ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת חגיגה/הדפסה (פרק שני)
היכי עבדינן לעובדה הלכה למעשה מן דרבי אמי° בן נתן יתיב מתני איש איש אזהרה לשוכב אזהרה לנשכב, הדא אמרה: הלכה כ°רבי ישמעאל בן אלישע. תנן ולא במעשה בראשית בשנים אמר רבי אבא° בשם רב יהודה°: ד°רבי עקיבא בן יוסף היא ברם כ°רבי ישמעאל בן אלישע דורשין. היכי עבדינן לעובדה הלכה למעשה מן מה דרבי יודה בר פזי° יתיב דרש בתחילה היה העולם מים במים, הדא אמרה: הלכה כ°רבי ישמעאל בן אלישע שדורשים במעשה בראשית ברבים. דרש רבי יודה בר פזי° בתחילה היה העולם מים במים מה טעמא דכתיב (בראשית בראשית א ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, חזר ועשאו שלג דכתיב (תהלים קמ"ז, י"ז) משליך קרחו כפיתים, חזר ועשאו ארץ דכתיב (איוב ל"ז, ו') כי לשלג יאמר הוי ארץ. והארץ עומדת על מים דכתיב (תהלים קל"ו, ו') לרוקע הארץ על המים, והמים עומדים על הרים דכתיב (תהלים ק"ד, ו') על הרים יעמדו מים, וההרים עומדין על רוח שנאמר (עמוס ד', י"ג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, והרוח תלויה בסערה שנאמר (תהלים קמ"ח, ח') רוח סערה עושה דברו, וסערה עשאה הקדוש ברוך הוא כמין קמיע ותלויה בזרועו שנאמר (דברים וזאת הברכה לג כז) ומתחת זרועות עולם. כי הנה יוצר הרים וגו' זה אחד מששה מקריות שהיה °רבי קורא אותן ובוכה: (צפניה ב', ג') בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה' אמר כולי האי ואולי, (עמוס ה', ט"ו) שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' אלקי צבקות שארית יוסף אמר כולי האי ואולי, (איכה ג', כ"ט) יתן בעפר פיהו אולי יש תקווה אמר כולי האי ואולי, (קהלת י"ב, י"ד) כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. אמר: עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו?, (שמואל א כח טו) ויאמר שמואל° בר אבא בר אבא אל שאול למה הרגזתני וגו' אמר לו לא היה לך להרגיז את בוראך אלא בי שעשיתני עבודה זרה שלך, אין את יודע כשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד, ולא עוד אלא שהייתי סבור שהוא יום הדין ונתייראתי. והרי דברים קל וחומר מה אם שמואל° בר אבא בר אבא רבן של נביאים שכתוב בו (שמואל א ג כ) וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' נתיירא מיום הדין אנו על אחת כמה וכמה. והדין (עמוס ד', י"ג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו עשה שחר עיפה ודורך על במותי ארץ ה' אלקי צבקות שמו ב_גאפי' דברים שאין בהן חט נכתבין לאדם על פינקסו ומי מגיד לאדם הבל היוצא מפיו. אמר רבי חגיי° בשם רבי יעבץ° מאי עשה שחר עיפה שחר אילין ציפאריי זה הבקר ועיפה אלו תוהו חושך ואפילה. אמר רבי יודה בר פזי° בשם °רבי יוסי בי רבי יודה: אדריינוס שאל לעקילס הגר קושטין אתון אמרין דהין עלמא קיים על רוחא האם זה אמת מה שאתם אומרים שהעולם עומד על הרוח אמר לו: אין. אמר לו הן את מודה מוכיח לי. אמר לו: אייתי לי הוגנין תביא לי גמלים אייתי ליה הוגנין הביא לו גמלים אטעונינון טעוניהון הטעין אותם משא אקימון וארבעון הקים וריבץ אותם נסתון וחנקון לקח וחנק אותם. אמר לו הא לך אקימון תקים אותם. אמר לו: מן דחנקתון אחרי שחנקת אותם. אמר לו: כלום חסרתנון לא רוחא היא דנפקא מינהון. ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו עוד היא כ°רבי עקיבא בן יוסף דברי הכל היא כדי שיהא אדם יודע לחוס על כבוד קונו. לא כן אמר רב° אבא בר אייבו: אין אדם רשאי לומר דבר כנגד רבו אלא אם כן ראה או שימש אז איך יתכן שיבין מדעתו אם אף פעם לא שמע כיצד הוא עושה בתחילה רבו פותח לו ראשי פסוקים
ולא במעשה בראשית בשניים. אמר רבי אבא בשם רב יהודה: דרבי עקיבא הוא. ברם כרבי ישמעאל דורשין. שוב פעם, איך יבדיל לנו מה הלכה למעשה? מן מה דרבי יהודה בר פזי יתיב ודרש - בציבור הוא דרש - בתחילה היה העולם מים במים, הדא אמרה: הלכה כרבי ישמעאל - דורשים מעשה בראשית ברבים.
מה דרש רבי יהודה בר פזי? בתחילה היה העולם מים במים. מה טעמא - כלומר איזה פסוק רומז לזה? ורוח אלהים מרחפת על פני המים. חזר ועשאו שלג - דכתיב משליך קרחו כפיתים. חזר ועשאו ארץ - דכתיב כי לשלג יאמר הוי ארץ, והארץ עומדת על מים - דכתיב לרוקע הארץ על המים, והמים עומדים על הרים - דכתיב על הרים יעמדו מים, וההרים עומדין על רוח - שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, והרוח תלויה בסערה - שנאמר רוח סערה עושה דברו, וסערה עשאה הקדוש ברוך הוא כמין קמיע ותלויה בזרועו - שנאמר ומתחת זרועות עולם.
כי הנה יוצר הרים וגו' - זה אחד משישה מקראות שהיה רבי קורא אותן ובוכה. כתוב "בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה'". אמר: כולי האי ואולי? כלומר כל הדברים האלה - צדק, ענווה - וזה רק אולי תסתרו ביום אף ה'.
עוד דבר: "שנאו רע ואהבו טוב, והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה'... שארית יוסף". אמר שוב פעם: כולי האי ואולי? כלומר תעשו משפט ואולי הקדוש ברוך הוא יחנן את שארית יוסף.
עוד פסוק: יתן בעפר פיהו - אולי יש תקוה. אמר: כולי האי - זה אולי.
עוד פסוק: "כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע". אמר: עבד שרבו שוקל שגגות כזדונות, הקנה יש לו?
כתוב: (שמואל א כח טו) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני וגו'. אמר לו לא היה לך להרגיז את בוראך אלא בי. כלומר שמואל אמר לשאול: לא היה לך להרגיז את בוראך אלא בי, שהפכת אותי לעבודה זרה שלך. אין את יודע כשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד. ולא עוד אלא שהייתי סבור שהוא יום הדין ונתייראתי. והרי דברים קל וחומר - כלומר בעצם ששמואל כועס על שאול, על זה שהוא מעלה אותו באוב, שזה סוג של עבודה זרה. וגם אומר בזה עצמו שקראת לי, אז נתייראתי, פחדתי שמא הגיע יום הדין ונתייראתי.
והרי דברים קל וחומר. ומה שמואל רבן של נביאים שכתוב בו וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל נביא לה', נתיירא מיום הדין - אנו על אחת כמה וכמה.
עכשיו הפסוק הבא: והדין כי הנה יוצר הרים ובורא רוח - "מגיד לאדם מה שיחו... עושה שחר עיפה ודורך על במתי ארץ, ה' אלהי צבאות שמו". כלומר, מה זה מגיד לאדם מה שיחו? אפילו דברים שאין בהן חטא נכתבין לאדם על פינקסו, ומי מגיד לאדם הבל היוצא מפיו. כלומר, כל דבר שאדם עושה - הכל נכתב.
רבי חגי בשם רבי יעבץ: מהו "עושה שחר עיפה"? שחר - אלא תפורה, כלומר זה הבוקר. ועיפה - אלא תוהו וחושך ואפילה, הכוונה הלילה.
רבי יודה בר פזי בשם רבי יוסי בי רבי יודה: אדריינוס שאל לעקילס הגר: קושטין אתון אמרין דהין עלמא קיים על רוחא - שהעולם מתקיים על הרוח? אמר לו: אין. אמר לו: מן את מודה לי - כלומר אתה יכול להוכיח את זה? אמר לו: אייתי לי הוגנין - תביא לי גמלים. אייתי ליה הוגנין - הביא לו גמלים. אטעונינון טעוניהון - העמיס עליהם משאם. אקימון וארבעון - אמר: תקים אותם, השיב אותם, הקים והשיב. נסתון וחנקון - הלך וחנק אותם. אמר לו: הא לך אקימון - עכשיו תקים אותם. אמר לו: מה זאת אומרת, מן דחנקתון - אחרי שהרגת אותם? אמר לו: כלום חסרתנון לא רוחא - הרי מה החזרתי להם? רק את הרוח, את הנשמה. היא דנפקא מינהון - רק הרוח הוצאתי להם. אז אתה רואה מכאן שהעולם מתקיים על הרוח.
ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו. ואומרת הגמרא: עוד היא כרבי עקיבא - גם זה כרבי עקיבא. ברם כרבי ישמעאל דברי הכל היא, כדי שיהא אדם יודע לחוס על כבוד קונו. כי מעשה מרכבה זה לדון בכבוד שמיים, אז דבר כזה צריך, אפילו ביחיד, לא כדי לחוס על כבוד המקום.
ואתה אומר: לא כן אמר רב, אין אדם רשאי לומר דבר כנגד רבו אלא אם כן ראה או שימש. אז איך ייתכן שיבין מדעתו אם אף פעם לא שמע? הרי אתה אומר שלא ביחיד, אז בעצם הרב לעולם לא ילמד אותו. אז איך אי פעם אדם יכול לדעת? ואתה אומר: כיצד הוא עושה, בתחילה רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים. כלומר הרב מראה לו ראשי פסוקים, ואז הרב רואה אם הוא מבין - זו הכוונה "מסכים".
📜 הדינים העולים מדף ח עמוד ב
ב_ג אסור לאדם לספר דברים בטלים אף אם אין בהם חטא, שכל דיבור נכתב על פנקסו
- מקור: "אפי דברים שאין בהן חט נכתבין לאדם על פינקסו ומי מגיד לאדם הבל היוצא מפיו. אמר רבי חגיי בשם רבי יעבץ מאי עשה שחר עיפה שחר אילין ציפאריי (זה הבקר) ועיפה אלו תוהו חושך ואפילה. אמר רבי יודה בר פזי בשם רבי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות דעות, פרק ה, הלכה ד, שו"ע או"ח סימן רמ סעיף ט, שו"ע אה"ע סימן כה סעיף ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: כדברי הירושלמי שכל הבל היוצא מפיו נכתב לאדם על פנקסו, ולכן חייב אדם להיזהר אף בדיבורי חול ולא להרבות בשיחה בטלה, כפי שנפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך
- מקבילה בבבלי: בבלי ברכות כב א — תלמיד חכם אינו חייב בעונה בכל לילה כתרנגול, אלא זמן עונתו מליל שבת לליל שבת, ואף בעל קרי ש
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה ה ב — שיחה יתירה בין איש לאשתו (שאינה לצורך ריצויה) נכתבת בחשבונו ומגידים לו עליה בשעת מיתה
ומסכים ורואה אם הוא מבין מעצמו או לא. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: תלמיד וותיק היה לו ל°רבי ודרש פרק אחד במעשה המרכבה ולא הסכימה דעתו של °רבי ולקה בשחין. התורה הזו מעשה מרכבה דומה לשני שבילים, אחד של אור ואחד של שלג, היטה בזה מת באור, היטה בזו מת בשלג, מה יעשה? יהלך באמצע. מעשה ב°רבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך על הדרך רוכב על החמור ו°רבי אלעזר בן ערך מהלך אחריו. אמר לו: רבי השניני פרק אחד במעשה המרכבה. אמר לו: ולא כך שנו חכמים ולא במרכבה אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. אמר לו: רבי תרשיני לומר דבר לפניך אני. אמר לו: אמור. כיון שפתח °רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ירד לו °רבן יוחנן בן זכאי מן החמור אמר אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני ואני רכוב על החמור. הלכו וישבו להן תחת אילן אחד, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיו מלאכי השרת מקפצין לפניהן כבני חופה שמיחין לפני חתן. נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר: כדבריך °רבי אלעזר בן ערך כן הוא מעשה המרכבה. מיד פתחו כל האילנות פיהן ואמרו שירה שנאמר (תהלים צ"ו, י"ב) אז ירננו כל עצי יער. כיון שגמר °רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה עמד °רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר ברוך ה' אלהי אברהם יצחק ויעקב שנתן לאברהם אבינו בן חכם יודע לדרוש בכבוד אבינו שבשמים. יש לך נאה לדרוש ואינו נאה מקיים, נאה מקיים ואינו נאה דורש °אלעזר בן ערך נאה דורש ונאה מקיים אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך °רבי אלעזר בן ערך. וכיון ששמעו °רבי יוסף הכהן ו°רבי שמעון בן נתנאל אף הם פתחו במעשה המרכבה אמרו יום א' בתקופת תמוז היה ורעשה הארץ ונראתה הקשת בענן, ויצאה בת קול ואמרה להן: הרי המקום פנוי לכם והטריקלין מוצע לכם, אתם ותלמידיכם מזומנין לכת שלישית. ואתיא כמאן דאמר (תהלים ט"ז, י"א) שובע שמחות את פניך שבע כיתות של צדיקים לעתיד לבוא. שוב מעשה ב°רבי יהושע בן חנניה שהיה מהלך בדרך ו°בן זומא בא כנגדו שאל בשלומו ולא השיבו. אמר לו: מאיין ולאיין °בן זומא. אמר לו: מסתכל הייתי במעשה בראשית, ואין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא פותח טפח. נאמר כאן ריחוף דכתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים ונאמר להלן (דברים האזינו לב יא) כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף, מה ריחוף שנאמר להלן נוגע ואינו נוגע, אף ריחוף שנאמר כאן נוגע ואינו נוגע. אמר °רבי יהושע בן חנניה לתלמידיו הרי °בן זומא מבחוץ הסתלק מהעולם שמהרהר בדברים כאלו ולא היו ימים קלים עד שנפטר °בן זומא. אמר רבי יודה בר פזי° בשם °רבי יוסי בי רבי יודה: שלשה הרצו תורתן לפני רבן °רבי יהושע בן חנניה לפני °רבן יוחנן בן זכאי °רבי עקיבא בן יוסף לפני °רבי יהושע בן חנניה °חנניה בן חכיניי לפני °רבי עקיבא בן יוסף מיכן והילך אין דעתן נקייה שאפילו התלמידים שלהם כבר לא ידעו לדרוש במעשה מרכבה. ארבעה נכנסו לפרדס: אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקיצץ בנטיעות, אחד נכנס בשלום ויצא בשלום. °בן עזאי הציץ ונפגע עליו הכתוב אומר (משלי כ"ה, ט"ז) דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו. °בן זומא הציץ ומת עליו הכתוב אומר (תהלים קט"ז, ט"ו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. אחר הציץ וקיצץ בנטיעות מני אחר °אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה אמרין כל תלמיד דהוה חמי ליה משובח באוריתא הוה קטיל ליה. ולא עוד אלא דהוה עליל לבית וועדא נכנס לבית המדרש והוה חמי טלייא קומי ספרא והיה רואה תינוקות אצל המלמד והוה אמר מה אילין יתבין עבדין הכא מה אלו עושים כאן אומנותיה דהן בנאי אומנותיה דהן נגר אומנותיה דהן צייד אומנותיה דהן חייט. וכיון דהוון שמעין כן הוון שבקין ליה ואזלין לון היו עוזבים והולכים להם עליו הכתוב אומר (קהלת ה', ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' שחיבל מעשה ידיו של אותו האיש. אוף בשעת עקתא השמד הוון מטענין לון מטילין בשבת שהרומאים חיבו את ישראל לחלל שבת ולסחוב משאות בשבת והוון מתכוונין מיטעון תרי חד מטול ונושאים שנים משא אחד משום שנים שעשו מלאכה אחת אמר אטעוננון יחידאין שגילה לגוים שהיהודים לא באמת מחללים שבת, ואמר להם שיצוו עליהם לסחוב כל אחד לבד אזלין ואטעונינון יחידיין. והוון מתכוונין מיפרוק בכרמלית שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אמר אטעונינון צלוחיין כלי זכוכית שאי אפשר להניחם בדרך שאם יניחום על הארץ ישברו אזלין ואטעונינון צלוחיין כלי זכוכית. °רבי עקיבא בן יוסף נכנס בשלום ויצא בשלום עליו הכתוב אומר
לפי הירושלמי מסכת חגיגה דף ט. אומרת הגמרא: אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: תלמיד ותיק היה לו לרבי ודרש פרק אחד במעשה מרכבה ולא הסכימה דעתו של רבי ונקע בשחין. התורה הזאת דומה לשני שבילים, כלומר תורת הסוד דומה לשני זוויתים, אחד של אור ואחד של שלג. היטה בזה מת באור, היטה בזו מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע.
מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך על הדרך רוכב על החמור ורבי אלעזר בן ערך מהלך אחריו. אמר לו: רבי השניני פרק אחד במעשה המרכבה. אמר לו: ולא כך שנו חכמים ולא במרכבה, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. אמר לו: רבי, תרשיני לומר דבר לפניך אני. אמר לו: אמור. כיון שפתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור, אמר: אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני ואני רכוב על החמור. הלכו וישבו להן תחת אילן אחד, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, ורואים מלאכי השרת מקפצים לפניהם כבני חופה, שמחים לפני חתן. נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר: כדבריך רבי אלעזר בן ערך כן הוא מעשה המרכבה. מיד פתחו כל האילנות פיהן ואמרו שירה שנאמר אז ירננו כל עצי יער.
כיון שגמר רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר: ברוך ה' אלהי אברהם יצחק ויעקב שנתן לאברהם אבינו בן חכם יודע בכבוד אבינו שבשמים. יש לך נאה לדרוש ואינו נאה מקיים, נאה מקיים ואינו נאה דורש. אלעזר בן ערך נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך רבי אלעזר בן ערך.
וכיון ששמעו רבי יוסף הכהן ורבי שמעון בן נתנאל אף הם פתחו במעשה המרכבה. אמרו: יום אחד בתקופת תמוז היה ורעשה הארץ ונראת הקשת בענן, ויצאה בת קול ואמרה להן: הרי המקום פנוי לכם והטריקלין מוצע לכם. אתם ותלמידיכם מזומנין לכת שלישית. ואתיא כמאן דאמר שובע שמחות את פניך - כן הפסוק הזה הכוונה שיש שבע כיתות של צדיקים לעתיד לבוא, והם היו במקום בכיתה שלישית.
שוב מעשה ברבי יהושע שהיה מהלך בדרך ובן זומא בא כנגדו, שאל בשלומו ולא השיבו. אמר לו: מאיין ולאיין בן זומא? אמר לו: מסתכל הייתי במעשה בראשית, ואין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא פותח טפח. נאמר כאן ריחוף דכתיב ורוח אלוקים מרחפת על פני המים, ונאמר להלן כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף. מה ריחוף שנאמר להלן נוגע ואינו נוגע, אף ריחוף שנאמר כאן נוגע ואינו נוגע. אמר רבי יהושע לתלמידיו: הרי בן זומא מבחוץ. כן, בן זומא הסתלק מהעולם - אם הוא מערער בדברים כאלה, זה רק עניין של זמן עד שהוא יתנתק לגמרי מהעולם. ולא היו ימים קלים עד שנפטר בן זומא.
רבי יודה בר פזי בשם רבי יוסי בי רבי יודה: שלשה הרצו תורתן לפני רבן: רבי יהושע לפני רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא לפני רבי יהושע, וחנניה בן חכיניי לפני רבי עקיבא. מיכן והילך אין דעתן נקייה - כי אפילו התלמידים של אלו שדרשו כבר לא ידעו לדרוש מעשה מרכבה.
ארבעה נכנסו לפרדס: אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקיצץ בנטיעות, אחד נכנס בשלום ויצא בשלום. בן עזאי הציץ ונפגע עליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תסבענו והקאתו. בן זומא הציץ ומת עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. אחר הציץ וקיצץ בנטיעות - מני אחר? מי זה אחר? אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה. אומרים: כל תלמיד דהוה חמי ליה משובח באוריתא הוה קטיל ליה - כשרואה תלמיד חכם גדול בתורה, היה הורג אותו. ולא עוד אלא דהוה עליל לבית וועדא - היה נכנס לבית המדרש - והוה חמי טלייא קומי ספרא - ורואה תינוקות לפני המלמד שלהם - והוה אמר: מה אילין יתבין עבדין הכא - מה הם עושים כאן, חבל על הזמן שלהם - אומנותיה דהן בנאי, אומנותיה דהן נגר, אומנותיה דהן צייד, אומנותיה דהן חייט. וכיון דהוון שמעין כן, הוון שבקין ליה ואזלין לון - כן עזבו את בית המדרש - עליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו', שחיבל מעשה ידיו של אותו האיש.
אוף בשעת עקתא - כלומר בשעת השמד שהרומאים גזרו כל מיני גזירות על היהודים - הוון מטענין לון מטילין - היו הרומאים רוצים שישראל יחלל שבת והיו מכריחים אותם לסחוב משאות בשבת - והוון מתכוונין מיטעון תרי חד מטול, משום שנים שעשו מלאכה אחת - היהודים עשו בחוכמה והיו סוחבים משא של אחד לשתי אנשים כדי להיפטר, שהרי דבר שיחיד יכול לעשות אותו אבל עושים אותו שניים - פטורים. אמר: אטעוננון יחידאין - הוא גילה להם שהיהודים בעצם לא באמת מחללים שבת, ואמר להם שיצוו עליהם לסחוב כל אחד לבד - אזלין ואטעונינון יחידיין. והוון מתכוונין מיפרוק בכרמלית שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים - שלא תהיה הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים - אמר: אטעונינון צלוחיין, אזלין ואטעונינון צלוחיין - אמר להם לא תתנו להם כלי זכוכית עדינים שהם לא יכולים להניח אותם בדרך, כי אם יניחו אותם על הארץ הם ישברו, וככה בעצם היו חייבים לחלל שבת ממש.
רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, עליו הכתוב אומר משכני אחריך נרוצה וגו.
(שיר השירים א', ד') משכני אחריך נרוצה וגו'. °רבי מאיר הוה יתיב דרש בבית מדרשא דטיבריה עבר °תיאור=אלישע בן אבויה נקרא גם אחר כיוון שיצא לתרבות רעה רביה רכיב על סוסייא ביום שובתא אתון ואמרין ליה באו ואמרו לו הא רבך לבר בחוץ פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה ויצא אליו. אמר לו: מה הויתה דרש יומא דין. אמר לו נאמר (איוב מ"ב, י"ב) וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו וגו'. אמר לו: ומה פתחת ביה. אמר לו (איוב מ"ב, י') ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה שכפל לו את כל ממונו. אמר ווי דמובדין ולא משכחין עקיבה רבך לא הוה דרש כן אלא (איוב מ"ב, י"ב) וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו בזכות מצות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו. אמר לו: ומה הויתה דריש תובן עוד. אמר לו נאמר (קהלת ז', ח') טוב אחרית דבר מראשיתו. אמר לו: ומה פתחת ביה. אמר לו לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו והוליד בזקנותו נתקיימו הוי טוב אחרית דבר מראשיתו, לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד ובזקנותו ונשתכר הוי טוב אחרית דבר מראשיתו, לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה הוי טוב אחרית דבר מראשיתו. אמר ווי דמובדין ולא משכחין °עקיבה רבך לא הוה דרש כן אלא טוב אחרית דבר מראשיתו בזמן שהוא טוב מראשיתו. ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה, ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד ול°רבי אליעזר בן הורקנוס ול°רבי יהושע בן חנניה בבית אחד. מן דאכלון ושתון שרון מטפחין ומרקדין. אמר °רבי אליעזר בן הורקנוס ל°רבי יהושע בן חנניה עד דאינון עסיקין בדידהון נעסוק אנן בדידן וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן: אבויה רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי. אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמיחים כנתינתן מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש דכתיב (דברים ואתחנן ד יא) וההר בוער באש עד לב השמים. אמר להן: אבויה אבא: רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה לתורה אני מפרישו ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה באותו האיש. אמר לו: ומה הייתה דורש תובן עוד. אמר לו כתיב (איוב כ"ח, י"ז) לא יערכנה זהב וזכוכית. אמר לו: ומה פתחת ביה. אמר לו: דברי תורה קשין לקנות ככלי זהב ונוחין לאבד ככלי זכוכית, ומה כלי זהב וכלי זכוכית אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהיו, אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה. אמר לו: דייך מאיר עד כאן תחום שבת. אמר לו: מן הן את ידע. אמר לו: מן טלפי דסוסיי דהוינא מני שהייתי מונה והולך אלפיים אמה. אמר לו: וכל הדא חכמתא אית ביך ולית את חזר בך כל החכמה הזו בך ואינך חוזר בך. אמר לו לית אנא יכיל. אמר לו למה. אמר לו: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקדשים ואומרת שובו בנים חוץ מ°אלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי. וכל דא מן הן אתת ליה וכל זה ממה בא לו אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם, וירד משם והכישו נחש ומת. אמר כתיב (דברים כי תצא כב ז) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים, איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה?. ולא היה יודע שדרשה °רבי יעקב לפנים ממנו קדם לו למען ייטב לך לעולם הבא שכולו טוב והארכת ימים לעתיד שכולו ארוך. ויש אומר על ידי שראה לשונו של °רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן, זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו, זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים. ויש אומרים אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עובדי כוכבים ומזלות והריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה. לאחר ימים חלה אלישע אתון ואמרון ל°רבי מאיר הא רבך באיש חולה אזל בעי מבקרתיה ואשכחיה באיש הלך לבקר אותו ומצא שהוא חולה. אמר לו לית את חזר בך. אמר לו: ואין חזרין מתקבלין אם אחזור יקבלוני. אמר לו: ולא כן כתיב (תהלים צ', ג') תשב אנוש עד דכא עד דיכדוכה של נפש מקבלין. באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת והיה °רבי מאיר שמח בלבו ואומר דומה שמתוך תשובה נפטר רבי. מן דקברוניה ירדה האש מן השמים ושרפה את קברו אתון ואמרין ל°רבי מאיר הא קבריה דרבך אייקד נשרף נפק בעי מבקרתיה ואשכחין אייקד הלך לבקר אותו ומצא שהוא נשרף. מה עבד נסב גולתיה ופרסיה עלוי לקח את המעיל שלו ופרש אותו על הקבר אמר (רות ג יג) ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי וגו' ליני בעולם הזה שדומה ללילה, והיה בבוקר זה העולם הבא שכולו בוקר, אם יגאלך טוב יגאל זה הקדוש ברוך הוא שהוא טוב דכתיב ביה (תהלים קמ"ה, ט') טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (רות ג יג) ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה' ואיטפיית כבתה האש. אמרון ל°רבי מאיר אין אמרין לך בההוא עלמא אם יאמרו לך בעולם האמת למאן את בעי למקרבה את מי תרצה לקרב אליך ולהציל לאבוך או לרבך אמר לון: אנא מיקרב לרבי קדמיי ובתר כן לאבא. אמרון ליה ושמעין לך להציל אדם זר. אמר לון: ולא כן תנינן מצילין תיק הספר עם הספר תיק תפילין עם התפילין, מצילין לאלישע אחר בזכות תורתו. לאחר ימים הלכו בנו. לאחר ימים הלכו בנותיו ליטול צדקה מ°רבי גזר °רבי ואמר (תהלים ק"ט, י"ב) אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו. אמרו לו הבנות °רבי אל תבט במעשיו הבט בתורתו. באותה השעה בכה °רבי וגזר עליהן שיתפרנסו. אמר: מה אם זה שיגע בתורה שלא לשום שמים ראו מה העמיד שיצאו ממנו רבי מאיר ובנים צדיקים מי שהוא יגע בתורה לשמה על אחת כמה וכמה. תנן: וכל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלן ומה למטן מה לפנים ומה לאחור. אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם בר סירה כתיב
רבי מאיר הוה יתיב דרש בבית מדרשא דטיבריה, עבר אלישע בן אבויה - הנקרא אחר - רביה רכיב על סוסייא ביום שובתא. אתון ואמרין ליה: הא רבך לבר - הרב שלך בחוץ - פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה - הפסיק את הדרשה ויצא אליו. אמר לו: מה הויתה דרש יומא דין? - מה דרשת היום? אמר לו: וה' ברך את אחרית וגו. אמר לו: ומה פתחת ביה? אמר לו: ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה, שכפל לו את כל ממונו. אמר: ווי דמובדין ולא משכחין! עקיבה רבך לא הוה דרש כן, אלא: וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו - בזכות מצות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו.
אמר לו: ומה הויתה דריש תובן? - מה דרשת עוד? אמר לו: טוב אחרית דבר מראשיתו. אמר לו: ומה פתחת ביה? אמר לו: לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו, נתקיימו - הוי טוב אחרית דבר מראשיתו. לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד, ובזקנותו ונשתכר - הוי טוב אחרית דבר מראשיתו. לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנותו וקיימה - הוי טוב אחרית דבר מראשיתו. אמר: ווי דמובדין ולא משכחין! עקיבה רבך לא הוה דרש כן, אלא: טוב אחרית דבר מראשיתו - בזמן שהוא טוב מראשיתו.
ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה - הוא היה עשיר גדול. ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד, ורבי אליעזר ורבי יהושע בבית אחד. מן דאכלון ושתון - אחרי שסיימו לאכול ולשתות - שרון מטפחין ומרקדין - כל גדולי ירושלים התחילו לרקוד ולשיר. אמר רבי אליעזר לרבי יהושע: עד דאינון עסיקין בדידהון, נעסוק אנן בידן - כלומר, כן הם עוסקים בשלהם, נעסוק אנחנו בדברי תורה. וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן: אבויה, רבותיי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי? אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמיחים כנתינתן מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני. ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש - וההר בוער באש עד לב השמים. אמר להן: אבויה אבא: רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה לתורה אני מפרישו - ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימה באותו האיש.
אמר לו: ומה הייתה דורש תובן? - מה דרשת עוד? אמר לו: לא יערכנה זהב וזכוכית. אמר לו: ומה פתחת ביה? אמר לו: דברי תורה קשין לקנות ככלי זהב ונוחין לאבד ככלי זכוכית, ומה כלי זהב וכלי זכוכית אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהיו - אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה. אמר לו: דייך מאיר, עד כאן תחום שבת - עד כאן תחום שבת, אלפיים אמה. אמר לו: מן הן את ידע? - איך אתה יודע? אמר לו: מן טלפי דסוסיי דהוינא מני והולך אלפיים אמה. אמר לו: וכל הדא חכמתא אית ביך ולית את חזר בך? - אתה יודע כל כך הרבה ואתה לא חוזר בך? אמר לו: לית אנא יכיל. אמר לו: למה? אמר לו: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקדשים ואומרת: שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי.
וכל דא מן הן אתת ליה - כלומר למה זה קרה לו, למה הוא התקלקל? אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם, וירד משם והכישו נחש ומת. אמר: כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים - איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה רבי יעקב לפנים ממנו - כלומר קודם לו דרש את זה רבי יעקב - למען ייטב לך לעולם הבא שכולו טוב, והארכת ימים לעתיד שכולו ארוך.
ויש אומר על ידי שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן, זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו, זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים. ויש אומרים אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עובדי כוכבים והריחה מאותו המין, והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה.
לאחר ימים חלה אלישע - התלמידים אמרו לרבי מאיר: הא רבך באיש - שהוא חולה. אזל בעי מבקרתיה ואשכחיה באיש - הלך לבקר אותו ומצאו חולה, עומד למות. אמר לו: לית את חזר בך? - אתה לא יכול לחזור בך? אמר לו: ואין חזרין מתקבלין? - כלומר אם אני אחזור עכשיו יקבלו אותי? אמר לו: ולא כן כתיב תשב אנוש עד דכא, עד דיכדוכה של נפש מקבלין - אפילו רגע לפני המוות מקבלים. באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת, והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר: דומה שמתוך תשובה נפטר רבי.
מן דקברוניה ירדה האש מן השמים ושרפה את קברו. אתון ואמרין לרבי מאיר: הא דרבך אייקד, נפק בעי מבקרתיה ואשכחין אייקד. מה עבד? נסב גולתיה ופרסיה עלוי - לקח את המעיל שלו ופרש אותו על הקבר. אמר: ליני הלילה וגו'. ליני בעולם הזה שדומה ללילה, והיה בבוקר זה העולם הבא שכולו בוקר. אם יגאלך טוב יגאל - זה הקדוש ברוך הוא שהוא טוב, דכתיב ביה טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי, חי ה'. ואיטפיית.
אמרון לרבי מאיר: אין אמרין לך בההוא עלמא למאן את בעי - לאבוך או לרבך? - אם בעולם הבא יגידו לך, את מי אתה רוצה יותר קרוב - את אביך או את רבך? אמר לון: אנא מיקרב לרבי קדמיי, ובתר כן לאבא. אמרון ליה: ושמעין לך? - כלומר ישמעו לך? אמר לון: ולא כן תנינן: מצילין תיק הספר עם הספר, תיק תפילין עם התפילין - מצילין לאלישע אחר בזכות תורתו.
לאחר ימים הלכו בנותיו ליטול צדקה מרבי, גזר רבי ואמר: אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו. אמרו לו: רבי, אל תבט במעשיו, הבט בתורתו. באותה השעה בכה רבי וגזר עליהן שיתפרנסו. אמר: מה אם זה שיגע בתורה שלא לשום שמים ראו מה העמיד - מי שהוא יגע בתורה לשמה על אחת כמה וכמה.
פליאה ממך מה תדע עמוקה משאול מה תחקור במה שהורשיתה התבונן אין לך ענין בנסתרות. רב° אבא בר אייבו אמר כתיב (תהלים ל"א, י"ט) תאלמנה שפתי שקר למילה תאלמנה שלוש פרושים יתחרשן יתפרכן ישתתקן יתחרשן כמה דאת אמר (שמות שמות ד יא) ויאמר ה' אליו מי שם פה או מי שם אילם או חרש יתפרכן התפוררו כמו שפורכים חיטים כמה דאת אמר (בראשית וישב לז ז) והנה אנחנו מאלמים אלומים ישתתקן כשמועו (תהלים ל"א, י"ט) הדוברות על צדיק עתק הדוברות על צדיקו של עולם דברים שהעתיק שהסתיר מבריותיו בגאוה ובוז זה שהוא מתגאה לומר אני דורש במעשה בראשית סבור שהוא כמגאה משבח לקדוש ברוך הוא ואינו אלא כמבזה. אמר רבי יוסי בן חנינה° ב_דהמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא, המתכבד בכבוד חי העולמים לא כל שכן. מה כתיב בתריה (תהלים ל"א, כ') מה רב טובך אשר צפנת ליריאך אל יהי לו חלק במה רב טובך. אמר רבי לוי°: כתיב (משלי כ"ה, ב') כבוד אלהים הסתר דבר כבוד מלכים חקור דבר וגו' כבוד אלהים הסתר דבר עד שלא נברא העולם כבוד מלכים חקור דבר משנברא העולם. אמר רבי לוי°: כתיב (איוב כ', ד') הזאת ידעת מני עד מני שים אדם עלי ארץ הזאת ידעת מני עד, שלא תוכל לדעת מה היה קדם הבריאה, אבל את יכול לדעת מני שים אדם עלי ארץ. אמר רבי יונה° בשם רבי אבא° תני כתיב (דברים ד', ל"ב) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך יכול קודם למעשה בראשית תלמוד לומר (דברים ואתחנן ד לב) למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ יכול מששי ואילך תלמוד לומר ראשונים, אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי אנו למידין מששי, מה ששי מיוחד שהוא מששת ימי בראשית, אף את לא תהא מביא לי אלא את שהוא כיוצא בששי, יכול לידע מה למעלה מן השמים ומה למטה מן התהום תלמוד לומר (דברים ואתחנן ד לב) ולמקצה השמים ועד קצה השמים אלא עד שלא נברא העולם את דורש ולבך מסכים אבל אסור לדרוש ברבים משנברא העולם את הולך וקולך הולך מסוף העולם ועד סופו שאתה רשאי לדרוש ברבים. תני בר קפרא° כתיב ולמן היום אף עד שלא נברא העולם את דורש אפילו ברבים אתיא דרבי יודה בר פזי° שדרש שבתחילה היה העולם מים במים כהדא דבר קפרא° שדורשים ברבים אף על קדם בריאת העולם ומה דתני רבי חייה° בתוספתא על הפסוק כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, יכול קודם למעשה בראשית וכו' כהדא דרבי אבא° ורבי יונה°. אמרו בשם רבי לוי°: בבי"ת נברא העולם מה בי"ת סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד, כך אין לך רשות לדרוש מה למעלן ומה למטן מה לפנים ומה לאחור, אלא מיום שנברא העולם. ולבא אומרין לבי"ת מי בראך והוא מראה להן בנקודה התג ואומר זה שלמעלן ומה שמו והוא מראה להן בנקודה שלאחריו שמכוון לכיוון האות אלף ואומר ה' שמו אדון שמו. דבר אחר ולמה בבי"ת שהוא בלשון ברכה ולא באל"ף שהוא לשון ארירה אמר הקדוש ברוך הוא איני בורא את עולמי אלא בבי"ת שלא יהו כל באי העולם אומרין היאך העולם יכול לעמוד ונברא בלשון ארירה, אלא הריני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה ואולי יעמוד. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: בשתי אותיות נבראו שתי עולמות העולם הזה והעולם הבא אחד בה"א ואחד ביו"ד מה טעמא דכתיב (ישעיהו כ"ו, ד') כי ביה ה' צור עולמים ואין אנו יודעין אי זה מהם נברא בה"א ואי זה מהם נברא ביו"ד אלא מן מה דכתיב (בראשית בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה"א בראם הוי אומר העולם הזה נברא בה"א והעולם הבא נברא ביו"ד. מה ה"א פתוח מלמטן רמז לכל באי עולם שהן יורדין לשאול לקבר מה ה"א יש לו נקודה תג מלמעלן משעה שהן יורדין הן עולין בתחיית המתים מה ה"א פתוח מכל צד שלמטה כך פותח פתח לכל בעלי תשובה. מה יו"ד כפוף כך יהיו כל באי העולם כפופין כדכתיב (ירמיהו ל', ו') ונהפכו כל פנים לירקון. כיון שראה דוד כן שהעולם נברא בשתי אותיות אלו התחיל לקלס בשתי
כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. רבי אלעזר בשם רבן סירא: פליאה ממך מה תדע? עמוקה משאול מה תחקור? ומי שהוא שם - יתבונן. במה שהורשיתה התבונן, אין לך עניין בנסתרות.
אמר תאלמנה שפתי שקר. למילה תאלמנה יש שלושה פירושים: יתחרשן, כלומר יעשו חירשים; יתפרכן; ישתתקן.
יתחרשן - כמו שנאמר ויאמר ה' אליו מי שם פה, מי שם פה או מי שם אילם או חירש - אז רואים כאן שזה מלשון חירש ואילם, שאחד שלא מדבר או שלא שומע.
יתפרכן - להתפורר, כמו שפוררים החיטים, כמו שנאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים.
ישתתקן כשמועו - הדוברות על צדיק עתק, כתוב הדוברות על צדיקו של עולם, דברים שהעתיק מבריותיו וכו', הקדוש ברוך הוא הסתיר כן. מי שמדבר על זה בגאווה ובבוז, על זה שהוא מתגאה לומר אני דורש במעשה בראשית, הוא סבור שהוא כאילו מגאה את הקדוש ברוך הוא, כאילו משבח את הקדוש ברוך הוא, ואינו אלא כמבזה. הפסוק אומר "דברות על צדיק עתק" - בגאווה ובבוז. הכוונה שהוא חושב שהוא מגאה את הקדוש ברוך הוא, אבל בפועל הוא לא מגאה אלא מבזה.
אמר רבי יוסי בן חנינה: המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא, המתכבד בכבוד חי העולמים לא כל שכן. מה כתיב בתריה - מה רב טובך אשר צפנת, אל יהי לו רב טובך. כלומר אדם שדורש ומתגאה, כשהוא משבח את הקדוש ברוך הוא ואינו אלא כמבזה, אז אל יהי לו חלק ברב טובך.
אמר רבי לוי: כתיב כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקר דבר. כבוד אלהים הסתר דבר עד שלא נברא העולם - את זה הקדוש ברוך הוא צריך להסתיר. כבוד מלכים חקור דבר - זה משנברא העולם.
אמר רבי לוי: כתיב הזאת ידעת מני עד, אבל את מני שים אדם עלי ארץ. כלומר לא תוכל לדעת מה היה קודם הבריאה, אבל אתה כן יכול לדעת מ"מני שים אדם עלי ארץ".
רבי יונה בשם רבי אבא: תני כתיב כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, יכול קודם למעשה בראשית - תלמוד לומר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. יכול משישי ואילך, כלומר שבו נברא אדם - תלמוד לומר ראשונים. אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי אנו למידין מששי - מה ששי מיוחד שהוא מששת ימי בראשית, אף את לא תהא מביא לי אלא את שהוא כיוצא בששי. כלומר כל שהוא מהיום הראשון ואילך, ואז אתה יכול לדעת. יכול לידע מה למעלה מן השמים ומה למטה מן התהום, תלמוד לומר ולמקצה השמים ועד קצה השמים. אלא עד שלא נברא העולם את דורש - ועמך מסכים, ואסור לדרוש ברבים. משנברא העולם את הולך וקולך הולך מסוף העולם ועד סופו - אתה יכול לדרוש זה ברבים.
תני בר קפרא "ולמן היום" - אף עד שלא נברא העולם אתה דורש אפילו ברבים, ואתיא דרבי יודה בר פזי שהוא דרש שבתחילת העולם היה מים במים, אז זה קא תני לבר קפרא שמותר לדרוש ברבים אפילו קודם בריאת העולם. ומה דתני רבי חייה כהדא דרבי אבא ורבי יונה, שהם אמרו על הפסוק "שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך" שאסור לדרוש לפני בראשית.
בשם רבי לוי: למה העולם נברא בבי"ת? מה בי"ת סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד, כך אין לך רשות לדרוש מה למעלן ומה למטן מה לפנים ומה לאחור, אלא מיום שנברא העולם. ולבא אומרין לבי"ת מי בראך, והוא מראה להם בנקודה - כלומר בתג של הבי"ת למעלה - והוא מראה להן... זה שלמעלן. עכשיו שואל אותו מה שמו? הוא מראה להם בנקודה שלאחריו, כלומר הוא מכוון לכיוון האות א', ואומר ה' שמו אדון שמו.
דבר אחר, למה התורה פתחה בבי"ת? שהוא בלשון ברכה ולא באל"ף שהוא לשון ארירה. אמר הקדוש ברוך הוא איני בורא את עולמי אלא בבי"ת שלא יהו כל באי העולם אומרין היאך העולם יכול לעמוד ונברא בלשון ארירה, אלא הריני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה ואולי יעמוד.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: בשתי אותיות נבראו שתי עולמות העולם הזה והעולם הבא אחד בה"א ואחד ביו"ד. מה טעמא? כי ביה ה' צור עולמים - בלשון רבים, שתי עולמות. עכשיו אין אנו יודעים איזה נברא בה"א ואיזה נברא ביו"ד, אלא מן מה דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - הכוונה בה"א בראם, הוי העולם הזה נברא בה"א והעולם הבא נברא ביו"ד.
מה ה"א פתוח מלמטן - זה רמז לכל באי עולם שהן יורדין לשאול, לקבר. עכשיו מה ה"א יש לו נקודה מלמעלן - כלומר יש לו תג למעלה - משעה שהן יורדין הן עולין, תחיית המתים. מה ה"א פתוח מכל צד - כלומר גם מהצד - כך פותח פתח לכל בעלי תשובה. מה יו"ד כפוף, כך יהיו כל באי העולם כפופין, דכתיב ונהפכו כל פנים לירקון.
