ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת יומא/הדפסה
פרק ראשון – שבעת ימים
[דף א עמוד א]
==ירושלמי יומא, פרק א, הלכה א==
מתני': א_אשבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ל[לשכת פלהדרין] ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול. °תיאור=בר עילאי תנא דור רביעי{{ש רבותיו: רבי טרפון, רבי ישמעאל ורבי עקיבא
תלמידיו: רבי יהודה הנשיא, רבי ישמעאל ברבי יוסי
בני דורו: רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי, ורבי מאיר}} אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנאמר (ויקרא אחרי מות טז ו) וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו היא אשתו. אמרו לו חכמים אם כן אין לדבר סוף.
גמ': תנן: התם: שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה. תנן: שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללישכת פרהדרין. מה המקור לדין הזה? אמר תיאור= נכתב ר' בא, אמורא דור שני ושלישי{{ש°רבותיו: רב, שמואל, רב הונא, רב יהודה
תלמידיו: רב ספרא
בני דורו עולא, רבי אמי, רבי זירא}} בשם תיאור=בן הנפח אמורא דור שני{{ש° רבותיו: רבי שמעון בן יהוצדק, רבי יהודה הנשיא, רבי ינאי, רבי אושעיא, חזקיה
תלמידיו: רבי אלעזר בן פדת, רבי אבהו, רבי אבין, רבי חייא בר אבא, רבי בנימין בר יפת, רבי אמי ורבי אסי
בני דורו: אילפא, ריש לקיש}} שמע לה מן הדא דכתיב (ויקרא צו ח לד) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם. כאשר עשה ביום הזה אלו שבעת ימי המילואים צוה ה' שתעשו כך לדורות לעשות זה שעיר של יום הכיפורים. מה להלן במילואים פרישת שבעה אף כאן ביום הכיפורים פרישת שבעה או אינו אלא שעיר של ראש חדש וציוותה תורה שיפרישו את הכהן המקריב שבעה ימים? אמר תיאור= נכתב ר' בא, אמורא דור שני ושלישי{{ש°רבותיו: רב, שמואל, רב הונא, רב יהודה
תלמידיו: רב ספרא
בני דורו עולא, רבי אמי, רבי זירא}} כתיב לכפר עליכם כפרה שהיא כזו. מה זו כפרת אהרן לעצמו כפרת בנים לעצמן דכתיב (ויקרא שמיני ט ז) ויאמר משה אל אהרון: קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם, ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה', אף זו כפרת אהרן לעצמו וכפרת בנים לעצמן. תיאור=אמורא דור רביעי{{ש° רבותיו: רבי ירמיה
בני דורו: רבי יוסי בר זבידא
בניו: רבי מנא}} אמר בשם תיאור=דור המעבר{{ש°רבותיו: רבי יהודה הנשיא
תלמידיו: רבי אושעיא ור' יהושע בן לוי}} שמע לה מן הדא דכתיב (ויקרא צו ח לד) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם. כאשר עשה ביום הזה אלו שבעת ימי המילואים צוה ה' א_בזו שריפת הפרה. נאמר כאן צוה ה' ונאמר להלן (במדבר חקת יט ב) זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר לעשות זה שעיר של יום הכיפורים או אינו אלא שעיר של ראש חדש? כהיא דאמר תיאור= נכתב ר' בא, אמורא דור שני ושלישי{{ש°רבותיו: רב, שמואל, רב הונא, רב יהודה
תלמידיו: רב ספרא
בני דורו עולא, רבי אמי, רבי זירא}} כתיב לכפר עליכם כפרה שהיא כזו. מה זו כפרה שאינה כשירה אלא בכהן גדול, אף זו כפרה שאינה אלא בכהן גדול. מה בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכיפורים? זה השורף את הפרה אפרשתו בטהרה א_גואין אחיו הכהנים נוגעין בו, וזה אפרשתו בקדושה שיכנס לקדש הקדשים באימה וביראה ואחיו הכהנים נוגעין בו. על דעתיה דתיאור=בן הנפח אמורא דור שני{{ש° רבותיו: רבי שמעון בן יהוצדק, רבי יהודה הנשיא, רבי ינאי, רבי אושעיא, חזקיה
תלמידיו: רבי אלעזר בן פדת, רבי אבהו, רבי אבין, רבי חייא בר אבא, רבי בנימין בר יפת, רבי אמי ורבי אסי
בני דורו: אילפא, ריש לקיש}} דלא יליף לה הא דפרה מן הדין קרייא שלא למד את הציווי להפריש את השורף את הפרה מפסוק זה הא דאין אחיו הכהנים נוגעים בכהן השורף את הפרה אינו מן הדין אלא סילסול מעלה של חומרה היא בפרה ניחא.
בעזרת השם אנחנו מתחילים מסכת יומא בתלמוד ירושלמי. אומרת המשנה: שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו לשכת פרהדרין ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול. רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו היא אשתו. מה בעצם הכהן הגדול שהוא עושה את עבודת יום הכיפורים הוא חייב להיות נשוי. אז אם תמות אשתו הוא לא יכול לבצע את עבודת יום הכיפורים, לכן מתקינים לו אישה אחרת. אמרו לו חכמים אם כן אין לדבר סוף. כלומר אתה חושש למיתה, אולי גם השנייה תמות, אולי גם השלישית וכולי.
עכשיו מה המקור לדין שמפרישים כהן גדול לשכת פרהדרין שבעה ימים לפני יום כיפורים? אמר רבי אבא, רבי יוחנן שמע לה מן הדא: כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות - זה לכפר עליכם. כלומר, מדובר על ימי מילואים. אז כאשר עשה ביום הזה - הכוונה לשבעת ימי מילואים. ציוה ה' שתעשו כך לדורות. במה? לעשות - זה שעיר יום הכיפורים. מה להלן במילואים פרישת שבעה, אף כאן ביום כיפורים פרישת שבעה. או אינו אלא שעיר של ראש חדש? כלומר גם כן שיפרישו את הכהן שמקריב את שעיר ראש חודש שבעה ימים.
אמר רבי אבא, כתיב לכפר עליכם, וצריך כפרה שהיא כזו. מה זו כפרת אהרן עצמו כפרת בנים עצמן, דכתיב ויאמר משה לאהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם, ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'. אף זו כפרת אהרן עצמו כפרת בנים עצמן. כלומר ביום כיפורים באמת הכהן מכפר קודם כל על עצמו ואחרי זה על עם ישראל, וכל אחד כפרה בנפרד. ואילו שעיר ראשי חודשים זה כפרה אחת לכולם.
רבי מנא בשם רבי יהושע בן לוי שמע לה מן הדא, דכתיב כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות - כאשר עשה ביום הזה, אלו שבעת ימי המילואים. צוה ה' - זו שריפת הפרה. נאמר כאן צוה ה', ונאמר להלן זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמור, לעשות - זה שעיר יום הכיפורים. בעצם למד מכאן את שני הדינים - גם צריך להפריש כהן לפני שריפת הפרה, וגם שמפרישים את הכהן הגדול לפני יום הכיפורים.
ואומרת הגמרא או אינו אלא שעיר של ראש חדש? שוב פעם אולי שעיר ראש חודש. ואותו דבר כמו התירוץ שאמרנו קודם, כהיא דאמר רבי אבא, לכפר עליכם כפרה שהיא כזו, מה זו כפרה שאינה כשירה אלא בכהן גדול, אף זו כפרה שאינה אלא בכהן גדול.
עכשיו, מה בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכיפורים? כהן השורף את הפרה - אפרשתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו. וזה כהן הגדול שמפרישים ביום כיפורים - אפרשתו בקדושה, שכדי שייכנס לקדש הקדשים באימה וביראה, ואחיו הכהנים נוגעין בו. זה ההבדל ביניהם. כיוון ששם בפרה אדומה צריך להיות טהור. הגמרא תסביר את הסיבה, וביום הכיפורים הסיבה היא כדי שייכנס לקודש הקודשים באימה וביראה, לכן מפרישים אותו.
ואומרת הגמרא: על דעתיה דבן הנפח - כן, דלא אליף עד דפרה מן הדין קרייא. הרי רבי יוחנן לא למד בפסוק הזה את העניין של פרה. אז אם כן, זה שאין אחיו הכהנים נוגעין בכהן השורף את הפרה - זה לא מהדין, אלא סילסול היא בפרה. זה רק מעלה, כמו כל שאר הדברים שאנחנו יודעים.
הגמרא אומרת שכיוון שהיה מחלוקת בין הצדוקים - כי כתוב שם ואסף איש טהור את אפר הפרה, אז הצדוקים אמרו מכאן שהוא צריך להיות טהור, ואילו חכמים אומרים שמכאן שהוא טהור רק לזה, סימן שהוא טמא לשאר הדברים וזהו טבול יום, שאפר הפרה כשר בטבול יום. לכן היו בכוונה מטמאים את הכהן ששורף את הפרה, ולאחר מכן היו מטהרים אותו, הוא טובל ואז עושה את הפרה, כדי שיהיה בטבול יום, להוציא מלבם של הצדוקים. אבל כדי שלא יזלזלו בזה, לכן החמירו הרבה מאוד הנהגות, הרבה מאוד סלסולים, הרבה מאוד חומרות בפרה אדומה, וזה אחד מהם - שמפרישים אותו ממש כמו שמפרישים כהן גדול. אז גם עוד דבר נוסף הוסיפו - שגם אחיו הכהנים לא יגעו בו.
[דף א עמוד ב]
על דעתיה דבר קפרא° דיליף אף פרה מן הדין קרייא מפסוק זה למה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין? אמר רבי חייא בר אדא°: שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים שהכל טמאים אצל פרה ובלא כך אינו טמא מחמת הזייתו. אמר רבי בון°: אף בר קפרא° שסובר שהפרשת הכהן השורף את הפרה מהתורה גם הוא אית ליה שמה שלא נוגעים בו אינו מהתורה אלא משום מעלה הוא בפרה סלסול הוא בפרה.
רבי שמעון בן לקיש° בעא קומי רבי יוחנן° בר נפחא: אי מה איל המילואים הפרשה מעכבת שנאמר ככה אף שעיר של יום הכיפורים הפרשה מעכבת וקשה הרי מתקינים לו כהן אחר אבל לא מפרישים אותו? והוא מקבל מיניה הסכים עימו שזו אכן קושיה טובה. אמר רבי מנא° בן יונה תמיה אני איך רבי שמעון בן לקיש° מתיב מקשה קומי רבי יוחנן° בר נפחא והוא מקבל מיניה הסכים עימו שזו אכן קושיה טובה ויתיביניה שיענה לו? מי אומר שכיוון שהפרשת כהן גדול ביום הכיפרים נלמדה מהמילואים, אז כשם שההפרשה במילואים מעכבת כך ההפרשה ביום הכיפורים מעכבת? וכי לא מצאנו דבר מעכב למד מדבר שאינו מעכב, ודבר שאינו מעכב למד מדבר שהוא מעכב והרי מדכתיב (ויקרא ויקרא א טו) ומלק את ראשו והקטיר המזבחה הקיש מליקה להקטרה. מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח והא א_דמליקה מעכבת ואין הקטרה מעכבת ולמדנו אחד מהשני. וכן למדנו גזרה שווה תמיד תמיד נאמר תמיד בחביתין ונאמר תמיד בלחם הפנים. מה תמיד האמור א_הבלחם הפנים שנים עשר דכתיב (ויקרא אמור כד ה) ואפיתה אתה שתים עשרה חלות אף תמיד האמור א_ו בחביתין שנים עשר. והא שנים עשר בלחם הפנים מעכב ואין שנים עשר בחביתין מעכבת שקרבה חצאין ולמדנו אחד מהשני. וכן למדנו גזירה שווה לקיחה לקיחה נאמר לקיחה במצרים דכתיב (שמות בא יב כב) ולקחתם אגודת אזוב ונאמר לקיחה בלולב דכתיב (ויקרא אמור כג מ) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. מה לקיחה האמור במצרים אגודה אף לקיחה האמור בלולב אגודה והא אגודה בלולב מעכב
ואומרת הגמרא: על דעתיה דבר קפרא - ניחא, גם לדידיה שהוא למד גם את פרה מן הפסוק, את שניהם הוא למד - גם את יום כיפורים גם את העניין של פרה, שמפרישים שבעת ימים מאותו פסוק. אז מן קרייא למה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין? כלומר מה ההבדל? אם אתה אומר זה רק מעלה בפרה אדומה, אז אני מבין. ואם אתה אומר שזה מדאורייתא, אז למה כאן נוגעים ולמה כאן לא נוגעים?
אמר רבי חייא בר אדא שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים. כלומר, כיוון שלגבי פרה החמירו מאוד - פרה אדומה, ראשון שברה תרומה, כלומר בחולין יש עד שני, בתרומה יש עד שלישי, בקודשים עד רביעי, ופרה אדומה יש עד חמישי. אנחנו מכירים שאדם שהוא טהור לקודש, בגדיו מדרס לפרה אדומה. כלומר תמיד תמיד פרה אדומה החמירו בה יותר. אז גם כאן החמירו שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים.
שואלת הגמרא: ולא כך אינו טמא מחמת הזייתו? הרי כל יום מזים עליו מכל הפרות האדומות שהיו, אז אם כך בכל יום הוא נטמא. מה עוזר שמונעים שאחיו הכהנים לא יגעו בו, הרי כל יום מזה עליו, אז בכל יום הוא נטמא.
אמר רבי בון אף בר קפרא אית ליה משום מעלה הוא בפרה סלסול הוא בפרה. כלומר, גם בר קפרא שהוא סובר שהפרשת הכהן לשרוף את הפרה זה מהתורה, גם הוא יתלה שמה שלא נוגעים בו זה לא מהתורה, אלא משום מעלה - סלסול בפרה. כמו שאמרנו שהחמירו בפרה הרבה, כדי להוציא מלבם של צדוקים ושלא יזלזלו בזה. מצד אחד טימאו אותו כדי להוציא מלבם של צדוקים, ומצד שני החמירו בפרה כדי שלא יזלזלו בה.
ואומרת הגמרא: רבי שמעון בן לקיש בעא קומי רבי יוחנן, אם מה איל המילואים הפרשה מעכבת - אי מה איל המילואים מעכב אף שעיר של יום הכיפורים מעכב? אם זה ככה קשה, הרי מתקינים לו כהן אחר אבל לא מפרישים אותו. והוא מקבל מיניה - כלומר באמת רבי יוחנן אמר שזו קושיה טובה.
אמר רבי מנא אני - תמה אני, איך רבי שמעון בן לקיש מתיב קומי רבי יוחנן והוא מקבל מיניה? איך בכלל רבי יוחנן הסכים לקושיה הזאת? והרי יכול לענות לו בקלות, להגיד לו: מי אומר שכיוון שהפרשת כהן גדול ביום הכיפורים היא לומדת מהמילואים, ששם הפרשה מעכבת - אז גם ביום הכיפורים הפרשה מעכבת? לא מצאנו דבר מעכב למד מדבר שאינו מעכב, ודבר שאינו מעכב למד מדבר שהוא מעכב. הרי אותו דבר כאן. למרות שבמילואים ההפרשה מעכבת והפרשת כהן גדול נלמדת מהמילואים, בכל זאת ביום הכיפורים זה לא מעכב, והרי יש לכך דוגמאות.
והרי מדכתיב ומלק והקטיר, למדנו מה בראש המזבח אף בראש המזבח - מליקה בראש המזבח, והרי מליקה מעכבת אין הקטרה מעכבת. ועוד דבר, ולפין הגזירה שווה תמיד תמיד - נאמר תמיד בחביתין ונאמר תמיד בלחם הפנים, מה תמיד האמור בלחם הפנים - שנים עשר, דכתיב ולקחת סולת ואפית אותה שנים עשר חלות. אף תמיד האמור בחביתין - יהיה שנים עשר, זה חביתי כהן גדול. והשנים עשר בלחם הפנים זה מעכב, ואילו בכהן גדול שנים עשר בחביתין לא מעכב, כי הרי מקריבים בחצאים - מקריבים חצי בבוקר וחצי בערב.
וכן למדנו גזירה שווה לקיחה לקיחה, נאמר לקיחה במצרים, דכתיב ולקחתם אגודת אזוב, ונאמר לקיחה בלולב, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים. מה לקיחה האמור במצרים אגודה אף לקיחה האמור בלולב אגודה. והרי אגודה בלולב זה מעכב, ואילו במצרים אינה מעכבת. אז אם ככה, מצאנו דבר מעכב למד מדבר שאינו מעכב, ודבר שאינו מעכב למד מדבר שהוא מעכב, אז בכלל אין קושיה.
[דף ב עמוד א]
ובמצרים אינה מעכבת ולמדנו אחד מהשני. הרי מצאנו דבר מעכב למד מדבר שאינו מעכב ודבר שאינו מעכב למד מדבר מעכב. הא רבי שמעון בן לקיש° מקשי לה משמע שהוא לא סובר שלומדים מהמילואים. אם כך מן היכן מייתי לה רבי שמעון בן לקיש°? כהדא דתני °רבי ישמעאל בן אלישע גבי יום הכיפורים כתיב (ויקרא אחרי מות טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש כאמור בעניין. מה אמור בעניין — מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה, אף זה מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה. וכי אמור הוא בעניין הרי הפרשה לא נאמרה בפרשת אחרי מות בעבודת יום הכיפורים אלא במילואים? אלא מכיון שמיתת בני אהרן אמורה בעניין ולא מתו אלא במילואין ורק נכתב שם, כמו שהוא אמור בעניין. ולית סופיה דרבי שמעון בן לקיש° מישמעינה מן הדין קריא הלא בסופו של דבר גם רבי שמעון בן לקיש לומד ממלואים אז למה הוא מקשה על רבי יוחנן° בר נפחא? אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה כאדם ששמע דבר ושואל איך זה יתכן כך רבי שמעון בן לקיש° שאל אם לומדים ממילואים למה ביום הכיפורים ההפרשה לא מעכבת. אמר רבי יוסה ברבי בון° לרבי שמעון בן לקיש° לא קשה טעמא דרבי שמעון בן לקיש° דלמד מסיני דכתיב (שמות משפטים כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני. מה משה לא נכנס לפני ולפנים עד שנתקדש בענן כל שבעה, אף אהרן לא נכנס לפני ולפנים עד שנתרבה בשמן המשחה כל שבעה. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא למה מיתת בני אהרן אמורה בעניין יום הכיפורים והלא לא מתו אלא במילואים? אמר רבי חייא בר אבא° בני אהרן באחד בניסן מתו ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל. אמר רבי אבא בר בינה° למה סמך הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה? ללמדך שכשם שאפר פרה מכפרת על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל. אמר רבי יודן בי רבי שלום° למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות? ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות. כתיב (דברים עקב י ו) ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת? הדא הוא דכתיב (במדבר מסעי לג לח) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם. אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם. הדא הוא דכתיב (במדבר חקת כא א) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל. מהו דרך האתרים שמעו כי מת
אנחנו קוראים ירושלמי מסכת יומא דף ב'. אנחנו מתחילים השורה השנייה. אומרת הגמרא, "הא רבי שמעון בן לקיש מקשי לה", כלומר רבי שמעון בן לקיש הקשה על רבי יוחנן, מה שהוא לא סובר שלומדים מהמילואים את העניין של הפרשת כהן גדול ביום הכיפורים. אז אם כן, מהיכן מייתי לה רבי שמעון בן לקיש? כלומר מאיפה הוא למד את זה? אומרת הגמרא כהדא דתני רבי ישמעאל. גבי יום הכיפורים כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש. אז אומר מה זה "בזאת יבוא אהרון לקודש"? כאמור בעניין. מה העניין האמור? זה העניין של המילואים. כתוב שמפרישים אותו כל שבעה. כלומר במילואים הפרישו את אהרון הכהן שבעה, כל שבעה ימים והוא עבד כל שבעה, ומחנכים אותו כל שבעה. אז אף זה מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה. שואלת הגמרא, "וכי אמור הוא בעניין?" הרי "בזאת יבוא אהרון לקודש" מדובר בפרשת יום כיפורים לא במילואים. זה לא נאמר בפרשת מילואים אלא בפרשת אחרי מות, פרשת יום הכיפורים. אלא מכיון שמיתת בני אהרן אמורה בעניין. כלומר מיתת בני אהרון הם מתו במילואים, אבל זה נכתב באחרי מות, אז זה נחשב כאילו שבעצם יום הכיפורים נאמרה במילואים. מה אז אם ככה? "ולית סופיה דרבי שמעון בן לקיש מישמעינה מן הדין קריא רבי יוחנן?" כלומר בסופו של דבר גם רבי שמעון בן לקיש למד מזה במילואים. אז שוב פעם חוזרת השאלה מה שהוא שאל על רבי יוחנן. אז למה בכלל הוא מקשה? הרי בדיוק אותה שאלה שהוא שאל את רבי יוחנן גם לגביו. הרי כל מה שבמילואים מעכב, אז גם כאן היה צריך לעכב. אז איך מפרישים כהן, מתקינים לו כהן אחר תחתיו ואותו לא מפרישים? אומרת הגמרא באמת רבי שמעון בן לקיש למד בדיוק כמו רבי יוחנן מהמילואים, אבל בכל זאת הוא הקשה. למה? כאינש דשמע מילה ומקשי עלה. הוא מקשה כמו אדם שלמד משהו חדש ומשהו קשה לו. לכן הוא הקשה. אבל ודאי גם הוא למד מאותו מקור.
אמר רבי יוסה ברבי בון טעמא דרבי שמעון בן לקיש - לא, לרבי שמעון בן לקיש לא קשה, הוא בכלל לא למד את זה מהמילואים. הוא למד את זה ממקום אחר. תניא רבי שמעון בן לקיש למד מסיני. דכתיב "וישכן כבוד ה' על הר סיני. מה משה לא נכנס לפני ולפנים עד שנתקדש בענן כל שבעה, אף אהרן לא נכנס לפני ולפנים עד שנתרבה בשמן המשחה כל שבעה."
אומרת הגמרא, אז על דעתיה דרבי יוחנן, למה מיתת בני אהרן אמורה בעניין? בעניין יום הכיפורים? לכאורה הם מתו במילואים. הלא לא מתו במילואים. אז למה הזכירו את זה באחרי מות בפרשת יום הכיפורים?
אמר רבי חייא בר אבא בני אהרן באחד בניסן מתו. עכשיו למה הוא מזכיר את יום הכיפורים? ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל.
אמר רבי אבא בר בינה למה סמך הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה? ללמדך שכשם שאפר פרה מכפרת על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל.
אמר רבי יודן בי רבי שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות? ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות.
וכתיב "ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן". וכי במוסרה מת אהרן? הלא בהר ההר מת! דכתיב "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם". אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד וביקשו הכנענים להתגרות בם. דכתיב "וישמע הכנעני מלך ערד יושב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל". מהו דרך האתרים? כי מת התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך. חושבים שאהרון שהיה התייר הגדול שהורה להם את הדרך עם האורים והתומים, אז באו והתגרו בם וביקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהם שמונה מסעות ורץ אחריהם שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות.
[דף ב עמוד ב]
התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך. ובאו ונתגרו בהם ובקשו ישראל לחזור למצרים, ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות, ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות לבנימין היו עשרה בנים ולא נמנו אלה חמישה, ואהוד משמעון ואצבון לגד וישוה לאשר. אף הם הרגו ממנו ארבע משפחת שמעי נעקר לגמרי ומיצהר חברון ועוזיאל נותרו מעט היינו דכתיב (דברי הימים א' כ"ו, כ"ג) לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי והפסוק הזה מיותר ונכתבו יחד שהיו מעט, אימתי חזרו? בימי דוד. הדא הוא דכתיב (תהלים ע"ב, ז') יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח בני לוי שהיו רודפי שלום. אמרו מי גרם לנו לדמים הללו? אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד. והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד.
אמר רבי יוסי בר חנינה° עשירית האיפה ומכנסיים מעכבין אף שאינם כתובים במילואים. מה טעמא? זה וזה עשיה כתיב בהו בעשירית האיפה כתיב יעשה אותו ובמכנסים כתיב ועשה להם מכנסי בד ויליף ממילואים דכתיב זה הדבר אשר ציוה ה' לעשות ועיכובה במילואים מנין אמר רבי חנינה° דכתיב (שמות תצוה כט לה) ועשית לאהרן ולבניו ככה כל האמור בפרשה מעכב. ואתייא כיי דאמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן° כתיב זה הדבר אשר ציוה ה' לעשות זה הדיבור שאפילו קריית הפרשה מעכבת. רבי יוחנן° בר נפחא אמר כל המעכב לדורות מעכב כאן במילואים וכל שאין מעכב לדורות אינו מעכב כאן. מה אית לך מה מיעט רבי יוחנן° בר נפחא? סמיכה ושפיכת שירי דמים שאינן מעכבין לדורות אינן מעכבין כאן. אמר רבי חנינה°: ציץ ומצנפת של אהרן קודם לאבניטן של בנים שקדם הלבישו את אהרון את כל הבגדים ורק אחר כך את בניו. רבי יהודה ברבי° אומר כולם כאחד דכתיב (שמות תצוה כט ט) וחגרת אתם אבנט אהרן ובניו. אמר רבי אידי°: הדא דאת אמר למצוה שהצטוו שיחגרו אבנט אבל לציווי סדר עשיה אהרון קדם דכתיב (ויקרא צו ח ו) ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אתם במים ואחר כך ויתן עליו את הכתנת ואחר כך ויקרב משה את בני אהרון וילבישם כתנות. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי°: פשט הוא לן שבחלוק לבן שימש משה בכהונה גדולה. אמר רבי תנחום בר יודן°: ותני לה: כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה ולא שרתה שכינה על ידיו, וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה ושימש שרתה שכינה על ידיו. מה טעמא כדכתיב (ויקרא שמיני ט ד) כי היום ה' נראה אליכם. כתיב (ויקרא צו ו יג) זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב מכאן למדו חכמינו זכרונם לברכה שכל כהן אפילו הדיוט מקריב עשירית האיפה שלמה ביום שבו הוא מתחנך לעבודה. אבל כהן גדול מקריב בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב. רבי יוסי בר חנינה° בעי
מנחת חביתין לחם הפניםשלחן לחם הפנים
לביתן היה עשרה בנים וכשמנו אז לא מונים אלא חמישה. חמישה מהם מתו - את משפחת אהוד משמעון ואת אצבון משבט גד ותשע מאשר - כל אלה הרגו שמונה משפחות ואף הם הרגו ממנו ארבע משפחות. שמעי נעקר לגמרי ומעצר, אז חברון ועוזיאל נותרו מעט. ולכן מה המקור לזה? כתוב בדברי הימים לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי. למה מנו אותם? למה זה נכתב? ללמדך אימתי חזרו? בימי דוד. כלומר להגיד לנו שרק בימי דוד הם השלימו את המשפחות האלה. כלומר התחילו לגדול והפכו להיות משפחה חשובה. עד אז הם היו פשוט מתים מעט.
דכתיב "יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח". כלומר בני לוי שהם רודפי שלום. אז בימי דוד רק אז המשפחות האלה של לוי השלימו את עצמם. הם אמרו, אחרי שקרה שהרגו אחד את השני - אמרו מי גרם לנו לדמים הללו? אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק. ולא הספדנו מספיק טוב את אהרון. וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד. והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד. למרות שהוא לא נקבר שם, הוא לא מת במוסרה אלא מת בהר ההר. אבל כאילו שהוא נקבר במוסרה כיוון שאז הם ספדו אותו כאילו שהוא מת אז.
אמר רבי יוסי בר חנינה עשירית האיפה ומכנסיים מעכבין. כלומר למרות שהוא לא כתוב במילואים - מה טעמא? כתוב "ועשה" והוא. עשירית האיפה כתיב "יעשה" אותו, מכנסיים כתיב "ועשה להם... ועשה להם מכנסי בד". ואז לומדים את זה ממילואים דכתיב "זה הדבר שציווה השם לעשות".
עכשיו, מאיפה למדנו בכלל שמה שכתוב במילואים מעכב? אמר רבי חנינה דכתיב "ועשית לאהרן ולבניו ככה". כל האמור בפרשה מעכב. ואתייא כי הדא דאמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן - כתיב "זה הדבר" - זה הדבר הדיבור אפילו קריית הפרשה מעכבת.
רבי יוחנן אמר כל המעכב לדורות מעכב כאן במילואים וכל שאין מעכב לדורות אינו מעכב כאן. כלומר גם במילואים לא הכל עיכב. מה שמעכב לדורות עיכב גם במילואים, מה שלא מעכב - לא מעכב. מה מיעט רבי יוחנן? סמיכה דמים שאינן מעכבין לדורות מעכבין כאן. כלומר גם שפיכת שירי דמים שלא מעכבים לדורות, לכן הם לא מעכבים במילואים לפי רבי יוחנן.
אמר רבי חנינה ציץ ומצנפת של אהרן קודם להלבשה של הבנים. כלומר קודם כל הלבישו את אהרון את כל הבגדים כולל הציץ והמצנפת, ורק אחר כך הלבישו את בניו. רבי יהודה ברבי אומר כולם כאחד, דכתיב "וחגרת אתם אבנט אהרן ובניו". כלומר אין חשיבות לסדר.
אמר רבי אידי הדא דאת אמר למצוה, אבל לציווי - כלומר סדר העשייה, אהרון קודם - דכתיב "ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אתם במים" ואחר כך "ויתן עליו את הכתנת" ואחר כך "ויקרב משה את אהרון וילבישם כתנות". אז קודם כל אהרון ואחרי זה בניו.
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי פשט הוא לן שבחלוק לבן שימש משה בכהונה גדולה. אמר רבי תנחום בר יודן ותני לה: כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה ולא שרתה שכינה על ידיו, וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה ושימש שרתה שכינה על ידיו. מה טעמא? דכתיב "כי היום ה' נראה אליכם".
[דף ג עמוד א]
ביום השמיני למילואים עשירית האיפה היאך קרבה שהרי היה זה גם יום חניכתו של אהרון לכהן גדול חצייה קריבה או שלימה קרבה? כתיב (ויקרא שמיני ט כב) וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וכתיב (ויקרא שמיני ט כג) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ותני מלמד שלא בא עמו אלא ללמדו על מעשה הקטורת. הדא אמרה: חציים קרבה וכבר בבקר עשה חציה דאין תימר שלימה קרבה ניתני שבא ללמדו על מעשה קטרת ועל עשירית האיפה שהרי לא הקריב מעולם. אמר רבי תנחום בר יודן° מהא ליכא למשמע דהלא בודאי ללמדו על עבודות שבפנין אנן קיימין דכתיב ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, והיה צריך ללמדו על מעשה הקטורת אבל על מנחת חביתין לא היה צריך ללמדו שכבר לימדו כל עבודות שבחוץ.
מילואים מה היו קרבן יחיד או קרבן ציבור? מן מה דכתיב (ויקרא צו ח כב) ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל הדא אמרה: קרבן יחיד היו שהרי אין סמיכה בקרבנות ציבור והתני קרבן ציבור. אמר רבי אידי°: נתנדבו ציבור ומסרום להם. כתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ימי מילואים מאיכן למדו מן הקרבנות או ממעשה בראשית? אין תימר מן הקרבנות הלילה הולך אחר היום. אין תימר ממעשה בראשית היום הולך אחר הלילה. אין תימר מן הקרבנות לילה אחרון אין לו יום שלא ישבו ביום השמיני. אין תימר ממעשה בראשית יום ראשון אין לו לילה שהתחילו רק מהבקר. תמן תנינן ארבעה כהנים נכנסין: שנים בידם שני סדרים, ושנים בידם שני בזיכים, וארבעה מקדימין לפניהם, שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכים. המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום המוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון א_זאלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר (שמות תרומה כ"ה ל) לפני תמיד. מתניתין ד°רבי מאיר אמר רבי יוחנן° בר נפחא מודה °רבי מאיר שאם פירקו את הישנה בשחרית וסידרו את החדשה בין הערבים אף זו היתה תמיד. תנן °רבי יוסה אומר אף אילו נוטלין ואילו מניחין אף זו היתה תמיד. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מישיבת אהרן ובניו למד °רבי יוסי בן חלפתא שהרי במילואים כתיב (ויקרא צו ח לה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וודאי אין הכוונה שלא יזוזו בכלל מפתח אהל מועד, שהרי אי אפשר שלא הלכו לעשות צרכיהם, אלא שבמעבר בין היום ללילה ובין הלילה ליום עליהם להיות שם. כמה דתימר בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום
אנחנו תלמידי ירושלמי מסכת יומא, דף ג'. נתחיל מהדף הקודם, שני שורות מהסוף.
אומרת הגמרא: כתיב "זה קרבן אהרון ובניו אשר הקימו לה' ביום משוח אותו", עשירית האיפה עשו בכך תמיד, מחצית בבוקר ומחצית בערב. אז מכאן למדו חז"ל שכל כהן, אפילו כהן הדיוט, מקריב עשירית האיפה שלמה ביום שבו הוא מתחנך לעבודה. אבל כהן גדול מקריב בכל יום מחצית בבוקר ומחצית בערב.
רבי יוסי בר חנינא בעי: עשירית האיפה היאך חצייה קריבה או שלימה קרבה? ביום השמיני למילואים איך היא הייתה קרבה? הרי ביום השמיני למילואים זה גם היה יום שאהרון נהיה כהן וגם הוא נהיה כהן גדול בו זמנית. אז איך הוא הקריב את זה? חצי הקרבה כמו כהן גדול, או שלמה קרבה כמו כהן הדיוט?
אמרה הגמרא: כתיב "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים", וכתיב ויבא משה ואהרן אל אהל מועד. ותני מלמד שלא בא עמו אלא ללמדו על מעשה הקטורת. כלומר, הביאה אומרת שהסיבה שהוא נכנס פנימה עם משה זה כיוון שמשה למד אותו מעשה הקטורת. אז אתה אומר חצי שם קרבה - שכבר בבוקר הוא עשה חצי, ולכן לא היה צריך ללמד אותו על החצי, כי הוא כבר יודע איך עושים את זה.
הדא אמרה: חציים קרבה, אין תימר שלימה קרבה ניתני על מעשה קטרת ועל עשירית האיפה - עדיין לא הקריב מעולם את עשירית האיפה, אז צריך גם את זה ללמד אותו. אז מכאן אתה רואה שכנראה היא קרבה לחצאין, חצי בבוקר חצי בערב. את החצי בבוקר הוא כבר קודם למד אותו, ועכשיו הוא נכנס ללמד אותו הקטורת, כי את החצי השני הוא כבר יודע איך עושים.
אמר רבי תנחום בר יודן: מהלכה למה נצרך? ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, בוודאי זה היה ללמד אותו רק על עבודות שבפנים היה נקבע. כי היה צריך ללמד אותו מעשה קטורת שהיא בפנים, אבל מנחת חביתין לא היה צריך ללמד אותו, שכבר לימד אותו את כל העבודות שבחוץ קודם, שבפנין אנן קיימין, כבר לימדו עבודות שבחוץ. ועשירית האיפה, את המנחה הזאתי הוא מקטיר הרי בחוץ, אז את זה הוא כבר ידע איך עושים, את זה הוא כבר למד מקודם. כל מה שהוא נכנס זה רק ללמוד עבודת פנים.
שואלת הגמרא: מילואים מה היו קרבן יחיד או קרבן ציבור? אומרת הגמרא מן מה דכתיב ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל, אתה אומר קורבן יחיד היו, שאין סמיכה בקרבן ציבור. שואלת הגמרא: והתני קרבן ציבור. יש ברייתא שאומרת שזה היה קרבן ציבור. אמר רבי אידי: נתנדבו ציבור ומסרום להם - בעצם כל עם ישראל תרם את האיל, אבל הם מסרו להם אותו.
כתיב "ובפתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים". שואלת הגמרא: מילואים מאיכן למדו, מן הקרבנות או ממעשה בראשית? אין תימר מן הקרבנות הלילה הולך אחר היום - אנחנו יודעים שכל קרבן, כן קרבן תודה, כן נזיר, אז הלילה הולך אחר היום. אבל אין תימר ממעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, כי כתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". אין תימר מן הקרבנות לילה אחרון אין לו יום - כי הרי לא מצאנו שהם ישבו ביום השמיני. אין תימר ממעשה בראשית יום ראשון אין לו לילה, כי הרי הם התחילו רק מהבוקר.
תמן תנינן: ארבעה כהנים נכנסים בשעת חילוף לחם הפנים בשבת, שניים בידם שני סדרים ושניים בידם שני בזיכין, וארבעה מקדימים לפניהם, שניים ליטול שני סדרים ושניים ליטול שני בזיכין. המכניסים עומדים בצפון פנים לדרום, המוציאים עומדים בדרום פנים לצפון. אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה טפחו של זה, כלומר מוציאים טפח ומכניסים טפח, שנאמר לפני תמיד, כלומר אסור שהשולחן יהיה ריק.
מתניתין דרבי מאיר. אמר רבי יוחנן: מודה רבי מאיר שאם פירקו את הישנה בשחרית וסידרו את החדשה בין הערבים אף זו היתה תמיד - אפילו אם יעשו ככה, בדיעבד זה בסדר, זה נקרא תמיד. רבי יוסה אומר אף אילו נוטלין ואילו מניחין אף זו היתה תמיד - אפילו אם ייקחו את כל הלחם והבזיכין, והקבוצה הראשונה תיטול הכל ורק אחר כך תניח הקבוצה השנייה, זה גם נקרא תמיד.
אמר רבי יוחנן: מישיבת אהרן ובניו למד רבי יוסי - כי הרי במילואים כתיב "ובפתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים", שעכשיו ודאי לא הייתה הכוונה שהם לא יזוזו בכלל מפתח אהל מועד, אלא הכוונה שבמעבר בין היום ללילה ובין הלילה ליום עליהם להיות שם. כמה דתימר בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום, הכא צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום, ודאי בעצם במעברים מיום ללילה ומלילה ליום. בדיעבד די בזה, זה נקרא תמיד. אז זו דעת רבי יוחנן - לפי רבי יוחנן כדי שייקרא תמיד צריך שיהיה במעברים בין היום ללילה וגם בין לילה ליום.
[דף ג עמוד ב]
ללילה ולילה ליום ודי שיהיו במעבר מיום ללילה ומלילה ליום. אף הכא צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום ובדיעבד די בכך. רבי חייא בר יוסה° אמר בלחם הפנים מכיון שמסר יום ללילה דייו ואין צורך אף במעבר מיום ללילה לפי שהיום הולך אחר הלילה ורק במעבר בין הימים ללילות יש צורך בחיבור. מה אמר רבי חייה בר יוסף°: בישיבת אהרן ובניו האם גם שם די במעבר מיום ללילה, או ששם היה צורך גם במעבר מלילה ליום?? מה אין תמן גבי לחם הפנים שכתוב בו תמיד, את אמר: מכיון שמסר יום ללילה דייו, כאן שאין כתוב בו תמיד לא כל שכן. אשכחת אמר נמצאתה אומר על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא היה שם שבע עמידות וששה פירוקין שאי אפשר היה לפרק בלילה שהרי היה צריך שימסור גם הלילה ליום. אלא אחר תמיד של שחר היה מפרקו וחוזר ובונה אותו קדם תמיד של בין הערבים. על דעתיה דרבי חייה בר יוסף° שאמר שאין צורך שהלילה ימסור ליום היה שם ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין שהעמידו קדם תמיד של שחר ופרקו אחר עבודת השחר. וחזרו והרכיבו קדם תמיד של בין הערבים וחזרו ופרקו בלילה. כדתני: כל שבעת ימי המילואים היה משה מושח את המשכן ומעמידו ומפרקו וסודר עליו את העבודות, וביום השמיני העמידו ולא פירקו. °רבי יוסה בי רבי יודה אמר אף ביום השמיני העמידו ומשחו ופירקו שבכל יום הקימו לצורך תמיד של שחר וחזרו ופרקו, והקימו לצורך המילואים וחזרו ופרקו, והקימו לצורך תמיד של בין הערבים וחזרו ופרקו. וביום השמיני הקימו לצורך תמיד של שחר וחזרו ופרקו, והקימו לצורך עבודות יום השמיני ויותר לא פרקו. אמר רבי זעירא° ממה שנאמר ביום הקים את המשכן זאת אומרת שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום. אשכחת אמר נמצאתה אומר על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא כ°רבי יוסה בי רבי יודה היה שם
רבי חייא בר יוסה אמר: מכיון שמסר יום ללילה דייו - לא צריך גם במעבר מיום ללילה, כיוון שהיום הולך אחר הלילה, ורק במעבר בין הימים ללילות יש צורך בחיבור, כי בעצם הלילה מתחיל יום חדש, אז רק במעבר הזה צריך שיהיה חיבור.
שואלת הגמרא: מה אמר רבי חייה בר יוסף? בישיבת אהרן ובניו מה אין תמן שכתוב בו תמיד, את אמר מכיון שמסר יום ללילה דייו, כאן שאין כתוב בו תמיד לא כל שכן. אז כאן במילואים שלא כתוב תמיד, לא כל שכן שדי במעבר רק מיום ללילה.
אשכחת אמר על דעתיה דרבי יוחנן היה שם שבע עמידות וששה פירוקין - כלומר שבע פעמים הקימו את המשכן ושש פעמים פירקו אותו, כי הרי אי אפשר היה לפרק בלילה, כי היה צריך שימסור גם הלילה ליום. אז אחרי תמיד של שחר היה מפרק אותו וחוזר ובונה אותו קודם עמידת בין הערביים. אז בכל יום היה פירוק אחד והעמדה אחת, ומשאיר אותו כל הלילה, ולמחרת שוב פעם אותו דבר. אז כיוון שהיו שבעה ימי מילואים, היה פה שבע עמידות ושש פירוקין, כי ביום השמיני לא פירקו אותו.
על דעתיה דרבי חייה בר יוסף היה שם ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין - כי בעצם העמידו את זה קודם תמיד של שחר, כי לא היה צריך שזה יבוא מהלילה בנוי. אז העמידו קודם שחרית ופרקו את זה אחר עבודת השחר, וחזרו והקימו קודם תמיד שבין הערביים וחזרו ופרקו בלילה.
תני: כל שבעת ימי המילואים היה משה מושח את המשכן ומעמידו ומפרקו וסודר עליו את העבודות, וביום השמיני העמידו ולא פירקו. רבי יוסה בי רבי יודה אמר אף ביום השמיני העמידו ומשחו ופירקו - כלומר שבכל יום העמידו את המשכן לצורך תמיד של שחר וחזרו ופרקו, והעמידו לצורך המילואים וחזרו ופרקו, והעמידו לצורך בין הערביים וחזרו ופרקו. ביום השמיני הקימו לצורך תמיד של שחר וחזרו ופרקו, והקימו לצורך עבודת יום השמיני ואותו לא פרקו.
אמר רבי זעירא: זאת אומרת שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום - ממה שנאמר "ביום הקים את המשכן", זאת אומרת שהקמת הלילה בשביל עבודת היום, כתוב "ביום הקים" רק ביום מקימים.
[דף ד עמוד א]
ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין שאי אפשר היה לפרק בלילה שהרי היה צריך שימסור גם הלילה ליום. אלא אחר תמיד של שחר היה מפרקו וחוזר ובונה אותו קדם עבודות המילואים, וחוזר ומפרקו וחוזר ובונה אותו קדם תמיד של בין הערבים. על דעתיה דרבי חייה בר יוסף° כ°רבי יוסי בי רבי יודה היה שם עשרים ואחת עמידות ועשרים פירוקין שהעמידו קדם תמיד של שחר ופרקו אחר עבודת השחר. וחזרו והרכיבו קדם עבודות המילואים וחזרו ופרקו, וחזרו והעמידו קדם תמיד של בין הערבים וחזרו ופרקו בלילה. מניין לפירוקין? אמר רבי זעירה° בא' ניסן כתיב (במדבר נשא ז א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן והרי ביום כ"ג אדר הוקם? אלא ביום שכלו הקמותיו שבכל יום היו מקימים ומפרקים וביום השמיני כלו הקמותיו. רבי שמעון בן לקיש° אמר כתיב (ויקרא צו ח לד) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם. כמו שביום הראשון הקים את המשכן כך בכל יום היה מקימו ולא כבר תניתה ודרשנו מהפסוק הזה שצריך להפריש כהן גדול שבעה ימים קדם יום הכיפורים חדא בשם רבי יוחנן° בר נפחא שלמד פרישת כהן גדול ממילואים וחדא בשם רבי שמעון בן לקיש° שלמד פרישה מסיני. בשמיני: אית תניי תני נמשח ואית תניי תני לא נמשח, אית תניי תני נתפרק ואית תניי תני לא נתפרק. אמר רבי חנין°: פשט הוא לן דלמאן דאמר נמשח נתפרק ולמאן דאמר לא נמשח לא נתפרק. מאן דאמר נמשח ניחא דכתיב (במדבר נשא ז א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו. מאן דאמר לא נמשח מה מקיים וימשח אותו? מעלה אני עליכם כאילו שהוא מחוסר משיחה ומשחתם אותו. מאן דאמר לא נתפרק ניחא דכתיב (שמות תצוה כט לז) שבעת ימים יכפרו את המזבח מאן דאמר נתפרק מה מקיים שבעת ימים יכפרו על המזבח הרי היה צריך להיות שמונה ימים? שבעת ימים היתה כפרה שהיא בדם כהדא דתני על זה ועל זה על כהן גדול ועל כהן השורף את הפרה היו מזין עליו מכל החטאות שהיו שם כדי שיכנסו המים תחת הדם שהיו מזין בשבעת ימי מילואים דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי יוסי בן חלפתא אומר תחת הדם ותחת שמן המשחה שגם נמשך כל יום. תנן: שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללישכת פרהדרין. ולמה מפרישים אותו מביתו? פירש בן בתירה א_חשמא יבא על אשתו נידה וידחה כל שבעה וכי ישראל חשודין על הנידות אלא שמא תמצא אשתו נידה כיי דתנינן תמן א_טהיה משמש עם הטהורה אמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב שיציאתו הנייה לו כביאתו. אשכחת אמר מאי דאמר רבי יוחנן° בר נפחא שלמדים פרישה ממילואים צריכה ל°בן בתירה שאמר שהפרישה מביתו שמא תראה אשתו נידה. מאן דאמר °בן בתירה צריכה לרבי יוחנן° בר נפחא אילו אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ולא אמרה °בן בתירה הוינן אמרין ישמש מטתו וישן לו בלשכת פלהדרין הוי צורכה להיא דאמר בן בתירה. אילו אמר °בן בתירה: ולא אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הוינן אמרין יפרוש ממטתו וישן לו
ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין על דעתיה דרבי חייה בר יוסף. אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת יומא, דף ד'. בדף הקודם ראינו את השיטה של רבי יוסי ברבי יהודה, שהוא אומר שבכל יום הקימו לצורך תמיד של שחר וחזרו ופירקו והקימו לצורך המילואים וחזרו ופירקו והקימו לצורך תמיד של בין הערביים וחזרו ופירקו. ביום השמיני הקימו לצורך תמיד של שחר, חזרו פירקו והקימו לצורך עבודת יום שמיני ועדיין לא פירקו.
אמרה הגמרא - אז כך תאמר על דעת רבי יוחנן, אם הוא יסבור כרבי יוסי ברבי יהודה, אם כן היה שם ארבע עשרה עמידות ושלושה עשר פירוקים. כי אי אפשר לפרק בלילה, כי היה צריך - הרי לפי רבי יוחנן צריך שימסור היום ללילה ולילה ליום. אז בעצם את העמידה האחרונה שהייתה אחרי קורבן תמיד של בין הערביים השאירו. אז אם כך היה, אם כן תמיד אחרי תמיד של שחר היו מפרקים את זה וחוזרים ובונים אותו לפני עבודת המילואים, וחוזרים מפרקים אותו אחרי עבודת המילואים, חוזרים בונים אותו לפני קורבן תמיד של בין הערביים, וככה משאירים אותו עד למחרת. אז בעצם היה כאן ארבע עשרה, כלומר שתי עמידות בכל יום. זה ביחד ארבע עשרה עמידות ושלושה עשר פירוקים, כי בפעם האחרונה לא פירקו.
אבל דעת רבי חייא בר יוסף, שאם הוא יסבור כרבי יוסי ברבי יהודה, אם כן היה שם עשרים ואחת עמידות ועשרים פירוקין. כי הרי לא צריך שהלילה ימסור ליום. אז אם כן יעמידו קודם תמיד של שחר ופירקו אחרי עבודת השחר, חזרו והרכיבו קודם עבודת המילואים וחזרו פירקו, וחזרו העמידו קודם תמיד בין הערביים וחזרו פירקו בלילה. אז ביחד זה עשרים ואחת עמידות ועשרים פירוקים, כי בפעם האחרונה לא פירקו.
שואלת הגמרא: מניין לפירוקין? אמר רבי זעירה: כתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. מה זאת אומרת? הרי ביום כ"ג באדר כבר הוקם המשכן, הרי מדובר ביום השמיני שהוא ראש חודש ניסן, זה שבעה שמונה ימים אחר כך. אלא ביום שכלו הקמותיו, כלומר בכל יום מקימים ומפרקים, וביום השמיני כלו הקמותיו.
רבי שמעון בן לקיש אמר: כתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם. כמו שביום הראשון הקימו את המשכן, כך בכל יום ויום היו מקימים.
שואלת הגמרא: ולא כבר תניתה? כלומר מהפסוק הזה כבר למדת משהו אחר - הרי דרשנו בפסוק הזה שצריך להפריש כהן גדול שבעה ימים קודם יום הכיפורים. ואומרת הגמרא: חדא בשם רבי יוחנן וחדא בשם רבי שמעון בן לקיש. כלומר רבי יוחנן שלמד מהפסוק הזה את הפרשת כהן גדול ביום הכיפורים, הוא לא יכול להשתמש בזה עם משהו אחר. אבל ריש לקיש, שלא למד מהפסוק הזה אלא כמו שאמרנו למד מהר סיני, הפסוק הזה נשאר לו מיותר, והוא למד מכאן שבכל יום ויום היו פורקים ומקימים.
ואומרת הגמרא: בשמיני, אית תניי תני נמשח ואית תניי תני לא נמשח, אית תניי תני נתפרק אית תניי תני לא נתפרק. אמר רבי חנין: פשט הוא לן - דלמאן דאמר נמשח נתפרק, ולמאן דאמר לא נמשח לא נתפרק, בעצם אותו תנא שאמר את זה אמר את זה.
מאן דאמר נמשח ניחא דכתיב ויקדש אותו. כלומר בעצם הוא נמשח גם ביום השמיני. אבל מאן דאמר לא נמשח מה מקיים "ויקדש אותו"? מעלה אני עליכם כאילו שהוא מחוסר משיחה ומשחתם אותו - אחרי שעשיתם את כל העבודה הזאת, כאילו משחתם אותו גם ביום השמיני.
מאן דאמר נתפרק ניחא דכתיב שבעת ימים יכפרו את המזבח - כלומר רק שבעה ימים, לא שמונה. אבל מאן דאמר לא נתפרק מה מקיים שבעת ימים יכפרו על המזבח? היה צריך שמונה ימים. אלא מסבירה הגמרא ששבעת הימים הייתה כפרה שהיא בדם - שבעה ימים מקריבים על זה קורבנות של ימי מילואים.
כדהוא דתני: על זה ועל זה היו מזין עליו מכל החטאות שהיו שם - כלומר על כהן גדול ועל כהן שורף את הפרה, כל שבעת הימים. למה? כדי שיכנסו המים תחת הדם - כמו שבעת ימי מילואים שהיזו על המזבח מהדם, כך בשבעת הימים האלה מזים על הכהנים, על הכהן הגדול ועל כהן שורף הפרה - דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר תחת הדם ותחת שמן המשחה - כלומר הייתה פה גם הזאת דם, אבל גם משיחה בכל יום. אז ההזאה על הכהנים, על הכהן הגדול ביום הכיפורים ועל כהן שורף הפרה, הייתה כנגד שני הדברים, גם כנגד הדם וגם כנגד שמן המשחה.
ואומרת הגמרא ששבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישים כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין. למה מפרישים אותו מביתו? פירש בן בתירה שמא יבא על אשתו נידה וידחה כל שבעה. שואלת הגמרא: חשודין על הנידות? מה זאת אומרת שמא יבוא על אשתו? מה, חשוד לנידה? אלא שמא תימצא אשתו נידה בלי כוונה, כיי דתנינן תמן היה משמש עם הטהורה אמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב שיציאתו הנייה לו כביאתו. רואים שיש מקרה שבעל טהורה ולאחר מכן היא נטמאת ואז גם הוא טמא.
אשכחת אמר רבי יוחנן שלמדים פרישה ממילואים צריכה לבן בתירה - שהפרישה מביתו זה שמא תראה אשתו נידה, כלומר צריך את שני ההסברים. מאן דאמר בן בתירה צריכה לרבי יוחנן - גם מה שאמר בן בתירה צריך את הטעם של רבי יוחנן. למה? אילו אמר רבי יוחנן ולא אמרה בן בתירה הוינן אמרין - אין בעיה, אם רק צריך לפרוש, בסדר, ישמש מטתו וישן לו בלשכת פלהדרין. מה הבעיה? לכן צריך את בן בתירה שנדע שיש חשש נוסף.
אילו אמר בן בתירה ולא אמר רבי יוחנן, היינו אומרים, אם כל החשש שמא תראה אשתו נידה, אז יפרוש ממטתו וישן לו בתוך ביתו - למה צריך לקדש? הוי צורכה להיא דאמר רבי יוחנן וצורכה להיא דאמר בן בתירה.
[דף ד עמוד ב]
בתוך ביתו הוי צורכה להיא דאמר רבי יוחנן° בר נפחא וצורכה להיא דאמר בן בתירה.
תני א_יכל הלשכות שהיו במקדש היו פטורות מן המזוזה, חוץ מלשכת פלהדרין שהיא דירה לכהן גדול שבעת ימים בשנה. אמר °רבי יהודה בר עילאי: אף היא גזירה גזרו עליה לחייבה מזוזה מדרבנן שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים. כתיב (דברים עקב יא כ) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך בשעריך אית תניי תני פרט לשערי הר הבית והעזרות אית תניי תני לרבות שערי הר הבית והעזרות. מאן דאמר פרט °רבי יהודה בר עילאי שסובר שאף לישכת פלהדרין אינה אלא מדרבנן. מאן דאמר לרבות רבנן יאות. אמר °רבי יהודה בר עילאי שהרי אין אלו שעריך אלא שערי הקדש, מה טעמא? דרבנן והא כתיב בשעריך וכי שערי הר הבית והעזרות בית דירה הן? התיב רבי יוסי ברבי בון° והתני בשעריך א_יאלרבות שערי המדינה וכי שערי המדינה בית דירה הן אלא שבהן הן נכנסין לבית דירה והכא נמי שבהן היו נכנסין לבית דירה ששם לישכת כהן גדול. חלונות המלון בית שמחולק לחדרונים קטנים ללינת עברי דרך חייבת במזוזה. חלון שהוא ארבע על ארבע שעבדים יושבים שם ומניפין לרבוניהם חייבין במזוזה. לולים אלו על גב אלו פתח בגג שדרכו נכנסו לקומה שמעל וגם בגג שם היה פתח לקומה מעל, חייבין במזוזה הן דו דרס אסקופתה ארעייתא המקום עליו נשען הסלם ועליו הוא דורך כשניכנס נחשב כקרקע הפתח ובצד יתקע מזוזה. רבי יוסה° אסי הוה מצטער דלא חמא לולא שלא ראה את לול דרבי איליי° אילעא דהוה עביד מן דעתון דכל רבנן שנעשה נכון לכל הדעות ורצה לדעת אם היה שם מזוזה והיכן: תנן: שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללישכת פרהדרין. °אבא שאול היה קורא אותה לשכת בולווטין. בראשונה היו קורין אותה לשכת בולווטין, ועכשיו הן קוראין אותה לשכת פלהדרין על שם פראידתין פקידים הממונים על ידי המלך שמתחלפים כל שנה מילא עבידה למה שינו את שם הלישכה וקראו לה כך? בראשון שהיו משמשין הוא ובנו ובן בנו שימשו בו שמונה עשר כהנים, אבל בשני על ידי שהיו נוטלין בדמים ויש אומרים שהיו הורגין זה את זה בכשפים שימשו בו שמונים כהנים ויש אומרים שמונים ואחד ויש אומרים שמונים ושנים ויש אומרים שמונים ושלש ויש אומרים שמונים וארבע ויש אומרים שמונים וחמש ומהן שימשו °שמעון הצדיק ארבעים שנה. אמר רבי אחא°: כתיב (משלי י', כ"ז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה. יראת ה' תוסיף ימים אילו כהנים ששימשו בבית הראשון ושנות רשעים תקצורנה אילו ששימשו בבנין השני. מעשה באחד ששילח ביד בנו שתי מידות של כסף מליאות כסף ומחוקיהן כסף, ובא אחר ושילח ביד בנו שתי מידות של זהב מליאות זהב ומחוקיהן זהב אמרו כפה הסיח את המנורה ביטוי שאומר שמי שמשלם יותר שוחד זוכה. כמו שמסופר בבבלי "אמא - שלום היתה אשתו של °רבי אליעזר בן הורקנוס אחותו של °רבן גמליאל דיבנה היה פילוסוף אחד בשכנותו שהיה מפרסם על עצמו שאין הוא מקבל שוחד מבעלי - דין הבאים לפניו והיה מקבל שוחד בסתר. בקש °רבן גמליאל דיבנה ללעוג לו ולפרסם קלונו ברבים. הכניסה לו אמא - שלום מנורת זהב ואמרה לו רצוני שיחלקו לי בנכסי בית אבי אמר להם חילקו לה אמר לו °רבן גמליאל דיבנה כתוב בתורתנו שאין בת יורשת במקום הבן. השיבו: מיום שגליתם מארצכם ניטלה תורת משה וניתן ספר אחר, וכתוב בו בן ובת יורשים כאחד. למחר חזר °רבן גמליאל דיבנה והכניס לו חמור לובי אמר להם ירדתי לסוף הספר וכתוב בו אני לא לגרוע מתורת משה באתי אלא להוסיף על תורת משה באתי וכתוב בה שבמקום בן אין הבת יורשת אמר לו אמא - שלום יאיר אורך כנר (רמז למנורת הזהב שנתנה לו כשוחד) אמר לה °רבן גמליאל דיבנה בא החמור ובעט במנורה מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדים עבודת כוכבים ומזלות ומגלים עריות ושופכי דמים וכן בשני. °רבי יוחנן בר תורתא אמר מצאנו שלא חרבה שילה אלא שהיו מבזים את המועדות ומחללין את הקדשים. מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי עבודת כוכבים ומזלות ומגלי עריות ושופכין דמים, אבל בשני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהן, אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם, וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד עבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים. דלמא את זה מספרים רבי זעירה° ורבי יעקב בר אחא° ורבי אבונה° הוון יתבין אמרין לא שקולה היא אלא חמורה יותר שבראשון נבנה ובשני לא נבנה. אמר רבי זעירא° שקולה היא אלא שהראשונים עשו תשובה ולכן נבנה והשניים לא עשו תשובה. אמר רבי אלעזר° בן פדת: הראשונים
בגדי כהונהמרובה בגדיםהכנת הבגדים
תני: כל הלשכות שהיו במקדש היו פטורות מן המזוזה, חוץ מלשכת פלהדרין שהיא דירה לכהן גדול שבעת ימים בשנה. אמר רבי יהודה: אף היא גזירה גזרו עליה - שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים, לכן צריכה מזוזה שתיראה כמו בית. ואומר הכתוב "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". אית תניי תני פרט לשערי הר הבית והעזרות אית תניי תני לרבות.
מאן דאמר פרט רבי יהודה, שהוא סובר שאפילו לשכת פלהדרין לא הייתה חייבת במזוזה מדאורייתא, רק תקנת חכמים שלא יגידו שהכהן הגדול חבוש בבית האסורים. מאן דאמר לרבות רבנן.
יאות אמר רבי יהודה, מה טעמא? דרבנן בשעריך וכי בית דירה הן? - הרי אין אלו שעריך אלא שערי הקודש, אז למה הם צריכים מזוזה?
התיב רבי יוסי ברבי בון: והתני בשעריך לרבות שערי המדינה וכי בית דירה הן? - שוב אותה שאלה, וכי שערי מדינה בית דירה הם? אלא שבהן הן נכנסין לבית דירה - כיוון שנכנסים בהם לבית דירה, לכן הם חייבים. והכא שבהן היו נכנסין לבית דירה - יש שם לשכת כהן גדול, אז גם שערי העזרה, כיוון שנכנסים מהם לבית של הכהן הגדול, חייבת במזוזה.
חלון שהוא ארבע על ארבע שעבדים יושבים שם ומניפין לרבוניהם חייבין במזוזה. לולים אלו על גב אלו חייבין במזוזה - אם יש פתח בגג שדרכו נכנסים לקומה שמעל, וגם בגג ההוא היה פתח לקומה שמעל, חייבים במזוזה. איך נדע איפה לשים את המזוזה? הן דו דרס אסקופתה ארעייתא - המקום שעליו נשען הסולם, שעליו הוא דורך כשהוא נכנס, ייחשב כמו הקרקע של הפתח, ואז בצדדים יתקע את המזוזה.
רבי יוסה הוה מצטער דלא חמא לולא דרבי איליי דהוה עביד מן דעתון דכל רבנן - הוא הצטער שלא ראה את הפתח של הגג של רבי איליי, שאמרו שנעשה לדעת כל החכמים. הוא רצה לדעת איך שמים את המזוזה.
אבא שאול היה קורא אותה לשכת בולווטין - החשובים. בראשונה היו קורין אותה לשכת בולווטין, ועכשיו הן קוראין אותה לשכת פלהדרין, מלשון פראידתין, שזה הפקידים שממונים על ידי המלך. מילא עבידה - בעצם זה מילה שאולה. למה קראו אותה כך? כי בראשון שהיו משמשין הוא ובנו ובן בנו שימשו בו שמונה עשר כהנים - בבית ראשון היו בכל הזמן רק שמונה עשר כהנים, כל אחד וכל החיים שלו, ואחרי מותו הבן שלו וכך הלאה.
אבל בשני על ידי שהיו נוטלין בדמים - היו קונים את זה בדמים - ויש אומרים שהיו הורגין זה את זה בכשפים, שימשו בו שמונים כהנים, ויש אומרים שמונים ואחד, ויש אומרים שמונים ושנים, ויש אומרים שמונים ושלש, ויש אומרים שמונים וארבע, ויש אומרים שמונים וחמש. ומתוך כל ארבע מאות ועשרים שנה של בית המקדש השני, שימשו שמעון הצדיק ארבעים שנה.
אמר רבי אחא: כתיב יראת ה' תוסיף ימים - אילו כהנים ששימשו בבית הראשון, ושנות רשעים תקצורנה - אילו ששימשו בבנין השני.
מעשה באחד ששילח בנו שתי מידות של כסף מליאות כסף ומחוקיהן כסף - עוד תוספת, כדי שזה יהיה גדוש. ובא ושילח ביד בנו שתי מידות של זהב מליאות זהב ומחוקיהן זהב. אמרו כפה הסיח את המנורה - זה ביטוי שאומר שמי שמשלם יותר שוחד זוכה. כמו שמסופר בבבלי: אמא שלום הייתה אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. היה שם איזה פילוסוף, מין בשכונה שלהם, שהיה לו שם של אדם שלא מקבל שוחד. רצו לצחוק עליו, אז היא נתנה לו מנורה מזהב והלכה לפניו ואמרה לו: אני רוצה לקבל חלק בירושה. אמר לה: טוב, קחי. אמרה לו: אבל כתוב בתורה "במקום ברא בת לא תירות" - איפה שיש בנים הבת לא יורשת. אמר לה: מיום שגליתם מארצכם ניתלה תורתו של משה וניתנה תורה אחרת, וכתוב בה "ברא ובתא ירתון כחדא" - בן ובת יורשים ביחד. למחר אדרו ליה איהו חמרא. רבן גמליאל הביא לו חמור יקר. אמר אותו אדם: הסתכלתי בסוף הספר, וראיתי שכתוב "לא באתי להוסיף על תורת משה", וראיתי בתורת משה שבמקום בן הבת לא יורשת, לכן אני חוזר בי. היא רצתה לרמוז לו את מה שנתנה לו, אמרה לו: "יאיר אורך כנר" - כמו הנרות של המנורה שנתתי לך. אמר לה רבן גמליאל: "אתא חמרא ובטש לשרגא" - החמור בא ובעט במנורה.
מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדים כוכבים ומזלות ומגלים עריות ושופכי דמים, וכן בשני - גם בית שני חרב בגלל שלוש העבירות האלה. רבי יוחנן בר תורתא אמר: מצאנו שלא חרבה שילה אלא שהיו מבזים את המועדות ומחללין את הקדשים.
מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי כוכבים ומזלות ומגלי עריות ושופכין דמים, אבל בשני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהן, אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם, וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד עבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים.
מספרת הגמרא: רבי זעירה ורבי יעקב בר אחא ורבי אבונה הוון יתבין אמרין - שבראשון נבנה ובשני לא נבנה, כלומר שנאת חינם חמורה יותר, שהרי הראשון נבנה אחרי החורבן והשני עדיין לא נבנה. אמר רבי זעירא: לא, שקולים הם, אלא הראשונים עשו תשובה ולכן נבנה, והשניים לא עשו תשובה.
[דף ה עמוד א]
נתגלו עוונם ונתגלה קיצם השניים נתגלה עוונם ולא נתגלה קיצם. שאלו את °רבי אליעזר בן הורקנוס דורות האחרונים כשרים מן הראשונים? אמר להן: עידיכם בית הבחירה יוכיח שלראשונים נבנה ולאחרונים לא נבנה אבותינו העבירו את התקרה דכתיב (ישעיהו כ"ב, ח') ויגל את מסך יהודה אבל אנו פעפענו את הכתלים דכתיב (תהלים קל"ז, ז') האומרים ערו ערו עד היסוד בה. אמרו כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו. תנן מתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול. מה מייחדין ליה עימיה האם אף אותו מפרישין ללשכת פרהדרין? אמר רבי חגיי° משה לשון שבועה, אין מייחדין ליה עימיה דו קטל ליה לא מיחדים אותו עם הכהן הגדול שמא הוא ירצח אותו מקנאה. כתיב (ויקרא צו ו יג) זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו. המשח אותו אחד מושחין ואין מושחין שנים מאי טעמא? אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מפני איבה. עבר זה כגון שנטמא הראשון ושימש זה השני במקומו לאחר שיחזור א_יבהראשון כל קדושת כהונה עליו השני אינו כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: עבר ועבד עבודתו כשירה. עבודתו של שני פר ואיל של יום הכיפורים משל מי נישמעינה? מן הדא: מעשה בבן אילם מציפורין שאירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ונכנס בן אילם ושימש תחתיו בכהונה גדולה, וכשיצא אמר למלך: אדוני המלך, פר ושעיר של יום הכפורים משלי הן קריבין או משל כהן גדול? וידע המלך מה הוא שואלו שרמז לו שימנה אותו כהן גדול, ואז התברר שכבר ביום הכיפורים הוא היה הכהן הגדול הקבוע והפר והאיל משלו. אמר לו: בן אילם: לא דייך ששימשתה שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם? וידע בן אילם שהוסע מכהונה גדולה. מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערב יום הכפורים, ונתזה צינורה של רוק מפיו על בגדיו וטימתו, ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה, וראת אימן שני בניה כהנים גדולים ביום אחד. שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה. שלחו חכמים ואמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להן יבא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי מימי. אמרון כל קימחיא קמח וקמחא דקמחית סולת וקרון עלה את הפסוק (תהלים מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. יכול יהא משוח מלחמה מביא עשירית האיפה תלמוד לומר (ויקרא צו ו טו) והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה את שבנו עובד תחתיו מביא עשירית האיפה יצא משוח מלחמה שאין בנו עובד תחתיו א_יגומנין למשוח מלחמה שאין בנו עובד תחתיו תלמוד לומר (שמות כ"ט, ל') שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש את שהוא בא אל אהל מועד לשרת בקדש בנו עובד תחתיו, יצא משוח מלחמה שאינו בא אל אהל מועד לשרת בקדש. ומנין שהוא מתמנה להיות כהן גדול שנאמר (דברי הימים א' ט', כ') ופינחס בן אלעזר נגיד כהן גדול היה עליהם לפנים ה' עמו ובימי משה היה משוח מלחמה. רבי יוסי° בר זבידא כד הוה בעי מקנטרה לרבי אלעזר ברבי יוסי° שלא היה משקיעה בלימודים כמו בעבר, הוה אמר לו לפנים עמו מאי לפנים עמו בימי זימרי מיחה בימי פילגש בגבעה לא מיחה. מנין שהוא נשאל בשמונה אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא דכתיב (שמות כ"ט, כ"ט) ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו מה תלמוד לומר אחריו אלא לגדולה של אחריו. ומניין שהוא משוח מלחמה עובד בשמנה אמר רבי ירמיה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא דכתיב (שמות תצוה כט כט) ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו מה תלמוד לומר אחריו לקדושה של אחריו. אמר לו רבי יונה° עמך הייתי ולא אמר רבי יוחנן° בר נפחא: עובד אלא נשאל ובמה הוא עובד? אייתי רב הושעיה° מתניתא דבר קפרא° מן דרומא. ותנא וחכמים אומרים: אינו עובד לא בשמונה של כהן גדול ולא בארבעה של כהן הדיוט. אמר רבי אבא° א_ידבדין היה שיהא עובד בארבעה, ולמה אינו עובד בארבע? שלא יהו אומרים ראינו כהן גדול פעמים עובד בארבעה פעמים בשמונה. אמר רבי יונה°: ולא מבפנים הוא עובד בארבע ובחוץ נשאל בשמונה וטועין מבפנים לבחוץ וכי °רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא טעה
אנחנו מדברים על ירושלמי מסכת יומא, דף ה'. בדף הקודם, בשורה האחרונה, סיפרנו מעשה שרבי זירא ורבי יעקב בר חמא ורבי אבונה ישבו ואמרו: לא שקולה היא, אלא כלומר החטא שהיה בבית שני לא היה שקול לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אלא יותר חמור ממנה. הראיה: שבבית ראשון הבית נבנה אחרי החורבן ובשני לא נבנה. ואמר רבי זירא: שקולה היא, אלא שהראשונים עשו תשובה ולכן נבנה, והשניים לא עשו תשובה ולכן לא נבנה.
אומרת הגמרא, אמר רבי אלעזר: הראשונים נתגלו עוונם ונתגלה קיצם. כתוב שבעים שנה, וקץ שבעים שנה. השניים נתגלה עוונם - אנחנו יודעים בדיוק מה החטא שלהם, שנת חילם - אבל קיצם לא נתגלה.
שאלו את רבי אליעזר: דורות האחרונים כשרים מן הראשונים? אמר להם: עידיכם הבחירה יוכיח, שהרי לראשונים הוא נבנה ולאחרונים הוא לא נבנה. אז לכן כנראה שהאחרונים החטא שלהם היה יותר גדול מהראשונים. אומרת הגמרא: אבותינו העבירו את התקרה דכתיב "ויגל את מסך יהודה", אבל אנו פעפענו את הכתלים דכתיב אומרים ערו ערו עד היסוד בה. אמרו כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו.
למדנו במשנה: מתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול. שואלת הגמרא: מה מייחדין ליה עימיה? כלומר אם גם את אותו אחד שמתקינים תחתיו, מפרישים גם אותו לשכת פרהדרין ביחד עם הכהן הגדול? אמר רבי חגיי: אם מייחדין ליה עימיה - דו קטל ליה, כלומר לא מייחדים אותו, כי אם יחדו אותו הוא ירצח אותו מתוך קנאה.
אז הגמרא: כתיב זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו. "ביום המשח אותו" - הכוונה שאחד מושחים ואין מושחים שניים, כלומר לא מושחים שני כהנים גדולים. אמר רבי יוחנן: למה, מפני איבה. עבר זה - כלומר נניח שנתמנה הראשון - ושימש זה, כלומר השני שימש במקומו, אז לאחר שהוא חוזר, הראשון כל קדושת כהונה עליו, השני אינו כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. אמר רבי יוחנן: עבר ועבד עבודתו כשירה. כלומר זה רק תקנה - מעלים בקודש ומורידים מפני איבה וכולי - אבל אם הוא עבד, עבודתו כשרה.
שואלת הגמרא: עבודתו של שני, כלומר כשהוא ביום הכיפורים עובד, אז הפר והשעיר של יום הכיפורים של מי הם? אומרת הגמרא: נשמענה מן הדא: מעשה בבן אילם מציפורין שאירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ונכנס בן אילם ושימש תחתיו בכהונה גדולה, וכשיצא אמר למלך: אדוני המלך, פר ושעיר של יום הכפורים משלי הן קריבין או משל כהן גדול? הוא אמר למלך, אולי תמנה אותי לכהן גדול ואז אני אשלם את הפר והשעיר של יום הכיפורים. וידע המלך מה הוא שואלו, אמר לו: בן אילם, לא דייך ששימשתה שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם? וידע בן אילם שהוסע מכהונה גדולה.
ואומרת הגמרא: מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערב יום הכפורים, ונתזה צינורה של רוק מפיו על בגדיו וטימתו, ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה, וראת אימן שני בניה כהנים גדולים ביום אחד. ואומרת הגמרא: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה. שלחו חכמים ואמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להן יבא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי חלוקי מימי. אמרון כל קימחיא קמח - כלומר כל הקמחים קמח - וקמחא דקמחית סולת, וקראו עלה את הפסוק כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה.
שואלת הגמרא: יכול יהא משוח מלחמה מביא עשירית האיפה כמו כהן גדול? תלמוד לומר תחתיו מבניו - את שבנו עובד תחתיו מביא עשירית האיפה, יצא משוח מלחמה שאין בנו עובד תחתיו. ומנין למשוח מלחמה שאין בנו עובד תחתיו? תלמוד שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו - את שהוא בא אל אהל מועד לשרת בקדש בנו עובד תחתיו, יצא משוח מלחמה שאינו בא אל אהל מועד לשרת בקדש.
ומנין שהוא מתמנה להיות כהן גדול? כלומר אם היה כהן משוח מלחמה, הוא יכול להיות כהן גדול, שנאמר ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו - הוא היה כהן גדול, ובימי משה היה משוח מלחמה. רבי יוסי כד הוה בעי מקנטרה לרבי אלעזר ברבי יוסי - כלומר רוצה לקנטר את הבן שלו, שאולי הוא לא משקיע בלימודים כמו בעבר - הוה אמר לו: לפנים עמו, לפנים עמו - כן פעם ה' עמך וכן פעם לא. אומרת הגמרא: מאי לפנים עמו? בימי זימרי מיחה, כלומר פנחס מיחה, בימי פילגש בגבעה לא מיחה.
שואלת הגמרא: מנין שהוא נשאל בשמונה? כלומר שמשוח מלחמה נשאל בשמונה בגדים. רבי חייה בשם רבי יוחנן: דכתיב ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו, מה תלמוד אחריו? אלא לגדולה של אחריו. כלומר גם כהן משוח מלחמה לובש שמונה בגדים כשהוא נשאל באורים ותומים.
עכשיו, מנין שהוא עובד בשמונה? רבי ירמיה בשם רבי יוחנן: ובגדי הקדש אשר לאהרן, מה תלמוד אחריו? לקדושה של אחריו. אמר לו רבי יונה: עמך הייתי, ולא אמר רבי יוחנן עובד אלא נשאל - כלומר הוא לא עובד בשמונה, רק נשאל בשמונה. אז מה הוא עובד באמת? אייתי רב הושעיה מתניתא דבר קפרא מן דרומא: וחכמים אומרים: אינו עובד לא בשמונה של כהן גדול ולא בארבעה של כהן הדיוט. אמר רבי אבא: בדין היה שיהא עובד בארבעה, ולמה אינו עובד? שלא יהו אומרים ראינו כהן גדול פעמים עובד בארבעה פעמים בשמונה - כי הרי יראו אותו עם שמונה בגדים כשנשאל, ואחר כך יראו אותו במקדש עם ארבעה בגדים, ויחשבו שכהן גדול פעם עם שמונה פעם עם ארבע.
[דף ה עמוד ב]
בין תקיעת הקהל לתקיעת קרבן? דתני כתיב (במדבר בהעלתך י ח) ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות תמימים ולא בעלי מומין דברי °רבי עקיבא בן יוסף אמר לו °רבי טרפון אקפח את בניי אם לא ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה וחצוצרתו בידו ותוקע. אמר לו °רבי עקיבא בן יוסף רבי שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל ואני אומר בשעת קרבן. אמר לו °רבי טרפון אקפח את בניי שלא הטיתה ימין ושמאל, אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי, ולא היה לי לפרש ואתה דורש ומסכים לשמועה, הא כל הפורש ממך כפורש מחייו. גבי עבודת יום הכיפורים כתיב (ויקרא אחרי מות טז לב) וכפר הכהן אשר ימשח אתו מה תלמוד לומר לפי שכל הפרשה אמורה באהרן אין לי אלא אהרן עצמו ומניין לרבות כהן אחר תלמוד לומר אשר ימשח אתו לרבות משוח בשמן המשחה. מרובה בבגדים מניין תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז לב) ואשר ימלא את ידו ומניין לרבות כהן אחר המתמנה אפילו רק לאותו כיפור תלמוד לומר וכפר הכהן. במה הוא מתמנה? שהרי יתכן שהכהן גדול יטמא אחר העבודות שנעשים בבגדי זהב, והשני נכנס תחתיו לעבודות שהם בבגדי לבן שהם אותם ארבע בגדים של כהן הדיוט, אם כן במה הוא מתמנה? רבנין דקיסרין אמרו בשם רבי חייה בר יוסף°: בפה שאומרים לו שהוא מתמנה. אמר רבי זעירה°: הדא אמרה שממנין זקנים בפה. אמר רבי חייה בר אדא°: מתניתא אמרה כן דתנן אמרו לעקביא בן מהללאל חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך גירסא אחרת ואתה נעשה אב בית דין על ישראל מיד כשתחזור בך. מניין שכשם שמתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול, כך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו, שנאמר (ויקרא אחרי מות טז ו) וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו דברי °רבי יהודה בר עילאי? אמר לו °רבי יוסה אם כן אין לדבר סוף. מהו אין לדבר סוף? שמא תמות אשה זו אשתו ותמות אשה אחרת זו שהתקינו לו. אמר רבי מנא° בן יונה: עד דאת מקשי לה על ד°רבי יהודה בר עילאי קשייתה על דרבנן דתנן ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול. אף כאן שמא יארע קרי לכהן זה הכהן המכהן ויארע קרי לכהן אחר זה שמינו תחתיו למה לרבנן מחשש שמא יטמא גזרו שיתקינו לו אחר ולא גזרו שיתקינו לו אשה אחרת שמא תמות אשתו? קרי מצוי, מיתה אינה מצויה, גזרו על דבר שהוא מצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי ו°רבי יהודה בר עילאי סבר אף מיתה מצויה. והיכא אשכחנן ד°רבי יהודה בר עילאי אמר מיתה מצויה הדא היא דתנינן הכא זו ששנינו כאן °רבי יהודה בר עילאי אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו. תמן תנינן: המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. תמן את אמר אין מיתה מצויה והכא את אמר מיתה מצויה. תמן ביחיד וכאן בציבור חומר הוא בצבור שכפרת כל ישראל תלויה בו. והא אשכחנן ד°רבי יהודה בר עילאי מחמיר ביחיד אולי גם מה שחשש שמא תמות אשתו זה רק מפני שכפרת כל ישראל תלויה בו דתני אמר °רבי יהודה בר עילאי לא היה שופר של קינים של חובה שמהם מביאים אחד לעולה ואחד לחטאת בירושלם מפני התערובות שמא תמות אחד מהן ונמצא דמי חטאות מיתות מעורבות בקרבן. תנן °רבי יהודה בר עילאי אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ויקדש מאתמול כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים. רבי גמליאל ברבי איניוני° בעא קומי רבי מנא° בן יונה: לא נמצא כקונה קיניין בשבת? אמר לו אין איסור לקדש אשה אלא משום שבות וזה שבות שהתירו במקדש. אמר רבי מנא° בן יונה: הדא אמרה זה אומר א_טואילין דכנסין ארמלן אלו שנושאים אלמנה שנקנת בביאה ולא בחופה צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קניין בשבת.
עבודת התמיד
מתני': א_טזכל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגלים, ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב א_יזשכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש.
אמר רבי יונה: ולא מבפנים הוא עובד נשאל וטועין מבפנים לבחוץ? אז מה ההבדל? הרי בחוץ הוא נשאל בשמונה, בפנים עובד בארבעה. וכי רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא טעה - איפה הוא טעה? בין תקיעת הקהל לתקיעת קרבן. דתני: כתיב ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות תמימים - ולא בעלי מומין, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי אם לא ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה וחצוצרתו בידו ותוקע. אמר לו רבי עקיבא: רבי, שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל, ואני אומר בשעת קרבן. אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי שלא הטיתה ימין ושמאל, אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי, ולא היה לי לפרש ואתה דורש ומסכים לשמועה, הא כל הפורש ממך כפורש מחייו.
אז לכן רואים שבעצם יש מקום לטעות אפילו בתוך המקדש, כמו שרבי טרפון טעה - קל וחומר ששאר ישראל יכולים לטעות אם יראו את כהן משוח מלחמה נשאל בשמונה בגדים, ולאחר מכן יראו אותו בארבעה בגדים, יחשבו שכהן גדול יכול לעבוד גם בארבעה בגדים.
אומרת הגמרא: כתיב וכפר הכהן אשר ימשח אתו. מה תלמוד? לפי שכל הפרשה אמורה באהרן, אין לי אלא אהרן עצמו. ומניין לרבות כהן אחר? תלמוד אשר ימשח אתו - משוח בשמן המשחה. בבגדים מניין? תלמוד ואשר ימלא את ידו. ומניין לרבות כהן אחר המתמנה - כלומר אפילו רק ליום כיפור? תלמוד וכפר הכהן.
שואלת הגמרא: במה הוא מתמנה? רבנין דקיסרין בשם רבי חייה בר יוסף: בפה. פשוט אומרים לו: אתה ממונה, אתה כהן גדול. אמר רבי זעירה: הדא אמרה שממנין זקנים בפה - כלומר שהסמיכה זה לא תהליך מיוחד, פשוט אומרים לו שהוא נסמך. אמר רבי חייה בר אדא: מתניתא אמרה כן - חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין על ישראל. כלומר רואים מכאן שממנים בפה.
ואומרת הגמרא: מניין כשם שמתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול, כך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו, שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו - ביתו זו אשתו, דברי רבי יהודה? כלומר יש חובה שהוא יהיה נשוי, ואם אשתו תמות אז הוא יהיה בלי אישה ולא יכול לעבוד, לכן מקדשים לו אישה על תנאי.
אמר לו רבי יוסה: אם כן אין לדבר סוף. מהו אין לדבר סוף? שמא תמות אשה זו ותמות אשה אחרת. אמר רבי מנא: עד דאת מקשי לה על דרבי יהודה, קשייתה על דרבנן - שמא יארע קרי לכהן זה ויארע קרי לכהן אחר? קרי מצוי, מיתה אינה מצויה, גזרו על דבר שהוא מצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי, ורבי יהודה סובר אף מיתה מצויה.
שואלת הגמרא: והא אשכחנן דרבי יהודה אמר מיתה מצויה? הדא דתנינן: רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינים לו שמא תמות אשתו. תמן תנינן: המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים - כלומר לא חושבים שמא הוא מת. תמן את אמר אין מיתה מצויה, וכא את אמר מיתה מצויה! תמן ביחיד וכאן בציבור, חומר הוא בצבור - כלומר הכהן הגדול בא לכפר על כל ישראל, לכן מחמירים בציבור.
