהיא בעלת דמים ומטמא מעת לעת אם פסקה שלוש עונות וראתה אתה אמר דייה שעתה כאן בשני ראיות שלא עשיתה ככדמין כאשה רגילה שהיא בעלת דמים לא כל שכן אמר לו: ואין כיני שכשפסקה שלוש עונות תחזור להיות כתינוקת שלא ראתה ואפילו ראתה ראייה אחת נוספת על הראשונה לא תטמא מעת לעת עד שתראה שלש ראיות אחר ההפסקה אמר לו לענין זה דמייא לווסת ארוכה דכיוון שכבר ראתה שלוש ראיות יצא מחזקת שאינה רואה. איתמר: תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וראתה שתי ראיות ופסקה שלוש עונות וראתה — דיה שעתה מה נקרא עונה עונה בינונית וכמה היא עונה בינונית אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם רבי יודן נשייא°: נותנין לה עונה בינונית שלשים יום ויתנו לה עונה שלה שהוא ההפרש בין שתי הראיות שראתה מאחר שלא נתבררה בדמים אין לה עונה ומתיחסים לראיות כמקרה תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וראתה שלוש פעמים מהו שיהא לה כתמין חזקיה° אמר מאחר שעשיתה ככד מים כבעלת דמים יש לה כתמין שמואל° בר אבא בר אבא אמר אפילו כל הסדין כולו מלא טיפין של דם אין לה כתמין כל עוד לא הגיעה זמנה לראות רבי יוחנן° בר נפחא אמר בשם רבי ינאי° הכהן: אפילו ראתה מאה פעם אין לה כתמין. עד איכן? עד שתבוא לימי הנעורים. ואילו הן ימי הנעורים? משתביא שתי שערות. רבי אבא° רבי חייה° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם רבי שמעון בן יהוצדק°: רוקה א_כזטהור מדרסה טהור מגעה ברשות הרבים טהור סברין מימר מה שאמרו שמגעה ברשות הרבים טהור זה רק מעת לעת אבל מטמא מכאן ולהבא דדיה שעתה.
מתני':האשה שיש לה וסת דיה שעתה אף על פי שאמרו דייה שעתה א_כחצריכה להיות בודקת חוץ מן הנידה שממילא היא טמאה והיושבת לדם טוהר שממילא היא טהורה א_כטומשמשת בעדים חוץ מן היושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורין א_לופעמיים שהיא צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות ובשעה א_לאשהיא עוברת לשמש את ביתה יתירות עליהן הכוהנות בשעה שהן א_לבאוכלות בתרומה °רבי יהודה בר עילאי אומר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה.
גמ': תנן: אף על פי שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנידה כיני מתניתין כך כוונת המשנה חוץ מן הנידה שלא הפסיקה לטהרה שמעיינה פתוח ורואה דם, אבל אם פסקה מלראות אף שהיא טמאה נידה עד שתטבול צריכה לבדוק. תנן והמשמשת בעדים כיני מתניתין כך כוונת המשנה ומשמשת בעדים תנן ובתולה שדמיה טהורין כיני מתניתין כך כוונת המשנה תינוקת שלא הגיע
תלמוד ירושלמי מסכת נידה דף ה לכבוד הירושלמי מסכת נידה דף ה. נתחיל משורה רביעית. אמרנו שתינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה שתי ראיות ופסקה שלוש עונות וראתה, דייה שעתה. עכשיו מה נקרא עונה לעניין הזה? שאתה אמרנו שאם פסקה שלוש עונות ואחרי זה ראתה דייה שעתה. מה נקרא עונה? אז ויתרה כבר עונה בינונית. וכמה העונה הבינונית? אמר רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יודן נשייא, נותנין לה עונה בינונית שלשים יום. שואלת הגמרא, ויתנו לה עונה, שזה ההפרש בין שתי ראיות שלה. למה אתה נותן דווקא עונה בינונית? אז אומרת הגמרא, מאחר שלא נתבררה בדמים אין לה עונה. אני מתייחס לראיות, על שתי הראיות שהיא כן ראתה בתור מקרה, אז לכן אין לה עונה, לכן נותנים לה עונה בינונית.
ואמרנו תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה שלוש פעמים - מהו לענין כתמים? חזקיה אמר, מאחר שעשיתה ככד מים, אתה הרי מחזיק אותה כבאה לדם, אז גם יש לה כתמים. ושמואל אמר אפילו כל הסדין כולו מלא טיפין של דם אין לה כתמין. כל עוד שלא הגיע זמנה לראות אני תולה את זה שבאו מעלמא. רבי יוחנן אמר בשם רבי ינאי, אפילו ראת מאה פעם אין לה כתמין. שואלת הגמרא, עד איכן? עד שתבוא לימי הנעורים, ואילו הן ימי הנעורים? משתביא שתי שערות. רבי אבא, רבי חייה ורבי יוחנן אמרו בשם רבי שמעון בן יהוצדק, רוקה טהור מדרסה טהור מגעה ברשות הרבים טהור. סברינן שכל מה שאמרו שטהור זה רק מאתמול, כלומר לאחור, אבל מכאן ולהבא מטמאה. כי הרי אמרנו דייה שעתה, ופירושו שמכאן ולהבא מטמאה.
פרק א הלכה ו. באנו למשנה. למדנו במשנה הקודמת שאישה שיש לה דייה שעתה, ובאה המשנה ואומרת אף על פי שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת. חוץ מן הנידה שממנה הבדיקה לא תעזור כי היא נידה, והיושבת לדם טוהר - שכעומדת היא טהורה שגם אם היא תראה דם היא טהורה. ומשמשת בעדים חוץ מן היושבת על דם טוהר, שבעצם גם אם היא תראה דם היא יכולה לשמש, לא צריכה את הבדיקה הזאתי. ובתולה שדמיה טהורין, ופעמים שהיא צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות, ועכשיו חוץ מזה בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. עכשיו היתירות עליהן הכוהנות, בשעה שהן אוכלות בתרומה שגם צריכות להיות בודקות לפני שהן אוכלות. רבי יהודה אומר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה, גם אחרי שהן מסיימות לאכול צריכות לבדוק כדי לטהר את השיריים.
תני, למדנו במשנה אף על פי שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנידה. ואת אמר כן? חוץ מן הנידה שלא הפסיקה לטהרה, שמעינה פתוח והיא רואה דם, אבל אם היא פסקה מלראות, אז גם למרות שהיא טמאה נידה עד שהיא תטבול, אף אחד לא צריך לבדוק. תנן והמשמשת בעדים. ואת אמר כן? כיני מתנית בעדים. ואמרה תנן ובתולה שדמיה טהורין. ואת אמר כן? כיני תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת שדמיה טהורין ולא צריכה לבדוק.
[דף ה עמוד ב]
זמנה לראות ונישאת שדמיה טהורים ואינה צריכה לבדוק תנן (משנה נדה י א) הגיע זמנה לראות וניסת °בית שמאי אומרים נותנין לה לילה הראשון ו°בית הלל אומרים עד מוצאי שבת ד' לילות ראתה ועודה בבית אביה °בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה ו°בית הלל אומרים כל הלילה כולה אמר שמואל° בר אבא בר אבא ל°בית הלל נותנים לה לילה ויום שזה עונה ומקצת עונה ככולה שאם שימשה בחצות הלילה. אין נותנים לה עד למחרת בחצות הלילה. אלא נותנים לה אותו הלילה, וכל אותו היום תני (תוספתא נדה ט ז) תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת °בית שמאי אומרים נותנין לה ארבעה לילות מסורגין אפילו ארבעה חדשים ו°בית הלל אומרים כל זמן שניגפת במה דברים אמורים בזמן שלא הפסיקה אבל הפסיקה מלראת מחמת תשמיש שפעם אחת לא ראתה מחמת תשמיש הרי זו טמאה. שינת מראה דמיה טמיאה אמר רבי זעירא° בשלא שינתה מחמת התשמיש אבל אם שמשה תולים ששינתה מחמת התשמיש וטהורה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: ומתניתא אמרה כן שאם שינתה מחמת תשמיש טהורה דתנן ובתולה שדמיה טהורין שאינה צריכה בדיקה הדא אמרה שינתה מחמת תשמיש טהורה דאם אומר אתה אפילו שינתה מחמת התשמיש תהא טמיאה למה לא חייבו אותה שתשמש בעד ותבדוק שמא תשנה מחמת התשמיש ותהא טמיאה תנן פעמיים היא צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות אמר רבי יוסי בי רבי בון°: כנגד שני פעמים שהיום משתנה על הבריות שמא בגלל השינוי תראה דם תנן: מצא על שלו טמאין וחייבין קרבן נמצא על שלה אותיום מיד טמאין וחייבין קרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאים מספק ופטורים מן הקרבן אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי הושעיה°: כל מקום שאמרו חכמים בעלה חייב בקרבן כנגדה בטהרות טמאות מקום שבעלה פטור מן הקרבן כנגדה בטהרות טהורות בעלה ספק בקרבן כנגדה בטהרות תלויות. בר פדה° אומר אפילו במקום שבעלה חייב קרבן טהרותיה טהורות כיוון שרק בתשמיש יש מקום לטעון שהדם יצא קדם אלא שהשמש עיכב בעדו מלצאת, אבל במצב רגיל שעסקה בטהרות ואחר כך ראתה דם, אם היה קדם ודרי כבר היה יוצא שאין מי שיעכב בעדו רבי שמואל בר רב יצחק° בעי על רב הושעיה° אילו זקן וילד שהיו מהלכין בטריקלין ולא דבר ברי שהזקן משמש יוצא תחילה אלא אם כן ילד אתי ומטעי מעכב ביה אף כאן השמש עיכב אבל בטהרות מי מעכב אמר רבי אבון° בשם רבי יודן° בשלמא במשמשת אף שלא ראתה מיד אלא תוך אותיום הבעל חייב בקרבן שאני אומר שם היה הדם ביאה היא שהיא סותמת ברם הכא בטהרות אילו הוה שם מי מעכבו שלא לצאת. מתניתא פליגא על רבי הושעיה° וכל שכן לבר פדיה° דתנן כיצד דייה שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות פירשה וראתה דם היא טמיאה וכולן טהורות משמע אפילו ראתה מיד טהרותיה טהורות
תנן, הגיע זמנה לראות ונישאת, בית שמאי אומרים נותנין לה לילה הראשון, ובית הלל - עד מוצאי שבת ארבעה לילות. ראתה עדיין בבית אביה, בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה, ובית הלל אומרים כל הלילה כולו. לבית הלל, שמואל אמר לילה ויום עונה, כלומר לילה זה עונה, יום זה עונה, ומקצת עונה ככולה - כלומר אם היא השמישה בחצות הלילה, לא נותנים לה עד למחרת בחצות הלילה, נותנים לה את אותו הלילה - מה שנשאר מאותו לילה - וזה נקרא עונה, מקצת עונה ככולה, וכל היום - כל היום של מחרת.
תני, תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת, בית שמאי אומרים נותנין לה ארבעה לילות מסורגין, כלומר אפילו ארבעה חדשים. ובית הלל אומרים כל זמן שנוגפת, כלומר כיוון שיוצא דם מהפצע. למה בית הלל אומרים כן? בגלל שלא הפסיקה - הרי הפסיקה מלראות מחמת תשמיש, כלומר אם פעם אחת היא לא ראתה מחמת תשמיש אז פעם הבאה הרי זה טמאה.
עכשיו, שינת מראה דמיה טמאה - כי אני יודע, אני רואה שיש הבדל בין הדם של המכה לדם הזה, אז כנראה זה דם נידות. אמר רבי זעירא בשלא שינת מחמת התשמיש, אבל אם שינת מחמת התשמיש טהורה. כלומר, הזרע שהתערב בזה שינה את המראה של זה. אמר רבי יוסי: ומתניתא אמרה כן, שאם היא שינתה מחמת תשמיש היא טהורה - דתנן ובתולה שדמיה טהורין שאינה צריכה בדיקה, מכאן מראה שאם היא שינתה מחמת תשמיש טהורה. כי אם אתה אומר שאפילו אם שינתה מחמת תשמיש תהא טמאה, למה לא חייבו אותה שתשמש בעד ותבדוק - שמא תשנה מחמת התשמיש ותהא טמאה? אם אתה רואה שלא חייבו אותה, סימן שאם היא ראתה מחמת תשמיש, אני אומר שכנראה זה השתנה מחמת תשמיש והיא עדיין טהורה.
תנן, אמרנו פעמים היא צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות. אמר רבי יוסי בי רבי בון: כנגד שני פעמים שהיום משתנה על הבריות, כי החשש הוא שמא בגלל השינוי של היום אז היא תראה.
תנן, מצא על שלו טמאין וחייבין קרבן - כי אם זה על שלו זה ודאי בא ממנו, מדם נידות. אבל נמצא על שלה, אם זה עוד יום, כלומר אם זה היה מיד, טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה לאחר זמן אז טמאין מספק ופטורים מקרבן. אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיה: כל מקום שאמרו חכמים בעלה חייב בקרבן כנגדה בטהרות טמאות. כל מקום שאמרו בעלה פטור מן הקרבן כנגדה בטהרות טהורות, כלומר אם היא נגעה בטהרות הן טהורות. עכשיו, כל מקום שאמרו... בעלה ספק בקרבן כנגדה בטהרות תלויות - לא שורפים ולא מתירים.
בר פדה אומר, אפילו במקום שבעלה חייב קרבן, טהרותיו טהורות. כי הוא אומר שרק בתשמיש יש מקום לטעון שהדם יצא קודם כן, אלא שהאבר עיכב אותו מלצאת. אבל במצב רגיל, אם היא עסוקה בטהרות ואחר כך ראתה דם, אם היה קודם, ודאי כבר היה יוצא, כי הרי אין מי שיעכב אותו. אז לכן אני אומר שרק בטהרות, רק באותו רגע שהיא רואה מכאן ואילך הכתם לא מטמא מפריע. לגבי ביאה אני אומר שיכול להיות שהדם היה קודם, רק האבר חסם אותו הדם מלצאת, לכן היא מטמאה. אבל בטהרות אין סיבה לטמא.
רבי שמואל בר רב יצחק שאל את בר פדה, אמר אילו זקן וילד שהיו מהלכין בטריקלין ולא דבר ברי שהזקן משמש תחילה, כלומר זקן יוצא ראשון? אלא אם ילד אתי ומטעי ביה, כלומר אלא אם כן הילד יצא ועיכב אותו מיוצאת. אז גם כאן השמש עיכב את הדם מלצאת, אבל בטהרות מי עיכב? אז למה אתה אומר שמטמא מפריע?
אמר רבי אבון בשם רבי יודן: בשלמה במשמשת אף אם היא לא ראתה מיד, אלא תוך אותו יום, כלומר תוך אותו יום, אז הבעל חייב. למה? כי אני אומר שהיה שם דם, הביאה היא שהיא סותמת - כלומר האבר הוא שסתם ומנע מהדם לצאת. ברם הכא אילו הוה שם מי מעכבו שלא לצאת - בטהרות היא לא, מי מעכב אותה שלא יוצא. בעצם אומר אותו דבר, רק מסביר את זה במילים פשוטות, לא במשל.
מתניתא פליגא על רבי הושעיה, וכל שכן שהיא מחולקת על בר פדה. דתנן, כיצד דייה שעתה? הייתה יושבת במיטה ועסוקה בטהרות, פירשה וראת היא טמאה וכולן טהורות - אפילו ראתה מיד, טהרות הטהורות, כמו שאמרנו שרק לגבי שמש אני אומר שאולי השמש עיכב את זה, אבל סתם אם הדם היה שם למה שהוא לא יצא? ודא מתניתא פליגא בר בר דא, עוד ברייתא שחולקת על בר פדה, דאמר שאפילו שבעלה חייב קרבן כנגדה בטהרות טהורות.
תניא, רבי יהודה אומר צריכה לבדוק אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה - אחרי שהסתיימה לאכול תרומה גם צריכה לבדוק. למה צריכה לבדוק אחרי אכילת תרומה? האם לא כדי שאם במקרה יתראה עכשיו שהיא בודקת, אני אטמא למפרע את השיריים שהיא נגעה בהם? אז רואים מכאן שתטמא למפרע. אמר רבי יוסי, אמר רבי מנא: תיפתר בשעה שאין לובשת. בר פדה שאמר שמטמא מכאן ולהבא, דיבר בשעה שיש לובשת.
אמר ליה רבי יוסי ברבי: כל מדאנן קיימין הכא, המשנה הזאת בשעה שיש לובשת קיימא. כי הרי המשנה פותחת ואומרת אף על פי שאמרו דייה שעתה. הרי מי זה? דייה שעתה בשעה שיש לובשת. אז לכן חייבים להגיד שמדובר פה בשעה שיש לובשת. אם זה ככה, קשה על בר פדה.
אמר רבי יוסי ברבי מנא: כבר סלקת מתניתא - המשנה הזאת שאמרה כן, כל מה שאמרו דייה שעתה זה כבר הסתיים. דעת כאן באמת היה מדובר בשעה שיש לובשת, אבל מכאן ואילך המשנה מדברת בשעה שאין לובשת. ואת אומר, לא, אפילו תימר לא סלקא מתניתא - גם אם תגיד שהמשנה ממשיכה ועדיין מדברת במי שיש לובשת, אפילו תימר לא סלקא מתניתא, אלא אף כל מדאנן קיימין הכא מדובר בשעה שיש לובשת - לא קשה על בר פדה. למה? כי מה יענה בר פדה, איך הוא יפתור את זה? הוא יגיד שמתניתא דרבי יהודה. רבי יהודה דעת יחיד, חלוקים כולם על רבי יהודה, ובעצם רבי יהודה באמת סובר שהיא מטמאה למפרע, אבל חכמים סוברים שבעצם לא טמא למפרע, ובר פדה סובר כמותם.
הדרן עלך פרק שמעיה אומר...
[דף ו עמוד א]
מתניתא פליגא על בר פדייה° דאמר אפילו שבעלה חייב קרבן כנגדה בטהרות טהורות דתניא °רבי יהודה בר עילאי אומר צריכה לבדוק אף בשעת עברתן מלאכל בתרומה ליידא מילה צריכה לבדוק אחרי אכילת התרומה לא שאם תראה תהא מטמאה למפרע. אמר רבי עזרא° קומי רבי מנא° בן יונה תיפתר באשה שאין לה ווסת ובר פדה° דיבר בשיש לה וסת אמר לו: כן אמר רבי יוסי° בר זבידא: רבי כל מה דאנן קיימין הכא במשנה הזו באשה שיש לה ווסת אנן קיימין שהרי המשנה פותחת ואומרת אף על פי שאמרו דייה שעתה והרי רק אשה שיש וסתה דיה שעתה אמר רבי יוסי בי רבי בון° כבר סלקת הסתימה מתניתא ההיא, דעד כאן באמת היה מדובר באשה שיש לה ווסת, מיכן ואילך המשנה מדברת באשה שאין לה ווסת. ואפילו תימר לא סלקה מתניתא, אלא אף כל מה דאנן קיימין הכא באשה שיש לה ווסת אנן קיימין לא קשיא לבר פדיה° ומה עביד לה בר פדייה° מתניתין ד°רבי יהודה בר עילאי וחלוקין חכמים על °רבי יהודה בר עילאי הדרן עלך פרק שמאי אומר
פרק שני – כל היד
מתני': כל היד ב_אהמרבה לבדוק בנשים משובחת ב_בובאנשים תיקצץ ב_גהחרשת והשוטה והסומה וכל מי שנטרפה דעתה אם יש להן פיקחות מתקינות אותן ואוכלת בתרומה דרך ב_דבנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה ב_הוהצנועות מתקינות להן שלישית להתקין את הבית לבדוק לאחר תשמיש.