📜 הדינים העולים מדף י עמוד א
ב_ד אין להתכבד בקלון חבירו, וקל וחומר שאין להתכבד בכבוד המקום
- מקור: "המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא, המתכבד בכבוד חי העולמים לא כל שכן. מה כתיב בתריה מה רב טובך אשר צפנת ליריאך אל יהי לו חלק במה רב טובך. אמר רבי לוי: כתיב כבוד אלהים הסתר דבר כבוד מלכים חקור דב"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה יד, רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי; הרמב"ם (הלכות תשובה ג,יד; הלכות דעות ו,ג) קבע שהמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא נח ב — האומר ברבים דברים המבישים את חברו ומאדימים פניו עובר באיסור חמור כשפיכות דמים
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא נח ב — הקורא לחברו כינוי גנאי שהוא רגיל בו ואינו בוש בו, אינו נחשב מלבין פניו ואין בזה איסור
אותיות דכתיב (תהלים קי"ג, א') הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. רבי יודן נשייא° שאל לרבי שמואל בר נחמן° מהו דין דכתיב (תהלים ס"ח, ה') סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. אמר לו: אין לך כל מקום ומקום שאינו ממונה על ביה בעיות שלו שבכל מלכות יש מי שממונה לפתור בעיות וטענות שיש לאנשים ומי ממונה על ביה בעיות שבכולם הקדוש ברוך הוא שנאמר ביה שמו כי יה שמו. אמר לו רבי אלעזר° בן פדת רבך לא היה דרש כן אלא משל למלך שבנה פלטין במקום ביבים במקום אשפות במקום סריות, מי שהוא בא ואומר הפלטין הזו במקום ביבין הוא במקום אשפות הוא במקום סריות הוא אינו פוגם, כך מי שהוא אומר בתחילה היה העולם מים במים הרי זה פוגם. משל לפרדיסו של מלך ועלייה בנויה על גביו עליו להציץ אבל לא ליגע וזה הפירוש בי-ה שמו שמבריאת העולמות שנבראו בשני אותיות אלו אתה רשאי לדרוש אבל לא קדם. °בית שמאי אומר שמים נבראו תחילה אחר כך הארץ ו°בית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים. אלו מביאין טעם לדבריהן ואלו מביאין טעם לדבריהן. מה טעמון ד°בית שמאי שנאמר (בראשית בראשית א א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ משל למלך שעשה כסא משעשאו עשה אפיפורין הדום שלו שנאמר (ישעיהו ס"ו, א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי. מה טעמון ד°בית הלל דכתיב (בראשית בראשית ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים משל למלך שעשה פלטין משבנה את התחתונים עשה את העליונים שנאמר (ישעיהו מ"ח, י"ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. אמר רבי יודה בר פזי°: ודא מסייעה ל°בית הלל דכתיב (תהלים ק"ב, כ"ו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים. אמר רבי חנינה°: ממקום ש°בית שמאי מביאין טעם לדבריהן משם °בית הלל מסלקין לון. מאי טעמא? ד°בית שמאי דכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ משם °בית הלל מסלקין לון דכתיב והארץ היתה כבר היתה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם חכמים אם לבירייה שמים קדמו ואם לשכלול הארץ קדמה. אם לבירייה שמים קדמו כדכתיב בראשית ברא אלהים וגו' אם לשכלול הארץ קדמה דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. שמים נבראו בראשון כ°בית שמאי עשה שלשה ימים ועשו תולדות שאחר שעברו יום ראשון ושני ושלישי נאמר ברביעי יהי מאורות שהם תולדות הרקיע. ים נברא בשני כ°בית שמאי עשה ג' ימים ועשה תולדות שעברו יום שני ושלישי ורביעי בחמישי נאמר ישרצו המים. ארץ נבראה בשלישי כ°בית שמאי עשת ג' ימים ועשה תולדות שעברו יום שלישי ורביעי וחמישי בששי נאמר ותוצא הארץ. ארץ נבראה בראשון כ°בית הלל עשת שני ימים ועשו תולדות שעברו יום ראשון ושני בשלישי נאמר תדשא הארץ. שמים נבראו בשני כ°בית הלל עשו שני ימים ועשו תולדות שעברו יום שני ושלישי ברביעי נאמר יהי מאורות. ים נברא בשלישי כ°בית הלל עשה שנים ימים ועשה תולדות שעברו יום שלישי ורביעי בחמישי נאמר ישרצו המים. אמר °רבי שמעון בן יוחי: תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם על ביריית העולם, שאני אומר שמים וארץ לא נבראו אלא כלפס הזה וככיסויה שנעשים יחד ואחר כך מפרידים אותם מה טעמא שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. אמר °רבי אלעזר ברבי שמעון אם כדעת הזו שאמר אבא מובן למה פעמים שהוא מקדים שמים לארץ, פעמים שהוא מקדים ארץ לשמים, אלא מלמד ששניהן שקולים זה כזה.
מתני':
°יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך ביום טוב °יוסי בן יוחנן אומר ב_הלסמוך. °יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך °נתיי הארבילי אומר לסמוך. °יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך °שמעון בן שטח אומר לסמוך. °שמעיה אומר לסמוך °אבטליון אומר שלא לסמוך. °הלל ו°מנחם לא נחלקו יצא °מנחם ונכנס °שמאי. °הלל אומר לסמוך ו°שמאי אומר שלא לסמוך. הראשונים בכל זוג היו נשיאים והשניים אבות בית דין.
גמ': בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד ועמדו °שמאי והלל ועשו אותן ד' שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקבים שמאי אומר ט' קבים מים שאובים פוסלים את המקוה, והלל אומר מלא הין. שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן, והלל אומר מפקידה לפקידה. הלל אומר לסמוך, שמאי אומר שלא לסמוך. משרבו תלמידי °בית שמאי ותלמידי °בית הלל ולא שימשו את רביהן כל צורכן, רבו המחלוקת בישראל, ונחלקו לשתי כתות, אלו מטמאין ואלו מטהרין, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא לא תהא שבות קלה בעיניך שהרי סמיכה אינה אלא רשות ונחלקו עליה אבות העולם. אמר רבי יוסה° אסי: זאת אומרת שסומך ב_וצריך לכבוש את כובדו דאלא לא כן מה אנן אמרין אסור ליגע בבהמה ביום טוב תנן °הלל ו°מנחם לא נחלקו יצא °מנחם ונכנס °שמאי לאיכן יצא יש אומרים
כיון שראה דוד כן, שהעולם נברא בשתי אותיות הללו, התחיל לקלס בשתי אותיות הללו, דכתיב הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'.
רבי יודן נשייא שאל לרבי שמואל בר נחמן: מהו דין דכתיב סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו? אמר לו: אין לך כל מקום ומקום שאינו ממונה על ביה שלו - כלומר על הבעיות שלו. בכל מלכות יש מישהו שממונה לפתור בעיות וטענות. עכשיו מי ממונה על ביה שבכולם - הקדוש ברוך הוא, כלומר הוא ממונה על כל הבעיות של כל העולם, שנאמר ביה שמו כי יה שמו.
אמר לו רבי אלעזר: רבך לא היה דרש כן, אלא אומר משל למלך שבנה פלטין במקום ביבים במקום אשפות במקום סריות, מישהו בא ואומר הפלטין הזו במקום ביבין הוא במקום אשפות הוא במקום סריות הוא אינו פוגם. כך מי שהוא אומר בתחילה היה העולם מים במים הרי זה פוגם. משל לפרדיסו של מלך ועלייה בנויה על גביו, עליו להציץ אבל לא ליגע - להסתכל אתה יכול, אבל לא לגעת. וזה הפירוש שבריאת העולם, בשתי האותיות האלו, אתה רשאי לדרוש אבל לא קודם.
בית שמאי אומר שמים נבראו תחילה אחר כך הארץ, ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים. אלו מביאין טעם לדבריהן ואלו מביאין טעם לדבריהן. מה טעמון דבית שמאי? שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, משל למלך שעשה כסא, משעשאו עשה אפיפורין שלו - עשה גם את ההדום לרגליים - שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי.
מה טעמון דבית הלל? דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, משל למלך שעשה פלטין, משבנה את התחתונים עשה את העליונים, שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים.
אמר רבי יודה בר פזי: ודא מסייעה לבית הלל, הפסוק הזה מסייע לבית הלל, דכתיב לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים, כלומר קודם הארץ נבראה.
אמר רבי חנינה: ממקום שבית שמאי מביאין טעם לדבריהן משם בית הלל מסלקין לון. מה היה טעמן דבית שמאי? דכתיב אמרנו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, משם בית הלל מסלקין לון, דכתיב והארץ היתה - תוהו ובוהו - כבר היתה, הייתה לפני שנבראו השמים.
אמר רבי יוחנן בשם חכמים: אם לבירייה שמים קדמו ואם לשכלול הארץ קדמה. אם לבירייה שמים קדמו - דכתיב בראשית ברא אלהים וגו', אם לשכלול הארץ קדמה - דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.
שמים בראשון כבית שמאי, ואז עשה שלשה ימים ועשו תולדות - כן, שאחרי שעברו שלושה ימים, יום ראשון שני שלישי, נאמר ברביעי יהי מאורות, שזה התולדות של הרקיע.
ים בשני כבית שמאי, עשה ג' ימים ועשה תולדות - הרי עברו שני שלישי ורביעי, ובחמישי נאמר ישרצו המים.
ארץ בשלישי כבית שמאי, עשת ג' ימים ועשה תולדות - שעברו שלישי רביעי חמישי, בששי נאמר ותוצא הארץ.
עכשיו לפי בית הלל: ארץ בראשון כבית הלל, עשת שני ימים ועשו תולדות - שעברו יום ראשון ושני, בשלישי נאמר תדשא הארץ.
שמים בשני כבית הלל, עשו שני ימים ועשו תולדות - שעברו יום שני שלישי, ברביעי נאמר יהי מאורות.
ים בשלישי כבית הלל, עשה שנים ימים ועשה תולדות - שעברו יום שלישי ורביעי, בחמישי נאמר ישרצו המים.
אמר רבי שמעון בן יוחי: תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם על ביריית העולם, שאני אומר שמים וארץ לא נבראו אלא כלפס הזה וככיסויה, נעשו ביחד - כמו שהיו מכינים את הכלים ביחד עם המכסה שלהם, כן, ורק לאחר מכן היו מפרידים את זה. אז כך השמים והארץ נבראו ביחד, כי שיהיו תואמים. מה הטעם? זה פשוט, בגלל שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים.
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: אם כדעת הזו שאמר אבא, אז הכל מובן, מובן למה פעמים שהוא מקדים שמים לארץ, פעמים שהוא מקדים ארץ לשמים, אלא מלמד ששניהן שקולים זה כזה.
נתחיל את המשנה: יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, נתיי הארבילי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם ונכנס שמאי. הלל אומר לסמוך ושמאי אומר שלא לסמוך. הראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין.
בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ד' - כלומר בין שמאי והלל היו ארבע מחלוקות.
משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל ולא שימשו את רביהן כל צורכן, המחלוקת בישראל, ונחלקו לשתי כתות, אלו מטמאין ואלו מטהרין, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד.
רבי חייה בשם רבי יוחנן: לא תהא שבות קלה בעיניך שהרי סמיכה אינה אלא רשות ונחלקו עליה אבות העולם.
אמר רבי יוסה: זאת אומרת שאדם צריך לכבוש את כובדו, כי אדם שסומך צריך לכבוש את כובדו על הבהמה. דהיינו, אכן מה אנן אמרין אסור ליגע בבהמה ביום טוב? ודאי שמותר. אז אם זה ככה, כנראה הסמיכה זה בכל הכוח ואז הוא בעצם משתמש בבהמה.
📜 הדינים העולים מדף י עמוד ב
ב_ה האם מותר לסמוך (לסמוך את הידיים על הקרבן) ביום טוב
- מקור: "לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך נתיי הארבילי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם ונכנס שמאי. הלל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א, הלכה ט
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: יוסי בן יועזר~יוסף בן יוחנן, יהושע בן פרחיה~נתאי הארבלי, יהודה בן טבאי~שמעון בן שטח, שמעיה~אבטליון, הלל~שמאי: כל הזוגות נחלקו אם לסמוך ביום טוב או שלא לסמוך
- הכרעה: נפסק כהלל (וכן זוגות שהסכימו עמו - "לסמוך"), שכן הלכה כדברי המקל בזוגות ובפרט כהלל שהיה הנשיא, וכך פסק הרמב"ם
- מקבילה בבבלי: בבלי ביצה יט א — מותר לסמוך את היד על שלמי חגיגה ולהקריב עולת ראייה ביום טוב, מדברי בית הלל
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה טז א — האם סומכים ביו"ט על קרבן (סמיכת ידיים על ראש הקרבן)
ב_ו סמיכה על קרבנות עולת ראייה ביום טוב דורשת כבישת כובד הגוף על הקרבן ואינה סמיכה בעלמא
- מקור: "צריך לכבוש את כובדו דאלא לא כן מה אנן אמרין אסור ליגע בבהמה ביום טוב תנן הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם ונכנס שמאי לאיכן יצא יש אומרים עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|ירושלמי מאיר חגיגה יא ממידה למידה (י"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א, הלכה ט, רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ג, הלכה יג
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: הלל ומנחם ~ בית שמאי: הלל ומנחם לא נחלקו שיש לסמוך ביום טוב וסמיכה זו בכל כובד הגוף, ובית שמאי חלקו וסברו שאין סומכין ביום טוב
- הכרעה: נפסק כהלל שסמיכה טעונה כח (כבישת כובד), כדעת רמב"ם בהלכות חגיגה ומעשה הקרבנות; הבבלי (חגיגה טז:) חולק בעצם השאלה אם סומכים ביום טוב, ופוסק להלכה שסומכין
- מקבילה בבבלי: בבלי ביצה יט א — מותר לסמוך את היד על שלמי חגיגה ולהקריב עולת ראייה ביום טוב, מדברי בית הלל
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה טז א — האם סומכים ביו"ט על קרבן (סמיכת ידיים על ראש הקרבן)
ממידה למידה יצא לתרבות רעה ויש אומר כנגד פניו יצא בעל כרחו יצא לעבודת המלך הוא ושמונים זוג של תלמידי חכמים בתחילה מלובשין תירקי זהב אחר כך השחירו פניהן כשולי קדירה, שאמרו להן כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל. אנן תנינן °יהודה בן טבאי נשיא שהוא מופיע ראשון ו°שמעון בן שטח אב בית דין שהוא מופיע שני דתנן הראשונים בכל זוג היו נשיאים והשניים אבות בית דין. אית תניי תני ומחלף מאן דאמר °יהודה בן טבאי נשיא עובדא דאלכסנדרייא מסייע ליה ד°יהודה בן טבאי הוון בני ירושלם בעון ממניתיה רצו למנותו נשיא בירושלם ערק ואזל ליה ברח והלך לאלכסנדריאה. והיו בני ירושלם כותבין מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה: עד מתי ארוסי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו. פירש מיתי גו אילפא הפליג לבא בספינה לחזור לירושלים אמר דבורה מרתא דביתא דקבלתן דבורה בעלת הבית שארחה אותנו מה הוות חסירה. אמר לו: חד מן תלמידוי רבי עיינה הוות שברה עיניה פוזלות. אמר לו הא תרתיי גבך חדא דחשדתני וחדא דאיסתכלת בה מה אמרית יאייא בריוא האם אמרתי שהיא נאה ביופיה לא אמרית אלא בעובדא במעשיה וכעס עלוי ואזל יצא לתרבות רעה וזה היה אותו האיש. מאן דאמר °שמעון בן שטח נשיא עובדא דאשקלון מסייע ליה. תרין חסידין הוון באשקלון אכלין כחדא ושתין כחדא ולעיי באוריתא כחדא דמך מת חד מינהון ולא איתגמל ליה חסד לא הגיעו אנשים ללוויה. מית בריה דמעון מוכס מת בנו של המוכס במעון ובטלת כל מדינתא מיגמול ליה חסד. שרי התחיל ההוא חסידא מצטער אמר ווי דלית לשנאיהון דישראל כלום. איתחמי ליה בחילמא נראה לו בחלום ואמר לו לא תיבזי בני מריך את עם ישראל דין עבד חדא חובא ואזל בה זה עשה עברה אחת ונענש עליה ודין עבד חדא טיבו ואזל בה וזה עשה מצווה אחת וקיבל שכר עליה. ומה חובא עבד ההוא חסידא חס ליה לא עבד חובה מן יומוי, אלא פעם אחת הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד. ומה טיבו עבד בריה דמעון מוכס חס ליה לא עבד טיבו מן יומוי, אלא חד זמן עבד אריסטון לבולבטייא ולא אתון אכלוניה עשה סעודה לעשירים ולא באו אמר ייכלוניה מיסכינייא דלא יטלין יאכלוה העניים ולא תיזרק. ואית דאמרין בשוקא הוה עבר ונפל מיניה חד עיגול וחמא חד מיסכן ונסב ליה וראה אותה עני אחד ולקח אותה ולא אמר לו: כלום בגין דלא מסמקי אפויי כדי לא לבייש אותו. בתר יומין חמא ההוא חסידא לחסידא חבריה ראה החסיד את חבירו החסיד מטייל גו גנין גו פרדיסין גו מבועין דמוי. וחמא לבריה דמעין מוכס לשונו שותת על פי הנהר בעי ממטי מיא ולא מטי רוצה להגיעה למים ולא מגיעה. וחמא וראה למרים ברת עלי בצלים. רבי אלעזר בר יוסה° אמר תלייא בחיטי ביזייא שהיתה תלויה בדדיה. רבי יוסי בן חנינא° אמר צירא דתרעא דגיהנם קביע באודנה הציר של שער גהנום קבוע באזנה. אמר לון למה דא כן. אמר לו: דהוות ציימה ומפרסמה שהיתה צמה ומפרסמת להראות לכולם שהיא צדיקה. ואית דאמרי דהוות ציימה חד יום ומקזה ליה תריי שהיתה צמה יום אחד ומפרסמת שצמה יומים. אמר לון: עד אימת היא כן. אמר לו: עד דייתי °שמעון בן שטח ואנן מרימין לה מן גו אודנה מתוך אזנה וקבעין ליה גו אודניה בתוך אזנו. אמר לון: ולמה. אמר לו: דאמר אין אנא מתעביד נשייא אנא מקטל חרשייא אני אהרוג את המכשפות והא איתעבד נשייא ולא קטל חרשייא והא אית תמנין נשיין חרשיין יהיבין גו מערתא דאשקלון מחבלן עלמא והרי יש שמונים מכשפות שנמצאות במערה באשקלון שהורסות את העולם אלא איזיל אמור ליה. אמר לון: אנא דחיל דהוא גבר נשייא ולית הוא מהיימנתי אני מפחד שהוא נשיא ולא יאמין לי. אמר לו: אי הימינך הא טבאות אם יאמין לך הרי טוב ואין לא עביד הדין סימנך קומוי תעשה אות זה לפניו הב ידך על עיינך ואפקה וחזרה והיא חזרה תן ידך על עיניך ותוציא אותם לאחר מכן תחזיר אותם והם יחזרו. אזל ותני ליה עובדה הלך וסיפר לרבי שמעון את המעשה בעא מיעבד סימנא קומוי ולא שבקיה רצה לעשות את האות לפניו ולא הניח לו. אמר לו: ידע אנא דאת גבר חסיד יתיר מן כן את יכול עבד, ולא עוד אלא ב בפי לא אמרתי ורק בליבי חשבתי כך שאם אתה יודע על כך ודאי משמים גילו לך. מיד עמד °שמעון בן שטח ביום סגריר ונסב עימיה תומנין גוברין בחירין ולקח עימו שמונים בחורים נאים ויהב בידיהון תומניי לבושין נקיים ויהבנין גו קידרין חדתין וכפינון על רישיהון נתן להם שמונים בגדים נקיים והניח אותם בתוך כדים ואת הכדים כפו על ראשם כך שלא ירטבו בגשם. אמר לון
תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף י"א. בדף הקודם ראינו שהייתה מחלוקת שנמשכה במשך הרבה מאוד דורות לגבי העניין של סליחה, ואחד השמות שמוזכרים שם - הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם נכנס שמאי. שואל, על היכן יצא? יצא מנחם. היכן יצא? יש אומרים ממידה למידה, כלומר יצא לתרבות רעה, ויש אומרים כנגד פניו יצא. כלומר בעל כורחו יצא לעבודת המלך, הוא ועוד שמונים זוג של תלמידי חכמים מלובשין תירקי זהב. בתחילה נתנו להם בגדים יפים, הרבה כבוד, אבל אחר כך השחירו פניהם, פניהן כשולי קדירה, שאמרו להן כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל. כן, בהתחלה כיבדו אותם, ואחר כך ביקשו מהם לכפור באלוקי ישראל.
אנן תנינן יהודה בן טבאי נשיא - כן, הוא מופיע ראשון, ושמעון בן שטח אב בית דין, כמו שני, ותנן הראשונים נשיאים והשניים אבות בית דין, ככה למדנו. אבל אית תניי תני ומחלף, שיש איזה תנא שמחליף שבאמת זה הפוך. מאן דאמר יהודה בן טבאי נשיא, עובדא דאלכסנדרייא מסייע ליה - הסיפור שהיה באלכסנדריה מסייע לזה. דיהודה בן טבאי הוון בני ירושלם בעון ממניתיה נשיא בירושלם, רצו למנות אותו נשיא, ערק ואזל ליה לאלכסנדריאה, הוא הלך וגר באלכסנדריה כי לא רצה את הכבוד. והיו בני ירושלם כותבין מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה: עד מתי ארוסי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו. אז פירש, כלומר הפליג בספינה כדי לחזור לירושלים, ואמר דבורה מרתא דביתא דקבלתן, כלומר דבורה שהייתה בעלת הבית שקיבלה אותנו. מה הוות חסירה? הייתה אישה טובה מאוד, מושלמת. אמר לו: חד מן תלמידוי רבי עיינה הוות שברה - כלומר עיניים שלה היו טרוטות. אמר לו: הא תרתיי גבך - יש שני דברים אצלך לא בסדר, חדא דחשדתני, כי אני מסתכל באנשים, וחדא בה מה אמרית - אתה הסתכלת בה. יאייא בריוא לא אמרית אלא בעובדא, אם דיברתי על היופי שלה, לא דיברתי אלא על מעשיה, שקיבלה אותנו יפה, דאגה לנו, על זה דיברתי. אתה מסתכל על המראה שלה - וכעס עלוי ואזל, כעס עליו ויצא לתרבות רעה. בבבלי זה מופיע על רבי יהושע, ואומרים שזה אותו האיש.