והא אשכחנן דרבי יהודה מחמיר ביחיד? דתני: אמר רבי יהודה לא היה שופר של קינים בירושלם מפני התערובות שמא תמות אחד מהן ונמצא דמי חטאות מיתות מעורבות בקרבן. אז רואים מכאן שהוא חושש גם למיתה של יחיד.
רבי יהודה: ויקדש מאתמול, וכפר בעדו ובעד ביתו - ולא בעד שני בתים. רבי גמליאל ברבי איניוני בעא קומי רבי מנא: לא נמצא כקונה קניין בשבת? אמר לו: שבות שהתירו במקדש. אמר רבי מנא: הדא אמרה אילין דכנסין ארמלן צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קניין בשבת.
הפרק א' הלכה ב'. משנה: כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגלים, ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש.
[דף ו עמוד א]
גמ': ואינו טמא משום הזייתו. אמר רבי יוסה ברבי בון°: משהיה מקריב קרבנותיו היו מזין עליו וטובל ועושה הערב שמש. תנן שכהן גדול מקריב בראש ונוטל חלק בראש. היך עבידה עור זה שלי, חלה אחת משתי הלחם, שש חלות מלחם הפנים? הכא בעור הוא נסב נוטל כולה, וכא הוא נסיב פלגא נוטל חצי. אמר רבי זעירה°: כאן לקרבן יחיד וכאן לקרבן ציבור. תני °רבי אומר אומר אני שלא יטול אלא מחצה. אית תניי תני °רבי אומר אומר אני שיטול מחצה. היך עבידה? היה שם עור אחד, רבנן אמרי נוטל את כולו, °רבי אומר א_יחאומר אני שלא יטול אלא מחצה. היו שם ארבעה חמשה עורות, רבנן אמרי נוטל אחד, °רבי אומר אומר אני נוטל מחצה. מה טעמא? דרבי? דכתיב (ויקרא ויקרא ב י) והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, וכי אין אנו יודעין שאהרן בכלל בניו? ומה תלמוד לומר לאהרן ולבניו? אלא אמר אהרן יסב פלגא יטול חצי ובניו יסבין פלגא יטלו חצי. כהדא בולי ממונים בגלל עשרם ואסטרגי ממונים הוה לון קריבו שאמרו השלטון שהממונים העשירים והממונים יביאו דורון למלך, אתא עובדא קומי בא המעשה לפני °רבי ואמר הרי בולי בכלל אסטרגי ששניהם ממונים, וליידא מילה ולמה אמר בולי ואסטרגי? אלא אמר כוונתו אילין יתנון פלגא ואילין יתנון פלגא אלו יתנו חצי ואלו יתנו חצי. אמר רבי יוסה ברבי בון° °רבי כדעתיה דרבי אמר, כתיב (ויקרא אמור כד ט) והיתה לאהרן ולבניו, לאהרן מחצה ולבניו מחצה. מתיב רבי אבא בר ממל° והא מתני' פליגא, דתני א_יטהאומר הרי עלי מאה עשרונות להביאן בשני כלים, מביא חמשים בכלי א' וחמשים בכלי א', ואם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד יצא. אילו מי שאמר הרי עלי מאה עשרונות סתם ולא אמר בכמה כלים הוא מביאן, הרי מביאן בשני כלים שהרי אינו יכול להביא יותר משישים בכלי אחד, וליידא מילה ולמה אמר להביאן בשני כלים? כנראה שכוונתו שיביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד, ואף על פי כן, ותני עלה: אם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד יצא. מכאן שממה שאמר שיביא בשני כלים אין ראיה שחצי יביא בזה וחצי בזה, ולמה °רבי חייב את הבולאות חצי רק מפני שהזכירו את שניהם בולאות ואסטרגי? אולי לא לזה התכוון השלטון והמוציא מחבירו עליו הראיה. אמר רבי יוסי ברבי בון° כשמזכיר שני שמות ודאי כוונתו חצי מכל אחד כפי שפסק °רבי, ושונה הדין גבי מנחות שאף שאמר בשני כלים, מכיון שעד ששים יכולין ליבלל, כמי שקבע לו ששים משעה ראשונה.
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת יומא, דף ו'. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת המשנה, פרק א', הלכה ב'. תחילת המשנה: כל שבעת הימים הוא זורק את הדם, הוא מכתיר את הקטורת, הוא מיטיב את הנרות, הוא מקריב את הראש ואת הרגליים. הוא שר כל הימים, רצה להקריב, מקריב שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש. אומרת הגמרא, ואינו טמא משום הזייתו. אם כל יום, כל שבעת הימים מזין עליו, אין, אז הרי הוא נטמא. אז איך הוא עובד?
אמר רבי יוסה ברבי בון: משהיה מקריב קרבנותיו היו מזין עליו. כלומר, קודם כל הוא היה עובד כל היום. לאחר מכן, לפני השקיעה היו מזין עליו והוא טובל ועושה ערב שמש. אומרת התנא, שכהן גדול מקריב בראש ונוטל חלק בראש. איך עבידה? וברייתא אומרת, עור זה שלי, חלה אחת משתי הלחם, שש חלות מלחם הפנים - כך אומרת הברייתא. שוב, איתמר לכאורה קשה, הכא הוא נסב כולה, וכא הוא נסיב פלגא. כלומר בשני הלחם הוא לוקח רק לחם אחד, ובלחם הפנים לוקח רק שישה. אמר רבי זעירה: כאן לקרבן יחיד וכאן לקרבן ציבור. כלומר בקורבן ציבור הוא מקבל חצי, ובקורבן יחיד יכול לקחת הכל.
תני, °רבי אומר: אומר אני שלא יטול אלא מחצה. כלומר, תמיד הוא לוקח רק חצי. אית תניי תני, °רבי אומר: אומר אני שיטול מחצה. איך עבידה? היה שם עור אחד, רבנן אמרי נוטל את כולו, °רבי אומר: אומר אני שלא יטול אלא מחצה. היו שם ארבעה חמשה עורות, רבנן אמרי נוטל אחד, °רבי אומר: אומר אני נוטל מחצה. מה טעמא דרבי? למה הוא אומר שהוא נוטל תמיד חצי? כתיב והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. וכי אין אנו יודעין שאהרן בכלל בניו, הרי אהרון הוא כהן כמו בניו? ומה תלמוד לאהרן ולבניו? אלא אמר אהרן יסב פלגא ובניו יסבין פלגא. כן, אהרון ייקח חצי - הכהן הגדול לוקח חצי, והבנים ושאר הכהנים לוקחים חצי.
כהדא, מספרת סיפור בולי ואסטרגי הוה לון קריבו. כלומר העשירים ובני העיר, השלטון ביקש שהם ישלחו לו איזה מנחה. אתא עובדא קומי °רבי ואמר בולי בכלל אסטרגי. וליידא מילה אמר בולי ואסטרגי? כלומר למה המושל אמר שהוא רוצה שגם הבולי וגם האסטרגי, גם העשירים וגם בני העיר, יתנו מנחה? אלא אמר, כנראה כוונתו: אילין יתנון פלגא ואילין יתנון פלגא.
אמר רבי יוסה ברבי בון°: °רבי כדעתיה דרבי אמר - זה בדיוק ההסבר שרבי תמיד אומר. רבי אמר, כתיב והיתה לאהרן ולבניו, לאהרן מחצה ולבניו מחצה. אז גם כאן חצי לעשירים, חצי לבני העיר.
מתיב רבי אבא בר ממל°, והא מתני' פליגא. כן, יש משנה מפורשת שרואים שמה שאמרנו לאו דווקא חצי. תני: האומר הרי עלי מאה עשרונות להביאן בשני כלים, מביא חמשים בכלי א' וחמשים בכלי א', ואם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד יצא. אומרת הגמרא, אילו מי שאמר הרי עלי מאה עשרונות סתם ולא אמר בכמה כלים הוא מביאן - הרי מסתם הוא מביא את זה בשני כלים, כי הוא לא יכול להביא יותר משישים בכלי אחד, זה לא ראוי להיבלל. אז וליידא מילה אמר להביאן בשני כלים? כנראה שכוונתו שיביא חמישים בכלי זה וחמישים בכלי זה. והרי בכל אופן, למרות שזה ההיגיון, אם הוא הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד, יצא. אז רואים מכאן שמה שאומר להביא בשני כלים זה לא ראיה שחצי יביא בכלי זה וחצי בכלי זה. אז למה רבי מחייב שיתנו חצי רק מפני שהזכירו את שניהם, בולי ואסטרגי? אולי בכלל לא התכוון לזה השלטון. והרי המוציא מחברו עליו הראיה - איך אתה יכול לחייב את העשירים?
אמר רבי יוסי ברבי בון°: °רבי אומר לו, כשמזכיר שני שמות ודאי כוונתו חצי מכל אחד, כמו שפסק רבי. אבל הדין שונה לגבי המנחות - שם למרות שהוא אמר בשני כלים, מכיון שעד ששים יכולין ליבלל בכלי אחד, כמי שקבע לו ששים משעה ראשונה. כלומר אם הוא שם ששים וארבעים, אני אומר כנראה לזה הוא מתכוון - את המקסימום שאפשר בכלי אחד ואת השאר בכלי שני.
לא צורכא - אם באמת היינו מוצאים ברייתא שהיתה אומרת שאם אמר הרי עלי ששים עשרונות להביאן בשני כלים, מביא שלשים בכלי א' ושלשים בכלי א', ואם הביא ארבעים בכלי א' ועשרים בכלי א' יצא - אם היתה ברייתא כזאת, אז באמת היה קשה. אשכח תני כן - באמת מצאו ברייתא כזאת.
רבי חנניה חברין דרבנין° בעי, למידין מידת הדין מעשרון? מה הקשר? זה דיני ממונות וזה קודשים, איך היו לומדים דיני ממונות מקודשים? כן, אז מקשים על רבי שהוא פסק בדיני ממונות שאם הזכירו שני שמות אז כל אחד ייתן חצי, ממה שראינו שבעשרון הדין לא כך. אשכח תני שלמד מידת הדין ממדת עשרון - כלומר משמע שרבי למד מאותו דין, מדת הדין הוא למד מהמנחות.
[דף ו עמוד ב]
לא צורכא דא מהבריתא הזו אין להקשות, אלא אם במקום זה הבריתא היתה אומרת אמר הרי עלי ששים עשרונות להביאן בשני כלים, מביא שלשים בכלי א' ושלשים בכלי א', ואם הביא ארבעים בכלי א' ועשרים בכלי א' יצא, אז באמת היתה קושיה. אשכח תני כן מצא בריתא שנאמר בה כך אמר הרי עלי ששים עשרונות להביאן בשני כלים. מביא שלשים בכלי א' ושלשים בכלי א'. ואם הביא ארבעים בכלי א' ועשרים בכלי א' יצא. רבי חנניה חברין דרבנין° בעי למידין מידת הדין דיני ממונות מעשרון מקדשים, אז מה מקשים על °רבי שפסק שבדיני ממונות אם הזכירו שני שמות כל אחד יתן חצי? ממה שבמנחות ראינו שהדין לא כך? אשכח תנא שלמד מידת הדין ממדת עשרון, איתמר האומר הרי עלי להביא מאה עשרונות בשני כלים. אמר רבי אבון° בלבד שלא יביאם בג' כלים. רבי אבא בר ממל° אמר אפילו בכמה כלים שאפשר שכוונתו היתה להביא כמות גדולה שנכנסת בשני כלים. אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רבי יהושוע בן לוי°: בכל יום כהן גדול מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר, אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן, והולך בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בין הערבים, ואם רוצה בא ולן בלשכת פלהדרין. רבי עוקבה° אמר בשם רבי יהושוע בן לוי° לא היה עושה כן אלא בשבתות ובימים טובים. אית תניי תני א_כהציץ מרצה על מצחו, אית תניי תני אפילו תלוי בזוית. מאן דאמר הציץ מרצה על מצחו, דכתיב והיה על מצחו תמיד. ומאן דאמר אפילו תלוי בזוית, מן הדא דיום הכיפורים שלבוש בגדי לבן ולא לובש את הציץ. מאן דאמר הציץ מרצה על מצחו מסייע לרבי יוסי ברבי בון לכן לבש בכל יום. מאן דאמר אפילו תלוי בזוית מסייע לרבי עוקבה.
מתני':
א_כאמסרו לו זקנים מזקני בית דין, קורין לפניו בסדר היום ואומרים לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת. ערב יום הכיפורים שחרית מעמידין אותו בשער המזרח, ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה.
גמ': תנן: מסרו לו זקנים מזקני בית דין קורין לפניו בסדר היום ואומרים לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת. לא כן תני (ויקרא אמור כא י) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, והכהן הגדול מאחיו שתהא גדולתו מאחיו במה צריך שיהיה גדול מאחיו? °רבי אומר א_כבבנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה, ואיך יתכן שלא למד? אמר רבי יוסי ברבי בון° כאן במקדש ראשון וכאן בשני. תנן: ערב יום הכיפורים שחרית מעמידין אותו בשער המזרח. איכן היו מעמידין אותו מבפנים או מבחוץ? אם תאמר מבחוץ, נמצא שלא טבל וטבילה ראשונה שטובל אינה מחמת יום הכיפורים אלא לצורך כניסה לעזרה, כיי דתנינן תמן חמש טבילות היה שם באותו היום, אחת שלא היה אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיהא טובל, וארבעה מחמת יום הכיפורים. אין תימר מבפנים, נמצא שכבר טבל לכניסה לעזרה, ואם כך כל החמש טבילות שטובל ביום הכיפורים כולן מחמת יום הכיפורים שבערב יום הכיפורים לא היו מניחים לו לצאת. תנן מעבירין לפניו פרים ואלים וכבשים. למה לא אמר שעיר? אמר רבי אבא קרטיגנא°: בלא כך אינו זקוק להערות, שהרי כל הזיות שעושה בפר עושה בשעיר ולבסוף מערה את שניהם ומזה יחד, כך שדי שרואה את הפר ונזכר גם משעיר. אשכח תני ושעיר.
איתמר, אמר הרי עלי להביא מאה עשרונות בשני כלים. אמר רבי אבון°: בלבד שלא יביאם בג' כלים. כלומר אם הוא אמר בשני כלים, כאן הוא צריך לעמוד בזה - לגבי הכמות בכל כלי זו שאלה אחרת, אבל לגבי כמות הכלים הוא חייב לעמוד בזה. רבי אבא בר ממל° אמר: אפילו בכמה כלים - כי יכול להיות שמה שהוא אמר בשני כלים הכוונה לכמות גדולה שנכנסת לשני כלים, אז זו היתה הכוונה שלו, ולכן הוא יכול להביא את זה בשלושה כלים.
רבי יוסי ברבי בון° בשם רבי יהושוע בן לוי°: בכל יום כהן גדול מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר, אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן, והולך בתו ביתו ובא ומקריב תמיד של בין הערבים, ולן בלשכת פלהדרין. כלומר כל היום הוא יכול להישאר במקדש. רבי עוקבה° בשם רבי יהושוע בן לוי°: לא היה עושה כן אלא בשבתות ובימים טובים. כלומר רק בשבת וימים טובים, רק אז הוא היה לובש את הבגדים ונשאר במקדש.
אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו - כלומר רק כשהציץ על המצח, רק אז הוא מרצה. אית תניי תני אפילו בזוית - תלוי בזווית. מאן דאמר הציץ מרצה על מצחו, דכתיב והיה על מצחו תמיד. ומאן דאמר אפילו תלוי בזוית, מן הדא דיום הכיפורים - הרי ביום כיפורים הוא לובש בגדי לבן, אין לו ציץ, אבל בכל מקרה מרצה. מאן דאמר הציץ מרצה על מצחו, מסייע לרבי יוסי בון° - כלומר שכל יום הוא צריך ללבוש את הבגדים. ומאן דאמר אפילו תלוי בזוית, מסייע לרבי עוקבה - שנוהג את זה רק פעם, כנראה במעבר של החלפת המשמרות, שהכהן הגדול היה מופיע כדי לכבד את המעמד.
בפרק א' הלכה ג' במשנה: מסרו לו זקנים מזקני בית דין, קורין לפניו היום ואומרים לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת. ערב יום הכיפורים שחרית מעמידין אותו בשער המזרח, ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה.
תנן: לו זקנים מזקני בית דין קורין לפניו בסדר היום ואומרים לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת. לא כן תני והכהן הגדול מאחיו, שתהא גדולתו מאחיו? עכשיו מהו יותר גדול מאחיו? °רבי אומר: בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה. ואיך יתכן שלא למד? אמר רבי יוסי ברבי בון° כאן במקדש - במקדש ראשון - וכאן בשני, בשני היו קונים את הכהונה, אז גם מי שאינו ראוי היו כהנים גדולים.
מעמידין אותו מזרח. איכן היו מעמידין אותו מבפנים או מבחוץ? אם תאמר מבחוץ, אז נמצא שהוא לא טבל, ואז הטבילה הראשונה שהוא טובל ביום הכיפורים אינה מחמת יום הכיפורים אלא לצורך כניסה לעזרה. כיי דתנינן תמן: חמש טבילות היה שם באותו היום, אחת שלא היה אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיהא טובל, וארבעה מחמת יום הכיפורים. אבל בעצם יוצא שהראשונה לא היתה בכלל קשורה ליום הכיפורים, אלא פשוט כיוון שהוא נכנס לעזרה הוא צריך לטבול. עכשיו אם תאמר מבפנים, כלומר הוא בכלל לא יצא, נמצא שכבר הוא טבל לכניסה לעזרה, ואם כך כל חמש הטבילות שהוא טובל ביום הכיפורים כולן היו מחמת יום הכיפורים.
תנן מעבירין לפניו פרים ואלים וכבשים. אבל למה לא אמר שעיר? גם שעיר יש. אמר רבי אבא קרטיגנא°: בלא כך אינו זקוק להערות. כלומר, כל העבודות שהוא עושה בפר, כל ההזיות שהוא עושה בפר, עושה גם בשעיר, ובסוף הוא גם מונה את שניהם זה וזה ביחד, כך שבעצם די בזה שהוא רואה את הפר ויזכר גם בעבודת השעיר. אשכח תני ושעיר - אמרו לו ברייתא שגם מונה את השעיר.
[דף ז עמוד א]
==ירושלמי יומא, פרק א, הלכה ד==
מתני':
א_כגכל שבעת ימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה, ערב יום הכיפורים עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול הרבה, שהמאכל מביא את השינה.
גמ': תני: לא היו מניחין אותו לאכול לא חלב ולא בצים ולא גבינה ולא בשר שמן ולא יין ישן ולא קונדיטון ולא גריסין של פול ולא עדשים. שמואל° בר אבא בר אבא אמר ולא אתרוג ולא כל דבר שהוא מרגיל לזיבה. אף על פי כן היו קורין עליו את הפסוק הזה (תהלים קכ"ז, א') אם ה' לא יבנה בית וגו', ולא מן הניסים שהיו נעשין בבית המקדש הן שלא ארע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים. אמר רבי אבין°: על שם לא תנסון. אמר רבי יוסי ברבי בון°: כאן בראשון וכאן בשני.
מתני':
א_כדמסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, הוליכוהו לעליית בית אבטינס, השביעוהו ונפטרו והלכו להם. אמרו לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחינו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין.
גמ': לישכת בית אבטינס על גבי שער המים היתה וסמוך ללישכתו היתה. הוא פורש ובוכה שנחשד, והן פורשין ובוכין שצרכו לכך. ולמה משביעין אותו? מפני הבייתוסין שהיו אומרים יקטיר מבחוץ ויכניס מבפנים. מעשה באחד שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים, וכשיצא אמר לאביו: אף על פי שהייתם דורשין כל ימיכם לא עשיתם, עד שעמד אותו האיש ועשה. אמר לו: אביו: אף על פי שהיינו דורשין כל ימינו אבל כרצון חכמים היינו עושין, תמיה אני אם יאריך אותו האיש ימים בעולם על בנו אמר כן. אמרו לא באו ימים קלין עד שמת, ויש אומרים יצא חוטמו מזנק תולעים וכמין פרסת עגל עלת בתוך מצחו. אית דבעי מימר הצדוקי דפרה שלא רצה להטמא ורבי יוחנן בר נפחא טמא אותו כדי שיעשה בטבול יום היא דסוכה שניסך על רגליו ורגמו אותו כל העם באתרוגים היא דיום הכפורים. רבי סימון° לא אמר כן אלא או דפרה ודסוכה חד שבסוכות נהרג ודכיפורים חד שהרי מסופר שמלאך בעט בו והרגו מיד כשיצא מקדש הקדשים, כך שבסוכות כבר לא היה בחיים, או דפרה ודכפורים חד ודסוכה חד. מאן דאמר לא באו ימים קלים עד שמת, תלתיהון עבד שבתחילה שלא רצה להטמא ורבי יוחנן בר נפחא טמא אותו כדי שיעשה בטבול יום, ובים כיפור הקטיר מבחוץ, ואחרי כיפור הגיעה סוכות ומת. מאן דאמר יצא חוטמו מזנק תולעים וכמין פרסת עגל בתוך מצחו, כמאן דאמר או דפרה ודסוכה חד שלא רצה להטמא ורבי יוחנן בר נפחא טמא אותו, ואחר כך בסוכות מת מרגימת אתרוגים ודכיפורים חד שמת ומצאו בו כמין פרסת עגל, או דפרה ודכפורים חד ודסוכה חד. תני צווחה עליהן העזרה כמו שצווחה בימי עלי ואמרה צאו מיכן בני עלי טימאתם בית אלהינו.
כל שבעת ימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה. אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת יומא דף ז', תחילת המשנה פרק א' הלכה א'. עומדת המשנה: כל שבעת ימים לא מונעים ממנו מאכל ומשתה. ערב יום הכיפורים עם חשיכה לא היו מניחין אותו הרבה, שמא המאכל מביא את השינה, ושהוא יראה בשינה, יראה קרי.
תני: לא היו מניחין אותו לא חלב ולא ביצים ולא גבינה ולא בשר שמן, ולא יין ישן ולא קונדיטון ולא גריסין של פול ולא עדשים. שמואל אמר ולא אתרוג ולא כל דבר שהוא מרגיל לזיבה. אבל אף על פי כן היו קיימים על ידי הפסוק אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו - כלומר אנחנו משתדלים אבל צריך עזרה משמיים.
שואלת הגמרא: ולא מן הניסים שהיו נעשין בבית המקדש הן. הרי כתוב שאחד הנסים היה שלא ראה כהן גדול קרי מימיו, אז מה אנחנו צריכים לדאוג כל כך? אמר רבי אבין: על שם לא תנסון - אתה לא צריך לסמוך על הנס. אמר רבי יוסי ברבי בון: כאן בראשון וכאן בשני - כלומר בבית הראשון מעולם לא ראה כהן גדול קרי וסמכו על הנס, ובבית שני היו צריכים לדאוג שמא יראה קרי.
אומרת המשנה: מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, הוליכוהו בית אבטינס, השביעוהו ונפטרו והלכו להם. אמרו לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואת שלוחינו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. פורש ובוכה והן פורשין ובוכין.
תני: על גבי שער המים היתה וסמוך ללישכתו היתה. הוא פורש ובוכה שנחשד, והן פורשין ובוכין שצרכו לכך. עכשיו למה משביעין אותו? כלומר בחוץ שהם חושדים באדם שלא עשה מעשה סתומים - למה באמת הם משביעים אותו? מפני הבייתוסין שהיו אומרים יקטיר מבחוץ ויכניס מבפנים. הם אמרו צריך להיכנס עם עשן, אז לכן הם נותנים את הקטורת על הגחלים כבר בחוץ.
מעשה באחד שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים, וכשיצא אמר לאביו: אף על פי שהייתם דורשין כל ימיכם - אתם הצדוקים כל ימיכם הייתם דורשים - לא עשיתם, עד שעמד אותו האיש אמר לעצמו וכן ועשה. אמר לו אביו: אף על פי שהיינו דורשין כל ימינו אבל כרצון חכמים היינו עושין, תמיה אני אם יאריך אותו האיש ימים בעולם. הוא דיבר על הבן שלו.
אמרו לא באו ימים קלין עד שמת, ויש אומרים יצא חוטמו מזנק תולעים וכמין פרסת עגל עלת בתוך מצחו. כלומר הוא יצא מהזהרה מקודש הקודשים, שחוטמו מזנק תולעים וכמין פרסת עגל עלתה בתוך מצחו.
אית דבעי מימר דפרה היא דסוכה היא דיום הכפורים. כן, שמופיע בברייתא שהוא לא רצה להיטמא ורבי יוחנן הטמא אותו כדי שיעשה בטבול יום, ודסוכה שמסופר שהצדוקים לא מקבלים את העניין של ניסוך המים, אז לכן הוא שפך את המים על הרגליים שלו ואז הרגמו אותו כל העם באתרוגים והוא מת. ויום הכיפורים - מה שאמרנו עכשיו, הצדוקי הזה שנכנס ושם את הקטורת על הגחלים לפני הכניסה.
רבי סימון לא אמר כן, אלא דפרה ודסוכה חד ודכפורים חד, או דפרה ודכפורים חד ודסוכה חד. כלומר בעצם אותו כהן שהיה בסיפור עם הפרה הוא הכהן שהיה בסוכות, אבל היום כיפורים זה כהן אחר - כי הרי בשתיהם נהרגו, בסוכות הוא נהרג ובכיפורים הוא נהרג. או שהפרה וכיפורים זה היה אחד, כי הוא נהרג בכיפורים וסוכה זה אחד.
מאן דאמר לא באו ימים קלים עד שמת, תלתיהון עבד - אז יכול להיות אותו אחד בשלושתם, שאחרי יום הכיפורים הגיע אחר כך סוכות ואז הוא מת. אבל מאן דאמר יצא חוטמו מזנק תולעים - כלומר הוא מת מיד - וכמין פרסת עגל עלתה בתוך מצחו, כלומר שהוא יצא מקודש הקודשים ומיד הוא מת, אז זה כמאן דאמר דפרה ודסוכה חד ודכפורים חד, או דפרה ודכפורים חד ודסוכה חד.
[דף ז עמוד ב]
בו ביום נפגמה קרן המזבח מהאתרוגים ונתנו עליו גוש של מלח שלא יהא נראה כפגום, א_כהשכל מזבח שאין לו קרן וסובב ויסוד פגום הוא. בעון קומי רבי אבהו° והא כתיב (ויקרא ט"ז, י"ז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, אפילו אותן שכתיב בהן (יחזקאל א', י') ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד בבאו לכפר בקדש. אמר לוהן בשעה שהוא נכנס כדרכו בקדושה, אבל הצדוקי הזה לא עשה כדין שנתן הקטורת בחוץ. כתיב (ויקרא אחרי מות טז יב יג) והביא מבית לפרכת ונתן את הקטרת על האש לפני ה', א_כושלא יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים, שהרי הצדוקין אומרים יתקן מבחוץ ויכניס. שלפני בשר ודם אין עושין כן לתת הקטורת בפניו, קל וחומר לפני המקום. ואומר וגם ראיה מהכתובים דכתיב (ויקרא אחרי מות טז ב) כי בענן אראה על הכפרת. אמרו להן חכמים והלא כבר נאמר (ויקרא אחרי מות טז יב יג) ונתן את הקטרת על האש לפני ה' גזרת הכתוב שאינו נותן אלא מבפנים. אם כן למה נאמר כי בענן אראה על הכפרת? א_כזמלמד שהוא נותן בה מעלה עשן. ומניין שהוא נותן בה מעלה עשן? תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז יב יג) וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על הארון ולא ימות, א_כחהא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מסממניה חייב מיתה. אמר °רבי אלעזר ברבי שמעון ולא ימות הרי זה עונש, כי בענן אראה על הכפרת הרי זה אזהרה. אמר °רבי אלעזר ברבי שמעון יכול עונש ואזהרה נאמרו קודם למיתת בני אהרן? תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז א) אחרי מות שני בני אהרן. אי אחרי מות שני בני אהרן, יכול שניהן נאמרו אחר מיתת שני בני אהרן? תלמוד לומר כי בענן אראה על הכפרת, משמע שהיה קדם שירדה שכינה שנאמר אראה בלשון עתיד וזה קדם שמתו בני אהרון. הא כיצד? אזהרה נאמרה קודם מיתת שני בני אהרן ועונש נאמר לאחר מיתת שני בני אהרן. אמר רבי זעירא°: כי בענן נראתי אין כתיב כאן אלא אראה, מיכן שאין הקדוש ברוך הוא עונש אא"כ הזהיר.
מתני':
א_כטאם היה חכם דורש, ואם לאו תלמידי חכמים דורשין לפניו. אם רגיל לקרות קורא, ואם לאו קורין לפניו. ובמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל שהיו עמי ארצות ולא ידעו עברית:.
גמ': תני במשלי ובתילים מפני שטעמן מפיג את השינה. כהנא° שאל לרב אבא בר אייבו מה ניתני קבוטר או קבוטל? והוה קאים מצלי וחוי ליה באצבעתיה אות ריש לסמן לו שצריך לגרוס צפר קבוטר.
מתני':
א_לביקש להתנמנם — פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה ואומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת על הרצפה, ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה.
גמ': רב חונא° אמר באצבע צרדה בפה שהיה מכניסה לפה ומשמיע קול, ורבי יוחנן בר נפחא אמר באצבע צרדה ביד. מתני' פליגא על רבי יוחנן בר נפחא, דתני משמיעים לפניו קולות בפה לא בנבל ולא בכינור ולא באצבע. פתר לה כשהיו שרים לפניו נעימה הנאמרת באצבע צרדה, אומרה בפה לא בנבל ולא בכנור, אבל כשרצו להעיר אותו השתמשו באצבע צרדה ביד.
מתני': א_לאבכל יום תורמין את המזבח מקרות הגבר או בסמוך לו לפניו או מלאחריו, וביום הכיפורים מחצות
צווחה עליהן העזרה: צאו מיכן בני עלי, טימאתם בית אלהינו. בו ביום נפגמה קרן המזבח - שזרקו עליו אתרוגים. ונתנו עליו גוש של מלח שלא יהא נראה כפגום, שכל מזבח שאין לו קרן וסובב ויסוד הוא פגום.
רק חשבתי על איזה רעיון - אולי כתוב בירושלמי שהיה מזבח הנחושת במקדש, הם היו צריכים מזבח הנחושת. אז אולי זה מסתדר עם מה שאומר התוספות, שאם יש מזבח כלשהו אז אפשר היה להקריב באזהרה גם על הרצפה. אז לכן בעצם שאם המזבח נפגם היו מוציאים את מזבח הנחושת, מניחים אותו, ואז אפשר היה להקריב גם על המזבח בתור, הוא לא יותר גרוע מאשר הרצפה של האזהרה. אולי זה ההסבר למה מופיע פתאום מזבח הנחושת במקדש.
בעון קומי רבי אבהו: והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו. מה משמע שאפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד. אז אפילו מלאכים לא היו שמה - אז איך הוא שיש לו דמות של פני אדם? זה בעצם מלאך. איך המלאכים לא היו שמה? אמר לו: בשעה שהוא נכנס כדרכו בקדושה, אז באמת אף אחד לא נכנס שמה. אבל הצדוקי הרי לא עשה כדין, הרי לא נתן את הקטורת מבחוץ.
כתיב והביא מבית לפרכת ונתן את הקטרת על האש לפני ה, שלא יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים, שהרי הצדוקין אומרים יתקן מבחוץ ויכניס. למה הם אומרים את זה? כי בשר ודם עושין כן, קל וחומר לפני המקום - הרי לפני בשר ודם לא שמים את הקטורת בפניו, אלא מביאים את זה מבחוץ עם הקטורת על הגחלים, אז לכן הם עשו את זה ככה. ואומר כי בענן אראה על הכפרת. ככה הם אמרו - כלומר צריך להיכנס עם ענן.
אמרו להן חכמים והלא כבר נאמר ונתן הקטרת על האש לפני ה - כתוב מפורש מה לעשות, אינו נותן אלא מבפנים. גזירת הכתוב שלא נתן את זה בפנים. אם כן למה נאמר כי בענן אראה על הכפרת? מלמד שהוא נותן בה מעלה עשן. כלומר צריך להוסיף שם בקטורת מעלה עשן. ומניין שהוא נותן בה מעלה עשן? תלמוד וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על הארון ולא ימות. הא, אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מסממניה חייב מיתה.
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: ולא ימות הרי זה עונש, כי בענן אראה על הכפרת הרי זה אזהרה. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: יכול עונש ואזהרה נאמרו קודם למיתת בני אהרן? תלמוד אחרי מות שני בני אהרן. אי אחרי מות שני בני אהרן, יכול שניהן נאמרו אחר מיתת שני בני אהרן? תלמוד כי בענן אראה על הכפרת - משמע שזה היה קודם שירדה השכינה, כי נאמר "אראה" מלשון עתיד, זה קודם שמתו בני אהרן. הא כיצד? אזהרה נאמרה קודם מיתת שני בני אהרן ועונש נאמר לאחר מיתת שני בני אהרן.
אמר רבי זעירא: כי בענן נראתי אין כתיב כאן אלא אראה, מיכן שאין הקדוש ברוך הוא עונש אא"כ הזהיר.
פרק א' הלכה ו'. אומרת המשנה: אם היה חכם דורש - כלומר אם הכהן הגדול היה חכם הוא דורש, ואם לאו תלמידי חכמים דורשין לפניו. אם רגיל לקרות קורא, ואם לאו קורין לפניו. ובמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל. מה, היה כהן כזה עם הארץ שלא ידע אפילו עברית? לכן הוא קרא בדניאל, זה היה בארמית.
תני: במשלי ובתילים - הם קוראים לפניו משלי ותהילים - מפני שטעמן מפיג את השינה. כהנא שאל לרב מה ניתני, קבוטר או קבוטל? והוה קאים מצלי - אז הוא באמצע תפילה - וחוי ליה באצבעתיה צפר קבוטר, ענה לו באצבעו כדי להגיד "קבוטר".
פרק א' הלכה ח'. אומרת המשנה: ביקש להתנמנם — פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה, ואומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת על הרצפה - שתתקרר ואז יתעורר - ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה.
אומרת הגמרא: רב חונא אמר באצבע צרדה בפה - כלומר בפה הוא היה מניח את האצבע בתוך הפה ואז משמיע קול. ורבי יוחנן אמר באצבע צרדה ביד - מעשה מצמיד את האצבע לאגודל וכך משמיע קול.
מתני' פליגא על רבי יוחנן, דתני משמיע לפניו קולות בפה לא בנבל ולא בכינור. כל מה שמשתמשים זה רק בפה, לא באצבע צרדה ביד. פתר לה נעימה הנאמרת באצבע צרדה, בפה לא בנבל ולא בכנור. כלומר כשהיו שרים לפניו, גם שרים לפניו להעיר אותו את השירים, באמת היו עושים הכל בפה, לא בנבל ולא בכינור, אבל כשרצו להעיר אותו אז כן השתמשו באצבע צרדה.
[דף ח עמוד א]
וברגלים מאשמורה הראשונה, לא היתה קרות הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מליאה מישראל.
גמ': אמר רבי מנא° בן יונה לא מסתברא דא, אלא יום הכפורים מאשמורה הראשונה וברגלים מחצות, שמקדימים את תרומת הדשן ביום הכיפורים כדי שלא יבואו לידי צמאון. אמר רבי יוחנן° בר נפחא א_לבתרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא, וצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים שמעלים אותו מקדשים ידים ורגלים וחוזרים ומשקעים אותו בבור.
הדרן עלך פרק שבעת ימים
פרק שני - בראשונה
מתני':
בראשונה כל מי שהוא רוצה לתרום את המזבח תורם. בזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות זכה. ואם היו שנים שוים ב_אהממונה אומר להן הצביעו. ומה הן מוציאין? אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש. מעשה שהיו שנים שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונשברה רגלו. וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס. ב_בארבע פייסות היו שם וזה הפייס הראשון.
גמ': רבי מנא° בן יונה בעי, ולמה לא קבעו פייס לתרומת הדשן? קדם לכן איתא חמי בא וראה שחיטה כשירה בזר ואת אמר יש לה פייס, תרומת הדשן אסורה בזר ואת אמר אין לה פייס. חזר רבי מנא° בן יונה ואמר, שחיטה אינה כשירה אלא ביום ב_גאבל תרומת הדשן כשירה כל הלילה. אם אומר את יפיס אף הוא אינו משכים על הספק שמא לא יזכה. מאי חמית מימר כן מה ראיתה לאמר כך שהיא כשרה כל הלילה? דכתיב (ויקרא צו ו ב ג) היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח. מיכן לתרומת הדשן שהיא כשירה כל הלילה. זר שתרם, רבי יוחנן° בר נפחא אמר חייב, רבי שמעון בן לקיש° אמר ב_דפטור. מה טעם? דרבי שמעון בן לקיש°? דכתיב (במדבר קרח יח ז) אתה ובניך איתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת, עבודת מתנה אתן את כהנתכם, והזר הקרב יומת עבודת מתנה, יצא זה שהוא בהרמה. מאי טעמא? דרבי יוחנן° בר נפחא? שנאמר לכל דבר המזבח אף הרמה בכלל. אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רב° אבא בר אייבו, ארבע
תיקון ועיבוד: אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת יומא, דף ח'. אנחנו מתחילים עם המשנה פרק א' הלכה ח'. אמורת המשנה: "בכל יום תורמין את המזבח מקורות הגבר, או בסמוך לו, לפניו ולאחריו. ביום הכיפורים מחצות, וברגלים ממשמורת ראשונה". כיוון שיש הרבה קורבנות, אז הולכים ממשמורת ראשונה.
וברגלים הראשונה, לא היתה קרות הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מליאה מישראל. כן, ברגלים, קורת הגבר לא הגיעה עד שהייתה עזרה מלאה מעם ישראל. ואמר רבי מנא לא מסתברא דא, אלא דווקא יום כיפורים ממשמורת ראשונה וברגלים מחצות, כיוון שמקדימים את תרומת הדשן של יום כיפורים כדי שלא יבואו לידי צמאון.
אמר רבי יוחנן תרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא. כלומר, תרומת הדשן זו תחילת העבודה של מחר, ולכן צריך לקדש את הידיים והרגליים מן הכיור המשוקע במים. כן, כמו בעצם, היו צריכים להעלות את הכיור, לקדש את הידיים ולהחזיר אותו חזרה - לשקע אותו חזרה במים.
פרק ב', לפני המשנה. בראשונה כל מי שהוא רוצה לתרום את המזבח תורם, בזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות זכה. ואם היו שנים שוים הממונה אומר להן הצביעו. ומה הן מוציאין? אחת או שתים. כלומר, הם מוציאים כמה אצבעות שהם מוציאים, וכלומר זורקים איזה מספר ומתחילים לספור את האצבעות.
ואין מוציאין אגודל במקדש. מעשה שהיו שנים שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונשברה רגלו. וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס. ארבע פייסות היו שם וזה הפייס הראשון.
רבי מנא בעי, ולמה לא קבעו פייס לתרומת הדשן קודם לכן? הרי איתא חמי שחיטה כשירה בזר ואת אמר יש לה פייס, תרומת הדשן אסורה בזר ואת אמר אין לה פייס. חזר רבי מנא ואמר, שחיטה אינה כשירה אלא ביום אבל תרומת הדשן כשירה כל הלילה. אם אתה אומר שיהיה לו פייס, אף הוא אינו משכים על הספק - כלומר, הוא אומר שמא לא יזכה, למה הוא צריך לתרום באמצע הלילה?
מאי חמית מימר כן, שהוא בעצם כשר כל הלילה? דכתיב כל הלילה והרים. מיכן לתרומת הדשן שהיא כשירה כל הלילה.
זר שתרם - רבי יוחנן אמר חייב, רבי שמעון בן לקיש אמר פטור. מה טעם דרבי שמעון בן לקיש שהוא פוטר? דכתיב עבודת מתנה, יצא זה שהוא בהרמה - כלומר, תרומת הדשן זו הרמה, זו לא נתינה.
מה טעם דרבי יוחנן שאומר שחייב? לכל דבר המזבח - גם הרמה.
[דף ח עמוד ב]
עבודות שהכהן מתחייב עליהן מבחוץ על שחוטי חוץ הייינו עבודה תמה, זר מתחייב עליהן מבפנים. ואי זו ב_הזו? הקטרה וזריקה וניסוך המים והיין. ואתיא כרבי שמעון בן לקיש°. לוי° אמר אפילו לתרומת הדשן, ואתיא כרבי יוחנן° בר נפחא. חתה גחלים לתרומת הדשן תפלוגתא דרבי יוחנן° בר נפחא וד רבי שמעון בן לקיש°. הוציא שאר הדשן תפלוגתא דרבי יוחנן° בר נפחא וד רבי שמעון בן לקיש°. ואתיא כמאן דאמר ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן ב_ופחותים מהן אבל בכהן כשר. ברם כמאן דאמר אחרים לרבות בעלי מומין, הוא זר הוא בעל מום. הכל מודין בזר שסידר מערכה של עצים שהוא חייב. אמר רבי זעירא° ב_זובלבד שני גזירי עצים שהכתוב מזהיר עליהן לעבודת כהונה. דכתיב (ויקרא ויקרא א ז) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים. תני אמר°רבי יהודה בר עילאי, מנין להצתת האליתא זרדים לתחילת האש שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת בגדי כהנה? תלמוד לומר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח משמע שאלמלא הפסוק הייתי חושב שזר כשר לכך. אמר °רבי שמעון בן יוחאי, וכי עלת על לב שהזר קרב על גבי המזבח? אם כן למה נאמר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח? לימד על ב_חהצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח. התיבון, והא כתיב (ויקרא צו ו ה) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה! מיכן להצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח, דברי °רבי יהודה בר עילאי. מחלפה שיטתיה ד°רבי יהודה בר עילאי? תמן הוא מצריכה כהן כשר אפילו ללא פסוק מיוחד שהרי הוא סובר שההצתה חייבת להיות בראש המזבח וזר אינו יכול לקרב למזבח, והכא הוא אינה מצריך כהן כשר אלא רק מפני גזרת הכתוב שנאמר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. אמררבי תנחום בר יודן°, מה את שמע מינה צריך שיהיה נאמר בראש המזבח וצריך שיהיה נאמר שאסור בזר שאילמלא הפסוק שאוסר זר הייתי אומר שזר יעמוד על הריצפה ויצית על המזבח? תרם והפריחתו הרוח, תפלוגתא דרבי יוחנן° בר נפחא וד רבי חנינה°. דאמררבי חנינה°, קומץ שנתנו על גבי האישים והפריחתו הרוח, בפריחה האחרונה נתכפרו הבעלים ויצאו השיריים ידי מעילה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר
אמר רבי יוסי ברבי בון בשם רב, ארבע עבודות שהכהן מתחייב עליהן מבחוץ, זר מתחייב עליהן מבפנים. ואיזו זו? הקטרה וזריקה וניסוך המים והיין. ואתיא כרבי שמעון בן לקיש - זה הכל פה נתינה. לוי אמר אפילו לתרומת הדשן, ואתיא כרבי יוחנן - שגם לקיחה, כמו תרומת הדשן, גם על זה חייב.
חתה גחלים - תפלוגתא דרבי יוחנן ודרבי שמעון בן לקיש. שאר הדשן - תפלוגתא דרבי יוחנן ודרבי שמעון בן לקיש.
אתיא כמאן דאמר ולבש בגדים אחרים פחותים מהן, אבל חייב שזה כהן כשר. ברם כמאן דאמר אחרים לרבות בעלי מומין, הוא זר הוא בעל מום - כמו שבעל מום מותר לו, אז גם זר אם עשה את זה אינו חייב.
הכל מודין בזר שסידר מערכה של עצים שהוא חייב. אמר רבי זעירא ובלבד שני גזירי עצים שהכתוב מזהיר עליהן לעבודת כהונה, דכתיב ונתנו בני אהרן הכהן על המזבח וערכו עצים. אז דווקא זה - זה ודאי חייב רק בכוהנים, וזר שעושה את זה חייב.
תני אמר רבי יהודה, מנין להצתת האליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת? תלמוד לומר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. משמע שבלי הפסוק הזה הייתי חושב שגם זר מותר, כלומר זה גזירת הכתוב שבני אהרן הכהנים הם יתנו את האש על המזבח.
אמר רבי שמעון, וכי עלת על לב שהזר קרב על גבי המזבח? אם כן, למה נאמר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח? לימד על הצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח. כן, זה בא לומר שרק ידליק את האש למעלה על המזבח, ולא למטה.
התיבון, והא כתיב והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה! מיכן להצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח, דברי רבי יהודה. כלומר, רבי יהודה אומר שמדליקים את האש על המזבח, אז לכאורה קשה - לדעת רבי יהודה, למה הוא מצריך כהן כשר אפילו בלי הפסוק? כי הרי הוא אומר שמדליקים את זה בראש המזבח, והרי זר לא יכול להתקרב למזבח.
מחלפה שיטתיה דרבי יהודה? תמן הוא צריכה כהן כשר, וכא הוא אינה כהן כשר אלא רק מפני גזרת הכתוב שנאמר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. כלומר, זה גזירת הכתוב שזה יהיה כהן, אבל אלמלא זה הייתי אומר שזר יכול לעמוד על הרצפה ולהדליק.
אמר רבי תנחום בר יודן, מה את שמע מינה נאמר בראש המזבח? צריך שנאמר בראש המזבח, וצריך שנאמר שאסור בזר - כי אלמלא הפסוק שאוסר זר הייתי אומר שהזר יעמוד על הרצפה ויציץ על המזבח. אז לכן צריך את שני הפסוקים, כי זה צריך את שני הדינים.
תרם והפריחתו הרוח - תפלוגתא דרבי יוחנן ודרבי חנינה. דאמר רבי חנינה, שנתנו על גבי האישים והפריחתו הרוח, בפריחה האחרונה נתכפרו הבעלים ויצאו השיריים ידי מעילה. רבי יוחנן אמר...
[דף ט עמוד א]
ב_טמשיאחוז האור ברובו. מה ברובו? ברובו של קומץ או ברוב כל פרידה פתית ופרידה? איתאמרת. אתו באו חזקיה° רבי יונה° רבי אבא° ורבי חייה° ואמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא, ברוב כל פרידה ופרידה איתאמרת. תרם חצייה חצי שיעור בכל פעם, תפלוגתא דרבי יוחנן° בר נפחא וד רבי יהושוע בן לוי°. דאמררבי יוחנן° בר נפחא, קומץ שקדש בכלי והקטירו מעט מעט אפילו כשומשמין בכל פעם עד שהקטיר את כולו יצא. רבי יהושע בן לוי° אמר, מתני' לא אמרה כן אלא ב_יהקטיר הקומץ פעמים ולא יותר כשירה שצריך שיעור כזית בכל הקטרה. כדאמר רבי חמא בר עוקבה° בשם רבי יהושע בן לוי°, ב_יאאין קמיצה פחות משני זתים ב_יבואין הקטרה פחותה מכזית ולכן יכול לחלק לשני הקטרות. רבי יצחק בי רבי אלעזר° שאל, מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה? תרם תרומת הדשן בשמאל, תפלוגתא דרבי יוחנן° בר נפחא ורבי יהודה בי רבי°. דאמררבי יוחנן° בר נפחא, קומץ שקדש בכלי מקטירו ב_יגבין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל. רבי יהודה בי רבי° אומר נאמר במנחה קדש קדשים היא כחטאת וכאשם מכאן שיכול ליתנה או כחטאת ביד או כאשם בכלי, ובלבד בימין. התיבון, והא תני ב_ידקיבל את הדם בימינו ונתן בשמאלו יחזיר לימינו? אם הולכה למזבח שאינה מעכבת הוא מחזיר שאינה כשרה בשמאל, לא כל שכן הקטרת הבזך שמעכבת שחיבת להיות בימין? אמררבי אילא° אילעא, אם שנאה אדם שמותר להקטיר גם בשמאל. °רבי אלעזר ברבי שמעון שנאה, דתני °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר הקומץ אינה צריכה קידוש בזך וכיוון שאינה צריכה כלי שרת אף שמאל אינו פוסל בה. אתיא ד°רבי אלעזר ברבי שמעון בשיטת °רבי שמעון בן יוחאי אביו, דתנינן תמן ב_טו קמץ ולא נתןבכלי שרת פסול ו°רבי שמעון בן יוחאי מכשיר. מאי כדון מה הקשר? רבנן דאית לון כלי שרת צריכה לון לימין הסתפקו האם חובה בימין, °רבי שמעון בן יוחאי דלית ליה כלי שרת לא צריכה ליה לימין. אמררבי מנא° בן יונה, ותמיה אנא היך רבנן מדמין תרומת הדשן להקטרה ולא דמיא אלא לקמיצה שלדעת כולם צריכה להיעשות בימין? שבזו נאמר הרמה ובזו נאמר הרמה. כתיב (ויקרא צו ו ג) והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח כתיב והרים, ואין והרים אלא
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת יומא, דף ט'. בדף הקודם ראינו שיש מחלוקת בין רבי יוחנן ורבי חייה, כן? שרבי חייה אומר קומץ שנתנו על גבי אישי מפרכתו הרוח, אז בעצם הבהמים לא התכפרו. ואילו רבי יוחנן אומר רק אם אחז האור ברובן. שואלת הגמרא מה ברובו? ברובו של קומץ או ברוב כל פרידה ופרידה? אומרת הגמרא את רבי חזקיה ורבי יונה ורבי אבא ורבי חייה ואמרו בשם רבי יוחנן, ברוב כל פרידה ופרידה איתאמרת. לפי רבי יוחנן צריך שכל פתית, כל פירור יהיה רובו יאחוז באור ואז הוא יוצא.
אומרת הגמרא תרם חצייה, כלומר תרם חצי שיעור בכל פעם. אז תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יוחנן קומץ שקדש בכלי והקטירו אפילו שומשמין יצא. ואילו רבי יהושע בן לוי אומר מתני' לא אמרה כן אלא הקטיר פעמים כשירה, כיוון שצריך שבכל שיעור לפחות כזית בכל הקטרה. כי דאמר רבי חמא בר עוקבה בשם רבי יהושע בן לוי אין קמיצה פחות משני זתים ואין הקטרה פחותה מכזית. כלומר לכן מותר מקסימום שני הקטרות, אבל ביותר מזה אסור, לא יוצא ידי חובה.
ואומרת הגמרא רבי יצחק בי רבי אלעזר שאל, מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה? כן, הרי אתה אומר שצריך הקטרה של שני זיתים.
שואלת הגמרא תרם תרומת הדשן בשמאל, כן? אם את תרומת הדשן הוא עשה ביד שמאל, תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהודה בי רבי. דאמר רבי יוחנן קומץ שקדש בכלי בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל. רבי יהודה בי רבי אומר, או ביד או בכלי, ובלבד בימין. התיבון, והא תני קיבל בימינו ונתן בשמאלו יחזיר לימינו? כן, אז אם הלכה למזבח שהיא לא מעכבת, אף על פי כן הוא חייב להחזיר לימין, כי זה לא נפסל בשמאל. אם כן לא כל שכן הקטרת הבזך שהיא מעכבת, כי היא חייבת להיות בימין. אמר רבי אילא, אם שנה אדם - כלומר אם משנת ברייתא - זה רבי אלעזר ברבי שמעון נשנה. דתני רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אינה צריכה קידוש בזך. כן? כלומר, אם יש תנא שאומר שאפשר גם ביד שמאל, אז זה כנראה רבי אלעזר ברבי שמעון, שהוא סובר שקומץ לא צריך קידוש בבזך. למה? כיוון שהוא לא צריך כלי שרת, אז גם שמאל לא פוסל בה.
ואת אומר אתיא דרבי אלעזר ברבי שמעון בשיטת רבי שמעון אביו. וכן תנינן תמן בכלי שרת פסול ורבי שמעון מכשיר. כלומר אחרי שקומצים את המנחה אז צריך את הקומץ להניח בכלי שרת ואז אחרי זה מקטירים אותו. אז אם הוא קמץ ולא נתן בכלי שרת אז זה פסול. רבי שמעון מכשיר, אומר שלא צריך כלי שרת לקומץ.
אז מאי כדון? כלומר מה הדין אם תרם בשמאל? אומרת הגמרא רק על פי המחלוקת: רבנן דאית לון כלי שרת צריכה לון לימין - הם מצריכים שזה יהיה בימין. אבל רבי שמעון דלית ליה כלי שרת לא צריכה ליה לימין, כלומר שלא צריך כלי שרת, אז הוא לא צריך שזה יהיה בימין.
[דף ט עמוד ב]
בימין. כתיב אשר תאכל, אין אכילה אלא בכזית. היה בכולו כזית מה יעשה? ליטול מקצתו אין את יכול שאין בו כזית, ליטול את כולו אין את יכול שאין כאן שייור. כתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש, יכול עצים? תלמוד לומר את העולה. אי עולה, יכול איברי עולה? תלמוד לומר אשר תאכל האש. הא כיצד? ב_טזחותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד להניחם אצל בצד המזבח. מצוה להקדים אש לעצים, שנאמר (ויקרא ויקרא א ז) וערכו עצים על האש. קידם עצים לאש או שסידר עד שלא תרם, משחיל את המחתה מתחת העצים ותורם או מפרק את העצים מעל הדשן ותורם. רבי יעקב בר אחא° אמר, חילפיי שאל קומץ של מנחה שנתנו על גבי מערכת לילה שלא ערך אש חדשה מה הן? רבי ירמיה° אמר, חילפיי שאל אימורי תמיד של שחר שנתנן על גבי מערכת לילה מה הן? ולא מתני' היא? דתנן ב_יזאין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד וסידור מערכה של קטורת קדם לאברים, וסידור מערכה ראשונה קדמת לסידור מערכה שניה של קטורת, ואם נתן אברים על מערכה של לילה הרי הקדים אברים לקטורת. מתניתין למצוה, מה צריכה ליה לעיכוב ונשאר בשאלה? לא קידש ידיו ורגליו קדם עבודה ציץ מהו שירצה על טומאת ידים? ב_יחידים מהו שיפסלו משם יוצא? ולאו מתני' היא? דתנן: קידש ידיו ורגליו וניטמאו מדרבן מטבילן והן טהורות, יצאו לא נפסלו משם יוצא ולא נאמר שצריך לקדש שוב. מתניתין אתיא כמאן דאמר אין הלינה פוסלת בידים ואם קידש ידיו ועבד כל הלילה אינו צריך לקדש ידיו שוב בבקר. מה דצריכה ליה הכא מה שהוא שאל כאן? למאן דאמר ב_יטלינה פוסלת בידים האם פוסלת גם ביוצא. למאן דאמר אין הלינה פוסלת בידים, ידים מהו שיפסלו משם מחוסר זמן כגון אם קדש בלילה לצורך עבודת היום? ולאו מתני' היא? דתני קידש ידיו ורגליו היום לעבודה של מחר הרי זה קידוש. רבי יוחנן° בר נפחא אמר ב_כתרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא ואינו יכול לסמוך על מה שקידש ידיו ביום שקודם, וצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים שקדם הלילה שקעו אותו בבור שלא יפסל בלינה. רבי חייה בר יוסף° אמר, מכיון שמסר יום ללילה דייו שתחילת הלילה פוסל לכן משקע לפני תחילת הלילה ומעלה ודיו. חברייא אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא
אמר רבי מנא, ותמיה אנא היך רבנן מדמין תרומת הדשן להקטרה ולא דמיא אלא לקמיצה? אם אתה כבר מדמה את זה למשהו אז זה יותר דומה לקמיצה, כן? שזה לדעת כולם קמיצה חייבת להיות ביד ימין, כן, שהרי גם בזה נאמר דרשה. כתוב והרים... אשר תאכל האש - והרים ואין והרים אלא בשיור. אשר תאכל - אין אכילה אלא בכזית. היה בכולו כזית מה יעשה? ליטול מקצתו אין את יכול שאין בו כזית, ליטול את כולו אין את יכול שאין כאן שייור. הוא חייב להשאיר משהו.
והרים אשר תאכל האש, יכול עצים? תלמוד - עולה. אי עולה, יכול איברי עולה? תלמוד לומר אשר תאכל האש. הא כיצד? חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד.
מצוה להקדים אש לעצים, שנאמר וערכו עצים על האש. כלומר קודם תהיה אש ואחרי זה עצים. קידם עצים לאש, סידר עד שלא תרם - אז איך יכול לתרום עכשיו? אלא משחיל ותורם, מפרק ותורם - יש שתי אפשרויות.
רבי יעקב בר אחא אמר, חילפיי שאל קומץ שנתנו על גבי מערכת לילה מה הן? כלומר בעצם הוא לא ערך אש חדשה, מה הדין שלה? רבי ירמיה אמר, חילפיי שאל תמיד שנתנן על גבי מערכת לילה מה הן?
שואלת הגמרא ולא מתני' היא? הרי זה מפורש. אין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד. והרי סידור מערכה של קטורת קודם לאיברים. אם נותן את האיברים על מערכה של לילה, אז יוצא שהוא הקדים את האיברים לקטורת, אז לא יצא ידי חובה. אלא מתניתין למצוה, מה צריכה ליה לעיכוב? גם אני מסכים שיש מצווה שזה יהיה הסדר. השאלה מה יקרה אם הוא לא נהג ככה, בדיעבד.
ציץ מהו שירצה על טומאת ידים? ידים מהו שיפסלו משם יוצא? כלומר אם הוציא רק את הידיים, אדם שיוצא מהמקדש, כשהוא חוזר הוא צריך לטבול בכניסה. אבל אם הוציא רק את הידיים, מה הדין?
ולאו מתני' היא? קידש ידיו ורגליו וניטמו מטבילן והן טהורות, יצא לא נפסלו משם יוצא. זה מפורש, לא כתוב שצריך לקדש עוד פעם את ידיו ורגליו. ואתה אומר כמאן דאמר אין הלינה פוסלת בידים. כלומר, שאם הוא קידש ידיו ועבד כל הלילה, אז לא צריך לקדש את ידיו שוב בבוקר.
מה צריכה ליה הכא? דאמר לינה פוסלת בידים, ידים מהו שיפסלו משם מחוסר זמן? כלומר איש אומר שאינה פוסלת בידיים, השאלה אם גם יציאה פוסלת בידיים.
ולאו מתני' היא? קידש ידיו ורגליו היום לעבודה של מחר. הרי זה קידוש, ורואים מכאן שזה לא פוסל.
אמר רבי יוחנן תרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא, וצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים. כלומר, בעצם לפני השקיעה היו משקיעים את הכיור בבור שלא יהיה פוסל בלינה. אז לפני שהוא תורם את הדשן לצורך עבודת מחר, הוא מעלה את הכיור ומקדש ידיו ורגליו ולאחר מכן מחזיר את זה.
רבי חייה בר יוסף אמר, מכיון שמסר יום ללילה דייו. כי הוא סובר שרק תחילת הלילה פוסל, אז לכן הוא משקה לפני תחילת הלילה, מעלה כדי לתרומת הדשן ומשאיר אותו שם. הוא לא צריך עוד פעם להשקות אותו כיוון שרק תחילת הלילה זה מה שפוסל.
חברייא בשם רבי יוחנן אומרים לא, צריך את שניהם, כי גם עלות השחר גם כן פוסל, אז לכן הוא צריך להעלות מהבור. כלומר הוא משקה את זה לפני השקיעה, ובלילה כשהוא רוצה לתרום את הדשן הוא מעלה את זה ומקדש את ידיו ורגליו וחוזר ומשקה אותו בתוך הבור.
[דף י עמוד א]
משהוא מגביהו לצורך תרומת הדשן הוא משקיעו שלא יפסל. מתני' פליגא על רבי חייה בר יוסף°. דתני קידש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדשן בלילה, בלילה צריך לקדשן ביום שעמוד השחר עושה לינה ולא תחילת הלילה, דברי °רבי. °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אפילו עסוק בעבודה כל ג' ימים אינו צריך לקדש ידיו ורגליו שאין הלינה פוסלת בידים בשירי עבודות אם עבד אחר שקידש ולא פסק, אף שעבר עליו הלילה אינו נפסל לעבודות שאינם תחילת עבודה, כגון הקטר חלבים ואיברים, אבל בתחילת עבודות צריך לקדש והשתא רבי חייה בר יוסף כמאן סבירא ליה? דלרבי לעולם הלינה פוסלת בהן ואפילו עסוק בעבודה, ולרבי אלעזר ברבי שמעון מיהת לתחלת עבודה צריך הוא לקדשן, ורבי חייה בר יוסף קאמר שאין הלינה פוסלת כלל בהן, וזה דלא כרבי ודלא כרבי אלעזר ברבי שמעון. רבי חייא בר יוסף° פתר מתני' קידש ידיו ורגליו ביום צריך לקדשן בלילה בלילה אין צריך לקדשן ביום דברי°רבי שרק תחילת הלילה פוסל. °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אפילו עסוק בעבודה כל ג' אינו צריך לקדש ידיו ורגליו, שאין הלינה פוסלת בידים בשירי עבודות, אבל בתחילת עבודות צריך. רבי יוחנן° בר נפחא שסובר שגם תחילת הלילה וגם סופו פוסלים בלינה פתר מתני' כך קידש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדשן בלילה בשירי עבודות אם עבד קדם ביום ולא פסק אלא המשיך להקטיר בלילה, אבל בתחילת עבודות אם קידש ביום ופסק מלעבוד קדם הלילה צריך לקדשן בלילה לצורך עבודת הלילה. קידש בלילה צריך לקדשן ביום, דברי °רבי. °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אפילו עסוק בעבודה כל ג' אבל יותר מזה ודאי ישן ושינה פוסלת אינו צריך לקדש ידיו ורגליו שאין הלינה פוסלת בידים בשירי עבודות אם עבד ברצף אחר שקידש ובעבודות כגון הקטרת אימורים, אבל בתחילת עבודות אם הפסיק ועבר עליו הלילה או עבודות שהם תחילת עבודה צריך לחזור ולקדשן. רבי חילפיי° אמר, כשם שאין הלינה פוסלת בידים כך אין הלינה פוסלת בכיור. מתני' פליגא על רבי חילפיי°. דתני קידש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדש בלילה, בלילה צריך לקדש ביום, דברי °רבי. °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אפילו עוסק בעבודה כל ג' אינו צריך לקדש ידיו ורגליו שאין הלינה פוסלת בידים, הא בכיור פוסלת. תלמידוי דרבי יוחנן° בר נפחא אמרי בשם רבי חילפיי°, כיני קידש ידיו ורגליו וכו' שאין הלינה פוסלת בידים, הא בכיור פוסלת ובלבד מיום ללילה כרבי חייא בר יוסף° שתחילת הלילה פוסל. תנן: בראשונה כל מי שהוא רוצה לתרום את המזבח תורם. בזמן שהן מרובין — רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות זכה מה בתוך ארבע אמות לכבש או בתוך ארבע אמות למזבח? מן מה דתנינן מעשה שהיו שנים שוין רצין ועולין בכבש, הדא אמרה: בתוך ארבע אמות למזבח. אמר רבי יוסי ברבי בון°, בפירוש תני לה רבי חייה° כל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות למזבח זכה. תנן: ואם היו שנים שוים הממונה אומר להן הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין אגודל במקדש מהו הצביעו? הוציאו אצבע. הוציאו אחת מונין לו, שתים מונין לו, שתים שלש אין מונין לו. מהו אין מונין לו? אין מונין לו כל עיקר שהוא יוצא מהמעגל או אין מונין לו את היתירה נשאר בשאלה? הוציא ארבע הממונה מכה אותו בפקיע ובטל הפייס. תנן אין מוציאין אגודל במקדש מפני הרמאין. אין אומר ממי מתחיל אלא ב_כאהממונה היה
הרב תום ירושלמי מסכת, יומא דף י'. אומרת הגמרא, מתניתין פליגא על רבי חייה בר יוסף. ראינו שרבי חייא בר יוסף סובר שרק המעבר מהיום ללילה, רק זה פוסל, אבל לא עלות השחר. ואתה אומר, מוצאת בעיה שחולקת. תני כי קידש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדשן בלילה, בלילה צריך לקדשן ביום. משמע מכאן שעלות השחר הוא עושה לינה ולא תחילת הלילה. זה דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אפילו עסוק בעבודה כל ג' אינו צריך לקדש ידיו ורגליו, שאין הלינה פוסלת בידים בשירי עבודות. כלומר, אם הוא כבר עבד אחרי שהוא קידש ידיים פעם אחת, אז יותר הידיים לא נפסלות כל עוד שהוא עובד. אבל בתחילת עבודות צריך, כלומר אם הוא לא עבד, מה שקרה קידש ידיו ורגליו ועבר הלילה, אז הוא צריך לחדש ידיים ורגליים.
רבי יוחנן סובר שגם בתחילת הלילה וגם סופה פוסלים מלינה, אז הוא פתר מתניתין כך. קידש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדשן בלילה, זה בשירי עבודות. כלומר, אם הוא עבד קודם ביום אז הוא ממשיך בלילה, לא צריך לקדש ידיים ורגליים. אבל בתחילת העבודות, כלומר אם הוא קידש ידיו ביום והוא לא עבד עד הלילה אז צריך לקדש מחדש בלילה. בלילה צריך לקדשן ביום, דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אפילו עסוק בעבודה כל ג' אינו צריך לקדש ידיו ורגליו, שאין הלינה פוסלת בידים, בתחילת עבודות - כיוון שהוא סובר שאין לינה פוסלת בידיים בשירי עבודות. כלומר, אם הוא עבד כבר קודם אחרי שהוא קידש ידיים, אבל בתחילת העבודות צריך לחזור ולקדשן.
רבי חייא בר יוסף, שהוא סובר שרק המעבר מהיום ללילה זה מה שפוסל, אבל לא עלות השחר, אז הוא פתר מתניתין ככה. קידש ידיו ורגליו ביום צריך לקדשן בלילה, בלילה אין צריך לקדשן ביום. דברי רבי, כי הוא סובר כמו שאמרנו שתחילת הלילה פוסל. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אפילו עסוק בעבודה כל ג' אינו צריך לקדש ידיו ורגליו, שאין הלינה פוסלת בידים בשירי עבודות, אבל בתחילת עבודות צריך, כיוון שאין לינה פוסלת בידיים בין בשירי עבודות בין בתחילת עבודות.
רבי חילפיי אמר, כשם שאין הלינה פוסלת בידים כך אין הלינה פוסלת בכיור. כלומר אם השתמשו בכיור אז לינה לא פוסלת בו. אז מתניתין פליגא על רבי חילפיי. תני, קידש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדש בלילה, בלילה צריך לקדש ביום, דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אפילו עוסק בעבודה כל ג' אינו צריך לקדש ידיו ורגליו שאין הלינה פוסלת בידים, משמע שבכיור זה פוסלת. תלמידוי דרבי יוחנן בשם רבי חילפיי, כך צריך להבין את המשנה. קידש ידיו ורגליו כו' שאין הלינה פוסלת בידים, הא בכיור פוסלת ובלבד מיום ללילה. כלומר, כי מה שגורם לפסילה זה המעבר מיום ללילה, ואז זה כמו רבי חייא בר יוסף שהוא סובר שתחילת הלילה פוסל.
מתרגם מתנן בראשונה כל מי שהיה רוצה לתרום את המזבח תורם, בזמן שהם מרובים רצים ועולים בכבש וכל הקודם את חברו לתוך הארבע אמות זכה. שואלת הגמרא מה בתוך ארבע אמות לכבש בתוך ארבע אמות למזבח? ומתרגמה, מן מה דתנינן מעשה שהיו שנים שוין רצין ועולין בכבש, הדא אמרה: בתוך ארבע אמות למזבח. אמר רבי יוסי ברבי בון, בפירוש תני לה רבי חייה כל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות למזבח זכה. הלכה מפורשת.
ותאמר מתנן ואם הם שתיים שווים הממונה אומר להם הצביעו. שואלת הגמרא מהו הצביעו? הוציאו אצבע. עכשיו המשנה עוברת לעניין של הפייסות. הוציאו אחת מונין לו, שתים מונין לו, שלוש אין מונים לו כלל. שואלת הגמרא מהו אין מונין כל עיקר אין מונין לו את היתירה? כלומר אין מונים לו כל עיקר, או אין מונים לו את היתרה. אומרת הגמרא לא נפשט, לא ענתה אם מונים לו, האם לא מונים לו בכלל, כלומר כאילו לא נחשב, מוציאים אותו מהמעגל, או שמונים רק אחת.
ארבע הממונה מכה אותו בפקיע ובטל הפייס. כלומר אם הוא הוציא ארבע מבטלים את הפיס. תנן אין מוציאין אגודל במקדש מפני הרמאין, כי הם יכולים להוציא את האגודל ואת הזרת נניח, וזה ייראה כאילו שני אנשים. אין אומר ממי. כלומר הוא לא אומר ממי מתחיל, כי אז אנשים יכולים לחשב. הוא יכול לתכנן את מי הוא רוצה שיזכה. אלא הממונה היה מגביה מצנפתו של אחד מהן והן יודעין שממנו היה הפייס מתחיל. כלומר בעצם מגביה כובע של אחד והם יודעים שממנו מתחיל, ובעצם מישהו אחר אומר מספר. בעצם זה מערכת שכל אחד בוחר משהו ולא מתואמים. כלומר אחד אומר מספר ואחד מגביה הכובע ואז מתחיל המניין.
[דף י עמוד ב]
מגביה מצנפתו של אחד מהן והן יודעין שממנו היה הפייס מתחיל. ונחוש לומר שמא יבחר מספר כדי שיפול הפיס לאוהבו או לקרובו. כמין קובליים מעגל היו עושין. כיצד היה הפייס מהלך? לימין או לשמאל? אמררבי בון בר חייה°, מן מה דתני מי שזכה בקטורת אמר לזה שעל ימינו אוף את למחתה, הדא אמרה: לימין הפייס מהלך. תלמידוי דרבי יונה° אמר בשם רבי חילפיי°, כיני לשמאל הפייס מהלך. והזוכה זוכה לימין, מוטב שיזכה למי שעבר עליו הפייס שני פעמים מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם אחת בלבד. מעשה באחד שקדם את חבירו בתוך ארבע אמות של מזבח, נטל חבירו את הסכין ותקעה בלבו. עמד לו °רבי צדוק על מעלת האולם, אמר להן: שמעוני אחי בית ישראל, כתיב (דברים שפטים כא א ב) כי ימצא חלל וגו' ויצאו זקיניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. אנו מאיכן לנו למוד? מן ההיכל או מן העזרות? שרון כל עמא בכיין התחילו כל העם לבכות, עד דאינון עסיקין בבכייה נכנס אביו של אותו התינוק, אמר להן: אני כפרתכם אדיין התינוק מפרפר ולא ניטמאת הסכין! מלמד שהיתה טומאה קשה להן משפיכות דמים לגנאי. תנן: ארבע פייסות היו שם וזה הפייס הראשון למה מפיסים וחוזרים ומפיסים? אמררבי יוחנן° בר נפחא, כדי לעשות פומפי פרסום לדבר שנאמר בבית ה' נהלך ברגש. אמר°רבי תדע שכן הוא, הלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול הוא לדשן את המנורה, ולמה זכו בזה שני כהנים? אלא לעשות פומפי לדבר. תמן תנינן לאחר שהטיב חמש נרות ב_כבהניח הכוז על מעלה שנייה ויצא לאחר שהטיב שתי הנרות האחרונים נטל את הכוז ממעלה שנייה ויצא. אמררבי יוחנן° בר נפחא, ולמה היה נכנס להטיב את הנרות שני פעמים? אלא כדי לעשות פומפי לדבר. רבי שמעון בן לקיש° אמר לחלק הטבת הנרות לשנים דבר תורה הוא. דכתיב (שמות תצוה ל ז) בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה משמע שמדאוריתא צריך לחלק את הטבת הנרות לשנים ובאמצע ההטבה להקטיר את הקטורת ולא כדי לעשות פומבי. מה עבד לה רבי יוחנן° בר נפחא? כך היתה כוונת רבי יוחנן° בר נפחא למה נכנסים שני כהנים אחד להיטיב ואחד להקטיר שיכנס רק אחד עובד להטיב ומקטיר והוא גם ייטיב וגם יקטיר אלא לעשות פומבי.
מתני': ב_כגהפייס השני — מי שוחט, מי זורק, מי מדשן את המזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, מי מעלה איברים לכבש: הראש והרגל, ושתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות, והקרביים, והסולת, והחביתים, והיין. וי"ג כהנים זוכין בו. אמר °בן עזאי לפני °רבי עקיבא בן יוסף משם °רבי יהושע בן חנניה כדרך הילוכו היה קרב.
ותיקנו חשש שמא לאוהבו או לקרובו. כלומר הוא ידע, ברגע שהוא מוריד כובע מאחד ואז השני יבחר מספר שמתאים כדי שהקרוב שלו או האויב שלו ייבחר. ותיקנו כמין קובליים היו עושין. כלומר בעצם זה היה כמו מעגל בתוך מעגל, ואז ככה בעצם קשה מאוד לדעת איפה ייפול המספר. ובוחרים במספר גדול. בעצם חוזרים על זה כמה פעמים.
אומר תנן כיצד היה הפייס מהלך? לימין לשמאל? אמר רבי בון בר חייה, מן מה דתני מי שזכה בקטורת אמר לזה שעל ימינו אוף את למחתה, הדא אמרה: לימין הפייס מהלך. תלמידוי דרבי יונה בשם רבי חילפיי, לשמאל הפייס מהלך, בדיוק הפוך, דווקא לשמאל, כי הזוכה זוכה לימין. כלומר שמי שזוכה הולכים תמיד ימינה ובוחרים, ואז הזוכה אומר לזה משמאל להצטרף אליו. למה? כי מוטב שיזכה למי שעבר עליו הפייס שני פעמים מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם אחת בלבד. כלומר, הרי שהוא הולך לכיוון ימין אז על השמאליים הוא כבר עבר, אז בעצם אלה שהוא כבר עבר עליהם הפייס עדיף שהם יזכו ולא מי שעוד לא עבר עליו פייס. ואם הוא כבר עבר כמה פעמים, אז תמיד אלה שמשמאל עבר עליהם פעם אחת יותר מאלה שקדימה.
מעשה באחד שקדם את חבירו בתוך ארבע אמות של מזבח, נטל חבירו את הסכין ותקעה בלבו. עמד לו רבי צדוק על מעלת האולם, אמר להן: שמעוני אחי בית ישראל, כתיב כי ימצא חלל וגו' ויצאו זקיניך ושופטיך. אנו מאיכן לנו למוד? מן ההיכל מן העזרות? הפוסקים מסבירים כמובן שכל מה שהוא עושה פה זה רק לעורר את הלבבות, כי הרי פה יודעים מי הרוצח וכו'. אבל בעצם מה שהוא אומר להם - מאיפה אנחנו צריכים למדוד? ממי? מההיכל? כלומר משם הקדוש ברוך הוא, שנמצא בהיכל, או הכוהן שבעזרות?
שרון כל עמא בכיין, עד דאינון עסיקין בבכייה נכנס אביו של אותו התינוק, אמר להן: אני כפרתכם אדיין התינוק מפרפר ולא ניטמאת הסכין! ותני הגמרא מלמד שהיתה טומאה קשה להן משפיכות דמים לגנאי. כלומר זה לא מראה על מעלה כמה הם הקפידו על הכלים, אלא זה מראה כמה הם זלזלו בחיים. וכן זה שאף אחד לא התעורר. כולם ראו בדברים שלו דברים פשוטים. אף אחד לא התעורר לחשוב איך אבא מגיע לכזה טמטום.
ותני הגמרא, תנן הפיס הראשון וזה הפייס הראשון. שואלת הגמרא למה מפייסים וחוזרים ומפייסים? הפיצו פעם אחת לכל העבודות. אמר רבי יוחנן, כדי לעשות פומפי לדבר. כלומר פרסום לדבר, שמא בעלי חיים ילכו ברגש. אמר רבי, תדע שכן הוא, הלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול גם לדשן את המנורה. אז למה זקוקים בזה שני כוהנים? לעשות פומפי לדבר.
תמן תנינן לאחר שהוא מטיב את חמש נרות אז הוא מניח את הכוז על מעלה שנייה ויוצא, ולאחר שהטיב את עשרה נרות החולים הוא מטיל את הכוז ממעלה שנייה ויוצא. אמר רבי יוחנן, ולמה היה נכנס שני פעמים? אלא כדי לעשות פומפי לדבר. שוב פעם שיהיה פרסום, וזוכים לילך ברגש.
רבי שמעון בן לקיש אמר דבר תורה הוא. זה גזירת הכתוב שחייבים לחלק את ההטבה לשני חלקים. דכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. משמע שמחלקים את הטבת הנרות לשניים ובאמצע ההטבה מקטירים את הקטורת. מה לה רבי יוחנן? הרי רבי יוחנן סובר שזה רק עשו כדי לפרסם שיהיה פומבי. אם זה גזירת הכתוב, כתוב בהיטיבו את הנרות יקטירנה, משמע שבהכרח צריך לחלק את זה לשתיים. אומר, רבי יוחנן עובד להטיב ומקטיר. כלומר בעצם מיד אחרי שהוא מטיב הוא מקטיר. זה הכוונה.
ואז המשנה אומרת הפייס השני — מי שוחט, מי זורק, מי מדשן את המזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, מי מעלה איברים לכבש, והדרך שהיו מעלים את זה זה הראש והרגל, ושתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות, והקרביים, והסולת, והחביתים, והיין. וי"ג כהנים זוכין בו. אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא משם רבי יהושע כדרך הילוכו היה קרב.
[דף יא עמוד א]
גמ': מניין לדישון המזבח הפנימי? אמר תיאור=בנו של רבי אלעזר בן פדת° בשם רבי אלעזר° בן פדת דכתיב (ויקרא ויקרא א טז) והסיר את מראתה בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן, אינו צריך לאמר אל מקום הדשן דאם לקבע לו מקום למראת העוף כבר כתיב והשליך אותה אצל המזבח, אם ללמדך על תרומת הדשן שתינתן במזרחו של כבש דכתיב קדמה ובתרומת הדשן לא נאמר באיזה צד. אף הוא אינו צריך שזה שמקום תרומת הדשן יהיה במזרח הכבש נדרש בגזרה שוה נאמר אצל המזבח במראת העוף ונאמר אצל המזבח בדישון מזבח החיצון, מה כאן מראת העוף מזרחו של כבש אף כאן תרומת הדשן מזרחו של כבש. אם כן למה נאמר אל מקום הדשן אלא ללמד ששם נותן גם דשן של מזבח פנימי? ב_כדמניין שהוא אסור בהנייה? אמר רבי אילא° אילעא בשם רבי אלעזר° בן פדת כתיב (ויקרא צו ו ד) והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור, שיהא מקומו טהור מהנאה כמו ובעל השור נקי, נקי מנכסיו שאסור בהנאה. רבי זעירה° בשם רבי אלעזר° בן פדת לא אמר כן, אלא מניין לדישון מזבח החיצון שהוא אסור בהנייה? תלמוד לומר אל מקום הדשן שיהא מקומו לעולם שלא יטלנו משם. מניין לדישון מזבח הפנימי? כתיב (ויקרא אחרי מות טז יט) והזה עליו באצבעו שבע פעמים וטהרו מכאן שצריך להזות על טהרו של מזבח וכתיב (שמות תצוה ל ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים. מה עליו שנאמר בהזייה בגופו, אף עליו שנאמר בהקטרה בגופו. מניין למזבח הפנימי שהוא אסור בהנייה? קל וחומר, אם מזבח החיצון אסור בהנייה הפנימי לא כל שכן? אמר רבי זעירה° בשם רבי חנינה° ב_כהקטרת שכבת הוממה נפסלת כמום ואסור להחזירה לאש אפילו בקרטין חתיכה חשובה של קטורת שאין כתיב אשר תאכל האש עד שיאוכלו אלא על מזבח החיצון. ב_כופתילה שכבת צריכה דישון מה מיד? תלמידוי דרבי חייה בר לולייני° אמר, מעתה אם צריך שידשן מיד צריך שיהא מציץ כל הזמן לראות שלא כבה שום נר. שמן מהו שיהא
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת יומא, דף יא'. נחזור על המשנה בדף הקודם, פרק ב' הלכה ב'. אז המשנה, הפייס השני, מי שוחט, מי זורק, מי מדשן את המזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, ומעלה איברים לכבש: הראש והרגל, שתי הידיים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, שתי הדפנות, הכרעיים, הקרביים, הסולת והיין. שלושה עשר כוהנים זוכים בו. אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא בשם רבי יהושע, כדרך הילוכו היה קרב.
אומרת הגמרא, מניין לדישון המזבח הפנימי? אמר רבי בסיה בשם רבי אלעזר, דכתיב, והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן. הרי לכאורה לא צריך לומר אל מקום הדשן, כי אם לקבוע לו מקום למוראת העוף, הרי כבר כתיב, אצל המזבח. ואם ללמד על תרומת הדשן שתהא במזרחו של כבש? ששם הרי כתוב, דכתיב "קדמה", ותרומת הדשן לא נאמר באיזה צד. אז אולי זה בא לומר שתרומת הדשן תהיה בקדמה? גם זה לא צריך. למה? כיוון שזה נדרש בגזרה שווה. נאמר אצל המזבח במוראת העוף ונאמר אצל המזבח של מזבח החיצון. מה כאן מוראת העוף במזרחו של כבש, אף כאן תרומת הדשן במזרחו של כבש. אז לא צריך לומר את זה. אם כן, למה נאמר אל מקום הדשן? אלא ללמד ששם נותנים גם דישון מזבח הפנימי.
אומרת הגמרא, מניין שהוא אסור בהנייה? רבי אילא בשם רבי אלעזר, דכתיב, מקום טהור. מה זה מקום טהור? שיהא מקומו טהור. זה יהיה טהור מהנייה, כמו שאנחנו אמרנו לגבי השור, "ובעל השור נקי" - שור נגח שנעשה בו הנאה, אז גם כאן "טהור" - שנעשה בו הנייה.
רבי זעירה בשם רבי אלעזר לא אמר כן, אלא מניין למזבח החיצון שהוא אסור בהנייה? תלמוד לומר אל מקום הדשן - שיהא מקומו לעולם, זה המקום שלו, לא יטו אותו משם.
מניין לדישון מזבח הפנימי? כתיב, והזה עליו - ואצבעו שבע פעמים, מכאן שצריך לעשות על טהרו של מזבח, שצריך להיות נקי. וכתיב, והקטיר - עליו האש בקטורת עשנים. מה עליו שנאמר בה זה בגופו, אף עליו שנאמר בהקטרה בגופו.
מניין למזבח הפנימי שהוא אסור בהנייה? קל וחומר, אם מזבח החיצון אסור בהנייה, הפנימי לא כל שכן?
אמר רבי זעירה בשם רבי חנינה, קטורת שכבתה, הוא מה? כלומר, היא יושבת כאילו פסולה כמו בעל מום, ואסור להחזירה לאש אפילו בקרטין - אפילו אם יש חתיכה חשובה של קטורת. למה? כיוון שאין כתיב "אשר תאכל האש" אלא במזבח החיצון. כלומר, רק במזבח החיצון, כל עוד שהם לא הוקלו, צריך להחזיר אותם למזבח. אבל במזבח הפנימי, ברגע שכבו, גמרנו, לא מחזיר אותם, נחשב כמו בעל מום.
פתילה שכבתה צריכה דישון, גם כן אותה צריך להסיר. ואומרת הגמרא, מה, מיד? מהיכן שזה כבה מיד חייב להוציא את זה? תלמידוי דרבי חייה בר לולייני אמר, מעתה, אם אתה אומר שצריך מיד, אז צריך שיהא מציץ כל הזמן לראות שלא כבה שום נר.
שואלת הגמרא, שמן מהו שיהא צריך דישון? כלומר, האם צריך להסיר את השמן אחרי שכבה הנר? מילתיה דרבי שמואל בר רב יצחק אמר, שמן צריך דישון. דרבי שמואל בר רב יצחק בעי, מעתה, באחד בתקופת טבת מחצי לוג לכל נר, ובאחד בתקופת תמוז מחצי לוג לכל נר? עכשיו, אם היה יכול להוסיף על זה שמן ולא צריך להוציא את השמן, אז מה השאלה? כן, נותנים חצי לוג וזה מתאים ליום הכי ארוך, ללילה הכי ארוך, וכל שאר הימים פשוט ממלא את זה, משלים את החסר. אז מזה שהוא שאל, כנראה צריך כל פעם מחדש להסיר את מה שנשאר.