גמ': תנן: כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תיקצץ אין הכוונה שרק אם מרבה לבדוק אסור שאפילו פעם אחת אסור אלא כיני מתניתין כך כוונת המשנה כל המרבה ליתן ידו על עינו מרבה להוציא דמעה זרע. °רבי טרפון אומר תיקצץ על טיבורו, אמרו לו והרי כריסו נבקעת, אמר להן לכך אני אמרתי שמותו של זה יפין לו מחייו. חברייא אמרין לא שכך הדין אלא ש°רבי טרפון מקללו קללה שהיא נוגעת בגופו שבאמת תקצץ ידו. רבי יוסי° בר זבידא אמר לא בא °רבי טרפון אלא לפרש שאסור למשמש מן הטיבור ולמטן ולהדגיש את חומרת האיסור. הדא דאת אמר לענין שכבת זרע אבל לענין זיבה כל המרבה לבדוק מחבירו משובח מחבירו שהזב חלש ולא יבא לידי קישוי. תני צנועות היו בודקות על כל חבית וחבית ועל כל ככר וככר, מעשה בטביתה שפחתו של °רבן גמליאל דיבנה שהיה מכתפת יינות לנסכין והיתה בודקת על כל חבית וחבית, אמרה לו °רבי ראיתי כתם ונזדעזע °רבן גמליאל דיבנה שחשש שנטמאו כל החביות, אמרה לו: בודקת הייתי על כל חבית וחבית ולא נטמיתי, אלא על חבית זו בלבד. תנן: החרשת, והשוטה, והסומה, וכל מי שנטרפה דעתה — אם יש להן פיקחות מתקינות אותן ואוכלת בתרומה. אמרון בשם רבי ינאי° הכהן: אין כאן סומא שסומא בודקת לעצמה ומראה לחברתה וקמת שעדיין הסתפקו בדבר אמרון בשם רבי חנינה° אין כן סומא וקמת שעדיין הסתפקו בדבר. רבי אילא° אילעא ורבי יוסי בר חנינה° אמרו בשם דבית רבי ינאי° הכהן אין כאן סומא.
כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תיקצץ. אחרי שתוושתו ועשו מאה וכל מי שנטרפה דעתה, אם יש להם פיקחות מתקינות אותן ואוכלות בתרומה, בודקות תרומה. עכשיו בנות דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה, והצנועות מתקינות להם עד שלישית להתקין את הבית. כלומר לבדוק אחרי התשמיש.
באמת למדנו במשנה כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תיקצץ. ואין הכוונה שרק יד המרבה לבדוק בגברים זה אסור, אלא אפילו פעם אחת אסור. אלא כן אמיתי דין: כל המרבה ליתן ידו על עינו מרבה להוציא דמעה, כלומר מוציא זרע, לכן זה אסור.
רבי טרפון אומר תיקצץ על טיבורו. אמרו לו והרי כריסו נבקעת - אם עושים לקצץ ידו על טיבורו אז הוא גם ימות. אמר להן לכך אני אמרתי שמותו של זה יפין לו מחייו. חבריא אמרין לא שכך הדין, שהרי רבי טרפון מקללו קללה שהיא נוגעת בגופו שמת - תיקצץ ידו, ולא שכך הדין. רבי יוסי אמר לא בא רבי טרפון אלא לפרש שאסור למשמש מן הטיבור ולמטן. מה שאמר על טיבורו זה להגיד שמטיבורו ומטה אסור למשמש. בעצם כדי להדגיש את החומרה של האיסור אמר תיקצץ ידו.
הדא דתמר לענין שכבת זרע, אבל לענין זיבה, כלומר מי שהוא זב, אז כל המרבה לבדוק מחבירו משובח מחבירו גם בגברים, כיוון שזב הוא חלש אז הוא לא יעבור על ידי קישוי, לכן כל המרבה לבדוק משובח.
תני צנועות היו בודקות על כל חבית וחבית ועל כל ככר וככר. מעשה בטביתה שפחתו של רבן גמליאל שהיה מכתפת יינות לנסכין והיתה בודקת על כל חבית וחבית. אמרה לו רבי ראיתי כתם ונזדעזע רבן גמליאל כי הוא חשש שנטמאו כל החביות, אמרה לו: בודקת הייתי על כל חבית וחבית ולא נטמיתי, אלא על חבית זו בלבד. כן, בעצם היא הייתה נוהגת כמו הצנועות והייתה בודקת כל חבית וחבית. השאלה היחידה זה איך פה היו נסכים, הרי מדובר פה ברבי, ורבי זה כבר הרבה אחרי חורבן.
תנן אחרי שתוושתו ועשו מאה וכל מי שנטרפה דעתה, אם יש להם פיקחות מתקינות אותן ואוכלות בתרומה. כך כתוב במשנה. אמרון בשם רבי ינאי: אין כן סומא - כלומר, למרות שזה נאמר ככה, עדיין הסתפקו בדבר. כיוון שסומא יכולה לבדוק בעצמה ורק להראות לחברותיה. אמרון בשם רבי חנינה אין כן סומא - וכאן כלומר עדיין, למרות שהוא אמר את זה, עדיין הסתפקו בדבר. באו רבי אילא ורבי יוסי בר חנינה בשם דבית רבי ינאי אין כן סומא, ואת כך הלכה - שסומא בודקת עצמה ומראה לחברותיה.
[דף ו עמוד ב]
תנן: דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים, אחד לו ואחד לה, והצנועות מתקינות להן שלישית להתקין את הבית לבדוק לאחר תשמיש משמע שהבדיקות הראשונות חובה. אמר רבי ינאי° הכהן: אף הראשונה המשמשת בשני עדים נקראת צנועה ועל פי הדין אין צורך לבדוק והא תנינן פעמיים צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואת אמר הכין שזה רק בגדר של מידת צניעות. אמר רבי אילא° אילעא מדובר בעסוקה בטהרות ובאמת אשה העוסקת בטהרות חייבת לבדוק ולמה נקט לשון צנועות להודיעך שכל מי שהוא מקיים דברי חכמים נקרא צנוע. רבי ירמיה° אמר בשם רב° אבא בר אייבו: בדקה ביד שאינה בדוקה, או שהטיחה גופה לבית תורפה ומצאה דם על ידה או גופה — טמאה, שחזקת הגוף כבדוק הוא. אמר רבי זעירא°: מתניתא אמרה כן דתנן: נמצא על שלו ב_ו טמאין וחייבין בקרבן, ולמה לא חוששים שמא היה לו שם דם קדם? אלא ודאי שכל הגוף בחזקת בדוק. אמר רבי חנינה°: תיפתר שבדק את עצמו קודם תשמיש ולא היה שם דם ואיקפד רבי זעירא° ואמר וכי דרכו של איש לבדוק הרי אמרנו שיד הבודקת באיש תיקצץ. אמר רבי זעירה° בשם רב ירמיה° אף במצאה דם על גופה עד כגריס היא תולה במאכולת כמו כל כתם יותר מיכן צריכה אמתלא כגון עברה בשוק טבחים. אמרין דחזר ביה רב ירמיה° כד דשמע מיליהון דרבנן את הסיפור הבא. °רבי משבח לרבי חמא אבוי דרבי הושעיה° קומי °רבי ישמעאל בי רבי יוסי דאדם גדול הוא. רבי חמא אבוי דרבי הושעיה° בעא קומי °רבי ישמעאל בי רבי יוסי: בדקה ביד שאינה בדוקה או שהטיח גופה לבית תורפה ומצאה דם מהו אמר לו: כדברי מי אתה שואליני כדברי הרב °רבי יוסי בן חלפתא שהיה רבו של °רבי או כדברי התלמיד °רבי אמר ליה כדברי התלמיד אמר ליה: אבא °רבי יוסי בן חלפתא אמר כתם והיא טמאה בספק ו°רבי תלמידו אומר ראייה וטמאה ודאי. אמר לו °רבי ישמעאל בי רבי יוסי ל°רבי דין הוא דאת משבח ביה היאך עוזבים דברי הרב אבא בר אייבו ולוקחים דברי התלמיד. אמר רבי זעירה° רבי חמא אבוי דרבי הושעיה° שאל מה דעת °רבי שהיה רבו לפי שנוח לבר נש מישמוע טעמיה דרביה, בדקה בעד בדוק והניחתו בקופסה של זכוכית ולמחרת מצאה דם רבי חייה° אומר כתם ו°רבי אומר ראייה. התיב רבי חייה° ל°רבי ואת אין את נותן לה מיתלא הרי אף אתה מודה שעד גריס תולה בפשפש אם כן הרי זה כתם ולא ראיה שהרי ראיה מטמאה בכל שהוא. אמר רבי בון בר חייה°: טעמא ד°רבי דרך קפסאות בדוקות מן השרצין ואינן בדוקות מן המאכולת, עד כגריס היא תולה, יותר מיכן במה יש לתלות לה רואים שרק בקופסא °רבי חילק בין פחות מגריס ליותר מגריס, אבל בגופה אפילו בכל שהוא טמאה. בגלל תירוץ זה חזר בו רבי ירמיה° וסבר שדינה כרואה דם ולא כתם.
מתני': נמצא ב_זעל שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה ב_חאוותיאוס טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן ב_טטמאין בספק ב_יופטורין מן הקרבן.
גמ': תנן: נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן ותני עלה בין היותיאוס בין שלא היותיאוס נמצא על שלו טמאין נמצא על שלה היותיאוס טמאין וחייבין בקרבן. היותיאוס שאמרו יש בו זמן לקינוח חיצוני ואין בהיותיאוס זמן לבדיקה פנימית כדאמר רב הונא° כדי שתקנח פי הבית מבחוץ אבל לא מה שבחדרין ולא מה שבסדקין. בעון קומי רב נחמן בר יעקב° מהו שתהא צריכה בדיקה בתוך כדי היותיאוס שמא תמצא דם ויהיו חייבין קרבן אמר רבי אבא° אם אומר אתה שתהא צריכה בדיקה בחורים ובסדקים בתוך כדי היותיאוס בטל היותיאוס שהרי עבר הזמן.
ואת אמרת - תנינן למדנו במשנה בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה, והצנועות מתקינות עד שלישית להתקין את הבית, כלומר לבדוק אחרי התשמיש. מה אתה אומר? משמע כאן שהבדיקות הראשונות זה חובה. אמר רבי ינאי: אף הראשונה נקראת צנועה - מה שמשמשת בשני עדים - תנינן ואת אמר הכין. כלומר, גם אם היא לא בודקת בדיקה אחרי תשמיש, אלא רק שתי בדיקות, אחד לו ואחד לה לפני התשמיש, נקראת צנועה ועל פי הדין לא צריכה בדיקה. אמר רבי אילא להודיעך שכל מי שהוא מקיים דברי חכמים נקרא צנוע.
רבי ירמיה בשם רב: בדקה ביד שאינה בדוקה, כלומר בדקה בעד שלא בדוק, או שהטיח גופה לבית תורפה ומצא שם דם, אם הלידה או על גופה אז טמאה, כיוון שחזקת הגוף כבדוק הוא. אמר רבי זעירא: מתניתא אמרה כן - נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן, שהרי לא חוששים שמא היה שם קודם דם, אלא ודאי שכל הגוף חזקת בדוק. אמר רבי חנינה: תיפתר שבדק ואיקפד רבי זעירא - שבדק את עצמו קודם תשמיש ולכן לא ראה, והוא ראה שלא היה שם דם, אז לכן אם הוא מצא שם דם מסתמא זה בא מהביאה. והקפיד רבי זעירא ואמר וכי דרכו של איש לבדוק? הרי מדובר שהוא ראה דם, ואמרנו שאיש המרבה לבדוק תיקצץ. אז אין דרכו של איש לבדוק את זה, איך אתה אומר שמדובר שהוא בדק קודם?
אמר רבי זעירה בשם רב ירמיה עד כגריס היא תולה - אף באם מצא דם על גופה עד כגריס תולה במאכולת כמו כל כתם, יותר מיכן צריכה מתלא, כלומר צריך איזה תירוץ כמו שעברה בשוק טבחים וכדומה. אמרין חזר ביה רב ירמיה כד שמע מיליהון דרבנן - כלומר, אחרי ששמע את הסיפור הבא, אז הוא חזר בו.
מה הסיפור? רבי משבח לרבי חמא אבוי דרבי הושעיה קומי רבי ישמעאל בי רבי יוסי - זה אדם גדול הוא. רבי חמא אבוי דרבי הושעיה בעא קומי רבי ישמעאל בי רבי יוסי: בדקה ביד שאינה בדוקה או שהטיח גופה לבית תורפה ומצא דם, מהו? אמר לו: כדברי מי את שואליני - כדברי הרב, כמו דברי רבי יוסי שהיה רבו של רבי, או כדברי התלמיד, כמו דעת רבי. אמר ליה כדברי התלמיד. אמר: אבא- כלומר רבי יוסי שהוא אבא שלו - אמר כתם, כלומר זה הדין של הדם הוא כמו כתם והייתה טמאה רק בספק, ורבי אומר ראייה, כלומר הדם על גופה נחשב כמו ראייה וטמאה ודאי.
אחרי זה אמר לו רבי ישמעאל בי רבי יוסי לרבי דין הוא דאת משבח ביה - איך אתה עוזב דברי הרב ולוקח דברי התלמיד? אמר רבי זעירה לבר נש מישמוע טעמיה דרביה - נוח לאדם לשמוע טעמו של רבו, לכן הוא העדיף את דעת רבי למרות שרבי חמא הוא תלמיד של רבי יוסי.
תני בדקה והניחתו של זכוכית ולמחרת מצא שם דם, רבי חייה אומר כתם ורבי אומר ראייה. התיב רבי חייה לרבי ואת אין את נותן לה מיתלא - הרי גם אתה מודה שעד גריס תולה בפשפש, אם כן צריך שיהיה כתם לא ראייה, הרי ראייה מטמאה בכל שיעור. אז למה אתה אומר שזה ראייה ולא כתם? אמר רבי בון בר חייה: טעמא דרבי דרך בדוקות מן השרצין ואינן בדוקות מן המאכולת, עד כגריס היא תולה, יותר מיכן במה יש לתלות לה - יותר מכאן אין לה במה לתלות.
מה רואים פה? רואים שדווקא בקופסה רבי חילק בין פחות מגריס ליותר מגריס. הוא אומר שזה ראייה, אם יותר מגריס - זה יהיה ראייה, אבל בגלל שעד גריס יש שם פשפשים אנחנו תולים שעד גודל של גריס אני משער שזה פשפש, יותר מגריס זה ראייה ומטמא. אבל בגופה - אפילו בכל שיעור. עכשיו בגלל התירוץ הזה חזר בו רבי ירמיה ואומר שאם יש דם שמצא על גופה, עדיין זה כמו דם ולא כמו כתם.
פרק ב' הלכה ב'. אמרה המשנה נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה אוותיאוס טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה לאחר זמן טמאין בספק ופטורין מן הקרבן.
ותני עלה בין היותיאוס בין שלא היותיאוס נמצא על שלו היותיאוס טמאין. עכשיו האוותיאוס שאמרו - יש בו זמן לקינוח חיצוני, אבל אין בו זמן לבדיקה פנימית, זמן מאוד קצר. היותיאוס לקינוח ואין היותיאוס לבדיקה, כדאמר רב הונא כדי שתקנח פי מבחוץ, אבל לא מה שבחדרין ולא מה שבסדקין.
בעון קומי רב נחמן בר יעקב מהו שתהא צריכה בדיקה בתוך כדי היותיאוס - שמא תמצא דם ואז יהיו חייבים בקרבן. אמר רבי אבא: אם אומר את שתהא צריכה בדיקה בתוך כדי היותיאוס בטל היותיאוס - הרי עבר הזמן. היותיאוס פירושו זמן מאוד קצר, בזמן הזה אין בכלל זמן לבדוק בדיקה מוזדקת. אם אתה אומר שצריכה בדיקה מוזדקת אז נגמר ההיותיאוס.
[דף ז עמוד א]
אמר רבי יוסי בי רבי בון°: אם אומר אתה שתהא צריכה בדיקה ולא די בקינוח בתוך כדי היותיאוס ולא כפקידה היא למעט מעת לעת אם כך מה החידוש בהא דתנן והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה? אם בודקת בחורים ובסדקים הרי זה ממש פקידה, וכבר תנינן הפקידה ממעט מעת לעת. אמר רבי יוסי בי רבי בון° משל לשמש ועד שהיו עומדין אחר השקוף יצא השמש ונכנס העד זה היותיאוס ואין זמן לבדיקה אלא רק קינוח וחידשה המשנה שעל אף שמדובר רק בקינוח ממעט כמו פקידה. תנן: נמצא על שלה לאחר זמן — טמאין בספק ופטורין מן הקרבן מה שנאמר שפטורין מן הקרבן הכוונה פטורים מקרבן חטאת אבל וחייבין באשם תלוי עד כדי שתרד מהמיטה ותקנח.
מתני': אי זהו לאחר זמן ב_יאכדי שתרד מן המיטה ותדיח את פניה ואחר כך מטמא מעת לעת ואינה מטמא את בועלה °רבי עקיבה אומר מטמא את בועלה ב_יבומודין חכמים ל°רבי עקיבה ברואה כתם שהיא מטמא את בועלה.
גמ': תנן: אי זהו לאחר זמן כדי שתרד מן המיטה ותדיח את פניה אמר רבי יוסי בי רבי בון°: אין זה אחר זמן שחייבים עליו אשם תלוי אלא אחר אחר זמן שפטורים אף מאשם תלוי ואי זהו לאחר זמן? כדי שתפשוט את ידה ותיטול את העד מתחת הכר, אבל אחר אחר זמן בעלה טהור. תנן: ומודין חכמים ל°רבי עקיבה ברואה כתם שהיא מטמא את בועלה אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רב° אבא בר אייבו: מטמא את בועלה למפרע דחכמים שמודים ל°רבי עקיבא בן יוסף אוחזים הם בשיטת °רבי מאיר שמחמיר בכתמים ומטמאה את בועלה למפרע. רבי יוחנן° בר נפחא אמר חכמים ממש דחכמים שמודים ל°רבי עקיבא בן יוסף הם החכמים החולקים על °רבי מאיר ומטמאים בכתמים רק להבא ואף כאן מטמא את בועלה להבא. מאי כדון? חברייא אמרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: נילף הדא דרבנן מן ד°רבי עקיבה דתני הרואה כתם מטמא למפרע ומה היא מטמאה האוכלין והמשקין והמשכבות והמושבות ומקולקלת למיניינה ומטמא את בועלה למפרע הרואה דם מטמא למפרע ומה היא מטמא האוכלין והמשקין והמשכבות והמושבות ואינה מקולקלת למיניינה ואינה מטמא את בעלה למפרע °רבי עקיבא בן יוסף אומר מטמא את בעלה למפרע ותנן ומודין חכמים ל°רבי עקיבה ברואה כתם שהיא מטמא את בועלה על כרחך דכמה ד°רבי עקיבה אמר ברואה דם שמטמא את בועלה ואינה מקולקלת למיניינה כן רבנן אמרין בראתה כתם שמטמא את בועלה ואינה מקולקלת למיניינה.
מתני': ב_יגכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ב_ידהבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה °בית שמאי אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש או תשמש לאור הנר ו°בית הלל אומרים ב_טודייה שני עדים כל הלילה.
