ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת מעשר שני/הדפסה
פרק ראשון - מעשר שני
[דף א עמוד א]
==ירושלמי מעשר שני, פרק א, הלכה א==
מתני': מעשר שני א_אאין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו א_בולא שוקלין כנגדו א_גולא יאמר אדם לחבירו בירושלים: הילך יין ותן לי שמן, וכן שאר כל הפירות. אבל נותנין זה לזה מתנת חנם א_דמעשר בהמה — אין מוכרין אותו תמים חי, ולא בעל מום חי ושחוט, ואין מקדשין בו את האשה א_ההבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה א_וואין מחללין מעשר שני על אסימון, ולא על המטבע שאינו יוצא, ולא על המעות שאינן ברשותו.
גמ': תנן מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ולא שוקלין כנגדו. אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה שנאמר קודש לה', וכשמוכר אותו יש בזה בזיון קדושה. אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה שנאמר כי יברכך ה' אלקיך. וכשממשכן אותו סימן קללה הוא. תנן: מעשר שני אין מוכרין אותו ואפילו כסף מעשר שני אין מוכרים כיצד, לא יאמר אדם לחבירו הא לך את המנה הזה מאה זוז של מעשר שני ותן לי בו חמשים זוז של חולין. דכשנותן לו פחות משוויו יש כאן זלזול בקדש. אבל אם נותן לו מעות בשוויו — הרי זה חילול ומותר מאן תנא אין מוכרין אותו, °רבי מאיר שסובר שמעשר שני ממון גבוה הוא. ברם כ°רבי יודה שאומר שמעשר שני ממון הדיוט, בדין הוא שיהא מותר למוכרו מקל וחומר, מה אם א_זתרומה שהיא אסורה לזרים מותר למוכרה, א_חמעשר שני שהוא מותר לזרים אינו דין שיהא מותר למוכרו? לא, אם אמרת בתרומה שאינה טעונה מחיצה תאמר במעשר שני א_טשהוא טעון מחיצה. ביכורים יוכיחו א_ישהן טעונין מחיצה ומותר למוכרן. לא, אם אמרת בביכורים שאינן תופסין
בעזרת השם אנחנו מתחילים מסכת מעשר שני, תלמוד ירושלמי, דף א'. המשנה:
מעשר שני אין מוכרים אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפים אותו ולא שוקלים כנגדו. ולא יאמר אדם לחברו בירושלים: הילך יין ותן לי שמן. כלומר, אפילו אם שניהם מעשר שני. וכן שאר כל הפירות, כלומר לא רק היין והשמן, אלא גם שאר הפירות אסור להחליף כיוון שזה כמו מכירה. והסיבה שכל הדברים האלה אסורים, כיוון שזה נראה כמו ביזיון לקודשים. הגמרא כבר תסביר כל אחד מהדינים האלה.
אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. מעשר בהמה — אין מוכרין אותו תמים חי, ולא בעל מום חי ושחוט, ואין מקדשין בו את האשה. הבכור מוכרין אותו תמים חי — פה הירושלמי חולק על הבבלי. לפי הבבלי, למכור בכור חי מותר רק בזמן הזה. לפי הירושלמי מותר גם בזמן בית המקדש, נתבונן בהמשך. ובעל מום חי ושחוט — כלומר, בכור מותר למכור אותו תמים חי, ואם הוא בעל מום אז מותר למכור אותו גם חי וגם שחוט. ומקדשין בו את האשה, ואין מחללין מעשר שני על אסימון — כי כתוב "וצרת הכסף בידך", מכאן למדו חז"ל שצריך שיהיה כסף עם צורה, ואסימון זה מטבע בלי צורה. ולא על המטבע שאינו יוצא, ולא על המעות שאינן ברשותו.
גמרא. למדנו במשנה מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ולא שוקלין כנגדו. אז הגמרא מסבירה למה. אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה, שנאמר "קודש לה'", וכשמוכר אותו יש בזה ביזוי קדושה. אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה, שנאמר "כי יברכך ה' אלוקיך", וכשממשכן אותו זה סימן קלה.
מעשר שני אין מוכרין אותו — כיוון שאפילו כסף מעשר שני אין מוכרים. כלומר, לא רק את הפירות אסור למכור, אפילו כסף מעשר שני אסור למכור. כיצד, לא יאמר אדם לחבירו הא לך את המנה הזה של מעשר שני, כלומר קח מאה זוז של מעשר שני, ותן לי בו חמשים זוז של חולין. כלומר, אתה תטרח להעלות אותו לירושלים, ובשכר הטרחה הזאת תקבל הנחה של חמישים שקל. כי אם הוא נותנו פחות משוויו, יש בזה זלזול בקודש. אבל אם הוא נותן בדיוק בשוויו זה חילול ומותר.
שואלת הגמרא, מאן תנא אין מוכרין אותו, רבי מאיר — כי רבי מאיר סובר שמעשר שני זה ממון גבוה, ובעצם אין לך היתר מכירה. ברם כרבי יודה בדין הוא שיהא מותר למוכרו מקל וחומר, שרבי יהודה אומר שמעשר שני זה ממון עליות, אז בדין הוא שמותר למכור מקל וחומר. מה אם תרומה שהיא אסורה לזרים מותר למוכרה, מעשר שני שהוא מותר לזרים אינו דין שיהא מותר למוכרו?
לא, אם אמרת בתרומה שאינה טעונה מחיצה — הרי תרומה אפשר לאכול בכל ארץ ישראל — תאמר במעשר שני שהוא טעון מחיצה, שחייבים לאכול אותו בירושלים בתוך החומות. ביכורים יוכיחו שהן טעונין מחיצה ומותר למוכרן — גם ביכורים חייבים לאכול בירושלים, אבל בכל זאת מותר למכור.
[דף א עמוד ב]
את דמיהן תאמר א_יאבמעשר שני שהוא תופס את דמיו. שביעית תוכיח א_יבשהיא תופסת את דמיה א_יגומותר למוכרה. אמר רבי יודן°: מזו אתה רוצה להוכיח? מכירתה של שביעית היא חילולה שקדושת שביעית עוברת לדמים שקדושת שביעית נתפסת בראשון ובאחרון גם במכירה. רבי ירמיה° אמר מאן תנא אין מוכרין אותו, °רבי מאיר הסובר מעשר שני ממון גבוה הוא. ברם כ°רבי יודן בדין הוא שיהא מותר למוכרו מקל וחומר, מה אם שביעית א_ידשאין פורעין חוב מדמיה מותר למוכרה, מעשר שני שפורעין חוב מדמיו אינו דין שיהא מותר למוכרו? היכא אשכחנן איפה מצאנו שפורעין חוב מדמיו של מעשר שני? כיי דתנינן תמן כמו ששנינו שם משך הימנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחולין וסלע של מעשר שני שלו משמע שנותן לו ממעות מעשר שני לפרוע מה שנתחייב לו משעת משיכה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: שנייא היא זה שונה שמשעה ראשונה מעשר שני הוא חייב לו שהרי משך ממנו מעשר שני, אילו היה חייב לו על חולין ונתן לו מעשר יאות זו הייתה ראיה טובה. אמר רבי יודן°: מתניתין אמרה כן שהוא אסור למוכרו דתנינן תמן המקדש במעשר שני בין בשוגג בין במזיד לא קידש דברי °רבי מאיר, °רבי יהודה בר עילאי אומר מזיד קידש שוגג לא קידש. משמע שלכתחילה אסור אם את אומר שמותר למוכרו יהא מותר לקדש בו. אלא ודאי ל°רבי יהודה בר עילאי אסור למוכרו וכל שהוא אסור למוכרו אסור לקדש בו. ותנינן כן שמכירה וקידושין תלויין זה בזה, ואם מותר בזה מותר בזה דתנן א_טואין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדן. ואמר רבי יוסי° בר זבידא זאת אומרת א_טזשאסור ליקח אשה מדמי שביעית דאם לא כן מה בין קונה אשה מה בין קונה שפחה? אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי זעירא° ורבי יודן° אמר בשם רבי אילא° אילעא: דברי הכל היא אפילו ל°רבי יהודה בר עילאי שסובר שמעשר שני ממון בעלים אסור למכור מפני זילזולו. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אחא°: דברי הכל היא כדי שיהיו הכל זקוקים למחיצתן של החומות כדי לאכלם ויהו הכל עולים לירושלים. כיצד אין ממשכנין אותו, הנכנס לתוך ביתו של חבירו למשכנו א_יזאל ימשכן מעשר שני שלו. תני א_יחולא מרהינין אותו שלא ישמש משכון בשעת הלואה, ולא יתננו לחנווני שיאכל עליו.
לא, אם אמרת בביכורים שאינן תופסין את דמיהן — לביכורים אין חילול — תאמר במעשר שני שהוא תופס את דמיו. שביעית תוכיח שהיא תופסת את דמיה ומותר למוכרה. אמר רבי יודן: מזו? מזה אתה רוצה להוכיח שמותר למכור? מכירתה של שביעית היא חילולה. כלומר, בשביעית זה כן מכירה, אבל מכירה שבעצם מחללת. כל מה שאמרנו שמעשר שני אסור למכור, זה כשהוא מוכר את הפירות של מעשר שני והכסף נשאר חולין, אבל אם הוא מוכר את פירות מעשר שני והכסף נהיה קדוש זה נקרא חילול, ואז זה גם במעשר שני מותר, לא רק בשביעית — בשביעית כל מכירה כך קורה, כל מכירה אוטומטית הכסף נעשה קדוש.
רבי ירמיה: מאן תנא אין מוכרין אותו, רבי מאיר, ברם כרבי יודן בדין הוא שיהא מותר למוכרו מקל וחומר, אבל הוא מביא קל וחומר אחר. מה אם שביעית שאין פורעין חוב מדמיה מותר למוכרה, מעשר שני שפורעין חוב מדמיו אינו דין שיהא מותר למוכרו?
שואלת הגמרא, ואשכחנן שפורעין חוב מדמיו? — ואיפה מצאנו שפורעים חוב מדמי מעשר שני? כיי דתנינן תמן משך הימנו מעשר — הוא לקח, משך מעשר ששווה שני סלעים — ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע, כלומר עוד לא הספיק לשלם על הפדיון, והמחיר ירד לסלע. אז נותן לו סלע מחולין וסלע של מעשר שני שלו. בעצם הוא צריך לתת שני מטבעות, כי כשהוא משך זה היה שווה שניים, אבל כיוון שעכשיו זה שווה פחות, אז התירו לו. זה הפך להיות כאילו חוב — סלע אחד ייתן מחולין, והסלע השני התירו לו לתת ממטבע של מעשר שני. משמע בכל אופן שהוא נותן ממעות מעשר שני לפרוע מה שהוא התחייב משעת המשיכה. הרי כשהוא משך הוא כבר התחייב שני סלעים, והתירו לו לשלם סלע אחד מתוך מעשר שני. אז רואים מכאן שמותר לפדות חוב במעשר שני.
אמר רבי יוסי: שנייא היא שמשעה ראשונה מעשר שני חייב לו — הרי הוא משך מעשר שני, אז בעצם מצד הדין הוא היה חייב לו מעשר שני, לכן במקרה כזה התירו לו לתת סלע אחד מעשר שני. אילו היה לו ונתן לו על חולין מעשר יאות — אם היית מביא לי ברייתא כזאת שמראה שהוא חייב לו חולין ונתן לו מעשר, זה באמת הוכחה טובה.
אמר רבי יודן: מתניתין אמרה כן שהוא אסור למוכרו, תני אנן תמן המקדש במעשר שני, בין בשוגג בין במזיד לא קידש — זה רבי מאיר. רבי מאיר, רבי יהודה: מזיד קידש שוגג לא קידש. משמע מכאן שרק בדיעבד אם קידש מקודשת, אבל לכתחילה אסור. אם את אומר למוכרו יהא מותר לקדש בו — מה ההבדל? אלא ודאי לרבי יהודה וכל שהוא אסור למוכרו אסור לקדש בו. ואתה גם תנין כן, שמכירה וקידושין תלויים זה בזה, ואם מותר בזה מותר בזה.
דתנן, למדנו במשנה אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית, ואם לקח יאכל כנגדן. אמר רבי יוסי: זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית — דאי לא כן, מה בין קונה אשה מה בין קונה שפחה? כלומר, אם אתה אומר שאסור לקחת שפחה עם דמי שביעית, אז אותו דין צריך להיות שאסור לקדש אישה, כי מה ההבדל? שניהם זה קניין.
רבי יוסי בשם רבי זעירא ורבי יודן בשם רבי אילא: דברי הכל היא, אפילו לרבי יהודה — שסובר שמעשר שני זה ממון בעלים — אסור למכור מפני זלזולו. כלומר, אפילו זה ממון בעלים, בכל אופן אסור למכור כיוון שיש בזה זלזול כשהוא מוכר את המעשר שני.
רבי יוסי בשם רבי אחא: דברי הכל היא כדי שיהיו הכל זקוקים למחיצתן — חז"ל תיקנו את זה ככה שאפילו רבי יהודה מסכים שאדם לא יוכל למכור, כדי שיהיו הכל זקוקים למחיצת החומה כדי לאכול, והכל עולים לירושלים. כלומר אסור למכור את זה, ואז ככה הבעלים יהיו חייבים להעלות את הפירות או את הכסף שהוא פדה וחילל לירושלים ושם יאכל את זה.
כיצד אין ממשכנין אותו — כי זה סימן קללה. הנכנס לתוך ביתו של חבירו למשכנו אל ימשכן מעשר שני שלו. תני ולא מרהינין אותו — כלומר שהמשכון פירושו אחרי הלוואה, אבל להרהין פירושו בזמן ההלוואה, ואז גם כן לא מרהינים, כלומר אסור לקחת את זה בתור משכון אפילו בשעת ההלוואה. ולא יתננו לחנווני שיאכל עליו — כלומר עבר ומישהו משכן אז.
[דף ב עמוד א]
עבר ומשכן עבר והרהין האם קנסו אותו שיחזיר את המשכון? ייבא כהדא דתנן: האוכל מעשר שני שלו מחוץ לירושלים בין שוגג בין מזיד יצעק לשמים שימחלו לו דברי °רבן שמעון בן גמליאל, °רבי אומר שוגג יצעק לשמים מזיד קונסים אותו ויחזרו דמיו למקומן ויאכל כנגדם בירושלים. ואם היו מעות והוציאם לחולין שוגג יצעק לשמים מזיד יחזרו דמיו למקומן דברי °רבן שמעון בן גמליאל דכיוון שהמעות קימות בעולם, יכול לחללם על מעות שלו בכל מקום שהם. °רבי אומר בין שוגג בין מזיד יחזרו דמיו למקומן. אמר רבי זריקה° בשם חזקיה° א_יטהלכה כ°רבי במעות שבין בשוגג ובין במזיד קונסים אותו, וכ °רבן שמעון בן גמליאל בפירות שבין במזיד בין בשוגג לא קונסים אותו. ואף כאן אם עבר והרהין או עבר ומישכן לא קנסו אותו הרהין פירושו שהלוה נתן כמשכון כדי לקבל הלואה ומשכון פירושו שנלקח כערבון אחר ההלואה. אמר רבי אילא° אילעא: מעשה היה והורו כ°רבי במעות וקנסו בין בשוגג ובין במזיד או ייבא כהדא שרואים שלא קנסו אותו דתנן א_כאין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה. ואם נטע או הרכיב או הבריך — יעקור. לא עקר — פירותיו מה הן. רבי אבא° ורבי אמי° בן נתן הוון יתיבין ישבו בצור בצור אתא עובדא קומיהון בא מקרה כזה לפניהם והורי רבי אילא° אילעא דישפכו פירותיו. אמר רבי אבא°: אני לא נמניתי עמהן בעלייה ואיני יודע אם גזרו גם על הפירות להיאסר. נפקין ושמעון יצאו ושמעו שרבי יונה° אמר שרבי יצחק בר טבליי° אמר בשם רבי אלעזר° בן פדת: אין מחדשין על הגזירה. רבי יוסי° בר זבידא אמר שרבי יצחק בר טבליי° אמר בשם רבי אלעזר° בן פדת: אין מוסיפין על ההלכה וכיוון שלא גזרו על הפירות, הפירות מותרים. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי זעירא°: מן מה דתני ממה ששנינו אין ממשכנין אותו ולא תני אין מרהינין אותו הדא אמרה זה אומר א_כאעבר ומשכן קונסים אותו עבר והרהין אין קונסין בו שלא גוזרים גזרה חדשה. תנן ולא שוקלין כנגדו מעות א_כבאפילו סלע של חולין שרוצה לחלל עליו ולעשותו סלע של מעשר שני. היה לו סלע של מעשר שני והיא מסויימת לו שיודע משקלה. מהו שישקול כנגדו סלע של מעשר שני אחרת ותהא מסויימת לו? א_כגהאחין שחלקו במעשר שני מהו שישקלו זה כנגד זה? תנן: לא יאמר אדם לחבירו בירושלים: הא לך יין ותן לי שמן, הא לך שמן ותן לי יין. אבל אומר לו: הא לך יין שאין לך יין, הא לך שמן שאין לך שמן. האם מותר להגיד הא לך יין שאין לי שמן? הוון בעי מימר חשבו לאמר אסור. אשכח תני מותר. ואין אסור משום חליפין? מכיון שאינו יכול להוציאו ממנו בדין — אין אלו חליפין למה שיהיה מותר? הרי ברור שהתכוון למקח. שהרי אם לא כן וליידא מילה אמר הא לך יין שאין לי שמן אני אומר שאולי התכוון לאמר לו אני מביא לך רק יין כי אין לי שמן דאילו הות לי משח אם היה לי שמן הוינא מיתן לך הייתי נותן לך. תנן אבל נותנין זה לזה מתנת חינם מתניתין ד°רבי מאיר, ד°רבי מאיר
אנחנו תלמידי משנה ממסכת מעשר שני, דף ב'. בדף הקודם ראינו שמעשר שני אין ממשכנים אותו ואין מרהינים אותו. אמרנו למשכן פירושו אחר ההלוואה, שהמלווה בא ולוקח משכון, ולהרהין פירושו שלפני ההלוואה הלווה נותן משכון למלווה כדי שילווה לו. וזה אסור במעשר שני. שואלת הגמרא: עבר ומשכן עבר והרהין, האם קונסים אותו כשהחזיר את המשכון? אומרת הגמרא נוכל לפשוט את זה ממקום אחר.
יבוא כהדא דתנן: האוכל מעשר שני שלו מחוץ לירושלים, בין בשוגג בין במזיד יצעק לשמים שימחלו לו. זה דברי רבן שמעון בן גמליאל, כי אין תקנה כבר, הפירות לא קיימים בעולם, אין תקנה. ורבי אומר שוגג יצעק לשמים, מזיד קונסין אותו, יחזרו דמיו למקומן ויאכל כנגדם בירושלים.
עכשיו, ואם היו מעות ומעשר שני והוציאם לחולין, אז שוגג יצעק לשמים מזיד יחזרו דמיו למקומן, דברי רבן שמעון בן גמליאל. כלומר לגבי מעות, רבן שמעון בן גמליאל מחמיר שבמזיד הוא חייב לפדות אותם על מטבעות אחרים. אבל כיוון שהמטבעות האלה קיימים בעולם, זה לא נעלם, אז לכן הוא יכול לחלל בכל מקום שהם, ואז בכסף הזה יקנה פירות ויאכל את הקדושה בירושלים. רבי אומר בין שוגג בין מזיד יחזרו דמיו למקומן.
אמר רבי זריקה בשם חזקיה הלכה כרבי במעות — שבין בשוגג בין במזיד קונסים אותו, ורבן שמעון בן גמליאל בפירות — שבין במזיד בין בשוגג לא קונסים אותו. אז גם כאן, אם עבר והרהין או עבר ומשכן, אם זה היה פירות אז לא קונסים אותו, ואם זה מעות קונסים אותו.
אמר רבי אילא: מעשה היה והורו כרבי במעות, וקנסו בין בשוגג בין במזיד. וזה, זה הדרך הראשונה לפשוט את השאלה שלנו.
דרך אחרת, או ייבא כהדא, שאנחנו עכשיו יכולים לראות שלא קנסו. דתנן: אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה. ואם נטע או הרכיב או הבריך — יעקור. הגמרא במסכת שביעית מסבירה שיש שני תירוצים עיקריים: אחד, כיוון שישראל מונים לעורלה, הרי פחות משלושים יום זה לא נחשב כלום, כי הם מתחילים לספור מהשנה שלאחר מכן. אז בעצם כשהתחילו לספור את השנים ורואים שהוא חל בשנה הרביעית, ילכו אחורה ויגידו וואו, כנראה נטע בשביעית. זה הסבר אחד. הסבר שני, שישראל חשודים לטעום בשביעית, אז כדי שאנשים לא יטעו בשביעית ויגידו נטענו את זה כמה ימים קודם, לכן גזרו.
שואלת הגמרא, לא עקר — פירותיו מה הן. כלומר הפירות של העצים האלה אם הוא לא עקר אותם — משהו שנטע פחות משלושים יום חייב לעקור את זה, אם הוא לא עקר, פירותיו מה הן? רבי אבא ורבי אמי הוון יתיבין בצור, אתא עובדא קומיהון והורי רבי אילא ישפכו פירותיו. אמר: הפירות צריך להשמיד אותם. אמר רבי אבא: אני לא נמניתי עמהן בעלייה, כלומר אני לא יודע אם גזרו גם על פירות לעשר.
נפקין ושמעון — כלומר יצאו לבית המדרש ושמעו שרבי יונה אמר שרבי יצחק בר טבליי בשם רבי אלעזר: אין מחדשין על הגזירה. רבי יוסי אמר שרבי יצחק בר טבליי בשם רבי אלעזר: אין מוסיפין על ההלכה. אבל בעצם כיוון שלא גזרו על הפירות, הפירות מותרים — זה מה שהם רצו להגיד.
אז גם כאן, אסור להרהין, אסור למשכן, אבל מי שכן — לא קונסים אותו. אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא: מן מה דתני אין ממשכנין אותו ולא מרהינין אותו הדא אמרה עבר ומשכן עבר והרהין קונסין בו. רבי יעקב בר אחא רוצה להגיד שבעצם המשנה נקטה כאן "אין ממשכנין אותו", היא לא אמרה "אין מרהינין אותו" בלבד — אלא ציינה את שתי הלשונות, ומכאן אני יכול להסיק שאם עבר ומשכן קונסין אותו, ועבר והרהין אין קונסין אותו. כלומר לכאורה מה ההבדל בין שני המקרים? אם עבר ומשכן אז בעצם מי שעבר את העבירה זה המלווה, כי הרי המלווה הלך ולקח משכון, לכן קונסים אותו. אבל עבר והרהין, פה בעצם המלווה לא עבר עבירה, הלווה עצמו הוא נתן את המשכון, הוא הרהין, לכן לא קונסים אותו. ככה סובר רבי יעקב בר אחא.
ולא שוקלין כנגדו מעות — אומרת הגמרא אפילו סלע של חולין שרוצה לחלל עליו לעשות סלע של מעשר שני. כלומר זה לא רק שאסור לשקול כנגדו, אלא אפילו אם הוא רוצה לעשות בזה מעשר שני — יש לו מעשר שני אחד שהוא יודע מה המשקל שלו, והוא רוצה לשקול מטבע אחר לדעת מה המשקל שלו כדי שיוכל אחרי כן לחלל עליו מעשר שני — גם זה אסור.
שואלת הגמרא: היה לו סלע של מעשר שני והיא מסויימת לו, מהו שישקול כנגדו של מעשר שני אחרת ותהא מסויימת לו? האם מותר לשקול מטבע מעשר שני כנגד מטבע מעשר שני אחר שידוע לו מה המשקל שלה, כדי שיוכל אחרי כן לקנות בזה דברים. זה נשאר בשאלה.
האחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה? כלומר גם כאן אחים שחלקו מעשר שני, האם מותר להם לחלק במשקל מעשר שני אחד כנגד השני או לא? גם זה נשאר בשאלה.
תנן: לא יאמר אדם לחבירו בירושלים: הא לך יין ותן לי שמן, הא לך שמן ותן לי יין. שזה בעצם כמו מכירה, וזה ביזוי קודשים. אבל אומר לו: הא לך יין שאין לך יין, הא לך שמן שאין לך שמן. הוא אומר לו "הא לך יין שאין לך יין", והשני יכול להגיד לו "הא לך שמן שאין לך שמן".
שואלת הגמרא: האם מותר להגיד הא לך יין שאין לי שמן? בעצם הוא רומז לו שהוא רוצה שמן בתמורה. הוון בעי מימר אסור — חכמי הישיבה חשבו להגיד שזה אסור. אשכח תני מותר.
שואלת הגמרא, ואין אסור משום חליפין? הרי לכאורה זה ברור שהוא מתכוון שהוא ייתן לו בתמורה שמן, אז זה חליפין. מתרצת: מכיון שאינו יכול להוציאו ממנו בדין — אין אלו חליפין. כלומר חליפין זה מקח אמיתי, שהוא יכול ללכת לבית משפט ולתבוע אותו, אבל כאן הוא לא יכול לתבוע אותו, ממילא זה לא נקרא מקח חליפין.
שואלת הגמרא: וליידא מילה אמר הא לך יין שאין לי שמן? למה הוא אמר לו כך? מתרצת: דאילו הות לי הוינא מיתן לך — אפשר לומר שהוא התכוון להגיד לו "אני מביא לך רק יין כי אין לי שמן, אם היה לי גם שמן הייתי מביא לך". כיוון שזה לא ברור שיש פה עניין של מקח, לכן זה לא בר תביעה, וממילא זה מותר.
אבל נותנין זה לזה מתנת חינם — ואת הגמרא אומרת מתניתין דרבי מאיר. כלומר חז"ל אומרים שהמשנה היא רק דרבי מאיר. רבי מאיר אמר אין מתנה כמכר. ראינו דוגמה כזו לגבי שדות — רבי מאיר סובר שמתנה זה לא כמו מכר, ולכן שדה שניתנה מתנה אינה חוזרת ביובל. וחכמים אומרים מתנה זה כמכר, אז הדין במעשר שני, כיוון שלא אסור למכור אז גם אי אפשר לתת מתנה.
[דף ב עמוד ב]
אמר אין מתנה כמכר ואינה חוזרת ביובל וחכמים אומרים מתנה כמכר, והוא הדין למעשר שני: כשם שאין מוכרים מעשר שני, כך אין נותנים מעשר שני במתנה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: דברי הכל היא הכא כאן שלא מדובר כאן בנותן מתנה בפירוש אלא כהדא דתני: היה אומר אדם לחבירו: מה אכלת היום? והוא אומר לו: קיץ. והיה יודע שהוא אכל בכור, מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור נמכר בזול. היה אומר לו מן והיה יודע שהוא אכל מעשר שני, מה המן ניתן במתנה אף מעשר שני ניתן במתנה. מכאן שבדרך רמז אפילו לחכמים מותר ואינו כמכר התיבון הרי מעשר בהמה דברי הכל א_כדאינו נמכר ואף על פי כן את אמרת ניתן במתנה אפילו בצורה ברורה ולא רק ברמז אף זה ינתן במתנה אפילו בצורה ברורה ולא רק ברמז. רבי מנא° בן יונה לא אמר כן שהמשנה דברי הכל, אלא רק כ°רבי יודה, ד°רבי יודה עושה אותו כנכסיו ממון בעלים. אבל ל°רבי מאיר כיוון שאינו ממונו אפילו במתנה אינו יכול לתת אותו. התיבון הרי מעשר בהמה דברי הכל א_כהאינו כנכסיו ואת אמר ניתן במתנה אף זה ניתן במתנה? תנן: מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי הא שחוט מותר. תני דבי רבי ינאי° הכהן לא שנייא בין חי בין שחוט בין תמים בין בעל מום וליידא מילה ולמה תנן אין מוכרין אותו חי ולא תני לא חי ולא שחוט? בגין ניתני דבתרה בגלל מה שנשנה בהמשך הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט וכיון שבכור תמים נמכר רק חי כתב גם במעשר בהמה שאסור למכור אותו חי אבל באמת מעשר בהמה אסור למכור בין חי ובין שחוט. רבי אבא בר יעקב° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: נאמר כאן במעשר בהמה (ויקרא בחקותי כז לג) לא יגאל ונאמר בחרמי כהנים (ויקרא בחקותי כז כח) לא ימכר ולא יגאל, מה לא יגאל הנאמר בחרמי כהנים אינו לא נמכר ולא נגאל אף לא יגאל הנאמר כאן א_כו אינו לא נמכר ולא נגאל אבל בבכור נאמר (במדבר קרח יח יז) לא תיפדה אינו נפדה להימכר באטליז אבל הוא נמכר בין חי ובין שחוט. רבי יעקב דרומייה° בעא קומי שאל את רבי יוסי° בר זבידא כלום כתיב בבכור חי לא תפדה תמים או בעל מום? הרי לא תיפדה נאמר בשחוט ומניין שבכור בעל מום חי נמכר? בכור הוקש למעשר בהמה מה מעשר בהמה לא חלקה התורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום שאינו נמכר אף בכור לא חלקה התורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום שנמכר תנן מעשר בהמה. אין מקדשין בו את האשה
אמר רבי יוסי: דברי הכל היא, כי כאן לא מדובר שהוא נותן את זה במתנה בצורה מפורשת, אלא ברמז. הכא כהדא דתני: היה אומר אדם לחבירו: מה אכלת היום? והוא אומר לו: קיץ. והיה יודע שהוא בכור, מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור נמכר בזול. קיץ הכוונה פירות קיץ, כי פירות קיץ מתבשלים בזמן קצר ולכן המחיר שלהם מאוד זול. אז כשהוא אומר שהוא אכל קיץ, בעצם הוא רצה לרמוז שהוא אכל בכור שנמכר בזול. היה אומר לו מן והיה יודע שהוא מעשר שני, מה המן ניתן במתנה אף מעשר שני ניתן במתנה. מכאן שבדרך רמז, אפילו לחכמים מותר, ולא זה כמו מכר — אנחנו רואים שאפשר לתת מעשר שני במתנה על ידי רמז.
התיבון הרי מעשר בהמה דברי הכל אינו נמכר, אבל בכל זאת ניתן במתנה, ואפילו בצורה ברורה ולא רק ברמז. אז גם מי שסובר שזה לא נמכר, יכול לתת אותו במתנה בצורה ברורה ולא ברמז.
רבי מנא לא אמר כן אלא כרבי יודה, כלומר רבי מנא בהתחלה אמר שהמשנה היא רק דעת רבי מאיר, אחרי כן ניסה להגיד שהמשנה היא דעת כולם, אבל אומר לא, זה לא רבי מאיר אלא רק דעת רבי יהודה, דרבי יודה עושה אותו כנכסיו — רבי יהודה סובר שמעשר שני זה כמו ממון בעלים, לכן יכול לתת אותו מתנה. אבל לרבי מאיר, שהוא ממון גבוה, אז כמו שהוא לא יכול למכור גם במתנה הוא לא יכול לתת.
התיבון הרי מעשר בהמה דברי הכל אינו כנכסיו ואת אמר ניתן במתנה אף זה ניתן במתנה? הרי במעשר בהמה כולם יודעים שזה ממון גבוה, ובכל זאת ניתן מתנה, אז גם זה יכול להיות ניתן מתנה למרות שזה לא ממונו.
למה במשנה מוכרין אותו תמים חי — משמע מכאן שהא שחוט מותר. אם השחוט מותר, כן? דבי רבי ינאי לא שנייא בין חי בין שחוט בין תמים בין בעל מום — בכל מקרה אסור למכור מעשר בהמה.
וליידא מילה תנן חי ולא שחוט? הרי לכאורה היה צריך לכתוב מעשר בהמה מוכרים אותו תמים, לא חי ולא שחוט. אלא בגין ניתני דבתרה: זה בגלל הסיפא, שכתוב שם הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט. שם באמת בכור תמים נמכר רק חי, אז אגב בכור כתב גם מעשר בהמה חי. כלומר בכור נמכר חי ומעשר בהמה לא נמכר חי, לכן כתב את זה ככה, אבל באמת מעשר בהמה גם אם הוא שחוט אסור למכור.
רבי אבא בר יעקב בשם רבי יוחנן: נאמר כאן לא יגאל ונאמר בחרמי כהנים לא ימכר ולא יגאל. גזירה שווה: מה לא יגאל הנאמר בחרמי כהנים אינו לא נמכר ולא נגאל, אף לא יגאל שנאמר כאן במעשר בהמה אינו נמכר ולא נגאל. אבל בבכור כתוב רק "לא תפדה", אז זה לא נפדה, אבל נמכר, בין חי בין שחוט, רק לא כמו שמוכרים בשר חולין לפי המשקל.
רבי יעקב דרומייה בעא קומי רבי יוסי: כלום כתיב בבכור לא תפדה — חי, תמים או בעל מום? הרי "לא תפדה" נאמר בכלל, בשחוט. אז מאין באמת שבעל מום חי יכול להימכר? אומרת הגמרא: בכור אתקש למעשר בהמה. מעשר בהמה לא חלקה התורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום שאינו נמכר, אז גם בכור התורה לא חילקה בין חי בין שחוט, בין תם בין בעל מום, שנמכר. כיוון שבאחד מהם כתוב "לא תפדה", אז אמרנו שהוא לא נפדה אבל נמכר לפי המשקל — זה נכון שזה נאמר לגבי שחוט, אבל אני יכול ללמוד את זה גם לגבי חי, כיוון שמקישים אותו למעשר בהמה.
[דף ג עמוד א]
אבל מקדשין בגידיו ובעצמיו ובקרניו ובטלפיו. מנין אמר רבי אלעזר° בן פדת מפני שכתוב בו ברכה שנאמר (דברים ראה יד כד) כי יברכך ה' אלהיך וזאת היא הברכה שמקדש בגידיו אי הכי ויקדש בבשרו. אמר רבי יוסי° בר זבידא: כלום למדו מעשר אלא מחרמי כהנים? מה חרמי כהנים אין מקדשין בהן את האשה א_כזאף כל הקדשים אין מקדשין בהן את האשה, מעתה לא יקדשו לא בגידיו ולא בעצמיו ולא בקרניו ולא בטלפיו? הוי צורכה לההיא דאמר לכן צריך את מה שאמר רבי אלעזר° בן פדת מפני שכתוב בהן ברכה. רבי יודן° בעי שאל לשיטת האומר שלא אסרה תורה למכור מעשר בהמה אלא תמים חי. אבל אם שחטו — מותר למכרו ולקדש בו אמר לאשה: משכי לי מעשר בהמה זה שתתקדשי לי בו לאחר שחיטה — מאחר שיש בידו לשחוט, מקודשת מכבר, או לאחר שחיטה ונפקא מינא אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר לפני ששחט. אמר רבי זעירא° בשם רבי אבא בר ממל°: הגונב מעשר בהמה של חבירו — אם היה קיים, מחזירו לו בעינו. אכלו — מה שאכל אכל ואינו חייב לשלם שהתורה אמרה לא ימכר אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי מנא° בן יונה אפילו היה קים א_כחאין אומר לו שיתן שאין זה ממונו מילתא אמרה גזל פחות משוה פרוטה אפילו הוא בעין אין אומר לו שיתן לפי שאינו נחשב ממון ואין בו חובת והשיב את הגזלה אשר גזל. אמר רבי חיננא° א_כטהדא דתימא כשאינו יפה שוה פרוטה מעיקרו. אבל אם היה יפה שוה פרוטה מעיקרו — אומר לו שיתן. תנן: הבכור מוכרים אותו תמים חי אמר רבי יודה בר פזי° בשם רבי יהושע בן לוי°: חי ולא שחוט. תמן תנינן א_להמקדש בחלקו בקדשי קדשים ובקדשים קלים אינה מקודשת דמשולחן גבוה קא זכו ואינו שלהם לקדש בו ו°רבי יהודה בר עילאי אומר מקודשת. אמר רבי יודה בר פזי° °רבי יודה יליף כל הקדשים מבכור, מה בכור מקדשין בו את האשה אף הקדשים מקדשים בו את האשה. °רבי מאיר יליף כל הקדשים ממעשר בהמה, מה מעשר בהמה אין מקדשין בהן את האשה שלומדים מחרמי כהנים אף כל הקדשים אין מקדשין בהן את האשה. מחלפה שיטתיה דרבי יודה בר פזי° תמן הוא אומר שבבכור מקדש בו בין חי בין שחוט שהרי אמר כהן המקדש בחלקו, כלומר, אחר שחיטה. והכא הוא אמר חי ולא שחוט? תמן בשם גרמיה עצמו והכא בשם רבי יהושע בן לוי°: ואפילו תימר כאן וכאן בשם גרמיה עצמו מה שנאמר שמקדש בחלקו אין הכוונה שמקדש אחר שחיטה אלא במקדש בעודו חי בחלק הראוי ליפול לו ולאחר שחיטה.
תיקון ותמלול מודגש אנחנו לומדים ירושלמי מסכת מעשר שני, דף ג'. למדנו במשנה שמעשר בהמה אין מקדשים בו את האישה. אומרת הגמרא אבל מקדשים בגידיו ובעצמותיו ובקרניו ובטלפיו. מנין? אמר רבי אלעזר מפני שכתוב בו ברכה, שנאמר כי יברכך ה' אלוקיך. והברכה, מה זה הברכה? שהוא יכול לקדש בגידים ובעצמות ובטלפיים.
אומרת הגמרא, אז אם זה ככה, אם כתוב ברכה אז שיקדש גם בבשרו. אמר רבי יוסי כלום למדו מעשר אלא מחרמי כהנים? הרי אמרנו שיש גזירה שווה, כתוב גם בחרמי כהנים לא ייגאל ולא יימכר, במעשר כתוב לא ייגאל. אז מה חרמי כהנים אין מקדשין בהן את האשה אף כל הקדשים אין מקדשין בהן את האשה. הדבר היחיד שהוא יוצא דופן זה בכור, שם כתוב לא ייפדה.
אומרת הגמרא, מעתה לא יקדשו לא בגידיו ולא בעצמיו ולא בקרניו ולא בטלפיו? הוי צורכה לההיא דאמר רבי אלעזר מפני שכתוב בהן ברכה. כלומר, מצד אחד יש לנו היקש, יש לנו גזירה שווה לחרמי כהנים שאומר שאי אפשר לקדש בו, מצד שני כתוב ברכה, אז זה אומר שכן אפשר לקדש. אז אנחנו לומדים שמה שהוקש לחרמי כהנים זה שלא מקדשים בבשר, ומה שנאמר ברכה אומר לנו שאפשר לקדש בגידים, בעצמות ובטלפיים.
רבי יודן, לשיטתו, אומר שהתורה לא אסרה למכור מעשר בהמה אלא כשהוא תמים חי, אבל אם שחטו מותר למכור ולקדש בו. אז אם אמר לאשה משכי לי מעשר בהמה זה שתתקדשי לי בו לאחר שחיטה. כלומר בעוד חי הוא לא יכול לקדש בו, אבל אחר השחיטה הוא כן יכול. אז מה הדין אם הוא אמר לה תמשכי את הבהמה הזאת ותתקדשי אחר השחיטה? מאחר שיש בידו לשחוט, מקודשת מכבר, כלומר כבר מאותו רגע שהיא מושכת היא כבר מקודשת, או לאחר שחיטה? נפקא מינה, אם היא פשטה ידיה וקיבלה קידושין בין זה לזה, כלומר בין המשיכה לבין השחיטה.
אמר רבי זעירא בשם רבי אבא בר ממל: הגונב מעשר בהמה של חבירו — אם היה קיים, מחזירו לו בעינו. כלומר אם זה קיים אז חייב להחזיר לו בעין. אכלו — מה שאכל אכל. לא חייב לשלם, כי התורה אמרה לא יימכר, ובעצם זה לא באמת של הבעלים. אז כיוון שהגנב אכל את זה, הוא כבר לא צריך להחזיר לו את זה.
אמר רבי אלעזר בשם רבי מנא אין אומר לו שיתן, כלומר אפילו אם המעשר בהמה בעינו, כיוון שהוא גנב אין לו מה לו שיטען — לא חייב להחזיר. כיוון שבאמת זה לא ממונו, זה לא ממון הבעלים, וכיוון שכך הוא לא חייב להחזיר לו את זה. אומרת הגמרא, מפה נוכל ללמוד שאם הוא גזל פחות משוה פרוטה, אז אפילו בעין אין לו מה לו שיטען, כי זה לא נחשב ממון ואין בו חובה להשיב את הגזלה אשר גזל. כמו שאנחנו רואים במעשר בהמה שלמרות שהוא בעינו זה לא נחשב ממון ולכן לא חייב להחזיר, אז גם פחות משווה פרוטה כיוון שזה לא נחשב ממון לא חייב להחזיר.
אמר רבי חיננא הדא דתימא כשאינו יפה שוה פרוטה מעיקרו. כמו שאמרנו שהוא לא חייב להחזיר אם זה פחות משווה פרוטה, זה דווקא אם לא היה שווה פרוטה מהתחלה. אבל אם היה יפה שוה פרוטה מעיקרו — אומר לו שיתן.
למדנו במשנה שהבכור מוכרים אותו תמים חי. אמר רבי יודה בר פזי בשם רבי יהושע בן לוי: חי לא שחוט.
תמן תנינן המקדש בחלקו בקדשי קדשים ובקדשים קלים אינה מקודשת, דמשולחן גבוה קא זכו ואינו שלהם לקדש בו, ורבי יהודה אומר מקודשת, מפני שהם זכו בחלק שלהם וזה ממון בעלים.
אמר רבי יודה בר פזי: רבי יודה יליף כל הקדש מבכור. כלומר רבי יהודה לומד את כל הקדשים מבכור. מה בכור מקדשין בו את האשה אף הקדשים מקדשים בו את האשה. רבי מאיר יליף כל הקדשים ממעשר בהמה. מה מעשר בהמה אין מקדשין בהן את האשה אף כל הקדשים אין מקדשין בהן את האשה.
אומרת הגמרא, מחלפה שיטתיה דרבי יודה בר פזי? מה, רבי יודה בר פזי חזר בו? תמן הוא אומר בין חי בין שחוט, כי הרי מה הוא אמר? הוא אמר הכהן מקדש בחלקו — מה זה חלקו? חלקו הכוונה שהוא קיבל אחר השחיטה, זה חלקו. הוא אומר שמקדשים בזה, והכא הוא אמר חי ולא שחוט.
אומרת הגמרא, תמן בשם גרמיה והכא בשם רבי יהושע בן לוי. שם הוא אמר את זה בשם עצמו, וכאן בשם רבי יהושע בן לוי. ואפילו תימר כאן וכאן בשם גרמיה במקדש ליפול לו ולאחר שחיטה. אפשר להגיד ששתי המשניות הוא אמר בשם עצמו — שמה שנאמר שמקדש בחלקו לא הכוונה שהוא מקדש אחר השחיטה, אלא במקדש בעודו חי בחלק הראוי ליפול לו אחר שחיטה. כלומר מקדש שעדיין הבכור חי, על סמך החלק שהוא יקבל לאחר השחיטה.
[דף ג עמוד ב]
מה טעמא? דרבי יהושע בן לוי° שאמר חי ולא שחוט שנאמר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה מה חזה התנופה אין מקדשים בו, שהרי ממון גבוה הוא — אף בכור לאחר שחיטה ממון גבוה הוא ואין מקדשים בו. מאי טעמא דרבי יודן° שאומר בין חי ובין שחוט שנאמר (במדבר קרח יח יח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה שהיה יכול לכתוב ובשרם יהיה כחזה התנופה ולמה כתב יהיה לך אפילו לאחר שחיטה? מה מקיים רבי יהושע בן לוי° יהיה לך כחזה התנופה ריבה לך הויה אחרת א_לאשיהא נאכל לשני ימים ולילה אחד דאילו חזה ושוק של תודה נאכלים ליום אחד, וזה נאכל לשני ימים ולילה אחד. תנן: אין מחללין מעשר שני על אסימון. מתני' דלא כ°רבי דוסא דתני מחללין מעשר שני על אסימון דברי °רבי דוסא וחכמים א_לבאוסרין. מה טעמא? ד°רבי דוסא דכתיב (דברים ראה יד כה) וצרת הכסף — דבר שהוא נצרר מחבירו שנפרד משאר החפצים ומשמש אפילו קצת להוצאה כמו אסימון. להוציא מטבע שנפסל שאינו יוצא כלל. מאי טעמא? דרבנן שנאמר וצרת הכסף כסף שיש לו צורה ויוצא על גב צורתו לאפוקי אסימון שאין עליו צורה ולאפוקי מטבע שניפסל שאינו יוצא על גב צורתו אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא לדברי °רבי דוסא מחללין מעשר לא רק על אסימן אלא אפילו על ליטרא של כסף שאף הוא יוצא קצת ולמה אמר רבי יוחנן° בר נפחא ליטרא של כסף ולא אמר ליטרא כסף? אילו אמר ליטרא כסף הוינן אמרין היינו אומרים כשם שאמר כסף כך אמר זהב ואינו כן שהזהב אינו נסחר כלל ודינו כמטבע שנפסלה ובזה גם °רבי דוסא יודה שאין מחללין עליו. אילו אמר כסף הוינן אמרין אף שברי קערות ותמחויין ואינו כן כי שברי כסף לא נסחרים כלל לפי שאינו יודע מה שוויים לכן הוי אמר ליטרא של כסף. תנן: אין מחללין על אסימון הכל מודין שאין מחללין אותו על הנתונות לאולייר בלן בבית המרחץ לסימן. הדא דתימר בדרך שהן יפין רק אצל אולייר אבל בדרך שהן יפין גם אצל התורמסר יש אומרים בעל המרחץ ויש אומרים מוכר תורמוסים מחלל. מטבע שנפסל ואינו נסחר בשוק והמלכות מקבלתו במיסים אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יונתן° א_לגכאסימון שהוא במחלוקת. רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמר בשם רבי יונתן° א_לדכמטבע של מלכים הראשונים שאפילו °רבי דוסא מודה שלא פודה בהם.
מה טעמא דרבי יהושע בן לוי? שנאמר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה. הוא לומד מה חזה התנופה אין מקדשים בו כי זה ממון גבוה, אז גם בכור לאחר שחיטה ממון גבוה הוא ולא מקדשים בו.
טעמא דרבי יודן? יהיה לך אפילו לאחר שחיטה? הרי היה יכול לכתוב "בשרם יהיה כחזה התנופה", למה כתוב "לך"? כי אפילו לאחר שחיטה.
מה מקיים רבי יהושע בן לוי יהיה לך? ריבה לך הויה אחרת שיהא נאכל לשני ימים ולילה אחד. כי חזה תנופה, שוק של תודה נאכלים רק ליום אחד, ואילו זה נאכל לשני ימים ולילה אחד. לכן כתב "לך" — לרבות עוד הוויה אחרת.
מתני' דלא כרבי דוסא, דתני מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא וחכמים אוסרין. אסימון זה מטבע בלי צורה. רבי דוסא מתיר לחלל על האסימון.
שואלת הגמרא, מה טעמא דרבי דוסא? דכתיב וצרת הכסף — דבר שהוא נצרר מחבירו שיש לו צורה ויוצא על גב צורתו. כלומר דבר שהוא שונה מהאחרים, שהוא משתמש קצת להוצאה, בתור כסף — וגם אסימון הוא כזה. אבל מטבע שנפסל שהוא בכלל לא יוצא, אסימון עדיין יוצא קצת ולכן כן פודים בו.
מה טעם החכמים החולקים? סברי שלא פודים על אסימון, כי אמרו "וצרת הכסף" — כסף שיש לו צורה, שיש לו צורת מטבע, ויוצא על גב צורתו. יש פה שני דברים: זה בא לאפוקי אסימון שאין לו צורה, ולאפוקי מטבע שנפסל שאינו יוצא על גב צורתו. כלומר, אם התחלף המלך, מטבע עם כזאת צורה כבר לא נסחרת.
רבי יוסי בשם רבי יוחנן: דברי רבי דוסא מחללין מעשר על ליטרא של כסף. גם ליטרא של כסף יוצאת קצת כי משתמשים בה לקנייה. למה אמר "ליטרא של כסף" ולא "ליטרא כסף" סתם? אילו אמר כסף הוינן אמרין כשם שאמר כסף כך אמר זהב. כלומר באותה מידה גם בזהב. ליטרא זה משקל, משקל של כסף ומשקל של זהב. ואינו כן, כי זהב לא נסחר בכלל, זהב דבר מאוד יקר ולא משתמשים בו לקניות. כסף כן נסחר, אבל זהב יותר דומה למטבע שנפסל, ובזה גם רבי דוסא מודה שלא מחייבים עליו.
עוד: אילו אמר כסף הוינן אמרין שברי קערות ותמחויין הוי ליטרא של כסף. כלומר הוא יכול לפדות גם על כל דבר שהוא כסף, כלומר גם שברי קערות מכסף, ואינו כן, כי שברי כסף לא נסחרים כלל, לא משתמשים בהם למסחר — מסחר זה רק דבר שיש לו ערך ידוע ולא צריך לשום אותו. לכן הוא אמר ליטרא של כסף דווקא.
כי אנן למדנו במשנה, אין מחללין על אסימון. על אסימון הכל מודין שאין מחללין אותו על הנתונות לאולייר. יש כל מיני סוגי אסימונים. יש אסימון שמשמש רק במקום מסוים, לדוגמה עולי הרגל — נותנים איזה מעין צורת מטבע, חתיכת מתכת בתור סימן, ובתמורה יכול להיכנס למרחץ, לקבל מגבות וכדומה. דבר כזה שמשמש רק לסימן — בזה כולם מודים, אפילו רבי דוסא, שלא פודים בו.
אומרת הגמרא, הדא דתימר בדרך שהן יפין אצל — רק אצל העולים לרגל או רק אצל אדם אחד. אבל בדרך שהן יפין אצל התורמסר מחלל. כלומר גם אצל החלפן — פה מי שאומר שמחייבים על אסימון מחלל גם על זה.
מטבע שנפסל והמלכות מקבלתו — מטבע שלא נסחר בשוק, אבל המלכות מקבלת אותו בתור מיסים. רבי יוסי בשם רבי יונתן כאסימון — זה מחלוקת. הוא יוצא קצת, כי אם משלמים בו מיסים, אז מסתמא הוא נסחר קצת.
רבי חייא בשם רבי יונתן כמטבע של מלכים הראשונים, שאפילו רבי דוסא מודה שלא פודה בהם, כי הם נפסלו ולא יוצאים ממסחר בכלל.
[דף ד עמוד א]
נימר אם היה יוצא נסחר קצת על גב צורתו מחלל ואם לאו אינו מחלל. מטבע של מרד כגון בן כוזיבא אינו מחלל שהמלכות מקפידה עליו. היו לו מעות של יין נסך אתא עובדא קומי בא מקרה כזה לפני רבי אימי° אמי בן נתן אמר אסורות בהנאה ויוליך הנייה לים המלח וודאי שלא יחלל עליהן. היה לו מעות של דיסקניס מלך שבטלה מלכותו ועדיין יוצא בפחות משוויו, אמר רבי יעקב בר זבדי° בשם רבי אבהו°: מחללין כדרך שהן יפות אצל התורמסר חלפן. היו לו מטבעות דיסקניס שכבר חילל עליהם מעשר שני כשעדין היו חשובות וביקש להוציאן בירושלים מחללן כדרך שהוא מחלל עליהן עכשיו כפי שהן שוות אצל החלפן עכשיו. תני: א_להאין מחללין אותו לא על המעות שכאן בבבל היינו לא על המעות של ארץ ישראל בבבל בעומד בבבל. שהרי מטבעות של ארץ ישראל אינן יוצאות בבל ולא על המעות שבבבל כאן בארץ ישראל בעומד כאן שהרי מעות של בבל אינם יוצאים בארץ ישראל. היו לו מעות של בבל הוא רוצה לחללן על מעות בבבל והוא עומד כאן
אנחנו היום נלמד ממסכת מעשר שני, דף ד'. בשורה האחרונה בדף הקודם שאלנו מה הדין עם מטבע שהוא נפסל והוא לא נסחר בשוק, אבל המלכות מקבלת אותו בתור מיסים. אמר רבי יוסי בשם רבי ינאי שזה כמו הסימון, וזה מחלוקת. ורבי חייא אמר זה כמו מטבע של מלכים ראשונים. יש אומרים שהכוונה שמטבע של מלכים ראשונים שנפסל, שאפילו רבי דוסא מודה שלא פודים בו. אבל יש אומרים שאולי אפשר היה לומר שזה הכל תלוי אם הוא רוצה אגב צורתו, כן? אפילו בשעת הדחק, אז נימר אם היה יוצא על גב צורתו מחלל ואם לאו אינו מחלל.
מטבע כגון בן כוזיבא אינו מחלל, כיוון שפה המלכות מקפידה עליו, כי מטבע כזה יותר גרוע אפילו ממלך שעבר, כי פה זה מלך של עניין של מרידה והמלכות מקפידה עליו שלא יגרום למרידה.
היה לו מעות של אתא עובדא קומי רבי אימי, כלומר מעות שהוא מכר בהם יין נסך, אז המעות האלה עצמן אסורות במעשר. אמר יוליך הנייה לים המלח, ודאי שלא יכול לחלל עליהם.
היה לו מעות של דיסקניס, כלומר זה מלך שבטלה מלכותו, אבל עדיין המטבעות היו יוצאים רק פחות משווין. אומר רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו: מחללין כדרך שהן יפות אצל התורמסר. תורמסר זה חלפן. כלומר לא פודים בערך האמיתי, בערך המקורי שלהם, אלא בערך כמו שהן נסחרות אצל החלפן.
היו לו מטבעות דיסקניס, כלומר כמו שאמרנו שהערך שלהם ירד, אבל הוא חילל עליהם כשהם עדיין היו חשובות, לפני שהערך ירד, ועכשיו הוא מבקש בכסף הזה להוציא בירושלים, כן? אז ביקש להוציאן מחללן כדרך שהוא מחלל עליהן. כלומר כמו שהם שוות אצל התורמסר. כלומר לא אכפת לי שבמקור את המטבעות האלה הוא פדה בהם נניח מאה קילו חיטה, אבל עכשיו שהוא ילך לקנות מהם הוא יכול לקנות רק חמישים, כי המחיר שלהם ירד, כי בעצם דנים אותם רק במחיר שלהם עכשיו, כפי שהם שווים אצל החלפן.
תני: אין מחללין אותו לא על המעות בבבל, כלומר על מעות של ארץ ישראל שנמצאים בבבל, כיוון שהאדם עצמו נמצא בבבל, והמטבעות של ארץ ישראל נמצאים בבבל, כיוון שמטבעות של ארץ ישראל לא יוצאים מבבל, ואמרנו שלא פודים במטבע שלא יוצא. ולא על המעות שבבבל כאן בעומד, כלומר אם הוא נמצא בארץ ישראל, אם יש לו מטבעות של בבל, אז גם כן לא יכול לפדות, כיוון שמטבעות בבל לא יוצאים מארץ ישראל.
[דף ד עמוד ב]
נימר אם היתה דרך פתוחה מחלל שכיוון ששיירות מצויות כאילו הכל אצלו ואם לאו אינו מחלל. וטב הוא כן הרי אם יביא את מטבעות בבל אליו — אינם יוצאים, שהרי הוא בארץ ישראל והמטבעות של בבל. אמר רבי אבין°: כל המטביעות היו יוצאות בירושלים מפני מעות מעשר שני על שם (תהלים מ"ח, ג') יפה נוף משוש כל הארץ. יכול אם היו לו מעות בהר המלך ובקצרה מקומות שהרומאים אסרו כניסת יהודים לשם מחללן עליהן? תלמוד לומר (דברים ראה יד כה) וצרת הכסף בידך מהו בידך ברשותך וכיוון שאין גישה להר המלך אין זה ברשותך. רבי יונה° בעי א_לונפל כיסו לבור ובו מאה ריבוא והיה יכול להוציא חמישים ריבוא לשכור פועלים ולהעלותן אותן חמישים ריבוא שישארו לו כמו שהן ברשותו?
מתני': א_לזהלוקח בכסף מעשר שני בהמה לזבחי שלמים, וחיה לבשר תאוה — יצא העור לחולין, אף על פי שהעור מרובה על הבשר א_לחכדי יין סתומות — מקום שדרכן לימכור סתומות, יצא קנקן לחולין. א_לטהאגוזים והשקדים — יצאו קליפיהן לחולין. א_מהתמד — עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר, ומשהחמיץ נלקח בכסף מעשר. א_מאהלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה — לא יצא העור לחולין. א_מבכדי יין פתוחות או סתומות במקום שדרכן למכור פתוחות לא יצא קנקן לחולין. סלי תאנים וסלי ענבים עם הכלי לא יצאו דמי הכלי לחולין.
היו לו מעות והוא עומד כאן, כלומר הוא עומד בארץ ישראל ויש לו מעות בבבל, והוא רוצה לחלל את הפירות על המעות האלה בבבל. אז מה הדין? נימר אם היתה דרך פתוחה מחלל, כלומר כיוון שיש דרכים מסוימות, אז כאילו שהוא יכול להביא את המטבע אליו, ואם לאו אינו מחלל. שואלת הגמרא מה זה יעזור שהוא יכול להביא את המטבעות לכאן, הרי אם הוא יביא את המטבעות מבבל לארץ ישראל, פה בארץ ישראל הם לא יוצאים ולא שווים כאן.
אמר רבי אבין: כל המטביעות היו יוצאות בירושלים. כלומר אמנם שבשאר ארץ ישראל מטבעות לא יוצאים, בירושלים הם כן יוצאים. למה? מפני שם יפה נוף משוש כל הארץ. כלומר, כיוון שבארץ ישראל היו מביאים את כל המעשרות מכל העולם, הרי בכל מקום בעולם מותר לפדות במטבע של אותו המקום, אז לאחר מכן היה צריך את הכסף הזה לעלות לירושלים, ולכן בירושלים היו חלפנים שהיו מקבלים את כל המעות. ויש פסוק שרומז על זה, "יפה נוף משוש כל הארץ" - הכוונה שמטבעות מגיעים מכל העולם לירושלים.
יכול אם היו לו מעות בהר המלך ובקצרה מחללן עליהן? אלו מקומות שבהם אין גישה, אסור ליהודים להתקרב. תלמוד לומר וצרת הכסף בידך, מהו בידך - ברשותך. מכיוון שאין לו גישה להר המלך או לקצרה ממילא נחשב כאילו לא ברשותו והוא לא יכול לפדות.
רבי יונה בעי: נפל כיסו לבור ובו מאה ריבוא, כלומר נפל לו ארנק של מאה ריבוא, אבל היה יכול להוציא חמישים ריבוא - הוא צריך להשקיע חמישים ריבוא כדי לשכור פועלים להעלות אותם. אז בעצם בפועל יש לו רק חמישים ריבוא. האם אותן חמישים ריבוא שהוא כן יכול להציל נחשב כמו שהן ברשותו? ברור שמה שהוא לא יכול להציל, מה שצריך לשלם לפועלים, זה לא נחשב, אבל השאלה אם מה שהוא כן יכול להציל יחשב כברשותו. נשאר בשאלה.
עוברים למשנה: הלוקח בהמה לזבחי שלמים, וחיה לבשר תאווה. אנחנו יודעים שבכסף מעשר שני מותר לקחת אוכל, אבל חכמים תיקנו שאם הוא רוצה לקחת בשר, אז הוא חייב לקחת זבחי שלמים - לקנות זבחים ולהקריב אותם ואז לאכול אותם בתור שלמים, אסור לקנות בשר סתם. אז אומרת המשנה שאם הוא קנה בהמה לזבחי שלמים או חיה שרוצה לאכול בשרה, שזה כן מותר, אז יצא העור לחולין, ולמרות שבעצם הוא שילם על הבהמה כולה כולל העור, העור בטל לגוף הבשר ולכן הוא יוצא לחולין. אף על פי שהעור מרובה על הבשר, כלומר גם אם העור מאוד יקר יותר מאשר הבשר, אף על פי כן הוא טפל לבשר ולעניין זה הוא יוצא לחולין.
כדי יין סתומות, מקום שדרכן לימכור סתומות, יצא קנקן לחולין. כלומר אם מוכרים חביות יין סגורות, לא מוכרים חלקים מתוך החבית, מוכרים חבית שלמה, אז כיוון שכך הקנקן הוא חלק מהיין, בטל לגבי היין, והקנקן יוצא לחולין.
האגוזים והשקדים - יצאו קליפיהן לחולין. התמד עד שלא החמיץ - כלומר לוקחים את הזגים, הקליפות של הענבים והגרעינים, מוסיפים עליהם מים וזה הופך להיות חומץ. אז עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר, כי זה יהיה מים בעצם. אבל משהחמיץ נלקח בכסף מעשר, כלומר אחרי זה מקבל את הטעם מהקליפות ומהגרעינים, אז זה כן ניקח בכסף מעשר - בעצם זה הופך לדבר אוכל.
הלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאווה - הוא עושה בעצם בניגוד לתקנת חכמים. החכמים אמרו אסור לקחת בהמה לבשר תאווה או חיה לשלמים - הרי אפשר להקריב חיה. אז חכמים גזרו לא יצא העור לחולין. כלומר, למרות שמצד הדין בעצם הוא היה יכול לקחת, אבל חכמים, מכיוון שהם תיקנו שאם הוא קונה בשר אז זה רק לבשר שלמים, גזרו שאם הוא לקח בהמה לבשר תאווה, אז גזרו שהעור לא יוצא לחולין וחייב לאכול כנגדו.
כדי יין פתוחות או סתומות במקום שדרכן למכור פתוחות לא יצא קנקן לחולין. כלומר אם מוכרים ליטרים של יין, והוא קנה כד שלם שיש בו נניח עשרה או עשרים ליטר של יין, אז הכד לא יצא לחולין, כיוון שהכד הוא תוספת - הרי הוא יכול לקחת רק את היין. אם הוא קנה גם עם הכד, אז הכד עצמו, המחיר שלו, לא יצא לחולין והוא חייב לאכול כנגדו.
אותו דבר סלי תאנים וסלי ענבים עם הכלי לא יצאו דמי הכלי לחולין. כלומר אם הוא קנה סלי תאנים וסלי ענבים עם הכלי, שוב פעם דמי הכלי לא יצאו לחולין כי זה לא בטל - הוא יכול היה לתת רק את הפירות לבד.
[דף ה עמוד א]
גמ': תני בן בג בג אומר כתיב (דברים ראה יד כו) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך אם נאמר בכל למה נאמר בבקר ובצאן וביין מלמד שלוקח הוא אדם פרה מפני עורה וצאן מפני גיזתה ויין מפני קנקנו. אמר רבי זעירא° א_מגהדא דתימא כשהיה המוכר הדיוט אבל אם היה המוכר אומן שהיה סוחר עורות או כדר שודאי דעתו עליהם נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואסור. אמר רבי זעירה°: מתניתין אמרה כן דתנן: כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא הקנקן לחולין אבל אם דרכן להימכר פתוחות — לא יצא לחולין, דכיון שדרכן למכור את היין לחוד, ודאי נותן דעתו על הקנקן. אמר רבי מנא° בן יונה: ומינה כמה דתימר תמן כמו שאמרתה שם שאם היה המוכר אומן — נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ודכוותה, אם היה הלוקח אומן — נעשה כלוקח זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. א_מדחותל של תמרים או פטולייא סל של תמרים שעשוי מעלי דקל ומניחים בו את התמרים שיבשילו. יצאו לחולין. א_מהקופות של תמרים — אית תניי תני יצאו, ואית תניי תני לא יצאו.. אמר רב חסדא°: מאן דאמר יצאו בדרוסות שהם זקוקות לקופה ומאן דאמר לא יצאו כשאינן דרוסות שאינם זקוקות לקופה תנן התמד — עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר א_מוופוסל את המקוה בשלושה לוגין כמים. משהחמיץ — ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה בשלושה לוגין כמים אלא בשינוי מראה כשאר מי פירות: מתניתין ד°רבי יודה היא דתנינן תמן המתמד א_מזונתן מים במידה ומצא כדי מידתו פטור ו°רבי יודה מחייב. אמר רבי אבהו°: זימנין לפעמים אמר לה: בשם רבי אלעזר° בן פדת: וזימנין ולפעמים אמר לה: בשם רבי יוסי בי רבי חנינא°: והוא שהחמיץ ולרבנן שחולקים עליו, אפילו החמיץ דינו כמים. ואם כך, הברייתא שאמרה שהתמד משהחמיץ ניקח בכסף מעשר — הולכת רק כרבי יהודה בר עילאי. אמר רבי יוסי° בר זבידא: דברי הכל היא דאפילו חכמים שסוברים שאין התמד נקרא פירות ופוסל את המקווה כמים אפילו משהחמיץ — אפילו כן מודים שנקנה בכסף מעשר שני שכן אפילו מי מלח ניקחין בכסף מעשר. תנן: הלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין אמר רבי אלעזר° בן פדת לא קנה מעשר כלל והדמים נשארו בקדושתם. אמר רבי יוסי° בר זבידא: בקדמייתא הוינן אמרין בתחילה היינו אומרים הלוקח בהמה לבשר תאוה על כרחו
תני בן בג בג אומר כתיב "ונתת הכסף בכל אשר תאווה נפשך". כן, אחרי זה כתוב בבקר, בצאן, וביין. עכשיו אם נאמר "בכל" אז למה נאמר בקר, בצאן, וביין? לכאורה הכל מותר, אלא ללמד שלוקח אדם פרה מפני עורה וצאן מפני גיזתה ויין מפני קנקנו, כן, בעצם הדברים האלה, העור והגיזה והקנקן הם בטלים אגב העיקר ולכן הם יוצאים לחולין.
אמר רבי זעירא: הדא דתימא כשהיה המוכר הדיוט, אבל אם היה מוכר אומן שזה שהוא סוחר עורות או קדר שאז ודאי דעתו עליהם, כן, זה עיקר המכירה שלו, אז נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואסור.
אמר רבי זעירא: מתניתין אמרה כן, כבר גם מראים את זה במשנה, כדי יין סתומות, מקום שדרכן למכור סתומות אז יצא הקנקן לחולין, אבל אם דרכן למכור פתוחות לא יצא לחולין, כיוון שדרכה למכור את היין לחוד, אז ודאי כשהוא קנה עם הקנקן דעתו היה על הקנקן ולכן הקנקן לא יוצא לחולין. אז גם כאן, כשהאומן דרכו למכור קנקנים, אז מסתמא דעתו הייתה על הקנקן ולכן הקנקן לא יצא לחולין.
אמר רבי מנא: ומינה, כלומר נוכל מפה גם להסיק הלכה דומה, כמה דתימר תמן אם היה המוכר אומן — נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ודכוותה, אם היה הלוקח אומן — נעשה כלוקח זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, כן, גם אם הלוקח עצמו הוא אומן אז גם פה אני אומר מסתמא הוא התכוון דווקא לקנקן או דווקא לעור, נניח אם הוא מעבד עורות אז מסתמא היה דעתו על העור וזה אסור, הוא לא יוצא לחולין.
חותל של תמרים — פתוליא, כלומר זה מעין סל של תמרים שעשוי מעלי דקל, מניחים בו את התמרים שיבשילו, אז זה יצאו לחולין, זה דבר פשוט, כן, לא דבר יקר וזה הדרך למכור את זה ככה, אז לכן בעצם יצא לחולין. אבל קופות של תמרים — אית תניי תני יצאו, ואית תניי תני לא יצאו, כן, פה לא כולם מוכרים בדרך כלל עם קופה אז לכן לא יצא לחולין. כלומר יש מחלוקת, יש שאומר שיוצא לחולין.
אמר רב חסדא: מאן דאמר יצאו — דרוסות שהן זקוקות לקופה, כן, כלומר אם הם דרוסות, לחצו אותם אחד לשני, אז הקופה היא מחזיקה אותם, אז בעצם הם צריכים את הקופה ולכן הקופה בטלה עליהם. אבל מאן דאמר לא יצא — כשאינן דרוסות, כי אם לא דרוסות אז לא חייבים את הקופה.
ולמדנו במשנה: התמד — עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה בשלושה לוגין כמים, כן, אם זה מקווה שאין בו ארבעים סאה, אז אם נפלו לתוכו שלושה לוגין מים שאובים אז פסלו את המקווה. אז תמד, כבר אמרנו שתמד זה הכוונה שלקחו את הזגין, את הקליפות והחרצנים של הענבים ושמו עליהם מים, וככה בעצם יוצרים חומץ. אז כל עוד שלא החמיץ אז הדין שלהם כמו מים, והם פוסלים את המקווה בשלושה לוגין וגם אינם ניקחים בכסף מעשר, זה כמו מים. אבל משהחמיץ — ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה שלושה לוגין כמים, אלא בשביל מה, כמו מי פירות.
מתניתין ד°רבי יודה היא, כן המשנה שלנו זה כרבי יהודה, דתנינן תמן המתמד ונתן מים במידה, כלומר אם הוא שם מים על הקליפות, נניח הוא שם ליטר מים, ומצא כדי מידתו ויצא בדיוק ליטר, שלמרות שבעצם יש לזה טעם, כן, עכשיו יש לזה טעם חמוץ, כלומר הפירות נתנו בזה טעם, אבל פטור לפי חכמים. ו°רבי יודה מחייב, כלומר פטורים ממעשרות ורבי יהודה מחייב במעשרות. אז אנחנו אומרים שכנראה שרבי יהודה שאומר מחייב מעשרות אם זה נתן טעם במים, אז הוא זה שאומר גם כן שיכול לקנות בכסף מעשר שני את החומץ הזה, כן, גם אם הוא יצא בדיוק באותה כמות.
אמר רבי אבהו: זימנין אמר לה בשם רבי אלעזר וזימנין אמר לה בשם רבי יוסי בי רבי חנינא, והוא שהחמיץ, כלומר גם רבי יהודה שאמר שיכול לקנות בכסף מעשר שני את המים שיתנו בתוך התמד, זה רק אחרי שזה החמיץ, מה שכבר יש טעם. והכא לפי החכמים אפילו שיש טעם אז המים האלה פוסלים את המקווה ויהא גם כן אסור לקנות את זה בכסף מעשר שני. לכן בעצם חייבים להגיד שהמשנה שלנו כרבי יהודה.
אמר רבי יוסי: דברי הכל היא, ואפילו חכמים שהם אומרים שהתמד עד שלא החמיץ נקרא מי פירות ופוסל את המקווה כמו מים, אז אפילו הם סוברים שאם החמיץ מותר לקנות בכסף מעשר שני, שכן אפילו מי מלח ניקחין בכסף מעשר, בכסף מעשר שני מותר לקנות כל אוכל, כל דבר שהוא אכיל, והרי אפילו מי מלח לוקחים, אז קל וחומר שמותר לקחת חומץ.
למדנו במשנה: לוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאווה לא יצא עור לחולין, כן, כי קנסו אותו. אמר רבי אלעזר: לא קנה מעשר, אז הרי נשארו בקדושתם. כלומר לא שבעצם הוא כן קנה ויכול לאכול את הבשר, רק הוא צריך גם כן לאכול כנגד העור, אלא לא קרה כלום, בעצם לא היה קניין בכלל, המעות נשארו בקדושתן.
אמר רבי יוסי: בקדמייתא הוינן מרין, כלומר בתחילה, הלוקח בהמה לבשר תאוה על כרחו נתפס לשלמים, כן? הרי חכמים תיקנו שאדם לא ייקח בשר אלא כקורבן שלמים. אז בהתחלה חשבנו שאדם שלוקח בהמה לבשר תאווה, אז על כורחו זה נהיה שלמים, הוא חייב להביא את זה כקורבן. רק מה, שגזרו עליו שהעור לא יצא לחולין, וצריך להביא בדמי העור לאכול אותו בתור מעשר שני. ולא הוינן אמרין כלום, כלומר עכשיו מתברר שאנחנו בעצם טעינו, שהרי אמר רבי אלעזר° לא קנה מעשר כלל, הרי רבי אלעזר אומר שהמעשר בכלל לא נכלל, זה כלום, זה עדיין בהמה חולין והכסף עדיין קדוש.
רבי יוסי° בשם רבי יוחנן°: בהמת מעשר שני בעלת מום בירושלים ל°רבי מאיר פטורה מן הבכורה; שאומר שזה מעשר שני זה ממון גבוה, אז היא פטורה מן הבכורה. אבל ל°רבי יהודה חייבת בבכורה, שסובר שזה ממון בעלים, אז היא חייבת בבכורה. אבל בכל מקרה, אם הוא פדה את הפירות מעשר על בהמה, אז הפדיון חל, כלומר אם בכסף של חולין של מעשר שני הוא קנה את הבהמה הזאתי, אז הכסף יצא לחולין והבהמה יש עליה מעשר שני.
[דף ה עמוד ב]
נתפס לשלמים רק שלא יצא העור לחולין וצריך להביא מאכלים בדמי העור ולאכלם בתורת מעשר שני ולא הוינן אמרין כלום מן הדא והתברר שטעינו, דאמר רבי אלעזר° בן פדת לא קנה מעשר כלל. רבי יוסי° בר זבידא אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בהמת מעשר שני בעלת מום בירושלים ל°רבי מאיר שאמר ממון גבוה היא, פטורה מן הבכורה, ל°רבי יהודה בר עילאי שאמר ממון בעלים הוא, א_מחחייבת בבכורה אבל בכל מקרה הפדיון חל והדמים יצאו לחולין. רבי ירמיה° בעי קומי שאל את רבי זעירא° לשיטת °רבי יהודה בר עילאי שחייבת בבכורה ילדה בכור אימוריו מהו שיקרבו לגבי מזבח ולא חל קדושת מעשר שני על אימוריו והרי צריך להקריבם ולא נמצא מבריחו מן האכילה? אמר לו: וכי הלוקח בשר בהמה לשלמים לא חל מעשר שני על אימוריה ולא נמצא מבריחה מן האכילה? אמר ליה שאני התם דבלקיחתה של בהמה לשלמים פקעה ממנה קדושת מעשר אבל כשקונה בעלת מום והמליטה בכור לא פקעה ממנה קדושת מעשר. אמר רבי יוסי° בר זבידא: ואנן לא הוינן אמרין שהקונה בהמה לשלמים יכול להקריב את האימורים בגלל שקדושת מעשר פוקעת אלא אמרינן שיכול להקריב את האימורים כיוון שזה חלק ממצוות מעשר שני מדאוריתא שלא התירה התורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד וחלק ממצות שלמים זה להקריב את האימורים. מה נפקה מביניהון איזה הבדל הלכתי יוצא בין שני הסברות? קנה בהמה בעלת מום וילדה שאינו בכור והקדיש אותו לשלמים, מאן דאמר לא התירה התורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד קריבה שזה חלק ממצוות מעשר שני להקריב שלמים, מאן דאמר בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר אינה קריבה שהרי לא לקח חולין בכסף מעשר שני, אלא הקדיש את הולד שחל עליו קדושת מעשר שני לשם שלמים, ואינו קרב וצריך להמתין שיהיה בו מום. אמר רבי יוסי° בר זבידא: כל אילין מילייא אנן אמרין כל הסברות הללו אנו אומרים. אבל מתניתין מסייעא לרבי זעירא° שבלקיחתה פקעה ממנו קדושת מעשר דתנן גבי המתנדב קרבן תודה. האומר אביא קרבן תודה היא ולחמה מן המעשר א_מטלא יביא לחמה מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני, מה בין חיטין מה בין מעות אלא בלקיחתה בכסף מעשר פקעה ממנה קדושת מעשר כשיטת רבי זירא°. אמר רבי חיננא° קומי רבי מנא° בן יונה ומה בכך שיביא מן החיטין הרי אף שישאר עליהם קדושת מעשר שני, בזה שמקדיש אותם ללחמי תודה לא ממעט מאכילתם, שהרי נותן את תרומת לחמי התודה לכהן והשאר לבעלים והכל נאכל ומפני מה אינו מביא? אמר ליה הגע עצמך שנשפך הדם לא נפסל הלחם.