מאן דאמר שמעון בן שטח נשיא עובדא דאשקלון מסייע ליה. תרין חסידין הוון באשקלון, שני חסידים באשקלון, אכלין כחדא ושתין כחדא ולעיי באוריתא כחדא, היו לומדים תורה ביחד. דמך חד מינהון, אחד מהם מת, ולא איתגמל ליה חסד, לא באו לקבורה שלו אנשים. מית בריה דמעון מוכס ובטלת כל מדינתא מיגמול ליה חסד, כל העיר הפסיקו את העבודה, באו ללוות את הנפטר בקבורה, שהרי הוא חסיד המצטיין. שרי ההוא חסידא מצטער אמר ווי דלית לשנאיהון דישראל כלום, מה, על הצדיקים אין כלום? איתחמי ליה בחילמא ואמר לו לא תיבזי בני מריך, דין עבד חדא חובא ואזל בה, כלומר הצדיק חבר שלך עשה עבירה אחת ונענש עליה, ודין עבד חדא טיבו ואזל בה, אותו רשע עשה מעשה טוב אחד וקיבל שכר עליה - זה שבאו כולם ללוויה שלו זה שכרו על זה.
ומה חובא עבד ההוא חסידא ליה לא עבד חובה מן יומוי, אלא פעם אחת הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד. ומה טיבו עבד בריה דמעון חס ליה לא עבד טיבו מן יומוי, אלא חד זמן עבד אריסטון לבולבטייא ולא אתון אכלוניה, עשה איזה סעודה לעשירים ולא באו לאכול. אמר ייכלוניה מיסכינייא דלא יטלין, אמר יאכלו אותה עניים, שלא יזרוק את זה.
ואית דאמרין בשוקא הוה עבר ונפל מיניה חד עיגול, נפלה איזה חתיכת לחם, וחמא חד מיסכן ונסב ליה ולא אמר לו: כלום בגין דלא מסמקי אפויי, עני אחד לקח את זה והוא לא אמר לו כלום, שלא רצה להלבין את פניו.
בתר יומין חמא ההוא חסידא לחסידא חבריה, אותו חסיד שנפטר התגלה לחבר שלו בחלום, וראה אותו מטייל גו גנין גו פרדיסין גו מבועין דמוי, בתוך גנים פרדסים ומעיינות מים. וחמא לבריה דמעין מוכס לשונו שותת על פי הנהר בעי ממטי מיא ולא, מאוד צמא, רוצה להגיע למים, הלשון שלו הולכת לכיוון הנהר ולא מגיעה.
וחמא למרים ברת עלי בצלים, הוא ראה את מרים בת עלי בצלים. עכשיו מה בדיוק קרה איתה? רבי אלעזר בר יוסה אמר תלייא בחיטי ביזייא, תלוי בציציות שלה. רבי יוסי בן חנינא אמר דתרעא דגיהנם קביע באודנה, הציר של דלת גיהנם קבוע היה באוזן שלה. אמר לון למה דא כן. אמר לו: דהוות ציימה ומפרסמה, הייתה מראה את עצמה שהיא צדיקה. ואית דאמרי דהוות ציימה חד יום ומקזה ליה תריי, הייתה צמה יום אחד ומספרת לכולם שהיא צמה שני ימים. אמר לון: עד אימת היא כן. אמר לו: עד דייתי שמעון בן שטח ואנן מרימין לה מן גו אודנה וקבעין ליה גו אודניה. אמר לון: ולמה? אמר לו: דאמר אין אנא מתעביד נשייא אנא מקטל חרשייא, שהוא אמר לפני שנעשה נשיא שיהרוג את כל המכשפות, והא איתעבד נשייא ולא חרשייא, ונעשה נשיא ולא הרג אותן, והא אית תמנין נשיין חרשיין יהיבין גו מערתא דאשקלון מחבלן עלמא, יש שמונים מכשפות במערה באשקלון שמחבלות בעולם, אלא איזיל אמור ליה, לך תגיד לו.
אמר לון: אנא דחיל דהוא גבר נשייא ולית הוא מהיימנתי, אני חושש שהוא נשיא ולא יאמין לי. אמר לו: אי הימינך הא טבאות ואין לא עביד הדין סימנך קומוי הב ידך על עיינך ואפקה וחזרה והיא חזרה, אם יאמין לך - טוב, ואם לא - תעשה לו את הסימן הזה, שתשים ידך על עיניך ותוציא אותן וישובו למקומן.
אזל ותני ליה עובדה בעא מיעבד סימנא קומוי ולא שבקיה. הוא הלך וסיפר לשמעון בן שטח את המעשה, רצה לעשות לו את הסימן ולא הניח לו. אמר לו: ידע אנא דאת גבר חסיד יתיר מן כן את יכול עבד, אני יודע שאתה אדם חסיד ויכול לעשות דברים גדולים יותר מזה.
אין צפרית חד זמן לבשון לבושיכון אם אצפור פעם אחת תתלבשו ואין צפרית זמן תניין עולין כולכון כחדא ואם אצפור פעם שניה תכנסו כולכם כאחד. וכיון דאתון עללין כל חד וחד מינכון יגוף חדא ויטלטליניה מן ארעא וכשתכנסו כל אחד יחבק אחת ויגביה אותה מהארץ דעיסקיה דהדין חרשא טלטלתניה מן ארעא לא יכול עבד כלום כיוון שמכשף שמגביהים אותו מהארץ לא מסוגל לעשות כלום. אזל וקם ליה על תרעא דמערתא הלך וניצב על פתח המערה. אמר להן: אויים אויים פתחון לי דמן דידכן אנא משלכם אני. אמרון ליה היך אתית להכא בהדין יומא מבלי להרטב. אמר לון: ביני טיפייא הוינא מהלך. אמרון ליה ומה אתיתא הכא מיעבד אמר מילף ומילפא ללמוד וללמד כל מטי יעביד מה דהוא חכם כל אחד בתורו יעשה מה שהוא יודע. והוות כל חדא מינהון אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא פיתא והדא אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא קופד והביאה בשר אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא תבשילין אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא חמר והביאה יין. אמרון ליה את מה אית בך עבד מה אתה מסוגל לעשות. אמר לון: אית בי צפר תרין צפרין ומייתי לכון תמנין גוברין בחירין, הווי עמכון חדיי ומחדיי לכון אני יכול לצפור שתי צפירות ולהביא שמונים בחורים נאים ששיהיו איתכן ישמחו וישמחו אתכן. אמרון ליה כן אנן בעיי אנו רוצות. צפר חדא זמן ולבשון לבושיהון, צפר זמן תינינן ועלו כולהון כחדא, אמר כל דמטי יחכום זוגיה כל אחד יבחר בת זוג וטענונון ואזלון וצלבונון. הדא היא דתנינן האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית אמר להן °רבי אליעזר בן הורקנוס והלא מעשה ב_זב°שמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון. אמרו לו שמנים נשים תלה ב_חואין דנין שנים ביום אחד אלא שהיתה השעה צריכה לכך. תני אמר °רבי אלעזר בן יעקב: שמעתי ב_טשעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן. °רבי אלעזר ברבי יוסי אמר עד כדי זימזום שעונשים אף על השמועה. רבי יוסה° אסי אומר בעדים אבל לא בהתרייה. מעשה באחד שיצא לדרך רכוב על סוסו בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו והלא שבות הוית אלא שהיתה השעה צריכה לכן. שוב מעשה באחד שיצא לדרך ואשתו עמו ופנה לאחורי הגדר ועשה צרכיו עמה והביאוהו לבית דין והלקוהו והלא אשתו הוות אלא שנהג עצמו בבזיון.
מתני':
°בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות ו°בית הלל אומרים ב_ימביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן.
גמ': °בית שמאי אומרים הותרה סמיכה שלא כדרכה ו°בית הלל אומרים לא הותרה סמיכה שלא כדרכה. איזו היא סמיכה שלא כדרכה מאתמול. אמר רבי זעירה°: כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא שהרי לא הגיעה זמנו וגם עדיין היה טמא. שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול יצא שכל יום הוא זמנם. מה פליגין בשלמי חגיגה °בית שמאי עבדין לון כשלמי נדבה °בית הלל עבדין לון כאשם מצורע. אמר רבי יסה° אסי: הן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא דווקא שהקריבו בזמנו דנמצא שכשסמך עליו ביום הקדם לא היה ראוי וגם היה טמא אבל אם עבר זמנו נעשה כשלמי נדבה תני אמרו °בית הלל ל°בית שמאי מה אם בשבת בשעה שאני אוסר להדיוט הרי אני מתיר לגבוה שמקריבים בשבת. בשעה יום טוב שהוא מותר להדיוט אינו דין שנתיר לגבוה ולמה אתם אוסרים להביא עולת ראיה. אמרו להן °בית שמאי והרי נדרים ונדבות יוכיחו ב_יא שיום טוב מותר להדיוט ואף אתם מודים שהם נדרים ונדבות אסורין שהם לגבוה. אמרו להן °בית הלל לא אם אמרתם בנדרים ונדבות שאין זמנן קבוע תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע. אמרו להן °בית שמאי אף ב_יבחגיגה אין זמנה קבוע שאם לא חג בראשון חוגג בשני שאם לא חג בשני חוגג בשלישי. אמרו להן °בית הלל חגיגה זמנה קבוע ב_יגשאם לא חג ברגל אינו יכול לחוג לאחר הרגל. אמרו להן °בית שמאי והלא כבר נאמר (שמות בא יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ולא עולות שאינם אוכל נפש. אמרו להם °בית הלל משם ראייה לכם אם אינו אוכל נפש אינו נעשה אבל נעשה הוא לגבוה. °אבא שאול אומר טעם אחר מה אם בשעה שכירתך סתומה
מיד עמד שמעון בן שטח ביום סגריר ונסב עימיה תומנין גוברין בחירין, לקח שמונים בחורים טובים, ויהב בידיהון תומניי לבושין נקיים ויהבנין גו קידרין חדתין וכפינון על רישיהון, נתן לכל אחד בגד נקי ושם אותם בתוך כדים חדשים והפך אותם על ראשיהם, שלא יירטבו בגשם. אמר לון אין צפרית חד זמן לבשון לבושיכון ואין צפרית זמן תניין עולין כולכון כחדא, אם אשרוק פעם אחת תלבשו את הבגדים, ואם אשרוק פעם שנייה תיכנסו כולכם כאחד. וכיון דאתון עללין כל חד וחד מינכון יגוף חדא ויטלטליניה מן ארעא, כל אחד יחבוק מכשפה אחת ויגביה אותה מהקרקע, דעיסקיה דהדין חרשא טלטלתניה מן ארעא לא יכול עבד כלום, שכשמגביהים מכשפה מהארץ היא לא יכולה לעשות כלום.
אזל וקם ליה על תרעא דמערתא. אמר להן: אויים אויים פתחון לי דמן דידכן אנא. אמרון ליה היך אתית להכא בהדין יומא. איך הצלחת להגיע בלי להתרטב? אמר לון: ביני טיפייא הוינא מהלך, בין הטיפות הייתי מהלך. אמרון ליה ומה אתיתא הכא מיעבד אמר מילף ומילפא כל מטי יעביד מה דהוא חכם, באתי ללמוד וללמד, כל אחת תעשה מה שהיא יודעת.
והוות כל חדא מינהון אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא פיתא... ומייתיא קופד... ומייתיא תבשילין... ומייתיא חמר. אחת הביאה לחם, אחת הביאה בשר, אחת תבשילים, אחת יין. אמרון ליה את מה אית בך עבד. אמר לון: אית בי צפר תרין צפרין ומייתי לכון תמנין גוברין בחירין, הווי עמכון חדיי ומחדיי לכון, אני יכול לשרוק פעמיים ולהביא לכן שמונים גברים טובים שישמחו וישמחו אתכן. אמרון ליה כן אנן בעיי, כן, זה אנחנו רוצות.
צפר חדא זמן ולבשון לבושיהון, צפר זמן תינינן ועלו כולהון כחדא, אמר כל דמטי יחכום זוגיה וטענונון ואזלון וצלבונון. כל אחד תפס בת זוג, הגביהו אותן ולקחו וצלבו אותן.
הדא היא דתנינן רבי אליעזר... מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון. אמרו שמנים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד אלא שהיתה השעה צריכה לכך. הוראת שעה. תני אמר רבי אלעזר בן יעקב: שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן. רבי אלעזר ברבי יוסי אמר עד כדי זימזום, כלומר אפילו על שמועות עונשין. רבי יוסה אומר בעדים אבל לא בהתרייה, כלומר אם יש עדים בלי התראה עונשים כדי לגדור מילתא.
מעשה באחד שיצא לדרך רכוב על סוסו בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו והלא שבות הוית אלא שהיתה השעה צריכה לכן. זה הוראת שעה, שהרי בעיקר עשו רק שבות. שוב מעשה באחד שיצא לדרך ואשתו עמו ופנה לאחורי הגדר ועשה צרכיו עמה והביאוהו לבית דין והלקוהו והלא אשתו הוות אלא שנהג עצמו בבזיון.
פרק ב הלכה ג. למדנו במשנה: בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות ביום טוב, ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן.
הגמרא תסביר: בית שמאי אומרים הותרה סמיכה שלא כדרכה ובית הלל אומרים לא הותרה סמיכה שלא כדרכה. עכשיו, איזו היא סמיכה שלא כדרכה - מאתמול. כלומר לסמוך לא צמוד לשחיטה. אמר רבי זעירה: כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא. למה? כי הרי לא הגיע זמנו, עדיין הוא טמא - שהמצורע כשהנגע מסתלק ממנו, שוחטים שתי ציפורים, אחת לתוך כלי חרס עם מים חיים, ואת השנייה טובלים עם אזוב וארז, משחררים ציפור אחת בשדה, מגלח את כל השיער, סופרים שבעה ימים, טובל, מסתפר שוב וביום השמיני מגיע, טובל בצהריים ומביא את קרבנותיו. אם סמך יום קודם, הוא עדיין לא היה ראוי, לכן כולם מודים שלא יצא. אבל שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול יצא, כי כל יום זה זמנם.
מה פליגין בשלמי חגיגה - בית שמאי עבדין לון כשלמי נדבה, בית הלל עבדין לון כאשם מצורע. אמר רבי יסה: הן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא - זה דווקא מפני שלא הגיע זמנו. אבל בזמנו זמנו נעשה כשלמי, אם עבר זמנו, הרי כבר היה ראוי יום קודם, אז זה נעשה כשלמי נדבה ואין בעיה.
אמרו בית הלל לבית שמאי מה אם בשעה שאני אוסר להדיוט הרי אני מתיר לגבוה, כלומר בשבת אסור להדיוט לשחוט או לבשל, אבל מותר להקריב. בשעה להדיוט אינו דין שנתיר לגבוה. אמרו להן בית שמאי והרי נדרים ונדבות יוכיחו להדיוט לגבוה. יום טוב מותר להדיוט, וכולם מודים שנדרים ונדבות אסורים ביום טוב כי הם נעשים לגבוה. אמרו להן בית הלל לא אם אמרתם בנדרים ונדבות שאין זמנן קבוע תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע. אמרו להן בית שמאי חגיגה אין זמנה קבוע שאם לא חג בראשון חוגג בשני שאם לא חג בשני חוגג בשלישי. אמרו להן בית הלל חגיגה זמנה קבוע שאם לא חג ברגל אינו יכול לחוג לאחר הרגל. אמרו בית שמאי והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם - משמע לא עולות, שאינן אוכל נפש. אמרו להם בית הלל משם ראייה לכם אינו נעשה אבל נעשה הוא לגבוה, אף על פי שאינו אוכל נפש.
📜 הדינים העולים מדף יא עמוד ב
ב_ז בית דין רשאי לענוש שלא כדין (הוראת שעה) כדי לגדור פרצה בשעת הצורך
- מקור: "בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון. אמרו לו שמנים נשים תלה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כשמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד להעניש שלא כדין הדין מפני צורך השעה ותיקון הפרצה, כדברי הרמב"ם המבסס על מעשה זה שלבית הדין נתונה סמכות כזו
ב_ח אין דנים שני דיני נפשות ביום אחד, אלא אם כן השעה צריכה לכך
- מקור: "ואין דנין שנים ביום אחד אלא שהיתה השעה צריכה לכך. תני אמר רבי אלעזר בן יעקב: שמעתי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכה י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי בשם רבי אלעזר בן יעקב, שאין דנים שנים ביום אחד אלא בשעת הצורך, וכן פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק יד הלכה י
ב_ט לבית דין יש רשות להעניש שלא כדין כשהשעה צריכה לכן ואף בלא התראה כשמצא כן צורך השעה
- מקור: "שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן. רבי אלעזר ברבי יוסי אמר עד כדי זימזום (שעונשים אף על השמועה). רבי יוסה (אסי) אומר בעדים אבל לא בהתרייה. מעשה באחד שיצא לדרך רכוב על סוסו בשבת והביאוהו לבית"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ד, שו"ע חו"מ סימן ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמעשים המובאים בירושלמי שהעניש בית דין (סקילה על רכיבה בשבת בלא התראה) מפני שהשעה הייתה צריכה לכן; הרמב"ם והשו"ע פסקו שיש לבית דין רשות להרוג ולהעניש שלא כדין ובלא התראה כשראו שהעם פרוצים בדבר, כדי לעשות סייג וגדר
ב_י בעולת וחובה של חגיגה, האם מותר לסמוך עליהן ביום הקודם ("שלא כדרכה")
- מקור: "מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. גמ : בית שמאי אומרים הותרה סמיכה שלא כדרכה ובית הלל אומרים לא הותרה סמיכה שלא כדרכה. איזו היא סמיכה שלא כדרכה מאתמול. אמר רבי זעירה: כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עלי"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א, הלכה ח, רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א, הלכה ט
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: בית שמאי ~ בית הלל: בית שמאי אומרים הותרה סמיכה שלא כדרכה, סמיכה מאתמול כשרה; בית הלל אומרים לא הותרה, וצריך לסמוך ביום הקרבתו דווקא
- הכרעה: נפסק כבית הלל שאין סמיכה כשרה אלא ביומה, כדרכה, כדעת הרמב"ם (הלכות חגיגה פ"א ה"ח-ט) שסתם כבית הלל שהם המכריעים כרוב שיטת ההלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי ביצה יט א — ניתן להביא ולסמוך ביום טוב על שלמי חגיגה ועולת ראייה, וכן על נדרים ונדבות
- מקבילה בבבלי: בבלי ביצה יט א — נדרים ונדבות אינם קרבים ביום טוב
ב_יא אין להביא נדרים ונדבות ברגל, אך חגיגה - חובה ומצוה להביאה ברגל
- מקור: "שיום טוב מותר להדיוט ואף אתם מודים שהם (נדרים ונדבות) אסורין (שהם) לגבוה. אמרו להן בית הלל לא אם אמרתם בנדרים ונדבות שאין זמנן קבוע תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע. אמרו להן בית שמאי אף"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א, הלכה ח
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: בית שמאי ~ בית הלל: בית שמאי אסרו הבאת קרבן חגיגה ביום טוב כשם שאסרו נדרים ונדבות, ובית הלל התירו חגיגה משום שזמנה קבוע ומצוותה ביום, בניגוד לנדרים ונדבות שאין זמנם קבוע
- הכרעה: נפסק כבית הלל שחגיגה ביום טוב מותרת וחובה, שכן זמנה קבוע ואינה נדחית, בשונה מנדרים ונדבות שיש להם זמן להקריבם ולכן אין מביאים אותם ביום טוב
- מקבילה בבבלי: בבלי ביצה יט א — ניתן להביא ולסמוך ביום טוב על שלמי חגיגה ועולת ראייה, וכן על נדרים ונדבות
- מקבילה בבבלי: בבלי ביצה יט א — נדרים ונדבות אינם קרבים ביום טוב
ב_יב מי שלא הביא חגיגה ביום הראשון של החג, מהו הזמן האחרון להשלימה
- מקור: "חגיגה אין זמנה קבוע שאם לא חג בראשון חוגג בשני שאם לא חג בשני חוגג בשלישי. אמרו להן בית הלל חגיגה זמנה קבוע"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א, הלכה ד, רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א, הלכה ה
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: בית שמאי ~ בית הלל: בית שמאי אומרים חגיגה אין זמנה קבוע ואפשר לחוג אף בשני ובשלישי מימי החג, ובית הלל אומרים חגיגה זמנה קבוע ואינה נחוגה אלא ביומה
- הכרעה: נפסק כבית הלל שחגיגה זמנה קבוע ואינה נחוגה אלא ביום הראשון, כמובא ברמב"ם הלכות חגיגה פרק א הלכות ד-ה, שכן דרך הלכה כבית הלל לעולם.
