ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת מגילה/הדפסה (פרק שני)
מנלן בגין דכתיב (תהלים קי"ג, ג') ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' מהולל שם ה' ממזרח שמש עד מבואו אף אם הגאולה לפי הסדר איך את שמע מינה שצריך לקרא את פרקי ההלל לפי הסדר. אמר רבי אבין°: עוד היא פרקי הגאולה אמורה על סדר: (תהלים קי"ד, א') בצאת ישראל ממצרים לשעבר, (תהלים קט"ו, א') לא לנו ה' לא לנו לדורות הללו, (תהלים קט"ז, א') אהבתי כי ישמע ה' את קולי לימות המשיח, (תהלים קי"ח, כ"ז) אסרו חג בעבותים לימות גוג ומגוג, (תהלים קי"ח, כ"ח) אלי אתה ואודך לעתיד לבא. תנן: אבל קוראים אותה ללעוזות בלעז אמר רבי יוסה° אסי בשם רבי אחא° ורבי זעירה° אמר בשם רבי אלעזר° בן פדת: והוא שתהא כתובה בלעז. מה אנן קיימין: אם כשהיתה כתובה אשורית ותירגמה בלעז הא תנינן קראה על פה קראה תרגום בכל לשון לא יצא הרי נמצא שקורא בעל פה. אם כשהיתה כתובה בלעז ותירגמה אפלו תירגמה אשורית אף דתנן, הלועז ששמע אשורית יצא כאן לא יצא מלבד מה שנמצא שקרא על פה, הדא היא דתני מה בין ספרים למגילת אסתר, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילת אסתר ב_זאינה נכתבת אלא אשורית. אמר רבי שמואל בר סיסרטי°: תיפתר שהיתה כתובה גיגנטון יונית באותיות אשוריות. ויש אומרים שהיתה כתובה יונית והמשנה כ°רבן שמעון בן גמליאל שאומר שאף מגילה נכתבת יונית. תני שמואל° בר אבא בר אבא טעה והשמיט פסוק אחד ותירגמו המתרגם ושמע רק את המתרגם יצא. אנן אמרין בכל לשון לא יצא ואת הכין שמואל° בר אבא בר אבא כדעתיה דשמואל° בר אבא בר אבא אמר היתה כתובה כהילכתה הלעוז יוצא בה בלעז ואינו כקורא על פה שהרי קראה מהכתב. אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° בן פדת ב_חיודע אשורית ויודע לעז אינו יוצא בלעז אלא באשורית אינו מבין אלא בלעז יוצא בה בלעז. יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא ידי אחרים בלעז ייבא כהדא דתני כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וכיוון שהוא לא יוצא אינו מוציא.
מתני': ב_טקראה סירוגין, ב_ינתנמנם יצא. ב_יאהיה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ב_יבהיתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס
ואת אמרת: מה איתא מה? דכתיב ככתבם - כלומר בסדר של כתובים, כך צריכים לקרוא אותם. קראה על פה לא יצא, דכתיב ככתבם - צריך לראות שהוא קורא מהכתב ולא בעל פה. קראה תרגום לא יצא, דכתיב ככתבם - אם הוא קורא את זה וזה לא כתוב אותו דבר, אז הוא בעצם קורא בעל פה. למדנו במשנה שאם הוא קורא בכל לשון לא יצא. למה? דכתיב ככתבם וכלשונם - צריך שיקרא בלשון שמבין. כלומר דווקא בלשון שהוא מבין הוא צריך לקרוא. עכשיו חוץ מהאשורית, כמו שאמרנו שהוא קורא גם אם הוא לא מבין, אבל בכל השאר, אם הוא קורא בשפה מסוימת שהיא לא עברית - לאדם שלא מבין את השפה הזאת לא יצא.
רבי יצחק בר נחמן: כתוב שם במסכת ברכות: הקורא למפרע לא יצא, מאי טעמא? רבי יונה° אמר רב נחמן בר אדא°, רבי יוסה° אמר נחמן סבא°: והיו כדרך הוייתן יהיו. כלומר צריך לקרוא את זה כמו שזה כתוב. ותני אף בהלל המגילה כן. ואת אמרת: ניחה בקריאת המגילה דכתיב ככתבם, ברם בהלל - מה שבהלל יצטרכו כמה פרקים בתהילים? למה צריך לקרוא את זה לפי הסדר? ואת אמרת: בגין דכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' - מה זה? מה הכוונה "מהולל שם ה' ממזרח שמש עד מבואו"? כמו לפי הסדר.
שואלת הגמרא: איך שמע מינה? אני מבין שהגאולה היא לפי הסדר, אבל איך אתה מבין מפה שגם את הפרקים שלהלל צריך לקרוא לפי הסדר? זה רק פרקי תהילים. אמר רבי אבין°: עוד היא אמורה על סדר - כלומר גם הפרקים של תהילים הם מסודרים לפי סדר הגאולה. בצאת ישראל ממצרים - לשעבר. לא לנו ה' לא לנו - לדורות הללו. אהבתי כי ישמע ה' - לימות המשיח. אסרו חג בעבותים - לימות גוג ומגוג. אלי אתה ואודך - לעתיד לבא. אבל בעצם רואים מכאן שגם הפרקים עצמם מסודרים לפי הסדר, לכן צריכים לקרוא אותם לפי הסדר.
למדנו במשנה: אבל קורין אותה ללעוזות בלעז. אמר רבי יוסה° בשם רבי אחא° ורבי זעירה° בשם רבי אלעזר°: והוא שתהא כתובה בלעז, כי אחרת זה בעל פה. כלומר צריך לקרוא את זה ללועזות בלעז, אבל בתנאי שזה כתוב בלעז. ואת אמרת: מה אנן קיימין - אם היתה כתובה אשורית ותרגמה בלעז? הרי למדנו: קראה על פה, קראה תרגום בכל לשון לא יצא, כי הוא קורא בעל פה. עכשיו אם היתה כתובה בלעז והוא תרגם אותה - אז אפילו אם הוא תרגם את זה לעברית לא יצא, למרות שלמדנו שהלועז ששמע אשורית יצא. כאן הוא לא יצא כי הוא קורא בעל פה, וחוץ מזה הוא כתב את זה בשפה אחרת.
כתוב שרק ביוונית מותר לכתוב. ואת אומרת: הדא היא דתני מה בין ספרים למגילת אסתר, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילת אסתר אינה אלא אשורית. אז אתה רואה מכאן שאסור לכתוב מגילת אסתר בשום שפה, רק בעברית, אפילו לא יוונית.
אמר רבי שמואל בר סיסרטי°: תיפתר שהיתה כתובה גיגנטון - כלומר זה היה כתוב באותיות אשוריות, אבל המילים עצמן יווניות. כלומר זה כבר היה כתוב תרגום בכתב אשורי. ויש אומרים שהכוונה שזה היה כתוב ביוונית, וזה כמו המשנה, כרבי שמעון, שהוא סובר שגם מגילה נכתבת יוונית. כלומר שכתוב: ספרים בכל לשון, מגילה נכתבת אשורית - הכוונה אשורית ויוונית, אבל שאר הספרים יכולים להיכתב בכל שפה.
תני שמואל° טעה והשמיט פסוק אחד ותירגמו המתרגם יצא. כלומר המתרגם תרגם את זה בלי שהפסוק היה כתוב, והוא אמר אותו כן - כלומר אומר את זה בעל פה. אז כיוון שאת הרוב הוא אומר מתוך הכתב - יצא. אבל כתוב: אם שמואל טעה והשמיט פסוק אחד ותירגמו המתרגם - יצא. אנן אמרין בכל לשון לא יצא - ואת אמרת שהוא גם קורא את זה בעל פה וגם מתרגם ויוצא? ואת הכין שמואל° כדעתיה דשמואל° אמר: היתה כתובה כהילכתה הלעוז יוצא בה בלעז - כי אותו אחד שקורא הוא קורא מהכתב, אז זה לא נקרא בעל פה. הוא בעצם קורא מכתב המגילה שכתובה באשורית, קורא את זה בעברית, ולאחר מכן מתרגם את זה ללועז, ואז יוצא ידי חובה.
אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר°: יודע אשורית ויודע לעז - יוצא בלעז - כלומר אדם שיודע שתי השפות, אינו יוצא באשורית אלא בלעז. עכשיו, אם אינו מבין, אלא בלעז - יוצא בה בלעז. אז אם יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא ידי אחרים בלעז? האם הוא יכול להוציא אחרים בלעז? הוא עצמו מבין אשורית, ומצד שני הוא לא יוצא ידי חובה בלעז. אבל יש אנשים אחרים שיודעים רק לעז - האם הוא יכול להוציא אותם בלעז? ואת אומר: ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. עכשיו, כיוון שהוא לא יוצא בלעז כי הוא יודע אשורית גם כן, ממילא הוא לא מוציא.
📜 הדינים העולים מדף יח עמוד ב
ב_ז מגילה הכתובה שלא בכתב אשורי - אם קראה בלעז יצא ידי חובה
- מקור: "אינה נכתבת אלא אשורית. אמר רבי שמואל בר סיסרטי: תיפתר שהיתה כתובה גיגנטון . תני שמואל (בר אבא בר אבא) טעה והשמיט פסוק אחד ותירגמו המתרגם ושמע רק את המתרגם יצא. אנן אמרין בכל לשון לא יצא ואת הכין שמואל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק ב, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן תרצ סעיף ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כשמואל שהלעוז יוצא בה בלעז שהרי קראה מן הכתב, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שהקורא בלשון שאינו מכיר יצא כשהיא כתובה כהלכתה
ב_ט הקורא את המגילה סירוגין (בהפסקות) יצא ידי חובתו
- מקור: "קראה סירוגין,"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק ב, הלכה ב, שו"ע או"ח סימן תרצ סעיף ה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהקורא סירוגין יצא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שאין קריאת המגילה צריכה להיות רצופה דווקא
ב_י השומע מקרא מגילה כשהוא מתנמנם (מנמנם ולא ישן ממש) - יצא ידי חובתו
- מקור: "נתנמנם יצא."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק ב, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן תרצ סעיף יב
- מצב: נפסק
- הכרעה: כירושלמי: "נתנמנם יצא" - כך פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה, שהמתנמנם בשעת קריאת המגילה יצא ידי חובת מקרא מגילה
ב_יא הכותב/דורש/מגיה את המגילה בשעת קריאתה, יוצא ידי חובת מקרא מגילה אם כיון לבו לקרות
- מקור: "היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק ב, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן תרצ סעיף יג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלישנא זו שבירושלמי - אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.
ב_יב אין לצאת ידי חובת קריאת מגילה אלא בכתובה אשורית, בדיו, על ספר (קלף)
- מקור: "היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|תלמוד ירושלמי מאיר מסכת מגילה דף יט ובקנקנתום על הנייר ועל הדיפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר בדיו. גמ : תני קראה סירוגים (בהפסק"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק ב, הלכה ט, שו"ע או"ח סימן תרצא סעיף א, שו"ע או"ח סימן תרצא סעיף ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שמגילה צריכה להיות כתובה אשורית בדיו על הספר, וכן פסקו הרמב"ם (הל' מגילה פ"ב ה"ט) והשו"ע (או"ח תרצא, א-ב); וכן שקריאה בסירוגין (בהפסקות) יוצא בה, אך בסירוסין (שלא כסדר הפסוקים) לא יצא.
ובקנקנתום על הנייר ועל הדיפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר בדיו. גמ': תני קראה סירוגים בהפסקות יצא, סירוסים לא לפי הסדר לא יצא. סירוגין פירושו קיטועין, סירוסים פירושו חד פרה חד פסוק אחד קרא אחד החסיר וקרא אותו אחר כך,. אמר רבי חגי° מה פירוש סירוגים וחלוגלוגות ומי גדול ממי לענין כיבוד מי שגדול בחכמה או מי שגדול בשנים ומאי וטאטאתיה במטאטה השמד כל אלה איצורכת לחברייא. אמרין ניסוק נישאול נלך ונשאל לבית °רבי. סלקין מישאול ואמרון הלכו לשאול ואומרים שיצאת שפחה משל בית °רבי אמרה להם היכנסו לפי השנים הגיל. אמרון ייעול פלן קדמא ייעול פלון קמי פלן. שרון עלין התחילו נכנסים קטעין קטעין. אמרה להם למה אתם נכנסין סירוגין סירוגין. חד רבי הוה טעון פרחינין ונפלין מיניה. אמרה ליה שפחה של בית °רבי רבי נתפזרו חלגלוגיך ושמעוה דאמרה לה לחברתה אתייא מטאטא ואייתת אלבינה והביאה מטאטא. רבי מנא° בן יונה אמר בשם רב יודה°: שאמר משום רבי יוסה הגלילי° אם הפסיק בקריאת שמע כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו. רבי אבא° ורבי ירמיה° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: הלכה כרבי מנא° בן יונה שאמר בשם רב יהודה° נשיאה: שאמר משם °רבי יוסי הגלילי. רבי יוחנן° בר נפחא אמר בשם °רבי שמעון בן יהוצדק: אף בהלל ובמגילה כן. אבא בר רב הונא° ורב חסדא° הוון יתבין אמרין אף בתקיעות כן. כד סלקון כאשר הלכו לבית רב° אבא בר אייבו שמעון לרב חונה° דאמר בשם רב הונא° ב_יגאפילו שמען עד תשע שעות יצא. אמר רבי זעירא° עד דאנא תמן צריכה לי עוד כשהייתי בבל הסתפקתי אם הפסיק בין התקיעות יצא וכד סלקית להכא כשעליתי לארץ ישראל שמעית רבי יסא° אסי דאמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אפילו שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר. רבי יוסה° אסי בעי היה זה צריך לפשוטה ראשונה כגון של תקיעה שברים תקיעה וזה צריך לפשוטה אחרונה ב_ידתקיעה אחת מוציאה ידי שניהן. רבי אבון בר חייה° בעי הא דאמרן אם הפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש האם כולה הכוונה לקריאת שמע וברכותיה או היא ולא ברכותיה הפסיק בברכות היא וברכותיה או ברכותיה ולא היא הפסיק שלישה וחזר והפסיק שלישה מי מצטרפי בקורא משערין או בכל אדם משערין. אמר רבי מתניא° מסתברא ב_טובקורא משערין תנן: נתנמנם יצא מנשה הוה יתיב קומי רבי זעירה° שיקרא לפניו את המגילה ואינמנם אמר לו רבי זעירה° ב_טזחזור לך דלא כוונית שלא יצאתה ידי חובה כיוון שהתנמנמתה, שרק אם הקרא התמנם יצא, אבל אם השומע התנמנם לא יצא. תנן היה כותבה שהיה קרא מילה מילה וכותב ובלבד שקרא ממגילה אחרת שלמה, דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא
עורך תורני — מגילה דף יט אנחנו עוד ירושלמי מסכת מגילה דף יט. נתחיל מהמשנה שהורחנו לה בדף הקודם. פרק ב' הלכה ב' אומרת המשנה: קרא סירוגין נתנמנם יצא, היה כותבה דורשה מגיהה, אם כיון ליבו יצא ואם לאו לא יצא. הייתה כתובה בסם, בסיקרא, בקומוס, בקנקנתום על הנייר ועל הדיפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר בדיו.