רבי ירמיה° בעי קומי רבי זעירא°, לדעת רבי יהודה שהיא חייבת בבכורה, כלומר היא בעלת מום, הבן שלה חייב בבכורה לרבי יהודה. אז אם היא ילדה בכור, אימוריו מה שיקרבו לגבי המזבח, הרי כמו כל בכור, שואלת הגמרא, ולא חל מעשר שני על אימוריו ולא נמצא מבריחו מן האכילה? מה זה בעצם הקושיה? הרי מצד הדין מעשר שני ניתן רק לאכילה, אז אם חל על זה קדושה על הבכור וצריך להקריב אותו, הרי האימורים קטירים על המזבח, לא אוכלים את זה, אז זה יוצא שהוא בעצם מבריח את הבשר מאכילה.
אומרת הגמרא: אמר לו: וכי הלוקח בשר בהמה לשלמים, הרי גם שמה לא חל מעשר שני על אימוריה ולא נמצא מבריחה מן האכילה? מה אתה שואל אותי על זה? אתה רוצה לדבר בכור, הרי באותה מידה יכולת לשאול, הרי אמרנו שאם אדם קונה בכסף מעשר בשר שלמים, הרי כולם מודים שפה זה חל, זה המצווה של זה, ולכאורה הרי שמה גם כן היה צריך להקטיר את האימורים, אז לא נמצא מבריחה מן האכילה? אז למה שם אתה לא שאלת?
אמר ליה: בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר. כלומר, כשהוא לוקח בהמת שלמים, אז בעצם קדושת שלמים חלה, ובעצם פקעה שם מעשר ממנה בכלל. אבל כשהוא קונה בעלת מום ומביא את הבכור, אז פה לא פקעה ממנה קדושת מעשר, יש פה גם מעשר וגם בכור.
אמר רבי יוסי: ואנן לא הוינן אמרין כן. אנחנו לא אמרנו ככה, שמי שקונה בהמת שלמים יכול להקריב את האימורים בגלל שקדושת מעשר פוקעת, אלא אמרנו בגלל סיבה אחרת. אמרנו שיכול להקריב את האימורים כי זה חלק ממצוות מעשר, לא התירה התורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד, וחלק מהשלמים זה להקטיר את האימורים שלה. אז בעצם התורה אמרה שמותר לקחת שלמים, וממילא מותר להקטיר את האימורים למרות שבעצם הוא לא יאכל אותם.
אומרת הגמרא: מה נפקה מביניהון? כלומר, מה ההבדל בין שני התירוצים? התירוץ הראשון שאמרנו, שברגע שהוא לוקח בכסף מעשר שני בהמה לשלמים, אז פקעה שם המעשר שני, ויש עכשיו רק שם קדושת שלמים. לבין אם אני אומר שבעצם שניהם קיימים, גם שם מעשר שני וגם שם שלמים, רק שהתורה התירה להקטיר את האימורים כי זה בעצם המצווה. אז מה ההבדל ביניהם? אם הוא קנה בהמה בעלת מום וילדה וולד שלמים שאינו בכור, ואת הבן הזה שהוא לא בכור הוא הקדיש לשלמים, אז כאן יהיה הבדל. מאן דאמר לא התירה התורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד, ויהיה מותר להקטיר את האימורים כיוון שזה חלק מהמצוות שלמים, אז קריבה, כי זה חלק ממצוות מעשר להקריב שלמים. אבל מאן דאמר בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר, אינה קריבה, כי הרי פה הוא לא לקח חולין בכסף מעשר שני, אלא הוא הקדיש את הוולד שכבר היה עליו שם קדושת מעשר שני, שם שלמים. במקרה כזה הוא לא יוכל להקריב את השלמים האלה, אלא צריך להמתין שיהיה בהם מום ואז לבדוק אותם.
אמר רבי יוסי: כל אילין מילייא אנן מרין — כלומר, אמרנו המון תירוצים, אבל בעצם המשנה מסייעא לרבי זעירא°, שבאמת בלקיחה פוקעת ממנו קדושת מעשר. איך אנחנו רואים את זה? לגבי מי שמתנדב קורבן תודה, הוא אומר "אבל לחמה מן המעשר", כלומר אני מביא קורבן, אבל בתנאי שהלחמים יהיו ממעשר שני. אז ההלכה היא שלא יביא מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני. כן, אם הוא רוצה יכול מכסף מעשר שני לקנות את הלחמים של קורבן תודה, אבל אם יש לו חיטה של מעשר שני, הוא לא יכול בחיטים האלה להביא לחמי תודה. שואל: מה בין חיטין מה בין מעות? אלא כנראה בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר° כמו שרבי זירא אומר, ולכן זה מותר. אבל אם הוא עושה מאותם חיטים של מעשר שני לחמי תודה, אז יש פה גם עניין של מעשר שני וגם לחמי תודה, ובאיזשהו מקום הוא מפקיע אותם מהאכילה.
אמר רבי חיננא° קומי רבי מנא°: מה פתאום? מה בכלל חשובים החיטים עצמם? הרי בכל מקרה אוכלים אותם, גם אם יישאר עליהם קדושת מעשר שני, ברגע שהוא מקדיש אותם ללחמי תודה, הוא לא מוריד באכילתם. הרי חלק מהם הוא נותן תרומה לכהן, והשאר לבעלים, אבל בכל מקרה הכול נאכל, חלק הוא אוכל, חלק הכהן אוכל. אז מפני מה אינו מביא?
אמר ליה: הגע עצמך שנשפך הדם — לא נפסל הלחם? כלומר כיוון שיש אפשרות שהוא יביא את הלחמים האלה לבית הפסול, כי לדוגמה אם ישפך הדם של קורבן תודה שהוא הביא, אז בעצם הלחם נפסל, ואז הוא אוסר באכילה את המעשר שני. לכן בעצם הוא לא יכול להביא מהחיטים עצמם, אלא רק מהכסף.
[דף ו עמוד א]
אמר רבי יוחנן° בר נפחא: גזרו על נקיבה בעלת מום שלא יקחנה בכסף מעשר שני מפני וולדה שהרי אם תלד בכור או רגיל ויביאנו שלמים ממעט את האימורים מאכילתו וגזרו על זכר בעל מום מפני נקיבה בעלת מום. ואמרין בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אפילו מה שאמרו חכמים שתמימה לא יקח אלא לשלמים אין זה דין תורה אלא גזירה כדתני בראשונה היו אומרין א_נלוקחין בהמה לבשר תאוה והיו מבריחין אותו מעל גבי המזבח, חזרו לומר: לא יקחו אפילו חיה, אפילו עופות. כהדא דתני: אחד שביעית ואחד מעשר שני — מחללין אותו על נקיבה בעלת מום, ועל שאר בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין, דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים א_נאאין מחללין אלא על השחוטין בלבד. אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמואל ברבי יצחק° הסיבה שאסרו ליקח בעלי חיים חיים שלא ירעו אותן עדרים עדרים וישהה מעשרותיו לאחר זמן הביעור או שיבא לידי תקלה. קם רבי ירמיה° עם רבי זעירא° אמר לו: עד כדון עדיין רבי שמואל ברבי יצחק° קיים ואתון תליון ביה מרטוטיבן תולין בו סברות רחוקות? והא אמרין בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אפילו תמימה אסורה רק משום גזירה מפני שהיו מבריחין אותו מעל גבי המזבח ולמה אתם מביאים סברות אחרות רחוקות כמו שמא יגדל מהם עדרים ויעבור זמן הביעור. דילמא לא איתאמרא אולי סברא זו לא נאמרה על מעשר שני אלא על השביעית ששם לא שיך הטעם שלא יבריחו מעל המזבח. אשכח מצא תני על השביעית.
רבותינו, ירושלמי מסכת מעשר שני דף ו'.
אומרת הגמרא: אמר רבי יוחנן: גזרו על נקבה בעלת מום, כלומר שאסור לקחת נקבה בעלת מום בכסף מעשר שני מפני וולדה, כי אם היא תלד בכור, או שהיא תלד רגיל והוא יביא את זה בתור שלמים, הקדיש את זה, אז זה בעצם מאט את האימון מהאכילה, לכן גזרו על זה. גזרו על זכר בעל מום מפני נקיבה בעלת מום. אומרים בשם רבי יוחנן שאפילו תמימה - מה שאמרו חכמים שתמימה לא ייקח אלא לשלמים - גזירה, כלומר אין זה דין תורה אלא גזירה.
כדאיתני: בראשונה היו אומרין לוקחין בהמה לבשר תאווה, כלומר מותר לקחת אפילו סתם בהמה לבשר תאווה, והיו בריחין אותו מעל גבי המזבח, אז כולם היו מביאים רק בשר לתאווה ולא היו מקריבים. אז חזרו לומר: לא יקחו אפילו חיה, אפילו עופות.
כהדא דתני: אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותו על נקיבה בעלת מום, ועל שאר בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין מחללין אלא על השחוטין בלבד. כן, רואים שבעצם זה היה גזירה.
אמר רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רבי יצחק: הסיבה שאסור לקחת בעלי חיים חיים - שלא ירעו אותן עדרים עדרים, ואז יאחר את מעשרותיו לאחר זמן הביעור, או שיבוא לידי כלה. כן, אז זו הסיבה שאסור לקחת בעלי חיים חיים, אבל שחוטים מותר.
קם רבי ירמיה עם רבי זעירא, אמר לו: עד כדון רבי שמואל בר רבי יצחק חי - קיים, ואתון תליון ביה מרטוטיבן, כלומר אתם תולים בו סברות רחוקות? הרי אמרין בשם רבי יוחנן: אפילו תמימה גזירה, בשביל זה שהוא מבריחן מעל גבי המזבח. אז למה אתם מביאים כל מיני סברות אחרות רחוקות כמו שמא ירעו אותן עדרים ויעבור זמן הביעור?
ענה: דילמא לא איתאמרא אלא על השביעית, ואולי בעצם מה שאמרתם עכשיו לא נאמר על שלא ייקח בהמות במעשר שני, אלא נאמר שלא ייקח בהמות בכסף שביעית. כן, ששם באמת לא שייך הטעם שלא יבריח מעל גבי המזבח, ולכן שייך שם הטעם של שמא ירעו עדרים ויגיע זמן הביעור וישכח ולא יבער. אשכח תני על השביעית.
[דף ו עמוד ב]
==ירושלמי מעשר שני, פרק א, הלכה ג==
מתני': א_נבהלוקח מים ומלח, ופירות המחוברין לקרקע, או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים — לא קנה מעשר א_נגהלוקח פירות בכסף מעשר שני שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו שהלקוח בכסף מעשר שני אינו נפדה א_נדהלוקח בהמה — שוגג, יחזרו דמיה למקומה. מזיד, תעלה ותאכל במקום. ואם אין מקדש — תקבר על ידי עורה א_נהאין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן. אין מביאין קיני זבין, וקיני זבות, וקיני יולדות מדמי מעשר שני. ואם הביא — יאכל כנגדן א_נוזה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתייה ולסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדן.
גמ': תני לקח בהמה טמאה בין שוגג ובין מזיד יחזרו דמים למקומם תמן תנינן: אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית, ואם לקח — יאכל כנגדו, והכא את אמר הכין שבבהמה טמאה יחזרו דמים למקומם אפילו במזיד. רבי יונה° אמר איתפלגון נחלקו רבי חייא בר רב יוסף° ושמואל° בר אבא בר אבא חד אמר כאן דרך מכירה וכאן דרך חילול שבמכירה לא רצו חכמים לקנוס את המוכר, ולכן הקונה יאכל כנגדן. אבל חילול, שהבעלים הוא המחלל — גזרו שהחילול לא חל כלל, ולכן הדמים חוזרים
פרק א' הלכה ג'. אומרת המשנה: הלוקח מים ומלח, ופירות המחוברין לקרקע, או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים - לא קנה מעשר. הלוקח פירות בכסף מעשר שני, עכשיו אם זה היה בשוגג, כלומר הוא לא התכוון, אז יחזרו דמים למקומן. כלומר בעצם זה בטל. אבל אם זה היה מזיד יעלו ויאכלו במקום, כלומר בירושלים, כי פירות שנקנו בכסף מעשר שני אין להם פדיון. עכשיו ואם אין מקדש, כלומר בזמננו שאין מקדש, אז אם אדם קנה פירות בכסף מעשר שני, ירקבו.
הלוקח בהמה - שוגג, יחזרו דמיה למקומה. מזיד, תעלה ותאכל במקום. כלומר אם הוא קנה בכסף מעשר שני בהמה במזיד אז הבהמה צריכה להיות בירושלים, משם לאכול אותה. ואם אין מקדש הרי צריך להקריב אותה, כי רק אמרנו שזה צריך להיות שלמים. אם אין מקדש אז תקבר על ידי עורה, כלומר היא והעור שלה אסור גם כן בהנאה.
אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני, ואם לקח יאכל כנגדן. אין מביאין קיני זבין, וקיני זבות, וקיני יולדות מדמי מעשר שני. אדם לא יכול להיפטר את החוב שלו ממה שהוא חייב, כמו קיני זבין וזבות או יולדות, בכסף מעשר שני. לא מביאים את החובות שלו מכסף מעשר שני, ואם הביא - יאכל כנגדן.
זה הכלל: כל שהוא חוץ לאכילה ולשתייה ולסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדן. כלומר אם הוא קנה דבר שהוא לא שייך לאכילה ולא לסיכה ולא לשתייה, אז בעצם יאכל כנגדן.
[דף ז עמוד א]
ואחרנא אמר כאן שהמוכר קיים וכאן שהלך לו המוכר שאם המוכר קיים קנסו אותו להחזיר את הכסף דלא עכברא גנב אלא חורה גנב. אבל אם אין המוכר לפנינו יאכל כנגדן ולא ידענא מאן אמר דא ומאן אמר דא לא ידוע מי אמר את זה ומי אמר את זה. מן מה דאמר רבי יוסי° בר זבידא בשם שמואל° בר אבא בר אבא: נקנה המקח על כרחך מדובר שהקונה לפנינו ואף על פי כן נקנה המקח. הרי הוא דאמר כאן דרך מכירה וכאן דרך חילול. הלוקח מים ומלח ופירות המחוברין לקרקע או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים לא קנה מעשר הא דגים וחגבים כמהין ופטריות לוקחים מכסף מעשר שני מתניתין ד°רבי עקיבה היא ודלא כ°רבי ישמעאל בן אלישע ד°רבי ישמעאל בן אלישע דריש (דברים ראה יד כו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך — כלל. בבקר ובצאן, ביין ובשכר — פרט. ובכל אשר תאוה נפשך — הרי כלל אחר. כלל ופרט וכלל — אי אתה דן אלא כעין הפרט, לומר לך: מה הפרט מפורש א_נזדבר שהוא וולד וולדות הארץ דבר שגדל מהקרקע כולל בהמות אף אין לי להוסיף אלא דבר שהוא וולד וולדות הארץ. °רבי עקיבה מפרש מה הפרט מפורש דבר שהוא פרי וולד פירי ואף בקר וצאן שנולדים ומכשירי פירי כגון תבלינים אף אין לי להוסיף אלא דבר שהוא פרי וולד פירי ומכשירי פירי. מה נפק מן ביניהון דגים וחגבים כמהין ופטריות דל °רבי עקיבא בן יוסף נקחין בכסף מעשר שני ול °רבי ישמעאל בן אלישע אינם ניקחים וכיוון שהמשנה אמרה שרק מים ומלח אינם ניקחים בכסף מעשר שני, יוצא שהמשנה כרבי עקיבא בן יוסף ולא כרבי ישמעאל בן אלישע. תנן: הלוקח פירות בכסף מעשר שני חוץ לירושלים שוגג יחזרו דמים למקומן אמר רבי חגי° ממה שנאמר הלוקח בלשון דיעבד: מתניתין אמרה שאין מחללין מעות על פירות בריחוק מקום אלא רק בירושלים. אמרה קומי רבי אבינא° וקלסיה אמרה קומי רבי ירמיה° וקנתריה אמר לו והתנינן היו לו מעות בירושלים ופירות במדינה אומר הרי המעות הללו מחוללין על הפירות ההם משמע שלכתחילה מחללין מעות מעשר שני על פירות שבמדינה? שנייא היא שהיה אחד מהם הכסף או הפירות במקום בירושלים ששם ראוי לחלל על המעות. כד נפיק כשיצא רבי חגי° אשכח תני מצא בריתא אפילו מעות ופירות בירושלים מעות ופירות במדינה. אמר אין הוה שמיע רבי ירמיהרבי ירמיה אמורא א״י · דור ד׳רבי ירמיהרבי זירארבי אבהורבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי הונא בר אביןרבי חזקיה° הדא מילתא, יאות קנטרי אם רבי ירמיה הכיר את הבריתא הזו אז הוא קינטר אותי בצדק בעי מיחזור ביה רצה לחזור בו
אנחנו חוזרים לירושלמי מסכת מעשר שני, דף ז'. נתחיל מהדף הקודם, סיימנו גמרא. ואתה אומר: למדנו במשנה לקח בהמה טמאה, בין בשוגג בין במזיד יחזירו דמים למקומן. כלומר, בעצם מכירה בטלה. ואומרת הגמרא תמן תנינא לגבי מסכת שביעית, למדנו, אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית, ואם לקח יאכל כנגדן. כן, אז קשה. למה בשביעית אתה אומר יאכל כנגדן? זאת אומרת שהמכר תופס. ואילו כאן אתה אומר שאם הוא לקח בהמה טמאה אז יחזירו דמים למקומן. כלומר בעצם המכר לא קיים אפילו במזיד.
רב יונה אמר: התפלגו רב חייה בר יוסף ושמואל. אחד אמר כאן דרך מכירה וכאן דרך חילול. כן, כלומר בעצם אין הבדל בין שביעית לבין מעשר שני, אלא שהמשנה שדיברה על שביעית שאמרה שהמכר קיים - זה בדרך מכירה. יכולים לא לרצות לקנות, אתה קונה. אבל כאן במעשר שני, שאמרנו שזה בטל, מדובר בחילול. כלומר הבעלים עצמו חילל את הפירות על בהמה טמאה, או את הכסף מעשר שני הוא קנה בזה בהמה טמאה. אז כיוון שזה הבעלים עצמו לכן קנסו אותו, לכן הדברים חוזרים. זה הדעה ראשונה.
ואחר אמר כאן שהמוכר קיים וכאן שהלך לו המוכר. עכשיו בעצם בשתיהן גם במסכת שביעית וגם אצלנו מדובר במכר, רק שם בשביעית מדובר שהמוכר הלך. אז כיוון שהמוכר הלך כבר אי אפשר להחזיר את זה. אז לכן המכירה קיימת, רק הבעלים יאכל כנגדן. ואילו אצלנו במעשר שני מדובר שהמוכר נמצא כאן. כן, המוכר נמצא כאן והקונה כן נמצא כאן, ולכן בעצם קנסו אותם להחזיר את הכסף. עכשיו למרות שבעצם לכאורה מה הוא אשם? כלומר, מה הקונה אשם? לא, יש לנו כלל שלא חטא גנב אלא חוזר גנב. בעצם הוא גרם שהמכירה תתבצע. אבל אם אין מוכר לפנינו, אז כמובן שאין ברירה והמכר תופס. אבל לא ידענא מאן אמר דא ומאן אמר דא. כלומר, שמענו שתי דעות, אחד של רב חייה בר יוסף ואחת של שמואל. אנחנו לא יודעים מי אמר את מה.
ואומרת הגמרא: מן מה דאמר רבי יוסי בשם שמואל: נקנה המקח. רבי יוסי אמר בשם שמואל שהמקח נקנה. עכשיו, היה אפשר להגיד שמדובר שהקונה נמצא כאן, כי אחרת מה יכל להגיד "המקח נקנה"? הרי אם המוכר לא כאן והקונה לא כאן, והם לא נמצאים לפנינו, אז ברור שהמקח נקנה. אלא אם הוא אומר המקח נקנה, הכוונה אפילו שהם לפנינו. כן. אז מזה משמע, שההוא סובר שבעצם אפילו אם הקונה נמצא לפנינו המקח תופס. אז מה ההבדל בין שני המשניות? יכולים להגיד שכאן דרך מכירה, כאן דרך חילול. כלומר אם זה מכירה, אז אפילו אם הם לפנינו המכירה תופסת, ואם זאת דרך חילול, כבר שמענו שזה הבעלים עשה את זה, אז קנסו עליו שהחילול תופס.
ואומרת הגמרא: הלוקח מים ומלח ופירות המחוברים לקרקע, או פירות שאינם יכולים להגיע לירושלים כי הם יירקבו - לא קנה מעשר. מה שמביא כאן - עד: דגים וחגבים כמהין ופטריות רבי עקיבא נקחין בכסף מעשר. כן, כל מה שאמרנו זה רק מים ומלח, כן, או פירות מחוברים לקרקע, אבל כמהין ופטריות אז כן קונים.
אז אם כך מתניתין דרבי עקיבה היא דלא כרבי ישמעאל. דרבי ישמעאל דורש - כתוב "ונתת הכסף בכל אשר תאווה נפשך, בבקר ובצאן, ביין ובשכר". אז אמר, "בכל אשר תאווה נפשך" זה כלל. "בבקר, בצאן, ביין ושכר" זה פרט. ולמה כתוב שוב "ובכל אשר תאווה נפשך"? חזר וכלל. אז כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט. לומר לך: מה הפרט מפורש דבר שהוא וולד וולדות הארץ, כלומר הוא בעצם גדל ממישהו אחר, וולדות הארץ, כלומר הוא גידולי קרקע, גידולי קרקע זה כולל בהמות, כי הם ניזונים מהקרקע. אז אף אין לי אלא דבר שהוא וולד וולדות הארץ.
רבי עקיבה מפרש, אומר מה הפרט מפורש דבר שהוא פרי וולד פירי ומכשירי פירי. כן, כלומר בעצם זה פרי או וולד פרי, שזה בעצם גם בקר מסתדר עם זה, כי הבקר והצאן הם מולידים, וגם מכשירי פרי כמו תבלינים. אז אף אין לי אלא דבר שהוא פרי וולד פירי ומכשירי פירי.
אז מה יוצא בין שני השיטות? דגים וחגבים ופטריות - לפי רבי עקיבא הם נלקחים בכסף מעשר שני, כן, כי גם הם דבר שהוא, אמרנו שהוא מכשיר פרי, כן, והוא וולד פרי. ורבי ישמעאל למה הם לא נקנים בכסף מעשר שני? כי הוא דורש שזה יהיה גם כן גידולי קרקע, ודגים וכמהין ופטריות וחגבים הם לא גידולי קרקע. עכשיו וכיוון שהמשנה אמרה שרק מים ומלח לא נלקחים בכסף מעשר שני, משמע שחגבים ופטריות כן נלקחים - זה כרבי עקיבא.
אומרת הגמרא - למדנו במשנה: לוקח פירות שוגג יחזירו דמים במקומן, מזיד יעלו הפירות לירושלים. כן, זאת אומרת בעצם אם אדם קנה בכסף מעשר שני חולין בחוץ לירושלים, אז בשוגג בעצם לא קרה כלום, המכר בטל. מזיד, אז הוא מעלה את הפירות לירושלים.
אמר רבי חגי: ממה שהמשנה אומרת "לוקח", משמע שזה רק בדיעבד. אלמא מתניתין אמרה שאין מחללין מעות על פירות בריחוק מקום אלא רק בירושלים. כלומר אסור לקנות פירות בכסף מעשר שני חוץ לירושלים. אמרה קומי רבי אבינא וקלסיה. כלומר, הוא אמר את זה לפני רבי אבינא והוא שיבח אותו. אמרה קומי רבי ירמיה וקנתריה - כשאמר את זה לפני רבי ירמיה, רבי ירמיה תקף אותו ושאל אותו שאלות. אמר לו, והתנינן מעות בירושלים ופירות במדינה? הרי למדנו ברייתא שאומרת שהיו לו מעות בירושלים ופירות במדינה, אז הוא יכול להגיד שהמעות הללו מחוללים על הפירות ההם. אז משמע שאפילו כתחילה מחללים מעות מעשר שני על פירות של המדינה.
ותירץ: שנייא היא שהיה מקום. כלומר, שאני זה, שאחד מהם - הכסף או הפירות - היו בתוך ירושלים. כל מה שאני אמרתי זה רק אם שניהם, גם הכסף וגם הפירות, מחוץ לירושלים, אז אסור לחלל בכסף מעשר שני על פירות. אבל אם אחד מהם נמצא בירושלים אז אפשר.
כד נפיק רבי חגי, אשכח תני: מעות ופירות בירושלים, מעות ופירות במדינה. כלומר אני מוצא ברייתא שאומרת שהדין הזה שיכול לחלל בכסף מעשר שני על פירות - נאמר בין אם הכסף והפירות בירושלים, בין אם הכסף והפירות שניהם נמצאים בחוץ לירושלים במדינה. אמר: אין הוה שמיע הדא מילתא, יאות קנטרי - רבי חגי שומע את זה ואומר, צודק היה שהוא תקף אותי. בעי מיחזור ביה - רצה לחזור בו. אמר לו רבי זעירא: לא תיחזור בך, דאמר רבי אלעזר - רבי אלעזר אמר שכל המחלוקת, מה שלמדנו במשנה עד רבי מאיר - כסף על נחושת, נחושת על פירות, לפי רבי מאיר יעלה ויאכל הפירות בירושלים, ולפי חכמים הוא יכול הפירות לעלות - כל זה נאמר בדמאי. כלומר רק בדמאי הוא יכול כתחילה לקנות בכסף פירות, רק שלפי רבי מאיר הוא חייב אחר כך עוד פעם לפדות את זה ואת הכסף להעלות, ולפי חכמים הוא יכול את הפירות להעלות, אבל זה רק בדמאי.
אה, בוודאי? לא - הרי אם זה ודאי, אפילו חכמים שמקילים בדמאי, כן, כל זה בתנאי שהפירות יעלו לירושלים - זה רק בדמאי. אבל בוודאי גם חכמים מודים שהוא לא יכול לקנות בכסף פירות מחוץ לירושלים בתחילה כמובן, כן? בדיעבד זה כן תופס. ד ה רבי אלעזר דרבי מאיר היא הדא אמרה היא דמאי ודאי. כי ממה שאמר רבי אלעזר שהמשנה שלנו שאומרת שלא מחללים מעות על פירות בריחוק מקום - רבי אלעזר אמר שזה רק רבי מאיר, אז מכאן משמע, כן, שהמחלוקת היא בין דמאי לודאי. כי אם באמת בוודאי גם החכמים היו מודים שהוא לא יכול לקנות, אז היה יכול להעמיד את זה בוודאי, שהמשנה היא כדעת כולם ומדובר בפירות ודאי. אם הוא העמיד את זה רק כרבי מאיר, אז כנראה לפי חכמים אפילו בפירות ודאי הוא יכול לקנות מחוץ לירושלים.
רבי זבידא הוה יתיב מתני לבריה - רבי זבידא ישב ולימד את הבן שלו: הרוצה לחלל מעות על הפירות בזמן הזה, בין אילו בין אילו קדשו כדברי בית שמאי. כלומר לפי בית שמאי אז גם הכסף נשאר קדוש וגם הפירות הופכים להיות קדושים. למה? כי בית שמאי מסתפקים האם מחללים מעות על פירות בזמן הזה או לא, אז לכן לחומרה הם אמרו שהכסף נשאר קדוש והפירות גם עליהם חלה קדושה. בית הלל אומרים מעות כמות שהן ופירות הן. כלומר הכסף יישאר קדוש והפירות יישארו חולין. בעצם המקח לא תופס.
[דף ז עמוד ב]
אמר ליה רבי זעירא°: לא תיחזור בך, דאמר רבי אלעזר° בן פדת המחלוקת בין רבי מאיר ורבנן בדין חילול כסף על פירות הא דתנן מעות מעשר שני מחללים אותו מחוץ לירושלים — כסף על נחושת, ונחושת על הפירות, ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות דברי °רבי מאיר ואת הכסף יעלה לירושלים. וחכמים אומרים יעלו הפירות ויאכלו בירושלים כל זה בדמאי הא בודאי לא רואים שאפילו לחכמים שמקלים בדמאי ובתנאי שאת הפירות יעלה לירושלים. אסור בודאי לחלל מעות על פירות מחוץ לירושלים? ולא היא ממה שאמר רבי אלעזר° בן פדת שהמשנה שלנו שאומרת שאין מחללין על הפירות בריחוק מקום ד°רבי מאיר היא הדא אמרה שהמחלוקת היא בין בדמאי ובין בודאי שאם לא כן היה יכול להעמיד את המשנה כרבנן בודאי. רבי זבידא° הוה יתיב מתני לבריה ישב ושנה לבנו הרוצה לחלל מעות על הפירות בזמן הזה בין אילו בין אילו קדשו כדברי °בית שמאי שהסתפקו האם מחללים מעות על פירות או לא והלכו לחומרה. °בית הלל אומרים מעות כמות שהן ופירות כמות שהן. עבר רבי קריספא° אמר לו לא תנייתיה כן שהמחלקת בין °בית הלל ל°בית שמאי היא האם מחללים פירות על המעות בירושלים בזמן הזה? הא מעות על הפירות מחוץ לירושלים דברי הכל לא קדשו. והתנינן הלוקח פירות בכסף מעשר שני אם אין מקדש ירקבו משמע שגם בזמן הזה מחללים פירות על מעות? תיפתר שהקדיש את הפירות בשעת מקדש וחרב המקדש. תני בן ביבי כתיב (דברים ראה יד כה) וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלהיך ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו א_נחבריחוק מקום אתה פודהו פירות על כסף. בקירוב מקום בירושלים, אין אתה פודהו ונתת הכסף בקירוב מקום בירושלים אתה מחללו את הכסף על פירות. ואי אתה מחללו בריחוק מקום. תנן: אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני, ואם לקח — יאכל כנגדן. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם שמואל° בר אבא בר אבא: נקנה המקח והדמים לא נתחללו והמעות שביד המוכר קדושים לכן יאכל כנגדם. אמר רבי יוסי בן חנינא° כפודה כמו שהכסף לא התחלל כך המקח לא קיים. ואם תאמר אם כך למה יאכל כנגדן? מדובר שהמוכר הלך. רבי הילא° אילעא אמר מן מה דתנינן אין מביאין קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות מדמי מעשר שני ואם הביא יאכל כנגדן הדא אמרה: קדשו והכסף שביד המוכר נעשה חולין. שאם לא כן איך מתכפר בהן
עבר רבי קריספא ואמר לו: לא תנייתיה כן - אל תגיד לו ככה, אלא כך תאמר: המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי היא האם מחללים פירות על המעות בירושלים בזמן הזה. זאת השאלה, כן? כלומר אם בירושלים ולא בכל המדינה. אבל הא מעות על הפירות דברי הכל לא קדשו. כן, כלומר גם בית שמאי מודים שמחוץ לירושלים לא קדשו. כל השאלה היתה לגבי בתוך ירושלים, האם בזמן הזה קדש או לא.
והתנינן אם אין מקדש ירקבו? כן, משמע שגם בזמן הזה מחללים פירות על מעות, גם לפי בית הלל וגם לפי בית שמאי - לא רואים שם מחלוקת. תיפתר בשעת מקדש וחרב המקדש. לא מדובר שאחרי החורבן הוא קנה בכסף מעשר שני פירות, אלא מדובר שקודם החורבן הוא קנה בכסף מעשר שני פירות, ואז חרב המקדש, אז הפירות האלו יירקבו.
תני בן ביבי - כתיב "כי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם, כי יברכך ה' אלוקיך. ונתת בכסף וצרת הכסף בידך, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו". אז הכסף בריחוק מקום אתה פודהו, כלומר אתה פודה את הפירות בכסף, אבל בקירוב מקום אין אתה פודהו - כלומר בירושלים אסור לפדות פירות. ממה שכתוב ונתת הכסף, אז בקירוב מקום אתה מחללו - את הכסף על הפירות, זה בירושלים, ואי אתה מחללו בריחוק מקום - אסור לקנות פירות בכסף מעשר שני מחוץ לירושלים.
למדנו במשנה: אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני, ואם לקח יאכל כנגדם. אמר רבי יוסי בשם שמואל נקנה המקח, והדמים לא נתחללו. כן, כלומר בעצם המקח תופס, הדמים נשארו קדושים, אז בעצם המעות שביד המוכר קדושים והוא צריך לאכול כנגדם.
רבי יוסי בן חנינא - אמר, כביכול, כלומר ברגע שהוא לקח וקנה בהמה טמאה, זה כמו שהכסף לא התחלל. כן, כמו שאמרנו שהכסף לא התחלל כי הוא נשאר קדוש, אז כך גם המקח לא קיים. כן, אז אם כך, תגיד למה באמת יאכל כנגדם? אז אתה רואה מדובר שהמוכר הלך. כן, כלומר, כיוון שהמוכר לא נמצא לפנינו, אנחנו לא יכולים להחזיר את המקח. במקרה כזה אנחנו אומרים שהקונה יאכל כנגדם, כי בעצם המעות שנמצאות ביד המוכר הן קדושות. אז אנחנו מחייבים את הקונה שיאכל כנגדם, וככה בעצם הוא יחלל את הכסף שהיה ביד המוכר.
רבי הילא אמר: ממה דתנינן - אין מביאים קני זבים וקני זבות וקני יולדות מדמי מעשר שני, ואם הביא יאכל כנגדם. דאמר רב יוסי - קצת, והכסף שביד המוכר נעשה חולין. אומר: לא, זה כמו שאמרנו. חייבים להגיד שהכסף שהמוכר קיבל נעשה חולין. למה? שאם לא כן, איך מתכפר בהן? הרי אם אתה אומר שלא מביאים קני זבים וקני זבות וקני יולדות מדמי מעשר, אבל אם מביא אז זה תופס - רק שיאכל כנגדם. אז חייבים להגיד שזה קדש - כי הכסף נהיה חולין. כי אם לא כן, כלומר אם המכירה לא תפסה, אז בעצם איך הוא מתכפר?
אמר רבי יוסי: השאלה הזאת מאוד פשוטה, כיוון שמשך נקנה המקח הוא מתכפר בהם. מכאן ואילך התשלום זה מקח אחר. כן, כלומר בעצם הוא מחלק את זה לשני שלבים. הוא אומר, העופות בעצם נקנים במשיכה. מרגע שהוא משך אותם אז כבר יש פה קניין. עכשיו נכון, הוא חייב תשלום והוא שילם במעשר שני, אז המעשר שני נשאר קדוש. מצד אחד הקניין תופס ולכן הוא יכול לצאת ידי חובה בעופות האלה, מצד שני המעות נשארות קדושות, אז ככה שאין שום בעיה במה שאמרנו בהתחלה.
אמר רבי יונה: בזמן שמחלל את העופות על אדמים צריך לחזור ולהקדיש את הקינים. כן, למה? כיוון שהקינים מתקדשות או בזמן קנייה או בזמן עשיית כהן, וכאן הרי לא התקדשו בקנייה. כן, כלומר למה? כי הוא חשב שהם קידשו בזמן מתן הכסף, והם לא קידשו - הרי אמרנו שהכסף עצמו לא קנה, מה שקנה זה המשיכה, והכסף לא חילל, כיוון שבעצם המעשר שני נשאר קדוש, הוא לא התחלל. אז כיוון שכך, אז בעצם הכהן חייב להקדיש, כלומר להגדיר את העופות, מה כל אחד מהם, בזמן שהוא מקריב אותם, כי הרי בזמן הקנייה הם לא הוגדרו.
נדחה לפרק מעשר שני, אם ירצה השם.
[דף ח עמוד א]
אמר רבי יוסי° בר זבידא כיוון שמשך נקנה המקח ומתכפר בהם. מכאן ואילך התשלום זה מקח אחר הוא וכששילם בכסף מעשר כאילו לא שילם וצריך לאכול כנגדם כדי שיצאו לחולין. אמר רבי יודן° בזמן שמחלל את העופות על הדמים צריך לחזור ולהקדיש את הקינין שהרי קינין מתקדשות או בזמן קניין או בזמן עשית כהן וכאן לא התקדשו בקניה שהוא סבור לומר שקידשו בזמן נתינת הכסף ולא קידשו.
הדרן עלך פרק מעשר שני
פרק שני - מעשר שני ניתן
מתני':
מעשר שני ב_אניתן לאכילה ולשתייה ולסיכה ב_בלאכול כל דבר שדרכו לאכול ולסוך כל דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. אין מפטמין שמן של מעשר שני, ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם. אבל מפטם הוא את היין. ב_גנתן בתוכו דבש ותבלין והשביחו השבח לפי חשבון. דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון. ב_דעיסה של מעשר שני שאפייה פת והשביחה השבח למעשר שני. זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח למעשר שני.
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני, דף ח'. אנחנו מתחילים מפרק שני, פרק ב', הלכה א'. אומרת המשנה: מעשר שני ניתן לאכילה ולשתייה ולסיכה, אבל דווקא לאכול כל דבר שדרכו לאכול ולסוך כל דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, כן? כלומר, כיוון שאין דרכם לסיכה. אבל סך הוא את השמן. אין מפטמין שמן של מעשר שני, ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם. אבל מפטם הוא את היין. נתן בתוכו דבש ותבלין והשביחו השבח לפי חשבון. דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון. עיסה של מעשר שני שאפייה פת והשביחה השבח לשני. כן? למרות שבעצם גם העצים השביחו, אבל זה הכלל, כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון, וכל שאין שבחו ניכר, השבח לשני. וכיוון שהשבח של העצים הוא לא ניכר, לכן השבח יהיה באפייה למעשר שני.
[דף ח עמוד ב]
גמ': תנן מעשר שני ניתן לאכילה ולשתייה ולסיכה. ניתן לאכילה שכתוב בו אכילה ושתייה שהשתייה בכלל אכילה. מניין שהשתייה בכלל אכילה? רבי יונה° שמע לה מן הדא דכתיב (ויקרא אחרי מות יז יב) על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא יאכל דם. מה אנן קיימין שהרי הדם הוא משקה ולמה התורה השתמשה בלשון אכילה? אם בדם שקרש והתני ב_הדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה. אלא כי אנן קיימין כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה. והא תני ב_והמחה את החלב וגמאו הקפה את הדם ואכלו הרי זה חייב משמע שדם שקרש חייב עליו משום אכילה. מה עבד לבריתא שהביא רבי יונה° שאמרה שדם קרוש אינו אוכל ואינו משקה? כוונת הבריתא שאינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין ולא משקה לטמא טומאת משקין. חזר רבי יונה° ושמעה מן הכא דכתיב (דברים ראה יד כו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר ואכלתה וכו' והרי שכר זה משקה ונאמר בו אכילה. מה אנן קיימין אם בנותן טעם יין בתבשיל והלא הטעם לפגם הוא ואסור לתת יין של מעשר שני לתוך התבשיל אלא מכאן שהתורה משתמשת בלשון אכילה גם לגבי שתיה? רבנן דקיסרין אמרין תיפתר באילין אורזנייה וגמזוזינייה מיני תבשילים שהיין משביחם ומותר לתת יין מעשר שני לתוכם ונקרא אכילה דכל הטפל לאכילה כאכילה. רבי יוסי° בר זבידא שמע לה מן הכא דתנן ב_זשבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת מכאן ששתיה בכלל אכילה. חברייא אמרין לון רבי יוסי° בר זבידא אמרין דבתרא אמרו את המשך המשנה ויהיה קשה לסברה הזו, דתני ב_חשבועה שלא אוכל ואשתה ואכל ושתה חייב שתים ואם שתיה בכלל אכילה למה חייב שתים? אין מכאן קושיה שכשאומר שבועה שלא אכל ושלא אשתה הרי נשבע שני שבועות אחת שלא יאכל ואחת שלא ישתה. אילו מי שהיו לפניו שני ככרים, ואמר: שבועה שלא אוכל ככר זה, וחזר ואמר: שבועה שלא אוכל ככר זה — שמא אינו חייב שתים? גם כאן, כשאמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה — חייב שתים, לפי שעבר על שתי שבועות. רבי חנניה° בשם רבי פינחס°: שמע לה מן הכא דתנן ב_טשבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוים לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתייה פטור. הא אם שתה משקין הראויין לשתייה חייב לא בשבועה שלא אוכל הוא עומד ולמה חייב? מכאן ששתיה בכלל אכילה. ניחא במתניתין דידן דאנן גרסינן שבועה שלא אוכל ברם כרבנין דאינון גרסים שבועה שלא אוכל ושלא אשתה אין מכאן ראיה. רבי חיננא° שמע לה מן הדא דתנן: אכל ושתה ביום כיפור בהעלם אחד ב_יאינו חייב אלא אחת. רבי אבא מרי° שמע לה מן הכא דכתיב (דברים כי תבא כו יד) לא אכלתי באוני ממנו וכי יעלה על הדעת לאמר לא אכלתי אלא שתיתי? פשיטא שלא אז מדוע לא ציוותה תורה שיאמר לא אכלתי ולא שתיתי באוני ממנו אלא ודאי שתייה בכלל אכילה. עד כדון בשאמר שבועה שלא אוכל ושתה. ברם אם אמר שבועה שלא אשתה ואכל פטור דשתייה בכלל אכילה ואין אכילה בכלל שתייה.
אומרת הגמרא, למדנו מעשר שני ניתן לאכילה. עכשיו ניתן לאכילה, מה המקור לזה? שכתוב בו אכילה ושתייה, שהשתייה בכלל אכילה. שואלת הגמרא, מניין שהשתייה בכלל אכילה? אז רבי יונה שמע לה מן הדא. דכתיב: על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא יאכל דם. כן? הרי דם זה נוזל, אז מה כתוב לא יאכל? מכאן שאכילה היא בכלל שתייה. מה נן קיימין? כן, הרי דם זה משקה. אם בדם שקרש, והתני דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה. אלא כי נן קיימין, כמות שהוא. אלא מדובר בדם כמו שהוא נוזל, והתורה קראה אותו אכילה, ומכאן שבעצם שתייה זה בכלל אכילה.
אומרת הגמרא, והא תני המחה את החלב וגמאו הקפה את הדם ואכלו הרי זה חייב. כן? משמע שגם דם שקרש חייב עליו משום אוכל. זה איך אמרנו מקודם שדם שקרש הוא לא חייב, לא משום אוכל ולא משום משקה. אומרת הגמרא, אז מה נעשה עם הברייתא הקודמת שאמרנו שזה לא אוכל ולא משקה, כן? אמרה הגמרא, כוונת הברייתא שאינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין ולא משקה לטמא טומאת משקין. כלומר, בעצם הוא לא מקבל טומאת אוכלין ולא טומאת משקין, אבל זה כן אסור משום דם.
חזר רבי יונה ושמעה מן הכא. דכתיב: ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך. כן? כלומר, הכתוב לגבי כסף מעשר שני שפודים בו, נניח אם אדם פדה מעשר שני, אז את הכסף הוא עולה לירושלים ושם הוא קונה מה שהוא רוצה. כתוב "בבקר ובצאן ביין ובשכר", והרי שיכר זה משקה, ואף על פי כן כתוב "ואכלת", לא כתוב "ושתית". עכשיו אומרת הגמרא, מה נן קיימין? אם בנותן טעם יין בתבשיל, כלומר אם נגיד שמדובר שאת היין בישל בתוך תבשיל, אי אפשר להגיד את זה, והלא הטעם לפגם הוא. כלומר אסור לתת יין של מעשר שני לתוך תבשיל כי הוא בעצם פוגם במעשר שני. אלא חביב לומר שבעצם מדובר ביין כמו שהוא, ומכאן שהתורה משתמשת בלשון אכילה גם לגבי שתייה.
רבנן דקיסרין אמרין לא, לא חייבים להגיד ככה. תיפתר באילין אורזנייה וגמזוזינייה, כן, זה שני מיני תבשילים שהיין משביח אותם, ודבר כזה והוא לא נפגם עצמו, היין עצמו לא נפגם, הוא נשאר, הוא משביח אותם והוא עצמו לא נפגם. אז לכן מותר לתת יין מעשר שני לתוכם, ואף על פי כן זה נקרא אכילה, כי כל הטפל לאכילה אכילה. אז כיוון שיין טפל להם, אז זה נקרא אכילה, אבל אף על פי כן מותר לתת יין מעשר שני בתוכם.
אמרה הגמרא, רבי יוסי שמע לה מן הכא — דתנן שבועה שלא אוכל ואכל ושתה חייב אחת. כן? מכאן ששתייה בכלל אכילה. אמרו לו רבי יוסי, חברייא אמרין לון: רבי יוסי אמרין דבתרא. אתם מביאים ראיה מהרישא? תכירו את הסיפא, יהיה לכם קשה, בדיוק הפוך. כן, דתני, אם הוא אמר שבועה שלא אוכל ואשתה ואכל ושתה חייב שתים. עכשיו אם אכילה בכלל שתייה, אז בעצם שבועה הוא עשה בהתחלה, הוא אמר שבועה שלא אוכל ואחרי זה גם שבועה שלא אשתה. אין שבועה חלה על שבועה. אז למה הוא חייב שתיים? צריך שיהיה חייב רק אחת.
אומרת הגמרא זו לא קושיה, שכשהוא אומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, אז הוא נשבע שתי שבועות, אחת שלא יאכל ואחת שלא ישתה. וזה כמו אילו מי שהיו לפניו שני ככרים, ואמר: שבועה שלא אוכל ככר זה, וחזר ואמר: שבועה שלא אוכל ככר זה — שמא אינו חייב שתים? אז גם כאן כשהוא אומר שלא אוכל ושלא אשתה, זה הוא עושה על עצמו שתי פעולות. כן? אז לכן בעצם שתיהן חלות. אז גם כשהוא אומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, הוא חייב שתיים כי הוא עבר על שתי השבועות שלו, גם על האכילה וגם על השתייה.
רבי חנניה בשם רבי פינחס שמע לה מן הכא — דתנן: שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוים לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתייה פטור. כן? כתוב שאם אדם נשבע שהוא לא יאכל, ואם הוא אכל אוכלין שאינם ראויים לאכילה, שתה משקין שאינם ראויים לשתייה, הוא פטור. מכאן אתה יכול להבין שאם הוא שתה משקין שכן ראויים לשתייה, הוא יהיה חייב. למה? לא בשבועה שלא אוכל הוא מדובר? הוא נשבע רק שלא יאכל. אז למה הוא חייב? מכאן רואים ששתייה בכלל אכילה.
אומרת הגמרא, ניחא במתניתין דנן, כלומר לפי הגרסה שלנו, כמו שאמרנו עכשיו, שהוא אמר שבועה שלא אוכל. ברם כרבנין דאינון גורסים גירסה אחרת — שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, אז אם כן, גם מפה אין ראיה.
רבי חיננא שמע לה מן הדא: אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. רואים מכאן שבעצם שתייה בכלל אכילה.
רבי אבא מרי שמע לה מן הכא, דכתיב: לא אכלתי באוני ממנו — אלא שתיתי? כן, הא, וכי על דעתך שלא אכלתי אבל שתיתי? הפשיטא שלו, ברור שהוא גם לא שתה. אז למה התורה צוותה אותו שיאמר לא אכלתי בעוני ממנו? אלא ודאי ששתייה בכלל אכילה.
ואומרת הגמרא, עד כדון שבועה שלא אוכל ושתה. כן? כי באמת שתייה היא בכלל אכילה. ברם שבועה שלא אשתה ואכל — פטור, כי באמת שתייה בכלל אכילה ואין אכילה בכלל שתייה.
[דף ט עמוד א]
וניתן לסיכה. אית דבעי משמע מן הדא דכתיב (דברים ראה יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך. תירושך זה היין ויצהרך זו סיכה והתורה קראה אותה אכילה. ואינו מחוור שאיסור סיכה מהתורה אלא קרא אסמכתא בלבד. דאין תימר מחוור הוא ילקה עליו אם סך חוץ לחומה. ואמר רבי יוסי בן חנינא°: ב_יאאין לוקין חוץ לחומה אלא על מעשר שני טהור שנכנס לירושלים ויצא. מניין שאינו מחוור? כהדא דתני: בשבת — בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג, מותר.. ב_יבביום הכיפורים — בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג, אסור.. ב_יגבתשעה באב ובתענית ציבור — בסיכה שהיא של תענוג אסור, ושאינה של תענוג מותר.. ותני ב_ידשוות סיכה לשתייה לאיסור שזר אסור לסוך שמן תרומה. ולתשלומין שזר שסך חייב חומש. אבל לא לעונש שזר שסך במזיד אינו לוקה. ביום הכיפורים לאיסור אבל לא לעונש שלא לוקים על הסיכה. רואים שסיכה אינה כשתיה מהתורה. והתני גבי תרומה, ב_טולא יחללו להביא את הסך ואת השותה שאם היה זר לוקה? אמר רבי יוחנן° בר נפחא לית כאן סך שבטעות נשנה. אמר רבי אבא מרי°: ואין לית כאן סך אף שותה לית כאן שהרי איסור אכילה כבר נאמר ושתיה בכלל אכילה דאי לא כן אלא שאיסור שתיה נלמד מכאן איך אמרנו אכל ושתה ביום כיפור בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכי דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף. מניין שהוא מחוור בעשה? אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי סימיי° דכתיב (דברים כי תבא כו יד) לא נתתי ממנו למת. מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין בכסף מעשר שני הרי זה דבר שהוא אסור לחי שהרי לא הותר אלא אכילה שתיה וסיכה. לחי הוא אסור כל שכן למת. אלא איזו דבר שהוא מותר לחי והוא אסור למת? הוי אומר זו סיכה. תנן: לאכול כל דבר שדרכו לאכול ולסוך כל דבר שדרכו לסוך. כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול? ב_טזאין מחייבין אותו לאכול לא פת שעיפשה ולא קנובת ירק עלים רקובים שמסירים וזורקים אותם, ולא תבשיל שעיבר צורתו. וכן הוא אם ביקש לאכול תרדין חיין או לכוס חיטין חיין אין שומעין לו. כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות? אין מחייבין אותו לשתות שמן שנפגם
תלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני, דף ט'. בדף הקודם ניסינו להראות ששתייה היא בכלל אכילה, לכן כשהתורה אמרה שמותר לאכול מעשר שני, אז ממילא גם מותר לשתות. הגמרא מביאה עוד ראיה שגם מותר לשתות וגם לסוך ושניהם מאותו מקור.
אית דבעי משמע מן הדא, דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך. תירושך זה היין, עניין של שתייה, ויצהרך זה סיכה, והתורה קראה אותה אכילה. כלומר קראה גם לסיכה אכילה.
ואינו מחוור - כלומר לא מחוור שאיסור סיכה זה מהתורה בכלל, והפסוק הוא בעצם רק אסמכתא. כי אם תאמר מחוור הוא, אז ילקה עליו חוץ לחומה. והרי אמר רבי יוסי בן חנינא אין לוקין חוץ לחומה אלא על אכילה ושתייה. אדם שסך מעשר שני חוץ לחומה, הוא לא לוקה. רואים מכאן שזה לא מהתורה.
עכשיו עוד ראיה שלא מחוור, כי תני: בשבת בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג מותר, ביום הכיפורים בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור. בתשעה באב ותענית ציבור, סיכה של תענוג אסור, שאינה של תענוג מותר. ותני שוות סיכה לשתייה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש. ביום הכיפורים לאיסור אבל לא לעונש. כלומר שווה סיכה לשתייה לאיסור - הכוונה שזר שסך שמן תרומה יהא חייב תשלומין, אבל לא לעונש - שזר שסך במזיד אינו לוקה.
אז בעצם רואים מכאן שסיכה היא לא כמו שתייה מהתורה, כי הרי העובדה שבשתייה לוקים ואילו בסיכה אינו לוקה.
הגמרא אומרת שתרומה זה בדיוק אותו דבר כמו מעשר שני. ואתה גמר, בתני לגבי תרומה לא יחללו להביא את הסך ואת השותה, כלומר שהזר שסך הוא לוקה - כתוב מפורש, ברייתא מפורשת שאומרת שגם מי שסך לוקה. אמר רבי יוחנן לית כאן סך - בעצם הגרסה צריכה להיות רק "להביא את השותה" ולא את הסך. אמר רבי אבא מרי ואין לית כאן סך אף שותה לית כאן. אומר לא, אין דבר כזה - אם אתה מוחק מהברייתא את העניין של סך, ותאמר שחייבים רק על שותה, אז גם סך גם שותה צריך למחוק. למה? כי הרי איסור אכילה כבר נאמר, ושתייה היא בכלל אכילה.
אז אם לא כן, אלא שתגיד שאיסור שתייה נלמד מכאן, מ"לא יחללו" - אז איך אמרנו שאם אכל ושתה ביום הכיפורים בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת? וכי דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף? הרי אם זה כך, אם אתה אומר ששתייה נלמד מ"לא יחללו", אז בעצם יש פסוק מיוחד לעניין של אכילה, ויש פסוק מיוחד לעניין של שתייה. אז איך זה יכול להיות שאם הוא אכל ושתה בהעלם אחד יהא חייב רק אחת. אז אם ככה, אם אתה אומר שהפסוק הזה נאמר לגבי סיכה, אני מוכן לקבל שדרך אגב גם כן עמדו מזה על שתייה. אבל אם אתה אומר שאין פה עניין של סיכה, הפסוק הזה כולו על שתייה, אז יש בעיה - לכאורה יש שני פסוקים, אז צריך להתחייב שני מלקות.
שואלת הגמרא, אם כן, מילא שבלא-תעשה אין בו איסור סיכה, אבל מילא שבעשה יש בו? מניין שהוא מחוור בעשה? אמר רבי אלעזר בשם רבי סימיי, דכתיב לא נתתי ממנו למת. מה נן קיימין? אם להביא לו ארון ותכריכין - מה בדיוק עשה בכסף מעשר שני? אם הכוונה שהוא קנה בזה ארון ותכריכין, אז זה דבר שהוא אסור לחי לחי הוא אסור, כי הרי לא הותר במעשר שני לאכילה ושתייה וסיכה, כל שכן למת. אלא איזו דבר שהוא מותר לחי והוא אסור למת? הוי אומר זו סיכה. רואים מכאן באמת שבסיכה יש איסור, יש עניין של עשה.
תנן: למדנו במשנה שמותר לאכול כל דבר שדרכו לאכול, ולסוך כל דבר שדרכו לסוך. כיצד דבר שדרכו לאכול? אין מחייבין אותו לא פת שעיפשה ולא קנובת ירק - כלומר לא הפסולת של הירק, העלים הרקובים המטונפים, ולא תבשיל שעיבר צורתו - כלומר לא חייבו אותו לאכול דבר שהוא לא ראוי לאכילה, שהוא לא רגיל לאכול אותו בחולין. וכן הוא אם ביקש לאכול תרדין חיין או לכוס חיטין חיין אין שומעין לו. כלומר גם הפוך - אם יש דבר שרגילים לאכול אותו מבושל, הוא לא יכול לאכול את זה חי.
כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות? אין מחייבין אותו לשתות- שמן שנפגם, לא אניגרון ולא אכסיגרון כדי לתקן את הטעם - בעצם הטעם של השמן הוא מקולקל, והוא יכול לתקן את זה אם הוא מבשל את זה עם ירקות; לא חייבו אותו. ולא יין בשמרין - יין שהוא כבר התחיל להתקלקל קצת, לא חייב לשתות את זה.
[דף ט עמוד ב]
לא על ידי אניגרון מים שבישלו בהם סלק ולא על ידי אכסיגרון מים שבישלו בהם ירקות למתק את הטעם המקולקל ולא חייבו אותו לשתות יין בשמרין. החושש בשיניו — לא יהא מגמע חומץ ופולטו. אבל מגמע הוא בהן ובולע, ומטבל כל צורכו ואינו נמנע. החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון מים שבישלו בהם סלק וגומע. לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. החושש את ראשו או שעלו בו חטטין סך שמן ולא יסוך יין וחומץ. יין של מעשר שני שפיטמו מותר לסוך בו. שמן של מעשר שני שפיטמו אסור לסוך בו. מה בין יין לשמן? זה דרכו לכן וזה אין דרכו לכן. רבי יודן° בעי שמן של מעשר שני שנסרח ואינו ראוי לאכילה אבל ראוי לסיכה האם פקעה ממנו הקדושה או לא? אמר רבי מנא° בן יונה ב_יזמכיון שנסרח פקעה ממנו קדושתו שהרי עיקרו לאכילת אדם. מה צריכה לי במה יש מקום להסתפק? שביעית שהרי קדושת שביעית חלה אף על דברים שאינם לאכילת אדם. האם אף על פי שנסרח בקדושתו הוא. אמר שמעון בר בא° בשם רבי חנינא° בר חמא: זה שהוא לוחש נותן שמן על גבי ראשו ולוחש בשבת ובלבד שלא יתן הלחישה לא כשהשמן ביד ולא בכלי שלא יראה שעושה לרפואה. רבי יעקב בר אידי° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם רבי ינאי° הכהן: נותן בין ביד בין בכלי שלחישה אינה כרפואה. מה ביניהון? מאיסה? מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי כשהשמן על ראשו הלחש לא יעבוד שאין הלחש עובד על שמן מאוס. מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו ולוחש סובר שאינו מאוס ולכן יעשה כך שיהיה בשינוי. אמר רבי יונה°: מעשר שני ביניהון. מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי מעשר שני אסור שהרי במעשר שני כל רפואה אסורה. מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו ולוחש מעשר שני מותר שסיכה מותרת במעשר שני ואחר שסך קודם שלוחש כבר בטלה בגופו. אמר רבי יוסי° בר זבידא: וכי כל שהוא מותר בשבת מותר במעשר שני וכל שאסור בשבת אסור במעשר שני? והתני מדיחה היא אשה את בנה ביין מפני הזיעה בתרומה אסור. היא תרומה היא מעשר שני ואם כן, גם לעניין לחש — אף על פי שבשבת רפואה כזו מותרת, אולי בשמן של מעשר שני אסור. מהו כדון? מה שהתירו ללחש בשבת על השמן זה ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול אבל במעשר שני אסור ללחש שלא התירו אלא לסוך. תנן דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון. אמר רבי הושעיא°: מתניתין דלא כ°רבי יהודה היא דתנינן בצל של תרומה שנתנו בתוך עדשים חולין אם שלם מותר ואם חתכו בנותן טעם ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם. °רבי יהודה בר עילאי מתיר בצחנה שאינה אלא ליטול את הזוהמה משמע של °רבי יהודה בר עילאי אין טעם לשבח של בצל וקפלוטות בדגים. רבנן דקיסרין בעיין הקשו והדא דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כל האיסורים משערין אותן כאילו בצל כאילו קפלוט דלא כ°רבי יהודה בר עילאי שהרי ל°רבי יהודה בר עילאי בצל וקפלוט אינם נותנים טעם אסור בדגים. מודה °רבי יהודה בר עילאי בבצל של הקדש ומודה °רבי יהודה בר עילאי בבצל של עבודה זרה שאפילו בדגים בצל וקפלוטות נותנים טעם אסור לפי שהם איסורי הנאה ומה שאמר רבי יוחנן בר נפחא שמשערים כמו בצל וקפלוט הכוונה לבצל וקפלוט של איסורי הנאה.
החושש בשיניו לא יהא מגמע חומץ ופולטו, אבל מגמע הוא בהן ובולע. זה נאמר גם לגבי שבת - שאם אדם חושש בשיניו אסור לגמע ולפלוט, כי אז זה נראה כאילו הוא מתרפא בשבת, אבל מגמע ובולע. ומטבל כל צורכו ואינו נמנע - כלומר יכול לשים הרבה מאוד שמן וחומץ, כל מה שצריך בסלט, ולאכול את זה, ולא נמנע.
החושש בגרונו לא יערענו בשמן - גם כן אסור לגרגר שמן, כי זה נראה כמו רפואה בשבת, אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון וגומע - מותר לשים בתוך המרק הרבה מאוד שמן ולגמוע, ותוך כדי זה הוא גם מקבל את כמות השמן שהוא צריך.
לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן - יין וחומץ אסור לסוך, כי זה ודאי רק לרפואה עושים, אבל שמן גם אנשים בריאים סכים, לכן מותר. החושש את ראשו או שעלו בו חטטין סך שמן ולא יסוך יין וחומץ. יין של מעשר שני שפיטמו, כיוון שהוא שם בו כל מיני תבלינים - אסור לסוך בו. שמן של מעשר שני שפיטמו מותר לסוך בו - שוב פעם, כי זה הדרך, גם בריאים סכים שמן מפוטם.
עכשיו, מה בין - מה בין יין לשמן? זה דרכו לכן וזה אין דרכו לכן - כמו שאמרנו, גם אנשים בריאים עושים את זה.
רבי יודן בעי: שמן של מעשר שני שנסרח - ולא ראוי לאכילה, אבל ראוי לסיכה - האם פקעה ממנו הקדושה או לא? כלומר אם היה לנו שמן והוא כבר לא ראוי לאכילה, התחיל להסריח, אבל הוא כן ראוי לסיכה, האם עדיין יש לו קדושת מעשר שני או לא? אמר רבי מנא מכיון שנסרח פקעה ממנו קדושתו - כי הרי העיקר של השמן זה אכילה, אז אם פקע ממנו השימוש העיקרי שלו, אף על פי שהוא ראוי לסיכה, בטל מקדושתו.
מה צריכה לחלק? כלומר כל זה מה שאמרנו עד עכשיו זה פשוט על מעשר שני, אבל במה יש מקום להסתפק? שביעית - כי הרי בשביעית הקדושה היא לא רק על המאכלים, אלא גם על דברים שהם לא לאכילת אדם - אוכלין גם על לחי, על מאכל בהמה, על מיני צבעים. אז שביעית קיימת בכולם, ולכן שם יש מקום להסתפק אף על פי שנסרח בקדושתו הוא.
אמר שמעון בר בא בשם רבי חנינא: זה שהוא לוחש - כי היו נוהגים לקחת שמן וללחוש עליו בתור רפואה - נותן שמן על גבי ראשו ולוחש בשבת. כלומר מותר ללחוש בשבת, אבל קודם כל שיתן את השמן על הראש, ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי - כי אם הוא עושה את זה ביד או בכלי, זה נראה כאילו הוא מכין רפואה, ובזה גזרו.
רבי יעקב בר אידי ורבי יוחנן בשם רבי ינאי: נותן בין ביד בין בכלי - שלחישה זה בכלל לא רפואה. מה ביניהון? מאיסה? מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי, סובר שאם השמן על הראש הלחש לא עובד, כי זה מאוס, אז לכן צריך לעשות את זה על הכלי. אבל מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו ולוחש, סובר שהוא לא מאוס, גם על הראש זה עובד.
אמר רבי יונה: מעשר שני ביניהון. כלומר אם זה ההבדל, אז מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי, מעשר שני אסור, כי מעשר שני רפואה אסורה, ואם הוא מחזיק את השמן ולוחש עליו, זה הופך את זה לרפואה, וזה אסור. אבל מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו ולוחש, מעשר שני מותר, כיוון שסיכה מותרת במעשר שני, ואחרי שהוא סך קודם שלוחש - כבר בטלה בגופו.
אמר רבי יוסי: וכי כל שהוא מותר בשבת מותר במעשר שני וכל שאסור בשבת אסור במעשר שני? אנחנו רוצים לדמות את דיני שבת למעשר שני - האם כל דבר שמותר בשבת מותר במעשר שני, וכל שאסור בשבת אסור במעשר שני? והתני מדיחה היא אשה בנה ביין מפני הזיעה, בתרומה אסור. והגמרא מבינה היא תרומה היא מעשר שני, אין הבדל. אז רואים מכאן שיש דברים שמותרים בשבת - אשה מדיחה את בנה ביין מפני הזיעה - אבל בתרומה אסור. אז יש דבר שמותר בשבת אסור במעשר שני. כלומר אין ראיה משבת למעשר שני.
מהו כדון? אומרת הגמרא, מה שהתירו ללחוש בשבת על השמן, זה ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול. כלומר בשבת כל העניין הוא שישנה - שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אם הוא לוחש את זה על הראש, זה שינוי, ובמקרה כזה התירו. אבל מעשר שני אסור ללחוש בכלל, כי לא התירו על אונס אלא בשבת, וכל רפואה אחרת אסורה.
הנה, נאמר במשנה: דגים שנתבשלו בקפלוטות של מעשר שני והשביחו, השבח לפי חשבון. כלומר הקפלוטות היו מעשר שני והדגים השביחו - הדגים היו שווים מאה שקל, ואחרי שבישלו אותם עם הבצל היו שווים מאה חמישים שקל. חמישים שקל זה הרווח, אז עשרים וחמישה שקלים - חצי מהרווח - הוא יצטרך לעלות לירושלים ולקנות מהם פירות, ולהתייחס אליהם כמו מעשר שני, לאכול אותם בטהרה.
אמר רבי הושעיא: מתניתין דלא כרבי יהודה היא. כלומר אם זה ככה, המשנה היא לא כמו רבי יהודה, שהרי לפי רבי יהודה הבצל בכלל לא נותן טעם נשבח - אתן עניין בצל של תרומה שהוטל בתוך עדשים של חולין, אם שלם מותר, ואם חתכו בנותן טעם. הגמרא מסבירה שהעדשים, אם הבצל שלם, צומתות אותו, ולכן הוא לא פולט - ולכן אם בישל בצל של תרומה שלם בתוך עדשים, זה מותר, ואם חתך את זה - זה אסור. אבל שאר כל התבשיל, בין שלם בין מחותך, בנותן טעם, כי רק עדשים צומתות אותו; שאר התבשילים אפילו שלם נותן טעם.
ועל זה כתוב רבי יהודה מתיר בצחנה אלא ליטול את הזוהמה, רבי יהודה. כלומר רבי יהודה מתיר אם בישל את הבצל עם דגים, כי הוא סובר שהבצל בתוך הדגים לא נותן בכלל טעם נשבח, אלא בעצם כל התפקיד שלו זה להסיר את הזוהמה. אז אם המשנה אומרת שאם בישל בצל עם דגים השבח מתחלק, זה לא כמו רבי יהודה.
רבנן דקיסרין בעיין, והדא היא דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כל האיסורים משערין כילו בצל כילו קפלוט - דלא כרבי יהודה, שהרי לפי רבי יהודה אמרנו שבצל וקפלוט לא נותנים טעם איסור בדגים. אז מה, רבי יהודה לא מסכים עם הדין הזה?
מתרגמה: לא. רבי יהודה - מודה בבצל של הקדש, רבי יהודה בבצל של עבודה זרה. כלומר בעצם גם רבי יהודה מודה שיש טעם, רק הוא אומר זה לא טעם נשבח, אלא טעם שהמהות שלו זה להסיר את הזוהמה. אז נכון שאם מדובר על איסורים רגילים אין פה איסור, אבל כשמדובר על הקדש או על עבודה זרה, שהם איסורי הנאה, גם זה אסור. וכשרבי יוחנן דיבר, הוא דיבר כללית - נותן טעם - ובצל וקפלוט נותנים טעם גם בדגים.
[דף י עמוד א]
תנן: כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני. אמר רבי יוחנן° בר נפחא ב_יחכל שיש בו הותיר מידה על ידי התוספת חולין השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מידה השבח למעשר שני. רבי שמעון בן לקיש° אמר כל שטעם שבחו של החולין במעשר שני ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח למעשר שני. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתנן: עיסה של מעשר שני שאפייה פת והשביחה השבח למעשר שני והרי הפת תפחה בתנור ולמה לא יחלקו בשבח? פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר כגון שהעיסה לא תפחה. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתנן: דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון והרי כאן לא נוסף מידה ואף על פי כן השבח לפי חשבון. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי הושעיה°: תפתר שבישל שניהן כאחת והבצל נמחה בתבשיל והנפח גדל. אמר רבי יונה° בשם רב הושעיה°: בעי: הגע עצמך שבישל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ועירבן — כלום יש בדגים אלא טעם קפלוטות, ובקפלוטות אלא טעם דגים? לפי רבי יוחנן° בר נפחא השבח רק למעשר שני.
תמלול מתוקן אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני, דף י'. למדנו במשנה כל שיש בו הותיר מידה השבח לפי חשבון, וכל שאין בו הותיר מידה השבח למעשר שני. רבי יוחנן סובר שמה הכוונה שבחון ניכר? כל שיש בו יותר מידה, כלומר השבח בנפח, כן שנוסף החולי נוסיף נפח. במקרה כזה השבח לפי חשבון, אבל כל שאין בו יותר מידה אז השבח למעשר שני.
רבי שמעון בן לקיש אומר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון, וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח למעשר שני. כלומר הוא אומר אפילו אם זה רק טעם, זה כבר השבח לפי חשבון, טעם ניכר אבל.
אומרת הגמרא מתניתא פליגא על רבי יוחנן דתנן עיסה של מעשר שאפייה פת והשביחה השבח לשני, והרי פת היא תפוחה בתנור. אז למה לא חילקו את השבח? הרי הנפח גדל. פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. כן, מדובר שהעיסה שם לא תפחה.
ואומרת הגמרא מתניתא פליגא על רבי יוחנן דתנן דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר והשביחו השבח לפי חשבון. והרי כשמבשלים את הדגים עם הקפלוטות לא נוסף אל הטעם. כלומר אין פה נפח, אבל בכל זאת השבח לפי חשבון. אמר רבי יוסי בשם רבי הושעיה תפתר שבישל שניהן כאחת. כלומר מדובר שהקפלוטות התבשלו עד שהן נמחו בתוך התבשיל, ואז הנפח בעצם גדל.
אמר רבי יונה בשם רב הושעיה, בעי: הגע עצמך שבישל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ועירבן — כלומר כלום יש בדגים אלא טעם קפלוטות, ובקפלוטות אלא טעם דגים? אז לפי רבי יוחנן השבח רק לשני?
[דף י עמוד ב]
מתניתין פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתנן ב_יטהאשה ששאלה מחברתה ביום טוב תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ואי אפשר להוליך את העיסה אלא למקום ששניהן יכולות ללכת. והרי תבלין אינו מוסיף מידה ולמה יהיה כרגלי שניהם? אמר רבי אבא° בתחומין עשו לפי מידת הדין שהרי מבחינה ממונית כיוון שהתבלין שלה ודאי שיש לה חלק בעיסה. תדע לך שהוא כן דתמן בבבל אמרין בשם רב חסדא°: ולא ידעינן אם מן שמועה אם מן מתניתא אפילו אם שאלה מחברתה עצים הרי זה כרגלי שניהם אף דסברינן מימר עצים אין בהן ממש. מתניתין פליגא על רבי שמעון בן לקיש° דתנן: תבשיל של מעשר שני שתיבלו בתבלין של חולין השבח למעשר שני. פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. והתני תבשיל של חולין שתיבלו בתבלין של מעשר שני לא יצא מעשר שני מידי פדיון שאי אפשר לפדות טעם וחייב להעלות הכל לירושלים. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא השבח למעשר שני שהרי אין שם הותיר מידה. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° כדי שיתחלק לפי חשבון צריך שיהא טעם שבחו ניכר.
מתני':
°רבי שמעון בן יוחאי אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים ב_כמתירין. אמרו לו ל°רבי שמעון בן יוחאי אם הקל בתרומה חמורה שמותר לסוך, לא נקל במעשר שני הקל? אמר להן: מה אם הקל בתרומה חמורה, מקום שהקל בכרשינין ובתלתן — ניקל במעשר שני הקל, מקום שלא הקל בכרשינין ובתלתן. במה הקלו בכרשינין ותלתן? ב_כאתלתן של מעשר שני תיאכל צמחונין ירק קודם שיבשילו הזרעים. שאף שאסור לגרום הפסד למעשר שני כאן הקלו. ושל תרומה °בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה לשם היכר שלא יבואו זרים לאכול. ו°בית הלל אומרים ב_כבכל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה. ב_כגכרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים ירק קודם שיבשילו הזרעים ונכנסין לירושלים ויוצאין. נטמאו °רבי טרפון אומר יתפרדו לעיסות ובכל עיסה יהיה פחות מכביצה. אבל לא יפדם, כיוון שהם מאכל בהמה, ואין פודים קדשים להאכילם לכלבים. וחכמים אומרים יפדו. ושל תרומה °בית שמאי אומרין שורין ושפין בטהרה לשם היכר, ומאכילין בטומאה. ו°בית הלל אומרים ב_כדשורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה. °שמאי אומר יאכלו צריד יבש. °רבי עקיבא אומר כל מעשיהן בטומאה.
גמ': תנן °רבי שמעון בן יוחאי אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירין. אמרו לו ל°רבי שמעון בן יוחאי אם הקל בתרומה חמורה לא נקל במעשר שני הקל. איפה ראינו שהקילו בסיכת תרומה? כהדא דתני ב_כהסך הוא כהן שמן של תרומה, ומביא בן בתו של ישראל ומעגלו על גבי מיעיו, ואינו חושש. תנן: אמר להן: מה אם הקל בתרומה חמורה, מקום שהקל בכרשינין ובתלתן — ניקל במעשר שני הקל, מקום שלא הקל בכרשינין ובתלתן. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: כאן השיבו דברי סופרים לדברי תורה שהרי תרומת כרשינין אינה אלא מדברי סופרים.
מתניתין פליגא על רבי יוחנן דתנן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן. כן, כלומר בעצם כיוון שהתבלין והמים והמלח כל אחד שבת אצל אחת אחרת, אז בעצם שהיא עושה מהם עיסה, אז רק למקום ששניהם יכלו ללכת, רק לשם אפשר לקחת את העיסה הזאת. הרי תבלין לא מוסיפים מידה, אז למה יוקר לגבי שניהם, לפי רבי יוחנן קשה. הרי תבלין רק נותן טעם, לא מוסיף מידה. אז למה בעצם זה יוקר לגבי שניהם?
אמר רבי אבא תחומין עשו הדין. כלומר שמבחינה ממונית, כיוון שהתבלין שלה, כלומר שאותה אחת שהביאה את התבלין, אז מבחינה ממונית זה שלה, אז יש לה חלק בעיסה, ולכן העיסה הרי כרגלי שניהם. אבל במעשרות פה לא הולכים לפי עניין ממוני, אלא הולכים לפי שווי שבח, והשבח הוא רק בנפח. ככה סובר רבי יוחנן.
תדע לך שהוא כן, שבאמת תחומין זה משהו מיוחד. דתמן אמרין בשם רב חסדא: ולא ידעינן אם מן שמועה אם מן מתניתא אפילו עצים סברינן מימר עצים אין בהן ממש. כלומר אם שאלה מחברתה עצים הרי זה כרגלי שניהם, אבל תסביר מה העצים יש בהם ממש? הרי העצים עצמם נשרפים, אין שם לא נשארים עצים. אבל בכל זאת אנחנו רואים שהעיסה כרגלי שניהם, כיוון שבעצם שווי ממוני יש לה בזה.
מתניתין פליגא על רבי שמעון בן לקיש דתנן תבשיל של מעשר שני שתיבלו בתבלין של חולין השבח לשני. כן, רואים מכאן הרי תבלין נותן טעם, אבל בכל זאת רואים שהשבח לשני. פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. הבעיה שהמשנה אומרת תבשיל של חולין שתיבלו בתבלין של מעשר שני לא יצא מעשר שני מידי. כלומר שבעצם התבלין הוא מעשר שני, אז לא יוצא מעשר שני על ידי פדיון. כלומר אי אפשר לפדות את זה כיוון שאין פדיון לטעם, ולכן הוא חייב לעלות לירושלים ולאכול את זה שם.
על דעתיה דרבי יוחנן שם הותיר מידה. כלומר לפי רבי יוחנן זה מאוד פשוט, השבח לשני, כי אין שם יותר מידה. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש שיהא טעם שבחו ניכר. לכאורה זה קשה, אבל חייבים להגיד שכל מה שהוא אמר שאם השבח בטעם — לא הכוונה סתם טעם, אלא צריך שיהיה טעם שבחו ניכר, וכאן צריך להגיד שהתבלין אמנם מוסיף טעם אבל לא טעם כל כך חזק.
