ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת נדרים/הדפסה (פרק שלישי)
תלה הפרשה בראשי המטות שיהא מתירין נדרי העם. אמר רב יהודה° בשם שמואל° בר אבא בר אבא, דכתיב (במדבר מטות ל ג) ככל היוצא מפיו יעשה לא יחל דברו - הוא אינו מיחל דברו, הא אחר עושה דברו חולין. ואי זה זה? זה חכם שמתיר נדרו. חנינה בן אחי °רבי יהושע בן חנניה אומר מדכתיב (תהילים קיט קו) נשבעתי ואקיימה - פעמים שאינו מקיים. °רבי יהושע בן חנניה אומר דכתיב (תהילים צה יא) אשר נשבעתי באפי - באפי נשבעתי, חוזר אני בי. וכיוון שכל הנדרים חכמים הם שהם מתירין, אמאי תנינן ארבעה נדרים התירו חכמים? אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי חייה רובה°: אילו אינן צריכין היתר חכם שמעצמם בטלו. רב° אבא בר אייבו ושמואל° בר אבא בר אבא תריהון אמרין: אלו אין צריכין היתר חכם. התיב איסי: והרי לא מצינו היתר על ידי פתח לנדרים שלא בחרטה אלא מיכן על ידי שיאמר אדעתא דהכי לא נדרי ונמצא שלא היה מעולם נדר כמו ד' נדרים הללו שלא היה בלבו לשם נדר, ואיך אפשר לאמר שאינם צריכים התרה, הרי מהם נלמד דרך ההתרה? אמר לו שמואל° בר אבא בר אבא חגר עליה מותנא שנס מתניים תתעמק בדבר ותבין את ההבדל פה יש פתח מגופו שברור שלא כיוון לנדר ממש, אבל בשאר נדרים שחכם מוצא להם פתח הפתח מצד אחר. שאותו אדם ודאי התכוון לנדור, אלא שהחכם מוצא צד מסוים שבו אותו אדם לא התכוון לנדור, ונדר שבטל מקצתו בטל כולו. מתניתא פליגי על איסי שאמר שאף כאן צריך חכם, דתנן האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור של חיטין וכו' °רבי מאיר אומר אסור עד שיתן וחכמים אומרים אף זה יכול להפר נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו הריני כאילו התקבלתי רואים שכשיש פתח פשוט אין צורך בחכם. פתר לה: כל נדרים צריכין פתח ממקום אחר ואלו פתחן בצידן אבל לעולם צריך חכם תנן: נידרי זירוזין כיצד היה מוכר חפץ אמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע ארבע דינרים והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל שני דינרים שניהם רוצין בשלשה דינרין. אמררבי זעירא° הדא דאת אמר בשאינן מעמידים דבריהם אבל אם היו מעמידין דבריהם שזה אומר התכוננתי דווקא בסלע וזה אומר התכוננתי דווקא בשקל נדר גמור הוא וצריכין היתר חכם. הרי זה מעמיד וזה אינו מעמיד? מאחר שבטל אצל זה יבטל זה שלא אמר זה אלא מפני זה. תלמידויי דרבי חייה בר לולייני° אמר י אמררבי יודן° אילו היה אומר זה המוכר בסלע ארבע דינר והתכוון לפחות דינר ולתת בשלוש ושנים אומרים בשקל שני דינרים אלא שאחד מעמיד דבריו וזה הקונה הראשון אף שאמר בשקל אומר התכוונתי ליתן לו בשלש והתפשרו על שלוש וזה הקונה השני אומר בשקל מעמיד - מאחר שביטל דינר זה המוכר על זה הראשון ובטל הנדר אצלו אם ירצה יבטל עוד דינר אחר אצל השני המעמיד ויתנו לו בשנים. תנן °רבי אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו אף זה מנדרי זרוזין שמותרים. אמררבי אמי° בן נתן מאן תני נידרי זירוזין °רבי טרפון שאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה, ואין הנדר חל בדבר המסופק כגון שתלה נדרו בתנאי, אף כאן כיוון שהתנה שהנדר יחול רק אם לא יאכל הנדר בטל, והסיבה שרבי אמי° בן נתן היה חייב להעמיד את המשנה כ°רבי טרפון זה כיוון דו פתר לה במעמידין שלכך התכוונו.
למדנו במשנה: ארבעה נדרים התירו חכמים. שואלת הגמרא: וכל הנדרים לאו חכמים הם שמתירים? קודם כל, מניין יש בכלל כוח לחכמים להתיר נדרים? דכתיב וידבר משה אל ראשי המטות. תלה הפרשה בראשי המטות שיהא מתירין נדרי העם. אמר רבי יהודה בשם שמואל דכתיב "לא יחל דברו". הוא אינו מיחל דברו, הא אחר עושה דברו חולין. ואיזה זה? זה החכם שמתיר נדרו. חנינא בן אחי רבי יהושע אמר דכתיב נשבעתי ואקיימה - פעמים שאינו מקיים. אם חכם מתיר לו. רבי יהושע אמר דכתיב אשר נשבעתי באפי - באפי נשבעתי, חוזר אני בי. וכיוון שכל הנדרים חכמים הם שמתירים, אמאי תנינא ארבעה נדרים התירו חכמים?
אמר רבי אלעזר בשם רבי חייא רובה: אילו אינן צריכין היתר חכם. זה הכוונה, כי מעצמם הם בטלים. רב ושמואל תריהון אמרין: אלו צריכין היתר חכם, כמו שאמרנו קודם. התיב איסי: והרי לא מצינו פתח לנדרים אלא מיכן. כלומר זה המקור להיתר נדרים שלא בחרטה, שאיך שהוא יאמר "על דעת כך חילל נדרי". ונמצא שלא היה מעולם נדר כמו ארבעה נדרים הללו, כי לא היה בליבו לשם נדר. אז איך אפשר לומר שלא צריכים התרה? הרי מהם נלמד כל דרך התרה.
אמר לו שמואל: חגר עליה מותנא. התעמק בדבר ותבין את ההבדל. ההבדל הוא שפה יש פתח ברור, ברור שהוא לא כיוון לנדר ממש. כלומר הפתח הוא בגופו. בשאר הנדרים שחכם מוצא להם פתח, הפתח הוא מצד אחר. כלומר אותו אדם ודאי התכוון לנדור, אלא שהחכם מוצא צד מסוים שבו אותו אדם לא התכוון לנדור, ואז זה שבטל מצד זה בטל כולו. ככה הוא מתיר. זה ההבדל: פה הפתח הוא בגוף הנדר, כי זה ברור שהוא לא התכוון. שמה, בשאר הנדרים, הוא צריך להביא את זה למצב כזה שיש צד מסוים שאותו אדם לא התכוון. לכן צריך חכם.
מתיבתא: מתניתא פליגא על איסי - רבי מאיר אף זה יכול להפר נדרו שלא על פי חכם. איך? אם אומר "הרי אני כאילו התקבלתי". הוא אומר: אתה רוצה רק לכבד אותי? "כאילו התקבלתי". רואים שכשיש פתח פשוט לא צריך חכם.
מתרץ הגמרא: פתר לה: כל נדרים צריכין פתח ממקום אחר ואלו פתחן בצידן. הוא לא התכוון להגיד שלא צריכים חכם, אלא כל הדברים האחרים כן. החכם צריך לחפש איך להתיר את זה, להביא אותו לנקודה שבה הוא אומר "לזה לא התכוונתי". אבל כאן פתחן בצידן, אבל לעולם צריך שניהם רוצין בשלשה דינרין.
למדנו נדרי זרוזין כיצד: היה מוכר חפץ ואמר "קונם שאני פוחת לך מנכסי" - כלומר לא פחות מארבעה דינרים. וזה אומר "קונם שאני מוסיף לך על שקל" - כלומר לא יותר משתי דינרים. ואם שניהם רוצים בשישה דינרים אז יכולים למכור. אמר רבי זעירא: הדא דאת אמר בשאינן מעמידים. כלומר הם לא אומרים "התכוונתי דווקא", אבל אם היו מעמידין - זה אומר "התכוונתי דווקא בסלע", וזה אומר "התכוונתי דווקא בשקל" - הנדר גמור, צריכין היתר חכם.
הרי זה מעמיד וזה אינו מעמיד. כלומר אם המוכר דווקא רוצה ארבעה דינרים והקונה לא מוכן, אומר "לא יותר משתיים", אבל לא אכפת לו גם שלוש. אז מאחר שבטל אצל זה יבטל זה. כי הרי זה שאמר ארבע הוא אמר את זה רק בגלל שהוא אמר שתיים. יכול להיות שאם הוא היה אומר שלוש אז הוא כן מסכים.
תלמידוי דרבי חייא בר לולייני אמר, אמר רבי יודן: היה אומר זה - כלומר אם המוכר אומר נניח בסלע, כלומר בארבעה דינרים, והוא התכוון באמת בתוך תוכו שהיה מוכן להוריד דינר, עד שלוש הוא הסכים. ושניהם אומרים בשקל, כלומר בשתי דינרים, אלא שזה, קונה אחד, אומר "התכוונתי אתן לו שלוש", כלומר הייתי מוכן להתפשר. ואילו הקונה השני אומר "לא, אני בשקל ואני מעמיד, לא התכוונתי יותר מזה". אז מאחר שביטל דינר זה על זה יבטל עוד דינר אחר ויתנו לו בשנים. כלומר המוכר יכול היה לבטל דינר אחד ולמכור לראשון, ואז בעצם הנדר בטל, ואז אם הוא ירצה הוא יכול גם להוריד עוד שקל, למרות שבעצם התכוון מראש שלא פחות משלוש. אבל כיוון שהוא כבר, מותר לו להוריד עוד לשני.
למדנו במשנה: רבי אליעזר בן יעקב אומר אף על הרוצה להדיר את חברו שיאכל אצלו - כלומר גם זה נקרא מנדרי זרוזין שמותרים. אמר רבי אמי: מאן תני נידרי זירוזין - רבי טרפון, שהוא אמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה, ובעצם הנדר לא חל, כיוון שיש פה דבר שהוא מסופק. הרי הוא תלה את הנדר בתנאי שהשני לא יסכים לבוא. אז לכן זה מסופק, אין פה הפלאה, וממילא הנדר לא חל. אז גם כאן, כיוון שהתנה שהנדר יחול רק אם לא יאכל, הנדר בטל. והסיבה שרבי אמי היה חייב להעמיד את המשנה כרבי טרפון - זה כיוון שהוא פתר לה במעמידין. הוא אמר שלכך הם התכוונו, כי כל אחד מהם התכוון באמת, ולא אמר את זה כדי לגרום לשני להוריד את המחיר, אלא פה הם התכוונו בפירוש. אבל לפי רבי טרפון זה לא חל כיוון שגם כאן הוא תלה את זה בדעת השני, אז אין פה הפלאה.
אמררבי אבא° תיפתר לדברי הכל בשאין מעמידין. אין תימר במעמידין: ניתני °רבי אליעזר בן יעקב ו°רבי טרפון שניהן אמרו דבר אחד. אית תניי תני הרוצה להדיר את חבירו, אית תניי תני אף הרוצה להדיר את חבירו. מאן דאמר הרוצה מסייע לרבי אמי° בן נתן שאין זה המשך של דיני זרוזין. מאן דאמר אף הרוצה מסייע לרבי אבא° שאף זה מנדרי זרוזין. רבי פדת° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מאן תנא נידרי זירוזין אף את הרישא °רבי טרפון. תנן °רבי אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר כיני מתניתא כך כוונת המשנה יאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. ומה שצריך לזכור בשעת הנדר זה דווקא בשלא התנה שהנדר יחול רק אם יתקיים תנאי מסויים אבל אם התנה שהנדר יחול רק אם יתקיים תנאי מסויים אף על פי שאינו זכור ממה שאמר שכל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל הנדר בטל כדעת °רבי טרפון שאין כאן הפלאה ומה שמועיל תנאי זה דווקא בנדרים אבל שבועות אינו מועיל דתניי בנדרים ואין תניי בשבועות. כהדא דתני לפני שמשביעים אותם בשבועות הדיינין אומרים להם תדעו שאנו משביעים אתכם כתניין שבלבינו לא כתנויי שבלבכם. אמר °רבי יהודה בר עילאי אפילו אם לא אמרו להם תדעו שאנו משביעים אתכם כתניין שבלבינו כתניי שבליבינו הוא משביעו שאין תנאי תופס בשבועות. ולמה הוא מתנה עמו? מפני ההדיוטות שלא יאמרו יש תניין בשבועות. תני רבי חנניה° קומי רבי מנא° בן יונה מדכתיב (דברים נצבים כט יד) כי את אשר ישנו פה - מה את שמע מינה? אמר לו: מה דורות הבאים אחרינו אין בליבן תניי אף אנו אין בלבינו תניי.