גמ': אמר רבי אבא בר ירמיה° אמר רב כהנא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: כל אשה שאין לה ווסת אסורה לביתה עד שעה שתבדוק. והתנינן: כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן משמע אפילו שאין להם וסת דאם בשיש להם וסת מה החידוש פתר לה בשיש להם וסת ובבאין מן הדרך שהייתי חושב שצריך לבדוק כיוון שבעלה לא היה בעיר שמא לא טבלה קא משמע לן שלא חוששים והתנינן הבאין מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה משמע שהמשנה שלנו לא מדברת על הבאים מן הדרך. אמר רבי בון בר חייה° לעולם כל הנשים בחזקת טהרה ואפילו בשאין להם וסת ומה דאמר שמואל° בר אבא בר אבא שאם אין לה ווסת אסורה לביתה עד שעה שתבדוק תיפתר שבא ומצאה עירה שצריכה לבדוק אבל ישנה לא הטריחו והתני בין שמצאה עירה בין שמצאה ישינה. אמר רבי אבא° לעולם היא בחזקת טהרה בין אם יש לה וסת בין אם אין לה וסת ואינו צריך לבדוק בין אם מצאה עירה ובין אם מצאה ישנה תיפתר שהניחה
נידה דף ז
נתחיל מהמשנה, פרק בית הלכה ג. למדנו במשנה: איזה הוא לאחר זמן? כדי שתרד מן המיטה ותדיח את פניה, ואחר כך מטמא מעת לעת ואינה מטמא את בועלה. רבי עקיבא אומר מטמא את בועלה. מודין חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם שהיא מטמא את בועלה. כן, כתם יותר חמור, כיוון שבכתם זה בלי הרגשה, ככה שאין לה מושג מתי זה יצא, לכן מטמא את בועלה למפרע.
ודאמרינן: איזהו לאחר זמן? כדי שתרד מן המיטה ותדיח את פניה. אמר רבי יוסי בי רבי בון: אין זה אחר זמן שחייבים עליו אשם תלוי, אלא זה אחר אחר זמן שפטורים גם מאשם תלוי, כי אמרנו שיש שלוש דרגות. כן, בהתחלה אם זה תוך כדי דיבור אז חייבים בקורבן, קורבן חטאת, ואם זה לאחר זמן אז זה ספק - חייבים באשם תלוי. לאחר אחר הזמן פטורים גם מאשם תלוי. אז זה מה שנקרא פה "כדי שתרד מן המיטה ותדיח את פניה" - זה כבר נקרא אחר אחר הזמן ופטורים גם מאשם תלוי.
עכשיו, ואיזהו לאחר זמן? כדי שתפשוט את ידה ותיטול את העד מתחת הכר, אבל אחר אחר זמן בעלה טהור.
תנן: מודין חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בועלה. אמר רבי אלעזר בשם רב: מטמא את בועלה למפרע, כי חכמים שמודים לרבי עקיבא הם מוחזקים לשיטת רבי מאיר שהוא מחמיר בכתמים ומטמא את הבועל למפרע. רבי יוחנן אמר: לא, מדובר פה בחכמים ממש. חכמים שמודים לרבי עקיבא כאן הם חכמים שחולקים על רבי מאיר, והם מטמאים בכתמים רק למפרע. כן, רק למפרע. כן, וגם כאן, מה שכתוב שמטמא את בועלה - הכוונה למפרע.
שואלת הגמרא: מאי כדון? חבריא בשם רבי יוחנן: נילף הא דרבנן מדרבי עקיבא. דתני, למדנו במשנה: רואה כתם מטמא למפרע - ומאי מטמא? אוכלין ומשקין ומשכבות ומושבות, ומקולקלת למניינה, ומטמאה את בועלה למפרע. ורואה דם מטמא למפרע - ומאי מטמא? את האוכלין ומשקין ומשכבות ומושבות, אבל אינה מקולקלת למניינה ואינה מטמאה את בועלה למפרע. רבי עקיבא אומר מטמא את בועלה למפרע. ותנן מודין חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם שמטמא את בועלה. אז על כורחך, שכמו שרבי עקיבא אומר בראותה דם שמטמאה את בועלה ולא מקולקלת למניינה, אז כך גם רבנן אומרים שבראתה כתם מטמאה את בועלה ולא מקולקלת למניינה.
פרק ב' הלכה א'. אז אומרת המשנה: כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה. בית שמאי אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש, או תשמש לאור הנר. בית הלל אומרים דייה שני עדים כל הלילה.
אמר רבי אבא בר ירמיה רב כהנא בשם שמואל: כל אשה שאין לה ווסת אסורה לביתה עד שעה שתבדוק. שואלת הגמרא: והתנינן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן - משמע אפילו שאין לה וסת, כי אם מדובר שיש לה וסת, אז מה החידוש? ודאמר, פתר ליה שיש להן וסת ובאים מן הדרך. הייתי חושב שצריך לבדוק כיוון שבעלה לא היה בעיר, אשמא לא טבלה, כלומר משמע שלא חוששים.
שואלת הגמרא: והתנינן הבאין מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה - אז משמע שהמשנה שלנו לא מדברת על באים מן הדרך, אלא על כל אישה סתם. אמר רבי בון בר חייה, שמואל: לעולם כל הנשים בחזקת טהרה אפילו בשאין להן וסת, ומה שאמר שמואל שאם אין לה וסת אסורה לביתה עד שתבדוק - תיפתר שבא ומצאה עירה. כן, שהתחלה - אם מצאה ערה צריכה לבדוק, אבל אם ישנה לא יצריכו אותה כי חזקה שהיא טהורה.
[דף ז עמוד ב]
בחזקת טהרה ומה שאמר שמואל° בר אבא בר אבא בשאינו יודע אם היתה טהורה או טמאה. הניחה בחזקת טהורה כמה עונה נותנין לה שאם יחזור עד אז יכול להניח שהיא טהורה רבי שמעון בן לקיש° אמר נותנין לה עונה בינונית שלשים יום. רבי יוחנן° בר נפחא אמר שונה אני אפילו לאחר שלש שנים מותר ובלבד באשה שיש לה ווסת שבעלה מחשב ימי נידתה ובא עליה. אמר רבי אבהו°: והוא ששהתה אחר ווסתה שבעת ימים ולמה לא חוששין לומר שמא לא טבלה. אמר רבי חנינה°: זאת אומרת שאסור לאשה לשהות בטומאתה. שמואל בר אבא° בעי אפילו דבר בריא שנטמאה כגון שילדה אמר רבי יוסי° בר זבידא וכי כך אנו אומרים אפילו נטמאת הרי כל ההיתר מסתמך על זה שהניחה בחזקת טהרה ואם הניחה בחזקת טמאה לא היה מקום להתיר, דהא הך טבילה ספק היא והטומאה בודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי וכיון שילדה בטלה חזקתה אף הכא כיון שבריא שנטמאת בטלה חזקתה. תנן °בית שמאי אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש, או תשמש לאור הנר? ולא כן תני: המשמש מיטתו לאור הנר הרי זה מגונה כיני מתניתין כך כוונת המשנה תשמש בחשך ותבדוק לאור הנר. רבי זעירא° ורב חייה בר אשי° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: שימשה בעד ואבד אסורה לביתה. אמר רבי זעירא° בעי בשעה שהוכיחה קיים מותרת שהרי משמשת בשני עדים כל הלילה, ורק בבקר בודקת, דסמכינן על חזקת טהרה שהיתה לה בשעה שאין הוכיחה קיים לא כל שכן שנסמוך על חזקת טהרה שהיתה לה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: תמן אתה יכול לעמוד עליו למחר ודי בכך שהרי הבדיקה לצורך טהרות. או משום שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו..
מתני': משל ב_טזמשלו חכמים באשה החדר והפרוזדור והעלייה ב_יזדם החדר טמא נמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור.
גמ': כיני מתניתין כך כוונת המשנה דם החדר טמא ודם עלייה טהור. אמר רב יהודה° נשיאה בשם שמואל° בר אבא בר אבא: החדר לפנים מן הפרוזדור, והעלייה נתונה על גבי החדר עד חצי פרוזדור, ופיתחה של עלייה פתוח לפרוזדור. תנן: נמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור. רב נחמן בר רב יצחק° שאל לרב חונה° האם מתניתא בשנמצא מפתח עלייה ולפנים לכיוון החדר ולכן חזקתו טמא אמר לו: אם בשנמצא מפתח עלייה ולפנים בודאי טמאה היא שדם העליה לא מגיעה לשם ואין זה ספק והמשנה אמרה ספקו טמא אלא כן אנן קיימין בשנמצא מפתח עלייה ולחוץ. מיליהון דרבנן רבי יוחנן° בר נפחא פליגין על דברי רב חונה° דאמר רבי יוחנן° בר נפחא שלשה הן שהן בספק ועשו אותן כודאי ואילו הן המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה ואף שספק הוא שמא בא מגוף אטום, עשו אותו כודאי שבא מגוף שלם שנמק וטמאה לידה ושילייא שאם הפילה שליה בבית אף בשליה ריקה הבית טמא שחזקה אין שליה בלי ולד ודם הנמצא בפרוזדור. מה אנן קיימין? אם בשנמצא מפתח עלייה ולפנים בודאי היא, אלא כן אנן קיימין בשנמצא מפתח עלייה ולחוץ משמע שעשו אותו כודאי ושורפים עליו תרומה ולא כרב חונה שסובר שטימאו רק מספק ותולים ולא שורפים. רבי אבא בריה דרבי פפי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא והא תנינן עוד כמה ספיקות ואתה אמר הכין שיש רק שלוש אמר ליה: מה דאמר רבי יוחנן° בר נפחא שיש רק שלוש ספקות שהחזיקו אותם כודאי זה בדיני באשה.
שואלת הגמרא: והתני בין שמצאה עירה בין שמצאה ישנה - בכל מקרה היא בחזקת טהורה ויכול לבוא עליה. אמר רבי אבא: לעולם היא בחזקת טהרה בין אם יש לה וסת בין אם אין לה וסת, ולא צריך לבדוק בין אם מצאה עירה בין אם מצאה ישנה, אבל תיפתר שהניחה בחזקת טהרה ובעצם היא נשארת בחזקת טהרה. ומה ששמואל אמר, מדובר שהוא לא יודע אם הייתה טהורה או טמאה. ודאמר, ניחא בחזקת טהרה - שמואל: כמה עונה נותנין לה? כלומר, אם הוא יחזור עד אז הוא יכול להניח שהיא כבר טהורה, שהיא עדיין טהורה. אז לשיטת רבי שמעון בן לקיש אמר: נותנין לה עונה בינונית שלשים יום. כלומר אם הוא בא עד שלושים יום אז בחזקת טהורה, אבל אם לאחר שלושים יום אז מסתמא היא ראתה כבר דם, אז ממילא החזקה הזאת בטלה.
רבי יוחנן אמר שונה אני אפילו לאחר שלש שנים מותר, ובלבד באשה שיש לה ווסת שבעלה יכול לחשב את ימי נידתה ואז הוא בא עליה. אמר רבי אבהו: והוא ששהת אחר ווסתה שבעת ימים. כלומר הוא מחשב, ואם יש עוד שבעה ימים אחר הזמן שהיא אמורה לראות ווסת, אז הוא יכול לבוא עליה. שואלת הגמרא: כן, למה? כי מסתמא היא טבלה. אבל למה לא חוששים שמא לא טבלה? הרי כל שלא טבלה עדיין טמאה.
אמר רבי חנינה: זאת אומרת שאסור לאשה לשהות בטומאתה. שמואל בר אבא בעי: אפילו דבר בריא שילדה? כלומר, אם גם ברור לנו במאה אחוז שהיא טמאה - לא רק מהספק שאנחנו יודעים שאורח בדרך כלל מגיע, הווסת מגיע במחזוריות, מסתמא הוא הגיע - אלא אפילו אם ודאי שהיא נטמאה כיוון שהיא ילדה. כן, הרי אי אפשר לפתוח בית הקבר בלי צאת דם. אמר רבי יוסי: כך אנו אומרים אפילו נטמאת? את זה לא אמרנו. הרי כל הטעם בזה שהוא הניח אותה בחזקת טהרה, אבל אם הוא יניח אותה בחזקת טמאה אז לא היה מקום להתיר. כן, כי הרי הטבילה פה היא ספק והטומאה היא ודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי. אז מכיוון שהיא ילדה אז ודאי ראתה - כיון שילדה בטלה חזקתה, אף הכא כיון... בטלה חזקתה.
ודאמרינן: בית שמאי אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש, או תשמש לאור הנר. שואלת הגמרא: ולא כן תני, המשמש מיטתו לאור הנר הרי זה מגונה? אז איך הם מתירים לשמש לאור הנר? אמר: לא, כך כיני מתניתין - תשמש בחושך, אבל תבדוק לאור הנר.
רבי זעירא ורב חייה בר אשי בשם רב: שימשה בעד אסורה לביתה - אם היא שימשה בעד והעד אבד, אסורה לביתה. אמר רבי זעירא: בשעה שהוכיחה קיים - אתה אומר שהיא מותרת, כי אמרנו שמשמשים כל הלילה, כן? כלומר היא לא בודקת כל פעם, אלא כל הלילה ובבוקר היא בודקת, וסומכים על החזקה של טהרה שהייתה לה. ובשעה שאין ההוכחה קיים, אם זה נאבד, אז לא כל שכן שנסמוך על החזקת טהרה שהייתה לה? אמר רבי יוסי: לא, תמן את יכול לעמוד עליו. כן, אתה יכול מחר בבוקר לבדוק, אז די בכך, כי הרי הבדיקה לצורך טהרות. כן, אז כיוון שאנחנו רואים שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת - אז הבדיקה, כיוון שיש לך לבדוק, אז במקרה כזה, והבדיקה היא לצורך טהרות בעתיד, אז אם הוא קיים אז תבדוק בבוקר, אבל אם הוא לא קיים אז אני חושש שמא היא כן ראתה.
פרק ב' הלכה א', מתני'. משל משלו חכמים באשה החדר והפרוזדור והעלייה. דם החדר טמא, נמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור. ודמה כיני מתניתין: דם החדר טמא ודם עלייה טהור. אמר רב יהודה בשם שמואל: החדר לפנים מן הפרוזדור, והעלייה נתונה על גבי החדר עד חצי פרוזדור, ופיתחה של עלייה פתוח לפרוזדור. כלומר, נמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור.
רב נחמן בר רב יצחק שאל את רב חונא: האם מתניתא בשנמצא מפתח עלייה ולפנים, כלומר לכיוון החדר, ולכן חזקה טמא? אמר לו: אם בשנמצא מפתח עלייה ולפנים, אז זה לא ספק, זה ודאי טמא, שהרי דם עלייה לא מגיע לשם וזה לא ספק. הרי המשנה אמרה ספיקו טמא, אם כן רק ספק - אלא כן אנן קיימין בשנמצא מפתח עלייה ולחוץ.
ומיליהון דרבנן, כלומר הדברים של רבי יוחנן, פליגין על דברי רב חונא. ואמר רבי יוחנן: שלשה הן שהן ספק ועשו אותן כודאי, ואילו הן: המפלת יד חתוכה - או אגוד חתוכה - כלומר, למרות שזה ספק הוא, כי הרי שמא בא מגוף אטום וגוף אטום לא מטמא, אבל עשו אותו כוודאי, כאילו שבא מגוף שלם שנימק והתמעט לידה. ושילייא - כלומר אם היא הפילה שליה בבית, אז למרות ששליה ריקה, הבית טמא, כי אני אומר חזקה שבסתם אין שליה בלא ולד. ודם הנמצא בפרוזדור - כן, זה המקרה שלנו, שמה אנן קיימין. אם היא נמצא מפתח עלייה ולפנים אז בוודאי כמו שאמרנו, אלא כן אנן קיימין בשנמצא מפתח עלייה ולחוץ - ומה שלמרות שזה מפתח עלייה ולחוץ, עשו אותו כוודאי ושורפים עליו תרומות, לא כרב חונא שאמר שטימאו רק מספק ותולים ולא שורפים.
רבי אבא בריה דרבי פפי בעא קומי רבי יוסי: ותנינן, הרי יש עוד כמה ספיקות, למה אתה אומר שיש רק שלוש? אמר ליה: מה דאמר רבי יוחנן שיש רק שלוש ספיקות שהחזיקו אותם כוודאי - זה דווקא באשה, אבל וודאי בדברים אחרים יש עוד הרבה מאוד ספיקות.
[דף ח עמוד א]
מתני': ב_יחחמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום כמימי אדמה וכמזוג °בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ו°בית הלל ב_יטמטהרין ב_כהירוק °עקביה בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין אמר °רבי מאיר: אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה מכשיר ככל דם שהוא אחד משבעה משקים °רבי יוסי בן חלפתא אומר לא כך ולא כך.
גמ': רב° אבא בר אייבו ורבי יוחנן° בר נפחא תריהון אמרין ארבעה דמים הן והא תנן: חמישה שחור אדום הוא שהוא לוקה ונעשה שחור. שמואל° בר אבא בר אבא אמר שחור בא מכולן מכל אחד מהדמים שלקה. מניין לחמשה דמים טמאין מן התורה אמר רבי יהושע בן לוי° דכתיב (ויקרא קדושים כ יח) והיא גילתה את מקור דמיה וכתיב (ויקרא תזריע יב ז) וטיהרה ממקור דמיה וכתיב (ויקרא מצורע טו יט) דם יהיה זובה בבשרה הרי חמש והא כתיב (ויקרא מצורע טו כה) ואשה כי יזוב זוב דמה מינהון הוא שזה אותו דם אלא שבא לה בימי זיבתה ועושה אותה זבה. ומניין שיש דמים טמאין ויש דמים טהורין אמר רבי חמא בר יוסף° בשם רבי הושעיה°: כתיב (דברים שופטים יז ח) כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם ודם אין כתיב כאן אלא בין דם לדם מכאן שיש דמים טמאין ויש דמים טהורין. תנן °בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ל°בית שמאי הרי שבעה דומין הן למימי אדמה ובכללן הן אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רב° אבא בר אייבו וחברייא אמרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא לא טימא °רבי מאיר דם ירוק לא טמא ממש אלא הכוונה שהוא מכשיר כדם אלא משום שנגע בו °עקביה וטימא אותו לגמרי משום דם שהוא סובר שאף הירוק אדום הוא שלקה לכן אמר °רבי מאיר לפחות נחמיר להחשיב אותו כדם לעניין זה שיכשיר את הזרעים ויטמא כמימי תלתן וכמימי בשר צלי שנגעו בהן °בית שמאי ל°בית שמאי כמימי תלתן וכמימי בשר צלי אין הם מטמאים מצד עצמם אלא גזרה משום שהם דומים למימי אדמה. דם טמא מכשיר דם טהור אינו מכשיר.
מתני': אי זהו ב_כאהאדום כדם המכה שחור כחרת דיו ב_כבדיהא מיכן טהור כקרן כרכום ב_כגכברור שיש בו וכמימי אדמה ב_כדמבקעת בית כרם מיצף עליו מים וכמזוג ב_כהשני חלקי מים ואחד יין מן היין השרוני.
גמ': תנן: אי זהו האדום כדם המכה. רבי יעקב בר אחא° ורבי עולא דקיסרין° אמרו בשם רבי חנינה° ורבי אבא° אמר בשם °רבי שמעון בן מנסיא: כדם המכה שלקתה ושנתה. אמר רבי יעקב בר סוסיי° קומי רבי יוסי° בר זבידא
תלמידי ירושלמי מסכת נידה, דף ח', תחילת המשנה, פרק ב', הלכה ו' אומרת המשנה חמישה דמים טמאים באשה, האדום והשחור, כקרן כרכום, כמימי אדמה וכמזוג. בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי. ובית הלל מטהרין, הירוק עקביה בן מהללאל אינו מטמא וחכמים מטהרים. אמר רבי מאיר אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה. כלומר, כיוון שהוא לא מטמא, הכוונה מכשיר כמו כל דם אחר שהוא אחד משבעה משקים. רבי יוסי אומר לא כך ולא כך. כלומר, הוא לא רק שלא מטמא, גם כן לא מכשיר.