יש לנו פרק ב' הלכה ב'. אומרת המשנה רבי שמעון אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים. כלומר הוא חולק על מה שאמרנו מקודם, ששמן של מעשר שני ניתן לסיכה, הוא סובר שלא. וחכמים מתירין. אמרו לו לרבי שמעון: אם הקל בתרומה חמורה לא נקל במעשר שני הקל? כן, כלומר תרומה נכון היא חמורה, אבל החכמים הקלו בכרשינים ובתלתן שם, אז יש שם מקום שהקלו, ולכן מקלים גם בסיכה.
אמר להן: מה בתרומה חמורה, מקום שהקל בכרשינין ובתלתן — ניקל במעשר שני הקל, מקום שלא הקל בכרשינין ובתלתן. אתם רוצים להקל במעשר שני למרות שהוא קל, הרי שם החמירו בכרשינים ובתלתן. עכשיו איפה באמת הקלו בכרשינים ובתלתן? שלמדנו תלתן של מעשר שני תיאכל צמחונין. כלומר, למרות שבעצם גידולים של תרומה זה תרומה, וגידולים של מעשר שני צריך לפדות אותם, הקלו שאפשר לאכול אותם צמחונין, לא צריך לחכות שזה יגדל ויהיה זרע, יכול לקטוף את זה קודם ולאכול צמחונין. כי למרות שאסור לגרום הפסד למעשר שני, בתלתן — כיוון שזה עיקרו מאכל בהמה, למרות שקצת אוכלים אותו גם בני אדם, הקלו שאפשר לאכול את זה צמחונים.
ושל תרומה בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה. כן, כלומר את התלתן של תרומה צריך להקפיד לעשות את הכל בטהרה. אם הוא רוצה לחפוף עם התלתן הזה, אז הוא עושה הכל בטהרה חוץ מהשלב האחרון, החפיפה עצמה. למה הוא עושה הכל בטהרה? שיהיה היכר שלא יבואו בטעות לאכול את זה, לא יבואו זרים לאכול את זה.
בית הלל אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה. כלומר עד שזה בא במגע עם מים, הכל בטומאה. משפשף את זה במים — השלב הזה של השימה במים זה היחיד שצריך להקפיד שיהיה בטהרה. מיד אחרי זה שוב פעם יכול להיות בטומאה. כלומר רק השלב של השימה במים נראה כביכול מטמא בידיים, אבל השלב לפני כן ואחרי כן יכול להיות בטומאה.
כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים. שוב פעם כרשינים זה מאכל בהמה בעיקרון, אבל אפשר לאכול את זה בשעת הדחק, אז יאכלו צמחונים. כלומר התירו לאכול את זה כמו שאמרנו, לא צריך לחכות שזה יזרע, אפשר גם לאכול את זה קודם. למרות שבדרך כלל אסור לגרום הפסד למעשר שני, אבל כאן בגלל שזה בעיקרון מאכל בהמה אז הקלו.
עוד הקלה: ונכנסין לירושלים ויוצאין. כלומר, בניגוד לשאר מעשר שני, שאם נכנס לתוך החומות אז החומות קלטו אותו ואסור לצאת מירושלים, אבל זה כיוון שהוא מעשר מאכל בהמה, אז התירו גם להוציא את זה מחוץ לירושלים.
נטמאו רבי טרפון אומר יתפרדו לעיסות — וכל עיסה יהיה פחות מכביצה, וככה בעצם הוא לא יטמא את כל העיסה. אבל לפדות את זה אסור, כי זה מאכל בהמה ולא פודים קדשים כדי להאכיל אותם לכלבים. וחכמים אומרים יפדו, מכיוון שהעיקר שלהם, המהות שלהם זה מאכל בהמה, אז אין בעיה לפדות את זה. עד כאן זה של מעשר שני.
ושל תרומה בית שמאי אומרין שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה. כלומר את הכרשינים כדי לתת אותם לבהמות לאכול, היו צריכים לשוף אותם, לשים אותם במים ולשפשף אותם כדי שיהיו ראויים לאכילה, ואת זה עושים בטהרה. את האכילה, אחרי שכבר שרו ושפו, מותר להאכיל בטומאה.
ובית הלל אומרים שורין בטהרה, כלומר רק השריה בטהרה, ושפין ומאכילין בטומאה.
שמאי אומר יאכלו צריד. הוא אומר, לא, הכל יכול להיות בטומאה, רק שיאכלו את זה יבש כדי שלא יהיה ניכר שאוכלים דבר טמא, כי זה הוכשר. רבי עקיבא אומר כל מעשיהן בטומאה.
בגמרא, אמרנו שרבי שמעון אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירין. אמרו לו לרבי שמעון — בתרומה? שואלת הגמרא, איפה ראינו שהקלו בשיחה בתרומה בצורה מיוחדת? כהדא דתני: סך הוא כהן שמן של תרומה, ומביא בן בתו של ישראל ומעגלו על גבי מיעיו, ואינו חושש. רואים שלא רק שמותר לו לסוך את עצמו, אלא מותר לו אחרי שהוא סך גם להביא את בן ביתו שהוא ישראל, ושיתחכך עם השמן שלו על גבי מעיו ולא חושש. אז בעצם זה הקולא שהקלו.
אמר רבי יוחנן: כאן השיבו דברי סופרים לדברי תורה. הרי כרשינים ותלתן של תרומה זה רק דרבנן, והוא בעצם עונה להם מדבר שהוא דרבנן על מעשר שני שהוא מהתורה, שהרי מעשר שני ותרומה עצמם הם מהתורה.
[דף יא עמוד א]
תנן: תלתן של מעשר שני תיאכל צמחונין ירק קודם שיבשילו הזרעים. כיני מתניתא כך כוונת המשנה ב_כומותרת להיאכל אפילו צמחונין וכל שכן אחר שתהיה בשלה וראויה למאכל. תנן: ושל תרומה °בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה ו°בית הלל אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה. מה ביניהון שהרי שניהם מודים ששרייתה בטהרה ושחפיפתה בטומאה? אמר רבי יונה°: שולה ממקום השרייה ביניהון. °בית שמאי אומרים: שולה בידים טהורות; ו°בית הלל אומרים: שולה בידים טמאות.. תני זו לדברי °רבי מאיר אבל לדברי °רבי יהודה בר עילאי °בית שמאי אומרים: כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה; ו°בית הלל אומרים: כל מעשיה בטומאה חוץ משליתה.. מה ביניהון? אמר רבי מתניא°: מגיגה ביניהון שאחר ששולה צריך לשפשף ולהסיר קליפתה. °בית שמאי אומרים מוגג בידים טהורות ו°בית הלל אומרים מוגג בידים טמאות. תנן: כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים ירק קודם שיבשילו הזרעים, ונכנסין לירושלים ויוצאין. מה שהתירו לצאת זה רק כדי לעשות עיסה ולחזור דפעמים שמוצא ריחיים בזול מחוץ לירושלים. מתניתא ד°רבן שמעון בן גמליאל ד°רבן שמעון בן גמליאל אמר אף הפירות נכנסין ויוצאין לעשות עיסה ולחזור. אבל לדברי חכמים כבר קלטוהו מחיצות ואינן יוצאים.
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני, דף יא. למדנו במשנה: תלתן של מעשר שני, תאכל צמחונין. אומרת הגמרא: כן אימתנית, כלומר כך צריך להבין את המשנה, מותרת להיאכל צמחונין וכל שכן אחר שתהיה בשלה וראויה למאכל. זאת אומרת, זה לא שצריכה לאכל צמחונין, כלומר לאכל לפני שמסתיים הגידול שלה, אלא מותר אפילו לפני שמסתיים הגידול. וכל שכן לאחר שהסתיים הגידול. כי בדרך כלל במעשר שני אסור לקטוף את זה לפני הזמן, כי בעצם הוא באיזשהו מקום מאבד מעשר שני, אבל בזה שזה מאכל עיקרו מאכל בהמה, אז הקלו.
תנן, בשל תרומה: בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה, ובית הלל אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משריייתה. כלומר התלתן היה משמש גם לחפיפה. אז אומרים בית שמאי אם מעשה תלתן של תרומה, כל המעשה צריך להיות בטהרה חוץ מהשלב האחרון שהוא החפיפה, שמותר שיהיה בטומה. בית הלל אומרים כל מעשיה בטומה חוץ משריייתה, כלומר השריה צריך להיות בטהרה. הגמרא מבינה שהכוונה עד השריה, עד השריה כולל, צריך להיות בטהרה. אם כן, מה ביניהון? הרי שניהם מודים שהשריה צריכה להיות בטהרה ושניהם מודים שהחפיפה יכולה להיות בטומה. אז מה ההבדל ביניהם? אמר רבי יונה שולה ביניהון, כלומר השלב הזה שבו הוא מוציא את התלתן מהשריה זה המחלוקת ביניהם. בית שמאי אומרים שולה בידיים טהורות, כי רק החפיפה מותרת בטומה. בית הלל אומרים שולה בידיים טמאות.
תני זו דברי רבי מאיר. זה ההסבר של רבי מאיר. אבל דברי רבי יהודה, בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה, ובית הלל אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משליתה. שוב פעם, מה ביניהון? אמר רבי מתניא מגיגה ביניהון, כלומר שאחר ששולים את זה צריכים לשפשף כדי להסיר את הקליפה. בית שמאי אומרים מוגג בידיים טהורות, כלומר השפשוף הזה צריך להיות בידיים טהורות. בית הלל אומרים מוגג בידיים טמאות.
תנן, למדנו במשנה: כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים ונכנסים לירושלים ויוצאים. כלומר, למרות שבדרך כלל מעשר שני כשנכנס לירושלים קלטו בו מחיצות ואסור להוציא אותו, כתוב שנכנסים ויוצאים. אומרת הגמרא, מה שהתירו לצאת זה כדי לעשות עיסה ולחזור. כלומר לפעמים הוא מוצא מקום שבו טוחנים יותר בזול, אז התירו לו. זה מה שכתוב, שמה שמותר להוציא אותם ולהחזיר הכוונה לצורך טחינה ולהחזיר. אמרה הגמרא, אם ככה, מתניתין דרבן שמעון בן גמליאל. דרבן שמעון בן גמליאל אמר אף הפירות נכנסין ויוצאין לעשות עיסה ולחזור. כלומר, רבן שמעון בן גמליאל סובר שאם אדם הכניס חיטים לירושלים, מותר להוציא אותם מחוץ לירושלים כדי לטחון ואחרי זה להחזיר את זה. אבל לדברי חכמים, כבר קלטו מחיצות ואינם יוצאים.
[דף יא עמוד ב]
דברי הכל היא. הכא קל הוא שהקילו בכרשינין שאינם אלא מדרבנן. תנן: נטמאו °רבי טרפון אומר יתפרדו וינתנו פחות מכביצה לעיסות אחרות. וחכמים אומרים יפדו. מה שאמר °רבי טרפון שינתנו לעיסות אחרות ב_כזובלבד שיתנם בעיסה של כרשינין, ובלבד עיסה של מעשר שני אבל לא בעיסות ממין אחר, ולא בעיסיות של חולין, כי אם יערבנה במין אחר או בחולין — מבטל שם מעשר שני ממנה, לפי שיתבטלו ברוב. ולמה שלא יפדה אותם? אמר רבי גוריון° בשם רבי יוסי בן חנינא° לדברי °רבי טרפון אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. אמר רבי יונה° נראים הדברים שהראוי לאכל אדם אין פודין אותו לאכל בהמה ושאינו ראוי לאכל אדם פודין אותו לאכל בהמה והרי כרשינין זה מאכל בהמה ולמה שלא יפדה? רבי יצחק בר אלישב° בעי אם כך למה רק בירושלים אפילו בגבולין לא יפדו הכרשינים שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. אמר רבי יונה°: והן נוטי ניטומי ולמה לא יפדו, וכי מדובר במעדנים? הרי אף קודם פדיון עמדו למאכל בהמה.
מתני':
ב_כחמעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו מה שליקט ליקט למעשר שני עד שישלים והשאר חולין כדי שהמעשר לא יפסיד אם לא ימצא הכל. אם בלל קודם שנפלו וחפן לפי חשבון. זה הכלל המתלקטים למעשר שני והנבללין לפי חשבון. ב_כטסלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואומר סלע של מעשר שני בכל מקום שהיא מחוללת על המעות האלו. ובורר את היפה שבהן ומחללן עליה מפני שאמרו ב_למחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף אפילו מדוחק לא התירו. לא שיקיים כן אלא חוזר ומחללן על הכסף. °בית שמאי אומרים לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב ו°בית הלל ב_לאמתירין. אמר °רבי עקיבא אני עשיתי ל°רבן גמליאל דיבנה ו°רבי יהושע בן חנניה את כספם דינרי זהב.
גמ': תנן: מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו — מה שליקט ליקט למעשר שני עד שישלים, והשאר חולין. אמר רבי זעירה°: כדי לשכר שני שמא יאבדו השאר ויהיו אלו שבידו תפוסין על השני. אמר רבי זעירא° ב_לבוצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפוסין עליהן. אמר רבי יונה° ב_לגוהוא שליקט
אומרת הגמרא: לא, דברי הכל היא. המשנה שלנו דברי הכל. כלומר, גם חכמים שאמרו ששאר מעשר שני קלטו מחיצות והוא לא יוצא, אפילו אם מוצא ריחיים יותר זולות - הכא קל הוא שהקילו בכרשינין. הרי קרשינין זה מאכל בהמה בעיקרם, אז עשו כל מיני קולות. כל הקדושה שיש בזה היא עצמה חומה של חכמים. אז גם חכמים הקלו.
תנן, נטמאו - רבי טרפון אומר יתפרדו ויינתנו פחות מכביצה לעשות אחרות. זה אמרנו לגבי קרשינין, כלומר קרשינין, אם נטמאו אז יפריד אותם ויעשה פחות מכביצה בכל עיסה, וככה זה בעצם לא יטמא את האחרות, לא יטמא את כל העיסה. וחכמים אומרים יפדו. עכשיו אמרנו שמה שרבי טרפון אומר שייתנו לעשות אחרות - זה בלבד, שהסיבה שאמרנו שהוא אומר שלא יפדו כיוון שהרי זה מאכל בהמה. יוצא שאם יפדה את זה, זה יהיה לצורך אכילת בהמה, ורבי טרפון סובר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
אומרת הגמרא, מה שאמר רבי טרפון שיתנו לעשות אחרות - זה בלבד שייתן בעיסה של כרשינין, ובלבד עיסה של מעשר שני, אבל לא בעיסות ממין אחר ולא בעיסות של חולין. כי אם הוא יערב אותם במין אחר או בחולין, אז באיזשהו מקום הוא מבטל שם מעשר מזה. כי אם הם בטלו ברוב, הרי הוא שם פחות מכביצה והעיסה עצמה תהיה הרבה יותר, אז בעצם מתבטל מזה שם מעשר שני ושם כרשינין. אז למה לא יפדה אותם? אמר רבי גוריון בשם רבי יוסי בן חנינא דברי רבי טרפון, כמו שאמרנו, לדברי רבי טרפון אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וכאן הרי זה מאכל בהמה, ואם הוא יפדה אותם מסתמא הוא ייתן את זה לבהמות לאכול.
אמר רבי יונה: דברים הראוי לאכול אדם - אין פודין אותו בהמה, ושאינו ראוי אדם - פודין אותו בהמה. זאת אומרת בעצם, כל מה שלפי החכמים - מתי אני אומר שאין פודין קודשים להאכילן לכלבים? בדבר שראוי למאכל אדם, אבל דבר שראוי למאכל בהמה שעיקרו למאכל בהמה - אז למה שלא יהיה פודה אותו למאכל בהמה? זו הסיבה שחכמים חולקים וסוברים שכן יכול לפדות את הקרשינים.
אז השאלה, באמת, למה קרשינין שזה מאכל בהמה, למה לפי רבי טרפון לא יפדה? רבי יצחק בר אלישב בעי: אם כך, למה רק בגבולין? לפי רבי טרפון, אם באמת הוא אומר שהבעיה היא שאסור לפדות קודשים להאכילם לכלבים, למה הוא אמר רק שאם זה בירושלים לא ייפדו? בגבולין לא יפדו, כי הרי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. מה ההבדל? אמר רבי יונה והן נוטי ניטומי, הוא מוסיף עוד איזה נופך לשאלה. הוא אומר, למה שלא ייפדו? מה אם כי מדובר באיזה מעדנים? הרי גם קודם זה עמד למאכל בהמה. אז למה שרבי טרפון יאסור לפדות את זה לצורך מאכל בהמה?
פרק ב', אחר כך אני אומר את המשנה. מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו, נפלו לא ביחד. אז מה שליקט ליקט למעשר שני עד שישלים והשאר חולין. חז"ל תיקנו שכשהוא מלקט, מה שהוא מלקט בהתחלה זה יהיה מעשר שני, כדי שהמעשר שני לא יפסיד, כי אם הוא לא ימצא את כל הכסף, אז חלק הולך לאיבוד. אז לכן אמרו שהוא ייקח מה שהוא תופס, אחד אחד שהוא מלקט, הוא יהיה מעשר שני. הגמרא תגיד שהוא גם צריך להתנות, כי אולי זה לא מעשר שני בכל זאת, אז הוא מתנה בעצם שאם זה לא מעשר שני, אז המעשר שני שהוא לא ימצא יהיה מחולל על זה.
עכשיו אם בלל וחפן לפי חשבון, אבל אם הוא לא אסף אחד אחד ואמר שזה מעשר שני, אלא הוא בלל וחפן. כלומר קודם כל הוא אסף הכל כמה שהוא אסף וערבב אותם, אז לאחר מכן זה לפי חשבון. זה כבר לא, הוא לא יכול לקחת סתם ולהגיד זה מעשר שני, אלא הוא לוקח לפי האחוזים. נניח אם חצי מזה היה מעשר שני וחצי חולין, אז חצי ממה שהוא אסף יהיה מעשר שני. זה הכלל, המתלקטים למעשר שני והנבללין לפי חשבון. כמו שאמרנו, אם הוא מלקט אחד אחד, אז הוא יכול להגדיר שכל מה שהוא מלקט יהיה מעשר שני. אבל אם הוא מלקט ואוסף הכל הערימה ואחרי זה רק עושה את זה, אז פה כבר לפי חשבון.
סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו. עכשיו הוא רוצה להוציא אחד מהחולין, אבל הוא לא יכול כי שניהם מעורבבים. אז מביא בסלע מעות, כלומר עושה מעות נחושת ששוות סלע, ואומר סלע של מעשר בכל מקום שהיא מחוללת על המעות האלו. ואז בורר את היפה שבהן ומחללן עליה. כלומר הוא מחזיר ומחלל את הנחושת על הסלע היפה של הכסף. מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק. כלומר בעצם הוא מסביר למה אנחנו לא עושים - אם זה ככה, שייקח תמיד את היפה בלי צורך בנחושת באמצע. הרי נפלו לו שתי מטבעות כסף, אחת יפה ואחת פחות יפה, שייקח את היפה? זה כבר לא נפלו, הכוונה שהיה לו שתי מטבעות, הוא לא יודע איזה מטבע הייתה של מעשר שני. אז שייקח את היפה ויגיד אם זה מעשר שני - הטוב, ואם לא - אז המטבע השנייה מחוללת עליה.
למה הוא לא עושה את זה? זה מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק, אבל כסף על כסף אפילו מדוחק לא התירו. עכשיו למה הוא לא נשאר עם המטבעות נחושת? כיוון שבהמשך נאמר לא שיקיים כן, אלא חוזר ומחללן על הכסף. גם כשהתירו לו לחלל כסף על נחושת זה רק בתור משהו זמני, מיד הוא חייב לחזור לעשות את זה, לחלל את זה על כסף, לכן בעצם הוא חוזר ומחלל על הכסף.
בעצם מה הם אומרים? בית שמאי אומרים לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב. ובית הלל מתירים - על מה מתירים? הבבלי מוזכר שההסבר הוא שאחרת, אם יתירו לו את המטבעות כסף שלו להמיר אותם למטבעות זהב, הוא לא יעלה לבית המקדש, הוא יחכה עד שדינר זהב יתמלא. הרי כל פעם הוא פודה מעט מעט מעשר שני, אז הוא יחכה עד שמטבע זהב אחד יתמלא ולכן הוא יתעכב ולא יעלה לבית המקדש. או שגם יכול לבוא לתקלה. יש כל מיני הסברים שבית הלל מתירים.
אמר רבי עקיבא אני עשיתי לרבן גמליאל ורבי יהושע את כספם דינרי זהב.
[דף יב עמוד א]
מיכן ומיכן. אבל אם ליקט על אומן במקום אחד, כבולל וחופן הוא שהרי לא מסתבר שכל המעשר שני התאסף למקום אחד. תנן: אם בלל וחפן לפי חשבון. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי פדייה° ורבי יונה° אמר בשם חזקיה°: אין בלילה אלא ביין ושמן בלבד. רבי יוחנן° בר נפחא אמר עד כזיתים הנבללים. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתנן: אם בלל וחפן לפי חשבון. פתר לה במעות קטנות עד כזיתים. תנן המתלקטים למעשר שני והנבללין לפי חשבון. אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רבי חונא°: סלקת מתניתא כך צריך לגרוס, הנבללין והנחפנין לפי חשבון. תנן: סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו — מביא בסלע מעות ואומר: סלע של מעשר שני בכל מקום שהיא — מחוללת על המעות האלו. תני בן עזאי אומר לא די שיחלל על מעות נחושת בשווי סלע אחד, אלא צריך לחלל על מעות נחושת בשווי שתים. רבי זעירא° אמר מה זה שראיתי עצמי בחלמה כד אנא מאכיל לעולא בר ישמעאל קופדא שמינה למה ראיתי בחלום שאני מאכיל את עולא בשר שמן? למחר אתא עולא שאל ליה למה שתים? אמר לו: מתוך שאת אומר לו כן אף הוא דוחק את עצמו ופודה אותה חזרה על הכסף שלא יפסיד והבין שזו הייתה כוונת החלום, שיענה תשובה יפה לעולא. תנן: התם כמה תהא הסלע חסירה וכו' ונותנה למעשר שני ואינו חושש. אמר חזקיה° כשהוא מחללה בירושלים על הפירות עושה אותה כרעה כפי שוויה. וכשהוא מחלל עליה פירות בגבולין עושה אותה כיפה. והתנינן בורר את היפה שבהן ומחללן עליה ויבור את הרעה ויעשה אותה כיפה. אמר רבי יונה° שאני אומר אולי היא היתה מעשר שני
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני, דף יב. נתחיל מהדף הקודם, בשורה אחרונה, תחילת הגמרא. אומרת הגמרא, למדנו במשנה, מעות חולין, מעות מעשר שני שהתפזרו. אז מה שליקט ליקט למעשר שני עד שישלים והשאר חולין. למה באמת נוהגים ככה? אמר רבי זעירא כדי לשכר השני, שאם יאבדו השאר אז יהיה לו שבידו דפוסין על השני. כן, כלומר ככה תיקנו כדי שאם במקרה הוא לא ימצא את כולם, אז המטבעות שלא נמצאו זה בעצם יהיה חולין, בעצם את המעשר שני, המעשר שני לא יפסיד.
אמר רבי זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמתן שני יהיה לו שבידי דפוסין עליהם. כן, ודאי, הרי יש סיכוי שמה שהוא לקח זה לא מעשר שני. אז לכן הוא גם צריך להתנות שאם מה שנשארו ברצפה הם אלו שהיו מעשר שני, אז אלו שבידו יהיו כנגדם.
אומר רבי יונה והוא שליקט מיכן ומיכן. כלומר אני צריך שיהיה איזה היגיון בדבר הזה. אז לכן דווקא אם הוא ליקט מכאן ומכאן, אבל אם הוא ליקט על אומן, זאת אומרת הוא ליקט את כולם יפה, הלך טור אחד שלם, אז פה, פה הרי לכאורה ברור שגם מעורב בזה גם חולין. אז זה כבולל וחופן הוא, כי הרי לא מסתבר שכל המעשר שני דווקא התאסף בקו אחד ישר. כן? אז לכן זה נחשב כמו בולל וחופן והדין הוא בולל וחופן שהולכים לפי חשבון. כלומר לפי אחוזים כמה חולין וכמה מעשר שני היה שמה.
למדנו במשנה אם בלל וחפן לפי חשבון. אמר רבי יוסי בשם רבי פדייה ורבי יונה אמר בשם רבי חזקיה, אין בלילה אלא ביין ושמן בלבד. כלומר רק בנוזלים שייך בלילה. רבי יוחנן אמר עד כזיתים הנבללים. כלומר גם במוצק יש בלילה, אבל עד גודל של זיתים.
כן, אז אומרת הגמרא, מתניתא פליגא על רבי יוחנן. כלומר גם על רבי יוחנן, גם על רבי חזקיה ודאי זה חולק, אבל גם על רבי יוחנן, כן, כי הרי למדנו במשנה שעם בלל וחפן לפי חשבון. מדובר פה על מטבעות. הגמרא מביאה שמדובר על מטבעות גדולות. פתר לה עד כזיתים, הוא אמר פה מטבעות קטנות, זה גם רבי יוחנן, המשנה צריכה לצאת גם לפי רבי יוחנן כי זה מטבעות קטנים פחות מכזיתים.
למדנו במשנה המתלקטים למעשר שני והנבללין לפי חשבון. אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי חונא, סלקת מתניתא, כלומר כך צריך לגרוס, הנבללין והנחפנין לפי חשבון. כן, כמו שיש פה כמה גרסאות, האם הכוונה הנבללין או הנחפנין או צריך את שניהם. כן, בכל אופן, הוא מתקן את הגרסה כמו המשנה שלנו, שצריך להיות גם חפינה וגם בלילה, ורק אז זה הולך לפי חשבון.
טעם למשנה, סלע של מעשר שני ושל חולין שהתערבו מביא בסלע מעות ואומר סלע של מעשר שני בכל מקום שהוא מחוללות על המעות הללו. כלומר בעצם אם יש לו שתי מטבעות, אחד מהם סלע של מעשר שני אחד סלע של חולין, והוא רוצה להשתמש באחת מהן, כלומר בחולין, אבל הוא לא יודע מהי, אז הוא מביא מטבעות נחושת בשווי של סלע, ומסתמא הוא צריך להביא כנגד היפה שבהם. ואז הוא אומר המעות הללו מחוללות על הסלע בכל מקום שהוא. כן? ולאחר מכן הגמרא במשנה אומרת שהוא חוזר ופודה את המטבעות נחושת על הסלע היפה שבשניהם.
אז אומרת הגמרא תני בן עזאי אומר שתים. לא די שיחלל עליו המעות נחושת בשווי סלע אחד, אלא צריך לחלל עליו המעות נחושת בשווי שני סלעים.
רבי זעירא אמר מה בחלמה כד לעולא בר ישמעאל קופדא שמינה? כלומר הוא ראה בחלום שהוא מאכיל את עולא בר ישמעאל בשר שמן. אז הוא שאל מה זה? הוא לא יודע בדיוק מה זה. למחר אתא שאל ליה למה שתים? כלומר למחרת בא עולא ושאל אותו באמת למה צריכים מטבעות נחושת כנגד שני סלעים.
אז אמר לו, מתוך שאת אומר לו כן אף הוא דוחק את עצמו ופודה אותה, כלומר אתה מצריך אותו לתת מטבעות, כלומר להוציא מטבעות של שני סלעים, אז אף הוא דוחק עצמו ופודה אותם חזרה על כסף שלא יפסיד. כן? ואז הוא הבין שמה שהוא ראה בחלום שהוא יאכיל את עולא בר ישמעאל בשר שמן, הכוונה שהוא ייתן תשובה טובה.
כן. אבל בעצם כיוון שמצד הדין חז"ל לא התירו לו לפדות כסף ונחושת אלא בשעת דחק, ומייד הוא צריך לפדות את זה חזרה בכסף. אז כדי למנוע מצב שהוא ישאיר את זה בנחושת, אז לכן אמרו שמטבעות נחושת הוא צריך לתת פי שניים, ואז כדי לא להפסיד כסף אז הוא מסתמא מייד יפדה את זה חזרה בכסף.
תנא, כמה תהא הסלע חסרה ונותן, כן? למדנו כמה, אה, אדם שמחזיק סלע. פעם במטבעות כסף בעצם השווי שלהם היה גם לפי הצורה אבל גם לפי משקל. עכשיו לאט לאט עם הזמן זה נחסר. אז הגמרא שואלת כמה תהא המטבע חסרה ובכל זאת יכול להשתמש בה. כן. לאחר מכן הגמרא אומרת שגם אם מטבע הגיע למינימום שעדיין היא כשרה, עדיין נחשבת כאילו מטבע, אז נותן לפי מעשר שני ולא חושש. כלומר במעשר שני הוא יכול לפדות עליה כמו סלע שלמה.
אמר חזקיה כשהוא מחללה בירושלים על הפירות עושה אותה כרעה. כלומר הכוונה לפי שווייה, וכשהוא מחלל עליה עושה אותה כיפה. כלומר תמיד הולכים לכולה. כשהוא נמצא בירושלים אז המטבע הזה היא, היא חסרה אז היא שווה, כן, אנשים נותנים עליה פחות. אז בהתאם לזה הוא נותן פירות כנגדה. כן, הוא יאכל פירות כנגדה, אבל בגבולין כשהוא מחלל עליה פירות, אז פה מתייחס אליה כאילו היא יפה, כאילו היא שלמה.
והתנינן בורר את היפה שבהן ומחללן עליה. כן. אם אתה אומר שצריך לברור שבעצם תמיד הולכים לכולה, אז ויבור את הרעה ויעשה אותה כיפה. כן, כי בעצם הגמרא אומרת ככה. הכל מובן לנו. בהתחלה הרי הוא לוקח מטבעות, הוא לוקח מעות כנגד הסלע היפה. כן, כי הוא לא יכול לחלל סלע יפה כנגד מטבעות נחושת שהם פחותים, כי אולי המטבע היפה היא של מעשר שני. אז משום כך הוא לוקח כמות של מטבעות נחושת כנגד הסלע היפה. עכשיו לאחר מכן אנחנו רואים שהוא פודה אותה כנגד המטבעות האלה, אחרי זה הוא מחלל חזרה על הסלע היפה. למה? אם אתה אומר שכלפי הסלע הולכים תמיד לכולה, אז שייקח אותה ויחלל את המטבעות נחושת יחלל עליה רע.
[דף יב עמוד ב]
ומה בכך מכל מקום לא יצאת לחולין שהרי הוא מחלל על מעות נחושת? אמר רבי יונה° לא יתכוין לעשותה חולין ברורין בהמרה הראשונה למעות נחושת. תדע לך שהוא כן דתנינן לא שיקיים כן אלא חוזר ומחללו על הכסף. תנן: הדמאי — מחללים אותו כסף על כסף, נחושת על נחושת, כסף על נחושת, ונחושת על הפירות, ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות, דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים יעלה הפירות ויאכלו בירושלים. רבי חגי° אמר קומי רבי זעירא° מנחם° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כל שאמרו בדמאי מחללין בודאי מחללין אותו מדוחק. והתנינן מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק לא שיקיים כן אלא חוזר ומחללן על הכסף. הא כסף על כסף אפילו מדוחק לא והרי בדמאי מחללים כסף על כסף. אלא אמר רבי אבא בר כהן° אמר קומי רבי יונה° ורבי אחא° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כל שאמרו בדמאי מחללין בודאי אם ב_לדעבר וחיללן מחוללין. וכן אמרו רבי יודן בן פזי° ורבי שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כל שאמרו שבדמאי מחללין בוודאי אם עבר וחיללן מחוללין. תני °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כשם שמחללין כסף על נחושת שהוא יפה על הרע כך מחללין זהב על הכסף. אמר לו °רבי אינו דומה דמפני מה מחללין כסף על נחושת? שכן מחללין כסף על זהב. שאפילו גבי זהב שאינו מטבע חריף כל כך הכסף נחשב פירות וכל שכן גבי נחושת שהוא מטבע חריף שהכסף יחשב פירות לגביו ומחללים. אבל איך יחללו זהב על כסף שהרי אפילו על נחושת אין מחללין זהב שגבי זהב הנחושת נחשב פירות ולא מחללים מטבע על פירות. וכל שכן שלא יחללו זהב על כסף שהרי הנחושת יותר חריפה מהכסף. אמר לו °רבי אלעזר ברבי שמעון אין זה נכון שאין מחללים זהב על נחושת. שכן מעשר שני של זהב מחללין אותו על מעות שבירושלים וכיוון שמחללים זהב על נחושת אין ראיה שלא יחללו זהב על כסף. מדברי שניהם מחללין כסף על כסף ואין מחללין כסף על נחושת חוץ מירושלים. וכל המחלוקת היא רק האם מחללים זהב על כסף. תנן °בית שמאי אומרים לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב שלא יתעכב מלעלות עד שיתמלא לו דינר זהב של מעשר שני, ו°בית הלל מתירין. אמר רבי יוחנן° בר נפחא לא אמרו °בית שמאי אלא בסוף שאחר שפדה פירותיו על כסף לא יחללם על זהב. אבל בתחילה אוף °בית שמאי מודיי שיכול לפדות פירותיו על זהב. מה טעמא? ד°בית שמאי כסף ראשון ולא כסף שני דכתיב ונתת הכסף. מכאן שמחלל את הפירות על כסף פעם אחת, ולא יחלל את הכסף על כסף פעם שניה. והתנינן: הפורט סלע ממעות מעשר שני, וסברנן מימר: כיני מתניתא — המצרף סלע ממעות מעשר שני. משמע שמותר לחלל מעות נחושת על מעות כסף. מאי כדון? טעמא ד°בית שמאי היא כסף עד כדי כסף יכול לחלל כמה פעמים עד שיגיע למטבע כסף. אבל אחר שהגיע לכסף אסור לחלל על מטבע אחר. רבי שמעון בן לקיש° אמר בין בתחילה בין בסוף °בית שמאי פליגין וסברי שלא פודים על זהב לא פירות ולא כסף. מאי טעמא? ד°בית שמאי דכתיב ונתת הכסף כסף ולא זהב. אי הכי אימא אם כך אולי כסף ולא נחושת? והתנינן הפורט סלע ממעות מעשר שני וסברינן מימר כיני מתני' המצרף סלע ממעות מעשר שני
אמר רבי יונה אני אומר היא היתה מעשר שני. כן, אומר אני חושב שאולי המטבע היפה היא הייתה מעשר שני. שואלת הגמרא, ומה בכך? הרי מכל מקום לא יצאת לחולין. הרי אמרנו שהוא פודה את המטבעות, את הסלע. הוא פודה במעות נחושת. אז בכל מקרה שניהם יוצאות לחולין. אז מה זה משנה אחרי זה במה הוא חוזר ומחלל את זה?
אמר רבי יונה לא יתכוין לעשותה חולין ברורין. תדע לך שהוא כן דתנינן לא שיקיים כן אלא חוזר ומחללו על הכסף. בעצם זה מעין, כל העניין של החילול פה זה לא חילול פשוט כל כך. כן, חכמים התירו את זה בדוחק. עובדה שאנחנו אומרים שמיד אחרי זה הוא חייב לחלל את זה חזרה על מטבע של כסף. כן. אז כיוון שכך, כיוון שזה לא דבר כל כך חלק, ורק בלית ברירה התירו את זה, אז פה אנחנו לא מקילים. כלומר פה אנחנו כבר צריכים שיחלל את זה על המטבע היותר יפה.
ואת אומר, למדנו במשנה עד מה הם מחייבים אותו כסף על כסף, נחושת על נחושת, כסף על נחושת ונחושת על פירות, ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות. דברי רבי מאיר. כלומר, לפי רבי מאיר מותר אפילו לפדות את הכסף של מעשר שני על פירות. הכוונה בגבולין, אבל בלבד שאת הפירות הוא יפדה עוד הפעם לפני שהוא מעלה לירושלים. הוא מעלה את הכסף, כן, ולפי חכמים את הפירות עצמם שהוא קנה בכסף מעשר שני הוא חייב לעלות ולאכול בירושלים.
רבי חגי קומי רבי זעירא, מנחם בשם רבי יוחנן: כל שאמרו בדמאי מחללין בודאי מחללין אותו מדוחק. שואלת הגמרא, והתנינן מחללין כסף על נחושת מדוחק. לא שיקיים כן, אלא חוזר ומחלל על כסף. כן, המשנה אומרת לנו שמחללים כסף על נחושת מדוחק. משמע כסף על כסף אפילו מדוחק לא מחללים. למה? הרי בדמאי אמרנו שהם מחללים כסף על כסף. אז אם ככה בוודאי צריך להיות שמחללים כסף על כסף מדוחק.
אלא אמר רבי אבא בר כהן קומי רבי יונה ורבי אחא בשם רבי יוחנן: כל שאמרו בדמאי מחללין בודאי עבר וחיללן מחוללין. זאת אומרת, זה לא שמותר לחלל ככה, אלא אם עבר וחילל מחוללין. אז זה הכל מסתדר. וכן אמרו רבי יודן בן פזי ורבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן: כל שאמרו בדמאי מחללין בוודאי עבר וחיללן מחוללין.
ואת אומר תני רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כשם שמחללין כסף על נחושת כך מחללין זהב על הכסף. כן, בעצם ההבנה היא כנראה שבעצם מותר לחלל דבר יפה על הרע. כן. אז כמו שכסף שהוא יפה מחללין על נחושת, אז גם מחלפין זהב על כסף. כן, אותו זה מקביל. דבר יפה מחללין אותו על הרע.
אמר לו רבי מפני מה מחללין כסף על נחושת? שכן מחללין כסף על זהב. כן, הוא בעצם ההסבר של החילול הוא שמחללים פירות על מטבע. אז הכסף, הוא אומר מחליפים כסף על נחושת, כיוון שמחליפים כסף על זהב. כלומר אפילו לגבי זהב שזה לא מטבע חריף כל כך, לא מטבע שמשתמשים בו כל כך - אבל בכל זאת הכסף נחשב פירות. אז כל שכן שהכסף גבי נחושת, שהרי נחושת זה מטבע מאוד חריף, אז כל שכן שהכסף ייחשב פירות לגביו ומחללין. אבל זהב על כסף מחללין זהב על נחושת - איך אתה רוצה שיחללו זהב על הכסף? כן, הרי אפילו על נחושת לא מחללים זהב, שהרי לגבי זהב הנחושת נחשב פירות. אז לא מחללים זהב על נחושת, שהרי לא מחללים מטבע על פירות. וכל שכן שלא יחללו זהב על כסף, כי הרי נחושת הוא הרבה יותר יוצא בתור מטבע מאשר כסף. אז אם הנחושת נחשב פירות כלפי הזהב, קל וחומר שהכסף ייחשב פירות כלפי הזהב, ואז אי אפשר לחלל זהב על הכסף.
אמר לו רבי אלעזר ברבי שמעון שכן מעשר שני של זהב מחללין אותו על מעות שבירושלים. יש מציאות. נכון שזה לא באופן קבוע, אבל כיוון שיש מציאות אנחנו רואים שזהב כן מחללים אותו על נחושת, אז אולי בכל זאת את הזהב יחללו על הכסף.
אומרת הגמרא מדברי שניהם מחללין כסף על כסף ואין מחללין כסף על נחושת. כן, הרי כן הראינו... אה, שאמר לו שכן מחללים כסף על זהב ולא ראינו שהוא חולק. הוא אמר את זה בפשטות. אז בעצם שניהם מסכימים לזה, ואין מחללים זהב על נחושת חוץ מירושלים. כי הוא אמר לו שכן, מה שהוא הביא לו ראיה ממה שמחללים זהב על נחושת בירושלים - זה לא כדי להגיד שמחללים זהב במדינה, אלא להגיד שיש מקרים של חילול. ואז ממילא אולי כן יחללו זהב על הכסף, אבל זהב על נחושת גם הוא מודה שלא מחללים במדינה. בעצם כל המחלוקת שלהם זה רק האם מחללים זהב על הכסף.
בית שמאי ובית הלל. להלן עוד במשנה, בית שמאי אומרים לא יעשה אדם אצלם דינרי זהב. כלומר שלא ימיר את הפירות שלו אחרי שהוא פודה אותם על סלעי כסף, שלא יהפוך את הסלעים האלה לדינרי זהב. כי אחרת אנחנו חושבים שהוא יתעכב עד שיתמלא לו דינר זהב ואז בעצם הוא לא יעלה לירושלים. ובית הלל מתירים.
אמר רבי יוחנן לא אמרו בית שמאי אלא בסוף. כלומר, כל מה שבית שמאי אמרו שאסור לעשות דינרי זהב של מעשר שני, זה רק אם הוא פדה קודם כל את הפירות על כסף. אז אסור לכלל את זה על מטבע הזהב. אבל בתחילה אוף בית שמאי מודיי. כלומר אם מההתחלה הוא פודה פירות על מטבע הזהב, זה אין שום בעיה. גם בית שמאי מודים. כן, כיוון שמטבע הזהב זה מטבע.
עכשיו אם כן, מה טעמא? דבית שמאי כסף ולא כסף שני. כן, שהם דרשו את מה שכתוב ונתתה בכסף. הכוונה שאת הפירות מותר לחלל על כסף רק פעם אחת, אבל את הכסף לא יחלל כסף פעם שנייה. לא יכול לחלל כסף אחר.
והתנינן: הפורט סלע ממעות מעשר שני, וסברנן מימר: כיני מתניתא — המצרף סלע ממעות מעשר שני. כלומר בעצם היו לו מעות של נחושת ומותר לו לצרף אותם, בעצם לפדות אותם במטבע כסף. אז רואים שמותר לחלל מטבע על מטבע. אז מה עקרון? אתה אומר לו טעמא דבית שמאי כסף עד כדי כסף. כלומר, הם מסבירים שמה שכתוב ונתתה בכסף הכוונה עד כסף. זאת אומרת אפשר, כמה פעמים, לפדות עד שמגיעים למטבע כסף. אחרי זה כבר אסור יותר.
רבי שמעון בן לקיש אמר בין בתחילה בין בסוף בית שמאי פליגין. כלומר בית שמאי סוברים שלא פודים על זהב, לא פירות ולא כסף. כלומר, אם אדם פדה פירות על מטבע הכסף ולאחר מכן את המטבעות כסף האלו רוצה לפדות במטבע הזהב אסור לו. אבל גם באותה מידה אסור לו ישר לפדות פירות מעשר שני על מטבע הזהב. מהי אמדה של בית שמאי? למה הם סוברים ככה? מאי טעמא? דבית שמאי כסף ולא נחושת - כתוב כסף, כסף ולא זהב. כלומר מקפידים על המילה כסף.
שואלת הגמרא אי הכי? אם הכסף לא, גם נחושת לא צריך להיות בסדר. והתנינן הפורט סלע ממעות מעשר שני וסברינן מימר כיני מתני' המצרף סלע ממעות מעשר שני. כלומר בעצם היה לו אוסף של מטבעות נחושת שהוא פדה בהם פירות מעשר שני, והוא עכשיו רוצה לצרף אותם, להמיר אותם למטבע כסף. רואים מכאן ששוב פעם מותר לפדות בנחושת, גם כן מותר לפדות בנחושת.
אז אמרת גם, מאי כדון? התם זה בית שמאי או כסף או נחושת. בעצם ההקפדה היא על מטבע. כן, ושניהם, גם כסף וגם נחושת, נחשבים מטבע, אבל זהב לא נחשב מטבע, אלא נחשב יותר פירות כי הוא לא דבר כל כך נסחר.
[דף יג עמוד א]
מאי כדון? טעמא ד°בית שמאי היא כסף היא נחושת ששניהם מטבע ביחס לזהב שאינו מטבע אלא פירות. רבי שמעון בן לקיש° אמר בין בתחילה בין בסוף °בית שמאי פליגין. מה טעמא? ד°בית שמאי כסף ראשון ב_לה ולא כסף שני. והתנינן: הפורט סלע ממעות מעשר שני, וסברנן מימר: כיני מתניתא — המצרף סלע ממעות מעשר שני. מאי כדון? טעמא ד°בית שמאי כסף עד כדי כסף.
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני דף יג. נתחיל מהמשנה פרק ב' הלכה א'. זאת אומרת המשנה, "הפורט סלע ממעות מעשר שני". כלומר, אם הוא נמצא במדינה ויש לו פרוטות נחושת שהוא פדה עליהם פירות, ועכשיו הוא רוצה את הנחושת להמיר למטבע כסף. אז בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות, כלומר הוא פודה את כל המעות הוא ממיר לסלע. בית הלל אומרים בשקל כסף ובשקל מעות, כלומר רק חצי מזה הוא ימיר לכסף ואת החצי הוא ישאיר במעות נחושת. כי הסיבה, כי אז כשהוא יגיע לירושלים אם הוא ייקח סלע כסף, הוא יצטרך לפרוט את זה שם למטבעות נחושת, ואז בעצם הוא מפסיד חלק מהכסף מעשר שני. הסיבה שבית שמאי אומרים - כי אומרים שמטבעות נחושת מתאפשים לכן, שימיר את הכל.
[דף יג עמוד ב]
==ירושלמי מעשר שני, פרק ב, הלכה ד==
מתני':
הפורט סלע ממעות מעשר שני °בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות ו°בית הלל אומרים ב_לובשקל כסף ובשקל מעות. °רבי מאיר אומר אין מחללין כסף ופירות על כסף וחכמים ב_לזמתירין. הפורט סלע של מעשר שני בירושלים °בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות ו°בית הלל אומרים ב_לחבשקל כסף ובשקל מעות. הדנים לפני חכמים אומרים בשלושה דינרי כסף ובדינר מעות. °רבי עקיבא אומר בשלושה דינרין כסף וברביעית רק רבע ממנו יקח מעות. °רבי טרפון אומר בדינר יקח רק ארבע אספרי כסף בדינר חמישה אספרים. °שמאי אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדה. ב_לטמי שהיו מקצת בניו טמאין ומקצת בניו טהורים — מניח את הסלע ואומר: מה שהטהורין שותין — סלע זו מחוללת עליו. נמצאו טמאין וטהורין שותין מכד אחד.
גמ': תנן °רבי מאיר אומר אין מחללין כסף ופירות על כסף וחכמים מתירין. רבי שמעון בן לקיש° אמר מה פליגין °רבי מאיר ורבנין? בפירות שאין בהן כדי כסף ואם לא יצרפם עם הכסף יצטרך לפדותם על מעות נחושת בזה אומרים חכמים שעדיף לצרפם ולא לחללם על כסף נחושת כי דרך מטבעות נחושת להתעפש ב_מאבל בפירות שיש בהן כדי כסף אף רבנן מודיי. כיצד? היה לו חצי דינר כסף וחצי דינר פירות מותר. דינר כסף ודינר פירות אסור שהרי יכול לפדות את הפירות על כסף. כל שכן שני דינרי כסף ושני דינרי פירות שאסור לפדותם על סלע. תנן: הדנים לפני חכמים אומרים בשלושה דינרי כסף ובדינר מעות. אלו הן הדנין °בן עזאי ו°בן זומא. אלו הן התלמידים °חנינא בן חכיניי ו°רבי אלעזר בן מתיא. עדה קדושה אלו °רבי יוסי בן המשולם ו°רבי שמעון בן מנסיא. תנן °שמאי אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדה. מאי טעמא? ד°שמאי שאם ישארו פרוטות בידו שמא ישכח ויעשה אותן חולין. תנן: מי שהיו מקצת בניו טמאין ומקצת בניו טהורים מניח את הסלע ואומר מה שהטהורין שותין סלע זו מחוללת עליו. נמצאו טמאין וטהורין שותין מכד אחד. מה אנן קיימין? אם באומר מכבר מתחילה תהא סלע זו מחוללת כנגד חלק הטהורים שבכד משקה מעורב הוא וכשהטמאים ישתו אולי ישתו מעשר שני
רבי מאיר אומר אין מחללין כסף ופירות על כסף. כלומר אם אדם יש לו מטבע כסף של מעשר שני ויש לו גם פירות מעשר שני, והוא רוצה להמיר את זה על מטבע כסף יותר גדול, אסור לצרף אותם. כלומר הוא לא יכול לצרף את שניהם יחד. וחכמים מתירין. הפורט סלע של מעשר שני בירושלים. ופה זה מהלך הפוך. הוא הגיע לירושלים עם סלע של מעשר שני, ועכשיו הוא רוצה לפרוט את זה כדי שיוכל לקנות בזה מוצרים. אז בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות, כלומר הוא פורט את כל הסלע למעות נחושת. ובית הלל אומרים בשקל כסף ובשקל מעות. כלומר בסלע יש שני שקלים, אז חצי מהסלע הוא הופך למטבעות של נחושת.
הדנים לפני חכמים אומרים בשלושה דינרי כסף ובדינר מעות. כלומר בסלע יש ארבעה דינרים, אז שלושה דינרים ישאיר אותם ורק דינר אחד יכול לפרוט למעות נחושת. זאת אומרת בעצם רבע מהסלע הוא יפרוט. רבי עקיבא אומר בשלושה דינרין כסף וברביעית - בדינר הרביעי רק רבע ממנו ייקח מעות. רבי טרפון אומר ארבע אספרי כסף - בדינר אחד מתוך, אמרנו שלושה דינרים הוא ישאיר, והדינר האחד ייקח ארבעה איספר כסף. כלומר מתוך ארבעה איספרים הוא ייקח מטבעות נחושת. זאת אומרת בעצם יש לנו הרי בדינר חמישה איספרים, אז ארבעה מתוכם הוא יכול להמיר אבל איספר אחד הוא ישאיר.
שמאי אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדה. כלומר הוא אומר בכלל לא פורט את זה, אלא משאיר את הסלע כמו שהיא אצל החלבן ואוכל לאט לאט עד שיסיים את כולה.
מי שהיו מקצת בניו טמאין ומקצת בניו טהורים - מניח את הסלע, כלומר הוא לוקח סלע מעשר שני ואומר: מה שהטהורין שותין - סלע זו מחוללת עליו. כלומר הרי בירושלים הוא נמצא והוא צריך לקנות כנגדה מאכלים. אז הוא אומר שמה שהטהורים שותים יהיה בעצם מחולל על המטבע של המעשר שני. נמצאו טמאין וטהורין שותין מכד אחד. הרי בעצם הם שותים חולין. אז מה שהטהורים שותים בעצם התחייב על המטבע וייקנה כביכול בכסף מעשר שני, ומה שטמאים שותים אז יישאר חולין.
עכשיו לומדים מהמשנה רבי מאיר אומר אין מחללין כסף ופירות על כסף וחכמים מתירין. אמרנו הכוונה שרבי מאיר אומר שאסור - אי אפשר לצרף כסף ופירות. יש לו נניח שקל מעשר שני ופירות בשווי שקל של מעשר שני, אז הוא לא יכול את שניהם לפרוט, לצרף ולפדות אותם על סלע.
רבי שמעון בן לקיש אמר מה פליגין רבי מאיר ורבנין? בפירות שאין בהן כדי כסף. אומר לא כמו שהסברנו, אלא דווקא אם מדובר בפירות שהוא לא יכול להגיע לשווי של כסף. בעצם אז אם הוא לא יצרף אותם עם כסף אחר, אז זה יפדה אותם על נחושת. אז בזה חכמים אומרים שעדיף שיצרף אותם ולא יחיה על נחושת כי דרך המטבעות נחושת יתאפש. אבל בפירות שיש בהן כדי כסף אף רבנן מודיי. אם יש לו פירות שיש בהם מספיק כדי כסף, לדוגמה נניח יש לו פירות שווים שקל, ומטבע של שקל והוא רוצה להמיר את שתיהם בסלע. אז פה גם רבנן מודים שהוא לא יכול, כיוון שממילא הוא יכול לפדות את השקל במטבע כסף, הוא יכול לפדות את הפירות שבשווי שקל בשקל כסף.
חצי דינר כסף וחצי דינר פירות מותר, כיוון שחצי דינר זה מטבעות נחושת. אבל דינר כסף ודינר פירות אסור - הוא רוצה לגזור, להפוך את שניהם לשקל יהיה אסור. כל שכן שני דינרי כסף ושני דינרי פירות שאסור.
אלו הן הדנין בן עזאי ובן זומא, כן, שניהם נקראים "אדנים לפני חכמים". אלו הן התלמידים חנינא בן חכיניי ורבי אלעזר בן מתיא - שבכל מקום שכתוב "התלמידים" הכוונה להם. עדה קדושה רבי יוסי בן המשולם ורבי שמעון בן מנסיא - כל מקום שכתוב "עדה קדושה" הכוונה להם.
ועכשיו לומדים על מה שלמדנו במשנה שמאי אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדה. שואלת הגמרא מאי טעמא דשמאי? אומר שמא ישכח ויעשה אותן חולין. כלומר, אם הוא ימיר את הסלע בפרוטות, לא משנה בכמה, שמא ישכח - כי אין לו מטבעות פרוטות, אז הוא יכול להתבלבל. אז לכן את כל הסלע ישאיר אצל החלבן ובעצם יאכל כנגדן.
עכשיו מה שלמדנו במשנה: מי שהיו מקצת בניו טמאין ומקצת בניו טהורים - מניח את הסלע, כלומר יש סלע של מעשר שני, והוא אומר מה שהטהורין שותין סלע זו מחוללת עליו. כלומר, מה שהם שותים זה כאילו נקנה בכסף מעשר שני, והכסף עצמו יוצא לחולין. נמצאו טמאין וטהורין שותין מכד אחד.
שואלת הגמרא מה נן קיימין? אם באומר מכבר - כלומר הוא אומר מעכשיו הסלע תהיה מחוללת כנגד מה שהטהורים שותים, אז בעצם יוצא מכאן שמשקה מעורב הוא - יש שם גם טהור וגם טמא. ואז כשהטמאים ישתו, אולי הם ישתו מעשר שני. כלומר אם אתה אומר שהוא אומר מעכשיו זה מחולל, אז בעצם בתוך הכד יש חלק מעשר שני וחלק חולין. אז אולי הטמאים ישתו מהמעשר שני. ואם באנו לומר "לכשישתו", כלומר אחרי שהם ישתו אז זה יהיה מחולל, הרי הם כבר שתו את זה, זה כבר בבטן שלהם, אז כבר לא שייך להגיד שהמטבע התחלל עליהם. אלא כי הנן קיימין באומר מכבר, לכשישתו - כלומר שישתו, אז התברר למפרע שמה שהם שתו זה המעשר.
וכל זה - מה שאמרנו שטמאים וטהורים שותים מכד אחד, זה כשהיו טמאי מיצים ויין, שממנו הם מוריקים, וזה בכד חרס, שבעצם הם נוגעים בכד חרס מבחוץ, וכלי חרס לא נטמא מאחוריו. אבל אם היה מדובר בטמאים מטומאת זיבה, אז אב הטומאה מטמא גם בהסאה, אז לא. כי הרי כל מי שטמא בזיבה, אם הוא מזיז את הכד, בעצם כל מה שבתוכו נטמא, אז זה לא יכול להתייחס למעשר שני. וכל זה כשאין אחר מוריק, כלומר שהם בעצמם מוריקים. אבל אם אדם טהור מוריק, אז אפילו בטומאת זיבה זה אותו דין.
עדיין נלך פרק מעשר שני נלמד. עדיין נלך פרק מעשר שני נלמד אם ירצה השם.
[דף יד עמוד א]
ואם באומר לכשישתה אחר שישתו הטהורים יהיה מחולל למפרע חולין שתו. אלא כי אנן קיימין באומר מכבר לכשישתה וכשישתו, התברר למפרע שזה היה חלק המעשר וכל זה כשהיו טמאין טמא מת והיין ממנו מערין לכוסם נתון בכלי חרס ב_מאשאין כלי חרס מיטמא מאחוריו. אבל בטמאין טומאת זיבה שהזב מטמא בהיסט לא בדא שהרי כאשר הטמאים ימזגו מהכד הם יטמאו אותו בהיסט. כשאין אחר מערה. אבל אם יש אחר מערה אפילו טמאין טומאת זיבה.
הדרן עלך פרק מעשר שני ניתן
פרק שלישי - לא יאמר אדם
מתני':
ג_אלא יאמר אדם לחבירו העל את הפירות האלו לירושלים לחלק, אלא אומר לו העלם שנאכלם ושנשתם בירושלים. אבל נותנין זה לזה מתנת חנם.
גמ': לא יאמר אדם לחבירו כו'. מה בין האומר שנאכלם ונשתם לאומר לחלק? אמר רבי זעירא° בשם רבי יונתן°: מהלכות של עימעום היא. תמן תנינן ג_בהאומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום - שכרו מותר שהכסף שכר טירחה. לקט לי בו ירק היום - שכרו אסור שהכסף תמורת הירק. ג_גלקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר לו לכשאלקוט ירקות השדה אביא לך - מותר. לקח ממנו סתם - לא ישלם לו דמי שביעית, שאין פורעין חוב מדמי שביעית. מה בין האומר הא לך איסר זה לקט לי, מה בין האומר לקט לי בו? אמר רבי אבין° בשם רבי יוסי בן חנינא°: מהלכות של עימעום היא. תמן תנינן ג_דשואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן בשבת, ובלבד שלא יאמר לו הלויני. מה בין האומר הלויני, מה בין האומר השאילני? אמר רבי זעירא° בשם רבי יונתן°: מהלכות של עימעום היא, פיתן. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יונתן°: מהילכות של עימעום? אמר רבי יוסי° בר זבידא: קשייתה קומי שאלתי את רבי יעקב בר אחא°, מהו מהלכות של עימעום? אני אומר: במקום שאין פת ישראל מצויה, בדין היה שתהא פת עובד כוכבים ומזלות מותרת, ועימעמו עליה ואסרוה. אמר רבי מנא° בן יונה: ויש עימעום לאיסור? הרי עמעום פרושו פיקפוק וזה שיך רק בהיתר היינו שפקפקו באיסור והתירו ועוד הרי פת לא כתבשילי עובד כוכבים ומזלות היא. וכי כך אנו אומרים: במקום שאין תבשילי ישראל מצויין שם, בדין הוא שיהיו תבשילי עובד כוכבים ומזלות מותרים, ועמעמו עליהן ואסרום. אלא כן הוא: במקום שאין פת ישראל מצויה, בדין הוא שתהא פת עובד כוכבים ומזלות אסורה, ג_הועימעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. רבנין דקיסרין אמרי בשם רבי יעקב בר אחא°: הלכה כדברי מי שהוא מתיר, ג_וובלבד מן הפלטור מוכר לחם ממאפיה. ולא עבדינן כן אלא נהגו להחמיר. תני: לא יאמר אדם לחבירו בירושלים העל חבית זו של יין ממקום למקום לחלק. אמר רבי אלעזר° בן פדת:
לא יאמר אדם לחברו העל את הפירות האלה לירושלים לחלק. אין, זה בעצם המשנה דיברה — משמע כאילו הוא נותן לו את הפירות בתמורה לטרחה שהוא מעלה לו את הפירות לירושלים, אלא אומר לו העלם שאוכלם ונשתם בירושלים. אז זה בעצם נותן מתנת חינם. כן, כמו שהמשנה אומרת בהמשך אבל נותנין זה לזה מתנת חנם.
אז הגמרא לומדת במשנה לא יאמר אדם לחברו העל את הפירות האלה לירושלים לחלק. מה בין האומר שאוכלם ונשתם לאומר לחלק, למה זה מותר וזה אסור? הרי לכאורה מבחינה מעשית זה אותו דבר. רבי זעירא בשם רבי יונתן: מהלכות של עימעום היא. כן, זה מסוג הדברים שרבותינו באמת פקפקו בזה והקלו, אבל מצד הדין לכאורה אין הבדל.
תמן תנינן: עכשיו הגמרא מביאה כל מיני דברים שהם מהלכות עימעום. האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום — כלומר בעצם הכסף הוא תמורת הטרחה. שכרו מותר, כי לא משנה אם הוא יביא לו או לא, הוא נותן לו סכום מסוים על הטרחה. אבל אם אמר לו לקט לי — שכרו אסור, שמשמע כביכול תמורת הכסף הזה, כלומר הירק הוא תמורת הכסף.
לקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר לו שאם ילקוט ירקות השדה אביא לך — כלומר הקונה אמר לנחתום: כשאני אמצא ירקות אני אביא לך. אז מותר. לקח ממנו סתם — כלומר אם הוא לקח בתור חוב — לא ישלם לו דמי שביעית, שאין פורעין חוב מדמי שביעית.
מה בין האומר הא לך איסר זה ולקט לי — שם אמרנו שמותר — לבין האומר לקט לי שאסור? מה ההבדל ביניהם? רבי אבין בשם רבי יוסי בן חנינא: מהלכות של עימעום היא. גם פה זה מהלכות עימעום, אבל מבחינה מהותית אין הבדל, אלא שחכמים פקפקו ומצאו הבדל דק והסתמכו על זה להתיר.
תמן תנינן שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני. יש הבדל בין שאילה להלוואה — בדרך כלל שאילה זה על מנת להחזיר את החפץ עצמו, והלוואה זה לא על מנת להחזיר, הוא מחזיר כסף או משהו בשווי. אבל כדי יין וכדי שמן — לכאורה זה באמת מדובר על הלוואה, כי הרי הוא משתמש בשמן, הוא לא יחזיר את השמן הזה. ואף על פי כן אומרים ששואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני.
מה בין האומר הלויני לבין האומר השאילני? שוב פעם, מבחינה מהותית זה אותו דבר — השמן דבר שמתכלה, הוא לא מחזיר לו אותו, אבל אם הוא אומר לו השאילני זה מותר, ואם הוא אומר לו הלויני אסור. רבי זעירא בשם רבי יונתן: מהלכות של עימעום היא. הגמרא מסבירה שהלוואה ניתנת לכתיבה — כלומר בגלל שהלוואה בדרך כלל זה זמן ארוך נוהגים לכתוב את זה, ושאילה בדרך כלל זמן קצר ולא נוהגים לכתוב. אבל בכל אופן, זה הלכות עימעום, אין הבדל מהותי, אלא שהחכמים פקפקו וחיפשו הבדל דק כדי להתיר.
פיתן — רבי יעקב בר אחא בשם רבי יונתן: מהלכות של עימעום. כלומר גם פת עכו"ם זה הלכות עימעום. אמר רבי יוסי: קשייתה קומי רבי יעקב בר אחא, מהו מהלכות של עימעום? כלומר מה זה עימעום לגבי הפת? אני אומר: במקום שאין פת ישראל מצויה, בדין שתהא פת מותרת, ועימעמו עליה ואסרוה. האם זו הכוונה? אמר רבי מנא: ויש עימעום לאיסור? מה פתאום — הרי בדרך כלל המשמעות של עימעום זה שפקפקו ובדוחק התירו, זה שייך רק להתיר.
ועוד ראיה שחייבים להגיד שפקפקו והתירו, שהרי פת אינה כתבשילי עכו"ם — כך אומר: במקום שאין תבשילי ישראל מצויין, בדין הוא שיהיו תבשילי מותרים, ועמעמו עליהן ואסרום. תבשיל עכו"ם אסור תמיד. אלא כן הוא: במקום שאין פת ישראל מצויה, בדין הוא שתהא פת אסורה — כך זה היה צריך להיות, ועימעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. כלומר זה היה צריך להיות אסור כמו כל תבשיל עכו"ם, אבל דקדקו ומצאו דרך, הבדל דק, כדי להתיר מפני חיי נפש.
רבנין דקיסרין בשם רבי יעקב בר אחא: כדברי מי שהוא מתיר, ובלבד מן הפלטור. כלומר פת עכו"ם שאין פת ישראל מצויה מותרת, אבל בלבד מן הפלטור, כי כל הסיבה של איסור פת עכו"ם היא משום חתנות, ומהפלטור אין חשש חתנות. ולא עבדין — כן, ונהגו להחמיר. זאת אומרת, למרות שחכמים פקפקו והתירו, לא עושים כן ונהגו להחמיר.
תני: לא יאמר אדם לחבירו בירושלים העל חבית זו של יין ממקום למקום לחלק. המשנה דיברה על להעלות לירושלים, אבל הברייתא מדברת בתוך ירושלים — לא יאמר אדם לחברו תעביר את החבית ממקום למקום ונתחלק, כי שוב פעם זה נראה כמו שהוא משלם לו שכר על זה.
אמר רבי אלעזר: דרבי יהודה ורבי נחמיה היא. כלומר הברייתא הזאת שאומרת שאפילו בירושלים אסור זה רבי יהודה ורבי נחמיה. איפה ראינו שרבי יהודה ורבי נחמיה דיברו? לקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר לנחתום שאם ילקוט ירקות השדה אביא לך — מותר, כלומר אם הקונה אומר שאם ימצא ירקות שדה יביא לו. ורבי יהודה ורבי נחמיה אוסרים — אפילו כך, אפילו שהוא אומר "אם אמצא אביא לך", גם את זה הם אוסרים, כי זה נראה כפורע חוב מדמי שביעית. אבל חכמים סוברים שבמקרה כזה זו מתנת חינם.
עכשיו, גם כשהוא אומר לחברו העל חבית זו של יין ממקום למקום לחלק, זה מותר לחכמים, ורבי יהודה ורבי נחמיה סוברים שאפילו זה נראה כפורע חוב וזה אסור. אז גם אצלנו, למרות שמדובר בטרחה קלה של להעלות את החבית ממקום למקום בירושלים, זה גם נראה כאילו שילם לו שכר.
עכשיו, המשנה שלנו שאמרה העל את הפירות האלו לירושלים לחלק — זה אסור, וזה גם חכמים מודים, כי שם מדובר על טרחה גדולה, להעלות לירושלים. אז שם וודאי זה נראה כשכר על הטרחה, אבל כאן שהוא רק מעביר את זה ממקום למקום, פה חכמים אומרים שזה מותר. כלומר מותר להגיד לו שיעביר את החבית מפה לשם ונחלק בינינו, כי פה השכר הוא לא על העבודה — זו מתנת חינם. הוא עושה לו את זה בחינם ובתמורה נותן לו פירות מעשר שני בחינם.
[דף יד עמוד ב]
ד°רבי יהודה בר עילאי וד °רבי נחמיה היא. דתנן לקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר לנחתום לכשאלקוט ירקות השדה אביא לך מותר °רבי יהודה בר עילאי ו°רבי נחמיה אוסרים שנראה כפורע חוב מדמי שביעית אבל לדעת חכמים נותנים במתנת חינם ואין זה כפורע חוב. ואף אם אומר לחברו העל חבית זו של יין ממקום למקום לחלק מותר. אבל מה שנאמר במשנה שלא יאמר לחברו העל את הפירות הללו לירושלים לחלק — אף לחכמים אסור, כיוון שמדובר בטרחה יתרה מה אנן קיימין? אם בההוא דאמר ליה הנחתום הא לך כיכר והב לי תמורתו ירקות - דברי הכל אסור שזה ממש פורע חובו בפירות שביעית אם הקונה אמר לנחתום הב לי ואנא יהיב לך תן לי ואני אתן לך אם אמצא - דברי הכל מותר שאם לא ימצא אינו חייב כלום נמצא שגם כשנותן אין זה פורע חוב אלא מתנת חינם. אלא כי אנן קיימין בההוא דאמר ליה הב לי ובריא לי דאנא יהב לך תן לי ואני בטוח שאתן לך °רבי יודה ו°רבי נחמיה אוסרים שאין ירקות השדה מצויין וכיוון שהבטיח הרי זה כפורע חוב ורבנין מתירין שירקות השדה מצויין נמצא שהתשלום זה הטרחה והירקות זה כמתנה תנן: אלא אומר לו העלם שנאכלם ושנשתם בירושלים. משהעלה אותן מהו שיאמר לו טול חלקך ואני חלקי? מהו שיאמר לו: טול חבית של יין זו, ואנו אוכלין חבית שמן שיש לי שם? אף במעשר בהמה כן? ואם תאמר מעשר שני על ידי שמכירתו מותרת את אמר מותר, מעשר בהמה על ידי שאין מכירתו מותרת הרי את אמר אסור? הא ליתא דאף מעשר שני מכירתו אסורה אלא פשיטא לך דאף במעשר בהמה מותר. מהו שיאמר לו העל בהמה חיה זו ואנו אוכלין בשר שחוטה שיש לי שם?
מתני':
ג_זאין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני שהוא ממעט באכילתו, ו°רבי שמעון בן יוחאי מתיר. אמר להן °רבי שמעון בן יוחאי: אם היקל לקנות זבחי שלמים שהוא מביאן לידי פיגול ונותר וטמא, לא ניקל בתרומה? אמרו לו: מה ג_ח אםהיקל בזבחי שלמים שכן מותרים לזרים, נקל בתרומה שהיא אסורה לזרים?
שואלת הגמרא, מה נן קיימין? לגבי הנחתום שאמרנו שלקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר שאם ילקוט ירקות השדה יביא לו — מותר. מה מדובר? אם בההוא דאמר ליה הא לך ככר ואביא לך תמורתו ירקות — אז זה ודאי הכל אסור, כי זה ממש פורע חוב בפירות שביעית. אבל אם הקונה אמר לנחתום הב לי ואנא יהיב לך — אני אתן לך אם אמצא — אז זה ודאי הכל מותר, כי אם הוא לא ימצא הוא לא חייב כלום. נמצא שגם כשנותן לו זה לא כפורע חוב אלא מתנת חינם.
אלא כי נן קיימין — במה המחלוקת? בההוא דאמר ליה הב לי בריא לי אנא יהב לך — כלומר הקונה אומר לנחתום: תן לי ככר ואני בטוח שאמצא. אז פה רבי יודה ורבי נחמיה אוסרים שאין ירקות השדה מצויין — הנחתום לא סומך שהוא יביא לו ירקות, והוא רואה בזה חוב, וברגע שהוא מביא לו ירקות הוא בעצם פורע את החוב. ורבנין מתירין שירקות השדה מצויין — הם סוברים שירקות השדה נחשבים דבר מצוי, ובעצם התשלום זה על הטרחה, והירקות שהוא מביא זה כמו מתנה.
תנא דהמשנה אמרה שאסור להגיד לו העל את הפירות ונחלק אותם, אלא אומר לו שנאכלם ונשתם בירושלים. שואלת הגמרא: משהעלה אותן — כלומר ניחא הוא אמר לו שיעלו ויאכלו וישתו, אבל אחרי שהוא העלה, מהו שיאמר לו טול חלקך ואני חלקי? האם דבר כזה מותר או אסור? כי הרי אסור להגיד מתחילה שיתחלקו, אבל השאלה אם אחרי שהגיעו לירושלים אפשר להשתמש בלשון הזאת.
עוד שאלה: מהו שיאמר לו: טול חבית של יין זו, ואנו אוכלין חבית שמן שיש לי שם? הרי אמרנו שמותר להגיד "נאכל אותם בירושלים", השאלה אם מותר לו להגיד "תיקח חבית יין ונאכל חבית שמן", שזה נראה קצת כמו תשלום.
עוד שאלה: אף במעשר בהמה כן? למה יש סברא לומר שלא? כי אולי תאמר מעשר שני על ידי שמכירתו מותרת את אמר מותר, אבל מעשר בהמה על ידי שאין מכירתו מותרת הרי את אמר אסור? לא, וודאי אין הבדל, שהרי גם מעשר שני מכירתו אסורה, ואם כך לית פשיטא לך מותר — דווקא במעשר בהמה מותר, כמו שמותר במעשר שני.
שואלת הגמרא: מהו שיאמר לו העל בהמה זו ואנו אוכלין בשר שחוטה שיש לי שם? מה כבר נשאר בירושלים? זה נשאר בשאלה, כמו השאלה הקודמת על חבית יין וחבית שמן.
מתני': אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני שהוא ממעט באכילתו. כי תרומה מותרת רק לכוהנים, ומעשר שני מותר לכל אדם. ורבי שמעון מתיר. אמר להן רבי שמעון: אם היקל שלמים שהוא מביאן לידי פיגול ונותר וטמא, לא ניקל בתרומה? אומר: מותר לקחת במעשר שני זבחי שלמים, שזמן האכילה שלהם רק שני ימים ולילה אחד, ואם הוא נשאר יותר מזה יש בו עניין של פיגול ונותר, וגם עניין של טומאה — קודשים יש להם אפילו טומאת רביעי. אז אם הבאנו את מעשר שני לקרבה גדולה כזאת לפסול, כמו בקודשים, למה לא נקל בתרומה שהיא הרבה יותר קלה, שאין לה הגבלת זמן, אין עניין פיגול ונותר, והטומאה רק עד שלישי?
אמרו לו: מה בזבחי שלמים שכן מותרים לזרים, בתרומה שהיא אסורה לזרים? בתרומה יש דבר שאין בשלמים — תרומה מותרת רק לכוהנים, וזבחי שלמים מותרים גם לזרים. בעצם אנחנו ממעטים באוכלין, זה ההבדל. לכן תרומה אסור לקחת ואילו שלמים מותר.
[דף טו עמוד א]
גמ': תני אין לוקחים תרומה מכסף מעשר שני שלא יבוא לידי פסול. מהו לידי פסול? אזה פסול קים בתרומה שאינו במעשר שני? אמר רבי יונה°: שנפסל בטבול יום שאם לקח תרומה ונגע בו טבול יום. לאוכלו - אין את יכול, שהוא טמא דבר תורה. לפדותו - אין את יכול, שהוא מצד מעשר שני טהור דבר תורה. הוי זה מה שאמרה המשנה שלא יבוא לידי פסול. תנן: אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני שהוא ממעט באכילתו מהו ממעט באכילתו? ג_טתרומה אסורה לזרים, ג_ימעשר שני מותר לזרים. ג_יאתרומה אסורה בטבול יום, ג_יבמעשר שני מותר בטבול יום. וכשם שהוא ממעט באכילתו כך הוא ממעט באכילתה. ג_יגתרומה מותרת לאונן, ג_ידמעשר שני אסור לאונן. תרומה אינה טעונה מחיצה, ג_טומעשר שני טעון מחיצה. אשכח תני: מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה. תני ג_טזאין לוקחים שביעית מכסף מעשר שני שמביא את המעשר לידי פסול שהרי חייב לבער כשיגיעה שעת הביעור. אמר רבי יוסי° בר זבידא: במחלוקת °רבי שמעון בן יוחאי שמתיר לקנות תרומה בכסף מעשר מתיר לקנות שביעית בכסף מעשר. אמר רבי יונה°: דברי הכל היא שאפילו ל°רבי שמעון בן יוחאי שאמר שלוקחים תרומה בכסף מעשר שני מודה הוא שאין לוקחים שביעית דשאני אוכלי תרומה שזריזין הן שרק לכהנים חברים נתנו תרומה. התיב רבי חוניה° קומי רבי מנא° בן יונה: והתנינן נתערבו פסחים בבכורות °רבי שמעון בן יוחאי אומר: אם חבורת כהנים יאכלו! ותני עלה: יאכלו כחמור שבהן. והרי כאן לא מדובר רק באוכלי תרומה אמר ליה: אוכלי פסחים בשעתן זריזין הן כאוכלי תרומה. תדע לך שהוא כן דתנינן ג_יזאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, ותנינן ג_יחמשלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ואמרינן מפני שאכלי פסחים זריזים הם. רבי יהושע בן לוי° אומר ג_יטאין מוסיפין חומש אלא על תחילת הקדשות שאם הקדיש בהמה ונפל בה מום, צריך להוסיף חומש. אבל אם נפל בה מום וחיללה על בהמה אחרת, וחזר ונפל מום בשניה. כשבא לפדותה, אינו מוסיף חומש. אמר רבי אלעזר° בן פדת: ותני כן (ויקרא בחקותי כז כז) אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך - מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש שהרי אין לך בבהמה טמאה אלא תחילת הקדש. אם בא לחללה מוסיף חומש, אף כל שהוא תחילת הקדש מוסיף חומש.