מתני': ג_גנידרי הבאי כיצד אמר אם לא ראיתי בדרך הזו כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ג_דנדרי שגגות כיצד, אמר אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל וששתה, שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכל ושתה, אמר קונם אשתי נהנית לי
אמר רבי אבא: תיפתר דברי הכל שאין מעמידין. אבל אני יכול גם להעמיד את זה כדעת כולם. כמובן, אם הם לא מעמידים אלא כל אחד אמר את זה רק כדי לגרום לו שיקבל את דבריו. ועכשיו, אין תימר במעמידין - ניתני רבי אליעזר בן יעקב ורבי טרפון שניהן אמרו דבר אחד. כן, אם מדובר פה במעמידים אז היה צריך להגיד ששניהם, גם רבי טרפון גם רבי אליעזר בן יעקב, בשיטה אחת.
אית תניי תני הרוצה, ואית תניי תני אף הרוצה. מה אמר "הרוצה"? זה מסייע לרבי אמי, שהוא אומר שבעצם זה לא המשך של דיני זרוזין - ארבע הראשונים דיני זרוזין, ולאחר מכן הוא אומר דין חדש "הרוצה", ופה מדובר אפילו במעמידים כי זה כמו רבי טרפון. ומה אמר "אף הרוצה" - זה מסייע לרבי אבא, שבעצם פה המקרה שלו ממשיך - זה המשך של המשנה שמדברת על נדרי זרוזין, גם זה נדר זרוזין. אז אם כן זה דעת כולם, כי פה מדובר שהם לא מעמידים, ומסתדר עם כולם.
רבי פדת בשם רבי יוחנן: מאן תנא נידרי זירוזין - רבי טרפון. כלומר מי אמר גם רישא - גם רבי טרפון אמר רישא. רבי אליעזר בן יעקב, כיני מתניתא: כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. אמרנו שמי שרוצה לזכות חברו וכו' יכול להגיד דבר כזה, אז באמת אמר: כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל, אבל בלבד שיהא זכור בשעת הנדר. עכשיו, מה צריך לזכור את הנדר - דווקא בשלא התנה. אבל אם התנה אף על פי שאינו זכור - הנדר בטל, כלומר אם בשעת שהוא נודר הוא מתנה, אז בכל מקרה הנדר בטל. כי זה כמו שאנחנו רואים שדעת רבי טרפון - כיוון שפה זה נדר, אין פה הפלאה, ואין הנדר... לבטל. אבל אם הוא לא מתנה, פה צריך שיהיה זכור בשעת הנדר.
עוד דבר: מה שמועיל תנאי זה דווקא בנדרים, אבל בשבועות אינו מועיל תנאי. למה? כי תניי בנדרים ואין תניי בשבועות. איפה ראינו את זה? כהדא דתני שבועות הדיינין - לפני שמשביעים אותם אז אומרים להם: תדעו לכם שמשביעים אתכם כתניין שבלבינו לא כתנויי שבלבכם. אז רואים מכאן שאין תנאים - אדם שנשבע, משביעים אותו, אז הוא לא יכול להגיד "יש לי תנאים".
אמר רבי יהודה: אפילו אם לא אמרו להם "תדעו שאנחנו משביעים אתכם כתנאי שבלבנו" - כתניי שבליב ו הוא משביעו. למה? כי אין תנאי תופס בשבועות. אז למה בכל זאת אומרים להם את הדבר הזה? זה מפני ההדיוטות שלא יאמרו יש תניין בשבועות. הם יחשבו שיש, אז לכן אומרים להם "תדעו לכם אנחנו משביעים אתכם על התנאי שבלבנו", למרות שבעצם אין תנאי בשבועה.
תני רבי חנניה קומי רבי מנא: מדכתיב כי את אשר ישנו פה וכו' - מה אתה שמע מינה? איך אתה רואה מפה? אמר לו: מה דורות הבאים אחרינו אין בליבן תנאי, כי הרי הם לא פה, אף אנו אין בלבינו תניי.
📜 הדינים העולים מדף ח עמוד ב
ג_ג נדרי/שבועות הבאי (לשון גוזמה שאין הדעת סובלת) אינם חלים
- מקור: "נידרי הבאי כיצד אמר אם לא ראיתי בדרך הזו כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבועות, פרק ג, הלכה ה, |שו"ע יו"ד סימן רלב סעיף ד, סמ"ג לאוין רמ, סמ"ג לאוין רמא
- מצב: נפסק
- הכרעה: כדברי הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו שנדרי ושבועות הבאי אינם נדר ואינם שבועה, כדוגמת "אם לא ראיתי כעולי מצרים" או "כנחש כקורת בית הבד"
ג_ד נדר שנעשה בשגגה (מתוך טעות במציאות או בזיכרון) אינו חל
- מקור: "נדרי שגגות כיצד, אמר אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל וששתה, שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכל ושתה, אמר קונם אשתי נהנית לי עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|ירושלמי מאיר נדרים ט שגנבה את כיסי ושהיכת את בני"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבועות, פרק ד, הלכה א, רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ח, הלכה ג, רמב"ם, הלכות שבועות, פרק ג, הלכה ו, |שו"ע יו"ד סימן רלב סעיף ו, |שו"ע יו"ד סימן רלט סעיף טז, סמ"ג לאוין רמ, סמ"ג לאוין רמא, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שנדרי שגגות אינם חלים, כגון שנדר על סמך טעות שנתבררה כלא נכונה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי שבועות כב א — הנשבע "לא אוכל" על דג מפרש חייב בכל שהוא לכל הדעות, שכן מפרש כבריה דמי
- מקבילה בבבלי: בבלי שבועות כב א — הנשבע "שלא אטעום" וטעם כל שהוא, חייב על כך אף לדעת החולקים במחלוקת אכילה בכזית
שגנבה את כיסי ושהיכת את בני ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה. ראה אותן אוכלין תאנים ואמר להן הרי הן עליכם כקרבן, ונמצאו אביו או אחיו והיו עמהן אחרים. °בית שמאי אומרים הן מותרין ומה שעמהן אסורין ו°בית הלל אומרים ג_האילו ואילו מותרין.
גמ': תנן: נידרי הבאי כיצד אמר אם לא ראיתי בדרך הזו כעולי מצרים וכי אי אפשר שעבר בה כעולי מצרים? אלא כן אנן קיימין בראייה אחת שודאי יכולים לעבור בדרך אחת יותר מיוצאי מצרים דהא לוליינוס מלכא כד נחת לתמן נחות עימיה מאה ועשרים ריבו. אלא אכן אנן קיימין בראייה אחת. תנן: אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד והא חויה דשבור מלכא בלע גמלין בלע קרונין. כד בעי מיקטלוניה מלון פחליץ כשרצו להרוג אותו מלאו שק שמניחים בו המשא של גמלין תבן ויהבון בון גומרין נתנו בו גחלים ובלעון ומית. ואמר רבי יהודה בר פזי°: אנא חמית משך דחיוי עבד אורי על תמניא מססטולא אני ראיתי עוש של נחש שעשו אותו כיסוי לשמונה ספסלים. אמררבי שמואל בר יעקב° אנא חמית משך דחיוי סליק קרובין למלכותא אני ראיתי עוש של נחש שעשו אותו כיסוי למרכבה של המלך. שמואל° בר אבא בר אבא אמר במרובע כקורת בית הבד שאין נחש מרובע אם במרובע ניתני אפילו קטן שהרי אין בעולם נחש מרובע אפילו קטן. אמררבי מתניה° לית אורחין דהדין תנייה מתפיס אלא מילה רובא דבר גדול תדע לך שהוא כן דתנינן גמל פורח באויר ולא תני עכבר פורח באויר. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר אין דבר מרובע מששת ימי בראשית. התיב רבי ברכיה° הכהן והתנינן גופה של בהרת כגריס האיטלקי מרובע. אמר רבי ביסנא°: כל גרמא אמרה דלית הוא מרובע שאם גריס האיטלקי היה מרובע די היה לאמר כגריס האטלקי ולמה תנינן מרובע דירבענה הוא. והא כנעה מלי קיטרין מלא קשרים והא ארכובה דיעלא ברך של יעל עגיל הוא מלמטה. אית דבעי מימר לא אמר °רבן גמליאל דיבנה: אלא בבריות ותני כן מרובע באוכלין אין מרובע בבריות. כתיב (דברים ואתחנן ה יז) ולא תענה בריעך עד שוא וכתיב (שמות יתרו כ יג) לא תענה בריעך עד שקר שוא ושקר שניהם נאמרו בדיבור אחד מה שאי איפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. (שמות יתרו כ ח) זכור את יום השבת לקדשו (דברים ואתחנן ה יב)ושמור את יום השבת לקדשו שניהם בדבור אחד נאמרו מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. (שמות כי תשא לא יד) מחלליה מות יומת משמע אפילו במקדש (במדבר פינחס כח ט)וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים נאמרו בדיבור אחד, מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. (ויקרא אחרי מות יח טז) ערות אשת אחיך לא תגלה (דברים כ"ה, ה') יבמה יבא עליה שניהן נאמרו בדיבור אחד. (במדבר מסעי לו ז) ולא תסוב נחלת בני ישראל ממטה למטה אחר
פרק ג', הלכה ב'. המשנה: נדרה, הוי כיצד? אמר: אם לא ראיתי בדרך הזו כעולי מצרים, או אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. נדר הגזמה כיצד? אמר: אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר אחרי זה שאכל ושתה, או שאמר שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה. אמר "קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהיכת את בני, ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה", או ראה אותן אוכלין תאנים ואמר להן הרי הן עליכם כקרבן, ונמצאו אביו או אחיו והיו עמהן אחרים. בית שמאי אומרים הן מותרין ומה שעמהן אסורין, ובית הלל אומרים אילו ואילו מותרין.
גמרא: אם לא ראיתי בדרך הזו כעולי מצרים - שואל, אפשר לומר שעברו בה כעולי מצרים? הרי אין מציאות כזאת, אלא כן אנן קיימין בראייה אחת. ודאי שיכולים לעבור בדרך אחת יותר מיוצאי מצרים. לוליינוס מלכא כד נחת לתמן נחות עימיה מאה [ועשרים ריבוא]. אתה אומר זה אפשרי, אלא כן אנן קיימין בראייה אחת. זה באמת אי אפשר שתתמלא בראייה אחת עם יוצאי מצרים.
עוד, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד - ואתה אומר והא חויה דשבור מלכא בלע גמלין בלע קרונין, שהיה נחש בימי שבור מלכא שבלע גמלים ובלע קרונות, והיה ענק יותר מקורת בית הבד. כד בעי מיקטלוניה - כשרצו להרוג אותו, מלון פחליץ של גמלין תבן - מילאו עור כזה שמניחים בו את המשא של גמלים, מילאוהו בתבן, ויהבון בון גומרין ובלעון ומית - שמו בפנים גחלים ובלע אותם, ואז זה בער בתוכו והוא מת.
אמר רבי יהודה בר פזי: אנא חמית משך דחיוי עבד אורי על מססטולא - אני ראיתי עור של נחש שעשו אותו כיסוי על ספסלים. ואמר רבי שמואל בר יעקב: אנא חמית משך דחיוי סליק קרובין למלכותא - אני ראיתי שמעור של נחש עשו כיסוי למרכבה של המלך.
שמואל אמר: מה מיוחד בנחש הזה? במרובע, שהיה מרובע, וזה בטח חידוש שאין נחש מרובע. שאתה אומר אין מרובע אפילו קטן - הרי אין בעולם נחש מרובע ואפילו קטן.
אמר רבי מתניה: לית אורחין דהדין תנייה מתפיס אלא מילה רובא - התנא הזה תמיד לוקח דברים גדולים, לכן הוא אמר נחש גדול. תדע לך שהוא כן דתנינן גמל פורח באויר, ולא תני עכבר פורח באויר, למרות שגם עכבר פורח באוויר זה חידוש גדול. אז גם כאן, למרות שיכול להגיד נחש מרובע קטן או נחש ענק מרובע.
תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין מרובע מששת ימי בראשית. התיב רבי ברכיה: והתנינן גופה של בהרת כגריס האיטלקי מרובע. אמר רבי ביסנא: כל גרמא דלית הוא מרובע - כי אם גריס האיטלקית באמת היה מרובע, היה מיותר לומר. ולמה תנינן ירבענה הוא - למה כתוב "ירבענה"? הכוונה שירבה. כלומר, זה לא מרובע, אלא הכוונה שהוא ירבה את הקצוות.