אמר רבי יוסה, אין מן הדא לית שמע מינה כלום, דתנינן תמן, בן בבי על הפקיע - שמזייג את הפתילות, כלומר, הוא מתאים את עובי הפתילות לאורך הלילה, שייגמר השמן בכל יום, ומכאן אף פעם לא נשאר.
[דף יא עמוד ב]
צריך דישון? מילתיה דרבי שמואל בר רב יצחק° אמר ב_כזשמן צריך דישון. דרבי שמואל בר רב יצחק° בעי, מעתה בא' בתקופת טבת שהלילות ארוכים מחצי לוג לכל נר, באחד בתקופת תמוז שהלילות קצרים מחצי לוג לכל נר ואם לא היה צריך לדשן ולזרוק את השאריות לא היה מקשה, שהרי היה יכול בכל יום להוסיף מה שחסר? אמררבי יוסה° אסי, אין מן הדא לית שמע מינה כלום, דתנינן תמן בן בבי על הפקיע שהיה מזייג את הפתילות והיה מתאים את עובי הפתילות לאורך הלילה בכדי שיגמר השמן בכל יום תנן. הכא כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ותנן התם מסכת תמיד דם התמיד קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לקטורת הכא את אמר מיטיב ואחר כך מקטיר, והכא את אמר מקטיר ואחר כך מיטיב! אמררבי יוחנן° בר נפחא
ואומרת הגמרא, תנן הכא, כל שבעת הימים הוא זורק את הדם, מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. כלומר, הסדר פה זה זריקת הדם, הקטרת קטורת, הטבת נרות. ותנן במסכת תמיד, דם התמיד קודם להטבת שתי נרות, והטבת שתי נרות קודמת לקטורת. אז לכאורה הטבת נרות קודמת לקטורת. אז איך, למה, הכא את אמר מיטיב ואחר כך מקטיר, והכא את אמר מקטיר ואחר כך מיטיב?
אמר רבי יוחנן, תמיד רבי שמעון מצפה היא. כלומר, זה תנא יחידי. התנא של מסכת תמיד הוא תנא יחידי, המשנה שלנו היא לא כמותו.
[דף יב עמוד א]
תמיד ד°רבי שמעון איש המצפה היא. אמררבי יעקב בר אחא° ולא כולה לא כל מסכת תמיד אלא רק מילין דצריכין רק דברים שהיו קשים לרבנן שהרי לגבי המתנות נאמר שנותן שתים שהן ארבע ו°רבי שמעון איש המצפה סובר שנותן על קרן מזרחית צפונית אחר כך מערבה ואחר כך דרומה. חזקיה° ורבי אחא° אמרו בשם רבי אבהו°: מדות ד°רבי אלעזר בן יעקב היא. אמררבי יוסי ברבי בון° ולא כולה לא כל מסכת מידות אלא רק מילין דצריכין רק דברים שהיו קשים לרבנן. מה טעמא? ד°רבי שמעון איש המצפה? דכתיב (שמות תצוה ל ז) בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה מכאן שמטיב ואחר כך מקטיר. רבי אחא° ורבי חיננא° אמרו בשם רבי שמעון ברבי° טעמון דרבנן דכתיב (שמות תצוה כז כא) מחוץ לפרכת העדת באהל מועד יערוך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר, שלא יהא שם עבודה אחרת מהערב עד לבקר שלמחרת אלא הטבת נרות בלבד. אמררבי יוחנן° בר נפחא ב_כחלא קבעו פייס לתמיד של בין הערבים, אלא אמרו: מי שזכה בשחרית יזכה בין הערבים. והא תני כפייס של שחרית כן פייס של בין הערבים? הזכה זכה לעצמו. אמר חזקיה° בשם רבי בון בר כהנא°: תיפתר ב_כטשהיתה שבת שבשבת מחלפים המשמרות פיס אחד על תמיד של שחר למשמר היוצא ופיס אחד לתמיד של בין הערבים למשמר הנכנס. אמררבי יוחנן° בר נפחא ב_ללא גזרו על שני גיזירין בשחרית. אמררבי יוסה° אסי מתניתין אמרה כן דתנן: בכל יום תמיד קרב בתשעה בין הערבים באחד עשר שנים בידם שני גזרי עצים ולא אמר בשחרית כלום. רבי שמי° בעי, ולמה לא גזרו על שני גזירין בשחרית? אמררבי מנא° בן יונה, ולא שמיע רבי שמי° דאמר רבי יוחנן° בר נפחא לא גזרו על שני גזירין בשחרית? ואמררבי יוסי° בר זבידא מתני' אמרה כן. וחזר רבי מנא° בן יונה ואמר, אין דו שמיע אלא כאינש דשמע מילא ומקשי עלה הוא אכן הוא שמע אלא כאדם ששמע ושואל למה. והכי בעי רבי שימי°, למה גזרו על שני גזירין בין הערבים ולא גזרו על ב' גזירין בשחרית? תני וי"ג כהנים זכין בו, ותני עלה פעמים בארבעה עשר פעמים בט"ו פעמים בט"ז לא פחות ולא יתר. כדרכו בי"ג ובחג ביד אחד צלוחית של מים הרי י"ד, בין הערבים בט"ו שנים בידם שני גזירי עצים, ובשבת בט"ו שנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים הרי ט"ז בשבת בשחר היו מקריבים את התמיד ואת המוספים, את הנסכים — סלת בלולה בשמן ויין, ואת החביתין, ואת בזיכי הלבונה של לחם התמיד. כתיב (ויקרא צו יג יד) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירת האפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב על מחבת בשמן מטוגנת תעשה מרבכת חלוטה ברותחין תביאנה תפני אפויה וחוזר ומטגן מנחת פתים תקריב ריח ניחוח לפני ה' המילים תביאנה ותקריב מיותרות ודרשו חכמינו זכרונם לברכה תביאנה להקדים מנחת כהן גדול לפני המוספין, וכשהוא אומר
תמיד ד' רבי שמעון איש המצפה היא. בדף הקודם סיימנו בשאלה, אמרנו שזה במשנה כתוב שכל שבעת הימים הוא זורק את הדם, הוא מקטיר את הקטורת ומיטיב את הנרות. משמע שהטבת נרות אחרי הקטרת הקטורת, ואילו במסכת תמיד כתוב הפוך. כתוב שדם התמיד קודם להטבת נרות, נרות קודם לקטורת. אז פה אתה אומר שקודם כל מיטיב ואחרי זה מקטיר, ופה אתה אומר מקטיר אחר כך מיטיב.
אמר רבי יוחנן: מסכת תמיד מי שנה את זה — רבי שמעון איש המצפה, כן, הוא דעת יחיד. אמר רבי יעקב בר אחא ולא כולה אלא מילין צריכין לרבנן. כלומר בעצם לא את כל מסכת תמיד שנה רבי שמעון איש המצפה, אלא רק העניין הזה, מה שכל דבר שחכמים התקשו בו אז אמרו שהוא אמר את זה. כי הרי לגבי המתנות, קורבן תמיד זה קורבן עולה, וקורבן עולה לפי חכמים נותנים שתיים שהן ארבע. ואילו רבי שמעון איש המצפה סובר שנותנים שתיים, נותנים ארבעה. כמו בעצם עולה בשתי קרנות, אבל נותנים ארבע מתנות. במזרח ואחרי זה בצפון, מערב ואחרי זה דרום. אז בעצם לכן אומרים שלא הכל זה רבי שמעון איש המצפה, אלא רק בדברים שלא הבינו, שלא הסתדרו עם שאר המסכתות, אז אמרו שזה הוא. חזקיה ורבי אחא בשם רבי אבהו אמרו דבר דומה.
מדות ד' רבי אלעזר בן יעקב היא. אמר רבי יוסי ברבי בון ולא כולה אלא מילין דצריכין לרבנן. גם שם לא כל מסכת מידות זה רבי אלעזר בן יעקב, אלא כל דבר שמתקשים בו תלו בו.
שואלת הגמרא: מה טעמא ד' רבי שמעון איש המצפה? למה הוא אומר שההקטרה היא אחרי ההטבת נרות? אז אומרת בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, מכאן שמטיב ואחרי זה מקטיר. רבי אחא ורבי חיננא בשם רבי שמעון ברבי טעמון דרבנן. למה חכמים אומרים שקודם כל מקטיר ואחרי זה מיטיב? דכתיב מחוץ לפרכת העדת באהל מועד יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר. שלא יהיה לך שום עבודה אחרת מהערב עד הבוקר שלמחרת אלא הטבת נרות בלבד. אז זה שהטבת נרות היא צריכה להיות המלאכה האחרונה, ולכן קודם כל מקטיר ואחרי זה הטבת נרות.
אמר רבי יוחנן: לא קבעו פייס לתמיד של בין הערבים, אלא אמרו מי שזכה בשחרית יזכה בין הערביים. שואלת הגמרא: והא תני כפייס של שחרית כן פייס של בין הערבים, הזכה זכה לעצמו. הרי מכאן ששייך פייס לצהריים בין הערביים. חזקיה בשם רבי בון בר כהנא: תיפתר שהיתה אחד משמר היוצא. הרי בשבת מתחלפים המשמרות, אז הפייס הראשון עשו למשמרת, כן, אז עשו את התמיד של שחר למשמר היוצא, ופייס חדש עשו לתמיד של בין הערביים למשמר נכנס.
אמר רבי יוחנן: לא גזרו על שני גזירין בשחרית. כלומר בבוקר לא היו מביאים שני גזרי עצים, רק בין הערביים. אמר רבי יוסה מתניתין אמרה כן: דתנן בכל יום קרב בין הערבים באחד עשר, שניים בהם שני גזרי עצים. עכשיו הוא לא אמר בשחרית כלום, הוא לא אמר שגם שחרית יש שניים בהם שני גזרי עצים. אז רואים מכאן שרק בין הערביים מביאים את זה.
רבי שמי בעי: ולמה לא גזרו על שני גזירין בשחרית? אמר רבי מנא: ולא שמיע רבי שמי דאמר רבי יוחנן לא גזרו על שני גזירין בשחרית? ואמר רבי יוסי מתניתין אמרה כן. וחזר רבי מנא ואמר, אין דו שמיע, ובתר כן שמע את זה, אלא כי דיש שמע מילא ומקשי עלה, ובתר כן שאל למה. והרי בעי רבי שימי למה גזרו שני גזירין בין הערביים ולא גזרו על שני גזירין בשחרית? כלומר הוא הכיר את הדין, הוא ידע מה המקור של זה, הוא שאל למה.
י"ג זכין בו, כך כתוב לגבי קורבן תמיד. ותני עלה פעמים בארבעה עשר פעמים בט"ו פעמים בט"ז לא פחות ולא יתר. כדרכו — בתשעה. ובחג ביד אחד צלוחית של מים הרי עשרה. בחג סוכות יש ניסוך המים, יש אחד שמחזיק צלוחית מים. בין הערבים שנים בידם גזירי עצים — כלומר יש לנו חוץ מהעשרה, עוד שניים בהם שני גזרי עצים. ובשבת שנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, אז ביחד זה חמישה עשר. ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים הרי שישה עשר.
[דף יב עמוד ב]
תקריב לאחר הנסכים של תמיד של שחר. אית תניי תני קודם לנסכים ולא פלגי מאן דאמר קודם לנסכים קודם ב_לאלנסכי יין מאן דאמר לאחר נסכים לאחר נסכי סלת. סלת קודמת לחביתין אף על פי שזה לאישים וזה לאישים זה קרבן יחיד וזה קרבן צבור. חביתין קודמין לבזיכין, אף על פי שזה קרבן יחיד וזה קרבן צבור, זה תדיר וזה אינו תדיר. חביתין קודמין ליין שזה לאישים וזה לספלים. בזיכין ויין מי קודם? ולא מתניתא היא? דתני לבונה קדמת ליין מי דמי כאן בבריתא שאמרה שלבונה קדמת ליין זה כשהיין והלבונה קרבן יחיד והלבונה קדמת כיוון שהיא לאישים כי מספקא לן כאן מי קדם בששניהם קרבן ציבור? תנן: הראש והרגל ושתי הידים העוקץ והרגל החזה והגרה ושתי הדפנות והקרביים אמר °בן עזאי לפני °רבי עקיבא בן יוסף משם °רבי יהושע בן חנניה כדרך הילוכו היה קרב. כיני מתני' דרך הילוכו היה קרב הראש והרגל החזה והגרה ושתי ידים ושתי דפנות העוקץ והרגל. אמררבי יוחנן° בר נפחא טעמא ד°בן עזאי דכתיב (שמות תצוה כט יח) והקטרת את כל האיל המזבחה, כדי שיהא נראה כמהלך על גבי המזבח. הראש והרגל ואת אמר הכין הרי הרגל צריכה להיות אחרונה? אמררבי מנא° בן יונה כדרך הילוכו פשט ראשה עקר רגלה.
מתני':
ב_לבהפייס השלישי חדשים לקטורת בואו והפיסו ב_לגרביעי חדשים עם ישנים מי מעלה איברים מן הכבש למזבח.
גמ': אמררבי חנינה° מימיו לא הפיס אדם בקטורת ושנה. אמררבי יוסה° אסי מתני' אמרה כן דתנן: חדשים לקטרת בואו והפיסו. אמררבי חנינה° וכן למחתה שמי שזכה במחתה לא משתתף עוד בפיס. אמררבי יוסה° אסי מתניתה אמרה כן דתנן: מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף את למחתה. נמצאתה אומר שני כהנים היו מתברכין בכל פעם. מנין שהמקטיר היה מתברך רב° אבא בר אייבו אמר דכתיב ישימו קטורה באפיך וכתיב (דברים וזאת הברכה לג יא) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. מעשה באחד שיבשה זרועו ולא נעשה בעל מום בכך ולא הניחה שלא הסכים לוותר לקיים מה שנא' ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה.
מתני': תמיד קרב בתשעה בעשרה באחד עשר בשנים עשר לא פחות ולא יתר. כיצד? עצמו בתשעה בחג ביד אחד צלוחית של מים הרי עשרה, בין הערבים באחד עשר עצמו בתשעה ושנים בידם שני גזירי עצים, בשבת באחד עשר עצמו בתשעה ושנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים ב_לדאיל קרב באחד עשר
אנחנו יודעים שבשחר היו מקריבים את התמיד ואת המוספים ואת הנסכים, שזה סולת בלולה בשמן ויין, ואת החביתין של כהן, מנחת כהן גדול, ובזיכי הלבונה שלחם הפנים. עשר תביאנה' לפני המוספין, וכשהוא אומר תקריב לאחר הנסכים. כלומר שתהיה אחר הנסכים של תמיד של שחר. אית תניי תני קודם לנסכים. מהשורה זה דווקא זה קודם ולא פליג. אימתי אמרה קודם נסכים? מאן דאמר קודם לנסכים קודם לנסכי יין. אימתי אמרה לאחר נסכים? מאן דאמר לאחר נסכים לאחר נסכי סלת.
סלת קודמת לחביתין. למה? כי אף על פי שזה לאישים וזה לאישים זה קרבן יחיד וזה קרבן צבור. נכון, זה כהן גדול, אבל בכל אופן זה קורבן יחיד. חביתין קודמין לבזיכין, אף על פי שזה קרבן יחיד וזה קרבן צבור, זה תדיר וזה אינו תדיר. זה כל יום עושים את זה וזה רק בשבת. חביתין קודמין ליין שזה לאישים וזה לספלים. כלומר למרות שזה קורבן ציבור, אבל החביתין זה לאישים ואילו היין זה לספלים.
בזיכין ויין מי קודם? ולא מתניתא היא לבונה ליין — כאן יחיד כאן ציבור. כאן במתניתא שאמר שלבונה קודמת ליין מדובר שהיין והלבונה זה קורבן יחיד, אז הלבונה קודמת כיוון שזה לאישים. כי מספקא להון כאן ששניהם קורבן ציבור, כלומר יש לנו יין ובזיכין ששניהם קורבן ציבור, מה הדין? ואיתא גמרתן נשאר בשאלה.
כיני מתני' הראש והרגל החזה והגרה ושתי ידים ושתי דפנות העוקץ והרגל. אמר רבי יוחנן טעמא ד' בן עזאי: והקטרת את כל האיל המזבחה, כדי שיהא נראה כמהלך על גבי המזבח. ולכן ככה מעלים אותו לפי סדר האיברים כשהוא הולך.
הראש והרגל ואת אמר הכין? איך זה, מה זאת אומרת דרך הילוכו? הראש והרגל... הרי הרגל צריכה להיות אחרונה, כי הרגל האחורית צריכה להיות אחרונה. אמר רבי מנא: פשט ראשה עקר רגלה. דרך הילוכו הכוונה איך שהיא הולכת, לא מבנה הגוף שלה, וכשהיא הולכת קודם כל היא מזיזה את הראש ואז מזיזה את הרגל האחורית וכך היא ממשיכה להתקדם.
מתני': הפייס השלישי חדשים לקטורת בואו והפיסו רביעי חדשים עם ישנים מי מעלה איברים מן הכבש למזבח. גמ': אמר רבי חנינה מימיו לא הפיס אדם בקטורת ושנה. כלומר קרה שאדם הקטיר כמה פעמים — אנחנו יודעים שכהן גדול יכול להקטיר מה שהוא רוצה, אבל הכוונה לא היה בפייס. אדם שהיה פעם אחת בפייס יותר לא הפיס לגבי הקטורת.
אמר רבי יוסה מתני' אמרה כן: חדשים לקטרת בואו והפיסו. חדשים הכוונה אנשים שאף פעם לא הפיסו בקטורת, לא זכו אף פעם בקטורת שעברו. אמר רבי חנינה וכן למחתה. כלומר גם המחתה, מי שזכה במחתה גם כן לא משתתף בפייס. אמר רבי יוסה מתניתה אמרה כן: מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף את למחתה. כלומר אתה תצטרף אליי למחתה. נמצאתה אומר שני כהנים היו מתברכין בכל פעם.
מניין שהמקטיר היה מתברך? אז למה אמר: רב אמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. רואים מכאן שהקדוש ברוך הוא מברך את מי שמקטיר את הקטורת. מעשה באחד שיבשה זרועו — ובעצם הוא לא נעשה בעל מום בגלל זה, אבל הוא לא הניחה — למרות שהיד שלו הייתה חצי משותקת, הוא לא הסכים לוותר על הקטורת, כי לקיים מה שנא' ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה.
[דף יג עמוד א]
הבשר בחמשה הראש והרגל, ושתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות הקרביים והסולת והיין שנים שנים. פר קרב בעשרים וארבעה: הראש והרגל — הראש באחד והרגל בשנים, העוקץ והרגל — העוקץ בשנים והרגל בשנים, החזה והגרה — החזה באחד והגרה בג' שתי ידות בשנים ושתי דפנות בשנים הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה. ב_לה במה דברים אמוריםבקרבנות צבור, אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב מקריב. הפשיטן וניתוחן של אלו ואלו שוה.
גמ': כתיב (ויקרא ויקרא א ח) וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וערכו יכול מאה יכול מאתים? אמר°רבי עקיבא בן יוסף כל ששמועו מרובה ושמועו ממועט תפשתה המרובה לא תפשת תפשת את הממועט תפשת. תני °רבי יהודה בן בתירה אומר שתי מדות כלי מידה אחת כלה שיכול למלא את כולה במה שרוצה למדוד ואחת שאינה כלה, הכל מודדין במידה כלה ואין מודדין במידה שאינה כלה. כתיב (ויקרא מצורע טו כה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים אמר°רבי נחמיה וכי מה בא הכתוב לפתוח שנדע או לנעול? לא בא לנעול אלא לפתוח. אם אומר אתה ימים עשרה אולי אינן אלא מאה אולי מאתים אולי אלף אולי ריבוא? וכשאתה אומר ימים שנים פתחת. רבי מנא° בן יונה אמר משום רב יודה°, ימים שנים יכול ימים הרבה? אם מרובין הן והלא כבר נאמר רבים, הא לא דיבר אלא בימים מועטים. וכמה הן? הוי אומר שנים. רבים שלושה יכול רבים עשרה? אמר ימים ואמר רבים, מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלושה. יכול שנים ושלושה הרי חמשה? וכי נאמר ימים ורבים? והלא לא נאמר אלא ימים רבים! הא כיצד? הרבים הללו יהו מרובין על שנים, וכמה הן? הוי אומר שלושה. וערכו בני אהרן יכול מאה? תלמוד לומר וערך הכהן אותם. אי וערך הכהן אותם יכול יהא כהן אחד עורך את כל האיברים? תלמוד לומר וערכו. הא כיצד? כהן אחד עורך שני איברים. וכמה הן איברים? עשרה ואחד בקרבים, נמצא הטלה עולה בששה, דברי °רבי ישמעאל בן אלישע. °רבי עקיבא בן יוסף אומר וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים, מלמד שהטלה עולה בששה הכהנים. לרבות הקרחים שאין זה מום הפוסל בכהנים דברי °רבי יודה. והלא כל הפרשה בבן הבקר הכתוב מדבר? מה ראיתה לאמר שבתמיד של שחר שהוא טלה הכתוב מדבר? שמעון בר אבא° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם רבי ינאי° הכהן: נאמר כאן עריכה דכתיב (ויקרא ויקרא א ח) וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים
תמיד קרב בתשעה, בעשרה, באחד עשר, בשנים עשר, כלומר מספר הכוהנים, לא פחות ולא יותר. כיצד? עצמו בתשעה. בחג, ביד אחת שלושית של מים, אז הרי עשרה. בחנוכה, באחד עשר. למה? כי עצמו בתשעה ועוד שניים בידם שני גזרי עצים. בשבת זה באחד עשר, עצמו בתשעה ושניים בידם שני בזיכי הלבנה של לחם הפנים. בשבת שבתוך החג, אז ביד אחת שלושית של מים, אז ביחד זה שנים עשר.
האיל קרב באחד עשר. הבשר בחמישה, כי הבשר זה ממש כמו קורבן תמיד. הראש והרגל כהן אחד, שתי ידיים בכהן אחר, העוקץ והרגל עוד כהן, החזה והגרה עוד כהן, שתי הדפנות בעוד כהן. ביחד חמישה כוהנים, זה רק את הבשר. עכשיו הקרביים והסולת והיין שנים שנים, כל אחד עם שני כוהנים, אז זה יוצא ביחד עוד שישה. אז חמישה ועוד שישה זה אחד עשר.
פר קרב בעשרים וארבעה, כי הראש באחד והרגל בשנים, ביחד זה שלושה. העוקץ בשנים בשנים, אז זה שלושה ועוד ארבעה, זה שבעה. החזה באחד והגרה בג, אז זה שבעה ועוד ארבעה זה אחד עשר. שתי ידות בשנים, אז זה שלוש עשרה. שתי דפנות בשנים, זה חמישה עשר. הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה, כלומר עוד תשעה כוהנים, ביחד עשרים וארבעה.
במה דברים אמורים בקרבנות צבור, אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב מקריב, כלומר אפילו כהן אחד יכול להקריב הכול. הפשיטן וניתוחן של אלו ואלו שוה.
כתיב "וערכו" - בני אהרן מקריבים. וערכו יכול מאה יכול מאתים? אמר רבי עקיבא, כל ששמועו מרובה ושמועו ממועט, תפשתה המרובה לא תפשת, תפשת את הממועט תפשת. כי בכלל המועט - בכלל גם המרובה. זאת אומרת, אם הוא יבוא ויתפוס את המעט אי אפשר להוציא ממנו את זה, ואם הוא יתפוס את המרובה יגידו לו אולי פחות. לכן בעצם תפסת ממועט תפסת, תפסת מרובה לא תפסת.
אומרת הגמרא, תני רבי יהודה בן בתירה אומר: שתי מדות, אחת כלה ואחת שאינה כלה. אם יש לך שני כלי מדידה, אחת שיש לה שיעור שאתה יכול למדוד בה, והשנייה אין לה שיעור, כלומר כמה שתשים בה לא-פעם מתמלאת. אז ודאי שהכל מודין במידה כלה ואין מודין במידה שאינה כלה. זה בעצם אותו ביטוי בצורה אחרת.
כתיב "ימים רבים". אמר רבי נחמיה, וכי מה בא הכתוב לפתוח או לנעול? כלומר הכתוב בא ללמד אותנו שנדע, או שהוא בא להגיד משהו סתום? מסתמא לא בא לנעול אלא לפתוח, שהתורה באה ללמד אותנו את ההלכות. אם אומר ימים עשרה אינן אלא מאה מאתים אלף ריבוא? וכשאתה אומר ימים שנים פתחת, עכשיו זה מובן.
רבי מנא אמר משום רב יודה: ימים שנים יכול ימים הרבה, מי אמר שהם רבים? אם מרובין הן והלא כבר נאמר רבים, כתוב אחרי זה "ימים רבים", אז לא צריך אם באמת מדובר ברבים, הא לא דיבר אלא בימים מועטים. וכמה הן? הוי אומר שנים.
רבים יכול רבים עשרה? אומר לא, אמר ימים ואמר רבים, מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה. יכול שנים הרי חמשה? וכי נאמר ימים ורבים? והלא לא נאמר אלא ימים רבים! הא כיצד? הרבים הללו יהו מרובין על שנים, וכמה הן? איבעיא להו שלשה.
כתוב וערכו בני אהרן יכול מאה? תלמוד לומר וערך הכהן אותם. כלומר כהן אחד. אי וערך הכהן אותם יכול יהא כהן אחד עורך את כל האיברים? תלמוד לומר וערכו. הא כיצד? כהן אחד עורך שני איברים. עכשיו וכמה הן איברים? עשרה, ואחד בקרבים. אז אם כן, קיבלנו שחמישה כוהנים מקריבים את הבשר ואחד בקרביים. נמצא הטלה עולה בששה, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר דרך אחרת להגיע לשישה: וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים, מלמד שהטלה עולה בששה הכהנים. ואחר "הכהנים" לרבות הקרחים דברי רבי יודה, כלומר להגיד שקרחת לא פוסלת בכהנים, זה לא מום פוסל.
[דף יג עמוד ב]
ונאמר בתמיד (ויקרא צו ו ה) וערך עליה העלה. מה עריכה שנאמר להלן בתמיד של שחר הכתוב מדבר, אף עריכה שנאמר כאן בתמיד של שחר הכתוב מדבר. עולא בר ישמעאל° אמר בשם רבי אלעזר° בן פדת: אינו צריך לגזרה שוה אלא על כרחך מדובר בתמיד של שחר דכתיב (ויקרא ויקרא א ז ח) וערכו עצים על האש, וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש ממשמע שנאמר בתחילה וערכו אין אנו יודעין שהן שנים ולמה לא נמנו ואת דרש רק וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים אלא ללמד שמיד אחר עריכת העצים בבקר ערכו את הנתחים הללו ועל כרחך מדובר בקרבן תמיד? ותני כן אין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטרת בלבד. תנן: איל קרב באחד עשר, יכולין הם ג' להעלותו ולמה איל קרב בי"א? אלא כדי לעשות פומפי. תנן: פר קרב בעשרים וארבעה רבנן דקיסרין אמרי, מפני מה פר קרב בכ"ד? כדי לעשות פומפי לדבר על שם בבית אלהים נהלך ברגש. ואף שמהפסוק (ויקרא ויקרא א ח) וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים — למדנו לתמיד שקרב בשישה, פשוטו של פסוק מדבר על הפר ואת דרש: וערכו שנים, בני אהרן שנים, הכהנים שנים, מיכן לפרו של יחיד שיהא קרב בששה.
הדרן עלך פרק בראשונה
פרק שלישי – אמר להן
מתני':אמר להן הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר בורקי °מתיה בן שמואל אומר ג_א האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הין.
גמ': מהו ברקאי ברקת ניצוצות אור תמן אמרי ברק ברקא הנהר מנהרא ועד אחד נאמן שנייא היא הכא שאתה יכול לעמוד עליו וחש לומר למה לא חוששים אולי עד דהוא עליל ונפק הוא מנהרא עד שהוא יעלה לבדוק כבר יאיר חכימא היא מילתה ניתן לדעת אם גם קדם היה אור אמר עד אחד נולד איש פלוני בשבת מלין אותו על פיו אמר עד אחד חשיכה מוצאי שבת מטלטלין על פיו רבי אמי° בן נתן מטלטל על פומה דמלייתה נשים שהיו ממלאות מים מיד במוצאי שבת, שנהגו לשאוב מים מיד בצאת השבת לפי שהיתה מסורת שבארה של מרים עולה באותו רגע בכל המעינות, ומי שיזכה לשתות מאותם מים יבריא מכל החוליים רבי מתנייה° מטלטל על פי איכרי דזהרא שם מקום רבי אימי° אמי בן נתן מל על פי נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתה בשעה שנולד ולמה שואלים האם האיר כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הין בא להזכיר זכות אבות.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת יומא
והלא בבן הבקר הכתוב מדבר? אז מה אתה לומד פה על עניין קורבן תמיד? מה בתמיד של שחר הכתוב מדבר? שמעון בר אבא ורבי יוחנן בשם רבי ינאי: זה גזירה שווה. נאמן כאן עריכה ונאמר וערך. מה עריכה שנאמר להלן בתמיד של שחר הכתוב מדבר, אף עריכה שנאמר כאן בתמיד של שחר הכתוב מדבר.
עולא בר ישמעאל בשם רבי אלעזר: אינו צריך לגזירה שווה, גם בלי זה על כורחך מדובר בתמיד של שחר. למה? ממשמע שנאמר וערכו אין אנו יודעין שהן שנים ואת דרש וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים? למה לא דרשת הקודמים? אלא זה כנראה הסמיכות באה ללמד שמיד אחרי עריכת העצים בבוקר ערכו את הנתחים האלו, ועדיין מדובר בקורבן תמיד. ותני כן אין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטרת בלבד.
תנן, איל קרב בי"א. יכולין הם ג' להעלותו, ולמה איל קרב בי"א? אלא כדי לעשות פומפי, שיהיה פרסום. תנן, פר קרב בכ"ד. רבנן דקיסרין אמרי, מפני מה פר קרב בכ"ד? כדי לעשות פומפי, לדבר על שם "בבית אלהים נהלך ברגש".
ואת דרש - למרות שהפסוק כפשוטו מדבר על הפר: וערכו שנים, בני אהרן שנים, הכהנים שנים, מיכן לפרו של יחיד שיהא קרב בששה.
הדרן עלך פרק בראשונה.
פרק ג' הלכה א'. אומרת המשנה: אמר להן הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה, אם הגיע הרואה אומר בורקי. מתיה בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הין.
שואלת הגמרא, מהו ברקת - תמן מנהרא, כלומר בבבל היו אומרים "הבריק ברק והאיר האור". ושואלת הגמרא, ועד אחד נאמן? הרי רק אדם אחד רואה את זה. שנייא היא הכא שיכול לעמוד עליו, כלומר דבר שאתה יכול לעמוד עליו, בעצם עד אחד נאמן. וחש לומר עד דעליל ונפק מנהרא, כלומר אם ילכו לבדוק עד שיעלה האור, אז לא נוכל לדעת האם שיקר. חכימא היא - ניתן להכיר האם באמת קודם היה אור או לא.
עד אחד נולד איש פלוני בשבת מלין אותו על פיו, כי מלים בשמונה ימים, אז מלים על פיו בשבת. עד אחד חשיכה מוצאי שבת מטלטלין על פיו.
רבי אמי, רבי מתנייה, רבי אימי - טלטלו על סמך שראו נשים יוצאות לשאוב מים או להכין דברים לקראת העבודה ביום ראשון. רבי אמי, רבי מתנייה, רבי אימי, על דאמרן שמשא הוות על סוסיתה בשעה שנולד, כלומר אומרים שעדיין השמש היתה בשעה שנולד, אז לכן ימולו אותו בשבת הבאה.
ולמה עד והוא אומר הין? בא להזכיר זכות אבות.
[דף יד עמוד א]
מתני': ולמה הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה והורידו הכהן לבית הטבילה. זה הכלל היה במקדש כל המיסיך את רגליו ג_ב טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים.
גמ': תנן: ולמה הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ומי דמי מאור הלבנה מתמר ועולה מאור החמה פוסה על פני כל המזרח. עד כדון מובן למה תקנו שיעשו כך בסיפיה דירחא שיש מקום לטעות שבסוף החדש הירח בעלות השחר במזרח אבל אם הוה רישיה דירחה שאין בכלל ירח או בימים שהירח לא מתחיל מהמזרח למה לנהוג כך כנראה שלא חילקו. אמר רבי חנינא° בר חמא מאיילת השחר עד שיאור המזרח אדם מהלך ארבעת מילין, משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל. ומניין שמשיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל? דכתיב (בראשית וירא יט טו) וכמו השחר עלה וגומר, וכתיב (בראשית וירא יט כג) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה, ומן סדום לצוער ארבעת מיל והרי יותר הוון. אמר רבי זעירא°: המלאך היה מקדר לפניהן הדרך. ומניין מאיילת השחר עד שיאור המזרח ארבעת מיל? שהיה לו לכתוב כמו השחר עלה ולמה כתב וכמו? מילה מדמיא לחבירתה מלמד שיש עוד זמן דומה לזה דכמו שלמדנו דמשהאיר המזרח עד הנץ החמה ד' מילין הוא הדין מאילת השחר עד שיאיר המזרח גם כן ד' מילין. אמר רבי יוסי ברבי בון°: הדא איילתא דשחרא מאן דאמר כוכבתא היא טעיא מי שאומר שזה כוכב השחר טועה דהא זימנין דהיא מקדמא וזימנין דהיא מאחרה שהרי פעמים שהוא מקדים ופעמים שהוא מאחר. מאי כדון? מהו איילת השחר כמין תרין דקורנין דנהור דסלקין מן מדינחא ומנהרין כמין שני קרני אור שיוצאים מהמזרח ומאירים. דלמא את זה מספרים רבי חייא רבא° ו°רבי שמעון בן חלפתא דהוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה שהיו מהלכים בבקעת ארבל בהשכמה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה° ל°רבי שמעון בן חלפתא בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. איזה פסוק רומז לכך? דכתיב (מיכה ז', ח') כי אשב בחושך ה' אור לי. כך בתחילה (אסתר ב', כ"א) ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך (אסתר ו', י"א) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ואחר כך (אסתר ו', י"ב) וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך (אסתר ח', ט"ו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואחר כך (אסתר ח', ט"ז) ליהודים היתה אורה ושמחה. תנן: זה הכלל היה במקדש — כל המיסיך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים. תני ג_גכהן שיצא לדבר עם חבירו אם להפליג להרבה זמן טעון טבילה אם לשעה טעון קדוש ידים ורגלים. ומיסך רגליו לא שעה קלה היא? שנייא היא הסיך רגלים שעשו אותה כהפלג. תני ג_דישן טעון טבילה נתנמנם טעון קידוש ידים ורגלים וישן טעון טבילה. הרי אסור לישון בעזרה ואם ישן בחוץ הרי חייב טבילה בגלל שנכנס לעזרה. לא כן תני רבי חייה° ג_הלא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. ואמררבי אמי° בן נתן בשם רבי שמעון בן לקיש°: אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה. תיפתר שסמך עצמו לכותל וישן לו. איך אומר רבי שמעון בן לקיש° שאף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה והא כתיב (שמואל ב ז יח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה'? אמררבי אייבי בר נגרי° יישב עצמו בתפילה.
ולמה הוצרכו לכך — כלומר, למה היה צריך כל התהליך הזה שכהן עולה על החומה ומסתכל לכיוון מזרח והוא אומר להם ברכי וכולי? שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהיא מזרח ושחטו את התמיד. מה זה בעצם היה פסול? והוציאוהו לבית השריפה. וכשהגיע זמן שחיטה, אז הורידו הכהן לבית הטבילה. עכשיו זה הכלל היה במקדש כל המיסיך את רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים.
אמרה הגמרא למד במשנה ולמה הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהיא המזרח. שאלת הגמרא, הרי מאור הלבנה מתמר ועולה ומאור החמה פוסה על פני כל המזרח, אז אי אפשר לטעות. ועוד הוסיף עד כדון, מובן למה תיקנו שיעשו כך בסיפיה דירחא — יש מקום לטעות, כי בסוף החודש הירח באותו שחר במזרח. אבל אם ברישא דירחא, שאז אין בכלל ירח, או בשאר ימים שהירח לא מתחיל במזרח, אז למה אינו ככה? הם סתם כנראה לא חילקו.
ואמר רבי חנינא: מאיילת השחר עד המזרח אדם מהלך ארבעת מילין. עלות השחר זה כשהירח במזרח. מעת השחר עד עלות השחר אדם הולך ארבעה מיל, מעלות השחר עד צאת החמה זה ארבעה מיל. עכשיו מניין שמאור המזרח עד צאת החמה ארבעה מיל? כלומר מעת השחר עד צאת החמה ארבעה מיל. דכתיב וכמו השחר עלה, וכתיב השמש יצאה לארץ ועלות בצואר. כלומר, יצא מסדום בעלות השחר והגיע לצואר בנץ החמה, ומסדום לצואר זה ארבעה מיל. אז רואים מכאן שזה המרחק הליכה מעלות השחר עד נץ החמה.
שואלת הגמרא, והרי יותר מכאן הוו — הרי יש מרחק יותר גדול. אמר רבי זעירא: המלאך היה מקדר לפניהן הדרך — זה בקו אווירי, כי המלאך יישר להם את הדרך.
עכשיו מניין שמעת השחר עד שהירח מזרח ארבעה מיל? כלומר, הבנו שמעת השחר עד הנץ החמה ארבעה מיל, אבל מאיפה שמעת השחר עד עלות השחר זה ארבעה מיל? מה שהיה לו לכתוב "כמו השחר עלה", למה כתב "וכמו השחר עלה"? מילה מדמה לחברתה — כלומר, בעצם מלמד שיש עוד זמן דומה לזה, כמו שאמרנו שמשעלית המזרח עד צאת החמה זה ארבעה מיל, אז עד השחר עד שהירח מזרח גם כן ארבעה מיל.
ואמר רבי יוסי ברבי בון: הדא איילתא דשחרא מאן דאמר כוכבתא היא טעי — מי שאומר זה כוכב, הוא טועה, זימנין דהיא וזימנין דהיא מאחרה — הכוכב השחר הוא לפעמים מקדים, לפעמים מאחר. והרי רואים שזה זמן קבוע, מהלך ארבעה מיל. אז מאי כדון עילת השחר? מה זה באמת עילת שחר? כמין תרין דקורנין דנהור דסלקין מן מדינחא ומנהרין — שני קרני אור שיוצאים מהמזרח ומאירים.
דלמא רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בהשכמה, לפני עילת השחר, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא, רבי, כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימעא קימעא, כל שהיא הולכת היא הולכת וגדלה.
שואלת הגמרא, מה המקור לכך? דכתיב כי אשב בחושך ה' אור לי — כלומר, בשיא החושך אז מתחיל הגאולה, כמו שבלילה שחושך מוחלט ואז מתחיל ההארה. וכך גם בתחילה ומרדכי יושב שער המלך. לאחר מכן ויקח המן את הלבוש ואת הסוס, ואחר כך ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, ואחר כך ליהודים היתה אורה ושמחה. כלומר הגאולה זה בשלבים — כל פעם, ככל שהזמן עובר, ההארה של הגאולה הולכת וגדלה.
ותאמר תנן זה הכלל היה במקדש כל המיסיך את רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים. תני כהן שיצא לדבר עם חבירו אם להפליג — כלומר אם להרבה זמן — טעון טבילה, אם לשעה טעון קדוש ידים ורגלים. ומסיך רגליו לא שעה קלה היא? אז למה הוא צריך? למה הצריכו אותו טבילה? שנייא היא שעשו אותה כהפלג — עשו את זה כמו אדם שהפליג, לכן הוא צריך טבילה.
תני ישן טעון טבילה, נתנמנם טעון קידוש ידים ורגלים. שואלת הגמרא, וישן טעון טבילה? הרי אסור לישון בעזרה. ואם הוא ישן מחוץ לעזרה אז הוא חייב טבילה בלי קשר, בגלל שהוא נכנס לעזרה — הרי כל שנכנס לעזרה חייב טבילה. לא כן תני רבי חייה לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. ואמר רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש: אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה. אז איך בכלל הוא יכול לישון? תיפתר שסמך עצמו לכותל וישן לו — לא, כלומר זו לא הייתה שינה במיטה וכולי, אלא נסמך לכותל וישן.
שואלת הגמרא, איך אומר ריש לקיש למלכי בית דוד לא הייתה ישיבה בעזרה? והא כתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה'? אמר רבי אייבי בר נגרי: יישב עצמו בתפילה — לא הכוונה ישב, אלא יישב עצמו בתפילה.
[דף יד עמוד ב]
==ירושלמי יומא, פרק ג, הלכה ג==
מתני':
ג_ואין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול. ג_זחמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום וכלם בקודש על בית הפרוה חוץ מזו בלבד חוץ מהטבילה הראשונה.
גמ': תנן: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול. כיני מתני' כך כוונת המשנה לא היה אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל. לא סוף דבר לעבודה, אלא אפילו שלא לעבודה. שאלו את בן זומא מה מקום לטבילה זו? אמר להם: מה אם בשעה שהוא נכנס מקודש לקודש כשמחליף מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה מחול לקודש כל שכן. לא צורכה דא אלא? אדרבא אין כאן קל וחומר שיתכן שעיקר הטבילה בגלל קדש הקדשים וכדי שלא יזלזלו בעזרה תקנו שגם ביוצא מקדש הקדשים יטבול אבל מחול לקדש אולי לא צריך טבילה לכן מקודש לקודש לא יהא טעון טבילה מחול לקדש לא יהא טעון טבילה. אמררבי שמי° וכיני כך צריך להבין את הקל וחומר מה אם מקודש לקודש שאינו ענוש כרת כגון אם נטמא בהיכל ויצא דרך העזרה טעון טבילה כשניכנס מהעזרה להיכל מחול לקודש שהוא ענוש כרת מי שהיה טמא בחול ונכנס לעזרה לא כל שכן שיהא טעון טבילה? כשניכנס מהחול לעזרה ואפילו מקודש לקודש פעמים שיהא ענוש כרת כיי דתנינן תמן נטמא בפנים והשתחוה או ששהא כדי השתחויה חייב. עד כמה היא שיעור השתחויה? אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° ג_חעד כדי קריאת הפסוק (דברי הימים ב' ז', ג') ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו. רבי אבהו° מוסיף עד והודו לה' כי טוב. רבי מנא° בן יונה מוסיף עד כי לעולם חסדו. תני אמר°רבי יהודה בר עילאי כל עצמן לא התקינו טבילה זו
ואומרת המשנה: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול. חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום — ביום כיפורים — וכלם בקודש בית הפרוה חוץ מזו בלבד. כלומר, הטבילה הראשונה רק היא הייתה בחול.
ותאמר תנן, אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול. כיני מתני' לא היה אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל. זה לא רק לעבודה, אלא אפילו שלא לעבודה — כלומר, אפילו נכנס לעזרה. המשנה אמרה "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה", ואנחנו היינו מבינים שהוא לא נכנס לעזרה אם הוא רוצה לעבוד, אבל אם הוא לא עובד אז הוא לא צריך לטבול. לא, לא זו הכוונה, אלא לא סוף דבר לעבודה, אלא אפילו שלא לעבודה, עד שיטבול.
אז שאלו את בן זומא מה מקום לטבילה זו? למה תיקנו את הטבילה הזו? אמר להם: מה אם בשעה שהוא נכנס מקודש לקודש — הרי כשהכהן הגדול מחליף מבגדי זהב לבגדי לבן, מבגדי לבן לבגדי זהב, הוא טעון טבילה, וזה שתיהם הרי קודש — מחול לקודש כל שכן.
אמרה הגמרא לא צורכה, בדיוק הפוך — אין פה קל וחומר. לאו דווקא, ייתכן שעיקר הטבילה זה בגלל קודש הקודשים, כשהוא נכנס לקודש הקודשים צריך טבילה. אבל כדי שלא יזלזלו בעזרה, תיקנו שגם כשהוא יוצא מקודש הקודשים יצטרך לטבול, אבל מחול לקודש אולי לא צריך. אז מקודש לא יהא טעון טבילה, מחול לקדש יהא טעון טבילה.
אמר רבי שמי: וכיני — כך צריך להבין את הקל וחומר. מה אם מקודש לקודש שאינו ענוש כרת טעון טבילה, מחול שהוא ענוש כרת לא כל שכן יהא טעון טבילה? מי שהיה טמא בחול ונכנס מחול לקודש, יש בו עונש כרת, לא כל שכן שיהיה טעון טבילה. ואפילו מקודש לקודש יהא ענוש כרת — כלומר אם הוא טמא והוא יוצא מקודש לקודש גם כן פעמים שיהא אנוש כרת. כיי דתנינן תמן השתחוה או ששהא כדי השתחויה חייב.
שואלת הגמרא עד כמה היא שיעור השתחויה? רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי עד כדי ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו. רבי אבהו מוסיף עד והודו לה' כי טוב. כלומר, כל הפסוק הזה פלוס המילים "והודו לה' כי טוב". רבי מנא מוסיף עד כי לעולם חסדו.
תני אמר רבי יהודה כל עצמן לא התקינו טבילה זו
[דף טו עמוד א]
אלא מפני טבילת סרך שפעמים שאדם הולך לרחוץ והוא נזכר קרי ישן שיש בידו וחוזר ובא לו. תמן תנינן זב שראה קרי וכ"ו המשמשת שראתה נדה צריכין טבילה °רבי יודה ג_טפוטר. ההנחה היא ש°רבי יהודה בר עילאי מודה שתקנת עזרא נוהגת ובעל קרי חייב לטבול כדי ללמוד תורה, ורק בזב שראה קרי הוא חולק. והשאלה מה מקור המחלוקת — האם שניהם מודים שאם ראה קרי אף שאחר כך נהיה זב חייב לטבול כיוון שכבר התחייב בטבילת עזרא, ורק אם קדם היה זב ואחר כך ראה קרי הם חולקים, שתנא קמא אומר שחייב טבילה משום סרך שמא ראה קרי קדם הזיבה ושכח ו°רבי יהודה בר עילאי לא מצריך טבילה משום סרך או שלתנא קמא תקנת עזרא מחייבת אפילו אם לא יועיל הטבילה ול °רבי יהודה בר עילאי תקנת עזרא נוהגת רק אם הטבילה מועילה מה חלוק °רבי יודה על טבילת סרך או משם אפילו טובל מהו מועיל? מה נפק מינה? ראה קרי ואחר כך נהיה זב אין תימר חלוק °רבי יודה על טבילת סרך כשקדם וראה קרי כבר התחייב טבילה דבר תורה הוא מתקנת עזרא. אין תימר משום שאפילו טובל מהו מועיל אפילו ראה קרי קדם יפטור °רבי יהודה בר עילאי משום וכי מה מועיל הוא שהוא טובל? מהדא דתני ממה ששנינו הנכנס לעזרה טעון טבילה אמר°רבי יהודה בר עילאי כל עצמן לא התקינו טבילה זו אלא מפני טבילת סרך, שפעמים שאדם הולך לרחוץ והוא נזכר קרי ישן שבידו, וחוזר ובא לו. הדא אמרא לא חלק °רבי יודה על טבילת סרך אלא משום אפילו טובל מה הוא מועיל.
מתני':
פרשו סדין של בוץ בינו לבין העם ג_יפשט ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו. הביאו לו את התמיד, קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו, וקבל את דמו וזרקו. נכנס להקטיר את הקטורת ולהטיב את הנרות, להקריב את הראש ואת האיברים ואת החביתין ואת היין.
גמ': תנן: הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי הושעיה° אינו מוסרו לאחר עד שישחוט בו שנים או רוב שנים. אמררבי יוסה° אסי מתני' אמרה כן דתנן: הביאו לו את התמיד קרצו וקרץ זו שחיטה ואין שחיטה פחות מרוב שנים. כתיב (ירמיהו מ"ו, כ') עגלה יפיפיה מצרים קרץ מצפון בא בא. רבי חנינה° ורבי יהושע בן לוי° חד אמר
ירושלמי יומא דף טו אנחנו לומדים ירושלמי מסכת יומא דף טו. אומרת הגמרא: תמן תנינן — המשמשת שראתה נדה צריכין טבילה, °רבי יודה פוטר. אלא ההנחה הייתה שרבי יהודה מודה שהתקנת עזרא נוהגת ובעל קרי חייב לטבול כפי שאומרת התורה, ורק בזב שהוא ראה קרי הוא חולק. השאלה מה המקור למחלוקת?
האם שניהם מודים שאם הוא ראה קרי, ולמרות שאחר כך הוא נהיה זב, אז הוא חייב לטבול כיוון שכבר בהתחלה הוא התחייב בטבילת עזרא — אלא כל המחלוקת היא רק אם היה זב קודם ואחר כך הוא ראה קרי, בזה הם חולקים. תנא קמא אומר שהוא חייב טבילה משום סרך, כשמא הוא ראה קרי קודם והוא פשוט שכח, אז לכן מחייבים אותו טבילה שאולי ייזכר. ולרבי יהודה הוא לא צריך טבילה משום סרך, או הסבר אחר: שתנא קמא — תקנת עזרא מחייבת אפילו אם הטבילה לא תועיל, כמו כאן, כי אם הוא זב אז בכל מקרה הטבילה לא מועילה. ורבי יהודה רק אם הטבילה מועילה, רק אז הוא מחייב. ואם הטבילה לא מועילה הוא לא מחייב.
אז מה בדיוק החילוק? כן, הגמרא אומרת ככה: מה חלוק °רבי יודה על טבילת סרך או משם אפילו טובל מהו מועיל? מה נפק מינה? איזה דין נכתי את זה ביניהם? אם הוא ראה קרי ואחרי זה נהיה זב — עכשיו אם תאמר שהוא חלוק רבי יהודה על טבילת סרח, כל החילוק שלו זה רק כי הוא אומר: אם אני לא יודע אם הוא ראה, אלא פשוט הוא כרגע זב, ואז אני מחייב אותו טבילה כי הוא היה זב אחרי זה ראה קרי — אז תנא קמא אומר אני מחייב אותו טבילה כי אולי הוא ייזכר שהיה לו קרי קודם כל. בזה רבי יהודה פוטר, הוא אומר שדבר כזה לא חוששים. אבל כאן כשהוא ראה קרי ואחרי זה ראה זיבה בוודאות, כלומר אנחנו יודעים בוודאות שהיה לו קרי — אז גם רבי יהודה מודה שהוא חייב בטבילה מתקנת עזרא.
עכשיו ואם תאמר שאפילו טובל מה מועיל, אז אפילו ראה קרי קודם פטור רבי יהודה, כי משום מה מועיל — כי הרי ברגע שהוא זב אז גם אם קודם הוא היה בעל קרי, הטבילה לא תעזור כי הוא נשאר טמא.
אומרת הגמרא נוכל ללמוד את זה מהדא תני: הנכנס לעזרה טעון טבילה. אמרו לו למה צריך את הטבילה הזאת? אמר רבי יהודה: כל עצמן לא התקינו טבילה זו אלא מפני טבילת סרך, שפעמים שאדם הולך לרחוץ והוא נזכר קרי ישן שבידו, וחוזר ובא לו. מכאן שרבי יהודה מודה בטבילת סרך, אלא מה הסיבה שהוא חולק בזב שראה קרי? משום שאפילו טובל מה מועיל. אז אם זה ככה, אז גם אם הוא יראה קרי ואחרי זה יזוב, גם כן רבי יהודה יפטור.
עוברים למשנה: פרשו סדין של בוץ בינו לבין העם, פשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש, וקידש ידיו ורגליו. הביאו לו את התמיד, קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו, וקבל את דמו וזרקו. נכנס להקטיר את הקטורת ולהטיב את הנרות, להקריב את הראש ואת האיברים ואת החביתין ואת היין.
אומרת הגמרא: תנן — הביאו לו את התמיד, קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו. אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיה: אינו מוסר לאחר עד שישחוט בו שנים או רוב שנים, עד שהשחיטה בעצם תסתיים. אמר רבי יוסה: מתני' אמרה כן, דתנן הביאו לו את התמיד קרצו — וזו שחיטה, והרי אין שחיטה פחותה מרוב שניים. ואתה אומר: כתיב "קרץ מצפון בא".
רבי חנינה ורבי יהושע בן לוי — חד אמר נכוסה, וחורנה אמר נסוחה. מאן דאמר נכוסה, מן הדא: הביאו לו את התמיד קרצו — כלומר שחטתו. מאן דאמר נסוחה — מלשון גלות, שיגלו אותם, למד מהפסוק "מחומר קורצתי גם אני", כלומר נבדלתי מחומר. אז בעצם המצרים הם יעקרו מהמקום שלהם ויוגלו.
[דף טו עמוד ב]
נכוסה שחיטה שהמצרים יהרגו וחורנה אמר נסוחה שיעקרו ממקומם. מאן דאמר נכוסה למד מן הדא דתנן: הביאו לו את התמיד קרצו ופירושו ששחטו מאן דאמר נסוחה מגליינא גולה למד מהפסוק (איוב ל"ג, ו') מחמר קרצתי נבדלתי גם אני.
מתני':
קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים, של בין הערבים היתה קריבה בין אברים לנסכים. אם היה כהן גדול זקן או ג_יאאיסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן.
גמ': תנן: קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים כתיב בתמיד (שמות תצוה כט לט) את הכבש האחד תעשה בבקר וכתיב בעצים (ויקרא צו ו ה) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר אחד מה אנן קיימין אם ללמד שהעצים קדמים לאיברין פשיטא והלא בעצים הן נקטרים אלא כי אנן קיימין אפילו לדמו שסידור העצים קדם לזריקת הדם. כתיב בתמיד (שמות תצוה כט לט) את הכבש האחד תעשה בבקר וכתיב בקטורת (שמות תצוה ל ז) והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר — יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר אחד. מעתה נימא דיוקדם אפילו לדמו של תמיד והא תנן: קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים. אמררבי הילא° אילעא כתיב (שמות תצוה כט לט) את הכבש האחד תעשה בבקר להקדים בו מעשה זריקת דמו שיהא קודם לקטרת. כתיב בעצים (ויקרא צו ו ה) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וכתיב בקטורת (שמות תצוה ל ז) והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר ואיני יודע איזה מהן יקדים? נחזה אנן מי מכשיר את מי? עצים מכשירין את הקטורת שמקטיר על גחלים אף הם יקדמו את הקטורת. איתא חמי עצים קדמים לדם ודם קדם לקטורת ותימר הכין? שרק בגלל שהעצים מכשירים את הקטורת הם קדמים אמררבי הילא° אילעא לא על שלא זכיתי בו מן הדין היינו לא בגלל שלא ידעתי האם עצים קדמים לקטורת או קטורת קדמת לעצים הוצרכנו לברייתא שמלמדת שהעצים מכשירין את הקטורת ולכן הם קדמים שאת זה באמת יכולתי לדעת ממה שהעצים קדמים לדם והדם קדם לקטורת ואצרכת הדא מתניתין ללמד שהעצים הם המכשירים את הקטורת ולא דבר אחר דהוון בעיי מימר שחשבו לאמר מי מכשיר את הקטורת? גחלים. ואמר רבי אלעזר° בן פדת: מעלה עשן. תנן: של בין הערבים היתה קריבה בין אברים לנסכים נאמר בתמיד (שמות תצוה כט לט) את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ונאמר בקטורת בין הערבים סמך לנרות דכתיב (שמות תצוה ל ח) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ונאמר בנרות מערב ועד בוקר דכתיב (שמות תצוה כז כ כא) להעלות נר תמיד. באהל מעד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר מכאן שהנרות מאוחרות לכל שאין לך דבר כשר מערב עד בקר אלא נרות יאוחר קטורת דבר שנאמר בו בין הערבים סמך לנרות שמאוחרות לכל לדבר תמיד שלא נאמר בו אלא בין הערבים. מעתה אפילו לנסכיו ולמה תנן: של בין הערבים היתה קריבה בין אברים לנסכים? אמר רבי הילא° אילעא כתיב
עוברים למשנה: קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים, של בין הערבים היתה קריבה בין אברים לנסכים. אם היה כהן גדול זקן או איסטניס, מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן.
אומרת הגמרא: תנן קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים. כתיב בתמיד "את הקרבן שלך תעשה בבקר", וכתיב בעצים "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר" — יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד, ולכן העצים קודמים לתמיד. שמא מה נן קיימין — אם ללמד שהעצים קודמים לאיברים, פשיטא, הלא על העצים הם נקטרין! אלא כי נן קיימין אפילו לדמו. כלומר שסידור העצים קודם אפילו לזריקת הדם.
ואתה אומר: כתיב בתמיד "את הקרבן שלך תעשה בבקר", וכתוב בקטורת "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בקר בקר" — יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר, כלומר הקטורת, לתמיד שנאמר בו רק בוקר אחד. מעתה נימא דיוקדם אפילו לדמו של תמיד! והא תנן קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים, כלומר שהדם היה קודם.
אמררבי הילא: כתיב "את הקרבן שלך תעשה בבקר" — המילה "תעשה" מיותרת, זה בא ללמד להקדים בו מעשה אחד, זריקת דם, שזה היה קודם לקטורת. ואתה אומר: כתיב בעצים "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר", וכתוב בקטורת "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר", ואיני יודע איזה מהן יקדים — הרי בשניהם כתוב אותו דבר.
אומרת הגמרא: נחזה אנן מי מכשיר את מי? עצים מכשירין את הקטורת, כי הקטורת מקטירים על גחלים, אף הם יקדמו את הקטורת. ואתה אומר: איתא חמי — הרי למדנו שהעצים קודמים לאדם, והרי אדם קודם לקטורת, אז לא צריך פסוק מיוחד להגיד לנו שהעצים קודמים לקטורת. ותימר הכין — שרק בגלל שהעצים מכשירים את הקטורת הם מקדימים?
אמררבי הילא: לא על שלא זכיתי בו מן הדין — הוא צריך את הביתא שמלמדת שהעצים מכשירין את הקטורת, ולכן הם קודמים. לא, זה לא בגלל זה הם צריכים את זה, כי זה באמת יכול לדעת ממה שהעצים קודמים לאדם ואדם קודם לקטורת. אלא למה הצורך בזה? ואצרכת הדא מתניתין — הוון בעיי מימר מי מכשיר את הקטורת? גחלים. ואמר רבי אלעזר: מעלה עשן. יש מחלוקת מי הוא המכשיר של הקטורת — הגחלים או מעלה עשן, ולכן הם צריכים את האמירה של הביתא כדי ללמד שהגחלים הם המכשירים.
ומתנין: שבין הערביים היתה קריבה בין איברים לנסכים. נאמר בתמיד "את הקרבן אחד תעשה בבקר" ו"את הקרבן השני תעשה בין הערבים", ונאמר בקטורת "בין הערבים" — סמך לנרות. כתוב "בהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה", אז מופיע גם בין הערביים וגם נרות. ולגבי הנרות נאמר "מערב ועד בקר", דכתיב "להעלת נר תמיד... יערוך אתו... מערב ועד בקר". עכשיו מכאן שהנרות הם הדבר האחרון שעושים, כי אין לך דבר כשר מערב עד בוקר אלא נרות. אז לכן יאוחר קטורת — דבר שנאמר בו בין הערבים סמך לנרות, שכמו שאמרנו הם הכי מאוחרות, לתמיד שנאמר בו בין הערבים בלבד.
מעתה אפילו נסכים? למה תנן שבין הערבים היה קרב בין איברים לנסכים? אמר רבי הילא: כמנחת הבקר — "היא ותסכה תעשה" כתיב. אז גם פה כתוב "תעשה" שזה מיותר, אז להקדים בו מעשה אחד. מה בבוקר? קטורת ואחר כך נסכים. אבל בין הערביים — קטורת ואחר כך נסכים.
[דף טז עמוד א]
כמנחת הבקר וכנסכו תעשה איחר בו מעשה מה בבקר קטרת ואחר כך נסכים אף בין הערבים קטרת ואחר כך נסכים. רבי בון בר חייה° בעא קומי שאל את רבי הילא° אילעא הכא בתמיד של שחר את אמר תעשה להקדים בו מעשה והכא בתמיד של בין הערבים את אמר תעשה איחר בו מעשה. אמררבי הילא° אילעא כל מדרש ומדרש כעניינו תמיד של שחר בכלל מאוחר היה שהרי נאמר בו רק בבקר אחד מה תלמוד לומר תעשה הקדים בו מעשה? תמיד של בין הערבים בכלל מוקדם היה דכתיב בו בין הערבים שלא סמוך לנרות והייתי חושב שיקדם אף לנסכים ומה תלמוד לומר תעשה איחר בו מעשה? והוה רבי זעירה° מקלס ליה וצווח ליה בניה דאוריתא וקרא לו בן תורה. תנן: אם היה כהן גדול זקן או איסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן תני אמר°רבי יהודה בר עילאי ג_יבעששות של ברזל היו מרתיחין אותן מערב יום הכיפורים ומטילין לתוך הצונין כדי שתפיג צינתן ולא נמצא כמכבה ביום הכיפורים. אלא מסבור סבר °רבי יודה שאין כל אבות מלאכות ביום הכיפורים? אלא °רבי יודה ו°רבי שמעון בן יוחאי אמרו דבר אחד שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. תנן: התם: כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה — חייב ו°רבי יוסי בן חלפתא פוטר בכולם חוץ מן הפתילה. לא כן סבר מימר °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי שמעון בן יוחאי שניהם אמרו דבר אחד? ואם גם °רבי יהודה בר עילאי סובר כך נימר °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי יודה ו°רבי שמעון בן יוחאי שלשתן אמרו דבר אחד. אלא מיסבור סבר °רבי יודה שאין תולדת האש כאש אלא כיני °רבי יודה סבר מימר שאין תולדת אש כאש ורבנן סברין מימר תולדת אש כאש. ויחם לו חמין ולמה °רבי יהודה בר עילאי לא אמר כמו המשנה? רבי יהושע בר אבין° ורבי סימון° אמרו בשם רבי אנייני בן סוסיי°: טעם דהדין תנייא של התנא הזה °רבי יהודה בר עילאי שלא יהו אומר ראינו כהן גדול טובל במים שאובין ביום הכיפורים.
מתני':
הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה פרשו סדין של בוץ בינו לבין העם ג_יגקידש ידיו ורגליו ופשט °רבי מאיר אומר: פשט, קידש ידיו ורגליו, ירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו. בשחר היה לובש פילוסין של שנים עשר מנה, ובין הערבים הינדיון של שמונה מאות זוז, דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים בשחר היה לבוש פילוסים של י"ח מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה ג_ידהכל שלשים מנה אלו נוטל מן ההקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו.
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת יומא דף ט"ז. בדף הקודם ראינו שקורבן תמיד של שחר כתוב בו "בבוקר". "את הכבש אחד תעשה בבוקר". בקטורת כתוב "בבוקר בבוקר". אז לכן הקטורת קודמת לתמיד של שחר. אבל אף על פי כן הדם של התמיד קודם לקטורת. למה? כיוון שכתוב שמה בקטורת "את הכבש אחד תעשה בבוקר". המילה תעשה מיותרת, לומר תקדים למעשה אחד שזה בעצם זריקת הדם. ואילו לגבי קטורת שבין הערביים, אז כתוב בקטורת "בין הערביים סמוך לנרות" ובקורבן תמיד שבין הערביים כתוב רק "בין הערביים". אז בעצם הקטורת צריכה להיות אחרי קורבן תמיד, יותר מאוחר. אבל כיוון שכתוב שמה "ואת הכבש תעשה בין הערביים", אז בא לומר תאחר לו מעשה אחד. לכן הנסכים של קורבן תמיד שבין הערביים מאחרים אחרי הקטורת.
כן, שואלת הגמרא, רבי בון בר חייה בעא קומי רבי הילא הכא בתמיד של שחר אתה אומר תעשה זה בא להקדים במעשה, ותמיד של בין הערביים אתה אומר תעשה זה איחר במעשה. איזה מסתדר? אמר רבי הילא כל מדרש ומדרש כעינינו. תמיד של שחר בכלל מאוחר הוי, כי הרי נאמר בו רק "בבוקר" חד, אז הוא צריך יותר מאוחר מהקטורת. אז מה אתה בא לומר תעשה להקדים במעשה. אבל תמיד של בין הערביים בכלל מוקדם היה, הרי כתוב בו "בין הערביים" לא סמוך לנרות, כן, בקטורת כתוב "בין הערביים סמוך לנרות". כמו שאמרנו הנרות זה דבר הכי מאוחר שיש, אז לכן בעצם הקטורת הייתה יותר מאוחרת. אז הייתי חושב שהוא יקדם אף לנסכים. כלומר שגם הנסכים היו קודמים לקטורת. מה אתה אומר? תעשה איחר בו מעשה. כן, נסכים צריכים לאחר קטורת. והוה רבי זעירה מקלס ליה וצווח ליה בניה דאוריתא כן, בן תורה.
ואתה אומר תנן, אם היה כהן גדול זקן או אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוכו צנון כדי שתפיג צינתן. ואיתא לרבי יהודה, לא היו מחמים מים, אלא עששות של ברזל היו מרתיחין אותן מערב יום הכיפורים ומטילין לתוך הצונין כדי שתפיג צינתן ולא נמצא כמכבה ביום הכיפורים. הרי הברזל הרותח הוא מלובן, ויש שם אותו מכבה. ואתה מראה לה, מי סבור סבר רבי יהודה שאין כל עבודת מלאכה ביום הכיפורים? כלומר אם הוא סובר שאין מלאכות, כלומר המלאכות לא אסורות מדאורייתא ביום הכיפורים. ואמרת לא, אלא רבי יודה ורבי שמעון אמרו דבר אחד שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. כן. וכאן כשהוא מכבה את הברזל הוא לא צריך את זה, כלומר, אין לו שום תועלת בכיבוי. הוא לא צריך את זה שזה יהיה יותר חזק או משהו כזה.
ואת אומר תנן התם, כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה — חייב ורבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה. כן, שם הגמרא אומרת שרבי יוסי, שהוא פוטר בכולם חוץ מן הפתילה, אז הוא סובר כמו רבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אז כתוב שמה שרבי יוסי ורבי שמעון שניהם אמרו דבר אחד. אבל אם ככה, אם לפי דעתך יוצא שגם רבי יהודה סובר כמו רבי שמעון, אז צריך לומר רבי יוסי ורבי יהודה, לא רבי שמעון, ששניהם אמרו דבר אחד. למה לא אמרו ככה? לא כן סבר מימר רבי יוסי ורבי שמעון שניהם אמרו דבר אחד? רבי יהודה נימר רבי יוסי ורבי יודה ורבי שמעון שלשתן אמרו דבר אחד.
ואמרת, מי סבור סבר רבי יודה שאין תולדת האש כאש? כן, כלומר האיסור מהתורה זה רק לחמם, לבשל, באש, אבל לבשל בדבר שהוא תולדת האש לא אסור. אז רבנן, ובמקדש שוי, קודשא לא אסרו. ואת אומר לה, כן, ככה צריך להבין את זה. אלא כיני רבי יודה סבר מימר שאין תולדת אש כאש ורבנן סברין מימר תולדת אש כאש.
ושואלת הגמרא, ויחם לו חמין? כלומר, למה רבי יהודה התעקש, כן, לא להגיד כמו המשנה, למה לא שיחמו לו חמין? אז אתה אומר, רבי יהושע בר אבין ורבי סימון בשם רבי אנייני בן סוסיי אמרו: טעם דהדין תנייא — הסיבה שרבי יהודה לא אמר שיחמו לו חמין, אלא יחממו ברזלים ויניחו אותם בתוך המים, שלא יהו אומר ראינו כהן גדול טובל במים שאובין ביום הכיפורים. כן, שיראו אותם מוזגים מים חמים, יחשבו שזה בעצם המים היחידים שיש שמה. ואם כן הכהן גדול טובל במים שאובים. לכן אומר רבי יהודה שעדיף שיחממו לו ברזלים ויניחו את זה בתוך המים, וככה חממו את המים.
והגמרא חזר ואומר את המשנה. הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה, פרשו סדין של בוץ בינו לבין העם, קידש ידיו ורגליו ופשט. רבי מאיר אומר: פשט, קידש ידיו ורגליו. כלומר אחרי שהוא מרטיב את הבגדים. ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו. בשחר היה לובש פילוסין של שנים עשר מנה, ובין הערבים הינדיון של שמונה מאות זוז, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים בשחר היה לבוש פילוסים של י"ח מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה. הכל ביחד שלושים מנה. אלו נוטל מן ההקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו.
[דף טז עמוד ב]
גמ': תנן: קידש ידיו ורגליו ופשט °רבי מאיר אומר פשט קידש ידיו ורגליו מה טעמא? ד°רבי מאיר? כתיב (ויקרא אחרי מות טז ד) כתנת בד קדש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יצנוף, בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם. הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. ואומר בגדי קדש הם — הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה. וכתיב (ויקרא אחרי מות טז כג- כד) ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם, ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עלתו ואת עלת העם וכיפר בעדו ובעד העם. הטיל הכתוב רחיצה בין פשיטה ללבישה, כאילו כתוב פשט וקידש ורחץ וקידש וכאן רחיצה פירושה קידוש ידים ורגלים שכבר למדנו שצריך טבילה על כל החלפת בגדים. מה טעם? דרבנן? ופשט ולבש הקיש פשיטה ללבישה מה לבישה מקדש כשהוא לבוש אף פשיטה מקדש כשהוא לבוש. אמררבי מנא° בן יונה קומי רבי יודן° על דעתיה ד°רבי מאיר קא סלקא דעתין שמקדש ורוחץ ומקדש למה מקדש פעם שניה וכי רחיצה חוצצת? אמר לו: מסבור את סבור על ד°רבי מאיר ופשט וקידש ורחץ וקידש קדם לבישה? אינה כן אלא ופשט וקידש ורחץ ולבש וקידש. שמואל° בר אבא בר אבא אמר אחת מה שמקדש כשהוא פשוט ואחת מה שהוא מקדש כשהוא לבוש שתיהן לבא בשביל בגדים שלובש. בר קפרא° אמר אחת לבא עבור הבגדים שלובש ואחת לשעבר עבור הבגדים שפשט ולכן לדעת חכמים שתיהן כשהוא לבוש. אמררבי יוחנן° בר נפחא הכל מודין בקידוש הראשון כשפושט בגדי חול ולובש בגדי זהב שהוא לבא. אמררבי יוחנן° בר נפחא הכל מודין בקידוש הראשון ג_טושהוא מעכב מה טעם? דכתיב (שמות כי תשא ל כא) ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם. אמררבי יוחנן° בר נפחא הכל מודין בקידוש האחרון כשפושט בגדי זהב ולובש בגדי חול שהוא לשעבר. אמררבי יוסה° אסי מתניתא אמרה כן דתנן: הביאו לו בגדי עצמו ולבש ויש אדם מקדש ידיו ורגליו ללבוש בגדי חול. אמר רבי יוחנן° בר נפחא כתיב (ויקרא אחרי מות טז ד) כתנת בד קדש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יצנוף, בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם נאמר פעמים לבישה לעכב לבישה מעכבת ג_טזואין קידוש ידים ורגלים מעכב ודכוותה לבישה מעכבת ואין טבילה מעכבת כתיב כתנת בד כדי שיהו כפולים שלכל כהן יהיו שנים וקיימינה דלא כ°רבי יוסה דל °רבי יוסי בן חלפתא די באחד לכל כהן. רבי שמואל בר רב יצחק° לא נחת לבית וועדא קם עם רבי זעירא° אמר לו: מה חדתין הוה לכון איזה חידוש היה לכם בבי מדרשא יומא דין? אמר לו בד שיהו כפולים שלכל כהן יהיו שנים וקיימינה דלא כ°רבי יוסי בן חלפתא דתני (שמות תצוה כח מ) ולבני אהרן תעשה כתנות רבנן אמרי שתי כתנות לכל אחד ואחד °רבי יוסי בן חלפתא אומר אפילו כתונת אחת לכל אחד ואחד. מאי טעמא? דרבנן? דכתיב ולבני אהרן תעשה כתנות לכל אחד מבני אהרון שתי כתנות. מאי טעמא? ד°רבי יוסי בן חלפתא? מה שנאמר בלשון רבים הכוונה למאה בני אהרן תעשה כתונת
אומרת הגמרא, תנן, למדנו במשנה, "קידש ידיו ורגליו ופשט. רבי מאיר אומר: פשט, קידש ידיו ורגליו". שואלת הגמרא, רבי מאיר מה טעמא? למה הוא אומר שהקידוש זה אחר שהוא פושט את הבגדים? אז אומרת הגמרא, כתיב "כתונת בד קודש ילבש... ורחץ במים... בשרו... ולבשם". הלמדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. כלומר פה כבר אנחנו רואים שכל החלפת בגדים צריך טבילה. ואומר "בגדי קודש הם", אז הוא קשור כל הבגדים כולן זה לזה. כלומר לא משנה אם הוא מחליף בגדי זהב לבגד לבן או בגד לבן לבגד זהב. וכתיב "ובא אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבוא אל הקודש והניחם שם, ורחץ בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו... ועשה את עולתו... וכיפר עדו ועד העם". אז כאילו כתוב רחיצה בין פשיטה ללבישה. כאילו כתוב כאן פשט וקידש ורחץ וקידש. שפה הרחיצה זה לא טבילה, כי הרי טבילה כבר למדנו קודם שעל כל החלפת בגדים צריך לטבול.
שואלת הגמרא, אם ככה מה טעם דרבנן? הם אמרו, מה שכתוב ופשט ולבש — התורה הקיש פשיטה ללבישה, לומר מה לבישה מקדש כשהוא לבוש, אף פשיטה מקדש שהוא לבוש. אז לכן מקדש, פושט, כן, טובל, לובש ומקדש.
אמר רבי מנא קומי רבי יודן — עד לעת זה, כן. הגמרא חשבה שהוא מקדש ורוחץ ומקדש, כלומר כאילו הוא את שני הקידושים עושה כשהוא בלי בגדים. אז למה לכאורה הוא מקדש פעם שנייה? על דעתיה דרבי מאיר רחיצה חוצצת? מה קרה, הוא ברגע שהוא נכנס לטבול, הוא נטמא והוא צריך עוד פעם לקדש ידיים? אמר לו: מסבור את סבור על דעתיה דרבי מאיר פשט וקידש ורחץ וקידש קודם לבישה? אינה כן, אלא ופשט וקידש ורחץ ולבש וקידש.
שמואל אמר אחת פשוט ואחת לבוש שתיהן לבא. כלומר בשביל הבגדים שהוא לובש, כן, החדשים. בר קפרא אמר אחת לבא ואחת לשעבר שתיהן לבוש. כלומר אחת עבור הבגדים שהוא לובש ואחת עבור הבגדים שהוא פשט. לכן דעת חכמים ששניהם כשהוא לבוש.
ואתה אומר, אמר רבי יוחנן הכל מודין בקידוש הראשון שהוא לבא. כלומר, שהוא פושט בגדי החול ולובש בגדי קודש, כולם מודים שזה בשביל לבא. כן, זה ודאי, כי בגדי חול לא צריך לקדש ידיים בשבילהם. אמר רבי יוחנן הכל מודין בקידוש הראשון שהוא מעכב. מה הטעם? ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו והייתה להם חוק עולם. אז הם מקריבים מעכב. אמר רבי יוחנן הכל מודין בקידוש האחרון שהוא לשעבר. כשפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול. אמר רבי יוסה מתניתא אמרה כן: הביאו לו בגדי עצמו ולבש ויש אדם מקדש ידיו ורגליו ללבוש בגדי חול. אז ברור שזה רק לבגדים הקודמים שהיו לו.
רבי יוחנן: ולבשם — כלומר כתבו פעמיים המילה לבישה. למה? כדי לעכב. לבישה מעכבת ואין קידוש ידים ורגלים מעכב. ודכוותה לבישה מעכבת ואין טבילה מעכב. ואתה כבר כתיב "כתונת בד" — מה זה כתונת בד? כדי שיהו כפולים. כוונת שלכל כוהן יהיו שניים. וקיימינה דלא כרבי יוסה, כי לפי רבי יוסי די בעצם באחד לכל כוהן.
רבי שמואל בר רב יצחק לא נחת לבית וועדא — הוא לא הגיע לישיבה. קם עם רבי זעירא אמר לו: מה חדתין הוה לכון בבי מדרשא יומא דין? מה למדתם, איזה חידוש יש לכם היום בבית המדרש? אמר ליה: כדי שיהו כפולים וקיימינה דלא כרבי יוסי דתני "ולבני אהרן תעשה כתנות". רבנן אמרי שתי כתנות לכל אחד ואחד. רבי יוסי אומר אפילו כתונת אחת לכל אחד ואחד.
אז מאי טעמא דרבנן? למה אמרו שתי כתנות? דכתיב "ולבני אהרן תעשה כתנות", זה פשוט. מאי טעמא דרבי יוסי? הוא אומר, לא, מה שכתוב "לבני אהרן תעשה כתנות" הכוונה לכל הכוהנים, "למאה בני אהרן תעשה כתונת".
[דף יז עמוד א]
בד ג_יזשיהו חדשים הכוונה שנעשו לשם כהן ולא בא למעט שחקים דאם אומר את שבא למעט שלא ילבש שחקים והא תני ולבשם אפילו שחקים. אמר רבי חנניה° בשם רבי יסא° אסי: במחלוקת דתני עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה °רבן שמעון בן גמליאל אוסר. אמררבי יוסה° אסי הוינן סברין מימר מה פליגין של°רבן שמעון בן גמליאל לא צריך לעשות לשמו במזוזה שזה לצורך הדיוט הא בגדי כהנה שהם לגבוה לא פליגי שצריך לעשות לשמו מן מה דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו לשם קדש בגדי קדש ג_יחצריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו לשם קדש. ואמררבי חנינה° בשם רבי יסא° אסי: במחלוקת הוא °רבן שמעון בן גמליאל וחכמים הדא אמרה: אף לגבוה פליגין דתני ג_יטהעושה כלי להדיוט — עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו גבוה, משנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו גבוה. והא תני: העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה אפילו לא נשתמש בו. אמר רבי חנניא° בשם רבי יסא° אסי במחלוקת. תני: העושה כלי לגבוה — עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט, משנשתמש בו גבוה אסור להשתמש בו הדיוט. והא תני ג_כ העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט אף שלא השתמש. אמר רבי חונה°בשם רבנן דתמן תיפתר שבא מתרומת הלישכה ולית שמע מינה כלום. כלי שרת מאימתי הן קדושין? קדושת הגוף ואין להם פדיון האם מיד כשמקדישים אותם או בשעת התשמיש? אין תימר מיד ניחא אין תימר ג_כאבשעת התשמיש איך משתמש פעם ראשונה כאחת הן קדושין ומקדשים שימושו וקידושו באין כאחד ניחא. של משה שנתקדשו בשמן המשחה ברם של שלמה איך יתקדשו? על כרחך כאחת הן קדושין ומקדשין אפילו אם תאמר שאין מתקדשין ומקדשין כאחד אפשר שבכניסתן לארץ היו מפנין מתוך של משה לתוך
לפני תלמוד ירושלמי מסכת יומא דף יז. אומרת הגמרא, בד שיהיו חדשים. חדשים הכוונה שנעשו לשם כהן, לא הכוונה שלא יהיה בהם שחקים. כי אם אומר אתה שלא ילבש שחקים, והא תני ולבשם אפילו שחקים.
אמר רבי חנניה בשם רבי יסא, במחלוקת. כלומר, אם צריך שהבגדים ייעשו לשם כהן, זה מחלוקת. דתני, עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה, רבן שמעון בן גמליאל אוסר. והבעיה שגם יהיה לו סר. כן, כי הוא צריך שיהיה לשמה, אמר רבי יוסה, הוינן סברין מימר מה פליגין. כלומר, למה — באיזה מקרה רבי שמעון גם לא צריך אז מזוזה לשמו, דווקא במזוזה, כי הוא צריך ידיות. אבל בגדי כהונה שזה לגבוה, לא פליגי, כולם מסכימים שצריך לעשות לשמו.
אבל מ"מ דתני, אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו, בגדי קדש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו. ועל זה אמר רבי חנינה בשם רבי יסא במחלוקת הוא, בין רבי שמעון לבין החכמים. אז זה מראה שגם לגבי גבוה פליגי. דתני, העושה כלי — עד שלא נשתמש בו מותר להשתמש בו, משנשתמש בו אסור להשתמש בו. מי שהשתמש בו לידיות, אסור להשתמש בו גבוה. והא תני עושה כלי אל ישתמש בו, כלומר אפילו אם לא השתמש בו.
אמר רבי חנניא בשם רבי יסא, במחלוקת. תני, עושה כלי לגבוה, עד שלא השתמש בו גבוה, מותר לשמש בו ידיות. מי שישתמש בו גבוה, אסור להשתמש בו ידיות. ואתני, עושה כלי אל ישתמש בו. אמר רבי חונה בשם רבנן, תיפתר שבא מתרומת הלישכה ולית שמע מינה כלום. כן, יכול להיות שבעצם בגלל שזה בא מכספי הלשכה, לכן אסור להשתמש בזה. אבל אולי אם זה לא מתרומת הלשכה, אז אם הוא לא השתמש בזה, יכול להשתמש בזה ידיות.
אומרת הגמרא, כלי שרת מאימתי הן קדושין? מיד או בשעת התשמיש? האם מיד שמקדישים אותם או רק בשעת תשמיש? אין תימר מיד ניחא, הרי טוב, אין תימר בשעת התשמיש איך משתמש פעם ראשונה? כן, אם הם לא היו קדושים, אז איך השתמשו בהם? הרי צריך כלי קדוש. כאחת הן קדושין — כלומר השימוש שלהם וקידושן באים כאחד.
[דף יז עמוד ב]
של שלמה לא היה שם של משה איך יתקדשו? על כרחך כאחת הן קדושין ומקדשין. ובעלייתן מן הגולה היו מפנין מתוך של שלמה לתוך שלהם. לא היה שם של שלמה איך יתקדשו? על כרחך כאחת הן קדושין ומתקדשין. אבנים שחצבן לשם מת — אסורים בהנייה, לשם חי ולשם מת — מותרין בהנייה. הזורק כלי לפני מיטתו של מת לתוך ארבע אמות — אסור בהנייה, חוץ לד' אמות מותר בהנייה. נמצאת אומר: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש בו ביום. מנין ששני קידושי ידים ורגלים על כל טבילה וטבילה? תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז כג כד) ופשט ורחץ ולבש הטל רחיצה על פשיטה ועל לבישה. אמר°רבי אלעזר ברבי שמעון ודין הוא מה אם בתחילת כל יום במקום שאינו טעון טבילה טעון קידוש ידים ורגלים, כאן שהוא טעון טבילה לא כל שכן שיהא טעון קידוש ידים ורגלים? טול לך מה שהבאתה אי מה להלן אחת כל היום אף כאן אחת כל היום. תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז כג כד) ופשט את בגדי הבד אשר לבש שאין תלמוד לומר אשר לבש וכי עלתה על דעתינו כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש? אם כן למה נאמר אשר לבש? הקיש פשיטה ללבישה מה לבישה בקידוש ידים ורגלים אף פשיטה בקידוש ידים ורגלים. אמררבי מנא° בן יונה לא מסתברא אלא חילופין הקיש לבישה לפשיטה שנאמר ופשט ורחץ מה פשיטה בקידוש ידים ורגלים אף לבישה בקידוש ידים ורגלים. תנן: בשחר היה לובש פילוסין של שנים עשר מנה ובין הערבים הינדיון של שמונה מאות זוז דברי °רבי מאיר ואין של הנדוין יפים מן הראשון של פילוסין? משום מילה דשמעה פרוטי שאף שההינדוים יפים יותר כיוון שהפילוסים יקרים יותר הם נחשבים יותר חשובים ולכן משתמש בהם בבקר. תמן תנינן גבי שמן למנחות ג_כבהראשון שבראשון אין למעלה הימנו, השני שבראשון והראשון שבשני שוין, ואין שני שבראשון יפה מן הראשון שבשני. משם מילה דשמעה פרוטי אף שהשני שבראשון היה יפה מהראשון שבשני, כיוון שהראשון שבשני היה יקר יותר זה החשיב אותו יותר. מאי כדון? למה של שחר צריך להיות משובח יותר אמר רב נחמן° בשם רבי מנא° בן יונה: בשחר כתיב בד בד ארבעה פעמים ובמנחה כתיב בד פעם אחת. מעשה ב°רבי ישמעאל בן פיאבי שלבש כתנות במאה מנה ועלה והקריב על גבי המזבח. מעשה ב°רבי אליעזר בן חרסום שלבש כתנות בשתי ריבוא ועלה והקריב על גבי המזבח והורידו אותו אחיו הכהנים שהיה נראה מתוכה ערום. מה עשה? מילא אותה מים כדי שיתכווץ מעט ויסתמו הנקבים ולא יראה שקוף וסבב את המזבח שבע פעמים כדי שיתיבש.