אנחנו לומדים בירושלמי מסכת מעשר שני, דף ט"ו, ואנחנו מתחילים את תחילת הגמרא. במשנה למדנו שאין לוקחים תרומה בכסף מעשר שני, מפני שהוא ממעטו באכילתו. אומרת הגמרא, למדנו ברייתא, תני אין לוקחים תרומה מכסף מעשר שני שלא יבוא לידי פסול. שואלת הגמרא מהו לידי פסול? איזה פסול קיים בתרומה שלא קיים במעשר שני? אמר רבי יונה שנפסל בטבול יום, כי הרי טבול יום הרי זה שני, כן, ותרומה יש עד שלישי. כלומר בעצם טבול יום פוסל תרומה, אבל טבול יום לא פוסל מעשר שני. כן, כלומר אם הוא ייקח תרומה והטבול יום יגע בזה, אז יש לנו בעיה. עכשיו מה נגיד, לכאורה אם זה נטמא אז נפדה את זה, כן, לא פוסל את זה. הרי אם זה מעשר שני טמא אפשר לפדות. אבל לא, פה יש בעיה, כיוון שלא, לאוכלו אין את יכול, שהוא טמא דבר תורה. כלומר את המעשר שני הזה כשהוא תרומה אז לאכול אותו אי אפשר כיוון שהוא טמא דבר תורה. אבל לפדותו אין את יכול, שהוא טהור דבר תורה. כן, כלומר הטומאה לא באה לו מצד מעשר שני, כי הוא מצד מעשר שני, הוא טהור. אז לכן בעצם אי אפשר לפדות את זה גם כן, ולכן הוא בא לידי פסול. אז ברייתא אמרה הוי שלא יבוא לידי פסול.
תני, למדנו במשנה אין לוקחים תרומה בכסף מעשר שני, מפני שהוא ממעט באכילתו. שואלת הגמרא מהו ממעט באכילתו? אז אומרת הגמרא פשוט, תרומה אסורה לזרים, כן, תרומה מותרת רק לכוהנים, מעשר שני מותר לזרים. תרומה אסורה בטבול יום, מעשר שני מותר בטבול יום. אז בעצם ראינו שבעצם תרומה היא מוגבלת יותר באוכלים שלה. אומרת הגמרא אבל גם יש הפוך, כשם שהוא ממעט באכילתו כך הוא ממעט באכילתה. כלומר, גם התרומה עכשיו, מאחר שהוא קונה בכסף מעשר שני, אז גם הוא ממעט את האכילה של התרומה, כי תרומה מותרת לאונן ומעשר שני אסור לאונן. תרומה אינה טעונה מחיצה, מותר לאכול את זה בכל מקום, בכל ארץ ישראל, ובמעשר שני טעון מחיצה. זה גם כן ממעט, ממעט את האוכלים שלה. ובאמת מה? אשכח תני: מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה. כמו שאמרנו שיש גם כן מיעוט באכילת תרומה ויש גם מיעוט באכילת מעשר שני.
תני, למדנו ברייתא, אין לוקחים שביעית מכסף מעשר. מה הסיבה? שהוא מביא את המעשר לידי פסול, כי הרי שביעית חייבים לבער, כן, כשיגיע שעת הביעור, כן, בסוף, יש איזה כלי לחיות בשדה, אז צריך לבער את זה. אז הוא שוב פעם מביא את המעשר לידי פסול. אמר רבי יוסי: במחלוקת רבי שמעון. כלומר שהדין הזה שאסור לקנות שביעית בכסף מעשר שני זה יהיה מחלוקת, כמו מה שלמדנו במשנה שרבי שמעון מתיר לקנות תרומה בכסף מעשר שני, הוא גם יתיר לקנות שביעית בכסף מעשר שני. כן, וחכמים שאסרו, אז גם יאסרו לקנות שביעית. אמר רבי יונה: דברי הכל היא, כלומר בזה גם רבי שמעון מודה. גם רבי שמעון שאומר שלוקחים תרומה בכסף מעשר שני, הוא מודה שאין לוקחים שביעית. למה? שאפילו לרבי שמעון אוכלי תרומה זריזין הן. כן, כלומר, כי הרי תרומה למי נותנים? רק לכוהנים שהם חברים. כן, רק להם נתנו תרומה. אנשים כאלה, אז הם זריזין, הם יזהרו שלא יטמא. כן, אז אין חשש שזה, שהמעשר שני יבוא לידי פסול. אבל בשביעית כולם אוכלים שביעית, ואז יש חשש שיביאו את זה לידי ביעור, לא יאכלו את זה וזה יבוא לידי ביעור.
התיב רבי חוניה קומי רבי מנא: והתנינן נתערבו בבכורות, רבי שמעון אומר: אם חבורת כהנים יאכלו! ותני עלה: יאכלו כחמור שבהן. כן, הרי פה לא מדובר בכוהנים חברים שאוכלים תרומה, אלא בכוהנים רגילים. ואף על פי כן אומר רבי שמעון שיאכלו. כן, אז רואים מכאן זה לא רק בחברים הוא אמר את זה, אלא גם לגבי כל, אפילו לגבי סתם אנשים. אומרת הגמרא, אמר ליה: אוכלי פסחים בשעתן זריזין הן כאוכלי תרומה. כן, כלומר אוכלי פסחים הם נחשבים זריזין כמו אוכלי תרומה, הם מקפידים, כן, וגם יש פה עניין של החבורה שאוכלים ביחד, אז אחד יזהיר את השני. תדע לך שהוא כן דתנינן, למדנו גם, אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום. ותנינן משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה. כלומר את קורבן הפסח מותר ממש בערב שבת, סמוך לחשיכה מותר להניח אותו בתנור. כן, והגמרא שם מסבירה למה, כלומר למה בקורבן פסח הקלו? מפני שאוכלי פסחים זריזין הם.
רבי יהושע בן לוי אומר אין מוסיפין חומש אלא על תחילת הקדשות. כן, כלומר אם אדם הקדיש בהמה ונפל בה מום, וכלומר שהוא פודה אותה הוא צריך להוסיף חומש. אבל אם נפל בה מום והוא חילל אותה על בהמה אחרת וחזר ונפל מום בשנייה, אז שבא לפדות אותה הוא לא צריך להוסיף חומש. אמר רבי אלעזר: ותני כן, יש ברייתא ממש שאומרת ככה. כן, כתוב בתורה אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, אז אומרת הברייתא מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש מוסיף חומש, אף כל שהוא תחילת הקדש מוסיף חומש. כן, לומדים את זה מהעיטור של האות ה"א. אז רואים מכאן שזה בהמה טמאה שזה בעצם הקדש ראשון. יש שרוצים להגיד בגלל שבהמה טמאה היא לא קודשי מזבח. כן, היא בהמה טמאה שמקדישים אותה, אז בעצם יש לה רק שווי ממוני. אז בעצם פודים אותה, לא מחללים אותה על בהמה אחרת.
אמר רבי שמואל בר חייא בר יהודה בשם רבי חנינה: שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופדיין מוסיף חומש. כן, אמרנו שבמעשר שני אז קונים בהמות שלמים. אז בהמה כזאת שנקנית בכסף מעשר שני, אם היא אוממה והוא פודה אותה, מוסיף חומש. כן, כלומר, למרות שבעצם זה פדיון שני, כי בהתחלה הוא פדה את הפירות בכסף ובכסף הוא קנה את הבהמה ועכשיו היא אוממה והוא פודה אותה. אבל בכלל לגבי השלמים זה נקרא הקדש ראשון, אז לכן מוסיף חומש. רבי שמואל בר חייא בר יהודה בשם רבי חנינה: שלמים שלקחן מדמי פסח הוממו ופדיין מוסיף חומש. כן, כלומר בעצם היה קורבן פסח, נפל בו מום, הוא פדה אותו והוסיף חומש, ובכסף הזה הוא קנה שלמים. עכשיו השלמים האלה, אם הם אוממו והוא פדה אותם פעם נוספת מוסיף חומש, כיוון שלגבי השלמים עוד פעם זה הקדש ראשון.
[דף טו עמוד ב]
אמר רבי שמואל בר חייא בר יהודה° בשם רבי חנינה° ג_כשלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופדיין מוסיף חומש שלגבי השלמים זה הקדש ראשון. אמר רבי שמואל בר חייא בר יהודה° בשם רבי חנינה°: שלמים שלקחן מדמי פסח שנפל בה מום ופדה אותו והוסיף עליו חומש וקנה שלמים הוממו ופדיין מוסיף חומש שלגבי השלמים זה הקדש ראשון. אמר רבי יודן°: חדא צורכה באחד משני הדינים שנאמרו יש חידוש, וחדא לא צורכה ובאחד אין חידוש. אמר רבי מנא° בן יונה לקח שלמים מדמי פסח צורכה יש בזה חידוש, שלמים שלקח מכסף מעשר שני לא צורכה אין בזה חידוש. לקח שלמים מדמי פסח צורכה יש בזה חידוש, שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש אחד הוא ואינו מוסיף חומש דאין מוסיפין חומש אלא על תחילת הקדשות לפיכך צריך לומר קדושה אחרת היא, דלגבי שלמים תחילת הקדש היא ומוסיף חומש. אבל שלמים שלקח מכסף מעשר שני — לא צורכה אין בזה חידוש. דפשיטה ששלמים זה קדושה אחרת ממעשר תנן: התם ממירים אחד בשנים ושנים באחד אחד במאה ומאה באחד °רבי שמעון בן יוחאי אומר אין ממירים אלא אחד באחד שנאמר (ויקרא כ"ז) והיה הוא ותמורתו מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת. אמר רב הונא° לשיטת °רבי שמעון בן יוחאי דהוא אמר אין ממירים אלא אחד באחד אין הפסח עושה תמורה ושונה אבל אם הימר בו בעודהו פסח מימר בו עודהו שלמים בשלמים שהמיר על הפסח אמר לו רבי מנא° בן יונה מה חידשתה הרי כבר שמענו מרבי שמואל° בר אבא בר אבא שהפסח והשלמים שתי קדושות הן ולא דמויי? הוה רבי מדמי לה אינך רואה את הדמיון? כיוון שזה דומה למה שאמר שמאל ממילא ברור שיכול להמיר פעם שניה רבי אבא° ורבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שלמים שלקחן בכסף מעשר שני הוממו ופדיין כספי הפדיון עוד אינן חוזרין לכמות שהיו להיעשות שני שכיוון שקנה שלמים פקע מהם קדושת מעשר שני.
אמר רבי יודן: חדא צורכה וחדא לא צורכה. אמרנו פה שני הלכות, אמרנו ששלמים שנלקחו בכסף מעשר שני, אם הם אוממו ופדה אותם מוסיף חומש, ואמרנו עוד הלכה ששלמים שנלקחו מדמי פסח, כלומר פסח שנפל בו מום, והוא פדה אותו והוסיף וקנה שלמים, אם אוממו מוסיף עליהם חומש. אז אחד מהדינים האלה יש בו חידוש והשני אין בו צורך. אמר רבי מנא: פסח צורכה שלמים לא צורכה. כן, זה באמת חידוש בפסח. אבל שלמים שלקח בכסף מעשר שני לא צורכה. למה? שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש אחד הוא ואינו מוסיף חומש. כן, הרי קורבן פסח ששחטו שלא לשמו ולא בזמנו, אז הוא שלמים. אז אולי נאמר שזה הקדש אחד הוא ולא מוסיף חומש כי דומה, זה אותה בהמה, כן, אותו קורבן שלמים. אז אם היה בו מום בראשון והוא קנה אחר והיה בו מום בשני, אז לא מוסיף חומש. אז לכן צריך לומר לו זה קדושה אחרת היא. אבל שלמים שקנה אותם מכסף מעשר שני זה באמת אין בזה שום חידוש. כי הרי פשיטא ששלמים זה קדושה אחרת ממעשר. כן, הרי מעשר שני בכלל זה היה פירות וירקות ופה זה בהמה, זה משהו אחר לגמרי. זה לא קודשי מזבח, זה לא קודשי מזבח.
רבי שמעון אומר אין ממירים אלא אחד באחד. מה הוא מיוחד? כלומר הוא אחד, התמורה שלו מיוחדת. אמר רב הונא, רבי שמעון... אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה. הימר בו עודהו פסח, מימר בו עודהו שלמים. כן, כלומר אם היה פסח ובן אדם לקח בהמה אחרת ואמר זאת תמורתה, הוא לא יכול עוד פעם להגיד על הפסח הזה זאת תמורתה. אבל אם המיר בו בעודו פסח, כלומר אם כשהקורבן היה פסח בהתחלה הוא המיר בו, ולאחר מכן עבר הפסח ועכשיו הוא נהיה שלמים, אז אחריו, כלומר אחרי שהוא נהיה שלמים, הוא יכול עוד פעם להמיר בו, ממירו בו עודהו שלמים. אמר לו רבי מנא: שמואל ולא דמויי? ולא ראית את הדמיון? הוה רבי מדמי לה - כיוון שזה דומה למה שאמר שמואל, ממילא ברור שהוא יכול להמיר פעם שנייה.
רבי אבא ורבי חייא בשם רבי יוחנן: שלמים שלקחן בכסף מעשר שני הוממו ופדיין עוד אינן חוזרין לכמות שהיו להיעשות שני. כן, כלומר, ברגע שהוא פודה את השלמים שהוא קנה בכסף מעשר שני, כבר אין בהם קדושת מעשר שני. כן, כיוון שהוא קנה שלמים פקעה קדושת מעשר שני.
רבי זירא ורבי הילל תריון אמרו בשם רבי יוסף בן חנינה, חד אמר שלמים שלקחן בכסף מעשר שני פקעה קדושת מעשר, אבל תרומה שלקחה בכסף מעשר שני לא פקעה ממנה קדושת מעשר. כן, אומרת הגמרא, לפי הדעה הזאת המשנה שוברת, היא בעצם סותרת את מה שאמרנו במשנה שלנו. כן, למה? דתנן, למדנו במשנה אין לוקחים תרומה בכסף מעשר מפני שהוא ממעט באכילתו, ורבי שמעון מתיר. עכשיו, אז לכאורה המשנה שאומרת כאן תרומה שלקח בכסף מעשר שני, כן, אז זה מקביל לרבי שמעון, ושם במשנה שלנו כתוב, אמר להם רבי שמעון אם הקל לקנות זבחי שלמים שהוא בא על ידי פיגור ונותר וטמא, לא נקל בתרומה? כן, כך הוא אמר להם. אבל לכאורה קל מאוד לסתור את הדברים שלו. יכולים להגיד לו חכמים - זכין משבין דבר שפקע ממנו קדושת מעשר על דבר שלא פקע ממנו קדושת מעשר. כן, כלומר אתה מביא לנו ראיה משלמים, ושם הרי בשלמים כבר נעלמה קדושת מעשר, לכן אין בעיה שהוא יבוא לידי פיגול ונותר וטמא. אבל פה שאתה מביא אותו, אתה רוצה להתיר לקנות ממנו תרומה, הרי בתרומה נשארת קדושת מעשר, ואז את קדושת מעשר הזאת אתה מביא לידי פסול.
וחנה אמר לא, המשנה לא שוברת. באמת אין שום בעיה. למה? דמשבין דבר שפקע ממנו קדושתו על דבר שלא פקע ממנו קדושתו. כן, כי הוא יכול להגיד להפך, הוא יכול להשתמש בזה, כי הוא אומר לו שלמים שאיבד את קדושתו אתה אומר קונים. כלומר, אפילו שלמים שמפקיע לגמרי קדושת מעשר שני, אתה אומר קונים. תרומה שבעצם לא מפקיעה את הקדושה של מעשר שני, לא כל שכן שמותר לקנות.
[דף טז עמוד א]
רבי זעירא° ורבי הילא° אילעא תריהון אמרו בשם רבי יוסי בן חנינה°: חד אמר שלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהן קדושת מעשר, תרומה שלקחה בכסף מעשר לא פקעה ממנה קדושת מעשר. משנה שוברת סותרת. דתנן אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני שהוא ממעט באכילתו ו°רבי שמעון בן יוחאי מתיר אמר להן °רבי שמעון בן יוחאי אם היקל לקנות זבחי שלמים שהוא מביאן לידי פיגול ונותר וטמא — לא ניקל בתרומה. וכי משיבין דבר שפקעה ממנו קדושת מעשר על דבר שלא פקעה ממנו קדושת מעשר? וחרנא אמר אין המשנה שוברת סותרת. דמשיבין דבר שפקעה ממנו קדושתו על דבר שלא פקעה ממנו קדושתו, שהוא אומר לו שלמים שאיבדתה קדושתו אתה אומר קונים תרומה לא כל שכן דאם שלמים שמפקיעה ממנו קדושת מעשר אמרתה קונים. תרומה שלא מפקיעה ממנה קדושת מעשר לא כל שכן?
מתני':
ג_כאמי שהיו לו מעות בירושלים וצריך להם, ולחבירו פירות — אומר לחבירו: הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה, והלה עושה צורכו במעותיו. ג_כבולא יאמר כך לעם הארץ אלא בדמאי. ג_כגפירות בירושלים ומעות במדינה אומר הרי המעות ההם מחוללין על פירות האלו. מעות בירושלים ופירות במדינה — אומר: הרי המעות האלו מחוללין על פירות ההם, ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלים. ג_כדמעות נכנסות לירושלים ויוצאות, פירות נכנסין ואינן יוצאין. °רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הפירות נכנסין ויוצאין.
אנחנו תלמידי ירושלמים, מסכת מעשר שני, דף טז. אנחנו נתחיל עם המשנה. אני אומר את המשנה: מי שהיו לו מעות בירושלים, כלומר מעות מעשר שני, וצריך להם, ולחבירו פירות חולין. אז הוא אומר לחברו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה, כלומר החבר יאכל את הפירות שלו בטהרה כמו מעשר שני, והלה עושה צורכו במעותיו, כן? כי הם יוצאים לחולין. ולא יאמר כך לעם הארץ אלא בדמאי. כן, כי אסור למסור פירות מעשר שני לעם הארץ כי הוא לא נזהר בהם בטהרה. פירות בירושלים ומעות במדינה, אז הוא יכול לומר הרי המעות ההם מחוללין על פירות האלו, כלומר מחוץ לירושלים, ואז את הפירות בירושלים הוא יאכל בטהרה ולאחר מכן הכסף יישאר לחולין. מעות בירושלים ופירות במדינה, כלומר יש לו מעשר שני ביד, כסף בירושלים ופירות במדינה, אז הוא יכול להגיד הרי המעות האלו מחוללין על פירות ההם, ואז בעצם הקדושה תחול על הפירות. אבל בלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלים, יותר הוא לא יכול לפדות אותם. הוא חייב את הפירות האלה לעלות לירושלים.
[דף טז עמוד ב]
ג_כהפירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים. ושלא נגמרו מלאכתןכגון סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה °בית שמאי אומרים: מעשר שני יעלה ויאכל בירושלים; ו°בית הלל אומרים: ג_כויפדה ויאכל בכל מקום.. °רבי שמעון בן יהודה אומר משום °רבי יוסי בן חלפתא: לא נחלקו °בית שמאי ו°בית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום. ועל מה נחלקו? על פירות שנגמרה מלאכתן ש°בית שמאי אומרים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים ו°בית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום. ג_כזוהדמאי נכנס ויוצא ונפדה.
גמ': תנן אבל לא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי - הא בודאי לא ג_כחשאין מוסרים ודאי לעם הארץ. תנן: מעות נכנסות לירושלים ויוצאות פירות נכנסין ואינן יוצאין °רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הפירות נכנסין ויוצאין לא שיוצאים סתם אלא יוצאים כדי לעשות עיסה ולחזור כגון לטחון דפעמים שחוץ לירושלים היה יותר זול: תנן: פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים והרי לא ראו פני הבית אמר רבי שמעון בן לקיש°: זאת אומרת: ירושלים עשו אותה כחצר בית שמירה. מה ג_כטחצר בית שמירה טובלת אף זו טובלת. אמר רבי יונה° לא נוכל לדחות ולומר שמדובר שהגיעה לביתו בירושלים ולכן טובל. דבדין היה שאפילו בתים ששם לא יטבילו שהן של כל ישראל. אלא זאת אומרת: ירושלים עשו אותה כחצר בית שמירה. מה חצר בית שמירה תופסת אף זו תופסת. אמר רבי יונה° מזה שאמרה המשנה שפירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים — משמע שכבר חל עליהם חיוב מעשר שני, אף שעדין לא הפריש מעשר ראשון הדא אמרה: כרי שהוא טבול לראשון ולשני אם התרו בו משום שני לוקה ולא אומרים שלא חל חיוב שני אלא אחר שיפריש ראשון. התיב רבי מנא° בן יונה: והתנינן אם לא נגמרה מלאכתן °בית שמאי אומרים יחזור מעשר שני שלהן ויאכל בירושלים. אית לך מימר האם אפשר לאמר על ד°בית שמאי לוקה אף שלא נגמרה מלאכתן? אלא חומר הוא במחיצות, אוף הכא חומר הוא במחיצות והוא הדין ל°בית הלל כשנגמרה מלאכתו. דאף שקלטוהו מחיצות. כל עוד לא הפריש מעשר ראשון לא חל חיוב מעשר שני. וכרי שהוא טבול לראשון ולשני. אם התרו בו משום שני, אינו לוקה. רבי זעירא° בעי שאל: הפריש עליו מעשר שני ממקום אחר נפטר או כבר תפסתו מחיצה? רבי יונה° בעי שאל: עשה כולו שני למקום אחר כולו נתפש ולא יכול לפדותו או לא נתפש אלא אחד מעשרה שיש בו? תנן: ושלא נגמרו מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה °בית שמאי אומרים מעשר שני יעלה ויאכל בירושלים ו°בית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום הא סלי תאנים לאכילה וסלי ענבים לאכילה גמר מלאכה הן ואף ל°בית הלל קלטו מחיצות אף שלא ראו פני הבית תנן °רבי שמעון בן יהודה אומר משום °רבי יוסי בן חלפתא לא נחלקו °בית שמאי ו°בית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום ועל מה נחלקו על פירות שנגמרה מלאכתן ש°בית שמאי אומרים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים ו°בית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום אמרו °בית הלל ל°בית שמאי: אין אתם מודים לנו בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום? אף פירות שנגמרה מלאכתן כן! אמרו להם °בית שמאי:
מעות נכנסות לירושלים ויוצאות. כלומר, אין בעיה שכסף מעשר שני ייכנס לירושלים ויצא ויחזור וייכנס, אבל פירות נכנסין ואינן יוצאין. פירות, ברגע שקלטו את המחיצות יותר אינם יוצאים. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הפירות נכנסין ויוצאין. פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים, כלומר זה פירות טבל, נגמרה מלאכתן, נהיה כבר מרוח הקרי, אז ברגע שהם עברו בתוך ירושלים למרות שעדיין לא הפריש מהם מעשר שני, אז כבר קלטו המחיצות ויחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים. אבל שלא נגמרו מלאכתן, כגון סלי ענבים לגת, סלי תאנים למוקצה, אז בית שמאי אומרים: מעשר שני יעלה ויאכל בירושלים. ואז בית שמאי, אפילו שלא נגמרה מלאכתם, אז קלטו את המחיצות והמעשר שני חייב לעלות לירושלים. ובית הלל אומרים: יפדה ויאכל בכל מקום. אומר לא, זה עדיין לא קלטו מחיצות, כי מחיצות קולטות רק דבר שנגמרה מלאכתו.
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום. כלומר, על פירות שלא נגמרה מלאכתן גם בית שמאי מודים שלא קלטו מחיצות. ועל מה נחלקו? על פירות שנגמרה מלאכתן - דווקא על פירות שכן נגמרה מלאכתן, ש°בית שמאי אומרים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים כי קלטו מחיצות, ובית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום, כי כל עוד שהוא לא הפריש את המעשר שני אז לא קלטו מחיצות, לכן ייפדה בכל מקום. והדמאי נכנס ויוצא ונפדה. כן, וזה כולם מודים שדמאי יכול להיכנס, אפילו מעשר שני נכנס ויוצא ונפדה.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה, אבל לא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי. כלומר, אם יש לו מעות של מעשר שני ולחברו פירות, אז הוא יכול להגיד לחברו כן, שהמעות שלי יהיה מחוללות על הפירות שלך, ואז בעצם הוא מקבל, שיישארו לו מעות חולין והחבר יאכל את הפירות בטהרה. אבל הכתוב לא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי. כן, הא בודאי לא - כלומר אם זה מעשר שני ודאי אסור, כי אין מוסרים ודאי לעם הארץ.
למדנו במשנה, מעות נכנסות לירושלים ויוצאות, פירות נכנסים ואינם יוצאים. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הפירות נכנסים ויוצאים. אומרת הגמרא, לא שיוצאים סתם, אין הכוונה שמותר לו להוציא את הפירות ולהחזיר אותם חזרה כשהוא רוצה, אלא כדי לעשות עיסה ולחזור. כלומר, מה שהתירו זה כדי לתקן אותם. נניח יש לו חיטים, אז החיטים נכנסו לירושלים, מותר להוציא אותם מחוץ לירושלים כדי לטחון אותם ואז להחזיר אותם חזרה לירושלים, כי הרבה פעמים מחוץ לירושלים הטחינה יותר זולה ולכן התירו לו.
תנן, למדנו במשנה, פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים. שואלת הגמרא, והרי לא ראו פני הבית. כן? הרי אם הוא לא מתכוון למכור אותם בשוק אלא מתכוון להכניס אותם לביתו, אז בעצם הפירות האלה לא מתחייבים במעשרות עד שהם ראו פני הבית. אז למה? כיוון שהם עברו בירושלים אז הוא מתחייב? אמר רבי שמעון בן לקיש, זאת אומרת: ירושלים עשו אותה כחצר בית שמירה. מה חצר בית שמירה טובלת אף זו טובלת. כלומר, עשו את ירושלים כמו חצר הנשמרת, וכמו שחצר הנשמרת טובלת כמו הבית, כן? כי זה כמו ראיית פני הבית. ראינו את המחלוקת לפי רבי יוחנן ורבן אלעזר - לפי רבי שמעון בן לקיש זה מדאורייתא. אבל עשו את ירושלים באותה מידה גם כן, כמו חצר הנשמרת והיא טובלת.
אמר רבי יונה, אי אפשר לתרץ ולומר שמדובר כאן באדם שגר בירושלים, ואז הפירות הגיעו, ראו פני הבית. כן, כי באמת בדין היה אפילו בתים שבירושלים לא צריכים לטבול, כי הרי ירושלים לא התחלקה לשבטים, אז הבתים, הכל שייך בעצם לכל ישראל, אלא חייבים לומר זאת אומרת: ירושלים עשו אותה כחצר בית שמירה. מה חצר בית שמירה תופסת אף זו תופסת.
אמר רבי יונה, הדא אמרה, מזה שאמרה המשנה שפירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים אז יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים, אז בעצם משמע שכבר חל עליהם חיוב מעשר שני, למרות שבעצם עדיין הוא לא הפריש מעשר ראשון, זה טבל. הוא לא הפריש מעשר ראשון, אבל בכל זאת אני רואה את זה כאילו הוא כבר הפריש מעשר שני ולכן הוא חייב להחזיר אותם לירושלים. אז מכאן אני יכול להסיק - כרי שהוא טבול לראשון ולשני, כלומר טבל שהוא טבול לראשון ולשני, אם התרו בו משום שני לוקה. ולא אומרים שלא חל חיוב שני אלא אחרי שהפריש את הראשון. כן? הוא נמצא כרגע בשלב הטבל, ומתרים בו שהוא עובר על איסור אכילת מעשר שני. לכאורה, מה פתאום שיתרו בו? הרי הוא לא הפריש מעשר ראשון, וכל עוד שהוא לא הפריש מעשר ראשון, אז בכלל לא חל עליו חיוב של מעשר שני. אבל מזה אנחנו רואים שכיוון שהטבל הזה עבר בירושלים, אז המעשר שני כבר נקבע כביכול, והוא חייב להעלות אותו חזרה לירושלים. אז רואים מכאן שגם טבל שעוד לא הפריש מעשר ראשון, אפשר להתרות בו משום מעשר שני, כי מעשר שני כאילו כבר הופרש.
התיב רבי מנא: והתנינן, בית שמאי אומרים יחזור מעשר שלהן ויאכל בירושלים. כן? לפי הכלל שאמרת עכשיו, אז בעצם כיוון שמחייבים אותו להכניס לירושלים חזרה, משמע מכאן שכבר מראש המעשר שני כאילו הופרש, ואדם שיאכל את זה לוקה משום אכילת מעשר שני. אית לך מימר על דבית שמאי לוקה? אפילו שלא נגמרה מלאכתן? לא הגיוני, כלומר לא הגיוני שאפילו קודם שנגמרה מלאכתן, הרי מותר לאכול אכילת ארעי. אז אתה רוצה להגיד שלפי בית שמאי, כיוון שמחייבים אותו להביא את המעשר שני לירושלים, אז עכשיו כאילו הוא כבר הפריש את זה ואז לוקה? לא הגיוני, אלא חומר הוא במחיצות. כן? כלומר, החכמים עשו איזה תקנה מיוחדת שפירות שנכנסו לירושלים, אפילו שלא נגמרה מלאכתם לפי בית שמאי, יחייב להעלות חזרה את המעשר שני. אוף הכא חומר הוא במחיצות - אם נגמרה מלאכתן לפי בית הלל, חייב להחזיר אותם, אבל זה רק חומרה וזה לא מצד הדין, לא באמת שמעשר שני הופרש.
רבי זעירא בעי: הפריש עליו שני ממקום אחר נפטר או כבר תפסתו מחיצה? כלומר, הרי מעשר שני אפשר להפריש על הטבל ממקום אחר. עכשיו מה אמרנו? אמרנו שטבל שנגמרה מלאכתו, אם הוא נכנס לירושלים חייב את המעשר שני לעלות לירושלים. אבל מה יקרה אם אדם יפריש מעשר שני ממקום אחר על הטבל הזה? אז אם אני אומר, המעשר שני שבתוך הטבל הזה הוא כבר קלטו במחיצות, אתה חייב להפריש ממנו אבל לא לעלות לירושלים. או שלא?
רבי יונה בעי: עשה כולו שני למקום אחר, כולו נתפש או לא נתפש אלא אחד מעשרה שיש בו? כלומר, אם את כל הטבל הזה שעבר בירושלים הפך למעשר שני על מקום אחר, אז האם אני אומר שבעצם כולו נתפס ואז חייב להעלות את כולו לירושלים, הוא לא יכול לבדוק אותו? או שאני אומר לא, מה שנתפס זה רק אותו חלק בטבל שהיה בו עוד מעשר שני על עצמו, אבל השאר לא.
תרתי, למדנו במשנה: ושלא נגמרה מלאכתו, כגון סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה, בית שמאי אומרים מעשר שני יעלה ויאכל בירושלים, ובית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום. משמע מכאן שאם זה דברים שכן נגמרה מלאכתם, כמו סלי תאנים לאכילה וסלי ענבים לאכילה, אז גמר מלאכה הן, וגם בית הלל מודים שכלתו מחיצות למרות שלא ראו פני הבית. בעצם כל המחלוקת היא רק דבר שלא נגמרה מלאכתו, אבל אם נגמרה מלאכתו אז גם בית הלל מודים.
תנן, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום. ועל מה נחלקו? על פירות שנגמרה מלאכתן ש°בית שמאי אומרים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים ו°בית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום. אמרו בית הלל לבית שמאי: אין אתם מודים לנו בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום? כן, הרי אתם מודים שאם לא נגמרה מלאכתם, לפי הדעה השנייה, בית שמאי מודים שאם לא נגמרה מלאכתם אז נאכלים ונפדים בכל מקום. אף פירות שנגמרה מלאכתן - כן, זה בדיוק אותו דבר, הרי לא נגמר, לא ראו פני הבית.
[דף יז עמוד א]
לא! אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שהוא יכול להבקירן ולפוטרן מן המעשרות, תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול להבקירן ולפוטרן מן המעשרות? אמרו להן °בית הלל: אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להבקירן ולפוטרן מן המעשרות. וכי סלי תאנים וענבים לאכילה שמא אין יכול להבקירן ולפוטרן מן המעשרות קדם שראו פני הבית? הדא אמרה: סלי תאנים לאכילה וסלי ענבים לאכילה גמר מלאכה הן. אמרו להן °בית שמאי: לא! אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שאפילו ניכנסו לירושלים ויצאו הוא יכול להוציא עליהן שני ממקום אחר, תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן שאם נכנסו לירושלים ויצאו אינו יכול להוציא עליהן שני ממקום אחר? הדא פשטא שאילא דרבי זעירא°. דבעי רבי זעירא° זה פושט את השאלה של רבי זירא שרבי זירא שאל הפריש עליו שני ממקום אחר נפטר או כבר תפסתו מחיצה דמשמע מכאן שאי אפשר לפדות ממקום אחר. רבי חנינא° בר חמא ורבי יונתן° ורבי יהושע בן לוי° עלו לירושלים נתמנו להן פירות הפרישו מהן מעשר שני וביקשו להוציאם ולפדותן בגבולין דסברי דלאחר החורבן אף שאסור לפדות בירושלים כיוון שאין מחיצות מותר להוציא אמרה לון חד סבתא: אבוכון לא הוון עבדין כן, אלא ג_ל מפקן בטיבלם אמרה להם זקנה אחת אביכם לא עשה כך אלא הוציא בעודו טבל והפריש חוץ לחומה ופודין אותן שם כשיטת °רבי שמעון בן יהודה שאומר שמחלוקת °בית שמאי ו°בית הלל בשנגמרה מלאכתן והלכה כ°בית הלל שיפדה ויאכל בכל מקום אבל אחר שהפריש אף שאין חומות אסור להוציא מירושלים. סבתא הוות סברה מימר הזקנה סוברת רואין את המחיצות כאלו עולות וקולטות ואילין רבנן הווין סברין מימר וחכמים אלו סברו אין רואין את המחיצות כאלו עולות. סבתא הוות סברה מימר הזקנה סוברת כ°רבי יהושע בן חנניה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ואילין רבנין הווין סברין מימר וחכמים אלו סברו כ°רבי אליעזר בן הורקנוס דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. רבי פינחס° מסאב לה ופדה לה טימא את הטבל אח"כ הפריש ופדה דו חשש לדו ולדין שהוא חשש לזה ולזה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא, ורואים את המחיצות כאילו עולות. וגם כשיטה ראשונה, שפירות שנגמרה מלאכתם גם ל°בית הלל קלטו מחיצות תנן °רבי שמעון בן יהודה אומר משום °רבי יוסי בן חלפתא לא נחלקו °בית שמאי ו°בית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן — שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום. ועל מה נחלקו? על פירות שנגמרה מלאכתן ש°בית שמאי אומרים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים ו°בית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום רבי יעקב בר אידי° ורבי יהושע בן לוי° אמרו הלכה כדברי
אנחנו תלמידי משנה מסכת מעשר שני, דף י"ז.
בדף הקודם ראינו, הזכרנו שבמשנה מופיע ההסבר של רבי שמעון בן יהודה, שמה רבי שמעון בר יוחאי, שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתם, שיכול לפדות את המעשר השני שלהם ולאכול אותו בכל מקום. על מה נחלקו? על פירות שנגמרה מלאכתם, שנכנסו לירושלים לאחר שנגמרה מלאכתם, שבית שמאי אומרים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים, ובית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום. כלומר, שכל עוד שלא הפריש הוא מעשר שני, אז אם נכנס טבל אז הוא יכול לפדות את זה בכל מקום.
אמרו בית הלל לבית שמאי: לא! אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שייפדה מעשר שני שלהם ויאכל בכל מקום, אף פירות שנגמרה מלאכתן כן. כלומר, כמו שאתם מודים לנו לפי ההסבר של רבי שמעון בן יהודה, שפירות שלא נגמרה מלאכתן, אם הם נכנסו לירושלים ויצאו, אז מעשר שני שלהם יפדה ויאכל בכל מקום, אז גם פירות שנגמרה מלאכתם אותו דבר.
אמרו להם בית שמאי: לא! אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שהוא יכול להבקירן ולפוטרן מן המעשרות, הרי כל עוד שלא נגמרה מלאכתם הוא יכול להפקירן, תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול להבקירן ולפוטרן מן המעשרות? אמרו להן בית הלל: אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להבקירן ולפוטרן מן המעשרות. וכי סלי תאנים וענבים לאכילה שמא אין יכול להבקירן ולפוטרן מן המעשרות? כלומר, כל עוד שלא ראו פני הבית אז יכול להפקירן. אז רואים מכאן שאף שנגמרה מלאכתן יכול להפקירן. ואומרת הגמרא: הדא אמרה, מפה אנחנו רואים שסלי תאנים לאכילה וסלי ענבים לאכילה גמר מלאכה הן. כלומר, ברגע שהוא שם אותם בסל זה נקרא שנגמרה מלאכתם.
אמרו להן בית שמאי: לא! אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן יכול להוציא עליהן שני ממקום אחר, כלומר פירות שלא נגמרה מלאכתן, למרות שהם נכנסו ויצאו, הוא יכול לקחת טבל אחר ולהגיד שהוא יהיה מעשר שני עליהם. תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן יכול להוציא עליהן שני ממקום אחר? כלומר, בעצם אם הטבל נכנס לירושלים ויצא, אז הוא לא יכול לקחת טבל אחר ולהגיד שזה יהיה מעשר שני עליהם.
אז אומרת הגמרא: הדא פשטא שאילא דרבי זעירא. זה פושט לנו את השאלה של רבי זעירא. עכשיו רבי זעירא שאל אם הפריש עליו שני ממקום אחר, האם נפטר או כבר תפסו מחיצות. כלומר, רבי זעירא שאל אם הטבל נכנס לירושלים ויצא, האם הוא יכול להפריש עליו מעשר שני ממקום אחר. או שאני אומר לא, כיוון שהטבל היה בירושלים ויצא, אז כבר תפסו מחיצות והוא חייב להפריש את המעשר שני מתוכו. אז בעצם רואים כאן שבאמת אי אפשר לפדות ממקום אחר והוא חייב להפריש מתוכו.
וכן רבי חנינא ורבי יונתן ורבי יהושע בן לוי עלו לירושלים ונתמנו להם פירות והפרישו עליהם מעשר שני. כלומר, הם כבר הפרישו מעשר שני על הפירות בתוך ירושלים ולאחר מכן ביקשו להוציאם ולפדותן בגבולין. כלומר הם קיבלו על עצמם לא לפדות את זה בתוך ירושלים, אבל הם כן רצו להוציא את זה מחוץ לירושלים, כי הם סברו שאחר החורבן, למרות שאסור לפדות בירושלים מחומה, כיוון שאין מחיצות אז מותר להוציא.
אמרה להם איזו זקנה אחת: אבוכון לא הוון עבדין כן, אלא חוץ לחומה ופודין אותן שם. כלומר, האבות שלכם לא עשו ככה, הם לא פדו את הפירות אחרי שהפרישו מעשר שני, אלא הם הוציאו את זה בתור טבל ואז הם הפרישו ופדו, כמו רבי שמעון בן יהודה שאומר שיש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בשנגמרה מלאכתן, והלכה כבית הלל שייפדה ויאכל בכל מקום. אבל לאחר שהפריש, אז אפילו שאין חומות אסור להוציא מחוץ לירושלים.
הגמרא מסבירה מה הסברה שהסבתא אחזה ומה הסברה שהם אחזו. סבתא הוות סברה מימר רואין את המחיצות כאלו עולות. כלומר, למרות שבעצם החומה כבר הרסו אותה, כבר אין חומה, אבל הסבתא חשבה שבעצם רואים כאילו שיש חומה. אז המקום של המחיצות הוא כאילו שם יש חומה והמחיצות האלה קלטו. ואילין רבנן הווין סברין מימר אין רואין את המחיצות כאלו עולות, כיוון שאין חומה אז אין מה שקולט.
עוד דבר: סבתא הוות סברה מימר כרבי יהושע שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ואילין רבנין הווין סברין מימר כרבי אליעזר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כלומר הסבתא סברה שבעצם הקדושה הראשונה נשארה למרות שהיה חורבן, ואז בעצם שני דברים יש - גם רואים את המחיצות כאילו עולות וגם שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, וממילא קלטו המחיצות. ואילו הם סברו שגם כמו רבי אליעזר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, וגם שבה יש - אין חומות, אז אין מה שיקלוט, אין מחיצות שיקלטו.
אומרת הגמרא: רבי פינחס מסאב לה ופדה לה. רבי פנחס היה מטמא את הפירות. יש אומרים שהוא היה עושה את זה כשזה עדיין היה טבל, כדי לא לטמא אחרי זה מעשר שני, ויש אומרים שגם אחרי זה במעשר שני הוא התיר לטמא, כיוון שבעצם מאז שחרב הבית אז כבר אין עניין לשמור על הטהרה. אבל יש אומרים שהוא פדה את זה כשהטבל עדיין טבל, רק לאחר מכן הפריש. ואם אני לא טועה, גם ככה נוהגים היום, שבעצם מטמאים את הטבל ולאחר מכן מפרישים תרומות ומעשרות, כי מקפידים לא לטמא לפחות תרומה.
אז רבי פנחס היה מטמא את זה ואז פודה את זה. למה? כי דו חשש לדו ולדין - הוא חשש לשני הסברות. לסברה של הסבתא שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא ורואים את המחיצות כאילו הן עולות, והוא גם חשש שמא ההלכה כמו השיטה הראשונה שראינו במשנה, שפירות שנגמרה מלאכתם גם לבית הלל קלטו מחיצות. אז אם זה כך, כיוון שהטבל הזה היה בתוך ירושלים, אז אפילו להוציא את זה הוא לא יכול, אפילו בתור טבל, כי כבר קלטו מחיצות. ולכן בעצם הוא היה מטמא את הטבל הזה ולאחר מכן היה מפריש בתוך ירושלים, יכול לפדות את זה, כי אפילו בזמן בית המקדש תרומה, מעשר ראשון ומעשר שני שנטמא, פודים אותם אפילו בירושלים.
ואיתא, למדנו במשנה: רבי שמעון בן יהודה אמר רבי יוסי - שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן, שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום. ועל מה נחלקו? על פירות שנגמרה מלאכתן שבית שמאי אומרים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים ובית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום.
רבי יעקב בר אידי ורבי יהושע בן לוי אמרו: הלכה כדברי התלמיד, כלומר הלכה כדברי רבי שמעון בן יהודה. וכמובן הלכה כבית הלל, שהם אומרים שטבל אפילו שנגמרה מלאכתו אז לא קלטו מחיצות, אז זה יכול בעצם להפריש מעשר, לפדות את המעשר בכל מקום.
[דף יז עמוד ב]
התלמיד °רבי שמעון בן יהודה שאמר משום °רבי יוסי בן חלפתא וכ°בית הלל שלא אומרים בטבל קלטוהו מחיצות. תנן: והדמאי נכנס ויוצא ונפדה אמר רבי זעירא°: ובלבד ג_לאבפירות שהן טבולין לדמאי, הא מעשר שני שהפריש מדמאי עצמו כבר תפסתו מחיצה.
מתני':
ג_לבאילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, או עומד לחוץ ונוטה לפנים — מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. בתי הבדים שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ או שפתחיהן לחוץ וחללן לפנים °בית שמאי אומרים הכל כלפנים, ו°בית הלל אומרים ג_לגמכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. ג_לדהלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קודש. ג_להבנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש וגגותיהן חול. בנויות בקודש ובחול, ופתוחות לקודש ולחול — תוכן וגגותיהן, מכנגד הקודש ולקודש קודש, מכנגד החול ולחול חול.
גמ': תנן: בתי הבדים שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ או שפתחיהן לחוץ וחללן לפנים °בית שמאי אומרים הכל כלפנים ו°בית הלל אומרים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. אמר רבי אלעזר° בן פדת °בית הלל ג_לולחומרין. רבי יוסה° אסי בעי: מהו לחומרין? אמר רבי יונה° כהדא דתנינן תמן כמו ששנינו שם בתי הבדין שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ — מכנגד החומה ולפנים כלפנים שכיוון שגם הפתח וגם החלל בפנים — נידון כבפנים, שאוכלים שם קדשים קלים ואן פודים שם מעשר שני. מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ לחומרה: אין אוכלים שם קדשים קלים כלפנים ולא פודין שם מעשר שני כלחוץ. פתחיהן לחוץ וחללן לפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ שכיוון שגם הפתח וגם החלל בחוץ — נידון כלחוץ, שאין אוכלים שם קדשים קלים ופודים שם מעשר שני. מכנגד החומה ולפנים כלפנים לחומרה אין אוכלים שם קדשים קלים כלפנים ולא פודין שם מעשר שני כלחוץ. תנן: הלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קודש בנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש וגגותיהן חול בנויות בקודש ובחול ופתוחות לקודש ולחול תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש מכנגד החול ולחול חול. אמר רבי יעקב בר אחא°: כיני מתניתא כך כוונת המשנה ג_לזבנויות בחול ופתוחות לקדש ולחול כולה חול. בנויות בקדש ופתוחות לקדש ולחול כולה קדש. בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול כנגד הקדש קדש כנגד החול חול.
כנ"ל, למדנו במשנה שהדמאי נכנס ויוצא ונפדה. אמר רבי זעירא, אמר רבי יוסי: ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי. כלומר, מה שהמשנה אמרה שהדמאי נכנס ויוצא ונפדה, לא רק הרי על מעשר שני, מעשר שני של דמאי, אלא על טבל דמאי. כן, טבל שהוא דמאי, אז הוא יוצא בתור טבל ומפרישים מעשר שני ופודים אותו. אבל הא דמאי עצמו כבר תפסתו מחיצה.
בפרק ג' אחד, אז אומרת המשנה: אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, כלומר בתוך ירושלים, או עומד לחוץ ונוטה לפנים — מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. זה עניין של אכילת קודשים, עניין של מעשר שני, שמחוץ לחומה מותר לפדות ואסור לאכול, בתוך החומה אוכלים ואסור לפדות.
בתי שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ או שפתחיהן לחוץ וחללן לפנים - בתי בדים - אז בית שמאי אומרים הכל כלפנים. כלומר הם מחמירים, בית שמאי מחמירים, אומרים שהכל כלפנים. הגמרא תגיד זה רק לחומרה, אנחנו נראה את זה בהמשך. ובית הלל אומרים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ.
הלשכות בנויות בקודש, כלומר בתוך העזרה, ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קודש. בנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש וגגותיהן חול. בנויות בקודש ובחול, ופתוחות לקודש ולחול — תוכן וגגותיהן, מכנגד הקודש ולקודש קודש, מכנגד החול ולחול חול. זה מה שאנחנו מכירים את בית המוקד, שבדיוק היה בנוי ככה, שחצי קודש חצי חול. גם את העניין של שער גזית - שם גם כן היה חלק שהיה חול וחלק קודש, היה שם שני פתחים, בדיוק באותה שיטה.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה בתי שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ או שפתחיהן לחוץ וחללן לפנים בית שמאי אומרים הכל כלפנים ובית הלל - אומרים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. אמר רבי אלעזר בית הלל לחומרין. כלומר שבית הלל מחמירים. רבי יוסה בעי: מהו לחומרין? הרי לכאורה יש פה גם חומרה וגם קולא. אז מה לחומרין? אמר רבי יונה הדא דתנינן תמן: בתי הבדין שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ — מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. כלומר, כיוון שגם הפתח וגם החלל הוא בפנים, אז זה נידון כפנים לגמרי, אוכלים שם קודשים קלים ולא פודים שם מעשר שני. מכנגד החומה ולחוץ, אז לחומרה - מצד אחד אין שם קדשים קלים כלפנים, אלא מתייחסים לזה כאילו זה לחוץ, מצד שני לא פודין שם מעשר שני כלחוץ, אלא מתייחסים אל זה כפנים. יוצאים משני הכיוונים לחומרה.
עכשיו, פתחיהן לחוץ וחללן לפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ, כיוון שגם הפתח וגם החלל בחוץ, אז זה נידון כלחוץ לגמרי, לא אוכלים קודשים קלים ופודים מעשר שני. אבל מכנגד החומה ולפנים כלפנים - פה אנחנו אומרים שזה כלפנים לחומרה, שמצד אחד אין שם קדשים קלים כלפנים, אלא מתייחסים לזה כלחוץ, מצד שני לא פודין שם מעשר שני כלחוץ, אלא מתייחסים לזה כלפנים.
כנ"ל, למדנו במשנה על לשכות: בנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קודש. בנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש וגגותיהן חול. בנויות בקודש ובחול, ופתוחות לקודש ולחול - כמו שיש שני פתחים - תוכן וגגותיהן, מכנגד הקודש ולקודש קודש, מכנגד החול ולחול חול.
אמר רבי יעקב בר אחא: כיני מתניתא - כך צריך להבין את זה: בנויות בחול ופתוחות לקודש ולחול, אז הכל חול. בנויות בקודש ופתוחות לקודש ולחול, כולו קודש. כלומר בעצם אם זה בנוי כולו בקודש אז לא אכפת לי הפתחים, אותו דבר אם הוא בנוי כולו בחול לא אכפת לי הפתחים, אבל בנויות בקודש ובחול ופתוחות לקודש ולחול - פה כנגד הקודש קודש, כנגד החול חול.
אומרת הגמרא: אין דעתא מר תוכן קודש, ממש במקום שאנחנו רואים שהוא קודש, אז אוכלים שם קודשי קודשים כמו העזרה, ושוחטים שם קודשים קלים, כי קודשים קלים שוחטים בכל העזרה. וטמא שיכנס לשם חייב, כי זה קודש גמור.
רבי יודן אמר בשם רב: אין לוקים אלא על אורך מאה ושמונים ושבע על רוחב מאה שלושים וחמש. כלומר הוא סובר שרק על שטח העזרה לוקים, אבל על לשכות, למרות שמותר לאכול שם קודשים קלים, מותר לשחוט שם קודשים קלים, מותר לאכול קודשי קודשים אפילו, בכל מקרה לא לוקים על הלשכות.
ותני כן, כלומר יש לנו גם ברייתא כזאת: לשכה שהיא בנויה בשווי חומת העזרה, אוכלים שם קודשי קודשים ושוחטים שם קודשים קלים, וטמא שיכנס לשם פטור, כמו שאמר רב.
ואומרת הגמרא: והתני - בנויה בחול ופתוחה לקודש, אז תוכה קודש וגגה חול, אוכלים שם קודשי קודשים ושוחטים שם קודשים קלים וחייבים עליהם משום טומאה. רואים מכאן שהלשכות הן קודש לגמרי, עד כדי כך שאפילו לוקים עליהן משום טומאה. רואים מכאן שלא רק על המאה שלושים וחמש על המאה שמונים ושבע לוקים, אלא גם על לשכות.
אומרת הגמרא: תיפתר כדתני רבה בר סנה - הברייתא שאמרה שטמא שיכנס לשם פטור, זה משנת רבי עקיבא. אבל דברי חכמים - כל הלשכות הולכים אחר פתחן, שאם הפתח פתוח לקודש אז זה כמו קודש לגמרי, שגם אוכלים שם קודשי קודשים וגם שוחטים קודשים קלים וגם לוקים עליהם.
ולכאורה זה פתרון שיכול להסביר לנו את העניין של איך יכלו להקריב. אנחנו יודעים שכתוב בבית שני שבפסח מצרים הקריבו שם מיליון ומאתיים אלף קורבנות, וגם אנחנו יודעים שפסח היה מוקרב בשלוש קבוצות, אז ככה שבכל קבוצה היה לפחות ארבע מאות אלף קורבנות. בגודל העזרה של מאה שמונים ושבע על מאה שלושים וחמש, אין שם מקום לכזו כמות. אז יש פרשנים שאומרים שבעצם זה גוזמא, אבל גם אם ניקח את מה שאומר פלאביוס, שהיה שם חמש מאות אלף - זה גם כן בלתי אפשרי בכזה שטח. אבל אם אנחנו אומרים שבעצם הלשכות עצמן, אם הן פתוחות לקודש הדין שלהן כמו קודש, אז אם ככה זה אפשרי, שהרי כל ההר היה בנוי קשתות קשתות, אז אפשרי שבעצם היו פתחים שפתוחים לעזרה, ומתחת ההר היה אפשר לשחוט וכך היה מקום לכולם.
[דף יח עמוד א]
הן דאת אמר תוכן קודש — אוכלין שם קדשי קדשים, ושוחטין שם קדשים קלים, וטמא שנכנס לשם חייב. רב יהודה° נשיאה אמר בשם רב° אבא בר אייבו: אין לוקין אלא על אורך מאה ושמונים ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש שטח העזרה. ותני: לשכה שהיא בנויה בשיווי חומת העזרה — אוכלין שם קדשי קדשים, ושוחטין שם קדשים קלים, וטמא שנכנס לשם פטור כמו רב° אבא בר אייבו. והתני בנויה בחול ופתוחה לקדש תוכה קדש וגגה חול אכלים שם קדשי קדשים ושוחטים שם קדשים קלים וחייבים עליה משום טמאה? תיפתר כהדא תנייא דתני אמר °רבי יוסי בן חלפתא הבריתא שאמרה שטמא שנכנס לשם פטור זו משנת °רבי עקיבא בן יוסף, אבל דברי חכמים הרי הוא ככל הלשכות וכל הלשכות הולכין אחר פתחיהן.
מתני':
מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא — בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בוולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ — °בית שמאי אומרים: הכל ייפדה ויאכל בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ; ו°בית הלל אומרים: ג_לח הכל ייפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים.
גמ': כתיב (דברים ראה יד כד) כי לא תוכל שאתו ונתתה בכסף מה אנן קיימין אם בריחוק מקום — כבר כתיב כי ירבה ממך הדרך אם בקירוב מקום לרבות שאפשר לפדות אפילו בירושלים כבר כתיב (דברים ראה יד כד) כי ירחק ממך המקום אלא מהו לא תוכל שאתו לא תוכל לאכלו מאחר שנטמא וכתיב ונתת הכסף מכאן שמעשר שנטמא פודים אותו אפילו בירושלים תנן: מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בולד הטומאה תני בר קפרא° אמר ג_לט מה שנאמר במשנהשנטמא באב הטומאה הכוונה שנטמא בטומאה דבר תורה מה שנאמר שנטמא בוולד הטומאה הכוונה שנטמא בטומאה מדבריהן כגון כלים שנגעו במשקים. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: בין זה בין זה דבר תורה.
רב ירושלמי מסכת מעשר שני, דף י"ח. אנחנו מתחילים מפרק ג' הלכה א' עם המשנה.
אומרת המשנה, מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא, אז בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בוולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ. אז בית שמאי אומרים הכל ייפדה ויאכל בפנים, כלומר הכל ייפדה ויאכל בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. כלומר אם הוא נטמא באב הטומאה מחוץ לירושלים ונכנס, או שנכנס ונטמא בין באב הטומאה בין בוולד הטומאה, בכל מקרה ייפדה ויאכל בפנים, ורק אם הוא נטמא באב הטומאה מחוץ לירושלים, אז ייפדה ויאכל מחוץ לירושלים.
ובית הלל אומרים הכל ייפדה ויאכל בחוץ. כלומר מותר, אפשר לפדות אותו, בין אם הוא נטמא באב הטומאה, בין אם נטמא בוולד הטומאה, אז בכל מקרה פודים אותו ואפשר להוציא מחוץ לירושלים ולאכול את זה, חוץ משנטמא בוולד הטומאה בפנים. כלומר, אם הוא נטמא בוולד הטומאה בתוך ירושלים, אז הוא ייפדה ויאכל בירושלים.
מה הסברות של כל אחד? אומרת הגמרא, כתיב כי לא תוכל שאתו... ונתת בכסף. עכשיו מה אומרים? אם הכוונה לא תוכל שאתו בגלל שזה מקום רחוק, הרי כבר כתיב כי ירבה ממך הדרך. ואם הכוונה בקירוב מקום, כלומר לרבות שאפשר לפדות אפילו בירושלים - הרי כבר כתיב כי ירחק ממך המקום. כלומר, התורה אומרת שאסור לפדות בתוך ירושלים, אלא רק כשירחק ממך, מחוץ לירושלים.
אז מהו לא תוכל שאתו? לא תוכל לאוכלו מאחר שנטמא. כלומר, אפילו בתוך ירושלים, אם אתה לא יכול לאכול אותו מאחר שהוא נטמא, אז כתיב מיד אחרי זה ונתת בכסף. מכאן שמעשר שני שנטמא פודים אותו אפילו בירושלים.
עוד במשנה, מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא, בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בוולד הטומאה - יש לנו מחלוקת מה הכוונה באב הטומאה, מה הכוונה בוולד הטומאה. המחלוקת בין בר קפרא לרבי יוחנן. תני בר קפרא אמר, מה שנאמר במשנה שנטמא באב הטומאה, הכוונה נטמא בטומאה דבר תורה, טומאה דאורייתא. ומה שנאמר וולד טומאה, הכוונה שנטמא בטומאה מדבריהם, כמו כלים שנטמאו במשקים. זאת אומרת, וולד הטומאה זה לא טומאה שהיא דאורייתא, אלא טומאה שהיא דרבנן.
רבי יוחנן אמר בין זה בין זה דבר תורה. כלומר, בין אם נטמא באב הטומאה, בין אם נטמא בוולד הטומאה, שתיהן טומאות דאורייתא.
[דף יח עמוד ב]
וקשיא מד °בית שמאי על דרבי יוחנן° בר נפחא ד°בית שמאי אומרים הכל ייפדה ויאכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ, מה בין וולד הטומאה בחוץ ובין אב הטומאה בחוץ? זה וזה לא דבר תורה הוא! ועל דברי °בית הלל לא מקשייא ד°בית הלל אמרין הכל ייפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים, מה בין ולד הטומאה בפנים מה בין אב הטומאה בפנים? זה וזה לא דבר תורה הוא! באמת לרבי יוחנן° בר נפחא קשה בין מדברי°בית שמאי ובין מדברי°בית הלל. מה שאמרו רבנן שקשה מדברי°בית שמאי לא הוי בה רבנן אלא על דבר קפרא° וקשיא דבר קפרא° על ד°בית שמאי ד°בית שמאי אומרים: הכל ייפדה ויאכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ — מה בין אב הטומאה בין בחוץ בין בפנים? זה וזה לא דבר תורה הוא! שהרי אם הטומאה דאוריתא המחיצות לא קולטות, ולמה אם נטמא בפנים לא יכול לצאת? לעולם גם אם נטמא בפנים יוצא אלא גזרו שלא יצא שלא יהו אומרים ראינו מעשר שני שנכנס ויוצא ולא ידעו שנטמא בפנים אבל כשנטמא בחוץ הכל יודעים שלא קלטוהו מחיצות מעתה כשם שלא יוצא כך לא ייפדה שלא יהו אומרים ראינו מעשר שני נכנס לירושלים ונפדה אלא בשעה שניטמא בפנים כבר קדם כשהיה טהור מחיצה תופסתו. בשעה שניטמא בחוץ ונכנס, אין מחיצה תופסתו. ואפילו על ד°בית הלל לית הוא מקשייא ד°בית הלל אומרים הכל ייפדה ויאכל בחוץ אף אם נכנס. חוץ משנטמא בוולד הטומאה בפנים מה בין ולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים? זה וזה לא מדבריהן הוא. כשנטמא בולד הטומאה בחוץ כאילו התנה ג_משהכניסן על מנת שלא תתפשנו מחיצה. אמר רבי זעירה°: הדא אמרה: מעשר שני טהור שהכניסו על מנת שלא תתפשנו מחיצות אין מחיצה תופשתו. רבי יונה° בעי: טהור דבר תורה ואת אמרת הכין? אלא כיני קליטת מחיצות זה רק דרבנן ואם עבר ופדאו פדוי והם אמרו שאם נטמא בוולד הטמאה — כאילו התנא שלא יתפסו מחיצות, והתנאי מועיל. אבל טהור — אפילו התנא בפירוש אינו כלום, וכבר תפסו מחיצות. רבי יעקב דרומייא° בעי קומי שאל את רבי יוסי° בר זבידא את הקושיה שהקשנו על הסברא שאמרה שהסיבה של°בית שמאי שאם נטמא חוץ לירושלים ונכנס — לא יצא, שלא יהו אומרים: ראינו מעשר שני נכנס לירושלים ויוצא מעתה לא יפדה וענה לו רבי יוסי° בר זבידא קול יוצא ליוצא ואין קול יוצא לפדיון. רבי חייה בר אדא° בעי קומי שאל את רבי מנא° בן יונה לשיטת בר קפרא° לשיטת ד°בית הלל ניטמא בולד הטומאה ופדאו שחייב לאכלו בירושלים וחזר וניטמא באב הטומאה מי אמרינן הואיל ועכשיו טמא באב הטומאה יהיה מותר להוציאו לחוץ ואם כן אולי צריך לחזור ולפדותו שהרי כשהיה טמא בוולד הטומאה אף שפדאו נשאר בו קשר למעשר שני שהרי היה אסור להוציאו מירושלים
אומרת הגמרא, וקשיא בית שמאי על דרבי יוחנן. כלומר, לפי רבי יוחנן ששתי הטומאות הן דבר תורה, קשה - הרי בית שמאי אומרים הכל ייפדה ויאכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. אם מדובר שהטומאה היא טומאה דאורייתא, מה בין וולד הטומאה בחוץ ובין אב הטומאה בחוץ? זה וזה לא דבר תורה הוא! כלומר, אם גם וולד הטומאה מדובר בטומאה דאורייתא, אז מה זה משנה אם הוא נטמא באב הטומאה או בוולד הטומאה? למה אם נטמא בוולד הטומאה צריך להכניס אותו לתוך ירושלים ולפדות ולאכול, ואם נטמא באב הטומאה פודה ואוכל בחוץ.
שואלת הגמרא, למה אתה שואל רק על בית שמאי? דברי בית הלל לא מקשייא? הרי בית הלל אומרים הכל ייפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. אז גם כאן, מה בין ולד הטומאה בפנים מה בין אב הטומאה בפנים? זה וזה לא דבר תורה הוא! כלומר, אם שתי הטומאות הן דבר תורה לפי רבי יוחנן, למה אם נטמא בוולד הטומאה בפנים ייפדה ויאכל בירושלים, ואילו אם נטמא באב הטומאה בפנים יכול להוציא מחוץ לירושלים? מה ההבדל ביניהם?
אומרת הגמרא, באמת לרבי יוחנן קשה בין מדברי בית שמאי ובין מדברי בית הלל. ומה שהגמרא הקשתה על בית שמאי, לא היה זה על רבנן, אלא על דברי בר קפרא. כלומר לא התעסקו בכלל בדברי רבי יוחנן, כי באמת לרבי יוחנן קשה על שניהם - גם על בית הלל, גם על בית שמאי. אלא הם מדברים על דברי בר קפרא, ועל דברי בר קפרא באמת קשה על בית שמאי.
הגמרא חוזרת ואומרת את הקושיה: וקשיא דבר קפרא על דבית שמאי, דבית שמאי אומרים הכל ייפדה ויאכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. ולפי ההסבר של בר קפרא, שמדובר באב הטומאה דאורייתא, מה בין אב הטומאה בין בחוץ בין בפנים? זה וזה לא דבר תורה הוא! כלומר, למה בית שמאי אומרים שאם הוא נטמא בפנים צריך לפדות ולאכול בפנים, ואם נטמא בחוץ יכול לפדות ולאכול בחוץ? הרי אם מדובר בטומאה דאורייתא, המחיצות בכלל לא קולטות. אז למה את מה שנטמא בפנים אי אפשר להוציא לחוץ ולאכול בחוץ?
עונה הגמרא: שלא יהו אומרים ראינו מעשר שני נכנס לירושלים ונפדה. בשעה שניטמא בפנים, כבר קודם - כשעדיין היה טהור - מחיצה תפסה אותו, ואחרי זה הכל נטמא. אז לכן ייפדה ויאכל בירושלים. אבל בשעה שנטמא בחוץ, גם אם אחרי זה הוא נכנס - הוא נכנס בטומאה, אין המחיצות קולטות אותו.
שואלת הגמרא, ואפילו על ד' בית הלל לית הוא מקשייא? הרי בית הלל אומרים הכל ייפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בוולד הטומאה בפנים. עכשיו, לפי בר קפרא מדובר בוולד הטומאה דרבנן. מה בין ולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים? זה וזה לא מדבריהן הוא. הרי מדאורייתא המעשר שני טהור. אז למה אם הוא נטמא בחוץ לא יכניס אותו פנימה ויאכל בירושלים?
עונה הגמרא: על מנת שלא תפשנו מחיצה. כשהוא נטמא בוולד הטומאה בחוץ, רואים את זה כאילו שהוא התנה, שגם אם ייכנס, זה היה על מנת שלא תתפסנו מחיצה.
אמר רבי זעירה: הדא אמרה מעשר שני טהור שהכניסו על מנת שלא תתפשנו מחיצות אין מחיצה תופשתו. כלומר, מכאן נוכל ללמוד - מזה שאתה אומר שרואים כאילו שהוא התנה כשנטמא בוולד טומאה דרבנן, אז רואים מכאן שאדם יכול לעשות דבר כזה.
רבי יונה בעי: טהור דבר תורה ואת אמרת הכין? הרי מדאורייתא המעשר הזה טהור לגמרי, כי אמרנו שלפי בר קפרא מדובר בוולד טומאה דרבנן, זה לא טומאה דאורייתא. אז אם הוא טהור מדאורייתא, איך זה יכול להיות שהמחיצות לא קולטות?
אלא כן היא - באמת קליטת מחיצות זה רק דרבנן. כלומר, מדאורייתא, אם אדם הכניס את הפירות לירושלים, עבר ופדאו פדוי. כלומר, יכול אפילו לפדות בתוך ירושלים, כי המחיצות לא קולטות מדאורייתא. כל העניין של קליטת מחיצות זה רק דרבנן, וחכמים אמרו שאם נטמא בוולד הטומאה זה כאילו הוא תנה שלא יתפסו מחיצות והתנאי מועיל. אבל בטהור, אפילו אם יתנה בפירוש - אינו כלום, וכבר תפסו מחיצות.
רבי יעקב דרומייא בעי קומי רבי יוסי - מוריק את הקושיה שהקשנו קודם. כלומר, נטמא חוץ לירושלים ונכנס - לא יצא, שלא יהו אומרים ראינו מעשר שני נכנס לירושלים ויוצא. ככה אמרנו בהסברה של בית שמאי, ואז הקשנו "מעתה לא ייפדה". כלומר, אם אתה חושש שיהיו אנשים שלא יודעים שזה נטמא, ויראו אותו מכניס ומוציא, יחשבו שמותר להוציא מעשר שני. אז מעתה גם לא ייפדה, כי יראו שמעשר שני נכנס לירושלים ופודים אותו שם, ויחשבו שזה בטהרה.
ענה לו רבי יוסי: קול יוצא ליוצא ואין קול יוצא לפדיון. כלומר, יציאה של פירות זה דבר שהרבה אנשים רואים, יש לזה קול. הפדיון עצמו אדם עושה בינו לבין עצמו, אין לזה קול, לכן אין חשש ולא גזרו על זה.
רבי חייה בר אדא בעי קומי רבי מנא - לשיטת בר קפרא, לשיטת בית הלל: נטמא בוולד הטומאה בתוך ירושלים - פדה אותו, ואז חייבים לאכול את זה בתוך ירושלים, ולאחר מכן הוא חזר ונטמא באב הטומאה. אז אולי עכשיו, אחרי שהוא חזר ונטמא באב הטומאה, יהיה מותר להוציא אותו מחוץ לירושלים, ואולי צריך לחזור ולפדות אותו.
עונה הגמרא: אם היו המעות הראשונות קיימות - מחלל עליהם, ואם לאו - אינו מחלל עליהם אלא על אחרות. זאת אומרת, אם המטבעות קיימות הוא יוכל לחלל על אותן מטבעות שפדה בהן כשזה נטמא בוולד הטומאה, ואם לא - צריך מטבעות אחרות. אבל על המטבעות השניות אין לוקים, כי זה רק דרבנן.
תנן - אמרנו במשנה, מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא, בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בוולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ. בית שמאי אומרים הכל ייפדה ויאכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. ובית הלל אומרים הכל ייפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בוולד הטומאה בפנים.
רבי יונה בעי: אף הלקוח בכסף מעשר שני כן? כלומר, האם כמו שהדין במעשר שני, גם מה שנקנה בכסף מעשר שני יהיה בו אותו דין? שאם אדם קנה פירות בכסף מעשר שני והם נטמאו, תהיה אותה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי?
אמר רבי מנא: מחיצה תופסת. פירות מעשר שני שנכנסו לירושלים - המחיצות קולטות והוא חייב לאכול אותם בירושלים, וגם הלקוח בכסף מעשר שני תופס, כי אדם שקונה בכסף מעשר שני פירות, הדין הוא שהוא חייב להעלות אותם לירושלים. יש לשניהם אותו דין. אז כשם שנאמר במחיצה כך נאמר בלקוח - אותה מחלוקת תהיה קיימת בין בית הלל לבית שמאי.
[דף יט עמוד א]
? נאמר: אם היו המעות הראשונות קיימות מחלל עליהן, ואם לאו אינו מחלל עליהן אלא על אחרות ואין לוקין על המעות השניות. תנן: מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא — בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ °בית שמאי אומרים הכל ייפדה ויאכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ ו°בית הלל אומרים הכל ייפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים רבי יונה° בעי שאל: אף הלקוח בכסף מעשר שני כן שאם קנה פירות בכסף מעשר שני ונטמא תהיה אותה מחלוקת? אמר רבי מנא° בן יונה: מחיצה תופסת וחייבים לאכול בירושלים. והלקוח בכסף מעשר שני תופס וחייבים להעלותו לירושלים. כשם שנאמר במחיצה כך נאמר בלקוח.
מתני':ג_מאהלקוח בכסף מעשר שנטמא ייפדה. °רבי יהודה בר עילאי אומר: יקבר. אמרו לו ל°רבי יהודה בר עילאי: מה? אם מעשר שני עצמו שניטמא, הרי זה נפדה, הלקוח בכסף מעשר שניטמא אינו דין שייפדה? אמר להן: לא! אם אמרתם במעשר שני עצמו, שכן הוא נפדה בטהור ובריחוק מקום, תאמרו בלקוח מכסף מעשר שאינו נפדה בטהור ובריחוק מקום? ג_מבצבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו שמעשר שני כקדשי בדק הבית, וצריכים העמדה והערכה, ואי אפשר להעמיד צבי מת. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: ייפדה שקדשי בדק הבית אינם צריכים העמדה והערכה. לקחו חי ושחטו ונטמא - ייפדה שאחר שחיטה הרי הוא כפירות שאינם בהעמדה והערכה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: יקבר. לקחו שחוט ונטמא - הרי הוא לו כפירות. ג_מגהמשאיל קנקן למעשר שני, אף על פי שגפן, לא קנה מעשר. זלף לתוכן יין טבל סתם ואחר כך קרא להם שם מעשר, אם קרא להם שם עד שלא גפן, לא קנה מעשר; משגפן קנה מעשר. ג_מדעד שלא גפן עולות באחד ומאה, משגפן מקדשות בכל שהן. ג_מהעד שלא גפן תורם מאחת על הכל, משגפן תורם מכל אחת ואחת. ואם בכל זאת רוצה לתרום מאחת על הכל °בית שמאי אומרים: מפתח ומערה לגת אף שאם היו פתוחות מתחילה היה יכול לעשר מאחת על הכל. ו°בית הלל אומרים: ג_מומפתח ואינו צריך לערות. מה שאמרנו שאם קרא שם משגפן, קנה מעשר. במה דברים אמורים? במקום שדרכן לימכור סתומות. אבל במקום שדרכן לימכור פתוחות כשם שאם היה קונה חבית יין בכסף מעשר שני לא יצא קנקן לחולין אף כאן לא קנה מעשר. ואם רצה להחמיר על עצמו למכור במידה שמקפיד למכור יין במידה. אפילו במקום שדרכם למכור סתומות, יצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: אף האומר לחבירו "חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקניה" - יצא קנקן לחולין.
גמ': תנן: הלקוח בכסף מעשר שנטמא ייפדה. °רבי יהודה בר עילאי אומר יקבר. מה טעמא? ד°רבי יהודה בר עילאי? דכתיב ונתתה בכסף - כסף ראשון ולא כסף שני שרק פעם אחת מותר לפדות. אם כן למה כשחכמים הקשו ל°רבי יהודה בר עילאי מקל וחומר הוא לא ענה בפשטות שזו גזרת הכתוב? אלא מן מה דאינון מתיבין ליה כיוון שהם הקשו לו מקל וחומר, הוא מותיב לון מקל וחומר. תנן: צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו. מאי טעמא? אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא: צבי שנקנה בכסף מעשר שני עשו אותו כקדשי בדק הבית ג_מזלטעון העמדה והערכה וכיוון שמת ואי אפשר להעמידו יקבר. רבי ירמיה° בעי קומי שאל את רבי זעירה°:
אנחנו תמיד בראש עם מעשר שני, דף יט. אנחנו מתחילים מהמשנה פרק ג' הלכה ו', ואומרת המשנה הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא ייפדה. רבי יהודה אומר ייקבר. אמרו לו לרבי יהודה מה עם מעשר שני עצמו, שהוא בעצם העיקר, אם הוא נטמא? הרי זה נפדה. הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא אינו דין שייפדה? אמר להם לא. אם אמרתם במעשר שני עצמו, שכן הוא נפדה בטהור ובריחוק מקום, כן אדם הרי יכול לפדות מעשר שני מחוץ לירושלים. תאמרו בלקוח בכסף מעשר שאינו נפדה בטהור ובריחוק מקום? הרי גם לפי חכמים אם אדם קנה בכסף מעשר שני פירות, הוא חייב להעלות אותם לירושלים. אז הוא לא יכול לפדות אותם מחוץ לירושלים. אז רואים מכאן שהלקוח בכסף מעשר שני הוא יותר חמור מאשר מעשר שני עצמו.
צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו, כן? כיוון שתנא קמא סובר שמעשר שני זה כמו קדשי בדק הבית, והם צריכים העמדה והערכה, וכיוון שהוא מת ואי אפשר להעמיד אותו ולהעריך אותו, ממילא ייקבר הוא ועורו. ורבי שמעון אומר ייפדה, כי הוא סובר שקדשי בדק הבית לא צריכים העמדה והערכה. לקחו חי ושחטו ונטמא. כלומר אם הוא קנה אותו חי בכסף מעשר שני ולאחר מכן שחט אותו ואחרי זה הוא נטמא, אז פה כולם מודים ייפדה, כי אחרי שחיטה הדין שלו כמו פירות, כן? שפירות הם לא בעמדה והערכה. ורבי יוסי אומר: יקבר. גם פה ייקבר. לקחו שחוט ונטמא הרי הוא לו כפירות. כן? כלומר, אם הוא קנה בכסף מעשר שני בהמה שחוטה ואחרי זה נטמאה, אז פה גם רבי יוסי מודה שהרי הוא לו כפירות. כן, כל מקום שהוא חולק זה רק אם הוא קנה אותו כשהוא היה חי ולאחר מכן שחט אותו. כלומר כיוון שהוא קנה אותו כשהוא חי, אז בעצם הוא כן בעמדה והערכה. אבל אם הוא קנה אותו מראש שחוט, אז גם רבי יוסי מודה שהוא כמו פירות, שהוא לא בעמדה והערכה, ולכן יכול לפדות אותם.
המשאיל קנקן למעשר שני, אף על פי שגפן, לא קנה מעשר. כלומר הוא שם בפנים בתוך הקנקן מעשר שני, והוא סתם את זה, אף על פי כן לא קנה מעשר. זלף לתוכן יין תבל סתם. כלומר הוא מילא את הכד ביין סתם, יין תבל, ולאחר מכן קרא לזה שם מעשר. אז פה תלוי - אם קרא להם שם עד שלא גפן, לא קנה מעשר. כלומר, אם הוא קרא להם שם כשזה עדיין פתוח, החביות פתוחות, קנקנים פתוחים, והוא אמר זה יהיה מעשר שני, אז לא קנה את הכד. אבל אם משגפן, כלומר אם קודם כל סתם אותם לגמרי ואז הוא אמר זה מעשר שני, אז פה קנה מעשר.