כתיב "לא תענה ברעך עד שווא" וכתיב "לא תענה ברעך עד שקר" - שוא ושקר שניהם נאמרו בדיבור אחד, ההבדל בין הלוחות, מה שאי איפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. וכן כתוב "זכור" בלוחות הראשונות, ובשניות כתוב "שמור". אז שניהם בדבור אחד נאמרו מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. כתוב "מחלליה מות יומת", וכתוב ביום השבת שני כבשים תמימים. אז גם זה - מצד אחד אתה אומר שצריך לשמור על השבת במאוד תוממת, מצד שני התורה מצווה בחיילי שבת להקריב קורבנות. נאמרו בדיבור אחד, מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע.
📜 הדינים העולים מדף ט עמוד א
ג_ה נדרי הבאי (כגון "אם לא ראיתי כעולי מצרים" או "כקורת בית הבד") מותרים ואינם חייבים בהם
- מקור: "אילו ואילו מותרין. גמ : תנן: נידרי הבאי כיצד אמר אם לא ראיתי בדרך הזו כעולי מצרים וכי אי אפשר שעבר בה כעולי מצרים? אלא כן אנן קיימין בראייה אחת שודאי יכולים לעבור בדרך אחת יותר מיוצאי מצרים דהא לוליינ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ח, הלכה ו, |שו"ע יו"ד סימן רלב סעיף ז, סמ"ג לאוין רמ, סמ"ג לאוין רמא, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרישא דמתניתין "אילו ואילו מותרין" – נדרי הבאי אינם נדר גמור לפי שהנודר בהם מדבר בלשון גוזמה ואינו מתכוון לאמת, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.
(במדבר מסעי לו ח)וכל בת יורשת נחלה שניהן נאמרו בדיבור אחד. (דברים כי תצא כב יב) גדילים תעשה לך (דברים כי תצא כב יא) לא תלבש שעטנז שניהן בדיבור אחד נאמרו. וכן הוא אומר (תהלים ס"ב, י"ב) אחת דיבר אלהים בדיבור שתים זו שמענו. וכתיב (ירמיהו כ"ג, כ"ט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע שדיבור אחד מתפצל לכמה. אי זהו שוא ואי זהו שקר? שבועת שוא בשנשבע לשנות את הידוע לאדם כגון על איש שהוא אישה שבועת שקר בשנשבע ומחליף את דיבורו כגון שנשבע שיאכל ולא אכל. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ידוע לשנים זהו שבועת שקר לשלושה אנשים זהו שבועת שוא שדבר שיודעים בו שלושה בני אדם נחשב דבר ידוע ונשבע לשנות את הידוע. אמר רבי הילא° אילעא בשם רבי אלעזר° בן פדת: אפילו ידוע לשנים ואחד בסוף העולם מכירו שבועת שוא היא. מה נפק מן ביניהון? שינה בו בפני שנים כגון שאמר על אבן שהוא ברזל והשליכו לים והתרו בו משום שבועת שוא על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא אינו לוקה שזו שבועת שקר, על דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת לוקה שמסתמא יש עוד אדם בסוף העולם שידע שזה אבן. התרו בו משום שבועת שקר, על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא לוקה, על דעתיה דרבי אלעזר° בן פדת אינו לוקה שזו שבועת שוא. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה°: אפילו על ביעה שהיא מרגליתא והן אפילו הרי זה כמו כל שינוי אחר אלא כגון על ביעה שהיא מרגליתא. תני כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות. והתני שבועות הבאי אסורות? אמר רבי ירמיה° בשם רבי פדת°: כאן במעמידין שאומר שהתכוון בדיוק למה שאמר וכאן בשאינן מעמידין. אמר רבי אבא°: אפילו תימא כאן וכאן במעמידין או כאן וכאן בשאין מעמידין. כאן במיחל שבועה על נכסיו דאמר שבועת נכסי עלי אם לא ראיתי כך נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה. כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות. עוד הוא במיחל שבועה על נכסיו דאמר שבועה נכסי עלי נכסיו אינם אסורין, הא ללקות אינו לוקה משום שבועת שוא. חזקיה° אמר ההן דמישתבע על תרין דאינון תרין שנשבע על שנים שהם שנים לוקה משום שבועת שוא. אמר רבי חגיי° בשם רבי שמעון בן לקיש° ההין דחמא מיטרא נחית שראה שיורד גשם ואמר קירי כינוי שם השם והוא לשון שבועה פלי בריכסן נשבע שיורד גשם לוקה משום שבועת שוא. רבי חוניא° ורבי יעקב בר אבון° אמרי בשם רבי שמואל בר נחמן°: עשרים וארבע בולייות מחוזות היו ביהודה וכולן חרבו משום שבועת שוא שהיא של אמת דכתיב (ירמיהו ב', ל') לשוא הכיתי את בניכם. תמן תנינן: שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על שבועה ותני עלה דבר זה בנדרים אסור וחייב על כל אחת ואחת שהנדר חל על הנדר ושבועות מותר שאין שבועה חלה על שבועה. לא על הדא אתאמרת דהא בשבועה איסורא מיהא איכא, ועוד כשנשאל על הראשונה חיילא שנייה, ואיך תני ובשבועות מותר אלא על הדא דתנן: אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים אחד דבר שיש בו ממש ואחד דבר שאין בו ממש שבועה חלה עליהם כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני מנה ושלא אתן ואמר רבי אבא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה ונמצא שלא נתן
גם ערות אשת אחיך לא תגלה ויבמה יבא עליה, שניהם נאמרו בדיבור אחד. וגם ולא תסוב נחלת בני ישראל ממטה למטה, וגם וכל בת יורשת נחלה, שניהן היו בדיבור אחד, למרות שבעצם לכאורה אחד יותר טוב מהשני. גדילים תעשה לך ולא תלבש שעטנז, שניהן בדיבור אחד נאמרו. וכן הוא אומר אחת דיבר אלהים בדיבור שתים זו שמענו. וכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. דיבור אחד מתפצל לכמה הלכות.
עכשיו, איזה הוא שוא ואיזה הוא שקר? שבועת שוא בשנשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון הוא אומר על איש שהוא אישה, ושבועת שקר בשנשבע ומחליף - נניח הוא נשבע שהוא יאכל והוא לא אכל.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: ידוע לשנים זהו שבועת שקר, ידוע לשלושה - זה כבר שבועת שוא, כי הוא נשבע לשנות את הידוע. דבר ששלושה אנשים יודעים בו זה כבר נקרא דבר ידוע.
רבי הילא בשם רבי אלעזר: אפילו ידוע לשנים ואחד בסוף העולם מכירו שבועת שוא היא.
מה נפק מן ביניהון? דוגמה, אם הוא שינה בו בפני שנים, כמו שהוא אמר על אבן שהוא ברזל, והשליכו לים והתרו בו משום שבועת שוא - על דעתיה דרבי יוחנן אינו לוקה, כי זה שבועת שקר, כיוון שרק שניים יודעים בזה. אבל על דעתיה דרבי אלעזר לוקה, כי מסתמא יש עוד אחד בסוף העולם שיודע שזה אבן. עכשיו הפוך, התרו בו משום שבועת שקר - על דעתיה דרבי יוחנן לוקה, על דעתיה דרבי אלעזר אינו לוקה, כיוון שלדעתו זה שבועת שוא.
רבי אבא בשם רב יהודה: אפילו ביעה - אפילו אם הוא אומר על ביצה שזה מרגלית. שאתה אומר "ואפילו"? מה מיוחד בזה יותר מאשר אחרים? זה בדיוק כמו כל שינוי אחר. אלא כגון ביעה - צריך "כגון" ולא "אפילו".
תני כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות. והתני שבועות הבאי אסורות? רבי ירמיה בשם רבי פדת: כאן במעמידין וכאן בשאינן מעמידין. כלומר, אם הוא עומד על זה שהוא התכוון באמת למה שנשבע, אז זה אסור. אבל אם הוא לא עומד על זה, אלא אומר סתם צחקתי, אז לא אסור.
אמר רבי אבא: אפילו תימא כאן וכאן במעמידין כאן וכאן בשאין מעמידין. כאן במיחל שבועה על נכסיו - שאמר "שבועת נכסי עלי" אם לא הייתי כך וכך, נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה.
עכשיו, קשה, כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות, ותנא דאמר גם זה עוד הוא במיחל שבועה על נכסיו, הוא אמר "שבועה נכסי עלי" אם אינם - אז גם כן נכסיו אסורין והא ללקות אינו לוקה.
חזקיה אמר: ההן דמישתבע על תרין דינון תרין - אם אדם נשבע על שתיים שהם שתיים, לוקה משום שבועת שוא.
רבי חגיי בשם רבי שמעון בן לקיש: דחמא מיטרא נחית - הוא רואה גשם יורד ונשבע בשם השם שיש גשם בהרים, לוקה משום שבועת שוא.
רבי חוניא ורבי יעקב בר אבון בשם רבי שמואל בר נחמן: עשרים וארבע בולייות היו ביהודה וכולן חרבו משום שבועת שוא, שהיא של אמת, כלומר נשבעו על אמת, אבל שבועת שוא, דכתיב לשוא הכיתי את בניכם.
תמן תנינן: שבועה שלא אוכל ככר זו דבר אסור ושבועות מותר - הוא אמר עוד פעם שבועה שלא יאכל ואכל, אינו חייב אלא אחת, כיוון שאין שבועה חלה על שבועה. ותניא, בנדרים זה אסור וחייב על כל אחת ואחת כיוון שאין נדר חלה על נדר, אבל בשבועה זה מותר כיוון שאין שבועה חלה על שבועה.
לא על הדא אמרת - למה? כי בשבועה אומנם הוא לא לוקה, אבל יש שבועה, יש איסור. שבועה לשבועה יש איסור בכל זאת. ועוד דבר, אם הוא יתיר לראשונה אז חל על השנייה - כלומר זה לא ששבועה לא קיימת, יש שבועה על שבועה שהיא בהמתנה. אם יתיר לו את השבועה הראשונה, תחול השנייה. אז למה כתוב תני שבועות מותרת? כי שבועה לא מותרת, אלא כנראה זה למה שנאמר אלא על הדא: אחד דברים של ואחד דברים של אחרים. אחד דבר שיש בו ממש ואחד דבר שאין בו ממש, שבועה חלה עליהם. כיצד? אם אמר שבועה שאתן לאיש פלוני מנה ושלא אתן.
אמר רבי אבא בשם שמואל: שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה ונמצא שלא נתן - מאחר ואין בידו לבה, כלומר הוא לא יכול להישבע שהשני ייתן, זה לא ברשותו, אז גם אין בידו לשעבר, לכן הוא יהיה פטור. הלא תני, על זה הוא אמר שדבר זה בנדרים אסור ושבועה מותר, בנדרים זה אסור כי אנחנו לא אומרים כיוון שאין לו לבה אין לו לשעבר - אין דבר כזה, לא מחלקים. אבל בשבועות מותר כיוון שאין לו לבה אין לו לשעבר.
אשכח תני על תרתעול - זה נאמר בשניהם. זה חומר בנדרים בשבועות וחומר בשבועות בנדרים ששגגת שבועות אסורה ושגגת נדרים מותרת, זה נאמר בכל מקרה.
מאחר שאין בידו לבא לישבע שיתן פלוני לפלוני מנה שהרי אינו ברשותו אין בידו לשעבר ופטור עלה תני דבר זה בנדרים אסור שלא אומרים כיוון שאינו להבא אינו לשעבר ושבועות מותר דכל שאינו להבא אינו בלשעבר. אשכח תני על תרתיהון: זה חומר בנדרין מבשבועות וחומר בשבועות מנדרים ששגגת שבועות אסורה ושגגת נדרין מותרת. תנן: ראה אותן אוכלין תאנים ואמר להן הרי הן עליכם כקרבן, ונמצאו אביו או אחיו והיו עמהן אחרים °בית שמאי אומרים הן מותרין ומי שעמהן אסורין ו°בית הלל אומרים אילו ואילו מותרין. רבי שמעון בר לקיש° בעא קומי רבי יוחנן° בר נפחא הרי הטעם של °בית הלל זה משום שנדר שהותר מכללו הותר כולו אם כך מה בא °רבי עקיבא בן יוסף להוסיף על דברי °בית הלל כיי דתנינן תמן פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרין אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא °רבי עקיבא ולימד שנדר שהותר מכללו הותר כולו? אמר לו: מה שאמרו °בית הלל כאן שנדר שבטל מקצתו בטל כולו בשאינו צריך חקירת חכם מה שאמר °רבי עקיבא בן יוסף תמן בנדר שהוא צריך חקירת חכם. רבי יוסי° בר זבידא אמר בשם רבי הילא° אילעא: טעמון ד°בית הלל לא משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא משם דהוה נדר טעות דאמר אילו הייתי יודע שאבא ואחי שם לא הייתי נודר.