אומרת הגמרא רב ורבי יוחנן תריהון אמרין ארבעה דמים הן, שאתה אומר בעלמא תנא חמישה, אבל יש רק כתוב חמישה. אומרת הגמרא שחור, אדום הוא שהוא לוקה ונעשה שחור. שמואל אמר שחור בא מכולן, כלומר כל אחד שלוקה הוא נהיה שחור.
מניין לחמישה דמים טמאים מן התורה. אמר רבי יהושע בן לוי - כתוב והיא גילתה את מקור דמיה וכתוב וטיהרה ממקור דמיה. אז דמיה דמיה זה ביחד ארבעה, וכתוב דם יהיה זובה בבשרה זה חמש. שאתה אומר אבל כתוב ואשה כי יזוב זוב דמה אז יש עוד אחד לכאורה. ואתה אומר לא, זה מיניהו הוא, זה אותו אחד, זה אחד מאלה שהיו קודם. כן, אותו דם, אלא רק שבא בימי זיבתה ועושה אותה.
עכשיו מניין שיש דמים טמאין ויש דמים טהורין. אמר רבי חמא בר יוסף בשם רבי הושעיה כי כתיב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם ודם אין כתיב כאן, אלא בין דם לדם. מכאן שיש דמים שטמאים ויש דמים שטהורים.
בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי. ואתה אומר לבית שמאי הרי שבעה? ואתה אומר לא, דומים אלה למימי אדמה ובכלל העניין. כלומר מימי בשר ומימי תלתן זה בעצם דומה למימי אדמה.
אומרת הגמרא רבי יוסי בשם רב חברייא בשם רבי יוחנן לא טימא רבי מאיר דם ירוק, אלא משום שנגע בו עקביה וטמא אותו לגמרי משום דם. כלומר, כיוון שעקביה בן מהללאל טימא דם ירוק לגמרי משום דם, אז לכן רבי מאיר אומר שלפחות הוא יהיה מכשיר, כן, כמו דם. הוא לא מטמא, אבל הוא יהיה מכשיר כמו שאר דמים שמכשירים.
שאתה אומר אם זה ככה ויטמא כמימי תלתן וכמימי בשר צלי שנגעו בהן בית שמאי, הרי אמרנו שבית שמאי מטמאים, כן, מימי תלתן ומימי בשר צלי. אז אם זה ככה, אז למה אותם רבי מאיר לא גם כן אמר שהם יכשירו? אז אתה אומר לבית שמאי כמימי תלתן וכמימי בשר צלי הם, הם לא טמאים מצד עצמם, אלא זה גזירה משום שהם דומים למימי אדמה. כן? אז הם עצמם לא טמאים. גם בית שמאי מודים שהם לא טמאים, אלא גזירה משום שהם דומים למימי אדמה, ודם מכשיר דם אינו מכשיר, אז לכן בעצם מותר לגזור שגם כן הם יכשירו. כן, לעומת זאת, לגבי דם ירוק, בזה הכוונה הוא אומר שזה ממש מטמא. אז אם זה מטמא, לכן רבי מאיר אומר שהם יכשירו לפחות.
פרק ב' הלכה ז המשנה, איזהו האדום כדם המכה. מה זה שחור? כחרת, כמו דיו. עכשיו דיהא מיכן טהור, כלומר אם הוא חלש מכאן, הוא טהור. כקרן כרכום - אז אתה אומר כברור שיש בו. וכמימי אדמה - זה דווקא אדמה מבקעת בית כרם שמציף עליה מים. וכמזוג - זה כשהוא שם שני חלקי מים ואחד יין מן היין השרוני.
[דף ח עמוד ב]
ומתניתא אמרה כן דתנן: אדום כדם המכה משמע שכבר הייתה שם מכה. רבי יצחק בר נחמן° ורבי אבודמא דמן חיפא° הוון יתבין אתא חד בר נש קיבל מכה והייתה מכתו מוציאה דם אמר רבי יצחק בר נחמן° לרבי אבודמא° קרוב הוא זה לבוא לדם נדה האם פליג וסובר שדי במכה ראשונה מה שאמר קרוב הוא זה לבוא לדם נדה כוונתו שאילו ישנה הוה כדם הנידה. תנן והשחור כחרת כיצד הוא עושה אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה: נוטל את החרת דיו ונותן על גבי עור לבן. רבי יוסי בי רבי בון° אמר על גבי עור צבוע. תנן: דיהא מיכן טהור אמר רבי זעירא° בשם רבנן היה שחור ב_כוכעורב שחור כענב או שחור כזפת ב_כזטהור. חברייא אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שחור כדיו אחר שמערבבים את החרט במים ונקלש טהור. אמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כפליון סודר של ראש הבא ממדינת הים טמא. רבי זעירא° בעא קומי רבי אמי° בן נתן: כל הלין מילייא אפשר לסמוך עליהם לעובדה אמר לו: אין. תנן: שחור כחרת דיהא מיכן טהור רבי שמעון בן לקיש° אמר בכולהן ב_כחדיהא מיכן טהור עמוק מיכן טמא. רבי יוחנן° בר נפחא אמר כולהן דיהא מיכן טהור עמוק מיכן טהור חוץ משחור. מתניתא מסייעה לרבי יוחנן° בר נפחא דתנינן והשחור כחרת טמא דיהא מיכן טהור הא עמוק מיכן טמא. לא אמרין אלא שחור הא כולהון אפילו עמוקין מיכן טהורין. בקרתיה דרב יהודה° נשיאה עבדו כרבי שמעון בן לקיש° ורב יהודה° נשיאה עצמו עבד כרבי יוחנן° בר נפחא. תני דבר קפרא° מסייע לרבי שמעון בן לקיש° אף על פי כן לא עבדין עובדא כוותיה אלא כרבי יוחנן° בר נפחא. דרבי חנינה° מזג לבר קפרא° אמר לו: כזה מהו אמר לו: טמא הוסיף לו מים ואדהיתיה ואמר לו כזה מהו אמר ליה: טהור. אמר ליה: יהא שלמא לגברא דטעה בפומיה ופסק בטעות כריש לקיש שעמוק מכן טמא ודיהא טהור ולא טעה בעיינוי וידע להבחין בין עמוק לדיהא. הוון בעיי מימר דריש לקיש ורבי יוחנן בר נפחא לא חולקים מאן דאמר טהור בשנבלע בבגד ואינו מצחצח מבריק ומאן דאמר טמא במצחצח נישמעינה מן הדא שאין חילוק. מעשה באשה אחת משל בית °רבי שהיתה רואה דמים שחורין אתא עובדא קומי רבי יעקב בר זבדי° וקומי רבי יצחק בר טבליי° וביקשו לטמותה. אמר לון רבי חלבו° כן אמר רב חונה° בשם רב° אבא בר אייבו: שחור מקדיר נבלע ושקע בבגד טהור מצחצח מבריק טמא. לא אמר אלא שחור הא כולהון אפילו מצחצחין טהורין. תנן וכקרן כרכום כברור שבו בלח ולא ביבש בעליון ולא בתחתון ברואה את הצל ולא ברואה את החמה האמצעי. רבי אבהו° אייתי כרכום קומי רבי אלעזר° בן פדת באילין קוזקזתהון עם האדמה שלו אמר לו: כבר דהוא מראיו. רבי יעקב בר זבדי° אייתי קומי רבי אבהו° דם שעיר לבדוק באדום ודם דגים לבדוק בשחור אמר לו: כבר דהוא מראיו. וכמימי אדמה מבקעת בית כרם מיצף מים. רבי חנינה° ורבי יונתן° תריהון אמרין מיצף מים עד שיהיו מעל האדמה בעובי מטלית. וכמזג אמר רבי אבא בר חנה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כוס מזוג צריך שיהיה דק ושקוף שנראה מבחוץ. הוון בעיי מימר כגון אילין כסייא טיברייאה. אמר רבי אבודמא דציפרין° קומי רבי מנא° בן יונה לא כאלה אלא כגון הדא פייליתא כוס שאינו עושה צל לכתליה מרוב דקותו. שמואל° בר אבא בר אבא אמר כל מי שאינו יודע לראות דמים טהורין ולטהר לא יראה דמים טמאין. רב° אבא בר אייבו אמר עד שיהא בקי בהן ובשמותיהן. מילתיה דרבי יוחנן° בר נפחא אמרה כן דאמר רבי יוחנן° בר נפחא כל דמים טהורין אני יודע וכל דמים טמאים אני יודע וצריך לדקדק היטב שלפעמים אף טהור שבאדום הוא טמא שבמימי אדמה לכן מאן דלא ידע הא לא ידע חמי. ועוד מן הדא דתני גבי המים שנותנים על גבי האדמה יצללו ולא יעכרו. רבי חנינה° עכר. אמרון קומי רבי יוחנן° בר נפחא רבי חנינה° עכר ולמה את לא עכר אמר לון רבי חנינה° שתי יין עותיק ותיק בהוראה ורבי יוחנן° בר נפחא לא שתי עותיק הרי גם הוא היה ותיק בהוראה רבי חנינה° שתי עותיק דעותק דאמר רבי הושעיה°: מן בגין דרבי חנינה° עיניה שביעה בעובדייא ראה הרבה מראות אפילו בעכור לא פסליה טועה. אמר רבי שמי° בשם °רבי אחא רבי חנינה°
אומרת הגמרא, תנן למדנו במשנה, איזהו האדום כדם המכה. רבי יעקב בר אחא ורבי עולא דקיסרין אמרו בשם רבי חנינה, ורבי אבא אמר בשם רבי שמעון בן מנסיא, כדם המכה שלקת ושנת. כלומר, לא מכה סתם, אלא מכה שלאחר מכן קיבלו עוד פעם מכה באותו מקום. אמר רבי יעקב בר סוסיי קומי רבי יוסי, ומתניתא אמרה כן: אדום כדם המכה. כן, משמע מכאן שכבר הייתה שם מכה. כן, דם שיוצא ממקום שהייתה בו מכה כבר.
רבי יצחק בר נחמן ורבי אבודמא דמן חיפא הוו יתבין, אתא חד בר נש, אדם אחד שקיבל מכה והייתה מכה שמה. אמר רבי יצחק בר נחמן לרבי אבודמא, קרוב הוא זה לבוא לדם נדה, כן, ככה נראה בערך דם נידה. שאתה אומר האם הוא חולק וסובר שזה עדיין מכה ראשונה? אתה אומר לא, מה שאמר קרוב הוא זה לבוא לדם נידה, כוונתו שאם הוא ישנה יקבל עוד מכה שמה אז זה יהיה כמו דם הנידה.
ואתה אומר תנא למדנו והשחור כחרת. כיצד הוא עושה איך הוא בודק? אמר רבי אבא בשם רב יהודה: נוטל את החרת ונותן על גבי עור לבן. רבי יוסי בי רבי בון אמר על גבי עור צבוע.
תנן, דיהא מיכן טהור. כלומר, אם הוא יותר חלש טהור. אמר רבי זעירא בשם רבנן, אם הוא היה שחור, שחור כעורב או שחור כענב, או שחור כזפת, הוא טהור. חברייא אמרו בשם רבי יוחנן שחור כדיו, כלומר אחרי שמערבבים את החרת במים ואז הוא נקלש יותר, הוא נהיה חלש, אז הוא כבר טהור. כן, כי מה שאמרנו כדיו הכוונה כמו הדיו כשהוא יבש.
אמר רבי אמי בשם רבי יוחנן כפליון של ראש הבא ממדינת הים שהוא שחור, אז זה טמא. רבי זעירא בעא קומי רבי אמי, כל הלין מיליא אפשר לסמוך עליהם למעשה? אמר לו: אין. כן, אפשר לסמוך עליהם למעשה.
ואתה אומר תנן שחור כחרת, דיהא מיכן טהור. רבי שמעון בן לקיש אמר כולהן דיהא מיכן טהור עמוק מיכן טמא. כלומר בכולם אם זה יותר חלש זה טהור, עמוק מכאן יותר כהה, אז זה טמא. רבי יוחנן אמר לא, כולהן דיהא מיכן טהור עמוק מיכן טהור חוץ משחור. כלומר רק בדיוק הצבע הזה זה מה שטמא. יותר חלש, יותר חזק, שתיהם טהורים. חוץ מהשחור, ששם כמו שאמרנו דיהא מיכן טהור, אם יותר כהה אז הוא טמא.
ואתה אומר מתניתא מסייעה לרבי יוחנן דתנינן והשחור כחרת טמא דיהא מיכן טהור. כן, לא כתוב אם זה עמוק מכאן, משמע מכאן שעמוק מכאן טמא. כן, וגם כן לא אמרן על השחור. אמור רק על השחור דיהא מכאן טהור ואתה יכול להסיק מכאן שעמוק מכאן טמא. אה, בכולם, כל האחרים, אז אפילו עמוקים מכאן טהורים.
ואומרת הגמרא קרתיה דרב יהודה כרבי שמעון בן לקיש, כלומר בכפר של רב יהודה עבדו כרבי שמעון בן לקיש, ורב יהודה כרבי יוחנן - עבד רב יהודה עצמו כרבי יוחנן. תני דבר קפרא לרבי שמעון בן לקיש, עבדין עובדא אלא כרבי יוחנן.
דרבי חנינה מזג לבר קפרא, הוא ערבב לו יין עם מים ואמר לו כזה מה הוא? אמר לו טמא. הוסיף לו מים, אדהיתיה, הוסיף עוד מים והחליש את זה. אמר לו כזה מה הוא? אמר לו טהור. אמר לו יהא שלמא לגברא דטעה בפומיה ולא טעה בעיינוי, כלומר, יש שלום לאותו אדם שטעה בפה שלו. הוא פסק בטעות כמו ריש לקיש, שעמוק מכאן טמא ודיהא מכאן טהור, אבל הוא לא טעה בעיניו. הוא ידע להבחין בין עמוק לדיהא.
ואתה אומר הוון בעיי מימר מאן דמר טהור במצחצח, נשמעינה מן הדא. מעשה באשה אחת משל בית רבי שהייתה רואה דמים שחורין. אתא עובדא קומי רבי יעקב בר זבדי וקומי רבי יצחק בר טבליי וביקשו לטמותה. אמר לון רבי חלבו כן אמר רב חונה בשם רב, שחור מקדיר טהור מצחצח טמא. אם השחור הוא מקדיר בבגד, כלומר הוא נבלע ושוקע, אז הוא טהור. אם הוא מצחצח, אם הוא מבריק, אז זה טמא. כן, עכשיו הוא לא אמר אלא שחור, משמע שרק בשחור הדין הזה קיים. בכולן אפילו מצוחצחים הם טהורים.
וכקרן כרכום כברור שבו, ואתה אומר דווקא בלח ולא ביבש, בעליון ולא בתחתון, ברואה את הצל ולא ברואה את החמה. כלומר, הכוונה דווקא העלה האמצעי.
רבי אבהו אייתי קומי רבי אלעזר באילין קוזקזתהון, כלומר הביא מהאדמה שלו. אמר לו: כבר דהוא מראיו - ברגע שהוצאת אותו מהאדמה הוא כבר נחלש. רבי יעקב בר זבדי אייתי קומי רבי אבהו דם שעיר לבדוק באדום ודם דגים לבדוק בשחור. אמר לו: כבר דהוא מראיו, זה שהם לא במקום, הצבע גם משתנה, אתה לא יכול להשוות אותם ולראות בהם דמים.
וכמימי אדמה מבקעת בית כרם - איך עושין? מיצף מים. רבי חנינה ורבי יונתן תריהון אמרין מיצף מים עד שהוא מעל האדמה בעובי מטלית.
וכמזוג - אמר רבי אבא בר חנה בשם רבי יוחנן: כוס מזוג, הכוס עצמה צריך שתהיה דקה ושקופה שנראה מבחוץ. הוון בעיי מימר כגון אילין כסייא טיברייאה, חשבו שכמו הכוסות בטבריה. אמר רבי אבודמא דציפרין קומי רבי מנא לא כאלה, אלא כגון הדא פייליתא שאינו עושה צל לכתליה, כלומר שהיא מאוד דקה שאפילו אין צל של הכתלים מרוב דקות.
שמואל אמר כל מי שאינו יודע לראות דמים טהורים לא יראה דמים טמאים. רב אמר עד שיהא בקי בהן ובשמותיהן. מילתיה דרבי יוחנן אמרה כן, דאמר רבי יוחנן כל דמים טהורין אני יודע וכל דמים טמאים אני יודע. וצריך לדקדק היטב, כי פעמים טהור שבאדום הוא טמא שבמימי אדמה, ולכן מאן דלא ידע הא לא ידע חמי. כן, מי שלא יודע את זה, שלא יראה.
ועוד מהא דתני יצללו ולא יעכרו. רבי חנינה עכר. אמרון קומי רבי יוחנן: רבי חנינה עכר, למה אתה לא אוחר? אמר לון רבי חנינה שתי עותיק, כלומר הוא ותיק בהוראה. שאלתיה: רבי יוחנן לא שתי עותיק? מה רבי יוחנן לא ותיק בהוראה? הרי גם הוא ותיק בהוראה. ותאמר רבי חנינה שתי עותיק דעותק, הוא מאוד מאוד ותיק. אמר רבי הושעיה: מן בגין דרבי חנינה עיניה שביעה בעובדייא, כלומר כיוון שרבי חנינה ראה הרבה מאוד מראות, אז אפילו עכור לא פסליה, הוא לא יפסל אפילו עם המים העכורים.
רבי שמי בשם רבי אחא: רבי חנינה...
[דף ט עמוד א]
משער בגוש של אדמה יבש אמר רבי אבון° אמר רבי שמי° בשם °רבי אחא: מן בגין דאנן ידעין דרבי חנינה° כשר בגין כן אנן סמכין עלוי אבל אדם אחר לא יעשה כך. רבי חנינה° הוה שרי גר בציפורין והוון אתאי קומוי עובדין ומפק מן תרתין זימנין פעמים ביום היה פוסק והוון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° שריין תמן ולא הוה מצרף לון עימיה. אמרין חכים הוא ההוא סבא דפרזלוי חריפין ואינו זקוק לנו. חד זמן צרפון עימיה אמרין ליה מה חמא רבי משגח עלינן יומא דין. אמר לון: ייתי עלי אם לא כל מעשה ומעשה שהייתי מוציא, אם לא שמעתי אותו מרבי להלכה כשערות ראשי ולמעשה שראיתי שעשה מעשה לפני לפחות שלש פעמים. והן עובדא לא אתא קומי רבי אלא תרין זימנין. מן בגין כן צריפתכון עמי. רבי יצחק בר נחמן° יליף מן רבי אלעזר° בן פדת דמים טהורין הא דמים טמאין לא. ולא כן אמר רבי יצחק בר נחמן° ורבי אבודמא דחיפא הוון יתבין אתא חד בר נש קיבל מכה הייתה מכתו מוציאה דם אמר רבי יצחק בר נחמן° לרבי אבודמא° קרוב הוא זה לבוא לדם נדה רואים שהיה בקיא גם במראות טמאים. אלא אחרי דיליף הדין מן רבי אלעזר° בן פדת חזר ויליף הדין. יצחק בר יונתן° ורב° אבא בר אייבו הוון יתיבין אתת חדא איתא ושאלתון על מראה דם. אמר לה יצחק בר יונתן° האם קודם שהבאת אותו לפנינו חמיתיה ראית עטיר ברור שלא דהה מיניה אמר לו רב הונא° כן אמר רב° אבא בר אייבו על מאן דאתי קומיך הורי ואינך צריך לשאול איך נראה קדם. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי שמעון בר אבא°: כמה קופין ארגזים דעובדין הוה אתי קומי רבי חנינה° ומה דהוה אתו קומוי הוה אמר ולא ברר האם השתנה. מהו לראות כתמין בלילה °רבי ראה בלילה וטימא אמר שובקתיה לצפרא נניח לבקר ונבדוק שוב ראה ביום וטיהר וחשב שטעה אמר גדולים הן דברי חכמים שאמרו אין רואין כתמין בלילה. אמר שובקתיה לרמשא נניח ללילה ונבדוק שוב ראה בלילה וטיהר. אמר ולא אני הוא שטעיתי הוא עצמו שדיהא ומה שטימאתי בתחילה היה נכון. ראתה על הכר ואינה יכולה להביאו בפני חכם מהו שתהא נאמנת לומר כזה ראיתי או כזה. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה ורבי חלבו° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ראתה על הכר או על גופה ולא יכולה להראות לחכם נאמנת לומר ב_כטכזה ראיתי או כזה. ותני כן נאמנת יכול כשם שהיא מראה כתמה ואף סומכים על דבריה שאומרת שראתה מראה כזה כן תהא מראה נגעים תלמוד לומר (ויקרא תזריע יג ב) והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים.