מה למדנו, סירוגין? כלומר בהפסקות יצא. סירוסים - כלומר אם הוא לא קרא לפי הסדר לא יצא. מה זה סירוגין? כלומר קיטועים, כן, כמו שאמרנו - בהפסקות. מה זה סירוסים? חד פרה חד - כלומר הוא קורא פסוק אחרי פסוק, אבל מחסיר פסוק אחד וחוזר וקורא אותו.
אמר רבי חגי, מה פירוש סירוגים וחלוגלוגות? ומי גדול ממי לעניין כיבוד - האם מי שגדול בחוכמה או מי שגדול בשנים? איצורכת לחברייא - כן, כל בחורי הישיבה לא ידעו מה פירוש המילים האלה. אמרין ניסוק נישאול לבית רבי, סלקין מישאול ואמרון - יצאת שפחה משל בית רבי, אמרה להם היכנסו לפי השנים, כלומר לפי הגיל. כלומר, רואים מכאן שהכיבוד זה לפי הגיל ולא לפי החוכמה, לגבי הקדימות.
אז אמרון ייעול פלן קמי, ייעול פלן קמי. כלומר, אחד לפי הסדר, פלוני נכנס ראשון ואחריו פלוני. שרון עלין קטעין קטעין - כלומר התחילו להיכנס לא ברצף אלא בהפסקות. אמרה להם למה אתם נכנסין סירוגין סירוגין - כן, אז הבינו שמילה סירוגין פירושה בהפסקות, לא ברצף.
חד רבי - חכם אחד מהתלמידים - היה טעון פרחינין, כלומר הצמח שנקרא פרחינין, ונפלין מיניה. אמר לשפחה של בית רבי: רבי, רבי, נתפזרו חלגלוגיך. כן, אז הבינו שחלגלוגות זה בעצם מה שנקרא הפרחינין, הצמח הזה. אמרה לה - אתייא מטאטא - כן, תביאי מטאטא, ואייתת אלבינה - החברה שלה הלכה והביאה אלבינה, מה שזה נקרא בארמית המטאטא. אז ככה הם הבינו בעצם את כל השאלות שהם לא ידעו.
רבי מנא אמר בשם רב יודה שאמר משום רבי יוסה הגלילי: הפסיק כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו. רבי אבא ורבי ירמיה אמרו בשם רב: הלכה כרבי מנא שאמר בשם רב יהודה שאמר משם רבי יוסי הגלילי. רבי יוחנן אמר בשם רבי שמעון בן יהוצדק: אף בהלל ובמגילה כן - גם כן, אם הפסיק כדי לקרות את כולה לא יצא.
אבא בר רב הונא ורב חסדא הוון יתבין, אמרין: אף בתקיעות כן. כי סלקון לבית רב, כמו שהם הגיעו לישיבה של הרב, שמעון לרב חונה בשם רב הונא: אפילו שמען עד תשע שעות יצא. רואים מכאן שבתקיעות הדין שונה - אפילו אם שמע את זה במשך זמן רב יצא.
אמר רבי זעירא: עד דאנא תמן - כלומר כמו שהייתי בבבל - צריכא לי, כלומר הסתפקתי מה הדין אם הפסיק בין התקיעות האם יצא או לא. לי סלקית להכא, כלומר כשעליתי לארץ ישראל, שמעית רבי יסא בשם רבי יוחנן: אפילו שמען כל היום יצא והוא ששמען על סדר.
רבי יוסה בעי: היה זה צריך לפשוטה ראשונה וזה צריך לפשוטה אחרונה - תקיעה אחת מוציאה ידי שניהן? כן, נניח יש לנו בתקיעות תקיעה שברים תקיעה. אחד היה צריך את התקיעה הראשונה - הוא לא שמע בכלל, צריך תקיעה שברים תקיעה, אז הוא צריך את התקיעה הראשונה קודם כל. ואילו אדם אחר כבר שמע תקיעת שברים וחסר לו תקיעה. האם בתקיעה אחת שניהם יכולים לצאת - זה יוצא בתקיעה הראשונה וזה יוצא בתקיעה השנייה.
רבי אבון בר חייה בעי: קרא ת"ש וברכותיה, היא ולא ברכותיה, ברכותיה ולא היא - הפסיק שלישה וחזר והפסיק שלישה - מי מצטרף? כלומר אם ההפסקות מצטרפות או לא. אדם משערי - כי אדם שקורא לאט, האם גם כן הזמן שהוא עושה הפסקה זה כדי שיקרא את כולה, או שהולכים לפי ממוצע?
אמר רבי מתניא: מסתברא בקורא - זה ברור, דילפינן ממתני' - נתנמנם יצא. מסתברא הגמרא: מנשה הוה יתיב קומי רבי זעירה ואינמנם. אמר לו רבי זעירה: חזור לך, דלא כוונית. כן, כלומר אתה לא יצאת ידי חובה כי התנמנמת. כלומר אני כשאני קורא, אם הייתי מתנמנם אני יוצא, אבל השומע אם מתנמנם לא יצא.
היה כותבה - כלומר כוונתו שהיה קורא מילה מילה וכותב, הוא מעתיק מספר קיים וכותב את זה במגילה חדשה. אז אמרנו שהוא יוצא, אבל בתנאי שיש בעל שיקרא מגילה אחרת שלמה לשמע. הוא צריך לקרוא מתוך מגילה שלמה, ואז אם הוא כותב את זה עדיין הוא יוצא.
📜 הדינים העולים מדף יט עמוד א
ב_יג מי ששמע קולות שופר בהפסקות זמן ולא ברצף, יצא ידי חובתו
- מקור: "אפילו שמען עד תשע שעות יצא. אמר רבי זעירא עד דאנא תמן צריכה לי (עוד כשהייתי בבל הסתפקתי) אם הפסיק בין התקיעות יצא וכד סלקית להכא (כשעליתי לארץ ישראל) שמעית רבי יסא (אסי) דאמר בשם רבי יוחנן (בר נפחא): "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שופר, פרק ג, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אסי בשם רבי יוחנן שאפילו שמען כל היום יצא, בתנאי ששמען על הסדר (תקיעה שברים תקיעה כדין), כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע
הדא אמרה שפורים מותר בעשיית מלאכה שהרי הוא כותב. נאמר אולי בארבעה עשר בכרכים כגון שחל ט"ו בשבת שהכרכין קורין בי"ד, י"ד מותר בעשית מלאכה לבני כרכים. ודורשה ב_יזובלבד שלא יפליג עצמו לעניינות אחרים שאם ידרוש בענינים אחרים הוי הפסק: ומגיהה תני ב_יחאין מדקדקין בטעיותיה. רבי יצחק בר אבא בר מחסיה° ורב חננאל° הוון יתיבין קומי רב° אבא בר אייבו חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולא חזר חד מינהון. רבי יוחנן° בר נפחא הוה קרי כולה יהודים גם אפה שכתוב יהודיים,. רבי חלבו° ורב ירמיה° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: כתוב אחד אומר (אסתר ט', ל"ב) ספר וכתוב אחר אומר (אסתר ט', כ"ט) איגרת הא כיצד קל היקילו בתפירתה ב_יטשאם תפר בה שנים או שלושה תכים תפר למעלה תפר למטה ותפר באמצע שהיא כשירה.
מתני': ב_כבן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר — אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו, ואם לאו קורא עמהם.
גמ': ניחה בן כרך שהלך לעיר שזמנו מאוחר שיך לאמר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו. בן עיר שהלך לכרך ואין זמנו מוקדם ומה שיך לאמר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו הרי הוא עומד בט"ו?. אמר רבי יודן° לית כאן בן עיר שהלך לכרך ותני דבי °רבי כן בן כרך שהלך לעיר ולא שנו בן עיר שהלך לכרך. אמר רבי יוסי° בר זבידא: אוף הגרסה שלנו נכונה שאפשר להעמיד בבן עיר שנמצא בכרך בי"ד אם כוונתו לחזור לכרך קורא בי"ד ואם עתיד להשתקע עמהן יקרא עימהם בט"ו ואינו קרא בי"ד. אמר רבי יוסה° אסי: והוא שיצא הבן כרך לחזור למקומו ביום ט"ו קודם לשהאיר מזרח אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר. רב נחמן בר יעקב° בעי מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר מקריאת מגילה.
דורשה ומגיהה - אמרנו במשנה שאם הוא דורש או מגיהה, אז אם כיון ליבו יצא ואם לאו לא יצא. אז רואים מכאן שפורים מותר בעשיית מלאכה, כי הרי מותר לכתוב והוא כותב. אמרתם - זה לא ראיה, למה? כי נאמר בארבעה עשר בכרכים ודורשה. כלומר בעצם, כגון נניח שחל ט"ו בשבת - אז בעצם בכרכים קוראים בי"ד? אבל י"ד מוטל בעזרת מנחה על בני כרכים. אז בן כרך שקורא בי"ד - הוא מבחינתו מוטל, זאת גם, גם הוא גם קורא וגם מוטל בעזרת מנחה. אפשר להגיד שהברייתא מדברת על זה, אבל אולי בעצם מדובר במישהו בן י"ד שקורא בי"ד או אסור בעזרת מנחה - אין פה ראיה.
למדנו ודורשה - כלומר בעצם תוך כדי שהוא קורא את הפסוקים במגילה הוא גם יכול לדרוש לקהל ולהסביר. אומרת הגמרא: ובלבד שלא יפליג עצמו לעניינות אחרים - שלא יתחיל לדרוש בעניינים אחרים, כי אז זה יהיה הפסק. וגם מגיהה - כלומר תוך כדי שהוא קורא את המגילה הוא גם מתקן. אומר התנא: אין מדקדקין בטעיותיה - כלומר בטעויות של המגילה לא מקפידים.
רבי יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתיבין קומי רב - חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים, ולא חזר חד מינהון - לומדים מכאן שלא צריכים להקפיד. רבי יוחנן הוה קרי כולה יהודים - היה קורא בכל המקומות "יהודים".
רבי חלבו ורב ירמיה אמרו בשם רב: כתוב אומר ספר וכתוב אחר איגרת - במגילה כתוב פעם אחת "איגרת הפורים הזאת" ופעם אחת כתוב "בספר". הא כיצד? קל היקילו בתפירתה - הקלו בה כמו איגרת, שאם תפר בה שנים או תכים שהיא כשירה - כלומר שלוש תפירות, אחת למעלה אחת למטה ואחת באמצע, שהיא כשרה.
אנחנו בפרק ב' הלכה ג', למדנו במשנה: בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר - כלומר בן עיר שצריך לקרוא בי"ד הלך לכרך ששם קוראים בט"ו, ובן כרך שהלך לעיר, כלומר מי שקורא בט"ו הלך לעיר - אז הכל תלוי אם הוא עתיד לחזור למקומו או לא. אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו - כלומר אפילו במקום שהוא נמצא, נניח בן העיר נמצא עכשיו בעיר מוקפת חומה, אבל בכל זאת יקרא בי"ד, כי הוא מתכוון לחזור למקומו. ואם לאו קורא עמהם - כלומר אם הוא מתכוון להישאר שם אז הוא קורא עמהם.
ואומרת הגמרא: בן כרך שהלך לעיר שזמנו מאוחר - יש מציאות בן כרך, כלומר שהוא צריך לקרוא בט"ו, והוא הלך לעיר. השאלה אם הוא יכול לקרוא בי"ד או שהוא חייב לקרוא בט"ו. שייך לומר שאם עתיד לחזור קורא במקומו. אבל בן עיר שהלך לכרך ואין זמנו מוקדם - כלומר מדובר שהוא עצמו בי"ד והוא הלך לכרך, מדובר בט"ו ואין זמן מוקדם. הרי כבר - מה שייך לומר שאם הוא עתיד לחזור קורא כמקומו ואם לאו קורא בט"ו? מה שייך בזה?
אמר רבי יודן: לית כאן בן עיר שהלך לכרך - צריך למחוק את זה פשוט. דבי רבי כן - כלומר בבית רב, בבית תלמידי המשניות, בלי הקטע של בן עיר שהלך לכרך. כלומר רק אמרו בן כרך שהלך לעיר, ולא שנו את החלק של בן עיר שהלך לכרך.