מתני': ג_ונידרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו, חלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר, הרי אילו נדרי אונסין.
גמ': מפני שחלה? הא אם לא חלה לא ואמאי לימא כלום לא עשית אלא לכבודי זהו כבודי! אמר רבי ירמיה°: ד°רבי מאיר היא ד°רבי מאיר אמר אסור עד שיתן דתנן האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור של חיטין וכו' °רבי מאיר אומר אסור עד שיתן וחכמים אומרים אף זה יכול להפר נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו הריני כאילו התקבלתי. אמר רבי יוסה° אסי: ולמה לית אנן פתרין לה דברי הכל כיי דאמר רבי זעירא° במה אנן קיימין? אם בזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי דברי הכל אסור.
מאחר שאין בידו לבא אין בידו לשעבר. אשכח תני על תרתיהון: זה חומר בשבועות ששגגת שבועות אסורה ושגגת נדרין מותרת. בית שמאי אומרים הן מותרין ומי שעמהן אסורין ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרים.
רבי שמעון בן לקיש בעא קומי רבי יוחנן: בית הלל בא רבי עקיבא להוסיף על דברי בית הלל כי היכי דתנינן תמן עד שבא רבי עקיבא ולימד שנדר שהותר מכללו הותר כולו? הרי כל הטעם של בית הלל זה משום שנדר שהותר מכללו הותר כולו. אז אם כך, מה בא רבי עקיבא להוסיף על דברי בית הלל? הרי זה מה שהוא אומר.
כעת הנדון פותחים בימים טובים ובשבתות. בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרים ומשאר כל הימים אסורים, עד שבא רבי עקיבא ולימד שנדר שהותר מכללו הותר כולו. אז בעצם רבי עקיבא בא להוסיף על בית הלל.
אמר לו: מה שאמרו בית הלל כאן, שנדר שהותר מכללו הותר כולו, זה כשאינו צריך חקירת חכם — כלומר שהוא בטל מעצמו. אבל מה שאמר רבי עקיבא תמן, כשהוא צריך חקירת חכם — שאם החכם מצליח למצוא פתח לחלק מהנדר אז כולו בטל.
רבי יוסי בשם רבי הילא: טעמון דבית הלל — זה לא משום שנדר שהותר מכללו הותר כולו, אלא משום דהוה נדר טעות. כי הרי הוא אומר אילו הייתי יודע שאבא ואחי שם לא הייתי נודר — בכלל. אז בעצם זה נדר טעות.
פרק ג הלכה א
מתני': נידרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו, חלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר, הרי אילו נדרי אונסין.
גמ': מפני שחלה? הא אם לא חלה לא! — ואמאי? הרי יכול להגיד לו כלום לא עשית אלא לכבודי, זהו כבודי. אתה רוצה להזמין אותי? למה? כדי לכבד אותי. זה הכבוד שלי שאני לא אבוא.
אמר רבי ירמיה: דרבי מאיר היא דרבי מאיר אמר אסור עד שיתן. איפה מצאנו את זה? אומר לחבירו קונם שאני נהנה לך, אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור של חיטים. אז רבי מאיר אומר אסור עד שיתן. אחרים אומרים אף זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו הריני כאילו התקבלתי. בכל אופן, לפי רבי מאיר הוא חייב עד שיתן, ורק כאן במציאות הזו היה צריך לבוא. אבל כאן, בגלל שהבן שלו חלה או שהיה אונס, במקרה כזה גם רבי מאיר מודה שהוא פטור.
אמר רבי יוסה: ולמה לית אנן פתרין לה דברי הכל — כי היכי דמר רבי זעירא. הרי רבי זעירא אמר הרבה דברים כאן בעניינים כאלו. אם בזה אומר מפני כבודי ובזה מפני כבודי דברי הכל אסור. אם כל אחד אומר אני הזמנתי אותך, גם אני אמרתי לך שתבוא ותטול, כי זה הכבוד שלי שיראו שאתה מקבל ממני. והוא אומר אני הבנתי שזה כבודי, כי אתה רוצה שאני אזמין לבוא ליטול כדי לכבד אותי — כל אחד מתעקש שזה לכבודו. אז אם זה אומר לכבודי וזה מפני כבודי, זה ברור שאסור.
אם בזה אומר מפני כבודי וזה מפני כבודך — כלומר האדם אומר אתה נתת לי, אמרת לי אני אבוא לקחת לבן שלי מפני כבודי, וגם הוא אומר כן, אמרתי זה לכבודך. אז במקרה כזה דברי הכל מותר. יכול להגיד התקבלתי, שכן זה כבודי להישאר כאן. אז זה בסדר, דברי הכל מותר.
ואלא בסתם חלוקין — כל המחלוקת היא בסתם. וכאן הרי נאמר שמדובר שאין דבריהם עומדים, שכל אחד אומר מפני כבודי, אז זה לא נדרי אונסין, ודברי הכל אם לא היה אונס היה אסור.
📜 הדינים העולים מדף י עמוד א
ג_ו מי שהדיר חבירו לאכול עמו ונאנס מלבוא, אין ההפרה נחשבת עבירה על הנדר
- מקור: "נידרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו, חלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר, הרי אילו נדרי אונסין. גמ : מפני שחלה? הא אם לא חלה לא ואמאי לימא כלום לא עשית אלא לכבודי זהו כבודי! אמר רבי ירמיה: דרבי מאי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבועות, פרק ג, הלכה א, רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ד, הלכה א, |שו"ע יו"ד סימן רלב סעיף יב, סמ"ג לאוין רמ, סמ"ג לאוין רמא, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמסקנת הירושלמי שנדרי אונסין הם נדרים תקפים שאינם מתבטלים באונס, כרבי מאיר; הרמב"ם והשו"ע פסקו כן להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מי שנודר או נשבע לשקר כלפי מוכס אינו עובר, כשהמוכס אין לו קצבה, או עומד מאליו, או שהוא כנע
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מוכס שאין לו קצבה, או מוכס העומד מאליו שלא מדעת המלך – דינו כגזלן ומותר להבריח ממנו את המכ
אם בזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך אמרתי דברי הכל מותר אלא בסתם חלוקין והכא נאמר שמדובר במעמידין דבריהן שכל אחד אמר לכבודי ואין זה נדרי זרוזין ודברי הכל אם לא נאנס אסור למה אם נאנס פטור? אמר רבי הילא° אילעא: כן אורחא דבר נשא מימור לחבריה כורוסתי בייה כאבה בטני וכיוון שכך גם הנודר יודע שיכול להיות מצב שהאורח לא יוכל לבא וודאי אדעתה דהכי לא נדר.
מתני': ג_זנודרין להרגים ולחרמים שודדים ולמוכסין שהיא תרומה אף על פי שאינה תרומה שהן של בית המלך אף על פי שאינן שלהן. °בית שמאי אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה ו°בית הלל אומרים ג_חאף בשבועה. °בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר ו°בית הלל אומר ג_טאף יפתח לו. °בית שמאי אומר במה שהוא מדירו ו°בית הלל אומר ג_יאף במה שאינו מדירו. כיצד? אמרו לו אמור קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי. °בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין ו°בית הלל אומרים ג_יאאילו ואילו מותרין. גמ': להרגים בהרגה, לחרמים בשעת החרם. תני רבי יהודה בן פזי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אם היה דבר של סכנה מותר. תנן: ולמוכסין שהיא תרומה אף על פי שאינה תרומה רבי אחא° ורבי חיננא° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אם היה המוכס דבר של יישוב שנתמנה על ידי המלך אסור דדינא דמלכותה דינא תנן: שהן של בית המלך אף על פי שאינן שלהן. תני תולים בגוים ובמלכות אבל לא בישראל אלים שבעלי זרוע מצויין ליפול דלא יפול הישראל האלים ויגלגל עלוהי קדמיתא. תנן °בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר עבר ופתח על ד°בית שמאי מהו? נישמעינה מן הדא °בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין הדא אמרה: עבר ופתח על ד°בית שמאי אסור.
שואלת הגמרא: אם אסור אם... למה אם נאנס פטור? אמר רבי הילא: כן אורחא דבר נשא מימור לחבריה כורוסתי בייה. כלומר, אתה חושב שזה הגיוני שאני אבוא לשבת אצלך בנחת כשבני חולה? אז ודאי דאילו ידע לא נדר. ובעצם ברור שגם אותו אדם יסכים איתו שדבר כזה לא התכוון לנדור.
פרק ג הלכה ב
מתני': נודרין להרגים ולחרמים ולמוכסין שהיא תרומה אף על פי שאינה תרומה שהן של בית המלך אף על פי שאינן שלהן. כלומר לשודדים ולמוכסים.
בית שמאי אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה — כלומר בשבועה אסור להישבע. ובית הלל אומרים אף בשבועה. בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר — כלומר לא יתחיל לנדור מעצמו. ובית הלל אומר אף יפתח לו. בית שמאי אומר במה שהוא מדירו — הוא נודר רק מה שהוא מדיר אותו. ובית הלל אומר אף במה שאינו מדירו.
כיצד? אמרו לו אמור קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי. בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין ובית הלל אומרים אילו ואילו מותרין.
גמ': להרגים — בהריגה, שרוצים להרוג אותו. לחרמים בשעת החרם — בשעת השוד.
תני רבי יהודה בן פזי בשם רבי יוחנן: אם היה דבר של סכנה מותר — תני. כלומר למוכסים שהיא תרומה למרות שלא תרומה.
רבי אחא ורבי חיננא בשם רבי יוחנן: אם היה דבר של יישוב אסור — כלומר שזה בעצם התמנה על ידי המלך, והוא בעצם גובה מסים כדין, אסור לרמות, כיוון שזה מלכות הדין. אם הוא אומר שאין של מלך אף על פי שאינן שלו אין.
תני תולים בגוים ובמלכות אבל לא בישראל — האלים, למה? כיוון שבעלי זרוע מצויין ליפול דלא יפול ויגלגל עלוהי קדמיתא. אותו ישראל במוקדם או מאוחר ייפול, ואז אותם מוכסים, אותם הורגים, לא משנה מה, הם יבואו ויגבו ממנו כפול גם על הפעם הקודמת.
בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר. עבר ופתח על דבית שמאי מהו? — כלומר אם הוא הראשון שאמר אני נודר לך, קונם אשתי עליי, בלי שמישהו אמר לו כלום. אז מה הדין?
נישמעינה מן הדא: בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין — הדא אמרה: עבר ופתח על דבית שמאי אסור. כלומר אם הוא הוסיף, אז מה שהוסיף אסור. אדם שאמר עבר ופתח על בית שמאי אסור.