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה ט א — מי שנעשה בר-חיוב רק בתוך ימי החג (כגון חיגר שנתפשט) חייב להביא חגיגה בשאר הימים
- מקבילה בבבלי: בבלי מגילה ה א — מי שלא הביא חגיגתו ביום טוב הראשון של חג יכול להביאה כל שבעת ימי החג עד יום טוב האחרון
ב_יג מי שלא חג בשבעת ימי הרגל, האם יכול להשלים חגיגתו לאחר הרגל
- מקור: "שאם לא חג ברגל אינו יכול לחוג לאחר הרגל. אמרו להן בית שמאי והלא כבר נאמר (שמות בא יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ולא עולות שאינם אוכל נפש. אמרו להם בית הלל משם ראייה לכם אם אינו אוכל נפש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א, הלכה ו
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: בית שמאי ~ בית הלל: בית שמאי סוברים שאם לא חג ברגל אינו יכול לחוג לאחר הרגל, ומביאים ראיה מ"הוא לבדו יעשה לכם" הממעט עולות שאינן אוכל נפש; בית הלל חולקים וסוברים שאף עולת ראייה שאינה אוכל נפש נעשית ביום טוב, ודוחים את הראיה שהמיעוט הוא רק ביחס לגבוה אך היא נעשית
- הכרעה: נפסק כבית הלל, שיש תשלומין למי שלא חג ברגל, וחוגג לאחר הרגל כל שבעת ימי החג
- מקבילה בבבלי: בבלי ביצה כ ב — מי שהקדיש בהמה לחגיגה ועבר עליה הרגל ולא חג בה, פטור מאחריותה
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה ט א — מי שלא הקריב חגיגתו ביום טוב הראשון של רגל יכול להשלימה בשאר ימי הרגל, ואם עבר הרגל כולו ו
כירת רבך פתוחה בשעה שכירתך פתוחה אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה. דבר אחר אינו דין שיהא שולחנך מלא ושולחן קונך ריקם. אמר רבי יוסי ברבי בון° רבי שמעון בן לקיש° הוה עבר קומי סדרא לפני בית המדרש ושמע קלהון קריי הדין פסוקא (דברי הימים א' כ"ט, כ"א) ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא פרים אלף. אמר מאן דמפסק ליה ואומר ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' בחג השבועות למחרת היום ההוא פרים אלף סובר כ°בית הלל שבחג הקריבו עולות מאן דקרא כולה ברצף סובר כ°בית שמאי שהכל קרב למחרת החג. ניחא עולות למחרת היום ושלמים למחרת היום וכי אין שלמים באין ביום טוב ל°בית שמאי. אמר רבי יוסי ברבי בון°: דוד מת באותה עצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר. מעשה ב°הלל הזקן שהביא עולתו לעזרה וסמך עליה חברו עליו תלמידי °בית שמאי התחיל מכשכש בזנבה אמר להן: ראו נקיבה היא ולשלמים הבאתיה הפליגן בדברים והלכו להן. לאחר ימים גברה ידן של °בית שמאי וביקשו לקבוע הלכה כדבריהם והיה שם °בבא בן בוטא מתלמידי °בית שמאי שהיה יודע שהלכה כ°בית הלל. פעם אחת נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת אמר ישמו בתיהן של אלו שהישמו את בית אלהינו. מה עשה שלח והביא שלשת אלפים צאן מצאן קדר וביקרן ממומין והעמידן בהר הבית, ואמר להן: שמעוני אחיי בית ישראל, כל מי שהוא רוצה יביא עולות יביא ויסמוך, יביא שלמים יביא ויסמוך. באותה שעה נקבעה הלכה כ°בית הלל ולא אמר אדם דבר. אמר רבי יצחק בר אלעזר°: הדא כסא בשירותא בעייא מילוי קסמא כדי לחמם כוס בתחילה צריך הרבה עצים דקיסה מיניה וביה אחר שהוא כבר חם די במעט עצים כדי לשמר חומו כך בבא בן בוטא פעל מיד לכן בקלות הצליח, אבל אם כבר היתה נקבעת ההלכה כ°בית שמאי היה קשה לשנות. כל גומרא דלא כוויה בשעתה לא כוויה כל גחלת שלא גורמת כויה בתחילתה שוב אינה גורמת כויה שהחום הולך ופוחת לכן בבא בן בוטא פעל מיד. שוב מעשה באחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה וסמך עליה וראהו אחד מתלמידי °בית שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו: מה זו שתיקה ושיתקו בנזיפה והלך לו.
מתני':
עצרת שחלה להיות ערב שבת °בית שמאי אומרים יום טבוח לאחר שבת ו°בית הלל אומרים אין להן יום טבוח שמקריבים בחג ואין צורך ביום אחר ומודין שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח לאחר שבת וכשנדחה ליום ראשון ואין כהן גדול מתלבש בכליו להראות שהוא יום חול ומותרין בהספד ובתענית שלא לקיים את דברי האומרין עצרת לאחר השבת.
גמ': עצרת שחלה להיות ערב שבת °בית שמאי אומרים יום טבוח שלה לאחר שבת °בית הלל אומרים אין לה יום טבוח אלא יומה הוא טבוחה. הא °בית שמאי אומרים יום טבוח שלה אחר שבת ביום ראשון ואין כהן גדול מתלבש בכליו. מקל וחומר מה אם כשחל בשבת בשעה שיש שם ביום ראשון שלמים ועולות אפילו כדברי °בית הלל שאף ל°בית הלל יום טיבוח ביום ראשון אין כהן גדול מתלבש בכליו בשעה שאין שלמים ועולות כדברי °בית הלל אלא רק כדברי °בית שמאי לא כל שכן. כתוב אחד אומר (שמות משפטים כג טז) וחג הקציר בכורי מעשיך משמע שקוצרים בחג וכתוב אחר אומר (ויקרא אמור כג ז) כל מלאכת עבודה לא תעשו. אמר רבי חנינה° הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו בשעה שהוא חל בחול את חוגג מביא קרבן חגיגה ושובת שאסור במלאכה ובשעה שהוא חל בשבת שקרבן חגיגה נדחה למחר ביום ראשון את חוגג מקריב קרבן חגיגה וקוצר שזה יום חול ואינו אסור במלאכה. אמר רבי יוסי ברבי בון°
חגיגה דף יב אנחנו רואים בירושלמי מסכת חגיגה דף יב. נתחיל מהדף הקודם שהוא האחרון. אומרת הגמרא אבא שאול אומרו טעם אחר. מה הם? בשעה שכירתך פתוחה, כלומר שלך אסור לבשל, כלומר בשבת. כירת רבך פתוחה שבמקדש מותר, בשעה שכירתך פתוחה כמו יום טוב שמותר לבשל. אינו דין שתהיה כירת רבך פתוחה. דבר אחר, אינו דין שיהא שולחנך מלא ושולחן קונך ריקם.
אמר רבי יוסי ברבי בון, רבי שמעון בן לקיש הוה עבר קומי סדרא, עבר לפני בית מדרש, ושמע קלהון קריי הדין פסוקא, ושמע שהם קוראים את הפסוק הזה. כתוב ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא. אז אמר, כנראה שמא דאמפסק ליה ואומר "ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה'" כלומר בתוך החג, ו"למחרת היום ההוא פרים אלף". אז זה כבית הלל, שבחג הקריבו עולות, כי לפי בית הלל מותר להקריב גם כן עולות. אבל דאמר, כלומר שהוא קורא את כל המאן דקרי לכולא, כלומר כשקוראים את כל הפסוק ברצף, כן שגם את העולות וגם את הפרים - את האלף פרים - העלו למחרת. אז זה כבית שמאי, כי סובר שהכל קרה למחרת החג.
אומרת הגמרא: ניחא עולות למחרת היום, כן, לפי בית שמאי באמת אסור להקריב עולות ביום טוב, לכן למחרת היום. אבל שלמים למחרת היום, וכי אין שלמים באים ביום טוב לבית שמאי? הרי בית שמאי מודים ששלמים כן מקריבים. אז למה גם את השלמים הקריבו למחרת? אמר רבי יוסי ברבי בון: דוד מת באותה עצרת, בחג השבועות הזה דוד מת, והיו כל ישראל אוננין, כן, כי לולא היו אוננים על המלך, לכן הם הקריבו למחרת.
רבתה הגמרא: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה וסמך עליה, ושמח עליה, וחברו עליו תלמידי בית שמאי, והתחילו מכשכש בזנבה. אמר להן: ראו נקיבה היא, ושלמים - הפליגן בדברים ולא, אפילו גם בדברים, והלכו להן. לאחר ימים גברה ידן של בית שמאי וביקשו לקבוע הלכה כדבריהם. כן, אנשים ראו את זה וחשבו שבית הלל מודה לבית שמאי ורצו לקבוע הלכה כדבריהם. והיה שם בבא בן בוטא מתלמידי בית שמאי, שיודע שהלכה כבית הלל. אז פעם אחת נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת. אמר: ישמו בתיהן של אלו שהישמו את בית אלהינו. מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים מצאן קדר וביקרן ממומין והעמידן בהר הבית. ואמר להן: שמעוני אחיי בית ישראל, כל מי שהוא רוצה יביא עולות יביא ויסמוך, יביא שלמים ויסמוך. כן, בחג. באותה נקבעה הלכה כבית הלל ולא אמר אדם דבר.
אמר רבי יצחק בר אלעזר: הדא כסא בעייא מילוי מיניה וביה. המשמעות של זה כן, כשרוצים לחמם משהו אז בתחילה צריך הרבה מאוד עצים, כן, כדי להתחיל את החימום, אחרי שזה כבר חם אז מספיק בכמה קיסמים. עכשיו ככה, בבא בן בוטא הוא פעל מיד, לכן בקלות הצליח. אבל אם הייתה כבר נקבעת ההלכה כבית שמאי, היה מאוד קשה לשנות. עוד ביטוי: כל גומרא דלא בשעתה לא. כלומר כל פחם וגחלת שלא עושה קביעה בהתחלה כשהיא בשיא החום שלה, יותר היא לא גורמת קביעה, כן, הולכת ודועכת. אז גם כאן, אם הוא לא היה פועל מיד הוא לא היה מצליח, כי אחרי שכבר ההלכה הייתה נקבעת כמו בית שמאי, כולם היו מתרגלים, היה קשה מאוד לשנות.
מעשה באחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה וסמך עליה, וראהו אחד מתלמידי בית שמאי אמר: מה זו סמיכה, אמר לו: מה זו שתיקה, ושיתקו בנזיפה והלך לו.
משנה: עצרת שחלה להיות ערב שבת בית שמאי אומרים יום טבוח לאחר שבת, כן, כלומר ביום טוב עצמו לפי דעתם לא שוחטים, ובשבת גם אסור, לכן ביום ראשון. ובית הלל אומרים אין להן יום טבוח, כלומר לא צריכים לדחות את זה, אפשר לדחות ביום טוב עצמו. ומודין שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח לאחר שבת, פה גם בית הלל מודים שלא שוחטים בשבת, אז כולם מודים שיום טבוח לאחר השבת. ובמקרה כזה שזה יתחיל ביום ראשון, אז אין כהן גדול מתלבש בכליו, כן, כי זה להראות לכולם שזה יום חול, ומותרין בהספד ובתענית שלא לקיים את דברי האומרין עצרת לאחר השבת. כן, הצדוקים הרי אומרים שמה שכתוב "למחרת השבת" זה למחרת השבת ממש. אז לכן הקפידו שאם שבועות יצא בשבת ואז יום טבוח היה ביום ראשון, ביום ראשון התנהגו כאילו זה חול גמור, הכהן הגדול לא מתלבש בכליו והם מותרים בהספד ותענית.
גמרא: עצרת שחלה להיות ערב שבת בית שמאי אומרים יום טבוח שלה לאחר שבת, כמו שאמרנו, כי זה לא ביום טוב לא שוחטים וגם בשבת לא, לכן היא התחילה ביום ראשון. בית הלל אומרים אין לה יום טבוח אלא יומה הוא טבוחה, שוחטים ביום טוב עצמו בערב שבת. הא בית שמאי אומר יום טבוח שלה אחר שבת ואין כהן גדול מתלבש בכליו. מקל וחומר, מה אם כשחל בשבת בשעה שיש שם שלמים ועולות, כן, אפילו כדברי בית הלל, הרי גם בית הלל מודים שאם זה חל בשבת אז זה נדחה ליום ראשון, שאפילו כדברי בית הלל מקריבים ביום ראשון את הכל, גם עולות וגם שלמים, אבל בכן אין כהן גדול מתלבש בכליו, בשעה שאין שלמים ועולות כדברי בית הלל, רק כדברי בית שמאי, בית שמאי לא כל שכן שיגידו שכהן גדול לא מתלבש בכליו.
אומרת הגמרא: כתוב אחד אומר וחג הקציר בכורי מעשיך, מה שקוצרים בחג. וכתוב אחר אומר כל מלאכת עבודה לא תעשו, כלומר בכל ימי הקציר אתם אסורים לקצור. איך זה מסתדר? אמר רבי חנינה: כיצד יתקיימו שני הללו, שני הכתובים? בשעה שהוא חל בחול את חוגג ושובת, כלומר אתה מביא קורבן חגיגה, כי החג יום טוב אסור במלאכה, אז אתה מביא קורבן חגיגה בחג ולא עושה מלאכה. אבל בשעה שהוא חל בשבת, שאתה בעצם מקריב ביום ראשון, כן, אז למחר את חוגג וקוצר, ביום ראשון הוא חוגג ואז גם מותר לקצור, כי זה יום חול גמור, לא אסור במלאכה.
אף על פי כן אינו מותר בכל מלאכה ובלבד שיבליע לעיסתו שרק מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש מותר שכיוון שהקריב אסור במלאכה כל היום. כהדא דתני להן אינש דיהוי עלוהי אעין ובכורין כגון האומר הרי עלי עצים למזבח וגזירין למערכה ב_ידאסור בהספד ובתענית ומלעשות מלאכה בו ביום. תנן מודין שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח שלה לאחר שבת הא °בית הלל אומרים יום טבוח שלה לאחר שבת. עורות של מי שבכל יום המשמר של אותו יום קיבל את העורות, ובשבת המשמר הנכנס קיבל את העורות שחילקו אותם במוצאי שבת, וברגל העורות התחלקו בין כל המשמרות. השאלה כאן שהקריבו את הקרבנות שבאים מחמת הרגל ביום חול, מי מקבל את העורות?. אמר רבי טבי° בשם רבי יאשיה°: איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש°. רבי יוחנן° בר נפחא אמר של כל המשמרות שהרי הקרבנות שייכים ליום טוב. רבי שמעון בן לקיש° אמר של אותו המשמר מכאן את אמר יום טוב שחלה לאחר שבת עורות של קרבנות שבת של מי פלוגתא דרבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש°. לרבי יוחנן° בר נפחא העורות שייכים למשמר של שבת ולפי רבי שמעון בן לקיש° לכל המשמרות. אמר רבי יוחנן° בר נפחא ב_טועצרת יש לה תשלומין כל שבעה. התיב רב הושעיה° והא תני מה החדש למנוייו שראש חדש יום אחד אף העצרת למנוייה יום אחד. אמר רבי אילא° אילעא בודאי החג עצמו רק יום אחד אלא שאם לא חג לא הקריב קרבן חגיגה בראשון חוגג כל שבעה. אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רבי יהושע בן לוי°: בכל יום כהן גדול מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך ואוכל בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בין הערבים ואם רוצה בא ולן בלשכת פלהדרין. רבי עוקבה° אמר בשם רבי יהושע בן לוי° לא היה עושה כן אלא בשבתות ובימים טובים. אית תניי תני ב_טזהציץ מרצה על מצחו אית תניי תני אפילו תלוי בזוית. מאן דאמר הציץ מרצה על מצחו דכתיב (שמות תצוה כח לח) והיה על מצחו תמיד. ומאן דאמר אפילו תלוי בזוית מן הדא דיום הכיפורים שלבוש בגדי לבן ללא הציץ מאן דאמר הציץ מרצה על מצחו מסייע לרבי יוסי ברבי בון° לכן לבש בכל יום. מאן דאמר אפילו תלוי בזוית מסייע לרבי עוקבה°.
מתני':
נוטלין לידים ב_יזלחולין ולמעשר ב_יחולתרומה ב_יטולקדש מטבילין את הידים ב_כולחטאת אם ניטמאו ידיו ניטמא גופו.
גמ': תנן: נוטלין לידים לחולין ויש ידיים מטמאות לחולין הרי הידים שניות והרי אין שלישי בחולין אז למה הצריכו נטילת ידים לחולין אלא כ°רבי שמעון בן אלעזר ד°רבי שמעון בן אלעזר אומר יש ידיים שמטמאות לחולין אי נמי דברי הכל היא שגזרו נטילת ידים לפת חולין כדי שיהא בדל מן התרומה. דתני °רבי שמעון בן אלעזר אומר משום °רבי מאיר פעמים שהידים תחילה לחולין המכניס ידיו לבית המנוגע ושניות לתרומה. מה °רבי שמעון בן אלעזר כ°רבי עקיבא בן יוסף דתנינן תמן המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחילה דברי °רבי עקיבא בן יוסף וחכמים אומרים ב_כאידיו שניות ואם כך המשנה שלנו שהעמידו כ°רבי שמעון בן אלעזר היא בשיטת °רבי עקיבא ולא בשיטת חכמים כרבנן היא
אמר רבי יוסי ברבי בון: ובלבד לעיסתו. אף על פי כן לא מותר במלאכה, אין דבר כזה. יום ראשון, אם שוחטים - אסור במלאכה, מה שמותר זה לעיסתו, כלומר מותר להבליע לעיסתו, רק מלאכה של צורך אוכל נפש מותר, למה? כיוון שהוא הקריב קורבן, כל אחד שמקריב קורבן אסור במלאכה כל היום. כהדא דתני להן אינש דיהוי עלוהי אעין ובכורין, כלומר כיון אדם שהוא נודר להביא עצים למזבח או למערכה, אז אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום, כי באותו יום זה נחשב יום טוב שלו.
תניא, לנו במשנה מודיעים שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח שלה לאחר שבת. אומרת הגמרא: הא בית הלל אומרים יום טבוח שלה לאחר שבת, כלומר גם בית הלל מודים שיום טבוח הוא ביום ראשון אם זה חל בשבת.
עורות של מי? הרי בכל יום המשמר שאותו מקבל את העורות, ובשבת המשמר הנכנס מקבל את העורות, כי אנחנו מחלקים את זה מוצאי שבת. עכשיו ברגל העורות מתחלקים בין כל המשמרות. עכשיו השאלה כאן שהקריבו את הקורבנות של הרגל ביום חול, השאלה מי מקבל את העורות? רבי טבי בשם רבי יאשיה: איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר של כל המשמרות, כי הרי קורבנות של הרגל שייכים ליום טוב, למרות שמקריבים את זה ביום ראשון, אבל זה שייך לרגל. רבי שמעון בן לקיש אמר של אותו המשמר. אמר יום טוב שחלה לאחר שבת של מי, כן, כלומר הקורבנות של שבת - של מי? תמיד הרי היו צריכים להקריב יום טוב שחל לאחר השבת, הקורבנות של שבת של מי צריך להקריב אותם, מי זוכה בהם? זו פלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. אפילו לפי רבי יוחנן ולריש לקיש - לרבי יוחנן העורות היו שייכים למשמר של שבת, הרי הוא לא יכול להקריב בשבת, אז בעצם המשמר שהיה בשבת הוא היה צריך לקבל את זה, רק הוא לא יכול להקריב, לכן מקריב את זה ביום ראשון והוא יזכה בזה. לפי ריש לקיש - לכל המשמרות.
אמר רבי יוחנן: עצרת, כלומר שבועות, יש לה תשלומין כל שבעה. התיב רב הושעיה: והא תני, מה החדש למנוייו יום אחד אף העצרת למנוייה יום אחד. כלומר ראש חודש זה רק יום אחד, אז גם עצרת למנויה רק יום אחד. אמר רבי אילא, בוודאי החג עצמו זה רק יום אחד, אלא הכוונה שאם לא חג בראשון חוגג כל שבעה. זה הכוונה.
רבי יוסי ברבי בון בשם רבי יהושע בן לוי: בכל יום כהן גדול מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר, אם יש נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך ואוכל בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בין הערבים ולן בלשכת פלהדרין. כלומר הוא צריך בכל יום ללבוש את הבגדים. רבי עוקבה בשם רבי יהושע בן לוי: לא היה עושה כן אלא בשבתות ובימים טובים. הוא לא כל השבוע עושה את זה אלא רק בימי שבתות וימים טובים, כי אז נמצאים או שמתחלפים המשמרות או שכל המשמרות נמצאים.
אומרת הגמרא: אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו, כלומר דווקא אם הוא לבוש עליו, אית תניי תני אפילו בזוית. מאן דאמר הציץ מרצה על מצחו, דכתיב והיה על מצחו תמיד. ומאן דאמר אפילו תלוי בזוית - מדיום הכיפורים, שהרי ביום כיפור הוא לבוש בגדי לבן והוא בלי ציץ. מאן דאמר הציץ מרצה דווקא אם הוא לבוש על מצחו זה מסייע לרבי יוסי ברבי בון, שהוא אומר שכל יום הוא מתלבש בבגדים. ומאן דאמר אפילו בזוית זה מסייע לרבי עוקבה, שהוא סובר שרק בשבת ורגלים הוא היה עושה את זה.
משנה: נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין, אם ניטמאו ידיו ניטמא גופו. צריך לטבול את כל גופו.
גמרא: תניא במשנה נוטלים ידיים לחולין. שואלת הגמרא: ויש ידיים מיטמאות לחולין? הרי ידיים זה שניות, ואין שלישי לחולין, אז למה יצריכו טבילת ידיים לחולין? ואת אומרת: אלא כרבי שמעון בן אלעזר. דרבי שמעון בן אלעזר אומר יש ידיים לחולין. יש מצב שידיים יהיו טמאות ממש. אי נמי דברי הכל היא כדי שיהא בדל מן התרומה. כלומר כדי לעזור לכהן שיהא בדל מן התרומה, אז גזרו על כל עם ישראל שיטול ידיים לחולין.
תני, רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר: הידים תחילה לחולין ושניות לתרומה. איך? המכניס ידיו לבית המנוגע, אם אדם הכניס ידיו לבית שיש בו נגע צרעת, אז הידיים הם ראשון, ככה סובר רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי מאיר, והם שניות לתרומה. אז כיוון שיש מצב שידיים יהיו ראשונות ויטמאו חולין, לכן תיקנו נטילת ידיים לחולין.
שואלת הגמרא: מה רבי שמעון בן אלעזר כרבי עקיבא, דתנינן תמן המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחילה דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים ידיו שניות. אז אם כך המשנה שלנו שהעמידו כרבי שמעון בן אלעזר, היא פשט רבי עקיבא, לא פשט חכמים. אז לכאורה קשה - המשנה שלנו לא כהלכה, וחכמים חולקים על רבי עקיבא? את אומרת: לא, באמת המשנה שלנו רבי עקיבא כרבנן היא. מה טעמן? כלומר למה פה חכמים אומרים צריך ליטול ידיים? בשביל שאתה אומר לו ידיו שניות וגוזר עליו שיטול ידיו לפתח חולין, אז אף הוא בדל מן תרומה. כלומר בעצם בגלל שאתה אומר לו שידיים שניות, ואתה אומר לו שיהיה חייב ליטול ידיים אפילו לחולין, אז הוא לא יגיע למצב שהוא יטמא תרומה. הוא בעצם באיזשהו מקום גזרו על כל עם ישראל כדי שהכהנים יטלו ידיים לפני תרומה.