אמר רבי יוסי: אוף להשתקע עמהן - כלומר גם הגירסה הזאת נכונה, שמדובר בבן עיר שנמצא בכרך בי"ד - נולד בי"ד, הוא נמצא בעיר בי"ד ואז בעצם המשנה אומרת שאם כוונתו לחזור אז הוא קורא בי"ד. ואם הוא עתיד להשתקע שם, מתכוון להישאר בעיר המוקפת חומה, אז הוא קורא עמהם, כלומר בט"ו ולא קורא בי"ד.
אמר רבי יוסה: והוא שיצא קודם לשהאיר מזרח - כלומר מה שאמרנו שהבן כרך אם הוא עתיד לחזור למקומו אז הוא קורא במקומו, דווקא אם יצא קודם עלות השחר. אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר.
רב נחמן בר יעקב בעי: אם אתה אומר ככה, שכיוון שבתחילת היום, בעלות השחר, הוא לא היה במקומו אז הוא כבר נפטר - מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר? כי אתה אומר שבעצם הזמן שמתחייב זה עלות השחר - אם הוא לא היה במקומו בעלות השחר אז הוא פטור. אז אם זה ככה, אם הוא היה גר, היה גוי עד אז ורק אז הוא מל - למרות שעדיין פורים הוא יהיה פטור?
📜 הדינים העולים מדף יט עמוד ב
ב_יח אין מדקדקים בטעיות הקורא במגילה בין 'יהודים' ל'יהודיים' וכיו"ב
- מקור: "אין מדקדקין בטעיותיה. רבי יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתיבין קומי רב (אבא בר אייבו) חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולא חזר חד מינהון. רבי יוחנן (בר נפחא) הוה קרי כולה יהודים (גם אפה שכתוב יהודי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק ב, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן תרצ סעיף יד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרב אבא בר אייבו וכרבי יוחנן שאין מדקדקים בטעיותיה, כלשון הירושלמי, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע
ב_יט מגילה שנקרעה ותפרה בכמה תכים כשרה לקריאה בציבור
- מקור: "שאם תפר בה שנים או שלושה תכים ( תפר למעלה תפר למטה ותפר באמצע) שהיא כשירה. מתני :"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק ב, הלכה יא, שו"ע או"ח סימן תרצא סעיף ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שאם תפרה בשנים או שלושה תכים - למעלה, למטה ובאמצע - כשירה, וכן הביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה
ב_כ בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם דעתו לחזור למקומו קורא כמקומו
- מקור: "בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר — אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו, ואם לאו קורא עמהם. גמ : ניחה בן כרך שהלך לעיר שזמנו מאוחר (שיך לאמר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו.) בן עיר שהלך לכרך ואין זמנו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק א, הלכה י, שו"ע או"ח סימן תרפח סעיף ה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמשנה זו כדברי רבי יודן שאמר "לית כאן בן עיר שהלך לכרך", כלומר ההלכה נאמרה רק על בן כרך שהלך לעיר, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע.
רבי בון בר חייה° בעי בן עיר שעקר דירתו לילי חמשה עשר נתחייב כאן וכאן בן כרך שעקר דירתו בליל ארבע עשר ולא יגיע לעיר עד עלות השחר של י"ד ואין כוונתו לחזור לכרך עד אחר ט"ו נפטר מיכן ומיכן. בן עיר מהו שיוציא בן כרך ידי חובתו ייבא כהדא דתני כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וכיוון שהוא כבר נפטר בי"ד אינו מוציא. בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו ייבא כהדא דתני כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן ואינו מוציא או ייבא כהיא דאמרו רבי חלבו° ורב חונה° בשם רבי חייה רבה°: הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה ומוציא. רבי יודן° בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי חמשה עשר האם אף שעדין לא עקר מהעיר כבר חיב לקרא בליל ט"ו לא מתניתא היא דתנן: בן עיר שהלך לכרך קרא עימהם מתניתה כשהיה בכרך מה צריכה ליה כשהיה בעיר רק שכוונתו לעבור לכרך. ב_כאאבל מפרשי ימים והולכי מדברות קוראין כדרכן בי"ד. אמר רבי מנא° בן יונה אפילו בבן כרך שעתיד לחזור למקומו קרא בים או במדבר בי"ד מאי טעמא אמר רבי פינחס° דכתיב (אסתר ט', י"ט) על כן היהודים הפרזים פרוז היה באותה שעה.
מתני': מאיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו °רבי מאיר אומר ב_כבכולה. °רבי יודה אומר (אסתר ב', ה') מאיש יהודי ו°רבי יוסי בן חלפתא אומר (אסתר ג', א') מאחר הדברים האלה.
גמ': אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° בן פדת: מאן דאמר כולה שנאמר (אסתר ט', כ"ו) על כן על כל דברי האגרת הזאת מאן דאמר מאיש יהודי שנאמר ומה ראו על ככה ממקום שבו מתחיל הנס. מאן דאמר מאחר הדברים האלה שנאמר ומה הגיע אליהם שמתחילים מתחילת הגזרה. רבי סימון° אמר בשם רבי יהושוע בן לוי°: מאן דאמר כולה משום שנאמר וכל מעשה תקפו וגבורתו מאן דאמר מאיש יהודי ופרשת גדלת מרדכי ומאן דאמר מאחר הדברים האלה אשר גדלו המלך. רבי יוסי ברבי בון° אמר בשם רבי יהושוע בן לוי° כתיב את כל תוקף ודרשינן תוקף כל תוקף את כל תוקף תוקף זה תוקפו של המן וקרא מאחר הדברים האלה. כל תוקף זה תוקפו של מרדכי וקרא מאיש יהודי. את כל תוקף זה תוקפו של אחשורוש וקרא את כולה. תני °רבי שמעון בן יוחי אומר מבלילה ההוא ממקום שהיתה מפלתו של המן משם היתה גדולתו של מרדכי. רבי אבא° ורבי רמיה° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: הלכה כ°רבי מאיר דהוא אמר כולה. אמר רבי זעירה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בעירובין ובתענית ציבור נוהג הכל כ°רבי מאיר בעירובין שצריך גם עירוב וגם שיתוף, ובתענית ציבור שכהנים נושאים כפים גם במנחה ובנעילה. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אף במגילת אסתר נהגו הכל כ°רבי מאיר שצריך לקרא את כולה. רבי חלבו° רב מתנה° ויוסי בר מניישא° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: בין כמאן דאמר כולה בין כמאן דאמר מאיש יהודי בין כמאן דאמר מאחר הדברים האלה ובלבד שיקרא מספר שלם. רבי חלבו° רב מתנה° ויוסי בר מניישא° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו בשבת בשני וחמישי אם היתה התורה כתובה חומשין ב_כגאין קוראין בה ברבים מאי טעמא אמר רבי תנחומא° בר אבא
רבי בון בר חייא בעי: בן עיר שעקר דירתו לילי חמישה עשר, נתחייב כאן וכאן? כלומר, אם אדם שהיה בן עיר, שהוא עקר את דירתו ליל חמישה עשר, כלומר הוא כבר קרא בי"ד, ועכשיו הוא הולך ליל חמישה עשר לבוא לגור בעיר מוקפת חומה. האם הוא כבר חייב עוד הפעם? יהיה חייב פעם כאן וכאן?
עוד שאלה: כרך שעקר דירתו בליל ארבע עשר נפטר מיכן ומיכן. בן כרך שעקר דירתו בליל ארבעה עשר והוא לא יגיע לעיר עד הזריחה של ארבע עשר, אבל לא מתכוון לחזור לכרך עד אחרי ט"ו. האם יוצא שהוא יפטר גם מכאן וגם מכאן? הוא בעצם לא יגיע קודם הזריחה לעיר של י"ד, קודם הזריחה, והוא גם לא מתכוון לחזור עד אחרי ט"ו לכרך. אז האם הוא יהיה פטור כאן וכאן? זה בעצם דבר שהיו כמה אנשים שלצערנו רצו להיפטר מהמגילה וככה הם עשו.
עוד שאלה: בן עיר מהו שיוציא בן כרך ידי חובתו? אמרה התנא: יבוא כעד, יש לנו כלל שכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. וכיוון שהבן עיר כבר יצא בי"ד, אז בעצם הוא פטור, ולכן הוא לא יכול להוציא ב-ט"ו את הבן כרך.
שאלה נוספת: בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו? כלומר, בי"ד הוא עדיין לא יצא ידי חובתו. האם בן כרך שהוא צריך לקרוא בט"ו יכול בי"ד כבר להוציא מישהו? מדוע? יבוא כעד. התני: כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. אז בעצם, אם אני אומר שכל מי שלא חייב אינו מוציא, אז כיוון שהוא באותו יום, בי"ד, הרי הוא לא חייב, אז ממילא הוא לא מוציא. או שאני אומר לא, יבוא כעד. אמר רבי חלבו ורב הונא בשם רבי חייה רבה: הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה, ואז הוא מוציא. אני אומר שי"ד זה הזמן של כולם, וגם בן כרך, אם הוא יקרא בדיעבד הוא יצא ידי חובה. אז אם כך, ממילא הוא נחשב כאילו חייב בדבר והוא יכול גם להוציא. ונשאל בשאלה.
עוד שאלה: רבי יודן בעי: בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי חמישה עשר, האם אף שהוא עדיין לא עקר מהעיר כבר הוא חייב לקרוא ביל ט"ו? שואלת הגמרא: לא מתניתא היא? הרי למדנו, בן עיר שהלך לכרך קורא עמהם. לא, אומרת הגמרא, מתניתה כשהיה בכרך. מה צריך לחדש כשהוא עדיין בעיר? הוא רק מתכוון, הוא יודע שהוא הולך לכרך, אבל הוא עדיין בעיר. זו השאלה, אם כבר בעיר הוא יהיה חייב כמו בן כרך לקרוא בט"ו או שרק עד שהוא יגיע לכרך? אמרה התנא: אבל מפרשי ימים והולכי מדברות קוראין כדרכן בי"ד. אמר רבי מנא: אפילו בן כרך שעתיד לחזור למקומו קורא בים או במדבר בי"ד. מאי טעמא? אמר רבי פינחס: כתוב על כן היהודים הפרזים, "יושבים בהרי הפרזות" - בא להגיד לנו שאפילו הוא פרוז לזמן קצר הוא נקרא פרוז, וכיוון שהם שהיו בים נקראים פרוזים, פרוז היה באותה שעה, ממילא הם חייבים בי"ד.
מתני': מאיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו? רבי מאיר אומר: כולה. צריך לקרוא את כל המגילה. רבי יודה אומר: מאיש יהודי. ורבי יוסי אומר: מאחר הדברים האלה. אמרה התנא: רבי אבהו בשם רבי אלעזר: מאן דאמר כולה, כלומר רבי מאיר סובר שצריך לקרוא את כל המגילה, שנאמר על כן על כל דברי האגרת הזאת. צריך את כל האיגרת. מאן דאמר מאיש יהודי, שנאמר ומה ראו על ככה, כלומר ממקום שבו התחיל הנס. מאן דאמר מאחר הדברים האלה, שנאמר ומה הגיע אליהם, כלומר צריך להתחיל מתחילת הגזירה.
רבי סימון בשם רבי יהושוע בן לוי: מאן דאמר כולה, וכל מעשה תקפו וגבורתו. ומאן דאמר מאיש יהודי, הוא לומד את זה מתוך מה שכתוב פרשת גדלת מרדכי. ומאן דאמר מאחר הדברים האלה, ממה שכתוב אשר גדלו המלך. רבי יוסי ברבי בון בשם רבי יהושוע בן לוי: כתיב תוקף, כל תוקף, את כל תוקף, וזה השינן: בעצם יש פה שלוש מילים שדורשים אותן. תוקף - זה תוקפו של המן, אז זה לפי דעה שאומרת שהוא קורא מאחר הדברים האלה. כל תוקף - זה תוקפו של מרדכי, לכן הוא סובר שקורא מאיש יהודי. את כל תוקף - זה תוקפו של אחשורוש, לכן הוא קורא את כל המגילה שמהתחלה עד הסוף.
תני רבי שמעון בן יוחי אומר: מבלילה ההוא, כלומר משם צריך לקרוא. למה? ממקום שהיתה מפלתו של המן, משם היתה גדולתו של מרדכי.
רבי אבא ורבי רמיה בשם רב: הלכה כרבי מאיר, דאמר כולה, צריך לקרוא את כל המגילה. אמר רבי זעירה בשם רבי יוחנן: בעירובין ובתענית ציבור נוהג הכל כרבי מאיר. כלומר, כולם נוהגים כמו רבי מאיר בעירובין ובתענית ציבור. בעירובין שצריך גם עירוב וגם שיתוף, כמו שאומר רבי מאיר שלא לשכח תורת עירוב, כי אם יעשו רק שיתוף, התינוקות שנמצאים בבית לא יראו את זה ויחשבו שלא עשינו עירוב חצרות. אז לכן אומר רבי מאיר צריך לעשות גם עירוב וגם שיתוף. ובתענית ציבור שהכהנים לשים את כפיים גם במנחה ובנעילה.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: אף במגילת אסתר נהגו הכל כרבי מאיר. צריך לקרוא את כולה. רבי חלבו רב מתנה ויוסי בר מניישא בשם רב: בין כמאן דאמר כולה בין כמאן דאמר מאיש יהודי בין כמאן דאמר מאחר הדברים האלה, ובלבד מספר שלם. חייבים מגילה שלמה. גם מי שאומר שצריך לקרוא רק חלק, אז בכל אופן חייבים מגילה שלמה.
רבי חלבו רב מתנה ויוסי בר מניישא בשם רב: אם היתה כתובה חומשין אין קוראין בה רבים. כלומר, אם לא כל התורה כתובה, אלא רק חומש אחד, אז לא קורין בה ברבים. מה טעם הדבר? אמר רבי תנחומא: מפני ההדיוטות, שיחשבו שזה כל התורה.