עוד דין, עד שלא גפן עולות באחד ומאה. כן, כלומר אין להם את החשיבות של, כמו שאמרנו, חביות סתומות שהם דבר חשוב ולא בטלות. אז עד שלא גפן עולות באחד ומאה, משגפן מקדשות בכל שהן. עוד דין, עד שלא גפן תורם מאחת על הכל, כן? שאני רואה כאילו שכולן מעורבבות. משגפן תורם מכל אחת ואחת, כל אחת היא עצמאית, ולכן צריך לתרום מכל אחת על עצמה.
עכשיו, אם בכל זאת הוא רוצה לתרום מאחת על הכל, אחרי שהוא גפן, הוא החליט שהוא כן רוצה לתרום אחת על הכל. אז בית שמאי אומרים: מפתח לגת, כלומר הוא חייב לפתוח את החביות ולשפוך הכל לגת. כן? כלומר, למרות שבתחילה כשהם היו פתוחות אז הוא לא היה צריך לשפוך את זה לגת, היה יכול לתרום מאחת על הכל, אבל אחרי שהוא גפן אז כל אחת היא עצמאית. לכן לפי בית שמאי אם הוא רוצה עכשיו לתרום מאחת על כולם, אז הוא חייב לשפוך אותם חזרה לגת, ואז הוא יכול לעשות מאחת על הכל. ובית הלל אומרים: מפתח ואינו צריך לערות.
עוד דין. אמרה המשנה מה שאמרנו שאם קרא שם משגפן קנה מעשר. אמרנו שאם הוא מילא את הכדים ביין אחרי שהוא סתם את החביות, רק אז הוא קרא לזה שם מעשר, אז קנה מעשר. אז באמת במה דברים אמורים? במקום שדרכן לימכור סתומות. אבל במקום שדרכן לימכור פתוחות, אז כשם שאם היה קונה חבית יין בכסף מעשר שני אז לא היה יוצא קנקן לחולין, אז גם כאן לא יצא קנקן לחולין, כי זה דברים מקבילים. כן, כשאני אומר "קנה מעשר", הכוונה שבעצם יש שם מעשר לכל החבית, ואז אדם יכול לקנות את זה בכסף מעשר שני, כן? ואם הוא קנה בכסף מעשר שני אז הכד עצמו יוצא לחולין.
עכשיו, אם רצה להחמיר על עצמו למכור, רואים אותו אדם הוא מקפיד למכור יין רק במידה, כך שאפילו במקום שדרכן למכר סתומות, כן, במקרה כזה, לגבי קונה - אדם שקונה והמוכר מקפיד למכור במידה, אז אפילו שדרכן למכור בסתומות אז שמה יצא קנקן לחולין. כן, מה שכתוב כאן "יצא קנקן לחולין", הכוונה שלא תפס בו שם מעשר, כן? כי פה מדובר על המוכר שהוא גפן את היין, נוגע בתוך החביות, אז אם הוא רגיל למכור במידה אז יצא קנקן לחולין, הכוונה שלא יחול עליו שם מעשר.
רבי שמעון אומר: אף האומר לחבירו "חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקניה" - יצא קנקן לחולין. כן, הגמרא תסביר על מה בדיוק מדובר. זה מקרה מאוד מיוחד, שאדם שאומנם מוכר את החבית אבל בתוכה, בתוך חבית של מעשר שני, יש לו רביעית של חולין, ובמקרה כזה הקנקן לא חל עליו שם מעשר. הגמרא תדבר על זה כבר.
למדנו במשנה הלקוח בכסף מעשר שנטמא ייפדה. רבי יהודה אומר: יקבר. שואלת הגמרא מה טעמא דרבי יהודה? דכתיב "ונתתו בכסף". לומדים כאן - כסף ראשון ולא כסף שני. כלומר שרק פעם אחת מותר לפדות ולא פעמיים, ולכן אם הוא קנה פירות בכסף מעשר שני, יותר אי אפשר לפדות אותם, ואם נטמאו אז קובר אותם. אם כן, שואלת הגמרא אם ככה למה בעצם חכמים הקשו לרבי יהודה מקל וחומר? הוא לא ענה להם בפשטות שזה גזירת הכתוב, למה הוא ענה להם קל וחומר אחר? אמרה הגמרא אלא מן מה דאינון מתיבין ליה מקל וחומר, הוא מותיב לון מקל וחומר. כלומר, כיוון שהם שאלו אותו בקל וחומר, אז הוא ענה להם בקל וחומר, אבל באמת הסברה שלו זה גזירת הכתוב.
למדנו במשנה צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו. כלומר צריכים לקבור אותו. מה טעמא? אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן: צבי שנקנה בכסף מעשר שני עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה, וכיוון שהוא מת אז כבר אי אפשר להעמיד אותו, אז ממילא יקבר.
[דף יט עמוד ב]
בהמה טמאה מהו שתיטען העמדה והערכה? כי אולי כל מה שאמרו שקדשי בדק הבית צריכים העמדה והערכה, זה רק בבהמות טהורות בעלות מום או חיות טהורות. שיש להם איזה שייכות למזבח. אבל בהמה טמאה שאין לה שייכות למזבח לא. אמר ליה: אילולי דאמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא שחיה טהורה כגון צבי טעונה העמדה והערכה ולכן אם מתה תיקבר הייתי אומר שאף חיה טהורה אינה בכלל העמדה והערכה. אבל ודאי שבהמה טמאה אינה בכלל הערכה והעמדה. אמר רבי הילא° אילעא: ותני כן: (ויקרא בחקותי כז כז) "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" - מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה, אף אני ארבה את המקדיש את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה, ומוציא את שאמר "הרי זה הקדש" ומתה שלא שוות שעת פדיונה לשעת הקדישה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מתניתא אמרה כן דתנן: חלב המוקדשים לא נהנים ולא מועלין. קדשי בדק הבית מועלין. ג_מחחמורה מועלין בה ובחלבה. וחלב לאו כמיתה היא שהרי פורש מהחי ואינו בהעמדה והערכה, ואף על פי כן פודים אותו שהרי כל שהוא טעון פדיון מועלין בו. אין תיפתריניה לשם הילכות מיתה היינו שתטען שמדובר שהקדיש את החלב אחר שנחלב שהוא כמקדיש את המתה? לא יכיל! דתנינן הקדיש חמורה. אמר רבי חנינא° בר חמא קומי רבי מנא° בן יונה: תיפתר כ°רבי שמעון בן יוחאי, ד°רבי שמעון בן יוחאי אמר: קדשי בדק הבית אין טעונין העמדה והערכה. אמר ליה: אין כ°רבי שמעון בן יוחאי, למה לי חמורה? אפילו שאר כל בהמה טהורה בעלת מום! אלא ודאי הבריתא כרבנן, ובהמה טמאה אינה בהעמדה והערכה. תנן: המשאיל קנקן למעשר שני, אף על פי שגפן, לא קנה מעשר. זלף לתוכן יין טבל סתם ואחר כך קרא להם שם מעשר, אם קרא להם שם עד שלא גפן לא קנה מעשר, משגפן קנה מעשר. מאי טעמא? אמר רבי זעירא°:
רבי ירמיה בעי קומי רבי זעירה: בהמה טמאה מהו שתיטען העמדה והערכה? כן, כי אולי כל מה שאמרו שקדשי בדק הבית צריכים העמדה והערכה זה רק לבהמות טהורות שהן בעלות מום או חיות טהורות, שבאיזשהו מקום יש להן שייכות למזבח, אבל בהמה טמאה שאין לה שום שייכות למזבח, אז אולי שמה לא צריך את העניין שתהיה ראויה לעמדה והערכה. אמר ליה: אילולי דאמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן שחיה טהורה טעונה העמדה והערכה - הרי ראינו מקודם שהסיבה שצבי שלקחו בכסף מעשר שני באמת יקבר על ידי עורו, זה מפני שהוא נקנה בכסף מעשר שני, ועשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה. כן, זאת אומרת, לפי רבי יוסי בשם רבי יוחנן, חיה טהורה טעונה העמדה והערכה. אז הוא אומר לו: אלמלא שרבי יוסי אמר את זה בשם רבי יוחנן, אני הייתי אומר חיה טהורה אינה בכלל העמדה והערכה, כיוון שהיא לא שייכת למזבח, אבל ודאי שבהמה טמאה אינה בכלל העמדה והערכה. ועכשיו, אחרי שאמרו שחיה היא כן בכלל העמדה והערכה, אז חיה טהורה היא כן בכלל העמדה והערכה, אבל בהמה טמאה -
אמר רבי הילא: ותני כן. כלומר, יש גם כן ברייתא שמוחה כמו שאמרנו. אומרת הברייתא: כתוב "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך". רואים מכאן שבהמה טמאה לא טעונה העמדה, כי לא כתוב "והעמיד", כתוב "פדה". עכשיו, אחרי שאנחנו למדנו שבהמה טמאה לא צריכה העמדה והערכה, נוכל ללמוד לגבי דברים אחרים שגם הם לא יצטרכו העמדה והערכה. מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה קדישה? בבהמה טמאה מדובר שהוא הקדיש אותה כשהיא חיה והוא פדה אותה כשהיא חיה, אז בעצם שעת פדיונה שווה לשעת הקדישה. אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה. כלומר, אם הוא מקדיש בהמה מתה ששווה שעת פדיונה לשעת הקדישה, אז כן אפשר לפדות אותה. ומוציא את שאמר "הרי זה הקדש" ומתה שלא שוות שעת פדיונה לשעת הקדישה, כיוון שלא שווה שעת פדיונה לשעת הקדישה, הוא לא יכול לפדות.
אמר רבי יוסי: מתניתא אמרה כן. כלומר, אפשר גם למצוא את זה מעוד ברייתא. למדנו: חלב מוקדשים לא נהנין ולא מועלים. אבל קדשי בדק הבית מועלים. ההמשך של הברייתא: חמורה מועלין בה ובחלבה. עכשיו, וחלב לאו כמיתה היא - הרי החלב פרש מהחי, אז זה כאילו חלק מהחי מת, אבל בכל זאת רואים שהוא טעון פדיון מועלין בו. רואים מכאן שלא צריכה העמדה והערכה. עכשיו מה הראיה שיש לו פדיון? כי אם מועלים בו, הרי כל דבר שמועלים בו אז הוא טעון פדיון. עכשיו, אין תיפתריניה לשם הילכות מיתה? כלומר לא תגיד בעצם שמדובר רק אחרי שהחלב נחלב, כלומר חמורה וחלב של חמורה שנחלב, שזה בעצם מקביל למקדיש מתה. לא יכיל! - אי אפשר לתרץ כך, תגיד הרי כתוב "חמורה", הרי כתוב שהקדיש חמורה, אז ברור שהחלב נוצר אחר כך.
אמר רבי חנינא קומי רבי מנא: תיפתר כרבי שמעון. כלומר, אין לך שום ראיה למה שרצית להגיד לי עכשיו שבהמה טמאה לא צריכה העמדה והערכה, כי אני יכול להגיד שהברייתא הזאת היא כרבי שמעון. הרי רבי שמעון אמר: קדשי בדק הבית אין טעונין העמדה והערכה. אז לכן החמורה, שאפילו אם לא הייתה בהמה טמאה, כיוון שהוא הקדיש אותה לבדק הבית, כל דבר שהוקדש לבדק הבית לפי רבי שמעון לא טעון העמדה והערכה. אמר ליה: אין כרבי שמעון, למה לי חמורה? כלומר, אם באמת הברייתא הייתה כרבי שמעון, אז למה הברייתא הזו צריכה לדבר דווקא על חמורה, שזה מקרה קצה? הרי אפילו שאר כל בהמה טהורה בעלת מום היה אותו דין. אלא ודאי הברייתא היא כרבי חנינא, ובהמה טמאה אינה בעמדה והערכה, ולכן גם מה שפורש ממנה הוא לא בעמדה והערכה.
תנן: המשאיל קנקן למעשר שני, אף על פי שגפן, לא קנה מעשר. כלומר, אם הוא השאיל קנקן ומילא בתוכו מעשר שני, אז גם אם הוא סתם אותו אז לא קנה מעשר. כן, כשאומרים "לא קנה מעשר" הכוונה שהקנקן לא בטל לגבי המעשר, ואדם שיקנה את הקנקן הזה, אם הוא יקנה את זה בכסף מעשר שני, אז יצטרך אחרי זה את הקנקן לפדות חזרה. זלף לתוכן יין של טבל סתם, ואחרי זה הוא קרא להם שם של מעשר. אז אם הוא קרא להם שם עד שלא גפן, כלומר אם הוא קודם כל, כשזה פתוח עדיין, הוא קרא לזה שם מעשר, לא קנה מעשר, כלומר הקנקן לא בטל לגבי היין. אבל משגפן קנה מעשר, כלומר אם קודם כל סתם אותם ואחרי זה קרא להם שם מעשר אז קנה מעשר - הקנקן בטל לגבי היין, ואדם שיקנה את זה בכסף מעשר שני אז הקנקן יצא לחולין.
[דף כ עמוד א]
אמרה תורה: פורטיהו את כסף מעשר שני במקדש בירושלים. וכונסיהו בגבולין. ג_מטמה במקדש כשקונה חבית סתומה יצא קנקן לחולין כיוון שהוא בטל ליין. אף בגבולין כשמקדיש חבית סתומה נתפס הקנקן למעשר שהוא בטל ליין. תנן: עד שלא גפן לא קנה מעשר, משגפן קנה מעשר. עד שלא גפן עולות באחד ומאה, משגפן מקדשות בכל שהן. עד שלא גפן תורם מאחת על הכל, משגפן תורם מכל אחת ואחת. אמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כיני מתניתא כך כוונת המשנה - אם עד שלא גפן קרא שם, לא קנה מעשר קנקן; משגפן קרא שם, קנה מעשר קנקן. אם עד שלא גפן קרא שם, עולות באחד ומאה; אם משגפן קרא שם, מקדשות כל שהן. אם עד שלא גפן קרא שם, תורם מאחד על הכל; משגפן קרא שם, תורם מכל אחד ואחד. במה דברים אמורים? ג_נבשל יין. אבל בשל שמן שהדרך להסתפק ממנו מעט מעט ודמיו יקרים. תמיד הקנקן בטל לשמן. בין עד שלא גפן בין משגפן תורם מאחד על הכל. תנן ואם בכל זאת רוצה לתרום מאחת על הכל °בית שמאי אומרים: מפתח ומערה לגת. אמר רבי חנניא°: וקשיא על ד°בית שמאי, מה בינה לחמשה שקין בגורן? אילו חמשה שקין בגורן שמא אין תורמין ומעשרין מזה על זה? רבי יהושע בן לוי° אמר: על הראשונה הכוונה לשלישית הושבה היינו למה אם נפתחו החביות לא יכול לעשר מאחד על הכל.
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר, פודהו בשער מקומו. כלומר, כמו השער שבו הוא נמצא כרגע. כלומר, אם הוא נמצא כרגע במקום שבו זה זול, פודה בשער הזול. אם הוא נמצא במקום שזה כרגע ביוקר, פודה בשער היוקר.
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני, דף כ'. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה. למדנו שם במשנה: "משיל קנקן למעשר שני אף על פי שגפן לא קנה מעשר". כלומר אם הוא מילא את הקנקן במעשר שני כבר, אז הקנקן לא בטל, אבל זרף לתוכו יין טבל סתם ואחרי זה קרא שם מעשר, אז פה זה תלוי. אם הוא קרא שם עד שלא גפן - לא קנה מעשר. כלומר אם הוא קרא שם כשהחבית עדיין פתוחה, אז לא קנה מעשר. "משגפן קנה מעשר", כלומר אם הוא קודם כל סתם את זה ואז קרא לזה שם מעשר, אז הקנקן בטל לגבי המעשר.
מאי טעמא? אמר רבי זירא: אמרה תורה פורטהו במקדש, כלומר את הכסף שאתה מביא בגלל זה מעשר שני, אתה מגיע לירושלים ושם עוטף את זה - הכוונה תקנה בזה מוצרים, תקנה בזה פירות ומאכלים. פורטהו במקדש - תעבור את זה בירושלים, וכונסיהו בגבולין. ובגבולין בדיוק הפוך - בגבולין אתה הולך וצובר את הכסף של מעשר שני. מה במקדש יצא קנקן לחולין - קנה חבית סתומה, אמרנו שהוא בטל לגבי היין, אף בגבולין נתפס קנקן מעשר - כשהוא מקדיש חבית סתומה אז נתפס הקנקן למעשה, כי הקנקן בטל ליין.
תנן, אמרנו במשנה: עד שלא גפן לא קנה מעשר, משגפן קנה מעשר. אודין: עד שלא גפן עולות באחד ומאה, משגפן מקצות בכל שן. כן? כי כשברגע שהם סתומות, חביות סתומות, דבר חשוב שלא בטל. עד שלא גפן תורם מאחת על הכול, כן? משגפן תורם מכל אחת ואחת, כן? כי כל עוד שהם פתוחות אז נשאר עדיין מוקף, יכול לתרום מאחד על השנייה, אבל ברגע שהוא סתם אותן אז כל אחת תהיה עצמאית.
אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: כיני מתניתא. אם עד שלא גפן קרא שם, לא קנה מעשר קנקן; משגפן קרא שם, קנה מעשר קנקן. עד שלא גפן קרא שם, עולות באחד ומאה; אם משגפן קרא שם, מקדשות כל שהן. אם עד שלא גפן קרא שם, תורם מאחד על הכל; משגפן קרא שם, תורם מכל אחד ואחד.
בעצם צריך רק להדגיש שלא מדובר בחביות שנשארו פתוחות, ואז ההבדל הוא בין חבית פתוחה לחבית סתומה, אלא השאלה מתי הוא קרא שם. אם הוא קרא שם כשזה פתוח, אז אפילו אם אחרי זה יסתום את זה, זה כמו פתוח ולא קנה. ואם הוא קרא שם כשזה סתום, רק אז זה קנה. כלומר בעצם הקנקן בטל לגבי המעשר.
אומרת הגמרא: במה דברים אמורים? בשל יין. כן? יין הוא לא כל כך חשוב לגבי החבית, אז לכן רק אם החבית הייתה סתומה, רק אז אני אומר שהחבית בטלה לגבי היין. אבל בשל שמן - ששמן הוא דבר מאוד חשוב ויקר, והדרך להסתפק ממנו מעט מעט, אז תמיד הקנקן בטל לגבי שמן. אז בין עד שלא גפן בין משגפן - בכל מקרה קנה מעשר קנקן, והקנקן בטל לגבי השמן.
כן, וגם כן בין עד שלא גפן בין משגפן עולות באחד ומאה. כלומר, בכל מקרה אין הבדל בין אם החבית סתומה אם היא פתוחה, אז גם בכל מקרה עולה באחד ומאה. ובין עד שלא גפן בין משגפן תורם מאחד על הכל.
למדנו במשנה שאם בכל זאת הוא רוצה לתרום מאחת על הכול, אז בעצם מה אומרים? מפתח ומערה לגת, כלומר הוא חייב לפתוח את כל החביות ולשפוך אותן לגת, כן? כלומר, למרות שבעצם אם בהתחלה הן היו פתוחות, כן? לפני שהן נסתמו, היה יכול להפריש מאחת לאחרות, אבל ברגע שהוא סתם אותן ואחרי זה רוצה להסתלק מאחת על הכול, הוא חייב לפתוח ולשפוך לגת. לא מספיק לפתוח.
אמר רבי חנניא: וקשיא על דבית שמאי, מה בינה לחמשה שקין בגורן? אילו חמשה שקין בגורן שמא אין תורמין ומעשרין מזה על זה? כן, כלומר למה אם החביות פתוחות, כן? למה הוא לא יכול לעשות אחד על השני?
רבי יהושע בן לוי אמר: על הראשונה הושבה. אבל בעצם כל השאלה שנשאלה פה זה לא על כל שלושת המקרים, כן? אמרנו שעד שלא גפן לא קנה מעשר, משגפן קנה מעשר - כלומר אם הוא שאל קנקן ומילא בו יין סתם, אז עד שלא גפן לא קנה מעשר. משגפן, כלומר אם הוא קרא לזה מעשר אחרי שהוא גפן, אז קנה. לאחר מכן אמרנו עוד בבא שעד שלא גפן עולות באחד ומאה, כלומר הן בטלות, משגפן מקצות בכל שהוא. ואחרי זה אמרנו עוד בבא: עד שלא גפן תורם מאחת על הכול, משגפן תורם מכל אחת ואחת.
אז רבי יהושע בן לוי אומר שכל הקושיה הייתה רק על הבבא השלישית. כן? כלומר רק על ה... הכוונה השלישית הושוותה. למה זה נקרא הראשונה? כיוון שזה המשנה, זה הבבא שעליה בעצם נאמרה המחלוקת. למרות שבעצם המחלוקת הייתה בשלושה מקרים, אבל עליה מוזכרים בית שמאי ובית הלל. כלומר, בעצם כשהוא אומר רק על השלישית הושוותה, הכוונה שאם נפתחו החביות הוא לא יכול לעשות מאחד על הכול, כן? על זה הייתה שאלה למה?
רבי אבא אמר - אף על השתיים האחרות הושוותה. כלומר גם על השתיים האחרות הייתה אותה שאלה. כלומר כיוון שהחביות נפתחו, אז לכאורה צריכים לחזור לדין המקורי כאילו שלא נסגרו. והשאלה למה לפי בית שמאי הן לא חוזרות לדין המקורי.
[דף כ עמוד ב]
רבי אבא° אמר: אף על השניים האחרות שכיוון שנפתחו החביות חזרו לדינם הראשון, כאילו לא נסגרו, שאם יקדש עד שלא יגוף פעם שניה — לא יקנה מעשר. משגפן קנה מעשר. אם יקדש עד שלא יגוף פעם שניה יעלו באחד ומאה. משגפן מקדשות בכל שהן. אם כשהקדיש אמר ג_נא"רוב רביעית חולין יש לי בחבית זו" - יצא קנקן לחולין. אמר רבי חייא° בר אבא בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מתניתא אמרה כן דתנן °רבי שמעון בן יוחאי אומר: אף האומר לחבירו "חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה" - יצא קנקן לחולין.
הדרן עלך פרק לא יאמר אדם
פרק רביעי - המוליך פירות
מתני':ד_אהמוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר — פודיהו בשער מקומו שהוא עומד בו בשעת הפדיון ד_בהמביא פירות מן הגורן לעיר כדי יין מן הגת לעיר השבח לשני ויציאה מביתו ד_גפודין מעשר שני כשער הזול — כמות שהחנוני לוקח ולא כמות שהוא מוכר, כמות שהשולחני פורט לא כמות שהוא מצרף ד_דאין פודין מעשר שני אכסרה באומד את שדמיו ידועין — נפדה על פי אחד. ואת שאין דמיו ידועין — נפדה על פי שלשה, כגון היין שקיסס, ופירות שהרקיבו, ומעות שהחליאו.
גמ': תנן המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול פודיהו בשער מקומו שהפירות עומדים בו בשעת הפדיון. אמר רבי יונה°: לא אמרו אלא "המוליך" בדיעבד, ד_ההא בתחילה אסור להוליך מעשר שני למקום הזול שגורם הפסד למעשר שני. ובפירות מעשר שני; אבל בפירות שהן טבולין למעשר שני — אפילו לכתחילה מותר. כהדא: רבי הוה ליה פירין הכא ופירין בכותניין, והוה קבע מעשרות דהכא תמן ומפרק לון בשערא דתמן לרבי היו פירות כאן ופירות בכותניין, וקבע את המעשרות של הפירות שכאן על הפירות בכותניין, ופדה אותם בשער ששם תני ד_ובין ביוקר והוזלו בין בזול והוקרו פודה בשער הזול. ניחא ביוקר והוזלו בזול והוקרו למה יכול לפדות במחיר הזול? שנייא היא שהוא יכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש תנן: המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר — פודיהו בשער מקומו שהוא עומד בו בשעת הפדיון תני אבא בר חילפיי בר קרייא° אמר במה דברים אמורים בודאי ד_זאבל בדמאי בין ביוקר והוזלו בין בזול והוקרו מוכרו בזול. למה? האם משום שנראה להימכר בזול או משום שהוא אינו יכול להחזירו למקומו? מה נפיק מביניהון איזה הבדל הלכתי יש בין שני הסברות חזרו והוקירו התיקרו במקומו. אין תימר משום שאינו יכול להחזירו למקומו
אומרת הגמרא: אם מי שהקדיש אמר רוב רביעית חולין יש לי בחבית זו - יצא קנקן לחולין. כן, כלומר גם הרי אמרנו במשנה שאם הוא סתם את החבית ואחרי זה קרא לזה מעשר, אז הקנקן נקנה. כלומר הקנקן בעצם בטל לגבי היין. אז באה הברייתא ואומרת שאם מי שהקדיש, כלומר כשהחבית הייתה סתומה ואז הוא מקדיש אותה, אומר זה יהיה למעשר שני, אבל הוא משאיר שם רביעית חולין, אז יצא קנקן לחולין. כלומר הקנקן לא בטל לגבי המעשר. רק מתי הוא אומר שהוא בטל גם למעשר? רק אם בעצם מקדיש את כל היין שבחבית. אבל אפילו אם הוא מקדיש ומשאיר רביעית אחת, אז זה לא בטל.
אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: מתניתא אמרה כן. כלומר, בעצם הכוונה שעל זה דיברה המשנה, מה שאמר רבי שמעון: רבי שמעון אומר: אף האומר לחבירו "חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה" - יצא קנקן לחולין. כן, על מקרה זה רבי שמעון אמר את זה, כלומר שאם האדם משאיר לעצמו משהו כגון רביעית חולין, כן, או שהוא אומר לו שאת הקנקן הוא לא מוכר, אז בכל מקרה הקנקן לא בטל לגבי היין.
הדרן עלך פרק "לא יאמר אדם". אנחנו בפרק ד' הלכה א'.
אומרת המשנה: המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר — פודיהו בשער מקומו. כלומר, כמו השער שבו הוא נמצא כרגע. כלומר, אם הוא נמצא כרגע במקום שבו זה זול, פודה בשער הזול. אם הוא נמצא במקום שזה כרגע ביוקר, פודה בשער היוקר.
המביא פירות מן הגורן לעיר, כדי יין מן הגת לעיר - השבח לשני ויציאה מביתו. כן, כלומר, בעצם הרי כשהוא מביא את זה לעיר אז הפירות שווים יותר או היין שווה יותר, אבל את ההוצאה הוא לא יכול לנכות מהמעשר שני. ההוצאות להביא את זה מהגורן לעיר או מהגת לעיר זה עליו, והשבח זה שהמחיר התייקר. כן, המחיר של היין או של הפירות בעיר הוא יותר יקר מאשר בגורן או בגת. את זה בעצם מרוויח המעשר שני.
פודין מעשר שני כשער הזול — כמות שהחנוני לוקח ולא כמות שהוא מוכר. המשנה מביאה דוגמה. אנחנו יודעים שבעצם חנווני כשהוא קונה מהספקים הוא קונה יותר בזול, כן, וכשהוא מוכר ללקוחות הוא מוכר להם יותר ביוקר. אז כשבאים לפדות את מעשר שני פודים כשער שהחנווני לוקח מהספקים שלו, שיותר זול.
עוד דוגמה המשנה מביאה: כמות שהשולחני פורט לא כמות שהוא מצרף. כלומר, פודים על הכסף כמו שהשולחני פורט. עכשיו בדרך כלל הוא מחשיב את הכסף יותר ולא כמות שהוא מצרף כשהוא מקבל מאנשים אחרים שהוא לוקח מהם יותר בזול.
אין פודין מעשר שני אכסרה - כלומר בלי מדידה, בעומד, אלא צריך למדוד. את שדמיו ידועין — נפדה על פי אחד. כלומר, אם המחיר ידוע - תבואה, פירות, רגילים, נסחרים - אז מספיק עד אחד כדי לבדוק את זה. ואת שאין דמיו ידועין — נפדה על פי שלשה. כן, מה זה נקרא אין דמיו ידועים? כגון היין, ופירות שהרקיבו, ומעות שהחליאו - שהערך שלהם יורד. אז פה צריך מומחים כדי להעריך את הפחת, שלושה אנשים כדי להעריך את הפחת. אז לכן צריך שלושה.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה, המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול פודה הוא בשער מקומו, כמו ששמענו, בכוונה שהוא פודה את זה בשער של אותו מקום שבו הוא כרגע נמצא.
אמר רבי יונה: לא אמרו אלא "המוליך", כלומר בדיעבד. הא בתחילה אסור להוליך מעשר שני למקום הזול כי הוא גורם הפסד למעשר שני, ובפירות מעשר שני; אבל בפירות שהן טבולין למעשר שני — אפילו לכתחילה מותר להוליך אותם למקום הזול.
הגמרא מביאה דוגמה: רבי הוה ליה פירין הכא - היה לו פירות כאן, כלומר במקום אחד, הכוונה בציפורי, ופירין בכותניין - היו לו עוד פירות דומים במקום אחר, והוה קבע מעשרות דהכא תמן - עכשיו בציפורי, כלומר במקום שבו רבי היה, הפירות היו מאוד יקרים. אז הוא קבע את המעשרות שלהם בכותניים, ששם היו פירות יותר זולים, ומפרק לון בשערא דתמן - ולאחר מכן הוא פדה את זה בשער של אותו מקום, כלומר בשער הזול.
תני: יש לנו ברייתא שאומרת בין ביוקר והוזלו בין בזול והוקרו - פודה בשער הזול. כלומר אפילו באותו מקום, כן? הוא לא הלך למקום אחר, באותו מקום אפילו - אם הפירות היו זולות והתייקרו, או היו יקרות והוזלו, בכל מקרה הוא פודה בשער הזול.
ניחא ביוקר והוזלו - זה אני מבין, כן? כי הוא פודה בשער של כרגע, בזול והוקרו שנייא היא שהוא יכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש. כמובן שאדם יכול להערים, כן, יכול לתת את הכסף לחבר שלו שיפדה במקומו, כן, ואז בעצם לפדות ולפטור את זה מהחומש. אז לכן רואים שהוא יכול להקל, ולכן גם הקלו עליו שיכול לפדות בשער הזול.
תלמד במשנה: המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר, פודה הוא בשער מקומו, כלומר בשער שהוא עומד באותו רגע.
תני אבא בר חילפיי בר קרייא אמר: במה דברים אמורים בודאי - כלומר, מתי אני אומר שהוא פודה אותו לפי המקום שבו הוא נמצא כרגע? זה דווקא אם זה בוודאי, בטבל בוודאי, במעשר שני של וודאי. אבל בדמאי בין ביוקר והוזלו בין בזול והוקרו מוכרו בזול. כלומר, בין אם הוא היה בעיר שהפירות בה בזול והלך למקום שבו הפירות ביוקר, יכול לפדות כשער העיר שממנו הוא יצא שזה היה בזול, וגם הפוך - אם הוא היה בעיר שהייתה ביוקר והלך לעיר ששם זה בזול, פודה הוא בשער הזול.
שואל המתרגמן: למה? יש שתי אפשרויות. משום שנראה להימכר בזול - כיוון שהוא כבר קודם, בעיר הראשונה שהוא היה בה, היה יכול למכור את זה בזול, או משום יכול להחזירו למקומו - כלומר, או הסבר אחר, כיוון שהוא הגיע עכשיו כרגע למקום היוקר, אבל הוא יכול גם לחזור ולהביא את זה חזרה. אז לכן מאפשרים לו לפדות את זה בשער הזול.
עכשיו, מה נפיק מביניהון? מה ההבדל בין שתי השיטות? חזרו והוקירו במקומו. זאת אומרת, אם הוא יצא ממקומו שהיה בזול, הוא הגיע למקום אחר ששם זה היה ביוקר, אז אמרנו שהוא יכול לפדות את זה בזול. עכשיו, אם אני אומר שהסברה היא כיוון שהוא יכול לחזור למקומו, אז מה יקרה אם נניח במקומו כבר זה התייקר? אז לא יעזור שהוא יחזור למקומו, כי אם יחזור למקומו גם במקומו זה יקר. אבל אם אני אומר שההסבר הוא כיוון שכבר היה יכול למכור אותם בתחילה בזול, אז גם עכשיו, אפילו אם...
[דף כא עמוד א]
הרי הוקירו. ואין תימר משום שנראה להימכר בזול אפילו כן נראה להימכר בזול כהדא דרבי חייא בר ווא° הוה ברומי וחמתון מפרקין אילין ניקלוסיא דהכא תמן בשערה דהכא. אמר מאן דהורי לון כחילפיי בר קירויא אורי לון וראה אותם פודים תמרים מארץ ישראל על פי המחיר בארץ ישראל. אמר, מי שהורה להם לעשות כך, כדעת חילפי בר קירויא הורה להם תני משתכר הוא אדם עד שקל על שני סלעים משתכר הוא אדם עד רביעית שכיוון שיכול להיפטר מהחומש הקלו שיפדה בזול עד רבע מדמיו שזה ערך החומש. היאך עבידא? דינרא הכא במאתים פרוטות ובאדבאל במאתים וחמישים והוא בעי מיתן חמשין ומיסוק והוא צריך להוציא חמישים כדי לקחת את הפירות לאדבאל התירו לו דיהב ליה הכא שיפדה את המעשר שני כאן במאתים וחמשין כמו השווי שם תני ד_חאין פודין מעשר שני לשם שני שלא יאמר למעריכים כמה שווים פירות מעשר שני אלו. שדמיו פחותים לפי שצריך להעלותם לירושלים אלא לשם חולין ישאל כמה שווים פירות חולין כאלו. רבי שאול° בעי שאל הגע עצמך שהיו הכל יודעין בו שהוא שני אפילו כן תני ד_טאין פודין מעשר שני אלא במין על מינו פשיטא דאי לא כן מה אנן אמרין: פודין מן החיטים על השעורין ומן השעורין על החיטים? לכן צריכה ללמד שאפילו בשני מיני חיטים כגון מן האגדו מין חיטים לבנות על השמתית מין חיטים חומות ומן השמתית על האגדו אין מעשרין אמר רבי חנניא° °רבי היה לוקח קישואין בכורות למלכות וקובע מעשר שני שלהן על כל עוקץ ועוקץ וכשהיה פודה היה ראה אותן כאלו הן חתוכות ששוות הרבה פחות מאשר אם היה משער אותם כשהם שלמות ופודה בעשירית משווים. רבי יוחנן° בר נפחא בעי שלימות ואתא מרת חתוכות. אמר רבי יונה°: ויאות רבי יוחנן° בר נפחא מקשה אלו שנים שהיו שותפין בקישות אחת לזה חלק אחד ולזה ט' חלקים, שמא הוא אומר לו: טול חלקך ואני חלקי? אלא על ידי זה ועל ידי זה נמכר ביוקר ומהכל נותן לו עשירית. אף כאן על ידי זה ועל ידי זה נמכר
הרי בדף הקודם ראינו שהמשנה אומרת: "המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודה הוא בשער מקומו", כלומר לפי השער שבו הוא נמצא. ואמרנו שאבא בר חלפי בר קיריה אמר שכל זה נאמר דווקא בוודאי, כמו מעשר שני של וודאי, אבל מעשר שני של דמאי, אז בין אם הוא הלך ממקום היוקר למקום הזול, בין אם הוא הלך ממקום הזול למקום היוקר, בכל מקרה הוא פודה את זה לפי שער הזול.
ושאלנו למה. האם מפני שהמקום הראשון היה בזול, אז היה לו אפשרות למכור את זה בזול, לכן הוא יכול לפדות גם עכשיו, למרות שפה עכשיו זה ביוקר, יכול לפדות בזול, או הסבר אחר, משום שהוא יכול לחזור למקום שלו. כלומר, כרגע הוא נמצא במקום היוקר, אבל כיוון שהוא יכול לחזור, להחזיר אותם למקום הראשון שבו הוא היה, שם זה היה בזול, אז לכן התירו לו גם כאן לפדות את זה בזול.
אמרנו, מה ההבדל בין שתי השיטות האלה? אם המקום הראשון שבו הוא היה, שבהתחלה זה היה זול, זה התייקר שם, ככה שגם אם הוא יחזיר את זה למקום הזה זה לא יעזור. אז אם אתה אומר משום שהוא יכול להחזירו למקומו, הרי הוקירו, אז זה לא יעזור. אבל אם אתה אומר משום שנראה להימכר בזול, כלומר כיוון שהיה שלב כלשהו שהוא היה יכול למכור את זה בזול, אז אפילו כן נראה להימכר בזול, הוא יכול לפדות את זה כשער הזול.
אומרת הגמרא: כהדא דרבי חייא בר ווא הוה ברומי וחמתון מפרקין אילין ניקלוסיא דהכא תמן בשערה דהכא. מראה אותם שהם פודים תמרים של דמאי שבאו מארץ ישראל לרומי, והם פדו את זה בשער הזול של ארץ ישראל. ברומי זה היה מאוד יקר. אמר מאן דהורי לון חילפיי בר קירויא אורי לון. מי שהראה להם שאפשר לפדות את זה כשער הזול למרות שעכשיו הם נמצאים במקום שבו זה יקר, אם מדובר בדמאי, אז הוא הראה להם, חילפיי בר קירויא.
תני רבנן: משתכר הוא אדם עד שקל. כלומר אם יש לו שני סלעים, הוא יכול להרוויח מהם עד שקל. אנחנו תכף נראה איך. משתכר הוא אדם עד רביעית, כי באמת מותר להסתכר עד רביעית, כיוון שבעצם חז"ל אמרו כיוון שהוא יכול הרי להיפטר מהחומש, אז הזקיקו לו שיפדה בזול עד רבע מדמיו, שזה בערך חומש.
עכשיו, היאך עבידא? כלומר איך זה נעשה? כגון שהיה דינר כאן, שווה בארץ ישראל מאתיים פרוטות. כלומר הוא יכול לפדות פירות בשווי מאתיים פרוטות על הדינר, ואילו באדבאל הדינר שווה מאתיים חמישים. הוא יכול לפדות פירות עד מאתיים חמישים פרוטות. והוא בעי מיתן חמשין ומיסוק לאדבאל. אבל כדי להגיע לאדבאל זה לא שווה לו, כי זה עוד חמישים פרוטות. אז התירו לו דיהב ליה הכא וחמשין, כמו השווי שם. כלומר, התירו לו לפדות על הדינר הזה במאתיים חמישים, אז בעצם הוא מרוויח רביעית.
תני: אין פודין מעשר שני לשם שני אלא לשם חולין. כלומר, כשבאים לפדות את המעשר שני, הוא לא יאמר למאריכים שיאריכו לו את זה כמה שווים פירות מעשר שני, כי דמים של מעשר שני פחותים, שהרי צריך לעלות אותם לירושלים לטרוח, אלא על שם חולין, הוא אומר להם כמה שווים הפירות האלו.
רבי שאול° בעי: הגע עצמך שהיו הכל יודעין בו שהוא שני, אפילו כן? כלומר, אם כולם יודעים, אז מה שייך פה להגיד שיאריכו את זה כמו חולין? הרי בכל מקרה הם לא יקנו את זה במחיר של חולין.
תני: אין פודין מעשר שני אלא במין על מינו. שואלת הגמרא: כן מה אנן אמרין? מה, היינו חושבים אחרת? פודין מן החיטים על השעורין ומן השעורין על החיטים? ודאי לא. לכן צריכה: אפילו מן האגדו על השמתית ומן השמתית על האגדו אין מעשרין. כלומר, אפילו שני מיני חיטים, אחד מן חיטה לבנה ואחד מן חיטה חומה, לא פודים אחד על השני, מה שמאריכים, מאריכים כל אחד בנפרד.
אמר רבי חנניא: רבי היה לוקח קישואין בכורות למלכות וקובע מעשר שני שלהן על כל ועוקץ. כשהיה פודה, ראה אותן כאלו הן חתוכות, אבל בעצם חתוכות שווים הרבה פחות מאשר אם היה משאיר את כל הקישואים בתור שלמות, ומתוך זה היה מוציא עשירית. כשזה כחתוכות אז שווים הרבה פחות. אז כך הוא היה חוסך.
רבי יוחנן° בעי: שלימות ואתא מרת חתוכות. הרי הן שלמות, אז איך הוא מתייחס אליהם כאילו הם חתוכות?
אמר רבי יונה°: ויאות רבי יוחנן. מקשה, אלו שנים שהיו שותפין בקישות אחת לזה חלק אחד ולזה ט' חלקים, שמא הוא אומר לו: טול חלקך ואני חלקי? היה יכול להגיד לו, החלק שלך, בוא נבדוק כמה שווה עשירית קישות, נחתוך את זה ונמכור ונראה כמה זה שווה. בוודאי הוא לא יקבל כלום כמעט, אלא על ידי זה ועל ידי זה נמכר ביוקר, על ידי זה ועל ידי זה נמכר ביוקר. אז איך רבי פדה בשווי של חתוכות?
[דף כא עמוד ב]
ביוקר ואיך פדה °רבי בשווי חתוכות
כהדא רבי שמעון בר רבי° הוה מקפיד על אילין דרומיא דהוון מזלזלין בה במעשר שני לפדותו בזול נסתון לקח בר קפרא° מהפירות וקרטטה חתך עשירית שהוא חלק המעשר שני קומוי אמר לו: טב הוא? כלום אמר ליה עד כדון הנחתה את דעתי במילה בדבר מקרטטה ולא טבא שאם חותכים אותם אינם טובים כגון פירות. אבל הם הרי עושים את זה גם במילה בדבר מקרטטה וטבא שאם חותכים אותם הם טובים כגון חיטה. רבי יהושע בן לוי° אמר אין פודין מעשר שני אלא בשלשים ושישה בשווי ואמר רבי חזקיה° זה שהוא מחלל ד_ילא יהא מחלל על חצי פרוטה, שלא יהא כמחלל על אסימון, אלא עד שוה פרוטה אלא אם כן כבר פדה על המטבע בשווי פרוטה, שיכול אחר כך להוסיף ולפדות אף בפחות משווה פרוטה. אמר רבי אימי° אמי בן נתן כמה פעמים עלת קומי נכנסו שאלות לרבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° ואינון אמרי פוק ואישלם כהדין תנייה והם אמרו צא ופדה כמו התנא הזה שבמשנה שלנו שאמר שפודין מעשר שני כשעת הזול ולא כשעת היוקר, כמות שהחנוני לוקח לא כמות שהוא מוכר, כמות שהשולחני פורט לא כמות שהוא מצרף. עד כדון דבר מרובה. היה דבר ממועט — אפילו כן כמות שהחנווני לוקח לא כמות שהוא מוכר, כמות שהשולחני פורט לא כמות שהוא מצרף תנן: את שדמיו ידועין נפדה על פי אחד רב נחמן בר יעקב° מחוי חותל של תמרים לנגרא ומפרק על פומיה הראה ארגז עם תמרים לנגר ופדה על פיו רבי ינאי° הכהן מחוי רובע חיטין לחטוניא ומפרק על פומיה הראה רובע קב חיטים לסוחר חיטים ופדה על פיו רבי סימון°
אומרת הגמרא: כהדא רבי שמעון בר רבי הוה על אילין דרומיא דהוון מזלזלין בה. אנשי הדרום היו מזלזלים במעשר שני ופודים אותו בזול. אז הוא היה כועס עליהם. נסתון בר קפרא וקרטטה קומוי. בר קפרא לקח חתיכה מהפירות, עשירית מהפירות, והניח לפניו. אמר לו: טב הוא? כלומר, האם עשירית של, נניח, קישות שווה משהו? כדי להגיד לו שהם עשו בסדר, שהם פדו את זה בזול. אמר: כלום עד כדון מילה מקרטטה ולא טבא. כלומר יש דברים שאם חותכים אותם, מורידים מהם את העשירית, הם לא שווים כלום, אז בזה הנחת לדעתי. אבל הם הרי עושים את זה גם מילה מקרטטה וטבא, כמו לדוגמה חיטה, שאין הבדל אם החיטה שבורה או שלמה, הרי טוחנים את זה לקמח.
רבי יהושע בן לוי° אמר: אין פודין מעשר שני אלא ושישה בשווי. ואמר רבי חזקיה°: זה שהוא מחלל לא יהא מחלל על חצי פרוטה, שלא יהא כמחלל על אסימון. כלומר חצי פרוטה זה מטבע שלא קיים, אז שלא יהיה מחלל על חצי פרוטה כי זה נראה כאילו שהוא מחלל על אסימון. אלא עד שוה פרוטה. כלומר, זה המינימום שכנגדו אפשר לפדות. יש אפשרות שכן יעשה את זה, אם כבר פדה פחות משווה פרוטה. הגמרא כבר אומרת במקום אחר שאם הוא כבר פדה על מטבע בשווי פרוטה, אז יכול אחר כך להוסיף ולפדות אפילו פחות משווה פרוטה, אבל זה אחרי מקרה שהוא כבר פדה פעם אחת. אבל לפדות פעם ראשונה פחות משווה פרוטה, את זה לא התירו.
אמר רבי אימי°: קומי לרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ואינון אמרי פוק ואישלם כהדין תנייה. כמה פעמים הייתי לפני רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, והם אמרו שצריך לנהוג כמו המשנה שלנו שאמרה: פודין מעשר שני כשעת הזול ולא כשעת היוקר, כמות שהחנוני לוקח לא כמות שהוא מוכר, כמות שהשולחני פורט לא כמות שהוא מצרף. חולקים על רבי יהושע בן לוי שאמר שמעשר שני פודים בשוויו, אלא הם סוברים כמו המשנה שפודים כשער הזול.
שואלת הגמרא, הרי מה אמרנו? אמרנו שכמו שהחנווני לוקח ולא כמו שהוא מוכר, אבל החנווני, כשהוא קונה מהספקים הוא קונה כמויות גדולות. אז אם עד כדון דבר מרובה, כלומר שזה יהיה כמו חנווני, רק אם הוא פודה מעשר שני בכמות גדולה, רק אז התירו לו לפדות כשער שהחנווני לוקח. היה דבר ממועט — אפילו כן כמות שהחנווני לוקח לא כמות שהוא מוכר, כמות שהשולחני פורט לא כמות שהוא מצרף.
רב נחמן בר יעקב° מחוי חותל לנגרא ומפרק על פומיה. כלומר הוא הראה, חותל זה מעין כלי שעושים אותו מענפים של דקל, ובתוכו מניחים את התמרים כדי שיבשילו. אז הוא הראה כלי כזה שהוא מלא תמרים, הראה את זה לנגר, ופדה על פיו.
רבי ינאי° מחוי רובע חיטין לחטוניא ומפרק על פומיה. הוא הראה רובע חיטין לטוחנים ופדה על פיהם.
[דף כב עמוד א]
חווי פירין לגרוסה אמר לו: בשוויהן הראה פירות לטוחן גריסים והעריך לו אותם בשווים אתא לקמיה בא לפני דרבי חלקיה° אמר לו בשם רבי סימון° אין פודין מעשר שני על פי השוטין שאינם יודעים שפודים כשעת הזול רבי פינחס° חווי פירין לגרוסה אמר לו בשוויהן הראה פירות לטוחן גריסים והעריך לו אותם בשווים אמר לו הכין אמר רבי חלקיה° בשם רבי סימון°: אין פודין מעשר שני על פי השוטים מאי כשעת הזול אמר רבי שמי° כמה דבר נש בעי בטהרת טהורה בתקופת תמוז, בתר בלני מסיק לזורזייה, ומיתיה פריטין ומיפרקיניה כמו אדם שרוצה לקנות בשיא החום של תקופת תמוז, כשהמוכר יוצא מהמרחץ וכשהוא מתלבש ומנסה להדק את החגורה, שאז הוא דורש סכום נמוך ולא מתווכיח, סכום זה תביא ותפדה אמר רבי ירמיה°: כמה דבר נש בעי בערובתא בפתי רמשא מנשייא קלען ומעביר עליהן ומייתי פריטי ומפרקיניה כמו אדם שרוצה לקנות ובא לחנות בערב שבת, כשהמוכרת סיימה לחפוף ובאמצע שהיא קולעת שערה, ומפסיק אותה, ואז המוכרת לא מתמקחת, דורשת סכום נמוך ולא מתווכחת, סכום זה תביא ותפדה אמר רבי יודן בר גדיא° ורבי יעקב בר בון° מניחין עליו עד שיכמושו ויהיו שווים פחות ופודה אותן מוצאי שבת מיד שהמחיר אז יותר זול שלא מצויים קונים. רבי מנא° בן יונה הוה ליה משח ואחתיה לעכו היה לו שמן והוריד אותו לעכו אמר לו רבי חייא בר אדא° אין ההוא מישחה דבית מעקה קיים הא ענתך דיפרקניה אם השמן שהיה לך בבית מעקה עדין קיים זה הזמן שלך לפדות אותו שתעשה את השמן שבידך מעשר עליו ותפדה במחיר שנמכר עכשיו בעכו. דלא טב שיתא מיניה שאינו שוה אפילו שישית מערכו תנן: ואת שאין דמיו ידועין נפדה על פי שלשה אמר רבי יוחנן° בר נפחא ד_יאפודין מעשר שני על פי ג' לקוחות ואפילו אחד מהן גוי ד_יבאפילו אחד מהן הוא הבעלים רבי יונה° בעי שניהם גוים לא, שניהם בעלים לא, אם אחד גוי ואחד בעל גם לא אז למה אמר רבי יוחנן° בר נפחא אפילו אחד גוי ואחד בעל? אלא לצדדין איתאמרת שאחד מהם יכול להיות גוי או הבעלים
מתני': ד_יגבעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע בעל הבית קודם מפני שהוא מוסיף חומש ד_ידבעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר אחד מתשעים ושש מסלע. את של סלע ואיסר קודם מפני שהוא מוסיף על הקרן ד_טוהפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו ובין שניתן לו מתנה.
גמ': תנן: בעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר — את של סלע ואיסר קודם, מפני שהוא מוסיף על הקרן דבסלע ארבע דינרים, בדינר שש מעין, המעה ארבע איסרים. נמצא שבסלע תשעים ושש איסרים. כלומר, נמצא אותו אדם מוסיף אחד חלקי תשעים ושש יותר מההצעה של הבעלים. ואין חומשו של זה מרובה על תוספתו של זה. אמר רבי אבין°: שנייא היא שהוא יכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש אמר רבי יעקב בר אידא° בשם רבי סימיי°: כל מעשר שני שאין בקרנו שוה פרוטה — אינו מוסיף חומש. רבי יוסי ברבי סימון° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא ד_טזכל מעשר שני שאין בחומשו שוה פרוטה — אינו מוסיף חומש וצריך שיהיה בקרן לפחות ארבע פרוטות כדי שבחומש יהיה פרוטה. התיב רבי אבא בר ממל°
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני, דף כב'. בדף הקודם הזכרנו את המשנה שאומרת עת שדמיו עידויים נבדל פי עד אחד, והבאנו כמה דוגמאות שרב נחמן בר יעקב הראה את החוטלות של תמרים לנגר ופרק, ופדה את זה על פיו. ורב הנה ראה רוב החיטים לטוחנים ופרק על פיהם. ורבי חלקיה חווי פירין לגרוסה. כלומר, הגמרא מספרת סיפור, רבי חלקיה הראה את הפירות שלו של מעשר שני לגרוסה והוא העריך אותם בשווים. עד כאן מדברי רבי סימון. אמר לו אין פודין מעשר שני על פי השוטים. כלומר, אלה שלא יודעים שפודים מעשר שני כשער הזול, אין עושים אותם שוטים לעניין זה ולא פודים על פיהם. לכן הוא יכול ללכת לשאול אדם אחר. רבי פינחס חווי פירין לגרוסה גם אמר לו בשווה. אמר לו הכין, אמר רבי חלקיה בשם רבי סימון: אין פודין מעשר שני על פי השוטים. כן, אז הוא אמר לו באמת שההלכה שאדם שלא יודע את הדין שמעשר שני פודים כשער הזול, אז בעצם ההערכה שלו היא לא הערכה.
שואלת הגמרא מהו שער הזול? אמר רבי שמי: כמה דבר נש בעי בטהרת טהורה בתקופת תמוז. כלומר, כשהוא בא בשיא החום, בתר בלני מסיק לזורזייה. כלומר כשהמוכר יוצא מהמקלחת, מה שהוא מתלבש תוך כדי שהוא מהדק את החגורה, אז הוא בטח לא מתווכח. מה שאתה מציע לו הוא מוכן לקבל. אתה נותן לו כסף בסכום ובסכום הזה, אותו סכום שהוא מסכים כי הוא לא מתווכח כל כך על המחיר - זה הסכום שאתה יכול לפדות בו את המעשר שני. רבי ירמיה הביא דוגמה אחרת. אמר רבי ירמיה: כמה דבר נש בעי בערובתא בפתי רמשא מנשייא קלען. כלומר, כשהוא בא בערב שבת כמה דקות לפני צאת שבת, כשהנשים קולעות את שיערן אחרי החפיפה, עסוקות בקליעת השיער והיא המוכרת - אז הוא בא ומוציא אותה, תוך כדי שהיא משתרכת ומוציא אותה מהבית שלה, ואז בזמן הזה היא לא תתווכח. כל מה שהוא יציע היא תסכים לקבל. אז זה הסכום שהוא פודה בו את המעשר שני. ומייתי פריטי ומפרקיניה. רבי יודן בר גדיא ורבי יעקב בר בון אמרו: מניחין עליו עד שיכמושו ופודה אותן מוצאי שבת מיד. כלומר את המעשר שני הוא יכול להשאיר קצת שהפירות יהיו כמושים, כך שבעצם הם לא יראו טוב ואז המחיר שלהם יותר זול, וגם פודה אותם במוצאי שבת מיד, כשבמוצאי שבת מיד אין הרבה קונים, אז גם כן המחיר עוד יותר זול.
רבי מנא הוה ליה משח ואחתיה לעכו - היה לו שמן והוא העביר את זה לעכו. אמר לו רבי חייא בר אדא: אין ההוא מישחה דבית מעקה קיים? כלומר, אם השמן שיש לך בבית מעקה עדיין קיים, הא ענתך דיפרקניה דלא טב שיתא מיניה. כלומר, זה הזמן שלך עכשיו. אתה עכשיו נמצא עם חלק מהשמן בעכו, אז תחשוב אותו כמעשר שני על השמן שיש לך בבית מעקה ותפדה את זה. עכשיו המחיר פה בעכו הוא שישית מהערך הרגיל שלו, ולכן זה הזמן לפדות מעשר שני.
אז אמרנו במשנה: ועת שדמיו עידויין נבדל על פי שלושה. אמר רבי יוחנן: פודין מעשר שני על פי ג' לקוחות - לא צריך שלושה מומחים - ואפילו אחד מהן גוי אפילו אחד מהן בעל. רבי יונה, אם אני מדייק פה מתוך הדברים, מה אנחנו רואים? הוא אומר אפילו אחד מהם גוי, משמע ששניהם גוים לא. מה שכתוב אפילו אחד מהם בעלים, משמע ששניהם בעלים לא. ומסתמא אותו הדין אם אחד גוי ואחד בעל גם כן לא. אז למה אמר רבי יוחנן אפילו אחד גוי ואחד בעל? אלא לצדדין איתאמרת. לא הכוונה שיכול להעריך אפילו שאחד מהם גוי ואחד מהם בעל, אלא כאילו אפילו אחד מהם מתוך השלושה. אם יש לו שלושה אנשים, אפילו אחד מהם הוא גוי, או שלושה אנשים ואחד מהם הוא בעל. אבל ודאי אם יש שלושה אנשים שאחד מתוכם הוא גוי ואחד מתוכם הוא בעל, אז זה ודאי הוא לא יכול.
דף כ"ב. אומרת המשנה: בעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע בעל הבית קודם. כלומר אם שניים באים לפדות, בעל הבית מציע סלע ואדם אחר מציע גם כן סלע, אז בעל הבית קודם מפני שהוא מוסיף חומש. בעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר. כלומר האחר מוסיף עוד אחד מתשעים ושישה - איסר זה אחד מתשעים ושש בסלע, מוסיף משהו מאוד קטן - אז את של סלע ואיסר קודם. אומרת הגמרא: תדון למה זה? הרי לכאורה חומש זה הרבה יותר מאשר איסר. למה? המשנה אומרת: מפני שהוא מוסיף על הקרן. הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישיתו, בין שהוא שלו ובין שניתן לו מתנה. כלומר, אם אדם פודה מעשר של מישהו אחר הוא לא צריך להוסיף חומש, אבל מעשר שני שלו, אפילו אם ניתן לו מתנה, צריך לתת חומש.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה בעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר, אז את של סלע ואיסר קודם מפני שהוא מוסיף על הקרן. כי בסלע יש ארבעה דינרים, ודינר זה שש מעין, מעה זה ארבעה איסרין, כלומר בתוך סלע יש תשעים ושישה איסרין. כלומר אותו אדם בעצם מוסיף רק אחד חלקי תשעים ושש יותר מההצעה של הבעלים. שואלת הגמרא: ואין חומשו של זה מרובה על תוספתו של זה? כמו שאמרנו, אותו אדם רוצה להוסיף אחד מתשעים ושישה באיסר, ולא הבעלים רוצה להוסיף חמישית. אז למה אנחנו מעדיפים את האדם השני ולא את הבעלים? אמר רבי אבין: שנייא היא שהוא יכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש. כלומר, כיוון שהבעלים יכול להערים ולפטור אותו מהחומש - כמו שאמרנו, יכול לתת לאדם אחר שיוודא לו וכדומה - לכן בעצם מעדיפים את האדם השני.
אמר רבי יעקב בר אידא בשם רבי סימיי: כל מעשר שני שאין בקרנו שוה פרוטה — אינו מוסיף חומש. רבי יוסי ברבי סימון בשם רבי יוחנן: כל מעשר שני שאין בחומשו שוה פרוטה — אינו מוסיף חומש. כן, ואז בעצם זה אומר שצריך להיות בקרן לפחות ארבע פרוטות כדי שבחומש יהיה שווה פרוטה. התיב רבי אבא בר ממל: והתנינן חמש פרוטות הן. יש לנו משנה שאומרת שיש חמש פרוטות. אז לכאורה צריך להיות שש על דעתיה דרבי סימאי, כי הוא אמר שקרנו של מעשר שני צריך שווה פרוטה - זה עוד דבר, לא רק חמש - או שבע על דעתיה דרבי יהושע שאמר שגם בחומשו של מעשר שני צריך שווה פרוטה. כן, אז מה בעצם רוצים להגיד? שלא מנו את הכל, יש עוד הרבה כאלה, מנו רק חלק. מה שמנו שם חמישה זה רק דוגמאות כי יש עוד הרבה.
[דף כב עמוד ב]
והתנינן חמש פרוטות הן ונתני שש על דעתיה דרבי סימאי° דאמר קרנו של מעשר שני בשוה פרוטה ושבע על דעתיה ד°רבי יהושוע דאמר חומשו של מעשר שני שוה פרוטה תשובה לא מנו שם הכל ועוד ראיה שלא מנו הכל מן הדא דאמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי מנא בר תנחום° ורבי אבהו° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא ד_יזאין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה ועוד מן הדא דתנן ד_יחמעשר שני שאין דמיו ידועין ושווים פחות מפרוטה, דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה ואמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי קריספא° ורבי יונה° אמר בשם רבי זעירא°: בסלע של מעשר שני היא שכבר פדה בו עד שהתמלא היא מתניתא דאי אפשר שיצמצם ושלא יהא שם חולין כל שהן ועליה יכול להוסיף ולפדות גם פחות משוה פרוטה אמר רבי יוחנן° בר נפחא ד_יטהקדש שפדייו יותר על דמיו תפס את הכל ד_כמעשר שני שפדייו יותר על דמיו לא תפס את הכל לכן מסתמא נשאר בסלע חלק חולין שיכול לחלל עליו. מה בין הקדש מה בין מעשר שני? אמר רבי אימי° אמי בן נתן: שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו רבי זעירא° בעי קומי שאל את רבי אימי° אמי בן נתן נבדק אותו האיש ואמר לא לכך נתכוונתי מהו אמר ליה לכשיבדוק ויתברר שלא התכוון להרבות להקדש אלא שטעה לא יתפוס ההקדש אלא את השווי רבי יונה° לא שמע את החילוק שחילקנו בין מעשר להקדש בעי שאל כמאן דאמר מעשר שני אינו כנכסיו מובן מה ההבדל בין מעשר שני להקדש ברם כמאן דאמר הוא כנכסיו מה בין הקדש ומה בין מעשר שני? אמר רבי יוסי° בר זבידא לא כן כבר אתמר טעמא שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו אמר רבי יוחנן° בר נפחא ד_כאהקדש שפדאו ולא הוסיף חומש הרי זה פדוי ד_כבמעשר שני שפדייו ולא הוסיף חומש — הרי זה אינו פדוי. מה בין הקדש ומה בין מעשר שני? אמר רבי הילא° אילעא: הקדש יש לו תובעין הגזבר מעשר שני אין לו תובעין רבי יונה° לא שמע את החילוק שחילקנו בין מעשר להקדש בעי שאל כמאן דאמר כנכסיו. ברם כמאן דאמר אינו כנכסיו הוא — מה בין הקדש מה בין מעשר שני? אמר רבי יוסי° בר זבידא: ולא כבר איתמר טעמא הקדש יש לו תובעין מעשר שני אין לו תובעין תנן הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישיתו, בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה. מתניתא ד°רבי מאיר היא ד°רבי מאיר אומר אין מתנה כמכר דאי כמכר הרי לוקח מעשר שני פטור מהחומש אמר רבי יונה°: דברי הכל היא תיפתר שלא נתן לו מעשר שני אלא בפירות שהן טבולין למעשר שאף הקונה טבל והפריש מעשר שני חייב בחומש לדעת הכל
ומה הראיה? ועוד מן הדא. אמר רבי יוסי בשם רבי מנא בר תנחום ורבי אבהו בשם רבי יוחנן: אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה. זה שוה פרוטה אחת. ועוד מן הדא: מעשר שני שאין דמיו ידועין, כלומר הם שווים פחות מפרוטה, דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה. כלומר יכולים לכלל אותו ואת החומש ביחד על הסלע, בלי להגדיר את הסכום. ואמר רבי יוסי בשם רבי קריספא ורבי יונה בשם רבי זעירא: בסלע של מעשר שני היא מתניתא. מדובר שהוא כבר פדה בסלע הזה עד שהסלע התמלא, אז הוא יכול עדיין, אם יש לו מעשר שני שהוא וחומשו אין בו שווה פרוטה, לכלל אותו על הסלע הזה שכבר לכאורה התמלא. למה? אי אפשר שלא יהא שם חולין כל שהן. כלומר, אין מציאות שהוא יגיע בדיוק שהסלע מלא, שהוא פדה עליו בדיוק את הסכום. תמיד נשאר פחות מפרוטה שעליו הוא יכול עכשיו לכלל אותו מעשר שני שאין דמיו ידועים, שהוא שווה פחות משוה פרוטה.
אמר רבי יוחנן: הקדש שפדייו יותר על דמיו תפס את הכל. כלומר, אם הוא שם יותר כסף מאשר שווה ההקדש באמת, כל הכסף נהיה הקדש. אבל מעשר שני שפדייו יותר על דמיו לא תפס את הכל. אז זה ממשיך את מה שאמרנו קודם, שכשאדם פודה למעשר, אז בטוח נשאר איזה חלק שיישאר חולין. כלומר, אם היה פודה הקדש, אז כל המטבע נהיה הקדש, אבל בגלל שהוא פודה מעשר שני, המעשר שני לא תופס יותר מדמיו, ולכן מסתמא נשאר שם איזה חלק שעליו הוא יכול לכלל. שואלת הגמרא: מה בין הקדש מה בין מעשר שני? אמר רבי אימי: שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו, כי אדם רוצה להקדיש יותר. רבי זעירא בעי קומי רבי אימי: נבדק אותו האיש ואמר לא לכך נתכוונתי. כלומר, הוא אומר אני לא התכוונתי לתת יותר מאשר צריך להקדש - אז מה הדין? אמר לו לכשיבדוק. כלומר, אם יתברר שהוא לא התכוון באמת להרבות להקדש, אז ההקדש לא יתפוס יותר מאשר שוויו, אבל מסתמא אדם רוצה לתת יותר.
רבי יונה, שלא שמע את החילוק הזה שחילקנו בין מעשר להקדש, שאל: כמאן דאמר אינו כנכסיו. כלומר, מי שסובר שמעשר שני זה ממון בעלים, אז מובן מה ההבדל בין מעשר שני להקדש - זה ממון בעלים, וזה ממון גבוה, הקדש. אבל ברם כמאן דאמר הוא, כלומר גם מעשר שני זה ממון גבוה, אז מה בין הקדש ומה בין מעשר שני? מה ההבדל ביניהם? אמר רבי יוסי: לא כן כבר אתמר טעמא שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו. כן, כבר אמרנו את הסיבה - אדם מצוי לפעמים לתת יותר להקדש.
אמר רבי יוחנן: הקדש ולא הוסיף חומש הרי זה פדוי. אבל מעשר שפדייו ולא הוסיף חומש — הרי זה אינו פדוי. שוב פעם שואלת הגמרא: מה בין הקדש ומה בין מעשר שני? אמר רבי הילא: הקדש יש לו תובעין מעשר שני אין לו תובעין. כלומר יש את הגזבר, ואם הוא לא ישלם את החומש, הגזבר יתבע אותו, יתבעו אותו ואפילו ממשכנים אותו. אבל מעשר שני אין לו, ולכן בעצם לא חוששים - אם הוא לא נתן חומש עכשיו, זה פדוי והוא יוסיף חומש אחר כך. אבל מעשר שני אין לו תובעים, ואם הוא לא ייתן את זה עכשיו אז הוא גם לא ייתן אחר כך.
רבי יונה, שוב פעם לא שמע את התשובה הזאת, שאל: כמאן דאמר כנכסיו. כלומר, זה מובן אם אני אומר שמעשר שני זה ממון בעלים, אז לכן יש הבדל בין הקדש למעשר שני. ברם כמאן דאמר כנכסיו הוא, כלומר שגם מעשר שני זה ממון גבוה, מה בין הקדש מה בין מעשר שני? אמר רבי יוסי: ולא כבר איתמר טעמא הקדש יש לו תובעין מעשר שני אין לו תובעין. כלומר הגזבר עצמו יתבע את הבעלים אם הוא לא ייתן, אז זה תופס, זה פדוי, ולאחר מכן יתבעו ממנו את החומש. מעשר שני אין לו תובעים, אם הוא לא יתבע אותו עכשיו ונקבע שזה כן פדוי, אז הוא ודאי לא ישלם אחר כך.
אמרה המשנה: הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישיתו, בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה. אומרת הגמרא: מתניתא ד°רבי מאיר היא - ד°רבי מאיר אומר אין מתנה כמכר, כי אם אני אומר שזה כמכר אז הרי לוקח פטור מחומש. כלומר אם אדם קונה מעשר שני הרי הוא פטור מחומש כי זה לא שלו. אז גם כאן, אם אתה אומר שמתנה זה כמכר צריך להיות פטור, אלא כנראה שאתה פוסק כמו רבי מאיר שאומר שמתנה היא לא כמכר. אמר רבי יונה: דברי הכל היא, תיפתר בפירות שהן טבולין למעשר. כלומר, לא מדובר פה שנתן לו מתנה מעשר שני, אלא נתן לו טבל והוא הפריש מעשר שני, שגם מי שקונה טבל, אחרי זה הוא מפריש מעשר שני חייב בחומש לדעת כולם.
שואלת הגמרא: והתנינן הפודה נטע רבעי שלו, בין שהוא שלו בין שניתן לו מתנה מוסיף עליו חמישיתו - כלומר אותו דבר כתוב גם כן לגבי נטע רבעי, שמי שפודה נטע רבעי שלו מוסיף חומש, בין אם זה שלו בין אם ניתן לו מתנה. עכשיו פה חייבים להגיד שזה רבי מאיר, כי אי אפשר לתרץ בפירות שטבולים למעשר, שהרי התנינן נטע רבעי. כלומר אתה לא יכול להגיד שהמשנה הזו מדברת על שקיבל במתנה פירות טבולים למעשר, כי ההמשך של זה זה נטע רבעי, ונטע רבעי הרי לא שייך בו טבל - כלומר נטע רבעי כולו קודש, אין שם טבול למעשרות, וגם אי אפשר לתרץ שנתן לו פירות טבולים לנטע רבעי. אז אין לך לומר שהמשנה כרבי מאיר שמתנה אינה כמכר. באמת אם הוא היה קונה את הנטע רבעי והיה פודה, לא היה צריך להוסיף חומש. אותו דבר מעשר שני - אם היה קונה את זה לא היה צריך להוסיף חומש, אבל מכיוון שנתן לו מתנה, מעשר שני או נטע רבעי, כיוון שהמשנה כדעת רבי מאיר, מתנה זה לא כמו מכר והוא צריך לתת על זה חומש.
[דף כג עמוד א]
והתנינן ד_כגהפודה נטע רבעי שלו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה מוסיף עליו חמישיתו אית לך מימר בפירות שהן טבולין למעשר שני? הא תנינן לנטע רבעי והרי נטע רבעי כולו קדש ואינו טבול למעשרות, ואי אפשר לתרץ שנתן לו פירות טבולים לנטע רבעי אלא על כרחך לומר שהמשנה כ°רבי מאיר שמתנה אינה כמכר ומדובר שנתן לו את המעשר עצמו? הוי סופך מימר דמתניתא ד°רבי מאיר היא שסובר שאין מתנה כמכר
מתני': ד_כדמערימין על מעשר שני. כיצד? אומר אדם לחבירו, לבנו ולבתו הגדולים, לעבדו ולשפחתו העברים: הילך מעות האלו ופדה לך את מעשר זה ד_כהאבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים לעבדו ולשפחתו הכנענים מפני שידן כידו ד_כוהיה עומד בגורן ואין בידו מעות — אומר לחבירו: הרי הפירות הללו נתונים לך מתנה, וחוזר ואומר לו: הרי הן מחוללין על מעות שבבית.
גמ': רבי אבון° אמר איתפלגון חלקו רבי אלעזר° בן פדת ורבי יוסי בר חנינה° חד אמר למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה דכתיב כי יברכך ה' אלקיך והברכה היא שבקל יכול להיפטר מהחומש וחרנה אמר למה פודין אותו בשער הזול מפני שכתוב בו ברכה והברכה היא שיכול לפדותו בשער הזול תנן: מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לחבירו לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברים הילך מעות האלו ופדה לך מעשר זה מה אנן קיימין? אם כשאמר לו צא ופדה לי שלוחו הוא וצריך להוסיף חומש אם אמר לו צא ופדה לך שלו הן שהרי נתנן לו במתנה ואיזו הערמה יש כאן אלא כי אנן קיימין ד_כזכשאמר לו פדה לי על מעות משלך שהקנה לו את המעות אבל הפירות נשארו ברשותו, או פדה לך על מעות משלי ותני כן פדה לי משלך פדה לך משלי שהקנה לו את הפירות אבל הכסף נשאר בידו, אינו מוסיף חומש אמר רבי יוחנן° בר נפחא ד_כחכל מעשר שאינו הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רבי חנינא° בר חמא: טעמא דרבי יוחנן° בר נפחא דכתיב (ויקרא בחקותי כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסיף עליו שרק כל שמעשרו וחמישייתו שלו מוסיף חומש כדי שיהא הוא ופדיונו משלו תנן: אומר אדם לעבדו ולשפחתו העברים הילך מעות האלו ופדה לך את מעשר זה מה אנן קיימין? אם בגדולה ד_כטזכת משתחררת בסימנים ואין היא שפחתו אם בקטנה קטן זכה אמר רבי יודן°: בר שלום קומי רבי יוסי° בר זבידא תפתר כמאן דאמר הקטן שהגיע לעונת נדרים תורם אמר לו: ואפילו כמאן דאמר הקטן תורם קטן זכה
ירושלמי מעשר שני דף כג אנחנו פותחים בירושלמי מסכת מעשר שני, דף כ"ג. נתחיל מהמשנה פרק ד' הלכה ג'. אומרת המשנה: מערימין על מעשר שני. כיצד? אומר אדם לחברו או לבנו או לביתו הגדולים או לעבדו או שפחתו העבריים, הילך מעות האלו ופדה לך את מעשר זה. אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים לעבדו ולשפחתו הכנעניים, מפני שידן כידו. היה עומד בגורן ואין בידו מעות, אומר לחברו הרי הפירות הללו נתונים לך במתנה, וחוזר ואומר לו הרי הן מחוללין על מעות שבבית.
כן, אז אלו דרכים שבעצם אנחנו רואים שאדם יכול להערים ולפטור את עצמו מהחומש.
אומרת הגמרא: רבי אבון אמר איתפלגון רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא. חד אמר למה מערימין עליו? כלומר, מאיפה לנו שמותר להערים ולהיפטר מהחומש? דכתיב כי יברכך ה' שמן מלוכך. כן, כתוב במעשר שני "כי יברכך ה' שמן מלוכך". והברכה - זה שבקל הוא יכול להיפטר מהחומש. וחרנא אמר למה פודים אותו בשער הזול? מפני שכתוב בו ברכה. כן, והברכה היא שהוא יכול לפדות אותו בשער הזול, אז בעצם הוא יכול להרוויח מזה.
אז המשנה: אומר אדם לחברו... הילך מעות האלו ופדה לך את מעשר זה. שואלת הגמרא, "מה אנן קיימין?" איך מדובר? אם אומר לו "צא ופדה לי" - הרי הוא שלוחו, חייב להוסיף חומש. מה זה אומר? שלוחו של עצמו - הרי הוא עושה את השליחות של בעל הבית. אבל אם הוא אומר לו "צא ופדה לך" - שלו הן. נתן לו את זה מתנה, אז אין פה שום הערמה.
אלא כי נן קיימין, כשאמר לו "פדה לי משלך" - כלומר שהוא יקנה לו את המעות, והפירות נשארו של בעל הבית, והוא אומר לו תפדה לי במעות שלך. או הפוך, כשהוא אומר לו "פדה לך משלי" - כלומר כביכול נתן לו את הפירות אבל המעות נשארות שלו. ותני כן, פדה לי משלך פדה לך משלי אינו מוסיף חומש. כלומר ייתן לו את הפירות אבל הכסף נשאר בידו - אינו מוסיף חומש.
אמר רבי יוחנן: כל מעשר שאינו הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש. כלומר אם הפירות של מישהו אחר והכסף שלו, או שהפירות שלו והכסף של מישהו אחר - אז לא מוסיף חומש. אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי חנינא, טעמא דרבי יוחנן דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסיף עליו - כלומר הוא אומר שרק אם המעשר וגם הכסף שהוא מוסיף שלו, רק אז הוא מוסיף חמישית, כדי שיהא הוא ופדיונו משלו.
תנן, למדנו במשנה: אומר אדם לעבדו או שפחתו העברים "הילך מעות האלו ופדה לך את מעשר זה". שואלת הגמרא: "מה אנן קיימין?" הרי פה כתוב עבדו ושפחתו העברים - באיזה שפחה מדובר? אם בגדולה - הרי זכתה בסימנים, היא כבר יצאה לחירות; אמה עבריה יורדת בסימנים, כבר לא שפחה שלו. ואם בקטנה - קטן זוכה?