📜 הדינים העולים מדף י עמוד ב
ג_ז מותר לנדור נדרי הטעיה (כגון "תרומה זו" או "של המלך") כדי להינצל מהרגים, חרמים ומוכסים
- מקור: "נודרין להרגים ולחרמים (שודדים) ולמוכסין שהיא תרומה אף על פי שאינה תרומה שהן של בית המלך אף על פי שאינן שלהן. בית שמאי אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה ובית הלל אומרים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שבועות, פרק ג, הלכה א, רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ד, הלכה א, |שו"ע יו"ד סימן רלב סעיף יד, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: נפסק
- מחלוקת: בית שמאי ~ בית הלל: ב"ש אומרים בכל נודרין חוץ משבועה, וב"ה מוסיפים שאף בשבועה מותר
- הכרעה: נפסק כבית הלל שאף בשבועה נודרין ונשבעין להרגים ולחרמים ולמוכסין, כפי שהכריעו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מי שנודר או נשבע לשקר כלפי מוכס אינו עובר, כשהמוכס אין לו קצבה, או עומד מאליו, או שהוא כנע
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מוכס שאין לו קצבה, או מוכס העומד מאליו שלא מדעת המלך – דינו כגזלן ומותר להבריח ממנו את המכ
ג_ח פתיחת פתח בשבועה כדרך שפותחים בנדר
- מקור: "אף בשבועה. בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר ובית הלל אומר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ד, הלכה א, |שו"ע יו"ד סימן רלב סעיף יד, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: נפסק
- מחלוקת: בית שמאי ~ בית הלל: ב"ש אומרים לא יפתח לו בנדר (כדרך שפותחים בשבועה), ובית הלל אומרים פותחים
- הכרעה: נפסק כבית הלל, שפותחים בנדר כבשבועה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מי שנודר או נשבע לשקר כלפי מוכס אינו עובר, כשהמוכס אין לו קצבה, או עומד מאליו, או שהוא כנע
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מוכס שאין לו קצבה, או מוכס העומד מאליו שלא מדעת המלך – דינו כגזלן ומותר להבריח ממנו את המכ
ג_ט ניתן לפתוח נדר ביד חכם בהיתר גם בענין שלא נדר בו
- מקור: "אף יפתח לו. בית שמאי אומר במה שהוא מדירו ובית הלל אומר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ד, הלכה א, |שו"ע יו"ד סימן רלב סעיף יד, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: בית שמאי: מתירים לו רק במה שהדירו ~ בית הלל: מתירים לו אף בשאר עניינים
- הכרעה: נפסק כבית הלל, שפוסקים לו נדרו בכל דבר שירצה ואינו מוגבל למה שהדירו בו, וכן הלכה כבית הלל בכל מקום
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מי שנודר או נשבע לשקר כלפי מוכס אינו עובר, כשהמוכס אין לו קצבה, או עומד מאליו, או שהוא כנע
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מוכס שאין לו קצבה, או מוכס העומד מאליו שלא מדעת המלך – דינו כגזלן ומותר להבריח ממנו את המכ
ג_י מי שאמרו לו לנדור בענין מסוים ונדר גם בדברים אחרים, האם חל הנדר על התוספת
- מקור: "אף במה שאינו מדירו. כיצד? אמרו לו אמור קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי. בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין ובית הלל אומרים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ד, הלכה א, |שו"ע יו"ד סימן רלב סעיף יד, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: בית שמאי ~ בית הלל: ב"ש אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין (שרק על מה שהדירוהו חל הנדר), ב"ה אומרים אף בניו מותרים (שכל שהוסיף על מה שהדירוהו בטל)
- הכרעה: נפסק כבית הלל שאף בניו מותרים, שהלכה כבית הלל, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מי שנודר או נשבע לשקר כלפי מוכס אינו עובר, כשהמוכס אין לו קצבה, או עומד מאליו, או שהוא כנע
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מוכס שאין לו קצבה, או מוכס העומד מאליו שלא מדעת המלך – דינו כגזלן ומותר להבריח ממנו את המכ
ג_יא מותר לנדור נדרי הטעאה (כגון "קונם") כלפי הרגים, חרמים וגנבים כדי להציל רכושו מהם
- מקור: "אילו ואילו מותרין. גמ : להרגים בהרגה, לחרמים בשעת החרם. תני רבי יהודה בן פזי בשם רבי יוחנן (בר נפחא): אם היה דבר של סכנה מותר. תנן: ולמוכסין שהיא תרומה אף על פי שאינה תרומה רבי אחא ורבי חיננא אמרו בשם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ד, הלכה א, |שו"ע יו"ד סימן רלב סעיף יד, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יוחנן בירושלמי שאם המוכס הוא ממונה כדין המלכות (דבר של יישוב), דינא דמלכותא דינא ואסור לנדור עליו נדרי הטעאה; אך אם הוא גזלן שאינו ממונה כדין, מותר, וכן הרמב"ם והשו"ע פסקו לחלק בין מוכס העומד מדעת עצמו למוכס שנתמנה מדעת המלך
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מי שנודר או נשבע לשקר כלפי מוכס אינו עובר, כשהמוכס אין לו קצבה, או עומד מאליו, או שהוא כנע
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא קיג א — מוכס שאין לו קצבה, או מוכס העומד מאליו שלא מדעת המלך – דינו כגזלן ומותר להבריח ממנו את המכ
הוון בעיי מימר מה שהתירו משום אונס זה דווקא בנדרים הא בשבועות לא לפי שהם חמורים שנאמר בהם לא ינקה. אשכח תני °רבי ישמעאל בן אלישע אומר (ויקרא קדושים יט יב) לא תשבעו בשמי לשקר אבל נשבע אתה להרגין ולחרמין ולמוכסין.
מתני': ג_יבהרי נטיעות האילו קרבן אם אינן נקצצות, וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת, יש להן פדיון. הרי נטיעות האילו קרבן עד שיקצצו וטלית זו קרבן עד שתישרף אין להן פדיון.
גמ': ראה קציעות חוטבי עצים המלך ממשמשין ובאין ראה דליקה ממשמשת ובאה ואמר הרי נטיעות האילו קרבן אם אינן נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת או נקרעת ולא נקצצו ולא נשרפו ולא נקרעו למפריען קדשו או מיכן ולבא? מה נפיק מביניהון? נהנה מהן, אין תימר למפריען קדשו מעל, אין תימר מיכן ולהבא לא מעל. תנן: הרי נטיעות האילו קרבן עד שיקצצו וטלית זו קרבן עד שתישרף חזקיה° אמר פדיין חזרו לקדושתן עד שיקצצו רבי יוחנן° בר נפחא אמר פדיין פדויין. מתני' פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתני אין לה פדיון. פתר לה לכשיקצצו אין להם צורך בפדיון שפקעה מהם הקדושה. אמררבי יוסי° בר זבידא מה דאמרחזקיה° שאם פדאם חזרו לקדושתם בשפדיין הוא אבל אם פדיין אחר פקעה מהן קדושתן שנעשו של אחר, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. מחלפיה שיטתיה ד רבי יוסי° הכא הוא אומר פדיין אחר פקעה מהן קדושתן ותמן הוא אמר (קידושין דף לז.) האומר לאשה קדם שתנשא הא לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשך בעליך מהו רואים שרבי יוסי° בר זבידא הסתפק האם פקעו הקידושין אף כנשאת לאחר.
פרק ג'. אומרת המשנה: הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות או טלית זו קרבן אם אינה נשרפת, אז יש להם פדיון. כי בעצם זה כמו כל קדושה שיש לה פדיון. אבל אם הוא אמר הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו, וטלית זו קרבן עד שתישרף, אין להם פדיון.
אומרת הגמרא: גם אם פדו את זה, הרי זה יחזור ויתקדש מחדש, עד שיקצצו. אומרת הגמרא, ראה קציעות המלך ממשמשין ובאין. כלומר, הוא ראה את קוצצי המלך שממשמשים ובאים והוא מבין שהם עומדים לקצוץ לו את האילנות שלו. וראה דליקה ממשמשת ובאה, והוא רואה שהאילנות עומדים להישרף. הוא בא ואמר הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן [נקצצות], טלית זו קרבן אם אינה נשרפת. ובסוף הם לא נקצצו ולא נשרפו. אז השאלה אם למפרען קדשו או מיכן ולבא.
שואלת הגמרא, מה נפיק מביניהון? אז אמרה הגמרא, נהנה מהן. אז אין תימר למפרען קדשו מעל. למה? כי ברגע שאנשי המלך עברו ולא קצצו אותם או שהאש עברה ולא שרפה, באותו רגע, אז התברר שזה התקדש למפרע. אז בעצם זה שהוא נהנה בין הרגע שהוא נדר עד הרגע שהם עברו, מתברר שזה כבר היה קדוש, אז הוא מעל. אבל אין תימר מיכן ולבא לא מעל, כי הוא השתמש בזה, הוא נהנה קודם שאנשי המלך עברו, קודם שהאש עברה.
תנן: הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו וטלית זו קרבן עד שתישרף. אז חזקיה אמר פדיין חזרו לקדושתן עד שיקצצו. כלומר, זה כל הזמן יחזור. גם אם הוא יפדה את זה עוד פעם זה יחזור ויתקדש. אבל רבי יוחנן אמר פדיין פדויין. ומקשים: מתני' פליגא על רבי יוחנן, דתנינן במשנה אין להם פדיון. ומתרצים: פתר לה לכשיקצצו אין להם פדיון. כי בעצם כשהוא אומר קדושים עד שיקצצו, משמע שכשיקצצו אין להם קדושה, אז לכן לא צריכים פדיון. לזה מתכוונת המשנה. אבל כמובן אם הוא פודה אותם, אז הם פדויים. ככה סובר רבי יוחנן.
אמר רבי יוסי מה דאמר חזקיה שאם פדה חזרו לקדושתן, בשפדיין הוא, כלומר הוא עצמו פדה אותם, אז חזרו לקדושתן. אבל אם פדיין אחר פקעה מהן קדושתן. למה? כי נעשו של אחר, ואדם לא יכול להקדיש דבר שאינו שלו.
אומרת הגמרא, מוכרח שזה דרבי יוסי? מחלפיה שיטתיה רבי יוסי. הוא אומר פדיין פקעה מהן קדושתן, ותמוה, כי במסכת קידושין רבי יוסי שואל: אדם אומר לאישה, הא לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשך בעליך מהו? כלומר תתקדשי לי אחרי שבעלך יגרש אותך, מה הדין? רואים שרבי יוסי יש לו ספק האם פקעו הקידושין, אם נשא אותה אחר. הוא לא בטוח. אז איך פה הוא אומר שוודאי פקעה הקדושה אם זה אדם אחר?
📜 הדינים העולים מדף יא עמוד א
ג_יב נדר "קרבן אם לא ייקצץ/יישרף" שלא נקצץ/נשרף - יש לו פדיון
- מקור: "הרי נטיעות האילו קרבן אם אינן נקצצות, וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת, יש להן פדיון. הרי נטיעות האילו קרבן עד שיקצצו וטלית זו קרבן עד שתישרף אין להן פדיון. גמ : ראה קציעות (חוטבי עצים) המלך ממשמשין ובאין "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעילה, פרק ד, הלכה יא
- מצב: נפסק
- הכרעה: כמשנה: כשהתנה תלות בתנאי שלא התקיים ("אם אינן נקצצות") יש פדיון, ורק אם אמר "עד שיקצצו" (לשון תוך) אין פדיון; הרמב"ם פסק כלשון המשנה והגמרא שדנה בנוסח "אם אינה נקרעת".
באמת פשיטא ליה שאם קידשה אחר פקעו הקידושין. לא צורכא דא אלא באדם אחד שקידש אשה ונתן לה שתי פרוטות אחת שתתקדש לו בה מכבר ואחת שתתקדש לו בה לכשיגרשנה מהו האם צריך דעתה לקידושין שיבואו אחר שתתגרש וזה כמו פודה אחר ואינה מקודשת או כיוון שנתרצתה עכשיו אולי הרי זה כפדה הוא ומתקדשת.
מתני': ג_יגהנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה, ומיושבי היבשה אסור ביורדי הים, שיורדי הים בכלל יושבי היבשה, לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא מי שדרכו לפרש. גמ': הכי קאמר הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה הא ביורדי הים אסור לא בכאלו ההולכים מעכו ליפו שלא תאמר שאילו ההולכים מעכו ליפו נקראים אף הם יורדי הים אלא במי שדרכו לפרש. תנן מיושבי היבשה אסור ביורדי הים, ולא סוף דבר כגון אילו ההולכין מעכו ליפו, אלא אפילו במי שדרכו לפרש אסור ולא מיושבי היבשה נדר. הדא אמרה שיורדי הים בכלל יושבי היבשה. נדר מיורדי הים לאחר שלשים יום ונעשו בני יבשה האם הולכים אחר זמן הנדר וכבר נאסר בהם או שהולכים אחר חלוט הנדר ואחר שלושים כשחל הנדר כבר היו בני יבשה ומותר בהם? תפלוגתא ד°רבי ישמעאל בן אלישע ו°רבי עקיבא בן יוסף דתנן אישה שאמרה הריני נזירה לאחר שאנשא ונישאת °רבי ישמעאל בן אלישע אמר אחר שעת הנדר וכשנדרה לא הייתה אשת איש ואין הבעל מפר בקדמין ו°רבי עקיבא בן יוסף אומר אחר האיסר חלוט הנדר. וכיוון שאז כבר הייתה נשואה הבעל יכול להפר. תנן: לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא מי שדרכו לפרש ובאילין טלייתא טיילים שמפליגים לטיול צריכה ספק שאף שמפליגים רחוק אולי כיוון שאין זה דרכם הרגילה אולי אינם בכלל יורדי הים.