📜 הדינים העולים מדף כ עמוד א
ב_כב מהיכן מתחילים לקרוא את המגילה כדי לצאת ידי חובת מקרא מגילה
- מקור: "כולה. רבי יודה אומר מאיש יהודי ורבי יוסי (בן חלפתא) אומר מאחר הדברים האלה. גמ : אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר (בן פדת): מאן דאמר כולה שנאמר על כן על כל דברי האגרת הזאת מאן דאמר מאיש יהודי שנאמר ומה ראו ע"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק א, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן תרצ סעיף ג
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא (כולה) ~ רבי יודה (מאיש יהודי) ~ רבי יוסי (מאחר הדברים האלה)
- הכרעה: נפסק כתנא קמא שקוראים את כל המגילה כולה, שנאמר "על כן על כל דברי האגרת הזאת", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
ב_כג אין קוראים במגילת אסתר בציבור מתוך תרגומה או בעל-פה אלא לפי הכתוב
- מקור: "אין קוראין בה ברבים מאי טעמא אמר רבי תנחומא (בר אבא) מפני ההדיוטות (שלא יחשבו שזו כל התורה.) עולה בירייה ורבי אלעזר (בן פדת) אמרו בשם רבי חנינה מי שרגיל (שיודע לקרא) צריך"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק ב, הלכה ח, שו"ע או"ח סימן תרצא סעיף ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אלעזר בשם רבי חנינה שהמגילה ניתנה ליכתב אך לא ליקרות בעל פה, וטעם רבי תנחומא (מפני ההדיוטות) נדחה מן ההלכה למעשה
מפני ההדיוטות שלא יחשבו שזו כל התורה. עולה בירייה° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם רבי חנינה° מי שרגיל שיודע לקרא צריך ב_כדלקרותה בלילה ולשנותה ביום הוינן סברין מימר לשנות משנתה ביום אמר רבי אבא מרי בבלייה° לשנות קרייתה. רבי ברכיה° הכהן רבי חלבו° עולא בירייה° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם רבי חנינה° עתיד הקדוש ברוך הוא להיעשות ראש חולה ראש בריקוד של שימחה לצדיקים לעתיד לבא מה טעמא דכתיב (תהלים מ"ח, י"ד) שיתו לבכם לחילה לחולה כתיב והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים (תהלים מ"ח, ט"ו) כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות עלמות מאי עלמות בעלומות בזריזות עלמות כאילין עלמות תירגם עקילס אתנאסירא עולם שאין בו מות, והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים: כי זה אלהים אלהינו עולם ועד, הוא ינהגנו עלמות — הוא ינהגנו בעולם הזה, הוא ינהגנו לעתיד לבוא. רבי חלבו° ורב חמא בר גוריא° אמרו בשם רב חמא בר עוקבא° שאמר בשם רבי יוסי בן חנינה° כתיב (אסתר ט', כ"ח) משפחה ומשפחה מיכן למשמרות כהונה ולויה ב_כהשיהו בטילין ובאים לשמוע מגילה. אמר רבי חלבו°: מיכן לבית הוועד שיהא בטל. אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא כתיב (אסתר ט', כ"ח) וזכרם לא יסוף מזרעם מיכן על הפסוק הזה הסתמכו שקבעו לה חכמים מסכת.
מתני': הכל כשירין לקרות את המגילה ב_כוחוץ מחרש שוטה וקטן. °רבי יהודה בר עילאי מכשיר בקטן. אין קורין ב_כזאת המגילה ב_כחולא מולין ב_כטולא טובלין ולא מזין ב_לוכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה, וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר.
גמ': תנן: הכל כשרים לקרא מגילה חוץ מחרש שוטה וקטן אמר רב מתנה° מתניתין ד°רבי יוסי בן חלפתא היא. אמר רבי יוסי° בר זבידא הוינן סברין מימר חשבנו לאמר מה פליגין °רבי יוסי בן חלפתא ורבנן בקריאת שמע דכתיב בה שמע הא שאר כל המצות לא מן מה דתנינן הכל כשרים לקרא מגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ואמר רב מתנה° ד°רבי יוסי בן חלפתא היא שמע מינא הוא הדין בשאר כל המצות מאי טעמא ד°רבי יוסי בן חלפתא דכתיב (שמות בשלח טו כו) והאזנת למצותיו ישמעו אזניך מה שפיך מדבר.
עולא בירייה ורבי אלעזר בשם רבי חנינה: רגיל צריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום. כלומר פעמיים, גם בלילה גם ביום, כמו שאנחנו נוהגים היום. הוינן סברין מימר - בהתחלה חשבו שהכוונה לשנות משנתה, כלומר לקרוא אותה בלילה את המגילה עצמה, וביום לשנות - וחשבו שהכוונה ללמוד את המשניות, ההלכות שלה. אמר רבי אבא מרי בבלייה: לשנות קרייתה, לחזור על הקריאה שלה, צריך לקרוא פעמיים.
רבי ברכיה רבי חלבו עולא בירייה ורבי אלעזר בשם רבי חנינה: עתיד הקדוש ברוך הוא להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא. כלומר, להיות ראשון בריקוד של שמחה עם הצדיקים. מה טעם הדבר? שיתו לבכם לחילה - לחולה כתיב, כאילו לחולות. והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים: כי זה אלהים אלהינו עולם ועד, הוא ינהגנו עלמות. מה זה עלמות? עלמות בעלומות, אבל בזריזות. עלמות כמו הנערות הצעירות שהן רוקדות בשמחה ובקלילות. תירגם עקילס: עולם שאין בו מות. כלומר הכוונה עולם שאין בו מוות. והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים: כי זה אלהים אלהינו עולם ועד, הוא ינהגנו עלמות — הוא ינהגנו בעולם הזה, הוא ינהגנו לעתיד לבוא.
רבי חלבו ורב חמא בר גוריא בשם רב חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בן חנינה: כתיב משפחה ומשפחה, מיכן למשמרות כהונה ולויה שיהו בטילין. כלומר, אפילו משמרות כהונה, הם צריכים להיות בטלים ולקרוא מגילה. אמר רבי חלבו: מיכן לבית הוועד שיהא בטל. כמו בתי מדרשות - לא לומדים באותו זמן, צריך לקרוא מגילה. שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן: כתיב וזכרם לא יסוף מזרעם, מיכן שקבעו לה חכמים מסכת. כן, על הפסוק הזה הסתמכו וקבעו לה מסכת.
מתני': הכל כשירין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן. אין קורין את המגילה ולא מולין ולא טובלין ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה. כלומר, כל הדינים האלה - מקרא מגילה, מילה, טבילה, הזאה, ושומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה - כולם עיקר הדין הוא רק מהנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר. אם עשו בשעת מוסר הכשר - כלומר קראו מגילה או טבלו או מלו וכולי - כל המקרים האלה בדיעבד, אם עשו משעלה עמוד השחר יצאו.
📜 הדינים העולים מדף כ עמוד ב
ב_כד חובה לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולקוראה ביום
- מקור: "לקרותה בלילה ולשנותה ביום הוינן סברין מימר לשנות משנתה ביום אמר רבי אבא מרי בבלייה לשנות קרייתה. רבי ברכיה (הכהן) רבי חלבו עולא בירייה ורבי אלעזר (בן פדת) אמרו בשם רבי חנינה עתיד הקדוש ברוך הוא להיעשו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק א, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן תרפז סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אבא מרי בבלייה שהחיוב הוא לשנות (לחזור על) הקריאה ביום, כמובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח סימן תרפז סעיף א
ב_כה בית הוועד (בית המדרש) חייב לבטל את לימודו כדי לשמוע קריאת המגילה בפורים
- מקור: "שיהו בטילין ובאים לשמוע מגילה. אמר רבי חלבו: מיכן לבית הוועד שיהא בטל. אמר שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן (בר נפחא) כתיב וזכרם לא יסוף מזרעם מיכן (על הפסוק הזה הסתמכו) שקבעו לה חכמים מסכת. ==ירושלמי מגילה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק א, הלכה א, שו"ע או"ח סימן תרפז סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי חלבו שדרש "מיכן לבית הוועד שיהא בטל", ומכאן שיש חיוב לבטל תלמוד תורה מפני קריאת המגילה, וכן נקבע ברמב"ם ובשו"ע
ב_כו אין קטן כשר לקרוא את המגילה להוציא רבים ידי חובתם
- מקור: "חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה (בר עילאי) מכשיר בקטן. אין קורין"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק א, הלכה ב, שו"ע או"ח סימן תרפט
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי יהודה בר עילאי ~ תנא קמא (חכמים): רבי יהודה מכשיר קטן לקריאת המגילה, ותנא קמא פוסל חרש שוטה וקטן
- הכרעה: נפסק כתנא קמא הפוסל קטן, שאין קטן מוציא את הרבים ידי חובתם, כמו שנפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח תרפט
ב_כז קריאת המגילה נוהגת בין ביום ובין בלילה
- מקור: "את המגילה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק א, הלכה ג, שו"ע או"ח סימן תרפז סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהמגילה נקראת בלילה וביום, שתי קריאות, כדי לפרסם הנס — כן פסקו הרמב"ם והשו"ע
ב_כח אין למול בלילה, אלא רק ביום
- מקור: "ולא מולין"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה ח, שו"ע יו"ד סימן רסב סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שאין מולין אלא ביום, שנאמר "וביום השמיני ימול", והבבלי (שבת קלז ע"ב) מסכים לכך ואינו חולק
- מקבילה בבבלי: בבלי יבמות עב א — מילה, בין שבזמנה ובין שלא בזמנה, אינה נעשית אלא ביום
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא כח ב — מצוות המילה כשרה בכל שעות היום, אך המקדים לעשותה בבוקר משכים הרי הוא משבח ומקיים "זריזין מ
ב_כט אין להזות מי חטאת ואין לטבול טבילת טהרה בלילה
- מקור: "ולא טובלין ולא מזין"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות פרה אדומה, פרק יא, הלכה א, רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק א, הלכה ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שאין טבילה והזאה אלא ביום, כדילפינן מ"ביום" האמור בפרשת פרה ובטבילת טמאים, וכן פסק הרמב"ם בהלכות פרה אדומה ובהלכות מקוואות
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה כב ב — עם הארץ אינו נאמן לומר על עצמו שהוזה עליו ג' וז' וטבל מטומאת מת
- מקבילה בבבלי: בבלי מגילה כ א — הזאת מי חטאת וטבילת שומרת יום כנגד יום כשרות רק ביום ולא בלילה
ב_ל זמן טבילת שומרת יום כנגד יום בטהרות
- מקור: "וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה, וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר. גמ : תנן: הכל כשרים לקרא מגילה חוץ מחרש שוטה וקטן אמר רב מתנה מתניתין דרבי יוסי (בן חלפתא) היא. אמר רבי יוסי (בר זבידא) הו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו, הלכה י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שאין טובלת עד הנץ החמה, ואם עשתה כן משעלה עמוד השחר כשר, כדעת רבי יוסי הסובר שכל מצוות שזמנן ביום כשרות מעלות השחר
אמר רב חסדא° אין הכרח לאמר שהמשנה כדעת °רבי יוסי בן חלפתא אפשר להעמיד את המשנה כרבנן שחולקים על °רבי יוסי בן חלפתא ולאמר שמודים רבנן שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו, אי נמי להעמיד שמדובר בחרש שאינו מדבר ואינו שומע, ואף שפשיטא שאינו מוציא שהרי אינו מדבר לית כאן חרש שלא היה צריך להיכתב ורק השגרת לשון כיוון שהוזכרו שוטה וקטן הוזכר אף חרש אמר רבי יוסי° בר זבידא מסתברא דיודה רב חסדא° דהא דתנן בתרומה ד°רבי יוסי בן חלפתא היא דתנן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ואכן אמר רבי חנינא° בר חמא בשם רב חסדא°: ד°רבי יוסי בן חלפתא היא ובדיעבד תרומתו תרומה שברכות אינן מעכבות. אמר רבי יוסי ברבי בון° על כרחיך איתמר דהיא ד°רבי יוסי בן חלפתא דלרבנן אפילו לכתחילה יצא דתנינן חמשייתא קדמייתא דתנן חמשה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה: החרש שאינו שומע ואינו מדבר, והשוטה, והקטן, והתורם את שאינו שלו, ועובד כוכבים שתרם את של ישראל ולא תניתא לא נשנה עמהן חרש המדבר ואנו שומע וכי תימא משום שכל אלו אף בדיעבד אין תרומתן תרומה ולכן חרש המדבר ואינו שומע לא נימנה עימהן לפי שבדיעבד תרומתו תרומה והא תנינן חמשה אחרנייתא דתנן חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האילם והשיכור והערום והסומא ובעל קרי ולא תניתה ולא נשנה אף עמהן מכאן שלרבנן אפילו לכתחילה תורם הוי סופך מימר דהא דתנן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ד°רבי יוסי בן חלפתא היא ומודה °רבי יוסי בן חלפתא שבדיעבד יצא תנן °רבי יהודה בר עילאי מכשיר בקטן. אמר °רבי יודה: קטן הייתי וקריתיה לפני °רבי טרפון בלוד. אמרו לו קטן הייתה ואין עידות לקטן. אמר °רבי: מעשה שקריתיה קטן לפני °רבי יהודה בר עילאי באושה. אמרו לו אין זו ראייה היא שהוא מתיר מיכן והילך נהגו הרובים נערים לקרותה בבית הכנסת. אמר בר קפרא° צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים ב_לאשאף הם היו בספק של גזרת המן של להרוג להשמיד ולאבד. רבי יהושע בן לוי° ב_לבעבד כן דהוי מכנש שהיה אוסף בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון וקרא לפניהם. תנן: אין קורין את המגילה, ולא מלין ולא טובלין ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה אין קורין את המגילה עד שתנץ החמה דכתיב (אסתר ט', א') ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם. ולא מלין דכתיב (ויקרא תזריע יב ג) וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ולא טובלין דכתיב (במדבר חקת יט יח) והזה וטבל מה הזייה ביום אף טבילה ביום. מניין שההזיה ביום דכתיב (במדבר חקת יט יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי. כל מחוייבי טבילות ב_לגטובלין כדרכן ביום חוץ מן הנידה ויולדת שאינן טובלות אלא בלילה נידה שעיבר זמנה טובלת בין ביום ובין בלילה. דרשה רבי חייא בר אבא° לצורייא נידה שעיבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. תמן אמרין אפילו עיבר זמנה אינה טובלת אלא ביום ב_לדמפני חמותה ומפני כלתה שלא יודעות שעברה זמנה ויגידו שטבלה ביום קדם זמנה אשה אחת משל רבותינו ראו אותה טובלת כדרכה ביום מכאן שמותר לטבול ביום אין מכאן ראיה שיתכן שכבר טבלה בזמן לנדתה וטובלת טבילה נוספת לאכול בטהרות נידה שנאנסה וטבלה כגון שנפלה מן הגשר. אמר שמי בשם רב° אבא בר אייבו ב_להטהורה לביתה וטמאה לטהרות. רבי אלעזר° בן פדת אמר בשם רבי חנינה°: טמאה בין לביתה בין לטהרות ומאי טעמא דכתיב גבי מצורע (ויקרא תזריע יג נח) וצוה הכהן וכבסו וכ"ו וכתיב וכובס שנית וטהר מה טבילה הראשונה לדעת אף השנייה לדעת. מניין שהראשונה לדעת דכתיב (ויקרא תזריע יג נד) וצוה הכהן וכבסו לדעת שנעשה על פי ציווי הכהן. אמר רב נחמן° בשם רבי מנא° בן יונה נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה ואף שיכולה לטבול גם בלילה מצוה להקדים כדי לזרז במצות אף אם יש חשש מפני כלתה וחמותה וכן חמיין רבנן מקדמין לעיבורה שהיו מתאספים לעיבור החדש. אף שיהיו כמה אנשים שיחשבו שהם כבר קדשו את החדש יום קדם
כל היום כשר לקריאת המגילה חוץ מחרש ושתה וקטן. אמר רב מתנה: דרבי יוסי היא. המשנה הזאת היא דעת רבי יוסי. רבנן סברין מימר, חשבנו לומר שבמה פליגין רבנן ורבי יוסי, רק בקריאת שמע, דכתיב בה שמע, אז לכן צריכים לשמוע. ככה סובר רבי יוסי, ואחרים אומרים לא, שמע בכל שאתה שומע. רבי יוסי אומר צריך להשמיע, אבל בשאר כל המצוות לא, הם לא חולקים. גם רבי יוסי מודה שיוצא ידי חובה אפילו אם לא שומע.