הדרן עלך פרק כל היד
פרק שלישי – המפלת חתיכה
מתני': ג_אהמפלת חתיכה אם יש עימה דם טמאה, ואם לאו טהורה. °רבי יהודה בר עילאי אומר בין כך ובין כך טמאה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
גמ': רבנן אמרין מקור הוא שהוא מגדל חתיכה ואין זה דם. °רבי יהודה בר עילאי אומר דם הוא שהוא קרוש ונעשה חתיכה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא לא טימא °רבי יהודה בר עילאי אלא כגון שצבע החתיכה כארבעה מיני דמים. אמר רבי יעקב בר אחא° אמר רבי שמעון בר אבא° בשם רבי יוסי בי רבי נהורייה° הלכה כ°רבי יהודה בר עילאי. שמע רבי אלעזר° בן פדת ואמר איני מקבל עלי את הדבר הזה. שמואל° בר אבא בר אבא אמר הלכה כ°רבי יהודה בר עילאי. אמר רבי זעירה° לא אמר שמואל°: הלכה כ°רבי יהודה בר עילאי אלא אמר דהו חמי ראה רבנן נהגין כ°רבי יהודה בר עילאי. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי שמעון בן יוחי: קורעה ואם נמצא בה דם אגור ג_בטמאה, ואם לאו טהורה. °רבי אליעזר בן יעקב פליג על °רבי שמעון בן יוחי ותנא כתיב (ויקרא מצורע טו יט) דם יהיה זובה בבשרה, בבשרה ולא מה שבשפיר ולא מה שבחתיכה.
נלמד בירושלמי מסכת נידה דף ט, נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא רבי חנינה הוה שרי בציפורין, כלומר היה גר בציפורים. והוון אתאי קומוי עובדין, היו מגיעים אליו שאלות, ומפק מן תרתין זימנין ביום, כלומר פעמיים ביום היה פוסק. והוון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שריין תמן, הם גרו, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש גרו שם בציפורים, ולא הוה מצרף לון עימיה, הוא לא צירף אותם אף פעם לפסוק הלכה ביחד. אמרין הוא ההוא סבא דפרזלוי חריפין, כלומר אדם בקיא לכן לא צריך אותנו. חד זמן צרפון עימיה, אמרו גם אנחנו נצרף אותם. אמרין מה חמא רבי משגח עלינן יומא דין, מה קרה פתאום שאתה משגיח עלינו? אמר לון: ייתי עלי אם לא כל מעשה ומעשה שהייתי מוציא, אם לא שמעתי אותו מרבי להלכה כשערות ראשי ולמעשה שלש פעמים. כלומר שהייתי פוסק, אם לא שמעתי אותו מרבי להלכה, וגם ראיתי שהוא עשה מעשה לפניי לפחות שלוש פעמים. והן עובדא לא אתא קומי רבי אלא תרין זימנין, המעשה הזה שצירפתי אתכם עכשיו ראיתי אותו רק פעמיים. מן בגין כן צריפתכון עמי.
רבי יצחק בר נחמן יליף מן רבי אלעזר דמים טהורין, הא דמים טמאין לא, אז אם כך יוצא יש דמים טמאים, הוא לא למד. ולא כן אמר רבי יצחק בר נחמן אבודמא דחיפא, והוון יתיבין. אתת אחת בת נש קיבל מכה והייתה מכתה מוציא דם, ואמר רבי יצחק בר נחמן לרבי אבודמא, קרוב הוא זה לבוא לדם נידה. אז רואים שהוא גם בקיא במראות טמאים. אלא דיליף הדין רבי אלעזר יליף הדין. יש אומרים שהוא למד מתוכם, כי הוא מבין שכל מה שלא טהור אז הוא טמא, ויש אומרים שהוא למד בנפרד ממקום אחר.
יצחק בר יונתן ורב הוון יתיבין, אתת חדא איתא ושאלתון על מראה דם. הגיעה אישה אחת ושאלו על מראה דם. אמר לה יצחק בר יונתן, האם קודם שהבאת אותה לפנינו חמיתיה עטיר מיניה? כלומר, אם לפני שהבאת לנו אותה ראית אולי היה יותר כהה? אמר לו רב הונא כן אמר רב מן דאתי קומיך הורי. אתה צריך לפסוק לפי מה שבא לפניך, לא צריך לשאול איך זה נראה קודם.
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי שמעון בר אבא: כמה קופין דעובדין הוה אתי קומי רבי חנינה, ומה דהוה אתו קומוי הוה אמר. כלומר כמה ארגזים של שאלות היו מגיעים לרבי חנינה, ולפי מה שהיה מגיע לפניו הוא היה אומר, פוסק לפי המצב עכשיו. הוא לא בירר האם המצב השתנה לפני כן.
מהו לראות כתמין בלילה, רבי ראה בלילה וטימא. אמר שובקתיה לצפרא, בוא נשאיר את זה לבוקר ונבדוק שוב. ראה ביום וטיהר. זו שאלה פשוטה. אמר גדולים הן דברי חכמים שאמרו אין רואין כתמין בלילה. אמר שובקתיה לרמשא, בוא נשאיר את זה לערב נבדוק עוד פעם. ראה בלילה וטיהר. עכשיו בלילה נראה לו שזה טהור. אז הוא אמר ולא אני הוא שטעיתי הוא שדיהא. כלומר המראה עצמו שינה. אז מה שטימאתי בהתחלה זה היה נכון.
ראת על הכר מהו שתהא נאמנת לומר כזה ראיתי או כזה. אם היא ראתה על הכר או על גופה והיא לא יכולה להראות את זה לחכם, אז השאלה האם היא נאמנת. רבי אבא בשם רב יהודה ורבי חלבו ורבי חייה בשם רבי יוחנן: ראת על הכר נאמנת לומר כזה ראיתי או כזה. ותני כן נאמנת. יכול כשם שהיא מראה כתמה כן תהא נגעים תלמוד לומר והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. כלומר פה היא חייבת ממש להביא את הדבר לכהן והכהן חייב לראות את זה, הוא לא יכול לטמא או לטהר בלי לראות.
הדרן עלך פרק כל היד.
פרק ג' הלכה א. אומרת המשנה: המפלת חתיכה אם יש עימה דם טמאה, ואם לאו טהורה. רבי יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה. כי מצוי שאפשר לפתיחת הקבר ולא דם. רבנן אמרין מקור הוא שהוא מגדל חתיכה וזה לא דם. רבי יהודה אומר דם הוא שהוא קרוש ונעשה חתיכה. אמר רבי יוחנן לא טימא רבי יהודה אלא כגון ארבעה מיני דמים. כלומר כיוון שצבע החתיכה היה כמו הצבע של אחד מארבעת המראות.
רבי יעקב בר אחא רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוסי בי רבי נהורייה הלכה כרבי יהודה. שמע רבי אלעזר ואמר מקבל עלי את הדבר הזה. שמואל אמר הלכה כרבי יהודה. אמר רבי זעירה לא אמר שמואל הלכה כרבי יהודה אלא חמי רבנן נהגין כרבי יהודה. הוא רק ראה שחכמים נוהגים ככה.
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: קורעה ואם נמצא בה דם אגור טמאה, ואם לאו טהורה. כלומר, את החתיכה הזאת קורעים, ואם יש בפנים דם קנוס - זה טמא. רבי אליעזר בן יעקב על רבי שמעון בן יוחי: דם זובה בבשרה - לא מה שבשפיר ולא מה שבחתיכה. כלומר רק דם שנוגע בבשר, רק הוא מטמא. אבל אם הדם נמצא בשפיר או בתוך חתיכה, כיוון שהוא לא נוגע במגע עם הבשר, אז הוא לא מטמא. לכן הדם הזה שנמצא בחתיכה, גם אם אני אחתוך את החתיכה ויתגלה בתוכה דם, כיוון שהוא לא נוגע בבשר הוא לא מטמא.
פרק ג' הלכה ב. אומרת המשנה: המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין תטיל למים. אם נמחו טמאה. המפלת כמין דגים, חגבים, שקצים ורמשים, אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת כמין בהמה, חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין, אם זכר תשב לזכר, אם נקיבה תשב לנקיבה, אין ידוע תשב לזכר ולנקיבה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת האדם אינו וולד.
[דף ט עמוד ב]
==ירושלמי נידה, פרק ג, הלכה ב==
מתני': ג_גהמפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין תטיל למים. אם נמחו טמאה. המפלת ג_דכמין דגים, חגבים, שקצים ורמשים, אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת כמין בהמה, חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין, אם ג_הזכר תשב לזכר, אם נקיבה תשב לנקיבה, אם אין ידוע תשב לזכר ולנקיבה, דברי °רבי מאיר. וחכמים אומרים כל ג_ושאין בו מצורת האדם אינו וולד.
גמ': תנן: המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל למים אמר רבי חנינה° בשם רבי שמעון בן לקיש° ג_זתטיל לפושרין. והתנינן: המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים — אם יש עמהן דם טמאה, ואם לאו טהורה. למה לא אמרו שתטיל לפושרין אף אלו צריך לשרות? דהדא ילפה מן ההיא וההיא ילפה מן הדא. הדא ילפה מן ההיא שאם נמחו טמיאה ואם לאו טהורה, וההיא ילפה מן הדא שאם יש עמהן דם טמיאה ואם לאו טהורה, אבל צריכה שתטיל לפושרין כדי לדעת אם יש עמהם דם. תמן תנינן שרץ ונבלה אין מטמאין יבשים אם יכולים לשרות ולחזור לכמות שהן מטמאים וכמה הוא שרייתן בפושרין ג_חמעת לעת? יהודה בן נקוסה אומר צריכין שיהו פושרין מעת לעת אם הצטננו. כיצד הוא עושה? נותנן ברמץ או נותן לתוכן חמין כל שהן. המפלת דם יבש. רבי אלעזר° בן פדת אומר טמיאה. רבי יוסי בן חנינה° אמר טהורה. מתניתא פליגא על רבי יוסי בן חנינה° דתניא ג_טדם הנידה ובשר המת ג_ימטמאין לחין ומטמאין יבישין. פתר לה בשהיו לחין כשיצאו ויבשו, אבל אם מלכתחילה יצא יבש טהור שהתורה אמרה דם יהיה זובה בבשרה עד שיזוב. מתניתא פליגא על רבי אלעזר° בן פדת דתניא המפלת כמין חתיכה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין — תטיל למים, ואם נמחו טמיאה ואם לא טהורה משמע שדם יבש טהור. פתר לה כיוון שלא נימחו אין אלו דם שיבש אלא בריה בפני עצמה. אמר רבי זעירא° אפילו תתיב והרי נאמר גם עפר וכי אף עפר בירייה? אמר רבי אבא°: ואפילו תימר עפר עפר איתתא מעברת ויוצא צורת עפר וקמת לכן הסתפקו בו משם בירייה. מתניתא פליגא על רבי יוסי בן חנינה° שאמר שדם יבש טהור דתניא מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפין אדומות, ובא מעשה לפני חכמים, ושלחו וקראו לרופאין, ואמרו להן: מכה יש לה מבפנים. שוב מעשה באשה אחת שהיתה משרת כמין שערות אדומות, ובא מעשה לפני חכמים, ושלחו וקראו לרופאין, ואמרו להן: שומא יש לה מבפנים. מפני שיש בה שומא ומפני שיש בה מכה, הא אין בה שומא ואין בה מכה לא. בדא היו מטהרים מכאן שדם יבש טמא פליגין עליה ולית לה קיום כיוון שאין דרך לישב את הקושי הזו נדחים דבריו. תנן: המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין — אם זכר תשב לזכר, אם נקיבה תשב לנקיבה, אם אין ידוע תשב לזכר ולנקיבה, דברי °רבי מאיר. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה. מה הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו אף זו עד שיצא ראשו ורובו. רבי שמעון בן לקיש° אמר משונה היא הלידה הזאת מכל הלידות שבתורה. כל הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו וזו עד שתצא הכרת פניו כי צריך שיראו שיש לו פני אדם.
רבי חנינה בשם רבי שמעון בן לקיש תטיל לפושרין. והתנינן: המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים - אם יש עמהן דם טמאה, ואם לאו טהורה. למה לא אמרו גם כאן שתטיל לפושרין? לפושרין הדא ילפה מן ההיא וההיא ילפה מן הדא. כלומר בעצם כתבו באחד מהם, אבל אחד מלמד על השני. הדא ילפה מן ההיא שאם נמחו טמיאה ואם לאו טהורה, וההיא ילפה מן הדא שאם יש עמהן דם טמיאה ואם לאו טהורה, לפושרין. אבל בכל מקרה צריכה להטיל את זה לפושרין כדי לדעת האם יש בהם דם או לא.
תמן תנינן וכמה הוא שרייתן בפושרין מעת לעת? יהודה בן נקוסה אומר צריכין שיהו פושרין מעת לעת. כיצד הוא עושה? נותנן ברמץ או נותן לתוכן חמין כל שהן. כדי לחמם אותם קצת.
המפלת דם יבש. רבי אלעזר אומר טמיאה. רבי יוסי בן חנינה אמר טהורה. מתניתא פליגא על רבי יוסי בן חנינה: דם הנידה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבישין. רואים מכאן שגם יבש מטמא. פתר לה בשהיו לחין ויבשו. כיוון שהם יצאו לחים אז הם כבר נטמאו, אבל אם מלכתחילה יצא דם יבש - טהור, כי התורה אמרה "דם יזוב לו בבשרה", כלומר רק דם שהוא זב מטמא.
מתניתא פליגא על רבי אלעזר: המפלת כמין חתיכה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין - תטיל למים, ואם נמחו טמיאה. רואים מכאן שדם יבש טהור. פתר לה - כיוון שלא נמחו, אז זה לא דם, אלא בירייה בפני עצמה. אם רואים שהאבחושים הללו וכל הדברים האלה לא נמחים, זה מראה שזה לא דם בכלל, לא דם יבש שבכלל דם.
אמר רבי זעירא תתיב עפר עפר בירייה? גם אם תצליח לטהר את זה, הרי גם נאמר כאן "עפר", ואיך עפר יהיה כבירייה כזאת? אמר רבי אבא: ואפילו תימר עפר עפר איתתא עברת וקמת משם. כלומר, יש מקרים שאישה מתעברת ויוצאת ממנה צורת עפר, ולכן בעצם הסתפקו גם בזה.
מתניתא פליגא על רבי יוסי בן חנינה: מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפין אדומות, ובא מעשה לפני חכמים, ושלחו וקראו לרופאין, ואמרו להן: מכה יש לה מבפנים. רואים מכאן שרק בגלל המכה טיהרו אותה, אבל אם לא היה מכה - הייתה טמאה. שוב מעשה באשה אחת שהיתה משרת כמין שערות אדומות, ובא מעשה לפני חכמים, ושלחו וקראו לרופאין, ואמרו להן: שומא יש לה מבפנים. מפני שיש בה שומא ומפני שיש בה מכה - דווקא לכן טיהרו אותה, הא אין בה שומא ואין בה מכה לא - אם לא היה לה שום מכה או שומה, אז לא ודאי טהורה. מכאן רואים שדם יבש טמא. בדא פליגין עליה ולית לה קיום רבי מאיר, כיוון שאין דרך לישב את הקושי הזה, מכריחים עם דבריו שבאמת דם יבש טמא.
המשנה: המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאים בין טהורים, אם זכר תשב לזכר, אם נקבה תשב לנקבה, ואם אין ידוע תשב לזכר ולנקבה - דברי רבי מאיר.
אמר רבי יוחנן: הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה. מה הלידות שבתורה - עד שיצא ראשו ורובו, אף בזו - עד שיצא ראשו ורובו. רבי שמעון בן לקיש אמר משונה היא הלידה הזאת מכל הלידות שבתורה. כל הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו וזו עד שתצא הכרת פניו. כלומר, אפילו אם רובו יצא, עדיין לא מטמא עד שיצא ראשו ויראו את הכרת פניו, כדי לראות שיש לו בעצם צורת אדם.
השאלה מה נפקא מינה בין השיטות? במקרה שיצא מסורס, כלומר יצא הפוך - לרבי יוחנן עד שיצא ראשו או רובו, ולרבי שמעון בן לקיש עד שיצאה הכרת פניו. כלומר, אפילו שיצא כולו, מה שחשוב זה שיצאה הכרת פניו. לא אכפת לו שרובו כבר יצא, כי כמו שאמרנו, כל שלא ראו שיש לו צורת פנים עדיין הוא לא מטמא.