אומרת הגמרא, ניחא של משה שנתקדשו בשמן המשחה. ברם של שלמה? איך יקדשו? הכי — כאחת הן קדושין. עכשיו, אפילו נאמר שהם מתקדשים כאחד, עדיין אפשר בכניסתן לארץ היו מפנין מתוך של משה לתוך של שלמה, ואז ככה הם התקדשו. עכשיו, את אומרת, לא היה שם של משה, אז איך התקדשו? הכי כאחת הן קדושין. ובעלייתן מן הגולה היו מפנין מתוך של שלמה לתוך שלהם, וכך בעצם זה מתקדש. לא היה שם של שלמה? אז איך התקדשו? הכי כאחת הן קדושין ומתקדשין.
אבנים שחצבן לשם מת — אסורים בהנייה, לשם חי ולשם מת — מותרין בהנייה. הזורק כלי לפני מיטתו של מת לתוך ארבע אמות — אסור בהנייה, חוץ לד' אמות מותר בהנייה.
עכשיו אנחנו חוזרים לנושא שלנו. אומרת הגמרא, נמצאת אומר: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש בו ביום. מנין ששני קידושי ידים ורגלים על כל טבילה וטבילה? תלמוד לומר ופשט ורחץ ולבש. כלומר, כתוב רחיצה בין פשיטה ללבישה, שצריך אותה גם על הרחיצה וגם על הבגדים שהוא פושט וגם הבגדים שהוא לובש.
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון, ודין הוא, מה אם במקום שאינו טעון טבילה טעון קידוש ידים ורגלים? זה בתחילת כל יום, שלא טעון טבילה, בכל זאת טעון קידוש ידים ורגלים. כאן שהוא טעון טבילה לא כל שכן יהא טעון קידוש ידים ורגלים? — ביום הכיפורים שטעון טבילה, לא כל שכן שטעון קידוש ידים ורגלים.
אומרת הגמרא, טול לך מה שהבאתה, כי אחרת תוכל לומר, אי מה להלן אחת כל היום אף אחת כל היום. הרי מספיק קידוש ידיים ורגלים אחד, אז גם פה יהיה מספיק קידוש ידיים ורגליים אחד כל היום.
תלמוד לומר ופשט את בגדי הבד אשר לבש, שאין תלמוד אשר לבש. וכי עלתה על דעתנו כלום, הוא פושט מה שאינו לובש? וכי עלתה על דעתינו כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש? אז אם כן, למה נאמר אשר לבש? הקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה בקידוש ידים ורגלים אף פשיטה בקידוש ידים ורגלים.
אמר רבי מנא, לא מסתברא, אלא חילופין. הרי עיקר הפסוק מדבר על הפשיטה, אז הקיש לבישה לפשיטה, מה פשיטה בקידוש ידים ורגלים אף לבישה בקידוש ידים ורגלים.
אומרת הגמרא, תנן, בשחר היה לובש פילוסין של שנים עשר מנה, ובין הערביים הינדואין של שמונה מאות זוז, דברי רבי מאיר. שואלת הגמרא, ואין השני שבראשון יפה מן הראשון שבשני? כן, הרי למרות שזה יותר זול, אבל זה הרבה יותר יפה. אז למה לא ילבש את זה בבוקר?
אז אומרת הגמרא, משם מילה דשמעה פרוטי. כלומר, למרות שבעצם ההינדואים יותר יפים, כיוון שהפילוסין יותר יקרים, אז זה נחשב יותר חשוב ולכן משתמשים בהם בבוקר.
אומרת הגמרא, תמן תנינן, הראשון שבראשון אין למעלה הימנו. לגבי הזיתים שמוציאים מהם את השמן, הראשון שבראשון אין למעלה ממנו. השני שבראשון והראשון שבשני שוין. עכשיו אומרת הגמרא, ואין שני שבראשון יפה מן הראשון שבשני? כן, הרי השני שבראשון עדיין יותר טוב מהראשון שבשני.
אומרת שוב פעם, משם מילה דשמעה פרוטי. כלומר, שוב פעם, למרות שהשני שבראשון הוא יותר יפה מהראשון שבשני, כיוון שהראשון שבשני היה טיפה יותר יקר, אז זה הופך אותו יותר חשוב, לכן מעדיפים אותו על פני שני שבראשון.
שואלת הגמרא, מאי כדון? כלומר, למה בשחר צריך יותר משובח מבין הערביים? אמר רב נחמן בשם רבי מנא, בשחר כתיב בד בד ארבעה פעמים ובמנחה כתיב בד.
אומרת הגמרא, מעשה ברבי ישמעאל בן פיאבי שלבש כתנות במאה מנה ועלה והקריב על גבי המזבח. מעשה ברבי אליעזר בן חרסום שלבש כתנות בשתי ריבוא ועלה והקריב על גבי המזבח והורידו אותו אחיו הכהנים שהיה נראה מתוכה ערום. מה עשה? מילא אותה מים כדי שיתכווץ הבגד ואז יסתמו הנקבים ולא ייראה שקוף, וסבב את המזבח שבע פעמים עד שהתייבש. כן, זה מראה שזה לא היה בכלל דק, גם היה צריך שבע פעמים, כי זה ממש נראה כמו שקוף.
[דף יח עמוד א]
==ירושלמי יומא, פרק ג, הלכה ז==
מתני':
ג_כגבא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב, הכהן עומד במזרח ופניו למערב, סמך שתי ידיו עליו ונתודה. ג_כדוכך היה אומר: אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא השם, כפר נא לעונות לפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך (ויקרא אחרי מות טז ל) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
גמ': אי זהו צפונו של מזבח שהוא כשר בשחיטת קדשי קדשים? מקירו של מזבח צפוני ועד כותל העזרה צפוני כנגד כל המזבח ישנן כשלשים ושתים אמה, דברי °רבי מאיר. °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אף מבית החילפות כנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני. °רבי ג_כהמוסיף מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה, מקום דריסת רגלי הכהנים אחת עשרה אמה, מקירו של מזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני. רב° אבא בר אייבו מפקד לתלמידו בכל אתר הוון תניי זורק כהן חוץ מפרה הוון תני שוחט כהן. אמררבי יוחנן° בר נפחא ג_כולא מצאנו שחיטה פסולה בזר קא סלקא דעתין דכל שאשה פסולה זר פסול. התיב רבי חייה בר אבא° והא כתיב (במדבר חקת יט ג ד) ושחט והזה מה הזייה לא הוכשרה באשה כאיש אף שחיטה לא הוכשרה באשה כאיש כשם שאשה פסולה לשחיטת הפרה גם זר פסול אמר לו הרי הזיית מיימיה ג_כזהרי היא כשירה בזר ופסולה באשה אמר לו: תמן בהזיה לית כתיב כהן וליידא מילתא למה כתב איש? איש ולא אשה ברם הכא כתיב ולקח אלעזר הכהן והזה היא זר היא אשה אין תימר שהיא כשירה בזר תיכשר באשה. רבי ישמעאל בר רב יצחק° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם °רבי שמעון בן יוחי: פר של יום הכיפורים צריך כהן ולמה לא אמר גם שעיר? דו קרייא שהוא פסוק מפורש וזה פשוט דכתיב (ויקרא אחרי מות טז טו) ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת מה הבאה בכהן אף שחיטה בכהן. רבי יעקב בר אחא° רבי יסא° אסי ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם °רבי שמעון בר יוחאי: פר ושעיר של יום הכיפורים צריכין כהן. אמררבי חגיי° ג_כח בוידויראשון הוא אומר אנא השם ובשנייה הוא אומר
תלמוד ירושלמי מסכת יומא דף יח זה תחילת המשנה. אומרת המשנה: בא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב. הכוהן עומד במזרח ופניו למערב. סמך שתי ידיו עליו ונתוודה, וכך היה אומר: אנא השם, עוויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא השם, כפר נא לעוונות לפשעים ולחטאים שעוויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
שואלת הגמרא: איזהו צפונו של מזבח שהוא כשר בשחיטת קדשי קדשים? מקירו של מזבח צפוני ועד כותל העזרה הצפוני כנגד כל המזבח, ישנן כשלושים ושתים אמה, דברי רבי מאיר. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אף בית החליפות כנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה. רבי מוסיף מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה, מקום דריסת רגלי הכהנים אחת עשרה אמה, מקירו של מזבח הצפוני ועד כותל העזרה.
כלומר בעצם כל הצד הצפוני, המקביל לקיר הצפוני של המזבח, עד הקיר של העזרה - כלומר מהשער המזרחי עד בית החליפות, כלומר עד המקדש עצמו.
רב מפקד בתלמוד: בכל אתר הוון תניי שוחט, חוץ מפרה אדומה שם תני שוחט כהן - שם חייב להיות כוהן שוחט גם כן. כן, בכל המקומות האחרים גם ישראל וגם זר יכולים לשחוט, אבל כאן בפרה אדומה דווקא הכוהן שוחט.
אמר רבי יוחנן: לא מצאנו שחיטה פסולה בזר. כן, אדם שקצוץ - כל אישה שפסולה, כל שחיטה פסולה, אז גם זר פסול לו. התיב רבי חייה בר אבא: והא כתיב ושחט והזה - זה פרה אדומה. מה הזייה לא הוכשרה באשה כאיש, אף שחיטה לא הוכשרה באשה כאיש - כיוון שהיא פסולה שחיטת הפרה, אז גם זר פסול. אמר לו: הרי מיימיה, הרי היא כשרה בזר אבל פסולה באשה.
אמר לו: תמן לית כתיב כהן - אז לאיזה מילה כתוב שם "איש"? למה כתוב איש? להוציא אישה - איש ולא אישה. ואמר לו: הכתוב "לקח הכהן" - עיזה, אז זה איש. אז אם תאמר שהיא כשרה בזר, אם כן תוכשר גם באשה. כלומר כתוב "כהן" - אז או שזה מוציא זה או שזה לא מוציא. אם מוציא - מוציא גם אישה וגם זר. אם לא מוציא - לא מוציא לא אישה ולא זר.
רבי ישמעאל בר רב יצחק ורבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: פר של יום הכיפורים צריך כהן לשחוט אותו. ולמה לא אמר גם שעיר? דו קרייא ושחט והביא - הרי פסוק במפורש: "ושחט את השעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל בית לפרוכת". כלומר מה הבאה בכהן אף שחיטה בכהן.
רבי יעקב בר אחא, רבי יסא ורבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי: פר ושעיר של יום הכיפורים צריכין כהן.
אמר רבי חגיי: בוידוי ראשונה הוא אומר אנא השם, ובשנייה הוא אומר אנא בשם.
[דף יח עמוד ב]
אנא בשם. תני כיצד מתוודה? עויתי פשעתי חטאתי ואומר (שמות כי תשא לד ז) נושא עון ופשע וחטאה ואומר (ויקרא אחרי מות טז כא) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים עונות אילו הזדונות פשעיהם אילו המרדים חטאתם אילו השגגות. מאחר שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים הוא חוזר ומתודה על השגגות? אלא ג_כטכך היה מתודה: אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר (ויקרא אחרי מות טז ל) כי ביום הזה וגו' והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכן מצינו דרך כל המתודים דוד אמר (תהלים ק"ו, ו') חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו שלמה בנו אמר (מלכים א' ח', מ"ז) חטאנו העוינו רשענו דניאל אמר (דניאל ט', ה') חטאנו עוינו הרשענו ומרדנו אף הוא כך היה מתודה חטאתי עויתי פשעתי לפניך. אם כך מהו שמשה אמר נושא עון ופשע וחטאה, ואומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם? אלא ביקש משה מהקדוש ברוך הוא מכיון שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים הרי הם יהפכו כאילו הן שגגות לפניו. ג_לעשרה פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים ששה בפר וג' בשעיר ואחד בגורלות הקרובים היו נופלין על פניהן הרחוקים היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואף ששמעו את שם השם המפורש כמה פעמים אלו ואלו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהן דכתיב (שמות שמות ג טו) זה שמי לעולם זה שמי לעלם לשון העלם. ג_לאבראשונה היה אומרו בקול גבוה משרבו הפרוצין חששו שמא יכתבו מה ששמעו כדי לא לשכוח וישתמשו שלא כהוגן היה אומרו בקול נמוך. אמר°רבי טרפון עומד הייתי בין אחי הכהנים בשורה, והטיתי אזני כלפי כהן גדול ושמעתיו מבליעו בנעימת הכהנים. בראשונה הוא נמסר לכל אדם משרבו הפרוצים שהיו משתמשים בו שלא כהוגן לא היה נמסר אלא לכשירים. שמואל° בר אבא בר אבא הוה עבר שמע פרסייא מקלל לבריה ביה ומית אמר שתי דברים רעים קרו כאן אזל גוברא מת אדם ומאן דשמע שמע. רבי איניוני בר סוסיי° סלק גבי הלך אצל רבי חנינה° לציפורין אמר איתא ואנא מסר יתיה לך. עאל ליה בריה תחותי ערסא הכניס את בנו תחת המיטה עטש ושמע קליה אמר מה אתון נהיגין גביכון ברמיו? ברמאות אזל לך לא אגלה לא לך ולא ליה. חד אסי רופא אחד בציפורין אמר לרבי פינחס בר חמא° איתא בא ואנא מסר ליה לך אמר לו לית אנא יכיל אמר לו למה? אמר לו: דאנא אכיל מעשר שאני מקבל מישראל ומאן דרגיל ליה בשם ה' לא יכיל מיכול מבר נש כלום שמא יתרגז וישתמש בשם ה' לרעה.
מתני':
בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו, ושם שני שעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות. של אשכרוע היו ג_לבועשהן בן גמלא של זהב והיו מזכירין אותו לשבח. בן קטין עשה ג_לגשנים עשר דד לכיור שלא היו בו אלא שנים. אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהו מימיו נפסלין בלינה. מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו והיו מזכירין אותו לשבח.
גמ': אי זהו צפונו של מזבח שהוא כשר בשחיטת קדשי קדשים? מקירו של מזבח צפוני וכ"ו הכל גרסנו שם בהלכתא עיליתא בהלכה הקדמת עד מקירו של מזבח הצפוני וכ"ו. חמשה דברים היה הסגן משמש
תני: כיצד מתוודה? עוויתי פשעתי חטאתי - ככתוב במשנה שלנו. ואומר, כמו שהפסוק רומז על זה שזה הסדר, כתוב: נושא עון ופשע וחטאה. וגם אומר: והתוודה עליו את כל עונות בני ישראל - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עונות אילו הזדונות, פשעיהם אילו המרדים, חטאתם אילו השגגות.
אז מאחר שהוא מתוודה על הזדונות ועל המרדים, הוא חוזר ומתוודה על השגגות? זה לא הגיוני. אלא כך היה מתודה: אנא השם, חטאתי עוויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה וגו', והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
וכן מצינו דרך כל המתודים, דוד אמר חטאנו עוינו הרשענו ומרדנו, אף הוא כך היה מתודה חטאתי עוויתי פשעתי לפניך. בעצם וידוי כתוב לא כמו שכתוב במשנה, בסדר הפוך.
שואלת הגמרא: אם כן, מהו שמשה אמר נושא עון ופשע וחטאה - כלומר כאילו בסדר הפוך, וגם אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל? סדר הפוך. אלא מכיון שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים, כאילו הן שגגות לפניו - הקדוש ברוך הוא ימחל להם. משה בעצם מבקש מהקדוש ברוך הוא שימחל גם על הזדונות והמרדים כאילו שהם שגגות.
אומרת הגמרא: עשרה פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים, ששה בפר ושלושה בשעיר ואחד בגורלות. הקרובים היו נופלין על פניהן והרחוקים היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו. ולמרות שהם שמעו את שם השם במפורש כמה פעמים, אלו ואלו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהן - זה שמי לעולם - זה שמי להיעלם.
בגמרא: בראשונה היה אומרו בקול גבוה, משרבו הפרוצין חששו שמא הם יכתבו את מה ששמעו כדי לא לשכוח, ואז ישתמשו בזה שלא כהוגן, היה אומרו בקול נמוך. אמר רבי טרפון: עומד הייתי בין אחי הכהנים בשורה, והטיתי אזני כלפי כהן גדול ושמעתיו מבליעו בנעימת הכהנים. הם אמרו את זה בשקט, בהבלעה, ושמעתי אותו אומר את זה.
בראשונה הוא נמסר לכל אדם, משרבו הפרוצים לא היה נמסר אלא לכשירים. שמואל הוה עבר, שמע פרסייא מקלל לבריה ביה שם השם ומית. הוא שמע שאיזה פרסי מקלל את הבן שלו בשם השם והבן מת. אז הוא אמר שני דברים קרו כאן: א' - אזל גוברא, אדם אחד מת. יותר מזה - ומאן דשמע שמע - הרבה אנשים שמעו את זה ואולי ישתמשו בזה שלא כהוגן.
רבי איניוני בר סוסיי סלק גבי רבי חנינה לציפורין, אמר איתא ואנא מסר יתיה לך - בוא, אני אמסור לך את שם השם במפורש. עאל ליה בריה תחותי ערסא - הבן שלו התחבא מתחת המיטה כדי לשמוע גם כן. עטש ושמע קליה - הוא התעטש ואז הוא שמע אותו. אמר: מה אתון נהיגין גביכון ברמיו? - הם מרמים. אזל, לא לך ולא ליה - אני לא רוצה למסור את זה לא לך ולא לבן שלך.
חד אסי בציפורין, אמר לרבי פינחס בר חמא: איתא ואנא מסר ליה לך - אני אמסור לך את זה. אמר לו: לית אנא יכיל - אני לא יכול. אמר לו: למה? אמר לו: דאנא אכיל מעשר, ומאן דרגיל ליה לא יכיל מיכול מבר נש כלום - כי בן אדם שאוכל מעשר מתרגז כל הזמן, שהוא השתמש בזה בשם השם לרעה.
אחר כך אומרת המשנה: בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו, ושם שני שעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות. של אשכרוע היו, בן גמלא של זהב, והיו מזכירין אותו לשבח.
אשכרוע זה סוג של ברוש, ועשה עליהם גם - בן גמלא עשה של זהב ומזכירים אותו לשבח.
בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור שלא היו בו אלא שנים. למה שנים עשר דד? כדי שהשנים עשר כהנים שהיו עושים קורבן תמיד של שחר יטלו את הידיים במכה אחת. שם לא שלושה עשר - כי השחיטה כשרה בזר. ורב קוק מסביר שהקפידו בכוונה שזה לא יהיה כוהן, כיוון שעצם השחיטה הוא פוגע בנפש, אז לכן היה רצון שלא יהיה כוהן. לכן עשו רק שנים עשר ולא שלושה עשר, למרות שגם כוהן כשר ודאי - ואם הכוהן שוחט הוא ודאי צריך לטול ידיים ורגליים.
אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהו מימיו נפסלין בלינה - כדי שיוכלו להוריד את זה בלילה לתוך הבור.
מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו והיו מזכירין אותו לשבח.
[דף יט עמוד א]
הסגן אומר לו ג_לדאישי כהן גדול הגבה ימינך ג_להסגן מימינו וראש בית אב משמאלו שחה לנסך ג_לוהניף הסגן בסודרין הגיע למחצית הכבש ג_לזאחז הסגן בימינו והעלהו. לא היה כהן גדול מתמנה להיות כהן גדול עד שהוא נעשה סגן. תנן וקלפי היה שם ובה ב' גורלות ושל אשכרוע היו מהו אשכרוע? פסקינן מן עץ. רבי שמואל אחוי דרב° בעי שאל אבדו אותן של זהב מהו לעשות תחתיהן של אשכרוע? ייבא כהדא שלמדנו שכהן גדול שנטמא ומינו אחר תחתיו אחר שהוא חוזר, השני אינו עובד עוד בארבע בגדים שמעלין בקודש ולא מורידין. תנן: בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור שלא היו בו אלא שנים ולמה סדרן בגובה שוה מסביב? ויעשו דדין זה על גבי זה כמו שהיה בתחילה, וכאשר הכיור מלא ישתמשו בשש הברזים העליונים, וכאשר הכיור קצת יתרוקן ישתמשו בשש הברזים התחתונים, כך שתמיד יהיה לחץ מים. אמררבי יונה° ג_לחכיום מרובה של תמיד ששנים עשר כהנים עוסקים בו ויוכלו לקדש בבת אחת הגמרא מניחה שאסור שהמים שבהם מקדשים יהיו שאובים. הכיור היה מרכב משני חלקים, העליון פתוח בתחתית לתחתון שבו הברזים ניחא שהעליון אינו הופך את המים לשאובים משום שהעליון היה כלי פחות ברובו אבל למה התחתון אינו הופך את המים לשאובים וכי אין בו משום אוירו של כלי? אמררבי יהושע בן לוי° אמת המים היתה מושכת לו מעיטם אי נמי היו רגליו שבדרום פחותין כרימונים והיו מונחים על הארץ כך שהמים לא יצאו. אמר רבי שמעון בר כרסנא° בשם רבי אחא°: הים שעשה שלמה ג_לטבית טבילה לכהנים הוא דכתיב (דברי הימים ב' ד', ו') והים לרחצה לכהנים בו — ולא כלי הוא? אמת המים מושכת לו מעיטם, והיו רגליו שבדרום פחותים כרמונים. כתיב (עזרא א', ט') ואלה מספרם אגרטלי זהב שלשים. אמר רבי שמואל בר נחמן° מקום שאוגרין בו דמו של טלה. אגרטלי כסף אלף אמר רבי שמעון בן לקיש° מקום שאוגרין דמו של פר. מחלפים תשעה ועשרים אמר רבי סימון°: אלו הסכינין כיי דתנינן תמן הוא היה נקרא בית החליפות ג_מששם היו גונזין את הסכינין. הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. תרין אמורין, חד אמר מנרתא וחרנא אמר קונביתא נברשת היינו מנורה בעיגול תרגם עקילס לקבל נברשתא לקבל למפרס. בשעה שהיתה החמה זורחת היו הניצוצות מנתזין ממנה והיו יודעין שזרחה החמה. אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה ומה היה כתוב עליה? רבי שמעון בן לקיש° בשם רבי ינאי° הכהן: אל"ף בי"ת ראשי תיבות היה כתוב עליה. והא תני ככתב שכאן בטבלה כן כתב שכאן במגילת סוטה לא מעובה ולא מידק אלא בינוני? פתר לה כאל"ף שכאן כן אל"ף שכאן כבי"ת שכאן כן בי"ת שכאן לענין הגודל העובי והצורה. תני רבי הושעיה° כל פרשת סוטה היה כתוב עליה שממנה היה קורא ומתרגם כל דקדוקי הפרשה. ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו ומזכירין אותו לשבח. תני: מעשה שהיו באין בספינה ועמד עליהן סער גדול בים, ונטלו אחד מהם והטילוהו בים, וביקשו להטיל עוד שני, ועמד
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת יומא דף יט. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה, תחילת הגמרא. אומרת הגמרא: איזה תבואה של מזבח שהוא כשר בשריפת קודשי קודשים מקירותיו של מזבח צפוני וכולי. אומרת הגמרא הכל גרסו שם בהלכה הידעה. כלומר, בהלכה הקודמת אמרנו את הכול.
אומרת הגמרא חמישה דברים האזן משמש. הסגן אומר לו אישי כהן גדול עקבה ממך. כן, גם כן סגן מימינו וראש בית אב משמאלו. שחנסך אז נפש גם מסודרים. הגיע למחיצת הכבש, אחז הסגן בימינו והעלהו. ולא היה כהן גדול מתמנה להיות כהן גדול עד שהוא נעשה סגן.
אמרה הגמרא תנא למד מבעל פה וקלפי היה שם ובה ב' גורלות של-- ושל אשכרוע היו. מה זה אשכרוע? פסקינן, מן עץ. יש אומרים שזה ברוש. רבי שמואל אחוי דרב בעי, עבדו אותן של זהב. מה הוא, לעשות תחתן של אשכרוע? האם אפשר חזרה מהעץ הזה? אתי מהכא, כמו שלמדו שכהן גדול שהיטמא ומינו אחר תחתיו, אז אחר שהוא, שהוא חוזר אז השני לא עובד עוד בארבעה בגדים. למה? כי מה שמעלים בקודש לא מורידים. אז גם כאן מעלים בקודש ולא מורידים.
רבן גמליאל עשה שנים עשר דרג לכיור שלא היה בו לשניים. שואלת הגמרא למה הוא סידר אותם בגובה שווה מסביב ולא דדין זה על גב זה? הרי יותר יפה ככה. אמר רבי יונה: כיום מרובה של תמיד שנים עשר כוהנים עסוקים בו שכולם בבת אחת ירחצו את הידיים.
הגמרא מניחה שאסור שהמים שבהם מקדשים יהיו מים שאובים. אז לכאורה הכיור היה מורכב משני חלקים, חלק העליון שהיה פתוח בתחתית, ובחלק התחתון היו את הברזים. אז ניחא שהעליון אינו הופך את המים לשאובים משום שהעליון היה כלי פחות, פחות ברובו היה פתוח למטה, אבל למה התחתון אינו הופך את המים לשאובים? וכי אין בו משום אוירו של כלי? אמר רבי יהושע בן לוי: אמת המים היתה מושכת לו מעיטם והיו רגליו שבדרום פחותין כרימונים.
זה קצת נראה כאילו שהתשובה הזאת שייכת לים של שלמה, אבל בכל אופן אז זה-- אז או שבעצם נשאר בשאלה והמסקנה היא שהמים לא צריכים להיות מים שאובים, או שבעצם התשובה זה על מה שכתוב בים של שלמה, אבל אז לכאורה השאלה אז למה בכלל נפסל בלינה? כי אם הוא מחובר למעיין. טוב, בכל אופן הפשט הוא שגם בכיור היה פתח כרימון ולכן המים שבאים ממעיין היו מחוברים אליו ולכן בעצם זה לא נחשב מים שאובים.
ואומר רבי שמעון בר כרסנא בשם רבי אחא: הים בית טבילה לכהנים הוא דכתיב והים לרחצה לכהנים בו. שואלת הגמרא אבל הוא כלי הוא? אמר זה כלי. אומרת הגמרא, לא, אמת המים מושכת לו מעיטם, והיו רגליו שבדרום פחותים כרמונים. בעצם היה פתח כמו רימון, אבל בעצם הוא לא היה לו דין של כלי ולכן אי אפשר לטבול בו. היה דין של-- שהמים של המעיין הגיעו אליו, לכן אין שום בעיה לטבול בו.
כתיב ואלה מספרם אגרטלי זהב שלשים. אמר רבי שמואל בר נחמן משום מקום שאוגרין בו דמו של טלה. הכוונה זה המזרקים. אגרטלי כסף אלף, אמר רבי שמעון בן לקיש מקום שאוגרין דמו של פר. מחלפים תשעה ועשרים, אמר רבי סימון אלו הסכינין. כי תני נתמן, הוא היה נקרא בית החליפות ששם היו גונזין את הסכינין.
כתוב הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. תרין אמורין, חד אמר מנרתא. מה זה נברשת? זה מנורה. וחרנא אמר קונביתא. קונביתא זה נברשת, מנורה בעיגול, כלומר שיש בעצם מנורות במעגל. תרגם עקילס לקבל נברשתא לקבל למפרס, כן מה שנקרא למפה, כלומר מנורה. בשעה שהיתה החמה זורחת היו הניצוצות מנתזין ממנה והיו יודעין שזרחה החמה.
ומה היה כתוב עליה? רבי שמעון בן לקיש בשם רבי ינאי אמר אל"ף בי"ת היה כתוב עליה. שואלת הגמרא והא תני ככתב שכאן כן כתב שכאן, כלומר מה שכתוב בטבלה כך כתוב במגילת סוטה, לא מעובה ולא מידק אלא בינוני? פתר לה כאל"ף שכאן כן אל"ף שכאן לעניין הגודל והעובי והצורה, כבי"ת שכאן כן בי"ת שכאן, אבל ודאי שלא היה כתוב הכול על הטבלה של זהב.
תני רבי הושעיה כל פרשת סוטה היה כתוב עליה שממנה היה קורא ומתרגם כל דקדוקי הפרשה. אומר, הכול היה כתוב, כל הפרשה, כל הדקדוקים.
ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו ומזכירין אותו לשבח. תני מעשה שהיו באין בספינה ועמד עליהן סער גדול בים, ונטלו אחד מהם והטילוהו בים, וביקשו להטיל עוד שני, ועמד, אמר להן: אם מטילין אתם אותו לים הטילוני עמו, והיה בוכה ומתאבל. הוא בא-- המתאבל הראשון, הוא בא עד שהגיע ליפו. כיון שהגיע ליפו התחיל מבעבע מתחת הספינה, כלומר גם השני עלה.
[דף יט עמוד ב]
וגיפפו אמר להן: אם מטילין אתם אותו לים הטילוני עמו והיה בוכה ומתאבל על הראשון ובא עד שהגיע לנמלה של יפו. כיון שהגיע לנמלה של יפו התחיל מבעבע מתחת הספינה כיי דתנינן תמן ג_מאכל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשה בהן נס. ויש אומרים מפני שנחושתן מצהיב. תני בשם °רבי אליעזר בן הורקנוס: נחושתן היה מצהיב ויותר יפה משל זהב.
מתני':
ואלו לגנאי: בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטרת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר (משלי י', ז') זכר צדיק לברכה ועל אלו נאמר (משלי י', ז') ושם רשעים ירקב.
גמ': בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו ולא רצו ללמד. שלחו והביאו אומנים מאלכסנדריאה והיו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו לא היו בקיאין. בית גרמו היו מסיקין מבפנים ורודין מבחוץ ולא היתה מתעפשת ואלו היו מסיקין מבפנים ורודין מבפנים והיתה מתעפשת. וכיון שידעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא דכתיב (משלי ט"ז, ד') כל פעל ה' למענהו. שלחו אחריהם ולא רצו לבוא עד שכפלו להן שכרן. שנים עשר מנה היו נוטלין, ונתנו להן עשרים וארבע. °רבי יהודה בר עילאי אומר עשרים וארבע היו נוטלין ונתנו להן ארבעים ושמונה. אמרו להן מפני מה אין אתם רוצין ללמד? אמרו להן מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן לפני עבודה זרה שלהן. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח: שלא יצא ביד בניהם פת נקייה מעולם, שלא יהו אומרים ממעשה לחם הפנים הן אוכלין. של בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ובמעלה עשן ולא רצו ללמד. שלחו והביאו אומנים מאלכסנדריאה והיו בקיאין במעשה הקטורת ובמעלה עשן לא היו בקיאין. של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה ופוסה ויורדת ושל אלו היתה פוסה מיד. וכיון שידעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא שנאמר (ישעיהו מ"ג, ז') כל הנקרא בשמי ולכבודי יצרתיו אף עשיתיו. שלחו אחריהן ולא רצו לבוא עד שכפלו להן שכרן שנים עשר מנה היו נוטלין ונתנו להן עשרים וארבע °רבי יהודה בר עילאי אומר: עשרים וארבע היו נוטלין, ונתנו להן ארבעים ושמונה. אמרו להן: מפני מה אין אתם רוצין ללמד? אמרו להן: מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן לפני עבודה זרה שלהן. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח: שלא יצאה אשה של אחד מהן מבושמת מעולם, ולא עוד אלא כשהיה אחד מהן נושא אשה ממקום אחר היה פוסק עמה שלא תתבשם. אמר°רבי יוסי בן חלפתא מצאתי תינוק אחד מבית אבטינס אמרתי לו בני מאי זו משפחה אתה? אמר לי: ממשפחת פלוני. אמרתי לו: בני, אבותיך לפי שנתכוונו לרבות כבודם ולמעט כבוד שמים, לפיכך נתמעט כבודם וכבוד שמים נתרבה. אמר°רבי עקיבא בן יוסף שח לי שמעון בן לגס: מלקט הייתי עשבים אני ותינוק אחד של בית אבטינס, וראיתי אותו שבכה וראיתי אותו ששחק. אמרתי לו בני למה בכיתה? אמר לי: על כבוד בית אבא שנתמעט. ולמה שחקתה? אמר לי: על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבא. ולמה נזכרתה עכשיו אמר לו הרי מעלה עשן לנגדי. נומיתי אמרתי לו בני תראהו לי? אמר לי: מסורת בידי מאבותי שלא להראותו לבירייה. אמר°רבי יוחנן בן נורי פגע בי זקן אחד משל בית אבטינס. אמר לי: רבי, לשעבר היו בית אבא צנועין והיו מוסרין את המגילה הזאת אלו לאלו, ועכשיו שאינן נאמנין הילך את המגילה ותזהר בה. וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני °רבי עקיבה זלגו דמעיו ואמר מעתה אין אנו צריכין להזכירן לגנאי. וכולהן מצאו מתלא לדבריהן חוץ מבן קמצר. כיי דתנינן תמן: אלו הן הממונין שהיו במקדש וכ"ו בית גרמו על מעשה לחם הפנים בית אבטינס על מעשה הקטורת חזקיה° אמר רבי סימון°: ורבנן חד אמר לא היו כולן ממונים בדור אחד אלא כשירי דור ודור בא למנות עליהן וחורנה אמר כולם שימשו כאחד ומי התנא שהיה באותו דור מנה מה שבדורו תנן: בן קטין עשה י"ב דדים לכיור. מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב, והיו מזכירין אותן לשבח. ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר "זכר צדיק לברכה" ועל אלו נאמר "שם רשעים ירקב". מאן דאמר שלא היו כולן ממונים בדור אחד אלא כשירי כל דור ודור בא למנות אף בית גרמו והוגרס ובית אבטינס כשרים היו ועל כולן אף שלא רצו ללמד כיוון שנתנו טעם לדבר מלבד בר קמצר הוא אומר (משלי י', ז') זכר צדיק לברכה. מאן דאמר מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו על כולן הוא אומר (משלי י', ז') ושם רשעים ירקב ועל מי נאמר זכר צדיק לברכה? על בן קטין וחביריו. ועל כולן היה °בן זומא אומר משלך יתנו לך ובשמך קורין אותך ובשבחך מושיבין אותך
כי תני נתמן כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשה בהן נס. ויש אומרים מפני שנחושתן מצהיב. תני בשם רבי אליעזר: נחושתן היה מצהיב ויותר יפה משל זהב.
פרקין דף אחד עשר. אומרת המשנה ואלו לגנאי: בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטרת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב.
בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו ולא רצו ללמד. שלחו והביאו אומנים מאלכסנדריאה והיו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו לא היו בקיאין. בית גרמו היו מסיקין מבפנים ורודין מבחוץ ולא היתה מעפשת ואלו היו מסיקין מבפנים ורודין מבפנים והיתה מעפשת. וכיון שידעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא כל פעל ה' למענהו. שלחו אחריהם ולא רצו לבוא עד שכפלו להן שכרן. שנים עשר מנה היו נוטלין, ונתנו להן עשרים וארבע. רבי יהודה אומר עשרים וארבע היו נוטלין ונתנו להן ארבעים ושמונה. אמרו להן מפני מה אין אתם רוצין ללמד? אמרו להן מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב שלא ילמדו אחרים ועושים כן לפני עבודה זרה שלהם. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח: שלא יצא ביד בניהם פת נקייה מעולם, שלא יהו אומרים ממעשה לחם הפנים הן אוכלין.
של בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ובמעלה עשן ולא רצו ללמד. שלחו והביאו אומנים מאלכסנדריאה והיו בקיאין במעשה הקטורת ובמעלה עשן לא היו בקיאין. של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה ופוסה ויורדת ושל אלו היתה פוסה מיד. וכיון שידעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא שנאמר כל הנקרא בשמי. שלחו אחריהם ולא רצו לבוא, כמו שכל הסיפור מקודם, שהם פחדו שאחרים ילכו וילמדו ויעשו לפני עבודה זרה שלהם. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח: שלא יצאה אשה של אחד מהן מבושמת מעולם, ולא עוד אלא כשהיה אחד מהן נושא אשה ממקום אחר היה פוסק עמה שלא תתבשם.
אמר רבי יוסי: מצאתי תינוק אחד מבית אבטינס. אמרתי לו: בני, מאי זו משפחה אתה? אמר לי: ממשפחת פלוני. אמרתי לו: בני, אבותיך שנתכוונו לרבות כבודם ולמעט כבוד שמים, לפיכך נתמעט כבודם וכבוד שמים נתרבה.
אמר רבי עקיבא: שח לי שמעון בן לגס: מלקט הייתי עשבים אני ותינוק אחד של בית אבטינס, וראיתי אותו שבכה וראיתי אותו ששחק. אמרתי לו: בני, למה בכיתה? אמר לי: על כבוד בית אבא שנתמעט. ולמה שחקתה? אמר לי: על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבא. למה נזכרת עכשיו? הרי מעלה עשן לנגדי. אמרתי לו: בני, הראהו לי. אמר לי: מסורת בידי מאבותי שלא להראותו לבירייה.
אמר רבי יוחנן בן נורי: פגע בי זקן אחד משל בית אבטינס. אמר לי: רבי, לשעבר היו בית אבא צנועין והיו מוסרין את המגילה הזאת אלו לאלו, ועכשיו שאינן נאמנין הילך את המגילה ותזהר בה. וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי עקיבה זלגו דמעיו ואמר: מעתה אין אנו צריכין להזכירן לגנאי.
וכולהן מצאו מתלא לדבריהן - כמו הסבירו למה הם עושים את זה - חוץ מבן קמצר.
כי תני נתמן: אלו הן הממונין שהיו במקדש. בית גרמו למעשה לחם הפנים, בית אבטינס למעשה הקטורת. אמר רבי חזקיה אמר רבי סימון ורבנן: חד אמר לא היו כולם ממונים בדור אחד, אלא כשירי דור ודור בא למנות. וחרנה אמר מי שהיה באותו דור שעלו ארצה, גולה, רשמו את כולם, מנה מה שבדורו.
אז תנא בן קטין עשה שיעשה דדים לכיור וכן עשה כל הכלים של יום טוב כי שם בכיפורים זהב, והם מזכירים אותו לשבח. ואלו לגנאי: בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטרת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. כן, היו אומרים שהיה כותב, היה מניח חמישה קולמוסים בין אצבעותיו והיה כותב חמש אותיות בבת אחת ביד ימין.
על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב. אז מה נאמר: כשירי דור ודור בא למנות. משום מה שלא כולם היו ממונים בדור אחד, אלא כשירי דור ודור בא למנות. אז גם בית גרמו ואוגרס ובית אבטינס כשירים היו, ועל כולם, למרות שלא רצו ללמד, כיוון שנתנו טעם לדבר אמרו עליהם לשבח, מלבד בן קמצר שהוא לא מצא טעם לתירוצו, ולכן עליו הוא אומר זכר צדיק לברכה.
עכשיו, מה נאמר מי שהיה באותו דור, מנה מה שבדורו? כלומר כולם היו באותו דור וסתם אם היו בראש אם באותו דור, אז על כולם הוא אומר שהם רשעים מרקב. אז על מי נאמר זכר צדיק לברכה? על בן קטין וחביריו. ועל כולן היה בן זומא אומר: משלך יתנו לך ובשמך קורין אותך ובשבחך מושיבין אותך, והן שוחלה לפני המקום והאדם נוגע בו מוכן לך.
דף פרק אמר לאמונה, אם ירצה השם.
[דף כ עמוד א]
ואין שכחה לפני המקום ואין אדם נוגע במוכן לך.הדרן עלך פרק אמר להם הממונה
פרק רביעי – טרף בקלפי
מתני':
ד_אטרף בקלפי והעלה שני גורלות, אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל. הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו. אם של שם עלה בימינו, הסגן אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה את ימינך. ואם בשמאלו עלה, ראש בית אב אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה את שמאלך. נתנם על שני שעירים ד_בואומר: לה' חטאת. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר: לא היה צריך לומר חטאת, אלא לה'. והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
גמ': לא סוף דבר קלפי מיוחדת לכך, אלא אפילו קלתות סל. ולמה אמרו קלפי? כדי לעשות פומבי לדבר. ויביא שני חוטין, אחד שחור ואחד לבן, ויקשור עליהם ויאמר: זה לשם וזה לעזאזל. תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז ח): גורל אחד לה', שיהא ניכר שהוא לה', וגורל אחד לעזאזל, שיהא ניכר שהוא של עזאזל. וחוטים לא ניכר לפי שמשתמשים בהם תדיר. ויביא שני צרורות, א' שחור וא' לבן, ויתן עליהם ויאמר: זה לשם וזה לעזאזל. תלמוד לומר: גורל א' לה', שיהא ניכר לכל מי שרואה אותו שהוא לה', וגורל אחד לעזאזל, שיהא ניכר שהוא לעזאזל. לכן צריך שיהיה כתוב עליהם ויכתוב עליהם בדיו ויאמר: זה לה' וזה לעזאזל. תלמוד לומר: גורל א' לה', שיהא מוכיח על עצמו שהוא לה' לעולם שלא יכול להימחק, וגורל אחד לעזאזל, שיהא מוכיח על עצמו שהוא לעזאזל לעולם. הדא אמרה: חקוקים היו שלא ימחקו. ותני כן: בשתי קלפיות נתחלקה ארץ ישראל, א' שהגורלות נתונין בתוכה שמות חלקי ארץ ישראל, ואחת ששמות השבטים בתוכה. ושני פירחי כהונה עומדים, מה שזה מעלה וזה מעלה זכה. בשלשה דברים נתחלקה ארץ ישראל: בגורלות, באורים ותומים, ובכספים. הדא הוא דכתיב (יהושע י"ח, י'): וישלך להם יהושע גורל לפני ה' במצפה. גורל - אלו הגורלות. לפני ה' - אלו אורים ותומים. (במדבר פנחס כו נו): בין רב למעט - אלו הכספים שמי שקיבל נחלה טובה יותר כגון שהיתה קרובה לירושלים שילם לאחרים. אמר רבי אבין°: אילמלא שנתן הקדוש ברוך הוא חן כל מקום בעיני יושביו, לא היתה ארץ ישראל מתחלקת לעולם. ותני כן: ג' חינין הן - חן אשה בעיני בעלה, חן מקום בעיני יושביו, חן מקח בעיני לוקחיו. רבי אבא בריה דרבי פפי° ורבי יהושע דסיכנין° אמרו בשם לוי: אף לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא עושה כן. הדא הוא דכתיב (יחזקאל ל"ו, כ"ו): ונתתי לכם לב חדש וגו', ונתתי לכם לב בשר וגומר, שהוא בושר מואס בחלקו של חבירו. הרמת הגורל מעכבת ולא הנחתו נגע בהן בחר אחד הגורלות ולא העלהו וכשהן למטה בקלפי חזרו ונתערבו
תלמוד ירושלמי מסכת יומא דף כ אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת יומא דף כ. נתחיל במשנה פרק ט' הלכה א'. אומרת המשנה: טרף בקלפי והעלה שני גורלות, אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל. הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה את ימינך, ואם בשמאלו עלה, ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול, הגבה את שמאלך. נתנם על שני השעירים ואומר: לה' חטאת. רבי ישמעאל אומר: לא היה צריך לומר חטאת, אלא לה'. והן עונים אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
לא סוף דבר קלפי, לא צריך משהו מיוחד לזה, אלא אפילו קלתות. כלומר, אפילו אם הוא שם את שני הגורלות בתוך איזה חתיכת סל - איזה כלי - זה גם מספיק טוב. ולמה אמרו קלפי? כדי לעשות פומבי לדבר - כן, נראה יותר מפורסם, יותר מכובד כשעושים את זה בתוך קלפי, בכלי מיוחד יותר.
[דף כ עמוד ב]
אין השעירים כמצותן. העליה מעכבת ואם משהעלה אותן, נתערבו השעירים כמצותן שאין הנחה מעכבת. אמר: אם של שם עלה בימיני, יקדש זה שעל ימיני קדש. אמר: אם של שם עלה בשמאלי, יקדש זה שעל שמאלי קדש. ואפילו אם אמר: אם של שם יעלה בימיני, יקדש זה שעל שמאלי קדש, אם של שם יעלה בשמאלי, יקדש זה שעל ימיני קדש - על כל פנים הגריל. אבל אם אמר: בין של שם עלה בימיני בין של שם עלה בשמאלי, לא יקדש אלא זה שעל ימיני או לא יקדש אלא זה שעל שמאלי - לא קדש. מפני מה לפי שקובען בפה ולא בגורל? אמרה התורה: גורלות. ד_גגורלות של כל דבר יכול אחר הגרלה יתן יניח את שני הגורלות על זה ואת שני הגורלות על זה. תלמוד לומר: גורלות - גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה, ושל שם ושל עזאזל על זה? תלמוד לומר: גורל - ולא דא קדמייתא זו אותה שאלה כמו קדם. כיני יכול משהוא נותן של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל, יחזור ויחליף? תלמוד לומר: גורל א' לה' - אין כאן לשם אלא א', וגורל א' לעזאזל - ואין כאן לעזאזל אלא אחד. ד_דציץ היה כתוב עליו קדש לה', קודש מלמטן ושם מלמעלן, כמלך שהוא יושב על קתדרון שלו. ודכוותה גורל אחד מלמטן ושם מלמעלן. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי°: אני ראיתיו ברומי, ולא היה כתוב עליו אלא שיטה אחת: קודש לה'. כתיב: ונתן אהרן על שני השעירים גורלות - אם נתן זר, כשר. ואם העלה זר, פסול. ולאו קל וחומר - מה אם נתינה שכתוב בה בני אהרן, אם נתן זר כשר, העלייה שאין כתוב בה בני אהרן לא כל שכן? לא צורכה דלא למרות הקל וחומר הדין כפי שאמרנו שכן נתינה שאינה מעכבת, אם נתן זר כשר, העלייה שהיא מעכבת, אם ד_ההעלה זר פסול.
ויביא שני חוטין, אחד שחור ואחד לבן, ויקשור עליהם ויאמר: זה לשם וזה לעזאזל. כן, למה לא עושים את זה? תלמוד לומר: גורל אחד לה', צריך שיהיה ניכר שהוא לה', וגורל אחד לעזאזל, שניכר שהוא לעזאזל. אז אם קושרים עליהם חוטים זה לא ניכר, כי בחוטים משתמשים כל הזמן. לא ברור שהחוטים האלה מציינים שזה בא בגורל.
ויביא שני צרורות, אחד שחור ואחד לבן, ויתן עליהם ויאמר: זה לשם וזה לעזאזל. אבל שוב פעם - תלמוד לומר: גורל אחד לה', שיהא ניכר לכל מי שרואה אותו שהוא לה', וגורל אחד לעזאזל, שיהא ניכר שהוא לעזאזל. כן, כי אם לא כתוב על זה כלום, אתה רואה אבן לבנה, אבן שחורה - נכון שזה משהו ברור, אבל אין לך מושג שזה בעצם גורל לה' או לעזאזל.
ואתה אומר: טוב, שיכתוב על זה בדיו ויאמר זה לשם זה לעזאזל. תלמוד לומר: גורל אחד לה', שיהא מוכיח על עצמו שהוא לה' לעולם, שהוא לא יכול להימחק, וגורל אחד לעזאזל, שיהא מוכיח על עצמו שהוא לעזאזל לעולם. לכן אמר הדא אמרה: חקוקים היו - צריך לחקוק את זה ולא מספיק לכתוב בדיו.
ותני כן: בשתי קלפיות נתחלקה ארץ ישראל, אחת שהגורלות נתונין בתוכה - שם היה מופיע חלקי ארץ ישראל - ואחת ששמות השבטים בתוכה, ושני פירחי כהונה עומדים, מה שזה מעלה וזה מעלה זכה. כלומר הוא מעלה שבט, הוא מעלה אזור מסוים בארץ, והשבט זכה במה שהוא העלה.
בשלשה דברים נתחלקה ארץ ישראל: בגורלות, באורים ותומים, ובכספים. הדא הוא דכתיב: וישלך להם יהושע גורל לפני ה' במצפה. כן, גורל - אלו הגורלות. לפני ה' - אלו אורים ותומים. אחרי זה כתוב בין רב למעט - אלו הכספים, כלומר שמי שקיבל נחלה טובה יותר, כמו למשל את הקרובה לירושלים, הוא היה צריך לשלם לאחרים את ההפרש.
אמר רבי אבין: אילמלא שנתן הקדוש ברוך הוא חן כל מקום בעיני יושביו, לא היתה ארץ ישראל מתחלקת לעולם. ותני כן: ג' חינין הן - חן אשה בעיני בעלה, חן מקום בעיני יושביו, חן מקח בעיני לוקחיו. רבי אבא בריה דרבי פפי ורבי יהושע דסיכנין בשם לוי: אף לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא עושה כן, כמו נותן חן של המקום בעיני יושביו לכל מי שהגיע לארץ. הדא הוא דכתיב: ונתתי לכם לב חדש וגו', ונתתי לכם בשר וגומר - מה זה לב בשר? שהוא בושר בחלקו של חבירו, כלומר הוא מואס בחלק של חברו.
ואתה גמר למדנו: הרמת הגורל מעכבת ולא הנחתו. כן, נגע בהן כשהן למטה ונתערבו אין השעירים כמצותן. כלומר אם הוא בחר אחד מהגורלות אבל הוא לא הרים אותו מתוך הקלפי, וכשהם למטה הם חזרו והתערבבו - אז אין הם כמצוותם, הוא לא יצא ידי חובה, כיוון שהעלייה מעכבת. אבל אם העלה רק אחרי שהתערבבו, אז נתערבו השעירים כמצותן - אין הנחה מעכבת, לא חייב להניח, מספיק שהוא העלה. וגם אם אחרי זה שני הגורלות נתערבו - זה מספיק טוב, יצא ידי חובה.
כן, אומרת הגמרא: אם אמר: אם של שם עלה בימיני, יקדש זה שעל ימיני קדש. אם של שם בשמאלי, יקדש זה שעל שמאלי קדש. ואפילו אם אמר: אם של שם יעלה בימיני, יקדש זה שעל שמאלי קדש, ואם של שם יעלה בשמאלי, יקדש זה שעל ימיני קדש - כי על כל פנים הוא הקריב. אבל אם אמר: בין של שם בימיני בין של שם בשמאלי, לא יקדש אלא זה שעל ימיני, לא יקדש אלא זה שעל שמאלי - לא קדש. מפני מה קובען בפה? - שהוא קבוע בפה ולא בגורל.
אמרה התורה: גורלות. אז גורלות של כל דבר, יכול... אחר ההגרלה ייתן שני גורלות על זה ושני גורלות על זה. כלומר, הוא ייקח את שני הגורלות שהוא הרים ויתן אותם על זה שעלה בימינו. תלמוד לומר: גורלות - גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל.
יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה, ושל שם ושל עזאזל על זה? תלמוד לומר: גורל - ולא כמו קודם. יכול משהוא נותן של שם על של שם ושל עזאזל על עזאזל, יחזור ויחליף? כלומר הוא לא ייתן אותם ביחד - אמרנו לתת שתיים ביחד לא ייתן כי כתוב גורל אחד. אבל אולי אחרי שהוא ייתן את הגורל השם לה', הוא יעביר אותו וייתן אותו גם על עזאזל, ואחרי שהוא נותן את הגורל על השעיר שהוא לעזאזל, הוא ייתן אותו גם על השעיר שהוא לה'. תלמוד לומר: גורל אחד לה' - אין כאן לשם אלא אחד, לא מניחים את השם אלא אחד. וגורל אחד לעזאזל - ואין כאן לעזאזל אלא אחד.
ציץ היה כתוב עליו קדש לה', קודש מלמטן ושם מלמעלן, כמלך שהוא יושב על קתדרון שלו. הוא מתכוון את הגורל אחד לה' מלמטן ושם מלמעלן. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי, ולא היה כתוב עליו אלא שיטה אחת: קודש לה'.
ואתה אומר: כתיב ונתן אהרן את שני השעירים גורלות - אם נתן זר, כשר. העלה זר, פסול. שואל, תם ודף: קל וחומר הוא. מה אם נתינה שכתוב בה בני אהרן, אם נתן זר כשר, העלייה שאין כתוב בה בני אהרן לא כל שכן? שכשר. ודף גמר: לא צורכה - כלומר זה לא קל וחומר, דלא נתינה שאינה מעכבת, אם העלה זר פסול. כלומר נתינה שאינה מעכבת - אם נתן זר כשרה; עלייה שהיא מעכבת - אם העלה זר פסולה.
[דף כא עמוד א]
ואמר רבי יצחק בר חקולא° בשם רבי ינאי° הכהן: העלייה מתוך קלפי מעכבת, ואין נתינה מעכבת. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: קובען אפילו בפה שגם עליה לא מעכבת. סברין מימר לרבי יוחנן° בר נפחא: אפילו אחד היום ואחד למחר. על דעתיה דרבי ינאי° הכהן ניחא על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא דהוא אמר אפילו בפה אפילו אחד היום ואחד למחר. לאי זה דבר נאמר גורלות? למצוה. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא דתני: הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת. פתר לה במצליח בגורל שאחר שעשה גורל ויצא לו אחד לה' ואחד לעזאזל אינו יכול להחליף. מתניתא פליגא על רבי ינאי° הכהן דתני: לא הגריל ולא נתוודה, כשר, אלא שחיסר מצוה אחת. כתיב מיום השמיני ירצה קרבן לה' כל שהוא לה' ד_ו לרבות שעיר המשתלח, שיהא פסול משום מחוסר זמן. ואיתא כיי דאמר רבי יוחנן° בר נפחא: קובען אפילו בפה אבל אם הגורל מעכב — פשיטא שאינו יכול להביא אחד פחות מבן שמונה ימים, שמא יעלה הוא בגורל לה'. סברין מימר: אפילו אחד היום ואחד למחר שלוקח שני שעירים יכול היום לאמר על אחד זה לה' ולמחרת יכול לאמר על השני זה לעזאזל. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא דו אמר שאין הגורל מעכב ויכול להגדיר אחד לה' ואחד לעזאזל בפה אפילו אחד היום ואחד למחר ניחא שלכן צריך פסוק לאסור. על דעתיה דרבי ינאי° הכהן שחובה להגריל ולקרא שם מיד לאי זה דבר נאמר שגם השעיר לעזאזל צריך להיות ראוי לקרבן שזה פשיטא שהרי וחש לומר שמא יעלה לשם. פתר לה ברוצה שמתנה להגריל פעם אחר פעם עד שיעלה עליו הגורל לעזאזל את זה באה התורה לאסור. ד_זשני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ קדם שהגריל, אית תניי תני חייב, ואית תניי תני פטור. אמר רב חסדא°: מאן דאמר חייב: בשלא קרב השעיר הנעשה בחוץ שהוא מוסף היום, דאז כל אחד מהם ראוי לשעיר הנעשה בחוץ, שקרבנות ציבור נקבעים רק בשחיטה. מאן דאמר פטור בשקרב
לגמרא ירושלמי מסכת יומא דף כ"א.
אומרת הגמרא, אמר רבי יצחק בר חקולא בשם רבי ינאי: העלייה מתוך מעכבת, אין נתינה מעכבת. רבי יוחנן אמר: קובען אפילו בפה, כלומר אפילו העלייה לא מעכבת, כי הוא יכול פשוט להגיד זה לשם וזה לעזאזל.
סברין מימר לרבי יוחנן: אפילו אחד היום ואחד למחר, כלומר לא חייב לשחוט את שניהם באותו יום, הוא יכול היום להגדיר אחד להשם ולמחרת להגדיר אחד לעזאזל. על דעתיה דרבי ינאי ניחא, אבל על דעתיה דרבי יוחנן דאמר אפילו בפה - אז לאיזה דבר נאמר גורלות? למה התורה אומרת צריך לעשות גורלות? למצוה, כן, זה לא מעכב.
מתניתא פליגא על רבי יוחנן: הגורל עושה חטאת, ואין השם עושהו חטאת. אז מכאן שחייב דווקא גורל. פתר לה במצליח בגורל, כלומר אם אחרי שהוא כבר עשה גורל ויצא אחד לה' ואחד לעזאזל, והוא רוצה להחליף - הוא לא יכול להחליף.
מתניתא פליגא על רבי ינאי: לא הגריל ולא נתוודה, כשר, אלא שחיסר מצוה אחת. רואים מכאן שבעצם זה רק מצווה וזה לא מעכב.
כתיב "מיום השמיני ירצה קורבן לה'". חז"ל למדו מכאן: לה' לרבות שעיר המשתלח, שיהא פסול משום מחוסר זמן. עכשיו, מתי? מאחר כדעת רבי יוחנן, זה יסתדר טוב לפי רבי יוחנן שאומר קובען אפילו בפה. אבל אם הגורל מעכב, אז פשיטא שהוא לא יכול להביא אחד שהוא פחות מבין שמונה ימים, כי הרי הייתה עליה בגורל של השם, כי כשהוא מגריל הוא לא ידע מה יעלה לשם. אז אם אחד מהם יהיה פחות מבין שמונה ימים, אולי דווקא הוא יצא בגורל השם. לכן ברור שצריך את שניהם שלא יהיו מחוסרי זמן.
סברין מימר: אפילו אחד היום ואחד למחר, כלומר שבעצם הוא יכול לקחת שני שעירים ולומר על אחד מהם היום שהוא להשם, ולמחרת כשהשני לא יהיה מחוסר זמן להגיד עליו שהוא לעזאזל. ובעצם זה מה שהתורה באה למנוע, לומר שזה אסור.
על דעתיה דרבי יוחנן דאמר אפילו אחד היום ואחד למחר ניחא. לכן צריך לומר שזה אסור. אבל על דעתיה דרבי ינאי שהוא אומר שחובה להגריל, אז לאיזה דבר נאמר שגם השעיר לעזאזל צריך להיות ראוי לקורבן? פשיטא, כי הרי חש לומר שמא יעלה לשם כמו שהסברנו קודם.
פתר לה ברוצה להגריל, כלומר רוצה להגריל פעם אחר פעם עד שיעלה בידיו, כלומר מתנה שאם אותו אחד שהוא לא ראוי יעלה עליו לשם - אז הגורל לא יתפוס. ואם זה יעלה על זה של השם - אז זה יתפוס. ואת זה בעצם התורה באה לאסור.
שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ קודם שיגריל - אית תניי תני חייב, ואית תניי תני פטור. אמר רב חסדא: מאן דאמר חייב - בשלא קרב השעיר הנעשה בחוץ. כמו שיש לנו שעיר במוספים, כיוון שהוא לא קרב, כל אחד מהם ראוי להיות שעיר הנעשה בחוץ כמוסף היום, כי קורבנות ציבור לא נקבעים רק בשחיטה, לכן כל אחד מהם ראוי להיות הקורבן הזה. ממילא מי שישחט בחוץ יהיה חייב. אבל מאן דאמר פטור - בשקרב השעיר הנעשה בחוץ, שאז אחד מהם מיועד לעזאזל, לכן הוא יהיה פטור.
אמר רבי יוסה: רב חסדא בעי מדמתה לפסח - מאן דאמר חייב, שאם השעיר נעשה בחוץ עדיין לא הוקרב, אז יהיה חייב, בגלל שהוא מדמה את זה לפסח. כמו שבפסח, בשאר ימות השנה, אם הוא שחט את הפסח בחוץ אז הוא עובר עליו כיוון שהוא ראוי להיות שלמים, כן זה השעירים, שהוא ראוי להקריב על מוסף היום מקריב חייב. אבל ולא דמיא - זה לא דומה בכלל.
[דף כא עמוד ב]
השעיר הנעשה בחוץ שאז אחד מהם מיועד לעזאזל ולכן פטור. אמר רבי יוסה° אסי: רב חסדא° בעי מדמתה רצה לדמות את זה לפסח כמו שפסח בשאר ימות השנה אם שחטו בחוץ עובר עליו, שכן ראוי שלא לשמו בפנים. הוא הדין לשעירים, הואיל וראוי להקריבו למוסף היום ולכן חייב, ולא דמיא דאמר רבי מנא בר תנחום°: רבי אלעזר° בן פדת ורבי יוחנן° בר נפחא תריהון אמרין: פסח שעיבר זמנו מאיליו היה משתנה להיות שלמים ולא צריך עקירה, ברם הכא בשחיטה אם ישחט אותו לשם מוסף הוא משתנה וכל עוד שלא עקר אחד מהם מיועד לעזאזל. ואי אפשר לחייב מאי כדון? מאן דאמר חייב: סברין מימר הגרלה מעכבת וכל עוד לא הגריל על שניהם שם קרבן ואין כאן לעזאזל. מאן דאמר פטור: סברין מימר אין הגרלה מעכבת וכבר כשבחר שני שעירים אחד מיועד לעזאזל. כלום יש כאן לשם אלא אחד ולמה חייב אם שחט רק אחד? אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה° אפילו שחט שניהם פטור שלפני הגורל: או זה או זה לעזאזל. משהגריל: חייב על של שם ד_חופטור על של עזאזל. אמר רבי אבא°: והוא שנתן מתנת הפר בין הבדים קדם לשחיטת השעיר בחוץ. אבל אם לא נתן מתנת הפר, פטור ד_ט שמתן דמו של פר מעכבתשחיטתו של שעיר. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירה°: שחט את הפר בחוץ עד שלא יגריל, מהו שיהא חייב? אמר לו: נישמעינה מן הדא דתניא: פר מעכב את השעיר מתן דם בין הבדים חייב להיות קדם לשחיטת שעיר, ואין השעיר מעכב את הפר. הדא אמרה: שחט את הפר בחוץ עד שלא הגריל, חייב. דאין תימר פטור, ניתני והשעיר מעכב את הפר אמר רבי שמואל בר אבדימי°: הדא דאת אמר: אין השעיר מעכב את הפר במתנות הבדים, אבל במתנות הפרוכת שעיר מעכב את הפר. היך עבידא? שאינו יכול ליתן מדם הפר על הפרוכת עד שיתן מדם השעיר על בין הבדים.
אמר רבי מנא בר תנחום: רבי אלעזר ורבי יוחנן תריהון אמרין: פסח שעיבר זמנו מאיליו היה משתנה להיות שלמים, ולא צריך עקירה, אוטומטית זה כבר שלמים, לכן יהיה חייב אם הוא מקריב אותו בחוץ. ברם הכא בשחיטה הוא משתנה - אצל שני השעירים, בשחיטה הוא משתנה, כלומר אם הוא שוחט אותם כמוסף רק אז הוא נהיה מוסף. אבל כל שהוא לא הקריב, אז אחד מהם מיועד לעזאזל, לכן שם בכלל לא לחייב אותו.
מאי כדון? אתה אומר מאן דאמר חייב: סברין מימר הגרלה מעכבת, וכל עוד שלא הגריל אז על שניהם יש שם קורבן, ואין כאן בכלל עזאזל. רק אחרי שהוא מגריל אז אחד מהם יוצא מגדר של קורבן ונהיה עזאזל. ומאן דאמר פטור: סברין מימר אין הגרלה מעכבת, אז כבר ברגע שהוא בחר את שני השעירים אז אחד מהם מיועד לעזאזל ולכן הוא יהיה פטור.
כלום יש כאן לשם אלא אחד? אז למה יהיה חייב אם שחט רק אחד? כלומר, אפילו אם אנחנו אומרים שההגרלה מעכבת, הרי רק אחד מהם יהיה להשם, אז למה הוא שוחט אחד הוא חייב? אולי אותו אחד דווקא לעזאזל אחר כך. אז לכן צריך רק אם שוחט את שניהם, אבל רק אז הוא יהיה חייב.
אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה: או זה או זה - לא, אפילו שחט את שניהם פטור. למה? כיוון שקודם הגורל או זה או זה לעזאזל, כיוון שכל אחד מהם מסופק, ממילא יהיה פטור. אבל משהגריל: חייב על של שם ופטור על עזאזל, כי השם זה קורבן לכן יהיה חייב, ושל עזאזל הוא לא קורבן, לכן יהיה פטור.
אמר רבי אבא: והוא שנתן מתנת הפר - בין הבדים, קודם ששחט את השעיר בחוץ. כנראה הנוהל הוא שקודם כל נותנים את מתן הדמים של הפר, ורק אחרי זה שוחטים את השעיר. אבל אם לא נתן מתנת הפר, פטור - כי הפר לא ראוי לשחיטה, לא ראוי לקורבן, ממילא יהיה פטור, כמו שאמרנו שמתן דמו של פר מעכב שחיטתו של שעיר.
רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירה: שחט את הפר עד שלא יגריל, מהו שיהא חייב? הרי השחיטה היא אחרי הגרלה, כונסים להגרלה בין השעירים ואז שוחטים. מה יקרה אם הוא שחט בחוץ לפני ההגרלה? אמר לו: נישמעינה מן הדא - אתא תניא: פר מעכב את השעיר, כלומר מתן דם בין הבדים של הפר קודם לשחיטת השעיר, ואם הוא לא נתן ושחט - השעיר פסול. השעיר את הפר - אבל לא, לכן מראה שאם הוא שחט את הפר בחוץ עד שלא הגריל יהיה חייב. הדא אמרה: שחט את הפר עד שלא הגריל, חייב. אין תימר פטור, ניתני מעכב את הפר - הרי מאן דאמר פטור, זה ניתני: אין השעיר את הפר.
אמר רבי שמואל בר אבדימי: הדא - מה שאין השעיר מעכב את הפר במתנות הבדים, אבל במתנות הפרוכת שעיר מעכב את הפר. היך עבידא? כלומר, שהוא אינו יכול לתת מדם הפר על הפרוכת עד שיתן מדם השעיר על בין הבדים.
[דף כב עמוד א]
==ירושלמי יומא, פרק ד, הלכה ב==
מתני':
ד_יקשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, העמידו כנגד בית שילוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו. בא לו אצל פרו שנייה וסמך שתי ידיו עליו ונתודה וכך היה אומר: אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך. אנא השם, כפר נא לעונות וגו'.
גמ': אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן°: ג' לשונות הן - ד_יאשל שעיר בסלע, ד_יבושל מצורע בשקל, ד_יגושל פרה בב' סלעים. אמר רבי אבא בר זבדא° בשם °רבי שמעון בן חלפתא: של פרה בב' סלעים ומחצה. אית דמפקין לישנא בי' זוזין שזה ב' סלעים ומחצה בלשון אחרת שכל סלע ארבע זוז.
תני': ד_ידשחטו וקיבל במזרק את דמו, נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרש. ד_טונטל את המחתה ועלה לראש המזבח, ופנה גחלים אילך ואילך, וחתה מן המעוכלות הפנימיות, וירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה.
גמ': תנן: נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל כיני מתניתא כך כוונת המשנה: על הרובד הרביעי שבעזרה ולא בהיכל. תני: שחט את הפר בחוץ, חייב משום שחוטי חוץ. חפן זר בפנים, פטור שאין זו מן העבודות שזר חייב עליהן. חתה והקטיר ונשפך הדם, יביא פר אחר ונכנס בדמו. אם עד שלא הקטיר נשפך הדם, חתייה פסולה היא והוא צריך לחתות כתחילה. ספק עד שלא הקטיר נשפך הדם, וספק משהקטיר נשפך הדם, להביא פר אחר ולהיכנס בדמו אין את יכול, שאני אומר עד שלא הקטיר נשפך הדם והיא חתייה פסולה והוא צריך לחתות כתחילה. לחתות כתחילה אין את יכול, שאני אומר משהקטיר נשפך הדם, והיא חתייה כשירה, והוא עובר משום הכנסה יתירה, ובטלו העבודות. אשכחת אמר נמצאתה אומר שבמקרה כזה: בטלו עבודות של אותו היום.
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת יומא, דף כב', תחילת המשנה, פרק ד' הלכה ב'. אומרת המשנה: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, העמידו כנגד בית שילוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו. בא לו אצל פרו שנייה וסמך שתי ידיו עליו ונתודה, וכך היה אומר: אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך. אנא השם, כפר נא לעונות וכולי.
אומרת הגמרא: רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: ג' לשונות הן - של שעיר בסלע, והלשון שהיו קושרים על השעיר, על הסלע, כן? זה היה במשקל סלע, ושל מצורע בשקל, ושל פרה בב' סלעים, שיהיה כבד כי זורקים את זה על האש וצריך ליפול לתוך האש. אמר רבי אבא בר זבדא בשם רבי שמעון בן חלפתא: של פרה בב' סלעים ומחצה. אית דמפקין לישנא בי' זוזין - כלומר, אומרים את זה בלשון אחרת, אבל זה כמעט אותו דבר, כן? כי עשרה זוזים זה בדיוק שניים וחצי סלעים.
[מעבר נושא] בעזרת השם, ג'. באה המשנה: שחטו וקיבל במזרק את דמו, נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרש. נטל את המחתה ועלה לראש המזבח, ופנה גחלים אילך ואילך, וחתה מן המעוכלות הפנימיות, וירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה.
למדנו במשנה למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל - בתר מה קיימת, לרובד הרביעי שבעזרה, לא בהיכל, כי לא נכנס פנימה.
תני: שחט בחוץ, חייב - משום שהוא שחט בחוץ. חפן בפנים, פטור - כיוון שזו לא עבודה שזר חייב עליה. חתה והקטיר ונשפך הדם - כשמראים הכהן חתה והקטיר כבר את הקטורת ואז נשפך הדם, אז יביא פר אחר ונכנס בדמו. אבל אם נשפך הדם עד שלא הקטיר, חתייה פסולה היא והוא צריך לחתות כתחילה - צריך לעשות את הכל מחדש.
וספק משהקטיר נשפך הדם, להביא פר אחר ולהיכנס בדמו אין את יכול - כשאני אומר אולי עד שלא הקטיר נשפך הדם והיא חתייה פסולה והוא צריך לחתות כתחילה, ולחתות כתחילה הוא לא יכול, שאני אומר אולי משהקטיר נשפך הדם, והיא חתייה כשירה, והוא עובר משום הכנסה יתירה. כלומר, אם ייכנס עכשיו לקודש הקודשים עוד הפעם עם קטורת, אז בעצם הוא עובר איסור כי זה כניסה יתרה. ובטלו העבודות - אז איך אתה אומר במקרה כזה, בטלו עבודות של אותו היום.
[דף כב עמוד ב]
ד_טזשחט ומת אחר, מהו שיכנס בדמו? רבי שמעון בן לקיש° אמר כתיב (ויקרא אחרי מות טז ג): בזאת יבא אהרון אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה - בפר, אבל לא בדם פר וצריך פר חדש. רבי חנינה° ורבי יונתן° תריהון אמרין: אפילו בדם. מילתיה דרבי יהושוע בן לוי° אמר: אפילו בדם. רבי חנינה° ורבי אבא° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אפילו בדם. רבי יהושוע בן לוי° שאל: חפן ומת, ד_יזמהו שיכנס בחפניו? מה צריכא ליה במה הוא הסתפק בפירוש המילה חפניו דכתיב (ויקרא אחרי מות טז יב): ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרכת והסתפק האם צריך דווקא שהוא יחפון. ברם הכא דלית כתיב בדמו, פשיטא ליה אפילו בדם.
מתני':
ד_יחבכל יום חותה בשל כסף ומערה לתוך של זהב, והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס. בכל יום חותה בשל ארבעת קבין ומערה לתוך של ג' קבין, והיום חותה בשל ג' קבין ובה היה מכניס. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: בכל יום חותה בשל סאה ומערה בתוך שלשת קבין, והיום חותה בשלשת קבין ובה היה מכניס. בכל יום היתה כבידה, והיום קלה. בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה. בכל יום היה זהבה ירוק, והיום אדום - דברי °רבי מנחם.
גמ': תנן: בכל יום חותה בשל ארבעת קבין ומערה לתוך של ג' קבין כיי דתנינן תמן: ד_יטנתפזר ממנה כקב גחלים, היה מכבדן לאמה, ובשבת כופין עליו פסכתר. תנן: בכל יום היתה כבידה, והיום קלה - שלא לייגעו. תנן: בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה - שלא לייגעו. בכל יום היתה קצרה ולא היה בה אלא אמה גדומה בצימצום, והיום היה בה אמה ומחצה כדי שתהא הזרוע מסייעת. בכל יום לא היה בה נרתיק, והיום היה בה נרתיק כדי שלא תכווה ידו ואינו חוצץ. אמר רבי יוסי ברבי בון°: קובעו במסמר. שבעה זהבים הן: זהב טוב, זהב טהור, זהב סגור, זהב מופז, זהב מזוקק, זהב שחוט, זהב פרויים. זהב טוב - כמשמעו שנאמר (בראשית ב', י"ב): וזהב הארץ ההיא טוב. אמר °רבי יצחק: טיבוי דו בבייתיה טוב למי שיש לו ממנו בביתו, טיבו דו בלווייתיה טוב למי שיש לו בהליכתו לפי שהוא נסחר בכל מקום. זהב טהור - שמכניסין אותו לאור ואינו חסר כלום. ואתייא כדתני: מעשה במנורת זהב שעשה משה במדבר והיתה יתירה דינר זהב, והכניסוה לכור שמונים פעם ולא חסרה כלום. ויאות - עד דלא יקום על ברריה הוא חסר סגין, מן דו קיים על ברריה לא חסר כלום. זהב סגור - שהיה מכסיף מבייש בעד כל הזהבים שהיו שם שהיו סוגרים חנויותהם. אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: כתיב (דברי הימים א' כ"ט, ד'): ושבעת אלפים ככר כסף מזוקק לטוח קירות הבית, והא כתיב: ואת כל הבית צפה זהב. ואת אמר אכן? אלא שהיה מכסיף בעד כל הזהבים שהיו שם. זהב מופז - רבי פטרוקי אחוה דרבי דרוסא° אמר בשם רבי אבא בר בינה°:
שחט ומת אחר, מהו שיכנס בדמו? אז רבי שמעון בן לקיש אמר - כתיב "בפר", אבל לא בדם - לכן צריך פר חדש. רבי חנינה ורבי יונתן תריהון אמרין: אפילו בדם. מילתיה דרבי יהושוע בן לוי אמר: אפילו בדם. רבי חנינה ורבי אבא בשם רבי יוחנן: אפילו בדם.
רבי יהושוע בן לוי שאל: חפן ומת, מהו שיכנס בחפניו? כלומר, אם הכהן הגדול חפן ומת, האם הכהן החדש יכול להשתמש בקטורת של הכהן השני? מה צריכא ליה דכתיב "ומלא חפניו" - כלומר, שם דווקא כתיב "בחפניו". ברם הכא לית כתיב בדמו - כאן לא כתוב "בדמו" דווקא, אותו דם שהוא שחט. מכאן שפשיטא ליה אפילו בדם - אפילו שמישהו אחר שחט, גם כן הכהן השני יכול להיכנס עם הדם כי לא כתוב דווקא דמו.
בעזרת השם, ח'. תלמוד המשנה: בכל יום חותה בשל כסף ומערה לתוך של זהב, והיום חותה בשל זהב ובה מכניס. בכל יום חותה בשל ארבעת קבין ומערה לתוך של ג' קבין, והיום חותה בשל ג' קבין ובה היה מכניס. רבי יוסי אומר: בכל יום חותה בשל סאה ומערה בתוך שלשת קבין, והיום חותה בשלשת קבין ובה היה מכניס. בכל יום היתה כבידה, והיום קלה. בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה. בכל יום היה זהבה ירוק, והיום אדום - דברי רבי מנחם.
למדנו במשנה בכל יום חותה בשל ארבעת קבין ומערה לתוך של ג' קבין - אז ככה בעצם קב אחד של גחלים נופל. כיי דתנינן תמן: נתפזר ממנה כקב גחלים, היה מכבדן לאמה, ובשבת כופין עליו פסכתר - כופה עליהם איזה כלי.
בכל יום היתה כבידה, והיום קלה - למה כך? שלא לייגעו, שלא יהיה כבד מדי. בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה - שוב פעם שלא לייגעו, כשהוא נעזר, כן? שיעזר עם המרפקים.
בכל יום לא היה בה אלא אמה קצומה בצמצום, והיום היה בה ומחצה כדי שתהא הזרוע מסייעת. בכל יום לא היה בה נרתיק, והיום היה בה נרתיק - כדי שלא תיכווה ידו, איזה חתיכת עור שציפתה את הידית. כדי שלא ואינו חוצץ - מה, רבי? אמר רבי יוסי ברבי בון: קובעו במסמר - כלומר אם זה קבוע זה כבר לא חוצץ.
שבעה זהבים הן: זהב טוב, זהב טהור, זהב סגור, זהב מופז, זהב מזוקק, זהב שחוט, זהב פרויים. זהב טוב - כמשמעו: וזהב ההיא טוב. אמר רבי יצחק: טיבוי דו בבייתיה, טיבו דו בלווייתיה - כלומר טוב לאדם שיש לו את זה בבית, וטוב למי שהוא יוצא ויש לו את זה בדרך, כיוון שזה זהב שנסחר בכל מקום.
זהב טהור - שמכניסין אותו לאור ואינו חסר כלום. ואתייא כדתני: מעשה במנורת זהב שעשה משה במדבר והיתה יתירה דינר זהב, וכניסוה לכור שמונים פעם ולא חסרה כלום. ויאות - עד דלא יקום על ברריה הוא חסר סגין, מן דו קיים על ברריה לא חסר כלום - כלומר, ככל שהוא לא מזוקק לגמרי, כל פעם שמתיכים אותו חלק מהסיגים יורדים ואז הוא חסר. אבל אחרי שהוא כבר מזוקק אז לא חסר כלום.
זהב סגור - שהיה מכסיף בעד כל הזהבים שהיו שם - כי כל מי שמוכר זהב אחר היה סוגר את החנויות. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: כתיב: ושבעת אלפים ככר כסף מזוקק לטוח קירות הבית, ואת כל הבית צפה זהב. ואת אמר? - הוא ציפה את כל הבית בזהב, אז למה כתוב "כיכר כסף" לצפות את הבית? אלא שהיה מכסיף בעד כל הזהבים שהיו שם - כלומר, זה היה זהב כזה שהכסיף את שאר הזהבים.
[דף כג עמוד א]
דומה לאש מצתת בגפרית. אמר רבי אבין° על שם מקומו הוא נקרא זהב מאופז. זהב מזוקק - שהיו מחתכין אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותן לנעמיות, והן מסננות אותן. ויש אומרים שהיו טומנין אותו בזבל שבעה שנים. זהב שחוט - שהיה נמשך כשעוה כמו זהב 24 קרט שהוא כמו דונג. אדריינוס היה לו משקל ביצה, דוקלטינוס היה לו משקל דינר, גורדינון שם מקום. זהב פרויים - רבי שמעון בן לקיש° אמר: אדום ונקרא כך לפי שהיה דומה לדמו של פר. ויש אומרים: זהב שהוא עושה פירות, כיי דתנינן תמן: וגפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל. אמר רבי אחא בר יצחק°: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, צר כל מיני אילנות לתוכו. ובשעה שהיו אלו שבחוץ עושין פירות, היו אלו שבפנים עושין פירות. הדא הוא דכתיב (ישעיהו ל"ה, ב'): פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן וגו'. אימתי יבשו? אמר רבי יצחק חיננא בר יצחק°: בשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל יבשו, דכתיב (נחום א', ד'): ופרח לבנון אמלל.
מתני':
בכל יום מקריב פרס בשחרית ופרס בין הערבים, ד_כוהיום מוסיף מלא חפניו. בכל יום היתה דקה, והיום דקה מן הדקה. בכל יום הכהנים עולין במזרחו ויורדין במערבו, ד_כאוהיום עולין באמצע ויורדין באמצע. °רבי יהודה בר עילאי אומר: לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע. בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, והיום מן הקיתון של זהב. °רבי יהודה בר עילאי אומר: לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב.
גמ': ד_כבפיטום הקטורת הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר ששה עשר מנה. קושט שנים עשר, קילופה שלשה, קינמון תשעה הכל יחד שלוש מאות שישים ושמונה מנים. נמצאת אומר: שלש מאות וששים וחמש מנים היו כנגד ימות השנה, ושלשה של אותו היום. הדא היא דתנינן: והיום מוסיף מלא חפניו. כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין ג' סאין וג' קבין. אם אין לו יין קפריסין, מביא חמר חיורין עתיק יין לבן ישן. מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא. °רבי נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא. ד_כגנתן בה דבש, פסלה. חסר בה אחת מסממניה, חייב מיתה. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר: ד_כדהצרי אינו אלא שרף של עצי קטף. בורית כרשינה שאינה מהסממנים למה היתה באה? שבה שפין את הצפורן מפני שהיא עושתה נאה. יין קפריסין שאינו מהסממנים למה הוא באה? שבו שורין את הצפורן מפני שהיא עושתה עזה. והלא מי רגלים יפין לה? אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה מפני הכבוד. וכשהיה מידק היה אומר: הדק היטב, הדק היטב, שהקול יפה לבשמים. ד_כהחיסר בה אחת מסממניה או שנתן בה מעט דבש, היתה פסולה צריך לתת בתוכה מלח דכתיב (שמות כי תשא ל לה) ועשית אתה קטרת רקח מעשה רוקח ממלח טהור קדש. לא נתן לתוכה מלח או שלא נתן לתוכה מעלה עשן, נתחייב מיתה. אמר רבי זעירה°: ועובר משום הכנסה יתירה. תני בר קפרא°: הפטמין שבירושלים היו אומרים: אילו היה נותן לתוכה מעט דבש, לא היה כל העולם כולו יכול לעמוד בריחה. תני: פיטמה חציים כשירה כדתני: אחת לשישים או לשבעים שנה היתה באה של שרים לחצאין, ואז היו עושים רק חצי כמות. שילשים ורבעים לא שמענו חיכו עד שיהיה חצי. °רבי אומר: ד_כוכמדתה היתה כשירה.
דומה לאש מוצתת בגפרית. אמר רבי אבין: על שם מקומו נקרא, זהב מאופז. זהב מופז פירושו זהב שבא ממקום שנקרא אופז. זהב מזוקק - שהיו מחתכין אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותן לנעמיות, והן מסננות אותן. ויש אומרים שהיו טומנים אותו בזבל שבע שנים. זהב שחוט זה זהב שנמשך כשעווה, כמו הבקרת של ימינו, שהוא גם כמו דונג. אדריינוס היה לו משקל ביצה, דוקלטינוס היה לו משקל דינר גורדינון, דינר של מקום מסוים.
זהב פרוויים. רבי שמעון בן לקיש אמר שזה זהב אדום, הוא נקרא כך מפני שדומה לדמו של פר. יש אומרים זהב שעושה פירות, כמו דתנינן תמן: וגפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל. אמר רבי אחא בר יצחק: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, צר כל מיני אילנות לתוכו. ובשעה שהיו אלו שבחוץ עושין פירות, היו אלו שבפנים עושין פירות. כלומר, כשהגפן בשדות הייתה נותנת פירות, אז גם הגפן מהזהב הייתה נותנת פירות, וכשהתאנה בחוץ הייתה נותנת פירות, אז גם התאנה מהזהב הייתה נותנת פירות. הדא הוא דכתיב: פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן. אימתי יבשו? אמר רבי יצחק חיננא בר יצחק: בשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל יבשו, דכתיב: ופרח לבנון אמלל.
מתני'. אומרת המשנה: בכל יום מקריב פרס בשחרית ופרס בין הערבים, והיום מוסיף מלא. בכל יום היתה דקה, והיום דקה מן הדקה. בכל יום הכהנים עולין במזרחו ויורדין במערבו, והיום עולין באמצע ויורדין באמצע. רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע. בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, והיום מן הקיתון של זהב. רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב.