אבל ממה? דתנינן, הכל כשרים לקרוא במגילה חוץ מחרש ושתה וקטן. ואמר רב מתנה דרבי יוסי אדם, שמע - אי שאר כל המצוות. רואים שיש הבדל בין קריאת שמע לבין שאר כל המצוות.
עכשיו אם כן, מה איתא אמר דרבי יוסי? מילא אם היה רק בשמע אנחנו מבינים, אמרנו כתוב שמע - שמע לאוזניך מה שאתה מוציא. ככה סובר רבי יוסי. אבל אם הוא בכל המצוות צריך להשמיע, מה המקור שלו? דכתיב ואזנת למצוותיו. הוא מסביר: ישמע אוזניך מה שפיך מדבר.
ואת אמר מר רב חסדא, אפילו דאמר רבנן, כלומר אפילו אם תגיד שהמשנה שלנו בעצם זה דעת חכמים, לא דעת רבי יוסי - אבל אפשר להגיד שחכמים מודים שלכתחילה צריך להשמיע לאוזנו. המשנה פה שאמרה שהכל כשרים לקרוא במגילה חוץ מחרש ושתה וקטן, הכוונה לכתחילה. לכתחילה חרש ושתה וקטן הם לא יקראו, זו הכוונה. מודים חכמים לכתחילה.
או אפשרות אחרת היא נמי, שמדובר בכלל בחרש שלא מדבר ולא שומע. כלומר, מה שכתוב כאן חרש, הכוונה לא מדבר ולא שומע. שלמרות שפשיטא שהוא לא מוציא, הרי הוא לא יכול לקרוא כי הוא לא מדבר. אז באמת, לית כאן חרש, לא היה צריך לכתוב חרש, רק השגרת לשון היא מתניתא. כלומר, כיוון שהוזכרו שותה וקטן, אז הוזכר גם חרש, כי ככה בדרך כלל הם כתובים ביחד. אז אפשר בעצם להגיד שהמשנה שלנו היא דעת חכמים, לא חייבים להגיד שזה דעת רבי יוסי.
אמר רבי יוסי: מסתברא יודה רב חסדא בתרומה דרבי יוסי. כלומר, למרות שרב חסדא כאן אמר שאת המשנה שלנו במגילה אפשר להעמיד כחכמים, מסתבר שגם הוא יודע שהמשנה בתרומות חייבים להגיד שזה רבי יוסי. דתנן, למדנו שם, חרש שמדבר ולא שומע לא יתרום, ואם תרם - אין תרומתו תרומה. ובאמת אומר רבי חנינא בשם רב חסדא: דרבי יוסי היא. כלומר, רואים שגם רב חסדא מודה שזה דעת רבי יוסי. וגם לרבי יוסי בדיעבד תרומתו תרומה. כלומר, גם רבי יוסי התנא שאמר שצריך להשמיע לאוזנו, גם הוא מודה שבקריאת שמע לא יוצא ידי חובה, אבל בתרומה הוא כן יוצא ידי חובה, כיוון שבעצם הברכות זה רק דרבנן ולא מהתורה.
אמר רבי יוסי ברבי בון: על כורחך אתה אומר דהיא דרבי יוסי. כלומר, את המשנה במסכת תרומה חייבים להעמיד כרבי יוסי. למה? כי לפי חכמים אפילו לכתחילה יוצא. חרש שמדבר ולא שומע אפילו לכתחילה יוצא, לא צריך רק בדיעבד. מה הראיה? דתנינן חמישה קדמיתא - כלומר, מופיעים בהתחלה, המשנה מונה חמישה שיש להם אותו דין, שהם לא יוצאים אפילו בדיעבד. דתנן, חמישה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה: החירש שאינו שומע ולא מדבר, והשותה, והקטן, והתורם את שאינו שלו, ועובד כוכבים שתרם של ישראל.
אז מופיע כאן חמישה שאפילו בדיעבד לא יוצאים. ולא תנינן אחד מהם חרש שמדבר ולא שומע. כלומר, חרש שמדבר ולא שומע לא מופיע ברשימה. עכשיו אם תאמר שמשום שכל אלו גם בדיעבד לא יוצאים לכן לא מנו אותו, רק כי לפי חכמים בדיעבד תרומתו תרומה - אי אפשר להגיד את זה. למה? כי תנינן חמישה אחרינא. יש עוד חמישה שחכמים מונים. דתנן, חמישה לא יתרומו ואם תרמו - תרומתן תרומה: האילם, והשיכור, הערום, והסומא, ובעל קרי. ולא תנינן מדבר ולא שומע אף אחד מהם. אז משמע שדרבנן אפילו לכתחילה הוא תורם, כי הוא לא מנוי באלה שלא יוצאים בכלל אפילו בדיעבד, והוא גם לא מנוי מאלה שיוצאים בדיעבד. משמע שהוא יוצא לכתחילה.
אז לכן הווי שוב חמימר עד דתנן חרש שמדבר ולא שומע לא יתרום, ואם תרם תרומתו תרומה - חייבים להגיד שזה רבי יוסי, ומודה רבי יוסי בדיעבד שיוצא.
תנן, רבי יהודה מכשיר בקטן. אמר רבי יהודה: קטן הייתי וקריתיה לפני רבי טרפון בלוד. אני הייתי קטן וקראתי את המגילה בלוד לפני רבי טרפון. אמרו לו: קטן היית ואין עדות לקטן. כלומר, אם אתה משהיה קטן אתה לא יכול להעיד. אמר רבי: מעשה שקריתיה לפני רבי יהודה באושה. אמרו לו: אין זו ראייה. למה? כי הוא מתיר, זה לא ראיה להביא מישהו שמתיר להגיד שככה נהגו. אם היית מביא ראיה משאר החכמים, זה היה ראיה טובה, אבל להביא ראיה ממי שמתיר זה לא ראיה. מיכן והילך נהגו הרובים לקרותה בבית הכנסת. כלומר, נהגו שנערים קוראים בבית כנסת.
אמר גם בר קפרא, צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאף בספק - כיוון שגזירת המן להרוג את כל היהודים, הם גם היו בסכנה. רבי יהושע בן לוי עבד כן, מכנש בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון.
תנן, ואמרנו במשנה שאין קוראים את המגילה, לא מלין, לא טובלין ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום - שבעצם אם היא ראתה בזמן הזיבה, כלומר באחד עשר יום שבין נידה לנידה, אז היא שומרת יום כנגד יום אם היא ראתה רק פעם אחת או אם ראתה פעמיים. כי בעצם ממתינה, ואחרי הנץ החמה היא טובלת ואז ממתינה עד הערב. אז גם כן, לפני הנץ החמה לא טובלין ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה.
עכשיו, אין קורין את המגילה עד שתנץ החמה. למה? דכתיב ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, כתוב ביום. ולא[מלין] דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו, אז ביום. ולא טובלין דכתיב והזה וטבל - מה זה היה ביום? אף טבילה ביום. עכשיו, מנין שההזיה ביום - דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי.
ואומרת הגמרא, כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן ביום, חוץ מן הנידה ויולדת שאינן טובלות אלא בלילה. אבל נידה שעיבר זמנה, כלומר שהסתיים השבעה ימים ולאחר מכן היא רוצה לטבול, אז טובלת בין ביום ובין בלילה. דרשה רבי חייא בר אבא לצורייא - מודרשה שזה אנשי צור, שנידה שעיבר זמנה טובלת בין ביום ובין בלילה.
ואומרת הגמרא, תמן אמרין, בבבל אמרו, שאפילו עיבר זמנה אין הטבילה אלא ביום. למה? מפני חמותה ומפני כלתה. בבבל זה כתוב "לביתה", תקנת ביתה, אבל פה כתוב חמותה וכלתה, שהן לא יודעות שעיבר זמנה והן שונאות אותה, אז לכן יוציאו עליה דיבה שהיא טבלה ביום בזמן שלה, ואז זה קודם הזמן וזה טמא.
מספרת הגמרא, אשה אחת משל רבותינו ראו אותה טובלת כדרכה ביום. אז רואים מכאן לכאורה שמותר לטבול ביום. ואומר שאין כאן ראיה, כי ייתכן שהיא כבר טבלה בזמן נידתה, וגם בעצם היא טובלת טבילה נוספת לאכול בטהרות.
מה זה זמן נידה שנאנסה וטבלה? כלומר היא טבלה בלי כוונה, כיוון שנפלה מהגשר. אמר שמי בשם רב: טהורה לביתה וטמאה לטהרות, כי לביתה לא צריך כוונה, אבל לטהרות צריך כוונה. רבי אלעזר בשם רבי חנינה: טמאה בין לביתה בין לטהרות, כי סובר שבשניהם צריך כוונה.
מאי טעמא? דכתיב לגבי בגד שיש בו צרעת, וכובס שנית וטהר - מה הראשונה לדעת? אף השנייה לדעת. מנין שהראשונה לדעת? דכתיב וצוה הכהן וכבסו - לדעת. כלומר הכהן מצווה, אז ברור שזה לדעת. אז רואים מכאן שבעצם גם טבילה מטומאה, לא רק לטהרות, גם כן צריך דעת.
אמר רב נחמן בשם רבי מנא: מצוה להקדים כדי לזרז במצות. כן, למרות שהיא בעצם יכלה לטבול גם בלילה, מצווה להקדים כדי לזרז במצוות, כלומר שלא תחכה עד הלילה כי מצווה להקדים. עכשיו, ואף אם יש חשש מפני כלתה וחמותה, בכל זאת, כיוון שיש מצווה, זריזין מקדימים, לכן עדיף שתטבול ביום. וכן חכמים היו מקדימים לעיבורה, כי הם היו מתאספים כדי לעבר את החודש, והם היו מקדימים ומגיעים לפני הזמן. למרות שהיו כמה אנשים שחשבו שכבר קידשו את החודש ביום קודם, בכל זאת הם לא חששו לזה, כן, זריזין מקדימים.