מתני': ג_ידהנודר מרואי החמה אסור אף בסומין שלא נתכוון זה אלא למי שהחמה רואה אותו. ג_טוהנודר משחורי הראש אסור בקרחים ובבעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים, שאינן נקראין שחורי ראש אלא אנשים. הנודר מן הילודים שכבר נולדו מותר בנולדים שיוולדו מן הנולדים אסור בילודים שכבר נולדו °רבי מאיר אומר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים כי היכי דהנודר מן הילודים מותר בנולדים וחכמים אומרים ג_טזלא נתכוון זה
אומרת הגמרא, באמת פשיטא ליה שאם קידשה אחר פקעו הקידושין. לא צריכה [להיות ספק] במה הוא הסתפק, אלא באדם אחד שקידש אישה ונתן לה שתי פרוטות. אחת מכבר, כלומר מעכשיו, ואחת לכשיגרשנה הוא עצמו. כשהוא יגרש אותה, תתקדש בו. השאלה מהו, האם צריך דעתה על הקידושין שעברו, או שאחרי שתתגרש זה כמו פודה אחר והיא לא מקודשת? או שאני אומר, כיוון שהיא כבר הסכימה עכשיו, אז הרי זה כפודה הוא ומקודשת. זה הספק שלו.
פרק ג' הלכה ו'. אומרת המשנה, הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה, ומיושבי היבשה אסור ביורדי הים. למה? כיוון שיורדי הים בכלל יושבי היבשה. כלומר יורדי הים זה כמו בכלל יושבי היבשה. עכשיו, לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא מי שדרכו לפרש. הגמרא שם מסבירה מה הכוונה.
אומרת הגמרא, הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה. ביורדי הים הוא אסור, אבל לא בכל יורדי הים. לא כאלו ההולכים מעכו ליפו. שלא תאמר אילו ההולכים מעכו ליפו נקראים אפילו מיורדי הים, אלא במי שדרכו לפרש, רק ממנו אסור, כי זה יורדי הים האמיתיים. ואתם למדנו משנה, מיושבי היבשה אסור ביורדי הים, ולא סוף דבר כגון אילו ההולכין מעכו ליפו. אלא אפילו במי שדרכו לפרש אסור.
שואלת הגמרא, ולא מיושבי היבשה נדר, אז למה הוא אסור ביורדי הים? אומרת הגמרא, הדא אמרה שיורדי הים בכלל יושבי היבשה, ולכן גם אסור בהם.
נדר מיורדי הים לאחר שלשים יום נעשו בני יבשה. כלומר הוא אמר אני נודר עכשיו על יורדי הים שלאחר שלושים ימים אני אסור בהם, אסור ליהנות מהם. ובתוך שלושים יום האלה הם נעשו בני יבשה. אז אם הולכים אחר זמן הנדר וכבר נאסר בהם, או שהולכים אחר חלות הנדר, שזה אחר שלושים יום, ואז כשחל הנדר כבר הם היו בני יבשה ויהיה מותר בהם.
אז אומרת הגמרא, תפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דתנן, אישה שאמרה הריני נזירה לאחר שאנשא ונישאת. רבי ישמעאל אמר אחר הנדר, והרי כשנדרה היא לא הייתה אשת איש, אז הבעל לא יכול להפר כי הוא לא מופר בקודמים. ורבי עקיבא אומר אחר האיסר, אחרי חלות הנדר. והרי חלות הנדר היה רק כשהיא נישאת, ואז בעצם הבעל יכול להפר.
נ"ן, למדנו משנה, לא כאלו ההולכים מעכו ליפו, אלא במי שדרכו לפרש. אומרת הגמרא, ובאילין טלייתא צריכה. כלומר, אלה שמפליגים לטייל צריך בזה להסתפק. למרות שהם מפליגים רחוק, אבל אולי כיוון שזה לא הדרך שלהם, לא הדרך הרגילה שלהם, הם מדי פעם מטיילים, אז אולי הם לא נקראים מיורדי הים ולכן הם מותרים.
פרק ג' הלכה ז'. אומרת המשנה, הנודר מרואי החמה אסור אף בסומין, שלא נתכוון זה אלא למי שהחמה רואה אותו. הנודר משחורי הראש אסור בקרחים ובבעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים. למה? כיוון שאינן נקראין שחורי ראש אלא אנשים.
הנודר מן הילודים מותר בנולדים, כלומר מאלה שנולדו, אז מותר באלה שייוולדו. אבל אם הוא נודר מן הנולדים, הוא אסור בילודים שכבר נולדו. רבי מאיר אף בילודים, כלומר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים, כמו באותה מידה שהנודר מן הילודים מותר בנולדים. וחכמים אומרים לא נתכוון זה אלא במי שדרכו להיוולד.
שואלת הגמרא, מאי טעמא דרבנן? למה הם אמרו שנולדים פירושו מי שדרכו להיוולד? דכתיב, "ואתה שני בניך הנולדים לך", אבל הם כבר נולדו והוא קורא להם נולדים? אז אומרים מכאן שנולדים זה גם אלה שכבר נולדו. שמה איתא מדרבי מאיר, דכתיב, "הנה בן נולד לבית דוד ישיהו שמו", הוא עדיין לא נולד. אומרים מכאן שנולדים זה אלה שיהיו בעתיד.
📜 הדינים העולים מדף יא עמוד ב
ג_יג הנודר מ"יורדי הים" מותר ב"יושבי היבשה", אך הנודר מ"יושבי היבשה" אסור גם ב"יורדי הים", ובלבד שאין כוונתו למפליגים בקרבת חוף כעכו-יפו אלא למי שדרכו לפרש למרחקים
- מקור: "הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה, ומיושבי היבשה אסור ביורדי הים, שיורדי הים בכלל יושבי היבשה, לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא מי שדרכו לפרש. גמ : הכי קאמר הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה הא ביורדי "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ט, הלכה יט, |שו"ע יו"ד סימן ריז סעיף לג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון המשנה והגמרא בירושלמי: יורדי הים בכלל יושבי היבשה, והכוונה במפרשים דוקא, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע.
ג_יד הנודר מ"רואי החמה" - האם נאסר גם בסומים
- מקור: "הנודר מרואי החמה אסור אף בסומין שלא נתכוון זה אלא למי שהחמה רואה אותו."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ט, הלכה יט, |שו"ע יו"ד סימן ריז סעיף לו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שאסור אף בסומין, שלא נתכוון הנודר אלא למי שהחמה רואה אותו (רמב"ם הל' נדרים ט, יט; שו"ע יו"ד ריז, לו)
ג_טו הנודר מן "הנולדים" - האם הוא מותר בילודים שכבר נולדו
- מקור: "הנודר משחורי הראש אסור בקרחים ובבעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים, שאינן נקראין שחורי ראש אלא אנשים. הנודר מן הילודים (שכבר נולדו) מותר בנולדים (שיוולדו) מן הנולדים אסור בילודים (שכבר נולדו) רבי מאיר או"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ט, הלכה יט, |שו"ע יו"ד סימן ריז סעיף לז
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי מאיר: הנודר מן הנולדים מותר בילודים כשם שהנודר מן הילודים מותר בנולדים ~ חכמים: הנודר מן הנולדים אסור אף בילודים
- הכרעה: נפסק כחכמים שהנודר מן הנולדים אסור בילודים, כפי שהכריעו הרמב"ם והשו"ע.
אלא במי שדרכו להיוולד.
גמ': מאי טעמא? דרבנן שאמרו שנולדים פירושו מי שדרכו להיוולד דכתיב (בראשית ויחי מח ה) ועתה שני בניך הנולדים לך והרי כבר נולדו וקרא אותם נולדים. מאי טעמא? ד°רבי מאיר דכתיב (מלכים א' י"ג, ב') הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדיין לא נולד.
מתני': ג_יזהנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותים. ג_יחומעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים. ג_יטקונם שאיני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור באומות. ג_כשאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות. ג_כאשאיני נהנה מישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביתר אם שומעין לו שאיני נהנה להם והם לי יהנה לאומות.
גמ': תנן: שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות ואין ישמעאל בכלל זרעו של אברהם דכתיב (בראשית וירא כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע ואין עשו בכלל זרע יצחק. אמררבי יודן בר שלום° דכתיב (בראשית וירא כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק במקצת יצחק. רבי הונא° אמר ביצחק בי"ת תרי בן שהוא עתיד לנחול שני עולמות העולם הזה והעולם הבא. אמר רבי גרשום° בשם רבי אחא° באברהם כתיב (בראשית לך לך טו ה) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספור אתם, ויאמר לו כה יהיה זרעך, וכתיב (במדבר בלק כד יז) דרך כוכב מיעקב ממי דרך כוכב ועתיד לעמוד מיעקב. אמר רבי אחא° בשם רבי חונא°: עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא והקדוש ברוך הוא גוררו ומוציאו משם. מה טעמא כדכתיב (עובדיה א ד) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם יי' ואין כוכבים אלא צדיקים כמה דאת אמר (דניאל י"ב, ג') ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.
פרק ג' הלכה ח'. במשנה: הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים, כי גם הכותים שומרים שבת. מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים, כי גם הם אוכלים שום. מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים, כי הכותים הרי לא עולים לירושלים, עולים להר גריזים. קונם שאיני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור באומות. שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות. שאיני לוקח ביתר ומוכר בפחות, וכן "שישראל נהנים לי" - לוקח בפחות ומוכר ביתר, אם שומעים לו כמובן. אם אומר שאיני נהנה להם והם לי, אם לא נהנים לי, אז יהנה לאומות.
ולמדנו במשנה שאני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות. וקשה, הרי ישמעאל בכלל זרעו של אברהם. ותירצו כי ביצחק יקרא לך זרע, רק הבנים של יצחק, שיצחק נבחר. ואין עשו בכלל זרע יצחק. אמר רבי יודן בר שלום דכתיב ביצחק יקרא לך זרע - ביצחק, במקצת יצחק. כלומר רק יעקב. ועוד, ביצחק - הבי"ת זה שתיים - בן שהוא עתיד לנחול שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, זה יעקב.
אמר רבי גרשום בשם רבי אחא: באברהם כתיב ויוצא אותו החוצה, ואומר לו הבט נא שמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, כה יהיה זרעך. וכתיב דרך כוכב מיעקב. אז ממי דרך כוכב עתיד לעמוד? מיעקב. אותם כוכבים שראית שייצאו ממך זה מיעקב.
אמר רבי אחא בשם רבי חונא: עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקדוש ברוך הוא גוררו ומוציאו משם. מה הטעם? דכתיב אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאום ה'. ואין כוכבים אלא צדיקים, כמה דאת אמר ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.
📜 הדינים העולים מדף יב עמוד א
ג_יז הנודר מ"שובתי שבת" או מ"אוכלי השום" - נאסר גם בישראל וגם בכותים
- מקור: "הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותים."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ט, הלכה כ, |שו"ע יו"ד סימן ריז סעיף לח, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם והשו"ע פסקו שהנודר משובתי שבת או מאוכלי השום אסור בישראל ובכותים, שאין הכינוי מיוחד לישראל בלבד
ג_יח הנודר "כמעולי ירושלים" אסור בהנאה מישראל ומותר בכותים
- מקור: "ומעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ט, הלכה כ, טור יורה דעה סי’ ריז
- מצב: נפסק
- הכרעה: כלשון הירושלמי, וכך פסק הרמב"ם (הל' נדרים פ"ט הכ') והטור (יו"ד סי' ריז) - כינוי זה חל דווקא על ישראל שעלו לירושלים ולא על כותים
ג_יט הנודר "קונם שאיני נהנה לבני נח" - מהו דינו
- מקור: "קונם שאיני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור באומות."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ט, הלכה כא, |שו"ע יו"ד סימן ריז סעיף מ
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלישנא בירושלמי שהמודר מותר בהנאה מישראל ואסור בהנאה מן האומות, שכן "בני נח" בכינוי זה מתייחס לגויים ולא לישראל; כך נפסק ברמב"ם הלכות נדרים פ"ט הכ"א ובשו"ע יו"ד סימן ריז סעיף מ.
ג_כ הנודר "שאיני נהנה לזרע אברהם" אסור בהנאה מישראל ומותר בהנאה מן העכו"ם
- מקור: "שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ט, הלכה כא, |שו"ע יו"ד סימן ריז סעיף מ
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי, וכך פסקו הרמב"ם (הלכות נדרים פ"ט הכ"א) והשו"ע (יו"ד סימן ריז סעיף מ), שכן "זרע אברהם" משמעו זרעו המיוחס אחריו בברית - היינו ישראל בלבד.