גמ': פיטום הקטורת, הצפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר ששה עשר מנה. קושט שנים עשר, קילופה שלשה, קינמון. נמצאת אומר: שלוש מאות ושישים וחמישה מנים היו כנגד ימות השנה, ושלושה של אותו היום - של יום כיפור. הדא היא דתנינן: והיום מוסיף מלא חפניו. כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין שלוש סאין ושלושה קבין. אם אין לו יין קפריסין, מביא חמר חיורין עתיק. מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא. רבי נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא. נתן בה דבש, פסלה. חסר בה אחת מסממניה, חייב מיתה.
תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: הצרי אינו אלא שרף של עצי קטף. בורית כרשינה - שהרי היא לא מהסממנים, למה היתה באה? שבה שפין את הצפורן מפני שהיא נאה. יין קפריסין - גם הוא לא מהסממנים, למה בא? שורין את הצפורן מפני שהיא עזה. והלא מי רגלים יפין לה? אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה מפני הכבוד. וכשהיה מידק היה אומר: הדק היטב, הדק היטב, שהקול יפה לבשמים. כלומר כשמדברים אז זה מועיל לבשמים. חיסר בה אחת מסממניה או שנתן בה מעט דבש, היתה פסולה. לא נתן לתוכה מלח או לתוכה מעלה עשן, נתחייב מיתה. אמר רבי זעירה: ועובר משום הכנסה יתירה - כלומר אם הוא ייכנס עם זה לתוך קודש הקודשים, הוא עובר על הכנסה יתירה.
תני בר קפרא: הפטמין שבירושלים - אלה שעושים את הבשמים - היו אומרים: אילו היה נותן לתוכה מעט דבש, לא היה כל העולם כולו יכול לעמוד בריחה.
[דף כג עמוד ב]
ודא דאת אמר: פיטמה חציים כשירה - חצי מכמות כל סממן וסממן אבל לא שיקחו רק חצי מהסממנים. אחת לששים או לשבעים שנה היא היתה באה חציים מן השיריים. הדא היא דתנינן: מותר הקטרת מה היו עושין בה? והמותר הזה היה מצטבר. תני: ד_כזהקטיר כזית בחוץ, חייב. פחות מפרס חצי מנה בפנים, פטור ואין זו כניסה יתירה שמדאוריתא יוצא בכזית אמר רבי זעירה° בשם רב ירמיה° ונפטרו הציבור ידי חובתן. רבי יוסי ברבי בון° אמר בשם רבי ירמיה°: מן מה דתני הקטיר כזית בחוץ חייב משמע שזו הקטרה כדין, מינה את שמע פחות מפרס בפנים פטור נפטרו הציבור ידי חובתן. כתיב (ויקרא אחרי מות טז יב): ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטרת דקה והביא מבית לפרכת - דקה מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שמות כי תשא ל לו): ושחקת ממנה הדק. אם כן למה נאמר דקה? ד_כחשתהא דקה מן הדקה. כיצד הוא עושה? מפריש שלשת מנים מערב יום הכיפורים ומחזירן למכתשת כדי למלאות ממנה חפניו, כדי לקיים בה דקה מן הדקה. תנן: בכל יום היה מקדש מן הכיור והיום מקיטון של זהב אמר רבי יונה°: חוץ מקידוש הראשון שחייב להיות מן הכיור. אמר רבי יוסה° אסי: ואפילו מקידוש הראשון. מתניתא פליגא על רבי יונה° דתני: ד_כטכל הכלים שהיו במקדש היו ראויין לקידוש ידים ורגלים. פתר לה ליום הכיפורים חוץ מקידוש הראשון. מתניתא פליגא על רבי יוסה° אסי דתני: הכיור והכן מעכבין. פתר לה: מקומן מעכב שיהיו בעזרה בין האולם למזבח.
מתני':
בכל יום היו שם ארבע מערכות, והיום חמש - דברי °רבי מאיר. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: ד_לבכל יום שלש, והיום ארבע. °רבי יהודה בר עילאי אומר: בכל יום שתים, והיום שלש.
[בכל יום שלוש]
גמ': מה טעמא? ד°רבי מאיר שנאמר (ויקרא צו ו ה): והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, וביער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים - והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, זו מערכת קיומי אש. וביער עליה הכהן, זו מערכת איכול איברין ופדרים. וערך עליה העולה, זו מערכה גדולה. והקטיר עליה חלבי השלמים, זו קטורת. ולית ל°רבי יוסה מערכת איכול איברין לכן יש רק שלוש מערכות. ולית ל°רבי יודה מערכת קיומי אש לכן יש רק שני מערכות. מה מקיים °רבי יהודה בר עילאי: אש תמיד - אש המנורה שאמרתי לך שתהא תמיד ד_לאלא תהא מדליק אותה אלא מאש שתלקח מעל מזבח החיצון. אמר רבי אלעזר° בן פדת: האיברין והפדרין שלא נתאכלו מבערב עושה אותן מדורה ושורפן בפני עצמן, ודוחין עליהן את השבת. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי שמואל בר אבא°: מתניתא אמרה כן שדוחה שבת דתניא: בכל יום היו שם ארבע מערכות. מה את שמע מינא איך אתה לומד מכאן שדוחה שבת? אמר רבי מנא° בן יונה מדתני: והיום חמש משמע שאף ביום הכיפורים היה עושה מערכה לאיברין והפדרין שלא נתאכלו מבערב, וכמו שדוחה יום הכיפורים כך דוחה שבת. רבי בון בר חייה° בעא קומי שאל את רבי זעירה° והרי אברים ופדרים לא מעכבים וכי דבר שאינו מעכב דוחה שבת? אמר ליה: עדי החודש הרי
תני: פיטמה חציים כשירה. כמו שלמדנו שאחת לששים או שבעים שנה היא היתה באה חציים מן השיריים - כלומר היה נשאר חצי מהכמות בתור שיריים, ואז היו עושים עוד חצי כמות כדי להשלים. שילשים ורבעים לא שמענו - כי לא היו עושים מיד, אלא היו מחכים עד שיהיה חצי, ואז היו עושים חצי כנגדו. רבי אומר: כמדתה היתה כשירה. ודא דאת מר: פיטמה חציים כשירה - חצי כל סממן וסממן, אבל לא שיקחו רק חצי מהסממנים, אלא באותו יחס. אחת לששים לשבעים שנה היא היתה באה חציים מן השיריים.
הדא היא: מותר הקטרת מה היו עושין בה? אמרנו שמותר הקטורת היו מוכרים אותה, נותנים אותה לאומנים בשכרם, וקונים את זה בכסף הלשכה, כסף חדש. כל שנה זה מתרבע עד שזה מגיע לחצי השיעור, ואז מכינים חצי שיעור נוסף וככה מגיעים לכמות מלאה.
תני: הקטיר כזית בחוץ, חייב. פחות בפנים, פטור. אם הקטיר פחות מפרס בפנים, מה אומר? אמרנו שבעצם הוא עושה פרס בבוקר ופרס בין הערביים - חצי מנה בבוקר, חצי מנה בערב. אם הקטיר פחות מזה - פטור, וזה לא נקרא הכנסה יתירה כי מדאורייתא הוא יוצא בכזית. רבי זעירה בשם רב ירמיה: נפטרו הציבור ידי חובתן, כי אם יצא מכזית כבר יצא מדאורייתא. רבי יוסי ברבי בון בשם רבי ירמיה: מן מה דתני הקטיר כזית בחוץ חייב, מינה את שמע פחות בפנים פטור. כי אם הוא היה מקטיר בפנים אז הוא היה חייב, כי זה נחשב הקטרה, אז בחוץ צריך לצאת פטור. אם הוא חייב בחוץ, סימן שזה נחשב הקטרה בפנים, ולכן בפנים הוא יהיה פטור ואפילו יוצאים בזה.
דקה - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר ושחקת ממנה הדק. אם כן למה נאמר דקה? שתהא דקה מן הדקה. כיצד הוא עושה? מפריש שלשת מנים מערב יום הכיפורים ומחזירן למכתשת כדי למלאות ממנה חפניו, כדי לקיים בה דקה מן הדקה. כלומר כותשים אותה עוד הפעם.
אמר רבי יונה: חוץ מקידוש הראשון - כשמתחילים את העבודה, זה חייב להיות מן הכיור. אמר רבי יוסה: ואפילו מקידוש הראשון. מתניתא פליגא על רבי יונה: כל הכלים שהיו במקדש היו ראויין לקידוש ידים ורגלים. פתר לה חוץ מקידוש הראשון - אבל קידוש ראשון חייב להיות מהכיור. מתניתא פליגא על רבי יוסה: הכיור והכן מעכבין. פתר לה: מקומן מעכב - כלומר שהם צריכים להיות בעזרה בין העולם למזבח, ואם לא נמצאים במקום אז הקורבנות פסולות.
מתני': בכל יום היו שם ארבע מערכות, והיום חמש - דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בכל יום שלש, והיום ארבע. רבי יהודה אומר: בכל יום שתים, והיום שלש.
גמ': מה טעמא דרבי מאיר? והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, זו מערכת קיומי אש. הייתה מערכה שהמטרה שלה שאם האש תכבה יקחו ממנה. וביער עליה הכהן, זו מערכת איכול איברין ופדרים. וערך עליה העולה, זו מערכה גדולה. והקטיר עליה חלבי השלמים, זו קטורת. ולית ליה לרבי יוסה מערכת איכול איברין - לכן הוא חושב שיש רק שלוש. ולית ליה לרבי יודה מערכת קיומי אש - לכן הוא חושב שיש רק שתיים.
מה מקיים רבי יהודה אש תמיד? אמרה התלמודה: אש שאמרתי לך תהא תמיד - זו המנורה עצמה, שכתוב עליה להעלות נר תמיד, אז לא תהא אלא על מזבח החיצון.
אמר רבי אלעזר: האיברין והפדרין שלא נתאכלו מבערב עושה אותן מדורה ושורפן בפני עצמן, ודוחין עליהן את השבת. רבי יעקב בר אחא בשם רבי שמואל בר אבא: מתניתא אמרה כן: בכל יום היו שם ארבע מערכות. מה את שמע מינה? אמר רבי מנא: והיום חמש - שאפילו ביום כיפור הייתה מערכה לאיברים ופדרים שלא נתאכלו בערב, וכמו שזה דוחה כיפור כך דוחה שבת.
רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירה: דבר שאינו מעכב דוחה שבת? אמר ליה: עדי החודש הרי - שאם לא באו עדים אפשר לקדש בלי עדים, אבל בהן דוחים, דתנינן שמהלך לילה ויום מחלל את השבת ויוצא ידי חודש.
[דף כד עמוד א]
אינן מעכבין שאם לא באו עדים אפשר לקדש בלי עדים ודוחין דתנינן תמן: ד_לבשעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. מנין למערכת יום הכפורים? אמר רבי ירמיה° בשם רבי פדת° שנאמר (ויקרא אחרי מות טז יב): ולקח מלא המחתה גחלי אש מה תלמוד לומר אש? שהיא בטילה על גבי גחליה שאחר שלוקח אותם המערכה מתבטלת ואין בה עוד שימוש. גחלי יכול עוממות תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז יב): אש. אי אש יכול שלהבת תלמוד לומר: גחלי. הא כיצד? מן הלוחשות הללו. ומנין שתהא האש בטילה על גבי גחלים שלא יהיה שום שמוש למערכה הזו מלבד לצורך הקטורת של יום כיפור תלמוד לומר: גחלי אש. אמר רבי יהושע בן לוי°: אין לחם הפנים נפסל משום יוצא בשעת מסעות. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: לחם הפנים נפסל בשעת מסעות. רבי חייה° אמר בשם רבי יהושע בן לוי° נאמר (במדבר במדבר ב יז): כאשר יחנו כן יסעו. מה בחנייתם אינו נפסל, אף בנסיעתם אינו נפסל. רבי אמי° בן נתן אמר בשם רבי יהושע בן לוי° נאמר (במדבר במדבר ב יז): ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות - כבתוך המחנות מכאן שגם בזמן מסע מתקימים קדושת מחנות והלחם לא נפסל. רבי יעקב בר אחא° ורבי אמי° בן נתן אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת: השורף קדשים בחוץ בשעת מסעות, לוקה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: קדשים נדחין בשעת מסעות דכיוון שהמשכן מפורק נפסלו משום יוצא וטמאים פרושים כל אחד ואחד במחיצתו שהמחנות לא בטלו. רבי יוסה° אסי אמר: תדירא הא מילתא בפומהון דרבנן דבר זה תדיר בפיהם של החכמים - נסתלקו הפרוכת, הותרו המחיצות לזבין ולמצורעין. מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין. מתניתא מסייעא לרבי יהושע בן לוי° שלחם הפנים אינו נפסל במסעות דתני לחם פנים לפני: תמיד תמיד אפילו בשבת, תמיד אף בטומאה וכתיב (ויקרא צו ו ו): אש תמיד תקד על המזבח לא תכבה אף במסעות. בשעת מסעות מה היו עושין לה? היו כופין עליה פסכתר - דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה, שנאמר (במדבר במדבר ד יג): ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן. הא אילו היה המזבח דולק, לא היה בגד ארגמן נשרף? מה עבד לה °רבי יודה? פסכתר היו כופין עליו מלמעלה. מה מקיים °רבי יודה: ודשנו את המזבח שמשמעו הפשוט שהסירו את הדשן - וירוון מלשון דשן ושבע שכשהיה מלא אברים ופדרים היו מכסים אותו פסכתר ועליו ארגמן כיי דאמר רבי יודה בן פזי° (דברים וילך לא כ): ואכל ושבע ודשן.
הדרן עלך פרק טרף בקלפי.
פרק חמישי – הוציאו לו
מתני':
ה_אהוציאו לו את הכף ואת המחתה, וחפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף — הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו, וכך היתה מידתן. נטל את המחתה של גחלים.
שאל תא קמא מנין למערכת יום הכיפורים? כלומר, מאיפה שעושים ל-- כמו מדורה מיוחדת ליום הכיפורים. אמר רבי יונה בשם רבי פדת שנאמר ולקח הכהן מלוא המחתה גחלי אש. מה תלמוד לומר אש? שהיא בטלה על גבי גחליה. כלומר שאחרי שלוקחים אותם אז המערכה מתבטלת ואין בה עוד שימוש.
גחלי, יכול עוממות. תלמוד לומר אש. אי אש יכול שלהבת תלמוד לומר גחלי. הא כיצד? מן הלוחשות הללו. ומנין שתהא האש בטילה על גבי גחלים. כלומר שלא יהיה שום שימוש למערכה הזו מלבד לצורך הקטורת של יום הכיפורים. תלמוד לומר גחלי אש.
רבי יהושע בן לוי אין לחם הפנים נפסל בשעת מסעות. כלומר שעם ישראל נדד אז הלחם הפנים שהיה על השולחן הוא לא נפסל, כן? הרי לכאורה ברגע שכבר אין את המחיצות אז הוא כביכול כאילו יצא מהמחיצה.
רבי יוחנן אמר לחם הפנים נפסל בשעת מסעות. רבי חייה אמר בשם רבי יהושע בן לוי כאשר יחנו כן יסעו. מה בחנייתם אינו נפסל, אף בנסיעתם אינו נפסל. רבי אמי אמר בשם רבי יהושע בן לוי ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות - כבתוך המחנות, כלומר כמו שבזמן החניה המחנה לוי היה באמצע, אז כך בזמן הנסיעות המחנה לוי היה באמצע. כלומר המחנות התקיימו גם בזמן המסע ולכן הלחם לא נפסל.
רבי יעקב בר אחא ורבי אמי אמרו בשם רבי אלעזר: השורף קדשים בחוץ בשעת מסעות, לוקה. הרי הוא שורף בחוץ, אז אף על פי כן יש את המחיצות כביכול, ואז הוא שורף מחוץ למחיצות, אז הוא לוקה.
אמר רבי יוחנן: קדשים נדחין בשעת מסעות מכיוון שהמשכן מפורק אז נפסלו משום יוצא. טמאים פרושים כל אחד ואחד במחיצתו. כלומר הטמאים והפרושים כל אחד, כן? כלומר מחיצות לא בטלו. אז בעצם אם נניח אדם מצורע צריך להיות מחוץ לשלוש מחנות, הוא חייב גם עכשיו להיות מחוץ לשלוש מחנות כי המחיצות לא בטלו.
רבי יוסה אמר: תדירא הא מילתא בפומהון דרבנן - נסתלקו הפרוכת, הותרו המחיצות לזבין ולמצורעין. הלא ברגע שהמחיצות הוסרו, כן? ברגע שהפרוכת הוסרה, כלומר בעצם פירקו את המשכן, באותו רגע הותרו המחיצות. כלומר אין מחיצות וזבים וצורעים יכולים להיכנס. אין בעצם הפרדות. זבים וצורעים יכולים להצטרף בלי מחיצות, בלי הפרדה.
מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין. מתניתא מסייעא לרבי יהושע בן לוי שהוא סובר שלחם הפנים לא נפסל במסעות. תמיד תמיד אפילו בשבת, תמיד אף בטומאה, כלומר אפילו במסעות כמובן. כלומר אין שום דבר שיש שלב שהלחם הפנים לא היה נמצא. לא תכבה אף במסעות, כן? כלומר האש עצמה גם כן תמיד, אז גם כן במסעות הייתה דולקת.
בשעת מסעות מה היו עושין לה? היו כופין עליה פסכתר - דברי רבי יהודה. כלומר היו כופים על איזה כלי שלא-- שהאש תישאר מתחת הכלי, לא תישרף.
רבי שמעון אומר: אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה. כלומר היו מדשנים את המזבח, שנאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן. הא אילו היה המזבח, לא היה בגד ארגמן נשרף? הרי אם המזבח דולק אז לא היה בגד ארגמן נשרף. אז אם כך רואים מכאן שבעצם האש לא הייתה. אותו דבר גם לחם הפנים, כן?
מה עבד לה רבי יודה? פסכתר היו כופין עליו מלמעלה. כלומר בעצם היו פורסים על זה כלי, כן? ואז את הבגד ארגמן.
מה מקיים רבי יודה: ודשנו את המזבח - הרי כתוב דשנו, משמע הפשט של הדבר הזה שהסירו את הדשן. אומר לא, ודשנו הכוונה וירוון, כיי דאמר רבי יודה בן פזי ואכל ושבע ודשן. כן, אז דשן זה לאו דווקא להסיר, אלא אולי אפילו גם כן מלשון מלא.
הדרן עלך פרק טרף בקלפי. ארבעה פרקי הלכה.
[דף כד עמוד ב]
בימינו ואת הכף בשמאלו, מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שני הפרוכת המבדילות בין הקודש ובין קדש הקדשים, וביניהן אמה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר לא היה שם אלא פרוכת אחת בלבד שנאמר (שמות תרומה כו לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים.
גמ': תנן: הוציאו לו את הכף ואת המחתה ולא כבר תנינתה שנטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחתה ממנה גחלים? כיני מתניתא כך כוונת המשנה את הכף ואת הבזך מחתה של קטרת מהו כף מגיס כף גדולה כמו שמגיסים קדרה? אמר רבי יוסה° אסי: הדא אמרה שהבזך כלי חול הוא, דאין תימר כלי קודש דבר שקדש בכלי נפדה? שהרי בבזך היו מביאים שלושה קבין ופודים את מה שנשאר מהחפינה דאיתפלגון קטורת שפיטמה בחולין. רבי יוסי בי רבי חנינה° אמר ה_בפסולה, רבי יהושע בן לוי° אמר כשירה. מה טעמא? דרבי יוסי בי רבי חנינה°? כתיב קודש היא שתהא הווייתה בקודש. טעמא דרבי יהושע בן לוי°? קודש היא שתהא באה מתרומת הלשכה. אמר רבי יוסי ברבי בון° אתיא דרבי יוסי בן חנינה° כשמואל° בר אבא בר אבא וד רבי יהושע בן לוי° כרבי יוחנן° בר נפחא, דתנינן ה_גהמקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות ציבור, מאי דברים ראוין לקרבנות ציבור? רבי יוחנן° בר נפחא אמר קטורת. שכל שאר הדברים נמנו בפרוט במשנה רואים שיש קטורת שהיא חולין מכאן שפיטום הקטורת נעשה בחול כדעת רבי יהושע בן לוי°. אמר רבי הושעיה° תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת, וד רבי יוסי בי רבי חנינה° כשמואל° בר אבא בר אבא, דאמר רב הונא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא מכתשת שבא פיטמו את הקטורת עשו אותה כלי שרת לקדש. אמר רבי יוסה ברבי בון° אמרה רבי חונה° קומי רבי יוסי° בר זבידא דבר שקדש בכלי שרת קדושת הגוף נפדה? אז איך פודים את מותר הקטורת אמר ליה ולא דשמואל° בר אבא בר אבא היא? והרי שמואל° בר אבא בר אבא אמר קל הוא במותר שתנאי בית דין שהמותר לא יתקדש קדושת הגוף גמורה ואפשר יהיה לפדותו. דאיתפלגון כבשים שהוכנו לצורך תמידים ה_דהותירו תמימים אחרי ראש חדש ניסן, שמואל° בר אבא בר אבא אמר נפדין כתמימים שתנאי בית דין שיפדו, ורבי יוחנן° בר נפחא אמר נפדין כפסולי המוקדשים וירעו עד שיסתאבו. הותירו שעירים כגון שעירי ראשי חדשים
ועל פי המשנה: הוציאו לו את הכף ואת המחתה, וחפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף — הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו, וכך היתה מידתן. נטל את המחתה של הגחלים בימינו ואת הכף בשמאלו, כן? המחתה של הגחלים בימינו כי זה יותר כבד.
מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שני הפרוכת המבדילות בין הקודש ובין קדש הקדשים, וביניהן אמה. רבי יוסי אומר לא היה שם אלא פרוכת אחת בלבד שנאמר והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים.
ולא כבר תנינתה נטל את המחתה ועלה לראש המזבח? אז למה עוד פעם לוקח את המחתה?
כיני מתניתא את הכף ואת הבזך. כלומר פה מדובר על מחתה שבה לוקח גחלים, אלא כף - מחתה מיוחדת של קטורת והיא נקראת בזך.
מהו כף? מגיס - כמו מעין כף גדולה כמו זו שמגיסים בה את הקדירה. אמר רבי יוסה: הדא אמרה כלי חול הוא - המחתה של הקטורת הייתה כלי חול. אין תימר כלי קודש דבר שקדש בכלי? אנחנו יודעים הרי שאחרי שהכהן חופן אז מה שנשאר היו פודים. אז איך אפשר לפדות את זה אם הכלי עצמו הוא קודש? אז כביכול כל מה שנכנס לתוכו נקדש קדושת הגוף. אז איך אפשר לפדות אותו?
דאיתפלגון פיטמה בחולין. רבי יוסי בי רבי חנינה אמר פסולה, רבי יהושע בן לוי אמר כשירה. מה הייתה דעת רבי יוסי בי רבי חנינה? למה הוא אומר שזה פסול? קודש היא שתהא בקודש. כלומר, כל המעשים שלה צריכים להיות בקודש. מה הייתה דעת רבי יהושע בן לוי? למה הוא אומר שזה כשר? קודש היא שתהא באה מתרומת הלשכה - עושים את זה בחול אבל קונים את זה מכספי תרומת הלשכה.
אמר רבי יוסי ברבי בון אתיא דרבי יוסי בן חנינה כשמואל שהוא אומר שזה פסול. ודרבי יהושע בן לוי כרבי יוחנן, דתנינן המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות ציבור. כן, מהי דברים ראויים לקרבנות ציבור? הרי המשנה שם מנתה את כל הדברים האחרים, כל הסוגים מנתה. אז מה עוד נשאר?
רבי יוחנן אמר קטורת. רואים ככה שיש קטורת שהיא חולין, כי אם אדם יכול להקדיש את זה, כן, אז סימן שזה היה חולין קודם. מכאן שקטורת נעשתה בחול כדעת רבי יהושע בן לוי.
אמר רבי הושעיה תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת. כן, אמרנו שאת מותר הקטורת היו בעצם מוחלים על השכר של האומנים מבית אבטינס ולאחר מכן חוזרים וקונים את זה מכספי תרומת הלשכה. אז אותו אדם כנראה היה מבית אבטינס והוא קיבל את הקטורת בשכרו, ובשלב הזה שאצלו היא חולין. אבל בעצם כל המעשים שלה היו בקודש.
דאמר רב הונא שמואל - מכתשת שבה פטמו את הקטורת עשו אותה כלי שרת לקדש. כלומר, מההתחלה כל המעשים של הקטורת היו כולם בקודש.
אמר רבי יוסה ברבי בון רבי חונה קומי רבי יוסי דבר שקדש בכלי נפדה? כלומר, כבר מההתחלה אם אתה אומר שהמכתשת שפטמו את הקטורת עשו אותה כלי שרת, אז אם זה ככה כל מה שנכנס בתוכה קדש. אז דבר שקדש בכלי, כן, נפדה? הרי חלה עליו קדושת הגוף, אז איך פודים את מותר הקטורת?
אמר ליה דשמואל שמואל אמר קל הוא במותר. שתנאי בית דין שהמותר לא יתקדש בקדושת הגוף ואפשר לפדות אותו, כן. כן, איפה ראינו את זה?
דאיתפלגון הותירו - כבשים שהוכנו לצורך תמידים והותירו תמימים. כלומר, אם אנחנו יודעים שבפסח, בארבעה עשר בניסן, מתחילים לקנות קורבנות מתרומת הלשכה חדשה. אז אם לפני כן הכינו כבשים לצורך תמידים ונשארו כבשים תמימים ועבר אחד בניסן, עכשיו צריך קורבנות חדשים. אז מה עושים איתם?
שמואל אמר נפדין, כי תנאי בית דין שייפדו. ורבי יוחנן אמר נפדין כפסולי מוקדשים. הותירו שעירים - ונמשיך לראות אותו דבר אצל שעירים.
[דף כה עמוד א]
על דעתיה דשמואל° בר אבא בר אבא אם עולה שהיא כליל נפדית לא כל שכן חטאת? על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא התפלגון רבי זעירא° ורבי שמואל בר רב יצחק°. רבי זעירא° אמר ירעו, רבי שמואל בר רב יצחק° אמר מקייצין בהן את המזבח בהם עצמן בלא פדיון. וקשיא יש חטאת שקריבה עולה? אמר רבי יוסה° אסי: שנייא היא שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה. אמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי תנאי בית דין הוא על המותר שיקרבו עולות. כתיב (ויקרא ויקרא ב ב) וקמץ משם מלא קומצו משמנה ומסלתה וכתיב (ויקרא צו ו ח) והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה מלא קמצו. ה_היכול מלא קומצו מבורץ מבצבץ מכל צד? תלמוד לומר בקמצו ולא יותר. אי בקמצו יכול שכמה שפחות עדיף ויקמוץ בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר מלא קומצו. הא כיצד? חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת ומוחק באצבעו באגודל מלמעלן ובזרת ומלמטן. תמן גבי קמיצת המנחות את אמר שמה שכתוב מלא קומצו מלמד שחסר פסול ובקמצו מלמד שיתר פסול ולכן חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת ומוחק באצבעו באגודל מלמעלן ובזרת ומלמטן, והכא גבי חפינה נאמר רק מלא חפניו האם נדרוש שצריך להיות מבורץ? רבי יעקב בר אחא° ורבי סימון° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי° אף בחפינה בין יתר בין חסר פסול דילפינן גזרה שווה מלא מלא, מה להלן קומץ החסר או יתר פסול אף הכא קומץ החסר או יתר פסול.
בדף הקודם ראינו מחלוקת לגבי כבשים שהוכנו לצורך תמידין והותירו, כלומר אם נשארו אחרי ראש חודש ניסן, הרי אחרי ראש חודש ניסן צריכים כבר להביא קורבנות מהתרומה החדשה. אז הקורבנות האלה בעצם אי אפשר להקריב אותם. אז מה עושים איתם? שמואל אמר נבדים תמימים, כי הוא אומר שזה תנאי בית דין שייפדו. אבל רבי יוחנן אמר הם נבדים כי משעה שהוקדשו, הוא צריך שיסתאבו ויקיץ בהם המזבח.
עכשיו השאלה מה קורה אם הותירו שעירים? כלומר נניח היו שעירים של ראשי חודשים שנשארו. על דעתיה דשמואל אם עולה נפדית לא כל שכן חטאת? כלומר על דעת שמואל, אם הוא סובר שעולה קלה נפדית, אז כל שכן חטאת שהיא תיפדה. אבל על דעת רבי יוחנן זה תלוי. רבי זעירא אמר, במקרה כזה, במקרה של שעירים שזה חטאת, אז זה ירעו עד שיסתאבו. ורבי שמואל בר רב יצחק אמר בה את המזבח, כלומר מקייצים את המזבח, מקריבים אותם בלי פדיון בתור עולות.
וקשיא יש חטאת קריבה עולה? הרי זה בעצם מוקדש לחטאת. אמר רבי יוסה: שנייא היא שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה. כלומר קורבנות ציבור עד השחיטה אינם נקבעים, ולכן אפשר לשנות את זה מקורבן אחד לקורבן אחר. אמר רבי חייא: תנאי בית דין הוא שהמותר, שכשייקרבו עולות. כלומר יש איזה תנאי בית דין שכל מותר בקורבנות יקרב בעצם בתור עולות. ולכן למרות שזה הוקדש לשם חטאת, אפשר להקריב אותם בתור עולות.
עוד אתה אומר, הכתיב "מלא קומצו" והכתיב "בקמצו" - אז מלא קומצו, יכול מלא קומצו מבורץ? כלומר שבעצם יבצבץ מכל הכיוונים. תלמוד לומר בקמצו, בקמצו ולא יותר. אם בקמצו, יכול שכמה שפחות עדיף, יקמוץ בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר מלא קומצו. הא כיצד? חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת. כלומר את כל הארבע אצבעות מקפל לכף היד, וככה בעצם קומץ, ולאחר מכן מוחק באצבעו מלמעלן למטן, כלומר באגודל מלמעלה ובאצבע מלמטה.
אומרת הגמרא: תמן לגבי קמיצת המנחות אתה אומר שמה שכתוב מלא קומצו זה מלמד שחסר פסול, ובקמצו מלמד שיתר פסול. אבל לגבי חפינה נאמר גם כן מלוא חופניו. אז האם גם כאן נדרש שצריך להיות מבורץ? אתה אומר, רבי יעקב בר אחא ורבי סימון אמרו בשם רבי יהושע בן לוי: גם בחפינה מה להלן קומץ החסר פסול קומץ החסר פסול. למה? כי הרי גזרה שווה בין מלא ומלא - מלוא קומצו ומלוא חופניו. מה להלן קומץ חסר או יתר פסול בקמיצה, אף בחפינה חסר או יתר פסול.
[דף כה עמוד ב]
חפנים מהו ה_ושיעשו ככלי שרת לקדש? ולא יהיה לקטרת פדיון אם נפסלו ואם נשפך לארץ חוזר ואוספו והוא כשר כתיב (ויקרא אחרי מות טז יב) ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטרת דקה והביא מבית לפרכת ה_ז אחר מהו שיחפון ויתן לתוך חפניו? האם ולקח הולך רק על הגחלים, אבל הקטורת אחר יכול לתת לו. או שלקח נאמר גם על הקטורת וצריך שהוא בעצמו יקח מהו שיעשה מדה לחפניו? שיעשה כלי במידת חפניו ואותו ימלא הכף שבה הוא מניח את החפינה האם היו רק שלושה קטן בינוני וגדול דבכל חפנים משערין ממוצע או אין משערין אלא בחפניו ויצטרכו כלי לכל כהן? רבי יהושע בן לוי° שאל חפן ומת ה_חאחר מהו שיכנס בחפניו? עונה הגמרא שהכל תלוי בשאלה הראשונה האם יש מצוות חפינה או מדין קידוש כלי אין תימר חפנים עשו אותן ככלי שרת לקדש זה ודאי רק בחפניו של מקטיר ואם כך הדא אמרה: חפן ומת ה_טאין אחר נכנס בחפניו ואין אחר חופן ונותן לתוך חפניו ועושין מדה לחפניו שאף זה כלי שרת ואין משערין בכל חפנים. אין תימר חפנים לא עשו אותן ככלי שרת לקודש אלא שיש מצווה מיוחדת לחפון הדא אמרה: חפן ומת אחר נכנס בחפניו אחר חופן ונותן לתוך חפניו ואין עושין מידה לחפניו. תנן: הוציאו לו את הכף ואת המחתה וחפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו וכך היתה מידתן אפילו כבן קמחית שהיתה ידו מחזקת כארבעת קבין והקטן לפני קוטנו בכלי קטן אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים. הילוך הדם בזר מהו? חזקיה° אמר הילוך בזר כשר, רבי ינאי° הכהן אמר ה_יהילוך בזר פסול אף שאינו מעכב. מתניתא פליגא על רבי ינאי° הכהן דתני ה_יאקיבל בימינו ונתן בשמאלו יחזיר לימינו ולא נפסל בכך.
שואלת הגמרא: חפנים מהו ככלי שרת לקדש? ואז בעצם לקטורת לא יהיה תיקון אם יפסלו. עוד שאלה: אחר מהו שיחפון ויתן לתוך חפניו? האם דווקא חופניו שלו, או שאפילו אם מישהו אחר עשה את זה זה בסדר, אבל צריך שיהיה במצוות חפינה. עוד שאלה: מהו שיעשה מדה לחפניו? כלומר שיעשה כלי במידה של חפניו, ואז ביום הכיפורים הוא לא יחפון, אלא פשוט ימלא את הכלי הזה. עוד שאלה: בכל חפנים משערים או אין משערים אלא בחפניו? כלומר האם היו כלים לפי מידתו של כל כהן וכהן, או שמכינים שלושה כלים ממוצעים - אחד גדול, אחד קטן ואחד בינוני.
רבי יהושע בן לוי שאל: חפן ומת, אחר מהו שיכנס בחפניו? כלומר אם הכהן הגדול חפן והניח את זה בכלי, ולאחר מכן מת, האם כהן חדש שבא במקומו יכול להיכנס עם החפינה של הקודם? הגמרא מבינה שבעצם הכל תלוי בשאלה הראשונה - אם יש בכלל מצוות חפינה, וגם האם לחפינה יש דין קידוש כמו כלי.
אין תימר חפנים עשו אותן ככלי שרת לקדש, הדא אמרה: חפן ומת אין אחר נכנס בחפניו, אין אחר חופן ונותן לתוך חפניו, ועושין מדה לחפניו, ואין בכל חפנים. כי גם זה כלי שרת, אין הבדל בין אם הוא יחפון בכלי שרת בידיים שלו או יחפון בכלי שרת אחר, וגם משערים שיהיה בדיוק בגודל של חפניו.
אין תימר חפנים לא עשו אותן ככלי שרת לקודש, הדא אמרה: חפן ומת נכנס בחפניו, אחר חופן ונותן לתוך חפניו, ואין עושין מידה לחפניו. לא צריך כלי בדיוק במידה של חפניו, אלא משערים בכל החפנים, כי בעצם מה שצריך זה מצוות חפינה. מספיק שאדם אחד עשה מצוות חפינה, וכבר יצא ידי חובה, ואפשר להשתמש בקטורת הזאת.
הגדול לפי גודלו אפילו כבן קמחית שהיתה ידו מחזקת כארבעת קבין, והקטן לפני קוטנו אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים. עשו בעצם שלושה כלים כאלה - אחד גדול מאוד, אחד קטן מאוד ואחד בינוני, ולפי זה בעצם הלכו.
אומרת הגמרא: הילוך בזר מהו? כלומר אם זר הוליך את הדם. הרי ההילוך לכאורה אינו חובה, אין חובה להוליך, אז אם זה ככה אולי לא יפסול. אבל חזקיה אמר הילוך בזר כשר, רבי ינאי אמר הילוך בזר פסול. כלומר, למרות שזה לא מעכב, אבל בכל זאת אם הזר עשה את זה - פסול.
מתניתא פליגא על רבי ינאי, דתני: קיבל בימינו ונתן בשמאלו יחזיר לימינו. כלומר הרי יד שמאל פוסלת, אבל אם קיבל בשמאלו מחזיר לימינו ולא נפסל, כי ברגע שהוא מעביר את זה לימין זה לא נחשב כהולכה בזר. והגמרא מתרצת: ששמאלו כלפי פנים. כלומר יד שמאל הייתה לכיוון המזבח, אז בעצם הוא לא הלך לכיוון המזבח, אלא הפוך - הרחיק את זה מהמזבח, ולכן לא היתה כאן הלכה ביד שמאל, ולכן זה כשר.
[דף כו עמוד א]
ושמאלו שמעביר לימינו לא כהולכת זר היא? תיפתר שהיתה שמאלו כלפי לפנים לצד המזבח שכשמחזיר לימין מתרחק מהמזבח ולא מוליך. אמר רבי אבא°: ואפילו תימר כלפי לחוץ שניא היא הילוך בזר ושנייא היא שמאל שהיא מאיליו שהוליך את יד ימין לשמאל ויד שמאל במקומה עמדה והניחה לתוך יד ימין. רבי זעירה° אמר ה_יבפשיטת יד לא עשו אותה כהילוך שאין הילוך אלא ברגליו לכן יכול להחזיר משמאל לימין. מתניתא פליגא על רבי ינאי° הכהן דתני ה_יגנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר אף שהדם התגלגל על הרצפה לכוון המזבח והיתה הולכה. אמר רבי ביבי° תיפתר שהיה מתגלגל כלפי חוץ. אמר רבי אבא° ואפילו תימר כלפי פנים שנייא היא הילוך בזר שנייא שהיא נשפך שהוא הילוך מאיליו כדאמר רבי זעירה° פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך שאין הילוך אלא ברגלים. מתניתא פליגא על רבי ינאי° הכהן דתני נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו והרי שמאל דינו כזר? שנייא היא שאינו יכול לעשותו אחרת כיצד יעשה? יתלה אותו בזרוע אינה דרך כבוד ויחליף שהקטורת שהיא עיקר ובה יש מצוות הולכה תהיה בימין, והגחלים שהם רק מכשירי מצווה יהיו בשמאל, כיוון שכשחתה גחלים המחתה היתה ביד ימין חייב להשאירה בימין? דסברין מימר אם החליף פסול ולמה לא יאחז את המחתה בשמאלו ויאחז כלי אחר בימינו ויחתה גחלים לתוך המחתה כמו שלמדנו שבשאר הימים אם החתי מימינו לשמאלו כשר ואמר אוף כאן ביום הכיפורים ויחתי מימין לתוך המחתה שהיא בשמאל ולא יצטרך להחליף יד ביום הכיפורים אם החתי פסול דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש ולקיחה בימין ואם החליף פסול. ברם הכא בשאר ימות השנה אם החתי כשר אם החליף פסול. הכל מודין שאם הכניסן לכף ומחתה אחת אחת כיפר אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה על איזה מהן הוא עובר? נפקא מינא אם הראשונה הייתה שוגג והשניה מזיד חברייא אמרי על האחרונה. אמר להם רבי יוסי° בר זבידא אומר לו לכהן גדול היכנס עם המחתה לעשות עבודת היום ואת אמר הכין אלא על הראשונה. אם נטמא בעזרה צריך לצאת מיד תמן תנינן ה_ידהשתחוה או ששהא כדי השתחויה בא לו בארוכה חיב בקצרה פטור על איזו מהן הוא עובר? כגון שבקצרה יוצא בעשרה רגעים ובארוכה בעשרים נפקא מינא אם חלק היה בשוגג וחלק במזיד חברייא אמרי על העשרה רגעים האחרונים שהרי עשרה רגעים ראשונים גם אם היה הולך בקצרה היה שוהה כך. אמר להם רבי יוסי° בר זבידא הרי אחרי עשרה רגעים במקום שבו הוא עומד אומר לו צא ואת אמר הכין אלא על הראשונים. תנן: מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שני הפרוכת המבדילות בין הקודש ובין קדש הקדשים וביניהן אמה. אמר רבי הילא° אילעא: זכר לדבר כהיא דתנינן תמן במסכת מידות ה_טואמה טרקסין ועשרים אמה לבית קודש הקדשים מהו אמה
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת יומא, דף כ"ו. בדף הקודם שאלנו, הילוך של אדם בזר מהו? אמרנו שחזקיה אמר שהילוך בזר כשר ורבי ינאי אמר שהילוך בזר פסול, למרות שבעצם הילוך לא מעכב. ואמרנו שהמשנה, מצאנו ברייתא שחולקת על רבי ינאי, שלמדנו קיבל בימינו אבל נטל משמאלו, יחזיר לימינו ולא נפסל בכך. למרות שבעצם שמאל זה לכאורה כמו זר. ואמרה הגמרא תיפתר שהיתה שמאלו כלפי לפנים. כלומר, הייתה לכיוון המזבח דווקא, ואז כשהוא מעביר את זה לימין הוא לא מוליך לכיוון המזבח, אלא הפוך - הוא מרחיק מהמזבח. אז בעצם לא הייתה הולכה בשמאל.
אומר רבי אבא: ואפילו תימר כלפי לחוץ, כלומר אפילו אם להגיד שהיד שמאל הייתה כלפי חוץ ואז בעצם הוא הוליך את זה לכיוון המזבח, שניא היא הילוך בזר ושנייא היא מאיליו. כן? יכול להיות שכאן בעצם השמאל נשארה במקומה ואת יד ימין הוא הביא לכיוון יד שמאל. בעצם עוד לא הייתה הולכה. כלומר יד שמאל הייתה יותר רחוקה מהמזבח, אבל הוא לא הביא אותה לכיוון יד ימין, לכיוון המזבח, אלא הפוך. הוא הוליך את יד ימין אליה ואז בעצם לא הייתה הולכה בשמאל.
רבי זעירה אמר פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך, שאין הילוך אלא ברגליו, ולכן בעצם יכול להחזיר משמאל לימין. כלומר, אפילו אם השמאל הייתה רחוקה מהמזבח וימין הייתה קרובה, והוא העביר את זה באמת עם יד שמאל לימין, אבל בכל זאת זה לא נקרא הילוך כי הילוך זה רק ברגליו.
ואמרה הגמרא מתניתא פליגא על רבי ינאי, דתני נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר. למרות שבעצם אדם הרי התגלגל - יש אפשרות שהתגלגל ברצפה לכיוון המזבח. אז זו הלכה. אמר רבי ביבי תיפתר שהיה מתגלגל כלפי חוץ. אפשרות אחת שהיה שיפוע כלפי חוץ, ואז בעצם לא התגלגל לכיוון המזבח, אלא הפוך החוצה, אז לכן לא הייתה הולכה כזו. ואמר רבי אבא ואפילו תימר כלפי פנים, שנייא היא הילוך בזר, שנייא שהיא הילוך מאיליו. כי אמר רבי זעירה פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך שאין הילוך אלא ברגליים. כי הוא אמר כמו שאמרנו שאין הילוך אלא ברגליים, ולכן אפילו אם הוא העביר עם יד שמאל לכיוון יד ימין וזה לכיוון המזבח זה לא נקרא הולכה, כי הולכה זה רק ברגליים. אז גם כאן שזה זרם על הרצפה לכיוון המזבח זה לא נקרא הולכה.
אמרה הגמרא מתניתא פליגא על רבי ינאי, דתני נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. והרי שמאל דינו כזר. אז רואים מכאן שזר שעבד, שהוליך, אז לא נפסל. ואומרים שנייא היא - שאין דרך אחרת. הרי הוא חייב לקחת גם את המחתה עם הגחלים וגם את הכף. אז אחד מהם חייב להיות ביד שמאל. כיצד יעשה? יתלה אותו בזרוע, כלומר יחזיק את המחתה ביד ימין ואת הכף יתקע מתחת לבית השחי וככה יחזיק את זה בזרוע. אינה דרך כבוד.
עכשיו ויחליף - שואלת הגמרא, אוקיי, בסדר, אבל למה שיחליף? הרי הקטורת זה העיקר, ובמצוות קטורת יש מצווה שראשית - בימין, שהגחלים שהם רק מכשירי מצווה יהיו בשמאל. אומרת הגמרא לא, כיוון שכשהוא חתה את הגחלים אז המחתה הייתה ביד ימין, אז הוא חייב להשאיר אותה בימין. סברין מימר אם החליף פסול. כן? כלומר, ברגע שהוא מחליף את היד שבה חתה, אז בעצם זה יהיה פסול.
שואלת הגמרא, אז אוקיי, אז למה לא יאחז את המחתה בשמאלו כל הזמן, הוא לא יחליף, ויאחז כלי אחר בימינו ויחתה גחלים לתוך המחתה כמו שעושים בשאר הימים? כן? כמו ששאר הימים הרי מחתים בגחלים ושם ההלכה היא שאם הוא מחתה מימין לתוך הכלי שנמצא ביד שמאל אז זה כשר. אז גם כאן אומר בימי הכיפורים שיחתה בימין, יקח גחלים עם כלי אחר ביד ימין, אבל המחתה תמיד תישאר ביד שמאל והוא ישפוך לתוכה, ואז בעצם הוא לא יצטרך להחליף יד. אומרת הגמרא לא, אם החתי מימינו לשמאלו כשר - בימי הכיפורים אם החתי פסול. כן, כלומר הוא חייב לחתות באותו יום באותו כלי שבו הוא לוקח, כי הלקיחה עצמה היא בימין, ואם הוא החליף זה יהיה פסול. אבל בשאר הימים אם החתי כשר, יכול לחתות בכלי אחר ולשפוך לתוך הכלי שנמצא ביד שמאל, כי כל האיסור שם הוא רק להחליף את היד של המחתה, אבל החיתוי עצמו יכול להיות בכלי אחר.
אומרת הגמרא הכל מודין שאם הכניסן אחת אחת כיפר, כלומר אם הוא הכניס בהתחלה עם המחתה עם הגחלים והניח אותה בתוך קודש הקודשים, לאחר מכן יצא וחזר והביא את הכף והכניס גם כן. אז כל מודים שבעצם הוא כיפר, אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה. כן, כניסה יתרה יש פה. אז שואלת הגמרא על איזה מהן הוא עובר? על הראשונה שהוא הכניס את הגחלים או על השנייה שהוא הכניס את הקטורת. כן, הנפקא מינה תהיה אם אחד מהם היה בשוגג ואחד במזיד.
חברייא אמרי על האחרונה. כן, אמר כי הרי אחת הוא חייב. אמר להם רבי יוסי: אומר לו היכנס ואת אמר הכין? כלומר כשהגחלים שם, הוא לוקה משהוא מצווה. אז בעצם אומרים לו כנס עם המחתה, עם הקטורת. אז אתה אומר לו לעשות את זה ואתה אומר שהוא עובר איסור? אלא על הראשונה.
דין דומה - אם הוא שוהה בעזרה, ההלכה היא שצריך לצאת מיד. תמן תנינן השתחוה או ששהא כדי השתחויה - אם בא לו בארוכה חייב, בקצרה פטור. כן, כלומר אם הוא הולך בדרך ארוכה אז הוא יהיה חייב. אם הוא הולך בדרך קצרה הוא יוצא, אבל לוקח הרבה זמן כי זה רחוק. אבל כיוון שזה הדרך הכי קצרה אז הוא יהיה פטור. עכשיו השאלה על איזו מהן הוא עובר? כלומר כשהוא הולך בדרך הארוכה, באיזה שלב הוא עובר - על החלק הראשון או על החלק השני? כגון נניח שבקצרה הוא יוצא בעשרה רגעים ובארוכה בעשרים רגעים. אז הנפקא מינה שוב פעם, אם חלק ראשון של הדרך היה בשוגג והחלק השני היה במזיד.
חברייא אמרי על האחרונה, כי הרי את עשרת הרגעים הראשונים, את החלק הראשון של הדרך הארוכה, בכל מקרה הזמן הזה היה עובר - הוא היה משתהה אותו, גם כשהוא הולך בקצרה. אמר רבי יוסי שוב פעם, הרי אחרי עשר הרגעים, אחרי שהוא בעצם עבר את החלק הראשון, במקום שבו הוא עומד - אם הוא היה נשאר שם, אתה אומר צא ואת אמר הכין שהוא יהיה חייב על החלק האחרון? אלא על הראשון.
תנן, ואומרת המשנה שהוא מהלך בהיכל עד שהוא מגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין הקודש לקודש הקודשים, וביניהן אמה. אמר רבי הילא: זכר לדבר כהיא דתנינן תמן אמה טרקסין עשרים אמה לבית קודש הקדשים. שואלת הגמרא מהו אמה טרקסין? רבי יונה בוצריא אמר טרקסון - זה חוץ מבפנים. כלומר זה משהו שמפריד, ויש ספק האם זה מבחוץ או מבפנים.
[דף כו עמוד ב]
טרקסין? רבי יונה בוצריא° אמר טרקסון חוץ פנים שספק מהו מבפנים או מבחוץ? אמר רבי יוסי° בר זבידא: מן מה דכתיב (מלכים א' ו', י"ז) וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפניי הדא אמרה: מבפנים שהרי הבית כולו שישים אמה אמר לו רבי מנא° בן יונה והכתיב (דברי הימים ב' ג', ח') ויעש את בית קדש הקדשים עשרים אמה הוי אומר מבחוץ. מאי טעמא? דרבנן? שנאמר (שמות תרומה כו לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים שיכל לכתוב בין הקדש לקדש הקדשים ולמה כתב פעמים בין מכאן שהיו שני פרוכות מה עבד לה °רבי יסי? באמת היו שני פרוכות אחת מעל השניה אחת להפריד בין הקדש לקדש הקדשים שלמעלן ואחת להפריד בין הקדש לקדש קדשים שלמטן ולית לרבנן כן שצריך להפריד בין הקדש לקדש הקדשים גם בגג אית לן כהיא דתנינן ה_טז וראשיפסיפסין מבדיל בעלייה בין קדש לבין קדש הקדשים.
מתני':
ה_יזהחיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון, ומהלך ביניהן עד שמגיע לצפון. הגיע לצפון — הפך פניו לדרום, הלך לשמאלו עם הפרכת עד שמגיע לארון. הגיע לארון — נתן את המחתה בין שני הבדים, צבר את הקטרת על גבי גחלים, ונתמלא הבית עשן יצא ובא לו דרך כניסתו, מתפלל תפלה קצרה, ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל.
גמ': תנן: החיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון תני מן המנורה ולדרום היה נכנס דברי °רבי מאיר. °רבי יוסי בן חלפתא אומר מן השלחן ולצפון היה נכנס לשיטתו היתה רק פרוכת אחת, ולא היתה הפרוכת פרופה שלא יראו את קדש הקדשים, אלא הכהן הגדול היה מגיעה לפרוכת בצד צפון ודוחף את הפרוכת ונכנס. אית תניי תני ממזבח הזהב ולמנורה היה נכנס לפתח דרומי לא בין המנורה לקיר שלא ללכלך את בגדיו שהקירות היו קצת מתפיחות מהמנורה. מהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון ודוחק היה באצילי ידיו כדי שלא ישרפו הפרכות הגיע לצפון והפך פניו לדרום וכשסים חוזר היה לאחוריו כדי שלא יהא נראה כמפסיע בין הבדים שבבית ראשון אי אפשר היה לעבור שכן הבדים היו בולטים ונוגעים בפרוכת ואף שבבית שני לא היו ארון ובדים אסרו לעבור שם לפי שאם ימשיך לכיוון דרום ידרוך על המקום שבו היו הבדים אמורים להיות כיצד הוא
אמר רבי יוסי: מן מה דכתיב וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפניי. אז אתה רואה שאם הכל היה שישים, ואם ההיכל היה ארבעים, אז זה אומר שהתרקסין הוא מבפנים, כי הרי הבית כולו שישים. הדא אמרה: מבפנים. אמר לו רבי מנא: והכתיב ויעש את בית קדש הקדשים עשרים אמה. אז אתה רואה שבית קודש הקודשים עשרים אמה, אז אם זה ככה, הוי מבחוץ. כן, לכן בעצם יש ספק.
מאי טעמא דרבנן שנאמר והבדילה הפרכת לכם - בין הקודש ובין קודש הקודשים? הרי היה יכול לכתוב "בין הקודש לקודש הקודשים". למה כתוב "בין" פעמיים? מכאן שהיו שתי פרוכות. מה עבד רבי יוסי? אומר לא באמת היו שתי פרוכות, אלא שאחת מעל השנייה. בעצם המקדש היה בשתי קומות, אז הפרוכת הראשונה הייתה בקומה הראשונה ומעליה הייתה עוד פרוכת - אחת להפריד בין הקודש לקודש הקודשים של מעלה ואחת להפריד בין הקודש לקודש הקודשים של מטה.
שואלת הגמרא ולית לרבנן כן - צריך גם להפריד בין קודש הקודשים של מעלה בגג? אית לן כהיא דתנינן מבדיל בעלייה בין קדש לבין קדש הקדשים. כלומר בעלייה לא היה פרוכת, אלא היה פשוט פסיפסים - היו נקודות או מקלות קטנות שהבדילו כדי להראות איפה זה קודש קודשים.
ופרק ב הלכה ב. אומרת המשנה החיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון, ומהלך ביניהן עד שמגיע לצפון. כלומר הוא נכנס בדרום, בפתח הדרומי שהיה פרוף, ואז הוא הולך ביניהם עד שהוא מגיע לצפון. הגיע לצפון — הפך פניו לדרום, כלומר הוא נכנס פנימה, עובר את הפרוכת השנייה והופך פניו לדרום הלך לשמאלו עם הפרכת עד שמגיע לארון. הגיע לארון — נתן את המחתה בין שני הבדים. במקום שבו היו שני הבדים - בבית שני זה היה במקום אבל לא היה את הארון עצמו. צבר את הקטרת על גבי גחלים, ונתמלא הבית עשן. יצא ובא לו דרך כניסתו, כלומר הוא חוזר אחורה, הוא לא ממשיך קדימה אלא חוזר אחורה. מתפלל תפלה קצרה, ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל.
תני מן המנורה ולדרום היה נכנס, כלומר המנורה הייתה בדרום, השולחן בצפון והמנורה בדרום, והוא היה עובר בין המנורה לכותל, לקיר הדרומי. אלה דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר מן השלחן ולצפון היה נכנס. כן, כלומר הוא לא היה נכנס בין המנורה לקיר, אלא בין השולחן לקיר, כלומר זה היה בצד צפון. ולפי השיטה של רבי מאיר בעצם הייתה רק פרוכת אחת והיא לא הייתה פרופה - כי אם הייתה פרופה הרי היו רואים את קודש קודשים, אלא הכהן כשהיה מגיע בצד צפון לפרוכת הוא היה פשוט דוחק אותה והיה נכנס.
אומרת הגמרא אית תניי תני ממזבח הזהב ולמנורה היה נכנס. כלומר הוא היה עובר בדרום, אבל לא בין המנורה לקיר אלא בין המנורה למזבח. המזבח היה באמצע, הוא היה הולך בין המנורה למזבח, והסיבה שהוא היה עושה את זה ולא בין המנורה לקיר, כיוון שהמנורה הייתה מפייחת את הקירות, אז שהבגדים שלו לא יתלכלכו. אז הוא היה הולך בין המנורה למזבח לכיוון הפתח הדרומי, ואז הוא נכנס פנימה - בפרוכת שהייתה פרופה בדרום. היה נכנס משם ועובר בין שני הפרוכות לכיוון צפון עד שהוא מגיע לצפון, ושם דוחק היה באצילי ידיו כדי שלא יישרפו הפרכות. כן, כלומר תוך כדי שהוא הולך, עם האצילים שלו מרחיק את הפרוכות כי אחרת הן יכולות להישרף, הרי הוא מחזיק את המחתה.
הגיע לצפון והפך פניו לדרום - הוא מגיע לצד בפרוכת הפנימית, הרי יש פתח בצד הצפוני, אז הוא הופך פניו לדרום, וכשסיים חוזר היה לאחוריו כדי שלא יהא נראה כמפסיע בין הבדים. אחרי שהוא מניח את הגחלים ואת הקטורת, הוא חוזר לאחוריו כדי שלא ייראה מפסיע בין הבדים. כלומר, אם הוא ימשיך - הרי בית שני לא היה בו הארון, אז לא היה דבר שחוסם אותו, היה יכול להמשיך לכיוון דרום ולחזור מהצד השני. אבל כיוון שבבית ראשון אי אפשר היה לעבור כיוון שהבדים היו בולטים ונוגעים בפרוכת, אז גם בבית שני - למרות שלא היה ארון ובדים - אסור לו לעבור שם, כי אם ימשיך לכיוון דרום אז הוא כביכול דורך במקום שבו הבדים אמורים להיות. זה היה כאילו שהוא פוסע בין הבדים. כיצד הוא עושה?
[דף כז עמוד א]
עושה? אמר רבי חנינה°: מניח את המחתה בארץ וזורק את הכף באויר וקולט את הקטורת בחפניו. שמואל° בר אבא בר אבא אמר בודדה ברגלו מחזיק ברגליו ושופך לתוך ידיו. רבי יוחנן° בר נפחא אמר מערה מתוך הכף ישירות בלי לחפון בידיו והיא מתמרת ועולה ואחר כך היא פוסה ויורדת. יצא ובא לו כדרך כניסתו כ°רבי יוסה שלשיטתו היתה רק פרוכות אחת פרופה, ויכול היה לדחוק אותה ולצאת, ובאה המשנה ללמד שלא יעשה כך, אלא יחזור לאחריו ויצא כדרך שנכנס. ברם כ°רבי מאיר שהיו שני פרוכות אין בכך חידוש דאי בעי לדחוק ולצאת ממול הבדים לא יכיל שהרי יש שני פרוכות ולמה לרבי יוסי לא ידחק את הפרוכת ויצא? שלא יתן אחוריו לקודש שהרי חיב להגביה את הפרוכת בידיו ואז יהיה עם גבו כלפי הארון. כתיב (דברי הימים ב' א', י"ג) ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם מה אנן קיימין? אם מירושלם היה בא — נימר מירושלם לבמה, אם מבמה היה בא — נימר מבמה לירושלם היה בא? אמר רבי שמואל בר אבודמא° מהבמה היה בא מלמד שהלך אחורנית שלא ליתן אחוריו לקודש. תנן: ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון. וכך היתה תפלתו של כהן גדול ביום הכיפורים בצאתו בשלום מן הקודש: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שלא תצא עלינו גזרת גלות לא ביום הזה ולא בשנה הזאת ואם יצאה עלינו גלות ביום הזה או בשנה הזאת תהא גלותינו למקום של תורה יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שלא יצא עלינו חסרון לא ביום הזה ולא בשנה הזאת ואם יצא עלינו חסרון שנצטרך להוציא ממון ביום הזה או בשנה הזאת יהא חסרונינו בחסרון של מצות יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתהא השנה הזאת שנת זול שנת שובע שנת משא ומתן שנת גשומה ושחונה וטלולה במידה ובזמן הראוי ושלא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו, ואל תפנה לתפלת יוצאי דרכים. רבנן דקסרין אומרין: ועל עמך ישראל שלא יגבהו שררה זו על גב זו. ועל אנשי השרון היה אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שלא יעשו בתיהן קבריהן. תנן ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל מעשה באחד שהאריך וגמרו להכנס אחריו אמרו אותו כהן גדול °שמעון הצדיק היה. אמרו לו: למה הארכתה? אמר להן: מתפלל הייתי על מקדש אלהיכם שלא יחרב. אמרו לו: אף על פי כן לא היית צריך להאריך. ארבעים שנה שימש °שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה. ובשנה האחרונה אמר להן: בשנה הזאת אני מת. אמרו לו: מאיכן אתה יודע? אמר להן: כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי. בעון קומי רבי אבהו° והא כתיב (ויקרא אחרי מות טז יז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו ואפילו אותן שכתוב בהן (יחזקאל א', י') ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד אמר לון מי אמר לי: דהוה בר נש אני אומר הקדוש ברוך הוא היה דמות שהקדוש ברוך הוא ברא שבא הוא נגלה ל°שמעון הצדיק כמו שהוא נגלה לנביאים.
מתני':
ה_יחמשניטל הארון אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים ושתייה היתה נקראת גבוה מן הארץ שלשה אצבעות ועליה היה נותן.
גמ': תני: עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון, משניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש ויוצא. אמר רבי יוחנן° בר נפחא למה נקרא שמה אבן שתייה? שממנה הושתת העולם. תני רבי חייה° ולמה נקרא אבן שתייה? שממנה הושתה העולם. כתיב (תהלים נ', א') מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' מציון מכלל נברא יופי אלהים הופיע ואומר (ישעיהו כ"ח, ט"ז) לכן הנני יסד בציון אבן וגו' מלמד שהאבן שממנה הושתת העולם נמצאת בציון.
לכבוד התלמידים, ירושלמי מסכת יומא, דף כ"ז.
שואלת הגמרא כיצד הוא עושה? כלומר, כשהוא מגיע לקודש הקודשים, הרי יש לו ביד ימין את המחתה עם הגחלים וביד שמאל את הכף עם הקטורת. אז מה הוא עושה? אמר רבי חנינה: מניח את המחתה בארץ וזורק את הכף באוויר וקולט את הקטורת בכופנו, כי הוא צריך לחפון פעם נוספת. ושמואל אמר: בודדה ברגלו. כלומר הוא מניח את הכף בין הרגליים והוא מחזיק אותה בין הרגליים ואז מטה אותה עם הרגליים שלו והכול נשפך לתוך הידיים שלו. רבי יוחנן אמר: מערה מתוך הכף והיא מתמרת ועולה ואחר כך היא פוסה ויורדת. כלומר, אין צורך לחפון פעם נוספת, ודי בחפינה הראשונה שהוא עשה, ולכן הוא יכול את הקטורת לשפוך ישירות מהכף על הגחלים.
לאחר מכן יצא ובא לו כדרך כניסתו. כלומר הוא חוזר, כשהוא הולך אחורנית הוא חוזר לכיוון צפון, למקום שבו הייתה הפרוכת פרוכה, ויוצא משם. ואתה אומר זה כרבי יוסי, שהיו שני פרוכות והפנימית פרוכה בצפון, לכן היה חייב לחזור לצפון. אבל ברם כרבי מאיר, שהייתה רק פרוכת אחת ולא הייתה פרוכה, בעצם היה צריך לדחוק ולהיכנס, אז גם הוא צריך לדחוק ולצאת. אף על פי כן לכאורה יכול בכל מקום, אבל הוא חוזר לאחוריו. למה? כי אם ידחוק לצאת מממול הבדים הוא לא יכול, לפי שלא יתן אחוריו לקודש, כי הרי הוא חייב להגביה את הפרוכת בידיו, אז בעצם צריך להפנות את הגב שלו כלפי המקום שבו היה ארון, ולכן לא יעשה את זה.
ואתה אומר מה המקור שבעצם חוזרים אחורנית? ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם. ואתה אומר מה נן קיימין? אם מירושלם היה בא — נימר מירושלם לבמה, אם מבמה היה בא — נימר מבמה לירושלם. אז מה זה לבוא לבמה אשר בגבעון ירושלים? אמר רבי שמואל בר אבודמא: היה בא מהבמה. אז למה כתוב לבמה ירושלים? מלמד שהלך אחורנית, כמו שהוא יצא מהבמה הוא הלך אחורנית שלא ליתן אחוריו לקודש.
ואתה אומר תנן ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון. אמרנו שהכוהן הגדול כשהוא יוצא מקודש הקודשים, אז הוא נשאר בהיכל כנגד הפרוכת, שם הוא מתפלל תפילה קצרה בבית החיצון. וכך היתה תפלתו של כהן גדול ביום הכיפורים בצאתו בשלום מן הקודש: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שלא תצא עלינו גלות לא ביום הזה ולא בשנה הזאת, תהא גלותינו למקום של תורה. יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שלא יצא עלינו חסרון לא ביום הזה ולא בשנה הזאת. כלומר שלא נצטרך להוציא המון. ואם יצא עלינו חסרון ביום הזה או בשנה הזאת יהא חסרונינו בחסרון של מצות. כלומר שנקנה ונעשה בזה מצוות. יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתהא השנה הזאת שנת זול שנת שובע שנת משא ומתן שנת גשומה ושחונה וטלולה, ושלא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו, ואל תפנה לתפלת יוצאי דרכים. כלומר שאם יתפללו כי הם רוצים שלא יהיה גשם בשביל שיוכלו ללכת, הקדוש ברוך הוא לא יקשיב להם כי אחרת האחרים יינזקו.
רבנן דקסרין אומרין: ועל עמך ישראל שלא יגבהו שררה זו על גב זו. ועל אנשי השרון היה אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי שלא יעשו בתיהן קבריהן. כיוון שהבתים שלהם היו עשויים מבוץ, אז כשהיה יורד גשם יותר מדי הבתים היו מתמוטטים.
תנן: ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל. ואתה אומר מעשה באחד שהאריך וגמרו להכנס אחריו. אמרו שמעון הצדיק היה. אמרו לו: למה הארכתה? אמר להן: מתפלל הייתי על מקדש אלהיכם שלא יחרב. אמרו לו: אף על פי כן לא היית צריך להאריך.
ואתה אומר ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה. ובשנה האחרונה אמר להן: בשנה הזאת אני מת. אמרו לו: מאיכן אתה יודע? אמר להן: כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי.
בעו קומי רבי אבהו: והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם לא היו באהל מועד. כלומר גם מלאכים לא היו שם. אז איך הוא ראה זקן? אמר לון אמר לי: "דהוה בר נש" — אני אומר הקדוש ברוך הוא היה. הרי צריך שהנביאים יזדהו מול משהו. הקדוש ברוך הוא אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אבל הקדוש ברוך הוא בורא דמות כדי שהנביאים יוכלו, כמו שהם ראו את השם יושב על כיסא כבוד וכולי. אז ודאי שלהקדוש ברוך הוא אין גוף, אבל הקדוש ברוך הוא יצר שהם יראו דמות כדי שיוכלו להבין שמולם הקדוש ברוך הוא. אז זה מה שהוא בעצם ראה.
הולך פרק אחד, גמרנו את המשנה. משניטל הארון אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים ושתייה היתה נקראת, גבוה מן הארץ שלשה אצבעות ועליה היה נותן.
ואתה אומר תני: עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון, משניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש ויוצא. אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה אבן שתייה? שממנה הושתת העולם. תני רבי חייה: ולמה נקרא אבן שתייה? שממנה העולם. כתיב: "מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ... מציון מכלל יופי אלהים הופיע." בכלל הכוונה נברא. ואומר: לכן הנני יסד בציון אבן וגו'. כלומר שהאבן שממנה הושתת העולם נמצאת בציון. זה הכוונה של הפסוקים.
[דף כז עמוד ב]
==ירושלמי יומא, פרק ה, הלכה ד==
מתני':
ה_יטנטל את הדם ממי שהוא ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד למקום שעמד ה_כוהזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. כשמזה אחת למעלה כף ידו מופנה כלפי מעלה, וכשמזה שבע למטה כף ידו מופנת כלפי מטה. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע ה_כא יצא והניחו על כןהזהב שהיה בהיכל ה_כב הביאו לו את השעיר שחטו וקיבל במזרק את דמו נכנס במקום שנכנסועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למטן ולא למעלן אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע ה_כג יצא והניחו על כן השני שהיה בהיכל °רבי יהודה בר עילאי אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד נטל דם הפר והניח דם השעירוהזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע נטל דם השעיר והניח דם הפר והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא לתוך הריקן (ויקרא אחרי מות טז יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו זה מזבח הזהב.
גמ': מהו כמצליף? אמר רבי שמואל בר חנניה° בשם רבי אלעזר° בן פדת: כמטוורד כמכה בשוט. תנן: וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע אמר רבי יוחנן° בר נפחא ה_כדכדי שלא יטעה וימנה את הראשונה שלמטה שניה ולמה לא ימנה אותה שניה ויספור עד שמונה? אמר רבי זעירא° כיוון שבתורה מזכר שיזה שבע פעמים מונה כך כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע והא אית תני שכך מונה: אחת, אחת ואחת, שתים ואחת, שלוש ואחת, ארבע ואחת, חמש ואחת, שש ואחת שבע ואחת? אמר רבי בון° גזרת הכתוב היא דכתיב (ויקרא אחרי מות טז יד) ולקח הכהן מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו היה יכול לכתוב ולפני הכפורת שבע פעמים מה תלמוד לומר יזה? כדי שתהא הזייה ראשונה נמנית עמהן כתיב (ויקרא אחרי מות טז טו) ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אתו על הכפרת ולפני הכפרת כתיב והזה אתו על הכפרת יכול על גגה תלמוד לומר ולפני הכפרת שכל הזאה צריכה להיות גם על הכפורת וגם לפני הכפורת יכול על מצחה בצד של הכפורת כמו המצח שהוא הצד של הראש וכך שני התנאים התקימו תלמוד לומר על ולפני ולפני פרושו בלא שיגע לכן יזה כנגד מצחה אבל בלא שיגע. רבי זעירה° אמר צריך שיהא נוגע, רבי שמואל בר רב יצחק° אמר אינו צריך שיהא נוגע. אמר רבי בון בר חייה°: טעמא דרבי שמואל בר רב יצחק° שנאמר והזה אתו על הכפרת ולפני הכפרת ובפר כתיב (ויקרא אחרי מות טז יד) ולקח הכהן מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו מה כפורת שנאמר להלן בפר על מצחה דכתיב על פני הכפרת ולא על גגה ואינו צריך שיהא נוגע דכתיב ולפני הכפרת אף כפורת שנאמר כאן בשעיר על מצחה ולא על גגה ואינו צריך שיהא נוגע. אמר רבי יוסה° אסי: מיסבור סבר רבי בון בר חייה° הזיית שעיר של מעלה למידות מהזיות פר שלמעלן ואינה כן אלא הזיות שעיר שלמטה למידות מהזיות פר שלמטן והזית פר שלמעלן למד מהזית שעיר שלמעלן נאמר בשעיר והזה אותו על הכפורת מלמד שהוא נותן אחת למעלן ולפני
פרק אחד עוד, גמרנו את המשנה. נטל את הדם ממי שהוא ממרס בו. אמרנו שאחרי ששוחט את הפר, הוא נותן אותו למי שממרס בו מחוץ להיכל. אז הוא נכנס — הכניס את הקטורת ולאחר מכן הוא יוצא ולוקח ממנו את המזרק. נכנס למקום שנכנס, כלומר עמד במקום שעמד, כלומר בקודש הקודשים, והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף.
הגמרא מסבירה מה זה כמצליף? כמו מכה. מי שמכה, אז אחת למעלה הכוונה שהיד שלו כלפי מעלה, ולמטה הכף יד כלפי מטה. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. יצא והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל. הביאו לו את השעיר שחטו וקיבל במזרק את דמו. כלומר, בעצם אחרי שהוא מזה דם פר, אז הוא שוחט את השעיר. נכנס למקום שנכנס, כלומר שוב בקודש הקודשים, ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למטן ולא למעלן אלא כמצליף. וכך היה מונה. יצא והניחו על כן השני שהיה בהיכל. רבי יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד.
נטל דם השעיר והניח דם הפר, והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. וכך היה מונה. עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא לתוך הריקן, ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו — זה מזבח הזהב.
שאלתם מהו כמצליף? רבי שמואל בר חנניה בשם רבי אלעזר: כמטוורד, כמו מכה בשוט. אמר רבי יוחנן: למה הוא מונה ככה? כדי שלא יטעה וימנה את הראשונה שלמטה בתור שנייה. הוא עושה אחת למעלה, אז כדי שלא יחשוב אחרי שהוא מגיע לשנייה — לאחת למטה — ויגיד שתיים, אז לכן אומרים לו שיגיד אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים וכולי.
שאתה אומר ולמה לא ימנה את השנייה ויספור עד שמונה? אמר רבי זעירא: כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע. והא שבע ואחת? אז הרי פה הוא לא מסיים בשבע. אמר רבי בון: כתיב על פני הכפורת שבע, מה תלמוד לומר יזה? כדי שתהא הזייה ראשונה נמנית עמהן.
כתיב: והזה אתו על הכפרת, יכול על גגה — כלומר למעלה על הגג של הארון, שזה בעצם הכפורת מלמעלה — תלמוד לומר ולפני הכפרת. כלומר שכל ההזיה צריכה להיות גם על הכפורת וגם לפני הכפורת. יכול על מצחה, תלמוד לומר על ולפני. אז לכן בעצם מצד אחד כתוב מעל, מצד שני כתוב לפני, ולכן בעצם הוא מזה כנגד הכפורת אבל בלי שיגע.
רבי זעירה אמר צריך שיהא נוגע, רבי שמואל בר רב יצחק אמר אינו צריך שיהא נוגע. אמר רבי בון בר חייה: טעמא דרבי שמואל בר רב יצחק — והזה אתו על הכפרת ולפני הכפרת — מה כפורת שנאמר להלן בפר "על פני הכפורת" זה על מצחה, לא הכוונה על הכפורת ממש ולא על גגה, ולא צריך שיהא נוגע — אף כפורת שנאמר כאן על לא על גגה ואינו צריך שיהא נוגע. כלומר כנגד הצד אבל לא נוגע, אלא כנגד האוויר של הצד.
אמר רבי יוסה: מיסבור סבר רבי בון בר חייה הזיית שעיר של מעלה למידות מהזיות פר שלמעלן ואינה כן. כלומר הוא הרי לומד את הזיית שעיר למעלה מהזיית פר מלמעלה, אבל אינה כן — אלא הזיות שעיר למידות מהזיות פר שלמטן, והזה אותו הכפורת מלמד שהוא נותן אחת למעלן ולפני. כלומר ההזיות של שעיר למטה נלמדות מהזיות פר למטה, והזיות פר למעלה נלמדות משעיר למעלה. הגמרא מסבירה מכאן ואילך איך כל אחד מהם נלמד.
[דף כח עמוד א]
הכפורת למטה איני יודע כמה, הרי אני דן: נאמר מתן דמים בפר למטן ונאמר מתן דמים בשעיר למטן, מה מתן דמים אמורין בפר למטן שבע, אף מתן דמים אמורין בשעיר למטן שבע. או לכה לך לדרך הזו: נאמרו דמים למעלן ונאמרו דמים למטן, מה דמים אמורין בו למעלן אחת, אף דמים אמורין בו למטן אחת. נראה למי דומה — דנין שלמטן משלמטן ואין דנין שלמטן משלמעלן. או לכה לך לדרך הזו — דנין דם השעיר מדם השעיר ואין דנין דם השעיר מדם הפר. תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז טו) ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר — מה דם הפר למטן שבע, אף דם השעיר למטה שבע. ואיני יודע כמה ליתן מדם הפר למעלן, נאמר מתן דמים בשעיר למעלן ונאמר מתן דמים בפר למעלן, מה דמים האמורין בשעיר למעלן אחת, אף מתן דמים האמורין בפר למעלן אחת. או לכה לך לדרך הזו: נאמרו דמים למטן ונאמרו דמים למעלן, מה דמים אמורין בו למטה שבע, אף דמים אמורין בו למעלן שבע. נראה למי דומה — דנין שלמעלן משלמעלן ואין דנין שלמעלן משלמטן. או לכה לך לדרך הזו — דנין דם הפר מדם הפר ואין דנין דם הפר מדם השעיר. תלמוד לומר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר — שיהו כל מעשיו שוין. מה דם הפר למטן שבע, אף דם השעיר למטן שבע. מה דם השעיר למעלן אחת, אף דם הפר למעלן אחת. כתיב (ויקרא אחרי מות טז טז) וכיפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכיפר על הקדש מכאן שצריך לכוין כנגד הקדש ולהזות בין בדי הארון. אמר °רבי נחמיה לפי שמצאנו בפר הבא על כל המצות ה_כהשהוא עומד חוץ למזבח ומזה על לכיוון הפרוכת בשעה שהוא מזה יכול אף זה כן תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה' ה_כוואיכן היה לפנים מן המזבח או אינו מדבר אלא על מזבח החיצון וקדם כשהזה על הפרוכת היה חוץ למזבח פנימי כמו בפר הבא על כל המצוות ויוצא למזבח החיצון תלמוד לומר ויצא אל המזבח אשר לפני ה' הא אינו מדבר אלא על מזבח הפנימי. הכל מודין בפר משיח ועדה שאינו צריך שיהא הדם נוגע בפרוכת במה פליגין בפר ושעיר של יום הכיפורים? אית תניי תני צריך שיהא נוגע אית תניי תני אין צריך שיהא נוגע. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי°: אני ראיתיה ברומי מליאה טיפין של דם ואמרתי אלו מן הדמים שהיו מזין עליה ביום הכיפורים הדא אמרה: צריך שיהא נוגע ואפילו תימר אין צריך שיהא נוגע אם נגע נגע. ה_כזנתן את הדם מכלי קדש לתוך כלי חול פסל הא מכלי קדש לתוך כלי קדש לא פסל ויכול להזות מהשני. אמר רבי חגיי° קומי רבי יוסה° אסי מתניתא אמרה כן דתנן: עירה
הכפורת איני יודע כמה, הרי אני דן: הזיות של שעיר שלמטה הן צריכות ללמוד מהזיות של פר למטה, אבל הזיות פר של מעלה הם לומדים משעיר של מעלה, ולא כמו שרצו ללמוד שהשעיר למעלה ילמד מהפר למעלה. כן, זה איך הלימוד צריך להיות. נאמר בשעיר "והזה אותו על הכפורת" — מלמד שהוא נותן אחת למעלה ולפני הכפורת, אבל לא כתוב לפני הכפורת כמה, כלומר למטה לא כתוב כמה.
הרי אני דן: נאמר מתן דמים בפר למטן ונאמר מתן דמים בשעיר למטן. מה מתן דמים אמורין בפר למטן שבע — שמה כתוב שבע פעמים. אף מתן דמים אמורין בשעיר — למרות שלא כתוב, הכוונה צריכה להיות שבע. או לכה לך לדרך הזו: נאמרו דמים למעלן ונאמרו דמים למטן. כן, בשעיר עצמו כתוב למעלה וגם כתוב למטה. מה דמים אמורין בו למעלן אחת, אף דמים אמורין בו למטן אחת.
נראה למי דומה — דנין שלמטן משלמטן ואין דנין שלמטן משלמעלן. או אולי לכה לך לדרך הזו — דנין דם השעיר מדם השעיר ואין דנין דם השעיר מדם הפר. תלמוד לומר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר — מה דם הפר למטן שבע, אף דם השעיר למטה שבע.
ואיני יודע כמה ליתן מדם הפר למעלן — כן, בפר לא כתוב כמה למעלה. אז נאמר מתן דמים בשעיר למעלן ונאמר מתן דמים בפר למעלן, שם לא כתוב. מה דמים האמורין בשעיר למעלן אחת, אף מתן דמים האמורין בפר למעלן אחת. אולי נלך לכה לך לדרך הזו: נאמרו דמים למטן ונאמרו דמים למעלן, מה דמים אמורין בו למטה שבע, אף דמים אמורין בו למעלן שבע.
למי דומה — דנין שלמעלן משלמעלן ואין דנין שלמעלן משלמטן. או אולי לכה לך לדרך הזו — דנין דם הפר מדם הפר ואין דנין דם הפר מדם השעיר. תלמוד לומר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר — שיהו כל מעשיו שוין. מה דם הפר למטן שבע, אף דם השעיר למטן שבע. מה דם השעיר למעלן אחת, אף דם הפר למעלן אחת.
הכתיב "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעם וכל חטאתם" — מכאן לומדים שהקדש צריך לכוין כנגד הקדש, כלומר בין הבדים, כיוון הפרוכת בין הבדים.
אמר רבי נחמיה שמצאנו בפר הבא על כל המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת, כן, משם הוא מזה. יכול אף זה כן — כלומר גם כאן בכפרת יום הכיפורים גם כן הוא יעמוד מחוץ למזבח ויזה לכיוון הפרוכת? תלמוד לומר ויצא אל המזבח אשר לפני ה' — כלומר אחרי שהוא מסיים לזרוק על הפרוכת כתוב "ויצא אל המזבח". היכן הוא היה? כנראה לפנים מהמזבח.
או אינו מדבר אלא על מזבח החיצון — כלומר לפני שהוא מזה על הפרוכת הוא היה מחוץ למזבח הפנימי, ואז הוא מזה, ולאחר מכן הוא יוצא לכיוון המזבח החיצון? תלמוד לומר ויצא אל המזבח אשר לפני ה', הא אינו מדבר אלא על מזבח הפנימי. אז לכן בעצם הוא היה לפנים מהמזבח הפנימי ושם הוא היה מזה, ולאחר מכן הוא יצא לכיוון המזבח.
הכל מודין בפר משיח ועדה שאינו צריך שיהא נוגע בפרוכת. כן, זה גם כן בלתי אפשרי, כי הוא נמצא מאחורי המזבח, כלומר בחוץ, והוא צריך לזרוק לכיוון הפרוכת. מה פליגין בפר ושעיר של יום הכיפורים? אית תניי תני צריך שיהא נוגע, אית תניי תני אין צריך שיהא נוגע.
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתיה ברומי מליאה טיפין של דם — כלומר ראיתי את הפרוכת שהייתה מלאה טיפין של דם — אמרתי אלו מן הדמים שהיו מזין עליה ביום הכיפורים. זה אולי מראה צריך שיהא נוגע. ואפילו תימר אין צריך שיהא נוגע, נגע נגע. אף אחד לא אמר שאסור שיגע, אלא אין צריך שיהא נוגע — אז אם נגע, נגע.
נתן מכלי קדש לתוך כלי חול פסל — אם ערה את הדם מכלי קודש לתוך כלי חול פסל. הא מכלי קדש לתוך כלי קדש לא פסל — מה משמע מכאן, שאם ערה מכלי קודש לתוך כלי קודש לא פסל ויכול לעשות מהשני.
[דף כח עמוד ב]
דם הפר לתוך דם השעיר מה את שמע מינא הרי בכל כלי יש דם? אמר רבי מנא° בן יונה נימר מדם הפר שבו הרבה דם נחשב שהוא מלא לתוך דם השעיר שבו מעט דם ונחשב כאילו שהוא ריקם. רבי יוסה ברבי בון° אמר שהראיה ממה שאחר שעירה דם הפר לתוך דם השעיר והתמלא מיכן והילך חוזר ובוללן לתוך הכלי השני שהתרוקן כדי שיבללו כל צורכן נמצא ששופך מתוך כלי מלא לכלי ריק וכיוון ששניהם כלי קדש זה כשר. מנין שהוא זקוק להערות? תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז יח) ונתן מדם הפר ומדם השעיר — בזמן שהן מעורבין. יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו? תלמוד לומר (שמות תצוה ל י) וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה — אחת בשנה הוא מכפר, ואינו מכפר שתים בשנה. או נימר דם הפר אחת בשנה ולא שתים בשנה אבל מדם השעיר יכול לכפר תני °רבי ישמעאל בן אלישע נאמר (שמות תצוה ל י) מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם וכאן לא נאמר באיזה דם אחת בשנה הוא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה. הכל מודין בשבע הזאות שלמטן שנותן על מזבח הזהב שהוא צריך להערות דכתיב שבע ולא ארבע עשרה. קיבל מדם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות ליתן מאחד על הבדין מאחד על הפרכת מאחד על מזבח הזהב, אי זה מהן זקוק להערות? ויש אדם מחשב חצי כפרה? אלא כיני: קבל מדם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות נתן מאחד על הבדים, ומאחד על הפרכת, ומאחד על מזבח הזהב, אי זה מהן הוא זקוק להערות? תפלוגתא דרבי זירא° וד רבי הילא° אילעא דאיתפלגון הגריל ג' זוגות נתן מאחד על הבדים מאחד על הפרכת מאחד על מזבח הזהב אי זה מהן משתלח? רבי זעירה° אמר כתיב לכפר עליו את שהוא מכפר בו ואפילו מקצת כפרה חבירו משתלח את שאינו מכפר אין חבירו משתלח. רבי הילא° אילעא אמר כתיב לכפר עליו — את שהוא גומר בו כל הכפרה חבירו משתלח, את שאינו גומר בו כל הכפרה אין חבירו משתלח. על דעתיה דרבי זעירה° שלשתן משתלחין על דעתיה דרבי הילא° אילעא אינו משתלח אלא אחרון בלבד והכא על דעתיה דרבי זעירה° שלשתן הוא זקוק להערות על דעתיה דרבי הילא° אילעא אינו זקוק להערות אלא אותו שהזה ממנו אחרון. קיבל דם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות ונתן רק מאחד מהן על הבדין ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב
אמר רבי חגיי קומי רבי יוסה: מתניתא אמרה כן — זה בלשון מפורשת: עירה דם הפר לתוך דם השעיר. אז אתה רואה מכאן שמותר לערות מכלי קודש אחד לכלי קודש שני. מה את שמע? הרי בכל כלי יש דם, אז הוא עירה לתוך הכלי שיש בו דם שעיר, ואנחנו דיברנו על כלי ריק.