[דף י עמוד א]
מה נפיק מביניהון? יצא מחותך או מסורס הפוך. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא עד שיצא ראשו או רובו. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° עד שתצא הכרת פניו. תנן: ואם אין ידוע תשב לזכר ולנקיבה דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת האדם אינו וולד. כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה י"ד ימים טמאים שמא היה נקבה וכ"ו ימים טהורין שמא היה זכר דנותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקיבה. הדא דתימר לביתה אבל לטהרות תשב כל ימי טוהר של נקיבה ותהיה אסורה עד שמונים יום מהלידה שהיושבת על דם טוהר אסורה בטהרות. אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו°: טעמא ד°רבי מאיר שסובר שאף צורת בהמה חיה ועוף נחשב כולד מפני שכתוב בהן יצירה כאדם דכתיב (בראשית בראשית ב ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וכתוב יצירה בבהמה דכתיב (בראשית בראשית ב יט) וייצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים. רבי אמי° בן נתן בעי והא כתיב (עמוס ד', י"ג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח? מעתה הפילה דמות הר תהא טמאה לידה? שנייא היא שאין כתיב בהן יצירה מתחילת ברייתו של עולם אבל בבהמה נאמר יצירה בבריאת העולם. רבי יסא° אסי אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מפני שעיניהם סוקרין לפניהן כאדם. אבא בר בר חנה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מפני שעניהם מהלכין בראש לפניהן כאדם. התיב רבי בון בר חייה° והתנינן בהמה שגלגל עינו עגול כשל אדם ג_יאהוי מום הוא משמע שבדרך כלל אינם דומים לאדם. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מה דתנינן סוקרין? מה דתנינן מהלכין? אבל צורת העין ודאי שונה מאי כדון ובמה הם שונים? גלגלי אדם עגולין וגלגלי בהמה ארוכין. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: באדם הלבן רבה על השחור ובבהמה השחור רבה על הלבן. אמר רבי חגיי° רבי חנניה חברין דרבנין° מקשי על ד°רבי מאיר שאמר שדמות בהמה חיה ועוף נחשב ולד ילדה דמות עורב ומת אחיו בלא בנים עומד בראש הדקל ואומר לו בא וחלוץ או ייבם? אמר ליה רבי מנא° בן יונה עד דאת מקשי לה על ד°רבי מאיר קשיתה על דרבנן דאמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כולו אדם ופניו בהמה אינו וולד, כולו בהמה ופניו אדם וולד הוא. היה כולו אדם ופניו בהמה שלרבנן נחשב בהמה עומד וקורא בתורה ואומרים לו בוא לשחטך? כולו בהמה ופניו אדם שלרבנן נחשב אדם עומד וחורש בשדה ואומרים לו בוא וחלוץ או ייבם? אלא ודאי אינו נחשב אדם אלא לעניין זה שאמו טמאה לידה. ואמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא לא סוף דבר שיהיו פניו כאדם לכל הסימנין אלא אפילו אחד מן הסימנין. ואילו הן הסימנין? ג_יבהמצח והגבינין והעין והאוזן והלסת והחוטם והזקן וגומות הזקן. ואמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא לא סוף דבר כל הסימנין אלא אפילו אחד מן הסימנין. רבי אבא° ורבי ירמיה° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו לדברי °רבי עד שיהו כל הפנים דומין לאדם, ולדברי חכמים אפילו אחד מן הסימנין, ולדברי °רבי שמעון בן יוחי אפילו צפרניו. רבי פינחס° בעי מחלפה שיטתיה ד°רבי שמעון בן יוחי האם רבי שמעון בר יוחי חזר בו? תמן גבי פרה שילדה דמות חמור הוא אומר עד שיהו ראשו ורובו דומין לאמו ורק אז קדש בבכורה והכא הוא אמר הכין שדי בצפרניו? לא קשיא כאן באדם לטמא לידה די אפילו בצפרניו כאן בבהמה להתחייב בבכורות עד שידמה לאימו ברובו. אמר רבי אבא° רבי חייה רובה° אזל לדרומא שאלון ליה רבי חמא אביו דרבי הושעיה° ובר קפרא° כולו אדם ופניו בהמה מהו? אתא ושאל ל°רבי. אמר ליה
אנחנו תלוי בירושלמי מסכת נדה דף י', מתחילים מהשורה השנייה. ותאמר תנן ואם אין ידוע, כלומר אם הוא לא יודע אם זה מי שילדה בדמות של בהמה, לא יודע אם זה זכר או נקבה, תשב לזכר ולנקיבה. דבר רבי מאיר, וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אינו וולד. ותניא כל היכן שכתוב תשב לזכר ונקבה, הכוונה שמחמירים עליו בשני הכיוונים. תשב ארבעה עשר ימים טמאים שמא הייתה נקבה, כן? ועשרים ושישה ימים טהורים. כלומר יש לו רק עשרים ושישה ימים טהורים שמא היה זכר. נותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקיבה. ותאמר הדא דתימר לביתה אבל לטהרות תשב, כל ימי טהור של נקבה. כלומר היא אסורה עד שמונים יום מהלידה, כיוון שיושבת על דם טהור, אסורה בטהרות.
אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו, טעמא דרבי מאיר שהוא סובר שגם צורת בהמה חיה ועוף נחשב לולד, מפני שכתוב בהן יצירה כאדם, דכתיב לגבי אדם "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה", וכתוב יצירה בבהמה דכתיב "וייצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים". ותאמר רבי אמי והא כתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, אז מעתה הפילה תהא טמאה לידה? ותאמר לו שנייא היא שאין כתיב בהן יצירה מתחילת ברייתו של עולם. כלומר "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח" זה נאמר לאחר הבריאה, אבל בבריאה עצמה לא נאמר, לא מוזכר יצירה אלא רק בבהמות ובחיות ועופות. כן? שנייא שאין כתיב בהן יצירה בתחילת בריאת עולם, אבל בבהמה נאמר יצירה בבריאת עולם.
רבי יסא אמר בשם רבי יוחנן מפני לפניהן כאדם. כלומר העיניים שלהם נמצאים, מסתכלים קדימה כמו אדם. ואבא בר בר חנה אמר בשם רבי יוחנן מפני לפניהן כאדם. כלומר העיניים שלהם בראש קדימה כמו אדם. התיב רבי בון בר חייה והתנינן שגלגל עינו עגול כשל אדם הוי מום הוא, משמע שבדרך כלל אינם דומים לאדם. אז איך אתה אומר שהעיניים שלו דומים לאדם? אמר רבי יוסי: מה תנינן סוקרין? מה תנינן מהלכין? אני לא אומר שהם דומים במראה, אלא אמרנו שהם רואים כמו אדם והם נמצאים בפנים כמו אדם, אבל צורת העין ודאי שונה. מאי כדון? גלגלי אדם עגולין וגלגלי בהמה ארוכין. אמר רבי יוסי בי רבי בון: באדם לבן רבה על השחור ובבהמה שחור רבה על הלבן.
אמר רבי חגיי רבי חנניה חברין דרבנין מקשי על דרבי מאיר. רבי מאיר שאמר שדמות בהמה וחיה ועוף נחשב לולד, אז רבי חנניה הקשה עליו: ילדה בדמות עורב. אם הוא עומד בראש הדקל ואומרים לו בוא וחלוץ או ייבם, היה בהם? זה לא הגיוני. אמר ליה רבי מנא עד דאת מקשי לה על דרבי מאיר קשיתה על דרבנן. גם על רבנן אפשר לקשות בדיוק את השאלה, דמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: כולו אדם ופניו בהמה אינו וולד, כולו בהמה ופניו אדם וולד הוא. אז אם היה כולו אדם ופניו בהמה שרבנן נחשב כמו בהמה, עומד וקורא בתורה ואומרים לו בוא לשחטך? רוצים לשחוט אותו. כן? מקרה הפוך, כולו בהמה ופניו אדם עומד וחורש בשדה ואומרים לו בוא וחלוץ או ייבם? אלא ודאי אינו נחשב אדם, אלא לעניין זה שיימוט מהלידה.
ואמר רבי יסא בשם רבי יוחנן לא סוף דבר כל הסימנין אלא אפילו אחד מן הסימנין. עכשיו איזה הם הסימנין? המצח והגבינין והעין והאוזן והלסת והחוטם והזקן וגומות הזקן. ודאי באחד מהם. ואמר רבי יסא בשם רבי יוחנן לא סוף דבר כל הסימנין אלא אפילו אחד מן הסימנין. רבי אבא ורבי ירמיה בשם רב, דברי רבי עד שיהו כל הפנים דומין לאדם, ודברי חכמים אפילו אחד מן הסימנין, ודברי רבי שמעון בן יוחי אפילו צפרניו. רבי פינחס בעי מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן יוחי? הרי תמן לגבי פרה שילדה דמות חמור הוא אומר עד שיהו ראשו ורובו דומין לאמו, רק אז קדוש בבכורה. והכא הוא אמר אכן די בציפורניו? ואת אמר לא קשיא, כאן באדם לטמא לידה אז די בציפורניו, כאן בבהמה להתחייב בבכורה צריך שיהיה דומה לאמו לגמרי ברובו.
אמר רבי אבא רבי חייה רובה אזל לדרומא, שאלון ליה רבי חמא אביו דרבי הושעיה ובר קפרא כולו אדם ופניו בהמה מהו? אתא ושאל לרבי, אמר ליה צא וכתוב להן אינו וולד. אמר רבי ירמיה: נפק רבי זוגא לבר, שאלון ליה רבי חמא אבוי דרבי הושעיה ובר קפרא שתי עיניו טוחות מהו? כלומר העיניים שלו חסרות ולא ניכרות בפנים. אתא ושאיל לרבי, אמר לו: צא וכתוב להן אינו וולד. אמר רבי יוסי בי רבי בון רבי כדעתיה דרבי, אמר עד שיהו כל הפנים דומין לאדם. פניו ממוסמסות, כלומר בקושי ניכרת הצורה שלהם, מהו? רבי יסא אמר איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר אינו וולד, רבי שמעון בן לקיש אמר וולד הוא. אמר רבי זעירא לא, רבי יוחנן אינו וולד לכל דבר, אלא אינו וולד להושיב את אמו ימי טהור, אבל וולד הוא להושיב את אמו ימי לידה.
רבי יוחנן בשם רבי ינאי אטומה אינו וולד. כלומר אם חסר לו הרגל לגמרי וכאילו אטום, אז אינו וולד. רבי יוחנן בשם רבי יוסי בי רבי יהושע טיבורו אטום אינו וולד. כלומר אם הטיבור אטום, כלומר הכל חתוך וסגור, אינו וולד. רבי יוחנן בשם רבי זכאי: נקובתו אטומה אינו וולד. כלומר הנקבים שלו אטומים, אינו וולד. רבי זעירא בשם גידול גולגולתו אטומה אינו וולד.
[דף י עמוד ב]
צא וכתוב להן אינו וולד. אמר רבי ירמיה°: נפק רבי זוגא° לבר שאלון ליה רבי חמא אבוי דרבי הושעיה° ובר קפרא° שתי עיניו טוחות חסרות ולא ניכר מקומם מהו? אתא ושאיל ל°רבי אמר לו: צא וכתוב להן אינו וולד. אמר רבי יוסי בי רבי בון° °רבי כדעתיה ד°רבי אמר עד שיהו כל הפנים דומין לאדם. פניו ממוסמסות שבקושי ניכר צורתן מהו? רבי יסא° אסי אמר איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש°. רבי יוחנן° בר נפחא אמר אינו וולד. רבי שמעון בן לקיש° אמר וולד הוא. אמר רבי זעירא° לא אמר רבי יוחנן° בר נפחא אינו וולד לכל דבר אלא אינו וולד להושיב את אמו ימי טוהר, אבל וולד הוא להושיב את אמו טמאת ימי לידה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן ירכתו אטומה שחסר לו רגל אינו וולד. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי יוסי בי רבי יהושע° עד טיבורו אטום אינו וולד. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי זכאי°: נקובתו נקבים אטומה אינו וולד. אמר רבי זעירא° בשם רבי גידול גולגולתו אטומה אינו וולד.
מתני': ג_יגהמפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין אינה חוששת לוולד. ואם ג_ידהיה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה.
גמ': תני מלא מים טמאה לידה, מלא דם טמאה נידה, מלא בשר טמאה נדה. והא תנינן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינים אינה חוששת לוולד. אמר רבי ביבי° בשם רבי שמעון בן לקיש°: מתניתא בצלולין, ברייתא בעכורין וחוששין שמא היה ולד ונימוח. רבי סימון° אמר בשם רבי יהושע בן לוי° אפילו צלולין חוששת לולד שאין שפיר עור אלא באדם בלבד. הדא היא דכתיב (איוב ל"ח, ט') בשומי ענן לבושו וערפל חתולתו. לבושו זה השפיר וערפל חתולתו זה השיליא. שפיר שנתקלקלה צורתו מהו? רבי יוחנן° בר נפחא אמר וולד. רבי שמעון בן לקיש° אמר ג_טואינו וולד. מתיב רבי שמעון בן לקיש° קומי רבי יוחנן° בר נפחא מה בינו לבין המת שנשרף ואין שלדו קיימת שהאפר טהור אמר לו: תמן בדין היה שאפילו כששלדו קיימת יהא טהור, ולמה אמרו טמא ג_טזמפני כבודו. ברם הכא וולד הוא. אי זהו שפיר מרוקם שאמרו? כל ג_יז שתחילת ברייתו דומה לרשון מין חגב. אין בודקין אותו במים מפני שהן עזין ועוכרין אותו אלא ג_יחבשמן מפני שהוא מתון ומזגזג מזכך. ואין בודקין אותו אלא בחמה. תני °אבא שאול אומר מטיבורו אדם נוצר ומשלח שרשין מיכן ומיכן. תני רואין שתי עיניו כמין שתי טיפין של זבוב, שני נקובי חוטמו כמין שתי טיפין של זבוב, פיו פתוח כשעורה, רואין שתי ידיו כמין שתי טיפין של זבוב, טיבורו כמין טיפה של זבוב, גוייתו איבר התשמיש כטיפה של זבוב. ואם היתה נקיבה גויתה מתוח כשערה. ותני רבי יונתן° אומר רואין שתי זרועותיו כמין שני חוטין של זהורית, ושאר כל איבריו כמין גולם מצומתים מחוברים. ופיתוח ידים ורגלים אין לו אדיין. ועליו הוא מפורש בקבלה (תהלים קל"ט, ט"ז) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יצרו ולא אחד בהם. רב יהודה° נשיאה שאל לשמואל° בר אבא בר אבא בגין דאנא חכים מיחמי סימני שפיר לדעת אם זכר אם נקבה האם אני רשאי אמר לו: רישיה דרישך יכווה ברותחין ואתה לא תיכוה אפילו בפושרין ואל תיכנס לכאלו ספקות. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אילין נשייא דאמרן שאם הולד דומה לשבלול ממין זכר הרי זה זכר שבלולה הרי זו נקבה לית אנן סמכין עליהון. רבי יעקב בר זבדי° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: נאמנת אשה לומר ילדתי ולא ילדתי, ואינה נאמנת לומר על השפיר דכר הוא נוקבה היא.
מתני': המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין אינה חוששת לוולד. ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה. גמ': תני מלא מים טמאה לידה, מלא דם טמאה נידה, מלא בשר טמאה נדה. והא תנינן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינים אינה חוששת לוולד. רבי ביבי בשם רבי שמעון בן לקיש: מתניתא בצלולין, ברייתא בעכורין. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: צלולין שאין שפיר אלא באדם בלבד. הדא היא דכתיב "בשומי ענן לבושו וערפל חתולתו". לבושו זה השפיר, וערפל חתולתו זה השיליא.
שפיר שנתקלקלה צורתו מהו? רבי יוחנן אמר וולד, רבי שמעון בן לקיש אמר אינו וולד. מתיב רבי שמעון בן לקיש קומי רבי יוחנן: מה בינו לבין המת שנשרף ואין שלדו קיימת? אמר לו: תמן בדין היה אפילו שלדו קיימת יהא טהור, ולמה אמרו טמא? מפני כבודו. ברם הכא וולד הוא.
אי זהו שפיר מרוקם שאמרו? תחילת ברייתו דומה לרשון. אין בודקין אותו במים מפני שהן עזין ועוכרין אותו אלא בשמן מפני שהוא מתון ומזגזג. ואין בודקין אותו אלא בחמה. תני אבא שאול אומר מטיבורו אדם נוצר ומשלח שרשין מיכן ומיכן. תני, רואין שתי עיניו כמין שתי טיפין של זבוב, שני נקובי חוטמו כמין שתי טיפין של זבוב, פיו פתוח כשעורה, רואין שתי ידיו כמין שתי טיפין של זבוב, טיבורו כמין טיפה של זבוב, גוייתו כטיפה של זבוב. ואם היתה נקיבה גויתה מתוח כשערה.
ותני רבי יונתן אומר רואין שתי זרועותיו כמין שני חוטין של זהורית, ושאר כל איבריו כמין גולם מצומתים. ופיתוח ידים ורגלים אין לו אדיין. ועליו הוא מפורש בקבלה: "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו, ימים יצרו ולא אחד בהם".
רב יהודה שאל לשמואל בגין דאנא חכים מיחמי סימני שפיר, לדעת אם זכר או נקבה, האם אני רשאי? אמר לו: רישיה דרישך יכווה ברותחין ואתה לא תיכוה אפילו בפושרין. אל תכניס עצמך לכאלה ספיקות.
רבי חייה בשם רבי יוחנן: אילין נשייא דאמרן שבלולה לית אנן סמכין עליהון. רבי יעקב בר זבדי ורבי אבהו בשם רבי יוחנן: נאמנת אשה לומר ילדתי ולא ילדתי, ואינה נאמנת לומר דכר הוא נוקבה היא. כן, אנחנו מדברים על השפיר. היא לא נאמנת לומר שהוא של זכר או של נקבה.
[דף יא עמוד א]
==ירושלמי נידה, פרק ג, הלכה ד==
מתני': ג_יטהמפלת סנדל או שילייא תשב לזכר ולנקיבה. ג_כהשיליא בבית הבית טמא. ג_כאלא שהשילייא וולד אלא שאין שילייא שאין עמה וולד. °רבי שמעון בן יוחאי אומר נימוק הוולד עד שלא יצא ובטל והבית טהור.
גמ': אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה: אין סנדל אלא שרצמו עובר אחר שהיה חי. ואין הסנדל יוצא עם וולד אחר חי אלא עם ולד מת. התיב רבי בון בר חייה° והא תנינן המפלת סנדל או שילייא תשב לזכר ולנקיבה. אם תמיד הסנדל יוצא עם עוד ולד מאי נפקא מינא שהסנדל וולד הוא תיפוק ליה שטמאה וצריכה להביא קרבן משום הולד שעימו? אמר רב הונא°: קיימתה קומי רבי ירמיה° תיפתר שיצא הוולד דרך הדופן שלא טמאה לידה וסנדל דרך הרחם. אי נמי וולד בתוך מלאת של וולד אחר ונפטר באותו קרבן וסנדל לאחר מלאת וצריך קרבן אחר. אי נמי וולד עד שלא נתגיירה, סנדל משנתגיירה. ואפילו תימר זה וזה דרך רחם או זה וזה משנתגיירה תיפתר שיצא הוולד תחילה והפרישה לו קרבן ולא הספיקה להביא אותו הקרבן עד שיצא סנדל ונדחה קרבן הראשון שהרי חייבת להביא קרבן אחר עבור שני הלידות ונמצאת מביאה קרבן מחמת הסנדל. אי זהו הסנדל שאמרו? כל שהוא דומה לדג סנדל שבים. °רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא דומה ללשונו של שור. ג_כבנמנו עליו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהא בו מצורת אדם. מנו רבותינו °רבי יהודה הנשיא ובית דינו בשלשה מקומות נקרא °רבי יהודה הנשיא רבותינו: בגיטין, בשמן ובסנדל. סנדל הדא דאמרינן. בשמן כהאי דתנינן תמן °רבי ובית דינו ג_כגהתירו שמן של נכרים. בגיטין כההיא דתנינן תמן זה גיטיך אם מתי, זה גיטיך מחולי, זה ג_כדגיטיך לאחר מיתתי לא אמר כלום שאין גט לאחר מיתה ורבותינו אמרו הרי זה גט שזמנו של גט מוכיח עליו. מנו רבותינו °רבי יהודה הנשיא ובית דינו ולמה לא קראו לו בית דין שרייא? הרי כל בית דין שהוא מתיר שלשה דברים הוא נקרא בית דין שרייא. אמר רבי יודן° לא נקרא בית דין שריא כיוון שבית דינו חלוק עליו בגיטין. איתמר נמנו עליו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהא בו מצורת אדם. רבי ינאי° הכהן צווח טיהרתם את היולדות. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° מעידותו של רבי חונייה מברת חוורן° היא שהוא העיד שנמנו עליו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהא בו מצורת אדם. רבי זעירא° בעי אם מעידותו של רבי חונייה דברת חוורן° היא למה צווח רבי חנינה° טיהרתם את היולדות? הרי יש להם על מי לסמוך אי זו היא שיליא שאמרו? כל שהיא דומה לחוט ערב וראשה ג_כהתפוח כתורמוס. °רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא דומה לדקין של תרנגולין וראשה תפוח כקרקבן ג_כווחללה כחצוצרת. ואין שילייא פחותה מטפח. רב יהודה° נשיאה שלח שאל לרבי אלעזר° בן פדת שיליא שיצתה מקצתה היום ומקצתה למחר מה דינה אמר ליה: אם ג_כזלדם טוהר מונה מיום הראשון, ואם ג_כחלדם טמא מונה מיום השני. אמר רבי מתנייה°
מפלת סנדל או שיליא תשב לזכר ולנקיבה. השיליא בבית, הבית טמא. לא ש-- השליא וולד, אלא שאין שליא, שאין עם הוולד. רבי שמעון אומר נימוק הוולד עד שלא יצא, ולכן הוא בטל והבית טהור.