[דף כג עמוד ב]
על דעתין דרבנין דתמן ניחא דתמן אמרין על דעת חכמי בבל אין קושיה לפי ששם אומרים בשם רבי נחמן בר יעקב° שלוש מידות בקטן כל שנותנין לו אגוז ומשליכו, צרור והוא נוטלו — המוציא בידו כמוציא באשפה. אגוז והוא נוטלו, צרור והוא משליכו — גזילו גזל מפני דרכי שלום. אגוז וצרור והוא נוטלן ומצניען ומביאן לאחר זמן כשמבקשים ממנו גזילו גזל גמור וזכה לעצמו אבל לא לאחרים רב הונא° אמר: כשם שהוא זוכה לעצמו, כך הוא זוכה לאחרים. הכל מודים שאין מתנתו מתנה, דכתיב: (שמות משפטים כב ו) כי יתן איש מתנת — איש מתנה, ואין מתנת קטן מתנה הרי שלדעת חכמי בבל יש קטן שיש לו זכיה דבר תורה אבל לחכמי ארץ ישראל אין קטן שיש לו זכיה מהתורה דאמר רבי יהודה בר פזי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא וכן אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא לעולם אין גזילו גזל גמור עד שיביא שתי שערות אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מה שאמרו חכמי בבל שאם נותנים לו אגוז וצרור והוא נוטלן ומצניען ומביאן לאחר זמן כשמבקשים מהם — גזילו גזל גמור הדא דתימא להוציא ממנו בדין אבל להביא קרבן שבועה אם גזל ממנו וכיחש ונשבע והודה כל עמא מודיי שאינו חייב עד שיביא שתי שערות דכתיב וכיחש בעמיתו איתמר הכל מודים שאין מתנתו מתנה דכתיב (שמות משפטים כב ו) כי יתן איש מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה חברייא אמרי רבי יוסי° בר זבידא בעי מעתה אפילו לעצמו לא יזכה דכתיב כי יתן איש אל רעהו עד שיהא כרעהו הגמרא נשארת בשאלה. על דעת חכמי בבל ניחא ברם כרבנן דהכא שאמרו שאין גזלו גזל גמור עד שיביא שתי שערות. קשה: אם מדובר בשפחה קטנה — אין לה זכיה, ואם בגדולה — אינה שפחתו, שיוצאת בסימנים. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב שמואל בר רב יצחק°: פתר לה בשיטת תנא דפעוטות דתנינן תמן ד_ל הפעוטות גיל שבע שמונה מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין לכן יכולה לזכות. קשה על חכמי בבל דאמרי קטן יש לו זכיה לעצמו אבל לא לאחרים והתנינן גבי שיתופי מבואות: ומזכה לכל בני המבוי על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ועל ידי אשתו ד_לאאבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו על ידי בנו ובתו הקטנים אינו מזכה מפני שידן כידו הא על ידי קטן וקטנה אחרים מזכה לאחרים רבנן דקיסרין אמרין כאן בקטן שהגיעה לעונת הפעוטות גיל שבע שמונה שיש בו דעת ויש להם זכיה גם לאחרים, כאן בקטן שאין בו דעת תמן תנינן ד_לבהשואל את הפרה ושילחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו בין של המשאיל ובין של השואל אם מתה בדרך פטור ואם אמר לו: שלח השואל מתחייב באונסים לית הדא אמרה האין זה אומר שעבד כנעני זכה מרבו לאחר? אמר רבי אלעזר° בן פדת: תפתר בעבד עברי אמר רבי יוחנן° בר נפחא: אפילו תיפתרינה בעבד כנעני תיפתר באומר לו פתח לה והיא באה מאיליה שאין העבד זוכה לבעלים אלא הבעלים שיעבד את עצמו להתחייב עליה באונסין ותני כן הנהיגה המשיכה קרא לה ובאת אחריו נתחייב לה לשלם כשואל אף שלא עשה קנין שיעבד עצמו להתחייב באונסין. רבי זעירא° שמע לה שעבד לא יכול לזכות מיד רבו לאחר מן הכא דתנן ד_לגאבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו לית הדא אמרה האין זה אומר שאין העבד זכה מרבו לאחר תיפתר כ°רבי מאיר ד°רבי מאיר עביד עושה את יד העבד כיד רבו לגמרי, ואין קנין לעבד בלא רבו, אפילו אם אחר הקנה לו על מנת שאין לרבו רשות בו. אבל לרבנן — כמו שאחר יכול להקנות לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו, כך יכול הרב להקנות לאחר על ידי העבד והתנינן גבי שיתופי מבואות: ומזכה לכל בני המבוי על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו. וכאן אי אפשר להעמיד את המשנה כ°רבי מאיר דאי כ°רבי מאיר התני אשתו והרי °רבי מאיר עביד יד האשה כיד בעלה ואיך מזכה על ידה לאחרים? כך שחייבים להעמיד את המשנה כדעת רבנן. ומכאן שאף לרבנן אינו יכול להקנות לאחרים על ידי עבדו הכנעני. אמר רבי חנניה° בשם רבי פינחס° נוכל להעמיד גם את המשנה הזו כ°רבי מאיר כפי שסובר °רבי שמעון בן אלעזר תיפתר כהדין תנייה דתני אשתו אינה פודה לו מעשר שני בלי חומש שידה כידו. °רבי שמעון בן אלעזר אומר משום °רבי מאיר אשתו פודה לו מעשר שני בלא חומש שאין ידה כידו. להדין תניה לדעת התנא הזה °רבי שמעון בן אלעזר °רבי מאיר עביד יד העבד כיד רבו ולא יד האשה כיד בעלה תנן: מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לחבירו, לבנו ולבתו הגדולים, לעבדו ולשפחתו העברים: הילך מעות האלו ופדה לך את מעשר זה בראשונה היו עושין כן במעות — היו נוטלין אותן ובורחין. התקינו שיהא עושין בפירות — אף על פי כן היו נוטלין אותן ואוכלין אותן. התקינו שלא יתן את הפירות לידו של חבירו, אלא שיהא מזכה לו אחד מעשרה אגב קרקע רבי אינייא בר סיסי° סלק גביה רבי יונה° נתן לו סלע ואמר ליה: אפרוק לך בהדא סילעא פדה לך בסלע זה אמר ליה בתנאי שזו מתנה גמורה דאי בעי מינס נסא שאם ארצה לברוח אברח לאחר שפדה בסלע חזר ונסתה החזירה מיניה
אמר רבי יודן בר שלום קומי רבי יוסי: תפתר כמאן דאמר הקטן תורם. כן, זה כנראה אותו תנא שסובר שקטן שהגיעו לו נדרים יכול לתרום, אז הוא גם כנראה סובר שהוא גם זוכה. אמר לו: ואפילו כמאן דאמר הקטן תורם, קטן זכה? על דעתין דרבנין דתמן ניחא. כלומר לפי חכמי בבל זה אפשר להסתדר עם זה. למה? דתמן אמרין בשם רבי נחמן בר יעקב: כל שנותנין לו אגוז ומשליכו, צרור והוא נוטלו - המוציא בידו כמוציא באשפה. כלומר אין לו שום קניין אפילו מדרבנן, כי בעצם רואים - הוא לוקח אבן וזורק דבר שיש לו שווי.
אגוז והוא נוטלו, צרור והוא משליכו - גזילו גזל מפני דרכי שלום. כלומר זה תקנת חכמים מפני דרכי שלום, שלא יהיו מריבות. אגוז וצרור והוא נוטלן ומצניען ומביאן לאחר זמן - כשמבקשים ממנו, מקרה כזה מראה על חוכמה - גזילו גזל גמור וגם זכה לעצמו אבל לא לאחרים. כלומר יש לו כוח לזכות לעצמו אבל לא לזכות לאחרים.
רב הונא אמר: כשם שהוא זוכה לעצמו, כך הוא זוכה לאחרים. הכל מודים שאין מתנתו מתנה. למה? דכתיב כי יתן איש מתנת - איש מתנה, מכאן שמתנת איש נקראת מתנה, ואין מתנת קטן נקראת מתנה.
בכל אופן אנחנו רואים שלדעת חכמי בבל יש לקטן זכייה מטבע טובה - כמו שאמרנו, אם הוא שומר את זה וכשמבקשים ממנו הוא מוציא, זה מראה שיש לו מחשבה, ולכן יש לו גם זכייה מדברי תורה - ככה סברו חכמי בבל. אבל לחכמי ארץ ישראל אין לקטן זכייה מהתורה. אז איך זה יסתדר? רבי יהודה בר פזי בשם רבי יוחנן, וכן רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: לעולם אין גזילו גזל גמור עד שיביא שתי שערות. כלומר לפי חכמי ארץ ישראל אין שום מציאות של קניין לקטן.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מה שהביאו חכמי בבל, שאם נותנים לו אגוז וצרור והוא נוטלן ומצניען ומביאן לאחר זמן - זה גזילו גזל גמור - הדא דתימא להוציא ממנו בדין. כלומר באמת לפי חכמי בבל אפשר להוציא ממנו בדין במקרה כזה - אם אדם גנב מהקטן הזה אפשר לתבוע אותו בדין. אבל להביא קרבן שבועה כל עמא מודיי עד שיביא שתי שערות - כלומר אם הוא גזל וכיחש ונשבע והודה, כל העם מודה שאינו חייב עד שיביא שתי שערות. למה? כי כתוב "כי יחטא איש ומעל" - "רעהו" הכוונה אדם גדול כמותו.
חבריא, רבי יוסי בעי: מעתה אפילו לעצמו לא יזכה? כלומר, אם אתה אומר שבגלל שכתוב "כי יתן איש" צריך שיהיה גדול, אז גם לא יזכה, כי דכתיב "אל רעהו" - עד שיהא כרעהו. אז גם הנותן וגם המקבל צריכים להיות גדולים. ונשאר בשאלה.
עכשיו, לדין דרבנן דתמן ניחא - באמת רצינו שתהיה מציאות שקטן זוכה, אז לכן השפחה, האמה העבריה, למרות שהיא קטנה יכולה לזכות. אבל לרבנן דהכא, שאמרו שאין זה גזל גמור עד שיביא שתי שערות - קשה. אם מדובר בשפחה קטנה אין לה זכייה, ואם בגדולה היא כבר לא שפחה כי ירדה בסימנים. אז זה לא מסתדר.
אמר רבי יוסי בי רבי בון בשם רב שמואל בר רב יצחק: פתר לה בשיטת דתנינן תמן מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין - כלומר בעצם המשנה שלנו היא לפי תנא שאמר את העניין של "פירותות" (בערך גיל שבע, שמונה), שמכאן ואילך מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. כן, זו תקנת חכמים כדי שיוכלו להתקיים ולהתפרנס.
מתקיף לכאורה קשה לרבנן תמן שאומרים שקטן יש לו זכייה לעצמו ולא לאחרים. והתנינן לגבי שיתוף מבואות: אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. אז מה נאמר כאן? שהוא לא יכול לזכות על ידי בנו וביתו הקטנים כי ידם כידו - משמע שאם הקטנים הם לא הבנים שלו, יכול לזכות דרכם לאחרים. אז קשה לרבנן דתמן.
רבנן דקיסרין אמרין: כאן בקטן שיש בו דעת - שהגיע לגיל פירותות ויש לו זכייה גם לאחרים, כאן בקטן שאין בו דעת - שמדובר בפחות מזה. מה שהמשנה אמרה שלא זוכה על ידי הבנים הקטנים, כן, מדובר שכבר יש בהם דעת, הם הגיעו לגיל פירותות.
תמן תנינן: השואל את הפרה ושילחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו - לא משנה מי הבן הזה, אם מתה בדרך - פטור, כלומר זה עדיין לא הגיע לשואל, הוא עדיין לא התחייב בשמירה. אבל אם השואל אמר למשאיל "שלח", אז השואל מתחייב בה מיד.
אומרת הגמרא: לית הדא אמרה זכה מרבו לאחר? הרי אמרנו פה שהוא שולח את זה ביד עבדו, ביד העבד של הבעלים - רואים מכאן שכן, כי הרי מקודם אמרנו שהוא לא יכול לזכות על ידי עבדו כיוון שידו כידו, ופה לכאורה רואים שהוא יכול לזכות על ידי העבד שלו לאחר.
אמר רבי אלעזר: תפתר בעבד עברי - שעבד עברי בכלל ידו לא כיד הבעלים, וממילא יכול לזכות לאחרים. אמר רבי יוחנן: אפילו תיפתרינה בעבד כנעני. איך? תיפתר באומר לו "פתח לה והיא באה מאיליה" - כלומר שהשואל אמר לבעל הבית "תפתח את השער וכשתבוא מאליה אני מתחייב לשמור עליה" - שבמקרה כזה העבד לא זוכה לבעלים, אלא השואל משעבד את עצמו להתחייב עליה בגניבה ואבידה מהתחלה.
ותני כן: הנהיגה המשיכה קרא לה ובאת אחריו נתחייב לה לשלם כשואל. למרות שלא עשה קניין, ברגע שהוא קורא לה והיא באה, זה כמו קניין משיכה, ובעצם באותו רגע הוא משעבד עצמו להיות שואל, מתחייב עליה בגניבה ואבידה. אז גם כאן, אם אמר "פתח את הדלת והיא תצא ואני מתחייב" - זה גם מחייב אותו.
רבי זעירא שמע לה מן הכא: אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו - אז זה לכאורה מפורש, לית הדא אמרה שאין העבד זכה מרבו לאחר.
אומרת הגמרא: זה לא ראיה. תיפתר כרבי מאיר - דרבי מאיר עביד יד העבד כיד רבו. רבי מאיר סובר שיד העבד כיד רבו לגמרי, עד כדי כך שאם אחר יקנה לו על מנת שאין לרבו רשות בו - האדון זכה בזה. אז גם כאן הוא אומר שבמקרה כזה יד העבד כיד רבו והוא לא יכול לזכות לאחרים. אבל לרבנן, כמו שאחר יכול להקנות לעבד על מנת שאין לרבו, גם כאן יכול הרב להקנות לאחר על ידי העבד.
והתני: אשתו... אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו. וכאן אי אפשר להעמיד את המשנה כרבי מאיר, דאי כרבי מאיר - רבי מאיר סובר גם יד האשה כיד בעלה לגמרי, כמו שהוא סובר יד העבד כיד האדון. אז איך הוא יכול לזכות לאחרים על ידי אשתו? אז לכן, כיוון שאי אפשר להעמיד את המשנה כרבי מאיר, חייבים לומר שהמשנה כדעת חכמים.
רבי חנניה בשם רבי פינחס: אומר לא, אפשר להעמיד את זה כרבי מאיר, אבל על פי העמדה של רבי שמעון בן אלעזר. תיפתר כהדין תנייה, דתני: אשתו אינה פודה לו מעשר שני בלי להוסיף חומש כי ידה כידו - זה דעת רבי מאיר. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אשתו פודה לו מעשר בלא חומש, שאין ידה כידו. כלומר לכמה דברים היא לא לגמרי כידו. תניה: רבי מאיר עביד יד העבד כיד רבו ולא יד האשה כיד בעלה - הוא מחלק בין עבד לאשה: יד העבד כיד רבו לגמרי, אבל יד האשה הוא לא כיד בעלה לגמרי.
נאמר במשנה: בראשונה היו עושין כן במעות - היו נוטלין אותן ובורחין. אותם אנשים היו בורחים עם הכסף. התקינו שיהא עושין בפירות - כלומר את הפירות היה נותן לחבר והוא עצמו היה פודה עם הכסף, אף על פי כן היו נוטלין אותן ואוכלין אותן - את הפירות היו אוכלים אותם אנשים. התקינו שיהא מזכה לו אחד מעשרה אגב קרקע - כלומר הוא מזכה לו את המעשר שני אגב קרקע וזה בעצם נשאר אצלו, במחסן, בבית. אז אותו אדם לא נמצא ליד הפירות, לכן הוא לא יכול לאכול אותם או לגנוב אותם.
רבי אינייא בר סיסי סלק גביה רבי יונה, אמר ליה: אפרוק לך בהדא סילעא. כן, אז רבי יונה נתן לו סלע ואמר: תפדה בסלע הזה. אמר: אי בעי מינס נסא - עד כדי כך שאם הוא רוצה יכול לקחת וללכת עם הכסף. ואחרי שהוא פדה בסלע, חזר ונסתה מיניה - החזיר לו את הכסף. אמר רבי יונה, אחרי שהבין שרבי אינייא בר סיסי באמת מתכוון עד כדי כך שאם הייתי הולך עם הכסף לא היה אומר לי כלום - אז המתנה הייתה נתינה גמורה, ולכן באמת יכולתי לפדות בלי להוסיף חומש. לכן החזרתי לו את זה, כי אחרי שפדיתי יכולתי להחזיר לו בלי פחד שאולי המתנה לא הייתה גמורה.
[דף כד עמוד א]
אמר רבי יונה°: כד שערית דעתיה דאלו נסתה לא הוה אמר לי: כלום כך שהנתינה הייתה במתנה גמורה ולכן באמת יכולתי לפדות בלי להוסיף חומש לפום כן יהבית יתה ליה לכן נתתי לו אבל אם לא היה נותן לי במתנה גמורה — הייתי נעשה שליחו, ולא יכולתי לפדות בלא חומש:
מתני':
ד_לדמשך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים — נותן לו סלע ומשתכר בסלע וסלע מעשר שני שלו ד_להמשך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע — נותן לו סלע מחוליו, וסלע של מעשר שני שלו אם היה עם הארץ נותן לו מדמיו חולין או דמאי. ד_לוהפודה מעשר שני ולא קרא שם °רבי יוסי בן חלפתא אומר דייו °רבי יהודה בר עילאי אומר צריך לפרש ד_לזהיה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה נתן לה קידושיה ולא פירש °רבי יוסי בן חלפתא אומר דייו ו°רבי יהודה בר עילאי אומר צריך לפרש.
משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתיים. נותן לו סלע ומשתכר סלע מעשר שני שלו. בעצם הוא צריך לפדות את זה בשני סלעים, כי עכשיו המחיר של המעשר השני הוא שני סלעים. אז סלע אחד הוא משלם מחולין ל-לקנייה עצמה למוכר, וסלע אחד הוא צריך כדי לפדות את התוספת. הרי עכשיו נעשה המעשר שווה שני סלעים. אז סלע אחד הוא שילם על הקנייה, כי ברגע שהוא משך הוא התחייב סלע, ועל הפדיון הוא צריך שני סלעים. אז סלע אחד הוא נותן וסלע שני יהיה סלע של מעשר שני וזה שלו.
משך ממנו מעשר בשתיים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע. אז בעצם עכשיו הוא, בעצם הוא חייב למוכר שני סלעים, אבל לפדיון די בסלע אחד. אז נותן לו סלע מחוליו, וסלע של מעשר שני שלו. כלומר הוא יכול לתת סלע אחת חולין וסלע שנייה גם כסף מעשר שני. הגמרא אומרת, כי בעצם כיוון שהוא משך ממנו מעשר שני, אז מצד זה הוא מתחייב מעשר שני, ולכן התירו לו לתת סלע שני ממעשר שני.
ואם היה עם הארץ נותן לו מדמיו חולין או דמאי, כי הרי אסור לתת לאדם עם הארץ מעשר שני, כי הוא יאכל את זה בתרומה. אז לכן ייתן לו גם את הסלע השנייה בתור חולין או דמאי.
הפודה מעשר שני ולא קרא שם, רבי יוסי אומר דייו. רבי יהודה אומר צריך לפרש, כלומר חייב קודם כל לומר זה מעשר שני ואז להגיד שהוא פודה אותו.
היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה נתן לה קידושיה ולא פירש. הוא לא אמר לה זה קידושין, או לא אמר לה זה גיטך. אז רבי יוסי אומר דייו. כלומר, כיוון שהם דיברו לפני כן על זה, אז יכול לתת לה את זה ודיו. ורבי יהודה אומר צריך לפרש.
בגמרא למדנו, משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים, נותן לו סלע ומשתכר בסלע - תשלום המכירה - שני שלו. כלומר, למרות שהוא צריך להוסיף עוד סלע לפדיון מעשר שני, בכל אופן הסלע הזה נשאר אצלו.
אומרת הגמרא: אם ככה, מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל, דתנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו. לפי רבן שמעון בן גמליאל, ברגע שהוא משך את זה הוא כבר קנה, ובאותו שלב גם נפדה. אז לכן אפילו אם הוא משך בזמן שזה היה שווה סלע, ואחר כך התייקר, זה כבר התחלל בסלע שהוא משלם - כבר התחיל בשלב משיכה, לכן בעצם די בסלע אחד. אז אם כן, המשנה שלנו לא כמו רבן שמעון בן גמליאל.
אמר רבי יוסי בשם רבי אלעזר, אין מוסיפין חומש על הסלע השנייה. כלומר, הרי הוא משך, סלע אחד הוא משלם למוכר וסלע אחד אמרנו יישאר אצלו. אז הוא יוסיף חומש רק על הסלע הזה שיישאר אצלו, והוא לא מוסיף חומש על הסלע השנייה שהוא נותן למוכר.
והיה רבי אלעזר מסתכל ביה, כלומר מתפלא מה הוא עושה, למה הוא עושה ככה. הוא תמה למה הוא לא מוסיף חומש גם על הסלע שהוא נותן. אמר ליה: מה את מסתכל בי? אף רבי אילא מודי בה, כיי דאמר רבי יוחנן כל מעשר שאין הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש. והרי כאן הפירות אחרי משיכה הם של הלוקח. אז הסלע הראשון שנשאר אצלו הוא בעצם מוסיף עליו חומש, אבל הסלע השני שהוא מעביר למוכר בתור תשלום, זה לא אצלו, לכן אינו מוסיף חומש, כי הפירות והכסף צריכים להיות שלו.
תניא, למדנו במשנה, היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה נתן לה קידושיה ולא פירש. רבי יוסי אומר דייו. כן, ברגע שהם דיברו לפני כן על קידושין או על גיטין ונתן לה את זה, אז זה כאילו שהוא פירש. ורבי יהודה אומר צריך לפרש. מה הוא צריך לפרש? צריך לומר הרי זה גיטך או הרי זה קידושיך. וגם כאן במעשר שני, בפדיון צריך לומר זה פדיון מעשר שני, ולא מספיק שהוא מפריש כסף.
[דף כד עמוד ב]
גמ': תנן: משך ממנו מעשר שני בסלע ולא הספיק לשלם כדי לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע תשלום המכירה, ומשתכר בסלע שאף שצריך להוסיף עוד סלע לפדיון, מעשר שני שלו שמפריש סלע למעשר שני ונשאר בידו. מתניתין דלא כ°רבן שמעון בן גמליאל דתנינן °רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו ואפילו התייקר כבר נתחלל בשעת המשיכה אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אלעזר° בן פדת אף שאחר שהלוקח משך הפירות שלו, כשבא לשלם ולפדות מוסיף חומש על הסלע שנשאר אצלו ואין מוסיפין חומש על הסלע השנייה שנותן למוכר והיה רבי אלעזר° בן פדת מסתכל ביה ותמה מדוע אינו מוסיף חומש אמר ליה: מה את מסתכל בי? אף רבי אילא° אילעא מודי בה כיי דאמר רבי יוחנן° בר נפחא ד_לחכל מעשר שני שאין הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש והרי הפירות אחר המשיכה של הלוקח לכן על הסלע הראשון שנשאר אצלו מוסיף חומש אבל הסלע השני שיהיה אצל המוכר לא מוסיף חומש תנן: היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה נתן לה קידושיה ולא פירש °רבי יוסי בן חלפתא אומר דייו ו°רבי יהודה בר עילאי אומר צריך לפרש מהו צריך לפרש שצריך לומר זה גיטיך או זה קידושיך אף הכא צריך לומר זה פדיון מעשר שני רבי זעירא° רבי חייא בר בון° ורבי אבא בר תחליפא° אמרו בשם רבי הושעיה°: מה פליגין במה הם חולקים? כשהפליגו דעתן לעניינות אחרים; ד_לטאבל אם היו עסוקים באותו עניין — גט הוא. רבי חגי° בעי קומי שאל את רבי יוסי° בר זבידא האם °רבי כ°רבי יהודה בר עילאי שסובר שצריך לפרש ו°רבי נתן כ°רבי יוסי שאינו צריך לפרש דתנינן תמן האישה שעשתה שליח לקבלה, אם רצה הבעל לחזור ולבטל את השליחות אחר שנתן לשליח, אינו יכול לחזור בו. ואם הבעל לא רצה שיהיה זה שליח לקבלה ואמר אי איפשי שתקבל לה אלא הא לך ותן לה ד_מאם רצה להחזיר יחזיר מתניתין ד°רבי דמשמע שהבעל צריך לומר אי אפשי שתקבל לה ולא די שיאמר לו הא לך גיטה ותהיה שליח להולכה ואילו ל°רבי נתן די שיאמר לו הא לך ותן לה כדי לבטלו משליחות הקבלה דתני אמרה לשליח התקבל לי גיטי והלך ואמר לבעל, אשתך אמרה התקבל לי גיטי ואמר לו הבעל, הוליכו לה או ונתנו לה או זכה לה או התקבל לה אם רצה להחזיר לא יחזיר דברי °רבי ד°רבי אומר בכולן לא יחזיר עד שיאמר לו איני רוצה שתקבל אלא שתוליך לה °רבי נתן אומר אם אמר הבעל ד_מא הוליכו לה או ונתנו לה אם רצה להחזיר יחזיר אם אמר הבעל זכה לה או התקבל לה אם רצה להחזיר לא יחזיר דל °רבי נתן די שיאמר לו בלשון הולכה כדי לבטלו משליחות קבלה וקשיא על
רבי זעירא רבי חייא בר בון ורבי אבא בר תחליפא בשם רבי הושעיה: מה פליגין? כשהפליגו דעתן לעניינות אחרים. כלומר, כל המחלוקת זה רק אם הם דיברו על נושא קידושין או גיטין, אבל אחרי זה עברו לדבר על נושאים אחרים, ואחרי זה הוא מסר לה את הגט או את הכסף קידושין. אבל אם היו עסוקים באותו עניין - גט הוא. כלומר דיברו על גיטין ודיברו על מה כל אחד יעשה אחרי הגט וכדומה, שזה הכל מעניין הגט - איך הם יתחלקו את הרכוש וכדומה, אז הכל מעניין הגט. אז לכן אם הוא ייתן לה את הגט אפילו שהוא לא אמר לה "הרי זה גיטך", אז זה גט הוא. ואותו דבר לגבי קידושין. אם דיברו על קידושין ולאחר מכן דיברו על איפה הם יגורו וכדומה, שזה חלק מהעניין של קידושין, אז למרות שבעצם הם לא דיברו צמוד על הקידושין עצמם, ברגע שהוא נתן לה את הכסף הרי היא מקודשת, כי זה מעניין לעניין באותו עניין.
רבי חגי בעי קומי רבי יוסי, רבי כרבי יהודה ורבי נתן כרבי יוסי. דתנינן תמן - איפה ראינו דבר כזה? האישה שעשתה שליח לקבלה - כלומר האישה ממנה שליח קבלה, והבעל יכול למנות שליח הולכה. ההבדל ביניהם ששליח הולכה, כל עוד שלא הגיע הגט ליד האישה הבעל יכול לבטל אותו - חבילת השליח את הגט. אבל שליח קבלה - האישה ממנה, ובגלל שהבעל מוסר לו את הגט, זה כאילו כבר היה ביד האישה, וכבר הבעל לא יכול להתחרט.
אז האישה שעשתה שליח קבלה, אם רצה הבעל לחזור ולבטל את השליחות אחרי שנתן לשליח, איננו יכול לחזור בו. ואם הבעל לא רצה שיהיה שליח לקבלה, והוא אומר לו אי איפשי שתקבל לה, אלא הא לך ותן לה - כלומר אל תהיה שליח קבלה, אלא הלך ותן לה - אז אם רצה להחזיר יחזיר, כי לכאורה הוא מינה אותו שליח הלכה.
אז זה אומרת הגמרא: מתניתין דרבי. למה? כי אם אתה אומר שהמשנה דרבי - דמשמע שהבעל צריך לומר "אי איפשי שתקבל לה" בפירוש, ולא די שיאמר לו הא לך גיטה ותהיה שליח להולכה. וזה בעצם דעת רבי. אבל לרבי נתן, די אם הוא היה אומר לו "הא לך ותן לה" כדי לבטל שליחות קבלה, כי אני לא צריך להגיד לו אני לא רוצה שתהיה שליח קבלה - אני לא צריך שיאמר "לך", בעצם תוליך לה את זה ותן לה, ואז הוא כבר הופך אותו לשליח הלכה והוא לא שליח קבלה.
דתני - מה הראיה? אמרה לי גיטי והלך ואמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי, הוליכו לה ונתנו לה, זכה לה, התקבל לה - אם רצה להחזיר לא יחזיר, דברי רבי. כלומר, לפי רבי, אם הוא לא אמר לו אני לא רוצה שתהיה שליח קבלה אלא תהיה שליח הלכה, אז עדיין הוא שליח קבלה, כי הוא חייב לתת לו בפירוש. וכאן כיוון שהוא לא פירש, שהוא לא רוצה שיהיה שליח קבלה, אז גם אם הבעל אמר תוליך לה את זה, כלומר תהיה שליח הלכה, אף על פי כן הוא עדיין שליח קבלה ולא יכול לחזור.
ד'רבי אומר בכולן לא יחזיר עד שיאמר לו אלא לה - "או תוליך לה". רבי נתן - אומר אם הבעל אמר "או לכה או תנו לה", שזה לשונות של שהבעל ממנה אותו שליח הלכה, אז למרות שהוא לא אמר לו אני לא רוצה שתהיה שליח קבלה, כיוון שהוא אמר לו אני רוצה שתוליך לה את זה או תן לה את זה, אז זה שייך לשליח הלכה, אז אם רצה להחזיר יחזיר. ואם הבעל אמר "זכה לה או התקבל לה", שזה לשון של קבלה, אז אם רצה להחזיר לא יחזיר - זה בעצם תלוי בלשון, הוא לא צריך לחזור בו. ורבי נתן - די שיאמר לו בלשון הלכה כדי לבטל לו שליחות קבלה, לא צריך לבטל אותו ממש. וקשיא על...
[דף כה עמוד א]
ד°רבי הוליכו הרי הוליכו משמע מדבורי היינו שתהיה שליח הולכה מכוחי ולמה אם רצה להחזיר לא יחזיר? וקשיא על ד°רבי נתן אם אמר הבעל הא לך משמע תהיה שליח מדיבורא של האשה כמו שהיא התכוונה ולמה אם רצה להחזיר יחזיר? רבי חונא° אמר מכיון שהאישה אמרה התקבל לי והבעל אמר הא לך מספק נעשה שלוחו ושלוחה ואמר רבי איסה° כולהן דתנינן כל מקום ששנינו שלוחו ושלוחה מגורשת ואינה מגורשת אמר ליה: ומה בידך לדמות בין הדברים והאמר רבי זעירא° אמרו רבי חייה בר בון° ורבי אבא בר תחליפא° בשם רבי הושעיה°: מה פליגין °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי יהודה בר עילאי כשהפליגו דעתון לעניינים אחרים אבל אם היו עסוקין באותו עניין גט הוא והכא °רבי ו°רבי נתן אפילו הן עסוקין באותו עניין היא המחלוקת שהרי מדובר שהשליח אומר לבעל האישה: אמרה לי התקבל לי גיטי, ומיד הבעל אומר לו: הא לך. רבי עזרה° בעי קומי שאל את רבי מנא° בן יונה אף לעניין מתנה כן שכשם שהאשה יכולה למנות שליח קבלה אף שהגט אינו שלה ומתקבל בעל כרחה כך יכול אדם למנות שליח לקבל מתנה או שאין המקבל מתנה יכול למנות שליח קבלה לפי שאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו? אמר ליה: תמן התורה זיכת אותה בגיטה, והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה. אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו? ועוד, מן הדא דאמר רבי יוסי° בר זבידא רבי יעקב בר זבדי° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא ד_מבאמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו קם רבי יוסי° בר זבידא עם רבי יעקב בר זבדי° אמר ליה ד_מגוהיינו הין צדק אמרין בשעה שאמר הין צדק הוה שבאמת כשאמר התכוון בכל ליבו לתת
מתני': ד_מדהמניח איסר ואכל עליו חציו, והלך למקום אחר והרי הוא האיסר יוצא בפונדיון שני איסרים, — אוכל עליו עוד איסר. המניח פונדיון ואכל עליו חציו,, והלך למקום אחר והרי הוא יוצא באיסר — אוכל עליו עוד פלג פועל שראה את בעל הבית עם הארץ המניח איסר של מעשר שני — אוכל עליו אחד עשר
אנחנו לומדים ירושלמי, מסכת מעשר שני, דף כה. בדף הקודם, בערך חמישה שורות מהסוף, הזכרנו את הברייתא ש-- אם אמרה לשליח "יתקבל לי גיטי", והלך ואמר לבעל, "אשתך אמרה יתקבל לי גיטי", והבעל אומר לו או לכל ה-- או תנו לה או זכה לה או יתקבל לה, בכל הלשונות האלה, אם רצה להחזיר לא יחזיר. כי בעצם לפי רבי, זה דברי רבי. לפי רבי, השליח הזה נשאר שליח האישה כל עוד שהבעל לא ביטל אותו. רבי אומר וכולם לא יחזיר עד שיאמר לו בפירוש אני לא רוצה שתתקבל לה, אלא שתוליך לה. ואילו רבי נתן אומר אם אמר הבעל או לכל ה או תנו לה, אז אם רצה להחזיר יחזיר, ורק אם הוא אמר זכה לה או התקבל, כלומר אם הוא השתמש בלשון של קבלה, אם רצה להחזיר לא יחזיר. כי לרבי נתן די שיאמר לה בלשון הלכה כדי לבטלו. שהוא אומר לשון הלכה כבר התבטלה, אבל אם הוא השתמש בלשון קבלה, היא נשארת שליח קבלה. אבל כל לשון אחרת הוא ביטל אותו משליח קבלה והוא נהיה שליח הלכה.
ובעצם אנחנו רצינו לדמות את המחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי לגבי מה שאמרנו — רבי יהודה סובר שצריך לפרש, כלומר כשהוא נתן לה גט אז צריך להגיד לה "הרי זה גיטך", ולפי רבי יוסי לא צריך לפרש. והגמרא שם העמידה את זה שמדובר שהם לא עסקו באותו עניין, כי אם עסקו באותו עניין, כולם מודים שבעת שנתן לה את הגט, הרי זה גט. וכל המחלוקת אם הם עברו לעניין אחר שקשור לגט, אבל עניין אחר. שרבי יוסי סובר שלא צריך לפרש למרות שבעצם הוא עבר לעניין אחר, כי מכיוון שזה אותו עניין אז לא צריך לפרש, ואילו רבי יהודה סובר שצריך לפרש. אז רצינו לדמות בין שני המשניות.
אבל לפני כן הגמרא מקשה על דרבי. ד°רבי מדבורי אם רצה להחזיר לא יחזיר? הרי רבי אומר שאפילו אם אמר לשליח "הולך לה", עדיין הוא נשאר שליח קבלה כל עוד שהוא לא ביטל אותו. הרי "הולך לה" משמע מדיבורי, כלומר הוא יש שליח הלכה. אז למה אם רצה להחזיר לא יחזיר? וקשיא על ד°רבי נתן הא לך מדיבורא אם רצה להחזיר יחזיר? וגם על רבי נתן קשה. הרי רבי נתן אומר שאם הוא לא השתמש בלשון קבלה כמו זכה או התקבל לה, אז בעצם הוא יכול לבטל אותו כי הוא נהיה שליח הלכה. אז כגון אם אמר לו "אילך", אבל לכאורה "אילך" משמע הוא יש שליח מדיבורא, כלומר יש שליח כמו שהיא ביקשה. אז למה אם רצה להחזיר יחזיר? למה ברגע שהוא אומר לו "אילך" אני רואה לפי רבי נתן כאילו ביטל אותו והוא נהיה שליח הלכה?
אומרת הגמרא, רבי חונא° אמר נעשה שלוחו ושלוחה — מכיוון שהאישה אמרה "יתקבל" והבעל אמר "אילך", כלומר במקרה כזה שאחד אמר-- האישה אמרה "יתקבל", הפכה אותו לשליח קבלה, והבעל הפך אותו לשליח הלכה, אז מספק הוא נעשה שלוחו ושלוחה. רבי איסה° כולהן דתנינן שלוחו ושלוחה מגורשת ואינה מגורשת — כלומר כל עוד שלא הגיע ליד שלה, אז היא מגורשת ולא מגורשת.
אמר ליה: ומה בידך? כלומר, איך אתה מדבר? אמרנו שרצינו להשוות בין המחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי למחלוקת בין רבי לרבי נתן, אז הוא אומר לו מה הדמיון? ואמר רבי זעירא° רבי חייה בר בון° ורבי אבא בר תחליפא° בשם רבי הושעיה°: מה פליגין °רבי יוסי ו°רבי יהודה כשהפליגו דעתון לעניינים אחרים — כלומר כל המחלוקת בין רבי יוסי ורבי יהודה זה כשהם דיברו על גט בהתחלה, אבל לאחר מכן הפליגו לעניינים אחרים. אבל אם היו עסוקין באותו עניין גט הוא — בזה כולם מודים שזה גט. והכא °רבי ו°רבי נתן אפילו הן עסוקין באותו עניין היא המחלוקת — לכן אתה לא יכול לדמות בין שני הדברים. איך אנחנו יודעים שבעצם אפילו עסוקים באותו עניין? כי היה מדובר שהשליח אומר לבעל, "האישה אמרה לי יתקבל לי גיטי" והבעל אומר לו "אילך", ודאי מדובר בלי שום מעבר לעניין אחר. ובכל זאת הם חולקים, אז לכן אי אפשר לדמות.
רבי עזרה° בעי קומי רבי מנא° אף לעניין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו? כלומר, האם כשם שהאישה יכולה למנות שליח קבלה, למרות שהגט לא שלה והוא מתקבל על ידי בעל כורחה, כך יכול אדם למנות שליח לקבל מתנה? רבי מנא אומר לא, המקבל מתנה לא יכול למנות שליח קבלה כי אדם לא עושה שליח לקבל דבר שלא שלו. אמר ליה: תמן התורה זיכת אותה בגיטה, והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה. זאת אומרת הגט לא שלה אמנם, אבל התורה זיכתה אותה, ולכן היא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה. אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו? אתה לא יכול לדמות את זה למתנה.
ועוד, מן הדא דאמר רבי יוסי° רבי יעקב בר זבדי° ורבי אבהו° בשם רבי יוחנן° אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו — עוד ראיה שבעצם אדם לא יכול למנות שליח קבלה למתנה. כלומר אדם יכול לחזור בו בכל רגע, כל עוד שהמתנה לא הגיעה לידיים של המקבל. קם רבי יוסי° עם רבי יעקב בר זבדי° אמר ליה והיינו הין צדק? הרי התורה אמרה "הין צדק", ולמדו מכאן שצריך להיות ההן שלך הן והלאו שלך לאו. אם הוא הבטיח לתת מתנה, איך הוא חוזר בו? אמרין בשעה שאמר הין צדק הוה — ברגע שהוא הבטיח הוא באמת התכוון לזה. נכון, כרגע הוא חזר בו כי התברר לו שקשה לו, אבל בזמן שהוא הבטיח זה היה הין צדק, הוא התכוון בכל ליבו.
לפי דעת ההלכה, המשנה אומרת: המניח איסר ואכל עליו חציו, הוא אכל חצי איסר. והלך למקום אחר והרי הוא יוצא בפונדיון — כלומר הוא הלך למקום אחר ששם אותו מטבע שווה שני איסרים, זה פונדיון שני איסרים. כיוון שהוא אכל חצי מהמטבע, שהכוונה שאכל תמורתו מעשר שני כאילו פדה עליו, ונשאר לו עוד חצי מטבע, אז הוא אוכל עליו עוד איסר. המניח פונדיון ואכל עליו חציו, והלך למקום אחר והרי הוא יוצא באיסר — אוכל עליו עוד פלג — אכל בשווי איסר, ועכשיו הולך למקום אחר ושמה המטבע הזה שווה רק איסר אחד. כיוון שהוא אכל כבר חצי מטבע אז יכול לאכול עוד חצי מהשווי של איסר.
המניח איסר של מעשר שני — אוכל עליו אחד עשר איסר ואחד ממאה באיסר. זה לפי ההסבר שמי שנאמן על מעשר שני נאמן גם על מעשר ראשון. רק שאנחנו רואים שעם הארץ לא מפריש באמת, הוא רק מפריש מה שחייב בו מיתה. כלומר הוא מפריש מעשר ראשון, מוציא ממנו תרומת מעשר ומחזיר חזרה לתוך הערימה, ומפריש מעשר שני ופודה אותו, משאיר אצלו את הכל. כיוון שכך, אם היה מעשר שני באיסר אז בעצם היו שם פירות של עשרה איסרים קודם שהוא הפריש — הוא הפריש איסר אחד בתור מעשר, אז בעצם לפני שהוא הפריש היה עשרה. עכשיו, כדי לדעת כמה היה לפני הפרשת מעשר ראשון, נחלק באפס תשע ונקבל אחד עשר ואחד עשר מאיות. עכשיו נוריד מזה עשירית לתרומת מעשר, כי המעשר היה אחד ואחד עשר מאיות, ועשירית מזה זה בערך עשירית. אז יוצא שאם אנחנו מורידים את התרומת מעשר יש כאן אחד עשר ומעית של חולין מתוקנים.
°בית שמאי אומרים הכל עשרה — כלומר בגלל שהם סוברים שעם הארץ מפריש את המעשר, ואז בעצם היה פה עשרה והוא הפריש את המעשר שני ופדה אותו והחזיר אותו חזרה. ו°בית הלל אומרים בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה. אסביר את זה לפי הפשט. יש פה הרבה הסתבכויות, אבל אם אני נסתמך על מה שאומרים במקום אחר שאדם יכול, בדמאי, להפריש את המעשר שני ולכלל אותו ולהפריש מעשר ראשון באותו מעשר — אז אפשר להסביר שבית הלל אומרים "בודאי אחד עשר", כי ודאי זה כמו שאמרנו, אחד עשר ומאה באיסר. אבל "בדמאי עשרה" — כי בדמאי הוא יכול להפריש את המעשר שני ולכלל אותו, ולאחר מכן להפוך אותו למעשר ראשון ולהוציא ממנו רק את התרומת מעשר. אולי זה פירוש קצת דחוק, אבל נראה לי הכי פשוט מבין כולם.
[דף כה עמוד ב]
איסר ואחד ממאה באיסר דנאמן על מעשר שני נאמן גם על מעשר ראשון. רק שעם הארץ מחזיר את המעשר ראשון אחר שהוציא ממנו תרומת מעשר, ואת המעשר שני אחר פדיון. לכן אם הפריש איסר למעשר שני, הרי היה בפירות עשרה איסרים קדם שהפריש. וכדי לדעת כמה היה שם לפני הפרשת מעשר ראשון, נחלק ב0.9 ונקבל אחד עשר ואחד עשר מאיות. נוריד מזה עשירית לתרומת מעשר. שהרי המעשר היה אחד ואחד עשר מאיות, עשירית מזה זה בערך עשירית, ונקבל אחד עשר ומאית °בית שמאי אומרים הכל עשרה ו°בית הלל אומרים בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה.
[דף כו עמוד א]
גמ': תני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי יש שני איסרין בפונדוין אמר רבי מתניא°: מתניתא אמרה כן דתנן: המניח איסר ואכל עליו חציו היינו שחילל עליו פירות בשווי של חצי איסר. והלך לו למקום אחר והרי האיסר יוצא בפונדיון אוכל עליו עוד איסר משמע שהחצי שאכל גם היה בשווי איסר מכאן ששני איסרים בפונדיון תנן: התם (דמאי פרק ז ו) היו לפניו שתי כלכלות של טבל, ואמר: מעשרות של זו בזו ושל זו בזו — הראשונה מעושרת. מעשרותיה מעשרות. כלכלה בחבירתה — קרא שם אמר שמואל° בר אבא בר אבא לא מציא תנייתה אי אפשר לשנות במדויק כי אם היו בכל כלכלה מאה תאנים צריך להפריש מהם עשרה תאנים למעשר אבל עכשיו שבא להרים מעשרותיה מחברתה אין יסב אם יטול חדא לעשרה היינו עשרה תאנים זה לא יהיה מספיק שהרי עשרה תאנים מכשירים רק תשעים תאנים וכיוון שנשארו עשרה תאנים שצריך לעשר עליהם וצריך מיסב ליטול חדא למאה אין יסב אם יטול חדא למאה זה גם לא מדוייק שהרי תאנה אחד מתקנת רק תשעה תאנים ונשארה עוד תאנה אחת לא מתוקנת וצריך מיסב ליטול חדא לאלף שזה עשירית תאנה אין יסב אם יטול חדא לאלף גם זה לא מדויק, שכן עשרית מתקנת רק תשע עשיריות, ונשארה עשירית אחת לא מתוקנת וצריך מיסב ליטול חדא לעשרה אלפין שזה מאית תאנה וכך הלאה תנן °בית הלל אומרים בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה תני בר קפרא° °בית שמאי אומרים ד_מה בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה ו°בית הלל אומריםבין בדמאי בין בודאי אחד עשר הן הורי רבי יודן בי רבי שלום° כהדא דתני בר קפרא° °בית הלל כ°רבי אליעזר בן הורקנוס ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אמר ד_מוהנאמן על השני נאמן על הראשון אמר רבי יוסי° בר זבידא: דברי הכל היא דאפילו אם יסברו °בית הלל כרבנן שחולקים על °רבי אליעזר בן הורקנוס וסוברים שנאמן על השני אינו נאמן על הראשון עדיין יכול לאכול אחד עשר בחזקת מתוקנים דעשו אותו כתוספות הביכורים מה ד_מזתוספות הביכורים נאכלת בטהרה ופטורה מדמאי אף זה נאכל משום שאין הוא טבול לשני שהרי ראינו שבעל הבית הפריש מעשר שני, ופטור מן הראשון שחכמים הקלו בפועל שיהיה פטור מדמאי אם ראה שהפרישו מעשר שני. אתא רבי חנניה° ואמר בשם רבי יוסי° בר זבידא: ד°רבי אליעזר בן הורקנוס היא
מתני':
ד_מחכל המעות הנמצאין — הרי אלו חולין, ואפילו דינרי זהב עם הכסף ועם המעות.. מצא בתוכן חרש וכתוב עליו
תלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני, דף כ"ו אנחנו מתחילים את תחילת הגמרא. אומרת הגמרא תני רבי חייא שני איסרין פונדיון. כלומר בפונדיון אחד ישנם שני איסרים. אמר רבי מתניא מתניתא אמרה כן. כלומר גם המשנה שלנו אפשר להבין את זה. המניח איסר ואכל עליו חציו - כלומר הוא חילל פירות מעשר שני, בסך הכל חצי מהאיסר, והלך לו למקום אחר וראה והרי יוצא בפונדיון אז זוכה אוכל עליו עוד איסר. מה שמשמע שהחצי שהוא אכל גם היה איסר. מכאן שיש שני איסרים בפונדיון כמו שאומרת הברייתא.
שמואל אמר לא תניי. כלומר אין אפשרות להסיר ממקום חיצוני, ב'לא תניי' (לא במדויק). למה? כי אם ניקח את המקרה שלנו, אם בכל כלכלה יהיה מאה תאנים, אז בעצם הוא צריך להפריש מהם עשרה תאנים למעשר. אבל עכשיו כשהוא בא להרים מעשרותיה מחברתה, אז אם אין יסב חד לעשרה, כלומר הוא ייקח עשרה תאנים, לא יהיה מספיק, כי הרי עשרה תאנים מכשירים רק תשעים תאנים, כי הרי בעצם אם היה מאה הוא היה לוקח עשרה, היו נשארים תשעים. כלומר רק תשעים נהיים מתוקנים והוא פה הרי רוצה לתקן מאה. אז כיוון שנשארו עוד עשרה תאנים צריך חדא, הוא צריך לקחת עוד אחד, אחד מהעשר, שזה בעצם אחד ממאה מכל הערימה.
ואין יסב חדא צריך חדא לאלף, כלומר הוא ייקח אחד, זה עדיין לא מדויק, כי הרי תאנה אחת מתקנת רק תשעה תאנים. הוא צריך לתקן עשר תאנים. אז בעצם נשארה עוד תאנה אחת לא מתוקנת, ואז צריך לקחת עשירית תאנה, וגם זה לא בסדר, כי אם ייקח חד על אלף גם זה לא מדויק, שהרי עשירית מתקנת רק תשע עשיריות. נשארה עוד עשירית אחת שלא מתוקנת, ואז צריך חדא לאלף, שזה מאית תאנה וכך הלאה.
למדנו במשנה בית הלל אומרים בודאי אחד עשר. אמרנו לפי הפירוש שהסברנו במשנה, שמה שאומרים פה אחד עשר הכוונה אחד עשר ועוד קצת, כמו שראינו במשנה. זאת אומרת שבעצם, אם אני רואה אותו שהוא מפריש מעשר שני, אז בעצם היה פה עשרה והוא לקח אחד והפריש מעשר שני עליו, כלומר פדה אותו וזיז אותו חזרה. אז יש בעצם עשר תאנים של מעשר שני. אז כמה היה לפני שהוא הפריש מעשר ראשון? מחלקים באפס נקודה תשע. ואז בעצם אנחנו מקבלים שזה אחד עשר ואחד עשר מאיות. אבל מזה אנחנו צריכים להוריד עשירית לתרומת מעשר, ואז בעצם קיבלנו שיש אחד עשר ומאית. אז בית הלל אומרים את האחד עשר, רק את השלם. כך הסברנו במשנה. יש הרבה שיטות וכולם קשות, אבל בכל אופן זה ככה הסברנו במשנה.
אומרת הגמרא תני בר קפרא: בית שמאי בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה. כלומר מה שאמרנו במשנה בשם בית הלל, אומר בר קפרא בשם בית שמאי. ובית הלל בדמאי בין בודאי אחד עשר הן. הרי זה כמו שבר קפרא שנה, כלומר בין בדמאי בין בודאי יכול לאכול אחד עשר כמו שאומרים בית הלל. הורי רבי יודן בי רבי שלום - הוא הורה ככה כמו שבר קפרא שנה.
אומרת הגמרא בית הלל כרבי אליעזר. למה הם אומרים שיכול לאכול אחד עשר או אחד עשר ומאית? כי הם סוברים כמו רבי אליעזר. רבי אליעזר אמר הנאמן על השני נאמן על הראשון. כלומר, אם אני רואה שהוא מפריש מעשר שני והוא פודה את זה, אז מסתמא הוא גם הפריש מעשר ראשון ותיקן את זה. רק שאנחנו אומרים שהמע"ר מחזיר את הכל אחרי התיקון לאותה כלכלה, הוא לא נותן את המעשר לעני. אז אם זה ככה, כשהוא הפריש איסר אחד בתור מעשר שני, אז כנראה קודם היו תשע, כלומר נשארו תשע מתוקנים. עכשיו כשהוא מחזיר אותו זה עשרה ביחד. אבל כמה היה כשהוא הפריש מעשר ראשון? אנחנו צריכים לחלק את זה באפס נקודה תשע, ואז מזה מקבלים שהיה אחד עשר ואחד עשר מאיות, ואם מתוך זה הוא יפריש תרומת מעשר אז נשארו לו אחד עשר ומאית. ככה אמרנו במשנה.
אמר רבי יוסי: דברי הכל היא. כלומר לא חייבים להגיד ככה, אפשר להגיד שבעצם כולם מודים שהוא יכול לאכול אחד עשר, כי אפילו אם בית הלל יסברו - בין אם בית הלל סוברים כרבי אליעזר בין אם חולקים עליו, כי גם אם יסברו כרבנן שחולקים על רבי אליעזר וסוברים שהוא נאמן על השני ולא נאמן על הראשון - עדיין יכול לאכול אחד עשר בהיחס למתוקנים. למה? כי עשו אותו כתוספות הביכורים, מה תוספות הביכורים נאכלת בטהרה ופטורה מדמאי, אף זה נאכל משום שני ופטור מן הראשון. כלומר כמו שהחכמים אמרו שאם אדם מוסיף אחרי שהוא נתן ביכורים יכול להוסיף עוד תוספת ביכורים, והתוספת הזו יאכל עליה כמו ביכורים, צריך לאכול את זה בטהרה וזה פטור מדמאי - אז גם אם אדם מפריש מעשר שני, נסמוך עליו שהוא גם תיקן מעשר ראשון, שיהיה פטור מראשון. כל זה כמובן בפועל, לא בכל אדם - חכמים הקלו בפועל, שאם הוא רואה את בעל הבית מפריש מעשר שני, אז הוא יכול לסמוך על זה שבעל הבית גם תיקן את זה ממעשר ראשון.
אתא רבי חנניה בשם רבי יוסי: דרבי אליעזר היא. כלומר רבי חנניה בא ואמר לנו בשם רבי יוסי שזה לא כמו שאמרנו - בעצם יש מחלוקת והמשנה רק כדעת רבי אליעזר.
אנחנו במשנה פרק ג' הלכה ו'. ואומרת המשנה: כל המעות הנמצאין הרי אלו חולין, ואפילו דינרי זהב עם הכסף ועם המעות. כלומר, למרות שמעורבב מטבעות של גדולות ומטבעות זהב, מטבעות כסף, מטבעות נחושת, ובדרך כלל בן אדם לא רגיל לערבב מטבעות ככה סתם, אלא מסתמא רוב הסיכוי שבעצם הוא פדה מעשר שני על המטבעות האלה, לכן יש פה מטבעות מכל הסוגים. אבל בכל אופן, זה חולין. לא כתוב פה כלום, מסתמא זה חולין.
מצא בתוכן חרש וכתוב עליו מעשר, הרי זה מעשר. המוצא כלי וכתוב עליו קרבן. רבי יהודה אומר: אם היה של חרש - הוא חולין ומה שבתוכו קרבן, ואם היה של מתכת - הוא קרבן ומה שבתוכו חולין. אמרו לו: אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין בקרבן. המוצא כלי וכתוב עליו קו"ף קרבן, מ"ם מעשר, דלי"ת דמאי, טי"ת טבל, תי"ו תרומה, שבשעת הסכנה היו כותבין תי"ו תחת תרומה. כלומר, היו כותבים רק ראשי תיבות, לא כותבים את השם מלא. רבי יוסי אומר: וכולן שמות אדם הן. כלומר, הקיצורים האלה זה לא סמל לתרומה, לקרבן וכדומה, אלא זה שמות אדם, לכן הכל חולין.
[דף כו עמוד ב]
מעשר — הרי זה מעשר ד_מטהמוצא כלי וכתוב עליו קרבן °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם היה של חרש — הוא חולין ומה שבתוכו קרבן. ואם היה של מתכת — הוא קרבן ומה שבתוכו חולין. אמרו לו: אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין בקרבן. המוצא כלי וכתוב עליו קו"ף קרבן מ"ם מעשר דלי"ת דמאי טי"ת טבל תי"ו תרומה שבשעת הסכנה היו כותבין תי"ו תחת תרומה °רבי יוסי בן חלפתא אומר וכולן שמות אדם הן אמר °רבי יוסי בן חלפתא: אפילו מצא חבית והיא מליאה פירות וכתוב עליה תרומה — הרי אלו חולין, שאני אומר: אשתקד היתה מליאה פירות תרומה ופינה ד_נהאומר לבנו מעשר שני בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הרי אלו חולין ד_נאהרי שם מנה ומצא מאתים השאר חולין מאתים ומצא מנה הכל מעשר.
גמ': תנן: כל המעות הנמצאין הרי אלו חולין ואפילו דינרי זהב עם הכסף ועם המעות שלא תאמר הואיל ואין דרך בני אדם לעשות כן לערבב מטבעות מכל הסוגים יחד אלא כנראה שהם כספים שחילל עליהם מעשר לכן יהא שני לפום כן לכן צריך מימר חולין תני אל"ף דל"ת חי"ת טי"ת רי"ש מ"ם תי"ו כל אלו סימן לתרומה אל"ף קדמיתה דלי"ת דמוע חי"ת חלבו טי"ת טובו רי"ש ראשית מ"ם מעשר תי"ו תרומה ביש"ין אות ב' שני פי"שן אות פ' שני שצריך פדיון יו"ד מ"ם מעשר מעשר עיר או פורקן הפירות בתוכו מעשר שני שצריך לאכלם בירושלים לשם יוסי לשם שמעון לעלות לאוכלן בירושלים חולין שאני אומר סיבולת הסכם שכל אחד מזמין את השני לסעודה בתורו עשו ביניהן תנן: אמר °רבי יוסי בן חלפתא אפילו מצא חבית והיא מליאה פירות וכתוב עליה תרומה הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד היתה מליאה פירות תרומה ופינה עד כדון ישנות אבל חדשות מה יטען °רבי יוסי בן חלפתא אני אומר אתמול היתה מליאה תרומה ופינה כהדא דרבי יונה° ורבי יוסי° בר זבידא הוון שותפין בגרביה חביות יין כד דמך כשמת רבי יונה° אמר רבי מנא° בן יונה בנו לרבי יוסי° בר זבידא כל גרב חבית דכתיב ביה רבי יונה° דידי שלי אמר ליה: אשתקד הוה דידך אישתא דידי פעם היה שלך כעת זה שלי מצא במגופתו הרי הוא כתוב עליו מעשר הרי זה מעשר אפילו ל°רבי יוסי בן חלפתא דכיוון שכשפותחים את החבית שוברים את המגופה וכשחותמים אותה עושים לה חדשה מודה °רבי יוסי בן חלפתא שמה שכתוב עליה זה מה שבתוכה נתן מעות מעשר שני בכיס אחד ונתחלפו לו ומצא מעות אחרים מהו
אמר רבי יוסי: אפילו מצא חבית והיא מליאה פירות וכתוב עליה תרומה - הרי אלו חולין, שאני אומר: אשתקד היתה מליאה פירות תרומה ופינה. האומר לבנו מעשר שני בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הרי אלו חולין. הרי שם מנה ומצא מאתים השאר חולין, מאתים ומצא מנה הכל מעשר. כלומר בעצם יש שמה מנה חולין. מאתיים הוא מצא מנה, הכל מעשר, שאני אומר מנה מונח ומנה מוטל.
בתחילה למדנו במשנה כל המעות הנמצאין הרי אלו חולין, ואפילו דינרי זהב עם הכסף ועם המעות. מה החידוש כאן? שלא תאמר הואיל ואין דרך בני אדם לעשות כן - לערבב מטבעות מכל הסוגים, אז כנראה שהם כספים שחייב עליהם מעשר, לכן זה יהיה מעשר שני. ולפיכך צריך מימר חולין - צריך לומר שזה חולין. לכן המשנה באה וחידשה שזה חולין.
למדנו במשנה: א', שט' וכולי - ט' זה טבל, ד' זה דמאי וכולי. מצאנו ברייתא שאומרת: תני אל"ף דל"ת חי"ת טי"ת רי"ש מ"ם תי"ו תרומה - כל אלה סימנים לתרומה. למה? אל"ף קדמיתה - כי מעשר ראשון זה תרומה, זה הדבר הראשון שנותנים. דלי"ת חי"ת חלבו - למה זה סמל לתרומה? מלשון דמעה, כי כך זה נקרא בתורה - מלאה ודמעה, אכל אותה אחר. ח' זה חלבו - כל חלבו תרים ממנו, שהתרומה זה החלב של התבואה. טי"ת טובו - צריך להפריש את החלק הטוב שבו. רי"ש ראשית - זה גם תרומה, מלשון ראשית. מ"ם מעשר, תי"ו תרומה - זה פשוט.
ביש"ין שני, פי"שן שני - כלומר האות ש', מלשון זה מעשר שני, גם ב-ש' הכוונה ביתין, מחליפים את האות ב' עם ת' עם ש'. יו"ד מ"ם מעשר - י' בגלל שזה עשירית, או מ' בגלל שזה מעשר. מעשר עיר פורקן - זה רמז למעשר שני, כי הפירות שצריכות מעשר שני צריך לאכול אותם בעיר, בירושלים.
לשם יוסי לשם שמעון לעלות לאוכלן בירושלים חולין אני אומר סיבולת עשו ביניהן. כלומר, יום אחד הוא הזמין אותו לאיזו ארוחה, ואז הוא חייב לגמול לו - שלח לו מתנות. בזמן שהיו מתחתנים היו שולחים סעודות, והיו רושמים כל אחד מה שהוא נתן, ולאחר מכן כשיש חתונה לצד השני אז הוא שולח לו חזרה. אז אם כתוב דבר כזה, זה חולין, כי אני אומר אולי זה סיבות שעשו ביניהם, זה לא מעשר שני להעלות לירושלים, אלא סיבות.
תניא אמר רבי יוסי: אפילו מצא חבית והיא מליאה פירות וכתוב עליה תרומה, הרי אלו חולין, שאני אומר אשתקד היתה מליאה פירות תרומה ופינה. ואומרת הגמרא עד כדון חדשות. כלומר, אם אתה רואה שהכתב ישן, אבל פה חדשות - הרי הפירות חדשות, הכלי חדש, הכתב חדש. אתה אומר לא, אני אומר אתמול היתה מליאה תרומה ופינה, ואפילו מאתמול, יום לאתמול, יום למחר.
כהדא דרבי יונה ורבי יוסי הוון שותפין בגרביה. כי היו להם חביות יין בשותפות. כד דמך רבי יונה - כשרבי יונה נפטר, אמר רבי מנא לרבי יוסי: כל גרב דכתיב ביה רבי יונה דידי - מסתמא כל מקום שכתוב רבי יונה אז זה שלי. אמר ליה: אשתקד הוה דידך, דידי. באמת שנה שעברה זה היה של אבא שלך, לכן זה היה שלך. אבל השנה כבר החלפנו את היין, אז זה שלי. כמו שאמרנו שבעצם אי אפשר להסתמך על הכתב.
מצא במגופתו הרי הוא כתוב עליו מעשר הרי זה מעשר אפילו לרבי יוסי. כלומר, אם הוא מוצא את הכתב לא על הצד של החבית, אלא על הכיסוי, אז בזה גם רבי יוסי יודע שאם כתוב מעשר זה מעשר. למה? כיוון שכשפותחים את החבית שוברים את המגופה, וכשחותמים אותה עושים לה חדשה. אז בזה מודה רבי יוסי נתחלפו לו.
[דף כז עמוד א]
תמן תנינן ד_נבזימן גוזלי יונים שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים שנים ומצא שלשה אסורין אף כאן בכיס, כיוון שמצא מעות אחרים אין אלו אותם שהניח. שלשה ומצא שנים מותרין אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יסא° אסי: ד°רבי היא דתני האומר לבנו הרי שם מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה ניטל דברי °רבי וחכמים אומרים הכל חולין חזר ואמר דברי הכל היא שנייא היא בגוזלין שדרכן לפרוח והתני °רבי חלפתא בן שאול היא הדבר בגוזלין היא הדבר בבצים והרי אין דרכם של ביצים לפרוח הוי ד°רבי היא אפשר להעמיד אף כרבנן תמן הוא הניח הוא מצא ואם היו ביצים אחרות היה מכיר בהם ברם הכא אביו הניח ובנו מצא ואולי הם אחרות ולא הכיר בהם רבי בון בר כהן° אמר קומי לפני רבי יסא° אסי בשם רבי אחא°: הורי רבי אבא בר זבדא° במעשר שני כהדא ד°רבי הרי שהיה מצטער על מעותיו של אביו נראה לו אביו בחלום ואמר לו כך וכך הם ובמקום פלוני הם ושל מעשר שני הם אתא עובדא קומי בא מעשה לפני רבנין אמרין ד_נגדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין רבי יונה° בעי שאל מצטער וחמי וראה ואת אמרת הכין? אמר רבי יוסי° בר זבידא לא מסתברא דא אלא דווקא בההוא דלא מצטער וחמי יש מקום לחשוב שמה שראה בחלום שהמעות מעשר שני זה אמת ברם הכא כמה דבר נש הוי מהרהר הוא חלים וכיוון שהצטער על מעות אמרו לו שהם מעשר שני שלא יכול להשתמש בהם בקלות. אמר רבי אבין°: מאן דעבד יאות עבד כרבי יוסי° בר זבידא חד בר נש אתא לגבי ד°רבי יוסי בן חלפתא אמר ליה: חמית בחילמאי דאיתאמר לי איזול לקפודקיא ואת משכח מדלא רכוש דאבוך ראיתי בחלום שאמרו לי לך לקפודקיה ותמצא רכוש של אביך אמר ליה: אזל אבוי דההוא גברא לקפודקיא מן יומוי האם הלך אביך לקפודקיה מימיו אמר ליה לא. אמר ליה אם כך איזל מני עשר שריין גו בייתך ואת משכח מדלא דאבוך תחות קפא דקוריא לך תמנה עשר שורות בבית שלך ותמצא את הכסף תחת הקורה העשירית חד בר נש אתא לגבי ד°רבי יוסי בר חלפתא אמר ליה: חמית בחילמאי לבוש חד כליל דזית ראיתי בחלום שאני לבוש כתר מענפי זית אמר ליה: דאת מתרוממא תעלה לגדולה לבתר יומין. אתא חד חורן אחרי כמה ימים בא אדם אחר אמר ליה: חמית בחילמאי לבוש חד כליל דזית ראיתי בחלום שאני לבוש כתר מענפי זית אמר לו: דאת מלקי אתה עתיד ללקות אמר לו לההוא גברא אמרת דאת מתרוממא ולי אמרת דאת מלקי? אמר ליה ההוא הוה חזי זיתים בנציא בעונת הפריחה ואת בחבטיא בשעת המסיק כשחובטים בהם חד בר נש אתא לגבי ד°רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר לו: חמית בחילמאי משקא זיתא משח משקה את הזיתים שמן אמר לו: תיפח רוחיה דההוא גברא דלאימיה הוא חכים בא על אימו חד בר נש אתא לגבי °רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר לו: חמית בחילמאי עיני נשקה חבירתה עיני נושקות זו לזו אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא דלאחתיה הוא חכים בא על אחותו חד בר נש אתא לגבי °רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר ליה: חמית בחילמאי אית לי תלתא עיינין יש לי שלוש עניים אמר ליה
זימן שחורים ומצא לבנים, לבנים ומצא שחורים, שנים ומצא שלשה אסורין, משום מוקצה. כי הגמרא שם שואלת: הרי לכאורה אם הוא זימן שחורים ומצא לבנים - פשיטא זה לא אותם! מה בכלל החידוש של המשנה? הגמרא מסבירה שהחידוש הוא שאפילו אם הוא זימן שחורים בשובך אחד ולבנים בשובך שני והוא מצא שמתחלפו, אני לא אומר שאלו הם אותם שהוא זימן בשובך השני, אלא אני אומר כנראה שאלה עפו ובאו אחרים מעלמא, ולכן הם מוקצה. ואם הוא זימן שנים ומצא שלשה - זה פשוט, כי אחד מהם הוא ודאי מוקצה, אז כל אלה אסורים.
אז רואים שאם התחלפו הם אסורים. שלשה ומצא שנים מותרין, כי אני אומר שאחד מהם פרח.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: דרבי היא, כן, דתני - האב אומר לבנו הרי שם מאתיים. כלומר יש מאתיים זוז של מעשר שני, ובא הבן ומצא רק מנה אחד. אז אני אומר מנה מונח ומנה מוטל, לדברי רבי. כלומר יש שם נשאר בית מעשר שני, כי מנה מונח ומנה מוטל. וחכמים אומרים חולין, כי מסתמא הוא לקח את כל המאתיים זוז ואחר כך הניח במקומם מנה של חולין.
חזר ואמר דברי הכל היא - כלומר המשנה שלנו, שאם הניח שלשה ומצא שנים אז הם מותרים, זה דברי הכל. למה? כי שנייא היא בגוזלין שדרכן לפרוח. גוזלים בניגוד לכסף - כסף החכמים אומרים שלא הולך לבד, אז מסתמא אדם לקח אותו והניח אחרים. אבל בגוזלים יכול להיות שהוא הניח שלשה ואחד מהם ברח.
והתני רבי חלפתא בן שאול: היא הדבר בגוזלין היא הדבר בבצים - כלומר הוא אומר שאותו דין קיים גם בביצים, שאין דוקא נפוח. אז עבדי - צריכים להגיד דרבי היא. ואם תרצה, אפשר להבין גם כרבנן: תמן הוא הניח הוא מצא - כלומר לגבי הביצים, מדובר שהוא עצמו הבעלים, הוא זימן את הביצים האלה וגם ביום טוב בא ומצא אותם והכיר בהם, לכן זה מותר. ברם הכא אביו הניח מצא - אז אולי הן אחרות, הבן לא הכיר אותן.
רבי בון בר כהן אמר קומי רבי יסא בשם רבי אחא: הורי רבי אבא בר זבדא במעשר שני כהדא דרבי - שאם היו שני מטבעות של מעשר שני ומצא רק אחד, אני אומר מנה מונח ומנה מוטל.
שואלת הגמרא: הרי שהיה מצטער על מעותיו של אביו נראה לו בחלום כך וכך הם ובמקום פלוני הם, ושל מעשר שני הם. אתא עובדא קומי רבנין - היה מקרה כזה. אדם הצטער כי הוא יודע שאבא שלו השאיר לו כסף ולא מצא אותו. אבא בא בחלום, אמר לו בדיוק מה הסכום ובדיוק באיזה מקום הוא נמצא, ואמר לו שזה מעשר שני. באו לפני חכמים והם אמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין - הכסף הוא חולין והוא יכול להשתמש בו.
רבי יונה בעי: מצטער וחמי ואת אמרת הכין? איך זה יכול להיות? הרי הכל היטיב - הוא חלם בדיוק את המספר של המטבעות ואת הסכום, וכן הוא הצטער, ואתה אומר שזה יהיה חולין? אמר רבי יוסי: לא מסתברא בההוא דלא מצטער וחמי - להיפך, ברור שדוקא כשלא מצטער וחמי יש מקום לחשוב שמה שהוא ראה בחלום שהמעות זה מעשר שני זה אמת. ברם הכא כמה דבר נש הוי הוא חלים - וכיוון שהוא הצטער על המעות, אמרו שזה מעשר שני, כדי שלא יוכל להשתמש בהם בקלות.
אמר רבי אבין: מאן דעבד יאות עבד כרבי יוסי - מי שרוצה לדעת איך באמת פותרים חלומות, ילמד כרבי יוסי.
חד בר נש אתא לגבי דרבי יוסי בן חלפתא, אמר ליה: חמית בחילמאי לי איזול לקפודקיא ואת משכח מדלא דאבוך - אמרו לי לך לקפודקיא ותמצא שם את האוצר של אבא שלך. אמר ליה: אזל אבוי דההוא גברא לקפודקיא מן יומוי? - אני שואל אותך: מעולם הלך אבא שלו לקפודקיא? אמר ליה לא. אמר ליה: איזל מני עשר שריין גו בייתך ואת משכח מדלא דאבוך תחות קפא דקוריא - לך תבנה עשר קורות בבית, ותחת הקורה העשירית תמצא את האוצר.
חד בר נש אתא לגבי דרבי יוסי בר חלפתא, אמר ליה: חמית בחילמאי לבוש חד כליל דזית - ראיתי שיש לי כתר מזית. אמר ליה: דאת מתרוממא לבתר יומין - אתה כנראה תעלה לגדולה, שכן היה נהוג לעטר את המנצחים בכתר של עלי זית.
אתא חד חורן, אמר ליה: חמית בחילמאי לבוש דזית. אמר לו: דאת מלקי - אתה עוד מעט תחטוף מכות. אמר לו: לההוא גברא אמרת דאת מתרוממא ולי אמרת דאת מלקי? אמר ליה: ההוא הוה בנציא ואת בחבטיא - ההוא ראה את כתר הזיתים בזמן הפריחה, שמראה על גדלות, אבל אתה ראית את כתר הזיתים בזמן שחובטים אותם, ולכן זה מראה שתקבל מכות.
חד בר נש אתא לגבי דרבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר לו: חמית בחילמאי משקא זיתא משח. אמר לו: תיפח רוחיה דההוא גברא לאימיה הוא חכים - הוא כנראה בעל אימו.
חד בר נש אתא לגבי דרבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר לו: חמית בחילמאי עיני נשקה חבירתה. אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא לאחתיה הוא חכים - הוא בעל אחותו.
חד בר נש אתא לגבי דרבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר ליה: חמית בחילמאי אית לי תלתא עיינין. אמר ליה: תנורין את עביד, תרתין עיניך ועיניה דתנורא - הארובה נקראת עין, ולכן נראו לך כאילו שלוש עיניים, כי אתה כל היום מתעסק עם עיניים של תנורים.
חד בר נש אתא לגבי דרבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר ליה: חמית אית לי ארבעה אודנין. אמר ליה: מלוי את, תרתי אודניך ותרתי אודני דגרבא - אתה שואב מים, אז שתי האוזניים שלך ושתי האוזניים של הכד שאתה שואב איתו מים.
חד בר נש אתא לגבי דרבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר לו: חמית בחילמאי ברייתא ערקין מן קומי. אמר לו: דאת מייתי איזייא וכל עמא ערקין מן קדמך - אתה מוביל אש, ואנשים בורחים מפני האש.
חד בר נש אתא לגבי דרבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר לו: חמית בחילמאי לביש חד פינקס דתרי עשר לוחין. אמר ליה: איסטווא דההוא גברא אית בה שר מרקען - המיטה שאתה ישן עליה בלועה משנים עשר מטליות, בדים אחת על גבי השנייה.
חד בר נש אתא לגבי דרבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר לו: חמית בחלמאי בלע חד כוכב. אמר לו: תיפח רוחיה דההוא גברא יהודאי קטל, דכתיב דרך כוכב מיעקב.
[דף כז עמוד ב]
תנורין את עביד תרתין עיניך ועיניה דתנורא שארובת התנור נקראת עין חד בר נש אתא לגבי °רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר ליה: חמית בחילמאי אית לי ארבעה אודנין ארבע אזניים אמר ליה: מלוי את ממלא אתה שואב מים תרתי אודניך ותרתי אודני דגרבא של החבית חד בר נש אתא לגבי °רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר ליה: חמית בחילמאי ברייתא ערקין מן קומי אנשים בורחים ממני אמר לו: דאת מייתי איזייא אתה מביא אבוקה של אש וכל עמא ערקין מן קדמך וכל האנשים בוחים ממך חד בר נש אתא לגבי °רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר לו: חמית בחילמאי לביש חד פינקס דתרי עשר לוחין שאני לבוש פינקס שבו שנים עשר דפים אמר ליה: איסטווא דההוא גברא האיצטבא שאתה ישן עליה אית בה תרי עשר מרקען יש בה שנים עשר מטליות חד בר נש אתא לגבי °רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר לו: חמית בחלמאי שאני בלע חד כוכב אמר לו: תיפח רוחיה דההוא גברא יהודאי קטל רצח דכתיב (במדבר בלק כד יז) דרך כוכב מיעקב חד בר נש אתא לקמיה ד°רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר ליה: חמית בחלמאי כרמיה דההוא גברא מסיק חסה בכרם שלי גודל חסה אמר לו: חמריה דההוא גברא מיפוק בסיס היין שלך יחמיץ ואת מינסב חסין ותיקח חסה וצבע כבסין ותטבול בחומץ חד בר נש אתא לגבי ד°רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר ליה: חמית בחילמאי מיתמר לי הכין נאמר לי כך "זרק אצבעתך נחת" אמר ליה הב לי אגראי תשלם לי ואנא אמר לך. אמר ליה: חמית בחילמאי מיתמר לי הכין נאמר לי כך "תיהוי נפח בפומך" אמר ליה הב לי אגראי תשלם לי ואנא אמר לך. אמר ליה: חמית בחלמאי הכין נאמר לי כך "זקיף אצבעך" אמר ליה לא אמרית לך הב לי אגראי תשלם לי שכרי ואנא אמר לך? כד דאיתמר לך הכין נחת דילפא בחיטך ירד דלף על החיטים כד איתמר לך הכין אינפחן. כד איתמר לך הכין תמחין חד כותיי אמר אנא איזול מפלי בהדין סבא דיהודאי אלך ואצחק על היהודי הזקן הזה אתא לגביה אמר ליה: חמית בחילמאי ארבעתי ארזין וארבעתי שיקמין מקניתא קורות אדרא נוצות תורתא מקל וההוא גברא יתיב מדרך יושב עליהם אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא לית הדין חלם זה לא חלום אפילו כן לית את נפיק לא תצא ריקן. ארבעתי ארזי - ארבעתי שיטתיה דערסא ארוכות המיטה ד' שיקמין - ארבעתי כורעתא דערסא רגלי המיטה מקניתה - מרגלתא שרפרף למרגלות המיטה אדרא - דרא דתיבנא הקש שעל המיטה תורתא - אצבעתא המקל שלמרגלות המיטה וההוא גברא יתיב מדרך וההוא גברא רביע בגויה שוכב בתוכה לא חיי ולא מיית וכן הוות ליה. חדא איתא דאתיא לגבי רבי אלעזר° בן פדת אמרה ליה חמית בחילמאי תיניתא דביתא מיתברא קורה של הבית נשברה אמר לה: דאת מולד בר דכר תלדי בן זכר אזלה וילדה בר דכר. בתר יומין אזלה בעיא ליה אחר זמן ביקשה אותו אמרין לה תלמידוי לית הוא הכא אמרין לה מה את בעייא מיניה מה את רוצה ממנו אמרה לון ההיא איתתא אותה אשה חמית בחלמאי תיניתא דביתא מיתברא קורה של הבית נשברה אמרין לה דאת מוליד בר דכר ובעלה דההוא איתתא מת כד אתא רבי אלעזר° בן פדת תנון ליה עובדא סיפרו לו את המעשה אמר לון: קטלתון נפש! למה? שאין החלום הולך אלא אחר פתרונו שנאמר (בראשית מקץ מא יג) ויהי כאשר פתר לנו כן היה אמר רבי יוחנן° בר נפחא: כל החלומות הולכין אחר פתרוניהון, חוץ מן היין: יש שותה יין וטוב לו, יש שותה יין ורע לו. תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו. חד בר נש אתא לגבי °רבי עקיבה אמר ליה: חמית בחילמאי רגלי קטינא קטנה אמר ליה: דמועדא מייתי ולית מיכל קופד המועד שנקרא רגל מתקרב ואין לך בשר לאכול אתא חד חורן לגביה אמר חמית בחלמאי רגלי מסובלא שמנה אמר לו: מועדא מייתי ואית לך קופד סגי המועד שנקרא רגל מתקרב ויש לך הרבה בשר לאכול חד תלמיד מן ד°רבי עקיבה הוה יתיב ואפוי משניין אמר ליה: מהו כן? אמר ליה: חמית בחילמאי שאמרו לי תלת מילין קשיין: באדר את מיית, וניסן לית את חמי, ומה דאת זרע לית את כנש באדר תמות ואת ניסן לא תראה ומה שאתה זורע לא תאסוף אמר ליה: תלתיהון טבין אינון בהדרא דאורייתא את מתרוממא בהדר התורה תתרומם וניסין לית את חמי לא תחלה ותזדקק לנס ומה דאת זרע לית את כנש מה דאת מוליד לית את קבר.