📜 הדינים העולים מדף יב עמוד ב
ב_יד יום טבוח (יד' בניסן) שחל בשבת - טביחת הפסחים נדחית ליום ראשון
- מקור: "אסור בהספד ובתענית ומלעשות מלאכה בו ביום. תנן מודין שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח שלה לאחר שבת הא בית הלל אומרים יום טבוח שלה לאחר שבת. עורות של מי (שבכל יום המשמר של אותו יום קיבל את העורות, ובשבת המש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות כלי המקדש, פרק ו, הלכה ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: כבית הלל, שיום טבוח שלה לאחר השבת - כדעת המשנה שהובאה בירושלמי ונפסקה להלכה, וכן פסק הרמב"ם
ב_טו מי שלא הביא קרבן חגיגה ברגל, יכול להשלימו עד שבעה ימים אחר החג
- מקור: "עצרת יש לה תשלומין כל שבעה. התיב רב הושעיה והא תני מה החדש למנוייו (שראש חדש) יום אחד אף העצרת למנוייה יום אחד. אמר רבי אילא (אילעא) (בודאי החג עצמו רק יום אחד) אלא שאם לא חג (לא הקריב קרבן חגיגה) ברא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א, הלכה ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אילעא שהעצרת יש לה תשלומין כל שבעה, ואף שהחג עצמו יום אחד, מי שלא חג בראשון חוגג כל שבעה; הרמב"ם פסק כן להלכה (חגיגה פ"א ה"ז)
- מקבילה בבבלי: בבלי ביצה כ ב — מי שלא חג ביום טוב ראשון של חג, חוגג והולך כל הרגל כולו עד יום טוב האחרון
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה ב א — סומא באחת מעיניו חייב במצוות ראייה בעלייה לרגל
ב_טז הציץ מכפר על טומאה שאין בה ידיעה אף כשאינו על מצח הכהן
- מקור: "הציץ מרצה על מצחו אית תניי תני אפילו תלוי בזוית. מאן דאמר הציץ מרצה על מצחו דכתיב (שמות תצוה כח לח) והיה על מצחו תמיד. ומאן דאמר אפילו תלוי בזוית מן הדא דיום הכיפורים שלבוש בגדי לבן ללא הציץ מאן דאמר "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ביאת המקדש, פרק ד, הלכה ח
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: האם הציץ מרצה רק כשעל מצחו ~ האם מרצה אפילו כשתלוי בזוית
- הכרעה: נפסק שהציץ מרצה אפילו כשתלוי בזוית, כדעה השנייה בירושלמי המסייעת לר' עוקבה
ב_יז נטילת ידים לפני אכילת פת חובה גם באכילת חולין ומעשר ולא רק בקודשים
- מקור: "לחולין ולמעשר"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה א, שו"ע או"ח סימן קנח סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שנטילת ידים לפת נאמרה גם לחולין ולמעשר, וכן הובא ברמב"ם ובשו"ע להלכה
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה יח ב — נוטלים ידים לפני אכילת חולין, מעשר ותרומה, ולקודש טעונים טבילת ידים, ולחטאת אם נטמאו ידיו
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה יח ב — הנוטל ידיו או מטביל ידיו לצורך חולין - ידיו טהורות בין נתכוון בין לא נתכוון; אך לצורך תרומ
ב_יח קטן שאין לו דעת - האם תרומתו תרומה?
- מקור: "ולתרומה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תרומות, פרק יא, הלכה ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שתרומת קטן שאין לו דעת אינה תרומה, כרמב"ם (הלכות תרומות פרק יא הלכה ז) המבוסס על הירושלמי.
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא נג א — דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באלף
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה יח ב — הטובל לצורך דבר קל, ואם עמד ("הוחזק") לאותה מדרגה, אסור להשתמש בו לדבר החמור ממנו; ואם לא
ב_יט יש להטביל (או להטהר בנטילה) את הידים לפני אכילת קדשים
- מקור: "ולקדש מטבילין את הידים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ח, הלכה ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי שיד אחת מטמאה את חברתה בקדשים ולכן מטבילים את הידים לפני אכילת קדשים, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה פרק ח הלכה ח.
ב_כ נטילת ידים לחולין תוקנה כדי שיהא אדם בדל מן התרומה
- מקור: "ולחטאת אם ניטמאו ידיו ניטמא גופו. גמ : תנן: נוטלין לידים לחולין ויש ידיים מטמאות לחולין הרי הידים שניות והרי אין שלישי בחולין (אז למה הצריכו נטילת ידים לחולין) אלא כרבי שמעון בן אלעזר דרבי שמעון בן אל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות פרה אדומה, פרק יג, הלכה ד
- מצב: דרבנן
- מחלוקת: רבי שמעון בן אלעזר ~ חכמים: לר"ש בן אלעזר יש ידיים מטמאות לחולין ולכן הצריכו נטילה; לחכמים אין שלישי בחולין וטעם הנטילה כדי שיהא בדל מן התרומה
- הכרעה: נפסק כחכמים שנטילת ידים לחולין היא גזירה כדי שיהא האדם בדל מן התרומה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות פרה אדומה פרק יג הלכה ד
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה יח ב — הטובל טבילה לצורך דרגת קדושה חמורה נחשב טהור גם לדרגת קדושה קלה ממנה, אך אם טבל ולא הוחזק
ב_כא ידיים הנוגעות במשקין טמאין נחשבות שניות לטומאה, וגזרו טומאה על הידיים לחולין כדי שיפרוש אדם גם מתרומה
- מקור: "ידיו שניות ואם כך המשנה שלנו שהעמידו כרבי שמעון בן אלעזר היא בשיטת רבי עקיבא ולא בשיטת חכמים כרבנן היא עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|ירושלמי מאיר חגיגה יג מה טעמון הכא מתוך שאת אומר לו ידיו שניות (ו"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ח, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהידיים נעשות שניות מחמת משקין טמאין, וכפי שהכריע הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה פרק ח הלכה ב, שגזרו טומאה על הידיים לחולין כדי שמתוך כך יבדל אף מן התרומה
מה טעמון הכא מתוך שאת אומר לו ידיו שניות וגוזר עליו שיטול ידיו לפת חולין אף הוא בדל מן התרומה. ולא מחמת משקה גזרו עליהן על הידים טומאה, שחוששים שמא ישאר על הידים מעט משקה ויטמא את התרומה. אם כן ויהיו תחילה שהרי גזרו על המשקין להיות ראשון אם כך למה על הידים לא גזרו שיהיו ראשון לא רצו לעשות את הידים ראשון משום קל וחומר: מה אם טבול יום שהוא דבר תורה אינו אלא פוסל, ידים שהן מדבריהן לא כל שכן?. דבר אחר: כלום גזרו על הידים לא כדי שיהא בדל מן התרומה? מתוך שאת אומר לו ידיו שניות אף הוא בדל מן התרומה ודי בכך שאף שני פוסל תרומה. תמן תנינן: התרומה והבכורים ב_כבחייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים ב_כגוהן נכסי כהן ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים ב_כדוהערב שמש הרי אלו בתרומה ובבכורים ב_כהמה שאין כן במעשר. תמן את אמר אין המעשר טעון רחיצה דתנן מה שאין כן במעשר והכא את אמר המעשר טעון רחיצה דתנן נוטלין לידים לחולין ולמעשר. הן דאת אמר המעשר טעון רחיצה כרבנן הן דאת אמר אין המעשר טעון רחיצה כ°רבי מאיר דתנינן תמן כל הטעון ביאת מים טבילה מדברי סופרים גזרו עליו להיות שני מטמא את הקודש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי °רבי מאיר וחכמים אוסרין במעשר. ולא שמיע דאמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זעירה°: מהו וחכמים אוסרין במעשר שנפסל גופו מלוכל במעשר אבל אינו מטמא מעשר במגע. מאי כדון איך נסביר את החילוק בין שני המשניות הן דאת אמר המעשר טעון רחיצה ברוצה לוכל, והן דאת אמר אין המעשר טעון רחיצה ברוצה ליגע. ולא הוא רוצה לוכל הוא רוצה ליגע ולמה יש הבדל בין רוצה לאכול לרוצה ליגע אלא משום נטילת סרך שגזרו על אכילת מעשר שמא יבא לאכול תרומה. והתנינן נוטלין לידים למעשר ולתרומה משמע ששניהם מאותה סיבה וכי יש בתרומה משום נטילת סרך וכיוון שבתרומה זה לא משום סרך אף במעשר זה לא משום סרך. באמת הכל משום נטילת סרך וכאן לא מדובר בתרומה שלא שייך בה סרך אלא בחולין שנעשו על גב טהרת הקדש שדינם כתרומה מדרבנן ב_כווחולין שנעשו על גב הקדש לא כחולין הם. תיפתר או כ°רבי שמעון בן אלעזר או כ°רבי אלעזר בי רבי צדוק. או כ°רבי שמעון בן אלעזר דתני °רבי שמעון בן אלעזר אומר משום °רבי מאיר פעמים שהידים תחילה לחולין ושניות לתרומה כגון שהכניס ידיו לבית המנוגע, וכיוון שיש מקרה שבו הידים תחילה תקנו שיטלו ידים אף לחולין. או כ°רבי אלעזר בי רבי צדוק דתנינן תמן חולין שנעשו על גבי הקדש הרי אילו כחולין °רבי אלעזר בי רבי צדוק אומר הרי אילו כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד. תנן ב_כזמטבילין בארבעים סאה אנן קיימין והא תנינן הנוטל ידיו למקדש צריך רביעית. אמר רבי אלעזר° בן פדת: כאן בידים טמאות מטבילין בארבעים סאה וכאן בידים טהורות סתם ידים די ברביעית. אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל°: אפילו תימר כאן וכאן בידים טהורות אי נמי כאן וכאן בידים טמאות כאן בקודשי מקדש המקודשין כמו זבחים או מנחות צריך להטביל וכאן בחולין שנעשו על גב הקדש שהיא כתרומה די בנטילה ברביעית. תנן ולחטאת אם ניטמאו ידיו ניטמא גופו. אמר רבי חנניה° לא שחידשו טומאה לחטאת שלא אמרו שדבר שלא מטמא בשום מקום יטמא בחטאת אלא אמרו המיטמא טומאה קלה כמיטמא טומאה חמורה כמו כאן שאם נטמא ידיו נטמא גופו. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אלעזר° בן פדת כתיב (במדבר חקת יט ט) ואסף איש טהור את אפר הפרה מה תלמוד לומר טהור הרי זה פשיטא מאחר שאם הוא טמא הוא יטמא את האפר אלא שהתורה לימדה שאפילו את אוספו
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף יג. אומרת הגמרא ולא מחמת משקה גזרו עליהן. כלומר על הידיים. הרי גזרו מחמת משקה. אז אם זה ככה, למה לא חששו שמא יישאר על ידיים מעט משקה והמשקה יטמא את התרומה? אז אם כך שהיא ידיים תחילה, כי הרי גזרו על משקין להיות ראשון. אז למה על הידיים לא גזרו שיהיו ראשונים? ואומרת הגמרא לא רצו לעשות את הידיים ראשון משום קל וחומר, כי מה אם טבול יום שהוא דבר תורה אינו אלא פוסל, הוא רק שני. ידיים שרק מדרבנן, לא כל שכן שלא יהיו אלא שני. דבר אחר: כלום גזרו על הידים? למה גזרו על ידיים? כדי שיהא בדל מן התרומה. כי הרי בחולין אין בעיה. הרי מתוך שאת אומר לו ידיו שניות אף הוא בדל מן התרומה, ודי בזה כי הרי שני פוסל תרומה, ולכן לא גזרו יותר מזה, רק שני.
ואומרת הגמרא: תמן תנינן, התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב שמש, הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן במעשר. כן, מה שנקרא לכאורה שמעשר לא טעון רחיצת ידיים. כן, תמן את אמר אין המעשר טעון רחיצה כמו שאמרנו מה שאין כן במעשר. ואחר כך תאמר במשנה שלנו אתה אומר שמעשר טעון רחיצה? הרי למדנו במשנה נוטלין ידיים לחולין ומעשר. ואומרת הגמרא הן דאת אמר המעשר טעון רחיצה - כלומר המשנה שלנו שאומרת שהמעשר טעון רחיצה - רבנן, והן דאת אמר אין המעשר טעון רחיצה כרבי מאיר, דתנינן תמן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. כלומר, כל מה שצריך טבילה מדברי סופרים אז גזרו עליו להיות שני, מטמא את הקודש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר, דברי רבי מאיר. כלומר לפי רבי מאיר, כמו שרואים מעשר לא צריך נטילת ידיים, וחכמים אוסרין במעשר. כן, רואים שחכמים כן מצריכים.
ואומרת הגמרא: ולא שמיע דאמר שמואל בשם רבי זעירה מהו וחכמים אוסרין במעשר, נפסל גופו מלוכל במעשר, אבל אינו מטמא במעשר במגע. כן, מה שחכמים אמרו שחכמים אוסרין במעשר לא הכוונה שכדי לגעת במעשר צריך ליטול ידיים, אלא הכוונה שאם הוא אוכל את זה כן אסור לו לאכול מעשר. הגוף שלו טמא, אסור לו לאכול מעשר. זה הכוונה, אבל הוא לא מטמא במעשר במגע. אז אם כן, מאי כדון? אני הולך להסביר את החילוק בין שתי המשניות. המשנה אומרת פה שצריכים ליטול ידיים, פה לא. ואומרת הגמרא: הן דאת אמר המעשר טעון רחיצה ברוצה לוכל, והן דאת אמר אין המעשר טעון רחיצה ברוצה ליגע.
שאלת הגמרא: ולא הוא רוצה לוכל הוא רוצה ליגע? למה שיהיה הבדל בין רוצה לאכול לרוצה ליגע? אלא משום נטילת סרך. חכמים גזרו על אכילת מעשר שמא יבוא לאכול תרומה, כי הרי שתיהם קודש. אז מתוך שהוא אוכל תרומה, מעשר בטהרה, מטול ידיים. אם רצינו לאכול בלי נטילת ידיים אז יבוא לאכול גם תרומה. לכן תיקנו שיטול ידיים כדי שילמד שגם בתרומה צריך ליטול ידיים.
והתנינן תרומה! שהביאו את שניהם, משמע שניהם מאותה סיבה. וכי יש בתרומה משום נטילת סרך? הרי תרומה זה העיקר. וכיוון שבתרומה זה לא משום סרך אז גם מעשר זה לא משום סרך. את אומרת: באמת הכל משום סרח, אלא בחולין שנעשו על גב טהרת. וכאן לא מדובר בתרומה כמו שחשבנו כפשוטו, כי באמת בתרומה לא שייך סרך כי תרומה זה הקודש עצמו. מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקודש שדינם כמו תרומה מדרבנן.
שאלת הגמרא: וחולין שנעשו על גב לא כחולין הם? את אומרת: לא, תיפתר או כרבי שמעון בן אלעזר או כרבי אלעזר בי רבי צדוק. או כרבי שמעון בן אלעזר, דתני רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר תחילה לחולין ושניות לתרומה. באיזה מקרה? במקרה שהכניס את הידיו לבית המלוגג, ואז כיוון שיש מציאות שידיים יהיו ראשון - שזה בעצם מטמא גם חולין - אז לכן תיקנו על נטילת ידיים לחולין. אז או שזה הסיבה, או כרבי אלעזר בי רבי צדוק, דתנינן תמן חולין שנעשו על גב הרי אילו כחולין - זה דברי תנא קמא - רבי אלעזר בי רבי צדוק אומר הרי אילו כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד. אז זה בעצם המצב, הוא סובר שחולין שנעשו על טהרת הקודש הדין שלהם כמו תרומה. זה בעצם המשנה שאומרת שמה שאמרה מעשר נוטלין ידיים במעשר ותרומה, הכוונה לקודשים - לחולין שנעשו על טהרת הקודש שהדין שלהם הוא כמו תרומה מדרבנן.
מטבילין בארבעים סאה אנן קיימין. כל מקום שכתוב מטבילין הכוונה בארבעים סאה. והא תנינן הנוטל ידיו למקדש צריך רביעית. אז איך אתה אומר שארבעים סאה? אמר רבי אלעזר: כאן בידים טמאות וכאן בידים טהורות. כלומר בעצם המשנה שלנו אמרה שלקודש מטבילין את הידיים, אבל הברייתא אומרת שדי ברביעית להטביל את הידיים. ואתה אמרת לי שכל מקום שכתוב להטביל זה בארבעים סאה. אז באמת הגמרא: כאן בידיים טמאות צריך להטביל בארבעים סאה, כאן בידיים טהורות, כלומר סתם ידיים, די ברביעית.
אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל: אפילו תימר כאן וכאן בידים טהורות, כאן וכאן בידים טמאות, כאן בקודשי מקדש המקודשין וכאן בחולין שנעשו על גב הקדש. כלומר, אם מדובר בקודשין כמו זבחים ומנחות וכדומה, צריך להטביל בארבעים סאה. אבל מה שאמרנו שדי ברביעית מדובר בחולין שנעשו על גב הקודש, שהדין שלהם שזה תרומה, ושם בעצם די ברביעית, ושם גם כן די בנטילה ברביעית.
ואמר לנו המשנה: ולחטאת אם ניטמאו ידיו ניטמא גופו. אמר רבי חנניה: לא שחידשו טומאה לחטאת, אלא אמרו המיטמא טומאה קלה כמיטמא טומאה חמורה. כלומר, לא אמרו שדבר שלא מטמא בשום מקום מטמא בחטאת, אלא אמרו שהמיטמא טומאה קלה בחטאת החמירו שזה יטמא טומאה חמורה. כמו כאן, שהידיים יש כמו שני ידיים בשאר המקומות, ופה החמירו שאם יטמאו ידיו יטמא גופו. זה בעצם החומרה ולא הוסיפו טומאה חדשה.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי אלעזר: ואסף איש - כתיב "ואסף איש טהור את אפר הפרה" - מה תלמוד לומר טהור? הרי פשיטא, שאם הוא טמא הוא יטמא את האפר. אלא שהתורה לימדה שאפילו את אוספו במגריפה אמרה התורה טהור. כלומר הוא לא נוגע בזה, אמרה תורה שיהיה טהור שלא יטמא את האפר. אז מכאן אתה רואה שאפר פרה נטמא בהיסט. כי אם - למה צריך לטמא? הרי הוא לא נוגע באפר. אז רואים מכאן שאפילו בהיסט אפר פרה נטמא על ידי כל טמא, לא רק זב. בדרך כלל מי שמטמא בהיסט זה זב, אבל פה באפר פרה אדומה החמירו שכל טמא מטמא את האפר בהיסט.
📜 הדינים העולים מדף יג עמוד א
ב_כב ביכורים שעלו לירושלים ונטמאו - האם הם כתרומה לחיוב מיתה וחומש ואיסור לזרים
- מקור: "חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תרומות, פרק ו, הלכה ו, רמב"ם, הלכות ביכורים, פרק ג, הלכה א, רמב"ם, הלכות ביכורים, פרק ג, הלכה ה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שביכורים דינם כתרומה לחיוב מיתה וחומש ואיסור לזרים, וכן פסק הרמב"ם בהלכות ביכורים ובהלכות תרומות
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא נב ב — זר האוכל ביכורים במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג חייב תשלומי חומש, כדין תרומה
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא נה ב — האוכל תרומה ותרומת מעשר וחלה וביכורים, והפודה נטע רבעי ומעשר שני והקדש, והנהנה מהקדש, והגו
ב_כג בכורים שנטמאו טעונים רחיצת ידים לפני עיסוקם, ואם התערבו עולים באחד ומאה ודינם כנכסי כהן
- מקור: "והן נכסי כהן ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ביכורים, פרק ד, הלכה יד
- מצב: נפסק
- הכרעה: כהלכה זו נפסק ברמב"ם (הל' ביכורים פ"ד ה"יד), כלשון הירושלמי במסכת חגיגה
ב_כד טבול יום שהעריב שמשו מותר לאכול בתרומה ובבכורים
- מקור: "והערב שמש הרי אלו בתרומה ובבכורים"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות תרומות, פרק ז, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהערב שמש מותר בתרומה ובבכורים, כמבואר ברמב"ם הלכות תרומות פרק ז הלכה ב
- מקבילה בבבלי: בבלי בבא מציעא נג א — טבול יום אסור באכילת תרומה וביכורים עד הערב שמשו, ואילו במעשר שני אינו צריך הערב שמש ומותר
- מקבילה בבבלי: בבלי ברכות ב א — טבול יום שהעריב שמשו אוכל בתרומה, ומחוסר כפורים (שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנו) אינו מעו
ב_כה האם מעשר שני טעון נטילת/רחיצת ידיים לפני אכילתו
- מקור: "מה שאין כן במעשר. תמן את אמר אין המעשר טעון רחיצה (דתנן מה שאין כן במעשר) והכא את אמר המעשר טעון רחיצה (דתנן נוטלין לידים לחולין ולמעשר). הן דאת אמר המעשר טעון רחיצה כרבנן הן דאת אמר אין המעשר טעון רח"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מעשר שני, פרק ג, הלכה ד
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי מאיר (אין המעשר טעון רחיצה, טבול יום מותר בחולין) ~ רבנן (המעשר טעון רחיצת ידים ככל שאר דברים הטעונים ביאת מים מדרבנן)
- הכרעה: נפסק כרבנן שהמעשר טעון רחיצה/נטילת ידים, כלשון המשנה "נוטלין לידים לחולין ולמעשר", וכך פסק הרמב"ם.