אמר רבי אבא בשם רב יהודה, אין סנדל אלא שרצמו - הוא בר אחר שהיה חי ואין סנדל יוצא עם וולד אחר חי אלא עם וולד מת. כלומר הוולד שהיה חי רצמו אותו, כלומר הפך אותו או הרג אותו וריקח אותו, כן? ולאחר מכן גם הוא בעצמו מת.
היתיב רבי בון בר חייה, והא תנינן המפלת סנדל או שילייא תשב לזכר ולנקיבה, שאם תמיד הסנדל יוצא עם עוד וולד, אז מאי נפקא מינה שהסנדל וולד? הטעם הוא שהיא טמאה והיא צריכה להביא קורבן משום וולד שעימו.
אמר רב הונא, כי אמתי? אמר רבי ירמיה, תיפתר שיצא הוולד דרך הדופן שהיא לא טמאה לידה והסנדל יצא דרך הרחם. אי נמי וולד יצא בתוך מלאת של וולד אחר, ואז בעצם הוא נפטר באותו קורבן, והסנדל יצא לאחר מלאת ואצל קורבן אחר. אי נמי הוולד נולד עד שלא נתגיירה והסנדל נולד משנתגיירה. ואפילו תימר זה וזה דרך הרחם וזה משנתגיירה, תיפתר שיצא וולד תחילה והפרישה עליו קורבן ולא הספיקה להביא את הקורבן עד שיצא סנדל. אז הקורבן הראשון בעצם נדחה, כי עכשיו היא חייבת להביא עוד קורבן עבור שתי הלידות. זה בעצם שנמצאת מביאה את הקורבן מחמת הסנדל.
עכשיו אי זהו הסנדל שאמרו? כל שהוא דומה לדק סנדל, שזה דק, דק סול. רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שהוא דומה ללשונו של שור. מה אתה אומר? אמרו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהיה בו מצורת האדם.
שואלת הגמרא, מנו רבותינו? מי זה רבותינו שאמרו שעד שיהיה בו צורת אדם? זה רבי יהודה הנשיא ובית דינו. בשלושה מקומות נקרא רבי יהודה הנשיא רבותינו: בגיטין, בשמן ובסנדל. סנדל - הדא דאמרינן. בשמן כהאי דתנינן תמן, רבי ובית דינו התירו שמן של נוכרים. בגיטין כהאי דתנינן תמן, אם אמרה לה זה גיטיך אם מתי, זה גיטיך מחולי, זה גיטיך לאחר מיתתי - לא אמר כלום, כיוון שאין גט לאחר מיתה. ורבותינו אמרו הרי זה גט, כיוון שזמנו של גט מוכיח עליו.
מנו רבותינו? רבי יהודה הנשיא ובית דינו. עכשיו למה לא קראו לו בית דין שרייא? הרי כל בית דין שהוא מתיר שלשה דברים נקרא בית דין שרייא. אז למה לבית דינו של רבי לא קראו בית דין שרייא? אמר רבי יודן, לא נקרא בית דין שרייא כיוון שבית דינו חלוק עליו בגיטין, בגט הם לא הסכימו איתו.
אית מן, אם לא רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהיה בו צורת האדם. רבי ינאי צווח: טיהרתם את היולדות. אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, מעידותו של רבי חונייה מברת חוורן היא. כן, זה בעצם רבי שנקט את הדברים שלו.
רבי זעירא בעי, אם מעידותו של רבי חונייה דברת חוורן היא, אז למה צווח רבי חנינה טיהרתם את היולדות? הרי יש לה מה שמחו.
ואי זו היא שיליא שאמרו? כל שהיא דומה לחוט ערב כתורמוס. כלומר העובי של החלק הצר זה כמו עובי של חוט ערב וראשה תפוח כתורמוס. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא דומה לדקין של תרנגולין, כלומר המעיים של התרנגולים, וראשה תפוח כקרקבן וחללה כחצוצרת, ואין שילייא פחותה מטפח.
רב יהודה שלח שאל לרבי אלעזר, שיליא שיצתה מקצתה היום ומקצתה למחר מה דינה? אמר לו, אם לדם טוהר מונה מיום הראשון כדי להפסיד ימי טוהר, ואם לדם טמא מונה מיום השני כדי להאריך את ימי הטומאה. כלומר תמיד הולכים לחומרא.
[דף יא עמוד ב]
הדא דאמר בשלא יצא עמה וולד כי חוששים שמא נימוח הולד וכולו יצא במקצת השליה. אבל אם יצא עמה וולד, בין לדם טוהר בין לדם טמא, אינה מונה אלא משעת יציאת הוולד. רבי יוסי בן שאול° בעא קומי °רבי: מהו לתלות שילייא בדבר שאינו וולד כגון אם יצאה שליה ובה דמות בהמה חיה או עוף, האם חוששים שמא היה ולד אחר, או שתולים את השליה בצורות הללו? אמר לו ג_כחאין תולין שילייא בדבר שאינו וולד. יצאת קשורה לו שודאי היא שלו מהו? אמר ליה: אין שונין דבר שאי אפשר. תנא רבי חנין° לשמואל° בר אבא בר אבא אין תולין שיליא בדבר שאינו וולד, יצאת קשורה לו תולין אותה בו. שמואל° בר אבא בר אבא שאל לתלמידוי דרב° אבא בר אייבו מהו לתלות שילייא בנפלים? אמרין ליה תולין שיליא בוולד ואין תולין שיליא בנפלים. וקלסון שמואל° בר אבא בר אבא דאינון אמרין כשיטתיה דאמר רבי בון°. תנא רבי חנין° לשמואל° בר אבא בר אבא תולין שילייא בוולד ואין תולין שילייא בנפלים שאין השליה פורשת ממנו עד שיגמר הוולד. בעי רבי זעירא° בשם דרבנן הן דאת אמרת שתולין שילייא בוולד ולא חוששים לעובר אחר מפני שאין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ואם יצא ולד ודאי השליה שלו ולא חוששים שמא התעברה פעם נוספת והיה ולד אחר ולמה אמרנו שאין תולין שילייא בנפלים ויתלו אותה בנפלים? שאין האשה מפלת וחוזרת ומפלת שהרי אינה מתעברת בנפל. אני אומר עיברה תאומים ונימוקה שילייתו של שפיר אחד ושפירה של השליה השניה אבל בבן קיימא זה לא יכול להיות. רבי זעירא° ורב יהודה° נשיאה אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: תולין שילייא בוולד עד שלשה ימים ואין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים. בעי רבי זעירא° מאן דאמר הדא אמר הדא והא אינון פליגין הדא על הדא שהרי אמרתה שתולין שילייא בוולד עד שלשה ימים משמע שיותר משלושה ימים תולין בולד אחר ומצד שני אמרתה שאין ולד שני מאחר כל כך. אמר רבי אבא°: אוקמה רב יהודה° נשיאה בשם רב° אבא בר אייבו: הן דאת אמר תולין שילייא בוולד עד שלשה ימים ג_לכשיצא הוולד תחילה אז יתכן שהשליה תתעכב שלושה ימים, והן דאת אמר אין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים כשיצא השליה תחילה. אמר רבי מנא° בן יונה: ויאות אילין להטייה ולד חי מזדרז נפקין קדמאי ולכן יתכן שהולד יצא קדם השליה שלושה ימים, אבל אם השליה יוצאה ראשונה שהולד מת אין הוא מתעכב כל כך. אמר רבי יוסי בי רבי בון° רחם שנפתח לגדול היינו שיצא הולד נפתח לקטן לשליה ותולין השליה בולד. נפתח לקטן לשליה לא נפתח לגדול לולד וחוששים שמא היה ולד אחר בשליה. תנן: התם: בהמה גסה ששפעה חררת דם — טעונה קבורה ואין מטמא במשא, והבא אחריה פטור מן הבכורה אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ד°רבי שמעון בן יוחאי היא ד°רבי שמעון בן יוחאי אומר נימוק הוולד עד שלא יצא ואינו מטמא. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מודה °רבי שמעון בן יוחאי שהוא מטמא את אמו ימי לידה. מעתה יהא הבית טמא? אמר רבי בון בר חייה°: תיפתר שיצא כל שהוא נימוק ובטל. אמר להן °רבי שמעון בן יוחאי לחכמים אין אתם מודין לי במוציא את הספל שבתוכו השליה מהבית הפנימי לחיצון שהוא טהור? אמרו לו מפני שהוא כטרוף שבהליכה התערבב והתבטל. אמר להן: אף זה שנולד נימוח כטרוף הוא. כלים שהיו שם בשעת יציאה לידה מה הן ל°רבי שמעון בן יוחאי?
אמר רבי מתנייה, הדא דאמר בשלא יצא עמה וולד, כי חוששין שמא נימוח הוולד וכו' ולא יצא אלא מקצת השליא. אבל אם יצא עמה וולד, בין לדם טוהר בין לדם טמא, אינה מונה אלא משעת יציאת הוולד.
רבי יוסי בן שאול בעא קומי רבי, מהו לתלות שילייא בדבר שאינו וולד? כי הנה נחיה, אם יצא שליא והיה בדמות של בהמה חיה עוף, האם חוששין שמא היה וולד אחר או שתולים את השליא בצורות הללו? אמר לו, אין תולין שילייא בדבר שאינו וולד. יצאת קשורה לו מהו? אמר ליה, אין שונין דבר שאי אפשר, מה זה שאלה, זה בלתי אפשרי.
תנא רבי חנין לשמואל, אין תולין שיליא בדבר שאינו וולד, יצאת קשורה לו תולין אותה בו. שמואל שאל לתלמידוי דרב, מהו לתלות שילייא בנפלים? אמרין ליה, תולין שיליא בוולד- שיליא בנפלים לא. וקלסון שמואל דאינון אמרין שיטתיה - כן אמרו בשיטה שלו, דאמר רבי בון, תנא רבי חנין לשמואל תולין שילייא בוולד ואין תולין שילייא בנפלים - כיוון שאין שליא פורשת ממנו עד שייגמר הוולד. זה בעצם השיטה של שמואל, לכן הוא קילס אותם.
אמר רבי זעירא בשם דרבנן, הן דאת אמרת תולין שילייא בוולד ולא חוששין לוולד אחר, זה מפני שאין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת. כן, ואם יצא וולד אחד אז ודאי השליא שלו ולא חוששין שמא התעברה פעם נוספת וזה של וולד אחר. שואלת, אבל למה לא אמרנו שאין תולין שליא בנפלים מאותה סיבה? ויתלו אותה בנפלים - שאין האשה מפלת וחוזרת ומפלת, כי הרי אינה מתעברת.
אני אומר עיברה תאומים ונימוקה שילייתו של אחד, שפיר של השני. עכשיו אני אומר שבאחד מהם השפיר הוא נימוק ובשני השליא נימוקה, ולכן קיבלנו נפל אחד ושליה, עכשיו בעצם היו פה שניים.
רבי זעירא ורב יהודה בשם רב, תולין שילייא בוולד עד שלשה ימים, ואין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים. אמר רבי זעירא, מאן דמר הדא אמר הדא - פליגין הדא על הדא, הרי כל דבר חולק על השני, שהרי אמרת בהתחלה שתולין שליא בוולד עד שלושה ימים, משמע שיותר משלושה ימים תולין בוולד אחר. מצד שני אמרת שהוולד שלי מתעכב יותר משלושה ימים. איך זה מסתדר?
אמר רבי אבא, אוקמה רב יהודה בשם רב: הן דאת אמר תולין שילייא בוולד עד שלשה ימים - כשיצא הוולד תחילה, כלומר אם הוולד יצא תחילה אז זה אומר שיתכן שהשליא תתעכב עוד שלושה ימים. והן דאת אמר אין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים - כשיצא השליה תחילה.
אמר רבי מנא, ויאות אילין להטייה נפקין קדמאי - כלומר וולד חי מזדרז נפקים קודם, ואולי באמת יוצא קודם. אז לכן ייתכן שהוולד יצא קודם והשליה שלושה ימים. אבל אם השליה יצאה ראשונה, נניח הוולד מת, אז לא מתעכב כל כך.
אמר רבי יוסי בי רבי בון, נפתח לגדול נפתח לקטן, כלומר רחם שיצא ממנו הוולד אז הוא גם נפתח לקטן, כלומר תולים את השליה בוולד הזה. נפתח לקטן לא נפתח לגדול, כלומר אם הרחם נפתח לשליה אני חושש שמא היה וולד אחר בשליה. כלומר אם יצא קודם השליה ואחרי זה הוולד, אני חושש שאולי היה וולד אחר בשליה.
אמר רבי יוחנן, דרבי שמעון היא, דרבי שמעון אומר נימוק הוולד עד שלא יצא. אמר רבי יוחנן, מודה רבי שמעון שהוא מטמא את אמו ימי לידה. כלומר הוא מטמא טומאת לידה, ואם הוא מטמא טומאת לידה סימן שכן היה בו וולד. מעתה יהא הבית טמא?
אמר רבי בון בר חייה, תיפתר שיצא כל שהוא נימוק. כלומר יצא, לא היה בו שום שיעור, הכל נימוק, לכן הוא בטל ולא מטמא.
אמר להן רבי שמעון לחכמים, אין אתם מודין לי במוציא את הספל מבית הפנימי לחיצון שהוא טהור? כן, נניח ואתה מוציא את הספל שבתוכו השליה, מוציא את זה מהבית הפנימי לחיצון שהוא טהור, כלומר בעצם הבית החיצון לא נטמא. למה הוא לא נטמא? כיוון שסימן שהוא כבר התבטל.
אמרו לו מפני שהוא כטרוף, כלומר בהליכה הוא מתערבב ומתבטל. אמר להן: אף זה כטרוף הוא, כשהוא נולד הוא נימוח וכטרוף הוא והתבטל, לכן הוא לא מטמא בטומאת הבית.
כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן לרבי שמעון? - בלידה, מיין רבי שמעון. אז בא רבי ישמעאל ודעת תנא תמן, רבי אלעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפכה אחרת דם אחרי זאת יקבר, כי נפרסם שהיא כבר נפטרה מן הבכורה. ותניא לה אינה מטמאה במסה כיוון שכבר נימוק ביציאתו. ואמר רבי יוחנן רבי שמעון ורבי אלעזר בן יעקב, שניהם אומרים דבר אחד. אז דאמרה כלים שהיו שם משעת יציאתה אין טהורין, כי הוא סובר שכבר בלידה הוא נימוק והתערבב ובעצם הוא בטל, אז מילא הוא לא מטמא גם בשעת יציאה.
[דף יב עמוד א]
נישמעינה מן הדא דתנינן תמן °רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תיקבר לפרסם שכבר ילדה ג_לאונפטרה מן הבכורה. ותני עלה ג_לבאינה מטמא במשא שכבר נימוק ביציאתו ואמר רבי יוחנן° בר נפחא °רבי שמעון בן יוחאי ו°רבי אליעזר בן יעקב שניהן אמרין דבר אחד. הדא אמרה: כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורין.
מתני': ג_לגהמפלת טומטום ואנדרוגינס תשב לזכר ולנקיבה. טומטום וזכר ואנדרוגינס וזכר תשב לזכר ולנקיבה. טומטום ונקיבה ואנדרוגינס ונקיבה תשב לנקיבה בלבד. ג_לדיצא מחותך או מסורס הפוך לכשיצא רובו הרי זה כילוד. יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. אי זה רוב ראשו? משתצא פדחתו. ג_לההמפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקיבה. אם אין ידוע אם וולד הוא תשב לזכר ולנקיבה ולנדה. ג_לוהמפלת ליום ארבעים אינה חוששת לוולד. ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקיבה ולנידה. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנידה, יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקיבה ולנידה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד ונקיבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים ג_לזאחד בריית זכר ואחד בריית נקיבה זה וזה לארבעים ואחד.
גמ': כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה י"ד ימים טמאים שמא היה נקבה וכ"ו ימים טהורין שמא היה זכר דנותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקיבה. הדא דאת אמר לביתה אבל לטהרות תשב כל ימי טוהר של נקיבה שאף בימי טוהר אסורה בטהרות ואסורה שמונים יום תנן טומטום וזכר אנדרוגינס וזכר תשב לזכר ולנקיבה ותנהג י"ד ימים טמאים כיולדת נקבה וחוששין לזכר בימי טהר ולא נותנים לה אלא ימי טוהר של זכר. טומטום ונקיבה אנדרוגינס ונקיבה תשב לנקיבה בלבד ואין חוששין לזכר שהרי יש נקבה. הדא אמרה: ילדה זכר ונקיבה או נקיבה וזכר תשב לנקיבה. תנן: יצא מחותך או מסורס הפוך לכשיצא רובו הרי זה כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. מחותך שיצא ראשו מהו? רבי יסא° אסי אמר איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי אלעזר° בן פדת. רבי יוחנן° בר נפחא אמר ג_לחראשו כרובו. רבי אלעזר° בן פדת אמר ראשו כאחד מאיבריו. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתניא יצא מחותך או מסורס הפוך משיצא רובו הרי זה כילוד רואים שהראש לא פוטר. פתר לה בשיצא מחותך שהוא מסורס והראש לא יצא אלא בסוף אחר שיצא רובו.
בעזרת השם אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת נידה, דף י"ב, הדף האחרון בתלמוד הירושלמי, ליד הקבר של רבי יוחנן.
נתחיל מהמשנה. אומרת המשנה: המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה, טומטום וזכר או אנדרוגינוס לזכר תשב לזכר ולנקבה. כן, כי תמיד חוששים אולי האנדרוגינוס הזה הוא זכר או נקבה. טומטום ונקבה אנדרוגינוס זה נקבה תשב לנקבה בלבד. יצא מחותך או מסורס, מסורס זה כוונה שהוא נולד הפוך, משיצא רובו הרי זה כילוד. יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. אי זה רוב ראשו? משתצא פדחתו. המפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה. עכשיו, אם גם לא ידוע אם זה בכלל וולד, אז תשב לזכר ולנקבה ולנידה. זאת אומרת לא יהיו לה ימי טוהר. המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לוולד, כי עד פחות מארבעים, כן, אז הוולד אפילו לא נוצר. ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנידה. רבי ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנידה, יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנידה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד ונקבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה זה וזה לארבעים ואחד.
אומרת הגמרא: כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה - י"ד טמאים וכ"ו טהורין, אז בעצם נותנים עליהם את חומרי זכר וחומרי נקבה, כן? עכשיו, בימי טומאה היא תשב ארבעה עשר ימים. אנחנו יודעים שאם יולדת זכר אז שבעה ימים היא טמאה, ואם יולדת נקבה היא טמאה ארבעה עשר ימים. אז פה מחמירים עליה כאילו זה נקבה, והיא תהיה טמאה ארבעה עשר ימים שמא היה נקבה. ולאחר מכן הרי יש ימי טוהר - בזכר הימי טוהר זה עוד שלושים ושלושה ימים, ובנקבה זה עוד שישים ושישה ימים. כן. אז פה היא תשב עשרים ושישה ימים ימי טוהר, כי אנחנו הורדנו לה שבעה ימים, הפכנו אותם לימי טומאה. אז היא תשב כאילו כמו זכר, כלומר יהיה לה ימי טוהר כמו זכר, כן, פלוס פחות השבעה ימים שבהם היא הייתה טמאה בגלל שחששנו שמא זה היה נקבה, כי נותנים עליה חומרי זכר וחומרי נקבה.