אמר רבי מנא: מדם הפר שהוא מלא לתוך דם השעיר שהוא ריקם — כלומר בתוך הכלי של הפר יש הרבה דם, אז לגביו הכמות של דם שעיר שיש נחשבת כמו ריקה.
רבי יוסה ברבי בון: עירה דם הפר לתוך דם השעיר — מה שאמר, שאחרי שהוא עירה את דם הפר לתוך דם השעיר, ואז זה מלא, לאחר מכן מיכן והילך חוזר ובוללן לתוך כלי כדי שיבללו כל צורכן. כלומר הוא חוזר ובולל את התערובת לתוך הכלי שבו היה דם הפר שכרגע הוא ריק. בעצם נמצא שהוא שופך מתוך כלי מלא לכלי ריקן, ורואים כאן שכיוון ששניהם כלי קודש אז זה כשר.
מנין שהוא זקוק להערות? תלמוד לומר ונתן מדם הפר ומדם השעיר — כן, הכוונה בזמן שהן מעורבין. יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו? — מי אמר, אולי דם הפר לבד ודם השעיר לבד. תלמוד לומר וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה — אחת בשנה הוא מכפר, ואינו מכפר שתים בשנה.
או נימר דם הפר אחת בשנה לא שתים בשנה — כי הרי הפסוק הזה מדבר על דם הפר, "וכפר... קרנותיו אחת בשנה", דם הפר כתוב. אבל תני רבי ישמעאל: מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם — ופה לא כתוב איזה סוג דם. אחת בשנה הוא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה — אז לכן בעצם צריך לתת בעירוב, אחת בשנה מכפר ולא מכפר שתים בשנה.
הכל מודין בשבע הזאות שלמטן שהוא צריך להערות — כלומר הזאות שהוא מזה על מזבח הזהב, כולם מודים שהוא צריך לערות, שיהיו מעורבבים. דכתיב שבע ולא ארבע עשרה.
עכשיו מה הדין אם קיבל מדם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות ליתן מאחד על הבדין מאחד על הפרכת על מזבח הזהב, אי זה מהן זקוק להערות? הרי בסופו של דבר כשהוא מגיע למזבח הוא צריך לערבב את שני הדמים, ויש פה שלושה כוסות — איזה מהם צריך לערבב?
שואלת הגמרא: ויש אדם מחשב חצי כפרה? — אז זה פסול, הרי מראש הוא חשב שהדם הזה יינתן רק לחלק מהכפרה, וזה פסול. אלא כיני: קבל מדם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות מאחד על הבדים, ומאחד, ומאחד על מזבח הזהב, אי זה מהן הוא זקוק להערות? — מתוך כוונה לבצע את כל הפעולות, אבל לאחר מכן במציאות הוא נתן מאחד על הבדים, מאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב. פה השאלה איזה מהם זקוק להערות.
מתברר תפלוגתא דרבי זירא ודרבי הילא דאיתפלגון: הגריל ג' זוגות מאחד על הבדים מאחד על מאחד על מזבח הזהב, אי זה מהן משתלח? — כלומר במקרה כזה שהדם נשפך אז הוא כל פעם צריך להגריל מחדש. אז השאלה איזה מהן משתלח.
רבי זעירה אמר: לכפר עליו — את שהוא מכפר בו חבירו משתלח, את שאינו מכפר אין חבירו משתלח. כלומר כל אחד כיפר קצת, אז כולם. רבי הילא אמר: לכפר עליו — את שהוא גומר בו כל הכפרה חבירו משתלח, את שאינו גומר בו כל הכפרה אין חבירו משתלח.
על דעתיה דרבי זעירה שלשתן משתלחין, על דעתיה דרבי הילא אינו משתלח אלא אחרון בלבד. אז גם כאן אותו דבר: והכא על דעתיה דרבי זעירה שלשתן הוא זקוק להערות, על דעתיה דרבי הילא אינו זקוק להערות אלא ותו שהזה ממנו.
ואומרת הגמרא: קיבל דם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות מאחד על הבדין הפרוכת מזבח הזהב — כלומר הוא עשה בעצם את כל הכפרות רק מאחד מהם. איזה מהן נקרא שיריים וזקוק להישפך על היסוד? הרי את השיריים צריך לשפוך על היסוד — אז מי מהם נקרא שיריים?
זה תפלוגתא דרבי ורבי אלעזר ברבי שמעון: חטאת שקיבל דמה בארבע כוסות ונתן מזה אחד ומזה אחד ומזה אחד, מניין שכולם ישפכו על היסוד? תלמוד לומר "ואת כל דמו ישפוך". יכול אפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע יהיו כולם נשפכים — כלומר, אם רק מכוס אחת הוא נתן את כל המתנות, האם כולם יחשבו שיריים וצריך לשפוך אותם על היסוד? תלמוד לומר "ואת דמה ישפוך" — כלומר לא את כולם, אלא חלק מהדם.
הכיצד? הוא נשפך על היסוד — כלומר הכוס שממנו הוא נתן את כל הדמים, ישפך על היסוד, אבל השאר ישפכו לאמה. זה דברי רבי. אבל רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מניין שאפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע שיהיו כולם נשפכים על היסוד? תלמוד לומר "ואת כל דמו ישפוך".
אז אם כך, על דעת רבי אלעזר ברבי שמעון כולם נשפכים על היסוד. כלומר, אם הוא קיבל את הדמים בשלוש כוסות ואת כל המתנות הוא שם מכוס אחת רק, אף על פי כן כולם ישפכו על היסוד. לעומת דעת רבי — אינו נשפך על היסוד אלא אותו שיזם ממנו...
[דף כט עמוד א]
ה_כחאיזה מהן נעשה שיריים וזקוק לשפוך על היסוד? תפלוגתא ד°רבי וד °רבי אלעזר ברבי שמעון דאיתפלגון חטאת שקבל דמה בד' כוסות נתן מזה אחד ומזה אחד ומזה אחד מניין שכולם נשפכין על היסוד? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ד ל) ואת כל דמה ישפך אל יסוד המזבח יכול אפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע יהו כולם נשפכין תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ד כה) ואת דמו ישפך הא כיצד? ה_כטהוא נשפך על היסוד, והן נשפכין לאמה — דברי °רבי.. °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר מנין אפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ד' שיהו כולן נשפכין על היסוד תלמוד לומר ואת כל דמו ישפך אף כאן על דעתיה ד°רבי אלעזר ברבי שמעון כולהן נשפכין על היסוד על דעתיה ד°רבי אין לך נשפך על היסוד אלא אותו שהזה ממנו. שחט שני שעירים חבריא אמרי הרי הם כאחד נתפגל זה נתפגל זה אבדו אימוריו של זה מזין על אימוריו של זה. הכל מודין בפר משיח ופר העלם דבר של עדה שנתערב דמם שנותן מתנה אחת משל שניהן ודיו שאין סדר אבל דם פר יום הכיפורים ודם שעיר שנתערבו נותן משום פר וחוזר ונותן משום שעיר. חברייא אמרי דמים כשירין שנתערבו בפסולין עד שיהא מתנה אחת משל כשירין. במה פליגין בדם שני חטאות שנתערבו? °רבי אומר: אומר אני רואין את הדם, אם יש בו כדי מתנה אחת מזה וכדי מתנה אחת מזה — כשר, ואם לאו — פסול. וחכמים אומרים: אפילו אין בו אלא מתנה אחת משל שניהן — כשר שאין שיעור להזאה על דעתיה ד°רבי יש שיעור למתנות על דעתיה דרבנן אין שיעור למתנות על פי מה שאמרנו, שאם שחט שני פר משיח או שני פר העלם דבר של עדה ונתערב דמם נותן מתנה אחת משל שניהן ודיו הדא אמרה: נתפגל זה נתפגל זה, אבדו אימוריו של זה מזין על אימוריו של זה.
מתני':
התחיל מחטא ויורד מהיכן ה_להוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית ה_לאמקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון דרום מזרח שם גומר על מזבח הפנימי °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר במקומו היה עומד ומחטא ה_לבעל כולן הוא נותן מלמטה למעלן חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלן למטן שלא יזל הדם לתוך השרוול.
גמ': ויתחיל בקרן מזרחית דרומית כמו במזבח החיצון אמר רבי הילא° אילעא אחר שהזה על הפרכת הולך בין השלחן לכותל הצפוני של ההיכל עד שיוצא חוץ למזבח, וכשעובר את המזבח ומסתובב כלפי המזבח פונה לקרן צפון מזרח שלגבי מקומו היא הקרן הימנית וקרן דרום מזרחית אין זו ימנית ויתחיל מקרן צפונית מערבית שבה פגע ראשונה אמר רבי אלעזר° בן פדת נאמר (ויקרא אחרי מות טז יח) ויצא אל המזבח עד שיצא מכל המזבח
התלמוד ירושלמי מסכת יומא דף כ"ט. נתחיל מהשורה הרביעית. ולמדנו שחט שני שעירים. כלומר אם במקום שעיר אחת הוא שחט שני שעירים, אז חבריא אמרי הרי הם כאחד, אבל לשניהם יש דין כמו אחד ואז נתפגל זה נתפגל זה. אם אבדו אימוריו של זה מזין על אימוריו של זה. הכל מודין בפר משיח - פר עולה ופר אילם דבר של עדה שמתערב דמם, שנותן מתנה אחת משל שניהן. כן, כי הרי אין סדר, אין סדר מה הייתה קודם, ולכן מספיק מתנה אחת. אבל דם הפר של יום הכיפורים ודם השעיר שהתערבו, אז פה הוא חייב לתת משום פר וחוזר ונותן משום שעיר, כי הרי בעצם יש סדר. הוא חייב קודם כל לתת את דם הפר ולאחר מכן דם השעיר. הוא לא יכול לתת בהזאה אחת.
חבריא אמרי כשירין שנתערבו בפסולין, אז צריך שיהיה, כלומר עד שיהא מתנה אחת משל כשירין, כלומר שיהיה לפחות כמות של דם שהוא יכול לתת מתנה אחת מהדם של הכשרים. ומה פליגין? בדם שני חטאות שנתערבו. כל המחלוקת היא בדם שתי חטאות שהתערבו, ששתיהם כשרים. רבי אומר: אומר אני רואין את הדם, אם יש בו כדי מתנה אחת מזה וכדי מתנה אחת מזה - כשר. כלומר אם יש בו כדי לתת בעצם שתי מתנות - מתנה אחת מהחטאת האחת ומתנה מהחטאת השנייה - אז למרות שהוא בעצם נותן פעם אחת, אז זה יהיה כשר. ואם לאו - פסול. וחכמים אומרים: אפילו אין בו אלא מתנה אחת משל שניהן - כשר, כיוון שאין שיעור להזאה. אז הגמרא אומרת: על דעתיה דרבי יש שיעור למתנות, אז לכן צריך שיהיה פה כמות כפולה. לעומת דעתיה דרבנן אין שיעור למתנות, לכן די אם יש כמות אחת.
ואומרת - על פי מה שאמרנו, שאם שחט שני פרים... יוצא שאם הוא שחט שני פרי משיח או שני פרי אילם דבר של עדה והתערב דמם, אז נותן מתנה אחת בשביל שניהם. כן, הדא אמרה: נתפגל זה נתפגל זה, אבדו אימוריו של זה מזין על אימוריו של זה, כמו שראינו לגבי השעירים.
פרק הלכה י'. עומד המשנה, התחיל מחטא ויורד. כן, מהמזבח, מהיכן הוא מתחיל, מקרן מזרחית צפונית. כן, מקרן מזרחית צפונית. לאחר מכן הוא עובר לצפונית מערבית, לאחר מכן מערבית דרומית ודרומית מזרחית. מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון - הכוונה דרום מזרח. כן, שם גומר על מזבח הפנימי - גם בדרום מזרח הוא מסיים.
רבי אליעזר אומר: במקומו היה עומד ומחטא. כלומר הוא לא היה הולך בעצמו אלא עומד במקום, כי הרי כל המזבח היה קטן. הוא, בעצם, דומה לקרן, כמו קרן אחת, אז לכן היה עומד במקומו והיה מחטא. ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלן - כן, כלומר את האצבע הוא מעביר מלמטה למעלה, חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלן למטן, כי אם הוא עושה את זה גם, סליחה, אם הוא נותן מלמטה למעלה אז הדם יכול להיכנס לו לתוך השרוול.
ואומרת הגמרא, למה הוא מתחיל מקרן צפונית מזרחית, שיתחיל מקרן דרומית מזרחית כמו שהוא עושה במזבח החיצון? אמר רבי הילא, כיוון שאחר שהוא מזה על הפרוכת אז הרי הוא חוזר, הוא יוצא בין השולחן למזבח. כן, כלומר בחלק הצפוני בין השולחן למזבח עד שהוא עובר את המזבח, ואז הוא פוגש את הקרן הצפון מזרחית, וקרן דרום מזרחית - זו אין זו ימנית. כלומר זה לא ימינה.
ושואלת - שיתחיל מקרן צפון מערבית, הרי הוא בא ופגע בה ראשונה. למה הוא ממשיך הלאה ומתחיל מהקרן הצפון מזרחית, ולא יתחיל מהצפון מערבית? ואומרת הגמרא, אמר רבי אלעזר: דכתיב ויצא אל המזבח - עד שיצא מכל המזבח. הוא לא יכול להתחיל מהקרן הצפון מערבית, הוא חייב קודם כל לעבור את כל המזבח, ואז להתחיל. ואחרי שהוא עבר את כל המזבח אז הוא בעצם פוגע בקרן הצפון מזרחית ראשונה.
[דף כט עמוד ב]
ולמה לא יצא באמצע ויעבור משמאל למזבח ויתחיל מקרן מערבית דרומית שלא יתן אחוריו לקודש שהרי הארון באמצע אף עכשו כשמתחיל מהפינה הצפון מזרחית אחר כך צפון מערבית ואחר כך דרום מערבית ואין סופו ליתן אחוריו לקודש כשהולך לכוון קרן דרום מזרחית חוזר היה לאחוריו כשפניו לכיוון ההיכל ויתחיל מקרן מזרחית צפונית אחר כך יזה בקרן דרום מזרחית ואחר כך דרום מערבית ואחר כך צפון מערבית וכך לא יפנה את גבו גם בלי ללכת אחורה כיי דאמר רבי הילא° אילעא שכל הפניות במקדש לימין וצריך ללכת לקרן הימנית ואין זו ימנית. תנן °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר במקומו היה עומד ומחטא על כולן הוא נותן מלמטה למעלן חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלן למטן תני °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: ממקומו היה עומד ומחטא, ועל כולן הוא נותן מלמעלן למטן, חוץ מזו שהיה לפניו לוכסן קרן דרום מערבית הרחוקה ממנו שהיה נותן מלמטן למעלן. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שניהן מקרא אחד דורשין שנאמר סביב רבנן אמרי סביב להילוך ו°רבי אליעזר בן הורקנוס אומר סביב לקרנות. שני כהנים ברחו בפולמוסיות אחד אומר עומד הייתי ומחטא שכל מזבח פנימי כחד קרן וגם שלא יהיה גבו להיכל ואחד אומר מהלך הייתי ומחטא. אמר רבי יודן°: הדא אמרה: מאן דעבד הכין לא חשש ומאן דעבד הכין לא חשש.
מתני':
ה_לגהזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ה_לדושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי ה_להאלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ה_לוונמכרין לגננין לזבל ומועלין בו.
גמ': תנן: הזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים והזה עליו לא על אפריו עליו לא על גחליו. אית תניי תני שאת שבע ההזאות הללו נותן בצד צפוני של מזבח הזהב אית תניי ה_לז בצד דרומי. מאן דאמר שנותן בצד צפוני °רבי אליעזר בן הורקנוס שסובר שממקומו בצד צפון מזרח היה עומד ומחטא לכן שם גם היה מזהומאן דאמר בצד דרומי רבנן שסוברים שהיה סובב את המזבח ומסים בדרום מזרח, ולכן שם היה מזה. תנן: שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי אמר °רבי יוסה: זה סימן כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים כגון גחלים לקטורת או להדלקת המנורה
שואלת הגמרא - אז שיצא באמצע, לא מהצד בין השולחן למזבח, אלא מול המזבח, באמצע ההיכל, ואז אחרי שהוא יגיע למזבח הוא יפנה ימינה, לימין המזבח, ואז הוא יפגוש את הקרן הדרום מערבית, ואז זה יהיה כמו במזבח הרגיל. ואומרת - שלא יתן אחוריו לקודש, הרי אם הוא יצא באמצע לכיוון המזבח אז בעצם אחריו הם ממש מול ארון הברית. אז לכן הוא הולך בצד, בצד הצפוני, בין השולחן למזבח.
אבל גם עכשיו, גם אם אתה אומר שהוא מתחיל מהקרן הצפון מזרחית, לאחר מכן הוא הולך לקרן הצפון מערבית, לאחר מכן לקרן הדרום מערבית, אבל לאחר מכן כשהוא ממשיך לכיוון הדרום מזרחית, הרי שוב פעם הגב שלו מופנה לכיוון ההיכל. אז מה הרווחת בזה? ואומרת הגמרא ואין סופו ליתן אחוריו לקודש, חוזר היה לאחוריו - כלומר, אחרי שהוא מגיע לקרן הדרום מערבית, כשהוא הולך לכיוון הקרן הדרום מזרחית, הוא הולך הפוך, שהפנים שלו כלפי ההיכל, הולך אחורה.
ואומרת הגמרא ויתחיל מקרן מזרחית צפונית ואחר כך דרומית מזרחית ואחר כך דרום מערבית ואחר כך צפון מערבית, ואז בעצם לא צריך אף פעם להפוך את הגב שלו וללכת אחורה. כלומר ילך שמאלה במקום ימינה. אם הוא הולך ימינה יש לו מצב שהוא חייב ללכת בסוף אחורה כלפי ההיכל, אבל אם יפנה שמאלה אז לא יהיה שום שלב שהוא מפנה את הגב כלפי ההיכל והוא גם לא צריך ללכת אחורה. אז אמור לא עושה את זה. אומרת הגמרא, כי הדא דאמר רבי הילא: ימנית אין זו ימנית. כלומר, בעצם כל הפניות שלך יהיו לימין, ואם אתה אומר שהוא ילך שמאלה אז בעצם לא לימין.
ואומרת הגמרא - תני רבי אליעזר אומר: ממקומו היה עומד ומחטא, ועל כולן הוא נותן מלמעלן למטן, חוץ מזו שהיה לפניו לוכסן שהיה נותן מלמטן למעלן. כלומר לא הקרובה אליו, אלא דווקא הרחוקה ממנו - כלומר הקרן הדרום מערבית שהיא רחוקה ממנו, שנותן מלמטה למעלה.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: שניהן מקרא אחד דורשין - מי שאומר שמסתובבים סביב המזבח, ומי שאומר שעומד במקומו ומזה על כל הקרנות, שניהם מאותו פסוק למדו. סביב - אמרי סביב להילוך, כלומר צריך ללכת מסביב. ורבי אליעזר אומר סביב לקרנות, כלומר הוא ייתן קרן אחרי קרן בצורה מסביב.
אמרה הגמרא שני כהנים ברחו בפולמוסיות. אחד אומר עומד הייתי ומחטא - כלומר את המזבח הפנימי הוא עמד וחיטא, כיוון שהוא סובר שכל המזבח הפנימי זה כמו קרן אחת, אז לכן יכול לעמוד במקום, וגם כדי שלא יהיה צריך ללכת אחורה. ואחד אומר מהלך הייתי ומחטא. אמר רבי יודן: הדא אמרה מאן דעבד הכין לא חשש ומאן דעבד הכין לא חשש. כלומר, כל אחד איך שהוא יעשה זה יהיה בסדר.
פרק ו', מתני'. ואומרת המשנה הזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד רומי. כן, כלומר אמרנו שבמזבח היה יסוד בצד המערבי ובצד הצפוני. אז ביסוד בצד המערבי בפינה הדרומית שלו היו שני חורים, אחד שהיה יותר לכיוון דרום ואחד יותר לכיוון מערב. אז את שיירי הדם של הפר והשעיר הוא היה שופך על יסוד מערבי, ואת שיירי הדם ממזבח החיצון, כל דבר שהוא של מזבח החיצון, היה שופך על היסוד הדרומי, כלומר לחור שהיה יותר דרומה. ואלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בו.
ואומרת הגמרא - תנן הזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים. מה שכתוב, כי כתוב והזה עליו - לא על אפריו, עליו לא על גחליו. אנחנו צריכים לנקות את זה - עליו ולא הגחלים שעליו.
אית תניי תני צד צפוני, אית תניי צד דרומי. הברייתות חלוקות - יש ברייתא שאומרת שאת השבע הזאות הללו הוא נותן בצד צפון של המזבח הזהב, ויש שאומרת בצד דרומי. ואומרת הגמרא מאן דאמר צד צפוני - רבי אליעזר, כי הוא סובר שממקומו בצד צפון מזרח הוא היה עומד ומחטא, הוא לא זז - הוא עומד במקום בקרן הצפון מזרחית ומשם הוא מחטא את הכל, אז לכן גם את ההזאות האלה הוא עושה במקומו בצד צפון. ומאן דאמר צד דרומי - רבנן, כי הם אומרים שהיה סובב את המזבח והוא מסיים בדרום מזרח, אז לכן שם הוא היה מזה.
ואומרת הגמרא - תנן שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי. אמר רבי יוסה: זה סימן, כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים, כלומר כמו כל דבר שלוקחים אותו מהמזבח החיצון פנימה, כמו גחלים לקטורת או להדלקת הנרות של המנורה, אז ניטל מהסמוך לפנים - כלומר יקחו אותו מהמערכה השנייה, שהייתה בצד המערבי קרוב להיכל. וכל היוצא מבפנים יינתן בחוץ, כמו הדמים כמו שראינו עכשיו - שיירי הדם, הם ניטלים בסמוך לפנים, כלומר אותם ישפכו ביסוד המערבי, בחור שבצד המערבי, שיש שם שני חורים. ניתן ביסוד המערבי, וגם כן בבזיכי לבנה של לחם הפנים - אותם ישרפו, יקטירו אותם על המערכה בצד המערבי.
[דף ל עמוד א]
ניטל מן הסמוך לפנים ממערכה שניה שהיתה בצד מערב קרוב להיכל וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ ניתן בסמוך לפנים בזיכי לבונה על מערכה בצד מערב, ושיירי הדם של פר ושעיר יום הכיפורים ישפך על יסוד מערבי. אמר רבי ירמיה° בשם רבי פדת°: גחלים שבכל יום לקטורת ולנר המערבי למידין מגחלים של יום הכיפורים ששם נאמר [ויקרא אחרי מות טז יב ולקח גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' שנלקח מהמערכה שבצד מערב ושני בזיכי לבונה שצריכים להיות מקטרים על המערכה שבצד מערב למידין משירי דמים שנשפכים על יסוד מערבי כתיב ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד תני ואת כל דם הפר לרבות פר דם יום הכיפורים לשפיכה ולמה לא אמר גם שעיר? אמר רבי מנא° בן יונה: בלא כך אינו זקוק להערות קדם כשמזה על מזבח הזהב נמצא ששניהם בכלי אחד ושפיכה אחת לשניהם אשכחת תני שמרבה את שניהם כתיב (ויקרא ויקרא ד ז) ואת כל דם הפר ישפך לרבות דם פר יום הכיפורים ושעיר לשפיכה. נאמר וכלה מכפר את הקדש. אית תניי תני: אם כילה כיפר, ואית תניי תני: אם כיפר כילה. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מחלוקת ביניהון מאן דאמר אם כילה לעשות את כל הנאמר כיפר השיריים מעכבין מאן דאמר אם כיפר שנתן את כל ההזאות כילה ה_לחאין השיריים מעכבין. רבי יהושע בן לוי° אמר משמעות דורשין ביניהון אבל לדעת כולם אין השיריים מעכבין. רבי סימון° אמר בשם רבי יהושע בן לוי° אף שהם חולקים לכולי עלמא אין השיריים מעכבין. מאי כדון במה הם חלקים? מאן דאמר אם כלה כיפר עושה אותן את הנתינה על קרנות מזבח הזהב ארבע מתנות, מאן דאמר אם כיפר כלה אינו עושה אותן אלא מתנה אחת ואם נתן אחת מהם כיפר כמו במזבח החיצון. תני אמר °רבי ישמעאל בן אלישע: מה אם שירי חטאת שאינן מכפרין שהכפרה בנתינה על הקרנות ניתנין על היסוד תחילת עולה שתים שהן ארבע שנותן בקרבן עולה שהיא מכפרת אינו דין שתינתן על מקום שיש בו היסוד? אמר לו °רבי עקיבא בן יוסף כך צריך היתה לאמר מה אם אמרת בשירי חטאת שאינן מכפרין ואינן ראוין לכפר ניתנין על היסוד, תחילת עולה שהיא מכפרת וראויה לכפר אינו דין שתינתן על
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת יומא דף ל'. אנחנו נתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא, מה, רבי ירמיה בשם רבי פדת: גחלים שבכל יום ונר המערבי למידין מגחלים של יום הכיפורים. כלומר הדבר שלוקחים, הרי לוקחים מהמזבח, כן? פנימה. אז גם את הגחלים של יום הכיפורים לוקחים למזבח פנימה, וגם את הגחלים להדליק את הקטורת, להכתיר את הקטורת ולהדליק את הנר - נלמדים מאותו מקום, כן? כי כתוב "ולקח גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'", מה שמשמע שהוא נלקח מהמערכה שבצד מערבי. כן, "לפני ה'" הכוונה בצד של כלפי ההיכל, כלפי המערב.
ושני בזיכי לבונה שהם הפוך - לוקח אותם מבפנים החוצה למזבח, אז צריכים להכתיר אותם על המזבח. הם למדים משיירי דמים שנשפכים על יסוד מערבי, כמו שיירי דמים של הפר והשעיר והפרים הנשרפים שנשפך על יסוד מערבי, שכתוב "את כל דם הפר ישפוך על יסוד מזבח העולה אשר פתח אוהל מועד", כלומר בצד המערבי. אז גם כאן, גם שני בזיכי לבונה שלוקחים אותם מבפנים החוצה, גם כן הם ישרפו על המערכה בצד המערב.
אומרת הגמרא: תני, כתוב ואת כל דם הפר ישפך. מה זה בא לרבות? זה בא לרבות פר דם יום הכיפורים לשפיכה, שגם הוא צריך לשפוך את הדם שלו על היסוד, את שיירי הדם. שואלת הגמרא: ולמה לא אמר גם שהשעיר? הרי ליכא, גם השעיר אותו דבר. אמר רבי מנא: בלא כך אינו זקוק להערות. איך? זה באחד, הרי מערים את שניהם - שניהם באותו כלי. אז אם אמר לשפוך את הדם של הפר, אז ממילא שופכים את הדם של השעיר. אשכחת תני, ומצאנו ברייתא ששומרת את שניהם: ואת כל דם הפר ישפך לרבות דם פר יום הכיפורים ושעיר לשפיכה.
וכתוב: וכלה מכפר את הקדש. אית תניי תני אם כילה כיפר, ואית תניי תני אם כיפר כילה. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מחלוקת ביניהון. יש ביניהם מחלוקת. מאן דאמר אם כילה כיפר - הכוונה שמעשה את כל מה שנאמר, אז הוא כיפר, כולל שפיכת השיריים, כי השיריים מעכבים. אבל מאן דאמר אם כיפר כילה - אז השיריים לא מעכבים. כלומר אם הוא עשה את כל הכפרות, את כל ההזאות, אז כבר הוא כילה, גם אם הוא לא שפך את השיריים.
רבי יהושע בן לוי אמר: משמעות ביניהון - דורשים מהם. כלומר שניהם מודים ששיריים לא מעכבים, וכל המחלוקת היא רק איך דורשים את הפסוק. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לכולם אין השיריים מעכבין. שאלתי: אם כן מה, במה הם חולקים? אמרה, מאן דאמר אם כילה כיפר, אז הוא עושה את הנתינה על קרנות המזבח ארבע מתנות - הוא צריך על כל אחד מהקרנות לתת. כלומר הוא עושה את כל המתנות, כל ארבע מתנות, אז כיפר. אבל מאן דאמר אם כיפר כילה, אז אינו עושה אותן אלא מתנה אחת. כלומר גם אם הוא ייתן מתנה אחת רק על המזבח, מזבח הזהב, אז הוא כיפר, כמו שמצאנו לגבי המזבח החיצון, שגם בחטאת שצריך ארבע מתנות על ארבע קרנות, בכל זאת עם מתנה אחת יצא.
תני, אמר רבי ישמעאל: מה אם שירי חטאת שאינן מכפרין ניתנין על היסוד, תחילת עולה שהיא מכפרת אינו דין שתינתן על היסוד? כלומר השתיים של ארבע של העולה שזה היה מכפר - אינו דין שניתן על מקום שיש בו יסוד. הרי במזבח היסוד רק בצד המערבי ובצד הצפוני. אז בעצם הוא צריך לתת בקרן הצפון מזרחית והדרום מערבית. אז זה המקור. כלומר כמו שבחטאת אני חייב לשפוך על היסוד, למרות שבעצם זה לא תחילת הכפרה, אז קל וחומר עולה שזה הכפרה עצמה.
אמר לו רבי עקיבא: לא, אם אמרת בשירי חטאת שאינן מכפרין ואינן ראוין לכפר ניתנין על היסוד, תחילת עולה שהיא מכפרת וראויה לכפר אינו דין שתינתן על היסוד? כלומר אין שום מציאות שהם מכפרים.
[דף ל עמוד ב]
היסוד? מאן דאמר אין מכפרין שזו דעת °רבי ישמעאל בן אלישע אין מכפרין בשאר ימות השנה הא ביום הכיפורים מכפרין שאף השריים מעכבים ביום הכיפורים. מאן דאמר אינן מכפרין ואינן ראויים לכפר שזו דעת °רבי עקיבא בן יוסף אין מכפרין לא בשאר ימות השנה ולא ביום הכיפורים שהשריים אינם מעכבים אף ביום הכיפורים. תני כתיב (ויקרא ויקרא ד ז) ואת כל דם הפר ישפך לרבות דם פר יום הכיפורים ושעיר לשפיכה מה אנן קיימין? אם למצוה אף בשאר ימות השנה מצוה ליתן על היסוד, אלא אם אינו ענין למצוה תניהו ענין לעיכוב. אמר רבי שמי°: מתניתא אמרה שהשיריים מעכבין דתנינן המשנה רוצה להוכיח שאם נתן את הניתנים למעלה למטה לא יצא, כמו שמצאנו שאם נתן את התחתונים למעלה לא יצא ה_לט מה לתחתונים קרבנות שדמם ניתן למטה מחוט הסיקרה כמו עולה אם נתנן למעלן לא הורצו שאין מהן קרב למעלן אין שום נתינה מדמם למעלה תאמר בעליונים קרבנות שדמם ניתן למעלה כמו חטאת אם נתנן למטן הורצו שיש מהן קרב למטן שיש נתינה מדמם למטה שהרי שירי דמם נשפך ליסוד הפנימיים יוכיחו שיש מהם קרב בחוץ שירי הדם ואם נתנן בחוץ לא הורצו. מה לפנימיים אם נתנן בחוץ לא הורצו שאין מזבח ממרקן קא סלקא דעתין שהכוונה שהשירים מעכבים והם הממרקים תאמר בעליונים קרבנות שדמם ניתן למעלה כמו חטאת אם נתנן למטן הורצו שהרי הקרנות ממרקות אותן שהשריים אינם מעכבים הואיל והקרנות ממרקות אותן אם נתנן למטן תהא כשירה תלמוד לומר הכהן המחטא אותה יאכלנה אותה שנתן דמיה למעלן ולא שנתן דמיה למטן. מהו אין המזבח הפנימי ממרקן? לא כפי שהבנו שמתן דמים על המזבח לא מסים את העבודה כיוון שצריך עוד לשפוך שיריים על היסוד, כיוון שהשירים מעכבים, אלא כדאמר רבי יוסי ברבי בון° שהמזבח אינו ממרקן לעשותן שיריים שאינו מכפר לבדו אלא אף על ידי הבדין ועל ידי הפרוכת הן נעשות שיריים אבל שיריים אינם מעכבים אפילו ביום הכיפורים. אמר רבי יוסה° אסי מתני' אמרה שאין השיריים מעכבין דתנינן באיזה הוא מקומם פרים הנשרפים וכ"ו שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי אם לא נתן לא עיכב. רבי בורקיי° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מתני' אמרה שהשיריים מעכבין דתנינן כתיב (ויקרא אחרי מות טז לג) וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר וכפר את מקדש הקדש זה לפניי לפנים אלו הזאות שנותן בין הבדים ואת אהל מועד זה ההיכל אלו הזאות שנותן על הפרכת בהיכל ואת המזבח אלו הזאות שנותן על מזבח הזהב יכפר אף על העזרות מתנה שנותן בעזרה מה אית לך כפרה שנתנת בעזרות? לא השיריים. רבי בון בר חייא° בעי למאן דאמר השיריים מעכבין מקומן מעכב כגון אם שפך שלא על היסוד נותנן בלילה שוחט עליהן בתחילה כגון שנשפך הדם האם יכול לשחוט, או שכדי שיקראו שיריים צריך קדם שיהיה מתן דמים? חברייא בעיי מחשב להן האם מחשבת פיגול פוסלת בהם. רבי יודן° בעי אבדו האם דינם כמו אברים שאם הם קימים מעכבים ואם אבדו אינם מעכבים מה הן? צריכה ליה במה הסתפק כשלא התחיל, אבל אם התחיל ושפך מעט ואחר כך אבדו כל עמא מודיי משהוא משייר שהן
אומרת הגמרא: אם זה ככה, מאן דאמר אין מכפרין - כלומר רבי ישמעאל שאמר רק אין מכפרין, אז הוא כנראה מתכוון לומר אין מכפרין בשאר ימות השנה, הא ביום הכיפורים מכפרין, כי הוא סובר שביום הכיפורים השיריים מעכבין. ואילו רבי עקיבא שאמר שאינם מכפרין ואינן ראויים לכפר, אז הוא סובר שאין מציאות למכפרין כאן, אז הם לא מכפרין לא בשאר ימות השנה ולא ביום הכיפורים. הוא כנראה סובר שהשיריים לא מעכבין.
ואת אמרת מצאנו ברייתא שהשיריים מעכבין, דתני ואת כל דם הפר ישפך לרבות דם פר יום הכיפורים ושעיר לשפיכה. את אומר, מה נן קיימין? אם למצוה - הרי גם בשאר ימות השנה יש מצוה ליתן על היסוד, אלא אם אינו ענין למצוה תניהו ענין לעיכוב. כלומר בפר יום הכיפורים השפיכה על היסוד זה מעכב.
ואמר רבי שמי: מתניתא אמרה שהשיריים מעכבין - יש גם משנה שאפשר להוכיח ממנה שהשיריים מעכבין. דתנינן: מה לתחתונים אם נתנן למעלן לא הורצו שאין מהן קרב למעלן. כלומר אם הוא נתן, לדוגמא חטאת, הרי צריך את הדם שלה לתת למעלה על הקרנות, אז אם נתן אותם למטה - לא יצא, כמו שמצאנו שאם נתן את התחתונים למעלה לא יצא. ככה הגמרא רוצה להוכיח.
שואלת הגמרא: מה פתאום? זה לא ראיה. מה לתחתונים? כלומר הקורבן עצמו ניתן למטה מחוץ, כמו עולה. אם נתנן למעלן לא הורצו, הסיבה שהם לא הורצו כי אין מהן קרב למעלן. תאמר בעליונים, כמו חטאת, שייתנה למטה הורצו, שיש בהן קרב למטה, כי הרי יש להם למטה - את שפיכת הדם שופכים על היסוד. אז מה, הפנימיים יוכיחו, שיש בהן קרב בחוץ, כלומר יש שיירי דם. ואף כן אם ליתן בחוץ לא הורצו. כלומר אם במקום בפנים הוא ייתן בחוץ, אז לא ירצה. אבל זה לא ראיה גם כן. מה לפנימיים אם נתנן בחוץ לא הורצו שאין מזבח ממרקן - הגמרא חשבה שהכוונה שהשיריים מעכבין, כלומר הם הממרקים, כלומר מה שהוא עשה בפנים לא סיים את הכפרה. אז כך הגמרא חשבה, מה לפנימיים אם ניתן להם בחוץ לא הורצו כיוון שהמזבח הפנימי לא ממרק אותם אלא חייב גם את השפיכה. אז השפיכה היא מעכבת.
תאמר בעליונים אם נתנן למטן הורצו שהרי הקרנות ממרקות אותן - כלומר קורבנות שניתן למעלה, אם ניתן להם למטה הורצו, כי הרי הקרנות ממרקות אותם. כלומר השיריים לא מעכבים שם. הואיל והקרנות ממרקות אותן, אם למטן תהא כשירה.
תלמוד אותה דמיה למעלן לא דמיה למטן - זו גזירת הכתוב. כתוב "הכהן המחטא אותה יאכלנה", והברייתא אומרת שדווקא אם הוא עשה את זה כדין, נתן את הדמים למעלה, רק אז הוא כיפר והכהן המחטא אותה - יכול לאכול אותה. אבל אם נתן אותם למטה אז זה פסול.
שואלת הגמרא: מהו אין המזבח הפנימי ממרקן? לא כפי שהבנו בהתחלה, שהכוונה שמתן הדמים של המזבח הפנימי, מזבח הזהב, לא מסיים את העבודה כיוון שהשיריים מעכבין. אלא כדאמר רבי יוסי ברבי בון: ממרקן לעשותן שיריים - שהמזבח אינו ממרקן אלא סתם עושה אותם שיריים. כלומר הוא לא מכפר לבדו - "על ידי הבדין ועל ידי הפרוכת הן נעשות שיריים". צריך את שלושתם - גם הבדים, גם הפרוכת וגם המזבח. אבל המזבח לבדו לא, אבל שיריים לא מעכבין אפילו ביום כיפור.
ורבי יוסה: מתני' אמרה שאין השיריים מעכבין, דתנינן, כתוב באיזה מקום פר יום הכיפורים וכו', שיירי דם היה שופך יסוד מערבי, אם לא נתן לא עיכב, כתוב במפורש. אז רואים מכאן באמת ששיריים לא מעכבין.
רבי בורקיי בשם רבי יוחנן: מתני' אמרה שהשיריים מעכבין, דתנינן, כתוב וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר. אז הברייתא אומרת ככה: "וכפר את מקדש הקדש" - זה ההזאות שנותן בין הבדים לפני ולפנים. "ואת אהל מועד" - זה ההיכל, זה ההזאות שנותן על הפרוכת. "ואת המזבח" - זה ההזאות שנותן על מזבח הזהב. אז מה זה "יכפר" אחרי שכתוב "יכפר"? הכוונה אף על העזרות. במה? מה אית לך כפרה בעזרות? איזה כפרה עושים בעזרות? לא, שיריים. כלומר אם לא שפיכת השיריים, אז רואים מכאן שזה מעכב.
רבי בון בר חייא בעי: אם מר השיריים מעכבין, האם גם מקומן מעכב? כלומר אם הוא חייב לשפוך דווקא ליסוד? עוד שאלה: נותנן בלילה שוחט עליהן בתחילה? כלומר נניח נשפך הדם אחרי שהוא הזה על המזבח, נשפך הדם - האם הוא צריך לשחוט עכשיו עוד פעם פר ושעיר כדי שמהדם שלהם יהיה שיריים, והוא ישפוך על יסוד המזבח?
חברייא בעיי: מחשב להן? כלומר האם, אם נניח נקבע שכן צריך לשחוט עליהם, האם מחשבת פיגול פוסלת בהם? כלומר לשוב לשפוך את השיריים מחוץ לזמנם, או אפילו בתחילה, כלומר אפילו בלי ידיעה בשחיטה הראשונה - האם כששחט, אם הוא התכוון לשפוך את השיריים מחוץ לזמנם, האם זה פיגול פוסל בהם?
רבי יודן בעי: אבדו מה הן? כלומר אם השיריים אבדו, האם דינם כמו איברים - שאם הם קיימים אז מעכבים, ואם הם אבדו לא מעכבים?
אומרת הגמרא: צריכה ליה - מתי השאלות קיימות? שלא התחיל, כמו בכלל לא נתן שיריים, לא נתן על היסוד. אבל אם התחיל כל עמא מודיי משהוא משייר שהן - כן, יש שיריים, אבל אין שיריים לשיריים.
[דף לא עמוד א]
שיריים ואינם מעכבות שאין שיריים לשיריים. תנן: אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בו תני מועלין היו בדמים דברי °רבי מאיר ו°רבי שמעון בן יוחאי וחכמים אומרים ה_מאין מעילה בדמים. מאי טעמא? דרבנן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא משום שנאמר (ויקרא אחרי מות יז יא) כי הדם הוא בנפש יכפר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. רבי חייה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא משום שנאמר (ויקרא אחרי מות יז יד) כל אכליו יכרת אין לך בו אלא כרת נפש לאכליו בלבד. אמר רבי זעירה°: הקדיש דם ביניהון? מאן דאמר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד וזה דם שהוקדש לבדק הבית הואיל ואין בו כפרה יש בו מעילה. מאן דאמר אין לך בו אלא כרת נפש בלבד וזה שהוקדש לבדק הבית הואיל ויש בו כרת אין בו מעילה אתא רבי אבא° אמר רבי חייה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הקדיש דם לבדק הבית מועלין בו והוה רבי זעירה° חדי שמח בה סבר: על דרבנן איתאמרת, שאף שהם סוברים שאין מעילה בדם קדשים הם מודים שאם הקדיש דם לבדק הבית יש בו מעילה ולכן הוא שמח שזה מתאים להבחנה שלו שאם המקור לדעת חכמים הוא מהפסוק (ויקרא אחרי מות יז יא) כי הדם הוא בנפש יכפר אז רק דם קדשים שמכפר אין בו מעילה אבל אם הקדיש דם לבדק הבית אף חכמים יודו שיש בו מעילה אמר לו: ומה בידך אולי על ד°רבי שמעון בן יוחאי איתאמרת שסובר שמועלין בכל דם? רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא° אמר כך משיבין °רבי שמעון בן יוחאי לחכמים שסוברים שבדם קדשי מזבח אין מעילה אילו מכרן את הדם שמא אינו תופס דמיהן ואם השתמש בהם מעל מה ביניהן ומה בין דמיהן? ופליג על ההיא דאמר רבי אלעזר° בן פדת דאמר רבי אלעזר° בן פדת: יש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין, ואם מכרן אינו תופש את דמיהן; ויש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין, ואם מכרן תופש את דמיהן. ה_מאדישון המזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין ואם מכרן תופש את דמיהןהדמים לא נהנין ולא מועלין בהן ואם מכרן אינו תופש את דמיהן.
מתני':
כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ה_מבהקדים דם השעיר לדם הפר יחזיר ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר אם ה_מגעד שלא גמר את המתנות שמבפנים נשפך הדם — יביא דם אחר ויחזיר ויזה בתחילה מבפנים, וכן בהיכל וכן במזבח הזהב, שכולן כפרה וכפרה בפני עצמן. °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל.
מועלין היו בדמים דברי רבי מאיר ורבי שמעון. כלומר לפי רבי מאיר ורבי שמעון בדם של הקודשים יש מעילה. מי שיקח ויהנה מזה עובר, חייב קורבן מעילה וחייב חומש ואשם וכולי. אך חכמים אומרים אין מעילה בדמים. שואלת הגמרא מה טעם דרבנן? אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן משום שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר. דם קודשים, כל מה שהוא נועד זה רק ככפרה. אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. אבל דם עצמו אחרי שמתכפרים בו, אין בו מעילה, אין בו כלום.
ורבי חייה אמר בשם רבי יוחנן משום שנאמר כל אכליו יכרת. כלומר, אין לך בו אלא כרת נפש בלבד. כיוון שיש בדם עצמו, לא משנה איזה דם, יש בו רק חיוב כרת ואין בו מעילה גם אם הקדישו אותו.
אמר רבי זעירה: אם כך, הקדיש דם בינייהו? מאן דאמר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד, אז זה, כלומר דם חולין שיקדיש אותו לבית הבית, הואיל ואין בו כפרה, יש בו מעילה. כי מה שנאמר זה רק לגבי דם קודשים. אבל מאן דאמר אין לך בו אלא כרת נפש בלבד, אז זה, כלומר אם הוא הקדיש לבית הבית דם, הרי גם בו יש כרת, אז גם בו אין מעילה.
אומרת הגמרא: אתא רבי אבא, ואמר רבי חייה אמר בשם רבי יוחנן, הקדיש דם הבית — מועלים בו. והוה רבי זעירה חדי בה, הוא שמח, כי הוא סבר על דרבנן איתאמרת. אתה חושב שרבי יוחנן אמר את זה על דברי חכמים, על שיטת חכמים, שגם הם סוברים שלמרות שהם סוברים שאין מעילה בדם קודשים, הם מודים שאם הקדיש דם לבית הבית יש בו מעילה, ולכן הוא שמח, כי זה מתאים להבחנה שלו — שהמקור לדעת חכמים זה מהפסוק כי הדם הוא בנפש יכפר, ולכן רק דם קודשים שמכפר אין בו מעילה. אבל אם הקדיש דם לבית הבית גם החכמים מודים שיש בו מעילה, וזה מתאים לשיטה שלו ולכן הוא שמח.
אמר לו: ומה בידך? למה אתה כל כך שמח? אולי דרבי שמעון איתאמרת, אולי בעצם רבי יוחנן אמר את זה על שיטת רבי שמעון. רבי שמעון סובר הרי שמועלים בכל דם, לא רק בחולין, גם בקודשים מועלים. אז אין פה, אין מה לשמוח, כלומר זה לא קשור בכלל להבחנה שלך.
רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא: כך משיבין רבי שמעון לחכמים שהם סוברים שדם קודשים במזבח אין מעילה. אמר להם: אילו מכרן שמא אינו תופס דמיהן? אנחנו על הדם הזה אמרנו שמוכרים לגננים, אחרי המכירה שמא לא תופס דמיהם, ואם ישתמש בהם בכסף עצמו, כולם מודים שהכסף הוא קודש, ומי שישתמש בכסף הזה מעל. מה בין דמיהן ומה בין דמיהן? אם הדמים שלהם מועלים אז למה בהם אין מעילה?
ואומרת הגמרא: וזה כיוון המחשבה הזה, שאם מועלים בדמים מסתמא מועלים גם בהם — ופליג על ההיא דאמר רבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: יש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין, מכרן אינו תופש את דמיהן; ויש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין, מכרן תופש את דמיהן. כלומר למרות שאין בהם מעילה, בכסף יש. ומה הם? דישון המזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין מכרן תופש את דמיהן, כלומר הכסף עצמו נהיה קודש ומועלים בו. הדמים לא נהנין ולא מועלין בהן מכרן תופש את דמיהן. כן, אז מה שאמר שרבי שמעון אמר שמועלים בדמיהם, זה חולק על הטענה הזאת, על רבי אלעזר.
אומרת הגמרא הלכה. פרקה יום אחד ראש חודש אלול.
אומרת המשנה: כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר, הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום. הקדים דם השעיר או דם הפר — כלומר הסדר צריך להיות שהוא קודם כל מזה אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר, ורק לאחר מכן הוא שוחט את השעיר ומזה אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר. אבל מה יקרה אם הוא הקדים? אז יחזיר ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר, כי הוא הזה את דם השעיר לפני דם הפר, חייב לחזור עוד הפעם להזות את דם השעיר, כי בעצם דם השעיר הקודם לא עשה כלום.
עכשיו, אבל אם עד שלא גמר את המתנות שמבפנים נשפך הדם — יביא דם אחר ויחזיר ויזה בתחילה מבפנים. וכן בהיכל וכן במזבח הזהב, שכולן כפרה וכפרה בפני עצמן. כלומר כל יחידה — המתנות בפנים זה כפרה אחת, המתנות בהיכל כלפי הפרוכת זה מתנה אחת, ומתנת מזבח הזהב מתנה אחת. כל יחידה אחת זה כפרה אחת.
רבי אלעזר ורבי שמעון אומר ממקום שפסק משם הוא מתחיל. אומרים שבתוך כל מתנה — מתנות בפנים יש הרי אחת למעלה ושבע למטה של הפר, ואחת למעלה ושבע למטה של השעיר, כל הזאה היא מתנה בפני עצמה. לכן אם נשפך הדם ימשיך משם.
אומרת הגמרא: תני, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בעבודות הנעשות בפנים בבגדי לבן, כלומר רק מה שנעשה בקודש הקודשים בבגדי לבן, רק זה מעכב. אבל בעבודות הנעשות בחוץ בבגדי לבן, אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. כלומר אם הוא הזה על המזבח לפני הפרוכת וכדומה, מה שעשה עשוי. וחכמים אומרים אף הנעשות בחוץ בבגדי לבן, אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום.
רבי אבהו בשם רבי יוחנן: שניהן מקרא אחד הן דורשין, נאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם, אחת בשנה. רבנן אמרי: עבודות פעם אחת בשנה, לא משנה אם זה בתוך קודש הקודשים או בהיכל — הכל נעשה אחת בשנה, ולכן בכולם אם שינה, לא עשה כלום. רבי יהודה אומר מקום שהוא נכנס בו פעם אחת בשנה — הרי קודש הקודשים שם הוא נכנס רק פעם אחת בשנה, אבל בהיכל הוא הרי נמצא כל הזמן.
מתני': הקדים דם השעיר לדם הפר יחזיר ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. אמר בירושלמי רבי הושעיה בשם רבי אפס: מה שאתה אומר זה רק במתנות הפרוכת. כלומר אם הוא הקדים על הפרוכת, נתן קודם כל את דם השעיר ואחרי זה דם הפר, באמת יחזיר ויזה אחרי הפר את דם השעיר. אבל במתנות שעיר מעכב את הפר, כלומר אם הזה קודם כל את דם השעיר, הפר מעכב, כי אם שחטו את השעיר קודם שנתן דם של פר, השעיר פסול.
רבי אלעזר אמר: שחט את השעיר ואחר כך נתן מדם הפר על בין הבדים ועל בין הפרוכת הנעשה בתחילה כשר. הוא אומר: לא, הפר לא מעכב את שחיטת השעיר. אז לכן גם בפנים זה יכול להיות שיקדים את דם השעיר לדם הפר ואז זה יהיה כשר, רק צריך לעיין על זה.
[דף לא עמוד ב]
גמ': תנן: כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום תני אמר °רבי יהודה בר עילאי ה_מד במה דברים אמוריםבעבודות הנעשות בפנים בקדש הקדשים בבגדי לבן אבל בעבודות הנעשות בחוץ בהיכל ובעזרה בבגדי לבן אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי וחכמים אומרים אף הנעשות בחוץ בהיכל ובעזרה בבגדי לבן אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שניהן מקרא אחד הן דורשין נאמר (שמות תצוה ל י) והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה רבנן אמרי עבודות שנעשות פעם אחת בשנה °רבי יהודה בר עילאי אומר עבודות הנעשות במקום שהוא נכנס בו פעם אחת בשנה. תנן: הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר אמר רבי הושעיה° בשם רבי אפס°: במתנות הפרוכת אבל במתנות הבדים השעיר מעכב את הפר ואם שחט את השעיר קדם מתן דמיו של פר בין הבדים השעיר פסול. רבי אלעזר° בן פדת אמר שחט את השעיר אחר כך נתן מדם הפר על בין הבדים ועל בין הפרוכת הנעשה בתחילה כשר שאין הפר מעכב את שחיטת השעיר. אמר רבי יוסה° אסי יאות אילו נשפך דם הפר אחר שנתן על הבדים ודם השעיר המונח בכוס שמא אינו מביא פר אחר וכשר אף שהשעיר נשחט קדם הפר השני? מה בין שחט את השעיר קדם הפר עד שלא נתן מדם הפר מה בין שחט משנתן שאמרנו שכשר תנן אם עד שלא גמר את המתנות שמבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחילה מבפנים וכן בהיכל וכן במזבח הזהב שכולן כפרה וכפרה בפני עצמן °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל רבנן אמרי שלש מתנות לכושר ושלש לפסול שכל מתנות בין הבדים אחת, וכל מתנות על הפרוכת אחת, וכל המתנות שעל מזבח הזהב אחד, שכל אחד נחשב מכפר לעצמו, לכן אם נשפך הדם באמצע של אחד מהם מתחיל מתחילת אותו אחד. °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרים ארבעים ושלש לכושר וארבעים ושלש לפסול שכל הזאה כפרה בפני עצמה, נמצא שיש ארבעים ושלוש כפרות: אחת למעלה ושבע למטה של פר ושל שעיר בפנים, ועל הפרוכת, ועל ארבע קרנות, ושבע הזהות על טיהרו של מזבח, כל אחת עצמאית, ואם נשפך הדם ממשיך ממנה. דרבנן אמרי כל שבע ושבע כפרה בפני עצמה °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יוחאי אמרי כל אחד ואחד כפרה בפני עצמו. רבי זעירה° אמר בשם רבי אלעזר° בן פדת: טעמא ד°רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יוחאי משום שנאמר (ויקרא אחרי מות טז כ) וכלה מכפר את הקדש אפילו אין שם אלא מתנה אחת כגון שנשפך הדם לפני הזיה אחרונה על המזבח אמרה התורה כלה אל תתחיל מהתחלה אלא תגמור ותזה רק אותה. אמר רבי אלעזר° בן פדת: נתן מקצת מתנות ונשפך הדם מביא אחרים תחתיהן אלו ואלו נשפכין ליסוד כמצותן למה הייתי חושב שלא לא כן? צריכה כשנקרא עליהן לשם פסול כגון שנטמא הדם ונשאר מעט טהור, קא משמע לן שאף על פי כן את מה שנשאר טהור צריך לשפוך ליסוד. אמר רבי יוסה° אסי: ויאות אילו נתן מקצת מתנות ונשפך הדם ונשאר מעט שמא אינו מביא אחרים תחתיהן ומועלין בראשונים מה ההבדל בין נשפך לבין נטמא מכאן שהחלק שנשאר כל דיני דם כשר עליו? רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסה° אסי
אמר רבי יוסה: אילו נשפך דם הפר — אחרי שנתן לבדים ואז נשפך דם הפר, עכשיו דם השעיר נמצא בכוס — שמא אינו מביא פר וכשר? עכשיו הוא צריך להביא פר אחר. הרי לכאורה דם השעיר הזה, והשעיר נשחט קודם לפר השני, אז למה זה כשר? מה בין שחט עד שלא נתן, מה בין שחט משנתן? כי הרי אמרנו שאם הוא נתן אז זה בסדר, למה? מה ההבדל?
רבי אלעזר ורבי שמעון: רבנן אמרי שלש לכושר ושלש לפסול. כלומר כל מתנות בין הבדים זה אחת, מתנות על הפרוכת זה אחת, ומתנות המזבח זה אחד. כל אחד מהם מכפר על עצמו, אז לכן אם נשפך הדם באמצע של אחד מהם, הוא צריך להתחיל מתחילת אותו אחד. ורבי אלעזר ורבי שמעון אומר ארבעים ושלש לכושר וארבעים ושלש לפסול. כן, זה אומר שכל הזאה עצמאית — יש לנו אחד למעלה ושבע למטה של הפר, אותו דבר של השעיר ביחד — שש עשרה, וגם עוד הפעם יש לנו את זה על הפרוכת עוד שש עשרה, אז שלושים ושתים, ויש לנו את השבע זעות על המזבח, כשמערבבים את הכל ביחד זה שלושים ותשע, ויש לנו את הארבעה לקרן המזבח, זה ביחד ארבעים ושלוש. כלומר שכל אחד ואחד מהם הוא עצמאי, ולכן אם נפסל, הוא ממשיך משם.
שבע ושבע כפרה בפני עצמה — רבנן אמרי כל שבע, הכוונה אחד ושבע כפרה בפני עצמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אמרי כל אחד ואחד כפרה בפני עצמו.
רבי זעירה בשם רבי אלעזר: טעמא דרבי אלעזר ורבי שמעון, שהם אומרים שכל אחד ואחד זה כפרה בפני עצמו, משום שנאמר וכלה מכפר את הקדש. כתוב בלשון יחיד, מה שאומר אפילו אין שם אלא מתנה אחת, כאילו אם נשפך הדם אפילו לפני הזאה האחרונה על המזבח — אמרה התורה כלה. כלומר אל תתחיל מההתחלה, אלא תגמור את הזאה כולה.
אמר רבי אלעזר: נתן מקצת מתנות ונשפך הדם מביא אחרים תחתיהן. כלומר נשפך הדם, אז אתה צריך להביא אחרים תחתיהן. אלו ואלו נשפכין ליסוד, כלומר גם הראשון, אם נשאר קצת, אין בו מספיק כדי לעשות את מה שנשאר, הלכו ושחטו אחר. אז גם מה שנשאר צריך להישפך ליסוד, הוא גם נקרא שיריים.
אלא תאמר, למה הייתי חושב שלא? צריכה כשנקרא עליהן לשם פסול. כלומר לא מדובר שנשפך אלא גם שנטמא הדם. קא משמע לן שאף על פי שבעצם נטמא הדם, אם נשאר משהו, את מה שנשאר הוא צריך לשפוך ליסוד.
אמר רבי יוסה: ויאות. מה זאת אומרת? ברור שזה נכון. אילו נתן מקצת מתנות ונשפך הדם שמא אינו מביא אחרים תחתיהן ומועלין בראשונים? כלומר דין מעילה יש — הדם הראשון הוא דם רגיל, עובדה שיש בו מעילה, אז ממילא ברור שגם צריך לשפוך, יש לו דין של שיריים וצריך לשפוך אותו ליסוד.
רבי חגיי בעא קומי רבי יוסה: עד כדון כשהראשונים לשם כשר והשניים לשם פסול, מובן שהשני שנפסל לא יפסול את מה שנשאר מהראשון מדין שיריים, כי הראשון הוא העיקר. אבל מה יקרה אם הראשונים היו לשם פסול והשניים לשם כשר? כלומר הראשונים נטמאו, לבסוף נטמאו כולם ובשניים נשאר מעט. אז האם כיוון שהראשון נפסל אז השניים יתבטלו מדין שיריים? כי הרי בעצם השניים באו בגלל הראשון, אז אם הראשון נטמא והוא פסול אז אולי גם השניים יהיו פסולים.
אמר רבי יוסי: מצינו פסול מוציא מידי פיגול. אנחנו יודעים שקרבן ששוחטים אותו מתוך כוונה לזרוק דמו חוץ לזמנו, זה פיגול. אבל אם היה עוד פסול כלשהו — נניח הוא חשב לא לשמו וגם חשב לזרוק את הדם חוץ לזמנו, כיוון שיש פסול אחר, זה כבר לא פיגול, זה פסול. אז פסול מוציא מידי פיגול, אבל מצאנו פסול מוציא מידי כשר? יש חלק נפסל, מה שנפסל פסול, מה שכשר נשאר כשר.
הדרן עלך פרק "הוציאו לו" — הדרן עלך פרק "הוציאו לו" למסכת יומא.
[דף לב עמוד א]
עד כדון כששחט את הראשונים לשם כושר והשניים לשם פסול כגון שאחר שנישפך הדם ונשאר מעט דם שחט שני בהמות, ראשונה בכשרות ושניה לשם פסול, כך שהבהמה הראשונה שהייתה בהכשר משלימה את השיריים, והשניה שנפסלה לא באה במקום הראשונה אלא במקום השניה, ולכן השיריים לא ניפסלו. אבל האם גם במקרה ששחט את הראשונים לשם פסול ואת השניים לשם כושר שאז הבהמה הראשונה שנשחטה באה כהשלמה לשיירי הראשונה, ואולי כמו שאמרנו שאם שחט שתי בהמות ופיגל באחת פסל את השניה? אמר רבי יוסה° אסי: מצינו פסול מוציא מיד פיגול כגון שחשב מחשבת פיגול ושלא לשמו ששלא לשמו מוציא מדין פיגול מצינו פסול מוציא מיד כושר?
לפי ההסבר של הרב חיים קנייבסקי, כל הדיון הוא במקרה שערב את שיירי הדם של הבהמה החדשה עם שיירי הדם הראשון.
עד כדון כששחט את הראשונים לשם כושר והשניים לשם פסול . מובן שהשני לא יפסול את מה שנשאר מהראשון מדין שיראים דקמא קמא בטיל. אבל אם הדמים הראשונים לשם פסול ואת השניים לשם כושר? האם השניים יפסלו דקמא קמא בטיל? ועל זה עונה הגמרא שלא מצאנו פסול מוציא מידי כשר
הדרן עלך פרק הוציאו לו
פרק שישי – שני שעירי
מתני':
ו_אשני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחת, אף על פי שאינן שוין כשרים. לקח אחד היום ואחד למחר כשרים. ו_במת אחד מהן, אם עד שלא הגריל מת אחד מהן יקח זוג לשני, ואם משהגריל מת — יביא שנים ויגריל עליהם כתחילה, ויאמר: אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו, ואם של עזאזל מת זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. אף שחטאת שנתכפרו בעליה תמות שאין חטאת ציבור מתה. °רבי יהודה בר עילאי אומר תמות. ועוד אמר °רבי יהודה בר עילאי: נשפך הדם ימות המשתלח, מת המשתלח ישפך הדם.
גמ': כתיב (ויקרא אחרי מות טז ה) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת נאמר שעירים מיעוט שעירים שנים, אם כן למה אמר שני שיהו שוין. גבי טהרת מצורע כתיב (ויקרא מצורע יד י) וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים נאמר כבשים מיעוט כבשים שנים, אם כן למה נאמר שני שיהו שוין. גבי צפרי מצורע כתיב (ויקרא מצורע יד ד) וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפורים חיות נאמר צפרים מיעוט צפרים שתים, אם כן למה נאמר שתי ו_גשיהו שוות. גבי חצוצרות שעשה משה כתיב (במדבר בהעלתך י ב) עשה לך שתי חצוצרת כסף נאמר חצוצרות מיעוט חצוצרות שתים, אם כן למה נאמר שתי שיהו שוות. התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסה° אסי והא כתיב (דברים שפטים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', מעתה גם כאן נדרוש נאמר אנשים מיעוט אנשים שנים, אם כן למה נאמר שני שיהו שוין ישראל עם ישראל וגר עם גר? והא כתיב (דברים כי תצא כד יז) לא תטה משפט גר יתום ואלמנה והרי מצאנו גר דן עם מי שאינו גר, יתום דן עם מי שאינו יתום, אלמנה דנה עם מי שאינה אלמנה, אם כך מה תלמוד לומר שני? אלא מפנייא מופנה להקיש לגזירה שוה נאמר כאן שני האנשים אשר להם הריב ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה שני שנאמר להלן אלדד ומידד אנשים ו_דולא נשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. ואם אינו ענין לבעלי דינים תניהו ענין לעדים הרי למדנו שאין האשה מעידה, מעתה ו_האין האשה דנה שכל שפסול לעדות אינו דן. רבי יוסה ברבי בון° ורבי חונה° אמרו בשם רב יוסף° הפסול של נשים לעדות נלמד ממקום אחר: נאמר כאן שני (דברים שפטים יז ו) על פי שנים עדים, ונאמר להלן שני דכתיב (במדבר בהעלתך יא כו) וישארו שני אנשים במחנה, מה שני שנאמר להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. אם כן למה נאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב? ו_ושלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד שותק ואחד מדבר, אחד מדבר כל צורכו ואחד את אומר לו קצר בדבריך, שלא יהא הדיין מסביר פנים כנגד אחד ומעיז פנים כנגד האחד.
מהגמרא תלמוד ירושלמי מסכת יומא דף לב ב. נתחיל מהמשנה, תחילת הפרק ו' הלכה א'.
[דף לב עמוד ב]
מעמיד לזה ומושיב לזה. משום °רבי ישמעאל בן אלישע אמרו אומר לו לבוש כשם שהוא לובש, או הלבישו כשם שאתה לבוש. אמר °רבי יהודה בר עילאי: שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את שניהן מושיב, ואי זה האסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו וכו'. אמר רבי אבא° בשם רב הונא° ו_זצריכין העדים להיות עומדין כשהן מעידין עדותן. אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו°: אף הנידונין צריכין להיות עומדין בשעה שהן מקבלין עדותן. תנן: שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחת. היו השעירים שוין בדמים ואין שוין בשבח הדמים שאף שנקנו באותו מחיר אחד משובח מחברו שהמוכר עשה עליו הנחה אין השעירין כמצוותן, שוין בשבח הדמין ואין שוין בדמים השעירים כמצוותן. משובח בגופו שמן ומשובח במראיו מי קודם? רבי ירמיה° סבר מימר נישמעינה מן הדא דתני בעניין העומר אביב לח קצור ויבש לקצור, אביב קצור קודם שאביב משובח בגופו, הדא אמרה: משובח בגופו ומשובח במראיו משובח בגופו קודם שהקצירה הידור מצווה כמו משובח במראה ולח זה משובח בגופו. תנן: ואם משהגריל מת — יביא שנים ויגריל עליהם כתחילה, ויאמר: אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו, ואם של עזאזל מת זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו. הרי הוא יודע של מי מת, אז למה הוא מתנה? כיני מתניתא כך כוונת המשנה אם של עזאזל מת יביא שנים ויגריל עליהם בתחילה ויאמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו. אם כך יש שנים להשם אי זה מהן קרב תחילה? רב° אבא בר אייבו אמר שני שבזוג שני כיוון שהראשון נדחה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר ו_חשני שבזוג ראשון שאין בעלי חיים נדחים. אמר רבי זעירה°: טעמא דרבי יוחנן° בר נפחא שנאמר (ויקרא אחרי מות טז ט) והקריב את אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת יכל לומר לחטאת למה נאמר ועשהו ללמד שמצוותו בראשון שאף אם מת חבירו תעשה אותו חטאת. רבי אילא° אילעא אמר טעמא דרבי יוחנן° בר נפחא דכתיב ועשהו חטאת — הגורל קבעו בתלייה, עד שיזווגו לו חברו שלא ידחה. ואתיה כהיא דאמר רבי יונה° בשם רבי זעירה°: ועשהו חטאת קבעו בתלייה עד שיזדווג לו חבירו. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא שסובר שאין בעלי חיים נדחים אם אחר שהביאו זוג שני והגרילו מת גם השני שבזוג ראשון שני שבזוג שני מהו שידחה או שאין בעלי חיים נדחים כלל ואינו נדחה ושני השעירים שבזוג השני כשרים ויהיו כפי שעלה עליהם הגורל אחד לה' ואחד לעזאזל? אתא רבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מת שני שבזוג ראשון שני שבזוג שני כבר נדחה וכל שכן. לשיטתיה דרב° אבא בר אייבו שאמר ששני שבזוג ראשון נדחה שאם מת שני שבזוג שני שני שבזוג ראשון אינו מצטרף שכבר נדחה. הגריל ג' זוגות נתן מאחד על הבדים מאחד על הפרוכת מאחד על מזבח הזהב, אי זה מהן משתלח? רבי זעירה° אמר כתיב לכפר עליו את שהוא מכפר בו ואפילו מקצת כפרה חבירו משתלח, את שאינו מכפר אין חבירו משתלח. רבי הילא° אילעא אמר כתיב לכפר עליו את שהוא גומר בו כל הכפרה חבירו משתלח, את שאינו גומר בו כל הכפרה אין חבירו משתלח. על דעתיה דרבי זעירה° שלשתן משתלחין, על דעתיה דרבי הילא° אילעא אינו משתלח אלא אחרון בלבד. תנן שאין חטאת ציבור מתה °רבי יהודה בר עילאי אומר תמות לרבי יוחנן° בר נפחא הכוונה לשני שבזוג שני. וקשיא על ד°רבי יהודה בר עילאי ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה? אמר רבי אבון°
אומרת המשנה: שני שעירי יום הכיפורים מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחת. ואף על פי שאינם שווים, כשרים. לקח אחד היום ואחד למחר כשרים. מת אחד מהן. אם עד שלא הגריל מת אחד מהם — יקח זוג לשני. ואם משהגריל מת — יביא שנים ויגריל עליהם כתחילה. ויאמר: אם של שם מת, זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו. ואם של עזאזל מת, זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, שאין חטאת ציבור מתה. רבי יהודה אומר תמות. ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם ימות המשתלח, מת המשתלח ישפך הדם.
שעירים מיעוט שעירים שנים, אם כן למה נאמר שני שיהיו שווים? גבי קרבן מצורע גם כן נאמר כבשים מיעוט כבשים שנים, אם כן למה נאמר שני שיהיו שווים? גבי ציפורי מצורע נאמר צפרים מיעוט צפרים שתים, אם כן למה נאמר שתי שיהיו שוות? גבי חצוצרות נאמר חצוצרות מיעוט חצוצרות שתים, אם כן למה נאמר שתי שיהיו שוות?
התיב רבי חגיי קומי רבי יוסה: והא כתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. אז מעתה גם כן נדרוש - אנשים מיעוט אנשים שנים, אם כן למה נאמר שני שיהיו שוין? כמו שישראל עם ישראל, גר עם גר. והכתיב לא תטה משפט גר יתום, והרי מצאנו גר דן עם מי שאינו גר, יתום דן עם מי שאינו יתום, אלמנה דנה עם מי שאינה אלמנה. מה תלמוד לומר שני? אלא מפנייא - כלומר זה פנוי - להקיש לגזירה שווה. נאמר כאן שני, ונאמר להלן שני, שנאמר להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים - זה אלעד ומדד - אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים.
עכשיו, אם אינו עניין לבעלי דינים - כן, הרי בעלי דינים יכול להיות גם נשים גם קטנים - אז פנה הוא עניין לעדים. הרי למדנו מכאן שאין האשה מעידה. מעתה אין האשה דנה, כיוון שכל הפסול לעדות אין הוא דן.
רבי יוסה ברבי בון ורבי חונה בשם רב יוסף אמרו: הפסול של נשים לעדות למדנו ממקום אחר. נאמר כאן שני - על פי שנים עדים - ונאמר להלן שני - וישאר שני אנשים במחנה - אלעד ומדד. מה שם נאמר אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. אם כן, למדנו בעצם שנשים פסולות לעדות. אם כן למה נאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב? הרי לכאורה מיעוט אנשים שנים, לא צריך להגיד שני - שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד שותק ואחד מדבר, אחד מדבר כל צורכו ואחד את אומר לו קצר בדבריך, שלא יהא הדיין מסביר פנים כנגד אחד ומעיז פנים כנגד האחד, מעמיד לזה ומושיב לזה.
משום רבי ישמעאל אמרו: אומר לו לבוש כשם שהוא לובש. כלומר, אם נניח יש אחד עני ואחד עשיר, אומרים לעשיר או שילביש אותו כמוהו או ילבש בגדי עני כמו שהוא לובש. אמר רבי יהודה: שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את שניהן מושיב, ואיזה הוא האסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו ואחד אומרים לו קצר.
אמר רבי אבא בשם רב הונא: צריכין העדים להיות עומדין כשהן מעידין עדותן. אמר רבי ירמיה בשם רבי אבהו: אף הנידונין צריכין להיות עומדין בשעה שהן מקבלין עדותן.
תנן: שני שעירי יום הכיפורים מצותן שיהיו שווים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחד. היו השעירים שווים בדמים - כלומר, על אותו מחיר - אבל לא שווים בשבח הדמים, כלומר למרות שהם נקנו באותו מחיר אבל אחד מהם יותר משובח, המוכר עשה לו הנחה או משהו כזה, או שנקנה במקום אחר - אלה השעירים כמצוותן. אבל אם היו שווים בשבח הדמים - כלומר שניהם היו משובחים - אבל לא היו שווים בדמים, כמו שאמרנו שאחד נקנה יותר ביוקר - השעירים כמצוותן.
משובח בגופו, משובח במראיו - מי קודם? כלומר אחד שמן והשני נראה יותר יפה, מי קודם? רבי ירמיה סבר מימר נישמעינה מן הדא: אביב קצור לקצור. אם היה אביב, כלומר היה לח אבל קצור, ויש לו יבש שהוא צריך לקצור - כלומר לא יבש בשדה, לא קצור - מה קודם? אביב קצור קודם, כי אביב זה משובח בגופו. הדא אמרה: משובח בגופו, משובח במראיו, משובח בגופו קודם. כלומר האביב שהוא משובח בגוף הוא יותר טוב מאשר יבש שמשובח במראה. אף כאן משובח בגופו קודם.
כיני מתניתא: יביא שנים ויגריל עליהם בתחילה ויאמר זה שעלה עליו הגורל יתקיים תחתיו. שואלת הגמרא: מה זאת אומרת? הרי הוא יודע מי מת, למה בכלל מתנה? כי על זה הברייתא לפני ששנה מה ששמענו שהוא מתנה.
מהן קרב תחילה? רב אמר שני שני. רבי יוחנן אמר שני ראשון. אמר רבי זעירה: טעמא דרבי יוחנן - דכתיב ועשהו חטאת בראשון. רבי אילא: טעמא דרבי יוחנן - ועשהו חטאת - קבעו בתלייה, שלא ידחה. ואתיא כהיא דאמר רבי יונה בשם רבי זעירה: ועשהו חטאת - קבעו בתלייה שיזדווג לו חבירו.
על דעתיה דרבי יוחנן, מת זוג ראשון מהו שידחה? האם אני אומר בעלי חיים לא נדחים בכלל, ואז שני האחרים יהיו אחד להשם ואחד לעזאזל כמו שעלה להם הגורל, או שאני אומר לא, כיוון שמראש הגרלנו וידענו שהוא הולך למוות, אז גם רבי יוחנן אומר שהוא נדחה.
אתא רבי אבא ורבי חייה בשם רבי יוחנן: מת שני ראשון, שני שבזוג שני כבר נדחה - כל שכן. דרב: מת שני בזוג ראשון כבר נדחה. כלומר לפי רב אפילו הראשון נדחה, כי הוא סובר שבעלי חיים נדחים. כל שכן שאם הראשון מת, אם מת שני שבזוג שני - שני שבזוג ראשון אינו מצטרף שכבר נדחה.
הגריל מאחד על מאחד, על הפרוכת מאחד, על מזבח הזהב - איזה מהן? רבי זעירה אמר: לכפר עליו - את שהוא מכפר בו, חבירו משתלח; אינו מכפר, אין חבירו משתלח. רבי הילא אמר: לכפר עליו - את שהוא גומר בו כל הכפרה, חבירו משתלח; את שאינו גומר בו כל הכפרה, אין חבירו משתלח. על דעתיה דרבי זעירה שלשתן משתלחין, על דעתיה דרבי הילא אינו משתלח אלא אחרון בלבד.
ואתא מתנן: שאין חטאת ציבור מתה, רבי יהודה אומר תמות - לרבי יוחנן. וקשיא על דרבי יהודה: ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה? כלומר מראש הוא מגריל כדי שאחד מהם ימות. אמר רבי אבון: מה הפלא? ולא אשכחן כן על דרבי אלעזר, דרבי אלעזר אמר: אשם שמת הוא בעליה - ותמורת אשם ימותו. הרי תמורת אשם לכאורה הוא ממיר אותה מראש למיתה.
אמר רבי מנא: אין דעת מקשה על רבי יהודה כשיטת... הקשה לרבי יהודה גם על חכמים. תנן תמן: ולד חטאת וחטאת שאיבדו בעליה, וחטאת שמת הוא בעליה, וחטאת שעברה שנתה - ותמורת חטאת ימותו. כלומר גם תמורת חטאת מתה, וזה דעת חכמים, ושם ממיר במיתה משעה ראשונה. אותה שאלה בדיוק קיימת גם על דעת חכמים.
[דף לג עמוד א]
ולא אשכחנן כן על ד°רבי אליעזר בן הורקנוס ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אמר אשם שמתו בעליה ותמורת אשם ימותו והרי תמורת אשם מפרישה משעה ראשונה למיתה. אמר רבי מנא° בן יונה: הן דאת מקשי לה על ד°רבי יהודה בר עילאי קשיתה על דמתניתא דתנינן תמן וולד חטאת וחטאת שנתכפרו בעליה באחר וחטאת שמתו בעליה וחטאת שעברה שנתה ותמורת חטאת ו_טימותו, ויש אדם מימר למיתה משעה ראשונה.
מתני':
ו_יבא לו אצל שעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו ונתוודה, וכך היה אומר: אנא השם, עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא וגומר.
גמ': תני בר קפרא° עוו פשעו חטאו ולא היה מזכיר ישראל שלא להזכיר גניין של ישראל. נאמר יעמד חי מלמד שהוא עתיד למות, עד מתי הוא צריך להיות חי? עד אחר מתן דמים של שני דכתיב וכלה מכפר את הקודש דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי שמעון בן יוחאי אומר עד שעת הוידוי. על דעתיה ד°רבי יהודה בר עילאי אין הוידוי מעכב, על דעתיה ד°רבי שמעון בן יוחאי הוידוי מעכב. מה נפק מן ביניהון? שלחו בלא וידוי, על דעתיה ד°רבי יהודה בר עילאי אין צריך להביא שעיר אחר, על דעתיה ד°רבי שמעון בן יוחאי צריך להביא שעיר אחר. אף בפר כן שחטו בלא וידוי, על דעתיה ד°רבי יהודה בר עילאי אינו צריך להביא פר אחר, על דעתיה ד°רבי שמעון בן יוחאי צריך להביא פר אחר. נתוודה ושחטו ונשפך הדם הרי אמרנו צריך להביא פר אחר, צריך להתוודות עליו פעם שנייה או כבר יצא בוידוייו של ראשון? אף בשעיר המשתלח כן אם מת שעיר המשתלח אחר שנעשו כל עבודות שבפנים וכבר אין צורך בשעיר לה' האם צריך להגריל עליו פעם שנייה או כבר יצא בהגרילו של ראשון ויכול לקחת אחד בלי הגרלה?
מתני':
ו_יאמסרו למי שהוא מוליכו, הכל כשירין להוליכו אלא שעשו כהנים גדולים קבע ולא היו מניחין ישראל להוליכו. אמר °רבי יוסי בן חלפתא: מעשה והוליכו ערשלא מציפורין וישראל היה.
גמ': נאמר (ויקרא אחרי מות טז כא) ושלח ביד איש עתי המדברה איש להכשיר את הזר, עתי שיהא עתיד, עתי שיהא מזומן, עתי ו_יבאף בשבת, עתי ו_יגאף בטומאה. לא הוא עתיד הוא מזומן, אלא שלא ישלחנו ביד שנים אפילו שניהם מזומנים. שילחו ביד שנים מהו שיטמא השני בגדים? נישמעינה מן הדא והמשלח לא המשלח את המשתלח הכוונה למתלווה, הדא אמרה שילחו ביד שנים אינו מטמא
אנחנו מדברים בירושלמי מסכת יומא דף ל"ג. נתחיל מהמשנה פרק ו' הלכה ב'. אומרת המשנה: "בא לו אצל שעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו ונתוודה, וכך היה אומר: אנא השם, עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא..." וכולי.
תני בר קפרא, "עוו פשעו חטאו" - אבל לא מזכיר "ישראל", כדי לא להזכיר גנאי של ישראל. נאמר על השעיר "יעמד חי" - מלמד שעתיד למות. אז עד מתי הוא צריך להיות חי? עד וכלה מכפר את הקודש, כלומר עד לאחר מתן דמים של השני - של הפר - להשם. זה דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר עד שעת הוידוי. על דעתיה דרבי יהודה אין הוידוי מעכב, על דעתיה דרבי שמעון הווידוי מעכב. מה נפקא מינה? אם שלחו בלא וידוי, כלומר אם שלח את השעיר לעזאזל בלי וידוי, אז לדעת רבי יהודה לא צריך להביא שעיר אחר, ולדעת רבי שמעון צריך להביא שעיר אחר, כי הווידוי מעכב.
אף בפר כן, שחטו בלא וידוי - אז לדעת רבי יהודה לא צריך להביא פר אחר, ולדעת רבי שמעון צריך להביא פר אחר. נתוודה ושחטו ונשפך הדם - הרי צריך להביא פר אחר. השאלה, האם צריך להתוודות עליו פעם שנייה או כבר יצא בוידוייו של הראשון? עוד שאלה: אף בשעיר המשתלח כן - אם מת השעיר המשתלח אחרי שנעשו כל העבודות שבפנים וכבר לא צריך את השעיר, האם צריך להגריל עליו פעם שנייה או כבר יצא בהגרילו של הראשון, ועכשיו כיוון שכבר נעשו כל המצוות בשני, יכול לקחת אחד בלי הגרלה? זו נשארת שאלה.
פרק ו' הלכה ג'. אומרת המשנה: "מסרו למי שהוא מוליכו, הכל כשירין להוליכו אלא שעשו כהנים גדולים קבע ולא היו מניחין ישראל להוליכו. אמר רבי יוסי: מעשה והוליכו ערשלא מציפורין וישראל היה."
נאמר "ושלח ביד איש אתי המדברה" - איש להכשיר את הזר. "עתי" - שיהא עתיד, "עתי" - מזומן, כלומר שיזמינו אותו, שיחכו לו. "עתי" - אף בשבת, "עתי" - אף בטומאה. לא, "עתי" הוא מזומן - יכול להיות אותו דבר, מה ההבדל? אלא לא הוא עתיד הוא מזומן, אלא שלא ישלחנו ביד שנים. ואפילו אם שניהם מזומנים, כלומר גם אם בית דין שלחו והזמינו שניים, אבל בפועל הליכה רק עם אחד.
שילחו ביד שנים, מהו שיטמא בגדים? נשמענה מן הדא: "והמשלח" - ולא המשלח את המשתלח, כלומר לא מתלווה אליו. הדא אמרה שילחו ביד שנים אינו מטמא בגדים - כלומר השני לא מטמא בגדים, רק מי שמחזיק את השעיר.
ברח דרך הליכה מטמא בגדים - כלומר אם הוא הולך לכיוון הצוק אז הוא מטמא בגדים, אבל דרך חזירה אינו מטמא בגדים - אם הוא ברח חזרה אחורה, אז מי שהולך איתו לא מטמא בגדים.
