ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת בבא בתרא/הדפסה
פרק ראשון – השותפים
[דף א עמוד א]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק א, הלכה א==
מתני':
השותפים א_אשרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין ולבינים, בונים א_בהכל כמנהג המדינה. בגויל א_גזה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים, בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה, בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים, בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך אם א_דנפל הכותל, המקום ואבנים של שניהן.
גמ': תנן: השותפים שרצו לעשות מחיצה בונין את הכותל באמצע. סברו למימר דמתניתין בחצר שאין בה דין חלוקה, ומאי שרצו לעשות מחיצה, שרצו לחלק. כהיך דתנינן תמן א_האין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה דמכיוון שאין בה דין חלוקה אין האחד יכול לכוף את חבירו לחלק. תמן כיוון שאין שניהן רוצין אין האחד יכול לכוף את חבירו, ברם הכא בששניהן רוצין לחלוק חולקים, וכיוון שרצו לחלק יכול האחד לכפות חברו לבנות כותל דהיזק ראיה שמיה היזק. אי נמי, התם בשאין בה דין חלוקה והכא בשיש בה דין חלוקה, ומאי שרצו לעשות מחיצה, שרצו לבנות את הכותל, דאין האחד יכול לכוף את חבירו לבנות כותל, דהיזק ראיה לאו שמיה היזק. אי נמי, ליכא למיידק מהכא דאיכא למימר דלשון רוצים אי אפשר לדייק מכאן שאפשר שמה שנאמר רוצים בלשון רבים זה לאו דווקא ואפילו אם רק אחד רוצה. דאפילו תימר הכא בשיש בה דין חלוקה ובשאין שניהן רוצין דמכיוון שיש בה דין חלוקה, רצה זה כופין לזה, רצה זה כופין לזה לבנות את הכותל משום היזק ראיה, ומאי שרצו למה נאמר בלשון רבים כל אחד משותפין דעלמא. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: כופין בחצירות ואין כופין בגגות דבגגות שתשמישם מועט אין היזק ראיה. רבי נסה° סבר מימר מה שאמרנו שאין כופין זה דווקא בחצר
בעזרת השם אנחנו מתחילים את לימוד הירושלמי מסכת בבא בתרא.
אומרת המשנה: שרצו לעשות מחיצה בחצר בונים את הכותל באמצע, מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין ולבנים, בונים הכל כמנהג המדינה. באיזה סוג של חומר לבנות את המחיצה? זה כבר עניין של מנהג. בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים, כל אחד נותן חצי מהחומה. בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה. בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים. בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. אז לפיכך אם נפל הכותל, המקום ואבנים של שניהן, כלומר כיוון ששניהם בנו את זה ביחד, אם נפל הכותל אז לא רק האבנים של שניהם, גם המקום של שניהם, כל אחד נתן חצי מהמקום.
ואומרת הגמרא: תנן, אנחנו לומדים במשנה על שותפים שרצו מחיצה בונים את הכותל באמצע. בני ישיבה סברו למימר דמתניתין בחצר שאין בה דין חלוקה. מה היא "שרצו לעשות מחיצה"? הכוונה שרצו לחלוק. היך תנינן תמן, אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. מכיוון שאין בה דין חלוקה, אין האחד יכול לכוף את חברו לחלק. תמן שניהן רוצין, מה שהמשנה אומרת שאין חולקים את החצר מדובר שהם לא רוצים, אז אין אחד יכול לכוף את חברו. ברם הכא מדובר מה שכתוב במשנה על שותפים שרצו, כלומר שניהם רוצים לחלק, אז חולקים. והמשנה מחדשת שכיוון שרצו לחלוק, יכול אחד לכפות את חברו לבנות כותל, כיוון שזה נחשב קרוב לנזק. זה הסבר אחד.
אינהו מי הסבר אחר: תימר הכא בשאין שניהן רוצין, כלומר שם מדובר בשאין בדין חלוקה, שאין חולקים את החצר עד שיהיה ארבע אמות. מדובר שאין בדין חלוקה, ולכן לא חולקים. והכא אצלנו במשנה בשאין בדין חלוקה. אם זה ככה, מצד הדין הוא יכול לחייב אותו לחלק. אז מה זה ש"רצו לעשות מחיצה", "רצו לבנות כותל"? כלומר בעצם לכפות על החלוקה אחד יכול לכפות את חברו, אבל אין האחד יכול לכוף את חברו לבנות כותל, כיוון שזה קרוב לנזק. זה היה עמדה שנייה.
עכשיו דרך שלישית להסביר, שמכאן אתה לא יכול לדייק כלום. אינהו מי ליכא למידק מהכא. מדליק עליהם הלשון רבים מלשון "רוצים"? לאו דווקא, מה שכתוב על שותפים שרצו זה לאו דווקא. עכשיו רצה זה כופין לזה, רצה זה כופין לזה, כיוון שאין בדין חלוקה וכשאין שניהם רוצים, אדם יכול לכפות את חברו לבנות כותל, כיוון שזה קרוב לנזק. אם כן, למה כתוב שותפים שרצו? הכוונה כל אחד מהשותפים דלמא, זאת אומרת בכל חצר אחד מהשותפים רצה. יש בכל אחד, בהרבה חצרות, הרבה אנשים שרצו - זה הכוונה, "כל השותפים שרצו". לא ששני השותפים באותה חצר, אלא השותף הזה בחצר הזה הוא רוצה, הוא יכול לכפות על חברו לבנות כותל, כיוון שזה קרוב לנזק. והשותף הזה בחצר השנייה יכול לכפות על השותף שלו לבנות, כיוון שזה קרוב לנזק.
[דף א עמוד ב]
שהוא למעלה מן הגג כיוון שאין תשמישו בגג קבוע, אבל גג שהוא למעלה מן החצר כופין שעיקר תשמישם בחצר. רבי יוחנן° בר נפחא סבר מימר בחצר שהוא למעלה מן הגג שפעמים שתשמישו לדירה כופין את בעל החצר לעשות מחיצה שתמיד מצויים בה אנשים, אבל גג שהוא למעלה מן החצר אין כופין שאין מצויים אנשים בגג כל כך.
מתני':
וכן בגינה סתמא א_ו כמקום שנהגו לגדור יגדור, אבל בבקעה סתמא כמקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו א_זאלא אם רצה, כונס לתוך שלו ועושה חזית מבחוץ. לפיכך אם א_חנפל הכותל, המקום והאבנים שלו. ואם עשו מדעת שניהם, בונים את הכותל באמצע ועושים חזית מיכן ומיכן. לפיכך אם א_טנפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם.
גמ': תנן: וכן בגינה מקום שנהגו לגדור יגדור. תני בגינה בין מקום שנהגו לגדור בין מקום שלא ידוע שנהגו שלא לגדור סתמא כופין, אבל בבקעה מקום שנהגו לגדור כופין, מקום שלא ידוע שנהגו לגדור סתמא אין כופין.
מתני':
א_יהמקיף את חבירו משלש רוחותיו, גדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית אין מחייבין אותו. °רבי יוסי בן חלפתא אומר אם א_יאעמד הניקף וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל. א_יבכותל חצר שנפל, מחייבין אותו לבנות א_יגעד ארבע אמות, בחזקת שנתן עד שיביא ראייה שלא נתן. א_ידמד' אמות ולמעלן אין מחייבין אותו לבנות. א_טוסמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכל א_טזבחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן.
גמ': תנן: המקיף את חבירו משלש רוחותיו, גדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית אין מחייבין אותו. °רבי יוסי בן חלפתא אומר אם עמד הניקף וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל. רב חונה° אמר מגלגלים עליו את הכל ובלבד כמו שבנה עכשיו, דאין הוה בני שלוש הרוחות דכיפין אבנים
אמר רבי יוחנן: כופין בחצרות ואין כופין בגגות, כיוון שגגות התשמיש שלהם הוא מועט, אז לכן אין איזה קרוב כל כך. רבי נסה סבר מימר שמה שאמרנו שאין כופין דווקא בחצר שהוא למעלה מן הגג. כלומר אם הגג הוא יותר נמוך ואין תשמיש בגג יותר מדי, לא כופים לעשות מחיצה בין החצר לגג - אם החצר של אדם אחד והגג של השני אז הוא לא יכול לכפות, כיוון שכמעט לא משתמשים בגג. אבל גג שהוא למעלה מן החצר כופין, כיוון שקיימת תשמיש שם בחצר. רבי יוחנן סבר מימר הפוך, בחצר שהוא למעלה מן הגג כופין בעל החצר לעשות מחיצה, למה? כיוון שתמיד מוצאים בה אנשים בחצר. אבל גג שהוא למעלה מן החצר אין כופין, כיוון שלא מוצאים אנשים בגג.
פרק א' הלכה ב'. אומרת המשנה: וכן בגינה מקום שנהגו לגדור יגדור. סתם גינה זה כמקום שנהגו לגדור, לכן יגדור. אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו אלא אם רצה. אם אדם רוצה לגדור, בכל זאת רוצה לעשות מחיצה באמצע בינו לבין חברו, כונס לתוך שלו - הוא עושה את זה בחצר שלו, הוא לא יכול לחייב את השני לתת חלק מהאדמה שלו. ועושה חזית מבחוץ, הוא עושה איזה סימן לדעת שהוא בנה את זה לבד. דווקא מבחוץ - הגמרא אומרת בבבלי, כדי שאם היו מסכימים היה עושה בפנים, אבל כשלא היו מסכימים היה עושה בחוץ, אולי היו יודעים של מי זה. לפיכך, כיוון שהוא בעצמו בנה את זה לבד, אם נפל הכותל, המקום והאבנים שלו. עכשיו, ואם עשו מדעת שניהם, בונים את הכותל באמצע ועושים חזית מיכן ומיכן. לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם, כיוון ששניהם בנו את זה, כל אחד ודאי תרם חלק מהמקום וחלק מהאבנים, לכן זה של שניהם.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה וכן בגינה מקום שנהגו לגדור יגדור. תני, יש ברייתא שאומרת ככה: בגינה בין מקום שנהגו לגדור בין מקום שלא ידוע לנו שלא נהגו לגדור - סתם מקום כופין, כי אם אני לא יודע בוודאות שלא לגדור, אני אומר מסתמא זה מקום שנהגו לגדור. אבל בבקעה מקום שנהגו לגדור כופין, מקום שלא ידוע לנו אם נהגו לגדור או לא, שלא לגדור אין כופין, אני אומר מסתמא לא נהגו לגדור.
פרק א' הלכה ד'. המשנה: המקיף את חבירו משלש רוחותיו, כי עשו לו גדר בשלושה כיוונים, גדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית אין מחייבין אותו, כי הרי יש לו עדיין צד אחד שהוא פתוח, והוא יכול להגיד: הוא לא העלה לי כלום. רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל. אם הוא עמד וגדר את הצד הרביעי, באותו רגע מחייבים אותו על הכל, כי הוא מגלה דעתו שנוח לו בזה.
עכשיו: כותל חצר שנפל, מחייבין אותו לבנות עד ארבע אמות, בחזקת שנתן. אם היה כותל חצר שנפל, אז זה יכול לכפות את השכן לבנות איתו ביחד. עד ארבע אמות בחזקת שנתן - כלומר אם יש כותל שווה ארבע אמות, אני אומר חזקה שהשני נתן, כיוון שהרי אחד יכול לכפות על השני, אז מסתמא הוא כפה עליו, אדם לא יבנה לבד; אם הוא יכול לכפות את השכן גם לשלם חצי. עד שיביא ראייה שלא נתן, כלומר אם הוא טוען שהשכן לא שילם, צריך להביא ראיה. אבל מד' אמות ולמעלן אין מחייבין אותו לבנות, הוא לא יכול לכפות את השכן לבנות. אלא אם כן, אם השכן הלך וסמך לו כותל אחר - דבר שהוא בונה מול הכותל הזה, כותל מקביל - אף על פי שלא נתן עליו את התקרה, עדיין לא שם גג למעלה, סתם למה הוא בונה כותל מקביל? הוא תיכף אני אשתמש בזה למחסן או משהו. אז למרות שהוא עדיין לא שם את התקרה, מגלגלין עליו את הכל, בחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן. כלומר מעל ארבע אמות זה בחזקת שלא נתן, כי הוא לא יכול לכפות אותו, עד שיביא ראיה שנתן - אם הוא טוען שהוא כן שילם, צריך להביא ראיה שהוא שילם.
אמר הגמרא, למדנו במשנה המקיף את חבירו בשלש רוחותיו, גדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית אין מחייבין אותו. רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל. ורב חונה אמר: ובלבד שבנה עכשיו, דאין הוה בני דכיפין - כלומר אם שלושת הרוחות היו בגדר של אבנים והוא הלך ובנה את הרביעית בני קיפין, חייב על הכל. אם גם הוא בנה מאבנים, חייב על הכל. ברם אם שלושת הרוחות בני קיפין, כלומר שלושת הצדדים היו בנויים באבנים, ובנה לרוח הרביעית בלבנים - הוא בנה את זה בלבנים, לא באבנים - אז לא חייב דקיפין אלא דלבנים. למה? כי בעצם הוא גילה דעתו שדי לו בגדר לבנים. נכון שגדר לבנים זה פחות חזק, אבל הוא מוכן, כל שעה דאפילו בנינה - הוא יחייב את הצד הרביעי כל פעם שזה ייפול, לבנות מעצמו מהכסף שלו. אבל בכל אופן, מגלה דעתו שנוח לו בלבנים, לא באבנים. אותו דבר אם הוא עושה בסיפא גדר של קנים, גם כן ישלם לו רק קנים, כי בעצם הוא גילה דעתו שזה די לו בזה, ולכן על זה הוא ישלם.
[דף ב עמוד א]
ובני לה הניקף לרוח רביעית דכיפין חייב על הכל, ברם אם הכא הוה בני דכיפין ובנתיה הניקף לרוח רביעית בליבנין וכי יעלה על הדעת דגבי ליה כיפין וכל שעה דנפיל בני לה. תנן: סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה. רב חונא° אמר מגלגלין עליו פשוטו של כותל. עד כדון לארכו לרחבו לעוביו מהו האם חייב לשלם חצי הכותל על פי מה שבנה חבירו, או אינו חייב אלא דמי קנים בזול. אמר רבי נסא°: כותל חצר לא נעשה אלא להצל לו ולשמור מהיזק ראיה וכיוון שכך אין יכול לחייבו אלא בדמי מחיצה דקה. סברין מימר חשבו לומר שאם רצה לקרות להניח תקרה אינו מקרה אלא אם שילם מחיר מלא. אמר רבי יוסי בי רבי בון° אפילו אם רוצה לקרות אינו חייב לשלם את כל עובי הקיר תיפתר על ידי מרישיו שיכול לבנות עמודי תמך לתקרה, וקירות הכותל יהיו רק כמחיצה.
מתני':
א_יזכופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. °רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצירות ראויות לבית שער. א_יחכופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח. °רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה. א_יטכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חדש, קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד.
גמ': תנן °רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצירות ראויות לבית שער. אמר רבי אילא° אילעא כיני אורחא כך דרך העולם דמאן דמתפרנס מהעיר בני ליה שור חומה ובית שער לשמור על רכושו, שנאמר (משלי י', ט"ו) הון עשיר קרית עוזו וגו'. כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חדש. תני תמחוי כל יום, קופה מערב שבת לערב שבת. תמחוי לכל אדם, קופה לעניי אותה העיר. אם שהא שם שלשים יום הרי הוא כאנשי העיר א_כלקופה ולכסות ששה חדשים, לפסים ולזימיות שאר מיסי העיר שנים עשר חדש.
נקודות לירושלמי מסכת בבא בתרא, דף ב.
מתחילים מהדף הקודם, שורה אחרונה אחרי הגמרא. ועל כך למדנו במשנה: המקיף את חברו בשלוש רוחותיו, גדר את הראשונה, את השנייה, את השלישית - אין מחייבים אותו. רבי יוסי אומר: אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל.
אז פה יש שתי צורות, שתי עמדות. עמדה אחת שאם עמד וגדר את הרביעית - הכוונה המוקף, זה שהקיפו אותו. אם הוא עצמו עמד וגדר את הרביעית, אז מגלגלים את הכל כי הוא גילה שנוח לו. אפשרות שנייה להעמיד שבעצם אותו אדם שהקיף הוא הוסיף וגדר גם את הרביעית. אז אם עמד וגדר את הרביעית עכשיו כבר בעצם מועיל לו. עד עכשיו, כל שהוא לא גדר את הרביעית, הוא יכול היה להגיד לו "מה עלית לי? למה שאני אשלם לך? עדיין רוח אחת פרוצה", ואיך שהוא גדר גם את הרביעית אז בעצם הוא הועיל ומעתה חייב לשלם.
רב חונא° אמר מגלגלין עליו פשוטו של כותל. כלומר די אם הוא בא ובנה שלוש רוחות כיפין - אם שלוש הרוחות היו בנויים מאבנים ובנה הרוח הרביעית גם כן מאבנים, חייב על הכל. ברם הכא הוה בני דכיפין - אם בנה את הרוח הרביעית בלבנים, אז גם לכיפין - יש פה גם פה שתי גרסאות. כלומר אם אני אומר שאותו אדם שהקיף את השני הוא גם בנה את הרביעית, ואת הרביעית רק בנה בכיפין, אז ברור שהוא צריך לשלם לו כיפין, כלומר בגדר של אבנים. אבל אם את הקיר הרביעי הוא בנה בלבנים, אז הוא יכול לדרוש ממנו לשלם לו אבנים. וכל שעה דנפיל בני לה עליו - אבל הוא מתחייב שאם זה ייפול הוא יבנה את זה מחדש. כלומר בעצם למרות שהוא בנה את זה בדבר שלא כל כך חזק, בנה את זה בלבנים, כיוון שרוב הבניין נבנה עם כיפין, הוא יכול להתחייב לו שישלם לו מחיר של כיפין, אבל אם זה ייפול הוא יצטרך לבנות את זה מחדש מהכסף שלו.
אפשרות שנייה להגיד שבעצם מדובר שם על אותו ניקף שהוא בנה את זה. כלומר אם הניקף, אותם אנשים שהקיפו אותו, הוא עמד וגדר את הרביעית - אז כיוון שהוא גדר את הרביעית הוא גילה שנוח לו, לכן צריך לשלם. אבל אז אם הוא בנה את זה בכיפין הוא משלם כיפין. אבל אם הוא בנה את זה בלבנים או כל דבר אחר יותר זול, אז בעצם הוא מגלה שנוח לו, די לו בזה, הוא לא צריך יותר מזה, אז לכן רק את זה ישלמו. אבל אז האחריות שלו - אם נפל הוא חייב לבנות את זה כמובן.
עוד יש שם: אם סמך לו כותל אחר, אף על פי שלא נתן עליו תקנת התקרה, חייב לשלם. כלומר אם אחד בנה כותל לבד והשני הלך וסמך לו כותל אחר, אז גם אם הוא לא שם עליו את התקרה - בדרך כלל למה סומכים כותל אחר? כי רוצים כנראה לעשות מזה מחסן או משהו כזה - אז גם אם הוא לא נתן את התקרה הוא כבר מתחייב לשלם את הכל.
רב חונא° אמר מגלגלין עליו פשוטו של כותל. זאת אומרת בעצם את כל הכותל, גם את האזור שלא מול, לא כנגד החומה שהוא בנה והוא סמך לו כותל אחר. אבל אם הוא לא סמך אותו על כל הכותל, אף על פי כן ישלם את כל הכותל.
אומרת הגמרא: עד כדון לארכו, לרחבו מהו? כלומר האם הוא צריך לשלם גם את הרוחב, את העובי? זאת אומרת אם אותו אדם, נניח, שבנה את הכותל הראשון בנה בגזית, אז האם הוא צריך לשלם את כל המחיר של גזית, או שהוא יכול להגיד "מה שאני צריך זה רק מחיצה, אז מחיצה די לי בדמי קנים בזול".
אמר רבי נסא°: כותל חצר לא נעשה אלא לו - להציל או לשמור מאיזה קריעה. אז כיוון שכך הוא לא יכול לחייב אותו אלא בדמי מחיצה בזול. סברין מימר שאם רצה לקרות אינו מקרה - כלומר אם הוא כן רוצה לשים תקרה, במקרה כזה הוא חייב לשלם מחיר מלא.
אמר בסיפא רבי אילא, לא - אפילו אם הוא רוצה לבנות תקרה אינו חייב לשלם את כל עובי הקיר. זה יכול להיות מוזר - כלומר אם הוא רוצה להשתמש בכותל ולשים עליה תקרה, אז למה שהוא ישלם את הכל? אז אומרת הגמרא: אמר רבי יוסי בי רבי בון° תיפתר על ידי מרישיו. הוא כן יכול להשתמש בכותל רק בתור מחיצה, כשיבנה עמודי תמך, ובעצם הקירות של הכותל יהיו רק מחיצה. אז כיוון שהוא יכול לעשות דבר כזה - כל עוד שהוא לא שם תקרה על הכותל, אי אפשר לחייב אותו יותר מאשר מחיצת קנים בעלמא, כיוון שהוא יכול להגיד "גם אני רוצה לשים תקרה, אני אבנה לעצמי עמודים ואשתמש בכותל רק בתור מחיצה".
פרק ראשון. אומרת המשנה: כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצירות ראויות לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה. עכשיו, כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר - כלומר להתחייב בכל החובות שלהם - שנים עשר חדש. אבל קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער. אמר רבי אילא° כיני אורחא דמאן דמתפרנס - מבני העיר, בני לשור ובית שער לשמשו, שלא לשמור על רכושו. כלומר מי שמתפרנס מבני העיר עצמה, שיש לו שם רכוש, הוא חייב להשתתף בבניית שער ובית שער, כדי לשמור על הרכוש שלו. שנאמר הון עשיר קרית עוזו וגו'.
עכשיו כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? שנים עשר חדש. אומר התלמוד: תני תמחוי כל יום - בעצם תמחוי נותנים לעניים כל יום, זה צורכי אותו יום. קופה - מערב שבת לערב שבת, כמות שמספיקה לכל השבוע. תמחוי נותנים לכל אדם - כל מי שמבקש יכול לקבל תמחוי, צורכי אותו יום, אבל קופה נותנים רק לעניי העיר, צורכי שבוע שלם.
עכשיו תני שם שלשים יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה - כלומר אם אדם גר בעיר שלושים יום אז כבר הוא נחשב כאנשי העיר וגובים ממנו לצורך קופה, לתת לעניים צורכי שבוע. לכסות ששה חדשים - כדי לקנות בגדים לעניים, פה הוא צריך לגור שישה חודשים. לפסים ולזימיות שנים עשר חדש - כלומר שאר צורכי העיר שנים עשר חדש.
[דף ב עמוד ב]
ובתר כל הלין מילין איתמר לפסים ולזימיות שנים עשר חדש אחרי כל אלה נאמר לפסים ולזמיות מה עוד נשאר שלא אמרו. אמר רבי יוסי בי רבי בון° לחיטי הפסח בין לישא ליטול א_כאבין ליתן.
מתני':
א_כבאין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה א_כגולא את השדה עד שיהא בה תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה. °רבי יהודה בר עילאי אומר עד שיהא בה תשעת חצאי קבין לזה ותשעת חצאי קבין לזה א_כדולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה. °רבי עקיבה אומר בית רובע א_כהולא את הטריקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד, עד שיהא בהם כדי לזה וכדי לזה. אימתי בזמן שאין שניהם רוצין א_כואבל בזמן ששניהן רוצין אפילו בפחות יחלוקו א_כזוכתבי הקודש אף על פי ששניהן רוצין לא יחלוקו.
גמ': תנן: אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ארבע אמות שאמרו א_כחחוץ מארבע אמות של פתחים שנותנים ארבע אמות לכל פתח ואחר כך חולקים בשווה. ותני בר קפרא° כן אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה ארבע לכל פתח וארבע לחצר. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ארבע אמות שאמרו שנותנים לו לפתח לא שהן לו לקניין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו. רבי יונתן° מקשי כלום אמרו שנותנים ארבע אמות לכל פתח רק כדי שיהא מעמיד בהמתו ופורק חבילתו לשעה הרי פשט המשנה שהם שלו לכל דבר. תני אף חוליית הבור אם היה הבור של אחד מהם יש לה ארבע אמות. דבי רבי ינאי° הכהן אמרי אף בית התרנגולין יש להן ארבע אמות. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי בנייה°: בכל השותפין ממחין זה על זה בחצר חוץ מן הכביסה, מפני כבוד בנות ישראל שלא יצטרכו לכבס בחוץ. אמר רבי מתניה°: הדא דתימר במקום שהנשים מכבסות, אבל מקום שהאנשים מכבסין לא. בדא
שואל התלמוד: ובתר כל הלין מילין איתמר לפסים ולזימיות שנים עשר חדש? כלומר מה עוד נשאר שלא מנו? אמר רבי יוסי בי רבי בון° לחיטי הפסח, בין לישא בין ליתן. כלומר בין ליטול ממנו אם הוא עשיר, ובין ליתן אם הוא עני - אם הוא היה שם שנים עשר חדש נותנים לו את חיטי הפסח.
מתחיל פרק א'. אומרת המשנה: אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ולא את השדה עד שיהא בה תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה. רבי יהודה אומר עד שיהא בה תשעת קבין לזה ותשעת חצאי קבין לזה. עכשיו ולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה. רבי עקיבה אומר בית רובע. ולא את הטריקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד, עד שיהא בהם כדי לזה וכדי לזה.
אימתי? בזמן שאין שניהם רוצין - כלומר אם הם לא רוצים אז אחד יכול לכפות השני במקרה שיש בין דין חלוקה, אבל אם אין בין דין חלוקה הוא לא יכול לכפות. אבל בזמן ששניהן רוצין אפילו בפחות יחלוקו וכתבי הקודש אף על פי ששניהן רוצין לא יחלוקו.
אמר רבי יוחנן°: ארבע אמות שאמרו חוץ מארבע אמות של פתחים. כלומר צריך שיהיה לכל פתח ארבע אמות, ומלבד זה יישאר עדיין עוד איזה משהו, ובזה אם יחלקו אותו יהיה ארבע אמות לכל אחד. ותני בר קפרא° כן: אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה - כדי שיהיה ארבע אמות לכל פתח, ועוד שמונה אמות שיחלקו אותו בין שניהם שזה יהיה ארבע אמות לכל אחד.
אמר רבי יוחנן°: ארבע אמות שאמרו לא שהן לו לקניין - זה לא שזה שלו ממש - אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו. הכוונה שנותנים לו ארבע אמות לפתח כדי שהוא יוכל להשתמש בו לפרוק את הבהמה שלו, זה לא שלו ממש. רבי יונתן° מקשי: כלום אמרו ארבע אמות שיהא מעמיד בהמתו ופורק חבילתו לשעה? האם זה מה שהמשנה באה לחדש? הרי פשט המשנה שהם שלו לכל דבר.
תני אף חוליית הבור יש לה ארבע אמות. כלומר אם היה בור של אחד מהם, אז גם לחוליית הבור יש לו ארבע אמות. דבי רבי ינאי° אמר אף בית התרנגולין יש להן ארבע אמות. כלומר גם למי שיש לו לול, סביב הלול יש לו עוד ארבע אמות, לפתח של הלול.
רבי יוחנן° בשם רבי בנייה°: בכל השותפין ממחין זה על זה בחצר חוץ מן הכביסה, מפני כבוד בנות ישראל. כלומר כדי שבנות ישראל לא יצטרכו ללכת לכבס מחוץ לחצר, לכן בזה אדם לא יכול למחות על חברו. בכל דבר אחר, כל מלאכה, אדם יכול למחות, להגיד שהוא לא מוכן שהשני יעשה את זה בחצר המשותפת, אבל כביסה הוא לא יכול לכפות אותו, משום כבוד בנות ישראל שלא יצטרכו לכבס במקום אחר.
אמר רבי מתניה°: הדא דתימר במקום שהנשים מכבסות - אז באמת מפני כבוד בנות ישראל הוא לא יכול למחות בה - אבל מקום שהאנשים מכבסין לא. כלומר אם הגברים מכבסים, אז גם בזה הוא יכול למחות שלא יכבסו בחצר.
[דף ג עמוד א]
ודא דתימר חוץ מן הכביסה מפני כבוד בנות ישראל בכל החצר, ברם בארבע אמות דנפשיה ליד פתחו ממחי הוא בידיה. ודא דתימר בכל שותפין ממחין זה על זה בחצר בכל החצר, ברם ארבע אמות דחבריה לא ממחי בידיה. ואם היה המקום מנדרון אפילו בד' אמות דחבריה ממחי בידיה, דו יכיל מימר ליה את שפיך גו דידך והוא נחית גו דידי. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי אלעזר בי רבי שמעון: מי שאינו רוצה לערב נכנסין לביתו א_כטומערבין לו בעל כרחו. והא תני והוא אינו רוצה לערב אינו ממאן, נכנסין לביתו ומערבין לו על כורחו מפני שאין ממאן, אבל אם היה ממאן לא. ותני כן כופין הן בני המבוי זה את זה לעשות להן לחי א_לוקורה למבוי מפני שאין ממאן אבל אם היה ממאן לא. אמר רבי יוסי בי רבי בון° לא שאינו רוצה לערב אלא מנפש בישא לא בעי מערבא מקמצנות לא רוצה לערב כדי לתת את חלקו. רב חונה° אמר חצר מתחלקת לפתחין. אמר רב חסדא° לזבלין היא מתניתא שהזבל מתחלק לפי הפתחים. ותני כן בכירה טפח הזבל שסביבה טפח שיך לבעל הכירה, בזבלין לפי פתחים, באכסדרה לפי אדם. החצירות א_לאשהיו משתמשות באמה ונתקלקלה, כולם מתקנות עם העליונה והעליונה מתקנה כנגדה, והשאר עם השנייה והשנייה מתקנת כנגדה, ותחתונה מתקנת עם כולם ומתקנת כנגדה. חמשה דיוטות קומות שהיו משתמשות בביב ונתקלקל, כולם מתקנות עם התחתונה והתחתונה מתקנת כנגדה, והשאר עם השנייה והשנייה מתקנת כנגדה, והעליונה מתקנת כנגדה ומתקנת עם כולם. היו עשוין לגשמים שהיה להם חזקה שמי הגשמים שלהם יפלו לחצר יכולין למחות בידן לכביסה, לכביסה אין יכולין למחות בידן לגשמים. תנן וכתבי הקודש אף על פי ששניהן רוצין לא יחלוקו. אמר רבי הושעיה°: כגון תילים ודברי הימים שמתוך שאין חולקין אילו באין וקורין באילו ואלו באין קורין באילו. אבל תילין בתילין חולקין. אמר רבי עוקבה°
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת בבא בתרא, דף ג'. בדף הקודם ראינו שה-- בכל השותפים ממעכין זה לזה בחצר, חוץ מן הכביסה מפני כבוד בנות ישראל. כן, שבעלי ישראל לא יצטרכו ללכת לכבס במקום אחר, מותר להם לכבס בחצר בכל מקום שהם רוצות. אמר רבי מתניה דאיתימא במקום שאנשים מכבסות. אבל אם הגברים מכבסים לא, ודאי כי גבר שילך לכבס בחוץ.
ודא דתימר חוץ מן הכביסה מפני כבוד בנות ישראל - אז דווקא בכל החצר. כן, ברם בארבע אמות דנפשיה ממחי הוא בידיה, כלומר על יד הפתח של הבית שלו, ימחה בידיה. גם בן אדם יכול למחות שלא יכבסו לו בארבע אמות ליד הפתח שלו.
ודא דתימר בכל שותפין ממחין זה על זה בחצר בכל החצר, כלומר וגם מה שאמרנו שיכול למחות בשותף שלו שלא ישתמש בחצר אז זה דווקא בכל החצר. אבל ברם ארבע אמות דחבריה לא ממחי בידיה - בארבע אמות ליד הפתח של השכן אז הוא לא יכול למחות בידו.
אבל ואם היה מקום מנדרון אפילו בד' אמות דחבריה ממחי בידיה, כי הוא יכול לומר לו דו ליה את שפיך גו דידך והוא נחית גו דידי. כן, אם אתה משתמש בשימוש כזה לדוגמה, שופך מים או משהו כזה, אתה תשפוך את זה אלי וזה יגיע אליי כי זה יש מדרון. אז גם כן במקרה כזה הוא יכול למחות בו.
רבי יוחנן בשם רבי אלעזר בי רבי שמעון: מי שאינו רוצה לערב נכנסין לביתו ומערבין לו בעל כרחו. שאלתא: והא תני והוא אינו רוצה לערב אינו ממאן, נכנסין לביתו ומערבין לו על כורחו. אז כתוב דווקא מפני שאינו ממאן, אבל אם היה ממאן, אם אדם מסכים, אז לא.
ותני כן כופין הן בני המבוי זה את זה לעשות להן לחי וקורה למבוי. כן, גם כן שמה כתוב מפני שאינו ממאן, אבל אם היה ממאן אז לא. אז איך אתה אומר שכאן כופים?
אמר רבי יוסי בי רבי בון לא שאינו רוצה לערב - מה שאמרנו שהוא לא רוצה לערב, לא נותן שהוא לא רוצה, אלא מנפש בישא לא בעי מערבא, והוא קמצן. הוא לא רוצה לממן את זה. כן, הוא רוצה לערב, רק הוא לא רוצה לשלם על החלק שלו. אז במקרה כזה לוקחים נכנסין לביתו ומערבין לו בעל כורחו.
רב חונה אמר חצר מתחלקת לפתחין. כלומר החצר כשמחלקים אותה אז נותנים קודם כל לכל פתח את החלק שלו, את הארבע אמות שלו. ככה הם מחלקים.
אמר רב חסדא לזבלין היא מתניתא. כן, כלומר מה שהכוונה כאן זה לא רק העניין של חלוקה של הקרקע, אלא הכוונה שהחלוקה של הזבל. כלומר הזבל מתחלק לפי מספר הפתחים. כן, כי כל פתח, כל בית מוציא זבל לחצר. אז הזבל הזה לאחר מכן כשמוליכים אותו לזבל לשדות, יחלקו את זה לפי מספר הפתחים.
ותני כן בכירה טפח, כלומר הזבל שסביב הכירה במרחק טפח שייך לבעל הכירה. בזבלין לפי תחים, כן הזבל מתחלק לפי הפתחים, מספר הפתחים שבבתים. באכסדר לפי אדם - כמה אנשים משתמשים בזה.
החצירות שהיו משתמשות באמה ונתקלקלה. כלומר, אם יש אמת המים שעוברת בחצרות, אז כולם מתקנות עם העליונה והעליונה כנגדה, והשאר עם השנייה והשנייה מתקנת כנגדה, ותחתונה מתקנת עם כולם ומתקנת כנגדה. כלומר, האמה תמיד הולכת בשיפוע. מי שנמצא למעלה צריך לתקן רק את החלק שלו, כי הוא לא משתמש עם האחרים, אבל אלה שמתחתיו הם צריכים גם לעזור לו, כי הרי הם משתמשים גם בחלק שלו. אז לכן תמיד מי שיותר למטה צריך לעזור גם למי שמלמעלה.
חמשה דיוטות שהיו משתמשות ונתקלקל. כלומר גם כן יש לנו חמש קומות, בית של חמש קומות שהיה איזה ביוב כמו צינור של מי גשמים שיורד והתקלקל. אז כולם מתקנות עם התחתונה והתחתונה מתקנת כנגדה, והשאר עם השנייה והשנייה מתקנת כנגדה, והעליונה מתקנת כנגדה ומתקנת עם כולם. כן, בעצם העליונה צריכה לעזור לכולם. וכן כל אחד צריך לעזור לכל מי שמתחתיו.
היו עשוין לגשמים יכולין למחות בידן לכביסה. כלומר שהיה להם חזקה שמי הגשמים שלהם יפלו בתוך החצר, היה להם צינור שהיה מביא את המים לחצר ולא מחובר, ולכן הם יכולים שיישאר את זה. אז אם היה להם חזקה למי גשמים יכולים למחות בהם לכביסה. כן, כלומר הם יכולים להגיד להם: מי גשם אנחנו מוכנים שיהיה, אבל מי כביסה לא. לכביסה אין יכולין למחות בידן לגשמים - אם היה להם כביסה, לא יכולים למחות בהם עם מי גשמים, כי מי גשמים זה מים נקיים, פחות מלכלכים את החצר, ולכן אם מותר להם מי כביסה אז קל וחומר שיהיה מותר להם גשמים.
עוד במשנה: וכתבי הקודש אף על פי ששניהן רוצין לא יחלוקו. אמר רבי הושעיה כגון תילים ודברי הימים שמתוך שאין חולקין אילו באין וקורין באילו ואלו באין קורין באילו. כלומר אם הם לא יחלקו אז יהיה להם ספר שלם שיוכלו לקרוא את כולו, ואם יהיה להם ספר חלקי, כל אחד יקרא רק את החלק שלו ובעצם לא יקרא בחלק השני. אז לכן מקפידים שלא יחלקו אותו.
אבל תהלים בתהלים, כלומר אם ספר תהלים אחד, בזה הם כן חולקים? אמר לו - כבר אפילו תהלים בתהלים אין חולקים, שמתוך שאין חולקים אלו באים וקוראים באלו ואלו באים וקוראים באלו. כלומר קודם אמרנו אם היה תהלים ודברי הימים אז אתה אומר שלא יחלקו כי שלא יקראו, שזה שיש לו את התהלים יקרא גם את הדברי ימים ומי שיש לו את דברי הימים יקרא גם את התהלים, ואם יחלקו אז כל אחד יקרא רק ספר אחד. אבל אם זה היה הכל תהלים, אז לכאורה אתה יכול לחלק כי זה קורא תהלים וזה קורא תהלים. אומר לו: לא, אפילו תהלים בתהלים הם לא חולקים, למה? כי יש פרקים שהם שונים, אז מתוך שאין חולקים אלו באים וקוראים באלו ואלו באים וקוראים באלו. אם הם יחלקו אז כל אחד יקרא רק את החלק שאצלו, אבל ככה שזה הכל משותף, הם יקראו את הכל.
הדרן עלך פרק השותפין.
משנה: לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, ולא שיח, ולא מערה, ולא אמת המים, ולא נברכת הכובסין, אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. מרחיקין את הגפת - זה פסולת של הזיתים - ואת הזבל, ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים, או סד בסיד. מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי הרגלים מן הכותל שלשה טפחים. מרחיקין את הריחים שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב - הרכב זה הנמוך יותר... [כחכוח בגרון] השכב זה התחתון, כי הוא שוכב והרכב רוכב עליו, אז השכב הוא יותר רחב, אז ממנו מספיק שלושה טפחים מהקיר, אבל הרכב שהוא יותר קטן ורוכב עליו, אז ממנו מרחיקים ארבעה טפחים. ואת התנור שלשה מן הכלייא שהן ארבעה מן השפה. כן, אז גם בתנור יש לו בסיס תחתון שהוא יותר רחב ולכן ממנו מרחיקים שלושה טפחים, ומהחלק שמעליו שהוא יותר צר קצת אז זה ארבעה טפחים.
גמרא: מתניתא וסד בסיד - אם סד בסיד כל שהוא אם לא סד בסיד שלשה טפחים. כלומר, כתוב במשנה שלא יחפור אדם בור סמוך לבור של חברו וכולי, אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. כן, השאלה היא מה בדיוק כתוב, איך זה, האם תני "וסד בסיד" או "או סד בסיד"? כלומר או זה או זה. מה הכוונה? שאם הוא סד בסיד כלשהו, אז זה יכול להכיל כלשהו, לא צריך יותר מכלשהו, אבל אם לא סד בסיד אז ירחיק שלושה טפחים. אז מהדא: מרחיקין הגפת והזבל והמלח והסיד והסלעים מכותל חבירו שלשה טפחים או סד בסיד. משמע שהכוונה כנראה "או סד בסיד" - כלומר, או שאתה סד בסיד או שאתה מרחיק שלושה טפחים, אחד מהשניים.
לגבי שבת תנן שכל דבר שמרחיקים אותו מן הכותל מפני שההבל היוצא ממנו מזיק לכותל, אסור לטמון בו בשבת כי הוא מוסיף הבל. אז הכא תני מרחיקין את הסלעים מן הכותל, משמע שהסלעים מרתיחין. ומהכא לגבי שבת אומר שטומנים בסלעים, משמע שהם לא מרתיחין. יכול להיות סתירה. אמר רבי יוסי: כאן וכאן אין הסלעים מרתיחין, אז באמת לגבי שבת מותר לטמון בהם בגלל שהם לא מרתיחים. אז למה פה מרחיקין את הסלעים מן הכותל? אלא מפני שעושין עפר תחוח ומלקין את ארצות הכותל. כלומר הסלעים עצמם הם גורמים שהאדמה תהיה מפוררת, תהיה רכה, לא תתקשה, ואז בעצם הכותל לא יושב טוב בארץ, כי זה גורם שהאדמה תהיה חולית יותר, אז הכותל יכול ליפול בגלל זה. אז לכן מרחיקין את הסלעים מהכותל שלושה טפחים.
לגבי מה שכתוב במשנה ואת מי הרגלים מן הכותל שלשה טפחים - תני בצונם מותר, כלומר דווקא מכותל של אבנים, אבל בצונם מותר, כי המי רגלים לא מזיקים לאבנים.
אמרין רבי יוחנן נפק מכנישתא ושפך מים תרעא. כלומר, רבי יוחנן יצא מבית הכנסת והטיל מים צמוד לאחר השער, על הכותל עצמו. ולא ידעין אי משום דהוה צונם ואין משום דהוה ביה צער ולא הוה יכיל. כלומר, לא ידעו אם זה בגלל שהכותל עצמו היה מאבנים, וכמו שאמרנו שהמי רגלים לא מזיקים לאבנים, או משום שבצער, שהוא היה מצטער ולא היה יכול להתאפק, שבמקרה כזה מותר לו, כמו שבמצטער התירו אפילו אם הכותל לא היה עשוי אבנים אלא לבנים. למרות שבעצם זה מזיק, אבל במקרה שמצטער לא החמירו.
[דף ג עמוד ב]
אפילו תילים בתילים אין חולקין. הדרן עלך פרק השותפין
פרק שני – לא יחפור
מתני':
ב_אלא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, ולא שיח, ולא מערה, ולא אמת המים, ולא נברכת הכובסין, אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. ב_במרחיקין את הגפת, ואת הזבל, ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים, או סד בסיד. ב_גמרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי הרגלים מן הכותל שלשה טפחים. ב_דמרחיקין את הריחים שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב ואת ב_ההתנור שלשה מן הכלייא שהן ארבעה מן השפה.
גמ': תנן: אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד היכי תני מתניתא ב_ווסד בסיד או או סד בסיד דאם סד בסיד כל שהוא אם לא סד בסיד שלשה טפחים מהדא דתנן בסיפא מרחיקין הגפת והזבל והמלח והסיד והסלעים מכותל חבירו שלשה טפחים או סד בסיד משמע או סד בסיד גבי שבת תנן: כל דבר שמרחיקים אותו מן הכותל מפני שההבל היוצא ממנו מזיק לכותל אסור לטמון בו בשבת הכא את אמר מרחיקים את הסלעים מן הכותל משמע שהסלעים מרתיחין והכא גבי שבת את אמר טומנים בסלעים משמע שאין הם מרתיחין. אמר רבי יוסי° בר זבידא: כאן וכאן אין הסלעים מרתיחין אלא למה מרחיקים את הסלעים מן הכותל מפני שעושין עפר תחוח ומלקין את ארצות הכותל תנן: ואת מי הרגלים מן הכותל שלשה טפחים תני דווקא מכותל של לבנים אבל בצונם כותל אבנים מותר והכי אמרין רבי יוחנן° בר נפחא נפק מכנישתא ושפך מים הטיל מי רגלים לאחורי תרעא מאחרי השער על הכותל ולא ידעין אי משום דהוה צונם כותל אבנים ואין משום דהוה ביה צער ולא הוה יכיל מסובר לא יכל לסבול ובמצטער התירו תנן: מרחיקים את הרחיים ג' טפחים מן השכב שהם ד' מהרכב הדא דתימר בריחיא דתמן
[דף ד עמוד א]
ברם בריחיא דידן בתקופה הרומית היו נהוגות רחיים בהן השכב מעוצבת כקונוס, אצטרוביל בלשון חכמינו זכרונם לברכה, והאבן העליונה כעין קונוס חלול כפול, קלת בלשון חכמינו זכרונם לברכה. הגרעינים נטחנו בין הקונוס התחתון של הקלת לבין האצטרובל, ואילו הקונוס העליון של הקלת שימש כמשפך להכנסת הגרעינים. רחיים אלה הונעו בידי אדם או בכוח בהמה שלשה מן האיצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת ואת התנור שלשה מן הכיליא שהן ד' מן השפה שבסיס התנור רחב ועליו התנור צר יותר רבי יודן בן פזי° אמר מה שאמרו להרחיק מן השפה החיצונה ולפנים ורבנן אמרי ב_זמן השפה הפנימית ולחוץ שגם עובי הקיר נחשב חלק מההרחקה. היה עשוי כשובך שלמעלה ולמטה שווה מהו? נישמעינה מהדא דתנן °רבי יהודה בר עילאי אומר עד שתהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואף מהכותל מרחיק טפח. וכירה לא כמין שובך היא עשויה ותימר בין מלמעלן מרחק מהכותל בין מלמטן מהמעזיבה טפח שהרי נאמר סתם טפח אף הכא בין מלמעלן בין מלמטן שלשה טפחים.
מתני':
ב_חלא יעמיד אדם תנור בתוך הבית, אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות. היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח. ב_טואם הזיק משלם מה שהזיק. °רבי שמעון בן יוחאי אומר לא נאמרו כל השיעורין האילו אלא שאם הזיק יהא פטור מלשלם.
גמ': תנן: לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר תני ולא של נפחין. תנא רב קרנא° אין הוה כגון קיני צורף או כנפח מתחילה קדם שבא השכן לדור שם מותר. כנגד דירתו שגר שם מהו? אמר °רבי אחא כל שכן כנגד דירתו שאסור. אמר רבי יונתן°
במתני מרחיקים את התנור שלושה טפחים מן השכב שהם ארבע מהרכב. אומרת הגמרא: עדיין, יותר, לברר איך שהם בנויים, שיש את השכב למטה שחובל על האדמה, ועליו יש את הרכב שהוא טיפה יותר קטן והוא מסתובב.
ברם בריחיא דידן שלשה מן האיצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת, זה בעצם מהמרכיבים האחרים. הקלת נקרא כך כי גם שמה מכניסים את החיטה. ואת התנור שלשה מן הכיליא שהן ד' מן השפה - הכיליא זה הבסיס של התנור, הוא טיפה יותר רחב, אז מרחיקים ממנו שלושה טפחים שבעצם ארבעה מהשפה, מהתנור עצמו, מהשפה שלו, שהוא טיפה יותר צר.
רבי יודן בן פזי אמר מן השפה החיצונה ולפנים - מה שאמרו להרחיק מהשפה הכוונה מהשפה הפנימית. ורבנן אמרי מן השפה הפנימית ולחוץ - משמע שגם עובי הקיר נחשב חלק מההרחקה.
עכשיו, היה עשוי כשובך מהו? כלומר אם הוא, אותו, ישר, למעלה ולמטה זה שווה, אז מה הדין? נישמעינה מהדא רבי יהודה אומר עד שתהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח - וגם מהכותל מרחיקים טפח.
עכשיו, וכירה לא כמין שובך היא עשויה - הרי כירה היא לאורך כל הדרך אותו גובה, אותו רוחב, זה לא הולך ונהיה צר כמו תנור. ותימר בין מלמעלן בין מלמטן טפח - אז רואים מכאן שבעצם לא משנה, זה לא בגלל... הייתי חושב אולי שלמטה, איפה שהאש נמצאת, שם צריך להרחיק יותר מאשר מלמעלה. אז זה גם זה, גם אם זה ישר. אבל לא, זה תלוי בעובי, בצורה של התנור והכירה, מרחיקים מהם תמיד אותו מרחק. אז גם כאן בין מלמעלן בין מלמטן שלשה טפחים.
מתני': לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית, אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות - שהאש לא תשרוף את התקרה. היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח - כלומר הוא בקומה שנייה, אז צריך שמתחתיו מעזיבה שלושה טפחים לפחות שלא יישרף למטה, ובכירה טפח.
עכשיו, ואם הזיק משלם מה שהזיק - כלומר, גם אם הוא עשה כמו שצריך, אם הוא הזיק, שילם מה שהזיק. רבי שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורין האילו אלא שאם הזיק יהא פטור מלשלם - למה צריך להגיד שיעורים כאלה? אלא להגיד שאם הוא עשה ככה ונשרף בכל זאת, אז בעצם זה אונס והוא פטור.
[דף ד עמוד ב]
ב_יהמזיק אין לו חזקה. רבי יהושע° בן לוי אומר ממחיי רבנין בעשן תדיר ואין לו חזקה. כהדא חדא איתא הוות מדלקת לחולה תחות רבי אילפיי° איבעה ממחייא בידה. אתא עובדא קומי רבי נסה° אמר לא אמרו אלא בעשן תדיר.
מתני':
ב_יאלא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר. באמת ביין התירו אבל לא רפת הבקר. ב_יבחנות שבחצר — יכול הוא למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן, לא מקול הנכנסים ולא מקול היוצאים. אבל עושה כלים יוצא ומוכר בשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הפטיש, ולא מקול הריחים, ולא מקול התינוקות.
גמ': רבי יעקב בר אחא° פני חד חליטר אופה שהיה תחת אוצר מן איסטיב לאיסטיב מחדר לחדר. רבי אבדומי אחי רבי יוסי° הוה חד חליטר אופה שרי תחותוהי. עבר °רבי אחא ולא מחא. אמר רבי אבדומי אחי רבי יוסי°: רבנן עברין ולא מחוי. כעס עלוי °רבי אחא איבאש חלה. רבי אבדומי אחי רבי יוסה° כד איבאש כאשר חלה סליק רבי יוסי° מבקרתיה הלך רבי יוסי לבקרו. אמר רבי יוסי° בר זבידא לרב אבדומי° אחיו איזיל ואיבעי מיניה ד°רבי אחא שימחל. אזל ואמר בבי דינא ד°רבי אחא דעתד ליה תכריכין שצריך להכין לו תכריכים שהוא עומד למות ורחם עלוי בי דינא. חד בר נש זבין מכר כל דרתיה שייר בה חד מסטובא חדר בעלית הגג והוה עליל ויתיב ליה עליה והיה נכנס ויושב בתוכה אתא עובדא קומי רבי יונה° ורבי יוסי° בר זבידא אמרין למוכר לא כולה מינך מיעל ויתיב עליה וחמי מיעל ונפק גו ביתיה אין לך זכות לשבת בחדר הזה ולראות את הקונה בתוך ביתו חד בר נש זבין פלגא דרתיה מכר חצי ביתו שייר בה חד נחתומר מאפיה וביקש הקונה להוציא את הנחתום אתא עובדא קומיה רבי יונה° ורבי יוסה° אסי אמרין את אתת עלוי הוא לא אתא עלך ותני כן ב_יגאם קדמה הרפת או חנות לאוצר אין יכול למחות תני באמת ב_ידביין התירו אף על פי שהחום מהתנור ממעטו אלא שמשביחו רב הושעיה° כד שמע הדין תנייה יהב חמריה גו אגריה דבני נתן את יינו על גג בית המרחץ אסריח חמריה אמר המשנה היטעתי חזר ואמר לא שהמשנה הטעתה אותי אלא אני טעיתי מהמשנה באמת החום טוב ליין אלא דריחא דבני מסרי חמריה תנן מי שבא לגור בחצר ורוצה לפתוח חנות יכול הוא למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסים ולא מקול היוצאים תני
מתני': לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר - כי זה יפגע לו באוצר, יקלקל את הפירות או את היין.
גמ': תני ולא נפחין - גם נפחים, חנות נפחים אסור מתחת, כי האש, החום יכול לקלקל את הפירות. תנא רב קרנא אין הוה כגון קיני או כנפח מתחילה מותר - כלומר אם הנפח או הצורף היו קודם, אז זה מותר.
עכשיו, כנגד דירתו מהו? אמר רבי אחא כל שכן כנגד דירתו - גם אם זה כנגד דירה, כל שכן אם כנגד האוצר אסור, קל וחומר כנגד הבית של אדם.
אמר רבי יונתן המזיק אין לו חזקה. רבי יהושע אומר ממחיי רבנין בעשן תדיר - כלומר חכמים אמרו שלעשן אין חזקה. אדם שעושה עשן תמיד אפשר למחות בו ואין לו חזקה, הוא לא יכול להגיד "פעם שביקשתי התרת לי, כן, תמיד הייתי עושה את זה".
עכשיו, כהדא חדא איתא הוות מדלק תחות רבי אילפיי - אישה אחת הדליקה, עשתה עשן לצורך חולה ליד הבית של רבי אילפיי, איבעה ממחייא בידה - הוא רצה למחות בידה. אתא עובדא קומי רבי נסה אמר לא אמרו אלא בעשן תדיר - כל מה שאמרו שאפשר למחות בו זה דווקא אם הוא עושה כל הזמן, אבל אם זה חד פעמי אז הוא לא יכול למחות.
מתני': לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר. באמת ביין התירו אבל לא רפת הבקר - כלומר מותר, אם יש אוצר של יין, אז מתחתיו אם יהיה נחתום זה בסדר, אבל לא רפת בקר, כי הריח של הבקר יכול גם לפגום ביין, אבל העשן של נחתומים, החום של נחתומים, היה עשן מועיל ליין.
אומרת המשנה: חנות שבחצר יכול הוא למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן, לא מקול הנכנסים ולא מקול היוצאים - כלומר אם אדם פותח חנות בחצר אפשר למחות בו.
עכשיו, עושה כלים יוצא ומוכר בשוק - אדם שעושה כלים מותר לו לעשות בחצר ולמכור בשוק, אבל אינו יכול למחות בידו לומר לו איני יכול לישן מקול הפטיש, ולא מקול הריחים, ולא מקול התינוקות - הוא לא יכול למנוע ממנו את זה.
גמ': ואמר רבי יעקב בר אחא פני חד חליטר מן איסטיב לאיסטיב - כלומר הוא פינה איזה אופה אחד שהמאפייה שלו הייתה מתחת לאוצר של פירות, אז הוא העביר אותו לחדר אחר שאינו מתחת לאוצר.
מספרת הגמרא: רבי אבדומי אחי רבי יוסי הוה חד חליטר שרי תחותוהי - כלומר מישהו פתח מאפייה מתחתיו. עבר רבי אחא ולא מחא - כלומר רבי אחא ראה את זה, עבר שם, ולא אמר כלום.
אמר רבי אבדומי אחי רבי יוסי: רבנן עברין ולא מחוי - רבנן רואים שאדם עושה שלו כן, פתח מאפייה מתחת לבית ולא מחו בו. כעס עלוי רבי אחא איבאש - אז כעס עליו רבי אחא. רבי אבדומי אחי רבי יוסה איבאש - נהיה חולה, סליק רבי יוסי מבקרתיה - רבי יוסי אחיו הלך לבקר אותו.
אמר רבי יוסי לרב אבדומי: איזיל ואיבעי מיניה דרבי אחא - אני אלך? לא, הוא אמר לו: אתה לך ובקש ממנו שימחה לך. אזל ומר בי דינא דרבי אחא - הוא הלך ואמר בבית הדין שהוא עומד למות, ורחם עלוי בי דינא - ואז בית הדין ריחם עליו, ובאמת הוא עבר.
חד בר נש זבין כל דרתיה שייר בה חד מסטובא - אדם אחד מכר את כל הבית והשאיר חדר בעליית הגג. והוה עליל ויתיב ליה עליה - כל פעם היה מגיע, עולה, יושב בעליית הגג שם. אתא עובדא קומי רבי יונה ורבי יוסי אמרין לא כולה מינך מיעל ויתיב עליה וחמי מיעל ונפק גו ביתיה - אין לך זכות להיכנס לבית מתי שאתה רוצה, להיכנס לעליית גג שם ולראות את האנשים נכנסים ויוצאים, זה לא מכובד, אסור לך.
חד בר נש זבין פלגא דרתיה שייר בה חד נחתומר - הוא מכר חצי בית והשאיר בה מאפייה, וביקש הקונה להוציא את הנחתום כי הוא מפריע לו. עכשיו, כמו שאמרנו שנחתום מתחת לבית אז יכול למחות. אתא עובדא קומיה רבי יונה ורבי יוסה אמרין אתת עלוי הוא לא אתא עלך - אתה קנית את החצי של הבית שכבר היה שם נחתום למטה, אז אתה לא יכול למחות, אתה באת לשם, לא הוא בא אליך.
ותני כן אם קדמה הרפת או חנות לאוצר אין יכול למחות תני באמת ביין התירו אף על פי אלא שמשביחו - אמרנו שיין התירו שנחתום מתחת, כי העשן והחום מועיל ליין, שאף על פי שהחום מהתנור ממעיטו, כלומר הוא ממעט טיפת היין, אבל הוא משביח אותו.
רב הושעיה כד שמע הדין תנייה יהב חמריה גו אגריה דבני - כלומר הוא שם את היין שלו על גג בית המרחץ כדי שמהחום היין ישביח, אסריח חמריה - היין התקלקל. אמר המשנה היטעתי - חזר ואמר: לא המשנה אלא דריחא דבני מסרי חמריה תני - לא שהמשנה הטעתה אותי, אלא נראה שהריח של בית המרחץ הוא קלקל את היין, אבל החום באמת היה מועיל.
[דף ה עמוד א]
אף לשכינו יכול למחות בו שלא יפתח חנות משקיבל עליו אינו יכול לחזור בו °רבן שמעון בן גמליאל אומר אף משקיבל עליו יכול לחזור בו דו יכיל מימר ליה אותם שבאים אליך אינון אזלין ואתיין להכא בעיין לך ולא משכחין לך יחפשו אותך ולא ימצאו ומרבין עלינו הדרך שיבואו לשאול אותנו. וחשבתי שאני יכול לסבול ולכן הסכמתי וכעת אני רואה שאיני יכול לסבול רבי חנינה° ורבי מנא° בן יונה חד אמר מהו שאמרה הברייתא לשכינו יכול למחות בו ואם קיבל עליו אינו יכול לחזור בו אם אדם רוצה מישרתיה גו דרתיה לגור איתו בבית אפילו לזמן מסוים יכול למחות בו משקיבל עליו אין יכול לחזור בו רב הונא° אמר מהו לשכינו מיפתח ליה חנות משקיבל עליו אין יכול לחזור בו אתייא ד°רבן שמעון בן גמליאל שאומר שאפילו מי שהסכים יכול לחזור בו כ°רבי מאיר דתנינן תמן ואלו שכופין אותם להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ וכו' ועל כולן אמר °רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה תנן אבל אינו יכול למחות ולומר לו: איני יכול לישן מקול הפטיש, ולא מקול הריחים, או מקול התינוקות דווקא באילין דמלפין טלייא שמלמדים תינוקות אבל אילין דעבדין מסוגין שעושים גדרות לחלק את החצר לקבוצות יכלין חבריהון למימחי בידיהון אילין לאילין, דו יכיל מימר ליה: אינון אזלין ואתיין בעיין לך ולא משכחין יתך והן מרבין עלינו את הדרך אילין ציפוראי ממחין אילין לאילין במסמריה דנווליה במסמר שהיו תוקעים לקיר ואליו חיברו את חוט האריגה הורי רבי אבימי בר טובי° מיתן חד נוול בין כותל לכותל אבל לא יותר מאחד הורי רבי יצחק בר חקילה° מרחקת אילין מרושתיה להרחיק את מקום ניסור העצים מכותלה ד' אמות מפני הרעש דאמר רבי יוסי בי רבי בון° אילין עמודיא דרכינין מכוח קריית אינון רכינין עמודי הבניין שמתרופפים זה מהרעש שורא חומה של העיר חמץ מן קל גורי פרסייא צעקות של חיילי הפרסים נפל
מתני': מי ב_טושהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות ב_טזובחלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד' אמות.
כתוב בירושלמי מסכת בבא בתרא, דף ה'. אמר תנא: אף לשכנו יכול—כלומר גם על השכן הוא יכול למחות, אבל משקיבל עליו אינו יכול לחזור בו. כלומר מאותה שעה שהוא קיבל לא יכול למחות. עכשיו מה בדיוק מדובר? במה הוא יכול למחות? במה הוא לא יכול למחות?
אז רבן שמעון בן גמליאל אומר אף משקיבל עליו יכול לחזור בו. כלומר גם בחנות, אם הוא פתח חנות יכול למחות ולומר לו: אינון אזלין ואתיין להכא בעיין לך ולא משכחין לך ומרבין עלינו הדרך. אותם שבאים אליך, הם באים לכאן, מבקשים אותך ולא מוצאים אותך, אתה לא תמיד נמצא, ואז הם מרבים לנו את הדרך. הם באים אלינו, אנחנו צריכים ללכת, לפתוח, לבדוק אם אתה נמצא או לא. כן, אז מטריחים אותנו יותר מדי. לכן חשבנו שאנחנו יכולים לסבול את זה ולכן הסכמנו, וכעת אנחנו רואים שאנחנו לא יכולים לסבול.