אומרת הגמרא: הדא דאת אמר לביתה, כן? להיות טהורה לבעלה, אבל לטהרות תשב- כל ימי טוהר של נקבה. כלומר צריך להגיע עד שמונים יום מהלידה. כן, אמרנו שכיוון שגם בימי הטוהר הרי היא אסורה בטהרות, אז לכן בעצם מחמירים עליה שהיא אסורה כל השמונים יום בטהרות.
כלל, למדנו במשנה טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה וחוששין לזכר, והיא צריכה לנהוג כמו שאמרנו ארבעה עשר ימים טמאים כיולדת נקבה, וחושבים על זכר בימי טוהר. כלומר לא נותנים לה, אלא רק את ימי טוהר של זכר - זה אמרנו שלושים ושלושה ימים, אבל מתוך זה מורידים את השבעה ימים שכבר עברו שהוספנו לה כאילו שהיא הייתה יולדת נקבה. וכשעניין לטומטום ונקבה או אנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה בלבד ואין חוששין לזכר, כן, כי הרי יש נקבה.
אומרת הגמרא: הדא אמרה: ילדה זכר ונקבה או נקבה וזכר תשב לנקבה. כן, בלבד.
כן, למדנו במשנה: אם יצא מחותך או מסורס, כלומר יצא הפוך, אז משיצא רובו הרי זה כילוד. יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. שואלת הגמרא: "מחותך שיצא ראשו מהו?" כן, האם הראש נחשב עיקר? ואז אם יצא הראש זה כבר נחשב ילוד למרות שבעצם הוא יצא מחותך, או שנאמר לא, רק אם הוא כדרכו, רק אז אם יצא ראשו זה נקרא ילוד, אבל אם לא צריך לצאת רוב גופו.
אמר רבי יסא: "איתפלגון רבי יוחנן ורבי אלעזר". רבי יוחנן אמר ראשו כרובו, כלומר אפילו במחותך, אפילו במסורס, אז ראשו כרובו - אם יצא הראש הוא כבר נחשב ילוד. ורבי אלעזר אמר ראשו כאחד מאיבריו - מצטרף לרוב, אבל הוא לא נחשב יותר מהאחרים.
מתניתא פליגא על רבי יוחנן - דתניא יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד. אז רואים שהראש לא פותר, כן? ואומרים "פתר לה בשיצא" - שיצא הראש רק בסוף, אחרי שיצא רובו רק אז יצא הראש, אז פה הולכים אחר הרוב.
[דף יב עמוד ב]
מתניתא פליגא על רבי יוחנן דתניא יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. הדא קדמיתא אמרה ראשו לא כלום דמשמע שבמחותך לא תלוי ביציאת הראש, בכל מקרה צריך שיצא ראשו, אלא אם יצא כדרכו די ברוב ראשו, אבל אם יצא מסורס צריך שיצא כל ראשו. רבי יונתן° ורבי שמעון בן לקיש° רבי יונתן° כרבי יוחנן° בר נפחא דראשו כרובו ורבי שמעון בן לקיש° כרבי אלעזר° בן פדת דראשו כאחד מאיבריו תנן: אזהו רוב ראשו משיצא פדחתו רבי זעירא° מחוי הראה לחברייא ג_לטפדחתו וגולגולתו דכשיצא פדחתו יצא רוב גלגלתו. הדא דבי גמליאל בי רבי ליאני° בעא קומי רבי מנא° בן יונה: מכיון דאת אמר מחותך וולד הוא ואימו טמאה לדה מעתה הבא אחריו אינו בכור לא לנחלה ולא לכהן ולמה שנינו שהבא אחריו בכור לנחלה אמר לו: תיפתר שיצאו מתים וכתיב ראשית אונו — מי שלבו דוה עליו, וזה כיוון דאין לב אביו דוה עליו לא נקרא ראשית אונו. אמר רבי יצחק בר נחמן° בשם רבי אלעזר° בן פדת נחבסה ג_מגולגולת העוף ברובו. רבי זעירא° אמר בשם שמואל° בר אבא בר אבא נפסקה ג_מאגרגרת העוף ברובו. אתא עובדא קומי רבי יוסי° בר זבידא בעוף אחד שניקב מלא מחט בגרגרת אמר רבי יוסי° בר זבידא וכי אין אנו יודעין אי זה הוא רובו? ברור שאין כאן רוב
הדרן עלך פרק המפלת
פרק רביעי – בנות כותים
מתני': בנות כותים נידות מעריסתן, והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון, מפני שהן בועלי נידות, והן יושבות על כל דם ודם. ד_אואין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתן בספק.גמ': דם נידה זהום, דם בתולים אינו זהום. דם נידה אדום, דם בתולים אינו אדום. דם נידה מן המקור, דם בתולים אינו מן המקור, ד_באלא מן הצד.
מתני': בנות צדוקין בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותן, הרי הן ככותיות. פירשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראל. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: לעולם הן כישראל, עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותן.
מתני': דם נכרית ודם טהרה של מצורעת - °בית שמאי מטהרין, ו°בית הלל אומרים: כרוקה ד_גוכמימי רגליה מטמא לח ולא יבש. דם יולדת שלא טבלה - °בית שמאי אומרים: כרוקה וכמימי רגליה, ו°בית הלל אומרים: ד_דמטמא לח ויבש. ד_הומודין ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש.
מתני': המקשה ד_ונידה קישת ד_זשלשה ימים מתוך אחד עשר, שפת מעת לעת וילדה, הרי זו כיולדת בזוב - דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. °רבי יהושע בן חנניה אומר: לילה ויום כלילי שבת ויומו, ששפת מן הצער אבל לא מן הדם.
מתני': וכמה היא קשויה? °רבי מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמשים יום. °רבי יהודה בר עילאי אומר: דייה חדשה. °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי שמעון בן יוחאי אומר: ד_חאין קישוי יותר משתי שבתות.
מתניתא פליגא על יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. כן. "הדא קדמיתא אמרה ראשו לא כלום" - כתוב שייצא, זה משהו שמחותך לא תלוי ביציאת הראש, כי תלוי רק אם יצא כדרכו עד שייצא רוב ראשו. מה שאם יצא מחותך לא תלוי בכלל בראש. ואנחנו גומרים: לא, בכל מקרה צריך שייצא רוב ראשו, אלא שאם יצא כדרכו די ברוב ראשו, אבל אם יצא מחותך, אז פה אני דורש שייצא כל הראש.
רבי יונתן ורבי שמעון בן לקיש - רבי יונתן כרבי יוחנן, הוא סובר שראשו כרובו, ורבי שמעון בן לקיש כרבי אלעזר, שהוא סובר שראשו כאחד מאיבריו. ואנחנו גומרים - תנן: איזהו רוב ראשו? מי שיצא פדחתו. רבי זעירא מחוי לחברייא - הראה להם, הראה להם פדחתו וגולגולתו. כן, כי ברגע שיוצא הפדחת אז זה כבר יצא רוב הגולגולת.
ואומרים: "הדא דבי גמליאל בי רבי ליאני בעא קומי רבי מנא" - מכיוון שאמרת שמחותך זה ולדו ונפטר מהלידה, אז אם כן מעתה הבא אחריו שלא יהא בכור, לא לנחלה, לא לכהן. ולמה שנינו שהוא בכור לנחלה? אמר לו: תיפתר שיצאו מתים. וכתיב "ראשית אונו" - מי שליבו דווה עליו, וזה כיוון שאין לב אביו דווה עליו כי הוא נולד מת, אז האבא עוד לא נקשר אליו, הוא לא נקרא ראשית אונו, אז לכן הוא הבכור לנחלה.
אמר רבי יצחק בר נחמן בשם רבי אלעזר: גולגולת העוף ברובו. כלומר, אם הגולגולת התרסקה ברובו, כן? הולכים לפי רוב ואז זה טרף, אם לא יודעים אם זה רובו, זה לא טרף. רבי זעירא בשם שמואל: גרגרת העוף ברובו. כן, כלומר גם הגרגרת - הנקב שפוסל צריך שיהיה ברובו.
"אתא עובדא קומי רבי יוסי שניקב מלא מחט". אמר רבי יוסי: "וכי אין אנו יודעין אי זה הוא רובו?" כן, ברור שאין כאן רוב, אז כיוון שברור שאין כאן רוב, ברור שזה כשר ולא טרף.
עד כאן הדרן עלך פרק המפלת, אם ירצה השם. עכשיו, מכאן ואילך בעצם אין בדיוק גמרא בתלמוד ירושלמי, יש רק קטעים ממש קטנים לקראת המשנה.
פרק ד' הלכה א', תנן במשנה: בנות כותים נידות מעריסתן, כלומר גזרו עליהם כיוון שהם סברו שרק אישה בת ישראל שייך בה נידות, ולכן גזרו עליהם שיהיו נידות כבר מעריסה. והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון, מפני שהן בועלי נידות, והן יושבות על כל דם ודם. כלומר, כיוון שלא היה להם את המסורת של הדמים, איזה דם מטמא ואיזה דם טהור, אז הרבה פעמים היו טועות, אז לכן גזרו שהם בועלי נידות ויושבות על כל דם ודם, ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתן בספק.
אומרת הגמרא: דם נידה זהום, דם בתולים אינו זהום. דם נידה אדום, דם בתולים אינו אדום. דם נידה מן המקור, דם בתולים אינו מן המקור, אלא מן הצד.
פרק ד' הלכה ב', תנן במשנה: בנות צדוקין בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותן, הרי הן ככותיות. פירשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראל. רבי יוסי אומר: לעולם הן כישראל, עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותן. כן, מסתמא רוב הצדוקים נהגו כמו חכמי ישראל.
פרק ד' הלכה ג', תנן במשנה: דם נכרית ודם טהרה של מצורעת - בית שמאי מטהרין, ובית הלל אומרים: כרוקה וכמימי רגליה. כלומר זה מטמא לח ולא יבש. דם יולדת שלא טבלה - כלומר יולדת שלא טבלה אחרי הלידה - בית שמאי אומרים: כרוקה וכמימי רגליה, כן, כמו שאמרנו זה מטמא לח ולא יבש. ובית הלל אומרים: מטמא לח ויבש. לא, זה כמו נידה לגמרי. ומודין ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש. כן, כמו שאמרנו, שאם האישה ילדה באחד עשר הימים שבין נידה לנידה, וגם היא שפתה - כלומר היה זמן של עשרים וארבע שעות שבהם לא היה לה את הקושי - אז זה נקרא שיולדת בזוב והוית זיבה, אז פה בוודאי שמודים שמטמא לח ויבש כמו זבה.
פרק ד' הלכה ד', תנן במשנה: המקשה נידה קישת שלשה ימים מתוך אחד עשר, שפת מעת לעת וילדה, הרי זו כיולדת בזוב - דברי רבי אליעזר. כן? כלומר, אם היא ילדה בימי נידות, היא נידה. אם היא ילדה בימי זיבה, אז היא בעצם צריכה להיות טהורה מהזיבה, כן? ואם היא הייתה יולדת גם ביובש, כלומר לא היה יורד דם, אז אולי גם הייתה טהורה לגמרי. אבל פה מדובר שירד לה דם, אבל היה כאב, והכאב הוא בא מהלידה. כן? אז בעצם הדם הזה, אם היא לא שפתה, כלומר לא היה זמן של רגיעה מהכאבים, אז זה לא נחשב דם זיבה, אלא דם לידה, ודם לידה לא מטמא. כן? אבל אם היא שפתה מעת לעת וילדה, הרי זו כיולדת בזוב, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: לילה ויום כלילי שבת ויומו, כלומר צריך להיות ממש לא עשרים וארבע שעות סתם, אלא צריך לפי הסדר, כלומר שמתחיל בלילה ולאחר מכן היום, כן, כמו ליל שבת ויומו, ששפת מן הצער אבל לא מן הדם. כלומר לא אכפת שממשיך לראות דם, אבל העיקר שנרגע הכאב, זה מה שחשוב, זה מה שקובע.
פרק ד' הלכה ה', תנן במשנה: וכמה היא קשויה? רבי מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמישים יום. כלומר אפילו ארבעים וחמישים ימים לפני הלידה, אם היה לה את הקושי מאז, זה עדיין נחשב כאילו דם לידה, וכמו שאמרנו זה לא מטמא. רבי יהודה אומר: דייה חדשה. כן, דייה חדשה, כלומר החודש האחרון. רבי יוסי ורבי שמעון אומר: אין קישוי יותר משתי שבתות. כן, זה לגבי דייה חדשה - ראינו במחלוקת האם הכוונה לחודש התשיעי שלה, או שזה ימי שבוע דווקא, או שזה חודש לפי תחילת חודש וכולי. כן, ראינו את זה בגמרא במקומות אחרים.
פרק ד' הלכה ו', תנן במשנה: המקשה בתוך שמונים של נקבה - כל הימים שהיא רואה טהורים עד שייצא הוולד. כלומר, אם תוך השמונים ימים, אמרנו שיש לה - אם יולדת זכר, אז יש לה שבעה ימים טמאים, ולאחר מכן שלושים ושלושה ימים בדמי טוהר, ונקבה זה ארבעה עשר ימים טומאה, ולאחר מכן עוד שישים ושישה ימים של דמי טוהר. עכשיו, בזמן הזה יכול להיות שייווצר וולד, כמו שאמרנו, אחרי ארבעים יום הוולד ניכר. אז אם היא ילדה נקבה ובתוך השמונים ימים היא הקשתה, כלומר התחיל לצאת לה דם וכאבים של לידה, אז כל הימים שהיא רואה טהורים עד שיצא הוולד. רבי אלעזר מטמא.
אמרו לרבי אלעזר: מה עם מקום שהחמיר בדם השופי? הרי לפני הלידה, בלידה רגילה, אז החמרנו בדם השופי. אמרנו אם היא מקשה הדם טהור, אבל אם זה יורד בשופי, כן? אז היא טמאה. אם זה בא בקושי אז היא טהורה, אם זה בא בשופי היא טמאה. אז ומה המקום שהחמיר בדם השופי? הכוונה לפני הלידה, אז זה כן בדם הקושי - הרי שם לפני הלידה, אם זה היה דם קושי אז היא טהורה, כי זה מחמת הוולד לא מחמת הנידה. אז מקום שהקל בדם השופי, כלומר בדם טהור, שדווקא דם שיורד רגיל הוא טהור - אינו דין שנקל בדם הקושי? כלומר שאם יתעכב, כן? באותם שמונים ימים, אז באותם שישים ותשעה ימים, אז נקל וזה טהור? אמר להם: לא כן, ממה הקל עליה? מטומאת זיבה, אבל טמאה היא טומאת לידה. כן, אז גם אני מסכים איתכם.
תנן במשנה: כל אחד עשר יום בחזקת טהרה. כלומר באחד עשר הימים שבין נידה לנידה. זאת אומרת, אישה שהיא רואה פעם ראשונה, אז יש לה שבעה ימי נידות, ולאחר מכן יש אחד עשר ימים של ימי זיבות, ולאחר מכן פה יש מחלוקת מה בדיוק ההלכה. לפי הרמב"ם זה תמיד יהיה שבע ועשרה, שבע ועשרה, אבל לפי רש"י, רמב"ן וכולי, וכמעט כל הראשונים וכל האחרונים, פעם הבאה שהיא תראה - לא משנה מתי - יתחיל נידות מחדש. כן, כלומר מה שדיברו על ימי זיבה זה רק אחד עשר ימים הצמודים לימי נידות שהיא ראתה בהם. כן? אז כל אחד עשר יום בחזקת טהרה, כי ימי זיבה זה ימים שהיא לא רשאית לראות בהם. אם היא רואה זה כנראה זיבה, זה מחלה, אבל אם היא לא רואה זה רגיל, אז היא לא אמורה לראות בהם.
כן, אז ישבה לה ולא בדקה - שגגה, אנוסה, הזילה ולא בדקה, הרי היא טהורה. כן, כי ימים אלה הם לא ימים שהיא אמורה לראות בהם. הגיעה שתי וסתה ולא בדקה, הרי זאת טמאה. רבי מאיר אומר אם הייתה במחבוא והגיעה שתי וסתה ולא בדקה הרי זו טהורה, כיוון שחרדה מסלקת דמים, כך סובר רבי מאיר. אבל ימי זב וזבה שומרת יום כנגד יום, הרי בחזקת טומאה.
הוא כותב כאן בקצרה בסוף הספר, שנמצא אחרי סיום הדפוס הראשון מהש"ס, את הקולופון המסורתי בסוף הירושלמי - עד כאן השתדלו בתלמוד לחזור ולתקן ולשלוח שליחים ואגרות בכל המקומות, ולא נמנעו מלטרוח בכך, אלא ארבעה עשר דוכתין וגליונות תיקנו, ובדקו את הנוסחים על פי כמה כתבי יד ודפוסים, ונדקדק בהם הרבה, ותפסו את הנוסח היותר מדויק על פי שלושה כתבי יד קדמונים שנמצאו לפניהם.
כד ven מגעון בהאי חיבורא, ומצליב ומבקש רחמים מקודם, שהאלוה שברא שמים וארץ יזכנו להשלים תלמוד זה, ונזכה להשלימו, ונזכה גם להשלים כל שאר ספרי הקודש, אמן סלה.
עד הנה נגד הכותים, וסליק לה מסכת נידה וכולה תלמוד ירושלמי. בריך רחמנא דסיען מרישא ועד כען.
[דף יג עמוד א]
מתני': ד_טהמקשה בתוך שמונים של נקיבה, כל דמים שהיא רואה טהורין עד שיצא הוולד. ו°רבי אליעזר בן הורקנוס מטמא. אמרו לו ל°רבי אליעזר בן הורקנוס: מה אם במקום שהחמיר בדם השופי לפני הלידה, היקל בדם הקושי? מקום שהיקל בדם השופי דם טוהר, אינו דין שנקל בדם הקושי? אמר להן: דייו לבא מן הדין להיות כנדון! ממה היקל עליה מטומאת זיבה, אבל טמיאה היא טומאת לידה.
מתני': ד_יכל אחד עשר בחזקת טהרה. ישבה לה ד_יאולא בדקה - שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה - הרי זו טהורה. הגיע שעת ווסתה ולא בדקה - הרי זו טמיאה. °רבי מאיר אומר: אם ד_יבהיתה במחבא, הגיעה שעת ווסתה ולא בדקה - הרי זו טהורה, שחרדה מסלקת הדמים. אבל ימי הזב ד_יגוהזבה ושומרת יום כנגד יום - הרי אילו בחזקת טומאה. זה הוא אשר נמצא אחר סילוק הדפוס הראשון מהש"ס הזה. עד כאן אשכחנא מהאי תלמודא, ולאינא טובא לשלחא איגרין ואיזגדון בכל דוכתין, ופרינן ולאינא ולא אשכחנא אלא אילין ד' סידרין, וגליפא יתהון בגילופין במאני אברא ופרזלא בעיונא סגין, ושקלינן וטרינן בהו טובא למיהך בארח קשוטא בגירסות הישרות, עם תלת טפיסין אחרנין דוקניות דהוון קדמנא כד הוינא מגהון בהאי חיבורא. וכען נצלי ונבעי רחמין מן קדם אלהא חייא עילאה דיערע קדמנא תשלום האי תלמודא, ונזכה לאשלמא ליה כדקא יאות, ונזכה להתחיל ולהשלים כל שאר ספרי הקדש. אמן סלה. הדרן עלך פרק בנות כותים, בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נידה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נידה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת נידה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:
הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת נידה כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":
קדיש בנוסח אשכנז / ספרד
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח
יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
ויש נוהגים במקום:
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)