[דף לג עמוד ב]
בגדים רק המחזיק את השעיר. ברח דרך הליכה מטמא בגדים, דרך חזירה אינו מטמא בגדים. שאלו את °רבי אליעזר בן הורקנוס חלה השליח מה יעשו? אמר להן: כך תהו בשלום. ואם חלה שעיר המשתלח אמר להן: יכול הוא לטעון אתכם ולי. דחייו ולא מת אמר להן: כך יהו אויבי השמים. לא שהיה °רבי אליעזר בן הורקנוס מפליגן אלא שלא היה אומר להן דברים שלא שמען מימיו. וחכמים אומרים ו_ידחלה השליח משלחו ביד אחר, חלה המשתלח מרכיבו על החמור, ו_טודחייו ולא מת יורד אחריו וממיתו. כל ימים שהיה °שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין איברין, משמת °שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין ערבים אוכלין אותו. כל ימים שהיה °שמעון הצדיק קיים היה גורל של שם עולה בימין, משמת °שמעון הצדיק פעמים בימין פעמים בשמאל. כל ימים שהיה °שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי דולק, משמת °שמעון הצדיק פעמים כבה פעמים דלק. כל ימים שהיה °שמעון הצדיק קיים היה לשון של זהורית מלבין, משמת °שמעון הצדיק פעמים מלבין פעמים מאדים. כל ימים שהיה °שמעון הצדיק קיים היה אור המערכה מתגבר ועולה ומשהיו נותנין שני גזירי עצים בשחרית לא היו נותנין כל היום, משמת °שמעון הצדיק תשש כוחה של מערכה ולא היו נמנעין להיות נותנין עצים כל היום. כל ימים שהיה °שמעון הצדיק קיים היתה ברכה משולחת בשתי הלחם ובלחם הפנים, והיה נופל לכל אחד ואחד עד כזית, ויש מהן שהיו אוכלים ושביעין ויש מהן שהיו אוכלין ומותירין, משמת °שמעון הצדיק ניטלה ברכה משתי הלחם ומלחם הפנים והיה נופל לכל אחד ואחד מהן עד כאפון, הצנועים היה מושכין את ידיהן והגרגרנים היו פושטין את ידיהן. מעשה בכהן אחד בציפורין שנטל חלקו וחלק חבירו, והוא היה נקרא בן האפון עד היום, הוא שדוד אמר (תהלים ע"א, ד') אלהי פלטיני מיד רשע מכף מעוול וחומץ. תני: ארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש היה נר מערבי כבה, ולשון של זהורית מאדים, וגורל של שם עולה בשמאל, והיו נועלין דלתות ההיכל מבערב ומשכימין ומוצאין אותן פתוחין. כמו רוח רפאים. אמר לו °רבן יוחנן בן זכאי היכל למה אתה מבהלינו? יודעין אנו שסופך ליחרב שנאמר (זכריה י"א, א') פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך. ארבעים שנה שימש °שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה ובשנה האחרונה אמר להן: בשנה זו אני מת. אמרו לו למי נמנה אחריך? אמר להן הרי נחוניון בני לפניכם. הלכו ומינו את נחוניון וקינא בו שמעון אחיו והלך והלבישו אונקלה בגד מעור וחגרו צלצל שהם בגדי נשים אמר להן: ראו מה נדר לאהובתו אמר לו לכשאשמש בכהונה גדולה אלבש אנקלה שליך ואחגור בצלצל שליך. ביקשו לבדק את הדברים ולא מצאו אותו שברח מהבושה אמרו משם ברח להר המלך, משם ברח לאלכסנדריאה ועמד ובנה שם מזבח וקרא עליו את הפסוק הזה (ישעיהו י"ט, י"ט) ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים. והרי הדברים קל וחומר ומה אם זה שברח מן השררה שעד אותה עת לא רצה לשמש וזו היתה חניכתו ראו היאך נחזר עליה בסוף, מי שהוא נכנס ויוצא על אחת כמה וכמה. תני זו דברי °רבי מאיר °רבי יהודה בר עילאי אומר לא כי אלא נחונין סרב ומינו את שמעון וקינה בו נחונין אחיו והלך והלבישו אנקלי וחגרו צלצל אמר לו: ראו מה נדר לאהובתו אמר לו: לכשאשמש בכהונה גדולה אלבש אנקלה שליך ואחגור בצלצל שליך. ביקשו לבדק את הדברים ולא מצאו אותו שברח מהבושה אמרו: משם ברח להר המלך, משם ברח לאלכסנדריאה, ועמד ובנה שם מזבח וקרא עליו את הפסוק הזה (ישעיהו י"ט, י"ט) ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים. הרי הדברים קל וחומר ומה אם זה שברח מן השררה שהרי חוניו לא רצה להתמנות ראו היאך נחזר עליה בסוף מי שהוא נכנס ויוצא על אחת כמה וכמה.
שאלו את רבי אליעזר: חלה השליח, מה יעשו? אמר להן: כך תהו בשלום. ואם חלה המשתלח, מה עושים? אמר להן: יכול הוא לטעון אתכם ולי. דחייו ולא מת - כלומר אם זרקו את השעיר אבל הוא לא מת, מה יעשו? אמר להן: כך יהו אויבי השמים. ולא שהיה רבי אליעזר מפליגן, לא סתם הוא יצא להעביר את הזמן, אלא שלא היה אומר להן דברים שלא שמע מימיו, כלומר שלא שמע מרבותיו מימיו.
וחכמים אומרים: חלה השליח משלחו ביד אחר, חלה המשתלח מרכיבו על החמור, דחייו ולא מת יורד אחריו וממיתו.
כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברים איברים. משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו - כלומר הערבים, הבדואים, היו אוכלים אותו.
כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה גורל של שם עולה בימין, משמת שמעון הצדיק פעמים בימין פעמים בשמאל. כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי דולק, משמת שמעון הצדיק פעמים כבה פעמים דלק. כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה לשון של זהורית מלבין, משמת שמעון הצדיק פעמים מלבין פעמים מאדים. כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה אור המערכה מתגבר ועולה, משהיו נותנין שני גזירי עצים בשחרית לא היו נותנין כל היום, משמת שמעון הצדיק תשש כוחה של מערכה ולא היו נמנעין להיות נותנין עצים כל היום.
כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היתה ברכה משולחת בשתי הלחם ובלחם הפנים, והיה נופל לכל אחד ואחד עד כזית, ויש מהן שהיו אוכלים ושביעין ויש מהן שהיו אוכלין ומותירין. משמת שמעון הצדיק ניטלה ברכה משתי הלחם ומלחם הפנים והיה נופל לכל אחד ואחד מהן עד כאפון, הצנועים היו מושכין את ידיהן והגרגרנים היו פושטין את ידיהן לקחת את זה.
מעשה בכהן אחד בציפורין שנטל חלקו וחלק חבירו, והוא היה נקרא בן האפון עד היום, הוא שדוד אמר "פלטיני מיד רשע מכף מעוול וחומץ" - חומץ, אולי הכוונה לחומוס.
תני: ארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש היה נר מערבי כבה, ולשון של זהורית מאדים, וגורל של שם עולה בשמאל, והיו נועלין דלתות ההיכל מבערב ומשכימין ומוצאין אותן פתוחין - כמו רוח רפאים, נפתח לבד. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: היכל למה אתה מבהלינו? יודעין אנו שסופך ליחרב, שנאמר "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך".
ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה, ובשנה האחרונה אמר להן: בשנה זו אני מת. אמרו לו: למי נמנה אחריך? אמר להן: הרי נחוניון לפניכם. הלכו ומינו את נחוניון, וקינא בו שמעון אחיו, והלך והלבישו אונקלה וחגרו צלצל - כלומר בגדי נשים. אמר לו הוא - כן, הוא לא עבד אף פעם, אז הוא אמר לו: ככה עובדים. אמר להן: ראו מה נדר לאהובתו, אמר לה: לכשאשמש בכהונה גדולה אלבש נקלה שליך ואחגור בצלצל שליך.
ביקשו לבדוק את הדברים ולא מצאו אותו - הוא ברח מהבושה. אמרו: משם ברח להר המלך, משם ברח לאלכסנדריאה, ועמד ובנה שם מזבח וקרא עליו את הפסוק הזה: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים". והרי הדברים קל וחומר: ומה אם זה שברח מן השררה - הרי הוא עד עכשיו לא היה כהן, לא שימש אף פעם, לכן לא ידע מה עושים - ראו היאך נחזר עליה בסוף, מי שהוא נכנס ויוצא על אחת כמה וכמה.
תני, זו דברי רבי מאיר - ככה רבי מאיר מספר את הסיפור. רבי יהודה אומר לא כי, אלא נחוניו סירב ומינו את שמעון אחיו, וקינא בו נחוניו, והלך והלבישו וחגרו צלצל. אמר לו: ראו מה נדר לאהובתו - כמו הסיפור מקודם - ואז הם רצו לבדוק והתברר שנחוניו ברח. הדברים קל וחומר: ומה אם זה שברח מהשררה - נחוניו, הרי הוא לא רצה להיות כהן גדול - ראו איך נחזר עליה בסוף, מי שהוא נכנס ויוצא על אחת כמה וכמה.
[דף לד עמוד א]
==ירושלמי יומא, פרק ו, הלכה ד==
מתני':
ו_טזוכבש עושין לו מפני הבבליים שהיו מתלשין בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא. יוקרי ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה. י' סוכות עשו מירושלם עד צוק תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל. ו_יזעל כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים, ומלוין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מן האחרון שבהן שאינו מגיע עצמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו.
גמ': תנן: וכבש עושין לו מפני הבבליים שהיו מתלשין בשערו ואומרים לו: טול וצא, טול וצא אית תניי תני כבש לגופו שעטפו אותו בבגד שלא יתלשו לו שערות אית תניי תני כבש ממש. אמר רבי חייה בר יוסף°: אלכסנדריין היו שהיו תולשין בשערו ואומרים עד מתי אתם מתעכבים ותולין את הקלקלה משהים את העברות בנו. תנן יקירי ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה י' סוכות עשו תני עשר סוכות בתוך שנים עשר מיל דברי °רבי מאיר °רבי יהודה בר עילאי אומר תשע סוכות בתוך עשרה מיל ושני מיל אחרונים מסוכה לצוק. °רבי יוסי בן חלפתא אומר חמש וכולן על ידי עירוב וכן אמר לי °רבי אליעזר בן רבי יוסי בני יכול אני לעשותן שתים על ידי עירוב שמירושלים ילכו שני מיל ומהסוכה הראשונה חלק יעשו עירוב לכיוון ירושלים ויצאו לקראתו שני מיל וחצי יעשו עירוב לכיוון הצוק וילכו שני מיל וכן מהסוכה השניה. על כל סוכה וסוכה אומר לו הרי מזון והרי מים לייפות את כוחו למה? שאין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור לו וברגע שאומרים לו שמותר כבר אינו תאב. כהדא רבי מנא° בן יונה סלק למבקרה הלך לבקר לרבי חגיי° ביום כיפור דהוה תשיש אמר לו: צחינא אני צמא אמר ליה: שתה שבקיה ונחת ליה עזב אותו והלך בתר שעה סלק לגביה אמר ליה: מה עבדת ההיא צחיותך אחרי שעה הלך אליו אמר מה עשיתה עם הצמא שלך אמר לו: כד שרית לי אזלת לה כשהתרתה לי לשתות היא הלכה לה. רבי חייה בר אבא° הוה משתעי הדין עובדא סיפר מעשה זה חד בר נש הוה מהלך בשוקא ביום הכיפורים וברתיה וביתו עימיה אמרה ליה ברתיה אבא צחייא אנא אני צמאה אמר לה: אורכין ציבחר תמתיני מעט אמרה לו אבא צחייא אנא אני צמאה אמר לה: אורכין ציבחר תמתיני מעט ומתת. רבי אחא° כד מפני כשסיים מוספא של כיפור הוה אמר קומיהון אחינן מאן דאית ליה מייניק ייזיל בגיניה מי שיש לו תינוק שילך בשבילו להאכיל אותו.
מתני':
ו_יחומה היה עושה? חלק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו, ודוחפו לאחוריו מתגלגל ויורד, לא היה מגיע למחצית ההר עד שהוא נעשה איברים איברים. בא וישב לו תחת הסוכה האחרונה עד שתחשך. ו_יטמאימתי מטמא בגדים? משיצא חומת ירושלם. °רבי שמעון בן יוחאי אומר משעת דחייתו לצוק.
בס"ד
אנחנו מדברים בירושלמי מסכת יומא, דף ל"ד, סוף המשנה, פרק ו' הלכה ד'.
אומרת המשנה: וכבש עושין לו הבבליים שהיו מתלשין בשערו ואומרים לו טול וצא, טול וצא. יוקרי ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה. עשר סוכות עשו מירושלים עד הצוק, היה תשעים ריס. זה שנים עשר מיל, כי שבעה וחצי ריס לכל מיל. על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים, מלוין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מן האחרון שבהן שאינו מגיע עצמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו.
אומרת הגמרא: תנן כבש עושין לו הבבליים שהיו מתלשין בשערו ואומרים לו טול וצא, טול וצא. אית תניי תני כבש - כבש לגופו, הכוונה שעטפו אותו בבגדים כדי שלא יתלשו בשערו. ואית תניי תני כבש ממש - ממש, גשר כזה.
אמר רבי חייה בר יוסף: האלכסנדריים היו - זה לא היה בבלים, אלא אלכסנדרוניים ששונאים את הבבלים, לכן כינו אותם בבלים. אבל אלה האלכסנדריים היו מתלשים בשערו ואומרים עד מתי אתם תולין ומעכבים ותולים את הקלקלה בנו, ואתם עושים את העבירות והקלקלה עלינו.
יקירי ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה - ועשר סוכות עשו. תני, אמרת ברייתא שאומרת עשר סוכות בתוך שנים עשר מיל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר - לא, תשע סוכות בתוך עשרה מיל, כי הוא סובר שהשני מיל האחרונים - מהסוכה לצוק - לא עשו כלום. רבי יוסי אומר חמש, וכולן על ידי עירוב. וכן אמר לי רבי אליעזר בן רבי יוסי: בני, יכול אני לעשותן שתים על ידי עירוב. כלומר, אם על ידי עירוב, לא צריך אפילו חמש, מספיק שתיים. כי הרי מירושלים היו עושים עירוב. אז בעצם אפשר ללכת שתי מיל, ומהסוכה חצי מהם יעשו לכיוון ירושלים וחצי לכיוון השני. אלה שעשו לכיוון ירושלים יבואו אליהם - אז זה עוד שני מיל, ביחד ארבעה מיל, והשניים ימשיכו לכיוון השני עוד שני מיל - שישה מיל, ואלה מהסוכה השנייה יצאו לקראתם עוד שני מיל - זה שמונה מיל, והם יכולים ללכת עוד שני מיל - עשרה מיל. וכמו שאמרנו, את השני מיל האחרונים הוא הולך לבד.
אומרת הגמרא: על כל סוכה וסוכה אומר לו הרי מזון והרי מים, לייפות את כוחו, למה? שאין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור לו. וברגע שאומרים לו שמותר, אז הוא כבר אינו תאב.
כהדא, רבי מנא סלק למבקרה לרבי חגיי ביום הכיפורים, דהוה תשיש - רבי חגיי היה זקן והיה חלש, והרגיש חולשה בצום. אמר לו: צחינא - אני צמא. אמר ליה: שתה, שבקיה ונחת ליה - הוא הלך, ולאחר מכן חזר. בתר שעה סלק לגביה, אמר ליה: מה עבדת ההיא צחיותך - מה עשית עם הצמא שלך? אמר לו: כד שרית לי, אזלת לה - איך שאמרת לי שמותר, לא הייתי כבר צמא.
רבי חייה בר אבא הוה משתעי הדין עובדא, הוא סיפר את הסיפור הזה: חד בר נש הוה מהלך בשוקא ביום הכיפורים, וברתיה עימיה - הבת שלו הקטנה הייתה איתו. אמרה ליה ברתיה: אבא, צחייא אנא - אני צמאה למים. אמר לה: אורכין ציבחר - תמתיני קצת. אמרה לו: אבא, צחייא אנא - עוד פעם אני צמאה. אמר לה: אורכין ציבחר - עוד פעם, תמתיני קצת - ומתת - היא מתה.
רבי אחא כד מפני מוספא - כלומר כשיסיימו את תפילת מוסף של יום כיפור, הוה אמר קומיהון: אחינן, מאן דאית ליה מייניק ייזיל בגיניה - מי שיש לו ילדים קטנים שיילך הביתה להאכיל אותם, חס ושלום שלא יקרה אסון.
פרק ו' הלכה ה'. אומרת המשנה: ומה היה עושה? חלק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו, ודוחפו לאחוריו, מתגלגל ויורד, לא היה מגיע למחצית ההר עד שהוא נעשה איברים איברים. בא וישב לו תחת הסוכה האחרונה עד שתחשך. עכשיו, ממתי מטמא בגדים? משיצא חומת ירושלם. רבי שמעון אומר משעת דחייתו לצוק.
[דף לד עמוד ב]
גמ': בראשונה היו קושרין אותו כל אחד בחלונותיהן ויש מהן שהיה מלבין ויש מהן שהיה מאדים והיו מתביישין אלו מאלו חזרו וקשרו אותו בפתחו של היכל, ויש שנים שהיה מלבין ושנים שהיה מאדים, חזרו וקשרו אותו בסלע. כתיב (ישעיהו א', י"ח) לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. תני °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר (ישעיהו א', י"ח) אם יהיו חטאיכם כשנים שבין שמים וארץ שהם מהלך חמש מאות שנים כשלג ילבינו, יותר מכאן כצמר יהיו. °רבי יהושע בן חנניה אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשני אבות הראשונים חמש מאות שנים [דאברהם משהכיר את בוראו 173 שנה יצחק - 180 שנה יעקב – 147 שנים] כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. אמר רבי יודא בר פזי°: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו בראשונה בבית ראשון, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו בבית שני. ורבנן אמרין בזמן שעוונותיו של אדם כפי שניו שהחטא מתאים לגילו כגון צעיר מנאף וזקן רודף כבוד ומשתכר כשלג ילבינו אם הם לא כשניו כצמר יהיו.
מתני':
ו_כבא לו אצל הפר ואצל השעיר הנשרפין קרען והוציא את אימוריהן נתנם במגס והקטירן על גבי המזבח קלען במקלות והוציאן לבית השריפה. ו_כאמאימתי מטמאין בגדים? משיצאו חומת העזרה. °רבי שמעון בן יוחאי אומר משיצת האור ברובן.
גמ': תנן בא לו אצל הפר ואצל השעיר הנשרפין אנן תנינן שמיד אחרי שילוח השעיר בא לו אצל הפר ואצל שעיר הנשרפין, אית תניי תני שקדם בא לו כהן גדול לקרות. אמר רבי חנניה°: קרא מסייע למתניתן דכתיב (ויקרא אחרי מות טז כו) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, מה כתיב בתריה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת. אמר רבי מנא° בן יונה אפילו כאהן דתני תנייא ברייא כמו הגרסה ששנה התנה שמחוץ למשנה שאמר שקדם קרא את הפרשה אתיא היא שאף הוא סובר שקדם שורפים את הפר ושעיר ורק אחר כך קראים דאף שעדין לא הלך לקרא אמרו שהלך כאנש דסלק מטבריא לציפורין עד דהוא בטיבריא אמרין בציפורין הוא יתיב. רבי זריקן° ואמר רבי זעירה° שאל ו_כבפרים הנשרפים ושעירין הנשרפין שניטמאו מהו שישרפו
אומרת הגמרא: בראשונה היו קושרין אותו כל אחד בחלונותיהן - כלומר לא היה רק אחד, אלא כל אדם ואדם היה קושר בחלון שלו. ויש מהן שהיה מלבין ויש מהן שהיה מאדים, והיו מתביישין מאלו. חזרו וקשרו אותו בפתחו של היכל - עשו רק אחד וקשרו לפתח ההיכל, ויש שנים שהיה מלבין ושנים שהיה מאדים. חזרו וקשרו אותו בסלע כמו שנהגו עד הסוף.
כתיב לכו נא ונוכחה יאמר ה'. תני רבי אליעזר אומר: אם יהיו חטאיכם כשנים - הכוונה כמרחק שבין שמים לארץ, כלומר חמש מאות שנה, כשלג ילבינו, יותר מכאן כצמר יהיו.
רבי יהושע אומר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשני אבות הראשונים - הכוונה אברהם, יצחק ויעקב, שביחד זה חמש מאות ושתיים שנה, אבל אברהם הכיר את בוראו רק בגיל שלוש, אז בעצם שנתיים נופלות - זה בעצם חמש מאות שנה. כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו.
אמר רבי יודא בר פזי: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו - הכוונה בראשונה, בבית ראשון, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו - זה בית שני. ויש אומרים שהכוונה על החטא הראשון - כלומר אם זה חטא ראשון, הקדוש ברוך הוא ימחק לגמרי, וזה כשלג ילבינו. אבל אם זה כבר חטאים שניים שלישיים, אז זה כצמר יהיו - לא יתנקו לגמרי.
ורבנן אמרין: בזמן שעוונותיו של אדם כפי שניו כצמר יהיו - כלומר שהחטא מתאים לגיל שלו. כל גיל יש את החטא שמתאים לגיל, אבל אם אדם חוטא חטאים שלא מתאימים לגיל שלו, אז זה רק כצמר יהיו.
פרק ו' הלכה ו'. אומרת המשנה: בא לו אצל הפר ואצל השעיר הנשרפין - כלומר הפר שהוא התוודה עליו והשעיר שהיה לה', אז הם עכשיו הולכים לשריפה. קרען והוציא את אימוריהן, נתנם במגיס והקטירן על גבי המזבח, קלען במקלות והוציאן לבית השריפה - כלומר כדי שיוציא אותם מבית השריפה. וממתי מטמאין בגדים? משיצאו חומת העזרה. רבי שמעון אומר משיצת האור ברובן.
ואית תניי תני - אנן תנינן: אנחנו למדנו שמיד אחרי שילוח השעיר בא לו אצל הפר ואצל השעיר הנשרפין - כך מופיע במשנה שלנו. אית תניי תני - יש ברייתא שכתוב שמה שקודם - בא לו כהן גדול לקרות - כלומר אחרי שילוח השעיר, המשלח, אז הוא בא לקרות.
אמר רבי חנניה: קרא מסייע למתניתן, דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, מה כתיב בתריה - ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וכולי, כלומר הוא הולך אליהם מיד אחרי זה.
אמר רבי מנא: כאהן תנייא ברייא אתיא היא - כלומר גם לפי הברייתא, זה מסתדר. הוא שאמר שקודם כל קורא את הפרשה - גם כאן זה יכול להסתדר, למה? כי גם הוא סובר שקודם שורפים את הפר ואת השעיר, ורק אחרי זה קוראים. למרות שעדיין הוא לא הלך לקרוא, אמרו שהלך - כלומר נכון שהוא לא הלך לקרוא, אבל המשנה אומרת שהוא הלך לקרוא, למה? כי אתיא היא כאנש דסלק מטבריא לציפורין, כי אדם שהולך מטבריה לציפורי, עוד עד הוא בטיבריא, אמרין בציפורין הוא יתיב - כבר אומרים שהוא גר בציפורי.
[דף לה עמוד א]
כמצותן חוץ לשלוש מחנות? מה צריכה ליה במה הוא הסתפק בשניטמאו לפני זריקה, אבל אם ניטמו אחר זריקה קורא אני עליו אלה תעשו לה' במועדכם במועדו אף בשבת במועדו אף בטומאה. אמר רבי יוסי° בר זבידא פר עדה שלא כתב בו במועדו לית שמע מינה כלום אין עליו ראיה והשאלה קימת אף אחר זריקה. אמר רבי מנא° בן יונה לא מיתמנע לא חולק רבי יוסי° בר זבידא רבי ששאלת רבי זעירא° קיימת גם בפר משיח וגם בפר עדה שהרי בשניהם לא נאמר במועדו אף שהקשה רק על פר עדה. ואמר רבי בון בר חייה° רבי אלעזר° בן פדת שאל ו_כגפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיצא חציו שבתוכו רוב איבר ומיעוט האיבר שבפנים משלים לרוב מהו האם מיעוט האיבר הולך אחר רובו וכאילו כל האיבר יצא והוי כיצא רוב הפר או לא מילתיה אמרה מדבריו אפשר להבין שהוא סובר ברובו הדבר תלוי פשיטא הדא מילתא שאם יצא רובו חציו ועוד מיעוט איבר ורוב האבר המשלים לרוב לא יצא שהוא טמא. לא צורכא אלא בזה יש מקום להסתפק בשלא יצאה שלם אלא דיצא אבר אבר ואחר כן יצא מיעוט אבר המשלים לרוב. אמר רבי חייה בר אבא° רבי אלעזר° בן פדת שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין ו_כדשיצאו וחזרו מהו? פשיטה דרך חזירה אינו מטמא בגדים שאינו מטמא אלא בשעת הוצאה. לא צורכא אלא מכיון שהתחילו לצאת פעם שניה אחר שחזר מהו שיטמאו בגדים האם אינו מטמא אלא ביציאה ראשונה או בכל הוצאה? התיב רבי אבא° והא תנינן ו_כההיו סובלין אותן במוטות. יצאו הראשונים חוץ לחומת עזרה והאחרונים לא יצאו — הראשונים מטמין בגדים, האחרונים אינן מטמין בגדים. אף שכל גוף הפר כבר יצא עד שיצאו, יצאו אלו ואלו מטמין בגדים משמע שלא תלוי האם הפר יצא או לא, אלא האם האנשים שמוציאים את הפר יצאו. אם כך, אף כאן האחרונים שמוציאים את הפר בפעם השניה נטמאים אף שהפר כבר יצא. אמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה°: שנייא
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת יומא דף ל"ה. אומרת הגמרא, אמר רבי זעירא° שאל, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שנטמאו מהו שישרפו כמצוותן מחוץ לשלוש מחנות? אומרת הגמרא, מה צריכה ליה ששיטמאו לפני זריקה. כלומר, אם הם נטמאו מיד אחרי שחטו אותם הם נטמאו. אבל אם נטמאו אחר זריקה, כלומר כבר ביצעו את המצווה שלהם, זרקו את הדמים ואחרי זה נטמאו, אז כבר קורא אני עליו במועדו אף בשבת, במועדו אף בטומאה. כן, אז כיוון שכבר עשה מצוותן, אז אפילו אם נטמאו שורפים אותם מחוץ לשלוש מחנות.
אמר רבי יוסי° בו במועדו לית שמע מינה כלום. כלומר השאלה של רבי זעירא° היא נשארת קושיה. כל התירוץ הזה יכול להיות טוב לגבי פר, פר של יום כיפורים שעליו נאמר "במועדו". אבל פר עדה שלא נאמר בו "במועדו" אז אין לי פה ראיה, ואם כן גם אחר זריקת דמים מה הדין?
אמר רבי מנא° לא מיתמנע רבי יוסי° רבי, בפר משיח? הוא אומר בעצם הרב שלי, רבי יוסי° שאל רק לגבי פר עדה, אבל אותה שאלה קיימת גם בפר משיח. למה הוא לא שאל? ויש אומרים שהוא בעצם אומר את זה בניחותא. זאת אומרת, למרות שהוא אמר על זה, הוא התכוון גם על זה.
אומרת הגמרא, רבי בון בר חייה° רבי אלעזר° שאל: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא חציו, וחציו כלומר חצי יצא, אבל בתוכו היה רוב איבר בתוך החצי שיצא, והמיעוט איבר שבפנים משלים לרוב. כלומר, אם נצרף אותו אז זה יהיה ביחד רוב. מהו? האם אני אומר שמיעוט איבר הולך אחר רוב איבר, ואז כאילו כל האיבר יצא, ואז בעצם זה כאילו יצא רוב הפר ומטמא, או לא?
אומרת הגמרא, לא צורכא יצא אבר אבר ואחר כן יצא אבר המשלים לרוב. זאת אומרת בעצם הפר לא יצא שלם, אלא הוציאו חצי, ולאחר מכן הוציאו עוד מיעוט איבר, וכך בעצם נוצר רוב. אבל רוב האיבר שלו נמצא עדיין בפנים. זו השאלה — האם המיעוט מצטרף לרוב האיבר, ואז בעצם אני מתייחס לזה כאילו יצא מיעוטו והוא לא מטמא, או שאני אומר לא, מה שיצא יצא ויש פה רוב, לכן הוא מטמא.
אמר רבי חייה בר אבא° רבי אלעזר° שאל: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו, מהו? כלומר אם הפר והשעירים יצאו החוצה ולאחר מכן חזרו. אז באמת פשיטא דרך חזירה אינו מטמא בגדים, כי הרי לא מטמא אלא בשעת הוצאה. לא צורכא, אלא מכיוון שהתחילו לצאת פעם שנייה אחרי שחזרו, מהו שיטמאו בגדים? כלומר, הם יצאו החוצה, נטמאו האנשים, לאחר מכן הם חזרו. ברור שבחזרה מי שהחזיר אותם לא נטמא. השאלה מה קורה אם הם הוציאו אותם מחדש — האם בפעם השנייה שמוציאים אותם, גם הם מטמאים בגדים או לא?
התיב רבי אבא°: והא תנינן היו סובלין אותן במוטות. יצאו הראשונים חוץ לחומת עזרה והאחרונים לא יצאו — הראשונים מטמין בגדים, האחרונים אינן מטמין בגדים. כלומר, למרות שבעצם כל הגוף של הפר יצא, עד שיצאו לגמרי, עד שיצאו, יצאו אלו ואלו מטמין בגדים. מה שאומר שבכלל לא תלוי בפר, לא ברובו. אפילו כולו יצא, לא תלוי בזה, אלא תלוי שהאנשים שמוציאים את הפר הם יצאו. אז אם כך, גם כאן האחרונים שמוציאים את הפר בפעם השנייה נטמאים למרות שהפר כבר יצא. כלומר בעצם לא אכפת לי אם הפר הזה יצא. הנה עובדה, כאן אנחנו רואים שהפר יצא, אבל האנשים שבפנים לא נטמאו, ורק אחרי שהאנשים עצמם יוצאים אז הם נטמאו. אם זה ככה, בכלל לא תלוי ביציאה של הפר, אז אם ככה גם ביציאה השנייה האנשים שיוצאים איתו יטמאו.
[דף לה עמוד ב]
היא הסיבה שאם האחרונים לא יצאו אינן מטמין בגדים דכתיב והוציא עד שיוציא רשות כל המוציא וכאן כל המוציאים בפעם הראשונה כבר יצאו וההוצאה הסתימה, והשאלה האם ההוצאה השניה נחשבת הוצאה שמטמאה או לא. אמר רבי ירמיה° רבי אלעזר° בן פדת שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיצאו קדם זמנם ו_כושניטמאו מהו שיפסלו משם יוצא? מה צריכה ליה במה הוא הסתפק כרבי שמעון בן לקיש° ברם כרבי יוחנן° בר נפחא פשיטא ליה דאיתפלגון השוחט ו_כזתודה בפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם, רבי יוחנן° בר נפחא אמר חוץ לחומת ירושלים שהרי סופו לצאת ולהאכל בירושלים, רבי שמעון בן לקיש° אמר חוץ לחומת העזרה וכיוון שיצא קדם זמנו נפסל. רבי שמעון בן לקיש° כדעתיה דאמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי שמעון בן לקיש°: בשר שלמים שיצא ואחר כך נכנס ונזרק עליו מן הדם כבר נפסל משם יוצא אף שעתיד לצאת ולהיאכל בירושלים ואף בלחמי תודה כן שאם יצאו קדם זמנם פסולים. אמר רבי יוסה° אסי: ואפילו כרבי יוחנן° בר נפחא שאמר גבי לחמי תודה שרק אם יצא חוץ לירושלים ניפסל, אבל יצא חוץ לעזרה — כיוון שסופו לצאת לא נפסל צריכה ליה יש מקום להסתפק לשיטתו גבי פרים הנשרפים כי ירושלים אף על פי שאינה מחיצה לקדשי קדשים מחיצה היא לקדשים קלים, חוץ לחומת ירושלים אינה מחיצה לא לקדשי קדשים ולא לקדשים קלים ואולי בזה מודה רבי יוחנן° בר נפחא. אמר רבי מנא° בן יונה ואינה מחיצה להן לפרים הנשרפים שהרי חוץ לירושלים זה מקום עבודתן זה מחיצתן של הנשרפים כמו שירושלים זה מקום אכילת התודה. רבי אלעזר° בן פדת שאל ו_כחפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיטמאו אוכלים ומשקים כמו אוכל שהוכשר וניטמא קדם שיצאו בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמות טומאה חמורה שהרי סופן לטמא את המוציא אותם לטמא בגדים? התיב שמואל° בר אבא בר אבא קפודקיא מעתה יטמאו את אימוריהן אלא בשפירשו האימורים קדם זריקת הדם שרק אז הם ראוים לטמא אם יצאו ואפילו תימר בשלא פירשו קדם זריקת הדם, כיוון שהוצאת האימורים היא הגורמת לטומאה, ואם יצאו קדם הסרת האימורים אין הם מטמאים ביציאתם, אין האימורים חזרים ונטמאים בשעת הוצאתם מהפרים. כהדא דתני אין מי חטאת מטמין דבר לחזור וליטמות ממנו שאף שהנושא מי חטאת נטמא אין הוא חוזר ומטמא אותם. התיב רבי ירמיה° הרי נבלת עוף הטהור הרי הוא מטמא טומאת אוכלין ו_כטבלא הכשר בלא טומאה מפני
אמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה°: שנייא היא, קצת שונה, דכתיב "והוציא", עד שיוציא רשות כל המוציא. וכאן כל המוציאים בפעם הראשונה כבר יצאו — הקץ שהוציא אותו כבר יצא, ההוצאה הראשונה הסתיימה. השאלה אם ההוצאה השנייה נחשבת הוצאה שמטמא או לא, זה בדיוק השאלה.
אמר רבי ירמיה° רבי אלעזר° שאל: פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שניטמאו, מהו שיפסלו משם יוצא? כלומר, האם הם יצאו לפני זריקת הדמים, לפני העבודה שעשו בהם, לפני הוצאת האימורים, האם הם נפסלו בשביל יוצא או לא?
מה צריכה ליה כרבי שמעון בן לקיש°, ברם כרבי יוחנן° פשיטא ליה. מה זאת אומרת? דאיתפלגון: השוחט תודה בפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם. הרי כשמביאים תודה צריכים להביא איתה ביחד ארבעים לחמים — ארבעה סוגים, שבכל סוג יש עשרה לחמים. סוג אחד כולו חמץ, כלומר עשרה לחמים חמץ, ושלושים אחרים הם מסוגי מצות. אז אם הלחמים היו מחוץ לחומה כששחטו את קורבן התודה, אז הלחם לא קדש.
רבי יוחנן° אמר חוץ לחומת ירושלים, כיוון שאם היא בירושלים אז זה כן קדש, כיוון שסופה להאכל בירושלים. הרי בסופו של דבר אוכלים את זה בירושלים. רבי שמעון בן לקיש° אמר חוץ לחומת העזרה. הוא אומר, כיוון שזה עדיין לא הזמן שזה יהיה בירושלים, כלומר זה כאילו יצא קודם זמנו, אז זה כבר נפסל.
רבי שמעון בן לקיש° כדעתיה, דאמר רבי אמי° בשם רבי שמעון בן לקיש°: בשר שלמים שיצא ואחר כך נכנס ונזרק עליו מן הדם כבר נפסל משם יוצא. כלומר, אחרי השחיטה הבשר יצא ולאחר מכן הוא חזר ונכנס, ואז זרקו את הדם, ואז הוא כבר נפסל משום יוצא. למרות שבסופו של דבר הוא נאכל בירושלים, בכל זאת הוא נפסל. אז גם כאן, בלחם, למרות שבסופו של דבר הלחם יאכל בירושלים, כיוון שהוא יצא קודם זמנו אז הוא נפסל.
אמר רבי יוסה°: ואפילו כרבי יוחנן°, שאמר גם על לחמי תודה שרק אם יצאו חוץ לירושלים רק אז זה נפסל, אבל אם יצא חוץ לעזרה כיוון שסופו להיאכל בירושלים אז הוא לא נפסל — גם הוא צריכה ליה, יש מקום להסתפק לשיטתו לגבי פרים הנשרפים. כיוון שירושלים אף על פי שאינה מחיצה לקדשי קדשים מחיצה היא לקדשים קלים. אז לכן אומר רבי יוחנן° שאם הלחם יצא לתוך ירושלים אז כן קדש, אבל חוץ לחומת ירושלים אינה מחיצה לא לקדשי קדשים ולא לקדשים קלים. הפרים שיצאו חוץ לירושלים — הרי חוץ לירושלים אין בו שום קדושה לעניין זה, לא לקדשים קלים ולא לקדשי קדשים. אז אולי בזה גם רבי יוחנן° מודה.
אמר רבי מנא°: זה לא ראיה, כי אינה מחיצה להן. כלומר, אני צריך להסתכל על הקורבן עצמו. לגבי הלחם, לגבי לחמי תודה, ירושלים זה המחיצה שלה. אבל לגבי פרים הנשרפים, חוץ לירושלים זה המחיצה — זה המקום שבהם הדין שלהם להישרף, זה מחיצתן, כמו שירושלים זה המקום של אכילת התודה. אז לכן גם בזה רבי יוחנן° יגיד כנראה שהם לא נפסלו.
רבי אלעזר° שאל: פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיטמ ו בלא הכשר בלא טומאה מפני שסופן לטמות טומאה חמורה? יש לנו מעין כלל כזה, שכל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה, הוא מטמא בלי הכשר. כאן הפרים הנשרפים, סופן, כשיוציאו אותם, לטמא את הנושא אותם טומאת בגדים, טומאה חמורה. אז השאלה אם כבר עכשיו הם מטמאים אוכלין ומשקין, קודם שיצאו.
התיב שמואל° קפודקיא: מעתה יטמ ו את אימוריהן. אם אתה אומר שכבר במקדש, לפני שהוציאו אותם, הם כבר מטמאים אוכלין, אם כן הם יטמאו את האימורים קודם זריקת הדם. בעצם רק אחרי זריקת הדם הם ראויים לטמא, ואז בעצם מוציאים את האימורים לפני כן. אז לכן בעצם אין שאלה לגבי האימורים.
ואפילו תימר לא פירשו, כיוון שהוצאת האימורים היא הגורמת לטומאה, ואם הם יצאו קודם הוצאת האימורים אז הם לא מטמאים בהוצאתם, אין האימורים חוזרים ונטמאים. כשמוציאים את האימורים עצמם, למרות שזה נוגע בפרים, בכל זאת הם לא חוזרים ונטמאים מהפרים.
כהדא, כמו שראינו: אין מי חטאת מטמין דבר לחזור וליטמות ממנו. כלומר, למרות שהנושא את מי החטאת נטמא, בכל זאת הוא לא חוזר ומטמא את מי החטאת. אז גם כאן, למרות שהפרים עצמם הופכים לטמאים, ברגע שמוציאים את האימורים אז הפרים נהיים טמאים, בכל זאת הם לא חוזרים לטמא את האימורים.
[דף לו עמוד א]
שסופן ליטמות טומאה חמורה בבית הבליעה מכאן נלמד שגם פרים הנשרפים מטמאים. אמר רבי יוסה° אסי: נבלת עוף הטהור אין לה מחיצה איזור שרק בו היא מטמאה אלו יש להן מחיצה חוץ לחומה אבל שלא במחיצתן אינן מטמאים. אמר רבי מנא° בן יונה גם נבלת העוף הטהור יש לה מחיצה בית הבליעה של אדם הוא מחיצתה שהרי אינה מטמאה אלא בבית הבליעה של אדם ואף על פי כן גזרו טומאת אוכלים אם כך גם בפרים נגזור שיטמאו אוכלין ומשקים אף שלא במחיצתן וראיה שהאדם הוא מחיצתה של נבלת עוף טהור דהא אילו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף הטהור, שמא מטמא בגדים בבית הבליעה? אמר רבי אלעזר דרומיא°: נבלת העוף הטהור מחיצתה בכל מקום אם אדם יכניסם לבית הבליעה אלו מחיצתן חוץ לירושלים. אמר רבי אלעזר° בן פדת: פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין ששחטן לזרוק את דמן למחר פיגל ו_ללהקטיר אימורין למחר פיגל ו_לאלשרוף את בשרו למחר לא פיגל שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. רבי שמיי° בעי אבדו האימורין מהו לזרוק את הדם על הבשר? ולא שמיע דאמר רבי אלעזר° בן פדת שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח אם כך הבשר כאילו אינו ואין זורקים את הדם. תנא רבי זכיי° זר ששרף מטמא בגדים ששרפה כשרה בזר. לא צורכה דא אלא מהו שיהו כשירים בלילה קל וחומר מה אם הקטר אימורים שאינן כשירים בזר ו_לבכשירים בלילה, אלו ו_לגשהן כשירין בזר אינו דין שיהו כשירין בלילה. כתיב (ויקרא אחרי מות טז כח) והשורף אותם יכבס בגדיו השורף ו_לד ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה, אי זהו השורף? זהו המסייע בשעת שריפה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: הדא אמרה: מסייע בשעת שריפה מטמא בגדים. אמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי אלעזר° בן פדת: המהפך בכזית מטמא בגדים. לא צורכה אלא לא בזה אלא בזה יש מקום להסתפק היה עומד בפנים ובידו קורה ומהפך בכזית מהו? נישמעינה מן הדא והוציא אל מחוץ למחנה ושרף אותו באש מה המוציא אינו נטמא עד שיצא גופו לחוץ, אף השורף עד שישרוף והוא בחוץ לא תפשוט דהא תמן גבי פרה אדומה אמר חזקיה° (במדבר חקת יט ח) והשורף אותה יכבס בגדיו וטמא עד הערב לרבות השורף אפילו מרחוק אולי אוף הכא כן.
מתני':
אמרו לו לכהן גדול הגיע שעיר למדבר. ו_להומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר? דירכאות אבן גבוה לעמוד עליה היו עושין ומניפין בסודרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר. אמר °רבי יהודה בר עילאי: והלא סימן גדול היה להן ג' מילין מירושלם ועד בית חורון (בבלי בית חידודו) ששם תחילת המדבר
נבלת עוף הטהור מטמאת טומאת אוכלין בלא הכשר בלא טומאה — כלומר, למרות שבעצם נבלת עוף טהור מדאורייתא לא מטמאה אלא רק בבית הבליעה, אבל בכן גזרו עליו טומאה. כלומר חכמים תיקנו שהוא יטמא אוכלין ומשקין גם בלא הכשר, גם בלא טומאה, וסופן ליטמות טומאה חמורה. כיוון שהרי אם אדם יאכל את זה, בטח כשהוא בבית הבליעה אז הוא יטמא, יטמא בגדים. כיוון שסופן ליטמא טומאה חמורה, אז כבר עכשיו גזרו עליו שהוא יטמא אוכלין למרות שבעצם הוא לא בבית הבליעה. אז לכאורה מכאן נלמד שגם פרים נשרפים מטמאים.
אמר רבי יוסה: נבלת עוף הטהור אין לה מחיצה. כלומר, בכל אזור, בכל מקום שבו היא מטמאה, אלו יש להן מחיצה. כלומר שרק הפרים הנשרפים רק חוץ לחומה הם מטמאים. אבל כל עוד שלא במחיצתם הם לא מטמאים.
אמר רבי מנא: נבלת העוף הטהור יש לה מחיצה, אדם הוא מחיצתה, כיוון שהיא אינה מטמאה אלא בבית הבליעה של האדם. אבל בכן גזרו טומאת אוכלין. אם כן גם בפרים יגזור שיטמאו טומאת אוכלין אף שלא במחיצתן. עכשיו מה הראיה שהאדם זה המחיצה של נבלת עוף טהור? אלא כן אילו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף הטהור, שמא מטמא בגדים בבית הבליעה? אתה רואה שלא. אם זה כך, רואים שהאדם זה בעצם המחיצה שלו.
אמר רבי אלעזר דרומיא: נבלת העוף הטהור מחיצתה בכל מקום — אם אדם מכניס לבית הבליעה, אז כל מקום, לא משנה איפה זה. אלו מחיצתן חוץ לירושלים, כלומר כל עוד שהם בירושלים הם לא מטמאים, רק כשהם יוצאים מירושלים רק אז הם מטמאים. אז יש להם מחיצה, אז זה שונה. לכן כל עוד שהם לא הגיעו למחיצה שלהם הם לא מטמאים.
אמר רבי אלעזר: פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין ששחטן לזרוק את דמן למחר פיגל, להקטיר אימורין למחר פיגל, לשרוף את בשרו למחר לא פיגל, כיוון שפיגול שייך רק בדבר שהוא אכילת אדם או אכילת מזבח, וכאן כשהוא חושב לשרוף את בשרו למחר, שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח, ולכן הוא לא מפגל.
רבי שמיי בעי: אבדו האימורין, מהו לזרוק את הדם על הבשר? כלומר האימורים לא קיימים, אבל הבשר קיים, בשר שיוצא לשריפה. האם אפשר לזרוק את הדם על הבשר? ולא שמיע דאמר רבי אלעזר: שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. כלומר בעצם הוא לא שמע שרבי אלעזר אמר שהבשר לא נחשב, הוא נחשב כאילו לא קיים, ולכן אם זורקים את הדם כדי לשרוף את הבשר למחר לא פיגל. כלומר הבשר, כאילו מתייחסים אליו כאילו שהוא לא קיים. אז גם כאן, האימורים לא קיימים, לא זורקים את הדם על הבשר, כי הבשר בעצם הולך לשריפה מחוץ לירושלים והוא נחשב כאילו שהוא לא קיים.
תנא רבי זכיי: זר ששרף מטמא בגדים, כיוון ששריפה כשרה בזר. לא צורכה, אלא מהו שיהו כשירים בלילה? זה ברור — השאלה האם השריפה כשרה בלילה. קל וחומר: מה אם הקטר אימורים שאינן כשירים בזר כשירים בלילה? כן, שורפים את האימורים, מקטירים כל הלילה. אלו שהן כשירין בזר אינו דין שיהו כשירין בלילה. כלומר שריפה שהיא כשרה בזר, אינו דין שהיא כשרה בלילה.
מכאן למדו: והשורף לא המצית את האור ולא המסדר את המערכה. אז אי זהו השורף? זהו המסייע בשעת שריפה, כלומר שהוא נוגע בבשר. אמר רבי יוסי: הדא אמרה מסייע בשעת שריפה מטמא בגדים. רבי אמי בשם רבי אלעזר: המהפך בכזית מטמא בגדים. לא צורכה, אלא היה עומד בפנים ובידו קורה ומהפך בכזית, מהו? השאלה, הספק, מה יקרה אם הוא נמצא בתוך ירושלים ויש לו מקל ארוך והוא הופך כזית בשר של הפרים הנשרפים — האם הוא נטמא או לא?
נישמעינה מן הדא: והוציא ושרף, מה המוציא עד לחוץ, אף השורף עד שישרוף בחוץ. אז למדו מכאן, מה המוציא אינו נטמא עד שיצא גופו לחוץ, אז אף השורף, כלומר אינו נטמא כשהפר עצמו יוצא, אלא כשהוא עצמו יוצא. כך למדנו — צריך שהמוציאים עצמם יצאו. אז גם כאן השורף אינו נטמא עד שהוא ישרוף והוא בחוץ.
ואת אמר, זה לא ראיה, לא תפשוט מכאן. למה? דאטמא גם בפרה אדומה. תמן אמר חזקיה: וטמא עד הערב, לרבות השורף, אפילו מרחוק. אז אולי גם כאן אותו דין.
עכשיו המשנה: אמרו לו לכהן גדול הגיע שעיר למדבר. ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר? כלומר היו עושים אבנים גבוהות שהעמידו אותן כדי שיוכלו לעמוד עליהן ויראו אותם מרחוק. היו עושין ומניפין בסודרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר. אמר רבי יהודה: והלא סימן גדול היה להן, ג' מילין מירושלם ועד בית חורון, שמה זה תחילת המדבר. הולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין כדי מיל ויודעים שהגיע שעיר למדבר. רבי ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם — לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.
למדנו במשנה — מנין הם יודעים שהגיע שעיר למדבר: היו עושין ומניפין בסודרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר. מהו "עושין"? זה קבלן, כלומר זה אבן גבוהה לעמוד עליה.
בעזרת השם, פרק ז', הלכה א'. אומרת המשנה: בא לו כהן גדול לקרות, אם רוצה בבגדי בוץ קורא, ואם לאו באיסטלית לבן משלו. חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל ועומד וקורא אחרי מות ואך בעשור. וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר: יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן. ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, כדי לא להטריח את הציבור. ומברך עליה ח' ברכות: על התורה, ועל העבודה, ועל ההודייה, ועל מחילת העון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכהנים, ועל שאר התפילה. הרואה כהן גדול שהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים. הרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא. לא מפני שאינו רשאי, אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהן היתה נעשית כאחת.
אומרת הגמרא: מניין לקריאת הפרשה? אמר רבי אידי בשם רבי יצחק: כתיב ויעש, מה תלמוד לומר כאשר צוה ה' את משה? אתה יכול לומר "ויעש" כן, אלא מכאן לקריאת הפרשה. כלומר, שהוא קורא את הציווי — "ויעש אהרון כאשר ציווה ה' את משה", הכוונה שהוא קרא את הציווי של ה' למשה.
רבי אמי בשם רבי יוחנן: שירי עבודות עובדן בבגדי לבן, כלומר שירי עבודות, עבודות שהן לא מעכבות, כמו קריאת הפרשה, הוא עושה אותן בבגדי לבן. אמר רבי מתנא: מתניתא אמרה כן: ואם לאו באיסטלית לבן משלו. כן, אם כתוב "באיסטלית לבן משלו", משמע שסתם צריך להיות לבן, אז גם הוא עובד בבגדי כהונה, צריך בגדי לבן.
רבי יוסה בעי: למה שהן בחוץ? אולי בבגדי זהב אסור לעבוד בחוץ? מה פתאום? הרי שחיטת פרה אדומה נעשית בחוץ ועובדה בבגדי זהב. רבי יסא בשם רבי יוחנן: צריך לתקן ולומר רצה עובדה בבגדי זהב רצה עובדה בבגדי לבן, כמו שמצאנו בשחיטת פרה אדומה. שואלת הגמרא: וכי מצאנו בשחיטת פרה אדומה שרצה עובדה בבגדי זהב ורצה בבגדי לבן? הרי שם זה רק בבגדי זהב.
אומרת הגמרא: חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל. לכאורה קשה — בכל אתר את אמר הולכין התורה, והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן? כלומר, לכהן גדול ולמלך מוליכין את התורה אצלם? אלא על ידי שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן.
[דף לו עמוד ב]
הולכין מיל ללוות את המשלח וחוזרין מיל ושוהין כדי מיל ויודעים שהגיע שעיר למדבר. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר: והלא סימן אחר היה להם — לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין, שנא' (ישעיהו א', י"ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.
גמ': תנן: ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר דירכאות אבן גבוה לעמוד עליה היו עושין ומניפין בסודרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר מהו דירכיות? קבל אבן גבוה לעמוד עליה.
הדרן עלך פרק שני שעירי
פרק שביעי – בא לו כהן גדול
עבודת היום כתובים בפרשת אחרי מות נקראים גם חטאת הכיפורים פר לחטאת ואיל לעולה אותם מביא הכהן הגדול שעיר עזים לחטאת לה' שעיר עזים לעזאזל ואיל אחד לעולה מוספי יום הכיפורים כנאמר בפרשת פינחס פר איל ושבעה כבשים לעולה (כמו בראש השנה ובשמיני עצרת) שני כבשים לקרבן תמיד דכתיב את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים פרק ז הלכה א
מתני': ז_אבא לו כהן גדול לקרות. אם רוצה בבגדי בוץ קורא, ואם לאו באיסטלית בגד לבן משלו. ז_בחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל ועומד וקורא אחרי מות ואך בעשור. וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר: יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן. ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. ומברך עליה ח' ברכות: על התורה, ועל העבודה, ועל ההודייה, ועל מחילת העון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכהנים, ועל שאר התפילה. ז_גהרואה כהן גדול שהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים. הרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא. לא מפני שאינו רשאי, אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהן היתה נעשית כאחת.
גמ': מניין לקריאת הפרשה? אמר רבי אידי° בשם °רבי יצחק כתיב (ויקרא אחרי מות טז לד) ויעש אהרון כאשר ציוה ה' את משה. מה תלמוד לומר כאשר צוה ה' את משה הרי היה יכול לומר ויעש כן? מיכן לקריאת הפרשה שיקרא את הציווי. אמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שירי עבודות כמו קריאת הפרשה שאינה מעכבת עובדן בבגדי לבן. אמר רבי מתנא°: מתניתא אמרה כן דתנן: ואם לאו באיסטלית לבן משלו ומסתמא גם אם עבד בבגדי כהונה יעבוד בבגדי לבן. רבי יוסה° אסי בעי: למה לא יכול לעבדם בבגדי זהב האם מפני שהן בחוץ ואולי אסור לעבוד בבגדי זהב בחוץ? הרי שחיטת פרה אדומה הרי אינה אלא בחוץ והוא עובדה בבגדי זהב. אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: צריך לתקן ולומר רצה עובדה בבגדי זהב רצה עובדה בבגדי לבן. כמו שמצינו בשחיטת פרה אדומה וכי מצאנו שבשחיטת פרה אדומה רצה עובדה בבגדי זהב רצה עובדה בבגדי לבן הרי חייב לשחוט בבגדי זהב. תנן: חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, הסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל. בכל אתר את אמר הולכין אצל התורה, והכא כהן גדול ביום הכיפורים ולמלך בהקהל את אמר מוליכין את התורה אצלן. ז_דאלא על ידי שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן.
[דף לז עמוד א]
והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא מוליכין תורה אל ראש הגולה אף כשהם עמי ארצות. אמר רבי יוסה ברבי בון°: תמן על ידי שזרעו של דוד משוקע שם, אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון. תנן: וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר: יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב, ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. תמן תנינן: מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה. ז_ה ואף שמדלגין בנביא, אין מדלגין מנביא לנביא. ובנביא של שנים עשר מותר. למה אין מדלגין בתורה? אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמעון בן לקיש°: ז_ושאין גוללין ספר תורה ברבים מפני כבוד הציבור. רבי יוסה° אסי בעי: הגע עצמך שהיתה פרשה קטנה קרובה ואין צורך לגלול למה אין מדלגים? אלא כדי שישמעו ישראל תורה על סדר שישראל דורשין סמוכים. והא תנינן קורא אחרי מות ואך בעשור. שנייא היא שהיא סדרו של יום וכאילו קרא על הסדר. תדע לך דאמר רבי שמעון בן לקיש°: בכל מקום אינו קורא על פה, והכא קורא. רבי יוסה° אסי מפקד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלאי ציוה אתבר עולא החזן של בהכנ"ס של עולי בבל: כד דהיא חדא אוריא כאשר יש ספר תורה אחד וצריך שתים כגון בשבת וראש חדש תהא גייל לה להדי פרוכתא תגלול על הבמה. כד אינון תרתי כאשר יש שני ספרי תורה, תי מייבל חדא ומייתא חדא תביא אחד ותחזיר את השני ואל תוציא אחד ותגלול משום טורח ציבור. ז_זומברך עליה שמנה ברכות: על התורה הבוחר בתורה ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו, ברוך אתה ה' הבוחר בתורה, על העבודה שאותך נירא ונעבוד רצה ה' אלהינו ושכון בציון ויעבדוך עבדיך בירושלם. ברוך אתה ה' שאותך ביראה נעבד., על ההודייה הטוב לך להודות מודים אנחנו לך, אתה הוא ה' אלהינו ואלהי אבותינו, על כל הטובות והחסד והרחמים שגמלתנו ושעשיתה עמנו ועם אבותינו מלפנים, ואם אמרנו מטה רגלנו חסדך ה' יסעדנו. ברוך אתה ה' הטוב לך להודות., על מחילת העון מוחל עונות עמו ישראל ברחמים סלח לנו אבינו כי חטאנו לך, מחה והעבר פשעינו מנגד עיניך, כי רבים רחמיך. ברוך אתה ה' מוחל עונות עמו ישראל ברחמים, על המקדש וחותם הבוחר במקדש רבי אידי° אמר חותם השוכן בציון, על ישראל חותם הבוחר בישראל, על הכהנים חותם הבוחר בכהנים, על שאר תפלה ותחינה ובקשה שעמך ישראל צריכין להוושע לפניך ברוך אתה ה' שומע תפלה.
רשימת כל הקרבנות ביום הכיפורים: שני כבשים לקרבן תמיד האחד בבקר השני בין הערבים
מוספי יום הכיפורים כנאמר בפרשת פינחס פר איל ושבעה כבשים לעולה (כמו בראש השנה ובשמיני עצרת) עבודת היום כתובים בפרשת אחרי מות נקראים גם חטאת הכיפורים. פר לחטאת (שמכניס דמו לפנים) ואיל לעולה (אילו) אותם מביא הכהן הגדול שעיר עזים לחטאת לה' (שמכניס דמו לפנים) , שעיר עזים לעזאזל, ואיל אחד לעולה (איל העם) . מתני':ואם בבגדי בוץ קרא, קידש ידיו ורגליו ז_חופשט, ירד וטבל פעם שלישית, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו. יצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ נעשה עם תמיד של שחר. °רבי עקיבה אומר: עם תמיד של שחר היו קריבין שנאמר מלבד עולת הבקר, ופר העולה נעשה עימם ושעיר הנעשה בחוץ ואימורים של פר ושעיר שניכנס דמם לפנים היו קריבין עם תמיד של בין הערבים שלשיטתם חלק מהמוספים נעשו עם תמיד של שחר וחלק עם תמיד של בין הערבים. קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל פעם רביעית, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו. נכנס להוציא את הכף ואת המחתה. קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל פעם חמישית, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש, קידש ידיו ורגליו. נכנס והקטיר את הקטורת ולהטיב את הנרות. קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי עצמו ולבש. מלווין אותו עד ביתו ויום טוב היה עושה לכל אוהביו שיצא בשלום.
גמ': תנן: יצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. °רבי עקיבא בן יוסף אומר עם תמיד של שחר היו קריבין. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: זו דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס ו°רבי עקיבה שלשיטתם חלק מהמוספים נעשו עם תמיד של שחר וחלק עם תמיד של בין הערבים, אבל לדברי חכמים כולהן היו קריבין עם תמיד של בין הערביים. אמר רבי חונה° בשם רב יוסף°: אתיא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס כ°בית שמאי, כמה ד°בית שמאי אמרי: תדיר ומקודש מקודש קודם כמו בקידוש על היין בערב שבת, שלבית שמאי מקדש על היום ואחר כך על היין, אף שהיין תדיר, כן °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: תדיר ומקודש מקודש קודם. היך עבידה? עבודת היום מקודשת ומוספי היום תדירין שבכל חג יש מוספין, עבודת היום קודמת למוספי היום לכן ל°רבי אליעזר בן הורקנוס אחר התמיד של שחר קדם עובד את עבודת היום ורק אחר כך מקריב את המוספים. תני: הפר והאיל ואילו ואיל העם ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר, והשאר שעיר החטאת הנעשה בחוץ ואימורי הפר והשעיר שניכנס דמם לפנים היו קריבין עם תמיד של בין הערבים. רבי שמעון בן לקיש° אמר טעמא דהדן תנייא של תנא זה כדי לסמוך
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת יומא דף ל"ז. בדף הקודם שאלנו למה מוליכים את התורה לכהן הגדול ולמלך. אמרנו שעל ידי שהם בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן. שואלת הגמרא: והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא אף כשהם עמי ארצות. כן, הרי בבבל מוליכים את התורה לראש הגולה, למרות שהוא בעצם הרבה פעמים עם הארץ.
אמר רבי יוסה ברבי בון: תמן על ידי שזרעו של דוד משוקע שם, אינון עבדין לו כמנהג אבהתון. כלומר, כיוון שהראש הגולה הוא היה בדרך כלל מזרעו של דוד, אז נהגו כמו שנהגו אצל האבות שלהם, כמו אצל המלך.
אומרת הגמרא: תמן תנינן: מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה. ואף שמדלגים בנביא, מדלגין מנביא לנביא. ובנביא של שנים עשר מותר. שואלת הגמרא: למה בעצם אין מדלגים בתורה? רבי ירמיה בשם רבי שמעון בן לקיש: שאין גוללין ספר תורה ברבים - מפני כבוד הציבור.
רבי יוסה בעי: הגע עצמך שהיתה פרשה קטנה? שהייתה קרובה מאוד לפרשה השנייה ולא צריך לגלול, אז למה לא מדלגים? אלא כדי שישמעו ישראל תורה סדר, כי הרי ישראל דורשים סמוכים. אז אם ידלגו אז הם ילמדו הלכות שלא נכון, ידרשו סמוכים וידרשו הלכות לא נכונות.
אומרת הגמרא: והא תנינן קורא אחרי מות ואך בעשור, שהם לא סמוכים. אומרת הגמרא: שנייא היא שהיא סדרו של יום. כן, כיוון שזה סדר היום, אז זה כאילו קרא על סדר ואפשר לדרוש סמוכים במקרה כזה.
אומרת הגמרא: תדע לך, דאמר רבי שמעון בן לקיש: בכל מקום אינו קורא על פה, והכא קורא. אנחנו יודעים שבכל מקום אסור לקרוא תורה שבכתב בעל פה, אבל כאן התירו כי זה סדר היום וכדי שלא יגללו בציבור.
רבי יוסה מפקד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלאי. כלומר רבי יוסה היה מפקד לבר עולא, החזן של בית הכנסת של הבבלים. זה היה בארץ ישראל, אבל היה בית כנסת של הבבלים. כד דהיא חדא אוריא, כלומר שצריך להוציא שני ספרי תורה - לדוגמה בשבת וראש חודש ויש רק ספר תורה אחד, אז תהא גייל לה להדי פרוכתא, כלומר אתה יכול לגלות את זה על הבמה. אבל כד אינון תרתי, כשיש לך שני ספרים, אז תהיה מייבל חדא ומייתא חדא, כן, תוציא אחד, לאחר מכן תוציא את השני, אבל אל תגלול את הראשון.
ומברך עליה שמנה ברכות. אמרנו שהכהן הגדול מברך שמונה ברכות. מה הברכות? על התורה - מה הוא מברך? הבוחר בתורה, כמו שאנחנו מברכים היום. על העבודה - הוא אומר שאותך נירא ונעבוד, ככה הוא חותם. על ההודייה - הטוב לך להודות. על מחילת העון - הוא אומר מוחל עונות עמו ישראל ברחמים. על המקדש - מסיים הבוחר במקדש ורבי אידי אמר השוכן בציון. על ישראל - הבוחר בישראל. על הכהנים - הבוחר בכהנים. ועל שאר תפלה ותחינה ובקשה שעמך ישראל צריכין להוושע לפניך - ברוך אתה השם שומע תפלה.
פרק ז' הלכה ב'. אומרת המשנה: ואם בבגדי בוץ קרא - כלומר בגד לבן - קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל, זה הפעם השלישית, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו. יצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים דברי רבי אליעזר. כן, כי לשיטתו המוספים שמופיעים בחומש במדבר נעשים ביחד עם תמיד שבין הערביים.
ורבי עקיבה אומר: עם תמיד של שחר היו קריבין, שנאמר "מלבד עולת הבוקר", אז זה אומר צמוד לעולת הבוקר. ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קריבין עם תמיד של בין הערבים, וכאן גם היו מקריבים את האימורים של פר ושעיר.
אומרת הגמרא: קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל, כלומר זה פעם רביעית, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו. נכנס להוציא את הכף ואת המחתה. קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל פעם חמישית, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש, קידש ידיו ורגליו. נכנס והקטיר את הקטורת והטיב את הנרות. קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי עצמו ולבש. מלווין אותו עד ביתו ויום טוב היה עושה לכל אוהביו שיצא בשלום.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה: יצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים דברי רבי אליעזר. כלומר לשיטתו המוספים שמופיעים בחומש במדבר הם נעשים ביחד עם תמיד שבין הערביים. רבי עקיבא אומר: עם תמיד של שחר היו קריבין. אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי אליעזר ורבי עקיבה, אבל דברי חכמים כולהן היו קריבין עם תמיד של בין הערביים.
אמר רבי חונה בשם רב יוסף: אתיא דרבי אליעזר כבית שמאי. כלומר רבי אליעזר סובר כבית שמאי, כמה דבית שמאי אמרי: תדיר מקודש מקודש קודם. כמו שראינו שביום שישי כשהוא עושה קידוש בשבת אז הוא קודם כל מקדש ואחרי זה רק על היין, כי הוא אומר שקידוש קודם ליין למרות שהיין הוא תדיר, הוא סובר שבין מקודש ותדיר, מקודש קודם. כן רבי אליעזר אומר: תדיר מקודש מקודש קודם.
שואלת הגמרא: היך עבידה? כלומר איך אתה רואה את זה כאן? אומרת הגמרא: עבודת היום מקודשת ומוספי היום תדירין, הרי כל חג וכל שבת יש מוספים, אז לכן המוספים הם תדירין, ואף על פי כן עבודת היום קודמת למוספי היום. לכן לפי רבי אליעזר, אחרי התמיד מיד הוא עושה את עבודת היום ורק אחרי זה את המוספים.
פר ואיל ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר, והשאר היו קריבין עם תמיד של בין הערבים. כלומר השעיר החיצוני ושאר דברים נעשים קרבים עם תמיד שבין הערבים.
רבי שמעון בן לקיש אמר טעמא דהן תנייא כדי לסמוך חטאת לחטאת ועולה לעולה. כלומר הוא סומך את שעיר החטאת החיצוני לחטאת, כלומר לפר ושעיר הפנימיים - אחרי עבודת היום. ועולה, כלומר פר והאיל, שבעת הכבשים שבעולה, הוא סומך אותם לתמיד של שחר, אז לכן הם מקריבים עם תמיד של שחר.
[דף לז עמוד ב]
חטאת שעיר חטאת חיצוני לחטאת פר ושעיר שניכנס דמם לפנים ועולה פר ואיל ושבעת הכבשים לעולה תמיד של שחר. ואית דבעי מימר הפר והאיל ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר והשאר אילו ואיל העם היו קריבין עם תמיד של בין הערבים. והדין תנייא ותנא זה חולק עבודות כפי הסדר שהן בפרשה מאי טעמא? כתיב (ויקרא אחרי מות טז כד) ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם כאמור בענין בפרשת אחרי מות. מה אמור בענין? אילו ואיל העם שיעשה אותם עם תמיד של בין הערבים. אמר רבי בון בר חייא°: שעיר החטאת החיצונה אינה קרבה עם תמיד של שחר, אף שהיא מן המוספים בפרשת פינחס וכל המוספים האחרים נעשו עם תמיד של שחר. מאי טעמא? דכתיב (במדבר פינחס כט יא) שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים ועלת התמיד ומנחתה ונסכיהם משמע שכבר קדמה חטאת הכפורים (פר ושעיר הנעשים בפנים) והם היו אחרי תמיד של שחר כתיב אחר שילוח השעיר (ויקרא אחרי מות טז כג)ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם. מאיכן בא? מקריית הפרשה. ולהיכן הוא הולך? להוציא כף ומחתה. כתיב מיד אחר כך ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם משמע שעולתו ועולת העם אחר הוצאת הכף והמחתה. ואת אמר הכין שבא להוציא את הכף והמחתה ולא כן. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ז_טהכל מודין בהוצאת כף ומחתה שהוא לאחר תמיד של בין הערבים והרי לא מקריבים אחר תמיד של בין הערבים אמר °רבי יוסה בן חנינה: כל הפרשה כתובה על סדר חוץ מזו שאף שעולתו ועולת העם נכתבו אחר הוצאת המחתה שהיתה אחר תמיד של בין הערבים באמת הם היו נעשים קודם. רבי יוסה° אסי אומר: עוד היא אמורה על סדר כי באמת הפסוק הזה לא עוסק בעבודה אלא בא ללמד שצריך קידוש בלבישת הבגדים לפני הכניסה לאהל מועד, וקידוש בפשיטת הבגדים, שנאמר ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם, ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם. מאיכן בא? מקידוש ידים ורגלים הראשון שהיה בידו אחר שפשט את הבגדים הקדמים. ולאן הוא הולך? לקידוש ידים ורגלים האחרון של אחר לבישת הבגדים החדשים. אמר רבי מנא° בן יונה קומי רבי יוסה° אסי: למה לית אנן אמרין חוץ מקידוש האחרון שהרי רק אחרי הפשיטה כתוב ורחץ בשרו במים, ומנין שמקדש גם אחר לבישה? אמר לו: שנייא היא דכתיב ובא ופשט את בגדי הבד אשר לבש. שאין תלמוד לומר אשר לבש, וכי עלת על דעתינו כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש? אם כן למה נאמר אשר לבש? הקיש פשיטה ללבישה: מה לבישה בקידוש ידים ורגלים, אף פשיטה בקידוש ידים ורגלים. כתיב ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש, וכי איני יודע שנכנס אל הקדש בבגדי לבן? בבואו אל הקדש למה לי? אמר רבי אלעזר° בן פדת: ללמד שיש לך עבודה אחרת שהוא עובדה בבגדי לבן, ואי זו זו? זו הוצאת כף ומחתה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הכל מודין בהוצאת כף ומחתה שהוא לאחר תמיד בין הערבים אחרת לא יהיו חמש טבילות. ולמה עבודת יום הכיפורים בבגדי לבן? אמר רבי חייה בר אבא°: כשירות של מעלן כך שירות של מטן. מה למעלן במלאכים נאמר (יחזקאל ט', ב') ואיש אחד בתוכם לבוש בדים, אף למטן (ויקרא אחרי מות טז ד) כתנת בד קדש ילבש.
מתני':
כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה: בכתנת ומכנסים במצנפת ואבנט. מוסיף עליו כהן גדול חושן ואפוד ומעיל וציץ. באילו נשאלין באורים ותומים? ואין נשאלין בהן להדיוט אלא למלך ולבית דין ולמי שצורך הצבור בו.
ואית דבעי מימר הפר והאיל ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר והשאר היו קריבין עם תמיד של בין הערבים. והדין תנייא הוא בעצם חולק את העבודות לפי סדר שהם כתובים בתורה כסדר הפרשה. איך אתה רואה את זה? כתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם כאמור בענין. מה אמור בענין? כלומר מה מדובר שמה? אילו ואיל העם. אז שיעשה אותם עם התמיד של שחר, רק עם מה שמופיע בפרשה, רק אותם, רק את אלו ואלה, הוא עושה עם התמיד של שחר.
אמר רבי בון בר חייא: אף שעיר החטאת החיצוני הייתה קריבה עם תמיד של שחר. מה איתה מה? חטאת הכפורים כבר קדמה חטאת הכפורים. כלומר בעצם אילו ואיל העם קרובים לתמיד של שחר, אבל לפניהם כבר קדמה והקריבו את חטאת הכפורים.
ואתה גמור, אחר שילוח השעיר כתוב: ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם. מאיכן בא? זאת אומרת ממקריאת הפרשה. ולהיכן הוא הולך? להוציא כף ומחתה. ומיד אחרי זה כתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם. מה זאת אומרת - שעולתו ועולת העם זה נעשה אחר הוצאת כף ומחתה. ואת אמר הכין ולא כן. הרי אמר רבי יוחנן: הכל מודין בהוצאת כף ומחתה שהוא לאחר תמיד של בין הערבים. אז אם כף ומחתה אחר תמיד שבין הערבים ועולתו ועולת העם זה אחר הוצאת כף ומחתה, אז זה לא עם תמיד של שחר, זה הרבה אחרי תמיד שבין הערבים בכלל.
אמר רבי יוסה בן חנינה: כל הפרשה כתובה על סדר חוץ מזו. כלומר באמת כל הפרשה מסודרת כמו שאמרנו, אבל עולתו ועולת העם היא לא במקום, כי באמת עולתו ועולת העם נכתב אחר הוצאת המחתה, אבל הוא נעשה עם תמיד של שחר.
רבי יוסה אומר: עוד היא אמורה על סדר. באמת גם הפרשה הזאת נאמרה על הסדר, אלו ואיל העם גם נאמר על הסדר, רק צריך להסביר את זה אחרת. מה שכתוב "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש והניחם שם ורחץ בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם" - איך צריך להבין את זה? מאיכן בא? הוא לא בא כמו שאמרנו מקריאת הפרשה, אלא הוא בא מקידוש הראשון שהיה בידו לאחר שהוא פשט את בגדי הלבן, ולהיכן הוא הולך? לקידוש האחרון שלאחר לבישת בגדי זהב. אז בעצם כל דבר שנאמר בפרשה הוא לפי הסדר.
אמר רבי מנא קומי רבי יוסה: למה לנן אמרין חוץ מקידוש האחרון? כלומר, אין לו מקור. הרי רק אחרי הפשיטה כתוב "ורחץ בשרו במים". אז מנין שבקידוש גם אחרי לבישה? אמר לו: שנייא היא דכתיב ובא ופשט את בגדי הבד. שאין תלמוד אשר לבש. מה זאת אומרת "אשר לבש"? וכי עלת על דעתינו כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש? כלומר, וכי על דעתנו שאדם פושט מה שהוא לא לבש? אם כן, למה נאמר אשר לבש? כי הקיש פשיטה ללבישה: מה לבישה בקידוש ידים ורגלים, אף פשיטה בקידוש ידים ורגלים. כלומר אני יכול לגזור גם לצד ההפוך - כלומר מצאנו שאחרי הפשיטה מקדש ידיים ורגליים, אז גם הלבישה מקדש ידיים ורגליים.
ואתה גמור, כתיב "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש". וכי איני יודע שנכנס אל הקודש בבגדי לבן? אז "בבואו אל הקדש" למה לי? אמר רבי אלעזר: יש לך עבודה אחרת שהוא עובדה בבגדי לבן. כלומר חוץ מהעבודות שלמדנו עליהם - להקטיר את הקטורת בהיכל, קודשים. לאחר מכן הוא נכנס עוד הפעם בבגדי לבן, ואיזו? זו הוצאת כף ומחתה שגם נעשית בבגדי לבן. אמר רבי יוחנן: הכל מודין בהוצאת כף ומחתה שהוא לאחר תמיד בין הערביים.
שואלת הגמרא: ולמה בבגדי לבן? אמר רבי חייה בר אבא: כשירות של מעלן כך שירות של מטן. מה למעלן ואיש אחד בתוכם לבוש בדים, אף למטן כתנת בד קדש ילבש. כלומר הכוהנים מתלבשים בבגדי לבן, הכוהן הגדול מתלבש בבגדי לבן כמו שהמלאכים מתלבשים בבגדי לבן.
למדנו במשנה: כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה: בכתנת ומכנסים במצנפת ואבנט. מוסיף עליו כהן גדול חושן ואפוד ומעיל וציץ. באילו נשאלין באורים ותומים? ואין נשאלין בהן להדיוט אלא למלך ולבית דין ולמי שצורך הצבור בו.
[דף לח עמוד א]
גמ': מפני מה כהן גדול משמש בשמנה כלים? רבי חנניה חברון דרבנן° אמר: כנגד המילה שהיא לח' ימים על שם (מלאכי ב', ה') בריתי היתה אתו. מפני מה אינו משמש בבגדי זהב בעבודת היום מפני הגאוה? אמר רבי סימון°: על שם (משלי כ"ה, ו') אל תתהדר לפני מלך. רבי לוי° אמר: לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. אתמול כתיב בהם (שמות כי תשא לב לא) ויעשו להם אלהי זהב, ועכשיו הוא עומד ומשמש בבגדי זהב. תני רבי חייה°: ולבשם ובלו שם. ז_ישם היו גנוזין, שם היו מרקיבין, ולא היו כשירים ליום הכיפורים הבא. תנא °רבי דוסא אומר: כשרים הם לכהן הדיוט. תני °רבי אומר: שתי תשובות בדבר. תשובה אחת בבגדי כהן גדול בגדים ששמשו קדושה חמורה ישמשו קדושה קלה, ואחת בבגדי כהן הדיוט שהרי אבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים של בוץ ושל כהן הדיוט של כלאים. תני: לא נחלקו °רבי ו°רבי אלעזר ברבי שמעון על אבניטו של כהן גדול ביום הכיפורים שהוא של בוץ, ועל שאר ימות השנה שיש בו כלאים. ועל מה נחלקו? על אבנטו של כהן הדיוט ש°רבי אומר ז_יאיש בו כלאים ו°רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אין בו כלאים. רבי יעקב בר אחא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: טעמא ד°רבי שנאמר (שמות תצוה כט לה) ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אתכה. מה בגדי אהרן יש בו כלאים, אף בגדי בניו יש בהן כלאים. מה עבד לה °רבי אלעזר ברבי שמעון? מה אהרן בראוי לו, אף בניו בראוי להן. אמר רבי סימון°: כשם שהקרבנות מכפרין כך הבגדים מכפרין. בכתונת ומכנסיים מצנפת ואבנט. כתונת היתה מכפרת על לובשי כלאים ואית דבעי מימר על שופכי דמים כמה דאת אמר (בראשית וישב לז לא) ויטבלו את הכתונת בדם. מכנסיים היה מכפר על גילוי עריות כמה דאת אמר (שמות תצוה כח מב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת היתה מכפרת על גסי הרוח כמה דאת אמר (שמות תצוה כט ו) וישם את המצנפת על ראשו וגסי הרוח הולכים בראש זקוף. אבנט שהוא כנגד הלב היה מכפר על הגנבים, ואית דבעי מימר על העוקמנים שאין פיהם וליבם שוה. אמר רבי לוי°: ז_יבל"ב אמה היה בו והיה מעקמו לכאן ולכאן. חושן היה מכפר על מטי הדין כמה דאת אמר (שמות תצוה כח טו) ועשית חשן משפט. אפוד היה מכפר על עבודה זרה כמה דאת אמר (הושע ג', ד') ואין אפוד ותרפים אפוד לשאול בה' וטרפים לשאול בעבודה זרה. מעיל אמר רבי סימון° בשם רבי יונתן דבית גוברין°: שני דברים לא היתה בהן כפרה וקבעה להן התורה כפרה, ואלו הן: האומר לשון הרע וההורג נפש בשגגה. האומר לשון הרע לא היתה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה זוגי המעיל שנאמר (שמות תצוה כח לה) והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו. יבא קול ויכפר על קול. ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה מיתת כהן גדול שנאמר (במדבר מסעי לה כה) וישב בה עד מות הכהן גדול. תני °רבי אלעזר בן יעקב אומר: נאמרה כפרה בפנים בעבודת יום הכיפורים ונאמר כפרה בחוץ בעגלה ערופה. מה כפרה האמורה בחוץ בן הבקר מכפר על שופכי דמים אף כפרה האמורה בפנים בן הבקר מכפר על שופכי דמים ולמה אמרנו שאין כפרה אלא במיתת כהן גדול כאן מיתת כהן גדול מכפר על שופכי דמים בשוגג. כאן עגלה ערופה ופר יום הכיפורים מכפר על שופכי דמים במזיד והא תני שנייא היא עגלה ערופה שמכפרת בין שוגג בין מזיד ולמה אמרנו שרק מיתת כהן גדול מכפר על השוגג. אמר רבי יוסה° אסי: כאן מיתת כהן גדול מכפר על חטא שידוע מי הרוצח, וכאן עגלה ערופה ופר מכפרים על חטא שאינו ידוע מי הרוצח. ציץ אית דבעי מימר על המגדפים, אית דבעי מימר על עזי פנים. מאן דאמר על הגודפנין ניחא דכתיב (שמואל א יז מט) ותטבע האבן במצחו וגלית היה מחרף ומגדף, וכתיב (שמות תצוה כח לח) והיה
אנחנו מדברים ממסכת יומא דף ל"ח. מתחלת הגמרא, אומרת הגמרא מפני מה כהן גדול משמש בשמונה כלים? רבי חנניה חברון דרבנן אמר כנגד המילה שהיא לשמונה ימים, על שם ברית היא הייתה איתו. מפני מה אין הוא משמש בבגדי זהב ביום הכיפורים? אומרת הגמרא מפני הגאווה. כלומר, למה הוא הולך לשלושה חודשים בבגדי זהב? מפני הגאווה. אמר רבי סימון: על שם אל תתהדר לפני מלך. רבי לוי אמר לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. אתמול כתיב בהם ויעשו להם אלהי זהב, ועכשיו הוא בא, הוא עומד בבקשה משמש בבגדי זהב.
תני רבי חייא: ולבשם ובלו שם. הכוונה הוא בלוי שם, כן, שם היו גנוזין, שם היו מרקיבין, ולא היו כשרים ליום הכיפורים הבא. תני רבי דוסא אומר: כשרים הם לכהן הדיוט. תני רבי אומר: שתי תשובות בדבר, אחת בבגדי כהן, שהרי בגדים ששימשו בלבושה חמורה ישמשו בלבושה קלה, ואחת בבגדי כהן הדיוט.
תני: לא נחלקו רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון על אבניטו של כהן גדול ביום הכיפורים שהוא של בוץ, כלומר פשתן, ועל שאר ימות השנה שיש בו כלאים. ועל מה נחלקו? על אבנטו של כהן הדיוט, ש°רבי אומר יש בו כלאים, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אין בו כלאים.
רבי יעקב בר אחא ורבי אבהו בשם רבי יוחנן: טעמא דרבי, שנאמר ועשית לאהרן ולבניו ככה, ככל אשר צויתי אתכה. מה בגדי אהרן יש בו כלאים, אף בגדי בניו יש בהן כלאים. מה עבד לה רבי אלעזר ברבי שמעון? מה אהרן בראוי לו, אף בניו בראוי להן.
אמר רבי סימון: כשם שהקרבנות מכפרין כך הבגדים מכפרין. בכתונת ומכנסיים מצנפת ואבנט. כתונת היתה מכפרת לובשי כלאים, אית דבעי מימר על שופכי דמים, כמה דאת אמר ויטבלו את הכתונת בדם. מכנסיים היה מכפר על גילוי עריות, כמה דאת אמר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת היתה מכפרת על גסי הרוח, כמה דאת אמר וישם את המצנפת על ראשו, וגסי הרוח הם הולכים בראש זקוף. אבנט שהוא כנגד הלב היה מכפר על הגנבים, אית דבעי מימר על העוקמנים, כלומר שאין פיהם ולבם שווה.
אמר רבי לוי: שלושים ושתיים אמה היה בו באבנט, והיה מעקמו לכאן ולכאן. כלומר, אחרי שהוא מלפף אז היה הקצוות שלו יוצאים משני הצדדים. חושן היה מכפר על מטי הדין, כמה דאת אמר ועשית חשן משפט. אפוד היה מכפר על עבודה זרה, כמה דאת אמר ואין אפוד ותרפים.
מעיל, רבי סימון בשם רבי יונתן דבית גוברין: שני דברים לא היתה בהן כפרה וקבעה להן התורה כפרה, ואלו הן: האומר לשון הרע וההורג נפש בשגגה. האומר לשון הרע לא היתה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה זוגי המעיל, שנאמר והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו, יבא קול ויכפר על קול. ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה - מיתת כהן גדול, שנאמר וישב בה עד מות הכהן הגדול.
תני רבי אלעזר בן יעקב אומר: נאמרה כפרה בפנים, כלומר בעבודת יום הכיפורים, ונאמרה כפרה בחוץ, בעגלה ערופה. מה כפרה בפנים - בן הבקר מכפר על שופכי דמים, אז אף כפרה בחוץ - בן הבקר מכפר על שופכי דמים. אז אם כך, למה אמרנו שאין כפרה למיתת כהן גדול? כאן בשוגג, כאן במזיד. שנייא היא עגלה ערופה, שמכפרת בין בשוגג בין במזיד. אמר רבי יוסה: כאן על חטא ידוע, כאן על חטא שאינו ידוע.
[דף לח עמוד ב]
על מצחו תמיד. מאן דאמר על עזי פנים שנאמר (ירמיהו ג', ג') ומצח אשה זונה היה לך. ולמה נקרא שמם אורים ותומים? אורים שהן מאירין לישראל, ותומים שהן מתימין לפניהם את הדרך. שבעת שהיו ישראל תמימין היו מכוונין להן את הדרך. שכן מצאנו שבידו שיקרו להן בגבע בנימין. אמר °רבי יהודה בר עילאי: חס וחלילה לא בידו להם בגבע בנימין. שבראשונה אמר עלה ולא אמר נתתיו, ובשנייה אמר עלה ואמר נתתיו. תני ז_יגואין נשאלין שתי שאילות כאחת. אם נשאלו, אית תניי תני: משיבו על הראשונה ואין משיבו על השנייה. ואית תניי תני: משיבו על השנייה ואינו משיבו על הראשונה. ואית תניי תני: אינו משיבו לא על הראשונה ולא על השנייה. מאן דאמר משיבו על השנייה ואינו משיבו על הראשונה מן הדא דכתיב (שמואל א כג י -יא) ויאמר דוד ה' אלהי ישראל וגו' היסגירני בעלי קעילה בידו', הירד שאול ויאמר ה' ירד שהשיבוהו רק על השניה מאן דאמר משיבו על הראשונה ואינו משיבו על השנייה: דוד לא שאל כהוגן. לא צורכא אלא כך היה לו לשאול: הירד שאול, ואם ירד יסגרוני בעלי קעילה בידו והשיבו לו על מה שהיה ראוי להישאל ראשון. מאן דאמר אינו משיבו לא על הראשונה ולא על האחרונה דכתיב (שמואל א ל ח) וישאל דוד בה' לאמר ארדף אחרי הגדוד הזה האשיגנו ולא השיבו לו אלא מפני שדוד ביקש עליה רחמים שנאמר (שמואל א כג י -יא) ה' אלהי ישראל הגד נא לעבדך. תדע לך שלא השיבו לו בגלל ששאל אלא מפני שביקש רחמים שהרי שתים שאל והשיבו שלש: (שמואל א ל ח) ויאמר לו רדף כי השג תשיג והצל תציל. אית תניי תני קול היה שומע, אית תניי תני הכתב בולט. מאן דאמר קול היה שומע ניחא דכתיב וישמע את הקול. מאן דאמר ז_ידהכתב היה בולט, והא לית חי"ת ולא צד"י ולא קו"ף בשבטים! ז_טואברהם יצחק יעקב כתוב עליהן. והא לית טי"ת בשבטים! (בראשית ויחי מט כח) כל אלה שבטי ישראל היה חקוק עליהן.
הדרן עלך פרק בא לו כהן גדול
פרק שמיני – יום הכיפורים אסור
מתני': ח_איום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. ח_בהמלך והכלה ירחצו את פניהם. ח_גוהחיה תנעול את הסנדל דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס וחכמים אוסרין.
גמ': תנן: יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה ענוש כרת ואת אמר הכין שרק אסור. אמר רבי הילא° אילעא ח_דלפחות מכשיעורין נצרכה. נאמר תענו את נפשותיכם יכול ישב לו בחמה וצינה כדי שיצטער. תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז כט) כל מלאכה לא תעשו מלאכה שאסרתי לך במקום אחר בשבת ועינוי שאסרתי לך במקום אחר מאכלות אסורות מה מלאכה שאסרתי לך במקום אחר — מלאכה שחייבין עליה כרת, אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר — עינוי שחייבין עליו כרת. ואלו הן? אלו הפיגולין והנותרין. מנין לרבות את הטבלין? תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות טז כט) תענו את נפשתיכם — ריבה. מרבה אני את הטבלין שהן במיתה, ולא ארבה את הנבלה שאינה במיתה? תלמוד לומר תענו את נפשתיכם — ריבה. ארבה את הנבילות שהן בלא תעשה, ולא ארבה את החולין שאינן בלא תעשה תלמוד לומר תענו את נפשתיכם — ריבה. ארבה את החולין שאינן בעמוד ואכול, ולא ארבה את התרומה ומעשר שני שהן בעמוד אכול? תלמוד לומר תענו את נפשתיכם — ריבה. ארבה את התרומה והמעשר שאינן בבל תותיר, ולא ארבה את הקדשים שהן בבל תותיר? תלמוד לומר תענו את נפשתיכם ריבה דבר אחר תענו את נפשתיכם.
ציץ, אית דבעי מימר על הגודפנין, אית דבעי מימר על עזי פנים. מאן דאמר על הגודפנין ניחא, דכתיב ותטבע האבן במצחו, וכתיב והיה על מצחו תמיד. מאן דאמר על עזי פנים, ומצח אשה זונה היה לך.
ולמה נקרא שמם אורים ותומים? אורים שהן מאירין לישראל, ותומים שהן מתימין לפניהם את הדרך. שבעת שהיו ישראל תמימין היו מכוונין להן את הדרך, שכן שבידו להן בגבע בנימין. אמר רבי יהודה: חס וחלילה לא בידו הם בגבע בנימין, שבראשונה אמר עלה ולא אמר נתתיו, ובשנייה אמר עלה ואמר נתתיו. הוא לא שיקר, פשוט הוא אמר רק חלק, הם באמת ניצחו, אבל הוא לא אמר להם שהם ינצחו בפועל, ובאמת לא ניצחו.
ואין נשאלין שתי שאילות כאחת. אם נשאלו, אית תניי תני: משיבו על הראשונה ואין משיבו על השנייה, ואית תניי תני: משיבו על השנייה ואינו משיבו על הראשונה, ואית תניי תני: אינו משיבו לא על הראשונה ולא על השנייה.
מאן דאמר משיבו על הראשונה, מן הדא: ויאמר דוד ה' אלהי ישראל וגו' היסגירני בעלי קעילה בידו, הירד שאול. הוא שאל שתי שאלות, ואמר השם ירד - בעצם השיבו אותו רק על הראשונה. מאן דאמר דוד לא שאל כהוגן - לא צורכא: הירד שאול, ואם בעלי קעילה, ובעצם השיבו לו על מה שהיה צריך לשאול.
מאן דאמר אינו משיבו לא על הראשונה ולא על האחרונה, דכתיב וישאל דוד בה' לאמר ארדף אחרי הגדוד הזה האשיגנו, ולא השיבו לו אלא מפני שדוד ביקש עליה רחמים, שנאמר ה' אלהי ישראל הגד נא לעבדך. תדע לך שהרי שתים שאל והשיבו שלש, שנאמר ויאמר לו רדף כי השג תשיג והצל תציל.
אית תניי תני היה שומע, כלומר באורים ותומים היו שומעים קול, ואית תניי תני הכתב בולט. מאן דאמר היה שומע ניחא, דכתיב וישמע את הקול. מאן דאמר הכתב היה בולט - והא לית חי"ת ולא צד"י ולא קו"ף בשבטים! אברהם יצחק יעקב כתוב עליהן. והא לית טי"ת בשבטים! כל אלה שבטי ישראל היה חקוק עליהן, אז יש פה טי"ת.
הדרן עלך פרק בא לו כהן גדול.
מתני': יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל - דברי רבי אליעזר, וחכמים אוסרין.
גמ': ענוש כרת ואת אמר הכין? אמר רבי הילא: לפחות מכשיעורין נצרכה - פה מדובר באכילה פחות מכשיעור. תענו את נפשותיכם - יכול ישב לו בחמה וצינה כדי שיצטער? תלמוד לומר כל מלאכה לא תעשו - מלאכה אסרתי לך במקום אחר, ועינוי אסרתי לך במקום אחר. מה מלאכה שאסרתי לך במקום אחר - מלאכה שחייבין עליה כרת, אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר - עינוי שחייבין עליו כרת. ואלו הן? אלו הפיגולין והנותרין.
מנין לרבות את הטבלין? תלמוד לומר תענו את נפשתיכם - ריבה. מרבה אני את הטבלין שהן במיתה, ולא ארבה את הנבלה שאינה במיתה? תלמוד לומר תענו את נפשתיכם - ריבה. ארבה את הנבילות שהן בלא תעשה, ולא ארבה את החולין שאינן בלא תעשה? תלמוד לומר תענו את נפשתיכם - ריבה. ארבה את החולין שאינן בעמוד ואכול, ולא ארבה את התרומה ומעשר שני שהן בעמוד אכול? תלמוד לומר תענו את נפשתיכם - ריבה. ארבה את התרומה והמעשר שאינן בבל תותיר, ולא ארבה את הקדשים שהן בבל תותיר? תלמוד לומר תענו את נפשתיכם - ריבה, דבר אחר תענו את נפשתיכם - דבר שהוא עינוי שיש בו אבדת נפש. ואיזה זה? זו אכילה ושתייה.
זה משום רבי ישמעאל, שאמרו: נאמר כאן תענו את נפשתיכם ונאמר לעיל ויענך וירעיבך ואכילך. מה עינוי שנאמר לעיל - עינוי רעבון, אף עינוי שנאמר כאן - עינוי רעבון.
[דף לט עמוד א]
דבר שהוא עינוי שיש בו אבדת נפש ואי זו זו זו אכילה ושתייה. משום °רבי ישמעאל בן אלישע אמרו נאמר כאן תענו את נפשתיכם ונאמר להלן (דברים עקב ח ג) ויענך וירעיבך מה עינוי שנאמר להלן עינוי רעבון אף עינוי שנאמר כאן עינוי רעבון. ולמה ששה דברים כנגד ששה עינויין האמורין בפרשה והא ליתנון אלא חמשה שנים באחרי מות (ויקרא טז כט) (ויקרא טז לא) ושלושה באמור (ויקרא כג כז) (ויקרא כג כט) (ויקרא אמור כג לב). אמר רבי תנחומא° בר אבא: ואחד בפרשת מוסף פרשת פנחס (במדבר כט ז).
תנן: אסור ברחיצה. רבי זעירה בר חמא° ורבי יוסי בי רבי חנינא° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי° ח_הבתענית צבור מרחיץ פניו ידיו ורגליו כדרכו. ח_ובתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו. ביום הכיפורים מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה על פניו. רבי יונה° תרי מרטוטה ויהב לה תותי כדה שרה שמרטוט במים והניח אותו תחת כד שיהיו נגובים ולמחרת מעבירן על פניו. והא תני אין בין ט' באב לתענית ציבור אלא איסור מלאכה במקום שנהגו. ולמה רבי יהושע בן לוי° חילק גבי שטיפת פנים.
ח_זהיה הולך אצל רבו או אצל בתו ועבר בים או בנהר אינו חושש. ניטנפו רגליו מטבילן במים ואינו חושש. הורי רבי אבא° כההן תנייא הורי רבי אחא° ח_חבבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו שמותר להרחיצם במים.
תני ח_טאבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל לכשיבואו בעיר יחלוצו. וכן בט' באב וכן בתענית ציבור.
תנן: אסור בסיכה. כהדא דתני ח_יבשבת בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג מותר. ח_יא ביום הכיפורים ביןסיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור. ח_יב בתשעה באב ובתענית ציבור בסיכה שהיא של תענוג אסור ושאינה של תענוג מותר. והא תני ח_יגשוות סיכה לשתייה לאיסור שזר אסור לסוך שמן תרומה ולתשלומין שזר שסך חייב חומש אבל לא לעונש שזר שסך במזיד אינו לוקה. ח_יד ביום הכיפוריםלאיסור אבל לא לעונש שלא לוקים על הסיכה. רואים שסיכה אינה כשתיה מהתורה והתני גבי תרומה לא יחללו להביא הסך ואת השותה שאם היה זר לוקה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא לית אין כאן סך. אמר רבי אבא מרי° ואין לית כאן סך אף שותה לית כאן שהרי איסור אכילה כבר נאמר ושתיה בכלל אכילה דאי לא כן אלא שאיסור שתיה נלמד מכאן איך אמרנו אכל ושתה ביום כיפור בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכי דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף. מניין שהוא מחוור בעשה אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי סימיי° דכתיב (דברים כי תבא כו יד) ולא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין ח_טואם להביא לו ארון ותכריכין בכסף מעשר שני, הרי זה דבר שהוא אסור לחי, שהרי לא הותר אלא אכילה שתיה וסיכה לחי הוא אסור כל שכן למת. אלא איזו דבר שהוא מותר לחי והוא אסור למת הוי אומר זו סיכה.
תנן: אסור בנעילת הסנדל. תני: כל אלו שאמרו אסורין בנעילת הסנדל — יצא לדרך נועל, הגיע לכרך חולץ, וכן באבל וכן במנודה. אית תניי תני יוצאין באמפליא גרב ביום הכפורים ואית תניי תני אין יוצאין. אמר רב חסדא°: מאן דאמר ח_טזיוצאין באמפליא של בגד ומאן דאמר אין יוצאין באמפליא של עור. רבי יצחק בר נחמן° סלק לגבי רבי יהושע בן לוי° בלילי צומא רבא הצום הגדול נפק לגביה לבוש סוליסה יצא אליו לבוש סנדל שעם אמר ליה: מה הוא דין אמר לו: איסתניס אנא. רבי שמואל בר נחמן° סלק לגביה רבי יהושוע בן לוי° בלילי תעניתא נפק לגביה לבוש סוליסה אמר לו: מה הוא דין אמר לו: איסתניס אני. רבי סמיי° חמונה נפיק ראו אותו יוצא בלילי תעניתא לבוש סוליסה סנדל שעם. חד תלמיד מן דרבי מנא° בן יונה הורי התיר לחד מן קריבויי דנשיא מלבש סוליסה סנדל שעם אמר לו
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת יומא, דף ל"ט. נתחיל מהשורה השנייה.
תא שמע, ולמה ששה דברים - כלומר למה שישה דברים נאסרו? כנגד ששה עינויין האמורין בפרשה - כלומר שש פעמים כתוב עינוי. אבל תנן לך חמישה, יש שניים באחרי מות ושלושה בפרשת אמור. אמר רבי תנחומא° ואחד מוסף - בפרשת פנחס.
תנן, ברחיצה - אסור ברחיצה. רבי זעירא בר חמא° ורבי יוסי בי רבי חנינא° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°, בתענית צבור מרחיץ פניו ידיו ורגליו כדרכו. בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו. ביום הכיפורים מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה על פניו. רבי יונה° תרי מרטוטה ויהב לה תותי כדה, כדי שיהיו נגועים, ולמחרת היה מעבירן על פניו.
תא שמע, והא תני אין בין ט' באב לתענית ציבור אלא איסור מלאכה במקום שנהגו. אז למה הוא מחלק לגבי שטיפת פנים? נשאל בשאלה.
רבי יהושע בן לוי° היה הולך אצל רבו אצל בתו ועבר בים או בנהר אינו חושש. ניטנפו רגליו מטבילן במים ואינו חושש. כלומר מותר אם יש טינוף מותר לחלוץ הרגליים. אם הוא עבר במים כי היה צריך לעבור שמה אז זה מותר.
הורי רבי אבא° כה"ן תנייא - הוא רק כמו שאמרנו עכשיו. הורי רבי אחא° בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו שמותר להרחיצם במים.
תני, אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל, למרות שאבל אסור בנעילת הסנדל, אבל כשהוא הולך בדרך אז מותר לו. לכשיבואו בעיר יחלוצו. וכן בט' באב וכן בתענית ציבור.
תנן, אסור בסיכה. כהדא דתני בשבת בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג מותר. ובתענית ציבור סיכה שהיא של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר. בתשעה באב ותענית ציבור, סיכה של תענוג אסור, שאינה של תענוג מותר.
תא שמע, והא תני שוות סיכה לשתייה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש. כיוון שאם זר סך שמן תרומה, זה אסור ומחייב בתשלומים - כי זר שסך יהא חייב חומש, אבל לא לעונש, כי זר שסך במזיד הוא לא לוקה. ביום הכיפורים לאיסור אבל לא לעונש. מה שאומר מכאן שלא לוקים על הסיכה. אז רואים שסיכה אינה כשתייה.
ואת אז אמרת, תא שמע, תני יחללו להביא הסך ואת השותה - ראינו הפוך, ראינו גם בתרומה כתוב לא יחללו להביא את הסך ואת השותה, שאם זר סך אז הוא לוקה. אמר רבי יוחנן° לית כאן סך. אמר רבי אבא מרי° לית כאן סך שותה כן - אף שותה כן. כי אם אתה אומר שלא לומדים מכאן את הדין של סך, אז אם ככה גם שותה אתה לא יכול ללמוד מכאן. למה? כי הרי איסור אכילה כבר נאמר ואמרנו שהיא שתייה בכלל אכילה. חייבים לומר שהיא שתייה בכלל אכילה, דאי לאו כן - אם שתייה לא בכלל אכילה אלא שאיסור שתייה נלמד מכאן, אז איך אמרנו שאם אכל ושתה ביום כיפור בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת? דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף.
תא שמע, מניין שהוא מחוור בעשה - מתרומה שהוא עובר בעשה. מאיפה זה? אמר רבי אלעזר° בשם רבי סימיי° דכתיב "ולא נתתי ממנו למת". מה נן קיימין - אם להביא לו הרי מדובר בכסף מעשר שני, הרי זה דבר שהוא אסור אפילו לחי, כי בחי לא התירו אלא אכילה, שתייה וסיכה במעשר שני. אז לחי הוא אסור כל שכן למת. אלא איזה הוא דבר שהוא מותר לחי ואסור למת? הוי אומר זו סיכה.
ותא שמע, תנן אסור בנעילת הסנדל. תני: כל אלו שאמרו אסורין בנעילת הסנדל — יצא לדרך נועל, הגיע לכרך חולץ, וכן באבל וכן במנודה.
אית תניי תני יוצאין באמפליא ביום הכפורים - כלומר בגרב. ואית תניי תני אין יוצאין. אמר רב חסדא°: מאן דאמר יוצאין באמפליא של בגד ומאן דאמר אין יוצא באמפליא של עור.
רבי יצחק בר נחמן° סלק לגבי רבי יהושע בן לוי° בלילי צומא רבא, נפק לגביה לבוש סוליסה. הוא ראה שהוא נועל נעלי שם, סנדלי שם. אמר ליה: מה הוא דין? למה אתה נועל נעליים? אמר לו: איסתניס אנא. אז זה מותר.
רבי שמואל בר נחמן° סלק לגביה רבי יהושוע בן לוי° בלילי תעניתא, נפק לגביה לבוש סוליסה. אמר לו: מה הוא דין? אמר לו: איסתניס אני.
רבי סמיי° חמונה נפיק בלילי תעניתא לבוש סוליסה - ראו אותו שיוצא בליל יום כיפור בנעליים משם.
חד תלמיד מן דרבי מנא° הורי לחד מן קריבויי דנשיא מלבש סוליסה, התירו להם ללבוש את הנעליים האלה. אמר לו: הדה? מאיפה למדת את זה? אמר לו: מן דרבי יהושוע בן לוי° הוא. אמר לו: רבי יהושוע בן לוי° איסתניס הוה, ואתה לא יכול ללמוד ממנו.
[דף לט עמוד ב]
מניין הדה אמר לו: מן דרבי יהושוע בן לוי° הוא אמר לו רבי יהושוע בן לוי° איסתניס הוה.
תנן: אסור בתשמיש המטה. אתי חמי בא וראה ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כל שכן הרי הוא חייב לטבול. תפתר במקום שאין טובלין או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעלי קריין. רבי יעקב בר אחא° ורבי ייסה° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°: אין קרי שעליה תיקן עזרא טבילה אלא מתשמיש המטה. רב הונא° אמר אפילו ראה עצמו ניאות תוך חלום. הוו בעיין מימר ובלבד מאשה. רבי יונה° ורבי יוסא° תרוויהון אמרין אפילו מדבר אחר. והא תנינן יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ותני עלה ח_יזבעלי קריין טובלין כדרכן בצנעה ביום הכיפורים. לית הדא פליגא האין זה חולק אד רבי יהושע בן לוי° דרבי יהושע בן לוי° אמר: אין קרי אלא מתשמיש המטה. פתר לה בששימש מטתו מבעוד יום ושכח ולא טבל. והא תני מעשה ב°רבי יוסי בר חלפתא שראו אותו טובל בצנעה ביום הכיפורים אית לך למימר באותו הגוף הקדוש בשוכח.
תנן: המלך והכלה ירחצו את פניהם המלך על שם (ישעיהו ל"ג, י"ז) מלך ביפיו תחזינה עיניך. הכלה מפני איבה שלא תתגנה על בעלה.
תנן והחיה תנעול את הסנדל דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס וחכמים אוסרין הוינן סברין מימר על סופה שחכמים חלקו רק על מה שאמר °רבי אליעזר בן הורקנוס בסוף החיה תנעול את הסנדל אשכח תני על כולהון מלך כלה וחיה.
מתני':ח_יחהאוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב. כל האוכלין מצטרפין לככותבת וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו אכל ושתה אין מצטרפין.
גמ': תנן: האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה אמר רבי יוסה° אסי: זאת אומרת שצריך למעך את חללו. דאי לא כן ניתני כמוה וכגלעינתה וחללה. תני °רבי שמעון בן אלעזר בכותבת נמרית מבית נימרה.
תנן: והשותה מלא לוגמיו חייב תני כמלא לוגמיו מה ופליג מה שנאמר במשנה מלוא לוגמיו שהוא ניתן ללוגמא אחת לצד אחד ונראה כמלא לוגמיו. תני משם °בית שמאי מלוא לוגמיו שיעורו ברביעית. רבי חייה בר אדא° בעי קומי רבי מנא° בן יונה: ולמה לא תנינתה מקולי °בית שמאי ומחומרי °בית הלל אמר לו: מפני לוגמו של בן אבטיח שהיה מחזיק יותר מרביעית.
מתני': ח_יטאכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. אכל ושתה ועשה מלאכה חייב ב' חטאות. ח_כאכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה שתה משקין שאינן ראויין לשתייה ח_כאשתה ציר או מורייס פטור. תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין אותן קודם שנה וקודם שתים בשביל שיהו רגילין למצוה.
גמ': תנן: אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת למה שתייה בכלל אכילה ואין אכילה
תנן, אסור בתשמיש המטה. אתי חמי ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כל שכן - הרי הוא חייב אחרי זה לטבול. תפתר במקום שאין טובלין או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעלי קריין.
רבי יעקב בר אחא° ורבי ייסה° בשם רבי יהושע בן לוי°: אין קרי אלא מתשמיש המטה. כלומר, לא תיקנו טבילה אלא על תשמיש המטה. רב הונא° אמר אפילו ראה עצמו ניאות תוך חלום - גם כן חייב לטבול. הוו בעיין מימר ובלבד מאשה. רבי יונה° ורבי יוסא° תרוויהון אמרין אפילו מדבר אחר - לא רק מאשה.
והא תנינן: יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ותני עלה בעלי קריין טובלין כדרכן בצנעה ביום הכיפורים. אז איך מותר ביום הכיפורים? הרי ביום הכיפורים אסור בתשמיש המטה. אם אתה אומר שטבילה חייבים רק מתשמיש המטה, אז איך התירו לטבול לבעלי קרין ביום הכיפורים?
לית הדא פליגא אד רבי יהושע בן לוי°, דרבי יהושע בן לוי° אמר: אין קרי אלא מתשמיש המטה. פתר לה בששימש מטתו מבעוד יום ושכח ולא טבל. יכול להיות שהוא שימש ביום לפני יום כיפור, אבל שכח ולא טבל והתירו לו לטבול ביום הכיפורים.
והא תני מעשה ברבי יוסי בר חלפתא שראו אותו טובל בצנעה ביום הכיפורים. אית לך למימר באותו הגוף הקדוש בשוכח? הוא בדבר שכח? אז אם זה ככה, כנראה שהוא ראה בחלום.
מתניתין: המלך והכלה יכחלו את עיניהם, המלך על שם מלך ביפיו תחזינה עיניך. הכלה מפני איבה - כי לשון תיגנה על בעלה.
מתניתין: והחיה תנעול את הסנדל דברי רבי אליעזר וחכמים אוסרים. הוינן סברין מימר על סופה - כלומר שרבי אליעזר, מה שהוא אמר, זה רק לגבי הסוף, גם בסייפא החיה תנעול את הסנדל זה רק דברי רבי אליעזר, אבל אשכח תני על כולהון - שבעצם על כולם אמר רבי אליעזר ועל כולם חכמים חולקים. כלומר מלך, כלה וחיה וכולי.
פרק שני. מתני': האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב. כל האוכלין מצטרפין וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו אכל ושתה אין מצטרפין.
גמ': תנן האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה. אמר רבי יוסה°: זאת אומרת שצריך למעך את חללו. כן ניתני כמוה וכגלעינתה. תני רבי שמעון בן אלעזר° בכותבת נמרית - כלומר שיערו אותה בכותבת מבית נמרה, זה גודל ידוע.
תנן והשותה מלא לוגמיו חייב. תני מלא לוגמיו מה ופליג? מלוא לוגמיו שהוא ניתן ללוגמא אחת, כלומר שהוא בצד אחד. כן, אם הוא ימלא את הפה בצד אחד אז זה נקרא מלוא לוגמיו.
תני משם בית שמאי° מלוא לוגמיו שיעורו ברביעית. רבי חייה בר אדא° בעי קומי רבי מנא°: ולמה לא תנינתה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל? כי הרי רביעית זה יותר מלא לוגמיו, אם אמרנו שמלא לוגמיו הכוונה רק בצד אחד. אמר לו: מפני לוגמו של בן אבטיח שהיה מחזיק יותר מרביעית. כלומר בעצם בית שמאי אמרו את זה כללי - תמיד רביעית, ולפעמים רביעית זה פחות ממלא לוגמיו, כמו בן אבטיח שאין לו פה גדול.
פרק שלישי. מתני': אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. אכל ושתה ועשה מלאכה חייב ב' חטאות. אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה שתה משקין שאינן ראויין לשתייה שתה ציר או מורייס פטור. תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין אותן קודם שנה וקודם שתים בשביל שיהו רגילין למצוה.
[דף מ עמוד א]
בכלל שתייה. מניין שהשתייה בכלל אכילה רבי יונה° שמע לה מן הדא דכתיב (ויקרא אחרי מות יז יב) על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימין שהרי הדם הוא משקה אם בדם שקרש והתני דם שקרש אינו לא ח_כב אוכל ולא משקה אלא כי אנן קיימין כמות שהוא והתורה קראהאותו אכילה והא תני ח_כגהמחה את החלב וגמאו הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית הרי זה חייב אז אולי מה שנאמר לא תאכל דם מדבר במקרה כזה שהקפה את הדם ואכלו מה עבד לבריתא שהביא רבי יונה° שאמרה שדם קרוש אינו אוכל ואינו משקה כוונת הבריתא שאינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין ולא משקה לטמא טומאת משקין.
חזר רבי יונה° ושמעה מן הכא דכתיב (דברים ראה יד כו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר ואכלתה וכ"ו והרי שכר זה משקה ונאמר בו אכילה מה אנן קיימין אם בנותן טעם יין בתבשיל והלא הטעם לפגם הוא ואסור לתת יין של מעשר שני לתוך התבשיל אלא מכאן שהתורה משתמשת בלשון אכילה גם לגבי שתיה. רבנן דקיסרין אמרין תיפתר באילין אורזנייה וגמזוזינייה מיני תבשילים שהיין משביחם ומותר לתת ין מעשר שני לתוכם ונקרא אכילה דכל הטפל לאכילה כאכילה.
רבי יוסי° בר זבידא שמע לה מן הכא דתנן: שבועה שלא אוכל ואכל ושתה ח_כדאינו חייב אלא אחת מכאן ששתיה בכלל אכילה אמר לון רבי יוסי° בר זבידא אמרין דבתרא אמרו את הסיפא ויהיה קשה לסברה הזו דתני ח_כה שבועה שלא אוכל ואשתה, ואכל ושתה — חייב שתים. ואם שתיה בכלל אכילה, למה חייב שתים? אין מכאןקושיה שכשאומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה הרי נשבע שני שבועות אחת שלא יאכל ואחד שלא ישתה אילו מי שהיו לפניו שני ככרים ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה שמא אינו חייב שתים גם כאן כשאמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים שעבר על שתי שבועות.
רבי חנניה° בשם רבי פינחס°: שמע לה מן הכא דתנן ח_כושבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוים לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתייה פטור הא אם שתה משקין הראויין לשתייה חייב לא בשבועה שלא אוכל הוא עומד ולמה חייב מכאן ששתיה בכלל אכילה ניחא במתניתין דנן דגרסינן שבועה שלא אוכל ברם כרבנין דאינון גורסים שבועה שלא אוכל ושלא אשתה אין מכאן ראיה.
רבי חיננא° שמע לה מן הדא דתנן אכל ושתה ביום כיפור בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. רבי אבא מרי° שמע לה מן הכא דכתיב (דברים כי תבא כו יד) לא אכלתי באוני ממנו וכי יעלה על הדעת לאמר לא אכלתי אלא שתיתי פשיטא שלא אז מדוע לא צוותה תורה שיאמר לא אכלתי ולא שתיתי באוני ממנו אלא ודאי שתייה בכלל אכילה עד כדון בשאמר שבועה שלא אוכל ושתה ברם שבועה שלא אשתה ואכל פטור דשתייה בכלל אכילה ח_כז ואין אכילה בכלל שתייה.
אית דבעי משמע מן הדא דכתיב (דברים ראה יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרךתירושך זה היין ויצהרך זו סיכה והתורה קראה אותה אכילה ואינו מחוור שאיסור סיכה מהתורה אלא קרא אסמכתא בלבד דאין תימר מחוור הוא ילקה עליו אם סך חוץ לחומה ואמר רבי יוסי בן חנינא° ח_כחאין לוקין חוץ לחומה אלא על אכילה ושתיה מניין שאינו מחוור כהדא דתני בשבת בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג — מותר. ביום הכיפורים בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג — אסור. בתשעה באב ובתענית ציבור בסיכה שהיא של תענוג — אסור, ושאינה של תענוג — מותר. והתני: שוות סיכה לשתייה לאיסור שזר אסור לסוך שמן תרומה ולתשלומין שזר שסך חייב חומש אבל לא לעונש שזר שסך במזיד אינו לוקה ביום הכיפורים לאיסור אבל לא לעונש שלא לוקים על הסיכה רואים שסיכה אינה כשתיה מהתורה. והתני גבי תרומה: לא יחללו — להביא הסך ואת השותה, שאם היה זר לוקה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא לית כאן סך אמר רבי אבא מרי° ואין לית אין כאן סך, אף שותה לית כאן, שהרי איסור אכילה כבר נאמר ושתיה בכלל אכילה. דאי לא כן, אלא שאיסור שתיה נלמד מכאן, איך אמרנו אכל ושתה ביום כיפור בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכי דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף מניין שהוא מחוור בעשה אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי סימיי° דכתיב (דברים כי תבא כו יד) לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין בכסף מעשר שני הרי זה דבר שהוא אסור לחי שהרי לא הותר אלא אכילה שתיה וסיכה לחי הוא אסור כל שכן למת אלא איזו דבר שהוא מותר לחי והוא אסור למת הוי אומר זו סיכה.
אזהרה למלאכת היום מניין שנאמר (ויקרא אמור כג כח) כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה עונש מניין שנאמר (ויקרא אמור כג ל) כל הנפש אשר תעשה מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא עונש לעינוי היום מניין שנאמר (ויקרא אמור כג כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה הנפש ההיא אזהרה למלאכת הלילה לית כאן עונש למלאכת הלילה לית כאן אזהרה ועונש לעינוי הלילה לית כתיב אזהרה לעינוי לית כתיב בין ליום בין ללילה.
רבי שמעון בן לקיש° בעי מה הוה ליה למימר ביה לא תעונה אכול משמע אלא לא תאכל כל אכילות שבתורה כזית וכאן ככותבת. אמר רב הושעיה° יכל לכתוב השמר פן לא תעונה אם יכתוב כך הא תלת אזהרן שהשמר פן ואל זה לאו אמר רבי חונה° יכל לכתוב השמר באותה האמירה
פרק חמישי מסכת יומא, דף מ'. נעשה חזרה, נתחיל משתי השורות האחרונות בדף הקודם, תחילת המשנה, פרק חת, הלכה ג'. אומרת המשנה: "אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. אכל ושתה בהעלם אחד, חייב שתי חטאות. אכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה, שתה משקין שאינם ראויין לשתייה, כשהוא צעיר או מזיד, אסור. תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכים אותם קודם שנה וקודם שתיים בשביל שיהיו רגילים במצוות".
אומרת הגמרא, למדנו במשנה, אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. למה? מפני ששתייה בכלל אכילה ואין אכילה בכלל שתייה. שואלת הגמרא, "מנין שהשתייה בכלל אכילה"? רבי יונה שמע מן הכתוב, "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם". מה נן קיימין? הרי דם לכאורה זה משקה. אם בדם שקרש, "דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה", משמע לכאורה שפטור על זה, אלא כי נן קיימין כמות שהוא, "והתורה" קראה אותו אכילה.
שואלת הגמרא, "והתורה אכילה המחה את החלב הקפה את הדם ואכלו, אם יש בו כזית חייב". אז אולי מה שאומרת התורה "לא תאכל דם" מדבר במקרה כזה שהקפיא את הדם ואכלו? אם כן, מה נעשה עם הברייתא שהביא רבי יונה, שאומרת שדם קרוש אינו לא אוכל ולא משקה? אומרת הגמרא, "מה עבד רבי יונה אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין ולא משקה טומאת" משקין. כן, הוא לא אוכל להיטמא טומאת אוכלין ולא משקה לטמא טומאת משקין.
חזר רבי יונה ושמע מן הדא, הוא מצא פסוק אחר. דכתיב לגבי מעשר שני, "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" בבקר ובצאן וביין ובשכר והאכלת. והרי שיכר זה משקה, אבל פה קראו אותו אכילה. ודאי אמרת "מה נן קיימין"? אם בנותן טעם יין בתבשיל, כלומר אם את היין הזה של מעשר שני הוא שם בתוך תבשיל ונתן בו טעם, ועשו את יין של מעשר שני אותו תבשיל, אלא מכאן שהתורה משתמשת בלשון אכילה גם לגבי שתייה.
"רבנן דקיסרין אמרי תיפתר באילין כל הטפל לאכילה כאכילה". כלומר, זה מיני תבשילים שהיין משביחם ושם מותר את היין. היין לא הולך לאיבוד, גם משביח את המאכל. אז המותר את יין מעשר שני, לכן זה נקרא אכילה כי הוא אוכל אותה, את היין, תוך כדי האכילה של שאר הרכיבים. "דכל הטפל לאכילה כאכילה", מהכיוון שהיין טפל לתבשיל עצמו אז זה נקרא אכילה.
"רבי יוסי שמע לה מן: שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת". כלומר, אם אדם נשבע שלא יאכל והוא אכל ושתה, אז אינו חייב אלא אחת. מכאן ששתייה בכלל אכילה. אמרו לו לרבי יוסי, אמרין דבתרא, תגיד את הסיפא ותראו שיש קושיה בסברא הזאת. "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה". כלומר אם הוא נשבע על שני הדברים, שהוא גם לא יאכל וגם לא ישתה, ואכל ושתה חייב שתיים. עכשיו אם שתייה בכלל אכילה אז למה הוא חייב שתיים?
אומרת הגמרא, אין מכאן קושיה, שכשהוא אומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה הרי נשבע שתי שבועות, אחת שלא יאכל ואחת שלא ישתה. "אילו מי שהיו לפניו שני ככרים ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר" ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה, "שמא אינו חייב שתים"? אז גם כאן, כשהוא אומר שבועה שלא אוכל ושבועה שלא אשתה, אם הוא אכל ושתה חייב שתיים כי עבר על שתי השבועות.
"רבי חנניה בשם רבי פינחס: שמע לה מן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן לאכילה ושתה משקין שאינן לשתייה פטור". משמע מכאן ששבועה שלא אוכל, ושתה משקין שראויין לשתייה, היה חייב. הרי לא בשבועה שלא אוכל הוא עומד רק לגבי אכילה, אבל בסיפא, שתה משקין הראויין לשתייה - היה חייב. אז למה הוא חייב? מכאן ששתייה בכלל אכילה.
ואומרת הגמרא, ניחא במתניתן דגרסינן שבועה שלא אוכל. במקרה שרבנן דילן גורסין שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, אין מכאן ראיה. כן, אצלנו במשנה גורסים רק שבועה שלא אוכל, אבל יש גרסאות אחרות שגורסות שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. אז אין ראיה, כי בעצם הוא נשבע על שני הדברים.
"רבי חיננא אכל בהעלם אינו חייב אלא אחת". אם הוא חייב רק אחת אז סימן ששניהם, אכילה ושתייה, בכלל אותו איסור. ביום כיפור אסור גם לאכול וגם לשתות, אבל מכאן הוא חייב רק אחת. כנראה ששניהם דין אחד, שניהם משום אותו איסור.
"רבי אבא מרי שמע לה מן: לא אכלתי באוני אלא שתיתי". וכי צריך היה לומר "לא אכלתי ולא שתיתי"? פשיטא שגם לשתות אסור. אז למה כתבה התורה רק "לא אכלתי"? אלא ודאי ששתייה בכלל אכילה.
אומרת הגמרא, "שבועה שלא אוכל ושתה ברם שבועה שלא שתה ואכל" - "שתייה בכלל אכילה אין אכילה בכלל שתייה". ברם אם אמר שבועה שלא ישתה והוא אכל, אז פטור, כיוון ששתייה בכלל אכילה ואין אכילה בכלל שתייה.
דבעי מן הדא דכתיב, "לא תוכל לאכל בשעריך" - "תירושך" זה יין, "יצהרך" זו סיכה, "והתורה קראה" אכילה. "ואינו מחוור". כלומר אין האיסור סיכה מן התורה, אלא רק אסמכתא. שאם תאמר מחוור הוא, אם תאמר שהאיסור סיכה במעשר שני מהתורה, אז ילקה עליו חוץ לחומה. "אמר רבי יוסי בן חנינא אין לוקין חוץ לחומה אלא על שאינו מחוור". רואים מכאן שלא מדאורייתא.
"כהדא דתני בשבת בין סיכה שהיא של תענוג" ובין שאינה של תענוג - מותר. ביום הכיפורים בין סיכה של תענוג ובין שאינה של תענוג - אסור. בתשעה באב שיחה, סיכה שהיא של תענוג אסור, שאינה של תענוג מותר.
רבי יוחנן, רבי אבא מרי, "מנין שהוא מחוור" בעשה? "אמר רבי אלעזר בשם רבי סימיי: לא נתתי ממנו למת". מה נן קיימין? אם להביא לו ארון ותכריכין בכסף מעשר שני - פשיטא. הרי דבר שהוא אסור לחי - לחי הוא אסור, קל שכן למת. אלא איזה דבר שהוא מותר לחי והוא אסור למת - "הוי אומר" סיכה.
"אזהרה למלאכת היום" - מן אין? שנאמר "כל מלאכה לא תעשו". "עונש" - מן אין? שנאמר "והאבדתי את הנפש ההיא". "לעינוי היום" - מן אין? תלמוד לומר "כי כל הנפש אשר לא" תעונה "ונכרתה הנפש ההיא". "אזהרה למלאכת הלילה - לית כאן". כלומר אזהרה ועונש לעינוי הלילה - לית כתיב. כלומר אפילו ליום לא כתוב אזהרה לעינוי במפורש.
"רבי שמעון בן לקיש בעי, מה הוה ליה למימר ביה? לא תעונה" - מה אתה רוצה שיכתוב, "לא תעונה" משמע אכול. "אלא לא תאכל". הרי "כל אכילות שבתורה כזית וכאן ככותבת".
[דף מ עמוד ב]
שאמרתי לך כמו שנאמר (דברים כי תצא כד ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו' כאשר צויתם. תני רבי חייה° לא יאמר עונש במלאכה שאינו צריך שהייתי למד מן העינוי: מה אם העינוי הקל חייבין כרת, מלאכה החמורה אינו דין שיהו חייבין עליה כרת? הא לא נאמר עונש במלאכה אלא ליתן אזהרה לפניו. וכיוון שכבר נאמר אזהרה במלאכה אם אינו ענין למלאכה תנהו ענין לעינוי מה עונש שנאמר במלאכה אזהרה לפניו אף עונש שנאמר בעינוי אזהרה לפניו אמר רבי זעירה°: הדא אמרה: למידין גזירה שוה אפילו מופנה מצד אחד, ואין משיבים, שהרי יכל לפרוך מה למלאכה שנוהגת בשבת ויום טוב אמר רבי יודן°: ולא ד°רבי עקיבה היא שסתם משנה °רבי מאיר אליבא ד°רבי עקיבא בן יוסף ד°רבי עקיבה אמר למדין מגזירה שוה אף על פי שאינה מופנה.
תני °רבי אלעזר בן יעקב אומר נאמר (ויקרא אמור כג כח כט) בעצם היום הזה במלאכה ונאמר בעצם היום הזה בעינוי מה בעצם היום הזה שנאמר במלאכה לא חלקתה בו בין יום ללילה בין עונש לאזהרה, אף בעצם היום הזה שנאמר בעינוי לא נחלוק בו בין יום ללילה בין עונש לאזהרה.
עד כדון כ°רבי עקיבה דיליף גזירה שווה אף שאינו מופנה כלל כ°רבי ישמעאל בן אלישע מנין לנו לחייב בלילה תני °רבי ישמעאל בן אלישע (ויקרא אחרי מות טז כט)והיתה לכם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותכם כל מלאכה לא תעשו הקיש מלאכה לעינוי מה מלאכה שאסרתי לך מלאכה שחייבין עליה כרת ומזהרים עליה אף עינוי שאסרתי לך עינוי שחייבין עליו כרת ומזהרים עליו אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא ח_כטהאוכל כלאי הכרם לוקה אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הכוסס חיטי תרומה לוקה ואמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא המגמא חומץ של תרומה לוקה. המגמא חומץ של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. הכוסס חיטים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. °רבי אומר אומר אני ח_לשהוא משלם קרן וחומש אמר רבי ירמיה° בשם רבי אימי° אמי בן נתן: מודין חכמים ל°רבי במגמא חומץ של תרומה אחר טיבולו שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ אחר טיבולו מיישב את הנפש.
תנן תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין אותן קודם שנה וקודם שתים בשביל שיהו רגילין למצוה רב חונה° פתר מתניתא ח_לאתינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים ולא מחנכין אותן קודם לשנה קודם לשנתים מחנכין לצום שעות. רבי יוחנן° בר נפחא פתר מתניתא תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין לשעות וקודם לשנה קודם לשתים משלימין
"אמר רב הושעיה: השמר פן תעונה" - אם תכתוב כך, יש כאן שלוש אזהרות, "השמר... פן..." וכל אחד מהם לאו. "אמר רבי חונה: השמר באותה האמירה שאמרתי לך" - כמו שאמרנו לגבי צרעת - "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות" וגו'.
"תני רבי חייה: לא יאמר עונש במלאכה שאינו צריך", שהייתי למד מן העינוי בקל וחומר: "מה אם העינוי הקל חייבין כרת, מלאכה החמורה אינו דין שיהו חייבין עליה כרת"? "הא לא נאמר עונש במלאכה אלא ליתן אזהרה לפניו". כלומר התורה כתבה את העונש למרות שלא היה צריך, כדי שיהיה כאילו שיש אזהרה עליו. וכיוון שכן נאמרה אזהרה במלאכה, "מה עונש שנאמר במלאכה אזהרה לפניו אף עונש שנאמר בעינוי אזהרה לפניו", כאילו שכתוב אזהרה בעינוי.
"אמר רבי זעירה: הדא אמרה: למידין גזירה שוה אפילו מופנה מצד אחד" ואין משיבים. כלומר יש רק אחד מהם מופנה, ואין משיבים כי בעצם אין לנו מה לשאול, שהרי יכול לפרוך: מה למלאכה שנוהגת בשבת ויום טוב, ואילו עינוי לא קיים בהם.
"אמר רבי יודן: ולא דרבי עקיבה היא" - הרי סתם משנה כרבי מאיר אליבא דרבי עקיבא, ולא כרבי עקיבה. "דרבי עקיבה אמר למדין מגזירה שוה אף על פי שאינה מופנה". אבל כרבי ישמעאל מן הלה לחייב בלילה.
"תני רבי אלעזר בן יעקב אומר: נאמר בעצם היום הזה במלאכה ונאמר בעצם היום הזה בעינוי. מה בעצם היום הזה שנאמר במלאכה לא חלקתה בו בין יום ללילה בין עונש לאזהרה, אף בעצם היום הזה שנאמר בעינוי לא נחלוק בו בין יום ללילה בין עונש לאזהרה". למרות שלא כתוב במפורש, כאילו שכתוב.
"עד כדון כרבי עקיבה כרבי ישמעאל תני רבי ישמעאל: והיתה לכם לחוקת עולם בחדש השביעי" - "הקיש מלאכה לעינוי, מה מלאכה שאסרתי לך מלאכה שחייבין עליה כרת אף עינוי שאסרתי לך עינוי שחייבין עליו כרת", ומוזהרים עליו כאילו שכתוב עליו אזהרה.
"רבי אבהו בשם רבי יוחנן: האוכל כלאי הכרם לוקה". "רבי אבהו בשם רבי יוחנן: הכוסס חיטי תרומה לוקה". כלומר, למרות שזה על ידי אכילה שאינה כדרכה, בכל זאת לוקה על זה. "רבי אבהו בשם רבי יוחנן: חומץ של תרומה לוקה". "חומץ של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש", כי בעצם אין פה הנאה. "הכוסס חיטי תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש" כי זאת דרך האכילה.
"רבי אומר: אומר אני שהוא משלם קרן וחומש". "רבי ירמיה בשם רבי אימי: מודין חכמים לרבי חומץ של תרומה" - "טיב לו משלם קרן וחומש שהחומץ אחר טיבולו את הנפש". כי אחרי שטובלים בחומץ, החומץ משיב את הנפש, לכן זה ראוי לשתייה ולכן משלם את החומש.
"תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים" אבל מחנכין אותן קודם שנה וקודם שתיים בשביל שיהיו רגילים במצוות. "רב חונה פתר מתניתא תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים" ולא מחנכין אותן כלל, "קודם לשנה קודם לשנתים מחנכין" לשעות. ככה סובר רב חונה, כי הוא סובר שעד גיל המצוות הם לא צריכים לשמור מלא, וגם החינוך שנה-שנתיים קודם זה רק לשעות.
"רבי יוחנן פתר מתניתא תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים" אבל מחנכין אותן לשעות, "קודם לשנה קודם לשתים משלימין" עד כאן, כמו זמן שמחנכים אותם לשעות.
[דף מא עמוד א]
עד איכן מאיזה גיל מחנכים לשעות לרבי יוחנן° בר נפחא רבי אחא° רבי חיננה° רבי יעקב בר אידי° בשם °רבי שמעון בן חלפתא: כבן תשע וכבן עשר.
מתני': ח_לבעוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי.
גמ': תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר מאכילין אותה עד שתשוב נפשה בתחילה תוחבה ברוטב, אם שבה נפשה הרי יפה, ואם לאו נותנין לה מגופו של איסור. שתי עוברות באו לפני °רבי טרפון שלח לגבון תרין תלמידים אמר לון: אזלון ואמרון לון לכו תגידו לה צומא רבה הוא אמרין לקדמייא ושדך אמרו לראשונה ונרגע וקרוי עלוי (תהלים כ"ב, י"א) מבטן אמי אלי אתה אמרין לתיניינא ולא שדך אמרו לשניה ולא נרגע וקרון עלוי (תהלים נ"ח, ד') זרו רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב.
תנן: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי ח_לגחולה אומר יכול אני ורופא אומר אינו יכול שומעין לרופא. רופא אומר יכול הוא וחולה אומר איני יכול שומעין לחולה לא צורכא אלא יש מקום לספק מה הדין אם ח_לדחולה אומר יכול אני ורופא אומר איני יודע אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: נעשה כספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת וקל וחומר שדוחה יום כיפור.
מתני': ח_להמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו °רבי מתיה בן חרש מתיר ועוד אמר °רבי מתיה בן חרש: החושש בגרונו מטילין בתוכו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות ח_לושכל ספק נפשות דוחה את השבת ח_לזמי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל — מפקחין עליו. מצאוהו חי מפקחין עליו, ואם מת יניחוהו.
גמ': תנן: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו מניין שמאכילין אותו דבילה וצימוקין של תרומה אפילו יש להם אוכל אחר של חולין כיוון שאלו משיבים את הנפש מן הדא דכתיב (שמואל א ל יב) ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקים ותחי רוחו מכאן שהם משיבים נפש. רבי חונה° אמר עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד בנב שסובר שאכל את כל שנים עשר כיכרות לחם הפנים שכל אחד שני עשרונים ברעבון אכלן. רבי יוחנן° בר נפחא מטתיה כן ואכל מה דאשכח קדמוי מה שמצא לפניו וקרון עלוי (קהלת ז', י"ב) החכמה תחיה בעליה.
תני ח_לחמאכילין אותו בקל הקל תחילה נבילה ותרומה מאכילין אותו מתרומה. טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. חלה וערלה צריכה יש ספק מה קל יותר. אמר רבי יוסה° אסי: קשיתה קומי רבי אבא° תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה ואת אמר הכין סבר תרומה בזמן הזה מדרבנן כמאן דאמר ח_לטמאיליהן קיבלו עליהן את
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת יומא, דף מ"א. מתחילים המשנה פרק ח' הלכה א'. תאמר לי המשנה: עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי. ואתה בא ללמוד במשנה, "עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה". אז אתם-- מתחילה תוחבה ברוטב, אם שבה נפשה הרי יפה, ואם לאו נותנין לה מגופו של איסור. כלומר, מתחילים מהקל לקל ולאחר מכן ל-- לייסור עצמו.
שתי עוברות באו לפני רבי טרפון. שלח לגבון תרין תלמידים, שלח אליהם שני תלמידים. אמר לון: אזלון ואמרון לון צומא רבה הוא. תגידו להם שזה יום כיפור. אמרין לקדמייא ושדך וקרוי עלוי מבטן אמי אלי אתה. תאמרו לה שהראשונה נרגע התינוק וקוראים עליה "מבטן אמי אלי אתה". אמרין לתיניינא ולא שדך וקרון עלוי זרו רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב. תאמרו לה שהשנייה לא נרגע, וקוראים עליה "זורו רשעים מרחם".
תנן, חולה מאכילים אותו על פי בקיאים, ואם אין שם בקיאים מאכילים אותו על פי עצמו עד שיאמר די. אתם רואה? חולה אומר יכול אני ורופא אומר אינו יכול שומעין לרופא. רופא אומר יכול הוא וחולה אומר איני יכול שומעין לחולה. לא צורכא אלא חולה אומר יכול אני ורופא אומר איני יודע, יש מקום להסתפק. אם החולה אומר יכול אני והרופא אומר איני יודע, במקרה כזה יש מקום להסתפק. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: נעשה כספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת. אז גם מאכילים אותו ביום כיפור גם כן.
פרק ח' הלכה ה', עומדת המשנה: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו. כן, בכבד שמה יש את כל החיידקים המתים, אז שמה אם מאכילים אותו זה בעצם מביא את המחלה בצורה חריפה יותר, אולי הגוף שלו יכול להתגבר. רבי מתיה בן חרש מתיר ועוד אמר רבי מתיה בן חרש: החושש בגרונו מטילין בתוכו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות שכל ספק נפשות דוחה את השבת.
מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל — מפקחין עליו. כלומר, מותר לחלל את השבת ולפקח את הגל. מצאוהו חי מפקחין עליו. כלומר, אם מצאו אותו וראו שהוא חי, ממשיכים להוציא את כולו, ואם מת יניחוהו.
כלומר, תנן. מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. מניין שמאכילים אותו? נבלה וצימוקין של תרומה. מנין אתה? דכתיב ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקים. כן, מותר-- מכאן שזה דברים שמשביעים את הנפש.
רבי חונה אמר עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד בנוב, כן, הוא סובר שהוא אכל את כל השתיים עשר כיכרים של לחם הפנים, כן, בכל אחד היה שני עשרונים, אז בהתחלה עשרים וארבעה עשרונות. ברעבון אכלן, כן, הוא היה אחזו בולמוס, אכל את כולם. בכל אופן הוא אכל, כן, לחם הפנים. רבי יוחנן מטתיה כן ואכל מה דאשכח קדמויכלומר הגיע לבולמוס ואכל מה שנמצא לפניו, וקרון עלוי החכמה תחיה בעליה. הוא ידע שזה מה שמשביע נפש, ככה הוא ניצל.
ואתם מתני, מאכילין אותו בקל נבילה ותרומה. מה מאכילים? מאכילין אותו מתרומה. טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. חלה וערלה צריכה, כלומר בזה יש להסתפק.
אמר רבי יוסה: קשיתה קומי רבי אבא, תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה ואת אמר הכין, מאכילים אותו תרומה? ואתה מה? הוא סובר שתרומה בזמן הזה זה רק דרבנן, כמאן דאמר מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות. כלומר, בימי עזרא לא חזרו המעשרות, אלא קיבלו את המעשרות מאליהן כי לא היה פה רוב ישראל, ממילא זה רק דרבנן.
[דף מא עמוד ב]
המעשרות בימי עזרא תנן: מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו °רבי מתיה בן חרש מתיר אלו הן סימני כלב שוטה: פיו פתוח, רירו יורד, אזניו סרוחות, זנבו נתון בין שתי יריכותיו, מהלך לצדדין, והכלבין נובחין בו. ויש אומרים אף הוא נובח ואין קולו נשמע. מה עיסקיה דהדין כלב שוטה רב° אבא בר אייבו ושמואל° בר אבא בר אבא חד אמר רוח חזזית רעה עולה עליו וחורנה אמר אשה עושה כשפים ובודקת מנסה בו. גרמני עבדיה דרבי יודן נשייא° נשכו כלב שוטה והאכילו מחצר כבד שלו ולא נתרפא מימיו. אל יאמר לך אדם שנשכו כלב שוטה וחיה, שעקצו חוורבר וחיה, שבעטתו פרדה וחיה, ובלבד פרדה לבנה.
תנן: שכל ספק נפשות דוחה את השבת מניין שספק נפשות דוחה את השבת אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא שנאמר (שמות כי תשא לא יג) אך את שבתתי תשמרו אך מיעוט למעט בשעת פיקוח נפש. אית דבעי מימר מהכא אמרה תורה חלל עליו שבת אחת והוא יושב ומשמר שבתות הרבה נפקא מינא לחלל שבת על מנת להציל לשעה שלא יזכה לקיים אפילו שבת אחת.
תנן: ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו רבי זעירא° ורבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מבוי שכולו עובדי כוכבים ומזלות וישראל אחד דר בתוכו ונפלה בו מפולת ח_ממפקחין עליו בשביל ישראל של שם.
תנן: מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו עד איכן מפקחין תרין אמורין חד אמר ח_מאעד חוטמו וחורנה אמר עד טיבורו. מאן דאמר עד חוטמו בהוא דהוה קיים שהיה עומד ומאן דאמר עד טיבורו בהוא דהוה רכין מכופף או הפוך.
תני ח_מבהזריז משובח והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים. תני ח_מגכל דבר שהוא של סכנה אין אומר יעשו דברים בעובדי כוכבים ומזלות ובקטנים אלא אפילו בגדולים בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצירו של יוסי בן סמאי בשיחין, וירדו בני קצרה של ציפורין לכבותו ולא הניח להן. אמר: הניחו לגבאי שיגבה את חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. ובמוצאי שבת שלח לכל אחד ואחד מהן סלע, ולאיפרכוס שלהן חמשים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. חד נפתיי שהיה גוי הוה מגיריה היה שכן דרבי יונה° נפלת דליקתא במגירותיה דרבי יונה° אזל ההוא נפתייא בעי מטפתה ולא שבקיה הלך אותו נפתי ורצה לכבות את האש ולא הניחו רבי יונה° אמר לו: בגדך מדלי אתה מוכן לקבל על המזל שלך אחריות לרכוש שלי אמר לו: אין ואישתיזב וניצלה כולה. רבי יודן דכפר אמי° פרס גולתיה על גדישא ונורא ערקא מיניה פרס מעילו על הגדיש והאש ברחה ממנו.
מתני': חטאת ואשם ודאי מכפרין ח_מדמיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. התשובה מכפרת על עבירות הקלות, על עשה ועל לא תעשה, ועל החמורות הוא תולה עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר.
גמ': תמן תנינן ח_מהועל זדון מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר ח_מוועל שאר עבירות שבתורה, קלות וחמורות, זדונות ושגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר למה הכפילות לא היא קלות עשה ולא תעשה לא היא חמורות כריתות ומיתות בית דין אמר °רבי יודה כיני מתני' כך כוונת המשנה הקלות והחמורות אותן הקלות בין שעשאן בזדון בין שלא עשאן בזדון אותן השגגות בין שנתוודע לו בהן בין שלא נתוודע לו בהן. אלו הן הקלות — עשה ולא תעשה, אלו הן החמורות — כריתות ומיתות בית דין. כשם שהשעיר הנעשה בפנים מכפר על הזדונות ותולה על השגגות
תנן, מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו, רבי מתיה בן חרש מתיר. ואתה אומר, מה הם סימני כלב? זה פיו, רירו יורד, אזניו סרוחות, זנבו נתון בין שתי יריכותיו, מהלך לצדדין, והכלבין נובחין בו. ויש אומרים אף הוא נובח ואין קולו נשמע.
עכשיו מה עיסקיה דהדין כלב שוטה? כלומר מה גרם לו להיות כלב שוטה? רב ושמואל, חד אמר רוח חזזית עולה עליו, כלומר רוח רעה עולה עליו, וחורנה אמר אשה עושה כשפים ובודקת בו.
גרמני עבדיה דרבי יודן נשייא, נשכו כלב שוטה והאכילו מחצר כבד שלו ולא נתרפא מימיו. כן, רוצה להגיד שמזה רואים שבעצם זה לא עוזר. אל יאמר לך אדם שנשכו כלב שוטה וחיה, שעקצו חוורבר וחיה, שבעטתו פרדה וחיה, ובלבד פרדה לבנה. כן, הגמרא בבבלי אומרת שהכוונה לא שהוא לא יחיה, אלא הכוונה שהמכה תבריא.
תנן, שכל ספק נפשות דוחה את השבת. מנין שספק נפשות דוחה את השבת? אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן שנאמר אך את שבתתי תשמרו - אך זה מיעוט, למעט בשעת פיקוח נפש. אית דבעי מימר: אמרה תורה חלל עליו שבת והוא יושב ומשמר שבתות הרבה. מותר לך לחלל עליו שבת אחת כדי שישמור הרבה שבתות. אז לפי זה דווקא אם הוא, כן, דווקא אם הוא אחרי זה יבריא. אבל אם זה רק להציל אותו שעה אחת, כן, אז לא. אבל לפי הקודם אז מאכילים.
תנן, ספק נכרי, ספק ישראל מפקחים עליו את הגל. רבי זעירא ורבי חייא אמרו בשם רבי יוחנן: מבוי שכולו עובדי כוכבים וישראל אחד דר בתוכו בו מפקחין עליו בשביל ישראל של שם. כן? כיוון שזה קבוע.
תנן, מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו. עד איכן מפקחים, כלומר עד איפה בודקים לראות אם הוא חי? על זה תרין אמורין, חד אמר עד חוטמו וחורנה אמר עד טיבורו. מאן דאמר עד חוטמו בהוא דהוה קיים, כלומר אם הוא היה עומד. ומאן דאמר עד טיבורו בהוא דהוה, אם הוא כפוף או הפוך, אז על הטבור אפשר לראות אם יש לו דופק.
תני, הזריז משובח והנשאל מגונה. כן? אם אדם, רב ששואלים אותו, סימן שהוא לא העביר מספיק טוב את העניין הזה בציבור, אז לכן זה מגונה. והשואל הרי זה שופך דמים. כן, גם ההולך לשאול האם מותר לחלל שבת או לא, הרי הוא שופך דמים.
תני, כל דבר שהוא של סכנה אין אומר יעשו דברים בעובדי כוכבים ובקטנים אלא אפילו בגדולים בישראל. כן.
מעשה שנפלה דליקה בחצירו של יוסי בן סמאי בשיחין, וירדו בני קצרה של ציפורין לכבותו ולא הניח להן. אמר: הניחו לגבאי שיגבה את חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. ובמוצאי שבת שלח לכל אחד ואחד מהן סלע, ולאיפרכוס שלהן חמשים דינר. אמרו חכמים: לא היה צריך לעשות כן. לא היה צריך לעצור את הגויים מלכבות.
חד נפתיי הוה מגיריה דרבי יונה. היה גוי שכן של רבי יונה. דליקתא במגירותיה דרבי יונה. במחסן של רבי יונה נפלה דליקה. אזל ההוא נפתייא בעי מטפתה, הגוי הזה רצה לכבות, ולא שבקיה רבי יונה. אמר לו: בגדך מדלי. כלומר הנכסים שלי יהיו תלויים במזל שלך, תצילני? אמר לו: אין ואישתיזב כולה. וניצל הכל.
רבי יודן דכפר אמי פרס גולתיה על גדישא ונורא ערקא מיניה. כן? היה שריפה בגדיש. הוא שם את המעיל שלו על הגדיש והאש הסתלקה.
פרק ח' משנה ואומרת: חטאת ואשם ודאי מכפרין. מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. התשובה מכפרת על עבירות הקלות, על עשה ועל לא תעשה, ועל החמורות הוא תולה עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר.
ואת אמרת מן תנינן, ועל זדון מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר. ועל שאר עבירות שבתורה, קלות וחמורות, זדונות ושגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר.
ואתה אומר לי, חביבי, יש פה כפילות. לא היא קלות עשה ולא תעשה, לא היא חמורות כריתות ומיתות בית דין. אז למה הכפילות הזאת?
אמר רבי יודה, כיני מתני' - הקלות והחמורות, ככה צריך לקרוא את זה, אותן הקלות בין שעשאן בזדון בין שלא עשאן בזדון אותן בין שנתוודע לו בהן בין שלא נתוודע לו בהן. אלו הן הקלות — עשה ולא תעשה, אלו הן החמורות — כריתות ומיתות בית דין.
כשם שהשעיר הנעשה בפנים מכפר על הזדונות ותולה על השגגות בדבר שיש בו חיוב קורבן. כן, כלומר שיש בו ידיעה בתחילה, רק כרגע אין בו ידיעה בסוף. אז הוא תולה עד שתהיה ידיעה בסוף. אז גם השעיר המשתלח תולה עד שיוודע לו ואז יביא קורבן.
[דף מב עמוד א]
בדבר שיש בו חיוב קרבן שיש בו ידיעה בתחילה ואין בו ידיעה בסוף, ולכשיוודע לו יביא קרבן אף שעיר המשתלח מכפר תולה עד שיודע לו ויביא קרבן. ניחא לא הודע שיתלה עד שיביא קרבן הודע הרי חייב להביא קרבן לא כן תנינן ח_מזחייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יום הכיפורים חייבין וחייבי אשמות תלויין פטורין. אמר רבי בון בר חייה° הכוונה שעל הספקות שחיב עליהן אשם תלוי בין שנתוודע לו בהן בספקן בין שלא נתוודע לו בהן תמן תנינן: על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי ובהם האוכל והעושה מלאכה ביום הכיפורים ולא כבר כיפר יום הכיפורים בלא הודע ולמה מביא אשם תלוי אמר רבי שמעון ברבי° בשם רבי לוי סוכייה° ח_מח במורד ביום הכיפורים ואומר איני רוצה שיום הכיפורים יכפר לי היאמתני' ולמה לא אמר בשלא נתוודע לו בהן מילתיה אמרה שאפילו לא נתוודע לו בהן יום הכיפורים מכפר עבר על עשה אף על פי שלא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר עבר על לא תעשה אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זעירא°: והוא שעשה תשובה.
מתני': ח_מטהאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר ח_נעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר ושבינו לבין חבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. את זו דרש °רבי אלעזר בן עזריה (ויקרא אחרי מות טז ל)מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר ושבינו לבין חבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. אמר °רבי עקיבה: אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנא' (יחזקאל ל"ו, כ"ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ואומר (ירמיהו י"ז, י"ג) מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
גמ': האומר אין עולה מכפרת או אין עולה מכפרת עלי — מכפרת היא. אי איפשי שתכפר לי — אינה מכפרת לו על כרחו. האומר אין יום הכיפורים מכפר מכפר הוא אי איפשי שיכפר לי מכפר הוא לו על כורחו שיום הכיפורים מכפר אף לשאינם שבים אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל° למה יום הכיפורים מכפר בעל כרחו לא כולא מן הדין בר נשא מימור למלכא לית את מלך אין בכוחו של אדם לאמר למלך אל תמלוך. העולה מכפרת על הרהור הלב מאי טעמא שנאמר (יחזקאל כ', ל"ב) והעלה באה לכפר על רוחכם היו לא תהיה וכן איוב אומר (איוב א', ה') והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר אולי חטאו בלבם הדא אומר שהעולה מכפרת על הרהור הלב.
°רבי אומר על כל עבירות שבתורה יום הכיפורים מכפר חוץ מן הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה שאם עשה תשובה מתכפר לו ואם לאו אינו מתכפר לו. אמר רבי זבידא° רבי יסא° אסי מקשי מיסבור סבר °רבי שיום הכיפורים מכפר בלא תשובה רבי אשיין° רב יונה° ורבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא לדברי °רבי יום הכיפורים מכפר בלא תשובה וכן מיתה מכפרת בלא תשובה דתני יום מיתה כיום תשובה כיום הכיפורים מאן תנינתה מי שנה אותה °רבי הווי הדא היא דתנינן מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה דלא כ°רבי.
שאל °רבי מתיה בן חרש את °רבי אלעזר בן עזריה בישיבה אמר לו: שמעת ח_נאד' חלוקי כפרה שהיה °רבי ישמעאל בן אלישע דורש אמר לו: ג' הם חוץ מן התשובה שצריך תשובה עם כל אחד מהם כתוב אחד אומר (ירמיהו ג', כ"ב) שובו בנים שובבים וכתוב אחר אומר (ויקרא אחרי מות טז ל) כי ביום הזה יכפר עליכם וכתוב אחר אומר (תהלים פ"ט, ל"ג) ופקדתי בשבט פשעם וכתוב אחר אומר (ישעיהו כ"ב, י"ד) אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון. הא כיצד עבר על מצוות עשה ושב מיד אינו זז ממקומו עד שימחול לו עליו הכתוב אומר שובו בנים שובבים העובר על מצוה בלא תעשה ושב מיד התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר עליו הכתוב אומר כי ביום הזה יכפר עליכם
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת יומא, דף מ"ב. בתחילת הגמרא הבאנו ברייתא שאומרת ש"שאר עבירות שבתורה קלות וחמורות, זדונות ושגגות, הודה ולא הודה" וכולי - שעיר משתלח מכפר. אז זה לכאורה קשה, כן? ניחא לא הודע, כי אנחנו מבינים שהשעיר המשתלח מכפר על אם לא הייתה ידיעה, אבל אם היה הודה, הרי אם נודע לו אז הוא חייב להביא חטאת או אשם. לא כן תנינן חייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יום הכיפורים חייבין וחייבי אשמות תלויין פטורין. אז פה מדובר שהוא חייב חטאת ואשם, אז לכאורה היה צריך להיות חייב. אז למה אתה אומר שהשעיר המשתלח פוטר אותם? ואתה אומר, אמר רבי בון בר חייה, מדובר על הספקות שעליהם הוא חייב אשם תלוי. בין שנתוודע לו בהן בין שלא נתוודע לו בהן - יום הכיפורים, השעיר המשתלח מכפר. ואתה אומר, תא מה תנינן, על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי. ומשמע כמו המשנה שם מביאה מסכת קידושין מביאה רשימה ארוכה של כל הדברים שחייבים עליהם, כמו שאמרנו, כרת וחטאת ושגגה ועל לא הודע שלהן אשם תלוי. וביניהם מופיע האוכל ושותה מלח ביום הכיפורים.
שואלת הגמרא, לכאורה למה שיחייב אשם תלוי? כן, אם הוא אכל ולא נודע לו, או שם מלח ביום הכיפורים או אכל ביום הכיפורים ולא נודע לו, הרי אמרנו שיום הכיפורים מכפר. אז למה אתה אומר שהוא צריך להביא על זה אשם תלוי? אמר רבי שמעון ברבי בשם רבי לוי, סוכייה, מדובר במורד ביום הכיפורים. כלומר, אדם שאומר אני לא רוצה שיום הכיפורים יכפר לי, כן? בזה מדובר. שואלת הגמרא, ולמה הוא לא אמר בשלא נתוודע לו בהם? כי הוא יכול להגיד שמדובר שלא נודע לו, כן? כלומר יום הכיפורים מכפר על מה שנודע וזה לא נודע לו. למה אתה אומר לו אפילו לא נתוודע לו ביניהם יום הכיפורים מכפר. אומר לו כיוון שלפי המשמעות של הברייתא אז רואים שגם אם הוא לא נודע לו, לפי יום הכיפורים, יום הכיפורים מכפר.
אומרת המשנה, אומרת הגמרא, עשה אף על פי שלא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר. לא תעשה - אמר שמואל בשם רבי זעירא: והוא שעשה תשובה. כן, הוא אמר על עשה יום הכיפורים מכפר אפילו בלי תשובה, ועל לא תעשה צריך תשובה.
עוברת המשנה למקום אחר. אומר כתוב: האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר ושבינו לבין חבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, כתוב מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר ושבינו לבין חבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. אמר רבי עקיבה: אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'. ואומר מקוה ישראל ה'. מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
ואומרת הגמרא, האומר אין עולה מכפרת - אין עולה מכפרת עלי - מכפרת היא. אבל אם הוא אומר אי איפשי שתכפר לי, אני לא רוצה שתכפר לי, אינה מכפרת לו על כרחו. אין יום הכיפורים מכפר - מכפר הוא לו. כן, אם הוא אומר אי איפשי שיכפר לי, אני לא רוצה שיום הכיפורים יכפר לי, אז זה מכפר לו על כורחו. כלומר בניגוד לקורבן, שם אם הוא אומר אני לא רוצה שזה יכפר לי אז זה לא מכפר. אבל ביום הכיפורים אפילו אם הוא אומר אינו רוצה זה מכפר לו על כורחו. למה? כיוון שיום הכיפורים מכפר אף על שאינם שווים. אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל, למה יום הכיפורים מכפר בעל כורחו? ואתה אומר למה? פשוט כי לא כולא מן הדין בר נשא מימור למלכא לית את מלך. כן, האדם הזה לא יכול להגיד לקדוש ברוך הוא אתה לא מלך. הקדוש ברוך הוא מלך העולם והקדוש ברוך הוא החליט שיום הכיפורים מכפר, אז יום הכיפורים מכפר ואותו אדם לא יכול להגיד לקדוש ברוך הוא מה לעשות.
מכפרת על הרהור הלב. מאי טעמא? שנאמר והעלה על רוחכם היו לא תהיה. העולה מלשון עולה, כאילו בא לכפר על מה שיש ברוחכם. וכן איוב אומר והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם, כי אמר אולי חטאו בליבם. הדא אומר שהעולה מכפרת על הרהור הלב.
רבי אומר על כל עבירות שבתורה יום הכיפורים מכפר חוץ מן הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה. אם עשה תשובה מתכפר לו ואם לאו אינו מתכפר לו. אמר רבי זבידא, רבי יסא מקשי: מי סבור רבי שיום הכיפורים מכפר בלא תשובה? רבי אשיין, רב יונה - מה הוא אמר? הוא אמר שמה שחוץ מפורק עול ומפר ברית, שם צריך תשובה, מה שאינו כן שאר דברים לא צריך תשובה. רבי אשיין, רב יונה ורבי אבא ורבי חייה אמרו בשם רבי יוחנן, בדברי רבי - יום הכיפורים מכפר בלא תשובה, וכן מיתה מכפרת בלא תשובה. דתני יום מיתה כיום תשובה. מאן תנינתה? רבי. הווי הדא היא דתנינן מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה - דלא כרבי. כלומר המשנה שאומרת שמיתה ויום הכיפורים מכפרים עם התשובה, זה כנראה לא כדעת רבי.
[דף מב עמוד ב]
העובר על כריתות ומיתות בית דין במזיד התשובה ויום הכיפורים מכפרין מחצה והייסורין בשאר ימות השנה מכפרין מחצה עליו הכתוב אומר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שנתחלל בו שם שמים אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא בייסורין למרק אלא תשובה ויום הכיפורים מכפרין שליש, והייסורין מכפרין שליש, והמיתה ממרקת בייסורין. עליו הכתוב אומר: אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון. הא למדנו שהמיתה ממרקת.
אמר רבי יוחנן° בר נפחא: זו דברי °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי ישמעאל בן אלישע ו°רבי עקיבה אבל לדברי חכמים ח_נבשעיר המשתלח מכפר. אם אין שעיר היום מכפר כיצד הוא מכפר רבי זירא° אמר כל שהוא כל רגע שבו מכפר על העבר רבי חנניה° אומר בסוף. מה מפקא מביניהון מת מיד בתחילת יום הכיפורים על דעתיה דרבי זירא° כבר כיפר על דעתיה דרבי חנניה° לא כיפר. אמר רבי זירא°: מתניתא מסייעא לרבי חנניה° דתניא חומר בשעיר מה שאין ביום הכיפורים וביום הכיפורים מה שאין בשעיר חומר ביום הכיפורים שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר והשעיר אינו מכפר אלא ביום הכיפורים חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויום הכיפורים מכפר משתחשך. אמר רבי חונה°: איתתבת קומי רבי ירמיה° ואמר תיפתר שהיה בדעתן להביא שעיר וכיוון שהיה בדעתם להביא שעיר אין יום הכיפורים מכפר בלי שעיר ולא הביאו ולכן מכפר רק בסופו. רבי יוסי ברבי בון° בעי ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד ויודע שלבסוף לא יביאו ויכפר מיד נשאר בשאלה.
אמר שמואל° בר אבא בר אבא ההן דחטא על חבריה ח_נגצריך מימר ליה סרחית עלך צריך לאמר לו חטאתי לך ואין קבליה הא טבאות אם מחל לו הרי טוב ואין לא מייתי בני נש ומפייס ליה קומיהון יביא אנשים ויפיס אותו בפניהם הדא היא דכתיב (איוב ל"ג, כ"ז) ישר על אנשים — יעשה שורה של אנשים ויאמר: חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. אם עשה כן, עליו הכתוב אומר: (איוב ל"ג, כ"ח) פדה נפשו מעבר בשחת וחיתו באור תראה ח_נד ואםמת צריך מפייסתיה על קיברתיה ומימר סרחית עלך חטאתי לך.
תני עבירות שנתודה עליהן ביום הכיפורים שעבר אין צריך להתוודות עליהן יום הכיפורים הבא אם עשה כן עליו הכתוב אומר (משלי כ"ו, י"א) ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו. תני °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר ח_נה הרי זהזריז ונשכר מאי טעמא? ד°רבי אליעזר בן הורקנוס שנאמר (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד. מה מקיים °רבי אליעזר בן הורקנוס טעמא דרבנן ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו בשונה באותה העבירה. מה מקיימין רבנן טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס שנאמר וחטאתי נגדי תמיד שלא יהו בעיניו כאילו לא עשאן אלא כעשאן ונמחל לו.
תנו רבנן מצות הוידוי ח_נו ערב יום הכיפוריםעם חשיכה עד שלא נשתקע במאכל ובמשתה שמא תטרף דעתו בסעודה אף על פי שנתודה קודם שאכל ושתה - מתודה בערבית לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה בסעודה חוזר ומתוודא בערבית. אף על פי שנתודה בערבית צריך להתודות בשחרית אף על פי שנתודה בשחרית צריך להתודות במוסף אף על פי שנתודה במוסף צריך להתודות במנחה אף על פי שנתודה במנחה צריך להתודות בנעילה שכל היום כשר לוידוי. כיצד הוא מתודה אמר רבי ברכיה° הכהן בשם רבי אבא בר בינה°: רבוני, חטאתי ומירע עשיתי, ובדעת רעה הייתי עומד, ובדרך רחוקה הייתי מהלך, וכשם שעשיתי איני עושה. יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתכפר לי על כל פשעי, ותמחול לי על כל עונותי, ותסלח לי על כל חטאתי.
תני צריך לפרוט את מעשיו דברי °רבי יהודה בן בתירה °רבי עקיבא בן יוסף אומר ח_נז אין צריךלפרוט את מעשיו מאי טעמא? ד°רבי יהודה בן בתירה שנאמר (שמות כי תשא לב לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב. מה עבד לה °רבי עקיבא בן יוסף מי גרם להם? אני, שהרביתי להם כסף וזהב, למה שאין חמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובין.
תנן: אמר °רבי עקיבה אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ואומר (ירמיהו י"ז, י"ג) מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
הדרן עלך פרק יום הכיפורים וכולא מסכתא דיומא ברחמי דשמיא
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת יומא וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת יומא וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת יומא וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:
הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת יומא כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":
קדיש בנוסח אשכנז / ספרד
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח
יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
ויש נוהגים במקום:
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
שאל רבי מתיה בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, אמר לו: שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר לו: שלושה הם חוץ מן התשובה. כתוב אחד אומר שובו בנים שובבים, וכתוב אומר כי ביום הזה יכפר עליכם, וכתוב אחר אומר ופקדתי בשבט פשעם, וכתוב אחר אומר אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון. הא כיצד: עבר על מצוות עשה ושב מיד אינו זז ממקומו עד שימחול לו - עליו הכתוב אומר שובו בנים שובבים. העובר על מצוה בלא תעשה ושב מיד התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר עליו - הכתוב אומר כי ביום הזה יכפר עליכם. העובר על כריתות ומיתות בית דין במזיד התשובה ויום הכיפורים מכפרין מחצה והייסורין בשאר ימות השנה מכפרין מחצה - עליו הכתוב אומר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שיש בו חילול שם שמים, אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא בייסורין למרק, אלא תשובה ויום הכיפורים מכפרין שליש, והייסורין מכפרין שליש, והמיתה ממרקת בייסורין - עליו הכתוב אומר: אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון. הא למדנו שהמיתה ממרקת.
אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי אלעזר בן עזריה ורבי ישמעאל ורבי עקיבה, אבל דברי חכמים שעיר המשתלח מכפר. כלומר, אם אין שעיר, יום הכיפורים מכפר. כן, כלומר אם יש שעיר, שעיר משתלח מכפר, ואם לא, אז יום הכיפורים מכפר. אה, כיצד הוא מכפר? רבי זירא אמר כל שהוא, כלומר כל רגע שעובר מתכפר חלק, כל רגע שהוא מכפר על הזמן שעבר. רבי חנניה אומר בסוף, כלומר רק סוף היום הוא מכפר. מה מפקא מביניהון? אם מת מיד בתחילת יום הכיפורים - על דעתיה דרבי זירא כבר כיפר, כי הוא אומר כל רגע ביום הכיפורים מכפר על העבר, ברגע שנכנס טיפה דקה מיום כיפור הוא כבר כיפר. אבל על דעתיה דרבי חנניה לא כיפר, כי רק סוף היום מכפר.
אמר רבי זירא: מתניתא מסייעא לרבי חנניה, דתניא חומר בשעיר מה שאין ביום הכיפורים וביום הכיפורים מה שאין בשעיר: שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר והשעיר אינו מכפר אלא ביום הכיפורים, חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויום הכיפורים מכפר משתחשך - כלומר בסוף היום. אז רואים מכאן סייעתא לרבי חנניה. אמר רבי חונה: איתתבת קומי רבי ירמיה, ואמר תיפתר שהיה בדעתן להביא שעיר ולא הביאו. מכיוון שבדעתם להביא שעיר אז אין יום הכיפורים מכפר אלא בלי שעיר, והם לא הביאו, לכן מכפר בסופו.
רבי יוסי ברבי בון בעי: ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד ויכפר מיד? הקדוש ברוך הוא יודע שבסוף הם לא יביאו שעיר, אז שייכפר מיד. למה צריך לחכות עד מוצאי כיפור? נשאר בשאלה.
שמואל: ההן דחטא על חבריה צריך מימר ליה סרחית עלך. כלומר, מי שפוגע בחברו צריך לגשת אליו ולהגיד לו "סרחתי עליך". ואין קבליה הא טבאות - ואם קיבל מוטב. ואין לא מייתי בני נש ומפייס ליה קומיהון - ואם לא, צריך להביא אנשים ולפייס אותו לפניהם. הדא היא דכתיב, ישר על אנשים - יעשה שורה של אנשים ויאמר: חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. אם עשה כן, עליו הכתוב אומר: פדה נפשו מעבר בשחת וחיתו באור תראה. ואם מת, כלומר אם החבר הזה מת אז הוא לא יכול לפייס אותו - מה יעשה? צריך מפייסתיה על קיברתיה ומימר עלך - צריך לפייס על הקבר שלו ולהגיד "סלחתי עליך", חטאתי לך.
תני: עבירות שנתודה עליהן ביום הכיפורים שעבר אין צריך להתוודות עליהן יום הכיפורים הבא. אם עשה כן, כלומר אם הוא חוזר ומתוודה עוד פעם, עליו הכתוב אומר ככלב שב על קיאו או כסיל שונה באולתו. אומר שמי שמזכיר כל הזמן את החטאים שלו, זה כמו כלב שחוזר על קיאו. תני רבי אליעזר אומר הרי זה זריז ונשכר. מי שמזכיר כל פעם את החטאים שלו, הפוך - הוא זריז ונשכר. מאי טעמא דרבי אליעזר? וחטאתי נגדי תמיד. מה מקיים רבי אליעזר טעמא דרבנן ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו? בשונה באותה העבירה - זה הכוונה. אם הוא חוזר ועושה את העבירה זה כסיל, כמו כלב שחוזר על קיאו. אבל להזכיר את העבירה תמיד - זה זריז ונשכר. מה מקיימין רבנן טעמא דרבי אליעזר וחטאתי נגדי תמיד? שלא יהו בעיניו כאילו לא עשאן אלא ונמחל לו. הוא תמיד צריך לזכור שהוא עשה אותם, אבל לא להזכיר אותם - הוא לא צריך לראות אותם כאילו לא עשה אותם בכלל, אלא הוא צריך לראות אותם כאילו שעשה אותם אבל נמחל לו. הזיכרון גורם שהוא לא יחטא עוד הפעם.
מצות הוידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה עד שלא נשתקע במאכל ובמשתה. כלומר לפני שהוא אוכל ושותה. אף על פי צריך להתודות בשחרית אף על פי שנתודה בשחרית צריך להתודות במוסף אף על פי שנתודה במוסף צריך להתודות במנחה אף על פי שנתודה במנחה צריך להתודות בנעילה שכל היום כשר לוידוי.
כיצד הוא מתודה? רבי ברכיה בשם רבי אבא בר בינה: רבוני, חטאתי ומירע עשיתי, ובדעת רעה הייתי עומד, ובדרך רחוקה הייתי מהלך, וכשם שעשיתי איני עושה. יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתכפר לי על כל פשעי, ותמחול לי על כל עונותי, ותסלח לי על כל חטאתי.
תני: צריך לפרוט את מעשיו - דברי רבי יהודה בן בתירה. רבי עקיבא אומר אין צריך לפרוט את מעשיו. מאי טעמא דרבי יהודה בן בתירה? שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב - כלומר משה רבנו מזכיר מה הם עשו. מה עבד לה רבי עקיבא? הוא אמר להפך: מי גרם להם שעשו את העגל? אני, שהרביתי להם כסף וזהב, למה שאין חמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובין. כלומר חמור לא נוהק אלא כשיש לו מאכל טוב, אז גם כך כשהעליתי עליהם כסף וזהב לכן עשו את העגל.
רבי עקיבה: מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
הדרן עלך פרק יום הכיפורים וכולא מסכתא דיומא ברחמי דשמיא.
- דברי הימים א כו כג
- תהלים עב ז
- משלי י כז
- ישעיהו כב ח
- תהלים קלז ז
- תהלים מה יד
- שמות כט ל
- דברי הימים א ט כ
- שמות כט כט
- תהלים קכז א
- ויקרא טז יז
- יחזקאל א י
- מיכה ז ח
- אסתר ב כא
- אסתר ו יא
- אסתר ו יב
- אסתר ח טו
- אסתר ח טז
- דברי הימים ב ז ג
- ירמיהו מו כ
- איוב לג ו
- תהלים קו ו
- מלכים א ח מז
- דניאל ט ה
- דברי הימים ב ד ו
- עזרא א ט
- משלי י ז
- משלי טז ד
- ישעיהו מג ז
- יהושע יח י
- יחזקאל לו כו
- בראשית ב יב
- דברי הימים א כט ד
- ישעיהו לה ב
- נחום א ד
- מלכים א ו יז
- דברי הימים ב ג ח
- דברי הימים ב א יג
- תהלים נ א
- ישעיהו כח טז
- תהלים עא ד
- זכריה יא א
- ישעיהו יט יט
- ישעיהו א יח
- יחזקאל ט ב
- מלאכי ב ה
- משלי כה ו
- הושע ג ד
- ירמיהו ג ג
- ישעיהו לג יז
- תהלים כב יא
- תהלים נח ד
- קהלת ז יב
- יחזקאל לו כה
- ירמיהו יז יג
- יחזקאל כ לב
- איוב א ה
- ירמיהו ג כב
- תהלים פט לג
- ישעיהו כב יד
- איוב לג כז
- איוב לג כח
- משלי כו יא
- תהלים נא ה