הדרן עלך פרק המוליך פירות
פרק חמישי - כרם רבעי
חד בר נש אתא לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר ליה: חמית בחלמאי כרמיה דההוא גברא מסיק - בכרם גדל חסה. אמר לו: חמריה דההוא גברא מיפוק בסיס ואת מינסב חסין וצבע כבסין - היין שלך יחמיץ, ואתה תיקח חסה כדי לטבול אותה בחומץ.
חד בר נש אתא לגבי דרבי ישמעאל בי רבי יוסי, אמר ליה: חמית בחילמאי מיתמר הכין "זרק נחת" - אומרים לי במשפט הזה. אמר ליה: הב לי אגראי ואנא אמר לך - שלם לי ואני אגיד לך מה קרה. הוא לא רצה לשלם.
והמשיך ואמר לו: חמית בחילמאי מיתמר לי הכין "תיהוי נפח בפומך". אמר ליה: הב לי אגראי ואנא אמר לך. שוב לא רצה לשלם.
ועוד פעם אמר לו: חמית בחלמאי הכין "זקיף אצבעך". אמר ליה: לא אמרית לך הב לי אגרי ואנא אמר לך? - אתה רואה, לא אמרתי לך תשלם לי ואני אגיד לך.
עכשיו אני אגיד לך את הכל: כד דאיתמר לך הכין נחת דילפא בחיטך - יש לך חור בגג ומים נכנסים דרך הגג לאוצר החיטה. כד איתמר לך הכין אינפחן - כלומר החיטים התחילו להתנפח. כד איתמר לך הכין תמחין - כלומר החיטים כבר התחילו לצמוח, החיטים שלך הלכו לעזאזל.
חד כותיי אמר: אנא איזול מפלי בהדין סבא דיהודאי - אני אצחק על הזקן היהודי הזה שפותר חלומות. אתא לגביה, אמר ליה: חמית בחילמאי ארזין וארבע שיקמין מקניתא אדרא תורתא, וההוא גברא יתיב מדרך. אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא, לית הדין חלם, אפילו כן לית את נפיק ריקן - זה לא חלום, אבל אפילו כן לא תצא מפה בלי פירוש.
ארבעתי ארזי - ארבעתי שיטתיה דערסא - ארבע המוטות של המיטה. ארבע שיקמין - ארבעתי כורעתא דערסא - ארבע הרגליים. מקניתה - מרגלתא - התחתית. אדרא - דרא דתיבנא - התבן. תורתא - אצבעתא - הקל של המרגלת. וההוא גברא יתיב מדרך - הכוונה שהוא לא חי ולא מת, יהיה צמח. וכן היה לו.
חדא איתא דאתיא לגבי רבי אלעזר, אמרה ליה: חמית בחילמאי תיניתא דביתא מיתברא - הקורה של הבית נשברת. אמר לה: דאת מולד בר דכר - תלדי בן זכר. אזלה וילדה בר דכר.
בתר יומין אזלה בעיא ליה - רצתה עוד פעם לבוא אליו. אמרין לה תלמידוי: לית הוא - התלמידים אמרו לה שאינו נמצא. אמרין לה: מה את בעייא מיניה? - מה את רוצה ממנו? אמרה לון: ההיא איתתא בחלמאי מיתברא - ראיתי עוד פעם קורה נוספת נשברת. אמרין לה: דאת מוליד בר דכר - ובעלה ימות.
כד אתא רבי אלעזר תנון ליה עובדא, אמר לון: קטלתון נפש! למה? שאין החלום הולך אלא אחר פתרונו, שנאמר: ויהי כאשר פתר לנו כן היה.
אמר רבי יוחנן: כל החלומות הולכין אחר פתרוניהון, חוץ מן היין: יש שותה יין וטוב לו, יש שותה יין ורע לו. תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו.
חד בר נש אתא לגבי רבי עקיבה, אמר ליה: חמית בחילמאי רגלי קטינא. אמר ליה: דמועדא מייתי ולית מיכל קופד - החג מגיע, המועד נקרא רגל, ואין לך בשר לחג.
אתא חד חורן לגביה, אמר: חמית בחלמי רגלי מסובלא. אמר לו: מועדא מייתי ואית לך קופד סגי - החג מתקרב ויש לך הרבה בשר.
חד תלמיד מן דרבי עקיבה הוה יתיב ואפוי שניין - היה עצוב, הפנים שלו השתנו. אמר ליה: מהו כן? אמר ליה: חמית בחילמאי תלת מילין קשיין: באדר את מיית, וניסן לית את חמי, ומה דאת זרע לית את כנש.
אמר ליה: תלתיהון טבין אינון - בדיוק ההיפך: בהדרא דאורייתא את מתרוממא - באדר אתה תתרומם. וניסין לית את חמי - לא תהיה חולה ולא תזדקק לנס. ומה דאת זרע לית את כנש - מה שאתה מוליד לית את קבר, לא תקבור אותו.
הדרן עלך פרק המוליך פירות.
[דף כח עמוד א]
==ירושלמי מעשר שני, פרק ה, הלכה א==
מתני': כרם רבעי ה_אמציינים אותו בקזוזות של אדמה, ושל ערלה בחרסית, ושל ה_בקברות בסיד וממחה ושופך. אמר °רבן שמעון בן גמליאל: ה_גבמה דברים אמורים? בשביעית. אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. והצנועין מניחין את המעות ואומר: ה_דכל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו.
גמ': תנן: כרם רבעי מציינים אותו בקזוזות של אדמה. זוגא° שאל ל°רבי: מה ניתני? כרם רבעי, או ה_הנטע רבעי? האם ערלה שייך רק בכרם או בכל העצים? אמר לון: פוקון שאלון לכו שאלו לרבי יצחק רובא°, דבחנת ליה כל מתניתא למדתי אותו להבחין בדיוק כל משנה. נפקון ושאלון ליה, אמר לון: רבעי נוהג בכל האילנות, אלא בקדמיא המשניות הראשונות של הפרק, גרסו כרם רבעי לפי שהדינים שם שייכים רק לכרם, ותיניינא המשניות הראשונות של הפרק גרסו נטע רבעי שהדינים שם שייכים לכל האילנות. רבי זעירא° מקבל לסביא דהוון ביומוי דרבי יצחק רובא° דלא בחנון כל מתנייתא מיניה לא למדו ממנו לדייק כל משנה. תני: כרם רבעי מציינים אותו בקזוזות אדמה שהוא לשעה, ושל ערלה בחרסית בחיוורא שהוא מחזיק יותר מיכן, ושל קברות בסיד דהוא יותר מיכן. תני °רבי תחליפא בן שאול: אם היו גפנים ערלה יחידות בתוך הכרם, תולה בהן אזני חביות. רבי זעירא° בעי: למה לית אנן אמרין את שאר הדברים שמנו חכמים כל אחד ואחד לפי מה שהוא? כהדא דתני: אילן של הקדש סוקרין אותו בסיקרא, בתי עבודה זרה מפחמין אותן בפחמין, בית מנוגע נותנין עליו אפר מקלה, מקום הרוג בדם, מקום עגלה ערופה בחגורה של אבנים להורות שאסור בזריעה. תני: אילן של הקדש סוקרין אותו בסיקרא. וחש לומר: שמא אילן שהוא מנבל פירותיו הוא? ולא כן תני: אילן שהוא מנבל פירותיו סוקרין אותו בסיקרא ומטעינין אותו אבנים ומבהתין ליה די עבד מבישים אותו שיעשה תמן ניכר שכבר עבר את שנות ערלה, כי צובעים אותו רק לאחר שהוא כבר גדול דלא יתיר פירוי ינשיר פירותיו. ברם הכא דיעבד בתחילה שהאילן צעיר.
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת מעשר שני, דף כ"ח, תחילת פרק חמישי, משנה א'. ואת המשנה: כרם רבעי מציינים אותו בקזוזות של אדמה, ושל ערלה בחרסית, ושל קברות בסיד, וממחה ושופך כדי שיהיה לבן. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בשביעית, אנחנו שמים את הכרם רבעי ואת הערלה דווקא בשביעית, אנשים לא יחטאו. אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. אל תסמן שום דבר; מי שנכנס ולוקח ואוכל ערלה - שיחטא וימות. והצנועין מניחין את המעות ואומר: כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו. כן, אם יש להם כרם רבעי, הם היו בעצם מניחים מעות ופודים את כל הפירות, כל מי שקוטף אותם הפירות נפדים על המעות שלהם.
נל, כרם רבעי - ומציינים אותו בקזוזות של אדמה. זוגא, אחד החכמים שאל לרבי: מה ניתני? כרם רבעי או נטע רבעי? כלומר, מה אני אגיד פה? פה כתוב כרם רבעי, אני אגיד נטע רבעי, כי כרם זה דווקא בענבים. אמר לון: פוקון שאלון לרבי יצחק רובא, דבחנת ליה כל מתניתא. לכו תשאלו את רבי יצחק רובא, שאני כבר בחנתי אותו, הוא בקיא בכל המשניות. נפקון ושאלון ליה, אמר לון: קדמיא כרם רבעי, ותיניינא נטע רבעי. באמת העניין של עורלה נוהג בכל האילנות, בין בכרם בין בשאר העצים, אלא בקדמיא, כלומר בשנים הראשונות, שנאמר כרם רבעי, זה לפי שהדינים שם משייכים רק לכרם. ותיניינא, כלומר בשנים הבאות, גרסו נטע רבעי, כלומר שהדינים שבהם שייכים לכל האילנות.
רבי זעירא מקבל לסביא דהוון ביומוי דרבי יצחק רובא דלא בחנון כל מתנייתא מיניה. כלומר הוא התלונן או כעס על החכמים שהיו בזמן של רבי יצחק רובא ולא בחנו כל מתניתא מיניה, שלא למדו ממנו, שהוא היה בקיא גדול.
תני: כרם רבעי מציינים אותו בקזוזות אדמה - כך אמרנו במשנה, למה? לפי שהוא לשעה, אנחנו אומרים כרם רבעי זה שנה אחת רק, אז לכן רק באותה שנה זה יהיה, אחרי שנה זה כבר לא יהיה. ושל ערלה בחרסית בחיוורא שהוא יותר מיכן, ושל קברות בסיד דהוא יותר מיכן, יותר בהיר וגם מחזיק יותר מעמד.
תני רבי תחליפא בן שאול: אם היו יחידות, תולה בהן אזני חביות. אם היו גפנים ערלה יחידות בתוך הכרם, אז תולה בהם אזני חביות - הוא לא מניח את זה על הרצפה, אלא תולה בהם על העצים את אזני החביות.
רבי זעירא בעי: למה לי נן אמרין כל אחד ואחד לפי מה שהוא? למה לא כתבו את שאר הדברים שמסמנים אותם? כהדא דתני: אילן של הקדש סוקרין אותו בסיקרא, בתי עבודה זרה מפחמין אותן בפחמין, בית מנוגע נותנין עליו אפר מקלה, מקום הרוג בדם, מקום עגלה ערופה בחגורה של אבנים. כן, לאותם שאסור בהם. תני - עכשיו הגמרא עוברת אחד אחד. אילן של הקדש סוקרין אותו בסיקרא.
וחש לומר: שמא אילן שהוא מנבל פירותיו הוא? כן, הרי גם אילן שמנבל פירותיו. ולא כן תני: אילן שהוא מנבל פירותיו סוקרין אותו בסיקרא ומטעינין אותו אבנים ומבהתין ליה - די עבד תמן דלא יתיר פירוי, ומרעישים אותו כדי שייתן פירות. אז לכאורה רואים שגם אילן שמנבל פירותיו - גם אותו סוקרים בסיקרא, אז איך יבדילו? ואומרת הגמרא: ניכר שכבר עבר שנת עורלה, כי את העץ הזה שלא מנבל פירותיו צובעים אותו רק אחרי שהוא כבר מספיק גדול, הרי צובעים אותו שלא יטיר את פירותיו, שלא יפלו הפירות. ברם הכא - אבל כאן שמדובר בעץ צעיר, בזמן שהוא ערלה, אז זה בתחילת האילן, אז אנשים יכולים להבדיל.
[דף כח עמוד ב]
רבי יונה° בעי: ולמה לית אנן אמרין שבאילן שהוא מנבל פירותיו צובע את כל העץ, ואילו בעץ של הקדש די בחוט של סיקרא? זכר למזבח, כיי דתנינן תמן: ה_וחוט של סיקרא חוגרו באמצע להבחין בין דמים העליונים לדמים התחתונים. תני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי: סוקרין עליו בסיקרא "הקדש". תנן: אמר °רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בשביעית. אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבן שמעון בן גמליאל אמרו דבר אחד. כמה ד°רבי יוסי בן חלפתא אמר: אין אנו אחראין לרמאין דתנן: הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שחשודה לחלוף. אמר °רבי יוסי בן חלפתא: אין אנו אחראין לרמאין ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד, כן °רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין אנו אחראין לרמאין. מסתברא ד°רבי יוסי בן חלפתא יודי ל°רבן שמעון בן גמליאל, °רבן שמעון בן גמליאל לא יודי ל°רבי יוסי בן חלפתא. °רבי יוסי בן חלפתא יודי ל°רבן שמעון בן גמליאל שאין אנו אחראין לרמאין. °רבן שמעון בן גמליאל לא יודי ל°רבי יוסי בן חלפתא שאין דרך החבר להוציא מביתו דבר שאינו מתוקן. מניין לציון? אמר רבי ברכיה ברבי יעקב בר בת יעקב° בשם רבי חוניא דברת חוורן°, ורבי יוסי° בר זבידא אמר לה כך: אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי חנניא דברת חוורן°, רבי יחזקאל° ורבי עוזיאל° בריה דרבי חוניא דברת חוורן° אמרו בשם רבי חוניא דברת חוורן°: שנאמר (ויקרא תזריע יג מה) וטמא טמא יקרא, כדי שתהא הטומאה קורא לך בפיה ואומרת לך פרוש. רבי הילא° אילעא אמר בשם רבי שמואל ברבי נחמן°: מדכתיב (יחזקאל ל"ט, ט"ו) ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, מכאן שמציינין על העצמות. אדם ה_זמכאן שמציינין על השדרה והגולגולת. ובנה מכאן שמציינין על אבן קבועה. אם אומר את על תלושה, אף היא הולכת ומטמא במקום אחר. אצלו במקום טהרה שלא מציינים על הטמאה אלא קרוב לה כדי שלא יפגעו בטומאה בטעות. ציון מכאן לציון. תני: ה_חמצא אבן אחת מצויינת, אף על פי שאין מקיימין כן שאין מציינים על מקום הקבורה, המאהיל עליה טמא. אני אומר: מת מצויין היה נתון תחתיה שהמסמן לא ידע את ההלכה. היו שתים, המאהיל עליהן טהור וביניהן טמא. ה_טהיה חרוש בנתיים, הרי הן כיחידיות, וביניהן טהור וסביבותיהן טמא. תני: ה_יאין מציינין על הבשר, שמא יתאכל הבשר. רבי יוסטי בר שונם° בעי קומי רבי מנא° בן יונה: ולא נמצא מטמא טהרות למפרע? שהרי מי שיבא לשם לא ידע שיש שם מת ויטמא אמר לו: מוטב שיתקלקלו בו לשעה, ואל יתקלקלו בו לעולם שהרי אם יסמנו את אותו מקום שבו הבשר, גם אחרי שנים כשהבשר כבר לא יהיה קיים אנשים שיגיעו לאותו מקום יחשבו שנטמאו:. תנן: אמר °רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בשביעית. אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. חברייא אמרי: יאות אמר °רבן שמעון בן גמליאל, וקשיא על דרבנין: מה יעזור הציון? לא ביום הוא מציין ולא בלילה הוא גונב ואינו רואה את החרסים. אמר לון רבי מנא° בן יונה: מביום הוא מסייר לראות מהיכן לגנוב, כיי דאמר רבי חנינא° בר חמא: נאמר (איוב כ"ד, ט"ז) חתר בחושך בתים יומם חתמו למו לא ראו אור, מיומם חתמו למו. כך היו אנשי דור המבול עושין: היו רושמין באפכולסמין מסמנים את המקום במיני בשמים ביום ובאין על פי הריח וגונבים בלילה. כד דרשה רבי חנינא° בר חמא בציפורין, איתעביד תלת מאה חתירין בתים שלמדו מהדרשה איך לגנוב:.
רבי יונה בעי: ולמה לי נן מרין בחוט של סיקרא? נוכל להגיד שיש הבדל, שעץ שמנבל פירותיו אז צובעים את כל העץ, ועץ הקדש שאמרנו שצובעים אותו גם כן בחוט סיקרא, הכוונה רק בחוט אחד, זכר למזבח, כיי דתנינן תמן: חוט של סיקרא חוגרו באמצע להבחין בין דמים העליונים לדמים התחתונים. כן, יש קורבנות כמו קורבן חטאת שצריכים את הדם לתת למעלה, אז מעל חוט הסיקרא, וחטאת... העולה והשלמים וכיוצא בזה צריך למטה, אז מתחת לחוט הסיקרא. אז אולי להגיד שזה ההבדל, שבעץ הקדש שמים רק חוט אחד, ואילו בעץ שמנבל פירותיו צובעים את כולו.
תני רבי חייא: סוקרין עליו בסיקרא "הקדש". כן, קודשים עליו - זה הכוונה, כלומר צובעים עליו בצבע אדום "הקדש" - זה הכוונה, שבהקדש סוקרין אותו בסיקרא, לכן אין שום בעיה.
נל, אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים בשביעית, אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. °רבי יוסי ו°רבן שמעון בן גמליאל אמרו דבר אחד. כמה ד°רבי יוסי אמר: אין אנו אחראין לרמאין. איפה ראינו את זה? דתנן: הנותן לפונדקאית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נותן ממנה, שחשודה להחליף, היא יכולה להחליף את הפירות, לתת לה פירות, היא תחזיר לו פירות אחרים ואולי הפירות האלה לא מעושרים, לכן הוא חייב לעשר גם את שהוא נותן לה וגם כשהוא מקבל ממנה. אמר רבי יוסי: אין אנו אחראין לרמאין, אז הוא לא מעשר אלא את מה שהוא מקבל ממנה, ואת שהוא נותן לה הוא נותן לה כמו שהוא טבל, ואם היא תאכל את זה - הלעיטהו לרשע וימות.
אז כמו שרבי יוסי אומר: אין אנו אחראין לרמאין, כן רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין אנו אחראין לרמאין, ולכן במשנה שלנו הוא אומר שלא מסמנים אלא בשביעית, אז בשביעית מותר לכל אדם להיכנס, אבל בשאר שני השבוע לא צריך סימן, אם אדם גונב לו פירות אז שיאכל וימות.
מסתברא ד°רבי יוסי יודי ל°רבן שמעון בן גמליאל, °רבן שמעון בן גמליאל לא יודי ל°רבי יוסי. כן, רבי יוסי שאמר שכשהוא נותן לפונדקאית הוא לא צריך לעשר, כי הלעיטהו לרשע וימות, אנחנו לא חייבים לרמאים, אז ודאי הוא יודי לרבן שמעון בן גמליאל, כי הוא סובר שאין אנו אחראין לרמאין אפילו כשהוא נותן להם בידיים. ואילו רבן שמעון בן גמליאל לא יודי לרבי יוסי, כי הוא אומר: נכון שאם אדם בא לשדה שלך אתה לא חייב למנוע ממנו לגנוב עורלה, אבל כשאתה נותן לאדם אחר אז אתה חייב לדאוג שזה יהיה כשר, שאין דרך החבר להוציא מביתו דבר שאינו מתוקן.
מניין לציון? איפה מציינים על הקברים כמו שראינו על עולות וכדומה. רבי ברכיה ברבי יעקב בר בת יעקב בשם רבי חוניא דברת חוורן, ורבי יוסי אמר לה רבי יעקב בר אחא בשם רבי חנניא דברת חוורן, רבי יחזקאל ורבי עוזיאל בריה דרבי חוניא דברת חוורן בשם רבי חוניא דברת חוורן: וטמא טמא יקרא, כלומר כדי שתהא הטומאה קורא לך בפיה ואומרת לך פרוש. מה צריך לציין - לסמן את הטומאה, כאילו שהיא קוראת לך ואומרת: פה יש טומאה, תיזהר.
רבי הילא בשם רבי שמואל ברבי נחמן: והכתיב ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, מכאן שמציינין על העצמות. הרי אחרי זה כתוב "וראה עצם אדם" - אדם מכאן שמציינין על השדרה והגולגולת, שזה עיקר האדם. ובנה מכאן שמציינין על אבן קבועה. כי אם אומר את על תלושה, אף היא הולכת ומטמא במקום אחר. כלומר, אם זה באבן תלושה - היא תזוז, ובסופו של דבר יטמא מקומות טהורים. אצלו - במקום טהרה, לא מציינים על הטומאה עצמה אלא קרוב לה, כי שלא יפגעו בטומאה בטעות. כלומר, אם יסמנו עליה ממש אז זה כבר מאוחר, אז מרחיקים טיפה את הסימון.
תני: מצא אבן אחת מצויינת, אף על פי שאין מקיימין כן, המאהיל עליה טמא. אני אומר: מת מצוין היה נתון תחתיה. היו שתים, המאהיל עליהן - טהור, אני אומר שהטומאה היא באמצע. היה חרוש בנתיים - כלומר אם באמצע זה חרוש אז ודאי הטומאה לא באמצע, הרי הן כיחידיות, ביניהן טהור וסביבותיהן טמא.
תני: אין מציינין על הבשר, שמא יתאכל הבשר. כלומר אם יציינו על בשר, הבשר יתעכל, ואז אחר כך כבר יהיה טהור והם ימשיכו לאסור. רבי יוסטי בר שונם בעי קומי רבי מנא: ולא נמצא מטמא טהרות למפרע? אבל הרי כרגע יש שם בשר, זה מטמא, ועכשיו כרגע הוא לא מטמא, אז הוא מגלה את זה מאוחר מדי ואז מטמא טהרות למפרע. אמר לו: מוטב שיתקלקלו בו לשעה, ואל יתקלקלו בו לעולם. כלומר שיטעו לשעה, אבל אם אתה תסמן את זה ואין שם טומאה - כי הבשר כבר התעכל - אז מכאן ועד הדור, בכל פעם שתרומה תיגע במקום הזה יטעו בה.
מנן, אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים בשביעית, אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. חזריא אמרי: יאות אמר רבן שמעון בן גמליאל. כלומר באמת אתה צודק, כי אנחנו לא חייבים לרמאים. וקשה דרבנן - איך רבנן אומרים שמסמנים את זה עם קזוזות של אדמה או חרסים? הרי לא ביום הוא מציין ולא בלילה הוא גונב - הציון נראה רק ביום, והוא גונב בלילה, אז הוא לא רואה בכלל את הסימנים, אז מה זה יעזור שסימנת את זה? אמר לון רבי מנא: מביום - הוא מסייר לראות מהיכן לגנוב. הגנב לא בא ישר לגנוב, אלא קודם כל עושה סיור ביום, אז הוא רואה ואז הוא יראה את הסימנים ולא יגנוב משם.
איזה רמז יש לזה? כיי דאמר רבי חנינא: חתר בחושך בתים יומם חתמו למו לא ראו אור. כלומר מיומם חתמו למו - כבר מהיום הם הולכים לסמן איפה לגנוב. כך היו אנשי דור המבול עושין: היו רושמין באפכולסמין ובאין וגונבים בלילה. דרשה רבי חנינא בציפורין, איתעביד תלת מאה חתירין בתים - כלומר שלוש מאות בתים נפרצו בדרך הזאת, כי הם למדו מהדרשה איך לגנוב.
[דף כט עמוד א]
תנן: והצנועין מניחין את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו. ויציין, אם מצויין הוא, היאך נקרא הוא צנוע? שהרי הוא רוצה להציל גם את אלו שלא אכפת להם שזה נטע רבעי. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: אתיא ד°רבי שמעון בן גמליאל דצנועין שאמר שהצנועים מניחים מעות ואומרים כל הנלקט יהיה מחולל על המעות היינו אחר שיקטפו יחול החילול. כמאן דאמר לעיתותי ערב. דתני °רבי דוסא: פעמים שהעניים לוקטים לקט שכחה ופאה יותר מהראוי להם ונמצא שאוכלים טבלים, כיוון שרק לקט שכחה ופאה פטורים מהמעשר. וכדי למנוע מהם מכשול עומד בעל הבית בבקר ואומר: כל מה שילקטו העניים בין העומרים יהיה הבקר הרי הוא הפקר כי יש ברירה. אבל אחר שיקחו העניים לא יעזור אם יפקיר, כיוון שאין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו. °רבי יודה אומר: אין ברירה, לכן אומר כך לעיתותי ערב אחר שכבר לקחו אותם העניים. וחכמים אומרים: אין הבקר אנסין הבקר שאין אנו אחראין לרמאין. ברם כמאן דאמר בשחרית לא אתיא כי לעניין פדיון נטע רבעי אי אפשר לפדות אלא אחר שלקטו, שהרי ה_יא אין אדם פודה במחובר לקרקע. אמר רבי ירמיה°: אפילו כמאן דאמר בשחרית אתיא הוא, ולאו °רבן שמעון בן גמליאל היא. והרי הוא: אית ליה משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו ואף כשמפריש מעות אין הפדיון חל אלא בשעת משיכה, ואז כבר תלוש הוא. אמר רבי יוסי° בר זבידא: והיינו וקם לו. הרי בחילול מעשר שני נאמר ונתן הכסף וקם לו משמע שכשנותן הכסף הפירות עומדים ברשותו. אבל כאן כשמושכים את פירות הנטע רבעי כבר אינו ברשותו ואיך הוא מחלל על דבר שאינו ברשותו? אלו ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש, שמא כלום אמר? אמר רבי ירמיה°: עד דאת מקשי לי למאן דאמר בשחרית, קשייתה תקשה את אותה שאלה למאן דאמר לעיתותי ערב איך הוא יכול לפדות אחר שאינו ברשותו? אמר ליה: מאן דאית ליה לעתותי ערב לית ליה לאילין קשייתא כי מי שסובר שמפקיר לעיתותי ערב סובר שאדם יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו, ולכן יסבור שיכול אדם לחלל דבר שאינו ברשותו. אבל °רבי דוסא שאמר מפקיר בשחרית כי סובר שיש ברירה, ואין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו, ולשיטה זו יהיה קשה איך יכול לחלל דבר שאינו ברשותו.
תיקון והדגשה אחרי זה בירושלמי מסכת מעשר שני דף כ"ט. כמו אומר, אמרו במשנה, "והצנועים מניחים את המעות ואומר כל הנקט מזה מחול על המעות האלו." שואלת הגמרא: "ויציין?" כלומר, למה הוא צריך להניח מעות? שיציין, פשוט יסמן את זה עם גזוזות של אדמה. אומרת הגמרא: אם יציין הוא היאך נקרא הוא צנוע? כלומר, הרי הוא רוצה להציל גם את אלה שלא אכפת להם שזה כרם רבעי. גם אם הוא מניח את הסימון והם ידעו שזה כרם רבעי אז בכל אופן הם יאכלו. אז זה הוא רוצה להציל. אז לכן הוא חייב להניח מעות ובעצם לפדות את הפירות שהם אוכלים.
אמר רבי יוחנן: אתיא ד'רבי שמעון בן גמליאל שאמרנו בצד במשנה שלנו, "שהצנועים מניחים מעות ואומרים כל הנקטים מחולל על המעות הללו." כלומר שבעצם אחרי שהם יקטפו יחול החילול. אז זה כמאן דאמר לעיתותי ערב. זה תכף אנחנו נראה מה הכוונה. דתני רבי דוסא: פעמים שעניים נוקטים לקט שכחה ופאה יותר מהראוי להם, ומפני שהם אוכלים גזלים - כי הרי רק לקט שכחה ופאה פטורים ממעשר. אז כדי למנוע מהם מכשול עומד בעל הבית בבוקר ואומר: כל מה שילקטו העניים בין העומרים הבקר הרי הוא הפקר. כן, אז הרי זה הפקר, כי הוא סובר שיש ברירה. לכן הוא אומר שכשהם ילקטו יתברר למפרע שבעל הבית הפקיר את זה, אבל אחרי שהעניים כבר ייקחו את זה אז לא יעזור אם הוא יזכיר, לכן הוא לא יכול להגיד את זה בערב אחרי שהם כבר לקטו, כיוון שאדם לא יכול להפקיר דבר שלא ברשותו.
ואילו רבי יודה אומר: לעיתותי ערב. אחרי שהעניים כבר לקטו אז הוא אומר כל מה שהעניים לקטו הרי זה הפקר. וחכמים אומרים: אין הבקר אנסין הבקר שאין אנו אחראין לרמאין. תשאיר להם שיאכלו טבל ובעיה שלהם.
ברם כמאן דאמר בשחרית לא אתיא. הם אומרים שלפי מי שאומר שבבוקר הוא עומד ואומר את זה, זה לא מתאים עם המשנה שלנו. כלל פדיון נתרי, הרי אי אפשר לפדות אלא אחר שלקטו, כי אדם הרי לא פודה במחובר לקרקע. אז לכן הוא לא יכול לעמוד בבוקר, הוא חייב לעמוד אחרי שהם כבר לקטו את זה שזה תלוש.
אמר רבי ירמיה: אפילו כמאן דאמר בשחרית אתיא הוא. כלומר גם מי שאומר שלגבי החיטים שעניים נוקטים אז הוא אומר בבוקר, גם אפשר להתאים את המשנה שלנו שאמרנו עם הצנועים שהוא מניח את הכסף ואומר כל מה שיילקטו העניים יהא מחולל. ולאו רבן שמעון בן גמליאל היא? הרי אית לי משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו. גם כאן כשהוא מפריש מעות הפדיון לא חל אלא בשעת החשיכה אחרי שהעניים תלשו. כלומר בעצם אחרי שהם התלשו אז יחול הפדיון, כי המשיכה לעניין רבי שמעון זה בעצם - הם בעצם מבצעים קנין על ידי המשיכה, וכשהם מושכים העניים תלוש וממילא באותו רגע גם חל הפדיון, וזה מסתדר גם למי שאומר שכבר משחרית הוא אומר את זה.
אמר רבי יוסי: והיינו וקם לו? כלומר הרי בחילול מעשר שני נאמר: "ונתן הכסף וקם לו" - הפירות צריכים לעמוד ברשותו. כשהוא נותן כסף הוא מחלל על הפירות, הפירות ברשותו. אבל כאן כשהעניים או הגנבים מושכים את הפירות, ברגע שהוא מחלל זה כבר לא ברשותו. אז איך הוא מחלל דבר שלא ברשותו? הוא מביא דוגמה להראות כמה שזה לא מסתדר. אלו ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש, שמא כלום אמר? אז למה כאן כשהוא רואה שגונבים לו את זה, איך הוא יכול פתאום להגיד שהמעות ימחוללו על הפירות הללו?
אמר רבי ירמיה: עד דאת מקשי לי למאן דאמר בשחרית, קשייתה למאן דאמר לעיתותי ערב. כלומר בדיוק אותה שאלה ששאלת על מי שאמר, איך הוא יכול לעמוד בשחרית - הרי זה לא ברשותו - אתה יכול להגיד אותו דבר למי שעומד בערב. איך הוא יכול לפדות אחר שלא ברשותו? הרי העניים כבר לקטו את זה. אמר לו... הגנבים לקחו לי, סליחה. אמר להם: מאן דאית ליה לעתותי ערב לית ליה לאילין קשייתא. מי שסובר שהוא עומד בערב ואומר שמה שלקטו עניים אז זה יהיה הפקר, אז אין לו בעיה. גם אם הגנבים גנבו את הפירות זה כבר אצלם, הוא סובר שאין שום בעיה, כי מי שסובר שמפקיר לעיתותי ערב הוא סובר שאדם יכול להפקיר דבר שלא ברשותו, ומאותה מידה הוא גם סובר שאדם יכול לחלל דבר שלא ברשותו. אז לכן מי שסובר לעיתותי ערב אין לו שום בעיה. לגבי העניים הוא אומר שבערב הוא אומר מה שהם לקטו הרי זה הפקר, ולגבי הכסף - הוא מניח כסף ואומר שכל מה שהם נוקטים יהא מחולל. אבל רבי דוסא שאומר שמפקיר בשחרית כי הוא סובר שיש ברירה, כי אדם לא יכול להפקיר דבר שלא ברשותו, אז פה יהיה קשה. הרי איך אדם יכול לחלל דבר שלא ברשותו?
[דף כט עמוד ב]
==ירושלמי מעשר שני, פרק ה, הלכה ב==
מתני': ה_יבכרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד. ואיזו היא תחומה? אילת מן הדרום, ועקרבה מן הצפון, ולוד מן המערב, והירדן מן המזרח. ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה. ותנאי היה בדבר: אימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. ותנאי היה: אימתי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו שיחזור הדבר לכמות שהיה. כרם רבעי °בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור, ו°בית הלל אומרים: ה_יגיש לו. °בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן, ו°בית הלל אומרים: ה_ידכולו לגת.
גמ': תנן: כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד. ואיזו היא תחומה? אילת מן הדרום, ועקרבה מן הצפון, ולוד מן המערב, והירדן מן המזרח. אמר רבי הילא° אילעא: בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים, ולא היו ענבים מצויות. ה_טוהתקינו שלא יפדה את הכרם רבעי בכל מקום אלא שיהא עולה לירושלים מהלך יום לכל צד. והרי גם כשמעלה אותם לירושלים לא ימצאו הרבה ענבים דאף הן מחלקין אותן לקרובין ולשכנין ולמיודעין ולא ישאר לעטר את השוק. אפילו דבר קל היה מעטר את השוק. וזה היה מספיק. תנן: כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד. ואיזו היא תחומה? אילת מן הדרום, ועקרבה מן הצפון, ולוד מן המערב והירדן מן המזרח. הדא פליגא דתני: נקיי שם אדם הוה שמש במגדל צבעייא ליד לוד שזה רחוק מהתחום שמופיע במשנה כמהלך יום. בכל ערובת שובא, מן דהוה עביד קנדילוי, הוה סליק שבת בבית מקדשא, ונחית ומדליק לון. ואית דאמרין: ספר בעל קורא הוה, בכל ערובת שובתא כל ערב שבת הוה סליק פשט סדרוי לבית המקדש עולה ולומד לקרא את הפרשה בבית המקדש ונחית שבת בבייתיה וחוזר לשבות בביתו. טרטירוי שם אדם דמהלול מקום שהיה רחוק מלוד הוה סליק שבית לגו בית מקדשא, ואף על פי כן ביום ראשון לא הוה בר נש קרץ משכים לתאינייא קדמוי מיניה לארות תאנים לפניו. בנות צפורי הוון סלקין שבתין בגו בית מקדשא, ולא הוה בר נש קרץ לתאינייא קדמוי מינהון לא היה אדם משכים לארות תאנים לפניהן. בנות לוד היו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו. חד בר נש הוה קאים רדי עמד וחרש פסקת תורתיה קומוי הוות פריא רצה והוא פרי רץ אחריה להשיגה פריא והוא פרי עד דאשתכח יהיב בבבל. אמרו ליה: אימת נפקת? מתי יצאתה אמר לון: יומא דין. אמרין: בהיידא אתיתא? באיזה דרך הלכתה אמר לון: בדא. אמרין ליה: איתא חמי לון בא הראה לנו. נפק בעי מיחמייא לון ולא חכים בהיידא דא יצא וביקש להראות להם ולא זכר. מכלל דפליגא. אפילו תימר: לית הוא פליגא. מחילות היו ונגנזו. הדא הוא דכתיב (איכה ג', ט') גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה. אמר רבי יונה° בשם רבי זעירא°: אפילו כרם שהיה סמוך לחומה היה נפדה. תנן: °רבי יוסי בן חלפתא אומר: משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. ותנאי היה: אימתי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו שיחזור הדבר לכמות שהיה, שיהיה אסור לפדות כדי שיהיו ענבים לעטר שווקי ירושלים בפירות. אמר רבי אחא°: זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד שהרי כשיבא המשיח לא יהיה מחסור בפירות,
בפרק ההלכה שבעתונות המשנה: כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד. ואיזו היא תחומה? אילת מן הדרום, ועקרבה מן הצפון, ולוד מן המערב, והירדן מן המזרח. ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה. ותנאי היה בדבר: אימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. רבי יוסי אמר שבעצם היה הפוך - משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. ותנאי היה: אימתי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו שיחזור הדבר לכמות שהיה. כמו שהגמרא אומרת במקום אחר שלא רצו לאתר את שוקי ירושלים לגויים אז לכן ביטלו את זה. אבל כשבית המקדש ייבנה במהרה בימינו ואז יצטרכו את הפירות, אז יחזור הדין שאסור לפדות במהלך יום אחד.
כרם רבעי בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור, ובית הלל אומרים: יש לו. בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן, ובית הלל אומרים: כולו לגת.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד ואיזו היא תחומה? אילת מן הדרום, עקרבה מן הצפון, לוד מן המערב והירדן מן המזרח. אמר רבי הילא: בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים, ולא היו ענבים מצויות. אז אחר כך התקינו שיהא עולה לירושלים מהלך יום לכל צד. כי לא היה ענבים בירושלים. שואלת הגמרא, הרי גם כשהוא מעלה אותם לירושלים, הרי לא ימצא הרבה ענבים, כי הרי אף הן מחלקין אותן לקרובין ולמיודעין - עולים ואוכלים אותם, מעשר שני. אז בעצם גם רוב המעשר בעצם יאכלו ולא יישאר להעטיר את השוק. אומרת הגמרא: אפילו דבר קל היה מעטר את השוק. אומר לא, בגלל שהם יעלו את המעשר שני עדיין יש עוד כמה חולין משאר המקומות, כך שלא תהיה בעיה, יהיה מספיק.
כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד, ואיזו היא תחומה - אילת מן הדרום, עקרבה מן הצפון ולוד מן המערב והירדן מן המזרח. אומרת הגמרא, זאת אומרת בעצם כל התחומים האלה זה מהלך יום אחד.
אומרת הגמרא: הדא פליגא. נקיי הוה שמש במגדל - כן, היה שם של אדם, היה משמש במגדל צבועים, שזה ליד לוד. זה היה רחוק יותר מהתחום שמופיע במשנה. בכל ערובת שובא, מן דהוה עביד קנדילוי, הוה סליק שבת בבית מקדשא, ונחית ומדליק לון. אחרי שהוא היה מתקן את הנרות בבית הכנסת והיה מדליק אותם, היה מספיק להגיע לבית המקדש. זאת אומרת, זה היה הרבה פחות מיום אחד.
ואית דאמרין: ספר הוה - היה בעל קורא. בכל ערובת שובתא הוה סליק פשט סדרוי לבית המקדש - כל ערב שבת הוא היה הולך לבית המקדש ושם היה לומד את הפרשה, ונחית שבת בבייתיה - היה חוזר ושובת בבית שלו. אז שוב פעם רואים שזה פחות ממהלך יום אחד.
טרטירוי דמהלול - זה גם שם של אדם, מהלול, שהיה יותר רחוק מלוד. הוה סליק שבית לגו בית מקדשא - הוא היה הולך כל שבת לשבות בבית המקדש, ואף על פי כן הוה בר נש קרץ לתאינייא קדמוי מיניה - אף אחד לא היה מספיק, לא היה מגיע יותר מוקדם לתאנים. הגמרא מספרת שאם לא היו קוטפים אותם כשהשמש הייתה יוצאת, התאנים היו מתעלות, אז זה היה מגיע מוקדם לפני כולם. שוב פעם זה מראה שהמהלך מירושלים אפילו עד מהלול זה פחות מיום אחד.
בנות צפורי הוון סלקין שבתין בגו בית מקדשא - היו הולכים לשבות בבית המקדש בשבת, ולא הוה בר נש קרץ לתאינייא קדמוי מינהון - גם הם ביום ראשון היו הראשונות שמגיעות לתאנים.
בנות לוד היו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו. שוב פעם זה מראה על הזריזות שלהם, או שזה מעשה ניסים.
חד בר נש הוה קאים רדי - כלומר הוא היה חורש, פסקת תורתיה קומוי - המחרשה נקרעה והפרה ברחה. הוות פריא והוא פרי, פריא והוא פרי - היא רצה והוא רץ אחריה עד דאשתכח יהיב בבבל - שהוא מצא את עצמו בבבל. אמרו ליה: אימת נפקת? - מתי יצאת מארץ ישראל? אמר לון: יומא דין - היום. אמרין: בהיידא? - באיזה דרך? אמר לון: בדא - בזה, ורצה להראות להם את זה. אמרין ליה: איתא חמי לון - בוא תראה לנו. נפק בעי מיחמייא לון ולא חכים בהיידא דא - לא הצליח לזהות מאיפה הוא בא.
אומרת הגמרא: מכלל דפליגא, כלומר אתה רואה שיש דרכים אפשר להגיע לירושלים הרבה יותר מהר מאשר יום אחד. אומרת הגמרא: אפילו תימר: לית הוא פליגא. מחילות היו ונגנזו. כלומר בעצם היו דרכים נסתרות ואנחנו לא יודעים איפה הן. מה שהמשנה מדברת שמהלך יום אחד זה הקבילה בדרך הרגילה. הדא הוא דכתיב גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה.
רבי יונה בשם רבי זעירא: אפילו כרם שהיה סמוך לחומה היה נפדה. רבי יוסי - שבמשנה, שמשחרב בית המקדש היה התנאי הזה ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו שיחזור הדבר לכמות שהיה, שיאסור לפדות כדי שיהיו ענבים מצויות שיוכלו לעשות מהן נסכים בטהרה.
אמר רבי אחא: זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד. כי כשיבוא המשיח לא יהיה מחסור בפירות, דכתיב "ודם ענב תשתה חמר." אומרת הגמרא הכי שתחזור התחלה של פירות בירושלים כי יהיה מחסור בענבים. אז מכאן בעצם שבית המקדש יבנה לפני ביאת המשיח.
[דף ל עמוד א]
דכתיב (דברים האזינו לב יד) ודם ענב תשתה חמר. ואת אמרת הכין? שתחזור התקנה שיעלו פירות לירושלים כי יהיה מחסור בענבים. תנן: כרם רבעי °בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור. תני °רבי אומר: לא אמרו °בית שמאי שכרם רבעי אין לו חומש ואן לו ביעור, אלא בשביעית, אבל בשאר שני שבוע אף לדעת °בית שמאי יש לו חומש ויש לו ביעור. על דעתיה ד°רבי: לא למדו °בית שמאי נטע רבעי אלא ממעשר שני. כמה דתימר: ה_טזאין מעשר שני בשביעית, דכוותיה: אין נטע רבעי בשביעית. מעתה אל יהא לו קדושה? קדושתו מאיליו למדו מפורשת בתורה ולא ממעשר שני, דכתיב (ויקרא קדושים יט כד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים. ה_יזהרי הוא כביכורים שקורין עליו את ההלל. אי כביכורים ויהא מותר לאונן? תני: קודש מגיד שהוא אסור לאונן. ויהא חייב בביעור כמו ביכורים? בגין המשנה בשיטת °רבי שמעון בן יוחאי שפוטר ביכורים מביעור ויפדה במחובר לקרקע כביכורים נשאר בשאלה. תני °רבן שמעון בן גמליאל: אחד שביעית ואחד שאר שני שבוע. °בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור. על דעתיה ד°רבן שמעון בן גמליאל: לא למדו נטע רבעי ממעשר שני כל עיקר. מעתה אל יהא לו קדושה? קדושתו מאיליו למדו, דכתיב: קודש הילולים. הרי הוא כביכורים שקורין עליו את ההלל. אי כביכורים ויהא מותר לאונן? תני: קודש הילולים מגיד שהוא אסור לאונן. ויהא חייב בביעור? בגין המשנה בשיטת °רבי שמעון בן יוחאי שפוטר בביעור. ויפדה במחובר לקרקע כביכורים נשאר בשאלה. רבי זעירא° בעי קומי רבי אבהו°: מניין שהוא טעון חילול? אמר לו, דכתיב: קודש הילולים. קודש חילולים, דלא מתמנעין רבנן להחליף בדרשותיהם בין ה"א לחי"ת. תני רבי אייבו בר נגרי° קמיה רבי הילא° אילעא ברייתא ד°רבי ישמעאל בן אלישע שהיא כשיטת °בית שמאי דתני, כתיב (ויקרא בחקותי כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו, פרט לנטע רבעי שאין מוסיף עליו חומש. חזר ותני קומיה ברייתא שהיא כשיטת °בית הלל דתני, כתיב (ויקרא בחקותי כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו, שתי גאולות הן: אחת למעשר שני ה_יחואחת לנטע רבעי. תמן תנינן: °רבי יהודא אומר: אין לנכרי כרם רבעי. וחכמים אומרים: ה_יטיש לו. אמר רבי אלעזר° בן פדת: כיני מתניתין כך כוונת המשנה: °רבי יהודא אומר: אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. אמר רב ביבי° בעון קומי רבי זעירא° בשם רבי אלעזר° בן פדת: הרי °רבי יהודא אתיא כ°בית שמאי. על דעתיה ד°רבי, כמו שעל דעתי ד°רבי: °בית שמאי לא למדו לנטע רבעי אלא ממעשר שני, ולכן הם אמרו שכמה דתימר: אין מעשר שני בשביעית, ודכוותיה: אין נטע רבעי בשביעית. כמו כן °רבי יהודא אומר: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. כמה דתימר: ה_כאין מעשר שני בסוריא, דכוותיה: ה_כאאין נטע רבעי בסוריא. האם אף ל°בית שמאי יהיה הדין כן שלא יהיה נטע רבעי בסוריא? אמר לו: חמי מה אמר °רבי: לא אמר אלא של °בית שמאי: אין לו חומש ואין לו ביעור. הא שאר דברים יש לו אפילו בסוריה, ואילו °רבי יהודא אומר: אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. שמואל בר אבא° בעי על דעתי ד°רבי: הא °בית שמאי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני, ולכן כמה דתימר: אין מעשר שני בשביעית, ודכוותיה: אין נטע רבעי בשביעית. האם כוותיה ה_כב שלישית ושישית הואיל ואין בהן מעשר שני לא יהא בהן נטע רבעי? אמר רבי יוסי° בר זבידא: שלישית ושישית אף על פי שאין בהן מעשר שני יש בהן מעשר עני. ה_כג שביעית אין בהן מעשר כל עיקר. חיפה שאל: אמרינן דל °רבי יודה: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני, ולכן כמה דתימר: אין מעשר שני בסוריא, ודכוותיה: אין נטע רבעי בסוריא. דכוותיה הרי לא למדו שצריך לתת אחד מעשר לחלות תרומת תודה אלא מתרומת מעשר. כמה דתימר: אין תרומת מעשר במדבר, ודכוותיה: לא תהא תרומת חלות תודה במדבר. אמר רבי יוסי° בר זבידא: לא למדו ממנו אלא רק לשיעורין. תני °רבי יוסי ברבי יהודא: °רבי אליעזר ברבי שמעון אומר: לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה, שבע שכיבשו ושבע שחילקו. אמר רב חסדא°: אתיא ד°רבי יוסי ברבי יהודא בשיטת °רבי יהודא אבוי. כמה ד°רבי יהודא אמר: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני ולכן כמו דמעשר שני אינו נוהג בסוריא אף נטע רבעי אינו נוהג בסוריא. ואף כאן: כמה דתימר: אין מעשר שני אלא לאחר ארבע עשרה שנה שכבשו וחילקו את הארץ, כוותיה: אין נטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: °רבי יהודה בר עילאי בשיטת בנו, אבל לא בהכרח שבנו בשיטת אביו דמצאנו שסוריה חמורה מי"ד שהרי בסוריה חייב במעשרות ובי"ד היו פטורים ממעשרות. לכן סוריא שהיא חמורה למדה מי"ד הקל להחמיר, שדבר שנהג בארבע עשרה ודאי ינהג בסוריה. ואם היה חייב ברבעי בארבע עשרה שכבשו וחילקו את הארץ, ודאי היה חייב גם בסוריה. ואם אומר °רבי יהודה בר עילאי שאין רבעי בסוריה כיוון שהוא למד ממעשר שני, ודאי שלשיטתו לא היה בארבע עשרה כפי שיטת בנו. אבל אין י"ד שנה הקל למדה מסוריא החמורה, כך שאף ש°רבי יוסי ברבי יהודה סובר שבארבע עשר שנים שכבשו וחילקו את הארץ לא היה כרם רבעי לא בהכרח שיודה לאביו שגם בסוריה אין כרם רבעי. תני, כתיב (ויקרא קדושים יט כה) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לה' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו. מאי להוסיף ל הוסיף? מכאן לשלושים יום בשנה כשנה. °רבי יוסי הגלילי אומר: הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית. מה פירות חמישית לבעלים, אף ה_כדפירות רביעית לבעלים. מכאן שפירות רבעי כממון בעלים. רבי זעירא° ורבי יוסי° בר זבידא אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אתיא ד°רבי יוסי הגלילי כ°רבי יהודא. כמו ד°רבי יהודא אומר: נטע רבעי ממון בעלים דלא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. כמה דתימר: מעשר שני ממון בעלים, אף כרם רבעי ממון בעלים. כן °רבי יוסי הגלילי עושה אותו כנכסיו. רבי ירמיה° בעי קומי רבי זעירא°: כדברי מי שהוא עושה אותו כנכסיו, מהו שיהא כרם רבעי חייב במעשרות? אמר לו: כיי דאמר רבי יהושוע בן לוי°. דאמר רבי אבון° בשם רבי יהושוע בן לוי°: לא סוף דבר הלכה זו, אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג ונהוג כמותם. ואנן חמיין ציבורא ה_כהדלא מפרישין. אמר רבי מנא° בן יונה: הרי רבי ירמיה° שאל לדעת הסוברים שכרם רבעי זה ממון בעלים, וזה שיטת °בית שמאי דתנן: °בית שמאי אומרים: כרם רבעי יש לו פרט ועוללות. ומה שייך לראות איך נהגו העולם וכי יש ציבור עושין כ°בית שמאי? אמר רבי אבון°: הרי ל°בית שמאי כלום למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני? כמה דתימר גבי הקדימו בשיבולים: ה_כואין מעשר שני חייב במעשרות, דכוותיה: אין נטע רבעי חייב במעשרות. ולמה °בית שמאי מחייבים בשאר שני שבוע? רבי אבא° ורבי חייא° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: עיסת מעשר שני בירושלים ל°רבי מאיר שאמר: ממון גבוה הוא ומשלחן גבוה כזכו פטורה מן החלה. ל°רבי יהודה בר עילאי דאמר: ממון בעלים הוא חייבת בחלה. אמר °רבי יהודה: ה_כזלא אמרו אלא בירושלים, אבל בגבולין לא דכל זמן שלא עלה לירושלים דין ממון גבוה עליה, דאסור לאכלה ופטורה מן המעשרות. רבי אבא בר כהן° בעי קומי רבי יוסי° בר זבידא: כדברי מי שהוא מחייב כרם רבעי בפרט ועוללות, מהו שתהא חייבת בחלה אם חילל על חיטים? אמר לו: ולא °רבי יהודה בר עילאי היא? וסברינן מימר: כל הדא הלכתא °רבי יהודה בר עילאי כ°בית שמאי דסברי דממון בעלים הוא וחייב בפרט ועוללות, והוא הדין שחייבת בחלה.
חותם ירושלמי מסכת מעשר שני, דף ל"א. אנחנו מתחילים מהשורה השנייה. אומרת הגמרא: למדנו במשנה כרם רבעי, בית שמאי אומרים אין לו חומש. רבי אומר, לא אמרו בית שמאי שכרם רבעי אין לו חומש ואין לו ביעור, אלא בשביעית, כן? אבל בשאר ששת השנים כן, גם בית שמאי מודים שיש לו חומש ויש לו ביעור. למה? כי על דעת דרבי לא למדו בית שמאי רבעי אלא ממעשר שני. כלומר הם למדו את נטע רבעי מהגזרה שווה קודש קודש, ממעשר שני. אז כיוון שאין מעשר שני בשביעית, הרי מעשר שני לא קיים בשביעית, אז כיוצא בו אין נטע רבעי בשביעית. ואומרת הגמרא, "מעתה אל לו קדושה", כלומר בכלל לא יהיה קדוש. אמרת לי נטע רבעי קדוש בשביעית, כן, הרי בשביעית אין בכלל מעשר שני, אז גם נטע רבעי לא יהיה בכלל קדוש. ואתה אומר לא, קדושתו מאיליו למדו, כן, זה כתוב מפורש בתורה. דכתיב קודש הילולים. הרי הוא כביכורים שקוראים עליו את ההלל. ואומרת הגמרא, אי כביכורים אז זה מותר להונאין, הרי ביכורים מותרים להונאין, אז גם זה יהיה מותר. תני, כתוב קודש הילולים, מגיד שהוא אסור להונאין. ואומרת הגמרא, ויהיה חייב בביעור כמו ביכורים, למה אתה אומר שהוא פטור? אז אמרה, בגין דרבי שמעון פוטר ביכורים מביעור. כלומר זה בשיטת רבי שמעון שאומר שביכורים פטורים מביעור. ואומרת הגמרא, ויפדה במחובר לקרקע כביכורים, אם הוא כביכורים אז שיפדה במחובר. ואומרת הגמרא נשארת בשאלה. עד עכשיו זה היה השיטה של רבי.
עכשיו תני רבן שמעון בן גמליאל אומר שאחד שביעית ואחד שאר השנים, לבית שמאי אין לו חומש ואין לו ביעור, כן? זה ברייתא בשם רבן שמעון בן גמליאל. הוא סובר שבית שמאי בכל השנים סוברים שלנטע רבעי אין ביעור ואין חומש. ואומרת הגמרא, על דעתיה דרבן שמעון בן גמליאל לא למדו נטע רבעי ממעשר שני כל עיקר. אז אין שום קשר ביניהם בין נטע לבין מעשר שני בעניין הזה, כן? אז "מעתה אל יהא לו קדושה", כלומר אם כך אינו למד ממעשר שני אז שהוא לא יהיה קדוש בכלל, בכל השנים, לא רק בשביעית. ואומרת הגמרא, מאיליו למדו, זה כתוב מפורש בפסוק, דכתיב קודש הילולים. הרי הוא כביכורים שקוראים עליו את ההלל. אז אי כביכורים ויהא מותר להונאין, כן, הרי ביכורים מותרים להונאין. אז אמרה תני, מגיד שהוא אסור להונאין, בגלל המילה קודש זה כמו קודשים שאסורים להונאין. ואומרת הגמרא, ויהא חייב בביעור, כן, יהא חייב בביעור ואומרת הגמרא זה בגין דרבי שמעון. כלומר, פה זה בשיטה של רבי שמעון שסובר שביכורים פטורים מביעור. שואלת הגמרא, ויפדה במחובר לקרקע כביכורים, ופה הגמרא נשארת בשאלה כמו קודם.
רבי זעירא בעי קומי רבי אבהו, מנין שהוא טעון חילול? אמר לו, דכתיב קודש הילולים, כאילו כתוב קודש חילולים. לא מתמנעין בין ה"א לחי"ת. תני רבי אייבו בר נגרי, רבי הילא בשם דרבי ישמעאל - רבי אייבו בר נגרי הביא לפני רבינא כמה ברייתות. בתחלה הביא ברייתא דרבי ישמעאל כבית שמאי, כתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו, "פרט לנטע רבעי שאין עליו חומש". רואים מכאן שנטע רבעי אין בו תוספת חומש כמו שבית שמאי אמרו. חזר ותני כבית הלל, כתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישתו יוסף עליו, "שתי גאולות הן", כתוב גאול יגאל שתי גאולות אין. "אחת למעשר שני ואחת לנטע רבעי", שבשתיהן צריך להוסיף חומש, אז רואים כמו בית הלל.
ואומרת הגמרא, "תמן תנינן: רבי יהודה אומר: אין לנכרי כרם רבעי, וחכמים אומרים: יש לו". אמר רבי אלעזר כן, אימתי לרבי יהודה במשנה, רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא - לא, לא בכל מקום, בארץ ודאי יש לו, כן? בסוריה לא גזרו שלנכרי יהיה כרם רבעי, רק בשדות ישראל. אמר רב ביבי קומי רבי זעירא בשם רבי אלעזר, כן, הרי רבי יהודה כבית שמאי, על דעתיה דרבי. כלומר רבי יהודה, כמו שראינו, הוא בעצם כמו השיטה של בית שמאי, איך שרבי הסביר אותה. כמו שעל דעת דרבי בית שמאי אמרו: לא למדו רבעי אלא ממעשר שני. כמה דתימר: אין מעשר שני בשביעית, ודכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. אז כמו כן רבי יהודה אומר לא למדו רבעי אלא ממעשר שני. כמה דתימר אין מעשר שני בסוריא, ודכוותיה אין נטע רבעי בסוריא. זה הלימוד של רבי יהודה, זה כמו הלימוד של בית שמאי. אז האם כמו שרבי יהודה אמר שאין נטע רבעי בסוריה, אז גם לבית שמאי הדין כן? האם אפילו לבית שמאי יהיה דין כך, שאין נטע רבעי בסוריה כמו שאין מעשר שני? אמר לו, חמי מה אמר רבי, תראה מה רבי אמר. הוא לא אמר אלא שלבית שמאי אין לו חומש ואין לו ביעור. הא שאר דברים יש לו, אפילו בסוריה. ורבי יהודה אומר אין לנכרי רבעי בסוריה בכלל, כן? אז אין קשר בין שתי השיטות.
שמואל בר אבא בעי, על דעתיה דרבי, הא בית שמאי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. אז לכן אמרנו שכמה דתימר אין מעשר שני בשביעית, ודכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. אז אם כך, האם שלישית ושישית הואיל ואין בהן מעשר שני, לא יהא בהן נטע רבעי? אמר רבי יוסי: שלישית ושישית אף על פי שאין בהן מעשר שני, יש בהן מעשר עני. שביעית אין כל עיקר.
חיפה שאל, אמרינן דרבי יהודה לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. ולכן כמה דתימר אין מעשר שני בסוריא, ודכוותיה אין נטע רבעי בסוריא. ככה אמרנו, כן? אז האם נוכל באותה צורה ללמוד, הרי לא למדו תרומת חלות תודה אלא מתרומת מעשר. אז כמה דתימר אין תרומת מעשר במדבר, ודכוותיה לא תהא תרומת חלות תודה במדבר? אמר רבי יוסי, לא למדו ממנו אלא לשיעורין. כלומר, בעצם זה שחייבים לתת זה כתוב במפורש. העניין שלמדו מתרומת מעשר זה רק לכמה לתת, כי לתת אין עשירית, את זה למדו, כלומר רק השיעור. אז זה ודאי שהיה במדבר, ורק את השיעור למדו מתרומת מעשר.
תני רבי יוסי ברבי יהודה: רבי אליעזר ברבי שמעון אומר: לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה, שבע שכיבשו ושבע שחילקו. כלומר גם נטע רבעי התחייבו רק אחרי ארבע עשרה שנים של כיבוש וחלוקה. אמר רב חסדא: אתיא דרבי יוסי ברבי יהודה בשיטת רבי יהודה אבוי, כן. כלומר רבי יוסי ברבי יהודה שאמר שבארבע עשרה שנים שחילקו לא היה נטע רבעי, אז הוא בעצם כמו רבי יהודה אבא שלו. כמה דרבי יהודה אמר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. ולכן כמה דתימר אין מעשר שני בסוריא, ודכוותיה אין נטע רבעי בסוריא. אז גם כאן, כמה דתימר: אין מעשר שני אלא לאחר ארבע עשרה שנה, ודכוותיה: אין נטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה. מה שרוצה להגיד שבעצם רבי יוסי ברבי יהודה סובר כמו אבא שלו, כמו רבי יהודה.
אמר רבי יוסי: לא חייב להיות. רבי יהודה בנו מודה בשיטתו של אבא, אבל לא בהכרח שהאבא מסכים לשיטת הבן. כלומר, אה, רבי יהודה ודאי מסכים למה שהבן שלו אמר, כן, אבל לא בהכרח שהבן מסכים לשיטת אבא שלו. למה? כי הרי מצאנו שסוריה יותר חמורה מארבע עשרה שנים, שהרי בסוריה יש מעשרות אחרות, ובארבע עשרה שחילקו זה לא היה בכלל, היו פטורים מכל המעשרות. כלומר סוריה יותר חמורה. אז לכן סוריה שהיא חמורה למדה מארבע עשרה - הקל להחמיר. כלומר, אם דבר נהג בארבע עשרה שנים, ודאי גם נהג בסוריה. אז אם היה חייב בנטע רבעי בארבע עשרה שכבשו וחילקו את הארץ, ודאי היה חייב גם בסוריה. עכשיו אם בא רבי יהודה ואומר לנו שאין רבעי בסוריה כי הוא למד את זה ממעשר שני, אז ודאי לשיטתו גם בארבע עשרה לא היה נטע רבעי, כי ארבע עשרה יותר קלים - אז זה כמו הבן שלו. אבל ארבע עשרה שהם קלים יותר מסוריה, הם לא למדו מסוריה, כי סוריה חמורה יותר. אז כך שאפילו שרבי יוסי ברבי יהודה סובר שבארבע עשרה שנים שכבשו וחילקו לא היה כרם רבעי, לא בהכרח שהוא מודה שגם בסוריה אין כרם רבעי, כי זה יותר חמור בסוריה.
תני, כתוב ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם - מהו להוסיף? למד הוסיף, מכאן שלושים יום בשנה כשנה. כלומר, ככה דרשו שהלמ"ד ל"להוסיף" למד לנו ששלושים יום בשנה הם חשובים כשנה. רבי יוסי הגלילי אומר: הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית. כן, מה שאמר להוסיף, הכוונה שפירות רביעית יהיו כמו חמישית. מה פירות חמישית לבעלים, אף פירות רביעית לבעלים. מכאן שרבעי זה ממון בעלים, כך דרש.
רבי זעירא ורבי יוסי בשם רבי יוחנן: אתיא דרבי יוסי הגלילי כרבי יהודה. כיוון דרבי יהודה אומר נטע רבעי זה ממון בעלים, כי הוא סובר שלמדו את הרבעי ממעשר שני, אמרנו כן. אז כיוון שבמעשר שני ממון בעלים, אף כרם רבעי ממון בעלים. כן, זה הדרשה שלו. כלומר, מעשר שני זה ממון בעלים, אז גם כרם רבעי ממון בעלים. אז כך סובר רבי יהודה. אז כמו שרבי יהודה סובר, רבי יוסי הגלילי עושה אותו כנכסיו, כן, גם הוא סובר שכרם רבעי זה ממון בעלים.
רבי ירמיה בעי קומי רבי זעירא: כדברי מי שהוא עושה אותו כנכסיו, מהו שיהא חייב במעשרות? זאת אומרת, אם אתה אומר זה כרם רבעי ממון בעלים, אז שיהיה חייב בכל המעשרות. אמר לו כיי דאמר רבי יהושוע בן לוי - דאמר רבי אבון בשם רבי יהושוע בן לוי: לא סוף דבר הלכה זו, אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין יודע מה טיבה, צא וראה הציבור נוהג ונהוג. כל אחד שאתה לא יודע, אנחנו לא יודעים מה ההלכה פה, בוא נלך לראות מה אנשים עושים. ואנן חמיין ציבורא דלא מפרישין, כן, אתה רואה שאף אחד לא מפריש. אז כנראה לא צריך.
אמר רבי מנא: איזה מין תשובה? תראה, רבי ירמיה שאל לגבי הסוברים שכרם רבעי זה ממון בעלים. מי סובר את זה? זה שיטת בית שמאי, שלמדנו הרי בית שמאי אומרים כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. למה יש לו חומש ועוללות? כי זה ממון בעלים. אז אם זה כך, מה שייך לראות איך ינהגו העולם? האם בית שמאי - ציבור כבית שמאי? הרי הציבור נוהג כבית הלל, לא כבית שמאי. לא שייך להגיד צא וראה מה העם עושה, כי העם לא נוהג כבית שמאי. הוא שאל אם לפי אותה שיטה שסובר כבית שמאי מה הדין - את זה לא שייך להגיד, שייך לראות איך אנשים נוהגים.
אמר רבי אבון: הרי לבית שמאי כלום למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני? כמה דתימר אין מעשר שני חייב במעשרות, ודכוותיה אין נטע רבעי חייב במעשרות. כלומר הקדימו בשיבולים, נתן מעשר שני על המעשר שני הזה - הוא פטור ממעשרות. כמו שלמדנו זה לגבי מעשר ראשון, שצריך להוריד תרומת מעשר, והרי מצאנו תרומת מעשר מן המעשר, ותרומה גדולה מן המעשר. אז יגדל בשיבולים, נותנים רק את המעשר שני, פטורים משאר המעשרות. אז דגבטיה, גם נטע רבעי - אין שיבולים, אין מעשר שני, חייב במעשרות; דגבטיה נטע - אין נטע רבעי, חייב במעשרות. גם נטע רבעי לא חייב מעשרות, אז למה בית שמאי מחייבים מעשרות?
רבי אבא ורבי חייא אמרו בשם רבי יוחנן: עיסת מעשר שני בירושלים לרבי מאיר פטורה מן החלה, לרבי יהודה חייבת בחלה. רבי מאיר סובר שמעשר שני זה ממון גבוה, אז אם זה ככה, אם עשו עיסה בירושלים, אז פטור מחלה. אבל לרבי יהודה שאמר זה ממון בעלים, תהיה חייב בחלה. אמר רבי יהודה: לא אמרו אלא בירושלים. כלומר, רק בירושלים, ששמה זה מותר באכילה, כאילו שמה בן אדם בעצם זוכה בזה. כן? כאילו רבי יהודה אומר שבירושלים הבעלים זכו בזה, אז רק בירושלים יהיה חייב בחלה, אבל בגבולים לא. כלומר, אם יעשו מזה עיסה בגבולים, הוא פטור מלהפריש חלה, כי כל מה שלא עלה לירושלים, זה דין ממון גבוה. רק אחרי שהוא מגיע לירושלים הוא זוכה בזה לאכילה, ואם זה ככה, תהיה חייב בחלה בירושלים.
רבי אבא בר כהן בעי קומי רבי יוסי: כדברי מי שמחייב כרם רבעי בחומש וביעור - מהו שתהא חייבת בחלה, אם חילל? כלומר, אמרנו שבית שמאי הם מחייבים כרם רבעי בחומש ומעשרות כי זה ממון בעלים. אז אם הוא יחלל את הפירות האלה על החיטים ויעשה מזה עיסה, האם הוא יהיה חייב על זה בחלה? אמר לו: ולא רבי יהודה היא? וסברינן מימר: כל הדא רבי יהודה כבית שמאי.
[דף ל עמוד ב]
==ירושלמי מעשר שני, פרק ה, הלכה ג==
מתני': ה_כחכיצד פודין נטע רבעי? מניח את הסלע על פי שלשה ואומר: כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו? ומניח את המעות ואומר: כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו מכך וכך סלים בסלע. ה_כטובשביעית פודהו בשוויו. אם היה הכל מובקר, אין לו אלא שכר לקיטה. ה_להפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו, בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה. ה_לאערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור. ה_לבכיצד היה הביעור? נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה, ומעשר ראשון לבעליו, ומעשר עני לבעליו. מעשר שני והביכורים מתבערין מן העולם בכל מקום. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: הביכורין נותנין לכהנים כתרומה. התבשיל °בית שמאי אומרים: צריך לבער, ו°בית הלל אומרים: ה_לגהרי הוא כמבוער. מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיעה שעת הביעור, °בית שמאי אומרים: צריך לחללן על הכסף ואין צריך לאבדו, ו°בית הלל אומרים: ה_לדאחד שהן כסף ואחד שהן פירות.
גמ': תנן: כיצד פודין נטע רבעי? מניח את הסל על פי שלשה ואומר: כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו. צריך לגרוס: כמה אדם רוצה ליקח לו בסלע. ובשווי זה פודה. תנן: אם היה הכל מובקר, אין לו אלא שכר לקיטה. צריך לגרוס: אין לו אלא שכר עקיצה שבירק שייך לקיטה ובפירות עקיצה. רבי הושעיה° מפיק תלתא איסתוננסין מפונקים שמבקשים שכר גבוה על עבודתם ומפריק ומחסיר את השכר שהם מבקשים עבור העבודה על פומהון. כתיב (דברים ראה יד כח) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא והנחת בשעריך. תנן: ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור. יכול פעם אחת בשבוע את חייב להוציא את המעשרות ולהוציא מעשר עני? תלמוד לומר: מקצה שלש שנים. אחת לשלש שנים ולא אחת לשבע, אלא בשלישית ובשביעית שני פעמים בשבוע. כתיב: מקצה שלוש שנים. קורא אני ראש השנה. יכול כיון שנכנס ראש השנה את חייב לבער את המעשרות ולהוציא מעשר עני? תלמוד לומר: מקצה שלש שנים. אין מקצה אלא סוף בסוף שנה את מבער, ואין את מבער בראש השנה. אי בסוף שנה, יכול כיון בדיוק בראשה של רביעית את חייב לבער את המעשרות ולהוציא מעשר עני? תלמוד לומר (דברים כי תבא כו יב) כי תכלה לעשר את כל תבואתך. כשתכלה לעשר את כל הפירות והרי הרבה פירות של שלישית לא נאספים אלא אחר סוכות. אי כשתכלה לעשר את כל הפירות, יכול אפילו בחנוכה? נאמר כאן מקצה, ונאמר להלן (דברים וילך לא י) מקצה שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. מה מקץ שנאמר להלן במועד זמן שיש בו חג, אף כאן במועד. אי מה מקץ שנאמר להלן בחג הסוכות, אף כאן בחג הסוכות? תלמוד לומר: כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך. אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות? בפסח של רביעית. בשנה ההיא את זקוק לבערו, ואין את זקוק לבערו בשאר כל השנים. בשנה ההיא את זקוק לבער, ואין את זקוק לבער ירק שיצא מראש השנה הרביעית עד הפסח דראשונה. שניה ושלישית מתבערים ברביעית, רביעית חמישית ושישית מתבערים בשביעית. חברייא אמרין שהכוונה: שאינו מתוודה על הירק שגדל ברביעית בין ראש השנה לפסח ברביעית אלא בשביעית עם החמישית והשישית. רבי הילא אמר: הירק שגדל ברביעית בין ראש השנה לפסח אינו מעכב ודוי שמתוודא ברביעית על פירות השנה הראשונה והשניה והשלישית אלא את וידוי שמתוודא על פירות רביעית חמישית ושישית בשנה השביעית. מה נפק מביניהון? עבר ולא נתן המעשרות על מה שגדל ברביעית ונתוודה, על דעתיהון דחברייא פסול שלא אמרו אלא שאינו מתוודא עליו ברביעי אלא בשביעית, אבל ודאי אם לא נתן את המעשרות מעכב. על דעתיה דרבי הילא° אילעא כשר. כתיב:
משנה: כיצד פודין נטע רבעי? מניח את הסלע על פי שלשה ואומר: כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו. אמרנו במשנה הקודמת שפירות שדמיו לא ידועים, אז צריך שלושה. ובנטע רבעי בעצם נחשב כאילו דמיו לא ידועים, כיוון שבעצם הוא צריך להוריד את שכר הטרחה, לכן צריך את זה על פי שלושה. והוא אומר: כמה אדם רוצה ליקח בסלע על מנת להוציא את היציאות מביתו. כלומר, הוא צריך להשקיע כדי לקטוף, כדי להוביל לבית וכולי. ומניח את המעות ואומר: כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו מכך וכך סלים בסלע. ובשביעית פודהו בשוויו. ששמה אין שכר מלאכה, כי אסור לעבוד בשביעית, אלא כל אחד לוקח לעצמו מעט, אז פודה הוא בשוויו. אם היה הכל מובקר, אין לו אלא שכר לקיטה. ששמה בעצם אין שווי לפירות, אלא בעצם יש רק את העניין של שכר טרחה.
הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו, בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה. ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור. כיצד היה הביעור? נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה, כלומר לכוהנים, ומעשר ראשון לבעליו, כלומר ללווים, ומעשר עני לבעליו, כלומר לעניים, ומעשר שני והביכורים מתבערין בכל מקום. כן, מבערים הכל מן העולם. רבי שמעון אומר: הביכורין נותנין לכהנים כתרומה. כן, כמו שתרומה נותנים לכוהנים, אז גם ביכורים לא מתבערים כמו שאמרנו מקודם, אלא נותנים אותם לכוהנים כמו תרומה. התבשיל בית שמאי אומרים: צריך לבער, ובית הלל אומרים: הרי הוא כמבוער. כלומר, ברגע שבישלו את זה, זה כבר יצא מדין ביעור. מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיעה שעת הביעור, בית שמאי אומרים: צריך לחללן על הכסף, ובית הלל אומרים: אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. כלומר, גם כסף צריך לאבד, אין שום הבדל בין פירות לכסף, אז לכן ממילא אין חובה לחלל את הפירות על כסף, כי בעצם גם את הכסף צריך לאבד.
גמרא: "לפדות לו בסלע" - צריך לגרוס "ליקח לו בסלע". "אין לו אלא שכר לקיטה" - צריך לגרוס "אין לו אלא שכר עקיצה", כי בירק שייך לקיטה, אבל בפירות אומרים עקיצה, כמו שכתוב לקוט תאנים.