📜 הדינים העולים מדף כא עמוד א
ב_לא חובת קריאת מגילה חלה על נשים כשם שחלה על אנשים
- מקור: "שאף הם היו בספק (של גזרת המן של להרוג להשמיד ולאבד). רבי יהושע בן לוי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק א, הלכה א, שו"ע או"ח סימן תרפט סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יהושע בן לוי שאף הנשים היו בספק ההשמדה, לפיכך חייבות במקרא מגילה ככל חובת המצווה, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע להלכה
ב_לג נידה שעבר זמנה (שהיתה צריכה לטבול קודם ולא טבלה) - האם טובלת ביום או רק בלילה
- מקור: "טובלין כדרכן ביום חוץ מן הנידה ויולדת שאינן טובלות אלא בלילה נידה שעיבר זמנה טובלת בין ביום ובין בלילה. דרשה רבי חייא בר אבא לצורייא נידה שעיבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. תמן אמרין אפילו עיבר זמנה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ד, הלכה ו, רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק א, הלכה ו, שו"ע יו"ד סימן קצז סעיף ג
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: ריה"ג~חכמים: רבי חייא בר אבא בשם ארץ ישראל - טובלת בין ביום בין בלילה; תמן אמרין (בבל) - אף עיבר זמנה אינה טובלת אלא בלילה
- הכרעה: נפסק כדעת "תמן אמרין" (בני בבל) שאינה טובלת אלא בלילה, כשיטת הבבלי (נדה סח.), וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע - שאין חילוק בין עיבר זמנה לשאר נשים, וטבילתה בלילה בלבד
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא פח א — בעל קרי ביום הכיפורים טובל והולך עד המנחה, ולאחר תפילת נעילה אינו טובל
- מקבילה בבבלי: בבלי פסחים צ ב — חייבי טבילות טובלים ביום, ואילו נדה ויולדת טובלות בלילה
ב_לד אישה שנאנסה וטבלה לנידתה ביום קודם זמנה - האם טבילתה כשרה או שעליה לטבול שוב בזמן
- מקור: "מפני חמותה ומפני כלתה שלא יודעות שעברה זמנה ויגידו שטבלה ביום קדם זמנה אשה אחת משל רבותינו ראו אותה טובלת כדרכה ביום מכאן שמותר לטבול ביום אין מכאן ראיה שיתכן שכבר טבלה בזמן לנדתה וטובלת טבילה נוספת ל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ד, הלכה ז, שו"ע יו"ד סימן קצז סעיף ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרב אבא בר אייבו שהטבילה כשרה בדיעבד באונס, כמובא בירושלמי במעשה האישה שראוה טובלת ביום, ומכאן הראיה שמותר לטבול ביום כשנאנסה.
- מקבילה בבבלי: בבלי נידה סז ב — נדה, בזמנה או שלא בזמנה, אינה טובלת אלא בלילה משום סרך בתה
ב_לה טבילה שנעשתה בלא כוונה (בהיסח הדעת) - מהי מעמדה לעניין טהרתה לבעלה ולטהרות
- מקור: "טהורה לביתה וטמאה לטהרות. רבי אלעזר (בן פדת) אמר בשם רבי חנינה: טמאה בין לביתה בין לטהרות ומאי טעמא דכתיב גבי מצורע (ויקרא תזריע יג נח) וצוה הכהן וכבסו וכ"ו וכתיב וכובס שנית וטהר מה טבילה הראשונה לדעת"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק א, הלכה ח, שו"ע יו"ד סימן קצח סעיף מח
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבי אלעזר בשם רבי חנינה: תנא קמא סובר טהורה לביתה וטמאה לטהרות בלבד, ורבי אלעזר בשם רבי חנינה סובר טמאה בין לביתה בין לטהרות, שנלמד מגזירה שווה ממצורע ש"וטהר" השני צריך להיות "לדעת" כראשון
- הכרעה: נפסק כרבי אלעזר בשם רבי חנינה שטבילה בלא כוונה טמאה לגמרי, בין לביתה בין לטהרות, כמובא ברמב"ם הלכות מקוואות פרק א הלכה ח ובשו"ע יו"ד סימן קצח סעיף מח
==ירושלמי מגילה, פרק ב, הלכה ו==
מתני': כל היום כשר לקריאת המגילה ב_לוולקריאת ההלל ב_לזולתקיעת שופר ב_לחולנטילת לולב ב_לטולתפלת המוספין ב_מולמוספין ב_מאלוידוי פרים ב_מבולוידוי מעשר ב_מגולוידוי יום הכיפורים ב_מדלסמיכה לשחיטה לתנופה ולהגשה לקמיצה להקטרה למליקה לקבלה להזייה ב_מהולהשקיית סוטה ב_מוולעריפת העגלה ב_מזולטהרת מצורע.
גמ': כל היום כשר לקריאת המגילה דכתיב (אסתר ט', א') ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם. לקריאת ההלל דכתיב (תהלים קי"ח, כ"ד) זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. לתקיעת שופר דכתיב (במדבר פינחס כט א) יום תרועה יהיה לכם. לנטילת לולב דכתיב (ויקרא אמור כג מ) ולקחתם לכם ביום הראשון. לתפילת המוספין ולמוספין דכתיב (ויקרא צו ז לח) ביום צותו את בני ישראל וגו'. לסמיכה, לשחיטה, לתנופה, להגשה, לקמיצה, ולהקטרה, למליקה, לקבלה, להזייה, דכתיב ביום צותו את בני ישראל.
מתני': כל הלילה ב_מחכשר לקצירת העומר ב_מטלהקטר חלבים ואיברים. זה הכלל: דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ושמצותו בלילה כשר כל הלילה.
גמ': תני כל הלילה כשר לספירת העומר. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ד°רבי אלעזר ברבי שמעון היא ד°רבי אלעזר ברבי שמעון אמר כתיב (דברים ראה טז ט) מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות כשמתחיל לקצור יתחיל לספור על כרחך חייב אתה לאמר שכל הלילה כשר לקצירת העומר, שאם תאמר שרק תחילת הלילה כשר, הרי אפילו אם תאמר יצא לו חוץ
מתני': כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב ולתפלת המוספין ולמוספין לוידוי פרים ולוידוי מעשר ולוידוי יום הכיפורים לסמיכה לשחיטה לתנופה ולהגשה לקמיצה להקטרה למליקה לקבלה להזייה ולהשקיית סוטה ולעריפת העגלה ולטהרת מצורע.
גמ': כל היום כשר לקריאת המגילה דכתיב ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם. כלומר דווקא ביום. לקריאת ההלל דכתיב זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. לתקיעת שופר דכתיב יום תרועה יהיה לכם. לנטילת לולב דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון. לתפילת המוספין ולמוספין דכתיב ביום צותו את בני ישראל וגו'. כלומר לקורבנות עצמם. לסמיכה, לשחיטה, לתנופה, להגשה, לקמיצה, ולהקטרה, למליקה, לקבלה, להזייה, דכתיב ביום צותו את בני ישראל. כלומר הכל נלמד מ"ביום צוותו", ששם מדובר על כל הקורבנות, וממילא זה דווקא ביום ולא בלילה.
מתני': כל הלילה כשר לקצירת העומר להקטר חלבים ואיברים. זה הכלל: דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ושמצותו בלילה כשר כל הלילה.
📜 הדינים העולים מדף כא עמוד ב
ב_לו חובה לקרוא את ההלל בשלמותו, ללא דילוג, ואם דילג לא יצא ידי חובתו
- מקור: "ולקריאת ההלל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מגילה, פרק ג, הלכה ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הירושלמי שיש לקרוא את ההלל כסדרו וכלשונו בלי לדלג פסוק, וכן פסק הרמב"ם (הל' מגילה פ"ג ה"ט) שכל המדלג בו לא עשה כלום
ב_לט האם ניתן להתפלל תפילת מוספין ביחיד או שצריך דווקא בציבור
- מקור: "ולתפלת המוספין"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ג, הלכה ה, שו"ע או"ח סימן רפו סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שתפילת המוספין נאמרת בכל עת, ואפילו ביחיד, שלא כשאר תפילות שנתקנו כנגד תמידין - כמבואר בירושלמי, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להתיר בכל שעה עד סוף היום
ב_מ יש להוסיף שמן ולבונה גם על מנחת נסכים הבאה עם קרבנות המוספין
- מקור: "ולמוספין"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ד, הלכה ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הירושלמי "ולמוספין", שדין מנחת נסכים שבמוספין כדין מנחת נסכים שבתמידין לענין שמן ולבונה, וכך פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי מגילה כ ב — עבודות הקרבנות: סמיכה, שחיטה, תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלת הדם והזיה - טעונות עמ
- מקבילה בבבלי: בבלי מגילה כ ב — הקטר חלבים ואברים כשר כל הלילה, ודבר שמצוותו ביום כשר כל היום
ב_מא וידוי הכהן הגדול על פר יום הכיפורים - באיזה נוסח וסדר מתבצע
- מקור: "לוידוי פרים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ב, הלכה ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כסדר הירושלמי, שהכהן הגדול מתוודה על פר כהן משיח בנוסח "חטאתי עויתי פשעתי" כדוגמת וידוי היחיד, וכן פסק הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים פרק ב הלכה ז
ב_מב וידוי מעשרות נאמר בכל לשון שאדם מבין ולא רק בלשון הקודש
- מקור: "ולוידוי מעשר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשר שני, פרק יא, הלכה ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שווידוי מעשר נאמר בכל לשון, כדין הפרשיות הנקראות בכל לשון (וידוי מעשר, קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון, שבועת העדות ושבועת הפיקדון), כפי שפסק הרמב"ם בהלכות מעשר שני פרק יא הלכה ד
ב_מג כהן גדול צריך ללמוד ולהכין את נוסח וידוי יום הכיפורים מספר ימים קודם לכן כדי שיהא שגור בפיו
- מקור: "ולוידוי יום הכיפורים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ב, הלכה ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: כך נפסק בירושלמי וכן פסק הרמב"ם, שמפרישים את הכהן הגדול שבעה ימים קודם יוה"כ ומתרגלים אותו בקריאת הוידוי כדי שלא ייכשל בעבודה
ב_מד כל עבודות הקרבן (שחיטה, תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלה, הזייה) כשרות בזר, ורק סמיכה טעונה בעלים דווקא
- מקור: "לסמיכה לשחיטה לתנופה ולהגשה לקמיצה להקטרה למליקה לקבלה להזייה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ד, הלכה ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הדרשה בירושלמי המבחינה בין סמיכה לשאר העבודות; כך פסק הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פ"ד ה"ו) שרק סמיכה טעונה בעלים ואילו שאר העבודות המנויות כשרות אף בזר
- מקבילה בבבלי: בבלי מגילה כ ב — עבודות הקרבנות: סמיכה, שחיטה, תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלת הדם והזיה - טעונות עמ
- מקבילה בבבלי: בבלי מגילה כ ב — הקטר חלבים ואברים כשר כל הלילה, ודבר שמצוותו ביום כשר כל היום
ב_מה כהן משקה את הסוטה בבית הדין דווקא, ולא בכל מקום
- מקור: "ולהשקיית סוטה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סוטה, פרק ד, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהשקיית סוטה טעונה בית דין של שבעים ואחד, כדברי הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי מגילה כ ב — דבר שמצוותו ביום כשר כל היום, ודבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה
- מקבילה בבבלי: בבלי סוטה ח א — אין משקין שתי סוטות כאחת
ב_מו אין להפריש עגלה ערופה בשבת אלא נדחה עד לאחר השבת
- מקור: "ולעריפת העגלה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות רוצח, פרק י, הלכה ה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, שעריפת העגלה אינה נעשית בשבת שהרי אינה קבועה לזמן ואין בה דחיית שבת, וכן פסק הרמב"ם (הל' רוצח פ"י ה"ה)
ב_מז טהרת מצורע - הזאה כשרה כל היום
- מקור: "ולטהרת מצורע. גמ : כל היום כשר לקריאת המגילה דכתיב ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם. לקריאת ההלל דכתיב זה היום עשה ה נגילה ונשמחה בו. לתקיעת שופר דכתיב (במדבר פינחס כט א) יום תרועה יהיה לכם. לנטי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק יא, הלכה ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, שכל דבר הנלמד מ'יום' כשר כל היום; הרמב"ם פסק כן להלכה בהלכות טומאת צרעת פרק יא הלכה ג
- מקבילה בבבלי: בבלי מגילה כ ב — טהרת המצורע (עבודת הזיתה, טבילה שנייה ותגלחת שנייה) כשרה כל הלילה שאחרי היום השמיני
- מקבילה בבבלי: בבלי נזיר מ א — תגלחת נזיר, מצורע ולוים כשרה רק בתער, ואם גילחו שלא בתער או שיירו שתי שערות לא עשו כלום
ב_מח קצירת העומר בלילה ואף בשבת כשרה, ואינה נדחית מפני היום או מפני חילול שבת
- מקור: "כשר לקצירת העומר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז, הלכה ו, רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז, הלכה ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשטות הירושלמי שהעומר כשר משום שהוא קרבן ציבור ודוחה שבת, וכן פסק הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין ז, ו-ז)
ב_מט ספירת העומר בלילה כשרה כל הלילה, ואינה תלויה בזמן מוגבל אלא כשעת קצירת העומר
- מקור: "להקטר חלבים ואיברים. זה הכלל: דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ושמצותו בלילה כשר כל הלילה. גמ : תני כל הלילה כשר לספירת העומר. אמר רבי יוחנן (בר נפחא): דרבי אלעזר ברבי שמעון היא דרבי אלעזר ברבי שמעון אמר "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ד, הלכה ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אלעזר ברבי שמעון שכל הלילה כשר לספירה, כדברי רבי יוחנן בירושלמי; וכן פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי מגילה כ ב — עבודות הקרבנות: סמיכה, שחיטה, תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלת הדם והזיה - טעונות עמ
- מקבילה בבבלי: בבלי מגילה כ ב — הקטר חלבים ואברים כשר כל הלילה, ודבר שמצוותו ביום כשר כל היום
לתחום למקום השעורים וכיון שחשיכה יתחיל מיד לקצור וכי איפשר לו לכווין הרי יש זמן שהוא בין השמשות שהוא ספק לפיכך על כרחך שכל הלילה כשר. תנן היה מקריב מנחת העומר וניטמאה בידו אומר ומביאין לו אחרת ואם לאו שאין אפשרות להביא אחרת אומר לו הוי פיקח ושתוק דברי °רבי. °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אומר לו הוי פיקח ושתוק שאין עומר שנקצר שלא למצותו כשר דסבר °רבי אלעזר ברבי שמעון שאין העומר בא מן העלייה קצור. אמר °רבי: אתיא ד°רבי אלעזר ברבי שמעון שאמר שאין העומר בא מן העליה בשיטת °רבי עקיבה רבו של אביו דתנינן תמן כלל אמר °רבי עקיבא בן יוסף ב_נכל מלאכה שאיפשר לה לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת וכל מלאכה שאי אפשר לה להיעשות מערב שבת דוחה את השבת ואם היה מותר להביא את העומר מהעליה לא היה דוחה שבת והא תנינן מעשה שעברו יותר ממ' זוג ועיכבן °רבי עקיבה בלוד מפני שהיו מ' זוג אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו והרי מקדשים את החדש אף בלא עדים אם כן אפילו זוג אחד היה צריך לעכב ולמה דוחה שבת מכאן שמה שבדיעבד כשר לא נחשב שאפשר לעשותו הביא את העומר מקצירת היום ל°רבי אלעזר ברבי שמעון מה את עבד לה, כקצירת הלילה או כבא מן העלייה? אין תימר כקצירת הלילה — אשכחת אמר חדא פלגו נמצאתה אומר מחלוקת אחת בין °רבי אלעזר ברבי שמעון ובין רבנן דרבנן אמרין קצירת היום כקצירת הלילה ו°רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין קצירת היום כקצירת הלילה. אין תימר כבא מן העלייה אשכחת אמר תרתין פלגוון נמצאתה אומר שתי מחלוקות בין °רבי אלעזר ברבי שמעון ורבנן דרבנן אמרי קצירת היום כקצירת הלילה ו°רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין קצירת היום כקצירת הלילה רבנן אמרי הבא מן העלייה כשר ו°רבי אלעזר ברבי שמעון אומר הבא מן העלייה פסול. רבי שמעון בן לקיש° בעי קצירת העומר מהו שידחה את השבת ויקצור ביום אם לא קצרו בערב התיב רבי אביי° והתנינן מצותו לקצור בלילה ב_נאנקצר ביום כשר ודוחה השבת ולא קיבלה רבי שמעון בן לקיש° דהוא סבר שמה שאמרה הבריתא נקצר ביום כשר, הכוונה אם נקצר ביום חול ודוחה שבת, רק אם נקצר בלילה. אמר רבי אחא°: חזר בו רבי שמעון בן לקיש° והסכים שדוחה שבת מן הדא
הלכות ירושלמי מסכת מגילה דף כב. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת הגמרא. אומרת הגמרא, למדו במשנה כל הלילה כשר לספירת העומר. אומר רבי יוחנן, דרבי אלעזר ברבי שמעון. כלומר, השיטה הזאת שמותר כל הלילה לקצור את העומר היא דרבי אלעזר ברבי שמעון. דרבי אלעזר ברבי שמעון אומר כתיב, "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות", ככה הפסוק אומר. אז אומר מה הכוונה? הכוונה שהוא מתחיל לקצור, יתחיל לספור. עכשיו אם ככה, אז חייבים לומר שכל הלילה כשר לקצירת העומר, כי אם נאמר שרק תחילת הלילה כשר, אז אפילו אם לומר שהוא יצא לחוץ, כלומר צא לחוץ לתחום למקום שבו נמצאים השעורים, וכיוון שחשיכה יתחיל לקצור, וכי אפשר לו לכוין? הרי זמן שהוא בין השמשות זה ספק. כלומר, אין אפשרות לכוון בדיוק את ההרגשה של תחילת הלילה. אז לכן לפיכך כל הלילה כשר.