רבי חנינה ורבי מנא, חד אמר: מה שאמרה - שלשכנו יכול למחות ואם קיבל עליו אינו יכול לחזור בו - הכוונה מהו לשכינו מישרתיה גו דרתיה. כלומר אם השכן רוצה לארח איזה אורח בבית שלו, שיגור אצלו, כן? אז משקיבל עליו אין יכול לחזור בו. כלומר, בתחילה יכול למחות בו, אבל אם הוא קיבל עליו אינו יכול לחזור בו.
רב הונא אמר: מהו לשכינו מיפתח ליה חנות. הכוונה אם יפתח חנות. הוא חולק על רבן שמעון בן גמליאל - הוא אומר שאם השכן רוצה לפתוח חנות אז זה יכול למחות בו, אבל משקיבל עליו אין יכול לחזור בו. ואת אמר, אם זה ככה, זה אתייא דרבן שמעון בן גמליאל כרבי מאיר - שהוא אומר שאפילו אם הסכים הוא יכול לחזור בו.
תיתי ליה תמן כתוב, ואלו שכופין אותם להוציא - עוקצן שכין, ובעל פוליפוס, והמקמץ - כן? זה שאוסף צואה, צואה של כלבים. ועל כולן אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה, כלומר אפילו אם מראש ידעה שהוא כזה, יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה. אז גם כאן - אם פתח חנות וכדומה, אז גם אם הוא קיבל קודם הוא יכול לחזור ולומר: "הייתי סבור שאני מסוגל לקבל את זה, עכשיו אני רואה שאני לא יכול", בגלל כל אלה שבאים ולא מוצאים אותך ומטריחים אותי.
ואת אמרת, אמרה המשנה: אבל אינו יכול למחות ולומר לו: איני יכול לישן מקול הפטיש, ולא מקול הריחים, או מקול התינוקות. אז באה הגמרא: מה שהוא לא יכול לומר שהוא לא יכול לישון מקול התינוקות והוא לא יכול למחות - זה דווקא אילין דמלפין טלייא, כלומר במלמד תינוקות. אבל אילין דעבדין, כלומר אנשים מבוגרים שמלמדים אנשים מבוגרים אחרים מלאכה, אז בזה יכלין חבריהון למימחי בידיהון, כלומר בזה יכולים למחות. דהכי נמי אמרינן: אינון אזלין ואתיין בעיין לך ולא משכחין והן מרבין עלינו את הדרך, כמו שאמרנו קודם - הם באים מחפשים אותך, לא מוצאים אותך ואז הם באים אלינו, וכל פעם רוצים ללכת, לפתוח להם את הדלת, לראות מה הם רוצים, מרבים לנו את הדרך, אז לכן יכולים למחות.
אילין ציפוראי ממחין אילין לאילין מסמריה דנווליה. הם רגילים לתקוע מסמרים על הקירות ולמתוח את החוט של האריגה מקיר לקיר, אז הם יכולים למחות. הורי רבי אבימי בר טובי מיתן חד נוול בין כותל לכותל - את זה הוא התיר, אבל לא יותר מזה. ובזה לא ימחו אחד לשני, אבל יותר מזה ימחו למחות.
הורי רבי יצחק בר חקילה מרחקת אילין מרושתיה מכותלה ארבע אמות. הוא רצה להרחיק את מקום ניסור העצים - לעשות קורות למבנים - מרחק של ארבע אמות מהכותל, מפני הרעש.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: אילין עמודיא דרכינין מכוח קריית אינון רכינין. אתה רואה עמודים שהם נוטים ועומדים ליפול - זה מכוח הצעקות והרעש של הקוראות, אז הם עומדים ליפול. שורא מן קל פרסייא נפל - חומת העיר, מכל הרעש והצעקות של הפרסים היא נפלה. רואים מכאן שרעש מזיק לכתלים.
פרק בפני עצמו, כתוב המשנה: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יבנה לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. ובחלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות. כלומר בחלון צריך להרחיק מעליו, מתחתיו ומכנגדו ארבע אמות. הגמרא תסביר למה.
דבי רבי ינאי אמרין: בבאין ליישב עיר בתחילה היא מתנית. מה שאמרנו שצריכים להרחיק את הכותל ארבע אמות מכותל חברו - זה דווקא בעיר חדשה. למה? כיוון שהאדמה עדיין רכה, וצריך להשאיר רווח שאנשים ידרכו על זה והאדמה תתקשה. אבל בעיר ישנה שהאדמה כבר התקשתה - מותר לסמוך.
אמר רבי אילא: בכותל אטום היא מתניתא. כלומר גם בכותל שכולו עשוי אבנים, ואין בו חלונות כלום, אם אתנייא - גם אז צריך להרחיק. רבי יוסי אמר: בכותל סודמין היא מתניתא, כלומר דווקא בכותל שעשוי עם סיד, אבל אם זה אבנים - לא צריך להרחיק.
[דף ה עמוד ב]
גמ': דבי רבי ינאי° הכהן אמרין בבאין ליישב עיר בתחילה היא מתניתא שכיוון שהאדמה רכה, צריך לתת ריווח בין הקירות כדי שבני אדם ידרכו על האדמה והיא תתחזק אמר רבי אילא° אילעא אפילו בכותל אטום עשוי אבנים היא מתניתא רבי יוסי° בר זבידא אמר בכותל סודמין סיד היא מתניתא אבל בכותל אבנים אינו צריך אמר רבי יוסי בי רבי בון°: מתניתא אמרה כן דתנן: ובחלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ארבע אמות מלמעלן ארבעה אמות שלא יהא מציץ ויראה מלמטן ארבעה אמות שלא יהא עומד ורואה, מכנגדן שלא יאפיל את הצדדין. ותני כן: מרחיקין הכותל מן החלון כמלוא חלון ולמה צריך את הטעם כדי שלא יאפיל הרי אפילו בלי הטעם הזה היה צריך להרחיק ארבע אמות משום דוושא אלא כנראה שדוושא זה רק בכותל מסיד, אבל בכותל אבנים אין צריך להרחיק משום דוושא, ואם היו חלונות צריך להרחיק משום שלא יאפיל
מתני':
ב_יזמרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואת ב_יחהכותל מן המזחילה ד' אמות כדי שיהא זוקף את הסולם ב_יטמרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה. לא יעשה אדם שובך בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח °רבי יהודה בר עילאי אומר בית ארבעת כורין מלא שגר היונה ואם ב_כלקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: מתניתא אמרה כן, שאם זה כותל אבנים לא צריך להרחיק. מה הראיה? ובחלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ארבע אמות. אז אנחנו מבינים: למה למעלה ארבע אמות? כדי שלא יציץ ויראה - כי אם הוא יעמוד על הכותל אז הוא יוכל לראות דרך החלון. מלמטן ארבעה אמות שלא יהא עומד ורואה - גם כן כדי שלא יעמוד על זה ויראה. מכנגדן שלא יאפיל את הצדדין - אם הוא יבנה צמוד פחות מארבע אמות לחלון, אז הוא יסגור את האור של החלון.
ותני כן: מרחיקין הכותל מן החלון כמלוא חלון. אם ככה, למה צריך את הטעם שלא יאפיל? אם אתה אומר שמרחיקין ארבע אמות מכותל משום דפשא, כי צריך לדרוך על האדמה - אז למה צריכה עוד ברייתא מיוחדת להגיד שמחלון מרחיקין ארבע אמות? הרי מרחיקין בכל מקרה מהכותל. ולכן זה רק בכותל מסיד, ובכותל אבנים אין צריך להרחיק משום דפשא, ומחלונות צריך להרחיק משום שלא יאפיל.
פרק בפני עצמו, כתוב המשנה: מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה. כי אם יציבו את הסולם צמוד לשובך, אז הנמייה יכולה לטפס על הסולם ולקפוץ לשובך ולהזיק לשכן.
ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסולם. כשיש מזחילה - צינור שדרכו המים של הגג זורמים - צריך להרחיק את הכותל ממנו ארבע אמות, כדי שאפשר יהיה להניח עליו סולם ולטפס לנקות את זה מדי פעם.
מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה, כדי שהיונים לא יזיקו ויאכלו מהשכנים. לא יעשה אדם שובך בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח. רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין. למה דווקא בית ארבעת כורין? כי זה מלא שגר היונה - זה המרחק שיונה עפה, שלא תלך ותזיק לאחרים.
ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו. כלומר אם הוא קנה שובך יונים, אז אפילו יש שם רק בית רובע - הוא בחזקתו. כיוון שהתירו לאותו אדם שהיה קודם, אז הוא נשאר בחזקה שזה מותר.
[דף ו עמוד א]
גמ': תנן: מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות אמר רבי אלעזר° בן פדת הדא דתימר לימין ששם מצוי פתח השובך אבל לשמאל זוקף מיד שהנמיה לא יכולה לקפוץ ולהגיעה לפתח תנן: מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה הכא את אמר חמשים אמה ולהלן את אמר אין פורסים נשבין ליונים אלא אם כן מרוחקים מן הישוב שלשים ריס אמר רבי יוסה בן רבי בון° לעניין לרעות ולאכול רועה היא חמשים אמה לכן מרחיקים חמישים אמה שלא תזיק גינות שבעיר לעניין לפרוח פורחת אפילו עד ארבעת מיל
מתני':
ב_כאניפול הנמצא בתוך חמשים אמה — הרי זה של בעל השובך. חוץ מחמשים אמה — הרי זה של מוצאו. נמצא בין שני שובכות, קרוב לזה שלו ולזה שלו, מחצה על מחצה שניהן יחלוקו.
גמ': תנן: נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו ולזה שלו הדא דתימר שחייב להחזיר בשאין דרך הרבים מפסקת בנתיים אבל בזמן שמפסקת לא בדא שאולי מעלמא אתי תנן: התם: מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ שלו, מחציו ולפנים של בעל הבית. אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. וקאמר התם בשהשכירו לג' בני אדם כולי עלמא מודו שהוא של מוצאו הדא ילפה לומד מההיא שאם היו שנים שחייב להכריז כמו כאן שאם נמצא בין שני שובכות חייב להחזיר וההיא ילפה מהדא שאם היו שלשה שהוא של מוצאו כמו שאם עשאו פונדק לג' בני אדם אמרינן דאינו חייב להחזיר דההוא דנפל מיניה מייאש סבר דכל א' יאמר: אני לא מצאתי, והילכך הוי של מוצאו. אף הכא אם היו שלשה שובכים הוא של מוצאו
מתני':
ב_כבמרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה והחרוב והשקמה חמשים אמה °אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה ב_כגאם העיר קדמה — קוצץ ואינו נותן דמים. ואם האילן קדם — קוצץ ונותן דמים. ספק זה קדם וזה קדם — קוצץ ואינו נותן דמים ב_כדמרחיקין גורן קבועה מן העיר חמשים אמה ב_כהלא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח
אנחנו רואים בירושלמי מסכת בבא בתרא, דף ו', תקנת הגמרא. אומרת הגמרא: למדנו משם מרחיקים את השובך מן השובך ארבע אמות. אמר רבי אלעזר, הדא דתימר לימין, כי בדרך כלל הפתח של השובך היה בצד ימין, אבל לשמאל זוקף מיד, כי יכול להצמיד את זה אפילו כיוון שבעצם הפתח לא שמה, לכן היונה, ה-- הנמיעה לא יכולה לקפוץ לשובך.
אומרת הגמרא, תנן, למדנו משנה מרחיקים את השובך מן העיר חמישים אמה. שואלת הגמרא, הכא את מר חמשים אמה ולהלן את מר שלשים ריס, כלומר אסור לשים מלכודות ליונים אלא אם כן הם מרוחקים מהיישוב שלושים ריס. כל שבע וחצי ריס זה בערך מיל, בערך קילומטר. אז שלושים ריס זה בערך ארבעה קילומטר לערך.
אמר רבי יוסה בן רבי בון, לעניין לרעות רועה חמשים אמה, לכן מרחיקים חמישים אמה שלא תזיק את העגלות של העיר. אבל לעניין לפרוח פורחת אפילו עד ארבעת מיל. אני חושב שאמרו את זה גם על, אה, יונה שבאה מרחק של ארבע מיל, ארבעה קילומטר בערך, אבל כמו שאמרנו שלושים ריס.
פרק בבא הלכה ואומרת המשנה ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה, כלומר גוזל שמצאו אותו בתוך חמישים אמה, הרי זה של בעל השובך, כיוון שגוזל שמדדה הוא מדדה עד חמישים אמה. חוץ מחמשים אמה — הרי זה של מוצאו. נמצא בין שני שובכות, קרוב לזה שלו ולזה שלו, מחצה על מחצה, שניהן יחלוקו.
ודאמרתנן, נמצא בין שני שובכות, קרוב לזה שלו ולזה שלו. הדא דתימר בשאין דרך הרבים מפסקת בנתיים. אבל בזמן שמפסקת בינתיים, לא בדק, כי אני אומר אולי זה בא מאלו, אולי מישהו מבחוץ הביא אותו.
תנן, מצא בכותל חדש אז מחיצו אל החוץ שלו, מחיצו לפנים של בעל הבית. ואם היה משכירו לאחרים, כלומר משכיר את הבית לאחרים, אז אפילו בתוך הבית הרי הוא שלו. וכאמור התם, דבר בשהשכירו לשלושה בני אדם, בזה כולם עמדו שהוא של מוצאו. למה? כמו שהגמרא שם אומרת, אותו אדם אומר אם אני אתפוס את זה ואגיד את השני, אני אלך לשני ואגיד את השני, ואז הוא מתייאש.
עכשיו, הדא ילפה מההיא וההיא ילפה מהדא. הדא ילפה מההיא שאם היו שנים שחייב להכריז — כמו אצלנו, כמו הכא, שאם נמצא בין שני שובכות חייב להכריז. אז גם שם, אם היו שני אנשים רק שוכרים את הבית הזה, היה חייב להכריז להם. היה חייב להחזיר להם, כיוון שהרי אותו אדם לא מתייאש, כי הוא אומר רק אחד היה איתי, אני תפסתי אותו, מכריח אותו לשבע, הוא בטח יודה לי. אז הוא לא התייאש, לכן הוא חייב להחזיר.
והאי ילפה מהדא שאם היו שלשה שהוא של מוצאו — כמו ששם, אם השכיר את הבית הזה לשלושה בני אדם, אמרנו שהוא לא חייב להחזיר, כי אותו אחד שנפל ממנו מתייאש, כי הוא אומר, כל אחד מהם שאני אלך אליו ואגיד שלא הוא, אז לכן הוא התייאש, אז לכן זה של מוצאו. אז גם כאן, אם היו שלושה שובכים אז הניפול הזה יהיה של מוצאו.
פרק בבא הלכה חית אומרת המשנה, מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה והחרוב והשקמה חמשים אמה. אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה. עכשיו, אם העיר קדמה — קוצץ ואינו נותן דמים. ואם האילן קדם — קוצץ ונותן דמים. עכשיו, ספק זה קדם וזה קדם — קוצץ ואינו נותן דמים.
מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה, כי המוץ שעף יכול להזיק. עכשיו לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח. מרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק. כלומר לא רק מהבתים של אנשים מרחיקים את הגורן, אלא גם מהנטיעות ומהשדה החרוש, כיוון שהמוץ עצמו מזיק לצמחים — בשדה שזרעו שם, זה יזיק לו.
[דף ו עמוד ב]
ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק.
גמ': תנן: מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה מאי טעמא משום שעומד ומאפיל או משם שניאו רע שפוגם בנוי של העיר מה מפקה מביניהון? היה עומד בתוך שלו. אין תימר משם שעומד ומאפיל בתוך שלו — מותר. ואין תימר משום שניאו רע — אפילו בתוך שלו אסור.
מתני':
ב_כומרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה ב_כזואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר °רבי עקיבה אומר לכל רוח הוא עושה חוץ מן המערבה ומרחיק חמשים אמה.
גמ': תנן °רבי עקיבה אומר לכל רוח הוא עושה חוץ מן המערבה אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מה שהתיר °רבי עקיבא בן יוסף בשאר רוחות דווקא עד מקום שעושה גלד חתיכות לכלוך דבית רבי ינאי° הכהן אמרי עד מקום שעומד ומריח ממקום שפסק הריח מודד חמישים אמה ותני כן °רבי עקיבה אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק חוץ מן המערבה מפני שהיא תדירה רבי מנא° בן יונה היה מהלך עם מוכי שחין אמר ליה: אביי לא תהלוך ממדינחיה ממזרח של המוכי שחין אלא ממערביה
מתני':
מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים °רבי יוסי בן חלפתא מתיר ב_כחבחרדל.
גמ': תנן: מרחיקין את הכרישין מן הבצלים תני מרחיקין את הבצלים מן הכרישין ו°רבי אליעזר ברבי שמעון מתיר אמר רבי יעקב בן דוסאי°: מגו אילין מתניתא נלמד ששני דברים המזיקים זה לזה כגון בצלים וכרישין כשם שזה מרחיק זה מזה כך זה מרחיק זה מזה דכל מי שקדם צריך השני להרחיק כשבא לזרוע את שלו. תנן: ואת החרדל מן הדבורים. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה°: מפני שכשאוכלות מהחרדל פי הדבורים חד נהיה להם חריף ואוכלות ומחריבות הדבש להפיג טעם החריפות
ודאמרתנן, מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה. שואלת הגמרא, מאי טעמא? משום שעומד ומאפיל או משם שניאו רע? כלומר, אם בגלל שהוא מחשיך — העץ עושה צל ומונע שהאור יכנס — או בגלל שנוואו רע, כלומר שהוא פוגם בנוי של העיר. אז שואלת הגמרא, מה מפקה מביניהון? היה עומד בתוך שלו — אם הוא שתל את העץ בתוך שלו, אז הוא מסתיר על הבית שלו, אז הוא לא מפריע לו שיהיה לו חושך. אין תימר משם שעומד ומאפיל בתוך שלו — מותר. ואין תימר משום שניאו רע — אפילו בתוך שלו אסור. כלומר אם זה מחייר את העיר, אז גם בתוך שלו זה יהיה אסור.
ויש גם פירוש שאומר שהניאו רע הכוונה עלים, הנשר של העץ, הם עפים, אז זה עף, אז גם אם זה בתוך שלו זה יהיה אסור כי זה עף לתוך העיר ומזיק להם.
פרק בבא הלכה חית אומרת המשנה, מרחיקין את הנבילות ואת הקברו ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר, כי הרוח בדרך כלל מגיעה מכיוון מערב, אז לכן עושים את זה במזרח העיר כדי שהרוח עם הריח לא תביא לתוך העיר. רבי עקיבה אומר לכל רוח הוא עושה חוץ מן המערבה ומרחיק חמשים אמה.
אומרת הגמרא, למדנו רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ מן המערבה. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן, מה שהתיר רבי עקיבא בשאר רוחות זה דווקא עד מקום שעושה גלד. כלומר גם שם, גם בשאר הרוחות אסור להצמיד את זה ממש לעיר, צריך להרחיק מרחק שהחתיכות לא יעופו לשמה לתוך העיר. העניין של המערב זה רק בגלל הריח, אבל שאר הרוחות צריך לדאוג שלא יעופו חתיכות מהבורסקי וכדומה.
דבית רבי ינאי אמרי עד מקום שעומד ומריח, וממקום שמפסק הריח, משם מודדים חמישים אמה. ותני כן, רבי עקיבה אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק חוץ מן המערבה מפני שהיא תדירה.
רבי מנא היה מהלך עם מוכי שחין. אמר ליה אביי: לא תהלוך ממדינחיה אלא ממערביה — כלומר, אל תלך ממזרחו, כי הרוח תביא לך את המחלה עליך, אלא תלך ממערבו, ואז הרוח תבוא ממך אליו וזה בסדר.
פרק בבא הלכה חית אומרת המשנה, מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים, רבי יוסי מתיר בחרדל.
אומרת הגמרא, למדנו: תני מרחיקין את הבצלים מן הכרישין ורבי אליעזר ברבי שמעון מתיר. כלומר ראינו ברייתא שאומרת שיש מחלוקת. אמר רבי יעקב בן דוסאי, מגו אילין מתניתא כשם שזה מרחיק זה מזה כך זה מרחיק זה מזה — מתוך המשניות האלה נלמד שיש שני דברים שמזיקים זה את זה, כמו כאן, בצלים וכרישין, וכמו שראינו חרדל ודבורים, משרה וירק. הדברים שמזיקים אחד לשני מרחיקין זה מזה. כלומר כל מי שקדם, צריך השני להרחיק כשבא לזרוע את שלו.
תנן, ואת החרדל מן הדבורים. אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה, מפני הדבורים — משום שכשהן אוכלות מהחרדל פי הדבורים חד ונעשה להן חריף, ואז הן אוכלות ומחריבות הדבש — כדי להפגין את החריפות הן הולכות ואוכלות את הדבש של עצמן. אז בעצם הן פוגמות בבעל הכוורת, ולכן מרחיקין את החרדל מהדבורים.
[דף ז עמוד א]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה י==
מתני':
מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, והחרוב והשקמה חמשים אמה, בין מלמעלן בין מן הצד. אם הבור קדם — קוצץ ונותן דמים. ואם האילן קדם — לא יקוץ. ספק זה קדם וזה קדם — לא יקוץ °רבי יוסי בן חלפתא אומר אף על פי ב_כטשהבור קדם את האילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ב_ללא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבעה אמות, אחד גפנים ואחד כל האילנות ב_לאהיה גדר בנתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר היו ב_לבשרשיו יוצאין לתוך שדה חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה היה ב_לגחופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו.
גמ': תנן: אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יהושע בן לוי°: טעמון דרבנין מפני שיישוב העולם בבורות מים תנן °רבי יוסי בן חלפתא אומר אף על פי שהבור קדם את האילן לא יקוץ אמר שמעון בר ווה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כך משיב °רבי יוסי בן חלפתא לחכמים כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות אוף אנא אית לי יישוב העולם באילנות תנן: התם וכן המבריך מתוך שלו לתוך של חבירו אינו מביא ביכורים תני אם הבריך ברשות מביא וקורא אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אמי° בן נתן והוא שנתן לו רשות לעולם הא לשעה לא אמר רבי יונה° בשם רבי אימי° אמי בן נתן אפילו לשעה חייליה דרבי יונה° מן הדא דתנן הכא: היה חופר בור ושיח ומערה — קוצץ ויורד והעצים שלו. ועצים לא לשעה הן, שהרי מותר לבעל השדה לקוצצם והם שלו, שמע מינא דאפילו רשות לשעה מהני. וכן לענין ביכורים בעל האילן מביא ביכוריו מהאילן, אף על פי ששרשיו יוצאים בתוך של חבירו ויש לו רשות לקצצן, מכל מקום כיון דנתן לו רשות לנטוע סמוך לשדהו אפילו הוא לשעה הוי כשלו. מה עבד לה? רבי יוסי° בר זבידא שאני שרשים מהברכה דהשרשים הואיל ודרכן להחליף להצמיח מחדש לאחר שנקצצו כלעולם הן ויאות אמר רבי יוסי° בר זבידא שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו שאם אומר אתה ששרשין עיקר הן לביכורים, לא היה אדם יכול להביא ביכורים מעולם, מפני ששרשין של זה יוצאין לתוך שרשיו של זה ושל זה בשל זה. לפום כן אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אין שרשיו לענין ביכורים כלום
מתני': ב_לדאילן שהוא נוטה לתוך שדה חבירו קוצץ מלא מרדע על גבי המחרישה החרוב והשקמה כנגד המשקולת ב_להבית השלחין וכל האילן כנגד המשקולת °אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת ב_לואילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו °רבי יהודה בר עילאי אומר טעון פשתן או זמורות °רבי שמעון בן יוחאי אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה.
נחזור לירושלמי מסכת בבא בתרא, דף ז', תחילת המשנה, פרק ב' הלכה י'. ואומרת המשנה מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, כן שהבור, השורשים של העץ לא יזיקו לבור. ואת החרוב והשקמה חמישים אמה, כן יש לו שורשים יותר ארוכים. בין מלמעלן בין מן הצד, כלומר בין אם זה למעלה, מעל הבור והבור למטה, בין אם הבור מהצד. עכשיו אם הבור קדם — קוצץ ונותן דמים, אבל ואם האילן קדם לא יקוץ, שספק זה קדם וזה קדם — לא יקוץ. רבי יוסי אומר אף על פי שהבור קדם את האילן לא יקוץ, כיוון שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבעה אמות, אחד גפנים ואחד כל האילנות. כלומר גפנים זה ברור, כן? שאם אולי החבר רוצה לזרוע חיטה הוא מונע ממנו, שלא יהיה כלאים. הוא רוצה לזרוע משהו שיהיה כלאים אז הוא מונע ממנו, לכן צריך ארבע אמות. אבל גם אילן, כמו שאמרנו, שאם החבר רוצה לחפור בור ואז הוא מונע ממנו.
עכשיו היה גדר בנתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר. היו שרשיו יוצאין לתוך שדה חבירו, אז מעמיק שלשה טפחים כדי להרחיק את המחרשה, כדי שלא יעכב את המחרישה. היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו. כלומר, כל מה שהוא חותך מהשורשים, הכל זה של זה שחופר את הבור.
אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי, טעמון דרבנין מפני שיישוב העולם בבורות, כן הרי עיקר יישוב העולם זה במים. אז לכן אם הבור קודם קוצץ את האילן ונותן דמים, כי הבור זה מאוד חשוב. רבי יוסי שמעון בר ווה בשם רבי יוחנן, כך משיב רבי יוסי לחכמים כמה דאית לכון יישוב העולם אוף אנא אית לי יישוב העולם באילנות.
עכשיו גם בביכורים ראינו, שכן המבריח מתוך שלו לתוך של חברו אינו מביא. ותני אם הבריח ברשות מביא וקורא, כלומר אם השכן הרשה לו להבריח אז יכול להביא ולקרוא. עכשיו שואלת הגמרא, אמר רבי יוסי בשם רבי אמי, והוא שנתן רשות לעולם, כלומר דווקא אם הרשות שנתן זה תמיד, על לשעה לא, אבל אם זה רק זמני אז לא. רבי יונה בשם רבי אמי - אפילו לשעה, כלומר אפילו נתן לו אישור לזמן קצר זה גם יכול להביא וקורא.
חייליה דרבי יונה מן הא דתנן, כתוב בסוף המשנה, היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו. כלומר רואים מכאן שמותר לאדם לחתוך את השורשים מתי שהוא רוצה. יוצא מכאן שהשורשים שהם גולשים לשדה אחר זה היתר לשעה, כי כל פעם שהם גדלים הוא יכול לחתוך אותם מתי שהוא רוצה. אז הציע אם לא לשעה אין, כי הרי מותר בעל שדה לקצצם - הם שלו. תשובה: אפילו רשות לשעה זה לא נקרא עוזר, ולכן אין ביכורים. ומסתמא באילן שהשורשים שלו נכנסים לתוך שדה חברו אז הוא כן מביא ביכורים, למרות שבעצם לשכן יש רשות לקצוץ את השורשים מתי שהוא רוצה, אבל מכל מקום כיוון שהוא נתן לו רשות לנטוע סמוך לשדהו אז אפילו לשעה הרי זה כן שלו.
שאלתיה מה עבד ליה רבי יוסי? כלומר מה יעשה רבי יוסי עם זה? ויאות אמר רבי יוסי - שאני שורשים מהברכה. שורשים דרכן להחליף, הרי שורש ברגע שהוא נקצץ מתחיל לגדול מחדש, אז זה כאילו שבעל השדה נתן לו רשות לעולם. כי הרי כל פעם יש לו רשות עד שהוא יקצץ, הוא קצץ שוב פעם יש רשות, כלומר כאילו יש רשות לעולם. לעומת זאת בברכה זה שונה.
ועוד אמר רבי יוסי, שאם אומר שרשין עיקר הן לביכורים, לא היה אדם יכול להביא ביכורים מעולם. כלומר אם אתה אומר ששורשים זה עיקר לביכורים, למי שיש לו השורשים נכנסים לשדה של השני לא יכול להביא ביכורים, אז אם כך לא יהיה אדם מביא ביכורים לעולם, כי הרי תמיד שרשין של זה יוצאין לתוך שרשיו של זה ושל זה בשל זה. לפום כן אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן, אין שרשיו לענין ביכורים כלום.
המשנה: אילן שהוא נוטה לתוך שדה חבירו קוצץ מלא מרדע על גבי המחרישה. כלומר כשחורשים מחזיקים מקל ארוך, כי המחרשה רתומה לפרות וכשהוא מכוון את הפרות יש לו מקל ארוך שנקרא מרדע, שמגיע עד הראש של הפרות וככה הוא מכוון אותם. אז אם האילן נוטה לכיוון שדה חברו הוא קוצץ עד גובה של המרדע כדי שלא ייתקע עם זה מעל המחרשה.
עכשיו החרוב והשקמה כנגד המשקולת. כלומר בעצם ממש על הגדר, על הגבול, מותחים קו ישר וחותכים. עכשיו בית השלחין וכל האילן כנגד המשקולת. כלומר בית השלחין, מקום שמשקים אותו כל הזמן, וגם כל אילן - אם יש שם אילנות אחרים אז חותכים אותם כנגד המשקולת, ממש על הגדר עד שם הוא חותך. אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת, אילן סרק חותכים עד המשקולת, ממש עד הקו של הגדר.
אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו, כלומר שלא יפריע לגמל אם הוא רוכב. רבי יהודה אומר טעון פשתן או זמורות, כלומר לא גמל ריק, אלא גמל שהוא טעון פשתן או זמורות, אז מחשיבים את זה, שלא יזיק לו. רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה. אומר לו כל עץ לא משנה איזה עץ תמיד חותכים כנגד המשקולת כדי לא לרבות טומאה, כי אם יש טומאה בשדה יחיד אז שלא יעבור למקום שבו הרבים עוברים.
אומרת הגמרא: רבי יונתן הוה דאין טבאות, היה דן דין צדק. והוה תמן חד רומיי והוה מגיריה בחקלא ובביתא, היה שם איזה רומאי אחד שהיה השכן שלו גם בשדה וגם בבית. והוה לרבי יונתן חד אילן נטע גו דהוא רומיי, היה לרבי יונתן איזה עץ אחד בשדה שהיה נוטה לכיוון השדה של הרומאי הזה. אתא קומי חד אכן, בא איזה משפט שדי דומה - שאדם שהעץ של השכן שלו נטה לכיוון שלו בא לדון, ביקש שיקצוץ את זה. אמר לון אזלון ותון בצפרא, רבי יונתן לא רצה לדון, אמר לו לך ותבוא מחר בבוקר.
[דף ז עמוד ב]
גמ': רבי יונתן° הוה דאין טבאות והוה תמן חד רומיי והוה מגיריה בחקלא ובביתא היה שכנו בשדה ובבית והוה לרבי יונתן° חד אילן נטה גו שדהו דההוא רומיי אתא קומי חד דין אכן בא לפניו מקרה כזה לדין אמר לון: אזלון ותון בצפרא לכו ובואו בבקר אמר ההוא רומייה בגיני לא נפק דינא שכיוון שראה אותי רבי יונתן לא רצה לפסוק שמא אתבע אותו למחר אנא מבטל אילו מדידי לא אלך לעבוד וחמי היאך דינא נפק אין הוה דאין כל עמא ולא דאין נפשיה לית הוא בר נש באפתי רמשא בלילה שלח רבי יונתן° בתר נגריה אמר פוק קוץ מה דנטה גו רומייה לך תקצוץ מה שנוטה לשדה של הרומאי בצפרא קרץ בבקר השכים בעל דיניה לגביה אמר לו: זיל קוץ מה דנטה גו דידיה לך תקצוץ מה שנוטה לתוך של השני אמר לו: רומייה דידך מה אמר לו: פוק חמי יתיה צא ותראה כמה דידי עבד דידיך נפק חמיתיה אמר בריך אלההון דיהודאי חדא איתא אוקרית תאנין הביאה תקרובת תאנים מתנה לרבי יונתן° אמר לה: בבעו מינך אי אעילתינון מיגליין אפקינון מיגליין ואין אעילתינון מיכסיין אפקינון מיכסיין אם הכנסת אותם מגולים תוציאי אותם מגולים ואם הכנסת אותם מכוסים תוציאי אותם מכוסים דלא יימרון ברייתא דינרין יהבת ליה ואוקרה איהו תאינין רבי חנינה° אעיל לרבי יונתן° לגינה וייהב ליה תאנין מדנפק חמא חד אילין דברת שובעין חיוורין של תאנים בנות שבע לבנות אמר ליה למה לא אוכלתני מן אילין אמר לו: דאינון דברי דרבי חנינה° חשש משום גזל בנו אף שמסתמא היה מתרצה תנן °רבי שמעון בן יוחאי אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הלכה כ°רבי שמעון בן יוחאי אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כל עמא מודי שהלכה כ°רבי שמעון בן יוחאי הדרן עלך פרק לא יחפור
פרק שלישי – חזקת הבתים
מתני': ג_אחזקת הבתים, בורות שיחין ומערות, ומרחצאות ושובכות, בית הבדין, בית השלחין, ועבדים, וכל שהוא עושה פירות תדיר — חזקתן שלש שנים מיום ליום. ג_בשדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום.
גמ': מנין לחזקה? אמר רבי יוחנן° בר נפחא: שמענו מהולכי אושא משור המועד למדו. אמר רבי יוסי° בר זבידא: מאן אית ליה שור המועד לשלשה ימים? לא רבי יהודה, דאי לרבי מאיר הרי נעשה מועד בשלוש נגיחות אפילו ביום אחד, ואם נלמד משור מועד, אם כן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא להוי חזקה, ולא צריך שלוש שנים. רבי יהודה לא למד משור מועד אלא מסברה, °רבי יהודה בר עילאי דתנינן תמן °רבי יהודה בר עילאי אומר: לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באיספמיא ויחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבא שנה. אמר שמעון בר ווא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא.
אמר ההוא רומייה, הרומאי הזה יבין - בגיני לא נפק דינא, בגללי לא נפסק הדין, לא רצה לפסוק שמא אני אתבע אותו. למחר אנא מבטל אילו מדידי וחמי היאך דינא נפק, מחר אני לא הולך לעבודה, אני אבוא לראות איך הוא מוציא את הדין. אין הוה דאין כל עמא ולא דאין נפשי לית הוא בר נש, אני רוצה לראות האם הוא דן את כל העולם כהלכה ואת עצמו לא דן, אז כנראה שאינו בן אדם טוב.
באפתי רמשא שלח רבי יונתן בתר נגריה, לקראת הערב שלח לנגר שלו, אמר פוק קוץ מה דנטה גו רומייה, לך תחתוך את מה שנוטה לכיוון השדה של הרומאי. בצפרא קרץ בעל דיניה לגביה, למחרת בבוקר בעל הדין הגיע מוקדם, אמר לו זיל קוץ מה גו דידיה, אתה חייב לחתוך את מה שנוטה לכיוון החבר שלך. אמר לו רומייה דידך מה, הרי גם לך העץ שלך נוטה לשדה שלי, מה איתך? אמר לו פוק חמי יתיה כמה דידי עבד דידיך, לך תראה, כמו שאצלי עשיתי כך גם אתה. נפק חמיתיה, והלך וראה באמת שהוא חתך את זה בדיוק על הגדר. אמר בריך אלההון דיהודאי.
חדא איתא אוקרית תאנין לרבי יונתן, הביאה לו אישה אחת מתנה - תאנים, שוחד כזה. אמר לה בבעו מינך אי אעילתינון מיגליין אפקינון מיגליין ואין אעילתינון מיכסיין אפקינון מיכסיין, אם הכנסת את החבילה מגולה תוציא אותה מגולה, ואם הייתה מכוסה תוציא אותה מכוסה. דלא יימרון ברייתא דינרין יהבת ליה ואוקרה תאינין, כי אם תוציא את זה מגולה יחשבו שהבאת לי שוחד של כסף, וחזרה נתתי לך תאנים במקום. לכן תוציא את זה בדיוק כמו שהכנסת.
רבי חנינה אעיל לרבי יונתן תאנין, רבי חנינא הביא לרבי יונתן תאנים לגינה שלו. מדנפק חמא חד אילין דברת שובעין חיוורין, הוא ראה שם בקצה עץ תאנים לבנות. אמר ליה למה לא אוכלתני מן אילין, למה לא אכלת מהפירות האלה? אמר לו דאינון דרבי חנינה, זה התאנים של הבן שלי. חשש משום גזל בנו, כלומר רבי חנינא לא רצה לתת לו מהתאנים של הבן שלו, למרות שבעצם היה ברור שהבן היה מסכים, אבל הוא לא רצה בלי שאלה.
רבי יסא בשם רבי יוחנן - הלכה כרבי שמעון. רבי חייה בשם רבי יוחנן - כל עמא מודי שהלכה כרבי שמעון. באמת למסקנה כולם מודים שהלכה כרבי שמעון.
עד כאן פרק "לא יחפור", אם ירצה השם.
מתני' פרק חזקת הבתים, הלכה א': חזקת הבתים, בורות שיחין ומערות, ומרחצאות ושובכות, בית הבדין, בית השלחין, ועבדים, וכל שהוא עושה פירות תדיר — חזקתן שלש שנים מיום ליום. כלומר אם הוא מחזיק אותם שלוש שנים מיום ליום ויש לו טענה, אז זה נקרא חזקה - אם הוא אומר קניתי את זה או קיבלתי מתנה, אדם לא מחויב לשמור את השטר שלו כל כך הרבה זמן, אז הוא נאמן בחזקה. עכשיו שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום.
אומרת הגמרא: מנין לחזקה? אמר רבי יוחנן, שמענו מהולכי אושא משור המועד למדו. כן, שמענו שאנשי אושא למדו את זה משור המועד. אמר רבי יוסי: מאן אית ליה שור המועד לשלשה ימים? לא רבי יהודה, כי הרי לרבי מאיר נעשה המועד אפילו בשלושה נגיחות, אפילו ביום אחד. אז אם למדנו משור המועד, אז אם אכל שלוש פעמים בשלושה ימים, כמו אספסת שגדל כל הזמן וקוצר שלוש פעמים, אז צריך להיות חזקה, לא צריך שלוש שנים. אז איך אתה יכול להגיד דבר כזה? הרי הלכות של רבי יהודה לא למדו משור המועד אלא מסברה.
דתנינן תמן רבי יהודה אומר: לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באיספמיא ויחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבא שנה. הוא יהיה בספרד, לוקח להגיע לשם שנה. כלומר אותם אנשים שיראו את הבן אדם הזה מחזיק בשדה ילכו שנה כדי להודיע לאותו בעלים, ואם הבעלים לא חוזר - יש לו שנה לחזור - אם הוא לא בא ומוחה אז כנראה זה מראה שזה של אותו אדם שגר שם.
[דף ח עמוד א]
המוכר ג_גבית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה. אמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי יוחנן° בר נפחא: המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: ובלבד פירות שראויין ליצבר. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן: המוכר בור לחבירו כיון ג_דשמסר לו דלייו יש אומרים מכסה הבור ויש אומרים דלי ממש קנה. אמר רבי יהושע בן לוי° בשם ריש לקיש°: המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו ג_המשכוכית קנה. מאי משכוכית? אית דאמרין חוטרא המקל שבו הרועה מנהיג את הצאן ואית דאמרין פנדורא הפעמון ואית דאמרין תיישא רבא התיש שמנהיג את העדר. אמר ריש לקיש° בשם בר קפרא°: המוכר קבר לחבירו כיון שקבר מת אחד בכוך חזקה לכל הכוך, קבר שלשה מתים בשלשה כוכין חזקה לכל הקבר.
תנן ועבדים. אמר רבי סימון אחוה דרבי יהודה בר זבדי° בשם רב° אבא בר אייבו: תינוק ג_וכל זמן שמושלך בשוק אביו או אמו מעידין עליו, נאסף מן השוק צריך שני עדים ואביו ואמו נעשין לו כשני עדים. אמר רבי אבהו°: וחשוד אדם לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו. ולמה אם אינו במקומו אביו לבד או אימו לבד אינם נאמנים? דילמא בניכסי הגר איתאמר אמר לו הרי כל רבותינו בגולה מעידין עלינו שכך שמענוה מפי רב° אבא בר אייבו. אמר אדא בר אבוה° אמר רב חסדא°: הדא דתימר בתינוק שאינו מרגיע שאינו זוחל אבל בתינוק המרגיע הדא היא דאמר רבי יוחנן° בר נפחא עגלים וסייחים ג_זהמקפצין ממקום למקום אין להן חזקה שמא ברחו מהבעלים והלכו אליו מעצמן.
אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא היו ג_חשתי שדות בניכסי הגר והמיצר בנתיים תלש מאחת מהן לקנותה קנאה לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה לקנות את חברתה אף אותה לא קנה. רבי זירא° בעא ג_טקומי רבי יסא° אסי.
אנחנו עוברים לירושלמי מסכת בבא בתרא, דף ח. נתחיל מהדף הקודם, שורה אחרונה לקראת הסוף. אומרת הגמרא: אמר רבי אמי בשם רבי יוחנן, המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה. אמר רבי אמי בשם רבי יוחנן, המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק, ובלבד פירות שראויין ליצבר. כלומר זה לא פירות סתם, אלה פירות שנשמרים בבית. אז דבר כזה, הוא משתמש בבית, הבית שומר על הפירות, אז הוא משתמש בבית זה בעצם קנה.
רבי יוחנן בשם רבי ינאי: המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דלייו קנה. יש אומרים שזה המכסה ויש אומרים שהכוונה לדלי, אז קנה.
רבי יהושע בן לוי בשם ריש לקיש: המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה. מאי משכוכית? אית דמרין חוטרא, כלומר המקל שהרועה מנהיג את הצאן, ואית דמרין פנדורא, זה הפעמון שהצאן הולך לקול הפעמון הזה, ואית דמרין תיישא רבא, כן, התיש שכולם, כל הצאן הולך אחריו.
ריש לקיש בשם בר קפרא: המוכר קבר לחבירו כיון שקבר מת אחד בכוך חזקה לכל הכוך. קבר שלשה מתים בשלשה כוכין חזקה לכל הקבר. ועבדים.
אמר רבי סימון אחוה דרבי יהודה בר זבדי בשם רב: תינוק כל זמן שמושך בשוק אביו או אמו מעידין עליו, אחד מהם מספיק, אבל נאסף מן השוק צריך שני עדים ואביו ואמו נעשין לו כשני עדים. כלומר שניהם יחד צריכים, כל אחד בנפרד לא יכול להעיד עליו.
אמר רבי אבהו: וחשוד אדם לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו? כלומר למה צריך את שניהם? מה, אדם יכול להעיז להגיד על מישהו שהוא לא הבן שלו שהוא הבן שלו? כן, הרי הוא מפסיד את הנכסים שלו, הוא יצטרך לרשת אותו וכולי. אז למה זה לא במקומו? שאביו לבד או אימו לבד עדים אמינים.
דילמא בניכסי הגר איתאמר, אמר לו: הרי כל רבותינו בגולה מעידין עלינו שכך שמענוה מפי רב. מה אתה רוצה? הרב אמר את זה.
אדא בר אבוה אמר רב חסדא: הדא דתימר בתינוק שאינו מרגיע, כלומר שהוא לא זז מהמקום, לא זוחל, אבל בתינוק המרגיע הדא היא דמר רבי יוחנן עגלים וסייחים המקפצין ממקום למקום אין להן חזקה. כן, בבבלי נקרא גודרות. גודרות אין להם חזקה כי יכול להיות שהם ברחו מהבעלים והלכו בעצמם, ולכן זה שהם נמצאים אצלו זה לא חזקה. אז גם כאן, התינוק הזה, מסתמא אם הוא זוחל אז המקום שבו הוא נמצא זה לא המקום שהניחו אותו, ולכן גם כן צריך גם האב וגם האם, אפילו ביחד, צריכים את שניהם ולא מספיק אחד.
רבי יסא בשם רבי יוחנן: שתי שדות בניכסי הגר המיצר בנתיים. אם תלש מאחת מהן לקנות אותה, אז קנה. לקנות אותה וחברתה ולא את המיצר, אז אותה קנה וחברתה לא קנה. לקנות את חברתה, כלומר הוא תלש אחת כדי לקנות חברתה, אז גם אותה לא קנה.
[דף ח עמוד ב]
נתכוון לקנות המיצר שעשה קניין במיצר והתכוון לזכות בשני השדות מהו? ושרע מינה התחמק ממנו ולא ענה. אמר רב חסדא°: בניכסי הגר תלש צפונה של שדה לקנות דרומה ולא אמצעיתה, צפונה נקנית דרומה לא נקנית. תמן תנינן הלוקח פשתן מחבירו אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה. שמואל° בר אבא בר אבא אמר לא קנה אלא מה שתלש. אמר °רבי והתנן אם היה ג_י מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה הכל. אמר רבי יוסי° בר זבידא קיימה רבי אבודמא נחותא° בניכסי הגר דאף שמואל° בר אבא בר אבא מודה דקנה דאף שאויר מפריד בן קנה לקנה, כיוון שאין יד אחרת באמצע, שהרי הכל הפקר, כמו שראינו בקמה.
רב חסדא° אמר משך בהמה זו לקנות קנה, לקנות וולדתיה לא קנה, לקנות היא וולדותיה קנה. אמר רבי נסה°: הדא דתימר בשלא היתה עברה אבל אם היתה עברה עשו אותה כאחד מאיבריה. ואפילו משך פרה לקנות עוברה קנה. והתני המוכר ג_יאעוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום, ג_יבוולדי שפחתו לחבירו לא עשה כלום, מעשרות שדה לחבירו לא עשה כלום, ג_יגאויר חורבתו לחבירו לא עשה כלום משום שזה דבר שאין בו ממש. אלא מוכר לו שדה ומשייר לו מעשרותיה, מוכר לו שפחה ומשייר לו וולדה, מוכר לו בהמה.
רבי זירא בעא קומי רבי יסא: נתכוון לקנות המיצר? כלומר אם הוא עשה קניין במיצר עצמו והתכוון לזכות בשני השדות, מהו? ושרע מינה.
אמר רב חסדא: בניכסי הגר תלש צפונה של שדה לקנות דרומה ולא אמצעיתה, צפונה נקנית דרומה לא נקנית. עכשיו, תמן תנינן, התולש - כלומר הוא התכוון לקנות את שני החלקים, את הצפון ואת הדרום, אבל לא את האמצע, אז בעצם קנה רק את הצפון כי האמצע מפסיק.
תמן תנינן אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה. שמואל אמר לא קנה אלא מה שתלש, רק את אותה שיבולת שתלש, רק אותה הוא קנה.
אמר רבי, רבי יוסי, רבי אבודמא נחותא: בניכסי הגר דא שמואל. כלומר שגם בזה שמואל מודה שקנה. כלומר כל מה שהוא אמר זה בקניין רגיל - שם לא קנה, אבל בקניין הגר, כיוון שאין רשות אחרת בין שיבולת לשיבולת שמעביר, לכן הוא קנה את הכל.
רב חסדא אמר: משך בהמה זו לקנות קנה, לקנות וולדתיה... כלומר אם משך את הבהמה עם כל הוולדות שלה - לא קנה. לקנות היא וולדותיה קנה.
אמר רבי נסה: הדא דתימר בשלא היתה עברה. אבל אם הייתה מעוברת, עשו אותה כאחד מאיבריה, ואפילו משך את הפרה לקנות עוברה - קנה.
שואלת הגמרא: והתני המוכר עוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום, וולדי שפחתו לחבירו לא עשה כלום, מעשרות שדה לחבירו לא עשה כלום, אויר חורבתו לחבירו לא עשה כלום. כן, כי זה דבר של ממש, אלא מוכר לו שדה ומשאיר לו מעשרותיו, מוכר לו שפחה ומשאיר ולדה, מוכר לו בהמה ומשאיר לו עוברה, מוכר לו חורבה ומשאיר לו אווירה.
שואלת הגמרא: איך אפשר לאדם למכור עוברי בהמתו לחברו? הרי למה צריך ללמד אותנו שהוא לא יכול למכור דבר כזה? כן, בגלל שזה דבר של ממש, הרי אי אפשרות למכור את זה. אלא מוכר לו בהמה, ואומר לו: תלוש לי מהחורבה שתיקנה לך אווירה. כלומר, כן, יש אפשרות - תבצע פעולה בחורבה עצמה והאוויר ייקנה לך.
[דף ט עמוד א]
ומשייר לו עוברה, מוכר לו שפחה ומשייר לו וולדה, מוכר לו שדה ומשייר לו מעשרות, מוכר לו חורבה ומשייר לו אוירא. והיאך אפשר לאדם למכור אויר חורבתו לחבירו? שצריך ללמדנו שלא קנה משום דהוי דבר שאין בו ממש. תיפתר באומר לו תלוש מן החרבה הזו שתיקנה לך אוירה.
אמר רבי אבא° בשם רב חסדא°: ג' הן שהן נאמנין לאלתר: החייה והשיירה והמטהרת חברותיה. ג_ידהחיה בשעה שיושבת על המשבר, מהדא דכתיב (בראשית וישב לח כח) ותקח המילדת ותקשר וגומר לאמור זה יצא ראשונה. שיירא כיי דאמר רבי סימון אחוי דיהודה בר זבדי° בשם רב° אבא בר אייבו תינוק כל זמן שמושלך לשוק או אביו או אמו מעידין עליו, נאסף צריך שני עדים ואביו ואמו נעשין לו כשני עדים. והמטהרת חברותיה כיי דתנינן תמן שלש ג_טונשים שהיו ישנות במיטה ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, בדקה אחת ומצתה טמא היא טמאה וכולן טהורות. אמר רבי אבא°: ובלבד שבדקה בתוך מעת לעת.
מתני': °רבי ישמעאל בן אלישע אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע, שמנה עשר חדש. °רבי עקיבה אומר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ושנים עשר חדש באמצע, ארבעה עשר חדש. אמר °רבי ישמעאל בן אלישע: במה דברים אמורים? בשדה הלבן, אבל בשדה האילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייציו, הרי אילו שלש שנים.
גמ': שמואל° בר אבא בר אבא אמר זו דברי °רבי ישמעאל בן אלישע ו°רבי עקיבה אבל חכמים אומרים ג_טזשלשה שנים קציר, שלשה שנים בציר, שלשה שנים מסיק. רב° אבא בר אייבו אמר זו דברי °רבי ישמעאל בן אלישע ו°רבי עקיבה אבל חכמים אומרים שלשה שנים מעת לעת. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן°: כשם שחלוקין כאן כך חלוקין בשני הבצורת של אליהו. מאי בנייהו? אמר רבי חנינא° בר חמא: שני ערלה בניהון האם צריך שיהיו שלוש שנים שלמות או לא.
מתני':
שלש ארצות לחזקה: יהודה ועבר הירדן והגליל. היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. אמר °רבי יהודה בר עילאי לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באיספמיא ויחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבוא לשנה אחרת..
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת בבא בתרא, דף ט, נתחיל מהשורה השלישית. אומרת הגמרא, אמר רבי אבא בשם רב חסדא: שלושה הן שהן נאמנין לאלתר: החיה, כלומר המיילדת, והשיירה והמטהר חברותיה. החיה, בשעה שיושבת על המשבר, מהדא דכתיב ותקח המילדת ותקשר וגומר, לאמור זו יצאה ראשונה. כן? כלומר, יש כמה פוסקים מסבירים שבגלל שאין דרך אחרת, היחידה שנמצאת עם היולדת זה החיה, אז לכן בעצם היא נאמנית.
שיירה, כי אדם... רבי סימון אחוי דיהודה בר זבדי בשם רב, תינוק כל זמן שמושלך לשוק אז אביו או אמו מעידין עליו, נאסף צריך שני עדים ואביו ואמו נעשין לו כשני עדים. המטהרת חברותיה, כי תנינן תמן, שלש נשים שהיו ישנות במיטה ונמצא דם תחת אחת מהן, אז כולן טמאות. אם בדקה אחת ומצאה שהיא טמאה, אז היא טמאה וכולן טהורות. ואמר רבי אבא ובלבד שבדקה מעת לעת.
והרי משנה: רבי ישמעאל אומר שלושה חודשים בראשונה, כלומר בשנה הראשונה זה היה שלושה חודשים ובשנייה שנה שלמה, ושלושה חודשים באחרונה, כן? אז ביחד זה נחשב חזקה - שמונה עשר חודש. אבל רבי עקיבא אומר חודש אחד בראשונה וחודש אחד באחרונה ושנים עשר חודש באמצע. כלומר, מספיק אפילו חודש אחד בשנה הראשונה, שנה אמצעית כולה, ובשנה השלישית חודש אחד - זה גם כן נקרא חזקה. ביחד זה ארבעה עשר חודש.
אמר רבי ישמעאל במה דברים אמורים בשדה הלבן, אבל בשדה האילן, אם כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייציו, אז זה ביחד שלוש שנים, למרות שבעצם יכול זה להיות באותה שנה אפילו.
שמואל אמר זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים שלושה שנים קציר, שלושה שנים בציר, שלושה שנים מסיק. כן, כל דבר צריך שלוש שנים שיהיה שלוש פעמים. רב אמר זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים שלוש שנים מעת לעת.
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, כשם שחלוקים כאן כך חלוקים בשני הבצורת של אליהו. כן, כמה שנים זה היה. אמר רבי חנינא, שני ערלה בניהון. כלומר, בעצם ההבדל ההלכתי ביניהם יהיה בשני ערלה, האם צריך שישבו שלוש שנים שלמות או לא.
והרי משנה: שלש ארצות לחזקה: יהודה ועבר הירדן והגליל. אם היה ביהודה והחזיק בגליל, או שהיה בגליל והחזיק ביהודה, אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באיספמיא ויחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבוא לשנה אחרת. אבל למדנו במשנה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה.
[דף ט עמוד ב]
גמ': תנן: אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. אמר רב° אבא בר אייבו ג_יזבשעת החירום שנו שאין שיירות מצויות. אמר רב° אבא בר אייבו אין חזקה לבורח שפוחד למחות שמא יתפסוהו ולא מארץ לארץ שאין שיירות מצויות. שמואל° בר אבא בר אבא אמר יש חזקה לבורח שיכול למחות במקומו בפני שני עדים ויש חזקה מארץ לארץ. אמר רב נחמן בר רב יצחק°: קרייא מסייע לשמואל בר אבא בר אבא דכתיב (מלכים ב' ח', ו') והנה האשה אשר החיה את בנה צועקת אל המלך על ביתה ועל שדה וגו' שברחה לארץ פלשתים שבע שנים מפני הרעב וכתיב ויתן לה המלך סריס אחד וגומר ומדהוצרך המלך לצוות להשיב את כל אשר לה, שמע מינא דלא יכלה להוציאם בדין ועל כן צעקה אל המלך וצוה להוציא מידם, שמע מינא דמחזיקין בנכסי בורח.
אמר רבי אלעזר° בן פדת: ואפילו שתי אבטיניות מחוזות כגון שלומי ונבירו והירדן מפסיק בנתיים ועומד שם ורואה אחד המחזיק בשדה ומחזיק בשלו אינה חזקה עד שיהיה עמו באותה העיר ובאותה המדינה. רב° אבא בר אייבו אמר עיקר חזקה הכנסת פירות, לא מודה רב° אבא בר אייבו במנכש ובמעדר. מודה רב° אבא בר אייבו במנכש ומעדר מהו? דאמר רב° אבא בר אייבו עיקר חזקה הכנסת פירות, אלא שאם ראו אותו חורש וקוצר ומעמר ודש ובורר, ולא ראוהו מכניס פירות, אינה חזקה, אלא אם היה גם הכנסת פירות.
רב° אבא בר אייבו אמר עיקר חליצה התרת רצועות. ולא כן אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה ורבי זריקן° מטי בה בשם רב° אבא בר אייבו לדברי חכמים חלצה ולא רקקה, רקקה ולא חלצה, חליצתה פסולה עד תחלוץ ותרוק? מודה רב° אבא בר אייבו שאינה חליצה עד שתחלוץ ותרוק. מהו דאמר רב° אבא בר אייבו עיקר חליצה התרת רצועות? ודאי צריך גם חליצה וגם רקיקה, אלא דבחליצה קאמר דעיקר חליצה התרת הרצועות הוא ולא בעי עד שתשמט המנעל מעל רגלו.
רבי יוסי בן חנינה° שאל לרבי יוחנן בר נפחא ערר שמוחה על שמחזיקים באדמתו מהו שיהיה צריך לערער בפני בית דין? אמר רבי יוסה° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ערר אין צריך בית דין. ואית דאמרין רבי יוסי בן חנינה° שאל לתלמידיו דרבי יוחנן בר נפחא ערר מהו שצריך בית דין? אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ערר צריך בית דין.
שמואל° בר אבא בר אבא אמר אפילו ערר עמו בפני פועלין ערר הוא וצריך ג_יחלעורר על כל שלשה שנים. גידול בר מיניימין הוה ליה עובדא שהחזיק אחר בשדה שלו וערער והוו דיינו חלקיה בר טובי° ורב הונא° וחייה בר רב°. אמר לון חייה בר רב° כן אמר אבא: מכיון שערר עמו שלשה שנים הראשונות עוד אין צריך לעורר עליו שכיוון שידע המחזיק שהבעלים מערערים, היה עליו לשמור שטרו, ומפני שטוען שגזל ממנו מכאן והילך אין לגזלן חזקה. ותני כן: היה אוכל שלו שש שנים, ערר שלש שנים הראשונות והשיב טענה שאינה כלום כגון לא אמר לי: אדם דבר מעולם ובאחרונה אמר לו: אתה מכרתה לי, אתה נתתה לי מתנה, אינה חזקה מחמת טענה הראשונה הרי זו חזקה, שכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. שמואל° בר אבא בר אבא אמר אם בזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום שאינם נזהרים לשמור שטרותיהם יותר משלוש שנים אחר מחאה.
אמר רב בשעת החירום שנו, כלומר, זה מדובר בזמן שאין שיירות מצויות, אז דווקא אז צריך שיהיה באותה מדינה, אבל אם הוא לא באותה מדינה אז לא. אמר רב, אין חזקה לבורח - כלומר, האדם שבורח הוא מפחד למחות, כן, שלא יתפסו אותו. אז לכן אדם שמחזיק בשדות שלו לא נקרא חזקה, ולא מארץ לארץ, כיוון שאין שיירות מצויות.
שמואל אמר יש חזקה לבורח ויש חזקה מארץ לארץ, כי הוא סובר שהוא יכול למחות במקום שלו מול שתי עדים, הוא לא צריך לחזור חזרה לאותו מקום. אמר רב נחמן בר רב יצחק, קרייא מסייע שמואל שיש חזקה, דכתיב והנה אישה אשר חייה בנה צועקת אל המלך על ביתה ועל השדה. כן, משום שהיא ברחה לארץ פלישתים, כן, הייתה שם שבע שנים ברעב. וכתיב ויתן לה המלך סריס אחד וגומר. שמזה שהמלך היה צריך לצוות להשיב את כל אשר לה, שמע מינה שלא יכולה היתה להוציא בבית דין. כן, לא היה צריך להוציא בית דין, ולכן היא צעקה למלך והוציא את זה על ידו. רואים מכאן שכן מחזיקים מרכוש בורח, הרי היא ברחה, החזיקו ברכוש שלה ורואים שזה נחשב חזקה והיה צריך שהמלך יתערב.
אמר רבי אלעזר ואפילו שתי אבטיניות, כלומר לא רק שני מדינות, אלא אפילו שני מחוזות, כגון שלומי ונבירו והירדן בנתיים, ועומד שם ורואה אחד המחזיק בשדה ומחזיק בשלו - אינה חזקה עד עמו באותה העיר ובאותה המדינה.
רב אמר עיקר חזקה הכנסת פירות. שאלת הגמרא ולא מודה רב במנכש ובמעדר שזה גם חזקה? ותאמר לא, מודה רב במנכש ובמעדר. אז מה, אמר רב, עיקר חזקה הכנסת פירות. מה הכוונה? אלא שאם ראו אותו חורש, קוצר, מעמר, דש, בורר, ולא ראוהו מכניס פירות - זה לא חזקה, כי אומרים אולי הוא שכיר. אלא אם גם מכניס את הפירות, אחר כך אני אומר זה באמת שלו.