ג_כא הנודר "שאיני נהנה לזרע אברהם" - אסור בהנאה מישראל ומותר בהנאה מן האומות
- מקור: "שאיני נהנה מישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביתר אם שומעין לו שאיני נהנה להם והם לי יהנה לאומות. גמ : תנן: שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות ואין ישמעאל בכלל "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ז, הלכה ז, |שו"ע יו"ד סימן רכז סעיף א, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שישמעאל אינו בכלל "זרע אברהם" ועשו אינו בכלל "זרע יצחק", שנאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע", לכן הנודר הנאה מזרע אברהם אסור רק בישראל (יוצאי יצחק ויעקב) ומותר באומות העולם, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע.
==ירושלמי נדרים, פרק ג, הלכה ט==
מתני': ג_כבקונם שאיני נהנה לערלים מותר בערילי ישראל ואסור במולי אומות העולם שאיני נהנה למולים ג_כגאסור בערילי ישראל ומותר במולי אומות העולם שאין הערלה קרויה אלא לשם הגוים שנאמר (ירמיהו ט', כ"ה) כי כל הגוים ערילים וכל בית ישראל ערלי לב ואומר (שמואל א יז לו) והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם ואומר (שמואל ב א כ) פן תשמחנה בנות הפלשתים פן תעלוזנה בנות הערילים. °רבי אלעזר בן עזריה אומר ג_כדמאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים שנאמר (ירמיהו ט', כ"ה) כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר ג_כהגדולה מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה. °רבי יוסי הגלילי אומר גדולה מילה ג_כושהיא דוחה שבת החמורה. °רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה ג_כזשלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה. °רבי נחמיה אומר ג_כחגדולה מילה שהיא דוחה את הנגעים. °רבי אומר ג_כטגדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר (בראשית לך לך יז א) התהלך לפני והיה תמים. דבר אחר גדולה מילה שאילולא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו שנאמר (ירמיהו ל"ג, כ"ה) כה אמר יי' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. דבר אחר גדולה המילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר (שמות משפטים כד ח) הנה דם הברית אשר כרת יי' עמכם על כל הדברים האלה. גמ': תנן: גדולה מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה אמר רבי יוחנן בר מרייה° מהא דכתיב (בראשית לך לך טו יח) ביום ההוא כרת יי' ברית את אברם לאמר וגו' עד ואת בריתי אקים את יצחק וגו' שלש עשרה בריתות נאמרו בפרשה תנן °רבי יוסי הגלילי אומר גדולה מילה שהיא דוחה שבת החמורה דכתיב (ויקרא תזריע יב ג) וביום השמיני ימול אפילו בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה ודילמא (שמות כי תשא לא יד) מחלליה מות יומת אף במילה ומה אני מקיים (ויקרא תזריע יב ג) וביום השמיני ימול חוץ מן השבת תלמוד לומר וביום אפילו בשבת. בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה. בתורה דכתיב (שמות בשלח טז כח) עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי וכתיב (שמות בשלח טז כט) ראו כי יי' נתן לכם את השבת. בנביאים דכתיב (יחזקאל כ', י"ג) וימרו בי הבנים בחוקותי לא הלכו וגו' וכתיב (יחזקאל כ', י"ג) ואת שבתותי חיללו מאד. בכתובים דכתיב (נחמיה ט יג יד) ועל הר סיני ירדת וכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם וגו'. אמר רבי אלעזר בי רבי אבינה° כתיב ואת שבת קדשך הודעת להם ומצוות חוקים ותורה צוית להם מצוות כתיבה מליא בשתי ווים להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה. והמילה דוחה אותה שבת ומילה. משל לשני מטרניות שהיו באות זו על גב זו ואין את יודע אי זו גדולה מחבירתה, זו שהיא יורדת מפני חבירתה את יודע שחבירתה גדולה ממנו וכיוון שהשבת נדחת מפני המילה מכאן שהמילה גדולה מהשבת עבודה זרה קשה מכולם דכתיב (במדבר שלח טו כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה. אמררבי יהודה בר פזי° חילול השם קשה מכולן הדא הוא דכתיב (יחזקאל כ', ל"ט) ואתם בית ישראל כה אמר יי' אלהי ישראל איש גילוליו לכו עבודו ואת שם קדשי לא תחללו וגו'. תנן °רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה ועל ידי שנתעצל משה במילה ביקש המלאך להורגו הדא הוא דכתיב (שמות שמות ד כד) ויפגשהו יי' ויבקש המיתו. אמר°רבי יוסי בן חלפתא חס ושלום לא נתעצל משה במילה, אלא שהיה דן בעצמו ואומר אם לימול ולצאת סכנה היא, ואם לשהות הקדוש ברוך הוא אמר לו (שמות שמות ד יט) לך שוב מצרים אלא על ידי שנתעסק בלינה קודם המילה
אנחנו בפרק ג' הלכה ט'. במשנה: קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערילי ישראל ואסור במולי אומות העולם. אלה שעושים מילה. שאיני נהנה למולים אסור בערילי ישראל ומותר במולי אומות העולם. למה? כיוון שאין הערלה קרויה אלא לשם הגוים שנאמר כי כל הגוים ערילים וכל בית ישראל ערלי לב. ואומר והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם. ואומר פן תשמחנה בנות הפלשתים פן תעלוזנה בנות הערילים.
רבי אלעזר בן עזריה אומר מאוסה היא הערלה שנתגנו בה, שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב. גם הגויים וגם הרשעים.
רבי ישמעאל אומר גדולה מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה. רבי יוסי הגלילי אומר גדולה מילה שהיא דוחה שבת החמורה. רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה. רבי נחמיה אומר גדולה מילה שהיא דוחה את הנגעים, כי עושים ברית מילה על אף הצרעת. רבי אומר גדולה מילה שכל המצוות עשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר התהלך לפני והיה תמים. דבר אחר, גדולה מילה שאילולא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. דבר אחר, גדולה המילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה.
בגמרא, למדנו במשנה גדולה מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה. אמר רבי יוחנן בר מרייה, כתיב ביום ההוא כרת ה' ברית את אברם לאמר וגו' עד ואת בריתי אקים את יצחק וגו' - שלש עשרה בריתות נאמרו בפרשה. נספור אותן, "בריתי" כתוב שלוש עשרה פעמים.
תנן, רבי יוסי הגלילי אומר גדולה מילה שהיא דוחה את שבת החמורה, דכתיב ביום השמיני ימול אפילו בשבת. אם כן, מה אני מקיים מחלליה מות יומת? הרי בשבת כתוב "מחלליה מות יומת". בשאר המלאכות חוץ ממילה. כלומר, מי שמחלל את השבת בשאר מלאכות חייב מיתה, אבל מי שעושה ברית מילה לא חייב מיתה.
ותני בגמרא: ודילמא "מחלליה מות יומת" אפילו במילה, אז מה אני מקיים ימול - חוץ מיום שבת? ביום רגיל, בחול, ימול, אבל אם זה בשבת לא ימול, כי יש לך מצד שני את הדין של "מחלליה מות יומת". תלמוד לומר וביום, אפילו בשבת. אז לומדים מכאן שאפילו בשבת עושים ברית מילה.
אמרה הגמרא: בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה. בתורה דכתיב עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, וכתיב ראו כי ה' נתן לכם את השבת. אז לומדים מכאן שהשבת שקולה כנגד כל התורה - "מאנתם לשמור את כל מצוותי ותורותי", אבל מה המצווה שנתנה לנו זה שבת רק. בנביאים דכתיב וימרו בי הבנים בחוקותי לא הלכו וגו', וכתיב ואת שבתותי חיללו מאד. אז לומדים מכאן שהשבת שקולה כנגד כל המצוות. בכתובים דכתיב ועל הר סיני ירדת, וכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם וגו'.
אמר רבי אלעזר בי רבי אבינה, דכתיב "ואת שבת קדשך הודעת להם, ומצוות וחוקים ותורה צוית להם" - כתוב "מצוות" עם שתי ו"ו, "מצוותא" מליא, בשתי ו"ו, להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה. כלומר שהשבת שקולה כנגד כל המצוות. והמילה דוחה אותה. אף על פי כן אנחנו יודעים שהמילה דוחה את השבת.
שבת ומילה - משל לשני מטרניות שהיו באות זו על גב זו ואין את יודע אי זו גדולה מחבירתה. כלומר, שתיהן הגיעו ביחד ואין אתה יודע איזו גדולה מחברתה. זו שהיא יורדת מפני חבירתה את יודע שחבירתה גדולה ממנו. שמתכופפת לפני חברתה, אתה יודע שחברתה גדולה ממנה. אז גם כאן, כיוון שהשבת נדחית מפני המילה, מכאן שהמילה גדולה מהשבת.
עבודה זרה קשה מכולם. למה? דכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וכו'. אמר רבי יהודה בר פזי, חילול השם קשה מכולן. למה? דכתיב ואתם בית ישראל כה אמר ה' אלהי ישראל איש גילוליו לכו עבודו ואת שם קדשי לא תחללו וגו'. כלומר, אפילו את עבודה זרה, אבל את שם קודשי לא תחללו. רואים מכאן שבעצם חילול השם יותר חמור אפילו מעבודה זרה.
עוד למדנו, רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה. ועל ידי שנתעצל משה במילה ביקש המלאך להורגו. דכתיב ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. אמר רבי יוסי, חס ושלום לא נתעצל משה במילה, אלא שהיה דן בעצמו ואומר אם לימול ולצאת סכנה היא, ואם לשהות, הקדוש ברוך הוא אמר לו לך שוב מצרים. אז למה בכל זאת הוא נענש? אלא על ידי בלינה קודם המילה. דכתיב "ויהי בדרך במלון" - מכיוון שהיה במלון התעסק בעסקי המלון וכבר עבר לו קצת זמן, לא התעסק במילה, לכן נענש.