למדו ברייתא, היה מקריב מנחת העומר וניטמאה בידו, אז אומר ומביאין לו אחרת. ואם לאו, כלומר אם אין אפשרות להביא אחרת, אז אומר לו הוי פיקח ושתוק, זה דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אומר לו הוי פיקח ושתוק, כיוון שאין עומר שנקצר שלא למצותו כשר. סבר רבי אלעזר ברבי שמעון שאין העומר בא מן העלייה. אני חייב לקצור לצורך העומר, והעומר אם אין לנו תבואה שגדלה עדיין וצריך לקצור אותה, אז יש לנו תבואה שכבר נקצרה מקודם, אז היא לא כשרה לעומר, אז לכן תמיד אומרים לו שתוק. אני יכול למה לא קוצרים באותו יום? כנראה שלא היה.
אמר רבי: את זה שרבי אלעזר ברבי שמעון אמר שאין העומר בא מן העלייה, אתיא דרבי אלעזר ברבי שמעון בשיטת רבי עקיבה רבו של אביו. ותני נמי, כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאיפשר לה לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת, וכל מלאכה שאי אפשר לה להיעשות מערב שבת דוחה את השבת. עכשיו, אם תאמר שמותר להביא את העומר מן העלייה, אז לא היה דוחה שבת. כלומר, מזה שאני רואה שהעומר דוחה שבת, אז כנראה גם רבי עקיבא סובר שלא מביאים את העומר מן העלייה.
והא תנינן מעשה שעברו יותר ממ' זוג ועיכבן רבי עקיבה בלוד, ארבעים זוגות של עדים שרצו להעיד על החודש. רבי עקיבה עיכב אותם בלוד מפני שהיו מ' זוג. כלומר, כרגע הגמרא מבינה למה הוא עיכב אותם, מפני שהיו ארבעים זוג. כלומר, אם כל כך הרבה אנשים ראו את זה, מסתמא גם באזור של בית דין ראו את זה, אז לא צריכים לחלל את השבת. אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו מקצירת היום, כלומר, רבי עקיבא היה אומר לו כן ללכת, כן לחלל את השבת.
עכשיו הרי מקדשים את החודש גם בלי עדים. אז אם כך, אפילו זוג אחד היה צריך לעכב. אז למה הוא דוחה שבת? כי אם אתה אומר לפי רבי עקיבא שכל דבר שאפשר לעשותו בערב שבת לא דוחים אותו שבת, אז גם כאן יקרה אותו דבר. הרי אפשר לקדש את החודש גם בלי עדים. אז אם ככה, למה אם היה רק זוג אחד, רבי עקיבא כן היה מאפשר להם לחלל את השבת? אז רואים מכאן שמה שבדיעבד כשר — בדיעבד מקדשים את החודש בלי עדים — לא נחשב שאפשר לעשותו. זה לא נקרא שאפשר לעשותו. אז גם כאן, למרות שבדיעבד אפשר להביא את השעורים מן העלייה, כיוון שלכתחילה צריך לקצור, זה לא נחשב שאפשר לעשותו, ולכן מותר אפילו בשבת גם לרבי עקיבא.
שואלת הגמרא, היה מקצירת היום לרבי אלעזר ברבי שמעון מה את עבד לה? האם זה נחשב כקצירת הלילה ואז זה יהיה כשר, או כבא מן העלייה? אין תימר כקצירת הלילה — אשכחת אמר חדא פלגו בין רבי אלעזר ברבי שמעון ובין רבנן, יש רק מחלוקת אחת בין רבי אלעזר ברבי שמעון לבין חכמים. דרבנן אמרין קצירת היום כקצירת הלילה, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין קצירת היום כקצירת הלילה. עכשיו, אין תימר כבא מן העלייה, אשכחת אמר תרתין פלגוון בין רבי אלעזר ברבי שמעון ורבנן: דרבנן אמרי קצירת היום כקצירת הלילה, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין קצירת היום כקצירת הלילה — זה דבר ראשון. ודבר שני, רבנן אמרי הבא מן העלייה כשר, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר הבא מן העלייה פסול. שתי מחלוקות.
רבי שמעון בן לקיש בעי: קצירת העומר מהו שידחה את השבת ביום אם לא קצרו בערב? אנחנו יודעים שצריכים לקצור בערב וזה דוחה שבת, כי זה לכתחילה, כמו שאמרנו — למרות שבעצם בדיעבד לפי החכמים יוצאים גם מן העלייה, אבל לכתחילה צריך לקצור, לכן הוא קוצר בערב. עכשיו השאלה אם הוא לא קצר בערב, האם גם הקצירה ביום נחשב כאילו לכתחילה ולא ייקח מן העלייה, אם מותר לחלל שבת בשביל זה.
התיב רבי אביי: והתנינן מצותו לקצור בלילה, נקצר ביום כשר ודוחה השבת. כתוב מפורש שאם נקצר ביום כשר ודוחה שבת. ולא רבי שמעון בן לקיש — לא קיבל את ההסבר הזה. למה? דסבר שמה שהברייתא אמרה נקצר ביום כשר, הכוונה אם נקצר ביום חול, ודוחה שבת אם נקצר בלילה. אבל לקצור ביום אולי אסור.
📜 הדינים העולים מדף כב עמוד א
ב_נ מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אם נעשית בשבת אינה דוחה את השבת
- מקור: "כל מלאכה שאיפשר לה לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת וכל מלאכה שאי אפשר לה להיעשות מערב שבת דוחה את השבת ואם היה מותר להביא את העומר מהעליה לא היה דוחה שבת והא תנינן מעשה שעברו יותר ממ זוג ועיכבן רבי ע"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מילה, פרק ב, הלכה ז, שו"ע או"ח סימן שלא סעיף ו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה שבת, ומכאן שמילה שאפשר להכין כליה מערב שבת - הכנת הכלים אינה דוחה שבת אלא המילה עצמה בלבד דוחה, כפסק הרמב"ם והשו"ע
- מקבילה בבבלי: בבלי מנחות עב א — מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת
- מקבילה בבבלי: בבלי פסחים סט ב — הכנת חרב וסכין למילה בשבת אינה דוחה שבת, ואף מכשירי מילה כשאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים
ב_נא קצירת העומר נעשית ודוחה שבת אף לכתחילה
- מקור: "נקצר ביום כשר ודוחה השבת ולא קיבלה רבי שמעון בן לקיש דהוא סבר שמה שאמרה הבריתא נקצר ביום כשר, הכוונה אם נקצר ביום חול ודוחה שבת, רק אם נקצר בלילה. אמר רבי אחא: חזר בו רבי שמעון בן לקיש והסכים שדוחה שב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז, הלכה ז
- מצב: נפסק
- מחלוקת: ריש לקיש (בתחילה) ~ חכמים: האם קצירה בלילה בלבד דוחה שבת או אף ביום
- הכרעה: נפסק כחכמים שהעומר נקצר ודוחה שבת, וריש לקיש עצמו חזר בו מברייתא ד"כיון שחשיכה אמר להן", כדעת הרמב"ם
דתניא כיון שחשיכה אמר להן ב_נבבא השמש אומר הין בא השמש אומר הין ואם היה שבת אומר שבת היום, אומר הין. אם כך המשנה שלנו שאמרה שקצירת העומר דוחה שבת במה אנן קיימין? אם ללילה כבר הוא אמור דתנן ואם היה שבת אומר שבת היום אומר הין. אלא אם אינו עניין ללילה תניהו עניין ליום דבר שהוא דוחה את השבת ביום כגון מילה ל°רבי אליעזר בן הורקנוס מכשיריו מהו שידחו את השבת בלילה מה יש להסתפק והתנינן ב_נגהעמידו עושה חביתין לעשות חביתין קדם עלות השחר שהיו מחממים מים לצורך רבוכה. תיפתר בחול אבל בשבת לא היו מעמידין עושה חביתין עד שתנץ החמה והתנא רבי חייה בר אדא° זהו סדר תמיד לעבודת בית אלהינו בין בחול בין בשבת שאף בשבת עשו כן. וכן מהא דתנינן ב_נדקצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור בלילה אף בשבת כדי לקיים בו מצות קלי דברי °רבי מאיר. אמר רבי יוסי° בר זבידא אין מכאן ראיה שאפשר ששם התירו כיוון שכבר הותרה שבת שכבר קצרו בשבת וכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק התיב רבי יודן קפודקייא° קומי רבי יוסי° בר זבידא הגע עצמך שבא מן העלייה האם במקרה שהביא שעורים מהעליה אין קולים בשבת דמכיון שלא התחיל במצוה אין אומרים לו מרק התיב רבי יעקב בר סוסי° קומי רבי יוסה° אסי והא תנינן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש מכאן שמחללים שבת בלילה לצורך עדות שהיא ביום אמר להן: מכיון שהיום צריך ללילה והלילה צריך ליום שהרי הראיה צריכה להיות בלילה ועדות ביום, ואם לא ילך בלילה לפעמים לא יגיע ביום להעיד כמו שכולו יום. אמר רבי יוסה בי רבי בון°: ולא למפריע הוא קדוש שאף שמעידים רק ביום הרי הוא קדוש מבלילה מכיון ב_נהשהוא קדוש למפריעו הוא יום הוא לילה.
הדרן עלך פרק הקורא למפרע
פרק שלישי – בני העיר
מתני':
בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיה בית הכנסת. ג_א ביתהכנסת לוקחין תיבה, תיבה לוקחין מטפחות, מטפחות לוקחין ספרים, ספרים לוקחין תורה. אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים, ספרים לא יקחו מטפחות, מטפחות לא יקחו תיבה, תיבה לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת לא יקחו את הרחוב. וכן במותריהן.
גמ': אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ד°רבי מנחם בי רבי יוסה היא, ד°רבי מנחם בי רבי יוסה אמר רחובה של עיר יש לה קדושה, שכן מוציאין ספר תורה וקורין בו ברבים. ברם כרבנן ג_באין בו קדושה אלא עשו אותו כשאר מקום שהתפלל בו ארעי, שאם רוצה להטיל מימיו צריך להרחיק ארבע אמות. כדאמרי רבי ירמיה° ורבי שמואל בר חלף° בשם רב אדא בר אחוה°: המתפלל לא ירוק עד שיהלך ארבע אמות. ואמר רבי יוסה ברבי בון°: וכן ג_גהרוקק אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות. ותני: ג_דהמתפלל לא יטיל מים עד שיהלך ארבע אמות, וכן המטיל מים אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות. אמר רבי יעקב בר אחא°: לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות, אלא אפי' שהא כדי הילוך ארבע אמות.
אמר רבי אחא: חזר רבי שמעון בן לקיש מן הדא. דתניא, למדו במשנה, כיון שחשיכה אמר להן בא השמש, אומר הין. בא השמש, אומר הין. ואם היה שבת, אומר להם שבת היום, אומרים לו אין. הגמרא שם מסבירה שעשו את זה כנגד הצדוקים שאומרים שלא דוחה את השבת, כי הם אומרים שמה שכתוב "ממחרת השבת" זה ממחרת שבת בראשית, אז לעולם זה מוצאי שבת, אז בעצם לא דוחה שבת. וחכמים סברי שדוחה שבת כי מה שכתוב מחרת השבת הכוונה מחרת יום טוב, שפעמים שזה יוצא, מוצאי יום טוב יוצא בשבת, ולכן הכל דוחה שבת. אז לכן עושים את זה בהדגשה, בציבור. אבל בכל אופן רואים מכאן מהברייתא שדוחה שבת. אז אם כך, המשנה שלנו שאמרה שקצירת העומר דוחה שבת — מה אנן קיימין? אם ללילה כבר הוא אמור, הרי למדנו שם שהוא אומר להם "בא השמש", אומרים לו אין. אז רואים מכאן שדוחה שבת. אז מה צריך עוד פעם לחזור על זה? אלא אם אינו עניין ללילה, תניהו ליום, כלומר שגם היום דוחה שבת. אז לכן ריש לקיש חזר בו והסכים שבאמת גם קצירת היום דוחה שבת, כי זה גם כן נחשב לכתחילה יותר מאשר לקחת מן העלייה.
אומרת הגמרא שאלה כללית: דבר שהוא דוחה את השבת ביום כגון מילה לרבי אליעזר, מכשיריו מהו שידחו את השבת בלילה? הכוונה לפי רבי אליעזר שהוא סובר שמכשירי מצווה דוחים את השבת — זה מכשיר המצווה בזמן עשיית המצווה. השאלה אם זה דוחה כבר קודם, כלומר נניח אנחנו יודעים שמילה דוחה שבת וגם לפי רבי אליעזר גם מכשירי מילה דוחים שבת. אבל זה ברור לנו בשבת, ביום. השאלה אם כבר בלילה יכול לחייב את השבת בשביל מכשירי מילה.
שואלת הגמרא מה יש להסתפק? תנינן העמידו חביתין לעשות חביתין. הדוגמה שמה שקודם עלות השחר היו מעמידים את אלו שהיו מחממים את המים לצורך המנחה, אז זה כבר עדיין לילה, למרות שבעצם את מנחת חביתין מקטירים רק ביום. רואים מכאן שמותר לכאורה. תיפתר בחול — בשבת לא היו מעמידים עושי חביתין עד שצריך חמה, כי בעצם המכשירים לא דוחים.
שואלת הגמרא: רבי חייה בר אדא: זהו סדר תמיד לעבודת בית אלהינו, בין בחול בין בשבת. משמע שעשו את זה גם בשבת באותה צורה, שהם קמו כבר בעלות השחר, התחילו לחמם את המים. וכן תנינן קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו והיו מהבהבין אותו באור — כלומר היו מהבהבים אותו באור בלילה גם בשבת, כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. אז אתה רואה מכאן שכבר בלילה מחללים את השבת לצורך מצווה שהיא רק למחרת.
אמר רבי יוסי — כאן ראיה, שאפשר ששם התירו כיוון שכבר הותרה השבת. הרי הותר לקצור בשבת בלילה, וכיוון שקצרו בלילה ממילא כבר המשיכו גם להבהב את זה באור. זה שהתחיל במצוה אומר לו — תסיים אותה. התיב רבי יודן קפודקייא קומי רבי יוסי: הגע עצמך שבא מן העלייה, אנחנו יודעים שאם לא מצא קמה אז מביאים מהעלייה. עכשיו, האם במקרה כזה אם הוא מביא שעורים מהעלייה אז לא קוצרים אותם בשבת? כיוון שלא התחיל במצוה אין אומרים לו מרק? נשארה בשאלה.
התיב רבי יעקב בר סוסי קומי רבי יוסה: והא תנינן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. רואים מכאן, הרי עדות החודש זה רק ביום, והם הולכים כבר בלילה. רואים מכאן שמחללים שבת בלילה לצורך עדות שהיא ביום. אמר להן: מכיון שהיום צריך ללילה והלילה צריך ליום שכולו יום, שהרי הראייה צריכה להיות בלילה והעדות צריכה להיות ביום, שאם לא ילך בלילה לפעמים לא יגיע ביום להעיד. אז לכן התירו, זה כאילו כמו שכולו ביום.
אמר רבי יוסה בי רבי בון — הוא נותן הסבר אחר. הוא אומר: ולא הוא קדוש מכיון שהוא קדוש למפריעו הוא יום הוא לילה. כלומר, גם כשמעידים רק ביום, הרי הוא קדוש גם בלילה. אז כיוון שהוא קדוש גם למפרע, זה כאילו שלמפרע הוא יום ולילה. כלומר, כיוון שברגע שמעידים אז כבר הלילה מתקדש, זה כאילו שהם עושים את הפעולה על דבר שמצוותו בלילה ומחללים את השבת בלילה, כי נמצא הכל למפרע.
הדרן עלך פרק הקורא למפרע.
פרק ג' הלכה א'. אומרת המשנה: בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיה בית הכנסת. כלומר תמיד נוהלים בקודש שלא מורידים. בית הכנסת לוקחין תיבה, תיבה לוקחין מטפחות, מטפחות לוקחין ספרים, ספרים לוקחין תורה. אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים, ספרים לא יקחו מטפחות, מטפחות לא יקחו תיבה, תיבה לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת לא יקחו את הרחוב. וכן במותריהן. תמיד אסור להוריד בקודש, רק מעלים.
מה אמר רבי יוחנן: דרבי מנחם בי רבי יוסה היא? המשנה שאומרת שבני עיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים דמי בית הכנסת, משמע שלרחוב עצמו של העיר יש איזה קדושה. אז זה רבי מנחם בי רבי יוסה אמר רחובה של עיר יש לה קדושה, שכן מוציאין ספר תורה וקורין בו ברבים. כמו כשיש תעניות, תענית ציבור, אז מוציאים ספר תורה וקוראים בו ברבים. אז לכן הוא סובר שיש קדושה ברחוב. ברם כרבנן עשו אותו ארבע אמות — אין בו קדושה, אלא עשו אותו כשאר מקום שהתפללו בו, שאם הוא רוצה להטיל מימיו אז הוא צריך להרחיק ארבע אמות.
כי רבי ירמיה ורבי שמואל בר חלף בשם רב אדא בר אחוה: המתפלל לא ירוק עד שיהלך ארבע אמות. אמר רבי יוסה ברבי בון: וכן הרוקק אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות. תני: המתפלל לא יטיל מים עד שיהלך ארבע אמות, וכן המטיל מים אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות. מה אמר רבי יעקב בר אחא: לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות, אלא אפי' שהא כדי הילוך ארבע אמות. מספיק אם הוא עמד באותו מקום, זמן שלוקח ללכת ארבע אמות זה מספיק. שאם תאמר עד שתלך ארבע אמות בדיוק, יהיה אסור — אם אתה אומר שהמקום שהטילו מים שם, אז אסור להתפלל שם, צריך ללכת משם ארבע אמות, נמצא שלא יכול להתפלל בשום מקום, כי אף אחד יאמר אולי פעם אחר בא והטיל שם. כי בכל מקום אולי פעם הטילו מים ורצו להתפלל שם, צריך ללכת ארבע אמות, אז בעצם הוא לא יכול להתפלל בשום מקום. אז לכן יותר הגיוני שהכוונה לשהות כדי הילוך ארבע אמות ולא להתרחק ארבע אמות.
📜 הדינים העולים מדף כב עמוד ב
ב_נב קצירת העומר נעשית בליל ט"ז בניסן ודוחה את השבת אף בלילה
- מקור: "בא השמש אומר הין בא השמש אומר הין ואם היה שבת אומר שבת היום, אומר הין. אם כך המשנה שלנו שאמרה שקצירת העומר דוחה שבת במה אנן קיימין? אם ללילה כבר הוא אמור (דתנן ואם היה שבת אומר שבת היום אומר הין.) אלא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז, הלכה יא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט המשנה שקצירת העומר דוחה שבת, ומבואר בירושלמי שהדחייה חלה גם בלילה (שכן "ואם היה שבת אומר שבת היום, אומר הין"); כך פסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה יא, שקוצרים את העומר בלילה אף כשחל בשבת.
ב_נג אין להתחיל בהעמדת עושה חביתין (חימום המים למנחת חביתי כהן גדול) בשבת אלא מהנץ החמה
- מקור: "העמידו עושה חביתין לעשות חביתין (קדם עלות השחר שהיו מחממים מים לצורך רבוכה.) תיפתר בחול אבל בשבת לא היו מעמידין עושה חביתין עד שתנץ החמה והתנא רבי חייה בר אדא זהו סדר תמיד לעבודת בית אלהינו בין בחול ב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ח, הלכה יא
- מצב: נפסק
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבי חייה בר אדא: לתנא קמא בשבת מעמידין רק משתנץ החמה, ואילו רבי חייה בר אדא סובר שסדר התמיד קבוע ואחד הן בחול הן בשבת ומעמידין אף קודם הנץ
- הכרעה: נפסק כרבי חייה בר אדא, שסדר התמיד וחביתי כהן גדול אחד הוא בחול ובשבת ואין מחכים להנץ החמה, וכן הביא הירושלמי חיזוק מהמשנה, וכך פסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ח הלכה יא.
ב_נד קליית העומר על ידי אור באה בהיתר גם כשחל בשבת
- מקור: "קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור בלילה אף בשבת כדי לקיים בו מצות קלי דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי (בר זבידא) אין מכאן ראיה שאפשר ששם התירו כיוון שכבר הותרה שבת (שכבר קצרו בשב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז, הלכה יב
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי מאיר: מהבהבין באור אף בשבת כדי לקיים מצות קלי ~ רבי יוסי בר זבידא: אין מכאן ראיה, שכבר הותרה שבת בקצירה ואומרים "כיוון שהתחיל במצוה מרק"
- הכרעה: נפסק כרבי מאיר שמהבהבין באור אף בשבת, כדחיית קושיית רבי יודן קפודקייא על רבי יוסי בר זבידא, וכך פסק הרמב"ם
ב_נה היום בקידוש החודש נחשב מהבוקר ולא רק מהלילה
- מקור: "שהוא קדוש למפריעו הוא יום הוא לילה. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב הדרן עלך פרק הקורא למפרע"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק ג, הלכה טז הדרן עלך הקורא למפרע ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרמב"ם (הלכות קידוש החודש ג,טז) על פי הירושלמי שיום קדוש למפריעו - היום כולל בוקרו ולילו כיחידה אחת לעניין קביעת ראש חודש
ג_א מוכרים תשמישי קדושה כדי לעלות בקדושה אך לא לרדת ממנה
- מקור: "ביתהכנסת לוקחין תיבה, תיבה לוקחין מטפחות, מטפחות לוקחין ספרים, ספרים לוקחין תורה. אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים, ספרים לא יקחו מטפחות, מטפחות לא יקחו תיבה, תיבה לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת לא יקחו א"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יא, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן קנג סעיף ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמשנה כפשוטה, וכר' יוחנן שהלכה כר' מנחם בי ר' יוסה שרחובה של עיר יש לה קדושה, ולכן אף הרחוב בכלל סדר המכירה; כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע או"ח קנג,ב
ג_ב המתפלל בבית שאין בו קדושה חייב להתרחק ארבע אמות ממקום תפילתו לפני שירוק או יטיל מימיו
- מקור: "אין בו קדושה אלא עשו אותו כשאר מקום שהתפלל בו ארעי, שאם רוצה להטיל מימיו צריך להרחיק ארבע אמות. כדאמרי רבי ירמיה ורבי שמואל בר חלף בשם רב אדא בר אחוה: המתפלל לא ירוק עד שיהלך ארבע אמות. ואמר רבי יוסה "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יא, הלכה כא, שו"ע או"ח סימן קנד סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי בשם רבי ירמיה ורבי שמואל בר חלף בשם רב אדא בר אחוה, וכך הביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה
ג_ד המתפלל לאחר שהטיל מים, או המטיל מים לאחר שהתפלל, ימתין שיעור הילוך ארבע אמות ולא ילך בפועל ארבע אמות
- מקור: "המתפלל לא יטיל מים עד שיהלך ארבע אמות, וכן המטיל מים אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות. אמר רבי יעקב בר אחא: לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות, אלא אפי שהא כדי הילוך ארבע אמות. עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|ת"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ד, הלכה יד, שו"ע או"ח סימן צב סעיף ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יעקב בר אחא שדי בשהייה כדי הילוך ארבע אמות ואין צורך ללכת בפועל, שאם היה צריך ללכת בפועל לא יוכל להתפלל בשום מקום, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
ג_ג הרוקק במקום תפילה או קריאה בקודש - חייב להלך ארבע אמות ממקום הרוק לפני שיתפלל
- מקור: "הרוקק אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות. ותני:"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תפילה, פרק יא, הלכה טו, שו"ע או"ח סימן קנד סעיף ח, שו"ע יו"ד סימן רפב סעיף טו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהרוקק אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות ממקום הרוק, כפי שהובא ברמב"ם ובשו"ע או"ח קנד,ח ויו"ד רפב,טו