ב_כו חולין שנעשו על גבי הקודש דינם כקודש לענין טומאת ידיים
- מקור: "וחולין שנעשו על גב הקדש לא כחולין הם. תיפתר או כרבי שמעון בן אלעזר או כרבי אלעזר בי רבי צדוק. או כרבי שמעון בן אלעזר דתני רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר (פעמים שהידים) תחילה לחולין ושניות לתרומ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יא, הלכה ט
- מצב: דרבנן
- הכרעה: נפסק כרבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר וכרבי אלעזר ברבי צדוק, שהידיים תחילה לחולין הבאים מחמת הקודש, וכן פסק הרמב"ם
ב_כז נטילת ידיים לאכילת קודשים בעזרה טעונה טבילה בארבעים סאה, ואילו לחולין סגי ברביעית
- מקור: "מטבילין בארבעים סאה אנן קיימין והא תנינן הנוטל ידיו למקדש צריך רביעית. אמר רבי אלעזר (בן פדת): כאן בידים טמאות (מטבילין בארבעים סאה) וכאן בידים טהורות (סתם ידים די ברביעית). אמר רבי חנינא בריה דרבי הל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו, הלכה ה
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי אלעזר בן פדת: החילוק בין רביעית לארבעים סאה תלוי בטומאת/טהרת הידים ~ רבי חנינא בריה דרבי הלל: החילוק תלוי בין קודשי מקדש לחולין
- הכרעה: נפסק כרבי חנינא בריה דרבי הלל, שהחילוק הוא בין קודשים לחולין (ולא בין ידים טמאות לטהורות), וכך פסק הרמב"ם שלקודשים צריך ארבעים סאה ולחולין די ברביעית
- מקבילה בבבלי: בבלי גיטין נט ב — הבוצע פושט ידו ליטול תחילה, ואם רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו, ודין זה
במגריפה אמרה התורה שיהיה טהור שלא יטמא את האפר, מכאן שאפר פרה אדומה נטמא בהיסט על ידי כל טמא לא רק זב. מניין שמטמא בהיסט אולי מטמא במגע?. דמה אנן קיימין? אם במגריפה של מתכת, והלא פשוטי כלי מתכות טמאין, אם במגריפה של עץ, לא כעומד מחמת דבר טמא הוא שהרי הוא מונח על האדם שמרים את המגרפה עם האפר ותנן העיד °רבי יהושע בן חנניה ו°רבי יקים איש הדר על קלל כלי חרס של חטאת שנתנו על גבי השרץ שהוא טמא, דאף שהכלי לא נטמא שאין כלי חרס מיטמא מגבו, האפר טמא משום דמונח במקום טמא. והתורה אמרה (במדבר חקת יט ט) והניח מחוץ למחנה במקום טהור. אמר רב הושעיה°: תיפתר באוספו בנסר ולא הגביה את האפר כך שלא היה מונח על הנסר שהחזיק האדם הטמא ואפשר שלא ינשא עליו שהרי כשדוחף חלק מהאפר עולה על הקרש ונמצא שעומד מחמת האדם הטמא. אמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה°: תיפתר באוספו במלתרא בקורה עבה שהאפר לא עולה על הקרש תנן: כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ואת המזה מי חטאת במגע ובמשא, אבל מטמא כלי ריקן טהור לחטאת רק במגע. רבי אבא בר ממל° בעא קומי רבי אמי° בן נתן: מה בין אדם טהור לחטאת שנטמא אף במשא לכלי ריקן טהור לחטאת שלא נטמא במשא. אמר ליה כתיב ואסף איש טהור מה תלמוד לומר איש אלא ליתן טהרה מעולה לאיש לעשותו כמי חטאת וכאפר חטאת שכל דבר שמטמא את החטאת מטמא את האדם אמר רבי יסא° אסי בשם רבי שמעון בן לקיש°: היסט שטיהרתי לך בשרץ טימאתי לך כאן.
מתני':
ב_כחהטובל לחולין והוחזק לחולין אסור במעשר, הטובל למעשר והוחזק למעשר אסור לתרומה, הטובל לתרומה והוחזק לתרומה אסור לקודש הטובל לקודש והוחזק לקודש אסור לחטאת הטובל לחמור הותר לקל ב_כטטבל ולא הוחזק כאילו לא טבל.
גמ': תנן: הטובל לחולין והוחזק לחולין וחולין צריכין כוונה דרובא אתא מימור לך חידוש יותר גדול בא לאמר לך אפילו טובל לחולין והוחזק לחולין אסור במעשר. לא כן אמר רבי אלעזר° בן פדת: כמיניין החולין כן מיניין המעשר משמע שגם במעשר יש רק עד שני כמו בחולין אז למה אם טבל לחולין לא הוחזק למעשר כאן לאכילה וכאן למגע שלענין אכילה החמירו כמו שראינו שהצריכו נטילת ידים אפילו לפירות. הטובל סתם מותר בכולם והא תנן: טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: במזוקק לכולן שידע שעומד לגעת בחטאת ולאכל קדשים ותרומה ומעשר. עודיהו רגליו משוקעות במים מחזיק עצמו לכל טהרה שירצה. תמן תנינן: מקל שהיא מליאה משקין טמאים שהוא רטוב כיון שהשיקה למקוה טהרה שכל המים שעל המקל נעשו חיבור למקוה דברי °רבי יהושע בן חנניה וחכמים אומרים ב_לעד שיטביל את כולה. רבי שמעון בן לקיש° אומר מה פליגין בטומאה קלה אבל בטומאה חמורה אף °רבי יהושע בן חנניה מודה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר אף בטומאה החמורה פליגין. מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש° דתנן: עודיהו רגליו משוקעות במים מחזיק עצמו בכל טהרה שירצה ורואים שקיטרס נחשב חיבור גם לטהר מטומאה דאוריתא. פתר לה בשהיה טמא מדרבנן כגון באוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין. לא כן אמר רבי יעקב בר זבדי° אמר רבי אבהו° בשם רבי שמעון בן לקיש°: האוכל אוכלין
מה אנן קיימין? אם במגריפה של מתכת, והלא פשוטי כלי מתכות טמאין. הרי אם מדובר שהוא טמא מת, אז המתכת חשוב כחלל, המתכת עצמה מעבירה את הטומאה, היא כאילו עצמה נהיית כמוהו, אז היא מטמאה את האפר במגע. ואם במגריפה של עץ, לא כעומד מחמת דבר טמא הוא? הרי זה מונח על האדם שמעלה את המגריפה עם האפר, האדם עצמו טמא, זה כאילו מונח על דבר טמא. רבי יהושע ורבי יקים איש הדר - על כלי חרס של חטאת, כלומר שיש בו אפר פרה אדומה, שהן נתונים על גבי שרץ שהוא טמא. למרות שהכלי עצמו לא נטמא - כי כלי חרס לא נטמא מגבו - אבל האפר יהיה טמא. למה? כי הוא מונח על מקום טמא, והתורה אמרה "ויניח מחוץ למחנה במקום טהור". אז לכן אסור שזה יהיה מונח על דבר טמא. והרי כאן אם האדם מרים את זה עם מגריפה, גם אם זו מגריפה מעץ, הרי זה מונח על האדם שהוא טמא, אז לכן זה צריך להיות טמא. לא צריך מקום מיוחד בשביל זה.
אמר רב הושעיה: תיפתר באוספו בנסר, כלומר בדבר שהוא לא הגביה את האפר אלא גרר אותו בנסר, כך שלא היה מונח על האדם הטמא. ואפשר שלא ינשא עליו - הרי כשהוא דוחף אז חלק מהאפר עולה על הקרש, ומסתמא האדם מגביה אותו מעט, הרי אי אפשר לגרור ממש על האדמה, אז מסתמא הוא מגביה טיפה, אז הוא טימא אותו. אמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה: תיפתר באוספו במלתרא עבה. כלומר בעצם מדובר בקרש עבה שבעצם האפר לא יגיע לכזה גובה, ברגע שהוא מגרר אותו אז האפר לא יכול לעלות מעל הקרש.
ואנן תנן: כל הטעון ביאת מים בין מצוות תורה בין מצוות סופרים מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת במגע ובמשא, אבל מטמא כלי ריקן טהור לחטאת רק במגע. כלומר את האדם שהיה טהור לחטאת, הוא מטמא אותו גם במגע גם במשא. אבל כלי שהיה טהור לחטאת הוא מטמא אותו רק במגע.
רבי אבא בר ממל בעא קומי רבי אמי: מה בין אדם טהור לחטאת לכלי ריקן טהור לחטאת. אמר ליה: ואסף איש טהור, מה תלמוד לומר איש? היה יכול להגיד "אסף טהור", אלא ליתן טהרה מעולה לאיש לעשותו כמי חטאת וכאפר חטאת. כלומר שלאדם עצמו יהיה הדין כמו אפר פרה אדומה, שכל דבר שמטמא את החטאת מטמא גם את האדם, ולכן הוא מטמא גם במגע וגם במשא. רבי יסא בשם רבי שמעון בן לקיש: היסט שטיהרתי לך בשרץ טימאתי לך כאן. זה הכוונה, כן, "אסף איש טהור", שפה בעצם יש טומאה נוספת. מה שתיארתי לך במקום אחר בשרץ - הרי במגע בשרץ הוא טמא מגע, הוא לא מטמא בהיסט. אז כאן, באפר פרה אדומה, טימאתי לך.
ואמרינן התם, המשנה: הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור במעשר, הטובל למעשר והוחזק למעשר אסור לתרומה, הטובל לתרומה והוחזק לתרומה אסור לקודש, הטובל לקודש והוחזק לקודש אסור לחטאת, הטובל לחמור הותר לקל, טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל.
ואמרינן התם: למדנו במשנה הטובל לחולין הוחזק לחולין. וחולין צריכין כוונה? ואמרינן, יש פה חידוש גדול - לא לגבי הטובל לחולין, אלא ההמשך - דרובא אתא מימור לך אפילו טובל לחולין והוחזק לחולין אסור במעשר. זה החידוש, שאפילו אם יחזיק את עצמו טהור לחולין לא יעזור לעניין מעשר. אומרת הגמרא: לא כן אמר רבי אלעזר: כמיניין החולין כן מיניין המעשר? הרי גם במעשר יש רק עד שני כמו חולין, אז למה אם טבל לחולין לא הוחזק למעשר? אז הגמרא: יש הבדל כאן לאכילה וכאן למגע. מה שאמרנו שמעניין החולין כמעין המעשר זה רק למגע, אבל אם הוא רוצה לאכול אז פה צריך יותר. כלומר לגבי אכילה החמירו, כמו שראינו במשנה הקודמת שהצריכו את הידיים אפילו לפירות.
הטובל סתם מותר בכולם. כך כתוב בברייתא. שואלת הגמרא: זה יכול להיות? והתנינן טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל! אז איך אתה אומר טובל סתם מותר בכולם? אמר רבי יוחנן - לא כמו שהבנו שטובל סתם בלי כוונה בכלל, אלא במזוקק לכולן, כלומר הפוך: הוא מתכוון לכולם. כלומר הוא יודע שהוא עומד לגעת בכולם - גם בחטאת, גם קודשים, גם תרומה, גם מעשר - והוא טובל בשביל זה. אז בעצם הוא מוחזק לכולם.
עודיהו רגליו משוקעות במים מחזיק עצמו לכל טהרה שירצה. תמן תנינן: מקל שהיא מליאה משקין טמאים - כלומר זה מקל רטוב - כיון שהשיקה למקוה טהרה, דברי רבי יהושע. כלומר שכל המים שעל המקל נעשו כאילו חיבור למקווה, זה נראה מירושלמי. וחכמים אומרים עד שיטביל את כולה. כלומר בעצם רוצים שכתפרס לא עוזר כאן. רבי שמעון בן לקיש אומר: מה פליגין בטומאה קלה דרבנן, אבל בטומאה חמורה אף רבי יהושע מודה. רבי יוחנן אמר: אף בטומאה החמורה פליגין.
מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש: עודיהו רגליו משוקעות במים מחזיק עצמו בכל טהרה שירצה. רואים שכתפרס נחשב חיבור גם מטומאה דאורייתא. ואת הגמרא פתר לה באוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים. שואלת הגמרא: לא כן אמר רבי יעקב בר זבדי, רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש: האוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים גופו טהור. ואפילו אם טבל בלי כוונה, אז גופו טהור. אז אם המשנה אמרה שהוא ליטהר רק אם התכוון - הרי אתה אומר שאם אכל אוכלין טמאים או שתה משקין טמאים אז הגוף שלו טהור ודי בטבילה כלשהי בלי כוונה אפילו. אז למה המשנה אומרת שהוא טהור רק אם הוא כוון? יש הבדל: שם מדובר שהיה טהור לתרומה מראש, רק אכל או שתה משקין טמאים, והוא רוצה להמשיך לאכול תרומה - אז בזה די אם הוא טבל אפילו בלי כוונה. אבל כאן מדובר שאחרי שהוא אכל תרומה הוא רוצה לאכול קודשים, הוא רוצה להתעלות, אז מכיוון שנתן דעתו לטהרה מעולה ממנה - קודשים - לכן צריך כוונה.
📜 הדינים העולים מדף יג עמוד ב
ב_כח הטובל טבילה שיוחדה לדרגת קדושה נמוכה, ואף הוחזק בכך, נאסר בדרגת קדושה גבוהה יותר עד שיטבול לשמה
- מקור: "הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור במעשר, הטובל למעשר והוחזק למעשר אסור לתרומה, הטובל לתרומה והוחזק לתרומה אסור לקודש הטובל לקודש והוחזק לקודש אסור לחטאת הטובל לחמור הותר לקל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יג, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, וכן פסק הרמב"ם: הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור במעשר, לתרומה, לקודש ולחטאת בהתאמה, אך הטובל לחמור (קדושה גבוהה) הותר לקל (קדושה נמוכה)
ב_כט הטובל לחולין ולא הוחזק במחשבתו לחולין - כאילו לא טבל, ואינו נאכל אף בחולין
- מקור: "טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. גמ : תנן: הטובל לחולין והוחזק לחולין וחולין צריכין כוונה דרובא אתא מימור לך (חידוש יותר גדול בא לאמר לך) אפילו טובל לחולין והוחזק לחולין אסור במעשר. לא כן אמר רבי אלעזר (בן"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יג, הלכה ב, רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק א, הלכה ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי אלעזר בן פדת שהחולין צריכים כוונה כשם שהמעשר צריך כוונה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה פרק יג הלכה ב ובהלכות מקוואות פרק א הלכה ח, שהטבילה בלא הוחזק אינה מועילה כלל
ב_ל טבילה במים חייבת לכלול את כל גופו של הטובל, ואם רגליו נותרו מחוץ למים - לא עלתה לו טבילה מדין תורה, אלא רק לטומאה קלה מדרבנן
- מקור: "עד שיטביל את כולה. רבי שמעון בן לקיש אומר מה פליגין בטומאה קלה אבל בטומאה חמורה אף רבי יהושע (בן חנניה) מודה. רבי יוחנן (בר נפחא) אמר אף בטומאה החמורה פליגין. מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש דתנן: ע"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק ב, הלכה כב
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: ריש לקיש ~ ר' יוחנן: ריש לקיש סובר שהמחלוקת בין ר' יהושע לחכמים (בדבר טבילה כשרגליו משוקעות) היא רק בטומאה קלה דרבנן, אך בטומאה חמורה דאורייתא מודה ר' יהושע שצריך להטביל כולו; ר' יוחנן סובר שאף בטומאה חמורה נחלקו
- הכרעה: נפסק כריש לקיש, שהמשנה (רגליו משוקעות מחזיק בכל טהרה) עוסקת בטומאה קלה מדרבנן בלבד, ובטומאה חמורה מדאורייתא צריך להטביל את כולו, ובכך נדחתה קושיית המשנה על שיטתו
טמאין ושותה משקין טמאין גופו טהור אפילו אם טבל בלא כוונה ולמה אמרה המשנה שנטהר רק אם כיוון שם מדובר שהיה טהור לתרומה ושתה משקין טמאים ורוצה להמשיך לאכול תרומה בזה די אם טבל אף בלא כוונה אבל כאן אחר שאכל תרומה רוצה לאכול קדשים מכיון שנתן דעתו לטהרה מעולה ממנה שרוצה לאכול קדשים אינו צריך כוונה. מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש° דתנן: מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו שניהן טהורין, זה אחר זה — הראשון טהור ב_לאוהשני טמא שהמקווה נעשה חסר. °רבי יהודה בר עילאי אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור שהמים שעליו חיבור למקווה. ועוד היא בטמאה דרבנן כגון באוכל אוכלין טמאין ובשותה משקין טמאין. מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש° דתנן: צנון שבמערה אשה נידה מדיחתו ב_לבוהוא טהור שמים המחוברים לקרקע אינם מכשירים לקבל טומאה העלתו כל שהוא מן המים טמא שהמים שעליו נחשבים תלושים ומכשירים לטומאה. ותני עלה °רבי יהודה בר עילאי מטהר משם °רבי יהושע בן חנניה שכל עוד שהוא נוגע במים המים שעליו חיבור. ונידה לא טומאה חמורה היא הדא פליגא על רבי שמעון בן לקיש° ולית לה קיום הברייתא הזו חולקת על רבי שמעון בן לקיש ואין דרך לישבם ולכן דבריו נדחו.
מתני':
ב_לגבגדי עם הארץ מדרס לפרושים שאוכלים חולין בטהרה ב_לדבגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ב_להבגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש °יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש ב_לו °יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת.
גמ': תנן: בגדי עם הארץ מדרס לפרושים שאוכלים חולין בטהרה. אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא רק במגעות שהבגד אינו נטמא מדרס אלא אם הם נגעו בו בגופם תוך כדי ישיבה, ולא כמו זב רגיל שאפילו מאה מצעות זו על גב זו כולם טמאות מדרס, וגם אינו מטמא אלא במגע שרק אם נוגע בהם נטמא, אבל לא גזרו שיהיו לגמרי כמדרס שמטמא גם במשא ובהיסט אפילו ללא מגע. רבי זעירה° בעא קומי רבי יסא° אסי: מאיכן ניטמא הבגד הזה מדרס הרי כדי שיהיה מדרס צריך שישב עליו, ואם יושב עליהם כשהוא לבוש אין כאן מגע שהרי בגדיו חוצצים. אמר לו: תיפתר שהיתה אשתו של עם הארץ יושבת עליו ערומה והוא הדין שהוא ישב עליהם כשהוא ערום. שמואל בר אבא° בעא קומי רבי זעירה°: כמה דאת אמר תמן אין מדרס בחולין ויש מדרס בחולין על ידי מגע. ודכוותה אין משא בחולין ויש משא בחולין על ידי מגע כמו שאמרנו שבמעלה זו שעשו אינו מטמא מדרס כמו זב גמור שמטמא אפילו בלא מגע, אלא רק אם ישב ערום שהיה גם מדרס וגם מגע, אולי גם מה שנאמר שאינו מטמא במשא זה רק משא ללא מגע, אבל אולי אם נושא וגם נוגע כן נטמא. רבי שמואל אחוי דרבי הושעיה° אמר רבי ירמיה°: בעי ישבה על הכסא ונגעה בו מהו מה נפשך אם משא הרי משא אם מגע הרי מגע הרי אמרנו שכדי שיטמא מדרס צריך שגם תשב עליו וגם תגע, והרי כאן גם ישבה וגם נגע, אז פשיטא שיטמא, אז מה השאלה?. השאלה היא האם כמה דאת אמר במשא במדרס עד שינשא רובו ודכוותה במגע שאמרנו שצריך שתגע בגופה עד שיגע ברובו. תנן: בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה גופו של פרוש ב_לזמהו שיעשה כזב אצל התרומה. התיב רבי יוחנן° בר נפחא
אנחנו כתובים ירושלמי מסכת חגיגה דף י"ד. נתחיל מהמשנה פרק ב' הלכה ז'. אומרת המשנה: בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, כי אנשים שאוכלים את החולין שלהם בטהרה. בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת.
מה אתם למדתם? למדנו משנה: בגדי עם הארץ מדרס לפורשים. אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: במגעות, רק במגעות שלנו. זאת אומרת שהבגד לא נטמא מדרס אלא אם כן נגעו בו בגופם, כלומר עם הארץ נגעו בו ממש, תוך כדי ישיבה. לא כמו זב, הרי זב רגיל אפילו אם הוא יושב על מאה מטות, כולם נטמאו מדרס, ופה לא, עד שהוא ישב עליו בעצמו, הוא ייגע בגוף שלו בבגד, וגם אינו נטמא אלא במגע. כלומר, אם הוא נוגע בהם ממש זה נטמא, אבל לא גזרו שהוא יהיה לגמרי כמדרס שמטמא גם כן במשא ובהיסט אפילו בלי מגע.
רבי זעירה בעא קומי רבי יסא: מאיכן ניטמא הבגד הזה מדרס. כלומר, איך ייתכן שבגד של עם הארץ יטמא? הרי כדי שיטמא מדרס צריך שישב עליו. עכשיו אם הוא יושב עליהם כשהוא לבוש אז אין כאן מגע, כי הרי הבגדים חוצצים. אתה אמרת צריך שיהיה גם מגע וגם שישב עליהם. אמר לו: תיפתר שהיתה אשתו של עם הארץ יושבת עליו ערומה.
שמואל בר אבא בעא קומי רבי זעירה: כמה דאת אמר תמן אין בחולין ויש בחולין על ידי מגע. כלומר, אמרנו שאין מדרס בחולין, אבל יש מדרס בחולין על ידי מגע. זה לא מדרס רגיל, מדרס כזה שעם הארץ ממש נגע, כלומר אשתו ישבה על זה כשהיא ערומה על הבגדים ונגעה בזה — במקרה כזה זה כן מדרס. ודכוותה אין משא בחולין ויש משא בחולין על ידי מגע. כלומר אם יהיה משא שהוא גם נוגע, אם הוא גם ישא וגם ייגע אז הוא כן טמא.
רבי שמואל אחוי דרבי הושעיה אמר רבי ירמיה: בעי ישבה על הכסא ונגעה בו מה נפשך. כלומר, מה הדין אם היא תשב על כיסא וגם תיגע בו? מה השאלה? אם משא הרי משא — היא יושבת על זה — אם מגע הרי מגע — כי היא נוגעת בזה. אומרת הגמרא, השאלה היא: כמה מר במשא עד שינשא רובו, כלומר במדרס צריך שרוב גופו של הזב יישען על זה, ודכוותה במגע עד שיגע ברובו. גם במגע שמענו שצריך שתיגע בגופה עד שהיא תיגע ברובו. זו השאלה, האם יכולה לגעת רק ביד וזה כבר מספיק, או שצריך שהיא תיגע ברוב גופה.
למדנו: בגדי פרושים מדרס לאוכלי התרומה. גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל התרומה. האם רק על הבגדים גזרו או גם הוא עצמו? על הבגדים גזרו שמא אשתו תשב על זה, אבל עליו לא גזרו, או שגם עליו גזרו.