רבי הושעיה מפיק תלתא איסתוננסין ומפריק על פומהון. כלומר, רבי הושעיה, אמרנו שצריכים לקחת - כדי לפדות את זה על פי שלושה. אז הוא היה לוקח שלושה אנשים מפונקים, שהם יבקשו שכר מאוד גבוה על העבודה שלהם, ואז ככה הוא מחסיר את השכר שהם מבקשים עבור העבודה, ומפריק על פומהון, והוא היה פודה על פי מה שהם אמרו. בעצם הוא מחסיר את שכר העבודה שלהם מהעלות כולה, וככה בעצם הוא פודה בזול.
כתיב: מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה והנחת בשעריך. מה אנחנו למדנו? למדנו במשנה, ערב יום טוב ראשון של פסח, של רביעית ושל שביעית היה הביעור. יכול פעם אחת בשבוע את חייב להוציא את המעשרות ולהוציא מעשר עני? כלומר, רק פעם בשבע שנים הוא עושה את הביעור. תלמוד לומר: מקצה שלש שנים. כן, מה זה מקצה שלוש שנים? הכוונה אחת לשלש שנים ולא אחת לשבע. כן, ומה זה בשלישית ובשישית - כמו שני פעמים בשבע שנים. אלא בשלישית את חייב לבער את המעשרות ולהוציא מעשר עני? קורא אני בראש השנה. יכול, כיוון שראש השנה, את חייב לבער את המעשרות ולהוציא מעשר עני, כלומר מייד בתחילת השנה השלישית. תלמוד לומר: מקצה שלש שנים, אין מקצה אלא בסוף שנה את מבער, ואין את מבער בראש השנה. עכשיו, אם בסוף השנה, יכול כיון בראשה של רביעית את חייב לבער את המעשרות ולהוציא מעשר עני? תלמוד לומר: כי תכלה לעשר את כל תבואתך. כשתכלה לעשר את כל הפירות. והרי הרבה פירות של שלישית לא נאספים אלא אחרי סוכות. אז אי כשתכלה לעשר את כל הפירות, יכול אפילו בחנוכה? נאמר כאן מקצה, ונאמר להלן מקצה שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. מה מקץ שנאמר להלן במועד אף כאן במועד. הכוונה בפסח. אי מה מקץ שנאמר להלן בחג הסוכות, אף כאן בחג הסוכות? אמרנו, לא, אולי יעשה את זה בסוכות. תלמוד לומר: כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך. אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות? בפסח של רביעית. כמו שאמרנו, כי יש הרבה פירות שלא נגמרים עד אחרי סוכות. בשנה ההיא את זקוק לבערו, ואין את זקוק לבערו בשאר כל השנים. כן, גם בשנה ההיא אתה צריך לבער את כל מה שהיה בשנה הראשונה, השנייה והשלישית. בשנה ההיא את זקוק לבער, ואין את זקוק לבער ירק שיצא מראש השנה עד הפסח. כן, אבל אתה לא צריך לבער את מה שיצא מראש השנה עד פסח של שנה רביעית. דראשונה, שנייה ושלישית מתבערים ברביעית, ורביעית, חמישית ושישית מתבערים בשביעית.
חברייא אמרין: שאינו מתוודה ברביעית על ירק שגדל ברביעית בין ראש השנה לפסח, אלא בשביעית ביחד עם החמישית והשישית. כן, זה הכוונה. כלומר, בעצם לעשר אותם הוא כן מעשר. את הירק שגדל ברביעית בין ראש השנה לפסח הוא כן צריך להפריש עד אז, אבל הוא לא צריך להתוודות עליו אלא בשנה השביעית ביחד עם החמישית והשישית. רבי הילא: מעכב ברביעית - ירק שגדל ברביעית בין ראש השנה לפסח אינו מעכב וידוי שהוא מתוודה ברביעית על הפירות של שנה הראשונה, השנייה והשלישית, אלא הוא מעכב את הווידוי שהוא מתוודה על פירות רביעית, חמישית ושישית בשנה השביעית.
מה נפק מביניהון? שואלת הגמרא: מה נפקא מינה? הרי אתם אומרים שהוא מתוודה בשנה השביעית. אומרת הגמרא: עבר ונתוודה - כלומר, הוא התוודה בשנה הרביעית על הפירות של הראשונה, השנייה והשלישית, אבל פירות שגדלו מראש השנה עד פסח אותם הוא לא הפריש ולא נתן. אז על דעתיהון דחברייא פסול, כי מה שהם אמרו - הם לא אמרו שהוא לא צריך לתת את זה, הם אמרו שהוא לא מתוודה עליו ברביעית אלא בשביעית, אבל הוא חייב לתת את זה. ואם הוא לא נתן את זה, מעכב את וידוי המעשרות של שנה רביעית. על דעתיה דרבי הילא כשר, כי רבי הילא סובר שבעצם גם את ההפרשה וגם את הנתינה הוא לא צריך לתת עד השנה השביעית.
[דף לא עמוד א]
מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא. בשנה ההיא את מוציאו מן הטמא על הטהור, ואין את מוציאו בשאר כל השנים מן הטמא על הטהור מה הכוונה? אמר רבי אלעזר° בן פדת: כיני מתניתא. בשנה ההיא שהיא שנת מעשר עני את מוציאו ממקום טומאה למקום טהרה כדי שגם עניים כהנים יוכלו לקחת, ואין את מוציאו בשאר כל השנים ממקום טומאה למקום טהרה שהרי מעשר ראשון ללוי ומעשר שני לבעלים שאינם מזהרים על טומאה. אתיא דרבי אלעזר° בן פדת כמאן דאמר: אין מוציאין מעשר לכהונה שאם היו נותנים מעשר גם לכהנים, היה צריך בכל השנים לעשות כך. ביומוי דרבי יהושע בן לוי° ביקשו להימנות שלא ליתן מעשר לכהונה. אמרין: מאן ייעול רבי יהושע בן לוי° דוודאי דהוא מסייע לליואי שהוא עצמו לוי. עאל וסייע לכהנים. אמר: בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לוים, וזה אחד מהן (יחזקאל מ"ד, ט"ו) והכהנים הלוים בני צדוק. רבי בנימין בר גידול° ורבי אחא° הוון יתיבין אמרין: והא כתיב (נחמיה י', ל"ט) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים משמע שהכהנים חלקו עם הלויים במעשר. הכוונה שהלוי יתן לו תרומת מעשר. והכתיב (נחמיה י', ל"ט) והלוים יעלו את המעשר שיתנו תרומת מעשר ממה שקיבלו לכהנים, משמע שהפסוק הקודם דיבר על מעשר ראשון. רב חונא° וחברייא שניהם אמרו שנותנים לכהן מעשר. חד מנהון אמר מדכתיב (במדבר קרח יח כא) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה. היה יכול לומר: לבני לוי. מה תלמוד לומר: ולבני? אלא מכאן שנותנין מעשר לכהונה. וחרנא אמר: אפילו לית כתיב אלא לבני, נותנין מעשר לכהונה. דאילו מאן דאמר: פלן ברי יסב מקמת פלן ושאר נכסי ירשו בני, דילמא לא נסב עמהון? אף כאן, זה שהתורה נתנה לכהנים עשרים וארבע מתנות — לא הוציאה אותם משבט לוי לענין קבלת מעשר ראשון. רבי יונה° יהב מעשרוי לרבי אחא בר עולא° שהיה כהן. לא משום דהוה כהן ויש מצווה להקדים כהנים ללוים במעשר, אלא משום דהוה לעי באורייתא. מה טעמא? דכתיב (דברי הימים ב' ל"א, ד') ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'. רב הונא° היה כהן לא נסב מעשר. רבי אחא° היה כהן לא נסב מעשר. סילני שאל לרבי חייא בר אבא° שהיה כהן מהו שיהא מותר לעשות אשפה זבלים על פתח חצירו בשביעית ושרא ליה. והוון אמרין שהוא פסק לו כך כיוון שהוא נותן לו את המעשרות. הורי על גרמיה לצאת לחוץ לארץ, בגין דלא מיסב מעשר ולא רצה להישאר בארץ ולא ליטול מעשרות, כי חשש שמא אם יסרב לקבל יש בזה משום חילול הקדש. שאל בר נש לרבי שמואל בר נחמן°, אזל שאל לרבי יונתן°: מהו דנסב? אמר לו: סב ומה דנפל לשבטך נפל לך והכהנים נהגו לקחת מעשר. רבי ינאי° הכהן מפקד לקריבוי: כד תהיווין חכרין ארע, לא תחכרון אלא מן דחלונייא ולא מכהנים שהם לוקחים לעצמם המעשרות שלא כדין ולא היא. דאף על גב דאת אמר: אין נותנין מעשר לכהונה, מודה ה_להשאין מוציאין שלו מידו. מה טעמא? דכתיב (במדבר קרח יח כו) כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם, והרמותם ממנו את תרומת ה' מעשר מן המעשר. מאת בני ישראל את מוציא, ואין את מוציא ממכירי כהונה ולוייה וכהן שלווה מישראל חבירו יכול המלוה להפריש תרומה מפירותיו ולמכור לכל כהן שירצה וגובה את המעות בחובו. ואף שלא נתן את התרומה לכהן ואף שאין אדם מקנה דבר שלא בא לידו, כיוון שרגיל ליתן רק לכהן הזה כאילו נתן. ואתייא כיי דאמר רבי אלעזר° בן פדת: כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר. מאת בני ישראל את מוציא, ואין את מוציא מן הגוי ואף כאן דורשים כן, מאת בני ישראל את מוציא, ואין את מוציא מן הכהן. רבי אבהו° אמר: איתפלגון °רבי יהושע בן חנניה ו°רבי אלעזר בן עזריה. °רבי יהושע בן חנניה אמר: אין נותנין מעשר לכהונה, ו°רבי אלעזר בן עזריה אמר: נותנין מעשר לכהונה. מתיב °רבי יהושע בן חנניה ל°רבי אלעזר בן עזריה: והא כתיב במעשר (במדבר קרח יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום. מהו בכל מקום? וכי כהן בא ואוכלו עמו בקבר? אמר ליה: מהו בכל מקום? לרבות שאוכלו בעזרה. אמר ליה: והא כתיב (במדבר קרח יח לא) אתם וביתכם. ואשה נכנסת לעזרה? רבי אבא° הוה משתעי ההן עובדא: °רבי אלעזר בן עזריה הוה יליף מיסב מעשרא דחדא גינה. והיה לאותה גינה שני פתחים, אחד למקום טומאה ואחד פתוח למקום טהרה. נפק °רבי עקיבה לגביה דבעל הבית אמר ליה:
מעשר שני דף ל"א אנחנו צריכים ירושלמי מסכת מעשר שני דף ל"א. אומרת הגמרא כתיב "במקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא". בשנה ההיא את מוציאו מן הטמא על הטהור, ואין את מוציאו בשאר כל השנים מן הטמא על הטהור. שואלת הגמרא מה הכוונה? אמר רבי אלעזר: כיני מתניתא - כלומר, בשנה ההיא, שנת מעשר עני, אתה מוציא את התבואה ממקום טומאה למקום טהרה. למה? כדי שגם עניים כוהנים יוכלו לקחת. אבל אין את מוציאו בשאר כל השנים ממקום טומאה למקום טהרה. כי מעשר ראשון זה ללווים ומעשר שני לבעלים, והרי שניהם לא מוזהרים על טומאה.
אומרת הגמרא: אז אם ככה, אתיא דרבי אלעזר - רבי אלעזר שאמר עכשיו שבעצם מעשר ראשון אין בו חלק לכוהנים, זה כמאן דאמר: אין מוציאין מעשר לכהונה, כי אם נותנים מעשר לכהונה מעשר ראשון, אז כל השנים היה צריך להוציא את התבואה למקום טהרה כדי שכולם יוכלו לקחת.
מספרת הגמרא: ביומוי דרבי יהושע בן לוי ביקשו להימנות שלא ליתן מעשר לכהונה. אנחנו יודעים שעזרא כינס את הלווים והתקין שבעצם גם הכוהנים ייקחו מעשרות. אז באמת רבי יהושע בן לוי רצו לבטל את זה. אז אמרין: מאן ייעול - כלומר מי ילך לבית המדרש לשכנע את החכמים? רבי יהושע בן לוי דהוא מסייע לליואי - הרי בוודאי הוא ישים מעשר ללווים, הרי הוא עצמו לוי, אז מסתמא הוא יסייע ללווים. עאל וסייע לכהנים - הוא בדיוק עשה הפוך, הוא הביא ראיה שהכוהנים צריכים לתת מעשר גם כן. מה הראיה שהוא אמר? הוא אמר: בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לוים, וזה אחד מהן והכהנים הלוים בני צדוק - רואים מכאן שגם הכוהנים הם לווים, אז אם זה ככה גם יכולים לקבל מעשרות.
רבי בנימין בר גידול ורבי אחא הוון יתיבין אמרין: והא כתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים לו מעשר - רואים מכאן שהכוהנים מקבלים מעשר. ואת יכולה לומר לא, זו לא הכוונה, אלא שם הכוונה שהלוי ייתן לו מתרומת מעשר. כלומר יש לו חלק, אבל לא, הוא לא מקבל מעשר, הוא מקבל מהלוי את תרומת מעשר. אומרת הגמרא: והכתיב והלוים יעלו את המעשר - כלומר שייתנו תרומת מעשר ממה שהם קיבלו, זה כתוב באותו פסוק, ומשמע שהפסוק הקודם דיבר על מעשר ראשון.
רב חונא וחברייא שניהם אמרו שנותנים לכהן מעשר. חד מנהון אמר: לבני לוי. מה תלמוד לומר: ולבני? היה יכול לומר "לבני לוי", מה זה "ולבני"? ה-ו' חיבור בא להגיד אלא מכאן שנותנין מעשר לכהונה. וחרנא אמר: אפילו לית כתיב אלא לבני, נותנין מעשר לכהונה - גם בלי ה-ו'. למה? כי אלו מאן דאמר: פלן ברי יסב מקמת פלן ושאר נכסי ירשו בני, דילמא לא נסב עמהון? - כלומר אם אדם לפני מותו מצווה שאחד הבנים שלו יקבל שדה מסוימת במקום מסוים, ולאחר מכן ושאר בניי יירשו כל נכסיי - אז האם זה אומר שהוא לא יורש איתם? האם בגלל שהוא קיבל תוספת הוא מפסיד את השאר? ודאי שלא, אלא הוא קיבל משהו מיוחד ותוספת לחלקו עם כל האחרים. אז גם כאן התורה נתנה לכוהנים עשרים וארבעה מתנות כהונה, וזה לא מוציא אותם משבט לוי לעניין קביעת מעשר ראשון.
רבי יונה יהב מעשרוי לרבי אחא בר עולא - שהוא היה כהן. הגמרא אומרת: לא משום דהוה כהן, וכי יש מצווה להקדים לתת לכוהנים קודם ללווים, אלא משום דהוה לעי באורייתא - הוא היה תלמיד חכם, עסק בתורה, לכן הוא רצה לתת לו קודם. מה הרמז שהוא אומר? הוא אומר שצריכים לתת לתלמידי חכמים, דכתיב: ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים למען יחזקו בתורת ה.
רב הונא לא נסב מעשר. רבי אחא לא נסב מעשר. אף על פי שהיו כוהנים ולא עשו מעשר. סילני שאל לרבי חייא בר אבא - שהוא היה כהן, אמר לו מהו שיהא מותר לעשות אשפה על פתח חצרו בשביעית? אנחנו יודעים שכתוב שלא מוציאים את הזבלים בשביעית, אלא אחרי שהיו שם, כלומר אחרי שפסקו עוברי עבירה. אז הוא שאל האם מותר על פתח החצר, והוא התיר לו. הורי על גרמיה לצאת לחוץ לארץ, בגין דלא מיסב מעשר - אנשים הוציאו לשון הרע, כאילו כל ההיתר שהוא נתן לו זה בגלל שהוא מקבל ממנו מעשרות. אז הוא יצא, עזב את הארץ כדי שלא לקבל מעשרות, כי הוא חשש שמא יש בזה ביזוי קודשים - שנותנים לך אתה לא מקבל.
שאל בר נש לרבי שמואל בר נחמן, שאל לרבי יונתן: מהו דנסב? - האם מותר לכהן לקבל מעשרות. אמר לו: סב ומה דנפל לשבטך נפל לך - הרי הכוהנים נהגו כן לקבל, אז אין סיבה שאתה לא תוכל לקבל.
רבי ינאי מפקד לקריבוי: כד תהיווין חכרין ארע, לא תחכרון אלא מן דחלונייא - רבי ינאי ציווה את הקרובים שלו: אתם חוקרים קרקע? אז לא תחקרו אלא מישראלים, לא מכוהנים. למה? לפי שהם לוקחים לעצמם את המעשרות שלא כדין. כלומר הכוהנים נהגו לקחת את המעשר של השדות שלהם וזה לא כדין, כי כוהן לא צריך לקבל מעשר.
אומרת הגמרא: ולא שהוא טעה בהלכה, כי על גב דאת אמר: אין נותנין מעשר לכהונה, מודה שאין מוציאין שלו מידו - כלומר, גם מי שסובר שלא נותנים מעשרות לכהונה מודה שאין מוציאים שלו מידו. כלומר בעצם מה שהכהן זכה בו, אז ודאי לא מוציאים מתוך השדות של הכהן את המעשרות. מה טעמא? כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם, והרמותם ממנו את תרומת ה' מעשר מן המעשר. מה כתוב? "מאת בני ישראל" - אז מאת בני ישראל את מוציא, ואין את מוציא ממכירי כהונה ולוייה.
עכשיו, כהן שלווה מישראל חברו - כלומר כהן נלווה מישראל, אז הישראל המלווה יכול להפריש תרומה מפירותיו ולמכור לכל כהן שירצה, וככה הוא בעצם יגבה את החוב שלו מהתרומה שהוא מוכר, ולמרות שהוא בעצם לא נתן את התרומה לכהן. ויש לנו כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לידו, אז איך הכהן מקנה לו את התרומה? אבל כיוון שהוא רגיל לצאת לכהן הזה, אז זה כמו שהוא נתן.
ואתייא כיי דאמר רבי אלעזר: כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר. יש דרשה דומה. הוא אומר מאת בני ישראל את מוציא, ואין את מוציא מן הגוי. אז גם כאן דורשים "מאת בני ישראל" אתה מוציא ואין אתה מוציא ממכרי כהונה ולוייה.
רבי אבהו אמר: איתפלגון רבי יהושע בן חנניה ורבי אלעזר בן עזריה. יש מחלוקת. רבי יהושע בן חנניה אמר: אין נותנין מעשר לכהונה, ורבי אלעזר בן עזריה אמר: נותנין מעשר לכהונה. מתיב רבי יהושע בן חנניה לרבי אלעזר בן עזריה: והא כתיב ואכלתם אותו בכל מקום. וכי כהן אוכל אם הוא בקבר? כלומר כהן יכול לאכול מעשר ראשון בקבר? הרי כתוב "בכל מקום". אז זה כנראה רק לויים, כי כהנים לא יכולים לאכול במקום טומאה. אמר ליה: מהו בכל מקום? בעזרה - לרבות שיאכלו בעזרה, לרבות מקום שלישראלים אחרים אסור, שזה בעזרה. אמר ליה: והא כתיב אתם וביתכם. גם הנשים? ואשה נכנסת לעזרה? אז נשאר בשאלה.
רבי אבא הוה משתעי ההן עובדא - כלומר רבי אבא סיפר את הסיפור הזה. רבי אלעזר בן עזריה הוה יליף מיסב מעשרא דחדא גינה - היה רגיל לקחת מעשר. רבי אלעזר היה כהן והיה רגיל לקחת מעשר מאיזו גינה אחת. והיה לאותה גינה שני פתחים, אחד למקום טומאה ואחד פתוח למקום טהרה - אז הוא היה נכנס דרך הפתח הטהור תמיד. נפק רבי עקיבה לגביה אמר ליה: פתח ההן וסתום ההן - פתח את הפתח שהוא בא במקום טומאה ותסתום את הפתח שבא במקום טהרה, כך שרבי אלעזר בן עזריה לא יוכל להיכנס, ואז הוא לא יוכל לקחת מעשרות. אין אתא רבי אלעזר בן עזריה אמור ליה: בא בדרך הזה. אם רבי אלעזר בן עזריה יבוא אליך, אמור לו: בוא בדרך הזו - דרך הפתח שבמקום טומאה. אמר ליה: אין. רבי אלעזר בן עזריה שלח תלמידיה- שאין לו כהן, וזה יכול לשלוח שליח. אמור ליה אתם כתיב ולא לשליח - "אתם" ולא שליח, לכן לא יכולתי לתת לרבי אלעזר בן עזריה, ואין אני נותן אלא לרבי אלעזר בן עזריה - רק לכוהנים אני נותן, לא לשליחים שלהם.
שמע רבי אלעזר בן עזריה אמר: מרצעה דעקיבה בן יוסף בא לכאן - הוא הבין שבעצם רבי עקיבא רוצה לגרום לו שהוא לא ייקח מעשרות, שרבי עקיבא מתנגד שכהנים לוקחים מעשרות. באותה שעה החזיר רבי אלעזר בן עזריה כל המעשרות שנטל. מיד הוא החזיר את כל המעשרות שהיה אצלו בבית.
[דף לא עמוד ב]
פתח ההן וסתום ההן. אין אתא °רבי אלעזר בן עזריה אמור ליה: בא בדרך הזה. אמר ליה: ואין. °רבי אלעזר בן עזריה ישלח תלמידיה שאינו כהן אמר לו: אמור ליה (במדבר קרח יח לא) אתם כתיב ולא לשליח. ואין אני נותן אלא ל°רבי אלעזר בן עזריה. שמע °רבי אלעזר בן עזריה אמר: מרצעה ד°עקיבה בן יוסף בא לכאן למנוע ממני ליטול את המעשר. באותה שעה החזיר °רבי אלעזר בן עזריה כל המעשרות שנטל. אמר רבי יצחק בר אלעזר°: כשורתא בעיא מוליי להצית סבא, קיסמה מיניה וביה תדליק כל גומרה. דלא כויה בשעתה לא כויה כך מיד שרבי אלעזר בן עזריא שמע מה שאמר רבי עקיבא בן יוסף החזיר את כל המעשרות ולא חיכה. כי אם היה מחכה שוב לא היה מחזיר. תנן: התבשיל °בית שמאי אומרים: צריך לבער. °בית הלל אומרים: הרי הוא כמבוער. הכל מודין בפת ושמן שהוא צריך לבער, ה_לוביין ובתבלין שבתוך התבשיל שהוא כמבוער. מה פליגין? בתבשיל. °בית שמאי אומרים: צריך לבער, ו°בית הלל אומרים: אינו צריך לבער. תנן: מי שהיו לו פירות בזמן הזה וכו'. °בית שמאי אומרים: צריך לחללן על הכסף. °בית הלל אומרים: אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. מה טעמא? ד°בית שמאי? דכתיב: וצרת הכסף שהרי כבר אמרה תורה ונתת בכסף והיה לו לומר: וצרת בידך. למה נאמר: וצרת הכסף בידך בלבד בידך שברגע שהכסף בידך כבר אינו צריך ביעור. מה טעמא? ד°בית הלל? אפילו מחללו, מהו מועיל? הרי הקדושה על הכסף וגם את הכסף צריך לבער.
מתני': אמר °רבי יהודה בר עילאי: בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות: מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור. עד שבא °רבי עקיבה ולימד ה_לזשכל הפירות עד שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור. מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו ה_לחצריך לקרות להן שם. מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה והזקנים שהיו באים בספינה. אמר °רבן גמליאל דיבנה: עישור שאני עתיד למוד נתון ל°יהושע בן חנניה ומקומו מושכר לו. עישור אחר שאני עתיד למוד נתון ל°עקיבה שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. אמר °רבי יהושע בן חנניה: עישור שאני עתיד למוד נתון ל°אלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו. ונתקבלו זה מזה שכר.
גמ': תנן: אמר °רבי יהודה בר עילאי: בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות: מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור. עד שבא °רבי עקיבה ולימד שכל הפירות עד שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור. אפילו באו לעונת מעשרות ולא טבל הוא. ועל מה יחול דין ביעור? אמר רבי הילא° אילעא בשם שמואל° בר אבא בר אבא: זאת אומרת שהטבל קרוי קודש וכשהתורה אמרה: בערתי הקודש מן הבית, אף טבל בכלל. אמר °רבי יודה: מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה והזקנים שהיו יושבין על מעלות האולם בהר הבית. והיה יוחנן הכהן הסופר הלז יושב לפניהם. אמרו לו: צא וכתוב. אחינו בני גלילא עילאה ובני גלילא ארעיתא, שלמכון יסגא. מודענא לכון דמטא זמן ביעורא, תפקון מעשריא מן מעטני זיתאי. לאחנא בני דרומא עילאה ובני דרומא ארעיתא, מודענא לכון דמטא זמן ביעורא, תפקון מעשריא מעמרי שיבליא. לאחנא בני גלותא דבבל ובני גלותא דמדי ובני גלותא דיון ושאר כל גלוותהון דישראל, שלמכון יסגא. מודענא לכון דאימריא רכיכין וגוזליא דקיקין, ושפר באנפיי ובאנפי חביריי, מוספא על שתא דא תלתין יומין. תנן: אמר °רבן גמליאל דיבנה: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבה שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. אמר °רבי יהושע בן חנניה: עישור שאני עתיד למוד נתון ל°אלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו. הדא אמרה שאין נותנין מעשר לכהונה. שנייא היא שהיה °רבי יהושע בן חנניה תמן ורצה לתת גם לו. אמר רבי חנניה°: ומקומו מושכר לו הדא אמרה
אמר רבי יצחק בר אלעזר: בעיא מוליי סבא, מיניה וביה כל גומרה. כן, שאתה רוצה קורה, כן, להדליק אותה - קח ממנה קיסם קטן וממנו תדליק. דלא כויה בשעתה לא כויה - כלומר, כל גחלת שבאותו רגע שהיא לא מתחילה לבעור, אחר כך היא לא תגרום כביה. כך, מיד שרבי אלעזר בן עזריה שמע שרבי עקיבא מתנגד שהוא ייקח מעשרות, מיד באותו רגע הוא החזיר את כל המעשרות. אם הוא היה מחכה, הוא לא היה מחזיר.
בית שמאי אומרים צריך לבער ובית הלל אומרים הרי זה כמבוער. כך למדנו במשנה. אומרת הגמרא: הכל מודין בפת ושמן שהוא צריך לבער, ביין ובתבלין שהוא כמבוער - מה שהתערב בתוך התבשיל והוא לא ניכר, אז כולם מודים שזה מבוער. מה פליגין? בתבשיל עצמו. בית שמאי אומרים: צריך לבער, ובית הלל אומרים: אינו צריך לבער.
למדנו: מי שאין לו כסף בזמן הזה, בית שמאי אומרים צריך לחלל על כסף. ובית הלל אומרים אחד שאין כסף ואחד שאין פירות - ולפי בית הלל גם כסף צריך ביעור, אז לא יעזור שהוא יחלל את זה על כסף. מה טעמא דבית שמאי? למה בית שמאי סוברים שמספיק שהוא מחלל את הכסף והוא לא צריך לבער את זה אחרי כן? וצרת הכסף בלבד בידך - הרי התורה כבר אמרה "ונתת בכסף", מה זה "וצרת הכסף"? היה צריך לומר "צרת בידך", למה נאמר "וצרת הכסף בידך"? מלמד שכסף בלבד בידך - כלומר, ברגע שהכסף בידך יותר לא צריך ביעור. מה טעמא דבית הלל? למה בית הלל אומרים שגם את הכסף צריך לבער? אפילו מחללו, מהו מועיל? - הם סוברים שגם כסף צריך ביעור, אז לא יעזור שהוא יחלל.
משנה: אמר רבי יהודה: בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות: מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור. כלומר תסיימו, תגמרו את המלאכה, תמרחו את הכרי וכולי כדי שלא תגיע עונת שנת הביעור, ואז לא תוכלו לבער כי הם צריכים לבער. עד שבא רבי עקיבה ולימד שכל הפירות עד שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור. כלומר, אם הוא לא ערך את הכרי אז לא צריך לבער אותם. מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להן שם. כלומר, הוא לא יכול להפריש בפועל אז יקרא להם שם.
מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה. אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. יהושע היה לוי, הוא היה צריך להפריש מעשר. עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבה שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו - כי הוא היה הגזבר של עניים. אמר רבי יהושע: עישור שאני עתיד למוד נתון לאלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו. ונתקבלו זה מזה שכר - בעצם השכיר את המקום, נתנו איזו מטבע קטנה כדי שהשכירות תתבצע, וככה בעצם סיימו את הביעור.
גמרא: תנן: רבי יהודה - רבי עקיבה ולא טבל הוא - הרי אפילו אם הגיעו לו הפירות ולא הפריש עדיין, כל עוד שהוא לא הפריש זה טבל, אז על מה יכול חול דין ביעור בכלל? רבי הילא בשם שמואל: זאת אומרת שהטבל קרוי קודש - כלומר גם טבל צריך לבער, כי הוא נקרא קודש, וכשהתורה אומרת "בערתי הקודש מן הבית" - עוד טבל בכלל.
אמר רבי יודה: מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו יושבין על מעלות האולם בהר הבית. והיה יוחנן הכהן הסופר הלז יושב לפניהם. אמרו לו: צא וכתוב. אחינו בני גלילא עילאה בני גלילא ארעיתא, שלמכון יסגא. אחינו בני הגליל העליון ובני הגליל התחתון, שלומכם ירבה. מודענא לכון דמטא זמן ביעורא, תפקון מעשריא מן מעטני זיתאי. אנחנו רוצים להודיע לכם שהגיע זמן הביעור, תוציאו את המעשרות מהמעטן של הזיתים. לאחנא בני דרומא עילאה ובני דרומא ארעיתא, מודענא לכון דמטא זמן ביעורא, תפקון מעשריא מעמרי שיבליא. אחינו בני הדרום העליון ובני הדרום התחתון, מודיעים לכם שהגיע זמן הביעור, תוציאו את המעשרות מהעומרים של השיבולים.
לאחנא בני גלותא דבבל גלותא דמדי ובני גלותא דיון ושאר כל גלוותהון דישראל, שלמכון יסגא. כל הגלויות, שלומכם ירבה. מודענא לכון דאימריא רכיכין וגוזליא דקיקין, ושפר באנפיי ובאנפי חביריי, מוספא על שתא דא תלתין יומין. הטלאים עדיין קטנים, והגוזלים עדיין קטנים, ומצאנו לנכון בעיניי ובעיני חבריי להוסיף על השנה הזאת שלושים יום - לעבר את השנה.
תנן: רבן גמליאל: רבי יהושע: עישור שאני עתיד למוד נתון לאלעזר בן עזריה. הדא אמרה שאין נותנין מעשר לכהונה. שנייא היא שהיה רבי יהושע בן חנניה תמן. אמר רבי חנניה: הדא אמרה...
[דף לב עמוד א]
שהיה °רבן גמליאל דיבנה צריך גם לזכות להם את הפירות בקנין סודר. דאילו קופתו של °רבן גמליאל דיבנה נתונה לתוך ביתו של °רבי יהושע בן חנניה ואומר: יזכה למעשר שבה, כלום עשה כלום? ודאי שלא, שהרי הם בתוך קופתו של °רבן גמליאל דיבנה. לכן חייב להקנות את הפירות בקנין סודר. אם עשה קנין סודר למה היה צריך להשכיר להם מקומם? אמר רבי הושעיה°: בפירות המונחין על הקרקע. רבי רדיפה° אמר: איתפלגון רבי ירמיה° ורבי יוסי° בר זבידא. חד אמר: הראוי ליטול זוכה, לפיכך עני זוכה לעני חברו בפאה שגם הוא ראוי ליטול כמותו. וחרנא אמר: הראוי ליתן זוכה, לפיכך עשיר זוכה לעני בפאה. מאן דאמר: הראוי ליתן, כל שכן הראוי ליטול. ומאן דאמר: הראוי ליטול, אבל הראוי ליתן לא. מתניתא פליגא על מאן דאמר: הראוי ליטול זכה דתנינן תמן: אמרה לשליח: התקבל לי גיטי. והלך ואמר לבעל אשתך: אמרה התקבל לי גיטי. ואמר לו הבעל: הוליכו לה או נתנו לה או זכה לה או התקבל לה, אם רצה להחזיר לא יחזיר. דברי °רבי. ד°רבי אומר: בכולן לא יחזיר עד שיאמר לו: אי אפשי איני רוצה שתקבל, אלא שתוליך לה. °רבי נתן אומר: אם אמר הבעל: הוליכו לה או נתנו לה, אם רצה להחזיר יחזיר. משמע שאותו אדם שהאישה מינתה לשליח קבלה, הבעל מינה אותו לשליח הולכה והרי ממה נפשך: אם מדובר באשה שליחה הרי אינה בתורת נתינת גט ואיך הבעל יכול למנות אותה לשליח הולכה? ואם מדובר בשליח גבר איך האשה יכולה למנות אותו לשליח קבלה הרי גבר אינו בקבלת גט האיש כן בקבלת גט שכן ראוי לקבל גט בתו קטנה. תנן: ושטר שחרור זה לעבדי ואיך יכול השליח לזכות לעבד הרי הוא בן חורין ואינו בקבלת גט שיחרור? בעבד שליח שכן ראוי לקבל גט שחרורו אי בעבד. והתנינן ברישא: ה_לטהתקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי, אם רצה להחזיר יחזיר. ה_מוהעבד ראוי להוליך את הגט. פתר לה לצדדין גט בשליח בן חורין שכן ראוי לקבל גט ביתו קטנה, גט שיחרור בשליח עבד שכן ראוי לקבל גט שיחרורו והא מתניתא פליגי על מאן דאמר שרק הראוי ליטול זכה. דתנינן תמן: עישור שאני עתיד למוד נתון ל°עקיבה בן יוסף ומקומו מושכר לו. ו°רבי עקיבה ראוי הוא ליטול. פתר לה: עד שלא העשיר. ואפילו תימר: משהעשיר, תפתר שהיה פרנס ה_מאויד הפרנס כיד העני. מילתיה דרבי יהושע בן לוי° אמרה הראוי ליטול זכה. דאמר רבי יהושוע בן לוי°: בבעל הבית עשיר נחלקו והלכה כ°בית הלל שבעל הבית לא יכול לזכות לעני, אבל בבעל הבית עני מתוך שהוא ראוי ליטול זכה.
מתני':
ה_מבבמנחה ביום טוב אחרון של פסח היו מתודין. כיצד היה הוידוי? (דברים כי תבא כו יג) בערתי הקודש מן הבית ה_מגזה מעשר שני ונטע רבעי. ונתתיו ללוי, זה מעשר לוי. וגם נתתיו, זה תרומה ותרומת מעשר. לגר ליתום ולאלמנה, זה מעשר עני הלקט והשכחה והפיאה. אף על פי שאין מעכבים את הוידוי מן הבית זו חלה. ככל מצותך אשר צויתני ה_מדהא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. לא עברתי ממצותיך ה_מהלא הפרשתי ממין על שאינו מינו, לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. ה_מוולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. לא אכלתי באוני ממנו ה_מזהא אם אכלו באנינות אינו
תלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני, דף ל"ב בדף הקודם למדנו שרבן גמליאל אמר: איסור שאני עתיד למות נתון ליהושע ומקומו מוזכר לו. איסור אחר שאני עתיד למות נתון לעקיבא, שיזכה בו לעניים ומקומו מוזכר לו. ואמר רבי יהושע אחרי זה - רבי יהושע שהיה לוי - איסור שאני עתיד למות נתון לי, לרבי אלעזר בן עזריה, שהוא היה כהן, ואמרתי נתן לו תרומת מעשר ומקומו מוזכר לו. ושואלת הגמרא, והרי אדם אמר שאין נותנים מעשר לכהונה. עובדה שרבן גמליאל נתן את המעשר לרבי יהושע, הוא לא נתן את זה לרבי אלעזר בן עזריה. ועונה הגמרא: זה מפני שהיה רבי יהושע בן חנניה תמן ורצה לתת גם לו. כלומר, כיוון שהיה פה גם לוי וגם כהן, והיה גם רבי יהושע וגם רבי אלעזר בן עזריה, הוא רצה לתת לכל אחד מהם, אז לכן נתן לשניהם. אבל באמת הוא היה יכול לתת גם לכהן רק.
אמר רבי חייא: ומקומו מוזכר לו. שואלת הגמרא, מה היה צריך להגיד "מקומו מוזכר לו"? מכאן שהיה רבן גמליאל צריך לזכות להם את הפירות בקניין סודר. כלומר, לא מספיק שהוא אומר "מקומו מוזכר לו" - למה? דאילו קופתו של רבן גמליאל נתונה לתוך ביתו של רבי יהושע ואומר יזכה למעשר שבה, כלום עשה כלום. זאת אומרת, הרי הפירות נמצאים בכלי, בקופה של רבן גמליאל, אז גם אם הוא מזכיר להם את המקום, הוא חייב לבצע קניין בפירות. כי אפילו אם הקופה של רבן גמליאל הייתה בבית של רבי יהושע והוא היה אומר "תזכה במעשר שבה", היה זוכה בה? הוא לא היה זוכה, כיוון שזה בתוך הקופה של רבן גמליאל, ולכן הוא היה חייב לקנות את הפירות בקניין סודר.
אז אם הוא עשה קניין סודר, מה היה צריך להזכיר את המקום? הרי קניין סודר מועיל גם בלי הקניית מקום. אמר רבי הושעיה: בפירות המונחים בקרקע. זאת אומרת, הפירות שם לא היו בתוך קופה אלא על הקרקע, ולכן כיוון שהוא הזכיר להם את המקום, ממילא הם קנו בקניין חצר ולא היה צריך לעשות עוד קניין נוסף.
רבי רדיפא אמר: איתפלגון רבי ירמיה ורבי יוסי. חד אמר: הראוי ליטול זוכה - כלומר, רק עני יכול לזכות עבור עניים אחרים בפאה, כי גם הוא עצמו ראוי ליטול. וחרנא אמר: הראוי ליתן זוכה - כלומר, גם עשיר יכול לזכות לעני בפאה, בעל הבית יכול לזכות בפאה לעניים. מאן דאמר: הראוי ליתן, כל שכן ראוי ליטול. ומאן דאמר: הראוי ליטול, לא, כלומר הראוי ליתן לא. כלומר, מי שאומר שאפילו מי שראוי לתת מעשר או צדקה יכול לזכות לאחרים - נניח בעל הבית שראוי לתת פאה יכול לזכות בפאה לעניים - אז ודאי שעני שיכול גם לזכות יכול לזכות לאחרים, כי מתוך שהוא זוכה לעצמו הוא גם זוכה לאחרים, זה פשוט. אבל מי שאומר שרק הראוי ליטול הוא ראוי לזכות לעני אחר, אז הראוי ליתן לא יכול. כלומר אם רק העני, שמתוך שהוא ראוי ליטול הוא ראוי גם לזכות לאחרים, אבל בעל הבית שהוא לא ראוי ליטול, ממילא הוא לא ראוי לזכות לאחרים.
מתניתא פליגא על מאן דאמר: הראוי ליטול זכה. כלומר יש ברייתא שחולקת על מי שאמר שרק הראוי ליטול זכה - רק העני שיכול לקבל הוא יכול גם לזכות לאחרים, אבל בעל הבית שהוא ראוי לתת, הוא לא יכול לזכות לעני אחר. מה הסתירה? המשנה אמרה לשליח: התקבל לי גיטי והלך, כלומר תן שליח קבלה שלי, והלך ואמר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי, ואמר לו הבעל "או ליחול לה" או "נתנו לה" או "זכה לה" או "התקבל לה" - אם רצה להחזיר לא יחזיר, דברי רבי. דרבי אומר בכולן לא יחזיר עד שיאמר לו אי אפשי שתקבל, אלא שתוליך לה. כלומר, לפי רבי אם הוא לא מבטל את השליחות של האישה אז עדיין הוא בגדר שליח של האישה, וכיוון שהאישה מינתה אותו שליח קבלה אז הוא בעצם נשאר שליח קבלה, כל עוד שהבעל לא מבטל אותו לגמרי בתור שליח קבלה.
ואילו רבי יונתן אומר, אם אמר הבעל "או ליחול לה" או "נתנו לה", אז באותו רגע הוא כבר הופך להיות שליח הולכה, כלומר הוא מבטל את השליחות קבלה שהייתה לו קודם כי הוא משתמש בלשון הולכה, ואז אם רצה להחזיר יחזיר. אבל בכל אופן, אותו אדם שהאישה מינתה לשליח קבלה, אותו אדם בדיוק הבעל מינה אותו שליח הולכה. עכשיו, אם מדובר באישה שליחה, כלומר האישה מינתה אישה אחרת בתור שליחה, הרי היא כשרה בקבלת גט - אז איך הבעל יכול למנות אותה לשליח הולכה? עכשיו, אם מדובר בשליח גבר, אז איך האישה יכולה למנות אותו לשליח קבלה? הרי גבר הוא לא בתורת קבלת גט.
ועונה הגמרא: אין, גבר כן בקבלת גט. למה? שכן ראוי לקבל גט בתו. כלומר, אם האבא מסדר את בתו שהיא קטנה, כן, מחסירה אותה, אז גם הוא יכול לקבל את הגט שלה, אז כיוון שהוא כן בדין של קבלת גט, ממילא הוא גם יכול להיות שליח קבלה.
יש קושיה במקום אחר. הרי כתוב בהמשך של המשנה תנן: ושטר שחרור זה לעבדי. כלומר, אומר "הולך גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי" - הגמרא מבינה שמדובר באותו אדם, אותו שליח, הוא שליח להוליך גט וגם להוליך שטר שחרור. אז לכאורה איך יכול השליח לזכות לעבד? הרי השליח הזה הוא בן חורין, הוא לא מקבל גט שחרור. עונה הגמרא: בעבד שליח. ברור שהוא מינה עבד שליח, וכיוון שהוא ראוי לקבל גט שחרור של עצמו, אז לכן הוא ראוי לקבל גם גט למישהו אחר.
אומרת הגמרא: אם בעבד, ואתה יונח שגם ב"התקבל גט זה לאשתי" מדובר באותו אדם, "והולך גט שחרור זה לעבדי" - מדובר באותו שליח. אז אם אתה אומר שמדובר בעבד, אז הרי עבד הוא לא בתורת גיטין, אז איך יכול להיות שליח של קבלת גט או הולכת גט לאישה? פתר לה לצדדין - הוא אומר, לא, מדובר פה בשני אנשים נפרדים, בשני דינים נפרדים. כלומר "הולך גט זה לאשתי" - מדובר בשליח בן חורין שכן ראוי לקבל גט בתו קטנה, ו"גט שחרור זה לעבדי" - בשליח עבד שכן ראוי לקבל גט שחרורו.
אומרת הגמרא: ומתניתא פליגא על מי שאומר שרק הראוי ליטול זכה. כלומר יש ברייתא שחולקת על מי שאומר שרק הראוי ליטול זוכה - רק העני יכול לזכות לעני אחר בפאה לדוגמה, בעל הבית לא יכול. מה הסתירה? דתנינן תמן: עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבה בן יוסף - כלומר, אני נותן, הוא מזכה את רבי עקיבא במעשר לעניים, שהוא יהיה שליח לזכות להם. ורבי עקיבה ראוי הוא ליטול? הרי רבי עקיבא היה עשיר גדול. ואומרת הגמרא: פתר לה: עד שלא העשיר - לא מדובר פה לפני שהוא העשיר, הרי בהתחלה רבי עקיבא היה עני. ואפילו תימר: משהעשיר, תפתר שהיה פרנס ויד הפרנס כיד העני - הוא היה הגזבר של הצדקה של העניים, ויד הפרנס כיד העני.
אומרת הגמרא: מילתיה דרבי יהושע בן לוי אמר רבי יהושוע בן לוי: בבעל הבית עשיר נחלקו - כלומר, המחלוקת זה בבעל הבית עשיר, שבית שמאי אומרים שהוא יכול לזכות לעניים בפאה ובית הלל אומרים לא, והלכה כבית הלל - שבעל הבית לא יכול לזכות. ממילא רואים שרבי יהושע בן לוי סובר שרק הראוי ליטול זוכה, אבל בבעל הבית עני שהוא ראוי ליטול זכה.
פרק הלכות אומרת המשנה: במנחה ביום טוב היו מתודין. אז היו אומרים את הווידוי מעשרות. כיצד היה הוידוי: כך הוא אומר "בערתי הקודש מן הבית" וגו', "ונתתי ללוי", "וגם נתתיו", "לגר ליתום ולאלמנה" וגו', "עשיתי ככל מצותך אשר צויתני" וכולי.
"בערתי הקודש מן הבית" - זה מעשר שני ונטע רבעי שהם נקראים קודש. "ונתתי ללוי" - זה מעשר לוי. "וגם נתתיו" - זה תרומה ותרומת מעשר. "לגר ליתום ולאלמנה" - זה מעשר עני הלקט והשכחה והפיאה. אף על פי שאין מעכבים את הוידוי מן - כלומר, למרות שבעצם לקט שכחה ופאה אינם מעכבים את הווידוי, אבל בכל זאת צריך להגיד את זה שהוא נותן את זה ונותן את זה. "מן הבית" - זה חלה, כי זו המצווה היחידה שהיא חובה בבית, כל האחרים זה כבר בשדה.
"ככל מצותך אשר צויתני" - הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות, כי הרי הוא לא עשה מה שקבעה התורה. "לא עברתי ממצותיך" - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.
[דף לב עמוד ב]
יכול להתודות. ולא בערתי ממנו בטמא, הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות. ולא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתים לאוננים אחרים. שמעתי בקול ה' אלהי, הבאתיו לבית הבחירה. עשיתי ככל אשר ציויתני, שמחתי ושימחתי בו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים, עשינו מה שגזרתה עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל בבנים ובבנות, ואת האדמה אשר נתת לנו בטל וברוחות ובמטר ובוולדות בהמה, אשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש ה_מחכדי שתתן טעם בפירות. מיכן אמרו ה_מטשישראל וממזרים מתוודין, אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להן חלק בארץ. °רבי מאיר אומר: אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: יש להם ערי מגרש. ה_נ°יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר. אף הוא ביטל את המעוררין ואת הנוקפין. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי.
גמ': תנן: במנחה ביום טוב אחרון של פסח היו מתודין. ויתודה ביום טוב ראשון של פסח כדי שיהא לו מה לאכול ברגל שאם יבער את המעשר שני ביום טוב הראשון לא יהיה לו מה לאכול כשיגיע לירושלים. ויתודה בשחרית עד כאן מצוה הוא לאכל. תני: ה_נאוהביכורים. מאן תנא: ביכורים רבנין. מאן לא תני: ביכורים °רבי שמעון בן יוחאי דתנינן: ה_נב הביכורים חייבים בביעור. ו°רבי שמעון בן יוחאי פוטר. נתתיו ללוי, מכאן שאין נותנין מעשר לכהונה. אמר רבי יונה°: מזה שחייב להפריש כסדר זאת אומרת ה_נגנשרף טיבלו אינו יכול להתוודות שאם כשלא עשה כסדר אינו מתוודה, אם לא הפריש כלל קל וחומר שאינו מתוודה. אית תניי תני: כל המצות שבתורה מעכבות שהרי אומר: עשיתי ככל מצותך אשר ציויתני. ואית תניי תני: כל המצות שבפרשה מעכבות. רבי אחא בר פפא° בעי קומי רבי זעירא°: לאלו הסוברים שכל מצוה מעכבת, אפילו מצווה שאינה מפורשת כגון: הקדים תפילה של ראש לתפילה של יד? אמר ליה: אוף אנא סבר כן שמעכב. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: כשמפריש חלה צריך לומר הרי זו חלה על כל העיסה. וכשמפריש תרומה יאמר: הרי זו תרומה על כל הפירות. הגדתי לה' זה שם המיוחד מלמד שצריך לברך על ההפרשה בשם השם. מניין שאם עשה כל העיסה חלה או כל גרנו תרומה לא עשה כלום? ה_נדעד שישייר מקצת, תלמוד לומר: מראשית ולא כל ראשית. הסך מעשר שני חוץ לירושלים, מניין שהוא עובר בעשה? אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי סימיי°: דכתיב: לא נתתי ממנו למת. מה אנן קיימין? אם להביא לו ארון ותכריכין הרי זה דבר שהוא אסור לחי שהרי לא הותר אלא אכילה ושתיה וסיכה. לחי הוא אסור, לא כל שכן למת? אלא איזהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת? הוי אומר זו סיכה. אמר רב הונא בר אחא° בשם רבי אלכסנדרא°: בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה,
"לא אכלתי באוני ממנו" - הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות. זאת אומרת, אם הוא אכל מעשר שני כשהוא היה אונן, הוא לא יכול להתוודות. "ולא בערתי ממנו בטמא" - אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות שוב פעם.
"ולא נתתי ממנו למת" - איך נותנים למת? הכוונה לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתים לאוננים אחרים. "שמעתי בקול ה' אלהי" - הבאתיו לבית הבחירה. "עשיתי ככל אשר ציויתני" - שמחתי ושימחתי בו. "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" - עשינו מה שגזרתה עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו. "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל בבנים ובבנות, ואת האדמה אשר נתת לנו בטל וברוחות ובמטר ובוולדות בהמה, אשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" - כדי שתתן טעם בפירות.
"מיכן אמרו שישראל וממזרים מתוודין" - כלומר, כיוון שיש להם חלק, יש להם נחלה בארץ, אז גם ישראל, אפילו ממזרים, מתוודים. "אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להן חלק בארץ". רבי מאיר אומר: אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ. רבי יוסי אומר: יש להם ערי מגרש.
אומרת המשנה: יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר - כדי שהוא ביטל את החובה לומר את הווידוי של המעשרות. איזה רעיון? כמה סברות, כן, אה, בגלל שנתנו לכוהנים את המעשר ראשון, אז זה לא כמו שכתוב בתורה וכדומה - נראה את זה בגמרא.
אף הוא ביטל את המעוררין - היו אנשים שהיו אומרים בבוקר "ה', עורה, למה תישן", והוא ביטל אותם. ואת הנוקפין - שהיו נוהגים לפצוע את העגל לפני השחיטה כדי שלא ישתולל, כי פוצעים אותו בראש, יצא לו דם על העיניים ואז הוא יהיה בטשטוש, והוא אמר להם שהם גורמים לזה שהעגלים יהיו בעלי מום. הוא בעצם התקין להם מעין טבעות כאלה שיוכלו לקשור את העגלים לפני השחיטה.
"עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים" - בכל המועד. "ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי" - כי הוא בעצם תיקן שיצטרכו להפריש דמאי.
גמרא ולמדנו במשנה, במנחה ביום טוב היו מתוודים - למה במנחה ביום האחרון של פסח? שיתוודה ביום הראשון? עונה הגמרא: כדי שיהא לו מה לאכול ברגל. הרי אם הוא יבער את המעשר שני ביום טוב ראשון, אז לא יהיה לו מה לאכול כשיגיע לירושלים, לכן נתנו לו עוד שבוע.
ויתודה בשחרית - למה מנחה? עד כאן מצוה - מצוות אכילה, כי הרי ביום טוב הוא צריך לאכול שתי סעודות, גם בשחרית, אז לכן הוא מתוודה במנחה.
תני: והביכורים - יש ברייתא שאומרת שגם על הביכורים הוא צריך לוודא. מאן תנא: ביכורים רבנין - חכמים. מא לא תני: ביכורים רבי שמעון דתנינן: בביעור. ורבי שמעון פוטר.
נתתיו ללוי, מכאן שאין נותנין מעשר לכהונה. כתוב "ונתתיו ללוי" - רואים מכאן שמצד הדין צריך לתת ללוים ולא לכהונה.
אמר רבי יונה: זאת אומרת נשרף טיבלו אינו יכול להתוודות. כלומר, מזה שחייב להפריש כסדר, כן, כלומר חייב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, כן? כי כשהוא אומר "עשיתי כל אשר ציוויתני" אמרנו שהוא לא שילם כסדר. זאת אומרת, שאם נשרף טבלו הוא לא יכול להתוודות, כי הרי אם כשהוא לא עושה כסדר אתה אומר שהוא לא מתוודה, אז כשהוא לא מפריש בכלל גם הוא לא יכול להתוודות.
אית תניי תני: כל המצות שבתורה מעכבות. אדם שחילל שבת, או כל מלאכה שהוא עשה, כל עבירה שהוא עשה - זה מעכב, הוא לא יכול להתוודות, כי הרי הוא אומר "עשיתי ככל אשר ציוויתני". ואית תניי תני: כל המצות שבפרשה מעכבות - רק על מצוות של הפרשה.
רבי אחא בר פפא בעי קומי רבי זעירא: לאלו שסוברים שכל מצוות מעכבות, אפילו מצווה שאינה מפורשת - שאלה, כלומר האם אפילו מצווה שאינה מפורשת כמו תפילה של ראש לתפילה של יד? אמר ליה: אוף אנא סבר כן. כלומר, גם אני חושב שאפילו כאלה מצוות, גם אם לא רשומות, דברים שהם יותר עניין של הידור, גם כן הם מעכבות, כי זה לא רצון השם.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: צריך לומר חלה על כל העיסה, כלומר שלא יישאר שם כל מיני חתיכות שהוא לא הפריש עליהם, וכשמפריש תרומה יאמר "הרי זו תרומה על כל הפירות" - גם מה שבשוליים, שלא יישארו חלקים שהוא לא הפריש עליהם.
"לה" - זה שם המיוחד. הכוונה שהוא אומר את שם השם המפורש - מלמד שצריך לברך על ההפרשה בשם השם.
מניין עשה כלום? עד שישייר מקצת, תלמוד לומר: מראשית ולא כל ראשית. אז אם עשה כל העיסה חלה, או כל גורנו תרומה, לא עשה כלום עד שיישאר מקצת.
מניין שהוא עובר בעשה? - אם אדם מוציא מעשר שני חוץ לירושלים. רבי אלעזר בשם רבי סימיי: שנאמר "לא נתתי ממנו למת". מה אנן קיימין? איך, למה הכוונה "לא נתתי ממנו למת"? אם להביא לו ארון ותכריכין, דבר שהוא אסור לחי, לחי הוא אסור, לא כל שכן למת? הרי המעשר שני, כסף מעשר שני, הוא צריך לקנות בו רק מאכל ושתייה, אז אפילו לקנות לחי בגדים אסור בזה. אז מה מיוחד ב"לא נתתי ממנו למת"? אלא איזהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת? הוי אומר זו סיכה - שהיא מותרת לחי, ולמת היא אסורה.
רב הונא בר אחא בשם רבי אלכסנדרא: בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה - שכל השקפה שבתורה היא לקללה, כמו שאנחנו רואים "וישקף על סדום", "וישקף על עמלק" - כל פעם שמופיע "וישקף" יש שם משהו של קללה, ואילו כאן זה לברכה, שנאמר "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל" וגו' ואת הארץ שנתת לנו וכולי.
אמר רבי יוסף בן חינא: ולא עוד, אלא שכתוב בו "היום הזה" - שכל יום ויום תהיה בו ברכה, הברכה שמוזכרת כאן תהיה כל יום ויום.
[דף לג עמוד א]
שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה. אמר רבי יוסי בן חנינא°: ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה תניי יומא שהקדוש ברוך הוא נותן לך ברכה זו שהוזכרה היום הזה דבר יום ביומו. רבי יודה בן פזי° פתח בה (תהלים ע"א, ט"ז) אבוא בגבורות ה' אלהים. כתיב (זכריה ד', י"ד) אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ. רבי אבהו° אמר: איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש°. חד אמר: אלו שהן באין בטרוניא לפני הקדוש ברוך הוא. וחרנא אמר: אלו שהן באין מכח המצות ומעשים טובים לפני הקדוש ברוך הוא. רב° אבא בר אייבו הוה ליה כיתן ולקת. שאל לרבי חייא רובא°: מהו מיכוס ציפור ומגבלא דמיה בזרע כיתן שזו סגולה להבריח התולעים. בלא לכסות הדם? אמר לו: אל תשחט אלא נבלה. ולמה לא אמר ליה לשחוט טריפה? בגין ד°רבי מאיר. ד°רבי מאיר אמר: טריפה חייבת בכיסוי. לא כן אמר רבי אמי° בן נתן: משם רבי שמעון בן לקיש°: משעלו מן הגולה לא לקת פשתן ולא החמיץ יין, ונתנו עיניהם בזכות רבי חייא הגדול° ובניו. ואיך לקתה פשתנו של רב° אבא בר אייבו הרי היה בימיו והיה בן אחיו ובן אחותו? רב° אבא בר אייבו כהדא (ישעיהו מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. רבי אבהו° אמר: איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש°. חד אמר: שכל באי עולם באין בצדקה, ואלו באין בזרוע בזכות מעשיהם. וחרנא אמר: שכל טובות ונחמות הבאות לעולם בזכותן, והן אינן נהנין מהן כלום. כגון מר זוטרא דמצלי על אוחרנין ומתעני, ועל נפשיה לא מתעני. תני °רבי מאיר אומר: אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: יש להם ערי מגרש. תני: למחלוקת ניתנו לנחלה ככל ישראל דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: לבית דירה ניתנו אבל לא כנחלה. אתיא ד°רבי יודה כ°רבי יוסי בן חלפתא וד °רבי מאיר כדעתיה. דתנינן: ה_נהמעלות היו שכר ללוים שהיו גולים לערי מקלט, משלמים ללויים שכר דירה על בתיהם שדרו בהם. דברי °רבי יודה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: לא היו מעלות להם שכר. תנן: יוחנן כה"ג העביר הודיית מעשר. רבי ירמיה° ורבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש°: מתניתא משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה שלא יכלו לומר: וגם נתתיו ללוי. הדא מסייעא לרבי יוחנן° בר נפחא בחדא ופליגא עלוי בחדא. פליגא עלוי דתנינן: וכן בת כהן ללוי לא תאכל בתרומה ולא במעשר. ניחא: בתרומה לא תאכל שהרי יצאה מהכהונה. אבל למה לא תאכל במעשר? מה נפשך: כהנת היא תאכל, לוייה היא תאכל. אמר רבי הילא° אילעא בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כמאן דאמר: אין נותנין מעשר לכהונה.
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת מעשר שני דף ל"ג. נתחיל מהשורה האחרונה בדף הקודם. אמרנו שאמר רבי בא בר אחא בשם רבי אבא לכסנדרה: "בואו וראו כמה גדול כוחן של עושי מצווה, שכל השקפה שבתורה ארורה". כן, כמו שאנחנו רואים, היה השקף על סדום, והשקיף על מכני מצריים, ואילו זה בשביל ברכה. כתוב כאן "השקיף ה' ממעון קדשך מן השמיים, וברך את עמך ישראל ואת הארץ" וכו'.
אמר רבי יוסי בן חנינא: ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה תניי יומא. יש שאומרים שהכוונה שהקדוש ברוך הוא ייתן את הברכה הזו, שמוזכרת ביום הזה, דבר יום ביומו, ויש אומרים שהכוונה שהוא יזכה בכל שנה באותו יום לעלות לרגל לירושלים ולהביא את הפירות.
רבי יודה בן פזי פתח בה. יש שני פסוקים: כתוב "אבוא בגבורות ה' אלוקים", וכתוב "אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ". אז רבי אבהו אמר, איתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש. חד אמר אלו שהן באים בטורניה לפני הקדוש ברוך הוא, כלומר הוא דרש את זה לרעה, כאנשים שעומדים על השם כביכול בטורניה, וחד אמר אלו שהן באין מכח המצות ומעשים טובים לפני הקדוש ברוך הוא. אז שני הפסוקים האלה לטובה.
אז אומרת הגמרא, רב היה לו כיתן ולקת. התקלקל, היה בו תולעים. אז שאל לרבי חייא רובא: מהו מיכוס ציפור ומגבלא בזרע כיתן? כן, האם מותר לשחוט ציפור, לא לשחוט אדם, אלא להשתמש בדם כדי להבריח את התולעים. יש אומרים שזה סוג של סגולה, ויש אומרים שמהריח הם היו בורחים.
אמר ליה אל נבלה. כלומר, תנבל את זה. ממילא אתה פטור מכיסוי. שואלת הגמרא ולמה לא אמר ליה טריפה? מה זה בגין ד°רבי מאיר, כיוון שרבי מאיר אמר: טריפה חייבת בכיסוי. אז לכן הוא אמר לו תנבל ולא תטריף.
שואלת הגמרא, לא כן אמר רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש: משעלו מן הגולה לא לקת פשתן ולא החמיץ יין, ונתנו עיניהם בזכות רבי חייא הגדול ובניו. כן, כלומר כל הדבר הזה שהפשתן לא לקק והיין לא החמיץ, וכולם הבינו שזה בזכות רבי חייא הגדול, אז איך לקט פשתן של רב? הרי רב היה בן אחיו וגם בן אחותו.
אז אומרת הגמרא, רב כהדא שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. ועל זה גם כן רבי אבהו אמר איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. חד אמר שכל באי עולם באין בצדקה, ואלו באין זרוע, כלומר בזכות המעשים שלהם. וחרנא אמר שכל טובות ונחמות הבאות לעולם בזכותן, והן אינן נהנין מהן כלום. כן, אז זה גם הסיפור כאן. כלומר נכון שרבי חייא התפלל על כל העולם וכולם, הפשתן שלו לא לקק והיין לא החמיץ, אבל הוא עצמו והמשפחה שלו לא רצו ליהנות מזה כלום.
אומרת הגמרא כגון מר זוטרא דמצלי על ומתעני, כשהיה מתפלל על אחרים הוא היה נענה, ועל נפשיה לא מתעני, כשהוא מתפלל על עצמו לא היה נענה.
תני רבי מאיר... רבי יוסי. כלומר, יש ברייתא שאומרת שבעצם ערי המגרש ניתנו להם בתור נחלה, נחלה ככל ישראל — זה היה כוונת המחלוקת. זה למחלוקת ניתנו דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: לבית דירה ניתנו. כלומר זה לא נחלה, אלא רק מקום לדור בו, מגורים.
אומרת הגמרא אתיא ד°רבי יודה כ°רבי יוסי°, כי מרבי יהודה שמענו שזה רק בית דירה, הוא כרבי יוסי. ורבי מאיר כדעתיה, רבי מאיר הוא בשיטה שלו. איפה ראינו? זה מעלות היו שכר ללוים דברי °רבי יודה. כלומר אמהות של רוצחים בשגגה שהיו גולים לעיר המקלט, היו צריכים לשלם ללויים שכר דירה על בתיהם שהבנים שלהם גרו שם. כן, כי רבי יהודה סובר שזה נחלה של הלוויים, אז ממילא צריכים לשלם להם על זה. ואילו רבי יוסי אומר: לא היו מעלות להם שכר, כי זה לא שלהם בכלל.
אומרת הגמרא, למדנו שיוחנן כהן גדול העביר הודיית מעשר. רבי ירמיה ורבי חייא אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש: מתניתא משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה. כלומר הסיבה שהוא העביר את ההודיה, את הווידוי מעשר, זה כיוון שכבר לא נתנו את המעשרות ללויים אלא לכוהנים, והם לא יכולים להגיד "נתתים ללוי".
אומרת הגמרא, הדא מסייעא לרבי יוחנן בחדא ופליגא עלוי בחדא. כלומר הדברים של ריש לקיש מצד אחד מסייעים לדעת רבי יוחנן באחד המאמרים שלו, אבל חולקים עליו במאמר אחר. איפה ראינו שזה מסייע לו ואיפה ראינו שחלק עליו?
אז אומרת הגמרא, פליגא עלוי דתנינן: וכן בת כהן ללוי לא תאכל בתרומה ולא במעשר. כלומר בת כהן שהתחתנה עם לוי, אסור לה לאכול גם תרומה וגם מעשר. אומרת הגמרא, ניחא: בתרומה לא תאכל כי יצאה מכהונה, אבל למה מעשר לא תאכל? הרי מה נפשך: כהנת היא תאכל, לוייה היא תאכל. כלומר לפי ההסבר שגם ללוי מותר לאכול מעשר, אז אין שום סיבה שהיא לא תוכל לאכול.
אמר רבי הילא בשם רבי יוחנן: הברייתא הזאת כמאן דאמר: אין נותנין מעשר לכהונה. עכשיו, בזה שהוא אמר שהברייתא הזאת היא כמאן דאמר אין נותנים מעשר לכהונה — מכלל דרבי יוחנן אומר: נותנין מעשר לכהונה. אז לכן מה שאמר ריש לקיש, שביטל את ההודיה בגלל שנתנו את זה לכוהנים וזה לא כהוגן, זה חולק על רבי יוחנן.
מסייעא ליה דו אמר: כולן לשבח. כלומר מזה שרבי יוחנן אמר שכל המעשים של יוחנן כהן גדול המוזכרים במשנה כולם לשבח — זאת אומרת גם מה שהוא העביר את הודיית מעשר זה גם היה לשבח. אז כנראה שרבי יוחנן סובר גם כן שזה שנתנו את זה לכוהנים זה לא היה תקין.
[דף לג עמוד ב]
מכלל דרבי יוחנן° בר נפחא אומר: נותנין מעשר לכהונה. מסייעא ליה דו אמר: כולן לשבח. דאמר רבי יוחנן° בר נפחא: ה_נו °יוחנן כהן גדול שלח ובדק בכל ערי ישראל ומצאן שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, אבל מעשר ראשון ומעשר שני מהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין. אמר: הואיל ומעשר ראשון במיתה ומעשר שני בעון טבל, יהא אדם קורא שם לתרומה ולתרומת מעשר ונותנו לכהן, ומעשר שני מחללו על המעות, והשאר מעשר עני אינו נותן לעני אלא קורא לו שם ודיו. שהמוציא מחבירו עליו הראייה. מדוע העביר הודיית מעשר ויתודה? ומה בכך? אמר רבי הילא° אילעא: כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר: עשיתי, ולא עשה. מעתה שיתקן שמי שהוא מפריש מתודה, מי שהוא אינו מפריש לא יתודה. ומדוע העביר לגמרי? כהדא דתני שגם קודם לתקנה: עד השקיפה היו אומרין בקול נמוך כדי שלא לבייש את מי שאינו יכול לומר: עשיתי ככל מצותך אשר צויתני, מכאן ואילך היו אומרין בקול גבוה. ובא °יוחנן בר נפחא כה"ג וביטל את הוידוי שלא לבייש את מי שאינו יכול להתוודות. אף הוא ביטל את המעוררין. מאי המעוררין? אותן שהיו אומרין (תהלים מ"ד, כ"ד) עורה למה תישן ה' הקיצה ואל תזנח לנצח. וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר (תהלים קכ"א, ד') הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ומה תלמוד לומר (תהלים ע"ח, ס"ה) ויקץ כישן ה'? אלא כביכול כאלו לפניו שינה בשעה שישראל בצרה ואומות העולם ברווחה. וכן הוא אומר (איוב י"ז, ב') ובהמרותם תלן עיני. את הנוקפין מאי נוקפין? אותן שהיו מכין על גבי עגל בין קרניו כדי לעלפו שיהיה קל לשוחטו. אמר להן °יוחנן כהן גדול: עד מתי אתם מאכילים את המזבח טרפות? ועמד ועשה להם טבעות. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה°: טבעות עשה להם טבעות רחבות מלמטן וצרות מלמעלן. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, עד תחילת ימיו אבל לאחר שתיקן שוב לא היה מכה. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי, שהעמיד זוגות משגיחים וממונים לעשר את הפירות. מילתיה דרבי יהושע בן לוי° אמרה דמהן לגנאי ומהן לשבח. דאמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי תנחום בר חייא°, חזקיה° ורבי אלעזר ברבי יוסי° ורבי תנחום בר חייא° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°: בראשונה היה מעשר נעשה לשלשה חלקים: שליש למכירי כהונה ולוייה, ושליש לאוצר במקדש ומשם הכהנים והלויים היו לוקחים, ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלים. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: מן דהוה סליק למיידן בירושלים לפני ב"ד עד דתלת איגרין אגרות הוה יהב מדידיה, מכאן ואילך אם היו צריכים לשלוח עוד איגרות לזמן עדים ובעלי דין, משל אוצר. משבא אלעזר בן פחורה ויהודה בן פתורה היו נוטלין את המעשרות בזרוע והיה ספיקן בידו למחות ולא מיחה. והעביר הודיית מעשר וזו לגנאי. את המעוררין לשבח. ואת הנוקפין לשבח. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים עד תחילת ימיו. רבי חסידא° שאל לרבי חזקיה°: לא מסתברא עד סוף ימיו שרק בסוף ימיו תיקן שאף זה לגנאי? אמר ליה: אוף אנא סבר כן. מאי דמאי? אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אבהו° וחזקיה° אמר בשם רבי יודה בן פזי°: פרוש המילה דמאי דמי תיקן, דמי לא תיקן.
הדרן עלך פרק כרם רבעי וסליק לה מסכת מעשר שני
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת מעשר שני וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת מעשר שני וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת מעשר שני וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:
הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת מעשר שני כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":
קדיש בנוסח אשכנז / ספרד
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח
יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
ויש נוהגים במקום:
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
דאמר רבי יוחנן: °יוחנן כהן גדול שלח ובדק בכל ערי ישראל ומצאן שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, אבל מעשר ראשון ומעשר שני מהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין. אז אמר: הואיל ומעשר ראשון במיתה ומעשר שני בעון טבל, יהא אדם קורא שם לתרומה ולתרומת מעשר ונותנו לכהן, ומעשר שני מחללו על המעות, והשאר מעשר עני שהמוציא מחבירו עליו הראייה. כלומר אפילו העני צריך להביא ראיה שבאמת הפירות האלה לא מעושרים כבר. לכן הוא תיקן את העניין שצריכים לעשר דמאי.
שואלת הגמרא, ויתודה? מה משנה אם בן אדם יגיד את הווידוי מעשר גם אם הוא לא עישר כמו שצריך, גם אם נתן את זה לכהן? אמר רבי הילא: כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר: עשיתי, ולא עשה. כלומר אדם שלא עשה ואומר שהוא עשה זה ביזוי, עדיף שישתוק.
אומרת הגמרא, מעתה מי שהוא מפריש מתודה, מי שהוא אינו מפריש לא יתודה. אז למה הוא העביר לגמרי? כהדא דתני: עד השקיפה היו אומרין בקול נמוך, מכאן ואילך היו אומרין בקול גבוה. כלומר קודם תקנתו, עד השקיפה היו אומרים בקול נמוך כדי לא לבייש את מי שלא יכול לומר את הווידוי כולו. ומכאן ואילך היו אומרים בקול גבוה. אז בא רבי יוחנן וביטל, אמר: אם כבר חלק לא אומרים אז לא נגיד כלום כדי לא לבייש מי שלא יכול להתוודות בכלל.
°יוחנן ביטל את המעוררין? אותן שהיו אומרין עורה למה תישן ה' הקיצה ואל תזנח לנצח. שואלת הגמרא, וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אז איך הפסוק אומר כאילו עורה למה תישן? ומה תלמוד לומר ויקץ כישן ה'? אלא כביכול כאלו לפניו שינה בשעה שישראל בצרה ואומות העולם ברווחה. כלומר כאשר עם ישראל בצרות זה נראה כביכול שהשכינה בתרדמה, כי לא מרגישים את פעולתה בעולם. וכן הוא אומר ובהמרותם תלן עיני. כביכול כשעם ישראל עובר עבירות, השכינה ישנה ולא רואה את מה שמציקים לעם ישראל.
°יוחנן ביטל את הנוקפין? אותן שהיו מכין על גבי בין קרניו כדי שייצא לו דם בין העיניים, ואז הוא מטושטש ויכלו לשחוט אותו בקלות. אמר להן °יוחנן כהן גדול: עד מתי אתם מאכילים את המזבח טרפות? ועמד ועשה להם טבעות.
אמר רבי אבא בשם רב יהודה: טבעות עשה להם טבעות רחבות מלמטן וצרות מלמעלן, כדי שיתאים לצוואר של העגל, כדי שיוכלו לקשור אותו ולשחוט אותו בלי שהוא ישתולל.
עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, כן, אומרים עד תחילת ימיו — אבל אחרי שהוא תיקן לא היה מכה. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי, כיוון שהעמיד זוגות, שהיו ממונים לעשר את הפירות ואז לא היה דבר כזה פירות לא מעושרים.
מילתיה דרבי יהושע בן לוי אמרה מהן לגנאי ומהן לשבח. כלומר בניגוד לרבי יוחנן שאמר שכולם לשבח, מדברי רבי יהושע בן לוי אפשר להבין שהוא סובר שחלק היו לגנאי וחלק לשבח.
דאמר רבי יוסי בשם רבי תנחום בר חייא, חזקיה ורבי אלעזר ברבי יוסי ורבי תנחום בר חייא בשם רבי יהושע בן לוי: בראשונה היה מעשר נעשה לשלשה חלקים: במעשר ראשון חילקו אותו לשלושה חלקים — שליש למכירי כהונה, כלומר נתנו את זה לחברים וקרובים שהיו כוהנים ולווים, ושליש לאוצר, הביאו את זה למקדש ושם הכוהנים והלווים היו לוקחים, ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלים, כי היה שם הרבה מאוד מעשר והלווים הסכימו — זו הייתה הסכמת הלווים, לכן חילקו את זה גם לעניים וגם לחברים, תלמידי חכמים שישבו ולמדו תורה שיהיה להם מה לאכול.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: אדם שבא לבית דין בירושלים, מן דהוה סליק בירושלים עד דתלת איגרין הוה יהב מדידיה, מכאן ואילך משל אוצר. כלומר, היו צריכים לשלוח אגרות, לזמן את העדים ואת בעלי הדין, אז עד שלושה אגרות הבעל הדין היה משלם מכיסו, ואם היה יותר מזה, את זה כבר לקחו מן האוצר.
משבא אלעזר בן פחורה ויהודה בן פתורה היו נוטלין בזרוע והיה ספיקן למחות ולא מיחה. והעביר הודיית מעשר וזו לגנאי. כלומר, אמרנו שבהתחלה היו מחלקים לשלושה חלקים, ואז היו בעלי זרוע שלקחו בכוח. במקום למחות בהם שלקחו בזרוע, הוא הלך וביטל את הודיית מעשר, כי לא נתנו יותר ללויים ולכוהנים. כן, שנתנו לכהונה זו לא הייתה בעיה, שנתנו לחברים ולעניים זו לא הייתה בעיה כי העניים הסכימו, אבל ברגע שהיו שם בריונים שלקחו את זה בזרוע ולא נתנו יותר ללויים ולכוהנים, הוא ביטל את זה כי אי אפשר להתוודות יותר. אבל למה זה לגנאי? כי במקום למחות הוא הלך וביטל את הווידוי — יותר נכון היה למחות בהם.
את המעוררין לשבח. ואת הנוקפין לשבח. אז לכן מהן לגנאי ומהן לשבח.
עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים עד תחילת ימיו. רבי חסידא שאל לרבי חזקיה: לא מסתברא עד סוף ימיו? כלומר, למה אתה אומר שזה תחילת ימיו? יותר הגיוני עד סוף ימיו, הרי זה מופיע בסוף. אמר ליה: אוף אנא סבר כן. כלומר, אני מסכים איתך, גם אני חושב שבאמת עד סוף ימיו היה פטיש ואז בסוף ימיו הוא תיקן את זה.
עכשיו, מאי דמאי? אמרנו שבימיו לא צריכים לשאול על דמאי. רבי יוסי בשם רבי אבהו וחזקיה בשם רבי יודה בן פזי: דמאי דמי תיקן, לא תיקן. כלומר, אם זה מתוקן או לא — זה נקרא דמאי, לא יודעים אם זה מתוקן או לא.
הדרן עלך פרק כרם רבעי וסליק לה מסכת מעשר שני.