רב אמר עיקר חליצה התרת רצועות. שואלת הגמרא, לא כן אמר רבי אבא בשם רב יהודה ורבי זריקן מטי בה בשם רב, דברי חכמים חלצה ולא רקקה, רקקה ולא חלצה, חליצתה פסולה עד תחלוץ ותרוק? אז איך הוא אומר שהתרת רצועה זה עיקר? ותאמר מודה רב עד שתחלוץ ותרוק. כן, אבל אם כן מה זה דאמר רב, עיקר חליצה התרת רצועות? צריך שגם יהיה זה, גם את זה וגם את זה. הרי בחליצה קאמר שעיקר חליצה זה התרת רצועות ולא בעיא שתסתלק לגמרי מהרגל. כלומר, לא צריך שמשהו יוציא את הנעל מכל הרגל, מספיק שהיא חולצת את הרצועות, זה די בזה. כלומר, הוא דיבר רק על החליצה עצמה, כן, די בזה, אבל כמובן צריך גם רקיקה.
רבי יוסי בן חנינה שאל לרבי יוחנן, ערר - מי שמחזיקים באדמה שלו, האם הוא צריך לערער בפני בית דין או יכול בפני סתם אנשים? אמר רבי יוסה בשם רבי יוחנן: ערר אין צריך בית דין. ואית דמרין רבי יוסי בן חנינה שאל לתלמידיו דרבי יוחנן, ערר מהו שצריך בית דין? רבי חייה בשם רבי יוחנן: ערר צריך בית דין. שמואל אמר אפילו ערר עמו בפני פועלין ערר הוא, לא צריך עדים, לא צריך בית דין, וצריך לעורר על כל שלשה שנים.
גידול בר מיניימין הוה ליה עובדא, כלומר שאדם אחר החזיק בשדה שלו, הוא ערער על זה. והוו דייניו חלקיה בר טובי ורב הונא וחייה בר רב. אמר לון חייה בר רב, כן, אמר אבא: מכיון שערר עמו שלשה שנים הראשונות עוד אין צריך לעורר עליו. כיוון שהמחזיק יודע שהבעלים מערערים, אז הוא חייב לשמור על השטר. הרי כל הסיבה שאני אומר שיש חזקה שלוש שנים כי אדם לא שומר שטר יותר משלוש שנים. כן, אבל אם הוא יודע שמערערים אז הוא חייב לשמור על זה.
ותני כן: היה אוכל שלו שש שנים, ערר שלש שנים הראשונות, ובאחרונה השטען כלום, כגון אומר לא אמר לי אדם כלום. כן, אף אחד לא אמר לי כלום, אני פה, מה אתה רוצה? ובסוף הוא אמר אתה מכרתה לי, אתה נתתה לי מתנה, אז אינה חזקה מחמת טענה הראשונה, כיוון שכל טענה שנמצאה בטלה כולה בטלה. אבל אם בטענה הראשונה כבר אמר לו מכרת לי אותה, הרי זו חזקה, כיוון שכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה.
שמואל אמר אם בזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום. כי הרי גדולי ארץ ישראל, העשירים שבארץ ישראל, לא נזהרים לשמור את השטרות שלהם יותר משלוש שנים, גם אם הם מוכרים. הם הרבה פעמים מוכרים ואף על פי כן לא נוהגים לשמור. אז אם אתה אומר שאדם שמכר, אחרי שלוש שנים כבר לא צריך יותר למחות, אז בעצם גדולי העשירים שבארץ ישראל לא נזהרים בזה ולא יישאר להם כלום.
[דף י עמוד א]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה ד==
מתני': ג_יטכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. כיצד? אמר לו: מה אתה עושה בתוך שלי? שלא אמר לי: אדם דבר - אינה חזקה. אתה מכרתה לי, אתה נתתה לי במתנה - הרי זו חזקה. ג_כוהבא משום ירושה אינו צריך טענה להסביר כיצד הגיעה השדה לידי אביו אבל צריך חזקה.
גמ': תנן: והבא משום ירושה אינו צריך טענה וצריך חזקה. תמן תנינן: מודה °רבי יהושע בן חנניה באומר לחבירו שדה זו של אביך הייתה ולקחתיה ממנו — נאמן, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהשדה הייתה של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו — אינו נאמן, בשלא אכלה שני חזקה. אבל אם אכלה שני חזקה נאמן, בשלא מת אביו מתוכה כשהקרקע בחזקתו אבל אם מת אביו מתוכה, אפילו אכלה שני חזקה אינו נאמן, שאין מחזיקים בנכסי קטן אפילו אחר שהגדיל שהבן אינו בקיא בנכסי האב ולא ידע למחות. כהדא דתני ראובן אוכל שדה בחזקת שהיא שלו והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה, מפקין לה מראובן ויהבין לשמעון. אלא הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה, אמר רב נחמן בר יעקב°: אנא אפיקתיה מראובן אנא מחזרנה ליה אני הוצאתי מראובן ואני אחזיר לו. רב° אבא בר אייבו אמר כשנתתה על פי בית דין נתתה, מיכן והילך המוציא מחבירו עליו הראייה. אמר °רבי יוסי בן חלפתא מודו רבנין דתמן, שאילו משעה ראשונה שנים אומרים מת אביו מתוכה ושנים אומרים לא מת מתוכה, שהשדה בחזקת ראובן דאוקי תרי בהדי תרי והשדה נשארת ביד המחזיק.
מי מודיע שמת אביו מתוכה? אמר רבי אבא° עידי מיתה מודיעין. הגע עצמך שאין העדים יודעין, אמר °רבי יוסי בן חלפתא לעולם השדה בחזקת בעליה, מיכן והילך המוציא מחבירו עליו הראייה.
מתני':
ג_כאהשותפין ג_כבוהאריסין ג_כגוהאפיטרופין אין להן חזקה. אין ג_כדלאיש חזקה בניכסי אשתו ולא לאשה בניכסי בעלה, ולא ג_כהלאב בניכסי הבן ולא לבן בניכסי האב. במה דברים אמורים שצריך שלוש שנים? במחזיק.
זה כתוב בירושלמי מסכת בבא בתרא, דף י', תחילת המשנה, פרק ג' הלכה א'. אומרת המשנה: כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. כיצד? אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי? אמר לו, שלא אמר לי אדם דבר הזה כלום. כלומר, אני כבר כמה שנים מחזיק במקום הזה יותר משלוש שנים ואף אחד לא אמר לי כלום. זה לא חזקה. אבל אם אמר, אתה מכרתה לי, אתה נתתה לי במתנה - הרי זו חזקה.
עכשיו, משום ירושה אינו צריך טענה. כלומר, היורש לא צריך להסביר איך זה הגיע לידיים של אבא שלו, אבל וצריך חזקה. או להראות שלאבא זה היה. אבא החזיק את זה שלוש שנים, כן, הוא יושב אצלו שלוש שנים. תמן תנינן, מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך הייתה, הוא לוקח טעם ממנו שהוא נאמן. דהפה שעשה הוא הפה שהתירו. אבל אם היו עדים שהשדה הייתה של אביו והוא אומר קח טעם ממנו, אינו נאמן.
עכשיו, מתי נאמר שהוא לא נאמן? בשולח השני חזקה, אבל אם שלח השני חזקה הוא נאמן. עכשיו כל זה שהוא נאמן זה בשלא מת אביו מתוכה. כלומר, כשהאבא לא מת כשהקרקע עדיין הייתה שלו. אבל אם האבא מת כשהקרקע עדיין הייתה שלו, אז אפילו אם הוא אכל שני חזקה אינו נאמן, כיוון שלא מחזיקים לנכסי קטן אפילו אחרי שהגדיל. כלומר, כיוון שהבן לא בקיא בנכסים של אבא שלו, אז לכן הוא לא יודע למחות. אז לכן צריך שיהיה ברור שהשני החזיק בשדה עוד כשאבא היה חי, אבל אם הוא החזיק בשדה אחרי שהאבא כבר מת, אז אפילו יותר משלוש שנים זה לא חזקה.
כהדא תני, ראובן אוכל שדה בחזקת שהיא שלו והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה. אז מפקין לה מראובן ויהבין לשמעון, מחזיר את זה לשמעון, הבן. אלא הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה. כן, באמת אבא מכר לו את זה והאבא מת אחר כך. אז מה עושים? אמר רב נחמן בר יעקב אנא אפיקתיה מראובן אנא מחזרנה ליה. הגמרא אומרת שזה מרבני ארץ ישראל וככה בארץ ישראל נהגו. אומר אני הוצאתי ממנו את זה, אני אחזיר לו את זה.
ורב אמר לא, כשנתתה על פי בית דין נתתה, מיכן והילך המוציא מחבירו עליו הראייה. הרי בהתחלה היה רק שני עדים שהאבא לא מת מתוכה. כן, סליחה, שהאבא מת מתוכה. אז כיוון שהיה ראיה שהאבא מת מתוכה, הוציאו את זה מראובן, עשו את זה לשמעון. כן, היה רק את העדים האלה, אז זה היה בית דין. עכשיו כשמגיעים עדים אחרים, אז יש לנו שניים כנגד שניים. אז מוצאים חבל עליו הראיה זה יישאר אצל שמעון.
אמר רבי יוסי, מודו רבנן דתמן. כלומר רב, שזה בעצם מייצג של רבני בבל, אז הם מודים שאילו משעה ראשונה שניים אומרים מת אביו מתוכה ושניים אומרים לא מת מתוכה, שהשדה בחזקת רובן. כלומר, תמיד, כמו שהם אומרים בסוף שמוצאים חבל עליו הראיה כי יש פה שניים כנגד שניים, אז גם בהתחלה, אם מתחילה היו באים שני עדים אומרים שמת אביו מתוכה ושניים אומרים שלא מת אביו מתוכה, אז גם כן היו משאירים את זה כמו שזה, היה נשאר אצל ראובן.
שואלת הגמרא, מי מודיע? שמת אביו מתוכה. אמר רבי אבא עידי מיתה מודיעין. כלומר העדים שהם עדים שהוא מת, הם גם עדים אם הוא מת מתוכה או לא. שואלת הגמרא, הגע עצמך שאין העדים יודעין? אולי לא תמיד העדים שמגיעים על המיטה יודעים האם הוא החזיק בקרקע או לא. אמר רבי יוסי לעולם השדה בחזקת בעליה, מיכן והילך המוציא מחבירו עליו הראייה.
ואומרת המשנה, השותפין והאריסין והאפיטרופין אין להן חזקה. עכשיו אין לאיש חזקה בניכסי אשתו ולא לאשה בניכסי בעלה, ולא לאב בניכסי הבן ולא לבן בניכסי האב. עכשיו, במה דברים אמורים? במחזיק. כן, שצריך חזקה של שלוש שנים במחזיק. אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר. כלומר הקנין חזקה זה משהו אחר, זה לא צריך שלוש שנים. קנין חזקה זה נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה.
אמרה המשנה, השותפין והאריסין והאפיטרופין אין להן חזקה. שמואל אמר, לא תקן שותף, הוא אומר שותף יש לו חזקה, אז לא צריכים לתת אותו ברשימה של אלה שאין להם חזקה. שואלת הגמרא, לא כן אמר שמואל: שותף שירד ונטע כנוטע ברשות. כלומר של השותף שלו, משמע שבעצם אין לו חזקה. אז למה שמואל אומר שיש לו חזקה? שמואל אמר שלא מונים אותו כאן, משמע שיש לו חזקה.
[דף י עמוד ב]
ג_כואבל בנותן מתנה ג_כזוהאחין שחלקו והמחזיק ג_כחבנכסי הגר נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו קניין חזקה.
גמ': תנן: השותפין והאריסין והאפיטרופין אין להן חזקה. שותף שמואל° בר אבא בר אבא אמר לית כן שותף שותף אין לו חזקה, לא כן אמר שמואל° בר אבא בר אבא: שותף שירד ונטע ג_כטכנוטע ברשות משמע שאין לו חזקה ולמה שמואל אמר שיש לו חזקה? הן דתימר שותף שירד ונטע כנוטע ברשות ואין לו חזקה זה דווקא באותו שעומד שם שכיוון שגם השותף השני עובד בשדה ברור שמה שנטע היה ברשות ואין לו בזה חזקה. והן דתימר ששותף יש לו חזקה, בשאינו עומד שם שכיוון שכל השלוש שנים רק האחד נטע והחזיק, מסתמא השני מכר לו חלקו.
שמואל° בר אבא בר אבא שמוחק שותף מהרשימה במשנה מהו מייתי תחותיה מה הוא מביא במקום? האומנין והגוזלין אין להן חזקה. כיצד? ג_לראה עבדו אצל האומן וכליו אצל הכובס, אמר לו: תן לי עבדי, תן לי כיליי. אמר לו: אתה נתתו לי במתנה, אתה מכרתו לי - אינה חזקה שאין חזקה לאומן. ראה עבדו או כליו ביד אדם בשוק והוא טוען שקנה מהאומן או שהאמן נתנו לו במתנה והאומן טוען אתה אמרת לי למוכרו, אתה אמרת ליתנו לו מתנה - הרי זו חזקה.
תנן האריסים אין להם חזקה. רב הונא° אמר באריס לעולם אבל באריס לשעה יש לו חזקה אם התעכב בשדה שלש שנים. רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° תריהון אמרין אפילו באריס לשעה אין לו חזקה, דנימר שאני אומר משום נחת רוחיה מיניה ושבקיה הניח לו להשאר תמן. אמרין אריס אין לו חזקה, ג_לאבן אריס יש לו חזקה. רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° אמרין אף אריס ובן אריס אין לו חזקה, דנימר שאני אומר משום נחת רוחיה מאבוי ושבק בריה הניח לבנו להשאר.
דאמר רבי יוחנן° בר נפחא אריס שהוריד אריס אין לו חזקה, שדרך אריס להוריד אריס ואף אם הוריד את בנו אין לבן חזקה. אבל אדם שמפקח על ניכסי אשתו אין לו חזקה, שדרך הבעלים לפקח על ניכסי נשותיהן. אין לאיש חזקה בניכסי אשתו בחיי אשתו אבל אחר מיתתה יש לו חזקה, ולא לאשה בניכסי בעלה בחייו אבל לאחר מותו יש לו חזקה, ולא לבן בניכסי האב בחייו אבל לאחר מיתת האב יש לו חזקה, ולא לאב בניכסי הבן בחייו אבל לאחר מיתת הבן יש לו חזקה.
תנן: נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה. רב° אבא בר אייבו אמר בפוחת מעשרה כגון שהייתה שם פרצה יותר מעשרה וסתם ופיחתה מעשרה או מוסיף על עשרה כגון שהייתה פרצה פחותה מעשרה והגדילה ליותר מעשרה. שמואל° בר אבא בר אבא אמר ג_לבאפילו פרץ מקום שאינו ראוי לפרוץ וגדר מקום שאינו ראוי לגדור הרי זה חזקה. והתני המוכר לחבירו ונתעצל לוקח ולא החזיק בה וירד המוכר והחזיק בה.
ואומרת הגמרא, הן דתימר שותף שירד ונטע כנוטע ברשות באותו שעומד שם. כלומר אם גם השני עובד בקרקע הזה. אבל והן דתימר לו חזקה, בשאינו עומד שם. כלומר אם השלוש שנים האלה השותף השני לא התקרב לשדה, אז הוא גם מסתמא הוא מכר לו את זה.
עכשיו שואלת הגמרא, האם אתה מוריד לפי שמואל שאמר שלא תקן שותף, לא מביאים ברשימה שותף, יש בו רק אריסין ופוטרופין. אז מהו מייתי תחותיה? מה הוא מונה במקום? אז הוא מונה את האומנין והגוזלין אין להן חזקה. כיצד? ראה עבדו אל האומן וכליו אל הכובס, אמר לו: תן לי עבדי, תן לי כיליי. אמר לו: אתה נתתו לי במתנה, אתה מכרתו לי - אינה חזקה. כיוון שאין חזקה לאומן. אבל אם ראה את כליו ואת עבדו ביד אדם בשוק והוא טוען שקנה מהאומן או שהאומן נתן לו מתנה, והאומן אומר, אתה אמרת לי למוכרו, אתה אמרת ליתנו מתנה - הרי זו חזקה.
עכשיו, האריסים. ראינו בעבר שזה היה הנוהג שהיו מוסרים לאומנים ואומרים להם שאם ימצאו איזה לקוח טוב אז ימכרו לו את זה. האריסים. רב הונא אמר באריס לעולם אבל אבל באריס לשעה יש לו חזקה. אחרי שמסתיים הזמן הזה, שאם הוא מתעכב בשדה שלוש שנים אז זה כן יהיה חזקה.
רבי יוחנן וריש לקיש תריהון מרין אפי באריס לשעה אין לו חזקה. למה? דנימר נחת רוחיה מיניה ושבקי תמן. אולי בגלל שהוא היה עובד טוב אז הוא נתן לו ככה שיישאר בקרקע עוד קצת.
אמרין אריס אין לו חזקה, בן אריס יש לו חזקה. רבי יוחנן וריש לקיש אמרין אף אריס ובן אריס אין לו חזקה. שוב פעם למה? דנימר נחת רוחי מאבוי ושבק בריה.
דמר רבי יוחנן אריס שהוריד אריס אין לו חזקה, שדרך אריס להוריד אריס. אז גם כאן אם הוריד את הבן שלו אז אין לו חזקה. אבל אדם שמפקח על ניכסי אשתו לו חזקה, שדרך הבעלים לפקח על ניכסי נשותיהן.
עכשיו אין לאיש חזקה בניכסי אשתו בחיי אשתו אבל אחר מיתתה יש לו חזקה, ולא לאשה בניכסי בעלה בחייו אבל לאחר מותו יש לו חזקה, ולא לבן בניכסי האב בחייו אבל לאחר מיתת האב יש לו חזקה, ולא לאב בניכסי הבן בחייו אבל לאחר מיתת הבן יש לו חזקה.
עכשיו, אמרה המשנה, נעל גדר או פרץ כלשהו הרי זה חזקה. כלומר עניין קניין. רב אמר, בפוחת מעשרה או מוסיף על עשרה. כלומר אם הייתה פרצה יותר מעשרה והוא סתם ופיחת אותה מעשרה, או הייתה פרצה פחות מעשרה והוא הגדיל אותה יותר מעשרה. אז זה מעשה שבעצם מראה על בעלות. שמואל אמר, אפילו פרץ מקום שאינו ראוי לפרוץ וגדר מקום שאינו ראוי לגדור הרי זה חזקה.
עכשיו ואין הלוקח קונה עד שיחזיק בה. תני, המוכר לחבירו ונתעצל לוקח ולא החזיק בה. כלומר הוא מכר לו, אבל הוא לא עשה חזקה, הוא רק שילם את הכסף, לא עשה חזקה. וירד המוכר והחזיק בה. המוכר עצמו חזר וחזר והחזיק בקרקע. אז בטלה חזקה את המכר ואת המתנה.
[דף יא עמוד א]
ביטלה חזקה את המכר ואת המתנה.
מתני': ג_לגשנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל. שנים בראשונה ושנים בשנייה ושנים בשלישית משלשין ביניהן. שלשה ג_לדאחין כל אחד מעיד על שנה אחרת ואחד מצטרף עמהן הרי אילו שלש עדיות והן עדות אחת לעניין הזמה.
גמ': אמר לו: מה אתה עושה בתוך שלי שיש לי בה שני חזקה, והלך והביא עידים שיש לו בה שני חזקה, והלך זה והזים עדיו, הרי זה נותן לו השדה ואוכל פירות של שלשה שנים שהרי הודה שאכל שלוש שנים. אמר רבי זירא°: הדא אמרה: עד זומם אין נפסל אלא בבית דין מרגע שהוזם דמכאן ולהבא הוא נפסל ולא למפרע.
מתני': אילו דברים שיש להן חזקה ואילו שאין להן חזקה. ג_לההיה מעמיד בהמה בחצר, ומעמיד תנור וכירים וריחים, ומגדל תרנגולין, ונותן זבלו בחצר — אינה חזקה. אבל עשה לבהמתו מחיצה גבוהה עשרה טפחים וכן לתנור וכן לכיריים וכן לריחים, הכניס תרנגולים לתוך הבית, עשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה, הרי זו חזקה.
גמ': אמר רבי אלעזר° בן פדת: נהגו השותפין להיות מותרין זה לזה בתרנגולין. אמר רבי יוסה° אסי מתניתא לא אמרה כן דתנן השותפים שנדרו הנאה זה על זה ג_לושניהן אסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין האי דנדרים בשיטת רבי אליעזר בן הורקנוס שסובר שאפילו ויתור אסור במודר הנאה. אמר רבי אלעזר° בן פדת גידל תרנגולין בחצר שאינה שלו הרי זו חזקה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: ויאות שלכולי עלמא מותר לו להמשיך ולגדל תרנגולין בחצר מכאן ולהבא: מה נפשך? אם יש לו רשות לגדל הרי זה גידל, אם אין לו רשות לגדל הרי זה חזקה.
מתני':
ג_לזהמרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. המזחילה יש לה חזקה. ג_לחסולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה. ג_לטחלון המצרית אין לו חזקה.
איך זה אומר בירושלמי מסכת בבא בתרא דף יא'. בתחילת המשנה פרקים הלכה ו'. ואומרת המשנה: שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל. אבל אם שניים העידו על השנה הראשונה ושניים על השנייה ושניים על השלישית, משלשין ביניהן. שלושה אחים, כל אחד מעיד על שנה אחרת ואחד מצטרף עמהן. כלומר, איזה אחד מצטרף עם כל אחד מהשלושה. הרי אילו שלש עדיות והן עדות אחת.
בעל המרזב-- בעל הבית אמר לו, "מה אתה עושה בתוך שלי?" והוא אמר לו, "יש לי בה שני חזקה." והלך והביא עידים שיש לו בה שני חזקה, והלך זה והזים את העדים, כן? העדים שהזימו הם העידו שבימים האחרונים עמנו הייתם. כן? זה פירוש אחד. אז הרי זה נותן לו השדה ואוכל פירות של שלשה שנים. הסבר אחר, זה שבעצם הוא הזימם את העדים לגמרי. עכשיו, אז למה הוא באמת משלם גם על אכילת פירות? כי הרי הוא הודה מעצמו. הרי הוא אמר שהוא שלוש שנים אכל. אז הוא הודה מעצמו, לכן משלם. כן?
אז אמר רבי זירא: עד זומם אין נפסל בבית דין. כלומר, רק מכאן ואילך הוא נפסל ולא יהיה מפריע. זה מתאים לפירוש הראשון שהסברנו, שבעצם כיוון שהעדים העידו שהוא אכל שלוש שנים, כן, אבל הם לא העידו את זה ברצף. העידו שהוא אכל שנה ראשונה, שנה שנייה, שנה שלישית, וכשהם העידו עליהם והזימו אותם על הסוף, אז בעצם העדות הראשונה שלהם היא כן קיימת. אז לכן הוא חייב ממון על מה שהם העידו שהוא אכל, כי זה עדיין קיים, ורק מכאן ואילך הוא לא היה בו נפסל ולכן רק החזקה לא מתקבלת.
פרקים הלכה ז'. אומרת המשנה: אילו דברים שיש להן חזקה ואילו שאין להן חזקה. היה מעמיד בהמה בחצר, ומעמיד תנור וכירי וריחים, ומגדל תרנגולין, ונותן זבלו בחצר — אינה חזקה. אבל עשה לבהמתו מחיצה גבוהה עשרה טפחים וכן לתנור וכן לכיריים וכן לריחים, הכניס תרנגולים לתוך הבית, עשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה, הרי זו חזקה.
ואמר רבי אלעזר: נהגו השותפין להיות מותרין זה לזה בתרנגולין. אמר רבי יוסה: מתניתא לא אמרה כן, ד-- שניהן אסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין. אומרת הגמרא, באמת ה-משנה של נדרים, שיטת רבי אליעזר, כן, רבי אליעזר התנא, הוא סובר שאפילו ויתור אסור במדרנה. ולכן בעצם למרות שבעצם מקובל לוותר בתרנגולין, אבל שמה אם דבר אחד מהשני נע, הם אסורים.
אמר רבי אלעזר: גידל תרנגולין בחצר שאינה שלו הרי זו חזקה. אמר רבי יוסי: ויאות, כלומר כולי עלמא מודים שהוא יכול להמשיך. אם הוא שלוש שנים גידל תרנגולין שמה, אז כולם מודים שהוא יכול להמשיך. למה נפשך, כן? אם יש לו רשות לגדל, כלומר ואין פה עניין של אדם שלא יכול למחות בו, אז הרי זה גידל, יכול להמשיך לגדל. ואם אין לו רשות לגדל, אז מזה שלא מחו בשלוש שנים יש לו כבר חזקה והוא יכול להמשיך לגדל. אז למה נפשך? יכול להמשיך לגדל.
[דף יא עמוד ב]
ולצורית יש לה חזקה. אי זו היא חלון המצרית? ג_מכל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה. °רבי יהודה בר עילאי אומר אם יש לה מלבן אף על פי שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה הרי זו חזקה.
גמ': תנן: המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. ריש לקיש° אמר אין לו חזקה ובעל החצר יכול להכריח אותו להאריך ולהרחיב בו אבל יש למקומו חזקה ואין בעל החצר יכול להכריח אותו לפנותו. רבי יוחנן° בר נפחא אמר אין לו חזקה ויכול בעל החצר להכריח אותו להפנות את המרזב שיקלחו מימיו לכל אותה הרוח אבל יש למקומו חזקה ואין בעל החצר יכול להכריח אותו להעביר את המרזב לרוח אחרת.
והתנינן המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה המזחילה יש לה חזקה ותני עליה המזחילה יש לה רשות ארבעה אמות שיש לה חזקה ואסור לבנות כנגדה בארבע אמות. אית לך מימר כל אותו הרוח שהרי לא יתכן שלא יוכל לבנות מכל ארבע רוחות? ודכוותא מה שנאמר שהמרזב אין לו חזקה הכוונה שיכול להכריחו להזיז את מקום הקילוח לכל מקום באותה הרוח כרבי יוחנן בר נפחא. ותני כן מקום המרזב בחצר יש לו חזקה, מקום קילוחו בחצר אין לו חזקה.
תנן: סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה. דבי רבי ינאי° הכהן אמרו עד שלשה חווקין ככסא. אמר רבי אילא° אילעא בשם דבי רבי ינאי° הכהן לעניין טומאה איתאמרת דעד שלושה חווקים עיקרו לישיבה ומטמא מדרס. אמר רבי חזקיה° בשם דבי רבי ינאי° הכהן לעניין חזקות איתאמרת שעד שלושה שליבות נקרא סולם מצרי ואין לו חזקה. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם דבי רבי ינאי° הכהן לעניין שבת איתאמרת גבי כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה דסולם המצרי אינו ממעט דדבר הניטל אינו ממעט סולם הצורי ממעט משום דכובדו קובעו.
פרקים הלכה ח'. ואומרת המשנה: המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. המזחילה יש לה חזקה. סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה. חלון המצרית אין לו חזקה ולצורית יש לה חזקה. שואלת המשנה: אי זו היא חלון המצרית? כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה. רבי יהודה אומר: אם יש לה מלבן, כלומר המסגרת הזאתי, אף על פי שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה הרי זו חזקה.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה: מרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. מה פירוש? ריש לקיש אמר: להאריך ולהרחיב בו. הכוונה שאין לו חזקה, ולכן בעל החצר יכול להכריח אותו להאריך או להרחיב אותו, אבל יש לו חזקה שאין בעל החצר יכול להכריח אותו לפנות את זה. ורבי יוחנן אמר: לכל אותה הרוח. כלומר, באותו צד של הקיר יכול לכל מקום להזיז את המרזב, אבל אין בעל החצר יכול להכריח אותו להעביר את המרזב לרוח אחרת. כלומר, באותו רוח אין לו חזקה. כלומר, בעל הבית יכול להכריח אותו בכל מקום, אבל יש לו חזקה שלא יעבירו אותו לרוח אחרת.
שואלת הגמרא: והתנינן המזחילה יש לה רשות ארבעה אמות. כלומר, בעל הבית יכול בתוך הארבע אמות להזיז אותו. כן? אית לך מימר כל אותו הרוח? אז אתה רואה בעצם שמה שנאמר שיש חזקה למזחילה, הכוונה שבעל הבית לא יכול להזיז אותו יותר מארבע אמות, לא יכול להזיז אותו לכל הרוח. אז משמע מכאן שמה שנאמר במרזב שאין לו חזקה, הכוונה שבעל הבית יכול להזיז אותו בכל אותו רוח. אז זה כמו רבי יוחנן.
ודכוותא המרזב אין לו חזקה לכל אותה הרוח. ותני כן: מקום בחצר יש לו חזקה, מקום קילוחו בחצר אין לו חזקה. בעצם הוא יכול להזיז באותו צד, כן, להזיז אותו ממקום למקום, אבל באותו צד, כמו שרבי יוחנן סובר.
תנן, למדנו במשנה: סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה. דבי רבי ינאי אמרו: עד שלשה חבקים כמו כיסא. כלומר, עד שלושה חבקים הדין שלו כמו כיסא. אמר רבי אילא בשם דבי רבי ינאי: לעניין טומאה איתאמרת. הכוונה לעניין טומאה, דעד שלושה חבקים עיקרו לישיבה, אז הוא מטמא מדרס. ויותר מזה, אין עיקרו לישיבה אלא לטפס עליו, ולכן לא מטמא מדרס. כן?
אמר רבי חזקיה בשם דבי רבי ינאי: לעניין חזקות איתאמרת, שעד שלוש שליבות הוא נקרא סולם מצרי ואין לו חזקה. ויותר מזה, סולם צורי ויש לו חזקה. אמר רבי יוסי בשם דבי רבי ינאי: לעניין שבת איתאמרת.
[דף יב עמוד א]
תנן: חלון המצרית אין לו חזקה. אמר רבי הושעיה° לא אמרו אלא בחצר אם יש חצר מול החלון, דכיוון שאינו יכול להגיעה ולהכניס ראשו בחלון מצרי אינו יכול לראות מה שבחצר. ואדם לא חצוף לעמוד על כסא אבל בגגות אם יש גג מול החלון אפילו למעלה מד' אמות מעכבות שיכול לראות כלפי מעלה. רבי יצחק° בר אבא אמרה קמי לפני רבי חנינה°, רבי חנינה° אמרה קמי רבי פנחס בר חמה° לא אמרו אלא בחצר אבל בגגות אם יש גג מול החלון אפילו למעלה מד' אמות מעכבות. שמע רבי אושעיה° שאמרו בבית המדרש מימרא זו ולא הזכירו את שמו והוה ביש ליה. אמר אנא אמרית שמעתא ולא אמריה משמי: לא אמרו אלא בחצר אבל בגגות אפילו למעלה מארבע אמות מעכבו.
מתני': ג_מאזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות, פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות.
גמ': אמר רבי אילא° אילעא בשם רבי ינאי° הכהן זיז היוצא טפח מוציאו מאריך אותו את אפילו כמה, למשוך כמה האם יכול להרחיב את הזיז? תנן: בנה עלייה על גבי ביתו — לא יפתחנה לחצר השותפין, אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו. מאי חדר לפנים מביתו? אמר נתן ברבי הושעיה בחולק את ביתו.
ג_מבלא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. ג_מגלקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין. ג_מדבנה עלייה על גבי ביתו — לא יפתחנה לחצר השותפין, אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו. ג_מהלא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, חלון כנגד חלון. ג_מוהיה קטן לא יעשנו גדול, אחד לא יעשנו שנים. ג_מזאבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. ג_מחהיה קטן עושה אותו גדול, אחד עושה אותו שנים.
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת בבא בתרא, דף יב. נתחיל במשנה פרק ג' הלכה ט'. אומרת המשנה: זיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות. אם יש בליטה מהקיר עד אורך טפח, אז הבעל החצר יכול למחות בו, ואם הוא לא מחה זה חזקה. פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות. ואמר רבי אילא בשם רבי ינאי: זיז היוצא טפח מוציאו אפילו כמה. כלומר אם כבר יש לו אורך של טפח, גם שני טפחים יכול להאריך אותו, מסתמא אדם לא מעכב על זה, לא מפריע לו. אבל שואלת הגמרא למשוך בכמה, כלומר אם הוא יכול להרחיב את הזיז, נשאל בשאלה.
תנן: בנה עלייה על גבי ביתו — לא יפתחנה לחצר השותפין, אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו. שואלת הגמרא מה חדר לפנים מביתו? נתן ברבי הושעיה: וחולק את ביתו. זאת אומרת בעצם אסור לו לפתוח, לעשות מדרגות מהעלייה לחצר, אבל הוא יכול בתוך הבית שלו לחלק לשני חדרים ושניהם מוציאים מאותו פתח וזה בסדר.
פרק ג' הלכה י"א אומרת המשנה: לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין. בנה עלייה על גבי ביתו — לא יפתחנה לחצר השותפין, אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו. לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, חלון כנגד חלון. כלומר אם אדם פתח פתח, הוא לא יפתח כנגדו. אם פתח חלון לא יפתח חלון כנגדו. היה קטן לא יעשנו גדול, אחד לא יעשנו שנים. אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. כיוון שאנשים — הבעיה היא עניין של ראייה, שיש אדם מפריע לשני שמסתכל דרך החלון, אז הוא צריך להצטנע ממנו. אבל אם זה פתוח לרשות הרבים, הרי כל הזמן יש שם אנשים, אז ממילא אותו בן אדם צריך להצטנע. אז לכן בעצם אין בעיה לפתוח גם כנגדו חלון. היה קטן עושה אותו גדול, אחד עושה אותו שנים, אין שום בעיה.
[דף יב עמוד ב]
גמ': תנן: לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וכו' אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח ותני פתח כנגד פתח מותר. הכא את אמר פתח כנגד פתח מותר והכא את אמר פתח כנגד פתח אסור ורק ברשות הרבים מותר? הן דתימר מותר במבוי והן דתימר אסור בחצר השותפין. והתני: כשם שבני חצר יכולין למחות זה על ידי זה בחצר, כך בני מבוי יכולין למחות זה על ידי זה במבוי. אמר רבי אילא° אילעא אפילו בחצר כאן בשנתן רשות, כאן בשלא נתן רשות שלא תאמר שאסור לתת רשות משום צניעות.
תנן: לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח. הא לפתוח ראשון מותר! ולמה לא חוששים שמא גם השני ירצה לפתוח חלון באותו צד, ונמצא זה מונע ממנו? והא תנן: לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, ואף אם חופר ראשון חייב להרחיק שמא אף חברו ירצה לחפור! אמר רבי יוחנן° בר נפחא: שנייא היא בגינות שניתנו לחפירה יכול לומר לו: למחר אני רוצה לחפור ואתה מונע ממני, לכן יכול לעכב. אבל במבוי כשפתח האחד לא היה פתח כנגדו ואינו מזיקו, לכן אינו יכול למחות. אמר רבי נסא°: וחרבות לא ניתנו להיבנות הרי גם במבוי יכול לומר לו למחר אני רוצה לפתוח פתח ואתה מונע ממני.
אמר רבי יעקב בר אחא° תני תמן הפותח חלון בכותל חצירו אפילו במעמד חבירו ולא הרחיק ארבע אמות פותח ביד שמאל וחייב להיות נועל בימין ששכנו מעכב עליו. הגע עצמך שהיה עומד שם יכיל מימר ליה הוינא בעיית לעי רציתי שתתעייף. היה מושיט לו צרורות יכיל מימר ליה מגחך הוינא בההו גברא.
תני (תוספתא אהלות יד ט) פתח שעשאו למאור שיעורו מלא המקדח הגיפו למאור דינו כעשוי לתשמיש שיעורו בפותח טפח.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, אבל פותח לרשות הרבים פתח כנגד פתח. ותני, נמצא ברייתא שאומרת פתח כנגד פתח מותר, ששם לא מדובר על רשות הרבים, אלא במקום אחר. אז זה נראה קשה. הגמרא מבינה שמדובר בחצר. אז הכא את מר פתח כנגד פתח מותר והכא את מר פתח כנגד פתח אסור? אם לרשות הרבים מותר... אומרת הגמרא: הן דתימר מותר במבוי והן דתימר אסור בחצר השותפין.
שואלת הגמרא: והתני כשם שבני חצר יכולין למחות זה על ידי זה בחצר, כך בני מבוי יכולין למחות זה על ידי זה במבוי. אמר רבי אילא: כאן בשנתן רשות, כאן בשלא נתן רשות. אז מה החידוש כאן? אם נתן לו רשות, מה החידוש שמותר לו לפתוח פתח כנגד פתח, חלון כנגד חלון? היה חושב שאולי בחצר חכמים אסרו את זה שיהיה פתח כנגד חלון משום צניעות, ותשובה שזה מותר, זה תלוי בהם — אם מסכימים, אז אותו אדם יצטרך להצטנע מול החלון הזה.
תנן, לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, אבל לפתוח ראשון מותר. עכשיו למה לא חששו שמא גם השני ירצה לפתוח חלון באותו צד, ונמצא שזה מונע ממנו? והתנא: לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו, ואף אם חפר ראשון חייב להרחיק. חייב להרחיק את זה מהמחיצה שביניהם. למה? שמא אף חברו ירצה לחפור.
אמר רבי יוחנן: שנייא היא בגינות שניתנו לחפירה. כלומר סתם גינה, סתם חצר עומדת לחפירה, ויכול השני לומר לו למחר "אני רוצה לחפור, אתה מונע ממני", אז לכן הוא יכול להקדים. אבל מבוי שפתח אחד, הרי לא היה פתח כנגדו, לא מזיק אותו, אז לכן הוא לא יכול למחות.
אמר רבי נסא: וחרבות לא ניתנו להיבנות. מה זאת אומרת? אם הוא כן רוצה לבנות, אתה תמנע ממנו? נשאל בשאלה.
אמר רבי יעקב בר אחא תני תמן: הפותח חלון בכותל חצירו במעמד חבירו ארבע אמות פותח נועל בימין. כלומר אם השכן ראה את זה ולא הכיר בעמידתו, אז פותח ביד שמאל ונועל ביד ימין — כיוון שהשכן יכול לעכב אותו.
אומרת הגמרא: הגע עצמך שהיה עומד שם. הרי הוא עמד שמה, אז איך הוא יכול להגיד לו, אחרי שגמר לחצוב את הפתח, לסתום את זה? הוא עמד שמה! אמר: יכיל מימר ליה הוינא בעיית לעי — כלומר, "רציתי שהוא יתעייף", שסתם ישקיע מאמץ. אומרת הגמרא: היה מושיט לו צרורות — כלומר אם השכן אפילו עזר לו בבנייה, השיט לו אבנים — יכיל מימר ליה מגחך הוינא גברא — "צחקתי עליו". אז בכל מקרה השכן יכול למחות.
תנן, פתח שעשאהו למאור שיעורו מלא מקדח. אם גיפו למאור, כלומר זה היה בהתחלה פתח רגיל והוא סתם אותו, ובעצם עשו לו תשמיש, אז שיעורו פותח טפח. כדי להעביר את הטומאה, אם לא מלא מקדח אלא צריך פותח טפח. היו חמישה פתחים זה לפנים מזה, השיעור בכולם כמלא מקדח, כיוון שהאור שנכנס בראשון ממנו מעט נכנס לשני וכך הלאה. ודא מסייע למאן דאמר הבנאים שאומרים שחלון שהיא פתוחה לסטיו כלומר אם יש חלון שפתוחה לחדר אחר, אז היא לא אסורה — אלא רק להכניס את האור. בעצם כמו שאנחנו רואים כאן שיש לנו חור כנגד חור כנגד חור, אני אומר שכל המטרה של החורים הפנימיים בחדרים הפנימיים זה רק להכניס את האור, ולכן הם מעבירים את הטומאה גם במלא המקדח, ולא צריך — כשלא עשו תשמיש אחר, לא צריך פותח טפח. עכשיו פחות מכאן, כלומר אם הפתח הראשון הוא פחות מהשיעורים האלו, אז כיוון שאין לו חזקה, הוא גם מביא את הטומאה.
[דף יג עמוד א]
היו אפילו חמשה פתחים זה לפנים מזה שיעור כולן כמלוא מקדח שהאור נכנס לראשון וממנו מעט לשני וכך הלאה. ודא מסייעא למאן דאמרין הבנאים חלון שהיא פתוחה לאיסטיב חדר פנימי לא נעשית אלא להכניס את האורה אם לא עשוי לאורה מכיון שאין לה חזקה אינה מביאה את הטומאה.
מתני': ג_מטאין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות. °רבי אליעזר בן הורקנוס מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. ג_נאין מוציאין זיזין וכצוצטראות לרשות הרבים אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא. ג_נאלקח חצר ובה זיזין וכצוצטראות הרי זו בחזקתה.
גמ': תנן: לקח חצר ובה זיזין וכצוצטראות הרי זו בחזקתה. נפלו ומבקש לבנותן, רבי יוחנן° בר נפחא אמר ג_נבוויתר, ריש לקיש° אמר לא וויתר. מתניתא מסייעה לדין ומתניתא מסייעה לדין. מתניתא מסייעה לרבי יוחנן בר נפחא דתנן ג_נגמי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להן מן הצד — מה שנתן נתן, ושלו לא הגיעו. מתני' מסייעה לריש לקיש דתנן: לקח חצר ובה זיזין וכצוצטראות ונפלו בונה אותן בחזקתן.
הדרן עלך פרק חזקת הבתים
פרק רביעי – המוכר את הבית
מתני':
המוכר את הבית לא ד_אמכר את היציע אף על פי שהיא פתוחה לתוכו, ולא ד_באת החדר שלפנים ממנו, ולא ד_גאת הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים. °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם יש לו צורת פתח בכניסה לגג אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים, אינו מכור.
גמ': תנן: המוכר את הבית לא מכר את היציע. אמר רבי נחום° בשם רבי חייה בר אבא°: והוא שיהא בה ביציע ארבע על ארבע על רום עשרה, ובלבד במקורה ובמגופף. אמר לון רבי זירא°: כל הדין פירושא פרש לכון רבי חייה בר אבא° שהצריך דוקא ד' על ד' ומקורה ומגופף ועל רום עשרה. ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים. סוף דבר מעקה היו אחורי בתים מקיפין אותו. מהו היו שם עמודים וכלונסיות על גביהן צורת הפתח? מהו נישמעינה מהדא דתנן: °רבי יהודה בר עילאי אומר: אם יש לו צורת פתח אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים, אינו מכור משמע שצורת הפתח לדעת רבי יהודה בר עילאי מועיל. אמרין: והוא שיש שם מעקה גבוה עשרה טפחים ומה שאמר °רבי יהודה בר עילאי אם יש צורת הפתח אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים, הכוונה לצורת הפתח בכניסה.
בתו ירושלמי מסכת בבא בתרא דף י"ג. נתחיל מהמשנה פרק ג' הלכה י"א.
אומרת המשנה: אין עושים חלל תחת רשות הרבים. אסור לחפור מנהרה מתחת לרשות הרבים וגם לא בורות שיחין ומערות. רבי אליעזר מתיר, כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. כלומר, אם הוא דאג שרשות הרבים תהיה מספיק חזקה, הוא עשה קירות תמך וכדומה, שאפשר לעבור שמה עם עגלות טעונות באבנים, אז זה מותר. אין מוציאין זיזין וכצוצטראות לרשות הרבים אלא אם רצה. כלומר, אם רוצה להוציא זיזים מהכותל שלו, כונס לתוך שלו ומוציא, שהזיזים לא יצאו לרשות הרבים. לקח חצר ובה זיזין וכצוצטראות הרי זו בחזקתה.
נפלו ומבקש לבנותן, רבי יוחנן אמר ויתר. בגלל שהרבים השתמשו במקום הזה, באותו רגע שהוא בונה את זה אין לו היתר לבנות את הזיזים האלה. ריש לקיש אמר לא ויתר. מתניתא מסייעה לדין ומתניתא מסייעה לדין. מתניתא מסייעה לרבי יוחנן, דתנן: מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להן מן הצד — מה שנתן נתן, ושלו לא הגיע. כלומר הוא לא יכול לקבל חזרה אפילו את מה שהוא נתן להם. למה? כיוון שכל מקום שהחזיקו בו רבים אסור לו לקלקלו, כלומר שהרבים השתמשו בזה אסור לו לקחת את זה מהרבים.
עכשיו זה בסדר, מתני' מסייעה לריש לקיש, דתנן: לקח חצר ובה זיזין וכצוצטראות ונפלו בונה אותן בחזקתן. אז כמו שבחצר בונה בחזקה, אז גם זה פונה לרשות הרבים, אז גם יהיה בחזקה.
הדרן עלך פרק חזקת הבתים אם ירצה השם.
פרק ד' הלכה א'. אומרת המשנה: המוכר את הבית לא מכר את היציע אף על פי שהיא פתוחה לתוכו, ולא את החדר שלפנים ממנו, ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים. כלומר אם הגג עצמו יש לו מעקה, יש לו חשיבות, אז הוא לא מכר אותו. רבי יהודה אומר: אם יש לו צורת פתח אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים, אינו מכור.
רב נתן לנו המשנה, מוכר את הבית לא מכר את היציע. אמר רבי נחום בשם רבי חייא בר אבא: והוא שיהא בה ארבע על ארבע על רום עשרה. כלומר שהיציע יהיה מקום גדול, לפחות ארבע על ארבע ורום עשרה טפחים. ובלבד במקורה ובמגופף. כלומר, גם כן שהוא מקורה יש לו גג וגם מגופף מכל הכיוונים. אמר לון רבי זירא: כל הדין פירושא לכון רבי חייה בר אבא. כלומר, אם את כל זה רבי חייא בר אבא דרש, שדווקא אם יש בו ארבע על ארבע ומקורה ומגופף ורום עשרה, נשאר בשאלה.
עכשיו אמרנו ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים. שמעת מה, סוף דבר מעקה, מה יהיה הדין אם היו אחורי בתים מקיפין אותו? כלומר לא היה לו מעקה, אבל צמוד אליו מכל הכיוונים היו בתים שמקיפים אותו יותר גבוהים ממנו, ובעצם נוצר כאילו מעקה. מה הדין? היו שם עמודים וכלונסיות על גביהן? כלומר צורת הפתח, לא היה מעקה אבל היה מסביבו צורת הפתח.
נישמעינה מהדא: רבי יהודה אומר: אם יש לו צורת פתח אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים, אינו מכור. הגמרא הבינה בהתחלה שהכוונה צורת הפתח במקום מחיצות. אמרין: והוא שיש שם מעקה גבוה עשרה טפחים רבי יהודה. כלומר, מה שאמר רבי יהודה הוא לא דיבר על צורת הפתח במקום מעקה, אלא הוא דיבר על זה שיש צורת הפתח בכניסה. כלומר אם יש צורת הפתח בכניסה אז לא צריך שיהיה מעקה עשרה טפחים.
[דף יג עמוד ב]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק ד, הלכה ב==
מתני':
ולא ד_דאת הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקה ורומה. ד_הוצריך המוכר ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה הוא מוכר, דברי °רבי עקיבה. וחכמים אומרים: אינו צריך ד_וליקח לו דרך. ומודה °רבי עקיבה בזמן שאמר לו "חוץ מאילו", שאינו צריך ליקח לו דרך שהרי אם כיוון רק להם לא היה צריך לפרש. מכרן לאחר, °רבי עקיבה אומר: הקונה ד_זאינו צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה הוא מוכר, וחכמים אומרים: צריך ליקח לו דרך.
גמ': תנן: ולא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקה ורומה. אם כן, לאיזה דבר כתב עומקה ורומה? שאם רצה להשפיל - ישפיל, להגביה יגביה. אמר רבה בר רב הונא° בשם רב° אבא בר אייבו: הלכה כרבי עקיבה דידן דהוא רבנן דרבי חייה שבבריתא התהפכו הדעות דמוכר בעין יפה הוא מוכר. רבי זעירא° ורב ירמיה אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: הלכה כרבי עקיבה דרבי חייה דהוא רבנן דבבלאי דמוכר בעין רעה הוא מוכר. תנן: מכרן לאחר, °רבי עקיבה אומר: אינו צריך ליקח לו דרך. תנן: התם: מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו, °אדמון אומר: ילך לו בקצרה. תמן אמרין: °אדמון ורבי עקיבה אמרו דבר אחד. ולא הוא דאמר רבי אילא° אילעא: בסתם חלוקין. במה אנן קיימין? אם דבר בריא שיש לו דרך שכך התנו בפירוש, כל עמא מודי שאין צריך ליקח לו דרך. אם דבר בריא שאין לו דרך שכך התנו בפירוש, כל עמא מודו שהוא צריך ליקח לו דרך. אלא כי אנן קיימין בסתם, °רבי עקיבה אומר: אינו צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה הוא מוכר, וחכמים אומרים: צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין רעה הוא מוכר אבל אדמון דיבר במקרה שודאי הייתה לו דרך רק שאבדה.
מתני':
ד_ח המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא המפתח, מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המיטלטלת, מכר את האיסטרוביל אבל לא את הקלת בתקופה הרומית היו נהוגות רחיים בהן השכב מעוצבת כקונוס, אצטרוביל בלשון חכמינו זכרונם לברכה, והאבן העליונה כעין קונוס חלול כפול, קלת בלשון חכמינו זכרונם לברכה. הגרעינים נטחנו בין הקונוס התחתון של הקלת לבין האצטרובל, ואילו הקונוס העליון של הקלת שימש כמשפך להכנסת הגרעינים. רחיים אלה הונעו בידי אדם או בכוח בהמה. מכר תנור מכר כיריים. ד_ט בזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכו", הרי כולן מכורין.
גמ': כיני מתניתא: מכר את המכתשת החקוקה שנחקקה בסלע במחובר אבל לא את הקבועה שחקקה ואחר כך חיברה דמחובר לקרקע אינו כקרקע.
מתני':
ד_יהמוכר את החצר מכר בתים שיחין ומערות, אבל ד_יאלא את המטלטלין. ד_יבבזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכה", הרי כולן מכורין. ד_יגבין כך ובין כך לא מכר את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר.
גמ': תנן: המוכר את החצר מכר בתים שיחין ומערות אבל לא את המטלטלין. רבי יצחק° בר אבא שאל מה שאמרה המשנה על דעתיה דרבנן זה כשמכר לו חצר סתם מה הדין אם פרש שמוכר בתים בורות שיחין ומערות? האם גם במקרה כזה מכר בתים בורות שיחין ומערות אבל לא המטלטלין, או אפילו המטלטלין?
פרק ד' הלכה ב'. אומרת המשנה: ולא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקה ורומה. דות זה בור, רק שיש לו מעקה מסביבו לגובה. וצריך ליקח לו דרך. כלומר אם אדם מוכר את החצר, אז הבור והדות שלו, אבל הוא צריך לקנות דרך כדי להגיע אליהם — דברי רבי עקיבה. רבי עקיבה סובר שהמוכר מוכר בעין יפה, אז מסתמא הוא מכר את כל החצר, ולכן אם הוא רוצה דרך הוא חייב לקנות לעצמו. וחכמים אומרים: אינו צריך ליקח לו דרך, כיוון שהמוכר מוכר בעין רעה, ומסתמא על עצמו השאיר גם דרך.
ומודה רבי עקיבה בזמן שאמר לו "חוץ מאילו", שאינו צריך ליקח לו דרך. כלומר אם הוא אמר לו בפירוש חוץ מהבור והדות, אז הוא לא צריך לקחת לו דרך, כי הרי אם הוא היה מתכוון רק אליהם לא היה צריך להגיד כלום, כי גם בלי שהוא אומר כלום הם שלו, אלא כנראה בגלל שהוא הדגיש אותם, סימן שגם דרך הוא השאיר לעצמו.
מכרן לאחר, רבי עקיבה אומר: אינו צריך ליקח לו דרך, וחכמים אומרים: צריך ליקח לו דרך. כלומר אם הוא השאיר את החצר אצלו ומכר רק את הבור והדות, אז רבי עקיבה אומר הקונה לא צריך לקחת לו דרך כי המוכר מוכר בעין יפה. וחכמים אומרים צריך לקחת לו דרך כי מוכר מוכר בעין רעה.
רב נתן לנו משנה, ולא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקה ורומה, אז אם כן לאיזה דבר כתב עומקה ורומה? שאם רצה להשפיל - ישפיל, הגביה יגביה. כלומר אם הוא רוצה להוציא אדמה מהחצר הוא יכול, להוסיף עליו אדמה הוא יכול.
אמר רבה בר רב הונא בשם רב: הלכה כרבי עקיבה דידן דהוא רבנן דרבי חייה. כלומר בברייתות השמות הפוכים, בעלי הדעות הפוכים, ולכן הוא כל פעם מציין רבי עקיבה של הברייתא, רבי עקיבה של המשנה וכולי. אז הוא אומר, הלכה כרבי עקיבה דידן, כמו רבי עקיבה של המשנה שלנו, שהוא רבנן של רבי חייא בברייתא. שם מופיע רבי חייא בדעת רבנן שהמוכר מוכר בעין יפה.
רבי זעירא רב ירמיה בשם רב: הלכה כרבי עקיבה דרבי חייה דהוא רבנן דבבלאי. רבי עקיבה שבברייתא הוא רבנן בעדות של שהיו בבבל, שהם סוברים שמוכר בעין רעה הוא מוכר.
תנן מכרן לאחר, אז רבי עקיבה אומר אינו צריך ליקח לו דרך כמו שאמרנו, כי רבי עקיבה סובר שהמוכר מוכר בעין יפה, אז הוא מכר לו גם את הדרך.
תמן אמרין: אדמון ורבי עקיבה אמר דבר אחד. כלומר צריכים, שבעצם אותם באותה שיטה. לא רבי אילא: בסתם חלוקין. מה נן קיימין? אם דבר בריא שיש לו דרך, כל עמא מודי שאין צריך ליקח לו דרך. כלומר אם כשהוא מכר, אז הוא יתנה בפירוש שהוא מוכר כולל דרך ומשאיר לעצמו דרך, אז כל העולם מודה שהוא לא צריך לקחת דרך. אם דבר בריא שאין לו דרך, כל עמא מודו שהוא צריך ליקח לו דרך. נניח הוא יתנה בפירוש שהוא מוכר אותם ולא משאיר לעצמו דרך, אז כל העולם מודה שהוא צריך לקחת דרך.
אלא כי נן קיימין בסתם, רבי עקיבה אומר: אינו צריך ליקח לו דרך, וחכמים אומרים: צריך ליקח לו דרך. כלומר, אם הוא יתנה בפירוש שהוא מוכר לו כולל דרך, אז לפי כולם לא צריך לקחת דרך. אם בפירוש יתנה שאין לו דרך, כולם אומרים צריך לקחת דרך, וכל המחלוקת היא בסתם. רבי עקיבה אומר אין צריך לקחת דרך כי הוא סובר שמוכר בעין יפה מכר, אז מכר לו גם את הבור והדות וגם את הדרך. וחכמים אומרים צריך לקחת דרך כי מוכר מוכר בעין רעה. ואילו אדמון מדבר שהיה ידוע שהיה לו דרך, רק שהיא אבדה, אז זה לא דומה.
פרק ד' הלכה ג'. אומרת המשנה: המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא המפתח, מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המיטלטלת, מכר את האיסטרוביל אבל לא את הקלת. כלומר דבר שמחובר לקרקע קבוע הוא מכר את זה, אבל דבר מיטלטל, חלק מיטלטל, לא מכר לו. מכר את האיסטרוביל שזה בעצם החלק של הריחיים שמחובר לקרקע, אבל לא את הקלת שזה מיטלטל, החלק העליון. מכר תנור מכר כיריים. בזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכו", הרי כולן מכורין.
רב נתן לנו: כיני מתניתא: מכר את המכתשת החקוקה אבל לא את הקבועה. כלומר אם לא הכוונה ששמו אותה על הקרקע, אלא שחקקו בסלע — סלע מחוברת, אבל לא תקועה. כלומר אם לקחו סלע, חקקו אותו ואחר כך קיבעו אותו באדמה, זה רק מחובר לקרקע ולא נקרא כמו קרקע, ולא מכר לו את זה.
פרק ד' הלכה ד'. אומרת המשנה: המוכר את החצר מכר בתים שיחין ומערות, אבל לא את המטלטלין. כל מה שבחצר, אבל לא המטלטלין. בזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכה", הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה, כי הם דברים נפרדים. רבי אליעזר אומר: המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר — לא מכר כלום, רק את האוויר.
רבי יצחק שאל, על דעתיה דרבנן, מכר לו חצר סתם מכר בתים בורות שיחין ומערות אבל לא המטלטלין, או אפילו המטלטלין? האם מה שאמרה המשנה שעל דעת רבנן, זה דווקא כשהוא מכר לו סתם? מה הדין אם הוא אמר לו בפירוש שהוא מוכר לו בתים, בורות, שיחין ומערות? האם גם במקרה כזה מכר בתים, בורות, שיחין ומערות אבל לא מטלטלין, או אפילו מטלטלין?
[דף יד עמוד א]
תנן: °רבי אלעזר בן עזריה אומר: המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר. רבי יצחק° בר אבא שאל מה שאמרה המשנה על דעתיה דרבי אליעזר בן הורקנוס: זה כשמכר לו חצר סתם במקרה כזה אמר °רבי אליעזר בן הורקנוס שלא מכר אלא אויר החצר. מה הדין בזמן שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה", האם מכר בתים בורות שיחין ומערות אבל לא המטלטלין, או אפילו המטלטלין? אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ואנא אייתיתיה מדבית לוי דתניא דבית לוי: היו שם חנויות פתוחות לפנים - מכורות, פתוחות לחוץ - אין מכורות, לפנים ולחוץ - אילו ואילו מכורות רואים שבדבר של ספק אזלינן לטובת הלוקח דמוכר בעין יפה מוכר ואף בספק של רבי אליעזר בן הורקנוס אמרינן שמכר גם את המטלטלין.
מתני':
ד_יד המוכר את בית הבד מכר את הים האבן התחתונה ואת הממל האבן העליונה הסובבת ואת הבתולות שני עמודים שבניהם נע קורת בית הבד, ד_טואבל לא מכר את הכיריים קרשים המונחים על סלי הזיתים הכתושים ולא את הגלגל ולא את הקורה. ד_טז בזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכו", הרי כולן מכורים. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: המוכר את בית הבד מכר את הקורה.
גמ': תנן: המוכר את בית הבד וכו', ולא את הקורה. כל עצמו אם אין לו קורה אינו קרוי בית הבד ותימר אכן, מאן תניתה כולה? °רבי אליעזר בן הורקנוס היא והכי קתני: המוכר את בית הבד מכר את הים ואת הממל ואת הבתולות, אבל לא מכר את הכיריים ולא את הגלגל, אבל מכר את הקורה שרבי אליעזר בן הורקנוס אומר: המוכר את בית הבד מכר את הקורה. דתני בשם °רבי אליעזר בן הורקנוס: המוכר את בית הבד מכר את היקבין ואת האסירין קורות ואת המפרכות ואת הריחים התחתונה, אבל לא את העליונה ולא את השקין ולא את המרצופין שבתוכו. בזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכו" מכורין. בין כך ובין כך לא מכר היצועין והשכוין והחרותין שבתוכו.
מתני':
ד_יז המוכר את המרחץ לא מכר לא את הנסרים ולא את הספסלים ולא את הבילניות מגבות. בזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכה", הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את המגורות של מים, ולא את אוצרות של עצים.
גמ': תני: המוכר ד_יחאת המרחץ מכר בתים הפנימין והחיצונים ובסלקי וקמין ובית האורירין, אבל לא את המגדלין ארונות ולא את היורה. °רבי שמעון בן אלעזר אומר: מקום הבלן מכור, ומקום האורייר אחראי על האש וחימום המים במרחץ אינו מכור. בזמן שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה" מכור. אף על פי שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה", בין כך ד_יטובין כך לא מכר את המגורות של מים שמשתמש בהן בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ולא בית הכנסת מחסן של עצים. אמר לו "היא ד_כומשמשיה אני מוכר לך", הרי כולן מכורין.
מתני':
ד_כאהמוכר את העיר מכר בתים בורות שיחין ומערות מרחצאות ושובכות ובית הבדים ובית השלחין, אבל לא את המטלטלין. בזמן שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה", אפילו היו בה בהמה ועבדים, הרי כולן מכורין. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: המוכר את העיר מכר את הסנטר עבד שומר העיר.
גמ': תני: המוכר את העיר. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: המוכר את העיר מכר את הסנטר עבד שומר העיר, אבל לא האיקמונס עבד שאחראי על צרכי העיר. בזמן שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה" מכור. אף על פי שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה", בין כך ובין כך לא מכר לא ד_כבאת שורה ובנותיה והטרשים המוקצין ממנה והביברין של חיה ושל עופות ושל דגים. שוריה אלו בזייה בקעה שמחוץ לעיר, בנותיה אלו כופרניה הכפרים שסביבה. חלקו בים ובנהר: אית תניי תני מכורין ואית תניי תני אינן מכורין. אמר רב חסדא°: מאן דאמר מכורין - את שהן בתחומה בתחום שבת, ומאן דאמר אינן מכורין - את שאינן בתחומה.
אנחנו בירושלמי מסכת בבא בתרא, דף י"ד. נתחיל מהמשנה.
המוכר את בית הבד מכר את הים ואת הממל ואת הבתולות. הים זה האבן התחתונה, ואת הממל - זה האבן שמסתובבת, ואת הבתולות - הבתולות זה שני קורות שיש בהם חריץ באמצע, והקורת בית הבד עוברת ביניהם וככה בעצם הולכת ישר כלפי מטה. אבל לא מכר את הכיריים ולא את הגלגל ולא את הקורה. בזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכו", הרי כולן מכורים. רבי אליעזר אומר: המוכר את בית הבד מכר את הקורה.
ואמרה לנו עוד המשנה: המוכרת בית הבד וכו' לא מכר את הקורה. שאלת הגמרא: כל עצמו אם אין לו קורה אינו קרוי בית הבד. ותימא, אם כן, איך יכול להיות שהוא מכר את בית הבד ולא מכר את הקורה? הרי כל השם "בית הבד" בא בגלל הקורה. אז ותימר אכן, תניתה? רבי אליעזר. מה כתבת? אני בעצם צריך לשאול את הגירסה - לא כתוב שם "לא מכר את הקורה" אלא "כן מכר את הקורה". ככה צריך לקרוא, ככה צריך לנקוט: המוכר את בית הבד מכר את הים ואת הממל ואת הבתולות, אבל לא מכר את הכיריים ולא את הגלגל ולא את הקורה. רבי אליעזר אומר: המוכר את בית הבד מכר את הקורה.
דתני בשם רבי אליעזר: המוכר את בית הבד מכר את היקבין ואת האסירין - האסירין זה הקורות - ואת המפרכות ואת הריחים התחתונה ולא את העליונה, ולא את השקין ולא את המרצופין שבתוכו - המרצופין זה השק ששמים בו את הזיתים הכתושים. בזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכו", הכל מכור. בין כך ובין כך לא מכר היצועין והשכוין והחרותין שבתוכו.
פרשת המשנה אומרת: המוכר את המרחץ לא מכר לא את הנסרים ולא את הספסלים ולא את הבילניות - זאת אומרת המגבות. בזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכה", הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את המגורות של מים - היו לו מיכלים גדולים של מים לשעת הצורך - ולא את אוצרות של עצים.
תני: המוכר את המרחץ מכר בתים הפנימין והחיצונים ובסלקי וקמין ובית האורירין - בית האורירין זה המוכרים ששמה, כן, אלה שמטפלים ומוכרים כל מיני דברים בבית המרחץ - אבל לא את המגדלין, כלומר ארונות, ולא את היורה. רבי שמעון בן אלעזר אומר: מקום הבלן מכור, ומקום האורייר אינו מכור - כלומר המקום שהמוכר מוכר שם כל מיני דברים אינו מכור. בזמן שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה", אז מכור. אף על פי שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה", בין כך ובין כך לא מכר את המגורות של מים... ולא בית הכנסת של עצים.
בין כך ובין כך לא מכר לא את שורה ובנותיה והטרשים המוקצין ממנה והביברין של חיה ושל עופות ושל דגים. שוריה בזייה - כלומר הבקעה שמחוץ לעיר - בנותיה כופרניה - זה הכפרים הקטנים שמחוץ לעיר. עכשיו, אם יש לעיר הזאת חלק בים או בנהר, אית תניי תני מכורין ואית תניי תני אינן מכורין. אמר רב חסדא: מאן דמר מכורין - את שהן בתחומה - כלומר בתחום שבת - ומאן דמר אינן מכורין - את שאינן בתחומה.
[דף יד עמוד ב]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק ד, הלכה ח==
מתני':
ד_כגהמוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת הקנים שבכרם שהן לצורכו, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע, ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, ואת השומירה שאינה עשויה בטיט, ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה, אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצורכה, ולא את הקנים שבכרם שאינן לצורכו, ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע. בזמן שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה", הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע, ולא את השומירה העשויה בטיט, ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה, לא ד_כדאת הבור ולא את הגת ולא את השובך בין חריבין בין שלימין. ד_כהוצריך ליקח לו דרך, דברי °רבי עקיבה. וחכמים אומרים: אינו צריך ליקח לו דרך. ד_כוומודה °רבי עקיבה בזמן שאמר לו "חוץ מאילו", שאינו צריך ליקח לו דרך. מכרן לאחר, °רבי עקיבה אומר: אינו צריך ליקח לו דרך, וחכמים אומרים: צריך ליקח לו דרך. ד_כזבמה דברים אמורים? במוכר. אבל בנותן מתנה נותן את כולן שנותן נותן בעין יפה. ד_כחהאחין שחלקו זכו בשדה - זכו בכולן. ד_כטהמחזיק בניכסי הגר החזיק בשדה - החזיק בכולן. ד_להמקדיש את השדה הקדיש את כולן דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: המקדיש את השדה לא הקדיש אלא החרוב המורכב ואת סדן השקמה דמקדיש בעין רעה הוא מקדיש ורק אותם הוא חייב להקדיש כיוון שיונקים מההקדש.
גמ': תנן: המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה ואת הקנים שבכרם שהן לצורכו. דבית רבי ינאי° הכהן אמרי בקנים המחולקין שמשמשים לגפנים לסמוך בהם. רבי חייה רובה° שאל: היו שם חליות קנים מחולקות ועומדים לכרות, מהו? רבי יצחק בר טבליי° שאל: מכר את הבית והיו שם טבליות של שיש מחולקות לכתלין, מהו? רב יודן בר רבי ישמעאל° שאל: מכר את הבית והיו שם מלבנין מחולקות לחלונות, מהו? אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: המוכר את השדה ויש שם ערוגה שהיא ששה על ששה ויש לה שם בפני עצמה - אינה מכורה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הקונה סדן שקמה בתוך של חבירו - מחלוקת °רבי ישמעאל בר רבי יוסי ורבנין. °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אומר: קנה קרקע שסדן שקמה חשוב ואפילו קנה רק אחד יש לו קרקע. ורבנין אמרין: לא קנה עד שיקנה שלוש כמו בשאר אילנות. רבי חייה בר ווא° שאל: מכר לו כל האילן ושייר לעצמו סדן שקמה. על דעתיה דרבי ישמעאל בי רבי יוסי קנה קרקע, על דעתיה דרבנין לא קנה קרקע או שלעצמו אפילו לרבנן יש לו קרקע? רבי יצחק בר טבליי° שאל: מכר לו כל האילן וזית שבמקום פלוני, האם כל זיתים שיש שם מכורין שהרי אמר כל אילן או כיוון שאמר וזית פלוני כוונתו שרק אותו זית מכור? תנן: מכר לו שדה קנה את מחיצת קנים שהיא פחות מבית רובע. רבי יודן בי רבי ישמעאל° שאל: הקונה שלשה כיתי קנים יש לו קרקע וקנה ארץ גדול בניהם? אם היה במה דברים אמורים? במוכר. אבל בנותן מתנה נותן את כולם. מה בין מוכר ומה בין נותן מתנה?
פרשת המשנה אומרת: המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת הקנים שבכרם שהן לצורכו, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע, ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, ואת השומירה שאינה עשויה בטיט, ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה, אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצורכה, ולא את הקנים שבכרם שאינן לצורכו, ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע. בזמן שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה", הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע, ולא את השומירה העשויה בטיט, ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה, לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך בין חריבין בין שלימין.
וצריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבה. רבי עקיבא אומר שברגע שהמוכר מוכר בעין יפה - אז הוא מכר את כל השטח והשאיר לעצמו רק את הדברים האלו, לכן המוכר צריך לקנות לעצמו דרך. וחכמים אומרים: אינו צריך ליקח לו דרך, כי הם סוברים שמוכר מוכר בעין רעה, ולכן ודאי הוא השאיר לעצמו דרך. ומודה רבי עקיבה בזמן שאמר לו "חוץ מאילו", שאינו צריך ליקח לו דרך - כי אם הוא אמר "חוץ מאלו" למה הוא אמר "חוץ מאלו"? הרי בכל מקרה הם לא מכורים, אלא כי הוא התכוון להגיד שגם הדרך שלהם הוא משאיר לעצמו.
מכרן לאחר, כלומר אם הוא מכר רק אותם, רבי עקיבה אומר: אינו צריך ליקח לו דרך - כלומר הקונה לא צריך לקחת לו דרך, כי הוא סובר שאדם מוכר מוכר בעין יפה, אז מסתמא מכר לו גם דרך. וחכמים אומרים: צריך ליקח לו דרך, כי המוכר מוכר בעין רעה.
במה דברים אמורים? במוכר. אבל בנותן מתנה נותן את כולן - כי כולם מודים שנותן נותן בעין יפה. האחין שחלקו זכו בשדה - זכו בכולן. המחזיק בניכסי הגר החזיק בשדה - החזיק בכולן. המקדיש את השדה הקדיש את כולן, כי מקדיש בעין יפה מקדיש. רבי שמעון אומר: המקדיש את השדה לא הקדיש אלא החרוב המורכב ואת סדן השקמה, כי הוא סובר שמקדיש מקדיש בעין רעה, אז הוא מקדיש רק אותם - אבל רק אותם הוא חייב להקדיש, כיוון שהם דברי הקדש, לכן הוא חייב שגם הם בעצמם יהיו הקדש, אבל שאר הדברים לא הקדש.
המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת הקנים שבכרם שהן לצורכו. דבית רבי ינאי אמרי לגפנים - הכוונה לכלים של הכפייה, הקנים המחולקים שמשמשים לגפנים, לתמוך עליהם.
רבי חייה רובה שאל: היו שם חליות מחולקות לכרות? כלים שעומדים לקרוץ בהם, ועדיין מחוברים אבל הוא מדליק אותם - האם הם נחשבים כמו כרותים כבר, ואז הם גם כן מכורים או לא?
רבי יצחק בר טבליי שאל: היו שם טבליות של שיש מחולקות לכתלין? זה עומד להיקבע בבית - האם זה חלק מהבית ואז זה גם כן מכור או לא?
רב יודן בר רבי ישמעאל שאל: היו שם מלבנין מחולקו לחלונות? זה אמור להיכנס לחלונות - אז זה נחשב חלק מהבית, מכור או לא?
רבי חייה בשם רבי יוחנן: יש שם ערוגה שהיא ששה על ששה ויש לה שם בפני עצמה - אינה מכורה.
אמר רבי יוחנן: הקונה סדן שקמה בתוך של חבירו - מחלוקת רבי ישמעאל בר רבי יוסי ורבנין. רבי ישמעאל בי רבי יוסי אומר: קנה קרקע, כי אמנם סדן שקמה זה דבר חשוב - זה אפילו אם קנה רק אחד, יש לו קרקע. ורבנין אמרין: לא קנה, כי הם אומרים שסדן שקמה זה כמו כל עץ אחר, וכמו בשאר אילנות צריך שיקנה שלושה אילנות רק אז יש לו קרקע.
רבי חייה בר ווא שאל: מכר לו כל האילן ושייר סדן שקמה. על דעתיה דרבי ישמעאל בי רבי יוסי קנה קרקע. על דעתיה דרבנין לא קנה קרקע? כלומר, האם במקרה כזה גם כן לפי חכמים לא קנה קרקע, למרות שבעצם החכמים אומרים שמוכר מוכר בעין רעה - או שאומרים לא, אם הוא מכר את זה לעצמו... כלומר אם הוא מכר, אפילו רבנן מודים שיש לו קרקע, כי הוא מוכר את הקרקע ומשאיר לעצמו את הסדן שקמה - מסתמא הוא השאיר לעצמו גם קרקע.
רבי יצחק בר טבליי שאל: מכר לו כל האילן וזית שבמקום פלוני, כל זיתים שיש שם מכורין? האם כל העצים שם מכורים, כי הרי הוא אמר "כל אילן", או שאומרים לו כיוון שהוא אמר "וזית פלוני" משמע שרק אותו זית מכור.
רבי יודן בי רבי ישמעאל שאל: הקונה שלשה כיתי קנים קנה ארץ גדול? אנחנו יודעים שאם הוא קנה שלושה כיתי קנים אז זה כמו שלושה עצים, ויש לו גם את הקרקע שביניהם. אז השאלה - אם הוא קנה קנים, זה דבר פחות; אז אפילו אם היה שם ארז גדול ביניהם, גם אותו קנה.
במה דברים אמורים? במוכר. אבל בנותן מתנה נותן את כולם. מה בין מוכר ומה בין נותן מתנה?
[דף טו עמוד א]
אמר °רבי אבא בר טבליי בשם רב° אבא בר אייבו: שכן דרך הנותן מתנה להיות נותן בעין יפה. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן°: שכן דרך הלקוחות להיות מדקדקין. ומה ביניהון הקדש? מאן דאמר שכן דרך הנותן מתנה להיות נותן בעין יפה - אף המקדיש בעין יפה מקדיש. ומאן דאמר שכן דרך הלקוחות להיות מדקדקין יש מקום להסתפק מה אמר במקדיש? נישמעינה מהדא דתנן: האחין שחלקו יש להן דרך זה על גבי זה. ואית דבעי מימר כן: אמר °רבי אליעזר בן הורקנוס: האחין שחלקו מי שזכו בשדה זכו בכולן, המחזיק בניכסי הגר החזיק בשדה - החזיק בכולן, הקדיש את השדה - הקדיש את כולן. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: המקדיש את השדה הקדיש החרוב המורכב ושקמה הישנה מפני שיונקין משל הקדש. על כרחך ששייר לו דרך, שאם לא שייר לו דרך אף הן שאר אילנות יונקין משל הקדש. הדרן עלך פרק המוכר את הבית ==פרק חמישי – המוכר את הספינה==
אנחנו נמצאים בירושלמי מסכת בבא בתרא דף ט"ו. בדף הקודם ראינו שהגמרא שאלה מה ההבדל בין מתנה לבין מכר? למה במתנה אנחנו אומרים שאם הוא נתן מתנה, כגון בור ודות וכולי, אז נתן לו גם דרך, ואילו במכר הרי לפי חכמים לא נתן לו?
אמר רבי אבא בר טבליי בשם רב: שכן דרך הנותן מתנה להיות נותן בעין יפה, אז מסתמא גם נתן לו דרך. ואמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן נתן הסבר אחר: שכן דרך הלקוחות להיות מדקדקין. כלומר הסיבה שבמכר הוא לא נתן לו את הדרך, כיוון שבמכר רגילים לדקדק. כן, כל מה שהוא לא פירטו לא אמרו, אז לא נתנו. לכן אם הוא אומר שנותן לו את הבור ואת הדות, אז לא נתן לו גם דרך ביניהם.
שואל: מה ביניהון הקדש? מאן דמר שכן דרך הנותן מתנה להיות נותן בעין יפה, אז גם הקדש - המקדיש נותן בעין יפה. אבל מאן דמר שכן דרך הלקוחות להיות מדקדקין - מה אמר במקדיש? כיוון שבמקדיש גם כן נוהגים לפרט את מה שנותנים, אז יש מקום להסתפק - אולי רק מה שהוא פירט, רק זה קדוש ולא כל השאר.
נישמעינה מהדא - האחין שחלקו יש להן דרך זה על גבי זה. ואית דבעי מימר כן, אמר רבי אליעזר: האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן, המחזיק בניכסי הגר החזיק בשדה - החזיק בכולן, הקדיש את השדה - הקדיש את כולן. הוא מקבל את כל מה שבשדה.
רבי שמעון אומר: המקדיש את השדה הקדיש החרוב המורכב ושקמה הישנה. אבל בעצם את כל השאר הוא לא הקדיש. עכשיו, מזה שהוא אומר שאת כל השאר הוא לא הקדיש, רואים מכאן שהוא השאיר לו דרך, כי הרי הם יונקים משל הקדש. חייבים להגיד שהוא השאיר לו דרך, כי אם לא - איך יכול להיות שהם לא קדשו? הרי הם יונקים מהקדש. כלומר, אם הוא הקדיש את כל האדמה, אז האדמה היא של הקדש - איך יכול להיות ששאר העצים שייכים לו? הרי אם הם שייכים לו, הם יונקים מהאדמה של הקדש. אז רואים מכאן שלפי רבי שמעון, כשהוא מקדיש את האדמה, אז העצים האלה לא קדשו לו כי הוא השאיר לו דרך שלא קדשה, אחרת היה אסור לו, כי העצים האלו יונקים מהקדש. אז רואים מכאן שיש מחלוקת בין התנאים.
[דף טו עמוד ב]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק ה, הלכה א==
מתני':
המוכר ה_אאת הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת ההוגין ואת כל המנהיגין אותה, אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי סחורה. בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. מכר ה_באת הקרון לא מכר את הפרדות, מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. מכר ה_גאת הצמד לא מכר את הבקר, מכר את הבקר לא מכר את הצמד. °רבי יהודה בר עילאי אומר הדמים מודיעין, כיצד אמר לו: מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז. וחכמים אומרים ה_דאין הדמים ראייה. המוכר ה_האת החמור לא מכר את כליו. °נחום המדי אומר מכר את כליו. °רבי יהודה בר עילאי אומר פעמים מכורין ופעמים אינן מכורין, כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו אמר לו: מכור לי חמורך זו כליו מכורין, חמורך ההוא אין כליו מכורין. המוכר ה_ואת החמור מכר את הסייח, מכר פרה לא מכר את בנה. מכר ה_זאשפות מכר זיבלה, מכר בור מכר מימיו. מכר ה_חשובך מכר יונים, מכר ה_טכוורת מכר דבורים. הלוקח ה_יפירות שובך מפריח בריכה הראשונה. ה_יאכוורת נוטל שלשה נחילין ומסרס אחד כן אחד לא חלות דבש. ה_יבמניח שתי חלות. ה_יגזיתים לקוץ מניח שני גרופיות.
גמ': תני המוכר את הספינה מכר את האסכלה כבש שעולים בו ובור המים שבתוכו, אבל לא מכר היצועין והעובין והאיסקופה והביצית מן סירה. סומכוס אומר מכר דוגית מן סירה. תנאים שהתנה יהושע אמר רבי לוי בן ביריי° בשם רבי יהושע בן לוי°: ארבעה
הדרן עלך פרק המוכר את הבית. עוברים ללימוד המשנה: המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת ההוגין ואת כל המנהיגין אותה, אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופים ולא את האנתיקי, כלומר את הסחורה. בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. מכר את הקרון לא מכר את הפרדות, מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. מכר את הצמד לא מכר את הבקר - הצמד זה העול שמחבר את שניהם - מכר את הבקר לא מכר את הצמד.
רבי יהודה אומר הדמים מודיעין, כיצד - אם אמר לו: מכור לי צמדך במאתים זוז, אז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז, ברור שהוא מכר את הבהמות. וחכמים אומרים אין הדמים ראייה.
המוכר את החמור לא מכר את כליו. נחום המדי אומר מכר את כליו, כי הוא סבר שהכלים של החמור מתאימים לו ולא מתאימים לחמור אחר. רבי יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים אינן מכורין, כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו אמר לו: מכור לי חמורך זו כליו מכורין. אז אם אמר "חמור זו" - כליו מכורין, אבל אם אמר "חמורך ההוא" - אז הוא לא עומד מולו, לא רואה אותו, ולכן אין כליו מכורין.
המוכר את החמור מכר את הסייח, מכר פרה לא מכר את בנה. מכר אשפות מכר זיבלה. מכר בור מכר מימיו. מכר שובך מכר יונים. מכר כוורת מכר דבורים.
הלוקח פירות שובך - כלומר, אם הם סיכמו למכור את פירות השובך, את הגוזלים שילדו - מפריח בריכה הראשונה, משאיר, כמו שהגמרא אומרת, כדי שהאמהות יישארו, אחרת האמהות יברחו.
כוורת נוטל שלשה נחילין ומסרס חלות דבש. בהתחלה הוא לוקח שלושה נחילים ראשונים ולאחר מכן הוא מסרס - נחיל כן, נחיל לא. מניח שתי חלות, שיהיה לדבורים לאכול בחורף. זיתים לקוץ מניח שני גרופיות - הוא חייב להשאיר שתי גרופיות כדי שהזית יצמח מחדש.
בגמרא: תני המוכר את הספינה מכר את האסכלה - זה הכבש שעולים בו לספינה - ובור המים שבתוכו, כלומר מיכל המים שבספינה. אבל לא מכר היצועין והעובין והאיסקופה והביצית, כלומר סירה קטנה שיש בספינה. סומכוס אומר מכר דוגית - גם דוגית וביצית הן סירות קטנות.
[דף טז עמוד א]
מלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תלתן שאסורין משום גזל. תמן תנינן ה_ידוכן תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש. כיני מתניתא כך כוונת המשנה אין מחייבין אותו לעקור שכיוון שעשבים מזיקים לתלתן אין הוא רוצה בהם. והא בתנאי יהושע את אמר מלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תלתן שאסורין משום גזל. הדא אמרה שהוא רוצה בהן. אמר י מה שאמרנו תמן שהוא רוצה בהם משזרען לעמיר, ברם הכא שזרעו לזרע והעשב מזיק לו. אמר רבי יוסי° בר זבידא וכי לא בא יהושע לפרש אלא לעוברי עבירה, שהרי אם עבר עבירה וזרע תלתן למאכל בהמה וצמחו עשבים ורוצה בהן אסור משום גזל, לא עבר עבירה שזרע תלתן לזרעים וצמחו עשבים ואינו רוצה בהם מותר משום גזל. הוי לא שנייא היא שזרעה לזרע היא שזרעה לעמיר לבהמה. ואם כן ממה נפשך קשיא, דאי ניחא ליה לבעל השדה שיעקרו העשבים לפי שקשים הם לתלתן, אם כן אמאי אסורים משום גזל, ואי לא ניחא ליה לפי שמועילן העשבים לתלתן קשיא, וכי תיקן יהושע בשביל עוברי עבירה. ועוד אי ניחא ליה בעשבים אם כן יחייבו אותו לנכש שהרי זה כלאים, ואנן תנינן וכן תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש, ואם דעתו עליהן למה לא חייבוהו לנקש. אמר °רבי אחא בשם רבי מיישא° מה שנאמר שרוצה בהם, אין הכוונה שרוצה שישארו מחוברים לאדמה שהרי הם מזיקים את התלתן, אלא רוצה הוא בהן שיהיו עקורין ומונחין לפניו, לתת לבהמתו. וכיון שאינו רוצה בהם מחוברים אינו אסור משום כלאים אין מחייבים אותו לנקש. וכיוון שרוצה בהם תלושים לבהמתו אסורים משום גזל. והתניא המוצא כלאים בכרם מותרים משום גזל שניחא לבעלים שלא יאסר כרמו. מעתה מצא כלאים בכרם יהו אסורים משום גזל, שהרי הוא רוצה בהן שיהיו עקורים ומונחין לפניו. רבי יוסי° בר זבידא לא אמר כן אלא לכתחילה כשהם מחוברים לא היה רוצה בהן אפילו עקורים לפי שהם פוגמים בתלתן ולא שוה לו להשקיע בתלישה שלהם, אבל לבסוף אחר שכבר נתלשו הוא רוצה בהן שיהיו עקורין ומונחין לפניו, לבהמתו. מעתה מצא כלאים בכרם יהו אסורין משום גזל, שבסוף הוא רוצה בהן כאלו עקורין ומונחין לפניו. כאן בעשבים בשדה תלתן יש לו עם מי להכניסם, שקוצר העשבים ביחד עם התלתן ואינו צריך לשלם במיוחד לכנוס העשבים לביתו, אלא מכניס העשבים עם התלתן. וכאן בכלאי הכרם אין לו עם מי להכניסם ואינו רוצה בהם אפילו אחר שיתלשו שצריך ללקט רק העשבים ולהביאם לפני בהמתו במיוחד. תמן תנינן ה ה_טומוציא מת בתחילה מושלך כדרכו, נוטלו ואת תבוסתו. אמר רב חסדא°: זאת אומרת: מת מצוה מותר לפנותו דתנינן המוצא מת נוטלו ואת תבוסתו, והרי יתכן והוא מת מצווה. וכמה תבוסתו, אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי יונתן° ה_טזעד שלשה אצבעות עד מקום שמוהל יורד.
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת בבא בתרא, דף ט"ז. נתחיל מהדף הקודם, שיעור האחרון.
אמר רבי לוי בן בירי בשם רבי יאשיהו: בן נבי, ארבעה תנאים בתנאי יהושע, למלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תלתן שאסורין משום גזל. ואת אמרת תמן תנינן וכן תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש ואת אמר כן אם תטעם אין מחייבין אותו לעקור. כיוון שהעשבים מזיקים לתלתן אז הוא לא רוצה בהם, ולכן זה לא כלאים.
שאת אומר: והבה בתנאי יהושע אתה אומר מלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תלתן שאסורין משום גזל. אז אדם מראה שהוא רוצה בהם. אמרי מה שאמרנו תמן שהוא רוצה בהן, אז הכוונה שזרען לעמיר. כלומר אם הוא זורע את זה לצורך מאכל בהמות אז בעצם הוא רוצה גם בעשבים. ואמר לך מה שאמרנו שזה שהוא לא רוצה בהם וזה לא כלאים - זה שזרעו לזרע, אז בעצם מזיק לו.
שאת אומר: וכי לא בא יהושע לפרש לעוברי עבירה? כן, הרי לפי זה יוצא שכל התקנה של יהושע זה רק למי שמגדל את זה לצורך העשבים, כלומר שהוא עובר עבירה, הוא מגדל כלאים. אז זה לא הגיוני, כי הרי אם הוא עבר עבירה וזרע תלתן למאכל בהמה וצמחו עשבים ורוצה בהם, אתה אומר שזה אסור משום גזל. ואם הוא לא עבר עבירה, וזרע תלתן לזרעים וצמחו עשבים והוא לא רוצה בהם, אתה אומר זה מותר משום גזל? זה לא הגיוני.
ולא, שמא כי יש הבדל אי זרע לזרע אי זרע לאמיר, בכל מקרה התקנה של יהושע אותו דבר שאסור לקטוף את העשבים האלה. ואם כן, מה נפשוט קשיא: אי ניחא לבעל השדה שיעקור את העשבים כי הם קשים לתלתן, אז אם כן למה אסור משום גזל? ואם לא ניחא לו כפי שהם מועילים העשבים לתלתן, אז קשיא ותתקן יהושע בשביל עוברי עבירה. ועוד, אי ניחא ליה בעשבים אז אם כן יחייבו אותו לנכש כי הרי זה כלאים, אז למה לא יחייבו אותו? וריאתן תנינן וכן תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש ואם דעתו עליהם, אז למה לא יחייבו אותו לנכש? הרי זה כלאים.
אמר רבי יוסי: לא כמו שהבנת. מה שנאמר רוצה בהן, אין הכוונה שהוא רוצה שיישארו מחוברים לאדמה, כי הרי מזיקים לתלתן, אלא הוא רוצה בהן עקורין ומונחין לפניו, לתת לבהמתו. אז לכן אין מחייבין אותו לנכש כיוון שהוא לא רוצה בהם מחוברים, אבל אינו אסור משום כלאים. ולכן לא אסור משום כלאים, אבל כיוון שהוא רוצה בהם תלושים לבהמתו, אסור משום גזל.
אמר רבי אחא בשם רבי מיישא: כל הכלאים אסור, בר מן ארבעה: בשדה בור, בשדה ניר, בשדה כרם, בשדה זרע. בשדה בור כיוון שהוא לא משגיח בהם, כן, לא אכפת לו מה קורה שמה. בשדה ניר מדברי מתקנת חקלא, כלומר בעצם מזיקים לו, הרי הוא רוצה שהשדה תישאר חרושה שיוכל לזרוע אותה בשנה השמינית. בשדה כרם שלא יעשו הכלאים כרמים - אדם לא יזרע כלאים בכרם ויעשה הכרם שלו. ובשדה זרע שאינו רוצה בהם כי הם מזיקים לזרע שיש שמה. כן, אז לכן בעצם גם כאן העשבים האלה כיוון שהם מזיקים אז הם לא כלאים.
ואז מהתם, מצא כלאים בכרם - יהיו אסורים משום גזל מאותה סיבה, הרי רוצה בהן עקורין ומונחין לפניו. כל אדם רוצה שהכלאים האלה יהיו מאכל הבהמה שלו. כן, אם אתה אומר שהסיבה שזה נקרא גזל - העשבים האלה כי הוא רוצה שהם יהיו מונחים לבהמה, אז גם כל כלאים כן, אז גם אם אדם מוצא כלאים בכרם יהיה אסור משום גזל.
ואת אומר, רבי יוסי אמר כן: אלא בתחילה כשמחוברים, אולי לא רוצה בהם אפילו עקורים, למה? לפי שהם פוגעים בתלתן וגם לא שווה לו להשקיע בתלישה שלהם. אבל בסוף, אחרי שכבר נתלשו הוא רוצה בהן עקורין ומונחין לפניו לבהמתו. אז אם ככה מהתם, מצא כלאים בכרם - יהיו אסורים משום גזל, משום אותה סיבה, כי הרי בסוף הוא רוצה בהם כלאים עקורים מונחים לפניו. כן, לכן כשיתלשו אותם הוא רוצה אותם, אז זה גם כן יהיה אסור משום גזל.
ואת אמר לו: יש הבדל, כאן בעשבים בשדה תלתן יש לו למי להכניס. רק כשהוא קוצר את העשבים ביחד עם התלתן, אז הוא לא צריך לשלם מחיר מיוחד להכניס את העשבים לביתו לבהמות שלו, אלא מכניס את העשבים עם התלתן ביחד, אז לכן נוח לו בהם. אבל בכלאי הכרם אין לו עם מי להכניס רק את הכלאים, אז הוא לא רוצה בהם אפילו אחרי שהתלשו, כי הוא צריך לקטוף את העשבים ולהביא אותם לפני בהמתו במיוחד - לא שווה לו.
ואת אמרת, תנינן: מת בתחילה מושלך כדרכו, נוטלו ואת תבוסתו. כן, את המוהל שיוצא ממנו ונבלע באדמה. אמר רב חסדא: זאת אומרת מת מצוה מותר לפנותו, כי הרי מתנינן תמן המוציא מת... נוטלו ואת תבוסתו, הרי ייתכן שזה מת מצוה, כן, לא אמרו לנו איזה מת זה דווקא.
[דף טז עמוד ב]
אמר רבי זעירא° לא מסתברא דא אלא מת מצוה אסור לפנותו, שאם אומר את מותר לפנותו אילו הואיל ומאבדין כל השדה שהרי אם יהיו שלוש הרי חוששים שכל השדה שדה קברים שאסור בהנאה לא כל שכן שמותר לפנותו. אלא ממה דפשיטא לתנא דמת מצוה ה_יזאסור לפנותו, לפום כן צריך מתניתא, שאם מצא אחד או שניים מותר לפנות. אמר רב חסדא°: אתייא כמאן דאמר מת מצוה אסור לפנותו, שאני אומר אין זה מת מצווה אלא מת רגיל שבלי רשות נקבר והרי זה גזלן ומותר לפנותו וחש לומר שמא מת מצוה היה. אין מתי מצוה מצויין ומוטלין מתקנת יהושוע שיהיו בני אדם הולכים בשבילי הרשות משתיעקר התבואה עד שתרד רביעה שנייה. ולוקחין ענף לנטיעות מכל מקום חוץ משל זית ומשל גפן, בזית מן החדש שבחדש ובגפן מן הישן שבישן. אבל אם היה עשויה כמין טרגול שמהגזע יוצא רק ענף אחד לימין ואחד לשמאל אפילו מן החדש שבחדש אסור. אמר רבי תנחום דכפר גון° בשם רבי אלעזר ברבי יוסי°: ארבעה תנאים התנה יהושוע מלקטין עשבין ה_יחמכל מקום ובלבד שלא ישרשו. ונפנים לאחורי הגדר. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי° בשם רבי תנחום° עד מקום שמתעטש ואין קולו נשמע. ורועין בחורשין אפי' שבט יהודה בשבט נפתלי. ונותנין לנפתלי מלא חבל יבשה לדרומו של ים כנרת שיוכלו לפרוש מכמורות שנאמר (דברים וזאת הברכה לג כג) ים ודרום ירשה דברי °רבי יוסי הגלילי. °רבי עקיבה אומר ים זה ים של סמכו ודרום זה ים של טבריה. ומסתלקין לצדדין מפני יתדות הדרכים הבוץ שמתקשה. אמר רב יהודה° בשם רב° אבא בר אייבו: אפילו לשדה מליאה כרכום, מה נותן דמים או לאו. מן מה דאמר רב יהודה° אפילו מליאה כרכום הדא אמר נותן דמים. אמר רבי אילא° אילעא אדרבא מכיון דאמר רב יהודא° אפילו לשדה מליאה כורכום הדא אמרה: אין נותן דמים. האם יכול להתחסד ולדחוק את עצמו יותר מדאי, ולא לסטות מהדרך לשדה או שנראה כיוהרה ואסור. נישמעינה מהדא מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה ו°רבי יהושע בן חנניה שהיו מהלכין בדרך וראו את °יהודה בן פפוס משתקע ובא כנגדן. אמר °רבן גמליאל דיבנה ל°רבי יהושע בן חנניה מי זה שמראה עצמו באצבע. אמר לו °יהודה בן פפוס הוא שכל מעשיו לשום שמים. אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי יונתן°: הרוצה לבנות עיר בתחילה נותנין לו ארבעה דרכים לארבע רוחות העולם. רבי חנינה° בעי קומי רבי מנא° בן יונה
עכשיו כמה תבוסתו? אמר שמואל בשם רבי יונתן: עד שלשה אצבעות עד מקום שמוהל יורד. אמר רבי זעירא: לא מסתברא הא, אלא מת מצוה אסור לפנותו, שאם אומר את מותר לפנותו אילו הואיל ומאבדין כל השדה - הרי אם ימצאו שלוש שורשים לכל השדה שדה קברים והכל אסור בנייה, אז לא כל שכן שמותר לפנותו. כלומר אם מותר מת מצוה לפנות, אז כל שכן שמותר לפנות אם מצאו שלושה מתים כן בצורה של קבר. אלא אם דפשיטא לתנא מת מצוה אסור לפנותו, כלומר, אחרי שכבר ברור לנו שמת מצוה אסור לפנותו, אז לפום כן צריך מתניתא - מפני שאם מצא אחד או שניים מותר לפנות.
אמר רב חסדא: אתייא כמאן דמר מת מצוה לפנותו. שאני אומר אין זה מת מצוה, אלא מת רגיל, כן, שנקבר בלי רשות להיקבר, והרי זה גזלן ומותר לפנותו. שאת אומרת למה? וחש לומר שמא מת מצוה היה? ומי ימחה שהמת הזה שמצאת הוא לא מת מצוה? אז את אומרת אין מתים מצויין ומוטלין - מת מצוה בדרך כלל יש מעט מאוד וגם לא מוטלים סתם, בדרך כלל עושים להם ציון וכולי.
ואת אומרת מתקנת יהושע שיהיו בני אדם הולכים בשבילי הרשות משתיעקר התבואה עד שתרד רביעה שנייה. כן, מותר להם אפילו בשדה ללכת. ולוקחין נטיעות מכל מקום ומתחילים לחתוך מהענף מעץ כדי ליטול אותו, חוץ משל זית ומשל גפן - בזית מן החדש שבחדש, ובגפן מן הישן שבישן. אבל אם היה עשוי כמין טרגול, כלומר מהגזע יצא רק ענף אחד לימין ואחד לשמאל, אפילו מן החדש שבחדש אסור, כן, כי הוא פוגע בעץ.
אמר רבי תנחום דכפר גון בשם רבי אלעזר ברבי יוסי: ארבעה תנאים התניה יהושע, מלקטין עשבין מכל מקום ובלבד שלא ישרשו. כלומר אסור להם לעקור את השורשים, ולאחורי הגדר. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי בשם רבי תנחום: עד מקום שמתעטש ואין קולו נשמע. כן, כלומר צריך להתרחק מהאנשים עד מקום שאם הוא, כשהוא מתפנה, אז הוא ישמיע קולות, שלא ישמעו את הקול.
ורועין בחורשין, ואתה אומר אפילו שבט יהודה בשבט נפתלי, ונותנין לנפתלי מלא חבל יבשה לדרומו של ים כינרת כדי שיוכלו לפרוס מכמורות, שנאמר ים ודרום ירשה - דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבה אומר ים זה ים של סמכו ודרום זה ים של טבריה, אבל אין להם גם כן בדרום עוד שטח. ומסתלקין לצדדין - ובלי לעתות הדרכים, האדמה כשירד הרבה גשם נהיית בוצית ומתקשה, אז מותר להם ללכת על הדרך עצמה.
אמר רב יהודה בשם רב: אפילו שדה מליאה כרכום גם כן מותר. שואלת הגמרא: מה נותן דמים או לאו? כלומר הוא צריך לשלם על מה שהוא הורס כשהוא הולך שמה או לא? מן מה דמר רב יהודה אפילו מליאה כרכום הדא אמר נותן דמים. אמר רבי אילא בדיוק הפוך: מכיון דמר רב יהודה אפילו לשדה מליאה כורכום הדא אמרה אין נותן דמים.
שואלת הגמרא: האם יכול להתחסד ולדחוק עצמו יותר מדי כדי לא לשלוט בדרך השדה, כן, שנראה כמו יערה - או שמותר? ואת אומר נשמעינה מהדא: מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע שהיו מהלכין בדרך וראו את יהודה בן פפוס משתקע ובא כנגדן. ראו שהוא הולך ודורך על העתידות בשביל, למרות שהיה מאוד קשה, והיה בוץ ואדמה קשה, והיה שוקע ועולה ושוקע ועולה.
אמר רבן גמליאל לרבי יהושע מי זה שמראה עצמו באצבע, כאילו שהוא חסיד גדול שאנחנו הולכים בשדה והוא הולך בדרך? אמר לו יהודה בן פפוס הוא שכל מעשיו לשום שמים. שמואל בשם רבי יונתן: הרוצה לבנות עיר בתחילה נותנין לו ארבעה דרכים לארבע רוחות העולם. רבי חנינה בעי קומי רבי מנא: מה הכוונה - האם מארבע עד שמונה, כלומר דרך צרה, או משמונה עד שש עשרה, דרך רחבה? אמר לו: משמונה עד שש עשרה, כדי שיהיה קרון הולך וקרון בא.
[דף יז עמוד א]
מה רוחב הדרכים מארבע אמות עד שמנה או משמנה עד שש עשרה. אמר לו: משמנה ועד שש עשרה כדי שיהא קרון הולך וקרון בא.
מתני':
ה_יטהקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע. °רבי מאיר אומר קנה קרקע. הגדילו יותר מאורה וסלו, בעל הקרקע לא ישפה שכיוון שאין לקונה קרקע הרי הקרקע של המוכר משעבדת לעצים. ה_כהעולה מן הגזע שלו ומן השרשים של בעל הבית. ה_כאואם מתו אין לו קרקע. קנה שלשה ה_כבקנה קרקע. ה_כגהגדילו יותר מאורה וסלו ישפה. העולה ה_כדמן השרשין שלו. ה_כהואם מתו יש לו קרקע.
גמ': תנן: העולה מן הגזע שלו ומן השרשים של בעל הבית. דבי רבי ינאי° הכהן אמרי הרואה את הצל מתחת האדמה זה היוצא מהשורש, הרואה את החמה זהו היוצא מהגזע. אמר רבי חמא בר עוקבה° בשם רבי יוסי° בר זבידא העולה משרשיו ולא מגזעו אפילו אם רואה את השמש זהו שורש, והוא לבעל הקרקע. מגזעו ולא משרשיו זהו אילן, ושיך לקונה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הקונה שלשה אילנות ה_כוקנה קרקע שביניהן ותחתיהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו שתי אמות = מטר. אמר רבי אלעזר° בן פדת דרך אין לו, ומלוא אורה וסלו יש לו חוצה לו.
מתני':
המוכר את הראש ה_כזבבהמה גסה לא מכר את הרגלים, מכר את הרגלים לא מכר את הראש, מכר את הקנה לא מכר את הכבד, מכר את הכבד לא מכר את הקנה. אבל ה_כחבבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים, מכר את הרגלים לא מכר את הראש, מכר את הקנה מכר את הכבד, מכר את הכבד לא מכר את הקנה.
גמ': תנן: אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים, מכר את הקנה מכר את הכבד. רבי יצחק° בר אבא שאל מכר חצי הראש מכר, חצי הרגלים מכר, חצי קנה מכר, חצי כבד מכר. חצי קנה. נישמעינה מהדא דתנן מכר לו יד כמות שהיא, ראש כמות שהוא, בני מעיים ה_כטכמות שהן נותנן את הקיבה לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים. לקחן במשקל נותנן את הקיבה לכהן ומנכה לו מן הדמים מכאן שאף כשמוכר ראש כוונתו לחלק מהראש שהרי את הלחיים נותן לכהן.
מתני':
ארבע ה_למידות במוכרים. מכר לו חיטים יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו, רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו.
בתלמוד ירושלמי מסכת בבא בתרא דף יז מתחילים המשנה פרק ה הלכה ב. אומרת המשנה: הקונה שני אילנות בתוך של חברו הרי זה לא קנה קרקע. רבי מאיר אומר קנה קרקע. יגדילו, כלומר אם הם יתפשטו יותר ממלוא אורך וסלו, אז בעל הקרקע לא ישפה, למה? כיוון שלקונה אין קרקע, אז בעצם כל הקרקע משועבדת לעצים. אז לכן בעצם לא משנה כמה העצים האלה יגדלו, לעולם העצים שייכים לקונה והקרקע לבעל הבית. אז לכן אסור לבעל הבית לגזום את העצים. העולה מן הגזע שלו, ומן השרשים של בעל הבית. ואם מתו אין לו קרקע. עכשיו קנה שלשה קנה קרקע. אז אם הגדילו יותר ממלוא אורך וסלו ישפה. כלומר מותר לבעל הבית לגזום מה שיותר ממלוא אורך וסלו. העולה מן השרשין שלו, כלומר עולה משורשים גם כן של בעל העצים, ואם מתו יש לו קרקע.
מדאמרתן עולה מן הגזע שלו, מן השורשים של בעל הבית - דיבר רבי חמא בר עוקבה. מה ההבדל ביניהם? איך אתה יכול לדעת מה זה שורש ומה זה גזע? הרואה את הצל זה שורש, כלומר תחת האדמה, אז זה יוצא מהשורש. הרואה את החמה זהו גזע. אמר רבי חמא בר עוקבה בשם רבי יוסי העולה משרשיו - ולא מגזעו - זהו שורש. כלומר, אפילו אם הוא רואה את השמש זה שורש והוא לבעל הקרקע. אם מגזעו ולא משרשיו זהו אילן, ושייך לקונה.
אמר רבי יוחנן: הקונה שלשה אילנות קנה קרקע שביניהן ותחתיהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. כן, זה שתי אמות. אמר רבי אלעזר אין לו, ומלוא אורה וסלו יש לו חוצה לו? אז זה מאוד קשה. אתה אומר שבעצם אדם שקונה אילנות אין לו דרך. כן? אז מלוא אורה וסלו יש לו. אדם שקונה שלושה אילנות, אמרנו שלפי חכמים המוכר מוכר בעין רעה, אז אין לו דרך לעצים האלה. אז למה שיהיה לו מלוא אורה וסלו?
פרק ה הלכה ג. אומרת המשנה: המוכר את הראש בבהמה גסה לא מכר את הרגלים. מכר את הרגלים לא מכר את הראש. מכר את הקנה לא מכר את הכבד. מכר את הכבד לא מכר את הקנה. אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים. מכר את הרגלים לא מכר את הראש. מכר את הקנה מכר את הכבד. מכר את הכבד לא מכר את הקנה.
מדאמרתן אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים, מכר את הקנה מכר את הכבד - רבי יצחק שאל: מכר חצי ראש, האם מכר חצי רגלים? מכר חצי קנה, האם מכר חצי כבד? נשמעינה מהדא, לגבי מתנות כהונה: נותנן ליד כמות שהיא, ראש כמות שהוא, בני מעיים כמות שהן. כלומר אם הוא מוכר לו יד הרי בתוך היד יש גם את הזרוע. מכר לו ראש כמות שהוא, יש שם את הרחיים או בני מעיים כמו שם, שם הרקיבה. נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים. כן, כלומר הקונה צריך לתת את זה לכהן ולא מנכים מן הדמים. אבל אם הוא מכר לו במשקל, לקחן במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. כלומר המוכר היה צריך לנכות לו מהדמים. אז עובדה שכאן שגם כשהוא מוכר ראש כמכר לחלק מהראש, כן? אז גם נקרא ראש, כי למרות שבעצם כאן הוא מוכר רק את החלק ששייך לישראל, החלק ששייך לכהן לא נמכר, אבל בכל מקרה זה נקרא כאילו שהוא מוכר את הראש. אז גם כן מוכר לו חצי ראש, זכה בחצי ברגליים.
[דף יז עמוד ב]
רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות אין אחד מהן יכול לחזור בו. שחמתית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין שניהן יכולין לחזור בהן. ה_לאהמוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה, מדד ולא משך לא קנה. אם היה פיקח ה_לבשוכר את מקומן. הלוקח ה_לגפשתן מחבירו הרי זה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום. ואם ה_לדהיה במחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה. ה_לההמוכר יין ושמן לחבירו והוקרו או שהוזלו עד שלא נתמלאת המידה למוכר, משנתמלאת המידה ללוקח. ה_לוהיה סרסור ביניהן נשברה החבית נשברה לסרסור. ה_לזחייב להטיף לו שלש טיפין. ה_לחהרכינה ומיצת הרי זה של מוכר. ה_לטוהחנווני אינו חייב להטיף לו שלש טיפין. °רבי יהודה בר עילאי אומר בלילי שבת עם חשיכה כל אדם פטור.
גמ': תנן: עד שלא נתמלאת המידה למוכר, משנתמלאת המידה ללוקח. והיכי אם בשהיתה המידה למוכר חזקה למוכר, אם היתה ללוקח חזקה ללוקח. אמר °רבי יהודה בר עילאי בשם שמואל° בר אבא בר אבא ורבי אילא° אילעא אמר בשם רבי יהודה ברבי° כיני מתני' כך כוונת המשנה ה_מכשהיתה המדה לאדם אחר, עד שנתמלאה המידה הרי היא שאולה למוכר, משנתמלה המידה הרי היא שאולה ללוקח. תנן: חייב להטיף לו שלש טיפין. תני °רבי יהודה בר עילאי אומר לילי שבת עם חשיכה פטור מפני שהוא רשות זה דרבנן, ובערב שבת שטרוד חכמים פטרו אותו. וחכמים אומרים בין כך ובין כך אפילו חנווני ואפילו בערב שבת חייב. מאי טעמא? אמר רבי יודן° דכתיב (שמות משפטים כב יד) אם שכיר הוא בא בשכרו וכיוון שהם מרוויחים כסף עליהם לתת את הכל.
מתני':
ה_מאהשולח את בנו קטן אצל החנווני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר, שבר את הצלוחית ואיבד את האיסר — החנווני חייב. ו°רבי יהודה בר עילאי פוטר שעל מנת כן שילחו. ומודין חכמים ל°רבי יהודה בר עילאי בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנווני לתוכה שהחנווני פטור. ה_מבהסיטון מקנח מידותיו לשלשים יום, ובעל הבית אחת לשנים עשר חדש. °רבי שמעון בן גמליאל אומר חילוף הדברים. ה_מגהחנווני מקנח את מידותיו פעמים בשבת. ה_מדוממחה את משקלותיו פעם אחת בשבת. ה_מהומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל. אמר °רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים בלח, אבל ביבש אינו צריך. ה_מווחייב להכריע לו שצד הסחורה במאזניים ירד טפח.
פרק ה הלכה ד. אומרת המשנה: ארבע מידות במוכרים. מכר לו חיטים יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו. רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו. רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות אין אחד מהן יכול לחזור בו. שחמתי ונמצאת לבנה. כלומר אם מכר לו חיטים אדומות או חומות ומצאו לבנות, לבנה ונמצאת שחמתית. עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין. אז פה אין עניין של דבר רע או דבר טוב, זה דבר אחר. אז שניהן יכולין לחזור בהן.
המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה. כן, כלומר אם הוא משך ולא מדד הוא כבר קנה, כי המשיכה עצמה קונה, אבל מדד ולא משך לא קנה. עכשיו אם היה פיקח שוכר את מקומן. אז כל דבר שנכנס לתוך הכלי במקום שלו נקנה. הלוקח פשתן מחבירו הרי זה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום. עכשיו ואם היה במחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה.
המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו או שהוזלו - בכלי המידה של אדם שלישי, של הסרסור - עד שלא נתמלאת המידה למוכר. כלומר כל שלא התמלא המידה עדיין שייך למוכר, כי הקנייה מתבצעת רק אחרי שזה התמלא לגמרי. משנתמלאת המידה ללוקח. כן, כלומר ברגע שהתמלאה המידה אז כבר נגמרה הקנייה וכאילו הקונה זכה בזה, ואם זה התייקר, התייקר לו. היה סרסור ביניהן, כלומר אם היה סרסור ביניהם, אדם שלישי, והוא מחזיק את הכלי, אז אם נשברה החבית נשברה לסרסור, וחייב להטיף לו שלש טיפין. כלומר המוכר חייב, אחרי שהוא מרוקן את החבית שלו, לרוקן עוד שלוש טיפין. עכשיו הרכינה ומיצת הרי זה של מוכר. כלומר אם הוא, אחרי שהוא נתן לו שלוש טיפין, לאחר מכן הרכין את הכד הזה על איזה כלי אחר ויצא שם עוד שמן או יין, הרי זה שלו, של המוכר. והחנווני אינו חייב להטיף לו שלש טיפין. למה? כי החנווני ממהר, יש לו הרבה לקוחות, כל אחד קונה קצת ואז זה ייקח לו הרבה זמן. רבי יהודה אומר בלילי שבת עם חשיכה פטור. כלומר גם לא רק החנווני, כולם פטורים.
מדאמרתן עד שלא נתמלאת המידה למוכר, ומשנתמלאת המידה ללוקח - והיכי? כלומר, אם המידה הייתה של המוכר אז חזקה למוכר, כן? ואם הייתה של הלוקח אז חזקה ללוקח. אז באיזה מקרה אתה אומר שתלוי בהתמלא או לא התמלא? אמר רבי יהודה בשם שמואל, ורבי אילא בשם רבי יהודה ברבי, כיני מתניתא כשהיתה המדה לאדם אחר, כלומר אדם שלישי, אז עד שנתמלאת המידה אז הרי היא עולה למוכר, ומשנתמלאת המידה הרי היא כאילו שעולה ללוקח. אמרנו שחייב להטיף לו שלוש טיפין. תני רבי יהודה אומר לילי שבת עם חשיכה פטור מפני שהוא רשות. כלומר, כיוון שזה דרבנן, בערב שבת אדם טרוד, אז חכמים פטרו אותו. וחכמים אומרים בין כך ובין כך חייב. כלומר, אפילו חנווני, אפילו ביום שבת. מאי טעמא? אמר רבי יודן אם שכיר הוא בא בשכרו, וכיוון שהם מרוויחים כסף, כלומר הם כאילו שכירים של הקונה, אז הם חייבים לתת לו את הכל.
פרק ה הלכה... אומרת המשנה: השולח את בנו אצל החנווני, בן קטן, ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר, הוא שילם לחנווני והחנווני נתן לו את הכלי. שבר את הצלוחית ואיבד את האיסר. כלומר החנווני נתן לו עודף, כן? והילד שבר את הצלוחית ואיבד את האיסר. אז החנווני חייב. ורבי יהודה פוטר שעל מנת כן שילחו. אומר: האבא שלח את הבן שלו על מנת שכאילו הוא קיבל על עצמו שאם יקרה משהו, הוא מוכן לוותר. ומודין חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנווני לתוכה החנווני פטור. כלומר החנווני לא לקח לו את זה, אלא מדד לתוכה.
הסיטון מקנח מידותיו לשלשים יום. כל שלושים יום צריך לקנח את הכלים של המדידה. ובעל הבית אחת לשנים עשר חדש. רבי שמעון בן גמליאל אומר חילוף הדברים. החנווני מקנח את מדותיו פעמים בשבת. וממחה את מקלותיו פעם אחת בשבת. ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים בלח, אבל ביבש אינו צריך. וחייב להכריע לו טפח. כלומר, צריך לדאוג שהמאזניים ירדו, כן? טיפה יכבידו מעבר למשקל. כלומר הוא שם משקל כנגד. לא צריך שיהיו בדיוק מאוזנים אלא שיירד טפח. עכשיו, אם היה שוקל עין בעין, כלומר אם הוא לא הכריע, נתן לו בדיוק, אז צריך להוסיף לו גירומים - תוספת, שזה אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. שמקום שנהגו למדוד בדקה, כן? למדוד בכלים קטנים, לא ימדוד בגסה. בגסה לא ימדוד בדקה. למחוק לא יקדוש, לקדוש לא ימחוק. הגמרא תסביר למה.
[דף יח עמוד א]
היה שוקל לו עין בעין שלא הכריע ה_מזנותן לו גירומים אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. ה_מחמקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה, בגסה לא ימוד בדקה, למחוק לא יגדוש, לגדוש לא ימחוק.
גמ': אמר רבי אבא בר ממל°: בעשירות כשמודד עשר קב חייב להכריע לו טפח פחות מכן אינו חייב. כתיב (ויקרא קדושים יט לו) מאזני צדק אבני צדק. מיכן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין מוזהרין עליה. כתיב (דברים כי תצא כה טו) אבן שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך. מנה לך אנגרמוס ממונה על המידות על כך. ותימר הכן שאין בית דין מוזהרין עליה. אמר רבי בון בר חייה°: כיני מתניתא כך כוונת המשנה כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין נענשין עליה. ריש גלותא מנייה לרב° אנגרמוס ממונה על המידות, והוה מחי על מכילתא היה מכה על זיוף משקולות ולא על שיעוריא לא היה מכה על הפקעת מחיר. חבשיה ריש גלותא. עאל רב קרנא° גביה ושאל לו למה לא העניש על השערים. אמר לו: אנגרמוס ממונה על המידות שאמרו שיש מצווה למנות ה_מטלמידות ולא לשיעורין. אמר לו: והא תנית אנגרמוס למידות ולשיעורין. אמר לו: פוק אמר לון שהגרסה הנכונה אנגרמוס שאמרו למידות ולא לשיעורין. נפק ואמר לון בר נש דתנה כבשה דאהינו יודעי סתרי תורה חבשין ליה. הדרן עלך פרק המוכר את הספינה
פרק שישי – המוכר פירות
מתני':
ו_אהמוכר פירות לחבירו ולא צימחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותו. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: ו_בזירעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן שאינו יכול לומר לאכילה מכרתי. ו_גהמוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה. תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה. ו_דמרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה. ו_הקנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטסאות למאה. ו_והמוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו. ו_זואם יודע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות. אם אמר לו: ו_חיין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד עצרת. ו_טישן משל אשתקד. ו_ימיושן משל שלש שנים.
אנחנו תלויים בירושלמי מסכת בבא בתרא דף יח. נתחיל מהגמרא. אומרת הגמרא אמר רבי אבא בר ממל בעשירות חייב להכריע לו טפח. כלומר כשמודד עשר קב אז חייב להכריע לו, אה, טפח - פחות מכאן לא חייב. ואתה אומר כתיב מאזני צדק אבני צדק, מכאן למוחרמים - כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין מוזהרין עליה. שואלת הגמרא הכתיב יהיה לך - מכאן שחובה למנה לך אנגרמוס על כך. כלומר תמנה לך מישהו שממונה לפקח על המידות. ותימר הכן, ואתה אומר שבעצם בית דין לא מוזהרים עליו? הרי אתה רואה שמוזהרים. אמר לו רבי בון בר חייה כן, אם אתיתים כל מצוה שמתן שכר בצידה אין בית דין נענשין עליה. כן, אבל ודאי שהם חייבים - מוזהרים עליה וחייבים להשגיח, אבל לא נענשים עליה.
מנייה לרב אנגרמוס, כלומר מינה אותו ראש הגולה - מינה אותו את רב להיות ממונה על המידות. והוה מחי על מכילתא ולא על - שיעור היה. כלומר הוא היה מכה אם המידות לא היו כתקנם, אבל לא על המחיר. כלומר, מי שהפגיע במחיר לא היכה אותו. אז אמרו חבשיה ריש גלותא - ראש הגולה שם אותו במעצר. עאל רב קרנא לגבי ושאל לו למה לא נשתה שערים? כלומר שאל את רב למה אתה לא מנשן שערים? אמר לו: הרי יש לנו הלכה, אנגרמוס שאמרו למידות ולא לשיעורין. אמר לו: והא תנית אנגרמוס למידות ולשיעורין - הרי למדנו ברייתא שאומרת אנגרמוס למידות ולשיעורים. אמר לו: פוק אמר לון - לא, זו טעות בברייתא הזאת, אנגרמוס שאמרו למידות ולא לשיעורין. נפק ואמר לון בר נש דתנה כבשה דאהינו חבשין ליה - אדם שיודע סתרי תורה חובשים אותו?
הדרן עלך פרק המוכר את הספינה. פרק המוכר את הספינה. פרק המוכר את הספינה.
[דף יח עמוד ב]
גמ': תני המוכר פירות לחבירו ולא צימחו אפילו זרע פשתן שרובו לזריעה עדיין יכול לאמר לאכילה מכרתי אין חייב באחריותו. ואם התנה עמו מתחילה שקונה לזרע חייב באחריותו. מהו נותן לו ו_יאדמי זרעו? ויש אומרים נותן לו דמי יציאותיו. תנן: המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע טינופת לסאה תמן תנינן כשרוצה לזרוע כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט עד שיהיה בו פחות מרובע. הכא מקבל עליו ברם תמן ימעט. הכא ובלבד טנופת ברם תמן מין אחר. הכא ובלבד כדרך מגעו אפילו אם הטינוף בצד אחד אינו חייב להפריד ברם תמן ובלבד כדרך משאו שמעורב אבל אם היה במקום אחד חייב להוציא הכל. הכא °רבי שמעון בן יוחאי מודה שליכלוך מכמה סוגים מצטרף לרובע ברם תמן תנא קמא סבר שני מינים שהם כלאים בתבואה מצטרפים לרובע °רבי שמעון בן יוחאי אומר שני מינין הן ואין מצטרפין. רבי חייה בר אבא° שאל: סאה שעורין של אחד שנפלה לתוך מאה חיטים של חבירו כהן וישראל מהו שיחלקו את השבח שהרי עכשיו מוכר את השעורים במחיר חיטים שמחירם יקר יותר? רבי יצחק בר טבליי° שאל: סאה תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין מוכר ולוקח מהו שיחלקו את השאר שהרי התרומה בטלה והפכה חולין שדמיה יקרים מתרומה? אמר רבי בון בר חייה°: נישמעינה מהדא דתנן: ו_יבהבורר צרורות מתוך כרייו של חבירו חייב לשפות לו ומשלם לו דמי חיטים כפי שהיה מוכר רואים שאין מורידים מהמחיר בגלל התערובת, כמו שלא מוסיפים על המחיר אם ברר את הפסולת. מכאן שאף את השעורים או התרומה שבתוך התערובת ימכרו במחיר מלא ויש שבח. תנן: המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה רבי בון בר כהנא° אמר: באומר צבור ואקנה אבל אם היו צבורין משעה ראשונה לא בדא שהרי ראה וקיבל אפילו יותר מרובע טינופת. תני מאה חביות אני מוכר לך — חייב להעמיד לו יין יפה כרוב היין הנמכר באותו מקום. מאה חביות יין אני מוכר לך — חייב להעמיד לו יין יפה כרוב היין הנמכר באותו חנות.
מסכת שבועות, פרק, הלכה אחת. אומרת המשנה המוכר פירות לחבירו ולא צימחו - אז אפילו זרע פשתן, כלומר אפילו מכר לו זרע פשתן שבעצם עיקרו לזריעה, אינו חייב באחריותו, כי יכול להגיד מכרתי את זה לאכילה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: זירעוני גינה שאינן נאכלין, הוא לא יכול להגיד לו כלום, חייב באחריותן. המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה. תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה. מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה שמתחילות להחמיץ. קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטסאות למאה כן שהם ישברו. המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו, ואם יודע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות. שאם אמר לו: יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד עצרת. אם הוא אמר לו אני מביא לך יין ישן, צריך לתת לו ישן משל אשתקד. אם אמר לו אני מביא לך מיושן, זה משל שלש שנים.
אומרת הגמרא המוכר פירות לחבירו ולא צימחו אפי' זרע פשתן - כלומר, אפילו שהוא בו לזריעה עדיין יכול לומר לו לאכילה מכרתי. עכשיו אין חייב באחריותו, ואם התנה עמו מתחילה שקונה לזרע אז חייב באחריותו, שהרי אמרנו מהו נותן לו? כן, דמי זרעו - יש אומרים שזה רק המחיר של הזרעים האלה, ויש אומרים נותן לו דמי יציאותיו, הרי הוא טרח חרא זרע, זה לא גדל כלום, נותן לו את כל ההוצאה גם כן.
תנן המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רוב הטנופת לסאה. ואתה אומר תמן גבי כלאים תנינן כל שיש בו רוב המין אחר ימעט עד שיהא פחות מרובה, שיש כמה הבדלים בין כלאים לבין, אה, מה שאמרנו עכשיו במשנה. הכא מקבל עליו - כלומר הקונה מקבל את זה גם אם יש שם פסולת. ברם תמן ימעט - שם הוא חייב למעט. הכא ובלבד טנופת, ברם תמן מין אחר - פה זה אפילו מדובר על טנופת, אבל שם דווקא מין אחר. הכא ובלבד כדרך מגעו - כלומר, אפילו אם הטינוף נמצא בצד אחד הוא לא חייב להפריד. וברם תמן ובלבד כדרך משאו - דווקא אם זה מעורב, אם זה לא מעורב הוא חייב להפריד את זה. הכא רבי שמעון מודה, כי הוא סובר שלכלוך מכמה סוגים מצטרף לרובה. ברם תמן רבי שמעון אומר שני מינין הן ואין מצטרפין - תנא קמא סבר ששני מינים שהם כלאי בתואר מצטרפים לרובה ורבי שמעון אומר שני מינים לא מצטרפים.
רבי חייה בר אבא שאל: סאה שעורין שנפל לתוך מאה של חיטים, כהן וישראל - מהו שיחלקו את השבח? כי הרי עכשיו הוא מוכר את השעורים במחיר של חיטים, הם יותר יקרים - אז אם יתחלקו ברווחים. ובתר גברא משאל, רבי יצחק בר טבליי שאל: סאה תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין, מוכר ולוקח מהו שיחלקו את השאר? כי הרי תרומה שתימכר בתור חולין המחיר שלה יותר יקר. אמר רבי בון בר חייה: נישמעינה מהדא - הבורר צרורות מתוך כרייו של חבירו חייב לשפות לו. כלומר אם אדם ברר מתוך הכרי של חברו את האבנים, את הפסולת, אז זה חייב לשפות לו ומשלם לו את המחיר כפי שהיה מוכר. כן, כלומר הוא לא מביא לו פסולת, אלא אתה חייב להביא לו חיטים באותו מחיר של הפסולת שהוא פינה. רואים שלא מורידים המחיר בגלל התערובת, כמו שלא מוסיפים על המחיר אם ברר את הפסולת. אז מכאן שגם את השעורים ואת התרומה, אם היו בתוך התערובת, מוכרים במחיר מלא ואז השבח - בעצם השבח מתחלק לשניהם.
תנן המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה. רבי בון בר כהנא אמר דווקא באומר צבור ואקנה - תביא לי, אני אקנה, תביא לי שעורים או משהו כזה. אבל אם היו צבורין משעה ראשונה והוא רואה את זה ולא בדק, כי הרי ראה, סבר וקיבל, אז אפילו יותר מרוב הטנופת - לא בדא, הוא קנה ולא צריך להוריד לו.
תני מאה חביות אני מוכר לך - חייב להעמיד לו יין יפה כרוב היין הנמכר באותו מקום. שאם הוא אומר מאה חביות יין אני מוכר לך - חייב להעמיד לו יין יפה כרוב היין הנמכר באותו חנות. כן, כלומר אם הוא אומר לו.
[דף יט עמוד א]
מאה חביות אילו אני מוכר לך אפילו חומץ הגיעו. תנן: המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו אמר רבי חייה בר ווה° בשהיו הקנקנים של לוקח דיכיל מימר ליה קנקנים דידך גרמו אבל אם היו קנקנים של מוכר חייב באחריותו. רבי חייה בר יוסף° אמר אפילו קנקנים של מוכר אינו חייב באחריותו שיכול לאמר לו לשתייה מכרתיו לך בדק חבית להיות מפריש עליה והולך ובא ובדק לאחר זמן ומצאה חומץ אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי°: ו_יגשלשה ימים הראשונים מהבדיקה הראשונה וודאי יין ואחרונים חומץ והאמצעים ספק אמר רבי אבהו° גם אני שמעתי מרבי יהושע בן לוי° כך אבל רבי יוחנן° בר נפחא לא אמר כן אלא שלשה הראשונים ודאי יין מיכן ואילך ספק. מה ופליג לא פליגי מה דאמר רבי יוחנן° בר נפחא בשמצאו חומץ דיהא חלש שברור שרק עכשיו מתחיל להחמיץ מה דאמר רבי יהושע בן לוי° בשמצאו חומץ ברור. ואתיין אילין פלוגתא כאילין פלוגתא, דתנינן תמן: מחט שנמצאת חלודה או שבורה — טהורה, שאינה מקבלת טומאה כשהיא חלודה או שבורה ואם חזר ועשה ממנה כלי, טהור. ולא גוזרים טומאה ישנה, אם לא שידענו שנטמאה קדם שנשברה תני הניחה שיפה חלקה ושלמה ובא ומצאה חלודה וידוע שנגע בה טומאה ק לא ברור האם הייתה חלקה ושלמה כשנגע בה הטומאה וקבלה טומאה או לא אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי°: שלשה הראשונים ודאי טמאה אחרונים טהורה אמצעיים ספק אמר רבי אבהו° כך אמר רבי יהושע בן לוי° אבל רבי יוחנן° בר נפחא לא אמר כן אלא שלשה ימים הראשונים ודאי טמאה מכאן ואילך ספק. רבי אילא° אילעא אמר בשם רבי אלעזר° בן פדת ורבי יסא° אסי אמר בשם כל רבנין דעלין ושמעין מבי מדרשא דבר עיטיין במחט כהדא דרבי יהושע בן לוי° בחבית. תנן: התם °רבי יהודה בר עילאי אומר: בשלשה פרקים בודקין את היין בקדים של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת מים לבוסר ותני יין מגיתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין שלא החמיץ עד ארבעים יום. רבי חייה בר ווה° שאל: בא בסוף שבוע כמה ימים אחר ארבעים יום ומצאו חומץ ברור למפרע נעשה חומץ או מיכן ולהבא? רבי יצחק° בר אבא שאל: עבר הפרק קדם סוף ארבעים יום — כוחו של פרק ביטל כח של ארבעים יום, או כח ארבעים יום ביטל כוחו של פרק? רבי קריספה° שאל: בכל כל שנה ושנה הוא בודק בשלוש פרקים הללו או רק בשנה הראשונה ובדיקה זו טובה לשלש שנים? נישמעינה מן הדא דתנן: המוכר יין לחבירו סתם לשנה חייב באחריותו עד החג ממה שנותן אחריות עד החג אף ביין של יותר משנה, משמע שאף בשנה השניה חוששים שרוח הקדים של מוצאי החג תקלקל את היין, ולכן המוכר לא מתחייב יותר. אמר °רבי יהודה בר עילאי תיפתר כגון אילין גלילאי דלא קטפין כרמיהון אלא בתר קדמיתא דחגא שלא בוצרים אלא אחרי הזמן שבו נושבת הרוח המזרחית של סוכות ולכן בשנה הראשונה היין לא נבדק האם הוא עומד ברוח קדים כזו ולית את שמע מינה כלום. ויידא אמרה דא דתני: ישן משל אשתקד מיושן של שלשה שנים מה שלא נתנו שיעור לשאר שנים נימר אני אומר משום הדא מטעומיתה דמשמע דכיון דטעים בג' שנים בג' פרקים תו לא צריך לחוש לדבר דאינו מחמיץ לעולם הדא אמרה ישן חייב באחריותו שתי שנים וחייב באחריותו עד החג הדא אמרה: בכל שנה ושנה הוא בודק כיצד הוא בודק בודק חבית אחת וכולן תלויות בה או כל אחת ואחת הוא בודק ואינן מחמיצות? אחר שפותח אום לבדוק אמר רבי שמי°: אית בני נש מקשין על גרבא מלבר ואינון ידעין מה אית בה מלגיו יש אנשים שמקישים על החבית מבחוץ ולפי הקול יודעים מה יש בפנים.
מתני': ו_ידהמוכר מקום לחבירו לעשות לו בית, וכן המקבל מקום מחבירו לבנות לו בית חתנות לבנו, בית אלמנות לבתו — בונה ארבע אמות על שש, דברי °רבי עקיבה. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר:
אנחנו תלמידים מוסך את בבא בתרא דף יט. מתחילים מהדף הקודם, שורה אחרונה. אומרת הגמרא: תני מאה חביות אני מוכר לך — חייב להעמיד לו יין יפה, כי רוב היין נמכר באותו מקום. מאה חביות אלו אני מוכר לך, כלומר ראה לו אותם, אז אפילו חומץ יגיע, כי בעצם הוא סבר וקיבל.
ונהינה תנן: המוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותו. אמר רבי חייא בר ווא בשביל הקנקנים של הלוקח דאכיל בהו, אבל לקנקנים דידיה חייב לגמרי — אבל אם היה קנקנים של מוכר חייב באחריותו. רבי חייא בר יוסף אמר: אפילו קנקנים של מוכר אינו חייב באחריותו, כי יכול לומר לו: לשתייה מכרתיו לך.
בדק להיות מפריש עליה והולך, ובא ובדק לך אז מה נמצא חומץ? אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: שלשה ימים ראשונים מהבדיקה הראשונה זה ודאי יין, אחרונים חומץ, האמצעי עם ספק. אמר רבי אבהו: גם אני שמעתי מרבי יהושע בן לוי כך, אבל רבי יוחנן לא אמר כן, אלא שלשה הראשונים ודאי מיכן ספק.
שאלתא: ופליג עם רבי יוחנן חולק? לא פליג. מה דאמר רבי יוחנן שמצאו חומץ דייק — זה חומץ קל שברור שרק עכשיו התחיל להחמיץ. מה דאמר רבי יהושע בן לוי — ושום חומץ ברור, וכנראה זה קרה מההתחלה, ודאי עניין מטעותא כי לא מטעותא.
תנינא: חבית אחת שנמצאת חלודה או שבורה — היא טהורה, כי לא מקבלת טומאה כשהיא חלודה או שבורה. עכשיו לכן גם אם עשה מזה כלי לא גוזרים טומאה ישנה, אלא אם כן ידענו שהיא טמאה קודם שנשברה.
תני: אם הניח אותה חלוקה ושלמה ובא ומצאה חלודה, וידוע שנגעה בה טומאה — רק לא ברור אם הטומאה נגעה בה כשהייתה חלוקה ושלמה, ואז היא מקבלת טומאה, או שאחר כך, אחרי שהייתה חלודה, היא לא מקבלת טומאה.
אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: שלשה הראשונים ודאי טמאה, שלשה ימים אחרונים טהורה, אמצעי עם ספק. אמר רבי אבהו: כך גם אני שמעתי מרבי יהושע בן לוי, אבל רבי יוחנן לא אמר כן, אלא שלשה ימים ודאי ספק — מכאן ואילך ספק.
מתניתא דאמר: רבי אילא בשם רבי אלעזר, ורבי יסא בשם רבנין דעלין ושמעין מבי מדרשא, עיטיין במחט כהדא דרבי יהושע בן לוי בחבית.
תנא: רבי יהודה אומר בשלושה פרקים בודקים את היין בכדים: מוצאי החג, כלומר ברוח קדים שיש רוח מזרחית במוצאי חג סוכות, בהוצאת סדר, ובשעת כניסת המים לבוסר. ותני: יין מיגו מפרישים עליו עד שהוא טוב, עד ארבעים יום.
רבי חייא בר ווה שאל: בא בסוף שבוע ומצאו חומץ ברור — האם מיכן ולהבא, או מכאן ואילך?
רבי יצחק שאל: עבר הפרק — קודם סוף ארבעים יום, עוד לא עבר ארבעים יום, אבל עבר הפרק הזה של הכדים של מוצאי החג, אז מה הדין? האם כוחו של פרק ביטל כח של ארבעים יום ואז בעצם אני אומר זה כבר החמיץ, או כח ארבעים יום ביטל כוחו של פרק ואומר לא, זה חזקה שהוא לא מחמיץ ארבעים יום.
רבי קריספה שאל: בכל שנה ושנה בודק, או רק בשנה הראשונה והבדיקה טובה לשלוש שנים? נישמעינה: המוכר יין לשנה חייב באחריותו עד החג. כן, עכשיו מה שהוא נותן לו אחריות עד החג, בסתם יין לאו דווקא יין בשנה הראשונה, אפילו בשנים אחרות — מה שמשמע שגם בשנה השנייה חוששים שרוח הקדים של מוצאי החג תקלקל את היין, לכן המוכר לא מתחייב ליותר, עד הקדים של החג.
אמר רבי אילא: תיפתר כגון אילין גלילאי דלא קטפין כרמיהון אלא בתר חגא. כלומר, אתה יכול — אין פה ראיה, כי אני יכול להגיד שמה שכתוב פה שהוא מוכר לו יין, הכוונה יין שבגליל שהם בוצרים את זה כבר אחרי הרוח קדים של מוצאי החג, אז ממילא זה לא נבדק פעם הראשונה, לכן צריך לבדוק את זה בשנה השנייה. אבל אם כבר בדקו את זה לא היה צריך, ולית שמע מינה כלום.
ויידא אמרה דא — מאיפה זה אתה יכול להוכיח? דתני: ישן משל אשתקד, מיושן של שלשה שנים. עכשיו מה שלא נתנו שיעור לשאר השנים, למה כתוב רק שלוש שנים? אז נימר משום הדא מה חבית אחת תלויות בה כל אחת וא הוא בודק ואין מחמיצות? אולי בגלל זה, כיוון שהוא טעם בשלוש שנים בשלושה פרקים, טולו צריך לאחוז בדבר, זה לא מחמיץ וזה גם לא מחמיץ לעולם.
אדם מראה ישן חייב באחריותו שש שנים וחייב באחריותו עד החג. ואדם מראה בכל שנה ושנה הוא בודק. עכשיו הכסד הוא בודק — האם הוא בודק חבית אחת וכולן תלויות בה, או כל אחת ואחת הוא בודק. עכשיו אם הוא יבדוק — מה, הן לא מחמיצות? הרי הוא פותח אותן כדי לבדוק.
אמר רבי שמי: אית בני נש מקשין על גרבא מה מלגיו. יש כאלה שנותנים מכה על החבית לפי הקול, ויודעים בדיוק אם היין טוב או לא, כדי שלא יצטרך לחבוט, לפתוח. פירקא באו לחבט.
[דף יט עמוד ב]
רפת בקר הוא זו. הרוצה ו_טולעשות רפת בקר בונה ארבע אמות על שש. בית קטן שש על שמנה. ו_טזגדול שמנה על עשר. ו_יזטריקלין עשר על עשר. רומו כחצי אורכו וכחצי רחבו וראייה לדבר היכל וכתליו שארכו היה ארבעים ורחבו עשרים וגבהו שלשים. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: כבנין היכל.
גמ': תני קנטר אולם גדול חייב להעמיד לו שתים עשרה על שתים עשרה. רב המנונא ספרא° שאל לרבי חנינה°: כתוב אחד אומר (מלכים א' ו', ב') והבית אשר בנה שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו וכתוב אחד אומר (מלכים א' ו', כ') ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב ועשרים אמה קומתו ולא הוה דשמעה לא היתה לו מסורת מרבותיו ולא אמרין ליה כלום. שאל לרבי ירמיה° אמר ליה: מן הקרקע ולמעלן שלשים אמה אבל רק עשר אמות היה מצופה ארזים והוא הנקרא דביר ומן הדביר ולמעלן עשרים אמה שגובה הדביר עשר אמות. אמר רבי אבהו°: מפכליה מקטין לדביר והרי הדביר היה עומד מן הקרקע ועד הקורות דכתיב וספון בארז מן הקרקע ועד הקורות, אלא מן הקרקע ולמעלן שלשים אמה, מן הכרוב ולמעלן עשרים אמה. אמר רבי תנחומא° בר אבא: מסורת אגדה היא שאין מקום דביר עולה מן המניין שציפוי הארזים לא מיעט את קדש הקדשים מעשרים אמה, ויש אומרים שמקום הכרוב אינו מן המנין. אמר רבי לוי°: ולא מקום ארון עולה מן המניין. אמר רבי לוי°: ותני כן בשם °רבי יהודה בי רבי אלעאי: ארון עומד באמצע וחולק הבית עשר אמות לכל רוח והרי הכל יחד עשרים מכאן שמקום הארון אינו עולה מן המניין.
מתני': ו_יחמי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו — נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ. זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת. מי ו_יטשיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו — נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואינו מכניס לתוכה תגרים, ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, והחיצון זורע את הדרך. נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהן — נכנס בשעה שהוא רוצה, ויוצא בשעה שהוא רוצה, ומכניס לתוכה תגרים, ולא יכנוס מתוכה לתוך שדה אחרת, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.
גמ': תנן: וזה וזה אינן רשאין לזורעה תני החיצון אין זורע את הדרך דהוא אמר לו: מעלל אנא שרע שאם תזרע אני יכול להחליק. הפנימי אין זורע את הדרך דהוא אמר ליה: את חייס על דידך ודייש על דידי תחוס על שלך ותדרוס על שלי.
מתני': המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית, וכן המקבל מקום מחבירו לבנות לו בית חתנות לבנו, בית אלמנות לבתו — בונה ארבע אמות על שש, דברי רבי עקיבה. רבי ישמעאל אומר: רפת בקר הוא זו, כזה גודל זה רפת בקר, זה לא בית. הרוצה לעשות רפת בקר בונה ארבע אמות על שש, אבל בית קטן צריך שש על שמנה לפחות. גדול שמנה על עשר. טריקלין עשר על עשר. רומו כחצי אורכו וכחצי רחבו וראייה לדבר היכל וכתליו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כבנין היכל.
תני: קנתר, שזה אולם גדול, כלומר אם הוא סיכם איתו שיבנה לו קנטר, חייב להעמיד לו שתים עשרה על שתים עשרה אמות.
רב המנונא ספרא שאל לרבי חנינה: כתוב אחד אומר "והבית אשר בנה שלמה לה' — שישים אמה אורכו ועשרים רחבו ושלושים קומתו", וכתוב אחד אומר "ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב ועשרים אמה קומתו". עכשיו — לא הייתה שם ולא באו לכלום, כלומר אף אחד לא התייחס לזה.
שאל לרבי ירמיה, אמר ליה: מן הקרקע ולמעלן שלשים אמה — כלומר מהרצפה זה שלושים אמה, אבל רק עשר אמות היה מצופה בארזים, וזה מה שנקרא דביר. אז ומן הדביר ולמעלן עשרים אמה — כלומר מהקצה של העצים למעלה זה היה עשרים אמה, כי גובה הדביר היה עשר אמות.
אמר רבי אבהו: מפכליה דביר — מה, הוא מקטין את הדביר? הרי דביר היה עומד מן הקרקע ועד הקורות דכתיב וספון מן הקרקע ועד הקורות, אלא מן הקרקע ולמעלן שלשים אמה, מן הכרוב ולמעלן עשרים אמה.
אמר רבי תנחומא: מסורת אגדה היא שאין מקום דביר עולה מן המניין. כלומר שציפוי הארזים לא מייעד את קודש הקודשים להיות ארז — קודש הקודשים זה עשרים אמה, למרות שציפו אותו הוא נשאר עשרים אמה. ויש אומרים שהכוונה למקום הכרוב שהוא לא מן המניין.
אמר רבי לוי: ולא מקום ארון עולה מן המניין. אמר רבי לוי: ותני כן בשם רבי יהודה בי רבי אלעאי: ארון עומד באמצע וחולק הבית עשר אמות לכל רוח — ואף על פי כן יש עשר אמות מכל צד וביחד יש עשרים, למרות שבעצם גם הארון עצמו לוקח מקום. רואים מכאן שהארון לא לקח מקום.
מתני': מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו — כלומר בחצר של חברו, בבית של חברו — נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ. עכשיו זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת — כלומר אחד עושה פותחת שלא יגנוב לו מהמים, והשני עושה פותחת שלא יבוא מתי שהוא רוצה אלא רק כשגם הוא נמצא.
עכשיו מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו — נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואינו מכניס לתוכה תגרים — כלומר סוחרים — ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, והחיצון זורע את הדרך.
נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהן — אז יש לו דרך מיוחדת, יכול מתי שהוא רוצה, נכנס בשעה שהוא רוצה, ויוצא בשעה שהוא רוצה, ומכניס לתוכה תגרים, ולא יכנוס מתוכה לתוך שדה אחרת, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.
גמ': תני החיצון אין זורע את הדרך, למה? דו אמר לו: מעלל אנא שרע — אם תזרע את זה ותשקה, אני יכול להחליק שמה. הפנימי אין זורע את הדרך, דו אמר ליה: את חייס על דידך ודייש על דידי — כלומר אם אתה תזרע שמה, אתה תחוס על הדרך, שזרועה, לא תרצה לדרוך עליה, ותדרוך על השדות שלי — ולכן שניהם לא זורעים את זה.
[דף כ עמוד א]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק ו, הלכה ד==
מתני': ו_כמי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להן מן הצד — מה שנתן נתן, ושלו לא הגיעו. ו_כאדרך היחיד ארבע אמות. ו_כבודרך הרבים שש עשרה אמה. ו_כגדרך המלך אין לה שיעור. ו_כדודרך הקבר אין לה שיעור. המעמד דייני ציפורין אמרו: ו_כהבית ארבעת קבין. ו_כוהמוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר, וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו קבר — עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש, ופותח לתוכה שמנה כוכין, שלשה מיכן וג' מיכן ושנים מכנגדן והכוכין ארכן ארבע אמות ורומן שבעה ורחבן ששה. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: עושה תוכה של מערה שש על שמנה, ופותח לתוכה שלש עשר כוך, ארבעה מיכן וארבעה מיכן ושלשה מכנגדן, ושנים אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל, ועושה חצר על פתח המערה שש על שש כמלוא המיטה וקובריה, ופותח לתוכה שתי מערות אחת מיכן ואחת מיכן. °רבי שמעון בן יוחאי אומר: ארבע לארבע רוחותיה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל לפי הסלע.
גמ': תנן °רבי שמעון בן יוחאי אומר עושה תוכה של מערה שש על שמנה ופותח לתוכה שלש עשר כוך, ארבעה מיכן וארבעה מיכן, ושלשה מכנגדן, ושנים אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל רב חייה בר יוסף° אמר: עושה אותן זקופים כמין נגרין ויקבור בעמידה משני צידי הפתח. אמר לו רבי יוחנן° בר נפחא והלא הכלבים אינן נקברין כן? כיצד עושה? בונה מלפנים בקרן זוית כבחוץ כלפי חוץ בזוית ואין העוברת נוגעת בו שהרי בכל צד נותן ארבע כוכין ובאמצע שלוש. רוחב כל אחד אמה ובניהם אמה ובפינה משאיר חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן. נמצא שאם יחצוב בקרן זוית כוך של אמה יפגע בכוך שמימין ומשמאל. אינם נוגעות דבני בגובה שונה חדא מדלעיל וחדא מלרע.
הדרן עלך פרק המוכר פירות
פרק שביעי – האומר לחבירו
מתני':
האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם ז_אנקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. ז_בפחות מיכן נמדדין עמה. ז_גואם אמר לו: כבית כור, אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים, הרי אילו נמדדין עמה.
גמ': תנן: פחות מיכן נמדדין עמה. אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא ובלבד שיהיו במעוט השדה ושיהיו מפוזרים ז_ד ומובלעים בה, וסלע ז_הששילחו בית רובע אין נמדד עמה. אף אם אינו גבוה עשרה שבאמצע נמדד, שבצד אין נמדד. אי זהו צד ואי זהו אמצע? דבית רבי ינאי° הכהן אמרי: כל שמחרישה סובבתו זהו אמצע, אין המחרישה סובבתו כגון שהיה צמוד למצר זהו מהצד. כי אתא רבי יוסי° בר זבידא אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: היה רוב הסלע מצד אחד כגון פחות ארבעת קבין במקום אחד אלא שאם תפזרנה תהיה מיעוט, נמדד עמה.
אנחנו פותחים בירושלמי מסכת בבא בתרא, דף כ', תחילת המשנה, פרק ו' הלכה ד'. אומרת המשנה: מי שהייתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה, ונתן להן מן הצד. מה שנתן נתן, ושלו לא הגיעו. כלומר, בעצם שתי הדרכים עכשיו יהיו, דרך של רבים. דרך היחיד ארבע אמות. דרך הרבים שש עשרה אמה. דרך המלך אין לה שיעור. דרך הקבר אין לה שיעור. המעמד דייני ציפורין אמרו בית ארבעת קבין. המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר וכן המקבל מקום מחברו לעשות לו קבר, עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש, ופותח לתוכה שמונה כוכין, שלושה מכאן, שלושה מכאן ושתיים מכנגד ממול. והכוכין ארכן ארבע אמות ורומן שבעה ורחבן ששה. רבי שמעון אומר: עושה תוכה של מערה שש על שמונה, ופותח לתוכה שלושה עשר כוך, ארבעה מכאן וארבעה מכאן ושלושה מכנגדן ושניים, אחד מימין לפתח ואחד משמאל לפתח, ועושה חצר על פתח המערה שש על שש כמלוא המיטה וקוברה, ופותח לתוכה שתי מערות, אחת מכאן ואחת מכאן. רבי שמעון אומר: ארבע לארבע רוחותיה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל לפי הסלע.
ומה למדנו במשנה? רבי שמעון אומר עושה תוכה של מערה שש על שמונה ופותח לתוכה שלושה עשר כוך, ארבעה מכאן וארבעה מכאן ושלושה מכנגדן ושניים אחד מימין לפתח ואחד משמאל לפתח. רבי שמעון רב חייה בר יוסף אמר: עושה אותן כמין נגרין. כלומר הוא עושה נקב כלפי מטה וקובר אותם בעמידה משני צדי הפתח. אמר לו רבי יוחנן: והלוא הכלבים אינן נקברין כן? אלא כיצד עושה? בונה מלפני כבחוץ - בקרן זווית. שואלת הגמרא ואין העוברת נוגעת בו? כן, הרי בכל צד נותן ארבעה כוכין באמצע, ובאמצע שלוש, על רוחב כל אחד מהם הוא אמה. שלושה טפחים אמרנו וביניהם אמה. בפינה הוא משאיר חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן. נמצא שאם הוא יחצוב בקרן הזווית כוך של אמה, אז הוא יפגע בכוך שמימין ושמשמאל. ואומרת הגמרא שאינן נוגעות דבני חדא מדלעיל וחדא מלרע. כלומר, הוא בעצם בונה אותם בגובה טיפה יותר נמוך או טיפה יותר גבוה, ואז בעצם לא נפגשים אחד בשני.
הדרן עלך פרק המוכר פירות. פרק ז' הלכה א' אומרת המשנה: האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך, היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים - אין נמדדין עמה. אתה צריך לתת לו בית כור בלי המקומות האלה. פחות מיכן - נמדדין עמה. שאם הוא אמר לו כבית כור, אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים, הרי אילו נמדדין עמה.
ומה למדנו בגמרא? רבי יסא בשם רבי יוחנן: ובלבד בה, ששילחו בית רובע אין נמדד עמה. כלומר, סלע שהשטח שלו הוא בית רובע גם כן לא נמדד עמה, גם אם הוא לא גבוה עשרה. שבאמצע נמדד, שבצד אין נמדד - כמו שהקצוות הן לא חלק מהשדה, השדה מתחיל מהקצה של הסלע. עכשיו, אם הוא באמצע בתוך השדה אז הוא מוקף מכל הכיוונים, אז בעצם הוא כן נמדד. אי זהו צד ואי זהו אמצע? דבית רבי ינאי אמרי: כל שמחרישה סובבתו זהו אמצע, אין המחרישה סובבתו זהו הצד. כלומר, אם האדמה מוקפת באדמה שנחרשת זה נקרא אמצע. עכשיו, אם אין החרישה סובבתו, אם הוא צמוד למיצר אז זה מהצד.
אתא רבי יוסי בשם רבי יוחנן: היה מצד אחד שאם תפזרנה מיעוט, נמדד עמה. הרי אמרנו במשנה שאם אדם אומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך, אז אם יש נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים וכולי - לא נמדדים עמה. פחות מכן - נמדדים עמה. ואמר על זה רבי יוחנן מקודם שזה דווקא אם זה מיעוט השדה, אבל אם זה רוב השדה אז בכל מקרה לא נמדדים עמה. אז בא רבי יוחנן ואומר שאם הסלעים האלה היו בצד אחד של השדה ושם הם רוב, אבל אם אני מפזר את זה על כל השדה זה היה מיעוט, אז כן נמדד עמה.
שואלת הגמרא, דיברנו על הגובה שלהם, דיברנו על העומק, אבל רחבין כמה? אז רבי חגי אמר: ארבע. רבי יוסי בי רבי בון אמר: עשרה טפחים. היה שם נקע אחד עמוק עשרה טפחים ואין בו ארבעה, מהו? נשמעינה מהדא, דמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: ובלבד במיעוט השדה ובמובלעין בה, ששילחו בית רובע אין נמדד עמה, היה חלוק נמדד עמה. כלומר, זה הכל ביחד - עכשיו יש לנו סלע שהוא בית רובע, אבל הוא מחולק לשניים אז הוא נמדד עמה כי בעצם אני מתייחס לכל אחד בנפרד. מכאן שאם יש ארבע על ארבע אבל הוא לא עמוק, אם הוא לא גבוה עשרה, או שהוא גבוה עשרה ואין בו ארבע על ארבע - אז לא נחשב ובטל ועולה מן החשבון.
[דף כ עמוד ב]
תנן: היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. רחבין כמה? רבי חגי° אמר: יותר מארבעה טפחים. רבי יוסי בי רבי בון° אמר: יותר עשרה טפחים. היה שם נקע א' עמוק עשרה טפחים ואין בו ארבעה, מהו? נישמעינה מהדא' דאמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ובלבד במיעוט השדה ובמובלעין בה, וסלע ששילחו בית רובע אין נמדד עמה, היה חלוק לשנים נמדד עמה. מכאן שאם יש ד' על ד' אבל אינו עמוק או גבוה עשרה אינו חשוב ובטל ועולה בחשבון. הדא אמרה: היה רובה מצד אחד שאם תפזרנה ויש בה מיעוט אין נמדד עמה. שלא אמר אלא שאם היה חלוק לשנים, נמדד עמה. אבל אם לא נחלק בשוה החלק הגדול אין נמדד עימה היה שם נקע אחד ארוך וצר והוא מסתלק מסתכם לחשבון בית רובע, מהו? רבי חייה בר ווא° שאל: היה עשוי כמין מקלות פסים מעקלים שבניהם קרקע נמדד עמה או לא? רבי יודן בר ישמעאל° שאל: היה עשוי כמין טבליות של שייש כמין משולש נמדד עמה או לא? רבי יצחק בר טבליי° שאל: היה עשוי כמין קתדריות שהסלע יוצאת מהקרקע משטח קטן ומתרחב באויר ממקום דופנו הוא מודד או ממקום שיפועו הוא מודד? מלמעלה או מלמטה אמר רב הונא° בשם רב חייה° שאמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: והוא שיהא שם בית ארבע קבין עפר.
מתני':
ז_ובית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל במדויק פחת כל שהוא ינכה, הותיר כל שהוא יחזיר. ואם אמר לו ז_זאם חסר ואם יתר אפילו אם פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו, יותר מיכן יעשה חשבון. ז_חומהו מחזיר לו? מעות. ואם רצה מחזיר לו קרקע. ולמה אמרו מחזיר לו מעות? ז_טלייפות כוחו של מוכר. אבל אם ז_ישייר בשדה בית תשעת קבין ובגינה ז_יאבית חצי קב וכדברי °רבי עקיבה בית רובע מחזיר לו את הקרקע. ז_יבולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל המותר.
גמ': הכא ברישא את אמר שאם אמר הן חסר הן יתר עד רובע הגיעו משמע שעד רובע נשאר אצל הקונה, והכא ברישא את אמר שאם אמר הן חסר הן יתר עד רובע הגיעו משמע שעד רובע נשאר אצל הקונה, והכא בסיפא את אמר: לא את הרובע בלבד מחזיר לו אלא כל המותר. למה לא יחזיר עד שישאר פחות מבית רובע? אמרי: מכיון שאת מוציאו
הדא אמרה: היה רובה מצד אחד שאם תפזרנה ויש בה מיעוט אין נמדד עמה. כלומר, אני מתייחס לכל השדה. אמרנו שאם רוב השדה היא סלעים כאלה או בורות כאלה אז לא נמדדים אפילו פחות מעשרה טפחים או פחות מרוחב ארבעה טפחים. אבל אם בצד אחד הם היו רוב, אבל אם אתה מפזר את זה זה מיעוט, אז זה כן נמדד, כמו שאמרנו קודם.
היה שם נקע אחד ארוך והוא מסתלק רובע? כלומר, אם זה לא היה סלע מרובע אלא היה פס צר, אבל ביחד זה חשבון כולו מגיע לבית רובע - מה הדין? רבי חייה בר ווא שאל: היה עשוי כמין מקלות נמדד עמה לא? כלומר, אם היה פסים מעוקלים שביניהם יש קרקע, האם זה נמדד עמה או לא? רבי יודן בר ישמעאל שאל: היה עשוי כמין טבליות של שייש נמדד עמה לא? כל מיני צורות, משולשים וכדומה - נמדד או לא? רבי יצחק בר טבליי שאל: היה עשוי כמין קתדריות, ממקום דופנו הוא מודד או ממקום שיפועו מודד? כלומר, שהסלע יוצא מהקרקע משטח קטן ובאוויר הוא מתרחב כמו טרפז הפוך, שהבסיס הרחב הוא למעלה. הרי למטה זה יותר צר, למעלה יותר רחב - איפה מודדים? רב הונא בשם רב חייה בשם רבי יוחנן: והוא שיהא שם בית ארבע עפר. צריך שלפחות יהיה שטח של לפחות ארבעה קבין עפר.
מתני': לעומת המשנה, אם הוא אומר לו: בית כור עפר אני מוכר לך, מדה בחבל. כלומר, בית כור זה כללי, אבל בחבל - אני אתן לך את זה בדיוק, אמדוד את זה בדיוק. אז פחת כל שהוא נכה, הותיר כל שהוא יחזיר. שאם אמר לו אם חס ואם יתר, אפילו אם פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו. נגיד זה פחות או יותר - זה בסדר, עד רובע זה בסדר. יותר מיכן יעשה חשבון. נניח התברר שיש יותר, הוא צריך להחזיר לו. ומהו מחזיר לו? מעות. אתה לא מוסיף לו כסף, ואם רצה מחזיר לו קרקע. ולמה אמרו מחזיר לו מעות? לייפות כוחו של מוכר. שייר בשדה בית תשעת קבין ובגינה בית חצי קב, וכדברי רבי עקיבה בית רובע מחזיר לו את הקרקע. כלומר, ברגע שיש לזה חשיבות של קרקע, אז מחזיר קרקע. כל עוד אין חשיבות של קרקע, זה כמות קטנה מאוד - בזה הוא מחזיר את הכסף. ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל המותר. כלומר, אל תחשוב שהוא מחזיר עד שיישאר פחות מבית רובע, אלא ברגע שהוא מחזיר - הוא מחזיר הכל.
אומרת הגמרא: הכא את מר הגיעו, והכא את מר לא את הרובע בלבד מחזיר לו אלא כל המותר. משמע שעד רובע נשאר אצל הקונה, ובברייתא אומר לא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר. למה שלא יחזיר עד שיישאר פחות מבית רובע כמו שאמרנו מקודם? אמר: מכיון שאת מוציאו על פחות מחבל - כי אתה אומר שבעצם כשהוא אומר לו ככה אז הוא לא כאומר לו אין חסר אין יתר, כיוון שהוא נתן, ברגע שאתה לוקח יותר מבית רובע, אתה מתייחס לזה לא כמו אדם שאומר אין חסר אין יתר, אלא כמו אדם שאומר בחבל, כלומר כאילו במידה. אז מחזיר עד הידוע בחבל - אתה חייב לתת לו בדיוק מה שסיכמו. כלומר, ברגע שאתה לא נותן לו את הדין שאם חסר עם יתר שהוא נותן מה שיש וזה בסדר, אתה מעביר אותו לדין השני שצריך לתת בדיוק.
[דף כא עמוד א]
לפחות מחבל שאינו כאומר לו הן חסר הן יתר, מחזירו את למידה בחבל שחייב לתת לו בדיוק את מה שסיכמו.
מתני':
מידה בחבל אם חסר אם יתר ביטל. אם חסר אם יתר מידה בחבל, הן חסר הן יתר מדה בחבל ביטל מידה בחבל את הן חסר הן יתר, כדברי °בן ננס. שאומר תפוס לשון אחרון ז_יגבסימניו במצריו פחת משתות הגיעו, עד שתות ינכה.
גמ': תני רבי חייה°: המוכר ז_ידעבד לחבירו נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו שרוב עבדים כך הם, נמצא ליסטים או מוכתב למלכות לא הגיעו. תנן: בסימניו במצריו פחת משתות הגיעו, עד שתות ינכה. רבי הונא° אמר: השתות עצמו מנכה. דגם שתות בדיוק צריך להחזיר, דעד ועד בכלל
מתני':
ז_טוהאומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו. חצייה בדרום אני מוכר לך משמנין ונוטל חצייה בדרום, והוא מקבל עליו מקום הגדר והחריץ ובין חריץ שהיו עושים עוד חריץ מקביל כדי שלא תקפוץ הנמיה. וכמה הוא חריץ? ששה טפחים. ובין חריץ שלשה.
גמ': תני: האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך ופלוני מקיפך ופלוני מקיפך וחצי פלוני מקיפך כגון שאמר לו, שדה של ראובן הוא הגבול במזרח, ושדה של שמעון הוא הגבול בדרום, ומצד מערב, חצי שדה של לוי הוא הגבול: רב הונא° ורב יהודה° ורבי ירמיה° חד אמר: נותן לו כמין פנדור שמחבר מחצי של לוי במערב לקצה ראובן בשיפוע, וחד אמר: נותן לו כמין מטלית שנותן לו מלבן כנגד חצי של לוי וחצי של ראובן, ומוסיף לו רצועה במזרח כנגד חצי שני של ראובן, וחד אמר: נותן לו כמין פסיקיא שנותן לו רצועה כנגד ראובן וכנגד שמעון וכנגד חצי לוי. הדרן עלך פרק האומר לחבירו
==פרק שמיני – יש נוחלין==
אנחנו נלמד ממסכת בבא בתרא, דף כ"א. תחילת המשנה, פרק סעיף הלכה ג'. אני אומר את המשנה. אם אומר לו מידה בחבל אם חסר אם יתר. כלומר בעצם יש פה שני לשונות שסותרים אחת השנייה. מידה בחבל פירושו אני מוכר לך במדויק, ואם חסר אם יתר פירושו בערך. אז ביטל אם חסר אם יתר מידה בחבל, כן, כיוון שתפוס - זה לפי שיטת השומר תפוס לשון האחרון.
עכשיו אם הוא אמר לו אם חסר אם יתר מידה בחבל, כלומר הפוך. הוא התחיל אם חסר אם יתר, זאת אומרת בעצם מוכר לך בערך. לאחר מכן הוא אומר לו מידה בחבל אני מוכר לך בדיוק. אז פה ביטל מידה בחבל את חסר הן יתר, כדברי בן ננס, כן? שהוא תפוס לשון, לשון האחרון.
עכשיו אם הוא אמר לו בסימניו במצריו פחת משתות הגיעו, עד שתות ינכה, כן? כלומר, אם הוא אומר לו את הגבולות של השדה, כן? הוא אומר לו את הסכום, את הגודל של השדה, אבל הוא גם אומר את הגבולות שלה והתברר שהוא פחת משתות, אז הגיעו, ואם עד שתות ינכה לו.
תניא, רבי חייה: המוכר עבד לחבירו נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו, כלומר מהמר משהו כזה, אז הגיעו, כיוון שרוב העבדים הם כאלה. עכשיו אם נמצא ליסטים או מוכתב למלכות, בעצם המלכות תיקח אותו לכלא או להורג, אז לא הגיעו. כן, יכול להחזיר את זה, לקבל את הכסף חזרה.
תנן בסימניו במצריו אם פחת משתות. כלומר אם הוא פחות משישית אז הגיעו, אבל עד שתות ינכה. רבי הונא אמר: השתות עצמו מנכה. כלומר לא רק פחות משתות הוא מנכה, אלא גם בשישית בדיוק גם כן מנכה. אתה מחזיר את הכסף, תחזיר את ההפרש.
כת האחרת, על המשנה האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן נוטל חצי שדהו. עכשיו אם הוא אומר לו חצייה בדרום אני מוכר לך משמנין, נוטל חצייה בדרום. עכשיו הוא מקבל עליו מקום הגדר והחריץ ובין חריץ. כן, היו עושים גם חריץ, ולפני החריץ הזה עושים חריץ יותר קטן כדי שהצמד לא תוכל לקפוץ. כלומר אם זה חריץ אחד יכולה לעבור, אז עושים עוד חריץ יותר קטן. עכשיו כמה הוא חריץ? ששה טפחים ובין חריץ זה שלושה.
תניא: האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך ופלוני מקיפך ופלוני מקיפך וחצי פלוני מקיפך. כלומר, כיוון שהוא אומר לו, נניח השדה של ראובן זה בצד מזרח - זה הגבול שלך בצד מזרח. השדה של שמעון זה הגבול בדרום, ומצד מערב חצי שדה של לוי זה הגבול. אז איזה חלק הוא נותן לו?
רב הונא ורב יהודה ורבי ירמיה אמר: נותן לו כמין פנדור, כמו הוא מחבר באלכסון. כלומר אמרנו שהוא נותן לו חצי. הוא אמר לו שחצי מהשדה של לוי גובל אותו במערב. אז מאותה נקודה מהחצי של לוי מותחים קו, כן, בשיפוע לצד של ראובן, לקצה של ראובן, ובעצם צורת השדה תהיה בצורה של, כן, מחומש כזה, כן? כלומר יהיה לו צד אחד מלא, צד שני מלא וצד אחד חצי, ושיפוע שמחבר ביניהם. כן, אפשר לראות תמונה, ציור של זה.
רב הונא ורב יהודה ורבי ירמיה - אחד אמר נותן לו כמין פנדור כמו שאמרנו, וחד אמר: נותן לו כמין מטלית. כלומר בעצם הוא עושה איזה מלבן. כן, כלומר בעצם הוא לוקח מחצי של לוי, כן, הוא לוקח לכיוון ראובן. בעצם ממש מותח פס של חצי שדה, ואז הוא מוסיף רצועה במזרח כנגד החצי של ראובן. וחד אמר: נותן לו כמין פסיקיא, נותן לו רצועה כנגד ראובן וכנגד שמעון וכנגד חצי לוי. כן, פשוט זה לא כל השדה אלא רק פס. עכשיו מהו? שלא כתוב כאן, כן, זה כבר עניין של תלוי פרשנות. אבל בכל אופן הוא נותן לו רק פס לאורך כל השדה של ראובן, שדה של שמעון והחצי של לוי.
[דף כא עמוד ב]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה א==
מתני':
יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין. אילו נוחלין ומנחילין: ח_אהאב את הבנים והבנים את האב, ואחין מן האב נוחלין ומנחילין, האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. והאחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין. ח_בסדר נחלות כך הוא: איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. הבן קודם לבת, וכל יוצאי יריכו של בן קודם לבת. הבת קודמת לאחין, וכל יוצאי יריכה של בת קודמין לאחין. האחין קודמין לאחי האב, כל יוצאי יריכן של אחין קודמין לאחי האב. זה הכלל: כל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי יריכו.
גמ': כתיב (במדבר פינחס כז ח) איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. תני °רבי ישמעאל בן אלישע שינה הכתוב נחלה זאת מכל נחלות שבתורה, שבכולן כתוב ונתתם וכאן כתוב והעברתם. דעיבור הדין הוא שתהא הבת יורשת שמסברא היינו אומרים שלעולם אינה יורשת כדי לא להעביר נחלה משבט לשבט. חכמי העובדי כוכבים ומזלות אומרים בן ובת שוין כאחת, דאינון דרשי ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו והיא יורשת לבדה. הא אם יש לו שניהן שוין. התיבון והכתיב ואם אין לו בת ונתתם אותו לאחיו לפי שיטתכם צריך לדרוש הא אם יש לו שניהן שוין והא בהא. אתון מודין שאין אחי האב יורשים אלא במקרה דליתי לבת אבל אם יש בת אין האחים יורשים כלום. אף הכא הבת יורשת רק היכא שאין בן אבל אם יש בנים אין הבת יורשת כלום. הצדוקין אומרים בת הבן והבת שניהן שוין, דאינון דרשי מה בת בני הבאה מכח בני יורשתני, בתי הבאה מכוחי אינו דין שתירשני. אמרו להן לא, אם אמרתם בבת הבן שבאה מכח בנים
הדרן עלך פרק האומר לחבירו. מצד שני, פרק כ"א. משנה: יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין. עכשיו אילו נוחלין ומנחילין: האב את הבנים והבנים את האב, ואחין מן האב נוחלין ומנחילין. עכשיו האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין, והאחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין.
עכשיו סדר נחלות כך הוא: איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. אז הבן קודם לבת, וכל יוצאי יריכו של בן קודם לבת. עכשיו הבת קודמת לאחין, לאחים של אבא. עכשיו כל יריכה של בת קודמין לאחין. האחין קודמין לאחי האב, כלומר האחים של אבא קודמים לאחי האבא של אבא. עכשיו כל יוצאי יריכן של אחין קודמין לאחי האב. זה הכלל: כל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי יריכו.
כתיב: איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. תניא, רבי ישמעאל: שינה הכתוב נחלה זאת מכל נחלות שבתורה, שבכולן כתוב ונתתם, ואילו כאן כתוב והעברתם. כלומר יש פה איזה עיבור הדין, כלומר זה עיבור הדין שתהא הבת יורשת, כי הסברא הייתה אומרת שבת לעולם לא יורשת כדי לא להעביר נחלה משבט לשבט.
חכמי העובדי כוכבים אומרים בן ובת שוין כאחת. כלומר שניהם יורשים ביחד, חצי חצי. למה? דאינון ובן אין לו - והעברתם את נחלתו לבתו, כלומר אז הבת יורשת לבד כשאין לו בן. אם יש לו שניהן שוין, כלומר אם יש גם בן וגם בת אז שניהם שווים.
התיבון: והכתיב ואם אין לו בת - ונתתם אותו לאחיו. לפי שיטתם צריך לדרוש - משמע הא אם יש לו שניהן שוין. מודין דליתי - הרי אתם גם הגויים מודים שאין אחי האב יורשים, אלא במקרה דליתא לבת. אבל אם יש בת אין האחים יורשים כלום. אז אף הכא - הבת יורשת רק היכא דליתא, רק כשאין בן, כן, אבל אם יש בנים אין הבת יורשת כלום.
הצדוקין אומרים בת הבן והבת שניהן שוין. למה? דאינון דרשי מה בת הבאה מכח בני יורשתני, בתי הבאה מכוחי אינו דין שתירשני. כלומר אם נניח הבן מת אבל השאיר בת, והייתה לו גם אחות - אז האחות, הבת של אבא, היא בעצם תירש ביחד עם הנכדה, שווה בשווה.
אמרו להן לא, אם אמרתם בבת הבן שבאה מכוח בנים, תאמרו בת הבת שאינה באה מכוח הזקן, במקום שיש בנים - הבת לא יורשת, כשם שלא יורשת עם אחיה, כי אחי לא יורשת עם בת אחיה. כן, כלומר אם הבן הזה מת אבל השאיר בת, אז היא יורשת ולא האחות של האבא שלה.
[דף כב עמוד א]
תאמרו בבת שאינה באה אלא מכח הזקן ובמקום שיש בנים אין הבת יורשת כשם שאינה יורשת עם אחיה כך אינה יורשת עם בת אחיה. תנן: האיש יורש את אמו מנין תלמוד לומר (במדבר מסעי לו ח) וכל בת יורשת נחלה ממטות וגו'. וכי היאך איפשר לבת לירש שני מטות? אלא תיפתר שהיה אביה משבט זה ואמה משבט אחר. מכאן שהבנים יורשים את האם כתיב (במדבר פינחס כז ח) איש כי ימות ובן אין לו משמע שאם יש בן הבן יורש את אביו עד כדון בן את האב. האב את הבן מנין? מה אם הבן שאינו בא אלא מכח האב הרי הוא יורשו, האב שאין הבן בא אלא מכוחו אינו דין שיורשו. אם כך שירש האב את בנו אף במקום שיש לבן בנים. אמר קרא קרוב קרוב קודם והבן קרוב לאב יותר מאשר האב לבנו כתיב (במדבר מסעי לו ח) וכל בת יורשת נחלה ממטות מכאן שהבת יורשת את אמה עד כדון ראינו שבת יורשת את אמה. בן מנין? מה אם הבת שהורעתה כוחה בניכסי האב, ייפיתה כוחה בניכסי האם. בן שייפיתה כוחו בניכסי האב, אינו דין שנייפה כוחו בניכסי האם. נמצאת הבת למידה מן הכתוב והבן מקל וחומר. אמר °רבי שמעון בן אלעזר משום °רבי זכריה בן הקצב כך היה °רבי שמעון בן יהודה אומר משום °רבי שמעון בן יוחאי אחד הבן ואחד הבת שווין במטה האם דדיו לבא מן הדין להיות כנידון אמר רבי מלוך° בשם רבי יהושע בן לוי° הלכה כ°רבי זכריה בן הקצב. רבי ינאי קפודקייא° הוה ליה עובדא שנפלה ירושת האם לפני בן ובת והוו דיינין רב הונא° ורבי יהודה בן פזי° ו°רבי אחא. אמר לון °רבי אחא אחינו שבחוצה לארץ הדיוטות הן והן טועין את ההלכה, דאינון סמכין על הדא דרבי מלוך° בשם רבי יהושע בן לוי°: ולית הוא כן. דאמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° ח_גאין הלכה כ°רבי זכריה בן הקצב. ואמר רבי אבא בריה דרבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אין הלכה כ°רבי זכריה בן הקצב. ואמר רבי אלעזר אבוי דרבי יצחק בר נחמן° בשם רבי הושעיה° אין הלכה כ°רבי זכריה בן הקצב. רב ינאי° הכהן ורבי יוחנן° בר נפחא הוון יתבין, עאל רבי יודן נשייא° ושאל כתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות מהו. ממטות אמר לו: מקיש מטה האב למטה האם: מה מטה האב אין לבת במקום הבן, אף מטה האם אין לבת במקום בן? או חילוף מה מטה האם יש לבת במקום בן, אף מטה האב יש לבת במקום בן? אמר לו רבי יוחנן° בר נפחא לרבי ינאי° הכהן איתא מן תמן בא נסתלק משם לית אהן גוברא בעי מישמע מילה דאורייא אין אנשים הללו רוצים לשמוע דין תורה שהרי נאמר בפירוש ואם אין לו בנים, משמע שרק אם אין בנים הבת יורשת בנכסי האב. תנן והאיש את אמו והאיש את אשתו. לא הוא האיש את אמו, הוא האיש את אשתו שהרי הבן יורש רק אם אין אב, כך שבכל מקרה הבן יורש את האם מכח האב, אז למה היה צריך לכתוב שהבן יורש את האם בנפרד? אמר רבי יצחק° בר אבא בעי מימר פנסטה ולא אשכח התנא רצה שיהיה שקול: שלושה מנחילין ולא נוחלין, ושלושה נוחלין ולא מנחילין, וכיוון שלא מצא שלושה נוחלין ולא מנחילין ואמר הדא הילכתא תינייתא הוסיף את הבן ואת אימו. בן אין לי אלא בן יורש בן הבת מניין? תלמוד לומר בן מכל מקום. בת אין לי אלא בת יורשת כשאין בן. בן הבת בת הבן בת הבת בן בן מניין? תלמוד לומר בת מכל מקום. אחים אין לי אלא אחים, בני אחים בנות אחים בני בנות אחים מניין? תלמוד לומר לשאירו הקרוב מכל מקום.
נחזור לירושלמי מסכת בבא בתרא, דף כב. נתחיל מהשורה השנייה.
אומרת הגמרא: אמרה המשנה איש יורש את אימו, מנין? תלמוד לומר וכל בת יורשת נחלה ממטות. עכשיו איך אפשר לבת לירוש את המטות? אלא תיפתר אביה משבט זה ואמה משבט אחר. רואים מכאן שהילדים יורשים את האם.
כן, הגמרא אחרי זה תגיד הרי פה מדובר על בת, אבל למדתי גם כן בנים יורשים. מה אתה מקטיב? איש כי ימות ובן אין לו, כן? משמע שאם היה לו בן, הבן יורש. אז עד כדון בן את האב, האב את הבן מנין? מה אם הבן שאין בא אלא מכוח האב, הרי הוא יורשו. האב שאין הבן בא אלא מכוחו, אינו דין שיורשו? אז הגמרא: אם כך שיורש האב את בנו גם במקום שיש לבן בנים. אמר קרא קרוב קודם, והבן קרוב יותר לאב יותר מאשר האב לבנו.
אז הוא כתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות, מכאן שהבת יורשת את אימה. אז עד כדון ראינו שבת יורשת את אימה. הבן מנין שיורש את אימו? מה עם הבת שהורעתה כוחה בנכסי האב - כי הרי בת, אם יש בן, היא לא יורשת - ייפיתה כוחה בניכסי האם. בן שייפיתה כוחו בניכסי האב, אינו דין שנייפה כוחו בניכסי האם? אז נמצאת הבת למידה מן הכתוב - כתוב מפורש - והבן מקל וחומר.
אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי זכריה בן הקצב. כך היה רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אחד הבן ואחד הבת שווין במטה האם. כלומר, בירושה מהאמא הם שווים הבן והבת. באבא, אם יש בן, הבת לא יורשת, אבל באמא שניהם שווים. למה? כיוון דלא בא בדין, מה שבא מן הדין - מיתקן עידון. הרי הבן נלמד מהבת, אז לא בא מדין - מיתקן עידון.
אמר רבי מלוך בשם רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי זכריה בן הקצב - שבאמת באמא הבן והבת שווים.
רבי ינאי קפודקייא, אב לאובדה - כי נפלה לו ירושת האם לפני בן וגם בת - והוו דיינין רב הונא ורבי יהודה בן פזי ורבי אחא. אמר להם רבי אחא: אחינו שבחוצה לארץ הדיוטות הן והן טועין את ההלכה, דאינון סמכין על הדא דרבי מלוך בשם רבי יהושע בן לוי. ולית הוא כן - הם טועים, ההלכה לא ככה.
רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: אין הלכה כרבי זכריה בן הקצב. רבי אבא בריה דרבי חייה בשם רבי יוחנן: אין הלכה כרבי זכריה בן הקצב. רבי אלעזר אבוי דרבי יצחק בר נחמן בשם רבי הושעיה: אין הלכה כרבי זכריה בן הקצב. כלומר, בעצם ההלכה לא כמותו - גם בנחלה של האמא, אם יש בן, הבן קודם.
רב ינאי ורבי יוחנן הוון יתבין, עאל רבי יודן נשייא ושאל: וכל בת יורשת נחלה ממטות מהו? אמר לו: מקיש מטה האב למטה האם - מה מטה האב אין לבת במקום הבן, כלומר אם יש בן אז הבת לא מקבלת, אף מטה האם אין לבת במקום בן. או חילוף - נגיד הפוך - מה מטה האם יש לבת במקום בן, אף מטה האב יש לבת במקום בן? כלומר בכל מקרה נלמד כמו שאם האמא הורישה, הבת יורשת, אז גם במקרה שהאבא מוריש, הבת יורשת אפילו שיש בן.
אמר לו רבי יוחנן לרבי ינאי: איתא מן תמן - בוא נסתלק מפה - לית אהן גוברא בעי מישמע מילה. הם לא רוצים לשמוע את ההלכה. אתה רואה שהם שואלים כאלה שאלות שלא ברור שהן נכונות, כי הרי נאמר בפירוש "ואם אין לו בת" - כלומר לגבי ירושת האב כתוב במפורש שאם אין לו בנים הוא נותן את נחלתו לבתו, משמע שאם יש בנים הבת לא יורשת. אז אתה לא יכול לבוא ולהגיד שנלמד מירושת האם כמו שירושת האם הבת יורשת, אז גם בירושת האבא הבת תירש למרות שיש בן. הפוך, אתה כן יכול ללמוד, כי כתוב מפורש לגבי האבא שהבן יורש ולא הבת.
והאיש את אמו והאיש את אשתו. שואלת הגמרא: לא הוא האיש את אמו, הוא האיש את אשתו? כן, הבן יורש רק אם אין אב, כך שבכל מקרה הבן יורש את האם מכוח האב. אז למה צריך לכתוב שהבן יורש את האם בנפרד? רבי יצחק בעי מימר פנסטה ולא אשכח. התנא חיפש שזה יהיה סימטרי - שלושה מנחילים ולא נוחלים, ושלושה נוחלים ולא מנחילים. וכיוון שהוא לא מצא שלושה נוחלים ולא מנחילים, אמר "ומר הדא הילכתא תינייתא" והוסיף גם את הבן ואת אימו.
כלומר, יש לנו שבן יורש. בן אין לי אלא בן, בן בת מניין? תלמוד לומר בן מכל מקום. בת אין לי אלא בת - כלומר שבת יורשת כשאין בן. אז בן בת בת בן בן מניין? תלמוד לומר בת מכל מקום. אחים אין לי אלא אחים, בני אחים בנות אחים בני בנות אחים מניין? תלמוד לומר לשאירו הקרוב מכל מקום.
[דף כב עמוד ב]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה ב==
מתני':
בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה: חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בניכסי חפר, ושהיה בכור נטל שני חלקים.
גמ': בנות צלפחד אמרו לפני משה רבינו אם אנו בנות צלפחד שאנו נחשבים כזרעו נירש את אבינו, אם אין בנות צלפחד שאין אנו כזרעו תתייבם אמינו. מיד (במדבר פינחס כז ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא כן בנות צלפחד דוברות, תן להן אחוזת נחלה, תן להן בקרקעות, תן להן במטלטלין, תן להן חלק בכורה בקרקעות של ארץ ישראל כמו שמגיע להן חלק בכורה במטלטלין שאביהם החזיק בהם, דאף שאין בכור מקבל פי שנים במה שעתיד לבא, ארץ ישראל מוחזקת היא. תן להן חלק אביהן בתוך אחי אביהן. רבי יאשיה° אמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, דכתיב (במדבר פינחס כו נה) לשמות מטות אבותיו. ואם כן מה תלמוד לומר לאלה? אלא מפני הנשים ומפני הקטנים שהיו פחותים מגיל עשרים שאף שהיו מיוצאי מצרים, לא קיבלו חלק בארץ. רבי יוחנן° בר נפחא אמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנאמר (במדבר פינחס כו נג) לאלה תחלק. אם כן מה תלמוד לומר לשמות מטות אבותיו? משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם חיים יורשין מתים והכא מתים יורשין חיים. תני °רבי יהושע בן קרחה אומר ליוצאי מצרים ולעומדים בערבות מואב נתחלקה הארץ. כיצד? מי שהיה מיוצאי מצרים ומעומדים בערבות מואב כגון יהושוע וכלב נטל שני חלקים. מיוצאי מצרים ולא מעומדים בערבות מואב, מעומדים בערבות מואב ולא מיוצאי מצרים, נטל חלק אחד. בנות צלפחד נטלו חמשה חלקים: חלקן עם יוצאי מצרים וחלקן עם העומדים בערבות מואב וחלק בכורתו של אביהם שהיה בכור ונטל שני חלקים, וחלק אביהן בתוך אחי אביהן. אמר רבי יוסי° בר זבידא מתניתא לא אמרה כן ולא קיבלו אלא ארבעה חלקים שנאמר נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן. הדא הוא דכתיב (יהושע י"ז, ה') ויפלו חבלי מנשה עשרה והם היו ששה בתי אב: בני אביעזר, בני חלק, בני אשריאל, בני שכם, בני חפר, בני שמידע — הרי ששה חלקים ועליהם אומר הכתוב בתוך אחי אביהם שהרי צלפחד היה משבט מנשה הוסף על ששה אלה את ד' החלקים שקבלו בנות צלפחד הרי עשרה. יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים: חלקן עם יוצאי מצרים וחלקן עם העומדים בערבות מואב, ונטלו חלק מרגלים. הדא הוא דכתיב (במדבר שלח יד לח) ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים וגו'. אבל חלק מתלוננים ועדת קרח נפל לאמצע וכל ישראל התחלקו בחלקם, ובניהם של מרגלים ושל מתלוננים ושל עדת קרח קיבלו בזכות אבי אביהן ואמותיהן. הדא הוא דכתיב (במדבר פינחס כו יא) ובני קרח לא מתו שזכו לנחלה אבל לא בזכות עצמם אמר °רבי משלו משל למה הדבר דומה? לשני אחים שותפין שיצאו ממצרים, לזה תשעה בנים ולזה בן אחד, וירשו בית חמישה כורין שכל אחד ואחד נוטל לתך חצי כור. החזירם לאבותיהן וחלקום, נמצא בן זה נוטל מחצה שנים וחצי כור ובני זה נוטלין מחצה שנים וחצי כור. אמר °רבי דוסתאי בן יהודה משלו משל למה הדבר דומה? לשני אחים כהנים שותפין שהיו עומדין על הגורן, לזה תשעה בנים ולזה בן אחד, ונטלו בית עשרה קבין. החזירום לאבותיהן וחלקום, נמצא בן זה נוטל מחצה חמישה קבין ובני זה מחצה חמישה קבין. תנן: ושהיה בכור נטל שני חלקים
פרק כ"ח בתורה, המשנה: בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה: חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בניכסי חפר, ושהיה בכור נטל שני חלקים.
אומרת הגמרא: בנות צלפחד אמרו לפני משה רבינו אם אנו בנות צלפחד נירש את אבינו - כלומר אם אנחנו נחשבות כזרעו אז תבינו - אם אין בנות צלפחד תתייבם אמינו - ואם אין אנו נקראות כזרע של צלפחד, תתייבם עמנו. מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא כן בנות צלפחד דוברות, תן להן אחוזת נחלה - תן להן בקרקעות, תן להן במטלטלין, תן להן חלק בכורה בקרקעות של ארץ ישראל כמו שמגיע להן חלק בכורה במטלטלין שאביהן החזיק בהם - דאף שבכור מקבל פי שניים רק במוחזק ולא בראוי, אבל ארץ ישראל נקראת מוחזקת היא. תן להן חלק אביהן בתוך אחי אביהן.
רבי יאשיה אמר: ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, דכתיב לשמות מטות אבותיו. אם כן, מה תלמוד לומר לאלה? כלומר לעומדים לפניך - אלא מפני הנשים ומפני הקטנים שהיו פחותים מגיל עשרים - למרות שהם יוצאי מצרים, הם לא קיבלו חלק בארץ, אז תן גם להם על פי אלה שעומדים עכשיו לפני הכניסה לארץ.
רבי יוחנן אמר: לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנאמר לאלה תחלק. אם כן, מה תלמוד לומר לשמות מטות אבותיו? משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם חיים יורשין מתים - ומתים יורשין חיים. הנה גם צריך להסביר איך זה בדיוק יוצא.
תני רבי יהושע בן קרחה אומר: ליוצאי מצרים ולעומדים בערבות מואב נתחלקה הארץ. כיצד? מי שהיה מיוצאי מצרים ומעומדים בערבות מואב - כגון יהושע וכלב שהיו גם וגם - נטל שני חלקים. מיוצאי מצרים ולא מעומדים בערבות מואב, מעומדים בערבות מואב ולא מיוצאי מצרים, נטל חלק אחד.
בנות צלפחד נטלו חמשה חלקים: חלקן עם יוצאי מצרים וחלקן עם העומדים בערבות מואב, בכור שני חלקים, וחלק אביהן בתוך אחי אביהן. אמר רבי יוסי: מתניתא לא אמרה כן - ולא קיבלו אלא ארבעה חלקים - אלא נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן. הדא הוא דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה. אתה רואה מזה שבעצם קיבלו ארבעה חלקים - שהיו שישה בתי אבות (בני עזרא, בני חלק, בני ישראל, בני שרם, בני חפר, בני שפטה), ועליהם אומר הכתוב "בתוך אחי אביהן" שהרי צלפחד היה משבט מנשה, אז הוא מוסיף על השישה אלה את הארבעה חלקים שקיבלו מצלפחד - ביחד זה עשרה.
יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים: חלקן עם יוצאי מצרים וחלקן עם העומדים בערבות מואב, ונטלו חלק מרגלים. הדא הוא דכתיב ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים וגו. כלומר בעצם קיבלו את הנחלה שלהם, אבל חלק מתלוננים ועדת קרח נפל לאמצע, ואת זה כל ישראל התחלקו, או בניהם קיבלו בזכות אבי אביהם ואמותיהם. הדא הוא דכתיב ובני קרח לא מתו - כלומר הם זכו לנחלה, אבל לא בזכות אבותיהם, לא בזכות קורח ולא בזכות העדה שלו, אלא בזכות הסבא או האם עצמם - הם היו בהריון, הם היו צריכים לקבל בגלל שהם היו בערבות מואב.
אמר רבי משל למה הדבר דומה? לשני אחים שותפין שיצאו, לזה תשעה בנים ולזה בן אחד, וירשו בית כורין כל אחד ואחד נוטל לתך. כלומר כל אחד קיבל חצי קור, ואז מחזירים את זה לאבותם, האבות מקבלים את הכל. החזירם לאבותיהן וחלקום, נמצא בן זה נוטל מחצה ובני זה נוטלין מחצה.
בעצם הוא מסביר איך יכול להיות שהמתים יורשים את החיים - כלומר אלה שהיו בערבות מואב לפני הכניסה לארץ, כל אחד מהם קיבל כביכול חלק, העביר את זה לאלה שיצאו ממצרים, ומכוחם חזרו וירשו את זה, כי חילקו את זה ביניהם בתור ירושה. במקרה שלנו, לאחד היה תשעה בנים ולאחד היה בן אחד - ביחד זה חמישה קורים. הם מעבירים את זה לאלה שיצאו ממצרים, והם מורישים את זה לשתי הבנים - בעצם כל אחד מקבל חמישה: זה שיש לו תשעה בנים מקבל שתיים וחצי קור, והשני שיש לו רק בן אחד גם מקבל שתיים וחצי קור. אז בעצם רואים שהמתים יורשים את החיים.
רבי דוסתאי בן יהודה משל למה הדבר דומה? הוא מביא לנו דוגמה בדרך אחרת של הסבר בדיוק אותו דבר, אבל למעלה - לשני אחים כהנים שותפין שהיו עומדין על הגורן, לזה תשעה בנים ולזה בן אחד, ונטלו בית עשרה קבין. כלומר הם נטלו ביחד - כל אחד לקח קב, ביחד זה עשרה קבין. החזירום לאבותיהן וחלקום, נמצא בן זה נוטל מחצה ובני זה מחצה.
[דף כג עמוד א]
רבי יוחנן° בר נפחא מתיב כתיב (שמות וארא ו ח) והבאתי אתכם אל ארץ אבותיכם וגומר והייתה לכם מורשה. אם מתנה למה ירושה? ואם ירושה למה מתנה? אלא מאחר שנתנה להן לשום מתנה, חזר ונתנה להן לשום ירושה. אם כך במה הסתפק משה אמר רבי הושעיה°: כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא ירושה חלשה. התיבון והכתיב (דברים ל"ג, ד') מורשה קהלת יעקב איזה חולשה יש בירושת התורה. אמר לית דיהא סוגין מיניה אין יותר חלש ממנה מן דהו לעי היא משכח כולה אם יפסיק לעמול עליה הוא משכח כולה.
מתני':
אחד הבן ואחד הבת בנחלה, אלא ח_דשהבן נוטל פי שנים בניכסי האב ואינו נוטל פי שנים בניכסי האם. ח_הוהבנות ניזונות מניכסי האב ואינן ניזונות מניכסי האם.
גמ': כתיב (דברים כי תצא כא יז) בכל אשר ימצא לו וגו' מלמד שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי אלא במוחזק. כיצד אין יורש בראוי כבמוחזק? מת אביו בחיי אבי אביו אחר מות הסבא נוטל פי שנים מניכסי אביו, ואין נוטל פי שנים מניכסי אבי אביו. ואם היה אביו בכור כשם שנטל מניכסי אביו כך נוטל בניכסי אבי אביו. מאי טעמא? אמר ריש לקיש° בשם אבא ברדלייה°: נאמר משפט לעניין כפילה דכתיב לו משפט הבכורה ונאמר משפט לעניין פשוטה. מה לעניין פשוטה את רואה את הבן שמת בחיי אביו כאילו קיים ליטול פשיטות אביו ולהורישה לבניו, אף לעניין כפילה את רואה את הבן שמת בחיי אביו כאילו קיים ליטול כפילת אביו להורישה לבניו.
מתני':
ח_והאומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה. ח_זהמחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד השווה להן את הבכור
אנחנו עושים ירושלמי מסכת בבא בתרא, דף כ"ג, מתחילים המשנה פרק ה'.
על אחת גמירות המשנה אחד הבן ואחד הבת בנחלה, אלא שהבן נוטל פי שנים בניכסי האב ולא נוטל פי שניים מנכסי האם. והבנות ניזונות מניכסי האב ואינן ניזונות מניכסי האם.
ואדם כתיב בכל אשר ימצא לו מלמד שאין הבכור נוטל פי שניים בראוי אלא רק במוחזק. כיצד הוא לא יורש בראוי כמוחזק? דוגמה, אם מת אביו בחיי אבי אביו אז אחרי מות הסבא נוטל פי שניים מנכסי אביו, אבל לא נוטל פי שניים מנכסי אבי אביו. כלומר מה שכאילו כביכול אביו ירש מהסבא, בזה הוא לא מקבל פי שניים. עכשיו, אם היה אביו בכור, אז כשם שנוטל מנכסי אביו כך נוטל מנכסי אבי אביו.
מאי טעמא? אמר ריש לקיש בשם אבא בר דליה: נאמר משפט לעניין כפילה דכתיב לא, משפט הבכורה, ונאמר משפט לעניין פשוטה. אז מה לעניין פשוטה? את רואה את הבן כאילו קיים ליטול פשיטות אביו, ולירושה לבניו. אז גם לעניין כפילה את רואה את הבן כאילו קיים ליטול כפילת אביו לירושה לבניו.
פרק ה' אומרת המשנה: האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים, או איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום, כיוון שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. המחלק נכסיו על פיו, אז אם הוא ריבה לאחד ומיעט לאחד או השווה להן את הבכור, דבריו קיימין. כלומר, הוא עושה, בתור מתנה הוא יכול, בתור ירושה הוא לא יכול. ואם אמר משם ירושה לא אמר כלום. כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין.
[דף כג עמוד ב]
דבריו קיימין. ואם אמר משם ירושה לא אמר כלום. כתב ח_חבין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין.
גמ': תנן: האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום אמר רבי אילא° אילעא השווה את הבכורה לאחין דבריו קימים. אמר לון רבי חגיי° ולא קרייא היא דכתיב (דברים כי תצא כא טז) לא יוכל לבכר. אמר רבי אלעזר° בן פדת: העבודה לשון שבועה שיכול אלא שאינו רשאי. אי כן רוצה להשוות את בניו יכיל אפילו לכתחילה לתת משום מתנה. כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין כיצד. אמר רבי הושעיה° בתחילה שכתב יינתן לאיש פלוני ירושה שהורשתיו, באמצע שכתב יירש איש פלוני מתנה שהורשתיו, בסוף שכתב יירש פלוני ירושה שנתתי לו. ציווה לפני מותו כתבו ותנו שדה פלוני לפלוני. רבי אלעזר° בן פדת ורבי שמעון בן יקים° אעלון עובדא קומי רבי יוחנן° בר נפחא. אמר לו: אם עשו קניין וציווה שיכתבו רק לזכרון דברים כיתבו ותנו, אם ציווה לזכותו בכתב כל עמה מודו שאין אדם מזכה בכתב לאחר מיתה. שמואל° בר אבא בר אבא שאל לרב חונה° מתנה שכתוב בה בלשון מכר מהו. אמר לו: ארכביה אתרי ריכשי ברקי הרכיבו על שני סוסים לבנים. אמר חזקיה° לא אמרין לשבח אלא לגרוע דמייתו תרין סוסיין חיוורין ומרכיבין על תריהון ודין אזלא בדא ודין אזלא בדא ומשתכח דלא צייד כלום שמביאים שני סוסים לבנים ומרכיבים אותו על שניהם, וזה מושך לכאן וזה מושך לכאן, ונמצא שלא זז כלל וכאן גם אין לו אחריות כמתנה וגם בר מצרא יכול להוציא ממנו כמכר.
מתני':
ח_טהאומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה. °רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם ח_יאמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ועל מי שאין ראוי לו ליורשו אין דבריו קיימין.
כלומר תסביר מה הכוונה. מתנה, אומרת הגמרא, למדנו במשנה איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים, לא אמר כלום. לא, רבי אילא השווה את הבכורה לאחין, דבריו קיימין. אמרו לו רבי חגיי: ולא קראי? הרי פסוק מפורש דכתיב לא יוכל לבכר. אז איך אתם אומרים שהוא כן יכול? אמר רבי אלעזר: העבודה שיכול אלא שאינו רשאי. זה הכוונה, כלומר אם הוא עשה את זה זה עשוי, רק הוא עובר איסור.
עכשיו, אם הוא כן רוצה לעזור לבנים שלו, הוא יכול משום מתנה. והגמרא, כתוב במשנה כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין. כיצד? אמר רבי הושעיה: בתחילה, כגון שכתב לו יינתן לאיש פלוני ירושה שהורשתיו, ירושה כתיב. אז כתוב בהתחלה נתינה, מתנה, ולאחר מכן יש לשון ירושה. אז זה תופס כיוון שמופיע הלשון מתנה. דוגמה אם הוא כתב לו יירש איש פלוני מתנה שהורשתיו, אז גם כן המתנה מופיעה באמצע, זה תופס. ובסוף, אם הוא כתב לו יירש פלוני ירושה שנתתי לו, כן, אז בסוף כתוב "נתתי לו", אז זה מתנה בסוף כתוב, וזה גם תופס.
כשהיה מוציא לפני מותו אמר להם: כתבו ותנו שדה פלוני לפלוני. אז רבי אלעזר ורבי שמעון בן יקים אעלון עובדא קומי רבי יוחנן, הביא את המקרה הזה לרבי יוחנן. אמר להם: אם עשו קניין והוא ציווה שיכתבו רק לזכרון דברים, כלומר אם מה שאמר לכתוב זה רק זיכרון דברים לקניין שהם עשו - אז יכתבו ויתנו. אבל אם הוא התכוון לזכות אותו בכתב הזה, בשטר הזה, אז כל עמה מודו שאין אדם מזכה בכתב לאחר מיתה.
שמואל שאל את רב חונא: מתנה שכתוב בה בלשון מכר מהו? כלומר אם במתנה השתמשו בלשון מכר. אמר לו: ארכביה אתרי ריכשי ברקי, מרכיבים אותו על שני סוסים, ברקי זה - או שחורים או לבנים. אמר לו חזקיה: לא אמרין אלא מייתו תרין סוסיין חיוורין, כלומר מביאים שני סוסים לבנים, ומרכיבין על תריהון, ודין אזלא בדא ודין אזלא בדא, כל אחד מושך לכיוון אחר. משתכח לא צייד כלום, לא זז מהמקום. אז גם כאן אין לו אחריות כמו מתנה, וגם בר מצרא יכול להוציא אותו כמו מכר. כן, הוא בעצם משני הכיוונים מפסיד.
פרק ה' אומרת המשנה: האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת, או בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, כיוון שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ועל מי שאין ראוי לו ליורשו אין דבריו קיימין.
כן, כלומר אם הוא אומר על הבת, אז אם יש בנים אז הבת הרי כרגע לא ראויה ליורשו, אז זה לא נחשב. כן, אבל אם הוא מעדיף אחד מהבנים שראוי ליורשו, אז דבריו קיימים.
[דף כד עמוד א]
גמ': אמר רבי יוחנן° בר נפחא לא אמר °רבי יוחנן בן ברוקה: אלא על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות אבל בת בין הבנים או אח בין הבנות לא אמר. אמר רבי יוחנן° בר נפחא הלכה כ°רבי יוחנן בן ברוקה. °רבי שאל את °נתן הבבלי מה טעמא אמרו הלכה כ°רבי יוחנן בן ברוקה. רבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא כך שאל °רבי את °נתן הבבלי מה ראו חכמים לומר הלכה כ°רבי יוחנן בן ברוקה. ואמר לו °רבי נתן ל°רבי לא את הוא ששניתה לנו כן בנין דיכרין דיהון ליכי מינאי אינון ירתון משמע שאם ראויים ליורשו שייך בהם ירושה אמר ליה: יטלון תנית לכו אתא °רבי לגבי °רבן שמעון בן גמליאל אבוי אמר ליה: קפחתה את °נתן הבבלי בסתם שבאמת לית כאן יטלון אלא ירתון ירשון. אמר רבי יוסי בי רבי בון° אכין אמר ליה °רבן שמעון בן גמליאל ל°רבי טעיתי טעות ששניתי לכם יטלון לית כאן יטלון אלא ירתון אמר רבי זעירא° אף על גב דתנן ירתון אתיא מתני' דהקילו חכמים בתנאי כתובה דאפילו לשון שאינו מועיל במקום אחר כמו ירושה במי שאינו ראוי לירש מהני בתנאי כתובה קל הוא בתנאי כתובה לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב וכאן אפילו בדברים לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם וכאן למי שאינו בעולם שכותב לה בנים זכרים שיהיו לך ממני. תמן תנינן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך וכו' אם מתה אינו יורשה °רבן שמעון בן גמליאל אומר ח_יאאם מתה יירשנה שהתנה על מה שכתוב בתורה. אמר רב ירמיה° בשם רב° אבא בר אייבו: הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל אבל לא מטעמו שהוא אומר מפני שהתנה על הכתוב בתורה והמתנה על הכתוב בתורה ח_יבתנייו בטל וזה אינו אלא בתנאי שאינו של ממון והכא בתנאי ממון אנן קיימין שתנאו קיים. מה טעמא? דרב° אבא בר אייבו מפני שרק בסוף לאחר מיתה הוא זוכה בירושתה ואינו יכול לסלק עצמו מדבר שעדיין לא זכה בו. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל. דאמר רבי יוחנן° בר נפחא מכרה או נתנה נכסי מלוג שלה בחיי בעלה בדין הוא שיהיה מכרה קיים שאין בעלה זוכה בירושתה אלא לאחר מותה כדעת רב אבא בר אייבו. ולמה אמרו מכרה בטל? שלא תהא מברחת נכסים מבעלה ואומרת שלי הן.
אנחנו תלמוד ישב במסכת בבא בתרא, דף כ"ד, דחיית הגמרא. אומרת הגמרא אמר רבי יוחנן. אמרנו במשנה שרבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ועל מי שאין ראוי ליורשו אין דבריו קיימים. אומר רבי יוחנן לא אמר רבי יוחנן בן ברוקה, אלא על בן בין הבנים שכרגע הוא ראוי ליורשו, ועל בת בין הבנות שכרגע היא ראויה ליורשו. אבל בת בין הבנים שכרגע היא לא-- נכון שיכול-- יש מציאות שהיא ראויה ליורשו, אבל לא כרגע, כי יש אחים, יש בנים, אז היא לא יורשת, אז זה לא נחשב. או אח בין הבנות, למרות שהאחים בעצם כן יורשים במצב מסוים, אם אין בנים וגם אין בנות, אז האחים יורשים. אבל כאן שיש בת, אז האחים לא יורשים. לא אמר, כן, בזה הוא לא אמר.
אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. רבי שאל את נתן הבבלי מאי טעמא אמרו הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה? רבי אבא ורבי חייא אמרו בשם רבי יוחנן כך שאל רבי את רבי נתן הבבלי: מה ראו חכמים לומר הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה? אמר לו רבי נתן אל רבי — לא אתה הוא ששאלת לנו, כן? אתה אמרת לנו את זה, בנין דכין דייוואי לכי מנאי, כן, כלומר ככה כותבים בכתובה, בתנאי כתובה, שהבנים הזכרים שייוולדו לך ממני אינון ירתון, כן? הם ירשו.
משמע שאם הם ראויים ליורשו שייך בהם ירושה. אמר ליה אית לון תנית לכון, כן, אני כאן אמרתי לימדתי אתכם איתנו, אית לון, לא ישירשו, לשון מתנה. אתה רבי לגבי רבשם אומר לי הבואי. אמר לו אז רבש"ם אמר לו כיפרת את רבי נתן הבבלי סתם, כי באמת לא את כל אית לון אלא ירשון.
אמר רבי יוסי ורבי בון אכן אמר לי כך אמר לו רבש"ם אל רבי — טעיתי טעות ששאלתי לכם אית לון, לא את כל אית לון אלא ירטון. זאת אומרת אני טעיתי, אני לימדתי אתכם, אה, אית לון, אבל באמת צריך לגרוס ירטון.
אמר רבי זירא אף על גב דתנן ירטון אלתי אמתיתין. כלומר, אם תגיד שכתוב ירשון זה בסדר, זה הכל יסדר, למה דהא קיימו חכמים בתנאי כתובה, כן, שאפילו לשון שאינו מועיל במקום אחר כמו לשון ירושה — זה לא מועיל במקום אחר, כן, במי שאינו ראוי ליורשו. הוא מעלי בתנאי כתובה כי קל הוא בתנאי כתובה, לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב, כאן אפילו בדברים. בכל מקום האדם מזכה אלא למי שהוא בעולם, וכאן הרי למי שאינו בעולם. הרי הוא אומר בנין דכין דיוולחי מיני, כן, אפילו עוד לא נולדו, כן. אז רואים מכאן, כלומר בגלל שזה, אה, מאוד קלו בתנאי כתובה, אז גם לשון ירושה יתפוס גם מי שלא ראוי לירוש אותו.
תמן תנינן הכותב לאשתו דברים אלה מחסייך — אז אם מתה אינו יורשה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מתה יירשנה. למה? כיוון שהתנה על מה שכתוב בתורה. אמר רב ירמיה בשם רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מפני שהתנה על הכתוב בתורה, אבל לא מטעמו, כי הוא אמר זה — מתנה על מה שכתוב בתורה, והמתנה על הכתוב בתורה תנאו בטל, וזה אינו אלא בתנאי שאינו של ממון. והרי כאן זה תנאי ממון, על כן תנאו צריך להתקיים.
אז מה טעמא דרב? למה בית-- למה התנאו בטל פה? כן, למה בית הוא יורש אותה? כיוון שרק בסוף הוא זכה, לאחר המיתה הוא זוכה בירושתה, אז הוא לא יכול לסלק את עצמו מדבר שעדיין לא זכה בו.
אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. דאמר רבי יוחנן — אם היא מכרה או נתנה נכסי מילוג שלה בחיי בעלה, אז בדין הוא קיים, כיוון שאין הבעל זוכה בירושה לאחר מותה כדעת רב. אז למה אמרו מכרה בטל? כשהיא רוצה להעביר נכסים מבעלה ואומרת שלי הן, כן, תיקח דברים של בעלה ותמכור אותם ותמיד תוכל לטעון שזה שלה. אז לכן שלא תהא מברחת מבעלה, לכן אמרו שהיא לא יכולה למכור — אם היא מוכרת מכר בטל.
[דף כד עמוד ב]
רבי יוסטיני° הוה ליה עובדא שאשתו מכרה את נכסי המלוג שלה אתא קומי רבנן וחייבוניה ופסקו שהמכר קיים. קם קומי ריש לקיש° אמר ליה זיל חות לך רד לניכסך. רבי ירמיה° בעא קומי רבי זירא° והא אמר רב° אבא בר אייבו: בסוף הוא זכה בהן ואמר רבי יוחנן° בר נפחא מכרה בטל ואמר ריש לקיש°: איזיל חות לניכסך אז מאן אינון רבנן שפסקו ההפך? רבנן דרבי יוסטני° שהיו במקומו. כתיב (במדבר פינחס כז יא) וירש אותה. יכול כשם שהוא יורשה כך היא יורשתו? תלמוד לומר אותה הוא יורשה, היא אינה יורשתו. תנן: התם הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך וכו' אם מתה אינו יורשה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא לדברי חכמים אין הבעל יורש את אשתו דבר תורה אלא אביה יורשה אחיה יורשים אותה. התיב רבי אבא בר ממל° אם אומר את שאין קרובי האשה יורשים דבר תורה אלא הבעל מעתה יירש את ארוסתו גזרת הכתוב היא, דדרשינן מדכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא כמה דתימר (ויקרא אמור כא ג) הקרובה ולא גרושה ודכוותה ח_יגהקרובה ולא ארוסה. התיב רב המנונא° אם אומר את שאין קרובי האשה יורשים דבר תורה אלא הבעל מעתה יירש הבעל בראוי כבמוחזק. והא אמר רבי יוסי° בר זבידא: כך שנה °רבי ח_ידאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. אמר רבי יוסי בי רבי בון° אין זה ראיה שהרי בכור הרי ירושתו תורה ואף על פי כן אינו יורש בראוי כבמוחזק. אמר רבי יצחק° בר אבא ואילן דכתבין אין מיתת בלא בנין כל דלה יחזור לאביה תנאי ממון הוא ח_טוותנאו קיים. כתיב (דברי הימים א' ב', כ"ב) ושגוב הוליד את יאיר ויהיו לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד. וכי מניין היו ליאיר ערים בהר הגלעד? אלא שנשא אשה מבנות מנשה ומתה וירשה. אם אומר את שאין ירושת אשה לבעל דבר תורה, נימר ויהי לשגוב ולא ויהי לו ליאיר. ודכוותה (יהושע כ"ד, ל"ג) ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו בהר אפרים. וכי מניין היו לו לפינחס בהר אפרים? אלא שנשא אשה מבנות אפרים וירשה. אם אומר את שאין ירושת אשה לבעל דבר תורה, נימר ויהי לאלעזר ולא ויהי לפינחס.
מתני':
ח_טזהכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו — מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. °רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב.
גמ': אמר רבי אבא בר ממל°: הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הוא אומר (יחזקאל ל"ב, כ"ז) ותהי עוונותם על עצמותם. כהדא חד בר נש אפקד ניכסיי גבי רבי אבא בר ממל°. אמר לו: אין הויין בנוי דהנייה הב לון פלגא וסב פלגא אם יהיו נוהגין כשורה ותראה נחת רוח ממעשיהם תתן להם החצי וקח לך החצי. אתון בנוי ונסבין פלגא. בתר יומין אתון בעיין מיעור לערער עימיה. אמר לון: לא אמר לי: אבוכון אלא אי הוין בניי דהנייה הב לון פלגא וסב פלגא אם יהיו נוהגין כשורה ותראה נחת רוח ממעשיהם תתן להם החצי וקח לך החצי. כדון דאתון קקו פדיפטי בנים סוררים הבו לי מה דיהבית לכון תחזירו מה שנתתי לכם.
רבי יוסטני הוה ליה עובדא — היה לו מקרה כזה שאשתו מכרה נכסי מילוג שלה. אתא לקמא רבנן וחייבוניה, פסקו שם שהמכר קיים. אז קם קומי ריש לקיש אמר ליה — אמר זיל חות לניכסך, הנכסים שלך, המכר בטל. ואמר רבי ירמיה בעא קומי רבי זירא — והאמר רב בסוף הוא זכה בהן. ואמר רבי יוחנן — מכר בטל, ואמר ריש לקיש — זיל חות לניכסך. כלומר כל הרבנים כולם בדעה שהמכר לא קיים, כן. אז מי אותם רבנים שפסקו את ההיפך? מי אותם רבנים שרבי יוסטני הלך לפיהם שפסקו להפוך? אז את אומר רבנן דרבי יוסטני, אותם רבנים שהיו באזור שלו.
וירש אותה. יכול כשם שהוא יורשה כך היא יורשתו? תלמוד לומר אותה — הוא יורשה, היא אינה יורשתו. כלומר זה גזרת הכתוב שהוא יורש אותה והיא אינה יורשת אותו. ואת אמרת — הכותב לאשתו דברים אלה מחסייך, אז אם מתה אינו יורשה.
אמר רבי יוחנן: דברי חכמים אביה יורשה אחיה יורשים אותה, אלא אביה יורשה או אחיה יורשים אותה. התיב רבי אבא בר ממל: אם אומר אתה שאין קרובי האישה יורשים כבר תורה, כלומר מי שחולק על חכמים, כן, וסובר שהבעל יורש כבר תורה — אז מי שסובר ככה, אז מעתה שהבעל יירש גם את ארוסתו, למה את הארוסה לא יורש? אז אתה אומר זה גזירת הכתוב, שהתורה כתבה ולאחותו בתולה הקרובה אליו שלא הייתה לאיש לה יטמא. אז כיוון דהקרובה — לא גרושה, אז כיוון ודכוותה — הקרובה, לא ארוסה, כן, אז לכן ארוסה הוא לא מטמא לה וגם לא יורש אותה.
התיב רב המנונא: אם אומר אתה שאין קרובי אישה יורשים כבר תורה, אלא הבעל — אז מתי יירש הבעל? בראוי כבמוחזק. והא אמר רבי יוסי כך שנה רבי אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. אמר רבי יוסי בי רבי בון — זה לא ראיה, כי הרי בכור הרי ירושתו תורה לדעת כולם, ואבל בכל זאת אינו יורש בראוי כבמוחזק. אז זאת אומרת שזה לא ראיה.
אמר רבי יצחק — דכתבין אין מיתת בנין כל דלה יחזור לאביה — יש כאלה שכותבים בכתובה, בתנאי כתובה, שאם היא תמות בלא בנים אז כל מה שיש לה יחזור לאביה, תנאי ממון הוא ותנאו קיים.
ואתה אומר כתיב ושגוב הוליד את יאיר, והיו לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד. וכי מניין היו ליאיר ערים בהר הגלעד? אלא שנשא אשה מבנות מנשה ומתה וירשה. כן, כי אם אומר את שאין ירושת אשה דבר תורה, אז בעצם לא היה מציאות שהוא יקבל את הנחלה בארץ מנשה מאשתו. אז אם כן, הדרך היחידה לקבל נחלה זה מהאבא. אז היה צריך להיות כתוב ויהי לשגוב ויהי לו ליאיר. סגוב היה לו את זה והוא הוריש ליאיר. אבל לא יכול להיות שליאיר יהיה, אם לאבא אין, אלא אם כן על ידי נישואים.
עוד כתוב ואלעזר בן אהרן מת וקברו אותו בגבעת פנחס בנו בהר אפרים. וכי מניין היו לו לפינחס בהר אפרים? אלא שנשא אשה מבנות אפרים וירשה. עכשיו, אם אומר את שאין ירושת אשה דבר תורה, אז זה לא מציאותי שהוא ישא אישה ויקבל נחלה בהר אפרים. אז אם כן, הדרך היחידה שהוא לקבל את הנחלה בהר אפרים זה מאבא שלו. אז נאמר לאלעזר ויהי לפינחס.
פרק ח. ואומרת המשנה: הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, כלומר להם הוא לא נתן. מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב.
אמר רבי אבא בר ממל: הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הוא אומר ותהי עוונותם על עצמותם. כי הדא — חד בר נש הפקיד נכסיו גבי רבי אבא בר ממל. כן, נתן את הנכסים שלו לרבי אבא בר ממל ואמר לו: אין הויין בנוי דהנייה, כלומר, הבנים שלי היו בנים טובים, הב לון פלגא וסב פלגא — תן להם חצי, קח אתה חצי.
אתון בנוי ונסבין פלגא — באו הבנים, נתן להם חצי. בתר יומין אתון בעיין מיעור עימיה — רצו לערער, רצו לקבל את הכל. אמר לון: לא אמר לי אבוכון אלא אי הוין בניי דהנייה הב לון פלגא וסב פלגא. כלומר הוא אמר לי לתת לכם רק אם אתם בנים טובים — אז רק ככה הוא אמר לי, אין הוין בני דהנייה, הב לון פלגא וסב פלגא, תן להם חצי, קח אתה חצי. אבל כדון אתון קקו פדיפטי, כלומר בנים סוררים, הבו לי מה דיהבית לכון.
[דף כה עמוד א]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה ז==
מתני':
ח_יזהאומר זה בני נאמן לרשת אותו שאם היה רוצה היה נותן לו במתנה וזה אחי אינו נאמן להפסיד שאר האחים מחלקם אלא ח_יחיטול עמו בחלקו. מת יחזרו נכסים למקומן. נפלו לו נכסים ממקום אחר ומת ירשו אחיו עמו שהרי הוא מודה שכלם אחיו. מי ח_יטשמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום. ח_כ זיכה בה לאחר בין מן היורשין ובין שאין מן היורשין דבריו קיימין.
גמ': אם היו מוחזקין בו שהוא בנו ובשעת מיתתו אמר אינו בני או שהוחזק שאינו בנו ואמר בני נאמן. היה עומד בצד המוכס ואמר בני הוא וחזר ח_כאואמר עבדי הוא נאמן שאני אומר שלא אמר בתחילה אלא לפוטרו מן המכס. עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. אית תני תניי נאמן. אמר רבי מנא° בן יונה: כגון אילין נפתאי דמשעבדין בבניהון יתיר לכן כשקרא לו עבד ואחר כך אמר שהוא בנו אין בכך סתירה. האומר יינתנו נכסיי לפלוני והוא כהן והיו שם עבדים אף על פי שאמר אי איפשי בהן יאכלו עבדיו בתרומה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר ח_כבמכיון שאמר אי איפשי בהן זכו בהן היורשין. אמר רבי אילא° אילעא: בסתם חלוקין דמה אנן קיימין? אם דבר בריא שרצה בהן בתחילה כל עמא מודו שיאכלו עבדיו בתרומה. ואם דבר בריא שלא רצה בהן בתחילה כל עמא מודו שזכו בהן היורשין. אלא כי אנן קיימין? בסתם. ורבנן סברין משעה ראשונה היה רוצה בהן ועכשיו חזר בו ואינו יכול לחזור בו משזכה בהם. °רבן שמעון בן גמליאל אומר מכיון שאמר אי איפשי גילה דעתו שמתחילה לא רצה בהם וזכו בהן היורשין. תני °רבי שמעון בן גמליאל אומר ח_כגדייתיקי מבטלת דייתיקי
אנחנו פותחים בירושלמי מסכת בבא בתרא, דף כ"ה, תחילת המשנה, פרק ח. אז אני אומר את המשנה. האומר זה בני נאמן, ואז בעצם הבן הזה יירש אותו, כן? הוא נאמן כיוון שאם הוא היה רוצה הוא יכול לתת לו מתנה. אבל אם הוא אומר זה אחי אינו נאמן אלא בשביל שאר האחים, אבל הוא... כן, אלא יטול עמו בחלקו. זאת אומרת בחלק שהוא מקבל אז אותו האדם יקבל את החלק היחסי שמגיע לו, כן? אבל שאר האחים הוא לא יכול לקחת. מת יחזרו נכסים למקומן. כלומר, אם אותו אדם, אותו אחד שהוא אמר שזה הבן שלו מת, יחזרו נכסים למקומן ואז חולקים אותם שוב פעם ליורשים הבאים. נפלו לו נכסים ממקום אחר אחיו עמו, כן? כי הרי הוא מודה שכולם אחיו. כן, אותו אדם הוא ט-- הוא הרי מודה שהם כולם אחיו. הם לא מודים שהוא אח שלהם. אז לכן אם הוא מת האחים יורשים אותו.
עכשיו מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו, כלומר מצאו צוואה קשורה לו על ירכו, הרי זו אינה כלום. אולי מישהו שם לו את זה. אבל אם זיכה בה לאחר, בין מן היורשין ובין שאין מן היורשין דבריו קיימין.
ואומרת הגמרא אם היו מוחזקין בו שהוא בנו ובשעת מיתתו אמר אינו בני, או שהודעו שאינו בנו והוא אמר בני נאמן. שאם היה עומד בצד המוכס ואמר בני הוא וחזר ואמר -- אחרי שהוא עזב עבר את המוכס הוא אמר עבדי הוא נאמן. כי אני אומר שלא אמר בתחילה אלא פתאום מן המכס, כן? העבדים היו נחשבים מכס ולכן הוא אמר זה הבן שלו. אם אומר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן, ואית תני תניי נאמן. אמר רבי מנא כגון אילין נפתאי דמשעבדין בבניהון יתיר. כלומר, היו אנשים, במקום אחר כתוב הכותים שהיו משעבדים בבנים שלהם מאוד. כלומר יש כאלה אפילו אומרים שהם היו לוקחים חלק מהבנים והופכים אותם לעבדים. אז לכן כשהוא קרא לו עבד ולאחר מכן הוא אמר שזה הבן שלו, אז אין בזה סתירה, כי בעצם יכול להיות שזה העבד שלו וזה גם הבן שלו.
האומר יינתנו נכסיי לפלוני והוא כהן והיו שם עבדים, כלומר אותו אדם הוא כהן ויש שם עבדים, אז אף על פי שאמר אי איפשי בהן, אני לא רוצה את העבדים האלה, אבל בכל זאת יאכלו עבדיו בתרומה כי הוא כבר זכה בהם. רבן שמעון בן גמליאל אומר מכיון שאמר אי איפשי בהן זכו בהן היורשין. כלומר הוא לא זכה והיורשים זכו בזה.
אמר רבי אילא: בסתם חלוקין מה נן קיימין? אם דבר בריא בהן שהכהן הזה בהתחלה רצה ולאחר מכן התחרט, אז בזה כל עמא מודו שיאכלו עבדיו בתרומה. אבל אם דבר בריא בהן שהוא לא רצה בהם בתחילה, אז בזה כל עמא מודו שזכו בהן. אלא כי נן קיימין? בסתם. ורבנן סברין משעה ראשונה היה רוצה בהן ועכשיו חזר בו. הוא לא יכול לחזור בו ממי שזכה בהם. ולכן רבן שמעון בן גמליאל אומר מכיון שאמר אי איפשי זכו בהן היורשין, כלומר הוא גילה דעתו שמתחילה הוא לא רצה בהם אז לכן זכו בהם היורשים.
[דף כה עמוד ב]
ואין מתנה מבטלת מתנה. אמר רבי אבא בר חנה° רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° תריהון אמרין כל שברור שציווה מחמת מיתה אפילו כתב לשון מתנה דינו כדייתקי וכל שאילו יבריא ויחזור בדייתיקתו ח_כדחוזר אף במתנתו. כההיא אחתיה דרבי חונייא° כתבת ניכסה לרבי חונייא° לאחר מכן נצרכה לכסף וזבנת מנכסיה ויהבת לבעלה. מן דדמכת כשמתה אתא רבי חונייא° בעי מיעור עימיה. אמר לו: ולמה לא תבעתינון בחייה? אמר ליה לא בעית מעיקתה לא רציתי לצער אותה. אף על פי כך אפיק רבי אמי° בן נתן מרבי חונייא את מה שהוציא מהבעל דסבר ששכיב מרע יכול לחזור בו ממתנה שנתן.
מתני':
הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי °רבי יהודה בר עילאי שאין קניין לאחר מיתה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר ח_כהאינו צריך דזמנו של שטר מוכיח שהוא מתכוון מהיום. ח_כוהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו — האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. ח_כזמכר האב מכורין עד שימות. ח_כחמכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב. ח_כטהאב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין.
גמ': רבי שמעון בן יקים° בעי קומי רבי יוחנן° בר נפחא למה האומר הרי זו מתנה מהיום לאחר מיתתו מתנתו מתנה ואילו האומר הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה ח_לאינו גט? חברייא אמרין כן. אמר לו רבי יוחנן° בר נפחא אינה היא איסרטה זה לא אותו רחוב. ביטוי להגיד שאין מה לדמות אחד לשני ואומרים. אמר רבי זעירא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא מתנה אינה כגיטין וגיטין אינה כמתנה. אמר רבי אילא° אילעא: במתנה אם כתב מהיום מתנה ברורה היא, לאי זה דבר כתב בה לאחר מיתה? לשייר בה אכילת פירות. אבל בגיטין אם כתב בה מהיום כרות הוא, לאי זה דבר כתב בה לאחר מיתה? לשייר לו גופה נמצא שאין כאן כריתות והגט בטל. אמר רבי בון בר כהנא° קומי רבי אילא° אילעא ואימא לשייר לו מעשה ידיה. אמר ליה לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה. והוה רבי זירא° מקלס ליה וצווח ליה בנייה דאורייתא בן תורה. האומר טבי עבדי עשיתי בן חורין, עשיתיו בן חורין, עושה אני אותו בן חורין, הרי הוא בן חורין, הרי זה בן חורין, הרי זה זכה. אמר רבי חייא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא
תני רבי שמעון בן גמליאל אומר דייתיקי מבטלת דייתיקי, כלומר, אם הוא כתב צוואה וכתב אחרי זה צוואה אחרת היא מבטלת את הקודמת. אבל אין מתנה מבטלת מתנה. אם הוא נתן מתנה גמרנו, זה כבר זכה בזה המקבל. אמר רבי אבא בר חנה רבי יוחנן וריש לקיש תריהון אמרין כל שאילו יבריא ויחזור בדייתיקתו חוזר אף במתנתו. כלומר, כמו שאם הוא היה מבריא היה חוזר מהצוואה, אז גם אם הוא הבריא הוא חוזר גם מהמתנה הזאתי כי זה בא מחמת מיתה.
כההיא, כמו דוגמה, אחתיה דרבי חונייא כתבת ניכסה לרבי חונייא ולאחר מכן נצרכה לכסף וזבנת לבעלה. היא מכרה חלק מהנכסים ועשתה את זה לבעלה. מן דדמכת -- אחרי שהיא מתה אתא רבי חונייא בעי מיעור עימיה. רצה לבקש מהבעל שיחזיר את הכסף. אמר לו: ולמה לא תבעתינון בחייה? למה פתאום נזכרת לתבוע את זה? היית תובעת כשהיית חיה. אמר ליה לא בעית מיעקתה. לא רצית להקשות עליה כשהייתה חולה. אף על פי כך אפיק רבי אמי. רבי אמי רצה מרב חוניא את מה שהוא רוצה מהבעל, כי רבי אמי מסובר ששכיב מרע יכול לחזור בו מהמתנה שהוא נתן, ומכיוון שהיא נתנה לו את המתנה וחזרה בה אז חזרה, אז לכן זה שייך לבעל, לא לרבי חוניא.
פרק ח. אחרי שתמו את המשנה, הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה, דברי רבי יהודה. כיוון שאין קניין אחר מיתה, לכן חייב לכתוב מהיום. רבי יוסי אומר אינו צריך, כי הוא חושב שזמנו של שטר מוכיח עליו. הרי כתוב תאריך אז כולם רואים שזה מהיום.
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו -- כלומר אם הוא כתב את הנכסים לבן שלו אבל שהוא יקבל אותם רק אחרי שהוא ימות, אז האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. אז אם האב מכר, מכר האב מכורין עד שימות. וברגע שהוא ימות זה חוזר לבן. אבל אם הבן מכר, מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב. אחרי מות האב אז הוא זוכה בזה באמת. האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין, כן?
רבי שמעון בן יקים קומי רבי יוחנן: למה מהיום לאחר מיתתו מתנתו מתנה, ואילו מהיום ולאחר מיתה אינו גט? חברייא אמרין כן. אמר לו רבי יוחנן: אינה היא איסרטה. כלומר, זה לא אותו רחוב בכלל. זה ביטוי להגיד שאין קשר בין שני המקרים, אי אפשר לדמות אותם.
אמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן, הוא הסביר מה ההבדל: אינה כגיטין כמתנה. אמר רבי אילא: במתנה אם כתב מהיום מתנה ברורה היא. אז לאי זה דבר כתב בה לאחר מיתה? למה הוא מוסיף את המילים לאחר מיתה? לשייר בה אכילת פירות. אבל בגיטין אם כתב בה מהיום כרות הוא, זה גט ממש, גט שלם. אז לאי זה דבר כתב בה לאחר מיתה? לשייר לו גופה. הוא רוצה שיהיה חלק ממנה, כן? שהיא עדיין תהיה אשתו קצת. נמצא שאין כן גיטות, אז הגט בטל.
אמר רבי בון בר כהנא קומי רבי אילא: לשייר מעשה ידיה. מי אמר? אולי מה שהוא כתב לאחר מותה הוא רצה לשייר את מעשה ידיה שיהיה שלו. אמר ליה: אי אפשר להגיד דבר כזה. לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה. אין דבר כזה. רבי זירא ליה וצווח ליה בנייה דאורייתא. בני הדור היו כינה אותו בן תורה.
האומר טבי עבדי עשיתי בן חורין, עשיתיו בן חורין, עושה אני אותו בן חורין, הרי הוא בן חורין, הרי זה בן חורין, הרי זה זכה. כלומר, בכל המקרים האלה הוא זכה והוא בן חורין. אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן -- ובלבד בשטר. כן, צריך שזה יהיה כתוב בשטר, לא סתם אמירה בעל פה.
[דף כו עמוד א]
ובלבד בשטר כתב יעשה בן חורין. °רבי אומר זכה שכוונתו שייעשה בן חורין בשטר שמוסר לו וחכמים אומרים ח_לאלא זכה שאינו אלא כמבטיח לשחררו. האומר שדה פלוני נתתי לפלוני, נתונה לו, תהא שלו, ינחל פלוני בנכסיי, יחזיק פלוני בנכסיי, לא אמר כלום. תינתן לו מתנה °רבי אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה. ואם היה שכיב מרע ואמר בכל הלשונות הללו כופין את היורשים לקיים דברי המת. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הכותב דיאתימון בלעז הרי זו כמתנה. אמר רבי חנין° בשם רבי יהושע בן לוי°: חיזרתי על כל בעלי לשונות לידע מהו דיאתימון ולא אמר לי: אדם דבר. האומר יינתנו נכסי לפלוני מת פלוני לפלוני מת פלוני לפלוני הראשון ראשון קודם. מת השני בחיי ראשון הראשון אוכל פירות ואם מת יחזיר ליורשי הנותן. מת השלישי בחיי שני השני אוכל פירות ואם מת יחזיר ליורשי הנותן. מתו השני והשלישי בחיי ראשון הראשון אוכל פירות וקונה קרקע דברי °רבי. °רבן שמעון בן גמליאל אומר ח_לבאין לו אלא אכילת פירות בלבד ואת הקרקע יחזירו ליורשי הנותן. חזקיה° אמר הלכה כ°רבי. אמר רבי ינאי° הכהן: מודה °רבי שהראשון אינו ח_לגנותנה במתנת שכיב מרע כדי להפקיעה מהשני לפי שאינה אלא לאחר מיתה ואז כבר זכה בה שני. רבי יוחנן° בר נפחא אמר אף לא במתנת בריא שלא נתנה לו אלא להנאתו בחיו אבל אחר מותו תהיה לשני. כהדא ההיא איתא כתבת ניכסה לחד בר נש צרכת למעות וזבנת מכרה לבעלה. רבי חייה בר מדייא° אעול האי עובדא קומי רבי יוסי° בר זבידא ורצה לפשוט שלאחר מותה אינו יכול להוציא מבעלה. לא כן אמר רבי ינאי° הכהן: מודה °רבי שאינו נותנה במתנת שכיב מרע ואמר רבי יוחנן° בר נפחא אפילו במתנת בריא אינו יכול לתת. הדא איתא אשה זו מכיון דבעלה זקוק מספקא ליה מזוני ולא כמתנת שכיב מרע הוא שהרי ודאי לא מכרה לו אלא שיזכה בהן לאחר מיתתה, שבחייה אינה צריכה לכלום שהרי כל מזונותיה על בעלה, ולמה אמרינן שמכרה מכר אמר ליה: אף על פי שמזונותיה על בעלה עד כדון זקוק מספקא פיתא וקיטני דילמא ביעי דילמא תרנגוליןכך שיש דברים שאינו חייב לתת לה לכן מוכרת וקונה ואין זה כמתנת שכיב מרע.
דף כ"ו נקראים למשל ממסכת בבא בתרא, דף כ"ו. מתחילים בדף הקודם שורה אחרונה. אומרת הגמרא אם הוא אמר "עבדי עשיתי בן חורין, עשיתיו בן חורין, עושה אותו בן חורין, הרי הוא בן חורין, הרי זה בן חורין." ואם הוא השתמש בכל אחת מהלשונות האלה הרי זה זכה. אמר רבי חמא בר' יוחנן ובלבד בשטר. כלומר, לא אם הוא אמר את זה, אלא אם הוא כתב את זה בשטר, רק אז הוא משוחרר. שאם הוא כתב ייעשה בן חורין, אז רבי אומר זכה, כי בית הוודאי הכוונה שלו שיעשה בן חורין בשטר שמוסר לו. וחכמים אומרים לא זכה, כן? כי זה לא היה כמבטיח שישחרר אותו, ייעשה בן חורין בעתיד. אבל זה לא כתב שחרור.
האומר שדה פלוני נתתי לפלוני, נתונה לו, תהא שלו, ינחל פלוני בנכסיי, יחזיק פלוני בנכסיי, לא אמר כלום. תינתן לו מתנה, רבי אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה. אבל אם האשיכם עליו ואמר בכל השנות הללו, אז כופים את היורשים לקיים דברי המת.
תניא אבא שמעון היה אומר, אף הכותב דיאתימון בלעז הרי זו כמתנה. אמר רבי חנין בשם רבי יהושע בן לוי, חיזרתי על כל בעלי לשונות לידע מהו דיאתימון ולמה, אף אחד לא מבין מה פירוש המילה.
האומר יינתנו נכסי לפלוני, מת פלוני לפלוני, מת פלוני לפלוני הראשון... ראשון קודם. ואם מת השני בחיי הראשון, כן? אז הראשון אוכל פירות, ואם מת יחזיר ליורשי הנותן, כי הוא לא יכול, הוא לא מעביר את זה לשלישי כי התנאי שלו היה שהשלישי יקבל מהשני, וכיוון שהשני מת אז בעצם הראשון אחרי שהוא מת מעבירים את זה ליורש הנותן, או הנותן אם הוא חי. עכשיו אם מת השלישי בחיי השני, השני אוכל פירות, אותו דבר בדיוק, ואם מת יחזיר ליורשי הנותן גם פה. אם השלישי מת אז השני אוכל פירות ולאחר שהוא מת מחזירים את זה ליורש הנותן.
עכשיו אם מת השני והשלישי בחיי הראשון אז הראשון אוכל פירות וקונה קרקע דברי רבי. רבי סובר שאם אין לו לאף אחד להעביר את זה, אז בעצם אותו אדם זוכה בזה. כלומר הוא גם אוכל פירות וגם קונה את הקרקע. וזה דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אין לו אלא אכילת פירות בלבד. אומר לא, הקרקע חייבת - הקרקע תמיד חוזרת ליורש הנותן בסוף. אז יש לו רק אכילת פירות. חזקיה אמר הלכה כרבי.
אמר רבי ינאי, מודה רבי נותנה במתנת שכיב מרע, כלומר הוא לא יכול לתת את זה, כי נניח אם הוא נתן לראשון ואמר לו שאחרי שהוא ימות ייתן לשני, אז הוא לא יכול לתת את זה מתנת שכיב מרע. לתת למישהו ולהגיד לו שאחרי מותו זה יהיה שלו. למה? לפי שהרי לאחר מיתה, כלומר שמתנת שכיב מרע זה רק לאחר מיתה, אז ברגע שזכה מיתה כבר זכה בשני. כלומר רבי סובר שבאמת הוא יכול למכור את זה כי הקרקע שלו, כן? אבל אחרי מותו זה עובר למישהו אחר, אז לכן הוא לא יכול לתת מתנת שכיב מרע. ורבי יוחנן אמר במתנת בריא. למה? כיוון שהוא לא נתן לו כלום. רבי יוחנן חולק, הוא סובר שהמתנה ניתנה רק להנאה בחייו, כן? אבל לא לאחר מותו, ולכן בכל מקרה הוא לא יכול למכור את זה.
כהדא, ההיא איתא כתבת ניכסה לחד בר נש. אישה אחת כתבה את כל הנכסים שלה לאדם אחד. צרכת וזבנת לבעלה. היא היתה צריכה כסף, אז היא מכרה את האדמות לבעלה. רבי חייה בר מדייא אעול עובדא קומי רבי יוסי. רבי חייא בר מדיה העלה את השאלה הזאת לפני רבי יוסי, והוא רצה לפשוט שהמכירה היא מכר, כן? מפני שהוציא זה מבעלה. אומרת הגמרא לא כן אמר רבי ינאי, מודה רבי נותנה במתנת שכיב מרע? הרי אמרנו שגם רבי מודה שמתנת שכיב מרע הוא לא יכול לתת או למכור. רבי יוחנן במתנת בריא - אפילו מתנת בריא אינו יכול לתת.
עכשיו אבל הדא איתא מכיון דבעלה זקוק מספקא ליה מזוני. הרי האישה לא צריכה כלום, הרי כל מה שהיא צריכה הבעל צריך לספק לה, כן? אז זה לא כמתנת שכיב מרע הוא. הרי ודאי היא לא מכרה לו אלא שיזכה בה לאחר מיתתה, כי הרי בחיים היא לא צריכה כלום, למה צריכה למכור את זה? הרי כל מזונותיה על בעלה. אז למה אומרים שמכר מכר? הרי אמרנו שהלכה כרבי, שאפילו רבי שאומר שהיא כן יכולה למכור, הוא אומר שמתנת שכיב מרע היא לא יכולה לתת את זה. אז פה לכאורה מתנת שכיב מרע, אז למה המכירה מכר?
אמר לה, עד כדון זקוק מספקא פיתא וקיטני, דילמא ביעי דילמא תרנגולין. כלומר, בעצם כל מה שהבעל חייב לה בנישואין זה דברים דברי קיום פשוטים, פיתה, לחם, קטניות. אבל אם היא רוצה דברים מעדנים, היא רוצה משהו מעבר לזה, היא רוצה ביצים, היא רוצה תרנגולים, הבעל לא חייב לה. אז מכיוון שיש דברים שהוא לא חייב לתת לה, לכן היא מוכרת וקונה, זה לא נקרא מתנת שכיב מרע, כי גם בחיים היא רוצה ליהנות מזה.
אמר רבי יעקב בר אחא תמן קבורה כמזונות. כמו שאמרנו עכשיו שהוא יכול למכור קרקע לצורך מותרות - הוא הדין מוכר קרקע ולוקח קבורה, ולא אומרים שהנותן לא התכוון להנאה בחיים רק.
אמר רבי יוסי, ואילין דכתבין אין תנאי ממון הוא. אלה שכותבים בשטר, אם ימות בלי בנים - הכל יחזור לבית אביה, בעלה לא ירש, כי עדיין ממון ביתא הוא קיים.
[דף כו עמוד ב]
הדא אמרה שאם ביקש הראשון מזבנה אפילו סתם למותרות כגון למיכל תרנגולין — יזבן, ולא אומרים שהנותן לא נתן לצורך מותרות. אמר רבי יעקב בר אחא° תני תמן קבורה כמזונותיה כמה דאת אמר תמן מוכר קרקע ולוקח מזונות אף הכא מוכר קרקע ולוקח קבורה ולא אומרים שהנותן לא התכוון אלא להנאה בחיים. אמר רבי יוסי° בר זבידא: ואילין דכתבין אין מיתת דלא בנין אם תמות בלא בנים יהא מדלה נכסיה חזר לבית אביה תנאי ממון הוא ותנאו קיים.
מתני':
ח_לדהניח בנים גדולים וקטנים — אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים ניזונין על הגדולים, אלא חולקין בשוה. ח_להנשאו גדולים ישאו קטנים השיא האב את הגדולים בחיו ומת. אם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם ח_לואין שומעין להן אלא מה שנתן להן אביהן נתן. הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות ניזונות על הגדולות אלא חולקות בשוה. נישאו גדולות ישאו הקטנות. וזה חומר בבנות מבנים שהבנות ניזונות על הבנים ואינן ניזונת על הבנות.
גמ': תנן: נישאו גדולות ישאו הקטנות רבי ירמיה° בעא קומי רבי זירא° נסבין רברבייא מאה גרבין נטלו הגדולות מאה חביות לצורך החתונה ואינון טבין עשרים דינרין והוזלו ונסבין זעירייא מאה גרבין נטלו הקטנות מאה חביות דינון טבין עשרה דינרין האם הולכים לפי השווי או לפי המוצר? אמר ליה הולכים אחר השווי הכספי כמה דנסבין אילין יסבין אילין. הדרן עלך פרק יש נוחלין
פרק תשיעי – מי שמת
פרק ט הלכה אמתני': מי שמת והניח בנים ובנות ט_אבזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות ייזונו, נכסים ממועטין הבנות ייזונו והבנים ישאלו על הפתחים. °אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי. אמר °רבן גמליאל דיבנה: רואה אני את דברי °אדמון.
גמ': בגרסא שלהם היה כתוב הבנים ישענו על הפתחים כיני מתני' כך כוונת המשנה: הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. כמה הם נכסים מרובים? אמר רבי ירמיה° בשם רב° אבא בר אייבו: והוא שיהא שם לאילו ולאילו מזונות שנים עשר חדש. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: זו דברי °רבן גמליאל בר רבי, אבל לדברי חכמים שיהיה בהם כדי לזון הבנות ט_בעד שיבגרו או עד שינשאו. ואית בה לקולא ואית בה לחומרא, דפעמים שסמוכין לבגר פחות משנים עשר חדש ופעמים שרחוקות מן הבגר.
בעון קומי רבי חייה בר ווה°: איך שמעתנה מרבי יוחנן° בר נפחא? אמר לון: אנא לא שמעית מיניה הדא מילתא, אלא ממה דנתן בר הושעיה° בעא קמי רבי יוחנן° בר נפחא: היה שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש ונתמעטו נכסין, מהו? ואמר לו: הואיל והתחילו בהיתר התחילו. משמע דסבר כרב° אבא בר אייבו שהשיעור הוא שנים עשר חדש.
פרק "יש נוחלין" - סוף מתני': הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים ניזונין על הגדולים, אלא חולקין בשוה. כלומר בעצם הפרנסה, הבגדים וכל הצרכים, הגדולים צריכים יותר, אבל אם הוא הניח בנים גדולים וקטנים, הגדולים לא יכולים להשתמש בירושה כדי להוציא בגדים לעצמם וכדומה על חשבון הקטנים, ולא הקטנים ניזונים על הגדולים, הקטנים בדרך כלל צריכים יותר אוכל, אלא חולקים בשווה.
נשאו גדולים ישאו קטנים. כל אחד מהם מקבל את החלק שלו לצורך הנישואים. עכשיו אם האב הנשיא את הגדולים בחייו ולאחר מכן הוא מת, אז אם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להן, אלא מה שנתן להן אביהן נתן. מה שהגדולים קיבלו מהאבא, קיבלו.
הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות קטנות ולא הקטנות ניזונות על הגדולות, אלא חולקות בשוה. כלומר בנות גדולות שצריכות להתחתן, נותנים להן את הפרנסה לנישואים, אז הן לא מקבלות את זה על חשבון הקטנות, וגם לא הקטנות ניזונות על הגדולות, אלא חולקות בשווה. נישאו גדולות ישאו הקטנות. כן, כלומר באותה כמות כסף שהוציאו על הנישואים של הגדולות, אותו דבר יוציאו גם על הקטנות.
וזה חומר בבנות מבנים שהבנות ניזונות על הבנים ואינן ניזונת על הבנות. כלומר אם יש מעט מאוד נכסים, הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים, אבל אם יש רק בנות, הבנות מתחלקות בשווה.
גמ': רבי ירמיה בעא קומי רבי זירא, נסבין רברבייא מאה גרבין ואינון טבין עשרים דינרין. לא יודעים איך הגדולים לקחו מאה חביות לצורך חתונה, אבל השווי הכספי שלהם היה עשרים דינרים רק. לאחר מכן הוזלו, זעירייא מאה גרבין דינון טבין עשרה דינרין. עכשיו אחרי זה הקטנים שהם לא התחתנו, גם הם לקחו מאה חביות, אבל המאה חביות האלה שוות רק עשרה דינרים. האם הולכים לפי השווי או לפי המוצר? אמר ליה כמה דנסבין אילין יסבין אילין. גם הולכים לפי הכסף.
הדרן עלך פרק יש נוחלין.
פרק תשיעי, הלכה א' תלמוד המשנה, מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות ייזונו, נכסים ממועטין הבנות ייזונו והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי. אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.
גמ': כיני מתני': הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. כן, היתה להם גרסה שכתוב שם "ישאלו על הפתחים", אז הוא בא ומגיד שהגרסה הנכונה זה "ישאלו על הפתחים".
שואלת הגמרא כמה הם נכסים מרובים. אמרנו נכסים מרובים, הבנים יורשים והבנות ניזונות, אז מה זה נקרא נכסים מרובים? רבי ירמיה בשם רב: והוא שיהא שם לאילו מזונות שנים עשר חדש. כלומר אם יש יותר ממזון לשנה לכולם, אז לבנות משאירים את חלק המזונות, והבנים יורשים את כל השאר.
שמואל אמר: זו דברי רבן גמליאל בר רבי, אבל דברי חכמים עד שיבגרו או עד שינשאו. לא מספיק שנה. ואית בה לקולא ואית בה לחומרא, פעמים שסמוכין לבגר ופעמים שרחוקות מן הבגר. יש פה גם לקולא וגם לחומרא. פעמים שהם סמוכים לבגר, אז אם נניח פחות משנים עשר חודש, בעצם הבנות יקבלו פחות, ופעמים שהם רחוקות מבגר, נניח כתינוקות, אז יש להם עוד יותר משנים עשר חודש. אז לכן, פעמים זה לקולא, פעמים זה לחומרא.
בעון קומי רבי חייה בר ווה: איך שמעתנה מרבי יוחנן? מה רבי יוחנן אמר? אמר לון: אנא לא שמעית מיניה הדא מילתא, אלא מה דנתן בר הושעיה בעא קמי רבי יוחנן. מהשאלה ששאל נתן בר הושעיה את רבי יוחנן, הוא שאל אותו, היה שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש ונתמעטו נכסין, מהו? כלומר אם בהתחלה היה מזון שנים עשר חודש, אבל התמעטו הנכסים, חלק התקלקל וכדומה, מה הדין? הואיל והתחילו בהיתר התחילו. כלומר, אם היה יותר ממזון שנים עשר חודש, כך שבעצם הבנים ירשו חלק, ואחרי זה זה התמעט - התקלקל, ויש פחות משנים עשר חודש, מה הדין? אמר לו, מכיוון שהתחילו בהיתר, התחילו, כלומר הבנים מה שירשו, ירשו.
משמע דסבר כרב. שהשיעור הוא שנים עשר חודש - זה שאמר רבי יוחנן שאם התחילו בהיתר התחילו, מוכיח שרבי יוחנן סובר כמו שרב אמר, שהשיעור הוא בעצם שנים עשר חודש.
[דף כז עמוד א]
רבי חנינה° ורבי מנא° בן יונה חלקו בדין מועטים ונתרבו: חד אמר: והוא שיהא מתחילה ועד הסוף מזון שנים עשר חדש. וחרנה אמר: אם מתחילה היה שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש, כבר זכו הבנים.
רב חסדא° י בעי: לא היה שם מזון לאילו ולאילו שנים עשר חדש בשעת מיתה והוקירו הנכסים, נישמעינה מן הדא דאמר רבי חנינה° אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ט_געמדו היתומין ומכרו אפילו בנכסים מועטים שלהן מכרו. משמע שאף שהבנות נזונות הנכסים שיכים לבנים ולכן אף הכא הוקירו שלהן הוקירו והם יורשים את המותר.
לא היה שם מזון י"ב חדש לאילו ולאילו אלא רק לבנות ועוד קצת, מהו שיאמרו בנים לבנות: טלו את שלכם וצאו? אמר רבי אבא°: הדא מתניתא אמר ה שאינם יכולים לומר להן כך, דתנינן תמן אם לא היה מותר דינר: אם אמרו היתומין הרי אנו מעלין על ניכסי אבינו יותר דינר כדי שיטלו כתובת אימן, אין שומעין להן. אלא שמין את הנכסים בבית דין, אף כאן אין שומעין להם.
רב חסדא° בעי: היה שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש ואלמנה לזון ובגלל שנוספה אלמנה אין די לזון שנים עשר חדש, מהו שיאמרו בנים לבנות: אין לכם אלא מזון שנים עשר חדש קחו ואנו נזון את האלמנה? נישמעינה מן הדא דתנן: והוא שיהא שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש, חוץ מכתובת אשה, חוץ ממזונות אלמנה, חוץ מפרנסת בנות, חוץ ממלוה בשטר, חוץ ממלוה בעדים, חוץ מקבורתה.
אם אין בנים אלמנה ובנות שתיהם שוות. אלמנה ובנים שניהן שוין. אין אלמנה דוחה לבנות ולא בנות דוחות לאלמנה. פעמים שאלמנה דוחה לבנים על ידי בנות שאם יש נכסים מרובים ואחר שמורידים את מזונות האלמנה נעשו הנכסים מועטים הבנים נדחים והבנות ניזונות. האם כשם שהאלמנה דוחה את הבנים על ידי הבנות, כך תדחה אלמנה לבנים בנכסים מועטים גם כשאין בנות שהיא תזון והם יחזרו על הפתחים?
אמרי: ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. וכיוון שיכולים להביאה לכך לא תקנו שתדחה את הבנים בנכסים מועטים. כהדא: ארמלתא דרבי שובתי°
נכלל בתלמוד ירושלמי מסכת בבא בתרא, דף כז. רבי חנינא ורבי מנא חלקו בדין הזה של מועטים, יש נכסים מועטים והתרבו. אחד אמר והוא שיהא מזון שנים עשר חדש. כלומר אני צריך שהנכסים משעת מיתה ועד שעת החלוקה הם יהיו כל הזמן של לפחות מזון של שנים עשר חודש, רק אז הבנים יורשים והבנות ניזונות. וחברו אמר מתחילה, אם בתחילה היה שם לאלו ולאלו מזון שנים עשר חודש אז כבר זכו הבנים. כלומר לא צריך שיהיה כל הזמן, מספיק שבתחילה כשאבא נפטר היה בזה כדי שיהיה מזון שנים עשר חודש לאלו ולאלו, אז כבר הבנים ירשו בחלק שלהם.
רב חסדא בעי: לא היה שם מזון לאילו ולאילו שנים עשר חדש, כלומר בשעת המיתה לא היה מזון, לא היה מספיק, אבל עוקר הנכסים כך זה נהיה יותר יקרים. אז האם הבנים כן יורשים או לא? [מדבר מהיר מדי] אמר רבי חנינא, וכן אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: עמדו יתומין ומכרו שלהן מכרו. משמע שגם כשהבנות ניזונות הנכסים שייכים לבנים. לכן גם אם הנכסים הוקרו שלהם הוקרו והם יורשים את המותר.
שואלת הגמרא: היה שם לאילו ולאילו, אלא רק לבנות ועוד קצת. אז מהו שיאמרו בנים לבנות: קחו את שלכם וצאו? [מדבר מהיר מדי] ניקח. אמר רבי אבא: אם אמרו הרי אנו מעלין ניכסי אבינו יותר דינר, כדי שתהא כתובת אימן, אין שומעין להן, אלא שמאים נכסים בבית דין.
כתוב שם לגבי שאמרנו שכל בן מקבל את כתובת אמו, אבל זה בתנאי שאם אנחנו נוריד את כתובת אימם של כל אחד מהבנים לאחר מכן עדיין יישאר דינר אחד שילכו לחלק אותו בתור ירושה. אבל אם לא נשאר בכלל אפילו דינר אחד, אז אין להם כתובת אימם, כלומר מחלקים את הירושה כמו שהיא. אז אמרה הגמרא שהיורשים לא יכולים להוסיף דינר. נניח אם חסר בדיוק דינר אחד, יש בדיוק את כתובת אימם של כל אחד מהבנים. אז האם יכולים הבנים לומר אנחנו נוסיף דינר אחד לאבא ואז בעצם יהיה דינר מיותר ונוכל כל אחד לקבל את הכתובת אימו? אז הגמרא אומרת שהם לא יכולים. הם צריכים שיהיה מספיק לכתובת אימם של כל אחד מהבנים ובתוספת עוד דינר. אבל אם אין לאבא, הבנים לא יכולים להוסיף את זה. אז גם כאן הבנים לא יכולים להגיד אנחנו נוסיף עוד, ניתן לכם את החלק שלכם ותצאו ואנחנו נשתמש בכל השאר.
רב חסדא בעי: היה שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש ואלמנה לזון, אבל בגלל שנוספה אלמנה אז אין דין לזון שנים עשר חודש. אז מהו שיאמרו בנים לבנות: אין לכם אלא מזון שנים עשר חדש, קחו ואנו נזון את האלמנה.
[מדבר מהיר מדי] ותנן: והוא שיהא שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש. כלומר כשאומרים שנכסים מרובים אז צריך שיהיה לכולם מזון שנים עשר חדש חוץ מכתובת אשה, חוץ ממזונות אלמנה, חוץ מפרנסת בנות, חוץ ממלוה בשטר, חוץ ממלוה בעדים, חוץ מקבורת. אז רואים מכאן שכדי שייחשב נכסים מרובים צריך להחסיר את הכול, רק אחרי זה אם נשאר עדיין זה נכסים מרובים. וכאן כיוון שיש מזונות אלמנה שהם מורידים את הסכום הזה והופכים אותם מועטים, אז נשאר מועטים. לכן מזונות הבנות יזונות והבנים חזור לפתחים.
ואת הגמרא: אלמנה ובנות שתיים שוות. אלמנה ובנים שניהן שוין. עכשיו אין אלמנה דוחה לבנות ולא בנות דוחות לאלמנה. יש פעמים שהאלמנה דוחה לבנים על ידי בנות, כמו שאמרנו מקרה שיש נכסים מרובים, אבל אם אני מוריד את המזונות של האלמנה, הנכסים האלה הופכים להיות מועטים, אז שהבנים ידחון והבנות ניזונות.
שואלת הגמרא: לכאורה כשם שאלמנה דוחה את הבנים על ידי בנות, אז כך תדחה אלמנה לבנים? למה לא תדחה את אלמנת הבנים בנכסים מועטים גם כשאין בנות שהיא תיזון והם יחזרו לפתחים? אמר: ראויה היא לתבוע ולאבד מזונותי. כלומר, כיוון שיכולים להביא לכך שהיא לא תקבל את המזונות, אז לכן לא תיקנו שהיא תדחה את הבנים בנכסים מועטים.
[דף כז עמוד ב]
הות מבזבזה בניכסייה. אתון בנוי קרבון לרבי אלעזר° בן פדת. אמר לון: ומה ניעביד לכון? ואתון עמא שטייא מי נחתון. אמרו: לכתובה לסופר מה נעביד? אמר לון: איתחמון זבנון מן ניכסי ואתייא ותבעת פרנא ולית לה מזונין. עבדין כן.
בתר יומין אתת וקריבת לרבי אלעזר° תראו כאילו שאתם מתכוונים למכור את הנכסים והיא תתבע את כתובתה ותפסיד את המזונות, עשו כךואחרי כמה ימים באה לפני ר"א לתבוע כתובתה. אמר יבוא עלי אם אמרתי להן דבר! ומה ניעביד? ומכת פרושין נגעו בה. שאני לא התכוונתי אלא שישאלו אותה אם רוצה ליטול כתובתה ולצאת. אמר רב חננאל° בשם רבי זעירא° שאמר בשם אבא בר ירמיה°: שני דברים אמר חנן והלכה כמותו, שבעה דברים אמר °אדמון: ואין הלכה כמותו.
אמר רבי אבא בר זבדא° בשם רבי יצחק בן חקולה°: כל מקום ששנינו אמר °רבן גמליאל דיבנה: רואה אני את דברי °אדמון, הלכה כ°אדמון.
שמואל° בר אבא בר אבא אמר: זכין לעוברין. רבי אלעזר° בן פדת אמר: ט_דאין זכין לעוברין. מתני' פליגא על רבי אלעזר° בן פדת, דתנן: ט_הגר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו, ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת, כולן חייבין להחזיר. החזירו ואחר כך מת הבן או שהפילה אשתו, המחזיק ראשון באחרונה זכה. ואי כרבי אלעזר° בן פדת שאין העובר זוכה, המחזיק בראשונה זכה מבעי ליה.
פתר לה משום ייאוש שהראשונים החזירו והתיאשו כיוון שחשבו שהתינוק בן קימא ולכן זכו השניים. ואפילו כשמואל° בר אבא בר אבא לית הוא פליגא. לא כן אמר רבי יוסי° בר זבידא: אף על גב דשמואל° בר אבא בר אבא אמר זכין לעוברין, מודה הוא שרק אם לבסוף יצא ראשו ורובו בחיים, וכאן הרי אינו בן קיימא, ואם כך הראשון ולא האחרון היה צריך לזכות? עוד הוא משום יאוש.
מתני': ט_והניח בנים ובנות וטומטום. בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקיבות. נכסים מועטין הנקיבות דוחות אותו אצל הזכרים. האומר: ט_זאם ילדה אשתי זכר יטול מנה, ילדה זכר נוטל מנה. ואם נקיבה מאתים, ילדה נקיבה נוטלת מאתים. אם זכר מנה ואם נקיבה מאתים וילדה זכר ונקיבה, הזכר נוטל מנה והנקיבה מאתים. ילדה טומטום אינו נוטל. ואם אמר: כל מה שתלד אשתי יטול, הרי זה יטול. ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל.
גמ': תני: האומר המבשריני: אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים, ילדה זכר נוטל מאתים. אם נקיבה מנה, ילדה נקיבה נוטל מנה. זכר ונקיבה אין לו אלא מנה. מאי טעמא? אמר רבי מנא° בן יונה: ביטלה צרת נקיבה שמחת זכר.
מתני':
ט_חהניח בנים גדולים וקטנים. השביחו הגדולים את
כהדא: דרבי שובתי הות מבזבזה בניכסי. הייתה מבזבזת את הכסף. אתון בנוי קרבון לרבי אלעזר. הם באו לפני רבי אלעזר. אמר לון: ומה לכון? עמא שטייא מי נחתון. אתם טיפשים, מי הפיל אתכם. אמרו: לכתובה מה נעביד? אמר להם. אמר לון: איתחמון זבנון מן ניכסי, תעשו לעצמכם כאילו שאתם רוצים למכור את הנכסים. ואתייא ותבעת פרנא ולית לה מזונין. היא תבוא, היא תפחד שלא יישאר כלום, אז היא תלך ותתבע כתובה, ואז אחרי שתובעת את הכתובה היא איבדה את המזונות.
בתר יומין אתת וקריבת לרבי אלעזר. היא באה לרבי אלעזר. אמר יבוא עלי אם אמרתי להן דבר! הוא נשבע שהוא לא גילה להם שום דבר. ומה ניעביד? ומכת נגעו בה. אני לא התכוונתי שירמו אותה, שתחשוב שהם רוצים למכור את הנכסים, התכוונתי שישאלו אותה אם היא מוכנה לקבל כתובה ולצאת.
רב חננאל בשם רבי זעירא בשם אבא בר ירמיה: שני דברים אמר חנן והלכה כמותו, שבעה דברים אמר אדמון ואין הלכה כמותו. [כחכוח בגרון] רבי אבא בר זבדא בשם רבי יצחק בן חקולה: כל מקום ששנינו אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון, הלכה כאדמון.
שמואל אמר: זכין לעוברין. כלומר גם לעובר אפשר לזכות למרות שהוא בבטן. רבי אלעזר אמר: אין זכין לעוברין. מתני' פליגא על רבי אלעזר: גר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו, ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת, כולן חייבין להחזיר. עכשיו, החזירו ואחר כך מת הבן או שהפילה אשתו, המחזיק באחרונה זכה. כלומר, מי שהחזיק אחרי שהוא מת, אחרי שהיא הפילה, זכה.
עכשיו, ואי כרבי אלעזר בראשונה זכה. הרי מי שכבר החזיק קודם הוא זכה, כי הרי העובר לא זכה בכלום. אלא פתר לה משום ייאוש, מפני שהראשונים שהחזירו הם התייאשו כי הם היו בטוחים שהתינוק בן קימא. אז לכן בעצם השניים זכו.
עכשיו: ואפי כשמואל לית הוא פליגא? לא רבי יוסי: אף על גב דשמואל אמר זכין לעוברין, הוא מודה שזה רק אם בסוף יוצא עובר חיים, רק אז התברר שכבר גם אז בבטן הוא היה חי והוא זוכה בזה. וכאן הרי אין לו בן קימא, היא הפילה, אז אם כן הראשון לא צריך לזכות בו. ואתה אומר: עוד הוא משום יאוש. גם שמואל סובר שהסיבה שהשניים זוכים בזה זה משום ייאוש, כי הראשונים שהחזירו היו בטוחים שהתינוק חיה ולכן בעצם הם ויתרו על זה והשניים זכו בזה.
מתני': הניח בנים ובנות וטומטום. טומטום זה לא יודעים מה, הוא ספק אם הוא בן או ספק בת. בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו לידי הנקבות, כי אם יש נכסים מרובים הזכרים דוחים אותו, מוסיפים עליו ראיה. הוא רוצה חלק מהירושה, שיוכיח שהוא זכר. מועטין הנקיבות דוחות אותו אצל הזכרים, שיוכיח שהוא נקבה.
האומר: אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, ילדה זכר נוטל מנה. ואם נקיבה מאתים, ילדה נקיבה נוטלת מאתים. עכשיו, אם זכר מנה ואם נקיבה מאתים וילדה זכר ונקיבה, הזכר נוטל מנה והנקיבה מאתים. ילדה טומטום אינו נוטל, כי זה לא בן ולא בת, ספק בזה וספק בזה. ואם אמר: כל מה שתלד אשתי יטול, הרי זה יטול. ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל, כלומר אפילו אם הוא טומטום יורש את הכל.
גמ': תני: האומר המבשריני: אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים. כלומר, מי שיבוא להגיד לי שאשתי ילדה זכר, יקבל מאתיים. ילדה זכר נוטל מאתים. אם נקיבה מנה, ילדה נקיבה נוטל מנה. כלומר אם האבא אומר שמי שיבשר לי שאשתי ילדה בת יקבל מנה, אז על הנקבה נוטל מנה. עכשיו, זכר ונקיבה אין לו אלא מנה. לכאורה הוא בישר גם על הבן, אז למה יש לו רק מנה? אמר רבי מנא: ביטלה צרת נקיבה שמחת זכר. כלומר הוא רצה שייוולד רק זכר, על דבר כזה היה מוכן לשלם מאתיים על שמחה. כשנולד שבישר שהוא נולד גם בן וגם בת, אז השמחה שלו פחותה ולכן יטול רק מנה.
מתני': הניח בנים גדולים וקטני — השביחו גדולים את...
[דף כח עמוד א]
הנכסים השביחו לאמצע. ואם אמרו: ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין, השביחו לעצמן. ט_טוכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע. אם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה.
גמ': תנן: ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין. אמר רבי אילא° אילעא: אם אמרו בבית דין. דבי רבי ינאי° הכהן אמרי: לא רק בהניח להם שדה אלא אפילו עירניה כלי לעמוד עליו לשמור. אף שהוא לבדו שמר כיוון שהשתמש בנכס של כולם הרווח לאמצע. רב° אבא בר אייבו אמר: אפילו סל אפילו קורדום. תני רבי חייה°: אפילו מחט אפילו כלי חרס מוקף צמיד פתיל השכר לאמצע ואם אמר לבית דין ראו מה שהניח לנו אבא הרווח שלו.
אמר רבי חנינה°: ט_יהמשיא את בנו בבית זכה בבית. תני רב הושעיה°: זוכה בבית ולא במטלטלין. רבי אילא° אילעא חילק את הטריקלין בינו לבין בנו כדי שבנו לא יזכה בבית. אמר רבי חגיי° בעא רבי יוסי° בר זבידא: היתה חופתו בקיטון ועשה לו הסב סעודה בטריקלין, מהו? האם סעודה עיקר וקנה הכל או חופה עיקר ולא קנה אלא קיטון אמר ליה: לית חמי ליה ומפקה לא ראוי שיוציא אותו וזכה בכל הבית. ויש אומרים שזכה רק בקיטון.
רבי יהושע בן לוי° אמר: פשיטה שאם אמרו גדולים הרי אנו עושים לעצמנו ממנים בית דין אפוטרופוס וחולקין לקטנים מפני גדולים. אלא עמדו קטנים ומצאו שהגדולים לקחו דבר יתר ומיחו בבית דין מה הדין? רבי אבהו° אמר: הגדולים נשבעין להן. אמר רבי מנא° בן יונה: כל המוציא מחבירו עליו הראייה, חוץ מזו לפי שאין הקטנים בקיאים בעסק אביהם.
רבי חייה רובה° אמר: סתם אחין כל זמן שלא חלקו בתפוסת הבית דינם כשותפים לכל דבר עד שלשה דורות וכל מה שהשביחו השביחו לאמצע, ומה שאכלו אכלו מן האמצע, אבל הנינים מה שעשו עשו לעצמם. אמר רבי בר בון°: אף רב המנונא° הורי כן.
אמר רבי אימי° אמי בן נתן: בן שנראה חלוק משאר האחים בחיי אביו, מה שסיגל הרויח סיגל לעצמו. כהדא: חד בר נש איתעביד נעשה ספר. בעא אחוי מיפלג עימיה ביקש אחיו לחלוק עימו. אתא עובדא קומי רבי אמי° בן נתן. אמר: וכי כך אנו אומרים: אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו והרי כאן לא השתמש בשלהם כלום?
חד בר נש נפק לשליחותא נעשה שליח בתשלום. בעא אחוי מיפלג עימיה ביקש אחיו לחלוק עימו. אתא עובדא קומי רבי אמי° בן נתן. אמר: וכי כך אנו אומרים: אדם שיצא לליסטייא לשדוד אחיו חולקין עמו?
רבי הוריינא אחוי דרבי שמואל בר סוסרטיי° בעא אחוי מיפלג עימיה ביקש אחיו לחלוק עימו. אמר לו: אלכסנדרי אחוי ידע את דשבק אבונן אלפים והשאר הרווחתי לעצמי. תנן: וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע. אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה. אמר רבי אילא° אילעא: בשאמרה בבית דין.
ירושלמי בבא בתרא, דף כח נתחיל מהדף הקודם, תחילת המשנה, פרק ט' הלכה ג'. אומרת המשנה: "הניח בנים גדולים וקטנים, השביחו על גדולים את הנכסים, השביחו לאמצע". כלומר, כולם מתחלקים בזה. "ואם אמרו ראו מה שהניח אבא, הרי אנו עושים ואוכלים, השביחו לעצמן. וכן האישה שהשביחה את הנכסים, השביחה לאמצע. אבל אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי, הרי אני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה".
אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא, הרי אנו עושים ואוכלים. אמר רבי אילא, אם אמרו בבית דין, אבל לא סתם ככה הם אמרו את זה, אלא חייבים להגיד בבית דין. דבי רבי ינאי אמרי, לא רק בהניח להם שדה אלא אפילו עירניה, כלומר אפילו הניח איזה כלי סתם שעליו עומדים ושומרים, כן? למרות שבעצם רק הוא לבדו שמר, האחים לא עשו בכלום, אבל בכל זאת כיוון שהוא השתמש בנכס של כולם, הרווח לאמצע. אלא אם כן הוא אמר כמובן, כל עוד שהוא לא אמר אז הרווח לאמצע.
רב אמר אפילו סל, אפילו קורדום. תני רבי חייה: אפילו מחט אפילו מוקף צמיד פתיל. כל הדברים האלה, אפילו אם הוא עצמו עבד והשתמש בכלי של המשפחה, השכר לאמצע. ואם הוא אמר בבית דין ראו מה שהניח לי אבא ומה שאני עושה לעצמי, אז זכה.
אמר רבי חנינה, המשיא את בנו בבית זכה בבית. תני רב הושעיה, בבית ולא במטלטלין. רבי אילא חילק את הטריקלין בינו לבין בנו, כדי שהבן שלו לא יזכה בבית.
בעא רבי יוסי: היתה חופתו בקיטון ועשה לו הסב בטריקלין, מהו? כלומר, אם החופה עצמה הייתה באיזה חדרון קטן, אבל את ההסבה והסעודה הוא עשה בטרקלין בחדר גדול. אז האם הסעודה עיקר וקנה את הכול, או שחופה עיקר ולא קנה לו הקיטון. אמר ליה לית חמי ליה מפקה. כלומר, בעצם זה לא ראוי שיוציא אותו לגמרי, ואז לכן הוא זוכה בכל הבית. ויש אומרים שהיה בדיוק הפוך - לא ראוי שהוא ייתן לו את הכול על דבר כזה, אלא זוכה רק בקיטון.
רבי יהושע בן לוי אמר, פשיטא שאם אמרו הגדולים הרי אנו עושים לעצמנו, אז בית דין ממנים אפוטרופוס לקטנים וחולקין לקטנים מפני גדולים. אלא מה הדין? אלא עמדו קטנים ומצאו דבר יתר ומיחו? כלומר, הקטנים הגדילו ורואים משהו שנראה להם כאילו שהגדולים לקחו יותר. האם הם יכולים לתבוע? אמר רבי אבהו, נשבעין להן - הגדולים נשבעים להם.
אמר רבי מנא, כל המוציא מחבירו עליו הראייה, חוץ מזו. כלומר סתם אדם שתובע חבר שלו צריך להביא ראיה. אבל כאן כיוון שהקטנים לא בקיאים בעסקי אביהם, לכן הם יכולים לתבוע אותם גם בלי ראיה, ולכן הגדולים צריכים להישבע להם.
רבי חייה רובה אמר, סתם אחין עד שלשה דורות - כל מה שהם לא חלקו בתפוסת הבית, נדונים כשותפים לכל דבר עד שלושה דורות, ואז כל מה שהם השביחו השביחו לאמצע, מה שהם אכלו אכלו מן האמצע, אבל בדור הרביעי, מה שעשו עשו לעצמם. אמר רבי בר בון, אף רב המנונא הורי כן.
אמר רבי אימי, בן שנראה חלוק בחיי אביו, מה שסיגל סיגל לעצמו. כלומר בן שכבר בחיי אבא היה חי בעצמו, דואג לעצמו, עובד בעצמו, אז מה שסיגל סיגל לעצמו - אני לא אומר שמה שהוא עשה זה לאמצע, כי גם בחיים הוא כבר היה נפרד.
כהדא, חד בר נש איתעביד ספר, בעא אחוי מיפלג עימיה - האחים גם רצו לקבל חלק מהרווחים שלו. אתא עובדא קומי רבי אמי, אמר: כך אנו אומרים, אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו? הרי כאן הוא לא השתמש בשלהם כלום. כל מה שאמרנו שזה לאמצע זה כשהוא השתמש בדברים מהבית, אבל פה הוא לא השתמש בכלום.
חד בר נש נפק לשליחותא, הוא נוסע שליח בתשלום. בעא אחוי עימיה - האחים רצו לקבל חלק מהשכר שהוא קיבל. אתא עובדא קומי רבי אמי, אמר: כך אנו אומרים, אדם שיצא לליסטייא אחיו חולקין עמו? כן, אדם שהצטרף לשודדים אז האחים יש להם חלק במה שהוא מקבל? שוב פעם, הוא לא השתמש בשום דבר משלהם, אז הוא לא מקבל לא את העונש ולא אפילו את השכר.
רבי הוריינא אחוי דרבי שמואל בר סוסרטיי בעא אחוי עימיה - בא אחיו שלא רצה להתחלק איתו במה שהוא הרוויח. אמר לו אלכסנדרי אחוי ידע את דשבק אבונן אלפים - אבא שלנו השאיר רק אלפיים והשאר הרווחתי לעצמי, לכן אתה לא צריך לקבל.
תניא אמרינן במשנה וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע. ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי, הריני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה. אמר רבי אילא, דווקא אם אמרה את זה בבית דין. כלומר, זה לא עוזר שהיא אומרת את זה סתם ככה במשפחה, צריך שתגיד את זה בבית דין.
[דף כח עמוד ב]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק ט, הלכה ד==
מתני': האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות שהמלך לוקח מכל משפחה אחד לעבודתו ומשלם למשפחה נפל לאמצע. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. ט_יאהאחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב שהאב שלח על ידם מתנה לחתן, ונהגו שהמקבל מחזיר בדיוק טאותה מתנה בחתונה של הנותן חזרה השושבינות חזרה לאמצע, שהשושבינות ט_יבנגבית בבית דין. אבל ט_יגשילח לו חבירו כדי יין וכדי שמן אינן ניגבין מפני שהוא גמילת חסדים.
גמ': תני: האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך. בזמן שבאין ט_ידמכח האחין שנהוג לקחת אחד ממשפחה נוטלין מכח האחין והשכר לאמצע. מכח בעל הבית שדווקא הוא נלקח לפי שהיה מומחה נוטלין מכח בעל הבית. כהדא דרב נחמן בר שמואל בר נחמן° נתפש לבולי לשלם מס עשירים. אתא עובדא קומי רבי אמי° בן נתן. אמר: אין אית בניכסוי דנחמן שהוא עשיר ובגלל זה נתפש, לו ינתן לו מנכסיו. ואם לאו אלא נתפס בגלל אביו ינתן לו מן האמצע.
תנן: חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. תני: חלה ונתרפא נתרפא מן האמצע כשאין לו משלו. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מכה שיש לה קיצה אלמנה מתרפא מכתובתה. ט_טושאין לה קיצה מתרפא מן הנכסים שזה כמזונות שהבעל חייב.
כהדא: קריבתיה דרבי שמעון בר ווא° הוות חששה עיינה. אתת לגבי רבי יוחנן° בר נפחא. אמר לה: אם היית אצל רופא וקציץ הוא אהין אסייך ורפותך קצובה, הרפואה מן פרניך מכתובתך. אין לא קציץ בעליך יהיב ליך. אמרה ליה: לא קצצו לי את עלות הטיפול.
ולא כן תנינן: אל תעשה עצמך כערכי הדיינין? ואמר רבי חגיי° בשם רבי יהושע בן לוי°: מלמד שאסור לגלות ליחיד את דינו. אמרי: ידע הוה רבי יוחנן° בר נפחא בה שהיא כשירה, בגין כן גלי לה. ועוד הרי בעלה בעי שהרופא יקצוץ, והיא בעייה הן דלא קצץ. למאן שמעין? לא לבעלה או ליורשים כך שאין חשש כי גם אם תבקש מהרופא לא לקצוץ הבעל יגיד לו לקצוץ.
אמר רבי מתנייה°: מה שאמרנו שאסור לגלות ליחיד את דינו הדא דתימר בהוא דלית בעל דיניה השני עימיה שמא ילמד מדבריו מה לטעון. ברם בהוא דאית בעל דיניה עימיה אומר לו מילתא.
מתני': השולח סבלונות לבית חמיו. שילח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינן ניגבין אם מת או גרש. לא אכל שם סעודת חתן הרי אילו נגבין. ט_טזשילח סבלונות מרובין כדי שיבואו עמה לבית בעלה הרי אילו נגבין. סבלונות ממועטין כדי שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין.
גמ': חד בר נש שילח לארוסתו סבלונות מרובין. אמרו ליה קריבוי: לא תטעום תמן כלום. אזל ולא שמע לון ואכל, ונפל ביתה עליו ומת וזכון בכולא.
חד בר נש שילח לארוסתו עשרים וארבע
פרק י' תחילת המשנה. האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע. כלומר, שהמלך היה רגיל לקחת כל פעם מכל משפחה אחד לעבודה ומשלם למשפחה, אז מה שהוא משלם נפל לאמצע. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו - הוא משלם על הרפואה.
האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב. והיה מקובל שאדם שמתחתן, חבר של המשפחה שולח מתנה מאוד יקרה ורושמים את זה, ואז לאחר מכן בחתונה של המשפחה השנייה אותו אדם מחזיר חזרה אותו דבר בדיוק. אז אם אחד האחים עשה שושבינות בחיי האבא, כלומר האבא שלח אותו לתת מתנה לחתן מסוים, חזרה השושבינות חזרה לאמצע. כלומר כשמחזירים, כשאותו החתן בא ומחזיר, זה לא לאותו אדם שהביא לו את זה, אלא לכל המשפחה. שהשושבינות נגבית בבית דין - אם אדם לא מוכן להחזיר את זה אפשר לגבות את זה בבית דין, זה כמו הלוואה.
אבל שילח לו חבירו כדי יין וכדי שמן אינן ניגבין מפני שהוא גמילת חסדים. כלומר, אם האבא שלח לו לא כסף וכדומה, אלא שלח כדי יין ושמן לחתונה, פה זה כמו גמילות חסדים, אי אפשר לתבוע את זה.
תני: האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך, בזמן שבאין נוטלין מכח - נותנים מכוח האחים והשכר לאמצע. מכח בעל הבית נוטלין מכח בעל הבית, כלומר בעצם אם המלך לקח את אותו אח בגלל שלוקחים אחד מהמשפחה, אז בעצם הכסף שהוא משלם זה לכל המשפחה, כי היו לוקחים אותו דווקא בגלל שהוא משפחה, לא בגלל שמשהו מיוחד בו. אבל אם לקחו אותו מכוח בעל הבית, כלומר דווקא המלך רצה אותו כיוון שהוא מומחה, פה נוטלים מכוח בעל הבית, מהכסף שלו.
כהדא דרב נחמן בר שמואל בר נחמן נתפש לבולי, כלומר לחיוב מס עשירים. אתא עובדא קומי רבי אמי, אמר: אין אית בניכסוי דנחמן, לו ינתן לו מנכסיו. כלומר, אם נחמן הוא אדם עשיר ובגלל זה המלך תפס אותו, ינתן מנכסיו - הוא משלם בעצמו. ואם לאו ינתן לו מן האמצע - אם הוא לא עשיר אלא נתפס בגלל אבא שלו, שהאבא היה עשיר, אז ינתן לאמצע, ייקחו את הכסף מכולם.
חלה ונתרפא נתרפא מן האמצע. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מכה שיש לה קיצה מתרפא מכתובתה, שאין לה קיצה מתרפא מן הנכסים. מחלה שאין לה קצבה, אין לה זמן, זה מחלה כרונית, כל הזמן צריך לשלם על זה, זה כמו מזונות שהבעל חייב, אז גם כאן לוקחים נכסים. אבל אם יש לזה קצבה אז האישה משלמת מכתובתה.
כהדא, קריבתיה דרבי שמעון בר ווא הוות חששה עיינה - היה לה כאב בעיניים. אתת גבי רבי יוחנן, אמר לה: קציץ הוא אהין אסייך, מן פרניך - אם היית אצל רופא והרופא קצץ, קצב את הסכום ואת הזמן, אז הרפואה מכתובתך. אין לא קציץ בעליך יהיב ליך - אם הוא לא קצץ, בעלך חייב לשלם את זה כמו מזונות.
שואלת הגמרא, איך הוא יכול לגלות לה דבר כזה? ולא כן תנינן: אל תעשה עצמך כערכי הדיינין? רבי חגי בשם רבי יהושע בן לוי: אסור לגלות ליחיד דינו. אז איך הוא גילה לה? אמר: ידע הוה רבי יוחנן כשירה, בגין כן גלי לה - כיוון שרבי יוחנן הכיר אותה שהיא אישה כשרה ולא תשקר, לכן הוא אמר לה את זה.
ועוד, בעלה בעי, והיא בעייה הן דלא קצץ. למאן שמעין? לא לבעלה - הרי הבעל בסופו של דבר הוא זה שמשלם, הוא יבוא אל הרופא ויגיד לו "תקצוץ לי", ודאי שישמע לבעל, כיוון שאין חשש שהדין ישתנה בגלל זה.
אמר רבי מתנייה: הדא דתימר בהוא דלית דיניה עימיה, ברם בהוא דאית דיניה עימיה אומר לו מילתא. מה שאמרנו שאסור לגלות את הדין זה כשרק אחד מבעלי הדין נמצא, שמא ילמד מדברי הבעל דין לטעון. אבל אם שניהם נמצאים, גם התובע וגם הנתבע, במקרה כזה הוא יכול להגיד.
המשנה החדשה השולח סבלונות לבית חמיו. היה מקובל ששולחים מתנות לחתן. שילח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינן ניגבין - כלומר אם הוא מת או גירש את האישה, הוא הפסיד את זה. לא אכל שם סעודת חתן הרי אילו נגבין - אם לא נגע בכלום, יכול לגבות את זה חזרה.
שילח סבלונות מרובין כדי שיבואו עמה לבית בעלה הרי אילו נגבין. כלומר, אם נתן לה דברים מתוך כוונה שתחזיר את זה, שכשהיא תבוא עם זה לבית בעלה תיראה יפה ומכובדת, הרי הוא נגבין, כי זה לא נתן למשפחה, נתן כדי שתחזיר לו את זה. ומעטין כדי שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין.
מספרת הגמרא, חד בר נש שילח לארוסתו סבלונות מרובין. אמרו ליה קריבוי: לא תטעום תמן כלום. אמרו לו הקרובים שלו, של החתן: אתה הולך אליהם, לחמם אל תטעם כלום. אזל ולא שמע לון ואכל, ונפל וזכון בכולא. לא שמע להם, אכל שמה, נפל [הבית] ומת, וזכו המשפחה של אשתו בכל מה שהוא שלח להם.
[המשנה הבאה] חד בר נש שילח לארוסתו עשרים וארבע...
[דף כט עמוד א]
קריות קרונות מיני חרת ירקות בין פסח לעצרת. ולא איתקשי לרבנן מניין הוא השיג כל כך הרבה מיני ירקות בזמן זה של השנה, אלא מנין אייתי זרע דכיתן פישתן וזיתין טריים.
רבי פרידא° אוקר כיבד ל°רבי יהודה נשייא תרין פוגלין שני צנונות בין ריש שתא לצומא. והוה פקי מוצאי שמיטתא, והוה אית בון טעונא דגמלא שהיה לו הרבה מהם. אמר ליה °רבי: לית אינון אסירין? לאו ספחין אינון? אמר ליה: בפקי שמיטתא איזדרעין במוצאי שביעית נזרעו. באותה שעה התיר °רבי ליקח ירק ט_יזמוצאי שביעית מיד.
מתני': ט_יחשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים. שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת. ט_יטלא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. לא כתב בה שכיב מרע והוא אומר: שכיב מרע הייתי, והן אומרין: בריא היה, צריך להביא ראייה ששכיב מרע היה. דברי °רבי מאיר שיד בעל השטר על העליונה. וחכמים אומרים: המוציא מחבירו ט_כעליו הראייה.
גמ': תנן: שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. אמר רב ירמיה° בשם רב° אבא בר אייבו: דווקא שייר קרקע, אבל אם שייר מטלטלין לא עשה כלום. אלא אם השכיב מרע הניח לו מעות ולקח בהם קרקע כמי ששייר לו קרקע.
ודא דתימר דאם לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה ויכול להתחרט, באותו שהבריא. אבל אם לא הבריא מתנתו מתנה. הדא היא דאמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן: עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן שמתנתו מתנה, והוא שמת מאותו החולי. מסוכן שחילק נכסיו ללא קניין בין בחול בין בשבת מה שעשה עשוי. ואם היה בריא עד שיכתוב שטר ויעשה קניין בכסף בשטר ובחזקה.
תנן: לא כתב בה שכיב מרע והוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרין בריא היה צריך להביא ראייה ששכיב מרע היה דברי °רבי מאיר שיד בעל השטר על העליונה וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראייה. ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא, ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. תנן: התם (משנה טהרות ו ז): הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, ובימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: ניטמא בספק בקעה בין בימות החמה בין בימות הגשמים מחלוקת °רבי מאיר וחכמים.
ל°רבי מאיר שאמר שצריך להביא ראייה ששכיב מרע היה, כי הולכים לפי המצב עכשיו וכעת הוא בריא: בא לישאל בימות החמה נשאלין לו כבימות החמה וספקו טהור. בא להישאל בימות הגשמים נשאלין לו כבימות הגשמים וספקו טמא אבל לרבנן שאמרו שדנים לפי המצב שהיה והמוציא מחבירו עליו הראייה, אף כאן צריך לברר מתי נכנס לבקעה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא: אף ל°רבי מאיר ובלבד ימים הסמוכים
בבא בתרא דף כט נקרא את כל מה שיש לי מסכת בבא בתרא דף כט. נתחיל במשנה פרק ט הלכה ו'. ואומרת המשנה: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כלשהי מתנתו קיימת. לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. הסברה היא שאם הוא השאיר קרקע כלשהי כנראה הוא לקח בחשבון שאולי הוא יבריא, אז לכן המתנה קיימת בכל מקרה. אבל אם הוא לא שייר שום קרקע, כנראה בטוח שהוא ימות, ולכן בעצם אם הוא הבריא אז המתנה לא קיימת.
עכשיו, אם הוא לא כתב בה שכיב מרע, כלומר אם בשטר לא כתוב שהוא היה שכיב מרע כשהוא אמר את זה, והוא אומר: שכיב מרע הייתי, והן אומרין: בריא היה, צריך להביא ראייה ששכיב מרע היה כי הרי כרגע הוא בריא, ולכן צריך להביא ראיה שהוא היה שכיב מרע, כי הרי יש שטר. אלו דברי רבי מאיר, כי הוא סובר שיד בעל השטר עליונה, ווחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו ראיה. כלומר, כיוון שהם רוצים להוציא ממנו את הכסף, את הקרקעות והכול, הם צריכים להביא ראיה שהוא לא היה שכיב מרע.
ואמת אמרת ולמדנו במשנה: שייר קרקע כלשהי מתנתו קיימת, לא שייר קרקע כלשהי, אין מתנתו קיימת. אמר רבי ירמיה בשם רב: שייר מטלטלין לא עשה כלום, כי רק על קרקע אדם סומך, על טלטלין הוא לא סומך. עכשיו, אלא הניח לו מעות ולקח קרקע כמי ששייר לו קרקע. אבל אם הוא הניח מעות, הניח טלטלין, אבל בטלטלין האלו הוא לקח בעצמו קרקע, אז עדיין זה כמו שהוא שייר קרקע ומתנתו קיימת.
ודא דתימר לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה, ויכול להתחרט - מה שמענו, שאם הוא לא שייר קרקע כלשהי אז אין מתנתו מתנה ויכול להתחרט באותו שיהבריא. כלומר, אם הוא לא מת מהחולי הזה אלא הבריא, מגיע לזה אז הוא מתחרט. כלומר, בעצם הכול חוזר, כי הוא יכול להגיד שכל מה שהוא נתן זה רק מתוך מחשבה שהוא ימות. אבל אם הבריא - אלא הוא מת מאותו חולי, מתנתו מתנה, למרות שנתן את הכול.
הדא היא דמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן, שמתנתו מתנה, והוא שמת מאותו החולי. מסוכן שחילק נכסיו בלי קניין, לא עשה קניין, הוא חילק את הנכסים שלו בין בחול בין בשבת מה שעשה עשוי. ואם היה בריא עד שיכתוב - עד שיכתוב שטר ויעשה קניין, כי לא מספיק. צריך שיכתוב ויעשה קניין. עכשיו, הקניין שיכול לעשות זה בכסף בשטר ובחזקה, בכל דרך שהוא רוצה.
תנן: לא כתב בה שכיב מרע, והוא אומר שכיב מרע הייתי, והם אומרים שהוא היה בריא, אז צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה, כיוון שכרגע הוא בריא. אלו דברי רבי מאיר, כי הוא סובר שיד בעל השטר עליונה, וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו ראיה.
עכשיו ספק טומאה בשתי יחיד הלכה היא ספיקות טמא, למדו את זה מסוטה. כמו שסוטה הרי זה רק ספק, אבל ברם - היא אסורה על בעלה, כיוון שהיא נסתרה בין שתי יחיד, במקום שרק היא והוא, ואותו אחד שהיא נסתרה איתו רק הם היו ביחד. אבל אמרנו שההלכה שם שהיא אסורה, היא כמו טמאה. אז מכאן למדו ספק טומאה בשתי יחיד ספיקות טמא, וספק טומאה בשתי רבים ספיקות טהור.
תנן: הביקעה בימות החמה נקרא שתי יחיד לעניין שבת ונקרא שתי רבים לטומאה. כי לעניין טומאה לא צריך שיהיה רשות הרבים בפועל, צריך שיהיה מספר אנשים יותר מאשר שתי אנשים. אז כיוון שאנשים הולכים שמה אפילו למעט אבל הולכים, אז יש לזה דין של שתי רבים לטומאה, והספק טומאה שם יהיה טהור. בימות הגשמים זה שתי יחיד לכך וכך, כיוון שזה אסור לאנשים ללכת שמה, וגם לא הולכים, יש שם בוץ גם כן, אבל גם כן לא הולכים כי זה הורס את התבואה. אז לכן זה שתי יחיד בין לשבת בין לעניין של טומאה.
אמר רבי יוחנן: ניטמא בספק בקעה בין בימות החמה בין בימות הגשמים מחלוקת רבי מאיר וחכמים. ל°רבי מאיר: בא לישאל בימות החמה נשאלין לו בימות החמה - כי פוסקים לו כמו ימות החמה. הרי בימות החמה אמרנו שזה נחשב לשתי יחיד לשבת ולשתי רבים לטומאה. אז גם ככה פוסקים לו כאילו זה ימות החמה, כיוון שהוא בא בימות החמה לשאול אז פוסקים כמו עכשיו, ואז זה כאילו הספק טומאה התרחש בימות החמה וספיקות טהור כי זה שתי רבים. עכשיו, בימות הגשמים נשאלין לו בימות הגשמים וספיקות טמא. אבל לרבנן שהם אומרים שדונים לפי המצב שהוא היה אז - שכשנכתב השטר ומוציאים מחברו עליו ראיה, אז גם כאן צריך לברר מתי הוא נכנס לביקעה, אם זה היה בקיץ או בחורף.
אמר רבי יוחנן: אף לרבי מאיר - כלומר לגבי העניין של ביקעה גם רבי מאיר מודה - ובלבד ימים הסמוכי לגשמים. כלומר, רק אם הספק היה אם הוא נכנס בסוף הקיץ וזה בתחילת הגשמים או בסוף הגשמים בתחילת הקיץ, רק אז הולכים אחרי בתר אשתא, לפי רבי מאיר. אבל אם זה היה באמצע הקיץ או באמצע החורף ודאי שלא.
[דף כט עמוד ב]
לגשמים שהספק האם היה נכנס בסוף הקיץ בתחילת הגשמים, או סוף הגשמים תחילת הקיץ — אז הולכים בתר השתא, אבל אם היה אמצע הקיץ או אמצע החורף לא.
אמר רבי ינאי° הכהן בשם °רבי: ט_כאיד בעל השטרות על התחתונה. אמר לו רבי יוחנן° בר נפחא: ולאו מתניתא היא דתנן: לא כתב לה בשטר שהיה שכיב מרע, והוא אומר שכיב מרע המוציא מחבירו עליו הראיה ויד בעל השטר על התחתונה?
והוה רבי ינאי° הכהן מקלס ליה: (ישעיהו מ"ו, ו') הזלים זהב מכיס, (משלי ג', כ"א) בני אל יליזו מעיניך וגו'.
חד טלי ילד זבין ניכסוי הקונים טענו שהיה גדול כשמכר והקרובים טענו שהיה קטן כשמכר. אתא עובדא קומי רבי חייה בר יוסף° ורבי יוחנן° בר נפחא. רבי חייה בר יוסף° אמר: אין העדים חותמים עד שיבדקו שהיה גדול ובן דעת חזקה על בן דעת חתמו. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: הנכסים היו בחזקת המשפחה מכיון שקיבל עליו לעקור נכסין ממשפחה עליו להביא הראייה.
אמר רבי יוחנן° בר נפחא בישיבה: יד בעל השטרות לעליונה. רבי יסא° אסי בעא קומי רבי יוחנן° בר נפחא: מה תעשה לדברי °רבי ד°רבי אמר יד בעל השטר לתחתונה? אמר ליה: דברי הכל היא יד השטרות לעליונה.
אמר לו: והרי אתון אמרין דאתא עובדא קומי רבי חייה בר יוסף° ואמר חזקה על בן דעת חתמו, ואת אמרת מכיון שקיבל עליו לעקור נכסים ממשפחה למשפחה עליו להביא ראייה משמע שיד בעל השטר על התחתונה? אמר ליה: אנא לא אמרית הדא מילתא לא אמרתי דבר זה.
אמר רבי זירא° קומי רבי יסא° אסי: אפילו בעי רבי יוחנן° בר נפחא מיכפור. ולא כן אמר רבי ינאי° הכהן בשם °רבי: יד בעל השטר על התחתונה? ואמר לו רבי יוחנן° בר נפחא: ולאו מתניתין היא משמע שסובר רבי יוחנן° בר נפחא כ°רבי שיד בעל השטר על התחתונה?
אלא רבי יוחנן° בר נפחא אמר שחכמים במשנה סוברים כ°רבי אבל הוא עצמו סובר כ°רבי מאיר שיד בעל השטר על העליונה. דאמר °רבי ירמיה בשם רב° אבא בר אייבו: הלכה כ°רבי מאיר שיד בעל השטר על העליונה.
שמואל° בר אבא בר אבא אמר: חילופין היא מתניתא °רבי מאיר סובר ידו על העליונה וחכמים אומרים ידו על התחתונה. תנן: וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראייה. מהו חילופין היא מתניתא? חברייא רברבייא אמרי: מה שכתוב במשנה שצריך להביא ראיה הכוונה ששואלים את העדים החתומים בשטר אם היה שכיב מרע או לא. חברייא זעירייא אמרי: אין העדים כלום. לא פליגי אלא על העדים למה שלא יהיו העדים נאמנים על זה.
אמר °רבי אחא דאמר להוא: כיון שאמרתי לכם לכתוב שכיב מרע ולא כתבתם שקרים אתם.
מתני': המחלק נכסיו על פיו. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: ט_כבאחד בריא ואחד מסוכן צריך לעשות קנין, נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה. אמרו לו: ט_כגמעשה באימן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה: תינתן כבינתי לבתי והיא בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו חכמים את דבריה אף שלא עשו קנין. אמר להן: בני רוכל תיקברן אימן.
גמ': תנן: התם: נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה. עד כדון בשהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד, היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר מהו? אמר רבי בון°: נישמעינה מהדא דתנן: אמר להן °רבי אליעזר בן הורקנוס: מעשה במרוני ממירון אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה, וביקש לחלקן וליתנן במתנה. אמרו לו: אין לך תקנה אלא אם כן קנית קרקע ותקנה להם אגב קרקע. מה עשה? הלך וקנה סלע אחד סמוך לירושלים. אמר: חצייה צפוני אני נותן לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות של יין, וחצייה דרומי אני נותן לפלוני עם מאה חביות של שמן. ובא מעשה לפני חכמים
רבי ינאי בשם רבי: יד השטרות על התחתונה. כלומר בניגוד לרבי מאיר. אמר לו רבי יוחנן: ולא מתניתא היא: לא כתב לה שכיב מרע, והוא אומר שכיב מרע? המוציא מחברו עליו הראיה. רבנן לא חולקים על חכמים שסוברים מוציאים עליו ראיה. אז רואים מכאן שיד בעל השטר על התחתונה. והוה רבי ינאי מקלס ליה - שיבח אותו על הראיה הזאת - זהב מכיס, בני אל יליזו מעיניך וגו.
חד טלי זבין ניכסוי - ילד אחד מכר את הנכסים. הקונים טענו שהוא היה גדול כשהוא מכר, כי לאחר מכן כנראה הוא מת. אז הקונים טענו שהוא היה גדול כשהוא מכר, אז לכן בעצם המכירה היא מכר, והקרובים טענו שהוא היה קטן כשהוא מכר, אז לכן בעצם זה חוזר והם יורשים את זה.
אתא עובדא קומי רבי חייה בר יוסף ורבי יוחנן. רבי חייה בר יוסף אמר: חזקה על בן דעת חתמו - שיבדקו שהוא היה גדול בן דעת, ולכן בעצם המכירה היא מכר. רבי יוחנן אמר: מכיון שקיבל עליו לעקור נכסין ממשפחה עליו להביא הראייה. אתם רוצים לעקור את הנכסים האלה מהמשפחה? אתם צריכים להביא ראיה. רבי יוחנן: יד השטרות לעליונה.
רבי יסא בעא קומי רבי יוחנן: מה °רבי ד°רבי אמר יד בעל השטר לתחתונה? הרי רבי אומר בעל השטר התחתונה. אמר ליה: דברי הכל היא יד השטרות לעליונה. גם רבי מודה לזה.
אתון אמרין אתא עובדא קומי רבי חייה בר יוסף ואמר חזקה על בן דעת חתמו. במקרה שלמדנו שאם הילד מכר את הנכסים והקונים אומרים שהוא היה גדול והקרובים אומרים שהוא היה קטן. מרת מכיון שקיבל עליו לעקור נכסים ממשפחה למשפחה עליו להביא ראייה? רואים מכאן שיד בעל השטר התחתונה, אלא הקונים יש להם שטרות. אמר ליה: אנא לא אמרית הדא מילתא - אני לא אמרתי את זה.
אמר רבי זירא קומי רבי יסא: אפילו בעי רבי יוחנן מיכפור - מכיוון גם אם רבי יוחנן כופר שהוא אמר את זה, ולא כן אמר רבי ינאי בשם רבי: יד בעל השטר? רבי יוחנן: ולאו מתני היא? הרי רבי יוחנן סייע לרבי ינאי, אפשר לראות את זה מהמשנה. משמע שרבי יוחנן סובר כרבי שיד בעל השטר על התחתונה.
אז אלא, מה רבי יוחנן אמר כאן? רבי יוחנן אמר שחכמים במשנה סוברים כרבי - זה מה שהוא התכוון להגיד, אבל הוא לא אמר שזה הסברה שלו. מה שהוא הביא ראיה לרבי ינאי - הרי רבי ינאי אמר שחכמים סוברים שיד בעל השטר על התחתונה כמו רבי. אז בא רבי יוחנן ואמר שהחכמים בברייתא שם הם כרבי, אבל הוא עצמו סובר כמו רבי מאיר. רבי יוחנן חכמים כרבי אבל הוא עצמו סובר כרבי מאיר.
רבי ירמיה בשם רב: הלכה כרבי מאיר. שמואל אמר: חילופין היא מתניתא. עכשיו יש מחלוקת איך להסביר בדיוק מה המשמעות. מה הכוונה? מהו חילופין היא מתניתא? חברייא רברבייא אמרי: עדים. כלומר שואלים את העדים החתומים בשטר האם הוא שכיב מרע היה או לא. חברייא זעירייא אמרי: אין עדים כלום. כלומר לא מתייחסים לדברי עדים. פליגי אלא על העדים. כלומר, כיוצא למה שהעדים לא היו נמנים על זה.
אמר רבי אחא: כיון שאמרתי לכם לכתוב שכיב מרע ולא כתבתם שקרים אתם. אז לכן בעצם הוא כופר בעדים, וממילא אי אפשר לסמוך עליהם.
מתני': המחלק נכסיו על פיו. רבי אליעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן, נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה. אמרו לו: מעש באימן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה: תינתן כבינתי לבתי והיא בשנים עשר מנה. התכשיט הזה היה שווה שתים עשרה מנה. ומתה, וקיימו חכמים את דבריה. למרות שבעצם לא עשו קניין. אמר להן: בני רוכל תיקברן אימן.
גמ': עד כדון בשהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד. מה היה קורה היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר? האם גם ככה הוא יכול לקנות את המטלטלין אגב קרקע? אמר רבי בון: נישמעינה מהדא: אמר להן רבי אליעזר: מעשה במרוני שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה. הוא ביקש לחלקן וליתן מתנה. אמרו לו: אין לך תקנה אלא אם כן קנית קרקע. ותקנה להם את זה אגב קרקע. מה עשה? הלך וקנה סלע אחד סמוך לירושלים. אמר: חצייה צפוני אני נותן לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות של יין, דרומי אני נותן לפלוני עם מאה חביות של שמן. ובא מעשה לפני חכמים וקיימו את דבריו.
אז רואים מכאן שמטלטלין נקנים אגב קרקע, גם כשלא נמצאים על הקרקע עצמה. הרי אי אפשר לשים מאה צאן ומאה חביות על חתיכת סלע.
אמר רבי חייא לרבי מנא: ולא שכיב מרע הוא? איך אתם מנסים ללמוד משכיב מרע לברי? הרי מצאנו שקנו בשכיב מרע הרבה, שהרי בכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב, ובשכיב מרע אפילו בדברים. אז אף כאן אולי בכל מקום אין אדם מזכה אלא על ידי שקרקעות מטלטלין במקום אחד, וכאן בשכיב מרע קנו שאפילו אם הקרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר אז הוא יקנה. אז אתה לא יכול ללמוד מכאן.
ואמרו: ולא רבי אלעזר? הרי מי אמר את זה? מי הביא את הראיה מהמרוני הזה? רבי אלעזר. הרי לרבי אלעזר שכיב מרע דרבי אלעזר זה כמו ברי דרבנן - אין הבדל. לרבי אלעזר אין הבדל בין שכיב מרע לברי לעניין זה, וכשם שלחכמים ברי צריך קניין, כך לרבי אלעזר שכיב מרע צריך קניין. אז אם כן, למרות שהמעשה היה בשכיב מרע, הוא הדין בברי.
עכשיו ועוד ראיה שלא צריך שהמטלטלין יהיו צבורים על הקרקע. דתמן תנינן: רבי עקיבא אומר קרקע כלשהי חייבות בפאה ובביכורים ולקנות נכסים שאין להם אחריות בקניין אגב. עכשיו אם צריך שיהיו עליה למה זה ראוי? קרקע כלשהי למה היא ראויה? אמר רבי מתניה: תיפטר שהיה שם מקום כל שיבולת אחת ומרגלית טמונה בה. גם מקום מאוד קטן שהוא מכיל הרבה מאוד נכסים, כגון שהיה מקום של שיבולת אחת ומרגלית טמונה בה.
תנן - אמרנו במשנה שהביאו ראיה מבני רוכל, אז אמר להם בני רוכל תקבירן אמן. מה הקשר? אמר רבי שמעון ורב יונה עילאה: הוציא לקללן שהם זורעים כורכומים בכרם. כלומר זה באמת לא קשור, אלא הכל הזדמנות שמזכירים אותם ומקלל אותם בגלל שהם גידלו כלאים בכרם, גידלו כורכום בתוך הכרם.
[דף ל עמוד א]
וקיימו את דבריו.
אמר רבי חנניה° קומי רבי מנא° בן יונה: ולא שכיב מרע הוא ואיך אפשר ללמוד משכיב מרע לבריא שהרי מצינו שהקלו בשכיב מרע? שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב, ובשכיב מרע אפילו בדברים. אף כאן אולי בכל מקום אין אדם מזכה אלא עד שיהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד, ורק כאן בשכיב מרע הקלו שאפילו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר ואין ללמוד מכאן. אמר לו: ולא °רבי אליעזר בן הורקנוס היא? והא שכיב מרע ד°רבי אליעזר בן הורקנוס כבריא דרבנן דהא כשם שלחכמים בריא צריך קנין כך ל°רבי אליעזר בן הורקנוס שכיב מרע צריך קנין. אם כן אף שהמעשה היה בשכיב מרע הוא הדין בבריא.
ועוד ראיה דאין צריך שיהיו צבורים דתמן תנינן °רבי עקיבה אומר: קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובביכורים ולקנות נכסים שאין להם אחריות בקנין אגב. ואם צריך שיהיו עליה למה זה ראוי? אמר רבי מתניא°: תיפתר שהיה שם מקום שיבולת אחת ומרגלית טמונה בו.
תנן: בני רוכל תקברן אימן. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: עילא היה רוצה לקללן שהן זורעין כורכמין בכרם.
מתני': וחכמים אומרים: בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב, אבל לא בחול. °רבי יהושע בן חנניה אומר: בשבת אמרו ט_כדקל וחומר בחול. כיוצא בו זכין לקטן ואין זכין לגדול. °רבי יהושע בן חנניה אומר: לקטן אמרו ט_כהקל וחומר לגדול.
גמ': אית תניי תני ומחליף שחכמים הם האומרים בחול דבריו קיימים אבל לא בשבת. רבי יהושע בן לוי° אמר: אין להחליף כיני מתניתא כך כוונת המשנה: צריך לגרוס כמו אצלנו °רבי יהושע בן חנניה אומר אם בשבת אמרו קל וחומר בחול. אית תניי תני ומחליף וגורסים בסיפא זכין לגדול ואין זכין לקטן. רבי יהושע בן לוי° אמר: אין להחליף כיני מתניתא כך כוונת המשנה: צריך לגרוס כמו אצלנו °רבי יהושע בן חנניה אומר אם בקטן אמרו קל וחומר בגדול.
מתני':
נפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל מורישיו, והיתה עליו כתובת אשה ובעלי חוב. יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ואחר כך מת האב. ובעלי החוב אומרים: האב מת ראשון ואחר כך מת הבן. °בית שמאי אומרים: יחלוקו. ו°בית הלל אומרין: ט_כוהנכסים בחזקתן. נפל הבית עליו ועל אשתו, יורשי הבעל אומרים: האשה מתה ראשון ואחר כך מת הבעל. ויורשי האשה אומרים: הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה. °בית שמאי אומרים: יחלוקו. ו°בית הלל אומרים: ט_כזהנכסין בחזקתן. כתובה בחזקת יורשי הבעל, ונכסין הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. נפל הבית עליו ועל אמו, אילו ואילו מודין שיחלוקו. אמר °רבי עקיבה:
הפסוקים שם ממסכת בבא בתרא, דף ל. נתחיל מהמשנה, פרק ט, הלכה ח. אומרת המשנה, במשנה הקודמת ראינו שרבי אליעזר אומר שאחד בריא ואחד המחלק הנכס על פיו, כלומר בעל פה. אז רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן צריך לעשות קניין. והמשנה אומרת עכשיו שחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב, אז לחמו שזה היה בעל פה אז זה תופס, אבל לא בחול. בחול הוא חייב גם לכתוב את זה. רבי יהושע אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול. וכיוצא בו, זאת אומרת שזכין לקטן ואין זכין לגדול. רבי יהושע אומר לקטן אמרו קל וחומר לגדול. כי בכל הדברים האלה זה, רבי יהושע הולך לפי הכלל ש-- דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. כשאין ראוי לבילה, בילה מעכבת. אז אם בשבת שהוא לא יכול לכתוב, אתה אומר שאם הוא לא כתב זה בסדר, אז קל וחומר בימי חול שיכול לכתוב, שאם הוא לא כתב זה יהיה בסדר. אותו דבר, אם לקטן שהרי לקטן אין זכייה, החכמים יכולים לזכות לו, אז גדול שיש לו זכייה קל וחומר שיכולים לזכות לו.
אומרת הגמרא, "אית תניי תני ומחליף". גם הם, יש שאומרים שבעצם חכמים הם שאומרים שבכל דבריו קיימים אבל לא בשבת. רבי יהושע בן לוי אומר לא צריך להחליף, כן לימתנינה: כלומר צריך לגרוס כמו אצלנו, °רבי יהושע אמר, שהרי אם בשבת אמרו קל וחומר בחול. ואית תניי תני מחליף וגורסים בסיפא שזוכים לגדול ולא זוכים לקטן. גם פה רבי יהושע בן לוי אומר אין להחליף וכן לימתנינא צריך לגרוס כמו אצל המשנה שלנו, שאם בקטן אמרו קל וחומר בגדול.
פרק ט, הלכה ה, אומרת המשנה נפל הבית עליו על אביו או עליו ועל מורישיו, והיתה עליו כתובת אשה ובעלי חוב. אז יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ואחר כך מת האב. אז בעצם הכול שייך לנו. ובעלי החוב אומרים: האב מת ראשון ואחר כך מת הבן. אז אם כן, אנחנו נוכל לקבל מהבן את מה שהוא חייב לנו. בית שמאי אומרים: יחלוקו. ובית הלל אומרין: הנכסים בחזקתן.
נפל הבית עליו ועל אשתו. יורשי הבעל אומרים: האשה מתה ראשון ואחר כך מת הבעל. כלומר, האישה מתה קודם ואז בעצם הבעל ירש אותה ואנחנו יורשים אותו, רק אחרי זה מת הבעל. ויורשי האשה אומרים: הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה, אז אנחנו בעצם יורשים אותה. בית שמאי אומרים: יחלוקו. ובית הלל אומרים: הנכסין בחזקתן. כתובה בחזקת יורשי הבעל, כי כתובה שהיא בעצם אצל הבעל, הבעל צריך להוציא את זה ממנו, אז יורשי הבעל זוכים בה, אבל נכסין הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב.
נפל הבית עליו ועל אמו, אילו ואילו מודין שיחלוקו. אומרת הגמרא, אמר רבי עקיבה: מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן. אמר לו בן עזאי: על חלוקין אנו מצטערין, קודם שהיה מחלוקת, כן, על זה הצטערנו. אתה עכשיו מקום שאין מחלוקת, הרי כתוב מודים שיחלוקו, אתה בא ואומר שהנכסים בחזקתן? אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין?
אומרת הגמרא, אמר רבי שמואל בר רב יצחק: זאת אומרת שבן עזאי חבר ותלמיד לרבי עקיבה. מזה שבן עזאי אומר לו "על חלוקין אנו מצטערין", "שבאת לחלק עלינו את השווין" - זה רק מראה שבן עזאי הוא לא היה תלמיד של רבי עקיבא בלבד, אחרת לא היה מדבר ככה, אלא היה תלמיד חבר.
הדרן עלך פרק מי שמת.
פרק י"א, הלכה א, אומרת המשנה גט פשוט עידיו מתוכו ומקושר מאחוריו. פשוט שכתבו עידיו מאחוריו ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהן פסולין. רבי חנניה בן גמליאל אומר: מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר. למה? מפני שהוא יכול לעשותו פשוט. הוא פותח את זה, זה פשוט. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה.
שואלת הגמרא, ומניין לגט המקושר? אמר רבי אימי, כתיב "ואקח את ספר המקנה, ואת החתום, ואת המצוה ואת החוקים, ואת הגלוי". ואת החתום זה המקושר, ואת הגלוי זה הפשוט שבמקושר - הגט מקושר לא הכול מקושר, רק מקום הטופס מקושר, אבל הטופס עצמו זה חלק כמו גט פשוט. ואת המצוה ואת החוקים - הכוונה החוקים והמצוות שבין זה לזה, שזה בשני עדים. כלומר גט פשוט צריכים שני עדים לכתוב עליו וגט מקושר לפחות שלושה. זה מתוכו וזה מאחוריו.
ורבנן דקיסרין אמרין - מדובר פה בכלל על שני שטרות. אז "ואקח את ספר המקנה" זה הפשוט. "ואת החתום" זה המקושר. "ואת הגלוי" זה הפשוט שבמקושר. "ואת המצוה ואת החוקים" - שבין זה לזה, שזה בשנים וזה בשלשה. זה מתוכו וזה מאחוריו.
אמר רבי אידי בשם רבי ירמיה: הלכה מקושר - כך הוא כותב. שם המלוה ושם הלווה ושם העדים וזמן, ומקשרו וחוזר וכותב כן מלמטה. היו כותבים את השורה ומקפלים - כלומר כותבים שורה, מקפלים אותה כלפי פנימה על שורת רווח, ואז תופרים וחותמים מאחורה כנגד שורת הרווח הזאתי, ומקפלים מאחורה, ואז חוזרים וכותבים שורה שוב פעם, מקפלים אותה פנימה על שורת רווח וחותמים מאחור כנגד שורת הרווח ותופרים ומקפלים לאחור.
שואלת הגמרא, חש לומר שמא זייף. הרי אם זה ככה, תמיד הוא יכול להוסיף עוד שורות ולחתום עוד פעם, אז יוסיף את כל התנאים שהוא רוצה ויחתום. והרי עדים שחותמים לא רואים מה כתוב בגט כי הכול תפור. אמר רב הונא: לעולם אין העדים חותמין עד שיקראו בו - בעצם לפני שהם בכלל חותמים, קודם כל רואים את כל השטר כולו, והיו מסיימים בסוף השטר: "אני פלוני בן פלוני מקובל עלי כל הכתוב למעלן" - שהכול מקובל או שריר וקיים, ורק אז הולכים להתחיל לחתום ולעשות את כל התהליך הזה של תפירה וחתימה.
אמר רבי אבא בשם רב ירמיה: צריכין העדים להיות רחוקים מן הכתב מקום שתי שיטין. רבי אידי בשם רב ירמיה: מקושר עדיו לארכו, פשוט עידיו לרחבו - העדים חותמים לאורך. בפשוט הם כותבים לרוחבו מקביל לכתב. אהן מלגיו ואהן מלבר - כלומר בשטר פשוט הם חותמים מבפנים, ובשטר מקושר הם חותמים בחוץ.
איכי עביד? איך בדיוק עושה את זה? אמר רבי מנא - חותמים לאורכו ומתחילים לחתום מכנגד השורה האחרונה כלפי השטר. הם חותמים לאורך כל השטר כדי שהוא לא יוכל לזייף את השטר, כי הרי אם החתימה מתחילה מהשורה האחרונה אז הוא לא יכול להוסיף עוד שורות, כי השטר לא מתקיים אלא מכנגד החתימות ומעלה.
עכשיו כיצד העדים חותמין בגט המקושר? אמר רב חונה: בין קשר לקשר. אמר רבי אידי: ובלבד שלא יהא בין עדים לשטר מקום שני שיטין - כשהעדים חותמים בגט פשוט אסור שיישאר שתי שורות בין הכתב לחתימות, שמא הם כותבים שמה תנאים אחרים.
שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן: חלק מקום שני שיטין לעניין אחר - אפילו כל שהוא - כלומר אם הוא כתב דברים אחרים שלא מעניין הגט, אפילו כלשהו פסול. כי אני אומר לא חתמו העדים אלא על דבר זה, לא חתמו על הגט בכלל.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מתני' אמרה כן - דתנן "עד אחד עברי ועד אחד יווני" פסול. למרות שבעצם המרחק בין שני עדים עבריים זה רק שורה אחת. למה? כנראה בגלל שעד יווני לא בעניין אחר הוא, כלומר כיוון שהעד יווני נחשב כעניין אחר, וכמו שאמרנו שעניין אחר אפילו כלשהו פוסל את הגט, כי אני יכול להגיד שרק על זה הוא חתם, לכן זה פסול.
[דף ל עמוד ב]
מודה אני בזה ט_כחשהנכסים בחזקתן. אמר לו °בן עזאי: על חלוקין אנו מצטערין, אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין.
גמ': אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: זאת אומרת ש°בן עזאי חבר ותלמיד ל°רבי עקיבה אחרת לא היה פונה אליו בלשון כזו. הדרן עלך פרק מי שמת
פרק עשירי – גט פשוט
מתני':
גט פשוט עידיו מתוכו ומקושר מאחוריו, פשוט שכתבו עידיו מאחוריו ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהן פסולין. °רבי חנניה בן גמליאל אומר: מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר, מפני שהוא יכול לעשותו פשוט. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה.
גמ': ומניין רמז לגט המקושר? אמר רבי אימי° אמי בן נתן, כתיב (ירמיהו ל"ב, י"א) "ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי" - ואת החתום זה המקושר, ואת הגלוי זה הפשוט שבמקושר שרק את מקום התורף עושים מקושר אבל את התופס עושים חלק כגט פשוט, ואת המצוה ואת החוקים - חוקים ומצות שבין זה לזה: שזה בשני עדים וזה לפחות בשלשה, זה עדיו חותמים מתוכו וזה מאחוריו. ורבנן דקיסרין אמרין: שני שטרות היו "ואקח את ספר המקנה" - זה הפשוט, "ואת החתום" - זה המקושר, "ואת הגלוי" - זה הפשוט שבמקושר, "ואת המצוה ואת החוקים" - שבין זה לזה, שזה בשנים וזה בשלשה וזה מתוכו וזה מאחוריו. אמר רבי אידי° בשם רבי ירמיה°: הלכה למעשה של גט מקושר - כך הוא כותב: שם המלוה ושם הלווה ושם העדים וזמן, ומקשרו וחוזר וכותב כן מלמטה שהיו כותבים שורה ומקפלים על שורת רווח, ותופרים וחותמים מאחור כנגד שורת הרווח ומקפלים לאחור וחוזרים וכותבים שורה מלפנים ומקפלים על שורת רווח, וחותמים מאחור כנגד שורת הרווח ומקפלים לאחור. חש לומר שמא זייף שהרי יכול להוסיף עוד שורות עם כל מני תנאים. והעדים שחותמים מאחור יחתמו בלי לראות מה כתוב בגט. אמר רב הונא°: לעולם אין העדים חותמין מלמעלן עד שיקראו בו מלמטן "אני פלוני בן פלוני מקובל עלי כל הכתוב למעלן". וחש לומר שמא זייף והוסיף שורות וחזר וכתב בסוף מקובל עלי והחתים עוד עדים? סבר רב הונא° מקובל עלי מקובל עלי שני פעמים פוסל בה. וחש לומר שמא יזייף וימחק את השורה שכתוב בה הכל מקובל עלי, ויכתב דברים אחרים, ובסוף יחזור ויכתוב הכל מקובל עלי ויחתים עדים? סבר רב הונא° מחק בסוף הגט — פסול, אפילו אם חזר וקיים על ידי חתימת עדים, דחישינן שמא זייף. אמר רבי אבא° בשם רב ירמיה°: צריכין העדים שלא להיות רחוקים מן הכתב מקום שתי שיטין. אמר רבי אידי° בשם רב ירמיה°: מקושר יכתבו עדיו לארכו, בפשוט יכתבו עידיו לרחבו - אהן מלגיו ואהן מלבר בזה מבפנים ובזה מבחוץ. איכי עביד? אמר רבי מנא° בן יונה: חותמים לארכו על הפשוט שבמקושר ומתחילין לחתום מכנגד שיטה אחרונה, וחותמין לאורך השטר כדי שלא יוכל להוסיף ולזייף בשטר, ואין השטר מתקיים אלא מכנגד החתימות ולמעלה. כיצד העדים חותמין בגט המקושר? אמר רב חונה°: בין קשר לקשר. אמר רבי אידי°: בפשוט ובלבד שלא יהא בין עדים לשטר מקום שני שיטין. אמר שמעון בר ווא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: חלק מקום שני שיטין לעניין אחר שכתב דברים שאינם מענין הגט - אפילו כל שהוא פסול שאני אומר לא חתמו העדים אלא על דבר זה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק°: מתני' אמרה כן, דתנן: "עד אחד עברי ועד אחד יווני" - עד אחד עברי ועד אחד יווני פסול אף שהמרחק בין שני העדים העבריים רק שורה.
[דף לא עמוד א]
עברי גבי יווני לא כענין אחר הוא. תני: כמה יהו העדים רחוקים מן הכתב? כדי שיהו מקרים עמו ויראה שזה המשך הכתב - דברי °רבי. °רבי שמעון בן אלעזר אומר: י_אמלא שיטה. °רבי דוסתא בן יהודה אומר: מלא חתימת ידי העדים. וכמה היא מלא חתימת יד העדים אמר רב ירמיה° בשם רב° אבא בר אייבו: שני שורות. ומשערין אותו י_בעד כדי "לך ולך" זה על גבי זה שאם יהיו כתובין בב' שיטין זה בעליון וזה בתחתון צריך שלא יגע למאן דאמר של התחתון בך' העליון והיינו ב' שיטין ושלש' אוירין. באי זה כתב משערין אותו? אמר רבי יסא° אסי בשם רבי שובתי°: י_גמלא חתימת ידי העדים. חזקיה° אמר: ובלבד לקולא, שאם היה חותם ידי העדים דק והכתב גס - הולכין אחר הגס, חותם ידי העדים גס והכתב דק - הולכין אחר הגס. אמר רבי יצחק° בר אבא: אין הוה כגון יוסי בר ינאי שאין בהם אותיות נמשכות למעלה ולמטה אף על פי כן משערין כאילו היו שמותם "מלך ובן מלך". אמר רבי אידי° בשם רבי ירמיה°: צריך להחזיר מן השטר מקום שתי שיטין ולכתוב מעין השטר. אמר רבי יצחק° בר אבא: לא רק בשטר מקושר צריך להחזיר שני שורות אלא אפילו בגט פשוט. רב° אבא בר אייבו אמר: אם היה מחק או תלי העדים כותבים "מחק או תלות שבכתב הזה שבמקום זה ידוע לנו וחותמים וזהו קיומו". אמר רבי אבהו° בשם רבי יצחק בן חקולא°: כל מה שאתה יכול לתלות במחק - תלה. מאי "כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה"? אמר רבי יסא קוצירה חתניה דרבי יוסה° בשם רבי יוסה° אסי: שאם היה כתוב שיש סימפון תנאי כתוב מלעיל בתחילת שטר הקידושין וסימפון מחוק מלרע בסוף שטר הקידושין, אני אומר: גמרו לעשותן קידושין גמורין וחזרו בהם מהסימפון ולמה לא הוסיפו שורה וכתבו שביטלו את הסימפון בגין דלא מיצר ביניה גט שלא יצטרכו לצופף ולכתוב כתב קטן כדי להוסיף שורה בין הגט לחתימות. לכן מחקיה. דרבנן חששין דלא מיצר ביניה גט כדי שלא יתערבבו השורות לכן העדיפו למחוק. שטר נפק מרבי חונה° על רבי שמי°: אוגרוי הסכום הכולל מחיק, קונטא מחיר כל פרט לא מחיק. אמר רבי חונה° לרבי שמי°: פוק חמי עד ההן אהן קונטא משמש שיחשב את סכום כל הפרטים ואת זה ישלם. נפק ואמר: עם טרייא שלוש קונטא שלפי החשבון הפרטים יצא שלוש יותר מאשר בסך הכל, שהיה ניכר קצת.
נכתוב בירושלמי מסכת בבא בתרא דף לא. אומרת הגמרא, תני: כמה יהו העדים רחוקים מן הכתב? כדי שיהו מקרים עמו - דברי רבי. כלומר, רבי אומר שאם אני יכול לקרוא ואני רואה שהחתימה של העדים זה המשך של הכתב, אז זה מספיק.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: מלא שיטה. רבי דוסתא בן יהודה אומר: מלא חתימת ידי העדים. וכמה הם מלא חתימת ידי העדים? אמר רבי ירמיה בשם רב: שתי שורות ומשערים אותו כדי לך ולך. זה על גב זה. כלומר, אם היית כותב שתי שורות, "לך" מעל "לך", אז אתה צריך להשאיר יותר, כי הכ"ף יורדת למטה והלמ"ד עולה למעלה, שבעצם יוצא שתי שורות אבל שלושה אוירים.
שאלתא: באיזה כתב משערים אותו? אמר רבי יסא בשם רבי שובתי: מלא חתימת ידי העדים. חזקיה אמר: ובלבד לקולא. כלומר שאם היה חותם ידי העדים דק והכתב של השטר היה גס, הולכין אחר הגס. אם חותם ידי העדים היה גס והכתב היה דק, גם כן הולכים אחר הגס.
אמר רבי יצחק: אי הוה כגון יוסי בר ינאי. כלומר, אם היה שם כזה שאין בו בכלל אותיות שעולות למעלה או יורדות למטה, אז אף על פי כן משערים אותו כאילו שמותם מלך ובן מלך, כן, יש אות גם למעלה וגם למטה.
אמר רבי אידי בשם רבי ירמיה: צריך מן מקום שתי שיטין. כלומר צריך להשאיר מקום שתי השורות האחרונות, ומהם בעצם לא מתייחסים אליהם. אמר רבי יצחק: פשוט. לא רק בשטר מקושר צריך להשאיר שתי השורות, אלא אפילו בגט פשוט.
רב אמר: אם היה מחק או טלאי, כלומר אם היה בגט או בשטר אזור שהוא מחוק או שהיה טלאי, אז העדים כותבים מחק או תלות שבכתב הזה זהו קיומו. כלומר, אנחנו עדים עליו וזה בעצם הקיום שלו - הם כותבים את זה וחותמים על זה, וזה בעצם הקיום.
אמר רבי אבהו בשם רבי יצחק בן חקולא: כל מה שאת יכול לתלות במחק - תלה. שאלתא: מה פירוש "כל מה שאת יכול לתלות במחק תלה"? אמר רבי יסא קוצירה חתניה דרבי יוסה בשם רבי יוסה, שאם היה כתוב סימפון כתוב מלעיל וסימפון מלרע. כלומר, בהתחלה היה כתוב תנאי על הקידושין - בתחילת השטר היה סימפון, כתוב שם תנאי, ולאחר מכן בסוף היה סימפון מחוק מלמטה מלרע. אז אני אומר: גמרו לעשותן קידושין גמורין. כלומר ביטלו, חזרו מהסימפון. בהתחלה הם כתבו סימפון ולאחר מכן היו צריכים לחזור אליו בסוף, אבל חזרו בהם, אז לכן מחקו אותו.
עכשיו למה לא הוסיפו שורה וכתבו פשוט שביטלו את הסימפון? למה צריך למחוק את הסימפון? אז אמר בגין דלא מיצר ביניה גט - אולי היו צריכים לצופף ולכתוב כתב קטן כדי להוסיף עוד שורה, לא היה להם מקום. אז כדי לא לצופף את הכתב, הם העדיפו למחוק את הסימפון למטה. כי באמת חששין דלא מיצר ביניה גט - כלומר כדי שלא יתערבו השורות. הם לא רצו לכתוב כתב קטן שלא יתערבו השורות, לכן העדיפו למחוק.
אומרת הגמרא: שטר נפק מרבי חונה, רבי שמי: אוגרוי מחיק, קונטא לא מחיק. כלומר, יצא שטר שהסכום הכולל היה מחוק, אבל הקונטא - המחיר של כל פרט - לא היה מחוק. אמר רבי חונה לרבי שמי: פוק חמי עד ההן אהן קונטא משמש - תבדוק כמה הפרטים ביחד מגיעים. נפק ואמר: עם טרייא קונטא - הסכום מגיע למשהו, אבל לפי החשבון הפרטי יצא שיש יותר מאשר הסך הכולל, שהיה ניכר קצת הבדל.
[דף לא עמוד ב]
מי נפק? אמר רבי חונה°: הדא במכירה הזו מיבעי מיתגרה תלת אפסדת עשר. תנן: פשוט שכתבו עידיו מאחוריו ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהן פסולין שחישינן שמא לווה ממנו זוזים בגט מקושר ופרע לו, וכתב לו שובר על שטר מקושר. ואחר כך יהפוך את השטר לפשוט ויאמר שהלואה אחרת היא. °רבי חנניה בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט ולא חישינן לרמאות. השיב °רבי על דברי °רבי חנניה בן גמליאל: גופה של גט מוכיח עליו אם פשוט הוא אם אינו פשוט. מהו גופו של גט? אמר רבי אבא° כיי דאמר רב הונא°: לעולם אין העדים חותמין בגט מקושר מלמטה עד שיקראו בו מלמעלן "אני פלוני בן פלוני מקובל אני עלי כל מה שכתוב בו למעלן" ואת זה כותבים רק בגט מקושר. והא תני: טופס שטרות כן הוא. אמר רבי מנא° בן יונה: טופס שטרות מקושרות כן הוא. אמר רבי אבין°: ואפילו תימר הוא פשוט הוא מקושר - מקושר הוא מעכב, בפשוט אינו מעכב. תנן °רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה מאי הכל כמנהג המדינה? °רבי יהודה בר עילאי אומר: במוסיף על ההלכה, כגון גט פשוט בשנים, ומנהג בשלשה - והן עושין אותו בשלשה, מקושר מאחוריו מנהג מתוכו ומאחוריו - עושין אותו מתוכו ומאחוריו.
מתני':
גט פשוט עדיו שנים ומקושר עדיו שלשה, פשוט שכתב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו שני עדים שניהן פסולין. י_דכתוב בו "זוזין מאה עשרים וחמש סלעים די אינון סילעין עשרין" - אין לו אלא עשרים. "זוזין מאה די אינון סילעין תלתין" - אין לו אלא מנה. "כסף זוזין די אינון ונמחקו" - י_האין פחות משנים. "כסף סלעין די אינון ונמחקו" - אין פחות משנים. "דרכונות די אינון ונמחקו" - אין פחות משנים.
גמ': תני: "זוזין דינון ונמחקו" - הלה אומר חמשה היו והלה אומר אינו אלא שנים. תמן אמרי: פליגי ביה °בן עזאי ו°רבי עקיבה - חד אמר: נותן שנים ונשבע על השאר, וחד אמר: כיון שאילו לא הודה לו כל עיקר לא היה לו אלא שנים, אינו נשבע ואין לו אלא מה שהודה.
מתני':
כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים, מלמעלה מאתים ומלמטה מנה - הכל הולך י_ואחר התחתון. ואם כן למה כותבין את העליון? י_זשאם תימחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון.
גמ': תני: לעולם י_חהתחתון ילמד מן העליון אפילו במקושר, באות אחת ולא בשתי אותיות. בין חנן לחנני, בין ענן לענני - שההבדל באות אחת מקיימין אותו, בשתי אותיות כגון שלמעלה כתב חנני ולמטה חן אין מקיימין אותו. רבי יצחק° בר אבא שאל: מלמעלן כתוב חנן ומלמטן נני שאות אחת שונה בכל מלה, מהו ללמד התחתון מעליון חנן ועליון מתחתון נני?
מי נפק? אמר רבי חונה: הדא מיבעי מיתגרה תלת אפסדת עשר. בעסק הזה התכוונתי להרוויח שלושה דינרים, והפסדתי בסוף עשרה בגלל המחק הזה.
עכשיו, פשוט שכתבו ידיו מאחוריו, ואמרנו שבפשוט צריכים לכתוב בתוכו ומקושר שכתוב בו שני עדים - צריכים לכתוב מאחוריו - אז שניהם פסולים. הסיבה שהם פסולים כי חוששים שמא הוא לוה כסף בשטר הזה, ונניח וזה שטר מקושר, ואחרי שהוא פרע לו אז הוא כתב שובר. אותו בן אדם אמר שהוא לא מבצע את השטר הזה, לכן כתב לו שובר שבעצם הוא מודה שפרע לו את השטר המקושר, והוא ילך ויפתח אותו. עכשיו זה יהיה שטר פשוט ויכול לפרוע ממנו עוד פעם.
רבי חנניה בן גמליאל אומר: מקושר שכתוב בו שני עדים - כשר. למה? הרי תמיד יכול לפתוח אותו וזה יהיה גט פשוט. עכשיו לא חוששים שמא הוא יגבה פעם אחת ויחזור ויגבה פעם שנייה, כן, גם רואים את זה - הרי יש את החוֹלֶשֶׁת, התפרים וכדומה.
השיב רבי דברי רבי חנניה בן גמליאל: ואיך אתה אומר דבר כזה? הרי של גט מוכיח עליו אם פשוט הוא אם אינו פשוט. שאלתא: מה זאת אומרת, מהו גופו של גט? אמר רבי אבא, רב הונא: לעולם אין העדים חותמין מלמטה עד שיקראו בו מלמעלן "אני פלוני בן פלוני מקובל אני עלי כל מה שכתוב למעלן". כן, ואת זה כותבים רק בגט מקושר, אז אתה לא יכול להפוך גט מקושר לגט פשוט.
שאלתא: ואתני טופס שטרות כן הוא? מראים שכל השטרות, כל הגטים - אותו דבר. אמר רבי מנא: טופס שטרות מקושרות כן הוא. כן, כל השטרות המקושרות ככה כותבים את השורה הזאת.
אמר רבי אבין: ואפילו תימר הוא פשוט הוא מקושר - במקושר זה מעכב, בפשוט אינו מעכב. כלומר אם הכתיבה של הכל שריר וקיים, אז במקושר זה מעכב, ובפשוט גם אם תגיד שמותר לכתוב את זה - זה לא מעכב.
רבן שמעון בן גמליאל... שואלת מה זה? רבי יהודה אומר: במוסיף על ההלכה. כלומר אם היה נהוג להוסיף על ההלכה, אז זה הכל כמנהג המדינה. כגון גט פשוט צריך שני עדים, אבל אם נניח המנהג היה שלושה - צריך שלושה. פשוט בשנים, בשלשה - והן עושין אותו בשלשה. גט מקושר חותמים מאחוריו, אם היה מנהג לחתום גם מתוכו וגם מאחוריו - מתוכו עושין אותו מתוכו ומאחוריו.
מתני': גט פשוט עדיו שנים ומקושר עדיו שלשה, פשוט שכתב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו שני עדים שניהן פסולין.
עכשיו כתוב בו זוזין מאה די סילעין עשרין - מאה זוזים זה עשרים וחמישה סלעים, וכתוב בסיכום שהם עשרים סלעים, אין לו אלא עשרים, לא עשרים וחמישה. אם כתוב זוזין מאה די סילעין תלתין - אם כתוב הפוך, יש מאה דינרים שהם שלושים סלעים, אז אין לו אלא מנה. למרות שבעצם זה עשרים וחמישה, אבל מכיוון שכתבו מאה - יש לו רק את המאה, את המנה.
עכשיו אם כתבו כסף זוזין די אינון ונמחקו - לא כתוב כמה - אין פחות משנים. אם כתוב כסף סלעין די אינון ונמחקו - לא כתוב כמה - גם כן אין פחות משנים של סלעים. דרכונות די אינון ונמחקו - אין פחות משנים.
גמ': תני: זוזין דינון ונמחקו - לא כתוב כמה, המלווה אומר שזה היה חמישה והלה אומר אינו אלא שנים. תמן אמרי, בן עזאי ורבי עקיבה נחלקו בזה: חד אמר נותן שנים ונשבע על השאר - זה כמו מודה במקצת, וחד אמר כיון שאילו לא הודה לו כל עיקר לא היה לו אלא שנים, אינו נשבע אלא מה שהודה. כלומר, כיוון שהשטר מוכיח, אז גם אם הוא לא היה מודה - צריך שיהיו את השניים האלה, אז זה כמו שהוא לא הודה בכלל.
פירוש הלכה ג', לומד את המשנה: כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים, מלמעלה מאתים ומלמטה מנה - הכל הולך אחר התחתון. אם כן, למה כותבים גם את העליון? ואם כן למה כותבין את העליון? שאם תימחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון.
תני: לעולם התחתון ילמד מן העליון במקושר, באות אחת - ולא בשתי אותיות. רק אם אות אחת שונה. לדוגמה, בין חנן לחנני, בין ענן לענני - שזה בעצם רק אות אחת - באות אחת מקיימין אותו. ואם היה שתי אותיות - בשתי אותיות אין מקיימין אותו.
רבי יצחק שאל: אם מלמעלן כתוב חנן ומלמטן נני, כלומר בעצם אות אחת שונה למעלה ואות אחת שונה למטה - מהו ללמד התחתון מעליון חנן ועליון מתחתון נני? נשאר בשאלה.
[דף לב עמוד א]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה ד==
מתני':
י_טכותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, י_יושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, י_יאובלבד שיהא מכירן. י_יבוהבעל נותן את השכר שהבעל נהנה מהשובר. י_יגכותבין שטר ללווה אף על פי שאין המלוה עמו, ואין כותבין למלוה עד שיהא הלווה עמו. י_ידוהלווה נותן שכר. י_טוכותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, ואין כותבין ללוקח עד שיהא המוכר עמו. י_טזוהלוקח נותן את השכר. י_יזאין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהן. י_יחוהחתן נותן את השכר. י_יטאין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהן. י_כוהמקבל נותן את השכר. י_כאאין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהן, ושניהן נותנין את השכר. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשניהן כותבין שנים, לזה בעצמו ולזה בעצמו.
גמ': תנן: כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן. אמר רבי אבא°: צריך שיהא מכיר לשניהן. אמר רבי אילא° אילעא: לא צריך שיהא י_כבמכיר לאיש בגיטו י_כגולאשה בשוברה. מתני' פליגא על רבי אבא°, דתנן בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה היה כותב שם אחר והגט פסול. י_כדהתקין °רבן גמליאל הזקן שיכתוב "איש פלוני וכל שם שיש לו, אשה פלונית וכל שם שיש לה" - מפני תיקון העולם. שלא ירמו ואם צריך שיכיר האיש והאשה הרי אין כל חשש שיכתבו שם אחר. ואפילו כרבי אילא° אילעא שאמר שדי שיכירו את האיש המגרש לית היא פליגא, והתנן "בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה" שלא ירמו ואם צריך להכיר את האיש למה נחשוש שיחליף את שמו.
אנחנו לומדים במסכת בבא בתרא, דף ל"ב, תחילת המשנה, פרק י"א. הנה תמצית המשנה: כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן. והבעל נותן את השכר. כותבין שטר ללווה אף על פי שאין המלוה עמו, ואין כותבין למלוה עד שיהא הלווה עמו. והלווה נותן שכר. כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, אבל אין כותבין ללוקח עד שיהא המוכר עמו. והלוקח נותן את השכר. אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהן, והחתן נותן את השכר. אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהן, והמקבל נותן את השכר. אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהן, ושניהן נותנין את השכר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשניהן כותבין שנים, לזה בעצמו ולזה בעצמו.
למדנו במשנה: כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן. כלומר צריך להכיר את שניהם.
אמר רבי אבא: צריך שיהא מכיר לשניהן. אמר רבי אילא: צריך שיהא מכיר לאיש בגיטו ולאשה בשוברה. לא צריך להכיר את שניהם, אבל בגט צריך להכיר את האיש ובשובר צריך להכיר את האישה.
תנא דמשמע: מתני' פליגא על רבי אבא. זה תנא-- התקין רבן גמליאל הזקן שיכתוב "איש פלוני וכל שם שיש לו, אשה פלונית וכל שם שיש לה" - מפני תיקון העולם. כדי שלא ירמו ויכתבו שם אחר. עכשיו, אם צריך שיכיר את האיש ואת האישה, אז הרי אין כל חשש.
תנא דמשמע: אפילו כרבי אילא לית היא פליגא. כלומר גם לגבי רבי אילא זה קשה. הרי למדנו מהכתוב במשנה שבראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. כלומר צריך לכתוב גם את שם האישה וגם את שם הבעל וגם את שם העיר של הבעל וגם את שם העיר של האישה כדי שלא ירמו. אם אתה אומר שצריך להכיר את אחד מהם, אז שוב פעם למה צריך לחשוש?
[דף לב עמוד ב]
==ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה ה==
מתני':
מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו "אם לא נתתי לך מיכן ועד יום פלוני תן לו שטרו", הגיע זמן ולא נתן. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: יתן. °רבי יהודה בר עילאי אומר: י_כהלא יתן דאסמכתא לא קניה. מי י_כושנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום: "איש פלוני בן איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עידיו".
גמ': תני: עיצומים תנאים שהם כאסמכתא - רבי אבהו° גבי, °רבי אחא גבי, רבי אמי° בן נתן גבי, רבי יונה° ורבי יוסי° בר זבידא לא גבי. אמר רבי מנא° בן יונה: אף על גב דלית רבי יוסי° בר זבידא גבי עיצומים, מודה בההוא דיהב בריה גו אומנתה ועצמון ביניהון שאם הוא יצליח ללמד את הבן עד זמן מסוים, ישלם לו אבי הבן סך מסוים דהוא גבי. תנן: מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין, והן עושין לו קיום: איש פלוני בן איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עידיו. אמר רבי עוקבא°: תנה בכתובות דבי לוי: "האומר אבד שטרי" - בית דין עושין לו קיום. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו בשטרי בירורין בית דין עושין לו קיום.
מתני':
מי שפרע מקצת חובו - °רבי יהודה בר עילאי אומר: יחליף יכתוב שטר אחר. ו°רבי יוסי בן חלפתא אומר: יכתוב שובר. אמר °רבי יהודה בר עילאי: נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים. אמר לו °רבי יוסי בן חלפתא: וכן יפה לו ואל ירע כוחו של זה.
גמ': תנן: מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום. אמר רב° אבא בר אייבו: י_כזעושין לו קיום דווקא בבית דין ואינו יכול לכתוב שלא בבית דין. תני רבי חייה°: אין עושין לו קיום דווקא בבית דין שהעדים יכולים לכתוב שטר חדש בכל מקום. אמר רבי ירמיה°: אילו שמע רב° אבא בר אייבו מתנייה דרבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי לא הוה מימר הדא מילתא. תנן °רבי יהודה בר עילאי אומר יחליף יכתוב שטר אחר כגון דאמרין כן: "אני פלוני בן פלוני לוויתי ממך פלוני ופלוני ערב". רב° אבא בר אייבו אמר: צריך להזכיר זמן ראשון בשני. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר: אין צריך להזכיר זמן ראשון בשני. תני רבי חייה°: אין צריך להזכיר זמן ראשון בשני.
פרק י"ח, אומרת המשנה: מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ביד הנשלש, הוא אמר לו אם לא נתתי לך מיכן ועד יום פלוני תן לו שטרו. כלומר, אם אני לא אפרע את החוב עד אז, תן לו את הכול, שבעצם אני חייב לו הכול. שמשלם לו חלק, אז תן לו את הכול, שאני חייב לו מחדש הכול.
עכשיו הגיע זמן ולא נתן. רבי יוסי אומר: יתן. רבי יהודה אומר: לא יתן, כי זה אסמכתא, כי הוא היה בטוח שהוא יספיק לתת. אז בעצם זה לא באמת שהוא גמר לתת, אלא הוא היה בטוח שייתן ולכן הוא תבע.
מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום. מה הם עושים בקיום הזה? הם כותבים איש פלוני בן איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עידיו.
תני עיצומים, כלומר תנאים כמו אסמכתא. רבי אבהו גבי, רבי אחא גבי, רבי אמי גבי, רבי יונה ורבי יוסי לא גבי. אמר רבי מנא: אף על גב דלית רבי יוסי גבי עיצומים, מודה בה וא דיהב בריה גו אומנתה ועצמון ביניהון דהוא גבי. כלומר, אם נניח, כתיקנו, הם סיכמו ביניהם שאם הוא יצליח ללמד את הבן שלו את המקצוע עד זמן מסוים, אז האב ישלם לו סכום מסוים, ואם לא אז המלמד ישלם משהו כזה, עד שהוא גובה את זה - כן, את זה כן יכולים לגבות.
תני במשנה: מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום. מה הם כותבים בקיום? איש פלוני בן איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עידיו.
אמר רבי עוקבא: תנה בכתובות דבי לוי: "האומר אבד שטרי" - בית דין עושין לו קיום. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו בשטרי בירורין בית דין עושין לו קיום. כלומר אם אבד שטר בירורין גם כן עושים אותו דבר - כן, כותבים מחדש וכותבים שהיה לו ואבד.
פרק י"ח, חביב, אומרת המשנה: מי שפרע מקצת חובו - רבי יהודה אומר: יחליף. כלומר יכתוב לו שטר אחר. ורבי יוסי אומר: יכתוב שובר. אמר רבי יהודה: נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים. אמר לו רבי יוסי: וכן יפה לו ואל ירע כוחו של זה. שהקשה - שהלווה לא יפסיד. מה תסביר, למה הוא מפסיד?
תנא במשנה: מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום. אמר רב: עושין לו קיום בית דין - דווקא. הוא לא יכול לכתוב שטר שלא בבית דין.
תני רבי חייה: אין עושין לו קיום בבית דין - דווקא, אלא עדים יכולים לכתוב שטר חדש בכל מקום. אמר רבי ירמיה: אילו שמע רב מתנייה דרבי חייא לא הוה מימר הדא מילתא. אם הוא היה שומע שרבי חייא אומר שזה אסור לכתוב, שלא עושים שטר אחר אלא כותבים קיום, הוא לא היה חולק על זה.
רבי יהודה אומר יחליף, כלומר יכתוב שטר אחר. רבי יהודה כגון דמרין כן: "אני פלוני בן פלוני ממך פלוני ופלוני ערב". כן, כך הם כותבים בשטר.
רב אמר: צריך להזכיר זמן ראשון בשני. כלומר צריך להזכיר את הזמן של ההלוואה הראשונה בשטר השני. ושמואל אמר: אין צריך להזכיר זמן ראשון בשני. ולמדנו: תני רבי חייה: אין צריך להזכיר זמן ראשון בשני.
אם אתה אומר שצריך להזכיר את הזמן הראשון של ההלוואה בשטר השני, אז על מה אמר רבי יוסי וכן יפה לו ואל ירע כוחו - איזה הפסד יש לו? אם כותבים בשטר את התאריך של הראשון, אז אין בעיה, הוא לא הפסיד כלום. אם אתה אומר שלא כותבים, באמת הוא יכול להפסיד, כי מעכשיו השעבוד מתחיל רק מהשטר השני, אבל אם כותבים הוא לא מפסיד כלום.
[דף לג עמוד א]
רבי יוחנן° בר נפחא בעי: אם צריך להזכיר זמן ראשון בשני על הדא אמר °רבי יוסי בן חלפתא "וכן יפה לו ואל ירע כח זה" שאם יכתוב שטר חדש אינו משעבד אלא מזמנו של שני. אם כותב זמן ראשון בשני מה הפסיד?
מתני':
י_כחשני אחין אחד עני ואחד עשיר, הניח להן אביהן מרחץ ובית הבד - עשאן לשכר השכר לאמצע, עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני: "קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובוא ועשה בבית הבד". י_כטשנים שהיו בעיר, שם אחד יוסה בן שמעון ושם אחד יוסה בן שמעון - אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. י_לנמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסה בן שמעון פרוע - שטרות שניהן פרועין. כיצד יעשו? ישלשו יכתבו שם הסבא. אם היו משולשין יכתבו סימן. אם היו בסימנין שהיה כהן יכתבו כהן. י_לאהאומר לבנו "שטר בין שטרותיו פרוע" ואין ידוע אי זהו - שטרות כולם פרועין. נמצא לאחד שם שני שטרות הגדול פרוע והקטן אינו פרוע.
גמ': איתמר בסוף ההלכה הקודמת מי שנמחק שטר חובו - רב° אבא בר אייבו אמר צריך להזכיר זמן ראשון בשני ושמואל° בר אבא בר אבא אמר: אין צריך להזכיר זמן ראשון בשני. אם צריך להזכיר זמן ראשון בשני, על הדא אמר °רבי יוסי בן חלפתא וכן יפה לו ואל ירע כח זה שאם יכתוב שטר חדש אינו משעבד אלא מזמנו של שני אם כותב זמן ראשון מה הפסיד. תני: לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן ומסתמא ימהר לפרוע לו חובו כשיש בידו רק שובר ושטר החוב כתוב על הכל.
מתני':
י_לבהמלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחילה. אם י_לגאמר "על מנת שאפרע ממי שארצה" - יפרע מן הערב. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללווה בין כך בין כך לא יפרע מן הערב.
גמ': אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: י_לדבשיש נכסים ללוה, אבל אין נכסים ללוה - יפרע מן הערב. ואם אמר "על מנת שאפרע ממי שארצה" - יפרע מן הערב אפילו אם יש נכסים ללוה. תמן אמרין: בכל מקום הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל חוץ מערב וציידן וראיה אחרונה. אמרין: ובלבד במשנתינו אבל לא בברייתא. אמר רבי אמי בר קרחה° בשם רב° אבא בר אייבו: ולמה אמרו בכל מקום הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל? שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו.
מתני':
כיוצא בו אמר °רבן שמעון בן גמליאל: אף י_לההערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה - ידיר הנייה מאשתו שמא יעשו קינונייא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו.
גמ': חמוי דברתיה דרבי חגי° הוה ערבא בפורנה בכתובה דברתיה דרבי חגיי° כלתו והוה מבזבזה בנכסייא ורצה בעלה לגרשה. אתא עובדא קומי °רבי אחא, אמר: צריך להדיר הנייה שמא היא ובעלה עשו קנוניה להוציא מחמיה כסף. אמר °רבי יוסי בן חלפתא: אין צריך להדיר הנייה דלא חיישינן שהבעל והאשה יעשו קנוניה.
הפרק והמשנה - שני אחין אנחנו עוד ירושלמי מסכת בבא בתרא דף לג. נתחיל מהמשנה, פרק יתומות הלכה ז'. אומרת המשנה: שני אחין אחד עני ואחד עשיר, הניח להן אביהן מרחץ ובית הבד - עשאן לשכר, כלומר אם היה משכיר את זה, השכר לאמצע. עשאן לעצמו - לשימוש עצמי. הרי העשיר אומר לעני: קח לך עבדים וירחצו במרחץ, כלומר קח עבדים שירחצו אותך במרחץ, קח לך זיתים ובוא ועשה בבית הבד. אז זה בעצם העשיר מרוויח והעני לא מקבל כלום.
שנים שהיו בעיר, שם אחד יוסה בן שמעון ושם אחד יוסה בן שמעון - אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, וגם לא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. הרי אם נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסה בן שמעון פרוע - שטרות שניהן פרועין. אך כיצד יעשו להבחין ביניהם? ישלשו, כלומר יכתבו גם את השם של הסבא. אם היו משולשין כבר, כלומר אם גם הסבא אותו דבר, יכתבו סימן. ואם היו בסימנין שאחד מהם היה כהן, יכתבו כהן.
האומר לבנו "שטר בין שטרותיו פרוע" - אדם לפני שהוא מת מצווה את הבן שלו שאחד מהשטרות שלו פרוע ואין ידוע אי זהו, אז שטרות כולם פרועין. הוא לא יכול לגבות מאף אחד מהם. נמצא לאחד שם הגדול פרוע והקטן אינו פרוע - כלומר אם לאחד מהלווים יש שני שטרות, אז אומרים שהגדול פרוע ורק מתייחסים לגדול בתור פרוע ולקטן בתור אינו פרוע.
הזכרת זמן ראשון בשני בהלכה קודמת ראינו שמי שמחק שטר חוב שלו, אמרו לכתוב לו שטר חדש, והיו לו מחלוקת: רב אמר צריך להזכיר זמן ראשון בשני. כלומר כותבים בשטר השני את התאריך של ההלוואה, את התאריך הראשון. ושמואל אמר אין צריך להזכיר זמן ראשון בשני, ש°רבי יוסי - מה °רבי יוסי אמר, וכן יפה לו ואל ירע כח זה? הרי מה הוא מפסיד? הרי אם כותבים את התאריך של ההלוואה אז הוא עדיין גובה ממשועבדים מהתאריך הזה, אז מה הפסיד?
תני: לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן. כלומר, לפי הדעה שאומרת שלא כותבים שטר אלא כותבים שובר ללווה, למה לא כותבים שטר? כיוון שלא דומה - הפחד של הלווה משטר חוב גדול הוא יותר גדול מאשר משטר חוב קטן, אז לכן עדיף להשאיר את שטר החוב הגדול עם החוב הגדול ולתת ללווה שובר, כי אז הוא ימהר להחזיר את זה ולא לכתוב לו שטר חדש עם סכום יותר קטן, שעל זה יש סיכוי שהוא ימרח את זה ולא ישלם בזמן.
פרק יתומות הלכה ח' - הערב אומרת המשנה: המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחילה. אם אמר "על מנת שאפרע ממי שארצה" - יפרע מן הערב. °רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללווה, בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מדובר שיש נכסים ללוה, אבל אם אין נכסים ללוה אז יפרע מן הערב. ואם אמר "על מנת שאפרע ממי שארצה" - יפרע מן הערב אפילו יש נכסים ללווה.
תמן מרין: בכל מקום הלכה כרבן שמעון בן גמליאל חוץ מערב וציידן וראיה אחרונה. אמרין: הוא בלבד במשנתנו - כלומר דווקא במשנתנו, אבל בברייתא לא. אמר רבי אמי בר קרחה בשם רב: למה אמרו שבכל מקום הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל? כיוון שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו. כלומר כיוון שהוא היה אב בית דין, ההלכות שלו זה הלכה למעשה. לכן מה שהוא אומר, ככה ההלכה.
פרק יתומות הלכה ט' - הערב לכתובה אומרת המשנה: כיוצא בו אמר °רבן שמעון בן גמליאל: אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה - ידיר הנייה, שמא יעשו קנוניה על נכסי הערב. מה זה? הוא בעצם יגרש אותה, ותגבה את הכתובה מהערב, ולאחר מכן בעלה יחזיר אותה. אז לכן הוא חייב להדיר אותה קודם כל, שלא יוכל לחזור אליה.
חמוי דברתיה דרבי חגי הוה ערבא בפורנה דברתיה דרבי חגיי, כן, החם של רבי חגי הוא היה הערב של הכלה שלו, והוה מבזבזה בנכסייא - בזמן הנישואין רצה בעלה לגרשה. אתא עובדא קמיה °רבי אחא, אמר: צריך להדיר הנייה, כן, שמא היא ובעלה עשו קנוניה להוציא את הכסף מהחם. אמר °רבי יוסי: אין צריך להדיר הנייה, כי לא חוששים שבעל ואשה עשו קנוניה.
אמרין חברייה קומי רבי יוסי: מה חשש יש כאן? שמא יחזיר ויסבינה - אז אם יחזיר אותה הרי היא תחזור עם הקרקע שהיא תגבה, ויחזור בעל החוב, יחזור הערב וייקח את זה חזרה. אז מה היא מרוויחה מזה? אמרת הגמרא: לא, עדיין חוששים שמא יעבדינון מטלטלין או פרנון ולא משכח מרי חובא מה מתפס. כן, ונפק עובדא כ°רבי אחא, שצריך לחשוש לקנוניה. עדיין אני חושש שמא אם היא תגבה קרקע בכתובתה, או אם תמכור את זה ותקנה בזה מטלטלין או נכסי מטלטלין, ואז לאחר מכן הוא יחזיר אותה והערב לא יוכל לגבות, כי נכסים כאלה כמו מטלטלין לא משתעבדים.
[דף לג עמוד ב]
אמרין חברייה קומי רבי יוסי° בר זבידא: ומה החשש שמא יחזיר ויסבינה - לית מרי חובה אתי וטרף את מה שתגבה בכתובתה. אמר: דלמא יחזיר ויעבדינון לכתובה מטלטלין או פרא פרנון נכסי צאן ברזל ולא משכח מרי חובא מה מתפס. ונפק עובדא כ°רבי אחא שצריך להדיר דחיישינן לקנוניה.
מתני':
י_לוהמלוה את חבירו בשטר גובה מנכסין משועבדין. י_לזעל ידי עדים גובה מנכסין בני חורין. י_לחהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו - גובה מנכסים בני חורין. י_לטוהערב שהוא יוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין. מעשה בא לפני °רבי ישמעאל בן אלישע ואמר: גובה מנכסים בני חורין. אמר לו °בן ננס: אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין. אמר לו: למה? אמר לו: י_מהחונק את אחד בשוק אמר לו "הנח ואני נותן לך" - פטור, שלא על אמונתו הלווהו. ואי זהו ערב שהוא חייב לו? אמר לו "הלווהו ואני נותן לך" - חייב, שכן על אמונתו הלווהו. אמר °רבי ישמעאל בן אלישע: הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעיין הנובע. וכל הרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס.
גמ': שטרות המוקדמים - רב הונא° אמר: הקדמה פסולה ואינו יכול לגבות ממשועבדים מהזמן הכתוב בשטר והשטר כשר שיכול לגבות מזמן ההלואה האמיתי. והתנינן (תוספתא חולין א כה): כשר בגט י_מא פסול בפרוסבל כשר בפרוסבל פסול בגט ואם גם בשאר שטרות גובה מהזמן האמיתי מה ההבדל בין שטרות לפרוזבול. הדא דרב הונה° ששטרהמוקדם כשר בשיטת °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי שמעון בן יקים אמרה. ד°רבי אלעזר בן עזריה אמר: אף י_מב על פישאין עליו עדים אלא שנתנו לו בפני עדים - כשר וגובה מנכסים משועבדין שסומכים על עדי מסירה. י_מגשאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וכיון שעדי החתימה אינם אלא לתיקון העולם, לכן אומר רב הונא שבשטר מוקדם אין גוף השטר נפסל, אף על פי שנכתב זמן מוקדם והעדים חתמו על שקר. וכל זה בשטר חוב שיש שם עדי מסירה, אבל בפרוזבול שמוסר את השטר בבית דין ואין שם עדי מסירה, עדי החתימה הם עושים את השטר והם הנותנים בו תוקף, וכיון שחתמו על שקר, גוף השטר נפסל. והיכי ידעינן שמדובר בשטר מקדם? אם באותן שהכחישו עדותן שבאו עדים אחרים והעידו שלא לוה בזמן זה - הכחיש עדותן כמי שאינה, ואיך אמרתה שהשטר כשר? אם באותו שלא הכחישו עדותן אלא העדים החתומים בשטר אמרו שהוא מקדם למה לא יוכל לגבות מהזמן הכתוב בשטר? הא אמר ריש לקיש°: עשו העדים החתומין בשטר י_מדכמי שנחקרה עדותן בבית דין וכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
פרק יתומות הלכה י' - גובה מנכסים משועבדים או בני חורין אומרת המשנה: המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסין משועבדין. אם זה היה על ידי עדים - גובה מנכסין בני חורין. כלומר מלווה בעל פה גובה מנכסים בני חורין. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו - כלומר אם הלווה כתב בכתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין. והערב שהוא יוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין. כלומר אם הערב, אחרי שכבר חתמו על השטר, אדם נוסף הוסיף את עצמו בתור ערב אחרי החתימות - אז ממנו יגבו רק בני חורין.
מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר: גובה מנכסים בני חורין. אמר לו °בן ננס: אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין. כלומר מערב כזה שחתם אחרי ההלוואה, אחרי העדים, לא גובים כלום. אמר לו: למה? אמר לו: החונק את אחד בשוק אמר לו "הנח ואני נותן לך" - פטור. למה? כיוון שלא על אמונתו הלווהו - הוא הלווה בלי קשר לערב הזה, ואותו אדם אחרי זה שכנע אותו לא להרוג את השני, אבל את ההלוואה עצמה נתן בלי קשר. אז גם פה הרי הערב חתם אחרי שהייתה הלוואה, כלומר ההלוואה לא הייתה בגללו, ולכן לא גובים ממנו.
עכשיו ואי זהו ערב שהוא חייב לו? אמר לו "הלווהו ואני נותן לך" - חייב. במקרה כזה הערב חייב, כיוון שכן על אמונתו הלווהו.
אמר °רבי ישמעאל: הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין מקצוע בתורה גדול מהן, שהן כמעיין הנובע. וכל הרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס.
שטרות מוקדמים אומרת הגמרא: שטרות המוקדמים - רב הונא אמר: הקדמה פסולה - כלומר הוא לא יכול לגבות מהזמן שהשטר כתוב בו, כי שטר מוקדם פסול, אז הוא לא יכול לגבות ממשועבדים. אבל השטר כשר - הוא יכול לגבות מזמן ההלוואה האמיתי.
והתנינן: כשר פסול - בגט פסול בפרוזבול כשר, ובפרוזבול כשר בגט פסול. עכשיו אם גם בשאר השטרות כך, אז הוא גובה מהזמן האמיתי - אז מה זה בין שטרות לפרוזבול?
אומרת הגמרא: הדא דרב הונה °רבי אלעזר ו°רבי שמעון בן יקים - זו שיטת רבי אלעזר. ד°רבי אלעזר אמר: אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לו בפני עדים - כשר וגובה מנכסים משועבדין - כי הוא סובר שעדי מסירה הם בעצם הקובעים, אז לכן בעצם גם אם אין בכלל עדים - השטר כשר. אז גם אם הזמן לא נכון, כיוון שהעדים - עדי מסירה - הם בעצם אלה שקובעים, אז הזמן של המסירה של השטר זה יהיה הזמן של הגבייה.
כי הוא סובר שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. וכיוון שעדי חתימה הם אינם אלא רק לתיקון עולם, אז לכן אומר רב הונא שבשטר מוקדם גוף השטר לא נפסל, למרות שנכתב זמן מוקדם והעדים חתמו על שקר. אבל כל זה דווקא בשטר חוב שיש שם עדי מסירה, אבל פרוזבול, שבעצם הוא מוסר את השטר בבית דין ואין שם עדי מסירה - אז עדי החתימה הם בעצם עושים את השטר, הם נותנים לו תוקף, אז כיוון שהם חתמו על שקר אז גוף השטר לא נפסל.
[דף לד עמוד א]
מאי כדון? באינון דאמרין על זה חתמנו על עצם ההלואה ועל זה לא חתמנו על הזמן. תנן: שטרי חוב המוקדמין פסולין. רבי יוחנן° בר נפחא אמר פסולין ממש ורבי שמעון בן לקיש° אמר אינו מונה אלא משעת הכתב תנן: מי שפרע מקצת חובו - °רבי יהודה בר עילאי אומר יחליף ויכתוב שטר חדש על החוב שנשאר. כגון דאמרין כן: "אני פלוני בן פלוני לויתי מפלוני ופלוני ערב". רב° אבא בר אייבו אמר: צריך להזכיר זמנו של ראשון בשני. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר: אין צריך להזכיר זמנו של ראשון בשני. רב° אבא בר אייבו ושמואל° בר אבא בר אבא - רב° אבא בר אייבו שסובר שצריך להעתיק הכל כולל הזמן כי לא יתכן שיכתבו שטר הלוואה כשהזמן לא נכון כרבי יוחנן° בר נפחא שסובר ששטר מקדם פסול. ושמואל° בר אבא בר אבא שסובר שאין צורך שהזמן בשטר יהיה זמן ההלואה כרבי שמעון בן לקיש° שסובר ששטר מקדם כשר. תנן: אמר °רבי ישמעאל בן אלישע הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעיין הנובע, וכל הרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את °שמעון בן ננס. אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אף על פי שקילסו °רבי ישמעאל בן אלישע את °בן ננס על מדרשו קילסו, אבל הלכה אינה כ°בן ננס. אמר שמעון בר ווה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אף בחנוק הלכה כ°רבי ישמעאל בן אלישע והערב חייב ולא כבן ננס שאמר החונק את אחד בשוק, אמר לו הנח ואני נותן לך, פטור. שלא על אמונתו הלווהו. אמר רבי יוסי° בר זבידא: ואת שמע מינה - בר נש דהוה צייד לחבריה בשוקא, אתא חד ואמר "שבקיה ואנא יהב", מן אהן דבה להציל גביי ומן אהן שלווה לא גביי.
הדרן עלך פרק גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא ברחמי שמייא
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בבא בתרא וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בבא בתרא וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת בבא בתרא וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:
הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת בבא בתרא כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":
קדיש בנוסח אשכנז / ספרד
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח
יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)
לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
ויש נוהגים במקום:
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
אנחנו תלמוד ירושלמי מסכת בבא בתרא, דף ל"ד. נתחיל מהדף הקודם, שתי שורות מהסוף.
שאלתא אמרה - ואיך ידען שאם דובר בשטר מוקדם? הרי אם באותם שהכחישו עדותם, אם באים שני עדים והכחישו את העדות של הקודמים, אז הכריעו שעדות כמי שאינה והשטר כשר. כן, הרים שני עדים מכחישים והשטר כבר פסול.
עכשיו אם באותם שלא הכחישו אותם, כלומר לא היו עדים אלא הם עצמם, כלומר העדים עצמם שחתומים על השטר, הם עצמם אמרו שהוא מוקדם. אז למה לא יכול לגבות מהזמן הכתוב בשטר? כן, הרי האמר יש לקיש שעשו עדים חתומים בשטר כמי שהכריע אותם בית דין, ואז כיוון שהגיד שהוא לא יכול, אז הוא חוזר ואומר הם לא יכולים לחזור בהם. הרי הם חתמו על השטר הזה עם התאריך הזה, הם לא יכולים לחזור בהם אז השטר הזה הוא כשר.
אז מה איכא דומא? ואתא אמרה - בעינן דאמרין "על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו". כלומר אנחנו חתמנו על ההלוואה, לא הסתכלנו על התאריך.
נן, שיטותינו המוקדמים פסולים. רבי יוחנן אמר פסולין ממש. כן, לא יכול לגבות בכלל. ויש לקיש אמר אינו מונה אלא משאת הכתב.
נן, אמרו במשנה אצלנו מי שפרע מצד חובו אז רבי אומר יחליף, כלומר כותב שטר חדש, ובשטר חדש שכותבים אני פלוני בן פלוני לויתי מפלוני ופלוני ערב.
רב אמר: צריך להזכיר זמנו של ראשון בשני. כלומר צריכים להזכיר גם את זמן ההלוואה. כן, לא את הזמן של הכתיבה של השטר חדש, אלא את הזמן של ההלוואה גם כן.
ושמואל אמר: אין צריך להזכיר של ראשון בשני.
אז רב ושמואל - רב שהוא סובר צריך להעתיק את הכל כולל את הזמן של השטר הראשון, כי הוא סובר שלא ייתכן שיכתבו שטר הלוואה עם הזמן לא נכון, אז הוא סובר כרבי יוחנן שהוא סובר ששטר מוקדם פסול, פסול לגמרי. ושמואל סובר שלא צריך להעתיק את הזמן של השטר הראשון בשני, כן, כי הוא סובר שלא צריך, לא חייב להיות זמן בשטר, אז הוא סובר כרבי שמעון בן לקיש שהוא סובר ששטר המוקדם כשר.
נן אמר רבי ישמעאל: הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמוהן הנובע. וכל הרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס.
רבי יסא בשם רבי יוחנן: אף על פי שקילסו רבי ישמעאל את בן ננס על מדרשו קילסו, אבל אינה כבן ננס. אבל הלכה לא כבן ננס.
שמעון בר ווה בשם רבי יוחנן: אף בחנוק הלכה כרבי ישמעאל, ולא כבן ננס. הרי בן ננס אמר של מה זה דומה? לאדם שחונק את אחד בשוק, ואמר לו "הנח לו ואני נותן לך", שהוא פטור כיוון שלא על ממונותיו הלווה הוא. גם בזה הלכה לא כבן ננס, אלא הוא חייב לתת לו כי הוא הבטיח.
אמר רבי יוסי: ואת שמע מינה - בר נש דהוה צייד לחבריה בשוקא, אתא חד ואמר "שבקיה ואנא יהב", מן אהן גביי ומן אהן לא גביי. כלומר אם אדם רודף ותופס מישהו שחייב לו כסף, ובא אחד ואומר "עזוב אותו, אני אשלם לך" - אז אותו אדם יכול לגבות מזה שהציע לו, לא צריך לגבות ממי שלווה.
הדרן עלך פרק גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא ברחמי שמייא, אם ירצה השם.