📜 הדינים העולים מדף יד עמוד א
ב_לא השני היורד לתוך מים שחסרו המקווה בעודו במקווה - טהור אם רגלי הראשון נוגעות במים
- מקור: "והשני טמא (שהמקווה נעשה חסר). רבי יהודה (בר עילאי) אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור (שהמים שעליו חיבור למקווה). ועוד היא בטמאה דרבנן כגון באוכל אוכלין טמאין ובשותה משקין טמאין. מתני"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק ח, הלכה יב, שו"ע יו"ד סימן רא סעיף סב
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי יהודה בר עילאי (אם רגלי הראשון נוגעות במים, השני טהור מפני שהמים חיבור למקווה) ~ תנא קמא (השני טמא, שהמקווה נעשה חסר)
- הכרעה: נפסק כרבי יהודה בר עילאי, שהמים הנוגעים ברגלי הראשון מחברים אותו למקווה ומצילים מדין חסרון, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע.
ב_לב מים המחוברים לקרקע אינם מכשירים אוכלין לקבל טומאה, ואם הועלה מהם כל שהוא נטמא
- מקור: "והוא טהור (שמים המחוברים לקרקע אינם מכשירים לקבל טומאה) העלתו כל שהוא מן המים טמא (שהמים שעליו נחשבים תלושים ומכשירים לטומאה). ותני עלה רבי יהודה (בר עילאי) מטהר משם רבי יהושע (בן חנניה) (שכל עוד שהוא"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק יב, הלכה יא
- מצב: נפסק
- מחלוקת: רבי יהודה משם רבי יהושע: כל עוד נוגע במים חשוב מחובר וטהור ~ תנא קמא (ריש לקיש): משעלה כל שהוא הוי תלוש וטמא
- הכרעה: נפסק כתנא קמא (ריש לקיש) שהעלייה מטמאת, שכן דעת רבי יהודה משם רבי יהושע נדחית בסוגיה ("ולית לה קיום") ואינה מתקבלת להלכה.
ב_לג בגדי עם הארץ נחשבים כמדרס לגבי פרושים האוכלים חולין בטהרה
- מקור: "בגדי עם הארץ מדרס לפרושים (שאוכלים חולין בטהרה)"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יג, הלכה א, רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק י, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה פרק יג הלכה א ובהלכות מטמאי משכב ומושב פרק י הלכה א
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה יח ב — בגדי הנוהג בטהרה גבוהה נחשבים מדרס לטהרה שכנגדה, בסדר עולה: עם הארץ-פרושים-אוכלי תרומה-קוד
- מקבילה בבבלי: בבלי חולין לה א — בגדי עם הארץ נחשבים כטומאת מדרס לחברים, בגדי חברים לאוכלי תרומה, ובגדי אוכלי תרומה לאוכלי
ב_לד בגדי עם הארץ נחשבים כמדרס לגבי אוכלי תרומה, וטמאים אותם בטומאת מדרס
- מקור: "בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יג, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: כך נפסק בירושלמי ולמדוֹ הרמב"ם, שגזרו על בגדי עם הארץ טומאת מדרס לפרושים ולאוכלי תרומה, שהחשוד על הטומאה חשוד גם על הפרישות ממדרס.
ב_לה בגדי האוכלים תרומה נחשבים כבעלי מדרס לגבי קודש
- מקור: "בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יג, הלכה א, רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יב, הלכה ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הירושלמי שבגדי אוכלי תרומה הרי הם כמדרס לקודש (כדוגמת יוסי בן יועזר שמטפחתו הייתה מדרס לקודש), וכן פסק הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה פרק יב-יג
ב_לו בגדי עם הארץ מטמאים מדרס לפרושים רק במגע ולא במשא
- מקור: "יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. גמ : תנן: בגדי עם הארץ מדרס לפרושים (שאוכלים חולין בטהרה). אמר רבי יסא (אסי) בשם רבי יוחנן (בר נפחא) רק במגעות (שהבגד אינו נטמא "
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יג, הלכה ט, רמב"ם, הלכות פרה אדומה, פרק יג, הלכה ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבי יסא בשם רבי יוחנן שבגדי עם הארץ מדרסם לפרושים רק ע"י מגע גופם בישיבה, ולא ככל מדרס הזב הרגיל המטמא אף במשא; כך פסק הרמב"ם.
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה יח ב — מי שהחמיר על עצמו וטבל בגדיו לטהרת חטאת נחשב כמדרס טמא לטהרת הקודש, וכן בגדי קודש הם בגדר
- מקבילה בבבלי: בבלי חגיגה יח ב — מעשר שני טעון נטילת ידיים (היכר טומאה) כדין תרומה, ואינו קל מהם כדברי ר' מאיר
ב_לז הנוגע בכיב (מוגלה/זיבה) שיצא ממנו - האם דינו כזב לענין טומאת תרומה
- מקור: "מהו שיעשה כזב אצל התרומה. התיב רבי יוחנן (בר נפחא) והא תנינן"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יג, הלכה ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרמב"ם שדין הכיב כזב לענין התרומה, שכן טומאתו טומאה דרבנן ומחמירים בה כשיעורי הזב
והא תנינן ב_לחהמניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו בזמן שהוא בעל הבית רואה את הנכנסין ואת היוצאין, האוכלין והמשקין וכלי חרש פתוחין טמאין, אבל המשכבות והמושבות וכלי חרש מוקפין צמיד פתיל טהורים, ואם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין אפילו מובל אפילו כפות הכל טמא, משמע שעם הארץ אינו כזב. דאין תימר עשו גופו כזב אצל התרומה אפילו מוקפין צמיד פתיל יהיו טמאין שהרי זב מטמא בהיסט וגם המשכבות והמושבות יהיו טמאים. אמר רבי יודה בר פזי°: תיפתר ששם מדובר בעם הארץ אצל הפרוש בחולין שאולי שם הקלו שעם הארץ לא יהיה כזב גמור אבל השאלה היתה לגבי פרוש האם עשו אותו כזב אצל תרומה שאולי שם החמירו יותר ולית שמע מינה כלום. אמר רבי מנא° בן יונה: כן אמר רבי יוסה° אסי: רבי כל מה דאנן קיימין הכא במשנה הזו בתרומה אנן קיימין. תדע לך שהוא כן דתנינן תמן ואם אינו רואה את הנכנסין והיוצאין אפילו מובל ואפילו כפות הכל טמא. כלום אמרו טמאים לא משם היסט שחששו שמא אשתו נידה נכנסה והסיטה את הכלים המוקפים צמיד פתיל, והרי לא גזרו היסט עם הארץ בחולין. לא כן אמר רבי יוחנן° בר נפחא לא חצצות כגון בית שהיה בו מת וסתמו בכלי חרס שאינו מיטמא בגבו, את פתח עליה הרי זה חוצץ, ולא חוששים שמא היה הכלי טמא ואינו חוצץ. ולא הסיטות אם עם הארץ הסיט כלי חרס מוקף צמיד פתיל לא נטמא ולא רשות היחיד אצל עם הארץ שאם כלי של חבר נכנס לרשות עם הארץ לא חוששים שמא הוא טמא אותו כל הקולות הללו נאמרו רק בחולין ולא אצל התרומה ואם חוששין משום שמא הסיטה אותם אשתו של עם הארץ על כרחך שמדובר בתרומה אבל מכאן שעם הארץ עצמו אפילו בתרומה לא מטמא בהסט אחר ששאלנו אם גופו של פרוש כזב אצל תרומה שואלת הגמרא ב_לטגופו של אוכל תרומה מהו שיעשה כזב אצל הקודש. נישמעינה מן הדא דתנן: החותך שפופרת של קודש החותכה והמטבילה טעון טבילה קדם לכן לשם קדש שלא יטמא אותה. ניחא חותכה שאי אפשר שלא יגע אבל למה המטבילה טעון טבילה הרי יכול להטביל בלא שיגע על ידי שיכרכינה בסיב ויטבילה. אלא מכאן שהוא מטמא בהסט כזב לכן חייב לטבול אף שאינו נוגע בגופו תיפתר שאין הכוונה חותך או מטביל אלא בשחתכה על מנת להטבילה אבל אם רק בא להטבילה בלא מגע אינו צריך טבילה לפי שאינו מטמא בהיסט והחידוש הוא שלמרות שכוונתו להטביל אותה חייבו אותו לטבול לקדש, שמא היה טמא טומאה חמורה ויזכר. ב_מגופו של אוכל קודש מהו שיעשה כזב אצל החטאת. נישמעינה מן הדא דתנן: שני לגינים כד חרס שאינו מטמא מגבו אחד טהור לקודש ואחד טהור לחטאת שנגעו זה בזה שניהן טהורין אף שהאדם שהיה טהור לקדש הצמיד את הכד הטהור לקדש ונגע בכלי הטהור לחטאת והסיט אותו מעט מכאן שאינו כזב שאם היה כזב היה הכלי נטמא בהיסט. והא מתניתא פליגא דתנן: עשה את ב_מאהטהור לחטאת שהיסיט כלים או אדם שאינם טהורים לחטאת כמסיט ברוקו ובשכבת זרעו של טהור לתרומה וניטמא משמע שגופו טמא כזב שהמסיט אותו נטמא היא טהור לתרומה היא טהור לקודש מכאן שבשניהם גזרו על גופו שיהיה טמא כזב.
הדרן עלך פרק אין דורשין
פרק שלישי – חומר בקודש
מתני': חומר בקודש מבתרומה ג_א שמטבילין כלים בתוך כלים בתרומה אבל לא בקודש ג_ב אחוריים ותוך ובית צביעה בתרומה אבל לא בקודש ג_ג הנושא
התיב רבי יוחנן והא תנינן: המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומר. שם עם הארץ לשמור בבית שלו. בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין, האוכלין והמשקין וכלי חרש פתוחין טמאין, אבל המשכבות והמושבות וכלי חרש מוקפין צמיד פתיל טהור. עכשיו זה מספיק הרעיון פה, אבל הגמרא הייתה משנה שם, אומרת ואם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין, אז אפילו מוקפין אפילו כפות הכל טמא. אבל משמע בכל אופן שעם הארץ לא כזב. כי הרי אין תימר עשו גופו כזב אצל התרומה אפילו מוקפין צמיד פתיל יהיו טמאין. כי הרי זב מטמא בהיסט. הצמיד פתיל לא עוזר לטומאת זב, וגם משכבות ומושבות היו טמאים. אז רואים כאן שבאמת לא עשו את גופו של עם הארץ כזב.
אמר רבי יודה בר פזי: תיפתר בעם הארץ אצל הפרוש ולית שמע מינה כלום. כלומר לגבי חולין הקילו שהוא לא לגמרי זב. אולי שם הקילו שעם הארץ לא יהיה זב גמור, אבל השאלה של הגמרא פה הייתה לגבי פרוש, האם עשו אותו כזב אצל תרומה. אולי בתרומה החמירו יותר, ואין ללמוד מזה כלום.
אמר רבי מנא: כן אמר רבי יוסה: רבי כל מה דאנן קיימין הכא בתרומה אנן קיימין. הרב שלי אמר שכל מקום שהמשנה מדברת פה זה מדובר על תרומה. אם זה ככה, אז רואים שגם בתרומה לא עשו את גופו כמו זב, לגבי התרומה. תדע לך שהוא כן דתנינן תמן — כתוב ואם אינו רואה. כלומר, אני אוכיח לך שמדובר בתרומה. דתנן תמן: אם אינו רואה את הנכנסין והיוצאין אפילו ואפילו הכל טמא. אפילו אם הפרוש הזה כפות או שמרימים אותו, הכל טמא. עכשיו כלום אמרו טמאים לא משם היסט. הרי כל החשש שמא אשתו נדה נכנסה והסיטה את הכלים המוקפים צמיד פתיל, והרי ראינו שלא גזרו היסט על עם הארץ בחולין. אז חייבים לומר שמדובר פה בתרומה.
לא כן אמר רבי יוחנן: לא חצצות ולא רשות היחיד עם הארץ אצל התרומה. כלומר, אם יש לנו בית שיש בו מת, והיה פתח, ואת הפתח הזה חסמו עם כלי חרס מגבו — עכשיו כלי חרס לא מטמא מגבו, אז הכלי חרס הזה חוצץ, הוא מונע מהטומאה לחצות ולעבור, ולא חוששים שמא הכלי כבר היה טמא קודם, כי כלי טמא הרי לא חוצץ. וגם לא היסטות — כלומר, אם עם הארץ הסיט כלי חרס שמוקף צמיד פתיל, אז מה שבפנים לא נטמא. וגם לא רשות — אם הפרוש ישים כלי בחצר של עם הארץ, לא חוששים שמא הוא טימא אותו. וכל הקולות האלה נאמרו רק בחולין, לא אצל תרומה. עכשיו, אם אתה חושש כאן שמא אשתו הסיטה את הכלים, אז חייבים לומר שמדובר בתרומה, ותראה שאף על פי כן, למרות שמדובר בתרומה, לא עשו את עם הארץ כזב. כי אם עושים עם הארץ כמו זב, אז הכל צריך להיות טמא — גם כלים המכוסים בצמיד פתיל וגם המשכבות והמושבות. אז רואים כאן באמת שלא עשו אותו כזב.
עכשיו, אחרי שהגמרא דנה לגבי עם הארץ בחולין או בתרומה, עכשיו היא שואלת: של תרומה מהו שיעשה כזב אצל הקודש? אמרנו שהבגדים שלהם מדרס, השאלה אם עצמם הם נחשבים כמו זב. נישמעינה מן הדא: החותך שפופרת של קודש החותכה והמטבילה טעון טבילה. הוא צריך לטבול לשם קודש כדי שלא יטמא אותה. ניחא חותכה — כי הרי אי אפשר לחתוך בלי לגעת, אלא... למה מטבילה טעון טבילה? הרי הוא יכול להטביל בלי לגעת, שיכול לכרוך את זה בסיב ולהטביל. לא רואים מכאן שהוא מטמא בהיסט כמו זב, אז לכן הוא חייב בעצמו לטבול למרות שהוא בעצם לא נוגע בגופה. אמרת כבר זה לא ראיה, תיפתר בשחתכה על מנת להטבילה. אבל אם הוא רק בא להטביל, אולי כן בלי מגע לא צריך טבילה, כי הוא לא טמא בהיסט. אז מה החידוש? החידוש של הגמרא שהוא מתכוון להטביל אותה, חייבו אותו לטבול לקודש. כשהוא חותך אותה, שמא זה היה טמא טומאה חמורה והוא ייזכר. כלומר גם החותך, למרות שבעצם הרי בכל מקרה הוא מתכוון להטביל את הכלי הזה, אף על פי כן חייבו אותו לטבול, כדי שיזכר אולי בטומאה ישנה שיש לו ויפרוש.
ואומרת הגמרא, מתחדדים הלאה. גופו של קודש מהו שיעשה כזב אצל החטאת. אמרנו שהבגד שלו מדרס, השאלה אם הגוף שלו עצמו נעשה כזב אצל החטאת. נישמעינה מן הדא: שני לגינים אחד טהור לקודש ואחד טהור שנגעו זה בזה שניהן טהורין. כלומר, שני כדי חרס — עכשיו כד חרס לא מיטמא מגבו. עכשיו נניח אחד מהם היה טהור לקודש ואחד היה טהור לחטאת, עכשיו הם נגעו זה בזה, כלומר הצמידו אותם, אז שניהם טהורים, למרות שהאדם שהיה טהור רק לקודש הצמיד את הכד הטהור לקודש והוא נגע בכלי הטהור לחטאת והסיט אותו קצת. אז רואים מכאן שהוא לא כזב, כי אם היה כזב אז הכלי הטהור לחטאת היה צריך להיות טמא בהיסט.
והא מתניתא פליגא. יש משנה שחולקת על זה, שרואים שכן גופו כזב. עשה את הטהור לחטאת שהיסיט ברוקו ובשכבת זרעו של טהור לתרומה וניטמא היא טהור לתרומה היא טהור לקודש. כלומר, אם אדם שהוא טהור לחטאת מסיט כלים או אדם שאינם טהורים לחטאת, אז עשו אותו כאילו שהוא מסיט רוקו ושכבת זרעו של טהור לתרומה, ואז הטהור לחטאת נטמא. משמע מכאן שגופו של טהור לתרומה הוא כמו זב, שמי שמסיט אותו נטמא. היא טהור לתרומה, היא טהור לקודש — כלומר אין הבדל בין אם אותו אדם, הטהור לחטאת, הסיט טהור לתרומה, בין אם הוא הסיט טהור לקודש. בשני המקרים הטהור לחטאת שהסיט אותם נטמא כמו שמסיט גופו של זב. אז רואים מכאן שבשני המקרים גזרו שהם יהיו כמו טמא זב.
עד כאן פרק אין דורשין. עד כאן פרק אין דורשין, אם ירצה השם.
📜 הדינים העולים מדף יד עמוד ב
ב_לח נאמנות המפקיד כלים ביד עם הארץ לשמירה תלויה בראייתו את הנכנסים והיוצאים
- מקור: "המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו בזמן שהוא (בעל הבית) רואה את הנכנסין ואת היוצאין, האוכלין והמשקין וכלי חרש פתוחין טמאין, אבל המשכבות והמושבות וכלי חרש מוקפין צמיד פתיל טהורים, ואם אינו רואה לא את הנכנס"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק יב, הלכה ה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלישנא זו בירושלמי, שעם הארץ לא נעשה גופו כזב לעניין תרומה, ולכן כלי חרש מוקפים צמיד פתיל טהורים בזמן שבעל הבית רואה את הנכנסין והיוצאין, וכן פסק הרמב"ם
ב_לט הרוגע בתרומה נעשה כבעל קרי לגבי טומאת הקודש (מסיט קודש כזב)
- מקור: "גופו של אוכל תרומה מהו שיעשה כזב אצל הקודש. נישמעינה מן הדא דתנן: החותך שפופרת של קודש החותכה והמטבילה טעון טבילה (קדם לכן לשם קדש שלא יטמא אותה). ניחא חותכה שאי אפשר שלא יגע אבל למה המטבילה טעון טביל"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יג, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי, שהרוגע בתרומה מטמא קודש בהיסט כדין בעל קרי, כמבואר מדין שפופרת הקודש הטעונה טבילה אף שאין נגיעה בגוף, כפי שפסק הרמב"ם
ב_מ האם אדם הטהור לקודש אך פסול לחטאת נחשב כזב לעניין טומאת היסט בכלי טהור לחטאת
- מקור: "גופו של אוכל קודש מהו שיעשה כזב אצל החטאת. נישמעינה מן הדא דתנן: שני לגינים (כד חרס שאינו מטמא מגבו) אחד טהור לקודש ואחד טהור לחטאת שנגעו זה בזה שניהן טהורין אף שהאדם שהיה טהור לקדש הצמיד את הכד הטהור"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יג, הלכה א
- מצב: דרבנן
- הכרעה: נפסק כברייתא של שני לגינין שאינו כזב, שאילו היה כזב היה הכלי נטמא בהיסט, וכך פסק הרמב"ם
ב_מא טהור לחטאת שהיסיט טמא לתרומה - האם נטמא כזב
- מקור: "הטהור לחטאת שהיסיט כלים או אדם שאינם טהורים לחטאת כמסיט ברוקו ובשכבת זרעו של טהור לתרומה וניטמא משמע שגופו טמא כזב שהמסיט אותו נטמא היא טהור לתרומה היא טהור לקודש מכאן שבשניהם גזרו על גופו שיהיה טמא כ"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות פרה אדומה, פרק יג, הלכה ז הדרן עלך אין דורשין ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי שהמסיט את הטמא לתרומה או לקודש נטמא כזב, וכן פסק הרמב"ם בהלכות פרה אדומה פרק יג הלכה ז
ג_א מותר להטביל כלים המונחים בתוך כלים אחרים כדי לטהרם לצורך תרומה, אך לא לצורך קודש
- מקור: "שמטבילין כלים בתוך כלים בתרומה אבל לא בקודש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יב, הלכה א, רמב"ם, הלכות מקוואות, פרק ג, הלכה כו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם פסק שמטבילין כלים בתוך כלים בתרומה אבל לא בקודש, מחמת חומרת הקודש המחייבת החמרה שלא להטביל כלים בתוך כלים
ג_ב כלי שנטמא אחוריו, תוכו ובית צביעתו - דין טומאה זו חל בתרומה אך לא בקודש
- מקור: "אחוריים ותוך ובית צביעה בתרומה אבל לא בקודש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק יב, הלכה ב, רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ז, הלכה ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הירושלמי; הרמב"ם פסק שאחוריים ותוך ובית צביעה מטמאים בתרומה ולא בקודש, כמבואר בהלכות שאר אבות הטומאה פרק יב הלכה ב ופרק ז הלכה ג
ג_ג דבר הנושא את המדרס (אב הטומאה מדרס) נחשב ראשון לטומאה, ולכן נושא את התרומה אך פוסל את הקודש
- מקור: "הנושא עין משפט ונר מצוה ע"א ע"ב thumb|ירושלמי מאיר חגיגה טו את המדרס נושא את התרומה (בלי לגעת בה שהרי הוא ראשון,) אבל לא את הקודש"
- פוסקים: רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאה, פרק ז, הלכה ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כירושלמי כפי שהביא הרמב"ם: הנושא את המדרס הרי הוא כראשון - נושא את התרומה בלא נגיעה אך אינו נושא את הקודש
- תהלים קמז יז
- איוב לז ו
- תהלים קלו ו
- תהלים קד ו
- עמוס ד יג
- תהלים קמח ח
- צפניה ב ג
- עמוס ה טו
- איכה ג כט
- קהלת יב יד
- תהלים צו יב
- תהלים טז יא
- משלי כה טז
- תהלים קטז טו
- קהלת ה ה
- שיר השירים א ד
- איוב מב יב
- איוב מב י
- קהלת ז ח
- איוב כח יז
- תהלים צ ג
- תהלים קמה ט
- תהלים קט יב
- תהלים לא יט
- תהלים לא כ
- משלי כה ב
- איוב כ ד
- דברים ד לב
- ישעיהו כו ד
- ירמיהו ל ו
- תהלים קיג א
- תהלים סח ה
- ישעיהו סו א
- ישעיהו מח יג
- תהלים קב כו
- דברי הימים א כט כא