📜 הדינים העולים מדף יב עמוד ב
ג_כב הנודר "קונם שאיני נהנה לערלים" - האם נאסר בערילי ישראל ומולי אומות העולם או שהולכים אחר משמעות הלשון בפי בני אדם
- מקור: "קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערילי ישראל ואסור במולי אומות העולם שאיני נהנה למולים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ט, הלכה כב, |שו"ע יו"ד סימן ריז סעיף מא, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שהנודר מן הערלים אסור בגויים ומותר בערילי ישראל, והנודר מן המולים אסור בישראל ומותר במולי אומות העולם, לפי שהלשון "ערלים" מתייחסת לגויים והלשון "מולים" מתייחסת לישראל בפי בני אדם, כלשון הירושלמי, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות עא א — הנודר "קונם שאני נהנה לערלים" מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות עא א — הנודר מן ה"מולים" - איסורו נאמר על כלל בני ברית, ולכן גר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול נכללי
ג_כג הנודר הנאה מ"ערלים" נאסר בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם
- מקור: "אסור בערילי ישראל ומותר במולי אומות העולם שאין הערלה קרויה אלא לשם הגוים שנאמר כי כל הגוים ערילים וכל בית ישראל ערלי לב ואומר ( שמואל א יז לו ) והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם ואומר ( שמואל ב א כ ) פן ת"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ט, הלכה כב, |שו"ע יו"ד סימן ריז סעיף מב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלישנא זו בירושלמי, שהערלה קרויה לשם הגוים ולא לשם המילה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות עא א — הנודר "קונם שאני נהנה לערלים" מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות עא א — הנודר מן ה"מולים" - איסורו נאמר על כלל בני ברית, ולכן גר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול נכללי
ג_כד מילה - יש למול תוך שמונה ימים ואין למול קודם לזמנו, שכן הערלה מאוסה ומגונה ונחשבת חיסרון בגוף
- מקור: "מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב. רבי ישמעאל (בן אלישע) אומר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מילה, פרק ג, הלכה ח, |שו"ע יו"ד סימן רס
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי ישמעאל שהערלה גנאי ומאוסה, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה בהלכות מילה
ג_כה מילה נחשבת מצווה גדולה וחמורה עד שדוחה איסורים ומצוות אחרות
- מקור: "גדולה מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה. רבי יוסי הגלילי אומר גדולה מילה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מילה, פרק ג, הלכה ט, טור יורה דעה סי’ רס, סמ"ג עשין כז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יוסי הגלילי ש"גדולה מילה", שכן שלוש עשרה בריתות נכרתו עליה, וכך פסקו הרמב"ם והטור להלכה
- מקור: "שהיא דוחה שבת החמורה. רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה ט, |שו"ע יו"ד סימן רסו סעיף ב, סמ"ג עשין י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כת"ק שמילה דוחה שבת החמורה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא לד ב — מותר וצריך לחתוך במילה במקום שיש בו בהרת נגע צרעת, ואין בכך משום איסור "דבר שאין מתכוין"
- מקבילה בבבלי: בבלי נזיר מא ב — עשה דוחה לא תעשה כאשר שניהם באים כאחד, כגון ציצית של צמר ופשתים
ג_כז אין לדחות את מילת הבן ואפילו לא כשעה אחת מזמנה, שכן משה רבנו לא איחר את מילת בנו אפילו שעה
- מקור: "שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה. רבי נחמיה אומר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מילה, פרק ג, הלכה ט, טור יורה דעה סי’ רס
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי נחמיה שאין להשהות את המילה כלל, וכן פסקו הרמב"ם והטור להלכה
ג_כח מילה נדחית מפני נגעים או דוחה אותם
- מקור: "גדולה מילה שהיא דוחה את הנגעים. רבי אומר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה ט, |שו"ע יו"ד סימן רסו סעיף א, סמ"ג עשין רז, סמ"ג עשין רח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שהמילה דוחה את הנגעים - חותכים את הערלה גם אם יש עליה נגע, כדברי רבי; כן נפסק ברמב"ם הלכות מילה פ"א ה"ט ובשו"ע יו"ד סימן רסו סעיף א
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא לד ב — מותר וצריך לחתוך במילה במקום שיש בו בהרת נגע צרעת, ואין בכך משום איסור "דבר שאין מתכוין"
- מקבילה בבבלי: בבלי נזיר מא ב — עשה דוחה לא תעשה כאשר שניהם באים כאחד, כגון ציצית של צמר ופשתים
ג_כט מילה שקולה כנגד כל המצוות שבתורה
- מקור: "גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר (בראשית לך לך יז א) התהלך לפני והיה תמים. דבר אחר גדולה מילה שאילולא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו שנאמר כה אמר יי אם לא בריתי יומם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מילה, פרק ג, הלכה ח, טור יורה דעה סי’ רס הדרן עלך ארבעה נדרים ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, הרמב"ם והטור פסקו כן להלכה בהלכות מילה
הדא הוא דכתיב (שמות שמות ד כד) ויהי בדרך במלון. ואמר °רבן שמעון בן גמליאל חס ושלום לא ביקש המלאך להרוג למשה אלא לתינוק. בוא וראה מי קרוי חתן משה או התינוק? אית תניי תני משה קרוי חתן שהוא בעלה אית תניי תני התינוק קרוי חתן שניכנס למצווה. מאן דאמר משה קרוי חתן כך אמרה ציפורה חתן שלי דמים מתבקש מידך. ומאן דאמר התינוק קרוי חתן כך אמרה ציפורה בני החתן בדמים של מילה את עומד לי. כתיב (שמות שמות ד כה) ותקח צפורה צר ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. °רבי יהודה בר עילאי ו°רבי נחמיה ורבנין, חד אמר לרגליו של משה, וחרנה אמר לרגליו של מלאך, וחרנה אמר לרגליו של תינוק. מן דאמר לרגליו של משה שאמרה לו הילך גזי פרע חובך. מן דאמר לרגליו של מלאך הילך עבד שליחתך. מן דאמר לרגליו של תינוק נגעה בגוף התינוק מרוב בהלה חתכה גם ברגלו. כתיב (שמות שמות ד כו) וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות, מיכן לשתי מילות, אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצין. תנן °רבי נחמיה אומר גדולה מילה שהיא דוחה את הנגעים כתיב (ויקרא תזריע יב ג) ימול בשר ערלתו אף על פי שיש שם בהרת ומה אני מקיים (דברים כי תצא כד ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו' בשאר מקומות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין שם בהרת תלמוד לומר בשר אף על פי שיש שם בהרת. על דעתיה דרבי יונה° דאמר מצות עשה דוחה את מצות לא תעשה אף על פי שאינה כתובה בצידה ניחא. על דעתיה דרבי יוסה° אסי דאמר אין מצות עשה דוחה למצות לא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה אמאי דוחה מכיון דכתיב בשר ערלתו שממנו למדנו לרבות כשיש בהרת כמי שהיא כתובה בצידה.
הדרן עלך פרק ארבעה נדרים
פרק רביעי – אין בין המודר
מתני':
ד_א אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. המודר הנאת מאכל מחבירו, לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור. אבל משאיל לו חלוק וטלית נזמים וטבעות ד_בוכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש. מקום שמשכירין כיוצא בהן - אסור.
גמ': תנן: אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. הא דבר שעושין בו אוכל נפש אסור. אם נדר ממנו מאכל ולא ממאכל נדר. ולמה אסור בכלים? רבי שמעון בן לקיש° אמר: כיני מתניתא כך כוונת המשנה: אין בין המודר הנייה מחבירו למודר הניית מאכל מחבירו. ותניי דבי °רבי: כן המודר הניית מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור. תני: אבל משאיל הוא לו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין מתקנים את האוכל, אלא מכניסים את האוכל. לפסין וקדירות אסור שהם משמשים לתיקון האוכל על ידי בישול. כלים המשמשים לטחון ולדרוך - אסור. לקצור צריכה ספק, לבצור צריכה ספק. לפי שהנאתם רחוקה ואפשר להסתפק, האם זה נקרא הניית מאכל שאסור או לא? תני: אבל משאילו הוא קורדום. הוינן סברין מימר חשבנו לומר בקרדום של ביקוע ואף שהעצים לצורך בישול מותר. ואם כן, גם לקצור ולבצור יהיה מותר. תיפתר בקורדום של ניכוש ולית שמע מינה כלום. רבי אבונא° אמר רבי ירמיה°: בעי: ההן יוסטה בד שמשמש לחגורה, מכיון שהוא מרחיק את חוטי השתי ונוצר מעין רשת ואת חשר מנפה ביה קימחא בשעת הדחק כמי שהיא נפה ויהיה אסור, או כיוון שעיקרו לא נועד לכך - מותר? תנן: מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. אמר רבי אבא° בשם רבי זעירא°: שהוא
אמרה הגמרא: ואמר רבן שמעון בן גמליאל חס ושלום לא ביקש המלאך להרוג למשה אלא לתינוק. בוא וראה מי קרוי חתן, משה או התינוק? אית תניי תני משה קרוי חתן, ואית תניי תני התינוק קרוי חתן. מאן דאמר משה קרוי חתן - כך אמרה ציפורה: חתן שלי, דמים מתבקשים מידך. ומאן דאמר התינוק קרוי חתן - כך אמרה ציפורה: בני, בדמים של מילה אתה עומד לי.
כתיב ותקח צפורה צר ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו. אמרו רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנין, חד אמר לרגליו של משה, וחרנה אמר לרגליו של מלאך, וחרנה אמר לרגליו של תינוק. מאן דאמר לרגליו של משה - שאמרה לו: הילך גזי חובך, כלומר לך תפרע את החוב שלך. מאן דאמר לרגליו של מלאך - הילך עבד שליחתך, כלומר קח, לך תעשה את שליחותך. מאן דאמר לרגליו של תינוק - נגעה בגוף התינוק, כלומר שמרוב בהלה היא נגעה גם קצת ברגליו.
כתיב וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות. מכאן לשתי מילות, אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצין.
ורבי נחמיה אומר, גדולה מילה שהיא דוחה את הנגעים. כתיב ימול בשר ערלתו - אף על פי שיש שם בהרת, שהוא מה אני מקיים? השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות - בשאר המקומות חוץ ממילה. או אימא אין אפילו מילה, מה אני מקיים ימול בשר ערלתו - בזמן שאין שם בהרת, תלמוד לומר בשר, אף על פי שיש שם בהרת.
על דעתיה דרבי יונה שאמר מצות עשה דוחה את מצות לא תעשה אף על פי שאינה כתובה בצידה - ניחא. אבל על דעתיה דרבי יוסה שאמר אין מצות עשה דוחה למצות לא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה - אז למה פה היא דוחה, הרי לא כתובה בצידה? מכיון דכתיב בשר ערלתו, שממנו למדנו לרבות כשיש בהרת, אז הוי כמי שהיא כתובה בצידה.
הדרן עלך פרק ארבעה נדרים.
פרק ה' הלכה א'.
ואומרת המשנה: אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. המודר הנאת מאכל מחבירו, לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור. כלומר כל מיני כלים שעושים בהם אוכל נפש גם אסור להשאיל לו. אבל משאיל לו חלוק וטלית נזמים וטבעות וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש. מקום שמשכירין כיוצא בהן - אסור. כי אם הוא משאיל דבר שבדרך כלל משכירין אותו, הוא חוסך לו כסף, וכסף יכול לקנות מזון.
שואלת הגמרא: למדנו במשנה אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. משמע מכאן דבר שעושין בו אוכל נפש אסור - ולא ממאכל נדר, אז למה אסור בכלים? אמר רבי שמעון בן לקיש: כיני מתניתא - אין בין מודר הנייה מחבירו למודר הניית מאכל מחבירו. על זה דיברו, ולא על דבר שעושים בו אוכל נפש.
תניא, תני רבי: המודר הניית מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור. תני: אבל כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין את האוכל אלא מכניסין את האוכל - כלומר שהנאת האוכל מהם היא הנאה עקיפה, הם רק שומרים את האוכל ולא מתקנים אותו. וקדירות אסור - כיוון שהן משמשות לתיקון המאכל על ידי בישול.
כלים שמשמשים לטחון ולדרוך - אסור. משמשים לקצור - צריכה. לבצור - צריכה. לפי זה, נתן הנאה רחוקה, ואפשר להסתפק בזה האם זה נקרא הניית מאכל שאסור, או לא.
תני: אבל משאילו קורדום. הוינן סברין מימר של ביקוע, ואף שהעצים הם לצורך בישול - מותר. אם כן גם לקצור ולבצור יהיה מותר. תיפתר בקורדום של ניקוש, ולא שמע מינה כלום - הנאה רחוקה, קודם שמנקים את העשבים כדי לעזור לצמחים לגדול. זו הנאה רחוקה, ואין פה שום ראיה.
רבי אבונא אמר רבי ירמיה בעי: יוסטה - זה מעין בד או חגורה, מכיוון שהוא מרחיק בה את קימחא. האם זה כמו נפה, ויאסר, או כיוון שעיקרו לא נועד לכך - מותר?
תני: מקום שנוטלין עליה שכר - תפול הנייה להקדש. אמר רבי אבא בשם רבי זעירא: שהוא כנותן לו מעות ליקח בהן ככר. הוא חוסך לו על ידי שנותן לו במתנה את מה שהוא יכול לשכור בכסף. אמר רבי בון בר חייה: מעתה אסור להשאיל לו מעות, שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר.
רבי אבינא רבי ירמיה בעי: קוזמידייא, דאית עליהון - כלומר סוג של תכשיטים, כדי שהוא יראה אדם חשוב ואז יכבדו אותו במאכלים משובחים - אסור מישאל לון?
📜 הדינים העולים מדף יג עמוד א
ד_א המודר הנאת מאכל מחברו אינו יכול להשאיל ממנו כלי שעושים בו אוכל נפש, אך יכול להשאיל ממנו כלים שאין עושים בהם אוכל נפש
- מקור: "אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. המודר הנאת מאכל מחבירו, לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור. אבל משאיל לו חלוק וטלית נזמים וטבעות"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ו, הלכה ג, |שו"ע יו"ד סימן רכא סעיף א, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלישנא זו בירושלמי; כן פסקו הרמב"ם (הל' נדרים פ"ו ה"ג) והשו"ע (יו"ד סימן רכא סעיף א) שהמודר הנאת מאכל אסור בכלי אוכל נפש כנפה, כברה, ריחים ותנור, ומותר בשאר כלים כחלוק, טלית, נזמים וטבעות
- מקבילה בבבלי: בבלי מגילה ח א — מי שנדר הנאה מחבירו נאסר גם בדריסת הרגל בחצרו
ד_ב המודר הנאה מחבירו אסור לו להשאיל או להשכיר לו כלים שעושים בהם אוכל נפש, אך מותר בדריסת רגל ובכלים שאין עושים בהם אוכל נפש
- מקור: "וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש. מקום שמשכירין כיוצא בהן - אסור. גמ : תנן: אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. הא דבר שעושין בו אוכל נפש אסור. (אם נד"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ו, הלכה ב, |שו"ע יו"ד סימן רכא סעיף א, סמ"ג לאוין רמב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי שמעון בן לקיש שפירש את המשנה: אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע