ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת יומא/הדפסה (פרק חמישי)
בימינו ואת הכף בשמאלו, מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שני הפרוכת המבדילות בין הקודש ובין קדש הקדשים, וביניהן אמה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר לא היה שם אלא פרוכת אחת בלבד שנאמר (שמות תרומה כו לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים.
גמ': תנן: הוציאו לו את הכף ואת המחתה ולא כבר תנינתה שנטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחתה ממנה גחלים? כיני מתניתא כך כוונת המשנה את הכף ואת הבזך מחתה של קטרת מהו כף מגיס כף גדולה כמו שמגיסים קדרה? אמר רבי יוסה° אסי: הדא אמרה שהבזך כלי חול הוא, דאין תימר כלי קודש דבר שקדש בכלי נפדה? שהרי בבזך היו מביאים שלושה קבין ופודים את מה שנשאר מהחפינה דאיתפלגון קטורת שפיטמה בחולין. רבי יוסי בי רבי חנינה° אמר ה_בפסולה, רבי יהושע בן לוי° אמר כשירה. מה טעמא? דרבי יוסי בי רבי חנינה°? כתיב קודש היא שתהא הווייתה בקודש. טעמא דרבי יהושע בן לוי°? קודש היא שתהא באה מתרומת הלשכה. אמר רבי יוסי ברבי בון° אתיא דרבי יוסי בן חנינה° כשמואל° בר אבא בר אבא וד רבי יהושע בן לוי° כרבי יוחנן° בר נפחא, דתנינן ה_גהמקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות ציבור, מאי דברים ראוין לקרבנות ציבור? רבי יוחנן° בר נפחא אמר קטורת. שכל שאר הדברים נמנו בפרוט במשנה רואים שיש קטורת שהיא חולין מכאן שפיטום הקטורת נעשה בחול כדעת רבי יהושע בן לוי°. אמר רבי הושעיה° תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת, וד רבי יוסי בי רבי חנינה° כשמואל° בר אבא בר אבא, דאמר רב הונא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא מכתשת שבא פיטמו את הקטורת עשו אותה כלי שרת לקדש. אמר רבי יוסה ברבי בון° אמרה רבי חונה° קומי רבי יוסי° בר זבידא דבר שקדש בכלי שרת קדושת הגוף נפדה? אז איך פודים את מותר הקטורת אמר ליה ולא דשמואל° בר אבא בר אבא היא? והרי שמואל° בר אבא בר אבא אמר קל הוא במותר שתנאי בית דין שהמותר לא יתקדש קדושת הגוף גמורה ואפשר יהיה לפדותו. דאיתפלגון כבשים שהוכנו לצורך תמידים ה_דהותירו תמימים אחרי ראש חדש ניסן, שמואל° בר אבא בר אבא אמר נפדין כתמימים שתנאי בית דין שיפדו, ורבי יוחנן° בר נפחא אמר נפדין כפסולי המוקדשים וירעו עד שיסתאבו. הותירו שעירים כגון שעירי ראשי חדשים
ועל פי המשנה: הוציאו לו את הכף ואת המחתה, וחפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף — הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו, וכך היתה מידתן. נטל את המחתה של הגחלים בימינו ואת הכף בשמאלו, כן? המחתה של הגחלים בימינו כי זה יותר כבד.
מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שני הפרוכת המבדילות בין הקודש ובין קדש הקדשים, וביניהן אמה. רבי יוסי אומר לא היה שם אלא פרוכת אחת בלבד שנאמר והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים.
ולא כבר תנינתה נטל את המחתה ועלה לראש המזבח? אז למה עוד פעם לוקח את המחתה?
כיני מתניתא את הכף ואת הבזך. כלומר פה מדובר על מחתה שבה לוקח גחלים, אלא כף - מחתה מיוחדת של קטורת והיא נקראת בזך.
מהו כף? מגיס - כמו מעין כף גדולה כמו זו שמגיסים בה את הקדירה. אמר רבי יוסה: הדא אמרה כלי חול הוא - המחתה של הקטורת הייתה כלי חול. אין תימר כלי קודש דבר שקדש בכלי? אנחנו יודעים הרי שאחרי שהכהן חופן אז מה שנשאר היו פודים. אז איך אפשר לפדות את זה אם הכלי עצמו הוא קודש? אז כביכול כל מה שנכנס לתוכו נקדש קדושת הגוף. אז איך אפשר לפדות אותו?
דאיתפלגון פיטמה בחולין. רבי יוסי בי רבי חנינה אמר פסולה, רבי יהושע בן לוי אמר כשירה. מה הייתה דעת רבי יוסי בי רבי חנינה? למה הוא אומר שזה פסול? קודש היא שתהא בקודש. כלומר, כל המעשים שלה צריכים להיות בקודש. מה הייתה דעת רבי יהושע בן לוי? למה הוא אומר שזה כשר? קודש היא שתהא באה מתרומת הלשכה - עושים את זה בחול אבל קונים את זה מכספי תרומת הלשכה.
אמר רבי יוסי ברבי בון אתיא דרבי יוסי בן חנינה כשמואל שהוא אומר שזה פסול. ודרבי יהושע בן לוי כרבי יוחנן, דתנינן המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות ציבור. כן, מהי דברים ראויים לקרבנות ציבור? הרי המשנה שם מנתה את כל הדברים האחרים, כל הסוגים מנתה. אז מה עוד נשאר?
רבי יוחנן אמר קטורת. רואים ככה שיש קטורת שהיא חולין, כי אם אדם יכול להקדיש את זה, כן, אז סימן שזה היה חולין קודם. מכאן שקטורת נעשתה בחול כדעת רבי יהושע בן לוי.
אמר רבי הושעיה תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת. כן, אמרנו שאת מותר הקטורת היו בעצם מוחלים על השכר של האומנים מבית אבטינס ולאחר מכן חוזרים וקונים את זה מכספי תרומת הלשכה. אז אותו אדם כנראה היה מבית אבטינס והוא קיבל את הקטורת בשכרו, ובשלב הזה שאצלו היא חולין. אבל בעצם כל המעשים שלה היו בקודש.
דאמר רב הונא שמואל - מכתשת שבה פטמו את הקטורת עשו אותה כלי שרת לקדש. כלומר, מההתחלה כל המעשים של הקטורת היו כולם בקודש.
אמר רבי יוסה ברבי בון רבי חונה קומי רבי יוסי דבר שקדש בכלי נפדה? כלומר, כבר מההתחלה אם אתה אומר שהמכתשת שפטמו את הקטורת עשו אותה כלי שרת, אז אם זה ככה כל מה שנכנס בתוכה קדש. אז דבר שקדש בכלי, כן, נפדה? הרי חלה עליו קדושת הגוף, אז איך פודים את מותר הקטורת?
אמר ליה דשמואל שמואל אמר קל הוא במותר. שתנאי בית דין שהמותר לא יתקדש בקדושת הגוף ואפשר לפדות אותו, כן. כן, איפה ראינו את זה?
דאיתפלגון הותירו - כבשים שהוכנו לצורך תמידים והותירו תמימים. כלומר, אם אנחנו יודעים שבפסח, בארבעה עשר בניסן, מתחילים לקנות קורבנות מתרומת הלשכה חדשה. אז אם לפני כן הכינו כבשים לצורך תמידים ונשארו כבשים תמימים ועבר אחד בניסן, עכשיו צריך קורבנות חדשים. אז מה עושים איתם?
שמואל אמר נפדין, כי תנאי בית דין שייפדו. ורבי יוחנן אמר נפדין כפסולי מוקדשים. הותירו שעירים - ונמשיך לראות אותו דבר אצל שעירים.
📜 הדינים העולים מדף כד עמוד ב
ה_ב פרה אדומה שקנאה מכספי חוץ (לא מתרומת הלשכה) שנעשתה בה מלאכה - כשרה או פסולה?
- מקור: "פסולה, רבי יהושע בן לוי אמר כשירה. מה טעמא? דרבי יוסי בי רבי חנינה? כתיב קודש היא שתהא הווייתה בקודש. טעמא דרבי יהושע בן לוי? קודש היא שתהא באה מתרומת הלשכה. אמר רבי יוסי ברבי בון אתיא דרבי יוסי בן חנ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות כלי המקדש, פרק ב, הלכה ו
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי יוסי בי רבי חנינה (שמואל): פסולה, דבעינן הוייתה בקודש ~ רבי יהושע בן לוי (כרבי יוחנן): כשירה, דבעינן שתבוא מתרומת הלשכה בלבד
- הכרעה: נפסק כרבי יהושע בן לוי, שהפרה כשרה כל שבאה מתרומת הלשכה ואין צריך שתהא הוייתה בקודש; הרמב"ם פסק כן להלכה (הל' כלי המקדש פ"ב ה"ו)
ה_ג פיטום הקטורת האם נעשה בחול או בקדושה
- מקור: "המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות ציבור, מאי דברים ראוין לקרבנות ציבור? רבי יוחנן (בר נפחא) אמר קטורת. (שכל שאר הדברים נמנו בפרוט במשנה) רואים שיש קטורת שהיא חולין מכאן שפיטום הקטורת נעשה בחו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ערכין וחרמין, פרק ה, הלכה י
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: ריב"ל ~ שמואל: ריב"ל סובר שפיטום הקטורת נעשה בחול, כראיה מדברי המשנה על קטורת חולין בנכסי מקדיש; שמואל (ורבי הושעיה) מפרשים שהקטורת שנמצאה חולין היא זו שנטל אומן בית אבטינס בשכרו, ואין הכרח שהפיטום נעשה בחול
- הכרעה: נפסק כשמואל שהפיטום כולו נעשה בקדושה, ואין ראיה מהמשנה לסתור זאת, כפי שדחה רבי הושעיה את ראיית ריב"ל
ה_ד כבשים תמימים שהותירו אחר ראש חודש ניסן נפדים כבעלי מום ואינם רועים עד שיסתאבו
- מקור: "הותירו תמימים אחרי ראש חדש ניסן, שמואל (בר אבא בר אבא) אמר נפדין כתמימים (שתנאי בית דין שיפדו), ורבי יוחנן (בר נפחא) אמר נפדין כפסולי המוקדשים (וירעו עד שיסתאבו). הותירו שעירים (כגון שעירי ראשי חדשים)"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שקלים, פרק ד, הלכה יא
- מצב: נפסק
- מחלוקת: שמואל בר אבא בר אבא ~ רבי יוחנן: שמואל אומר נפדין כתמימים (מדין תנאי בית דין), רבי יוחנן אומר נפדין כפסולי המוקדשים וירעו עד שיסתאבו
- הכרעה: נפסק כרבי יוחנן, שכן הלכה כמותו לגבי שמואל, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שקלים פרק ד הלכה יא
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים ז א — תמימים שהופרשו לחטאת ונתכפרו בעליהם - נפדים
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא סה ב — קרבנות ציבור הבאים באחד בניסן מצוה להביאם מתרומה חדשה, ואם הביא מן הישן יצא אלא שחסר מצוה
על דעתיה דשמואל° בר אבא בר אבא אם עולה שהיא כליל נפדית לא כל שכן חטאת? על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא התפלגון רבי זעירא° ורבי שמואל בר רב יצחק°. רבי זעירא° אמר ירעו, רבי שמואל בר רב יצחק° אמר מקייצין בהן את המזבח בהם עצמן בלא פדיון. וקשיא יש חטאת שקריבה עולה? אמר רבי יוסה° אסי: שנייא היא שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה. אמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי תנאי בית דין הוא על המותר שיקרבו עולות. כתיב (ויקרא ויקרא ב ב) וקמץ משם מלא קומצו משמנה ומסלתה וכתיב (ויקרא צו ו ח) והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה מלא קמצו. ה_היכול מלא קומצו מבורץ מבצבץ מכל צד? תלמוד לומר בקמצו ולא יותר. אי בקמצו יכול שכמה שפחות עדיף ויקמוץ בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר מלא קומצו. הא כיצד? חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת ומוחק באצבעו באגודל מלמעלן ובזרת ומלמטן. תמן גבי קמיצת המנחות את אמר שמה שכתוב מלא קומצו מלמד שחסר פסול ובקמצו מלמד שיתר פסול ולכן חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת ומוחק באצבעו באגודל מלמעלן ובזרת ומלמטן, והכא גבי חפינה נאמר רק מלא חפניו האם נדרוש שצריך להיות מבורץ? רבי יעקב בר אחא° ורבי סימון° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי° אף בחפינה בין יתר בין חסר פסול דילפינן גזרה שווה מלא מלא, מה להלן קומץ החסר או יתר פסול אף הכא קומץ החסר או יתר פסול.
בדף הקודם ראינו מחלוקת לגבי כבשים שהוכנו לצורך תמידין והותירו, כלומר אם נשארו אחרי ראש חודש ניסן, הרי אחרי ראש חודש ניסן צריכים כבר להביא קורבנות מהתרומה החדשה. אז הקורבנות האלה בעצם אי אפשר להקריב אותם. אז מה עושים איתם? שמואל אמר נבדים תמימים, כי הוא אומר שזה תנאי בית דין שייפדו. אבל רבי יוחנן אמר הם נבדים כי משעה שהוקדשו, הוא צריך שיסתאבו ויקיץ בהם המזבח.
עכשיו השאלה מה קורה אם הותירו שעירים? כלומר נניח היו שעירים של ראשי חודשים שנשארו. על דעתיה דשמואל אם עולה נפדית לא כל שכן חטאת? כלומר על דעת שמואל, אם הוא סובר שעולה קלה נפדית, אז כל שכן חטאת שהיא תיפדה. אבל על דעת רבי יוחנן זה תלוי. רבי זעירא אמר, במקרה כזה, במקרה של שעירים שזה חטאת, אז זה ירעו עד שיסתאבו. ורבי שמואל בר רב יצחק אמר בה את המזבח, כלומר מקייצים את המזבח, מקריבים אותם בלי פדיון בתור עולות.
וקשיא יש חטאת קריבה עולה? הרי זה בעצם מוקדש לחטאת. אמר רבי יוסה: שנייא היא שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה. כלומר קורבנות ציבור עד השחיטה אינם נקבעים, ולכן אפשר לשנות את זה מקורבן אחד לקורבן אחר. אמר רבי חייא: תנאי בית דין הוא שהמותר, שכשייקרבו עולות. כלומר יש איזה תנאי בית דין שכל מותר בקורבנות יקרב בעצם בתור עולות. ולכן למרות שזה הוקדש לשם חטאת, אפשר להקריב אותם בתור עולות.
עוד אתה אומר, הכתיב "מלא קומצו" והכתיב "בקמצו" - אז מלא קומצו, יכול מלא קומצו מבורץ? כלומר שבעצם יבצבץ מכל הכיוונים. תלמוד לומר בקמצו, בקמצו ולא יותר. אם בקמצו, יכול שכמה שפחות עדיף, יקמוץ בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר מלא קומצו. הא כיצד? חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת. כלומר את כל הארבע אצבעות מקפל לכף היד, וככה בעצם קומץ, ולאחר מכן מוחק באצבעו מלמעלן למטן, כלומר באגודל מלמעלה ובאצבע מלמטה.
אומרת הגמרא: תמן לגבי קמיצת המנחות אתה אומר שמה שכתוב מלא קומצו זה מלמד שחסר פסול, ובקמצו מלמד שיתר פסול. אבל לגבי חפינה נאמר גם כן מלוא חופניו. אז האם גם כאן נדרש שצריך להיות מבורץ? אתה אומר, רבי יעקב בר אחא ורבי סימון אמרו בשם רבי יהושע בן לוי: גם בחפינה מה להלן קומץ החסר פסול קומץ החסר פסול. למה? כי הרי גזרה שווה בין מלא ומלא - מלוא קומצו ומלוא חופניו. מה להלן קומץ חסר או יתר פסול בקמיצה, אף בחפינה חסר או יתר פסול.
📜 הדינים העולים מדף כה עמוד א
ה_ה יש לקמוץ מנחה בכף מלאה בדיוק - לא חסרה ולא יתרה, בסגירת האגודל והזרת על פס היד
- מקור: "יכול מלא קומצו מבורץ (מבצבץ מכל צד)? תלמוד לומר בקמצו (ולא יותר). אי בקמצו יכול (שכמה שפחות עדיף) ויקמוץ בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר מלא קומצו. הא כיצד? חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת ומוחק באצבעו (באגוד"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק יג, הלכה יג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כברייתא בירושלמי הנלמדת מ"בקמצו" ו"מלא קומצו" - חסר פסול ויתר פסול, לכן חופה פס ידו במחבת ומרחשת ומוחק באצבעותיו מלמעלה ומלמטה; כך פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא מז א — הקומץ בקמיצת המנחה נעשה על ידי חיפוף שלוש אצבעותיו (אצבע, אמה וקמיצה) על פיסת ידו
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא מז ב — כהן גדול החופן קטורת ביום הכיפורים צריך לחפון "כדרך שבני אדם חופנים" (כדחפני אינשי), ואם ח
חפנים מהו ה_ושיעשו ככלי שרת לקדש? ולא יהיה לקטרת פדיון אם נפסלו ואם נשפך לארץ חוזר ואוספו והוא כשר כתיב (ויקרא אחרי מות טז יב) ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטרת דקה והביא מבית לפרכת ה_ז אחר מהו שיחפון ויתן לתוך חפניו? האם ולקח הולך רק על הגחלים, אבל הקטורת אחר יכול לתת לו. או שלקח נאמר גם על הקטורת וצריך שהוא בעצמו יקח מהו שיעשה מדה לחפניו? שיעשה כלי במידת חפניו ואותו ימלא הכף שבה הוא מניח את החפינה האם היו רק שלושה קטן בינוני וגדול דבכל חפנים משערין ממוצע או אין משערין אלא בחפניו ויצטרכו כלי לכל כהן? רבי יהושע בן לוי° שאל חפן ומת ה_חאחר מהו שיכנס בחפניו? עונה הגמרא שהכל תלוי בשאלה הראשונה האם יש מצוות חפינה או מדין קידוש כלי אין תימר חפנים עשו אותן ככלי שרת לקדש זה ודאי רק בחפניו של מקטיר ואם כך הדא אמרה: חפן ומת ה_טאין אחר נכנס בחפניו ואין אחר חופן ונותן לתוך חפניו ועושין מדה לחפניו שאף זה כלי שרת ואין משערין בכל חפנים. אין תימר חפנים לא עשו אותן ככלי שרת לקודש אלא שיש מצווה מיוחדת לחפון הדא אמרה: חפן ומת אחר נכנס בחפניו אחר חופן ונותן לתוך חפניו ואין עושין מידה לחפניו. תנן: הוציאו לו את הכף ואת המחתה וחפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו וכך היתה מידתן אפילו כבן קמחית שהיתה ידו מחזקת כארבעת קבין והקטן לפני קוטנו בכלי קטן אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים. הילוך הדם בזר מהו? חזקיה° אמר הילוך בזר כשר, רבי ינאי° הכהן אמר ה_יהילוך בזר פסול אף שאינו מעכב. מתניתא פליגא על רבי ינאי° הכהן דתני ה_יאקיבל בימינו ונתן בשמאלו יחזיר לימינו ולא נפסל בכך.
שואלת הגמרא: חפנים מהו ככלי שרת לקדש? ואז בעצם לקטורת לא יהיה תיקון אם יפסלו. עוד שאלה: אחר מהו שיחפון ויתן לתוך חפניו? האם דווקא חופניו שלו, או שאפילו אם מישהו אחר עשה את זה זה בסדר, אבל צריך שיהיה במצוות חפינה. עוד שאלה: מהו שיעשה מדה לחפניו? כלומר שיעשה כלי במידה של חפניו, ואז ביום הכיפורים הוא לא יחפון, אלא פשוט ימלא את הכלי הזה. עוד שאלה: בכל חפנים משערים או אין משערים אלא בחפניו? כלומר האם היו כלים לפי מידתו של כל כהן וכהן, או שמכינים שלושה כלים ממוצעים - אחד גדול, אחד קטן ואחד בינוני.
רבי יהושע בן לוי שאל: חפן ומת, אחר מהו שיכנס בחפניו? כלומר אם הכהן הגדול חפן והניח את זה בכלי, ולאחר מכן מת, האם כהן חדש שבא במקומו יכול להיכנס עם החפינה של הקודם? הגמרא מבינה שבעצם הכל תלוי בשאלה הראשונה - אם יש בכלל מצוות חפינה, וגם האם לחפינה יש דין קידוש כמו כלי.
אין תימר חפנים עשו אותן ככלי שרת לקדש, הדא אמרה: חפן ומת אין אחר נכנס בחפניו, אין אחר חופן ונותן לתוך חפניו, ועושין מדה לחפניו, ואין בכל חפנים. כי גם זה כלי שרת, אין הבדל בין אם הוא יחפון בכלי שרת בידיים שלו או יחפון בכלי שרת אחר, וגם משערים שיהיה בדיוק בגודל של חפניו.
אין תימר חפנים לא עשו אותן ככלי שרת לקודש, הדא אמרה: חפן ומת נכנס בחפניו, אחר חופן ונותן לתוך חפניו, ואין עושין מידה לחפניו. לא צריך כלי בדיוק במידה של חפניו, אלא משערים בכל החפנים, כי בעצם מה שצריך זה מצוות חפינה. מספיק שאדם אחד עשה מצוות חפינה, וכבר יצא ידי חובה, ואפשר להשתמש בקטורת הזאת.
הגדול לפי גודלו אפילו כבן קמחית שהיתה ידו מחזקת כארבעת קבין, והקטן לפני קוטנו אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים. עשו בעצם שלושה כלים כאלה - אחד גדול מאוד, אחד קטן מאוד ואחד בינוני, ולפי זה בעצם הלכו.
אומרת הגמרא: הילוך בזר מהו? כלומר אם זר הוליך את הדם. הרי ההילוך לכאורה אינו חובה, אין חובה להוליך, אז אם זה ככה אולי לא יפסול. אבל חזקיה אמר הילוך בזר כשר, רבי ינאי אמר הילוך בזר פסול. כלומר, למרות שזה לא מעכב, אבל בכל זאת אם הזר עשה את זה - פסול.
מתניתא פליגא על רבי ינאי, דתני: קיבל בימינו ונתן בשמאלו יחזיר לימינו. כלומר הרי יד שמאל פוסלת, אבל אם קיבל בשמאלו מחזיר לימינו ולא נפסל, כי ברגע שהוא מעביר את זה לימין זה לא נחשב כהולכה בזר. והגמרא מתרצת: ששמאלו כלפי פנים. כלומר יד שמאל הייתה לכיוון המזבח, אז בעצם הוא לא הלך לכיוון המזבח, אלא הפוך - הרחיק את זה מהמזבח, ולכן לא היתה כאן הלכה ביד שמאל, ולכן זה כשר.
📜 הדינים העולים מדף כה עמוד ב
ה_ו כלי שרת אינו מקדש קטורת שנשפכה לארץ ואינה נפדית אלא נאספת וכשרה להקטרה
- מקור: "שיעשו ככלי שרת לקדש? ולא יהיה לקטרת פדיון אם נפסלו (ואם נשפך לארץ חוזר ואוספו והוא כשר) (כתיב) ( (ויקרא אחרי מות טז יב)) ירו"מ-ביאור|ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה ומלא חפניו קטרת דקה והביא "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ה, הלכה כח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהקטורת שנשפכה לארץ נאספת וכשרה, כדרשת "ולקח מלא המחתה... ומלא חפניו קטרת" - כפי שפסק הרמב"ם
ה_ז הכהן הגדול חייב לחפון את הקטורת בעצמו בחפניו, ואין אחר יכול לחפון ולתת לתוך חפניו
- מקור: "אחר מהו שיחפון ויתן לתוך חפניו? (האם ולקח הולך רק על הגחלים, אבל הקטורת אחר יכול לתת לו. או שלקח נאמר גם על הקטורת וצריך שהוא בעצמו יקח) מהו שיעשה מדה לחפניו? (שיעשה כלי במידת חפניו ואותו ימלא) הכף שב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ה, הלכה כח
- מצב: לא נפסק
- הכרעה: הירושלמי מעלה בעיא ולא פושט; הרמב"ם פסק שהחפינה נעשית ביד הכהן הגדול עצמו ואין אחר ממלא לו, מחמת חשש שלא ימעט או ירבה בשיעור החפינה
ה_ח כהן שחפן קטורת ומת - האם רשאי כהן אחר להיכנס בחפניו של הראשון להקטירה
- מקור: "אחר מהו שיכנס בחפניו? (עונה הגמרא שהכל תלוי בשאלה הראשונה האם יש מצוות חפינה או מדין קידוש כלי) אין תימר חפנים עשו אותן ככלי שרת לקדש (זה ודאי רק בחפניו של מקטיר ואם כך) הדא אמרה: חפן ומת"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ה, הלכה כח
- מצב: לא נפסק
- הכרעה: הירושלמי מכריע שחפן ומת נכנס אחר בחפניו, משום שהחפינה עשאה ככלי שרת המקדש את הקטורת, אך הרמב"ם השמיט דין זה בהלכה כח
ה_ט כהן גדול שחפן קטורת יום הכיפורים ומת - האם כהן אחר יכול להיכנס בחפינה שנעשתה, או שצריך לחפון מחדש
- מקור: "אין אחר נכנס בחפניו ואין אחר חופן ונותן לתוך חפניו ועושין מדה לחפניו (שאף זה כלי שרת) ואין משערין בכל חפנים. אין תימר חפנים לא עשו אותן ככלי שרת לקודש (אלא שיש מצווה מיוחדת לחפון) הדא אמרה: חפן ומת אח"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ה, הלכה כח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הברייתא בירושלמי שאין אחר נכנס בחפניו של הראשון ואין אחר חופן ונותן לתוך חפניו, שכן חפינה זו כלי שרת ומקדשת מדתה ואינה ניתנת להשלמה או להעברה מכהן לכהן, כפי שפסק הרמב"ם
ה_י הולכת אברי הקרבן על ידי זר לבית השריפה - האם פוסלת
- מקור: "הילוך בזר פסול (אף שאינו מעכב). מתניתא פליגא על רבי ינאי (הכהן) דתני"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק א, הלכה כז
- מצב: נפסק
- מחלוקת: מתניתא ~ רבי ינאי: מתניתא סוברת שהילוך בזר פסול (אף שאינו מעכב את הקרבן), ורבי ינאי הכהן תני שאינו פוסל
- הכרעה: נפסק כמתניתא דפליגא על רבי ינאי, שהילוך בזר פוסל, כפי שהביא הרמב"ם להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים טו א — הולכה שלא ברגל (הולכה רבתי) של דם הקרבן פסולה
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים טו א — הוליך זר את הדם בהולכה רבתי והחזירו כהן וחזר והוליכו הכהן - הדם כשר או פסול
ה_יא קבלת דם בימין ונתינתו בשמאל בטעות - מהו הדין כשמחזיר לימין להולכה למזבח
- מקור: "קיבל בימינו ונתן בשמאלו יחזיר לימינו (ולא נפסל בכך). עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|ירושלמי מאיר יומא כו ושמאלו שמעביר לימינו לא כהולכת זר היא? תיפתר שהיתה שמאלו כלפי לפנים (לצד המזבח שכשמחזיר לימין "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק א, הלכה כד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אבא: כשמעביר מהשמאל לימין אין זה כהולכה בזר וגם לא כהילוך שמאל פסול, כיון שאין זו הולכה ממש אלא תיקון בעלמא ("שהיא מאיליו"), ולכן הדם כשר; הרמב"ם פסק כן להלכה בהלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה כד.
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים לב א — כהן כשר שקיבל את הדם והעבירו לכהן פסול, יחזיר הכשר ויקבל שוב
ושמאלו שמעביר לימינו לא כהולכת זר היא? תיפתר שהיתה שמאלו כלפי לפנים לצד המזבח שכשמחזיר לימין מתרחק מהמזבח ולא מוליך. אמר רבי אבא°: ואפילו תימר כלפי לחוץ שניא היא הילוך בזר ושנייא היא שמאל שהיא מאיליו שהוליך את יד ימין לשמאל ויד שמאל במקומה עמדה והניחה לתוך יד ימין. רבי זעירה° אמר ה_יבפשיטת יד לא עשו אותה כהילוך שאין הילוך אלא ברגליו לכן יכול להחזיר משמאל לימין. מתניתא פליגא על רבי ינאי° הכהן דתני ה_יגנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר אף שהדם התגלגל על הרצפה לכוון המזבח והיתה הולכה. אמר רבי ביבי° תיפתר שהיה מתגלגל כלפי חוץ. אמר רבי אבא° ואפילו תימר כלפי פנים שנייא היא הילוך בזר שנייא שהיא נשפך שהוא הילוך מאיליו כדאמר רבי זעירה° פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך שאין הילוך אלא ברגלים. מתניתא פליגא על רבי ינאי° הכהן דתני נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו והרי שמאל דינו כזר? שנייא היא שאינו יכול לעשותו אחרת כיצד יעשה? יתלה אותו בזרוע אינה דרך כבוד ויחליף שהקטורת שהיא עיקר ובה יש מצוות הולכה תהיה בימין, והגחלים שהם רק מכשירי מצווה יהיו בשמאל, כיוון שכשחתה גחלים המחתה היתה ביד ימין חייב להשאירה בימין? דסברין מימר אם החליף פסול ולמה לא יאחז את המחתה בשמאלו ויאחז כלי אחר בימינו ויחתה גחלים לתוך המחתה כמו שלמדנו שבשאר הימים אם החתי מימינו לשמאלו כשר ואמר אוף כאן ביום הכיפורים ויחתי מימין לתוך המחתה שהיא בשמאל ולא יצטרך להחליף יד ביום הכיפורים אם החתי פסול דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש ולקיחה בימין ואם החליף פסול. ברם הכא בשאר ימות השנה אם החתי כשר אם החליף פסול. הכל מודין שאם הכניסן לכף ומחתה אחת אחת כיפר אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה על איזה מהן הוא עובר? נפקא מינא אם הראשונה הייתה שוגג והשניה מזיד חברייא אמרי על האחרונה. אמר להם רבי יוסי° בר זבידא אומר לו לכהן גדול היכנס עם המחתה לעשות עבודת היום ואת אמר הכין אלא על הראשונה. אם נטמא בעזרה צריך לצאת מיד תמן תנינן ה_ידהשתחוה או ששהא כדי השתחויה בא לו בארוכה חיב בקצרה פטור על איזו מהן הוא עובר? כגון שבקצרה יוצא בעשרה רגעים ובארוכה בעשרים נפקא מינא אם חלק היה בשוגג וחלק במזיד חברייא אמרי על העשרה רגעים האחרונים שהרי עשרה רגעים ראשונים גם אם היה הולך בקצרה היה שוהה כך. אמר להם רבי יוסי° בר זבידא הרי אחרי עשרה רגעים במקום שבו הוא עומד אומר לו צא ואת אמר הכין אלא על הראשונים. תנן: מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שני הפרוכת המבדילות בין הקודש ובין קדש הקדשים וביניהן אמה. אמר רבי הילא° אילעא: זכר לדבר כהיא דתנינן תמן במסכת מידות ה_טואמה טרקסין ועשרים אמה לבית קודש הקדשים מהו אמה
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת יומא, דף כ"ו. בדף הקודם שאלנו, הילוך של אדם בזר מהו? אמרנו שחזקיה אמר שהילוך בזר כשר ורבי ינאי אמר שהילוך בזר פסול, למרות שבעצם הילוך לא מעכב. ואמרנו שהמשנה, מצאנו ברייתא שחולקת על רבי ינאי, שלמדנו קיבל בימינו אבל נטל משמאלו, יחזיר לימינו ולא נפסל בכך. למרות שבעצם שמאל זה לכאורה כמו זר. ואמרה הגמרא תיפתר שהיתה שמאלו כלפי לפנים. כלומר, הייתה לכיוון המזבח דווקא, ואז כשהוא מעביר את זה לימין הוא לא מוליך לכיוון המזבח, אלא הפוך - הוא מרחיק מהמזבח. אז בעצם לא הייתה הולכה בשמאל.
אומר רבי אבא: ואפילו תימר כלפי לחוץ, כלומר אפילו אם להגיד שהיד שמאל הייתה כלפי חוץ ואז בעצם הוא הוליך את זה לכיוון המזבח, שניא היא הילוך בזר ושנייא היא מאיליו. כן? יכול להיות שכאן בעצם השמאל נשארה במקומה ואת יד ימין הוא הביא לכיוון יד שמאל. בעצם עוד לא הייתה הולכה. כלומר יד שמאל הייתה יותר רחוקה מהמזבח, אבל הוא לא הביא אותה לכיוון יד ימין, לכיוון המזבח, אלא הפוך. הוא הוליך את יד ימין אליה ואז בעצם לא הייתה הולכה בשמאל.
רבי זעירה אמר פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך, שאין הילוך אלא ברגליו, ולכן בעצם יכול להחזיר משמאל לימין. כלומר, אפילו אם השמאל הייתה רחוקה מהמזבח וימין הייתה קרובה, והוא העביר את זה באמת עם יד שמאל לימין, אבל בכל זאת זה לא נקרא הילוך כי הילוך זה רק ברגליו.
ואמרה הגמרא מתניתא פליגא על רבי ינאי, דתני נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר. למרות שבעצם אדם הרי התגלגל - יש אפשרות שהתגלגל ברצפה לכיוון המזבח. אז זו הלכה. אמר רבי ביבי תיפתר שהיה מתגלגל כלפי חוץ. אפשרות אחת שהיה שיפוע כלפי חוץ, ואז בעצם לא התגלגל לכיוון המזבח, אלא הפוך החוצה, אז לכן לא הייתה הולכה כזו. ואמר רבי אבא ואפילו תימר כלפי פנים, שנייא היא הילוך בזר, שנייא שהיא הילוך מאיליו. כי אמר רבי זעירה פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך שאין הילוך אלא ברגליים. כי הוא אמר כמו שאמרנו שאין הילוך אלא ברגליים, ולכן אפילו אם הוא העביר עם יד שמאל לכיוון יד ימין וזה לכיוון המזבח זה לא נקרא הולכה, כי הולכה זה רק ברגליים. אז גם כאן שזה זרם על הרצפה לכיוון המזבח זה לא נקרא הולכה.
אמרה הגמרא מתניתא פליגא על רבי ינאי, דתני נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. והרי שמאל דינו כזר. אז רואים מכאן שזר שעבד, שהוליך, אז לא נפסל. ואומרים שנייא היא - שאין דרך אחרת. הרי הוא חייב לקחת גם את המחתה עם הגחלים וגם את הכף. אז אחד מהם חייב להיות ביד שמאל. כיצד יעשה? יתלה אותו בזרוע, כלומר יחזיק את המחתה ביד ימין ואת הכף יתקע מתחת לבית השחי וככה יחזיק את זה בזרוע. אינה דרך כבוד.
עכשיו ויחליף - שואלת הגמרא, אוקיי, בסדר, אבל למה שיחליף? הרי הקטורת זה העיקר, ובמצוות קטורת יש מצווה שראשית - בימין, שהגחלים שהם רק מכשירי מצווה יהיו בשמאל. אומרת הגמרא לא, כיוון שכשהוא חתה את הגחלים אז המחתה הייתה ביד ימין, אז הוא חייב להשאיר אותה בימין. סברין מימר אם החליף פסול. כן? כלומר, ברגע שהוא מחליף את היד שבה חתה, אז בעצם זה יהיה פסול.
שואלת הגמרא, אז אוקיי, אז למה לא יאחז את המחתה בשמאלו כל הזמן, הוא לא יחליף, ויאחז כלי אחר בימינו ויחתה גחלים לתוך המחתה כמו שעושים בשאר הימים? כן? כמו ששאר הימים הרי מחתים בגחלים ושם ההלכה היא שאם הוא מחתה מימין לתוך הכלי שנמצא ביד שמאל אז זה כשר. אז גם כאן אומר בימי הכיפורים שיחתה בימין, יקח גחלים עם כלי אחר ביד ימין, אבל המחתה תמיד תישאר ביד שמאל והוא ישפוך לתוכה, ואז בעצם הוא לא יצטרך להחליף יד. אומרת הגמרא לא, אם החתי מימינו לשמאלו כשר - בימי הכיפורים אם החתי פסול. כן, כלומר הוא חייב לחתות באותו יום באותו כלי שבו הוא לוקח, כי הלקיחה עצמה היא בימין, ואם הוא החליף זה יהיה פסול. אבל בשאר הימים אם החתי כשר, יכול לחתות בכלי אחר ולשפוך לתוך הכלי שנמצא ביד שמאל, כי כל האיסור שם הוא רק להחליף את היד של המחתה, אבל החיתוי עצמו יכול להיות בכלי אחר.
אומרת הגמרא הכל מודין שאם הכניסן אחת אחת כיפר, כלומר אם הוא הכניס בהתחלה עם המחתה עם הגחלים והניח אותה בתוך קודש הקודשים, לאחר מכן יצא וחזר והביא את הכף והכניס גם כן. אז כל מודים שבעצם הוא כיפר, אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה. כן, כניסה יתרה יש פה. אז שואלת הגמרא על איזה מהן הוא עובר? על הראשונה שהוא הכניס את הגחלים או על השנייה שהוא הכניס את הקטורת. כן, הנפקא מינה תהיה אם אחד מהם היה בשוגג ואחד במזיד.
חברייא אמרי על האחרונה. כן, אמר כי הרי אחת הוא חייב. אמר להם רבי יוסי: אומר לו היכנס ואת אמר הכין? כלומר כשהגחלים שם, הוא לוקה משהוא מצווה. אז בעצם אומרים לו כנס עם המחתה, עם הקטורת. אז אתה אומר לו לעשות את זה ואתה אומר שהוא עובר איסור? אלא על הראשונה.
דין דומה - אם הוא שוהה בעזרה, ההלכה היא שצריך לצאת מיד. תמן תנינן השתחוה או ששהא כדי השתחויה - אם בא לו בארוכה חייב, בקצרה פטור. כן, כלומר אם הוא הולך בדרך ארוכה אז הוא יהיה חייב. אם הוא הולך בדרך קצרה הוא יוצא, אבל לוקח הרבה זמן כי זה רחוק. אבל כיוון שזה הדרך הכי קצרה אז הוא יהיה פטור. עכשיו השאלה על איזו מהן הוא עובר? כלומר כשהוא הולך בדרך הארוכה, באיזה שלב הוא עובר - על החלק הראשון או על החלק השני? כגון נניח שבקצרה הוא יוצא בעשרה רגעים ובארוכה בעשרים רגעים. אז הנפקא מינה שוב פעם, אם חלק ראשון של הדרך היה בשוגג והחלק השני היה במזיד.
חברייא אמרי על האחרונה, כי הרי את עשרת הרגעים הראשונים, את החלק הראשון של הדרך הארוכה, בכל מקרה הזמן הזה היה עובר - הוא היה משתהה אותו, גם כשהוא הולך בקצרה. אמר רבי יוסי שוב פעם, הרי אחרי עשר הרגעים, אחרי שהוא בעצם עבר את החלק הראשון, במקום שבו הוא עומד - אם הוא היה נשאר שם, אתה אומר צא ואת אמר הכין שהוא יהיה חייב על החלק האחרון? אלא על הראשון.
תנן, ואומרת המשנה שהוא מהלך בהיכל עד שהוא מגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין הקודש לקודש הקודשים, וביניהן אמה. אמר רבי הילא: זכר לדבר כהיא דתנינן תמן אמה טרקסין עשרים אמה לבית קודש הקדשים. שואלת הגמרא מהו אמה טרקסין? רבי יונה בוצריא אמר טרקסון - זה חוץ מבפנים. כלומר זה משהו שמפריד, ויש ספק האם זה מבחוץ או מבפנים.
📜 הדינים העולים מדף כו עמוד א
ה_יב האם פשיטת יד בקבלת/הולכת דם נחשבת כהילוך הפוסל בשינוי
- מקור: "פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך שאין הילוך אלא ברגליו (לכן יכול להחזיר משמאל לימין). מתניתא פליגא על רבי ינאי (הכהן) דתני"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק א, הלכה כג
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי ינאי הכהן: פשיטת יד כהילוך ופוסלת בשינוי יד ~ חכמים (מתניתא): פשיטת יד אינה כהילוך שאין הילוך אלא ברגליו, ולכן מותר להחזיר משמאל לימין
- הכרעה: נפסק כחכמים שאין פשיטת יד כהילוך, כדברי המתניתא הדוחה את רבי ינאי הכהן; וכך פסק הרמב"ם שאין שינוי בפשיטת יד פוסל.
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים יד ב — הולכת הדם שלא ברגל (כגון בידיים בלבד ללא הליכה) אינה נחשבת "הולכה" לעניין קבלת הדם על ידי
ה_יג דם שנשפך על הרצפה והתגלגל לכיוון המזבח ונאסף - כשר, ואינו נפסל כדין הולכת הדם על ידי זר
- מקור: "נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר אף שהדם התגלגל על הרצפה לכוון המזבח והיתה הולכה. אמר רבי ביבי תיפתר שהיה מתגלגל כלפי חוץ. אמר רבי אבא ואפילו תימר כלפי פנים שנייא היא הילוך בזר שנייא שהיא נשפך שהוא היל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק א, הלכה כה
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי ביבי: מתגלגל כלפי חוץ ~ רבי אבא: אף כלפי פנים כשר, שנייא היא שפיכה מהילוך שכן היא מאליה ולא כהילוך שהוא ברגלים
- הכרעה: נפסק כרבי אבא, שהרחיב את הכשרות אף לגלגול הדם כלפי פנים, משום שדם המתגלגל מאליו אינו בגדר הילוך הפוסל בזר, שההילוך הפוסל הוא רק כשנעשה ברגלים; וכך נפסק ברמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים כה א — דם שנשפך על הרצפה ונאסף חזרה - פסול לזריקה
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים לב א — כהן כשר שקיבל את הדם והעבירו לכהן פסול, יחזיר הכשר ויקבל שוב
ה_יד כהן גדול ששהה בבית הקודשים ביום הכיפורים כדי שיעור החזרה בדרך ארוכה חייב, ואם שהה רק כדי שיעור חזרה בדרך קצרה פטור
- מקור: "השתחוה או ששהא כדי השתחויה בא לו בארוכה חיב בקצרה פטור על איזו מהן הוא עובר? כגון שבקצרה יוצא בעשרה רגעים ובארוכה בעשרים (נפקא מינא אם חלק היה בשוגג וחלק במזיד) חברייא אמרי על העשרה רגעים האחרונים שהר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ביאת המקדש, פרק ג, הלכה כב
- מצב: נפסק
- מחלוקת: חברייא ~ רבי יוסי בר זבידא: חברייא סוברים שהעבירה חלה על עשרת הרגעים האחרונים שמעבר לשיעור הקצרה, ורבי יוסי סובר שיש לחשב מחדש מכל נקודת שהייה כלפי הדרך הקצרה שממנה
- הכרעה: נפסק כחברייא, וכן פסק הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה כב) שהחיוב הוא על השהות העודפת על שיעור הדרך הקצרה, בהתאם לדעת חברייא בירושלמי
ה_טו האם אמת הטרקסין (עובי הכותל בין ההיכל לקודש הקדשים) נמדדת מבפנים ההיכל או מבחוץ לקודש הקדשים
- מקור: "אמה טרקסין ועשרים אמה לבית קודש הקדשים מהו אמה טרקסין? רבי יונה בוצריא אמר טרקסון חוץ פנים שספק מהו מבפנים או מבחוץ? אמר רבי יוסי (בר זבידא): מן מה דכתיב וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפניי הדא אמרה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ד, הלכה ב
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי יוסי בר זבידא: אמת הטרקסין נמדדת מבפנים (מכלל שהבית כולו ס' אמה) ~ רבי מנא: נמדדת מבחוץ (מדכתיב "ויעש את בית קדש הקדשים עשרים אמה")
- הכרעה: נפסק כרבי מנא שאמת הטרקסין מבחוץ, וכן פסק הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ד ה"ב) שאמה זו נוספת על עשרים אמה של קודש הקדשים ועל ארבעים אמה של ההיכל
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא נא ב — ספק בקדושת אמת המים במקדש חייב עשיית שתי פרוכות
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא נא ב — ארון הברית מונח בקודש הקדשים בכיוון מזרח-מערב
טרקסין? רבי יונה בוצריא° אמר טרקסון חוץ פנים שספק מהו מבפנים או מבחוץ? אמר רבי יוסי° בר זבידא: מן מה דכתיב (מלכים א' ו', י"ז) וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפניי הדא אמרה: מבפנים שהרי הבית כולו שישים אמה אמר לו רבי מנא° בן יונה והכתיב (דברי הימים ב' ג', ח') ויעש את בית קדש הקדשים עשרים אמה הוי אומר מבחוץ. מאי טעמא? דרבנן? שנאמר (שמות תרומה כו לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים שיכל לכתוב בין הקדש לקדש הקדשים ולמה כתב פעמים בין מכאן שהיו שני פרוכות מה עבד לה °רבי יסי? באמת היו שני פרוכות אחת מעל השניה אחת להפריד בין הקדש לקדש הקדשים שלמעלן ואחת להפריד בין הקדש לקדש קדשים שלמטן ולית לרבנן כן שצריך להפריד בין הקדש לקדש הקדשים גם בגג אית לן כהיא דתנינן ה_טז וראשיפסיפסין מבדיל בעלייה בין קדש לבין קדש הקדשים.
מתני':
ה_יזהחיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון, ומהלך ביניהן עד שמגיע לצפון. הגיע לצפון — הפך פניו לדרום, הלך לשמאלו עם הפרכת עד שמגיע לארון. הגיע לארון — נתן את המחתה בין שני הבדים, צבר את הקטרת על גבי גחלים, ונתמלא הבית עשן יצא ובא לו דרך כניסתו, מתפלל תפלה קצרה, ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל.
גמ': תנן: החיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון תני מן המנורה ולדרום היה נכנס דברי °רבי מאיר. °רבי יוסי בן חלפתא אומר מן השלחן ולצפון היה נכנס לשיטתו היתה רק פרוכת אחת, ולא היתה הפרוכת פרופה שלא יראו את קדש הקדשים, אלא הכהן הגדול היה מגיעה לפרוכת בצד צפון ודוחף את הפרוכת ונכנס. אית תניי תני ממזבח הזהב ולמנורה היה נכנס לפתח דרומי לא בין המנורה לקיר שלא ללכלך את בגדיו שהקירות היו קצת מתפיחות מהמנורה. מהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון ודוחק היה באצילי ידיו כדי שלא ישרפו הפרכות הגיע לצפון והפך פניו לדרום וכשסים חוזר היה לאחוריו כדי שלא יהא נראה כמפסיע בין הבדים שבבית ראשון אי אפשר היה לעבור שכן הבדים היו בולטים ונוגעים בפרוכת ואף שבבית שני לא היו ארון ובדים אסרו לעבור שם לפי שאם ימשיך לכיוון דרום ידרוך על המקום שבו היו הבדים אמורים להיות כיצד הוא
אמר רבי יוסי: מן מה דכתיב וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפניי. אז אתה רואה שאם הכל היה שישים, ואם ההיכל היה ארבעים, אז זה אומר שהתרקסין הוא מבפנים, כי הרי הבית כולו שישים. הדא אמרה: מבפנים. אמר לו רבי מנא: והכתיב ויעש את בית קדש הקדשים עשרים אמה. אז אתה רואה שבית קודש הקודשים עשרים אמה, אז אם זה ככה, הוי מבחוץ. כן, לכן בעצם יש ספק.
מאי טעמא דרבנן שנאמר והבדילה הפרכת לכם - בין הקודש ובין קודש הקודשים? הרי היה יכול לכתוב "בין הקודש לקודש הקודשים". למה כתוב "בין" פעמיים? מכאן שהיו שתי פרוכות. מה עבד רבי יוסי? אומר לא באמת היו שתי פרוכות, אלא שאחת מעל השנייה. בעצם המקדש היה בשתי קומות, אז הפרוכת הראשונה הייתה בקומה הראשונה ומעליה הייתה עוד פרוכת - אחת להפריד בין הקודש לקודש הקודשים של מעלה ואחת להפריד בין הקודש לקודש הקודשים של מטה.
שואלת הגמרא ולית לרבנן כן - צריך גם להפריד בין קודש הקודשים של מעלה בגג? אית לן כהיא דתנינן מבדיל בעלייה בין קדש לבין קדש הקדשים. כלומר בעלייה לא היה פרוכת, אלא היה פשוט פסיפסים - היו נקודות או מקלות קטנות שהבדילו כדי להראות איפה זה קודש קודשים.
ופרק ב הלכה ב. אומרת המשנה החיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון, ומהלך ביניהן עד שמגיע לצפון. כלומר הוא נכנס בדרום, בפתח הדרומי שהיה פרוף, ואז הוא הולך ביניהם עד שהוא מגיע לצפון. הגיע לצפון — הפך פניו לדרום, כלומר הוא נכנס פנימה, עובר את הפרוכת השנייה והופך פניו לדרום הלך לשמאלו עם הפרכת עד שמגיע לארון. הגיע לארון — נתן את המחתה בין שני הבדים. במקום שבו היו שני הבדים - בבית שני זה היה במקום אבל לא היה את הארון עצמו. צבר את הקטרת על גבי גחלים, ונתמלא הבית עשן. יצא ובא לו דרך כניסתו, כלומר הוא חוזר אחורה, הוא לא ממשיך קדימה אלא חוזר אחורה. מתפלל תפלה קצרה, ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל.
תני מן המנורה ולדרום היה נכנס, כלומר המנורה הייתה בדרום, השולחן בצפון והמנורה בדרום, והוא היה עובר בין המנורה לכותל, לקיר הדרומי. אלה דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר מן השלחן ולצפון היה נכנס. כן, כלומר הוא לא היה נכנס בין המנורה לקיר, אלא בין השולחן לקיר, כלומר זה היה בצד צפון. ולפי השיטה של רבי מאיר בעצם הייתה רק פרוכת אחת והיא לא הייתה פרופה - כי אם הייתה פרופה הרי היו רואים את קודש קודשים, אלא הכהן כשהיה מגיע בצד צפון לפרוכת הוא היה פשוט דוחק אותה והיה נכנס.
אומרת הגמרא אית תניי תני ממזבח הזהב ולמנורה היה נכנס. כלומר הוא היה עובר בדרום, אבל לא בין המנורה לקיר אלא בין המנורה למזבח. המזבח היה באמצע, הוא היה הולך בין המנורה למזבח, והסיבה שהוא היה עושה את זה ולא בין המנורה לקיר, כיוון שהמנורה הייתה מפייחת את הקירות, אז שהבגדים שלו לא יתלכלכו. אז הוא היה הולך בין המנורה למזבח לכיוון הפתח הדרומי, ואז הוא נכנס פנימה - בפרוכת שהייתה פרופה בדרום. היה נכנס משם ועובר בין שני הפרוכות לכיוון צפון עד שהוא מגיע לצפון, ושם דוחק היה באצילי ידיו כדי שלא יישרפו הפרכות. כן, כלומר תוך כדי שהוא הולך, עם האצילים שלו מרחיק את הפרוכות כי אחרת הן יכולות להישרף, הרי הוא מחזיק את המחתה.
הגיע לצפון והפך פניו לדרום - הוא מגיע לצד בפרוכת הפנימית, הרי יש פתח בצד הצפוני, אז הוא הופך פניו לדרום, וכשסיים חוזר היה לאחוריו כדי שלא יהא נראה כמפסיע בין הבדים. אחרי שהוא מניח את הגחלים ואת הקטורת, הוא חוזר לאחוריו כדי שלא ייראה מפסיע בין הבדים. כלומר, אם הוא ימשיך - הרי בית שני לא היה בו הארון, אז לא היה דבר שחוסם אותו, היה יכול להמשיך לכיוון דרום ולחזור מהצד השני. אבל כיוון שבבית ראשון אי אפשר היה לעבור כיוון שהבדים היו בולטים ונוגעים בפרוכת, אז גם בבית שני - למרות שלא היה ארון ובדים - אסור לו לעבור שם, כי אם ימשיך לכיוון דרום אז הוא כביכול דורך במקום שבו הבדים אמורים להיות. זה היה כאילו שהוא פוסע בין הבדים. כיצד הוא עושה?
📜 הדינים העולים מדף כו עמוד ב
ה_טז האם היה קיר של ממש מפריד בין קודש לקודש הקדשים בבית שני
- מקור: "וראשיפסיפסין מבדיל בעלייה בין קדש לבין קדש הקדשים. מתני :"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ד, הלכה יג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שלא היה קיר אלא ראשי פספסים (עמודי עץ דקים) המבדילים ביניהם, כמידת פרוכת שבמשכן, כמבואר ברמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה יג
ה_יז כהן גדול ביום הכיפורים נכנס לקודש הקודשים דרך פתיחת הבגד הפנימי בצפון, מהלך לצפון ומשם לדרום עם הפרוכת עד הארון, מניח המחתה, צובר הקטורת, ויוצא כדרך כניסתו תוך תפילה קצרה
- מקור: "החיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון, ומהלך ביניהן עד שמגיע לצפון. הגיע לצפון — הפך פניו לדרום, הלך לשמאלו עם הפרכת עד שמגיע לארון. הגיע לארון — נתן את המחתה בין שני הבדים, צבר את הקטרת על גבי גחל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ד, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי כפי שהביאו הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים פרק ד הלכה א, ואין חולק בבבלי על סדר הכניסה והיציאה ואופן הקטרת הקטורת
עושה? אמר רבי חנינה°: מניח את המחתה בארץ וזורק את הכף באויר וקולט את הקטורת בחפניו. שמואל° בר אבא בר אבא אמר בודדה ברגלו מחזיק ברגליו ושופך לתוך ידיו. רבי יוחנן° בר נפחא אמר מערה מתוך הכף ישירות בלי לחפון בידיו והיא מתמרת ועולה ואחר כך היא פוסה ויורדת. יצא ובא לו כדרך כניסתו כ°רבי יוסה שלשיטתו היתה רק פרוכות אחת פרופה, ויכול היה לדחוק אותה ולצאת, ובאה המשנה ללמד שלא יעשה כך, אלא יחזור לאחריו ויצא כדרך שנכנס. ברם כ°רבי מאיר שהיו שני פרוכות אין בכך חידוש דאי בעי לדחוק ולצאת ממול הבדים לא יכיל שהרי יש שני פרוכות ולמה לרבי יוסי לא ידחק את הפרוכת ויצא? שלא יתן אחוריו לקודש שהרי חיב להגביה את הפרוכת בידיו ואז יהיה עם גבו כלפי הארון. כתיב (דברי הימים ב' א', י"ג) ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם מה אנן קיימין? אם מירושלם היה בא — נימר מירושלם לבמה, אם מבמה היה בא — נימר מבמה לירושלם היה בא? אמר רבי שמואל בר אבודמא° מהבמה היה בא מלמד שהלך אחורנית שלא ליתן אחוריו לקודש. תנן: ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון. וכך היתה תפלתו של כהן גדול ביום הכיפורים בצאתו בשלום מן הקודש: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שלא תצא עלינו גזרת גלות לא ביום הזה ולא בשנה הזאת ואם יצאה עלינו גלות ביום הזה או בשנה הזאת תהא גלותינו למקום של תורה יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שלא יצא עלינו חסרון לא ביום הזה ולא בשנה הזאת ואם יצא עלינו חסרון שנצטרך להוציא ממון ביום הזה או בשנה הזאת יהא חסרונינו בחסרון של מצות יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתהא השנה הזאת שנת זול שנת שובע שנת משא ומתן שנת גשומה ושחונה וטלולה במידה ובזמן הראוי ושלא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו, ואל תפנה לתפלת יוצאי דרכים. רבנן דקסרין אומרין: ועל עמך ישראל שלא יגבהו שררה זו על גב זו. ועל אנשי השרון היה אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שלא יעשו בתיהן קבריהן. תנן ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל מעשה באחד שהאריך וגמרו להכנס אחריו אמרו אותו כהן גדול °שמעון הצדיק היה. אמרו לו: למה הארכתה? אמר להן: מתפלל הייתי על מקדש אלהיכם שלא יחרב. אמרו לו: אף על פי כן לא היית צריך להאריך. ארבעים שנה שימש °שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה. ובשנה האחרונה אמר להן: בשנה הזאת אני מת. אמרו לו: מאיכן אתה יודע? אמר להן: כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי. בעון קומי רבי אבהו° והא כתיב (ויקרא אחרי מות טז יז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו ואפילו אותן שכתוב בהן (יחזקאל א', י') ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד אמר לון מי אמר לי: דהוה בר נש אני אומר הקדוש ברוך הוא היה דמות שהקדוש ברוך הוא ברא שבא הוא נגלה ל°שמעון הצדיק כמו שהוא נגלה לנביאים.
מתני':
ה_יחמשניטל הארון אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים ושתייה היתה נקראת גבוה מן הארץ שלשה אצבעות ועליה היה נותן.
גמ': תני: עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון, משניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש ויוצא. אמר רבי יוחנן° בר נפחא למה נקרא שמה אבן שתייה? שממנה הושתת העולם. תני רבי חייה° ולמה נקרא אבן שתייה? שממנה הושתה העולם. כתיב (תהלים נ', א') מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' מציון מכלל נברא יופי אלהים הופיע ואומר (ישעיהו כ"ח, ט"ז) לכן הנני יסד בציון אבן וגו' מלמד שהאבן שממנה הושתת העולם נמצאת בציון.
לכבוד התלמידים, ירושלמי מסכת יומא, דף כ"ז.
שואלת הגמרא כיצד הוא עושה? כלומר, כשהוא מגיע לקודש הקודשים, הרי יש לו ביד ימין את המחתה עם הגחלים וביד שמאל את הכף עם הקטורת. אז מה הוא עושה? אמר רבי חנינה: מניח את המחתה בארץ וזורק את הכף באוויר וקולט את הקטורת בכופנו, כי הוא צריך לחפון פעם נוספת. ושמואל אמר: בודדה ברגלו. כלומר הוא מניח את הכף בין הרגליים והוא מחזיק אותה בין הרגליים ואז מטה אותה עם הרגליים שלו והכול נשפך לתוך הידיים שלו. רבי יוחנן אמר: מערה מתוך הכף והיא מתמרת ועולה ואחר כך היא פוסה ויורדת. כלומר, אין צורך לחפון פעם נוספת, ודי בחפינה הראשונה שהוא עשה, ולכן הוא יכול את הקטורת לשפוך ישירות מהכף על הגחלים.
לאחר מכן יצא ובא לו כדרך כניסתו. כלומר הוא חוזר, כשהוא הולך אחורנית הוא חוזר לכיוון צפון, למקום שבו הייתה הפרוכת פרוכה, ויוצא משם. ואתה אומר זה כרבי יוסי, שהיו שני פרוכות והפנימית פרוכה בצפון, לכן היה חייב לחזור לצפון. אבל ברם כרבי מאיר, שהייתה רק פרוכת אחת ולא הייתה פרוכה, בעצם היה צריך לדחוק ולהיכנס, אז גם הוא צריך לדחוק ולצאת. אף על פי כן לכאורה יכול בכל מקום, אבל הוא חוזר לאחוריו. למה? כי אם ידחוק לצאת מממול הבדים הוא לא יכול, לפי שלא יתן אחוריו לקודש, כי הרי הוא חייב להגביה את הפרוכת בידיו, אז בעצם צריך להפנות את הגב שלו כלפי המקום שבו היה ארון, ולכן לא יעשה את זה.
ואתה אומר מה המקור שבעצם חוזרים אחורנית? ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם. ואתה אומר מה נן קיימין? אם מירושלם היה בא — נימר מירושלם לבמה, אם מבמה היה בא — נימר מבמה לירושלם. אז מה זה לבוא לבמה אשר בגבעון ירושלים? אמר רבי שמואל בר אבודמא: היה בא מהבמה. אז למה כתוב לבמה ירושלים? מלמד שהלך אחורנית, כמו שהוא יצא מהבמה הוא הלך אחורנית שלא ליתן אחוריו לקודש.
ואתה אומר תנן ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון. אמרנו שהכוהן הגדול כשהוא יוצא מקודש הקודשים, אז הוא נשאר בהיכל כנגד הפרוכת, שם הוא מתפלל תפילה קצרה בבית החיצון. וכך היתה תפלתו של כהן גדול ביום הכיפורים בצאתו בשלום מן הקודש: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שלא תצא עלינו גלות לא ביום הזה ולא בשנה הזאת, תהא גלותינו למקום של תורה. יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שלא יצא עלינו חסרון לא ביום הזה ולא בשנה הזאת. כלומר שלא נצטרך להוציא המון. ואם יצא עלינו חסרון ביום הזה או בשנה הזאת יהא חסרונינו בחסרון של מצות. כלומר שנקנה ונעשה בזה מצוות. יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתהא השנה הזאת שנת זול שנת שובע שנת משא ומתן שנת גשומה ושחונה וטלולה, ושלא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו, ואל תפנה לתפלת יוצאי דרכים. כלומר שאם יתפללו כי הם רוצים שלא יהיה גשם בשביל שיוכלו ללכת, הקדוש ברוך הוא לא יקשיב להם כי אחרת האחרים יינזקו.
רבנן דקסרין אומרין: ועל עמך ישראל שלא יגבהו שררה זו על גב זו. ועל אנשי השרון היה אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי שלא יעשו בתיהן קבריהן. כיוון שהבתים שלהם היו עשויים מבוץ, אז כשהיה יורד גשם יותר מדי הבתים היו מתמוטטים.
תנן: ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל. ואתה אומר מעשה באחד שהאריך וגמרו להכנס אחריו. אמרו שמעון הצדיק היה. אמרו לו: למה הארכתה? אמר להן: מתפלל הייתי על מקדש אלהיכם שלא יחרב. אמרו לו: אף על פי כן לא היית צריך להאריך.
ואתה אומר ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה. ובשנה האחרונה אמר להן: בשנה הזאת אני מת. אמרו לו: מאיכן אתה יודע? אמר להן: כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי.
בעו קומי רבי אבהו: והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם לא היו באהל מועד. כלומר גם מלאכים לא היו שם. אז איך הוא ראה זקן? אמר לון אמר לי: "דהוה בר נש" — אני אומר הקדוש ברוך הוא היה. הרי צריך שהנביאים יזדהו מול משהו. הקדוש ברוך הוא אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אבל הקדוש ברוך הוא בורא דמות כדי שהנביאים יוכלו, כמו שהם ראו את השם יושב על כיסא כבוד וכולי. אז ודאי שלהקדוש ברוך הוא אין גוף, אבל הקדוש ברוך הוא יצר שהם יראו דמות כדי שיוכלו להבין שמולם הקדוש ברוך הוא. אז זה מה שהוא בעצם ראה.
הולך פרק אחד, גמרנו את המשנה. משניטל הארון אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים ושתייה היתה נקראת, גבוה מן הארץ שלשה אצבעות ועליה היה נותן.
ואתה אומר תני: עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון, משניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש ויוצא. אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה אבן שתייה? שממנה הושתת העולם. תני רבי חייה: ולמה נקרא אבן שתייה? שממנה העולם. כתיב: "מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ... מציון מכלל יופי אלהים הופיע." בכלל הכוונה נברא. ואומר: לכן הנני יסד בציון אבן וגו'. כלומר שהאבן שממנה הושתת העולם נמצאת בציון. זה הכוונה של הפסוקים.
📜 הדינים העולים מדף כז עמוד א
ה_יח בבית שני, בהעדר הארון, יש להניח את מחתת הקטורת ביום הכיפורים בקודש הקודשים על אבן השתייה במקום הארון
- מקור: "משניטל הארון אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים ושתייה היתה נקראת גבוה מן הארץ שלשה אצבעות ועליה היה נותן. גמ : תני: עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון, משניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש וי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ד, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט המשנה והגמרא בירושלמי שהאבן משמשת תחת הארון; הרמב"ם פסק כן להלכה (הלכות עבודת יום הכיפורים פ"ד ה"א)
==ירושלמי יומא, פרק ה, הלכה ד==
מתני':
ה_יטנטל את הדם ממי שהוא ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד למקום שעמד ה_כוהזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. כשמזה אחת למעלה כף ידו מופנה כלפי מעלה, וכשמזה שבע למטה כף ידו מופנת כלפי מטה. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע ה_כא יצא והניחו על כןהזהב שהיה בהיכל ה_כב הביאו לו את השעיר שחטו וקיבל במזרק את דמו נכנס במקום שנכנסועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למטן ולא למעלן אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע ה_כג יצא והניחו על כן השני שהיה בהיכל °רבי יהודה בר עילאי אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד נטל דם הפר והניח דם השעירוהזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע נטל דם השעיר והניח דם הפר והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא לתוך הריקן (ויקרא אחרי מות טז יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו זה מזבח הזהב.
גמ': מהו כמצליף? אמר רבי שמואל בר חנניה° בשם רבי אלעזר° בן פדת: כמטוורד כמכה בשוט. תנן: וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע אמר רבי יוחנן° בר נפחא ה_כדכדי שלא יטעה וימנה את הראשונה שלמטה שניה ולמה לא ימנה אותה שניה ויספור עד שמונה? אמר רבי זעירא° כיוון שבתורה מזכר שיזה שבע פעמים מונה כך כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע והא אית תני שכך מונה: אחת, אחת ואחת, שתים ואחת, שלוש ואחת, ארבע ואחת, חמש ואחת, שש ואחת שבע ואחת? אמר רבי בון° גזרת הכתוב היא דכתיב (ויקרא אחרי מות טז יד) ולקח הכהן מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו היה יכול לכתוב ולפני הכפורת שבע פעמים מה תלמוד לומר יזה? כדי שתהא הזייה ראשונה נמנית עמהן כתיב (ויקרא אחרי מות טז טו) ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אתו על הכפרת ולפני הכפרת כתיב והזה אתו על הכפרת יכול על גגה תלמוד לומר ולפני הכפרת שכל הזאה צריכה להיות גם על הכפורת וגם לפני הכפורת יכול על מצחה בצד של הכפורת כמו המצח שהוא הצד של הראש וכך שני התנאים התקימו תלמוד לומר על ולפני ולפני פרושו בלא שיגע לכן יזה כנגד מצחה אבל בלא שיגע. רבי זעירה° אמר צריך שיהא נוגע, רבי שמואל בר רב יצחק° אמר אינו צריך שיהא נוגע. אמר רבי בון בר חייה°: טעמא דרבי שמואל בר רב יצחק° שנאמר והזה אתו על הכפרת ולפני הכפרת ובפר כתיב (ויקרא אחרי מות טז יד) ולקח הכהן מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו מה כפורת שנאמר להלן בפר על מצחה דכתיב על פני הכפרת ולא על גגה ואינו צריך שיהא נוגע דכתיב ולפני הכפרת אף כפורת שנאמר כאן בשעיר על מצחה ולא על גגה ואינו צריך שיהא נוגע. אמר רבי יוסה° אסי: מיסבור סבר רבי בון בר חייה° הזיית שעיר של מעלה למידות מהזיות פר שלמעלן ואינה כן אלא הזיות שעיר שלמטה למידות מהזיות פר שלמטן והזית פר שלמעלן למד מהזית שעיר שלמעלן נאמר בשעיר והזה אותו על הכפורת מלמד שהוא נותן אחת למעלן ולפני
פרק אחד עוד, גמרנו את המשנה. נטל את הדם ממי שהוא ממרס בו. אמרנו שאחרי ששוחט את הפר, הוא נותן אותו למי שממרס בו מחוץ להיכל. אז הוא נכנס — הכניס את הקטורת ולאחר מכן הוא יוצא ולוקח ממנו את המזרק. נכנס למקום שנכנס, כלומר עמד במקום שעמד, כלומר בקודש הקודשים, והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף.
הגמרא מסבירה מה זה כמצליף? כמו מכה. מי שמכה, אז אחת למעלה הכוונה שהיד שלו כלפי מעלה, ולמטה הכף יד כלפי מטה. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. יצא והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל. הביאו לו את השעיר שחטו וקיבל במזרק את דמו. כלומר, בעצם אחרי שהוא מזה דם פר, אז הוא שוחט את השעיר. נכנס למקום שנכנס, כלומר שוב בקודש הקודשים, ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למטן ולא למעלן אלא כמצליף. וכך היה מונה. יצא והניחו על כן השני שהיה בהיכל. רבי יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד.
נטל דם השעיר והניח דם הפר, והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. וכך היה מונה. עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא לתוך הריקן, ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו — זה מזבח הזהב.
שאלתם מהו כמצליף? רבי שמואל בר חנניה בשם רבי אלעזר: כמטוורד, כמו מכה בשוט. אמר רבי יוחנן: למה הוא מונה ככה? כדי שלא יטעה וימנה את הראשונה שלמטה בתור שנייה. הוא עושה אחת למעלה, אז כדי שלא יחשוב אחרי שהוא מגיע לשנייה — לאחת למטה — ויגיד שתיים, אז לכן אומרים לו שיגיד אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים וכולי.
שאתה אומר ולמה לא ימנה את השנייה ויספור עד שמונה? אמר רבי זעירא: כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע. והא שבע ואחת? אז הרי פה הוא לא מסיים בשבע. אמר רבי בון: כתיב על פני הכפורת שבע, מה תלמוד לומר יזה? כדי שתהא הזייה ראשונה נמנית עמהן.
כתיב: והזה אתו על הכפרת, יכול על גגה — כלומר למעלה על הגג של הארון, שזה בעצם הכפורת מלמעלה — תלמוד לומר ולפני הכפרת. כלומר שכל ההזיה צריכה להיות גם על הכפורת וגם לפני הכפורת. יכול על מצחה, תלמוד לומר על ולפני. אז לכן בעצם מצד אחד כתוב מעל, מצד שני כתוב לפני, ולכן בעצם הוא מזה כנגד הכפורת אבל בלי שיגע.
רבי זעירה אמר צריך שיהא נוגע, רבי שמואל בר רב יצחק אמר אינו צריך שיהא נוגע. אמר רבי בון בר חייה: טעמא דרבי שמואל בר רב יצחק — והזה אתו על הכפרת ולפני הכפרת — מה כפורת שנאמר להלן בפר "על פני הכפורת" זה על מצחה, לא הכוונה על הכפורת ממש ולא על גגה, ולא צריך שיהא נוגע — אף כפורת שנאמר כאן על לא על גגה ואינו צריך שיהא נוגע. כלומר כנגד הצד אבל לא נוגע, אלא כנגד האוויר של הצד.
אמר רבי יוסה: מיסבור סבר רבי בון בר חייה הזיית שעיר של מעלה למידות מהזיות פר שלמעלן ואינה כן. כלומר הוא הרי לומד את הזיית שעיר למעלה מהזיית פר מלמעלה, אבל אינה כן — אלא הזיות שעיר למידות מהזיות פר שלמטן, והזה אותו הכפורת מלמד שהוא נותן אחת למעלן ולפני. כלומר ההזיות של שעיר למטה נלמדות מהזיות פר למטה, והזיות פר למעלה נלמדות משעיר למעלה. הגמרא מסבירה מכאן ואילך איך כל אחד מהם נלמד.
📜 הדינים העולים מדף כז עמוד ב
ה_יט כהן גדול הנוטל את דם הפר לשם הזאה בקודש הקודשים חייב להיכנס לאותו מקום ולעמוד באותו מקום שבו עמד מי שממרס בדם
- מקור: "נטל את הדם ממי שהוא ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד למקום שעמד"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ד, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי, שהרמב"ם פסק "נטל הדם ממי שהוא ממרס בו, נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד"
ה_כ כהן גדול המזה מדם הפר ביום הכיפורים סופר את ההזיות באמירת "אחת" ומצרף אליה את מספר ההזיות למטה בכל פעם
- מקור: "והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. כשמזה אחת למעלה כף ידו מופנה כלפי מעלה, וכשמזה שבע למטה כף ידו מופנת כלפי מטה. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים,"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יום הכפורים, פרק ג, הלכה ה, רמב"ם, הלכות עבודת יום הכפורים, פרק ה, הלכה יב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שהמנייה היא "אחת, אחת ואחת, אחת ושתים" וכו', וכן פסק הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים לח א — הזיית שבע ההזיות שעל טהרו של מזבח נעשית "כמצליף", כהכאת שוט, בלא הפסק ממשי בין הזיה להזיה
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים לח א — יש להזות על טהרו של מזבח (מזבח הזהב) שבע הזיות בצורת "מצליף" (הזאה רצופה כהכאת שוט, ולא חצ
ה_כא הכהן הגדול היוצא מקודש הקדשים ביום הכיפורים מניח את מחתת הקטורת על כן הזהב שהיה בהיכל
- מקור: "יצא והניחו על כןהזהב שהיה בהיכל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ד, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: כך נפסק כפי משמעות הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים פרק ד הלכה ב
ה_כב בהזיית דם השעיר לפני ולפנים יש למנות "אחת, אחת ואחת" וכו', ולא להתכוון להזות למעלה או למטה אלא כמצליף
- מקור: "הביאו לו את השעיר שחטו וקיבל במזרק את דמו נכנס במקום שנכנסועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למטן ולא למעלן אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ד, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות עבודת יוה"כ פ"ד ה"ב) בהתאם למשנה ולברייתא המובאת בירושלמי, ואין בזה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי
ה_כג בהזיית הדם על הפרוכת (בקודש הקדשים וההיכל) יש למנות "אחת" בכל הזיה ולא להתכוון להזות דווקא למעלה או למטה, אלא כמצליף
- מקור: "יצא והניחו על כן השני שהיה בהיכל רבי יהודה (בר עילאי) אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד נטל דם הפר והניח דם השעירוהזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ול"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ד, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: כרבי יהודה בר עילאי כפשט הסוגיה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות עבודת יוה"כ פ"ד ה"ב) שיש כן אחד בהיכל ומזה כמצליף ומונה אחת ואחת וכו'.
ה_כד בהזיית דם פר ושעיר ביום הכיפורים יש למנות כל הזאה בצירוף להזאה הראשונה (אחת ואחת, שתים ואחת וכו') ולא למנותן ברצף עד שמונה
- מקור: "כדי שלא יטעה וימנה את הראשונה שלמטה שניה ולמה לא ימנה אותה שניה ויספור עד שמונה? אמר רבי זעירא כיוון שבתורה מזכר שיזה שבע פעמים מונה כך כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע והא אית תני שכך מונה: אחת, אחת ואחת,"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ג, הלכה ה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי בון שזו גזירת הכתוב "ולקח הכהן מדם הפר", ולכן מונה כל הזאה בצירוף לראשונה, כפי שנפסק ברמב"ם הלכות עבודת יוה"כ פ"ג ה"ה
הכפורת למטה איני יודע כמה, הרי אני דן: נאמר מתן דמים בפר למטן ונאמר מתן דמים בשעיר למטן, מה מתן דמים אמורין בפר למטן שבע, אף מתן דמים אמורין בשעיר למטן שבע. או לכה לך לדרך הזו: נאמרו דמים למעלן ונאמרו דמים למטן, מה דמים אמורין בו למעלן אחת, אף דמים אמורין בו למטן אחת. נראה למי דומה — דנין שלמטן משלמטן ואין דנין שלמטן משלמעלן. או לכה לך לדרך הזו — דנין דם השעיר מדם השעיר ואין דנין דם השעיר מדם הפר. תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז טו) ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר — מה דם הפר למטן שבע, אף דם השעיר למטה שבע. ואיני יודע כמה ליתן מדם הפר למעלן, נאמר מתן דמים בשעיר למעלן ונאמר מתן דמים בפר למעלן, מה דמים האמורין בשעיר למעלן אחת, אף מתן דמים האמורין בפר למעלן אחת. או לכה לך לדרך הזו: נאמרו דמים למטן ונאמרו דמים למעלן, מה דמים אמורין בו למטה שבע, אף דמים אמורין בו למעלן שבע. נראה למי דומה — דנין שלמעלן משלמעלן ואין דנין שלמעלן משלמטן. או לכה לך לדרך הזו — דנין דם הפר מדם הפר ואין דנין דם הפר מדם השעיר. תלמוד לומר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר — שיהו כל מעשיו שוין. מה דם הפר למטן שבע, אף דם השעיר למטן שבע. מה דם השעיר למעלן אחת, אף דם הפר למעלן אחת. כתיב (ויקרא אחרי מות טז טז) וכיפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכיפר על הקדש מכאן שצריך לכוין כנגד הקדש ולהזות בין בדי הארון. אמר °רבי נחמיה לפי שמצאנו בפר הבא על כל המצות ה_כהשהוא עומד חוץ למזבח ומזה על לכיוון הפרוכת בשעה שהוא מזה יכול אף זה כן תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה' ה_כוואיכן היה לפנים מן המזבח או אינו מדבר אלא על מזבח החיצון וקדם כשהזה על הפרוכת היה חוץ למזבח פנימי כמו בפר הבא על כל המצוות ויוצא למזבח החיצון תלמוד לומר ויצא אל המזבח אשר לפני ה' הא אינו מדבר אלא על מזבח הפנימי. הכל מודין בפר משיח ועדה שאינו צריך שיהא הדם נוגע בפרוכת במה פליגין בפר ושעיר של יום הכיפורים? אית תניי תני צריך שיהא נוגע אית תניי תני אין צריך שיהא נוגע. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי°: אני ראיתיה ברומי מליאה טיפין של דם ואמרתי אלו מן הדמים שהיו מזין עליה ביום הכיפורים הדא אמרה: צריך שיהא נוגע ואפילו תימר אין צריך שיהא נוגע אם נגע נגע. ה_כזנתן את הדם מכלי קדש לתוך כלי חול פסל הא מכלי קדש לתוך כלי קדש לא פסל ויכול להזות מהשני. אמר רבי חגיי° קומי רבי יוסה° אסי מתניתא אמרה כן דתנן: עירה
הכפורת איני יודע כמה, הרי אני דן: הזיות של שעיר שלמטה הן צריכות ללמוד מהזיות של פר למטה, אבל הזיות פר של מעלה הם לומדים משעיר של מעלה, ולא כמו שרצו ללמוד שהשעיר למעלה ילמד מהפר למעלה. כן, זה איך הלימוד צריך להיות. נאמר בשעיר "והזה אותו על הכפורת" — מלמד שהוא נותן אחת למעלה ולפני הכפורת, אבל לא כתוב לפני הכפורת כמה, כלומר למטה לא כתוב כמה.
הרי אני דן: נאמר מתן דמים בפר למטן ונאמר מתן דמים בשעיר למטן. מה מתן דמים אמורין בפר למטן שבע — שמה כתוב שבע פעמים. אף מתן דמים אמורין בשעיר — למרות שלא כתוב, הכוונה צריכה להיות שבע. או לכה לך לדרך הזו: נאמרו דמים למעלן ונאמרו דמים למטן. כן, בשעיר עצמו כתוב למעלה וגם כתוב למטה. מה דמים אמורין בו למעלן אחת, אף דמים אמורין בו למטן אחת.
נראה למי דומה — דנין שלמטן משלמטן ואין דנין שלמטן משלמעלן. או אולי לכה לך לדרך הזו — דנין דם השעיר מדם השעיר ואין דנין דם השעיר מדם הפר. תלמוד לומר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר — מה דם הפר למטן שבע, אף דם השעיר למטה שבע.
ואיני יודע כמה ליתן מדם הפר למעלן — כן, בפר לא כתוב כמה למעלה. אז נאמר מתן דמים בשעיר למעלן ונאמר מתן דמים בפר למעלן, שם לא כתוב. מה דמים האמורין בשעיר למעלן אחת, אף מתן דמים האמורין בפר למעלן אחת. אולי נלך לכה לך לדרך הזו: נאמרו דמים למטן ונאמרו דמים למעלן, מה דמים אמורין בו למטה שבע, אף דמים אמורין בו למעלן שבע.
למי דומה — דנין שלמעלן משלמעלן ואין דנין שלמעלן משלמטן. או אולי לכה לך לדרך הזו — דנין דם הפר מדם הפר ואין דנין דם הפר מדם השעיר. תלמוד לומר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר — שיהו כל מעשיו שוין. מה דם הפר למטן שבע, אף דם השעיר למטן שבע. מה דם השעיר למעלן אחת, אף דם הפר למעלן אחת.
הכתיב "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעם וכל חטאתם" — מכאן לומדים שהקדש צריך לכוין כנגד הקדש, כלומר בין הבדים, כיוון הפרוכת בין הבדים.
אמר רבי נחמיה שמצאנו בפר הבא על כל המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת, כן, משם הוא מזה. יכול אף זה כן — כלומר גם כאן בכפרת יום הכיפורים גם כן הוא יעמוד מחוץ למזבח ויזה לכיוון הפרוכת? תלמוד לומר ויצא אל המזבח אשר לפני ה' — כלומר אחרי שהוא מסיים לזרוק על הפרוכת כתוב "ויצא אל המזבח". היכן הוא היה? כנראה לפנים מהמזבח.
או אינו מדבר אלא על מזבח החיצון — כלומר לפני שהוא מזה על הפרוכת הוא היה מחוץ למזבח הפנימי, ואז הוא מזה, ולאחר מכן הוא יוצא לכיוון המזבח החיצון? תלמוד לומר ויצא אל המזבח אשר לפני ה', הא אינו מדבר אלא על מזבח הפנימי. אז לכן בעצם הוא היה לפנים מהמזבח הפנימי ושם הוא היה מזה, ולאחר מכן הוא יצא לכיוון המזבח.
הכל מודין בפר משיח ועדה שאינו צריך שיהא נוגע בפרוכת. כן, זה גם כן בלתי אפשרי, כי הוא נמצא מאחורי המזבח, כלומר בחוץ, והוא צריך לזרוק לכיוון הפרוכת. מה פליגין בפר ושעיר של יום הכיפורים? אית תניי תני צריך שיהא נוגע, אית תניי תני אין צריך שיהא נוגע.
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתיה ברומי מליאה טיפין של דם — כלומר ראיתי את הפרוכת שהייתה מלאה טיפין של דם — אמרתי אלו מן הדמים שהיו מזין עליה ביום הכיפורים. זה אולי מראה צריך שיהא נוגע. ואפילו תימר אין צריך שיהא נוגע, נגע נגע. אף אחד לא אמר שאסור שיגע, אלא אין צריך שיהא נוגע — אז אם נגע, נגע.
נתן מכלי קדש לתוך כלי חול פסל — אם ערה את הדם מכלי קודש לתוך כלי חול פסל. הא מכלי קדש לתוך כלי קדש לא פסל — מה משמע מכאן, שאם ערה מכלי קודש לתוך כלי קודש לא פסל ויכול לעשות מהשני.
📜 הדינים העולים מדף כח עמוד א
ה_כה הכהן המזה על הפרוכת ביום הכיפורים חייב לעמוד בפנים ולהזות לכיוון הפרוכת, ואינו עומד חוץ למזבח בהזייה זו
- מקור: "שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על (לכיוון) הפרוכת בשעה שהוא מזה יכול אף זה כן תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ה, הלכה יד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הכתוב "ויצא אל המזבח אשר לפני ה'", המלמד שדין היציאה למזבח נאמר במזבח החוץ ולא בהזיית הפרוכת, וכך פסק הרמב"ם.
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא נח ב — סדר הזאת דם על קרנות המזבח מתחיל בקרן מזרחית צפונית וממשיך צפונית מערבית, מערבית דרומית, ד
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא נח ב — סדר החיטוי במזבח הפנימי מתחיל מהמקום שבו סיים במזבח החיצון
ה_כו דם הפר והשעיר של יום הכיפורים בהזאה על הפרוכת - האם צריך שהדם ייגע בפרוכת בפועל
- מקור: "ואיכן היה לפנים מן המזבח או אינו מדבר אלא על מזבח החיצון (וקדם כשהזה על הפרוכת היה חוץ למזבח פנימי כמו בפר הבא על כל המצוות) ויוצא למזבח החיצון תלמוד לומר ויצא אל המזבח אשר לפני ה הא אינו מדבר אלא על "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ד, הלכה ב
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: אית תניי תני ~ אית תניי תני: תנא אחד סובר שצריך שיהא הדם נוגע בפרוכת בפועל, ותנא אחר סובר שאינו צריך שייגע אלא שיכוון כמזה
- הכרעה: נפסק כדעה שאינו צריך שהדם ייגע בפרוכת בפועל, אלא כמזה כלפי הפרוכת בלבד, כמבואר ברמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ד הלכה ב
ה_כז דם קדשים שהועבר מכלי קודש לכלי קודש אחר כשר להזאה
- מקור: "נתן את הדם מכלי קדש לתוך כלי חול פסל הא מכלי קדש לתוך כלי קדש לא פסל ויכול להזות מהשני. אמר רבי חגיי קומי רבי יוסה (אסי) מתניתא אמרה כן דתנן: עירה דם הפר לתוך דם השעיר מה את שמע מינא הרי בכל כלי יש דם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק א, הלכה כד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי חגיי בשם רבי יוסה, וכן פסק הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין א,כד) שאין הדבר פוסל, כמו במתניתא של עירוי דם הפר לתוך דם השעיר
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים לב א — כהן כשר שקיבל את הדם והעבירו לכהן פסול, יחזיר הכשר ויקבל שוב
דם הפר לתוך דם השעיר מה את שמע מינא הרי בכל כלי יש דם? אמר רבי מנא° בן יונה נימר מדם הפר שבו הרבה דם נחשב שהוא מלא לתוך דם השעיר שבו מעט דם ונחשב כאילו שהוא ריקם. רבי יוסה ברבי בון° אמר שהראיה ממה שאחר שעירה דם הפר לתוך דם השעיר והתמלא מיכן והילך חוזר ובוללן לתוך הכלי השני שהתרוקן כדי שיבללו כל צורכן נמצא ששופך מתוך כלי מלא לכלי ריק וכיוון ששניהם כלי קדש זה כשר. מנין שהוא זקוק להערות? תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז יח) ונתן מדם הפר ומדם השעיר — בזמן שהן מעורבין. יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו? תלמוד לומר (שמות תצוה ל י) וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה — אחת בשנה הוא מכפר, ואינו מכפר שתים בשנה. או נימר דם הפר אחת בשנה ולא שתים בשנה אבל מדם השעיר יכול לכפר תני °רבי ישמעאל בן אלישע נאמר (שמות תצוה ל י) מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם וכאן לא נאמר באיזה דם אחת בשנה הוא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה. הכל מודין בשבע הזאות שלמטן שנותן על מזבח הזהב שהוא צריך להערות דכתיב שבע ולא ארבע עשרה. קיבל מדם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות ליתן מאחד על הבדין מאחד על הפרכת מאחד על מזבח הזהב, אי זה מהן זקוק להערות? ויש אדם מחשב חצי כפרה? אלא כיני: קבל מדם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות נתן מאחד על הבדים, ומאחד על הפרכת, ומאחד על מזבח הזהב, אי זה מהן הוא זקוק להערות? תפלוגתא דרבי זירא° וד רבי הילא° אילעא דאיתפלגון הגריל ג' זוגות נתן מאחד על הבדים מאחד על הפרכת מאחד על מזבח הזהב אי זה מהן משתלח? רבי זעירה° אמר כתיב לכפר עליו את שהוא מכפר בו ואפילו מקצת כפרה חבירו משתלח את שאינו מכפר אין חבירו משתלח. רבי הילא° אילעא אמר כתיב לכפר עליו — את שהוא גומר בו כל הכפרה חבירו משתלח, את שאינו גומר בו כל הכפרה אין חבירו משתלח. על דעתיה דרבי זעירה° שלשתן משתלחין על דעתיה דרבי הילא° אילעא אינו משתלח אלא אחרון בלבד והכא על דעתיה דרבי זעירה° שלשתן הוא זקוק להערות על דעתיה דרבי הילא° אילעא אינו זקוק להערות אלא אותו שהזה ממנו אחרון. קיבל דם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות ונתן רק מאחד מהן על הבדין ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב
אמר רבי חגיי קומי רבי יוסה: מתניתא אמרה כן — זה בלשון מפורשת: עירה דם הפר לתוך דם השעיר. אז אתה רואה מכאן שמותר לערות מכלי קודש אחד לכלי קודש שני. מה את שמע? הרי בכל כלי יש דם, אז הוא עירה לתוך הכלי שיש בו דם שעיר, ואנחנו דיברנו על כלי ריק.
אמר רבי מנא: מדם הפר שהוא מלא לתוך דם השעיר שהוא ריקם — כלומר בתוך הכלי של הפר יש הרבה דם, אז לגביו הכמות של דם שעיר שיש נחשבת כמו ריקה.
רבי יוסה ברבי בון: עירה דם הפר לתוך דם השעיר — מה שאמר, שאחרי שהוא עירה את דם הפר לתוך דם השעיר, ואז זה מלא, לאחר מכן מיכן והילך חוזר ובוללן לתוך כלי כדי שיבללו כל צורכן. כלומר הוא חוזר ובולל את התערובת לתוך הכלי שבו היה דם הפר שכרגע הוא ריק. בעצם נמצא שהוא שופך מתוך כלי מלא לכלי ריקן, ורואים כאן שכיוון ששניהם כלי קודש אז זה כשר.
מנין שהוא זקוק להערות? תלמוד לומר ונתן מדם הפר ומדם השעיר — כן, הכוונה בזמן שהן מעורבין. יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו? — מי אמר, אולי דם הפר לבד ודם השעיר לבד. תלמוד לומר וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה — אחת בשנה הוא מכפר, ואינו מכפר שתים בשנה.
או נימר דם הפר אחת בשנה לא שתים בשנה — כי הרי הפסוק הזה מדבר על דם הפר, "וכפר... קרנותיו אחת בשנה", דם הפר כתוב. אבל תני רבי ישמעאל: מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם — ופה לא כתוב איזה סוג דם. אחת בשנה הוא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה — אז לכן בעצם צריך לתת בעירוב, אחת בשנה מכפר ולא מכפר שתים בשנה.
הכל מודין בשבע הזאות שלמטן שהוא צריך להערות — כלומר הזאות שהוא מזה על מזבח הזהב, כולם מודים שהוא צריך לערות, שיהיו מעורבבים. דכתיב שבע ולא ארבע עשרה.
עכשיו מה הדין אם קיבל מדם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות ליתן מאחד על הבדין מאחד על הפרכת על מזבח הזהב, אי זה מהן זקוק להערות? הרי בסופו של דבר כשהוא מגיע למזבח הוא צריך לערבב את שני הדמים, ויש פה שלושה כוסות — איזה מהם צריך לערבב?
שואלת הגמרא: ויש אדם מחשב חצי כפרה? — אז זה פסול, הרי מראש הוא חשב שהדם הזה יינתן רק לחלק מהכפרה, וזה פסול. אלא כיני: קבל מדם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות מאחד על הבדים, ומאחד, ומאחד על מזבח הזהב, אי זה מהן הוא זקוק להערות? — מתוך כוונה לבצע את כל הפעולות, אבל לאחר מכן במציאות הוא נתן מאחד על הבדים, מאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב. פה השאלה איזה מהם זקוק להערות.
מתברר תפלוגתא דרבי זירא ודרבי הילא דאיתפלגון: הגריל ג' זוגות מאחד על הבדים מאחד על מאחד על מזבח הזהב, אי זה מהן משתלח? — כלומר במקרה כזה שהדם נשפך אז הוא כל פעם צריך להגריל מחדש. אז השאלה איזה מהן משתלח.
רבי זעירה אמר: לכפר עליו — את שהוא מכפר בו חבירו משתלח, את שאינו מכפר אין חבירו משתלח. כלומר כל אחד כיפר קצת, אז כולם. רבי הילא אמר: לכפר עליו — את שהוא גומר בו כל הכפרה חבירו משתלח, את שאינו גומר בו כל הכפרה אין חבירו משתלח.
על דעתיה דרבי זעירה שלשתן משתלחין, על דעתיה דרבי הילא אינו משתלח אלא אחרון בלבד. אז גם כאן אותו דבר: והכא על דעתיה דרבי זעירה שלשתן הוא זקוק להערות, על דעתיה דרבי הילא אינו זקוק להערות אלא ותו שהזה ממנו.
ואומרת הגמרא: קיבל דם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות מאחד על הבדין הפרוכת מזבח הזהב — כלומר הוא עשה בעצם את כל הכפרות רק מאחד מהם. איזה מהן נקרא שיריים וזקוק להישפך על היסוד? הרי את השיריים צריך לשפוך על היסוד — אז מי מהם נקרא שיריים?
זה תפלוגתא דרבי ורבי אלעזר ברבי שמעון: חטאת שקיבל דמה בארבע כוסות ונתן מזה אחד ומזה אחד ומזה אחד, מניין שכולם ישפכו על היסוד? תלמוד לומר "ואת כל דמו ישפוך". יכול אפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע יהיו כולם נשפכים — כלומר, אם רק מכוס אחת הוא נתן את כל המתנות, האם כולם יחשבו שיריים וצריך לשפוך אותם על היסוד? תלמוד לומר "ואת דמה ישפוך" — כלומר לא את כולם, אלא חלק מהדם.
הכיצד? הוא נשפך על היסוד — כלומר הכוס שממנו הוא נתן את כל הדמים, ישפך על היסוד, אבל השאר ישפכו לאמה. זה דברי רבי. אבל רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מניין שאפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע שיהיו כולם נשפכים על היסוד? תלמוד לומר "ואת כל דמו ישפוך".
אז אם כך, על דעת רבי אלעזר ברבי שמעון כולם נשפכים על היסוד. כלומר, אם הוא קיבל את הדמים בשלוש כוסות ואת כל המתנות הוא שם מכוס אחת רק, אף על פי כן כולם ישפכו על היסוד. לעומת דעת רבי — אינו נשפך על היסוד אלא אותו שיזם ממנו...
ה_כחאיזה מהן נעשה שיריים וזקוק לשפוך על היסוד? תפלוגתא ד°רבי וד °רבי אלעזר ברבי שמעון דאיתפלגון חטאת שקבל דמה בד' כוסות נתן מזה אחד ומזה אחד ומזה אחד מניין שכולם נשפכין על היסוד? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ד ל) ואת כל דמה ישפך אל יסוד המזבח יכול אפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע יהו כולם נשפכין תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ד כה) ואת דמו ישפך הא כיצד? ה_כטהוא נשפך על היסוד, והן נשפכין לאמה — דברי °רבי.. °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר מנין אפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ד' שיהו כולן נשפכין על היסוד תלמוד לומר ואת כל דמו ישפך אף כאן על דעתיה ד°רבי אלעזר ברבי שמעון כולהן נשפכין על היסוד על דעתיה ד°רבי אין לך נשפך על היסוד אלא אותו שהזה ממנו. שחט שני שעירים חבריא אמרי הרי הם כאחד נתפגל זה נתפגל זה אבדו אימוריו של זה מזין על אימוריו של זה. הכל מודין בפר משיח ופר העלם דבר של עדה שנתערב דמם שנותן מתנה אחת משל שניהן ודיו שאין סדר אבל דם פר יום הכיפורים ודם שעיר שנתערבו נותן משום פר וחוזר ונותן משום שעיר. חברייא אמרי דמים כשירין שנתערבו בפסולין עד שיהא מתנה אחת משל כשירין. במה פליגין בדם שני חטאות שנתערבו? °רבי אומר: אומר אני רואין את הדם, אם יש בו כדי מתנה אחת מזה וכדי מתנה אחת מזה — כשר, ואם לאו — פסול. וחכמים אומרים: אפילו אין בו אלא מתנה אחת משל שניהן — כשר שאין שיעור להזאה על דעתיה ד°רבי יש שיעור למתנות על דעתיה דרבנן אין שיעור למתנות על פי מה שאמרנו, שאם שחט שני פר משיח או שני פר העלם דבר של עדה ונתערב דמם נותן מתנה אחת משל שניהן ודיו הדא אמרה: נתפגל זה נתפגל זה, אבדו אימוריו של זה מזין על אימוריו של זה.
מתני':
התחיל מחטא ויורד מהיכן ה_להוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית ה_לאמקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון דרום מזרח שם גומר על מזבח הפנימי °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר במקומו היה עומד ומחטא ה_לבעל כולן הוא נותן מלמטה למעלן חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלן למטן שלא יזל הדם לתוך השרוול.
גמ': ויתחיל בקרן מזרחית דרומית כמו במזבח החיצון אמר רבי הילא° אילעא אחר שהזה על הפרכת הולך בין השלחן לכותל הצפוני של ההיכל עד שיוצא חוץ למזבח, וכשעובר את המזבח ומסתובב כלפי המזבח פונה לקרן צפון מזרח שלגבי מקומו היא הקרן הימנית וקרן דרום מזרחית אין זו ימנית ויתחיל מקרן צפונית מערבית שבה פגע ראשונה אמר רבי אלעזר° בן פדת נאמר (ויקרא אחרי מות טז יח) ויצא אל המזבח עד שיצא מכל המזבח
התלמוד ירושלמי מסכת יומא דף כ"ט. נתחיל מהשורה הרביעית. ולמדנו שחט שני שעירים. כלומר אם במקום שעיר אחת הוא שחט שני שעירים, אז חבריא אמרי הרי הם כאחד, אבל לשניהם יש דין כמו אחד ואז נתפגל זה נתפגל זה. אם אבדו אימוריו של זה מזין על אימוריו של זה. הכל מודין בפר משיח - פר עולה ופר אילם דבר של עדה שמתערב דמם, שנותן מתנה אחת משל שניהן. כן, כי הרי אין סדר, אין סדר מה הייתה קודם, ולכן מספיק מתנה אחת. אבל דם הפר של יום הכיפורים ודם השעיר שהתערבו, אז פה הוא חייב לתת משום פר וחוזר ונותן משום שעיר, כי הרי בעצם יש סדר. הוא חייב קודם כל לתת את דם הפר ולאחר מכן דם השעיר. הוא לא יכול לתת בהזאה אחת.
חבריא אמרי כשירין שנתערבו בפסולין, אז צריך שיהיה, כלומר עד שיהא מתנה אחת משל כשירין, כלומר שיהיה לפחות כמות של דם שהוא יכול לתת מתנה אחת מהדם של הכשרים. ומה פליגין? בדם שני חטאות שנתערבו. כל המחלוקת היא בדם שתי חטאות שהתערבו, ששתיהם כשרים. רבי אומר: אומר אני רואין את הדם, אם יש בו כדי מתנה אחת מזה וכדי מתנה אחת מזה - כשר. כלומר אם יש בו כדי לתת בעצם שתי מתנות - מתנה אחת מהחטאת האחת ומתנה מהחטאת השנייה - אז למרות שהוא בעצם נותן פעם אחת, אז זה יהיה כשר. ואם לאו - פסול. וחכמים אומרים: אפילו אין בו אלא מתנה אחת משל שניהן - כשר, כיוון שאין שיעור להזאה. אז הגמרא אומרת: על דעתיה דרבי יש שיעור למתנות, אז לכן צריך שיהיה פה כמות כפולה. לעומת דעתיה דרבנן אין שיעור למתנות, לכן די אם יש כמות אחת.
ואומרת - על פי מה שאמרנו, שאם שחט שני פרים... יוצא שאם הוא שחט שני פרי משיח או שני פרי אילם דבר של עדה והתערב דמם, אז נותן מתנה אחת בשביל שניהם. כן, הדא אמרה: נתפגל זה נתפגל זה, אבדו אימוריו של זה מזין על אימוריו של זה, כמו שראינו לגבי השעירים.
פרק הלכה י'. עומד המשנה, התחיל מחטא ויורד. כן, מהמזבח, מהיכן הוא מתחיל, מקרן מזרחית צפונית. כן, מקרן מזרחית צפונית. לאחר מכן הוא עובר לצפונית מערבית, לאחר מכן מערבית דרומית ודרומית מזרחית. מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון - הכוונה דרום מזרח. כן, שם גומר על מזבח הפנימי - גם בדרום מזרח הוא מסיים.
רבי אליעזר אומר: במקומו היה עומד ומחטא. כלומר הוא לא היה הולך בעצמו אלא עומד במקום, כי הרי כל המזבח היה קטן. הוא, בעצם, דומה לקרן, כמו קרן אחת, אז לכן היה עומד במקומו והיה מחטא. ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלן - כן, כלומר את האצבע הוא מעביר מלמטה למעלה, חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלן למטן, כי אם הוא עושה את זה גם, סליחה, אם הוא נותן מלמטה למעלה אז הדם יכול להיכנס לו לתוך השרוול.
ואומרת הגמרא, למה הוא מתחיל מקרן צפונית מזרחית, שיתחיל מקרן דרומית מזרחית כמו שהוא עושה במזבח החיצון? אמר רבי הילא, כיוון שאחר שהוא מזה על הפרוכת אז הרי הוא חוזר, הוא יוצא בין השולחן למזבח. כן, כלומר בחלק הצפוני בין השולחן למזבח עד שהוא עובר את המזבח, ואז הוא פוגש את הקרן הצפון מזרחית, וקרן דרום מזרחית - זו אין זו ימנית. כלומר זה לא ימינה.
ושואלת - שיתחיל מקרן צפון מערבית, הרי הוא בא ופגע בה ראשונה. למה הוא ממשיך הלאה ומתחיל מהקרן הצפון מזרחית, ולא יתחיל מהצפון מערבית? ואומרת הגמרא, אמר רבי אלעזר: דכתיב ויצא אל המזבח - עד שיצא מכל המזבח. הוא לא יכול להתחיל מהקרן הצפון מערבית, הוא חייב קודם כל לעבור את כל המזבח, ואז להתחיל. ואחרי שהוא עבר את כל המזבח אז הוא בעצם פוגע בקרן הצפון מזרחית ראשונה.
📜 הדינים העולים מדף כט עמוד א
ה_כח דם חטאת שקיבלוהו בארבע כוסות ונתן ממנו מזה אחת - אלו נעשים שירים הזקוקים לשפיכה על היסוד
- מקור: "איזה מהן נעשה שיריים וזקוק לשפוך על היסוד? תפלוגתא דרבי וד רבי אלעזר ברבי שמעון דאיתפלגון חטאת שקבל דמה בד כוסות נתן מזה אחד ומזה אחד ומזה אחד מניין שכולם נשפכין על היסוד? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ד ל)"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ה, הלכה יב
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי ~ ר' אלעזר ברבי שמעון: לרבי כל הכוס שממנה הוזה נעשה שיריים ונשפך על היסוד, ולר"א ברבי שמעון דין זה נאמר בשאר הכוסות שלא הוזה מהן
- הכרעה: נפסק כרבי, שכל כוס שהוזה ממנה מתן דמים כדינה - נעשית שיריים וזקוקה לשפיכה על היסוד, וכן פסק הרמב"ם
ה_כט דם החטאת שנתן ממנו מתן אחד מארבע המתנות ונשאר ממנו, מה דינו של הנותר לגבי שיריים הנשפכים על היסוד
- מקור: "הוא נשפך על היסוד, והן נשפכין לאמה — דברי רבי.. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר מנין אפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ד שיהו כולן נשפכין על היסוד תלמוד לומר ואת כל דמו ישפך אף כאן על דעתיה דרבי אלעזר ברבי שמעו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ב, הלכה כא
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי ~ רבי אלעזר ברבי שמעון: רבי סובר שאין נשפך על היסוד אלא הדם שממנו הוזה בפועל, ושאר הדמים נשפכים לאמה; ר"א בר"ש סובר שאפילו הוזה מאחד מהמתנות בלבד, כל הדם כולו נשפך על היסוד, מדכתיב "ואת כל דמו ישפוך"
- הכרעה: נפסק כרבי אלעזר ברבי שמעון שכל הדם נשפך על היסוד אפילו ניתן ממנו מתנה אחת בלבד, וכן פסק הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (פ"ב הכ"א).
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים לד ב — חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות ונתן מתנה אחת מכל כוס - כל הכוסות נשפכים ליסוד המזבח
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא נז ב — חטאת שקיבל דמה בארבע כוסות ונתן מזה אחת ומזה אחת - כולן נשפכות ליסוד, אך אם נתן ארבע מתנות
ה_ל סדר הזאת הדם על קרנות המזבח ביום הכיפורים מתחיל מקרן מזרחית צפונית ומקיף בסדר צפונית-מערבית, מערבית-דרומית, דרומית-מזרחית
- מקור: "הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יום הכפורים, פרק ד, הלכה ב, רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ה, הלכה יד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכפורים פרק ד הלכה ב ובהלכות מעשה הקרבנות פרק ה הלכה יד, שהסדר מתחיל מקרן מזרחית צפונית
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים מב ב — שיריים אינם מעכבין את הקרבתו וכשרותו של הקומץ
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים מז א — פר ושעיר של יום הכיפורים - שחיטתם וקיבול דמם בצפון, ודמם טעון הזיה על בין הבדים, הפרוכת ומ
ה_לא סדר נתינת דמי החטאת על מזבח הפנימי כמקבילה לזוית שבה מתחילים במזבח החיצון
- מקור: "מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון (דרום מזרח) שם גומר על מזבח הפנימי רבי אליעזר (בן הורקנוס) אומר במקומו היה עומד ומחטא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ה, הלכה י
- מצב: נפסק
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבי אליעזר: תנא קמא סובר שמקום שמתחיל בחטאת על מזבח החיצון (דרום מזרח) שם גומר על מזבח הפנימי, ורבי אליעזר סובר שבמקומו היה עומד ומחטא (ללא זיקה בין המזבחות)
- הכרעה: נפסק כתנא קמא, וכך נקבע ברמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פרק ה הלכה י) שהכהן גומר במזבח הפנימי כנגד המקום שבו התחיל במזבח החיצון
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים נא א — שירי הדם ניתנים על יסוד מזבח החיצון בצד שפוגעים בו ראשונה בכניסה, ולא ליסוד המזבח הפנימי
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים נג א — כיצד נותן הכהן את שירי הדם על קרן המזבח בהיכל
ה_לב כהן גדול מזה על מזבח הזהב ביום הכיפורים - באיזה סדר ומאיזה כיוון
- מקור: "על כולן הוא נותן מלמטה למעלן חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלן למטן שלא יזל הדם לתוך השרוול. שמאל|ממוזער|250px|חיטוי מזבח הזהב גמ : ויתחיל בקרן מזרחית דרומית כמו במזבח החיצון אמר רבי הילא (אילעא) א"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ד, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי הילא שמתחיל בקרן מזרחית דרומית, מקיף בין השולחן לכותל צפוני, ופונה לקרן צפון מזרחית, כדי שלא יזל הדם לתוך השרוול; כך פסק הרמב"ם (הלכות עבודת יוה"כ, פרק ד, הלכה ב)
ולמה לא יצא באמצע ויעבור משמאל למזבח ויתחיל מקרן מערבית דרומית שלא יתן אחוריו לקודש שהרי הארון באמצע אף עכשו כשמתחיל מהפינה הצפון מזרחית אחר כך צפון מערבית ואחר כך דרום מערבית ואין סופו ליתן אחוריו לקודש כשהולך לכוון קרן דרום מזרחית חוזר היה לאחוריו כשפניו לכיוון ההיכל ויתחיל מקרן מזרחית צפונית אחר כך יזה בקרן דרום מזרחית ואחר כך דרום מערבית ואחר כך צפון מערבית וכך לא יפנה את גבו גם בלי ללכת אחורה כיי דאמר רבי הילא° אילעא שכל הפניות במקדש לימין וצריך ללכת לקרן הימנית ואין זו ימנית. תנן °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר במקומו היה עומד ומחטא על כולן הוא נותן מלמטה למעלן חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלן למטן תני °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: ממקומו היה עומד ומחטא, ועל כולן הוא נותן מלמעלן למטן, חוץ מזו שהיה לפניו לוכסן קרן דרום מערבית הרחוקה ממנו שהיה נותן מלמטן למעלן. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שניהן מקרא אחד דורשין שנאמר סביב רבנן אמרי סביב להילוך ו°רבי אליעזר בן הורקנוס אומר סביב לקרנות. שני כהנים ברחו בפולמוסיות אחד אומר עומד הייתי ומחטא שכל מזבח פנימי כחד קרן וגם שלא יהיה גבו להיכל ואחד אומר מהלך הייתי ומחטא. אמר רבי יודן°: הדא אמרה: מאן דעבד הכין לא חשש ומאן דעבד הכין לא חשש.
מתני':
ה_לגהזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ה_לדושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי ה_להאלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ה_לוונמכרין לגננין לזבל ומועלין בו.
גמ': תנן: הזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים והזה עליו לא על אפריו עליו לא על גחליו. אית תניי תני שאת שבע ההזאות הללו נותן בצד צפוני של מזבח הזהב אית תניי ה_לז בצד דרומי. מאן דאמר שנותן בצד צפוני °רבי אליעזר בן הורקנוס שסובר שממקומו בצד צפון מזרח היה עומד ומחטא לכן שם גם היה מזהומאן דאמר בצד דרומי רבנן שסוברים שהיה סובב את המזבח ומסים בדרום מזרח, ולכן שם היה מזה. תנן: שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי אמר °רבי יוסה: זה סימן כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים כגון גחלים לקטורת או להדלקת המנורה
שואלת הגמרא - אז שיצא באמצע, לא מהצד בין השולחן למזבח, אלא מול המזבח, באמצע ההיכל, ואז אחרי שהוא יגיע למזבח הוא יפנה ימינה, לימין המזבח, ואז הוא יפגוש את הקרן הדרום מערבית, ואז זה יהיה כמו במזבח הרגיל. ואומרת - שלא יתן אחוריו לקודש, הרי אם הוא יצא באמצע לכיוון המזבח אז בעצם אחריו הם ממש מול ארון הברית. אז לכן הוא הולך בצד, בצד הצפוני, בין השולחן למזבח.
אבל גם עכשיו, גם אם אתה אומר שהוא מתחיל מהקרן הצפון מזרחית, לאחר מכן הוא הולך לקרן הצפון מערבית, לאחר מכן לקרן הדרום מערבית, אבל לאחר מכן כשהוא ממשיך לכיוון הדרום מזרחית, הרי שוב פעם הגב שלו מופנה לכיוון ההיכל. אז מה הרווחת בזה? ואומרת הגמרא ואין סופו ליתן אחוריו לקודש, חוזר היה לאחוריו - כלומר, אחרי שהוא מגיע לקרן הדרום מערבית, כשהוא הולך לכיוון הקרן הדרום מזרחית, הוא הולך הפוך, שהפנים שלו כלפי ההיכל, הולך אחורה.
ואומרת הגמרא ויתחיל מקרן מזרחית צפונית ואחר כך דרומית מזרחית ואחר כך דרום מערבית ואחר כך צפון מערבית, ואז בעצם לא צריך אף פעם להפוך את הגב שלו וללכת אחורה. כלומר ילך שמאלה במקום ימינה. אם הוא הולך ימינה יש לו מצב שהוא חייב ללכת בסוף אחורה כלפי ההיכל, אבל אם יפנה שמאלה אז לא יהיה שום שלב שהוא מפנה את הגב כלפי ההיכל והוא גם לא צריך ללכת אחורה. אז אמור לא עושה את זה. אומרת הגמרא, כי הדא דאמר רבי הילא: ימנית אין זו ימנית. כלומר, בעצם כל הפניות שלך יהיו לימין, ואם אתה אומר שהוא ילך שמאלה אז בעצם לא לימין.
ואומרת הגמרא - תני רבי אליעזר אומר: ממקומו היה עומד ומחטא, ועל כולן הוא נותן מלמעלן למטן, חוץ מזו שהיה לפניו לוכסן שהיה נותן מלמטן למעלן. כלומר לא הקרובה אליו, אלא דווקא הרחוקה ממנו - כלומר הקרן הדרום מערבית שהיא רחוקה ממנו, שנותן מלמטה למעלה.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: שניהן מקרא אחד דורשין - מי שאומר שמסתובבים סביב המזבח, ומי שאומר שעומד במקומו ומזה על כל הקרנות, שניהם מאותו פסוק למדו. סביב - אמרי סביב להילוך, כלומר צריך ללכת מסביב. ורבי אליעזר אומר סביב לקרנות, כלומר הוא ייתן קרן אחרי קרן בצורה מסביב.
אמרה הגמרא שני כהנים ברחו בפולמוסיות. אחד אומר עומד הייתי ומחטא - כלומר את המזבח הפנימי הוא עמד וחיטא, כיוון שהוא סובר שכל המזבח הפנימי זה כמו קרן אחת, אז לכן יכול לעמוד במקום, וגם כדי שלא יהיה צריך ללכת אחורה. ואחד אומר מהלך הייתי ומחטא. אמר רבי יודן: הדא אמרה מאן דעבד הכין לא חשש ומאן דעבד הכין לא חשש. כלומר, כל אחד איך שהוא יעשה זה יהיה בסדר.
פרק ו', מתני'. ואומרת המשנה הזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד רומי. כן, כלומר אמרנו שבמזבח היה יסוד בצד המערבי ובצד הצפוני. אז ביסוד בצד המערבי בפינה הדרומית שלו היו שני חורים, אחד שהיה יותר לכיוון דרום ואחד יותר לכיוון מערב. אז את שיירי הדם של הפר והשעיר הוא היה שופך על יסוד מערבי, ואת שיירי הדם ממזבח החיצון, כל דבר שהוא של מזבח החיצון, היה שופך על היסוד הדרומי, כלומר לחור שהיה יותר דרומה. ואלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בו.
ואומרת הגמרא - תנן הזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים. מה שכתוב, כי כתוב והזה עליו - לא על אפריו, עליו לא על גחליו. אנחנו צריכים לנקות את זה - עליו ולא הגחלים שעליו.
אית תניי תני צד צפוני, אית תניי צד דרומי. הברייתות חלוקות - יש ברייתא שאומרת שאת השבע הזאות הללו הוא נותן בצד צפון של המזבח הזהב, ויש שאומרת בצד דרומי. ואומרת הגמרא מאן דאמר צד צפוני - רבי אליעזר, כי הוא סובר שממקומו בצד צפון מזרח הוא היה עומד ומחטא, הוא לא זז - הוא עומד במקום בקרן הצפון מזרחית ומשם הוא מחטא את הכל, אז לכן גם את ההזאות האלה הוא עושה במקומו בצד צפון. ומאן דאמר צד דרומי - רבנן, כי הם אומרים שהיה סובב את המזבח והוא מסיים בדרום מזרח, אז לכן שם הוא היה מזה.
ואומרת הגמרא - תנן שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי. אמר רבי יוסה: זה סימן, כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים, כלומר כמו כל דבר שלוקחים אותו מהמזבח החיצון פנימה, כמו גחלים לקטורת או להדלקת הנרות של המנורה, אז ניטל מהסמוך לפנים - כלומר יקחו אותו מהמערכה השנייה, שהייתה בצד המערבי קרוב להיכל. וכל היוצא מבפנים יינתן בחוץ, כמו הדמים כמו שראינו עכשיו - שיירי הדם, הם ניטלים בסמוך לפנים, כלומר אותם ישפכו ביסוד המערבי, בחור שבצד המערבי, שיש שם שני חורים. ניתן ביסוד המערבי, וגם כן בבזיכי לבנה של לחם הפנים - אותם ישרפו, יקטירו אותם על המערכה בצד המערבי.
📜 הדינים העולים מדף כט עמוד ב
ה_לג שירי הדם ביום הכיפורים נשפכים על יסוד מערבי של המזבח החיצון, לאחר הזיית טהרו של המזבח שבע פעמים
- מקור: "הזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יום הכפורים, פרק ד, הלכה ב, רמב"ם, הלכות עבודת יום הכפורים, פרק ג, הלכה ה, רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ה, הלכה יב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים ובהלכות מעשה הקרבנות
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים מב ב — שיריים אינם מעכבין את הקרבתו וכשרותו של הקומץ
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים מז א — פר ושעיר של יום הכיפורים - שחיטתם וקיבול דמם בצפון, ודמם טעון הזיה על בין הבדים, הפרוכת ומ
ה_לד דם חטאות שנשפכות על היסוד במזבח החיצון נשפך על יסוד דרומי
- מקור: "ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ה, הלכה י
- מצב: נפסק
- הכרעה: כירושלמי, וכך פסק הרמב"ם שדמים הניתנים על היסוד במזבח החיצון שופכם על יסוד דרומי
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים נא א — שירי הדם ניתנים על יסוד מזבח החיצון בצד שפוגעים בו ראשונה בכניסה, ולא ליסוד המזבח הפנימי
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים נג א — כיצד נותן הכהן את שירי הדם על קרן המזבח בהיכל
ה_לה דם החטאות ושאר קרבנות הנשפך לאמה שבמקדש דינו כדם התמצית לענין יציאתו לנחל קדרון
- מקור: "אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ב, הלכה יא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי "אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון", וכך פסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ב הלכה יא.
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא נח ב — הכהן המזה מדם הפר של יום הכיפורים עומד אצל המזבח עצמו בשעת ההזאה ואינו עומד חוץ למזבח כמו
- מקבילה בבבלי: בבלי סוכה מט א — השיתין שבמזבח חלולים ויורדים עד התהום
ה_לו דם פר ושעיר של יום הכיפורים שנשפך מן הכלי לאחר גמר מתן דמים - האם חייבים במעילה על שיירי הדם
- מקור: "ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בו. גמ : תנן: הזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים והזה עליו לא על אפריו עליו לא על גחליו. אית תניי תני שאת שבע ההזאות הללו נותן בצד צפוני של מזבח הזהב אית תניי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעילה, פרק ב, הלכה יא
- מצב: נפסק
- הכרעה: כרמב"ם שהדם שנשאר בכלי לאחר גמר מתנותיו מועלים בו, שכן נמכר לגננים לזבל ומועלים בו כלשון הירושלמי
- מקבילה בבבלי: בבלי ברכות לא א — המקיז דם בבהמת קדשים — הדם אסור בהנאה ומועלין בו
- מקבילה בבבלי: בבלי חולין קיז א — חֵלֶב האימורים של קדשים קלים חייב במעילה כדין פר כהן משיח
ה_לז היכן היה כהן גדול מזה משיירי דם הפר והשעיר בהיכל, בצד צפוני או דרומי
- מקור: "בצד דרומי. מאן דאמר שנותן בצד צפוני רבי אליעזר (בן הורקנוס) שסובר שממקומו בצד צפון מזרח היה עומד ומחטא לכן שם גם היה מזהומאן דאמר בצד דרומי רבנן שסוברים שהיה סובב את המזבח ומסים בדרום מזרח, ולכן שם הי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ד, הלכה ב
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי אליעזר (בן הורקנוס): בצד צפוני, לפי שממקומו במקום החיטוי עמד ~ רבנן: בצד דרומי, לפי שסבב את המזבח והזה בדרום מזרח
- הכרעה: נפסק כרבנן שנתינת שירי הדם בצד דרומי, כרמב"ם הלכות עבודת יוה"כ פרק ד הלכה ב
ניטל מן הסמוך לפנים ממערכה שניה שהיתה בצד מערב קרוב להיכל וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ ניתן בסמוך לפנים בזיכי לבונה על מערכה בצד מערב, ושיירי הדם של פר ושעיר יום הכיפורים ישפך על יסוד מערבי. אמר רבי ירמיה° בשם רבי פדת°: גחלים שבכל יום לקטורת ולנר המערבי למידין מגחלים של יום הכיפורים ששם נאמר [ויקרא אחרי מות טז יב ולקח גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' שנלקח מהמערכה שבצד מערב ושני בזיכי לבונה שצריכים להיות מקטרים על המערכה שבצד מערב למידין משירי דמים שנשפכים על יסוד מערבי כתיב ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד תני ואת כל דם הפר לרבות פר דם יום הכיפורים לשפיכה ולמה לא אמר גם שעיר? אמר רבי מנא° בן יונה: בלא כך אינו זקוק להערות קדם כשמזה על מזבח הזהב נמצא ששניהם בכלי אחד ושפיכה אחת לשניהם אשכחת תני שמרבה את שניהם כתיב (ויקרא ויקרא ד ז) ואת כל דם הפר ישפך לרבות דם פר יום הכיפורים ושעיר לשפיכה. נאמר וכלה מכפר את הקדש. אית תניי תני: אם כילה כיפר, ואית תניי תני: אם כיפר כילה. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מחלוקת ביניהון מאן דאמר אם כילה לעשות את כל הנאמר כיפר השיריים מעכבין מאן דאמר אם כיפר שנתן את כל ההזאות כילה ה_לחאין השיריים מעכבין. רבי יהושע בן לוי° אמר משמעות דורשין ביניהון אבל לדעת כולם אין השיריים מעכבין. רבי סימון° אמר בשם רבי יהושע בן לוי° אף שהם חולקים לכולי עלמא אין השיריים מעכבין. מאי כדון במה הם חלקים? מאן דאמר אם כלה כיפר עושה אותן את הנתינה על קרנות מזבח הזהב ארבע מתנות, מאן דאמר אם כיפר כלה אינו עושה אותן אלא מתנה אחת ואם נתן אחת מהם כיפר כמו במזבח החיצון. תני אמר °רבי ישמעאל בן אלישע: מה אם שירי חטאת שאינן מכפרין שהכפרה בנתינה על הקרנות ניתנין על היסוד תחילת עולה שתים שהן ארבע שנותן בקרבן עולה שהיא מכפרת אינו דין שתינתן על מקום שיש בו היסוד? אמר לו °רבי עקיבא בן יוסף כך צריך היתה לאמר מה אם אמרת בשירי חטאת שאינן מכפרין ואינן ראוין לכפר ניתנין על היסוד, תחילת עולה שהיא מכפרת וראויה לכפר אינו דין שתינתן על
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת יומא דף ל'. אנחנו נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא, מה, רבי ירמיה בשם רבי פדת: גחלים שבכל יום ונר המערבי למידין מגחלים של יום הכיפורים. כלומר הדבר שלוקחים, הרי לוקחים מהמזבח, כן? פנימה. אז גם את הגחלים של יום הכיפורים לוקחים למזבח פנימה, וגם את הגחלים להדליק את הקטורת, להכתיר את הקטורת ולהדליק את הנר - נלמדים מאותו מקום, כן? כי כתוב "ולקח גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'", מה שמשמע שהוא נלקח מהמערכה שבצד מערבי. כן, "לפני ה'" הכוונה בצד של כלפי ההיכל, כלפי המערב.
ושני בזיכי לבונה שהם הפוך - לוקח אותם מבפנים החוצה למזבח, אז צריכים להכתיר אותם על המזבח. הם למדים משיירי דמים שנשפכים על יסוד מערבי, כמו שיירי דמים של הפר והשעיר והפרים הנשרפים שנשפך על יסוד מערבי, שכתוב "את כל דם הפר ישפוך על יסוד מזבח העולה אשר פתח אוהל מועד", כלומר בצד המערבי. אז גם כאן, גם שני בזיכי לבונה שלוקחים אותם מבפנים החוצה, גם כן הם ישרפו על המערכה בצד המערב.
אומרת הגמרא: תני, כתוב ואת כל דם הפר ישפך. מה זה בא לרבות? זה בא לרבות פר דם יום הכיפורים לשפיכה, שגם הוא צריך לשפוך את הדם שלו על היסוד, את שיירי הדם. שואלת הגמרא: ולמה לא אמר גם שהשעיר? הרי ליכא, גם השעיר אותו דבר. אמר רבי מנא: בלא כך אינו זקוק להערות. איך? זה באחד, הרי מערים את שניהם - שניהם באותו כלי. אז אם אמר לשפוך את הדם של הפר, אז ממילא שופכים את הדם של השעיר. אשכחת תני, ומצאנו ברייתא ששומרת את שניהם: ואת כל דם הפר ישפך לרבות דם פר יום הכיפורים ושעיר לשפיכה.
וכתוב: וכלה מכפר את הקדש. אית תניי תני אם כילה כיפר, ואית תניי תני אם כיפר כילה. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מחלוקת ביניהון. יש ביניהם מחלוקת. מאן דאמר אם כילה כיפר - הכוונה שמעשה את כל מה שנאמר, אז הוא כיפר, כולל שפיכת השיריים, כי השיריים מעכבים. אבל מאן דאמר אם כיפר כילה - אז השיריים לא מעכבים. כלומר אם הוא עשה את כל הכפרות, את כל ההזאות, אז כבר הוא כילה, גם אם הוא לא שפך את השיריים.
רבי יהושע בן לוי אמר: משמעות ביניהון - דורשים מהם. כלומר שניהם מודים ששיריים לא מעכבים, וכל המחלוקת היא רק איך דורשים את הפסוק. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לכולם אין השיריים מעכבין. שאלתי: אם כן מה, במה הם חולקים? אמרה, מאן דאמר אם כילה כיפר, אז הוא עושה את הנתינה על קרנות המזבח ארבע מתנות - הוא צריך על כל אחד מהקרנות לתת. כלומר הוא עושה את כל המתנות, כל ארבע מתנות, אז כיפר. אבל מאן דאמר אם כיפר כילה, אז אינו עושה אותן אלא מתנה אחת. כלומר גם אם הוא ייתן מתנה אחת רק על המזבח, מזבח הזהב, אז הוא כיפר, כמו שמצאנו לגבי המזבח החיצון, שגם בחטאת שצריך ארבע מתנות על ארבע קרנות, בכל זאת עם מתנה אחת יצא.
תני, אמר רבי ישמעאל: מה אם שירי חטאת שאינן מכפרין ניתנין על היסוד, תחילת עולה שהיא מכפרת אינו דין שתינתן על היסוד? כלומר השתיים של ארבע של העולה שזה היה מכפר - אינו דין שניתן על מקום שיש בו יסוד. הרי במזבח היסוד רק בצד המערבי ובצד הצפוני. אז בעצם הוא צריך לתת בקרן הצפון מזרחית והדרום מערבית. אז זה המקור. כלומר כמו שבחטאת אני חייב לשפוך על היסוד, למרות שבעצם זה לא תחילת הכפרה, אז קל וחומר עולה שזה הכפרה עצמה.
אמר לו רבי עקיבא: לא, אם אמרת בשירי חטאת שאינן מכפרין ואינן ראוין לכפר ניתנין על היסוד, תחילת עולה שהיא מכפרת וראויה לכפר אינו דין שתינתן על היסוד? כלומר אין שום מציאות שהם מכפרים.
📜 הדינים העולים מדף ל עמוד א
ה_לח שיירי הדם שנשארו לאחר נתינת המתנות אינם מעכבים את הכפרה
- מקור: "אין השיריים מעכבין. רבי יהושע בן לוי אמר משמעות דורשין ביניהון (אבל לדעת כולם אין השיריים מעכבין). רבי סימון אמר בשם רבי יהושע בן לוי אף שהם חולקים לכולי עלמא אין השיריים מעכבין. מאי כדון במה הם חלקים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק יט, הלכה ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שאין השיריים מעכבין (כרבי סימון בשם ריב"ל, שגם למאן דפליג בסדר המתנות מודה בזה), וכך פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק יט הלכה ד
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים נב א — שירי דמו של פר יום הכיפורים ניתנים על יסוד המזבח, ואין נתינה זו מעכבת את הכפרה
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים קיא א — המנסך שלושה לוגין יין לעבודה זרה בחוץ חייב
היסוד? מאן דאמר אין מכפרין שזו דעת °רבי ישמעאל בן אלישע אין מכפרין בשאר ימות השנה הא ביום הכיפורים מכפרין שאף השריים מעכבים ביום הכיפורים. מאן דאמר אינן מכפרין ואינן ראויים לכפר שזו דעת °רבי עקיבא בן יוסף אין מכפרין לא בשאר ימות השנה ולא ביום הכיפורים שהשריים אינם מעכבים אף ביום הכיפורים. תני כתיב (ויקרא ויקרא ד ז) ואת כל דם הפר ישפך לרבות דם פר יום הכיפורים ושעיר לשפיכה מה אנן קיימין? אם למצוה אף בשאר ימות השנה מצוה ליתן על היסוד, אלא אם אינו ענין למצוה תניהו ענין לעיכוב. אמר רבי שמי°: מתניתא אמרה שהשיריים מעכבין דתנינן המשנה רוצה להוכיח שאם נתן את הניתנים למעלה למטה לא יצא, כמו שמצאנו שאם נתן את התחתונים למעלה לא יצא ה_לט מה לתחתונים קרבנות שדמם ניתן למטה מחוט הסיקרה כמו עולה אם נתנן למעלן לא הורצו שאין מהן קרב למעלן אין שום נתינה מדמם למעלה תאמר בעליונים קרבנות שדמם ניתן למעלה כמו חטאת אם נתנן למטן הורצו שיש מהן קרב למטן שיש נתינה מדמם למטה שהרי שירי דמם נשפך ליסוד הפנימיים יוכיחו שיש מהם קרב בחוץ שירי הדם ואם נתנן בחוץ לא הורצו. מה לפנימיים אם נתנן בחוץ לא הורצו שאין מזבח ממרקן קא סלקא דעתין שהכוונה שהשירים מעכבים והם הממרקים תאמר בעליונים קרבנות שדמם ניתן למעלה כמו חטאת אם נתנן למטן הורצו שהרי הקרנות ממרקות אותן שהשריים אינם מעכבים הואיל והקרנות ממרקות אותן אם נתנן למטן תהא כשירה תלמוד לומר הכהן המחטא אותה יאכלנה אותה שנתן דמיה למעלן ולא שנתן דמיה למטן. מהו אין המזבח הפנימי ממרקן? לא כפי שהבנו שמתן דמים על המזבח לא מסים את העבודה כיוון שצריך עוד לשפוך שיריים על היסוד, כיוון שהשירים מעכבים, אלא כדאמר רבי יוסי ברבי בון° שהמזבח אינו ממרקן לעשותן שיריים שאינו מכפר לבדו אלא אף על ידי הבדין ועל ידי הפרוכת הן נעשות שיריים אבל שיריים אינם מעכבים אפילו ביום הכיפורים. אמר רבי יוסה° אסי מתני' אמרה שאין השיריים מעכבין דתנינן באיזה הוא מקומם פרים הנשרפים וכ"ו שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי אם לא נתן לא עיכב. רבי בורקיי° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מתני' אמרה שהשיריים מעכבין דתנינן כתיב (ויקרא אחרי מות טז לג) וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר וכפר את מקדש הקדש זה לפניי לפנים אלו הזאות שנותן בין הבדים ואת אהל מועד זה ההיכל אלו הזאות שנותן על הפרכת בהיכל ואת המזבח אלו הזאות שנותן על מזבח הזהב יכפר אף על העזרות מתנה שנותן בעזרה מה אית לך כפרה שנתנת בעזרות? לא השיריים. רבי בון בר חייא° בעי למאן דאמר השיריים מעכבין מקומן מעכב כגון אם שפך שלא על היסוד נותנן בלילה שוחט עליהן בתחילה כגון שנשפך הדם האם יכול לשחוט, או שכדי שיקראו שיריים צריך קדם שיהיה מתן דמים? חברייא בעיי מחשב להן האם מחשבת פיגול פוסלת בהם. רבי יודן° בעי אבדו האם דינם כמו אברים שאם הם קימים מעכבים ואם אבדו אינם מעכבים מה הן? צריכה ליה במה הסתפק כשלא התחיל, אבל אם התחיל ושפך מעט ואחר כך אבדו כל עמא מודיי משהוא משייר שהן
אומרת הגמרא: אם זה ככה, מאן דאמר אין מכפרין - כלומר רבי ישמעאל שאמר רק אין מכפרין, אז הוא כנראה מתכוון לומר אין מכפרין בשאר ימות השנה, הא ביום הכיפורים מכפרין, כי הוא סובר שביום הכיפורים השיריים מעכבין. ואילו רבי עקיבא שאמר שאינם מכפרין ואינן ראויים לכפר, אז הוא סובר שאין מציאות למכפרין כאן, אז הם לא מכפרין לא בשאר ימות השנה ולא ביום הכיפורים. הוא כנראה סובר שהשיריים לא מעכבין.
ואת אמרת מצאנו ברייתא שהשיריים מעכבין, דתני ואת כל דם הפר ישפך לרבות דם פר יום הכיפורים ושעיר לשפיכה. את אומר, מה נן קיימין? אם למצוה - הרי גם בשאר ימות השנה יש מצוה ליתן על היסוד, אלא אם אינו ענין למצוה תניהו ענין לעיכוב. כלומר בפר יום הכיפורים השפיכה על היסוד זה מעכב.
ואמר רבי שמי: מתניתא אמרה שהשיריים מעכבין - יש גם משנה שאפשר להוכיח ממנה שהשיריים מעכבין. דתנינן: מה לתחתונים אם נתנן למעלן לא הורצו שאין מהן קרב למעלן. כלומר אם הוא נתן, לדוגמא חטאת, הרי צריך את הדם שלה לתת למעלה על הקרנות, אז אם נתן אותם למטה - לא יצא, כמו שמצאנו שאם נתן את התחתונים למעלה לא יצא. ככה הגמרא רוצה להוכיח.
שואלת הגמרא: מה פתאום? זה לא ראיה. מה לתחתונים? כלומר הקורבן עצמו ניתן למטה מחוץ, כמו עולה. אם נתנן למעלן לא הורצו, הסיבה שהם לא הורצו כי אין מהן קרב למעלן. תאמר בעליונים, כמו חטאת, שייתנה למטה הורצו, שיש בהן קרב למטה, כי הרי יש להם למטה - את שפיכת הדם שופכים על היסוד. אז מה, הפנימיים יוכיחו, שיש בהן קרב בחוץ, כלומר יש שיירי דם. ואף כן אם ליתן בחוץ לא הורצו. כלומר אם במקום בפנים הוא ייתן בחוץ, אז לא ירצה. אבל זה לא ראיה גם כן. מה לפנימיים אם נתנן בחוץ לא הורצו שאין מזבח ממרקן - הגמרא חשבה שהכוונה שהשיריים מעכבין, כלומר הם הממרקים, כלומר מה שהוא עשה בפנים לא סיים את הכפרה. אז כך הגמרא חשבה, מה לפנימיים אם ניתן להם בחוץ לא הורצו כיוון שהמזבח הפנימי לא ממרק אותם אלא חייב גם את השפיכה. אז השפיכה היא מעכבת.
תאמר בעליונים אם נתנן למטן הורצו שהרי הקרנות ממרקות אותן - כלומר קורבנות שניתן למעלה, אם ניתן להם למטה הורצו, כי הרי הקרנות ממרקות אותם. כלומר השיריים לא מעכבים שם. הואיל והקרנות ממרקות אותן, אם למטן תהא כשירה.
תלמוד אותה דמיה למעלן לא דמיה למטן - זו גזירת הכתוב. כתוב "הכהן המחטא אותה יאכלנה", והברייתא אומרת שדווקא אם הוא עשה את זה כדין, נתן את הדמים למעלה, רק אז הוא כיפר והכהן המחטא אותה - יכול לאכול אותה. אבל אם נתן אותם למטה אז זה פסול.
שואלת הגמרא: מהו אין המזבח הפנימי ממרקן? לא כפי שהבנו בהתחלה, שהכוונה שמתן הדמים של המזבח הפנימי, מזבח הזהב, לא מסיים את העבודה כיוון שהשיריים מעכבין. אלא כדאמר רבי יוסי ברבי בון: ממרקן לעשותן שיריים - שהמזבח אינו ממרקן אלא סתם עושה אותם שיריים. כלומר הוא לא מכפר לבדו - "על ידי הבדין ועל ידי הפרוכת הן נעשות שיריים". צריך את שלושתם - גם הבדים, גם הפרוכת וגם המזבח. אבל המזבח לבדו לא, אבל שיריים לא מעכבין אפילו ביום כיפור.
ורבי יוסה: מתני' אמרה שאין השיריים מעכבין, דתנינן, כתוב באיזה מקום פר יום הכיפורים וכו', שיירי דם היה שופך יסוד מערבי, אם לא נתן לא עיכב, כתוב במפורש. אז רואים מכאן באמת ששיריים לא מעכבין.
רבי בורקיי בשם רבי יוחנן: מתני' אמרה שהשיריים מעכבין, דתנינן, כתוב וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר. אז הברייתא אומרת ככה: "וכפר את מקדש הקדש" - זה ההזאות שנותן בין הבדים לפני ולפנים. "ואת אהל מועד" - זה ההיכל, זה ההזאות שנותן על הפרוכת. "ואת המזבח" - זה ההזאות שנותן על מזבח הזהב. אז מה זה "יכפר" אחרי שכתוב "יכפר"? הכוונה אף על העזרות. במה? מה אית לך כפרה בעזרות? איזה כפרה עושים בעזרות? לא, שיריים. כלומר אם לא שפיכת השיריים, אז רואים מכאן שזה מעכב.
רבי בון בר חייא בעי: אם מר השיריים מעכבין, האם גם מקומן מעכב? כלומר אם הוא חייב לשפוך דווקא ליסוד? עוד שאלה: נותנן בלילה שוחט עליהן בתחילה? כלומר נניח נשפך הדם אחרי שהוא הזה על המזבח, נשפך הדם - האם הוא צריך לשחוט עכשיו עוד פעם פר ושעיר כדי שמהדם שלהם יהיה שיריים, והוא ישפוך על יסוד המזבח?
חברייא בעיי: מחשב להן? כלומר האם, אם נניח נקבע שכן צריך לשחוט עליהם, האם מחשבת פיגול פוסלת בהם? כלומר לשוב לשפוך את השיריים מחוץ לזמנם, או אפילו בתחילה, כלומר אפילו בלי ידיעה בשחיטה הראשונה - האם כששחט, אם הוא התכוון לשפוך את השיריים מחוץ לזמנם, האם זה פיגול פוסל בהם?
רבי יודן בעי: אבדו מה הן? כלומר אם השיריים אבדו, האם דינם כמו איברים - שאם הם קיימים אז מעכבים, ואם הם אבדו לא מעכבים?
אומרת הגמרא: צריכה ליה - מתי השאלות קיימות? שלא התחיל, כמו בכלל לא נתן שיריים, לא נתן על היסוד. אבל אם התחיל כל עמא מודיי משהוא משייר שהן - כן, יש שיריים, אבל אין שיריים לשיריים.
📜 הדינים העולים מדף ל עמוד ב
ה_לט דם קרבנות עליונים (חטאת) שניתן במקום קרבנות תחתונים (עולה) למטה מחוט הסיקרה, פוסל את הקרבן
- מקור: "מה לתחתונים (קרבנות שדמם ניתן למטה מחוט הסיקרה כמו עולה) אם נתנן למעלן לא הורצו שאין מהן קרב למעלן (אין שום נתינה מדמם למעלה) תאמר בעליונים (קרבנות שדמם ניתן למעלה כמו חטאת) אם נתנן למטן הורצו שיש מהן"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ב, הלכה י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שהמעורב מן העליונים למטה אינו מרוצה, כדברי הרמב"ם (פסולי המוקדשין ב,י) הפוסק שדם חטאת הניתן במקום עולה מטה - פסול, כדין "מה לתחתונים... תאמר בעליונים" הנדחה מקושיית "הפנימיים יוכיחו".
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים כו א — הנותן מתנות הדם שלא במקומן הראוי - למטה שנועדו למעלה, למעלה שנועדו למטה, בפנים שנועדו בחוץ
- מקבילה בבבלי: בבלי זבחים כו ב — דם קרבן שנזרק שלא במקומו, הבעלים נתכפרו אך הבשר נאסר באכילה
שיריים ואינם מעכבות שאין שיריים לשיריים. תנן: אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בו תני מועלין היו בדמים דברי °רבי מאיר ו°רבי שמעון בן יוחאי וחכמים אומרים ה_מאין מעילה בדמים. מאי טעמא? דרבנן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא משום שנאמר (ויקרא אחרי מות יז יא) כי הדם הוא בנפש יכפר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. רבי חייה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא משום שנאמר (ויקרא אחרי מות יז יד) כל אכליו יכרת אין לך בו אלא כרת נפש לאכליו בלבד. אמר רבי זעירה°: הקדיש דם ביניהון? מאן דאמר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד וזה דם שהוקדש לבדק הבית הואיל ואין בו כפרה יש בו מעילה. מאן דאמר אין לך בו אלא כרת נפש בלבד וזה שהוקדש לבדק הבית הואיל ויש בו כרת אין בו מעילה אתא רבי אבא° אמר רבי חייה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הקדיש דם לבדק הבית מועלין בו והוה רבי זעירה° חדי שמח בה סבר: על דרבנן איתאמרת, שאף שהם סוברים שאין מעילה בדם קדשים הם מודים שאם הקדיש דם לבדק הבית יש בו מעילה ולכן הוא שמח שזה מתאים להבחנה שלו שאם המקור לדעת חכמים הוא מהפסוק (ויקרא אחרי מות יז יא) כי הדם הוא בנפש יכפר אז רק דם קדשים שמכפר אין בו מעילה אבל אם הקדיש דם לבדק הבית אף חכמים יודו שיש בו מעילה אמר לו: ומה בידך אולי על ד°רבי שמעון בן יוחאי איתאמרת שסובר שמועלין בכל דם? רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא° אמר כך משיבין °רבי שמעון בן יוחאי לחכמים שסוברים שבדם קדשי מזבח אין מעילה אילו מכרן את הדם שמא אינו תופס דמיהן ואם השתמש בהם מעל מה ביניהן ומה בין דמיהן? ופליג על ההיא דאמר רבי אלעזר° בן פדת דאמר רבי אלעזר° בן פדת: יש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין, ואם מכרן אינו תופש את דמיהן; ויש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין, ואם מכרן תופש את דמיהן. ה_מאדישון המזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין ואם מכרן תופש את דמיהןהדמים לא נהנין ולא מועלין בהן ואם מכרן אינו תופש את דמיהן.
מתני':
כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ה_מבהקדים דם השעיר לדם הפר יחזיר ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר אם ה_מגעד שלא גמר את המתנות שמבפנים נשפך הדם — יביא דם אחר ויחזיר ויזה בתחילה מבפנים, וכן בהיכל וכן במזבח הזהב, שכולן כפרה וכפרה בפני עצמן. °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל.
מועלין היו בדמים דברי רבי מאיר ורבי שמעון. כלומר לפי רבי מאיר ורבי שמעון בדם של הקודשים יש מעילה. מי שיקח ויהנה מזה עובר, חייב קורבן מעילה וחייב חומש ואשם וכולי. אך חכמים אומרים אין מעילה בדמים. שואלת הגמרא מה טעם דרבנן? אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן משום שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר. דם קודשים, כל מה שהוא נועד זה רק ככפרה. אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. אבל דם עצמו אחרי שמתכפרים בו, אין בו מעילה, אין בו כלום.
ורבי חייה אמר בשם רבי יוחנן משום שנאמר כל אכליו יכרת. כלומר, אין לך בו אלא כרת נפש בלבד. כיוון שיש בדם עצמו, לא משנה איזה דם, יש בו רק חיוב כרת ואין בו מעילה גם אם הקדישו אותו.
אמר רבי זעירה: אם כך, הקדיש דם בינייהו? מאן דאמר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד, אז זה, כלומר דם חולין שיקדיש אותו לבית הבית, הואיל ואין בו כפרה, יש בו מעילה. כי מה שנאמר זה רק לגבי דם קודשים. אבל מאן דאמר אין לך בו אלא כרת נפש בלבד, אז זה, כלומר אם הוא הקדיש לבית הבית דם, הרי גם בו יש כרת, אז גם בו אין מעילה.
אומרת הגמרא: אתא רבי אבא, ואמר רבי חייה אמר בשם רבי יוחנן, הקדיש דם הבית — מועלים בו. והוה רבי זעירה חדי בה, הוא שמח, כי הוא סבר על דרבנן איתאמרת. אתה חושב שרבי יוחנן אמר את זה על דברי חכמים, על שיטת חכמים, שגם הם סוברים שלמרות שהם סוברים שאין מעילה בדם קודשים, הם מודים שאם הקדיש דם לבית הבית יש בו מעילה, ולכן הוא שמח, כי זה מתאים להבחנה שלו — שהמקור לדעת חכמים זה מהפסוק כי הדם הוא בנפש יכפר, ולכן רק דם קודשים שמכפר אין בו מעילה. אבל אם הקדיש דם לבית הבית גם החכמים מודים שיש בו מעילה, וזה מתאים לשיטה שלו ולכן הוא שמח.
אמר לו: ומה בידך? למה אתה כל כך שמח? אולי דרבי שמעון איתאמרת, אולי בעצם רבי יוחנן אמר את זה על שיטת רבי שמעון. רבי שמעון סובר הרי שמועלים בכל דם, לא רק בחולין, גם בקודשים מועלים. אז אין פה, אין מה לשמוח, כלומר זה לא קשור בכלל להבחנה שלך.
רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא: כך משיבין רבי שמעון לחכמים שהם סוברים שדם קודשים במזבח אין מעילה. אמר להם: אילו מכרן שמא אינו תופס דמיהן? אנחנו על הדם הזה אמרנו שמוכרים לגננים, אחרי המכירה שמא לא תופס דמיהם, ואם ישתמש בהם בכסף עצמו, כולם מודים שהכסף הוא קודש, ומי שישתמש בכסף הזה מעל. מה בין דמיהן ומה בין דמיהן? אם הדמים שלהם מועלים אז למה בהם אין מעילה?
ואומרת הגמרא: וזה כיוון המחשבה הזה, שאם מועלים בדמים מסתמא מועלים גם בהם — ופליג על ההיא דאמר רבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: יש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין, מכרן אינו תופש את דמיהן; ויש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין, מכרן תופש את דמיהן. כלומר למרות שאין בהם מעילה, בכסף יש. ומה הם? דישון המזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין מכרן תופש את דמיהן, כלומר הכסף עצמו נהיה קודש ומועלים בו. הדמים לא נהנין ולא מועלין בהן מכרן תופש את דמיהן. כן, אז מה שאמר שרבי שמעון אמר שמועלים בדמיהם, זה חולק על הטענה הזאת, על רבי אלעזר.
אומרת הגמרא הלכה. פרקה יום אחד ראש חודש אלול.
אומרת המשנה: כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר, הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום. הקדים דם השעיר או דם הפר — כלומר הסדר צריך להיות שהוא קודם כל מזה אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר, ורק לאחר מכן הוא שוחט את השעיר ומזה אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר. אבל מה יקרה אם הוא הקדים? אז יחזיר ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר, כי הוא הזה את דם השעיר לפני דם הפר, חייב לחזור עוד הפעם להזות את דם השעיר, כי בעצם דם השעיר הקודם לא עשה כלום.
עכשיו, אבל אם עד שלא גמר את המתנות שמבפנים נשפך הדם — יביא דם אחר ויחזיר ויזה בתחילה מבפנים. וכן בהיכל וכן במזבח הזהב, שכולן כפרה וכפרה בפני עצמן. כלומר כל יחידה — המתנות בפנים זה כפרה אחת, המתנות בהיכל כלפי הפרוכת זה מתנה אחת, ומתנת מזבח הזהב מתנה אחת. כל יחידה אחת זה כפרה אחת.
רבי אלעזר ורבי שמעון אומר ממקום שפסק משם הוא מתחיל. אומרים שבתוך כל מתנה — מתנות בפנים יש הרי אחת למעלה ושבע למטה של הפר, ואחת למעלה ושבע למטה של השעיר, כל הזאה היא מתנה בפני עצמה. לכן אם נשפך הדם ימשיך משם.
אומרת הגמרא: תני, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בעבודות הנעשות בפנים בבגדי לבן, כלומר רק מה שנעשה בקודש הקודשים בבגדי לבן, רק זה מעכב. אבל בעבודות הנעשות בחוץ בבגדי לבן, אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. כלומר אם הוא הזה על המזבח לפני הפרוכת וכדומה, מה שעשה עשוי. וחכמים אומרים אף הנעשות בחוץ בבגדי לבן, אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום.
רבי אבהו בשם רבי יוחנן: שניהן מקרא אחד הן דורשין, נאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם, אחת בשנה. רבנן אמרי: עבודות פעם אחת בשנה, לא משנה אם זה בתוך קודש הקודשים או בהיכל — הכל נעשה אחת בשנה, ולכן בכולם אם שינה, לא עשה כלום. רבי יהודה אומר מקום שהוא נכנס בו פעם אחת בשנה — הרי קודש הקודשים שם הוא נכנס רק פעם אחת בשנה, אבל בהיכל הוא הרי נמצא כל הזמן.
מתני': הקדים דם השעיר לדם הפר יחזיר ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. אמר בירושלמי רבי הושעיה בשם רבי אפס: מה שאתה אומר זה רק במתנות הפרוכת. כלומר אם הוא הקדים על הפרוכת, נתן קודם כל את דם השעיר ואחרי זה דם הפר, באמת יחזיר ויזה אחרי הפר את דם השעיר. אבל במתנות שעיר מעכב את הפר, כלומר אם הזה קודם כל את דם השעיר, הפר מעכב, כי אם שחטו את השעיר קודם שנתן דם של פר, השעיר פסול.
רבי אלעזר אמר: שחט את השעיר ואחר כך נתן מדם הפר על בין הבדים ועל בין הפרוכת הנעשה בתחילה כשר. הוא אומר: לא, הפר לא מעכב את שחיטת השעיר. אז לכן גם בפנים זה יכול להיות שיקדים את דם השעיר לדם הפר ואז זה יהיה כשר, רק צריך לעיין על זה.
📜 הדינים העולים מדף לא עמוד א
- מקור: "אין מעילה בדמים. מאי טעמא? דרבנן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן (בר נפחא) משום שנאמר (ויקרא אחרי מות יז יא) כי הדם הוא בנפש יכפר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. רבי חייה אמר בשם רבי יוחנן (בר נפחא) משום שנאמ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעילה, פרק ב, הלכה יא
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אבהו/רבי חייה בשם רבי יוחנן שאין מעילה בדם משום "כי הדם הוא בנפש יכפר" או "כל אכליו יכרת", וכך פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי ברכות לא א — המקיז דם בבהמת קדשים — הדם אסור בהנאה ומועלין בו
- מקבילה בבבלי: בבלי חולין קיז א — חֵלֶב האימורים של קדשים קלים חייב במעילה כדין פר כהן משיח
ה_מא דישון המזבח הפנימי והמנורה - האם נהנים ומועלים בהם ובדמיהם אם נמכרו
- מקור: "דישון המזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין ואם מכרן תופש את דמיהןהדמים לא נהנין ולא מועלין בהן ואם מכרן אינו תופש את דמיהן. מתני : כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסד"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעילה, פרק ב, הלכה טו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלישנא בירושלמי: דישון אין נהנין ולא מועלין בו, ואם מכרו תופש את דמיו וחייבים מעילה בדמים, כפי שפסק הרמב"ם (הל' מעילה פ"ב הט"ו)
- מקבילה בבבלי: בבלי מעילה יא ב — דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין בהם ולא מועלין בהם, אך המקדיש את הדישון בתחילה - מועלין
ה_מב אם הקדים הכהן הגדול ביום הכיפורים דם השעיר לדם הפר בהזיות הקודש הפנימי, עליו לחזור ולהזות מדם השעיר לאחר דם הפר
- מקור: "הקדים דם השעיר לדם הפר יחזיר ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר אם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ה, הלכה ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: כדעת הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם (הלכות עבודת יום הכיפורים, פרק ה הלכה ד), שיש לקיים את הסדר הקבוע (פר תחילה ואחר כך שעיר), ואם הקדים - מעשהו בטל וצריך לחזור ולהזות בסדר הנכון
ה_מג נשפך הדם באמצע מתן ההזיות ביום הכיפורים לפני שגמר, האם מתחיל מחדש מתחילת אותה כפרה או ממקום שפסק
- מקור: "עד שלא גמר את המתנות שמבפנים נשפך הדם — יביא דם אחר ויחזיר ויזה בתחילה מבפנים, וכן בהיכל וכן במזבח הזהב, שכולן כפרה וכפרה בפני עצמן. רבי אלעזר (בן עזריה) ורבי שמעון (בן יוחאי) אומרים ממקום שפסק משם הו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ה, הלכה ה
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא (חכמים) ~ רבי אלעזר בן עזריה ורבי שמעון בן יוחאי: תנא קמא סובר שיביא דם אחר ויחזיר ויזה בתחילה מבפנים בכל אחת מהעבודות שכן כל אחת כפרה בפני עצמה, ואילו רבי אלעזר בן עזריה ורבי שמעון בן יוחאי סוברים שממקום שפסק משם הוא מתחיל ואינו צריך לחזור לתחילת אותה כפרה
- הכרעה: נפסק כתנא קמא שחוזר ומתחיל מתחילת אותה כפרה, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ה הלכה ה), שכן כן משמעות הסתם במשנה וכל כפרה וכפרה עומדת בפני עצמה, ודברי רבי אלעזר בן עזריה ורבי שמעון בן יוחאי נדחו כדעת מיעוט
גמ': תנן: כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום תני אמר °רבי יהודה בר עילאי ה_מד במה דברים אמוריםבעבודות הנעשות בפנים בקדש הקדשים בבגדי לבן אבל בעבודות הנעשות בחוץ בהיכל ובעזרה בבגדי לבן אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי וחכמים אומרים אף הנעשות בחוץ בהיכל ובעזרה בבגדי לבן אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שניהן מקרא אחד הן דורשין נאמר (שמות תצוה ל י) והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה רבנן אמרי עבודות שנעשות פעם אחת בשנה °רבי יהודה בר עילאי אומר עבודות הנעשות במקום שהוא נכנס בו פעם אחת בשנה. תנן: הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר אמר רבי הושעיה° בשם רבי אפס°: במתנות הפרוכת אבל במתנות הבדים השעיר מעכב את הפר ואם שחט את השעיר קדם מתן דמיו של פר בין הבדים השעיר פסול. רבי אלעזר° בן פדת אמר שחט את השעיר אחר כך נתן מדם הפר על בין הבדים ועל בין הפרוכת הנעשה בתחילה כשר שאין הפר מעכב את שחיטת השעיר. אמר רבי יוסה° אסי יאות אילו נשפך דם הפר אחר שנתן על הבדים ודם השעיר המונח בכוס שמא אינו מביא פר אחר וכשר אף שהשעיר נשחט קדם הפר השני? מה בין שחט את השעיר קדם הפר עד שלא נתן מדם הפר מה בין שחט משנתן שאמרנו שכשר תנן אם עד שלא גמר את המתנות שמבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחילה מבפנים וכן בהיכל וכן במזבח הזהב שכולן כפרה וכפרה בפני עצמן °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל רבנן אמרי שלש מתנות לכושר ושלש לפסול שכל מתנות בין הבדים אחת, וכל מתנות על הפרוכת אחת, וכל המתנות שעל מזבח הזהב אחד, שכל אחד נחשב מכפר לעצמו, לכן אם נשפך הדם באמצע של אחד מהם מתחיל מתחילת אותו אחד. °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרים ארבעים ושלש לכושר וארבעים ושלש לפסול שכל הזאה כפרה בפני עצמה, נמצא שיש ארבעים ושלוש כפרות: אחת למעלה ושבע למטה של פר ושל שעיר בפנים, ועל הפרוכת, ועל ארבע קרנות, ושבע הזהות על טיהרו של מזבח, כל אחת עצמאית, ואם נשפך הדם ממשיך ממנה. דרבנן אמרי כל שבע ושבע כפרה בפני עצמה °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יוחאי אמרי כל אחד ואחד כפרה בפני עצמו. רבי זעירה° אמר בשם רבי אלעזר° בן פדת: טעמא ד°רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יוחאי משום שנאמר (ויקרא אחרי מות טז כ) וכלה מכפר את הקדש אפילו אין שם אלא מתנה אחת כגון שנשפך הדם לפני הזיה אחרונה על המזבח אמרה התורה כלה אל תתחיל מהתחלה אלא תגמור ותזה רק אותה. אמר רבי אלעזר° בן פדת: נתן מקצת מתנות ונשפך הדם מביא אחרים תחתיהן אלו ואלו נשפכין ליסוד כמצותן למה הייתי חושב שלא לא כן? צריכה כשנקרא עליהן לשם פסול כגון שנטמא הדם ונשאר מעט טהור, קא משמע לן שאף על פי כן את מה שנשאר טהור צריך לשפוך ליסוד. אמר רבי יוסה° אסי: ויאות אילו נתן מקצת מתנות ונשפך הדם ונשאר מעט שמא אינו מביא אחרים תחתיהן ומועלין בראשונים מה ההבדל בין נשפך לבין נטמא מכאן שהחלק שנשאר כל דיני דם כשר עליו? רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסה° אסי
אמר רבי יוסה: אילו נשפך דם הפר — אחרי שנתן לבדים ואז נשפך דם הפר, עכשיו דם השעיר נמצא בכוס — שמא אינו מביא פר וכשר? עכשיו הוא צריך להביא פר אחר. הרי לכאורה דם השעיר הזה, והשעיר נשחט קודם לפר השני, אז למה זה כשר? מה בין שחט עד שלא נתן, מה בין שחט משנתן? כי הרי אמרנו שאם הוא נתן אז זה בסדר, למה? מה ההבדל?
רבי אלעזר ורבי שמעון: רבנן אמרי שלש לכושר ושלש לפסול. כלומר כל מתנות בין הבדים זה אחת, מתנות על הפרוכת זה אחת, ומתנות המזבח זה אחד. כל אחד מהם מכפר על עצמו, אז לכן אם נשפך הדם באמצע של אחד מהם, הוא צריך להתחיל מתחילת אותו אחד. ורבי אלעזר ורבי שמעון אומר ארבעים ושלש לכושר וארבעים ושלש לפסול. כן, זה אומר שכל הזאה עצמאית — יש לנו אחד למעלה ושבע למטה של הפר, אותו דבר של השעיר ביחד — שש עשרה, וגם עוד הפעם יש לנו את זה על הפרוכת עוד שש עשרה, אז שלושים ושתים, ויש לנו את השבע זעות על המזבח, כשמערבבים את הכל ביחד זה שלושים ותשע, ויש לנו את הארבעה לקרן המזבח, זה ביחד ארבעים ושלוש. כלומר שכל אחד ואחד מהם הוא עצמאי, ולכן אם נפסל, הוא ממשיך משם.
שבע ושבע כפרה בפני עצמה — רבנן אמרי כל שבע, הכוונה אחד ושבע כפרה בפני עצמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אמרי כל אחד ואחד כפרה בפני עצמו.
רבי זעירה בשם רבי אלעזר: טעמא דרבי אלעזר ורבי שמעון, שהם אומרים שכל אחד ואחד זה כפרה בפני עצמו, משום שנאמר וכלה מכפר את הקדש. כתוב בלשון יחיד, מה שאומר אפילו אין שם אלא מתנה אחת, כאילו אם נשפך הדם אפילו לפני הזאה האחרונה על המזבח — אמרה התורה כלה. כלומר אל תתחיל מההתחלה, אלא תגמור את הזאה כולה.
אמר רבי אלעזר: נתן מקצת מתנות ונשפך הדם מביא אחרים תחתיהן. כלומר נשפך הדם, אז אתה צריך להביא אחרים תחתיהן. אלו ואלו נשפכין ליסוד, כלומר גם הראשון, אם נשאר קצת, אין בו מספיק כדי לעשות את מה שנשאר, הלכו ושחטו אחר. אז גם מה שנשאר צריך להישפך ליסוד, הוא גם נקרא שיריים.
אלא תאמר, למה הייתי חושב שלא? צריכה כשנקרא עליהן לשם פסול. כלומר לא מדובר שנשפך אלא גם שנטמא הדם. קא משמע לן שאף על פי שבעצם נטמא הדם, אם נשאר משהו, את מה שנשאר הוא צריך לשפוך ליסוד.
אמר רבי יוסה: ויאות. מה זאת אומרת? ברור שזה נכון. אילו נתן מקצת מתנות ונשפך הדם שמא אינו מביא אחרים תחתיהן ומועלין בראשונים? כלומר דין מעילה יש — הדם הראשון הוא דם רגיל, עובדה שיש בו מעילה, אז ממילא ברור שגם צריך לשפוך, יש לו דין של שיריים וצריך לשפוך אותו ליסוד.
רבי חגיי בעא קומי רבי יוסה: עד כדון כשהראשונים לשם כשר והשניים לשם פסול, מובן שהשני שנפסל לא יפסול את מה שנשאר מהראשון מדין שיריים, כי הראשון הוא העיקר. אבל מה יקרה אם הראשונים היו לשם פסול והשניים לשם כשר? כלומר הראשונים נטמאו, לבסוף נטמאו כולם ובשניים נשאר מעט. אז האם כיוון שהראשון נפסל אז השניים יתבטלו מדין שיריים? כי הרי בעצם השניים באו בגלל הראשון, אז אם הראשון נטמא והוא פסול אז אולי גם השניים יהיו פסולים.
אמר רבי יוסי: מצינו פסול מוציא מידי פיגול. אנחנו יודעים שקרבן ששוחטים אותו מתוך כוונה לזרוק דמו חוץ לזמנו, זה פיגול. אבל אם היה עוד פסול כלשהו — נניח הוא חשב לא לשמו וגם חשב לזרוק את הדם חוץ לזמנו, כיוון שיש פסול אחר, זה כבר לא פיגול, זה פסול. אז פסול מוציא מידי פיגול, אבל מצאנו פסול מוציא מידי כשר? יש חלק נפסל, מה שנפסל פסול, מה שכשר נשאר כשר.
הדרן עלך פרק "הוציאו לו" — הדרן עלך פרק "הוציאו לו" למסכת יומא.
📜 הדינים העולים מדף לא עמוד ב
ה_מד סדר עבודות יום הכיפורים הנעשות בחוץ בבגדי לבן מעכב זו את זו או לא
- מקור: "במה דברים אמוריםבעבודות הנעשות בפנים (בקדש הקדשים) בבגדי לבן אבל בעבודות הנעשות בחוץ (בהיכל ובעזרה) בבגדי לבן אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי וחכמים אומרים אף הנעשות בחוץ (בהיכל ובעזרה) בבגדי לבן אם"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ה, הלכה א הדרן עלך הוציאו לו ה
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא ~ חכמים: תנא קמא סובר שבעבודות החוץ בבגדי לבן אין הסדר מעכב ומה שעשה עשוי, וחכמים סוברים שגם בעבודות החוץ הסדר מעכב ואם הקדים לא עשה כלום, ושניהם דורשים מאותו מקרא "והיתה זאת לכם"
- הכרעה: נפסק כתנא קמא שאין הסדר מעכב בעבודות החוץ בבגדי לבן, וכן פסק הרמב"ם בהלכות עבודת יוה"כ פרק ה הלכה א
עד כדון כששחט את הראשונים לשם כושר והשניים לשם פסול כגון שאחר שנישפך הדם ונשאר מעט דם שחט שני בהמות, ראשונה בכשרות ושניה לשם פסול, כך שהבהמה הראשונה שהייתה בהכשר משלימה את השיריים, והשניה שנפסלה לא באה במקום הראשונה אלא במקום השניה, ולכן השיריים לא ניפסלו. אבל האם גם במקרה ששחט את הראשונים לשם פסול ואת השניים לשם כושר שאז הבהמה הראשונה שנשחטה באה כהשלמה לשיירי הראשונה, ואולי כמו שאמרנו שאם שחט שתי בהמות ופיגל באחת פסל את השניה? אמר רבי יוסה° אסי: מצינו פסול מוציא מיד פיגול כגון שחשב מחשבת פיגול ושלא לשמו ששלא לשמו מוציא מדין פיגול מצינו פסול מוציא מיד כושר?
לפי ההסבר של הרב חיים קנייבסקי, כל הדיון הוא במקרה שערב את שיירי הדם של הבהמה החדשה עם שיירי הדם הראשון.
עד כדון כששחט את הראשונים לשם כושר והשניים לשם פסול . מובן שהשני לא יפסול את מה שנשאר מהראשון מדין שיראים דקמא קמא בטיל. אבל אם הדמים הראשונים לשם פסול ואת השניים לשם כושר? האם השניים יפסלו דקמא קמא בטיל? ועל זה עונה הגמרא שלא מצאנו פסול מוציא מידי כשר
הדרן עלך פרק הוציאו לו
פרק שישי – שני שעירי
מתני':
ו_אשני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחת, אף על פי שאינן שוין כשרים. לקח אחד היום ואחד למחר כשרים. ו_במת אחד מהן, אם עד שלא הגריל מת אחד מהן יקח זוג לשני, ואם משהגריל מת — יביא שנים ויגריל עליהם כתחילה, ויאמר: אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו, ואם של עזאזל מת זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. אף שחטאת שנתכפרו בעליה תמות שאין חטאת ציבור מתה. °רבי יהודה בר עילאי אומר תמות. ועוד אמר °רבי יהודה בר עילאי: נשפך הדם ימות המשתלח, מת המשתלח ישפך הדם.
גמ': כתיב (ויקרא אחרי מות טז ה) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת נאמר שעירים מיעוט שעירים שנים, אם כן למה אמר שני שיהו שוין. גבי טהרת מצורע כתיב (ויקרא מצורע יד י) וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים נאמר כבשים מיעוט כבשים שנים, אם כן למה נאמר שני שיהו שוין. גבי צפרי מצורע כתיב (ויקרא מצורע יד ד) וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפורים חיות נאמר צפרים מיעוט צפרים שתים, אם כן למה נאמר שתי ו_גשיהו שוות. גבי חצוצרות שעשה משה כתיב (במדבר בהעלתך י ב) עשה לך שתי חצוצרת כסף נאמר חצוצרות מיעוט חצוצרות שתים, אם כן למה נאמר שתי שיהו שוות. התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסה° אסי והא כתיב (דברים שפטים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', מעתה גם כאן נדרוש נאמר אנשים מיעוט אנשים שנים, אם כן למה נאמר שני שיהו שוין ישראל עם ישראל וגר עם גר? והא כתיב (דברים כי תצא כד יז) לא תטה משפט גר יתום ואלמנה והרי מצאנו גר דן עם מי שאינו גר, יתום דן עם מי שאינו יתום, אלמנה דנה עם מי שאינה אלמנה, אם כך מה תלמוד לומר שני? אלא מפנייא מופנה להקיש לגזירה שוה נאמר כאן שני האנשים אשר להם הריב ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה שני שנאמר להלן אלדד ומידד אנשים ו_דולא נשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. ואם אינו ענין לבעלי דינים תניהו ענין לעדים הרי למדנו שאין האשה מעידה, מעתה ו_האין האשה דנה שכל שפסול לעדות אינו דן. רבי יוסה ברבי בון° ורבי חונה° אמרו בשם רב יוסף° הפסול של נשים לעדות נלמד ממקום אחר: נאמר כאן שני (דברים שפטים יז ו) על פי שנים עדים, ונאמר להלן שני דכתיב (במדבר בהעלתך יא כו) וישארו שני אנשים במחנה, מה שני שנאמר להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. אם כן למה נאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב? ו_ושלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד שותק ואחד מדבר, אחד מדבר כל צורכו ואחד את אומר לו קצר בדבריך, שלא יהא הדיין מסביר פנים כנגד אחד ומעיז פנים כנגד האחד.
מהגמרא תלמוד ירושלמי מסכת יומא דף לב ב. נתחיל מהמשנה, תחילת הפרק ו' הלכה א'.
📜 הדינים העולים מדף לב עמוד א
ו_א שני שעירי יום הכיפורים צריכים להיות שווים במראה, בקומה, בדמים ובלקיחתם כאחד, ובדיעבד כשרים אף אם אינם שווים או שנלקחו בזמנים שונים
- מקור: "שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחת, אף על פי שאינן שוין כשרים. לקח אחד היום ואחד למחר כשרים."
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ה, הלכה יד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שהשוויון הוא לכתחילה בלבד ("מצותן שיהיו שוין"), ובדיעבד כשרים אף בלא שוויון או לקיחה כאחת, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות עבודת יוה"כ פרק ה הלכה יד
ו_ב דין שעיר שמת קודם הגרלה או לאחריה בעבודת יום הכיפורים
- מקור: "מת אחד מהן, אם עד שלא הגריל מת אחד מהן יקח זוג לשני, ואם משהגריל מת — יביא שנים ויגריל עליהם כתחילה, ויאמר: אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו, ואם של עזאזל מת זה שעלה עליו הגורל לעזאזל י"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ, פרק ה, הלכה טו
- מצב: נפסק
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבי יהודה: תנא קמא סובר שאין חטאת ציבור מתה, ורבי יהודה סובר שגם חטאת ציבור שנתכפרו בעליה מתה
- הכרעה: נפסק כתנא קמא שאין חטאת ציבור מתה אלא רועה עד שתסתאב, וכן פסק הרמב"ם
ו_ג המנוגע צריך שני כהנים שווים לצירוף אחד לצרעתו
- מקור: "שיהו שוות. גבי חצוצרות שעשה משה כתיב (במדבר בהעלתך י ב) עשה לך שתי חצוצרת כסף נאמר חצוצרות מיעוט חצוצרות שתים, אם כן למה נאמר שתי שיהו שוות. התיב רבי חגיי קומי רבי יוסה (אסי) והא כתיב (דברים שפטים יט "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק יא, הלכה ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הדרשה "שני הכהנים" - שיהו שוין, כדוגמת שתי החצוצרות; הרמב"ם פסק כדרשת הירושלמי
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא סב ב — לכתחילה יש להביא שתי ציפורי מצורע שוות זו לזו, אך בדיעבד אף אם אינן שוות כשרות
- מקבילה בבבלי: בבלי יומא סב ב — כל מיני ציפורים כשרים לטהרת מצורע ואינם מוגבלים למין דרור
- מקור: "ולא נשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. (ואם אינו ענין לבעלי דינים תניהו ענין לעדים) הרי למדנו שאין האשה מעידה, מעתה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות עדות, פרק ט, הלכה א, שו"ע חו"מ סימן לה סעיף יד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שאין האישה מעידה, נלמד מ"והתייצבו שני האנשים" - אנשים ולא נשים, כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע חו"מ סימן לה סעיף יד
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא קמא פח א — עבד כנעני פסול לעדות
- מקור: "אין האשה דנה שכל שפסול לעדות אינו דן. רבי יוסה ברבי בון ורבי חונה אמרו בשם רב יוסף (הפסול של נשים לעדות נלמד ממקום אחר): נאמר כאן שני (דברים שפטים יז ו) על פי שנים עדים, ונאמר להלן שני דכתיב (במדבר בה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה ג, שו"ע חו"מ סימן יז סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שאישה פסולה לדון משום שכל שפסול לעדות פסול לדון, שהרי דין הפסול נלמד מגזירה שווה של "שני" מ"וישארו שני אנשים" אנשים ולא נשים, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע חו"מ סימן יז סעיף א
ו_ו בבית דין חייבים לנהוג בשני הצדדים בשוויון גמור בעמידה/ישיבה, בדיבור ובלבוש
- מקור: "שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד שותק ואחד מדבר, אחד מדבר כל צורכו ואחד את אומר לו קצר בדבריך, שלא יהא הדיין מסביר פנים כנגד אחד ומעיז פנים כנגד האחד. מעמיד לזה ומושיב לזה. משום רבי ישמעאל (בן אלישע) א"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה ג, שו"ע חו"מ סימן יז סעיף א, שו"ע חו"מ סימן כח סעיף ה, שו"ע חו"מ סימן כח סעיף כו
- מצב: נפסק
- מחלוקת: ר' ישמעאל ~ ר' יהודה בר עילאי: האם מותר להושיב את שני הבעלי דין יחד (ר' יהודה) או שיש להעמיד את שניהם דווקא (סתמא)
- הכרעה: נפסק כרבי יהודה בר עילאי שאם רצה הדיין להושיב את שניהם - מושיב, כפי שנפסק ברמב"ם וברמב"ם ובשו"ע חו"מ סימן יז וסימן כח, שהעיקר הוא השוואת מעמדם ולא עצם הישיבה או העמידה